מבוא

הסבלנות הדתית והלאומית סימן מובהק היא לגודל רוח, בעוד שחוסר מתינות כלפי דת אחרת או לאום אחר הוא ממדותיהם של ננסי הרוח, בעלי אפקים צרים ומוגבלים. כלל זה נתאמת גם ביחסם של קיסרי רומי הראשונים אל היהודים. הקיסרים הגאוניים קאיוס יוליוס ואוקטביינוס אבגוסטוס הראו אותות הבנה גמורה, ואולי גם חבה, לדרכי חייהם של היהודים, והתאמצו כפי יכלתם לתת להם את האפשרות לסדר את חייהם בהתאם לצרכיהם התרבותיים המיוחדים במינם. אולם בימי טיבריוס מתחילה לראשונה ההתנגדות הרשמית ליהודים אשר „דתיהם שונות מכל עם“ מאז ומעולם, ולא היו נוחים להתבולל בין העמים האחרים שישבו בקרבם.

כל היהודים שבתקופה ההיא, בין היושבים בארץ יהודה ובין המתגוררים בארצות פזוריהם בגויים, קו אחד משותף להם, היא השאיפה הכבירה לעמוד בפני נחשול הטמיעה ולשמור על עצמיותם בפני גלי התרבויות השונות אשר היו מפכים סביבם. בנדון זה אין הפרש בין יהודי ירושלים, אלכסנדריה ורומי; אך בעוד שהראשונים התבצרו במשגב התרבות היהודית המקורית, והיסודות הזרים לא ניתנה להם כמעט כל אחיזה בתוכם, נאלצו היהודים בתפוצות הגולה להתחשב בתרבות העמים אשר בתוכם הם יושבים, ולרכוש להם את ההשכלה הכללית שהיתה שולטת בתקופה ההלניסטית. אמנם גם אלה נשארו יהודים טובים המסורים למורשת אבותיהם. הלל הנשיא בארץ יהודה ופילון הסופר היהודי־הלניסטי במצרים שניהם יהודים נאמנים ונלהבים, כל אחד לפי דרכו. שני האנשים האלה משמשים בנין־אב לכל הציבור היהודי שבאותה תקופה. צבור זה בכללו הראה תמיד אותות נאמנוּת ועוז רוח בשעת פורענות, ועמד בנסיון בימי הרדיפות הקשות והתכופות.

רדיפות אלה באו על היהודים בימי קיסרי טיבריוס וקאיוס קאליגולה, אשר לא ירשו מן השליטים הקודמים את שאר־הרוח והתרוממות הנפש המיוחדת להם. הרדיפות פרצו תחלה ברומי, אחר־כך באלכסנדריה, ולבסוף בארץ יהודה. למרות היחסים השונים ששררו במדינות האלה – אחד היה אופן ההגבה של היהודים בעת הרדיפות, היינו, מסירת נפש על קדשי העם מתוך רצון איתן לקדש את שם אלהים „אפילו אם נוטל ממך את נפשך“. התמכרות זו לובשת אופי של פּתּוֹס טראגי בה במדה שהצרות הולכות ומתגברות, ונדמה שאין מפלט מידי הצר אשר בידו הכוח והממשלה. את המצב הזה הולם המאמר ששמו חכמי התלמוד בפי הקדושים הראשונים חנניה, מישאל ועזריה: „אמרו בין (אלהים) מציל ובין אינו מציל: ידיע להוא לך מלכא די לאלהיך לא איתנא פלחין“ (מדרש תנחומא, הוצאת בובר, בהעלותך אות ט"ז).

רדיפות היהודים פרצו ברומי בשנת 19 לספה"נ בימי טיבריוס בגלל תאונה קלה: – רמאים אחדים מן היהודים הוציאו במרמה כסף מידי רומית אחת ושמה פוּלוויה, ממשפּחת אצילים, על מנת לשלוח, כביכול, את הכסף לבית המקדש שבירושלים – מיד יצאה פקודה מטעם הקיסר טיבריוס לגרש את כל היהודים מרומי (יוסף בן מתתיהו, קדמ' י"ח, ג, ה'). ארבעת אלפים מצעירי היהודים נלקחו באונס אל הצבא הרומי, ונשלחו לאי סדיניה להלחם בשודדים שבאי, למען יפלו בידי השודדים או ימותו באקלים הקשה והמסוכן. גרוש היהודים, הראשון בהיסטוריה הישראלית, והחטיפה לצבא המזכירה את הנגישות שברוסיה מן המאה שעברה, מתוארים בידי הסופרים הרומיים בפירוש כרדיפה דתית¹, כי טיבריוס חפץ לעקור מן השורש את „האמנה התפֵלה“ של היהודים. אמנם את כל המעשים האלה עשה טיבריוס בעצת יועצו הכל־יכול, סֵיאַנוּס, אשר שמר בלבו שנאה עזה ליהודים. טיבריוס עצמו לא היה נוטה לרדיפות דתיות; ואחר שנתגלו נכלי סיאַנוּס ומזמותיו הרעות אשר זמם על טיבריוס איש־חסדו, נהרג צורר היהודים הזה בשנת 31, ועם זה חדלו גם הרדיפות על היהודים². לאחר שסבלו היהודים עינויים וצרות במשך שתים עשרה שנה (19–31) נוכח הקיסר לדעת, שלא היה כל יסוד להאשמות שתלה המיניסטר סיאנוס ביהודים כמפיצי אמונות תפֵלות, רמאים וכדומה.

לקורות הרדיפות האלה בימי טיבריוס הקדיש פילון ספר מיוחד אשר לא נשתמר; אמנם על יסוד רמזים שונים בספרים שנשארו לפליטה אפשר לשער בקירוב, מה היה תוכן הספר ומגמתו. פילון תאר איפוא בספר ההוא את המאורעות ברומי בשנות 19–31, את פרשת היסורים שסבלו היהודים בגלל סיאַנוּס ושטנתו. ויש לציין את העובדה, שהרבה מן החטאים אשר שונאי ישראל מונים בהם את היהודים גם בימינו אנו מקורם בהכללה של מעשי יחידים. והכללה זו היתה בעוכריהם של היהודים עוד בימי טיבריוס. את האחריות בעד מעשה נבלה של רמאים אחדים גוללו על כל הצבור היהודי. בספר שכתב נגד סיאַנוּס – ונראה שבאמת היה שם הספר: „נגד סיאַנוּס“ – השתדל פילון להוכיח, כי הצבור היהודי שברומי היה חף מפשע, ושגם טיבריוס עצמו הודה באמת זו לאחר שנתגלה מרד סיאנוס שונא היהודים. וכך אנו קוראים אצל פילון: „ועל הנציבים שנתמנו בכל המדינות פקד טיבריוס להרגיע את בני עמנו בערים השונים, כי העונש לא יוטל על כלם כאחד, אלא על החייבים בלבד, והם מתי מספר“ ("המלאכות“ סע' 161).

גם בספר האבוד הדגיש פילון את נאמנותם של היהודים של היהודים לבית אבגוסטוס, ודוקא נאמנותם זו היתה אחת הסבות לשנאת סיאנוס את היהודים, כי ידוע ידע, שהיהודים יתנגדו למזמותיו ולשאיפותיו המרדניות (שם סע' 160).

קרוב לודאי שבספר הנזכר הבלט גם הקשר בין רדיפות היהודים ברומי על ידי סיאנוס ובין נגישות היהודים בארץ ישראל על ידי המפקח פילאטוס³. את הנגישות האלה מזכיר פילון גם בספרו „המלאכות של קאיוס“.

אין ספק, כי גם בספר הזה, כביתר הספרים ההיסטוריים אשר נביאם להלן, הרים פילון על נס את עוז רוחם של יהודי רומי שעזבו את מקומות מגוריהם ויצאו לקראת המות באיים שוממים ובלבד שלא יתכחשו לעמם ולתורת אבותיהם.

מגמת הספר שכתב פילון נגד סיאנוס היתה להראות כי עין אלהים על עם ישראל, והאלהים הוא שנפרע מכל שונאיהם. אמנם יש והעונש מתמהמה, אבל בוא יבוא תמיד בהמלא סאת הפשעים. וכך אירע גם לסיאנוס: בשעה ששלטונו ותועבותיו הגיעו למרום שיאם, הופיעה מדת הדין, – אם מותר לי להשתמש בסגננו של פילון, – והשליכה אותו משמים ארץ, ובהרצחו בא הקץ לצרותיו של עם ישראל⁴.

הספר שחבר פילון נגד סיאנוס הוא הראשון לשלשת ספריו הדנים ברעות שמצאו את היהודים בימיו. ספרים אלה יאה להם השם טרילוגיה של קידוש השם. על התוכן והמגמה של הספר הראשון מן הטרילוגיה הזאת עמדנו כבר לעיל, כמובן, במדה שיש להסיק מסקנות מן הרמזים המעטים הקיימים עוד. עתה נעבור לפרשת המאורעות המתוארים בספר השני של הטרילוגיה האמורה, הוא הספר „נגד פלאקוס“⁵.

אַולוס אַוויליוס פלאקוס נתמנה נציב על מצרים מטעם הקיסר טיבריוס בסוף שנת 32 (או בראשית שנת 33). כל עוד היה טיבריוס בחיים הצטיין פלאקוס בישרו לגבי כל נתיניו הדבר נעשה כמובן בהשפעת הקיסר אשר דאג מאד לטובת הפרובינציות הרומיות, ולנציבים שנטו להכביד את עול המסים על המדינות כתב כי יאה לרועה לגוז את צאנו ולא לפשוט את עורם. אבל אחרי מות טיבריוס (בירח מרץ שנת 37) נתפרדה החבילה, ו„הזאב פשט מעליו את עור הכבש“: קאיוס גילה את טבעו האכזרי לעיני כל. הנציב, שהיה שונאו של קאיוס מלפנים, אמר נואש לחייו, כי ידע נאמנה, שקאיוס לא יסלח לו על פשעיו לשעבר.

והנה באו והתיצבו לפני הנציב מנהיגי ההמון האלכסנדרוני. הם הבטיחו לו להמליץ עליו בפני קאיוס, אם רק יתן בידיהם את היהודים לעשות בהם כטוב בעיניהם. הנציב הסכים לכך בחשאי; מעתה היה פלאקוס ככדור משחק בידי הדימגוגים צוררי ישראל.

מי היו הדימגוגים האלה ומה טיבם? פילון מעביר לפנינו שורה שלמה של דַבָּרי ההמון (לאמפון, איסידורוס, דיוניסיוס) ומתאר אותם כאנשים היודעים לתכן את רוח האספסוף ולהטותו כחפצם. וההמון הולך אחריהם כסומא בארובה נכון תמיד לחולל מהומות מבלי לדעת בעד מה ונגד מה. ומכאן הערבוביה הגדולה אשר הכניסו הדימגוגים, המתריסים כלפי השלטון הרומי השומר על הסדר. פילון מספר גם על מוצאם של האנשים האלה; הם לא היו יונים אלא מצריים שפלי־גזע שהתיונו, כלומר: ספק יונים וספק מצריים, ובלבם עוד הנטיות המשחתות לתועבות מצרים; ואילו היונים האמתיים לא נמשכו אחריהם כלל ושמרו על השלום והסדר במדינה.

תאור זה עורר חשד בלב מלומדים אחדים (ווילקן, ווילריך), ולבסוף באו לידי מסקנה הפוכה, שדוקא המנהיגים הנזכרים היו פטריוטים יוניים נלהבים שנלחמו בשלטון הרומי הזר בחפצם לפרוק מעל צוארם את עול הכובשים השנואים. סברה זו זכתה לחזוק־מה בפאפירוסים שנתגלו לאחרונה, אלה המסומנים בפי המלומדים בשם „מגלות הקדושים“. במגלות האלה מסופר על המנהיגים האמורים שעמדו לדין בפני הקיסר קלודיוס, והלה דן למות את דבּרי האלכסנדרוניים, מפריעי שלום המדינה. דורות אחדים לאחר כן שמר עוד ההמון בלבו את זכר האנשים והוקיר אותם כקדושים שמתו על קידוש הרעיון הנשגב, הוא רעיון המלחמה ברומיים ובעיקר – ביהודים. במשך הזמן נוצר סוג ספרות חדש, אלה הספרים אשר בהם סוּפּר, בהוספת נופך אגדי, כיצד מתו המנהיגים מות גבורים, וגם ברגע האחרון, בלכתם למיתה, גינו עוד את שליטי רומי בפניהם על אכזריותם ועריצותם.

