

צינורות מוליכי אש
מאתאיתמר יעוז־קסט
הדיואן הספרדי שלי 1992
מאתאיתמר יעוז־קסט
טולדו
מאתאיתמר יעוז־קסט
טולדו
מאתאיתמר יעוז־קסט
לחתני – ד"ר שמואל רפאל
לחתני – ד"ר שמואל רפאל
כיכר זַקוֺדוֺבֶר, כיכר המוקד
מאתאיתמר יעוז־קסט
בֵּין פִּתְחֵי־יֶרִי שֶׁל הַחוֺמָה
מְקוֺם־שָׁם נִשְׁקָף גֶּשֶׁר־הָאֶבֶן לְעֵבֶר כִּכָּר מְעֻטֶּרֶת פִּסְלֵי־קְדוֺשִׁים
וְשִׁרְיוֺנוֺת־אַבִּירִים הַפּוֺסְחִים עַל סַף בָּתֵּי־מִמְכָּר לְעַתִּיקוֺת
כְּאִלּוּ פּוֺסְחִים עַל הַזְּמַן,
וְשֻׁלְחֲנוֺת בָּתֵּי־קָפֶה וַעֲצִיצֵי פֶּטוּנְיוֺת הַתְּלוּיִים בֵּין פָּנָסֵי רְחוֺב
וּמְרַפְרְפִים גָּבֹהַּ בָּאֲוִיר,
רָאִינוּ
זוּג פַּעֲמוֺנִים בְּתוֺךְ מִגְדָּל־שֶׁל־קָתֶדְרָלָה,
שְׂרִידֵי עוֺפוֺת־מַתֶּכֶת הַדּוֺגְרִים עַל בֵּיצֵי הֶעָבָר הָרָחוֺק,
נִדְמֶה, מְצַפִּים לְהַשְׁלִיךְ עִיר וְיוֺשְׁבֵי־בָהּ
בְּצִלְצוּלֵי עֶרֶב עַגְמוּמִי
אֶל סִנָּרָהּ הַשָּׁחוֺר שֶׁל אֵם־יְמֵי־הַבֵּינַיִם – –
*
הָיִינוּ שְׁנֵי זָרִים בְּעִיר לֹא־לָנוּ,
בַּעֲלֵי חֲזָקָה עַל יְמֵי־עָבָר בִּלְבַד –
לְעֵת כִּי פַּעֲמוֺנֵי־הָעֶרֶב הִתְעוֺרְרוּ
בְּהַטִּילָם שֶׁבַע קְרִיאוֺת־עוֺפֶרֶת לְעֵבֶר הָרָקִיעַ;
וְכִכַּר זַקוֺדוֺבֶר כְּמוֺ נָטְתָה עַל צִדָּהּ
תּוֺךְ הֲמֻלַּת בְּנֵי־אָדָם חֲבוּשֵׁי כֻּמְתָּאוֺת יְשָׁנוֺת
הָעוֺרְמִים עֵצִים בְּלֵב הָרְחָבָה
כִּבְתַחֲרִיטֵי־נְחֹשֶׁת עִם צִיּוּרֵי אוֺטוֺ־דָה־פֶה,
לְאוֺר הַיָּרֵחַ שֶׁזָּרַח – –
במוּזיאון אֶל־גרֶקוֺ
מאתאיתמר יעוז־קסט
אשר שימש לפנים כביתו של הגביר דון שמואל הלוי,
שנאסר בפקודת המלך.
בְּמִשְׁעוֺלֵי הַגַּן הָאֲחוֺרִי
עוֺד הַפַּחַד פּוֺקֵחַ עֵינַיִם,
וְהַפַּחַד רוֺאֶה אֶת דּוֺן שְׁמוּאֵל הַלֵּוִי
מְהַלֵּךְ בֵּין הַשִּׂיחִים – וּמַחֲוִיר,
וְהוּא רוֺאֶה אֶת סֶנְיוֺרָה אֶסְתֵּר הַלֵּוִי
רוֺקַחַת לְעַצְמָהּ סַמֵּי־מַרְפֵּא בְּחַדְרָהּ,
וְגַם שְׁנֵי יְלָדִים רַכִּים־בְּשָׁנִים הוּא רוֺאֶה
וְהֵם שְׁקוּעִים בִּשְׁנָתָם – וּבָא עֲלֵיהֶם מִצַּד הָרְחוֺב,
שָׁם נִשְׁמַעַת צַעֲקַת הַחַיָּלִים בְּרָמָה
לְלֹא־חָדֹל,
אַף כִּי שׁוֺמְרֵי־הַבַּיִת הַמְעֻנָּבִים עוֺקְבִים אַחַר הָרְעָשִׁים וְהֶבְזֵקֵי־הָאוֺרוֺת
לְבַל תִּנָּזַקְנָה תְּמוּנוֺת־הַמּוֺפֵת שֶׁלְּאֹרֶךְ הַקִּירוֺת, בֵּין הַחֲדָרִים רַחֲבֵי־הַיָּדַיִם
וּמוּל הַמִּטְבָּח בּוֺ כְּלֵי־הָאֹכֶל עוֺדָם טוֺבְלִים בְּמֵימֵי הַהִיסְטוֺרְיָה הַמַּשְׁחִירָה,
וּמְקוֺם שָׁם דּוֺן שְׁמוּאֵל הַלֵּוִי הִנִּיחַ וַדַּאי אֶת יָדוֺ עַל כֶּתֶף אִשְׁתּוֺ הַבּוֺכִיָּה בְּקוֺל
בְּלָבְשׁוֺ אֲרֶשֶׁת פָּנִים בּוֺטַחַת וּמַרְגִּיעָה, אַף כִּי סָפֵק אִם הֶאֱמִין עַד־תֹּם
בְּשִׁנּוּי גַּלְגַּל־הַמַּזָּלוֺת לְטוֺבָתוֺ; – וְאָמְנָם קַלְגַּסֵּי הַמֶּלֶךְ כְּבָר עוֺמְדִים הָיוּ
בְּלֵב הַטְּרַקְלִין הַסָּפוּן אַרְזֵי לְבָנוֺן וּוִילְאוֺת דַּמֶּשֶׂק, כְּיָאֶה לַמְּמֻנֶּה עַל אוֺצְרוֺתֶיהָ שֶׁל
קַסְטִילְיָה, גְּבִיר יְהוּדִי שֶׁחָשַׁךְ בַּעֲדוֺ הָעוֺלָם; –
וְאוּלָם הַצַּיָּר אֶל־גְּרֶקוֺ
שֶׁקָּנָה שְׁבִיתָה בֵּין כָּתְלֵי הַבַּיִת מִקֵּץ דּוֺרוֺת,
הִתְעַנֵּג עַד־מְאֹד לְמַרְאֵה גַּן שִׂיחֵי־הַהֲדַסִּים הַנִּשְׁקָף אֶל מְצוּדַת אַלְקָזָר,
כְּשֶׁהוּא מְצַיֵּר פְּנֵי חַשְׁמַנִּים מַקְרִינֵי חֶסֶד־אֵל
עִם עַנְנֵי־סַעַר מֵעַל לְהַר הָאֱלֹהִים – בָּרֶקַע;
עַל כֵּן פָּלַטְתִּי
בְּמַחֲנַק־פֶּתַע: "מַהֵר!…
נֵצֵא לָאֲוִיר הַחָפְשִׁי!…" שֶׁהֲרֵי הִתְקַשֵּׁיתִי לְהוֹסִיף וְלִשְׁמֹעַ
אֶת צַעֲקָתוֺ הַגַּסָּה שֶׁל רֹאשׁ הַקַּלְגַּסִּים וְאֶת צְלִיל הַשַּׁרְשְׁרָאוֺת עַל הָרִצְפָּה,
וְלִרְאוֺת אֶת שְׁנֵי הַיְלָדִים בְּיַרְכְּתֵי מִטַּת־הָאַפִּרְיוֺן הַמֻּצַּעַת
מְכֻוָּצִים וְרוֺעֲדִים מֵחֲמַת הַפַּחַד הַסָּמוּי.
*
“גּוֺלֵל אוֺר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ…”
מִלְמַלְתִּי,
וְעָלָה בְּדַעְתִּי כִּי בְּכָל הַכִּכָּר שֶׁלְּרַגְלֵינוּ
אֵין אִישׁ יְהוּדִי מִלְּבַדִּי הָאוֺמֵר בְּשָׁעָה זוֺ תְּפִלַּת “מַעֲרִיב”,
וְכָבְדוּ הַמִּלִּים עַל שְׂפָתַי כְּמִלּוֺת־הָאֶבֶן עַל שִׂפְתֵי הַפְּסִילִים מִסָּבִיב,
בְּעוֺד גּוּפִי מִתְנוֺעֵעַ וְהָאִישׁ שֶׁלְּיַד שֻׁלְחָנֵנוּ נוֺתֵן בִּי מַבָּטִים
כְּאִלּוּ לְמַעֲשַׂי וּלְטֹהַר דָּמִי הוּא שׁוֺאֵל, וְהִרְטִיט הַ“סִּדּוּר” בְּיָדִי,
גַּם הִצְלִיפָה הָרוּחַ עַל פָּנַי בְּשֵׂאתָהּ טִפּוֺת גֶּשֶׁם עִם רֵיחַ הֲדַס, לְבוֺנָה וּמוֺר
מִגַּנֵּי הַמְּלָכִים, וְעִם רֵיחַ שַׂעֲרוֺתֶיהָ שֶׁל אִמִּי שֶׁיָּשְׁבָה בִּלְבוּשָׁהּ הָאָפֹר
בֵּין צְרוֺרוֺת מֻשְׁלָכִים אֶל דַּרְכֵי הֶעָפָר,
וְהִנֵּה נִשְׁמַט הַמַּסְרֵק מִבֵּין תַּלְתַּלֶּיהָ וְהִיא שׁוֺלַחַת יָד אֶל הַחֵפֶץ שֶׁנָּפַל,
וְעָצַר הַזַּ’נְדַּרְם אֶת סוּסוּ לְיָדָהּ בְּפָלְטוֺ “לְשֵׁם מָה?!” וְשִׂחֵק בַּמּוֺשְכוֺת וּבַשּׁוֺט,
הַזַּ’נְדַּרְם אוֺ פָּרָשׁ בְּשִׁרְיוֺן־אַבִּירִים
בְּכִכַּר זַקוֺדוֺבֶר
בְּעוֺד לַהֲבוֺת הָאֵשׁ מִתְלַקְּחוֺת
מוּל שֻׁלְחֲנוֺת בָּתֵּי־הַקָּפֶה
עִם עֲצִיצֵי הַפֶּטוּנְיָה וְהֶעָלִים הַמְרַפְרְפִים
וּמֵימֵי הַטָּאחוּ הַחוֺבְקִים אֶת הָעִיר מִכָּל עֵבֶר
לְבַל תִּפָּגַע בִּידֵי רוּחוֺת־הָרְפָאִים.
גולל אור...
מאתאיתמר יעוז־קסט
“גּוֺלֵל אוֺר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ…”
מִלְמַלְתִּי,
וְעָלָה בְּדַעְתִּי כִּי בְּכָל הַכִּכָּר שֶׁלְּרַגְלֵינוּ
אֵין אִישׁ יְהוּדִי מִלְּבַדִּי הָאוֺמֵר בְּשָׁעָה זוֺ תְּפִלַּת “מַעֲרִיב”,
וְכָבְדוּ הַמִּלִּים עַל שְׂפָתַי כְּמִלּוֺת־הָאֶבֶן עַל שִׂפְתֵי הַפְּסִילִים מִסָּבִיב,
בְּעוֺד גּוּפִי מִתְנוֺעֵעַ וְהָאִישׁ שֶׁלְּיַד שֻׁלְחָנֵנוּ נוֺתֵן בִּי מַבָּטִים
כְּאִלּוּ לְמַעֲשַׂי וּלְטֹהַר דָּמִי הוּא שׁוֺאֵל, וְהִרְטִיט הַ“סִּדּוּר” בְּיָדִי,
גַּם הִצְלִיפָה הָרוּחַ עַל פָּנַי בְּשֵׂאתָהּ טִפּוֺת גֶּשֶׁם עִם רֵיחַ הֲדַס, לְבוֺנָה וּמוֺר
מִגַּנֵּי הַמְּלָכִים, וְעִם רֵיחַ שַׂעֲרוֺתֶיהָ שֶׁל אִמִּי שֶׁיָּשְׁבָה בִּלְבוּשָׁהּ הָאָפֹר
בֵּין צְרוֺרוֺת מֻשְׁלָכִים אֶל דַּרְכֵי הֶעָפָר,
וְהִנֵּה נִשְׁמַט הַמַּסְרֵק מִבֵּין תַּלְתַּלֶּיהָ וְהִיא שׁוֺלַחַת יָד אֶל הַחֵפֶץ שֶׁנָּפַל,
וְעָצַר הַזַּ’נְדַּרְם אֶת סוּסוּ לְיָדָהּ בְּפָלְטוֺ “לְשֵׁם מָה?!” וְשִׂחֵק בַּמּוֺשְכוֺת וּבַשּׁוֺט,
הַזַּ’נְדַּרְם אוֺ פָּרָשׁ בְּשִׁרְיוֺן־אַבִּירִים
בְּכִכַּר זַקוֺדוֺבֶר
בְּעוֺד לַהֲבוֺת הָאֵשׁ מִתְלַקְּחוֺת
מוּל שֻׁלְחֲנוֺת בָּתֵּי־הַקָּפֶה
עִם עֲצִיצֵי הַפֶּטוּנְיָה וְהֶעָלִים הַמְרַפְרְפִים
וּמֵימֵי הַטָּאחוּ הַחוֺבְקִים אֶת הָעִיר מִכָּל עֵבֶר
לְבַל תִּפָּגַע בִּידֵי רוּחוֺת־הָרְפָאִים.
