א: החוזה

אין אנו שבים לביאליק רק לימי חג ומועד, כשנוקפות השנים ומתעגלות ליובלות. הוא מנגינתנו והגיגנו כל הימים, ומדי דברנו בו יהמה לו הלב רגשות אהבה ותודה. אין בישראל בדור הזה כביאליק, הראוי לעטרה הזאת של הערצה בלתי מוּתנה, של חיבת-עם הנתונה בשלמות, שאינה תלויה בשום דבר אחר מאשר בגמול שישנו כבר בעצם היותו בתוכנו. זהו פלא גדול ויחד עם זה תחושת-אושר נפלאה, ש“ביום נחלה וכאב” הקים בכל זאת העם מקרבו את האיש, אשר ביאליק בחזותו-הקשה לפני שלשים ושש שנים נשא את עיניו אליו ממרחקים, חפשו לשוא בין מכתות חיינו, והוא לא ידע אז עדיין שהנה הוא קרוב מאוד, שבו בעצמו בחרה שכינת האומה להיות האיש הזה, אשר בראשו יגה השביב המאיר ובדמו יסער זה “משא-הלב”, מקור התוכחה הרבה והתנחומין הגדולים.

אכן, מקרבו הקים אותו העם, מתוך-תוכו, מתוך שכינת צערו ועצבונו, מתוך קמטי-הזעף שבנפתולי גורלו, ומפינת החסד החבויה שביעודו ההיסטורי במשך דורות רבים לא קם איש-רוח בישראל שיהיו ניכרים בו במדה כזאת עקבות אצבעותיו של הגניוּס הלאומי אשר עצבוהו. בלשון-המראות של ביאליק עצמו, אפשר לומר כי הוא “נוּקר מצור העם ונחצב מלבבו”. הוא עלה וגאָה מתוך מעמקי ההוָי שלו, ינק מתוך גנזי המקורות הראשונים של תרבותו הקדומה, צמח מתוך צומת-הרקמה שבה נפגשים ומתקשרים יחד שלושת הזמנים של ההיסטוריה העברית, העבר, ההווה והעתיד, והתנשא כהר-נשפה, מרובה פסגות ושיאים, המבהיקים בזהרה של חמה וגם עטורים ענני-סערה נוראי-הוד.

במה נכנה אותו – והוא עצמו הנהו המכַנה הגדול. נוף התקופה שאנו חיים בה בעם העברי ובארץ-ישראל, לא יתואר כלל בלי ההר הנישא הזה ששמו ביאליק. גדלו היה גודל מוחלט ולא גודל מוסכם בלבד. הוא המודד ולא הנמדד, בו יִמַד הדור ויִמַדוּ מעשי הדור ועלילותיו. הוא חדל להחיות בשבילנו אוביקט של הערצה ספרותית גרידא, של בדיקת הפרטים, של השואות וכנויים, של קשירת כתרים לאותיות ולפסוקים; הוא חויתנו הגדולה ביותר בתקופה זו, אשר התערה בתוכנו כולו, נספג בנו, היה לחלק אורגני של כל הויתנו התרבותית, של לשוננו ומחשבתנו, של ריתמוס הנפש שלנו, של הכרעתנו הפנימית ואחריותנו הגדולה לעתידות הרוח של האומה. הוא המיתוס החי שלנו, זה המשל הגדול, הפותח את הדלתות הכבדות אל חידות חיינו ואל כונת ההויה היהודית בדור הזה ובבאות. הוא הגשר על תהומות העם, הפטיש על סדנו, הקרדום על מצפונו, שבט מוסרו ומטה זעמו, כוס יגונו ומשוש תקותו, נושא חזונו ויוצר ניבו. הוא החוזה.

אנחנו נפשוט מהמלה הזאת את המחלצות הבנליות העוטפות אותה. לא האסוציאציות הספרותיות, לא הדמיון שבפתוס ובסגנון, לא אלה הם הנותנים על ראשו של ביאליק את הנזר הזה. לא אזור-העור כי אם אזור-האור שבמתניו. זה יתרון הרוח והנפש אשר העלה אותו על מצפה התקופה הזאת כחוזה וכרואה, אשר שם בידיו את הלפיד הבוער, שיקע בבבת-עינו את ניצוץ הגילוי הלוהט ונתן בפיו את הדיבר, את הדיבר השגיב, החותך כאיזמל והולם כרעם. בו שיכנה שכינת-האומה את תאמי-הסגולות של בינת-חיים גדולה והרגשת-עולם עמוקה, הדרושות לבחירה שהיא יעדה אותו לשימו כחותם על מצחו של דור וכסמלה הרוחני של תקופה רבת-עלילה בישראל.

הדור הזה, שנתן לנו את ביאליק, איננו כלל דור יתום, כפי שהוא נראה לנו לפעמים, כאשר יתכף עלינו הריגון הפנימי ויטפל אלינו זה היצר-הרע של המעטת-הדמות העצמית. אכן, אכן, זאת היא תקופה רבת-עלילה. קליפות של שגרת-לשון שדופות-כונה נדבקו למלה “תחיה”, – אבל היא בכל זאת המלה כבדת-המשמעות ועתירת הפשר לעלילה היסטורית כבירה, המתרקמת בזמן הזה בחיי העם העברי ובגורלו. תקופה של תחיה אין פרושה אידיליה של רועים, כי אם האבקות של כוחות ויצרים איתנים על גבי שטח צר, העובר לפעמים בין הררי-עד לתהומות נשיה. הדברים שבאפוקליפסה היהודית על חבלי משיח אינם מוסבים רק על המשיח המיסטי אלא גם על המשיח הריאלי, ויש בהם הבנה סוציולוגית עמוקה. תקופה של תחיה איננה הויה שלוה, כלילת תפארת והוד, היא איננה קול ענות גבורה ומצהלות נצחון – היא פרוצס של תמורה, המלוּוה תמיד התחוללות ותסיסה, מתיחוּת ואי-מנוחה, החורקת תמיד בכל פרקיה וחוליותיה, ומוציאה מתוכה לעתים קולות-חרדה, שקשה להבדיל בהם אם זאת היא זעקת שבר וכליון או אנקת לידה והתהוות חדשה. היא חזון וחזות-קשה, חסד וחרון-אף גם יחד. שירתה של תקופה כזאת איננה יכולה להיות התבוננות נפשית בלבד, ומשוררה הרפרזנטטיבי אינו יכול לשיר “כאשר תשיר הצפור בין העפאים”. מחוץ לזמן פרושו כאן גם מחוץ לנצח. הוא נידון לכרת ולכליה. אם אין כל ההתהוות הזאת, כל החלחלה, הצער והחדוה של ההתהוות הזאת, עוברים את נפשו ומדובבים את יצירותיו, אם אין כנורו נהפך פעם לסאיסמוגרף, הקולט ורושם כל זעזוע פנימי וחיצוני, פעם לכלי-מלחמה, אשר יטילנו על כן המאזנים בשעת ההכרעה הגדולה.

וביאליק הוא המצוה לה את דברו לתקופה הזאת. הוא משוררה ולוחמה הרוחני. הוא שופטה העליון ובידיו נתונים המאזנים, שבהם נשקלים חטאה וצדקתה, יאושה ותקותה. הוא הצופה על מגדלה ואותו אנו שואלים תמיד: מה מיום ומה מליל?

