שער חמישי: מקום בספרות

מאת

נורית גוברין

שער שישי: עיתונאים וכתבי עת

מאת

נורית גוברין

---

'המעורר': חבורה של בודדים

מאת

נורית גוברין

א. המיתוס

כתב העת ‘המעורר’ הוא אחת הדוגמאות הבולטות לפער בין המציאות לבין המיתוס. המציאות, כפי שנראתה ב“זמן אמת”, בייחוד מעיניו של העורך, הייתה של חוסר הצלחה ולמעשה הרגשת כישלון. ואילו ההערכה, כבר ב“זמן אמת” ובייחוד ממרחק השנים, הייתה של “מפעל מיתולוגי”, של כתב עת חשוב במיוחד, שהשפיע רבות על הסופרים, הספרות והדור, והטביע את חותמו בדורו ולדורות.

כבר באותן שנים חשו המשתתפים שלפניהם מאורע ספרותי חשוב, חד־פעמי, המשנה את חייהם ואת החיים הספרותיים בכלל. יעקב פיכמן כתב: “הוא נסך רוח שיכרון עלינו שהדליק בנו את אש הטירוף”; דוד שמעוני כתב: “החוברות הצנומות מזהירות בזוהר מיוחד ומקרינות מתוכן אור לא נראה לעין”.¹

מאז ועד היום ממשיכים לומר “‘המעורר’ המיתולוגי”, כניסוח שבשגרה, ומעלים על נס את עצם הופעתו ואת חשיבותו. גם מיתוס ברנר שהחל בלונדון, כבר בחייו, והתגבר לאחר הירצחו, קשור ב’המעורר‘. הוא נוצר בשעה שברנר היה גם העורך, גם הסופר המשתתף, גם הסַדָּר, גם הכורך, ובעיקר גם מי שנשא על גבו, בפועל ממש, בשק, את חוברות ‘המעורר’, בדרך לדואר, לשלוח אותן לחותמים ברחבי העולם. הוא נתפס כהסופר בה“א הידיעה, כמי שנושא על גבו, פשוטו כמשמעו, את מעמסת הספרות העברית בפרט, ולמעשה את האחריות לגורלו של עם ישראל בכלל. דמותו הכפופה תחת משא החוברות תוארה כ”עבד ה’" המשיחי בספר ישעיה, שנאמר עליו: “אָכֵן חֳלִָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם” (נג 4).²

המוטו המפורסם של ‘המעורר’, המצוטט על ידי רבים מאוד, החל להתפרסם רק מן השנה השנייה, בראש כל חוברת:

ברנר, שטרח כל כך על איפוק הפתוס ביצירתו, ששכלל את מנגנוני איפוק הפתוס בסיפוריו וששלל את יצירותיהם של אחרים בשל עודף פתוס ומליצה, מתגלה ב’המעורר' בפניותיו הישירות “אל הקוראים” ובמוטו של כתב העת כבעל פתוס עצום, אלא שזהו פתוס שאינו מילים ריקות ומליצות, אלא אמיתי וכובש את הלבבות, דווקא בשל עודף “סנטימנטליות” זו.

ב. עובדות על ‘המעורר’

על ‘המעורר’ נכתב לא מעט. דברים אלה שהם בבחינת סיכום נאמרו ונכתבו במלאת מאה שנה להפסקת הופעתו.

‘המעורר’ הופיע בלונדון בעריכת יוסף חיים ברנר במשך שנתיים: שנה ראשונה, החל בינואר 1906 עד דצמבר 1906, י“ב קונטרסים; שנה שנייה, החל בינואר 1907, עד אוגוסט–ספטמבר 1907, שאז יצאה חוברת כפולה: ח–ט, מלוּוה בהודעה מאת המו”ל:

מן הראוי לשים לב למספרם המועט של החותמים (“עשרות”), לסיבה, מחסור בחומר ספרותי, לפי עדותו של העורך, וכן לַזמן הקצר, פחות משנתיים, שבו הופיע ‘המעורר’. ברנר לא היה מרוצה מן החומר הספרותי שנשלח אליו ושנאלץ לפרסם, וחש שהוא מוציא לאור כתב עת שלבו אינו שלם עמו.

יש לשער כי היו סיבות נוספות להפסקתו: חוסר אמצעים, עייפותו של ברנר, מצבי רוחו, מחלותיו, קוצר רוחו (נמאס לו), התחדשות ‘השילוח’ וייסוד ‘העומר’ בארץ ישראל, שנאתו ללונדון ורצונו לנסוע ממנה, ייאוש מן הספרות, הסופרים, עם ישראל, ארץ ישראל, החיים. היקף כל חוברת: שלושים וארבעה עמודים בכרך הראשון, ארבעים ושישה עמודים בערך בכרך השני. למעשה, שני גליונות דפוס (גיליון דפוס מחזיק שישה עשר עמודים) כשמנצלים גם את דפי הכריכה, הקִדמית והאחורית, למודעות ולהתכתבות עם הקוראים. ב’המעורר' משמשים שני מונחים לסירוגין: חוברת וקונטרס.

ג. חבורת ‘המעורר’

כחמישים כותבים השתתפו ב’המעורר‘, מהם השתתפות חד־פעמית, מהם השתתפות חוזרת ואף מתמידה. בראשם – ברנר בשמות עט שונים. משתתפים אלה שלחו את פרי עטם מכל רחבי העולם היהודי: ממזרח אירופה וממערבה, מארץ־ישראל ומארצות הברית. ‘המעורר’ שימש כמקום הכינוס והריכוז של חבורת הסופרים העברים, “הבודדים”, המפוזרים בכל העולם, כל יחיד במקומו. דווקא בלונדון מספר הסופרים העברים היה זעיר, ועוד יותר היה מועט מספר הקוראים והחותמים, בלונדון במיוחד אבל גם במרחב היהודי־עברי. בין המשתתפים הידועים וכאלה שהיו בראשית דרכם והתפרסמו במרוצת השנים: אשר ביילין, דבורה בארון, מ.י. ברדיצ’בסקי, מאיר וילקנסקי ואחיו יצחק וילקנסקי, צבי זבולון ויינברג, יעקב כַּהן, פ. לחובר, יעקב פיכמן, דוד פרישמן, ר’ בנימין (יהושע רדלר פלדמן), יצחק קצנלסון, יוסף קלוזנר, הלל צייטלין, יעקב שטיינברג, ג. שופמן, זלמן שניאור ודוד שמעוני. הייתה בהם סופרת־אשה אחת בלבד: דבורה בארון.

מבין עשרים שמות אלה שנזכרו לעיל, חלקם היו מפורסמים כבר באותן שנים, אחדים היו ידועים בשעתם ונשכחו, ואחרים גם אז היו ידועים פחות. מקצתם היו כבר אז בבחינת אורחים מזדמנים.

לא מעטים מהם היו בני הדור הצעיר, סופרי ראשית המאה העשרים. הם מצאו ב’המעורר' לא רק במה אלא גם בית. הם ראו את עצמם כסופרים אחים, כ“חבורת ‘המעורר’”. חלקם כלל לא הכירו זה את זה פנים אל פנים אלא באמצעות יצירתם. הם נפגשו פגישה ספרותית מעל דפיו של כתב העת. בזכות ‘המעורר’ ועורכו נעשו כותביו חבורה. כל אחד מהם ישב במקום אחר, יחיד ובודד, וחש שהוא כותב לסופרים־אחים. יצירותיהם כוונו לקוראים־אחים, קרובים להרגשת עולם משותפת. מי שדבריו נמצאו ראויים להתפרסם מעל דפי ‘המעורר’, אוּמץ אל החבורה ונעשה חלק ממשפחת סופרי ‘המעורר’ ומאנשי חוג ברנר.

קבוצה זו של קוראי ספרות עברית, על סופריה, שוחריה ותומכיה, חשובה ואיכותית ככל שהייתה, קטנה הייתה ודלה מכדי שתוכל להחזיק כתב עת עברי ספרותי לאורך זמן. הייתה זו קבוצה נבחרת, מובילה ומשפיעה, אבל ענייה באמצעים וזעירה במספרהּ. משלא נמצאו לו תומכים בעלי הון, ממילא היה סופו של כתב עת זה, שלא יכול לבסס את עצמו על חותמיו וקוניו, ידוע מראש.

בולטת בייחוד היעדרותו של ביאליק מחוברות ‘המעורר’. מסכת יחסים סבוכה ומורכבת זו שבינו לבין ברנר זכתה למחקרים מפורטים, בין השאר בספרו של חיים באר ‘גם אהבתם גם שנאתם׳. ברנר לא סלח לביאליק על מאמר ביקורתו “טעות נעימה”, כשכתב: “ברנר האהוב כל כך הכותב סיפורים בסגנון מרושל כל כך”. זהו ניסוח המעיד על אי־ההבנה היסודית של ביאליק לגבי יצירתו של ברנר. וזהו רק קצה הקרחון. אמנם במודעה של "’המעורר' לשנת 1907“, שפורסמה בקונטרס יא (נובמבר 1905, 37), נזכר שמו של ביאליק בתוך רשימת אלה ש”הבטיחו להשתתף", אבל כאמור, ההבטחה לא קוּיְמה.

מן הראוי להעיר, כי כשסופרים־אחים אלה נפגשו ואף חיו זה במחיצתו של זה זמן מסוים, דווקא אז התקלקלו היחסים האישיים ביניהם והם לא הצליחו לחיות יחד בשלום. כך קרה לגנסין, שבא ללונדון להיות במחיצתו של ברנר, וכך קרה לשופמן, כאשר ברנר בא ללבוב לחיות במחיצתו. היה קל יותר להתגעגע, ולהיות מרוחקים מבחינה גיאוגרפית, מאשר להיות קרובים במקום ולחיות באותו מקום.

ד. בתוך הבועה הלונדונית

‘המעורר’ היה כתב עת ללא סביבה. כתב עת המנותק מן הזמן והמקום שבו הופיע. בה־בשעה היה מחובר לזמן ולמקומות היהודיים העבריים.

ברנר, ששנא את לונדון בכל לבו,³ לא הזכיר אותה ב’המעורר‘, שהיה בבחינת “אִי” בלונדון ללא כל קשר אליה, אם משום שלא רצה להכניסה ל’המעורר’ היקר לו מאוד, שלא “תטמא” אותו, ואם משום, כדבריו בתשובתו לא.ל. ביסקא,⁴ שלא קיבל חומר נאות בנושא. הכותב הֵעיר על ניתוק זה מן המקום שבו יוצא כתב העת בשני מכתביו למערכת. את הראשון פרסם ברנר ללא תגובה, ועל השני הגיב.⁵

ב“מכתבו” הראשון (‘המעורר’, שנה ראשונה, קונטרס ה, מאי 1906, 34, במדור “קוריספונדינציה”) תמה הכותב (מ“עדינבורג”): “מדוע יצא ‘המעורר’ לאור רק בלונדון? לפי תֹכנו היה יכול לצאת לאור באיזה מדינה שתהיה, כי אין עליו חותם צורה ורוח מיוחדים של מדינה מיוחדת. אם ‘המעורר’ בא להוליד, לברוא איזה דבר חדש שאליו ישאפו, יתגעגעו וישתוקקו יחידי סגולה, עכ”פ [על כל פנים] אין להם להעלים עין מן העבר וההוה, ועאכו“כ [ועל אחת כמה וכמה] מחיי היהודים באנגליה, אשר בה יופיע, ומדוע אין בו כל השקפה על החיים האלה? חושב אני, וכמדומה לי בצדק, כי חיי היהודים באנגליה כדאים והגונים הם, אם לא מצד תכנם המלא והעשיר, לכל הפחות מצד ריקניותם הנוראה להשקיף עליהם הכרה שלמה וברורה, למען דעת כי לא זה דרך החיים”.

לאחר שהעורך לא הגיב על תמיהה ביקורתית זו, חזר א.ל. ביסקא על שאלתו זו, ביתר חריפות (קונטרס ט, ספטמבר 1906, 37, במדור “קוריספונדנציה”):

הפעם ענה ברנר בשולי “מכתבו”: “למר א.ל. ביסקא, – הנני נותן מקום למכתביך, מפני שאיני מוצא לנכון לבלי תת את האפשרות לכל טוען להשמיע את טענותיו, אך איני משיב ואיני מעיר עליהם, מפני שאין לי מה להשיב ומה להעיר. ראה: בעצמך אתה אומר במכתבך הראשון ש’העורך נותן בודאי מה שהוא יכול‘. מובן מזה שאלמלי [במובן: אילו] היה מתעורר איזה איש משכיל ובעל הרצאה ספרותית לתת ל’מעורר’ השקפות על חיי היהודים באנגליה – היינו שנינו שמחים על זה, אבל בדליכא [מכיוון שאין] – מה מקום לשאול ‘מדוע’?”.

ה. חופש הביטוי וגבולותיו

אחד העקרונות שהנחו את ברנר בעריכת ‘המעורר’ היה חופש הביטוי. אחת הדוגמאות לכך מצויה בדברים שהובאו לעיל מתשובתו של ברנר לא.ל. ביסקא: “הנני נותן מקום למכתביך, מפני שאיני מוצא לנכון לבלתי תת את האפשרות לכל טוען להשמיע את טענותיו”. אבל בלי ספק, הדוגמה הבולטת ביותר למדיניות זו, שלפיה פרסם דברים שהתנגד לתוכנם ולרוחם בכל לבו הייתה ‘מַשָּׂא עֲרָב’ של שותפו לעריכה ר' בנימין (שנה שנייה, חוברת ז, יולי 1907, 271–273). זהו מניפסט אולטימטיבי של אהבת “העם הערבי” והערבים וקריאה נלהבת לראות בהם אחים ולהושיט להם יד לשלום: “ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך לא תעלים עין ממנו”. זהו המצע לתנועת “ברית שלום”, שעתידה הייתה לקום בשנות השלושים של המאה העשרים בארץ ישראל, מצע המנוגד בתכלית לכל התבטאויותיו של ברנר בנושא הערבים.⁶

בשולי מכתבו לר' בנימין מלונדון מיום 4.11.1906 הביע ברנר את דעתו המפורשת נגד דבריו אלה: “על דבר הערבים לא אמת – שונאינו המה בארץ, ובכלל, כל זה הוא בעיני, סלח לי, דברים בטלים; מאנגליה אין מה ללמוד, ולשוא אתה קושר לה כתרים. אנגליה היא מדינה מקוללת ככל המדינות, עם הרבה אכזריות ועם שנאה נוראה לגרים ועם קהות ורעבון ושנאה וכו' וכו' וכו'”.⁷

על אף מדיניות ליברלית זו של חופש הביטוי, הציב לה ברנר גבולות: לא הכול מותר. גם לחופש הביטוי יש גבולות, הן ב’המעורר' בעריכתו ובייחוד בכל הקשור לביקורת החיים עצמם. בכך שִרטט ברנר את הגבולות בראש ובראשונה לעצמו, בדברי הביקורת המכאיבים והקשים שכתב והשמיע לאורך כל חייו על ההיסטוריה של עם ישראל, על החיים היהודיים בכלל ובארץ ישראל בפרט. יש בדבריו חזרה על הכלל של “נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב” (משלי כז 6) ו“אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב [– – –] יוֹכִיחַ” (משלי ג 12). הקוראים והשומעים בדורו של ברנר וממרחק הזמן קיבלו עליהם את הגבולות שהציב בייחוד בכל הקשור בברנר עצמו וחשו שמה שמותר לברנר, אסור לאחרים; רק ממנו הסכימו לשמוע דברי ביקורת קשים עד מאוד, כי ידעו שיצאו מלב כואב, מרצון אמיתי לתקן, מתוך הרגשת אחריות לעם ושותפות לגורלו.⁸

הגבולות ששרטט ברנר לחופש הביטוי אופייניים להלך מחשבתו ולדרכו המוסרית בחייו ובכתיבתו: הם מחזירים את האדם לעצמו ומחייבים אותו לצלול לתוך נפשו פנימה ולבדוק בתוכו את מניעיו. אין קריטריון חיצוני, אלא פנימי. על האדם עצמו לעשות את חשבון נפשו ורק לאחר שעמד בבחינה עצמית נוקבת הוא יכול להשמיע דברים קשים וכואבים.

