מסות ושיעורים לדוגמא

מאת

משה בן־מנחם

---

משה בן-מנחם – מורה, מחנך ומורה למורים

מאת

ארי בן־מנחם

בתוך: מסות ושיעורים לדוגמא / משה בן־מנחם; מתוך “הדר השרון”, ארי בן-מנחם, 2012

שלושים וחמש שנים הרביץ משה בן-מנחם תורה בילדי רעננה ובנותיה – “תנא קמא”, איש אשכולות, ספוג תורה-מורשה ותרבות-מערב ומורה בעל שיעור קומה.

שיעוריו בספרות עברית ובתנ“ך היו תמיד חוויה ומאורע לחניכיו. פעמים רבות העידו עליו תלמידיו, שהשנים שבילו בעתיד בבתי ספר תיכוניים ובבתי מדרש למורים, לא הוסיפו להם אלא מעט על תורתם שקיבלו מפי בן-מנחם בלשון, בדקדוק ובתנ”ך, כי משורר היה האיש בנפשו וכל שיעור בשירי הלוי וגבירול, ביאליק ופרץ, היו פרקי שירה והגות ממש, שהעשירו את הנפש. אלפי תלמידיו נושאים עד היום את שמו בליבם.

הבאתי כאן בפרק זה רק “מעט מהרבה” ממורשת ההוראה של משה בן- מנחם; אך די במבחר זה להעיד על עיסת הנחתום.

(ארי בן-מנחם)

---

ערכה החינוכי של האגדה התלמודית

מאת

משה בן־מנחם

א

עובדה היא, שהאגדה היא עדיין בבחינת “תורה מבחוץ” לגבי תכנית הלימודים העבריים שלנו וטרם תפסה את מקומה וזמנה הראויים לה בבית-הספר בארץ. התעיה והתהיה מרובות בה, לא רק מבחינה דידקטית ומתודולוגית, כי אם בעיקר מצד האיכות, והכמות שבה בתכנית הלימודים.

כל מורה יודע בעצמו, כי “רצוי” ו“חשוב” עד מאוד ללמד את התלמידים אגדה, והריהו משתדל אמנם להגיש לתלמידיו מן “אלו האגדות שריחן וטעמן כתפוחים”, אולם כל מורה עושה בה כבתוך שלו: יש המשלב אותה בנושא מרכזי בתנ"ך, בחינת “עזר כנגדו”, ואחד מלמד אגדה לא כגופי תורה, חלילה, כי אם כפרפראות וכפרוטרוט, כדי למשוך בה את לב התלמידים, אם במים ואם ביין, – הכל לפי המורה והתלמיד, לפי הכיתה והשיטה.

קבלה היא בידינו עוד מן ה“חדר” ומבית המדרש, לראות באגדתא קודם כל את מדרש האגדה – משלים, פתגמים ומבטאים נאים המחדדים את מוחו של התלמיד, ואשר בהם ניכר האדם שתלמיד חכם הוא ויש בו לחלוחית של תורה.

המטרה היא – להשכיל את הילד בדברי חכמים וחידותם, למען יוכל לפסוק את פסוקו במקום ובזמן שצריך, בחינת הנאה לו והנאה לעולם, ובזה יוצאים ידי חובת האגדה בבית ספרנו.

לדאבוננו, אין איש שם אל לב כי לימוד האגדה כחומר לווי לתנ“ך, כהרחבה וכפירוש לו, אינו מעלה את התנ”ך, באשר אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואין אגדה נכנסת לידי פשוטה… וכל המנסה להרחיב את התנ"ך ברוח האגדה, בראותו בה “תנא דמסייעא”, – גורם רעה לשניהם, מערבב הוא שני יסודות ראשוניים – דבר הגורם לרבוי הכמות ולמיעוט הדמות.

כי הנשגב שבתנ"ך ערכו לעצמו והמעולה שבאגדה – לעצמו. לא הרי אברהם בתורה כהרי אברהם באגדה (אגב: זה שבתורה הרבה יותר אגדתי מזה שבאגדה עצמה!). ולא הרי משה “ההיסטורי” בתורה כהרי משה באגדה. כאן מתעלה האגדה לאפוס גדול שמעטים כמותו גם בספרות העולם.

הרואה באגדה יצירה שניה במעלה, המיוסדת רק על “מה שנאמר”, ו“כמו שכתוב”, לא ירד כלל לעומקה של זו ולא עמד כל עיקר על טעמה ורוחה. עוד בכיתות הנמוכות רגילים לפטם את התינוקות במדרשי אגדה כמין המשך ופירוש לסיפורי המקרא. דברי אגדה כגון: “גלגל חמה יש לו נרתיק, ובריכה של מים לפניו. בשעה שהוא יוצא הקב”ה מתיש כוחו במים. שלא יצא וישרוף את העולם" – אנו רואים כאגדה, בלי להרגיש בשניות שאנו מכניסים בנפשו של הילד.

מטבע הילד הוא שאינו מבחין בין דמיון למציאות ובין “דרש” ל“פשט”; ואם הוא קורא: “בשעה שנזף הקב”ה בלבנה, נפלה ונפלו ניצוצים ממנה על פני כל הרקיע, והם הכוכבים“, הריהו מאמין שכך הוא ב”אמת", ומכיוון שאין להאמין בדבר והיפוכו. הרי שיאמין או באגדה או במציאות, אם כן לאיזו אמת אנו מחנכים את הילד?

מפי ביאליק ז"ל, מכנס האגדה, אנו למדים: “האגדה, ככל מקצוע של יצירה ספרותית, היו לה שעות של עליה ושעות של ירידה. פעמים שהיה מקורה ברוך ומעינה מתגבר ופעמים שהיה שותת ומטפטף טפין טפין. יש ששימשו בהיכלה כוהנים גדולים ויש ששימשו בה כוהנים הדיוטים”. על כן מי שהולך אל האגדה חייב לרדת לשתין שלה, עמוק עמוק ואל ילך אצל המים השאובים.

האגדה כחומר לימוד ממש, ולא כחומר קריאה ושעשועים ברכה רבה בה רק אם יוקח ממנה הטוב והמשובח שבה, במטרה ובמחשבה תחילה להכיר על ידיה את עולמו של ישראל, כפי שנתגלה לה לאומה אחרי “חתום חזון” ואחרי חורבן המדינה. ישראל התחיל אז לראות את עצמו ואת עולמו של הקב“ה ראייה אחרת, חדשה. שונה בתכלית מראייתו הראשונה התנ”כית.

“על מה חרבה הארץ? – על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר-מלך, על יתד של מרכבה חרבה ביתר”. כלום תתכן השקפת עולם כזאת בתקופת הנבואה? הנוכל לתאר לעצמנו שעמוס או ירמיהו יביעו דעות “מצומצמות” ויומיומיות כאלה?

הבה ונראה ירמיהו, האחרון בנביאי הבית הראשון בארץ. מהו אומר: “מי האיש החכם ויבן זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ, נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד': על-עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה. וילכו אחרי שרירות לבם, ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם” (ירמיהו ט' יא-יד).

הגם עתה, אחרי קראנו את שתי התשובות על השאלה ההיסטורית הנצחית, נאמר, שהאגדה היא הרחבתו של התנ"ך? האם לא נראה את התהום המבדילה בין שתי התקופות האלה? ירמיהו הנביא רואה את האלהים, ויוצר האגדה – את האדם. הראשון – העולם האלילי עומד במרכז התנגדותו, והאגדה – החברה שבימיה עם כל רשעותה-קטנותה לנגד עיניה.

“מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? שהיתה בו שנאת חינם; ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות”. ואם את האגדה הזאת ניתן לילדינו, האם לא את המציאות של ימינו נתנו להם? האם לא את הערכת עצמנו בתקופת “הבית השלישי” חשפנו לפניהם?

האגדה היא האמת החדשה של יהודה המנוצחת ושל האדם מישראל המעונה. כאן לא ישראל הוא עם קשה עורף, כי אם להיפך – יוצרו הוא קשה! “אמר אבא חנן: מי כמוך חסין יה? מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע נאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. בשם ר' ישמעאל שנו: מי כמוך באלים ד' – מי כמוך באלים¹!” קמצא ובר קמצא – מה ידענום! ומה מסוכנים הם שניהם לירושלים הבנויה של ימינו אלה! ו“החכמים” שלנו, היושבים בסעודה ונוח לבם בחברה הזאת ואינם מוחים! הה, מה מאוד איומה שתיקתם החכמה המדברת בעדם!

את הבקורת העצמית ואת האהבה העצמית עלינו לשאוב מן האגדה, את הנצחי והאמתי שבישראל, זה שיש בו קרן קיימת לדורות, שאין לו גניזה עולמית, ואשר תמיד זמנו, כדוגמת ישראל: “דור הולך ודור בא, מלכות הולכת ומלכות באה, גזירה הולכת וגזירה באה, וישראל לעולם עומדים, לא נעזבו ולא יעזבו. לא כלו ולא יכלו!”

עולם הנבואה שנבנה זעם מרחם ותוכחה אוהבת, די לו בשלו ואינו צריך להתעשר ממקום אחר. עלינו לתת את עולם החסד של האגדה בלבו של הילד, שבו רחמי האדם סותרים את חמת אלוהים.

רק אגדה זו שהיא “ענוגו של מקרא”, שהיא המתקת הדינין ולימוד זכות על “ישראל החביבים”. נפתח לפני הילד מישראל.

ב

האגדה, כמו ההלכה, ראתה בתנ“ך רק חומר היולי, והיא השתמשה בו למטרתה המיוחדת מבלי להיות כפותה לו. שתיהן בנות חורין הן כשם שכל אמן חפשי הוא לגבי החומר שממנו הוא מעצב את הגיגי לבו. היצירה האמיתית יודעת רק חוק אחד – האמת שבלבה. ואם לחוק הזה היא נשמעת ונאמנה הרי קנתה ובנתה את עולמה. גם התנ”ך לקח הרבה מן המוכן; מן השלילה ומן החיוב שבעולם העתיק. מן המיתוס הקדמון, זה רוח האלוהים שרחפה על פני הגזע האנושי מבראשיתו, והנבואה העברית הפכה אותה לבשר מבשרה ולרוח מרוחה.

האגדה ראתה במאורעות התנ"ך, בדעות ובדמויות שלו, מעין מיתוס קדום שאפשר לעצבו מחדש. להתיכו ולצקת אותו לתוך כלים חדשים של התקופה.

מה שונה הוא ירמיהו “ההיסטורי” מזה של האגדה! דומה שרק כאן, באגדה, באפיקה שלה, מצא את תיקונו המלא. איזו הרמוניה נפלאה בנפשו של האומלל בחוזי יה, איזו שלימות נאצלת בדמותו הגדולה! רק הטרגדיה הנוקבת של אומה יכלה ליצור צורה נשגבה כזאת, רק האהבה הרבה לעם מבקש אהבה, יכלה להשלים יצירה כזאת. הטרגדיה היונית, שהסתמכה לרוב על אידיאות ואגדות אלים, לא הגיעה מעולם לאמת מלאה כזו ולצער מזוקק כזה!

“ירמיהו על קברי האבות” הוא שירת הברבור של עם ההולך למות אך למות הוא אינו רוצה; הוא מתקומם לו בכל האמצעים שביכולתו, הוא צועק, בוכה, מתחנן ודורש משפט! אין דוגמא לאפוס-אגדה זה רק באגדה עצמה, ב“מיתת משה”, שבה מתקומם האדם היחיד למות שנגזר עליו, והוא מרעיש את השמים ואת הארץ וסדרי בראשית וסופו שהוא נופל, מפני שכבר נגזרה הגזירה!

כל דמויות הנשים הגדולות שבטרגדיה העולמית מחוירות ומטשטשות לעומת דמותה הנעלה של אם האומה, של רחל המבכה על בניה. מה נהדר ומלא עצמה דרמתית הוא שילוב הפסוקים הנצחיים של ירמיהו: “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה”, לתוך המדרש הדרמתי של האגדה. דומה שרק כאן מקבלים הדברים את חיותם השלימה, "זהו ‘שנאמר’ " זה, כאלו נוצר כאן מחדש, ורק במעמד זה נפתחו לפנינו כל גנזי היופי והצער שלו.

התנ“ך, שלפי עצם מהותו דינמי הוא כולו, עינו צרה בהיסטוריוגרפיה סינתטית וסטטית. הכרונולוגיה של התנ”ך מעשית היא, קצרה, מועט המחזיק את המרובה; והיא מצמצמת את עצמה צמצום אחר צמצום, כדי לפנות מקום מכסימלי לחזון ולחזיון, – הכלל והעיקר הגדולים שעליהם עומד עולם המקרא.

אין היצירה התנ“כית יודעת את האגדה המושלמת והמלאה כדוגמת האפוס היוני, שהיסטוריות מיתוס ומסתורין נתמזגו בו יחד להרמוניה עליונה אחת, גם החלק ההיסטורי של התנ”ך היסטוריה פרגמטית היא, – הטעמת סיבות התופעות למטרות מעשיות, הנצרכות לגוף הענין הקדוש. לרוב אין הסיפור התנ“כי מגיע לשיא התפתחותו; הוא נפסק, כמו החיים עצמם, באמצע. ההפסק הוא כל-כך פתאומי, חד וחזק כל-כך, עד כי יחד אתו נפסק גם דמיון הקורא. המשכו הוא ברעיון, במוסר השכל, אבל לא בפבולה, לא בתוכן ובנושא. סיפור המעשה התנ”כי מגיע לנקודתו העליונה דוקא במקום שאין אנו מצפים לו כלל.

בסיפור העקידה שהוא דרמתי, כמו כל סיפורי התנ"ך, מפני שבנוי הוא על שאלות ותשובות ועל דו-שיח קצר, השיא הוא לא במקום שאברהם שולח את ידו לשחוט את בנו ולא בקריאת ד' “אל תשלח² ידך אל הנער!” כי אם דוקא במקום צנוע ושקט ביותר, בכתוב הקל והנחמד: “וילכו שניהם יחדיו”, ובשאלה הפשוטה והנוקבת עד התהום בתמימותה הקדושה: “ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר, אבי! ויאמר: הנני, בני! ויאמר: ‘הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?!’ " אין לך “בזבזן” כתנ”ך, ואין לך “קמצן” גדול ממנו! כמוהו כטבע – תכלית עצמו הוא ומשתמש בכל האמצעים להשיג את תכליתו – החדרת רעיונו – חוקו האחד והמיוחד ללב האדם והעולם!

לא כן האגדה: היא ראשית כל יצירה ספרותית מחושבת ומתוכנת, השואפת למטרתה הסופית באמצעים “נורמליים”, כלומר: אמנותיים, והיא משיגה את מבוקשה באמצעי יופי וצורה, שיש בהם משום עשייה וחינוך יוצר.

התנ“ך מחנך אותנו לאמת האבסולוטית שאינה יודעת רחמים כי אם דין, שאינה שוחרת אהבה אלא צדק. ואם יש רחמים בתנ”ך, הרי הם הרחמים שאחרי העונש, ואם יש בו אהבה – הרי היא האהבה שאחרי המשפט. המאמר התנ“כי יוצר אותנו מבראשית. בחינת “אני היום ילדתיך”, עמו אנו נולדים מחדש. כי התנ”ך כמו הטבע, מחדש את עצמו תמיד בנפשו, ואתו אנו מחדשים את עצמנו ואת העולם שבלבנו. ואילו האגדה מוסיפה לנו רק נופך משלה, משהו אחר היא מכניסה לתוך הקיים בנו משכבר: מעט אהבה פה, קצת רחמים שם, זיע של סליחה, ניד של בינה, וטעם של נחמה וצער מזוקק שבעתים.

אמצעי ההשפעה של האגדה הם במידה הגדושה של חינוך לאהבה! דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה רחמים. האל הזועם של הנבואה נהפך כאן לשכינה קדושה, לקדוש-ברוך-הוא, אשר רחמיו מתגלגלים מחיבה יתרה, והוא שותף בצערם של ישראל: “ובשעה שהקב”ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם, כביכול, מוריד, שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו."

האגדה היא כולה תקוה ואמונה בגאולת ישראל, מפני שגאולת ישראל היא גאולת העולם כולו. וכל מה שהקב"ה עושה בעולם אינו עושה אלא בשבילם: “שנה שמלך המשיח נגלה בה, כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ואוחזים אותם צירים כצירי יולדה”. ושלושה ימים קודם שיבוא משיח יבוא אליהו, יעמוד על הרי ישראל ויכריז: “בא שלום לעולם! באה טובה לעולם! באה ישועה לעולם!”

שושנת יעקב היא שושנת העולם והיא ניכרת בין אומות העולם כשושנה בין החוחים. “ומה שושנה זו מתוקנת לשבתות ולימים טובים, כך ישראל מתוקנים לגאולת מחר.”

ג

השקפת עולם אחת ויחידה שוררת באגדה כולה והיא – ישראל קיימים לעולם! “וכשם שאי-אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי-אפשר לעולם בלא ישראל”. ואידיאה נשגבה זו שישראל אין להם בטלה עולמית, נתנה בלבם של יוצרי האגדה את הודאות הזאת שכל זמן שישראל בירידה התחתונה – הם עולים! אמנם יש ונתעוררה בלב גם החרדה לגורל ישראל בגלות, ואת היראה המזעזעת הזאת הביע רב בדברים קצרים ונוקבים עד הנפש: “אמר רב: מתירא אני ממקרא זה: ‘ואבדתם בגויים…’ " אך רובם של חכמי-האגדה לא התיראו מן האיום הזה הכתוב בספר התנ”ך. מובטח היה להם שישראל הם עליונים על כל האומות, וכל מי שהוא בא להזדוג לישראל להרע להם, סוף שהוא נוטל את שלו מתחת ידיהם. אף הם לא היו משהים הרבה את ישראל בגנזי הצרות המשונות זו מזו אלא הכניסום תיכף לחדרי-חדרים ולגנזי-גנזים של ישועות ונחמות.

האגדה כולה “גאולת מחר” היא “טובה עתידה”, ובה “כתות כתות של מלאכי השרת יושבים ואורגים בגדי ישועה, ועושים כתרי חיים וקובעים בהם אבנים טובות ומרגליות ומרקחים כל מיני בשמים ומעדני עולם, וממתיקים יינות לצדיקים לעתיד לבוא”. צנועה וכבושה היא אהבת האגדה לישראל, כולה רוך ועדנה ופיוס מרחם, כולה, בלשונה הזהירה והצנועה, “חבה יתירה”.

עם ישראל איננו, כמו בתנ"ך, העם הנבחר, עם סגולה, מרובה הזכויות ועוד יותר – מרובה החובות; הוא הבן החביב, בני ציון היקרים, הכבשה בין שבעים זאבים, ובהגדרתו העמוקה של ר' עקיבא: האדם החביב שנברא בצלם.

התנ“ך הוא כולו דרישה והאגדה הבטחה; התנ”ך – מציאות קשה ונואשה והאגדה – התעלות מעל למציאות והתנשאות ממעל לקשי השעבוד ומרי הגלות. התנ“ך מאיים תמיד בגלות, בעקירה, ובנטישה מן המולדת היקרה; ואילו האגדה רואה בגלות אחת³ מטעויותיו של הקב”ה, ובין ארבעה שמתחרט עליהם הקב"ה אחת מהן גלות. מידה קשה זו של זרוי ופיזור, היתה למורת רוחה של האגדה והיא הטיחה דברים כלפי מעלה בשל מידה זו, שהיא שקולה כנגד הכל.