מקרוב ומרחוק, בהיותו בתוכנו כאן בארץ ובטרם היותו, דרך תמורות השנים וחלופי המזלות, דרך המחיצות של מאורעות-עולם ומהפכות עולם, דרך העליות והירידות, התקוות והאכזבות בנתיבות העם לקראת גורלו החדש – תמיד, תמיד הרגשנו כי הנה הוא ניצב על מצפה נישא זה; תמיד שמענו את קולו הקורא אלינו מעל המשמרת; תמיד הרגשנו ומרגישים את קרבתו ואת מגעו, פעם מגע אצבעותיו בתוך הפיות הפתוחים של פצעי-נפש העם, המעוררות בנו רק את סגולת-הרגישות לכאבו, ופעם המגע המרפא והמשקיט של ידו הרחומה, האוחזת בכוס התנחומין; תמיד “פניו המאירים הולכים עמנו בקרב”. בימים ש“חושך כסה ארץ וערפל לאומים”, כאשר אנו כאן על אדמת א“י היינו קומץ קטן, ניתק מכל העולם היהודי, נבוכים, מוכי תמהון, מוקפים סכנות חמורות וחרדים על הפקדון היקר שהפקידה בידינו ההיסטוריה הישראלית, בימים שנגזר על הדיבור ועל הדפוס, ועל אדמת ציון אי-אפשר היה לנו להשיח את המלה “ציון” בלי להיות צפויים לעונש, בימים האלה קראנו בשם ביאליק, קראנו בשמו לחג בשעה ששום דבר לא חגג מסביבנו וכל מחשבת חג לא הלמה את הלך-רוחנו. ספר לביאליק ברשות הצנזורה הצבאית התורכית¹ – זה היה הבטוי הסמלי, אשר החזיר לנו את הקשר עם הכלל, הוציא אותנו מתוך בדידותנו, ומעבר לחזיתות-מלחמה, לגדרות חוטי-ברזל דוקרים, מעבר למוקשי-יבשה ולמוקשי-ימים, החלפנו עמו ברכה, עמו, עם הצופה אשר על המגדל, שלא ידענו היכן הוא ורק את הסילואטה שלו ראינו מבעד ערפלי הימים. תמיד היה והנהו עמנו; הוא היה “עם העליזים המתרוננים”, עם רינת רוחם ונפשם של עולי-ציון, חלוצי ההגשמה, המעפילים גונבי-הגבולות ופורצי-הגבולות, בדרכם ללא-דרך, על פני חלקת הקרח של נהרות קפואים בלילות אפלה, בסירות דוגה על דכיי מים רבים, על גגות של קרונות במסלות יבשות ועקלקלות; והוא עם ה”אחים המחוננים את עפרות ארצנו", הוא עמם מראשית צעדיהם בארץ, הוא עמם באהליהם ובצריפיהם, בעבודתם וברעבונם, במשמרתם ובמלחמתם על עבודה-עברית, בעלבונם במולדתם ובנצחונותיהם ובכיבושיהם. הוא קול-הנפש המלוה אותנו תמיד, ותמיד אנו שואלים אותו: מה מיום ומה מליל?

היתה מהלכת פעם נוסחא מגוחכת, בת “הספרותיות” ולא בת הספרות, על “ביאליק השותק”. והוא לא שתק מעולם. מעולם לא חדל דברו אלינו ולא פסק הדו בתוכנו. אלה הנושאים את נפשם לטרובדורים, החושבים שתפקידו של משורר לסובב עליהם תמיד עם תיבת-הזמרה שלו ולנגן סרנדות חדשות-ללילות ליד חלונותיהם, הם אשר בדו את האולת הזאת מלבם. מעינו של ביאליק, אשר פרץ לפני ארבעים שנה, מלוה את כל התקופה הזאת כבארה של מרים. לא, זה משל יותר מדי לירי לגבי שירת ביאליק. הוא מקיף את מחנה ישראל כנהר סמבטיון את עשרת-השבטים שבאגדה, אשר אינו פוסק מזרמו ואינו נח מזעפו המבורך והגונן. מתי שתק “בעיר ההרגה”, זה האפוס הטרגי לגורל עם, שאין שום אומה ולשון יודעת דוגמתו, לעומק יגונו ועלבונו, לחלחלת-עולמים המרתיחה אותו, למחאה העצומה, לזו יריקת-ענקים בפני “השקר הגדול”, לא רק החיצוני אלא גם הפנימי – ולרחמים הרבים הנגרים כים על כל גדות הנפש?! מתי זה שתק ומתי זה ישתוק? אין תאריך לשירת “עיר ההרגה”, היא מדברת וצווחת לכל הדורות אשר מאחור ולכל הדורות אשר מלפנים. והדור ההווה – בכל פעם שאנו פותחים את הדפים האלה, הננו נופלים נפילת-אפים כיהודי מתפלל על סידורו בשעת אמירת “תחנון”, וכשאנו קמים הננו מנגבים טפות דם מעל שפתנו הנשוכה. זה לא ישתוק לעולמים. דמו של עם שלם רותח בתוך האותיות הללו כדמו של זכריה על רצפת בית-המקדש וכל פרוכת הזמנים לא יכסוהו. ואין תאריך ל“מתי-מדבר”. מול פני כל הדורות ניצבת הפלסטיקה הנפלאה הזאת לנצח האומה וחזון מרידתה הקדושה, מרהיבה ונשגבה כבנתינתה. אין תאריך לשירת ביאליק. היא אמתית, לפיכך היא נצחית. בה טבוע החותם שבכל יצירת-דורות גדולה, אשר רגליה נעוצות תמיד בהוי של תקופה מציאותית, אך ראשה ונזרה מגיעים לספירה, שבה אין יותר לתמורות הזמנים כל שליטה.

מתי שתק ביאליק? מתי פסקה הברכה ממעינו – והיא מרעיפה עלינו את חסדה תמיד עד בלי די! מתי שבת קרדומו – והוא הולם בלי הרף על סדן הנפש של האומה! גם ביאליק בלתי האמצעי, האיש, שאנו נפגשים בו בכל יום פנים אל פנים, בעצרת-עם או במסיבת-בית, או בהליכה סתם לאורך הרחוב השוקק, מנחיל לנו הרגשה נפלאה של סתרה ובטחון בצל כנפי-חסדה של מתת-רוח גדולה. לא רק אבן הגזית השלמה והכבדה, השקועה כבר בתוך הנכסים שאינם נִדים של בנין השירה הביאליקית, אלא גם גבישי הדיבור הפשוטים והקלים, הם לנו אוצר גדול של חדוה ותנחומין. בקרבתו אופפת אותנו תמיד הרגשת צִפִיה, שהנה “פקוד יפקדנו החזון” פתאום והוא יפרוץ מתוך סגור היכולת הגדולה, מתוך ההאבקות הכבירה של הפוטנציה הנפשית הפנימית, אשר משחק השרירים שלה כה גלוי וניכר בארשת פניו. תמיד הננו נושאים את עינינו אל דוכנו, משתאים ומחכים אם יש עמו דבר, אשר יצוה לנו:

ביאליק, מה מיום ומה מליל?

כי הנה הוא נצב כצופה על מגדלה של תקופה זו, וישנה משמעות מיוחדת ועמוקה לשאלה הזאת כיום, דוקא כיום. האם לא הוא אשר השמיע לנו פעם מעל ראש המגדל הזה ומתוך דמדומי הזמן הזה את המלים קשות-ההגות והצמאון:

"נָפַל דָּבָר בֵּינֵינוּ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-נָפָל,

וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין מַגִּיד,

אִם זָרֹחַ זָרְחָה לָנוּ הַשֶּמֶש וְאִם שָקְעָה – ".

