א. על מושג הראשוֹנוּת

למושג “ראשון” ו“ראשונִיוּת” יש הילה מיוחדת בחברה האנושית. אם יש תואר של כבוד שאדם או חברה משתוקקים לו, הרי זה הכתרתו בְּכֶתר הראשון, ואת מעשיו כְּראשונים.

מדוע כל כך חשוב ליחיד ולחברה להיות ראשון? מה יש בתפיסה של הראשונוּת, שכל כך מושך אנשים כִּיחידים וּכְחברה, שבגללו הם מוכנים להתאמץ, להסתכן, למסור את נפשם, ולעשות הכל, כדי שיוכלו להעיד על עצמם שהיו “הראשונים” ובעיקר כדי להיכנס להיסטוריה כ“ראשונים”?

הרצון להיזכר כ־הראשון שהיה, הראשון שעשה, הראשון שיצר, הראשון שגילה, הראשון שיסד, הראשון שהגה, הראשון שכתב, הראשון שטיפס, הראשון שהגיע, ועוד ועוד בכל התחומים של העשייה האנושית, הוא אחד המניעים המרכזיים הדוחפים לַפְּעילות האנושית, וממילא גם לַגילויים, לַחידושים וְלַהמצאות, וְלַהתקדמות האנושות (אם היא אכן מתקדמת).

המדובר גם בתחום היחיד, הפרט, ושאיפתו להיות ראשון, וגם בַּתחום הקולקטיבי, של החברה, של עַם, להצטייר כְּראשון, בַּתודעה הקולקטיבית המשותפת של ההיסטוריה האנושית. הראשונים שהמציאו את הדפוס, את אבק־השריפה, את המונותיאיזם, את הזכוכית, את החיסון נגד כלבת, את… כל מה שמקיף אותנו בכל תחומי החיים, המעשיים והרוחניים.

אינני יודעת אם יש מחקר פסיכולוגי מקיף בסוגיה זו של השאיפה האנושית להיות הראשון. באנציקלופדיה העברית ובאנציקלופדיה המקראית, לא מצאתי את “הערך: ראשון”. לעומת זה, במילון בן־יהודה, מוקדשים למילה זו 17 עמודות.

כמה הערות על תופעה אנושית נפוצה זו, שאולי יהיה בהן גם שמץ של הסבר, למה שאנו רואים כמובן מאליו, כחלק מן הטבע האנושי.

נדמה לי, שההסבר הראשון הוא: להיות כֵּאלהים, להידמות לאלהים, שהוא “הראשון”, כפי שנאמר אצלנו בתפילות: “אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון”; “קַדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לְראשיתו”; “הוא ראשון והוא אחרון”; הוא הראשון, שלא קבל מלכותו מֵאחר. גם הרצון להידמות לאלהים, עתיק הוא וימיו כימי האנושות. “וְהְיִיתם כֵּאלהים יודעי טוב ורע” (בראשית ג' 5) – זה היה ההסבר של הנחש לאשה מדוע אסר האלהים עליהם לאכול מפרי העץ אשר בתוך הגן. ומייד לאחריו, לקחה האשה מפריוֹ של העץ וַתֹאכל וַתתן גם לאישה עִמָּהּ וַיֹאכַל.

“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”, כל מי שעושה משהו ראשוני, יש בו משהו מן האלהי, מן הבריאה הראשונית, מן היצירה החדשה, יש מן התוהו ובוהו. כל מי שעושה מעשה ראשוני, משאיר את טביעות אצבעותיו בהיסטוריה, משאיר אחריו משהו בעל משמעות, משמש מנהיג ומורה־דרך, לאלה שילכו בעקבותיו, ימשיכו את פעלו, יפַתחוּ אותו וישתמשו בו.

התנ"ך מתחיל “מבראשית” ויש כאן גם ראש, וגם ראשית, וגם ראשון. התחלה חדשה, בריאה חדשה, ולכן, כל ראשון, יש בו משהו מן האלהי, משהו מן היוצר.

“ראשון” הוא גם כינוי לאלהים, בעיקר בספר ישעיהו השני, כגון: “קורא הדורות מֵראש, אני ה' ראשון ואת אחרונים אני־הוא” (מא' 4); וכן: “אני ראשון ואני אחרון” (מד' 6).

הראשון, הוא לא רק קודם לכל דבר בזמן או במקום, אלא הוא גם במשמעות של: הנבחר, המעולה. כפי שנאמר בספר דניאל פרק י' פסוק 13: “והנה מיכאל, אחד השרים הראשונים, בא לעזרני”.

מכאן כל הביטויים בלשון, המבטאים את חשיבותו של הראשון: הראש, שהוא החלק הראשון בגוף האדם, והחשוב מכולם.

גם הגעגועים לֶעבר, הנוסטאלגיה, הם געגועים ל“ראשון” ל“ראשונים”, כגון בספר קהלת, המזהיר מפני כמיהה נפוצה זו: “אל תאמר מֶה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מֵחָכְמה שאלת על זה” (ז' 10).

הנוסטלגיה, ימיה כימי ההיסטוריה. כך, למשל, בספר שמות, לאחר שמשה שבר את שני לוחות־העדות הראשונים שעמהם ירד מן ההר (שמות, לב' 15; 19) ציווה אליו האלהים: “פְּסָל לך שני לוחות אבנים כָּראשונים וְכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שִבַּרת” (לד' 1). אין מכינים לוחות חדשים ושונים, אלא “כָּראשונים”, וכן, בויקרא: “וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים” (כו', 45), הגעגועים ל“ברית ראשונים” מתחילים מייד, והיא נתפסת כתקופה האידיאלית.

אבל לראשון ולראשונוּת, יש גם מחיר, ולא פעם מחיר כבד. הראשון הוא גם זה שמסתכן והולך אל הבלתי ידוע, ומוכן לשלם את מחיר ההסתכנות, כדי שאחרים יוכלו ללכת בעקבותיו. כדי לפרוץ להם דרך.

במסורת שלנו, הראשון שהסתכן, היה נחשון בן עמינדב. הוא היה גיסו של אהרן הכהן: “ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה” (שמות ו' 23). נחשוֹן היה נשיא שבט יהודה, במפקד במדבר סיני (במדבר א' 7; ב' 7): ונשיא לבני יהודה נחשון בן עמינדב", ולזכותו נזקפו כמה מעשים ראשוניים: הוא היה זה שהקריב ביום הראשון את הקרבן הראשון עם חנוכת המשכן: “ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב” (במדבר ז' 12). וכן: עם התחלת הנדודים במדבר “ויסע דגל מחנה בני־יהודה בראשונה לצבאותם, ועל צבאו נחשון בן עמינדב” (במדבר י' 14). משפחת עמינדב אבי נחשון היא ממשפחת דוד המלך (5 דורות אחורנית), בדיוק באמצע: בספר רות (ד' 20) וכן בדברי הימים א' פרק ב' 10; 11.

במסכה סוטה לז, נזכר נחשון, כמי שקפץ וירד ראשון לים סוף, בזמן יציאת מצרים מבלי שיָדַע מראש אם יִטבע או יוכל ללכת ביבשה. ואחריו, לאחר שהמים אכן נסוגו, הלך כל העם: “כשעמדו ישראל על הים היו השבטים מִדַּיְנִים אלה עם אלה. זה אומר: אני יורד תחילה וזה אומר: אני יורד תחילה. קפץ נחשון בן עמינדב לתוך גלי הים וירד” (מד“ר במדבר י”ג. ועוד, מובא במילון בן־יהודה).

מאז – נהפך שמו לשם־דבר, לכינוי, לאדם נועז וחלוץ ראשון למקום הסכנה, או לפעולה חשובה וקשה ביותר. מאז נגזר שם התואר “נחשוני” והשם המופשט “נחשוניוּת”, כראשוניוּת, כהעזה, כחלוציוּת, לצאת בין הראשונים, לקראת פעולות קשות ומסוכנות.

אחד־העם כתב: “אם יעמדו לנו ‘נחשונים’ בדעת… רק אז נוכל לקוות כי נעשה ונצליח”. וכך בשירי חותם' של חיים גורי: “איך הוא נבחר, נחשון בין ראשונים”.

המילה: “פרץ” – משמשת במקרא במובן שלילי וחיובי כאחד, אבל הביטוי “פורצי־דרך” הוא תמיד חיובי. צירוף זה: “פורץ־דרך” איננו במקרא, לעומת זה הצירוף: “פורץ־גדר” קיים, ומובנו: שלילי, עבר על איסור, לא עשה כחוק: “ופֹרץ גדר יִשְכֶנוּ נחש” (קהלת י' 8). על ביטוי זה והסברו, כתב ס. יזהר בספרו: ‘צדדיים’ (הוצ' זמורה־ביתן, 1996) בסיפור: “פורץ גדר יִשְכֶנוּ נחש” (עמ' 49–59). הסיפור הוקדש למורה הצעיר בבן־שמן, בן־דמותו של יזהר עצמו, ולפרשנותו הבלתי מקובלת של פסוק זה, חובה לפרוץ את הגדר, חובה למרוד בסדר המקובל, חובה להתגבר על הפחד מהנחש, כדי לקדם את האנושות, אם כי בהסתיגות: “לא את כל הגדרות ולא תמיד, מפני שאז היה העולם הופך הפקר, וההפקר היה פורע בכל העולם והכול היה חוזר לתֹהוּ וָבֹהוּ” (עמ' 56–58). (ראה בפרק: “ספר של תיקון” בספר זה).

הצירוף: פורץ־דרך, שמשמעותו תמיד חיובית, הוא מאוחר. קודם אמרו: פורץ נתיב. ויתכן שבראשיתו היה מכוון למובנו הקונקרטי: פורץ־דרך ממש, במובן של סולל דרך חדשה: “פריצת הדרך לירושלים”. רק לאחר מכן, נתייחד גם למשמעות המופשטת, בתחום חיי הרוח.

והערה אחרונה לנושא זה, שכמובן, לא מיציתי אותו, אלא רק נגעתי בו נגיעה קלה. קשה מאד ואולי בלתי אפשרי לקבוע: מיהו ראשון; מתי אפשר לדבר על ראשוניוּת. בכל קביעה של ראשון, כמעט תמיד אפשר לבוא ולומר שהיה ראשון לראשון, שהיה מי שקדם לאותו ראשון, והיה מי שקדם לאותה פעולה ראשונית, תהיה אשר תהיה. זכות החזקה על הראשון ועל הראשוניות, קשה מאד להוכחה, ורבים נלחמים עליה. כך, למשל, אצלנו, רבים המערערים על הקביעה של “העלייה הראשונה”, ומוכיחים, שהעליות לארץ לא פסקו אף פעם, וכי גם גלי העלייה שקדמו ל“עלייה הראשונה” היו בהם מאפיינים חילוניים, חקלאיים וכלכליים ולא רק דתיים, ולא באו לארץ רק כדי למות, אלא גם כדי לחיות בתוכה ולהחיותה.

מכיוון שהטבע האנושי חולק כבוד לראשון ולראשוניוּת, הרי רבה המלחמה על הזכות לשאת תואר זה. בכל פעם שהכינוי נקשר לאדם או לקבוצה או לפעולה, מיד באים ומערערים עליו ומוכיחים שלא היה הראשון ושקדמו לו אחרים. וזהו קרב קבוע ולא פעם קשה ביותר. ואם הדבר כך בגילויים, ובהמצאות, על אחת כמה וכמה בתחום חיי הרוח, שהם מטבעם נבנים נדבך על נדבך, וכל חידוש נובע ממה שהיה לפניו אם כהמשך ואם על דרך ההתנגדות והשינוי.

לכן, כשהמדובר בתחום התרבות על “מהפכות ועל מהפכנים ועל פורצי־דרך ביהדות לדורותיה” הרי זה תמיד מושג יחסי, ביחס למה שהיה קודם, כהמשך מתוך מהפכה, כהחייאה של מה שהיה קודם ונשכח או נדחק לקרן זווית. כשם שקשה לקבוע מיהו ראשון, כך גם קשה מאד לקבוע מהו חידוש. אלה הן, כאמור, קביעות יחסיות, ביחס למה שהיה קודם, ולכן, תמיד יש צורך להגדיר את מאפייני הקודם, כדי לקבוע את השוני ואת החדש. לפי השקפת עולמי התרבותית והספרותית: כל ראשון וכל חידוש הם תמיד חוליה בשלשלת, שהיא בעת ובעונה אחת גם עצמאית וגם חלק מִשָלֵם; גם המשך וגם חידוש.

ב. מחדשים ופורצי־דרך בספרות העברית

לפי השקפה זו, כל יוצר בכל תחום הוא תמיד גם ראשון, גם מחדש וגם פורץ־דרך אבל גם ממשיך. הוא תמיד יוצר משהו חדש שלא היה לפניו, ושאחרים שקדמו לו לא עשו כמוהו אבל בעת ובעונה אחת הוא גם מושפע וממשיך את אלה שקדמו לו. יש, כמובן, בין היוצרים, כאלה שחידושיהם גדולים והשפעתם מרובה, ויש שחידושיהם קטנים והשפעתם מוגבלת.

בהקשר זה מדובר על ראשוניוּת, חידוש ופריצת דרך ומחירם הכבד בתחום הספרות: בנושאים, בסגנון, בדמויות, אבל גם בחייהם הפרטיים של הסופרים. קשה ואולי אי אפשר לעשות את ההפרדה בין החיים לבין הספרות בתחום זה של “מחיר הראשוניוּת” מחיר ההעזה.

הסופרים שאביא כדוגמה הם: ג. שופמן; זאב יעבץ; ש. בן־ציון ודבורה בארון. ג. שופמן קשור לראשוניוּת בתחום ההעזה לנגוע בנושאים שהיו “אסורים” עד כה בספרות העברית הפוריטנית; השנים האחרים – זאב יעבץ וש. בן ציון – בתחום חידוש המרכז הרוחני־תרבותי־ספרותי בארץ ישראל, בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20; ובעיקר ההתמודדות עם “האמת מארץ־ישראל” בתחום הספרות העברית; והאחרונה – דבורה בארון – בקושי להיות אשה־סופרת ראשונה (או, כאמור: כמעט ראשונה).

כולם חיפשו, התלבטו, העזו, ושילמו את המחיר הכבד של הראשונוּת, לא רק ביצירתם, אלא גם בתחום חיי הפרט שלהם.

ג. ג. שופמן – העזה לנגוע בנושאים “אסורים”

הספרות העברית במשך שנים רבות היתה ספרות פוריטנית מאד. חניכי החדר. נמנעו מתיאור ישיר של יחסים בינו לבינה, והעדיפו רמזים עקיפים ואמצעי הסוואה שונים. היו גם נושאים שהיו “אסורים במגע”, בבחינת טאבו, שהספרות העברית “המהוגנת” עברה עליהם בשתיקה, או לכל היותר רמזה כמה רמזים צנועים על קיומם. כך הדבר, בכל הקשור לחשיפת אברים מוצנעים בגוף האדם, לתיאור מעשה האהבה והמין, לתיאור קיומן של זונות וההיזקקות של הגברים אליהן והוא הדין ביחס לנטיות הומוסקסואליות, לגילוי עריות, לניצול מיני בתוך המשפחה של נשים וילדים. אותם רמזים מועטים, במידה שהיו, היו מוסווים היטב ומעורפלים מאד. אמנם, דרכי עקיפין אלה בספרות, מטבען שהן חזקות לא פחות מן התיאורים הישירים, וחזקה על הקוראים “חובשי בית המדרש” שהבינו דבר מתוך דבר, וידעו במה דברים אמורים, ואף על פי כן, עובדה היא שמעטים העזו לנגוע ב“חומרים מסוכנים” אלה בגלוי.

בתחום זה של “הנושאים האסורים” למגע, היה ג. שופמן פורץ־דרך, ואפילו אפשר לומר פורץ־גדר. בסיפוריו לא נמנע מלתאר את “קַצווי הכרך”, את הגבר ההולך לבית הזונות, כמעט כשגרה, את בתי הזונות על ההווי המיוחד שלהן. הוא לא נרתע מלתאר את הפרטים במגעים שבין הגבר לאשה בדרך למיטה; הוא הכיר בנטיות ההומוסקסואליות של כמה מגיבוריו; ויידע לחדור לנפש גיבוריו הגברים העושים הכל כדי להשיג את האשה ולכבוש אותה, אבל לאחר שהשיגו את מבוקשם, פג חינה בעיניהם, והם מתחילים בחיפוש חדש. הוא הדין בגבר המצליח לשאת את האשה שחיזר אחריה זמן רב, אבל לאחר שהיא נעשית אשתו, הוא חסר את הריגוש שבחיזור ובכיבוש, ממשיך לחזר אחרי “השפחות” שבבית, כבעבר, לפני נישואיו, ומעמיד פנים שאשתו היא עדיין אהובתו שאותה טרם השיג וכבש (“שפחות”).

הדוגמאות ייראו לנו כיום צנועות ביותר, וקשה להבין על מה היתה המהומה, אבל לפי הכלל שפורנוגראפיה היא עניין של גיאוגראפיה, הרי פורנוגראפיה היא גם עניין של תקופה. מה שנראה אז נועז נראה היום “צמחוני”.

בסיפור “כְּחוֹם היום” (תרס"ב), מסיפוריו הראשונים, העמיד במרכז את נתניה “בן הרבי” איש כבן ארבעים“, “הגרוש מאשתו זה כחמש עשרה שנה והנודע בכל הסביבה לחֲדַל־אישים ול’משוגע' קצת”, כמי שהדחף המיני מֵציק לו ואינו נותן לו מנוח. מה שהוא רואה דרך החלון משקף את מה שנעשה בפנימיותו: “הנה תרנגול אדום אחוּז־תאווה רודף אחרי תרנגולת לבנה, רץ בַחֲמת כוחו, מגמא ארץ, נתקל וקם, וּנתניה מרגיש בקרבו אפיסת כוח וְכִלְיוֹן נפש”. האביזרים כגון: שוט, חליל ושבט הם סמלים פאלים מובהקים. כשהוא רואה את “ברל, נעם עקוֹם־עינים, מְדַדֶה עקלקלות, וְשבט ארוך בידיו”, הוא מושך אותו אל פְנים הבית, כדי להיות קרוב אליו ודומה שהמשיכה היא הדדית: מצדו של המורה ומצדו של הנער. נתניה מלמד אותו להתפלל, ומשׂימה זו מספקת את ההזדמנות להתייחד עמו: “הוא נוגע לאט בִּזרוע הנער” בשעה שהוא מלמד אותו ואחר־כך יוצאים שניהם החוצה אל השדות ורצים יחד “בלי כל סיבה ותכלית”. הריצה נהפכת למעין תחרות, כשהמורה מנסה להשיג את תלמידו ולתפוס אותו בזרועו: “מסביב לא היה איש. ממוּלם השחירה אפֵלת עמקי החורשה בינות לגזעי־עצים דקים. ברל שתק, ופניו שקדרו הביעו לא פחד, לא נוחם, כי אם מעין קובלנה של יאוש נוגעת עד הנפש, על יצר לב האדם בכלל… נתניה הרגיש בְּכַפּוֹ את חוֹם בשׂר־הנער [- - -]”. כשהם חוזרים אל הבית “התרנגולים” שבחוץ “נדחפוּ ברוח” ו”נתניה מביט אל תלמידו…“. המראה האחרון ששניהם רואים דרך החלון: “מתנשׂאת אחת הפרות, ועולה ומטפסת על חברתה”. ו”הרועה עובר עם חלילו בבית שֶחיו ושוטו על שכמו. קצה השוט הארוך זוחל בינות לדשא הרטוב, מתעלם, מתגלה וחולף".

סיפור גלוי יותר הוא “יונה” (תרס"ב), גם הוא מסיפוריו הראשונים, שגיבורו “הוא צעיר בן עשרים ושתים, בעל פנים קודרים, עיניים מבריקות ברק חולני וּשפתים אדומות, עבות וגסות”. יצר המין שלו חזק מאד, והוא נמשך לגברים ולנשים כאחד, כפי שמעיד שמו, אבל בעיקר לגברים. יש בסיפור מעין אנטומיה של דמות הנמשכת לנערים עוד מילדותה, כשמשיכה זו ספק גלויה ספק סמויה מעיניו: “האהבה התאוותנית התמידית, כתולעת זולֵלה, אכלה וְכִילתה בו כל חלקה טובה ובריאה”. זהו אולי הסיפור המובהק ביותר שהעמיד במרכזו דמות של ילד ואחר־כך בוגר, שזהותו המינית איננה ברורה לו, והוא מתייסר בתשוקותיו הכמוסות והאסורות. כשהלך ראה לנגד עיניו את הנערות בתוך הקמה “ועיניו מתערפלות”; כשישב עם ספר ביד, ראה את הנשים המתרחצות בנהר: “גְוִיוֹת ערומות” “ואפיסת כוחות מתפשטת בכל אבריו”; כשהלך לַבּתים ששם נתן שיעורים לתלמידיו, נמשך אל ילדים קטנים אלה: “הֶשִיל, נער קטן כבן שמונה, יְפה עיניים, כַּרְסְתָן, בעל פנים רעננים וְצחים, לחיים מלאות ואדומות [- - -], וכשיונה אוחז בִּקִבּורת־הנער השמנה והחמה וּמטלטלו על מקומו מרוב כעס”. וכך הוא נמשך אל הרופא הנוגע בו “בידו החמה” ומצווה עליו להתפשט והרופא “שׁוֹחֶה, מֵשים אזנו אל לב יונה, חובק ומאמץ אליו את גוו, וברגע זה בלבד מרגיש יונה עצמו חפשי מעט מאימת־מות”. בנעוריו נמשך אל מגע הַסַּפָּר – הַגַּלָּב – שהרגיש את ידו על לחיו ועל מִפרקתו. וכבר בילדותו: “האהבה העזה לאחד מבני־גילו הקטנים לא פסקה מנפשו הרכה, שדבקה פעם בזה ופעם בזה”. הוא הזדהה עם אהבת דוד ויהונתן והרגיש קרבה מיוחדת אליהם עם קריאת הפסוק: “ויתפשט יהונתן את המעיל”, שהשווה אותו ל“נפנוף מעיל הבד האדום של שכנא אהובו ואת הריח המיוחד הנודף ממנו”. הסיפור מתאר את יסוריו של יונה שאינו יכול לבוא על סיפוקו, והוא כָּמֵהַּ דרך קבע לקרבת־בשרים, שאי אפשר לממשה. סופו שהוא נפטר משחפת, כשדמותו של עלם נוצרי, שראה פעם בילדותו בבית־הרחצה, מרחפת לנגד עיניו, והוא מושיט אליו את ידו וחש את “מגע־ידו בחלקת הקטיפה”.