קורדובה
מאתאיתמר יעוז־קסט
קורדובה
מאתאיתמר יעוז־קסט
רובַע חוּדֶרִיָּה
מאתאיתמר יעוז־קסט
לפרופ' נורית גוברין
אִשָּׁה בְּעָמְדָהּ עַל גַּג־שֶׁל־בַּיִת מַשְׁקָה אֶת הַפְּרָחִים
מֵעַל לִרְחוֺב מַיְמוֺנִידֶס, וְטִפּוֺת הַמַּיִם מִתְפַּזְּרוֺת סְבִיב דְּמוּתָה בָּאֲוִיר,
הִיא רוֺאָה אֶת הָעִיר קוֺרְדּוֺבָה כְּמוֺ מִתְגּוֺלֶלֶת בֵּין אֶצְבְּעוֺתֶיהָ,
עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֺת הַמְנַעְנְעוֺת מִגְדָּלִים וְסִמְטָאוֺת שְׁטוּפוֺת־שֶׁמֶשׁ מֵעַל לְרָאשֵׁי הַדּוֺרוֺת,
וּפִרְחֵי הַגֶּרַנְיוּם מְנִצִּים שׁוּב וָשׁוּב, וְנִדְמֶה גַּם הָאִשָּׁה
כְּמוֺ נִפְתַּחַת וְנִסְגֶּרֶת עִם הַפְּרָחִים זֶה מֵאוֺת בַּשָּׁנִים, וּפָנֶיהָ מֻכָּרוֺת מְאֹד.
הִנֵּה עַל־כֵּן אֲנִי מוֺעִיד לָהּ שֵׁמוֺת מִקֶּרֶב בְּנוֺת מִשְׁפָּחְתִּי
אֶלָּא שֶׁצְּלָב מִתְבַּהֵק לְפֶתַע עַל צַוָּארָהּ וּמִתְעַנְבֵּל קַלּוֺת כְּקוֺל־קְרִיאָה נִסְתָּר,
בְּעוֺד הֲמֻלַּת כְּלֵי־רֶכֶב עוֺנָה לָה מֵעַל גִּבְעוֺת אַנְדָּלוּסִיָּה,
וַאֲנִי עוֺמֵד בְּלֵב הָרֹבַע הַיְּהוּדִי וְתוֺהֶה כֵּיצַד חָלְפוּ לְפָנִים בַּסִּמְטָאוֺת הַצָּרוֺת הָאֵלּוּ
עֶגְלוֺת־מַשָּׂא עִם צְרוֺרוֺת, וְהֵיכָן זֶה הִשְׂתָּרַע מְקוֺם־הָרִכּוּז לְכָל הַיּוֺצְאִים לַדֶּרֶךְ,
וְהִנְנִי בְּעֵינֵי עַצְמִי כְּמִי שֶׁמְּתַכְנֵן אֶת מַעֲשֵׂה־הַגֵּרוּשׁ לְמַעַן הַמַּלְכָּה אִיזַבֶּלָה וְהַמֶּלֶךְ פֶרְדִּינַנְד
בִּפְנוֺתִי לְכָאן וּלְכָאן בֵּין רְחוֺבוֺת וְגַנִּים, עַד הַגִּיעִי לִפְּלָאזָה דֶה־לָה־קוֺרְדְּיֶרָה:
כִּכָּר מְרֻצֶּפֶת אַבְנֵי־גְּוִיל וַחֲסוּמָה בְּגוּשֵׁי־בִּנְיָנִים כְּנֶגֶד נִסְיוֺנוֺת בְּרִיחָה פִּתְאוֺמִיִּים
אַךְ טוֺבָה לְצֵיד־אָדָם, וְלִבִּי אוֺמֵר לִי: פֹּה! – וְאָמְנָם קָהָל עוֺטֵה בִּגְדֵי־סַסְגּוֺן מִתְקַבֵּץ וּבָא
וְרַק נִבְצָר מִמֶּנִּי לְהָבִין מַדּוּעַ שָׁרִים הֵם פְּסוּקֵי־תְּהִלִּים, וְכֹה בְּהִתְרוֺמְמוּת־הַנֶּפֶשׁ
כְּאִלּוּ קוֺלוֺת אַתְחַלְתָּא־דִּגְאֻלָּה מִצְטַלְצְלִים עִם הַיּוֺם הָעוֺלֶה –
שֶׁהֲרֵי אֲנִי בָּכִיתִי עַד־מְאֹד שָׁעָה שֶׁנִּסְגַּר מֵאֲחוֺרַי הַשַּׁעַר, עַל אַדְמַת יַלְדוּתִי,
בְּעוֺדִי מְנַסֶּה לֶאֱחֹז בְּיָדוֺ שֶׁל אַבָּא, שֶׁטָּרוּד הָיָה
בְּהַרְגָּעַת אִמִּי –
אוּלָם הוּא הִבְטִיחַ שֶׁלֹּא נָמוּת.
אותיות חקוקות
מאתאיתמר יעוז־קסט
הִתְיַשַּׁבְנוּ עַל סַפְסַל־אֶבֶן שָׁחוּק
עִם צֵאת אַחֲרוֺנֵי הַתַּיָּרִים הַזָּרִים מִבֵּית־הַכְּנֶסֶת;
מִגָּבְהֵי הַקִּירוֺת הִבִּיטוּ בָּנוּ אוֺתִיּוֺת עִבְרִיּוֺת
כְּעֵינֵי אֱנוֺשׁ – לְלֹא צֶלֶם־הַגּוּף,
וְקִטְעֵי פְּסוּקִים: “גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת…”
בְּעוֺד הַשְּׁאָר מָחוּק וְחָרֵב,
וּכְבָר הִקִּישׁוּ אֶגְרוֺפִים עַצְבָּנִיִּים עַל הַדֶּלֶת,
אַךְ אָנוּ רָצִינוּ לְהַרְגִּישׁ שַׁבָּת אוֺ חַג
בֵּין כָּתְלֵי בֵּית־כְּנֶסֶת שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִים בּוֺ עוֺד
– וְלוּ גַּם הָיָה זֶה בְּיוֺם חֹל, בְּאֶמְצַע יְמֵי הַשָּׁבוּעַ;
וְאָמְנָם רוּחַ הָעֶרֶב הַהִסְפָּנִי פִּשְּׂקָה אֶת שְׂפָתֵינוּ
כִּפְרִי־גֶּפֶן חֲמַצְמַץ,
– אוּלָם, מַה דִּין הַמְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן בְּדִמְיוֺנוֺ בִּלְבַד? –
אֶלָּא שֶׁבָּאוּ עַד־מְהֵרָה קוֺלוֺת, מִסִּדְקֵי אַבְנֵי־הַבִּנְיָן הֵגִיחוּ וּבָאוּ,
“טַהֵר לִבֵּנוּ…” הֵם שָׁרוּ,
אֶפְשָׁר, טָעוּ לַחְשֹׁב כִּי אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא נוֹגֵע בָּהֶם בְּמַחְשְׁבוֺתָיו.
בית הולדתו של הרמב"ם ושני קברי מימונידס אשר בטבריה
מאתאיתמר יעוז־קסט
בְּקוֺרְדּוֺבָה אֵין עוֺד נְשָׁרִים
מִלְּבַד פִּסְלוֺ שֶׁל “הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֺל”
בְּכִכָּר קְטַנָּה – בָּהּ מְדַמֶּה אֲנִי לִשְׁמֹעַ אֶת קוֺל פְּחָדָיו
שֶׁל הַיֶּלֶד משֶׁה בְּקִרְבַת בֵּית הֻלַּדְתּוֺ
בְּאָזְנֵי אָבִיו, שָׁעָה שֶׁלַּהַק עוֺפוֺת־דּוֺרְסִים חוֺלֵף
בִּצְוָחוֺת חַדּוֺת מֵעַל הָעִיר הַמִּתְמַסֶּרֶת לְחֹם הַקַּיִץ; –
אַךְ כָּל זֶה אֵינוֺ אֶלָּא זִכָּרוֺן רָחוֺק וּבָדוּי מִן הַלֵּב,
שֶׁהֲרֵי נָחִים הַשְּׁנַיִם בְּשֶׁקֶט כִּמְעַט סוֺפִי
זֶה מֵאוֺת בַּשָּׁנִים,
קֶבֶר רַב־מִדּוֺת שֶׁל הַבֵּן לְצַד קֶבֶר צָנוּעַ אֲשֶׁר לָאָב
מוּל הַכִּנֶּרֶת,
וְרַבֵּינוּ משֶׁה בֶּן מַיְמוֺן עוֺדֶנּוּ נָבוֺךְ וַדַּאי
עַל זְכִיָּתוֺ בְּמַצֵּבָה מְהֻדֶּרֶת יוֺתֵר מִן הַמַּצֵּבָה שֶׁל אָבִיו־מוֺלִידוֺ
וְעַל שֶׁחוֺלְקִים לוֺ, גַּם בְּמוֺתוֺ, כָּבוֺד מְרֻבֶּה – שִׁבְעָתַיִם;
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, עוֺדֶנּוּ מַצְמִיד מֵעֵת לְעֵת
אֶת שִׁלְדּוֺ הַשַּׁבְרִירִי
אֶל הַשֶּׁלֶד שְׂבַע־הַדְּאָגוֺת וְהַמִּתְפּוֺרֵר שֶׁבְּסָמוּךְ
כִּבְבַקָּשַׁת חָסוּת,
וְשָׁעָה שֶׁהָאֲדָמָה רוֺעֶדֶת
אֶצְבָּעוֺת גַּרְמִיּוֺת עוֺד נֶאֱחָזוֺת בְּמִשְׁנֵה־בִּטָּחוֺן
בְּאֶצְבָּעוֺת גַּרְמִיּוֺת,
וּכְבָר לְלֹא תְּמוּרָה, עַד תְּחִיַּת הַמֵּתִים.
גרנאדה
מאתאיתמר יעוז־קסט
גרנאדה
מאתאיתמר יעוז־קסט
ריח עלים
מאתאיתמר יעוז־קסט
“אך לפניהם שושן עבר, / מלך כי על / הורם כסאו”
מ. אבן־עזרא
הַשּׁוֺשָן שֶׁל הָרֵי גְּרָנָדָה,
הַשּׁוֺשָׁן שֵׁהִתְחַפֵּשׁ לְמֶלֶךְ מוּרַם־עָל, לְמֶלֶךְ גְּרָנָדָה,
בְּשִׁירוֺ שֶׁל משֶׁה אִבְּן־עֶזְרָא
– הֵיכָן מְקוֺמוֺ?
בְּגַנֵּי הַשֻּׂלְטָן
חִפַּשְׂנוּ אַךְ לַשָּׁוְא –
כְּתֹם נְסִיעָה בְּרַכָּבוֺת בֵּין מַדְרִיד לְעָרֵי אַנְדָּלוּסִיָּה
מִתּוֺך דֹּחַק וּבִישִׁיבָה עַל מִזְוָדוֺת כְּעַל כְּלֵי־רֶכֶב שֶׁיָּצְאוּ מִן הָאָפְנָה –
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן עָלָה בְּאַפִּי
רֵיחַ עָלִים יְשָׁנִים, הַשְּׁרוּיִים בְּאַגַּן מִזְרָקָה יְרַקְרֶקֶת,
רֵיחַ עָלִים מְבֻשְּׂמֵי־שָׁנִים שֶׁנָּשַׁמְתִּי אֶל רֵאוֺתַי
בְּגַנּוֺ רְחַב־הַיָּדַיִם שֶׁל סָבִי הֶהָרוּג;
וְהַזְּמַן הָיָה מוּרַם־עָל
בְּעֵת הַשְׁקִיפֵנוּ עַל הָרֵי סִיאֶרָה־נֶוָאדָה אֲשֶׁר מְשׁוֺרְרִים קָרְאוּ לָהֶם
הַרְרֵי הֲדַר־רָמוֺן,
וְעָגֹל וְשָׁלֵם הָיָה הַזְּמַן – כִּשְׁעוֺן־הַשֶּׁמֶשׁ הַמִּשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּצֵל עַצְמוֺ.
ציפיית־לילה בבית־מלון עתיק
מאתאיתמר יעוז־קסט
נֵרוֺת־צִבְעוֺנִין עַל שֻׁלְחָן הֶעָרוּךְ לִסְעֻדָּה לֵילִית
וְצִלְלֵי כְּלֵי־בְּדֹלַח הָרוֺטְטִים כִּנְשָׁמוֺת מִנִּי־קֶדֶם,
וּבָאֲוִיר תְּלוּיָה צִפִּיָּה
לְשִׂמְחָה שֶׁהָיְתָה וְאֵינֶנָּה עוֺד,
אוֺ לְשִׂמְחָה שֶׁעֲתִידָה לָבוֺא,
לְאוֺר הַיָּרֵחַ הָעוֺלֶה עַל אַרְמוֺנוֺת מַלְכֵי גְּרָנָדָה,
וְעַל חַלּוֺנוֺת בֵּית־הַמָּלוֺן, –
וְאַתְּ רָצִית לָדַעַת מִי זֶה יַגִּיעַ לְכָאן בְּאִישׁוֺן־הַלַּיְלָה,
מִי זֶה יָסֵב אֶל שֻׁלְחַן הַסְּעֻדָּה,
חָתָן אוֺ כַּלָּה בְּלִוְיַת שָׁרִים וּמְנַגְּנִים וְיַקִּירֵי עִיר,
אוֺ שְׁנֵינוּ בִּלְבַד?