את מדיניות הגבולות לחופש הביטוי ניסח ברנר במדור “קוריספונדינציה” (קונטרס יא, נובמבר 1906, 36), בתשובתו “להסופר ד.ב. בל”, כשהסביר לו מדוע לא יפרסם את כתב היד ששלח ל’המעורר‘: "’נסיונותיך' (למה קראת להם גם ‘בחלום ובהקיץ’?) אניקדוטיים הם ביותר בשביל ‘המ.’ [‘המעורר’]". אבל בייחוד הגיב ברנר על טענתו, שבסירובו לפרסמו הוא עובר על האיסור של “חירות הדיבור”: “מה שנוגע ל’חרות הדבור' הנה אמנם נכון אני לתת מקום גם למאמינים בגאולה ועובדים אותה וגם למטילים ספק, למתיאשים או לבלתי מאמינים בשום בניה בכלל, אבל בשום אופן לא למתיחסים בזרות או בקלות ראש ל’אותו הדבר הנקרא ציוניות‘. ‘המ.’ [’המעורר'] כידוע לך, אינה כלי־מבטאה של המחנה הציוני (שלאסוננו כמעט שאינה), אבל בהכרח הוא צריך להביע ומתאמץ להביע, ובכל תוקף, את הכאב הציוני [ההדגשה שלי, נ.ג.]; ומי אשר באיזו מדה זר לו הכאב הלז, הוא לא יבוא אלינו ולא יגש אל הקיר הנטוי, שלפניו אנו, סופרי ‘המעורר’, שופכים את לבותינו”.

תחושת “הכאב הציוני” היא ההיתר לפרסם גם דברי ביקורת קשים וחמורים, הפוגעים כביכול בחברה וביחידים בתוכה. גבולות חופש הביטוי האלה הם אחד הדברים החשובים שלמדתי מברנר. בכל פעם שמתעוררת השאלה עד כמה אפשר להשמיע דברי ביקורת קשים ומכאיבים, לחברה וליחידים בתוכה, בארץ או מחוצה לה, אני חוזרת ומצטטת לעצמי ולאחרים את דבריו אלה של ברנר.⁹

ו. בין ‘המעורר’ לקוראיו

ברנר יצר קשר ישיר עם קוראיו וסופריו, לא רק במכתבים ששלח אליהם באופן פרטי אלא גם בהתכתבות הגלויה שניהל עמם מעל דפי ‘המעורר’. כך יצר שיח הדדי, לא רק בינו לבין נמענו, אלא בינו לכלל קוראיו. הקוראים שותפו בהתכתבות ובלבטי העורך. שיח זה התנהל במדור קבוע שנקרא “קוריספונדינציה”, בעמודי השער הפנימי הראשון והאחרון של החוברות.¹⁰

דרך נוספת להתכתבותו הישירה של ברנר עם קוראיו הייתה באמצעות מדורו “אל הקורא”, אותם “מניפסטים” פתטיים־רגשיים־אישיים שבהם פנה ברנר ישירות אל קוראיו “מנהמת לבו” ושיתף אותם בתחושותיו. מניפסטים אלה, שכונסו ב’כל כתבי ברנר' לצד סיפוריו, מסותיו ומאמריו, עשו ועודם עושים רושם עז, והם חלק מן “הקסם” הברנרי המהלך על הקוראים לאורך הדורות.

חיבורֵי “אל הקורא” אלה היו אחד הגורמים לאיחוד “הקהילה הספרותית”. הם יצרו את ההרגשה של ה“חבורה”, של “האחים־הבודדים” המצטרפים יחדיו ל“משפחה”, משפחת הסופרים העברים. כל סופר במקומו המבודד חש ש“אל הקורא” מכוון אליו אישית והיה גאה להצטרף אל “חבורת הבודדים”.

דוגמאות

הדוגמה הראשונה לקוחה מפֶּתח החוברת הראשונה (ינואר 1906). הדברים כתובים באות מיוחדת, גדולה ומודגשת, ונוקדו כאן, כדי להקל על הקורא לקרוא את הנכתב בכתיב חסר: “רְאֵה, הנה החיים והמוֶת של כלי־מבטא זה בידיךָ הם נתונים. ברצותך – והנה יתרחב, ישׂגשׂג וישׂתרג באיכוּתוֹ ובכמוּתוֹ, וברצותךָ – יבֹּל, יקמל ויתכַּמֵּש והיה כּלא־היה, שליט יחיד הנך!…”. בולטת כאן החשיבות העצומה הניתנת למילה הכתובה, לספרות, ליכולתה לשנות, ולקורא שהוא גם המשתתף/הסופר. הפּנייה היא לקורא, שהוא גם הסופר. וכן: “ומשמע ש’המעורר' יהיה לאי, למצודה בודדה של מספר אנשים עברים; של אלה הרחוקים זה מזה מרחק־יה, ורק דבר אחד מאחדם וּמאגדם – יום מחר”.

הדוגמה השנייה היא הקריאה “על הדרך” בחוברת ו (יוני 1906, 31–33), שבה פנה ברנר פנייה נרגשת אל “הצעירים”. כמה מביטוייו נעשו “נכסי צאן ברזל” ברנריים, עד כדי כך שנלמדו כ“טקסט מקודש” על ידי חבורות “שדמות”.¹¹ זהו מניפסט “הצעירים”, “הבודדים”, “היחידים” ו“המחפשים”. זהו המצע של החיפוש, התעייה, התעוררות המחשבה, מבלי להבטיח תוצאות, שלווה והנאה:

זוהי הקריאה האולטימטיבית ל“גילוי שכינה” חילוני, קריאה נרגשת ופתטית והיוצאת מן הלב, במושגים קבליים מעולם הסוד והמסתורין; קריאה המבקשת לחדור אל עולמו של הצעיר העברי הבודד, התוהה, העומד על פרשת דרכים, ולעודדו.

הדוגמה השלישית היא הקריאה “אל החותמים והקוראים!” בסיום קונטרס יא (נובמבר 1906). לקראת סיום שנתו הראשונה של ‘המעורר’ שיתף ברנר את חותמיו וקוראיו בקשיי המשך הוצאתו לאור של ‘המעורר’, וביקש את “עזרתם הנפשית של אחים ברוח ואחים לאט” (זוהי שגיאת דפוס במקור, הכוונה כמובן ל“אחים לעט”). בהזדמנות זו הסביר את מטרתו של 'המעורר׳:

הדוגמה הרביעית היא אותה התנצלות בפתח החוברת האחרונה (אוגוסט–ספטמבר 1907), שנזכרה קודם לכן. כאמור היא ניתנה באותיות גדולות במיוחד ומודיעה ל“עשרות חותמי ‘המעורר’” על הפסקת הופעתו, “מחֹסר חֹמר ספרותי” ועל זכאותם לקבל את “קבץ כתביו של ג. שופמן”, “במקום הקונטרסים י' וי”א וי“ב, שאין לאל ידי להוציאם”. המשפט החותם הוא עצוב, נרגש ונרגז: “ויקבלו נא אותי ואת התנצלותי בסליחה. נפשי בתקותי, כי לא אוסיף עוד הטרידם. המו”ל".

נושא זה של התכתבות ברנר עם קוראיו ועם משתתפי המעורר' עודו מחכה למחקר מקיף ויסודי.

‘המעורר’, שנפסק בתחושת כישלון של עורכו, זכה ונעשה דוגמת מופת לכתב עת ספרותי משפיע בדורו ולדורות.

סיון תשס"ז, מאי 2007

מקורות

הערה: הספרות על ברנר היא עצומה. הרשימה כאן כוללת מבחר מצומצם של ספרים ומחקרים הקשורים ב’המעורר'.

חיים באר, ‘גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר, עגנון – מערכות יחסים’, עם עובד, תשנ"ב, 1992.

אשר ביילין, ‘ברנר בלונדון’, ‘התקופה’, 1922; 1943. מהדורה חדשה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ו, 2006.

אהוד בן עזר, ‘ברנר והערבים’, אסטרולוג, תשס"א, 2001.

יצחק בקון, ‘ברנר בלונדון: תקופת “המעורר” (1905–1907)’, הוצאת המחלקה ללשון ולספרות עברית של אוניברסיטת בן־גוריון, תש"ן, 1990.

יריב בן אהרון, ‘מסכת: יוסף חיים ברנר, “מִן הַמֵּצַר”’, הוצאת “דרור לנפש” בסיוע הנוער העובד והלומד, תשס"ט, 2008, לרבות פרקים שפִּרסם ברנר ב’המעורר': “דפים”; “אל החותמים והקוראים” וכן “על הדרך”.

נורית גוברין, ‘צריבה: שירת־התמיד לברנר’, משרד הביטחון – ההוצאה לאור ובית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל־אביב, תשנ"ה, 1995, 37–40.

נורית גוברין, “לונדון לא מחכה: לונדון בספרות העברית” בספרי ‘קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה’, כרך ד, כרמל ובית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל־אביב, תשס"ח, 2008, 130–190.

חגית מטרס, “‘המעורר’: כתב־עת ועריכתו”, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ד, 1984. ראו שם ביבליוגרפיה נוספת, בייחוד של הכותבים בני דורו של ברנר.

אניטה שפירא, ‘ברנר: סיפור חיים’, עם עובד, תשס"ח, 2008, 60–135. ועוד שם לפי מפתח השמות.

---

עיתונות בתל־אביב: על שלושה כתבי עת ראשונים

מאת

נורית גוברין

¹

א. ה“תל־אביביוּת” קדמה לתל־אביב

ה“תל־אביביוּת” קדמה לתל־אביב. מוּשָׂג התל־אביביות, תחילתו עם ראשיתה של הקהילה היהודית ביפו בתקופת העלייה הראשונה, והתחזקותו בתקופת העלייה השנייה. הוא קשור ב“מרכז הרוחני” של אחד העם, ששאף להקים בארץ ישראל מרכז רוחני־עברי־לאומי־חילוני. תובאנה כאן שלוש התחלות של העיתונות התל־אביבית מתקופת הראשית, עוד לפני היווסדה. שלושת כתבי העת קשורים באחד העם ובתלמידיו מגשימֵי מדיניות “המרכז הרוחני” שלו, תוך חילוקי דעות לא מעטים עמו.²

מהו עיתון או כתב עת תל־אביבי? האם המקום קובע? האם מקום מושבם של העורך ושל חברי המערכת הוא הקובע את התל־אביביות של העיתון? האם מקומו של בית הדפוס הוא הקובע? האם עיתון או כתב עת המודפס ויוצא לאור בתל־אביב הוא תל־אביבי? האם הנושאים קובעים? האם עיתון תל־אביבי הוא רק זה שנושאיו עוסקים בעיר? האם זהות המשתתפים ומקום מגוריהם קובעים? האם עיתון תל־אביבי הוא רק זה שמשתתפיו חיים בעיר? ואולי האווירה היא שקובעת? מה הם מאפייניה של אווירה זו? כמה מתוך מאפיינים אלה קובעים את התל־אביביות של העיתון? כצפוי, אין תשובה חד משמעית לשאלות אלה וכל קביעה, גם אם טעמיה ונימוקיה עמה, היא שרירותית ותלויה בהשקפת עולמו של הקובע. הקביעה כאן היא שלפחות שני מאפיינים קונקרטיים־טכניים ומאפיין רוחני אחד הם הקובעים את תל־אביביותו של עיתון: עיתון שהעורך או שרוב חברי המערכת שלו חיים בתל־אביב, ושמקום ההדפסה שלו הוא בתל־אביב, הוא עיתון תל־אביבי. תל־אביב כמקום מגוריהם של המשתתפים והנושאים העוסקים בעיר תורמים לתל־אביביות של העיתון אבל אינם תנאי הכרחי. לא פחות מכך, ואולי מה שקובע בייחוד, היא האווירה הכללית. עיתון תל־אביבי מבטא אווירה של חופש, של חילוניות, של אי־השתעבדות לדוגמוֹת. יש בו מערכת של מתיחויות המתנגשות ביניהן דרך קבע, שבה פעם ידו של צד אחד על העליונה ופעם ידו של צד אחר על העליונה, ללא הכרעה: שילוב של תרבות עם הנאה (אם לא לומר נהנתנות), אחריות עם אהבת חיים, אהבת הרגע מבלי לוותר על החשבת העבר, קלות דעת עם יישוב הדעת. העיתונים וכתבי העת התל אביביים מציגים את עירם כמרכז הפעילות בכל התחומים.

הדוגמאות המעטות למאפיינים הקונקרטיים היוצאים מכללים אלה הן מתקופת הראשית, לפני היות בית דפוס ביפו (1906) ובתקופת ייסוד השכונות הראשונות שקדמו לתל־אביב (1909). המאפיינים הרוחניים הסתמנו כבר בהתחלות, עוד לפני היווסדה של תל־אביב: חילוניות, חופש, אחריות, נהנתנות, יצירת תרבות, נהייה אחרי אופנות – “מודות” בלשון התקופה – ויצירתן.³

ב. מירושלים לתל־אביב

ירושלים קדמה לתל־אביב בעיתוניה בגלל העובדה הפשוטה, שהייתה כאן הרבה קודם. אבל משעה שנוסדה תל־אביב, ועוד זמן מה קודם לכן, ביפו (1893), החלו עיתונים לצאת לאור בהדרגה בתל־אביב: תחילה בשכונותיה הראשונות של העיר, ולאחר מכן בתל־אביב עצמה, מייד עם ההכרזה הרשמית על ייסודה.⁴

שנים אחדות לאחר מלחמת העולם הראשונה עברה ההגמוניה העיתונאית מירושלים לתל־ אביב, עם מעברו של ‘הארץ’ לתל־אביב (1923) ועם ייסודו של ‘דבר’ (1925). בשנים אלה הופיעו בתל־אביב בעיקר כתבי עת המתייחדים בנושאים שונים (פובליציסטיקה, תרבות וספרות), לקהלים שונים (מבוגרים ונוער, בעלי מקצוע), ומטעם גופים שונים (מפלגתיים, מקצועיים).

כמה מגמות בלטו בעיתונים ובכתבי עת אלה:

1. כתשעים כותרים הופיעו בתל־אביב עד שנת 1925 ועד בכלל, לפי רשימה שערכה זֹהר שביט.⁵ מרבית הכותרים הם של קבצים חד־פעמיים או של כתבי עת ועיתונים קצרי מועד: שנה–שנתיים ולכל היותר שלוש. אחד ממאפייניהם הוא הופעה בלתי סדירה, לפרקים. רבים מהם נדירים מאוד, נזכרים רק ברשימות הביבליוגרפיות, עם נתונים סותרים, ואי אפשר להגיע אליהם. מעטים הם אלה שהאריכו ימים מעבר לחמש שנים והטביעו את חותמם על מפת התרבות, הספרות, הפובליציסטיקה והתחומים המקצועיים. תופעה זו אינה מיוחדת כמובן לעיתונות בתל־אביב. זוהי החוקיות הכללית הקבועה ביחס לכל כתבי העת והעיתונות העברית והישראלית, מראשיתם ועד היום.

2. בתקופת הראשית, העורכים וחברי המערכת ישבו ברובם ביפו, בשכונותיה הראשונות של תל־אביב ובתל־אביב, אבל מכיוון שבתי הדפוס היו בירושלים, התחלקה העבודה בין יפו ולאחר מכן תל־אביב לבין ירושלים. כך שלעתים קשה לקבוע היכן הופיע כתב העת: בתל־אביב, בהתאם למקום מושבם של העורך וחברי המערכת, או בירושלים, המקום שבו בוצעה ההדפסה בפועל.

דפוס אתין החילוני, שנוסד ביפו בשנת 1906, היה אחד הגורמים שאִפשרו את המעבר הסופי לתל־אביב ואיחד את מקום ההדפסה עם מקומם של העורכים. בשנת 1910 כבר היו שלושה בתי דפוס ביפו־תל־אביב.⁶

3. עיתונים וכתבי עת לא מעטים, שהחלו להופיע בירושלים, עברו לתל־אביב לצמיתות לאחר זמן מה – לעיתים זמן קצר ולעיתים זמן ארוך יותר. זוהי כמעט מגמה קבועה שנמשכה בעיתונות ולאחר מכן גם במוסדות תרבות אחרים, מן ההתחלה ולאורך שנים רבות. בד בבד ישנם גם אחרים שעשו מהלך הפוך, מתל־אביב לירושלים. דוגמאות למעבר מירושלים לתל־אביב: ‘הארץ’, ‘העומר’, ‘הפועל הצעיר’, ‘רביבים’, ‘החינוך’, ‘הצֹפה’ ו’לב חדש‘. דוגמאות למהלך ההפוך, מתל־אביב לירושלים: ‘יד לקורא’, ‘ידיעות המכון לחקר השירה העברית’, ‘מולד’, ‘סדן’ ו’תיאטרון ואמנות’ (שביט, 157–197).

