באוירת אגדה קסומה, בפרוזה מעודנת ושקופה מחיה אלן־פורניה את עולם נעוריו: מכאן המציאות היומיומית של בית־ספר כפרי, ומכאן עולם הפיוט הכמוס, המסתורי, שבחיי נערים שנפשם ניעורה לאהבה.

למעלה משש שנים עסק אלן־פורניה בכתיבת הרומן שלו, שנעשה שם־דבר בספרות הצרפתית ונחשב, לדעת רבים כאחד היפים שבסיפורי האהבה הצרופה.

אלן־פוּרניה (שמו האמיתי: אנרי־אלבּן פוּרניה) נולד בשנת 1886 במחוז שר שבמרכז צרפת, ולמד בפאריס. כתב סיפורים, שירים ומסות, אבל עיקר פרסומו בא לו בזכות הרומן שלו “מון הגדול” (1913). נפל בראשית מלחמת־העולם הראשונה, בשנת 1914.

 

חלק ראשון    🔗

 

תלמיד הפנימיה    🔗

הוא הגיע אלינו באחד מימי־ראשון של נובמבר…189

אני עדיין אומר “אלינו”, אם כי הבית אינו שייך לנו עוד. עזבנו את האיזור לפני כחמש־עשרה שנה, וּוַדאי שלא נשוב לשם לעולם.

התגוררנו בבניני “בית־הספר העל־יסודי” שבסֶנט־אגאת. אבי, שהייתי קורא לו, כמוני כיתר התלמידים, מר סֶרֶל, היה מנהל בעת־ובעונה–אחת את הכיתות העליונות, שבהן הוכשרו התלמידים להוראה, ואת הכיתות הבינוניות. אמי היתה מלמדת בכיתה הנמוכה.

בית אדום ארוך, בעל חמש דלתת מזוגגות, מתחת לגפניות, בקצה העיירה; חצר נרחבת עם קרפיפים ומכבסה, ומפולשת מפֹנים לעֵבר העיירה בשער גדול; בצד הצפוני – גדר קטנה מופנית אל הכביש שהוליך אל תחנת־הרכבת, במרחק שלושה קילומטרים; בצד הדרומי ומאחור – שדות, גנים ונאות־דשא, שנצמדו אל השכונות… זוהי, בקוים כלליים תכניתו של המעון, שבו זרמו וחלפו ימי־חיי המסוערים בסבל והיקרים ביותר –המעון שממנו הפליגו ואליו שבו והתנפצו, בדומה לגלים המתנפצים אל צוק שומם, כל הרפתקאותינו.

איזה מקרה של “חילופים”, החלטתו של מפקח או של מושל־הנפה, הביאנו לשם. לקראת סופו של חופש הקיץ, לפני זמן רב למדי, הורידה אותנו, את אמי ואותי, עגלת־איכרים, שאחריה נמשכו כל מיטלטלינו, לפני הפשפש הקטן החלוד. ילדים, שגנבו אפרסקים בגן, ברחו בחשאי דרך פרצות המשׂוּכה… אמי, ששמהּ בפינו מילִי, ושהיתה עקרת־הבית השקדנית ביותר שהכרתי אי־פעם, נכנסה מיד אל החדרים המלאים קש מאובק, ותיכף קבעה באכזבה, כשם שקבעה בכל מקרה של “עקירה”, שרהיטינו לא יחזיקו מעמד בבית שבנייתו כה גרועה… היא יצאה והשׂיחה לפני את מצוקתה. ותוך כדי דיבורה אלי מחתה אט־אט בממחטה את פּנַי הילדותיים שהשחירו בשעת המסע. לאחר־מכן שבה ונכנסה וספרה את כל הפתחים שיש לוַתר עליהם כדי להפוך את הדירה ראויה למגורים… ואילו אני, חבוש מגבעת־קש גדולה עם סרטים, נשארתי ממתין שם, על החצץ שבחצר הזרה, וחיטטתי בצנעה מסביב לבאר ותחת הסככה.

כך, על־כל־פנים, אני מעלה היום בדמיוני את בואנו לשם. שהרי ככל שאני רוצה לשוב ולמצוא את הזֵכר הרחוק של אותו ערב־המתנה ראשון בחצרנו שבסנט־אגאת, נזכר אני בהמתנות אחרות; אני רואה את עצמי, שתי ידי נשענות על מוטות־הברזל של השער, מצפה בחרדה למישהו שירד ברחוב הראשי. ואם אני מנסה להעלות בדמיוני את הלילה הראשון, שאנוס הייתי לבלות בחדר־העליה שלי, בין המחסנים שבקומה הראשונה, צפים ועולים בזכרוני לילות אחרים; שוב אינני לבדי בחדר הזה; צל גדול, לא־שקט וידידותי, מתהלך לאורך הקירות אנה ואנה. כל הנוף השלֵו הזה – בית־הספר, שׂדהוּ של אבא מארטֶן, עם שלוש אגוֹזוֹתיו, הגן המוצף יום־יום, משעה ארבע, נשים שבאו לביקור – נחתם בזכרוני לעד כנוף סוער ומשתנה בגלל נוכחותו של מי שהסעיר את בחרותנו כולה, ושבריחתו אף היא לא נתנה לנו מנוחה.

בכל זאת כבר התגוררנו במקום זה עשר שנים, כאשר הגיע מוֹן אלינו.

הייתי בן חמש־עשרה. היה יום ראשון קר של נובמבר, יום הסתיו הראשון שעשוי היה להזכיר את בוא החורף במשך היום כולו היתה מילי שרויה בציפיה לעגלה מן התחנה, שאמורה היתה להביא לה כובע לעונת־החורף. בבוקר החמיצה את המיסה, ואני, ישוב במקהלה עם יתר הילדים, הייתי מביט בדאגה כל הזמן עד לדרשה בצד הפעמונים, כדי שאראה אותה נכנסת בכובעה החדש.

אחר־הצהרים נאלצתי ללכת יחידי אל תפילת־הערב.

“אגב,” אמרה לי כדי לנחמני, בהברישה בידה את חליפת־החג שלי, “אפילו הגיע הכובע הזה, הייתי נאלצת, בלי ספק, לבלות את יום־ראשון שלי בתיקונו.”

ימי־הראשון החורפיים שלנו היו עוברים תכופות כך: למן הבוקר היה אבי מפליג למרחקים, אל שפת אגם עוטה ערפל, לדוג מתוך סירה זאבי־מים; ואמי, פרוּשׁה עד הלילה בחדרה האפלולי, היתה מתקנת מלבושים דלים. כך היתה מסתגרת מחשש שמא תפתיע אותה בבואה אחת מידידותיה, עניה כמוה, אבל גם גאָה כמוה. ואני, בתום תפילת־ערבית, מחכה הייתי, אגב קריאה בחדר־האוכל הקר, שתפתח את הדלת ותַראה לי איך זה הולם אותה.

אותו יום־ראשון עיכבה אותי איזו תכונה ליד הכנסיה אחר תפילת־הערב. טקס־טבילה שנערך באכסדרה, משך אליו את הילדים, אל־פני הכיכר היו אנשים רבים לבושי מעילים של מכבי־אש; וכך, בחבורות, קופאים מקור ומַקישים סוליותיהם, האזינו לבּוּז’ארדוֹן מפקדם, שהסתבך בשיעורו…

צלצול פעמוני הטבילה נפסק פתאום, כצלצלי חג שטעו ביום ובמקום; בוז’ארדון ואנשיו, נשקם תלוי באלכסון, על כתפיהם, הסיעו את משאבת־הכיבוי בצעד פרוטרוט; ואני ראיתי כיצד נעלמו במפנה הראשון, ואחריהם ארבעה ילדים מחרישים; בסוליותיהם הכבדות רמסו את הזרדים שעל הכביש הקפוא, ואני לא העזתי ללכת אחריהם.

בעיירה לא הורגשה עוד תנועת־חיים, פרט לבית־הקפה “דניאל”, שם שמעתי במעומעם את דיוני השתיינים העולים ויורדים. ומתחכך ליד הקיר הנמוך של החצר הגדולה, שחִייץ בין ביתנו לבין העיירה, הגעתי, מפוּחד קמעה בשל איחורי, עד לפשפש הקטן.

הוא היה פתוח למחצה, ואני הבחנתי מיד שמשהו לא רגיל נתרחש.

אכן, ליד הדלת של חדר־האוכל – הקרובה מבין חמש הדלתות המזוגגות שפנו אל החצר – עמדה אשה אפורת־שׂער, כפופה, מנסה להביט דרך הוילונות. היא היתה נמוכת־קומה, עטויה חלוק קטיפה שחורה לפי האָפנה הישנה. פניה היו רזים ועדינים, אבל בלים מדאגות, ואיני יודע איזה חשש עיכב אותי, למראהַ, על המדרגה הראשונה שלפני הפשפש.

“לאן נעלם? אֵלי שבשמים!” אמרה בקול כבוש. “הרי אך זה היה אתי. הוא כבר סובב את הבית. ושמא ברח…”

ובין משפט למשפט דפקה על השמשה שלוש דפיקות זעירות, שאך בקושי ניתן לשמען.

איש לא בא לפתוח לאורחת האלמונית. מילי קיבלה בודאי את הכובע מן התחנה, ובלא שתפסה אזנה משהו, בעומק החדר האדום, לפני מיטה זרועת סרטים ישנים ונוצות פרועות, היתה תופרת, פורמת, משקמת את כיסוי־ראשה… ואכן, משנכנסתי לחדר־האוכל, ואחרַי האורחת האלמונית, הופיעה אמי אוחזת בשתי ידיה מעל ראשה חוטי־נחושת, סרטים ונוצות, שעדיין לא הגיעו לגמר עיצובם… היא נתחייכה כלפי בעיניה הכחולות העייפות מעבודתה עם שקיעת היום, וקראה:

“הבט! חיכיתי כדי להראות לך…”

אולם, משהבחינה באשה הישובה בכורסה הגדולה בקצה החדר, נעצרה בתמיהה. מיהרה והסירה את הכובע, ובמשך כל מה שנתרחש לאחר־מכן, לחצה אותו אל חזה, במהופך, בדומה לקן, ביד ימינה הכפופה.

האשה בחלוק, שהחזיקה מטריה וארנק־עור בין שתי ברכיה, התחילה להסביר את טעם בואה, תוך נענועי־ראש קלים וקשקושי לשון כשל אשה שבאה לביקור. היא שבה למלוא בטחונה העצמי. ולמן אותו רגע שדיברה בבנה, העלתה על פניה ארשת עליוֹנוּת ומסתורין, שעוררו בנו סקרנות.

הם באו שניהם במרכבה מלא־פאָרטאַ־ד’אנז’יון, שבמרחק ארבעה־עשר קילומטרים מסנט־אגאת. אלמנה – ועשירה מאוד, כפי שסיברה את אזננו – ששכלה את הצעיר שבשני בניה, אנטוּאַן, שמת ערב אחד, אחרי שובו מבית־הספר לאחר רחצה יחד עם אחיו באגם שמימיו עכורים־מזיקים. היא החליטה להכניס את הבכור, אוֹגוּסטאַן, אלינו כתלמיד בתנאי פנימיה שילמד בכיתה העליונה.

ומיד פתחה בתשבחות על החניך שהביאה אלינו. לא הכרתי עוד את האשה בעלת השׂער האפור, שראיתיה כפופה ליד הדלת לפני דקה בלבד, בסבר־פניה המתחנן והנבעת כשל תרנגולת אשר איבדה את הפראי שבאפרוחיה.

מה שסיפרה ברוב התפעלות על בנה היה מפתיע מאוד: הוא היה אוהב לגרום לה הנאה, ולפרקים היה מרחיק והולך יחף לאורך שפת הנהר, מרחק קילומטרים, כדי להביא לה ביצים של עופות־מים, של ברוָזוֹת –בר שתעו אל בין רתמים… הוא אף היה טומן מלכודות… באחד הלילות מצא בחורשה פסיון שנצוד במלכודת…

ואני, שלא הרהבתי עוז להיכנס הביתה כשנתגלה קרע בחולצתי, הסתכלתי במילי ברוב פליאה.

אלא שאמי לא הקשיבה עוד. היא אף אותתה לגברת שתפסיק דיבורה; ובהניחה בזהירות את ה“קן” שלה על השולחן, קמה דוּמם כהולכת להפתיע מישהו…

ואכן, מעלינו, בתוך איזה חדרון, שבו נערמו קישוטי־המתכת המשחירים של חגיגת ארבעה־עשר ביולי האחרונה, הלך הלוֹך ושוֹב צעד לא מוּכּר, בטוח, שזיעזע את התקרה, עבר במחסנים האפלים הנרחבים שבקומה הראשונה ולבסוף נעלם בכיווּן חדרי־המדריכים העזובים, שם היינו מניחים את פרחי הטיליה ליִבּוּש ואת התפוחים להבשלה.

“אך זה שמעתי את הרעש בחדרים שלמטה,” אמרה מילי בקול נמוך, “חשבתי שזה אתה, פרנסוּאַ, שחזרת…”

איש לא ענה. שלשתנו היינו בעמידה, בדפיקות־לב, שעה שנפתחה דלת העליה, שפנתה אל מדרגות המטבח. מישהו ירד במדרגות, עבר את המטבח והופיע בפתחו החשוך של חדר־האוכל.

“אתה הוא, אוגוסטן?” אמרה הגברת.

הוא היה נער גבוה, כבן־שבע־עשרה. באפלולית הלילה היורד לא הבחנתי אלא בכובע־הלבד הכפרי שלו, השמוט לאחור, ובחולצתו השחורה ההדוקה בחגורה כדרך התלמידים. כן יכולתי לראות שהוא מחייך…

הוא הבחין בי, ולפני שמישהו הספיק לשאלו דבר, אמר:

“אתה בא אל החצר?”

היססתי שניָה קלה. אחר־כך, כיון שמילי לא עצרה בעדי, נטלתי את כובעי והלכתי לעברו. יצאנו דרך דלת המטבח והלכנו אל הסככה, שהאפלה כבר כבשה אותה. לאור היום הגוסס הסתכלתי אגב הליכה בפניו הגרמיים עם האף הישר והשפה העטויה פלומה.

“ראה,” אמר, “מה מצאתי בעליית־הגג שלך. לא הסתכלת שם, מן הסתם, מעולם?”

הוא החזיק ביד גלגל־עץ קטן שהשחיר; משיחה של זיקוקין מבותרים הקיפה אותו סביב־סביב; זה היה, כנראה, השמש או הירח עם זיקוקי־די־נור של ארבעה־עשר ביולי.

“יש פה שנַיִם שלא נתלקחו; אף־על־פי־כן נצית אותם,” אמר בקול שקט ובארשת של אדם המקווה למצוא משהו טוב יותר בהמשך.

הוּא השליך את כובעו ארצה, ואז ראיתי ששערותיו מגולחות למשעי כשערותיו של כפרי. הוא הראה לי את שני הזיקוקין עם פתילות הנייר, שהלהבה ביתרה אותן, חרכה ואחר־כך עזבה. הוא תקע בחול את טבור הגלגל, הוציא מכיסו – לתמהוני הרב, שהרי עלינו אסור היה הדבר איסור חמוּר – קופסת גפרורים. תוך רכינה הצית בזהירות את הפתילות. אחר־כך תפס את ידי ומשך אותי מהר לאחור.

אמי, שיצאה רגע לאחר־מכן, עם אמו של מוֹן, לאחר שהידיינו וקבעו את המחיר, ראתה כיצד פרצו מתחת לסככה, בקול של מפוח, שתי אלומות כוכבים אדומים ולבנים; והיא יכלה לראות אותי במשך שניה אחת, עומד בתוך אור־הקסמים, אוחז בידי את הנער, שאך זה בא, העומד בלי נוע…

גם הפעם לא העֵזה לומר דבר.

ובערב, בעת הארוחה, הצטרף לשולחן המשפחה רֵע שתקני, שאכל בראש מוּרד, בלי לשים לב למבטי שלשתנו הנעוצים בו.

 

לאחר השעה ארבע    🔗

עד אז כמעט לא הייתי מתרוצץ ברחובות עם ילדי העיירה. דלקת־ירך, שסבלתי ממנה עד לאותה שנה, שנת…189, עשתה אותי פחדני ומדוכא. אני עדיין רואה את עצמי רץ אחר התלמידים הזריזים בסימטאות שמסביב למעון, מדַדה בעליבוּת על רגל אחת…

לכן לא הרשו לי כמעט לצאת. ואני זוכר, שמילי, שהיתה גאָה בי מאוד, החזירה אותי לא אחת הביתה בסטירות־לחי רבות, על שום שפגשה אותי כך, מדדה על רגל אחת, עם פרחחי העיירה.

בואו של אוגוסטן מוֹן, שחל בעת־ובעונה־אחת עם החלַמתי, שימש התחלה של חיים חדשים.

לפני בואו, כשהשיעור היה נגמר בשעה ארבע, היה נפתח בשבילי ערב־של־בדידות ארוך. אבי היה מעביר את האש מתנור הכיתה אל האח שבחדר־האוכל שלנו; ואחרוני הילדים היו עוזבים קמעה־קמעה את בית־הספר הספוג קרה, שמערבולת עשן היתה מתגלגלת בו. עוד נערכו כמה משחקים ודהירות בחצר, ואחר־כך בא הערב. שני התלמידים שטיאטאו את הכיתה, נטלו תחת הסככה את ברדסיהם ואת שכמיותיהם, והלכו משם מהר, סליהם בידיהם, עם שהשאירו אחריהם את השער פתוח…

ואז, כל עוד היה אור־יום, הייתי נשאר בפנים בית־המועצה, סגור בתוך חדר הארכיון המלא זבובים מתים, מודעות הנוקשות עם משב הרוח, והייתי קורא שם ישוב על־גבי כּסנוּע ישן, ליד חלון שנשקף אל הגן.

משהחשיך, וכלבי החוָה הסמוכה פתחו בנביחה, והאשנב במטבחנו הישן הואר, הייתי חוזר סוף־סוף הביתה. אמי כבר היתה עסוקה בהכנת הארוחה. הייתי עולה שלוש מדרגות בסולם המוליך אל העליה, מתישב בלי לומר דבר, ובראש שעוּן אל המוטות הקרים של המעקה הייתי מסתכל בה, כיצד היא מעלה אש במטבח הצר, אשר שלהבתו של נר היתה מהבהבת בו.

אולם בא מישהו והרחיק אותי מכל תענוגותי, תענוגותיו של ילד שקט. מישהו נשף וכיבה את הנר, שהיה מאיר בשבילי את הפנים האמהיים הרכים, הרכונים על ארוחת־הערב. מישהו כיבה את המנורה, שמסביבה היינו משפחה מאושרת, בלילה, לאחר שאבי היה תולה את תריסי־העץ על הדלתות המזוגגות, ומישהו זה היה אוגוסטן מוֹן, שיתר התלמידים קראו לו מיד מוֹן הגדול.

משהשתכן אצלנו, הַיינוּ למן ימי־דצמבר הראשונים, פסק חדר־הכיתה משממונו הרגיל שלאחר השעה ארבע. חרף הקור שנישב מן הדלת הנסגרת מעצמה, למרות צעקותיהם של המטאטאים עם דליי־המים שלהם, היו כעשרים תלמידים גדולים, מן הכפרים ומן העיירה, מצטופפים מסביב למוֹן בחדר הכיתה, בתום השיעורים, והיו דיונים ארוכים, דיונים אין־קץ, שלתוכם הייתי מתגנב בחרדה ובתענוג.

מוֹן לא היה אומר דבר; אולם רק בגינוֹ היה אחד הפטפטנים ניגש אל טבור החבורה, ובקראו לעדוּת, בזה אחר זה, את כל חבריו, שהיו תומכים בו, היה מספר איזה מעשה־בגניבה ארוך, והיתר היו עוקבים אחרי סיפורו בפה פעור ובצחוק חרישי.

ישוב על־גבי מכתבה ומנועע רגליו, היה מוֹן מהרהר. ברגעים מתאימים היה צוחק אף הוא, אבל חרש, כשומר על פרצי צחוקו לסיפור־מעשה מוצלח יותר, הידוע רק לו. ולאחר־מכן, עם רדת הלילה, כשבּוהַק השמשות של חדר הכיתה לא היה מאיר עוד את קבוצת הנערים הנסערת, היה מוֹן קם לפתע ממקומו, חוצה את המעגל הצפוף וקורא:

“הבה נלך!”

ואז היו הכל הולכים אחריו, וקולותיהם נשמעו עד שנתעבתה, האפלה במעלה העיירה…

עתה ניתנה לי מדי פעם ההזדמנות להצטרף אליהם. עם מוֹן הייתי מגיע עד לפתחי הרפתות בעיבורה של העיירה, בשעת חליבת־הפרות… נכנסים היינו לבתי־המלאכה, ומעומק החושך, בין שאון לשאון של מלאכתו, היה האורג אומר:

הנה הסטודנטים."

בשעת ארוחת־הערב היינו מצויים בדרך־כלל בסמוך מאוד לבית־הספר, אצל דינוּ העֵגלן, שהיה גם נפח. סדנתו היתה אכסניה ישנה עם שערים גדולים, ששתי כנפיהם נשארו פתוחות. מן הרחוב נשמעה חריקתו של המפוח, ולאור המוקד נראו לפעמים במקום חשוך ושוקק זה אנשי כפר, שהיו עוצרים עגלותיהם כדי לשוחח רגע, ולפעמים איזה תלמיד משלנו, הנשען אל אחת הדלתות ומתבונן דוּמם.

הנה כך התחיל הכל, כשמונה ימים לפני חג־המולד.

 

”הייתי יוצא־ונכנס בבית־מלאכתו של עושה־סלים"    🔗

הגשם ירד כל היום ולא פסק אלא בערב. היום היה משעמם עד מוות. בהפסקות לא יצא איש החוצה, וקולו של אבי, מר סֶרֵל, נשמע קורא כל רגע בחדר הכיתה:

“אַל תתבטלו ככה, ילדים!”

לאחר ההפסקה האחרונה, או כפי שהיינו אומרים, אחרי “רבע השעה” האחרון, היה מר סרל מהלך לכאן ולכאן שקוע בהרהורים, והנה עצר, הכה בסרגל מכה עזה על השולחן כדי להפסיק את ההמולה של סוֹפי השיעורים המשעממים, ועם השתרר הדממה הקשובה שאל:

“מי יסע מחר עם פראנסוא אל תחנת־הרכבת לקבל את פניהם של האדון והגברת שארפּאנטיֶה?”

אלו היו סבא וסבתא שלי: סבא שארפאנטיה, האיש בעל בורנס הצמר האפור, שומר־היערות הזקן שפרש לגימלאות, עם כומתת־הארנבון שלו, שבלשונו היא מצנפת… הילדים ידעו אותו יפה. בבקרים, כדי להתרחץ מהר היה דולה מים בדלי ומשתכשך בו כמנהג החיילים הותיקים, תוך חיכוך זקנקנו. והילדים היו עומדים במעגל, ידיהם מאחורי גבם, ומסתכלים בו בסקרנות וביראת־כבוד… הם הכירו גם את סבתא, את האיכרית הקטנה, בשמלתה הארוכה הסרוגה, כיון שמילי היתה מביאה אותה לכל הפחות פעם אחת אל כיתת הקטנים.

שנה־שנה, ימים מעטים לפני חג־המולד, היינו נוסעים אל התחנה, לרכבת של ארבע ושתי דקות לקבל את פניהם. כדי להתראות עמנו היו חוֹצים את כל המחוז, עמוסים צרורי ערמונים ומצרכי־אכל לחג, עטופים במפיות. משהיו עוברים את סף הבית, שניהם עטופי בגדים חמים, חייכניים ונבוכים קמעה, היינו סוגרים אחריהם את הדלתות כולן, והתחיל שבוע־תענוגות גדול…

כדי לנהוג במרכבה יחד עמי היה דרוש מישהו אחראי, שלא יגולל אותנו לתוך בור, וכן טוב־מזג, כיון שסבא שארפאנטיה היה נוח לקלל, וסבתא היתה פטפטנית במקצת.

על שאלתו של מר סרל ענו עשרה קולות, שקראו ביחד:

“מוֹן הגדול! מוֹן הגדול!”

אלא שמר סרל השים עצמו כלא שומע.

אז נצטעקו: “פרוֹמאנטֵן?”

ואחרים:

“ז’אסמַן דילוּש!”

הקטן בבני רוּאַ, זה שהיה יוצא אל השדות רכוב על חזירה שהפליגה בדהירה, קרא בקול נוקב: “אני! אני!”

דיטראנבּליי ומושבף הסתפקו בהרמת היד.

אני רציתי שהשליח יהיה מון. מסע זה בעגלה רתומה לחמור עשוי היה ליהפך למאורע חשוב ביותר. אף הוא רצה בכך, אלא שהעדיף לשתוק כמתוך זלזול. כל התלמידים הגדולים התישבו בדומה לו על־גבי השולחן, פניהם לאחור ורגליהם על הספסל, כפי שהיינו עושים ברגעי ההפוגה והעליזות הגדולים. קוֹפַן, חולצתו מופשלת ותחובה בתוך החגורה, חיבק את עמוד־הברזל, שתמך את תקרת הכיתה, והתחיל מטפס עליו מרוב עליצות. אולם מר סרל צינן את הקהל ואמר:

“די! יסע מוּשבָּף!”

ואיש־איש חזר למקומו בשקט.

בשעה ארבע מצאתי עצמי יחידי עם מון בחצר הגדולה הקפואה, שנתפלחה מן הגשם; שנינו הסתכלנו, בלי לומר דבר, בעיירה המבהיקה, שהסערה היתה מיבשת אותה. קוֹפַן הקטן, עטוי ברדס, פרוסת־לחם בידו, יצא מביתו, ובחלפו ליד הקירות הופיע בשריקה ליד דלתו של העגלן. מון פתח את השער, קרא לו, ועד מהרה התישבנו שלשתנו בעומק הסדנה האדומה והחמה, שצליפות־הרוח הקרות כקרח חלפו בה לפתע: קוֹפן ואני ישובים ליד המפחה, רגלינו המרופשות בתוך השבבים הלבנים; מון, ידיו בכיסים, מחריש, שעוּן אל הכנף של שער הכניסה. מזמן לזמן היתה איזו גברת מן העיירה עוברת ברחוב, ראשה מוּרד מפני הרוח, חוזרת מן האטליז, ואנו היינו נושאים עינים לראות מי היא.

איש לא אמר מלה. הנפח ופועלו, זה מפעיל את המפוח וזה הולם על הברזל, היו מטילים על הקיר צללים גדולים, תקיפים… ערב זה זכור לי כאחד הערבים הגדולים בימי ילדותי. תענוג ופחד שימשו בי בערבוביה: חששתי שמא יגזול ממני חברי את שמחתי הדלה על המסע בעגלה לתחנה, ועם זאת, בלי שאעז להודות בכך אף בפני עצמי, ציפיתי מצדו לאיזה מעשה לא שכיח, שסופו להפוך את הקערה על פיה.

מזמן לזמן היתה העבודה השלֵוה והסדירה של בית־המלאכה נפסקת לרגע. בנקישות קצרות, כבדות וצלולות, היה הנפח מנחית את פטישו על הסדן. היה מקרב את מטיל־הברזל המתחשל אל סינר־העור שלו ומתבונן בו. ומששב והרים ראשו כדי להחליף כוח, אמר:

“ובכן, הכל בסדר, בחורים?”

הפועל, שידו כלפי מעלה עודנה מחזיקה בשרשרת המפוח, ואגרופו השמאלי על מתנו, היה מביט בנו וצוחק.

ואחר־כך נתחדש קול־העבודה העמום וההומה.

באחת ההפוגות הללו נראתה מבעד לדלת הפתוחה מילי, נישאת ברוח העזה, מכונסת לתוך סודר, עמוסה צרורות קטנים.

שאל הנפח:

“האם מר שארפאנטיה עומד לבוא בקרוב?”

“מחר,” עניתי, “יחד עם סבתא שלי, אני אסע לפגשם בבוא הרכבת של ארבע ושתי דקות.”

“בעגלתו של פרומאנטן, אולי?”

עניתי חיש:

“לא, של אבא מארטן.”

“הוֹ, אם כך לא תגיעו.”

והשנים, הוא והפועל, פרצו בצחוק.

הפועל העיר לאט־לאט, סתם כדי לומר משהו:

“בסוסתו של פרומאנטן אפשר היה לנסוע ולפגשם בויֶרזוֹן. שם נעצרת הרכבת לשעה במרחק חמישה־עשר קילומטר מכאן. ואפשר היה לחזור משם בטרם יירתם חמורו של מאטן.”

“כן,” אמר השני, “זוהי סוסה היודעת ללכת!…”

“ואני סבור שפרומאנטן עשוי להשאילה ברצון.”

בכך נסתיימה השיחה. בית־המלאכה שב ונהפך למקום שופע גיצים ושאון, וכל אחד שם שקוע בהרהוריו.

אולם משהגיעה השעה ללכת, ואני קמתי ורמזתי למון הגדול, הוא לא הבחין בי לכתחילה. שעוּן בגבו אל הדלת וראשו רכון, דומה שהיה שקוע עמוק במה שאך זה נאמר. משראיתיו כך, שקוע בהרהוריו, מביט כמבעד למרחקי ערפל באנשים השלוים הללו העסוקים במלאכתם, העליתי פתאום על דעתי את התמונה מתוך “רובינזון קרוזו”, שבה רואים את העלם האנגלי לפני מסעו הגדול, “היוצא־ונכנס בבית־מלאכתו של עושה־סלים”…

ומאז הייתי שב ומהרהר בכך תכופות.

 

הבריחה    🔗

בשעה אחת אחר־הצהרים, למחרת, חדר הכיתה העליונה עומד בבהירותו באמצע הנוף הקפוא, בדומה לסירה במי האוקינוס. אין חשים שם לא ריח מי־מלח ולא ריח שמן־סיכה, כפי שחשים בסירת־דיג, אלא ריחם של המליחים הנצלים על התנור והצמר החרוך של בגדי האנשים שנכנסו והתחממו קרוב יותר אל התנור.

כיון ששנת־הלימודים מתקרבת לקצה, מחלקים את מחברות החיבורים. ובשעה שמר סרל כותב על הלוח את התרגילים והשאלות, משתרר שקט חלקי, מעורב בשיחות בלחש, מופרע בצעקות קצרות כבושות ובמשפטים, שמשמיעים מהם את המלים הראשונות בלבד, כדי להפחיד את העומד בסמוך:

“אדוני! הלה פוגע בי…”

מר סרל מעתיק את השאלות ואגב כך מהרהר בדבר אחר. מפעם לפעם הוא פונה לאחור, מביט בקהל בארשת חמוּרה ועם זה מפוזרת. התסיסה החשאית פוסקת לרגע ומתחילה שוב. תחילה חרש־חרש ואחר־כך בזמזום רם.

בודד, בתוך המולה זו, אני שותק. ישוב בקצה אחד השולחנות של הטור המיועד לתלמידים הקטנים, ליד החלונות הגדולים, אין לי אלא להתרומם קצת כדי לראות את הגן, את הנחל שלמטה, ואת השדות שמעבר לו.

פעם בפעם אני מתרומם על קצות האצבעות ומסתכל בחרדה לעבר החוה “הכוכב היפה”. למן התחלת השיעור הבחנתי כי מון לא חזר אחרי הפסקת הצהרים. שכנו לשולחן ודאי שם לב לכך גם הוא. אולם, רק לאחר שיָרים את ראשו תעבור השמועה בכל הכיתה, ומישהו, כנהוג, לא יחמיץ את ההזדמנות לקרוא בקול רם את המלים הראשונות של המשפט:

“אדוני! מון….”

אני יודע שמון הלך מכאן. ליתר דיוק, אני חושד בו שברח. מיד עם תום ארוחת־הצהרים קפץ, כנראה, מעל הגדר הנמוכה, רץ דרך השדות, חצה את הנחל ליד “הקרש הישן” והגיע אל “הכוכב היפה”. הוא ביקש את הסוסה כדי לנסוע לפגוש את האדון והגברת שארפאנטיה. ועכשיו הוא רותם אותה.

“הכוכב היפה”, שם מעבר לנחל, במורד הגדה, הוא חוה גדולה, שהבוקיצות, האלונים שבחצר והגדרות החיות המלבלבות מסתירים אותה בקיץ. היא עומדת בדרך צדדית, המוליכה מצד אחד לכביש אל התחנה ומצד שני – אל הכפר. מוקף חומה גבוהה עם תומכות, שרגליהן משוקעות באשפה, עומד בחודש יוני הבנין הפיאודלי הגדול מוצפן תחת העלים, ומבית־הספר שומעים עם רדת הלילה רק את טרטור העגלות ואת קריאות רועי־הבקר. אולם היום אני מבחין מבעד לחלון, בין העצים המעורטלים, בחומה האפרפרה הגבוהה, בשער־הכניסה, ואחר־כך, דרך פרצות המשׂוכה, בפס הדרך שהלבינה מכפור, המוליכה במקביל לנחל, אל כביש התחנה.

דבר אינו נע עדיין בנוף חפשי בהיר זה. דבר טרם נשתנה.

כאן מסיים מר סרל את העתקת השאלה השניה. הוא נותן ברגיל שלוש. אילו נתן היום, דרך מקרה, רק שתיים… או אז היה עולה מיד על הקתדרה ומבחין בהיעדרו של מון. היה שולח שני ילדים לחפשו בעיירה, והם היו בודאי מצליחים לגלותו לפני שיספיק לרתום את הסוסה…

מר סרל, המעתיק את השאלה השניה, שומט לרגע את זרועו היגעה… ולאחר־מכן, לרווחתי, עובר לשורה חדשה ומתחיל שוב לכתוב, באמרו:

“זאת אינה אלא משחק־ילדים!”

"שני מוטות קצרים שחורים, שנראו מעל לחומת “הכוכב היפה” ושהיו, בודאי, יצוליה הזקורים של עגלה, נעלמו. עתה בטוח אני כי שם מתכוננים למסעו של מון. הנה גם הסוסה, שראשה וחזה עוברים בין עמודי השער; אחר־כך היא עוצרת, שעה שמתקינים בלי ספק, בחלק האחורי של העגלה מושב שני למען הנוסעים, שמון מתימר להביאם. לבסוף הרכב יוצא לאִטוֹ מן החצר, נעלם לרגע מעֵבר לגדר ועובר באותה אִטיוּת עצמה את פיסת הדרך הלבנה הנראית בין שני קטעי הגדר. ואז אני מכיר בדמות השחורה הזאת, המחזיקה את המושכות, במרפק שעוּן ברישול על דופן העגלה, כדרך האיכרים, את רֵעי אוגוסטן מון.

לאחר רגע קל שוב נעלם הכל מאחורי המשֹוכה. שני אנשים, שנשארו ליד שער “הכוכב היפה” והסתכלו בעגלה הנוסעת, מתיעצים עתה בהתעוררות גוברת והולכת. אחד מהם מחליט לבסוף לעשות ידו כמגביר־קול ליד פיו וקורא למון, אחר־כך רץ צעדים אחדים לעברו, על הכביש… אולם אז, כשמגיעה העגלה לאט־לאט עד לדרך המובילה אל התחנה, והדרך הצדדית נעלמת, משנה פתאום מון את תנוחתו. רגלו האחת שלוחה עתה קדימה, הוא עומד זקוף כרַכּב של רכב רומאי, מנער בשתי ידיו את המושכות, מריץ את הסוסה במלוא המהירות ונעלם תוך רגע מעֵבר למעלֶה. על הכביש שוב מתחיל האיש הקורא לרוץ; ואילו השני מפליג בדהירה דרך השדות, ודומה שהוא בא אלינו.

תוך דקות מעטות, באותו רגע ממש שמר סרל סר מעל הלוח ומשפשף את הידים כדי לנער את הגיר, באותו רגע מצטעקים שלושה קולות בבת־אחת מעומק הכיתה:

“אדוני! מון הגדול נעלם!”

הגבר בחולצה הכחולה מופיע ליד הדלת, פותחה בפתאומיות לרוָחה, ואגב הרמת כובעו הוא שואל מעל הסף:

“סלח לי, אדוני, אתה הוא שהרשית לתלמיד ההוא לבקש את העגלה כדי לנסוע לויֶרזוֹן ולפגוש את הוריך? נתעורר בנו חשד…”

“כלל וכלל לא!” עונה מר סרל.

ומיד משתררת בכיתה אנדרלמוסיה איומה. שלושת הקרובים ביותר אל היציאה, שתפקידם הרגיל הוא לגרש באבנים את העזים או החזירים, הבאים ללחוך את ערוגות הפרחים שבחצר, זינקו אל הדלת. אל קול דריסתם העזה של סנדליהם המפורזלים על מרצפות בית־הספר נצטרף בחוץ הרעש העמום של צעדיהם החפוזים, המחריקים את חול החצר ומחליקים בפנייה אל הפשפש הקטן, היוצא אל הכביש. יתר תלמידי הכיתה מצטופפים ליד החלונות הפונים אל הגן. אחדים מהם אף טיפסו על השולחנות כדי להיטיב ראות…

אלא שכבר היה מאוחר־מדי. מון הגדול ברח.

“אף־על־פי־כן תסע לתחנה עם מוּשבֶּף,” אומר לי מר סרל. “מון אינו מכיר את הדרך לויֶרזוֹן. הוא יתעה בהצטלבויות. הוא לא יגיע לרכבת תוך שלוש שעות.”

מילי משרבבת את ראשה בפתח הכיתה הנמוכה ושואלת:

“מה קרה שם?”

הבריות מתחילים להתאסף ברחוב העיירה. האיכר עדיין עומד שם בלי נוע ובעקשנות, כובעו בידו, בדומה לאדם הדורש צדק.

 

העגלה חוזרת    🔗

אחר שהבאתי מן התחנה את סבא וסבתא, כאשר תמה הארוחה, והם, ישובים לפני האח הגבוה, התחילו לספר בפרטי פרטים את אשר עבר עליהם למן החופשה האחרונה, נמצאתי מסיח את דעתי מן השיחה.

הפשפש הקטן של החצר היה סמוך מאוד לחדר־האוכל. הוא היה חורק בהיפתחו. ברגיל, עם רדת הערב הכפרי הארוך, הייתי מצפה בחשאי לחריקת־פשפש זו. בעקבותיה היה בא שקשוק של סנדלי־עץ, נוקשים או מתנגבים על המפתן, ולפעמים איזו לחישה כשל אנשים המתיעצים ביניהם לפני כניסתם. ואז היו דופקים על הדלת. זה היה שכן, המורות, בקיצור, מישהו שבא לבדרנו בערב הארוך.

ברם, אותו ערב לא יכולתי עוד לקוות למשהו מהחוץ, כיון שכל האנשים החביבים עלי נתכנסו בביתנו; ועם זאת לא פסקתי מלהטות אוזן לקולות הלילה ומלחכות שהדלת תיפתח.

ישב שם סבא הזקן, בעל הארשת הפרועה של רועה גאסקוני גבה־קומה, שתי רגליו נטועות לפניו בכבדות, מקלו בין רגליו, והוא מרכין כתפו בחבטו את מקטרתו על הסוליה, בעיניו הלחות והטובות אישר מה שסיפרה סבתא על המסע, על תרנגולותיו ועל שכניו ועל איכרים שטרם שילמו את דמי החכירה. אלא שאני כבר לא הייתי אִתם.

דימיתי לעצמי את קול גלגלי העגלה העוצרת פתאום לפני הבית; את מון, קופץ מעל הכרכרה ונכנס כאילו דבר לא אירע… וייתכן שהלך קודם להשיב את הסוסה אל “הכוכב היפה”; ואני שומע את צעדו המצטלצל על הכביש ואת הפשפט הנפתח…

אבל לא קרה כלום. סבא הסתכל נכחוֹ ללא ניד, ועפעפיו הלכו וכבדו מעל עיניו בהתגבר עליו השינה. סבתא היתה חוזרת במבוכה על משפטה האחרון, שאיש לא שמעוֹ.

“הנער הוא שמדאיג אתכם?” אמרה לבסוף.

שכּן לשוא חקרתי אותה בתחנה. היא לא ראתה בתחנת ויֶרזוֹן שום איש הדומה למון הגדול. חברי נשתהה, כנראה, בדרך. הוא נכשל בנסיונו. בשעת החזרה הביתה בעגלה, הירהרתי שוב ושוב במפח־נפשי, שעה שסבתא היתה שקועה בשיחה עם מוּשבּף. על הכביש שהלבין מכפור היו הצפרים הקטנות מתערבלות מסביב לרגלי החמור המחיש צעדיו. פעם בפעם, בשקט הרב של אחר־הצהרים הקר, היה עולה קול רחוק של רוֹעֶה או של ילד שובב, הקורא לחברו מחורשת־אשוחים אחת אל חברתה. וכל פעם היתה הקריאה המתמשכת הבאה מן הגבעות השוממות מרטיטה אותי, כאילו היה זה קולו של מון הקורא לי ללכת אחריו למרחקים…

בעודי מעלה את כל הדברים הללו על דעתי, הגיעה השעה לשכב. סבא כבר נכנס אל החדר האדום, חדר־הסאלוֹן, שכולו לח וקר בשל היותו סגור למן החורף הקודם. כדי שיוכל להשתכן בו הסירו את ציפויי־המלמלה ממראשותי הכורסות, סילקו את השטיחים ופינו הצדה את הכלים השבירים, הוא שם את מקלו על־גבי כסא, את נעליו מתחת לכורסה; ואך כיבה את הנר, אמר לנו “לילה טוב”, ואנו עמדנו שם מוכנים לפרוש למשך הלילה, והנה נשמע רעש עגלה שכפה עלינו שתיקה.

היית אומר כי שני כלי־רכב באים זה אחר זה בנסיעה אִטית־אִטית. ואז הואטה הנסיעה עוד יותר ונעצרה לבסוף תחת החלון של חדר־האוכל הפונה אל הכביש, אבל הוא היה מוגף.

אבי נטל את המנורה ובלי שהיות פתח את הדלת, שכבר היתה נעולה. אחר־כך, עם שפתח את הפשפש והגיע לקצה המדרגות, הרים את האור מעל לראשו כדי לראות מה מתחולל שם.

אכן, שתי עגלות נעצרו, סוסה של האחת קשור אל מאחורי השניה. מישהו קפץ מעליה ועמד מהסס..

“כאן בית־המועצה?” אמר בהתקרבו. “אתם יכולים לומר לי היכן גר מר פרוֹמאנטן, החוכר של ‘הכוכב היפה’? מצאתי את עגלתו עם סוסתו נוסעות בלי רַכּב באחת הדרכים ליד הכביש של סאן־לוּ־די־בוּאַ. בעזרת פנסי עלה בידי לראות את שמו ומַענוֹ על־גבי הלוחית. מאחר שנסעתי באותו כיווּן, החזרתי לכאן את רכבּוֹ, כדי למנוע תאונה, אלא שהדבר גרם לי בכל זאת איחור רב.”

כולנו עמדנו נדהמים. אבי קרב והאיר את הרכב במנורתו.

“אין כל סימן לנוסע,” המשיך האיש. “אף לא שמיכה. הסוסה עייפה; היא צולעת קמעה.”

נדחקתי קדימה והסתכלתי יחד עם היתר ברכב שהלך לאיבוד, ועתה חזר אלינו, בדומה לאניה טרופה שגאוּת הים החזירה אותה – האניה הטרופה הראשונה, ואולי האחרונה, בהרפתקה של מון.

“אם המרחק עד לבית פרוֹמאנטן רב,” אמר האיש, “אשאיר לכם את הרכב, כבר ביזבזתי זמן רב, ובביתי ודאי מודאגים.”

אבי הסכים. מה גם שכך נוכל להחזיר את הרכב והסוס הרתום עוד הערב אל “הכוכב היפה” בלי לומר מה קרה. לאחר־מכן נוכל להחליט מה לספר לאנשי המקום ולכתוב אל אמו של מון… והאיש הצליף על גב בהמתו וסירב לשתות את כוס היין שהצענו לו.

מתוך עומק חדרו, בו שב והצית את הנר, בעת שנכנסנו הביתה שותקים ואבי יצא והוביל את הרכב אל החוה, נשמע קול סבי הקורא:

“ובכן? הוא חזר, הנוסע?”

הנשים נעצו מבטיהן זו בזו לרגע קל:

“כן־כן, הוא היה אצל אמו. ועכשיו, ישן. אַל תדאג!”

“גם זו לטובה. הוא שחשבתי,” אמר.

והוא כיבה את הנר, מרוצה, התהפך במיטתו ונרדם.

אותו הסבר נתַנוּ גם לאנשי העיירה. ואשר לאמו של העריק, הוחלט לחכות זמן־מה בטרם יכתבו לה. וכך שמרנו בלבנו את הדאגה במשך שלושה ימים ארוכים. עדיין אני רואה את אבי כשחזר מן החוה סמוך לשעה אחת־עשרה, שפמו לח מאויר הלילה, והוא מתוַכּח עם מילי בקול חרישי, מפוחד וכעוס…

 

דפיקות על שמשות החלון    🔗

היום הרביעי היה אחד הקרים ביותר בעונת־החורף ההיא. השכם בבוקר היו הבאים ראשונה אל החצר מתחממים בהחלָקה מסביב לבאר ומחכים לתנור שיוסק, והם ימהרו להיכנס לבית־הספר.

מאחורי השער כבר ציפו אחדים מאתנו לבוא הבחורים מן הכפרים. הם היו מגיעים מסוּנוורים עדיין ממהלכם על־פני נופי־כפור, ממראה האגמים הקפואים, חורשות השיחים, שארנבות בורחות אליהן… חולצותיהם היו מדיפות ריח חציר ואורוה, שהיה מספיג בכבדוֹֹ את אויר הכיתה, כשהיו מצטופפים מסביב לתנור הלוהט. ואותו בוקר הביא אחד מהם, בתוך סל, סנאי קפוא שמצא בדרך. הוא ניסה, זוכר אני, לתלות את בעל־החיים הארוך הנוקשה בצפרניו על עמוד הקרפיף.

ואחר־כך התחיל השיעור החרפי המכביד…

דפיקה פתאומית על שמשת החלון עוררה אותנו להרים את הראש. הבחנו במון הגדול, העומד ליד הדלת, מנער לפני כניסתו את הכפור מעל לבושו, ראשו מורם, והוא כאילו מכושף!

שני התלמידים שעל הספסל הקרוב ביותר לדלת מיהרו לפתחה: בכניסה התנהלה איזו שיחת־חשאין סתומה, שלא שמענו אותה, והנמלט החליט לבסוף להיכנס לבית־הספר.

נחשול האויר הצח שבא מן החצר הריקה, המוץ שנדבק אל לבושו של מון הגדול, וביחוד מראהו, מראה נוסע עייף, רעב, אבל נפעם – כל זה העביר בנו הרגשה מוזרה של עונג ושל סקרנות.

מר סרל ירד מעל הקתדרה הקטנה בשתי מדרגותיה, שם עוסק היה בהכתבה, ומון צעד לקראתו בארשת תקיפה. זכורני כמה יפה נראָה לי אותה שעה חברי הגדול, חרף עייפותו הרבה ועיניו שנתאדמו, כנראה, בשל הלילות שעשה בחוץ.

הוּא ניגש עד הקתדרה ואמר בקול בטוח מאוד, כמי שמוסר הודעה:

“חזרתי, אדוני.”

“אני רואה,” ענה מר סרל והסתכל בו בסקרנות… “לך ושב במקומך.”

הבחור פנה אלינו, גבו כפוף קמעה, והוא מחייך בארשת לגלגנית, כפי שעושים התלמידים הגדולים חסרי־המשמעת, כשהם באים על ענשם. ובתפסו ביד אחת את קצה השולחן נשתפל על ספסלו.

“אתה תקח ספר לפי הוראתי,” אמר המורה, כל הראשים הופנו אז לעברו של מון – ”ואילו חבריך יסיימו את ההכתבה."

והכיתה המשיכה כמקודם. מפעם לפעם פנה מון הגדול לעברי, אחר־כך הסתכל דרך החלונות, משם נראו הגן הלבן, המכוסה־פלומה, הדומם, והשדות העזובים, שלעתים נחת עליהם איזה עורב. בכיתה היה התנור הלוהט מפיץ חום כבד. חברי, ראשו בתוך כפות־ידיו, נשען על מרפקיו וניסה לקרוא: פעמַיִם ראיתי את עפעפיו נסגרים, ודימיתי שהוא עומד להירדם.

“הייתי רוצה ללכת לישון, אדוני,” אמר לבסוף, מרים קמעה את ידו. “זה שלושה לילות שאיני ישן.”

“לך!” אמר מר סרל, שרצה בעיקר למנוע תקרית.

בראשים מורמים, ובעטים מזדקרים כלפי מעלה, הסתכלנו בו בצער, כיצד הוא יוצא, לבושו מקומט בגבו ונעליו מרופשות.

מה אִטי היה אותו בוקר! משקרבה שעת הצהרים, שמענו מלמעלה, מעליית־הגג, שהנוסע שלנו מתכונן לרדת. לעת ארוחת־הצהרים מצאתיו יושב ליד האח, בסמוך לסבא וסבתא הנדהמים, כאשר למשמע שנים־עשר צלצולי השעון חמקו הנערים הפזורים בחצר המושלגת, בדומה לצללים, דרך דלתו של חדר־האוכל.

מארוחת־צהרים זו אין אני זוכר אלא את הדממה הגדולה והמבוכה הרבה. הכל היה קר כקרח: השעוָנית שאינה מכוסה מפה, היין שבתוך הכוסות, הרצפה האדומה שעליה דרכנו… כדי שלא לעורר בו מַרדוּת הוחלט שלא לשאול את הנמלט דבר. והוא ניצל הפוגה זו ולא הוציא מלה מפיו.

בסוף, לאחר הקינוח, יכולנו שנינו לקפוץ אל החצר. חצר בית־הספר, אחר־הצהרים, שנעלי־העץ בחשו בה את השלג… חצר משחירה, שההפשרה הביאה לידי טפטוף הגגות של קרפיפיה… חצר הומה ממשחקים ומקריאות חדות! מון ואני רצנו לנו סמוך לבנינים. ומיד עזבו שנים או שלושה מידידינו מבני העיירה את משחקם ורצו אלינו בקריאות שמחה, נעליהם מתיזות בוץ, ידיהם בכיסים, סודריהם מותרים. אלא שחברי מיהר ונכנס אל הכיתה הגדולה, ואני אחריו, וסגר את הדלת המזוגגת בדיוק ברגע הנכון ועמד בפני ההתקפה של הרודפים אחרינו. ואז התחוללה המולה עזה: של שמשות מזועזעות, נעלים נוֹקשות על המפתן, דחיפה שכופפה את מוט־הברזל התומך בדלתים. אלא שמוֹן, למרות הסכנה להיפצע בטבעת השבורה, הספיק לסובב את המפתח הקטן ונעל את המנעול.

בעינינו נחשבה התנהגות מעין זו כמעליבה. בקיץ היו אלה שהושארו כך מאחורי הדלת, רצים מהר אל הגן ומצליחים תכופות לטפס דרך חלון לפני שהספיקו להגיף את כולם. אלא שאנחנו עמדנו אז בחודש דצמבר, והכל היה סגור. במשך שעה קצרה הופעלו מבחוץ לחצים כבדים על הדלת; גידופים הומטרו עלינו; אחר־כך הפנו אחד־אחד את הגב והלכו משם בראש מורד, שבים וכורכים ומסדרים את הסודרים על צואריהם.

בחדר־הכיתה, שהדיף ריח ערמונים ויין מחמיץ, לא היו אלא שני עובדי־נקיון, שהזיזו את השולחנות. התקרבתי אל התנור כדי להתחמם בעצלתים ולחכות לחידוש הלימודים, ובה בשעה חיטט אוגוסטן מון בשולחן־הכתיבה של המורה ובשולחנות התלמידים. מיד מצא אטלס קטן והתחיל לעיין בו בלהיטות, עומד על הדוכן, נשען במרפקיו על הקתדרה וראשו בין ידיו.

התכוננתי לגשת אליו; הייתי שׂם ידי על כתפו והיינו, בודאי, עוברים שוב יחד על המפה את הדרך שעשה, אלא שפתאום נפערה הדלת אל הכיתה הנמוכה, וז’אסמֶן דילוּש, ואחריו איזה פרחח מן העיירה ושלושה אחרים מבני הכפרים, הופיעו בקריאת נצחון. מסתבר שאחד החלונות של הכיתה הנמוכה לא היה סגור כראוי, והם דחפוהו, כנראה, וקפצו דרכו.

ז’אסמן דילוּש, אם כי קטן היה למדי, היה אחד המבוגרים שבכיתה העליונה. הוא היה מקנא קנאה רבה במון הגדול, עם שהתימר להיות ידידו. לפני שהגיע תלמיד הפנימיה שלנו היה הוא, זאסמן, המושל־בכיפה ובכיתה. הוא היה בעל פרצוף חיור, תפל למדי, ושערותיו מדוהנות בבושם. כיון שהיה בנה יחידה של האלמנה דילוש, הפוּנדקית, היה מעמיד פנים כגבר; היה חוזר בהתרברבות על מה ששמע מפני שחקני הביליארד ומפי שתייני הוֶרמוּט.

משנכנס, הרים מון את ראשו ובקימוץ מצח קרא אל הנערים, שמיהרו אל התנור, מצטופפים זה אל זה:

“באמת, אין כאן רגע של שקט!”

“לא מוצא חן בעיניך, צריך היית להישאר במקום שהיית,” ענה בלי להרים ראשו ז’סמן דילוש, שחש בתמיכתם של חבריו.

דומני שאוגוסטן הגיע לאותו מצב של עייפות, שבו החימה ניצתת ותוקפת בלי יכולת לעצרה.

“אתה,” אמר מזדקף וסוגר את הספר, חיור קמעה, “אתה קודם־כל תצא מכאן!”

הלה ליגלג.

“הו!” קרא. “רק מפני ששלושה ימים היית עריק, אתה כבר חושב שתהיה כאן השליט?”

וכדי לצרף את היתר אל התגרה, הוסיף:

“לא אתה תוציא אותנו מכאן, אתה יודע!”

אלא שמון כבר עט עליו. התחילה תגרת־ידים; שרוולי החולצות פקעו ונפרמו. מארטן לבדו, מבין נערי הכפר שנכנסו עם ז’אסמן, הוא שהתערב:

“תעזוב אותו!” אמר, נחיריו מתרחבים, מטלטל ראשו כאיִל.

בדחיפה עצומה השליך אותו מון, והוא כשל ונפל בזרועות פתוחות באמצע הכיתה; אחר־כך תפס ביד אחת את דילוש בצוארו ובשניה פתח את הדלת, וכך ניסה להשליכו החוצה. ז’אסמן נאחז בשולחנות וגרר רגליו על המרצפות, מחריק בנעליו המסומרות, כאשר מארטן, ששב ועמד על רגליו, חזר ברוב חשיבות, ראשו נטוי קדימה, זועם. מון הניח לדילוש כדי להיאבק עם מטומטם זה, וייתכן שהיה מוצא עצמו במצב רע, אלא שדלת אגף המגורים נפתחה אז קמעה, ומר סרל הופיע, ראשו מוסב לעבר המטבח, והוא מסיים שיחה, ששוחח עם מישהו לפני שנכנס…

מיד נפסק הקרב. אלה שנמנעו כל הזמן מלעמוד לצד זה או לצד זה, התמקמו מסביב לתנור בראש מורד. מון התישב במקומו, כשהחלק העליון של שרווליו פרום תפרים וקפלים. ואילו ז’אסמן, שהיה כולו סמוק, השמיע קולו במשך אותן שניות מספר, שקדמו לטפיחות הסרגל בהתחלת השיעור:

“הוא כבר נעשה יותר מדי חשוב. חושב שהוא פיקח. הוא כנראה חושב, שאין יודעים היכן היה!”