ברם, בנידון זה לא יכריעו, לדעתי, לא ספרי הסופרים היהודיים בלבד (פילון, יוסף בן מתתיהו), ולא הספרים שחוברו בידי שונאי ישראל. לולא היו לנו מקורות בלתי חשודים כי אז קשה היה באמת לחרוץ משפט ישר. אלא שדברי פילון מוצאים להם סעד במקורות אחרים. ככה, למשל, מתואר ההמון האלכסנדרוני גם בידי סופרים יוניים (כגון דיון קאסיוס) באותם הצבעים עצמם שבהם תארו פילון. ואשר לדימגוגים הנה יש להזכיר, שראש החבורה ההיא היה הסופר אפיון, והוא ידוע לנו ממקורות שונים כצעקן חצוף, מרעיש עולמות; תכונה זו תתבלט עוד ביתר שאת בקשר עם הספר „המלאכות אל קאיוס“. מכאן שפילון לא הפריז ביותר בתארו את צוררי ישראל כזדים שפלים בעלי מדות נפסדות. ואשר לקדושתם בעיני ההמון – הנה כל המצר לישראל ומסית בהם המונים ונהרג על שום כך הריהו נעשה קדוש…

אמנם אין לכחש, שהקנאה הלאומית שמשה אחת הסיסמאות להתנפלות על היהודים. אחרי הסיסמה ההיא נמשכו ודאי גם הרבה מן הפטריוטים היוניים האמתיים. אלה התנגדו לשלטון הכובש הרומי, ואילו היהודים השלימו עמו. הפטריוטים לא יכלו לסלוח ליהודים, כי דוקא הם, אשר קבלו זכויות שונות מידי התלמיים, פנו עורף למפלגה היונית הלאומית, וקבלו עליהם באמונה את עול מלכות רומי. מאידך לא היה להם ליהודים כל טעם להתקומם נגד שלטון רומי, מאחר שהתלמיים האחרונים לא הגו להם חבּה יתרה, וקליאופטרה, המלכה האחרונה, התיחסה אליהם במשטמה גלויה. הדימגוגים ניצלו, איפוא, את רגזם של הפטריוטים, כדי להלחם ביהודים.

אל הקנאה הלאומית והגזעית נוספה עוד הקנאה הדתית. מצד אחד נהנו היהודים באלכסנדריה מזכויות אזרחיות שונות, ומצד שני לא יכלו להשתתף במלוא התפקידים החשובים של העיר, הפּוליס היונית בכלל והעיר אלכסנדריה בפרט, שכן היו התפקידים האלה כרוכים לרוב בפולחן האלילים. כך, למשל, לא יכלו היהודים לקחת חבל בחגיגות והתהלוכות השונות לכבוד האלים. ודוקא דברים כאלה שנכללו בסוג ה„דת האזרחית“ נדרשו מאת כל אזרח ואזרח של הפוליס ההלניסטית. והשאלה ששאל אפיון את היהודים: „אם אזרחי אלכסנדריה אתם, מדוע אינכם נותנים כבוד לאלים?“ (יוסף ב“מ, נגד אפיון, ב', ס”ה), שאלה זו אופינית היא לגבי דרך המחשבה של היונים בתקופה זו⁶.

יתר על כן, היהודים, שהיו להם צרכים דתיים ותרבותיים אחרים מאלו של יתר תושבי הפוליס היונית, יסדו להם בכל המקומות קהלות משלהם לשם ספוק הצרכים האלה, והקהלות היהודיות היו יחידות אבטונומיות בתוך הפוליס היונית, כלומר: מדינה בתוך מדינה. הדבר עורר קנאה ביחוד באלכסנדריה, כי לדעת רוב המלומדים לא היה לעיר זו שלטון עירוני (בּוּלֵי) עצמי, בה בשעה שהקהלה היהודית נהנתה מזכויות עצמיות שונות.

ובזה כרוך עוד זכיון אחר של היהודים. הקיסרים הראשונים בטלו את כל ההתועדויות והכינוסים של היונים מפני שחשדו בהם בשאיפה למרד, אף על פי שכינוסים אלה היה להם אופי דתי, ורק ליהודים הותר להתאסף בבתי הכנסיות, כדי לערוך שם תפלות ודרשות וכדומה. חוץ מזה קבלו היהודים עוד זכיונות אחרים הנחוצים להם לשם שמירת דתם. כן, למשל, אי אפשר היה להכריח את היהודים להופיע בשבת בבית המשפט; וגם מעבודת הצבא התפטרו היהודים לרוב מפני נימוקים דתיים.

ראוי להזכיר עוד פרט המובא אצל פילון, הוא ענין משלוח הכסף לירושלים. עובדה זו, שהיהודים מאספים כסף (מחצית השקל) ושולחים לבית המקדש שבירושלים, עוררה את חמת תושבי הערים היוניות. „כסף יהודי“ זה (aurum iudaicum) גרם לכמה וכמה סכסוכים, כי עין היונים היתה צרה ביהודים, המוציאים כסף אל חוץ לארץ. וגם בענין משלוח הכסף לירושלים עמדו השלטונות הרומיים לצד היהודים, והקיסרים הרשו ליהודים לשלוח את שקליהם לירושלים ואסרו על נציבי המדינות להחרים את הכסף המוקדש לכך.

וגם טעמים כלכליים באו להגביר את השנאה ליהודים בערים היוניות, שכן היהודים התחרו בתושבי העיר היוניים בשדה המסחר והתעשיה. ואף על פי שלא הגיעה אלינו כל קובלנה על מעשי תרמית במסחר, דבר המעיד על ישרם ונאמנותם של היהודים גם בענף פרנסתם זה, הנה ההתחרות הכלכלית כשהיא לעצמה ודאי שהוסיפה אש על המדורה.

יש לשער, שבאלכסנדריה סייעו גם תנאים מקומיים למתיחות היחסים בין אוכלוסי ישראל ויון. העובדה, כי בין יהודי אלכסנדריה נמצאו עשירים גדולים, עובדה זו היתה עשויה להפיח את אש הקנאה בלב היונים שהיו מטבעם צרי־עין. ועל כל משפחות היהודים העשירים התנשאה משפחת האלאבארך (פקיד עליון לגבית מסים) היהודי ליסימכוס אלכסנדר, אחי פילון הסופר. את ליסימכוס מציינים בצדק בשם „רוטשילד האלכסנדרוני". הוא בא בקשרי מסחר עם כל ארצות הישוב, והיה יוצא ובא בבית הקיסרים, ולא עוד אלא שנתמנה לאפיטרופסה של אנטוניה, בתו של אנטוניוס הטריוּמוויר ואמו של קלודיוס, קיסר רומי. פילון אינו מזכיר אמנם את הפרט הזה, אבל הוא הרי היה אחי האלאבארך, ושתיקתו בנידון זה אינה ראיה.

כל הנסבות האמורות גרמו להתגברות המשטמה אל היהודים מצד התושבים היונים שבעיר אלכסנדריה. ברם, כל עוד נצב טיבריוס על משמר השלום במדינות, לא נועזו שונאי היהודים להרים ראש, אבל כשהותרה הרצועה תחת שלטון קאיוס, עמדה החיה הסגורה בלב האדם להתפרץ על נקלה מסוגרה. כל גרם חיצוני עלול היה לשמש סיסמה לעשות נקמה ביהודים, בעם המשונה הזה אשר „בגויים לא יתחשב“, והגרם הזה נזדמן להם.

בשלהי־הקיץ שנת 38 סר המלך היהודי אגריפס הראשון לעיר אלכסנדריה בדרכו לארץ יהודה. אגריפס התגורר עד אז ברומי בתור ידיד ורע לקיסר קאיוס אשר מידו קבל את כתר המלוכה וכמו כן זכה לאותות כבוד מטעם הסינט הרומי. למרות זהירותו הרבה וצניעותו של אגריפס אשר לא חפץ לגרות את ההמון האלכסנדרוני, התרגזו האלכסנדרוניים מאד על המלך היהודי החדש, שבא כאילו להעיב בזוהר מלכותו את כבוד העיר. לא יכלו לסלוח לו את לכתו בחוצות העיר בלוית שומרי ראשו המזוינים בנשק מלוטש ומבריק. ההמון זעף והתקצף כאילו הומלך אגריפס על חשבונם הם. ביסוד הרוגז הזה היה איפוא רגש הקנאה, כי לאלכסנדריה לא היה, כאמור, שלטון עצמי, ואילו היהודים זכו אפילו למלך משלהם.

ההמון הפוחז נתן בטוי לרגזו בהתולים תפֶלים בבית החזיון. פלאקוס עשה עצמו כמי שאינו רואה ואינו שומע, ונשא דומם את תעלולי האספסוף, והסיח דעתו מזה שאגריפס הוא ידיד הקיסר ובעל השפעה מרובה. ודבר זה החיש בלי ספק את קצו של הנציב.

מנהיגי ההמון הרגישו מיד כי משחק זה עלול להמיט עליהם רעה גדולה, והמציאו תחבולה מחוכמה מאד לעורר את חמתו של קאיוס על היהודים. בעת ההיא תקף רוח שגעון את קאיוס, וחפץ להדמות לאלים, לבסוף הכריז על אלהותו ודרש כי יכבדוהו בתור זיאוס חדש. האלכסנדרונים השתמשו בשעת כושר נפלאה זו, כדי להקניט את היהודים ולהראות יחד עם זה את רוח המרדות המקנן כביכול בלב היהודים. עמדו והציגו בכל בתי הכנסיות של היהודים את פסלו של האל החדש, וכיון שהיהודים התנגדו לזה בכל תוקף מיהרו והכריזו כי היהודים מעליבים את אלוהותו של קאיוס. „הפטריוטים“ הנלהבים קבלו איפוא עליהם את עול האל הרומי, כדי להכניע את היהודים כעוזרי הרומיים!

עד אז היתה עמדתו של פלאקוס בלתי ברורה, הוא התנהג לפי הכלל „שב ואל תעשה“. פלאקוס לא הטה אוזן קשבת ליהודים, אך גם לא יצא נגדם בגלוי. לסוף נסחף הנציב עם הזרם והתחיל בעצמו נוגש ביהודים. תחילה בטל את זכויותיהם האזרחיות והכריז כי היהודים הם גרים וזרים, ואין להם חלק ונחלה בעיר אלכסנדריה היונית. זה היה הצעד הראשון, מעין בסיס משפטי להגבלת חרותם הפרטית והצבורית של יהודי העיר. בעוד שהשלטון הרומי היה מתחשב עד אז בדת היהודית, יצא פלאקוס ראשונה לבטל בין השאר את קדושת השבת ולהכריח את היהודים למלא תפקידים שונים ביום זה.