4. נוסף על הקשיים הטכניים של התחבורה מיפו ולאחר מכן מתל־אביב אל ירושלים, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה וגם אחריה, ונוסף על הקשיים הטכניים והתקשורתיים ששררו בין העורך לבין מקום ההדפסה, ההגהה והכריכה, היו גם קשיים הקשורים במהות התל־אביבית של כתבי העת ובראשם: השאיפה לחילוניות, חופש ביטוי, עצמאות מחשבתית, שילוב הנאות החיים של הפרט באחריות לכלל היהודי, הרצון להחלפת המערכת היהודית־דתית־מסורתית־גלותית במערכת עברית־חילונית־ארץ־ישראלית.⁷

5. ראשוני כתבי העת בתל־אביב היו בתחומי התרבות, הספרות והחברה, תחת חסותן של מפלגות וארגונים מקצועיים מכל הסוגים והתחומים. חלקם יועד לנוער ואחרים התמקדו בנושאים מקצועיים מובהקים, חקלאיים וחינוכיים, דוגמת "החינוך' (1910), ‘מולדת’ (1911), ‘יפת’ (1911), ‘יזרעאל’ (1912), ‘בינתיים’ (1913), ‘בשעה זו’ (1916), ‘שי של ספרות’ (1917), ‘פְּרֻדוֹת’ (1917), ‘הארץ והעבודה’ (1918–1919), ‘האזרח’ (1919), ‘האדמה’ (1919), ‘מעברות’ (1919), ‘השדה’ (1920) ו’הדים' (1922) (שביט, שם). העיתונות היומית הגיעה אחריהם.

ג. “מכתבים מארץ ישראל”: מרכז רוחני־עברי־חילוני

ספק אם כתב העת הראשון שהופיע ביפו אכן ראוי להיקרא כתב עת לפי ההגדרות הקלאסיות. אבל הוא היה בהחלט כתב עת לפי ההגדרות הגמישות והמרחיבות. מתאים לו להיות “העיתון התל־אביבי הראשון”, כיוון שנוסד מתוך התכַּוונות רוחנית־חילונית־עברית־לאומית. המדובר ב’מכתבים מארץ ישראל' – ‘מכתבים מבית הלוי’ בעריכת יהושע ברזילי (אייזנשטדט) ובסיועו של יהודה גרזובסקי (גור), שהופיע כירחון מטעם “חובבי ציון” ואגודת “בני משה” מיסודו של אחד העם במשך כארבע שנים, בשנים תרנ“ג–תרנ”ה (1893–1895).

ה’מכתבים' הופיעו בשכפול (הֶקְטוֹגרַף) אחת לחודש. גליה ירדני, חוקרת העיתונות הארץ־ישראלית, הגדירה את כתב העת כ“עלון לחדשות מן הנעשה בארץ ישראל ובמושבות, ערוך ברוח ‘בני משה’, נועד לתפוצות”.⁸ א.ר. מלאכי, מראשוני חוקרי העיתונות הארץ־ישראלית, הגדירו כ“ידיעות ‘מכתבים מבית הלוי’, עיתונם של בני משה'” (מלאכי, 537, הערה 2). כתב העת יצא לאור במסגרת החלטה שהתקבלה בכינוס הרביעי השנתי של “בני משה” בוורשה, בראשית שנת תרנ"ג (1892), להעביר את מרכז “בני משה” לארץ ישראל, לשם “הקמת מרכז לאומי־תרבותי לעם היהודי בארץ ישראל. המרכז ‘ישפיע מרוחו על כל העם’”. בין הפעולות למימוש החלטה זו הייתה תמיכה בהקמתם של בתי הספר לבנים ולבנות ביפו בשנת 1892 (יוסף גולדשטיין, 160, 176 ועוד). במערכה שניהל “היישוּב הישן” נגד אחד העם, בני חוגו ומפעלותיהם, היו מעורבים נושאים נוספים, כפי שתיארו חוקרי התקופה.

על פעילותו כעורך ‘מכתבים מארץ ישראל’ כתב יהושע ברזילי (אייזנשטדט) באוטוביוגרפיה שלו: “בט”ז תשרי תרנ“א עליתי שוב לא”י. ובשנת תרנ“ג נתקבלתי לועד הפועל של חו”צ [חובבי ציון] ביפו בתחילה בתור מנהל הספריה ואח“כ בתור חבר ומזכיר לועד הפועל. ועבדתי אצל חו”צ שלש עשרה שנה, ואח“כ נתפטרתי ממשרתי, מפני שראיתי שאין הקופה המצֻמצמת של החֶברה יכולה למלא גם חלק קטן ממה שצריך היה למלאות, אילו השיגה ידה. משנת תרנ”ד הייתי ארבע שנים עורך המכתבים מארץ ישראל, שהוציאה אגֻדת ‘בני משה’ בשם ‘בית הלוי’, ומר יהודה גרזובסקי היה עוזר לי בעבודה זו" (מובא אצל א.ז. רבינוביץ).

“מכתבים מארץ ישראל” החל להופיע בא' באייר תרנ“ג (1893) והתקיים במשך ארבע שנים. שֵם המקום שנרשם עליו היה יפו. לפי דוד יודילוביץ, “זה היה עתון כללי. [ה’מכתבים‘] נשלחו מהישוב להגולה בתורת ‘מכתבים’ ושום גוון ושום אופי מקומי (יפואי) לא היה להעתון. לא להמכתבים של ברזילי, ולא להֲ’נַכְרִיכְטֶן’ ('Nachrichten aus Palästina׳) של ד”ר לוֹוֵה”, שהיה המשכו בשנת תרנ"ז, 1897 (יודילוביץ, כרך ב, 6, הערה 3).

הייתה זו “סדרת מכתבים מארץ ישראל” חתומה בידי “בית הלוי” על הנעשה ביישוב, שנדפסה במאתיים עותקים ושנשלחה לעסקני “חובבי ציון” ולאישים שונים בחוץ לארץ, והתפרסמה בחלקה גם מעל דפי ‘המליץ’. ה’מכתבים' היו ברוח “אמת מארץ ישראל” של אחד העם ונמתחה בהם ביקורת קשה על הנעשה במושבות ארץ ישראל. ה’חבצלת' לגלג עליהם בפיליטונו “מכתבים מארץ־ישראל כתבנית המכתבים היוצאים מבית הלוי” (‘חבצלת’, תרנ"ד, גיליון 1–2). גליה ירדני מביאה בספרה (139) “לקסיקון שלם של כינויי־גנאי” שהטיח ‘חבצלת’ ביהושע ברזילי (אייזנשטדט), כאחד מראשי “בני משה [– – –] ומן הנלבבים שבחובבי־ציון”. אבל הוויכוח ביניהם חורג ממסגרת זו.

החל בשנת תרנ"א (1891) היה יהושע ברזילי מעורב בכל ענייני היישוב ובכל הפעולות של הוועד הפועל ביפו, כנציגו של מרכז חובבי ציון ברוסיה. בזמן המצב הקשה שהשתרר ביישוב בשל “העלייה המבוהלת” (אחד העם, “לא זו הדרך”, תרמ"ט, 1889) והספסרות בקרקע, מילא ברזילי תפקיד נכבד בהרגעת הרוחות ובהחזרת המצב לתיקונו. ה’מכתבים מארץ ישראל' שימשו מקור לא אכזב לידיעות מארץ ישראל (קרסל, לכסיקון, הערך “ברזילי”).

יהודה גור (גרזובסקי), עוזרו לעריכה, גם הוא מחברי אגודת “בני משה” מיסודו של אחד העם, היה בין מקימי בית הספר העברי לבנות ביפו. מאז עלייתו לארץ (תרמ"ז, 1887) “היה מהכתבים השקודים ביותר לעיתונות העברית בחוץ לארץ, ובמשתתפים הקבועים בעתונות הארצישראלית” (קרסל, לכסיקון, הערך “גור יהודה”).

כתב עת זה לא השאיר את רישומו וכמעט נמחק מרשימת כתבי העת. פה ושם הזכירו אותו בקצרה חוקרים וביבליוגרפים מובהקים של כתבי העת. שמו לא נזכר בביוגרפיה של אחד העם שכתב יוסף גולדשטיין, ב’לקסיקון העיתונות העברית' של מנוחה גלבוע וברשימת העיתונים וכתבי העת של זהר שביט, אם משום שלא ראו בו כתב עת, אם משום שנשכח או לא נחשב.

ד. ‘העומר’: כתב עת “תל־אביבי” לפני תל־אביב – אחריות, תרבות והנאה

מאז ‘מכתבים מארץ ישראל’ אין רישום של הופעת עיתונים וכתבי עת ביפו ובשכונות במשך כל תקופת העלייה הראשונה וראשית השנייה (תרס"ד, 1904).⁹ בשנת תרס"ז (1907) הופיעו כמעט בבת אחת שני כתבי עת משמעותיים, האחד קצר ימים והשני שזכה לאריכות ימים: ‘העומר’ ו’הפועל הצעיר'.¹⁰

‘העומר’ (תרס“ז, 1907; תרס”ט, 1908–1909) בעריכת שׂ. בן־ציון הוא אחת הדוגמאות המובהקות לכתב עת תל־אביבי, לפני היות תל־אביב. היה זה כתב עת עברי־לאומי־חילוני־תרבותי שסלל את הדרך לבאים אחריו. הקשיים במציאות הירושלמית הכריחה את העושים במלאכה לעזוב אותה ולעבור אל תל־אביב. לכאורה היו אלה קשיים טכניים, הקשורים בבתי הדפוס ובמגיהים הירושלמיים אך למעשה היו אלה קשיים מהותיים, בכמיהה למרכז רוחני־חילוני־עברי־לאומי־תרבותי חופשי ועצמאי. קשיי ההדפסה וההגהה ביטאו את עריצות בתי הדפוס והמגיהים הירושלמים המסורתיים. עליהם נוספו קשיי הצנזורה הדתית על ביקורת המקרא, שביטאו את המאבק על חופש הביטוי. וכן דִרבנה את העושים במלאכה התחושה שביפו מתרקמת קהילה יהודית בעלת מאפיינים ייחודיים השונים מאלה של הקהילה היהודית בירושלים ושיש לתת להם ביטוי.

ההכנות להוצאת “קובץ מדעי, ספרותי וחברותי” בארץ ישראל החלו בשבט תרס“ו (פברואר 1906) והתממשו כעבור שנה, עם הופעת החוברת הראשונה של ‘העומר’ באדר תרס”ז (פברואר–מרץ 1907).

‘העומר’ הוא דוגמה לכתב עת יפואי: עורכו ישב בנוה צדק, שני חברי המערכת ישבו בירושלים וברחובות והדפוס שָׁכַן בירושלים. המייסד, העורך והרוח החיה בכתב העת היה שׂ. בן־ציון, שחָלַק את העבודה עם שני עוזריו שותפיו: דוד ילין הירושלמי, שקיבל על עצמו את האחריות להדפסה בירושלים, ל“חלק המדעי” ולמימוש קשריו עם משכילי היישוב הישן, בני עדת הספרדים ובני העדות האחרות, הצעירים והוותיקים; ומשה סמילנסקי, איש רחובות, תלמידו של אחד העם, ששמו נרשם כמזכיר המערכת. משה סמילנסקי היה מעורה בחיי היישוב החדש בארץ ובייחוד במושבות וקיבל על עצמו לגייס כותבים ממחוזות אלה. אך עד מהרה התפרקה השותפות, שני העוזרים פרשו, איש איש מסיבותיו, ושׂ. בן־ציון נשאר עורך יחיד (נורית גוברין, ‘“העומר”’).

כאמור, היה זה כתב עת “תל־אביבי”, לפני היות תל־אביב, בשל חילוניותו המודגשת, חופש הביטוי שהונהג בו, חשיבות הספרות היפה, הביקורת הפובליציסטית על בעיות השעה, המחקר החופשי ברוח ביקורת המקרא ומעורבותו בהתפתחות היישוב החדש. בה בשעה, מקום מושבם של מרבית המשתתפים לא היה ביפו, אלא בירושלים, במושבות, במקומות שונים בארץ ומחוץ לארץ ישראל. מתוך שלושים ושלושה משתתפים, רק כארבעה ישבו ביפו־נוה צדק: העורך, מרדכי בן הלל הכהן, ש"י עגנון וזאב סמילנסקי. כמו כן לא היה בו כמעט חומר “תל־אביבי”. כל הסיפורים היו “מהווי” המושבות, ירושלים, הפועלים, השומרים, הערבים, הספרדים, לרבות נושאי הפובליציסטיקה והמדע, הקשורים בחייה של ארץ ישראל ובפיתוחה.

‘העומר’, שניסה תחילה שותפות ירושלמית–תל־אביבית, הוכיח שהיא בלתי אפשרית: ההווי התל־אביבי תבע זכות ביטוי, המדפיסים והמגיהים “עשו צרות” והעורך הירושלמי פרש בשל חילוקי דעות על חופש הביטוי וביקורת המקרא.

להלן שלוש דוגמאות ל“תל־אביביוּת” של ‘העומר’.

1. הווי תל־אביבי ביפו – הנהייה אחר ה“מודה” (אופנה)

את הנופך התל־אביבי הכניס “ספר ההוספה” של זאב סמילנסקי, גם אם הוא בבחינת יוצא דופן. אבל אין ערוך לחשיבותו היפואית–תל־אביבית. “הישוב העברי ביפו” הוא מחקר סטטיסטי “על פי רשימות סטאטיסטיות שנעשו בשנת תרס”ה" בידי זאב סמילנסקי (אביו של ס. יזהר), שהקים וניהל החל בשנת תרפ“א את המחלקה לסטטיסטיקה של עיריית תל־אביב ובהנהלתו אף נערך המפקד הכללי הראשון בתל־אביב בשנת תרפ”ה.

מחקר זה פורסם כתוספת לכרך הראשון של ‘העומר’ (תרס"ז) וכלל מאה ושמונה עמודים. היה זה המפִקד הסטטיסטי הראשון של היישוב היהודי ביפו ואולי אף הראשון מסוגו בארץ בכלל. המפקד נערך ביוזמת זאב סמילנסקי בלי כל סיוע ממסדי ציבורי.¹¹ בתקציב ‘העומר’ נכללו גם ההוצאות לעריכת מפקד זה ולהדפסתו. אין מנוס מן ההערה כי ממרחק השנים ראוי מפקד יפואי זה למחקר מיוחד, של מי שזהו מקצועם, כדי שיתארו על פיו את “הקהילה העברית שביפו”, את הרכבה ואת מאפייניה. משתקפים בו אורח החיים, ההווי היומיומי ופרטים רבים על תקופה שחלפה ואיננה ולא תמיד נשאר רישומה בספרות. אחת הדוגמאות, על ההתחרות בין הסנדלרים הנוצרים לבין הסנדלרים היהודים ביפו, מגלה כי כבר אז היו תושבי יפו להוטים אחר ה“מודה”, בראשן הנשים: “הסנדלרים היוונים שמצטיינים מאז בטעם אסתטי הכינו נעלים קלות משובחות יותר. ולכן מזמינים אצלם גם יהודים”. זאב סמילנסקי, שחוש הצדק שלו נפגע בשל כך, הוסיף: “בנוגע לזה, יש לשבח את האורתודוכסים, שלא היו מקפידים על היופי והברק החיצון והיו מוצאים לנכון להזמין נעליים אצל סנדלרים עברים. אולם הנאורים והמתיימרים למשכילים שבין יהודי יפו, ובייחוד הנשים הצעירות וגם מבנות האורתודוכסים שטעמן האסתטי היה נפגם מנעלי היהודים, היו מבכרים את הסנדלרים היוונים על פני הסנדלרים העברים. האמהות הצעירות של הדור הצעיר היו נותנות טעם למיאונן להזמין נעלי ילדים אצל הסנדלרים העברים, כי אינן יכולות לסבול שילדים רכים יעמיסו על רגליהם נעליים כבדות וחסרות טעם. הנטייה אחרי כלי־הנעלה של היוונים גדלה כ”כ בין אחינו, עד כי מהמושבות היו מרבים לבוא ולהזמין נעליים אצל היוונים, והדבר היה מעין ‘מודה’, עד כי צעירי ישראל והצעירות היו גם מתפארים בנעליהם היפות של היוונים" (גוברין, ‘"העומר’", 105–106).