מה נפלא הוא האופטימיזם של האגדה, מה נועז, ועם זה מה תמים ופרימיטיבי, ילדותי ממש! מסביב עולם של שנאות אימים ובוז של גאיונים ומנצחים: “ישיחו בי יושבי שער” – “אלו אומות העולם, שהם יושבים בבתי תיאטראות ובבתי קירקסאות”; “לנגינות שותי שכר” – “מאחר שהם אוכלים ושותים ומשתכרים, הם יושבים ומשיחים בי ומלעיגים בי”.

האומה כולה היא במדרגה התחתונה, ומלכות הרשעה מכנסת את עינה הרעה בחייה: כל גוי הוא בבחינת לסטים מזוין וכל דרך בחזקת סכנה: “היו עולים במעלה או יורדים בירידה – לא יבא ישראל למטה ונכרי למעלות אלא ישראל למעלה ונכרי למטה. ואל ישח לפניו, שמא ירוץ את גלגלתו”, וכנגד “השעה החצופה” הזאת עומד ישראל במלוא כל אמונתו ובטחונו שיסורים אלה יסורים של אהבה הם:

“אמר ר' יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על-ידי כתישה, אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא על-ידי יסורים”. לעומת שנאת עולם, נוצרה אהבת עולם לישראל ככוח שכנגד, נוצרה הסיסמה: “חביבין ישראל”; ואין לך מידה טובה ומעלה יתרה שהסנגוריה של האגדה לא ייחסה אותן לישראל, שראו בו את הסיבה הראשונה של הבריאה כולה ותכלית העולם.

ד

בבואנו עתה בפעם השלישית לבנות את עצמנו ואת ביתנו בארץ-ישראל, מצווים אנו להתקשר שוב קשר של קיימא עם האגדה העברית, למען תהיה סם חיים לעצמותינו היבשות ורפאות ללבנו החולה והכואב. “וביותר שאנו חולים מן השעבוד – אין אדם מבקש לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות.”

התנ“ך מחזיר לנו את הניב ואת הנוף של עצמיותנו הקדומות הוא היוצק נהר-דינור לתוך דמנו. בשוט לשונו ובשטף חרונו מעורר הוא בנו את הכרת עצמנו ובקורת עצמנו. על ידו אנו מחזקים שוב את זכרוננו הלאומי-אנושי שכוחו תש בדרך הגלות הארוכה, דבר התנ”ך הוא “הדבר” שעליו אמר המשורר “ויהיה דברך מר כמות, ויהי הוא הוא המות – נשמענו ונדעה.”

ועל ידי האגדה נרכש לנו מעט אהבה עצמית, נרחש יתר אמון לעצמנו, לא שלהבת-יה היא האגדה כי אם נר-אדם, “פתילה באיסר”, כלשונה; אך בה, בפתילה זו, נמצא את המרגלית הטובה של האהבה לעם ישראל ולארץ ישראל, ואת הזהב הנוצץ של הרחמים לאדם מישראל המעונה, – אלו שכיות החמדה שאבדו לנו בחשכת ליל הגלות הארוכה והמרה. ובהכניסנו את הילד העברי לעולם האגדה העברית, חלילה לנו מחשוש מפני קנאות לאומית יתירה ומפני התנשאות על עמים אחרים, על “אומות העולם”, שהאגדה לכאורה, מצוינת בהן.

האהבה היתרה שבאגדה לישראל, לארצו ולתורתו, אינה מחייבת את שנאת הזולת, ולא כל-שכן את השמדתו. אהבת ישראל אינה ממין האהבה העצמית הידועה, שאומות העולם מונות בה האחת את השניה, חביב אדם שנברא בצלם – אומרת תורת האגדה; ו“ושלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים ובישנים וגומלי חסדים”. אהבת ישראל פירושה רחמים גם על השונא: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?” והיא האומרת: “יתמו חטאים ולא חוטאים”.

אמנם האגדה אינה מסיחה את דעתה גם מן “הנקמה באדום”: “ומדוע אדום ללבושך?” – “זו נקמת אדום”, ו“לבוש זה נאה מכל לבושים הראשונים”. ברם, נקמה זו אין פירושה השמדה וכליה פיזית, אלא זוהי התעלותו הרוחנית של ישראל שהוא שוב בן חורין בארצו, חפשי משעבוד מלכויות, והגאוה שנטלה ממנו ונתנה לאומות העולם חוזרת שוב אליו.

יש והדמיון היוצר של בעל האגדה משתעשע קצת בצערם של הגויים עובדי האלילים, שבתוכם שרויים בני ישראל בצער והובלעו בתוך מעיהם. הגויים עוברים על גשר גיהנום ונופלים לתוכה, אחר כך הם עולים ורואים בטובתם של ישראל, ואז הם נופלים על פניהם ואומרים: “כמה נאה אדון זה! כמה נאה אומה זו שאהב אותה ביותר!” מתוך אגדה זו אנו מבינים נקמה עברית מהי! “צמאון” זה לנקמה אינו אלא חינוך מוסרי והחזרת העולם האלילי למוטב, כי עתידה ירושלים ליעשות שוב פנס ומטרופולין לגויים, והם מהלכים לאורה. “פנים של אימה” למקרא.

“פנים שוחקות לאגדה”. מתוך לימוד שניהם יעמוד הילד העברי על שתי פנים של הערכת עצמנו: על הדין ועל החסד. ואם נדע לכוון אותו ביד זהירה, ימצא נוער הלומד את הסינתיזה בין שתי המידות, ואת ההרמוניה בין שני הקולות, העולים אלינו מתוך נבכי הדורות של אומה גדולה ורבת-סבל, אשר שרתה עם גורלה ותוכל לו.

ה

השואה הגדולה שנתחוללה על יהדות העולם, והשעה הגדולה של תקומת מדינת ישראל, מחייבות אותנו לשינוי ערכים בכל שטחי חיינו כאן, ובראש וראשונה – בשדה חינוך, שהוא חיינו וערך קיומנו בארץ, ובו ניבחן בחינת בגרות של עם הראוי לשמו. אחרי שנופצנו אל כל סלעי הצער והיסורים שבעולם, התיצבנו שוב במערכה נגד “אומת העולם”, ושוב עלינו להוכיח “שכל כלי יוצר עליך לא יצלח”, “שלבנו ער לגאולה”, שישראל סלע הוא שאינו נוח להעקר, מפני שהוא מחובר עד התהום, ועד שרשי הבריאה.

ואם המציאות הפכה, בעוונותיו הרבים של העולם, לאגדת זוועה בשבילנו, לחזון בלהות וחזיון אימים, הרי עלינו, לשם שווי המשקל בחיינו, ולשם קיום עצמנו, להפוך את האגדה למציאות, לחזון נפרץ. מצווים אנו היום יותר מתמיד “אגדה לכינור לקחת”, ובה לבכות את ענות עמנו ושברון לבנו, ובה, באגדה המשובחת, לשיר לעצמנו תנחומות – ותהי לנו הרוחה.

עלינו להשליט שוב בחיינו את עקרון האגדה, אשר ממנה יסוד וממנה קנה-מידה לערכו של ישראל בעמים, מצוה עלינו לספר לילדינו את האגדה המרוממת, המנחמת והמושכת את הלב. “ישראל ואומות העולם”, “טיבם של ישראל”, “ישראל קיימים לעולם”, “ארץ ישראל”, “קדושת הארץ ותורת הארץ”, “גאולה וימות המשיח” “לעתיד לבוא”. “קשי הגלות”, “ושעבוד מלכויות”, “קבוץ גלויות”, “חז”ל". “אבות העולם”, וכו' וכו'. אלה צריכים לשמש נושאים מרכזיים בבית-ספרנו, שממנו קרנים יוצאות על כל חיינו בארץ ובגולה.

אוצר בלום של יופי, גבורה, אמונה ותקוה, היא האגדה שלנו. מיוסדת היא על אבני שיש טהור; מחשבתה ברורה ולשונה נקיה. ודרך הבעתה סוגה בצירופי ניב נעלים. אשר זיו מוצנע של שבת – קודש חופף עליהם. סגנונה הוא “דברים של חול בלשון הקודש”, הנאמרים על טהרת האהבה הקדושה, ששפת יתר זרה לה, מפני שהיא מדברת “בלשון יחידו של עולם” – לשון החסד והבינה היתרה. האגדה יצקה את נשמת ישראל סבא לדפוסים חדשים, וכך בראה את האומה בריאה חדשה למען תוכל לעמוד ימים רבים, עד העולם.

בלחש ובקול דממה דקה לחשה האגדה על מכתו האנושה של ישראל הכואב, הטיפה לו ניחומים ועוררה בו את המחאה הגדולה לגלות ואת הכמיהה הרבה לגאולה! כי ידוע ידעה האגדה שאין הדבר תלוי אלא בנו: “אימת שתרצו אתם ירצה הוא”…

יבואו ילדי ישראל וילמדו אגדות ישראל; יכנס הילד התמים, אוהב התורה התמימה, לפני ולפנים של פלטין גדולה ונאה זו – האגדה; ומתוכה ילמד לאהוב את עמו וארצו ואת האדם שנברא בצלם אלהים, כפי שנשתקפו אלה בעינם הטובה של יוצרי האגדה – יוצרים עממיים, יוצרים אמנים גדולים, שפניהם המסבירות והשוחקות הלכו בקרב הדורות, ובשחוקם המאיר ובעינם המזהירה צוו לנו את התקוה: “שאין לך קץ מגולה מזה שנאמר: ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא”.

אנו שהגענו ל“סימני גאולה” אלה – דין הוא שנעשה את האגדה ל“באר מים חיים” לדרך חיים ותוכחות מוסר, – לתורה של מדינת ישראל.

---

אגרת אל העברים

מאת

משה בן־מנחם

א

בעית השלטת הלשון העברית בחיינו בארץ הולכת ומחמירה ואינה סובלת דחוי מהיום למחר, בחינת “לכשאתפנה אשנה”. דוקא עכשיו יש לטפל בפתרונה בכל תוקף. ואין לחשוש שמא אין השעה כשרה לכך ואין הזמן מזומן לעורר שאלות קשות, העשויות להלהיב את היצרים המולהבים בלאו הכי.

אדרבא! בשעה זו דוקא שהמדינה היא בתהליך ההתוך והמזוג, מן הדין הוא להעלות בעיה חיונית התלויה בארץ¹ וביושביה ואלה תלויים בה, ולחתור בכל הרצינות לפתרונה המוחלט. עלינו להעסיק בשאלת-קיום זו את הפרט ואת² הכלל, ולהסיק את המסקנות הקיצוניות³ ביותר המתחיבות מהן, כי בנפשנו הדבר. ולא בשאלת הקניית הלשון לעולים החדשים עסקינן! הותיקים דוקא מעוררים הפעם את תשומת לבנו. הבעיה היא: איך לשמור את לשוננו האהובה מאוהביה, כביכול, לשימה בפיהם של אלה היודעים את רבונותה ומזלזלים בה בגלוי ובסתר.

אין מגמתנו כאן לגלות מומים ולתהות על סבות, שבנקל היינו מוצאים אותן. נסתפק בכך שנזכיר רק גורם אחד עיקרי לקלקלה זו, גורם פסיבי, והוא: חוסר זיקה נפשית עמוקה ללשון, הגובלת עם אדישות מתנכרת כאלו כל ענין הלשון העברית דבר של מה-בכך הוא, מין עסק פרטי או “שאלה מצפונית”, שכל פרט זקוק לה מבחינה אינדיבידואלית, ופותרה לפי מיטב דעתו והכרתו, ואפשר גם לפטרה בלא-כלום.

אכן, קהות חוש האהבה והקנאה הנוגע ללשון, הוא בעוכרינו! ובלי מדה טובה זו של אהבה וקנאה אין לקוות להצלחת שום רעיון ושום פועל, באשר רק אלה חותכות חיים לכל אידיאה, והן אמת-המדה לאמתה וכן להכרחיותה בחברת האדם.

יש להתריע על יחס העברים הטובים והנוחים שלנו לשפל העברי בימינו⁴; ומה מצער הוא חוסר התגובה מצד אלה להתפשטות להג הלעז בארץ ועל עלית קרנה של ה“אידיש-קדש”, שאחרי שאבדה תקותה מכל הגלויות, גלתה לארצנו עם צרור ה“אידישקייט” שלה העלוב, כדי למצא כאן את תיקונה ולהמשיך על אדמתנו העברית את “שלשלת הזהב” שלה, המועמת מאד.

ובשעה שלענינים אחרים, פחותים בהרבה מענין קפוח לשוננו, נמצאים תמיד קנאים ובנאים המוכנים בכל עת להגיב ולעשות ולדרוש תיקונים מהחברה שקלקלה, הנה לחטאת הקהל כלפי הלשון הלאומית, נשמת האומה, אין מתעורר, ואין דורש ואין משמיע דבר! ולא שמי שהוא, חלילה, מתנגד לה לשפתנו… אדרבא, רבים אוהביה ומרובים דורשי טובתה; וכי מי זה בימינו ובמקומנו אינו מודה שהלשון העברית היא אחד הגורמים העיקריים לתחיתנו ולתקומתנו, בחינת “לשוננו נגביר”, כמו שכתוב בתהלים? הכל מודים – וזה הכל! בחינת מודה ועוזב!…

ונסה נא, אחי הקנאי, להעיר לאיש מן העברים על שהוא מזלזל ומקל ראש כנגד הלשון העברית בפרהסייה ונוכחת ממבטי עיניו ומעקימת שפתיו ומבת-צחוקו הנחתמת על פניו, שאתה בטלן, במחילת כבודך, מין קנאי אויל, ולו הצדקה ולך בושת הפנים. שכן הוא איש החיים הוא, מתנהל לרגל המציאות, ויש לו בעיות אחרות ודאגות יותר חשובות מאשר להתערב בענינים הפרטים של הזולת ולהטיף מוסר לבריות.

הוא, הלועז בראש חוצות ומחלל את כבודה של הלשון העברית, אדם דימוקרטי הוא וותרן, ויש לו הבנה ברוח הזמן, והוא מבין שלשון היא רק אמצעי ולא תכלית ועם ישראל שעם-עולם הוא, קוסמופוליטי, דבר תמיד בלשונות שונות ולא הזיק לו, אדרבא! דוקא אז יצר את האידיאלים הנצחיים ביותר;

רק בינה הוא מלמד אותך, הקטנוני, המוגבל, ה“שוביניסט”; ואתה – למשמע דברי חכמה כאלה – יוצא מאת פניו העזים ולבך כואב ופניך נופלים.

אכן, נאמנו מאוד דבריהם של בעלי המוסר: יותר משהאמת מביאה ברכה לעולם, האמתות המדומות מביאות קללה לעולם.

ב

הלשון העברית היתה אבן היסוד שהונחה בבנין הבית השלישי – מדינת ישראל. חידוש הברית, האמנה החדשה, בין האומה הפזורה ובין ארצה, ניתנה בלשון הקדש, והיא הנכס הלאומי הממשי שכנסנו לאוצר העם שירד מנכסיו. הבונים הראשונים בנים נאמנים היו לעברית, והם קבלו עליהם את מרותה של הלשון הלאומית האחת בלי כל תנאי: ייסדו בתי-ספר, הניחו יסוד מוצק לעתונות העברית והנהיגו את הדבור העברי בבית וברחוב, בשעה שגם הבית וגם הרחוב השתוממו והתקוממו להם;

ברם הם לא השגיחו בשום מכשול ונחשול שעמדו להם בדרכם להפריעם ממעשיהם, וסללו את דרך הקודש ללשון הקודש, ועשוה לשפת החיים. ללשון ההווה, למען עתידם ועתיד עמם.

ורק הודות לאהבתם וקנאתם של קומץ “בטלנים”, – לא בטלה הלשון ברוב הלועזי, והיא הצליחה ונצחה את כל הגורמים שעמדו עליה לטרדה מן העולם. ועד היום תמהים אנו על כחם של ראשונים ולבנו מלא תודה וברכה על המעשה הכביר שעשו לעמנו, בסללם את הדרך לפנינו, והכינו לנו את הכלים שבאמצעותם נוכל להמשיך בבנין העם והארץ, שטרם הגיע לגמר מלאכתו.

הממלאים אנו, היורשים, את חובתנו לראשונים באמונה? הממשיכים אנו במלאכת הקדש של מיסדי המסד והופכים את ניצני נצחונם לעץ חיים ולחק חיים? היכולים אנו להשתוות לבונים הראשונים באהבה, בקנאות ובנאמנות ללשון העברית כשפה השלטת בכל שטחי חיינו, בלי שיור, ובאין חלל ריק ושטח הפקר?

האם לא השכירונו הנצחון שלהם למעלה מן המדה והפך אותנו לנהנים ואינם נענים, משל ליורש עצל העושה בירושה כבתוך שלו ומשלו אינו נותן מלבד תאבונו!

וקימא לן נצחון שאין לו ממשיכים אינו בר-קיימא. ואם איננו פועלים, משליך אותנו אלהים מעל פניו.

הגיעו הדברים לידי כך שהלעז ידו על העליונה⁵ בבית וברחוב; כנגד כל עתון בעברית – עתון או שנים בלועזית, ופה ושם כבר נראים הנצנים הראשונים של תיאטרון לא-עברי (לפי שעה ב“אידיש”) בארץ. “א מויד א ברען”, “ציפקה פייער”. ו“החתונות” למיניהן: הרומנית, הספרדית, השחורה, האומללה, המאושרת, – “פיעסות” “בזמר ומחול”, “בארבע מערכות ושש עשרה תמונות”, עם “פתיחה” ו“סיום” כנהוג בימים הטובים ההם, ביאס, ברדיצ’ב, קראקא ולמברג, הופיעו שוב בחלל במותינו. וההמונים נוהרים לתיאטר הזה ו“מאמע-לשון” דשנה ולא רעננה בפיהם;

וכדי להרגיל את הילדים במצוות “אידיש-קדש”, הם לוקחים אתם גם תנוקות של בית רבן, ונותנים להם “חנוך יהודי מבית-אבא”: שירים ורקודים “יהודיים”, שיש להם טעם ויש להם ריח, רק רוח של ארץ ישראל ותרבות ישראל אין בהם, והעצמות היבשות לא תחיינה ולא תקומנה על רגליהן הנופלות.

ובעקב “החתונות” – העתונות: שבועונים, ירחונים, רבעונים בשפת-אמא-גלות מופיעים בארצנו בקביעות, ורבים קוראיהם. שכן מה לא יעשה היהודי בשביל הנחת והנוחיות שלו ונוח יותר בשפה זרה שרגילים בה מאז מאשר בעברית, שלאו כל אדם זוכה לדעתה בלי יגיעה.

נואמינו ומרצינו ותרנים הם, ולא אחת עושים הם נחת רוח לקהל בוחריהם ובוחרים בשפה רכה המובנת יותר לשומע, מבלי לחוש בפגיעה שפוגעים הם בנפש האומה, הולכים הם אחר הרוב הלועז, ואינם יודעים שבמקום שיש חלול שמה של הלשון הלאומית, אין חולקין כבוד לרוב.

אין לך אויב גדול יותר לשלמות קיומנו בצוותא מן האורב הלועזי הזה היושב מבפנים, – ואנו, חלוצי העברית ויורשיהם של הלוחמים הראשונים, מחשים; כאלו לא קרה דבר והכל כשורה, וכך צריך להיות, ואי-אפשר ולא רצוי אחרת!

הכנעות גמורה מדעת לאשר לא-מתקבל-על-הדעת, לדבר שאין הדעת סובלתו; חזרה לגורל הגלותי, שכה נלחמנו בו, שככה יראנו אותו!

מבול של לשונות זרות ותרבויות⁶ נכריות מאיים להציף אותנו, חותר תחת ביתנו החדש שטרם הושלם בנינו, ואנו קוראים בתומת פתאום: גשם נדבות! זרם החיים! גאות ושפל של המציאות היום-יומית, תנועה של גידול וצמיחה!