– אוֺרְחֵי־אֲרָעי הַנּוֺסְעִים בְּרַכָּבוֺת בְּעִקְבֵי יָמִים עָבָרוּ
וְעָיְפוּ מְעַט
מֵהֲמֻלַּת דִּבְרֵי־הַיָּמִים,
מִשַּׁאֲגַת אַרְיוֺת־הָאֶבֶן שֶׁבַּחֲצַר מַלְכֵי אַלְהַמְבְּרָה
וּמִשִּׁירַת הַנִּדּוֺנִים לִשְׂרֵפָה וּמִצַּעֲקוֺתֵיהֶם;
וְכָךְ נִצַּבְנוּ בְּתוֺךְ פִּסָּה־שֶׁל־הֹוֶה
רֵיקָה מֵהִתְרַחֲשׁוּת,
בְּלַיְלָה שֶׁבּוֺ הָיִינוּ שְׁנֵי אוֺרְחִים הַנּוֺטִים לָלוּן
בְּעִיר לֹא לָנוּ,
לַיְלָה שֶׁבּוֺ הָיִינוּ שְׁנֵינוּ בִּלְבַד הַהִיסְטוֺרְיָה כֻּלָּהּ.
בין גרנאדה לוואנזה (התבוננות בתמונה)
מאתאיתמר יעוז־קסט
טוֺרְקְוֶמָדָה שָׂנָא אֶת רֵיחַ הָאֵשׁ
עִם פְּתִיתֵי הָאֵפֶר הַחַם הַנִּשָּׂא בָּרוּחַ,
אַדוֺלְף אַיְכְמַן שָׂנָא אֶת רֵיחַ הַגָּז
עִם פְּתִיתֵי הָאֵפֶר הַקַּר הַנֶּעְצָר בָּאֲוִיר –
וּבִתְמוּנַת־הַשֶּׁמֶן הַמַּרְאָה אֶת מַלְכֵי סְפָרַד הַקָּתוֺלִיִּים
חוֺתְמִים עַל צַו־הַגֵּרוּשׁ
טוֺרְקְוֶמָדָה וְאַיְכְמַן מַחֲלִיפִים מְקוֺמוֺת־יְשִׁיבָה בֵּינֵיהֶם
בִּשְׂבִיעוּת־רָצוֺן בַּעֲלַת מִשְׁקָל הִיסְטוֺרִי
וְתוֺךְ שִׁגּוּר שְׁלִיחִים בֵּין גְרָנָדָה וּוַנְזֶה;
וְרַק דּוֺן יִצְחָק אַבְּרַבַּנְאֵל
שֶׁיָּדַע בְּסֵתֶר־לִבּוֺ כִּי יִשְׁתַּדֵּל אַךְ לַשָּׁוְא
לְבַטֵּל אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה
עוֺמֵד דּוּמָם
בְּאַדַּרְתּוֹ שֶׁהִתְאַפְלְלָה עִם הַשָּׁנִים
וְנִדְמֶה כְּמַאֲזִין
לִפְרִישַׂת־הַשָּׁלוֺם שֶׁאָנוּ מְבִיאִים לוֺ
כְּתֹם חַג הַפֶּסַח,
“שְׁנַת תשנ”ב, לפ"ק,
מִירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה – אָמֵן",
אֲפִלּוּ שֶׁמֶּזֶג־הָאֲוִיר הַהֲפַכְפַּךְ
אֲשֶׁר הוֺתַרְנוּ מֵאֲחוֺרֵי גַּבֵּנוּ
טוֺרֵד מְאֹד אֶת הַנְּשָׁמָה.
ייחודים עלי־אדמות 1986
מאתאיתמר יעוז־קסט
זימון
מאתאיתמר יעוז־קסט
הַאִם קָרָאתָ לִי?
וְאֶפְשָׁר גַּם כִּוַּנְתָּ אֶת הַשָּׁעָה?
שֲׁהֵרי זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֲנִי מִּתְחַקֶּה עַל עִקְּבוֺתֶיךָ בֵּין כְּתָבֶיךָ הַמְפֻזָּרִים,
סוֺבֵב וְתָר אַחַר יֵשׁוּתְךָ – וּבִכְדִי;
וְהִנֵּה אַתָּה כָּאן,
בְּבֵית־עָלְמִין נִדָּח זֶה, בְּעִיר־שָׂדֶה הַמְלַהֶגֶת זָרוֺת, אַתָּה הַיָּשֵׁן אֶת שְׁנָתְךָ כְּדֶרֶךְ צַדִּיקִים,
אַתָּה אֲשֶׁר הַקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ נֻתַּק זְמַן רַב עוֺד בְּטֶרֶם הֱיוֺתִי,
אַף־כִּי אָנוּ יְצִיאֵי דָם מִשְׁפַּחְתִּי אֶחָד –
וְהִנֵּה אַתָּה כָּאן, לְפָנַי:
אַתָּה הַנָּח בְּקֶבֶר מְכֻסֶּה פִּתְקֵי־בַּקָּשׁוֺת כְּיָאֶה לְצַדִּיקֵי עוֺלָם,
אַתָּה הַנָּח בְּצֵל פִּתְקָאוֺת־פִּתְקָאוֺת כִּבְצֵל כַּנְפֵי פַּרְפָּרִים לְבָנוֺת־צְהֻבּוֺת־מְכֻרְכָּמוֺת,
בְּצֵל יְצוּרֵי־צַעַר הָעֲשׂוּיִים נְיָר רַשְׁרְשָׁנִי שֶׁהַגֶּשֶׁם מָחָה מֵעֲלֵיהֶם אֶת הָאוֺתִיּוֺת,
אֶת אַבְקַת הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה,
אַתָּה שֶׁאוּלַי צִפִּיתָ לִי, בְּשָׁכְבְךָ כָּךְ,
וְקִבְרְךָ כְּמַרְאֵה אִישׁ הַמְקֻעְקָע מִכַּף־רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ
כְּמוֺ מִשְׁתּוֺחֵחַ תַּחַת מַשָּׂא הַכְּתוֺבוֺת שֶׁמִּסָּבִיב, מִן הַגּוֺלֵל עַד הַמַּצֵּבָה
וְעַד גֻמְחַת נֵר־הַזִּכָּרוֺן,
וְכֵן קִירוֺת־הַטַּחַב שֶׁלְּאֹהֶל־הַמּוֺעֵד אֲשֶׁר הוּקַם עַל מְקוֺם קִבְרְךָ הַקָּדוֺשׁ,
לְבַל תְּעוּפֶינָה בָּרוּחַ כָּל מִשְׁאֲלוֺת־הַלֵּב,
כָּל נְחִילֵי הָאוֺתִיּוֺת הַמַּחֲלִיקוֺת מֵעַל הָאֲבָנִים הַלַּחוֺת וּמְטַפְּסוֺת עַל גּוּפִי
כַּחֲרָקִים סוּמִים וּמְעוּכֵי־גֵו,
וְהֵן אוֺמְרוֺת לִי: “בַּקֵּשׁ גַּם אַתָּה דְּבַר־מָה!”
וַאֲנִי בְּשָׂרִי נִשְׂרָף עָלַי מֵחֲמַת מַגַּע הַמִּלִּים נְגוּעוֺת הַחֹלִי וְהַצַּעַר,
שׁוֺכֵחַ לְפֶתַע לְשֵׁם מַה בָּאתִי וּבַקָּשָׁתִי מַהִי, וְרַק הַלְמוּת־לִבִּי מְדַבֶּרֶת לִמְקֻטָּעִין:
“תֵּן אוֺת שֶׁאַתָּה מַקְשִׁיב!”
תֵּן אוֺת, אֲנִי אוֺמֵר, הֲלֹא אֲנִי הוּא שֶׁשִּׁקַּעְתִּי עַצְמִי בִּכְתָבֶיךָ וְאַחַר עִקְּבוֺתֶיךָ תַּרְתִּי
בְּסִפְרִיּוֺת וּבַחֲנֻיּוֺת מַעֲלוֺת אָבָק שֶׁל סִפְרֵי־קֹדֶשׁ יְשָׁנִים,
מְנַסֶּה לְהַבְקִיעַ דֶּרֶךְ אֵלֶּיךָ בְּאֵין חַג וּמוֺעֵד,
קָרֵב וְנָסוֺג, קָרֵב וְנִרְתָּע וְסוֺלֵד,
וּבְכָל זֹאת עוֺלָמִי מְחֻסַּר בְּדֹלַח־הַשִּׂמְחָה עוֺנֶה לְךָ כְּהֵד,
וְעַכְשָׁו תֵּן אוֺת!
וְאוּלַי הוּא־הוּא הָאוֺת: עֶצֶם בּוֺאִי אֵלֶיךָ
כְּאִלּוּ בְּכַוָּנֵי כַּוָּנוֺת?
אֲנִי הַמַּחְמִיץ תְּפִלּוֺת בְּעַרְבֵי חַג וּמוֺעֵד כִּמְעַט תָּמִיד,
וּמוּל בָּתֵּי־כְּנֶסֶת רֵיקִים וּנְעוּלִים הִנְנִי נִצָּב נָבוֺךְ קִמְעָה וְכִמְצַפֶּה לְהַזְמָנַת יָחִיד,
לְאַחַר שֶׁהַכֹּל כְּבָר פָּנוּ־הָלְכוּ לְבֵיתָם – –
כִּבְעֶרֶב־רֹאשׁ־הַשָּנָה הַזֶּה, בּוֺ הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב עָלֶיךָ,
עֶרֶב־חַג בּוֺ נִדְלַקְתָּ בִּי כְּמוֺ נֵרוֺת־הַזִכָּרוֺן שֶׁמַּדְלִיקִים חֲסִידֶיךָ עַל קִבְרְךָ הַגָּבֹהַּ,
וְהִנֵּה אַתָּה מַרְטִיט בְּתוֺכִי כְּעִגּוּל־שֶׁל־נֵר,
אוֺ כְּמוֺ הַמְּעִיל שֶׁלָּבַשְׁתִּי עַל גּוּפִי בְּעֵת בּוֺאִי לִפְקֹד אֶת קִבְרְךָ הַמְכֻסֶּה פִּתְקֵי־בַּקָּשׁוֺת
בְּעוֺד מַטָּח שֶׁל גֶּשֶׁם־פֶּתַע מֵעַל לְבֵית הֶעָלְמִין מַרְעִים וְעוֺבֵר,
ר' יְשַׁעְיָהוּ זִילְבֶּרְשְׁטֵין, שְׁאֵר־בְּשָׂרִי מִן הָעִיר וַייצֶען,
הַאִם קָרָאת לִי?
דַּבֵּר!
שֶׁהֲרֵי אֵינֶנִּי יוֺדֵעַ מַדּוּעַ אֲנִי מְבַקֵּשׁ אַחֲרֶיךָ זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה,
כְּשֵׁם שֶׁאֵינֶנִּי יוֺדֵעַ אִם אֲנִי כָּבֶה אוֺ בּוֺעֵר?!
1986
-
השיר נכתב בעקבות ביקור בבית־העלמין שבעיר ואץ (וייצען) שבהונגריה, לאחר שהתברר לי, כי הגעתי אל קברו של שאר־בשרי הצדיק ר' ישעיהו זילברשטיין, ביום־הזיכרון למותו. זאת, מבלי שאדע מהו תאריך פטירתו, והיכן מקום קבורתו המדויק. ↩
תחיית המתים של חיות־הקודש
מאתאיתמר יעוז־קסט
תְחִלָּה בָּאוּ חֲרִיקוֺת רִצְפַּת הַפְּרוֺזְדוֺר הַנֶּעֱזֶבֶת
עִם שִׂרְטוּטֵי יֵשֻׁיּוֺת נְטוּלוֺת אוֺר,
וְהֵן בּוֺדְדוֺת יוֺתֵר מֵעַצְמוֺת שֶׁלֶד נִשְׁכָּח, הַמְצַפּוֺת לְהֵאָסֵף אַךְ לַשָּׁוְא;
אַחַר־כָּךְ הִפְצִיעַ גַּם נִצְנוּץ פַּנָּס עֲרִירִי
בְּהִשָּׁמַע פְּסִיעוֺת כְּעַל קַרְקָעִית מְעָרָה,
מְקוֺם־שָׁם רָבְצוּ כָּל חַיּוֺת־הַקֹּדֶשׁ עַל צִדָּן,
מְשֻׁלָּלוֺת שֵׁם וָזֵכֶר
שֶׁל עִתּוֺת שְׁהִיָּתָן בְּצֵל בּוֺרֵא־הָעוֺלָמוֺת,
בְּעוֺד מַהוּת הַשְּׁתִיקָה בִּלְבַד מַבְדִּילָה בֵּין הֱיוֺתָן עֲצָמִים
לְבֵין הֱיוֺתָן יְצוּרִים בַּעֲלֵי עוֺרְרוּת הַנֶּפֶשׁ;
אַךְ כָּעֵת הֵן מְפַלְבְּלוֺת בְּעֵינַיִם טְרוּטוֺת־חֲשֵׁכָה לְעֵבֶר הַדֶּלֶת,
זוֺ דֶלֶת בֵּית־הַכְּנֶסֶת
שֶׁבְּעִיר הֻלַדְתִּי
הַנִּפְתַּחַת לִקְרָאתִי חֲרִישִׁית מִתּוֺךְ הָעֲזוּבָה –
וְאָמְנָם, בְּעֵת כְּנִיסָתִי עָמְדוּ כָּל הָעֲצָמִים בְּמַדְרֵגַת קִיּוּמָם הַנָּחוּת,
זֶה עַל־גַּבֵּי זֶה וּבְעִרְבּוּבְיָה לְלֹא הֶכֵּר,
וְרַק בִּנְפֹל עֲלֵיהֶם קַרְנֵי אוֺר הַפַּנָּס שֶׁבְּיָדִי
הָיוּ לַחֲפָצִים בַּעֲלֵי סִימָנֵי־זִהוּי:
תֵּבוֹת־בְּשָׂמִים, פָּמוֺטוֺת, סִדּוּרֵי־תְפִלָּה
וְכֵן תִּיקִים לְטַלִּיתוֺת וְלִתְפִלִּין – חַיּוֺת־קֹדֶשׁ מִשֶׁכְּבָר,
אֲשֶׁר בַּעֲלֵיהֶן נָמוֺגוּ בְּעָשָׁן, אוֺ פָּנוּ־הָלְכוּ לָהֶם לְכָל כַּנְפוֺת תֵּבֵל,
חַיּוֺת־קֹדֶשׁ הָרוֺעֲדוֺת מֵחֲמַת צִנַּת הַגֶּשֶם וְהַשֶּׁלֶג הַיּוֺרֵד,
וְהֵן מְיַחֲלוֺת לְמִלַּת קֶסֶם וְתַפְנוּקִים שֶׁתַּצִּית בָּהֶן שֵׁנִית אֶת הַלֶּהָבָה
וְלוּ עוֺד פַּעַם אַחַת וּכְדֵי רֶגַע בִּלְבַד
תִּהְיֶינָה שׁוּב לִכְלִי־רֶכֶב שֶׁל הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר לְחַג וּמוֺעֵד,
וְעַל־כֵּן נֶאֱחָזוֺת הֵן בְּשׁוּלֵי בִּגְדֵיהֶם שֶׁל אוֺרְחֵי־אַרְעַי
כִּמְבַקְּשׁוֺת עַל נַפְשָׁן הַדְּמוּמָה וְאוֺמְרוֺת:
"שְׂאוּ תְפִלָּה לְמַעֲנֵנוּ
עַד אֲשֶׁר נֶחְדַּל לִהְיוֺת עֲצָמִים־שֶׁל־דְּמָמָה,
וְנִהְיֶה שׁוּב לְצִנּוֺרוֺת מוֺלִיכֵי אֵשׁ!"