גם עתה אין אנו יודעים. הננו נאבקים מר. העם העברי נאבק מר. הוא מפרפר בתוך מוקד אחד ענקי, שהתפשט על פני כל רחבי העולם ומאיים לשרפו שרפת גוף ונשמה גם יחד. עוד מעט לא יקָרא לזה עוד “עיר ההרגה”, כי אם “עולם ההרגה”, בין אם שוחט הסכין ועורף הקרדום ובין אם לאו. אך גם כאן, במקום הזה ובארץ הזאת שאנו בונים את המקלט ורוקמים את הגמול ההיסטורי לעם משוסה ורדוּף מצוקה – גם כאן אנו נאבקים מר. האם לא כתב לנו ביאליק לא מזמן את זו מגילת-איכה זוטרתא: “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם!”? אנו נקלעים בכף-הקלע בין השכל האופטימי ובין הרגש הפסימי, כי התחלפו ביניהם התפקידים; השכל אומר לנו, שזה אשר התחלנו בו יקום, מוכרח לקום, על אף הכל והוא מראה לנו גם את הדרך לכך; את הרגש צווח תמיד בלשונו של ביאליק “אכן חציר העם” ומקיף אותנו בספקות כתנור של עכנאי. מצד אחד קוצר-יד וחדלון-ישע, ומצד שני קוצר רצון וקוצר משיג; מצד אחד כחש ובגידה ומצד שני הסתכסכות ללא מוצא. התא הקטן של הרעיון הגדול, אשר ביצירתו התחלנו כאן על האדמה הישנה-החדשה הזאת, מעלה בתקופה זו תיפוח של בשר וחלב מטפש, העומד להחניקו. הרגש הפסימי שואל: היכולה תנועה לאומית אמתית ובונה להיות נעורה רק בכוח השוט החיצוני בלבד, היכולה המצוקה החמרית גרידא לשמש לה נקודת מוצא ופתרון? האין היא מוכרחה להיות פרי של הכרה עצמית, של רצון חיובי להגדרה עצמית, לחיים תרבותיים ולאומיים עצמיים, מתוך אידיאה פנימית משחררת? השכל האופטימי אומר: אף-על-פי-כן.

אכן, נפל דבר בינינו ואין יודע מה-נפל –

הננו באים לביאליק בימי יובלו לא במדה הרגילה של הערכה ספרותית, כי אם בהתודותנו אליו ובמדת האהבה שאנו רוחשים לו. כי אהבת נפש נאהבהו. וביום הולדתו הששים, יש רצון להתנפל לפני מרכבת הזמן והשנים, לעצור את אופניה, לאחוז בשולי אדרתו של ביאליק ולומר לו: חוזה אל תברח!

(הפוה״צ תרצ״ג, גליון 13)

ב: אחרי ארונו

“ויש רצון להתנפל לפני מרכבת הזמן והימים, לעצור את אופניה, לאחוז בשולי אדרתו של ביאליק ולומר לו: חוזה אל תברח!..”

בסיום רשימה מוקדשת ליובלו הששים של ביאליק נכתבו לפני שנה וחצי המלים האלה. הן נסבו על הגורל המשותף לבני אדם, אשר ימיהם הולכים ומתמלאים, והשיחו מעט מחרדת-הנפש אשר נטפלו לימי החדוה ההם, כי הנה נכנס ביאליק לתוך אותו תחום, שקוראים לו תחום הזקנה הפיזית, שבו גלגל השנים מתחיל מנסר ביתר מהירות ולפיד-החיים מתחיל מהבהב ומבשר את קיצו.

זו היתה תפילה לגורל, שינצור וישמור לנו את נר-הפלא הזה, אשר יד-הסתר של ההשגחה ההיסטורית הדליקה אותו על ראשנו ב“ימי נחלה וכאב”, בימים המכריעים ביותר בחיי האומה הישראלית, המפרפרת בין כלייה ותקומה, וגם בבנינה ובהבנותה על אדמת אבות היא מדַדה עוד על פני המעבר הצר כחוט השערה בין החומות – אבדון ותקות-הצלה – וזקוקה מאד למאור חסדו.

ותפילתנו לא באה. מוכים ומרודים אנו עומדים עתה נוכח גורל אכזרי זה. כבה הנר… לא הבהב לגמרי לפיד-חייו, בבת-אחת כבה, בטרם כלה שַמנו ובעוד אורו בגבורתו.

עתה, בלכתנו דוממים ושחוחים אחרי ארונו, תרעד על שפתנו המלה האחת והיחידה: ביאליק! – והיא משיחה הכל, את אשר היה לנו ואת אשר אבדנו.

*

רק עם נפשנו העטופה נשוחח עתה:

גדול היה האושר, ליחיד ולצבור, לדעתו, להיות קרובים אליו, עד למגע נפש, לומר לו “אתה”, לשתות מי בדולח מכדו, לנשום את האויר הנפלא מסביבו, זה אויר-ההרים והמית-יער, אשר הוא קסם מתוכו בכל מקום שהיה, אף על פני מישור-החולות הצחיח של תל-אביב! וגדול היה העושר שהעניק לנו, האור אשר נסך בקרבנו, ורב הבר אשר צבר למעננו באסמיו, מזון לדורות, ומחיה גם לשנות בצורת רבות. אנו לא נתרושש עוד. מפני זה אין לחשוש.

אבל, ביאליק, זו המרות הרוחנית והתרבותית הגדולה, זו יראת הרוממות אשר השכין בתוכנו, זה שמפני עינו הפקוחה ומפני משפטו המוסמך עוד פחדו אצלנו קצת, והרהב אשר גאה נסוג בכל זאת מפניו ונופץ אל צוקי סלעו האדיר – ביאליק זה לא יהיה עוד.

לא השכינה גלתה – כי אם ה“דרך-ארץ” גלה; שכינת ביאליק צרורה בשירתו הנשגבה, בדפים היקרים אשר ידובבו נפשות דורות רבים – אך המצפון החי, זה שבט האור שהיה נטוי עלינו כחסד וכתוכחה גם יחד, נעלם עם מותו, כאשר ייעלם כוכב-שביט, בדרך אליפסית רחוקה, בלי לדעת מתי יופיע וידרוך שוב על האופק ההיסטורי של חיינו.

ונתרחק עתה מן השיגרה, לא נרבה בתוארים ובכינויים, לא נדבר על זה ש“הוא יחיה לעד בתוכנו” ואל נבקש תנחומים בהבל-שפתים. כי השאלה איננה אם ביאליק יחיה בנו, אלא איך נחיה בו, בלעדיו, בלי מעט מורא-כבוד שלו, בימים רבי תלאות ורבי מבוכה, שאנו נקלעים ללא רחם בכף הקלע שלהם.

*

תפילתנו לא באה. ברח החוזה! כאילו עזב את אדרתו בידינו וברח. לא נראהו עוד. ונפשו מצעקת, נפש רבבות עם:

“אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!”.

*

הררי יגון נערמו עלינו. שכול ואלמון באונו. ושומם הלב וניחרה הלשון, מאין ניב למכאוב הממלא את נפשנו.

איככה נתיתמנו פתאום!

כחתף בא האסון. “באורח לא קוינו”. הוסרה עטרת ראשה של האומה העברית, נשדד פאר גזרה, דעך שמשה ונופץ לרסיסים נִבלה.

איכה נעקר ביאליק מתוכנו! איכה נגדע חסון הארזים על פני ערבת חיינו הצחיחה, אשר צלו היה מחסה לנו ומתוך צמרתו נתגלה לנו חסד האלהים!

איכה אבד לנו האיש האחד, בו נתגלמו בתקופתנו גאונה של האומה הישראלית, עוד עברה ותפארת עתידה; לו היתה נתונה הערצתו ללא מצרים, בו האמנו אמונה שלמה, ומידיו קבלנו באהבה את ברכת רוחו הגדולה, גם את תוכחת מוסרו הממרקת וגם את החזון הנישא של תקות ישראל ותקומתו.

ו“איננו עוד!” ביאליק איננו עוד; היחיד בדור אשר עמד מעל לתהומות ולקרעים של בית-ישראל, אשר גישר עליהם בנפשו וברוחו הגדולה, אשר אליו נשאנו את עינינו תמיד ממעמקים, אשר ממנו שאלנו תמיד את פשר הדבר שנפל בינינו, אותו ראינו כצופה וחוזה על מגדלה של התקופה הנוכחית בישראל, בו בטחנו, אצלו בקשנו סתרה ותנחומין בצר לנו – האיש הזה איננו עוד.

