"אדם שזכה לבן בעולם

צריך הוא להמשיך עפר על עיניו כשנקבר,

וזה כבודו, להראות שהעולם נסתם ממנו,

והוא יורש את העולם במקומו"

(משנת הזהר, ה“א רכו ע”א)

בְּעֹמֶק הַבַּיִת תְּנוּמַת הַמֵּת,

עַד פְּסִיעוֹת שֶׁל רַעְיָה

תַּחְרֵדְנָה

רוּחוֹת שׁוֹמְרֵי הַזֶּרַע

בַּסַּף,

וְתָסֵבְנָה עֵינֵי הַמֵּקִיץ מְחוֹגֵי אַהֲבָה אֲחוֹרַנִּית.

בְּסֵתֶר הַדֶּלֶת הִרְחִישׁ הָעוֹף אֶרֶךְ־הַכְּנָפַיִם

וּשְׁתֵּי נְקֻדּוֹת שֶׁל פַּחַד הִתְבַּהֲקוּ מִן הַחֲשֵׁכָה.

אָבִי הַגּוֹסֵס שִׁטַּח זְרוֹעוֹתָיו עַל גַּפֵּי הַצִּפּוֹר עֲרֻמַּת

הַצַּוָּאר

וְאָסַף רַגְלָיו בְּמִתּוּחַ.

כְּבָר אוֹר חִוַּרְיָן פִּרְפֵּר בְּקִרְבַת לַיְלָה

עִם צַעֲקוֹת אִשָּׁה אֲבִיבִית־עֵינַיִם.

וְלִחֲשָׁה הָאִשָּׁה: “דָּמִי! דָּמִי!”

בִּרְאוֹתָהּ אֶת הַפַּחַד מֵנִיעַ כְּנָפַיִם בְּסֵתֶר הַדֶּלֶת.

נִטָּה הָאוֹר וְהִגְּבִּיהַּ,

וְעָמְדוּ עוֹף וְרוֹכְבוֹ מוּל הָאִשָּׁה אֲבִיבִית־הָעֵינַיִם

הַקַּשּׁוּבָה לִכְאֵבָהּ הַמִּתְהַוֶּה.

יָרַד אָבִי הַגּוֹסֵס מִן הָעוֹף

וּבְדוּמִיָּה וּבְפֶה סָדוּק עַד עֲוִית

נָשַׁף לְעֵבֶר גּוּפָהּ הַפָּעוּר שֶׁל הָאִשָּׁה.

וּבַת צָעֲקָה עִם בֹּקֶר בְּכֵפֶל חַיִּים.

הַמַּיִם בַּכַּד נִכְלָאִים כַּפַּחַד בְּגוּפִי,

הוּא נִתָּז עַד קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת

וַאֲנִי יָרֵא בְּעֵינֵי בִּתִּי לָגַעַת.

בָּעֶרֶב – אֲנִי מַבִּיט שָׁבוּי בְּחַלּוֹנוֹת

הַבַּיִת,

יָרֵא שֶׁמָּא יִפְעֲרוּ לוֹעָם וְיָגִיחוּ מֵי הָאֲפֵלָה.

הֵן כָּךְ נוֹתַרְתִּי לְבַד, בֵּין זְרוֹעוֹת נָהָר בּוֹהֲקוֹת,

עַל אִי מוּצָף עֶרֶב,

וּלְרַגְלַי מַקֵּל אָבִי בּוֹ נִמְנֵם יוֹם הַמָּחֳרָת וּפַחְדּוֹ,

עַד קָם וְנָגַע בִּי: הָסֵר הַחִבּוּק וָצֵא

בְּלִי הַבֵּט לְאָחוֹר, כִּי הַבַּיִת יִשְׁקַע אֶל שְׁתִיקַת הַנָּהָר.

* * *

עַל כֵּן אֶשָּׂא בֵּין דָּפְנוֹת גּוּפִי אֶת הַפַּחַד הַזֶּה,

וּבְשֶׁלּוֹ כּוֹתְבוֹת אֶצְבְּעוֹתַי וְנִרְתָּעוֹת מִגַּעַת

בְּעֵינֵי בִּתִּי הַנִּפְקָחוֹת מִמֶּנִּי.

יַלְדָּה בְּמִשְׂחָקָהּ

בֵּין פְּרָחִים

לְרַגְלֵי אִישׁ שֵׂיבָה,

אַךְ אוֹתוֹ לֹא תַכִּיר

כִּי אֶל הַשָּׁמַיִם הֵסֵב פָּנָיו;

צְמִיחַת יָדוֹ נוֹגַעַת בְּפִיהָ

וּבְצֶבַע הַפְּרָחִים – צְעָקָה.

צִפּוֹר פָּרְחָה מִגּוּפֵךְ,

מַרְטִיטָה עַל כְּתֵפִי בְּאֶצְבָּעוֹת שֶׁל יַלְדָּה

אֶת הָאִילָן לָדַעַת.

פֶּרַח מֵאִיר אֶת הַחֶדֶר,

יָד רוֹחֶפֶת בָּאֲוִיר

וְעַל עֵינֵי יַלְדָּה בֹּקֶר.

הַשְׁכֵּם

נִבְרָא הָאִילָן

בְּקַנֵּן הַמִּלָּה

עַל שְׂפָתֶיהָ;

הַקּוֹל שֶׁיָּצָא

מֵרֹֹאשׁ הָאִילָן

הָיָה לְצִפּוֹר

בְּנָקְבָהּ לוֹ

שֵׁם;

וְהָיְתָה הָרוּחַ מְרַחֶפֶת

– עוֹדָהּ אַלְמוֹנִית –

בֵּין טוֹב וָרָע.