“טיפש! אני עצמי איני יודע זאת,” ענה מון אל תוך הדממה, שכבר היתה שלמה.

אחר־כך, בהרמת כתפים, ראשו בין ידיו, ניגש ללימודיו.

 

חזיה של משי    🔗

חדרנו היה, כאמור, עליית־גג גדולה. מחציתו עליה, מחציתו חדר. לשאר חדרי־השירותים היו חלונות; לא ברור על שום מה היה החדר הזה מואר בצוהר. מן הנמנע היה לסגור לחלוטין את הדלת, ששחקה את הרצפה. כשהיינו עולים לשם בערבים מסוככים ביד על נרנו בפני רוחות־הפרצים של הבית הגדול, ניסינו כל פעם לסגור את הדלת, וכל פעם נאלצנו לוַתר על כך. במשך כל הלילה היינו חשים מסביבנו את דממתם של שלושת מחסני־העליה חודרת לתוך חדרנו.

ושם מצאנו שוב זה את זה, אוגוסטן ואני, בערבו של אותו יום חרפי.

בעוד אני מתנער בתנועת־יד אחת מבגדַי ומשליכם בערימה על כסא למראשותי מיטתי, התחיל רעי להתפשט לאט־לאט, בלי לומר דבר. ממיטת־הברזל שלי, בוילאות קרטון עם קישוטי גפנים, שכבר עליתי עליה, הסתכלתי במעשיו. הנה התישב על מיטתו הנמוכה ללא־וילאות, והנה קם והתהלך לכאן ולכאן, מתפשט. הנר, ששם על דלפק־נצרים, קלוע בידי צוענים, היה מטיל על הקיר את צלו הענקי המתנודד.

בניגוד גמור לי הוא קיפל וסידר, בארשת של פיזור־נפש ומרירות, אבל בהקפדה, את תלבושת־התלמיד שלו. אני שב ורואה אותו מניח על כסא את חגורתו הכבדה; מקפל על המסעד את חלוקו השחור המקומט והמלוכלך עד מאד; פושט איזה מעיל עבה כחול שמתחת לחלוק ושוטחו למרגלות מיטתו… אולם כשנזדקף ופנה לעברי, ראיתי שהוא לובש מתחת למעיל, במקום החזיה הקטנה עם כפתורי־נחושת, כפי שחייבה התלבושת, איזו חזיה של משי משונה, פתוחה מאוד, סגורה למטה בשורה צפופה של כפתורי־צדף קטנים.

הלבוש היה מוזר, אבל נחמד, כמו זה שלבשו, בודאי, הצעירים שהיו יוצאים בריקודים עם סבותינו בנשפי המחולות של אלף שמונה מאות ושלושים.

אני נזכר עתה בתלמיד הכפרי הגבוה, גלוי־ראש, כיון שהניח כובעיתו על יתר בגדיו – פרצוף כה צעיר, כה נועז וכבר נוקשה כל־כך. שוב פתח בצעידתו בחדר, בעוד הוא מתיר כפתוריו של חלק־לבוש מסתורי זה שלו. ומוזר היה לראותו כך, בלי מעיל, במכנסיו הקצרים מדי, בנעליו המרופשות, שם ידו על חזיית־רוזנים זו.

משנגע בה, נתעורר פתאום מהזיתו, הפך ראשו אלי והציץ בי בעין חרדה. נתחשק לי קצת לצחוק. הוא נתחייך יחד עמי ופניו נתבהרו.

“הו! מה זה, אמור,” העזתי ואמרתי בקול חרישי. היכן השגת את זה?" חיוכו כבה מיד. הוא העביר פעמים את ידו הכבדה על שערותיו המגולחות, ובבת־ראש, כמי שאינו מסוגל עוד להתגבר על תשוקתו, שב ולבש על־גבי המלמלה העדינה את מעילו הגס, שכיפתרוֹ בהקפדה, ואת חלוקו המקומט; לאחר־מכן היסס רגע, מסתכל בי מן הצד… לבסוף התישב בקצה משכבו, חלץ נעליו, שנפלו ברעש על הרצפה, ולבוש כולו כחייל במצב כּוֹננוּת, השתרע על מיטתו וכיבה את הנר.

בעיצומו של הלילה התעוררתי לפתע. מון היה באמצע החדר, עומד, כובעיתו על ראשו, והוא מחפש משהו על הקולב –שכמיה שהעלה על גבו… החדר היה חשוך מאוד. לא היה בו אף הבּוֹהַק הבא לפעמים מהשתקפות השלג, רוח שחורה וקרה היתה מנשבת בגן המת ועל הגג.

התרוממתי קצת וקראתי אליו חרש־חרש.

“מון! שוב אתה נוסע מכאן?”

לא ענה. ואז, בטירוף־דעת מוחלט, אמרתי:

“ובכן, אני נוסע אתך. אתה צריך לקחת אותי אתך.”

וקפצתי מעל המיטה.

הוא קרב, תפס בזרועי, מאלצני לשבת על קצה המיטה, ואמר לי:

“איני יכול לקחת אותך אתי, פראנסוּא. אילו ידעתי היטב את דרכי, היית נלוה אלי. אלא שעלי למצוא אותה תחילה במפה, ואינני מצליח.”

“אם כן, גם אתה אינך יכול לשוב וללכת מכאן?”

“נכון, כל זה באמת לשוא…” פלט ביאוש. “ועתה, שוב שכב. אני מבטיחך שלא אסע מכאן בלעדיך.”

והוא חזר להלך בחדר לארכו ולרחבו. לא העזתי עוד לומר לו דבר, הוא היה מהלך, עוצר, חוזר ומהלך מהר יותר, כמי שמחטט בראשו או מעלה זכרונות, מעמתם, מַשוה אותם, מחֶַשב, ופתאום סבור כי מצא; אחר־כך שומט שוב את החוט ומתחיל מחדש…

הלילה הזה לא היה היחיד, שבו התעוררתי לקול צעדיו ומצאתי אותו ככה, כשעה לאחר חצות, מתהלך אנה ואנה בחדר ובעליות הסמוכות – בדומה לסַפּנים שאינם יכולים להיגמל מעריכת תצפית, ובקצוי אחוזותיהם הבריטוֹניוֹת הם קמים ומתלבשים בשעות קבועות להשקיף על אדמותיהם.

פעמַיִם או שלוש במשך חודש ינואר ומחציתו הראשונה של פברואר התעוררתי כך משנתי. מון הגדול היה עומד שם במלוא ציודו, השכמיה על גבו, מוכן לצאת, וכל פעם, על גבול אותה ארץ מסתורית, שאליה כבר ברח פעם אחת, היה נעצר מהסס. במקום להרים את הבריח של דלת המדרגות ולחמוק דרך דלת המטבח, שיכול היה לפתחה בקלות בלי שאיש ישמע, היה נרתע שוב ושוב… ולאחר־מכן, במשך שעות ארוכות באישון הלילה, היה צועד בקדחתנות, שקוע בהרהורים, בעליות העזובות.

לבסוף, לילה אחד, קרוב לאמצע פברואר, העיר אותי הוא עצמו, בשימוֹ ידו בנחת על כתפי.

היום הקודם היה סעור מאוד. מון, שזנח לגמרי את כל המשחקים עם חבריו הותיקים, נשאר במשך ההפסקה האחרונה של הערב, ישוב על ספסל, שקוע כולו בעריכת איזו תכנית מסתורית, מוליך את אצבעו על מפת האטלס של חבל שֶׁר ומחשב ארוכות. התרוצצות בלתי־פוסקת התחוללה בין החצר וחדר הכיתה. נעלי־העץ היו נוקשות. הבחורים היו רודפים זה אחר זה, קופצים על הספסלים ובמת הקתדרה… הם ידעו שלא כדאי להתקרב אל מון בשעה שהוא שקוע כך בעיסוקו, אולם כיון שההפסקה נתמשכה, נתקרבו בגניבה שנים־שלושה מנערי העיירה, כלשֵׁם משחק, והציצו מעל לכתפו. אחד מהם אזר עוז ודחף את האחרים על מון… זה סגר בבת אחת את האטלס, הסתיר את הדף ולפת את האחרון מבין שלושת הפרחחים, ואילו השנים האחרים הצליחו להימלט.

..זה היה ז’ירודא הרגזן והוא פתח ביבבה, ניסה לבעוט ברגליו, ולבסוף נהדף החוצה בידי מון הגדול, לאחר שקרא כלפיו בזעם:

“פחדן שכמותך! אין אני מתפלא על שכולם נגדך, על שהם רוצים להילחם בך!…” והוסיף גידופים הרבה, שענינוּ עליהם בלי להבין כהלכה מה כוונתם. אני הוא שצעקתי בעוז יתר, משום שעמדתי לצדו של מון הגדול. עתה כאילו היתה כרוּתה ברית בינינו. ההבטחה שנתן לי לקחת אותי עמו, בלי לומר לי כמו שהכל אומרים, כי “רגלי לא תשׂאנה אותי”, קשרה אותי אליו לתמיד. ולא פסקתי מלהרהר בנסיעתו הסודית. שיכנעתי את עצמי, שהוא פגש בודאי באיזו נערה. היא היתה, ללא ספק, יפה לאין שיעור מכל היפות שבסביבה, יפה יותר מז’אן, שהיתה נראית בגן הנזירות דרך חור המנעול; יותר ממאדלֶן בת האופה, שכולה ורודה ובלונדית, ויותר מזֶ’ני, בתה של בעלת־הארמון, שהיתה נפלאה, אבל מטורפת ותמיד כלואה. ודאי שבלילות הירהר בנערה, בדומה לגיבור של רומן. ואני החלטתי לדבר עמו על כך באומץ־לב, כשיעיר אותי בפעם הבאה…

בערבוֹ של אותו קרב, אחרי שעה ארבע, היינו שנינו עסוקים בהכנסת הכלים מן הגן, הכילפים והמעדרים ששימשו לחפירת הגומות, והנה נשמעו צעקות מן הכביש. זו היתה חבורת צעירים פרחחים, הצועדים בטורים של ארבעות, בקצב מהיר, כפלוגה מסודרת להפליא, ובראשם דילוש, דניאל, ז’ירודאַ ועוד אחד שלא הכרנוהו כלל. הם הבחינו בנו וקראו לעברנו קריאות בוז. מסתבר, איפוא, שכל העיירה נגדנו, ושנערך איזה משחק־מלחמה, שאנו מוּדחים ממנו.

בלי לומר מלה, החזיר מון למקומם מתחת לסככה את האת ואת המכוש שנשא על כתפו…

אלא שבחצות הלילה חשתי את ידו על זרועי והתעוררתי פתאום משנתי.

“קום,” אמר לי, “אנחנו יוצאים מכאן.”

“אתה יודע כעת את הדרך כולה?”

“אני יודע חלק ניכר ממנה. ועלינו למצוא את השאר!” ענה בכעס כבוש.

“שמע, מון,” אמרתי עם שהתישבתי. “שמע: אין לנו אלא דבר אחד לעשות, שנינו נחפש לאור היום בעזרת תרשימך את כברת־הדרך החסרה לנו.”

“אולם כברת־דרך זו רחוקה מאוד מכאן.”

“ובכן, נסע בעגלה, בקיץ, משיתארכו הימים.”

חלה שתיקה ממושכת, שמשמעה היה כי הוא מסכים.

“כיון שננסה למצוא ביחד את הנערה שאתה אוהב, מון,” הוספתי לבסוף, “אמור לי מי היא, ספר לי עליה.”

הוא נתישב למרגלות מיטתי. בתוך האפלולית ראיתי את ראשו הרכון, את זרועותיו המשׂוּכלוֹת ואת ברכיו. אחר־כך שאף שאיפה עמוקה כמי שלבו היה כבד עליו זמן רב והוא עומד סוף־סוף להשיח את סודו…

 

ההרפתקה    🔗

רעי לא סיפר לי אותו לילה כל מה שאירע לו בדרך. ואף בשעה שהחליט לגלות לי הכל, במשך ימי המצוקה שבהם עוד ידובר, נשאר הדבר לאורך ימים הסוד הגדול של ימי שחרותנו. אולם היום, כשהכל נגמר; עתה, כשלא נשאר אלא אבק “מרעוֹת כה רבות, מטובות כה רבות”, אני יכול לספר את ההרפתקה המוזרה שלו.

……………………………………………………………………

באחת וחצי אחר הצהרים בדרך לויֶרזוֹן, במזג־אויר קר כקרח, הריץ מון את הסוסה במלוא המהירות, משום שידע כי הזמן קצר. לכתחילה לא נתכוון אלא להפתיע את כולנו, לשם שעשוע, כשיביא בכרכרה, בשעה ארבע, את סבא וסבתא שארפּאניטֶה. ברור שאותה שעה לא היו לו כוונות אחרות.

לאט־לאט, עם שחדר בו הקור, עטף רגליו בשמיכה, שסירב לכתחילה לקבלה, אלא שאנשי “הכוכב היפה” שמוה בעל־כרחו על העגלה.

בשתים חצה את העיירה לאַ מוֹט. מעולם לא עבר בישוב קטן בשעות בית־הספר, והוא נהנה לראות את המקום כה שומם, כה רדום. בקושי הורם איזה וילון מפקידה לפקידה, ונתגלה ראשה הסקרני של אשה זקנה.

ביציאה מלא מוֹט, מיד לאחר שעבר את בנין בית־הספר,היסס בבחירה בין שתי דרכים ודימה להיזכר, שעליו לפנות שמאלה כדי להגיע לויֶרזוֹן. לא היה איש שידריכו. שב וזירז את סוסתו על הכביש, שנעשה צר יותר ומחוצץ פחות. זמן־מה נסע לארכה של חורשת־אשוחים ולבסוף פגש במוביל־משאות, ובעשותו כף־ידו כמגביר־קול, שאל אותו אם אכן זוהי הדרך לויֶרזוֹן, הסוסה שמשכה בעוז, המשיכה בשעטה; האיש לא הבין, כנראה, את השאלה: הוא קרא איזו קריאה מלוּוה בעוָיה סתמית, ומון המשיך בדרכו, ויהי מה.

שוב נפרשו השדות הרחבים הקפואים, בלי תקרית ובלי כל שעשוע; רק עקעק, שנבהל מן העגלה, נתעופף לפרקים, והתמקם רחוק יותר, על־גבי בוקיצה נטולת־צמרת. הנוסע כרך את שמיכתו הגדולה מסביב לכתפיו כגלימה. רגליו מתוחות, נשען על דופן הכרכרה, בודאי נימנם ארוכות…

… כשהקיץ מון, בשל הקור שחדר עתה דרך השמיכה, והתאושש, הבחין שהנוף נשתנה. לא היו עוד האפקים הרחוקים, השמים הלבנים הגדולים, שהמבט אובד בהם, אלא כרים קטנים, ירוקים עדיין, עם גדרות גבוהות. מימין ומשמאל היו מי התעלות זורמים מתחת לקרח. הכל העיד על קרבתו של איזה נהר. ובין המשׂוכות הגבוהות לא היה הכביש אלא דרך צרה מחותחתת.

הסוסה הפסיקה כבר לפני כמה רגעים את שעטה. בצליפת שוט רצה מון להחזירה לריצתה המהירה, אלא שהיא המשיכה להַלך באטיוּת רבה, והתלמיד גבה־הקומה הביט בה מן הצד, ידיו שעוּנוֹת על קִדמת העגלה, עד שהבחין כי היא צולעת על אחת מרגליה האחוריות. מיד קפץ ארצה, מודאג מאוד.

“בשום פנים לא נגיע לויֶרזוֹן אל הרכבת,” אמר בקול חרישי.

ולא העז להודות אף בפני עצמו במחשבה המדאיגה ביותר, שחלפה במוחו, היינו שאולי טעה בבחירת הכביש, ועתה אין הוא עוד בדרך לויֶרזוֹן.

הוא בדק ארוכות את רגל הבהמה ולא גילה בה כל סימן של פצע. בפחד רב הרימה הסוסה את הרגל, כשניסה מון לנגוע בה, וקירצפה את הקרקע בטלפהּ הכבד והמגושם. הוא הבין לבסוף שאבן קטנה, פשוט, נתקעה בטלף. כבחור שנתמחה בטיפול בבהמות, כרע, ניסה לתפוס בידו השמאלית את רגלה הימנית ולהכניסה בין ברכיו, אלא שהעגלה הפריעה. פעמַיִם נשמטה הסוסה וזזה קדימה מטרים אחדים. המִדרך הלם בראשו, והגלגל פצע את ברכו. הוא התעקש והצליח לבסוף להשתלט על הבהמה הנבהלת. אלא שהאבן היתה תקועה עמוק, ומון נאלץ להוציא את אולר־האיכרים שלו כדי להתגבר על הקושי.

משסיים מלאכתו והרים סוף־סוף את ראשו, המום למחצה ועיניו עכורות, הבחין בתדהמה שהלילה ירד…

כל אדם אחר במצבו של מון היה חוזר מיד כלעומת שבא. זה היה האמצעי היחיד שלא לתעות עוד. אולם לפי חשבונו כבר נמצא אז רחוק מאוד מלאַ מוט. בנוסף לזה, ייתכן שהסוסה סטתה בפרשת־דרכים בשעה שהוא ישן. אבל דרך זו אף היא מוליכה בסופו של דבר אל איזה כפר… לשיקולים אלה יש להוסיף, שהבחור הגבוה, אשר עלה במִדרך בשעה שהבהמה חסרת־הסבלנות כבר משכה ברסן, חש בתוכו תשוקה חריפה, גדלה והולכת, להצליח ולהגיע לאיזה מקום חרף כל המכשולים!

הוא הצליף על הסוסה, שהרתיעה ושבה אל שעטה. האפלה גברה והלכה. בערוץ הדרך היה עתה רק בקושי מַעבר לעגלה. לעתים נתפס בגלגל ענף מת מן המשוכה ונשתבר ברעש יבש… כשנשׂתרר חושך מוחלט, העלה פתאום מון על דעתו, בכאב־לב, את חדר־האוכל של סנט־אגאת, שבו נתכנסנו, בודאי, כולנו בשעה זו. אחר־כך שוב תקפוֹ הזעם; אחר־כך הגאוה, והחדוה העמוקה על שברח ככה, בלי שנתכוון לכך…

 

חניה    🔗

לפתע האֵטה הסוסה את הילוכה, כאילו נתקלה רגלה במשהו. מון ראה שראשה משתפל ומתרומם פעמַיִם; אחר־כך נעצרה לגמרי, נחיריה כלפי מטה כמרחרחת משהו. מסביב לרגלי הבהמה נשמע מעין שקשוק של מים. נחל הוא שביתר את הדרך. בקיץ היו אלו, בודאי, מי־אפסים, אולם בעונה זו היה הזרם עז כדי כך, שהקרח לא כבשוֹ, ומסוכן היה להמשיך ולעבור בו.

מון מתח לאט־לאט את המושכות כדי לסגת כמה צעדים, ונבוך כולו נזדקף בעגלה. ואז הבחין בין הענפים באיזה אור. שנים־שלשה כרי־דשא הפרידו, כנראה, בינו ובין הדרך…

התלמיד ירד מן העגלה והחזיר את הסוסה אחורה, פונה אליה בדיבור כדי להרגיעה וכדי לעצור בעד תנועות־ראשה התקיפות הנפחדות:

“די, חביבתי! די! לא נִסע הלאה, מיד נדע להיכן הגענו.”

ולאחר שדחף והזיז את הגדר הפרוצה־למחצה של איזה כר קטן, שהגיע עד לדרך, הכניס לשם את רכבּוֹ. רגליו שקעו בעשב הרך. העגלה היטלטלה חרש. ראשו נטוי אל ראש הבהמה, חש את חוּמהּ ואת מַשב־נשימתה הכבד… הוא הוליכה עד לקצה הכר ממש, העלה על גבה את השמיכה; לאחר־מכן, משפישׂק את ענפי המשׂוכה, שב והבחין באור, שהיה אורו של בית בודד.

הוא נאלץ בכל־זאת לעבור שלושה כרים ולחצות נחל בוגדני קטן, שכמעט שקע בו בשתי רגליו… לבסוף, לאחר קפיצה אחרונה מראש תלולית, מצא עצמו בחצרו של בית כפרי. חזיר היה נוחר בתוך עביטו. לקול הצעדים על הקרקע הקופאת פתח איזה כלב בנביחה זועמת.

תריס הדלת פתוח היה, והאור שמון ראה בא מאש הזרדים שהועלתה באח. לא היה אור אחר אלא זה שבא מן האח. בתוך הבית קמה אשה זקנה וניגשה אל הדלת ללא כל פחד. האורלוגין עם המשקולות צילצל באותו רגע ממש את המחצית שלאחר שבע.

“סלחי לי, גברתי המסכנה,” אמר הבחור הגבוה, “דומני שדרכתי על החרציות שלך.”

היא נעצרה, קערית בידה, והסתכלה בו.

“אכן,” אמרה, “חושך בחצר, עד שאין אתה מתמצא בה.”

היתה דממה, שבמשכהּ עמד מון והסתכל בקירות החדר, המצופה עתונים מצוירים בדומה לפונדק, ובשולחן, שכובע של גבר היה מונח עליו.

“הוא לא כאן, בעל־הבית?” אמר והתישב.

“הוא עומד לשוב,” ענתה האשה, שנתמלאה אמון. “הוא הלך להביא זרדים..”

“לא משום שיש לי צורך בו,” המשיך הצעיר, מקרב כסאו אל האש, “אבל אנחנו קבוצה של ציידים העומדים במארב. באתי לבקש מכם שתמכרו לנו קצת לחם.”

הוא ידע, מון הגדול שאצל אנשי כפר, ובעיקר בחוָה מבודדת, עליך לדבר בזהירות רבה ואף בערמה מרובה, ובמיוחד אַל לך להראות לעולם שאינך מן הסביבה.

“לחם?” אמרה. “כמעט שאין לנו אפשרות לתת לכם. האופה העובד כאן כל יום שלישי, לא בא היום.”

אוגוסטן, שקיוָה רגע קל כי הוא נמצא סמוך לאיזה כפר, נבהל.

“האופה מאיזה מקום?” שאל

“ברור, האופה מננסיי־הישנה,” ענתה האשה בתמיהה.

“באיזה מרחק מכאן נמצאת, בעצם, נאנסיי־הישנה?” חקר מון בדאגה רבה.

“בדרך הכביש איני יודעת מהו המרחק; אולם דרך השדות זה מרחק של שלוש פרסאות וחצי.”

והיא פתחה וסיפרה שיש לה שם בת, שהיא הולכת ברגל לראותה כל יום ראשון בתחילת החודש, ושבעליהָ…

אלא שמון, נבוך ונדהם לחלוטין, שיסע אותה ואמר:

“נאנסיי־הישנה היא העיירה הקרובה ביותר לכאן?”

“לא. לאַ לאַנד היא במרחק חמישה קילומטרים. אלא ששם אין חנוָנים ואין אופה. מתקיים שם רק יריד קטן כל שנה, ביום מארטן הקדוש.”

מון לא שמע מעולם שמעה של לאַ לאנד. הוא ראה כי תעה במידה כה רבה, שהדבר כמעט הצחיקוֹ, אלא שהאשה, אשר עסקה עתה בשטיפת הקערית מעל לכיור, פנתה, סקרנית אף היא, ואמרה לאט־לאט, מישירה מבטה אליו:

“משמע שאינך מן הסביבה?…”

אותה שעה בא איכר קשיש וניצב בפתח, נושא מלוא זרועותיו עצים להסקה, שהשליכם על הרצפה. האשה הסבירה לו בקול רם, משל היה חרש, מהו שמבקש הצעיר.

“ובכן, זה לא קשה,” אמר בפשטות. “אבל מדוע אינך מתקרב, אדוני. אינך מתחמם.”

רגע קל לאחר־מכן היו השנַיִם ישובים ליד תשתית האח: הזקן משבר את העצים ומטילם לתוך האש, ואילו מון אוכל מן הלחם וקערית החלב שהוגשו לו. הנוסע שלנו, נהנה להיות בבית הדל הזה לאחר דאגות כה רבות, סבור שהרפתקתו המוזרה כבר הגיעה לסופה, כבר ערך תכנית לשוב הנה כעבור זמן יחד עם חבריו ולהתראות עם האנשים הנדיבים הללו. הוא לא ידע, שזו היתה חניה בלבד, ושעליו יהיה לצאת בקרוב שוב לדרך.

כעבור שעה קלה ביקש שיכוונוהו לדרך בואך לאַ מוּט. קמעה־קמעה חזר לדבּר אמת וסיפר שנפרד עם רכבו מיתר הציידים, ועתה איבד כליל את דרכו.

האיש והאשה הפצירו בו הרבה שיישאר ללון ושישוב למסעו לאור היום, עד שמון הסכים לבסוף ויצא לחפש את הסוסה כדי להכניסה אל האוּרוָה.

“שים לב למהמורות שבשביל,” אמר לו האיש.

מון לא העז להודות שלא בא הנה ב“שביל”. הוא עמד לבקש שהאיש טוב־הלב יצטרף אליו. רגע קל היסס בעמדו על הסף, פקפוקו היה רב עד שכמעט מעד. אחר־כך יצא אל החצר החשוכה.

 

הדיר    🔗

כדי להתמצא בשטח טיפס ועלה על ראש אותה תלולית, שממנה קפץ.

באִטיוּת ובקושי, כמו בבואו, התקדם בין עשבים וערוצי מים, דרך משוכות הצפצפות, ועמל להגיע אל רכבוֹ בקצה הכר, במקום שהניחוֹ. העגלה לא נמצאה שם… בלא נוע, ראשו פונה לכאן ולכאן, השתדל להאזין לקולות הלילה, מדמה כי הוא שומע מקרוב מאוד את צלצול הקולר של בהמתו. לשוא… סייר בכל הכר; הגדר היתה פרוצה קצת, שמוטה למחצה, כביכול עבר גלגל של עגלה. הסוסה נמלטה דרך כאן, כנראה, בכוחות עצמה.

מששב ועלה על השביל, עשה כמה צעדים ורגליו נסתבכו בשמיכה שגלשה, בודאי, מעל הסוסה ארצה. מכאן למד, שהבהמה ברחה בכיווּן זה. הוא פתח בריצה.

בלי לחשוב על דבר, חוץ מן הרצון הנמרץ והמטורף להדביק את רכבו, פניו סמוקים מדם, רדוף תחושת־דחיפות הדומה לפחד, רץ… פעם בפעם היתה רגלו נתקלת בחריצים בפניות היה מתנגש, בתוך החושך המוחלט, במשׂוכות, וכיון שכבר היה עייף מכדי להיעצר בעוד מועד, היה נופל על הקוצים, זרועותיו שלוחות קדימה, ושורט את ידיו בהגינו על פניו. לעתים היה נעצר, מקשיב – ושוב פותח בריצתו. הנה דימה לשמוע רעשהּ של עגלה, אלא שזו היתה רק מריצה נעה, שעברה הרחק־הרחק מכאן, על איזה כביש, משמאל…

עתה כבר גרמה לו ברכו הפצועה מהמדרך, כאב עז כל־כך שנאלץ לעצור, ורגלו נתקשתה. ואז בא לכלל דעה, שלולא נמלטה הסוסה בדהירה, היה משׂיגהּ מזמן. ועוד אמר לעצמו, שעגלה אינה הולכת כך לאיבוד, ומישהו בודאי מצא אותה. לבסוף שב אל עקבותיו, סחוט מעייפות ומלא חימה, משׂתרך בקושי.

בסופו של דבר סבר, שהוא כבר נמצא במקום שעזבוֹ קודם ומיד הבחין באורו של הבית שחיפש. שביל עמוק נתגלה בתוך המשׂוכה:

“הנה השביל שבו דיבר הזקן,” אמר אוגוסטן לעצמו.

והוא נכנס למעבר הזה, שמח על שלא יצטרך עוד לעבור על משוכות ושיפועים. כעבור זמן קצר, משפנה השביל לצד שמאל, נראה האור כחומק ימינה; וכשהגיע מון אל פרשת־דרכים, הוסיף ללכת בשביל שהיה נדמה לו כמוליך היישר לבית הדל, שאליו הוא ממהר להגיע. אולם, אך עשה כעשרה צעדים באותו כּיווּן, והנה נעלם האור, אם משום שהוסתר מעבר למשׂוכה, ואם משום שהאנשים שנלאו מלחכות לו, הגיפו את התריסים. באומץ רב קפץ התלמיד דרך שדות, הלך והיישיר בכיווּן האור שאך זה הבהיק לפניו. ואז עבר על משוכה ומצא עצמו במשעול אחר…

וכך, קמעה־קמעה, ירטה דרכו של מון הגדול, וניתק הקשר שלו עם האנשים שעזב.

מדוכא, באפיסת־כוחות כמעט, החליט מתוך יאוש להוסיף וללכת באותו משעול עד קצהו. במרחק מאה צעדים משם יצא אל אפר אפרורי רחב־ידים, שבו ניתן להבחין מפקידה לפקידה בצללים – של ערערים, כנראה – ובשלדו של בנין חשוך עומד במפנה הדרך. מון התקרב לשם. זה היה מעין קרפיף לבהמות, ואולי איזה דיר נטוש. את הדלת פרץ בחריקה. שעה שהרוח העזה פיזרה את העננים, חדר אור הירח דך חגווי המחיצות, ריח של עובש שלט שם.

בלי שיחפש עוד, נשתטח מון על התבן הלח, מרפקו על האדמה וראשו על כף־ידו. לאחר שהסיר את חגורתו, נתכרבל בתוך חלוקו, ברכיו אסופת עד לבטנו. הוא הירהר אז בשמיכת הסוסה שעזב בדרך, וחש עצמו כה אומלל, כה מרוגז על עצמו, עד שתקף אותו חשק עז לבכות…

לפיכך התאמץ לתת את דעתו על דבר אחר. קופא עד לשד עצמותיו, נזכר בחלום – בעצם, חלום־בהקיץ – שראה בהיותו ילד רך ושלא סיפּרוֹ לאיש: בוקר אחד, במקום שיתעורר בחדרו, שם תלויים היו מכנסיו ומעיליו, מצא את עצמו בתוך חדר ירוק ארוך, עם וילונות הדומים למסכי עלוָה. האור שם ניגר כה מתוק, שנדמה היה כי ניתן לטעום ממנו. ליד החלון הראשון היתה נערה תופרת, גבה מופנה אליו, כאילו היא מחכה ליקיצתו… לא עמד בו הכוח לקפוץ מעל מיטתו וללכת אל אותו מעון קסום. הוא שב ונרדם… אולם בפעם הבאה, כך נשבע לעצמו, הוא יקום. מחר בבוקר, אולי!…

 

האחוזה המסתורית    🔗

עם אור השחר שב ויצא לדרך. אלא שברכו הנפוחה גרמה לו מכאוב; הכאב היה חריף עד כדי כך שנאלץ לעצור ולהתישב מדי פעם. המקום שבו נמצא היה, אגב, השומם שבכל אזור סוֹלוֹן. במשך כל הבוקר לא ראה אלא רועה אחת, בקצה האופק, ששבה עם עדרה. לשוא צעק כלפיה, ניסה לרוץ – היא נעלמה בלי ששמעה את קולו.

אף־על־פי־כן המשיך בדרכו באִטיוּת מצערת… לא גג, לא נפש חיה. אף לא קריאת חרטומן בין קני הבצות. ומעל בדידות מוחלטת זו היתה זוהרת שמש של דצמבר, בהירה וקרה כקרח.

השעה היתה אולי שלוש אחר־הצהרים, כאשר הבחין לבסוף, מעל לחורשת־אשוחים, בחודו של צריח אפור.

“איזה מעון כפרי נטוש,” אמר לעצמו אוגסטן, “איזה נוה שומם בראש גבעה!”

ובלי להחיש צעד המשיך דרכו. בפינת החורשה, בין שני עמודים לבנים, נפתחה שדרה, ומון נכנס לתוכה. עשה שם צעדים מספר ונעצר, כולו פתיעה, אחוז רגשה שאין להסבירה. ושוב צעד באותו צעד יגע, עם שהרוח הקרה סודקת את שפתיו ושונקת אותו לפרקים. ועם זאת רומם אותו איזה סיפוק לא שכיח, איזה שקט מושלם וכמעט משכר, הבטחון שמשימתו הוּשׂגה, ושמעתה אין לו אלא לצפות לאושר. כך, לפנים, ערב חגיגות־הקיץ הגדולות, היה חש עצמו נחלש, כאשר עם רדת הלילה היו תוקעים אשוחים ברחובות העיירה וחלון חדרו היה נחסם בענפים.

“כה רבה השמחה,” אמר לעצמו, “על שאני מגיע אל אותו נוה ישן, משכן ינשופים ורוחות פרצים!..”

ומרוּגז על עצמו נעצר, תוהה אם לא כדאי לו יותר לשוב על עקבותיו ולהגיע עד לכפר הסמוך. במשך כמה דקות היה שקוע בהרהורים, ראשו מוּרד, והנה ראה לפתע, שהשדרה מטואטאת בעיגולים מדויקים גדולים, כפי שהיו עושים בביתו לקראת החגים. הוא היה בדרך שדמתה לרחוב הראשי של לאַ פַרטָא, בבקרוֹ של חג־ההסתלקות!.. אילו ראה במפנה השדרה חבורת אנשים חוגגים המפריחים ענן אבק, כבירח יוני, לא היה מופתע יותר.

“כלום נערכת איזו חגיגה בעזובה זאת?” שאל את עצמו.

בהתקדמו עד למפנה הראשון שמע קולות מתקרבים. הוא השליך עצמו הצדה, לבין האשוחים הצעירים הצפופים, ישב שפוף והאזין בעצירת נשימה. אלה היו קולות ילדים. חבורת־ילדים עברה בסמוך לו. אחד מהם, ילדה כנראה, דיברה במתינות ובבהירות כה רבות, שמון לא היה מסוגל להבליג על חיוכו, אף כי לא הבין כמעט משמעות דבריה.

“דבר אחד מדאיג אותי,” אמרה, “שאלת הסוסים. לעולם לא תוכל, למשל, לעצור בעד דניאל, שלא ירכב על הסייח הצהוב הגדול!”

“איש לא יעצור בעדי לעולם,” ענה קול לגלגני של נער צעיר. “כלום יש דבר אסור עלינו?.. מותר לנו אפילו לגרום כאב לעצמנו, אם אנו רוצים בכך…”

הקולות נתרחקו ומיד התקרבה קבוצת ילדים אחרת.

“אם הקרח נמס,” אמרה ילדה, “נלך מחר בבוקר לשוט בסירה.”

וכי ירשו לנו?" אמרה אחרת.

“הרי אתם יודעים שאנו מכינים את החגיגה לפי טעמנו.”

“ואם פראנץ ישוב הערב עם כלתו?”

“ומה בכך, הוא יעשה מה שנרצה אנחנו!”

“המדובר הוא, בלי ספק, בחתונה,” חשב אוגוסטן, “אך האם הילדים הם שקובעים כאן את החוקים… איזו אחוזה משונה!”

הוא רצה לצאת ממחבואו ולשאלם היכן יוכל למצוא אוכל ומשקה. נזדקף וראה את הקבוצה האחרונה מתרחקת והולכת. אלו היו שלוש ילדות בשמלונות ישרות המגיעות עד לברכים. היו להן כובעים יפים עם סרטים. נוצה לבנה נידלדלה על צוארה של כל אחת מהשלוש. אחת מהן, מופנית למחצה בגבה אליו, רכונה קצת, הקשיבה לדברי חברתה, שהרבתה בהסברים ואצבעה מורמת.

“אני אפחיד אותן,” חשב מון, מציץ בסרבל־האיכרים הקרוע שלו ובחגורתו המשונה, חגורת תלמיד בסנט־אגאת.

מחשש שמא יפגשו בו הילדים בשובם דרך השדרה, המשיך דרכו בין האשוחים בכיווּן “הנוה”, בלי שיהרהר הרבה במה שיוכל לבקש שם.

כעבור זמן קצר נעצר בשולי החורשה לפני קיר עטוי טחב. מן העבר השני, בין הקיר ובין אגפי האחוזה, היתה חצר ארוכה וצרה, גדושה עגלות, בדומה לחצרה של אכסניה ביום־שוק. היו שם כלי־רכב מכל המינים ומכל הצורות: עגלות קטנות ועדינות לארבעה, שיצוליהן נטוּיים אל על; עגלות־סולמות; עגלות־בּוּרבּוֹן, שיצאו מן האָפנה, עם אפריונים בעלי כרכוב, ואף מרכבות ישנות, שחלונותיהן הוסרו.

מון, שהסתתר מאחורי האשוחים, מחשש שמא יבחינו בו, התבונן באי־הסדר שבמקום, והנה ראה, בצדה השני של החצר, ממש ממעל לדוכנה של עגלת־סולמות, חלון אחד האגפים פתוח למחצה. שני מוטות־ברזל, כפי שניתן לראות מאחורי אחוזות, על תריסי אורווֹת מוגפים תמיד, תפקידם היה לסגור את הפתח. אולם הזמן עקר אותם ממקומם.

“אני איכנס לשם,” אמר לעצמו התלמיד. “אישן בתוך החציר ואלך משם בעלות השחר, בלי שאפחיד את הילדות היפות הללו.”

הוא עבר מעל הקיר בקושי רב, בגלל ברכוֹ הפצוּעה, וכך, עובר מעגלה לעגלה, ממשובה של עגלת־סולמות אל גגונה של מרכבה, הגיע עד לגובה החלון, ודחפוֹ בלי רעש כמי שדוחף דלת.

הוא מצא את עצמו לא בתוך אסם של חציר, אלא בתוך חדר רחב־ידים, בעל תקרה נמוכה, שהיה, כנראה, חדר־שינה. באפלולית הערב החרפי ניתן להבחין, שהשולחן, האח ואף הכורסות היו עמוסי אגרטלים גדולים, חפצי־יקר, כלי־זין ישנים. בעומק החדר ירדו וילונות שחיפו, בודאי, על פינת־משכב.

מון הגיף את החלון, הן משום הקור והן מחשש שיבחינו בו מבחוץ, ואז גילה מיטה נמוכה גדולה, מכוסה ספרים בכריכות מוזהבות, קתרוסים שמיתריהם קרועים ונברשות מוטלות בערבוביה. הוא הסיט את כל החפצים הללו לעומק הפינה, והשתרע על יצוע זה כדי לנוח ולהרהר קצת בהרפתקה, שלתוכה הטיל את עצמו.

דממה עמוקה שלטה באחוזה. רק אנחת הרוח של דצמבר נשמעה פעם בפעם.

ומון, שׂרוּע שם, התחיל שואל את עצמו אם, חרף הפגישות המוזרות הללו, חרף קולותיהם של הילדים בשדרה, חרף העגלות המגובבות, לא היה זה פשוט, כפי שסבר תחילה, איזה מבנה ישן עזוב בשממת החורף.

כעבור זמן קצר היה נדמה לו, שהרוח מנשאת אליו קולה של מוסיקה אבודה. היא עוררה בו זכרונות עתירי קסם וגעגועים. הוא נזכר בזמן שאמו, צעירה עדיין, היתה מתישבת אל הפסנתר שבסאלון בשעות אחר־הצהרים, והוא, מאחורי הדלת הפונה אל הגן, היה מאזין לה דוּמם עד רדת הלילה…

“האם באמת מישהו מנגן בפסנתר אישהו?” הירהר.

אך שאלתו נשארה ללא תשובה, והוא, רצוץ מעייפות, נרדם מהר…

 

חדרו של ולינגטון    🔗

כשהתעורר היה לילה. קופא מקור התהפך מצד אל צד על יצועו, מקמט ומגולל תחתיו את חלוקו השחור. אור ירקרק חיור שטף את הוילונות הסוגרים על פינת־המשכב.

נתישב על המיטה ותחב ראשו בין הוילונות. מישהו פתח את החלון, ובפתחו הוצמדו שני פנסי־נייר ירוקים.

אך הספיק מון לזרוק מבט, והנה שמע מן המדרגות קול צעדים כבוש ושיחה חרישית. הוא נרתע אל פינת־המשכב, ונעליו המסומרות הצלילו את אחד מכלי־הברונזה שהסיט אל הקיר. רגע כמימרה, מודאג מאוד, עצר נשימתו. הצעדים נתקרבו, ושני צללים חמקו לתוך החדר.

“אַל תקים רעש,” אמר האחד.

“א,” ענה השני, “כבר הגיעה השעה שיתעורר!”

“כבר ריהטת את חדרו?”

“ודאי, כשם שריהטתי את יתר החדרים.”

הרוח חבטה על החלון הפתוח.

“הנה,” אמר הראשון, “אף לא סגרת את החלון. הרוח כבר כיבתה את אחד הפנסים. נצטרך לשוב ולהדליקו.”

“מילא!” ענה הלה, שנתקף פתאום עצלות ודכאון. “לשם מה, בעצם, התאורה לעבר הכפר, לעבר השממה? הרי אין איש שיראה אותה.”

“אין איש? אבל עוד יבואו אנשים בהמשך הלילה. שם, על הכביש, בתוך רכביהם, יהיו מרוצים כשיראו את אורותינו.”

מון שמע גפרור מתלקח. זה שדיבר אחרון ושהיה, כנראה, הראש, פתח שוב בקול אִטי, כקברן משל שקספיר:

“אתה תולה פנסים ירוקים בחדרו של ולינגטון. יכולת לתלות גם אדומים. אתה לא בקי בכך יותר ממני”

שתיקה.

"…ולינגטון, אמריקאי היה? אם כן, האם צבע אמריקני הוא הירוק? אתה, השחקן, ערכת מסעות, עליך לדעת זאת.

“אוי ואבו!” ענה השחקן. “מסעות? כן, ערכתי! אלא שלא ראיתי כלום! מה כבר ניתן לראות בקרון־מגורים?”

מון הציץ בזהירות מבין הוילונות.

זה שפיקד על המבצע היה אדם שמן, גלוי־ראש, מכונס בתוך מעיל עליון גדול מאוד. הוא החזיק בידו מוט ארוך, שפנסים צבעוניים מחוברים אליו, והסתכל בנחת, רגליו משׂוכּלוֹת זו על זו, בעבודת בן־לוייתו.

ואשר לשחקן, גופו היה העלוב מכל מה שניתן לדמוֹת. גדול, רזה, מרטט; עיניו הירקרקות והפזלניות, שפמו הנופל על פיו נטול־השינים, העלו על הדעת פרצופו של טבוע השותת מים על המרצפת. הוא היה בלי מעיל ורק בשרוולי כותונת, ושיניו היו נוקשות. בדבריו ובתנועותיו העיד על בוזו המוחלט כלפי עצמו.

לאחר רגע של הרהור מר ומצחיק כאחד קרב אל שותפו־למעשה ושפך לבו לפניו בפישוק זרועות:

"רוצה אתה לשמוע דעתי?.. איני מסוגל להבין על שום מה הלכו לחפש מאוסים כמונו, שנשמש בחגיגה כגון זו! הרי לך, בחורי!..

אולם האיש השמן לא שם לב להשתפכות־הלב הגדולה, הוסיף להסתכל במלאכתו של הלה, ורגליו משׂכּלוֹת. הנה פיהק, ריחרח בשקט, אחר־כך הפך גבו, קם ללכת, מוֹטוֹ על כתפו, ואמר:

“הבה נלך! הגיעה השעה שנתלבש לארוחת־הערב.”

הצועני הלך אחריו, אולם בעברו ליד פינת־המשכב אמר תוך קידות וגיווני־קול לגלגניים:

“אדוני הנרדם, עליך להתעורר ולהתלבש בלבוש מארקיז, אפילו אתה מלחך־פנכה כמוני; ואתה תרד אל נשף־המסכות, משום שזהו רצונם הטוב של האדונים ושל העלמות־הצעירות.”

ובנעימה של נאום־בשוק ותוך קידה אחרונה הוסיף:

“עמיתנו מאַלוּאַיוֹ, אשר על המטבּחִים, יופיע לפניך בדמות אַרלקין, ועבדך – בדמותו של פּיֶרו הגדול.”

 

החגיגה המוזרה    🔗

משנעלמו יצא התלמיד ממחבואו. רגליו היו קפואות מקור, הפרקים מאובנים; אולם החליף כוח, וברכוֹ כאילו נרפאה.

“לרדת לארוחת־הערב,” חשב, “לא אאחר. אהיה, פשוט, אורח שהכל שכחו את שמו. ואגב, אינני כאן אורח לא־קרוא. אין ספק שמר מאלוּאַיוֹ וחברו חיכו לי…”

בצאתו מן האפלה המוחלטת של פינת־המשכב יכול לראות בבירור מה שהיה בחדר המואר בפנסים הירוקים.

הצועני “ציידוֹ” כראוי. מעילים תלויים היו על קולבים. על־גבי שולחן־תמרוקים עם לוח שיש שבור היו מוצגים חמרים, שבהם ניתן להפוך בחור שעשה את הלילה שעבר בתוך דיר עזוב, לעלם מטורזן. על מדף האח היו גפרורים ומנורה גבוהה. אלא שהרצפה לא היתה מדונגת, ומון חש תחת רגליו חול ואשפת־טיח. שוב היתה בו התחושה, כי הוא שרוי בבית נטוש מזמן… בלכתו עד לאח כמעט שנתקל בערימה של תיבות קרטון וקופסאות קטנות. הוא שלח ידו, הדליק את הנר, אחר־כך הרים את המכסים ורכן לראות.

היו שם מלבושי צעירים מיושנים, מעילים ארוכים עם צוארוני־קטיפה גבוהים, חזיות עדינות פתוחות מאוד, עניבות לבנות רבות אין־קץ ונעלי־לַכּה מראשית המאה. הוא לא העז לנגוע אף בקצה אצבעו בשום דבר; רק לאחר שניקה את עצמו תוך רעדה, העלה מעל תלבושת בית־הספר שלו אחד המעילים הארוכים, והזקיף את צוארון־הקפלים שלו, החליף את נעליו המסומרות בנעלי־לַכּה עדינות והתכונן לרדת בגילוי־ראש.

הוא ירד, בלי שנתקל באיש, למטה במדרגות־עץ, והגיע אל פינת חצר חשוכה. נשימת הלילה הקרה נשבה בפניו והרימה כנף מעילו.

פסע כמה פסיעות, והודות לאור־השמַיִם העמום יכול להתמצא מיד במבנה. הוא נמצא בתוך חצר קטנה, מוקפת בניני אגפים. הכל נראה ישן והרוס. פתחיהם של חדרי־המדרגות היו מפולשים, משום שדלתותיהם הוסרו מזמן; שמשות החלונות השבורות לא הוחלפו, והן דמו לחורים שחורים בתוך הקירות. ועם זאת היה לכל הבנינים הללו מראה־חג מסתורי. כעין נוגה צבעוני היה מרחף בחדרים הנמוכים, שאף בהם הודלקו פנסים לעבר השדות. הקרקע היתה מטואטאת; נתלשו משם העשבים הגדלים פרא. לבסוף, כשהטה את אזנו, נדמה היה לו למון שהוא שומע קול שיר, כמו קולות של ילדים ונערות, משם, מן הבנינים המטושטשים, שהרוח היה מנער את הענפים לפני פתחי חלונותיהם הורודים, הירוקים והכחולים.

הוא ניצב שם במעילו הגדול, בדומה לצייד, כפוף למחצה, מַטה אזנו, והנה יצא צעיר נמוך־קומה מן הבנין הסמוך, שהיה כאילו שומם.

הלה היה חבוש כובע־צילינדר מקומר מאוד, שהיה מבריק בלילה, כאילו עשוי כסף; מעילו היה בעל צוארון שעלה לתוך שערותיו, חזייתו פתוחה מאוד, מכנסיו עם רצועות מתחת לכפות־הרגלים… גנדרן זה, שנראה כבן חמש־עשרה, הילך על בהונות רגליו, כמו נתרומם על־ידי סרטי־הגומי של מכנסיו, אבל במהירות בלתי־רגילה. הוא בירך לשלום את מון בקידה עמוקה, מוכנית, עבר בלי להתעכב, ונעלם באפלה לעבר הבנין המרכזי – חוָה, ארמון או מנזר, שצריחו הנחה את התלמיד מיד לאחר־הצהרים.

כעבור רגע של היסוס הלך גיבורנו בעקבות האדם הקטן המוזר. הם חצו מעין חצר־גן גדולה, עברו בין ערוגות, עקפו בריכת־דגים מגודרת בכלונסאות, וכן באר, ומצאו עצמם לבסוף על סף הבנין המרכזי.

דלת־עץ כבדדה, מקומרת וממוסמרת כדלתו של בית־כומר, היתה פתוחה למחצה. הגנדרן נבלע בפתח. מון הלך אחריו, ולמן צעדיו הראשונים במסדרון מצא עצמו, בלי שראה איש, מוקף פרצי צחוק, שירים, קריאות וקולות ריצה.

בקצה המסדרון הזה היה פרוזדור בניצב לו. מון, מהסס, אם עליו ללכת עד הקצה, או לפתוח את אחת הדלתות, שמאחוריהן שמע קולות, ראה בעומק הפרוזדור שתי ילדות שרדפו זו אחר זו. הוא רץ בנעלי־הריקוד שלו, כמתגנב, כדי לראותן ולהשיגן. רעש דלתות נפתחות, שני פרצופים של בנות חמש־עשרה, שקרירות הערב והריצה הוורידו אותם בתוך הכרכרות, והכל עומד להיעלם בתוך הברקת־אור פתאומית.

רגע הן מסתחררות כבמשחק; החצאיות הקלות הרחבות מתרוממות ומתנפחות, ומבצבצת מלמלת תחתוניהן הארוכים המצחיקים; ואז, לאחר הסתחררות זו, הן קופצות יחד לתוך החדר וסוגרות את הדלת.

מון נשאר רגע מסוּנוור ומתנודד בתוך המסדרון החשוך. הוא מפחד עתה שמא ייתפס כאן. הליכתו ההססנית והגלמנית תגרום, בלי ספק, לכך שיוחזק גנב. הוא הולך בכוונה, בלי להסתובב, ישר אל היציאה, והנה הוא שומע שוב מקצה המסדרון רעש פסיעות וקולות ילדים. שני ילדים הם שמתקרבים תוך דיבור.

“הולכים בקרוב לאכול ארוחת־ערב?” שאל אותם מון בבטחון עצמי.

“בוא אתנו,” עונה הבכיר שבהם, “נוליך אותך לשם.”

ומתוך אמון ובקשת חיבה, שילדים חשים בערבוֹ של חג גדול, הם נוטלים אותו כל אחד בידו. נראה שהם שני ילדי־איכרים קטנים, שהלבישו אותם ביפים שבבגדיהם: מכנסים קצרים קטנים, מבותרים עד למחצית הרגל, המגלים את גרבי־הצמר העבים ואת סנדלי־העץ שלהם, מעיל קצר הדוק מקטיפה כחולה, כובעית באותו צבע ועניבה לבנה.

“אתה מכיר אותה?” שואל אחד הילדים.

“אני,” אומר הקטן שביניהם, שראשו עגול ועיניו תמימות, “לי אמרה אמא, כי היא לובשת שמלה שחורה עם צוארון קטן, וכי היא דומה לפיֶרוֹ נאה.”

“מי היא?” שאל מון.

“ברור, הכלה שפראנץ הלך להביא”…

בטרם יכול מון לומר משהו, הם מגיעים שלשתם אל דלתו של אולם גדול, שבו בוערת אש גדולה. במקום שולחנות הונחו קרשים על־גבי כַּנים; מפות לבנות נפרשו עליהם, ואנשים מכל הסוגים אוכלים ארוחת־ערב בחגיגיות.

זו היתה ארוחה, באולם גדול, נמוך־תקרה, כארוחות הנערכות ערב חתונות כפריות לכבוד קרובים שבאו ממרחקים.

שני הילדים הרפו מידיו של התלמיד ומיהרו לחדר סמוך, שמתוכו נשמעו קולות ילדותיים וצלצלי כפות הנוֹקשוֹת על צלחות. באומץ־רוח ובלי התרגשות פסח מון על ספסל ומצא עצמו ישוב ליד שתי איכרות ישישות, הוא פתח מיד באכילה בתיאבון פראי; ורק לאחר זמן קצר הרים ראשו לראות את האורחים ולשמוע את שיחם.

בעצם, דוּבּר שם מעט. האנשים נראו כאילו הם מכירים בקושי זה את זה. אחדים באו, כנראה, מקצות הכפרים, אחרים – מערים רחוקות. היו שם, מפוזרים לאורך השולחנות, כמה זקנים בעלי זקני לחיַיִם, ואחרים, מגולחים למשעי, שהיו, כמסתבר, ספּנים לשעבר. לידם סעדו זקנים אחרים שדמו להם: אותם פנים שחומים, אותן עינים ערות מתחת לגבות סבוכות, אותן עניבות צרות בדומה לשׂרוֹכי־נעלים… אבל קל היה להבחין, כי הללו הרחיקו לשוט מעבר למחוזם; ואם ניטלטלו אלפי פעמים בגשמים שוטפים וברוחות סוערות, היה הדבר במסע ללא־סכנות, שתכליתו לחרוש את השדות מן הקצה אל הקצה… נשים מעטות בלבד נראו שם; כמה איכרות קשישות, שפניהן העגולים מקומטים כתפוחים מתחת למצנפות מקופלות.

לא היה שום אורח מן האורחים, שמון לא חש עצמו בנוח עמו. לאחר־מכן פירש לעצמו את הרושם הזה כך: כשעשית איזה משגה חמוּר ללא־כפרה, היה אומר, אתה מהרהר לפרקים, בעיצומה של מרירות רבה: “יש בכל־זאת אנשים בעולם שהיו נוטים לסלוח לי.” אתה מתאר לעצמך אנשים באים בימים, זקנים שופעי סלחנות, המשוכנעים מראש, שכל מה שאתה עושה הוא מעשה טוב. ואין ספק שמבין האנשים הטובים הללו נבחרו גם האורחים שבאולם זה. אשר ליתר, הללו היו מתבגרים וילדים…

בינתים היו שתי הנשים הישישות שליד מון משוחחות ביניהן:

“במקרה הטוב ביותר,” אמרה הקשישה בקול מצחיק וצרחני, שלשוא השתדלה לרככו, “לא יגיעו לכאן החתן והכלה אלא מחר בשעה שלוש.”

“שתקי, אַת עלולה להרגיז אותי,” ענתה השניה בטוֹן שקט ביותר.

זו חבשה מצנפת סרוגה.

“הבה נחַשב,” שבה ופתחה הראשונה בלי התרגשות. "שעה וחצי ברכבת מבּוּרז' עד לחויֶרוֹן, ושבע פרסאות בעגלה, מויֶרוֹן עד הנה….”

השיחה נמשכה. מון לא החמיץ מלה ממנה. הודות לדין־ודברים זה נתבהר המצב קצת: פראנץ דה גאלֶה בן הארמון – שהיה סטודנט או מַלָח ושמא קצין־ים זוטר, לא ברור… – נסע לבורז' כדי לבקש שם נערה ולשאתה לאשה. דבר משונה, בחור זה, שהיה מן הסתם צעיר מאוד ומוזר מאוד, סידר הכל באחוזה כאוַת־נפשו. הוא רצה שהבית שארוסתו תיכנס לתוכו, ידמה לארמון חוגג. וכדי לחוג את כניסת הנערה הזמין בעצמו את הילדים ואת האנשים הזקנים הטובים הללו. אלו היו הנקודות ששימשו לדיון בין שתי הנשים. הן הותירו את כל השאר אפוף תעלומה ושבו בלי הרף אל שאלת שיבתם של המאורשים. האחת התעקשה שהיא תחול למחרת בבוקר. השניה – שתחול אחר־הצהרים.

“מוּאנֶל המסכנה שלי, אַת מבולבלת כמו תמיד,” אמרה הצעירה שבהן בשקט.

“ואַת, אדֶל המסכנה שלי, עקשנית תמיד באותה מידה. זה ארבע שנים שלא ראיתיך, ואַת לא השתנית,” ענתה השניה, מושכת בכתפיה, אבל בקולה השקט ביותר.