2. פרשת הדפוס והמגיהים הירושלמים

פרשת הסבל שסבל שׂ. בן־ציון מבתי הדפוס בירושלים מעידה גם היא על הקושי להוציא כתב עת עברי־חילוני־תרבותי בארץ ישראל באותן שנים. יש בה המחשה נוספת לסיבה מדוע נעשתה תל־אביב מרכז התרבות העברית־החילונית. בראשית המאה העשרים היו בירושלים שלושה עשר בתי דפוס, כפי שמעיד פנחס גראייבסקי בספרו ‘תולדות בתי־הדפוס העבריים בעי“ק ת”ו, מראשית המאה הנוכחית עד היום’.¹² בספר זה מובא מעין “חוזה” מיום ה' באייר תרס“ז, המפרט את התנאים שלפיהם ניתן להתקשר עם אגודת המדפיסים. על חוזה זה חתומים כמה מבעלי בתי הדפוס בירושלים. ייתכן שהסכסוכים הקשורים במדפיסים בשעת הדפסת החוברת הראשונה של ‘העומר’ הביאו לכך שיחובר ‘שטר’ זה (גראייבסקי, 11–12; גוברין, ‘"העומר’", 75). גראייבסקי מזכיר כי בשנת תרמ”ז (1887) נוסד ביפו בית הדפוס הראשון בידי ר' אברהם חיים כספי, שהיה מנהל בית הדפוס של לונץ יחד עם ר' מרדכי אדילמן, בא כוח חברת “למען ציון” (גראייבסקי, 10). איני יודעת אם בית דפוס זה היה עדיין קיים בשנת תרס"ז (1907) ואם כן, מדוע לא השתמש שׂ. בן־ציון בשירותיו. האם משום שהיו לו כל החסרונות של בתי הדפוס הירושלמיים ללא מעלותיהם?

בתיאור פרשת ‘העומר’ בספרי, הוקדש סעיף מיוחד ל“לבטי הדפסה וצרת המגיה” (74–78), ממנו יובאו קטעים אחדים המדגימים את בעיות הדפוס הירושלמי ומגיהיו הדתיים:

בין הקשיים הטכניים ששׂ. בן־ציון נתקל בהם בבתי הדפוס הירושלמים, הייתה העובדה שלא היו די אותיות בדפוס והיה צורך לפרק בכל פעם את הסידור הקודם כדי שיוכלו לגשת לסידור החדש. היו קשיים בהדפסת יצירות בהמשכים, שכן חלקן נמצאו ביפו אצל העורך לעריכה או להגהה, חלקן נמצאו בירושלים אצל ילין, או שנתעכבו אצל המגיה או אצל אחד המדפיסים, וחלקן נמצאו בדפוס. מאחר שהעבודה נחלקה בין שלושה–ארבעה בתי דפוס, וכל אחד הדפיס חלק אחר, לא היה מִסְפּוּר שוטף של העמודים. זו הסיבה שבכל ארבע החוברות של ‘העומר’ מתחיל כל מדור במספור חדש.

גם פרשת ההגהה של החוברת הראשונה נהפכה מעניין טכני־שגרתי לבעייה עקרונית ואישית כאחד. המגיה שנשכר היה ישראל הלוי טלר, שהִרשה לעצמו להכניס תיקונים משלו במאמרי אחרים שאותם היה צריך רק להגיה. הוא לא הסתפק בהכנסת תיקוני לשון ודקדוק, שאלות כתיב ותעתיק, אלא גילה את “בורותם” של הכותבים ו“תפס” אותם בחוסר ידיעה ובשגיאות. “תיקוניו” גרמו לכך שהעורך נאלץ להדפיס שנית את שני הגליונות הראשונים של החוברת הראשונה.¹³ צרות ההגהה והמגיהים ליוו את שׂ. בן־ציון בכל ארבע החוברות של ‘העומר’.¹⁴

3. המאבק על חופש המחשבה והביטוי

המחלוקת בין שׂ. בן־ציון ודוד ילין נסבה לכאורה סביב מאמרו של שמעון ברנפלד “תקופת היצירה בספרותנו הקדומה” שנועד לחוברת הרביעית, שהייתה בדיעבד גם האחרונה. אבל למעשה נהפכה המחלוקת לוויכוח עקרוני על חופש המחשבה והביטוי, באחד הנושאים הרגישים ביותר: ביקורת המקרא. מכיוון שדוד ילין התנגד לפרסום מאמרו של שמעון ברנפלד, בשל הדעות המובעות בו, ושׂ. בן־ציון פרסם אותו על אף התנגדותו, פרש דוד ילין סופית מהשתתפותו ב’העומר'. כבר קודם לכן התנער מהשותפות בעריכה והיה ל“משתתף” בלבד. פרישה זו סימלה גם את הקרע בין ירושלים לבין תל־אביב, הוכיחה שהשותפות קשה ואולי בלתי אפשרית, וסייעה לניתוק מרכז העשייה ולהעברתו לתל־אביב. בפרסום זה, שהיה אחראי, עם גורמים נוספים, לסתימת הגולל על הופעתו של ‘העומר’, הלך שׂ. בן־ציון בעקבות מדיניותו של אחד העם כעורך ‘השילוח’, בשעה שהסתייג מהרוח החופשית במאמריהם של ברנפלד ואחרים, אבל לא סגר בפניהם את כתב העת שלו ונתן להם זכות ביטוי.

בחליפת המכתבים של שמעון ברנפלד עם שׂ. בן־ציון נזכרות “דעותיו החופשיות” של ברנפלד ברקע בלבד, שכן העורך לא עירב את סופרו בצרות שגרם לו מאמרו. יש לשער שברנפלד, שכבר התקשה בקריאה בשל הידרדרות ראייתו, לא היה מודע לצרות אלה, ולא רק שלא שיער לאיזה “ברוך” הכניס את העורך, אלא חשב, מפי השמועה, שביקורת המקרא היא דרך המלך בארץ־ישראל. מה שהיה נכון בלימודי המקרא בגימנסיה העברית “הרצליה” ביפו לא היה נכון ביחס לירושלים.¹⁵ בסיום מכתבו מיום 18.1.1909 כתב ברנפלד: “עוברי־דרך הבאים מֵהָתָם [משָם] מספרים פליאות ע”ד [על דבר] הרוח החופשי המושל בא“י, ואמרו כי ע”פ שיטת הביקורת הביבלית אתם מורים בבתי־הספר. אפשר שלה“ר [שלשון הרע] סיפרו בני־אדם” (233).

שׂ. בן־ציון, שהיה הראשון לקרוא את מאמרו של שמעון ברנפלד, צפה את התנגדות שותפו וניסה לקדם את פני הרעה במכתבו אליו מיום י“א בטבת תרס”ט: “צריך אני להעיר, כי המאמר הנ”ל, הוא במובן הביקורת הביבלית, וסגנון הרצאתו, אף־על־פי שאינו ‘להכעיס’, אבל גלוי בכל טפחיו. [– – –] החלטתי להדפיס מאמר זה כאן (בירושלים!) משני טעמים: א) חשיבות [מילה לא ברורה] נושאו ותוכנו המדעי. ב) חוסר חומר אחר מעניין לחוב' זו. ויהיה אשר יהיה! סוף סוף רגילים כבר לביקורת [?] הביבלית עוד מימי ‘השילוח’ של א“ה [אחד העם]”.¹⁶ על כך השיב דוד ילין במכתבו מיום ט“ו בטבת תרס”ט: “צר לי על החלטתך להדפיס מאמרו של ב' בנוגע למקורות התורה והביקורת הביבלית. אינני כופה הר כגיגית ודעת כל אחד תוכל להיות איך שהיא, אבל מצד אחד אינני חושב כי ברנפלד יכול עתה לגלות תורה חדשה אחרי כל ספרי הביקורת הביבלית שנדפסו בכל הלשונות ולהביא עתה בעברית דברים עתיקים רק מצד החופשיות שבהם. אינני חושב כלל כי זאת היא מטרת ‘העומר’, שהיא יצירה ארץ־ישראלית, למצער, בנוגע לארץ־ישראל אבל לא חקירות ביבליות. ושנית, אינני חושב לטוב כלל כי ספר פופולארי כזה שיפול בידי צעירים שלא נתבשלה דעתם ובידי עמי־הארצות הרחוקים מאוד מחקירה אמיתית יכלול מאמרים כאלה העלולים לגרום ל’שפיכת (או יותר נכון: השלכת) הילד עם האמבטי'. ואם הנך עומד על דעתך ואינני חפץ להתנגד לך, עלי להודיעך, כי אנוכי למצער לא אוכל להשתתף בהוצאת העומר” (230).

תשובתו של שׂ. בן־ציון, מיום י“ח בטבת תרס”ט, כוללת נימוקים מעשיים, לפיהם כבר השקיע עבודה רבה במאמר זה, שילם מקדמה למחברו, וכי המאמר יעשיר את החוברת הדלה בחומר, אבל המשך התשובה בנימוקים עקרוניים, אם כי בלשון רכה ופשרנית: “לצעירים ועמי־ארצות איני חושש, מפני ש’העומר' נועד בייחוד לקהל יותר מיושב ויותר אינטליגנטי, ואלה ש’תורה מסיני' אינה להם פשוטו כמשמעו – מוצאים במאמרים [?] כאלה רק חיזוק אמונה בכוחו וברוחו של העם היוצר ספר הספרים זה. איני רוצה בכוח טעינה זו להביאך לידי הסכמה שתהא כנגד הוכחת לבך. אלא להצדיק אני רוצה את הסכמתי אני לדבר. אם להתחשב עם תלמידים שלא שימשו ועה”א [ועמי הארצות] – כי אז לא ראה גם ה’מורה נבוכים' אור עד היום הזה. בכל אופן הווי ממתין בהחלטתך עד לראותך את המאמר" (230–231).

כצפוי, מאמציו של שׂ. בן־ציון לרַצות את שותפו לא הצליחו, מכיוון שהמחלוקת הייתה על עניין עקרוני, כפי שכתב לו דוד ילין במכתבו מיום כ“ה בטבת תרס”ט: “שלא אוכל להשתתף בעריכת חוברת שהוא [כלומר המאמר של ברנפלד] נדפס בו, כאשר כבר הודעתיך. הטעמים שהנך נותן [– – –] אינם יכולים לעמוד כנגד פרינציפ. לא בשביל כסף ולא בשביל עבודת חינם אפשר לי לקבל מאמר שיודע הנני, כי בבואו בידי יעזור רק להריסה ולא יותר” .(231)

תשובתו של שׂ. בן־ציון מיום ב' בשבט תרס“ט מעמידה “פרינציפ” מול “פרינציפ”: “להחזיר את המאמר למחברו עכשיו אי אפשרי לי ג”כ [גם כן] מפני הפרינציפ”. המשכו של המכתב בלתי קריא, וסיומו בזעקת יאוש מכל המפעל כפוי הטובה של ‘העומר’: “אך בין כך ובין כך, חברי הנכבד, עומדים אנו שוב על מפולת אחת, ואל נא תפול מעליה מתוך תרעומת” (שם).

ה. ‘הפועל הצעיר’: אחיזה איתנה בציבור – תל־אביב כמרכז

‘הפועל הצעיר’ יצא אף הוא מ“בית מדרשו” של אחד העם. עורכיו היו תלמידיו של אחד העם, ובראשם יוסף אהרנוביץ, שהיה ממעריציו, אף על פי שחלקו עליו. הם הגשימו הלכה למעשה את רעיון “הציונות הרוחנית” שלו, בד בבד עם שילובו ב“ציונות המעשית” מבית מדרשו של מ.ל. ליליינבלום. וכך מפלגת “הפועל הצעיר”, שהתנגדה למרכיבים רבים בתורת “המרכז הרוחני” של אחד העם, והעריכה אותו (בצד הוויכוחים עמו), הגשימה למעשה כמה מעיקרי תורתו. כתב העת, שהייתה לו אחיזה איתנה בציבוריות הארץ־ישראלית ואחר כך הישראלית, האריך ימים והתקיים שישים ושלוש שנה (תרס“ז, 1907–תש”ל, 1970). הוא נסגר זמן קצר לאחר צאת עורכו האחרון ישראל כהן לגמלאות.

‘הפועל הצעיר’ היה “הבטאון הראשון של פועלים יהודים בארץ ישראל בעברית” (יוסף שפירא, 226). שתי החוברות הראשונות של הפועל הצעיר' הופיעו בהקטוגרף (סטנסיל), הראשונה בל“ג בעומר תרס”ז והשנייה בסיון תרס“ז. העריכה נעשתה ברחובות וההדפסה בהקטוגרף נעשתה ביפו, כפי שמעידים צילומי החוברות ששולבו במחקרים השונים, ולא בפתח תקווה (227). ראשיתו של כתב העת בדפוס הייתה בשנת תרס”ח (1908).

מפלגת “הפועל הצעיר” ומפלגות הפועלים האחרות בארץ ישראל חשו עצמן אחראיות לגורלו של עַם ולא רק לגורל חבריהן. תחושת אחריות זו באה לידי ביטוי בעיתונות ובכתבי העת המפלגתיים, ובין השאר בקיומו של מדור ספרותי בכל אחד מהם. לצד היותו ביטאון מפלגתי מובהק, נתן ‘הפועל הצעיר’ ביטוי לכל המתרחש בחברה בארץ ומחוצה לה, ריכז מעל דפיו את הנעשה בכל חלקי הארץ, לרבות תחום התרבות, הספרות והחינוך. וכך היה ‘הפועל הצעיר’ כתב עת תל־אביבי, ולמעשה, ארץ־ישראלי כללי, לא פחות ואולי יותר משהיה כתב עת מפלגתי. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בתכניו ובעיקר ברוח העצמאית, החופשית והמשוחררת שהילכה בין דפיו. הוא נתן ביטוי נרחב למציאות של היישוב החדש ביפו ובשכונות החדשות מחוץ לה, ועם ייסודה של תל־אביב היה בו מדור קבוע לידיעות על המתרחש בה. כל זאת תוך נאמנות לרוחה ולערכיה של מפלגת “הפועל הצעיר”. בהמשך ובנספח תובאנה שש דוגמאות לאינפורמציה תל־אביבית בשנתו הראשונה של הפועל הצעיר'.¹⁷

1. בעיות ההדפסה¹⁸

בעיות ההדפסה היו דומות לאלה שנתקל בהם שׂ. בן־ציון בבואו להדפיס את ‘העומר’ ועוד יותר, כפי שמציין יוסף שפירא:

החלטה זו מימשה להלכה, מה שהתקיים עוד קודם למעשה. היא נתנה תוקף חוקי למציאות בשטח.

2. כתב עת כללי, תל־אביבי ומפלגתי

סדר המילים בכותרת מבטא את אופיו של כתב העת למעשה. על אף שהיה עיתון מפלגתי מובהק, הרי שבפועל נעשה כתב עת כללי, ששיקף את הנעשה בארץ ישראל ומחוצה לה, תוך הדגשת הנעשה בתל־אביב. ענייני המפלגה, שלא נעדרו משום חוברת, לא תמיד היו הרוב, מבחינת הכמות והמקום שהוקדש להם.

קבלת הפנים הראשונה ביפו: “ביפו נתקבל העתון ב’שמחה גלויה'. ביום אחד נמכרו 95 טפסים. ניכרת היתה ברחוב ובבתי המקרא ההתעוררות של כל שדרות החברה למלה העברית מפועלי ארץ ישראל” (שפירא, 229). ‘הפועל הצעיר’ התקבל כ“מלה חדשה מארץ ישראל” המכניס את קוראיו “לאוירת ארץ־ישראל הצעירה. הישוב החדש שוקק חיים ודרוך יצירה. [– – –] רישומו כשל כוח צעיר, חדור־אמונה, החותר לחיים ולכיבושים” (230. שָם ציון המקורות השונים). קבלת פנים נלהבת זו מעידה שראו בו עיתון כללי ארץ־ישראלי ולא רק ביטאונה של מפלגת פועלים מסוימת, כפי שכתב משה סמילנסקי: “על אף היותו עתון של מפלגה, מפרסם ידיעות על כל עניני הישוב, האיכרים, הכורמים, בתי־הספר וכל מוסדות הציבור בארץ ובחוץ־לארץ” (מובא שם, 231). ‘הפועל הצעיר’ נתן מראשיתו ביטוי לכל הנעשה בארץ ובציונות, בתחומי התרבות, הספרות והלשון, ביחסים עם הגולה, וכמובן בכל הקשור בענייני הפועלים, זכויותיהם והעבודה העצמית.

לא הכול הסכימו עם המדיניות ה“כללית” של כתב העת, ותוכנו היה נושא קבוע לוויכוחים סוערים באסיפות השנתיות של חברי המפלגה. היו שטענו שהעיתון צריך להיות “רק מפלגתי ולהגן תמיד על ענייני הפועלים”, והתנגדו ל“הרחבת הגבולים” ולהכנסת “עניינים שאין נוגעים ישר אליו” (257 ועוד). הדעה שכנגד גרסה: “מפלגה כמו ‘הפועל הצעיר’ צריכה להשתדל להקיף את כל צדדי החיים ולהשפיע עליהם מרוּחה וממילא מובן שגם עתונה [– – –] צריך להקיף את כל שאלות חיינו ולהשפיע עליהם” (260 ועוד).