בספר „על החלומות“ (ב' קכ"ג ואילך) מספר פילון על נציב אחד שרדף את יהודי אלכסנדריה והתאמץ להעבירם על חוקי התורה, וביחוד על החוקים הנוגעים בשמירת השבת. ידע הנציב את ערך השבת לגבי קיומו של העם היהודי וכסבור היה, שעם בטול השבת תתבטלנה כל המצוות האחרות. ידוע ידע איפוא את הכלל, כי לא רק היהודים שומרים את השבת, אלא גם השבת שומרת את היהודים. פילון אינו מזכיר את שם הנציב, אך אין לפקפק, שכונתו לפלאקוס נציב אלכסנדריה באותם ימי הרדיפות. ברם, פלאקוס לא הסתפק בזה שהציק ליהודים והכריח אותם לחלל את קדושת יום המנוחה, אלא גם לעג לאידם של הנרדפים והשתמש בשיטת הסופיסטיקה כדלקמן: „אם אויבים יתנפלו עליכם לפתע פתאום, או הנהר (נילוס) הוא שיעבור על גדותיו וישטוף את הארץ, או אש תתלקח, או תבוא עליכם מכת ברק, ורעב ומגפה, ורעש אדמה, או צרות אחרות, אם בידי אדם ואם בידי שמים – כלום תשבו אז בבתיכם בחבוק ידים… ולא תעשו מאומה לפקוח הנפש מתוך אונס? שמא תשבו בבתי הכנסיות ותערכו שם אספות, כרגיל, ותהגו בספריכם הקדושים ותבלו את הזמן בדרשות ארוכות ובבאורי חכמת אבותיכם? הלא במקרים כאלה תשליכו אחרי גוכם את כל הענינים הנזכרים, כדי להציל את נפשותיכם ונפשות אבותיכם ובניכם… והנה אנכי כמביא עליכם כל אלה: סערה, מלחמה, שטפון, הולם רעם, כפן ומגפה ורעש אדמה המקעקע את הכל…“

הנציב היה איפוא תלמידם המובהק של ליצני אלכסנדריה שידעו לתבל את מעשי האלמות בהתולים עוקצים. ומאחר שגם הנציב נתן יד לפושעים, לא היה כל תריס בפני הדימגוגים ויצאו להסית את חלאת העם ביהודים ולהתעלל בהם כאַות נפשם.

והנה החלה פרשת הצרות האיומות של יהודי אלכסנדריה. בתאור מרגיז עצבים ומדהים נפש מספר לנו פילון על כל העינויים הנוראים שהמציא ההמון המתאכזר לענות בהם את היהודים. ראשית גרשו אותם מכל שכונות העיר לרובע צר אחד; זה היה הגיטו הראשון מתוך אונס. היהודים שנתפסו מחוץ לרובע הזה נהרגו מתוך יסורים קשים. אלה נשרפו ואלה נצלבו, ואפילו מגופות המתים לא משכו צוררי ישראל את ידיהם. הם סחבו וגררו את גויות המתים עד שהתפרקו כל חלקיהן, ולא נשאר בהן אבר ראוי לקבורה.

והמשחית לא שם פדות בין איש לאשה. הנשים שנתפסו נסחבו לבית החזיון ושם האכילון בשר חזיר; ואשר סרבו לטעום מן הבשר, נידונו למיתה קשה. שבו ימי השמד של תקופת אנטיוכוס אפיפנס הסורי, אלא שתחת העריץ הסורי האחד קמו על היהודים המון עריצים שואפי הרג ואבדן, הצמאים לדם אדם כפריצי חיות.

מעשי העינויים שמשו גם משחק־ראוה ל„פטריוטים“ האלכסנדרוניים, ונערכו בבית החזיון קבל עם, לפי תכנית קבועה. ובכדי שהמחזה לא ילאה לאחרונה את הצופים, הכניסו תמורות וחליפות, בעלילות הבודדות של מחזה העינויים. ואחרי מחזה ההתעללות ביהודים ערכו חינגות והילולות של שחקני הבימה, וכל זה בטוב טעם כיאות לחוש האסתיטי של המצרים המתיונים…

והנציב היה ככלי שרת בידי הדימגוגים האלכסנדרוניים. תחלה הזמין את באי כוחם של שני הצדדים כאומר לעשות שלום בין תושבי העיר, ולבסוף הסיר את המסוה מעל פניו, וצוה לאסור את זקני הקהלה היהודית, ולפשוט מעליהם את בגדיהם ולהלקותם לעיני צורריהם. רבים מן הזקנים נפחו את נשמתם מרוב היסורים, ורבים נפלו לערש דוי. ובכדי לשלול מן היהודים כל אפשרות של הגנה עצמית, שלח הנציב פלוגות צבא אל השכונה היהודית לחפש בבתי היהודים אחרי נשק. החיילים הגסים הכירו אמנם, שאין כל נשק ליהודים, לעומת זה המשיכו את הבדיקה בכל חומר, ביחוד – בחדרי הנשים…

אך פלאקוס טעה בחשבו, כי בדם היהודים ינקה את עצמו בעיני הקיסר. ויתכן שדוקא המאורעות באלכסנדריה הם אשר הסבו את לב הקיסר קאיוס אל זה האיש פלאקוס, שונא משפחת הקיסר מאז. וקרוב לודאי, שהמלך היהודי אגריפס השתמש בכוח השפעתו להשניא עוד יותר את פלאקוס על הקיסר. אם כך ואם כך והקיסר פקד בקרוב את פלאקוס לרעה. הוא שלח פקיד צבא אחד לאלכסנדריה והלז תפש בכפו את הנציב בהיותו מיסב במסבת רעים וכטוב לבו ביין. הנציב הובל לרומי כבוּל באזיקים.

הדבר אירע בסתו (בחג הסוכות) שנת 38. במאסר הנציב ראו היהודים אות של אתחלתא דגאולה, והתפללו תפלת תודה לאלהים הפודה אותם בעת צרה. פילון מוסר לנו את תוכן התפלה הזכה אשר התפללו היהודים בבוא אליהם הבשורה על מפלתו של פלאקוס: „רבון (העולמים)! לא נשמח למפלת האויב, כי חוקיך הקדושים נטעו בלבנו רגשי אנוש. אך מודים אנחנו לך בצדק על אשר חמלת וחסת עלינו, והמתקת לנו את הצרות הארוכות והתכופות“.

אפשר אמנם להטיל ספק בדבר, אם פילון מוסר לנו מלה במלה את תפלת יהודי אלכסנדריה, אך ברור כי בתפלת הודיה זו מתבטא הפתוס המוסרי המיוחד לפילון וליהדות ההלניסטית בכלל. היהדות הזאת הוכיחה בימי הרדיפות האלה, שאינה נופלת באמונתה מיהודי ארץ ישראל, ושההשכלה הכללית אשר רכשו להם יהודי התפוצות לא החלישה בהם את הרצון הכביר לשמור על קיומם כחטיבה לאומית־דתית.

פילון מספר באריכות על גורל פלאקוס אחרי שהובל לרומי. אותם הדימגוגים שהחניפו לו באלכסנדריה יצאו עכשיו נגדו בהאשמות שונות וגרמו לכך שפלאקוס נידון לגלות. באי אנדרוס מתגורר פלאקוס בודד וגלמוד כשהוא משוה לנגד עיניו את רוב כבודו לפנים ואת עוצם כשלונו כעת. מנגד עיניו לא ימושו מחזות הבלהות מימי הפרעות שאלכסנדריה. לבו אומר לו, שאל הצדק ירבה עוד להענישו על ששפך דם תמימים וקדושים. כפרעה וכאנטיוכוס בשעתם, – לפי האגדה, – מתוודה גם פלאקוס על חטאיו שחטא לעם היהודים. אמנם אין חנינה ואין משוא־פנים לפני מדת הדין. היא הוציאה כבר את משפטו של הנציב לשעבר למיתה משונה, דוגמת היסורים שעוּנוּ בהם יהודי אלכסנדריה.

קאיוס מתחרט על שחנן את פלאקוס והסתפק בעונש גלות בלבד. מרומי באים בלשי הקיסר וממיתים את פלאקוס באי אנדרוס מתוך רסוּק אבריו וגידיו כשם שעשה ליהודים: מדה כנגד מדה. לאחר שתאר את מיתתו הקשה של פלאקוס שחולל את הפוגרומים הראשונים בהיסטוריה היהודית, מסיים פילון במלים: „יסורים כאלה באו גם על פלאקוס, והיה לעד ולמופת, כי השגחת אלהים לא סרה מעל עם ישראל“. במלים אלה מדגיש הסופר את מגמתו היסודית. כגורל סיאנוס כן גם סופו של פלאקוס מעידים על מציאותה של ההשגחה האלהית.

במותו של פלאקוס מסתיים הספר „נגד פלאקוס“, בו מתוארים המאורעות באלכסנדריה בשנת 38. בספר זה מצאנו שני יסודות עיקריים, היסוד האישי – והוא מעשי הנציב וסופו, והיסוד הכללי – הם הסכסוכים בין היונים והיהודים והפרעות באלכסנדריה. שני יסודות הדומים לאלה שבספר „נגד פלאקוס“ נמצאים גם בספר השלישי מן הטרילוגיה של תלאות ישראל בתקופה זו, – הוא הספר המלאכות אל קאיוס. היסוד האישי הוא הקיסר קאיוס קליגולה, ובמקום המאורעות שבאלכסנדריה – הם נזכרים אמנם גם בספר הזה, אלא שהם כאן ענין טפל בלבד – באים המאורעות שבארץ יהודה בשנת 40. בספר „נגד פלאקוס“ נזכר אמנם גם ענין התאלהותו של קאיוס, אבל קאיוס אינו פועל בספר זה בדרך ישרה, ורק בעקיפין הנהו משפיע על המאורעות שבאלכסנדריה; בעוד שבספר „המלאכות“ נצב קאיוס במרכז הספור. הנה כי כן אפשר לקבוע תחומים בין שני הספרים, אם כי החומר הוא במדה ידועה משותף לשניהם.

מה אירע באלכסנדריה בסוף שנת 38 ובמשך שנת 39? פילון אינו מספר לנו כלום. אפשר שיד המקרה בזה, כי הספר „המלאכות“ לא נשתמר בשלמותו. דומה, כי עם בוא הנציב החדש (וויטראסיוס פוֹליוֹן) במקום פלאקוס נשתרר השקט במדינת מצרים. היהודים השתדלו לקבל רשות מאת הנציב החדש לשלוח צירים אל הקיסר, שיתאוננו לפניו על כל אשר נעשה להם ויבקשו ממנו, כי יוציא פקודה המאשרת את החופש הדתי של היהודים ואת זכויותיהם האזרחיות להבא. הנציב סרב, כנראה, זמן רב לתת את הרשיון לכך, ובסתיו שנת 39 עזב קאיוס את רומי ונסע לארצות המערב: לגאליה, גרמניה ובריטניה, ולא חזר משם אלא בסוף אבגוסט שנת 40, ליום הולדתו (ב־31 לירח אבגוסט). יהודי מצרים קבלו בינתים את הרשיון לשלוח צירים לרומי, ובחורף שנת 40 נסעו צירי היהודים לרומי וחכו שם לשובו של קאיוס. במשך החדשים שעשו הצירים ברומי השתדלו לפייס את מקורביו של קאיוס בבקשות ובדורון, למען ימליצו עליהם לפני השליט בעת הצורך. הנה כך בקירוב עלינו למלא את החלל הריק, כביכול, הנמצא בספורו של פילון. את המשך המאורעות בשנת 40 נמצא בספר „המלאכות אל קאיוס“.

ספר זה אין שמו הולם את תוכנו, וכנראה אין השם הזה מקורי. ענין המלאכות ששלחו יהודי אלכסנדריה לרומי בחורף שנת 40 – אינו אלא פרט אחד בספור המתחיל בראשית שלטונו של קאיוס, היינו בירח מרץ שנת 37. נכון יותר לקרוא לספר בשם „נגד קאיוס“, דוגמת השם „נגד פלאקוס". ודומה שזהו באמת השם המקורי של הספר.

גם בספר הזה כמו בספר „נגד פלאקוס“ מתאר פילון תחלה את הימים הטובים שעברו על מדינות רומי, היינו, את ראשית שלטונו של קאיוס קאליגולה. נדמה היה להם לתושבי הקיסרות הרומית כי בא להם תור הזהב, תקופת שלום ושלוה, אושר והצלחה. הסופר מגזים קצת בתאור האושר הגדול שבראשית ממלכת קאיוס, למען תובלט, מתוך הנגוד, מדת האסון שבא לאימפריה הרומית לרגל התמורה הנוראה שחלה בנפש קאיוס. תמורה זו יסודה במחלה האנושה שחלה בה קאיוס, עד כי אמרו נואש לחייו. והמחלה השאירה את עקבותיה בנפש השליט עד סוף ימיו.