וכך הוסיפו להתוַכּח בלי שמץ רוגזה. מון התערב מתוך תקוה להיוָדע על דברים נוספים:

“היא באמת יפה כפי שאומרים, כלתו של פראנץ?”

הן הציצו בו במבוכה. איש מלבד פראנץ לא ראה את הנערה. הוא עצמו, בשובו מטוּלוֹן, פגש בה ערב אחד, והיא עוד עצובה, באחד הגנים של בורז', הקרויים “בצות”. אביה, שהיה אורג, גירשה מביתו. היא היתה יפה מאוד, ופראנץ החליט מיד לשאתה לאשה. זה היה סיפור מוזר, אלא שאביו, מר דה גאלֶה, ואחותו איבוֹן, נעתרו לו תמיד!..

מון עמד לשאול בזהירות שאלות נוספות, והנה הופיע בפתח זוג נחמד: נערה בת שש־עשרה בחולצת־קטיפה וחצאית רחבת־אִמרה; עלם במעיל בעל צוארון גבוה ומכנסים עם רצועות־גומי. הם חצו את האולם תוך קידה בצעד מחול; אחרים הלכו בעקבותיהם; ועוד אחרים עברו בריצה, משמיעים קריאות רמות ואחריהם פיֶרוֹ חיור גבוה, בשרוולים ארוכים יתר על המידה, חבוש מצנפת שחורה וצוחק בפה נטול־שינים. הוא רץ בפסיעות גלמניות גסות, כאילו צריך היה לנתר עם כל פסיעה, מנענע את שרווליו הריקים הארוכים. הצעירות נבהלו קצת מפניו; הצעירים לחצו את ידו, ודומה שעורר חדותם של הילדים שליווֹהוּ בקריאות חדות. במעבר נעץ במון את עיניו הזגוגיות, ולתלמיד נדמה היה שהוא מכיר בו את חברו של מר מאלוּאיוֹ, המגולח עתה למשעי, את הצועני שאך זה תלה את הפנסים.

הארוחה תמה. כל המסובים קמו ממקומם.

במסדרונות הרחבים נתארגנו מחולות־מעגל ומחולות־פאראנדול. תזמורת ניגנה אי־שם מינואֶט… מון, ראשו טמון למחצה בתוך צוארון מעילו כבתוך צוארון תחרימים, חש עצמו אדם אחר. אך הוא נדבק ברוח העליצות, החל לרדוף אחר פּיֶרו הגבוה במסדרונות האחוזה, כמאחורי הקלעים של תיאטרון, כשהפנטומימה שעל הבימה מתפשטת לכל עבר וכך מצא את עצמו מעורב עד לקצו של הלילה בהמון צוהל לבוש תלבושות יוצאות־דופן. לפרקים פתח איזו דלת והיה בתוך חדר שבו הפעילו פנס־קסמים. ילדים מחאו כף בשאון רב… לפרקים, בפינתו של אולם־מחולות, נכנס בשיחה עם איזה טרזן ושאב ידיעות חפוזות על התלבושות שיילבשו בימים הקרובים…

לבסוף, נפחד קמעה מכל ההנאות שהוצעו לפניו, חושש כל רגע שמא יגלה מעילו הפתוח־קצת את תלבושת־התלמידים שלו, נמלט לרגע קל אל חלקו השקט והחשוך ביותר של הבנין. לא נשמע שם אלא קולו העמום של פסנתר.

נכנס אל תוך חדר שקט, שהיה חדר־אוכל מואר בעששית תלויה. גם שם נערכה חגיגה, אלא שזו היתה חגיגת ילדים קטנים.

מהם שישבו על דרגשים נמוכים ודיפדפו אלבומים, הפתוחים על ברכיהם; מהם שכרעו על הרצפה ליד כסא ועסקו ברצינות בהצגת תערוכה, של תמונות על המושב; מהם שהיו ליד האח ולא אמרו דבר, לא עשו דבר, ורק הקשיבו מרחוק, להמולת החגיגה בתוך הבית הענקי.

הדלת של חדר־אוכל זה היתה פתוחה לרוָחה. מן החדר הסמוך נשמעה נגינת פסנתר. מון שלח ראשו לשם מתוך סקרנות. היה זה מעין טרקלין קטן, חדר־שיחות; אשה או נערה, גלימה חומה גדולה מושלכת על כתפיה, גבּהּ מופנה, ניגנה חרש־חרש לחני־ריקודים או פזמונים. על־גבי הספה, בקצה ממש, ישבו ששה או שבעה ילדים וילדות, מסודרים כבתמונה, טובים וממושמעים כילדים בשעה מאוחרת, ישבו והאזינו. אך מפקידה לפקידה התרומם אחד מהם, נשען על פרקי ידיו, גלש ארצה ועבר אל חדר־האוכל: ואחד מאלה שסיימו הסתכלותם בתמונות שבאלבום, בא ותפס את מקומו…

לאחר החגיגה, שבה היה הכל נחמד, אבל קדחתני ופרוע, שבה רדף הוא עצמו אחרי פּיֶרוֹ הגבוה, נמצא מון טובל שם באושר השלֵו ביותר שבעולם כולו.

בלי רעש, בעוד הצעירה מוסיפה לנגן, חזר והתישב בחדר־האוכל, פתח את אחד הספרים האדומים המפוזרים על השולחן והתחיל קורא בהיסח־הדעת.

רגע כמימרה ואחד הקטנים שהיו על הרצפה התקרב, נתלה בזרועו וטיפס על ברכו כדי להביט יחד אתו; אחֵר עשה אותו דבר עצמו על ברכו השניה. ואז פקדה אותו הזיה כהזייתו מלפנים. הוא הזה ארוכות שהוא שרוי בביתו שלו באחד הערבים, נשוי, והיצור הנחמד והלא־מוּכּר הזה שניגן בפסנתר, על־ידו, היא אשתו…

 

הפגישה    🔗

למחרת עם בוקר היה מון מוכן אחד הראשונים. כפי שיעצו לו, לבש חליפה שחורה פשוטה מן האָפנה הישנה, מעיל קצר מהודק במתנים עם שרוולים נפופים בכתפים, חזיה בעלת שני טורי כפתורים, מכנסים ההולכים ומתרחבים כלפי מטה עד שהם מסירים את הנעלים העדינות, וכובע־צילינדר.

החצר עדיין ריקה היתה כשירד. הוא פסע כמה פסיעות וחש עצמו כאילו נישא והועבר ליום של אביב. אכן, זה היה הבוקר הנעים ביותר שבחורף ההוא. השמש זרחה כבראשית אפריל. הכפור הפשיר, והעשב הרטוב הבריק כמלוחלח בטל. בין העצים שרו צפרים קטנות למכביר, ומפקידה לפקידה היה משב־רוח פושר מחליק על פני המטייל.

הוא עשה כשם שעושים אורחים המתעוררים לפני בעל־הבית. יצא אל חצר האחוזה מתוך מחשבה, שכל רגע עתיד איזה קול לבבי ועליז לקרוא לעברו:

“כבר קמת, אוגוסטן?”

אולם שעה ארוכה טייל לבדו בגן ובחצר. שם, בבנין הראשי, לא זע דבר, לא בחלונות ולא בצריח. עם זאת כבר נפתחו שתי הכנפות של שער־העץ המעוגל. ובאחד החלונות העליונים ניצנץ קו של שמש, כמו בקיץ, בשעות־הבוקר המוקדמות.

מון התבונן, זו הפעם הראשונה, לאור היום בפנימיותה של האחוזה. שרידיו של קיר חייצו בין הגן ההרוס לבין החצר, שלא מזמן שפכו עליה חול וישרו אותו במגרפה. בקצה האגף שבו התגורר עמדו אורווֹת אשר נבנו באי־סדר משעשע, וכך נוצרו פינות רבות משופעות בשיחי־בר ובגפניות.

את האחוזה כיתרו חורשות אשוחים, שהסתירו אותה מן המישור כולו, פרט למזרח, שם נראו גבעות כחולות מכוסות צוקים ואשוחים.

בגן התכופף מון רגע אחד מעל מחיצת־העץ הרופפת, שהקיפה את בריכת־הדגים; ליד השולים נשאר מעט קרח דק קפלולי כקצף. הוא הבחין בבואתו שבמים, רכון כביכול מעל השמים, בחליפת־הסטודנט הרומנטית שלו. והיה נדמה לו שהוא רואה מון אחר; לא עוד התלמיד שברח בעגלת־איכרים, אלא יצור מצודד ורומנטי מתוך ספר יקר ויפה..

הוא אץ אל הבנין הראשי, לפי שהיה רעב. באולם הגדול שבו סעד אמש, ערכה איזו כפריה את השולחן. משהתישב מון לפני אחת הקעריות הערוכות בשורה על המפה, יצקה לו את הקפה באמרה:

“אתה הראשון, אדוני.”

הוא לא רצה לענות, משום שעדיין פחד שמא יתגלה פתאום כזר. הוא רק שאל באיזו שעה תפליג הספינה לטיול־הבוקר שעליו הודיעו.

“בעוד חצי שעה, לפחות, אדוני: איש לא ירד עדיין,” היה המַענה.

לפיכך הוסיף לשוטט מסביב לבית האצילי הארוך, בעל האגפים הלא־שוים בגדלם, בדומה לכנסיה, ולחפש את הרציף. משהקיף את האגף הדרומי, הבחין פתאום בנוף שכל־כולו קני־סוף. מי האגמים ליחכו מצד זה את אָשיוֹת הקירות, ולפני דלתות רבות נראו גזוזטרות־עץ קטנות, תלויות מעל המשקשקים.

בחוסר מעש שוטט הטייל שעה ארוכה על הגדה החולית, שנראתה כשביל־גרירה לסירות. הוא התבונן מתוך סקרנות בדלתות הגדולות בעלות השמשות המאובקות, שהוליכו אל חדרים רעועים או עזובים, אל מחסנים גדושי מריצות, מכשירים חלודים ועציצים שבורים, והנה שמע פתאום, מן הקצה השני של הבנינים, צעדים חורקניים על־פני החול.

הופיעו שתי נשים, האחת זקנה מאוד ושחוחה, השניה – צעירה, בלונדית, תמירה, שלבושה המקסים נראה למון לכתחילה, אחרי התחפשויות של אמש, יוצא־דופן לחלוטין.

הן עצרו לרגע כדי להסתכל בנוף, ומון אמר בלבו בהשתוממות שנראתה לו לאחר־מכן חצופה למדי:

“הנה, בלי ספק, מה שניתן לכנות בשם צעירה משונה – אולי שחקנית שהוזמנה לחגיגה”.

בינתים חלפו שתי הנשים על־ידו, ומון, עומד בלי נוע, נתן עין בנערה. כעבור זמן, כשהיה נרדם לאחר שניסה לשוא להעלות בזכרונו את הפרצוף היפה שטושטש, היה רואה תכופות בחלומו שורות של צעירות עוברות לפניו והן דומות לה. האחת כובעה דומה לשלה, והאחרת דומה לה במראהָ הרכוּן קמעה; הנה אחת הדומה לה במבטה הזך כל־כך; האחרת – בגזרתה הדקה, ועוד אחרת שעיניה כחולות כשלה. אולם אף אחת מהנשים הללו לא היתה לעולם אותה נערה גבוהית.

מון הספיק להבחין בשפעת שׂער בלונדי, ומתחתיה בפנים בעלי קוים קצרים קמעה, אבל משורטטים ברכּוּת כאובה כמעט. וכיון שכבר חלפה על פניו, הציץ בלבושה, שהיה הפשוט והצנוע שבלבושים…

מתוך מבוכה תהה אם יעֵז להצטרף אליהן, והנה פנתה הצעירה פנייה קלה לעברו ואמרה לבת־לוייתה:

“הספינה לא תאחר הפעם, לא כן?”

ומון הלך אחריהן. הגברת הזקנה, החלשה והרועדת, לא פסקה מדיבורה העליז ומצחוקה. הנערה היתה משיבה בנחת. וכשירדו על הרציף, היה מבטה כל הזמן תמים ורציני, כאומר:“מי אתה? מה מעשיך כאן? איני מכירה אותך. ועם זאת נדמה לי שאני מכירה.”

מוזמנים אחרים היו עתה מפוזרים בין העצים והמתינו. שלוש סירות־שעשועים התקרבו, מוכנות לקלוט את הטיילים. כשעברו הגברות, שהיו, כנראה, בעלת הארמון ובתה, בירכו אותן הצעירים אחד־אחד בקידה עמוקה, והעלמות קדו אף הן. איזה בוקר מוזר! איזו התכנסות מענגת! היה קר חרף השמש החרפית, והנשים עטפו צואריהן ברדידי־הנוצות, שהיו אז באָפנה…

הגברת הזקנה נשארה על החוף, ובלי שידע איך, מצא מון את עצמו בספינה אחת עם בעלת־הארמון הצעירה. הוא נשען במרפקיו על מעקה הסיפון, מחזיק בידו את הכובע שהרוח חובטת בו, וניתן לו להסתכל כאות־נפשו בנערה שהתישבה במקום מחסה. אף היא הסתכלה בו. היתה עונה לבני־לוייתה, מחייכת אחר־כך השרתה עליו ברכּוּת את עיניה הכחולות, ושפתה נשוכה קצת.

דממה רבה שלטה על החופים הקרובים. הספינה החליקה לקול המולתם השקטה של המנוע והמים. היית אומר שאתה בעיצומו של הקיץ, עומד כאילו להתקרב אל הגן היפה של איזה בית כפרי. הנערה תטייל לה, אולי, שם ובידה שמשיה לבנה, ולפנות ערב אולי תישמע שם המית תורים… אולם פתאום בא משב־רוח כפורי והזכיר לאורחי החגיגה המוזרה את ירח דצמבר.

עלו על החוף ליד חורשת־אשוחים. על הרציף נאלצו הנוסעים לחכות קצת, מצטופפים זה אל זה, עד שאחד השייטים פתח את מנעול המחסום… באיזו התרגשות היה מון נזכר לאחר־מכן אותו רגע, על שפת האגם, כאשר חש קרוב מאוד לפניו שלו, את פניה של הנערה, שנעלמו מאז! הוא הסתכל בצדודית התמה ההיא עיניו הרעבות, עד כדי כך שכמעט נתמלאו דמעות, והוא נזכר שראה, בדומה לסוד עדין שגילתה לו, קצת פודרה שנדבקה אל הלחי…

על החוף התרחש הכל כבחלום. בשעה שהילדים התרוצצו בקריאות־גיל, וקבוצות נתהווּ ונתפזרו על־פני החורשות, הפליג מון באחת השדרות, שם פסעה, במרחק עשרה צעדים לפניו, הנערה הצעירה. בלי שהספיק להרהר בדבר, מצא את עצמו על־ידה.

“אַת יפה,” אמר בפשטות.

אלא שהיא החישה צעדה ובלי לענות פנתה לשדרה חוֹצה. טיילים אחרים היו רצים, משחקים בשדרות, כל אחד משוטט כרצונו, מודרך כיד הדמיון החפשי בלבד. הצעיר האשים את עצמו מהר במה שהוא כינה טמטום, גסות, טפּשוּת. הוא שוטט סתם, משוכנע שלא יוסיף לראות את היצור החינני, והנה ראה לפתע שהיא באה לקראתו, נאלצת לעבור על־ידו בשביל הצר. היא סילקה בשתי ידיה הערומות את קפלי גלימתה הגדולה. היא נעלה נעלים שחורות פתוחות מאוד. קרסוליה היו עדינים כל־כך עד שנכפפו לפרקים והיה חשש שמא יישברו.

הפעם קד הצעיר ואמר חרש־חרש:

“אנא, סלחי לי.”

“אני סולחת לך,” אמרה בחומרה. “אולם עלי להצטרף אל הילדים, שהרי הם השליטים היום. היה שלום.”

אוגוסטן הפציר בה להישאר קצת. הוא דיבר אליה בסרבול, אבל בנעימת־קול חרדה כה נבוכה, שהיא האטה הילוכה והקשיבה לו.

“אני אף לא יודעת מי אתה,” אמרה לבסוף.

היא ביטאה כל מלה בטוֹן חדגוני, מדגישה כל מלה ומלה, אבל את האחרונה השמיעה חרישית יותר… אחר־כך שוב נעשו פניה רגועים, שפתה נשוכה קצת, ועיניה הכחולות הביטו ללא־ניד אל המרחק.

“אף אני איני יודע את שמך,” השיב מון.

הם הפסיעו עתה בדרך פתוחה, וממרחק־מה נראו האורחים, שהצטופפו מסביב לבית בודד בתוך השדה הפתוח.

"הנה, ‘ביתו של פראנץ’. " אמרה הצעירה. “עלי לעזבך…”

היא היססה, הציצה בו כהרף־עין בחיוך ואמרה:

“שמי?.. אני העלמה איבוֹן דה גאלֶה…”

ונמלטה.

“ביתו של פראנץ” עמד אז ריק מדיירים. אלא שמון מצא אותו מוצף עד לעליות בהמון האורחים. בעצם, כמעט שלא היה לו זמן לבדוק את מקום הימצאו: האנשים סעדו שם בחפזון סעודה קרה ממה שהביאו עמם בספינה, ארוחה שלא היתה בדיוק לפי העונה, אלא שהילדים החליטו על כך, מן הסתם. ואז שבו ונסעו. מון, שראה כי העלמה דה גאלה יוצאת, ניגש אליה, ובתשובה על מה שאך זה אמרה:

“השם שקראתי לך היה יותר יפה,” אמר.

“איך? מה היה השם?” אמרה בחוּמרה, כמקודם.

אלא שהוא חשש שמא שוב יאמר דבר־שטות ולא השיב.

“שמי שלי הוא אוגוסטן מון,” הוסיף, ואני סטודנט."

“אה, אתה לומד?” אמרה. והם שוחחו עוד קצת. הם דיברו לאט, בהנאה בידידות. אחר־כך נשתנה יחסה של הצעירה. עתה היתה יהירה פחות וחמוּרה פחות, אבל נראתה גם פחות שקטה. היית אומר שחששה ממה שמון עומד לומר ונרתעה מכך מראש. עמדה על־ידו רוטטת כולה בדומה לסנונית שאך זה הרגיעה על הקרקע והיא כבר רועדת מתשוקה לשוב ולעוף.

“לשם מה? לשם מה?” השיבה בלחש על התכניות שהתוָה מון.

אולם משהעֵז לבסוף לבקש ממנה רשות לחזור באחד הימים אל האחוזה הנאה הזאת, ענתה בפשטות:

“אחכה לך.”

הם הגיעו עד לרציף. היא עצרה לפתע ואמרה מהורהרת:

“אנחנו שני ילדים; נהגנו בשגעון. אסור שנעלה הפעם על אותה ספינה. היה שלום, אַל תלך אחרי.:”

מון נשאר נבוך לרגע, משראה כי הלכה ממנו. אחר־כך שוב פתח בהליכה. ואז, ברגע שלפני היעלמה בתוך קהל האורחים, נעצרה הצעירה, ובפנותה כלפיו הסתכלה בו ממושכות זו הפעם הראשונה. כלום היה זה אות־פרידה אחרון? כלום היה זה סימן שאסור עליו להצטרף אליה? ושמא היה לה עוד משהו לומר לו?…

משחזרו אל האחוזה התחיל מרוֹץ של סוסי־פוֹני על־פני כר נרחב במורד, מאחורי החוָה.

זה היה חלקה האחרון של החגיגה. לפי כל התחזיות צריכים היו המאורשים להגיע בזמן כדי להיות נוכחים בחלק זה, ופראנץ אמור היה לנהל הכל.

אף־על־פי־כן נאלצו להתחיל בלעדיו. הנערים בבגדי־ג’וקי, הילדות בתלבושות־רכיבה הוליכו אתם, את סוסי־הפּוני העליזים, המקושטים בסרטים, ואלה – סוסים צייתנים זקנים מאוד. בתוך הקריאות, צחוק הילדים, ההתערבויות וצלצולי־הפעמון הממושכים, כמו הועברת אל המדשאה הירוקה והכסוחה של איזה שדה־מרוֹץ בזעיר־אנפין.

מון הכיר את דניאל ואת הילדות הקטנות בכובעי־הנוצות, ששמע אותן אמש בשדרה שבחורשה… יתרת ההצגה נשמטה ממנו, עד כדי כך חרד לשוב ולמצוא בתוך הקהל את כובע־הורדים הנחמד ואת הגלימה החומה הגדולה. אולם העלמה דה גאלָה לא הופיעה. הוא הוסיף וחיפש אחריה, והנה בישרו צלצול פעמון וקריאות גיל את סוף המרוץ. ילדה קטנה רכובה על סוסה לבנה זקנה היא שניצחה. היא עברה בתרועת נצחון על־גבי בהמתה, ונוצת כובעה ריפרפה ברוח.

אחר־כך נדם הכל לפתע. המשחקים נסתיימו, ופראנץ לא שב עדיין. זמן־מה עמדו הכל מהססים; התקיימה התיעצות נבוכה. לבסוף שבו קבוצות־קבוצות אל החדרים כדי לחכות בדאגה ובדממה לשוב המאורשים.

 

פראנץ גאלה    🔗

המרוץ נסתיים מוקדם מדי. השעה היתה ארבע וחצי, ועדיין היה אור־יום, כאשר מון חזר אל חדרו, ראשו הומה ממאורעות יומו הלא־שכיח. הוא נתישב אל השולחן באפס־מעשה, מחכה לארוחת־הערב ולחגיגה, שאמורה היתה להיערך אחריה.

שוב היתה הרוח העזה מנשבת כמו בערב הראשון. היא נשמעה שואגת כשטפון או עוברת בשריקה מודגשת של מפל־מים. מחיצת האח היתה נוקשת מפעם לפעם.

זו הפעם הראשונה חש מון בתוכו אותו פחד קל, התופס את האדם עם סיומם של ימים יפים מדי. רגע קל חשב להעלות אש באח, אולם לשוא ניסה להרים את מחיצת האח המוחלדת. אז פתח בסידורו של החדר; הוא תלה על הקולבים את בגדיו היפים, ערך לאורך הקירות את הכסאות ההפוכים, משל התכוון להכין שם הכל לשם שהייה ממושכת.

ועם זאת, כיון שסבר כי עליו לנהוג כאילו הוא מוכן לנסוע משם בכל עת, קיפל בזהירות על־גבי מסעד של כסא את חלוקו – ואת יתר הפריטים של תלבושת־התלמיד, בדומה לחליפת־מסע; מתחת לכסא שם את נעליו המסומרות, שעדיין מעופרות היו.

לאחר זה שב והתישב והתבונן סביבו. שקט יותר, בחדר־המגורים שהכניס בו סדר.

פעם בפעם היתה טיפת־גשם באה ומשרטטת קוים על־גבי השמשה שפנתה לעבר חצר־הרכב וחורשות־האשוחים. נרגע לאחר שסידר את מקום־מגוריו, חש עצמו הבחור הגדול מאושר. הוא היה שם זר, מסתורי, בתוך עולם לא מוּכּר זה, בחדר שבחר לעצמו. מה שהשיג עלה על כל ציפיותיו. כדי שתתמיד חדוָתוֹ, שפנתה כלפיו ברוח העזה, מספיק היה שיעלה בזכרונו את פני הנערה הצעירה…

עם שנתמשכה הזיה זו ירד הלילה, ובדעתו אף לא עלה להעלות את האורות. משב־הרוח פער את הדלת של החדר האחורי, שהיה מחובר לשלו, ושגם חלונו פנה אל חצר־הרכב. מון הלך לסגרה, והנה הבחין באותו חדר איזה נצנוץ, כשל אור דלוק על השולחן. הוא שלח ראשו למפלש הדלת. מישהו נכנס לשם, דרך החלון כנראה, והילך לאָרכּוֹ ולרחבּוֹ בצעדים חרישיים. ככל שניתן לראות היה זה אדם צעיר מאוד. גלוי־ראש, שכמית־מסע על כתפיו, היה פוסע בלי הפוגה, כמשתגע מכאב שאין לשאתו. הרוח מצד החלון, שהשאיר פתוח לרוָחה, נופפה את שכמיתו, וכל־אימת שעבר ליד האור, התנוצצו כפתוריו המוזהבים של מקטרנוֹ ההדור.

הוא שרק משהו בין שיניו, מעין פזמון־סַפָּנים, ששרים המלחים והבחורות בקבּרטים של הנמלים, כדי לשמח את לבם…

באמצע הילוכו המסוער עצר לרגע והתכופף מעל לשולחן, חיטט באיזו מגרה, הוציא משם דפי־נייר רבים… מון ראה, לאור הנר, פנים בצדודית, עדינים מאוד, נשריים מאוד, בלי שפם, מתחת לבלורית שופעת, שפסוֹקת חוֹצה אותה בצדה. הוא פסק משריקתו. חיור מאוד, שפתיו פשוקות, דומה שהיה באפיסת נשימה, משל ספג מכה עזה בלב.

מון תהה אם עליו לפרוש בחשאי או לגשת, לשים לאט יד על כתפו, בארח חברי, ולומר לו מה. אלא שהלה הרים ראשו והבחין בו. התבונן בו רגע קט; אחר־כך, בלא פליאה, נתקרב ואמר מנסה ליצב את קולו:

“אדוני, אינני מכיר אותך. אבל אני שמח לראותך. כיון שאתה כאן, הרי לך אני עומד להסביר… הנה!..”

הוא נראה נבוך לגמרי. כשאמר “הנה!” תפס את מון בדש מעילו כמתוך כוונה למשוך את תשומת־לבו. אחר־כך הפך ראשו אל החלון כאילו להרהר מה עליו לומר, מיצמץ בעיניו – ומון הבין שהוא מתאווה מאוד לבכות.

הוא כבש בבת־ראש את כל הכאב הילדותי הזה, ואחר־כך, בלטישת עינים אל החלון כמקודם, פלט בקול מזויף:

“ובכן, הנה: נגמר; החגיגה נסתיימה. מותר לך לרדת ולומר להם. חזרתי לבדי. כלתי לא תבוא. משום היסוס, משום פחד, משום חוסר־אמון… עם זאת, אדוני, הנה אסביר לך…”

אבל לא יכול להמשיך; כל פרצופו נתקמט. הוא לא הסביר כלום. לפתע פנה ונסתלק אל תוך האפלולית, פותח וסוגר מגרות גדושות מלבושים וספרים.

“אני מתכונן לשוב ולנסוע מכאן,” אמר. “אַל־נא יטרידו אותי.”

הוא שם על השולחן חפצים שונים, תיק־רחצה, אקדח…

ומון, כולו נבוך, יצא בלי שהעֵז לומר לו מלה או ללחוץ את ידו.

הקהל למטה, דומה שכבר חש כי משהו עומד להתרחש. הצעירות, כמעט כולן החליפו שמלותיהן. בבנין הראשי התחילה סעודת־הערב, אבל בחפזה, באי־סדר, כלפני מסע.

האורחים הלכו הלוך־ושוב ללא הפסק מן המטבח־חדר־האוכל הגדול אל החדרים שלמעלה ואל האורווֹת. אלה שסיימו נתחברו לקבוצות, ונפרדו זה מזה בברכת “להתראות”.

“מה מתרחש כאן?” שאל מון את אחד הנערים הכפריים, שאץ לכלות ארוחתו, כובע־הלבד על ראשו והמפית צמודה אל חזייתו.

“אנחנו נוסעים מכאן,” השיב. “הוחלט פתאום על כך. בשעה חמש מצאנו את עצמנו לבדנו, כל המוזמנים ביחד. חיכינו עד בוש. לא ייתכן שהמאורשים עוד יבואו. מישהו אמר: ‘אולי נסע מכאן’… וכל הקהל התכונן לצאת לדרך.”

מון לא ענה. לא איכפת לו לנסוע מכאן. כלום לא הגיע עד לסיום ההרפתקה שלו?.. כלום לא השיג לפי שעה את כל מבוקשו? בקושי הספיק להעביר בזכרונו את כל השיחה הנאה של הבוקר. לעת־עתה לא נותר לו אלא לנסוע מכאן. ובקרוב יחזור בודאי – בלי הונאה, הפעם…

“אם רצונך לנסוע אתנו,” המשיך ההוא, שהיה נער בגילו, “מהר והתלבש. אנחנו כבר רותמים.”

הוא יצא בדהירה, בלי לכלות את הארוחה ובלי לספר למוזמנים מה שידע, הפּארק, הגן והחצר היו שקועים באפלה עמוקה. הערב לא היו עוד פנסים בחלונות. אולם, כיון שככלות הכל דמתה ארוחת־ערב זו לסעודה שבסיום חתונות, פתחו פשוטי האורחים בשירה, אולי משום שהיו מבוסמים. ככל שהתרחק משם, שמע מון את פזמוני־הקבּרט שלהם באותו פּארק ממש, שזה יומים ספוג היה חן ופלאים למכביר. היתה זו ראשיתם של מבוכה והרס. הוא חלף על־יד בריכת־הדגים, שבאותו בוקר ממש השתקף בה. עד כמה השתנה הכל… – יחד עם הפזמון הזה, המוּשר במקהלה והמגיע לכן במקוטע:

ומאַיִן אַת באה, פרוצתי הקטנה?

כיפתך כה קרועה,

בלוריתך כה פרועה…

ועוד אחד:

נעלי אדומות…

שלום, האהוב…

נעלי אדומות…

שלום, ללא שוב!

כיון שהגיע לרגלי המדרגות המוליכות אל חדרו המבודד, ירד מישהו משם, התנגש בו בתוך האפלולית ואמר לו: “היֶה שלום, אדוני!” ומתכנס בתוך שכמיתו, כמו סבל מקור איום, נעלם. זה היה פראנץ דה גאלה.

הנר שפראנץ השאיר אחריו בחדרו, עדיין דלק. דבר לא הוזז ממקומו, היה שם רק דף של נייר־מכתבים. שהושם לראוָה ועליו כתובות המלים הבאות:

כלתי נעלמה, לאחר שהודיעה לי כי לא תוכל להיות לי לאשה; כי היא תופרת, ולא נסיכה. איני יודע מה יהיה אתי. אני הולך מכאן. אין לי חשק לחיות עוד. שתסלח לי איבוֹן על שאיני נפרד ממנה, אולם היא לא תוכל לעשות למעני דבר…

הנר כלה והלך, ושלהבתו התנועעה, הבליחה רגע וכבתה. מון נכנס אל חדרו שלו וסגר את הדלת. על אף האפלה הבחין בכל דבר מן הדברים שסידר לאור היום, במלוא אשרו, לפני שעות מספר. שב ומצא את בגדיו הישנים אחד־אחד, מנעליו ועד לחגורתו הגסה בכפתורי־הנחושת שלה. התפשט והתלבש מהר, אולם בשעה שהניח על כסא את בגדיו השאולים טעה מתוך פיזור־דעת בחזיה.

מתחת לחלונות, בחצר הרכב, התחילה ההתרוצצות. סחיבות, קריאות, דחיפות, כל אחד רצה לשחרר את עגלתו מתוך הערבוביה הסבוכה שנתפסה בה. פעם בפעם היה אדם מטפס על דוּכנה של עגלה, על כילתה של כרכרה גדולה, ומסובב את פנסה. אור הפנס בא והכה על החלון: החדר, שהיה עתה כה מוּכּר למון, וכל החפצים בו היו כה ידידותיים כלפיו, פירכס רגע ושב לתחיה… וכך עזב, תוך שסגר בזהירות את הדלת, את המקום המסתורי, שלא ישוב, מן הסתם, לראותו לעולם.

 

החגיגה המוזרה (סוף)    🔗

שורת עגלות כבר התגלגלה לאִטה בתוך הלילה לעבר שער החורשה. אדם עטוי פרוַת־עזים, פנס בידו, יצא בראש השיירה, מוליך ברסן את הסוס של הרכב הראשון.

מון נחפז למצוא מישהו שיסכים להסיעו. הוא נחפז להסתלק משם; פחד גדול קינן בלבו להישאר פתאום יחידי באחוזה וחשש שמא תתגלה תרמיתו.

כשהגיע עד לבנין הראשי, היו הרכּבים עסוקים באיזון המטען של העגלות האחרונות. הקימו את כל הנוסעים כדי לקרב או להפריד את המושבים, והנערות העטופות בסודרים קמו בכבדות, הכיסויים נפלו לרגליהן, ונתגלו פרצופיהן המודאגים של אלו שהרכינו ראשן לעבר הפנסים.

באחד העגלונים הכיר מון את הכפרי הצעיר, שאך זה הציע לו לקחתו עמו:

“מותר לי לעלות?” קרא לעברו.

"לאן אתה נוסע, נערי?: השיב ההוא, שלא הכּירוֹ עוד.

“בכיווּן סנט־אגאת.”

“אם כך, מוטב שתבקש מקום ממאריטַן.”

והנה התלמיד הגבוה מחפש בין הנוסעים שנתאחרו את מאריטן הלא־מוכּר. הצביעו עליו בין השתיינים שעדיין היו שרים במטבח.

“זהו ‘הולל’,” אמרו לו. “הוא עוד יהיה כאן עד לשלוש לפנות בוקר.”

מון הירהר רגע קט בנערה המודאגת, שכולה התרגשות ועצבות, העלולה להאזין עד לאמצע הלילה לזמרת האיכרים המבוסמים באחוזה. באיזה חדר היא נמצאת? היכן חלונה בין המבנים המסתוריים הללו? אולם כל תועלת לא תצמח לתלמיד, אף אם ישהה את נסיעתו. צריך הוא לנסוע משם. משיחזור לסנט־אגאת, יתבהרו הדברים יותר; הוא יחדל להיות תלמיד שברח; הוא יוכל לשוב ולחשוב על בעלת־הארמון הצעירה.

אחת־אחת יצאו העגלות; הגלגלים חרקו על החול של השדרה הגדולה; והן נראו פונות ונעלמות בתוך הלילה, עמוסות נשים עטופות בגדים חמים, ילדים מכורבלים בסודרים, שכבר נרדמו. עוד עגלה גדולה, ועוד כרכרת־ספסלים, שהנשים צפופות בה כתף אל כתף, חלפו והותירו את מון במבוכה על סף הבית. עוד מעט ולא תישאר אלא מרכבה ישנה, ובה כפרי לבוש גלימה.

מותר לך לעלות," השיב על הסבריו של אוגוסטן, "אנו נוסעים באותו כּיווּן.

ברוב עמל פתח מון את דלתית המרכבה הישנה, שאשנבה רעד וציריה נתנו קולם. על־גבי המושב, בפינת העגלה, היו שני ילדים רכים, ילד וילדה, ישנים, הם נתעוררו בשל הרעש ובשל הקור, נתמתחו, הציצו בעינים בוהות, אחר־כך הצטנפו תוך רעדה בפינתם ושבו ונרדמו…

המרכבה הישנה כבר יצאה למסעה. מון סגר ביתר אִטיוּת את הדלתית ונתמקם בזהירות בפינה השניה, אחר־כך התאמץ בעינים חומדות להבחין דרך השמשה במקומות שאך זה עזב, ובדרך שבה הגיע הנה: הוא ניחש, על אף החשכה, שהעגלה חוֹצה את החצר ואת הגן, עוברת את שער־הכניסה, יוצאת מן האחוזה ונכנסת אל תוך החורשות. על־פני השמשה נראו גזעי האשוחים הזקנים בורחים במטושטש.

“אפשר נפגוש בפראנץ דה גאלה,” אמר מון לעצמו, ולבו הולם.

פתאום, בדרך הצרה, סרה העגלה הצדה כדי לעקוף מכשול. ככל שניתן לנחש בלילה, היה זה לפי תבניתו המוצקה, קרון־נוָדים, שנעצר כמעט באמצע הדרך ונשאר שם, כנראה, בסמוך לחגיגה, במשך הימים האחרונים.

משהתגברו על המכשול, והסוסים שבו לצעידתם המזורזת, התחיל מון להתעייף מהסתכלותו באשנב, עם שהתאמץ לשוא להבקיע את האפלה שמסביב, והנה לפתע, בעַמקה של חורשה, הבזיק ברק מלוּוה ברעם. הסוסים הפליגו בדהירה, ומון לא ידע לכתחילה אם העגלון בגלימתו התאמץ לעכבם, ושמא, להיפך, זירזם לברוח. הוא רצה לפתוח את הדלתית. כיון שהידית היתה בחוץ, ניסה לשוא להוריד את השמשה, לזעזעה…הילדים שהקיצו באימה, נצטופפו זה אל זה בלי לומר דבר. ובשעה שזיעזע את השמשה, פניו דבוקים אל הזכוכית, הבחין, בעיקול הדרך, בדמות לבנה רצה במהירות. זה היה פיֶרוֹ הגדול של החגיגה, פרוע ומבוהל, הצועני בתלבושת של נשף־המסכות, שנשא בזרועותיו יצור אנושי לחוץ אל חזהו. אחר־כך נעלם הכל.

בעגלה העוברת בדהירה מהירה בתוך הלילה שוב נרדמו הילדים. לא היה איש לספר לו על המאורעות המסתוריים של שני הימים הללו. לאחר ששב והעלה בזכרונו כל מה שראה ושמע, עייף כולו ולבו כבד, שקע גם הצעיר בשינה, בדומה לילד עצוב…

השחר טרם עלה, והעגלה נעצרה על הכביש, ומון נתעורר משנתו כשדפק משהו על השמשה. העגלון פתח בקושי את הדלתית וקרא, בעוד הרוח הלילית הקרה מקפיאה את התלמיד עד לעצמותיו:

“כאן אתה צריך לרדת. אור היום עולה. אנחנו עומדים לפנות. אתה קרוב לסנט־אגאת.”

מכווץ־למחצה ציית לו מון, חיפש סתמית, בתנועה לא־מוּדעת, אחר כובעיתו, שנתגלגלה מתחת לרגליהם של שני הילדים הרדומים, בפינה החשוכה ביותר של העגלה, אחר־כך התכופף וירד.

“ובכן, להתראות,” אמר האיש ששב ועלה על דוכנו. “אין לך אלא כעשרה קילומטרים להליכה. הנה, התמרורים שם, בשולי הדרך”

מון, שעדיין לא נתפכח משנתו, צעד רכון קידמה, צעדוֹ כבד, עד לתמרור ושם נתישב, ידיו משּׂוּכּלוֹת, ראשו נוטה הצדה, כמתכוון לשוב ולהירדם.

אה, לא!" קרא העגלון. “אסור להירדם שם, קר מדי. קום, התהלך קצת…”

מתנודד כשיכור, ידיו בכיסיו, כתפיו מכונסות, הלך הנער הגבוה לאִטוֹ בדרך לסנט־אגאת. אותה שעה היתה המרכבה הרעועה והישנה, שריד אחרון של החגיגה המסתורית, עוזבת את חצץ הכביש ומתרחקת מיטלטלת חרש על הדרך המדושאת. לא נראה עוד אלא כובעו של העגלון, המרקד מעל למשוכות…

 

חלק 2    🔗

 

המשחק הגדול    🔗

הרוח העזה והקרה, הגשם והשלג, אי־יכלתנו לנהל עד הסוף את חיפושינו הממושכים — כל אלה מנעו ממנו, ממון וממני, לחדש לפני סוף החורף את שיחותינו על “הארץ האבודה”. לא היה לאֵל־ידנו לפתוח במשהו רציני במשך ימי פברואר הקצרים, בימי־חמישי חרושי־הסוּפוֹת, שהיו מסתיימים בקביעות בשעה חמש בגשם מקפיא ומַשמים.

דבר לא הזכיר לנו עוד את ההרפתקה של מון, פרט לעוּבדה המוזרה, שמאז אחרי־הצהרים של שיבתו נשארנו ללא ידידים. בעת ההפסקות היו מתארגנים אותם משחקים כלשעבר, אלא שז’אסמֶן לא דיבר עוד אל מון. בערבים, מיד לאחר שטואטא חדר הכיתה, היתה החצר מתרוקנת כבימים שהייתי יחידי, ואני הייתי רואה את חברי משוטט מהגן אל המחסן ומן החצר אל חדר־האוכל.

בבקרים של ימי חמישי, כשיושב כל אחד מאתנו על־גבי המכתבה שבאחד משני חדרי הכיתה, היינו קוראים את רוּסוֹ ואת פּוֹל־לוּאי קוֵריֶה, ‎שגילינו בארונות־הקיר בין ספרי־הלימוד באנגלית והמחברות למוסיקה ‎שהועתקו בעדינות. אחר־הצהרים היה איזה ביקור גורם לבריחתנו מהבית; ושוב היינו חוזרים אל בית־הספר… לעתים היינו שומעים חבורות של תלמידים גדולים, עוצרים לרגע, כאילו במקרה, לפני שער־הכניסה הגדול, ‎מסתערים עליו כבתמרון צבאי לא־מובן, ואחר־כך פורשים משם… חיים ‎עגומים אלה נמשכו עד לסוף פברואר. התחלתי מאמין כי מון שכח ‎הכל, והנה הרפתקה אחרת, משונה מן השאר, הוכיחה לי כי טעיתי, וכי ‎משבר עז ממשמש ובא מתחת לפני־השטח הקודרים של החיים החרפיים הללו.‎

‎הדבר היה בדיוק בערבו של יום חמישי לקראת סוף החודש, בהגיע אלינו הידיעה הראשונה מן האחוזה המוזרה, הגל הראשון של ההרפתקה, שעליה לא דיברנו עוד. הדבר היה בעיצומו של הערב. כיון שסבא וסבתא נסעו, נשארו עמנו רק מילי ואבי, שלא הרגיש כלל באיבה האילמת, אשר גרמה להתפלגות הכיתה כולה לשני מחנות.

בשעה שמונה, משפתחה מילי את הדלת להשליך החוצה את שיירי הארוחה, פרצה בקריאת ”אה!" כה רמה, שניגשנו מיד לראות מה שם. על המפתן היתה שכבת שלג…. כיון שהיתה עלטה, עשיתי צעדים מספר אל תוך החצר לראות אם השכבה עמוקה. חשתי בפתוֹתים הקלים שהחליקו על פני והפשירו כהרף עין. הכריחו אותי להיכנס מהר, ומילי מצטמררת, הגיפה את הדלת.

בשעה תשע התכּוֹנַנוּ לעלות ולשכב לישון; אמי כבר החזיקה את העששית ביד, והנה שמענו ברורות שתי דפיקות עזות שהוטחו בעָצמה על השער, בקצה החצר. היא שבה והעמידה את העששית על השולחן, ואנחנו נשארנו כולנו דרוכים ואזננו נטויה.

לא היה כל טעם ללכת לחצר לראות מה התרחש; שהרי לפני שנגיע עד אמצע החצר תכבה, בודאי, העששית, והזכוכית תתפוצץ. עמדה דממה קצרה, ואבי פתח ואמר: “זה היה, כנראה”… והנה, בדיוק מתחת לחלון של חדר־האוכל, שפנה, כאמור, לעבר הכביש אל התחנה, פרצה שריקה צורמת וארוכה, שנשמעה, בודאי, עד לרחוב הכנסיה. ומאחורי החלון, עמומות קמעה בגלל השמשות, נשמעו קריאות נוקבות יוצאות מפי אנשים שטיפסו, כנראה, על האדן החיצוני:

“הביאו אותו הנה! הביאו אותו הנה!”

מקצהו השני של הבנין הגיעו כמַענה קריאות דומות. הם עברו, כנראה, דרך שדהו של אבא מארטן; הם טיפסו, בודאי, על הקיר הנמוך שהפריד בין השדה לבין חצרנו.

אחר־כך גברו הצעקות ”הביאו אותו הנה!" מכל צד באות בשמונה או בעשרה קולות מוּסוים; הם פרצו בזה אחר זה — מגג המרתף, שהגיעו אליו, כנראה, בטיפוס על ערימת קנים שנשענה על הקיר החיצוני; מקיר קטן, שחיבר את המחסן אל השער, ושראשו המעוגל איפשר להתישב עליו כברכיבה; מהגדר המסורגת של הכביש אל התחנה, שניתן לעלות עליה בקלות… לבסוף הגיעה מאחור, אל הגן, קבוצה מאחרת, שערכה מחול־שדים דומה, והפעם בצעקה:

“להסתער!”

ואנחנו שמענו את הדי קריאותיהם מצלצלים בחדרי־הכיתות הריקים שחלונותיהם נפרצו.

היטבנו לדעת, מון ואני, את המִפנים ואת המעברים של המעון הגדול, וכך יכולנו לקבוע ברורות מאוד, כעל־גבי תכנית, את כל הנקודות, שמהן באה התקפתם של הבלתי־מוּכּרים.

למען האמת, הפחד תקף אותנו רק לרגע. מטח־השריקות העלה על דעת ארבעתנו כי זו התקפה של נַוָדים וצוענים. אכן, מלפני חמישה־עשר יום חונה היה בכיכר מאחורי הכנסיה איזה פוחח גבה־קומה ועמו נער שראשו נתון בתחבושות. גם אצל העגלנים והנפחים היו עובדים פועלים שלא מן הסביבה.

אולם, מששמענו את קריאותיהם של התוקפים, היינו משוכנעים, שהמדובר הוא באנשים — קרוב לודאי צעירים — מן העיירה. היו בלי ספק גם פרחחים — שהכרנו את קולותיהם הצרחניים — בתוך הכנופיה, שהסתערה על מעוננו כהסתער על ספינה.

“אה! ברור, למשל…” קרא אבי.

ומילי שאלה חרש:

“מה פירושו של דבר?”

אולם הקולות שמכּיווּן השער והגדר המסורגת, ואחר־כך הקולות שמצד החלון, נפסקו לפתע. שתי שריקות פרצו מאחורי שׂבכת־החלון. צעקות האנשים שטיפסו על המחסן ושל המתקיפים מצד הגן נחלשו בהדרגה; שמענו את הכנופיה חומקת לאורך הקיר של חדר־האוכל;היא נסתלקה בחפזה וצעדיה נתעממו בשלג.

מישהו הפריע להם, כנראה. בשעה זו, שהכל ישנים, סבורים היו שיוכלו לערוך בשקט את התקפתם על הבית המבודד שביציאה מן העיירה. והנה שובשה תכנית המבצע שלהם.

בקושי הספיקה לנו השעה להתאושש — כי ההתקפה היתה מפתיעה ‎כהסתערות של תוקפי־אניה מיומנים — ולהתכונן ליציאה, והנה שמענו קול מוּכר ליד הגדר הנמוכה:

“מר סֶרֵל! מר סרל!”

זה היה מר פאסקיה, הקצב. האיש השמן וקצר־הקומה קירצף את נעליו על המפתן, ניער את סרבלו הקצר הזרוי בשלג ונכנס. הוא העלה על פניו ארשת ערמומית ונבעתת של מי שגילה סודה של פרשה מסתורית:

“הייתי בחצרי הפונה אל כיכר ארבעת־הכבישים. עמדתי לסגור את דיר־הגדיים. ומה אני רואה פתאום? על השלג עומדים שני נערים, כעומדים על המשמר או אורבים למשהו. הם היו ליד הצלב. אני הולך קדימה, עושה שני צעדים ־ הוֹפ! הם מסתלקים במהירות מביתכם. אה! לא היססתי רגע, נטלתי את פנסי ואמרתי: אלך לספר כל זאת למר סרל…”

והנה הוא פותח שוב בסיפורו:

“הייתי אצלי בחצר מאחור…” מיד מציעים לו איזה משקה חריף, והוא מקבלו, והוא נשאל על פרטים, שאין הוא מסוגל לתתם.

הוא לא ראה כלום בהגיעו הביתה. שני הזקיפים שהוא הפריעם, הזעיקו את כל הקבוצות, והן חמקו משם מיד. ואשר לזהותם של שני הרצים האלה… “ייתכן שהללו היו צוענים,” המשיך ואמר. ”זה כחודש הם מצויים שם, בכיכר, מצפים למזג־אויר טוב כדי שיוכלו להעלות את הצגתם, והם לא נמנעו מלערוך איזה תעלול.”

כל זה לא עזר לנו כמעט ולא־כלום, ואנחנו נשארנו על עָמדֵנוּ, נבוכים מאוד, בה בשעה שהאיש גמע את המשקה וחזר על סיפורו בתנועות, ואז מון, שהקשיב עד לאותו רגע קשב רב, נטל מן הקרקע את פנסו של הקצב והחליט:

“צריך ללכת ולראות!”

הוא פתח את הדלת, ואנחנו הלכנו אחריו, מר סרל, מר פאסקיה ואני.

מילי, שנרגעה לאחר שהמתקיפים הלכו להם, ושככל האנשים המסודרים והנוקדנים היתה מטבעה בעלת סקרנות מעטה ביותר, קראה:

“לכו, אם רצונכם בכך. אבל סגרו את הדלת וקחו את המפתח. אני שוכבת לישון. אשאיר את העששית דלוקה.”

 

אנחנו נופלים בפח    🔗

עשינו דרכנו בשלג בשתיקה גמורה. מון פסע בראש, מטיל לפניו בפנסו המוגן בשבכה אלומה של אור מתפרשׂת כמניפה… אך הספקנו לצאת דרך שער־הכניסה הגדול, ומאחורי המאזניִם העירוניים, הגובלים עם הקיר של סככתנו, נתעופפו בבת־ראש, בדומה לחגלות שהופתעו, שני בני־אדם עטויי־ברדסים. אם בלגלוג, אם מתוך הנאה שנגרמה להם מן התעלול, ואם מתוך התרגשות עצבנית ופחד שמא ייתפסו, השמיעו אגב מנוסתם שנים שלשה דיבורים משוסעים בצחוק.

מון הניח לפנסו שיפול על השלג, עם שקרא לעברי:

“אחרַי, פראנסוּא!…”

הנחנו מאחורינו את שני הגברים הקשישים, שלא היה בכוחם לעמוד בריצה כזאת, ופתחנו ברדיפה אחרי שני הצללים, שלאחר הַקיפם את תחתית העיירה, בדרך ל“קרש הישן”, שבו ועלו בבטחה לעבר הכנסיה. הם רצו בקצב בלי להיחפז יתר על המידה, ואנחנו לא התקשינו לעקוב אחריהם. הם חצו את רחוב הכנסיה, שם היה הכל שקוע בשינה ודומם, וחדרו מאחורי בית־הקברות למבוך של סמטאות ומבויים סתומים

שם היתה שכונה של שׂכירי־יום, של תופרות ושל אורגים, שנשאה את השם “הפינות הקטנות”. ידענו אותה רק מעט, ומעולם לא באנו אליה בלילה. המקום שומם היה במשך היום: הפועלים היומיים היו מחוץ לבית, האורגים סגורים בבתיהם. ובמשך הלילה הזה, שכולו דממה, נראה המקום עזוב עוד יותר, שקוע בשינה יותר מכל שכונות העיירה. לפיכך לא היה שום סיכוי שמישהו יופיע ויחוש לעזרתנו.

לא ידעתי אלא דרך אחת בין הבתים הקטנים המוצבים שם באקראי כקופסות של קרטון, הדרך אשר הוליכה אל התופרת שכינוה “האילמת”. היו קודם יורדים במדרון תלול למדי, מרוצף פה ושם, ואחר־כך, לאחר שפונים פּעמַיִם או שלוש בין חצרות־אורגים קטנות או בין אוּרווֹת ריקות, מגיעים עד למבוי סתום, שנחסם בחצרה של חוה נטושה מזמן. אצל האילמת, שעה שנכנסה בשיחה דמומה עם אמי, אצבעותיה מכרכרות, וקולה משמיע קריאות מקוטעות, יכולתי לראות דרך החלון את הקיר הגדול של החוָה, שהיתה הבית האחרון שבשכונה, ואת השער הסגור של החצר היבשה, הריקה, ללא תבן, שלא התרחש בה דבר…

דוקא בדרך הזאת בחרו שני האלמונים. בכל תפנית חששנו שמא ייעלמו מעינינו, אולם להפתעתי הגענו תמיד למפנה הסימטה הבאה לפני שיצאו ממנה. אמרתי: להפתעתי. משום שהסימטאות היו קצרות עד כדי כך, שהדבר לא היה אפשרי, לולא האֵטוּ את הקצב כל־אימת שנעלמו מעינינו.

לבסוף נכנסו ללא היסוס אל הרחוב שהוליך אל האילמת, ואז קראתי אל מון:

“הם בידינו, כאן מבוי סתום!”

לאמיתו של דבר היינו אנחנו בידיהם… הם הוליכו אותנו למקום שרצו בו. משהגיעו אל הקיר, פנו כלפינו בתקיפות, ואחד מהם שרק אותה שריקה שכבר שמענו כמותה פעמיִם באותו ערב.

מיד הגיחו עשרה נערים מחצר החוה הנטושה, שם עמדו, כנראה, על המשמר וארבו לנו. כולם היו עוטי־ברדסים, פניהם שקועים בתוך סודריהם…

מי היו הללו, זאת ידענו מראש, אולם החלטתנו היתה נחושה שלא לומר זאת למר סרל, שהרי זה לא היה מענינו. היו שם דילוּש, דיני, ז’ירוֹדא וכל היתר. הכרנו במהלך הקרב את דרך מלחמתם ואת קולותיהם המקוטעים. אלא שדבר אחד בכל זה הדאיגנו, ודומה שאף החריד את מון: היה שם אחד שלא ידענוהו, ודומה שהוא עמד בראשם…

הוא לא נגע במון: הוא התבונן בחייליו, כיצד הם בלהט הקרב, ולבושי קרעים מכף־רגל ועד ראש נגררים בשלג, מסתערים על הבחור הגבוה המתנשם בכבדות. שנים מהם התעסקו בי, הם השתלטו עלי בקושי, משום שנאבקתי כשד. הייתי על הארץ, ברכי כפופות, ישוב על עקבי; הם הצמידו את זרועותי אל גבי, ואני הסתכלתי במתרחש בסקרנות רבה מעורבת בבהלה.

מון השתחרר מידיהם של ארבעה נערים בני־כיתתו, הוא התיקם מעל חלוקו בכך שהסתובב חיש מסביב לעצמו והשליכם ביעף לתוך השלג…האלמוני שעמד איתן על שתי רגליו, עקב בענין, אבל בשקט גמור, אחר הקרב וחזר מפעם לפעם בקול ברור:

“הזדרזו… אומץ־לב… שוב ושוב go on, my boys…”

ברור היה שהוא המפקד… מאין בא? היכן וכיצד אימן אותם לקרב? דבר זה היה לנו תעלומה. פניו, כפני היתר, היו עטופים בסודר, אולם לאחר שנשתחרר מון מידי תוקפיו והתקדם לעברו באיומים, עשה הלה תנועה כדי להיטיב ראות ולעמוד על המצב, וכך גילה פיסת בד לבן שעטפה את ראשו בדומה לתחבושת.

באותו רגע ממש צעקתי אל מון:

"הישמר מאחור! יש עוד אחד.”

הוא לא הספיק לפנות, ומן הגדר שהפך גבו אליה, הופיע שד אחר, אשר העביר בזריזות את סודרו מסביב לצואר ידידי, וכך הפיל אותו אחורה.

ארבעת יריביו של מון, חטמם תקוע בשלג, חידשו את התקפתם והתחילו לכבול את ידיו ואת רגליו, קשרו את ידיו בחבל ואת רגליו בסודר, והברנש הצעיר, בעל הראש החבוש, חיטט בכיסיו… האחרון שבא, בעל הפלצור, הדליק נר קטן והגן עליו בכף־ידו, וכל־אימת שגילה איזה נייר, היה המפקד ניגש עד לבדל־הנר לבדוק את הכתוב. לבסוף פתח אותה מפה־כביכול, המכוסה רשימות, שמון עסק בה למן חזרתו, וקרא בשמחה:

"הפעם תפסנו אותה. הנה התכנית! הנה המדריך! עכשיו נראה אם האדון אמנם הלך למקום המשוער…”

עוזרו כיבה את הנר. הם אספו איש־איש את כובעיתו או את חגורתו, וכולם נעלמו בחשאי כשם שבאו, והניחו לי להתיר בחפזה את עמיתי.