אחד מסיפוריו הנודעים הוא הסיפור הנוגע ללב, “הַנְיָה” (תרס"ט) על מסלול חייה של ילדה שנהפכה לזונה, ומתה בבית־הזונות, כיוון ש“הרעבתנוּת של עשוּקי החיים וחנוקי הַכְּרך, הרעבתנות שאינה יודעת שׂבעה, התנפלה על היצור היפה, צמח השדה, ינקה את לשדו בלי הרף, תבעה והפצירה בחוצפה תאוותנית: - עוד!…” יש בסיפור רחמים על הַניה, שזה גורלה, אבל גם תפיסה, שכבר בילדותה נמשכה לגברים ולמין וכן כעס על הגברים שניצלו את הניה, אבל גם הבנה למעשיהם.

בסיפור “בקצוי הכרך” (תרע"ד) שברנר פירסם אותו ב’רביבים' כמות שהוא, מתואר ההווי בבית הזונות, על כל פרטיו והליכותיו: היחסים בין ה“מַטוֹרניצה” היא “אֵם” “בנות ההפקר” לבין “בנותיה”; היחסים בין הנערות לבין עצמן; בין הנערות לבין הלקוחות; ובין הנערות לבין אהוביהן הגברים, שאותם הן אוהבות למרות המכות והעלבונות שהן סופגות מהם. לנערות גם חיים משלהן מחוץ לעיסוקן. למַדַאם יש בן, הנמצא במוסד – “בבית המשוגעים” – והיא מבקרת אותו פעם בשבוע, הן מחכות למכתבים מבני משפחתן ויש להן אהבות ורגשות משלהן. בתוך בית הזונות, המסמל את העולם האנושי בזעיר אנפין, מפכים חיים, אהבות וּשְׂנָאוֹת, יש רצח ויש מוות, השתתפות בצער ואדישות.

אין צורך לומר, שסיפוריו הלהיטו את דמיונם של קוראיו, ובמיוחד בני־הנעורים שבהם, שיָכלו בַּפַּעם הראשונה בחייהם לקרוא בעברית על נושאים “אסורים” ומחוץ לתחום אלה. בה בשעה הפחידו סיפוריו הארוטיים את דור ההורים השמרני, שהטילו עליהם “צנזורה” ואסרו על בניהם את הקריאה בהם. תיאורי המין הגלויים והחושפניים, שכמוהם טרם היו בספרות העברית, הפחידו גם את עורכי כתבי־העת, שחששו, שקוראיהם יפסיקו לחתום עליהם, לקנותם ולקראם, וירתעו מלהכניס “חומר תועבה” מסוג זה, לביתם מחשש לקלקול־המידות של בניהם. זה היה “מחיר־הראשונות” אבל גם, כצפוי, הִרְבָּה את כוח המשיכה של סיפוריו וספריו. כך, למשל, חשב גרשום באדר, שהאשים את שופמן לא רק ברמה אמנותית נמוכה, אלא בעיקר בהשחתת המידות המוסריות של קהל הקוראות בכתבו דברים בלתי־צנועים. ברשימתו, בעל השם הבוטה: “זוהמה ספרותית” ב’המצפה' (שנה ה‘, גל’ 30, ג' באב תרנ"ח, עמ' 262–363) ¹. וכן, העיד לימים דוד לאזר, עורך ‘מעריב’, שאביו, שמעון מנחם לאזר, עורך ‘המצפה’, שהחמיר מאד בענייני מוסר שבספרות, אסר עליו בפירוש “את ‘ההתעסקות’ בסיפוריו של שופמן, אשר לפי דבריו, שום ‘תועלת’ לא תצמח מהם”, בספרו ‘מסה ומריבה’ (הוצ' המנורה 1971, עמ' 50–54) (ובספרי ‘מאופק אל אופק’, עמ' 648, הערה 27).

“מחיר” נוסף היה הצנזורה שהטילו עורכים־פוריטניים על המקומות המגרים מדי לדעתם, בסיפוריו. דוגמה אופיינית לניסיון ריסון זה של ביאליק, גיליתי בחליפת המכתבים שבין ביאליק לשופמן, בשעה שביאליק שימש כעורך של המדור הספרותי של ‘השילוח’ (בשנים 1904–1906) ושופמן שלח אליו, לפי בקשתו, את סיפורו “קַטְנוּת”. ביאליק העריך את סיפוריו של שופמן, אבל החשיפה שבהם היתה קשה עליו, ובתורת עורך, הרגיש אחריות “לחינוכם” של בני הנעורים. הוא ניסה לרסן אותו, להשמיט דברים שהצינעה יפה להם, ולהוסיף מוסר־השכל “יהודי”.

בסיפור “קַטְנוּת” מתואר הגיבור כשהוא מבקר, יחד עם חברו, ב“אותו בית” הנמצא “במשעול הצר”. כל הדימויים הם מיניים־ארוטיים מובהקים, כך, למשל, “הוא מתמלא לפעמים חֵמַת נערה קטנה בשעה שזקן עוגב אֵליה”; וכך למשל, תאוותו היא דו־מינית: הוא מתאווה אל “אותם הצעירים קלי־הדעת אבל החומים והמלבבים, בעלי השיער השחור, הרך והריחני והידים החמות, השזופות השחרחרות” אבל גם אל: “הנערות החומות והזרות”, ואל “הרופסות, התאוותניות, החיוורות, בעלות המְצָחות הגבוהים והנוצצים, ושגם בהן הוא מרגיש מעין קרבת־בשר”. בילדותו בשעה שאחיו היה “נשען אל החלון ובוכה חרש” “היה הוא מתגנב אל המזווה האפל והקריר ומלקק שם בהחבא את הריבָּה המתוקה, או שהיה משתולל, מתגרה באחותו הקטנה השקטה ומכה אותה על לא דבר…”

כשהוא מגיע אל בית־הזונות, הוא בוחר אשה מבין הנשים שבו, “צעירה כבת שבע עשרה” ש“עמדה מול הראי וסרקה את שערה הרטוב” [האם כאן רמז פארודי שלוח כנגד שיר העם של ביאליק?]. הגיבור, הלל סנפיר, הולך עם הנערה לחדרה, וכאן בא התיאור שביאליק לא היה יכול להשלים עמו:

“מבלי הבט אל פניה, פיתח את פי כתנתה והרגיש בתוך כך את הבל־פיה, הבל חם שהתנדף בריח־יין. אחרי כך התפרקד, שם ידיו תחת מפרקתו, כדי להתרכז מעט”.

בנוסח ‘השילוח’, צנזר ביאליק משפט זה, והשמיט את פתיחת הכתונת מתוך התיאור: “מבלי הביט אל פניה, הושיבה אצלו על המיטה והרגיש בתוך כך את הבל פיה”. ולא זו בלבד, אלא שביאליק הוסיף קטע, של מעין הרהור פנימי, ששופמן מיעט מאד בשכמותו, קטע ביאליקאי טיפוסי, שזרותו בסיפורו של שופמן בולטת מאד. בתוספת זו, יש מעין “מוסר־השכל” של הגיבור, ומתן תוכן לאותו משפט: “כדי להתרכז מעט”. באותו “מוסר השכל” ביאליקאי, עושה הגיבור חשבון נפש ומגיע למסקנה: “הוא לא יכבוש דבר לעולם אלא יקנה – וּבִפְרוטות”. ללמד את הקורא, כמה עלוב הגיבור בעיני עצמו שהוא נזקק לזונה. ואילו בסיפורו של שופמן אין זכר ל“מוסר־השכל” זה, וההתרכזות של הגיבור באה כדי למלא את תפקידו כגבר…

התרומה: העזתו של שופמן לנגוע ב“נושאים אסורים” שיחררה את הספרות העברית מכבלי ההגבלות שהטילה על עצמה, הרחיבה את מעגל הנושאים, וגרמה לכך ששום נושא איננו בבחינת איסור. הספרות העברית נפתחה עוד יותר אל האדם ועולמו, ובמיוחד אל השוליים, אל הנידח, אל האחר, וראתה את האנושי שבכל אדם, יהיו עיסוקיו, מוצאו ונטיותיו אשר יהיו.

ד. זאב יעבץ – תיאור הרצוי המצוי

פריצת־הדרך של זאב יעבץ וחידושיו הם בתחום ההתמודדות של הספרות העברית עם המציאות החדשה והמתחדשת בארץ־ישראל, בתקופת העלייה הראשונה. לזאב יעבץ זכות ראשונים בתיאור ספרותי של המציאות המתחדשת בארץ־ישראל, מהווי החלוצים הראשונים. סיפורו “שוּט בארץ” נקבע על ידי ג. קרסל כ“ראשון בסיפורים על חיי הישוב החדש”, ופורסם בקובץ ‘הארץ’, שהופיע בעריכתו בשנת תרנ"א (1891).

דרכו של זאב יעבץ בכיבוש הנוף הארץ־ישראלי בספרות ובהתמודדות על תיאור המציאות הארץ־ישראלית החדשה בספרות, היתה דרך האידיאליזציה. מתוך מגמה ברורה ומוּדעוּת גבוהה בחר לתאר ארץ ישראל אידיאלית, רומנטית, מיוּפָּה. המציאות של משאלת הלב, מתוארת אצלו כמציאות ממשית, קיימת; החזון מתואר בהתגשמותו והרצוי נהפך בסיפוריו למצוי. זאב יעבץ ממשיך את תיאורי ארץ ישראל האידיאליים של אברהם מאפו (שלא היה בארץ־ישראל) ברומנים המפורסמים שלו “אהבת ציון” (1853) ו“אשמת שומרון” (1866), למרות שחי בארץ־ישראל, הכיר אותה מקרוב מאד וסבל בה לא מעט. ההחלטה לתאר מציאות אידילית ואידיאלית בארץ־ישראל המתחדשת, החקלאית, על רקע ההווי במושבות, נבעה בין השאר “מתסביך המרגלים”, מחמת הפחד להוציא את דיבת הארץ רעה, וכן כדי למשוך את לב הקוראים, שרובם ככולם לא חיו בארץ־ישראל, לבוא ולבקר בארץ כתיירים, להשקיע בה כספים, לקנות נחלות, ובעיקר – לעלות ולהתיישב בה. הסיפורים היו צריכים למשוך את לב הקוראים לחיים היפים והשלמים בארץ, שבה האכרים עובדי האדמה מצליחים לא רק להתפרנס מנחלתם, אלא גם לשלב את החקלאות במסורת ישראל, ובעיקר לגדל דור חדש של בנים ובנות לתפארת.

בסיפוריו של זאב יעבץ נמצאות ההתחלות של דמות “הצבר” [והצברית] הגאה והעשוי לבלי חת, הדמות האידיאלית של הציונוּת, בנוסחה המסורתי: שילוב תורה ועבודה; שמירת מצוות עם שמירה על הרכוש. דמויות הצעירים ילידי הארץ בסיפוריו נֵחַנוּ בכל הסגולות האידיאליות של דמות־המופת שאליה ייחלה הציונות, כניגוד מוחלט לדמויות הגלותיות. גיבור זה הוא: חזק, אמיץ, גיבור, יפה, מנומס, מכבד את המבוגרים ואת הזקנים, יודע לעבוד, בקי בתורת ישראל, שומר מצוות, יודע לרכב על סוס, איננו מפחד מפני האויבים ומפני מזג האוויר, מכניס אורחים, ועוד ועוד. וכמוהו גם הבנות (ויש הרבה תיאורי בנות ונשים בסיפוריו) שכבודן אמנם בבית פנימה, אך גם הן משתתפות בעבודה החקלאית במשק, ובעבודות הבית. גם הן יפות, מנומסות, צנועות, שומרות מצוות, מכבדות את ההורים, מכניסות אורחים, ובעיקר: חכמות, משכילות ודעתניות.

בַּבְּחירה שכל סופר שעלה לארץ־ישראל היה צריך לבחור, איך להתמודד עם המציאות הארץ־ישראלית הקשה שמצא בה, בין מרירות המציאות, “הר געש” כביטויו של ברנר, לבין ארץ־ישראל אידיאלית “בצל הפרדסים”, כביטויו של משה סמילנסקי, בחר זאב יעבץ מתוך הכרה והרגשת שליחות, בארץ־ישראל שֶכּוּלָה יופי ושלווה. הוא המשיך את נוסח מאפו בארץ ישראל, למרות שהכיר היטב את ארץ־ישראל של מטה, וסבל בה לא מעט מידי שמים (קדחת, מחלות) ומידי אדם (פקידי הבארון). בתיאוריה הספרותיים המיופים של ארץ־ישראל ראה שליחות, וגייס את עצמו ואת סיפוריו כדי להרבות את כוח המשיכה של ארץ־ישראל על קוראיה.

סיפוריו נעשו, לימים, לשם דבר ליפּוּי, ואף לזיוף אֶמת־החיים, לאידיאליזציה שאין לה אחיזה במציאות, ואפילו האשימו אותם בכך, שאלה שהגיעו לארץ־ישראל לאחר הקריאה בהם, הישלו את עצמם בכל מה שקשור לתנאי הארץ, ובאו לא מוכנים למציאות הקשה שמצאו בה, ולכן כל כך רבה היתה הירידה ממנה.

היו אלה אנשי העלייה השנייה, שטענו כי “אמת מארץ ישראל”, כביטויו של אחד־העם, מרה ככל שתהיה, תיטיב להכין את האנשים לקראת מה שצפוי להם. ברוח זו כתב ברנר, שאף הגדיל להשחיר את המציאות ולא פעם עשה אותה קשה ומרה יותר מאשר היתה באמת.

עם זאת, פרץ זאב יעבץ את הדרך לתיאורי ארץ־ישראל המתחדשת, להווי החקלאי של המושבות, ולפרטי חיי היום־יום בהן. הוא בחר את המילים המתאימות לתיאורי הכלים, הגידולים, העבודות החקלאיות, ולא פעם חידש או המציא את המילים החסרות.

הדוגמה שתובא כאן היא מאחד התיאורים הראשונים של הווי המושבות בארץ־ישראל, אולי עוד לפני שכתב את הסיפור הראשון מסוג זה, אולי כחומר גלם בשבילו. דוגמה זו היא מתוך ספר הלימוד שלו: ‘ספר טל ילדות. ללמד בני יהודה ראשית דעת’, שהופיע לראשונה בירושלים, בשנת תרנ"א (1891) בדפוס ש. צוקערמאן, וכלל 60 עמודים. זהו אחד מספרי הלימוד הראשונים בארץ־ישראל, שראה לנגד עיניו את הילד והילדה ילידי הארץ, שלשונם עברית טבעית, ויש לחנך אותם על מסורת ישראל ועל הספרות העברית. החומר הותאם לגילאי הלומדים, והוא מנוקד וכולל שירים רבים.

בתוך הליקוטים ממסורת ישראל לדורותיה, בולטים שני תיאורי ההווי האקטואלי פרי עטו של זאב יעבץ תחת הכותרות: “ילדי האכרים” ו“יודע צדיק נפש בהמתו”. מטרתם: לתת לילדים הלומדים תיאור רלבאנטי, קרוב ומוכר להם, שיוכלו להזדהות עמו. למותר להוסיף, שתיאורים אלה גם הם גויסו בשירות המגמה האידיאליזטורית של זאב יעבץ ויותר משהם מתארים מציאות הם מתארים הווי אידיאלי, פרי משאלת־לב. התיאורים כתובים ב“סגנון תנכי”, עם וא“ו ההיפוך, בנוסח חזון אחרית הימים. לצד כל תיאור של ילדים, בא תמיד גם תיאור של ילדוֹת. “ילדי השעשועים” קרא להם זאב יעבץ, אבל מבעד לתיאור האידיאי שלו מבצבצת מציאות לא קלה של עבודה חקלאית קשה שעובדים הילדים והילדות, לצד הוריהם ב”אחוזות", לפני ההליכה לבית־הספר ואחריו:

את מחיר הראשונוּת שילם זאב יעבץ בחייו הפרטיים, כאשר נאלץ לעזוב את הארץ בגלל ההתנכלויות שהתנכלו לו פקידי הבארון, לאחר שגילה עצמאות, ולא נכנע להם.

התרומה: תיאורי ההווי הארץ־ישראלי החדש בספרות העברית, שימשו במידה רבה מודל שלילי, דוגמה, איך לא לכתוב על המציאות הארץ־ישראלית, ולתאר את המצוי כמצוי ולא כמותו את הרצוי כמצוי, אבל בה בשעה גם הראו, שיש אפשרות לתאר בספרות העברית את חיי היום יום החקלאיים של האיכרים, של בני הדור החדש ואת ההווי החדש המתרקם בארץ, ובעיקר שיש צורך, יש עניין ויש יכולת לעשות זאת.

ה. דבורה בארון – להיות אשה סופרת

דבורה בארון היא הסופרת העברית הראשונה החשובה, שתרומתה לספרות העברית, היא תרומה של ממש ללא הקלות והסברים בגלל היותה אשה. הראשונוּת שלה נובעת לא רק משום שרמתן האמנותית של יצירותיה גבוהה מאד, אלא גם משום כך שהיתה “סופרת נטו”, שחיה מכתיבתה ולא עסקה בשום דבר אחר, בעוד שנשים כותבות שקדמו לה, ליצירתן יש חשיבות היסטורית בלבד, והכתיבה היתה להן עיסוק צדדי.

דבורה בארון שילמה בחייה את מחיר הראשונוּת של להיות אשה־סופרת (בספרי ‘המחצית הראשונה’, תיארתי בהרחבה את פרטיו של “המחיר”, ואביא כאן את תמציתו בלבד).

דבורה בארון היתה בתו של רב, שבתי אליעזר בארון, ששמו יצא “כאיש מוסד, מדקדק במצווה קלה כבחמורה, וכמופלג בתורה, שגילה התעניינות־מה גם בספרי ההשכלה” (עדה פגיס, “ציונים ביוגרפיים”, ‘קובץ מאמרי ביקורת על יצירתה של דבורה בארון’, הוצ' עם עובד, 1974, עמ' 185).

דמותה של דבורה בארון הלהיבה את קהל הקוראים ובמיוחד את ציבור הסופרים והציתה את דמיונם. לא דבר של מה בכך היה לקרוא סיפורים ב’המליץ' כתובים בידי נערה צעירה (בת חמש עשרה) בתו של רב. גם השמועות עליה חיזקו את ההתלהבות ואת הדמיון: עצמאותה, כמי שעזבה את בית ההורים והעיירה והלכה ללמוד בעיר הגדולה, כדרך שעשו צעירי־ישראל; בנוסף על כך פִרנסה את עצמה כדרך שפרנסו את עצמם בחורי ישראל בימים ההם: על ידי הוראה. היא נעשתה למורַת־בית במשפחות היהודיות העשירות והמיוחסות ביותר, ולא עסקה במלאכות האופייניות לצעירות היהודיות אז: שירות בבתי עשירים ואף לא למדה את מקצוע המיילדת, האופייני לצעירות המתקדמות והמשכילות של אז. במשך כשמונה שנים (תרס“ג־תרע”א) עברה את תקופת הלימודים והנדודים בעיירות ליטא השונות, כאחד מבחורי ישראל והיתה “אכסטרנית” לכל דבר (‘המחצית הראשונה’, עמ' 29).

רבים שיחרו לפיתחה, וניסו להתראות עמה (צבי־זבולון ויינברג). חניכיה בתנועת הנוער הציונית העריצו אותה (ברוך בן־יהודה). צורתה החיצונית הנאה, שערותיה השחורות, הארוכות והמהודקות, עיניה החודרות והעמוקות, ומלבושיה המיוחדים, שמלותיה הארוכות, והלבנות, בעלות השרוולים המקוּשטים והצווארונים הגבוהים, הוסיפו הילה של קסם לדמותה (שם, עמ' 39). כמלכה היתה בעיני חניכיה ובעיני כל רואיה.

באותן שנים עד שנת תרס"ט (1909) פירסמה דבורה בארון כארבעים סיפורים. אלה הם סיפורים אישיים, חושפניים, זועמים, פמיניסטיים וארוטיים. היא נתנה ביטוי ישיר, גלוי ומיידי, לביקורת שלה על מעמד האשה ביהדות, לכעסה על דיכוי האשה על ידי הגבר, ליצרים החבויים והמודחקים האסורים, ולאי הצדק שלפיו מתנהל העולם.