בתאור מעורר זועה מספר לנו פילון, כיצד התחיל קאיוס ברציחת קרוביו ואנשי חסדו מלפנים אשר בעזרתם עלה לגדולה. כי הם הם שהשפיעו על טיבריוס, שימנה את קאיוס ליורש העצר, בעוד שטיבריוס עצמו לא היה נוטה למסור בידי קאיוס את רסן השלטון העצום, ונטה למנות יורש אחר במקומו. ואנשים אלה אשר במאמציהם חזר בו טיבריוס מדעתו לטובת קאיוס, הם שיהיו בין הקרבנות הראשונים של השליט החדש.

בעקבות שפיכות דמים באו עוונות פליליים אחרים: תאוות נבזות ושפלות, מעשי־זימה, נגישות, החרמת כסף, עושק וגזל. ככה שקע הקיסר החדש בחלאה מוסרית, ולאחר שעקר מלבו כל שורש אנושיות היה – לאל…

האלהת השליטים היתה מקובלת במצרים בתקופת מלכי פרעה וגם במדינת פרס. שם היו רגילים להשתחוות לפני המלכים בפישוט ידים ורגלים כלפני האלים. מנהג זה הכניס אלכסנדר הגדול גם בין היונים. הדבר עורר רוגז מרובה בין היונים, שהרי ראו במנהג הזה של השתחויה בפישוט ידים ורגלים (proskynesis) מנהג ברברי שאינו יאה לבני חורין. בתקופה ההלניסטית מתהדרים השליטים במדינותיהם בכינויים אלהיים, הן התלמיים במצרים, והן הסלֶוקיים בסוריה, אף כי מעולם לא לבשה האלהת המלכים ההלניסטים את הצורה הגסה והברברית כבארצות המזרח. ברומי זכה יוליוס קיסר אחרי מותו לכינוי „אלהי“ (divus) על יסוד החלטת הסינט הרומי בשנת 42 לפני ספה"נ. הכינוי הזה ניתן לאבגוסטוס בחייו, ורק המשוררים כווירגיליוס, פרופרציוס והוראציוס קוראים לאבגוסטוס אֵל (deus) ממש; בארצות המזרח בנו אפילו מזבחות ומקדשים לשם אבגוסטוס האלהי. אמנם אבגוסטוס היה זהיר מאד בענין זה כבכל הליכות חייו, ומעולם לא דרש לעצמו כבודים שנועדו לאלים. גם טיבריוס הראה צניעות וזהירות בבחינה זו, ורק קאיוס החולני דרש לעצמו, במפורש ובלי כרכורים, הערצה אלהית; שוב לא הסתפק עוד בכינוי אלהי, אלא התנשא להיות אֵל נערץ לכל משפטיו וחוקותיו, בכל מדינות מלכותו.

בשגעון גדלות זה השתמשו צוררי היהודים במצרים אשר הבליגו על שנאתם לרומי, ואמרו להמתיק בהערצת הקיסר את חטאם, שחטאו בעלבון אגריפס. הערצה זו, כביכול, באה על חשבון היהודים, שכן פסלי הקיסר הוקמו בבתי הכנסיות של יהודי אלכסנדריה; וכיון שהיהודים לא יכלו לשבת בחבוק ידים ולראות בחלול קדשיהם, הגיע הדבר לידי הטבח הנורא והפרעות בשנת 38, הם הפוגרומים הראשונים בקורות היהודים.

בראשית שנת 40, כאמור, יצאו לרומי שתי המלאכויות, היהודית והיונית, כדי להכין את הקרקע לראיון עם הקיסר לאחר שובו מארצות המערב. בראש צירי היהודים, שלשה במספר, עמד פילון הסופר, איש בר־לבב, עדין־הנפש, בעל מדות תרומיות, משכיל ופילוסוף, יהודי נלהב, רודף שלום, אדם השואף למזיגה נעלה של התרבות היהודית והיונית, ובכלל איש בעל אידיאלים נשגבים, אך רחוק מן המציאות הפשוטה של חיי יום יום. איש כזה מן ההכרח הוא שיהא בו שמץ „בטלנות“; ואמנם לא ידע פילון לכלכל את הדברים, ולכן לא הצליח ל„פייס“ את הליקון, שומר הסף בחצר קאיוס. פילון מתאר אמנם את הליקון כצורר ישראל, אשר השתמש בכל שעת כושר למסוך בלב קאיוס את רעל השנאה לעם ישראל. אבל הקורא נתון כאן לרושם, שהסופר מתכון לחפות בכך על חוסר הכשרון של פילון „לכבוש“ את לב החצרנים לענין החשוב אשר לשמו נשלח לרומי.

והדבר שלא עלה בידי פילון התם והצדיק עלה בידי אפיון הדימגוג האלכסנדרוני, ראש המלאכות היונית. אפיון האיש מענין אותנו גם מפאת האנטישמיות העיונית והספרותית אשר הפיץ בכתביו, שהרי נגד האיש הזה כתב עוד יוסף ב"מ שני ספרים „נגד אפיון“ וגם כבא־כוחם של שונאי ישראל במצרים. אפיון יכול, לדעתי, לשמש בנין־אב להערכת יתר ה„פטריוטים“ האלכסנדרוניים.

באפיון, הבלשן הידוע באלכסנדריה, התרכזו כל המדות המגונות המיוחדות לעני־ברוח שעלה לגדולה. התהדרות ואחיזת עינים, יהירות וחוצפה בלי מצרים – אלו הם הקוים האופיניים למלומד הזה. אפיון העיז להבטיח לכל בן תמותה זכרון נצח, אם יבוא בחליפת מכתבים עמו. על כך מעיד הסופר הרומי פליניוס הזקן במבוא ל„תולדות הטבע“ שלו. כל החכמים היו בעיני אפיון כקליפת השום. לא היה דבר נעלם ממנו. הומירוס בכבודו ובעצמו נגלה אליו בחזיון לילה וגילה לו את סוד יצירתו⁷. על אף חוצפתו, או, יותר נכון, עקב חוצפתו, עשה אפיון רושם כביר על הבריות, ובפרט על ההמון הנבער מדעת והמחוסר חוש הבקורת⁸. היו ערים שכבדו את אפיון בזכות אזרחות לאות הוקרה, כי היה אפיון רגיל לנסוע ממקום למקום, כדי להראות לעיני כל את רוב כבודו וחכמתו⁹. אכן, דימגוג באצטלת מלומד היה בר־נש זה.

אפיון ודאי שהיה נשכח במשך הדורות אלמלא האנטישמיות העיונית שתפסה מקום רב בספריו. אין זאת אומרת, שהוא עצמו חידש פרק־מה במקצוע זה; אנשים כאפיון אינם עשויים לחדש דבר; הריהם בבחינת מעלי־גרה לגבי הסופרים שקדמו להם. שהרי בימי אפיון כבר היתה קיימת ספרות אנטישמית עשירה, והנופך אשר הוסיף אפיון משלו אינו אלא שחצנות ועזות־מצח מאין כמוה. ובזה עלה אפיון על כל האנטישמיים העיוניים שהיו לפניו, כליסימכוס, אפולוניוס מולון, רבו של ציצרון, ועוד, את כולם הוריד אפיון לתהום הנשיה, שכן טרח וכנס את כל חומר השטנה ואת כל העלילות נגד היהדות, אלו החוזרות ונשנות במדה מרובה עד היום הזה. אפילו עלילת הדם נמצאת כבר בכתבי השטנה של אפיון. ובצדק אומר עליו אחד מאבות הכנסיה הנוצרית: „אפיון שונא את היהודים שנאה כבושה, ואינו מכיר את היהדות, גם אינו משתדל להכירה.¹⁰“ הקיסר טיבריוס הכיר את אופיו השפל של הבלשן האלכסנדרוני ואת צעקנותו הבזויה וקרא לו בשם־לואי: „מרעיש עולמות“¹¹.

אפיון זה נבחר לראש המלאכות היונית. פילון אינו מזכיר את שמו, למצער אין שמו נזכר בספר „המלאכות“ במדה שנשתמר עד היום. אמנם אין זה מן הנמנע, כי פילון הזכירו באחד החלקים האבודים של הספר הזה: אך נראה יותר, שפילון חפץ להראות בשתיקה זו את כל בחילתו באיש אשר השפיל את כבוד המדע וטמא אותו בזהמת הדימגוגיה השפלה. ולולא יוסף בן מתתיהו בפרק י"ח בקדמוניותיו לא היינו יודעים, שאפיון הוא האיש אשר זכה לדבר כבא־כח היונים מאלכסנדריה. אלמלי היה קאיוס בעל נפש, היה יכול להכיר, את מי משני הצדדים הצדק, ולוּ גם על יסוד ההשואה בין באי כוחם: פילון האידיאליסטן מצד אחד ואפיון הדימגוג מצד שני. ברם, ידעו אנשי אלכסנדריה את נפש קאיוס והבינו שאין כאפיון איש מתאים להתיצב ולדבר לפני השליט הזה.

מצינו, שהצירים חכו ברומי לשובו של קאיוס ממדינות המערב בסוף אבגוסט שנת 40. אמנם הצירים לא זכו לראיון ברומי, ונאלצו לנסוע אחרי הקיסר לפוטיאולי הקרובה לניאפוליס. משם חזרו לרומי בעקבות הקיסר, ולבסוף נקראו לבוא לפני קאיוס באחד מארמונותיו המוקף פרדסים מחוץ לרומא. פילון מתאר באופן נפלא את הראיון עם קאיוס. הסופר מבליט את עצבנותו החולנית של הקיסר, שכן לא ידע לרכז את מחשבותיו בזמן קצר ולהקשיב כהוגן לטענות שני הצדדים. הקיסר שואל שאלה, ומבלי לחכות לסוף התשובה הריהו נעלם ויוצא לשוטט בחדרים השונים שבארמונו ופוקד פקודות לפרטי הבנין ומערכת הרהיטים. והצירים רצים אחרי הקיסר מדיוטה לדיוטה, עולים ויורדים. הקיסר חוזר לרגע, שואל שאלה, ועוזב שוב את הצירים ורץ לארמונו.

ומה היה מהלך הראיון? פילון משוה אותו למשחק־התולים בבית־החזיון, וסופר חדיש נותן לנו מעין ריקונסטרוקציה של המשחק הטראגי־קומי הזה. „נושא המחזה היתה הערצת הקיסר. הוכחות השליט המנומקות בעובדות ידועות והתנצלות היהודים, זה היה תוכן העלילות הבודדות. צחוק האלכסנדרוניים הפיח חיים בעלילות האלה. בין עלילה לעלילה חלו הפסקות לרגל הפקודות השונות שנתן הקיסר בדבר השכלולים בבנין ארמונו. השחקן הראשי (הקיסר) העתיק את מקומו מחדר לחדר, וגרם על ידי כך להעתקת מקום המחזה“¹².

שאלתו הראשונה של הקיסר היתה: מדוע אין היהודים מכירים באלהותו של הקיסר ואינם מקריבים קרבנות לשמו? הקיסר אינו מסתפק במה שהיהודים מקריבים בעדו, אלא דורש, שיעלו עולות לו עצמו. תחת לשמוע אל נמוקי היהודים מטיח הקיסר דברים כלפי מעלה, ומדהים בגדופיו את צירי היהודים, לשמחתם הגדולה של היונים. השאלה השניה: מדוע אין היהודים אוכלים בשר חזיר? היונים צוהלים מעונג לשמע השאלה המחוכמת הזאת. ולא עוד אלא שהם משסעים את הקיסר בדברו, פוערים את פיהם בצחוק גס ומזלזלים בנמוסי החצר המקובלים. לאחרונה באה השאלה הנכבדה: על איזה יסוד מבססים היהודים את אזרחותם האלכסנדרונית? שאלה חמורה זו לא נפתרה לגמרי עד היום ההוא. קאיוס הוא האשם בכך במדה רבה, שכן לא נתן לפילון לענות על השאלה הזאת. פילון כראש המלאכות היה בלי ספק מזוין בצרור תעודות חשובות בהן אמר להשתמש בראיון, כדרך שנהגו היהודים בהזדמנויות אחרות לפני שליטי רומי, ויש להצטער על שלא ניתנה לפילון היכולת לנמק את עמדת היהודים בנידון זה על יסוד התעודות האלו. בזה נגרם הפסד גדול להיסטוריה בכלל.