לעז, התנכרות, זלזול בערכים הקדושים והחיוניים ביותר של האומה בהבנותה – ואיפה? – במדינת ישראל הצעירה, הדורשת אהבה עזה, מסירות נפש! ואימתי? בשעה שכל הויתנו דורשת גבורה, דריכות עוז, נאמנות, ועמידה על המשמר, וחיבה עזה לכל ערכי האומה שאינם סובלים ויתור ורפיון, וכל שכחה וכל מעילה במזיד ובשוגג בציוויים המוחלטים של המדינה המוקפת אויבים מלגו ומלבר, מסכנים את שלום מפעלנו שרק בשלומו ובשלמותו לנו שלום.

ג

הזכרנו לעיל, דרך אגב, את בית הספר העברי, העתונות והתאטרון העבריים, שקמו לנו בזכות הראשונים שדאגו לעתידנו והנחילונו את כל הנכסים הלאומים הללו; ברצוננו עכשיו להסיק מסקנות מרחיקות יותר מעבריותם של אלה: הבה ונראה מה היא השליחות שהללו ממלאים בחיינו ומה היא התועלת שהם מביאים לענין השלטון האבסולוטי של הלשון העברית בחייו של הפרט ושל הכלל כולו.

אמנם אין איש מפקפק בלאומיותם ובעבריותם של המפעלים הללו ושל המפעלים והמוסדות הלאומים האחרים, ואין כל ספק שרבה הברכה בהם וגדולה התועלת שמביאים הם למדינה בעצם הוייתם וקיומם.

ברם במצבנו המיוחד כיום לא סגי שמוסד לאומי מועיל לנו רק מצד עצם היותו ובדרך בלתי-אמצעית. חייב כל מוסד ומפעל ציבורי להיות יעיל ומפעיל באופן ישר ומתוך כוונה תחילה ומחשבה סופית לרעיון הלאומי השלם!

על בית הספר העברי במדינה, זה הנקרא כיום בית-ספר ממלכתי, לשמש את הרעיון העברי ולא רק בזה שהוא מעמיד תלמידים הרבה יודעי לשון וספר, אלא צריך שיחנך דור לוחם מלחמת הרוח העברי: דור קנאים לתרבות העברית, נאמן בלב ונפש לקנינים הרוחנים-לאומיים, למן התנ"ך ועד היום, ומונע על ידי כל אותם זרמי הרוח הכבירים שעזרו לנו מאז ועד היום.

רק המורה והמחנך העושה זאת, המדריך את תלמידיו ברוח נעלה זאת, ייקרא ויכונה מורה עברי באמת ובתמים!

היודע המורה שחינוך צריך כוונה? שכל עשיה טובה תלויה במטרה הקדושה שהעושה מכוון את לבו ונפשו כנגדה והולך אליה בכל יום תמיד?!

וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה, וידעת את ה'. כל המדות הטובות הללו – יסוד המוסר האנושי⁷-הלאומי – באחת אך תלויות – בידיעת אלהים, – המטרה האחרונה והמידה הנכונה, שבלעדיה אין כל ערך למעשה האדם.

טובה עשה שר האומה עמנו שנתן לנו את צבא ההגנה לישראל, המשמש לא רק כשומר ישראל נאמן אלא גם כמורה ישראל מעולה! דומה הוא לבית הספר העברי:

מה הוא משמש כור היתוך לקטנים, כך הוא, צה“ל, בית אולפן גדול הוא לנערי בני ישראל הבאים אלינו מן הגלויות, ובתוככי צה”ל הם מקבלים את ראשית חינוכם העברי: לומדים לשון עמם ומתבשמים, מי מעט ומי הרבה, מריחה ומרוחה של תרבותנו הלאומית.

ולו היה רחובנו עברי היו חיילינו החוזרים מן השרות, מונעים עצמם מאי-ההגיון של לשונות הלעז והיו רק דוברים עברית, כפי שהורגלו בשנות שרותם בצבא.

ברם חיי הרחוב, הקולנוע שאינו עברי בתוכנו והוא כולו שעשועים קלוקליים המקלקלים את הטעם האמנותי והרוח האנושי-לאומי של הנוער צמאי הראיה והעשיה! ונוסף לה העתונות הלועזית וגם זו העברית ההולכת בחוקות הגויים, שאין לה כל מטרה חינוכית, מלבד מטרת הרווחים ועשית ההון, וכל מגמה נאצלה ממנה והלאה;

כל הגורמים הללו בולעים לתוכם את הצעירים שטרם הכו שורש בקרקע עמם וכל רוח זרה עוקרתם ומטלטלתם שוב לאחור. אל התלישות ואל חוסר ההאחזות ברוח האומה, שבשנות שרותם בצה"ל התחילו להשתרע אליה ולקבלה מתוך רצון ואמונה.

מלבד העתון “אומר” אין, כמדומה, עתון עברי אשר מטרתו היא ללמד ולחנך יהודים ללשון העברית, לתרבותה ולספרותה?! כלל העתונות העברית לכל זרמיה הוא בדרך כלל אדיש לבעיה הזאת שחדלה להיות “שאלה נכבדה” ופגע אקטואלי לעניניה של העתונות העברית.

שבועות וירחים עוברים והעתונות שלנו. שבדרך כלל ערה היא, ועומדת על המשמר, ועינה צופה במקום ובזמן ונושאת את דברה למרחק ולמרחב, – גליונות של חגים וזמנים ינקופו, והיא – העתונות בלשון העברית – אינה נזכרת אף בשורה אחת מאלפי שורותיה שקיימת בעיה תמידית ומלחמה יום-יומית כיצד להקנות את הלשון העברית לאלה שאינם עברים בשוגג ובמזיד, שישנה סכנה רצינית מאד להתלעזות החברה, שהישוב ברובו הולך ומתבולל, בתוהו ובוהו זה המשתלט עלינו מבחוץ, מפני שכל גל עליה חדש בולע את זה שקדם לו, וכולם יחד עומדים להרוס אל החוף ולשטוף את קרקעו שאינו מוצק עוד כל צרכו.

כל זה בודאי ידוע היטב לעתון העברי, אלא שהעתונות יחד, כהויה ציבורית מאורגנת, כחטיבה לאומית אנושית, עוברת על זה בשתיקה מבלי לדאוג את דאגת הלשון הזאת שבקיומה לה קיום!

בקלות היא עוברת לסדר יומה, ואינה מרגישה כל עיקר בשאלה הבוערת, הדורשת יום יום את פתרונה ואת פטרונה.

הזנחה זו שהעתונות בארץ נוהגת כלפי אחד מעיקרי תחיתנו והויתנו, חטא זה שהיא חוטאת גם כלפי עצמה – אין לו כפרה! ואם לא תאחז באמצעים העומדים לרשותה להילחם את מלחמת הלשון העברית הנעזבת על ידי אוהביה, אם לא תקום העתונות כולה לצאת במלחמת-מבצע להפצת העברית ולהשלטתה בקרב העם, – עתידה היא ליתן את הדין ראשונה!

נקמת הלעז, חציה המורעלים ברעל ההתנכרות וההתכחשות לכל קדשי האומה, יפגעו בלבה ראשונה; היא, העתונות העברית שאינה ממלאה את תעודתה, תשלם את בערת הבערות והבורות! ומי כמוה יודע כבר עכשיו ומרגיש והווה מעצמה, שנגע הלעז כבר דוחק את רגליה ועוד ידו נטויה!

על התאטרון העברי העוסק בשאלות חיוניות כמו “תה וסימפטיה”, “בית התה”. “זהירות, סיבוב מסוכן”. ואינו זהיר בסיבוביו המסוכנים סביב עצמו, לא נייחד כאן את הדיבור, בודאי יודע הוא מה שאיננו עושה למען עמו וארצו, כשם שאנו, קהל צופיו, יודעים זאת! יתכן שעוד מוקדם לדבר משפטים עם נטע רך זה שכל רוח מצויה מטה אותו לחפצו והוא נוטה, מחסר רוח עצמית לארבע רוחות העולם בהעלם אחד. אפשר רוצה הוא ואינו יכול. יגע ואינו מוצא? אך כבר הורה אותו גאון: יגעת ולא מצאת, אל תאמין – שיגעת.

ד

כל עצמה של התנועה הציונית בראשיתה היה בדחיקת הקץ, בחוסר הסבלנות וההבנה הסולחת כלפי נצח הגלויות ונצחונה בחיינו הממשיים, חיים-לא-חיים, המחכים ל“מתמהמה” ההוא שיבוא בכל יום מבלי להחיש את בואו, מבלי לעשות משהו להביאו.

יצר המעש הלוהט שנתעורר בנו עם הציונות הפועלת הוא שהביא אותנו לארץ ישראל העובדת, זו הפועלית והפעילה שבעקבותיה באה הגאולה, שהסמיכה את הרצון ליכולת והקימה את המדינה של עבודה ויצירה, כמאמרו של הרצל: “לא כל שירצה בכך יגיע למדינת היהודים”, אלא כל מי שיעשה לכך, חזה הוא את חזון המדינה לנגד עיני רוחו השוחרת את תקומת ישראל בארצו.

“הנכס הנצחי, הנכס החלוצי, אדיר היכולת ורב התפארת, שרכשנו לנו מימי העליה השניה ועד עתה, חייב להיות הרוח הממלאה והמנחה את מדינת היהודים”. כך ראה נאה אחד מן הטובים שבמחננו הטהור, יצחק לופבן ז"ל, את חיינו⁸ מבפנים.

חלוציות פרמננטית – רק היא תתן אפשרות של קיום והתפתחות אנושית, חפשית ותרבותית, להמוני עמנו. והוא הוא, יצחק לופבן היקר, שהציע במאמרו “הנעל המאובקת” (חמישים שנה לקונגרס הציוני) "לנסח קצת אחרת את אמרתו של הרצל: “לא כל שירצה בכך יגיע למדינת היהודים⁹” אלא כל מי שיעשה לכך, כל מי שיעלה על רגליו את הנעל החלוצית המאובקת הזאת, יגיע למדינת היהודים.

שכן “אין דברים כשהם יוצאים מפי עושיהם”, מלמדים אותנו חז“ל. עשה ואל תשב! היתה הסיסמה של התנועה הציונית והיא כללה גם את מצות תחית הלשון בלבו ובפיו של העם המתעורר! בלי המעשה הרב שהציונות המדינית והרוחנית חרתה על דגלה (בדגל עצמו, המצאת המעשה הציוני, היה כבר משום מעשה גדול!) היה סוף התנועה הציונית כסוף כל התנועות המשיחיות, ובודאי היתה אף זו מגיעה באחרונה לאותה הנקודה המתה שהגיעה אליה החסידות, תנועה עממית כבירה שנדונה לנוון ולכליה באשמת העדר כל מעשה וחוסר יכולת של הגשמה, כמוה כ”קבלה המעשית", שהסתפקה “בחקל תפוחין קדישין” במקום חקלאות ממש ותפוחים של חולין מכל המינים.

רק בחיוב שיש בו מעשה יצא צו החיים העבריים מכלל רעיון ערטילאי, מכלל שאיפה רצון טוב, וייעשה לגופי חיים, לעיקרי סדר ומשטר ציבוריים. וחוק לאומי-מדיני.

לו היתה “סבלנות” ו“הבנה” לאליעזר בן יהודה ז"ל, לא היינו זוכים לדיבור עברי חי ומחיה בפי ילדינו. שרק הודות להם עודנו אנשים עבריים בארץ הזאת!

לולא הקנאים הכנים המעטים שבנו, היינו דלים וריקים מאד, ומי יודע אם לעת כזאת היינו מגיעים למלכות ישראל! ואין מלכות של אמת בלי כתר תורה – בלי הוד הלשון העברית, אותה עטרה ישנה-חדשה העוטרת את ישראל בתפארה ובגבורה.

“הפועל הצעיר” 1954

---

פרשת דינה (דוגמה של שיעור בכיתה ז' – ח')

מאת

משה בן־מנחם

א

עוד אנו עומדים בפגישת יעקב ועשיו; עוד הלב נתון ליראתו ולחרדתו של האח הברוך מפני האח הערוך זה הבא לקראתו בארבע מאות¹ איש – והכיתה כולה כבר באה שכם אחד לשכם, וכל אחד מציץ בעין חצופה, להלן – בפרשת דינה “בת לאה!”…

לשוא מתאמץ המורה, החושד בשאינם כשרים, למשוך אותם אל בית מדרשו, ולעכבם עוד על יד האחים, שכל אחד אומר להערים על אחיו בתכסיסי מזימה וערמה, בבחינת “ולאום מלאום יאמץ…”.

לב הנערים והנערות, בני שלש-עשרה וארבעה-עשרה, אינו שלם עם ה“הסברה” הענינית של המורה; לא גינוניו של עשו, ולא תחנוניו של יעקב עומדים עכשיו במרכז ההתעניינות של התלמידים, כי אם דווקא אותו מעשה חריף ומענין של אותו בחור נכרי – שכם בן חמור, בדינה בת יעקב!

בת-צחוק שובבית ותאוותנית חתומה על כל פנים… רמזים וקריצות עין מתהלכים כברקים מהבא להתם – מן הבנים לבנות, וחוזר חלילה… כל נערה שהגיעה לפרק ל"ד בפרשת “וישלח”, משהה חיוך רב-משמעות על פרצופה החנני בכוונה להחליפו באחר, – בדומה לו, עם אחד הבנים הקרובים.

שקט בכיתה, רק העינים הלוהטות מדברות; האוירה כמו מחושמלת מן ההוא המופלא “מאותו דבר”, שנעשה פתאום כה חשוף וחצוף לעיני כל, ובהיתר, ממש וימש חשק! “ויקח אותה”… “ויענה…” איזה ביטוי מעיר ומעורר בשביל גיל זה! וגם פירוש רש"י ממולח ביותר, ותאווה לעיונים.

דממה עזה ומלוטשת בחלל הכיתה ה“לומדת” לימוד עצמי; אידיליה, אידיאל של שיעור. תורה לשמה… והשם גורם! בן חמור.. והוא מעלה כל מיני אסוציאציות, זכרי מעשים ותמונות, בדמיון הילד המתבגר והולך והוא עסוק בהם לא מעט.

ובאותה כיתה תבלין חריף נוסף – בת נאה, מפותחת ורותחת למעלה מגילה, ושמה – דינה!… דינה ממש, גאוותנית שכזאת, גבוהה ונשית, והיא כמובן, יודעת היטב את רום מעלתה, ומכירה בערכה, ובה במידה מזלזלת באחרים ונוטה לדברי ריבות עם הריבות וה“ריבים” גם יחד, קלה להסתכסך על קלות וחמורות, ובכל יום כמעט “יש אתה ענין”, וה“ברוגז” אינו פוסק מחברת הילדים בעדה ונגדה כל הימים.

בסתר לבה עוינת הכיתה את ה“יפהפיה”. והנה מצאו עכשיו ענין לענות בו ובה… וקישור הרעיונות עושה את שלו, כדרכו: הוא מעביר את הרחוק לקרוב, את המורגש למוחש. והנדמה בלב נראה לעין. דינה… ושכם בן חמור! וכל העינים משוכות ומעיינות בדינה שבעין, היושבת שם בשורה האחרונה לבדה (היום עונת ה“ברוגז” הגדול עם כל הכיתה!), יושבת – כמו מולכת, גבוהה גם בישיבתה, ומצווארה הנאה ולמעלה זקופה מכל הבנות שאינן מגיעות ליפיה השלם.

וכבר נשמעות בכיתה רחישות ולחישות על ה“גאותנית”, “מלכת היופי” להקניטה ולהקטינה; מתחילה שיחה, כמעט דיבור גבוה, ועוד מעט – והכיתה עלולה לצאת מן הכלים והכללים!

והנה נשמע קול המורה בחריפות ובעוז החלטה, והקול מתקיף מנתק באחת את חוט המזימה הנרקם אי-שם בסתר, והוא ממשיך וקושר נושא בנושא ורעיון ברעיון: “בקש יעקב לישב בשלוה – קפץ עליו רוגזה של דינה, צרת הבת! אכן, דרכו של יעקב – דרך עקוב מסבל היה, דרך של מאבק, “התרוצצות” בלתי פוסקת, מלחמה עם אלהים ואנשים!”

הופסקה לרגע הלחישה הרעה; דבריו של המורה שנאמרו בנחת של תקיף בדעתו, עשו רושם. התלמידים הטובים הנמצאים בכל עת בכל כיתה, והם דרוכים וערוכים תמיד לקראת הטוב והמאיר שבתלמוד תורה, הרימו עין טובה וסבורה, עין צנועה, שיש עמה כוונה ורציה כנה להבין.

היתה שעת רצון. הובעה הדרישה החותכת: “נא לסגור את הספרים!” “לסגור!” הלך וחזק קול המורה “פרשה זו, שעניינה שכם ודינה, נלמד בעל-פה… מתוך שיחה חופשית”; והמורה קם וסגר ראשון את הספר בצורה מודגשת ומופגנת, וממנו ראו וכן עשו גם הילדים שדבר המורה נגע אל לבם. עוד רגע – וכל הספרים מונחים על מקומם בסבר פנים חתומים, וסוד של קדושה דמומה מרחף עליהם.

המורה: עודכם זוכרים בוודאי את פרשת “אמנון ותמר”… אני משער שעם קריאתה עוררה את מחשבתכם ואת השתתפותכם בצערה של תמר האומללה!

(דממה בכיתה… חשיבות של רצינות על כל פנים!).

ענין עגום ומחפיר, אך אין הדבר דומה כל עיקר לפרשה זו שאנו עומדים בה עתה!

שמואל: אותה גסות!

חוה (בצניעות, אבל באומץ): עלבון ואי-צדק, אין הבדל!

גדעון (בהיסוס, אבל ללא חת): סבורני שאמנון מושחת יותר משכם!

חנה. נכון. הוא אח… בן מלך… גס רוח היה ורשע!

המורה: אמנם מקרה רע, חילול כבודה של בת טובים. אבל לא הרי שכם החוי, הערל, כהרי אמנון בן דוד!

רבקה. אבל שכם אהב את דינה. ולא השליך אותה החוצה כמעשה אמנון בתמר…

כרמלה (מתאדמת): נכון מאד! הוא היה מוכן לקחתה לאשה!

המורה: יפה אמרתן, כיוונתן לדעת המדרש, המדרש אומר: ג' לשונות של חיבה חיבב שכם את דינה: “בדביקה”, “בחשיקה”, ו“בחפיצה”, ככתוב: “ותדבק לשונו”, “חשקה נפשו”, “כי חפץ בבת יעקב”. מוכן היה למלא את התנאים הקשים ביותר ובלבד שדינה תנתן לו לאשה. הוא הסכים להכנס בבריתו של אברהם אבינו, הוא ועמו, שכן מקובל היה בימיו, כמו בימי הביניים, שדת השליט היא דת נתיניו. וכל זאת למען אהבתו לדינה, אהבה עזה כמוות. ומה נאמר באמנון?

יצחק: וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד, כי גדולה² השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה".

דינה: מנוול, כמו כולם…

המורה: ויחסו של שכם?

אביה: אהבתו גדלה מיום ליום.

המורה: כדרך כל אהבה נאמנה! ובשום אופן לא רצה להפרד מן הנערה שלקח בכוח הזרוע, שחטפה בהיותה לבדה בשדה.

דינה: פחדן!

יעל: גם בני בנימין חטפו בנות…

חמדה: גם שבט הסבינים ברומא כך.

שולמית: מדוע יצאה דינה לבדה?

חינה: היא לא היתה מנומסת…

שולמית: לא היתה זהירה!