“קראו לעבים וישאו יגונכם אל רחבי הימים”.

(הפוה״צ, תרצ״ד, גליון 38–39)

א: שירת האמונה

השיר הראשון שפרסם שאול טשרניחובסקי באותה שנה, ממנה אנו מונים כיום את יובל החמשים ליצירתו – המשורר גנזו ולא כנסו לתוך כתביו. “בחלומי” היה שמו של גוזל רך ונידח זה, אשר שלחו המשורר מבעד צוהר נעוריו ולא יסף שוב אלינו עוד. אך אם את החלום איננו יודעים, אנו יודעים את שברו, את חמשים שנות הברכה ואת תנובת היצירה, המרהיבה בשפעה, מבהיקה בשלל גווניה, משיקה בעושר צליליה וחופפת ככתר כבוד ועטרת-זיו על פני שני דורות כמעט של שירה עברית חדשה.

בשני מראות-נוף נפלאים נתגלתה השירה העברית באותה תקופה, בנוף-הרים חמוּר, אך נורא הוד בצוקיו השגיאים, אפופי הסערה וטבולי זוהר-עליון חליפות, באשדותיו ההומים והחזקים העוקרים סלעים בזרמם, ובנוף רחוּם של גבע וגיא, זרוע שמש וצהלת חיים, אשר רק לעתים רחוקות תשכון עליו עננה ותפקדנו סועה חולפת. הראשון הוא נופו של ביאליק זכרונו לברכה; והשני הוא נופו של טשרניחובסקי נרו יאיר. צמודים ניתנו לנו שניהם, במתת אחת, כאילו שקד על כך שר האומה שלא יחסר המזג ביום פקידת-חזון – ושניהם עצבו את קלסתר פניה של הרניסנסה העברית, כאשר אחרי מאות בשנים של אפיגוניות מדולדלת (פרט לחולית-הבינים הגדולה, יל"ג, שבישרה כבר את בואה של רינסנסה זו וכמה ניצנים רכים שלא הספיקו לעשות פרי) יצאה שכינת-היצירה ממסתריה והעירה מחדש שיר והגיון בישראל.

*

באור יקרות דרך כוכבו של טשרניחובסקי ומתוך קרן של שפע הריק עלינו את ברכתו. ההיה פעם משורר בלשון העברית, שהרבה לתת ולהעניק כמוהו? בהרגשת תודה והערצה הננו משתאים אל קלתות הזהב הרבות העמוסות פרי-מגדים של תנובת חזונו. מעיינותיו מפכים עדיין, רעננים ופזיזים כבגבורת נעורים, ואנו כולנו תפילה, שגבורה זו לא תחלש ולא יחסר מתן-חסדה. אך מה שאסף כבר הגורנה הוא גדיש-תפארת “ממגד תבואות שמש וממגד גבעות עולם”. ההיה משורר עברי שהרבה כמוהו לקשור כתרים לשירה, לחדש בה צורות ולגוון בה צורות? לא כלי-זמר יחיד הוא, אלא סימפוניה שלמה, שצלילי כלים שונים עולים מתוכה: כנור ותוף, נבל וחלילים, פעמונים וקרנות-יער. מן השיר הלירי הרך המקוטר מור-אביב “נצאה, נגורה שאננים” שבו פתח המשורר את ספר השירים הראשון שלו, עד הפואימה הגדולה “עמא דדהבא” שכבשה אותנו שוב לפני זמן קצר במליאה שבה, בחליפות המראות השוקקים, בתשלובת הנפלאה של טבע וחיים ובהסתכלות הלירית העילאית – עוברות לפנינו בנות-השיר של טשרניחובסקי כבמחולת-מחנים, כולם חתומות בלבבנו, כולן מודעות ואהובות משכבר, כולן מושכות את חינן אלינו ובכל אחת מהן קשורה איזו חויה נפשית עמוקה, איזה זכר מתוק של שעת-יחוד אינטימית.

הנה הבלדה “בעין דור”, זו תמונת השקיעה הטראגית של בית-מלכות ראשון בישראל, שנצמדה בדמיוננו כחלק בלתי נפרד לאותו פרק בתנ“ך; הנה “בששי בין ערבים”, זה הבית היהודי עם מלאכיו השנים, עם “נעימות האורה”, ועם עצבת-ריב העושה את השבת חול ו”מלאך טוב יאנח דום“; והנה “בין המצרים”, הבטוי השירי הדרמתי והמחריד בסיומו לתסבוכת הגורל של פזורי ישראל בנכר; והנה “ברוך ממגנצא”, האפוס של ענות-ישראל ושל תועבת גרמניה, זו הארורה והאכזרית בגויים, אשר ידה המשוקצת היתה בנו שוב לכלותנו; והנה “עולת רגל”, שיר חמודות זה היוצק בנפשנו רוך וגעגועים אין קץ ומעלה הוי קדומים במשכיות-נוף כה מקסימות ובעטורי צבעים כה מלבבים; והנה שירי האהבה בקצבם הקל והמלטף, ברינת אביביהם ובתשוקת החיים העזה המפכה בהם; והנה האידיליות, אלה שירי-הספורים השקטים, הרקומים תמונות-הוי עממי יהודי ושופעים הומור ועצבון כאחד, אלה היצירות הנעלות “לביבות מבושלות”, “ברית מילה”, “ברה’לה חולה”, “כחום היום”, “חתונתה של אלקה” וכהנה וכהנה, שיש בהן חידוש צורה בשירה העברית ופורשות את נופן הרחב והמונומנטלי על פני שירת טשרניחובסקי כולה; והנה הסוניטות, סוניטות לשמש וסוניטות עכו”ם וסוניטות קרים, זו שירת הצלצול, העשויה מעשי חושב והקלועה בחליפות חרוזיה, פעמון ורימון, פעמון ורימון; והנה לבסוף “ראי האדמה”, אלה שירי ארץ-ישראל הנפלאים, בני-האונים של ימי-מסה חמורים, השונים כל כך באמתות מתכתם ומטבעתם, מכל אשר הושר אצלנו על התרחשות מיתית זו של משברי לידה שניים לעם העתיק.

*

כבמחולות-מחנים עוברות לפנינו ביום זה בנות-השיר של טשרניחובסקי. בשלל צורות, בשלל גוונים ובשלל צלילים. הלוך וטפוף תעבורנה, והן משלבות את ידיהן במעגל-החג ליובל החמשים של אחותן הבכירה הנעדרת. אלו כאילות שלוחות, פזיזות וקלות-רגלים, אלו סוררות ומתמרדות ואלו עוטיות עצבות על גורל עם וגורל עולם. גם בנות נכר בתוכן, ממגד גבעות עמים, מיפיפותן של תרבויות, של אמהות-התרבות. הנה “הרה לבנת-הזרועות” ו“פנלופה הנבונה” מהאפוס היווני, והנה קיליקי, זו הנערה מסארי ש“דמות תבניתה פרח נאה” מהאפוס הפיני, הנה גרגו ואיוקסטה והנה שירי אנקריאון ושירת היאותה, שניתנו לו מתן-יצירה שני באדר-היקר של הלשון העברית.

*

האמונה והבטחון הם מיסוד שירתו של טשרניחובסקי. הוא לא ידע מעולם, לא את הספק ולא את התוכחה ולא את הקינה האופיניים כל כך לשירת-ישראל הקלסית. אחד השירים, המסומן אף הוא באותו תאריך של שנת התחלה, 1892, הוא וידוי האמונה המשולשת של המשורר, בחירות האדם, בחירות העובד ובחירות ישראל. זהו אולי השיר המפורסם ביותר של טשרניחובסקי, המושר והשגור גם בפיהם של אלה, אשר את אוצר שירתו הגדולה אינם מכירים – והוא גם הנאה ביותר לשמש פתיחה ליצירה נעלה זו, שנקפה עליה כיום שנתה החמשים. בימים אלה במיוחד, מתוך שאון ההרס וההרג הרב ובתוך היגון הגדול, שירד על בית-ישראל המופקר לענויים ולהתעללות רצח, ייקר לנו שבעתים צליל הבשורה והתנחומין, העולה מתוך רעידת המיתרים הראשונה בנבל שירתו של טשרניחובסקי הצעיר.