לבסוף שלח הקיסר את היהודים מעל פּניו באמרו, כי יש יותר להצטער עליהם בגלל סכלותם מאשר להתקצף עליהם בגלל מרים. לקול צחוק ולעג מפי היונים עזבו היהודים את ארמון הקיסר. נחמתו האחרונה של פילון היתה לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו, כי קאיוס התקומם באלהים חיים, וסופו יהיה כסוף כל צוררי ישראל אשר אסרו מלחמה על אלהים ועל עמו.

נבואת פילון נתקיימה ביום 24 לירח ינואר שנת 41. קאיוס מת מות נבלים בידי קאסיוס כֵירֵיאָה. עם זה בא הקץ גם לענין נכבד אחד שנמשך שנה או יותר, ובחדשים האחרונים לחיי קאיוס הלך הלוך והסתבך, עד אשר קבל לבסוף צורה חריפה ומסוכנת – אלה הם המאורעות בארץ יהודה.

היונים שביבנה בארץ יהודה כיונים שבאלכסנדריה החליטו גם הם להשתמש בשגעון־הגדלות של הקיסר, כדי להציק ליהודים. לשם כך בנו מזבח לכבודו של זיאוס הרומי החדש. היהודים לא יכלו לשאת את התועבה ההיא בארצם והרסו את המזבח. העיר יבנה נחשבה אז על נכסיו הפרטיים של הקיסר, ובה ישב מפקח מיוחד מטעם הקיסר. מפקח זה, שמו קאפיטון, התערב בענין לרעת היהודים שונאי־נפשו, והודיע לקיסר על „עזות“ היהודים בוזי אלהותו. הדבר אירע בסוף שנת 39, ובחורף שנה זו קבל הנציב הסורי פטרוניוס פקודה מאת קאיוס להעמיד בבית המקדש בירושלים את פסל קאיוס, „זיאוס החדש“. קאיוס ידע מראש, שיהודי ארץ ישראל לא ישבו בחבוק ידים, כי אם יתאמצו לעמוד על נפשם ולהגן על דתם; לכן צוה הקיסר לפטרוניוס לגייס שנים מן הלגיונות הרומיים החונים בסוריה ולהעבירם לארץ יהודה, – לדכא את מרד היהודים העתיד לפרוץ בארץ.

דומה היה, כי שבו ימי הרדיפות והשמד מתקופת אנטיוכוס אפיפנס העריץ הסורי. ברם, כמה נשתנו העתים! בימי אנטיוכוס היתה בין היהודים מפלגת מתיונים אשר קראו בעצמם לעריץ הסורי לנגוש את אחיהם המסורים לקדשי עמם, ואילו עכשיו עמדו היהודים המתיונים־כביכול שבאלכסנדריה, ולפניהם גם אלה שברומי, ושמשו מופת ודוגמה לקדוש השם. ובארץ יהודה עצמה לא היה בנידון זה כל הפרש בין המפלגות השונות. פרושים וצדוקים, אסיים ומשכילים הלניסטיים, כולם עמדו כאיש אחד ובלבם הרצון הכביר לקדש שם שמים בכל נפשם ובכל מאודם.

מה עשה הנציב פטרוניוס? מענין הדבר, על האנטישמיות והאנטישמיים נכתבה ספרות שלמה, ואילו על אותם יחידי הסגולה שבין אומות העולם – אלה „חסידי אומות העולם“ לפי המבטא התלמודי – שעמדו לצד הנרדפים בעת השמד– עליהם לא נכתב עד הנה כלום. הטפוס הראשון של „חסיד“ מבין אומות העולם חי בתקופת השמד הסורי. הוא תלמי מאקרון, המיניסטר בחצר המלך הסורי. בעוד שכל שרי המלך הסורי יעצו לדכא את „קשי ערפם“ של היהודים בחוזק־יד, התנגד תלמי בכל תוקף לרדיפות. האיש הישר הזה מצא עוז בנפשו להביע את הדעה, שאין לבוא על אומה כלשהי בלחץ ובכפיה דתית. ובראות החסיד היוני הזה כי לא יוכל להחזיק מעמד בפני צוררי היהודים בחצר המלך, איבד עצמו לדעת ומת כהלֵני טוב בעד הכרתו, כי מזכותו של כל עם ועם לחיות לפי מסורת אבותיו (חשמונאים ב‘, פרק י’, פסוק י"ב ואילך).

במצב דומה לזה נמצא החסיד האחר, הרומי, אשר הכרתו ועמדתו היו דומות לאלו של תלמי מאקרון. החסיד הרומי הזה הוא פובליוס פטרוניוס, נציב סוריה. ידע פטרוניוס, כי צפויה לו סכנה גדולה מצד קאיוס, אם לא ימלא אחרי פקודתו. אבל מאידך גיסא ידע גם את העם היהודי ואת מסירותו העצומה לדתו. בראשונה קוה עוד פטרוניוס לפתות את העם, שלא יתנגד לפקודת השליט, ולשם כך הזמין אליו את זקני־העם נשואי־הפנים. ומיד נפוצה השמועה בארץ יהודה ואלפים ורבבות מן העם נהרו לעכו, מקום שם התגורר אז הנציב, להתחנן אליו, לבל יוציא לפועל את הגזירה הקשה. אלפי פיות קראו לנציב, כי נכונים הם למות ולא יתנו לטמא את את בית המקדש. הנציב התפעל מאד מדברי האנשים, ומכאן ואילך אחת היתה שאיפתו, לדחות את הענין ככל האפשר, אולי יעבור הזעם. ידע פטרוניוס את הסכנה הנשקפת לו מיד הקיסר האכזר, אך כמאקרון בשעתו גמר אומר להשליך את נפשו מנגד. לדברי יוסף בן מתתיהו אמר הנציב לעם שהתאסף דברים ברורים, כי נכון הוא למות בעד עם היהודים.

במשך כל שנת 40 השתמש פטרוניוס בתחבולות שונות לדחות את ענין הקמת הפסל. בפעם הראשונה (באביב 40) כתב אל קאיוס, כי לא יתכן להקים עכשיו את הפּסל, כי עונת הקציר היא ויש לחשוש, שמא יזניח העם את עבודתו בשדה בבוא מי שהוא לחלל את מקדשו. ותנובת האדמה היתה נחוצה אז לקאיוס עצמו אשר אמר לבלות זמן־מה בארצות המזרח. זאת ועוד אחרת: קאיוס לא שלח כל פסל לסוריה ומן ההכרח היה להזמין את פסל קאיוס בעיר צידון שבפיניקיה, היא מרכז האמנות בארצות המזרח. כמו כן יש להביא בחשבון, שקאיוס לא נמצא אז ברומי, כי אם בחזית המערבית, ושם נצח את נצחונותיו המדומים במלחמה עם עמי גאליה וגרמניה, ודבר זה גרם לקשיים בחליפת מכתבים, ככה נדחה הענין עד שלהי־הקיץ שנת 40.

לבסוף באה פקודה חדשה, ובה זרז קאיוס את הנציב למלא אחרי פקודתו הראשונה. הנציב אסף את שוב את העם, – לטבריה, – ונוכח מחדש, כי אין כוח בעולם אשר ישנה את החלטת היהודים להקריב עצמם על קדושת דתם. המצב נעשה מסוכן מאד. השמועה על היחסים המתוחים והמסוכנים ביהודה הגיעו לאיטליה בשעה שציריהם של יהודי אלכסנדריה השתדלו בפוטיאולי לזכות בראיון עם הקיסר. השמועה עשתה רושם מדהים על הצירים. לשמע הבשורה הנוראה ההיא עמדו כהלומי רעם, כי כל הרדיפות שסבלו היהודים במצרים היו בעיניהם כאין וכאפס לעומת הסכנה הנשקפת לכל היהודים, וביחוד ליהדוּת. צרת יהודי אלכסנדריה היתה עכשיו בעיניהם צרת הפרט, וזו שבארץ יהודה –צרת הכלל של העם כולו.

ברגע קשה זה עמד ליהודים מושיע חדש, הוא המלך אגריפס, ידיד הקיסר מאז. הוא עשה ככל אשר השיגה ידו להפוך את לב קאיוס לטובה, עד אשר עלה בידו לפתות את קאיוס שיוציא פקודה חדשה המבטלת את הגזירה.

והנה נתקבלה אגרתו של פטרוניס מסוריה, אשר בה הודיע כנראה הנציב על ההתרגזות המרובה בארץ יהודה ועל עמדת העם אשר אין כל קרבנות נחשבים בעיניו ובלבד שישמרו חוקי אבותיו. הקיסר התקצף מאד לידיעה זו, וחשד בפטרוניוס, שמא קבל שלמונים מאת היהודים לכלכל את הענין נגד רצון השליט. קאיוס חדש מיד את הגזירה, ועל פטרוניוס צווה כי יטרוף נפשו בכפו על עוון חוסר המשמעת. דרך נס תעתה הספינה בדרכה, זו הספינה אשר הפליגו בה לסוריה שליחי המלך נושאי פקודתו הקשה. האנשים שוטטו בים שלשה חדשים, וכחודש ימים לפני בוא הספינה לחופי סוריה הגיעה הבשורה על רציחת קאיוס, הוא זיאוס הרומי החדש¹³.

הספור על רציחת קאיוס וראשית שלטון הקיסר קלודיוס לא נשתמר בספרו של פילון. זה היה התוכן של „כתב ההמלצה“ או „כתב התשועה“ (palinodia), החלק האחרון של הספר „המלאכות של קאיוס“. אמנם מן הפפירוסים (נייר גומא) שנתגלו בזמננו במצרים נמצאנו למדים, כי הקיסר החדש עשה משפט במסיתי ההמונים. הדימגוגים איסידורוס ולאמפון נהרגו במצות הקיסר, וזכויות יהודי אלכסנדריה חזרו לקדמותן. מובן שהגזירות נתבטלו, וזקני הקהלה היהודית מאלכסנדריה שהיו עדיין במאסר, ובהם האלאבארך ליסימכוס אלכסנדר, אחי פילון, יצאו לחפשי. מובן שהאספסוף המצרי ראה במעשי קלודיוס תוצאה של נכלי היהודים, ואת מדיחי ההמון שנהרגו העלה למדרגת קדושים…

*

שלשת הספרים של הטרילוגיה ההיסטורית אשר לפילון נשאו, איפוא, אופי אחדותי ומגמה אחת. שלשה צוררי ישראל: סיאנוס, פלאקוס וקאיוס – אלו הן הנפשות הפועלות הראשיות. הם חפצו לעקור מן השורש את היהדות. היהודים עמדו בנסיון בכל מקום, אם ברומי, אם באלכסנדריה ואם ביהודה, כי רוח אחד, רוח קנאה לקדשי העם, החיה את היהודים למקומותיהם. סופם של עוכרי ישראל היתה מיתה חטופה בידי אדם; סיאנוס נהרג במצות טיבריוס, פלאקוס מטעם קאיוס, וקאיוס מיד קאסיוס כיריאס. גם העריצים הקטנים, כאיסידורוס, לאמפון והליקון, העבד המצרי, יועצו הרע של קאיוס (המלאכות סע' 206) שמשו, במיתתם המשונה, מופת להשגחת אלהים, שעינו פקוחה תמיד על מפעלות האדם. רעיון ההשגחה עובר כחוט השני בכל חלקי הספור.