“הוא לא ירחיק לכת לפי תכנית זו,” אמר מון תוך קימה.

ואנחנו שבנו והלכנו באִטיוּת, משום שהוא היה צולע קצת. בדרך אל הכנסיה שוב מצאנו את מר סרל ואת אבא פאסקיה:

“לא ראיתם כלום?” שאלו. “גם אנו לא!”

בשל הלילה האפל לא הבחינו בכלום. הקצב עזב אותנו, ומר סרל שכב לישון בלי שהיות.

אולם אנחנו השנַיִם, בחדרנו, למעלה, לאור העששית שמילי השאירה, בילינו עוד זמן רב בתיקון חלוקינו שנפרמו, שוחחנו חרש שעל מה שאירע לנו, כשני חברים־לנשק לאחר קרב אבוד…

 

הצועני בבית־הספר    🔗

היקיצה למחרת היתה קשה. בשעה שמונה וחצי, כשמר סרל התכונן לתת את האות להיכנס לכיתה, הגענו חסרי־נשימה והתיצבנו בשורות. כיון שאיחרנו, חמקנו ותפסנו מקומות ללא הבחנה, אולם ברגיל היה מון הגדול הראשון בשורה הארוכה של התלמידים שעמדו זה ליד זה, עמוסי ספרים, מחברות ועטים, ומר סרל היה בודקם.

השתוממתי על הזריזות הדמומה שבה ריוחו לנו מקום באמצע השורה; ובשעה שמר סרל, שאיחד הפעם בכמה דקות, בדק את מון הגדול, הושטתי את הראש בסקרנות והסתכלתי לכאן ולכאן כדי לראות את פני אויבינו מאמש.

הראשון שהבחנתי בו היה זה שלא פסקתי מלהרהר בו, אולם האחרון שיכולתי להעלות על הדעת שאראה אותו כאן. הוא היה במקומו הרגיל של מון, בראש כולם, רגלו האחת על מדרגת־האבן, כתפו האחת וזוית התרמיל שעל גבו נשענות על המזוזה. פניו העדינים, החיורים מאוד, הזרויים בקצת נמשים, היו רכובים ומופנים אלינו במעין סקרנות מלאת בוז ומשועשעת. ראשו ואחד מצדי פרצופו חבושים היו בבד לבן. הכרתי את ראש הכנופיה, את הצועני הצעיר, ששדד אותנו בלילה הקודם.

אלא שאז כבר נכנסנו לכיתה, וכל אחד תפס את מקומו. התלמיד החדש התישב ליד העמוד, משמאלו של הספסל הארוך, שעליו תפס מון את המקום הראשון מימין. ז’ירודא, דילוש ושלושת יושבי הספסל הראשון הצטופפו זה אל זה כדי להקצות לו מקום, כאילו הכל הוסכם מראש…

לעתים, בימי־החורף, נקלעו כך אלינו תלמידים מקריים — סַפּנים שנתפסו בגושי הקרח שבתעלה, שוליות, נוסעים שנתעכבו בשל השלג. היו נשארים בשיעורים יוֹמַיִם, חודש, לעתים נדירות אף יותר… היו מעוררים סקרנות במשך השיעור הראשון, ומיד נעשו לא־חשובים והיו נעלמים חיש־מהר בתוך המון התלמידים מן המנין.

אולם תלמיד זה לא ניתן לשכתו מהר. עדיין זוכר אני את היצור המוזר הזה ואת כל האוצרות המשונים שנשא בתרמילו שעל גבו. היו שם, קודם־כל, עטים “שקופים”, ששלף לשם כתיבת ההכתבה. אם עצמת עין אחת, בתוך חרירה של הידית יכולת לראות, במעורפל ובמעוּבּה, את כנסית לורד או איזו אנדרטה לא מוּכּרת. הוא היה בוחר לו עט אחד, והיתר היו עוברים תיכף מיד ליד. ועוד היה שם קלמר סיני גדוש מצפנים וכלים משעשעים, שהיו עוברים לאורך הספסל שמשמאל, חומקים חרש, בסתר, מיד ליד, מתחת למחברות, כדי שמר סרל לא יבחין בכך.

היו עוברים כך גם ספרים חדשים לגמרי, שהייתי קורא בחמדנות את שמותיהם על־גבי עטיפותיהם של הספרים הנדירים בספריתנו: “חורשת הקיכלים”, “צוק השחפים”, “ידידי בּינוּאַ”…. אחדים מהנערים היו מדפדפים ביד אחת על ברכיהם את הספרים הללו, שבאו מאי־שם, שאולי נגנבו, וביד השניה כותבים את ההכתבה. אחרים היו מסובבים את המצפנים על המדפים בתוך המכתבות. ועוד אחרים היו מנצלים כל רגע שמר סרל הפך את גבו אליהם והמשיך בהכתבה תוך הליכה משולחנו אל החלון, ועוצמים עין אחת ובשניה נדבקים אל המראה הירקרק־מנומר של כנסית נוטר־דאם שבפאריס. והתלמיד הזר, העט בידו, צדודיתו הדקה על רקע העמוד האפור, היה ממצמץ בעיניו, מרוצה ממשחק־שבגניבה זה, אשר נערך מסביבו.

אט־אט התחילה הכיתה כולה מתמלאת חרדה: החפצים, שהועברו אחד־אחד, הגיעו בזה אחר זה לידיו של מון הגדול, והוא הניחם כלאחר־יד, בלי להסתכל בהם, על־ידו. נצטברה ערימה, מסודרת וצבעונית, כלרגלי האשה המסמלת את המדע בציורים אליגוריים. מר סרל עמד בלי ספק לגלות את האוסף הנדיר הזה ולהבחין בתחבולה. יתר על־כן, הוא גם שקל את הצורך בעריכת חקירה על התרחשויות הלילה הקודם. נוכחותו של הצועני עמדה להקל את מלאכתו…

לא עבר זמן רב והוא עצר, מופתע, לפני מון הגדול.

‎“של מי כל זה?” שאל בהורותו על ”כל זה” בגב ספרו הסגור על אצבעו התחובה בו.

‎“אין לי מושג,” רטן בלי שהרים ראשו.

‎אלא שהתלמיד הזר התערב ואמר:

“זה שלי.”

והוא הוסיף מיד במחוָה רחבה והדורה של אדון צעיר, שבפניו אין המורה הזקן יכול לעמוד:

"אבל אני מעמיד הכל לרשותך, אדוני, אם רצונך לראות.”

ואז, תוך דקות ספורות, בלי רעש, כאילו שלא לשבש את מצב־הענינים החדש שאך זה נוצר, נזדחלה הכיתה כולה ונאספה בסקרנות מסביב למורה, שהרכין על האוצר את ראשו הקרח והמתולתל לחצאין, ומסביב לברנש הצעיר החיור, שבארשת־נצחון שקטה הסביר את ההסברים הנחוצים. בינתים, מחריש על ספסלו, עזוב לגמרי, פתח מון את מחברת הטיוטות שלו, ותוך קימוט מצחו השתקע בפתרון שאלה קשה.

בעודנו שקועים בעיסוקנו זה, הגיעה שעת ההפסקה. ההכתבה לא נסתיימה, ובחדר הכיתה שרר אי־סדר. לאמיתו של דבר, נמשכה ההפסקה למן הבוקר.

ובכן, בשעה עשר וחצי, כשהחצר הכהה והבוצית הוצפה בתלמידים, נתגלה תיכף שאדון חדש השתלט על המשחקים.

מכל השעשועים החדשים, שהצועני זיכה אותנו בהם למן אותו בוקר, אין אני זוכר אלא את האכזרי ביותר: זה היה קרב־פרשים, שהסוסים בו היו התלמידים המבוגרים, אשר עמסו על כתפיהם את הצעירים יותר.

מחולקים לשתי קבוצות הערוכות בשני קצות החצר, היו מתנפלים זה על זה, משתדלים להפיל את היריב מעל סוסו בעצמת המכה, ומשתמשים לשם כך בסודריהם כבפלצורים ובזרועותיהם השלוחות כבחניתות, מתאמצים להפיל ארצה את המתחרים בהם. כמה מהם, שרצו לחמוק מפני המסתערים עליהם, איבדו את שיווּי־משקלם ונפלו לבוץ, סוס ורוכבו יחדיו. “פרשים” אחרים גלשו מצוארי רמכיהם והוחזרו אל האוכף בידי הסוסים עצמם ודהרו אל הקרב. היו תלמידים שהופלו למחצה ושה”סוס" היה תופס ברגליהם, ומשהסתערו שוב לקרב, שבו וטיפסו על כתפיו. רכוב על־גבי דילאז' הגבוה, שהיה בעל גפים ארוכים מאוד, שׂער אדום ואזנים בולטות, היה הפרש הרזה בראשו החבוש ממריץ את שתי הקבוצות המתחרות ומכוון ברשעות את סוסו וצוחק צחוק רועם.

אוגוסטן, ניצב בפתח הכיתה, הסתכל תחילה במורת־רוח כיצד מתארגנים המשחקים. ואני עמדתי על־ידו חוכך בדעתי.

“הרי הוא נבל,” סינן בין שיניו, ידיו בכיסיו. “לבוא הנה, ממש למחרת בבוקר, הוא האמצעי היחיד שלא להעלות חשד. ומר סרל נתן עצמו להונאה!”

הוא נשאר שם שעה ארוכה, ראשו הגזוז מופקר לרוח, והתמרמר על השחקן שהוליך לטבח אותם בחורים, שהוא היה מפקדם לפני זמן קצר. ואני, שהייתי נער שקט, לא נמנעתי מלהצדיק את עמדתו.

בכל מקום, בכל הפינות, גם בהיעדרו של המפקד, נמשך הקרב: הקטנים סופם שטיפסו זה ־על זה; הם רצו והתהפכו אף לפני שקיבלו את מכת היריב… לאחר רגעים מעטים לא נשארו עומדים באמצע החצר אלא בני קבוצה עקשנית ומסתחררת במהירות, שמתוכה נזדקר לפרקים נזרו של המפקד החדש.

ואז לא יכול עוד מון הגדול להבליג. הוא הרכין את הראש, שם ידיו על מתניו וקרא אלי:

“קדימה, פראנסוא!”

עם שהייתי מופתע מהחלטה פתאומית זו ניתרתי ועליתי בלי היסוס על כתפיו וכהרף־עין היינו בלב התגרה, בעוד רוב הנלחמים בורחים נואשים בקריאות:

“הנה מון! הנה מון הגדול!”

בתוך אלה שנשארו התחיל מון מסתובב סביב לעצמו ואמר:

“פרוש את זרועותיך: תפוס אותם כשם שאני עשיתי אמש.”

ואני, משתכר מהקרב, בטוח בנצחון, אחזתי בכל הילדים שנקרו בדרכי, והם פירפרו, התנודדו רגע על כתפי הגדולות ונפלו לתוך הבוץ. כעבור רגע קט לא נשאר על עמדוֹ אלא הבא מקרוב, הרכוב על־גבי דילאז'; אולם זה האחרון, שלא השתוקק לצאת נגד אוגוסטן, נזדקף תוך אזירת חלציִם והוריד את הפרש הלבן.

ידו על כתף בהמת־רכיבתו, בדומה למצביא האוחז ברסן סוסו, הביט הנער הצעיר העומד על הארץ במון הגדול מתוך זעזוע כלשהו והערצה עצומה

"יפה עשית!” אמר.

אלא שמיד צילצל הפעמון, פיזר את התלמידים שנתקהלו סביבנו בציפיה להתרחשות מסעירה. ומון, כעוּס על שלא עלה בידו להשליך את אויבו לארץ, הפך פניו ואמר במורת־רוח:

”נניח זאת לפעם אחרת!"

עד הצהרים המשיכה הכיתה כלפני ימי־החופש הקרבים, מתגוונת בשעשועי־בינים ובשיחות, שהתלמיד־השחקן היה במרכזם.

הוא הסביר, שהואיל והם נאלצים לשבת באפס־מעשה, בעטיוֹ של הקור ששׂרר בכיכר, ואף אינם מעלים על הדעת להציג בלילות, משום שאיש לא יבוא, החליטו שהוא ילך לבית־הספר כדי להעביר את זמנו במשך היום, ואילו חברו יטפל בעופות הטרופיים ובעז המאולפת. ועוד סיפר על מסעותיהם בסביבה, שעה שהגשם השוטף נופל על גג־האבץ הרעוע של קרונם, ודוקא אז יש לרדת ולהטות שכם. התלמידים שבקצה הכיתה עזבו את שולחנותיהם והתקרבו כדי לשמוע. המעשיים יותר ניצלו את ההזדמנות והתחממו ליד התנור. אלא שהסקרנות תקפה גם אותם חיש־מהר, ועל־כן ניגשו אל החבורה הפטפטנית והטו אוזן תוך החזקת היד על מכסה התנור כדי לשמור על מקומם.

“וממה אתם מתקיימים?” שאל מר סרל, שהיה עוקב אחרי כל אלה בסקרנות ילדותית קצת של מורה ומציג שאלות למכביר.

הנער היסס רגע, משַׁל מעולם לא הדאיגוֹ פרט זה.

"פשוט, ממה שהרוַחנוּ בסתיו הקודם, כך סבור אני. גאנאש הוא שמסדר את הענינים.”

איש לא שאלוֹ מי הוא גאנאש. אולם אני הירהרתי בשֵׁד הגבוה, שהתקיף אמש בערמה את מון מאחור והפיל אותו ארצה…

 

ובו יסופר על האחוזה המסתורית    🔗

שעות אחר־הצהרים הביאו אתן אותם תענוגות, ולאורך כל השיעורים — נמשכו אותו אי־יסדר ואותם עיסוקים חשאיים. הצועני הביא עמו חפצי־יקר אחרים: צדפים, משחקים, פזמונים, ואפילו קוף קטן שהיה שׂורט בחשאי את תחתית הילקוט… מדי פעם נאלץ מר סרל להפסיק את דיבורו כדי לבדוק מה עוד שלף הנער־השובב מתוך תרמילו… הגיעה השעה ארבע, ומון היה היחיד שסיים את פתרון שאלותיו.

הכל יצאו בלי להיחפז. דומה שבין השיעורים לבין ההפסקה לא היה עוד תחום ברור, שעשה את חיי בית־הספר פשוטים וקבועים כחילופי יום ולילה. ואנו אפילו שכחנו להודיע, כדרכנו, למר סרל בשעה ארבע פחות עשר מי הם שני התלמידים שעליהם להישאר ולטאטא את הכיתה. והרי לא החמצנו זאת מעולם, משום שזה היה הדרך להזכיר ולהחיש את גמר השיעורים.

רצה המקרה ואותו יום היה תורו של מון הגדול; ומבעוד בוקר הודעתי מראש לצועני, אגב שיחה עמו, שלפי הנוהג מוטל תמיד על כל תלמיד חדש לשמש מטאטא שני ביום בואו.

מון שב אל חדר הכיתה מיד לאחר שלקח את הלחם לארוחת־ארבע שלו. אשר לצועני, הוא נשתהה זמן ממושך והגיע האחרון בריצה משהתחיל הערבי יורד…

“אתה תישאר בכיתה,” אמר לי רעי, “וכאשר אחזיק בו, תטול ממנו את התכנית ששדד ממני.”

ובכן, התישבתי על שולחן קטן ליד החלון וקראתי לאור היום הגוֹוע; ראיתי את שניהם מַתיקים בשקט את ספסלי בית־הספר — מון הגדול, מחריש וחמוּר־סבר, חלוקו השחור מכופתר בשלושה כפתורים מאחור ומהודק במתנַיִם; הלה — עדין, עצבני, ראשו חבוש כראשו של פצוע, הוא היה לבוש במעיל מרופט, מלא קרעים, שלא הבחנתי בהם במשך היום. מתוך התלהבות פראית כמעט היה מרים ומזיז את השולחנות בחפזון קדחתני, ומחייך קמעה. הייתי אומר ששיחק איזה משחק בלתי־רגיל, שאת תכליתו לא ידענו.

כך הגיעו עד לפינת־החדר האפלה ביותר כדי להתיק את השולחן האחרון. וכאן, בתנועת־יד אחת יכול מון להפיל את יריבו, בלי שמישהו מבחוץ יצליח לראותם או לשמעם דרך החלונות. לא הבינותי על שום מה החמיץ הזדמנות כזאת. ההוא, ששב עד לדלת, עלול היה להימלט כל רגע, מתוך אמתלה שהמלאכה שַׁלמה, ואז לא נראהו עוד. התכנית וכל הידיעות שמון עמל זמן כה רב כדי לשחזרן, לתאמן, לחברן, הכל עלול היה ללכת לאיבוד…

כל הזמן ציפיתי לאיזה אות, לאיזו תנועה מצד חברי, שיבשרו את התחלת הקרב, אולם הנער הגבוה המשיך בשלו. פעם בפעם רק הציץ בעין לטושה באורח מוזר ובארשת־שאלה לעבר צניפו של הצועני, שבאפלולית הערב נראה כמוכתם בכתם שחור גדול.

השולחן האחרון הוּתק בלי שהתרחש דבר.

אולם ברגע שהגיעו שניהם לקדמת הכיתה ועמדו לטאטא שם טאטוא אחרון, הרכין מון את הראש, ובלי להסתכל באויבנו אמר חרש:

”צניפך אדום מדם, ובגדיך קרועים."

ההוא הציץ בו רגע, לא מופתע מעצם דבריו, אבל מתרגש עמוקות מן העובדה שהם נאמרו:

“הם רצו,” ענה, ”להוציא ממני בכוח את תכניתך לפני זמן קצר, בכיכר. משנודע להם שאני רוצה לשוב הנה ולטאטא את הכיתה, הבינו כי אני עומד להשלים עמך, והם התקוממו נגדי. אף־על־פי־כן הצלתי אותה, "הוסיף בגאוָה והושיט למון את גליון־הנייר המקופל היקר.

מון פנה לאט לעברי —

"אתה שומע,” אמר. “הוא אך זה התכתש ונפצע למעננו, ואילו אנו טמַנוּ לו פח!”

ומיד חדל לפנות אליו בלשון "אתם” שאינו מקובל על תלמידי סנט־אגאת —

“אתה חבר אמיתי,” אמר והושיט לו את היד.

השחקן אחז בה ונשאר רגע מחריש, נבוך מאוד, קולו קטוע… אלא שמיד המשיך בסקרנות לוהטת:

“ובכן, טמנתם לי פח! כמה זה משעשע! ניחשתי את הדבר ואמרתי לעצמי: הם ישתוממו מאוד כאשר יקחו ממני את התכנית ויראו שהשלמתי אותה…”

“השלמת?”

“הו! חכו! לא את כולה…”

הוא זנח את הנימה העליזה והוסיף בחוּמרה ובאִטיוּת, כשהוא מתקרב אלינו:

“מון, הגיעה השעה שאוֹמַר לך: גם אני הלכתי אל אותו מקום שבו היית. נכחתי בחגיגה המפוארת. וכאשר סיפרו לי נערי הכיתה על הרפתקתך המסתורית, אמנם חשבתי שהמדובר באחוזה העתיקה האבודה. כדי להיות בטוח, שאמנם כך הוא, היה עלי לקחת ממך את מפתך. אולם כמוני כמוך, ‎איני יודע את שם האחוזה; לא אדע כיצד לחזור לשם; איני יודע את הדרך בשלמותה, שתוכל להוליכך לשם.”

באיזו התלהבות, באיזו סקרנות עזה, באיזו הרגשת ידידות נצמדנו אליו! מון הציג לו שאלות בשקיקה… נדמה היה לנו, לשנינו, שאם נפציר בידידנו החדש, ישמיע באזנינו אפילו מה שלטענתו אינו יודע.‎ ‏

‎‏“אתם תראו, אתם תראו,” ענה הבחור קצת מודאג ונבוך, “ציינתי על התכנית כמה סימני־דרך שחסרו לכם… זה כל מה שהיה בכוחי לעשות.”

ואז, כשהסתכל בנו, כולו הערצה והתלהבות, אמר בעצבות ובגאוה:

“הו! מוטב שאזהירכם: אינני נער ככל הנערים. לפני שלושה חדשים רציתי לירות כדור אל ראשי, והוא ההסבר לתחבושת שעל מצחי, כאחד מחיילי משמר־הסינה בשנת 1870…”

“והלילה, בעת הקרב, שב ונפתח הפצע,” אמר מון בחיבה.

‎אולם ההוא לא שם לב והמשיך בנעימה מליצית קצת:‏

“השתוקקתי למות. וכיון שלא הצלחתי בכך, אוסיף לחיות רק למען השעשוע, כילד, כצועני. נטשתי הכל. אין לי עוד לא אב, לא אחות, לא בית, לא אהבה… לא־כלום, חוץ מחברים למשחק.”

‎“חברים אלה כבר בגדו בך,” העירותי.

“כן,” ענה ברגשה. “זוהי אשמתו של אחד דילוש. הוא ראה מראש, שאני אומר לעשות יד אחת אתכם. הוא עירער את רוחה של חבורתי, שכה ממושמעת היתה. ראיתם אמש את ההסתערות, כיצד בוצעה, כיצד התנהלה! למן ימי ילדותי לא אירגנתי משהו מוצלח כזה של אמש…”

‎הוא נתהרהר רגע, והוסיף כדי להפיג כל חשד מצדנו:

“אם באתי הערב אל שניכם, הרי זה משום — ובכך השתכנעתי הבוקר — שנעים יותר להצטרף אליכם מאשר אל הכנופיה של כל השאר. דילוש בעיקר הוא שמגעיל אותי. איזה רעיון הוא לשחק את תפקיד הגבר בגיל שבע־עשרה! דבר אינו מגעיל אותי יותר מזה… כסבורים אתם שנוכל להשיב לו כגמולו?”

“ברור,” אמר מון. ”אבל האם תישאר אצלנו זמן רב?”

"איני יודע. הייתי רוצה בכך מאוד. אני בודד עד לאימה. אין לי אלא גאנאש… "

כל להטוֹ, כל עליצותו, נשרו לפתע. רגע קל שקע באותו יאוש, שבאחד הימים העלה על דעתו את רעיון ההתאבדות.

"הֱיו לי ידידים,” אמר פתאום. ”אתם רואים: אני יודע את סודכם והסתרתיו מעיני כל. יש באפשרותי להחזירכם אל העקבות שאבדו לכם… "

והוסיף כמעט בחגיגיות:

“היו לי ידידים למען אותו יום שכפשׂע יהיה ביני ובין הגיהינום, כפי שכבר קרה פעם… הישבעו לי כי תענו לקריאתי — כאשר אקרא לכם כך… (והוא הפיק מתוכו מעין קריאה משונה: הוּ — וּ — וּ!..). אתה, מון, הישבע ראשון”!

ואנו נשבענו, משום שהיינו ילדים, וכל מה שהיה רשמי־חגיגי ורציני יותר מן הרגיל הקסים אותנו.

"בתמורה,” אמר, “אוֹמר לכם עתה כל מה שביכלתי לומר: אראה לכם את הבית בפאריס, שבו היתה הנערה מן הארמון מבלה ברגיל את החגים: את חג־הפסחא ואת חג־השבועות, את חודש יוני ולפעמים חלק מעונת־החורף.”

אותו רגע קרא איזה קול לא מוּכּר מכּיווּן שער־הכניסה וחזר ונשמע כמה פעמים בתוך הלילה. ניחשנו שזה היה גאנאש, שלא העֵז, ושמא לא ידע כיצד, לחצות את החצר. בקול מפציר, חרד, קרא פעם בקול רם ופעם

בקול חרישי:

הוּ —וּ! הוּ — וּ!”

"אמוֹר! אמוֹר מהר!” קרא מון אל הצועני הצעיר שנצטמרר והתקין לבושו ללכת.

הצעיר מסר לנו בחפזון מַען בפאריס, שחזרנו עליו חרש. ואז רץ בחושך להצטרף אל חברו שליד הגדר, ואותנו השאיר במצב של מבוכה שאין להביעה במלים.

 

האיש בסנדלי־הבד    🔗

אותו לילה, בשעה שלוש, בערך, קמה האלמנה דילוּש, בעלת האכסניה, שהתגוררה באמצע העיירה, כדי להעלות אש. דימא, גיסה, שהתגורר אצלה, עמד לצאת לדרך בשעה ארבע, והזקנה העצובה, שיד־ימינה היתה מצומקת לאחר כויה ישנה, מיהרה למטבח האפלולי להכין את הקפה. היה קר. מעל חלוקה לבשה סודר ישן, ואחר־כך, מחזיקה ביד אחת את נרה הדלוק, סוככת בשניה — בנגועה — על השלהבת בעזרת סינרה המורם, חצתה את החצר הגדושה בקבוקים ריקים וארגזי־סבון, פתחה את דלת המחסן, ששימש לול לתרנגולות, כדי ליטול משם גזרי־עץ… אולם, אך פתחה את ‎הדלת צץ והופיע מתוך האפלה העמוקה איזה ברנש שבטפיחה עזה ושורקנית של כובעיתו כיבה את הנר; ובאותה טפיחה עצמה הפיל את הזקנה ומיד נס על נפשו, לקול קרקורם הנורא של התרנגולות והתרנגולים הנבהלים.

האיש לקח עמו בשק — בזאת הבחינה האלמנה דילוש לאחר זמן קצר — ברגע שהתאוששה — תריסר מן היפים שבאפרוחיה.

לקול צעקותיה של גיסתו בא דימא בריצה. הוא קבע שהלסטים פתח את הדלת אל החצר הקטנה במפתח־גנבים ובאותה דרך ממש ברח משם, בלי שסגר אחריו את הדלת. כיון שהיה מנוסה בגנבים וסחבנים למיניהם, הדליק מיד את פנס עגלתו, נטלוֹ בידו האחת, וביד השניה נטל את רובהו הטעון והשתדל ללכת בעקבות הגנב, עקבות מטושטשים מאוד — האדם היה, כנראה, נעול בסנדלי־בד — שהוליכו אל כביש התחנה ואבדו לפני משוכה של שדה־מרעה. הואיל ונאלץ להפסיק כאן את חיפושיו, נעצר לרגע, הרים ראשו… ואזנו הבחינה מרחוק, מן הכביש, בטרטורה של עגלה דוהרת…

בינתים הקיץ ז’אסמן דילוש, בנה של האלמנה, ולאחר שהטיל בחפזה ברדס על כתפיו, יצא באנפילאות לסקור את העיירה. הכל היה שקוע בשינה, הכל שרוי בחשכה ובשקט העמוק שלפני אור־הבוקר. משהגיע לפרשת־הדרכים, הבחינה אזנו — כמוהו כדוֹדוֹ — מרחוק־מרחוק, מעל ‎"‏גבעת־הפרוצות”, בשאונה של עגלה, שסוסה דהר, כנראה בכל כוחו. כיון שהיה בחור מרושע ורברבן, אמר בלבו, כך סיפר לנו אחר־כך במבטא המיוחד של שכונות מוֹנליסוֹן:

"הללו נסעו בכיווּן התחנה, אולם מי אמר שלא אוכל לשים יד על אחרים בקצה־העיירה השני.”

והוא פנה לעבר הכנסיה בשקט הלילי שחזר לקדמותו.

בכיכר, בקרון־המגורים של הצוענים, היה אור. מישהו חולה, בודאי. הוא אמר לגשת ולשאול מה קרה, והנה צל חרישי, צל נעול בסנדלי־בד, מגיח מן המבוי ובא בריצה, בלי לראות דבר, עד למדרך הקרון.

ז’אסמן, שהכיר את הילוכו של גאנאש, זינק בבת־ראש קדימה לתוך פס האור ושאל חרש:

אמוֹר מה שם?"

נבעת, פרוע־שׂער, חסר־שינים, נעצר ההוא, הציץ בו, בעוָיית־פה אומללה בשל החרדה והמחנק, וענה בנשימה מקוטעת:

“חברי חלה… הוא נאבק אמש, ופצעוֹ שוב נפתח… אני הלכתי להזעיק את האחות”.

ואכן, כשחזר ז’אסמן דילוש, כולו סקרנות, לביתו כדי לשוב ולשכב, פגש באמצע העיירה בנזירה ממהרת.

עם בוקר יצאו תושבים רבים של סנט־אגאת אל סף ביתם, באותן עינים נפוחות ומיוגעות מליל־נדודים. מפי כולם פרצו קריאות־זעם שהתפשטו מהר על־פני העיירה.

בבית ז’ירודא שמעו בשעה שתים לפנות בוקר כרכרה נעצרת ומוטענת בחפזה בחבילות, שהשמיעו בנפלן קול רך. בבית לא היו אלא שתי נשים, שלא העזו לזוז ממקומן. עם בוקר, משפתחו את הלול, הבינו שהחבילות היו העופות והשפנים… בהפסקה הראשונה מצאה מילי ליד הדלת של חדר־הכביסה הרבה גפרורים שאוּכּלו־למחצה. מכאן למדנו שהגנבים לא התמצאו כראוי במעוננו ולא יכלו להיכנס… בבתיהם של פָּארָא, בּוּז’ארדֶן וקלימאן סברו תחילה שהם גנבו גם את החזירים, אולם עם בוקר מצאו אותם נוברים ועוקרים את קלחי החסה בגני־ירק שונים. הדלת פתוחה היתה וכל העדר ניצל את ההזדמנות וערך טיול לילי קטן… כמעט בכל מקום גנבו את העופות; אלא שהסתפקו בכך. הגב' פּיניוֹ, בעלת המאפיה, שלא עסקה בגידול בעלי־חיים, צעקה במשך כל היום כולו שגנבו ממנה את מחבט־הכבסים וליטרה של כחל־כביסה, אלא שהדבר לא הוכח מעולם ולא נרשם בַּדוּח…

הבהלה הזאת, האימה הזאת, הפטפוטים הללו, נמשכו כל אותו בוקר.

בכיתה סיפר ז’אסמן את הרפתקה הלילית שלו:

“אה! באמת בני־בליעל,” אמר. “אילו רק פגש דודי באחד מהם, היה, כפי שאמר, הורגו ביריה כהרוֹג את השפן!”

ובהסתכלו בנו, הוסיף:

“מזל הוא שלא פגש בגאנאש; זה מסוגל היה לירות בו. הם כולם מאותו גזע,” אמר, ודיסאָן אף הוא אמר כך.

עם זאת לא חשב איש להטריד את ידידינו החדשים. רק למחרת בערב העיר ז’אסמן באזני דודו כי גאנאש, כמוהו כגנב, נעול היה סנדלי־בד. שניהם הסכימו שכדאי למסור זאת למשטרה והחליטו ללכת בסודיות רבה, לכשיתפנו, אל מרכז האיזור ולמסור הודעה למפקד־המשטרה.

במשך הימים שלאחר־מכן לא נראה הצועני הצעיר, שפצעוֹ שב ונפתח כלשהו.

עם ערב הלכנו לשוטט בכיכר הכנסיה, ולוּ רק כדי לראות את העששית שלו מאחורי המסך האדום של קרונו. מלאי חרדה והתרגשות עמדנו שם ולא העזנו להתקרב אל הצריף העלוב, שנראָה לנו כפרוזדור מסתורי אל הארץ, שהדרך אליה אבדה לנו.

 

ריב מאחורי הקלעים    🔗

מרוב פחדים וטרדות, שידענו באותם הימים, הסחנו את דעתנו מזה שהגיע חודש מַרס והרוח נתרככה. אולם ביום השלישי לאחר אותה הרפתקה, עם רדתי בבוקר אל החצר, נתחוור לי פתאום שבא האביב. מַשב־רוח נעים כמים פושרים בא מעֵבר לחומה. גשם חרישי הרטיב בלילה את עלי האדמוניות; האדמה העדורה הדיפה ריח עז, ומתוך העץ הסמוך לחלון הגיע לאזני קול צפור שניסתה ללמוד מוסיקה…

בהפסקה הראשונה אמר מון שיש לנסות מיד את המסלול שסימן הצועני־התלמיד. במאמצים רבים שיכנעתי אותו, שעלינו לחכות עד שנתראה עם חברנו החדש ועד שמזג־האויר ישתפר ממש… עד שכל עצי־השזיפים של סנט־אגאת יעמדו בפריחתם. שעוּנים אל הגדר הנמוכה שבסימטה, ידינו בכיסינו וראשינו גלויים, היינו משוחחים; הרוח היתה מרטיטה אותנו מקור, ומיד לאחר זה באה עלינו בנחשולי חמימות ומעוררת בנו איזו התלהבות עמוקה משכבר. א! כאחים, כחברים, כנוסעים, מה רב היה בטחוננו, של שנינו, שהאושר קרוב, ושדי יהיה לצאת לדרך כדי להשיגו!..

בשתים־עשרה וחצי, בעת הארוחה, שמענו קול תיפוף בכיכר שבצומת ארבע־הדרכים. כהרף־עין היינו על ספוֹ של הפשפש, תיקינו בידינו… זה היה גאנאש, שהכריז כי הודות "למזג־האויר הנאה” תתקיים בשעה שמונה הצגה גדולה בכיכר הכנסיה. על־כל־פנים כאמצעי־זהירות יוקם שם אוהל. ואחר־כך בא פירוט ארוך של מופעי־בידור, שהרוח נשאה אותו הלאה, ואף־על־פי־כן הצלחנו לתפוס כמה מהם: "פנטומימות… פזמונים… תעלולי רכיבה על סוסים”… הכל בקצב התיפוף שנתחדש.

בארוחת־הערב שוב רעם התוף הגדול מתחת לחלונותינו והרעיד את השמשות בהודיעו על ההצגה. מיד לאחר זה עברו אנשי השכונה קבוצות־קבוצות בהמולת שיחה, ונהרו אל כיכר הכנסיה. ואילו אנחנו, השנַיִם, נאלצנו להישאר ליד השולחן, רוקעים ברגלינו מחוסר־סבלנות!

בשעה תשע, בערך, שמענו סוף־סוף שפשוף־רגלים ופרצי־צחוק מוחנקים ליד הפשפש: המורות באו לקחת אותנו. בתוך האפלה המוחלטת הפלגנו יחד אל מקום ההצגה. מרחוק הבחנו בכותל של הכנסיה, שהואר כבמדורה‎ ‏עצומה שתי מנורות־שמן דולקות ליד פתח האוהל התנועעו ברוח…‎

בפנים הוצבו ספסלים מדרגות־מדרגות כמו בקרקס. מר סרל, המורות,‎ מון ואני, התישבנו כולנו בשורה התחתונה. אני רואה בזכרוני את המקום,‎ ‏שהיה, כמובן, צר מאוד, כקרקס של ממש, עם אזורים אפלוליים, שם‎ התישבו על המדרגות הגב' פּיניוֹ, בעלת המאפיה, ופרנאנד, בעלת חנות־‎‏המכולת, נערות העיירה, העַגלנים, גברות, פרחחים, איכרים, ורבים אחרים.‎

מחצית ההצגה כבר עברה. בזירה הופיעה עז קטנה מאולפת, ששׂמה רגליה בהכנעה על ארבע כוסות, אחר־כך על שתים, אחר־כך על אחת בלבד. גאנאש הוא שנתן לה את ההוראות בשקט, בתנועות־שרביט קצרות, בהביטו אלינו בסבר של דאגה, פיו פתוח, עיניו מתות.

ישוב על שרפרף ליד שתי עששיות, במקום שהזירה גבלה עם הקרון, הכרנו לפי הגופיה השחורה והמצח החבוש, את מנהל־ההצגה, את ידידנו.

אך התישבנו והנה זינק אל הזירה סוס־פּוֹני במלוא רתמתו, שהצעיר הפצוע הריצוֹ כמה סיבובים, ושנעצר כל פעם לפני אחד משנינו, כשנצטוָה להצביע על האדם החביב ביותר או האמיץ ביותר שבקהל, ולפני הגב' פּיניוֹ, כשנבקש לגלות את השקרנית, הקמצנית, או “המאוהבת ביותר”…ומסביבה פרצו אז צחוקים, קריאות, צויחות, כמו בסיעת אוָזים, שכלב־ציד רודף אחריהם!..

בשעת ההפסקה בא מנהל־ההצגה לשוחח רגע קל עם מר סרל, שנתמלא גאוה כאילו שוחח עם שחקנים גדולים. ואנחנו הקשבנו בהתעניינות נלהבת לכל מה שסיפר: על פצעוֹ ששוב נסגר, על ההצגה שהוכנה במשך ימי־חורף רבים; על מסעם מכאן, שלא יחול לפני תום החודש, משום שתיכננו לתת עוד כמה הצגות חדשות.

ההצגה אמורה היתה להסתיים בפנטומימה גדולה.

לקראת סוף ההפסקה נטש אותנו חברנו, וכדי להגיע לכניסה אל הקרון היה עליו לחצות חבורה שפלשה אל הזירה, ובתוכה הבחנו פתאום בז’אסמן דילוש. הנשים והנערות נצטדדו. הלבוש השחור, מראהו של הפצוע, המוזר והאמיץ, הקסימו את כולן. אשר לז’אסמן, שנראה כאילו הוא חוזר עתה מאיזה מסע וששוחח בקול חרישי אבל ער עם הגברת פיניו, ברור היה שאבנט, צוארון נמוך ומכנסי־ליצן עשויים יותר לכבוש את לבה… הוא עמד, אגודליו על דשי מעילו, בתנוחה גנדרנית מאוד ונבוכה מאוד כאחת.

כשעבר הצועני, אמר ז’אסמן לגברת פּיניוֹ בתנועת־רוגזה משהו שלא תפסתי — בודאי איזה גידוף, איזו מלת־קנטוּר ביחס לחברנו. זה היה בלי ספק איום חמוּר ולא צפוי, משום שהצעיר לא יכול להימנע מלהסתובב ומלהציץ בההוא, שכדי להסתיר את פחדו, פרץ בלגלוג, דחק במרפקו את שכניו כאילו למשכם לצדו… כל זה נמשך, אגב, שניות ספורות. אני הייתי בלי ספק היחיד מבין יושבי ספסלנו שהבחין בכך.

מנהל־ההצגה נצטרף אל חברו מאחורי המסך שחיפה על פתחו של הקרון. הכל ישבו איש־איש במקומו על המדרגות, בטוחים שהנה תתחיל מחציתה השניה של התכנית. ואז, שעה שנדַמוּ השיחות החרישיות האחרונות, עלתה פתאום מאחורי המסך המולת מריבה. לא שמענו מה שנאמר, אולם הכרנו את שני הקולות, זה של הנער הגבוה וזה של הצעיר — הראשון מסביר, מצטדק; השני נוזף, בזעם ובעצבות גם יחד:

"שלומיאל שכמותך!” אמר זה האחרון. ”למה לא אמרת לי” …

את השאר לא שמענו, אף־על־פי שכל הקהל הטה אוזן. ואחר־כך נשתתק הכל לפתע. הקטטה נמשכה חרש, והפרחחים שעל המדרגות העליונות פתחו בקריאות:

"הפנסים, המסך!”

ורקעו ברגליהם.

 

הצועני מסיר את תחבשתו    🔗

לבסוף צף אט־אט מבין שני חלקי המסך פרצופו – חרוש קמטים, שׂרוּע מרוב עליזות ומצוקה חליפות, זרוּע עיגולי חומר־חותם! — של ליצן ארוך, כמו מורכב משלושה מִפרקים שאינם מחוברים כראוי, מכוּוץ בבטנו כבעוִית, מהַלֵך על בהונות כמתוך עודף של זהירות ושל פחד, וידיו מסתבכות בתוך שרוולים ארוכים מדי המטאטאים את הזירה.

היום איני מסוגל עוד לשחזר את נושא הפנטומימה שלו. אני רק נזכר שעם הגיעו לזירה, ניסה לשוא להחזיק מעמד, ומיד נפל. לשוא השתדל לקום; זה היה למעלה מכוחו: הוא שב ונפל. הוא לא פסק מנפילה. הוא הסתבך בין ארבעה כסאות בבת־אחת. בנפלו גרר עמו שולחן ענקי שהובא לזירה. וסופו שהשתטח מלוא אָרכּוֹ מעבר למחיצת הזירה לרגלי הצופים. שני עוזרים שגויסו מתוך הקהל בקושי רב, משכו אותו ברגליו והעמידוהו לאחר מאמצים עצומים. וכל־אימת שנפל, היה משמיע צעקה קצרה, משתנית מדי פעם, צעקה קצרה נוגעת ללב, שהמצוקה והסיפוק שימשו בה בערבוביה. לסיום, לאחר שטיפס על־גבי פיגום של כסאות, קפץ קפיצה ‏עצומה ואִטית מאוד, ויללת־נצחונו הצורמת והעלובה ארכה כאורך נפילתו ונתלוותה בצריחות־האימה של הנשים.

במשך חלקה השני של הפנטומימה אני שב ורואה, בלי שאיזכר בטעמו של הדבר, את ”הליצן המסכן שאינו מחזיק מעמד”, והנה הוא מוציא מתוך אחד השרוולים בובה קטנה ממולאה בסובין, והוא מציג אִתה מערכון אילם טרגי־קומי. לבסוף הוא כאילו גרם שתקיא את כל הסובין שבבטנה. לאחר זה, תוך צויחות מעוררות רחמים, מילא אותה בדייסה, ובהגיע המתח לשיאו, כשכל הצופים, פעורי־פה, לטשו עיניהם אל הנערה הצמיגה והמבוקעה של הליצן המסכן, תפס אותה פתאום בזרועה והטיל אותה ביעף אל בין הצופים על פרצופו של ז’אסמן דילוש; היא רק הרטיבה את אזנו ואחר־כך נחתה בחיקה של הגברת פיניו, בדיוק מתחת לסנטרה. בעלת המאפיה השמיעה קול צעקה, נרתעה בחזקה לאחור, וכל שכנותיה עשו כמוֹתה, עד שנשבר הספסל, ובעלת המאפיה, פרנאנד, האלמנה דילוש העצובה ועשרים אחרות התהפכו רגליהן כלפי מעלה, תוך צחוקים, צעקות ומחיאות־כפים, ואותה שעה קם הליצן הגדול, שנפל אַפּיִם ארצה, קד קידה והשמיע דברי־ברכה:

"אנו מתכבדים להודות לכם, גבירותי ורבותי "!

אלא שבאותו רגע ממש ובתוך ההמולה העצומה מון, אשר שתק למן ראשית הפנטומימה ושנראה כשקוע בה יותר ויותר מרגע לרגע, קם בבת־ראש, תפס אותי בזרועי, כאילו אין בכוחו להתאפק עוד, וקרא אלי:

“הסתכל בצועני! הסתכל! סוף־סוף הכרתי אותו”!

אף לפני שהסתכלתי, עממה בי המחשבה הזאת מכבר, באורח לא־מוּדע, ‏‏ולא חיכתה אלא לרגע שבו תבקע מקליפתה — ניחשתי! בעמדו ליד עששית בפתח הקרון התיר הצעיר את תחבשתוֹ והטיל שכמיה על כתפיו. באור המפוּיָח, כמו אז לאור הנר בחדר האחוזה, נראו הפנים הדקים מאוד, הנשריים מאוד, ללא שפם. חיור, שפתיו פשׂוקות למחצה, דיפדף בחפזון מעין אלבום אדום קטן, שהיה, כנראה, אטלס־כיס. מלבד הצלקת שנמתחה כקו על רקתו ואבדה בתוך שפע השערות, היה כפי שתיארוֹ בדקדקנות מון הגדול — החתן של האחוזה העלומה.

היה ברור שהוריד את התחבושת כדי שנכירהו. אלא שעוד לא הספיק מון הגדול לעשות תנועה ולהשמיע קול, והצעיר נכנס אל הקרון לאחר שהטיל לעֶברנוּ מבט של הבנה הדדית וחייך בעצבות סתומה, כפי שהיה מחייך ברגיל.

“והשני!” אמר מון בהתרגשות. ”כיצד לא הכרחי אותו מיד! הריהו ליצן החגיגה, שם”…

והוא ירד מעל המדרגות לעברוֹ. אלא שגאנאש כבר סגר את כל המעברים אל הזירה; זו אחר זו כיבה את עששיות הקרקס, ואנחנו נאלצנו ללכת בעקבות הקהל, שהתפזר באִטיוּת רבה, מכוון צעדיו בין הספסלים המקבילים, באפלולית שבתוכה דרכנו במקום בחוסר־סבלנות.

אך יצא החוצה, נחפז מון הגדול אל הקרון, עלה על המדרך, דפק על הדלת, אלא שהכל כבר היה סגור ומסוגר. אין ספק, שבמרכבה המווּלנת, כמו ברכב שנשא את סוס־הפּוֹּני, העז והעופות המאולפים, כבר נתכנסו כולם ושכבו לישון.

 

המשטרה!    🔗

נאלצנו להילוות אל חבורת האנשים והנשים שחזרו בכיווּן בית־הספר דרך הרחובות החשוכים. הפעם הבינונו הכל. הצללית הגבוהה הלבנה, שמון ראה בערב האחרון של החגיגה, כשהיא חומקת בין האילנות, היתה גאנאש, ששפרש חסותו על החתן המיואש ונמלט עמו. הוא הסכים לחיי־פרא אלה, גדושי סכנות, משחקים והרפתקאות. היה נדמה לו, שהוא מתחיל את ילדותו מחדש….

עד עתה העלים מאתנו פראנץ דה גאלה את שמו והעמיד פנים כאינו יודע את הדרך אל האחוזה, בלי ספק מחשש שייאלץ לחזור אל בני־משפחתו; אולם על שום מה מצא לנכון להתגלות אלינו פתאום באותו ערב ולהניח לנו לנחש את כל האמת כולה?…

תכניות רבות שקל מון הגדול, בשעה שחבורת הצופים התפזרה והלכה בעיירה. הוא החליט, שכבר למחרת בבוקר, שהיה יום חמישי, ילך לחפש את פראנץ. ושניהם יסעו יחדיו לשם! איזה מסע על הכביש הרטוב! פראנץ יסביר את הכל; הכל יסתדר, וההרפתקה הנפלאה שוב תתחיל במקום שנפסקה…

ואילו אני פסעתי באפלה בהתרוממות־רוח שאין להגדירה. הכל נתערבב יחד והוסיף לשמחתי, למן התענוג הרפה, שהעניקה הציפיה ליום חמישי, עד לגילוי העצום שאך זה גילינו, ועד לסיכוי הגדול מאוד המזומן לנו. ואני נזכר, שמתוך נדיבות־לב פתאומית ניגשתי אל המכוערת שבבנות הנוטריון, שלפעמים היו כופים עלי את העינוי להציע לה את זרועי, והושטתי לה את היד.

זכרונות מרים! תקװֹת־שוא שכרעו תחתיהן!

למחרת, בשעה שמונה, כאשר הגחנו שנינו אל כיכר הכנסיה, בנעלינו המצוחצות יפה, באבזמי חגורותינו המוברקים כהלכה ובכובעיותינו החדשות, השמיע מון, שעד עתה עצר חיוכו בהביטו אלי, קול צעקה וזינק אל הכיכר הריקה…במקום האוהל והקרונות לא נמצאו שם אלא סיר שבור וסמרטוטים. הצוענים עקרו משם…

רוח קלה, שנראתה לנו קרה כקרח, היתה מנשבת. היה נדמה לי, שעם כל שעל אנו עלולים להיכשל על הקרקע המוחצת והקשה של הכיכר ולנפול. מון, בטירוף־דעת, עשה פעמַיִם תנועת־זינוק, קודם אל הכביש של נאנסיי־הישנה, אחר־כך אל הכביש של סאן־לוּ־דה־בוּאַ. הוא סוכך בידו על עיניו, מתוך תקוה רגעית שידידינו אך זה נסעו מכאן. אבל מה לעשות? עקבות של עשר עגלות הסתבכו זה בזה על הכיכר, ואחר־כך נמחו על הכביש המוצק. נאלצנו להישאר כך, ללא נוע.

ושעה שחזרנו דרך העיירה, שבה עלה בקרוֹ של יום חמישי, הגיחו ארבעה ז’נדרמים על סוסיהם, על־פי הידיעה שמסר להם דילוש בליל־אמש, הסתערו בדהירה על הכיכר ונתפזרו ברחובות לחסום את כל היציאות, בדומה לפרשי־צבא הסורקים איזה כפר… אלא שכבר היה מאוחר מדי. גאנאש, גנב־האפרוחים, ברח יחד עם עמיתו. הז’נדרמים לא מצאו איש, לא אותו ולא את אלה שהעמיסו על העגלות את הפטמים שהחניק. לאחר שהוזהר מבעוד מועד בשל פטפטנותו של ז’אסמן, הבין, כנראה, פראנץ פתאום במה מתקיימים הוא וחברו, כאשר קופת הקרון ריקה; ומלא בושה וזעם תיכנן מיד מסלול והחליט להימלט לפני שיגיעו הז’נדרמים. אולם כיון שלא חשש עוד שמא ינסו להחזירו אל אחוזת אביו, רצה להתגלות לפנינו בלי תחבושת בטרם ייעלם.

עם זאת נשארה נקודה אחת סתומה: כיצד יכול גאנאש לחמוס את הלולים ובעת ובעונה אחת להביא את האחות הטובה אל ידידו החולה? אולם, כלום אין זה מנהגו של השטן המסכן? גנב ונַוָד מצד אחד, יצור טוב־לב מצד שני…

 

בחיפוש אחרי הנתיב האבוד    🔗

כשחזרנו היתה השמש מפזרת את ערפל־הבוקר הקל; על מפתני הבתים היו עקרות־הבית מנערות את שטיחיהן או מלהגות. ובשדות ובחורשות שמסביב לעיירה נפתח בוקר־האביב הזוהר ביותר מכל אלה שנותרו בזכרוני.

כל תלמידים של הכיתות הגבוהות אמורים היו להגיע באותו יום חמישי סמוך לשעה שמונה, כדי להתכונן במשך הבוקר לבחינות־הגמר של השלב העליון או לתחרות־הכניסה לבית־המדרש למורים. כשהגענו שנינו, מון מלא אכזבה והתרגשות, שעשאוהו חסר־מנוחה, ואני מדוכדך מאוד — היה בית־הספר ריק… קרן־שמש רעננה החליקה על־גבי האבק של ספסל אכול־תולעים ועל־גבי הצבע המתקלף של מפת כדור־הארץ.

כיצד ניתן לשבת כך לפני ספר פתוח, להעלות את גירת אכזבתנו, כאשר הכל מזמין אותנו החוצה: הצפרים הרודפות זו את זו בתוך העפאים שליד החלונות, התלמידים הבורחים לעבר הכרים והחורשות, ובעיקר התשוקה הלוהטת לתור מהר ככל האפשר את המסלול הלא־שלם שנבדק בידי הצועני — האמצעי האחרון שבתרמילנו הריק כמעט, המפתח האחרון שבצרורנו, לאחר שניסינו את כל השאר?.. זה היה מעל לכוחותינו! מון פסע לאורך החדר ולרחבּוֹ, ניגש אל החלונות, הסתכל אל תוך הגן, אחר־כך חזר והסתכל לעבר העיירה, כמצפה למישהו שודאי לא יבוא.

“עלה על דעתי,” אמר לי לבסוף, "עלה על דעתי שזה לא כל־כך רחוק כפי שאנו מתארים לעצמנו…

"פראנץ מחק קטע שלם מן הדרך שסימנתי בתכנית שלי.

“פירושו של דבר, אולי, שהסוסה עשתה, בשנתי, עקיפה ארוכה ללא צורך…”

הייתי ישוב למחצה על פינתו של שולחן גדול, רגלי האחת על הרצפה, השניה מיטלטלת, מראה פני מדוכא, שומם, וראשי מורד.

“אף־על־פי־כן.” אמרתי, ”כשחזרת, במרכבת־הצב, נמשך מסעך כל הלילה."

“יצאנו לדרך בחצות,” ענה בזריזות. "הורידו אותי בשעה ארבע לפנות בוקר, במרחק של כששה קילומטרים מערבה מסנט־אגאת, ואילו אני נסעתי בכביש התחנה בכיווּן מזרח. יש, איפוא, להפחית, לפחות, את ששת הקילומטרים שבין סנט־אגאת והמקום הנעלם.

“באמת, נדמה לי, שלאחר שיוצאים מן היער הציבורי אתה נמצא במרחק שתי פרסאות ולא יותר מן המקום שאנו מחפשים.”

“הללו הן בדיוק שתי הפרסאות החסרות במפתך.”

“נכון. והיציאה מן היער היא אמנם במרחק של פרסה וחצי מכאן, אלא שבשביל הֵלך טוב הרי זה דבר של מה־בכך…”

באותו רגע נכנס מוּשבֶּף. נטיה מרגיזה היתה לו להתחזות כתלמיד טוב, לא על־ידי כך שהיטיב לעבוד מאחרים, אלא על־ידי התבלטות בנסיבות כגון אלו.

“ידעתי ברורות,” אמר בנעימת־נצחון, ”שלא אמצא אלא את שניכם. כל השאר נסעו אל היער הציבורי. בראש ז’אסמן דילוש, המכיר את כל החורים.”

ובהעמידו פנים חסוּדים התחיל מסַפּר את כל דברי הלגלוג, שהשמיעו על הלימודים בכיתה, על מר סרל ועלינו, כשהחליטו על המסע.

“אם הם נמצאים ביער, ודאי שאראה אותם בעברי,” אמר מון, ”שהרי גם אני הולך. אחזור בשעה שתים־עשרה וחצי, בערך."

מוּשבּף הוּכּה בתדהמה.

“אתה לא בא?” שאלני אוגוסטן, שנעצר לרגע על סף הדלת הפתוחה למחצה־ודרכה — חדרו אל תוך החדר האפור, בתוך נחשול של אויר שנתחמם בשמש, צעקות בערבוביה, קריאות, ציוצים, שקשוק דלי בשולי הבאר וצליפת שוט מרחוק.

“לא,” אמרתי, על אף הפיתוי העז, "לא אוכל, בשל מר סרל. ואתה חזור מהר. אחכה לך בקוצר־רוח.”

הוא עשה תנועה סתומה ויצא חיש־מהר, מלא תקוה.

משהגיע מר סרל, בשעה עשר, הוא לא לבש את מעיל־האלפּאקה השחור שלו, אלא סרבל־דייגים עם כיסים מכופתרים גדולים, חבש כובע־קש ונעל מוּקים קצרים מבריקים, שלתוכם נתחבו קצות מכנסיו. אני בטוח שכמעט שלא היה מופתע מזה שלא מצא איש. הוא לא רצה לשמוע את מוּשבף שחזר לפניו שלוש פעמים כי הנערים אמרו:

" אם הוא זקוק לנו, יבוא ויחפש אחרינו!"

אלא פקד:

“סדרו את חפציכם, קחו את הכובעיות, אנחנו נגלה אותם… תוכל ללכת עד לשם, פראנסוּא?”

אמרתי שכּן, ויצאנו לדרך.

הוסכם שמוּשבּף ינחה את מר סרל ואף ישמש לו כפתיון… דהיינו, כיון שהוא מכיר את מחבואי־היער, שבהם נמצאים החטטנים, נטל על עצמו לקרוא מפעם לפעם בקול רם:

“הוֹפּ! עצוֹר! ז’ירודא! דילוש! היכן אתם?.. יש שם?.. מצאתם?..”

ואשר לי, עלי הטיל, למרבה הנאתי, לשוטט בפאת־היער המזרחית, במקרה שהתלמידים הבורחים יבקשו להימלט בצד זה.

ואמנם, במפה שהצועני תיקן ושעייַנוּ בה פעמים הרבה יחד עם מון, נדמה היה שדרך מסומנת בקו, דרך של עפר, נמתחת מקצה היער בכיווּן האחוזה. אילו עלה בידי לגלותה הבוקר!.. התחלתי משתכנע, שעד הצהרים אהיה בדרך אל האחווה האבודה…

איזה טיול נפלא!.. אך ירדנו במדרון והקפנו את הטחנה, נטשתי את שני בני־לוייתי, את מר סרל, שנראה כיוצא למלחמה — אני בטוח ששׂם בכיסו איזה אקדח ישן — ואת מוּשבּף הבוגד.