“התימות המוזרות” כביטויו של יהודה קרני בזכרונותיו (שם, עמ' 76), של סיפוריה, עוררו את חשדנותם ואת כעסם של חבריה הסופרים. המדובר בעיקר בסיפורים שבהם אווירה ארוטית חריפה, תוך כדי מחאה נשיית וחברתית חזקה. בתקופה פוריטנית, כפי שהיתה אז בספרות העברית, ובמיוחד לנוכח הסטריאוטיפ של אשה־סופרת בתו של רב, לבושה ומתנהגת כפי שהיתה דבורה בארון, נוצרו בקרב ציבור הסופרים ממקורביה, ניגוד ומתח בין מה שחשבו לראוי ולמתאים לסופרת־אשה, בת רב, ולספרות העברית, לבין מה שקראו בפועל בסיפוריה. החלו לחישות ובחישות, באווירה של רכילות מרושעת ושמועות זדוניות וחסרות בסיס. במרכזן הנחת־היסוד שגילויי תאווה מינית הם דבר לא־נאה, ובחטא יסודם, ובעיקר התפיסה שמי שכותבת על חמדת־בשרים, התנסתה בוודאי מבשרהּ בניסיונות אלה, ואין היא “טהורה” ו“תמימה” כפי שהיא מציגה את עצמה.

באותן שנים היתה דבורה בארון (בת ה־17) מאורשת למשה בן־אליעזר (בן ה־25), אירוסין שנמשכו כחמש שנים (תרס“ד־תרס”ט). משה בן־אליעזר (1944–1880) אף הוא בן רב, היה סופר, עורך ומבקר [משה בן אליעזר היה מחותנו של דוד בן־גוריון. יריב בן־אליעזר, היועץ ואיש התקשורת, הוא נכדם המשותף: “סבא של יריב”]. אירושין אלה נסתיימו בלא כלום, בין השאר בגלל הרכילות המרושעת מסוג זה, ששמע מפי “ידידיהם” המשותפים, ביניהם י.ד. ברקוביץ וישעיהו ברשדסקי. משה בן אליעזר מביא ביומנו, מתקופת האירוסין, שיחת רכילות אחת מסוג זה כלשונה, בינו לבין ברשדסקי, שעשתה עליו רושם רב, וסייעה להגדלת הפקפוק בקשר לבחירתו בדבורה בארון. ברשדסקי שהיה באותו זמן (1905) מזכיר מערכת עתון ‘הזמן’ בווילנה, לא הכיר את דבורה בארון אישית, אבל הכיר את סיפוריה שנשלחו לעיתון זה ופורסמו בו.

פתח ברשדסקי ושאל את משה בן אליעזר:

זה היה “הבסיס המוצק” שעליו התבססה הרכילות המרושעת על דבורה בארון שאליה הצטרף גם “מר ברקויטש”, שמררה את חייו של משה בן־אליעזר, שלא ידע אם להאמין למראה עיניו ולראות בה אשה נעלה, טהורה ו“בעלת שאר רוח”, או להאמין למשמע אזניו ולראות בה אשה המעמידה פנים, שאין תוכה כברה (‘המחצית הראשונה’, עמ' 101).

שני הדוברים, סופרים ועורכים מכובדים, הסיקו מן הסיפור על החיים, וחרצו את דינה של המספרת כבעלת אופי מפוקפק, רק משום שהטיבה לתאר אשה צעירה שאינה מאושרת בחיי הנישואים שלה. גם זה היה “המחיר הכבד” שהיה על אשה צעירה ועצמאית לשלם בעד העזתה לחרוג מן המוסכמות ולפלוש לעולם הספרות העברית שעד כה היתה בו דריסת־רגל לגברים בלבד (שם, עמ' 101).

מהמשך חליפת המכתבים שלהם עמה, לאחר היכרות אישית ביניהם, מתברר שהשניים חזרו בהם “מהאשמתם” הקודמת, אבל הנזק שגרמו לבן־אליעזר התמים והנדהם, ולמערכת יחסיו עם דבורה בארון, שאולי לא היה לה מושג במה מאשימים אותה, כבר נגרם, ושוב אי אפשר היה לתקנו. דומה שלמותר להעיר כי לגבי סופר גבר, שכתב על יחסים שבינו לבינה, הדבר היה בבחינת מובן מאליו. על דעתו של איש לא עלה “להאשים”, את ברדיצ’בסקי, למשל, כי חווה מבשרו את התיאורים שעליהם הוא כותב. לא כך היה הדבר כלפי אשה־סופרת.

הסיפור שעליו התבססה הרכילות הוא “זוג מתקוטט” (‘הזמן’ 1905) שנחתם בשם־העט: “אשה נביאה”. זהו סיפור מחאה, נשיי וישיר, אולי ראשון מסוגו, המכוון כנגד “מוסד הנישואים” ש“כל אשה חייבת בו” בלחץ החברה, המתואר מנקודת המבט של האשה. הוא מתאר אשה צעירה, שלוש שנים לאחר נישואיה, המרגישה שהיא מזדקנת בטרם עת ומשמשת כשפחה לבעלה הגס והתאוותן. האשה מכלה את זמנה וכוחותיה בניקוי הבית, בקניות ובבישול, וכתגמול “זוכה” לא רק לטענות וטרוניות של בעלה הבלתי־מרוצה תמיד, אלא גם למכותיו ולעלבונותיו. שוועת האשה המושפלת וחסרת־האונים עולה מסיפור זה (‘המחצית הראשונה’, עמ' 145). לא רק שבעלה מכה, משפיל ומעליב אותה, אלא שהיא מרגישה עצמה “אשמה” על שהיא מזדקנת ושנואה. התאווּתוֹ המתמדת לגופה, גורמת לה לצמרמורת. הבעל מטיח בה את “אשמת־מוצאה” הנחוּת, מעליב את אביה, וכשהיא אינה יכולה עוד להתאפק מול עלבונו של אביה היא מעיזה להשיב לבעלה באותו מטבע של חרפות שהוא משלם לה. בסופה של המריבה ביניהם: “…מזלגות, כפות וסכינים נזרקו מיד זה על ראשה של זו, מידהּ של זו על ראשו של זה…”. הסיפור מסתיים בתגובתן האדישה של שתי זקנות, עדות שמיעה, למריבה הביתית, שמטרתה להדגיש כי יחסים כאלה בתוך המשפחה הם דבר שבשיגרה, דרך העולם, מנת חלקו של כל זוג נשוי.

האשה המתוארת כבעלת פנים חיוורים, הסורקת את שׂערותיה השחורות והארוכות וקולעת אותן לצמות, מעלה את ההשוואה הבלתי־נמנעת עם דמותה של המחברת.

הסיפור “בתוך החשכה”, שפורסם גם הוא ב’הזמן' (1906) הוא אולי הסיפור הבוטה ביותר והנועז ביותר מתקופה זו, בכל הקשור ליחסי מין בתוך המשפחה, נושא שמעטים, אם בכלל, העזו לעסוק בו. זהו סיפורה של אשה הנאלצת לקיים יחסי מין עם בעלה, שתקף עליו יצרו, בבית הקטן המלא ילדים. הבעל הנָכֶה, החולה והנרגן, המצטייר כלא־יוצלח כשהוא צריך להטליא את הבגד שניתן לו לתיקון, מגלה יוזמה ופעילות נמרצת בשעה שהוא בא לארגן את “המגיע” לו: הוא שולח את הבת הגדולה להביא זכוכית חדשה למנורה שנשברה, על אף הקור העז שבחוץ, את אשתו הוא שולח החוצה, עם המטבעות האחרונים שנועדו לקניית מזון, לשם טבילה במקווה, ומשנה את סידורי השינה הקבועים בבית: מוציא את הילד הישן בדרך כלל עם אמו ומשכיבו על המיטה, כדי לְפַנוֹת את מיטתה בשבילו.

הסיפור האמיתי המתרחש בבית, אינו חודר לתודעתם של הילדים בשל גילם הרך, ומובא לידיעתו של הקורא באמצעים עקיפים שונים, שרק בהצטברם יחד הם מגלים את מלוא המשמעות של המתרחש. שתי דוגמאות לאמצעים עקיפים אלה: האחת, ההערה על האב המתקשה למצוא את “הסדק” בקפוטה שעליו להטליא ומצליח לגלותו רק לאחר מאמצים; השניה: הסיפור התמים, לכאורה, שמספרת האחות לאחיה על הכלבה שנכנסה אל הבית כשהאם נעדרה ממנו והדלת נשארה פתוחה. סיפור זה חוזר בחלומו של הילד כסיוט, לאחר שהאב סילק אותו ממיטת האם והוריד אותו לישון על הרצפה. כלבה זו, שבסיפורה של האחות היתה בלתי מזיקה ואף ידידותית, קיבלה ממדים מפלצתיים בחלומו של הילד, ומבטו המפוחד התרכז ב“לשון ארוכה, אדומה” הנראית כשהיא פותחת את פיה. כלבה זו הצליחה להיכנס לבית בחלום־הסיוט גם כשהדלת נעולה, כיוון שהיא שוכנת בתוכו. הכלבה ולשונה האדומה אנלוגיים לאב וליצר המין, והם ספק סיוט ספק מציאות של ממש שחווה הילד הישן על הרצפה, את המתרחש בין אביו ואמו על המיטה. אין ספק, שהקוראים “חובשי־בית־המדרש” שהיו אמונים על קריאת טקסט מוצפן והתעמקו בו לכל פרטיו ודקדוקיו, קלטו את הרמזים החבויים בסיפור, וההעזה שבו, גירתה את דמיונם, ואולי אף הכעיסה אותם, כיוון שהעזה להטיל ספק בדברים שהיו בבחינת מובן מאליו בשבילם: זכותו של הגבר על גופהּ של אשתו.

העזה זו, ואחרות נועזות לא פחות, שבאו בעקבותיה, לא עלו, כאמור, בקנה אחד עם התדמית של הסופרת הצנועה בת־הרב, והם שהביאו לרכילות המרושעת, שהיה לה חלק בסיום פרשת האירושין של בני־הזוג.

זה היה “המחיר” האישי הכבד ששילמה דבורה בארון, אבל זו היתה גם התרומה. פריצת הדרך של דבורה בארון היתה בכך, שהיתה הראשונה שהכניסה לספרות העברית את זווית הראייה הנשיית. יש בסיפוריה הראשונים ערעור על עצם קיומו של “מוסד הנישואין”, שבו אין הדדיות. מתיאור היחסים בין בעל לאשתו בתוך המשפחה, גם בתחום יחסי־המין, עולה פקפוק במוסכמות על “חובותיה” של האשה לבעלה, היכול לעשות בה כרצונו “בשם הדת”. יש בהם מחאה עזה נשיית, גלויה וישירה על חולשת הנשים, קיפוחן וניצולן. תרומתה של דבורה בארון היתה גם בכך, שסללה את הדרך, אמנם רק לאחר שנים רבות, לעמליה כהנא־כרמון, ובעקבותיה לספרות הנשים הפורחת, המשגשגת והחשובה של ימינו.

ו. שׂ. בן־ציון – שינוי בכל מחיר

שׂ. בן ציון שילם את המחיר הכבד של הראשונוּת. הוא סלל את הדרך לאחרים בתחומים רבים, אולם מנת חלקו היו הקשיים של המתחילים, המעיזים, המנסים. אחריו כבר היה קל יותר, שכן למדו משגיאותיו ומכישלונותיו. הוא שילם את “שכר־הלימוד” ביצירתו ואף בחייו ממש. התחלותיו היו רבות ואף נועזות, וכל אחת יש בה כדי לפרנס מחקר מיוחד, שהוא פרק חשוב בתולדות הישוב (‘דבש מסלע’, עמ' 268). הוא שילם את מחיר התנהגותו כמי שנאה דורש ונאה מקיים, ללא פשרות, בחייו כמו גם ביצירתו. הוא היה ציוני בכל מלוא המשמעות של מושג זה, מי שחשב שאין עתיד לקיום היהודי הפיסי ובמיוחד הרוחני בגולה, ויש צורך להקים את המרכז הרוחני, התרבותי והספרותי בארץ־ישראל, לפי חזונו של אחד־העם. לכן קם ועלה, לכן עלה ועשה. כבר החלפת שמו מגוטמן לבן־ציון, עוד לפני עלייתו לארץ־ישראל, מעידה על קו זה שבאופיו: נאה דורש ונאה מקיים. תובאנה כאן דוגמאות אחדות לכשלונות המפוארים של ש. בן ציון, שפצעו אותו ופגעו ביצירתו. הם הקדימו את זמנם, נעשו לפני “הכשרת־הלבבות” המתאימה ולפני שבשלו להם התנאים, אבל סללו את הדרך לבאים אחריו.

1. עצם עלייתו לארץ, עליית־יחיד, כבן שלושים וחמש, כשהוא בשיא פריחתו הספרותית ומעמדו הציבורי, עם אשה וחמשה ילדים, מתוך מטרה לייסד בה מרכז ספרותי ברוחו של אחד־העם, שימשה אתגר לסופרים ולמחנכים העבריים. היא ביטאה את אמונתו בחוסר התכלית של החינוך היהודי והעברי בגולה, ואת בטחונו בכך שיוכל להמשיך ולהתפרנס מעבודתו כסופר. “לארץ־ישראל! – פתרון אחר לא מצאתי לחיי רוחי”, כתב לימים באוטוביוגרפיה שלו.

חבריו הסופרים שעקבו אחר עלייתו בדריכות, ידעו כי הצלחתו פֵירושה, איתות ברור להם לעלות לארץ: וכישלונו – יספק להם “הצדקה” כי עדיין לא בשלו התנאים בארץ־ישראל לסופרים ולאנשי רוח להתפרנס מכתיבתם. לכן, כשראו שאיננו יכול להתפרנס מעבודתו הספרותית, גם בגלל השתבשות היחסים עם חבריו־שותפיו להוצאת הספרים “מוריה”, שעליה חשב לבסס את פרנסתו, ולהיות בלתי תלוי במשׂרה ובשכר חדשי, נאלץ להיות מורה בביה"ס לבנות ביפו, וכשיצירתו לא רק שלא פרחה, אלא נסוגה אחור, ומעמדו כאחד מעמודי התווך של הספרות העברית לא נשמר, - הרי כישלונו לא דיכא את רוחם במיוחד, ואולי אף להיפך. חוסר הצלחתו, סיפק להם את “ההצדקה” להמשיך ולשבת באשר ישבו, עד שהתנאים שם הכריחו אותם לעלות. המדובר בסופרים “ציוניים” כביאליק, רבניצקי, לוינסקי, טשרניחובסקי, ורבים אחרים ואין צורך לומר, בסופרים לא־ציונים כפרישמן, מנדלי, י.ל. פרץ, שופמן וחבריהם.

2. חזונו להקים בארץ־ישראל “מרכז ספרותי” התמצה באופן מעשי ביִסוּדוֹ של כתב העת ‘העומר’, לפי המודל של ‘השילוח’ שבאודסה, אבל ארץ־ישראלי באופיו ובתכניו. את כל אונו הקדיש לכתב־עת זה, שממנו הצליח להוציא ארבע חוברות בלבד (תרס“ז; תרס”ט). כתב־העת נפסק משום שלא זכה לַתמיכה הראויה מצד ציבור הקוראים בארץ; וגם ציבור הקוראים בארצות הגולה וחוגי הסופרים בשני המקומות, עמדו מנגד. התמיכה המקוּוָה לא הגיעה, והוא נואש והפסיק את הופעתו. לא תמכו בו בגלל שפע של סיבות, ובין השאר בגלל חוסר גמישותו כעורך, ואישיותו הנוקשה; עשייתו בכתבי־היד של אחרים כבתוך שלו; התעקשותו להישאר מחוץ למסגרת המפלגתית של מפלגות הפועלים. עמידתו על העיקרון של כתב־עת שרק נושאים ארץ־ישראליים יִכּללו בו, חייבה אותו לדחות כתבי־יד חשובים שעסקו בנושאים אחרים אבל לפרסם כתבי־יד בְּרמה שֶלִבּוֹ לא היה שלם עמה, בזכות הנושא הארץ ישראלי שבהם. והיו גם סיבות נוספות. הוא עשה מאמצים כבירים להרחיב את מעגל הנושאים המסורתי של הספרות העברית, ולא פחות – את מעגל המשתתפים. בין הנושאים החדשים: “מהווי הערבים”; “מהווי הספרדים”; “מהווי השומרים”; “מהווי האיכרים”. בין המשתתפים החדשים: נשים (יהודית הררי) וספרדים (יצחק שמי).

אולם כתב־העת ‘העומר’ שימש יסוד ומופת לבאים אחריו. הוא הוכיח את עצם האפשרות להוציא בארץ־ישראל כתב־עת ספרותי־פובליציסטי־שימושי, בעל רמה גבוהה, דוגמה לעריכה נקייה, קפדנית ועשירת תוכן. הוא הוכיח שארץ־ישראל יכולה לשמש מרכז שאליו ישלחו כתבי־יד ובו יופיעו כתבי־עת ולא להיפך, כפי שהיה עד אז. לנושאים החדשים היה המשך, וכך גם להרחבת מעגל המשתתפים, אם כי רק שנים רבות לאחר מכן.

3. הוא היה בין מייסדי כתב־העת לנוער ‘מולדת’ (תרע"א) ועורכו הראשון, אולם החוברות הראשונות לא נשאו חן בעיני מי שהיו ממונים על התקציב, וראו את עצמם ממונים גם על הספרות והחינוך, והוא הודח בגסות, ובברוטליות ממש, מעריכת ירחון זה. בין ההאשמות, היתה זו, שראתה בירחון רמה גבוהה מדי, וחוסר התאמה לבני־הנעורים. אבל אלה שירשו אותו, המשיכו את מדיניות העריכה שלו במלואה, וגם העורכים הקבועים, שבאו אחריו (יעקב פיכמן) עשו כן. הוא שָׂבע מרורים מפרשת “מולדת” ונלחם מלחמת החלש בחזק במַדיחיו, אבל הם היו חזקים ממנו. עם זאת, המשיך הירחון במשך שנים ארוכות (עד תש"ז!) את מדיניות העריכה שלו, וכך גם כתבי־העת אחרים שהיו מיועדים לבני־הנעורים.

4. הוא חלם על שינוי פני הספרות העברית בנושאים ובסגנון. אחד ממניעי עלייתו לארץ ישראל, היה לתת ביטוי לחדש המתרקם בארץ, להפסיק לכתוב על הנושאים ועל הדמויות הגלותיות, ו“לכבוש” ביצירתו את הנוף הארץ־ישראלי. אין צורך לומר, שזוהי מטרה בלתי־אפשרית מלכתחילה, שכן שינוי נושאים וסגנון, איננו יכול להיעשות במהירות, ואינו פרי החלטה מודעת ושינוי מקום, אלא דורש הבשלה איטית, הסתגלות ארוכת טווח והפנמת המקום החדש ותנאיו, אם הוא בכלל אפשרי אצל אותו יוצר, שהוא כבר במחצית חייו, וכבר התמחה “בנוסח” מסויים. דומה, שבתחום זה, תחום היצירה, שילם ש. בן ציון את המחיר הכבד ביותר על דבקותו באידיאולוגיה וניסיונו לממשה בכל מחיר.

וכך כתב עליו יעקב פיכמן, בן בסרביה אף הוא, חבר, שותף ולא פעם גם יריב:

“הרעיון להעקר מקרקע הגלות בבת אחת בחיים וביצירה, כל כמה שהיה בו מן התמימות הראה על השלימות שבאופיו. [- - -] בכל סיפוריו מפעפעת שנאה זו לחיים רצוצים שבגיטו ושמחוץ לגיטו כאחד. [- - -] ארץ ישראל היתה לש. בן ציון מימי ילדותו מקום המקלט ומקום המרפא היחידי, ואך הציג את כף רגלו עליה, חפַץ לשנות, להבריא, לצלול כולו בשמחה, במראותיה” (‘אַמת הבנין’, עמ' 467).

“רק מבורכים מעטים זכו ומצאו להם תיכף את הקצב הנכון. ואולם ש. בן ציון שזכה לעלות קודם, גם נענש בזה שהיה מן הראשונים – שרצפת האש נגעה על פיו, כי נִפְתָּה לשיר את שירת היגון והפדוּת בהעְלֵם אחד. כי על כן היה גם מן הראשונים הנשרפים” (שם, עמ' 467–468).

הספרות בארץ־ישראל צריכה להיות “אחרת”, היה בו “הרצון לכוון את מהלך הספרות לרוח־הארץ, לקצב הישוב – לא לחזור על מה שצמח שם, תחת שמש אחרת. [- - -] המכוון היה, איפוא, לקרב את הישוב לא לשכינת המקום בלבד, כי אם גם לרוח הסביבה, לקצב המזרח, שהוא שונה משל המערב, שהטביע את חותמו על יצירת ישראל החדשה” (שם, עמ' 430). וכן: “אנחנו כולנו נולדנו כאן מחדש, ולידה חדשה זו תבעה, חייבה גם שינוי קול, ומי שלא נשמע לתביעה זו ואמר להמשיך, לא הכיר את עצמו, - לא השיג את עצמו. משהו לקה בו ללא תקנה” (שם, עמ' 476).