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

• – – – –

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי הֶבֶל

יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמָתֵי עָל;

לֹא בָרָעָב יָמוּת עוֹבֵד

דְּרוֹר-לַנֶּפֶשׁ פַּת לַדָּל.

• – – – –

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,

אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר – – –

באמונה זו אנו חיים. תוך אמונה זו אנו מתיחדים כיום עם יצירתו השירית של טשרניחובסקי, הספוגה חדות-חיים ותרועת-גיל, על אף הדכאון והקדרות שאנו שרויים בהם. שא ברכה, המשורר, על הטוב והיקר שהנחלת לנו תוך חמשים שנים אלו, ותהא ידך פתוחה ורוחך רעננה, להוסיף ולהעניק לנו כהנה וכהנה עוד שנים רבות וטובות.

(הפוה״צ, תש״ג, גליון 11–12)

ב: אחרי מיטתו

יומו רד – שלא בעתו. קשת-חייו היתה דרוכה לקראת אריכות-ימים. תוך שובבות-נעורים עבר את סף הזיקנה. קומתו לא שחה, עינו הצעירה לא כהתה, ומעין שירתו גבר ועלה.

ימי עמידה לא ידע. כביומה הראשון היתה יצירתו ניגרת מתוך קרן של שפע מלאה ופתוחה, יוקדת בצבעיה, מרהיבה במראותיה ומתרוננת תוך תרועת-גיל וחדות-חיים. מדי ראותנו אותו מורד בזמן ודוחק את רגלי השנים בבלוריתו הפרועה ובהילוכו הסוער המה לבנו לו, ואמרנו: ימים רבים נרו יאיר…

והנה כבה. כבה השני משני המאורות הגדולים אשר הבהיקו בשמי התקופה רבת העלילה, שאנו קוראים לה רינסנסה עברית. כשחגגנו לפני עשרה חדשים את יובל החמשים ליצירתו, ידענו כבר כי נזעכו ימיו וכי הוא עומד להילקח מאתנו. חגגנו מבחוץ – אך מבפנים עגמה עלינו נפשנו מאד ועצבות גדולה נתלוותה לצלילי-החג שהשמענו אז באזניו ובאזנינו. קוינו לנסים – אך לא נתרחשו.

כבה המאור – לא כבה האור. הוא נספג בתחזית הגוונים של השירה והספרות העברית במשך שני דורות. מתת-חסדם של משוררים גדולים משולה לאור הכוכבים הממשיך ומגיה גם לאחר שהחומר נתפורר ונעלם בשמי היקום. אחד משירי הנעורים של טשרניחובסקי מתחיל בחרוז “לא תמות בת השיר”:

בְּמִלוּאֵי כֶתֶם פָּז, בַּחֲרוּזִים מְעֻלָּפָה

הָגוּת הַמְשׁוֹרֵר בְּעֹז תְּפַכֶּה כִּגְאוֹת יָם,

כִּזְכֹר מִפְעֲלוֹת דּוֹר אַדִּירִים וְעֵת חָלָפָה,

וּבְאֹשֶר אֵין קֵץ עֲתִידוֹת דּוֹר הַקָּם –

לֹא תָמוּת בַּת-הַשִּׁיר, לֹא תָּמוּת לְעוֹלְמֵי-עַד!

(הפוה״צ, תש״ד, גליון 3)

“אלה יוצאים ואחרים אינם באים – ויום-טוב אנו עושים?” – תמיהה זו שתמה אחד-העם לפני שתי עשרות שנים בערך, כשבא לציין את יובלם של שנים מחכמי-ישראל בימים ההם, תמלא בודאי גם רבים מאתנו תהיה והרהורים בעצם שעה חגיגית זו, שהננו מכונים את ברכתנו, בכבוד ובהערצה, לאיש-הרוח המצוין אשר מלאו לו השבוע שבעים שנות-חיים. אחד היחידים ממחוללי הרינסנסה במחשבה העברית הגיע אל סף השֵיבה – ועיננו משוטטות בגיא: “יהושע” איננו, שמשות חדשות אינן מתגלות בשפולי הרקיע ובלגינא שלנו מצלצלות עדיין בלי הרף המטבעות הבודדות, שאף קולן הולך וחלש –

ו“יום-טוב אנו עושים?”

התקופה האחרונה ביצירתנו דומה כהולכת ערירה. בפרספקטיבות המעורפלות של דרכי התרבות העברית נבקש לשוא את ההמשך ביצירת-היחיד. אחד אחד עולים על הבמה, פוסקים את פסוקם – ונדַמים. כל אחד נראה להיות “האחרון במשוררי ציון”. וכך נראה כיום הזה גם אחד-העם. תקופת רינסנסה-רוחנית שלמה שבתה בשיבתו, כהתה עינה ונס ליחה. אתו התלקחה המלה בעלת-המשקל, המחנכת והפלסטית בפובליציסטיקה עברית מלאה וגדושה – ואתו נישאת המלה הזאת לקשישותה.

לא בכל הודינו לו. בהערכת חזיונות שונים בחיינו ובעבודתנו ומסקנותיהם, הננו שרויים עדיין במחלוקת. הדיטרמיניזמוס המוגזם העיק לפעמים עד לאין-נשוא. אזמל הבקורת החד של התבונה הטהורה, אשר בקש להרחיק ממסכת התקוה הלאומית כל דבר שאיננו נתפס בהגיון של השעה ובשכל-הישר של ההוכחה השלמה, שאין אחריה שום תעלומה למחר – חתך לפעמים בכאב נורא בבשר החי. לא הודינו לו גם בעיקר העיקרים, במודיפיקציה של השאיפה והמטרה הלאומית עד לידי “מרכז לאומי רוחני” בלבד, עד לידי “מיניאטורה אמתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות”… ועד לידי אידיאל מפוקפק זה ש“איש עברי בגולה חושב לו לאושר לראות בעיניו פעם את “מרכז היהדות” ובשובו לביתו הוא אומר לחברו” מה שאומר. אבל, הרוח הקונסטרוקטיבית של המחשבה הלאומית אצל אחד-העם, מספיקה להנחיל לו את המקום הראשי בהנהגה הרוחנית גם אצל מתנגדיו. בנדון זה צדקו, בלי כל ספק, דברי ביאליק:

"ויש אשר יבדקו נפשם לאורך וראו

והנה גם הרבה מאורם ממך ומשלך הוא".

גם אלה שהלכו בדרך אחרת, גם אלה שלא הסכימו להפריד בין המרכז הרוחני ובין המרכז ליצירה כלכלית ולחיים מדיניים חפשיים, גם אלה שאמרון “רוח” בלבד זהו אוקולטיזמוס וכי יש צורך בבשר וגידים של יצירה גשמית, של ארץ ועבודה, אשר בהם גם משכן הרוח – הנוגה שלו כרוך בעקבותם.

זוהי צורה אחרת של המשך. סוד העבור. הרעיונות של אחד-העם לבשו דמות אחרת, דמות שהוא התכחש לה במשך זמן רב ואולי מתכחש לה גם היום, אבל זו היא הדמות היחידה, שבה עלולים הרעיונות הללו להתגשם. אין “יהושע” – אבל ישנם רבבות נערים הנוטים בכידון ומעכבים את השמש בגבעון ואת הירח בעמק אילון. כל יום עבודה ארוך, כל טפה של זיעה נגרת, כל כבוש נוסף וכל סבל-יצירה חדש – אלה הם המרכזים הרוחניים בהתחדשות החיים העבריים על אדמת ישראל.