לפי מפתח ‘הפועל הצעיר’ מתברר שכתב העת פרסם כבר מראשית הופעתו בדפוס (תרס"ח) מדורים קבועים על כל הנעשה ביפו ובשכונות הראשונות של תל־אביב, והחל בכרך ד (תרע"א, 1911) נמצא בו מדור קבוע לנעשה בתל־אביב. היה זה מדור ה“כרוניקה” שפורסם בלא חתימה, בשילוב רשימותיו של אליהו מונצ’יק (מרגלית) ועם אחרים שהשתתפו בקביעות או באופן חד־פעמי, חלקם בשמות עט שלא פוענחו. לאחר העורכים המתחלפים בשנתו הראשונה (232–233) נבחר יוסף אהרנוביץ ל“עורך קבוע אחראי”. הוא ערך אותו “שש שנים ומחצה” “עד שגלה מן הארץ בימי מלחמת העולם הראשונה (אביב תרע"ה) ושב וערך אותו עוד ארבע שנים משחזר מגלות מצרים ועד שהתפטר בתרפ”ג ויצא את המערכת. [– – –] הוא שהטביע עליו את חותמו – חותם העשייה והאמת" (234).

3. שילוב של רצינות וקלות־ראש

על אף התדמית הרצינית והכבדה של הפועל הצעיר‘, נמסכו בו מראשיתו הומור וקלות דעת. דוגמה לשילוב של רצינות וקלות דעת, כבר מימיו הראשונים של כתב העת, יש ב“שיר־פיליטון” שפרסם שׂ. בן־ציון, שערך את המדור לספרות של החוברת השלישית, יחד עם זאב סמילנסקי, העורך הכללי. שניהם שיתפו קודם פעולה ב’העומר’, בחילופי תפקידים. שׂ. בן־ציון הרציני, הכבד, הקלאסי, הקפדן והאחראי, הִרשה לעצמו קלות דעת משעשעת “בחרוזים הקלים”, שפרסם בעילום שם, בחתימה “בן־עמרי”, ואלה כמעט גרמו ל“שערוריה ציבורית” ול“הגברת המתיחות בין האיכרים והפועלים”. השיר “מזמירות הנוטר” שפורסם בשני המשכים העמיד במרכזו “שומר כרם ובתו של בעל הכרם. האב בעל הכרם יעקור את כרמו ובמקומו יטע פרדס, והנוטר יעקור מביתה את בת החמד”. השיר פורסם בשיא המתח בין “האיכרים” לבין “הפועלים” בפתח תקווה ו“בבית הכנסת בפתח־תקוה סופר על ה’יחפים' שלא זו בלבד שהם ‘מתפארים’ שהם יקחו את הפרדסים מבעליהם, אלא הם גם חולמים לקחת את הבנות ומאיימים על ההורים ב’נבוט‘. הכל היו בטוחים שזו היא שירת ה’צעירים’ ולא ידעו אז אנשי המושבה הנרגזים כי מחבר השיר אינו פועל, כי אם סופר סולידי, שהשתעשע בחרוזים קלים”.¹⁹

גם יוסף אהרנוביץ, האחראי, השקול והרציני, התבדח ברוח הנהנתנות התל־אביבית במכתב מיפו אל דוד שמעונוביץ (שמעוני) מיום י“ח בחשון תרע”א, כשסיפר לו על ענייני ‘הפועל הצעיר’: “אתה יודע, יש שלשה דברים טובים בעולם: ארץ־ישראל, נערות יפות ו’הפועל הצעיר'”. המשך המכתב סיפר על התפתחות “הבמה העברית”, שחקניה ושחקניותיה ופתיחת בית הספר למוזיקה (יוסף אהרנוביץ, ‘כתבים’, כרך ב, 217–218).

4. תל־אביב העברית – מרכז הפעילות החברתית־מעמדית

מרבית כנסי מפלגת “הפועל הצעיר”, כמו גם אלה של מפלגות אחרות, התקיימו ביפו, ואחר כך בתל־אביב. כל הוויכוחים בכל הנושאים העומדים על הפרק והשנויים במחלוקת התקיימו מעל דפי ‘הפועל הצעיר’, שנתן ביטוי לדעות מגוונות. בכך, כאמור, מילא את תפקידו ככתב עת כללי־מפלגתי, ארץ־ישראלי ותל־אביבי.

אחד הוויכוחים הראשונים שמצא את ביטויו מעל דפי ‘הפועל הצעיר’ שילב את בעיות הלאום, דוגמת עבודה עברית, עם סוגיית המעמד, למשל כיבוש העבודה העברית ועם הפיכתה של תל־אביב למרכז החינוך והתרבות. היה זה מאבק תל־אביבי, שהקרין על כל הארץ: היכן וכיצד ייבנה בניין הקבע של הגימנסיה העברית “הרצליה”.

תחילה נסב הוויכוח על המקום שבו יקום בניין הקבע של הגימנסיה: בראשון לציון, בזיכרון יעקב או ביפו. ההחלטה נפלה על אחוזת בית, בלחץ ועד הורי התלמידים שכבר למדו ביפו ולא רצו לשלוח את ילדיהם ללמוד ב“איזו מושבה”. בזאת הוכרע גורלה של תל־אביב להיהפך ל“עיר אוניברסיטאית” סביב הגימנסיה, מוריה, תלמידיה וכל השירותים הנלווים, לרבות בתי העיר שנבנו כ“פנסיונים” לתלמידי החוץ, בבחינת “כי מתל־אביב תצא תורה” (‘הגימנסיה העברית הרצליה’, 20 ועוד).

הוויכוח הצמוד והעיקש ביותר היה על “כיבוש העבודה” ועל “עבודה עברית”, כפי שתיאר מאיר חזן במחקרו “מפלגת הפועל הצעיר' לנוכח גילויי אקטיביזם ומתינות” (‘מסביב לנקודה’, 243–244). רעיון “כיבוש העבודה” עמד במרכז האידיאולוגיה של מפלגת “הפועל הצעיר” והוויכוח התמקד בדרכי מימושו הלכה למעשה. “במוקד הוויכוח הסוער שהתלקח בין החברים עמדו דרכי הגשמתו של עֶקרון כיבוש העבודה, ובעיקר אם לכרוך את יישומו בהפעלת כוח פיזי. על הפרק הונחה השאלה העקרונית, אם מותר לנקוט אמצעי אלימות לצורך מימוש רעיון העבודה העברית”. היה זה המשך לכעסו של א.ד. גורדון, שגם הוא מצא את ביטויו מעל דפי ‘הפועל הצעיר’, על “בניית בתי עשירים באחוזת בית מכספי הקופה הלאומית של הקרן הקיימת”. “בכירי המפלגה, בראשותם של יוסף אהרנוביץ, נחום טברסקי ואליעזר שוחט סירבו להכשיר את האלימות כלפי היהודים הבונים את בתיהם בעזרת פועלים ערבים, ועמדתם נתקבלה” (שם, 244). אבל ההתכתשות בעיתון המפלגה לא חדלה. אהרנוביץ כתב “רשימה בוטה כנגד הטרור שנוהגים הפועלים” ולעומתו ברנר, בניגוד לגורדון, “העניק תמיכה מוסרית לפועלים שנקטו אמצעי אלימות”.²⁰

5. מרכז התרבות והספרות

לתל־אביב כמרכז חיי התרבות והספרות, כפי שהיא באה לידי ביטוי מעל דפי ‘הפועל הצעיר’, דוגמאות רבות מאוד. תוזכר כאן דוגמה אחת בלבד: ביפו התקיים הכינוס הראשון של סופרי ארץ ישראל. הגיעו אליו ביום חורף קר במיוחד, “ימי סופה וסערה, ברד ושלג”, ממקומות אחרים: ירושלים, פתח תקווה, בן־שמן, רחובות ועוד. היה זה בעיצומו של “מאורע ברנר” (תרע"א, 1911), אותו פולמוס שהסעיר את העולם היהודי בארץ ומחוצה לה. בעקבות מאמרו של ברנר ב’הפועל הצעיר' בשאלת ה“שמד”, התכנסה בי“ג בשבט תרע”א (11.2.1911) “אספת סופרים” ביפו, שאליה הגיעו כשלושים איש “סופרים וקרובים לספרות”. גם בכך נעשתה מרכזיותה של תל־אביב עוד לפני שהייתה תל־אביב, לעובדה קיימת בתרבות, בספרות ובכל תחומי הפעילות.²¹

6. אינפורמציה תל־אביבית משנתו הראשונה של ‘הפועל הצעיר’ (תרס"ח, 1908) – שש דוגמאות²²

הרשימות הבאות מבטאות את הבעיות המגוונות שהעסיקו את היישוב החדש ביפו: ההווי החדש שהתרקם בו, תוכניות בנייה והתרחבות, נושאים מעמדיים, מתחים בין יהודים לבין ערבים, חינוך, מדיניות פנים וחוץ. הקריאה ברשימות אלה מקץ מאה שנה מגלה עד כמה השתנה הכול ובה בשעה עד כמה רבות מן הבעיות נותרו בעינן וטרם נפתרו.

6. א. [בלי חתימה]. “כרוניקה”, ‘הפועל הצעיר’, שנה ראשונה, חוברת ראשונה, חשון תרס“ח, 12. הכתבה מתארת מצב ביניים בלתי שגרתי בהווי של הקהילה ביפו: “המכונה החברתית שביפו [– – –] כאִלו” נפלה עליה תרדמה זמנית ובעיר מורגש רפיון: “אין מתאספים לאספות, אין עולים לישיבות; אין לֶקציות [הרצאות, נ.ג.] ואין נשפים… שבתון בכל”. מכלל לאו נשמע הן. כלומר, בדרך כלל החיים החברתיים ביפו תוססים מאוד. עוד מתארת הכתבה את הקיפאון בירידה ובעלייה. “הדִבּור הרוסי כמעט שלא ישמע ברחובות העיר, אותו הדִּבור, המשמש תמיד בתור מורה ברומטרי לכמות האלימנט החדש שלא נתעכל עדיִן ע”י הישוב המקומי…”. הכתבה מסיימת ב“מחשבות נוגות” על “הרחובות שנתרוקנו עכשו” ו“על… ממונם של ישראל ההולך לאִבּוד…”.

6. ב. אבן בנימין, “מן הארג”, ‘הפועל הצעיר’, שנה ראשונה, חוברת ראשונה, חשון תרס“ח, 14. הכותב הוא יהושע רדלר פלדמן, שידוע בעיקר בשם העט שלו ר׳ בנימין.²³ “מן הארג” או “בתוך הארג” היה שם מדורו שהתפרסם לעיתים מזומנות ב’הפועל הצעיר': ארג במשמעות של מסכת, שילוב, ובמשמעות הכוללת: תוכנית לחיים. יובא כאן תקציר שתיים מרשימותיו: “גילוי הים” ו”אחוזת בית – דירת קבע לדורות" (הן מופיעות במלואן בנספח). בשתי רשימות אלה מתואר בטון קליל ופיוטי ההווה המכוער של יפו לעומת הביטחון בשינוי שיבוא בעתיד ויהפוך את הכיעור ליופי. הרשימה הראשונה מוקדשת ל“גילוי הים”. הכותב “משתפך” בשבחי “היופי הנשגב של ים יפו!”.²⁴ תיאור פיוטי זה של גילוי הים נעשה ככל הנראה לאחר טיול בחוף הים, כשהמחבר ובני לווייתו לבושים ונעולים, ומתחמקים כל הזמן מן הגלים ה“מלקקים את רגליך ומטבילים טבילה כשרה את מנעליך ובגדיך, ואתה בורח בנהקת פרא!”. גילוי הים של ילידי מזרח אירופה לא היה קל, ועד ש“אליק נולד מן הים” היו צריכות לחלוף שנים לא מעטות. כאן מופיע אפוא אחד השלבים של ההתיידדות עמו.²⁵ הכותב מטיף מוסר לחבריו “בני משפחתו של ר' מנדלי” על ש“אינם זזים ממקומם” והים “הוא להם כסתרי תורה גנוז ונעלם”. וכן: “וגם את יפו אינם יודעים. גיטו, רחובות מעופשים ותו לא”. סיומה של הרשימה בטון האופטימי שבה: “עדיין מכוער הוא הארג שלנו. אבל אנחנו נשנה את פני הארג”.

הרשימה השנייה, “אחוזת בית – דירת קבע לדורות”, מוקדשת לשכונת אחוזת בית שעדיין רואים בה חלק מיפו: “ואנחנו גם נְיַפה את יפו. הַשביח ושַכלל, תַּקן ופַאר”. הכותב מביע את ביטחונו שבאחוזת בית תיבנה “דירת קבע, לדורות” [ההדגשה במקור]. "לא עוד “גיטות חדשים”, לא עוד “אגודות לבנין בתים בשביל קנוניא לספקולציא”, אלא “רצון של בני הארץ, לאחוז בבית, באחוזה עולמית”. “‘אחוזת בית’ שביפו” תהיה שכונה מתוכננת: “שכונה חדשה של ששים בתים נאים, וגינת־ביתן לכל בית, וגן גדול באמצע השכונה, ובתים צבוריים באמצע הגן”. גם סיומה של רשימה זו ברוח אופטימית חד־משמעית: “הנודד מ’שנות אלפים' מסיר לאט־לאט את תרמילו מעל שכמו ומנסה לעמוד על אדמתו, על ביתו. עוד יפה יהיה הארג שלנו. –”.

6. ג. פועל בורסקי, “יפו”, ‘הפועל הצעיר’, שנה ראשונה, חוברת שנייה, כסלו תרס"ח, 10–11. הכותב, לפי זיהויו של ג. קרסל במפתח ‘הפועל הצעיר’, הוא מ. טומקין.²⁶

זוהי רשימה מעמדית מובהקת, הקוראת להתארגנות הפועלים העברים “בעירנו” (יפו) כדי לשפר את חייהם ואת מצבם הכלכלי הירוד. הכותב משווה את פועלי הכפר לפועלי העיר, ומסקנתו היא שאף על פי שהפועל העירוני חי בתנאים טובים יותר מהפועל הכפרי, וקל לו יותר להתארגן, אין הוא “דואג למצב חייו ועניניו”. “עיר כיפו המונה מספר פועליה האשכנזים לבד למאות, והסתדרותיה בלי עין רעה לחצי תריסר [– – –] אין פה אף מוסד אחד של פועלים ובשביל פועלים שיועיל מה להקלת קיומו”. בין “המוסדות” שמציע הכותב: “חנות ההספקה”; “קֻפַּת־חולים[,] קֻפַּת מלוה וכדומה”. התארגנות זו חשובה לא רק כחובתם של הפועלים לעצמם אלא גם בשביל “אלה החדשים הבאים”.

6. ד. [בלי חתימה), “בדבר המאורע ביפו”, ‘הפועל הצעיר’, שנה ראשונה, חוברת שישית, אדר שני, תרס“ח, 12–13. במרכז הכתבה: יחסי יהודים–ערבים. הכתבה המתארת מאורע מקומי, מוּדעת להקשרים הרחבים ולקשיים הצפויים בסוגיה זו בעתיד.²⁷ הכתבה מדווחת על “תגרה חזקה בין צעירים יהודים אחדים ובין שני ערבים, ותוצאותיה היו, שנפצע היהודי בידו והערבי ש. נפצע פצעים אחדים ומהם פצע אחד קשה בבטנו”. “לרגל הפצע” התחילה “התנגשות” בין יהודים וערבים. “היהודים נכנסו אל ההוטל ‘חיים ברוך’”. השוטרים התורכים אסרו חמישה יהודים, היכום והובילו אותם אל בית האסורים לעיני “סגן הקונסול הרוסי” אף ש”לא נמצא אצלם שום נשק".

הכותב מדווח ש“האינצידנט יכול היה להגמר”, אבל “הממשלה היפואית [– – –] רצתה דווקא באינצידנט גדול”, כיוון ש“יש להם ענין עם נתיני סגן הקונסול הרוסי שביפו”, ולכן הוא נמשך והתפתח. התוצאה: “שלשה עשר יהודים, נקיים מעָוֹן, שאחדים מהם באו באותו היום מרוסיה, נפלו פצועים”. בסופו של “המאורע”, הפצועים היהודים והערבי נרפאו, ובהשתדלות “נבחרי קהִלת היהודים ביפו” נענשו המעורבים ב“התנפלות הרצחנית”, “הקַימִיקָם” [מושל העיר] “הורד ממשמרתו, והאסירים היהודים הוצאו לחפשי”.