לאחר שפניתי אל דרך אלכסונית ועשיתי קפנדריה, הגעתי עד מהרה אל קצה היער — יחידי דרך השדות זו הפעם הראשונה בחיי, כסַייר שאבד מעינו של הרב־טוראי.

הנה אני, בדמיוני, בסמוך לאושר המסתורי, שמון הציץ בו לרגע באחד הימים. כל הבוקר נתון לרשותי לבדוק את פאת היער, את המקום הקריר והנסתר ביותר שבסביבה, שעה שאחי הגדול אף הוא יצא לסיור. זה כמו אפיק ישן של נחל. אני עובר מתחת לענפי העצים הנמוכים, שאת שמותיהם איני יודע, אלא שהם מן הסתם אלנוּסים. הנה דילגתי מעל מחיצה בקצה השביל ומצאתי את עצמי בנתיב הרחב של העשב הירוק, הנוהר מתחת לעלים, דורס פה ושם את הסרפדים, מועך את שיחי־הואלריאנה הגבוהים.

מדי פעם, משך כמה צעדים, דורכת רגלי על שכבת חול דק. ובתוך השקט אני שומע קול צפור — אני מדמה לעצמי שזה זמיר, אלא שאני טועה, בלי ספק, שהרי הם שרים רק בערב — צפור החוזרת בעקשנות על אותו פסוק: קול הבוקר, דיבור היורד דרך העלים, הזמנה נעימה אל מסע בין האלנוּסים. לא נראה, עקשני, כאילו מלווה אותי קול זה תחת גג העלוָה.

הנה, זו הפעם הראשונה נמצא גם אני בדרך ההרפתקה. לא עוד קונכיות שנפלטו מהמים מחפש אני בהדרכתו של מר סרל, לא עוד סחלבים שהמורה אינו מכירם. אף לא, כפי שנזדמן לנו לחפש תכופות בשדהו של אבא מארטן, אותה באר עמוקה וצחיחה, מכוסה בסבכה, מסתתרת מתחת לעשבי־פרא, שכל פעם נדרש זמן רב יותר כדי למצאה… אני מחפש משהו מסתורי יותר. זהו המעבר שעליו מסוּפּר בספרים, הדרך העתיקה החסומה, שהנסיך הרצוץ לא יכול למצוא את הכניסה אליה. כל זה מתגלה ברגע של היסח־הדעת בשעת־הבוקר, כששכחת מזמן כי הנה מתקרבת השעה אחת־עשרה, שתים־עשרה. ופתאום, עם שמפשׂק אתה, בתוך העלוָה העמוקה, את הענפים, בתנועה ההססנית של הידים המופרדות במידה לא שוָה בגובה הפנים, אתה מבחין בה כבמנהרה ארוכה כהה, שקצה היציאה ממנה הוא עיגול זעיר של אורה.

אולם בעודי מלא תקוה ומשתכר כך, אני מגלה לפתע מעין קרחת, שאינה אלא שדה־מרעה. בהיסח־הדעת הגעתי לקצה היער, שתיארתי לעצמי תמיד כי הוא רחוק עד אין סוף. והנה לימיני, בין ערימות עצים, הומה כולו בצל, ביתו של השומר. שני זוגות גרבים מתיבשים על אדן החלון. בשנים שעברו, כשהיינו מגיעים לכניסה אל היער, היינו אומרים תמיד בגַלוֹתנוּ נקודת־אור, ממש בקצה השדרה החשוכה הענקית: ”שם מצוי ביתו של השומר; ביתו של באלאדיה”. אלא שמעולם לא הרחקנו לכת עד לשם. היינו שומעים לפרקים את הבריות אומרים, כאילו דיברו במסע לא שכיח: “הוא הגיע עד לביתו של שומר היער!..”

הפעם הלכתי עד לביתו של באלאדיה — ולא מצאתי דבר.

התחלתי חש ברגלי המיוגעת ובחום שלא הרגשתיו עד עתה; פחדתי לעשות לבדי את הדרך בחזרה. והנה שמעתי בקרבת מקום את משרוקית־הפתיון של מר סרל — את קולו של מוּשבּף — ואחר־כך קולות אחרים שקראו לי…

היתה שם חבורה של ששה נערים גדולים, שאחד מהם בלבד, מוּשבּף הבוגד, נראה כחוגג נצחונו. היו שם ז’ירודא, אוברז’ה, דילאז' ואחרים…הודות ל“משרוקית” נתפסו אחדים בטפסם על דובדבן בודד באמצע המַערה; אחרים — בשעה שגילו נַקרים ירוקים בקניהם. ז’ירודא, הטיפש בעל העינים הנפוחות, בחלוקו המזוהם, הסתיר את האפרוחים על בטנו, בין כותנתו לבין עור בשרו. שנים מבני החבורה נמלטו משהתקרב מר סרל: אלו היו בודאי דילוּש וקוֹפֶן הקטן. תחילה ענו ל"מוּשוואש¹ בהלצות שנתהדהדו בחורשות, וההוא, בחוסר תבונה, בטוח במעשהו, ענה ברוגזה:

"מוטב שתרדו, אתם שומעים! מר סרל כאן…”

ואז נשתתק הכל בבת־אחת; הבריחה דרך היער היתה חרישית. וכיון שהם היו בקיאים ביער, אי־אפשר היה להעלות על הדעת לרדוף אחריהם. איש גם לא ידע היכן עבר מון הגדול. לא שמעו את קולו, וצריך היה לוַתר על המשך החיפושים.

השעה היתה כבר אחרי שתים עשרה כאשר חזרנו בכביש לסנט־אגאת, באִטיוּת. בראש מוּרד, עייפים, חיורים. בצאתנו מן היער, לאחר ששׁחקנו וניערנו את הבוץ מעל נעלינו על הכביש היבש, התחילה השמש קופחת בחזקה. לא עוד היה בקרוֹ של אביב רענן וזוהר. המולת אחר־הצהרים התחילה. מפקידה לפקידה היה תרנגול קורא קריאה בודדת באחת החווֹת העזובות שבסביבות הכביש. בקצה המורד התעכבנו לזמן קצר ושוחחנו עם העובדים בשדות, שחזרו אל עבודתם לאחר ארוחת־הצהרים. הם נשענו במרפקיהם אל הגדר, ומר סרל פנה אליהם:

“פרחחים נודעים! הנה, קחו את ז’ירודא. הוא הכניס את האפרוחים לתוך כותנתו. הם עשו שם ככל העולה על רוחם. איזה תעלול!…”

נדמה לי שהפועלים שחקו גם למשבתי. הם צחקו בטלטול־ראש, אולם לא הטילו את כל האשמה על השובבים הצעירים שהכירום היטב. הם אף סיפרו לנו בחשאי כשמר סרל ניצב שוב בראש הטור:

“עוד אחד שעבר כאן, אחד גבוה, אתם יודעים… בשובו פגש, בודאי, בעגלת־האסמים, והועלה עליה. הוא ירד ממנה. מעוּפּר, כולו קרוע, כאן, בכניסה אל דרך־האסמים! אמרנו לו שראינו אתכם עוברים כאן הבוקר, אבל עדיין לא חזרתם. והוא המשיך אט־אט בכביש לסנט־אגאת.”

ואכן, ישוב על־גבי אחת האוֹמנוֹת של גשר־המורדות, חיכה לנו מון הגדול, שנראה רצוץ מעייפות. על שאלותיו של מר סרל ענה, שאף הוא יצא לחפש אחרי התלמידים המסתתרים ביער. ועל שאלתי שלי, שהצגתי לו חרש־חרש, ענה רק בטלטול־ראש נואש:

"לא! שום דבר! שום דבר הדומה לכך.”

לאחר הארוחה, בכיתה הסגורה, האפלה והריקה שבתוך העולם הזוהר הסובב אותה, נתישב ליד אחד השולחנות הגדולים, ראשו בין זרועותיו, וישן זמן רב שינה עצובה וכבדה. בערב, לאחר שעה ארוכה של הרהורים, כאילו הגיע לידי החלטה חשובה וכתב מכתב אל אמו. וזהו כל מה שאני זוכר מאותו סיום עגום של יום־תבוסה גדול.

 

הכביסה    🔗

סמכנו יותר מדי על בואו המוקדם של האביב.

ביום שני בערב רצינו להכין את שיעורינו מיד לאחר שעה ארבע כבעצם הקיץ, וכדי שיספיק לנו האור הוצאנו שני שולחנות גדולים אל החצר. אלא שהשמים קדרו תיכף; טיפת־גשם נפלה על המחברת; נכנסנו פנימה בחפזון. ומחדר־הכיתה הגדול שהחשיך הסתכלנו חרש דרך החלונות הרחבים במנוסת העננים על־פני השמים האפורים.

ומון, שהסתכל כמונו, ידו מחזיקה בידית של חלון, לא יכול אז להתאפק מלומר, כאילו רוגז על שחש צער כה רב עולה בתוכו:

“אה! הם חלפו אז אחרת, העננים, כשהייתי על הכביש בעגלה של ‘הכוכב היפה’.”

על איזה כביש?" שאל ז’אסמן.

אבל מון לא השיב.

“אני,” אמרתי כדי להסיח את דעתו, “הייתי רוצה לנסוע כך בעגלה, בגשם שוטף מכונס תחת מטריה גדולה.”

“ולקרוא לאורך כל הדרך, כמו בבית,” הוסיף תלמיד אחר.

"אז לא ירד גשם, ולי לא היה חשק לקרוא,” ענה מון, “כל מחשבותי נתונות היו רק למראה הסביבה.”

אולם, כששאל ז’ירודא באיזו סביבה מדובר, שוב נשתתק מון. וז’אסמן אמר:

“אני ‏ יודע… שוב אותה הרפתקה מפורסמת!…”

והוא השמיע את המלים הללו בנעימה של ריצוי ושל חשיבות, משל הוא עצמו מעורב כלשהו בסוד. אך עמלוֹ עלה בתוהו; גישושיו לא נענו; ומשרַד הלילה, ברח כל אחד מהם במהירות, חלוקו מופשל על ראשו, תחת הגשם השוטף הקר.

‎עד ליום החמישי הבא נשאר מזג־האויר הגשום ללא שינוי. ויום חמישי זה היה עצוב מן הקודם. כל השדות טבלו באיזה ערפל קר כקרח כבימי־החורף הקשים ביותר.

‎מ‏ילי, שהשמש הזוהרת בשבוע שעבר הטעתה אותה, כיבסה כביסה, אלא שאי־אפשר היה להעלות על הדעת לתלות את הכבסים ליִבּוּש על משׂוּכוֹת הגן, אף לא על החבלים שבעליה — עד כדי כך היה האויר רטוב וקר.

אגב שיחה עם מר סרל עלה בדעתה לפרוש את הכביסה בתוך חדרי־הכיתות, כיון שהיה יום חמישי² ולהסיק את התנור עד שילבין. כדי לחסוך באש במטבח ובחדר־האוכל, ניתן יהיה לבשל את הארוחות על התנור הזה, ואנחנו נימצא כל היום באולם הגדול של בית־הספר.

ברגע הראשון — ואני באמת הייתי צעיר עדיין! — נראה לי החידוש הזה כחג.

חג עגום!.. כל חומו של התנור נקלט בכביסה, וקר היה, קר מאוד. בחצר דלף ללא הפוגה גשם חרפי דק. ועם זאת מצאתי שם למן שעה תשע בבוקר את מון הגדול, אכול שממון. מבעד לסורגי השער הגדול, שעליו השעַנוּ חרש את ראשינו, נתַנוִ עינינו בחלקו העליון של הכפר, בצומת־הדרכים, וראינו מסע־הלוָיה שבא מקצה הכפר. הארון, שהובא על עגלה רתומה לשוָרים, הורד והונח על־גבי מרצפת לרגלי הצלב הגדול, שם הבחין לא מזמן הקצב בזקיפיו של הצועני! היכן הוא עתה, המצביא הקטן, שכה היטיב לנהל את ההסתערות?.. הכהן וחברי המקהלה באו, כנהוג, עד לפני הארון המונח שם, והשירים העצובים הגיעו לאזנינו. זה יהיה, ידענו, המאורע היחיד במשך היום, שיעבור כולו כמים שהצהיבו בתעלה.

“ועתה,” אמר מון לפתע, “אני הולך לארוז את מטעני. תדע לך, סרל: כתבתי לאמי ביום חמישי שעבר וביקשתי רשות לסיים את לימודי בפאריס. היום אני נוסע.”

הוא הוסיף להביט לעבר הכפר, ידיו נשענות על הסורגים, בגובה ראשו. לא היה כל טעם לשאול אם אמו, שהיתה עשירה וסיפקה את כל משאלותיו, תספק גם את זו. לא היה גם טעם לשאול מה פתאום נתחשק לו לנסוע לפאריס!..

אך קיננו בו, בודאי, גם צער וגם פחד לנטוש מקום חביב זה ששמו סנט־אגאת, שממנו יצא למסע־הרפתקתו. ואילו אני חשתי איזו אכזבה מרה, שכמותה לא חשתי מעולם.

“חג־הפסחא ממשמש ובא!” אמר באנחה כהסבר.

"כשתמצא אותה, תכתוב לי, נכון?” שאלתי.

“אני מבטיח, כמובן. כלום אין אתה רעי כאח לי?..”

והוא שם ידו על שכמי.

קמעה־קמעה הבינותי שהכל בא לקצו, כיון שרצה לסיים חוק־לימודיו בפאריס; לעולם לא יהיה עמי עוד חברי הגדול.

לא היתה עוד שום תקוה שנזדמן יחד אלא באותו בית בפאריס, שבו ניתן אולי למצוא את עקבות ההרפתקה העלומה… אבל בראותי את מון עצמו עצוב כל־כך, היתה התקוה שבלבי קלושה מאוד.

הדבר נודע להורי: מר סרל נראה מוכה־תמהון, אבל חיש־מהר קיבל הסבריו של אוגוסטן; מילי, עקרת־בית שכּמוֹתה, הצטערה מעצם המחשבה, שאמו של מון עלולה לראות את ביתנו במצב של אי־סדר שלא הורגלנו בו… אולם, אוי ואבוי, המזוָדה נארזה מהר. חיפשנו מאחורי המדרגות את נעלי יום א' שלו; בארון — את מעט הלבנים; ואחר־כך את ניירותיו ואת ספרי־הלימוד — כל רכושו של צעיר בן שמונה־עשרה.

בצהרים הגיעה הגב' מון במרכבתה. היא סעדה בבית־הקפה ”דניאל" יחד עם אוגוסטן ולקחה אותו עמה כמעט בלי כל הסבר, משנאבס הסוס ונרתם. על הסף אמרנו להם להתראות; והמרכבה נעלמה בעיקול של צומת ארבע־הדרכים.

מילי שיפשפה את נעליה לפני הדלת ונכנסה אל חדר־האוכל הקר לסדר מה שנפרע. ואילו אני מצאתי את עצמי, זו הפעם הראשונה לאחר ירחים רבים וארוכים, יחידי מול ערבו הארוך של יום חמישי — עם התחושה שבאותה מרכבה ישנה

הפליגה בחרוּתי לעד.

 

אני בוגד…    🔗

מה לעשות

מזג־האויר נשתפר קצת; היית אומר שהנה תבצבץ השמש.

דלת נטרקה בבית הגדול. ואחר־כך שוב נשתלטה הדממה. מפעם לפעם חצה אבי את החצר למלא דלי בפחמים, שבהם פיטם את התנור. ראיתי כבסים לבנים תלויים על חבלים, ולא היה לי חשק לשוב ולהיכנס אל המקום העצוב שנהפך לחדר־יבוש, ולהימצא פנים־אל־פנים מול בחינת סוף־השנה, תחרות הכניסה לבית־המדרש למורים, שמכאן ואילך נועדה להיות עיסוקי היחיד.

דבר מוזר: בשעמום זה שעינה אותי, נתערבבה מעין תחושה של חופש. משנע מון מכאן, וכל ההרפתקה נסתיימה בלי שהשיגה את מטרתה, נדמה היה לי שנשתחררתי, לפחות, מן הדאגה המשונה, מן העיסוק המסתורי, שלא הניחו לי עד כה לנהוג ככל הבריות. משנסע מון מכאן, לא הייתי עוד חברו להרפתקאות, אחיו של מחפש־העקבות; שבתי להיות פרחח ככל פרחחי העיירה. וזה היה קל והלם יפה את נטיותי הטבעיות.

בן־הזקונים של משפחת רוּאַ עבר ברחוב הבוצי, מסובב שלושה ערמונים קשורים בקצהו של חבל דק, ואחר־כך הרפה מהם, והם נפלו ארצה בחצר. ואני מאפס־מעשה נהניתי לשוב ולהשליך כנגדו פּעמַיִם ושלוש את ערמוניו מקצה־הקיר השני.

לפתע ראיתי שזנח את המשחק הילדותי הזה ורץ לקראת דוּפנית, שבאה בדרך מן “הקרש הישן”. הוא הצליח לטפס מהר מאחור בלי שהעגלה נעצרה. הכרתי את הדוּפנית הקטנה של דילוש ואת סוסו. ז’אסמן הוא שנהג; ובוז’ארדון השמן עמד בה על רגליו. הם שבו משדה־המרעה.

"בוא אתנו, פראנסוא!” קרא ז’אסמן, שכבר ידע בודאי כי מון עזב.

אכן! מדוע לא? בלי להודיע לאיש טיפסתי על העגלה המיטלטלת וכשאר הנוסעים החזקתי בה מעמד על הרגלים, נשען אל אחד מדפניה.

היא הובילה אותנו אל האלמנה דילוש…

‏אנחנו שרויים עתה בחדר שמאחורי החנות, אצל הזקנה המשמשת בעת‎ ‏ובעונה אחת חנוָנית־מכולת ופונדקית. קרן־שמש חיורת מחליקה דרך‎ ‏החלון הנמוך על קופסות הפח הלבן ועל חביות החומץ. בוז’ארדון השמן‎ ‏מתישב על אדן החלון, ובפנים מופנים אלינו, בצחוק רם של אדם רך־בשר,‎ ‏אוכל הוא תופינים. במרחק של הישג־יד, על־גבי חבית, עומדת קופסת־‎‏התופינים פתוחה. רוּאַ הקטן משמיע קריאות־הנאה. איזו אינטימיות מזויפת‎ ‏נשתכנה בינינו. ז’אסמן ובוז’ארדון יהיו מעתה חברי — כך אני רואה. מהלך‎ ‏חיי נשתנה בבת־אחת. נדמה לי שמון נסע מכאן מזמן, ושהרפתקתו היא‎ ‏סיפור ישן — עצוב, אבל גמור.‎

‏רוא הקטן גילה מתחת למדף בקבוק ליקר פתוח. דילוש מגיש קצת ‏לכל אחד מאתנו, אולם מאחר שאין שם אלא כוס אחת, אנו כולנו שותים‎ ‏ממנה לפי התור. לי מגישים ראשונה, כנוטים חסד, כאילו זר לי נוהג זה‎ ‏ציידים ושל איכרים… זה מביך אותי קצת. וכיון שהשיחה מתגלגלת‎ ‏על מון וכדי לפזר את מבוכתי ולהחזיר לי את בטחוני, תוקף אותי החשק‎ ‏להראות שאני יודע את שקרה לו ולספר על כך במקצת. וכי במה עלול‎ הדבר להזיק לו, לאחר שכל הרפתקאותיו כאן כבר נסתיימו?..

……………………………………………………………….

כלום סיפרתי את הסיפור בצורה גרועה? על־כל־פנים, הוא אינו עושה את הרושם שציפיתי לו.

שוֹמעַי, ככפריים שדבר אינו מתמיה אותם, אינם מופתעים כהוא זה.

“זו היתה חתונה, נכון?” אמר בוז’ארדון.

דילוש ראה חתונה בפּריוֶראנז', שהיתה מוזרה עוד יותר.

הארמון? ניתן בודאי למצוא מאנשי הסביבה ששמעו על אודותיו.

הנערה? מון ישא אותה לאשה לאחר שנת שירותו בצבא.

“הוא צריך היה לדבר אתנו עליה,” מוסיף אחד מהם, ”ולהראות לנו את המפה במקום לגלות את סודו לצועני!…”

נבוך מכשלוני, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולעורר את סקרנותם:אני מחליט להסביר מי היה הצועני, מאין בא, ואת גורלו המוזר… בוז’ארדון ודילוש מסרבים לשמוע: ”הרי הוא שגרם לכל זה. הוא שהפך את מון לבלתי־חברתי, מון שהיה חבר טוב כל־כך! הוא שאירגן כל השטויות הללו של הסתערויות והתקפות ליליות, לאחר שגייס אותנו למין גדוד של תלמידים…"

אתה יודע," אומר ז’אסמן, בתלותו את עיניו בבוז’ארדון ובנענעו בראשו נענועים קלים, ”היטבתי מאוד לעשות בכך שהלשנתי עליו באוני הז’נדרמים. הוא רק הרע לכל הסביבה ועלול היה להוסיף ולהרע!.."

ואני, כמעט בדעה אחת אני עמם. הכל היה, בלי ספק, מתרחש אחרת, לולא נראה בעינינו המעשה כה מסתורי וכה טרגי. פראנץ הוא שבגללו נשתבש הכל.

אולם פתאום, בעודי שקוע בהרהורי, קם שאון בחנות. ז’אסמן דילוש מסתיר בחפזה את בקבוק המשקה מאחורי חבית; בוז’ארדון השמן גולש ממרום חלונו, שם את רגלו על בקבוק ריק ומאובק המתגלגל תחתיו, ופעמַֹיִם ניצל מלהשתרע על הארץ. רוא הקטן דוחף אותם מאחוריהם, שימהרו לצאת, והוא כמעט נחנק מצחוק.

בלי שאבין כראוי מה מתרחש, אני נס יחד עמם. אנחנו חוצים את החצר ומטפסים על סולם לעליָה של מַתבן. אני שומע קולה של אשה, המכנה אותנו לא־יוצלחים!..

"לא הייתי מאמין שהיא תחזור מוקדם כל־כך,” אומר ז’אסמן בקול חרישי מאוד.

עתה מבין אני שעשינו מעשה־רמאות, שגנבנו תופינים וליקר. אני מאוכזב כמי שנטרפה ספינתו, המדמה כי הוא מדבר אל אדם ופתאום הוא מבחין כי זה קוף. איני חושב אלא על דבר אחד: כיצד להסתלק מן העליה הזאת – עד כדי כך מאוסות עלי הרפתקאות אלו. ובינתים יורד הלילה…מעבירים אותי מאחור, דרך שני גנים ומסביב לשלולית; ואני מוצא את עצמי שוב ברחוב הרטוב, המרופש, שבו משתקף אורו של בית־הקפה דניאל.

איני מתגאה בערבי זה. הנה אני בצומת ארבע־הדרכים. בעל־כרחי אני שב ורואה פתאום, בפינה, פרצוף חמוּר וידידותי המחייך כלפי; תנועת־יד אחרונה —והעגלה נעלמת…

רוח קרה מטפיחה את חלוקי, קרה כרוחו של חורף זה, שהיה כה טרגי וכה יפה. הכל כבר נראה לי פחות קל. בחדר־הכיתה הגדול, שבו מחכים לי לארוחת־הערב, פולחות רוחות־פרצים את החמימות הדלה שהתנור מפיץ. רוטט מקור, אני מאזין לנזיפות שנוזפים בי על שוטטותי אחר־הצהרים. ואף איני יכול להתנחם בשיבה לשיגרת־חיי הקודמת בכך שאתפוס מקום ליד השולחן ואמצא את כסאי הרגיל, כי השולחן לא נערך הערב. אנו סועדים איש־איש מעל ברכיו, בכל מקום פנוי, בחדר־הכיתה החשוך. אני אוכל דומם את הלביבה האפויה, שנועדה להיות תגמול על יום־חמישי זה, שנאלצנו לבלותו בבית־הספר, לביבה שנחרכה על־גבי התנור המלובן.

בערב, יחידי בחדרי, שוכב אני לישון מהר כדי להחניק את מוסר־הכליות העולה בי מעומק עצבותי. אלא שפּעמַיִם אני מתעורר באמצע הלילה — בפעם הראשונה משום שסבור הייתי כי שמעתי את חריקתה של המיטה הסמוכה, שבה היה מון רגיל להתהפך בבת־אחת, ובפעם השניה — מקול צעדו הקל כצעדו של צייד האורב לטרף, עובר בעליות־הגג…

 

שלוש האגרות של מון    🔗

בכל ימי חיי לא קיבלתי אלא שלוש אִגרוֹת ממון. הן עדיין שמורות עמי במגירה של שידה. וכל־אימת שאני שב וקורא אותן, אני חש אותה עצבות כמאז.

הראשונה הגיעה אלי יוֹמַיִם לאחר נסיעתו.

"פראנסוא יקירי,

היום, מיד לאחר שהגעתי לפאריס, הלכתי לבית האמור. לא ראיתי כלום. לא היה שם איש. לא יהיה שם איש לעולם.

"הבית שבו דיבר פראנץ הוא מעון קטן בן קוֹמתיִם. חדרה של העלמה דה גאלֶה הוא, כנראה, בקומה העליונה. החלונות שם הם המוסתרים ביותר בין העצים, אלא שבעברך על המדרכה, אתה רואה אותם היטב. כל הוילונות סגורים, וטירוף־דעת הוא לצפות שביום מן הימים עשוי להופיע, בין הוילונות המורדים, פרצופה של איבוֹן דה גאלֶה.

"זוהי שדרה… ירד קצת גשם על האילנות שכבר הוריקו. נשמע צלצול־הפעמונים הצלול של קרונות הטראם החולפים שם בלי הרף.

"כשעתיִם טיילתי לכאן ולכאן מתחת לחלונות. יש שם חנות־יינות, שאליה נכנסתי ושתיתי משהו, מחשש שמא אוּחזק גנב המתכונן לבצע מעשה פלילי. ואחר־כך שבתי למארבי חסר־תקוה.

"בא הלילה. החלונות הודלקו קצת מכל צד, אבל לא באותו בית. אין שם איש, מן הסתם. והרי חג־הפסחא ממשמש ובא.

"ברגע שעמדתי לעקור משם, באה איזו נערה או אשה צעירה — איני יודע — והתישבה על אחד הספסלים הרטובים מהגשם. היא היתה לבושה שחורים עם צוארון לבן קטן. כשהלכתי משם, עדיין היתה שם, יושבת בלי נוע חרף קור הערב, ומחכה איני יודע למה, איני יודע למי. אתה רואה, פאריס מלאה מטורפים כמוני.

אוגוסטן".

הזמן עבר. לשוא חיכיתי לאיזה פתק מאוגוסטן למחרת הפסחא ובמשך הימים שלאחר־מכן — ימים, שנדמו כה שקטים לאחר קדחתנות הפסחא הרבה, עד שלא נותר אלא לחכות לקיץ. חודש יוני הביא עמו את עונת הבחינות וחום איום, שאדיו המחניקים ריחפו על הסביבה בלי שבא משב־רוח לפזרם. גם הלילה לא הביא עמו כל קרירות, שתפיג קצת את העינוי הזה. והנה בחודש יוני זה שאין לשאתו קיבלתי את האגרת השניה של מון הגדול:

”יוני…189

"ידידי היקר,

הפעם אפסה כל תקוה. אני יודע זאת מאמש. הכאב, שלא חשתי בו כמעט תיכף ומיד, גובר והולך בי מאז.

"ערב־ערב הייתי בא ומתישב על אותו ספסל, אורב, מהרהר, מצפה על אף הכל.

"אמש, לאחר הארוחה, היה הלילה אפל ומחניק. אנשים שוחחו על המדרכה תחת האילנות. מעל לעלים השחורים, שהוריקו פה ושם מהאורות, היו הדירות של הקומות ג' וד' נסוכות אורה. פה ושם נראה איזה חלון שהקיִץ פתחוֹ לרוחה… נראתה עששית דולקת על השולחן, ההודפת בקושי סביבה את האפלה החמה של יוני; יכולת לראות אף עד לעָמקוֹ של החדר… אה! אילו הוּאר חלונה החשוך של איבון דה גאלה אף הוא, הייתי מעֵז, כך סבור אני, לעלות במדרגות, לדפוק, להיכנס…

"הנערה שעליה כתבתי לך היתה עדיין שם, מצפה כמוני. סבור הייתי שהיא מכירה בודאי את הבית ושאלתיה.

”אני יודעת, אמרה, שלפנים היו נערה ואחיה באים הנה לבלות את חופשת־הקיץ. אלא שנודע לי, כי האח ברח מארמון הוריו ולא מצאוהו עוד, והנערה נישאה לאיש. הוא שמסביר על שום מה הדירה סגורה".

"הלכתי משם. לאחר כעשר פסיעות נתקלו רגלי במדרכה וכמעט נפלתי. בלילה — זה היה אמש־כשנדַמו סוף־סוף הילדים והנשים, והניחו לי לישון, התחלתי מאזין לטרטור הכרכרות ברחוב. הן חלפו רק מפקידה לפקידה. אולם כל־אימת שעברה אחת מהן, הייתי מצפה בעל־כרחי לאחרת: לקול הפעמון, לפעמי הסוס על האספלט… והם חזרו ואמרו: זוהי העיר השוממת, אהבתך האבודה, הלילה לאין־קץ, הקיץ, הקדחתנות…

"סרל ידידי, אני שרוי במצוקה רבה.

אוגוסטן".

אגרות המגלות, כנראה, טפח ומכסות טפחיִם! מון לא סיפר לי על שום מה שתק זמן כה רב, ומה הוא חושב לעשות עתה. היה בי הרושם שהחליט לנתק את היחסים עמי, כיון שהרפתקתו הגיעה לקצה, כשם שניתק את קשריו עם עברוֹ. לשוא כתבתי לו. לא קיבלתי כל תשובה; רק כרטיס־ברכה, כשקיבלתי את תעודת־הגמר שלי. בספטמבר נודע לי מפי חבר־ללימודים כי בא לימי־החופשה אל אמו בלאַ־פאֶרטאֶ־ד’אנז’יוֹן. אלא שאותה שנה צריכים היינו לבלות את החופשה אצל דודי פלורנטֶן מנאנסיי־הישנה, שהזמינַנוּ לשם. ומון שב לפאריס בלי שיכולתי לראותו.

עם התחדשות הלימודים, בדיוק לפני סוף נובמבר, כשניגשתי בלהט עגמומי להתכונן לבחינות לשם קבלת היתר־הוראה, מתוך תקוה להתמנות כמורה בשנה הבאה, בלי ללמוד בבית־המדרש למורים בבוּרז', קיבלתי את האחרונה משלוש האגרות ששלח לי אוגוסטן:

"אני עדיין עובר מתחת לחלון ההוא, כך כתב. עדיין מחכה אני, ברוב שגעוני, בלי שתהיה לי הקלושה שבתקווֹת. בסופם של ימי־ראשון סתוִיים אלה, בשעה שהלילה ממשמש ובא, איני מסוגל להיכנס ולסגור את תריסי חדרי לפני שאני חוזר לשם, אל הרחוב הקר מאוד.

"אני דומה לאותה מטורפת בסנט־אגאת, שהיתה יוצאת כל רגע אל פתח הבית ומסתכלת, בסוככה בידה על עיניה, לעבר התחנה, לראות האם בא בנה המת.

"יושב על הספסל, רועד מקור, אומלל, אני נהנה להזות שמישהו יבוא ויאחז בידי ברכּוּת… אני אפנה. היא. “איחרתי קצת,” תאמר בפשטות. וכל הסבל וכל הטירוף מתפוגגים. אנחנו נכנסים לתוך ביתנו. הפּרוָה שלה קפואה מקור, צעיפה רטוב; היא נושאת עמה ריח הערפל מבחוץ; ושעה שהיא מתקרבת אל האח, אני רואה כי שערותיה הבלונדיות עטויות כפור, צדוּדיתה היפה ועדינת־המִתאר נרכנת לעבר השלהבת…

"אהה! — החלון נשאר לבן מן הוילון שמאחוריו. וגם לוּ פתחה אותו עתה הצעירה מן האחוזה האבודה, לא היה לי עוד מה לומר לה.

"ההרפתקה שלנו תמה. החורף השנה הוא מת כקבר. אולי בבוא שעת מיתתנו, יתן לנו המוות את המפתח וההמשך והסיום לאותה הרפתקה שנכשלה.

"סרל, לא מכבר ביקשתי ממך שתחשוב עלי. עתה, להיפך, מוטב שתשכחני. מוטב שתשכח הכל.

………………………………………………………

א.מ."

וחורף חדש בא, והוא היה מת כשם שהקודם היה מלא חיים מסתוריים: כיכר הכנסיה בלי צוענים; חצר בית־הספר, שהפרחחים היו נוטשים אותה בשעה ארבע…חדר־הכיתה, שבו הייתי יושב ולומד יחידי וללא הנאה… בפברואר ירד השלג הראשון באותו חורף, וקבר סופית את רומן־ההרפתקאות שלנו מאשתקד, טישטש כל שביל ומחה את העקבות האחרונים. ואני התאמצתי, כפי שביקש ממני מון באגרתו האחרונה, לשכוח הכל.

 

חלק שלישי    🔗

 

הרחצה    🔗

לעשן סיגריות, להרטיב את השערות במים ממותקים כדי שיסתלסלו, לחבק נערות מן הכיתות המשלימות בלכתך בדרך ולקרוא מאחורי המשוכה קריאות־גנאי כדי להתגרות בנזירה עוברת – אלה היו הנאותיהם של כל הפרחחים הרשעים שבסביבה. ואולם, בגיל עשרים עשויים פרחחים רשעים כאלה להיטיב דרכיהם, והם נהפכים לפעמים לצעירים רגישים מאוד. המקרה חמוּר יותר כאשר הפרחח שבו מדובר, פניו כבר מזדקנים ונובלים, כשהוא עוסק בסיפורים מפוקפקים על נשי הסביבה, כשהוא אומר על ז’ילברט פּוֹקלן המון שטויות כדי להצחיק את השומעים. אף־על־פי־כן, גם במקרה כגון זה אינו סוף־סוף אבוד עדיין לחלוטין.

כך אירע לז’אסמן דילוש. הוא הוסיף, איני יודע על שום־מה, אבל ברור שללא רצון, לעמוד בבחינות, להמשיך את לימודיו בקורס הגבוה, שהכל היו רוצים כי יעזוב אותו. בינתים למד אצל דודו דימא את מקצוע הטייחוּת. וכעבור זמן קצר היו ז’אסמן דילוש זה יחד עם בוז’ארדון ונער אחר נחמד מאוד, בנו של סגן־ראש־המועצה דֶני, התלמידים היחידים, שאצלם אהבתי לבקר, משום שהיו “מזמנו של מון”.

עם זאת היה בו בדילוש חשק כן ביותר להיות לי לידיד. בעצם, הוא שהיה אויבו של מון הגדול, היה רוצה ליעשות מון הגדול של בית־הספר: ומכל־מקום הצטער כנראה על שלא היה בשעתו סגנו. הוא, שהיה פחות גס מבוז’ארדון, הרגיש, כך סבור אני, מהו המיוחד שהביא עמו מון אל חיינו. ותכופות הייתי שומע אותו חוזר ואומר:

“הוא צדק, מון הגדול, באמרו,” – או: “אה! מון הגדול היה אומר…” בנוסף לזה שז’אסמן היה יותר גברי מאתנו, היו לו לילד המזדקן אוצרות שעשועים שאישרו את עליונותו: כלב מגזע מעורב, בעל שערות לבנות ארוכות, שהיה נענה למשמע השם המרגיז בֶּקאי ומביא בחזרה את האבנים המושלכות למרחק, אך נטול כושר לכל מעלל אחר; אוֹפַנַיִם ישנים שקנה בהזדמנות ושעליהם היה ז’אסמן מרכיב אותנו לפעמים, בערבים לאחר גמר השיעורים, אף־על־פי שהעדיף לאַמן בהם את בנות המקום; ואחרון־אחרון חשוב, חמור לבן ועיוֵר, אשר ניתן לרתמו לכל רכב שהוא.

החמור היה של דימא, אלא שהוא היה משאילו לז’אסמן, כשהיינו הולכים בקיץ להתרחץ בנהר שֶׁר. אמו היתה נותנת לנו אז בקבוק לימוֹנַדה שהיינו שמים מתחת למושב בין מכנסי־הרחצה שנתייבשו. כך היינו הולכים, שמונה או עשרה תלמידים גדולים מן הקורס העליון, בלויית מר סרל, אחדים ברגל ואחדים שטיפסו ועלו בעגלה הרתומה לחמור, שהיינו משאירים אותה בחוה של גראנ’פון, כשהדרך ליד ערוץ הנהר שֶׁר נעשתה מבוקעת יתר על המידה.

יש לי סיבה טובה לזכור עד לפרטים הזעירים טיול אחד ממין זה, כאשר חמורו של ז’אסמן הוביל אל השֶׁר את מכנסי־הים שלנו, את מטעננו, את הלימונדה של מר סרל, ואילו אנחנו הלכנו ברגל מאחור. זה היה בחודש אוגוסט. אך זה עמדנו בבחינות. כיון שנפטרנו מדאגה זו, נדמה היה לנו כי כל הקיץ, כל האושר, הם לרשותנו, היינו צועדים על הכביש ושרים, בלי לדעת מה ועל מה, בשעת אחר־צהרים מוקדמת של יום חמישי אחד.

בלכתנו כך לא היה אלא צל אחד שהעיב על המראה התמים הזה – הבחַנו בז’ילברט פוקלן הפוסעת לפנינו. היתה לה גיזרה מחוטבת יפה, חצאית ארוכה־למחצה, נעלים גבוהות, סבר־פנים נעים ונועז של נערה על סף בחרוּתה. היא ירדה מן הכביש לדרך צדדית, מן הסתם כדי לקנות חלב. קוֹפֶן הקטן הציע מיד לז’אסמן ללכת אחריה.

“זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני מנשק אותה…” אמר ההוא.

והוא פתח בסיפורים מפולפלים עליה ועל חברותיה, וכל החבורה שלנו המתרברבת עלתה על הדרך הצדדית והניחה את מר סרל להמשיך דרכו על הכביש בעגלה הרתומה לחמור. אולם משפנתה לשם, התחילה הקבוצה להתפזר. אפילו דילוש לא נראָה מעוניין לתקוף לעינינו את הנערה המסתלקת, ולא התקרב אליה יותר מחמישים מטר. נשמעו כמה קריאות תרנגולים וקרקורי תרנגולות, שריקות־עגבים קצרות, ואחר־כך חזרנו על עקבותינו נבוכים קמעה ונטשנו את המערכה. על הכביש, ביקוד השמש המלא, נאלצנו לרוץ. לא שרנו עוד.

התפשטנו והתלבשנו שוב בתוך חורשות הערבות היבשות שעל שפת השֶׁר. הערבות שימשו לנו מחסה מפני עין זרים, אבל לא מפני השמש. רגלינו בתוך החול והבוץ המיובש, לא הירהרנו אלא בבקבוק הלימונדה של האלמנה דילוש, שקורו נשמר בתוך הבאר של גראנ’פון, באר חפורה ממש בשפת השֶׁר. נראו שם תמיד, בעָמקה, עשבים כחלחלים־ירקרקים ושנים־שלושה בעלי־חיים זעירים, כמין כנימות; אלא שהמים היו צלולים ושקופים במידה כזאת, שהדייגים לא היססו לכרוע על ברכיהם, להשעין את ידיהם על שפתה ולשתות.

אותו יום – אבוי! – לא היה שונה מן הפעמים הקודמות… לאחר שהתלבשנו כולנו, הסתדרנו במעגל, רגלינו משׂוּכּלוֹת בישיבה מזרחית, כדי להתחלק, בעזרת שתי כוסות עבות ללא רגל, בלימונדה הקרה; ואחרי שביקשנו ממר סרל שיטול את חלקו, לא נפל בחלקו של כל אחד מאתנו אלא מעט קצף שעקץ את הלוע ורק גירה את הצמאון. ואז הלכנו זה אחר זה אל הבאר שמאסנו בה תחילה, וקירבנו אט־אט את פנינו אל פני המים הזכים. אלא שלא כולנו רגילים היינו לנוהג זה של אנשי כפר. רבים מאתנו, ואני ביניהם, לא הצליחו לרווֹת את צמאם: אחדים מפני שהמים לא טעמו לחִכּם; אחדים משום שבית־הבליעה שלהם נתכווץ מפחד שמא יבלעו איזה רמש; אחרים, שהוטעו מחמת שקיפותם הרבה של המים העומדים ושלא ידעו להעריך בדיוק את המרחק עד פני המים, טבלו בהם גם את מחצית הפנים ושאפו באַפם מים שנדמו להם צורבים; ועוד אחרים – בשל כל אותן סיבות ביחד… לא חשוב! על גדות השֶׁר הצחיחות הללו דימינו כי קרירותו של כדור־הארץ כולו אצורה במקום זה. וגם עתה, לשמע המלה באר, בכל מקום שהוא, אני מהרהר ארוכות באותה באר.

את הדרך חזרה עשינו עם חשכה, תחילה בשלוה, בדומה להליכה לשם. הדרך מגראנ’פון אל הכביש היתה נחל בחורף, ובקיץ – גיא שאי־אפשר לעבור בו, משובש בגומות ובשרשים עבים, שעלה באפלולית שבין ציבורי אילנות גדולים. חלק מהמתרחצים נתכנסו שם לשם משחק. אלא שאנחנו, מר סרל, ז’אסמן ואחדים מן החברים, הלכנו בשביל רך וחולי, מקביל לזה שנמשך לאורך החלקה הסמוכה. שמענו את שיחותיהם וצחוקם של היתר, על־ידינו, ומתחתינו, אך לא־נראים באפלולית, בשעה שז’אסמן היה מספר את סיפורי־הגברים שלו… על צמרות האילנות שבחורשה הגדולה זימזמו החרקים הליליים, שנראו, על רקע השמים המוארים, רוחשים מסביב לתחרימי העלים. לעתים גלש אחד מהם בפתאום, וזמזומו נהפך פתאום לצרצור… ערב קיצי שקט ויפה!.. שיבה, בלי תקוה אבל גם בלי חשק, מבילוי כפרי עלוב… ושוב ז’אסמן הוא שעכר, בלי כוונה, את השלוה הזאת…

כשהגענו לראש הגבעה במקום שמונחות שתי אבנים עתיקות גדולות, שנאמר עליהן כי הן שרידים של מבצר, נתחשק לו לספר על אחוזות שראה, וביחוד על אחוזה נטושה למחצה בסביבות נאנסיי־הישנה: אחוזת סאבלוניר. במבטאו המיוחד, המעַגל בגאוה מלים מסוימות ומקצר בגנדרנות מלים אחרות, סיפר שראה לפני שנים אחדות, בתוך בית־התפילה ההרוס של אחוזה ישנה זו מצבה, שבה היו חרותות מלים אלה:

פ"נ האביר גאלוּא

הנאמן לאלוהיו, למלכו, ליפתו

“אה! הבלים! האומנם!” אמר מר סרל במשיכת־כתפים קלה, נבוך קמעה מנעימת השיחה, ועם זאת רוצה להניח לנו לדבר כגברים של ממש. ואז המשיך ז’אסמן בתיאור הארמון, כביכול עשה שם כל ימיו.

פעמים רבות, בדרך חזרה מנאנסיי־הישנה, היו דימא והוא מסתקרנים מן הצריח האפור שנראה מעל לאשוחים. היה שם, בתוך החורשות, מבוך של בנינים חרבים, שניתן לבקר בהם, בהיעדר הבעלים. יום אחד מצאו אחד משומרי המקום, העלוהו על עגלתם, והוא שהוליך אותם אל האחוזה המוזרה. אלא שמאז נהרס שם הכל; כמעט לא נותר, כך אומרים, אלא החוָה וביתן־שעשועים קטן. הדיירים היו אותם הדיירים שגרו שם תמיד: קצין בדימוס זקן, שכמעט ירד מנכסיו, ובתו.

הוא סיפר וסיפר… הקשבתי קשב רב, וחשתי, בלי שנתתי דעתי לכך, שהמדובר בדבר הידוע לי היטב, עד שלפתע, פשוט מאוד, כשם שמתרחשים דברים בלתי־רגילים, פנה ז’אסמן לעברי, ובגעתו בזרועי, כהלום רעיון שלא עלה מעולם על דעתו, אמר:

“מוזר, אבל אני חושב, שלשָׁם מוֹן – אתה יודע, מון הגדול – הלך מן־הסתם.”

“כמובן,” הוסיף, משום שאני לא עניתי, “ואני גם נזכר שהשומר דיבר על איזה בן של אותה משפחה, בחור תמהוני, בעל רעיונות משונים…”

לא הקשבתי עוד לדבריו, כיון שהייתי משוכנע מלכתחילה שהוא ניחש נכונה, ושלפנַי, רחוק ממון, רחוק מכל סיכוי, נפתחה עתה, ברורה וקלה כדרך מוּכּרת, הדרך אל האחוזה ללא שֵׁם.

 

אצל פלורנטן    🔗

אני, שהייתי ילד אומלל וחולמני ומסוגר, נעשיתי תקיף וכפי שאומרים אצלנו, “נחוש־החלטה”, משחשתי כי פשר ההרפתקה הרצינית הזאת תלוי בי.

למן אותו ערב, אני בטוח בכך, לא חשתי עוד בברכי.

בנאנסיי־הישנה, שהיתה המרכז הקהילתי של אחוזת סאבּלוֹניֶר, התגוררה כל משפחת מר סרל, ובפרט, דודי פלורנטן, הסוחר, שאצלו היינו מבלים לפעמים את שלהי ספטמבר. עתה, משנשתחררתי מן הבחינות, לא רציתי לחכות עוד, וקיבלתי רשות לנסוע תיכף אל דודי. אלא שהחלטתי לא להודיע דבר למון כל עוד לא אוּכל לבשר לו בשורה טובה. אכן, לשם מה אחַלץ אותו מיאושו ואחר־כך אולי אשוב ואשקיעו בו עמוק יותר?

נאנסיי־הישנה היתה זמן רב בעיני החביב במקומות, ארץ שלהי החופש, שלשם היינו נוסעים לעתים נדירות מדי, כשנמצאה איזו עגלה שׂכוּרה שתובילנו. לפנים נתגלע איזה סכסוך עם ענף המשפחה שהתגורר שם, ומשום־כך, בודאי, היתה מילי נתונה להפצרות כל־אימת שעמדנו לנסוע לשם. אלא שאני, מה לי ולמריבות הללו!.. ואך הגעתי לשם, הייתי מתערבב בין הדודים, הדודניות והדודנים ומתענג על ההוָי הרצוף המון עיסוקים משעשעים ותענוגות שוֹבי־לב.

היינו מתארחים בבית הדוד פלורנטן והדודה ז’ילי, שהיו להם בן בגילי, הדודן פירמֶן, ושמונה בנות, שהגדולות בהן, מארי־לואיז ושארלוט, היו מן הסתם בנות שבע־עשרה וחמש־עשרה. היתה להם חנות גדולה באחת הכניסות אל עיירה זו שבאזור סולון, מול הכנסיה – חנות כל־בו, שבה היו עורכים את קניותיהם כל בעלי הארמונות והציידים של הסביבה, המבודדת בתוך האיזור הנידח, במרחק שלושים קילומטר מן התחנה.

חנות זו עם דלפקי המכולת והאריגים, פנתה בחלונותיה הרבים לעבר הכביש, ובדלתה המזוגגת – לעבר כיכר הכנסיה. אבל דבר מוזר, אם כי שכיח למדי בסביבה דלה זו: הקרקע המוצקה שבחנות שימשה לה רצפה.

מאחור היו ששה חדרים, כל אחד מהם גדוש בסוג אחד של סחורה: חדר הכובעים, חדר צרכי הגינון, חדר המנורות… ומה לא? בילדותי, כשהייתי עובר על־פני צוֹבר זה של סחורות, היה נדמה לי שלעולם לא אשביע את עיני בכל הפלאים הללו. וגם עכשיו עדיין סברתי שאין חופש־קיץ אמיתי אלא זה שעושים אותו במקום זה.

המשפחה דרה במטבח גדול, שדלתו נפתחת אל החנות – מטבח שבשלהי ספטמבר היתה בוערת שם תמיד אש גדולה; הציידים־ברשות וללא־רשות, המוכרים מצידם לפלורנטן, היו באים לשם למן השכמת הבוקר, כדי שיגישו להם משקאות, והילדות, שכבר קמו, היו אז מתרוצצות שם, צועקות, מושחות זו לזו בושם על שערותיהן החלקות. על הקירות – תצלומים ישנים, תמונות־קבוצתיות־של־בית־ספר שהצהיבו הראו את אבי – דרוש היה זמן רב כדי להכירו בתלבושת – בין חבריו־ללימודים בבית־המדרש למורים…

כאן עברו בקרינו, כאן, בחצר, שבה גידל פלורנטן דליות ופניניות; כאן היו קולים את הקפה, בישיבה על־גבי תיבות של סבון, כאן היינו מפרקים ארגזים מלאי חפצים שונים עטופים בקפידה, שאת שמותיהם לא תמיד ידענו…

במשך היום כולו היתה החנות מוצפת איכרים ועגלונים מן הארמונות הסמוכים. לפני הדלת המזוגגת היו עוצרות, מנטפות מן הערפל של ספטמבר, עגלות שבאו מכל קצות האיזור. ומן המטבח היינו מאזינים בסקרנות לסיפוריהן של הכפריות…

אולם בערבים, לאחר שעה שמונה, כשלאור הפנסים היו מביאים חציר אל הסוסים שעורם היה מהביל באורוה – היתה החנות כולה ברשותנו!

מארי־לואיז, הבכירה שבדודניות, אבל אחת מקטנות־הקומה בינינו, אחרי שסיימה לקפל ולסדר את גלילי־הבד בחנות, היתה מזמינה אותנו לבוא ולבדרה. ואז היינו, פירמן ואני וכל הבנות, פולשים אל החנות הגדולה מתחת לעששיות־הפונדק, מסובבים את מטחנות־הקפה, עושים מעשי־לוליינוּת על־גבי הדלפקים; ולפרקים היה פירמן הולך ומוצא בעליָה איזו חצוצרה שהעלתה ירוקה, משום שהקרקע המוצקה שבחנות היתה מפתה לריקוד…

אני עדיין מסמיק מעצם המחשבה, שבשנים שעברו עשויה היתה העלמה דה גאלה לבוא בשעה מעין זו ולהפתיע אותנו באמצע מעשי־הילדוּת הללו… אולם רק באחד מערבי אוגוסט של אותה שנה, זמן קצר לפני רדת הלילה, כששוחחתי בשקט עם מארי־לואיז ועם פירמן, ראיתיה לראשונה…

למן הערב שבו הגעתי לנאנסיי־הישנה התחלתי חוקר את דודי על אחוזת סאבלוניֶר.

“אין זו אחוזה עוד,” אמר. “הכל נמכר, והקונים, שציידים הם, הורו להרוס את הבנינים הישנים כדי להגדיל את שטחי הציִד; חצר־הכניסה אינה עתה אלא שטח מגודל שיחי ערבה ורותם. הבעלים הקודמים לא שמרו לעצמם אלא בית קטן בן שתי קומות ואת החוָה. תהיה לך הזדמנות לראות כאן את העלמה דה גאלה; היא עצמה באה לערוך את הקניות, לפעמים ברכיבה ולפעמים במרכבה, אבל תמיד עם אותו סוס, בֶליסאר הזקן… זהו רכב משונה!”

הייתי נבוך במידה כזאת, שלא ידעתי עוד מה לשאול כדי להיוָדע עוד ועוד.

“אף־על־פי־כן עשירים היו?”

"כן. מר דה גאלה היה עורך חגיגות כדי לשעשע את בנו, בחור מוזר, בעל רעיונות משונים. הוא עשה כל מה שיכול כדי לבדרו. פאריסאיות הובאו לשם… גם בחורים מפאריס וממקומות אחרים…

“סאבלוניר כולה היתה חרבה, הגברת דה גאלה נוטה למות, והם בכל־זאת השתדלו לשעשעו ולסַפּק את כל חשקיו. בחורף שעבר – לא, בחורף שלפני זה, ערכו את נשף־המסכות הגדול ביותר. הם הזמינו אנשים מפאריס ואנשים מן הכפר חלק־כחלק. הם קנו או לקחו בהשאלה כמויות עצומות של מלבושים נפלאים, משחקים, סוסים, סירות. הכל כדי לשעשע את פראנץ דה גאלה. נאמר שהוא עומד לשאת אשה, ושכך יחוג את אירושיו. אלא שהיה באמת צעיר מדי. ופתאום נתפוצץ הכל; הוא ברח, ומאז לא נראה עוד… לאחר שבעלת־האחוזה מתה, נותרה פתאום העלמה דה גאלה בודדת עם אביה, הקברניט לשעבר.”

“והיא נישאה לאיש?” שאלתי לבסוף.

“לא,” אמר, “לא שמעתי מעולם על כך. אתה רואה את עצמך כמועמד?” נדהם כולי גיליתי לו בקיצור ככל האפשר ובסודיות, כי הטוב שבידידי, אוגוסטן מון, הוא שעשוי, אולי, להיות מועמד.

“אה!” אמר פלורנטן בחיוך. “אם אינו להוט אחרי עושר, הרי זה שידוך נאה… כלום עלי לדבר על כך עם האדון גאלה? הוא עדיין בא לפעמים הנה לקנות כדורים לרובה־ציד. אני מכבד אותו תמיד ביי”ש־של־שמרים ישן שלי."

אך מיהרתי לבקש שלא יעשה דבר, שיחכה. וגם אני עצמי לא מיהרתי להודיע על כך למון. השפע הזה של סיכויים טובים הדאיג אותי קמעה, והדאגה תבעה ממני שלא אודיע כלום למון לפני שראיתי, לכל הפחות, את הצעירה.

לא חיכיתי זמן רב. למחרת, שעה קצרה לפני ארוחת־הערב, התחיל יורד הלילה; ערפל קריר, של ספטמבר יותר משל אוגוסט, הביא עמו הלילה. פירמן ואני, משחַשנו כי החנות ריקה מקונים, באנו לראות את מארי־לואיז ואת שארלוט. גיליתי להם בסוד מהו שהביא אותי לנאנסיי־הישנה מוקדם כל־כך. נשענים במרפקינו על הדלפק או ישובים עליו וכפות־ידינו על־גבי ציפוי־העץ המדונג שלו, סיפרנו זה לזה מה שידענו על הצעירה המסתורית – וזה הסתכם במעט מאוד – והנה עורר אותנו טרטור של גלגלים שנהפוך את ראשינו.

“הנה היא, זו היא,” אמר מישהו בקול חרישי.

שניות אחדות לאחר־מכן נעצר לפני הדלת המזוגגת הרכב המוזר: מרכבה ישנה, בעלת דפנות מעוגלים, עם כרכובים מקושטים, שלא ראינו כמותה בסביבה זו; סוס לבן זקן, שבפסעו היה משפיל את ראשו כדי כך שנראָה תמיד כמשתוקק ללחוך איזה עשב בדרכו; ועל המושב – אני אומר כך בתמימות, אבל יודע יפה מה שאני אומר – הצעירה היפה ביותר מכל אלה שהיו אי־פעם בעולם.

מעולם לא ראיתי מזיגה כזאת של חן כה רב ורצינות כה רבה. חליפתה עשתה את גיזרתה דקה כדי כך, שנראתה שבירה. מעיל חום ארוך, שפשטה אותו עם כניסתה, היה מוטל על כתפיה. זו היתה הרצינית בבנות, הפריכה בנשים. בלורית בלונדית כבדה סגרה על מצחה ועל פניה המשורטטים בעדינות, המעוצבים ברוך. על גון עורה הזך מאוד הניח הקיץ שני נמשים… לא הבחנתי אלא בפגם אחד ביופי הרב הזה: ברגעי עצבות, דכאון ואפילו הרהורים עמוקים, עטו הפנים הזכים כל־כך סומק קל, כפי שקורה אצל חולים מסוימים, שלקו במחלה קשה ועדיין אין יודעים זאת. ואז היתה הערצת המתבונן בה מתחלפת במעין חמלה שוברת־לב, עזה יותר ככל שהיתה מפתיעה.