זה אשר “לא זה הדרך השמיע בתחלה”, לא הכריע את הכף בתכנית המעשה ובמגמת ההגשמה של הציונות – אבל הוא נתן אות לאורינטציה חדשה, לבחינת הענינים ולבקרתם מפאת תוכנם האיכותי. הוא השעין את המנוף אל הנקודה הארכימדית. הקוים המונומנטליים אשר הוטבעו גם על שאלות-היום החולפות, בארבעת הכרכים של “על פרשת-הדרכים”, התוו דרך ליחסים רציניים יותר ומעמיקים יותר אל המעשה שאנו עושים. זוהי המלחמה נגד האמונה הקלה, נגד ההזיה שנקנית בלי מחיר, נגד הפאטוס העָקר, המקים המולה גדולה ועובר ללא שארית יצירה. בזרמים הצוננים הללו של ספקות רבים, הזדכך אותו האחוז הגדול של חיוב אשר נשאר וישָאר כערך נצחי ביסוד עבודתנו: “תחית הרוח!” – לא כאבסטרקציה, אלא כדמות-חיים חדשה; לא כאוצר של דעות והשקפות בפילוסופיה לאומית, אלא כביטוי ריאלי ביחסי פרט וצבור, לאום וחברה; לא אנשים יושבים ונהנים מזיו השכינה, אלא אנשים עושים, חורשים וזורעים, נוטעים ובונים וזיו השכינה מתגלה בפרי-עמל של עבודת יום יום וחיי שעה שעה.

כך פרשו וכך מקיימים את אחד-העם אלה, שהעמיסו על שכמם את עול ההגשמה הקשה ביותר. “אחד-העמיים” אחרים אינם ואינם יכולים להיות. הפיליסטריות הציונית, זו שבצרה את עצמה בשתי המצודות, בהרצל מעבר מזה ובאחה"ע מעבר מזה, כדי לחסות בצלם של אלונים גדולים ולהשתמט ממלוא-חובה ומהתביעה למפעל-עצמי בלתי-אמצעי – זייפה את הרצל ואת אחד-העם גם יחד. בתור “השקפת עולם” ובתור רעיונות מופשטים, אין הדברים האלה מחייבים לשום דבר. הם מתחילים לחייב רק אז כשמגיע זמן פרעונם במפעל הממשי של חיי יום-יום. “אחד-העמיים” הללו וההרצליים הללו, המשכלים את ידיהם על כרסם ומנחשים באספקטים הנוצצים של עתידות פוליטיים ועתידות תרבותיים גדולים, ובינתים הם מחבקים את מטבע חייהם העתיק, בלי לשנותו אף כקוצו של יוד – הללו, משקלם וערכם בהתחדשות חיינו הפוליטיים והתרבותיים גם יחד אינו גדול ביותר.

אלה אשר את “תורתם מציון” אחד-העם כל כך לא הבין וגילה בה פנים שלא כהלכה – השכילו להבין את תורת אחד-העם יותר מאשר אחרים. הם השכילו קודם כל להבדיל בין זה שיש לו יסוד נצחי בבנין המחשבה הלאומית ובין זה שהוא בגדר של סברא והתרשמות רגעית חולפת. את התוך קבלו במלואו. ו“על כל גרעין של רעיון נעלה שנזרע על ידו להפרות לבנו השמם” – ישא ברכה מאתנו.

(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 38)

כבה מאור גדול בישראל. נעלמה מעל במת הציונות והספרות העברית האישיות הדגולה והמפוארה, אשר גילמה בתוכה כמעט שלושה דורות במנהיגות המחשבה והמעשה של תנועת השחרור העברית.

פלא-אדם וחכם כולל. אוצר בלום של ידיעות ובינת-עולם. נוצץ כולו בעדיים וסגולות-חמדה של נכסי-רוח חיים ונסיונות-חיים. סופר מהיר, פורה רב גונים וכביר יכולת, מלוא כל הספרות כבודו. אין פינה בספרות העברית ואין מקצוע בה, שלא ניסה בהם את כוחו ולא גילה בהם כשרון בלתי שכיח. בז’ורנליסטיקה ובפובליציסטיקה, במחקר ההיסטורי ובספרות יפה, במונוגרפיות ובמכתבי-מסע, בשירים ובמסות, בבקורת אמנותית ובשיחה הספרותית, בפילוסופיה ובבלשנות. בכל אלה היה נראה לנו כאשף אשר אגב תנועה קלה במקל-הקסמים הוא מעלה חמודות ונצורות עד אין שעור, עד אשר נדמה היה לנו לעתים, שאין זה ממשי ובר קיימא. אבל היה בו בסוקולוב ההיפך מבכל סופר אחר מסוג זה. הזמן לא עבר עליו, הוא עבר על הזמן, החיים והשנים לא בילו את יצירת רוחו, לא טשטשו אותה ולא נטלו מטעמה, אלא הוסיפו לה תוקף, הבליטו את אורה, העלו את ערכה ואת כוח קיומה.

פלא-אדם! והפלא הגדול ביותר הוא תפארת הזיקנה שלו, שנהפכה למעין-נעורים מפכה. בשנים האחרונות דוקא גברה ועלתה פוריותו, גבר ועלה משקל יצירתו ונתגבשה צורתה. גבר ועלה גם יחס הקורא לפרקי ספרות אלה, אשר הגיס פעם את לבו בהם. סוקולוב הישיש היה למודרני ביותר בין הסופרים העברים של הדור הזה.

וסמוך לתחום הספרות תחום פעולתו הציונית והצבורית רבת האנפין, פעולתו המדינית והדיפלומטית, המגע האישי שלו עם אנשי הרוח ואנשי המדינה החשובים ביותר בעולם, המגע שלו עם העם היהודי, הופעתו הרפרזנטטיבית הישראלית, האצילה, רבת החן והתבונה.

מאור גדול כבה. חלל ריק נשאר בציונות ובעולמה הרוחני של האומה העברית.

(הפוה״צ, תרצ״ו, גליון 27)

א: הסופר

שלשת הספרים החמודים שניתנו לנו ע“י יעקב שטיינברג כמתנת חסד – הוגשו לו בימים אלה כתשורת תודה ע”י חבר ידידים ומוקירים.

ויום-טוב עשינו לנו. לא חג-יובל בנוסח הידוע, כאשר מונים את מעגלי השנים ונוסכים עליהם, מעט או הרבה, מקנקן התשבחות השמור לעת-מצוא – כי אם חג אוסף-פרי, כשהעין הטובה נחה על קלתות התנובה, ברוכת טל שמים ותעלומות עמל-יוצר, והלב הטוב רוחש כבוד ויקר לזה אשר חרש וזרע וקצר ואסף הגורנה.

אפשר שלא גדולה היא החבורה, המשתפת את עצמה שיתוף מלא ונאמן בחג צנוע זה, לגאה ולצנוע ביותר שבין יוצריה ומחולל תחיתה של השירה העברית החדשה. שטיינברג הוא אחד השונים והולכי השפי, אשר בגלל העצמיות המובהקת הטבועה בהם, נסללה הדרך מרוחם רק אל המעטים ולא אל המרובים. ההסתגרות והריכוז הפנימי, שהיו אצלו לכוח-נפשי גדול, לאוצר גנוז של חזון ומחשבה, של תוגה עמוקה והמון מאוויים וחלומות כאחד – כאילו העמידו אותו באופוזיציה לחברה ולסביבה. הוא אינו נותן את עצמו על נקלה, לא בתור איש ולא בתור יוצר; אינו “מקהיל קהילות בחוצות”, ומתוך מרי וזעף הוא מגין על עצמו מפני הפופולריות של מנעימי-זמירות וחנפי-טעם. על כן קשה המגע עמו; על כן יש צורך להאבק עמו ועם יצירתו, כדי להגיע אליהם ולקבל את ברכתם.

