כָּאן

אֲפִלּוּ לִשְׂנֹא אֶת כְּלֵי-הַמָּוֶת

אֵינְךָ רַשַּׁאי,

אֶת חָקִי-הַתָּמִיד

שֶׁל מַדֶּיךָ

הַלּוֹבְשִׁים צוּרָתְךָ בְּמַפְתִּיעַ

עִם חֹשֶךְ,

וּבְעוֹד סָבוּר אַתָּה כִּי אֵינְךָ אֶלָּא חוֹלֵם

הֵם יוֹצְאִים אֶת הַבַּיִת

בְּלִי נְטִילַת צַו

בִּמְכוֹנִיּוֹת פְּתוּחוֹת-יְרֻקּוֹת

לְעֵבֶר הַקַּו הָרוֹעֵד כְּמוֹ לְשׁוֹנוֹת-אֵשׁ.

קַו יָרֹק, קַו סָגֹל, קַו שָׁחוֹר – הֵם מְכַתְּרִים אוֹתְךָ מִכָּל צַד

כְּעֵין הַנָּהָר שֶׁל יְמֵי יַלְדוּתְךָ עֲמֻקֵּי-הַמָּוֶת,

וּכְבָר יַד הֶעָבָר מְסוֹבֶבֶת בַּחֲרָדָה אֶת כַּפְתּוֹרֵי הָרַדְיוֹ

אֶל סוֹף הַקַּיִץ הַמְדֻמֶּה הַזֶּה,

עַד אֲשֶׁר

עַל כִּסֵּא רָעוּעַ בְּפֶתַח הַבַּיִת

יוֹשֶׁבֶת

הַשַּׁלְוָה

כְּאִשָּׁה חֲפוּיַת-רֹאשׁ,

קוֹשֶׁבֶת לִנְבוּאוֹת-לִבָּהּ הָרָעוֹת:

וּבָאֲוִיר רוֹקֵד חַיָּל שָׁחוֹר שֶׁל כָּל בְּשׂוֹרוֹת הַמִּלְחָמָה –

כָּאן

אֲפִלּוּ לִשְׂנֹא אֶת כְּלֵי-הַמָּוֶת

אֵינְךָ רַשַּׁאי.

אִשָּׁה מִן הַחַלּוֹן בּוֹהָה אֶל הָרְחוֹב:

עוֹרְמִים שַׂקֵּי-חוֹל –

הִיא מַדְבִּיקָה פַּסֵי-נְיָר עַל הַשְּׁמָשׁוֹת

כְּאִלּוּ מִלְחָמָה עַל מִלְחָמָה הִיא מַדְבִּיקָה;

עַל הַזְּכוּכִית רוֹאָה פִּתְאֹם אֶת בָּבוּאַת פָּנֶיהָ

בְּתוֹךְ הַמִּשְׁבָּצוֹת הַחֲתוּכוֹת בְּעֵרֶב-רַב,

נִרְעֶדֶת,

עֵת אֲרֻכָּה מַאֲזִינָה בַּעֲיֵפוּת

לְהֵד חוֹפֵז

שֶׁל זוּג נַעֲלֵי-צָבָא עַל-פְּנֵי הַמַּדְרֵגוֹת

עוֹלֶה-יוֹרֵד-עוֹלֶה

כְּלַחַץ-דָּם,

וְאֵין הִיא יוֹדַעַת

אִם עַכְשָׁו

אוֹ קֹדֶם שָׁנִים.

פַּעֲמוֹן-הַכְּנִיסָה הֵחֵל לִחְיוֹת לְעֵת עֶרֶב:

נִתָּק מִן הַמַּשְׁקוֹף, עוֹלֶה בְּחַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים,

קוֹנֶה שְׁבִיתָה לְיַד כָּל שֻׁלְחָן, מַעֲמִיד פְּנֵי אָב, בֵּן אוֹ בַּעַל –

וְהוּא מְצַלְצֵל,

נֶחְבָּט מִקִּיר אֶל קִיר כְּתַרְנְגוֹל-כַּפָּרָה חֲתוּךְ-גָּרוֹן,

– עוֹצְמִים עֵינֵיהֶם תִּינוֹקוֹת אַגַּב מִשְׂחָק –

וְהוּא מְצַלְצֵל,

שׁוֹכֵב לוֹ בְּמִטּוֹת נָשִׁים נְשׂוּאוֹת הַמִּתְיָרְאוֹת לִפְתֹּחַ דֶּלֶת,

לוֹחֵץ עַל חֲזֵיהֶן בְּצִפָּרְנֵי-צִנָּה שֶׁל קַבְרָנִים

וְהוּא מְצַלְצֵל,

פַּעֲמוֹן-הַכְּנִיסָה שֶׁלְּעֵת עֶרֶב לִחְיוֹת הֵחֵל.