ש. בן ציון, שהיה אמן תיאור המציאות היהודית בעיירה שבגולה, תיאור החיים היהודיים של הדור הקודם – דור עובר – והדור החדש של “התלושים”, לא הצליח בארץ־ישראל לתת ביטוי למציאות המתחדשת, אולי גם משום שמציאות זו היתה עדיין “מתנועעת”, נזילה ובלתי יציבה כהגדרתו של ברנר (ב“הז’נר הארצישראלי ואביזרהו”, תרע"א). כוח של ש. בן ציון היה בתיאורים הריאליסטיים של ההווי היהודי בעיירה היהודית, ושל צעיריה חניכי החדר, כשהם יוצאים ל“עולם הגדול” בלתי מוכנים לחלוטין, ומאבדים את דרכם בו. הוא היה המבקר הגדול של המציאות היהודית המנוונת, חסרת הבסיס לקיום הפיזי, ושל העוני המביא את האנשים ליאוש, לחיי ניוון ולמעשים בלתי מוסריים. מסיפוריו עולה הקינה הגדולה על החיים שהתקלקלו ושאין להם תקנה בגולה, והם מוליכים את הקורא למסקנה, שיש להתחילם מחדש על אדמה אחרת, אדמת ארץ ישראל. יצירתו “נפש רצוצה” (תרס"ב) היא הפואמה הפדגוגית שלנו, זעקת הילדות העשוקה, כתב־האשמה הֶחריף ביותר כנגד קלקלות החינוך המסורתי בחדר, דריסת נפש היחיד הרכה, וגידולו כמי שכל חייו עתידים להיות שוועה עזה כנגד הוריו, מחנכיו והעולם היהודי שבתוכו גדל. המשכו ברומן “מֵעֵבֵר לחיים” (תרס"ד) שבו הגיבור המרכזי, הילד, חניך־החדר, שבגר ונעשה לאדם צעיר, מתלבט חסר־אונים, נודד ממקום למקום, מגיע לעיר הגדולה, חוזר לעיירתו, מוכר את בית הוריו, ואינו מצליח למצוא מנוחה לנפשו בשום חברה ובשום מקום. גיבור זה עתיד להגר לאמריקה, אבל גם שם לא ימצא מנוחה לעצמו ויוסיף להיות תלוש מכל העולמות.

בארץ ישראל נתן ש. בן ציון גט פיטורין לִכְתיבתו הקודמת, הריאליסטית, ולַנושאים המסורתיים שלו מן ההווי של העיירה היהודית, והחליט לכתוב “אחרת”. ברוח המניפסט של ‘העומר’, החליט לתת ביטוי לחיים המתחדשים בארץ־ישראל. הוא ניסה להגשים, הלכה למעשה, את רעיונו הגדול בדבר המיפנה שיבוא בספרות העברית בארץ־ישראל, ולשנות את דרך יצירתו. יצירתו צריכה מעתה לבטא את החידוש שביצירה בהשפעת ארץ־ישראל (‘העומר’, תנופתו של כתב־עת ואחריתו‘, עמ’ 81).

אין צורך לומר שזהו רעיון תמים ובלתי מעשי לחלוטין, אבל ש. בן ציון, עקבי כבכל מעשיו, נאה דרש וניסה גם נאה לקיים. הוא יצר שתי פואמות בפרוזה שירית גבוהה “רחל” (תרס"ו) ו“הלווים” (תרס"ט), שבהן ניסה לתפוס מרובה. הוא ביקש לבטא בהן את: 1. חווית הפגישה שלו עם ארץ־ישראל; 2. את המחזוריות של ההיסטוריה רבת הפורענויות של עם ישראל מאז גלה מארצו, של חורבן וגאולה, הרס ותקומה; 3. את החוליה האחרונה והאקטואלית של שלשלת זו, שיבת ציון של ימיו. חוליה אחרונה זו שוברת את המחזוריות של חורבן וגאולה וסוגרת את המעגל. מכאן ואילך תם שלב החורבן וההרס ומתחילה תקופת הגאולה והבנייה. רחל הַכִּבְשָׂה הנֶּאֱלָמָה נהפכת ללביאה שַׁכּוּלָה ונוקמת; וב“הלוויים”, חוזרת היצירה לארץ־ישראל לאחר שגלתה ממנה בימי בית ראשון. יצירה זו היא הפעם “שירת המעדר”. כבר תיאור זה מגלה את האילוץ והמלאכותיות של שתי יצירות אלה שנכתבו בפרוזה שירית גבוהה ומליצית, ואת האידיאולוגיה שכפתה את עצמה על היצירה והחלישה אותה. הביקורת הקשה, שנמתחה עליהן, ובמיוחד זו שהאשימה אותו ברצון לחקות את “מגילת האש” של ביאליק, ראתה בכשלונו של ש. בן ציון לא רק כשלון יחיד של סופר, אלא דוגמה והוכחה לכך “שֶשִמְשָהּ של ארץ־ישראל הוֹבִישָׁה את לְשָדוֹ”, וכזאת עלול לקרות גם לסופרים אחרים שיעלו לארץ. זו היתה “ההוכחה” שבארץ־ישראל עדיין אין מתקיימים התנאים ההולמים ליצירת הספרות העברית.

מחיר הראשונוּת ששילם ש. בן ציון היה כבד מנשוא: 1. אבדן מעמדו המרכזי כאחד מעמודי התווך של הספרות העברית, כפי שהיה באודסה יחד עם ביאליק, רבניצקי ולוינסקי. הוא נדחף לשולי החיים התרבותיים והספרותים, ובדידותו גדלה והלכה; 2. כשלון מאמציו לייסד את כתב־העת המרכזי של הספרות העברית בארץ־ישראל – ‘העומר’ – ואכזבה מרה מכל אלה שלא שיתפו עמו פעולה ואף פעלו כנגדו, הותירו אותו פגיע, מריר ובלא תיקווה; 3. אכזבה נוספת: הדחתו המכוערת ורבת התככים, מלשמש עורך של כתב־העת לבני הנעורים ‘מולדת’, שהוא יזם, יסד וערך אותו בשנתו הראשונה, חיזקה עוד יותר את מרירותו וטינתו לחבריו ולעולם, ובדידותצו הלכה וגברה; ובעיקר: 4. יצירתו הספרותית נפגעה קשות עם המעבר לארץ־ישראל. האידיאולוגיה “לכתוב אחרת” התנגשה עם המציאות, שבה הדבר בלתי אפשרי אצל סופר יחיד מהיום למחר. יצירתו לפני העלייה, שזכתה לשבחים רבים ופירסמה את שמו כסופר הפרוזה החשוב ביותר בדורו, ספגה ביקורות קשות ואף מזלזלות. לאחר הביקורות הקשות על שתי הפואמות “רחל” (תרס"ז) וה“לוויים” (תרס"ט), שנכתבו בשנים הראשונות לעלייתו לארץ ושפורסמו ב’העומר', שוב לא הצליחה יצירתו להמריא. הוא חדל מלהתמודד ישירות עם המציאות הארץ־ישראלית, להוציא את סיפורו “הגט” (תרע"ח), שבו חזר אל ההווי של הישוב הישן בירושלים (סיפורו זה שימש מודל והשראה ל’תמול שלשום' של עגנון). את יצירתו היפנה לאפיקים צדדיים: סיפורים היסטוריים, שבהם התמודד עם המציאות הארץ־ישראלית בדרך של “הרחקת עדות”, סיפורים לנוער, ספרי לימוד, היסטוריה מסופרת, תרגומים, עריכה ועיבודים שונים. תרומתו הרבה של ש. בן ציון ליסוד המרכז הרוחני והספרותי בארץ־ישראל, הודחקה ונשכחה. כמה מבין כותבי תולדות הספרות העברית בארץ־ישראל מתחילים מברנר, מתעלמים מן ההתחלות הרבות שהתחיל, ומכך שברנר כבר בא במידה רבה אל המוכן, ויכול היה ללמוד מן השגיאות, ולהצליח במקום שנכשל קודמו.

אדר א' תש"ס

נספח: ביוגרפיה וביבליוגרפיה

ג. שופמן – קווי ביוגראפיה

ג. שופמן, אמן הסיפור העברי הקצר, מן הסופרים הקלאסיים של ראשית המאה ה־20, מאבות הספרות העברית החדשה. תרומתו רבה מאד לכתיבה בלשון מדוייקת ותמציתית, בחינת מועט המחזיק את המרובה.

נולד באוֹרשה, פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה בפורים תר“ם (פברואר 1880); עבר לווארשה בשנת תרס”א (1901); לאחר ששרת כשנתיים בצבא הרוסי וערק ממנו. חי בגאליציה ועבר לווינה בקיץ 1913 ושם נתקע כפליט בעל נתינות זרה בשנות מלחמת העולם הראשונה; בשנת 1921, לאחר שנשא לאשה את אנני־רות פלאנק, עבר לגור עמה בכפר הולדתה וצלסדורף ליד גראץ באזור שטיריה, ושם נולדו להם בן ובת. במקום זה ישבו עד קיץ 1938 והצליחו, ממש ברגע האחרון, להגיע לארץ ישראל בעזרתו של ברל כצנלסון, תחילה בתל־אביב, ובשנת תשי“ד (1954) עברה המשפחה לחיפה, עם קריאתו של אבא חושי לייסד בה מרכז תרבותי־ספרותי. בשנת תשל”ב (1972) נפטר בחיפה בשיבה טובה בגיל 92. ג. שופמן החל, כבן־דורם האגדי של ברנר וגנסין, וסיים כבן־דורנו.

ביבליוגרפיה

נורית גוברין (עורכת), ‘ג. שופמן. מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו’. הוצ' עם עובד, תשל"ח.

 - – –' מאופק אל אופק. ג. שופמן, חייו ויצירתו' (2 כרכים), הוצ' יחדיו ואוניברסיטת תל־אביב, תשמ"ג.

זאב יעבץ – קווי ביוגרפיה

זאב (וולף) יעבץ נולד בפולין בשנת תר“ח (1847); ונפטר בלונדון בשנת תרפ”ד (1924). עלה לארץ־ישראל בשנת תרמ“ז (1887) בן 40, והתישב ביהוד הסמוכה לפתח־תקוה. הירבה לעסוק בשאלות החינוך לילדי הארץ, והניח יסודות לחינוך העמלני והחקלאי כאחד. בשנת תרמ”ט (1888) נתמנה לרבה של זכרון יעקב ולמורה בה, עד תר“ן (1890). היו אלה שנה וחצי של התעללויות ויסורים. עם פיטוריו עבר לירושלים עד אדר תרנ”ז (1897) ובה הוציא לאור סיפורים, ספרות לנוער, מחקר היסטורי, עריכה וחקרי־לשון וכן כתב־עת פובליציסטי ספרותי שנקרא בשמות שונים בגלל הרשיון. בשנת תרנ“ז (1897) נאלץ לעזוב את הארץ מטעמים אישיים ומשפחתיים ועבר לווילנה. שם המשיך את ספרו ההיסטורי הגדול “תולדות ישראל”. היה ממייסדי “המזרחי”. בכסלו תרס”ו (1905) עבר לברלין, והתקרב לחוגי האורתודוכסיה. עם פרוץ מלחמה העולם הראשונה, עבר עם משפחתו לאנגליה ושם נפטר, בגיל 77.

זאב יעבץ שאף למזג את המסורת עם ההשכלה, היה בעל זיקה עמוקה לארץ־ישראל ולחינוך העברי. חידש מילים רבות בעברית, במיוחד בצורת ההקטנה, כגון: “חתלתול”.

ביבליוגרפיה:

יפה ברלוביץ. “הסדר השלישי – תור ישראל בארצו, יצירתו הספרותית של זאב יעבץ בראי השקפתו ההיסטורית”, ‘קתדרה’, מס' 20, תמוז תשמ"א (יולי 1981), עמ' 182–165.

נורית גוברין. “הרצוי כמצוי – זאב יעבץ”. בתוך: ‘דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ־ישראל’, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט.

בנימין קלאר (עורך). ‘זאב יעבץ. לקט כתבים’, הוצ' מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ג.

דבורה בארון – קווי ביוגרפיה

דבורה בארון נולדה באוּזדה, פלך מינסק שברוסיה הלבנה, בשנת תרמ“ז (1887); עלתה לארץ בכסלו תרע”א (דצמבר 1910) כשהיא בת 23, ונפטרה בתל־אביב בשנת תשי"ז (1957) כשהיא בת שבעים.

ביבליוגרפיה:

נורית גוברין, ‘המחצית הראשונה. דבורה בארון – חייה ויצירתה’. הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ח.

עדה פגיס (עורכת). ‘דבורה בארון. מבחר מאמרי ביקורת על יצירתה’, הוצ' עם עובד, תשל"ה.

שׂ. בן ציון – קווי ביוגרפיה

שמחה בן־ציון גוטמן נולד בטלנשטי, בסרביה, בתר“ל (1870); עלה לארץ־ישראל בחשוון תרס”ו (אוקטובר 1905) כשהוא בן 35 ולו אשה וחמישה ילדים, אחד מהם הוא הצייר וסופר הילדים נחום גוטמן, ונפטר בתל־אביב באייר תרצ"ב (יוני 1932) כשהוא בן 62.

מסכת חייו נחלקת לשתי תקופות שוות: עד העליה לארץ ישראל (1870–1905) ובארץ־ישראל (1932–1905). התקופה הראשונה עמדה בסימן עליה והצלחה כסופר, כמורה, כאחד מעמודי התווך של הספרות העברית החדשה. התקופה השנייה רצופה כשלונות ואכזבות, ובסופה נדחק לשוליים, ושמר בקושי על מעמדו כסופר, וכמחנך.

ביבליוגרפיה:

נורית גוברין. ‘העומר. תנופתו של כתב־עת ואחריתו’, הוצ' יד יצחק בן צבי, ירושלים, תש"ם.

 – – –. “ש. בן ציון. כנגד החברה ובלעדיה”; ש. בן ציון – מחיר הראשונות: שינוי בכל מחיר“. בתוך: ‘תלישות והתחדשות. הסיפורת העברית בראשית המאה ה־20 בגולה ובארץ־ישראל’, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, ספרית אוניברסיטה משודרת, תשמ”ה.

 - – –. “מחיר הראשונות – ש. בן ציון”; “חוות־החיות בארץ־ישראל – ש. בן ציון ופרשת ‘מולדת’”. בתוך: ‘דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ־ישראל’, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט.

יעקב פיכמן. “ש. בן־ציון”, בתוך: ‘אַמַּת הבנין. סופרי אודיסה’, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים תשי"א.

גִּבְעַת הַסּוֹפֵר

גִּבְעַת־חֶמֶד

פֹּה חוֹלֶמֶת

עַל אַחֲוַת כָּל תּוֹפְשֵׂי־עֵט.

מֵעִיר וְקֶרֶת,

אַנְשֵׁי תִּפְאֶרֶת

הֲלוֹם יָבוֹאוּ מֵעֵת לְעֵת –

לְהַחֲלִיף כֹּחַ,

לְרַעֲנֵן מֹחַ,

לִשְׁכֹּחַ חֻלֵּי בְנֵי־אָדָם;

לִינוֹק זֹהַר,

וְלִשְׁאֹב טֹהַר

מִיפִי־הַנּוֹף וַהֲדַר־הַיָּם.

מאיר מוהר

א. “גבעת הסופר”

שיר זה נדפס בשנה הראשונה לקיומה של מדינת ישראל, בקיץ 1949, בשעה שהיה נדמה כי חלום בן עשרות שנים, הקמת מרכז לסופרים ומרכז ספרות, עומד בפני התגשמותו. הקמת בית־סופרים, שישרת את הסופרים והספרות, כביטוי מוחשי להקמת המרכז הרוחני בארץ־ישראל, היה חלום ישן, שימיו כימי הרעיון, ועבר גילגולים מרובים. מדי פעם נדמה היה, שהגיעה השעה להגשימו והתנאים בָּשלו להוציאו מן הכוח אל הפועל, ולאחר התעוררות קיצרת־מועד, חזר ושקע וצלל בתהום הנשייה. למעשה, עד היום, לא הוגשם במלואו, ובית הסופר על שם שאול טשרניחובסקי, בתל־אביב, הוא מימוש חלקי שלו.

אחד מגלי־התעוררות־התקווה לאפשרות הגשמתה של התכנית להקמת “בית הסופר” היה בשנים 1947–1949, אותן שנים של המאבק על הקמתה של מדינת ישראל, וייסודם של מוסדות ומיפעלים רבים, כביטוי מוחשי למדינה ההולכת ונבנית.

ביטויה המרוכז של תוכנית זו, שנדמה היה שהפעם אכן תתגשם, נמצא בחוברת מיוחדת בת 24 עמודים, שהוציאה אגודת הסופרים העבריים, בשנת תש“ט (1949) בשם: “גבעת הסופר. מרכז לספרות העברית ולסופר העברי בארץ ובחוץ־לארץ”. חוברת זו הוּצאה לאחר מה שנראה אז כ”שלב הראשון להגשמת התכנית“: טקס הנטיעות, שהתקיים בי”ד באדר ב' תש"ח (23.3.1948), בשטח בן עשרה דונמים, שיועד “לטובת מפעלי אגודת הסופרים העברים” ובו ניטעו “לעת־עתה” 200 עצים בטקס “בעל אופי פומבי וחגיגי”. החוברת הוכנה גם לקראת טקס “ירית אבן־הפינה לבניינים הראשונים”, שהיה צריך להתקיים “בקרוב”.

בחוברת שולבו תמונות הסופרים מן הטקסים השונים שנערכו בשלבי הוצאת התכנית מן הכוח אל הפועל: לאחר העליה על “גבעת הסופר” בקיץ תש“ז; ילדי בתי־הספר בהרצליה מקבלים את פני הסופרים בטקס הנטיעות באדר ב' תש”ח; טקס הזכרון לחללי האומה וגזירת הסרט בטקס הנטיעות; רישום התוכנית האדריכלית של בנייני “גבעת הסופר” והתרשים הטופוגראפי של המקום.

תרשים הבניין

“גבעת הסופר” היתה צריכה להיות מוקמת ב“מושבה הרצליה” על חוף הים, ועל “תרשים המקום”, הנושא את התאריך: 25.9.1948, שצורף לחוברת חתמו: “מוהליבר את וילנסקי – אדריכלים”.

בן־ציון מיכאלי, שהיה אז “נשיא המועצה המקומית” הסביר, בסיום החוברת, מהו יתרונה של “המושבה הרצליה” ומהו כוח המשיכה שלה, שהביאו לכך, שזכתה, ש“גבעת הסופר” עתידה לשכון בתוכה: “מקומנו הגיאוגרפי מיחד לנו חשיבות מרובה בתכניות המדינה: בקרוב ייסלל כביש מיוחד על שפת הים אשר יחבר את תל־אביב עם הרצליה ויקצר את הדרך בחצי הזמן. מסילת־ברזל תל־אביב־חיפה תעבור את אדמת הרצליה ותחנת הרכבת שתיקבע במקום תקל את החיבור עם יתר חלקי הארץ”.

ראשיתה של תכנית “גבעת הסופר” בשנת 1935 וקשורה בשמו של ברוך גיצ’קו, עסקן ציבורי ומחנך עברי, שבא מארצות־הברית, וקנה נחלה בהרצליה. באותה חוברת, תיאר מ. אשד, בלשון מתפייטת, את שלביה של התכנית, למן אותו “יום חורף זורח” שבו נולד הרעיון בלבו של מר ג. שהלך מאיש לאיש ומסופר לסופר, במטרה לעשות לו נפשות, ו“ביחוד שידל הרבה את שאול טשרניחובסקי ז”ל לצאת עמו להרצליה חוף־ים“. ואכן, כפי שתאר מ. אשד, “הרעיון מצא נתיבות ללבות המבקרים במקום. רק שאלה אחת היתה בפי כל: כיצד יבצע את המפעל?” המשא־ומתן במקביל עם כמה גופים: אנשי הועד החקלאי”, “ועד המושבה הרצליה” ו“ועד אגודת הסופרים”, “וכדי לאשר ולקיים את הבטחת ועד המושבה, ערכה אגודת הסופרים ב־1935 עליה חגיגית אל הגבעה, ובראשה ש. טשרניחובסקי ז”ל". אבל “בינתיים הגיעו מאורעות־הדמים של 1936–1939 ואחריהן המלחמה העולמית השניה, ועניין בית־הסופר נדחק לקרן זווית”.

ב. מהארץ ומהעולם

ברוך גיצ’קו לא הירפה, ועם תום המלחמה חזר לממש את הרעיון שבסיסו הורחב בינתיים. “גבעת הסופר” תשמש מרכז “גם לסופרים עברים ויהודים מכל העולם שירצו לבקר בארץ ולשבת בה זמן קצר או ממושך וליצור בה”. גם התכנית המעשית התרחבה. לא עוד מפעל ארץ־ישראלי בלעדי, אלא מפעל משותף לישראל ולתפוצות:

"ואז עלה הרעיון, כי לשם ביצוע התכנית הגדולה והמורחבת תקבל עליה כל ארץ, שבה קיימות קהילות יהודיות גדולות, להקים על ‘גבעת הסופר’ ביתן אחד שיכיל לא פחות משמונה חדרים וכל חדרי השרות והנוחוּת הדרושים. בגבעת־הסופר יהיו לא פחות מששה ביתנים כאלה. לא נקבע בדיוק מועד שהותו של הסופר בביתן, אך המשוער הוא – עד שני ירחים.

נוסף לששת הביתנים יוקם בית מרכזי עם אולם־אסיפות לכמה מאות איש ועם במה משוכללת, מזנון־מסעדה, חדר־קריאה, ספריה גדולה בלשונות שונות, שתשמש מעין ספריה מרכזית עשירה לסופרים, מכון ביבליוגראפי־ביוגראפי, מכון ללשון העברית וכו'.

כיוון שהגבעה נמצאת במקום מרכזי בשרון ובקירבת מקום לתל־אביב, יוכל הבית הגדול לשמש גם בית־תרבות מרכזי לישובי השרון" (מ. אשד).

ברוך גיצ’קו נסע לארצות־הברית בעניין תוכניתו, חידש את ההסכם עם הוועד החדש של הרצליה, וקיבל את הסכמתו להקים על החלקה של עשרה דונמים את “גבעת הסופר”.

אגודת הסופרים הקימה “ועד־יוזם” משותף לסופרי הארץ ולסופרי ארצות־הברית שחבריו, מן הצד הישראלי היו: אשר ברש, דוד שמעוני ואליעזר שטיינמן; ומן הצד האמריקני: שמעון הלקין, יצחק ריבקינד וצבי שרפשטיין. היוזם והמבצע, ברוך גיצ’קו, נבחר להיות “המקשר” בין שני הצדדים. זמן־מה לאחר מכן סופחו לוועד גם הסופרים: יעקב פיכמן, יוחנן טברסקי, ראובן אבינועם (גרוסמן) וירוחם ורדימון.