זהו, על־כל־פנים מה שגיליתי כאשר ירדה לאט מן המרכבה, ומארי־לואיז, שהציגה אותי קלילות לפני הנערה, עוררה אותי לדבר אתה.

כסא ממורק הוגש לה והיא נתישבה, שעוּנה אל הדלפק, ואילו אנחנו נשארנו עומדים. נראה היה שהחנות מוכרת לה היטב וחביבה עליה. דודתי ז’ילי, שנודע לה על בוא הקונה, נכנסה, וכיון שדיברה בנחת, ידיה משׂוּכּלוֹת על בטנה, מנענעת קלות את ראשה, ראש של איכרית־סוחרת, חבוש שביס לבן, דחתה את הרגע – דבר שהחרידני קמעה – שבו עשויה היתה הצעירה לפתוח את השיחה עמי.

אך זה היה פשוט מאוד.

“ובכן,” אמרה העלמה דה גאלה, “בקרוב תהיה מורה?”

דודתי הדליקה את מנורת־החרסינה שמעל ראשינו, והיא האירה את החנות באור קלוש. הסתכלתי בפני הנערה הילדותיים הרכים, בעיניה הכחולות התמימות כל־כך, והופתעתי מאוד מקולה הפסקני כל־כך, הרציני כל־כך. כל־אימת שהפסיקה דיבורה, היו עיניה לטושות הצידה, לא בציפיה לתשובה, ואת שפתה היתה נושכת קלות.

“הייתי מלמדת גם אני,” אמרה, “אילו הסכים מר דה גאלה! הייתי מלמדת ילדים רכים, כאמא שלך…”

והיא נתחייכה, ובכך גילתה שדוֹדנַי סיפרו לה עלי.

“שהרי אנשי העיירה,” הוסיפה, “תמיד מנומסים כלפי, חביבים ומוכנים לעזור. ואני אוהבת אותם מאוד. וכי מדוע לא אוהב אותם?..”

“בעוד שיחסם למורה הוא יחס קטנוני וקנטרני, לא כן? תמיד טענות אין־קץ על עטים שהלכו לאיבוד, מחברות יקרות מדי או ילדים שאינם לומדים… ובכן, אני הייתי מסתדרת אתם, והם היו אוהבים אותי בכל־זאת. ודאי שזה עלול להיות קשה הרבה יותר…”

ושוב, בלי שתחייך, עטתה אותה ארשת חולמנית וילדותית, אותו מבט כחול קופא.

שלשתנו הרגשנו אי־נוחות בשל הקלות שבה דיברנו על דברים עדינים ועל משהו כמוס ודק, שעליהם לא מדובר אלא בספרים. חל רגע של שתיקה; ואחר־כך נפתח אט־אט ויכוח…

במעין חרטה ותרעומת על משהו מסתורי בחייה שאיני יודעו, המשיכה העלמה הצעירה:

“ואז הייתי מלמדת את הילדים להיות ממושמעים, משמעת שאני יודעת. לא הייתי מקנה להם את התשוקה לשוט בארץ, כשם שתעשה בלי ספק אתה, מר סרל, כשתהיה עוזר־למורה. הייתי מלמדת אותם למצוא את האושר המצוי בהישג־ידם ממש והם אינם מבחינים בו.”

מארי־לואיז ופירמן היו נדהמים כמוני. עמדנו בלי להוציא מלה. היא חשה במבוכתנו ונשתתקה, נישכה את שפתה, השפילה את ראשה ואחר־כך נתחייכה, כביכול ליגלגה עלינו:

“וכך,” אמרה, “קיים אולי איזה צעיר גבוה מטורף המחפש אחרַי בקצה העולם, שעה שאני כאן בחנותה של הגברת פלורנטן, מתחת למנורה זו, וסוסי הזקן מחכה לי ליד הדלת. אילו ראה אותי צעיר זה, ודאי לא היה מאמין למראה עיניו…”

למראה חיוכה נתמלאתי עוז וחשתי שהגיעה השעה לומר, אף אני בצחוק:

“ואולי את הצעיר הגבוה המטורף הזה אני מכיר?”

היא הציצה בי במהירות.

באותו רגע צילצל פעמון הדלת, ושתי נשים קשישות נכנסו ובידיהן סלים.

“היכנסו אל “חדר־האוכל”, שם תוכלו לשבת בשקט,” אמרה לנו דודתי ודחפה את דלת המטבח.

וכיון שהעלמה דה גאלה סירבה וקמה ללכת, הוסיפה דודתי:

“מר דה גאלה כאן, והוא משוחח עם פלורנטן ליד האח.”

תמיד, ואפילו בירח אוגוסט, היתה חבילת זרדים של אשוח לוהבת ומתנפצת במטבח הגדול. גם שם דלקה מנורת־חרסינה וזקן בעל פנים נעימים, חרושים קמטים ומגולחים, מחריש כמעט כל הזמן כאדם שהגיל והזכרונות מעיקים עליו, ישוב היה ליד פלורנטן, ולפניהם שתי כוסות של יי"ש ביתי.

פלורנטן קידם את פנינו:

“פראנסוא!” קרא בקולו העז כקולו של רוכל, כאילו הפריד בינינו נהר או שטח־אדמה עצום, “אני מארגן אחר־צהריִם של שעשועים על גדות השֶׁר ביום חמישי הקרוב. אחדים יעסקו שם בציִד, אחרים בדיִג, אחרים בריקודים, אחרים ברחצה!… העלמה, את תבואי לשם ברכיבה; כבר הוסכם על כך עם מר דה גאלה. סידרתי הכל…”

“ואתה, פראנסוא,” הוסיף, משל עתה זה עלה הדבר בדעתו, “תוכל להביא עמך את ידידך, מר מון… שמו מון לא כן?”

העלמה דה גאלה קמה ופתאום החוירה מאוד. ובאותו רגע ממש נזכרתי שאז, באחוזה המוזרה, ליד האגם, אמר לה מון את שמו…

כשהושיטה לי את היד לפרידה, היתה בינינו, ברורה יותר מאשר אחרי הרבה דיבורים, הבנה הדדית כמוסה, שרק המוות עלול לנתקה, וידידות פאתיטית יותר מאהבה רבה.

…למחרת בבוקר, בשעה ארבע, דפק פירמן על דלתו של החדר הקטן ששהיתי בו בחצר הפניניות. עדיין היה לילה, ובקושי רב מצאתי את חפצי על השולחן העמוס מנורות נחושת ופסלונים חדשים של קדושים ישישים, שנבחרו בחנות לפני בואי לקשט בהם את מקום־מגורי. שמעתי את פירמן המנפח את אופנַי בחצר ואת דודתי הנופחת באש במטבח. השמש היתה מפציעה כאשר יצאתי לדרך. אלא שיום ארוך היה צפוי לי: תחילה היה עלי לסעוד בסנט־אגאת כדי להסביר את היעדרי הממושך, ואחר־כך הייתי צריך להגיע בטרם ערב ללא־פֶרטאֶ־ד’אנז’יון, אל רעי אוגוסטן מון.

 

מראה־קסמים    🔗

מעולם לא ערכתי מסע ארוך באופנַיִם – זה היה לי הראשון בסוגו. אך חרף בּרכּי הפגועה, לימדני ז’אסמן מזמן, בהסתר, לרכוב. ומה בחור צעיר רגיל, שהאוֹפנַיִם הם בשבילו כלי משעשע מאוד, בשביל נער מסכן כמוני, שלא מזמן עדיין סוחב הייתי את הרגל בצורה עלובה, כולי טובל בזיעה כבר לאחר הקילומטר הרביעי, לא כל־שכן!.. ממרומי הגבעות לרדת ולשקוע בעומק הנופים; לגלות כמו ממעוף הצפור את מרחקי־הכביש המתלבלבים עם התקרבותך, לחצות איזה כפר ברגע אחד ולקלטו כולו כהרף־עין… רק בחלום ידעתי מסע כה מקסים, כה קל. אפילו הגבעות לא ריפו את ידי. שהרי היה מסע זה אל מחוזו של מון…

“קצת לפני הכניסה אל העיירה,” היה אומר לי מון, בתארו את כפרו, “תראה גלגל גדול בעל כנפים המסתובב ברוח…” הוא לא ידע מה שימושו, וייתכן שהעמיד פנים כלא יודע כדי לגרות את סקרנותי.

רק עם רדת אותו יום של שלהי אוגוסט הבחנתי בגלגל הגדול, המסתובב ברוח על כר נרחב, שתפקידו היה להעלות מים אל חוָה סמוכה. מאחורי הצפצפות שבאפַר כבר נראה עיבורו של הכפר. ככל שהמשכתי בעיקול הגדול שנתעקלה הדרך כדי לעקוף את הנחל, היה הנוף נפרש ונפתח… משהגעתי לגשר, גיליתי לבסוף את הרחוב הראשי של העיירה. פרות רעו שם, מוסתרות בין הקנים שבכר, ואני שמעתי את פעמוניהן, לאחר שירדתי מן האוֹפנַיִם, שמתי שתי ידי על ההגה והסתכלתי בנוף המקום, שבאתי אליו ובפי בשורה כה מרעישה. הבתים, המתחברים אל הכביש בגשרוני־עץ, היו כולם ערוכים בשורה על שפת תעלה שבשולי הרחוב, בדומה לסירות, שמפרשיהן מקופלים, העוגנות בשלוַת הערב. זו היתה השעה שבכל מטבח מעלים אש.

ואז – הפחד ואיזו חרטה עמומה שבאתי להעכיר את השלוה הרבה כל־כך, התחילו להפיג את כל אומץ־רוחי. וכאילו כדי להחריף את היסוסי הפתאומיים נזכרתי שהדודה מוּאנֶל גרה שם, בכיכר קטנה בלא־פֶרטֶא־ד’אנז’יון.

היא היתה דודה של אחד ההורים שלי. כל בניה כבר לא היו בחיים, ואני הכרתי יפה את ארנסט, הצעיר שבהם, שהתכונן להיות מורה. הדוד מואנל, רַשם בית־המשפט הזקן, הלך לעולמו אף הוא מיד אחריו. ודודתי נשארה בודדת בביתה הקט המוזר, שבו היו השטיחים מעשה־טלאים, השולחנות מכוסים בתרנגולים, באפרוחים ובחתולים מנייר, ואילו הקירות היו מצופים בתעודות־גמר ישנות, תמונותיהם של נפטרים, מדליונים עם תלתלי שערות מתים.

ברם, חרף כל הפורענויות והאבל, היתה הדודה כל־כולה מוּזרוּת ומצב־רוח טוב. כשמצאתי את הכיכר הקטנה שבה עמד ביתה, קראתי לה בקול רם בעד הדלת הפתוחה־למחצה ושמעתי מן האחרון בשלושת החדרים הסדורים בזה אחר זה, קריאה צרחנית קצרה:

“אוי! אֵל־אלוהים!”

היא שפכה את הקפה אל תוך האש – מה פתאום בישלה קפה בשעה זו? – והופיעה… כתפיה משוכות לאחור, חבושה מעין כובע־ברדס־מצנפת על קדקודה, מעל למצחה הרחב והמחורץ, אשר היה בו משהו משל אשה מונגולית או הוטוטנטית, וצוחקת צחקוקים קצרים, בחשפה שארית שיניה העדינות.

אבל כשנשקתי לה, נטלה בגולמנות, בחפזה, יד אחת שלי, שהיתה מאחורי גבי. בסודיות, שהיתה מיותרת לחלוטין, שהרי היינו לבדנו, הגניבה לי מטבע קטן שלא הרהבתי עוז להביט בו ושהיה, כנראה, פראנק אחד… אחר־כך, כיון שפני הביעו משהו שבין בקשת הסבר והכרת־טובה, טפחה על שכמי וצעקה:

“הנח! אה! אני יודעת יפה מה זה!”

היא היתה עניה תמיד, תמיד שקועה בחובות, תמיד מבזבזת. “תמיד הייתי טיפשה ותמיד אומללה,” היתה אומרת ללא מרירות, אלא שקולה היה בוגד בה.

כיון שמשוכנעת היתה כי חסרון־הכיס מדריך את מנוחתי כשם שהוא מדריך את מנוחתה שלה, מיהרה האשה טובת־הלב, בטרם אוֹמַר דבר, לשים בידי את מה שנשאר לה מהוצאות היום. וגם להבא היתה תמיד מקבלת כך את פני.

ארוחת־הערב היתה משונה – עצובה ומוזרה כאחת – כשם שהיתה משונה קבלת־הפנים. כל הזמן היה נר בהישג־יד; לרגעים היתה מרחיקה אותו ומשאירה אותי בחושך, ולרגעים היתה שמה אותו על השולחן הקטן והעמוס מגשים וכדים פגומים או סדוקים.

“ההוא,” היתה אומרת, “הפרוסים שברו את אזניו, בשנת שבעים, משום שלא היה סיפק בידם לקחתו עמם.”

רק אז, משראיתי שוב את הכד הגדול בעל העבר הטרגי, נזכרתי כי כבר סעדנו ולַנוּ כאן פעם. אבי לקחני לחבל יוֹן אל מומחה שירפא את ברכי. הצטרכנו לנסוע ברכבת־אכספרס שהיתה עוברת לפנות בוקר… אני נזכר בארוחת־הערב ההיא, בכל סיפוריו של הרַשם הזקן שישב שעון על מרפקיו לפני בקבוק משקה ורוד.

ונזכרתי גם בפחדַי… לאחר הארוחה, ישובה ליד האח, נטלה הדודה את אבי הצדה לספר לו סיפור על רוחות־רפאים: “אני פונה… הה, לואי המסכן שלי, מה אני רואה – אשה אפורה, נמוכת־קומה…” ידועה היתה בכך שראשה גדוש בדברי־הבל מעוררי־אימה.

והנה, באותו ערב, עם תום הארוחה, כששכבתי עייף מהאוֹפנַיִם בחדר הגדול, לבוש כתונת־לילה משובצת של הדוד מואנל, באה והתישבה למראשותי ובקולה המסתורי והחד ביותר פתחה:

“פראנסוא המסכן שלי, עלי לספר לך מה שלא אמרתי לאיש מעולם…”

חשבתי:

“איזה מזל! כל הלילה, כלפני עשר שנים!..”

והקשבתי. היא ניענעה בראשה, מישירה מבט לפניה, כאילו סיפרה את הסיפור לעצמה:

"חזרתי מאיזו חגיגה עם מואנל. זו היתה החתונה הראשונה, שאליה הלכנו שנינו מאז מותו של אֶרנסט המסכן שלנו; ושם פגשתי באחותי אַדֶל, שלא ראיתיה ארבע שנים! ידיד ותיק של מואנל, עשיר מאוד, הזמינוֹ לחתונת בנו, לאחוזת סאבלוֹניר. שכרנו מרכבה. הדבר עלה לנו הרבה כסף. חזרנו בשעה שבע בבוקר, לערך, בעצם החורף. השמש עלה. לא היתה שם נפש חיה. ומה אני רואה פתאום לפנינו על הכביש? גבר נמוך־קומה, צעיר ויפה להפליא, עומד ללא נוע ומביט בנו בבואנו. עם שהתקרבנו הבחַנו בפניו הנאים, הלבנים כל־כך, היפים כל־כך, עד שתקף אותנו פחד!

"אני תופסת את זרועו של מואנל – רעדתי כעלה על עץ; נדמה לי שזה אלוהים בכבודו ובעצמו!… אני אומרת לו:

"הבט! מראה־קסמים!

"והוא עונה לי חרש בזעם:

“כן, ראיתי אותו! שתקי, פטפטנית זקנה…”

"הוא לא ידע מה לעשות, כשהסוס נעצר… מקרוב נראו פניו החיורים, המצח המיוזע, כומתה מלוכלכת ומכנסים ארוכים. שמענו את קולו הערב אומר:

"אינני גבר, אני נערה. נמלטתי, אבל אין לי כוח להמשיך. התסכימו אדוני וגברתי לקחת אותי בעגלתכם?

“מיד העלינו אותה. ובטרם הספיקה להתישב, התעלפה. אתה מנחש במי מדובר? זו היתה כלתו של הצעיר מסאבלוניֶר, פראנץ דה גאלה, שאל חתונתו הוזמַנו!”

“אבל החתונה הרי לא התקיימה,” אמרתי, “משום שהכלה ברחה!”

“אמנם לא,” אמרה נבוכה והסתכלה בי. "לא היתה חתונה. משום שהמטורפת המסכנה הכניסה לה לראשה המון שגעונות. היא סיפרה לנו על כך. היא היתה אחת מבנותיו של אורג עני. משוכנעת היתה שלא ייתכן אושר כה רב, שהבחור צעיר מדי בשבילה, שכל הדברים הנפלאים שהיה כותב לה היו דמיוניים, וכשבא לבסוף פראנץ לקחת אותה, נתמלאה ואלנטינה פחד. הוא טייל עמה ועם אחותה בגן ארמונו של הארכי־הגמון בבורז', על אף הקרה והרוח העזה. הבחור, שאהב את האחות הצעירה, גילה, מתוך אדיבות גרידא, תשומת־לב מרובה לבכירה. ואז תיארה לעצמה המטורפת איני יודעת מה; היא אמרה שהיא נכנסת הביתה, הולכת לחפש איזה סודר; ושם, כדי להטעות את הרודפים אחריה, לבשה בגדי־גבר וברחה ברגל בכביש המוביל לפאריס.

"חתנה קיבל ממנה אגרת, שבה היא מודיעה לו, כי הלכה להיפגש עם בחור שהיא אוהבת. אבל זה לא היה נכון…

“אני מאושרת במה שהקרבתי למענו,” אמרה לי, “יותר מאשר אילו הייתי לו לאשה.” כן, האויל הזה. אבל לא העלה כלל על דעתו לשאת את אחותה; הוא ירה כדור של אקדח בעצמו; ראו את דמו בחורשה; אבל גופתו לא נמצאה."

“ומה עשיתם בנערה האומללה הזאת?”

"תחילה נתַנוּ לה לגימה. אחר־כך האכלנו אותה, וכשחזרנו השכבנו אותה לישון ליד האח. היא נשארה אצלנו חלק ניכר של החורף. כל היום, כל עוד היה אור, היתה גוזרת ותופרת שמלות, מסדרת את הכובעים ומנקה את הבית כאחוזת־תזזית. היא שהדביקה מחדש את הטפיטים, שאתה רואה כאן. ומאז שהיתה בונות הסנוניות את קניהן בחוץ. אבל בערבים, עם רדת הלילה, לאחר שסיימה עבודתה, היתה מוצאת תמיד איזו אמתלה לצאת אל החצר, אל הגן או אל הרחבה שלפני הדלת, אף כאשר היה הקור כה עז, שהאבנים התפקעו, ושם היינו מוצאים אותה עומדת ובוכה בכי־תמרורים.

“מה זה קרה לך? אמרי.”

“לא־כלום, גברת מואנל!”

והיתה נכנסת הביתה.

"השכנים היו אומרים:

מצאת עוזרת צעירה נחמדה מאוד, גברת מואנל.

על אף הפצרותינו החליטה להמשיך דרכה לפאריס, בחודש מַרס; נתתי לה שמלות שגזרה אותן מחדש, ומואנל קנה לה את הכרטיס בתחנת־הרכבת ונתן לה קצת כסף."

“היא לא שכחה אותנו; היא עכשיו תופרת בפאריס ליד נוטר־דאם; היא עדיין כותבת לנו ושואלת על הנעשה בסאבּלוניר. עד שפעם אחת, כדי לשחררה ממחשבות אלה, עניתי לה שהאחוזה נמכרה, נהרסה, שהבחור נעלם והנערה נישאה לאיש. כל זה, מן הסתם, גם אמת הוא, סבורה אני. מאז כותבת ואלנטינה שלנו לעתים רחוקות יותר…”

לא סיפור על רוחות־רפאים סיפרה הדודה מואנל בקולה הצורמני הנמוך, הטוב כל־כך לסיפורי־מעשיות. ועם זאת הייתי נבוך עד מאוד. שהרי נשבענו לפראנץ הצועני להיות לו כאחים, והנה ניתנה לי ההזדמנות לקיים זאת.

ברם, כלום היתה זו השעה להשבית את השמחה, שאני עומד להביא למון למחרת בבוקר, ולסַפּר לו מה שעתה זה נודע לי? מה תועלת בכך שאשלח אותו למשימה בלתי־אפשרית פי אלף? בידנו, אמנם, מַענה של הנערה; אבל היכן נחפש את הצועני השט בארץ?.. נניח לענינים שיסתדרו מאליהם, חשבתי. דילוש ובוז’ארדון לא טעו. איזו רעה גרם לנו פראנץ ההַזיָן הזה! ואני החלטתי שלא אוֹמַר דבר לפני שאראה את אוגוסטן מון נשוי לעלמה דה גאלה.

גם לאחר שהחלטתי כך, עדיין הציקה לי תחושה של רעה ממשמשת ובאה – תחושה אבסורדית, שסילקתיה חיש־מהר.

הנר כמעט כלה, יתוש זימזם, אולם הדודה מואנל, ראשה רכון מתחת לחלוק־הקטיפה שלא פשטה אלא לפני השינה, מרפקיה שעונים על ברכיה, שבה ופתחה בסיפורה… פעם בפעם הרימה בפתאום את ראשה והציצה בי לראות מהי התרשמותי, ואולי לבדוק אם לא נרדמתי. לבסוף, בערמומיות, הנחתי ראשי על הכרית ועצמתי את עיני, מעמיד פנים כנרדם.

“הנה! אתה ישן…” אמרה בקול חרישי יותר ומאוכזב קמעה.

ריחמתי עליה ומחיתי:

“לא־לא, דודתי, אני מבטיחך…”

“אמנם כן!” אמרה. “אבל אני מבינה, שכל זה אינו מעניין אותך אלא מעט מאוד. אני מסַפּרת לך על אנשים שאינך מכיר…”

והפעם, מתוך פחדנות, לא עניתי.

 

הבשורה הגדולה    🔗

למחרת בבוקר, משהגעתי אל הרחוב הראשי, היה מזג־האויר כה נאה, השלוה כה רבה, וקולות העיירה היו כה שקטים, כה מוּכּרים, שגבר בי הבטחון העצמי העליז של נושא־בשורה־טובה…

אוגוסטן ואמו דרו בבנין בית־הספר הישן. לאחר מות אביו, שיצא זמן רב קודם־לכן לגימלאות, לאחר שנתעשר מאיזו ירושה, רצה מון שיקנו את בית־הספר, שבו הורה המורה הזקן עשרים שנה, ושבו למד הוא עצמו קרוֹא וּכתוב. אין לומר שלבית היה מראה נעים ביותר: זה היה בית מרובע גדול הדומה לבית מועצה מקומית; וכך אמנם היה לפנים: החלונות של קומת־הקרקע, שפנו אל הרחוב, היו גבוהים עד שאיש לא הביט לשם בעצם. גם החצר שמאחור, שלא צמח בה שום עץ וקרפיף גבוה הסתיר שם את השדות, היתה ללא ספק צחיחה ושוממת יותר מכל חצר בית־ספר עזובה שראיתי אי־פעם…

במסדרון המפותל, שארבע דלתות נפתחו אליו, מצאתי את אמו של מון מכניסה מן הגן חבילת־לבנים גדולה, ששׂמה, מן הסתם, ליִבּוּש בשעה המוקדמת של אותו בוקר־של־חופש ארוך. שערות־השׂיבה שלה היו פרועות; קווּצוֹת נידלדלו על פניה; פניה הנאים תחת המצנפת הישנה היו תפוחים ויגעים, כמו לאחר ליל־שימורים. ראשה היה מושפל בעצבות ובארשת חולמנית.

אך משהבחינה בי פתאום, הכירה אותי ונתחייכה:

“באת בזמן,” אמרה. “הנה, אני מכניסה את הלבנים ששמתי ליִבּוּש לקראת נסיעתו של אוגוסטן. הלילה עבר עלי בסידור חשבונותיו ובהכנת חפציו. הרכבת יוצאת בשעה חמש, אך אנחנו נספיק להכין הכל…”

למראה בטחונה העצמי יכולת לחשוב, שהיא עצמה הגיעה להחלטה זו. ברם, היא עצמה ודאי לא ידעה לאן עומד מון לנסוע.

“עלה,” אמרה, “תמצא אותו בחדר זה, כותב.”

עליתי במהירות במדרגות, פתחתי את הדלת מימין, שעליה נשאר עדיין השלט “מועצה”, ומצאתי את עצמי באולם גדול בעל ארבעה חלונות, ששנים מהם פונים אל העיירה, ושנים לעבר השדות, וקירותיו מקושטים בדיוקנאות מצהיבים של הנשיאים גרֶוי וקארנו. על בימה ארוכה, שתפסה את כל קצה האולם, עדיין עמדו כסאותיהם של חברי המועצה לפני שולחן מכוסה מפה ירוקה. במרכז, ישוב על כורסה ישנה, כורסתו של ראש־המועצה, עסק מון בכתיבה, טובל עטו בדיותת־חרסינה שיצאה מן האָפנה, בתבנית לב. במקום זה, שנראה כעשוי למען איזה פקיד כפרי בדימוס, היה מון מתבודד בימי־החופשה הארוכים, כשלא שוטט באיזור.

אך משהבחין בי קם, אבל לא באותה מהירות כפי שתיארתי לי:

“סרל!” אמר בהבעת השתאות עמוקה, ותו לא.

לפני עמד אותו בחור גבוה בעל הפנים הגרמיים והראש המגולח. שפם לא מטופח התחיל מתמשך מעל שפתו. וכתמיד אותו מבט כן… אלא שמעל לחוֹם השנים שעברו כאילו נראה איזה דוק ערפל, שמדי פעם היתה התלהבותו הקודמת מפזרת אותו…

הוא נראה נבוך מאוד בראותו אותי. בקפיצה אחת עליתי על הבימה. אולם, מה מוזר, אף לא עלה בדעתו להושיט לי יד. הוא פנה לעֶברי, ידיו מאחורי גבו, שעוּן על השולחן, נטוי לאחור, וחזותו נבוכה מאוד. הוא הסתכל בי בלי לראות אותי, כשוקל בדעתו מה לומר לי. מאז ומתמיד מתקשה היה לפתוח בדיבור, בדומה לאנשים גלמודים, לציידים או להרפתקנים, והיה בא לידי החלטה בלי להקפיד בבחירת המלים הדרושות כדי להסבירה. ועתה, כשהייתי על־ידו, רק התחיל לועס בקושי את המלים הנחוצות לו.

בינתים סיפרתי לו בעליצות כיצד באתי, היכן עבר עלי הלילה, וכמה השתוממתי כאשר ראיתי את הגברת מון עושה הכנות לקראת נסיעת בנה…

“הה! היא אמרה לך?” שאל.

“כן. הלא אין זה מסע ארוך, לא כן?..”

“דוקא כן. מסע ארוך מאוד.” נבוך רגע קל, משום שחשתי כי אני עלול במלה אחת לבטל את החלטתו זו שלא נסתברה לי, לא העזתי לומר דבר ולא ידעתי כיצד לפתוח במילוי שליחותי.

אלא שלבסוף דיבר הוא עצמו, כמי שמבקש להצטדק.

“סרל!” אמר. "אתה יודע מה היתה בשבילי אותה הרפתקה מוזרה בסנט־אגאת. היא היתה טעם חיי ומקור תקוָתי. משאבדה תקותי זו, מה עוד היה צפוי לי?… כיצד לחיות בדומה לכל הבריות?

“ובכן, ניסיתי לחיות שם, בפאריס, כשראיתי שהכל נגמר ושלא כדאי עוד לחפש אחרי האחוזה האבודה… אלא שאדם שנכנס ברגלו האחת לגן־עדן, כיצד יוכל אחר־כך להסתגל לחיי היומיום הרגילים? מה שלאחרים הוא אושר נראָה לי נלעג. וכשהחלטתי יום אחד, בכנוּת, במתכוון, להיות ככל השאר, צברתי בי אותו יום יסורי־מצפון לאורך ימים…”

ישבתי על כסא שעל הבימה, ראשי רכון, מאזין לו בלי להביט בו, ולא ידעתי מה הוא רוצה לומר בהסברים מעורפלים אלה:

“סוף־סוף,” אמרתי, “הסבר לי מון, ביתר פירוט! לשם מה המסע הארוך? עליך לתקן איזה מעוּות? למלא הבטחה?”

“אמנם כן… אתה זוכר את הבטחתי לפראנץ?”

“הו!” אמרתי בהקלה, “רק בזה מדובר?..”

“בזה. ואולי גם בשגיאה הטעונה תיקון. שני הדברים קשורים זה בזה…”

ואחר־כך בא רגע של דממה, שבו החלטתי לפתוח בדיבור והכינותי את דברַי.

“אין אלא הסבר אחד המתקבל על דעתי,” הוסיף ואמר. “ודאי, הייתי רוצה לשוב ולראות עוד פעם אחת את העלמה דה גאלה, רק לראותה שוב… אלא שעתה משוכנע אני, שכאשר גיליתי את האחוזה ללא־שם, נמצאתי בדרגת שלמוּת וטוהר שאליה לא אגיע עוד. רק במוות, כפי שכתבתי לך פעם, אולי אשוב ואמצא את יפיו של הזמן ההוא…”

הוא שינה את הטון ופתח שוב במרץ מוזר, כשהוא מתקרב אלי:

“שמע־נא, סרל! סיבוך חדש זה, מסע גדול זה, משגה זה שעשיתי ושיש לתקנו, כל זה הוא, במובן מסוים, ההרפתקה הקודמת שלי, הנמשכת עדיין…”

הפסיק לרגע, במאמץ כאוב להיאחז שוב בזיכרונותיו. החמצתי את ההזדמנות הקודמת ולא רציתי בשום פנים להחמיץ גם הזדמנות זו; והפעם דיברתי – מהר מדי, שהרי לאחר־מכן הצטערתי עמוקות על שלא חיכיתי לוידוּיוֹ.

השמעתי, איפוא, את המשפט, שהיה מוכן עמי מראש לרגע זה, אלא שעכשיו לא התאים עוד. בלי כל תנועה, כמעט בלי להרים את ראשי אמרתי:

“ואילו באתי לבשר לך שתקוָתך לא אבדה?..”

הוא הציץ בי, ואחר־כך הפנה בבת־ראש את העינים והסמיק במידה שלא ראיתי מימַי: גאוּת של דם שוַדאי הלמה קשות ברקותיו…

“מה כוונתך לומר?” שאל לבסוף בקול שבקושי נשמע.

ואז סיפרתי בנשימה אחת כל מה שידעתי, מה שעשיתי וכיצד נתהפכו הדברים, עד שכמעט נדמה שאיבון דה גאלה היא ששלחה אותי אליו.

עתה היה חיור להבהיל.

במהלך הסיפור, שהקשיב לו בדממה, ראשו שקוע קמעה, בתנוחה של אדם שהופתע והוא אינו יודע כיצד להתגונן, להסתתר או לברוח, לא שיסע אותי, זכורני, אלא פעם אחת. סיפרתי לו, דרך־אגב, שסאבלוניֶר כולה נהרסה, ושהאחוזה כפי שהיתה בימים ההם אינה קיימת עוד.

“הו!” אמר. “אתה רואה… (כביכול ציפה להזדמנות שתצדיק את התנהגותו ואת היאוש שלתוכו שקע) אתה רואה: אין עוד כלום…”

לסיום, משהשתכנעתי כי הבטחת הקלוּת הרבה שבהסדר עשויה להפיג את יתרת סבלו, סיפרתי לו על הבילוי שמארגן דודי פלורנטן בחיק הטבע, שהעלמה דה גאלה עומדת לבוא אליהם ברכיבה על סוס, ושגם הוא עצמו הוזמן אליהם… אלא שהוא נראָה נבוך לחלוטין ולא השיב כלל.

“יש, איפוא, לבטל את נסיעתך,” אמרתי בחוסר סבלנות. “בוא נודיע על כך לאמך…”

ושעה שירדנו שנינו שאלני בהיסוס: “הבילוי הזה בחיק הטבע? ובכן, באמת, עלי לבוא לשם?..”

“ברור,” עניתי, “איזו שאלה.”

הוא נראה כאדם שיש לדחפו בכתפיו.

כשירדנו למטה הודיע אוגוסטן לגברת מון שאני אסעד אתם בצהריִם ובערב, שאישן שם, ושלמחרת ישכור לו אוֹפנַיִם ויסע עמי לנאנסיי־הישנה.

“הו! טוב מאוד,” אמרה בנענוע־ראש, כאילו אישרו דבריו אלו כל מה שחזתה מראש.

התישבתי בחדר־האוכל הקטן, מתחת ללוחות־השנה המצוירים, הפגיונות המקושטים והנאדות הסודאניים, שאחיו של מר מון, חייל לשעבר בחיל־הים הביא עמו ממסעיו הרחוקים.

אוגוסטן השאיר אותי שם לשעה קלה, לפני האוכל, ובחדר הסמוך, שבו ארזה אמו את חפציו, שמעתי אותו אומר לה בהנמכת־קול, שלא תפרק את המזוָדה – משום שנסיעתו עשויה רק להידחות…

 

מסע־התענוגות    🔗

קשה היה לי לרכוב אחרי אוגוסטן בכביש לנאנסיי־הישנה. הוא נסע כבמירוץ־אוֹפנַיִם, ולא ירד מאוֹפניו אפילו במעלה הגבעות. לאחר היסוסו חסר־הפשר אמש באו קדחתנות, עצבנות, תשוקה להגיע מהר ככל הניתן, שעוררו בי חשש כלשהו. בבית דודי היה חסר סבלנות לא פחות; נראָה בלתי־מסוגל להתעניין בשום דבר, עד למחרת בבוקר, בשעה עשר, בערך, כאשר נתמקמנו במרכבה, והיינו מוכנים לנסוע אל גדות הנהר.

עמדנו בסוף ירח אוגוסט, בשלהי הקיץ. התרמילים הריקים והמצהיבים של הערמונים התחילו לכסות את הכבישים המלבינים. הדרך לא היתה ארוכה; חוַת־הלִבנים, בסמוך לנהר שֶׁר, שאליה נסענו, לא היתה מרוחקת אלא שני קילומטרים מעבר לסאבלוניר. פה ושם פגשנו במוזמנים אחרים במרכבותיהם, ואף בצעירים הרוכבים על סוסים, שפלורנטין העז להזמינם בשם מר דה גאלה… כתמיד נעשה גם הפעם מאמץ לערבב עשירים עם עניים, בעלי־אחוזות עם איכרים. וכך ראינו כי הגיע על אופניו ז’אסמן דילוש, שתודות לשומר באלאדיֶה הכיר לא מכבר את דודי.

“הנה,” אמר מון משראה אותו, “מי שבידו היה המפתח לכל זה, בעוד שאנחנו הרחקנו בחיפושים עד לפאריס. זה ממש מיאש!”

ככל שהציץ בו, כן היתה טינתו מתגברת והולכת. ואילו ההוא, שסבור היה, כי ראוי הוא דוקא שנכיר לו טובה, רכב קרוב למרכבתנו עד לסוף הדרך. ראינו שהוא טרח להדר קצת בלבושו, אבל בלי הצלחה, וכנפי מעילו המרופט היו חובטות על מגיני־הגלגלים של אופניו…

חרף מאמציו להיות חביב לא היה בכוח פניו המזדקנים למצוא חן. הוא עורר בי יותר גל של רחמים. אך על מי לא הייתי מרחם באותו יום?..

לעולם איני נזכר באותו מסע־שעשועים בלי צער עמום, כמעין מחנק. כל־כך הרבה שמחה חזיתי מראש! הכל נראָה מתוכנן בשלמות להסב לנו שמחה. ואנחנו כה רחוקים היינו משמחה!..

ועם זאת, מה יפות היו גדותיו של השֶׁר! בגדה שבה נעצרנו נסתיים המדרון בשיפוע רך, והשטח נחלק לאפָרים ירוקים קטנים, למטעי־ערבות מחוּיצים בגדרות, בדומה לגנים זעירים. מעֵבר לנהר היתה הגדה כולה גבעות אפורות, תלולות, סלעיות; ועל המרוחקות שבהן נתגלו, בין אשוחים, טירות רומנטיות קטנות, עטורות צריחים. מרחוק נשמעו לפרקים נביחותיה של עדת־כלבים מטירת פּריוֶראנז'.

הגענו למקום דרך מבוך של שבילים צרים, חלקם זרועים חצץ לבן, וחלקם מכוסים חול – שבילים שבקרבת הנהר הפכו אותם המעיינות החיים לנחלים. במעבר היו שרוולינו נאחזים בשיחי דומדמניות־הבּר. פעמים היינו שוקעים באפלולית הרעננה של עָמקי גיאיות, ופעמים להיפך, בין משׂוכה למשׂוכה היינו טובלים באורו הבהיר של העמק כולו. מרחוק, בגדה שמנגד, ראינו, עם שהתקרבנו, אדם צמוד לסלעים מותח בתנועה אִטית חבלים לדיִג. איזה יופי היה שם, אֵל־אלוהים!

התמקמנו על מדשאה, במַערה שבתוך חורשה של לִבנים. זו היתה מדשאה כסוחה למשעי, שנדמה היה כי תספיק למשחקים אין־קץ.

הסוסים הותרו והובלו אל “חוַת־הלִבנים”. התחלנו לפרוק את הצֵידה בחורשה ולהקים על הכר שולחנות מתקפלים קטנים, שדודי הביא עמו.

ואז נתבקש מישהו להתנדב ללכת לפנייה אל הכביש הראשי, ימתין שם לאחרוני הבאים ויראה להם היכן אנו. מיד הצעתי את עצמי, ומון בא אחרי, קבענו לנו עמדה ליד הגשר התלוי, על פרשת נתיבות רבות והכביש הנמשך מסאבלוניר.

צעדנו לכאן ולכאן אגב שיחה על מה שהיה, מתאמצים להתבדר בצורה זו או אחרת, וחיכינו. עוד עגלה אחת הגיעה מנאנסיי־הישנה ובה כפריים לא מוכרים לנו ונערה גבוהה מקושטת בסרטים. ואחר־כך לא־כלום. ואז – שלושה ילדים בעגלה רתומה לחמור, ילדיו של הגנן־לשעבר בסאבלוניר.

“דומה שאני מכיר אותם,” אמר מון. בטוחני, כי הם שנטלו את ידי אז, בערב־החגיגה הראשון, והוליכו אותי אל סעודת־הערב…"

באותו רגע התעקש החמור שלא לפסוע עוד והילדים ירדו לעקצו, למשכו, לחבוט בו בכל כוחם; ומון, מאוכזב, טען שהוא טעה…

שאלתי אותם אם פגשו בדרך את האדון ואת העלמה דה גאלה. אחד מהם ענה שאינו יודע; והאחר: “דומה שכּן, אדוני.” לא צמחה לנו מכך כל עזרה. הם ירדו לבסוף אל המדשאה, אחדים מהם מושכים את העיִר ברסן, ואחרים דוחפים את העגלה מאחור. שבנו לחכות. מון הביט ללא־ניד לעבר מפנה הדרך לסאבלוניר, מצפה במעין פחד לבוא הנערה, שכל־כך חיפש אחריה לפנים. עצבנות מוזרה, מגוחכת כמעט, השתלטה עליו, והוא הוציאה על ז’אסמן. מן התלולית הקטנה, שעליה טיפסנו כדי להרחיק לראות את הדרך, הבחנו על המדשאה למטה בקבוצת אורחים, שדילוש ניסה לעשות עליה רושם.

“ראה, כמה הוא מקשקש, הטיפש הזה,” אמר לי מון.

ואני עניתי לו:

“הנח לו. מה הוא כבר יכול לעשות, הנער המסכן.”

אוגוסטן לא נרגע. איזה ארנב או סנאי הגיח, כנראה, מן החורשה. וז’אסמן, כדי להגדיל את יוקרתו, העמיד פנים כאילו הוא רודף אחריו.

“הנה־הנה. עכשיו הוא רץ…” הפטיר מון, כאילו מעשה נועז זה עלה על כל השאר!

הפעם לא יכולתי לכבוש את צחוקי, ואף מון כך, אולם זה לא היה אלא ברק חולף.

כעבור רבע שעה נוסף אמר:

“ואם לא תבוא?..”

עניתי:

“אבל היא הבטיחה. עליך לגלות יתר סבלנות!”

הוא שב לצפות אל הכביש. אולם לבסוף, משלא היה מסוגל עוד לשאת את ההמתנה הלא־נסבלת, אמר:

“שמע. אני יורד בחזרה אל האחרים. איני יודע מה מתחולל עתה: אבל אני חש שאם אני אישאר כאן, היא לא תבוא לעולם – הרי לא ייתכן שבעוד שעה קלה היא תופיע כאן, בקצה הדרך הזאת.”

והוא הלך לו משם אל המדשאה והניח אותי לבדי. כדי להעביר את הזמן הלכתי כמה מאות מטרים על הכביש הצר ובעיקול הראשון הבחנתי באיבון דה גאלה, רכובה כאמזוֹנה על סוסה הלבן הזקן, שהיה עתה נמרץ עד כדי כך, שהיא נאלצה למשוך ברסן שלא יפתח בריצה. לפני הסוס צעד חרש בכבדות מר דה גאלה. הם התחלפו, מן הסתם, בדרך, כל אחד לפי התור השתמש בסוס־הרכיבה הזקן.

משראתה אותי הנערה לבדי, נתחייכה, קפצה ארצה בזריזות, מסרה את המושכות לאביה ופנתה והלכה לקראתי:

“אני שמחה מאוד,” אמרה, “שמצאתיך לבדך. כיון שאין אני רוצה להראות לאיש, מלבדך, את בליסאר הזקן, ואף לא להעמידו בין יתר הסוסים. ראשית, הוא מכוער מדי וזקן מדי; שנית, אני חוששת תמיד שמא יפצע אותו סוס אחר. אבל איני מעיזה לרכוב אלא עליו, וכשימות, לא ארכב עוד על סוסים.”

חשתי אצל העלמה דה גאלה, כשם שחשתי אצל משפחת מון, שמתחת לפעלתנות הנעימה הזאת, מתחת לחן השקט־למראה הזה, מסתתר חוסר־סבלנות, כמעט פחד. היא דיברה מהר מן הרגיל, חרף ורדוּת לחייה החריפה היה מסביב לעיניה ועל מצחה, זעיר פה זעיר שם, חוורון עז, שהסגיר את כל מבוכתה.

הסכמנו שיש לקשור את בליסאר אל עץ בתוך חורש קטן, קרוב לכביש. מר דה גאלה הזקן, שתקן כמו תמיד, הוציא את האפסר מתוך תרמיל־האוכף וקשר את הבהמה – קצת נמוך מדי, לדעתי. הבטחתי לשלוח תיכף חציר, שבולת־שועל, וקצת קש מן החַוָה…

והעלמה דה גאלה הגיעה אל המדשאה כמו שהגיעה, אני מתאר לעצמי, אל שפת האגם אז, כאשר הבחין בה מון לראשונה.

זרועה בזרוע אביה, ובשמאלה מסיטה את כנף המעיל הארוך הקל העוטף אותה, נתקרבה לעבר האורחים בארשת רצינית וילדותית כאחת. כל האורחים שהיו מפוזרים בשטח או משחקים במרחק־מה, באו ונתקבצו לקבל את פניה; נשתררה שתיקה רגע קל, כשהכל מתבוננים בה בהתקרבה.

מון נתערבב בתוך קבוצת הצעירים, ודבר לא הבדילו מבני־לוייתו, אלא אם כן קומתו הגבוהה; אבל היו שם צעירים גבוהים כמעט כמוהו. הוא לא עשה דבר שעשוי היה למשוך תשומת־לב, אף לא תנועה, אף לא פסיעה אחת קדימה. ראיתי אותו בלבושו האפור, דומם, מתבונן בעינים לטושות, כמוהו ככל השאר, בנערה היפה המתקרבת. אך לבסוף העביר בתנועה לא־מוּדעת ונבוכה, את ידו על ראשו הערום, כאילו להסתיר את ראשו המגולח כמעט, ראשו של כפרי, בין חבריו בעלי־הבלוריות המסורקות.

ואז הקיפה הקבוצה את העלמה דה גאלה; הציגו לפניה את הבחורות והבחורים שלא הכירה… תור עמיתי קרב ובא, ואני נתמלאתי חרדה, כשם שגם הוא היה מלא, מן הסתם גם הוא. התכוננתי להציג אותו בעצמי.

אולם, לפני שהספקתי לומר משהו, ניגשה אליו הצעירה בהחלטיות וברצינות מפתיעות: “את אוגוסטן מון אני מכירה,” אמרה.

והושיטה לו את היד.

 

מסע־התענוגות (סוף)    🔗

אורחים אחרים באו לומר שלום לאיבון דה גאלה והפרידו בין שני הצעירים. איתרע המזל, והם אף לא הושבו ליד אותו שולחן בסעודת־הצהרים, אך נראה שמון שב ומצא את בטחונו ואומץ־לבו. אני, שהייתי מבודד בין דילוש ובין מר דה גאלה, ראיתי כמה וכמה פעמים את רעי, מאותת לי בידידות מרחוק.

רק לקראת סיומו של הערב, כאשר כמעט כולם היו עסוקים ברחצה, בשיחות, ובטיולים בסירה על האגם הסמוך, נפגש מון שוב פנים־אל־פנים עם הצעירה. היינו שקועים בשיחה עם דילוש, ישובים על כסאות־גן שהבאנו עמנו, והנה נטשה העלמה דה גאלה קבוצת צעירים שנראתה משתעממת בחברתם, וניגשה אלינו. היא שאלה אותנו, כך זכוּר לי, על שום מה אין אנו שטים על־פני אגם־הלִבנים, כמו השאר.

“עשינו כמה סיבובים אחר הצהרים,” עניתי. “אלא שזה היה משעמם למדי, ונמאס לנו.”

“אם כן, מדוע אינכם הולכים אל הנהר?” שאלה.

“הזרם עז מדי, ואנו עלולים להיסחף.”

“אנו זקוקים,” אמר מון, “לסירת־מנוע או לספינת־קיטור, כמו שהיתה לנו אז.”

“שוב אינה בידנו,” אמרה כמעט בקול לחישה, “מכרנו אותה.”

וירדה שתיקת מבוכה.

ז’אסמן ניצל אותה והודיע כי הוא הולך להצטרף אל מר דה גאלה.

“בטוחני,” אמר, “שאדע היכן למצוא אותו.”

כמה מוזר! שני יצורים אלה, השונים כל־כך זה מזה, מצאו חן זה בעיני זה, ומאז הבוקר לא נפרדו כמעט. מר דה גאלה נטל אותי הצידה לרגע לפנות ערב לומר לי, שיש לי חבר שכולו טעם טוב, יראת־כבוד וסגולות נאות. ייתכן שאפילו גילה לו את סוד קיומו של בליסאר ואת מקום־מחבואו.

אף אני חככתי בדעתי אם עלי ללכת משם, אלא שהרגשתי כי שני הצעירים נבוכים כל־כך, חרדים כל־כך זה בחברת זה, שסברתי כי מוטב שלא אעשה זאת…

התנהגותו הנבונה של ז’אסמן וזהירותו הרבה לא הועילו כמעט. הם דיברו. אלא שבאופן קבוע, בעקשנות שבודאי לא היה מוּדע לה, היה מון חוזר אל כל הנפלאות של אז. וכל פעם היתה הצעירה המתיסרת נאלצת לחזור ולומר לו שהכל נעלם: הבית הישן המוזר והסבוך – הרוס; האגם הגדול – מיובש, סתום; והילדים בבגדיהם המקסימים נתפזרו…

“אה!” קרא מון מנהמת לבו, וכאילו כל פרט ופרט ברשימת ההיעלמויות הצדיק את הטענות שהיו לו כלפי הצעירה וכלפַּי…

הלכנו זה ליד זה… לשוא ניסיתי להסיח את הדעת מן העצבות שתקפה את שלשתנו. מון שוב נכנע לדיבוק שנכנס בו. הוא שאל לפרטים על כל מה שראה אז: הילדוֹת, עגלונה של המרכבה הישנה, סוסי־הפּוֹני של המירוץ. “סוסי־הפּוֹני נמכרו אף הם? אין עוד סוסים באחוזה?..”

היא השיבה כי אין עוד. את בליסאר לא הזכירה.

אז העלה את זכרם של כלי חדרו: הנברשות, המראַה הגדולה, הקתרוס הישן השבור… הוא חקר ושאל על כל אלה בלהט בלתי־רגיל, משל רצה להשתכנע שכלום לא נותר מן ההרפתקה היפה שלו, שהצעירה לא הביאה לו אפילו שריד אחד העשוי להוכיח כי שניהם לא חלמו כל זאת, כשם שהצולל מביא עמו ממעמקי המים אבן קטנה ואצות.

העלמה דה גאלה ואני לא יכולנו להימנע מלחייך בעצבות; היא גמרה אומר להסביר לו:

"לא תראה עוד את הארמון היפה שסידרנו, מר דה גאלה ואני, בשביל פראנץ המסכן.

"הקדשנו את חיינו לעשיית רצונו. הוא היה יצור כה מוזר, כה מקסים! אלא שהכל נעלם יחד עמו בערב אירוסיו שנתבטלו.

"מר דה גאלה כבר ירד מנכסיו, אף שלא ידענו זאת. פראנץ שקע בחובות, וחבריו לשעבר – משנודע להם כי הוא נעלם – באו אלינו מיד ותבעו כספם. התרוששנו; הגברת דה גאלה נפטרה, ואנחנו איבדנו את ידידינו תוך ימים ספורים.

“אילו חזר פראנץ, אם לא מת. אילו שב ומצא את ידידיו ואת כלתו; אילו התקיימה החתונה, שנפסקה, אולי היה הכל חוזר לקדמותו. אולם העבר, כלום יכול הוא לקום לתחיה?”

“מי יודע!” אמר מון, מהורהר. ולא שאל עוד דבר.

על הדשא הנמוך והמצהיב קלות פסענו שלשתנו ללא רעש: מימינוֹ של אוגוסטן היתה עתה הצעירה, שדימה כי אבדה לו לעולמים. כל־אימת שהשיבה על אחת השאלות הקשות, היתה הופכת אליו לאִטה את פניה הנחמדים המודאגים. ופעם אחת, בדברה אליו, שמה בעדינות את ידה על זרועו בתנועה שכולה אמון וחולשה. על שום מה היה אז מון כזר, כמי שלא מצא מה שחיפש ושום דבר אחר אינו עשוי לעַניינוֹ? האושר הזה, אילו נפל בחלקו שלוש שנים לפני־כן, ודאי לא היה מסוגל לשאתו בלי חרדה, בלי טירוף־דעת. מאין, איפוא, הריקנות הזאת, ההתרחקות הזאת, חוסר־היכולת הזה להיות מאושר?

התקרבנו אל אותו חורש קטן, שבו קשר בבוקר מר דה גאלה את בליסאר. השמש שעמדה לשקוע האריכה צללינו על־גבי העשב; מקצהָ השני של המדשאה שמענו כהמולה עליזה, שהמרחק עימעם אותה, את קולות המשחקים והילדות, ואנחנו נשארנו דוממים בתוך השקט הנפלא; והנה נשמע קול זמרה מעברו השני של החורש, מכיווּן “חוַת־הלִבנים”, החוָה שעל שפת המים. זה היה קולו הצעיר והרחוק של מישהו המוליך את הבהמות אל השוקת, לחן קצוב כלחן־ריקוד, אלא שהאיש משך אותו והכמיה אותו כבאלאדה עתיקה עצובה:

נעלַי אדומות…

שלום, האהוב…

נעלַי אדומות…

שלום, ללא שוב!..

מון הרים ראשו והקשיב. זה היה אחד השירים ששרו הכפריים המאחרים בערב האחרון של החגיגה באחוזה ללא־שם, כשהכל כבר התמוטט… רק זֵכר – עלוב ביותר – לאותם ימים יפים שלא ישובו עוד.

“אתם שומעים?” אמר מון בקול חרישי. “הו! אלך ואראה מי זה.” ונכנס מיד אל תוך החורש. כמעט תיכף נדם הקול; רגע קל עדיין נשמעה שריקתו של האיש קוראת לבהמות המתרחקות, ואחר־כך דממה…

הצצתי בנערה. מהורהרת ומדוכאה לטשה עיניה אל החורשה, שבה עתה זה נעלם מון. פעמים רבות, מן הסתם, עוד הביטה כך בימים הבאים, מהורהרת, אל המעבר שבו נעלם מון הגדול לעד!

היא פנתה אלי:

“הוא לא מאושר,” אמרה בכאב.

והוסיפה:

“וייתכן שאין אני יכולה לעשות דבר למענו…”

היססתי להשיב, מחשש שמון, אשר בקפיצה אחת הגיע בודאי עד לחוה ועתה הוא חוזר דרך החורש, יתפוס אותנו משוחחים על כך. אף־על־פי־כן היה בדעתי לעודדה; לומר לה שאין לה מה לחשוש שמא תפגע בבחור, שאיזה סוד הוא שהביא אותו בודאי לידי יאוש ושלא יגלה אותו לא לה ולא למישהו אחר – והנה לפתע נשמעה צעקה מקצהו השני של החורש. אחר־כך שמענו קולות בטישה כקול פרסות סוס ושאונו של ויכוח וקולות מתוַכּחים המשסעים זה את זה… הבינותי מיד שקרתה תאונה לבליסאר ורצתי אל המקום, שמשם הגיעה ההמולה. העלמה דה גאלה הלכה אחרי בריחוק־מה. מקצה המדשאה הבחינו מן־הסתם בתנועותינו, שכן שמעתי מיד עם כניסתי אל החורשה את קריאותיהם של אנשים הקרבים אלינו בריצה.

בליסאר הזקן, שנקשר נמוך מדי אל העץ, רגלו נסתבכה באפסר; הוא לא זז עד לאותו רגע שהאדון דה גאלה ודילוש הגיעו אליו במהלך טיולם. ואז נבהל, שטוף־מרץ משבולת־השועל שלא היה מורגל בה, נתחבט בשצף־קצף; השנַיִם ניסו לשחררו, אבל בגולמנות כזאת שלא הצליחו אלא לסבכו עוד יותר, ואף הסתכנו בספיגת בעיטותיו. אותו רגע ממש נקרָה לשם מון, שחזר מחוַת־הלִבנים, ונתקל בקבוצה. נרגז מגולמנותם הרבה הדף את השנים, עד שכמעט נתגלגלו לתוך השיחים. בזהירות, אבל בזריזות, שיחרר את בליסאר. אך מאוחר מדי, משום שהנזק כבר נגרם: הסוס נפגע מנקיעת עצב, משהו נשבר, אולי, כיון שהסוס עמד בראש מורכן ומעורר רחמים, אוּכפו שמוּט למחצה מגבו, רגלו האחת כפופה מתחת לבטנו, וכולו רועד. מון גחן ומישש־בדק אותו בלא לומר דבר.

כשהרים את ראשו כבר נקהלו שם רבים מאתנו, אלא שהוא לא ראה איש. הוא התפרץ בכעס:

“אני שואל את עצמי,” צעק, “מי יכול היה לקשרו כך! ולהשאיר את האוכף על גבו במשך כל היום? ומי הוא שהעֵז לחבוש את הסוס הזקן הזה, שהוא, לכל היותר, טוב לכרכרה.”

דילוש רצה לומר משהו – לקבל הכל על עצמו.

“מוטב שתשתוק! אתה האשם. ראיתי שאתה כמו טיפש מושך את האפסר כדי לשחררו.”

והוא שב ונרכן, שב ושיפשף בכף־ידו את ערקובו של הסוס.