אַל תִּפְחֲדִי מִפְּנֵי הַשֵּׁנָה – פְּרוּשָׂה עַל עֵינַיִךְ

כְּמוֹ חֲצָאִית בְּהִירָה,

בְּעוֹד שְׁנֵי יְלָדַיִךְ אוֹחֲזִים בְּשׁוּלֶיהָ

וְרָצִים וְרָצִים בִּרְחוֹבוֹת בּוֹעֲרִים – –

לָמָּה זֶה תִפְחֲדִי מִפְּנֵי הַשֵּׁנָה,

הֲלֹא אֲנִי בִּמְחִיר שָׁנִים נְפוּלוֹת-לְחָיַיִם

פָּרַעְתִּי אֶת חֶשְׁבּוֹן הַשֶּׁקֶט הַזֶּה

הַקּוֹפֵץ פִּיו בֵּין עֲצִיצֵי הַפִילוֹדֶנְדְּרוֹן,

הַשָּׁטִיחַ הַצִּבְעוֹנִי וְסוּס-הָעֵץ,

בְּתוֹךְ חֲדַר-יְלָדִים הַמִּתְנַדְנֵד בִּזְרוֹעוֹת לַיְלָה

מוּאָר זַרְחָנִית.

כִּי הֲרֵי

שָׁוְא יְדַבְּרוּ הַחֲלוֹמוֹת לֹא שָׁוְא יְדַבְּרוּ

וַאֲנִי בַּעֲבוֹדַת-פֶּרֶךְ

מֵמִית עַצְמִי יוֹם-יוֹם בְּמַחְשְׁבוֹת-פַּחַד,

כְּאִלּוּ בְּכֹחָן

לְהָגֵן עַל הַבַּיִת הַזֶּה

מִפְּנֵי הַצִּפּוֹר חֲשׂוּפַת-הַצַּוָּאר, הַמְקַנֶּנֶת בְּצוֹפָרֵי הַגַּגּוֹת:

עַיִן אַחַת עוֹצֶמֶת וְעַיִן אַחַת פּוֹקַחַת לִרְוָחָה.

“בְּעוֹד שָׁנָה, כָּעֵת חַיָּה,”

וּמִי יוֹדֵעַ – –

הַגֶּשֶׁם הוֹפֵךְ כִּסְאוֹת עַל מִדְרְכוֹת בָּתֵּי-הַקָּפֶה

וְנִגָּר וְנִגָּר לְתוֹךְ כִּיסֵי בְּגָדֶיךָ,

מַרְטִיב עֲצָמוֹת, מַרְטִיב פִּנְקְסֵי תַאֲרִיכִים

כְּמִדֵּי חֹרֶף, אִם כִּי מֵעִיק יוֹתֵר;

הַיּוֹנָה הַמְנַעְנַעַת בִּזְנָבָהּ

בּוֹהָה אֶל שְׁלוּלִית הַמַּיִם

בְּמָרָה שְׁחוֹרָה שֶׁל נוֹצוֹתֶיהָ הַלְּבָנוֹת.

הַיּוֹם פּוֹנֶה.

עוֹד תַּיָּרִים מְשׂוֹחֲחִים עַל מִלְחָמָה וְעַל שָׁלוֹם:

“בְּעוֹד שָׁנָה…”

וְעוֹד מְעַט יַפְלִיגוּ

לְנִיעַ מַצְלֵמוֹת הַמַּקִּישׁוֹת בֵּין הַצְּלָעוֹת כְּמוֹ לֵב רֵיקָן,

וְנִשְׁאָר מִי שֶׁנִּשְׁאָר, תָּמִיד, –

בְּעוֹד יוֹשֵׁב אַתָּה בְּאוֹר-הָעֶרֶב הַשּׁוֹקֵעַ לוּלְיָנִית,

תּוֹהֶה: מַה כֹּחַ הַקּוֹשֵׁר אֶת חַיֶּיךָ

לַנּוֹף הַזֶּה, לַגֶּשֶׁם הַזְּגוּגִי

וְלַיּוֹנָה הַשּׁוֹתָה מִן הַשְּׁלוּלִית אֶת הַשַּׁלְוָה כְּדֵי רֶגַע,

מָה הַקּוֹשֵׁר כְּמוֹ דַף אֶל דַּף בְּסֵפֶר-הִסְטוֹרְיָה מַצְהִיב?