הוועד היוזם התחייב, כפי שכתב מ. אשד, לפני ועד המושבה “להתחיל בהקדם בעבודת הכשרת הקרקע, גידור המקום ונטיעת עצים”. השלב הראשון, שלב הנטיעות, התקיים ברוב עם והדר “ביום ג', י”ד באדר ב' תש“ח (23 במארס 1948), יום סוף־חורף מסוער־רוחות ונוטף גשם קל לסירוגין” בנוכחות “עשרות סופרים עברים” שבאו מתל־אביב וממקומות אחרים, ובהשתתפות ילדי בתי־הספר בהרצליה, עם דגלי כחול־לבן, ש“תופיהם רועמים והחצוצרה מריעה עליזות ונמרצות”. יעקב פיכמן, שהיה אז יו"ר אגודת הסופרים, התכבד בגזירת הסרט הלבן. את הרגשתם של אלה שלקחו חלק במאורע, תאר מ. אשד בסגנון התקופה המרומם: “הקרואים הרבים נכנסו פנימה בלבבות פועמים ועינים נוהרות מגיל”.

על חשיבות המעמד וסמליותו תעיד גם העובדה, שרבה של המושבה הרצליה גרשון חנוך פישמן, לקח בו חלק ו“הביא את ברכת הקהילה, ותיבל את דבריו בדברי תורה ודרוש”.

מספר הברכות והנאומים היה גדול מאד, ודומה שלקהל של אותן שנים היתה סבלנות בלתי־מוגבלת להאזין שעות ארוכות למדברים. בטקס הנטיעות עצמו דיברו אשר ברש, אליעזר שטיינמן ויוחנן טברסקי, ובחלקו השני של הטקס, ליד השולחנות הערוכים, נזכרו עוד 10 מדברים. הדי־התקופה נשמעו באזכרה לנופלים בקרבות, ביניהם אבינועם, בנו של הסופר ראובן גרוסמן, וגרמו להתרגשות רבה בקרב הנאספים.

דומה היה שהפעם אכן, עמד הרעיון לקרום עור וגידים, וההערכה היתה ש“תוך שלוש שנים יקום המפעל כולו”. משא־ומתן התנהל עם קהילות ישראל בארצות השונות, התפרסמו ידיעות על שלוש תרומות שהתקבלו מיחידים ועל החלטתה של קהילת בואנוס־איירס לבנות “ביתן ארגנטינאי על שם המשורר ש. טשרניחובסקי ב’גבעת הסופר'”.

ג. שעתה היפה של הספרות העברית

על התקוות הרבות שתלו ב“בית על הגבעה” יעידו דברי הסופרים שכונסו באותה חוברת, שהד רוממות אותם ימים נשמע בהם, והתקוות המרקיעות שחקים על כך שהנה הגיעה סוף־סוף שעתה היפה של הספרות העברית, מפעם בהם.

אשר ברש, “הבית על הגבעה”: “אם רוצים אנו, שהספרות העברית תהיה מקובלת לא רק מאהבה (ואין גוזרין על אהבה) אלא גם מכבוד ומיראת־הכבוד, יש לדאוג לכך, שגם צורתה וחיי יוצריה יהיו מכובדים ככל האפשר. ימי השתדלנות המשפילה של אנשי־הרוח חלפו. עת לתבוע זכויות, לכבוש מקום ועמדה”.

אליעזר שטיינמן, “משכן תבנו לי”: “כל העולם שוק, ואף שדה הרוח משועבד למרותו של זה. מִן הדין שתיעשה בזמננו פעולת שיכון מיוחדת במינה לאמנים הזקוקים למחבוא ולמקדש מעט, לריכוז הרוח ולחשבון הנפש, לליטוש הניב ולביקורת עצמית, לעיון שבצנעה ולהתיחדות עם השכינה. [- - -] אנו חיים בתקופה של טקסים, מיצעדים, מיסקרים ומיפארים. ניתן כבוד־מלכות לאמנות, אם רוצים אנו באמת ובתמים לראות בתפארתה. ואין מלוכה בלי מקדש מלוכה”.

יעקב פיכמן, “זאת הגבעה”: “ואולם אין ספק, כי הרעיון יכה שורש ויצמיח פרי בלב כל גולה יהודית, אשר תכיר מה נהדר רעיון זה להקים בחלקת הסופר אשר בשרון את ביתה, בית היוצר, מעין ‘כרם דיבנה’, אשר יהיה ברכה, תפארת לתרבות ישראל ולמדינת ישראל”.

יוחנן טברסקי, “הסופר והמדינה”: “הסופר הוא העצמוּת המקיימת, אבל הוא עצמו אין לו קיום, או אך קיום עלוב ביותר במדינתנו. ‘אנשי אויר’ של אתמול, היינו פה למעריצי היש והממש. מגרש הוא ממש. בית הוא ממש. פרדס הוא ממש. [- - -] ממשלתנו יכולה להיות הכוח שישנה את מצבו של הסופר שלנו!… [- - -] כן, מדינה שאינה דואגת לנשמת העם, נמצאת מכשילה עצמה לעתיד לבוא!”

יצחק למדן, “אל הגבעה”: “העצמאות הפורה שנתברכה בה הספרות העברית מראשיתה, הולכת ומצטמקת, הולכת ומתמעטת לכדי צל־עבר בלבד. עצמאות מבורכת זו סימניה היו: חירות פנימית גמורה ונאמנות ללא־כל־תנאי [- - -]. עתה הולכת ומוחלפת עצמאות זו בבקשת חסות בצל שליטי־החברה ובעלי מפתחות־הציבור, בכהונה בחצרות מפלגות, בנאמנות־על־תנאי, בכל מה שעשוי מלכתחילה לקצר את הנשימה, לקצץ כנפי־רוח, וגם להפוך את כל ענין הספרות – אותו צורך עליון ומוחלט בתרבות עם ואדם – לדבר נסבל וקיים רק קיום־על־תנאי. קיום כזה לא רק את נפש הספרות הוא קובע, אלא סופו להכות בבצורת וברזון את חיי נפשה ותרבותה של האומה כולה. על כן בזמן הזה, עוד יותר מאשר בכל זמן אחר, מיעודו של הסופר העברי הוא לשמור מכל משמר על זכות עצמאותו”.

התוכניות כאמור היו רבות, אבל מאומה מהן לא נתקיים לבסוף, מרכז לסופרים ולספרות בהרצליה לא קם.

שבט תשמ"ט

לעיון נוסף: בן־ציון מיכאלי, הרצליה, ראשיתה והתפתחותה, הוצ' עירית הרצליה והוצאת מלוא; ניסן תשמ"ט.

א. שותפוּת ומחלוקת

יוסף אהרנוביץ ואליהו מונצ’יק־מרגלית היו מאנשי העלייה־השנייה; אישים רבי פעלים, שזכותם רבה בתולדות היישוב ובתנועת הפועלים. שניהם היו מראשוני מפלגת “הפועל הצעיר”, וממניחי היסודות למפעלים חשובים בארץ. דמותו של יוסף אהרנוביץ, איש המוסר הקפדני, היתה אהובה מאוד על הציבור, והאירה בחייו ובמותו לכל מי שהכירוֹ מקרוב, או הושפע מכתביו; אליהו מונצ’יק היה עסקן רב פעלים, יזם חרוץ, אבל כנראה איש קשה ביחסים עם אנשים שונים.

כבר מראשית עבודתם המשותפת בעריכת עיתון “הפועל הצעיר” (1907), נתגלעו חילוקי הדעות בין אהרנוביץ למונצ’יק, שהלכו והחריפו במשך השנים, וגרמו לכך, שהרגשתו של אהרנוביץ, לפחות, היתה, ששניהם לא יוכלו לעבוד ביחד.

מקץ שנים, עם פטירתו של יוסף אהרנוביץ, במכתב התפייסות־התנצלות למספרת דבורה בארון, אשתו של אהרנוביץ, העלה מונצ’יק את גירסתו ביחס לפרשיות העבר:

על חילוקי הדעות ביניהם שהלכו והחריפו עם השנים, בעקבות המפעלים ששניהם היו שותפים בעשייתם, כתב מונצ’יק גם בזכרונותיו, אם כי לא פירטם והזכירם ברמז בלבד. היו אלה, למשל, חילוקי דעות ביחס אל ההסתדרות הציונית לאחר הקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג בשנת 1908, כשאהרנוביץ חשב שיש להיפרד ממנה, ואילו מונצ’יק חשב את ההיפך. יוסף אהרנוביץ, במאמר משנת 1921, ללא הזכרת שמות ופרטים מסויימים, מפקפק באפשרות להבדיל בין “שיטת העבודה” לבין “האנשים”: “בעבודתנו־אנו מגוחך, פשוט, להבדיל בין השיטה ובין האיש”. יתכן שהוא רומז גם לחיכוכים בינו לבין חבריו בתחומי עשייה שונים, ומונצ’יק בתוכם.

ב. גלות במלחמת העולם הראשונה

מונצ’יק עזב את הארץ, לאחר שעשה בה חמש וחצי שנים, וחזר בשנת 1912 לביאליסטוק עיר מולדתו. בין השאר עסק שם בתעשיה ובביטוח. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה מונצ’יק פעיל ב“צעירי ציון” וב“החלוץ”, ובשנת 1920 שב לארץ.

יוסף אהרנוביץ הוגלה, בימי מלחמת־העולם הראשונה, עם משפחתוֹ, לאלכסנדריה שבמצרים, ושהה שם כארבע שנים. המשפחה חזרה לארץ לאחר הצהרת בלפור והכיבוש הבריטי. אשתו של יוסף אהרנוביץ דבורה בארון היתה מהסופרות העבריות החשובות ביותר, שהשתתפה עם אהרנוביץ בעריכת “הפועל הצעיר”.

בכ“ט בחשון תרפ”א (30.11.1921) התקיימה בתל־אביב אסיפת היסוד של בנק הפועלים, רעיון שנולד בתקופת העלייה השנייה ומומש בעלייה השלישית, לאחר יסוד ההסתדרות הכללית (חנוכה תרפ"א – דצמבר 1920), ביוזמתם של אליהו מונצ’יק, ברל כצנלסון וד"ר ארתור רופין. בין חברי ההנהלה, שנבחרו לפי מפתח מפלגתי, היה גם יוסף אהרנוביץ, ואליהו מונצ’יק נבחר למזכיר ולגזבר גם יחד.

בכ“ג בטבת תרפ”ג (12.1.1923), התפרסמה מעל דפי “הפועל הצעיר” הודעת התפטרות של יוסף אהרנוביץ ורעיתו דבורה בארון מעריכת העתון:

ג. פיטורים למונצ’יק

עם פרישתו של יוסף אהרנוביץ מעריכת “הפועל הצעיר” (תרפ"ג־1923) הקדיש את כל מירצו לניהול בנק־הפועלים וראשית מעשהו בבנק היה פיטוריו של מונצ’יק. בפיטורים אלה נעזר אהרנוביץ בחבריו בוועד־הפועל של ההסתדרות, שתמכו בו, ונתנו לו את הגיבוי הרישמי.

יוסף אהרנוביץ, שבע־נסיון העבר, טען, שלא יוכל לעבוד יחד עם מונצ’יק בלי הפרעות, והצליח לשכנע בכך את חבריו בוועד־הפועל ובהנהלת הבנק, אבל גם מונצ’יק עצמו הגיע למסקנה זו שלא יוכל לעבוד יחד עם אהרנוביץ בבנק. ההנהלה נאלצה, אפוא, לבחור בין השניים, ובחרה ביוסף אהרנוביץ, ובפיטוריו של מונצ’יק מתפקידו הכפול כמזכיר וכגזבר.

מונצ’יק נפגע מאד. הוא, שהיה מאבות רעיון הבנק, איש־מקצוע, שהקדיש את כל כוחותיו לביצועו, והצליח על־אף כל הקשיים לראות פרי בעמלו, אותו מפטרים, ואילו אהרנוביץ חברו־ויריבו משכבר, הוא שיישאר. כמו בעבר (ייסוד העתון ‘הפועל הצעיר’) כך גם עתה, הרגיש, שהוא זה שזורע באמונה, ואילו אחרים הם הקוצרים. הוא ראה בזה עניין אישי ולא “ענין הסתדרותי” ורצה לנקום ביוסף אהרנוביץ את נקמתו הפרטית. הדרך שבחר היתה: להזמין את אהרנוביץ “למלחמת שניים באקדח ברוינינג, ולירות, עד שאחד מהם יפול – הנשאר בחיים יצטרך לפרנס את שתי המשפחות”. אהרנוביץ, שנמסרו לו הדברים, לא האמין למשמע אוזניו, ודחה אותם במשפט: “דיה לצרה בשעתה”. ואז קם מונצ’יק, והלך בעצמו לאהרנוביץ וקרא בפניו מכתב שבו הוא “דורש ממנו שיתפטר או שיצא אתו לדואל עד יום הראשון, ואם שתי אלה לא יעשה – יהיה מונצ’יק חפשי לעשות באהרנוביץ כטוב בעיניו”.

לכאורה, אי־אפשר היה להאמין לדברים אלה, על רקע ההיכרות עם האישים הלוקחים בהם חלק, והתקופה שבה מדובר, לולא היו רשומים במפורט, בלשון עניינית ויבשה באחד הפרוטוקולים מישיבת הוועד־הפועל של ההסתדרות מיום י' באייר תרפ"ג (26.4.1923), המצויה בארכיון הוועד־הפועל.

ד. הוועד־הפועל דן

על סדר היום של אותה ישיבה עמדו שני סעיפים: “א. איומו של אליהו מונצ’יק; ב. ‘יום הפרח’”. בישיבה השתתפו: יוסף אהרנוביץ, מיכאל אסף, ד. בלוך־בלומנפלד, דוד בן־גוריון, יצחק בן־צבי, דוד זכאי, שמואל יבנאלי, אליעזר קפלן, דוד רמז ויוסף שפרינצק.

את הישיבה פתח דוד בלוך־בלומנפלד, שהציג את השתלשלות הדברים המדהימים, בצורה יבשה וענינית:

“במועצת ההסתדרות האחרונה נבחרה ועדה בעניין תלונותיו של מונצ’יק. הוועדה עבדה ובאה לידי מסקנות ידועות. הן לא סיפקו את מונצ’יק. בערך לפני שבועיים ערך מכתב לאהרנוביץ, המזמין אותו למלחמת שניים – בברוינינג – ולירות עד שאחד מהם יפול – והנשאר בחיים יצטרך לפרנס את שתי המשפחות – את המכתב הראה לרוזנטל וביקש אותו להיות הסינדיקט (בא־כוח) מצדו – הח' רוזנטל מסר את תוכן שיחתו לאהרנוביץ ולחברי ‘הפועל הצעיר’. אהרנוביץ אמר, כי דיה צרה בשעתה – היום היה מונצ’יק אצל אהרנוביץ והקריא לו את המכתב – דורש ממנו שיתפטר או שיצא אתו לדואל עד יום הראשון, ואם שתי אלה לא יעשה – יהיה מונצ’יק רשאי לעשות באהרנוביץ כטוב בעיניו, הוא ישפוך עליו חומצת גופרית. בישיבת הבנק היום התפטר אהרנוביץ מעבודתו בבנק. הדירקטוריום החליט לא לשחרר אותו ומציע לוועד־הפועל להזמין את מונצ’יק ולאחוז באמצעים בעניין זה. הדבר רציני מאד. צריך להזהיר אותו שיחדל, ולהגיד לו, כי כל מה שיעשה הוא כנגד כל הציבור. צריך להודיע לו, כי אהרנוביץ התפטר, אבל הוועד־הפועל לא יחזור מהודעתו, ימסרו אותו למשפט”.

על דבריו אלה של דוד בלוך הגיב אהרנוביץ בפסימיות, וזו היתה הפעם היחידה שדיבר בישיבה ארוכה זו: “אין ערך מעשי להצעותיו של בלוך. מונצ’יק לא יחזור בו”.

דוד בן־גוריון ניסה להחזיר את העניין למישור הציבורי שלו: “אני מציע להזמין מיד את מונצ’יק ולהודיע שיש לו עסק אתנו – אהרנוביץ התפטר, אנו איננו מקבלים את התפטרותו. עכשיו יש איפוא למונצ’יק עסק עם הוועד־הפועל ועם הנהלת הבנק”.

הוחלט: להזמין מיד את מונצ’יק לישיבת הוועד הפועל ולהודיעו כי מעכשיו מלחמתו היא לא באהרנוביץ שהתפטר, אלא בכל חברי הוועד־הפועל.

ה. מצפים למונצ’יק

עוד באותו יום, לפנות ערב, כפי שרשום בפרוטוקול, נשלח מכתב הזמנה למונצ’יק “לבוא מיד לישיבת־הוועד־הפועל בדירת המרכז החקלאי (בנק הפועלים) לשם איזה בירורים”. כנראה, נשלח שליח עם מכתב הזמנה זה, שחזר והביא את תשובתו של מונצ’יק, שלא נרשמה בפרוטוקול, אולם מן התשובה של הוועד־הפועל, אפשר לשערה: “לצערי לא נוכל לקבל את הצעתך. חברי הוועד־הפועל נוסעים מכאן מחר ועליך לבוא עוד הערב, ולו גם בשעה מאוחרת עד 11”. לאחר שיגור התשובה, נשארו חברי הוועד־הפועל במקום, מחכים לתוצאות פנייתם הנוספת, ובינתיים, כפי שרשום בפרוטוקול, דנו ב“יום הפרח”, והחליטו מה שהחליטו. ומכיוון שהמשיכו לשבת ולחכות לבואו של מונצ’יק או לתשובתו, דנו גם בסעיפים נוספים שלא היו על סדר היום. דיון זה נקטע באמצע, כפי שמעיד הפרוטוקול, ונרשם: “אל. מונצ’יק בא – השעה 10”.

הפעם, דוד בן־גוריון הוא הפותח בדברים ומודיע: “יש לך עניין עם הוועד־הפועל של הסתדרות העובדים. וכל מה שאתה רוצה לעשות באהרנוביץ, עליך לעשות בחברי הוועד־הפועל כולו. בעל־הדבר שלך בעניין הבנק היא ההסתדרות”. והוא מוסיף: “תבעתי במועצות ההסתדרות שתיבחר ועדה לבירור תלונותיך. חשבתי כל הזמן, כי העניין הוא עניין ציבורי ועל שטח זה הגינותי בוועדה, אולם מהעסק האחרון מתברר, כי העניין הוא פרטי, נקמה אישית. זהו פרצדנט (תקדים) יחיד בתנועת הפועלים. אם ככה, נצטרך לשפוך גופרית אחד על השני כל יום. נצטרך להביט על מעשה זה כעל פשע קרימינאלי וברוח זו יהיה עלינו לפעול. נצטרך להגיב על זה ממש כמו שמגיבים על מעשי רוצחים”.

כאן מקבל מונצ’יק את רשות הדיבור, והתרגשותו ניכרת גם מניסוחם של דבריו. הוא אומר:

כאן מונה מונצ’יק את מהלכיו של אהרנוביץ כנגדו, ומזכיר את נשכחות העבר, כיצד נאלץ להתפטר גם מ“הפועל הצעיר” “מפני שלא יכולתי לסבול את יחסו של אהרנוביץ”. ומוסיף בהתרגשות:

מונצ’יק ממשיך מבלי שיתן לאיש להפסיקו:

ו. משפט חברים

לבסוף הוחלט להגיש את העניין למשפט חברים ומונצ’יק מסכים בתנאי שעד החלטת השופטים לא יעבוד אהרנוביץ בבנק. בן־גוריון מנסח את ההחלטה בעניין השעייתו של אהרנוביץ:

היות ואהרנוביץ הודיע שאינו יכול לעבוד בבנק עד שכל העניין יסודר, אין הוועד־הפועל רואה צורך לקבל החלטה בעניין התנאי של מונצ’יק.

באותה ישיבה נקבעים גם שמות שלושת השופטים: ט. קרישבסקי, ד"ר ולדשטין, מ. רוטברג.

עד כאן פרוטוקול הישיבה בנושא “האיום”. איני יודעת איך התנהל המשפט, אולם יש לשער, שפסק לזכותו של אהרנוביץ, שכן זמן קצר לאחר מכן, משמצא מונצ’יק את עצמו מחוץ לבנק הפועלים, ניגש לייסד את חברת־הביטוח “הסנה”.

בפרק זכרונותיו: “איך נולדה חברה ‘הסנה’” (‘מזכרונות איש העליה השניה’, נדפס בדפוס השומר־הצעיר, מרחביה, 1968, עמ' 217–222), עבר מונצ’יק בשתיקה רועמת על פרשת הדחתו מבנק־הפועלים, והסמיך את יציאתו ממוסד זה להקמתו של חברו:

ז. “הקומקום מקשקש”

פיטוריו של אליהוּ מונצ’יק מבנק הפועלים, “לא נתנו לו מנוח”, כפי שתיאר לימים ג. קרסל ברשימתו, בגליון פורים של ‘דבר’: “שני עתוני היתול ו’פרשה' אחת” (25.2.1983): “את זעמו שפך בעיתון היתולי – ‘הקומקום מקשקש’ שהוציא לפורים תרפ”ג (1923) [- - -]. מונצ’יק לא הסתפק בלעג ושחוק אלא אף שילב התקפות אישיות, שאין מקומן בעתון היתולי. “כל החוברת מוקדשת להתקפה חריפה על מפלגת ‘הפועל הצעיר’”. אבל ממרחק השנים קשה להבין כיום את כיוונם המדויק של מרבית החיצים ששולחו לאנשים, למפעלים ולמוסדות.