המורה: יפה שאלת, שולמית, לבדה בארץ נכריה, בלי ליווי, וכנראה גם בלי צעיף; ואמנם כאן הגענו לעצם הבעיה, לעיקרו של הענין: דינה “בת לאה” היתה, כמאמר המדרש, אף אמה רגילה היתה, שם בארם נהרים מולדתה, להתהלך חפשית וגלוית³ פנים בחוץ, כמו הבנים.

שרה: הבנות שם היו רועות צאן!

המורה: זהו! במולדת אברהם ושרה היו חוקים אחרים ומנהגים אחרים מאשר בארץ כנען ובארץ מצרים. בנוגע למשפט הבנות היתה מסורת ונימוסים שונים מבשאר הארצות. ויפה העירה שרה: רועות היו הבנות.

דינה: שואבות מים ונושאות הכדים על הראש כערביות…

המורה: נכון, ואין לזלזל בזה, גמישות ונאות היו, וגם פקחות ומנומסות. הן באו בחברה ולא התחבאו מפני גבר…

רחל: גם במדיין כך.

המורה: ובנות יתרו יוכיחו!

שמואל: ובנות צלפחד! מהן אפשר ללמוד הרבה על חכמת הבנות בימים ההם.

אורי: היו חכמות וטובות יותר מן הבנות היום!

דבורה: אתה חכם גדול.

דינה: ובעל נימוסין…

המורה: נשוב לעניננו: בארם נהרים, ערש התרבות האנושית, כפי שסבורים, היו לאשה זכויות יתר, התוכלו להביא לכך ראיה?

יהושע: יעקב מתיעץ עם נשיו בשדה בענין הבריחה מבית לבן!

רינה: יעקב מתנשק עם רחל על יד הבאר.

דינה: והוריד דמעות כנער קטן…

גדעון: אלהים אמר לאברהם: כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה.

דינה: ובכל זאת לקח את הגר לאשה… איזו נאמנות!

המורה: הערותיך, דינה, אינן מוסיפות הרבה…

חיים. גם לא מעט, סתם אוהבת להרגיז.

המורה: דינה אוהבת גם להרגיש… אבל שרה אמרה לו לשלח את הגר – והוא ציית.

עדנה: לא הכריחו את הבת להתחתן עם בחור שלא ראתהו תחילה, אלא הציגו אותו לפניה, שאלו את פיה, כלומר: אם מסכימה היא… ככתוב: נקרא לנערה ונשאלה את פיה!

חיה: רבקה התכסתה בצעיף רק בהגיעה לשדות יצחק.

המורה: העניין מתברר יפה, והמסקנה?

נחמה: דינה נהגה כמנהג הבנות במולדתה, יצאה מביתה בלי כל פחד וחשד שמא יורע לה.

אסתר: רגילה היתה בחברת בחורים, כמו בימינו, וחשבה שכולם הגונים!

דינה (בכוונה להקניט): וטעתה טעות מרה! הפתיה!

ראובן: ה“אמהות” היו השוררות בביתן!

המורה: אכן חפשיות היו, ואף דינה הבת היחידה הנאה, מנהג ה“אמהות” בידה, ובבואה לכנען חשקה נפשה לראות בבנות הארץ.

דני: סקרנית היתה…

המורה: שוחרת דעת וחוויות, כי בוודאי סיפרו לה הרבה על מצב הנשים בכנען הרחוקה, על שבתן בבית תמיד, ועל תלותן בגברים המושלים בהן, ועל האיסור לצאת בלי צעיף על הפנים, ועל זכות הבנים בלבד לרעות את הצאן דברים מוזרים ומשונים שלא היתה רגילה בהם…

צבי: האם לא ביקרו אף פעם בבית סבא וסבתא בבאר-שבע?

המורה: הדרך היתה רחוקה מאד, רק סוחרים רגילים היו לעבור מארץ לארץ, ואין פלא איפוא, שדינה – יצר ההסתכלות נתעורר בלבה, לראות פנים חדשות, מראה נוף אחר, והעיקר – לבוא בדברים עם בנות המקום, למצוא חברות שכן מעניין ביותר את האדם הוא – האדם.

דינה: אותי לא! אוהבת אנכי יותר חיות מאשר בני אדם.

אהרן: מצא מין את מינו… (צחוק כבוש…).

המורה: עוד תמצאי ענין באדם, דינה, את זוכרת את שירו של המשורר שאול טשרניחובסקי, על האמונה באדם?

דינה: “שחקי, שחקי על החלומות…”

שמעון: גם היא כאותה נערה שוחקת…

המורה: שחקי כי עודני מאמין… הוא מאמין בה ובאדם ובאידיאלים של אהבה, דרור וחופש… ודינה האמינה באדם, והיא יצאה אל האדם לראותו בחגו ובשמחתו.

נירה: האם חג היה לעם הארץ.

המורה: מסתבר, שכן. “לראות בבנות הארץ”. במראיהן ובמלבושיהן, לא יכלה ביום רגיל, שאז הכל עובדים ויושבים לרוב בביתם; היא שמעה קול המון בא מן העיר ומגרשיה, תופים ומחולות. וקול חליל ונבל.

רחל: והיכן עמד ביתה?

המורה: האהלים של יעקב, הגר במקום, הוקמו מחוץ לעיר, ככתוב: “ויחן את פני העיר”. התדעו איך רכש לו את המגרש לבנין ביתו?

לוי: אני יודע! (פותח את הספר וקורא:) “ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם, במאה קשיטה, ויצב שם מזבח. ויקרא לו אל אלהי ישראל!”

שלומית: קנה בכסף מלא.

עזרא: קרא בשם ד', הציב מצבת זכרון בארץ הקודש, ומעשה אבות סימן לבנים…

גבריאלה: כמו אברהם: קנה את האדמה וקידשה בשם ד' “שלא יאמרו “גזלנים אתם”, כמו ששנינו ברש”י.

עזרא: במדרש אגדה.

המורה: דייקו ותמצאו שלא במקרה חטף שכם זה את בת יעקב…

יהודה: “ויקן את חלקת השדה – מיד בני חמור אבי שכם…”, משמע: היה משא ומתן ביניהם…

המורה: בוודאי! עניין קנית שדה וחלקת אדמה מצריך משא ומתן ארוך, ודין ודברים מיגעים וארוכים.

יורם: כמו קנית מערת המכפלה… “שמענו”! “שמעוני!” “שמעני!” ושוב “לו שמעני”… ועוד פעם: “אדוני שמעני”, עד ששקל לו אברהם לעפרון החתי “ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר”, שקלים גדולים שהם קנטרין, כלשונו של רש"י שם.

עזרא: על כן כתוב עפרן, חסר וו, שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה!

המורה: יפה, עזרא. בקיאותך ברש"י ראויה לשבח! אם כן “חלקת שדה” זו שקנה יעקב אבינו בעסק גדול נעשתה הקניה וברוב דברים, לא אחת ולא שתים ביקר הקונה אצל המוכר והמוכר אצל הקונה, עד שסוף סוף הואיל לנקוב את המחיר הרב בעד החלקה הקטנה: מאה קשיטה!

יוחאי: “טובים וחריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר”, כמאמר רש"י.

יעל: המורה! גם יוחאי ראוי לציון טוב, על שום בקיאותו ברש"י.

דינה: קינא בעזרא!

המורה: לא נקפח גם אותו! יפה דרשת, יוחאי.

יוחאי: תודה המורה! אבא שלי אומר, כי שכם דיבר על לב הנערה דברים המתישבים על הלב: “ראי, אביך בחלקת שדה קטנה, כמה ממון בזבז, אני אשאך ותקני העיר וכל שדותיה”…

עזרא: גם אלה דבר רש"י!

המורה: נכון! הרואים אתם? ממני ומכם מתישבים יפה הדברים. העסקה לא נגמרה, כנראה, ביום אחד, כל צד דחה את השני ב“לך ושוב”, ודינה, שהתהלכה בבית באורח חופשי, ראתה ושמעה הכל; לא פעם נלוה שכם הצעיר לאביו בביקורו במחנה יעקב, וכבר אז נתן את עיניו בנערה היפה וחשק בה… הוא לא ראה כדוגמתה בין בנות עמו! והנה ניתנה לו ההזדמנות שאפילו לא חלם עליה… באחד הימים יצאה מביתה, מחוץ למחנה, והיא לבדה בשדה…

בלהה: בוודאי בעת הבציר קרה הדבר, שאז יוצאות הבנות לחול בכרמים כמו אצל העברים הקדמונים.

מאירה: כפי הנראה השתעממה בבית, לא שמוה רועת צאן, או נוטרת כרמים.

המורה: ויהי היום ובני יעקב יצאו לראות את הצאן הרחק מן המחנה; הנשים והשפחות עסוקות היו בהליכות הבית, ורק דינה נשארה בבית באפס מעשה; ואז לבשה את בגדי החמודות, ומבלי לעטוף פניה בצעיף, ובלי לווי, כמנהג מולדת אמה, יצאה מן הבית והגיעה ברגל קלה ובלב שמח אל ככר גדולה הומה וסואנת… היא נפתעה ממראה עיניה: עולם חדש נפתח לפניה, כל חמדת ארץ האמורי ראו עיניה… המציאות עלתה על הדמיון… אף החצי לא הוגד לה מפי אביה שם בחרן, אשר בעת רצון, בעת שהמה לבו מזכרונות נעוריו בבית אביו, היה מספר לה, לבת השובבה, על ימים מקדם, ועל מנהגי המדינה שממנה יצא לנדודיו הארוכים.

כפרפר הטופף מפרח לפרח, וכצפור דרור המנתרת מענף וענף, כן התרוצצה בת העברים בין החוגגים, התעכבה בתוך הבנות הצוהלות מאושר ומעונג, השמחות בחגן, ועיניה לא שבעו מראות ולבה לא פסק מספוג ומקלוט מראות ורשמם מכל המתרחש לפניה. היא עוררה תשומת לב בין הבנים והבנות יחד; אכן, דמות מופלאה היתה, יופי וחן ושכל טוב בגוף אחד! כמוה לא ראו בעיר זו מאז התהלך פה לפני הרבה שנים אחד אברהם העברי, ורק הזקנים יזכרו זאת והם סיפרו לבניהם ובניהם לבניהם; ומאז נודעה משפחת “העבריים” כמשפחה מיוחסת ומצוינת בעשרה, ובנוי בנותיה, ובגבורת בניה.

עזרא: בפרשת “לך לך” נאמר: ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם, עד אלון מורה, והכנעני אז בארץ; ואומר רש"י: להתפלל על בני יעקב כשיבואו להלחם בשכם.

חביב: “ויבן שם מזבח” – על בשורת הזרע, ועל בשורת ארץ-ישראל.

המורה: נאה, נאה! ויתכן שבאלון מורה, בחורש זה אשר שם התהלך אברהם אבי המשפחה, התהלכה עכשיו דינה, ובדרך חזרה אל בית אביה הגיחו ממקום מארבם עבדי שכם החמסן וחטפוה!

נעמי: האם לא היה איש שיגן עליה? שיבוא לעזרתה?

המורה: כתפוס כבשה נידחת תפסוה, אחזו בה בידים גסות, עטפוה בצעיף. והביאוה לארמונו של הנסיך הצעיר שחיכה לה בלב דופק ובכליון עינים - - -

עתליה: לא היה לו כדאי!

המורה: וכך לוקחה דינה בשבי, כמנהג המדינה… כמעט באופן חוקי!

כמה תלמידים יחד: כיצד?

המורה: אמרתי “כמעט”, שכן סבור היה שכם החוי כי נערה ההולכת לבדה מחוץ לעיר, והיא גם בלתי רעולה, שפחה חרופה היא או קדשה, ואין לה משפט של בנות חורין שכבודן פנימה, בהדר הורתן, ובדין הוא חוטף אותה!

יאיר: כך סבור היה גם אבימלך מלך גרר בקחתו את רבקה!

המורה: כך סבורים כל החמסנים מאז ומעולם. ותמיד הם מצדיקים את מעשיהם. ואמנם מה שהיה בגדר “נבלה” והפרת חוק אצל בני ישראל, היה בגדר נימוס וזכות אצל הכנענים. עוד דינה שבויה בביתו – והנה בא האב אל יעקב ובניו לדבר על לבם שיתנו את דינה לאשה לבנו, שיסכימו לשידוך ויאמרו לדבק טוב, מוכן הוא לשלם כל מחיר שישיתו עליו ככתוב: - - -

חביב: “הרבו עלי מוהר!”

המורה: “הרבו עלי מאד מוהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי, ותנו לי את הנערה לאשה”.

אליעזר: דברים אלה אמר שכם, כנראה שהוא בא אחרי אביו. שכן בפסוקים ו-ח נזכר רק אבי שכם לבדו.

המורה: אף “החתן” בכבודו ובעצמו הופיע ודיבר על לבם.

מזל: מדוע התחננו כך? הלא היא היתה בידם, והם היו חזקים מיעקב ומבניו.

גדעון: רצו להראות עצמם הגונים.

המורה: רש"י מפרש: “שהאומות גדרו עצמן מן העריות על ידי המבול”. פירוש הדבר: שענין החטיפה היה אסור גם אצל אומות העולם, וחמור ושכם רצו לתקן את “הנבלה”. על כן אמר הבן: “הרבו עלי מאד”. ופירוש ספורנו: “כמשיב לכם אשם על מה שחטאתי לכם”.

דינה: מדוע אהב אותה כל כך? ולא נזכר כלל בתורה כי היתה יפה! כתוב רק “דינה בת לאה”, אולי היתה יפה כאמה…

דניאל: ועל שרה, רבקה ורחל נאמר כי יפות היו!

המורה: נכון מאד, כוונתם שניכם לדעת הרמב"ן. הידעתם מי הוא האיש הזה?

שמואל: למדנו עליו בהיסטוריה: רבנו משה בן נחמן, חכם, רופא. פרשן ופילוסוף.

יצחק: במקראות גדולות יש פירוש שלו על התורה.

המורה: כן. והנה אקרא לפניכם את פירושו בענין זה: "וזה טעם וידבר על לב הנערה. ולבך אמר קח לי את הילדה הזאת לאשה, שכבר היא בביתו ובידו ולא יירא מאחיה, כי הוא נשיא הארץ, ואיך יגזלוה ממנו.

הד החינוך 1957

---

מה נאה אילן זה! (הרהורי-חג לראש השנה לאילנות)

מאת

משה בן־מנחם

א

גדל עצה ורב עליליה הוא העץ בתנ"ך ובאגדה. כשמו כן הוא: עץ – עץ ועצמה. נקח נא לדוגמא רק אחדים מן השמות שלו: אורן, אלה, אלון, ברוש, תאשור, תדהר – כולם לשון של און, איל, אושר, יושר, הדר ודהרה למעלה אל על!

גם נופו – ענפיו, בדיו, סעיפיו וסרעפותיו, הם מיסוד השעיפים והמחשבה: העלה עולה, והאמיר מאמיר ואומר: הדליות, העפאים והיונקות – כולם עפים ודולים ויונקים ממקור המים החיים, ושותים מן השורש ועד הצמרת, שותים בצמא, ממעין הישועה והרפואה, מן החומר הקדמון, הנוזל, המחיה הכל.

הוא חי מן המים והוא גם מרפא את המים הרעים במתיקותו; “ויורהו ד' עץ וישלך אל המים, וימתקו המים”. “ויורהו” – והתורה גופה משולה כעץ¹, “עץ החיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר” והחכם הוא “אשלא רברבא” ודומה לאילן גדול, ומי שלומד ממנו “תולה עצמו באילן גדול”. ומהו יופיו של נוף בלי נופו של אילן בלי התנופה-התנובה הנאוה והטובה שלו?!

ב

בראשית דרכנו בתורה אנו נפגשים בעץ בספר בראשית: “וייטע ד' אלהים גן בעדן וישם שם את האדם אשר יצר”. ומובא במדרש: מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב“ה אלא במטע תחלה. אף אתם, כשתכנסו לארץ, לא תתעסקו אלא במטע תחלה. זהו שנאמר: וכי תבואו אל הארץ – ונטעתם. אמר להם הקב”ה לישראל: אף-על-פי שתמצאו את הארץ מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא כשם שנטעו אחרים לכם, כך תהיו נוטעים לבניכם.

ומה היטיב לראות אותו שתום-עין, בלעם, את צמח-צדיק זה, את ישראל, לשבטיו: “כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ד', כארזים עלי מים!” ומה רבים בספר אדוני הכבוד והאהבה לעץ הצומח: “כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה! כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?”

גדול ואחראי מאד הוא תפקידו של העץ בחיי האדם: היחס הראשון בין האלהים ואדם בהשקפת העולם המקראית מתחיל באמצעותו של העץ, והוא הקובע את גורל האנושיות על אדמות. עץ החיים ועץ הדעת – האין הם שנים שהם אחד? הלא היא הדעת המכאיבה, נוטעת בנו חיי עולם!

ג

עשרים דורות מאדם הראשון עד העברי הראשון, אברהם אבינו הראשון; ואף הוא, כמו אדם, בחר לשבתו גן, – “באלוני ממרא”, או “אלון מורה”. כאן, על יד העץ, הוא נוטע את אהלו, מכה שורש בארץ שהראהו אלהים, ובבוא אליו אורחים – הוא מכניסם תחת ענפי העץ, ושם הוא מתבשר על לידתו של בנו – יצחק ענף עץ האבות!

לא עוד ילד ערירי בערער בערבה, לא עץ יבש יהיה, כי אם עץ רענן, והפרי ישוה לו, יעשה פרי למעלה ושורש למטה. בוא וראה: בסדום אין זכר לעץ… הרשע עוקר, כורת עצים, ואינו נוטע; לא עץ שתול על פלגי מים הוא, כצדיק, אלא כמוץ לפני רוח, ועצתו – עצת רשעים – תופר ולא תפרה.

אברהם מתהלך בארץ לארכה ולרחבה, ואל כל מקום שיבוא הוא בונה ונוטע. ובהגיע הצדיק הנאמן בכל דרכיו לבאר-שבע – “ויטע אשל בבאר-שבע”. אל נא נכריע כאן ב“פלוגתא” שבין רב ושמואל אם נטע “פרדס” או “פונדק”. “אשל” – אכילה, שתיה לינה! “אשל אברהם” דבר של ממש הוא בימינו. וכל הרוצה יטריח את עצמו אל בירת הנגב שבמדינת ישראל וישען שם תחת העץ!

ד

ואין זה מקרה שבספר “שמות” כולו אין לראות אף צלו של עץ. קודרת ודוקרת היתה הגלות השוממה בצלו של פרעה, ומלבד אגודת איזוב הנמוך והשפל אין בה דבר. אלהים, בפקדו את עמו הנאנח והמעונה מקשי השעבוד, נראה לו בפעם הראשונה מתוך שיח קוצני, כאומר: קוץ – קץ הגלות!

המגע הראשון עם העץ אנו מוצאים רק בפרשת המרגלים (את “עצי השטים העומדים” לא נביא בחשבון העצי. שהרי עומדים ומיוחדים היו לכך מקודם. בפירושו של רש"י; “ויעקב אבינו נטע ארזים במצרים”…). והמרגלים ההולכים לתור את הארץ מצווים בראשית דרכם לראות ולחקור: “היש בה עץ אם אין?!” ראשית הידיעה – הנטיעה! ופירש רש"י: היש בה צדיק להגן עליה! בלי צמח צדיק זה, העץ, אין מגן לארץ; הוא “היש” האמיתי, היקום הקיים לעולם.

והנה באו המרגלים הגבורים והביאו מזמרת הארץ – מזמורת הארץ, בשורה טובה ראשונה מעצי הפרי המפואר. “אשכול!” ישכיל! היתה זו המתיקות הראשונה בכוס הגלות המרה! אשכול ענבים מפרי הארץ!