עיקר הכתבה הוא ה“לקח” ממאורע זה: המאורע לא הפתיע, כיוון ש“אנחנו מעולם לא האמנו לא בחסד לאומים ולא בגלוסקאות שיביאו לנו שתדלנים מהחלונות הגבוהים”. “מעבר לים השארנו את הפוליטיקה הגלותית, השואפת לעורר את רחמי העמים, שהיהודים יושבים בתוכם ולהוכיח את זכות קיומו של היהודי ע”י התועלת שהוא מביא לארץ מושבו". אמנם, הפעם לא היה המאורע פרי “שנאה לאומית” אלא “פרובוקציה מצד אותם הזדים שנענשו [– – –] אבל מאורעות כאלה יכֹלים עוד להִשָּׁנות ולהופיע בתור תולדות של סִבות יותר עמוקות”. “הִתחרות לאומית” היא הסיבה למתחים אלה “ובמקום שיש הִתחרות, אין רחמים וחנינה”. הכותב מצהיר על כך “כי מעולם לא העלמנו עין מראות ולא חדלנו מהבין, מה קשה ועזה תהיה מלחמת קיומנו הלאומי בארץ מולדתנו הלאומית, כשם שמעולם לא חדלנו מהאמין, כי המלחמה הזאת תנחילנו נצחון גמור”.

הכתבה מסתיימת ברוח האידיאולוגיה של מפלגת “הפועל הצעיר” ובאופטימיות הצפויה: “את כל המרץ החיוני שבנו אנו צריכים להטות כלפי צד אחד, לצד כבוש העבודה, האטי [?], השלֵוי, האיכותי והכמותי, עד אשר נהיה פה הרוב, וההתנגשיות האלה ממילא תחדלנה להיות מסֻכנות בשבילנו”.

6. ה. אליעזר פפר, “יפו”, ‘הפועל הצעיר’, שנה ראשונה, חוברת שבע–שמונה, ניסן–אייר תרס“ח, 18–19. הכותב היה מן המורים הראשונים בבית הספר לבנות בנוה צדק, ופעיל בהסתדרות המורים.²⁸ מאמר זה הוא אחד השלבים המוקדמים ב”מלחמת השפות" שניטשה בעוז בארץ ישראל (1913–1914), במאבק עם מוסדות החינוך של חברת “עזרה” על השלטת העברית כלשון ההוראה בבתי הספר שלה. המאמר נכתב במלאת שנתיים לייסודו של “בית הספר לבנים” ביפו (1906), תוך כדי סקירת המאבקים בעבר ובהווה על מקומה של השפה העברית בבתי הספר. הדברים נכתבו לרגל בואו לארץ של ד“ר פאול נתן, ממייסדי חברת “עזרה”, ששאף להשליט את הגרמנית בצד העברית ועורר את “מלחמת השפות” בארץ. ביקורו עורר תקוות רבות בקרב הורי התלמידים ביפו “שהכינו הרצאה חתומה בידי עשרות הורים לבאר לה' נתן, את צרכי ביה”ס ואת דרישות העם ממנו [– – –] אבל מצאו דלתים סגורות! [– – –] כל התאמצותה של הדיפוטציה [משלחת] למסור לה' נ. [להאדון נתן] בקשת ראיון לא הועילה! וה' נתן יצא מפה, כפי שנודע אח”כ לא באותו יום, אלא למחרתו“. מה שהרגיז במיוחד הייתה תגובתו של אפרים כהן־רייס הירושלמי, בא כוחה של חברת “עזרה”, ש”התאמץ להוכיח להם עד כמה גדול עתידה של השפה הגרמנית בארץ, ומה רב המוסר היוצא מהספרות הגרמנית; הוכח הוכיח, כי בלי שפה זו עלולים חלילה מוחות של בני ישראל להטמטם, ומוסריותם – להפגם“. סיומו של המאמר בכעס גדול כנגד “ה' א. כהן [ש]חפץ להיות קתולי יותר מהאפיפיור בעצמו, ואת אשר לא יכול לעשות וילהלם קיסר בא”י, חפץ לעשות היהודי א. כהן, כמובן, לכבוד בית ישראל: למען ידעו בגרמניה, עד כמה נחוצה סרסרות היהודי בכל ענין וענין. ובגרשה אלפי משפחות מהסתפח בנחלתה, אל תשכח את אותם היחידים המועילים להגדלת כבודה ושלטונה בארץ!..”.

6. ו. חֶרֶב, “יפו”, ‘הפועל הצעיר’, שנה ראשונה, חוברת עשר–אחת עשרה, תמוז–אב תרס"ח, 22–23. זהות הכותב לא פוענחה במפתח הפועל הצעיר' של ג. קרסל.

זהו מאמר פוליטי שנכתב לרגל הכרזת הקונסטיטוציה בתורכיה. הנושא העסיק את דעת הקהל היהודית בכלל ובמפלגות במיוחד. במרכז המאמר, תהייה על התגובה הרצויה של היישוב העברי בארץ־ישראל: “ועומד הנך נבוך. רגשות שונים, שמחה ותוגה, עליצות ועצב מתרוצצים בך. ובמעמקי נפשך תשאל: ה’זו' היא הדרך שהלכנו בה עד הנה? ואיה היא הדרך להבא? ואיפה הוא כֹּחנו שנוכל להשתמש בזכֻיות החפש? ושמחה זו עד כמה היא שמחתנו הלאומית?”. הכותב מתאר בצורה חיה את תגובתו המגוונת של “הרחוב” על ה“חופש” המתרחש לנגד עיניו. בתוך תגובות “ההמון”, הנוצרים והערבים, נשמע גם “צלצול השפה העברית מעל במת העם”, מְכַנְּסִים “מיטינגים” [אסיפות] “בחוצות עיר [– – –] ופה התנוסס גם דגלנו דגל הלאומי. ואף כי קטן היה ודל לעֻמת הדגלים האחרים, בכל זאת הטיל רעש בין הצעירים. ונרגיש אז, כי שמחה זו גם שמחתנו היא ובאיזו חִבה הבטנו כֻּלנו על הדגל לבן־התכלת, דגלנו דגל התחיה בא”י“. אחת השאלות שעמדה על הפרק הייתה הייצוג של היישוב היהודי בארץ ישראל בפרלמנט התורכי. אבל מכיוון שרוב היהודים העדיפו לשמור על נתינותם הקודמת, בשל “חוק הקפיטולציות”, ורק מי שהייתה לו נתינות תורכית יכול לבחור ולהיבחר, לא יכלו המעטים בעלי זכות הבחירה לייצג כראוי את כל יהודי ארץ־ישראל. התברר “עד כמה זרים אנו בא”י, עד כמה קצרי ראות היינו ומה קלושים וקטנטנים היו מעשינו”. חומרת המצב שקִבל “צורה חדה בוערת, שבלאו הכי אבדה כל תקותנו בארץ”, הביאה להכרה שעל המפלגות להתאחד “לזמן הבחירות ועובדים כעת יחד. ולרגל החֹפש ונחיצות עבודה משֻתפת עלתה שאלת הסתדרות כללית לכל היהודים שבא”י על הפרק ופה ושם ישמעו קולות המצדדים בזכותה".

ו. התחזקות המגמות – קווים להמשך המחקר

החל בשנת תרס"ח (1908), לאחר מהפכת “התורכים הצעירים” ומשעה שהוסרו הגבלות הצנזורה על הופעת כתבי עת ועיתונים, חל גידול ניכר במספרם בירושלים, ואף ביפו–תל־אביב. בעיקר גדל מספרם של קבצים ספרותיים ומקצועיים חד־פעמיים. תנופה זו נבלמה בשנות מלחמת העולם הראשונה ושבה והתחדשה בעוצמה רבה מייד עם סיומה. סקירת העיתונות התל־אביבית לאחר מלחמת העולם הראשונה ועד שנת 1925 ובייחוד בין שתי מלחמות העולם מחייבת מחקר מפורט ונפרד.

המגמות המסתמנות הן: ישיבת קבע בתל־אביב של כל הגורמים שחברו יחד לעשיית העיתון – המערכת, הדפוס, המשתתפים, החותמים והקוראים. זאת בצד ריבוי הנושאים התל־אביביים והתחזקות מאפייני האווירה התל־אביבית. בד בבד הִמשיכה תל־אביב להיות המרכז שאליו מתנקזת כל העשייה התרבותית־חילונית־לאומית־עברית. היא הנותנת כיוון ומתווה דרך. בה מתקבלות ההחלטות המכריעות את גורל החברה, נקבעת מדיניות התרבות, הספרות והאמנות, ומרבית המוסדות יושבים בה דרך קבע. זירת הפעילות היא העיתונות וכתבי העת המופיעים בעיר בהתמדה, בסדירות ולפרקים.

*

הקריאה בעיתון יומי, עברי, תל־אביבי, הנעשית מתוך התעמקות רבה, היא התחליף החילוני לתפילה המסורתית. כך תיאר י.ד. ברקוביץ, מנקודת מבטו של עולה חדש מאמריקה, את רשמיו הראשונים של גיבורו מתל אביב ברומן ‘ימות המשיח’ (תרצ"ח, 1938). בין השאר סיפר על ההתפעלות מתחיית הלשון העברית, שאחד ממימושיה הוא העיתונות העברית ובייחוד עיתון פועלים יומי עברי בתל־אביב: “כנֵס שהתרחש, נֵס של תחיית המתים. [– – –] נֵס אחד גדול אשר לא ייאמן. הנה יושבים שני בחורים צעירים ומעיינים בעיתון עברי אחד – עיתון הפועלים אשר בארץ. [– – –] שניהם כופפים ראשיהם אל העיתון, קוראים, כפי הנראה, דבר אחד המושך את לבם. אלא שהראשון קורא בעיניו בלבד, והשני גם שפתיו נעות, קורא את העיתון העברי של מעמד הפועלים ברגש של אמונת חסידים ויראת־שמים, כתפילה בלחש”.²⁹

סתיו 2009

מקורות

יוסף אהרנוביץ, ‘כתבים’, עם עובד, תש"א, 1941, כרכים א–ב.

יצחק אפשטיין, “שאלה נעלמה”, ‘השילוח’, כרך יז, תשרי תרס"ח, 193.

אהוד בן עזר ונחום גוטמן, ‘בין חולות וכחול שמים’, יבנה, תש"ם, 1980.

י.ד. ברקוביץ, “ימות המשיח” (תרצ"ח, 1938), בתוך: ‘כתבי י.ד. ברקוביץ’, כרך ראשון, דביר, תשכ"ד, 1964, עמ' שפא–תקיט.

נורית גוברין, ‘שי של ספרות’, המכון לחקר הציונות ואוניברסיטת תל־אביב בשיתוף עם הוצאת עקד, תשל"ג, 1973, בצירוף מהדורה מצולמת של כתב העת.

נורית גוברין, ‘“העומר”: תנופתו של כתב־עת ואחריתו’, יד יצחק בן־צבי, תש"ם, 1980.

נורית גוברין, ‘“מאורע ברנר”: המאבק על חופש הביטוי’, יד יצחק בן־צבי, תשמ"ה, 1985 (מהדורה שנייה – תשנ"א, 1991).

יוסף גולדשטיין, ‘אחד העם: ביוגרפיה’, כתר והוצאת זגגי, 1992.

פנחס גראייבסקי, ‘תולדות בתי־הדפוס העבריים בעי“ק ת”ו, מראשית המאה הנוכחית עד היום’, הוצאת המחבר, תמוז תרצ"ט.

מאיר חזן, “מפלגת ‘הפועל הצעיר’ לנוכח גילויי אקטיביזם ומתינות אצל ברנר וגורדון”, בתוך: ‘מסביב לנקודה: מחקרים חדשים על מ.י. ברדיצ’בסקי; י.ח. ברנר; א.ד. גורדון’, אבנר הולצמן, גדעון כ“ץ ושלום רצבי (עורכים), מכון בן־גוריון ואוניברסיטת בן־גוריון בנגב, תשס”ח, 2008, 239–261.

דוד יודילוביץ (עורך), ‘קובץ מאמרים לדברי ימי העתונות בארץ ישראל’, כרך ב, דפוס סלומון ירושלים, ניסן תרצ"ו (כרך א בעריכת זלמן פבזנר, ניסן תרצ"ה).

גליה ירדני, ‘העתונות העברית בארץ־ישראל בשנים 1863–1904’, הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל־אביב, תשכ"ט, 1969, 139 והערות 205, 361. רשימת העיתונים בחמשת עמודיו האחרונים של הספר.

אודי מיכלסון ואהרן לפידות (עורכים), ‘מאה שנות גימנסיה’, הוצאת נ.ד.ד. מדיה בע“מ, תשס”ד, 2004.

א.ר. מלאכי, ‘מנגד תראה: אסופה ממאמרי א.ר. מלאכי בענייני ארץ־ישראל’, יד יצחק בן־ צבי, תשס"א, 2001.

זלמן פבזנר (עורך), ‘קובץ מאמרים לדברי ימי העתונות בארץ ישראל’, כרך א, תל־אביב, ניסן תרצ"ה (כרך ב בעריכת דוד יודילוביץ, ניסן תרצ"ו).

ג. קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים', כרך ראשון, ספרית פועלים, תשכ“ה, 1965; כרך שני, תשכ”ז, 1967.

אִיזה וג. קרסל, מפתח ל־50 כרכי “הפועל הצעיר”, תרס“ח–תשי”ז', הוצאת הפועל הצעיר, תשכ"ח, 1968.

א.ז. רבינוביץ, “ר' יהושע ברזילי (איזנשטט)”, בתוך: ‘כתבי יהושע ברזילי (איזנשטט)’, בהוצאת חבר סופרים “לזכר חצי היובל של עליתו לא”י“, יפו, דפוס א. אתין, התרע”ג, עמ' ז.

זהר שביט, “התפתחות כתבי העת והעיתונות”; רשימת “עיתונים וכתבי עת ספרותיים שיצאו לאור בעברית בארץ ישראל בשנים 1869–1948”, בתוך: משה ליסק ואחרים (עורכים), ‘תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה: בנייתה של תרבות עברית בארץ ישראל’, מוסד ביאליק, תשנ"ט, 1999, חלק ראשון: התקופה העות’מאנית, 157–197.

אילן שחורי, ‘חלום שהפך לכרך: תל־אביב, לידה וצמיחה – העיר שהולידה מדינה’, אביבים, תש"ן, 1990. על “מכתבים מארץ ישראל”, 374, ועוד שם על התקשורת בתל־אביב בראשיתה.

אניטה שפירא, התנ“ך והזהות הישראלית', מאגנס, תשס”ו, 2006.

יוסף שפירא, ‘הפועל הצעיר: הרעיון והמעשה’, עיינות, תשכ"ח, 1968.

דוד תדהר, 'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג, הוצאת ראשונים, 1949, 1243–1244.

נספח: מתוך שנתו הראשונה של ‘הפועל הצעיר’ (תרס"ח)

---

ראשיתם, פריחתם ומאבקם של המדורים לספרות בעיתונות היומית על הישרדותם

מאת

נורית גוברין

מחקר זה הוא המשך מתוך חידוש והשלמה למחקרי “בין נכס לנטל: המדורים לספרות בעיתונות היומית – קווים ראשונים למחקר”, שהתפרסם לראשונה ב’קשר' מס' 25, מאי 1999.¹ הכותרת מצביעה על שלושת שלביו: ההתחלות, הפריחה והמאבק להישרדות. מכל שלב הובאו הערות אחדות ודוגמאות ספורות להדגמה.

חלק ראשון: תקופת הראשית

א. תפקידי העיתונות היומית

העיתונות העברית בראשיתה לא הייתה עיתונות יומית אלא תקופתית. היא הופיעה בצורה לא סדירה: כמה פעמים בשבוע, פעם בשבוע או לעיתים מזומנות. הקושי בהוצאת עיתון יומי היה עצום. לעיתונות העברית בראשיתה לא היה תפקיד אינפורמטיבי אלא חינוכי. את האינפורמציה יכלו הקוראים להשיג בעיתונות בלשונות אחרות במקומות מגוריהם. העיתונים הראשונים מחוץ לארץ ישראל הראויים להגדרה המודרנית “עיתונים” היו ‘המגיד’ (תרט"ז, 1856), ‘המליץ’ (תרכ"א, 1860) ו’הצפירה' (תרכ"ב, 1862). בארץ ישראל היו אלה ‘הלבנון’ (תרכ"ג, 1863), ‘חבצלת’ (תרכ"ג, 1863) ועיתוני בן־יהודה: ‘הצבי’ (תרמ"ה, 1884), ‘השקפה’ – מהדורה של ‘הצבי’ לקוראים בחוץ לארץ (תרנ"ז, 1897) ו’האור' (תר"ע, 1910). עיתונים אלה האריכו ימים והופיעו בגלגולים שונים במשך עשרות שנים.² לאורך שנים היה טשטוש גבולות בין העיתונות היומית לבין כתבי העת בכל הקשור לתכיפות ההופעה, לתפקידי העיתונות ולמדורים השונים שבהם, לרבות המדורים לספרות. למן השנים הראשונות של העיתונות בארץ ישראל הייתה המטרה המרכזית של העיתון חינוך הקוראים ולאו דווקא שיתוף במידע. עצם הכתיבה בעברית, הדגשת יכולתה של השפה, חשיבותה והתאמתה לחיי היומיום היו אף הם מטרות מרכזיות. מטרות אלה היו משותפות לעיתונות בארץ ישראל ומחוץ לה. העברית איחדה את כל חלקי העם המפוזר בכל העולם ויצרה הרגשה של שיתוף ואחדות הגורל היהודי. היא מימשה את שלוש הצלעות של הלאומיות היהודית: עם, ארץ, שפה, שקבע פרץ סמולנסקין. לעיתונות העברית חלק נכבד ומכריע בחיזוק ההרגשה הלאומית של עם ישראל.