“יְהִי כֵן,” עָנִיתִי
וּבְאֵין גַּם מִנְיָן אֲנָשִׁים עִמָּדִי לְהַגִּיד תְּפִלָּה,
יָשַׁבְתִּי עַל אַחַד הַסַּפְסָלִים,
נוֺטֵל לְיָדִי עֶצֶם חֲסַר־שֵם הַתָּקוּעַ בְּלֵב הַחֲשֵׁכָה
כִּבְמַסָּה שֶׁל חֹמֶר מְבַעְבֵּעַ וְסָמִיךְ,
עַד אֲשֶׁר חַשְׁתִּי חֹם הַפּוֹשׁטֵ בּוֹ,
עַד אֲשֶׁר חַשְׁתִּי אֶת חֹם גּוּפִי הַנֶּעְתָּק מִכְּלִי אֶל כְּלִי, מִן הַבָּשָׂר אֶל הַמַּתֶּכֶת,
בְּעוֺדִי נוֺשֵׁק לַכְּלִי הַמִּזְדַּהֵר־וְהוֺלֵךְ בֵּין יָדַי,
וְאוּלָם אֲנִי כְּבָר מַכְחִיל מֵרֹב מַאֲמָץ לְהַנְפִּישׁ וּלְהַטְעִין בְּאוֺר חַי
עֲצָמִים הַמְפֻזָּרִים עַל רִצְפַּת בֵּית־כְּנֶסֶת שָׁלֵם
כְּעַל רִצְפַּת מְעָרָה מִדְבָּרִית,
וְהוּא חָרֵב וְחָשֵׁךְ לְלֹא תַקָּנָה כִּמְעַט,
וְעַד שֶׁהֵחֵלּוּ לִזְרֹחַ בְּעֹז עֶשְׂרוֺת עֵינַיִם שֶׁל חַיּוֺת־הַקֹּדֶשׁ מִסָּבִיב
וְהֵן צוֺבְאוֺת עָלַי מִכָּל עֵבֶר כִּבְמִדְבַּר־צִיָּה, וְעַד אֵימָה נִנְעָצוֺת בִּי;
לְבַסּוֺף קָלְטוּ אָזְנַי אֶת קוֺלָם מִבַּעַד לַשֶּׁקֶט הָרַב
וְהֵן שָׁרוֺת עַל הַתּוֺךְ הַמַּלְבִּין שֶׁל שִׂמְחַת הֶחָג
הַמְמַשְׁמֵשׁ וּבָא מֵעֵבֶר לְכָל הָעֲצָמִים הַדּוֺמְמִים,
וְהֵן מִתְחַנְּנוֺת לְבַל אֵלֵךְ לִי בְּעוֺד רֶגַע.
1986
גילוי וכיסוי
מאתאיתמר יעוז־קסט
בְּרֹאשׁ גָּלוּי – וְחָשׁ כְּחוֺטֵא.
בְּרֹאשׁ מְכֻסֶּה – וְחָשׁ כִּמְתַעְתֵּעַ,
חוֺלֵף הָיִיתִי בָּרְחוֺבוֺת
בְּעוֺד מַשַּׁב־רוּחוֺת פּוֺרֵעַ שְׂעָרִי,
בְּלִי שֶׁאָבִין
כֵּיצַד זֶה מִתּוֺכִי בָּנִיתִי אֱמוּנָתְךָ,
לְעֵת כִּי נִקְבָּצוֺת מִנֶּגֶד
כָּל הַמִּצְווֺת כֻּלָּן
כְּאִלּוּ לְלַמֵּד קַו־זְכוּת
עַל אִישׁ הָרוֺעֵד בְּכָל מְאֹדוֺ
אֵלֶיךָ,
אַף־כִּי מֵסֵב פָּנָיו מִתּוֺךְ הִסּוּס וְצַעַר
וְעַל רֹאשׁוֺ
רַק
כִּפַּת־שָׁמַיִם מַשְׁחִירָה.
שיר־אהבה
מאתאיתמר יעוז־קסט
וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ…"
וּמָה אִם אֵינֶנִּי יָכוֺל,
וּמָה אִם לֶאֱהֹב אֵינֶנִּי יָכוֺל
בְּלִי לָגַעַת בִּדְמוּת הָאַהֲבָה,
בְּלִי לִהְיוֺת בֵּין מַשִּׂיגֵי דְמוּת הַגּוּף –
וְשֶׁמָּא בְּאֵין גּוּף בַּר־נְגִיעָה
עָלַי לְהַרְכִּיב אֶת דְּמוּת הַגּוּף מִכָּל הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה אֲשֶׁר בִּי,
מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה שֶׁל גֶּבֶר הַמְהַלֵּךְ לְחוֺף יַמָּהּ שֶׁל תֵּל־אָבִיב לְעֵת חֹדֶשׁ נוֺבֶמְבֶּר
בְּעוֺד הַגֶּשֶׁם יוֺרֵד בְּטִפּוֺת חֲשֵׁכוֺת עַל רֹאשׁוֺ הֶחָשׂוּף,
וְהוּא חוֺכֵךְ בְּדַעְתּוֺ וְשׁוֺאֵל
כֵּיצַד זֶה יַרְכִּיב מִכָּל יְסוֺדוֺת קִיּוּמוֺ עֲלֵי אֲדָמוֺת
גּוּף בַּר־אַהֲבָה וֵאלֹהִי –
וְשֶׁמָּא יִטֹּל אֶת פְּנֵי אָבִיו וְאִמּוֺ
וְיִטֹּל גַּם אֶת מוֺלֶקוּלוֺת יַלְדוּתוֺ וּכְעֵין צוּרָה־לֹא־צוּרָה יַעֲשֶׂה,
וּכְשֶׁיִּכּוֺן מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה
אֲזַי אוֺר גָּדוֺל מִתּוֺכוֺ יָאִיר
עָשׂוּי דְּיוֺקְנְאוֺת כָּל הַיָּקָר לוֺ – כָּל יְסוֺדוֺת קִיּוּמוֺ גוֺזְרֵי־הַגּוֺרָל,
וְיִנָּשְׂאוּ גַם קוֺלוֺת מִקָּרוֺב וּמֵרָחוֺק וּמִכָּל בָּתֵּי־הֶעָלְמִין
בָּהֶם מְצַפּוֺת לוֺ עַצְמוֺת אָבִיו וְאִמּוֺ וְשֶׁל כָּל שְׁאֵרֵי־בְּשָׂרוֺ יְשֵׁנֵי־הֶעָפָר
וְהֵם מֵקֻשָּׁרִים בְּסוֺד הַגֵּנִים,
לְעֵת כִּי רוּחַ נוֺבֶמְבֶּר פְּרוּעָה
נוֺשֵׂאת עַנְנֵי־גֶשֶׁם מִקִּרְיַת־שָׁאוּל לְהַר־הַזֵּיתִים
כְּשֵׂאת אִגְּרוֺת־אֲוִיר לַחוֺת־שׁוּלַיִם,
זוֺ רוּחַ נוֺבֶמְבֶּר הַמַּעֲבִירָה שְׁמוּעוֺת־אֲדָמָה מִקֶּבֶר אֶל קֶבֶר
בְּעוֺד בֵּיתִי בַּתָּוֶךְ עוֺמֵד,
וּבִי מְצוֺתֵת מִישֶׁהוּ לְקוֺלוֺת כִּלְשֶׁדֶר חֲשַׁאי,
וְהָרוּחַ, זוֺ בַּלְדָּרִית בָּתֵּי־עָלְמִין – רַק נוֺשֵׂאת יְדִיעוֺת בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ
וּמִחוּץ לַזְּמַן הַחֲלָלִי, וְאוּלָם מַקְשִׁיבִים לָהּ כָּל תָּאֵי הַמֹּחַ
וְכָל כַּדּוּרִיּוֺת־הַדָּם וְכָל נַקְבּוּבִיּוֺת־הָעוֺר אֲשֶׁר לִי
וְנִכְנָעִים וְשָׁרִים בְּאֵין־קוֺל וּבְאֵין־הֵד:
וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל
לְבָבְךָ וּבְכָל
נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ,
וּבְכָל אֲשֶׁר בִּי עוֺד מְיַחֵל וְחָרֵד.
1987
בצלע הר
מאתאיתמר יעוז־קסט
בְּצֵלַע הָר
צוֺעֵד הוּא לְפָנַי וְשָׁר לִי בְּמוֺ־פִּי,
וַאֲנִי הוֺלֵךְ בְּעִקְּבוֺתָיו – עוֺלֶה בָּהָר,
וְהוּא מֵסֵב רֹאשׁוֺ מֵעֵת לְעֵת, נִדְמֶה לְשֵׁמַע קוֺל,
וְהוּא הָהָר, וְהוּא הַקּוֺל, וְהוּא הַדּוּמִיָּה שֶׁבֵּין שְׂפָתַי,
וְגַם הַשִּׂיחַ הַבּוֺעֵר מֵעֵת לְעֵת בְּתוֺךְ חָזִי,
שֶׁכֵּן בְּדֶרֶךְ הַשִּׁירִים אוֺחֵז הוּא בִּי בְּעָרְמָתוֺ
בְּעוֺד יָדִי כּוֺתֶבֶת לְאִטָּהּ כֵּיצַד הוֺלְכוֺת אֵלָיו רַגְלַי,
כֵּיצַד יָדוֺ עִצְּבָה אוֺתִי כְּיֶלֶד חֲסִין־אֵשׁ – לִחְיוֺת עַל אַדְמָתוֺ,
לְמַעַן אֶכְתֹּב כֵּיצַד הוּא מִסְתַּתֵּר בְּתוֺךְ מַחְשְׁבוֺתַי
וּמַחְשְׁבוֺתַי מְקַנְּנוֺת בְּהֹר־הָהָר הַנֶּעֱלָם מִמֶּנִּי שׁוּב וָשׁוּב;
עַל־כֵּן עָלַי לִשְׁאֹל לְאוֺת הַבְּרִית בֵּינֵינוּ,
אוֺת בַּר־קִיּוּם: שַׁבָּת אַחַת כְּהִלְכָתָה בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי,
לְמַעַן אֵדַע כִּי הוּא הַצֵּל עַל יְמִינִי, וְהוּא הָאוֺר
שֶׁל הֱיוֺתִי עַל אֲדָמוֺת – וְלוּ כִּפְרִי דִמְיוֺן בִּלְבַד,
לְמַעַן אֵדַע כִּי לִי הוּא שָׁר מֵאָז וּמִתָּמִיד
וְכִי מְכֻוָּן אֲנִי אֵלָיו מֵרֵאשִׁיתִי,
בְּעוֺד עוֺלֶה אֲנִי בָּהָר, וְיוֺם נוֺפֵל עַל יוֺם
בְּלוּחַ־הַשָּׁנָה הָאֵינְסוֺפִי שֶׁמֵּעָלַי.
1988
מלה מתלקחת
מאתאיתמר יעוז־קסט
לוּ רַק מִלָּה אַחַת
אֲשֶׁר תִּתְלַקֵּחַ
מִדֵּי פַּעַם
בְּהִתְחַלְּפוּת הַלֶּהָבוֺת
עַל שְׂפָתַיִם הַנִּפְעָרוֺת לְאַט
לְשֵׁם בַּקָּשָׁה,
שֶׁהֲרֵי אֵין בְּכֹחִי לְשַׁלְהֵב תְּפִלָּה שְׁלֵמָה
לְבַדִי,
הִנֵּה־עַל־כֵּן
פַּעַם דּוּמִיָּה זוֺ וּפַעַם דּוּמִיָּה זוֺ
בְּהוֺתִירָה סִימָנֵי חֲרִיכָה עַל שְׂפָתַי.