אכן בשורה טובה זו סימן טוב היתה לבנים, והיא שהמתיקה לנו את כל הגלויות במשך אלפי שנים במדבר העמים, בו עקורים היינו מן האדמה ומברכתה. קראו נא את “התמר מא”י" למנדלי מו"ס, וידעתם, מה היה לנו הפרי של ארץ ישראל בגלות רוסיה השוממה!

ה

אין ערוך לגדולתו וחסנו של העץ בתנ"ך. הדברים החשובים ביותר נעשים תחתיו ואצלו ובצלו. נשכים לשכם “עם אלון מוצב אשר בשכם”: כאן הקים כובש הארץ, יהושע בן נון, מצבה תחת האלה באספת העם האחרונה; תחת עץ זה הטמין יעקב אבינו את אלוהי הנכר של בניו, שבטי יה, וכאן המליכו בני אפרים, “בן פורת יוסף”, “עץ אפרים”, את המלך הראשון – ארז מלך, ככתוב: “הלך הלכו העצים למשח עליהם מלך!”

מאז ומעולם² היה העץ בתנ"ך לבעל עצה גדול. ודוד מלך ישראל, נעים זמירות ישראל, פותח בו את משלו הטוב: “והיה כעץ שתול על פלגי מים…” וירמיהו, שעינו הטובה ראתה ראשונה “מקל שקד”, מברך בו, בעץ, את הגבר – הגבור-בצדיק: “והיה כעץ השתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו, והיה עלהו רענן”. ויחזקאל, הנביא המשורר, מיטב שירו סמלו ומשלו. – עץ הוא! “אל מי דמית בגדלך? הנה אשור, (קרא: “תאשור”) ארז בלבנון, יפה-ענף וחורש מצל וגבה-קומה”. וברצותו להדגים אחדות אפרים ויהודה ונטיעתם על אדמת ישראל והריה לעתיד לבוא, לא מצא מעשה יותר טוב ונאה ממשל העץ: עץ יוסף ועץ יהודה יהיו לעץ אחד.

אכן, היטיב הושע הנביא להוכיח: “עמי בעצו ישאל!” שהרי בימיו ישב העם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וגם “תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה”. אוי לו לעם “אשר סר צלו…” שחדל להיות זית רענן יפה פרי תואר, ואויב הצית את דליותיו לקול המולה גדולה!

ברם, אם חפץ אלהי האומה ביקר עמו ובעצמתו, אז יך שרשיו כלבנון, וריח לו כלבנון! ואשרי העם היושב בצל עצמו ומכה שורש באדמתו כעץ אדיר, אותו שום רוח לא יעקור ממקומו, וכל אשר יעשה יצליח

“הד החינוך” כרך ל"ב, 1948

---

מלכות השמים ומלכות הארץ בתפילת הימים הנוראים

מאת

משה בן־מנחם

א

תפלת “הימים הנוראים” – כל עיקרה: הכרות מלכות אלהים בעולם, והחזרת מלכות ישראל לירושלים: ''תמלוך אתה הוא ד' אלוהינו מהרה לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך!"

“העולם כולו” ו“ציון וירושלים” – חד הם, והאחד משלים את האחת באחדות האלהים; וכן “אלהים” ו“ישראל” מלכות אחת הם, מלכות הקודש, בעולם המתוקן על ידי ישראל עם-קדושים במלכות שדי! “כי מקדישיך בקדושתן קדשת!”

יש כאן הקדשת גומלין שבין המקדש והמקודש, כמו בין האוהב והנאהב, ומלכותו, המושלת בכל, היא: במשפט בגבורה ובקדושה: “ויגבה ד' צבאות במשפט, והאל הקדוש נקדש בצדקה!”

האל הקדוש הוא “קדוש ישראל” – התואר הרווח בנבואת ישעיהו שאלהים נתגלה לו בקריאת המלאכים: “קדוש, קדוש. ‘ד’ צבאות' מלוא הארץ כבודו!” וההתגלות השגיבה הזאת היתה בהיכל ד' – בציון! ונאמר ב“זוהר”: “מציון מכלל יופי אלהים הופיע”, מהמקום ההוא שהוא קצה השכלול של האמונה השלמה.

ציון היא העוז והנקודה של העולם, ומהמקום ההוא נשתכלל כל העולם ונעשה. ומתוכה כל העולם ניזון".

הדין והרחמים, הזעם והאהבה, אינם אלא האצלות מיסוד המלכות: “ויאמר כל אשר נשמה באפו: ד' אלהי ישראל מלך מלכותו בכל משלה!”

אך קודם כל, לפני כל “פעול” וכל “יציר”, צריך האדם מישראל, הפרט, לקבל על עצמו את מלכות אלהים ולעמוד במשפט לפניו ביום הדין, יום הרת עולם! שכן ה“בחירה” מחייבת, ומי כנבחר יודע שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא! ומכאן הווידוי הגדול, התופס מקום כל כך נרחב בתפלות ראש השנה ויום הכפורים.

והוידוי, פירוט העוונות, הוא גם לצבור וגם ליחיד, והכלל והפרט משמשים בערבוביה ב“ספר הזכרונות הנקרא מאליו”. ואלהים רב-אנפין הוא, והוא מופיע בפנים שונות: בפנים של אימה ובפנים מסבירות, בזיקנה ובבחרות, בקול דממה דקה, ובשאגה כלביא, כאב רחום וחנון היושב על כסא רחמים, וכמלך איום ונורא דיין ומוכיח, שגם המלאכים, הפמליה של מעלה שלו, חלים ורועדים מפחדו ומהדר גאונו, בקומו לערוץ הארץ.

במבחן גדול עומד האדם הקרוץ מחומר לפני בוראו, שכן לא נשמתו, חלק אלוה ממעל, הועמדה במשפט, כי אם גויתו. יסוד העפר שבאדם, החומר: “כי הנה כחומר ביד היוצר - - -” ומה דלה וריקה עמידת האדם, “שיסודו מעפר וסופו לעפר”, לפני אל המשפט! אין בו מעשים, אין לו פתחון פה ובטחון לב;

הלך אביון לפני מלך עליון, ומרוב הכנעה ויראה אין הדיבר בפיו ואין מלה בלשונו: “אשאלה ממנו מענה לשון!”

ברם חוסר הישע, הפחד והמבוכה, חולפים עם גמר “הוידוי” של היחיד, ובמקום הפרט, האדם מישראל, מופיע עם ישראל; נשכח מהרה “ובכן תן פחדך” עם הסיום המבהיל: “ושמך נורא על כל מה שבראת –” ותחתיו באה הקריאה המעודדת והשמחה: “ובכן תן כבוד ד' לעמך!” עם ישראל עם קדוש הוא, גוי צדיק, והוא, כאמור, שותפו של הקב"ה במלכותו על כל הארץ, וכבוד ישראל הוא כבודו הנצחי, והרי ציון הוא “משכן כבודו”;

אם כן: “תן אלהים שמחה לארצך”, וצמיחת קרן לדוד עבדך"; ורק אז, כי תחזור ותשוב מלכות ישראל לקדמותה – כל הרשעה כולה תכלה ועברה ובטלה ממשלת זדון מן הארץ.

ב

מלכות אלהים כמלכות ישראל עדיין בבחינת “איתכסיא” היא, והופעתה אינה נהירה עוד לכל באי העולם; כף היד הקטנה מכסה את השמש מעין הרואה, ואור אלהים טרם חדר לחדרי לבו של הרשע, – הנבל, האומר: “אין אלהים!” וישראל, שליח האור של אלהים ומבשר אמתו, קורא בתפלתו: “אבינו מלכנו! גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה והופע והנשא עלינו לעיני כל חי, וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברנה!”

רק כפשע בין היחיד הנואש ובין הכלל הנושע! אדם בשר ודם¹ אומר: משול כחרס הנשבר… “וכחלום יעוף…” והעם – בוטח ומאמין: ישראל נושע בד' תשועת עולמים!"

העם, כאלהיו, נצחי הוא, והנצח מנצח את החולף, ומחליף כח!… “ובכן תנו עוז לאלהים על ישראל גאוותו. על ישראל אמונתו, על ישראל מלכותו!” הוידוי וההתנשאות משלימים זה את זה; ואמר ר' נחמן מברצלב: “אי אפשר להשיב המלוכה להקב”ה אלא על ידי וידוי…" ומכאן ההתנשאות של ישראל כאומה: אתה בחרתנו מכל העמים!" שלא עשנו כגויי הארצות…"

אחר הוידוי האינדיבידואלי והקולקטיבי, אחרי ההתפרקות של פירוט העוונות, החטאים והפשעים, באה ההקלה והתקוה הטובה: עלינו לשבח לאדון הכל. לתת גדולה ליוצר בראשית!

תפלה זו, הבלתי נחשבת בשאר ימות השנה, ואינה אלא טפל לתפלה, ונאמרת בחטיפה, ואין האזנים שומעות מה שהשפתיים הומות, ואין הלב בוחן מה שהפה טוחן, עולה פתאום לגדולה בימים הנוראים;

פסוקים נעלים כגון: “לתקן עולם במלכות שדי…” “להפנות אליך כל רשעי ארץ”, שנאמרו אגב קיפול הטלית וטפול באבנט, ובדרך הליכה הביתה, מקבלים כיום את משמעותם האמיתית; כל מלה מבוטאת ומותזת בכוונה מיוחדת. והיא כפנינה יקרה במחרוזת חן שאחת לאחת מצטרפת לענק גדול.

אכן, תפלה עתיקה היא תפילת “עלינו”, ומיוחסת לרב, האמורא הראשון בבבל, הוא אבא אריכא, רבן של כל בני הגולה; הוא שחיבר גם את “תקיעתא דרב” – היא תפילת מלכויות, זכרונות, שופרות, למוסף ראש השנה, ותפילת “עלינו” היא חלק ממנה.

הוד וסוד קדומים חופפים על תפלה זו, וכולה אידיאלים אנושיים ויהודיים-לאומיים כאחד. העולם האלילי והעולם האלוהימי עומדים זה לעומת זה מימות הנביאים ועד היום, ישראל והעמים ערוכים זה מול זה; “אברהם העברי” – כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר…" הם כורעים ומשתחווים לעץ ולאבן לרוח ולחרב, אנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!" ומטרתנו – “לתקן עולם במלכות שדי”! עולם התיקון, מלכות הצדק, והמשפט, והשלום, ברוח נביאי האמת והצדק! “להפנות אליך כל רשעי הארץ” – התועים בדרכם לאלהים;

כמאמר המשורר ב“כתר מלכות”: “אתה אלוה – וכל היצורים עבדיך ועובדיך / ולא יחסר כבודך / בגלל עובדי בלעדיך / כי כוונת כולם להגיע עדיך / אבל הם כעוורים מגמת פניהם דרך המלך / ותעו מן הדרך”.

אלהים הבדיל את ישראל מן התועים כדי להחזירם מדרכם הרעה; ישראל הוא מורה הדרך של אובדי הדרך, ומלכות ישראל צורך העולם הוא, חיות העולם, ו“העולם נכלל עם נפש הישראלי בשרשו” – השורש העליון של השכינה, והוא מעט מכל העמים בכמות ורב מכולם באיכות, כמאמר החסידות: “בכל מקום שהשכינה שרויה – מועט מחזיק את המרובה”.

ותפילת יום הכפורים הנשגבה, עם “העבודה” ו“עשרת הרוגי מלכות” – זכרונות מרהיבים-מכאיבים על ישע מלכות ישראל ורשע מלכויות הגויים, ננעלת בקריאת שבע פעמים “ה' הוא האלהים!” ובקריאה גדולה אחת: “לשנה הבאה בירושלים!” “וימליך מלכותיה” אוחז בעקב “ויקרב משיחי!” ומלכות אלהים נוגעת במלכות ישראל כמלוא עולם – – – שכן חיי עם ישראל, חיי עולם, כתובים לחיים אך ורק בירושלים – עיר המלכות הנצחית של נצח ישראל!

“הבוקר” ער“ה תש”ז

---

לאור הנר (לחג החנוכה)

מאת

משה בן־מנחם

• - - “הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד…” כך פוסקת ההלכה.

אבל הליכות העולם של דברי ימי עמנו, ההיסטוריה, פסקה אחרת: היא נתנה לנו רשות להשתמש בהם כחפצנו ולהראות לאורם.

ואכן שימוש גדול עשינו בנרות החנוכה בגלות החשוכה, ויותר מאשר לשאר נרות הקדש שאנו מדליקים בבתי ישראל. השתמשנו בהם.

זה למעלה מאלפים שנה, מאז הדליקם יהודה המכבי בבית המקדש המטוהר מטומאת הגויים, אנו הולכים לאורם. והמטרה היתה תמיד אחת: ארץ ישראל!

הם, הנרות הזעירים הללו, האירו דרכנו במדבר העמים וביערות החשך של הגויים! ובכוחם הלכנו והגענו עד הלום, למדינת ישראל הרחבה, ולירושלים עירנו השלמה!

– – אלא לראותם בלבד… ואכן, יש ראיה שהיא גדולה מעשיה; שכן עשיה יש לה הפסק. אבל אמונה, שהיא מראה גדול, שהיא בחינת נצח-ישראל, לא תשקר לעולם, היא קיימת לעד.

גם האיש משה, אדון הנביאים, עיקר המעשה שלו, ראשיתו כגואל, היה במראה הגדול, בראיה-תמיהה: “מדוע לא יבער הסנה? מדוע איננו אוכל¹?”

והוא סר לראות, וראה את קול אלהים, ושמע את פעמי הגאולה, והדריך את העם-העבד לקראת החרות, לקראת חנוכת בית חיינו – הארץ!

תורת החסידות שהיא תורת גאולת הרוח, הקודמת לגאולת החומר, שהיא תורת ההתגלות של הנר האלוהי בנשמת האדם מישראל, השתמשה הרבה מאד “בנרות הללו”, ועשתה בהם גדולות…

ר' נחמן מברסלב, נכד הבעש"ט, שהיה תמיד במחשבה שלו בארץ ישראל, מפני שלדעתו עיקר החכמה היא בארץ ישראל, וגם המוחין של חוץ לארץ יונקים מהמוחין של ארץ ישראל, “בארץ ישראל ממש, עם הבתים העצים והשדות” כמות שהם.

אמר: "על ידי נר חנוכה נתגלה אור הפנים, בחינת יאיר ה' פניו אליך ויחונך.

"בספר “שפת אמת” כתוב: “למה נקבעה מצות נר חנוכה אצל הפתח: לרמז כי ימי-חנוכה הם פתח והתחלה לגאולה שלמה. ואכן, עלית החסידים היתה לאור הנר הזה! ונביא עוד אימרה נאה מר' צבי אלימלך מדינוב, מחבר ספר “בני יששכר” וזה לשונה: ״על כן נקרא נר-חנוכה – שהוא חינוך והרגל לאור העולם בגאולה העתידה, שיתגלה אור הגנוז, והוא חינוך לגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו.”

וכן מעורר ביאליק את העם למעשה הרב, לבנין הארץ, והוא מצווה למתנדבים בעם, בארץ ובחוץ לארץ:

חִשְפוּ הָאוֹר! גַלוּ הָאוֹר!

נחשפה-נא שכבות האוֹרוֹת הרבים!

הוֹי בני הַמכּבִּים. –

הָקִימו את עמכם, הָקִימו הדור,

חִשְפו אוֹר, חִשְפו אוֹר!

נשוב נא אל הימים ההם, ונתבונן בהם מעט לאור הנר:

בכ״ה בכסלו, 165 שנה לפני הספירה, נכנס יהודה המכבי לירושלים, טיהר את הבירה ואת בית המקדש מטומאת עריצי גויים; ולאות נצחון, נצחון המעטים הטובים על הרבים הרעים, הדליק את נר החרות בירושלים המשוחררת.

המסורת הדתית ולא המדע ההסטורי שלנו, מציינת את הנצחון הראשון של החשמונאים, כנס, “נס חנוכה!” אך באמת היה זה נס של נסיונות קשים ומרים, של “בדמיך חיי” נס שמקורו במסירות־נפשם של גבורי האומה למען החרות המדינית והגאולה הלאומית.

הרבה מלחמות נלחמו החשמונאים הגבורים עד שהגיעו למלכות! כשלון ונצחון שמשו בערבוביה, ורדפו זה את זה כגלי הים הרדופים; היתה זו מלחמה לחיים ולמות; כל בני החשמונאים האמיצים. ויהודה המכבי בראשם, נפלו אחד אחד במלחמה הכבדה הזאת, ובכל זאת ראתה המסורת את מעשי החשמונאים כנס גדול, שהוא מחוץ לדרך הטבע האנושי.

וכדי שהתמונה תהיה שלמה וקבועה בתחומו של הנס החד־פעמי, התעלמה “ההיסטוריוגראפיה” הפרושית מכל המלחמה הגדולה ונאחזה אך ורק “בנס חנוכה”, בפך השמן הסמלי, אגדה המרומזת כבר בצורה אחרת ולשם מטרה אחרת בתנ"ך. בספר מלכים, הלא הוא נס אסוך שמן – אחד מנפלאות הנביא אלישע, אשר מצפחת קטנה של שמן מלאה אשה עניה כלים רבים, ורק כשתמו הכלים הריקים תם השמן, והמעין פסק.

אכן, לא חסרו נסים בבית המקדש גם קודם לכן. האגדה בְּיָדָה הנדיבה לא קמצה בנסים ובנפלאות: “עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש” ובין העשרה – "עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, “ולא אמר אדם לחברו: צר לי המקום שאלין בירושלים” (אבות ה'.)

תמיד מלומדי נסים היינו, ואם בשנות שלום ובימים כתקנם כך, בימי פולמוס ומלחמה לא-כל-שכן.

נצחון החשמונאים המזהיר השיב את העבודה לבית-המקדש, ששבתה בימי שלטון האימים של אנטיוכוס וגרוריו – מרשיעי הברית, המתיונים בעלי “התרבות המתקדמת” של הימים ההם.

דמיון הפרושים, שחירות דתית יקרה להם מחירות מדינית, שכן אין לך בן חורין אלא מי שלומד תורה, נאחז “בפך השמן”; בעבודת הקדש, שרק בה ובחוקת התורה ראו את הגאולה. וכך נרקמה האגדה הנאה, הנאה לכאורה רק לילדים, שאינם מבדילים בין דמיון למציאות שכן אגדה זו דבר אין לה עם המציאות ההיסטורית הכתובה בספרים החיצוניים, ספרי החשמונאים, המספרים לנו במפורש ובהרחבה את כל פרשת המלחמה הגדולה לכל פרטיה ודקדוקיה.

הלא כך אנו קוראים בספר המכבים על יהודה המכבי: וירב כבוד לעמו / וילבש שריון כגבור / ויהי כאריה במעשיו / וכגור-אריה ישאג לטרף. / וימוגו הפושעים מפחדו / וכל עושי רשע זעו / ותצלח תשועה בידו / וישמח את יעקב במעשיו / ויהי שמו עד אפסי ארץ / ועד-עולם זכרו לברכה.

ופלא! במקורות אלו, שנכתבו בידי אנשים לוחמים ולא חולמים, אין רואים שום נס! רק על מעשי גבורה ועל פעולות מלחמה אנו קוראים בספר הזה! ומתאור זה אנו למדים מה רב היה הנסיון ומה מעט הנס בהאבקות ענקית זו בין יהודה הקטנה ובין האימפריה היונית-סורית הגדולה.