חוץ מזה מוצאים אנחנו בשני הספרים הקיימים, „נגד פלאקוס“ ו„המלאכות“, את השאיפה המשותפה להבליט את רשעת צוררי ישראל מתוך נגוד לחייהם מלפנים. פלאקוס היה מפקח טוב במצרים בימי טיבריוס, וקאיוס עורר בלב נתיניו תקוות טובות בראשית ממשלתו. קשה להחליט, אם גם בספר האבוד שכתב פילון נגד סיאנוס השתמש בשיטת הנגוד בתור אמצעי ספרותי.

שני הספרים שנשתמרו מן הטרילוגיה ההיסטורית של פילון מצטיינים בבהירות התאור. לפנינו נצבים אנשים חיים ופועלים. מכירים אנו את המניעים הפנימיים, וגם את הגורמים החיצוניים שפעלו על מעשיהם. מן הדמויות היהודיות חשובים לנו לכל לראש המלך אגריפס ופילון הסופר עצמו. במכתבו של אגריפס המלך אל קאיוס, שבלי ספק אינו מקורי, מבליט פילון את אופיו של המלך היהודי. המלך עצמו רחוק אמנם מן האמונה הזכה והצרופה של בני עמו, אך קשור הוא בכל נימי נפשו לעמו, וצרת העם היא גם צרתו. המלך נכון לכל קרבן, ואפילו לותר על כתר המלכות, ובלבד שיוציא את עמו מן המצר. עם כל הקלות־ראש בענינים דתיים, קדושת בית־המקדש הריהי גם בעיני אגריפס נעלה ונשגבה על הכל. תאורו של אגריפס אצל פילון דומה לתיאור הנמצא בספרות התלמודית. מכל המושלים מבית הורדוס רק אגריפס בלבד זכה שיאמרו לו הפרושים: „אחינו אתה“ (תוספתא, סוטה ז' כ“ז ובתלמוד בבלי שם מ”א ע"ב).

הדמות היהודית השניה הוא הסופר עצמו. פילון אינו מרבה אמנם לדבר על עצמו, אבל מתוך התאור מבצבצות ועולות סגולותיו הנפשיות של האיש, האמונה החזקה בהשגחת אלהים, ההתמכרות למסורת האבות, וביחוד לרעיון של אחדות אלהים, והפטריוטיסמוס הכפול. שכן רואה פילון באלכסנדריה את מולדתו מדורות קדומים, אבל ציון היא בעיניו כמטרופולין קדושה של כל העם לתפוצותיו.

ואשר לדמויות הבלתי־יהודיות נגולה לפנינו פרשת פסיכולוגיה דקה ועדינה של קאיוס. עדים אנחנו לדבר, כיצד הולכת מחלתו של קאיוס ומתגברת בהדרגה עד שהיא מקבלת אופי של עצבנות מסוכנה גם לקיסר עצמו וגם לסביבתו. כאשר נעקר מלב השליט כל שורש אנושי ונהפך לעבד נרצע לתאוות בהמיות, תקף אותו שגעון־הגדלות בצורת האלהת־עצמו. הסופר מרגיש בחולניות שבמעשי קאיוס ובהליכות חייו, ולפיכך אתה מוצא, שגם בתאור סופו של פלאקוס וגם בתאור הירידה המוסרית של קאיוס מצלצלת נימה של השתתפות בצער, כאילו באה השחתתם מתגרת יד הגורל. פלאקוס מסוגל היה לפקח על מדינת נציבותו כהלכה אלמלא הנסבות השליליות אשר נטלו ממנו את שווי־המשקל הנפשי. וקאיוס אפשר שהיה שליט טוב לולא מחלת גופו, שגררה אחריה מחלת הנשמה. זולת כל אלה מציג הסופר לפנינו שורה של דימגוגים וצוררי ישראל נבזים המוסכים את רעל השנאה, באין כל רגשי נוחם, באזני האנשים ובלבותיהם. איסידורוס ולאמפון, הֶליקון ואַפֶלס עומדים לפנינו חשופי־נשמה, וכמתוך ספר פתוח אנחנו קוראים את מחשבותיהם הרעות ואת מזמותיהם המתועבות. והקורא משתומם, כמה קרובים האנשים האלה אל הטיפוסים הידועים לו מסביבתו ומחיי יום יום. אכן נצחי הוא היצר הרע שבאדם!…

ערך רב נודע לספרים ההיסטוריים של פילון, וביחוד ל„המלאכות“, גם לגבי ההיסטוריה הכללית של התקופה המתוארת. מפי פילון אפשר ללמוד פרטים שונים על חיי קאיוס שאינם ידועים לנו ממקור אחר רומי או יוני. חשוב מאד הוא תאור הקיסר טיבריוס אצל פילון. יש מקום לשער, שטציטוס וסוויטוניוס הפריזו הרבה בתארם את טיבריוס כאיש רע בהחלט, נוקם ונוטר כנחש, שונא הבריות וכדומה. פילון אינו מעלים עין מן העובדה, שטיבריוס רדף את היהודים, אבל הוא מיחס את הדבר לנכלי סיאנוס. ואשר לאופיו של טיבריוס בכלל מדגיש הסופר קוים חיוביים אחדים העלולים להפיץ אור אחר על אישיותו של הקיסר המתבודד. כדאי שהמלומדים ישימו לבם יותר לספרים ההיסטוריים של פילון, כי מן האוצר הזה ודאי שיוכלו להוציא עוד מרגליות יקרות וחומר ספרותי והיסטורי נכבד מאד.

*

לפני היו התרגומים דלקמן:

1) תרגום רומי של שני הספרים מאת מנג’אי (Th. Mangey) אשר הוציא את כל ספרי פילון בשני כרכים גדולים בצרוף תרגום ובאורים (לונדון 1742). התרגום הוא טוב, אבל נושן מדי, שכן גם הוצאת הטקסט עצמה לקויה היא.

2) תרגום גרמני של הספר „המלאכות אל קאיוס“ מאת אֶקהארד (Friedrich Eckhard). התרגום (לייפציג, 1783) הוא מדויק בערך, אבל מסתמך על הטקסט הבלתי מוגה כהוגן של מנג’אי.

3) תרגום צרפתי של שני הספרים מאת דילונאי (Ferdinand Delaunay). התרגום (פריס, 1867) הוא פגום מאד. אין כל מאמץ להבין את הטקסט כהוגן. המתרגם מתרחק לרוב בלי כל צורך מן המקור, בכלל עבודה שטחית. הערותיו הן טובות לפעמים, אבל גם כאן המגמה הדוגמטית־הקתולית מקלקלת את השורה.

4) הספר „המלאכות אל קאיוס קאליגולה הקיסר השלישי לרומיים“ מאת ידידיה האלכסנדרוני הוא פילון היהודי… נעתק ללה"ק על ידי מרדכי אהרן גינצבורג (ווארשא, תרנ"ד). התרגום, כביכול, אינו בעצם אלא פאראפראזה נמלצה על יסוד תרגומו הגרמני של אקהארד. לא תמיד הבין גינצבורג את הטקסט הגרמני כהלכה. מלבד הסרוסים המרובים יש גם השמטות, לפרקים אפילו השמטות של סעיפים שלמים. ה„תרגום“ של גינצבורג מכיל כמובן רק את הספר „המלאכות“ ולא „נגד פלאקוס“, כי גם אקהארד לא תרגמוֹ.

תרגום זה שאני נותן בזה לפני קהל הקוראים העברים הוא איפוא התרגום העברי הראשון לשני ספריו ההיסטוריים של פילון או – לפי השם שבו כינה אותו עזריה מן האדומים – ידידיה האלכסנדרוני.

נגד פלאקוס

פרק ראשון: ראשית שלטונו של הנציב פלאקוס במצרים. תאור אופיו של האיש, כשרונותיו ומעשיו הטובים בשנים הראשונות לנציבותו.

[1] השני לסיאנוס היה פלאקוס אוויליוס, ואף הוא הלך בעקבותיו ורדף את היהודים. באין לו היכולת להציק בגלוי לכל העם, כמעשה הראשון, כי לא נמצאו לו האמצעים הדרושים לכך, דן (את היהודים) בסך לעינויים קשים ככל אשר השיגה ידו. ואם כי למראית עין יצא רק נגד חלק מן העם, הנה באמת פרש את רשתו על כולם באשר הם שם. ובזה השתמש יותר בערמה מאשר בעוצם ידו. כי אנשים הנוטים מטבעם לעריצות, באין להם כוח הזרוע – בנכלים יוציאו את מזמותיהם לפעולות.

[2] פלאקוס זה נמנה על ידידי טיבריוס קיסר, ואחרי מותו של היברוס, נציב מצרים, עלה פלאקוס לנציבות באלכסנדריה והמדינה. בראשונה הרבה האיש באותות יושר וצדקה לעיני כל. הוא היה איש נמרץ, חרוץ, חריף, אומר ועושה, הצטיין בכשרון הדבור וראה מערכי לב אנוש בטרם יבואו לידי בטוי.

[3] בזמן קצר קנה בקיאות בעניניה של מדינת מצרים לכל משפטיהם וחוקותיהם, עם היותם רבים ומסובכים עד כי גם המטפלים בעבודה זו משחר ילדותם בעמל רב יעמדו על טיבם. סופרים רבים נעשו מיותרים, כי בכל דבר, אם קטן ואם גדול, עלה עליהם בנסיונו, ולא זאת בלבד שנצח אותם, אלא הוא התלמיד לשעבר הפך להיות רבם של מלמדיו ברוב ידיעותיו המדויקות.

[4] אך זכויותיו בהנהלת החשבונות והפקוח על הכנסות המדינה, אף על פי שהן גדולות וחשובות, אינן משמשות עוד ראיה לגודל נפש השליט; אלא דוקא מעשיו שהיה בהם הרבה מן הנשגב ומהוד המלכות היו מזהירים בבהירות נפלאה. הוא היה הדוּר בהליכותיו, כי יאה יהירות לשליט. בענינים הנכבדים היה דן בתוך חבר האנשים העומדים בראש המדינה. הוא דכא את השחצנים ואָסר על הערב רב והמון העם להתלקט יחדו, ובטל את האספות והחבורות אשר בהן ערכו כביכול סעודות־זבח, ולאמתו של דבר חוללו רק מהומה בעניני המדינה;

[5] ואלה שפרצו גדר (המוסר) ענש כמשפט וכהלכה. לאחר שהשליט סדר ומשטר בעיר ובמדינה נתן את דעתו על עניני הצבא ותרגיליו. הוא שקד על תרגילי הרגלִים, הפרשים וקלי־הנשק, ועל המפקדים (השגיח), שלא יקפחו את שכר החיילים, ולא יביאו אותם לידי שוד וחמס. אף הוא (הזהיר) כל איש ואיש מן הצבא לבלתי עסוק בענינים אחרים מלבד עבודת הצבא, כי עליהם לזכור, שתפקידם הוא גם לשמור על השלום.

פרק שני: כגודל זכויותיו של פלאקוס בראשית שלטונו כן גודל פשעיו לאחר־כך.

[6] ברם, יש לבעל־דין לטעון: „בן אדם! ללמד חובה על האיש ההוא באת, והנה לא האשמת אותו בכל פשע, כי אם תרבה לתנות את שבחו. שמא רוח שטות נכנסה בך ויצאת מדעתך?“

[7] לא יצאתי מדעתי, חביבי, ואינני חסר־דעה עד לבלתי הבחין מה טובת הענין דורשת. ומשבח אני את פלאקוס, לא משום שיאה לשבח את השונא, אלא כדי שרשעתו תֵראה בבהירות יתרה. כי ראוי לסלוח לאיש אשר חטא מחוסר ידיעת הטוב, אך אין ללמד זכות על הפושע במזיד, שהרי אז נמצא חייב לפני משפּט מצפונו.

פרק שלישי: סבת התמורה שחלה בנפש פלאקוס היו חילופי גברא בשלטון רומי. ראשית אכזריותו של הקיסר החדש קאיוס קאליגולה.

[8] הוא נתמנה לשש שנים. בחמש השנים הראשונות, בחיי טיבריוס קיסר, שמר על השלום, והשלטון נכון בידו עד שעלה על כל (הנציבים) שקדמו לו.