תפילת־יחיד, תפילת־רבים
מאתאיתמר יעוז־קסט
אֶחָד־אֶחָד בָּאוּ בַּעֲלֵי־הַקּוֺלוֺת
וְיָשְׁבוּ בְּתוֺכִי, מוּכָנִים לִתְפִלַּת רֹאשׁ־הַשָּׁנָה וְיוֺם־הַכִּפּוּרִים,
וְאֲנִי רַק תָּהִיתִי מַדּוּעַ נֶאֱמָרוֺת רֹב הַתְּפִלּוֺת בִּלְשׁוֺן־רַבִּים – שֶׁהֲרֵי
רַק עַל עַצְמִי, וְרַק עַל הַקְּרוֺבִים אֵלַי בְּיוֺתֵר רוֺצֶה אֲנִי לְבַקֵּשׁ
עִם הַגִּיעַ הַשָּׁנָה אֶל קִצָּהּ;
וְאוּלָם, כָּל בַּעֲלֵי־הַקּוֺלוֺת כְּבָר יָשְׁבוּ בְּתוֺכִי כִּבְתוֺךְ קְלוֺיְז יָשָן־נוֺשָׁן אֲשֶׁר כָּמוֺהוּ
לֹא רָאִיתִי מֵעוֺדִי: בֵּית תְּפִלָּה עִם רמ"ח מְקוֺמוֺת־יְשִׁיבָה
אֲשֶׁר לָהֶם צוּרוֺת אֶבְרֵי־הַגּוּף שֶׁל אָדָם;
וּכְמֵשִׂיחַ עִם עַצְמִי אָמַרְתִּי: “רַק בִּשְׁמִי אֲנִי יָכוֺל…”
אַךְ כָּל בַּעֲלֵי־הַקּוֺלוֺת שֶׁבִּי כְּבָר קִטְרְגוּ וְאָמְרוּ: "הַס לְשׁוֺן־יָחִיד הַלַּיְלָה!
שֶׁהֲרֵי מָלֵא אַתָּה בָּנוּ עַד אֶפֶס־מָקוֺם! בְּפִיּוֺת הַרְבֵּה אַתָּה מָלֵא!"
וְאָמְנָם הֵם רִנְּנוּ וְשָׁרוּ בְּתוֺכִי,
מְבִיאִים אִתָּם אֶת רְעִידַת הָאִילָנוֺת שֶׁבְּאַרְצוֺת־הַחַיִּים הַנִּשְׁכָּחוֺת;
אַחַר־כָּךְ גַּם הִתְקַבְּצוּ בִּי אֶל־מוּל הַמֹּחַ וְצָעֲקוּ: “פְּתַח לָנוּ שַׁעַר!”
וְאוּלָם מֹחִי הָיָה רֵיק וְנָעוּר מִכָּל שֶׁלִּמֵּד עַצְמוֺ בְּעִנְיְנֵי אֱמוּנָה;
אַחַר־כָּךְ הִתְקַבְּצוּ בִּי אֶל־מוּל הַלֵּב וְצָעֲקוּ: “פְּתַח לָנוּ שַׁעַר!”
וְאוּלָם שָׁתַק גַּם הַלֵּב בְּשֶׁל הַחֲשָׁשׁ מִפְּנֵי אֲמִירַת־כָּזָב; –
לְרֶגַע קָמָה דוּמִיָּה בְּכָל תּוֺכִיּוּתִי,
בְּעוֺדִי מִתְנּוֺעֵעַ יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה כְּמִשְׁתּוֺחֵחַ תַּחַת מַשָּׂא בַּעֲלֵי־הַקּוֺלוֺת,
וּבְעוֺדִי חוֺשֵׁב לְעַצְמִי כִּי עוֺד מְעַט וְיַחְלְפוּ רֹאשׁ־הַשָּׁנָה וְיוֺם־הַכִּפּוּרִים,
וְכִי עוֺד מְעַט יִפְנֶה הַיּוֺם
וְיַחְלְפוּ הַחַיִּים כֻּלָּם,
וְכִי לֹא בִּקַּשְׁתִּי עֲדַיִן לְעַצְמִי דָבָר־שֶׁל־מַמָּשׁ,
וּבְעֶצֶם, אֵינִי יוֺדֵעַ אִם גַּם רַשַּׁאי אֲנִי לְבַקֵּשׁ דָּבָר־שֶׁל־מַמָּשׁ הַלַּיְלָה
בְּקֶרֶב קָהָל זֶה,
הָעוֺמֵד עַל רַגְלָיו, אוֺ הַיּוֺשֵׁב עַל הַסַּפְסָלִים וּמַכֶּה עַל חָזֵהוּ
וְעַל צָרְכֵי הַכְּלָל הוּא מְבַקֵּשׁ
בְּעוֹד דּוֺלְקוֺת הַנִּבְרָשׁוֹת שֶׁבְּאֶמְצַע הַתִּקְרָה,
נִשְׁמָע רַחַשׁ כָּבוּשׁ מִצַּד עֶזְרַת־הַנָּשִׁים
וְכָל בַּעֲלֵי־הַקּוֺלוֺת שֶׁבְּתוֺכִי וַאֲשֶׁר מִחוּצָה לִי
מְצַפִּים לְהִשָּׁמַע קוֺלוֺת אַחֲרוֺנִים שֶׁל הַשּׁוֺפָר –
וְכִי אֵינֶנִּי אֶלָּא כְּלִי הַמִּתְקַשֶּׁה לְהִתְמַלֵּא מֵעַצְמוֺ,
וְעַל־כֵּן אֵינֶנִּי שְׂבַע־רָצוֺן לְעוֺלָם.
1989
כעין שיר־זמר בשולי יום השביעי
מאתאיתמר יעוז־קסט
הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֺל –
וַאֲנִי מֵעוֺלָם לֹא הִבְדַּלְתִּי,
לֹא יָדַעְתִּי דְמוּת־אֵם בְּעָמְדָהּ מוּל נֵרוֺת
וְלֹא אָב מְקַיֵּם מִצְווֺתֶיךָ;
וְיוֺם כְּבָר פּוֹנֶה, וּבַגּוּף – כְּעֵין צֹפֶן,
קְרִיאָה פִּתְאֹמִית מִתְעוֺרֶרֶת
בְּהִדֹּם מַעֲשִׂים אַרְצִיִּים, בַּשְּׁבִיעִי
וְעוֺד טֶרֶם אָבִין אֲמָרֶיךָ;
בֵּין חוֺל לְבֵין קֹדֶשׁ, בְּהִדֹּם מַעֲשִׂים,
הוּא יוֺם הַשְּׁבִיעִי־שֶׁל־מַעְלָה –
כִּי הָיִיתָ לָכוּד בִּי כִּפְרִי־דִמְיוֺנִי,
כְּמַרְאֶה הַכָּלוּא בְּתוֺךְ לַיְלָה;
כִּי בֵּין עֲצָמִים כְּרוּתֵי לְשׁוֺן־קֹדֶשׁ
לִדְמוּת־עֲצְמוּתְךָ רַק יִחַלְתִּי
וְאֶת סוֺד הֱיוֺתְךָ בִּקַּשְׁתִּי אַךְ בִּי
וּבֵינִי לְבֵינְךָ לֹא הִבְדַּלְתִּי;
אַךְ אַתָּה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֺל,
הַמָּלֵא בְּתוֺכִי אֶת הָאַיִן,
תֵּן לַמִּלִּים הַסְּגוּרוֺת בְּתוֺךְ פִּי –
כִּי מִחוּץ לִגְבוּלוֺת קִיּוּמִי תִשָּׁמַעְנָה.
1990
אחיזה
מאתאיתמר יעוז־קסט
לשמואל שתל
רַק שֶׁלֹּא יֶחְדַּל מִלֶּאֱחֹז בִּי
אַף כִּי הוּא עַצְמוֺ אֵינֶנּוּ בַּר־אֲחִיזָה –
הִנֵּה, בִּסְפָרִים הוּא מַקִּיף אוֺתִי כָּעֵת,
בְּתֵאוּרִים לָרֹב כֵּיצַד לֶאֱחֹז בּוֺ לְבַל יֵעָלֵם לְפֶתַע;
וּכְבָר כָּל נְגִיעָה הַקְּשׁוּרָה בְּכֵלִים שֶׁבְּזִקָּה אֵלָיו
פֵּרוּשָׁה: אַהֲבַת הַכְּלִי,
וְהִנֵּה כָּל כְּלִי וּכְלִי כְּבָר חוֺשֵׁשׁ לְהֵעָזֵב
בְּעוֺד פַּחַד־הָעֲזוּבָה הַמְמַלֵּא אוֺתוֺ
מְשַׁוֶּה לוֺ דְמוּת שֶׁל בַּעַל רַחֲמִים־עַצְמִיִּים; –
וּכְבָר כָּל הַחֲפָצִים שֶׁמִּסָּבִיב כְּמֵהִים לִזְכּוֺת בִּשְׁתֵּי עֵינַי
כְּדֵי לְהַבִּיט בּוֺ, עַל־אַף הֱיוֺתוֺ בִּלְתִּי־נִרְאֶה,
וּכְבָר כָּל הַחֲפָצִים שֶׁמִּסָּבִיב כְּמֵהִים לִזְכּוֺת בִּשְׁתֵּי אָזְנַי
כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת קוֺלוֺ בְּאֶמְצָעוּתִי; –
וַאֲנִי אוֺמֵר:
"אֲדֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתַּח
וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ",
וְכָל הַכֵּלִים וְכָל הַחֲפָצִים כֻּלָּם
כְּבָר שְׁרוּיִים בְּתוֺכִי כִּבְתוֺךְ בֵּית־כְּנֶסֶת דּוֺלֵק
וְהֵם אוֺמְרִים לִי
וַאֲנִי אוֺמֵר לָהֶם:
רַק שֶׁלֹּא יֶחְדַּל מִלֶּאֱחֹז בָּנוּ!
1988
תיקון אחרון
מאתאיתמר יעוז־קסט
רֶגַע לִפְנֵי חֲצוֺת.
נִדְמֶה, עוֺד נִתָּן לְתַקֵּן אֶת הַטָּעוּן תִּקּוּן אַחֲרוֺן, בְּשׁוּלֵי כָּל הַחוֺלֵף וְכָלֶה;
הַסֵּפֶר שֶׁבְּיָדִי: מַחֲזוֺר־תְּפִלּוֺת נֹסַח אַשְׁכְּנַז,
עַל כְּרִיכַת הַסֵּפֶר: שַׁבְרִיר־אוֺר הוּא שַׁיָּךְ לִתְאוּרַת־הַחוּץ.
מִבֵּין הַדַּפִּים מַפְלִיגִים
יְצוּרֵי־אַיִן אֶל תּוֺךְ מֹחִי. מִּלִּים שֶׁגֻּיְּסוּ לִפְנֵי מֵאוֺת בַּשָּׁנִים
וְעוֺדָן שָׁרוֺת: קָדוֺשׁ! קָדוֺשׁ! קָדוֺשׁ!
בְּשָׁעָה זוֺ – גֶּשֶׁר צַר בִּלְבַד מוֺבִיל מִמֶּנִּי אֶל עוֺלַם הַמַּמָּשׁוּת,
אַךְ עוֺלוֺת הַמִּלִּים עַל הַגֶּשֶׁר וּמַקִּישׁוֺת
עַל פִּי קֶצֶב, דּוֺמֶה הֵד מִתְגַּלְגֵּל בְּסִמְטְאוֺת יְמֵי־הַבֵּינַיִם שֶׁהָיוּ לְמַאֲכֹלֶת־אֵשׁ.
וְהַגֶּשֶׁר רוֺעֵד.
אֵינֶנִּי יוֺדֵעַ אִם יֵשׁ מַעֲבָר אֶל מִחוּץ לְקִיּוּמִי, וְאוּלָם הַשִּׁירָה מְהַדְהֶדֶת בְּעֹז –
וְדַי לִי בְּכָךְ בְּלַיְלָה זֶה,
כְּשֶׁהַמֶּרְחָק בֵּינִי לְבֵין הָאֲדָמָה הוּא מֶרְחַק שָׁלֹשׁ קוֺמוֺת,
בְּבֵית־מְגוּרִים יָשָׁן, שֶׁאֵינוֺ שׁוֺנֶה מִכָּל בִּנְיְנֵי־הַלְּבֵנִים שֶׁבָּעוֺלָם;
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כָּאן, מִתַּחַת לְקוֺמַת־הַקַּרְקַע פְּעוּרָה תְהוֺם,
בַּתְּהוֺם – מִתְהַפְּכוֺת עַצְמוֺת אָדָם וּמִתְחַכְּכִים שְׂרִידֵי כֵּלִים מִקֶּדֶם
עִם כָּל נִיעַ כַּדּוּר־הָאָרֶץ,
וְאוּלַי גַם לְשֵׁמַע קְרִיאַת פְּסוּקִים בִּנְעִימָה לֵילִית מִתְמַשֶּׁכֶת;
זוֺ הַשִּׁירָה הַנִּשְׁמַעַת בְּלִוּוּי חֲרִיקַת דְּלָתוֺת עַל־פְּנֵי תֵבֵל כֻּלָּהּ,
שֶׁכֵּן פּוֺתְחִים־סוֺגְרִים אֲרוֺנוֺת־קֹדֶשׁ בְּשָׁעָה זוֺ בְּכָל הָעוֺלָמוֺת הַלֵּילִיִּים
לְעֵת כִּי הַקָּהָל כְּאִישׁ אֶחָד, עוֺצֵם אֶת הָעֵינַיִם,
וְיֵשׁ גַּם גּוּף רָפֶה הָרוֺעֵד כְּמוֺ גֶשֶׁר
לְקוֺל צְעִידַת מִלִּים שֶׁיָּצְאוּ לַדֶּרֶךְ לִפְנֵי דוֺרוֺת הַרְבֵּה
כְּדֵי לָשִׂים עָלַי מָצוֺר.