*

באחת מהרצאותיו בא"י על השירה העברית החדשה, השוה ח. נ. ביאליק את דור השירה שדרך ועלה באופק ספרותנו יחד עמו, או סמוך להתגלותו, למערכת כוכבים מקובצת, אשר כוכב אחד במערכה כאילו ניצב מן הצד וצופה לעבר אחר, אם כי הוא סובב עמה בגלגל מזלות אחד – זהו יעקב שטיינברג. אין כמשל הזה מרמז על יחידותו של חזיון שטיינברג בשירה ובספרות העברית של דורנו. הוא עג עוגה מסביבו, כחוני המעגל, לשם תפילת-יצירה יותר מכוונת. הצטמצם בשטח, הגדיר את עצמו מפני ההתפשטות וקבע לו מקום, שממנו אפשר להגיע בדרך בלתי אמצעית יותר אל כוונת הלב, אל הרום והעומק.

"ספר הבדידות – שם זה שבו הכתיר שטיינברג את אחת ממחברות השירים שלו, יכול לשמש שם כולל לשלושת הספרים, שבהם מקובצת עתה תנובתו הספרותית. בדידות, לא במובן התבודדות נכאים ולא במובן “על ראש גבנון בדד דומם”, אלא במובן ייחוד הדרך, כאשר הבדידות נעשית אצל המשורר יסוד הנפש והכרת עולם כאחד: להיות חוזה מבשרו את האלהים וצופה מנפשו אל גורל אדם ועם. הוא התחיל בדברי-קהלת עוד בהיותו נער. כבר בשירים הראשונים שלו, שנתנם לנו בריתמוס שוקק ושנראו בשעתם כמשובת אהבים קלה וטופפת – מתעצב שטיינברג אל הגורל ותוהה על חלומות הרמיה, על ההבל והמות, על חבל הכסף וגולת הזהב, ועל הכד הנועד להשבר על מבועי-החיים חסרי הפשר.

הסקפטיציזם הזה עובר את יצירת שטיינברג בכל דרך התפתחותה והתבגרותה. במידה שמתמלאות השבלים, מרכינות הן את ראשן כתוהות על עצמן, על שרשיהן, על חידת לשדן ועל אושת-הרוח העוברת בין סאסאֵיהן. חזון הבגרות שלו, נעשה כבד-מראות יותר וכבד תעלומות יותר. הריתמוס משתנה, נוסף שדה-כובד. באה א“י, ארץ-ישראל כהתגלות, א”י כעלילת גורל ליחיד ולאומה, א"י כמקור של חסד ותנחומין, אך יחד עם זה כמקור של רוגז הלב ואכזבות מרות. לעתים נבקעים ענני הספק, נפתחים אשנבים לשמים תכולים ולרמזי גמול עתידות – ומתכסים שוב בעשן תוכחה רבה: השמים ברזל והאדמה נחושה והעם אשר בה אבק פורח! מגע העם עם עצמו כאומה, מגע העם עם גורלו ההיסטורי, תוך מעט יכולת מבורכת ותוך הרבה בהילות הנפש ומבוכת הרוח; מגע העם כאומה עם העולם החיצוני, זה חסר-הבושה וכבד המזימה והבגידה; אלה חבלי-הלידה החדשים, הקשים כשאול, אך אסירי-התאוה והתקוה כאחת – זאת היא הפרובלמטיקה החדשה, שבה מעורה מעתה יצירת שטיינברג. הלשון מתרוה עתה לשד קדומים, הביטוי מקוטר מור מולדת, צרופי-הניבים כגבישים מרובי צלעות, מבריקים באור יקרות – ואלהי ציון עולים בהם עטופי רז וצל, אפלים וחגיגיים כמסתורין.

פחות מכל המשוררים העברים בני גילו וחבריו שר שטיינברג שירי-ציון. אך במידה יותר גדולה מאשר אצל כולם נספגו עלילת-ציון ונוף-המולדת לתוך יצירתו. הוא אינו משתחרר שוב מחוית-חיים גדולה זו. בין אם ייחד את דברו עליה ובין אם ישא את משלו לתומו על ענינים אחרים. מה שהיה בשירת ביאליק יצר היהדות וקנאת המסורת הגדולה של העבר, היה בשירת שטיינברג יצר המולדת וקנאת עתידות עם. לא תמיד מתוך האידיליה, כי אם מתוך הטרגדיה, מתגלה לו המולדת; לא מתוך ריננת אראלים על משמר גורל מלטף, אלא מתוך קשר מורדים נוכח גורל זועף. לא “אהבת ציון” אלא “אשמת שומרון” היא המציאות החדשה, היא הפרובלמטיקה החדשה שעמה נאבק שטיינברג. “שמוע שמעתי אפרים מתנודד” – זאת הקלקלה הרבה אשר הכתה פעם את בית-ישראל לרסיסים, אורבת בתוכנו גם עתה, עם מלאות סאת גורלו של העם העברי במולדתו. כפיות פתוחים של פצעים חשוכי-מרפא מתגלות פגימות הנפש הללו, הנעוצות במורשת דורות קדומים של חלי הגזע היהודי. והן מתגלות בכל ובכל-מקום, בקטנות כבגדולות, בשולחן הקטן הערוך לסעודת הבוקר בבית היהודי, כמו בשולחן הגבוה הערוך ליחסי התרבות והחברה בבנין חיינו החדשים.

האם תמלט האומה את נפשה ואת גורלה ממבוך התעתועים הזה, שהיא מסתובבת בו? האם יקום העם הזה לקראת נגידות? האם “יכון בחסד ובעוז לב אחינו” כדי לנער מעליו את הכזבון ואת הרפיון לקראת חשבון עתיד גדול?

*

הרשימות של שטיינברג, ספר-המדות, בכל המובנים הכלולים במושג זה, חידוש הן בספרות העברית, גם מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן. כשידובר על מחשבה חפשית ומקורית בספרות העברית של הדור הזה, על דלית פנינים ממצולות הנפש, – מכאן יצטרכו להתחיל. בספרות העמים אפשר למצוא דוגמה לרשימות האלה במסותיו של מונטן. כמו שם גם פה, הן ילידות משבר של תקופה, כאשר אדם ועם יגעי עבר חותרים בין המכתות לקראת עלילות-חיים חדשות. הודאי של האתמול כבר איננו. הודאי של המחר עדיין איננו, והדמיון היוצר תוהה ומשתאה למתרחש, מאזין לכל צליל נושא בשורה ונרעש לכל אות של פעמי הבאות. תקופה כזאת איננה סיפורית ואיננה תאורית; לה יש ריתמוס מיוחד הנתפס ונרשם רק ע"י סאיסמוגרף רגיש מאוד של הנפש, וניתן להבעה רק בכלים מיוחדים, ברמז, במשל, במשפט המצומצם והמרוכז, אשר במקום רוב דברים, הוא מקפל בתוכו רוב אמת ובינה לעתים.

*

צרטוסטרה תוהה על עצמו ושואל:

"המשורר הוא? או איש אמת? גואל? או מכניע זדים? איש טוב? או איש רע?

והוא עונה:

"מהלך אני בין האנשים כמהלך בין שברי העתיד: אותו עתיד שאני אשוּרנו.

וזאת כל שירתי וזאת כל הגות-רוחי, כי שר אני ומאסף לאחדים כל אשר מכיתה היא וכל אשר חידה היא ומקרה זועף"?

האם אין להמשיל את הדברים האלה גם על יעקב שטיינברג?

(הפוה״צ, תרצ״ח, גליון 3)

ב: אחרי מיטתו

ניתק המיתר. הלב לא עצר כוח להכיל את הלמות דמו הנסער – ונדם, ללא עת נדם.