מראשיתם הקדישו העיתונים העבריים מדורים נרחבים וקבועים שבהם אינפורמציה על הנעשה בתפוצות ישראל. יהודי רוסיה התעניינו התעניינות עצומה בקהילות ישראל בארצות ערב, באימפריה העות’מאנית, בסין ובכל מקום שבו היו יהודים; ובאיזה מקום לא היו יהודים? זאת נוסף על מדור קבוע על הנעשה בקהילות בארץ שבה יצא העיתון לאור ובארצות השכנות במזרח אירופה. קורוספונדנטים (כתבים) מטעם העיתון ומטעם עצמם שיגרו קורוספונדנציות (כתבות) על הנעשה בקהילותיהם, מן הדברים החשובים ועד הדברים הפעוטים. כך חיברו בין הרחוקים והגבירו את התחושה של “כל ישראל ערבין זה לזה”.³

העיתון היומי הראשון היה ‘היום’ (תרמ"ו, 1886), שיצא לאור בפטרבורג. חודשיים לאחר יציאתו לאור נהפכו גם השבועונים ליומונים, כגון ‘הצפירה’ ו’המליץ'. עם זאת, נמשך טשטוש הגבולות בין העיתונים לבין כתבי העת בגלל ההופעה הלא סדירה שלהם.

ב. ספרות כמקדם מכירות וכקישוט

העיתונים התחרו זה בזה והוציאו לאור קבצים ספרותיים מרוכזים, שהוענקו כשי לחותמים ולקוראים. תוספות ספרותיות אלה הופיעו ב“תקופות החגים”, בדרך כלל לקראת ראש השנה ופסח, ונכרכו בנפרד ובפורמט קטן יותר מזה של העיתון, כספר. לקראת פורים הוציאו העיתונים תוספות ספרותיות הומוריסטיות מיוחדות, כחוברות עצמאיות שלהן שמות נפרדים. תוספות ספרותיות אלה משכו את לב הקוראים, הגדילו את מספר הקוראים (והחותמים) והוסיפו יוקרה רבה לעיתון. שילוב הספרות היפה בפרוזה בעיתונות הביא גם לפרסומם של “רומנים בהמשכים”, לפי המתכונת שרווחה בעיתונות האנגלית, הצרפתית והגרמנית. בדרך זו הגביר העיתון את כוח משיכתו והגדיל את מספר קוראיו, שהיו להוטים לדעת מה קרה לגיבוריהם בהמשך.

כל עיתון פרסם מניפסט לקראת הופעתו או לסיכום השנה, ובו התגאה והשתבח בסופרים המפורסמים המשתתפים בו, והציג אותם לראווה לקוראיו.⁴ בשל הפורמט הקטן, הנייר המתכלה וסיבות נוספות, תוספות ספרותיות מיוחדות אלה הן נדירות כיום ולא כולן שרדו. הן חשובות לא רק להיכרות עם תולדות המדורים לספרות בעיתונות היומית אלא בעיקר משום שהשתתפו בהן טובי הסופרים בכל דור ומשום שנערכו בידי אנשי הספרות הבולטים בדורם.⁵

בד בבד עם תוספות ספרותיות מיוחדות ונפרדות אלה, שולבה בעיתונות, בדרך כלל בימי שישי (אבל לא רק), ספרות יפה לענפיה השונים: שירים, סיפורים, מחזות, זיכרונות, רשימות ביקורת, מסות בנושאים שונים ורשימות על גבול הספרות היפה והפובליציסטיקה. הספרות היפה לא פורסמה במדור מיוחד, לא הופיעה בקביעות ולא היה לה בדרך כלל עורך נפרד. העורך הכללי היה גם האחראי לה. התוספות הספרותיות השתלבו בדרך כלל במקום קבוע ומיוחד בעיצוב הגיליון. מקום מיוחד זה היה בשליש התחתון של העמודים בעיתונים, שהופרד באמצעות קו רוחבי. למדור זה קראו “פיליטון”. ב’המגיד' הופיע המדור הספרותי־תורני ‘הצופה’, שהיה בחלקו מתורגם, תחילה בחלקו התחתון של העמוד, “מתחת לקו”, בהמשך למסורת העיתונות הכללית, ואחר כך כמוסף ספרותי נפרד. ב’הלבנון' נקרא המדור במשך תקופה מסוימת “ירכתי הלבנון”.⁶ בעיתונות בן־יהודה, שבה נהגה מדיניות של “עִבְרוּת” השמות הלועזיים, ושגם בה היה מדור הפיליטון, קראו למדור זה “ירכתון”, על שום מקומו: בירכתיים.⁷

הפיליטון לא היה הומוריסטי, כמשמעות שיש לו בימינו. תחת כותרת זו פורסמו סוגים ספרותיים מגוונים. עם זאת, הוא נעשה שם דבר לז’אנר של מסות אישיות בנושאים שונים שעניינו את הכותב והיו על סדר היום החברתי. אמני הפיליטון היו: יהודה לייב גורדון, אלחנן ליב לוינסקי, דוד פרישמן, ראובן בריינין, ישראל חיים טביוב ורבים אחרים.

נוכחותה של הספרות היפה בעיתונות זו הייתה קשורה בתפיסת עולמם של העורכים ובמדיניות העריכה שלהם.

עוד לפני ששולבה ספרות יפה דרך קבע בעיתונות זו, נהוג היה לפרסם שירים־לעת־מצוא, בדרך כלל עם התחלת שנה חדשה (גלבוע, 121–122), בשבח העיתון ועורכיו, קינה מחורזת על פטירת אישיות חשובה ובנושאים מסוגים שונים. בשירים־לעת־מצוא אלה, לצד חומר “ספרותי” נוסף, אקראי ומשולב, אפשר לראות את ראשיתו של המדור לספרות, שייפרד לימים לגמרי מן העיתון הכללי, בצורות שונות. מדי פעם, בהשפעת עורך מסוים, התרחב החלק הספרותי ונכללו בו בדרך כלל ביקורות על ספרים בנושאים שונים ושירים (130–131).

לשילוב הספרות היפה בגוף העיתון הכללי ישנן מעלות וישנן מגרעות. המעלות: חשיפתה של הספרות היפה לקוראים הרבים, שמתוך שהם מעוניינים בנושאים הכלליים שעל הפרק ובמידע לגביהם, הם נתקלים גם בספרות היפה וקוראים בה. המגרעות: הופעתה של הספרות היפה אקראית ומצומצמת.

ההפרדה המוחלטת בין העיתון הכללי לבין המדור לספרות היוצא מטעמו אף היא יש לה מעלות ומגרעות, בתמונת ראי לשילוב. המעלות: המדור לספרות הוא עצמאי, מגוון, יש בו מקום למשתתפים רבים, לז’אנרים מגוונים, ולפולמוסים המעניינים בייחוד את אוהבי הספרות המושבעים. זהו “המגרש הביתי” של “כת” אנשי הספרות. המגרעות: ההפרדה מאפשרת לקורא הרגיל להתעלם מן המדור לספרות, לפסוח עליו ולחשוב שאינו מיועד לו אלא ל“מקצועני הספרות” בלבד.

כמה דוגמאות למקומה של הספרות היפה בעיתונות בראשיתה:

א. כל העיתונים מדגישים במניפסטים שלהם את “תועלת השפה העברית הנחמדה” (‘המגיד’) (117, 119). מרגע שהודגשה חשיבותה של “השפה העברית”, קצרה הדרך לביטויי יכולותיה בכל התחומים, לרבות בספרות היפה, שכללה מראשיתה מקור ותרגום כאחד (‘המליץ’).(142)

ב. היחס לתרגום היה כבתקופת שירת ספרד: להראות את כוחה ואת יופייה של הלשון העברית. אין דבר שנדפס בלשון זרה שאינו יכול להיות מובע גם בעברית, ואולי אפילו עוד יותר טוב: “חיקוי מתוך הִתחרות”. מרבית הקוראים היו רב־לשוניים ויכלו לקרוא הכול גם בלשונות המקור אבל בתרגום לעברית היה אתגר לכוחה של הלשון העברית ולגמישותה. זו הייתה כאמור אחת המטרות הנכבדות של העיתונות.

ג. ‘הצפירה’, שעורכו חיים זליג סלונימסקי היה איש מדע אשר הדגיש את החשיבות של הכנסת מדעי הטבע והידיעות השימושיות לרחוב היהודי, דחה תחילה סיפורים ושירים ושׂם את הדגש על חדשות ועל דברי חוכמה ומדע (169–170). עם זאת, בתקופתו השנייה של העיתון, בראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה, כשנחום סוקולוב היה הרוח החיה בו, החל צדו הספרותי להתפתח ולהתרחב (174–175).

ד. גליה ירדני עסקה במקומה של הספרות היפה בעיתונות הארץ־ישראלית בראשיתה. המסקנות מממצאיה: שילוב מועט אבל קבוע של ספרות יפה. הז’אנרים הבולטים: שירים, רשמי טיול, תרגומים מערבית. החשיבות: הגמשת הלשון העברית והתאמתה לתיאורי נוף ארץ ישראל ולריאליה שלה. מן הכתבות הראשונות התפתח הסיפור הארץ־ישראלי המעוגן בהווי ארץ ישראל הישנה והמתחדשת, על שבטי ישראל השונים שנאספו בה יחד.

כמה סיכומים לנושא הספרות היפה בעיתונות הארץ־ישראלית בראשיתה:

‘הלבנון’ – מיעוט של ספרות יפה. פרסום על גבול הספרות היפה: סיפורי מדע (ירדני, 26); תיאורי מזג אוויר ועונות השנה (28).

‘חבצלת’ – התרגומים מערבית היו בין הפריטים הראשונים בספרות היפה בעיתון זה (148) ולצדם כתבות סיפוריות על הנעשה במקומות שונים בארץ; רשמי טיול – סיפורי מסע בארץ ישראל (149); סקירה מפורטת על “אופיים הכללי של הסיפורים המתורגמים” ב’חבצלת' (153–158) בד בבד עם מעקב מפורט אחר “פליטונים וסאטירות” בעיתון זה (158–162).⁸ עיתונות בן־יהודה – ספרה של גליה ירדני מסתיים בפרקים הדנים ב“מדורי הלשון: הספרות והתרבות”, ב“כתבות”, ב“תיאורי מסעות, פליטונים וסאטירות” בעיתונות בן־יהודה לענפיה, ומסתיים ב“תרגומים מערבית בעיתונות העלייה הראשונה” (שם, 287–326.(

ה. שילובה של הספרות היפה בעיתונות כ“קישוט” בא לידי ביטוי מפורש, למשל במניפסט של אליעזר בן־יהודה ל’הצבי': “ואחרון אחרון חביב ונעלה להצמיח ולהפרות בלבות בני עמנו רגשי לאימות טהורה, עמוקה, פנימית, מקושטה בכל הקישוטים היותר נעלים ברוח האדם” (שם, 269).

ג. שנות הפריחה

השנים בין שתי מלחמות העולם ושלושים השנים שלאחר קום המדינה היו שנות הפריחה והשיא של המדורים לספרות בעיתונות היומית: 1921–1978.⁹ פריחה זו קשורה בעיתונות המפלגתית הענפה שהתקיימה בשנים אלה ובתפקיד המיוחד שנתנו מפלגות הפועלים לספרות היפה מראשיתן. מפלגות הפועלים ראו עצמן אחראיות לחינוך של עם ולא רק לחינוך חברי מפלגה. כך, למשל, נכתב במניפסט “על ‘מעברות: ירחון לספרות ולענייני חברה’”, שהופיע כהשלמה ל’הפועל הצעיר', בפתח החוברת הראשונה (יפו, תר"ף, 1920, בעריכת יעקב פיכמן): “הירחון החדש השואף להיות כלי מבטאו של דור, נלחם לתרבות עברית עצמית על יסוד עבודה ממשית ופעולות כפים [– – –] לתת בטוי נאמן לכל המתרחש בחיי הזמן הסוערים [– – –]. מכתב־עתי, שתעודתו לחנך, להגביר את הרצון, לעורר את הרוח, להיות קול קורא לחיים חדשים [– – –] להלחם כנגד מומי הגלות ומארת חייה [– – –]”.

העיתונים התחרו ביניהם על קהל הקוראים, ואחת מנקודות המשיכה שלהם הייתה השתתפותם של יוצרים בעיתון ומדור ספרותי עשיר ומגוון. בעקבות תחרות זו נגררה גם העיתונות ה“אזרחית” לשלב דרך קבע מדור ספרותי ואף למנות לו עורך מיוחד.¹⁰ בעיתונים היומיים התפרסמה הספרות היפה דרך קבע בימי שישי, תחילה במשולב בעיתון עצמו ולאחר מכן בנפרד, ואף התמנה לה עורך מיוחד. לא זו בלבד, אלא שהמפלגות השונות דאגו להוציא כתבי עת ספרותיים מיוחדים לצד העיתונים היומיים כדי שתהיה במה נרחבת יותר לפרסום ספרות יפה. גם עיתונים וכתבי עת שהוקדשו לנושאים שונים שילבו דרך קבע, אם כי במינון נמוך, ספרות יפה כ“תבלין ספרותי”, בדרך כלל שיר או סיפור קצר, כדי להוסיף חשיבות, עניין ויופי.

כאמור, העיתונים המפלגתיים התחרו ביניהם על הסופרים שהשתתפו בהם, גם אם לא היה להם “כרטיס חבר” מפלגתי מובהק. הם הסתפקו בהזדהות, בנטייה, בתמיכה, באהדה ובקרבה של היוצר למפלגה שמטעמה הופיע העיתון. מי שמשך יוצרים להשתתף בעיתון היה העורך. העורכים העדיפו בדרך כלל את הרמה הספרותית ואת חשיבותו של היוצר על פני כרטיס החבר המפלגתי שלו. זה היה גם מקור לחיכוכים עם ה“פטרונים” – הקומיסרים המפלגתיים למיניהם.¹¹ המדורים לספרות שליד העיתונים היומיים היו הזירה שבה נערכו הפולמוסים, חילופי הטעם, כניסתם של יוצרים חדשים למעגל הספרות, הרחבתו באמצעות שיתוף נשים וסופרים מעדות ישראל השונות, קירוב עולים חדשים באמצעות תרגום יצירתם לעברית, הכנסת נושאים חדשים הצמודים למאורעות ההיסטוריים, ועוד. החיים הספרותיים התנהלו מעל דפי המדורים לספרות בעיתונות היומית בעיקר בשל הופעתם הסדירה, התכופה ותפוצתם ההמונית. הם היו מיועדים לכול; ואילו כתבי העת הספרותיים המיוחדים היו בבחינת “גטו” ספרותי: מלכתחילה נועדו למעטים. הופעתם הייתה, במקרה הטוב, פעם בחודש, בדרך כלל לא בסדירות.

להלן רשימה של שלושה עשר עיתונים יומיים, שלכולם היו מדורי ספרות נפרדים בתקופות השיא שלהם. הרשימה ניתנת ללא תאריכים מפורטים (זולת שנת הקמתו של העיתון), עם פירוט חלקי של שמות עורכי המדורים הספרותיים, שינויי ההופעה ותהליכים נוספים:¹²

‘הארץ’ (1919). המוסף לספרות של ‘הארץ’ לבש צורה ופשט צורה לאורך השנים. הוא קיים עד ימינו, לרבות המוסף השבועי “ספרים”. בין עורכי המדור הספרותי “תרבות וספרות” היו יעקב הורוביץ ובנימין תמוז. כיום עורך אותו בני ציפר.

‘דבר’ (1925). המוסף לספרות של ‘דבר’ נערך תחילה בידי ברל כצנלסון, אחריו דוד זכאי ואחריו דב סדן. לאחר מכן היו עורכים מתחלפים.

‘הבוקר’ (1935). המוסף לספרות של ‘הבוקר’ נערך בידי ברוך קרוא (קרופניק) ולאחריו זיסי סתוי (העיתון נסגר בח' בטבת תשכ"ו, 31.12.1965).

‘הצופה’ (1937). בשנותיו האחרונות, מאז 1980, ערך את המדור לספרות יהושע שמש.