1988
תיקון אחרון
מאתאיתמר יעוז־קסט
רֶגַע לִפְנֵי חֲצוֺת.
נִדְמֶה, עוֺד נִתָּן לְתַקֵּן אֶת הַטָּעוּן תִּקּוּן אַחֲרוֺן, בְּשׁוּלֵי כָּל הַחוֺלֵף וְכָלֶה;
הַסֵּפֶר שֶׁבְּיָדִי: מַחֲזוֺר־תְּפִלּוֺת נֹסַח אַשְׁכְּנַז,
עַל כְּרִיכַת הַסֵּפֶר: שַׁבְרִיר־אוֺר הוּא שַׁיָּךְ לִתְאוּרַת־הַחוּץ.
מִבֵּין הַדַּפִּים מַפְלִיגִים
יְצוּרֵי־אַיִן אֶל תּוֺךְ מֹחִי. מִּלִּים שֶׁגֻּיְּסוּ לִפְנֵי מֵאוֺת בַּשָּׁנִים
וְעוֺדָן שָׁרוֺת: קָדוֺשׁ! קָדוֺשׁ! קָדוֺשׁ!
בְּשָׁעָה זוֺ – גֶּשֶׁר צַר בִּלְבַד מוֺבִיל מִמֶּנִּי אֶל עוֺלַם הַמַּמָּשׁוּת,
אַךְ עוֺלוֺת הַמִּלִּים עַל הַגֶּשֶׁר וּמַקִּישׁוֺת
עַל פִּי קֶצֶב, דּוֺמֶה הֵד מִתְגַּלְגֵּל בְּסִמְטְאוֺת יְמֵי־הַבֵּינַיִם שֶׁהָיוּ לְמַאֲכֹלֶת־אֵשׁ.
וְהַגֶּשֶׁר רוֺעֵד.
אֵינֶנִּי יוֺדֵעַ אִם יֵשׁ מַעֲבָר אֶל מִחוּץ לְקִיּוּמִי, וְאוּלָם הַשִּׁירָה מְהַדְהֶדֶת בְּעֹז –
וְדַי לִי בְּכָךְ בְּלַיְלָה זֶה,
כְּשֶׁהַמֶּרְחָק בֵּינִי לְבֵין הָאֲדָמָה הוּא מֶרְחַק שָׁלֹשׁ קוֺמוֺת,
בְּבֵית־מְגוּרִים יָשָׁן, שֶׁאֵינוֺ שׁוֺנֶה מִכָּל בִּנְיְנֵי־הַלְּבֵנִים שֶׁבָּעוֺלָם;
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כָּאן, מִתַּחַת לְקוֺמַת־הַקַּרְקַע פְּעוּרָה תְהוֺם,
בַּתְּהוֺם – מִתְהַפְּכוֺת עַצְמוֺת אָדָם וּמִתְחַכְּכִים שְׂרִידֵי כֵּלִים מִקֶּדֶם
עִם כָּל נִיעַ כַּדּוּר־הָאָרֶץ,
וְאוּלַי גַם לְשֵׁמַע קְרִיאַת פְּסוּקִים בִּנְעִימָה לֵילִית מִתְמַשֶּׁכֶת;
זוֺ הַשִּׁירָה הַנִּשְׁמַעַת בְּלִוּוּי חֲרִיקַת דְּלָתוֺת עַל־פְּנֵי תֵבֵל כֻּלָּהּ,
שֶׁכֵּן פּוֺתְחִים־סוֺגְרִים אֲרוֺנוֺת־קֹדֶשׁ בְּשָׁעָה זוֺ בְּכָל הָעוֺלָמוֺת הַלֵּילִיִּים
לְעֵת כִּי הַקָּהָל כְּאִישׁ אֶחָד, עוֺצֵם אֶת הָעֵינַיִם,
וְיֵשׁ גַּם גּוּף רָפֶה הָרוֺעֵד כְּמוֺ גֶשֶׁר
לְקוֺל צְעִידַת מִלִּים שֶׁיָּצְאוּ לַדֶּרֶךְ לִפְנֵי דוֺרוֺת הַרְבֵּה
כְּדֵי לָשִׂים עָלַי מָצוֺר.
1988
סולם־דרגות
מאתאיתמר יעוז־קסט
על הקשב ועל העצה
לפרופ' הלל ברזל
קִשְׁרֵי־אַרְעַי בֵּין חֲפָצִים
הַמַּטִּילִים מַרְאֵיהֶם אֶל תּוֺךְ עֵינַי
וּבֹקֶר שֶׁל שַׁבָּת;
“בְּיוֺם זֶה הָיוּ הַלְּוִיִּים אוֺמְרִים…” שָׁר רַדְיוֺ רָחוֺק,
וּבְתוֺךְ קִשְׁרֵי־אַרְעַי שֶׁל חֲפָצִים עַל שֻׁלְחָנִי:
אֶבֶן קְטַנָּה אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מֵאֵזוֺר־הַחֲפִירוֺת לְיַד הַכֹּתֶל –
וְכִי מֶה הָיוּ הַלְּוִיִּים אוֺמְרִים בְּיוֺם כָּזֶה בְּבֵית־הַמִּקְדָּשׁ?
וְעוֺלֶה בְּדַעְתִּי, כִּי אֶבֶן קְטַנָּה זוֺ
אוֺתָה לָקַחְתִּי פַּעַם מֵאֵזוֺר־הַחֲפִירוֺת שֶׁל הַכֹּתֶל
רָאוּי לָהּ כִּי תַּטִּיל מָרוּתָה עַל כָּל הַחֲפָצִים שֶׁבְּקִרְבָתָהּ;
וּבְעוֺדִי הוֺגֶה בְּקוֺל
הִנֵּה בָּאַנְדְּרָלָמוּסְיָה שֶׁעַל שֻׁלְחָנִי מִתְהַוֶּה סֵדֶר חָדָשׁ,
נוֺצֶרֶת הִיֶרַרְכִיָּה שֶׁל עֲצָמִים כְּלִפְקֻדַּת שְׁתֵּי עֵינַי:
חַלּוּק־הָאֶבֶן מַכְפִּיל פִּי שִׁבְעָה אֶת הָאוֺר הָעוֺטֵף אוֺתוֺ,
בְּעוֺד דַּף־הַנְּיָר, הָעֵט, הַסַּרְגֵּל וְהַסְּפָרִים
מִצְטַנְּפִים וְיוֺשְׁבִים לְמַרְגְּלוֺתָיו כִּבְהַכְנָעַת־פֶּתַע,
קוֺרְנִים לְעַצְמָם בִּלְבַד;
הַזְּמַן הוּא בֹּקֶר שֶׁל שַׁבָּת, דּוּמִיַּת כָּל הַמַּעֲשִׂים
לְבַד מִן הַמַּעֲשֶׂה הַפְּנִימִי, –
עַד אֲשֶׁר אֲנִי מִתְעַיֵּף מִלְּהַבִּיט בְּכָל הָעֲצָמִים עֲטוּפֵי הַהִלָּה,
הַנְּמוּכִים אֶל־מוּל הַגָּבֹהַּ מֵהֶם;
וַאֲנִי זָז מִמְּקוֺמִי, – הָרַעַשׁ
נוֺטֵל מֵהֶם אֶת הַנְּשָׁמָה הַיְתֵרָה שֶׁל יוֺם הַשְּׁבִיעִי,
וְגַם רֹאשִׁי נָע הֵנָּה וָהֵנָּה מֵעַל הַשֻּׁלְחָן כְּחֵפֶץ־שֶׁל־חֻלִּין.
1987
יד־שמאל שלי
מאתאיתמר יעוז־קסט
מַה לָּךְ, יָד, לְהִתְיָרֵא
מִפְּנֵי הָרְצוּעוֺת הַשְּׁחוֺרוֺת אֲשֶׁר תֻּנַּחְנָה סוֺף־סוֺף
עַל הַבָּשָׂר הָרַךְ וּמֻכֵּה־הַשִּׁגָּרוֺן
בְּשֶׁבַע כְּרִיכוֺת וְעוֺד שָׁלֹשׁ?
מַה לָּךְ לְהִתְיָרֵא
מִפְּנֵי מַגַּע הַמִּלִּים שֶׁתַּזְכֵּרְנָה
אַהֲבַת עוֺלָם וּמִדְבָּרִיּוֺת וֶאֱמוּנָה – וְכֵן אֶת הַצֹּרֶךְ
לַעֲמֹד יוֺם־יוֺם מוּל אֲבוֺתַיִךְ כְּיַד־זִכָּרוֺן לָהֶם,
כְּאִלּוּ אֵין אַתְּ נוֺגַעַת בָּהֶם בֵּין כֹּה וָכֹה בְּאֶמְצָעוּת הָעֵט
הַכּוֺתֵב אֶת שְׁנוֺתַיִךְ שֶׁהָיוּ לְאַיִן – מַה לָּךְ יָד חֲמוּשַׁת־אֶצְבָּעוֺת,
יָד שְׂמֹאלִית שֶׁלִּי, זוֺ הַמּוֺשֶכֶת אֵלֶיהָ בְּיֶתֶר־שֵׂאת
אֶת פְּעִימוֺת הַלֵּב הַפַּרְפְּרָנִי־הָעַצְבָּנִי שֶׁבֶּחָזֶה,
בְּעוֺד הַגּוּף כֻּלּוֺ אֵינוֺ אֶלָּא כִּסֵּא לִרְצוֺנוֺת עֶלְיוֺנִים; –
מַה לָּךְ לְהִתְיָרֵא מִפְּנֵי אֵרוּשַׂיִךְ לְעוֺשַׂיִךְ,
וְהוּא הַמַּכֶּה אוֺתָךְ בֵּין כֹּה וָכֹה
בְּהִמָשְׁכוּת זוֺ וּבְהֵרָתְעוּת זוֺ גַם־יַחַד.
כְּאִלּוּ הַמִּלִּים הַסְּגוּרוֺת בְּתוֺךְ הַטּוֺטֶפֶת שֶׁבִקְצֵה הָרְצוּעוֺת
אֵינָן אֶלָּא חֲרָקֵי־לַיְלָה שֶׁחָדְלוּ מִזִּמְזּוּמָם בְּאֹרַח זְמַנִּי,
כְּאִלּוּ הָאִישׁ שֶׁהִתְעַטֵּר בִּרְצוּעוֺת שְׁחוֺרוֺת אֵלּוּ לְפָנַי
– וְהוּא הָלַךְ לְעוֺלָמוֺ –
הִטְעִין טוֺטֶפֶת זוֺ בְּכָל מִלּוֺת הַצַּעַר
שֶׁל חָלְיוֺ,
וְהֵן אַךְ מְצַפּוֺת לִשְׁעָתָן לְהָגִיחַ הַחוּצָה
בְּהֶמְיָה חוֺרֶשֶׁת רָעָה,
– כָּךְ אוֺמֵר אֲנִי לְעַצְמִי בְּשָׁוְא! –
הִנֵּה־כִּי־כֵן, מַה לָּךְ לְהִתְיָרֵא מִפְּנֵי סְבַךְ הָרְצוּעוֺת הַמְרַשְׁרְשׁוֺת הָאֵלּוּ
שֶׁהֵן פַּסֵּי־פַּסִּים שֶׁל עוֺר בְּהֵמָה,
אֲשֶׁר מֵתָה לְמַעַן תּוּכַל לְשָׁרֵת אֶת אֲדוֺנֶיהָ בִּבְלִי־דַעַת
בְּאֶמְצָעוּת יְרִיעַת־בַּד כְּשֵׁרָה, הַמַּרְטִיטָה מִפְּנֵי פַּחַד־הַמָּוֶת
בְּעוֺדָהּ בְּחַיִּים־חַיָּתָהּ;
הִנֵּה־כִּי־כֵן, שׁוֺאֵל אֲנִי, מַה לָּךְ לְהִתְיָרֵא מִפְּנֵי רְצוּעוֺת תְּפִלִּין אֵלּוּ
אֲשֶׁר בִּקְצוֺתֵיהֶן יֵשׁ “בַּיִת” וְהוּא מִשְׁכָּן לְפִסָּה־שֶׁל־קְלָף:
– פָּרָשִׁיּוֺת עַתִּיקוֺת־יוֺמִין עַל־אוֺדוֺת אַהֲבָה; –
הִנֵּה־כִּי־כֵן, מַה לָּךְ נַפְשִׁי, שׁוֺאֵל אֲנִי,
שֶׁהֲרֵי כָּל שֶׁאַתְּ נִתְבַּעַת לוֺ, בְּשֵׁם הָעֲשִׂיָּה, הוּא לְהוֺרֺות
לְיַד־שְׂמֹאל פַּחְדָנִית זוֺ
לְהַתְאִים עַצְמָהּ לְהַנָּחַת תְּפִלִּין,
וּלְהוֺרוֺת לַפֶּה הַגַּמְגְּמָנִי
לְהִפָּתַח
וּלְהַגִּיד: “וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֺלָם”.
אִם כֵּן, מָה אַתְּ מִתְיָרֵאת עוֺד נַפְשִׁי וּמַבִּיטָה בִּי
כְּאִלּוּ אֵין אַתְּ מַאֲמִינָה?