ברם, אגדה תמימה זו על “פך השמן הקטן” שהספיק לשמונה ימים, יוצאת מידי פשוטה ואומרת: “דרשני!” האין כאן בזעיר-אנפין כל מלחמת הגבורה של עם ישראל מאז ועד היום? וכי מהו פך-שמן זעיר זה אם לא סמל כחנו המעט, שלא הספיק לנו, בדרך הטבע, אלא לשעה קלה, ונעשה “נס” והלכנו בכחנו זה בדרך הגלות הארוכה והקשה, שני אלפים שנה!

תמיד, עם כל מלחמה חדשה שנלחמנו על קיומנו, נוספו לנו כוחות חדשים לבקרים, כחות, ושפע חיים, וסגולות קיום, לא שיערנום קודם! לשד האומה ואור נפשה הגנוז עמדו לנו בכל יום מחדש, רוח ישראל התחדש בכל דור ודור ועמד איתן בפני כל הרוחות הרעות שאמרו לכבות את גחלתו-תוחלתו, לטמאו ולהזיקו!..

ונר נשמתו של העם לא דעך ולא כלה בליל הגלות האפל והארוך. – אכן לא בכל יום מתרחש נס! אבל ביומו של נצח-ישראל – יום-אלהים הגדול, שהוא אלף שנה, התרחש לנו נס² בכל יום, בחינת “יחיינו מיומיים…”

ואמנם במשך אלפים שנה – שני ימים אלוהיים – התרחשו לעמנו שני נסים גדולים: בימים ההם – בימי צבא המכבים, ובזמן הזה – בימי צבא ההגנה לישראל!

וכמו אז, גם היום, לא בא הנס בבת-אחת, במפתיע, אלא “כצאת השמש בגבורתו”: קמעה-קמעה הפציע אור הגאולה! לא חסרו שגגות, לא מעטו המפלות; אך זהר הנצחון גבר, והפלא – תקומת מדינת ישראל – קם והיה. פך השמן הזעיר, כח ההגנה של ישראל, של יעקב הקטן, נעשה לנהר-די-נור, לכח אדיר שהגדיל והפליא לעשות.

נתקימה בנו שירת המשורר:

יֵש יום – ומיָם עד יָם יצאוּ יִשְתומְמוּ

לראות מה-פָעַל קטן-גויים, עם נד!

הפלאנו את העולם ולעצמנו היינו לפלא!.. הנצחון המזהיר על כל בני חם, נראה לנו עד היום כנס!.. התחלנו להאמין באגדות, בפלאי-פלאים, ולא מעטים הם הילדים הגדולים בינינו שהם עוד כיום כחולמים… אכן, רב הוא היופי ועצום הוא הטוב שבנצחון! ומה דלה היא לשון האדם להביע כמו, את גודל שמו.

ואמנם בכל מעשה רב, בכל התארעות גדולה, בכל מציאות נשגבה, יש משום אגדה, משום נס ופלאי-פלאים.

יותר מכל החגים הנאים והיקרים שלנו בגולה, נחרתה בלבנו “חנוכה” כחג-סגולה, כיום-טוב של ילדות טהורה. כימי-אושר מתוקים, חג שאינו דורש לעצמו כלום ונותן כל-כך הרבה!

רוב החגים מיוחסים, הם, בעלי זכויות יתרות; הם חגי קיץ ירוקים;

וזהו חג חרפי, חג ביתי, פנימי, לבבי; קר מבחוץ וחם-נעים מבפנים. תמימי-אינטימי חמימי, וזיו מוצנע של אור שמן-זית-זך לפניו החינָנִיים.

אכן, טוהר השלג וזהרו הצח שבאותם הימים הטובים בעיירה, הניח את חותמו בנפשנו. מה אהבנו את החג הזה, שבעצם לא חגונו אותו בשום פולחן שבקדושה, ועם כי זה כולו קודש היה! כמה אור ונועם שפעו מנרותיו הזעירים-בהירים אל תוך לבותינו, צמאי האור וכמהי הגאולה!

היסטוריה הן ידענו כה מעט בימים הרחוקים ההם! אבל שום חג לא היה היסטורי כמוהו! לא לחנם נאחזה בו התנועה הציונית בראשיתה המבורכת! ואמנם השפיע חג החנוכה השפעה רבה על עבודתו הציונית של הרצל, חוזה המדינה היהודית! הוא ראה “במנורה” את סמל תחית העם בארצו, אשר אורו יבקע ויגדל ויפרץ.

וכך אמר בסיפורו הנחמד – “המנורה”:

“בראשונה דולק נר אחד, עוד אחד ועוד אחד, ועוד אחרים. החושך יחלוף כליל. בתוך הצעירים, בני דלת העם, יבקע האור בראשונה, ואחר ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק והאמת, החופש והקידמה, האנושיות והיופי ובהיות הנרות כולם דולקים – ישתאו וישמחו על העבודה שנעשתה. ואין לך תפקיד חשוב ומביא אושר יותר מתפקיד השַמָש, משָרת האור”.

דורנו זכה להיות שמש לאור הגאולה; בימינו נדלקו כל האורות בביתנו הקטן; אנו בעלי הנס הזה! נקום נא ונשא את הנס הזה בכח ובגאון הלאה, מעלה, עד לנצחון האמתי – נצחון האור על החושך המכסה לאומים. ורק אז יהיה הנס³ שלם והנצחון שלם – אם אורנו יהיה אור לגויים, ונסנו – נס לעמים!

---

על מגילת אסתר וחג הפורים

מאת

משה בן־מנחם

מגילת אסתר – הספר הקלאסי של הגלות, ספר האומה החיה בנס והנגאלת בנס היה קטרוג על “שיר השירים” ורבים התנגדו להכניס את קוהלת ו“אסתר” לפנתיאון של כתבי הקודש.

ר' עקיבא למד זכות על שיר השירים, אחר למד זכות על קוהלת, ואילו על מגילת אסתר נאמר שנכתבה ברוח הקודש. אעפ"כ – שם אלהים אינו נזכר בה אף פעם.

והנה, אף שהיה בין הספרים שעמדו להגנז – דוקא עליו נפל אור חוזר ויהי למקור נחמה של האומה במשך ימים רבים: העם מצא בו את אשר בקש – מעט נקמה ומעט שעשועים בימים רעים ומרים.

היסטוריה ואגדה משמשים בספר בערבוביה; חציו אגדה וחציו כרוניקה. השמות הם ספרותיים, שכן אפילו השם אחשורוש הוא בדוי ומסורס (רק נחש ינחשו ההיסטוריונים בזהות השם – קסרקסס וכו'). “המגלה” במקורה והאגדה. כובד הראש המקראי וקלות הראש האגדי.

העם נוהג בו קלות ראש אפילו בבית הכנסת. הפולקלור שנוצר מסביב לפרשה זו: שיר העם. ‘הפורים שפיל’ שבכל הזמנים.

נקבע נא את סוג היצירה של המגלה. מה כאן? היסטוריה או אגדה, אפוס או סיפור עממי? כרוניקה או דרמה כבירה. ואכן – היסוד הדרמתי חזק מאד.

נסתכל נא על שלשת הגיבורים הראשונים של העלילה:

אסתר: יתומה שקטה ותמה שנוצרה לחיי משפחה ולאושר. שמה הדסה – כמו פרח צנוע הוא, גדלה בבית דודה ופתאום היא נלקחת לבית הנשים, להרמון הגדול של האימפרטור הפרסי. היא נושאת חן בעיני כל רואה, היא לא יפה במובן המקובל, לפי התלמוד ירקרקת היתה, ומין¹ חן עליון היה שורה על כל הליכותיה. דודה רואה בה כלי מלחמה פוליטי כנגד צוררי האומה (אסתרקה של קז’מרז' מלך פולין).

היא ממלאה את תפקידה בכשרון בכלי זינה הנצחיים של האשה. היא גם דיפלומטית מצוינת כאחת המלכות הגדולות ביותר. כמה היא יודעת לסכסך את הגברים זה בזה, כמה היא משחקת יפה את התפקיד שלה עד הרגע האחרון.

“אסתר מלכה!” כמה חבה ויקר הקדיש לה העם בכל הדורות ולא זכר לה את חטאה הגדול – היות אשה לערל טמא!

קסם שמה וקסם הליכותיה, אחרי האם רחל אין כדמותה ליופי ולהוד.

מרדכי – עובר את מצות המלך – אין הוא משתחווה לרשע. זוהי הגאוה היהודית שאינה נכנעת לפני הכח.

מרדכי וושתי – הצד המשותף ביניהם² – שניהם מופיעים כאן כמורדים, כבעלי כבוד. אסתר לעומתה מופיעה כצייתנית. גם בגתן ותרש קוצפים ומורדים.

המן – כאבי-אבות הצוררים מעולם. מלשינות המן: היהודים בראי העקום של צורר היהודים. יש כאן תולדות ישראל בגויים בזעיר אנפין.

במגילת אסתר ישראל ועמלק מתכתשים ושלבי הגאולה: קמעה-קמעה כאורו של שחר.

ושמחת בחגך – שמחה של הפקרות קרנבל. דומה כל יצרי השובבות שהיו עצורים בנפש העם מחמת הגלות וסביבותיה השונות פרצו כאן כל גבול.

צאו וראו מה בין חנוכה לפורים. פורים וגבוריו זכו גם למגילה בתנ“ך וגם למסכת שלמה בתלמוד. ו”האגדה" טפלה בה יותר מאשר בחגים אחרים.

וכנגד זה מה עלובה היא חנוכה! לא רק שכל עוצמתה נצטמצם בספרות התלמוד בסיפור בן ארבע שורות, על איזה פך שמן, אלא שבית החשמונאים ומעשותיהם לא זכו בכלל בספרות התלמודית להערכה מתאימה כל שהיא.

והלא המאורע ההיסטורי של חנוכה עולה לאין שעור על האפיזודה הפורימית מכל הבחינות.

מה מגוון ורוגש הוא הפורים ומה צנועים הם נרות החנוכה.

1953

---

"מֵתֵי מִדְבָּר הַאַחֲרוֹנִים" - על השיר ועל דרך לימודו –

מאת

משה בן־מנחם

“שיר הוא רעיון מוסיקלי” – אומר תומס קרלייל. והמוסיקה הלא היא קודם כל חוויה עמוקה, אמוציה, שיסודה בתת-הכרה; ואכן, עבודת היוצרים היא בעיקרה הפעלת כוחות הנפש הסמויים והבאת האדם לידי הפלאה מן התהיה – אל התודעה. על כן אין להרוס את קודש השירה, את רעיונה העיקרי, המוסיקלי, בלי התקדשות תחילה, בלי הכנה והתקנה.

המשנה אומרת: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. ואמנם יפה שעה זו להמשכת השפע העליון, להתבוננות ולדבקות, ויש קונה בה את עולמו – עולם התפארת והסוד שביצירה.

כל הבא ללמד שירה לאחרים נעשה שותף למשורר בפועל; על כן חובה עליו להתיחד עם היצירה ויוצרה עד שיהא מתוקן ללמדה, לגלות מסתוריה, ואז יצליח לעשות את הרעיון המוסיקלי, שהוא בבחינת סוד, לתורת חיים; לחוויה אמתית, שיש בה מתפארת המעשה המועיל והמעלה.

מנסיוני למדתי שאת השיר “מתי מדבר האחרונים” יש ללמד כולו כנתינתו במקורו, ולא לחלקו לשנים, כמו שעשו מסדרי המקראות שלנו: יש שנתנו בכיתה ז­את חלקו הראשון עד “על פסגת נבו”, ויש שבכיתה ו' התחילו את השיר מקטע זה. השיר – חטיבה אחת היא, המפצלו – שברי לוחות הוא מראה לתלמיד.

ברם, בשל אריכותו של השיר, ומפני ענינו הניתן לחלוקה חיצונית בלבד ולא פנימית, אני מציע לקרא עד “על פסגת נבו” קריאה מוטעמת-אמנותית, תוך הדגשת אותם המקומות שניחד עליהם את הדיבור בחזרה, אחרי שנמצא כי עיקר המטרה בלימוד שיר זה הוא לא הצד “המוסרי” ו“החינוכי”, כי אם משהו אחר, שאמנם אינו מוציא את הצד-הזה, אבל לא הוא העיקר… ה“רעיונות” בבתים הראשונים גלויים הם לילד מתוך קריאה כמעט רגילה, ואין המורה צריך לפרש את המפורש.

השירה מתפרשת מכללה ולא מפרטיה, מתוך ההרמוניה ולא מצליליה הבודדים. שורה זו או אחרת, אמנם, טעונה מגע מיוחד, הדגשה והעמקה, אבל עצם הרעיון ברור, והוא יכלל אחר כך עם המסכת כולה.

על כן בהגיע המורה לפסקה: “ועל פסגת נבו מול השמש הבא” יעשה הפסקה של אתנחתה ולא של סוף פסוק; ה"רעיון “מוסיקלי” עודנו נמשך, ובין אקורד לאקורד דרוכה הנפש ופקוחה האוזן הפנימית למה שיבוא; אף המשורר לא הפסיק הפסקה שבין שני ענינים; דומה, אף הוא רק נשם נשימה עמוקה, כמי שעומד לעבור לעיקר והוא מחריש רק כדי להחליף כוח ולהעמיק רגש ומחשבה, ולכן הוא פותח בוו החיבור בענין:

וְעַל-פִסְגַת נְבוֹ מוּל הַשֶמֶש הַבָא,

נוֹרָא הוֹד כִּפְנֵי מַלְאַך הַקְּרָב,

יַעֲמֹד יְהוֹשֻעַ בִּן-נוּן יִתֵן קוֹל

עַל רֹאש צְבָאוֹ הֶעָצוּם וָרָב.

המורה יסכם רק דבר אחד: אלה הדברים השמיע יהושע המכניס באזני העם בעמדו על ההר! התורה – תורת משה היא, אבל הקול, הטון, של יהושע הוא, כך מדבר מפקד ולא מחוקק.

מפקד צבאות ישראל פותח דף חדש בהיסטוריה של עם ישראל; תמה פרשת המדבר, השממה, הישימון, הציה, חיי עצלות ו“חלום רב בצלים, שומים”; תקופה חדשה מתחילה – ההליכה אל ארץ השמש וכיבושה על ידי מלחמה, עמל ועבודה!

ורצוי מאד שהמורה, בהגיעו למעבר זה של גמר תקופה וראשית תקופה, יגש אל הלוח, ויכתוב עליו באותיות מאירות עינים – על פסגת נבו

הילד ירגיש פתאום כי כאן נפתח לו משהו חדש, עיקרי. ויש בשלוש מלים אלה משום ענין חשוב לעיני הילד ולרוחו. שם כזה גורם לשמיעה חדשה ולראיה נוספת. ואף על פי שמלים אלה כתובות בספר בתוך השאר, אל יסתפק המורה בכך; לאו כל ילד נותן עיניו בספר במקום מסוים. הוא איננו מעונין עוד להתרכז בדבר, שלפי שעה אינו אומר לו כלום, הוא רואה ואינו מוראה, הוא אולי מחויב, אבל אינו צריך.

בדרך כלל שם גרידא אינו גורם לילד. על כן אתה פתח לו ופקח לו; אותיות מחכימות. ועם הופעת השם על הלוח תופנה תשומת לבו ליהושע העומד על ראש ההר, ואזניו תשמענה מה שפיו מדבר.

“נבו” – מכאן ראה משה את הארץ, הסתכל בה “מנגד”. – – –“מרחוק” – – – והנה עתה עומד פה יהושע ונושא את דברו, הבוער כלפיד אש, לעם לפני עזבו את המדבר ואת משה המת, שאיש לא ידע את קבורתו.

שאלה: מדוע לא ידע איש את קבורתו?

תשובה: שלא יעשוהו אלוהות, שלא יעבדוהו כעבוד לאליל!

ש. מהי שעת היום במעמד יהושע על ההר?

ת. בין הערבים – “מול השמש הבא”.

המורה: ובא השמש וזרח השמש – עד שלא שקעה שמשו של משה – עלתה שמשו של יהושע.

קול: כך נאמר גם בענין עלי ושמואל.

המורה: אין העם נשאר אף לרגע בלי מנהיג, ועולם כמנהגו נוהג. המשורר התכוון בזה לסוף תקופת המדבר ולראשית תקופת ההתנחלות! עיינו: כיצד מתוארים פני יהושע?

ת: נורא הוד, כפני מלאך הקרב.

ש. מאין¹ בא לו ההוד הזה?

תשובה א': מאודם השמש השוקע.

תשובה ב': מפני משה שהיו כפני החמה.

תשובה ג': מן העם הרב המביט בו.

המורה: דברים של טעם! היטבתם לראות. ובמה מסיים יהושע את דברו?

ת.: “ישראל! קום רש!”

קול: יהושע ידבר, והמדבר יעננו בקול!

המורה: אכן, קולו של המנהיג הגדול המלא עצמה ועזוז יחיל את המדבר הנורא, המחריש תמיד; אף הוא נזדעזע מדברי יהושע וענה אמן בעל ברחו; צא! קום רש! ועתה נשוה נא את תחילת נאומו של יהושע לסופו, מהו המשותף לשניהם?

תשובה א': בשניהם נאמר לקום ולצאת מתוך המדבר הריק!

תשובה ב': הוא מעוררם לפעולה, למלחמה ולעבודה!

המורה: מהו הרעיון המרכזי בנאומו הגדול של יהושע?

תשובה א': בזעת אפיך תאכל לחם! שנאמר: לא לחם קלוקל, שלו ודגן שמים – לחם עצב תאכל, פרי עמל ידים!

תשובה ב': לא חיי אוהלים של נודדים, כי חיים של עם עובד הבונה את ארצו בנוי, ארמונות ובתי מידות.

תשובה ג': יהושע אינו מעלים מהם שום דבר. הוא מכין אותם לקראת עמל ועבודה.

תשובה ד': הוא מקלל את מתי המדבר, מפני שחלמו על בצלים ושומים וסיר הבשר.

תשובה ה': הוא מגנה את העבדים שרצו לשוב מצרימה!

המורה: הוא מחשל את רצונם ומהלל את הדור החדש ההולך לקראת עתידו בצהלה ובתרועת גיל.

קול קורא: “ובתרועה יצהיל גם-הדור ראשונה פניו לקראת שמש והדר גאונה”.

המורה: יפה קראת! דור חדש אשר לא ידע את חשכת השעבוד וחיי בטלה, דור דרוך דרור, שואף אור וחופש.

קול: אם תרצו – אין זאת אגדה!

קול שני: אין המדינה מוגשת על מגש של כסף!

קול שלישי: הדגמנו זאת ביום העצמאות!

המורה: קראנו בבית הרביעי של השיר:

"אַל-נָא יַעַצְרוּנוּ פגרי הַנֶחְשָלִים,

שֶבְּעַבְדותָם מֵתוּ – נִפְסַח עַל הַחלָלִים!"

מה הכוונה כאן?

תשובה א': יהושע היה באמת “נורא הוד”, דברים קשים וכמעט אכזריים!

תשובה ב^,: הם חיו ומתו בעבדותם, על כן לא רחמם!

המורה: ועתה נשוה נא את “מתי המדבר” לדור החי החדש (קורא):

"וּמִלְמַטָה כִּכְפִיר, עַם עֲלוּמִים וּדְרוֹר,

מַחֲנֶה כָבֵד כָּחוֹל שְפַת הַיָּם,

הַקְשֵב יַקְשִיב בִדמְמַת קֹדֶש לַקוֹל

הַמִּתְפּוֹצֵץ עַל רָאשֵי הָעָם".

מה בין אלה לאלה?

קול: אלה עבדים ואלה בני חורין!

קול שני: האבות תמיד התאוננו והתלוננו, לא שמעו לקול משה; והבנים – מקשיבים ואין לה טענות ותלונות.

המורה: ומה מזכיר לנו המעמד הזה?

תשובה: מעמד הר סיני!