בתוך הרמזים הרבים ל“פרשה” הפזורים בעיתון זה, ההתקפה החריפה ביותר היא ב“מכתב קטן”, החתום: “בברכת עבודה י – ו… א – ה…” שבו הוא מאשים את בני הזוג, מבלי להזכיר את שמם בכך, שרכשו מגרש פרטי כדי לבנות עליו את ביתם, בעוד הם מטיפים “להלאמת־הקרקע”. כמו כן פורסמה “הודעה פרטית” שהיא פרודיה ארסית על הודעת ההתפטרות של יוסף אהרנוביץ ודבורה בארון מעריכת ‘הפועל הצעיר’.

הפרשה המשיכה להתגלגל, כפי שמתואר ברשימתו של ג. קרסל, והמשכה בעתון היתולי שני שהוציא מונצ’יק לפסח באותה שנה (תרפ"ג). עם פטירתו, בגיל 89, הקדיש לו ג. קרסל רשימת־זכרון קצרה ותמציתית, מבלי להזכיר פרשה זו (‘דבר’, 23.10.1970).

מעדותו של מיכאל אסף, אחרון משתתפי אותה ישיבה בועד־הפועל של ההסתדרות, במכתבו אלי (מיום 28.3.1993), בתשובה על שאלתי על אותה פרשה ועל המתחים בין שני אישים אלה, מצטיירת התמונה של איש הרוח (אהרנוביץ) במאבקו עם העסקן (מונצ’יק) כשהעדפה היא לראשון:

עדות זו של מיכאל אסף, על העדפתו את יוסף אהרנוביץ “איש־הרוח” על אליהו מונצ’יק “איש התככים” היא אופיינית. הנתונים החיצוניים היו לטובתו של מונצ’יק איש־המקצוע, כפי שהעיד עליו ארתור רופין:

ח. מכתב לאלמנה

כשבוע לאחר פטירתו של יוסף אהרנוביץ, בשנת 1937, שלח אליהו מונצ’יק מכתב נרגש לאשתו הסופרת דבורה בארון, ובו ביקש את סליחתה, אם כי לא את סליחתו של יוסף אהרנוביץ:

איני יודעת אם ואיך הגיבה דבורה בארון על ידו המושטת לסליחה של מונצ’יק. בחליפת המכתבים ובזכרונות שפורסמו, ואף בחומר הארכיוני שנשמר, לא נשאר דבר. אולם, עצם העובדה שמכתבו זה של מונצ’יק נשמר בארכיון של דבורה בארון, שבלי ספק עבר תהליך של ברירה, מעידה לפחות על שמץ של רצון, לְשַמֵר מחווה זו של היד המושטת לשלום.

אב תשמ"ג

ימימה טשרנוביץ (אבידר)

ק.א. ברתיני

ב’סימן קריאה' מס' 2 (מאי 1973) כתב דן צלקה: “הוויכוח המגוחך האם משפיעים חיי האמן על יצירתו, או להיפך, והאם הם רלוואנטיים להבנת יצירתו, מנע ממספר צעירים להתמסר לביוגרפיות. זהו ויכוח שאין לו שחר, כי לביוגרפיה חשיבות מעבר לכל יחסי גומלין בינה לבין משהו אחר, וכמובן קיימת השפעה מכל סוג וגוון – תלוי מי מפענח את חיי היוצר”.

למעשה, הוויכוח על חשיבותה של הביוגרפיה של היוצר בהבנת יצירתו, הוכרע זה מכבר. יעידו על כך מדפי הספרים בחנויות הספרים ברחבי העולם, העמוסים לעייפה בביוגרפיות. אדרבא, דומה שזהו הסוג הספרותי הנפוץ ביותר, הנקרא והנכתב ביותר היום.

חלפו מכבר אותם ימים, שבהם נשמעה ברבים ברצינות הדרישה, לסלק את היוצר מיצירתו, ולקרוא בה בלעדיו, והיא נשארה כתרגיל לסטודנטים בלבד, וכקוריוז. כמובן, הכרת הביוגרפיה אינה ערובה להבנת היצירה, ובוודאי אינה תחליף לה, אבל היא תנאי קודם והכרחי להבנתה, ובלעדיה תהיה ההבנה פגומה וחסרה.

אבל, מה שקורה בעולם הגדול בתחום הביוגרפיה של היוצר, טרם חדר לספרות העברית. אדרבא, אם יש תחום מוזנח במחקר ספרותנו, הריהו תחום הביוגרפיה. אמנם, לאחרונה, ניכרת התעוררות בהכרת חשיבות הנושא בתחומי אמנות אחרים, כגון, בתערוכה שהוצגה זה מקרוב, “דיוקן המנהיג באמנות הישראלית”, במשכן לאמנות בעין חרוד, יחד עם הקטלוג והמבוא שבתוכו.

ואם המדובר בהזנחת הז’אנר הביוגרפי בספרות ובקיפוחו, הרי בולט הדבר במיוחד בצילום סופרים. כאן אי־העשייה ממש משוועת.

“והיו עיניך רואות את מוריך” אמרו חז"ל. מוריך, במובן אנשי הרוח שבדור. הסופר, כפי שהוא בביתו, בחדר־עבודתו, בהילוכו במקומות האהובים עליו, וכמובן, כפי שהוא מעיד על עצמו: על ילדותו, בית הוריו, ההשפעות שהיו עליו. חשוב לראות אותו בדיבורו ובשתיקותיו, במבט עיניו, בלבושו. המשורר שומע את הניגון של שיריו באוזנו הפנימית, אבל לקורא חשוב לראות ולשמוע כיצד הוא מטעים את הריתמוס, חי את שיריו מחדש בקריאתו.

משום כך, יש לברך את המדור לספרות במועצה לתרבות ולאמנות על שנענה ליוזמתי משכבר, להפיק סרטים תיעודיים על משוררים וסופרים. שני סרטים תיעודיים הוקרנו בסוף החודש שעבר במוזיאון תל־אביב. אחד נעשה על סופרת הילדים ימימה טשרנוביץ־אבידר בידי הבמאי דוד טור, והשני על המשורר ק.א. ברתיני, בבימויו של צבי סלפון, בעקבות התחקיר של אילן שיינפלד. הם מצטרפים לעוד שישה סרטים שצולמו בעבר: על ש. שלום, יצחק עוגן, ולוין קיפניס, אבות ישורון, יהושע בר־יוסף ושמשון מלצר.

נתאר לעצמנו שהיו בידינו היום סרטים תיעודיים של מנדלי, פרישמן, ברנר, ביאליק, טשרניחובסקי, רחל, שלא לדבר על רבי יהודה הלוי, ושלמה אבן־גבירול. איזה מימד חשוב היה נוסף לנו כקוראי שירתם! לו היתה עירנות ציבורית לחשיבות התיעוד, ולו ניגשנו למלאכה בזמן, אפילו לפני כ־10–15 שנים, יכולנו היום לראות בסרטים את כל גדולי ספרותנו בדור הקודם: אלתרמן, לאה גולדברג, א.צ. גרינברג, חיים הזז, אביגדור המאירי, ש"י עגנון, אלכסנדר פן, אליעזר שטיינמן, אברהם שלונסקי.

החומר הוויזואלי שנשאר לנו מהם, מועט ומיקרי. חובתנו היא, להשאיר את התיעוד המתאים לדור הבא ולדורות הבאים. במיוחד צריך לבוא אצל אותם היוצרים הצנועים, אלה שיושבים בפינתם וכותבים, ואחת לכמה שנים שולחים “בקבוק על פני המים”, כשם שירו וספרו של ברתיני, ושמותיהם אינם ידועים ברובם לקהל הרחב, אבל השפעתם ניכרת.

מפעל הנצחה ותיעוד זה, כפי שאני רואה אותו, צריך להתבצע בשלושה שלבים: בשלב הראשון, תינתן זכות קדימה לסופרים הוותיקים, בבחינת ‘צילומי הצלה’. בשלב השני, נגיע לדורות יוצרים צעירים יותר; ובשלב השלישי, השאיפה תהיה לעשות סרטים תיעודיים על כל אחד מן היוצרים המשמעותיים הפועלים היום.

נכון, לא פשוט לצלם אדם זקן, שדיבורו איטי, לפעמים ידיו רועדות והוא אינו במיטבו. וזאת, במיוחד בחברה הסוגדת לצעירים וליפי־הנעורים. אבל לאחר הרתיעה הראשונה, מסתבר, שיש יופי גם בזיקנה, הקמטים אומרים בינה והדברים האיטיים הם דברי חכמה מאירי עיניים. יש ליוצרים אלה מה לומר – על חייהם, על בני־דורם, על יצירתם, על המקום שממנו באו, על ארץ־ישראל. ההיסטוריה של העם היהודי ושל תרבותו מקופלת בדבריהם.

לא פעם יש הרגשה של החמצה. מדוע לא באתם קודם, מדוע כה אחרתם לבוא? הלא רק שנים אחדות קודם, עוד היה אפשר יותר, לראות ולהשמיע – הם שואלים. והם צודקים.

אבל, במרבית הסרטים שכבר הוכנו, מתגלה שהיוצר נשאר צעיר נצחי, ומילותיו צעירות ועזות, ולנוכח המצלמה, הוא מישיר מבט, שוכח את גילו ואת מיחושיו, ורוחו צלולה ורעננה. יש הרגשה כאילו לרגע הזה התפלל שנים ארוכות, כל חייו. יש לו מה לומר לדורו, ולדורות הבאים, ואנו צריכים רק לראות ולהקשיב, ולחזור ולקרוא בשיריו ובסיפוריו. והפעם – אחרת.

חשון תשנ"ב

הערה ביבליוגרפית

*הרצאה במסגרת הפרויקט: תיעוד־סופרים, מטעם המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, המדור לספרות, משרד החינוך והתרבות. עם הקרנת הסרטים, כ“ב בחשוון תשנ”ב (30.10.1991).

– ‘מעריב. השבוע’, ח' בכסלו תשנ"ב (15.11.1991).

את השם בתנ"ך נותן אלוהים; את השם לילד הנולד בוחרים ההורים ואת השם הספרותי הבדוי מעניק הסופר לעצמו. לפי המסורת היו ליתרו שבעה שמות, במציאות הספרותית יש הבוחרים להם שמות רבים עוד יותר.

מי הסתתר מאחורי השמות: אוריאלי, י. אבלס, יוסף מולכו, מוסטאפא זאהיב? – האם ידעתם שהוא אורי צבי גרינברג? האם ידעתם שמאחורי החתימות: מרים טשרניחובסקי, יעקב תם, בן־גוטמן הסתתר שאול טשרניחובסקי? הקוראים שקראו את שירו־תרגומו של טשרניחובסקי שהיה חתום בשם אחותו, שמחו עד מאד על שסוף סוף קמה אשה משוררת לספרות העברית.

חבר, יוסף חבר, ח.ב. צלאל, בן־שלמה – הם אחדים מכינוייו של יוסף חיים ברנר.

הכינויים: א. קמאי, אביתר, אוהב ספר, אחד התלמידים, אחיקם, אלף, ב. לקטור, בימבום, בעל־שומע, בעלי בתים חרדים בלתי מפלגתיים, דאדל, דלאי, דל“ת, חצי נוקדן, טס, ל.ו., לוט, מאזין, המעריך, עין, פלוני, צדדי, קורא, רושם, שואל, תושבי הגוש, – הם רק חלק, לפי סדר א”ב מכינוייו הספרותיים של דב סדן.

הסיבות שאנשים בוחרים לחתום בשמות־בדויים, בפסיבדונימים, הן רבות ומורכבות. היקף התופעה הוא עצום ושרשיה ארוכים ורחוקים. בדרך כלל יש לפסבדונימים הגיון משלהם שלא קשה לפענחו, גם באותם שמות שהם, לכאורה, אבסורדים לגמרי.

בין הסיבות המרכזיות שאפשר למנות:

א. הכותב אכן מעוניין באמת ובתמים, שלא יֵדעו שהוא האיש העומד מאחורי הדברים שכתב ופירסם וזאת מסיבות שונות: פולמוסיות, אידיאולוגיות, אישיות.

כך, למשל, כשכעס אהרן דוד גורדון ונפגע מסיפור שבו ראה את עצמו כאחד מגיבוריו, כתב מאמר זועם שחתם עליו: “נוגע בדבר”. וכך, למשל, כשכתב יוסף צבי רמון, המשורר הדתי, סיפור, שבו הוא מבקר קשות את השחיתות של מוסדות היישוב הישן כאיש מבפנים, חתם עליו בכינוי: יוסף הנודד. וכך חתמו שלום עליכם ורבניצקי, על סדרת מאמרי הביקורת העוקצניים שלהם בכותרת: “קבורת סופרים” בכינוי: אלדד (שלום עליכם) ומידד (רבניצקי). וכיום מסתתרת הסופרת החרדית מאחורי השם: חנה בת־שחר.

ב. הכותב מעוניין להפריד בין סוגי כתיבה שונים שלו. הוא אינו רוצה, למשל, שיֵדעו שהיד שכתבה ביקורת, היא היד שכתבה שירה; או היד שעסקה בז’אנרים רציניים, היא אותה היד שעסקה גם בספרות “קלה”. לסוגי הכתיבה השונים ממציא הכותב שמות־עט המתיחדים לכל סוג בנפרד. כך, למשל, חתם המבקר עזריאל אוכמני, על שיריו, בשם: רן עדי; יעקב רבינוביץ חתם על מאמרי הביקורת שלו בשם: רף־רף; משה סמילנסקי חתם על סִדרת סיפוריו מחיי הערבים בכינוי: חוג’ה מוסה; וחיים הזז חתם על סיפוריו התימניים בשם: זכריה אוזלי, דבר שהביא את קוראיו, במיוחד התימנים, לחשוב שהכותב הוא משלהם, ולא העלו על דעתם שהכותב הוא אשכנזי. ש. אלונים הוא שמו הבדוי של המשורר שלמה טנאי, החתוּם על רשימות הביקורת שלו. אבנר כרמלי, און שריג, איתן דרור ויגאל גולן – הם שמותיו של שרגא גפני – סופר הילדים הפורה, שחתם על כל אחת מסידרות ספריו בשם אחר.

ג. הכותב מרבה לכתוב בכתב־עת מסויים, ואינו רוצה שהדבר יהיה גלוי לעין מייד, ולכן הוא בוחר בשמות־עט, כדי להעמיד פנים כאילו משתתפים בו אנשים רבים. כך, למשל, חתם יעקב פיכמן, בכתב־העת ‘מעברות’, שערך, בשמות: פ.י.; פלאי; הסופר שמחה בן־ציון (אביו של הצייר נחום גוטמן) בכתבי־העת שערך כגון: ‘העומר’ חתם בשמות: “מבני הזמזומים”; “חיים סופר סתם”, גם כדי להתאים את השם לתוכן דבריו, וב’שי של ספרות' – בשמות: ש. אבג; ג. אבישי; ר' אלטר קונדס.

אביגדור המאירי ואצ"ג הוציאו, כל אחד בנפרד, את כתבי־העת ‘המחר’ ו’לב חדש' והיו כמעט המשתתפים היחידים בהם. על מאמריהם חתמו בכינויים שונים ומשונים.

ד. שם־העט שאדם בוחר לחתום בו ולהסתתר מאחוריו, מאפשר לו גם להעביר מסר שהוא מעוניין בו, על מעמדו ותפקידו בחברה. כאלה הם שמות־עט צנועים כגון: אחד־העם; פלוני; פועל; מאן דהוא. שמות אידיאולוגיים, כגון: איש־עברי (יוסף קלוזנר); אשה נביאה (דבורה בארון); שמחה בן־ציון (שמחה גוטמן); חרותי (משה סמילנסקי) בת־חדווה (אנדה עמיר־פינקרפלד).

ה. שמות־עט רבים יש להם תפקיד הומוריסטי, כחלק מתוכנו של הדבר הכתוב. כך, למשל, ידוע במיוחד כינויו של שלום רבינוביץ: שלום עליכם. אבגד האדרעי הוא אלתר־אשר אברהם אבא דרויאנוב; חושי הארכי הוא יחיאל יוסף ליבונטין; ק. מרניני, ק. לבבתיני, ר' קלונימוס וסמנבלוף – הם חלק משמותיו של קדיש יהודה סילמן רב השמות וההמצאות.

שמות היתוליים שכיחים במיוחד בכתבי־העת ההומוריסטיים, בעיקר אלה שהופיעו בפורים. נמצאים בהם כינויים רבים שקשה ואולי בלתי אפשרי היום לפענחם ולדעת מי מסתתר מאחוריהם. דוגמאות: חיים שורר, שהיה עוֹרך “דבר”, חתם: עסק ביש; אריה דיסנצ’יק חתם: המן; ורפאל קלצ’קין חתם: קין.

ו. יש סופרים שהם או עורכיהם אינם מרוצים משמם, מסיבות שונות: השם “מצלצל” לא טוב; פירושו מגוחך; יש עוד סופרים בשם זה; מעוניינים בשם עברי ועוד סיבות שונות ומשונות. כך, למשל, הציע העורך שמחה בן־ציון לסופר הצעיר שזה מקרוב עלה לארץ, שמואל יוסף צ’צ’קס, לחתום בשם “עגנון” על סיפורו הראשון בארץ, “עגונות”.

ז. יש מי שחותם בשם־עט כדי שלא תהיינה דעות קדומות ביחס ליצירתו הידועה מקודם בשמו האמיתי, כגון ראובן קריץ, הוא ריקי קלר.

ח. החלפת השמות הלועזיים לשמות עבריים היא תופעה שכיחה ומיוחדת בספרות העברית. בהזדמנות זו, יכול הסופר לבחור בשם כלבבו, עם או בלי השארת עקבות לשמו הקודם: אליעזר פרלמן או אליעזר בן־יהודה; נתן ביסטריצקי הוא נתן ביסטריצקי־אגמון; אוריאל הלפרין הוא יונתן רטוש; יהודה פויפר הוא יהודה עמיחי; עמוס קלוזנר הוא עמוס עוז; יחיאל פרלמוטר הוא אבות ישורון ומשה תהילימזייגר הוא דן בן־אמוץ. באחרונה, עדיין כמקרה חריג, החזיר הסופר יצחק אורפז, את שמו הקודם “הגלותי” אוורבוך, וצירף אותו לשמו העברי. ואולי יש בכך רמז שהתופעה של עיברות השמות מבלי להשאיר זכר לשם הקודם – נעצרה.

ט. הסופר בוחר להיקרא על שם אחד מגיבוריו, המייצג אותו: מנדלי מוכר ספרים הוא שלום יעקב אברמוביץ; אובד־עצות הוא י.ח. ברנר. יש שהסופר נקרא על שם ספרו: בעל “היד החזקה” הוא הרמב“ם; השל”ה – על שם ספרו: “שני לוחות הברית” הוא ר' ישעיהו הלוי בן אברהם איש הורוויץ; בעל ‘השחר’ הוא פרץ סמולנסקין.

י. בפולמוסים ספרותיים ואחרים מרבים להשתמש בשם־עט שאדם נותן לעצמו או שהוא מכנה בו את יריביו, כחלק מאמצעי הפולמוס הקבועים. הצ“ב הוא אלכסנדר צדרבוים עורך ‘המליץ’ בפי יל”ג בעל־דבבו; מיכה יוסף ברדיצ’בסקי חתם על מאמרי הפולמוס שלו בכינוי: ירובעל.

סופרים מסויימים נוטים יותר מאחרים להשתמש בשמות־בדויים, ויש כאלה שהשתמשו בעשרות שמות־עט בחייהם, עד שלבסוף הם עצמם שכחו איך חתמו, מתי ועל מה, ואת חלקם אי אפשר עוד לפענח.

זו הסיבה שכמה ביבליוגרפים ניסו לעשות סדר בשפע זה של שמות־בדויים, ביניהם שאול חיות, שהוציא בשנת 1933 בווינה את ספרו: ‘אוצר בדויי השם’, שהוא מפתח השמות הבדויים (פסיבדונימים) של המחברים בספרות ישראל מתקופת הגאונים ועד העת החדשה. אבל אין הוא אלא טיפה בים השמות־הבדויים, ומאז לא עודכן.

בין הסופרים שהירבו בשמות־עט, יש להזכיר את דב סדן, שמספר שמותיו המפוענחים מגיע ל־45. את קדיש יהודה סילמן, שהשתמש ביותר מ־50 כינויים ספרותיים שונים, ומקץ שנים ראה בריבוי זה את אחת הסיבות לכך שנשכח עוד בחייו, כי הקוראים לא ידעו לזהות את המסתתר מאחוריהם. אברהם שלונסקי, אף הוא הירבה בשמות־בדויים. ביניהם: אבן טוב; א. אלחנני; א.ס.; א. סורר; א. בן־משק; א. זעירא; א. טעיא; א. ספרא; א. עט; העט; לקוטאי; ש. ספרא; א.ש.; אשל; א. בן־טוביה; א. חפזי; קורא; קריין ועוד.

הדרכים לבחירת שם־העט הן רבות וההמצאות מגוונות עד מאד. השמות נעים משמירת קשר חזק עם השם המקורי והכוונה לפענוחו הקל, ועד לניתוק כל קשר עמו, ולבחירת שם כמעט שרירותי.

יש שמות בדויים חד־פעמיים ויש שמות בדויים קבועים, כל כך קבועים עד שהם נהפכים לשמו הרישמי של הכותב: שלום־עליכם, אחד־העם, ש"י עגנון, ש. בן־ציון, ר. בנימין, ז.י. אנכי, בוקי בן יגלי, בר־טוביה, וכן סידרת השמות שבהם האות הראשונה של שם המשפחה מקדימה את השם הפרטי: ע. הלל, ש. שלום, ש. שפרה, ס. יזהר, ט. כרמי.