אַרְבַּע עֵינַיִם

אַתְּ וַאַנִי

שׁוֹמְרִים

אֶת הוּלֶדֶת הָאוֹר

בְּחֶדֶר

מּשֻׁלַּשׁ נּשִׁימוֹת

אֶת הוּלֶדֶת הַצֵּל

בְּחֶדֶר

פִּתְחוֹ אֶל הַחוּץ

וְיָשֵׁן

בִּזְרוֹעוֹת שֶׁל סוּפָה.

בֹּהַק

הַשֶּׁקֶט

בִּמְקוֹם סְתָיו,

וְהָעוֹלָם

בְּגֹדֶל עֵינַי

וּבְמַעְגָּלָן;

בְּאִוְשַׁת הָאוֹר – רַעְיָה, יַלְדָּה – בְּנִיעַ שֶׁל פֶּרַח.

בְּאֵלֶם

כְּהִצָּמֵד הַצֵּל

לָאֶצְבָּעוֹת

שׁוֹהָה בְּתוֹךְ חַיַּי

לָמוּשׁ

אֶת בְּקִיעַת הַפְּרִי

לִפְנוֹת סְתָיו

כִּדְמוּתִי.

בִּקְרֹב קַו הַמַּשְׁוֶה רוֹשְׁמָה יָדִי בָּבוּאוֹת שֶׁבַּמַּיִם:

אִי שֶׁחָלַף עַל עֵינַי,

בַּיִת וּבוֹ

עוֹמְדִים הָעֵצִים בְּזָהָב

כִּבְיוֹם סְתָיו רִאשׁוֹן לְחַיַּי.

אָב אִלֵּם

רוֹאֶה בֶּעָבִים,

גּוּפוֹ הוֹלֵךְ

דְּבַשׁ וְרִמָּה.

אַחַר בָּאוּ שְׁחָפִים

מַלְבִּינֵי צַעַר

וְצִפּוֹר אִמִּי יָרְדָה

עַל כַּפִּי.

פַּעַם עָלְתָה גַם הַקֶּשֶׁת מִקְּצֵה הַסְּפִינָה עַד קִצָּהּ,

וְעֵינֵי שָׁקֵד לָהּ.

אָכֵן יָדַעְתִּי

כִּי יָבוֹא אֵלַי

יוֹמִי כְּעוֹף הַמְרַטֵּט

עֲלֵי הַשִּׁלְהָבִית,

נִגְרָע וּמִתְמַלֵּא

עִם הַיָּרֵחַ,

נִגְרָע וּמִתְמַלֵּא

בִּדְיוֹקְנָאוֹת־אֱנוֹשׁ:

אָב, אֵם

רַעְיָה וּבַת:

עַל סַף שְׁנוֹתַי

הַמִּתְעַגְּלוֹת כְּקַו רָקִיעַ,

עַל סַף שְׁנוֹתַי

הַמִּשְׁתַּהוֹת בְּחֶסֶד

נצוד מְנֻמְנְמֵי אוֹר־צֵל.

אוֹר בַּמִּרְפֶּסֶת נָצוֹד, שֶׁל שְׁקִיעָה מֻכְרָכָה,

וּלְרֶגַע

אָץ הַזָּהֹב לְבֵיתְךָ. טוֹב וָרָע שְׁלוּבֵי זְרוֹעַ

עַל שֻׁלְחָנְךָ יִקְנוּ שֶׁבֶת לִגְמֹעַ מִכּוֹס מְהַבְהֶבֶת

זֵכֶר יוֹמְךָ. צֵל רוֹחֵשׁ בֵּין חַבְלֵי הַכְּבִיסָה וְצוֹמֵחַ

גּוּף שַלְוָתְךָ מִיּוֹנָה שֶׁיָּרְדָה.

לְשׁוֹן יֶלֶד

זָעָה בְּפִיךָ: לִישֹׁן?! – וְהֹלֶם לִבּוֹ שֶׁל הַשֶּׁקֶט

בְּקֶצֶב רִטּוּט הָעֵינַיִם עַד חֹשֶׁךְ יָנִיעַ הַבַּיִת.

עֵצִים לוֹהֲטִים מִבַּעַד לְעֵירֹם זְכוּכִית.

הִבְהוּב שֶׁל רֶגַע –

מֵעֵבֶר לַשֶּׁמֶשׁ

שָׁרָה צִפּוֹר

וְנוֹשְׁרָה אֶל הַשֶּׁקֶט.

לֵאֶה תִשְׁלַח יָד

אֶל כּוֹס,

דּוֹלֶה צְלָלִים מֵאֶשְׁתָּקֵד.

חַלּוֹנִי מַתִּיז

עִם הֵעָלוֹת אוֹר הַבֹּקֶר

אֶת רֹאשׁ הָאִילָן,

אַךְ שָׁב מִדֵּי יוֹם לָמוּת עַל מְקוֹמוֹ – מוֹפֵת

לְעֵינַי הַשּׁוֹטְטוֹת מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן.

בְּלֵאוּת מֵהִתּוּךְ הַבֹּקֶר

הַתָּלוּי כְּפַעֲמוֹן צִבְעוֹנִי

עַל סַף הַבַּיִת

לְמוּחָשׁ שֶׁל צְלִיל

נָחוֹת

עַל כַּפּוֹת יָדֶיךָ:

עֶשֶׂר שְׂכִירוֹת יוֹם –

וצִלָּן עַל הַשֻּׁלְחָן

מְנַעְנֵעַ

בְּרֹגַע נְשִׁימַת הָעֶרֶב

מְקוֹר הַכֹּחַ שֶׁמִּחוּץ לִפְרִיכוּת הַגּוּף.