[9] אך בשנה האחרונה, אחרי מות טיבריוס עם עלית קאיוס לשלטון־יחיד, התחיל מזלזל בכל זלזול גמור. סבת הדבר היה צערו העמוק על מות טיבריוס – את אבלו הכבד על ידיד נפשו הראה לעין כל, באשר ילל בלי הרף וכמתוך מעין פרצו דמעות מעיניו באין הפוגות – או שנאתו ליורשו (של טיבריוס), כי על כן בכר פלאקוס את בניו יוצאי חלציו (של טיבריוס), על פני בניו האסופים; ואולי הסבה לכך הוא דבר היותו לפנים בין האנשים אשר התנכלו לאמו של קאיוס וטפלו עליה האשמות שגררו אחריהן משפט מות. פלאקוס ירא לנפשו, פן יתפש (על חטאיו), ולכן נחבא אל הכלים.

[10] אמנם זמן מה משל עוד ברוחו ולא הסיח דעתו ממשרתו, אך בהגיע השמועה כי נכדו של טיבריוס אשר היה שותף לשלטונו (של קאיוס) הומת בפקודת קאיוס, נפל ארצה כהלום הולם ונאלם דום, אך רוחו פגה בו משכבר.

[11] כל עוד היה הצעיר בחיים, נשקפה גם לו שארית הצלה, אך לאחר שהובל הלז לקברות חשב פלאקוס, שגם תקוותיו הוא ירדו שאולה יחד עם הצעיר. ועם זאת נותר לו גם עזר מעט, והוא ידידותו עם מאקרון אשר היה תחילה כל־יכול לפני קאיוס. ולפי השמועה הוא שגרם יותר מכולם להמלכתו (של קאיוס), ויותר מזה להצלתו.

[12] כי פעמים רבות זמם טיבריוס להגות את קאיוס מעל דרכו, מפני שראה בו איש רע לבב ובלתי ראוי למלוכה. גם חרד היה לשלום נכדו, פן ישלח קאיוס יד בו אחרי מותו. אך מאקרון הפיג תדיר את החשד מלבו ושבח את קאיוס, כי איש ישר הוא, לא ידע מרמה, דעתו מעורבת עם הבריות והוגה חבה לבנו של אחי אביו, ובנפש חפצה ימסור לו את כל השלטון, או למצער את החלק הנכבד ממנו.

[13] ככה הטעה את טיבריוס עד שלא הרגיש, כי הוא משאיר אחריו שונא גדול,

[14] שונא לו ולנכדו ולכל משפחתו, ואפילו למאקרון עצמו אשר המליץ עליו, ולכל האנשים. בראות מאקרון, כי שחת קאיוס את דרכו ולא ידע לכבוש את תאוותיו אשר נמשך אחריהן כסומא בארובה, הוכיחו על פניו ודבר על לבו. כסבור היה שזהו אותו קאיוס עצמו אשר הצטיין בדרך ארץ ובמשמעת בחיי טיבריוס. אכן אומלל זה היה לו לקאיוס לטורח ולמשא, ולסוף קבל עונש חמוּר על חטאו, היא החבה היתרה (לקאיוס), ונשמד כליל הוא ואשתו ובניו.

[15] כי מדי ראות אותו קאיוס מרחוק והוא הולך וקרב, דבר אל אנשיו כדברים האלה: „בל נצחק, נעמיד נא פנים זעומות, כי בעל־המוסר הקפדן הלזה קרב. זה עתה התחיל מחנך איש מושלם במעלות ושליט־יחיד, אם כי הגיע גם הגיע כבר הזמן להרחיק מעל פניו את מחנכיו משחר ילדותו“.

פרק רביעי: פלאקוס נואש מכל תקוה ונופל ברשתם של מנהיגי ההמון באלכסנדריה. המה סובבים אותו בנכליהם.

[16] כאשר נודע לפלאקוס, שגם האיש הזה הומת, אבדה לו שארית תקותו האחרונה, ולא יכול עוד לתת את לבו לעניני המדינה כמלפנים באשר חלשה דעתו עליו.

[17] ומכיון שהרשות נואשת מכוח שלטונה, מן ההכרח שהנתינים יפרקו כרגע את עולה מעל צואריהם, ובראש וראשונה – האנשים אשר התרגלו לחולל מהומות בגלל סבות זעירות וקטנות־ערך. ועל כולם עולים המצרים אשר הסכינו להפיח שביב קטן לתבערה גדולה.

[18] משבא פלאקוס במבוכה ללא מוצא לבשה אותו רוח חרדות והכניס פתאום שינויים בכל [הליכותיו]. בה במדה חלה תמורה רעה גם בדרך מחשבתו. פתח ברעיו המסורים לו ביותר; בידידיו ואוהביו הטובים הטיל חשד והרחיקם מעליו, ועם שונאיו הגלויים מלפנים עשה שלום ושם אותם מתי סודו לכל דבר.

[19] אפס כי הם לא חדלו רוגז, ורק בלשונם התכחשו כאילו נהפכו (לו לידידים), ובאמת היתה השנאה כבושה בלבם. המה שנו את טעמם כבבית־החזיון, והתחפשו לאוהבים נאמנים, עד אשר צדוהו ברשתם כליל. והשליט היה לנתין, והנתינים – למפקדים. המה הציעו הצעות נפסדות מאד, והצעות אלה [נתקבלו ו־] נחתמו מיד.

[20] האנשים הוציאו לפעולות את כל העולה על רוחם, והוא (פלאקוס) שמש להם כעין פרצוף אלם שעל הבימה, ואת שם השלטון נשא אך למראית עין. (אנשים אלה היו): דיוניסיוסים חונפי ההמון, לאמפונים מכתבי עמל, איסידורים מעוררי מריבות, שוחרי מדנים, חורשי אָוֶן, משביתי שלום המדינה – זה שמם לעולם.

[21] הללו חברו יחד וחבלו תחבולה נוראה על היהודים, ואחרי כן באו חרש אל פלאקוס ואמרו אליו:

[22] „לשוא נשאת עיניך אל טיבריוס נירון הצעיר, לשוא תלית אחרי כן את תקותך בידידך מאקרון; אין טובות צפויות לך מעם הקיסר. ולפיכך עלינו לחפּש אחרי מליץ בעל השפעה גדולה, אשר יהפוך את לב קאיוס עליך לטובה.

[23] והמליץ היא העיר אלכסנדריה אשר זכתה לאותות כבוד מאת כל בני בית אבגוסטוס מלפנים, וביחוד מאת אדוננו המולך כיום. והיא תמליץ עליך, אם רק תגיש לה שי; וזאת המנחה הגדולה אשר תתן לה, כי תסגיר בידיה את היהודים“.

[24] תחת למלא את חובתו, לגרש את היועצים ולהתקצף עליהם כעל צוררי המדינה השואפים למהפכות, נעתר לעצתם. תחלה הסתיר את מזמותיו אף כי (גם אז) לא הטה אוזן קשבת לשני הצדדים בלא הבדל, כי אם נטה לצד השני, ולא נתן (ליהודים) את חופש הדבור כאשר נתן לאחרים; ומדי התקרב אליו אחד היהודים, היה פונה לו עורף; ורק עם היהודים התהלך בקרי. אך לאחרונה גלה כבר את שנאתו לעיני כל.

פרק חמישי: שהותו של אגריפס, מלך היהודים, באלכסנדריה מעוררת את חמת צוררי ישראל.

[25] לתגבורת שגעונו (של פלאקוס), אשר היה יותר דבר נקנה מבחוץ מאשר ענין טבוע בטבעו, גרם עוד המקרה הזה: קאיוס קיסר מסר לאגריפס, נכדו של הורדוס המלך, את החלק השלישי של (ארץ) ירושת אביו זקנו והמליכו עליו. זהו החלק אשר היה בידי דודו מצד אביו, הנסיך פיליפוס.

[26] משאמר אגריפס להפליג בספינה, יעץ לו קאיוס לבלתי נסוע מברונדיסיום לסוריה, כי רחוקה הדרך ומיגעת, אלא לחכות לרוח צפונית ולקצר את הנסיעה בדרך אלכסנדריה. יען כי הספינות (המפליגות) משם (ממצרים) שטות במהירות, והחובלים מנוסים הם מאד ומכוננים את מרוצת הספינות למישרים, כאתליטים הנוהגים בסוסים במושכות. שמע אגריפס בקול קאיוס באשר הוא אדוניו ובאשר ישרה העצה בעיניו:

[27] הוא בא לדיקיארכיה (פוטיאולי) ומצא ספינות מאלכסנדריה העוגנות שם ונכונות להפליג, וירד עם אנשיו בספינה. המסע עבר בשלום ומקץ ימים אחדים הגיע (לאלכסנדריה) בחשאי. לפנות ערב, כאשר נראה מרחוק (מגדל אור של) אי פארוס, צוה לחובלים להוריד את המפרשים ולהשאר בים עד לחשכה בקרבת מקום, ולהתקרב בלילה אל החוף, למען יוכל לצאת מן הספינה בעלות [כל האנשים] על משכבותיהם, ובאין רואה יבקר אצל בעל אכסניה שלו.

[28] כה גדולה היתה צניעותו בבואו (לאלכסנדריה), עד כי רצה במדת האפשר להעלים את דבר בואו מכל אנשי העיר. שהרי לא בא לאלכסנדריה להתארח – שכן שהה שם לפני כן בהפליגו לרומי אל טיבריוס – אלא לקצר את דרכו הביתה.

[29] אך המצרים אשר מטבעם צרי־עין הם, נתפקעו מרוב קנאה בראותם באושר אחרים את אסונם הם. גרמה לכך גם שנאתם העתיקה ליהודים הנטועה כמעט בלבם. המלכת מלך על היהודים הרגיזה אותם, כאילו גזלו מכל אחד מהם כסא מלכות שעבר אליו בירושה מדור דור.

[30] גם את פלאקוס העלוב עוררו רעיו מחדש, והפיחו גם בלבו רגש קנאה באמרם: „בקורו של הלה כשלונך הוא. הוא נצח אותך בכבוד וביקר שנתנו לו. הוא מושך אליו את לב כל האנשים המתפּלאים למראה הגדוד של שומרי ראשו המזוינים נשק כסף וזהב.

[31] כלום אנוס היה לסור למדינה הנתונה לשלטון אחרים בעוד שיכול לעבור בשלום בספינה ישר למדינת שלטונו הוא? ואם קאיוס הוא שיעץ, או אפילו צוה לעשות כן, חייב היה להתנצל ולהמנע מבוא הנה, למען לא יועם כבודו של נציב הארץ מפני אשרו של הלה“.

[32] לשמע הדברים האלה נרגז פלאקוס עוד יותר מבראשונה. למראית עין התחפּש אמנם כרע וידיד (לאגריפס) מאימת (הקיסר) אשר שלח אותו, אך בחשאי קנא בו, וגם הביע בדברים את שנאתו אליו. באשר לא הרהיב עוז בנפשו לגנות אותו בגלוי עשה זאת בסתר.

[33] לאספסוף העיר ההולך בטל – זה ההמון הלהוט אחרי פטפוט, המבלה את ימיו בדברי רכילות ושטנה – הרשה לגנות את המלך; ואפשר שהוא עצמו פתח בגדופים, או שצוה לאחרים לעשות זאת ועוררם בעזרת אנשים אשר מלאכתם בכך.

[34] הללו נזדרזו והתלוצצו במלך כל היום, בגמנסיון, וחברו התולים שונים. הם השתמשו גם במשוררי המימוס ובמורי ליצנות, והראו את גודל כשרונותיהם בתועבותיהם. כי אמנם מתעצלים הם לקנות דברים נאים, ואילו ללמוד את ההפך מזה זריזים הם ומהירים מאד.