מר דה גאלה, שעד עתה לא אמר דבר, ניסה, שלא לטובתו, לחרוג מהתאפקותו. הוא גימגם:

"קציני־הים נוהגים… סוסי… "

“הו! הוא שלך?” אמר מון נרגע קמעה, סמוק מאוד, והפנה ראשו לעבר הזקן.

סבור הייתי שהוא עומד לשנות את נעימת־דיבורו, להתנצל. אך הוא נתנשם רגע קל. ואז ראיתי שנתקף תשוקה מרה ומיאשת להחמיר את המצב, לנפץ הכל לתמיד, ואמר בחוצפה:

“ובכן, איני יכול לחלק לך שבחים.”

מישהו העלה הצעה: “אולי מים קרים… לרחוץ אותו במעבר הנהר…”

“צריך,” אמר מון בלי להגיב, “להוליך מכאן מיד את הסוס הזקן, כל עוד יש בכוחו ללכת – ואסור לאבד זמן! – להכניסו אל האורוה ולא להוציאו עוד משם לעולם.”

צעירים רבים הציעו מיד את עזרתם. אולם העלמה דה גאלה הודתה להם בחמימות ובפנים לוהבות, עומדת לפרוץ בדמעות, אמרה “להתראות” לכל העומדים ואף למון הנבוך, שלא העֵז להביט בה. היא נטלה את הבהמה ברסן, כמי שמושיט יד לרעהו, יותר מתוך כוונה להתקרב אליה מאשר להוליכה… הרוח באותו סוף־קיץ היתה חמימה בדרך לסאבלוניר, עד שדומה היה כי עומדים אנו בירח מאי, ועלי המשׂוּכוֹת היו רוטטים למשב מן הדרום… ראינו אותה פורשת כך, זרועה משתרבבת קצת מתוך מעילה, וידה הצרה אוחזת את רסן־העור הרחב. אביה פסע בכבדות על־ידה…

סוף־ערב עצוב! לאט־לאט אסף כל אחד את צרורותיו ואת כלי־האוכל; כסאות קוּפלוּ, שולחנות פורקו; אחת־אחת נסעו משם עגלות עמוסות מטען ואנשים, המרימים את כובעיהם ומנופפים במטפחות. האחרונים על המגרש נותרנו רק אנחנו ודודי פלורנטן, אשר, כמונו, הגה דומם בצערו ובאכזבתו הרבה.

ואז נסענו משם גם אנחנו, נישׂאים בזריזות, בעגלתנו הרתומה לסוס הערמוני היפה שלנו. האופן חרק בחול שבמפנה הדרך, ומיד ראינו, מון ואני, שהיינו ישובים על המושב האחורי, כיצד נעלם הכביש הצר ועמו הכניסה לקפנדריה, שבליסאר הזקן ובעליו פנו אליה.

ואז עמיתי – שנראה בעיני מסוגל פחות מכל אדם אחר לפרוץ בבכי – הפך פתאום אלי את פרצופו המתמוגג מפרץ דמעות שאין להתגבר עליו.

“עצוֹר, בבקשה,” אמר בהניחו את ידו על כתפו של פלורנטן. “אל תדאגו לי. אני אחזור לבדי, ברגל.”

ובקפיצה אחת, ידו על מגן־הגלגל, זינק ארצה. לתדהמתנו, פתח בריצה חזרה, ורץ עד הדרך הצרה, שאך זה עברנו בה, הדרך לסאבלוניר. הוא הגיע מן־הסתם אל האחוזה דרך שדרת־האשוחים שבה הלך לפנים, ושם, כמשוטט תועה דרך, נסתר בין הענפים הנמוכים, שמע את שיחתם המסתורית של ילדים יפים לא־מוּכּרים לו…

ובאותו ערב, תוך אנחות־בכי, ביקש מן העלמה דה גאלה שתינשא לו.

 

יום החתונה    🔗

יום חמישי, בתחילת פברואר, ערבו של יום יפה וקר כקרח, כשרוח עזה מנשבת. השעה שלוש וחצי, ארבע… על־גבי המשוכות שליד בתי השכונות פרושים מאז הצהרים הכבסים ומתיבשים ברוח. בכל בית מעלה האח שבחדר־האוכל ברק על הצעצועים הנוצצים. עייף ממשחק מתישב הילד ליד אמו ומאלץ אותה לספר לו על יום חתונתה…

מי שאינו רוצה ליהנות, אין לו אלא לעלות אל עליית־הגג ולהאזין עד הערב לשריקת האניות הנטרפות ולאנחותיהן; או ללכת בחוץ, על הכביש, והרוח תטפח שם בסודרו על פיו כנשיקה חמה פתאומית ותביא אותו לידי בכי. אולם למי שלהוט אחרי הנאה קיים, בקצה הדרך הבוצית, הבית בסאבלוניר, שאליו נכנס ידידי מון עם איבון דה גאלה, שהיא אשתו מאז הצהרים.

אירוסיהם נמשכו חמישה חדשים. הם היו שקטים, שקטים באותה מידה שפגישתם הראשונה היתה סוערת. מון בא תכופות לסאבלוניר, על אוֹפנַיִם או בעגלה. פעמים בשבוע ואף יותר היתה העלמה דה גאלה תופרת או קוראת ליד החלון הגדול הפונה אל חישת השיחים והאשוחים, ורואה לפתע את צלליתו הגבוהה החפוזה חולפת מאחורי הוילון, משום שהוא בא תדיר דרך השדרה הצדדית, שבה הלך לפנים, לראשונה. אלא שזה היה הרמז־שבשתיקה היחיד לעבר, שהוא נתן לו ביטוי. נראה כי האושר הרדים את מכאובו המוזר.

מאורעות קטנים שאירעו במשך חמשת החדשים השקטים הללו פתחו תקופה חדשה. נתמניתי למורה בישוב הקטן סאן־בינוא־דה־שאן. סאן־בינוא אף אינה כפר אלא חוות אחדות מפוזרות במרחבי השדות, ובנין בית־ספר העומד מבודד לחלוטין על גבעה שעל שפת הכביש. אני חי שם חיי בדידות; אולם, אם אחצה את השדות, אוכל להגיע לסאבלוניר בהליכה של שלושת רבעי שעה.

דילוש שוהה עתה אצל דודו, קבלן־בנייה בנאנסיי־הישנה. בקרוב יהיה הוא בעל העסק. הוא בא תכופות לבקרני. לפי בקשתה של העלמה דה גאלה נוהג בו עתה מון באדיבות רבה.

ובכך יש להסביר את העובדה שאנחנו שנינו משוטטים כאן בשעה ארבע אחר־הצהרים, בה בשעה שכל אורחי החתונה כבר נסעו.

החתונה נערכה בצהרים, בשקט רב ככל האפשר, בבית־התפילה של סאבלוניר, שלא נהרס, ושהאשוחים מסתירים למחצה במדרון הגבעה הסמוכה. לאחר ארוחה חטופה חזרו אמו של מון, מר סרל ומילי, פלורנטן וכל היתר, אל העגלות. לא נותרנו אלא ז’אסמן ואני…

אנחנו משוטטים בשולי החורשות שמאחורי הבית בסאבלוניר, על שפת שדה־הבור הגדול, שבו עמדה האחוזה לפני שנהרסה. בלי שנודה בכך ובלי שנדע מדוע, אנו מלאי־חרדה. לשוא מנסים אנו לפזר מחשבותינו ולהתעלם ממועקתנו, בהראותנו זה לזה את מקומות רבצן של הארנבות ואת תלמי־החול הקטנים שהארנבונים קירדו זה מקרוב… מלכודת דרוכה… עקבותיו של צייד־ללא־רשות … אלא שכל פעם אנו חוזרים אל קצה חורשת־השיחים, להציץ שוב בבית הדומם והסגור..

תחת החלון הגדול הפונה אל האשוחים יש גזוזטרה עשויה עץ, המכוסה עשבים שוטים מתנודדים ברוח. נוגה כשל אש בוערת משתקף בזגוגיות החלון, ומפקידה לפקידה חולף שם צל. הכל מסביב, בשדות המקיפים את הבית, בגן־הירק, בבית־החַוָה היחיד שנותר מן האגפים, אומר שקט ושממה. האריסים נסעו אל העיירה לחוג את שמחת אדוניהם.

הרוח הטעונה אדים, שהם כמעט כנטפי מטר, מלחלחת מזמן לזמן את פנינו ונושאת אלינו קולות תועים של פסנתר. שם, בתוך הבית הסגור, מישהו מנגן. אני נעצר לרגע ומאזין בדממה. תחילה נשמע הקול כאילו רחוק־רחוק, מרטיט מגודש אשרוֹ… קול הדומה לצחוקה של ילדונת, שנכנסה לחדרה, נטלה את צעצועיה והיא מציגה אותם לפני חברהּ. הוא מזכיר לי את חדוָתה החרדה של אשה, אשר לבשה שמלה יפה ובאה להראותה ואינה יודעת אם תמצא חן… הלחן הזה, שאיני יודעו, הוא גם תפילה, תחינה על האושר שלא יהיה אכזרי מדי, ברכה ומעין כריעה לפני האושר…

אני אומר בלבי: “הם מאושרים סוף־סוף. מון הוא שם אצלה…”

ולדעת זאת, להיות בטוח בכך, זה מספיק להשביע את רצונו של ילד תם־לב כמוני.

אותו רגע, כולי שקוע בהרהורי, פני רטובים מן הרוח הבאה מהשפלה כמו מרסיסי קצפו של הים, אני חש נגיעה בכתפי:

“שמע!” אומר ז’אסמן בלחש.

אני מסתכל בו. הוא עושה לי אות שלא אזוז; והוא עצמו, בראש רכון, בקימוט מצח, עומד ומאזין…

 

קריאתו של פראנץ    🔗

“הוּ־ו!”

הפעם שמעתי. זה אות, קריאה בת שני צלילים, אחד גבוה ואחד נמוך, שכבר שמעתיה פעם… אה! אני נזכר: זוהי קריאתו של השחקן הגבוה, שקרא לחברו הצעיר ליד גדר בית־הספר. זוהי הקריאה שפראנץ השביענו ללכת לפיה לכל מקום ובכל עת. אבל מה לה כאן היום?

“היא באה ממטע־האשוחים הנרחב שמשמאל,” אמרתי חרש. “זהו ציד־ללא־רשות, אין ספק.”

ז’אסמן מטלטל ראשו:

“אתה יודע יפה שלא,” אמר.

ואחר־כך, בקול נמוך יותר:

“הם בסביבה, שניהם, מאז הבוקר. בשעה אחת־עשרה גיליתי במפתיע את גאנאש, כשהיה במארב בשדה שליד בית־התפילה. הוא הסתלק משהבחין בי. הם באו מרחוק, אולי באוֹפנַיִם, כיון שהיה מכוסה בוץ עד למחצית גבו…”

“אבל מה הם מחפשים?”

“איני יודע. על־כל־פנים יהיה עלינו להניסם. אסור להשאירם משוטטים בסביבה. שאם לא כן, שוב יתחילו כל השגעונות…”

אף אני סבור כך, אם כי איני מודה בזאת.

“הדרך הטובה ביותר,” אמרתי, “היא להדביקם, ולראות מה הם רוצים ולשכנע אותם…”

לאט־לאט, חרש, מתגנבים אנו, איפוא, שפופים בין השיחים, עד למטע־האשוחים הנרחב, שמשם באה, בהפסקות קצובות, הקריאה המתמשכת, שכשלעצמה אין היא עצובה כל־עיקר, אך לשנינו היא נשמעת כאות מבשר־רעות.

בחלק זה של חורשת־האשוחים, כשהמבט חודר בין גזעים שעציה נטועים בקוים סדורים ואינם חוסמים את הראִיה, קשה לתפוס מישהו במפתיע ולהתקדם בלי להתגלות. אנו אף לא מנסים לעשות זאת. אני מתיצב בפינה אחת של החורשה, וז’אסמן הולך לפינה שממול, כך שנחלוש שנינו מבחוץ על שני צדי המַלבן ושלא נתן לברוח לאחד מן הצוענים בלי שנקרא לו. ואז אני מתחיל לשחק תפקיד של צופה שוחר־שלום ואני קורא:

"פראנץ!

פראנץ! אל תפחד. זה אני, סרל; הייתי רוצה לדבר עמך…"

רגע של שתיקה. אני מתכונן לשוב ולקרוא, והנה בלב חורשת־האשוחים ממש, שלשם אין מבטי מגיע כמעט, קול מצווה:

“הישארו במקומכם. הוא יבוא אליכם.”

קמעה־קמעה אני מבחין בין האשוחים הגבוהים, הנראים צפופים ממרחק, בצלליתו של הצעיר המתקרב. הוא נראה מכוסה בוץ ולבוש בלואים. אטבים של אופנַים מהדקים את שולי מכנסיו, כובעית ישנה עם סימנית של עוגן מכסה שערותיו הארוכות מדי; אני רואה עתה גם את פניו שרזו… דומה כאילו בכה.

הוא מתקרב אלי, בהחלטיות:

“מה רצונך?” הוא שואל בטוֹן חוצפני.

“ואתה, פראנץ, מה מעשיך כאן? מדוע אתה בא להטריד ולהביך אנשים מאושרים? מה אתה מבקש? אמוֹר.”

משנשאל כך ישירות, הוא מסמיק קצת, מגמגם, ועונה רק זאת:

“אני אומלל, אני, אומלל אני.”

ואחר־כך, ראשו טמון בזרועו, נשען על גזע עץ, הוא ממרר בבכי. פסענו כמה פסיעות לתוך חורשת־האשוחים. המקום דמוּם לחלוטין. אף לא קול הרוח, שהאשוחים הגבוהים בשולי החורשה עומדים בדרכה. בין שדרות הגזעים הסדורים גובר ודועך חליפות קול היבבות החנוקות של הבחור. אני מחכה שההתקף יחלוף, ואני שם את ידי על כתפו ואומר:

“פראנץ, בוא עמי. אני אוליך אותך אליהם. הם יקבלו אותך כילד שאבד ונמצא, והכל ייגמר.”

“ובכן, מון אינו חושב עוד עלי? מדוע אינו עונה כשאני קורא לו? מדוע אינו עומד בהבטחתו?”

“שמע, פראנץ,” עניתי, שעתם של חזיונות־התעתועים ושל מעשי־הילדות חלפה. אַל תעכיר בשגעונותיך את אשרם של האנשים האהובים עליך: של אחותך ושל אוגוסטן מון."

“אבל הרי הוא לבדו מסוגל להצילני, אתה יודע זאת יפה. רק הוא מסוגל למצוא את העקבות שאני מחפש. הנה בקרוב תמלאנה שלוש שנים שגאנאש ואני מתגלגלים בכל דרכי צרפת – ולשוא. לא היה לי אמון אלא בידידך. והנה עתה איננו עונה לי עוד. הוא שב ומצא את אהובתו. ומדוע לא יחשוב עתה עלי? הוא חייב לצאת לדרך. איבון בודאי תתן לו לנסוע… היא לא סירבה לי מעולם.”

הוא הסב אלי את פרצופו, שהדמעות שירטטו תלמים באבק וברפש שעליו, פרצוף של ילד מזקין סחוט ומוּכּה. עיניו היו מוקפות עיגולים וכתמי אודם; סנטרו לא היה מגולח כראוי; שערותיו הארוכות גלשו על צוארונו המלוכלך. ידיו בכיסיו, עמד מרטט. לא היה זה עוד הנסיך הלבוש־בסחבות שלפנים. במזגו היה, בלי ספק, ילד יותר משהיה מאי־פעם: נמרץ, הפכפך ונוח להתיאש. אלא שילדותיות זו היתה קשה מנשוא בנער שכבר הזקין מעט… לא מכבר היתה בו נערוּת כה יהירה, שכל טירוף שבעולם נראָה מוּתר לו. עתה נוטים היו תחילה לרחם עליו על שלא הצליח בחייו, ואחר־כך לגנות את התפקיד האוילי של גיבור רומנטי צעיר שהתעקש לשחק… ולבסוף לא יכולתי אלא לחשוב, שפראנץ היפה שלנו עם אהבותיו היפות התחיל לגנוב לשם פרנסה, בדיוק כמו חברו גאנאש… עד לידי כך הביאה אותו זהירותו הרבה!

“ואם אבטיח לך,” אמרתי לבסוף, לאחר הרהורים, “שבעוד ימים מספר יֵצא למערכה למענך, רק למענך?..”

“והוא יצליח, לא כן? אתה בטוח בכך?” שאל בשינים נוקשות.

“אני סבור כך. אתו הכל אפשרי!”

“ואיך אדע זאת? מי יאמר לי זאת?”

“חזוֹר הנה בעוד שנה בדיוק, באותה שעה, ותמצא את הנערה שאהבת.” ובאמרי זאת לא התכוונתי להטריד את הזוג הצעיר, אלא שאני עצמי אחקור את הדודה מואנל ובעצמי אשקוד למצוא את הנערה.

הצועני הציץ בעיני תוך אמון נפלא. בן חמש־עשרה – בכל־זאת רק בן חמש־עשרה! – כמו שהיינו בסנט־אגאת באותו ערב של ניקוי הכיתות, כאשר שלשתנו נשבענו כולנו אותה שבועה ילדותית נוראה.

היאוש שב ותקפוֹ והכריחוֹ לומר:

“ובכן, נלך.”

הוא הביט, מן הסתם תוך מועקה שבלב, בכל החורשות שמסביב, שעליו לשוב ולנטשן.

“בעוד שלושה ימים,” אמר, “נהיה בכבישי גרמניה. השארנו את עגלותינו הרחק, ושלושים שעות רצופות צעדנו עד שהגענו לכאן. דימינו כי נבוא בעוד מועד כדי לקחת את מון לפני החתונה, לחפש יחד עמו את כלתי, כשם שהוא חיפש את אחוזת סאבלוניר.”

אחר־כך, בפנותו ללכת, תקפה אותו שוב ילדותיותו הנוראה והוא אמר:

“קרא לדילוש שלך, כי אם איתקל בו, זה יהיה איום.”

לאט־לאט ראיתי את צלליתו האפורה נעלמת בין האשוחים. קראתי לז’אסמן, ושוב הלכנו לתפוס עמדה בתצפית, אלא שמיד ראינו את אוגוסטן המגיף את תריסי הבית, ונדהמנו מזרוּת התנהגותו.

 

האנשים המאושרים    🔗

לאחר זמן נודע לי בפרטי־פרטים מה אירע שם…

מיד לאחר־הצהרים נותרו מון ואשתו, שעדיין אני קורא לה העלמה דה גאלה, ממש לבדם בסאלוֹן של סאבלוניר. לאחר פרישת כל האורחים פתח מר דה גאלה את הדלת, נתן לרגע קל לרוח העזה, הגונחת, לחדור לבית; אחר־כך פנה והלך לנאנסיי־הישנה מתוך כוונה לחזור משם לעת ארוחת־הערב, לנעול הכל ולתת הוראותיו לאנשי החַוָה. כל שאון מבחוץ אינו מגיע עתה אל הצעירים. רק ענף מעורטל של שיח־ורדים דופק על השמשה הפונה אל שדה־השיחים. כשני נוסעים בספינה הנסחפת בזרם הם כאן, ברוח־החורף העזה, שני אוהבים המסוגרים עם אָשרם.

“האש עומדת לכבות,” אמרה העלמה דה גאלה, ורצתה ליטול גזר־עץ מן הארגז.

אלא שמון נזדרז והוא עצמו שם את גזרי־העץ באח.

אחר־כך נטל את ידה השלוחה של הצעירה והם נשארו עומדים כך, זה מול זה, נטולי־לשון בשל ידיעה חשובה שאין לבטאה במלים.

הרוח סאנה כנהר עולה על גדותיו. פעם בפעם היתה טיפת מים מצליפה על השמשה פס אלכסוני, כמו על דלתה של רכבת.

ואז חמקה לה הצעירה; פתחה את דלת המסדרון ונעלמה בחיוך מסתורי. רגע קל נותר אוגוסטן לבדו בתוך האפלולית… תקתוקו של שעון־קיר קטן הזכיר לו את חדר־האוכל של סנט־אגאת… הוא חשב מן הסתם: “הרי זה הבית שכה חיפשתי, המסדרון שהיה לפנים מלא לחישות ומעברים מוזרים…”

ממש באותו רגע שמע בודאי – העלמה דה גאלה אמרה לי כעבור זמן שאף היא שמעה – את קריאתו הראשונה של פראנץ, קרוב מאוד לבית.

לשוא ניסתה אז האשה הצעירה להראות לו את הדברים הנפלאים שהביאה עמה: צעצועיה מימי־הילדוּת, כל תצלומיה מלפני שנים: היא לבושה כבעלת־מזנון, היא ופראנץ על ברכי אמם, שהיתה יפה כל־כך… וכן אותן שמלות קטנות שמכבר: “עד לאותה שמלה שלבשתי קצת לפני שהכרת אותי, אתה רואה, כשבאת, נדמה לי, לבית־הספר בסנט־אגאת”… מון שוב לא ראה דבר, לא שמע כלום.

לרגע אחד, דומה שנתפס בכל־זאת למחשבה על אָשרוֹ העצום לאין שיעור:

“את כאן,” אמר בקול עמום, משל אמירה זו עצמה עלולה לגרום סחרחורת, “את עוברת ליד השולחן וידך נחה עליו לרגע…”

ועוד:

“אמי, כשהיתה אשה צעירה, הרכינה כך את חזה קדימה כדי לומר לי משהו… וכשהיתה מתישבת ליד הפסנתר…”

ואז הציעה העלמה דה גאלֶה שתנגן לו בטרם ירד הלילה. אלא שהיה חשוך באותה פינה של הסאלון, וכורח היה להדליק נר. האהיל הורוד מעל לפני הנערה הֵעצים את הסומק שבלחייה, אשר העיד על מועקה רבה.

שם, בשולי החורשה, הגיעה לאזני הנגינה הרוטטת, שהרוח הביאה עמה, ואשר נקטעה מיד בקריאתם השניה של שני המטורפים, שנתקרבו אלינו בין האשוחים.

זמן רב האזין מון לנגינת הנערה, מביט בשתיקה דרך החלון. מפעם לפעם פנה לעבר הפנים הרכים האומרים רפיון וצער. אחר־כך ניגש אל איבוֹן ובקלות רבה שׂם ידו על כתפה. היא הרגישה את הלטיפה הרכה ליד צוארה, שצריך היה לדעת כיצד להגיב עליה.

“היום רד,” אמר לבסוף. “אסגור את התריסים. אבל אל תפסיקי נגינתך…”

אך מה התחולל אז באותו לב אפל ופראי? שאלתי את עצמי תכופות ולא ידעתי את התשובה אלא כשהיה כבר מאוחר מדי. יסורי־מצפון כמוסים? געגועים שאין להסבירם? הפחד שמא יראה תיכף את האושר העצום, שנאחז בו בעוז, נמוג ונעלם? ואז בא הפיתוי הנורא לנפץ מיד, ללא תקנה, את הפלא שרכש לו?

לאחר שהציץ שוב באשתו הצעירה יצא לאִטוֹ, חֶרש. מקצה החורשה ראינו אותו תחילה סוגר בהיסוס איזה תריס, אחר־כך, שולח לעברנו מבט תועה, סוגר עוד תריס, ופתאום בורח במלוא המהירות לעברנו. הוא הגיע אלינו עוד לפני שהספקנו לחשוב על מסתור טוב יותר. כשעמד לקפוץ מעל משׂוּכה נמוכה, שניטעה זה מקרוב וששימשה גבול לשדה־מרעה, הבחין בנו. ומיד סטה הצידה. אני נזכר במראהו הנבעת, כשל חיה לכודה… הוא עשה תנועה כאומר לחזור על עקבותיו ולקפוץ מעל המשוכה לעבר הנחל הקטן.

קראתי לו:

“מון!… אוגוסטן!…”

אך הוא אף לא הפך את פניו. ואז, משוכנע שרק דבר זה עשוי לעצור בעדו, קראתי:

“פראנץ שם. עצוֹר!”

ואז הוא נעצר נושם בכבדות ובלי לתת לי שהות לחשוב מה לומר, פלט:

“הוא שם? מה הוא דורש?”

“הוא אומלל,” עניתי. “הוא בא לבקש את עזרתך, שימצא מה שאבד לו.”

“אה!” הפליט בהרכנת־ראש. “כך שיערתי. לשוא ניסיתי להרדים את המחשבה הזאת… אבל היכן הוא? סַפּר מהר.”

אמרתי שפראנץ הלך לו, ושבודאי לא יוכלו להדביקו עתה. מון נתאכזב מאוד. הוא חכך בדעתו, עשה שנַיִם־שלושה צעדים ונעצר. הוא נראה שקוע בהיסוס וביגון. סיפרתי לו מה שהבטחתי בשמו לבחור. אמרתי שקבעתי לו פגישה בעוד שנה במקום זה ממש.

אוגוסטן, השַׁלו כל־כך בדרך־כלל, היה עתה במצב של עצבנות וחוסר־סבלנות במידה בלתי־שכיחה:

“אה! על שום מה נעשה כל זה!” אמר. “ודאי, אין ספק שאוכל להצילו. אולם הדבר חייב להיעשות מיד. עלי לראות אותו, לדבר עמו, לבקשו שיסלח לי ולתקן הכל… וָלא, לא אוכל לשוב לשם…”

והוא פנה לעבר הבית בסאבּלוֹניֶר.

“וכך,” אמרתי, “בשל הבטחה ילדותית שהבטחת לו, אתה עומד להרוס את אשרך.”

“אה! אילו היתה זו רק ההבטחה,” אמר.

וכך נודע לי, שדבר אחר קשר את שני הצעירים, דבר שלא יכולתי לנחש מהו.

“על־כל־פנים,” אמרתי, “עכשיו מאוחר מדי למהר אחריהם. הם כבר בדרך לגרמניה.”

הוא עמד לענות, והנה נזדקרה לעינינו דמות פרועת־שער, נבהלת. זו היתה העלמה דה גאלה. היא באה, כנראה, במרוצה, כי פניה היו שטופי זיעה. היא אף נפלה, כנראה, ונפצעה, משום שמצחה היה שרוט מעל העין הימנית ודם קרוש נראה בין שערותיה.

ברבעים הדלים של פאריס נזדמן לי לראות לעתים, בצאתי לרחוב, את השוטרים מתערבים בתגרת־ידים של זוג, שנראה עד אז מאושר, מלוכד, מכובד. השערוריה היתה פורצת בבת־אחת, לא חשוב מתי – בשבתם אל השולחן לסעוד, לפני צאתם העירה ביום־ראשון, בעת מסיבת יום־הולדת של הילד, ומיד נשכח הכל, נהרס. בעת המהומה נעשו הבעל והאשה, שני שֵׁדים עלובים, והילדים שטופי־דמעות, מתנפלים עליהם, נצמדים אליהם ומתחננים שישתתקו ולא יכו עוד זה את זה.

העלמה דה גאלה, משהגיעה עד למון, הזכירה לי את אחד הילדים הנפחדים והמסכנים ההם. אני סבור, שגם אם כל חבריה, כפר שלם, עולם מלא, היו רואים אותה בכך, גם אז היתה באה בריצה כזאת, מועדת כך, פרועת־שער, בוכיה, מלוכלכת.

אולם, לאחר שנוכחה לדעת, כי מון אמנם שם, כי איננו עומד – לפחות לא עתה – לעזבה, שילבה את זרועה בשלו, ואף לא יכלה להימנע מלצחוק תוך דמעות ממש כמו ילד קטן. הם לא אמרו דבר, לא הוא ולא היא. אולם, כיון שהוציאה את ממחטתה, נטל אותה מון ברכּוּת מידיה, ובזהירות ובשקדנות ניגב את הדם שהכתים את שערותיה של הצעירה.

“צריך עתה לשוב הביתה,” אמר.

ואני הנחתי לשניהם לחזור ברוח העזה של הערב החרפי, שהיתה מצליפה על פניהם – הוא מסייע לה בידו במעברים הקשים, היא מחייכת וממהרת – אל מקום־מגוריהם שניטש לשעה קלה.

 

“ביתו של פראנץ”    🔗

לא רגוע כראוי, נתון לאי־שקט עמום, שסיומה המוצלח של מהומת יום אתמול לא היה בו כדי לפזרו, נאלצתי להישאר כל היום כלוא בבית־הספר. מיד עם תום שעת ההשגחה בחדר־העיון שלאחר לימוד אחר־הצהרים, יצאתי בדרך לסאבלוניר. כאשר הגעתי לשדרת־האשוחים, המובילה אל הבית, כבר רד הלילה. התריסים כולם כבר היו מוגפים. חששתי שמא איראה טרדן בבואי בשעה כה מאוחרת ביום שלאחר החתונה. זמן רב שוטטתי בקצוי הגן ובחלקות הסמוכות, מתוך תקוה שאראה מישהו יוצא מן הבית הסגור… אלא שתקוָתי נכזבה. גם בחַוָה הסמוכה לא היתה כל תנועה. ולא נותר לי אלא לשוב אל מעוני, שקוע בחזיונות קודרים ביותר. למחרת, בשבת, אותם פקפוקים. בערב נטלתי בחפזה את שכמיָתי ואת מקלי, פרוסת־לחם לאכול אגב הליכה, ועם רדת הלילה הגעתי לסאבלוניר ושוב מצאתי את הבית סגור כולו כבליל־אמש… שמץ אור בקומה העליונה, אבל שום רחש לא נשמע, שום תנועה… אך הפעם ראיתי מחצר המשק את דלת בית־האחוזה פתוחה, האש דולקת במטבח הגדול, ושמעתי את שאון הקולות והפסיעות הרגיל של שעת המרק. זה הרגיע אותי, אף כי לא נודע לי דבר. שהרי לא יכולתי לומר או לשאול משהו את האנשים האלה. ושוב חזרתי לארוב, לחכות לשוא, מדמה כל הזמן שהנה נפתחת הדלת ומופיעה צלליתו הגבוהה של אוגוסטן.

רק ביום־ראשון אחר־הצהרים החלטתי לצלצל בדלת של אחוזת סאבלוניר. בשעה שטיפסתי על המדרונים החשופים שמעתי מרחוק את צלצול הפעמוניות של תפילת הערב החרפי. הרגשתי את עצמי בודד ונוגה. איני יודע איזה ניחוש עצוב תקף אותי. ולכן לא הופתעתי אלא מעט, כשלאחר צלצולי הופיע מר דה גאלה לבדו ואמר לי בקול נמוך: איבון דה גאלה נפלה למשכב וחוּמה גבוה; מון יצא, כנראה, ביום ששי בבוקר למסע ארוך, ולא ידוע מתי הוא עשוי לחזור…

וכיון שהזקן, המודאג מאוד, העצוב מאוד, לא הזמינני להיכנס, נפרדתי ממנו בלי שהיות. משנסגרה הדלת, נשארתי רגע על המדרגות, בלבי מועקה וכולי מבוכה, מסתכל, בלי שאדע למה, בענף יבש של ויסטריה, שהרוח היתה מנועעת אותו בעצבות בתוך אלומת קרני־שמש.

אם כן, מוסר־הכליות, שנשא מון בחוּבוֹ למן שהותו בפאריס, הגיע למלוא עצמתו. בסופו של דבר חש עמיתי הגדול הכרח לחמוק מאָשרוֹ הכובל…

כל יום־חמישי וכל יום־ראשון הייתי בא לשאול לשלומה של איבון דה גאלה, עד לאותו ערב, שבו כבר החלימה דיה להזמינני פנימה. מצאתיה ישובה ליד האח, בסאלון, שחלונו הגדול המגיע עד לרצפה פונה אל הבתה ואל החורשות. היא לא היתה חיורת, כפי שתיארתי לי, אלא, להיפך, כולה רוגשת, עם כתמי סומק עז מתחת לעינים, ובמצב אינמַרגוֹע קיצוני. עם שנראתה עדיין חלשה מאוד, היתה לבושה כלשם יציאה. היא דיברה מעט, אבל ביטאה כל משפט בעֵרנוּת רבה, כאילו רצתה לשכנע את עצמה, שהאושר עוד לא גז… לא נשמר בזכרוני מה דיברנו אז. אני רק זוכר כי לבסוף העזתי לשאול מתי עשוי מון לחזור.

“איני יודעת מתי יחזור,” השיבה בזריזות.

תחנונים היו בעיניה, ואני נזהרתי שלא להוסיף לשאול.

תכופות הייתי חוזר לשם בערבים. תכופות הייתי משוחח עמה ליד האח, באותו סאלון שהלילה היה מקדים לבוא אליו יותר מאשר לכל מקום אחר. מעולם לא דיברה בה בעצמה ובסבלה הכמוס. אלא שלא נלאתה להמריץ אותי, שאספר לה בפרוטרוט על חיינו כתלמידים בסנט־אגאת.

היתה מקשיבה בכובד־ראש, ברוב אהבה, בהתעניינות אמהית כמעט, ספורי מצוקותינו, מצוקותיהם של נערים מתבגרים. מעולם לא נראתה מופתעת, אף לא ממעשי־הילדות שלנו הנועזים ביותר, המסוכנים ביותר. רכות זו שבהקשבה, שירשה ממר דה גאלה, לא הניסו אפילו ההרפתקאות המעציבות של אחיה. הדבר היחיד שציער אותה, לגבי העבר, היה, כסבור אני, שלא השכילה להיות לאחיה איש־סוד אינטימי למדי, והוא, בעת צרתו הגדולה, לא העֵז לגלות לה את לבו יותר מאדם אחר, וחשב את עצמו אבוד ללא ישע. וכשאני מהרהר בכך, מסתבר לי, איזו משימה כבדה נטלה האשה הצעירה על עצמה – משימה מסוכנת, לסייע לבעל רוח דמיונית עד לטירוף כאחיה; ומשימה מדכדכת, כקשירת קשרי־אהבה עם אדם בעל אופי הרפתקני כמו חברי מון הגדול.

נאמנותה לחלומותיו הילדותיים של אחיה, הדאגה שטיפחה לשמור למענו לפחות משהו מאותו חלום שבו חי עד לגיל עשרים – לכל אלה נתנה לי יום אחד ראָיה מרגשת ביותר, והייתי אומר, סודית ביותר.

הדבר היה בערב־אפריל מַשמים כבשלהי הסתיו. זה כחודש ימים חיינו באביב שהקדים לבוא, והאשה הצעירה שבה אל טיוליה הארוכים שאהבה לערוך בחברת מר דה גאלה, אלא שבאותו יום, כיון שהזקן חש עצמו עייף ואני הייתי פנוי, ביקשה ממני להילווֹת אליה, חרף מזג־האויר שבישר סוּפה. במרחק קילומטר מסאבלוניר, שעה שהלכנו לאורך האגם, באו עלינו פתאום הסערה, הגשם והברד. מתחת לסככה, ששימשה לנו מחסה מן הגשם השוטף בלי הפוגות, הקפיאה אותנו הרוח, תוך שאנו עומדים זה ליד זה, מהורהרים, מול הנוף שהקדיר, והרוח מקפיאה אותנו. אני רואה אותה לפני עיני, בשמלתה הנעימה הפשוטה, חיורת מאוד, נסערת כולה.

“צריך לחזור,” אמרה. “הלכנו מהבית לפני זמן כה רב. מי יודע מה יכול היה לקרות?”

אלא שלמַרבה פליאתי, כשנתאפשר לנו לבסוף לנטוש את המחסה, המשיכה האשה הצעירה בדרכה, במקום שתחזור בכיווּן סאבלוניר, וביקשה שאתלווה אליה. לאחר הליכה במשך שעה ארוכה הגענו לבית לא מוּכּר לי, שעמד בודד בשוליה של דרך־חתחתים, אשר הוליכה, כנראה, אל פריוֶראנז'. זה היה בית כפרי קטן, מצופה צפחה, שלא נבדל בכלום מהסוג השכיח באותה סביבה, אלא בריחוקו ובבדידותו.

לפי התנהגותה של איבון דה גאלה היית אומר כי הבית שייך לנו ושנטשנו אותו למשך מסע ארוך. היא התכופפה ופתחה פשפש קטן וחשה לבדוק בדאגה את המקום העזוב. החצר הרחבה, המכוסה עשב, שהילדים היו מן הסתם באים לשם בערבים הארוכים והמתמשכים של שלהי החורף, היתה מפולחת מן הסערה. חישוק היה שקוע בתוך שלולית מים. בתוך הערוגות, שהילדים זרעו בהן פרחים ואפונה, לא הניח המטר אלא פסים של חצץ לבן. ולבסוף גילינו, נצמדת אל אחת הדלתות הרטובות, להקת אפרוחים, שנפגעו מהגשם השוטף. כמעט כולם מתים היו מתחת לכנפיה הנוקשות ונוצותיה המעוכות של האם.

למראה המחזה המעורר רחמים פלטה האשה הצעירה צעקה חנוקה. היא גחנה, ובלי לשים לב למים ולבוץ, הפרידה בין האפרוחים המתים לבין החיים, ואת אלה עטפה באחת מכנפי מעילה. אחר־כך נכנסנו אל הבית, שמפתחו היה בידה. ארבע דלתות פנו אל מסדרון צר, שהרוח פרצה לתוכו בשריקות. איבון דה גאלה פתחה את הדלת הראשונה מימיננו והכניסה אותי לתוך חדר אפל, שם הבחנתי, לאחר רגע של פקפוק, בראי גדול ובמיטה קטנה מכוסה, בנוסח כפרי, שמיכת משי אדום. ואילו היא עצמה ערכה חיפוש קצר ביתר חלקי הדירה וחזרה, נושאת את האפרוחים החולים בתוך סל מרופד במוך, שאותו הניחה בזהירות תחת השמיכה. ובשעה שקרן־שמש גוססת – הראשונה והאחרונה באותו יום – עשתה את פנינו חיורים יותר ואת דמדומי־הערב כהים יותר, עמדנו שם בבית המוזר קופאים ועגומים!

מפעם לפעם היתה מסתכלת בקן החולים ומוציאה אפרוח שמת, מחשש שיגרום למותם של היתר. וכל פעם נדמה היה לנו שמשהו בדומה לרוח העזה הנושבת בשמשות האסם השבורות, כעין יגון מסתורי של ילדים אלמונים מתיפח חרש.

“זה היה,” אמרה לבסוף בת־לוייתי, "ביתו של פראנץ בקטנותו. הוא רצה בית לעצמו, מרוחק, שבו יוכל לשחק, להשתעשע ולחיות כעולה על רוחו. אבי מצא שמשאלה זו היא כה יוצאת־דופן, כה משעשעת, שלא יכול לסרב לו. וכל־אימת שנתחשק לו, בימי־חמישי או בימי־ראשון, היה פראנץ הולך להתגורר בביתו, כאדם מבוגר. ילדי החווֹת שבסביבה היו באים עמו לסייע אותו בסידור הבית, בעבודה בגינה. זה היה משחק נפלא! גם בלילה לא פחד לישון כאן יחידי. ואנחנו היינו מתפעלים ממנו כל־כך, עד שלא העלינו מעולם שום חשש לגביו.

“ועתה כבר זמן רב,” המשיכה באנחה, "ריק הבית. מר דה גאלה, שהגיל והצער התישו את כוחו, לא עשה כל מאמץ למצוא את אחי או לקרוא לו לשוב. וכי מה יכול היה לעשות?

"אני עוברת כאן לעתים תכופות למדי. הילדים מכפרי הסביבה באים לשחק בחצר כמאז. ואני אוהבת לתארם לעצמי כחבריו־לשעבר של פראנץ; ולדמות שהוא עצמו עדיין ילד, ושהנה יחזור עם הכלה שבחר לו.

“ילדים אלה מכירים אותי יפה. אני משחקת אתם. להקת־אפרוחים זו היתה שלנו…”

צריך היה שיבואו הגשם השוטף הזה והתמוטה הילדותית, כדי שתשפוך לבה לפנַי ותספר לי על צערה הרב, שלא דיברה עליו מעולם, ועל כאבה הגדול באבוד לה אחיה הפרוע כל־כך, המצודד כל־כך והנערץ. ואני הקשבתי דומם, ולבי גואה מדמעות עצורות…

משנסגרו שוב הדלתות והפשפש והאפרוחים הוחזרו אל צריף־העץ שמאחורי הבית, שבה ונטלה זרועי בעצבות, ואני ליויתי אותה לביתה.

שבועות, ירחים עברו. תקופה שחלפה! אושר שאבד! זו שהיתה הפֵיה, הנסיכה וגיבורת־האהבה של כל בחרותנו, רק בחלקי נפל ליטול את זרועה ולומר מה שנחוץ היה כדי לרכך את תוגתה, לאחר שעמיתי ברח. על תקופה זו, על שיחות אלו בערבים, לאחר גמר יום־ההוראה שלי בכיתה שעל גבעת סאן־בינוא־דה־שאן, על הטיולים הללו שהדבר היחיד שבו רוצים היינו לדבר היה גם הדבר היחיד שעליו החלטנו לעבור בשתיקה – מה יש ביכלתי לומר על כל אלה כעת? לא יכולתי לשמור אלא זֵכר, מיטשטש והולך, של פנים יפים שרזוּ, של שתי עינים ששמורותיהן משתפלות אט־אט בשעה שהן מביטות בי, כאילו אין בכוחן להתבונן אלא בעולם פנימי בלבד.

ואני נשארתי בן־לוייתה הנאמן – שותף לציפיה שעליה לא היינו מדברים – במשך אביב שלם וקיץ שלם, שכמותם לא יהיו עוד לעולמים. פעמים הרבה היינו חוזרים אחרי־הצהרים לביתו של פראנץ. היא היתה פותחת את הדלתות לשם אִורוּר, כדי שדבר לא יעלה עובש כשיחזור הזוג הצעיר. היא טיפלה בעופות, עופות־בר למחצה, שאיכלסו את הלול. ובימי־חמישי או בימי־ראשון היינו מעודדים את משחקיהם של הילדים מכפרי הסביבה, שצעקותיהם וצחוקיהם בתוך הנוף העזוב גרמו לכך, שהבית הקטן הנטוש נראה שומם וריק עוד יותר.

 

שיחה בגשם    🔗

חודש אוגוסט, ימי פגרת־הקיץ, הרחיק אותי מסאבלוניר ומהאשה הצעירה. צריך הייתי לנסוע לסנט־אגאת ולבלות שם את שני חדשי חופשתי. שבתי וראיתי את החצר הגדולה היבשה, את הסככה, את חדר־הכיתה הריק… הכל שם הזכיר לי את מון הגדול. הכל היה גדוש זכרונות מימי בחרותנו שהגיעו לקצם. במשך ימים ארוכים מצהיבים הייתי מסתגר, כלפנים, בטרם בואו של מון, בלשכת־הארכיון, בחדרים העזובים. הייתי קורא, כותב, נזכר… אבי היה יוצא לדיִג, הרחק מן הבית. מילי היתה תופרת בסאלון או מנגנת בפסנתר כמאז… ובדממה המוחלטת של חדר־הכיתה, עם זֵרי הנייר־הירוק הקרועים, עטיפות ספרי־הפרסים, הלוחות שנמחו בספוג – העיד הכל כי השנה נסתיימה, הפרסים חולקו, הכל מחכה לסתיו, לפתיחת השנה החדשה באוקטובר ולמאמץ החדש – ואני אמרתי בלבי, שגם נעורינו תמו והאושר הוחמץ; גם אני חיכיתי לפתיחת שנת־הלימודים בסאבלוניר ולשובו של מון, שאולי לא יחזור עוד לעולם…

בינתים באה ידיעה משמחת שיכולתי לבשרה למילי, כשהחליטה לחקור אותי על הצעירה שאך זה נישאה. פחדתי משאלותיה, מהאופן התמים מאוד והמרושע כאחד, שבו היתה מביאה אותי פתאום במבוכה, כשהיא שמה אצבעה על הרהורי הכמוס ביותר. לכן הפסקתי אותה מיד והודעתי לה, כי אשתו הצעירה של ידידי מון עומדת להיות אם בחודש אוקטובר.

ביני לביני נזכרתי ביום שאיבון דה גאלה רמזה לי על הבשורה הגדולה. נשתררה שתיקה; חשתי מבוכה קלה, מבוכתו של איש צעיר, וכדי לפזרה אמרתי מיד בחוסר זהירות – ורק מאוחר מדי חשבתי על הזעזוע שעוררתי בדברי:

“אַת בודאי שמחה מאוד?”

אולם היא, בלי כוונה סמויה, בלי צער, בלי חרטה, בלי תרעומת, השיבה לי בחיוך־של־אושר נאה:

“כן, שמחה מאוד.”

משך השבוע האחרון של פגרת־הקיץ, שהוא בדרך־כלל היפה והרומנטי ביותר, שבוע של גשמים עזים, השבוע שבו מתחילים להעלות אש בתנורים, השבוע שהייתי מבלה אותו ברגיל בציד בין האשוחים השחורים והרטובים שבנאנסיי־הישנה, עשיתי את הכנותי לחזור ישר לסאן־בינוא־דה־שאן. פירמן, דודתי ז’ילי ודודניותי מנאנסיי־הישנה ודאי היו מציגים לי שאלות רבות מדי, שעליהן לא רציתי להשיב. לכן ויתרתי הפעם על שמונה ימים משכרים של חיי צייד כפרי והגעתי לבית־ספרי ארבעה ימים לפני פתיחת שנת־הלימודים.

הגעתי לפני רדת הלילה אל החצר שכבר היתה מרופדת בעלים מצהיבים. לאחר שנסע לו העגלון, פירקתי בעצב, בחדר־האוכל המהדהד והטחוב את חבילת האספקה שאמא הכינה לי… לאחר סעודה קלה לבשתי, חסר־סבלנות ומלא דאגה, שכמיָתי ויצאתי לטיול נסער ישר אל סביבת סאבלוניר.

לא רציתי להיכנס לשם כאורח לא־קרוּא בערב הראשון לבואי. ועם זאת, נועז יותר מבחודש פברואר, עשיתי סיבוב מלא מסביב לאחוזה, שרק חלונה של האשה הצעירה היה בוהק, עברתי את גדר הגן שמאחורי הבית והתישבתי על ספסל שלפני המשׂוּכה, בצל שהתחיל מתארך, מרוצה, פשוט, מעצם הימצאי קרוב מאוד למה שהלהיב והדאיג אותי יותר מכל.

הלילה בא. גשם דק התחיל לרדת. בראש מוּרד הסתכלתי בהיסח־הדעת בנעלי הנרטבות קמעה־קמעה ומנצנצות בטיפות מים. האפלה אפפה אותי אט־אט, והצינה פשטה בי בלי שתפריע את הזיָתי. ברוֹך, בעצבות, הזיתי בדרכיה הבוציות של סנט־אגאת, בערב זה של ספטמבר; ראיתי בדמיוני את הכיכר העוטה ערפל, את שוּליַת־הקצבים השורק בלכתו אל המשאבה, את בית־הקפה המואר, את נוסעי העגלה העליזים תחת חופת המטריות הפתוחות, שהיו מגיעים לפני תום הפגרה אל הדוד פלורנטן… ואמרתי לעצמי בעצבות: “מה ערך לכל האושר הזה, אם מון ידידי אינו יכול להיות שם, ואף לא אשתו הצעירה…”

ואז, כשהרמתי את ראשי, ראיתיה במרחק שני צעדים ממני. נעליה רישרשו בחול רשרוש קל, שנשמע לי בטעות כשאון הטיפות הנופלות על המשוכה. על ראשה ועל כתפיה היה סודר גדול של צמר שחור, והגשם הדק ריסס את השערות שעל מצחה. היא הבחינה בי, בודאי, מבעד לחלון חדרה, שפנה אל הגן. והיא באה אלי. כך היתה אמי, לפנים, מתמלאת דאגה ובאה לחפשני כדי לומר לי: “צריך לחזור הביתה,” אלא, כיון שנהנתה אף היא מן הטיול הלילי בגשם, היתה רק אומרת לי בנעימוּת: “אתה תצטנן!” ונשארת עמי ומשוחחת ארוכות…

איבון דה גאלה הושיטה לי יד לוהטת, ולאחר שויתרה על הכוונה להזמין אותי שאיכנס לסאבלוניר, נתישבה על הספסל המכוסה טחב וירוֹקת, בצד הרטוב פחות, ואילו אני, בעמידה, נשען בברכי על אותו ספסל, גחנתי אליה לשמוע את דבריה.

תחילה נזפה בי בידידות על שקיצרתי כל־כך את החופשה שלי:

“חשתי צורך,” עניתי, “להקדים בואי כדי להיות בחברתך.”

“אכן,” אמרה כמעט בלחש ואנחה, “אני עדיין לבדי. אוגוסטן טרם שב…”

הואיל ואנחה זו נחשבה בעיני כהבעת צער, טרוניה חנוקה, הסתכנתי ואמרתי: “שגעונות כה רבים בראש כה אציל. ייתכן שהנטיה להרפתקאות חזקה מכל…”

אלא שהאשה הצעירה שיסעה אותי. ובמקום ההוא, בלילה ההוא, דיברה אתי בפעם הראשונה והאחרונה על מון:

“אַל תדבר כך,” אמרה חרש, "פראנסוא סרל, ידידי. רק אנחנו – רק אני אשמה. תן דעתך למה שעשינו…

"אמרנו לו: “הנה האושר, הנה מה שחיפשת כל ימי־נעוריך, הנה הצעירה שהיתה משאת כל הזיותיך!”

“כיצד יכול מי שהמרצנו אותו כל־כך שלא להיתפס לפקפקנות, אחר־כך לפחד, אחר־כך לאימה, שלא להיכנע לפיתוי הבריחה!”

“איבון,” אמרתי חרש, “אַת הלא ידעת יפה שאַת היית אותו אושר, אותה צעירה.”

“אה!” נאנחה. "כיצד יכולתי להעלות על הדעת, אפילו לרגע, מחשבה יהירה כזאת. מחשבה זו היא שגרמה לכל.

"אמרתי לך: ייתכן שלא אוכל לעשות דבר למענו. ובתוך תוכי חשבתי: כיון שכה חיפש אחרי וכיון שאני אוהבת אותו, ודאי יש בכוחי להסב לו אושר. אולם, כשראיתיו על־ידי, עם כל להטו, חרדתו, מוסר־כליותיו הכמוס, הבינותי שאין אני אלא אשה חסרת־אונים ככל השאר…

“איני ראוי לך,” חזר ואמר לפנות בוקר, בתום ליל־כלולותינו.

"ואני ניסיתי לנחמו, לעודדו. אך דבר לא שיכך את מצוקתו. אז אמרתי: “אם עליך לנסוע, אם באתי אליך בשעה שדבר לא יוכל לעשותך מאושר, אם עליך לעזבני לזמן־מה ולחזור אלי אחר־כך רגוע, הרי אני היא המבקשת ממך לנסוע”…

באפלולית ראיתי שהרימה עיניה אלי. כאילו היה זה וידוי שהתוַדתה לפני, ועתה היא מחכה בחרדה שאדון אותה לכף־זכות או לכף־חובה. אבל מה יכולתי לומר? בתוך תוכי שבתי וראיתי, כמובן, את מון שמאז, נבוך ופראי, מוכן תמיד להיענש ובלבד שלא יבקש סליחה או רשות, שודאי היתה ניתנת לו. אין ספק, שאיבון דה גאלה היתה צריכה להכריח אותו, ליטול ראשו בין ידיה ולומר לו: “מה זה חשוב מה עשית; אני אוהבת אותך; כלום אין כל הגברים חוטאים?” אין ספק שהיא שגתה משגה חמוּר, מתוך אצילות, מתוך דחף של הקרבה עצמית, בהשליכה אותו שוב אל דרך ההרפתקאות… אולם כיצד יכולתי לגנות טוּב־לב כה רב, אהבה כה רבה!…

נשתררה שתיקה ארוכה, שנינו היינו מזועזעים עד לעומק לבנו והקשבנו לגשם הקר הדולף מן המשוכות ומענפי האילנות.

“והוא נסע עם בוקר,” המשיכה. “דבר לא הפריד בינינו מעתה. והוא נשק לי, בפשטות, כבעל הנפרד מעל אשתו הצעירה, בצאתו למסע ארוך…”

היא קמה ממקומה. נטלתי בידי את ידה הלוהטת, אחר־כך את זרועה, ועלינו בשדרה בחושך העמוק.

“ובכל זאת לא כתב לך אף פעם?” שאלתי.

“אף פעם אחת,” השיבה.

ואז, כיון שעלתה בשנינו המחשבה על החיים ההרפתקניים, שהוא חי עתה בכבישי צרפת או גרמניה, התחלנו מדברים בו כפי שלא דיברנו בו עד כה. פרטים שכוחים, רשמים ישנים עלו בזכרוננו, שעה שקרבנו אט־אט אל הבית, משתהים מדי כמה פסיעות כדי להחליף זכרונות… שעה ארוכה – עד שהגענו לגדר הגן – הקשבתי בתוך האפלה לקולה היקר החרישי של האשה הצעירה; ואני, נתקף התלהבותי הישנה, דיברתי אליה בלי שאתעייף, בידידות עמוקה, על זה שנטש אותנו…

 

המעמסה    🔗

הלימודים אמורים היו להתחיל ביום שני. בשבת בערב, בשעה חמש בערך, נכנסה אשה מן האחוזה אל חצר בית־הספר, שם עסקתי אז בניסור עצים לחורף, היא באה להודיעני כי תינוקת נולדה בסאבלוניר. הלידה היתה קשה. בשעה תשע בערב נאלצו להזמין את המיַלדת מפריוֶראנז'. בחצות רתמו שוב את העגלה כדי לנסוע לקחת את הרופא מויֶרזוֹן. הוא נאלץ להשתמש במלקחיִם. התינוקת נפצעה בראשה וצעקה הרבה, אך נראה שאין נשקפת סכנה לחייה. איבון דה גאלה היא עתה חלושה מאוד, אבל עמדה בסבלה באומץ לא שכיח.

עזבתי את עבודתי, רצתי ללבוש מעיל אחר, ומרוצה, בסופו של דבר, מן החדשות הללו, הלכתי עם הזקנה לסאבלוניר. בזהירות, מחשש שמא נרדמה אחת משתי הפצועות, עליתי במדרגות־העץ הצרות, שהוליכו אל הקומה השניה. ושם הכניס אותי מר דה גאלה, בפנים מיוגעים אבל שמחים, אל החדר שבו שמו לפי שעה את העריסה המוקפת וילונות.

מעולם לא נכנסתי לבית שבו נולד תינוק באותו יום. מה מוזר נראָה לי הדבר, מסתורי וטוב! היה ערב כה יפה – ערב־קיץ ממש – שמר דה גאלה לא חשש לפתוח את החלון הפונה אל החצר. נשען במרפקיו על אדן החלון לידי, סיפר לי, עייף אך מאושר, על הדרמה שהתחוללה בלילה; ואני, שהקשבתי לדבריו, חשתי במעומעם שמישהו זר מצוי עתה עמנו בחדר…

מאחורי הוילונות בקעה צעקתה, צעקה צרחנית חלשה ומתמשכת… ואז אמר לי מר דה גאלה בקול חרישי:

“הפצע בראשה הוא שגורם לצעקותיה.”

מוּכנית – הורגש שהוא כבר עשה זאת למן הבוקר וכבר התרגל לכך – התחיל לנענע את חבילת הוילונות הקטנה.

“היא כבר צחקה,” אמר, “והיא נוטלת את האצבע. אבל הרי אתה עוד לא ראית אותה.”

הוא פתח את הוילונות, ואני ראיתי פרצוף קטן אדום ותפוח, גולגולת קטנה מוארכת ופגומה קצת מן המלקחיִם:

“זה לא־כלום,” אמר מר דה גאלה, “הרופא אמר שהכל יסתדר מעצמו… תן לה את אצבעך, היא תלחץ אותה.”

גיליתי עולם לא־ידוע. חשתי את לבי גואה משמחה מוזרה שלא ידעתיה קודם־לכן…

מר דה גאלה פתח בזהירות את דלת חדרה של האשה הצעירה. היא לא ישנה.