שֶׁהֲרֵי זֶה כְּבָר חָצִית אֶת כָּל גְּבוּלוֺת הַפַּחַד,
וְאֶת כָּל גְּבוּלוֺת אִי־הָאֱמוּנָה
אֲשֶׁר רֵיחָם כְּרֵיחַ עוֺר־הַבְּהֵמָה שֶׁטֶּרֶם עֻבַּד לִצְרָכִים־שֶׁל־מַעְלָה!
1989
סונטות בשולי תפילת שמונה־עשרה:
מאתאיתמר יעוז־קסט
סונטות בשולי תפילת שמונה־עשרה:
מאתאיתמר יעוז־קסט
בין קשת רובינזון לקשת וילסון:
מאתאיתמר יעוז־קסט
בין קשת רובינזון לקשת וילסון:
מאתאיתמר יעוז־קסט
אלגיית בית־חולים 1998
מאתאיתמר יעוז־קסט
היד
מאתאיתמר יעוז־קסט
לד"ר משה וינטרוב – באסירות־תודה
הַיָּד נִסְּתָה אוֹתִי –
בְּאֵין־אוֹנִים עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי,
וּכְשֶׁהִבַּטְתִּי שׁוּב: נָטוּשׁ הָיָה הַחֶדֶר,
לֹא גוּף, לֹא דְמוּת־הַגּוּף סָבִיב.
רַק מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת
אֲחוֹת הַלַּיְלָה
פִּזְּרָה עוֹד רֵיחַ שֶׁל תְּרוּפוֹת
וְנֶעֶלְמָה בַּמִּסְדְּרוֹן
בּוֹ אֲנָחוֹת הִתְרַפְרְפוּ, כֵּהוֹת־כְּנָפַיִם.
לְאַחַר מִכֵּן
פָּקְדוּ אוֹתִי מַרְאוֹת מִן הַנַּרְקוֹזָה:
שָׁכַבְתִּי פְּעוּר־פֶּה,
נִדְמֶה, מֻטָּל בֵּין אִילָנוֹת מִצְטַהֲבִים
בְּתוֹךְ עַרְסָל הַנָּע־וְנָד בְּרוּחַ
הַמְדַפְדֶּפֶת בְּ“סִדּוּר” עַל־גַּב שֻׁלְחָן.
הָיָה זֶה נוֹף מֻכָּר לִי
מִיַּלְדוּתִי, סָמוּךְ לִנְהָר הַקִּירִישׁ. כְּרָמִים לָרֹב
הוֹשִׁיטוּ אֶשְׁכּוֹלוֹת בְּשֵׁלִים מִדַּי
לְכָל עוֹבֵר־וָשָׁב,
כְּמוֹ בְּתֹם בָּצִיר
וַעֲצֵי־הָעֲרָבָה מִלְּאוּ אֶת הַבִּקְעָה וּפִטְפְּטוּ
בַּהֲנָפַת זְרוֹעוֹת, אַךְ הִתְעַיְּפוּ גַּם הֵם
וּתְנוּעָתָם הָפְכָה אִטִּית מְאֹד.
לִבְסוֹף רָאִיתִי
כֵּיצַד נִרְדַּם הַנּוֹף כֻּלּוֹ
בְּהָנִיחַ אֶת רֹאשׁוֹ בְּחֵיק הַסְּתָו. –
אִישׁ בְּחָלוּק יָרֹק קָרֵב וּבָא וּבְיָדוֹ מַזְרֵק־עֲנָק
וּכְמוֹ טִפְטֵף
סַם־הַרְדָּמָה לְתוֹךְ סִדְקֵי־הָאִילָנוֹת שֶׁבַּבִּקְעָה.
זֶה כְּבָר יָשְׁנוּ הַכֹּל
סָבִיב־סָבִיב
וַאֲנִי בִּלְבַד עוֹד הִשְׁתּוֹקַקְתִּי
בְּעֹמֶק הַדְּמָמָה
לָשׁוּב אֶל סַף בֵּיתִי
וּבְשָׂפָה רָפָה פָּנִיתִי וְשָׁאַלְתִּי:
"מַדּוּעַ
הַכְּאֵב
הוּא
הַדֶּרֶךְ לְנַסּוֹת אָדָם
בֶּאֱמוּנָתוֹ?"
קוֹל לֹא עָנָה לִי מִן הַנּוֹף
וְלוּ גַּם הִשְׁתּוֹקַקְתִּי, עִם כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה,
לָשׁוּב לְאֶרֶץ הַחַיִּים.
אַת
מאתאיתמר יעוז־קסט
לחנה
שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה
כְּמוֹ בַּחֲדַר־חֹשֶׁךְ
וּמְצַפֶּה לְהִגָּלוֹת פָּנַיִךְ
עַל הַסַּף.
וְאַתְּ הִגַּעְתְּ תָּמִיד עִם רְעָשִׁים בַּבֹּקֶר,
וְאַתְּ הִגַּעְתְּ תָּמִיד עִם שׁוֹךְ הַהֲמֻלָּה בַּלַּיְלָה הַיּוֹרֵד.
לְיַד מִטָּתִי יָשַׁבְתְּ בְּכֶפֶל־הַקִּיּוּם: הָיִית לִי
חֶרְדַת אִמִּי מִן הַיַּלְדוּת,
בּוּעַת חִיוּךְ בַּחֶדֶר,
הֵבֵאת אִתָּךְ אֶת רֹגַע הָעֵצִים מִן הָרְחוֹב שֶׁלָּנוּ,
מַרְאוֹת שֶׁבַּהֹוֶה? מַרְאוֹת מִן הֶעָבָר?
מִתּוֹךְ עִרְבּוּב זְמַנִּים
הוֹשַׁטְתִּי יָד
אֵלַיִךְ
כְּאִלּוּ לְיָדִית־שֶׁל־דֶּלֶת,
וְשֶׁמָּא רַק הָרְחוֹב שֶׁבָּא אִתָּךְ
כָּאַב?
וְאַתְּ: חֶצְיִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב מוּל מִטָּתִי בְּלִי־הֶרֶף,
בְּעוֹד עוֹלַם־הַחוּץ
בַּחַלּוֹנוֹת
הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק עַל קְצוֹת־אֶצְבְּעוֹתָיו.
ערב יום־כיפורים בבית־החולים, תשנ"ט
מאתאיתמר יעוז־קסט
לְאַט־לְאַט
הֵבַנְתִּי
עַד מָה זָקוּק אָדָם לְחַסְדֵי־הַשָּׁמַיִם
בְּלֶכְתּוֹ לְבָדָד
אֶל מְקוֹר הַכֹּחַ הָאֶלֹהִי,
בְּנָטְשׁוֹ מֵאָחוֹר אֶת בֵּית הָאָב וְהָאֵם,
וְהוּא חָשׂוּף לְעֵינֵי רוּחוֹת־רְפָאִים הַשּׁוֹכְנִים בּוֹ
מִגִּלְגּוּלֵי חַיָּיו הַקּוֹדְמִים,
בְּעוֹד עֲדַת בַּעֲלֵי־חַיִּים מְגִיחָה מִגּוּפוֹ מִדֵּי פַּעַם
וְלָהֶם רֵיחַ שֶׁל טֻמְאָה:
הַחֲזִיר, הַחִלָּזוֹן־הָרִירָנִי וְעוֹף־הַטּוּרוּל,
מֵעִיֵּי־הֶחֳרָבוֹת שֶׁל עִיר הֻלַּדְתּוֹ,
וְהֵם זוֹרִים אֶת זֻהֲמָתָם סְבִיב שֻׁלְחַן הָעֶרֶב
הַמֻּקָּף שִׁירֵי־זֶמֶר וְנִגּוּנֵי־קְדֻשָּׁה;
*
וַאֲנִי כֹּה רָצִיתִי
לִכְתֹּב חֲרוּזִים־חֲרוּזִים
כְּדֶרֶך פַּיְּטָנִים מִשֶּׁכְּבָר
עַל־אוֹדוֹת שֻׁלְחַן הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלְּעִתּוֹת חַג וּמוֹעֵד,
שִׁירֵי שִׂמְחָה עַל הָאִישׁ
אֲשֶׁר בַּעֲצַת רְשָׁעִים לֹא הָלַךְ מֵעוֹדוֹ,
אַךְ נֶעֱצַב אֶל לִבּוֹ עַל הֶעְדֵּר הָאוֹר הָאֱלֹהִי בַּהֲלִיכוֹתָיו,
וְהוּא עַצְמוֹ שׁוֹכֵב בְּמִטָּתוֹ שֶׁבְּבֵית־הַחוֹלִים,
בֵּין יֵשׁ לְאַיִן,
שׁוֹכֵב וְחוֹלֵם,
עַד שֶׁבָּא הָעוֹף אֶרֶךְ־הַכְּנָפַיִם וְחַד־הַמַּקּוֹר
מֵעִיר מוֹצָאוֹ
וְהִבִּיט בּוֹ בְּעֵינַיִם צְהֻבּוֹת;
*
אָכֵן הָיָה זֶה בֵּין כָּתְלֵי בֵּית־הַחוֹלִים,
סָמוּךְ לַיָּם, בְּהַגִּיעַ יוֹם־הַכִּפּוּרִים שֶׁל סוֹף־קַיִץ מַהְבִּיל,
וּכְבָר רֹב מִטּוֹת־הַבַּרְזֶל הִתְרוֹקְנוּ מִדַּיָּרֵיהֶן
אֲשֶׁר פָּנוּ־הָלְכוּ אֶל בֵּיתָם
לָחֹג עִם כָּל בְנֵי־הַמִּשְׁפָּחָה גַּם־יַחַד,
וְהִנֵּה, בָּא עוֹף הַטּוּרוּל מֵעִיר הֻלַּדְתִּי
וְהוּא מְרַחֵף מֵעַל שְׁתֵּי עֵינַי הָעֲצוּמוֹת,
חוֹמֵק עַל־פְּנֵי מִסְדְּרוֹנוֹת בֵּית־הַחוֹלִים הַנֶּעֱזָב,
שָׁעָה שֶׁהָאָח־הַתּוֹרָן שׁוֹקֵעַ בִּתְנוּמָה קַלָּה עַל הַדֶּלְפֵּק,
אַחַר, מֵרִים רֹאשׁ בְּבֶהָלָה וְרוֹשֵׁם בְּעִפָּרוֹן צִבְעוֹנִי
רִמְזֵי־חַיִּים וְרִמְזֵי־מָוֶת
לְכָל חוֹלֶה עֲרִירִי,
בְּעוֹד הָעוֹף
נוֹשֵׂא אֶת גּוּפִי כְּשֵׂאת בְּשַׂר־טֶרֶף מִן הַהֹוֶה אֶל הֶעָבָר,
אַף כִּי הֵד “כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי” כְּבָר מְהַדְהֵד בְּבָתֵּי־הַכְּנֶסֶת
וּקְבוּצַת מַלְאָכִים וּשְׂרָפִים שֶׁבְּמַחֲזוֹרֵי הַתְּפִלּוֹת
עָפָה לְכָאן וּלְכָאן וְנֶחְפֶּזֶת;
וַאֲנִי שׁוּב מְשֻׁלַּל מִצְווֹת וּנְטוּל צֵל אֱלֹהִי,
וְצִנּוֹרִיּוֹת־הָאִינְפוּזְיָה עַל יַד־יְמִינִי אוֹ עַל יַד־שְּׂמֹאלִי
כִּרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִלִּין – בְּעוֹד חוֹלְפִים הַיָּמִים לְאִטָּם
וְעִם לַיְלָה אֲנִי מֵקִיץ וְעִם בֹּקֶר אֲנִי נִרְדָּם,
וְשׁוֹכֵח מִנַּיִן בָּאתִי וּבִפְנֵי מִי אֲנִי צָרִיךְ לָתֵת דִּין־וְחֶשְׁבּוֹן,
אַךְ מֵיטִיב לְהָבִין אֶת הַצֹּרֶךְ בְּחַסְדֵי שְׁמֵי־עֶלְיוֹן,
לְעֵת כִּי הוֹלֵךְ אָדָם לְבַדּוֹ לְעֵבֶר הָאֱלֹהִים,
בְּיוֹם־הַדִּין הַשּׁוֹהֶה בְּמַעֲמַקֵּי בֵּית־הַחוֹלִים.
הגיל של אבי
מאתאיתמר יעוז־קסט
שְׁנוֹתַי גָּבְהוּ, אָבִי
מִסַּךְ שְׁנוֹתֶיךָ;
רְאֵה,
חָלַף הַזְּמַן בּוֹ לְגִילְךָ הִגַּעְתִּי, וְאוּלָם
עוֹד חַי סְבִיבִי הַקַּיִץ וְבִנְחִירַי עוֹד רֵיחַ יָם;
עַכְשָׁו כְּאִישׁ צָעִיר אַתָּה
וּלְצִדִּי פּוֹסֵעַ,
שׁוֹאֵל בַּעֲצָתִי וַאֲנִי מֵשִׁיב לְךָ כְּאָח בּוֹגֵר,
– אַךְ גַּם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹלֵךְ וּמִתְאַפְלֵל
וּצְבָא־רוּחוֹת מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה בּוֹקֵעַ;
כִּבְדֵי־תְנוּעָה, נוֹשְׂאִים דְּיוֹקַן אָבוֹת־מִקֶּדֶם,
עִתִּים בְּגוֹן הַחֶסֶד הַבָּהִיר, עִתִּים בְּאֹדֶם דִּין,
וּבֵינֵיהֶם – אַתָּה, וּבֵינֵיהֶם – אֲנִי
כְּזַאֲטוּט לְבֶן־שֵׂעָר הַשָּׂם רֹאשׁוֹ עַל שְׁתֵּי בִּרְכֶּיךָ.