אִילָנוֹת מְעַרְבְּלִים שַׁלֶּכֶת עֲקָרָה בְּשַׁעַר בֵּית-עָלְמִין

רוֹאִים מִגֹּבַהּ מְעוֹף צִפּוֹר

נְקֻדָּה שְׁחוֹרָה בְּתוֹךְ קָהָל, כְּעֵין מַכָּה בְּתוֹךְ הַגּוּף,

אוֹבֶדֶת בֵּין קִרְעֵי עָנָן, הַמַּשְׁפִּילִים-שֶׁבֶת סְבִיב בּוֹרוֹת פְּתוּחִים,

נִדְמֶה, נְשֵׁי-עָנָן מְקוֹנְנוֹת,

וּנְקֻדָּה מִתּוֹךְ הַשְּׁחוֹר

קְהַת-חוּשִׁים מִסַּמֵּי-הַרְגָּעָה

פּוֹסַעַת אַט לְאַט,

אֵינֶנָּהּ אֵם וְלֹא אָחוֹת, גַּם לֹא רַעְיָה,

רַק רֶחֶם-בְּדִידוּת –

כְּאִלּוּ הִיא לְבַד

קָטְנוּ חַיֶּיהָ כָּאן כְּמוֹ דִסְקִית-זִהוּי מֻשְׁלֶכֶת,

רַק הִיא,

בַּגֶּשֶׁם הַצְּמַרְמַר, בְּתוֹךְ קָהָל נָמֵס.

כָּעֵת

מַטַּח-כָּבוֹד.

כָּעֵת קוֹבְרִים אוֹתָהּ בָּאֲדָמָה צְהֻבַּת הָעַיִן,

וְהִיא תְמֵהָה מְאֹד עַל כִּי עוֹד חָשָׁה אֶת יָדֶיהָ הַלַּחוֹת,

וְכִי הוֹלְכִים-בָּאִים קְרוֹבִים וִידִידִים מְנַחֲמֵי-עַצְמָם

בַּגֶּשֶׁם הַנּוֹבֵל,

עִם הִפָּרְדָם בְּשַׁעַר בֵּית-עָלְמִין,

בֵּין אִילָנוֹת זְקוּפִים בִּמְעוֹף צִבְעֵי-הָעַד שֶׁל הַפַּסְטֶל,

וְנוֹגְעִים בָּהּ כִּבְגוּף חַי.

כַּמָּה שָׁנִים

נוֹשֵׂא כָּל זֶרַע עֵץ

אֶת כְּתַב-הַהַבְטָחָה

בְּאֶרֶץ זוֹ

לִזְנֹק יָרֹק-יָרֹק מִן הַחוֹלוֹת,

לִפְרֹשׂ חֻפַּת-שָׁלוֹם וְלוּ כְּמִדַּת גּוּפוֹ שֶׁל אִישׁ יָחִיד,

לְמַעַן יוּכַל לְהִתְעוֹרֵר עִם בֹּקֶר בְּבִטְחָה

וְלֹא יָחוּשׁ רָצוֹן לוֹמַר לִבְנוֹ, עוֹדוֹ קָטָן:

“גְּדַל, גְּדַל לְאַט!”

בְּזוֹ הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת

לִשְׁחוֹר קְרִישֵׁי-הַדָּם

נוֹשְׁרִים-נוֹשְׁרִים מִבֵּין דַּפֵּי הָעִתּוֹנִים

עַל שַׁרְווּלַי חֻלְצוֹת וּמִכְנְסֵי הָעֲבוֹדָה

וְנִתָּזִים אֶל קְעָרוֹת קָרוֹת שֶׁל צָהֳרֵי הַבַּיִת.