קול: צפור לא ציץ, עוף לא פרח. הבריות לא דיברו אלא העולם שותק ומחריש.

המורה: מעמד נפלא! ותורת יהושע לעם המלחמה – תורת משה רבו היא. היא המעשה הגדול: כיבוש הארץ ובנינה!

קול: למדנו באחד השירים של ביאליק: לעבוד ולסבול צוונו גם אל!

המורה: לחם והילחם – משורש אחד הם, עם שיש לו צבא, עובדים ולוחמים בטחונו רב!

קול: הצבא שומר על הגבולות של הארץ שזרים לא ישדדו את תבואתו וצאנו.

המורה: נעיין נא בבית הבא: היכן נמצא יהושע לפי הכתוב?

תשובה: הוא ירד מן ההר אל העם.

תשובה ב: כבר תקעו בחצוצרות למסע, ככתוב בתורה.

המורה (בהדגשה של חשיבות הענין): הכל מוכן לדרך – והנה קרה משהו והעם נשאר על עמדו ואינו נע ואינו זז! מה קרה? “מדוע לא יסע ישראל?”

קול: על הר נבו מת משה!

קול שני: חבל להם על מתי המדבר.

קול שלישי (בנצחון של מגלה טמירין): אני מצאתי: זה כתוב בבית האחרון (קורא): “הן מבקשות את משה המת!”

המורה: מצאת! עיניהם משוטטות בגיא ועולות אל ראש הפסגה - - - את משה רבם ומנהיגם האהוב, שלא זכה להכנס לארץ, הם מבקשים, וראה: יהושע, שעוד לפני רגע נראה להם כמלאך ד' צבאות, בכל מלוא גבורתו ותפארתו, מהלך עתה בקרבם כאחד העם. נשכח המנהיג החי ונדחה מפאת הנביא המת; דומה: יהושע מת ומשה מכניס! כל הלבבות וכל העינים מבקשים ומוצאים פתאום את משה, את הרועה הנאמן.

פתאם נפקחו עיניהם לראותו כמות שהיה וכמות שיהיה לעולם - - - משה איש האלהים, הענו מכל האדם והטוב שבאדם

"וּכְאִיש אָחד כֹל פִּנוֹת הָעָם

כָרְעוּ פִתְאֹם מוּל רוּחַ אִיש הָאֱלֹהִים,

אֶל מוּל רוֹעָם הַנֶאֱמָן, הָרָם –

ודוק: מול רוחו – לדמותו הרוחנית של משה. לתורת משה הנצחית; וזאת התורה לקחו אתם בדרכם ארצה, והיא תהיה אתם תמיד בכל דרכיהם. בכל מקום ובכל זמן! “כאיש אחד כל פנות העם!” לא כפוי טובה הוא ישראל, והוא שומר אהבתו למשה

ולתורתו עד היום:

תורה צווה לנו משה, מורשה קהלת יעקב!

ומה יפה הרמז, שם האל עצמו מסתתר, ולא נמצא לדורשו, מוטיב, שהוא אחד מצירי השיר; כאן: ימצא לכם, כל שבידכם הוא להעלותו ממחבואיו שבלב. שם צפון אוצר הזהב ויש לחשפו.

אף אל זה, אל היאור, חי וקיים, אל תומך וסועד: “וחי אל האור, כי כאשר יחשף / כן יפרוץ ולעד לא יאסף”. והרי שם בתביעת המשורר “ואם יש צדק – יופיע מיד!” שימשה המלה לעד סופה של קללת זעם, וגזרתו תוך צפיה של אי סבלנות רבה: “אך אם אחרי השמדי מתחת רקיע / הצדק יופיע / ימוגר נא כסאו לעד!”.

וראה, אתה מוצא כאן את תרגומו של המושג לעד והוא רפוד הבטחות לעתיד מבורך:

ובחיקכם יניחו את כל געגועיהם / הקדושים – ומסרום לבניהם. ודורות לדורות ינחילו ויצוו: / חיו, עבדו הרבה וקוו".

סיכומו של דבר: בעיר ההרגה מגור ואימים, חשכה ו“אנקת חשאים אחרונה” – “קול ענות חלושה / ממעל לראשך עדיין תלויה כמו קרושה”.

ב“עם שמש” היתה על המשורר רוח אחרת, ע"כ בשורה אחרת – דופקת על לבו כבאותו בוקר מבורך. אמרתו שם:

“אילו שבע שמשות, אל, במרום תלית!” נהפכת כאן לנוסח של סיסמה מעוררת ומעודדת לאחים דכאי הרוח.

בקול עידודין הוא מסיים בצו בעל סבר חיובי: “הוי גמולי מחושך, עתיקי מאמש – תלו שמש על ראשכם, תלו שמש!”

ההד החינוך 1951

---

שלום עליך מורי לשעבר..! (מן הדברים שנאמרו במסיבת כיתה ח' בבה"ס ברעננה)

מאת

משה בן־מנחם

מקובל אצלנו: תלמיד שגמר חוק לימודיו בבית-הספר היסודי, וכן תלמיד בבית-ספר תיכון, מכנה את מורו ורבו כבר למחרת ליל מסיבת הגמר, בשם “מורי לשעבר”, כלומר: מורה שסיימו וגמרו איתו יחד עם סיום הלימודים בבית-הספר מאותה שעה שהם עוזבים את כתלי בית המדרש הישן עוזבים תלמידינו גם את רבם, שרוב חכמתם הימנו, גמרנו אתו!

כוונתי לחלוק על הצירוף-התואר הזה: “מורה לשעבר”, שמשתמשים בו תלמידינו לפי תומם בכל הזדמנות. גם שגגת תלמיד עולה עלבון… “מורה לשעבר”, מי שהיה, צירוף כלאים וכלימה הוא, פוסל ופסול. ושלילי מעיקרו! לא ממקור ישראל הוא, ויסודו אינו לפי מסורת עמנו.

וכן הוא הדבר, אם רואה התלמיד את עצמו כ“תלמיד לשעבר”. והוא חותם בברכה באגרת הברכה של ראש השנה: “ממני תלמידך לשעבר”. משל כאילו אומר לרבו: אי אפשי בך, ומהיום והלאה אינך בשבילי אלא מי שהיה, מין דבר שעקר זמנו ובטלה הויתו.

על-פי הלכות תלמוד תורה שלנו ולפי הקבלה הקדומה שבידינו במה שנוגע ליחסי תלמידים ומורים, ובלשון המשנה: “כבוד הרב ומוראו”, אין מורה יוצא מחזקתו גם שעה שאינו מלמד את התלמיד בהווה, ואין התלמיד למד ממנו בשעה זו.

אין התורה לשעבר, אחד מעיקרי האמונה השלמה לפי המורה – הנשר הגדול הוא: “אני מאמין באמונה שלמה, שזאת התורה לא תהא מוחלפת…”

כן לא יהא המורה מוחלף, לאמר: אין הוא בר-חלוף, והוא והתורה שלימד – חד הם. כשם שאין אב לשעבר, כך אין רב לשעבר. ולא עוד אלא שכוחו יפה מכוח האב והוא קודם לו לכל דבר: “שאביו הביאו לעולם הזה ורבו, שלימדו תורה, מביאו לחיי העולם הבא!”

ודוק. על אביו נאמר “הביאו”, בלשון עבר; ואילו על רבו נאמר: “מביאו” – תדיר. ורק אם אביו חכם, מורו ורבו, אביו קודם. והרמב“ם פוסק: ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב, ויראתו יתר מאביו”.

וישנה פלוגתא במשנה: ומיהו “רבו” שאמרו? – “רבי יהודה אומר: כל שרוב חכמתו הימנו. רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר את עיניו אלא במשנה אחת – זהו רבו”. וכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וקראו: אבי, אלופי ומיודעי. למד, בעבר, ואפילו כן שמר לו אמונים כל ימיו וקראו “רבי” תמיד.

חסידים מספרים: בשעה שר' מנדיל מקוצק כבר היה הרבי המפורסם בעולם, חזר ובא פעם לעיר מולדתו גוריי, שעזב אותה לפני הרבה שנים. יצאו לקראתו כל גדולי העיר להקביל את פניו, וכל אחד רצה שהצדיק יתאכסן בביתו. אבל הרבי לא נענה לשום איש, אלא הלך להקביל את פני המלמד הדרדקי, שלימד אותו אלף בית וחמשה חומשי תורה בילדותו.

בביקתתו הרעועה התארח ר' מנדיל כל ימי שהותו בעירה. תמהו מקורביו ושאלוהו: ילמדנו רבנו. מה ראה להשיב ריקם את “פני העיר”, עשירים למדנים ואנשי מעשה, והלך אצל אותו מלמד עני, שאינו למדן, ובביתו אין אף מזון סעודה אחת?!

השיב הרב: אתם יודעים תורה וכל מיני דברי חכמה שאפשר להשיב עליהם ולהפריכם. כי פירוש זה אומר כך ופירוש אחר אומר כך. ואילו הוא לימדני תורת אמת. אלף-בית וחומש, ועליה אין להשיג. כך נשארה התורה אצלי. לכן ראיתי לי חובה לילך אצלו ולהקביל את פניו.

“אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת. שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו מביאו לחיי העולם הבא”. ואכן, האבדה הגשמית יש לה תקנה, ואילו אבדה רוחנית אין לה תקנה לעולם. והמאבד את הערכים של הרב – את עולמו איבד שהרי הרב מכניס אור לתוך התוהו ובוהו של נפש תלמידו, הוא מעצב דמותו ומצייר את זיו גן העדן של איקונין שלו, בלשון החסידות.

נסיים בדברי ישעיהו הנביא. אמר ישעיהו לתלמידיו: “צור תעודה, חתום תורה בלמודי!” צריך שהתורה והתעודה תהינה צרורות וחתומות לעולם בנפש התלמיד וחרותות תמיד בלב! “והיו עיניך רואות את מוריך!” – גם ממרחק מקום וזמן!

וכך אמר אליהו לאלישע תלמידו: “אם תראה אותי לוקח מאתך - - - -” אם תוסיף לראותני גם בשעה שלא אהיה אתך – יהי לך כן, ואם אין – לא יהיה!

והלואי יהיה לתלמידינו פי שנים ופי שבעה מרוח מוריהם! אין רב מקנא בתלמידו! ברם, מצווים הם התלמידים לראות את המורה גם לאחר זמן, כאילו הוא מורם היום! כי אין תלמיד לשעבר, כמו שאין בן לשעבר.

ואז יקוייים בנו דברי ישעיהו: “וכל בניך לימודי ה'!” ופירושו: “ישכילו בחכמה כאילו יהיו תלמידי המקום ב”ה". ורב שלום בניך – בוניך.

על שלושה מורים ברעננה

מאת

משה בן־מנחם

---

אדם הולך – "לב יהודי" – על חנוך סבירוני ז"ל (1908-1965)

מאת

משה בן־מנחם

א

נקל יותר לדעת את האדם בכללותו מלדעת אותו בפרטותו. רק לעתים רחוקות מזדמן לו לאדם לראות את רעהו מן העין ולפנים, ביחוד שלו. לרוב אין איש נותן דעתו ליגע ולמצא את הממשות העיקרית של הזולת; ואולי אין הרשות נתונה לו שכן האדם המעולה באתכסיא ניחא לו, בשימת מסוה על פניו.

וראה: נצח אלהים הוא במופלא, בהיותו אל מסתתר; ומה הוא מתחבא בתוך עצמו, בסודו, וחביונו הוא צביונו, אף נשמת האדם, שהיא חלק אלוה ממעל, כך. ואכן החסד לראות את הרוחני המוחלט שבאדם, הדמות האלוהית, נמשך רק למאמין ביופי שבאדם; ורק מתוך אמונה ביקרו אנו מכירים אנוש.

החסידות שתנועה עממית היתה בראשיתה, והלכה מן העם אל האדם, היא שפתחה ראשונה את השער לגן הנעול הזה – נשמת האדם מישראל. אישיה הגדולים עמדו גלויי עינים לפני פלא האדם, ומתוך כך סולקה המחיצה החוצצת בין פנים לפנים.

החסידים שהלכו בכוח הרבי, “צדיק יסוד עולם”, האדם השלם, באמונתם, ראו בעד האספקלריה המצוחצחת של הדר זיוו את צלם האלהים הקורן מאור פניו של כל אדם, וביחוד שביחוד בפני החסיד חברם.

הבעל-שם-טוב צווה על תלמידיו שיגלו את מצחם לפני סמאל, שהוא בחינת מצח נחושה; ראה המ"ם על כל מצח את צלם האלהים ואמר: “בני אל-חי, הרשוני לעמוד עוד שעה קלה ולהביט במצחיכם!”

ב

ר' משה דוד מגד ז"ל, מבני העליה המעטים היה במקומו; מצניע לכת, ורצונו היה לחיות במנוחה ולהמשיך חייו לפי הכלל של דקרט: המיטיב להסתתר מיטיב לחיות; אך משאלתו זו לא ניתנה לו. חייו של מורה עברי חיים של התגלות הם, ושומה עליו להתיצב פנים אל פנים מול פגעי יום-יום והשעה החצופה. ולא עוד אלא שהשעה מצריכה אותו לשחק לפני תלמידיו ולדעת היטב את חכמת המשחק ותכסיסי ההבעה וההופעה על במת בית היוצר שלו – בית הספר.

האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, בעלמא דקשוט, אינו מאיר להם בעולם הזה, ההולך בחשך, ואורו אור רמיה הוא. על כן קשה דרך חייהם של הישרים והתמימים; ברם חיים קשים שלמים הם ואינם רעים לעולם. המאבק שאינו פוסק מעמיק אותם, משפרם, ומוסיף להם כוח, וכוח יוצר הוא תמיד טוב ומועיל.

בתקופה האחרונה של חייו, עם שגברה מחלתו, נתעלה רמ"ד ונזדכך ביסוריו, ומי שלא ראהו בימים אלה לא ראה אדם סובל ומקבל יסורים בגבורה. האדם הוא “מהלך”, והוא נכר בהילוכו, שהוא בבואה נאמנה של הלך-נפשו. הסתכל באדם חולה ובזקן חלש בלכתו בדרך, בגררו רגליו שאינן עוד ברשותו וכבר אינן ערבות לו, וראית מה אדם על אדמות. היד היא חוזק, הרגל מעמד; ובאין מעמד אין מימד, ובמידה שהוא מודד לארץ הארץ מודדת לו.

ר' משה מגד שמהלך ותיק היה, זריז וחובב הליכה מרובה, חלה במשך שנים ברגליו, ותאונת דרכים הוסיפה עוד מכאוב על מכאובו.

איש אחר במצבו היה מתנוון והולך בגוף ובנפש, אבל הוא ככל שגדלו יסוריו חדלו אסוריו, כביכול, ואורח חייו נהג כמנהגו. מה צר היה לראותו בענותו ובת¹ צחוק של יגונים קורנת מעיניו. פצעיו צעקו והוא שתק, כפות רגליו כמו נכוו מן הקרקע, והוא התאפק ולא גילה את המסתורין שלו, ותמיד גברה רוחו על בשרו. ומרגלא בפיו: מוטב להלך במכאובים, מלשכב על מצעות טובים.

נאבק על כל מדרך כף רגל, וצעד ולא מעד; וכמו רבי זושא מאניפולי, שבעל יסורים גדולים היה, והיה מכתת את רגליו הפצועות, הזבות דם, מישוב לישוב ומפונדק לפונדק לאסוף מעות מיהודים עשירים לפדיון שבויים, כך היה המורה מגד רץ לבית המדרש ולבית הספר, לועידות מורים, כינוסי תורה, ובמות אמנות וביקורי חברים, ולא אמר קשה עלי ההליכה, ולא שמעו איש, ואפילו מן המקורבים ביותר, מתאונן על גורלו וקובל על מחלתו, כשאר המעונים המרחמים על עצמם ורוצים לעורר גם רחמי אחרים.

ר' משה דוד מגד ידע את ערך הזמן. תמיד מיהר לדרכו כחס על השעה שלא תפנה לריק, כמי שחושש שמא לא יגיע בזמן ויאחר מן המועד.

תמיד היה לו מה לתקן אם בבית ואם בחוץ; הרבה דברים חשובים חכו לו שיבוא אליהם ויעסוק בהם באמונה, כדרך עצי פרי, פרחים, בעלי חיים, תלמידים על מנת לקבל פרס, וגם שלא על מנת לקבל פרס! הנה הוא עובר על ביתך ואתה מעכבו רגע לשיחה על רגל אחת, הוא נענה לך ועומד ומשוחח.

על שאלתך: מה “שלום המלחמה?” כלומר, בריאות הגוף, הוא עונה: טוב ברוך השם, הולכים עם הזמן וכנגדו, ויש רגלים לדבר… מחייך לו. וחיוכו כמאה הדים לקול היוצא ממעמקי נפשו… ופתאום מסיט משקפיו על מצחו, מציץ בשעון היד – ונפגע: אוה! מאוחר, צריך ללכת! הוא עומד והזמן הולך; שלום! ובצעדים מהירים הוא נחפז לדרכו במעלה הרחוב: אתה מביט אחריו ורואהו דורך על במתי מכאוביו.

כשלושים שנה הסתכל אדם זה בחברו, כמדומה היה שכבר מכירו היטב, רואהו מלבר ומלגו, כמות שהוא באמת, ואין כבר מה לראות בו, כבר מיצה ומצא, ושוב אין מה לחדש “בפרק הרואה…” והנה בא יום וראה שלא ראה, תנא ושייר… עם התגבר חוליו נתגלה לו האיש באור חדש; הוא ידע להיות זקן, ויותר מזה – זקן איש-מכאובים וידוע חולי… וככל שהיסורים מרקוהו כן נחשפה יותר תמונתו הצחה, ששפונה היתה במעמקיו ימים רבים.

ג

נכנסו חברים לביתו למסבת פרידה בליל שבת, לפני צאתו מן המושבה למקום אחר. הביאו עמם ספר חדש, כי אוהב ספרים היה מעודו, שישמח משה במתנת ידידיו החתומה בידיהם ומוקדשה לו וללאה רעיתו, אשת חבר כחבר. היה הכל מתוקן לסעודה, כבוד ותקרובת, ופרחים ופרות מן הגן הנאה; בית מלא דברים טובים, פרט ללב שלא היה טוב על שום איש, ולב בעלי הבית על אחת כמה וכמה.

“שבת היא מלזעוק…” אבל הזעקה בלי קול היא הקשה בזעקות, “ודמעה כלואה תיקד עד שאול מטה”, אמר המשורר.

ישבו המסובים לשלחן השבת הערוך, המאיר בזיו מוצנע; פתח המליץ שבחבורה ואמר: “מהרו, ידידים, לשתות במסבה / כי הלילה קצר והמלאכה מרובה…” אבל אין פוצה פה ואין טועם דבר. דממו הרוחות, והיו הידידים מצפים לאתערותא דלעילא, והיא התמהמהה ולא התעוררה ממילא. לא היתה השמחה במעון הזה, מפני שבעל הבית ואשתו לא היו כבר במעונם, שכבר נמכר הבית הזה לאחר, והמארח היה בבחינת אורח, ואין אורח מכניס אורח.

