— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —— — — — — —

זכרתי כל השנים, כי אמי שומרת בין חפציה – מחברת אשר כתבתי בה את שירי הילדות הראשונים שלי, בגיל תשע או עשר, בשפה ההונגרית. שירים ראשונים אלה נכתבו במחנה ברגן־בלזן וביניהם כעין “פואמה” המתארת את מעשה הגירוש, ולאחר מכן את השיחרור מידי הגרמנים. כמובן, מזווית־ראייתו של ילד. אמי שמרה על המחברת מכל מישמר, אולם אני חשתי רתיעה גדולה מפניה. קטע מתוך שירי המחברת היא שלחה לאחד העיתונים בהונגריה, זמן קצר אחרי המלחמה ותוך פירוט הנסיבות שבהן נכתבו הטקסטים. ואמנם שיר אחד התפרסם בעיתון תחת הכותרת “הילד מול המוות”, כשהשיר משמש לעורך הספרותי עילה לכתיבת מאמר פוליטי אנטי־פאשיסטי, ברוח הימים ההם (שנת 1946).

העובדה שהשיר ראה־אור, לא שינתה את יחסי למחברת, אשר סימלה עבורי את השואה כולה, ורגש־הדחייה אפילו התעצם בתוכי.

המחברת נגנזה שוב אצל אמי למשך עשרות שנים. לאחר פטירתה (ב־1982) היא עברה, עִם חפצים נוספים, לידיה של אחותי. מקץ זמן לקחתי את המחברת, ומתוף דַחַף פנימי התחלתי לתרגם לעברית קטעים בודדים מתוכה, בתור חומר תיעודי. בין הקטעים שתירגמתי נמצא גם הטקסט שכללתי בספרי “לשון הנהר, לשון הים” (מבחר, 1983). עם זאת, חשתי כי בגלל המשמעות התיעודית אני חייב לתרגם שירי ילדות אלה בשלֵמוּתם, על־אף הקשיים הכרוכים בכך.

ברור, כי אינני רואה בשירים אלה, מתקופת הילדות במחנות – מעשה־אמנות, אלא חומר בעל ערך דוקומנטארי, בדומה לטקסטים של ילדים, שנכתבו על רקע דומה.

רעב

אֹכַל, לֹא אֹכַל?

הַגִּידוּ, מָה אֹכַל?

מָה אֶשְׁתֶּה, בְּנֵי־אָדָם?

מֵי־רֶפֶשׁ, עִם דָּם?

אֶת הָאָרֶץ – אֶשְׂרֹף,

אֲקַלֵּל אֶת הַשָּׁמַיִם,

וַחֲלוֹמִי הַגָּדוֹל:

        לְקַבֵּל אֲרוּחַת־צָהֳרַיִם.

(חורף 1944, במחנה ברגן־בלזן.)

המסע

/קטע: הכניסה למחנה/

כָּכָה הִתְנוֹעַעְנוּ צַעַד אַחַר צַעַד,

מַסְתִּירִים בְּיָדֵינוּ אֶת הַמַּרְאֶה מַטִּיל־הַפַּחַד,

בְּעוֹד הַמֵּתִים מִסָּבִיב נוֹפְלִים, עַד אֵימָה, כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם

וְהָאֲדָמָה הַטְּמֵאָה מִתַחְתֵיהֶם – לָהֵם בּוֹר־קֵבֶר,

לְכָל רֹחַב הָעַיִן רַק יַעַר, וְגָבוֹהַ־גָבוֹהַ

גּוּשׁ־עֲנָנִים עוֹמֵד לְלֹא־נוֹעַ,

וַאֲוִיר שֶׁהוּא עָשָׁן, וַעֲרָפֶל הַיוֹרֵד בְּלִי הֶרֶף,

בְּעוֹד קִירוֹת הַצְרִיפִים מִתְכַּסִים פִּרְחֵי־קֶרַח,

כָּאן הַנּוֹף כֹּה קוֹדֵר, כֹּה שׁוֹמֵם מִשְׂתָּרֵעַ,

קוֹדֵר־שׁוֹמֵם הַכֹּל, רַק הַמָוֶת עוֹד גוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ.

ברגן־בלזן / הילֶרסלֵבֶּן, 1944–1945

המוות עבר פה

רוּחַ־סְעָרָה, הַגֶּשֶׁם מַקִּישׁ,

בִּקְצֵה הַמִּטָּה אֲנִי יוֹשֵׁב בְּשֶׁקֶט

וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמָּוֶת:

מִבַּעַד לְחַלּוֹן הַצְּרִיף

            רוֹצֶה אֵלַי לָגֶשֶׁת.

יָדָיו – עֲצָמוֹת,

מַרְאֵה פָּנָיו – אוֹר,

וְהִלָּה אֶת רֹאשׁוֹ עוֹטֶרֶת,

עַכְשָׁו הוּא כָּאן, וְאוֹתִי הוּא רוֹצֶה

לְעַצְמוֹ לִשְׁמֹר.

אֲנִי מַבִּיט בְּעֵינָיו

בְּלִי פַּחַד

וּבְלִי לְהֵרָתַע,

כָּל שְׁרִיר בְּפָנַי לֹא זָע.

אַךְ הִנֵּה חָלַף לוֹ לְפֶתַע־פִּתְאֹם,

וְרַק אֲנִי הַיּוֹדֵעַ עוֹד

כִּי בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה

פָּרַשׂ כְּנָפַיִם,

וַאֲנִי בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה הִתְיַצַבְתִּי מוּלוֹ דֹם

וַאֲנִי הִבַּטְתִּי לוֹ בָּעֵינַיִם.

(נכתב חודשים אחדים לאחר השיחרור, בסוף קיץ 1945, במחנה הפליטים הִילֶרְסְלֶבֶּן שבגרמניה.)