“מותר לך להיכנס,” אמר.

היא שכבה שם, פניה לוהבים, בתוך שערותיה הבלונדיות הפזורות. הושיטה לי את ידה וחייכה בעייפות. בירכתי אותה על בתה. בקול צרוד קמעה ובקשיות לא־רגילה – קשיותו של אדם החוזר מן הקרב – אמרה בחיוך:

“כן, אבל השחיתו את מראהָ.”

צריך הייתי ללכת תיכף משם, שלא לעַיפה.

למחרת, ביום־ראשון, אחר־הצהרים, שמתי פעמי בחפזון עליז כמעט לעבר סאבלוניר. פתק צמוד בסיכות אל הדלת, עצר בעדי:

נא לא לצלצל

לא ניחשתי במה הענין. דפקתי דפיקה חזקה למדי. שמעתי מבפנים צעדים כבושים שבאו בריצה. מישהו שלא ידעתיו – זה היה הרופא מוירזון – פתח לי:

“מה קרה?” אמרתי במהירות.

“הס! הס!” השיב לי בלחש, בארשת של רוגזה. “התינוקת כמעט מתה הלילה. ומצבה של האם קשה מאוד.”

נדהם כולי הלכתי אחריו על בהונות רגלי לקומה השניה. התינוקת שנרדמה בעריסתה היתה חיורת מאוד, לבנה כולה, בדומה לילד מת. הרופא סבר שיוכל להציל אותה. אשר לאֵם, לא היה מוכן להתחייב… הוא נתן לי הסברים ארוכים, משל הייתי ידיד־המשפחה היחיד. הוא דיבר על דלקת־ריאות, על תסחיף. הוא היסס, לא היה בטוח… מבוהל ומרעיד, נכנס מר דה גאלה, שנזדקן ביומים בצורה איומה.

הוא הכניס אותי לחדרה בלי לדעת בבירור מה הוא עושה:

“אסור,” אמר לי בלחש, “שהיא תיבהל; צריך, אמר הרופא, לשכנע אותה כי הכל הולך למישרין.”

איבון דה גאלה שכבה שם בפנים מוצפים דם, וראשה שמוט לאחור; בלחיים ובמצח אדומים־כהים, ובעינים המתגלגלות מדי פעם כלפי מעלה, כעיני אדם נחנק, נאבקה עם המוות בעוז־רוח ובשלוה שאין לתארם במלים. היא לא היתה מסוגלת לדבר, ואך הושיטה לי את ידה הלוהטת בידידות כה רבה, שכמעט פרצתי בבכי.

“ובכן, ובכן,” אמר מר דה גאלה בקול רם ובעליזות מבעיתה, כשל מטורף, “אתה רואה שמראה פניה אינו רע ביותר לגבי חולה!”

ואני לא ידעתי מה להשיב, אך אחזתי בידי את ידה הלוהטת של האשה הצעירה ההולכת למות…

היא ניסתה להתאמץ ולומר לי משהו, לשאול אותי איני יודע מה; היא הסבה עיניה תחילה אלי, אחר־כך לעבר החלון, כאילו לרמוז לי שאצא החוצה לחפש מישהו… אלא שאז תקף אותה מחנק איום; עיניה הכחולות היפות, שלפני רגע הפצירו בי בהבעה כה טרגית, גולגלו כלפי מעלה; לחייה ומצחה קדרו, והיא פירפרה חרש, מתאמצת לכבוש עד הסוף את פחדה ואת יאושה. הרופא והנשים החישו מכל חמצן, מגבות, צלוחיות, וכל אותו זמן היה הזקן רכון מעליה וצועק – צועק כאילו כבר היתה רחוקה ממנו, בקול צורם ורוטט:

“אל תפחדי, איבון. זה לא־כלום. אין לך מה לפחד!”

אחר־כך שכך ההתקף. היא יכלה לנשום קצת, אך הוסיפה להשתנק, עיניה הפוכות, ראשה שמוט, נאבקת כל הזמן, ואינה מסוגלת, אף לא לרגע להיחלץ מן התהום שבה כבר שקעה ולהביט בי ולומר לי מלה.

… וכיון שבי לא היתה כל תועלת מן הדין היה שאחליט ללכת משם. אין ספק, שהייתי יכול להישאר עוד קצת; ובחשבי על כך עתה, אני מתיסר ביסורי־חרטה נוראים. אבל אז עדיין קיויתי. שיכנעתי את עצמי, שהסוף עדיין אינו קרוב כל־כך.

עם הגיעי אל שולי חורשת־האשוחים שמאחורי הבית, מהרהר במבטה של האשה הצעירה המופנה אל החלון, בדקתי בקפידה, כזקיף על משמרתו, או כבלש העוקב אחר מישהו, את עומק החורשה שדרכה הגיע אוגוסטן בשעתו ושדרכה ברח בחורף שעבר. אהה! דבר לא זע שם. אף לא צל חשוד; אף לא ענף. אולם לבסוף, מן השדרה הבאה מפריוֶראנז' שמעתי צליל עדין מאוד של פעמונית; ומיד הופיע במפנה השביל ילד חבוש כיפה אדומה ולבוש חלוק־תלמידים, ואחריו כומר… פרשתי משם, בולע דמעותי…

למחרת חל יום פתיחת שנת־הלימודים. בשעה שבע כבר היו שנים־שלושה ילדים בחצר. היססתי ארוכות אם עלי לרדת, להיראות. וכשהופעתי לבסוף וסובבתי את מפתח הכיתה שהעלתה עובש, לאחר שהיתה סגורה חָדשיִם, בא לי מה שיגורתי מפניו יותר מכל: ראיתי את הגדול שבתלמידים ניתק מקבוצתו, המשחקת מתחת לסככה, וקרב אלי. הוא בא לומר לי כי “הגברת הצעירה של סאבלוניר נפטרה אתמול עם רדת הלילה”.

הכל סביבי מתבלבל, הכל מתערבב בכאב הזה. עתה נראה לי, שלעולם לא יקום בי העוז לשוב ולהתחיל את השיעור. אפילו חציית חצר־בית־הספר הצחיחה תגרום לי עייפות, שתכשיל את צעדַי. הכל מכאיב, הכל מר, משום שהיא מתה. העולם ריק, החופש תם. תמו גם השיטוטים הארוכים בעגלה באין מטרה; תמה החגיגה המסתורית… הכל נהפך שוב לכאב שאינו פוסק.

אמרתי לילדים שהשיעורים לא יתקיימו הבוקר. הם מתפזרים בקבוצות קטנות להביא את הבשורה לשאר התלמידים בכפרי הסביבה. ואילו אני נוטל את כובעי השחור, מקטורן מעוטר שיש לי, והולך בלב דואב לעבר סאבלוניר…

… הנה אני לפני הבית, שכה חיפשנו אותו לפני שלוש שנים! בבית זה מתה אמש איבון דה גאלה, אשתו של אוגוסטן מון. אדם זר היה חושב שזו כנסיה קטנה, עד כדי כך גדול השקט השורר למן אתמול במקום השומם הזה.

הנה, אם כן, מה שהועיד לנו בוקר יפה זה של פתיחת שנת־הלימודים, שמש סתוית בוגדת זו, המתגנבת בין הענפים. כיצד עלי לכבוש את רגשי המרי האיומים האלה, את גאוּת הדמעות החונקות! שבנו ומצאנו את הנערה היפה. קנינו את לבה. היא היתה אשת רֵעי, ואני אהבתיה אהבה עמוקה וכמוסה שאין מביעים אותה במלים. הייתי מסתכל בה ונעשה מרוצה כילד קטן. ביום מן הימים אשא אולי נערה אחרת לאשה, והיא תהיה הראשונה שאגלה לה את סודי הגדול…

ליד הפעמון, בפינת הדלת, נותרה ההודעה מאתמול. כבר הובא ארון־המתים אל אולם־הכניסה, למטה. בחדר שבקומה השניה מקבלת את פני המינקת של התינוקת, והיא מסַפּרת לי על הקץ ובשקט פותחת קמעה את הדלת… הנה היא. לא עוד חום ולא מאבק. לא עוד סומק ולא ציפיה… רק דממה, ופרצוף אדיש ולבן, עטוף בצמר־גפן, מצח מת, ששערות צפופות וקשות מקיפות אותו.

מר דה גאלה, שפוף בפינה, גבו מופנה אלינו, בגרבים, ללא נעלים, מחטט בעקשנות נוראה בתוך מגירות הפוכות, שנשלפו מאיזה ארון. מפעם לפעם הוא מוציא משם, תוך התקף של יפחות, המטלטל את כתפיו כהתקף של צחוק, איזה תצלום ישן של בתו, שכבר הצהיב.

הקבורה נקבעה לצהרים. הרופא חושש מהתמקמקות מהירה, הבאה לפעמים לאחר תסחיפים. לפיכך עטופים הפנים, כמוהם כגופה כולה, בצמר־גפן ספוג פֶנוֹל.

לאחר שהלבישוה – העטו עליה את שמלת־הקטיפה הכחולה־כהה הנפלאה שלה, הזרועה כוכבי־כסף זעירים, אלא שהכרח היה לרַדד ולקמט את שרוולי הבאלון היפים, שיצאו מן האָפנה – כשעמדו להעלות את הארון, נתברר, שלא ייתכן לסובבו במסדרון הצר. יצטרכו להעלותו בחבל דרך החלון ואחר־כך להורידו באותה דרך… אולם מר דה גאלה, הרכון עדיין על החפצים הישנים, שהוא מחטט בהם כדי למצוא מי יודע אֵילוּ זכרונות אבודים, מתערב אז בתקיפות נוראה.

“במקום,” אומר הוא בקול קטוע מדמעות ומזעם, “במקום שאניח לעשות דבר כה איום, מוטב שאני עצמי אטול אותה ואוריד אותה בזרועותי…”

והוא מוכן לעשות זאת, ואפילו יסתכן בהתמוטטות מרוב חולשה בחצי־הדרך, ולנפול יחד עמה!

ואז אני מתקרב ועושה את הדבר היחיד שניתן לעשותו: בסיוע הרופא ואחת הנשים מעביר אני זרועי האחת מתחת לגבה של הנפטרת, ואת השניה מתחת לרגליה, ומרים אותה אל חזי. ישובה על זרועי השמאלית, כתפיה שעוּנוֹת אל זרוע ימין שלי, ראשה השמוט מתחת לסנטרי, היא מכבידה על לוח לבי. לאט־לאט אני יורד, מדרגה אחר מדרגה, בגרם־המעלות התלול והארוך, ובו בזמן עושים למטה את ההכנות.

עד מהרה מתעייפות שתי זרועותי. רצוצות מעייפוּת. עם הנטל הזה שעל חזי נעשית נשמתי כבדה יותר ויותר, ממדרגה למדרגה. מצמיד את הגופה הכבדה נטולת־החיים, אני מרכין את ראשי אל ראשה, נושם בעוז, ושערותיה הבלונדיות נשאפות לתוך פי – שערות מתות, שטעם עפר להן. טעם זה של עפר ומוות, נטל זה שעל לבי, זה כל מה שנותר לי מן ההרפתקה הגדולה, וממך, איבון דה גאלה, האשה הצעירה המבוקשת כל־כך – האהובה כל־כך…

 

מחברת החיבורים החדשיים    🔗

בבית המלא זכרונות עצובים, שנשים היו מערסלות ומרגיעות שם תינוקת חולה, לא עבר זמן רב וגם מר דה גאלה נפל למשכב. עם בוא ימי־הקרה הראשונים של החורף דעך ומת חרש, ואני לא יכולתי להתאפק ושפכתי דמעות למראשותי הזקן החביב הזה, שסלחנותו ודמיונו העשיר שתאם את דמיון בנו, היו הגורם לכל ההרפתקה שלנו. הוא מת, למרבה המזל, בחוסר־הכרה מוחלט בלי שהבין מה נתרחש מסביבו, ואף בשתיקה גמורה כמעט. כיון שמזמן לא היו לו לא קרובי־משפחה ולא ידידים בסביבה זו של צרפת, מינה אותי בצוָאתוֹ כיורשו היחיד עד לשובו של מון, אשר לו אהיה חייב לתת דין־וחשבון על הכל, אם יחזור ביום מן הימים… ומאז התגוררתי בסאבלוניר. לסאן־בינוּאַ הייתי הולך רק לשם הוראה בכיתות; הייתי יוצא מוקדם בבוקר, את ארוחת־הצהרים הייתי מביא עמי מן האחוזה, ומחממה על התנור, בערבים מיד לאחר גמר הלימודים הייתי חוזר. כך יכולתי להשאיר עמי את התינוקת, שנשי החַוָה היו מטפלות בה. בכך אף גדלו סיכויי לפגוש את אוגוסטן, אם יחזור ביום מן הימים לסאבלוניר.

עם זאת לא פסקתי מלקוות, שאגלה באחד הרהיטים, באחת המגירות, איזה נייר, איזה סימן שיאפשר לי לעמוד על דרך חייו בתקופת הדממה הארוכה של השנים הקודמות – ואולי גם להבין את נימוקי בריחתו, או, לכל הפחות, לעלות על עקבותיו… לשוא בדקתי איני יודע כמה ארונות־קיר וקמטרים, פתחתי, בתוך המחסנים, הרבה תיבות־קרטון ישנות מכל התבניות, שהיו מלאות צרורות של מכתבים ישנים ושל תצלומי משפחת דה גאלה שהצהיבו, או גדושות פרחים מלאכותיים, נוצות, נזרים וצפרים שיצאו מן האָפנה. מן התיבות נדף איזה ריח כמוש, איזה בושם עמום, שעוררו בי לפתע, למשך יום שלם, זכרונות וגעגועים, שגרמו להפסקת חיפושי…

עד שיום אחד, יום של חופשה, הבחנתי בעליית־הגג במזוָדה קטנה ישנה, ארוכה ושטוחה, מצופה עור־חזיר, ששערותיו מכורסמות למחצה; הכרתי מיד כי זה ארגז־התלמידים של אוגוסטן. לבי נקפני על שלא פתחתי בחיפושי כאן. הסרתי בנקל את המנעול החלוד. הארגז היה מלא על גדותיו מחברות וספרים מסנט־אגאת – ספרי חשבון, ספרות, מחברות למתמטיקה ומה לא?… מתוך רחשי לב יותר מאשר מתוך סקרנות התחלתי לחטט בכל אלה, שב וקורא את ההכתבות שידעתי עדיין בעל־פה, עד כדי כך חזרנו והעתקנו אותן! “אַמת־המים” של רוּסוֹ, “הרפתקה בקאלַבּריה” של פ.ל.קוּריֶה, “אגרת של ז’ורז' סאנד אל בנה…”

והיתה שם גם “מחברת לחיבורים החדשיים”. הופתעתי, שהרי המחברות הללו היו נשארות בכיתה, והתלמידים לא היו מוציאים אותן אל החוץ. זאת היתה מחברת ירוקה, שהצהיבה בשוליה. שמו של התלמיד, אוגוסטן מון, כתוב היה על העטיפה בכתב עגול נהדר. פתחתי אותה. לפי תאריך העבודות, אפריל …189, למדתי שמון התחיל אותה ימים מעטים לפני שעזב את סנט־אגאת. העמודים הראשונים היו ערוכים בדייקנות המחמירה, שהיתה נהוגה לגבי הכתיבה במחברת־חיבורים זו. אלא שלא היו שם יותר משלושה עמודים כתובים; כל השאר היה חָלק, לכן גם נטל אותה מון משם.

כורע ארצה על ברכי, תוך הרהורים על מנהגים אלה, על הכללים הילדותיים, שנודעה להם חשיבות כה רבה בימי־בחרותנו, הפכתי באגודלי את דפי המחברת הלא־גמורה, וכך גיליתי גם דפים אחרים. לאחר ארבעה עמודים שנשארו חלקים, שוב נרשם בה משהו.

גם זה היה כתב־ידו של מון, אבל חפוז, לא מעוצב כראוי, ניתן בקושי לקריאה; פיסקאות קצרות, בגודל שונה, מופרדות זו מזו ברוָחים של שורות אחדות. לפרקים רק משפט לא־גמור. לפעמים רק תאריך. למן השורה הראשונה אמר לי לבי, שכאן מצויות אולי ידיעות על חייו של מון בפאריס, סימני העקבות שחיפשתי, ואני ירדתי אל חדר־האוכל כדי לקרוא בניחוּת, לאור היום, את המסמך המוזר. היום היה יום־חורף בהיר אך הפכפך. לפרקים היתה השמש הנוצצת מציירת את צלבי האשנבים על־גבי הוילונות הלבנים, ולפרקים היתה רוח פתאומית מטילה אל השמשות צליפות של גשם קר. ולפני חלון זה, ליד האח, קראתי את השורות, שהסבירו לי דברים כה רבים, ואני מעתיק אותן כאן מלה במלה…

 

הסוד    🔗

שוב עברתי ליד החלון. השמשה מאובקת ולבנה כמקודם על רקע הוילון הכפול שמאחוריה. כלום תפתח אותו איבון דה גאלה, שלא יהיה לי מה לומר לה, כין שכבר נשואה היא… מה לעשות עתה? כיצד לחיות?..

שבת, 13 בפברואר. – פגשתי על הרציף את העלמה, שחיכתה כמוני לפני הבית הסגור, ומפיה נודעו לי דברים בחודש יוני. דיברתי עמה. בלכתה הסתכלתי מן הצד בפגמים הקלים שבפניה: קמט קט בזוית השפתים, שקע קל בלחָיַיִם, ופוּדרה שנצטברה בכנפי האף. היא פנתה פתאום והסתכלה בי מפּנים, אולי משום שסברה כי היא נאה יותר מפָּנים מבצדודית, ואמרה לי בקול חותך:

“אתה משעשע אותי מאוד. אתה מזכיר לי צעיר שחיזר אחרי, לפנים, בבורז'. אפילו התארסנו…”

והנה, בעצם הלילה, על המדרכה השוממת והרטובה, המשקפת את אורה של נורת־גאז, קרבה אלי בפתאום וביקשה ממני שאקח אותה הערב לתיאטרון יחד עם אחותה. אני שם לב זו הפעם הראשונה שהיא לבושה בגדי־אבל, כובע־גברת שאינו הולם את פניה הצעירים, מטריה ארוכה ודקה, בדומה למקל. וכיון שאני קרוב מאוד אליה, הרי כל־אימת שאני עושה תנועת־יד, שורטות צפרני את מלמלת חולצתה… אני מוצא לי תואנה שלא למלא את בקשתה. כעוּסה, רוצה היא להסתלק מיד. ועתה אני הוא העוצר בעדה ומפציר בה. ואז, פועל העובר שם באפלה, מתלוצץ בלחש:

“אַל תלכי, חמודה, הוא עלול להכאיב לך!”

ואנחנו נשארנו שנינו נבוכים.

בתיאטרון. – שתי הבחורות, חברתי הקרויה ואלנטין בלוֹנדוֹ ואחותה, באו בצעיפים זולים.

ואלנטין נתישבה לפנַי. כל רגע היא פונה, לא־שקטה, כשואלת את עצמה מה אני מבקש ממנה. ואני, אני חש עצמי על־ידה כמעט מאושר; ומדי פעם אני משיב לה בחיוך.

הנשים שמסביבנו מחשופיהן היו גדולים מדי. ואנחנו התלוצצנו. תחילה חייכה, ואחר־כך אמרה: “לי אסור לצחוק. גם אני חשופה מדי.” והיא התעטפה בצעיפה. אכן, מתחת לריבוע של מלמלה שחורה ראיתי, שבחפזונה להחליף את הבגדים, הפכה כלפי מטה את החלק העליון של כותנתה.

יש בה איזו דלות וילדותיות; יש במבטה איזה מבע מיוסר ולא־בטוח, המושך אותי. לידה, ליד היצור היחיד בעולם המסוגל לסַפּר לי על אנשי ה“אחוזה”, איני פוסק מלהרהר בהרפתקה התמוהה שלי שמאז… רציתי לשאול אותה שוב על המעון הקטן שבשדרה. אולם היא, מצידה, הציגה לי שאלות כה מביכות, שלא ידעתי מה לענות עליהן. אני מרגיש, שמעתה לא נדבר עוד שנינו על אותו נושא, ועם זאת אני יודע שאשוב ואראה אותה. לשם מה? ומדוע?.. כלום נגזר עלי עתה ללכת בעקבותיו של כל מי שישא בתוכו את הריח העמום ביותר, הרחוק ביותר של הרפתקתי שנכשלה?…

בחצות הלילה, יחידי ברחוב השומם, אני שואל את עצמי מה לי ולפרשה החדשה והמוזרה הזאת? אני פוסע לאורך הבתים הדומים לתיבות־קרטון ערוכות בשורות, שבהם ישנים המוני בני־אדם. ואני נזכר פתאום בהחלטה שהחלטתי לפני חודש: גמרתי אומר ללכת לשם באישון הלילה, בשעה אחת בערך, להקיף את המעון, לפתוח את שער הגן, להתגנב ולחפש איזה סימן שיאפשר לי לשוב ולמצוא את האחוזה האבודה, כדי לשוב ולראות את ההיא, רק לראותה… אלא שאני עייף. אני רעב. אף אני נחפזתי להחליף בגדי לפני לכתי לתיאטרון, ולא אכלתי ארוחת־ערב. נרגש, לא־שקט, אני נשאר בכל־זאת זמן רב ישוב על קצה מיטתי, לפני שאני שוכב אכול חרטה סתומה. על שום מה?

אני מציין גם זאת: הן לא רצו שאלווה אותן הביתה ואף לא לומר לי היכן הן מתגוררות. אלא שעקבתי אחריהן ככל שיכולתי. אני יודע שהן גרות ברחוב קטן, הפונה לעבר סביבת נוטר־דאם. אבל באיזה מספר?.. אני משער שהן תופרות או כובעניות.

שלא בידיעת אחותה, קבעה לי ואלנטין פגישה ליום ה', בשעה ארבע, מול אותו תיאטרון שבו ביקרנו.

“אם לא אהיה שם ביום ה',” אמרה, “חזור לשם ביום ו', באותה שעה, אחר־כך בשבת וכן הלאה.”

יום ה', 18 בפברואר. – הלכתי לחכות לה ברוח עזה, הסוחפת עמה גשם. כל הזמן אמרתי לעצמי: בסופו של דבר יֵרד גשם…

אני צועד באפלולית הרחובות, ולבי כבד. טיפת־מים נופלת. אני חושש שמא יתחיל הגשם: גשם שוטף עלול למנוע את בואה. אלא שהרוח שוב נושבת, והגשם עדיין אינו יורד. למעלה – באפוֹר הרקיע שלאחר־הצהרים – שהנה הוא אפור והנה הוא נוצץ – נכנעה עב גדולה לרוח. ואני כאן מרותק לאדמה ומצפה ברוח נכאה…

מול התיאטרון. – לאחר רבע שעה כבר בטוח אני כי לא תבוא. מן הרציף שעליו אני עומד, אני צופה מרחוק אל הגשר, שבו עשויה היתה לבוא, ובודק את האנשים העוברים שם. אני מלווה במבטי כל אשה צעירה בבגדי־אבל שאני רואה, חש כמעט הכרת־טובה כלפי אלו, שבמשך הזמן הרב ביותר, עד שקרבו אלי, דמו לה ועוררו בי תקוָה…

שעה של המתנה. – אני עייף. עם רדת הלילה סוחב שוטר אל תחנת־משטרה קרובה איזה נוכל, שמטיח כלפיו בקול כבוש את כל הגידופים ואת כל הניבולים שהוא יודע. השוטר זועם, חיור, דוֹמם… למן הכניסה לפרוזדור הוא פותח בחבטות; אחר־כך הוא סוגר את הדלת בעדם, כדי שיכה את העלוב ככל העולה על רוחו… ואז עולה בי הרהור נורא, שויתרתי על גן־העדן ואני מדשדש ליד שערי הגיהינום.

לבסוף נלאיתי ואני עוזב את המקום ומגיע אל אותו רחוב צר ונמוך, בין הסֵין לנוטר־דאם, אני יודע בערך את מקום הבית. בודד לנפשי אני הולך שם הלוך ושוב. מפעם לפעם יוצאת עוזרת או עקרת־בית אל הגשם הדק לערוך את הקניות לפני בוא הלילה… אין כל טעם שאישאר כאן ואני מסתלק… אני שב, בגשם הבהיר המשהה את בוא הלילה, למקום שאמורים היינו לחכות בו זה לזה. יש כאן אנשים רבים מקודם – קהל שחור…

השערות – יאוש – עייפות. אני שב ונאחז במחשבה: מחר. מחר, באותה שעה, באותו מקום, אשוב ואחכה. ואני שואף בקוצר־רוח ליום המחר. משעממים נראים לי הערב והבוקר שלמחרת, שאעבירם בבטלה… אולם יום זה, כלום לא בא כמעט לקצוֹ? משחזרתי לביתי, ליד האח, אני שומע את הקולות המכריזים על הופעת עתוני־הערב. בביתה הנידח אי־שם ליד נוטר־דאם, אף היא שומעת, בודאי, אותן הכרזות.

היא… רוצה לומר: ואלנטין.

ערב זה, שהתכוונתי להתחמק ממנו, מכביד עלי בצורה מוזרה. בה בשעה שעובר הזמן, שהיום עומד להסתיים, ואני רוצה שכבר יבוא קצו – יש אנשים שהפקידו בידיו את כל תקוָתם, את כל אהבתם ואת שארית כוחותיהם. יש אנשים גוססים, ואחרים היודעים כי מתקרב פרעון חובם והיו רוצים שלא יבוא יום־המחר לעולם. ועוד ישנם אחרים, שהמחר יבצבץ בשבילם כמוסר־כליות. יש אנשים עייפים, שהלילה הזה לא יספיק להם כדי מנוחה ראויה. ואני, אני שביזבזתי את יומי, בזכות מה אני מעֵז לקרוא ליום המחר?

יום ששי בערב. – חשבתי לכתוב בהמשך: “לא ראיתי עוד”. והכל היה מסתיים.

אולם, כשהגעתי הערב בשעה ארבע אל פינת התיאטרון: הנה היא. דקה ורצינית, לבושה שחורים, אבל בפנים מפוּדרים ובצוארון המשווה לה מראה של ליצן שחטא, מראה מיוסר ומרושע כאחד.

היא באה לומר לי, שהיא רוצה ללכת תיכף ומיד, שהיא לא תחזור עוד.

………………………………………………………………

אף־על־פי־כן, עם רדת הלילה אנחנו כאן שוב שנינו, פוסעים לאט זה ליד זה על החצץ של גן־טיוּלרי. היא מספרת לי את סיפורה, אבל בצורה כה לוטה שאיני מבין הרבה. בדברה על החתן שלא נישאה לו היא אומרת “אהובי”. היא עושה כך בכוונה, סבור אני, כדי לפגוע בי, שלא אתקשר אליה. הנה משפטים שלה שאני רושמם כמעט בעל־כרחי:

"אל תתן בי כל אמון, אומרת היא. לא עשיתי מעולם אלא מעשי־שטות.

"שוטטתי בדרכים, לבדי.

“הכזבתי את חתני. נטשתי אותו, משום שהעריץ אותי יתר על המידה. הוא ראה אותי רק לפי דמיונו ולא כפי שהייתי. ואני הרי מלאה חסרונות. היינו עלולים להיות אומללים מאוד.”

שוב ושוב אני תופס אותה מרשיעה את עצמה יותר מן הראוי. אני סבור שהיא רוצה להוכיח לעצמה, שהיא צדקה אז, כשעשתה את השטות שהיא מספרת עליה, שאין לה על מה להצטער, ושלא היתה ראויה לאושר שנזדמן לה.

פעם אחרת אמרה לי בהסתכלה בי ארוכות:

“מה שמוצא חן בעיני, בך, איני יודעת למה, הרי הם זכרונותי…”

ופעם אחרת:

“אני עדיין אוהבת אותו, אמרה, יותר משאתה מתאר לך.”

ואז לפתע, בתקיפות, באכזריות, בעצבות:

“בעצם, מה אתה רוצה? כלום אתה אוהב אותי, גם אתה? גם אתה מתכונן להציע לי נישואים?”

גימגמתי. איני ודע מה עניתי. ייתכן שאמרתי: “כן”.

מעין־יומן זה נפסק כאן. והתחילו שרבוטים של אותיות שאין לקראן, חסרות צורה, מחוקות. אירוסים רופפים!… לבקשתו של מון עזבה הבחורה את מקצועה. הוא עסק בהכנות לחתונה. אולם, נתקף תשוקה להמשיך את חיפושיו אין־קץ, לצאת שוב ושוב בעקבות אהובתו האבודה, היה, כנראה, נעלם מפעם לפעם. ובמכתבים אלה ביקש, תוך מבוכה טרגית, להצטדק לפני ואלנטין.

אחר־כך שוב התחיל היומן.

הוא רשם זכרונות על שהייה ששהו שניהם בכפרים, איני יודע היכן. אולם, דבר מוזר, מכאן ואילך, אולי מתוך רגש בושה כמוס, היה היומן ערוך בצורה כה מקוטעת, כה פרועה, מטוּיט בחפזון כה רב, שנאלצתי להרכיב מחדש את כל החלק הזה של סיפורו.

14 ביוני. – כשנתעורר לפנות בוקר בחדר האכסניה, כבר הציתה השמש את הציורים האדומים שעל הוילון השחור. פועלים חקלאיים היו משיחים באולם שלמטה בקול רם אגב שתיית קפה־הבוקר: הם רגזו, במשפטים קשים אך בלי רגשה, על אחד מאדוניהם. זה זמן־מה שמע, בודאי, מון, מתוך שנתו, את ההמולה השקטה הזאת. תחילה לא שם אליה לב. הוילון הזה, הזרוע אשכולות שהאדימו מהשמש, קולות־הבוקר הללו, שעלו בחדר הדומם, כל זה נתערבב לרושם אחד של יקיצה כפרית, בתחילת החופשה הארוכה הנעימה.

הוא קם, דפק חרש על הדלת הסמוכה, ומשלא נענה, פתח אותה קמעה בלא רעש. אז הבחין בואלנטין והבין מאין בא לו אושר שלֵו כל־כך. היא ישנה בלי־נוע דוממת לחלוטין, בלי שנשמעה נשימתה, כשם שעוף ישן, מן הסתם. ארוכות התבונן בפרצוף הילדותי, עצום־העינים, פרצוף רגוע כל־כך, שהיית מבקש לא לעוררו או להטרידו.

היא לא עשתה כל תנועה שהעידה כי אינה ישנה עוד, פרט לכך שפקחה את עיניה והביטה.

משנתלבשה, שב מון אל הנערה.

“כבר מאוחר,” אמרה.

ומיד נהגה כעקרת־בית בתוך מעונה.

היא הכניסה סדר בחדרים, בירשה את הבגדים שלבש מון אמש, ומשהגיעה למכנסים, נתאנחה. שוליהם היו מכוסים בוץ סמיך. היא חככה בדעתה; אחר־כך, לפני הבירוש, התחילה לגרד בזהירות בסכין את שכבת־הבוץ העליונה.

“כך,” אמר מון, “היו עושים שובבי סנט־אגאת לאחר שהשתכשכו בבוץ.”

“אני, אמי היא שלימדה אותי לעשות כך,” אמרה ואלנטין.

… וכזאת היתה החֵברה, שנמצאה מתאימה למון הגדול, הצייד ואיש־הכפר, לפני הרפתקתו המסתורית.

15 ביוני. – בחַוָה, בארוחת־הערב, שהודות לחבריהם, אשר הציגו אותם כבעל ואשתו, הוזמנו אליה, למרבה שממונם, נראתה ביישנית כנשואה זה מקרוב.

נרות הודלקו בשתי הנברשות שבכל אחד מקצות השולחן המכוסה במפה לבנה, כבחתונה כפרית שקטה. עם שנרכנו בנוֹגה הרפה, היו הפנים טובלים מיד בצל.

לימינו של פאטריס (בנו של החַואי) היתה ואלנטין, ואחריה מון, שנשאר מחריש עד הסוף, חרף הפניות שכמעט כולן היו אליו. למן השעה שהחליט, כדי להימנע מהסברים בכפר נידח זה, שואלנטין תיחשב לאשתו, היו מעציבים את רוחו אותה חרטה ואותו מוסר־כליות.

וכל אותו זמן שפאטריס ניהל את הסעודה בנוסח של אציל כפרי, היה מון מהרהר:

“הרי אני הייתי צריך בערב זה לשבת בראש הסעודה של חתונתי, באולם־אורחים נמוך כמו זה, שאני מכיר יפה.”

על־ידו היתה ואלנטין מסרבת בביישנות לכל מה שהוגש לה. היית אומר, שהיא כפרית צעירה. עם כל שידול ושידול היתה מציצה בידידה כמבקשת את חסותו. משך שעה ארוכה הפציר בה פאטריס לשוא שתשתה את כוסה, עד שגחן מון אליה לבסוף ואמר לה חרש:

“עליך לשתות משהו, ואלנטין הקטנה שלי.”

אז, בצייתנות, שתתה. ופאטריס בירך בחיוך את הצעיר על שיש לו אשה כה ממושמעת.

אלא שהשנַיִם, ואלנטין ומון, נשארו דוממים ומהורהרים. ראשית, היו עייפים, רגליהם, שנרטבו בבוץ בעת הטיול, קפאו מקור על־גבי מרצפות־המטבח הרחוצות. ושנית, מזמן לזמן היה הבחור נאלץ לומר:

“אשתי, ואלנטין, אשתי…”

וכל־אימת שביטא חרש את המלה הזאת לפני אנשי־כפר לא־מוּכּרים אלה בחדר האפלולי הזה, הרגיש שהוא עושה מעשה־חטא.

17 ביוני. – אחר־הצהרים של יום אחרון זה, פתיחתו היתה רעה.

פאטריס ואשתו יצאו עמהם לטיול. לאט־לאט, על המדרון התלול, המכוסה שיחים, הלכו הזוגות ונתרחקו זה מזה. מון וואלנטין התישבו בין ערערים, בחורשה קטנה.

הרוח נשאה עמה נטפי גשם, והשמים היו מעוננים. דומה, כאילו לערב היה טעם מר, טעמו של שממון, שאפילו האהבה אין בכוחה לפזרו.

שעה ארוכה נשארו שם, במקום־מחבואם, מתחת לענפים, מדברים מעט. לאחר־מכן נשתפר מזג־האויר והיה נאה. הם סברו שמעתה ילך הכל למישרין.

והם התחילו סחים על אהבה; בעצם, ואלנטין היא שדיברה ודיברה…

“הנה,” אמרה, “כך הבטיח לי חתני, שהיה דומה לילד: תיכף ומיד יהיה לנו בית, כמין בקתה נידחת בכפר. הוא כבר מוכן, אמר. נגיע לשם כחוזרים ממסע ארוך, בערב־כלולותינו – בשעה כזאת, בערך, עם רדת הלילה. ולאורך הדרך ובחצר, יריעו לנו ילדים אלמונים, נסתרים בתוך החורשות ויקראו: ,”תחי הכלה!" שטויות – לא כן?"

נבוך ומודאג, הקשיב לה מון. וכאילו שמע בכל זה הד של קול שכבר שמע. ובטון של הבחורה בסַפּרה את סיפורה, היה גם איזה צער סתום.

אלא שהיא חששה שמא פגעה בו. נפנתה אליו בהתלהבות, ברוֹך.

“לך,” אמרה, “אני רוצה לתת כל מה שיש לי, משהו שהיה בשבילי עד כה יקר מכל… ואתה תשרוף את זה!”

ואז, מביטה בו ללא־ניד, הוציאה בחרדה מכיסה צרור־מכתבים קטן, מכתבי חתנה, והושיטה לו.

אה! מיד הכיר את הכתב הדק. כיצד לא העלה זאת על דעתו קודם־לכן! זה היה כתב־ידו של פראנץ הצועני, אותו כתב שראה בעבר באִגרת־היאוש שהשאיר הלה בחדר האחוזה…

הם פסעו עתה בשביל הצר שבין המרגניות והחציר המוארים אלכסונית בשמש של שעה חמש. תדהמתו של מון היתה כה גדולה, שלא תפס עדיין איזו תבוסה משתמעת מכל זה לגביו. הוא קרא, משום שהיא ביקשה ממנו לקרוא. משפטים ילדותיים, רגשניים, פאתיטיים… למשל, במכתב האחרון:

…אה! איבדת את “הלב” הקטן, ואלנטין הנחמדה שאינה ראויה לסליחה. מה יקרה עתה? אמנם, איני מאמין באמונות תפלות…

מון קרא ועיניו מסונוורות מצער ומכעס, פניו קפואים, אבל חיורים מאוד, עם רטט מתחת לעינים. ואלנטין, מודאגת ממראהו, הביטה בו כדי להבין מה מתרחש בו ומה מרגיזו כל־כך.

“זהו עדי קטן שנתן לי במתנה,” חשה להסביר לו, “והשביע אותי שאשמור עליו תמיד. זה היה אחד השגעונות שלו.”

אלא שבכך רק הגבירה את חמתו של מון.

“שגעונות!” אמר ושם את המכתבים בכיסו. “לשם מה את חוזרת שוב ושוב על מלה זו? מדוע לא רצית להאמין לו? הכרתי אותו. הוא היה הבחור הנפלא ביותר בעולם!”

“אתה הכרת אותו?” אמרה בשיא של התרגשות. “הכרת את פראנץ דה גאלה?”

"הוא היה הטוב בידידי, הוא היה שותפי להרפתקאות – והנה נטלתי ממנו את כלתו!

“אה!” המשיך בזעם. “איזו רעה גרמת לנו, אַת, שלא רצית להאמין. אַת היא שגרמת לכל זה. אַת היא שבגללך אבד הכל! אבד הכל!”

היא רצתה לומר לו משהו, ליטול את ידו, אך הוא הדפה בגסות.

“לכי לך. הניחי לי.”

“טוב,” אמרה, פניה לוהטים, והיא מגמגמת וכמעט בוכה, “אני אלך לי. אחזור לבורז', עם אחותי. ואם לא תבוא לקחת אותי – אתה הרי יודע, לא כן, שאבי עני מכדי להחזיק אותי בביתו – אני אשוב לפאריס, אשוטט בדרכים כשם שכבר עשיתי לפנים, ואיהפך, מן הסתם, לבחורה מושחתת, שהרי אין לי עוד מקצוע…”

והיא הלכה לה לקחת את חבילותיה ולעלות על הרכבת, ואילו מון, בלא שהביט בה בלכתה, הוסיף לצעוד ללא מטרה.

היומן שוב נפסק.

אחר־כך באו עוד טיוטות של מכתבים, מכתביו של אדם הססן, תועה בדרך. מששב ללא־פאֶרטֶא־ד’אנז’יון, היה מון כותב לואלנטין, לכאורה כדי לאשר את החלטתו לא לראותה עוד וכדי להטעים לה את נימוקיו במדויק, אולם למעשה, אולי כדי שתענה לו. באחד ממכתביו שאל אותה דבר, שבמבוכתו אף לא עלה על דעתו לשאול בשעתו: כלום יודעת היא היכן מצויה האחוזה שהוא מחפש כל־כך? במכתב אחר הפציר בה שתתפייס עם פראנץ דה גאלה. הוא נטל על עצמו למצאו… כל המכתבים, שאת טיוטותיהם ראיתי, לא נשלחו, כנראה. אולם הוא כתב, מן־הסתם, פּעמַיִם־שלוש, ולא נענה. זו היתה לו תקופה של מאבקים איומים ואומללים, בבדידות מוחלטת. כיון שתקוָתוֹ לשוב ולראות ביום מן הימים את איבוֹן דה גאלה דעכה לגמרי, חש בודאי כי החלטתו העזה נחלשת והולכת. ומתוך קריאת העמודים הבאים – האחרונים ביומנו – אני משער, שבבוקר בהיר אחד, בהתחלת החופש הגדול, לקח בהשאלה אוֹפַנַיִם לנסוע לבורז' לשם ביקור בכנסיה.

הוא יצא עם שחר בכביש היפה והישר שבין היערות, ממציא בדרך אלף תירוצים להופיע בכבוד לפני זו שגירש בלי להתבזות ובלי התפייסות.

ארבעת העמודים האחרונים, שעלה בידי לשחזר סיפרו על המסע ועל המשגה האחרון…

25 באוגוסט. – מעֶברה השני של בורז', בקצה השכונות החדשות, מצא לאחר חיפושים ממושכים את ביתה של ואלנטין בלוֹנדוֹ. אשה – אמה של ואלנטין – נראתה כמחכה לו על הסף. היא היתה בעלת סבר פנים יפים של עקרת־בית, שמנה, קמוטה, אבל יפה עדיין. היא הביטה בו בבואו מתוך סקרנות, וכששאל “האם העלמות בלונדו בבית”, הבהירה לו בנחת שהן חזרו לפאריס ב־15 באוגוסט.

“הן אסרו עלי לומר לאן נסעו,” הוסיפה, “אולם אם יכתבו להן לפי המען הקודם יעבירו להן את המכתבים.”

בשובו על עקבותיו, מוליך אופניו בידו, דרך הגינה, הירהר:

“היא נסעה… הכל נסתיים כפי שרציתי… אני הוא שאילצתיה לכך. “איהפך, מן הסתם, לבחורה מושחתת,” אמרה, ואני הוא שהבאתיה לידי כך, אני הוא שהמטתי חרפה על כלתו של פראנץ!”

ובלחש מילמל לעצמו בטירוף־דעת: “מוטב כך! מוטב כך!” אף כי ידע היטב שהמצב הוא, להיפך, בכל רע. עד כדי כך, שלפני הגיעו לשער נכשל בשתי רגליו, לעיני האשה, וכמעט נפל על ברכיו.

הוא לא חשב על ארוחת־צהרים. נעצר ליד בית־קפה, שם כתב ארוכות לואלנטין, ולו רק כדי לזעוק, להתפרק מן הזעקה המיאשת ששׂמה מחנק לגרונו. במכתבו חזר ללא הרף: “איך יכולת! איך יכולת!… איך יכולת להשלים עם כך! איך יכולת להביא כך שוֹאה על עצמך!”

לידו ישבו קצינים ושתו. אחד מהם סיפר בקול רם על פרשת־אהבים, שנשמעה במקוטע: “אמרתי לה… את בודאי מכירה אותי… אני משחק בקלפים עם בעלך כל ערב!” היתר צחקו, הפנו את ראשיהם וירקו אל מאחורי הספסלים. חיור ומאובק הסתכל בהם מון כקבצן. הוא ראה אותם בדמיונו מחזיקים את ואלנטין על ברכיהם.

זמן רב רכב על האופנים, שוטט מסביב לכנסיה, אומר לעצמו בקדרות:

“הרי בעצם באתי לכאן כדי לבקר בכנסיה.” בקצה הרחובות כולם, בכיכר השוממה, היא נראתה מזדקרת ענקית ואדישה. הרחובות הללו היו צרים ומזוהמים כסימטאות המקיפות בתי־תפילה כפריים. פה ושם היה שלט של בית מפוקפק, פנס אדום… מון חש את כאבו המר, ברובע זה המלוכלך, המושחת, החוסה, כבימים עברו, ממש מתחת לקשתות־התומכות של הקתדרלה. פחד של כפרי תקף אותו, שאט־נפש כלפי כנסיה עירונית זו, שכל הפשעים מפוסלים במחבואיה, שהיא בנויה בין בתים טמאים, ושאין בה מרפא לכאבי־האהבה הטהורים ביותר.

שתי בחורות עברו על פניו, ידיהן כרוכות זו על מתני זו, מחזיקות זו בגיזרת זו ונתנו בו מבט מחוצף מתוך גועל או לשם שעשוע. כדי לנקום נקמת אהבתו או כדי להרסה, נסע מון אחריהן אט־אט על אופניו, ואחת מהן, נקבה עלובה, ששערותיה הבלונדיות הדלילות נמשכו לאחור בפקעת מזויפת, קבעה לו פגישה בשעה שש בגן הארכיהגמוניה, הגן שבו קבע פראנץ, באחד ממכתביו, פגישה עם ואלנטין המסכנה.

הוא אינו מסרב, בדעתו כי באותה שעה כבר יהיה רחוק מן העיר. ומחלונה הנמוך שבמורד הרחוב עוד הוסיפה לאותת לו סתומות זמן רב.

הוא נחפז לצאת לדרכו.

לפני שיצא לא יכול לכבוש את תשוקתו הקודרת לעבור בפעם האחרונה לפני ביתה של ואלנטין. הוא הזין את עיניו ויכול להצטייד בעצבות. זה היה אחד הבתים האחרונים של השכונה, ולמן אותו מקום נהפך הרחוב לכביש… ממול נראה איזה מגרש ריק, מעין כיכר קטנה. איש לא היה ליד החלונות אף לא בחצר, או בכל מקום אחר. לארכו של קיר, מושכת אחריה שני ילדים לבושי בלואים, עברה ריבה מפודרת מלוכלכת, יחידה.

שם עברו ימי־ילדותה של ואלנטין, שם התחילה להסתכל בעולם בעינים מאמינות ונבונות. מאחורי חלונות אלה היתה עובדת תופרת. וברחוב זה שבפרבר היה פראנץ עובר לראותה, לחייך אליה, אולם עתה לא נשאר שם דבר, לא־כלום… הערב העגום נתמשך, ומון ידע רק זאת, כי אי־שם, בודדה, אולי ממש בשעה זו של אחר־צהרים מעלה ואלנטין בזכרונה את המקום הנוגה הזה, שאליו לא תשוב עוד לעולם.

מסעו הארוך חזרה לביתו נועד להיות מפלטו האחרון מכאבו, הסחת־הדעת הכפויה האחרונה לפני שישתקע בו כל־כולו.

הוא יצא לדרך. בצדי הכביש, בעמק, נגלו לעיניו בתי־איכרים נחמדים, שגמלוניהם המחודדים, המעוטרים בסבכות ירוקות, מבצבצים מבין האילנות, על שפת המים. שם, על כרי־הדשא, היו, מן־הסתם, נערות מספרות זו לזו בכובד־ראש סיפורי־אהבה. שם צייר לו הדמיון אנשים בעלי־נפש, נפשות תמות…

אלא שבשביל מון לא היתה קיימת אותה שעה אלא אהבה אחת, אהבה שלא באה אל מלוא סיפוקה, שאך זה טפחו על פניה באכזריות כה רבה, והצעירה שחייב היה להגן ולשמור עליה יותר מכל האחרות, היתה דוקא זו ששילח זה עתה לאַבדן.

כמה שורות חפוזות של היומן לימדוני לדעת, שהוא תיכן תכנית לשוב ולמצוא את ואלנטין, יהיה אשר יהיה, לפני שיהיה מאוחר מדי. תאריך שצוין בשוליו של עמוד העלה בלבי את הסברה, שזה היה אותו מסע ארוך, שלקראתו עשתה הגברת מון את ההכנות, כשבאתי ללאַ־פָרטאֶ־ד’אנז’יון ושיבשתי הכל. בבוקר נאה אחד של סוף חודש אוגוסט ישב מון בבית המועצה המקומית העזוב ורשם זכרונותיו ואת תכניותיו – ואז פתחתי את הדלת והבאתי לו את הבשורה הגדולה שלא ציפה לה עוד. הוא שוב נסתבך בהרפתקה הישנה שלו; היה כמשותק ולא העֵז לעשות כלום ואף לא לגלות דבר. ואז התחילו נקיפות המצפון, החרטה והכאב, נכבשים ומנצחים חליפות, עד ליום החתונה, כאשר קריאת הצועני מבין האשוחים, בצורה כה תיאטרלית, הזכירה לו את שבועתו הראשונה כעלם.

באותה מחברת חיבורים טייט עוד כמה מלים בחיפזון, עם שחר, לפני שנטש – ברשותה, אבל לעד – את איבוֹן דה גאלה, אשתו למן ליל־אמש:

"אני הולך מכאן. אני מוכרח למצוא את עקבות שני הצוענים, שבאו אתמול אל חורשת־האשוחים ושנסעו משם על אופנים מזרחה. לא אשוב אל איבון אלא אם כן אוכל להביא עמי את פראנץ וואלנטין נשואים ואושיבם ב’ביתו של פראנץ'.

“כתב־יד זה, שהתחלתי כיומן סודי ושנעשה וידוי, יהיה, אם לא אחזור, קנינוֹ של ידידי פראנסוא סרל.”

מן־הסתם הכניס בחפזון את המחברת מתחת לאחרות, סגר על מנעול את מזוודת־התלמידים הקטנה שלו ונעלם.

 

אפילוג    🔗

הזמן חלף. אבדה תקוָתי לשוב ולראות ביום מן הימים את רעי, וימים קודרים עברו עלי בבית־הספר הכפרי, וימים עצובים בבית השומם. פראנץ לא בא לפגישה שקבעתי לו, ובינתים דודתי מוּאנל לא ידעה זה כבר היכן מקום־מגוריה של ואלנטין.

מקור־השמחה היחיד בסאבלוניר היתה כעבור זמן קצר התינוקת שהצליחו להציל את חייה. בסוף ספטמבר כבר ברור היה, שהיא תהיה ילדה חסונה ונאה. היא כבר התקרבה לגיל של שנה. נאחזת במוטות הכסאות היתה דוחפת אותם בכוחות עצמה, מנסה ללכת בלי לשים לב לנפילות, ומקימה רעש שעורר הדים עמומים ממושכים במעון העזוב. כשהייתי מחזיק אותה על זרועותי, לא הניחה לי מעולם לנשק לה. בצורה פראית אך נחמדה היתה מפרכסת ודוחה מעליה את פני בכף־ידה הקטנה הפתוחה, תוך פרצי צחוק. עליצותה הרבה, אלימותה הילדותית כאילו נועדו לגרש את היגון שרבץ על הבית למן לידתה. לעתים הייתי אומר לעצמי: “חרף הפראות הזאת היא ודאי תהיה לי קצת כבת,” אלא ששוב החליטה ההשגחה העליונה אחרת.

בוקר יום א' אחד בשלהי ספטמבר התעוררתי בשעה מוקדמת מאוד, אף לפני שנתעוררה הכפרית המטפלת בתינוקת. אמור הייתי ללכת לדוג בנהר שֶׁר יחד עם שני אנשים מסאן־בינוא ועם ז’אסמן דילוּש. לעתים קרובות היו מזמינים אותי הכפריים מן הסביבה למסע־דיג ללא רשות: דיג לילי ביד, או דיג במכמורת, שהיה אסור… במשך כל הקיץ, בימי־החופשה, היינו יוצאים עם שחר, ולא היינו חוזרים אלא בצהרים. זו היתה פרנסתם של כל האנשים האלה כמעט. אשר לי, זה היה בילויי היחיד, ההרפתקאות היחידות שהזכירו לי את תעלולי העבר. והגיעו הדברים לידי כך, שהתחלתי ליהנות מסיורים אלו, ממסעי־דיג ממושכים אלה לאורך הנהר או בין קני האגם.

אותו בוקר הייתי, איפוא, על הרגלים כבר בשעה חמש וחצי, מול הבית, תחת סככה קטנה, שעונה אל הקיר שחצץ בין גן־הפרחים של סאבלוניר ובין גן־הירק של החוה. הייתי עסוק בהתרת רשתותי, שהשלכתי בערימה ביום חמישי שעבר.

השמש טרם עלתה במלואה; היו דמדומים של בוקר־ספטמבר נאה, והסככה, שבה הפרדתי בחפזה את כּלַי, עדיין טבלה למחצה באפלולית.

הייתי טורח שם דומם, והנה שמעתי פתאום את הפשפש נפתח, וקול צעדים על החצץ.

“הו! הו!” אמרתי לעצמי, “הנה הם אנשַי, שהקדימו לבוא. ואני עדיין איני מוכן!…”

אלא שהאיש אשר נכנס אל החצר לא היה מוּכּר לי. זה היה, ככל שיכולתי להבחין, בחור כארז, מזוקן, לבוש כצייד או כצייד ללא־רשות. אך הוא, תחת שיבוא לחפש אותי במקום הימצאי הקבוע, בעת פגישותינו, הידוע להם לכולם, הלך ישר אל דלת הכניסה.

“כן כן,” אמרתי בלבי, “ודאי מישהו מחבריהם, שהזמינו אותו בלי לומר לי ושלחוהו כסייר.”

האיש הפעיל חרש, בזהירות, את ידית הדלת. אלא שאני שבתי ונעלתיה עם צאתי. הוא ניסה גם את דלת המטבח. אחר־כך, בהיסוס קל, הפך אלי את פניו הדאוגים, המוארים בדמדומים. ורק אז הכרתי את מון הגדול.

רגע ארוך נשארתי כך, נבעת, אבוד, נתקף שוב פתאום אותו כאב, ששיבתו עוררה בי. הוא נעלם מאחורי הבית, הקיפוֹ ושב בהיסוס.

אז ניגשתי אליו ובלי לומר דבר חיבקתיו תוך אנחות. הוא הבין מיד:

“אה!” אמר בקול החלטי. “היא מתה, לא כן?”

והוא נשאר כך עומד מחריש, קפוא ומבעית. נטלתי אותו בזרועו והולכתיו לאט־לאט אל הבית. עתה כבר עלה אור היום. תיכף ומיד, כדי לעשות את הקשה מכל, העליתי אותו במדרגות אל חדר הנפטרת. עם כניסתו נפל על ברכיו לפני המיטה, וזמן רב נשאר כך, וראשו טמון בין שתי זרועותיו.

לבסוף התרומם, עיניו אחוזות־טירוף, מתנודד, ואינו יודע היכן הוא. ואני, מוליך אותו שוב בזרועו, פתחתי את הדלת אל החדר של התינוקת. היא הקיצה מעצמה בשעה שמינקתה היתה למטה – והתישבה בבטחה בעריסתה. לא נראה אלא ראשה בהבעת פליאה פונה אלינו.

“הנה בתך,” אמרתי.

הוא ניתר פתאום והציץ בי.

אחר־כך תפס אותה והרימה בזרועותיו. תחילה לא יכול לראותה כראוי, משום שבכה. ואז, כדי להסיח קצת את דעתו מעוצם רגשותיו ומשטף הדמעות, אך מחזיק כל הזמן את התינוקת לחוצה אל לוח לבו, ישובה על זרוע ימינו, הפך אלי את ראשו המורכן ואמר לי:

“הבאתי אותם, את השנַיִם… תוכל לבקרם בביתם.”

אכן, עם ראשיתו של אותו בוקר, כשהלכתי שקוע בהרהורים וכמעט מאושר לעבר ביתו של פראנץ, שאיבון דה גאלה הראתה לי אותו בעבר, והוא אז שומם, הבחנתי מרחוק במעין עקרת־בית צעירה עם צוארון־בד, המטאטאת את סף ביתה ומעוררת את סקרנותם והתלהבותם של כמה רועי־בקר קטנים לבושים בגדי חג, ההולכים אל המיסה…

בינתים התחילה התינוקת מתרגזת על היותה לחוצה כך, וכיון שאוגוסטן, בראשו הרכון הצידה כדי להסתיר או לעצור את דמעותיו, עדיין לא הסתכל בה, טפחה טפיחה עזה בידה הקטנטונת על פיו המזוקן והלח.

הפעם הרים האב את בתו מעלה־מעלה, הרקיד אותה בזרועותיו הפשוטות והסתכל בה במעין צחוק. והיא, מרוצה, מחאה כפים…

אני נרתעתי קצת אחורה כדי להיטיב לראותם. מאוכזב קמעה ועם זאת מתפעל, הבינותי כי התינוקת מצאה לבסוף את החבר שציפתה לו במטושטש. הרגשתי כי הששון היחיד, שמון הגדול עשוי היה להנחיל לי, הנה הוא בא עתה ונוטלו ממני. ואני כבר ראיתי אותו בדמיוני, בלילה, עוטף את בתו במעיל ויוצא עמה למסע־הרפתקאות חדש.