שמירת הקשר נעשית באמצעות: השם הפרטי; האותיות הראשונות של השם הפרטי ושם המשפחה; ומשחק באותיות אלה, כגון: רמח“ל ויל”ג וז“ס הוא זאב סמילנסקי אביו של ס. יזהר. מתוחכמים קצת יותר הם ראשי התיבות היוצרים מילה עברית בעלת משמעות: אש”ל – הוא אברהם שלונסקי; קלס – הוא ק.ל. סילמן; חבר – הוא יוסף חיים ברנר; נ“ס הוא נחום סוקולוב; טמ”ן – מרדכי טמקין; נפ“ש – נחמה פיינשטיין־פוחצ’בסקי; זק”ן הוא זאב קפלן; מ. אגף – הוא משה אונגרפלד; חגי הוא חיים גורי.

דרך שכיחה נוספת היא, השמטת אותיות מתוך השם והשארת האות הראשונה והאחרונה של השם, היוצרת מילה עברית קצרה. כגון: מנחם בראון הוא מנחם בן; נתן זיטלבך הוא נתן זך.

שימוש בשם האב, כגון: בן־טוביה, הוא אביו של שלונסקי; בן־אש הוא כינויו של סילמן על שם שתי האותיות הראשונות של שם אביו אברהם שמעון; או: אשנב – כמשחק אותיות על בן־אש.

שימוש בשם אחד מבני המשפחה: אבי־שולמית הוא סילמן; אבינועם הוא ראובן גרוסמן, להנצחת בנו נועם שנפל במלחמת השחרור; נכד שלמה – הוא סבו של ק.ל. סילמן; סבא של יריב – הוא כינוי שבחר לו דוד בן־גוריון.

מישחק מילים על הפרשנות של השם:

אם כל חי היא חוה שפירא; אר"ז הוא צדרבוים; “גל אבן נוקר” הוא תרגום השם שטיינברג; פרייער (או פרייאר) הוא בר־דרורא אבל גם ליברמן; שוורץ הוא אוכמני; האחים הסופרים רוזנשטיין הם: אבן־שושן; ואשכולי היה לפנים ויינטרויב.

שמות־עט רבים משקפים את עמדת־התצפית של הכותב ויש בהם תערובת של ענווה וגאווה כאחד: משקיף; קורא; ידעיה התמהוני; מביט; ספרא; זעירא; בת־קול – כינוייו השונים של שלונסקי; סמבטיון; יהודי פשוט; אחד הקנאים, אחד מבני החבורה; ארעי; סגי־נהור; צדדי; רב צעיר; ספוג; מקשיב; קנאי, תייר, תלוש; אוהב־ילדים הוא י.ל. פרץ. בעל־מחשבות הוא ישראל אלישיב; ובעל־דמיון הוא נחום שטיף.

שמות לא־מעטים מקשרים את הכותב עם מקום הולדתו או מקום מושבו ומבטאים בדרך־כלל גאווה מקומית. שמות אלה היו שכיחים במיוחד עם ראשית ההתישבות בארץ־ישראל: פתח־תקוואי; דגני; ירושלמי; הירושלמי; צפוני; טברי; גלילי. גם שם במחתרת – נעשה לאחד משמות־העט: אבנר, הוא יצחק בן־צבי הוא שמשלביץ.

קיים קשר חזר בין אופי השם שאדם בוחר בו לבין אישיותו. הבחירה מגלה את המאוויים הסמויים, את הדימוי העצמי ואת התפקיד שאדם רוצה למלא או מעריך שעליו למלא.

יש תואַם בין השמות הבדויים לבין רוח התקופה. שמות בדויים מסויימים אופייניים ושכיחים בתקופה מסויימת ונעלמים בתקופה אחרת. השם שאדם בוחר לעצמו, לא פחות מן השמות שהורים בוחרים לילדיהם, מצביע על זהותו ועל המשמעות שהוא רואה בה. יש בשם תמצית משמעותית, צלילית ופואטית של המסר שהוא מעוניין להעביר לקוראיו.

ככלל אין עקרונות הבחירה של שם־עט בדוי שונים מעקרונות הבחירה של שמות שבוחרים הורים לילדיהם, או עקרונות עיברות השמות, שהם חלק מן המסכת התרבותית הכוללת. בולטת הזדהותם של יוצרים עם הגיבורים התנ"כיים וההיסטוריים שעל־שמם נקראו: יהודה בורלא; רחל בלובשטיין; שאול טשרניחובסקי.

ענף מיוחד בתוך מכלול זה משמשים שמות הגיבורים הספרותיים, והמודעות שלהם לשמם, שהיא חלק מבניית המשמעות של היצירה. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר בתחום זה הוא סיפורו של אהרן מגד “יד ושם”.

בתקופות שבהן האידיאולוגיה חזקה, במיוחד בשנים שעד הקמת המדינה, ביטאו השמות אידיאולוגיה והלך־נפש, תוך הדגשת הזהות המעמדית־פועלית; הלאומית־חילונית; חיזוק הקשר עם התנ"ך וההסתייגות מן “הגלותיות”. כך, למשל, רבו בעיתונות חתימות שהן ואריאציות על המילה פועל: פועל מקומי; פועל פשוט; פועל צעיר; פועל גלילי; פועל יפואי; פועל בן־שמני (כלומר מבן־שמן), צירוף של גאוות המקום והמקצוע; וכן חתימות כגון: אחדותי; ותיק; שתפני.

בימינו, שמות־עט הם עדיין תופעה שכיחה, אם כי בעוצמה קטנה יותר וגם עקרונותיה ברורים פחות. מה שברור הוא שהשמות האידאולוגיים כמעט שנעלמו, ואת מקומם תפסו ואריאציות על משחק האותיות של השם האמיתי; וכן יצירת שם הקושר אותו עם הנושא שמדובר בו. כך, למשל, בחרו כמה סופרים לפרסם את ספריהם תחת שם בעל גוון ערבי מובהק, אולי בעקבות התקדים של משה סמילנסקי, הוא חוג’ה מוסה: על הספר “ערבי טוב” חתום: יוסף שרארה, הוא יורם קניוק; ג’ורג' מתיא איברהים הוא ישראל אלירז. מחברי ספר בלשים וריגול לא מעטים חתמו בשם־עט. כך, מאחורי שלושת סיפורי הריגול על “המוסד”, בספר ‘החוליה’ שנחתמו בשם: טל יערי, עומדת שולמית הראבן.

הדוגמאות שהובאו ברשימה זו הן, ללא הגזמה, על קצה המזלג. התופעה על מלוא היקפה ועצמתה, סיבותיה הפסיכולוגיות, האידיאולוגיות והספרותיות עדיין מחכה למחקר מקיף ויסודי.

סיון תשנ"ב.

ביבליוגרפיה

נורית גוברין. “‘עצב ציוני אמיתי’ – ק”ל סילמן", ‘דבש מסלע’, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1989, עמ' 190–191.

משה זבלוצקי. ‘אוצר הפסבדונימים’, ברדיטשב, תרס"ב.

שאול חיות. ‘אוצר בדויי השם’, וינה תרצ"ג.

ד“ר י. רבקאי (רובין). “בראי־הפסיבדונימים (קצת כרקטרולוגיה ספרותית)”, ‘מקרוב ומרחוק’ (מסות פסיכולוגיות), הוצ' אגוד האקדמאים ‘עמית’, תשי”א, עמ' 101–107.

הערה ביבליוגרפית

*שיחת רדיו, פורים תשנ"ב (21.3.1992). [על התופעה של שמות עט].

– ‘ידיעות אחרונות’, גליון חג השבועות, ד' בסיוון תשנ"ב (5.6.1992).

יוסף חיים ברנר

אילו היה ברנר חי עמנו כיום, מה היה אומר על השאלות הבוערות העומדות על הפרק, ועל חיינו בכלל? זוהי שאלה מרתקת ומפתה תמיד, אבל תמיד אי־אפשר לענות עליה. היא מפתה להיאחז בדמותו של איש־רוח, לקבל ממנו הדרכה איך להתנהג ומה לעשות, במיוחד בתקופה שיש הרגשה, שאין מנהיג ושאין סמכות מוסרית־רוחנית, שאליה אפשר לפנות ולקבל עצה.

הדבר בלתי אפשרי גם משום שדבריו של איש־רוח, גדול ככל שיהיה, מעוגנים תמיד בזמן ובמקום שבהם נאמרו, וכל נסיון להעבירם מחוץ להקשרם ולנטעם באקלים רוחני שונה מבחינת הזמן והמקום, עושה להם עוול ואף מסלפם. דברים שהיו נכונים לזמן מסויים, אינם בהכרח נכונים לזמן אחר. והדוגמאות מהפוליטיקה של ימינו – יוכיחו.

זאת ועוד. ממרחק השנים, יכול כל אחד לבוא אל כתבי איש־הרוח המכובד עליו, להפוך בהם, ולמצוא בהם תימוכין לדעותיו. כך יכולים אנשים בעלי דעות שונות ואף מנוגדות, להיאחז בכתבי אותו איש־רוח, לנפנף בהם ולהוכיח בעזרתם עמדות שונות. לפי הכלל: כל אחד מוצא את מה שהוא מחפש.

ובכל זאת, הראיתי בספר “ברנר ‘אובד־עצות’ ומורה־דרך”, כיצד בחייו, ועוד יותר לאחר מותו הנורא, ממשיכים הדורות להתרפק עליו, לשקע את דמותו כדמות ביצירה הספרותית, ולצטט מדבריו בצורות שונות ובהזדמנויות שונות. כל דור משתמש בדמותו וביצירתו כאמצעי לעיצוב־מחדש של תמונת־עברו, לצורך ההווה שלו.

לכן, ניסוח השאלה צריך להיות, לא: מה היה ברנר אומר אילו היה חי, אלא: מה אפשר וצריך ללמוד מברנר בכל דור ודור מחדש וכיום, כל אחד לחוד וכציבור, כעם.

כשאני אומרת “מברנר” הכוונה בעת ובעונה אחת: מאישיותו ומיצירתו על תחומיה: סיפורים, מסות ומאמרים, מכתבים וזכרונות. שכן ההפרדה, לפחות במקרה זה, בין האיש ליצירתו אינה אפשרית, אם כי, כמובן, כשבאים לדון ביצירתו הספרותית ובמשנתו, הגישה צריכה להיות שונה.

מקצת מן התשובות על “מהות הברנריזם” נתתי בספרי, באמצעות הסקירה על גלגולי דמותו ביצירות ספרות. סקירה זו הומחשה גם באמצעות עשרות הציורים של ברנר שנעשו במרוצת הדורות, במיוחד מסוף שנות ה־70 ולאורך שנות ה־80. שם, לראשונה, זומנו בכפיפה אחת מרבית היצירות הספרותיות בז’אנרים השונים (שירה, פרוזה, מחזה) שבהם שוקעה דמותו של ברנר. בדרך זו נתגלה לראשונה עצם קיומה של התופעה במלוא היקפה ועצמתה, ואני מקווה, גם משמעותה בכל דור בתחום היצירה הבודדת, היוצר הבודד ובמסגרת התקופה כולה.

אני עצמי, העוסקת בברנר שנים הרבה, ומתמודדת עמו בכל פעם מחדש ומנקודת מוצא שונה, מוצאת את עצמי חוזרת וקוראת בו, ומגלה בו בכל פעם לא רק דברים חדשים או פנים חדשות לדברים מוכרים, אלא גם משמעויות רבות, המדברות אל לבי דיבור רענן ואקטואלי עד מאוד.

מכאן שאפשר וצריך ללמוד מברנר בכל דור מחדש, ובמיוחד היום. בעיקר צריך ללמוד, לדעתי, שאין תשובות מוכנות על שום בעיה, לא בתחום הפרט ולא בתחום הכלל, ואין נוסחאות קבועות מראש בתחום המוסר האישי והלאומי. האדם הניצב בפני בעיה, צריך לחזור ולהתמודד עמה מחדש, במלוא האחריות והנטל המוסרי המוטל עליו באשר הוא אדם.

סיפורי ברנר כגון “עצבים”, “המוצא”, “עוולה”, יש לראות בהם מעין “תרגילים במוסר” וקבלת אחריות, שבהם נדרש אדם לחזור ולהתמודד בעצמו עם הבעיה המוסרית שהוא ניצב בפניה, ולמצוא את הפתרון ההולם אותו, מבלי לקבל פתרונות מוכנים מהחוץ.

מקור הכותרת “הכאב הציוני” ב“קורספונדנציה”, כלומר במכתב תשובתו הגלוי של ברנר, לאחד מקוראי ‘המעורר’, שהתפרסם בכתב העת, בנובמבר 1906. בתשובה לטענתו של הכותב, שברנר כעורך, דחה את כתב־היד שלו, בדבר “חירות הדיבור”, היתווה ברנר את “הקווים האדומים” שלו בנושא מרכזי זה (עליו כתבתי בספרי ‘“מאורע ברנר” – המאבק על חופש הביטוי’). וכך כתב ברנר באותו מכתב תשובה:

זוהי דוגמה אפיינית: “קווים אדומים” – כן; קביעה מפורשת: לא. הכדור עובר בחזרה אל האדם שעליו האחריות. עליו לקבוע האם הוא מרגיש את “הכאב הציוני” גם בדברי המתנגדים, אם לא. מהו קנה־המידה? על כך אין תשובה מוכנה מראש, אלא קריאה לבחינה אישית בכל פעם מחדש. חופש־ביטוי – כן; זכות־דיבור למתנגדים – כן; אבל לא הפקרות הביטוי.

במובן זה, אפשר לחזור ולהפוך בברנר ולשאול: מה הוא אומר? אבל אי אפשר לשאול: איך היה ברנר נוהג? דבר זה מוטל על האדם, המחליט בכל פעם מחדש.

ודוגמה נוספת, רגישה ואקטואלית אף יותר, בשאלה הערבית, זכותנו על ארץ־ישראל, סיכון חיי אדם וגבולות ההתישבות.

לאחר נפילת טרומפלדור וחבריו בתל־חי, בי“א באדר תר”ף (1920), התעורר ויכוח עז בשאלה הקשה והמרה, שאותה הביע אז“ר (הסופר והפובליציסט א.ז. רבינוביץ), שהיה דמות מכובדת ונערצה ביותר. כפי שציטט אותו ברנר, אז”ר “הביע את פקפוקו, אם יש בכלל לעמוד שם. ‘יקרה נפש אחת מישראל, יקרה מהכל, שלושים אלף פונטים לא ישוו בה, ואסור לסכן נפשות!’ וברנר מעיר: “לו, לישיש [אז”ר היה אז בן 66] היה האומץ להביע פחד ופיקפוק.”

כלומר, אומר ברנר, היה ברור מראש, “שעשרות הפועלים לא יוכלו להחזיק מעמד בפני אלפי הערבים שבסביבה”, והשאלה היתה: אם בתנאים כאלה, היה צורך להישאר במקום או לפנותו? תשובתו של אז"ר חיובית, שצריך היה לפַנוֹת, בשם קדושת חיי אדם, שהם “יקרים מכל” ותשובתו של ברנר, שצריך היה להישאר, נאמרה, על דרך השאלה הרטורית: “אם למהר ולעזוב כל מקום שסכנה בו, הרי שעלינו לעזוב הכל, להיסוג מכל הנקודות – ולאן?” אבל הוא מוסיף:

תשובתו האפיינית של ברנר, מחזירה את ההחלטה לשיקול דעת מחודש, בכל מקרה לגופו, ואינה נותנת תשובה פוליטית, ביצועיסטית. בראש ובראשונה הוא שואל על היחס והקשר בין “הקרבנות” לנשארים: “ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקרבנות כאלה? [– – –] הרשאים אנו לשאת עין ולהביט אל הטהורים והאמיצים האלה, אשר השליכו את נפשם הם מנגד, אשר הלכו בעצמם ונדקרו?”

חייב להיות קשר מוסרי של ממש בין “המקריבים” ו“הקרבנות”, כלומר, מי שמחליט על הישארות בתנאי סכנה, חייב להיות ראוי להם, באופן האישי והמוסרי הפשוט והבסיסי ביותר; והחלטתו צריכה להתקבל רק בשעה שהוא יודע, שזוהי החלטה הכרחית. ובלשונו:

האם זו תשובה אופרטיבית? – לא וכן. היא אינה אומרת מה לעשות במצב נתון מסויים. היא אומרת מה הם התנאים שבתוכם צריכים לקבל החלטות גורליות מסוג זה; היא אומרת מי הוא הראוי והיכול לקבל על עצמו לשלוח אחרים להקריב את עצמם; היא מחזירה את הכדור, קודם כל לאדם עצמו, עליו בראש ובראשונה לקבל אחריות אישית.

בהמשך ל“מיתוס ברנר”, שספרי מנסה לעמוד על פרטיו ולהאירם מנקודות מבט שונות, אפשר לומר, שבדברים אלה ניבא ברנר, למעשה, את מותו שלו, וכך אמנם הבינו את דבריו הדורות הבאים: “כשתבוא שעת־הנסיון הקשה [– – –] היעמוד כל אחד ואחד מאתנו [– – –] במקום אשר יעד לו גורלו?” ובסיום: “טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל־חי למראשותיו”.

ז' בניסן תשנ"ב

הערה ביבליוגרפית

– ‘מעריב. השבוע’, 10.4.1992.

עם נפילת טרומפלדור וחבריו (אדר תר"ף) ספד לו י.ח. ברנר במילים: “אשרי מי שמת ותל־חי למראשותיו”. כשנה לאחר מכן (ניסן תרפ"א) נספד ברנר עצמו במילים אלה. וכעת בשינוי קל – הולמות מילים אלה את יצחק רבין ז"ל. לנגד עינינו נהפך רצח רבין למיתוס ומתגבש לזכרון־עם קולקטיבי, באותו אופן עצמו, ששבעים וחמש שנה קודם לכן, נהפך רצח ברנר למיתוס־עם, ומאז הוא ממשיך וצובר עוצמה. ואולי אין זה מקרה, אלא אחד מאותם זימונים בלתי־אפשריים שמזמנת ההיסטוריה, לפיו אותיות שמו של רבין זהות כמעט לאותיות שמו של ברנר.

הבדל תהומי קיים, כמובן, בין מות ברנר שנרצח בידי בני־עוולה ערבים, לבין מותו של יצחק רבין שנקטל בידי בן־עוולה יהודי; והבדל גדול קיים בין היישוב הקטן והדל בארץ־ישראל של ראשית שנות העשרים ואמצעיתן, לבין למעלה מחמשת המיליונים שבמדינת ישראל כיום בסוף המאה העשרים. אף על פי כן מצויים קווי דמיון רבים, מדהימים ומפתיעים בין שני מעשי הרצח ופרטיהם, בין שני האישים ובעיקר בתגובות עליהם. כשם ששמותיו של יוסף חיים ברנר, שמות ספריו ודמויותיו הספרותיות, נעשו חומרי־גלם של השירים הרבים שנכתבו עליו: “יוסף חיים אתה שומע / הוסף חיים / הלא אינך שומע” (אלישע פורת, 1975), כך נעשה שמו של יצחק רבין ז"ל, נושא שיריהם של משוררים ושל משוררים לעת־מצוא. במיוחד שמו הפרטי על כפל משמעויותיו – הצחוק מצד אחד, והעקדה מצד שני (למשל, יוסי גמזו ‘עקדת יצחק’; ‘משא’, י“ז בחשוון תשנ”ו – 10.11.1995).

הנרות שמדליקים לזכרו בכיכרות וליד ביתו, הם לא רק נרות נשמה, אלא מסמלים גם את “עמוד האש” כפי שספדה לו נכדתו, נועה בן־ארצי, אבל הם מרומזים גם באות הראשונה והאחרונה של שם משפחתו (בדרך של היפוך אנאגראמי): רבין – נר.

רבים הם תיאורי הדם ונרדפיו בשירים על ברנר, יחד עם הדממה והדומיה: “וצועק הדם / לנשמת העם” (דוד שמעונוביץ, 1921); “הוגר דמו לארץ” (אהרן צייטלין, 1934); וכך בשירים על רבין: “בדם ליבו”, “השיר שלא נדם” (דודו ברק, ‘מעריב’); “הדם זרם בעורקים” (נתן זך, ‘ידיעות אחרונות’); “אך מה אדמו טיפות הדם” (וולט ויטמן, עברית: יונתן בן־נחום, ‘דבר שני’).

ברנר נרצח כשצרור כתב־היד שלו ספון בתוך כיס מעילו הפנימי, כדי להגן עליו מפני הפורעים־הרוצחים ונתגלה כשהוא ספוג בדמו, בידי חבריו, שהגיעו אל גופתו לאחר מותו. היו אלה דפי סיפורו “ההתחלה” מהווי חייהם של תלמידי הגימנסיה העברית הרצליה: “ובכיס מעילו הפנימי על חזהו / צרור כתבים אחרונים” (אורי שוהם, 1983); ואילו איתן הבר הציג ברבים את הדף המקופל בדייקנות לארבעה, של “שיר השלום” שנמצא בכיס מעילו הפנימי של רבין מגואל בדמו.

דברים שנאמרו על ברנר הולמים להפליא את מה שאומרים וכותבים ומראים על יצחק רבין: איש־האמת הנלחם על האמת שלו ללא מורא; איש־המעלה שאיננו פוחד מן המוות הצפוי; איננו בורח ואיננו מציל את נפשו; מעדיף את עליונות המוסר והמשך המאבק למען צדקת הדרך על שמירת החיים.

“הוא מת אדם מאושר” כתבה דליה רביקוביץ (‘ידיעות אחרונות’), ועל ברנר נכתב ונאמר, שמצא את מותו בשעה ששב מגדוד העבודה, “בשפע של רשמים וחיים פנימיים מחודשים” וניכרו בו “סימנים רבים של תכונה לעבודה ספרותית גדולה” (שמעון קושניר).