כמשורר – היה בין הנועזים ביותר. חתר להגיע למקורות, לרדת למשכן “האמהות” של השירה העברית, להעלות משם גבישי בטוי, לשבץ את אבני-החן של החושן והאפוד בלבושים של שירה חדשה. בין שני הקטבים של שירתו, בין “דברי הזמר” שבימי נעוריו, לבין “הבל הבלים” שבימי עמידתו והזדקנותו, משתרע שדה-ברכה של יצירה רבת-גונים, גדושת מראות, משלים ולקחים, נחלת נצח לספרות העברית החדשה.

כאדם – בודד היה. בודד ומבקש את הבדידות. נושא את נזר-השירה בריחוק של כבוד. לא חברה ולא חבריא – רק ידידים מעטים. רבים לא קרבו ולא הבינוהו, כי קשה היתה הפגישה עמו, כי צריך היה לעמול הרבה ולהיאבק הרבה כדי לסלק מחיצות. אך מתחת לקליפה החיצונה, המוזרה לעתים, פעמה נפש רגישה ופעלה מחשבה ערה, תוך מגע בלתי פוסק עם חיי העם והישוב, עם מאורעותיהם ותהפוכותיהם.

אהבתו לארץ-ישראל אין לתנותה. הדבר הקטן כדבר הגדול שבה הפעים אותו וריתק אותו. בכל ראה את בבואות העבר וניחש את חזון הבאות, הכל נהפך לשירה – מבוטאת, רמוזה וכבושה.

*

“הפועל הצעיר” היה האכסניה הראשונה שלו, בעלותו ארצה לפני שלשים ושלש שנים. בו נתפרסם פאר יצירתו ורוב יצירתו. ב“באשטנים”, באותו ספור צוהל, רווי-חיים ותשוקות על אדמת נכר החל – ו“בחצרות האומה”, באותו שיר פרידה נוגה וכבד מחשבה כילה:

בְּחַצְרוֹת הָאֻמָּה תִּבֹּלְנָה לְאִטָּן

הַמִּלִּים הַיָּפוֹת שֶׁאָפְסָה אֲמִתָּן –

כִּמוֹ פְּרָחִים שֶנָּשְׁרוּ וּדְמוּתָן עוֹד אִתָּן.

אוננים ואבלים הננו עומדים ליד קברו הרענן.

(הפוה״צ, תש״ז, גליון 39)

בכל הצורות הקיימות בחכמת הכתיבה, הוא נכנס לספרות העברית, והיה מרבה בה נכסים במשך שנים רבות: במאמר, בשיר, בספור וגם בחזון. אך את מקומו הנכבד הוא כבש לעצמו במאמר, בפעילותו הפובליציסטית, רבת הגוונים, שבה נתגלה עיקר תכונתו הנפשית וכוחו המחשבתי. הוא היה מן הראשונים שיצקו לתוך הפובליציסטיקה העברית הרבה חיוניות ושיווה לה צורה של שיחה שוקקת, לפיכך נתחבבה על הצבור, והיתה לגורם משפיע ומחנך בחיי הישוב העברי.

לא פילוסוף לא איש-מדע, אלא אדם משיח לפי תומו ומלמד להועיל. אילו לא סיגל לעצמו בשעתו אחד-העם את כנויו הספרותי, שלא הלם את צורת הכתיבה שלו, המדויקת, הרצינית והלמדנית, היה כנוי זה הולם ביותר את יעקב רבינוביץ. הוא היה אחד העם, בפשטותו, בשיטה הדידקטית הצנועה שנקט בה, שלא באה בשם הסמכות העליונה של הידיעה הצרופה, אלא בשם האדם מבפנים, שאינו רוצה לחדש הלכות אלא לגלות דברים, שהוא רואה אותם והם נעלמים מעיני אחרים. לפיכך כאשר הגיד אשר עם לבו והעיר וביקר, לעתים בצורה חריפה מאד, איש לא נפגע ע"י בקורת זו, והיא עשתה את שליחותה הפעילה והיעילה.

הוא היה מעורה בכל ישותו בחויה הארצישראלית. עוד בישבו באודיסה, כמזכיר של “חובבי ציון” היה איש הישוב. כשעלה לארץ, קבע את מושבו בפתח-תקוה, באם המושבות, במקום הצמיחה וההתרקמות הראשונה של חיי העבודה העברית ושל תנועת העבודה העברית. מעולם לא היה חבר בתנועה זו באורח רשמי, אך היה חבר בה בלבו ובנפשו, שמח בשמחות יצירותיה וכיבושיה וכאב את כאב סבלותיה וכשלונותיה. אף השתתף לא פעם בהכנותיה הארגוניות, כאשר נסע כציר מפלגת הפועל הצעיר לקונגרס הציוני הי"א והיה חבר המשלחת בועידת פרג.

אין בין הסופרים העברים איש, אשר ליווה כמוהו כל התהוות חדשה בארץ, אשר כמוהו ראה חובה לעצמו לעבור, מפקידה לפקידה, את הארץ לארכה ולרחבה, לבקר ולחזור ולבקר כל נקודה חדשה וכל נקודה ישנה, אשר כמוהו התבונן וגילה את האורות וראה את הצללים. כל ניצן חדש שצץ באיזה מקום, בחיקו הוא חימם אותו והעתיר עליו תלי תלים של דברי חיבה. כל יצירה חדשה היתה לו מקור השראה. מכל התפתחויות נוספות של הקיים שאב עידוד ואמונה.

את עבודתו הספרותית קיים מעושר מחשבתי, מחריפות מוחו, מכוח זכרונו הנפלא, אך מעוני חמרי. כל ימיו חי חיי פשטות וצמצום ונהג בעצמו את ה“כך דרכה של תורה”: פת במלח ומים במשורה. את מיטב יצירתו הפובליציסטית פרסם מעל דפי “הפועל הצעיר”, ששנים רבות היה אחד ממשתתפיו הקבועים והעקריים. אך אין ולא היתה כמעט במה ספרותית רצינית שלא פירסם בה את יצירתו. הוא הקפיד מאוד על כבודה של האכסניה שבה השתתף. עניו וחיי המחסור שלו, לא העבירו אותו על הנקיון הרוחני והמוסרי של עטו, ולא נתפתה מעולם לעשותו קרדום לחפור בו כסף. הוא היה קודש לספרות, לעם, לארץ, לאדם העובד וליצירתו.

(הפוה״צ, תש״ח, גליון 29)

רעננות חיים והדרת-זקנה חוברו בו. הוא נמנה עם אותו סוג של תלמידי חכמים, שעליהם נאמר, שכל זמן שמזקינים חכמתם נתוספת בהם. הוא אמן הגיל, במשמעו הכפול: אריכות ימים ושמחת ימים. כבימי בחרותו ער הוא וקשוב למאורעות החיים ולסבלות היחיד והציבור. כאז כן עתה אינו מש מדוכנו ומשמיע את דברו כמעט על כל שאלה או מעשה חשוב. הרגשת-יעודו כמחנך, שמצאה את בטויה בפעולה צבורית וספרותית במשך שנים רבות, אם כעסקן ציוני, כסוציאליסט עברי, כמורה, כסופר, כמתרגם או כרֵעַ לנוער, – מפעמת אותו כל שנות חייו ומזרזתו בלי הרף לפעילות מופלאה. תמיד הוא עומד על מצפה שקט, תר, בוחן ומחווה את דעתו, שבינת ישישים ואהבת אדם זורחת מתוכה. קולמוסו נתון איתן בין האצבעות והוא מוליך אותו על פני טורים ישרים-ישרים, הזרועים אותיות-צחצחות, נחמדות למראה.

ובמלאות לו שמונים וחמש שנה יבורך באריכות ימים ובשיבה טובה.

(הפוה״צ, תרצ״ט, גליון 17)