וְכֹה מַכְאִיב לָדַעַת:

יֵשׁ עַמִּים

הַזַּכָּאִים לִסְעֹד לִבָּם עִם עֶרֶב

עַל שֻׁלְחֲנוֹת הָרֹגַע הַגְּבוֹהִים

מִבְּלִי לַחְרֹד לְקוֹל צוֹפָר

וְכִי פֶּתַע

יָקִיץ אָדָם

תֵּשַׁע אַמּוֹת עָמֹק – בְּתוֹךְ מִקְלַט בֵּיתוֹ.

אַךְ

מָה אָנוּ כִּי נָבוֹא

אֶל מְנוּחָה

שֶׁל חַג יוֹנִים בְּלַבְנוּנִית תִּשְׁרֵי

עֵת בְּדָמֵינוּ דּוֹהֲרִים בְּלִי-הֶרֶף

גֵּנִים עֲשֵׁנִים.

לפרופ' אדיר כהן

יֵשׁ וְהַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁאַתְּ חוֹשֶׁשֶׁת לְבַטֵּא

לוֹבְשׁוֹת דְּמוּת

וּמְצִיקוֹת לְשׁוֹכְנֵי הַבַּיִת

וְלָךְ,

וְאַתְּ רוֹאָה:

אִשָּׁה זָרָה סוֹבֶבֶת עַל-פְּנֵי הַחֲדָרִים, –

לְפִי שָׁעָה אַתְּ רוֹאָה אֶת גַּבָּהּ בִּלְבַד

וְאֶת יָדֶיהָ הַמְצֻלָּקוֹת

הָאוֹסְפוֹת בִּגְדֵי יְלָדִים;

וְאַתְּ שׁוֹתֶקֶת,

אִם כִּי לִצְעֹק הָיִית צְרִיכָה

אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת לְדַבֵּר

כְּדֵי לָשִׂים קֵץ לְנוֹכְחוּת הַזָּרָה

הַמַּטִּילָה תֹהוּ-וָבֹהוּ בַּחֲדָרִים,

נוֹטֶלֶת אֶת אַלְבּוֹם-הַמִּשְׁפָּחָה

וּבוֹרֶרֶת תְּמוּנוֹת לְזִכָּרוֹן;

לְבַסּוֹף הִיא מִתְיַשֶּׁבֶת

בְּסָמוּךְ לָךְ

וְקוֹרֵאת בְּקוֹל מִן הָעִתּוֹן,

קוֹרֵאת עַל אֲסוֹנוֹת

וְעַל מִלְחָמָה –

חֲדָשׁוֹת אֲשֶׁר כָּתְבָה בְּמוֹ יָדֶיהָ,

הַדְּמוּת הַזָּרָה

שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַיִךְ הַמְגֹרָשׁוֹת.

לזכר תלמידי – סגן-משנה י.ד.

שָׁעוֹן אֵינוֹ מְדֻיָּק יוֹתֵר מֵרוּחַ-הַצָּהֳרַיִם

שֶׁהָיְתָה מְקַדֶּמֶת פָּנָיו בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב, לְחוֹף הַיָּם

בּוֹאֲךָ בֵּית-הַסֵּפֶר, שָׁלשׁ דַּקּוֹת קֹדֶם הַצִּלְצוּל;