וכן ההרגשה של האנשים לאחר הרצח שהיה כאן מחדל חמור, שלא נעשה הכל כדי להציל (שמעון קושניר); הרגשת האשמה הקולקטיבית של כל הנוגעים בדבר שלא עשו כל מה שניתן למענו, וכי מעתה רובצת עליהם אשמה כבדה לדורות שאפשר לכפרה רק אם יקדישו מאותו יום ואילך את חייהם לטיפוח מורשתו ולהמשך דרכו, ויהיו ראויים לו. “סליחה” ביקש אפרים סידון (‘מעריב’) על ש“כשהם גידפו וקיללו אותך, אנחנו שרנו”.

הרצון של האנשים בנקמה. על רצח ברנר: “על הקברים – / בשאוג הלב לנקמה” (יעקב חורגין, 1921); האבל הגדול שאין לו נחמה, הסירוב להאמין ולהבין: “מַתָּ – – מַתָּ – – / ולא אבינה” (דוד שמעונוביץ, 1921); וההחלטה המפורשת להמשיך ביתר שאת בדרכו של איש־המעלה שמת: “כפליים עמול / כפליים יצור” (דוד שמעונוביץ, 1921). על רצח רבין: “ארץ אל תכסי דמו” (חיים גורי, ‘דבר שני’); “זה לא יכול להיות” (אהוד מנור, ‘ידיעות אחרונות’).

מורשתו של האיש שנרצח משמשת צוואה לבני־דורו והם נשבעים על קברו להמשיך. באחת הרשימות האחרונות כתב ברנר על הצורך להושיט יד לנער הערבי “יתום עובד! אח צעיר!”, בנסיון להבנה הדדית ולמציאת שפה משותפת. אבל הרוצחים באו מקרב אלה שביקש להבינם: “קראת לבן־ישמעאל אחי / ולבסוף נרצחת מרצון להיות שותף לנרצחים” (ק.א. ברתיני, 1986) ודומה שאין צורך להקביל לכך את חתירתו של רבין לשלום ש“נפל בקרב על השלום”, (חמי שלו, ‘מעריב’); “השלום יהיה מצבתו” (יהודית הנדל, ‘ידיעות אחרונות’); “מה שנשאר לנו זו הצעקה” (יהונתן גפן, ‘מעריב’). “צעקה” זו מאחדת את “זכות הצעקה” של ברנר ואת צעקתם של בני דורו של רבין, ש“משהו מת בהם” יחד עמו.

בשני המקרים, משותפת ההרגשה של הנשארים שזהו מוות שיש בו משום אבדן אב, אב גדול ויקר, מגונן ונוסך בטחון, ותחושת יתמות של הנשארים ללא תמיכה. על ברנר: “דוממים ואבלים. למחרת יום־עברות / ניצבנו כיתומים בשדה־הקרבות” (א.ז. בן ישי, 1921). על רבין: “נותרנו יתומים” (יעקב ארז, ‘מעריב’); “שלשום בלילה ירו באבא שלנו” (יעל גבירץ, ‘ידיעות אחרונות’). חוזרים גם התיאורים של אבדן מנהיג, מורה־דרך, סמכות קולקטיבית: “הוא היה אנחנו” (יהונתן גפן, ‘מעריב’); “שלום לקברניט” (‘דבר שני’).

רצח ברנר תואר בכתב בפרטי פרטים על כל מה שהתרחש במשך אותם יומיים, שעה אחר שעה, כתחקיר מדוקדק של כל מה שאפשר היה לשחזר באותם ימים; ואין צורך להשוות זאת לתחקיר הויזואלי והמילולי כאחד של רצח רבין, שנייה אחר שנייה. וכך גם תהלוכת הלוויה והקבורה, שבאמצעי הצילום של אז תועדה והונצחה לדורות, כאשר צעד מסע הלווייה הארוך בחולות תל־אביב, לעבר בית הקברות “החדש” של תל־אביב הצעירה, ברחוב טרומפלדור.

סידורי האבל – אבל־עַם – על חללי הפרעות ובתוכם על ברנר וחבריו, נקבעו על ידי הנהגת היישוב, פורסמו ברבים, ותועלו באופן כזה, שיהפכו את האסון לכוח, ויגלו את כוח העמידה של היישוב העברי כלפי חוץ, אבל לא פחות כלפי פנים. ודומה שאין צורך להוסיף, על המאמצים להגיע לאחדות העם ולשמירה על הדמוקרטיה.

תולדות חייו של ברנר נתפסו כסמל לתולדות חייו של העם היהודי רב הנדודים והסבל: “לאורך הפתלתול מן העמק העכור עד שכול וכשלון” (ק.א. ברתיני, 1936); ותולדות חייו של רבין מקבילות להיסטוריה של ארץ־ישראל ומדינת ישראל ומשולבות בתוכה: “סיפורו של לוחם” (יעל גבירץ וענת מידן, ‘ידיעות אחרונות’); “תמה תקופת הצבר” (דוד גרוסמן, ‘מעריב’).

העם מוצא את הדרך לבטא את הצער, האבל, הכאב והתדהמה על המוות באמצעות המילה הכתובה: בשיר, בפרוזה ובהבעת רגשות מסוגים שונים. שירים לעת־מצוא לצידם של שירי משוררים מובהקים, ללא־מרחק, באורח מיידי. אז: מרדכי טמקין, יעקב כהן, יהודה קרני ורבים אחרים. והיום: מאיה בז’רנו, נתן זך, דודו ברק, אהוד מנור, אפרים סידון. שירים אחרים אומצו והותאמו למאורע כאז (טשרניחובסקי) כן עתה (אביב גפן: “אני הולך לבכות לך, תהיה חזק למעלה”; שירוֹ של וולט ויטמן, בתרגומו של יונתן בן־נחום).

יוצרים רבים מאוד התבטאו ברשימות זיכרון אישיות. אז: מ.י. ברדיצ’בסקי, מנחם פוזננסקי, הלל צייטלין, יעקב רבינוביץ, ג. שופמן. והיום: חיים באר, ארז ביטון, חיים גורי, דוד גרוסמן, יהודית הנדל, מאיר ויזלטיר, ס. יזהר, אריה סיון, יהודה עמיחי, נעמי פרנקל, דליה רביקוביץ.

מילותיו האחרונות של רבין: “כואב לי, אבל לא נורא” (נחמה דואק, ‘ידיעות אחרונות’) לקוחות ממיתוס אחר, מיתוס טרומפלדור. אבל כדרכו של המיתוס, הוא כורך יחד פרטים מתוך הזיכרון הקולקטיבי המשותף, ויוצק אותם יחד למיתוס חדש, המחברו אליו וממשיכו, כחוליה נוספת בשלשלת הדורות שעליה מתחנך הדור.

י“ז בחשוון תשנ”ו (10.11.1995)

הערה: החומר על ברנר לקוח מתוך ספרי: ‘ברנר “אובד־עצות” ומורה־דרך’ (1991) ו’צריבה – שירת התמיד לברנר' (1995) שניהם בהוצאה לאור של משרד הבטחון. החומר על רבין ז"ל מבוסס על ‘ידיעות אחרונות’, ‘מעריב’ ו’דבר ראשון' מן הימים 5–6.11.1996.

שאול רסקין: גופת ברנר, 1921

תמונתו של יצחק רבין הוסרה בגלל זכויות יוצרים

הערה ביבליוגרפית

– ‘דבר ראשון. משא’, י“ז בחשוון תשנ”ו (10.11.1995), עמ' 17, בעריכת עמוס לויתן [השוואה בין רצח ברנר לרצח רבין].

עמנואל בן־גריון

מאת

נורית גוברין

---

הבן והתלמיד

מאת

נורית גוברין

א. חוקר ומבקר

עמנואל בן־גריון, שהגיע עתה לגבורות, הוא חזיון מיוחד בנוף האנושי והספרותי שלנו. הוא חוקר ומבקר בזכות עצמו, והוא המטפח הנאמן של המורשת הרוחנית של אביו, הסופר ואיש־הרוח הגדול מיכה יוסף ברדיצ’בסקי.

עמנואל בן־גריון הוא חוקר, הידוע במיוחד בספריו ובמחקריו בתחום הספרות העממית, האגדה והפולקלור של ישראל והעמים. ספרו ‘שבילי האגדה’ – ספר־יסוד בתחומו – הופיע במהדורות אחדות, החל משנת תש“י ובאחרונה בתש”ל (בהוצאת מוסד ביאליק). מאמריו בנושאים אלה מפוזרים בכל כתבי־העת במשך עשרות שנים, ובמיוחד ב’ידע־עם‘, ב’עתידות’ וב’מאזנים'.

כמבקר החל את כתיבתו בגרמנית, בגרמניה, בשנת 1927, בביקורת תרגום התנ"ך של בובר־רוזנצווייג, ובמשך עשר השנים שלפני עלייתו לארץ עסק בפעילות ספרותית ענפה. עם עלייתו, בשנת 1936, ועד שלהי שנות הששים, היה אחד המבקרים השקדנים ביותר של הספרות העברית החדשה והמתהווה, וליווה דרך־קבע כל ספר וכל ארוע ספרותי במדורו הקבוע ב’דבר': “עם קריאה ראשונה”. לא פעם היה הראשון שהגיב על ספר, סופר ויצירה, כגון על ספריהם הראשונים של בני “דור הארץ”. בשנות הארבעים והחמישים כתב דרך קבע ביקורת תיאטרון, כחלק מפעילותו הביקורתית הענפה.

קוראי ‘דבר לילדים’, שגדלו בינתיים, זוכרים אותו משנות הארבעים, כאשר כתב דרך־קבע את סיפורי העם והמְשלים בסיגנון מלבב ומאיר עיניים, בחתימתו בנוסח קבוע “חזר וסיפר עמנואל בן־גריון”. סיפורי־עם ומוסר־השכל אלה כונסו בחלקם בספר, בלוויית ציוריו החינניים ומלאי ההומור של אריה נבון בשם ‘המשכיל והכסיל’ (הוצאת עם־עובד, תש"ד), שזכה למהדורות אחדות. ההוצאה הכוללת והשלמה הופיעה בספר ‘גרגר החרדל’ (מחברות לספרות, 1972).

ב. חוג מעריצי מי"ב

עמנואל בן־גריון ראוי לתשומת־לב מיוחדת בהיותו הבן והתלמיד, השוקד זה עשרות שנים על גאולת עיזבונו של אביו, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, ועושה הרבה להפצת “דעת מי”ב" בקרב החוקרים, המורים והקוראים. אין המדובר בהתגייסות חד־פעמית להוצאת ספר־זיכרון, כתבים מקובצים או כתיבת זיכרונות, אלא בעבודה ובמחקר מתמידים ורצופים במשך שנים רבות, כשכל כוחות הגוף והנפש נתונים לה בלבד.

פעולתו לטיפוח מורשתו של אביו החלה מיד עם פטירתו של ברדיצ’בסקי, בהיותו בן כ“א. עמנואל בן־גריון פעל יחד עם אמו, רחל לבית רמברג, עוזרתו הנאמנה של בעלה בחייו ולאחר מותו. מיפעלם הראשון של האם והבן היה הוצאת הספר המדעי ‘סיני וגריזים’ מעיזבונו של מי”ב (1925–1926). בין הספרים שראו אור לאחר־מכן: ‘כל כתבי מיכה יוסף בן־גריון (ברדיצ’בסקי)’ במהדורות שונות; מיפעל האגדה של מי“ב; ‘צפונות ואגדות’ ו’ממקור ישראל'; מחקרי קדמוניות כגון ‘ישו בן חנן’; ‘חיי משה איש האלהים’; ‘שאול ופאול’; חליפת איגרות מי”ב–י"ח ברנר, ‘פרקי יומן’ ועוד. חלק מן הספרים, במיוחד בתחום חקר קדמוניות, תורגם מגרמנית בידי עמנואל בן־גריון. כן דואג עמנואל בן־גריון דרך קבע לתרגום חלקים רבים מיצירתו לשפות אחרות: אנגלית, גרמנית ועוד.

לצד התרכזות זאת בולטת היכולת לשתף אחרים במיפעל־חיים זה, מתוך חירות־היחס וחופש־המחשבה המלאים. היחס הנפשי והרוחני המיוחד של בן למורשת אביו, לא הגביל מעולם את צעדיהם של חוקרי מי“ב וקוראיו. כל דעה, כל גישה, כל מחקר, התקבלו במלוא העזרה והסיוע. כל שאלה, אפילו המביכה והאישית ביותר, נענתה, וכל זאת גם בשעה שחלק מן המסקנות והגישות, לא תמיד עלה בקנה אחד עם אלה שלו. פתיחוּת זו היא שמשכה את החוקרים אל ארכיונו העשיר של מי”ב, ובמיוחד אל אישיותו של עמנואל בן־גריון, עד כדי כך שנתגבש חוג מיוחד של מעריצי מי"ב וחוקריו, סביבו וסביב בית “גנזי מיכה יוסף”. חוג זה נפגש לעיתים מזומנות, ושוקד בקביעות ובהתמדה על טיפוח מורשתו.

בית זה הועבר באחרונה על־ידי עמנואל בן־גריון ורעייתו הרקדנית פרופ' דבורה ברטונוב לחסותה הברוכה של עיריית חולון והוקדש לארכיונו ולספרייתו של ברדיצ’בסקי, וגם לאביה ולאחיה של דבורה ברטונוב, יהושע ברטונוב ושלמה ברטונוב, זיכרם לברכה.

“זכיתי לשבחים הרבה”

עמנואל בן־גריון פירסם מיספר גדול מאוד של מאמרים ורשימות על מי"ב, וחלקם הגדול אף כוּנס בספריו. בספרו ‘קורא הדורות’ (הוצ' רשפים, תשמ"א) כונסו רבים ממאמריו, ומובאת בו במרוכז תפיסתו את יצירתו של אביו על ארבעת אגפיה: סיפור, מאמר, אגדה ומחקר. בספרו ‘רשות היחיד’ (הוצאת רשפים, תש"ם) נאספו זיכרונותיו על אביו בעשרים השנה האחרונות לחייו.

עמנואל בן־גריון היה ער לבעייתיוּת הכרוכה בכך שבן עוסק דרך־קבע במורשתו הרוחנית של אביו. אולם לדעתו, זוהי בעיקר בעייתם של השואלים, ולא בעייתו שלו. בפתיחה לספרו: ‘הדורות והיחיד – פרקי מי"ב’ (תשל"ח) כתב על כך:

דברים אלה משמשים מצע לכל עבודתו הענפה בטיפוח מורשתו של אביו, בעיקר באותם תחומים שהוא רואה אותם כמוזנחים, כגון “חקר קדמוניות” – מחקריו של מי“ב בתנ”ך ובמקורות הנצרות – שאולי עדיין “לא איכשר דרא” לקליטת הדעות המהפכניות שהביע בתחום זה.

בהגיעו לגבורות נאחל לעמנואל בן־גריון עוד שנים רבות של עבודה פוריה ב“גנזי מיכה יוסף”, ובעיקר נברך אותו בברכה שהוא מאחל לעצמו יותר מכל: שיהיה מי שימשיך את פעלו של הבן־התלמיד בטיפוח מורשתו של האב.

תמוז תשמ"ג

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, רעיתו רחל ובנם עמנואל בן־גריון. 1908 בערך

עמנואל בן־גריון עם הוריו. קיץ 1921

הערה ביבליוגרפית

– ‘ידיעות אחרונות’, ו' בתמוז תשמ"ג (17.6.1983), עמ' 4.

---

ענף עץ אבות

מאת

נורית גוברין

עמנואל בן־גריון

עמנואל בן־גריון (1903–1987), בנו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, היה בן הדור הי"ח למשפחת רבנים וגדולים בתורה, ברצף של כשלוש מאות שנה, שאביהם הוא ר' אברהם הלוי איש הורוויץ, ולפי המקובל במשפחה, הם מצאצאיו של אחד ר' אהרן מברצלונה שחי במאה ה־12, שהעיד על עצמו שמוצאו מבית דוד. מורשת זו, שהיה לה תפקיד נכבד בעולמו של האב הסופר, מילאה תפקיד מרכזי גם בעולמו של הבן, חוקר הפולקלור והמבקר, שנפטר בשבוע שעבר, והוא בן 84.

מאז עלייתו מברלין (1936), עם אמו ועם ספריית אביו וארכיונו, התמקדה פעילותו בשניים: תחילה, עד סוף שנות השישים של המאה העשרים, פירסם ספרים ומאמרים בחקר הספרות העממית, האגדה והפולקלור, שהידוע בהם הוא ‘שבילי האגדה’ (תש"י), והיה אחד המבקרים הפעילים בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים והחמישים, שליווה דרך־קבע כל ספר וכל אירוע ספרותי במדורו הקבוע ב’דבר': “עם קריאה ראשונה”, ולעתים חרץ דינו של ספר לשבח או לגנאי.

המוקד השני, שנעשה לתחום הפעילות הבלעדי כמעט מסוף שנות השישים, היה טיפוח יצירתו המגוונת של אביו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי והפצתה בקרב הדורות החדשים של הקוראים.

בתוכנית מפורטת רבת־שלבים, שעל הגשמתה שקד בעקביות ובמסירות צעד אחר צעד, הצליח יחד עם חוג מבקרי ברדיצ’בסקי ומעריציו, לתרגם ולהוציא לאור כתבי־יד שהשאיר אביו בגרמנית, להוציא מהדורות צילום של כתביו הנדירים מראשית המאה, לפרסם בוליטין קבוע מן הארכיון, להכין חטיבות אחדות ממכתביו לדפוס, בלווית מבואותיו והערותיו, לכנס בספרים את מאמריו על יצירתו של מי"ב ועוד רשימה ארוכה ומפוארת של פעולות, שתקצר כאן היריעה מלפרטן.

ביתו ובית רעייתו, הרקדנית פרופ' דבורה ברטונוב תבל"א, הועבר לחסותה של עירית חולון, והוקדש לארכיונו של הסופר ולזכרם של יהושע ושלמה ברטונוב, אביה ואחיה של רעייתו, והועמד לרשות המחקר, החוקרים והמבקרים. ויש לקוות שעירית חולון תדע לשמור ולטפח נכס רוחני רב־ערך ומיוחד במינו זה שהופקד בידה.

בהגיע עמנואל בן־גריון לגבורות, פירטתי ברשימתי “הבן והתלמיד” את פעילותו המחקרית הענפה והמגוונת ועמדתי על הבעיתיות הכרוכה בכך, שבן עוסק דרך־קבע במורשתו הרוחנית של אביו, כפי שניסח אותה בעצמו בפתיחה לספרו “הדורות והיחיד – פרק מי”ב" (תשל"ח):

“גנזי מיכה יוסף”, משמש כבית פתוח לחוקרים, לסטודנטים ולמתעניינים, שמרבים לפקוד את המקום. עמנואל בן־גריון לא כפה מעולם את דעתו על החוקרים, שעסקו ביצירתו של אביו, גם כשלא הסכים לכיוון מחקריהם או לדעותיהם, אלא העמיד לרשותם את ידיעותיו ואת כל החומר המצוי בידיו, מבלי לנסות להשפיע עליהם, והצליח ליצור סביבו חוג של חוקרים ושוחרים, שכינסוֹ לעתים מזומנות, והפקיד בידיהם, כהכנה לתקופה שבה לא יהיה עמהם, כדבריו, את מורשת מי"ב, בהתאם לתוכניתו רבת־השלבים לטיפוח מורשת אביו, שנערכה בעצה אחת עמהם.

הסטודנטים לספרות עברית, שביקרו בבית זה, כחלק מתוכנית לימודיהם, נכבשו, מיד עם כניסתם, לאווירה החגיגית והטקסית, הכמעט־פולחנית, של הבית והגרים בו. לכל פגישה כזו התכונן מחדש, קרא את דבריו מן הכתב בלשון חגיגית שאינה מליצית, כשלצידו תערוכה מייצגת מאוצרות הארכיון והספריה, וכיבוד קל מן העבר השני.

אך במיוחד הפתיע את הבאים גילוי־הלב שלו. לא היתה שאלה, שלא היה מוכן לענות עליה ותהיה ישירה, אישית, מבינה ואפילו תוקפנית ככל שתהיה. לא פעם הביך גילוי־הלב שלו דווקא את השואל, שלא ציפה לסוג כזה של תשובה.

ויש לזכור שהוא עמד תחת מטר שאלות של קבוצות סטודנטים כמה פעמים בשנה. לאחרונה אמר לי באותו גילוי־לב מעורב בהומור, שאפיין אותו: “אני מתכונן לכתוב ספר על חוויותי כמוצג מוזיאוני…”

באותה פתיחות וחתירה לאמת, ותהי אכזרית ככל שתהיה, דיבר על בנו ברוך־הכשרונות עִדוֹא ועל מותו־התאבדותו בבית־המשפחה בחדר־הסמוך, ואף העלה על הכתב בתיעוד חושפני, נדיר וחד־פעמי, תוך חשבון נפש אישי נוקב, את פרטיה של פרשה טראגית זו, בהציבו בכך “גל עד” לנשמתו של הבן (בספרו ‘בין שלשום למחרתיים’; תשמ"ד).

עמנואל בן־גריון היה פעיל עד יומו האחרון, בתוכניות ובמעשים, אבל הכין את עצמו לקראת פרישתו מן העולם במשך שנים הרבה. ב“מילות הסיום” לספרו הנ"ל לאחר הפרק המתאר את “היום האחרון ולאחריו” בחייהם של הבן והוריו, כתב:

סיון תשמ"ז

תמונתו של עמנואל בן־גריון הוסרה בגלל זכויות יוצרים

הערה ביבליוגרפית

– ‘מעריב’, כ“ב בסיוון תשמ”ז (19.6.1987), עמ' 2.