דומה ריחוף של אויר עוין מתהלך בין הכתלים, עין נכרית מציצה מן החרכים, והמקום מתנכר לבעליו הקודמים ולא יכירם עוד מקומם כאן. והעיקר: כל נויו של הבית הנה שכן בארונות המלאים להם ספרים ישנים וגם חדשים;

ר' משה דוד מגד למדן גדול היה, בנעוריו התעתד ‘ליורה יורה, ידין ידין’, והיה קרוב לקבל סמיכות² לרבנות; כל ימיו לא פסק פיו מגירסה; ולא היה ספר טוב ויקר שלא קנהו, חסך אוכל מפיו ורכש ספרים עובר להופעתם; ולא זו בלבד אלא היה משאיל ספריו לכל מאן דבעי, “ועשה צדקות בכל עת” – כמאמר הגמרא; ועתה, עם ההכנה לעזוב את ביתו בקרוב, בעוד שנים-שלושה ימים, נפלו פני הבית, נתרוקנו הארונות מתכנם; מדפים עמדו כנהדפים, כנזופים למקום חיותם – גוף בלי נשמה.

נחבאו הכלים אל חללם הריק, כבשו פניהם בקרקע, כקובלים: אוי לנו מעלבונה של תורה, שהיא בחוץ, בארגזים, שלא טעמו ולא ראו צורת אות ולחלוחית של של תורה מימיהם, ואנו עמידתנו דלה וריקה.

ד

אין לך מראה עלוב ומדכא מדירה היושבת על הכלים,– יקום של תבות, תרכוסים מזוודות ומזודונות, וארגזים פרוזים וארוזים, נצבים זה אצל זה, וזה על גבי זה, והם תפוסים מרובה ומלא כל הבית כובדם וגדלם.

ערבוביה של חפצים מערבבים את דעתו של האדם, ולא הם שלו אלא הוא שלהם, משועבד לנכסיו; וכוחו של אי-סדר שהוא משליט את הארעי על הקבע וקובע את נפשו של היופי, שכל עיקרו שהוא משובץ במקומו.

אף האדם, שהקבע הוא הטבע שלו, כיון שנתערער עליו סדרו ואינו נוהג כמנהגו, נעשה מין מיטלטלין, ומטלטל עצמו אילך ואילך, יוצא מסורו יוצא מגדרו, גולה ממקומו ותולה בשלומו. כליו וספריו, שקודם לכן הסבירו פניהם לכל פנים, עתה מחמיצים פרצופם כמין כלים חמוצים בערב פסח אחרי ביעור חמץ; נראים כמושלכים וכמופקרים, והם נופלים לעיקרם וחוזרים לשרשם שלפני מעשה-בראשית.

ואם בחול כך, בשבת, שאינה הפסקתו של מעשה-בראשית אלא השלמתו, גולת הכותרת שלו, על אחת כמה וכמה. ביתו של ר' משה מגד במושבה לא בית מהודר היה, אבל בית מסודר, מטופח ומשובח בטוב טעם ובדאגה לסדר. מרת לאה אשה משכלת היא, אשת חיל ממש, והבית הזה בחלקו הגדול יגיע כפים³ הוא. רבת סבלה משפחה עובדת זו עד שהגיעה לכך שיכלה להחליף את הצריף הפגום והעגום לבנין-אבן הגון. שניהם, האיש והאשה, עבדו באהבה את חלקת האדמה שמסביב לביתם. גידלו עצי פרי, טפחו גן ירק וגנת נוי, והענוים היו גאים על פרי כפיהם. אך יכול אדם להצפין את אזלת ידו מן האדם רעהו, אך לא מן הצומח! האדמה דורשת את כוחו של האדם, את ידיו ורגליו הבריאות. לא יכלו בעלי הבית והאדמה לראות בצערם של שותי המים - - עמדו ומכרו את ביתם על כל יקומו ורכשו דירה קטנה בעיר, בקרבת בניהם; שפי האדמה בעיר סתום בחומה ובאבנים, ואין לה פתחון פה כלפי היושב עליה ואינה דורשת ממנו כלום.

בשבת זו שלפני היציאה מביתה היתה מרת לאה, שאשה אמיצה היא, פחות חזקה ברוחה מבעלה. ואף-על-פי שהיא תכננה את העקירה וההנחה, לא נחה דעתה ולא עמדה בה רוחה. בקשה להתגבר על מבוכתה ולהשיב נפשה למנוחתה, עמדה ופרשה עתון של שבת והתחילה לקרא “משהו עמוק ומענין” מענינא דיומא, שהוא ענין של כל הימים, ולא עלתה בידה. בקש אותה בעל הבית הנבוך להפסיק – ועשתה רצונו ולא קראה עוד.

דברו הידידים בשבחה של אכסניה ואמרו מקצת שבחו של ר' משה מגד בפניו, והעלו על נס את מדת למדנותו וענותנותו. מידה טובה המשרשת באדם, ידידיו מודדים אותו בה בעל-כרחו, ואין משגיחים בדעתו על עצמו, וכמו כופים אותו לשמוע את שבחו. חייך בעל הבית, כמי שסולד ואומר: איני ראוי, ואצל מחיוכו הזיוני על כל המסובים. וכאשר גמרו עליו את חצי ההלל, בקש הוא לומר את דברו. הסכימו כולם והתקינו עצמם לשמוע מה בפיו.

ה

מפני רגשת הנפש נעתקו מלים מפיו ונתעתקו דבריו, ועברו כמה רגעים עד שהחזירם ונתקשרו לו לענינו. שכן כציור שבנפש או הכוח המדמה, הוא ההגה של החושים וגם הבלם שלהם כאחד.

עם שהותרה לשונו ונתאפשר לו הדבור, שם כף ידו אחת על מחצית פניו, והיו אצבעותיו, שנתעקלו והכחילו מחמת החולי שבפרקים, סובבות כמין כנפים שמוטות, והן מונחות בין עיניו, וקצותן נוגעות בשיבת ראשו. תוך שהוא מתקין את גרונו תיקן את ישיבתו והצמיד עצמו לכסאו שתהא אחיזתו בו ודאי יותר; וכיון שנכנס לפנים הויתו והביא את נפשו בתוך נפשו, השפיל עיניו ושוב לא זקף עיניו.

“באמת אינני ענותן”, פתח ואמר בעל הבית. האנשים טועים בי… שכן רק קדושה מביאה לידי ענוה, והחכמה תוליד ענוה, ואני לא הגעתי למדרגות אלה, והלואי והיתה בי מדה גבוהה זאת שעליה אמר בעל “התחכמוני”, אלחריזי, “במידות האנוש אין כענוה / והיא יפה לכל משכיל וגאוה”.

חלילה שדברו של ר' משה מגד, שאיש אמת היה, לא באמת יסודם; אלא שרצה לומר: איני מן הענוים שמחמת גאוה מוחלים על כבודם, וגם בזה הם רודפים אחר כבוד. ותדע שכך הוא: שהרי בעבור כמה ימים, לאחר מסבה זו, הראה קבל עם ועדה שבמקום שיש סלוף האמת אין הוא מוחל על כבודו, ואינו רך כקנה. היה מעשה והכריזו עליו באספה גדולה במעמדו שהוא מן “המורים הראשונים” במושבה…

קם ואמר: אני מכריו ומודיע: לא “מן הראשונים” אני, אלא המורה הראשון בבית הספר במקום! והודו לו ראשי המועצה וכתבו בפנקסין: מר משה מגד המורה הראשון ברעננה.

ולא הוסיף רמ"ד לדבר עוד בענין הענוה, ועבר לענין אחר – לחסד נעוריו ואהבתו הראשונה לבחירת לבו, אי שם בעיירה בפולין שהיתה ואיננה עוד, ומאז כן עתה היא חיה וקימת בנפשו.

יש קונה עולמו בשעה אחת… ומשה מגד שלא היה מטבעו איש דברים מובהק, ובין ההרגש הממשי שלו ובין תיאורו הוטלה כעין קורה, והעיצוב נולד בקושי, הלך ובנה והקים מעברו עולם של זכרונות וערגונות, הזיות וחויות צנועות של בחור למדן מופלג בתורה, שהלך אחר בחורה משכלת בגן העדן הירוק של אהבת הנעורים.

ותוך המסכת הפרוצה, שפסוק אחד שלה קולו גבוה ואחד קולו נמוך, וספור המעשה נבוך ומתנהל בכבדות, כמו בסבך של חלום מעובה, הלכה והצטיירה דמותו, שכמוה כאמת – עצובה ונאוה.

…מי זה מהלך על כנפי לב, ועץ אהב בגן אהבה נוטע?! שמע אחד החברים קול קורא מבין פסוקי השיר של ר' שלמה אבן גבירול, “המשורר הנכאב, בלי אם ואב, ונפשו הנדהמה, לבשה שממה, על תבל אדמה”.

ואכן, לא סתם זכרונות ספר ר' משה מגד לחבריו באותה מסבה אחרונה, מין רומן פרובינציאלי בין בחור מזה ובתולה מזה על מוניטין שבעבר; אלא את כל לבו הגיד להם; והקשיבו החברים לקולו שנשמע כתפלת “אהבה רבה” שאומרים אחרי ברכת יוצר המאורות… ואמנם בכל מקום שמהלך אדם על כנפי לב בשבילי גן האהבה, חיי עולם נטועים בתוכו; על כן בפלוגתה של חז"ל אם אומרים בשחרית “אהבה רבה” או “אהבת עולם”, הכריעו הגאונים ואמרו: בשחרית – “אהבה רבה”. וערבית – “אהבת עולם”, לצאת ידי שניהם. למען יהיה יחוד האהבה שלם, בחינת חסד עולם.

ו

נרות הברכה הטו ראשיהם⁴ כלפי המספר, שפניו האירו אל מול פני המנורה. אף הם, הנשרפים בלהבם, דמעתם על לֶחְיָם. ובכים הוא העונג-שבת שלהם; וכבר נשא המשורר ר' משה אבן-עזרא הספרדי את משלו הנאה על הנר שאורו הוא כליונו.

חולת אהבים לילת בכֹה / תבכה ודמעתה על לחיה / תשחק פני היושבים לרנין / אותם, ואש יאכל שאר גויה". “נר ד' נשמת אדם…”

ולאורו האחרון צייר ר' משה מגד ציור חייו, וצרף שני דיוקנות לצורה אחת, מעין צורה בתוך צורה, הוא והיא הולכים יחדיו ואינם נפרדים, כמו שנצטיירה לו האהבה בדיוקנה הראשון, שעה שבאה לעולם.

תמו דבריו של משה מגד אבל לא נשלמו. והיתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בחייו שלבו גלה לפיו את אשר הרה והגה במעמקיו; והיתה זאת התודות וגם התודעות לחברים בטרם ילך מעמם ואיננו.

ועדיין הוא עומד לפניהם היום באופן שהיה באותו מעמד, אז, במסבה האחרונה: עיניו זולגות דמעות, ונצנוצי קרינה יוצאים מהן, ושקיעה וזריחה משמשות בערבוביה, הראש הלבן – כתר המתחלק לתר"כ נתיבות, וכולם תורה, עמל, וחיים של צער.- - -

כאשר נתפרדה החבילה עם חצות אמר: אני עוד אשוב הנה… ותהו החברים על כונת הדברים האחרונים ושמרו בלבם את הדבר. ואמנם לא היו ימים מועטים עד שהמורה הראשון הושב אל מקומו הראשון – לאותה מושבה בשרון בה חי ועבד קרוב לארבעים שנה. ובהכנסך לבית הספר הישן במושבה, וראו עיניך בשער לוח זכרון וחרות עליו באותיות מאירות:

בית ספר ממלכתי א' על שם המורה משה דוד מגד, זכרונו לברכה.

---

מלאכת שמיים – על צבי אפשטיין ז"ל (1904-1968)

מאת

משה בן־מנחם

מובא בגמרא: אמר רבי מאיר: כשבאתי ללמוד תורה אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני. הווי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמיים היא. שמא אתה מחסר אות אחת או מיתר אות אחת, נמצאת מחריב את העולם כולו.

צבי אפשטיין ז"ל, ראה במלאכתו, תחילה התעמלות ואחר כך תורת החשבון – מלאכת שמיים. ומי שלמד אצלו חשבון לא במהרה ישכח תלמודו. שכן מחמיר היה, זהיר, ולא חיסר אפילו תג אחד, פסיק אחד בהוראה. ולא לחינם נעשה בשנים האחרונות מומחה להוראת החשבון, ומחלקת החינוך התחשבה בו ושיתפה אותו בתכנית לימודי החשבון ובשיטתו בהוראה.

ידוע היה כקפדן… אבל שמאי הזקן, חברו של הלל, הוא שאמר (במסכת אבות) “והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”; והוא הלא היה שמותי. עכשיו אנו יודעים שכל כוונתו היתה לשם שמיים – למען החינוך, שכן החשבון וההתעמלות הם עניין חשוב לבטחון המדינה.

ורואה אני חובה לעצמי לפרש כאן פרשה אחת בפרשת דרכו האחרונה של אפשטיין: צבי אפשטיין היה איש ידוע חולי, מיחושיו רבים היו ורעים. והוא התגבר על חולשותיו בכוח הרצון שלו לחיות, להורות, ולהינות מיפי עולמו של הקב"ה.

והוא שהביאו לטיולים בארצות אירופה; לראות, לאסוף רשמים ולהשביע את עיניו: הרים, גבעות, יערות, נהרות, נופים, אוצרות אמנות, בתי כנסיות עתיקים. הוא קלט הכל, ובשובו היה מרבה לספר מה שראו עיניו, והוא ידע לספר!

כיומיים לפני שיבתו הביתה, יצא בלילה לטיול קצר בעיר ציריך, להסתכל… כי צמא-יופי היה, ורעב-מראות טבע ואדם.

בשובו הרגיש ברע… התהלך בחדר כמה פעמים, אחר שכב, ואמר: עכשיו טוב לי יותר… טוב… ונפשו יצאה ב“טוב”.

התחלתי ברבי מאיר ואסיים בו: נאמר בתלמוד: בספרו של רבי מאיר מצאו כתוב “והנה טוב מאוד” (בראשית א ). והנה טוב מות, מוות! נפשו של צבי אפשטיין יצאה ב“טוב”, יותר טוב!!

אמרו חו"ל: אין אדם מת וחצי תאוותו בידו… צבי אפשטיין נפטר וכול תאוותו בידו – הוא ראה והשביע נפשו בזיו הדרו של עולם אלוהים; הוא ראה את מעשה אלוהים והנה טוב מאוד.

---

לב יהודי – ד"ר סבירוני ז"ל

מאת

משה בן־מנחם

(שלושים למותו)

מירושלים דליטא, מווילנא, בא בסוף שנות העשרים ללמוד בברלין. צעיר היה, כבן עשרים, בעל קומה בינונית, מהיר תנועה ובעל דיבור מהיר, שוטף ורם, ולקולו אתגר של טיעון צודק ווכחני, אדם שיש לו מה לומר, והוא חוזר ומגיד באזני העולם אמיתות שאינן רצויות לו.

עם הופעתו הראשונה כבר עורר תשומת לב ועין והכל תהו על קנקנו. לאגודת הסטודנטים היהודים בני חוץ לארץ, שדירתה היתה ברחוב פרידריך 125 במזרחה של ברלין, נכנס כמו אל ביתו; איש רעים היה, מעורב עם הבריות ודורש טובתן. הוא בא ותלמודו בידו, אבל כיסו ריק ואין בו אלא שתי ידיו בלבד, אם במקרה לא השתמש בהן בשעת דיבורו הלוהט והעז.

הוא למד בשני מקומות תורה: באוניברסיטה הגרמנית ובבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל. הלימוד באולפן החשוב הזה היה גם סגולה לפרנסה; התלמידים נהנו משני שולחנות – מתורה ומסיוע כספי, כי כסף היה למוסד לא מעט.

השנים שעשה בברלין חנוך דרוץ הצעיר, שנים של מאבק היו; כי עם כל כוחו כאיש דברים וכרודף צדק, חסר היה דבר אחד עיקרי וחיוני מאוד בעולם הזה – מרפקים! ומרפקים משמע ערמה, סתגלנות וויתורים קטנים וגם גדולים לזולת – לפרט ולכלל. היו לו כנפים, דמיון יוצר, נשמה ורוח, אבל רגליו לא עמדו על הקרקע, ובמציאות של חיי שעה לא התמצא. עברה שנה, עברו שנתיים ומעלה, הוא הוסיף דעת – פילוסופיה. כלכלה, ספרות, היסטוריה, עתונאות, והוסיף מכאוב.

מה היה כאבו? מה הדריך את מנוחתו של אדם צעיר ותוסס זה? מדוע לא ידעה נפשו שלווה ומרגוע אף שעה אחת בחייו? לשאלה זו ישנה רק תשובה אחת: גורל! וכבר אמר ולטר ראטנאו, שר החוץ הגרמני, שנרצח בגלל גורלו היהודי בשנת¹ 1922 בידי לאומני גרמני: יש לחלק את בני האדם לשני סוגים: האחד שיש לו גורל, והאחד שאין לו גורל… כמובן שאת עצמו ראה ראטנאו כאיש הגורל.

ד"ר סבירוני בעל גורל היה. וגורל פירושו: צער ומכאובים. טרגיקה. הוא לא גרס את האימרה הרומאית – “העולם רוצה שירמוהו, אם כן רמה אותו!” הוא נקט בכלל הגדול של המוסר היהודי: עולם חסד יבנה, וחותמו של אלהים – אמת!

פרנץ קפקא, החכם התמים, אמר: “בקרב שבינך ובין העולם, ההווה עומד לצדו של העולם!” והוא, הענעך דרוץ, אחר כך ד"ר חנוך סבירוני, היה מסוכסך עם העולם ותמיד התייצב נגדו.

“יש מטרה ואין דרך”, אמר אותו פ. קפקא. יש משפט, אבל השער שלפני החוק נעול. אבל ד"ר סבירוני גרס: אם יש מטרה מן הדין לסלול דרך אליה, ואם יש חוק ויש שער יש לפרוץ את השער בכוח האמת, בחזקה: באגרופים, בראש ובלב… כי “הומה לי לבי, לא אחריש”. לשבור – עד שבירת הלב ושרפת הנשמה.

כעבור עשרים שנה בערך ראיתיו שוב, פה. הלך ברחוב במושבה כפי שפורץ לו דרך בעולם: צעד כמין נרדף, ואולי כרודף, מי יודע. ובטרם הספקתי לגשת אליו הקדימני וניגש אלי. שמח על הפגישה כמנהג אדם טוב. היה בעל לב טוב וחם ופתוח לכל אדם, והיה מקדים בשלום כל אדם ואפילו ילד ברחוב, בעל מאור פנים היה ובלכתו בדרך כמו הלך אתו כל הרחוב וכל האדם ברחוב, וידעו כולם כי אדם הולך.

ופלא: פגישתנו האחרונה אף היא היתה באותו רחוב רמב“ם. היה לילה, ונלווה אלי לבית חבר. שם הירבה לספר על סביר עיירתו, הנמצאת כ-80 ק”מ מווילנא. במחוז סבינציני. דיבר על בית אביו ותיאר את העיירה החביבה על אנשיה ונופה ומתוך כך בא לספר על ילדותו: פעם הלך עם אביו ביער ועברו על גשר צר, רק קורה אחת, הנטוי על נהר עמוק, והוא פחד לעבור ואביו לקחו ביד והעבירו.

בבוא היום ופזורי רוחו של ד"ר סבירוני יקובצו לאכסניה אחת, בספר, נכיר אותו לא רק כרכז תרבות של ציבור הפועלים וכמציג סופרים ואמנים לפני קהל השומעים, אלא גם כאדם בעל שאר רוח, כסופר שמלאכתו בכך, סופר בפועל שיש לו יחס עמוק לרוחני המוחלט.

הוא לא נטל הרבה מן העולם הזה, לא גנז למטה; אבל עם שבזבז את לבו הטוב בעולם הזה גנז הרבה לעולם הבא, וראוי הוא שיאמרו עליו מה שהוא אמר על עיירתו סביר באחד המאמרים הנאים שכתב עליה כעורך הספר “יזכור”: “חדל לפעום לב יהודי טוב ומיטיב”.