בקרבת בית־המגורים הפינתי
מאתאיתמר יעוז־קסט
אֵין לִי עוֹד צֹרֶךְ
בַּהֲגַנַּת מַרְאוֹת הַיַּלְדוּת עָלַי:
בְּנוֹף נְהָרוֹת רְחוֹקִים
הַמְעַרְבְּלִים אֶת צִבְעֵי הַיָּרֹק וְהַחוּם
וּמְגַלְגְּלִים עֲלֵי אֲקַצְיָה, וֶרֶד וּפִרְחֵי פַּסְחָא
לְעֵבֶר שְׁתֵּי עֵינַי הַעֲצוּמוֹת:
כִּי הָרוּחַ קַלַּת־הָרַגְלַיִם מַקִּישָׁה כָּאן עַל הַתְּרִיסִים
בְּבוֹאָהּ מִן הַיַּרְקוֹן
וּבְשֵׂאתָהּ נִיחוֹחוֹת מִקִּרְבַת בֵּית־הַמְּגוּרִים הַפִּנָּתִי
בּוֹ עוֹבְרִים עָלַי חַיַּי
בֵּין סְפָרִים הַמְהַבְהֲבִים לְעֵת לַיְלָה, לְאוֹר הַנֵּאוֹן,
כְּדֵי לְהַתְווֹת לִי דֶרֶךְ אֶל הַשִֹּמְחָה,
אַף כִּי הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ זוֹכֵר
אֶת מִשּׁוּשׁ יְדֵי הָרוֹפְאִים בִּי
בֵּין כָּתְלֵי בֵּית־הַחוֹלִים, עִם צִנַּת חֲלוֹמוֹת הַנַּרְקוֹזָה
אֲשֶׁר טִלְטְלוּ אֶת רֹאשִׁי הַהוֹזֶה לִמְחוֹזוֹת חוּץ־אַרְצִיִּים;
וְאוּלָם, אֵין לִי עוֹד צֹרֶךְ בַּהֲגַנַּת הַיַּלְדוּת עָלַי,
כָּאן, בְּמֶרְחַק צְעָדִים מִסְפָּר
מִן הַיַּרְקוֹן הַזּוֹרֵם לְמַרְגְּלוֹת בֵּיתֵנוּ שֶׁעַל הַחוֹף
וּמֵאַחֲרֵי גַבּוֹ שֶׁל דַּיָּג הַמַּשְׁלִיךְ אֶת חַכָּתוֹ
לְתוֹךְ הַדּוּמִיָּה הַמּוּפֶרֶת מִדֵּי פַּעַם בְּמַשַּׁק כַּנְפֵי הַשַּׁלְדָּגִים
וּבְפִטְפּוּט עַנְפֵי הָאֹרֶן וְהָאֶקָלִיפְּטוּס הַגּוֹהֲרִים עַל סַפְסַל־הָעֵץ,
לְעֵת כִּי בְּקַו הָאֹפֶק כְּבָר דּוֹלְקִים הָאוֹרוֹת מִסָּבִיב לַאֲרֻבַּת הָרִידִינְג
כְּנִצְנוּץ טַבָּעוֹת עַל אֶצְבָּעָהּ שֶׁל אִשָּׁה עֲנָקִית הָעוֹלָה מִן הַיָּם;
וְאָנוּ יוֹשְׁבִים עַל סַפְסָל, בְּלִי לִגְרֹעַ עֵינַיִם
מִן הָאִישׁ הַיּוֹרֵד מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה
אֶל זֶרֶם־הַמַּיִם הַמִּתְאַפְלֵל
וְחוֹמֵק אֶל מִחוּץ לְעוֹלָמֵנוּ, בְּעוֹד נוֹף נִבְלָע בְּנוֹף
וְהַזְּמַן עוֹצֵר לְהֶרֶף־עַיִן וּמְעַרְבֵּב עָבָר וְהֹוֶה; –
אַךְ אֵין לִי עוֹד צֹרֶךְ בַּהֲגַנַּת מַרְאוֹת הַיַּלְדוּת עָלַי:
בְּהִשְׁתַקְּפוּת נוֹף נְהָרוֹת מִתְפָּרֵעַ
וּבַגַּן רְחַב־הַיָּדַיִם
הַזּוֹקֵף אֶת פְּרָחָיו אֶל־מוּל הָרָקִיעַ
– לְעֵת כִּי גּוּפִי נִשְׁעָן אֶל גּוּפֵךְ
וְהוּא שָׂשׂ לִמְנוֹת לְצִדֵּךְ אֶת כָּל יְמֵי־הַחֶסֶד
הָרוֹחֲשִׁים בְּאוֹרוֹ הַלָּבָן שֶׁל הַבַּיִת.
לאורך השביל
מאתאיתמר יעוז־קסט
בְּלֶכְתִּי עַל־פְּנֵי הַשְּׁבִיל,
עִם הִדָּלֵק הַפָּנָסִים הָרִאשׁוֹנִים
לְאָרְכּוֹ,
בְּעוֹד שֻׁלְחֲנוֹת־הָעֵץ שֶׁבַּחֹרֶשׁ הַקָּטָן
לוֹבְשִׁים לְאַט־לְאַט אֶת צוּרָתָם שֶׁל בַּעֲלֵי־חַיִּים
הַמְּגִיחִים בְּבוֹא הַלַיְלָה –
שָׁמַעְתִּי קוֹל צִפּוֹר בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ הַיּוֹרֵד
וְהִיא עוֹמֶדֶת מוּלִי
וּמַבִּיטָה בִּי אֲרֻכּוֹת,
נִדְמֶה, יוֹדַעַת עָלַי דְבַר־מָה
הַצָּפוּן בְּחֵיק הֶעָתִיד,
וּכְאִלּוּ מְבִינָה
כִּי אֲנִי מְמַלְמֵל אֶת רֵאשִׁיתוֹ שֶׁל שִׁיר
עַל־אוֹדוֹת גֶּבֶר וְאִשָּׁה שֶׁמְּהַלְּכִים הָיוּ לְפָנִים
לְאֹרֶךְ הַשְׁבִיל הַמְרֻצָּף הַזֶּה
בְּהוֹבִילוֹ מִחוֹף הַיַּרְקוֹן
אֶל הַבַּיִת הַפִּנָּתִי;
אֵין הֵם צְעִירִים עוֹד,
אַךְ עִגּוּל־אוֹר דַּק
שֶׁל כָּל שְׁנוֹת־הַיַּחַד
מְרַצֵּד סְבִיבָם,
גֶּבֶר וְאִשָּׁה לְמוּל הַחֲשֵׁכָה – כִּשְׁנֵי כֵּלִים שְלוּבִים
הַמְשׂוֹחֲחִים בֵּינֵיהֶם בִּשְׂפַת־גּוּף אַחַת,
וְעוֹד הֵם מוֹסִיפִים לָלֶכֶת בְּכִוּוּן הַבַּיִת הַפִּנָּתִי
לְעֵת כִּי תְשׁוּקַת־הַשֵּׁנָה כְּבָר תּוֹקֶפֶת אֶת הַנּוֹף כֻּלּוֹ,
נִרְדֶּמֶת גַּם הַצִּפּוֹר בְּהִתְמַזְּגָהּ עִם הַלַּיְלָה
וְהַשְּׁבִיל
מִתְנַצְנֵץ לְרֶגַע וְנִמְחָק בָּאֲוִיר הַלַּח.
2001
מסמך (שירים שנכתבו בימי הילדות – במחנות־ריכוז ובסמוך לשיחרור)
מאתאיתמר יעוז־קסט
מסמך [הקדמה לשירי ילדות מתקופת המחנות]
מאתאיתמר יעוז־קסט
— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —— — — — — —
זכרתי כל השנים, כי אמי שומרת בין חפציה – מחברת אשר כתבתי בה את שירי הילדות הראשונים שלי, בגיל תשע או עשר, בשפה ההונגרית. שירים ראשונים אלה נכתבו במחנה ברגן־בלזן וביניהם כעין “פואמה” המתארת את מעשה הגירוש, ולאחר מכן את השיחרור מידי הגרמנים. כמובן, מזווית־ראייתו של ילד. אמי שמרה על המחברת מכל מישמר, אולם אני חשתי רתיעה גדולה מפניה. קטע מתוך שירי המחברת היא שלחה לאחד העיתונים בהונגריה, זמן קצר אחרי המלחמה ותוך פירוט הנסיבות שבהן נכתבו הטקסטים. ואמנם שיר אחד התפרסם בעיתון תחת הכותרת “הילד מול המוות”, כשהשיר משמש לעורך הספרותי עילה לכתיבת מאמר פוליטי אנטי־פאשיסטי, ברוח הימים ההם (שנת 1946).
העובדה שהשיר ראה־אור, לא שינתה את יחסי למחברת, אשר סימלה עבורי את השואה כולה, ורגש־הדחייה אפילו התעצם בתוכי.
המחברת נגנזה שוב אצל אמי למשך עשרות שנים. לאחר פטירתה (ב־1982) היא עברה, עִם חפצים נוספים, לידיה של אחותי. מקץ זמן לקחתי את המחברת, ומתוף דַחַף פנימי התחלתי לתרגם לעברית קטעים בודדים מתוכה, בתור חומר תיעודי. בין הקטעים שתירגמתי נמצא גם הטקסט שכללתי בספרי “לשון הנהר, לשון הים” (מבחר, 1983). עם זאת, חשתי כי בגלל המשמעות התיעודית אני חייב לתרגם שירי ילדות אלה בשלֵמוּתם, על־אף הקשיים הכרוכים בכך.
ברור, כי אינני רואה בשירים אלה, מתקופת הילדות במחנות – מעשה־אמנות, אלא חומר בעל ערך דוקומנטארי, בדומה לטקסטים של ילדים, שנכתבו על רקע דומה.
.jpg)
מסמך (שירים שנכתבו בימי הילדות – במחנות־ריכוז ובסמוך לשחרור)
מאתאיתמר יעוז־קסט
רעב
אֹכַל, לֹא אֹכַל?
הַגִּידוּ, מָה אֹכַל?
מָה אֶשְׁתֶּה, בְּנֵי־אָדָם?
מֵי־רֶפֶשׁ, עִם דָּם?
אֶת הָאָרֶץ – אֶשְׂרֹף,
אֲקַלֵּל אֶת הַשָּׁמַיִם,
וַחֲלוֹמִי הַגָּדוֹל:
לְקַבֵּל אֲרוּחַת־צָהֳרַיִם.
(חורף 1944, במחנה ברגן־בלזן.)
המסע
/קטע: הכניסה למחנה/
כָּכָה הִתְנוֹעַעְנוּ צַעַד אַחַר צַעַד,
מַסְתִּירִים בְּיָדֵינוּ אֶת הַמַּרְאֶה מַטִּיל־הַפַּחַד,
בְּעוֹד הַמֵּתִים מִסָּבִיב נוֹפְלִים, עַד אֵימָה, כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם
וְהָאֲדָמָה הַטְּמֵאָה מִתַחְתֵיהֶם – לָהֵם בּוֹר־קֵבֶר,
לְכָל רֹחַב הָעַיִן רַק יַעַר, וְגָבוֹהַ־גָבוֹהַ
גּוּשׁ־עֲנָנִים עוֹמֵד לְלֹא־נוֹעַ,
וַאֲוִיר שֶׁהוּא עָשָׁן, וַעֲרָפֶל הַיוֹרֵד בְּלִי הֶרֶף,
בְּעוֹד קִירוֹת הַצְרִיפִים מִתְכַּסִים פִּרְחֵי־קֶרַח,
כָּאן הַנּוֹף כֹּה קוֹדֵר, כֹּה שׁוֹמֵם מִשְׂתָּרֵעַ,
קוֹדֵר־שׁוֹמֵם הַכֹּל, רַק הַמָוֶת עוֹד גוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ.
ברגן־בלזן / הילֶרסלֵבֶּן, 1944–1945
המוות עבר פה
רוּחַ־סְעָרָה, הַגֶּשֶׁם מַקִּישׁ,
בִּקְצֵה הַמִּטָּה אֲנִי יוֹשֵׁב בְּשֶׁקֶט
וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמָּוֶת:
מִבַּעַד לְחַלּוֹן הַצְּרִיף
רוֹצֶה אֵלַי לָגֶשֶׁת.
יָדָיו – עֲצָמוֹת,
מַרְאֵה פָּנָיו – אוֹר,
וְהִלָּה אֶת רֹאשׁוֹ עוֹטֶרֶת,
עַכְשָׁו הוּא כָּאן, וְאוֹתִי הוּא רוֹצֶה
לְעַצְמוֹ לִשְׁמֹר.
אֲנִי מַבִּיט בְּעֵינָיו
בְּלִי פַּחַד
וּבְלִי לְהֵרָתַע,
כָּל שְׁרִיר בְּפָנַי לֹא זָע.
אַךְ הִנֵּה חָלַף לוֹ לְפֶתַע־פִּתְאֹם,
וְרַק אֲנִי הַיּוֹדֵעַ עוֹד
כִּי בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה
פָּרַשׂ כְּנָפַיִם,
וַאֲנִי בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה הִתְיַצַבְתִּי מוּלוֹ דֹם
וַאֲנִי הִבַּטְתִּי לוֹ בָּעֵינַיִם.
(נכתב חודשים אחדים לאחר השיחרור, בסוף קיץ 1945, במחנה הפליטים הִילֶרְסְלֶבֶּן שבגרמניה.)
לפריט זה טרם הוצעו תגיות
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.