‘המשקיף’ (1938–1949). בין עורכיו: אב"א אחימאיר, יהושע ייבין, איזיק רמבה, שלום רוזנפלד. יש לשער שערכו גם את המדור לספרות.

‘ידיעות אחרונות’ (1939). המוסף לספרות בעריכתו רבת השנים של זיסי סתוי. כיום עורכות אותו מאיה בקר וסגניתה צליל אברהם.

‘משמר’ ולאחר מכן ‘על המשמר’ (1943). המוסף “דפים לספרות”, תחילה בעריכת אברהם שלונסקי ולימים א.ב. יפה.

‘קול העם’ (1947). עורך הדף לספרות בראשיתו היה אלכסנדר פן.

‘חרות’ (1948–1965) [במקום ‘המשקיף’, 1939–1949]. בין העורכים: אב"א אחימאיר, אייזיק רמבה, שלום רוזנפלד. יש לשער שהיו גם עורכי המדור לספרות.

‘מעריב’ (1948). יש לשער שהעורך דוד לאזר היה תחילה גם עורך המדור לספרות. לאחר מכן ערכו את המדור חנוך ברטוב, משה דור, משה בן־שאול, חיים נגיד ותלמה אדמון, אם להזכיר כמה שמות בלבד.

הדור' (1948–1955). ביטאון מפא"י. העורך: אליעזר ליבנה. יש לשער שהיה גם עורך המדור לספרות.

זמנים' (1953). ביטאונה של המפלגה הפרוגרסיבית, בעריכת יהושע א. גלבוע. יש לשער שערך גם את המדור לספרות.

‘למרחב’ (1954). ‘משא’, בעריכת אהרן מגד. תחילה, כמוסף עצמאי, לאחר מכן כמדור הספרות של ‘למרחב’, בהמשך כמדור הספרות של ‘דבר’, עד לסגירתו.

היו עיתונים נוספים כגון ‘דואר היום’ ולהם מדורי ספרות מסוגים שונים. ברובם, אם לא בכולם, היה מדור לספרות, שתחילה שולב בתוך העיתון הכללי, כשהעורך הראשי הוא גם עורך המדור לספרות, ולאחר מכן ניתן במדור נפרד ולו עורך ספרותי מיוחד. רשימה זו, המעידה על מספר העיתונים היומיים הגדול, כשלצִדם מדורי ספרות, מעידה גם על היקפו, על חשיבותו, על מעמדו ועל מקומו של המדור לספרות בעיתונות היומית. היה היכן לפרסם! לספר חדש שהופיע היה סיכוי שיזכה לתשומת לב, שתיכתב עליו יותר מביקורת אחת. ליובל של יוצר או לפטירתו, הוקדשו דרך קבע יותר מהערכה אחת ב“עיתונו”, וגם באחרים.

היריעה הרחבה שהוקצתה לספרות במדורים אלה אִפשרה לא רק פרסום סיפורים ושירים רחבי־יריעה אלא גם ניהול פולמוסים ספרותיים ארוכים ומפורטים. אלה משכו את תשומת לבם של הקוראים, עיצבו את דעת הקהל וטעמו, חידדו את ההבדלים בין “המחנות” הספרותיים על דגליהם ועל היוצר החביב עליהם. היו אלה ויכוחים עקרוניים, ששולבו במתחים אישיים במינונים שונים, כצפוי וכנהוג.¹³

כמה הערות בשולי רשימה זו:

א. גלגולו הראשון של ‘הארץ’ היה ‘חדשות מהארץ הקדושה’, שאליו צורף, עם הופעתו, מייד עם סיום מלחמת העולם הראשונה (תרע"ח, 1918), המוסף לספרות ‘שי של ספרות’, אשר הופיע בנפרד בעריכת שׂ. בן־ציון.¹⁴

ב. ל’הפועל הצעיר' (תרס"ז, 1907), כשבועון, היה מראשיתו מדור ספרותי קבוע ועורכת מיוחדת, היא הסופרת דבורה בארון. אבל, כנהוג באותם ימים, שמה לא נרשם במפורש, ובגרפיקה של העיתון לא צוין המדור לספרות בנפרד. לימים (משנת 1948) היה אבי ישראל כהן עורך כתב העת הכללי והספרותי כאחד.

ג. חשיבותו של המדור לספרות באה לידי ביטוי בשם “המוסף לספרות” שהעניק לו דב סדן בעיתון ‘דבר’. המילה “מוסף” פירושה: “תפילה הבאה אחרי תפילת שחרית בשבת, בראש חודש ובמועדים, במקום קרבן המוסף שהיו מקריבים בזמן שבית המקדש היה קיים” (מילון אבן־שושן). השם הלקוח מן הקודש הועתק לתחום הספרות, לתחום החילוני, על מנת לשמש תחליף לתפילה; החלפת עולם הערכים הדתי, התפילה, בעולם הערכים החילוני - הספרות. העיתון כבית מקדש!

ד. רמתו של המדור לספרות בעיתון היומי נקבעה על ידי עורכו, כמעט ללא קשר לזהות המפלגתית של העיתון המאכסן ולחשיבותו. מובן שגם לזהותו של העורך הכללי של העיתון הייתה חשיבות רבה – אם נתן לעורך הספרותי יד חופשית, סמך על טעמו ולא התערב בשיקולי העריכה ובמדיניותו.

ה. דוגמה לכך הם דבריו של זיסי סתוי עם פרישתו מעריכת המוסף לספרות של ‘הבוקר’ (ח' בטבת תשכ"ו, 31.12.1965). יש בהם אמונה בחשיבותו, כוחו והשפעתו של המדור לספרות:¹⁵

חלק שני: כיום

א. המאבק על ההישרדות

הערות אחדות לתהליכים המתרחשים בשנים האחרונות בארבעה נושאים: הסיבות להיעלמותם של המדורים לספרות; תיאור מצבם של המדורים ששרדו; התחדשות המדור לספרות בעיתונות “הימין” כמה תקוות חסרות־בסיס לעתיד.¹⁶

היעלמותם של מדורי הספרות קשורה להפסקת הופעתם של העיתונות המפלגתיים. המוספים לספרות שלצד העיתונים היומיים חדלו להיות זירת ההתרחשות של הספרות והתרבות העברית כבעבר. היעלמותם של מדורי הספרות גם במקומונים שפרחו בשנות השמונים של המאה העשרים ואילך קשורה לתפיסותיהם של בעלי העיתונים ועורכיהם, כאילו הקהל הרחב שוב אינו מתעניין בתרבות ובספרות במובנן ה“קלאסי” אלא בתחומים שנוספו ל“תרבות” דוגמת אוכל, בידור ומוזיקה פופולרית. ואם מדובר בספרות: הצד הרכילותי גָּבַר על הצד הספרותי.¹⁷ כך קרה, שמדור הספרות בצורתו המסורתית, כלומר צירוף של ספרות יפה, ביקורת, ויכוח ומידע, נעלם כמעט לחלוטין מן המקומונים.

היעלמותו של מדור הספרות בעיתונות באה לידי ביטוי חד וחריף בייחוד בחינמונים, שקהל קוראיהם הולך ומתרחב. מה שמפורסם בהם בתחום זה הוא צל־צלו של מה שהיה פעם מדור לספרות. מקום עלוב, צדדי ומבוזה מוקדש לנושא זה, אם בכלל.

בעיתונות היומית קוצץ ונמרט מדור הספרות באכזריות. ב’מעריב' הוא נעלם לגמרי, לרבות הניסיון המביך של מוסף “ז’ורנל”. ‘ידיעות אחרונות’, שהמדור שלו לספרות פרח בימי זיסי סתוי – מדור שהיה מוקד ומרכז, בעל יריעה רחבה, מופת של שילוב הספרות, הסופרים וחיי הספרות – הצטמצם למינימום. עדיין קיים בעיתון מדור לספרות אבל הוא הד קלוש למה שהיה בעבר. יש בו מקום לסקירות קצרצרות על ספרי מקור ותרגום ונשמר בו מדור קבוע אך קצר למבקר בעל טור. פה ושם מתפרסם שיר קצרצר. יש מדור מיוחד למידע על החיים הספרותיים אך זה גובל ברכילות. פה ושם ניתנת זכות לתגובה קצרה על מה שפורסם. ספרים חדשים מעטים בלבד זוכים לחשיפה של מילים ספורות וגם אז על מחבריהם להודות למזלם הטוב על כך שהוצאו מן האנונימיות שלתוכה שוקעים מרבית הספרים. ליותר מזה אין מקום.

הנה דוגמה בעילום שם¹⁸ למה שהתרחש ומתרחש במדור לספרות של ‘מעריב’. הדברים נכתבו במרץ 2013. הכותב מתאר את שלבי תהליך שקיעתו של המדור, הידרדרותו והיעלמותו מאז שנות השמונים של המאה העשרים ועד היום:

‘הארץ’ נשאר כמעט יחיד עם המדור “תרבות וספרות” בעריכת בני ציפר, שיש בו יריעה רחבה לתרבות, לאמנות ולספרות. יש בו מקום למסה ארוכה, אפילו בהמשכים (בדרך כלל של כותבים קבועים האהובים על העורך, כגון דן מירון), לביקורת של ממש, לסיפור, לשיר ולחיים הספרותיים. עם כל הביקורת על בני ציפר, העושה תפקיד בלתי אפשרי (גם בשל העובדה שיש ספרים רבים ואין כמעט במות בעיתונים היומיים ואת כתבי העת הספרותיים רק מעטים קוראים), הוא מספק בכל שבוע מדור ספרותי חי, תוסס ומעניין הטבוע בחותם אישיותו, דעותיו וטעמו האישי. אבל האין זה תמיד כך?¹⁹ נוסף על כך, ‘הארץ’ ממשיך להוציא מדי שבוע את מוסף “ספרים” המוקדש לביקורת ולסקירות על ספרים חדשים, ומדי פעם גם למסות ספרותיות בנושאים עקרוניים. עורכו כעת הוא בני מֶר.

מה נשאר? – נשאר העיתון ‘מקור ראשון’ ומוסף “שבת” שלו. יריעתו רחבה ויש בו מקום לראיונות, לסיפורים, לשירים ולביקורות בהיקף יותר גדול. זהו עיתון אידיאולוגי מובהק אבל בשל היות העורך אלחנן ניר משורר בעל טעם, פתוח ואוהב ספרות, הורחבה בו היריעה.²⁰ יש לשער שהדבר אפשרי גם בשל מדיניות התרבות הכוללת של העורך הראשי ושל בעלי העיתון. משתתפים בו כותבים, לא רק ללא בדיקת “תעודת הזהות” הפוליטית שלהם, אלא גם כאלה שידוע שהם נמנים עם המחנה האחר. בכך נמשכת המסורת של עורכים ספרותיים הראויים לתפקידם: הרמה הספרותית גוברת על כרטיס החבר האידיאולוגי של הכותב.²¹ למוסף “שבת” ולעורכו יש “קווים אדומים”, כשם שיש לכל עורך ולכל עיתון, אבל הם רחבים דיים כדי לפתוח את השערים לנושאים, לספרים, לכותבים ולדעות כמעט מכל קצוות הקשת הפוליטית. אדרבא, דומה כי ההימנעות מפרסום בעיתון זה אינה מצדו של העורך אלא דווקא מצד הכותבים, שחלק מהם נרתעים משיתוף פעולה עם “עיתון ימני”, גם כשהמדובר בנושאי תרבות וספרות.

כך מתנהג מי שמרגיש את עצמו חזק. שיתוף הרבים ופתיחת השערים מתוך תחושה של כוח, ולא מתוך חולשה או התגוננות.

האם אפשר לומר שלנגד עינינו מתחולל “מהפך”? חוגי השמאל (מבלי לפרט כעת לְמה הכוונה) או מפלגות הפועלים (כנ"ל), שהיו המטפחים הגדולים של התרבות והספרות העברית, שעודדו סופרים ויסדו הוצאות ספרים וכתבי עת ספרותיים, נסוגו מתפקידם ההיסטורי הזה, ואת מקומם תפסו ותופסים חוגי הימין שבעבר לא התעניינו ביותר בספרות העברית, וכעת הם המטפחים הבולטים שלה!…

כאמור, העיתונות המפלגתית מתה. למפלגות השמאל אין עיתונות משלהן וממילא אין להן אפשרות לטפח במסגרות אלה את הספרות העברית. בעלי ההון השולטים בעיתונות הכללית, המסחרית, אינם בטוחים שיש חשיבות לתרבות ולספרות העברית (כמה עתודות יש לסופרים?!), אינם בטוחים שמדור לספרות ירבה קוראים; אינם חושבים שיש להשקיע גם בנושא זה ולטפח אותו, ולכן מדור זה נעלם ב’מעריב‘, וב’ידיעות אחרונות’ אין הוא ממלא את תפקידו כהלכה.²²

הא בהא תליא! אם הקורא לא נחשף לתרבות ולספרות דרך קבע בעיתונו, ממילא אין היא נחשבת בעיניו והוא חדל מלהיות צרכן תרבות וספרות. זאת בניגוד למה שמתרחש במדורי הספורט, למשל. גם האינטרנט, שיש בו דרך קבע ביקורת ספרותית מסוימת, אינו יכול לשמש תחליף לפגישה הקבועה של הקורא עם העיתון היומי, בייחוד בימי שישי – לפגישה עם התרבות והספרות.

ב. תקוות לעתיד ללא ביסוס

עצוב, אבל אסור להתייאש. יש לקוות ש’מקור ראשון' ומוסף “שבת” שלו ישמשו מודל גם ל’מעריב', שבעליו התחלפו, ושיחזיר לעצמו את מדור הספרות הרחב והמשפיע, כבעבר. יש לקוות שגם החינמונים, המחולקים חינם ברחובות, ורבים קוראיהם, יאמצו להם מדור ספרות של ממש ולא רק “רכילות ספרותית”, ויפקידו עליו עורך בעל טעם שימשיך את המסורת של מדורי הספרות בעיתונות היומית. אולי גם ‘ידיעות אחרונות’ יחזיר “עטרה ליושנה”, ירחיב את המקום שמוקדש לספרות ויחזור להיות זירת החיים הספרותיים. יש לקוות שגם בעיתונות המקוונת, שרבים נחשפים אליה דרך קבע, יתפסו התרבות והספרות מקום נרחב יותר.

לא פחות מכך יש לקוות שכתבי העת הספרותיים (‘מאזנים’, ‘אפיריון’, ‘עתון 77’, ‘גג’) ואלה הכלליים, שמשולבת בהם ספרות יפה דרך קבע (‘כיוונים חדשים’, ‘האומה’) יגדילו את תפוצתם, ירחיבו את קהל קוראיהם ורבים יותר ייחשפו לפעילות התרבותית והספרותית הענפה והמגוונת המתרחשת כיום במדינת ישראל.

סיון תשע"ג, מאי 2013

מקורות

נורית גוברין, ‘שי של ספרות’, המכון לחקר הציונות ואוניברסיטת תל־אביב בשיתוף עם הוצאת עקד, תשל"ג, 1973, בצירוף מהדורה מצולמת של כתב העת.

נורית גוברין, “בין נכס לנטל: המדורים לספרות בעיתונות היומית”, ‘קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה’, כרך ב, גוונים ובית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל־אביב, תשס"ב, 2002, 81–98. לראשונה: ‘קשר’, מס' 25, מאי 1999, בצירוף ביבליוגרפיה מפורטת. שָׁם גם פרקים נוספים בנושא המניפסטים הספרותיים בפרט והעיתונות בכלל.

מנוחה גלבוע, ‘לקסיקון העיתונות העברית במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה’, אוניברסיטת תל־אביב ומוסד ביאליק, תשנ"ב, 1992.

גליה ירדני, ‘העיתונות העברית בארץ־ישראל בשנים 1863–1904’, אוניברסיטת תל־אביב והקיבוץ המאוחד, תשכ"ט, 1969.

מרדכי נאור, ‘רבותי, העיתונות: פרקים בקורות התקשורת הכתובה בארץ’, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"ה, 2004.

מרדכי (מוטי) נייגר, ‘מוספי הספרות ועיצוב התרבות הישראלית’, חיבור לשם קבלת דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1999.

גדעון קוּץ, ‘חדשות וקורות הימים: מחקרים בתולדות העיתונות והתקשורת העברית והיהודית’, הספרייה הציונית ואוניברסיטת תל־אביב, תשע"ג, 2013.

צבי קרניאל, ‘הפיליטון העברי: התפתחותו של הפיליטון בספרות העברית’, הוצאת אל"ף, תשמ״ב, 1981.

ג. קרסל, ‘תולדות העתונות העברית בארץ־ישראל’, הספרייה הציונית, תשכ"ד, 1964.