הַתָּג עַל כּוֹבָעוֹ הָיָה מְפַזֵּר פֵּרוּרֵי שֶׁמֶשׁ

כְּמוֹ גֻּמּוֹת-חֵן סְבִיב שִׂפְתֵי הָעוֹלָם,

וּמַדָּיו הַמְגֹהָצִים לְמִשְׁעִי פּוֹסְעִים עַל-פְּנֵי הַמִּדְרָכוֹת

וְהֵן כְּמוֹ רוֹקְדוֹת לְמַרְגְּלוֹת פֶּסֶל-הַשִּׂמְחָה הַגָּבֹהַּ,

בְּעוֹד נַעֲרָה קְטַנָּה-אֲפַרְסֵקִית מְנַפְנֶפֶת לִקְרָאתוֹ

בְּתִיק בֵּית-הַסֵּפֶר שֶׁלָּהּ, מִמְּרוֹם הַמַּדְרֵגוֹת –

יוֹם-יוֹם, שָׁלשׁ דַּקּוֹת קֹדֶם הַצִּלְצוּל הָאַחֲרוֹן,

מְדַיֵּק כְּמוֹ רוּחַ-הַיָּם הַנִּכְרֶכֶת רַכּוֹת עַל הַכְּתֵפַיִם

בַּעֲלוֹתָהּ מִתּוֹךְ כְּסַפְסַף הַתְּהוֹם שֶׁבְּסָמוּךְ

מֵעֵבֶר לַחוֹף הַמְלַבְלֵב בִּשְׁלַל כִּסְאוֹת-הַנּוֹחַ הַמְּלוּחִים

וּמוּל זוּגוֹת הַמְּרִיחִים אֶת זְנַב הַקַּיִץ הָרוֹבֵץ עַל חוֹף-הַכְּחוֹל

וּבֵין גְּבִיעֵי-הַגְּלִידָה וְכַדּוּרֵי פִּינְג-פּוֹנְג פְּרוּשֵׂי-כְּנָפַיִם;

וְהוּא – אוֹחֵז אֶת כּוֹבָעוֹ בְּאֶצְבָּעוֹת מְאֻגְרָפוֹת

צוֹעֵד בָּרֹאשׁ,

גֵּאֶה עַל קַו-גִּהוּץ מֻשְׁחָז שֶׁל מִכְנְסֵי מַדָּיו,

וְקִפּוֹדֵי-שַׂעֲרוֹתָיו קוֹפְצִים בָּרוּחַ,

וְהוּא הוֹלֵךְ-פּוֹחֵז עַל-גַּב שָׁטִיחַ שֶׁל חוֹלוֹת,

“לֹא, אַל תָּרוּץ כָּל-כָּךְ…” שׁוֹאֶלֶת הִיא אֵין-נְשִׁימָה,

בְּאֹשֶר פְּרִי נִבְקָע מֵאַדְמוּמִית עַצְמוֹ,

“אֵין זְמַן”, מַפְשִׁיל קוֹלוֹ לַאֲחוֹרָיו וְרָץ

לְמַעַן יַסְפִּיק,

הוֹלֵךְ וְרָץ לְאֹרֶך קַו הַיָּם הַסַּכִּינִי,

“אָמַרְתִּי לָךְ… אֵין זְמַן… כְּבָר סוֹף-חֻפְשָׁה…”

צוֹעֵק אֵלֶיהָ מֵרָחוֹק

וְרָץ מַהֵר

עַל-גַּב שָׁטִיחַ מְצֻיַּץ אַצּוֹת וְקַשְׂקַשֵּׂי דָגִים

וּמְרֻשְׁרָשׁ בְּקוֹנְכִיּוֹת,

דּוֹמֶה, רְצוֹן הַחוֹל, רְצוֹן הַיָּם, רְצוֹן הָאוֹר

לָשֵׂאת עַל גַּלְגַלֵּי הַקּוֹנְכִיּוֹת אֶת כָּל הַקַּיִץ לַח-הַנְּחִירַיִם,

לָשֵׂאת אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹת-מִבְטָח,

וּלְהוֹתִיר רַק נַעַר מְגֹהַץ-מַדִּים וְקִפּוֹדִי-הָרֹאשׁ הָרָץ וְרָץ,

וּלְהוֹתִיר רַק נַעֲרָה קְטַנָּה-אֲפַרְסֵקִית הָרָצָה-רָצָה

עִם צְרוֹר סְפָרִים פַּהֲקָנִים בַּתִּיק

בִּטְוַח-הָעַיִן

בֵּין בֵּית-הַסֵּפֶר וְהַכְּחוֹל

לְקוֹל צִלְצוּל,

עַד הַגִּיעָם אֶל יוֹם אוֹקְטוֹבֶּר קַר –

לַהֲפֹךְ אֶת הַתְּמוּנָה לְזִכָּרוֹן בִּלְתִּי-זוּגִי.

כְּמוֹ עָרִיק. יוֹשֵׁב, קוֹרֵא בְּבֵית-קָפֶה,

תּוֹלֵשׁ קוּרֵי-שֵׁנָה, נִדְמֶה, שׁוֹקֵד עַל נְיָרוֹת

כִּבְמִשְׂרָד. נִכְנָס חַיָּל. רוֹאֶה? לֹא נוֹחַ חוֹלְמָנִית

לָשֶׁבֶת בְּבֵית-קָפֶה לְעֵת חֵרוּם. תְּנוּעַת הַיָּד

מֵאֲפִילָה עַל הַדַּפִּים, עַכְשָׁו שׁוֹתְקוֹת

הַמּוּזוֹת אֶל-נָכוֹן… גַּם זֹאת בּוּשָׁה… צָרִיךְ

תּוֹעֶלֶת לְהָבִיא… וְשֶׁמָּא תְרוּמַת-דָּם?… לֹא, לֹא

בְּשִׁיר… כִּי בְּמוֹפֵת צְבָאִי…

שְׁתִיקָה. וְאַתָּה קָם, סוֹבֵב בָּרְחוֹבוֹת. בּוֹרֵחַ?

וְנִים-לֹא-נִים נִכְנָס אֶל בַּיִת

דְּמוּי סִפְרִיָּה. עַל קִיר יָשָׁן

זָע כֶּתֶם אוֹר כְּמוֹ כֶּתֶם עַל-גַּב סֵפֶר,

קִיר מְקֻוְקַו-שׁוּלַיִם,

וְכְסֵפֶר מִתּוֹךְ כִּיס – הַזְּמַן נִשְׁמָט.

כָּל יוֹם הָרַדְיוֹ, כָּל יוֹם הָעִתּוֹנִים

וּכְאֵב הַמֻּסְתָּר מֵאֲחוֹרֵי בְּגָדֶיךָ;

כָּלוּא בַּחֲדָשׁוֹת כְּמוֹ בִּכְתֹנֶת-כְּפִיָּה

מִתּוֹךְ בֵּיתְךָ אַתָּה צוֹפֶה לַגֶּשֶׁם,

וְקַר, אִילָנוֹת חֲשׂוּפֵי-עֲצַבִּים

בְּדַאֲגַת-תָּמִיד לְשֵׁמַע צְפִירוֹת-פֶּתַע

שֶׁל אַמְבּוּלַנְס אוֹ אַזְעָקָה אֲוִירִית,

כָּאן חַיִּים בְּנֵי-אָדָם כְּמוֹ בְּמִיגְרֶנָה

שֶׁל גּוֹרָל, בֵּין רַדְיוֹ וּבֵין עִתּוֹנִים

לְמַגַּע חֲדָשׁוֹת הַמְדַבֵּק כְּעֵין חֹלִי,

עֵת כֶּלֶא הַשִּׂיחוֹת פָּתוּחַ מִכָּל צַד:

“יִהְיֶה טוֹב?”

“מָה אָמַרְתָּ?”

חֹרֶף.

בַּגֶּשֶׁם הַגּוֹלְמָנִי לִלְכֹּד יוֹם

וְהוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה, רַק שֶׁקֶט

שֶׁל סוֹף הַמִּלְחָמָה, בְּעוֹד דּוֹלֵק

אוֹר הַסְּפָרִים בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ,

וּלְרֶגַע

אַתָּה נִרְכָּן-נִרְדָּם עַל הַסְּפָרִים,

קוֹרֵא:

"וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ

אַרְבָּעִים שָׁנָה", –

כֹּה טוֹב

לִישֹׁן

לְאוֹר סְפָרִים

בַּגֶּשֶׁם הַגּוֹלְמָנִי שֶׁמֵּעָלֶיךָ.

*

"… ככה מתו כולם באמונה, כי לא השאירו אחריהם נפש חיה

למשוך בעול הרומאים. ובכל זאת נסתרו מפניהם:

אשה זקנה אחת ואשה אחרת ממשפחת אלעזר,

אשר נפלאה מיתר הנשים בתבונתה ובלימודיה,

ואיתן יחד עוד חמישה ילדים,

כי התחבאו בצינורות המוליכים את המים אל העיר,

בעת אשר יתר האנשים

שמו את לבם לשחוט את קרוביהם…"

(מתוך “מלחמות היהודים”

מאת יוסף בן-מתתיהו)

מה שמעסיק אותי בסיפור מצדה

אינו נאומו של בן-יאיר

ואף לא מחנה הרומאים,

אלא גורלם של חמשת הילדים

שהתחבאו בעת ההתאבדות ההמונית

וניצלו

– כפי העדוּת –

האם החמישה, כעבור שנים,

הירבו לספר את המעשה הנורא באזני הזולת

או שמא שקעו בשתיקה,

ועת כי נשאלו על-אודותיו – האמנם מיהרו להסב את השיחה

לנושא אחר?

ואימתי חדלו חיצים וחרבות להופיע בחלומותיהם?