]35] ומדוע לא קצף פלאקוס, לא ענש, ואפילו לא גער בליצנים המחוצפים? ואלמלא היה אגריפס מלך, כי אם אחד מבית הקיסר, כלום לא היה זוכה לכבוד מיוחד? הרי ראיה ברורה, שגם פלאקוס היה אָשם בגדופים הללו. כיון שהיתה היכולת בידו לדכא, או למצער למנוע (את המהתלים) והוא לא הפריע אותם; נראה בעליל, שהוא לא רק הרשה, אלא גם פקד לעשות כך. וההמון הפרוע כיון שמתעורר לתועבות, לא ידע השקט, כי אם ילך מדחי אל דחי וישאף תמיד לעלילות חדשות.

פרק ששי: בבית החזיון באלכסנדריה נערכים משחקי־התולים, לבזות את המלך אגריפס. ההמון אומר להקים פסילים בבתי הכנסיות של היהודים.

[36] משוגע אחד היה שם ושמו קאראבאס. בשגעונו לא היה דומה לחיה פראית כי שגעון כזה הוא בחזקת סכנה למשוגע עצמו וגם לאנשים הקרבים אליו; אלא שקט היה ונוח לבריות. יומם ולילה היה משוטט עירום בדרכים בלי שום לב לשרב ולקור, והיה ללעג לילדים קטנים ולנערים הולכי בטל.

[37] הם (המצרים) סחבו את האומלל הזה אל הגמנסיון, שם העמידוהו במקום גבוה למען ייראה לכל, פרשו פסת ניר וצנפו לראשו במקום עטרה, ואת מותר גופו עטפו מחצלת עבה תחת אדרת. בד קטן של קנה גומא הגדל בארץ היה לשבט מושלים; איש אחד מצא את הקנה מתגולל בדרך ונתן אותו בידו (של המשוגע).

[38] לאחר שנתנו לו אותות כבוד המלוכה וקשטו אותו כמלך – כדרך שנוהגים במשחקי המימוס – התיצבו מסביב לו צעירים נושאי מקלות על שכמם תחת נושאי רמחים, חיילים שומרי ראשו כביכול. אחרי כן הופיעו עוד אנשים אחרים; מהם כאילו באו לברכו, מהם כדי לעמוד לפניו למשפט, ומהם כדי לשוחח עמו בעניני המדינה.

[39] לסוף נשמע מקרב ההמון העומד מסביב קול חזק קורא: מרין – הוראת המלה הזאת אצל הסורים היא כפי שאומרים, אדון – כי ידע ידעו, שאגריפס הוא סורי לפי מוצאו ומולך על חלק גדול מארץ סוריה.

[40] פלאקוס שמע כל זאת באזניו, או נכון יותר, ראה בעיניו, ובעוד שחובתו היתה לתפוש את המשוגע ולשומו בבית־הכלא לבל יתן יד ללצים לבזות את הטובים מהם, ולהעניש את מחוללי (ההתולים) שהעיזו לחרף, במעשה ובדבור, בגלוי ובסתר, מלך וידיד הקיסר אשר מועצת ישישי רומי כבדתו באותות כבוד של פרֵיטור; והוא לא בלבד שלא דכא אותם, אלא לא ראה צורך לעצמו לעצור בעדם; לזדים שוחרי מדון נתן חופש גמור, ועשה עצמו כאינו רואה ואינו שומע מאומה.

[41] ראה זאת ההמון – לא ההמון המתון והנוח, אלא זה שהסכין לעורר מהומה וערבוביה בכל, באשר אוהב הוא את הקטטות ורודף אחרי חיים שאינם ראויים לשם חיים והתרגל לעצלות ולבטלה, חבר מרעים! – והתאסף כאור הבוקר לבית החזיון. תחלה צדו את לב פלאקוס בכבודים עלובים, והאיש הזה שהיה רודף כבוד והפכפכן מצא חפץ באותות כבוד אלה לרעתו ולרעת המדינה. אחרי־כן קראו קול אחד להקים פסילים בבתי הכנסיות. זאת התועבה אשר לא נעשתה כמוה מימות עולם.

[42] הם ידעו גם זאת, שכן ערמתם עמדה להם להרע, ולכן השכילו לחפות על מעשיהם בשם הקיסר אשר אין לתת בו דופי.

[43] ומה עשה נציב הארץ? הוא ידע, שתושבי העיר וכל ארץ מצרים מתחלקים לשני סוגים: בני עמנו ובני עמם, ושמספר היהודים הגרים באלכסנדריה ובמדינה ממעלות לוב עד לגבול כוש מגיע למאה רבוא. כמו־כן ידע, שהצרה נוגעת בכל היהודים ושההתנקשות בחוקי אבותיהם עלולה להביא נזק (למדינה); אך הוא לא שם לב לכל אלה והרשה להקים את הפסילים, אם כי היו בידו תחבולות רבות לקדם את פני הרעה, ויכול היה להוציא פקודות שליט או ליעץ עצה (טובה) כדרך הידידים.

פרק שביעי: ערכם של בתי־הכנסיות ליהודים בכל מקומות תפוצותיהם. התמכרות היהודים לבית אבגוסטוס.

[44] אך הוא עצמו השתתף בכל התועבות והשתמש בכוח שלטונו

[44] להגביר את המהומה ולהוסיף צרות על צרות, והוא שגרם במדת יכולתו לכך, שעוד מעט וכל ארץ הישוב מלאה מלחמות אזרחים, הן ברור היה הדבר, כי השמועה על חלול בתי הכנסיות אשר תצא מאלכסנדריה, תעבור מיד למחוזות מצרים, וממצרים תעוף עד לארצות המזרח ולעמי הקדם, ומלשון היבשה וממאריה, שהן תחומי לוב, תעבור לארצות מבוא השמש ולעמי המערב.

[46] הלא ארץ אחת לא תכיל את כל היהודים, מפני מספרם הרב, ולכן יתורו להם מחיה ברוב הערים העשירות אשר באירופה ואסיה, באיי הים וביבשה. לעיר מחצבתם המה חושבים את העיר הקדושה בה עומד על תילו בית־המקדש לאל עליון, ואת הארצות בהם התישבו אבותיהם ואבות אבותיהם מדורי דורות המה מחבבים כמולדתם שהרי בהן נולדו וגדלו. לערים אחדות באו סמוך להוסדן (להשתקע בהן) בתור מושבה, וגם מצאו חן בעיני מיסדיהן.

[47] נשקפה איפוא הסכנה כי בכל המקומות ילמדו האנשים מהם (מן המצרים) להתנפל על תושביהם היהודים, ויוציאו גזרות חדשות על בתי הכנסיות שלהם ועל חוקי אבותיהם.

[48] והם (היהודים) לא יכלו לשום מחסום לפיהם, אם כי מטבעם הריהם רודפי שלום. ראשית, מפני שכל האנשים נלחמים ביתר עוז על חוקיהם הנמצאים בסכנה, מאשר על נפשותיהם. שנית, היו הם דוקא היחידים תחת השמש אשר יחד עם מקדשיהם נשללה מהם גם היכולת להתפלל לשלום אנשי חסדם. ורע הדבר בעיניהם מכמה וכמה מיתות, כי אין להם מקומות קדושים (אחרים) לערוך שם תפלות תודה.

[49] ויכולים היו לטעון כלפי משנאיהם: „טעות גדולה טעיתם, כי במעשיכם אינכם מרבים כבוד לאדוניכם, אלא מפחיתים את כבודם, ואינכם יודעים, שבתי הכנסיות פועלים בעליל על היהודים הגרים בכל ארצות הישוב לשמור אמונים לבית אבגוסטוס. ואם יקחו מאתנו את בתי הכנסיות, איזהו המקום ואיזהו הדרך לפנינו למתן כבוד?

[50] כי אם מזלזלים אנו בכבודם [של אנשי חסדנו] אף על פי שמצווים אנו עליו בחוקינו הרי ראויים אנו לעונש החמור ביותר, על שאין אנו מכירים להם תודה רבה כיאות; אבל אם אסור הדבר לפי החוקים אשר ישרו גם בעיני אבגוסטוס ועליהם אנו סומכים, איננו יכולים למצוא בזה כל פשע, לא קטן ולא גדול; זולתי, אם לעון יחשב לנו הדבר שאין אנחנו חפצים לעבור עברה במזיד, ואין אנו מקיימים את הגזירות המבטלות את חוקינו. עברות כאלה מביאות תמיד לבסוף עונש לעושיהן, אף אם גרמו להן אנשים זרים“.

[51] אכן, פלאקוס שתק במקום שהדבור נאה, ודבר במקום שהשתיקה יפה, ובזה הסב לנו רעות רבות. והאנשים אשר מצאו חן בעיניו, מה היתה כונתם? שמא לכבד (את הקיסר)? כלום מצער הוא מספר המקדשים בעיר להקים בהם את הפסילים כחפצם? הלא רוב חלקי העיר, ובתוכם הנכבדים ביותר, מכילים מקומות קדושים!

[52] הוא אשר אמרנו, כי אוהבי הקטטות חבלו בערמתם תחבולה להתעלל בנו, בדרך שהתוקפים לא יֵראו כעושי עול והנתקפים יהיו צפויים לסכנה אם יעמדו על נפשם. אין זה מוסיף כבוד (לקיסר), אנשים נכבדים! לבטל חוקים, להפר מנהגי אבות, להתנפל על תושבים בני עיר אחת ולתת דוגמה לבני ערים אחרות להשבית את שלום יושביהן.

פרק שמיני: פלאקוס מכריז על היהודים כעל זרים וגרים, ושונאיהם נוגשים וחומסים אותם באין מפריע.

[53] בראותו כי עלה בידו להעביר את חוקינו, לתפוש את בתי הכנסיות ולהשכיח גם את שמם, נתן דעתו על ענין אחר, היינו: לשלול מאתנו את זכויותינו האזרחיות. רצה רצה להרוס את היסודות היחידים אשר עליהם נשענים כל חיינו: מנהגי אבותינו וחלקנו בזכויות האזרחים, ואז תגיע צרתנו למרום קצה ולא ישאר לנו גם עוגן הצלה.

[54] עבור ימים אחדים הוציא פלאקוס חוקה ובה כינה אותנו בשם גרים וזרים. הוא לא נתן טעם לדבר, אלא גזר גזרה ללא משפט. היש לך פקודת עריץ גרועה מזו? פלאקוס עצמו היה הכל: הוא המאשים, הוא בעל־הדין, הוא העד, הוא השופט והוא המעניש. על שני פשעיו הראשונים הוסיף עוד את החטא השלישי: רשות נתּנה לכל איש להשמיד את היהודים כאוַת נפשו כאילו היו שבויי מלחמה.

[55] וכיצד השתמשו (השונאים) ברשות שנתּנה להם? חמש הן שכונות העיר, והן מסומנות לפי האותיות הראשונות של האלפא־ביתא. שתים מהן נקראות „(שכונות) יהודיות“, כי רוב יושביהן יהודים הם. אמנם, רבים מהם מפוזרים גם בשכונות אחרות. ומה עשו (השונאים)? גרשו את היהודים מארבע שכונות, ודחקו אותם לתוך פנה נדחת של שכונה אחת.

[56] אלה נפוצו בסך על גדות הים, על גלי האשפתות, ועל קברי המתים, לאחר שחמסו מהם את כל רכושם; והללו התנפלו על הבתים הריקים מאדם ושלחו את ידם בבזה. את השלל חלקו ביניהם כבימי מלחמה ואין מפריע. אף התפרצו לתוך מחסני היהודים שהיו סגורים מפני אֵבל דרוסילה, והוציאו משם חפצים רבים, מן הבא ביד, וסחבו אותם בקרב חוצות ועשו בממונם של אחרים כעושים בתוך שלהם.

[57] אך גרועה מן השוד היתה השביתה. מלוי־כסף הפסידו את ערבונותיהם, וכל האנשים, האכר, הספּן, הסוחר ובעל המלאכה לא יכלו לעסוק במשלח ידם באין קונה. וככה סבלו כפליים: נבוזו ונשארו יום אחד בעירום ובחוסר־כל, וניטלה מהם היכולת לפנות לעסקיהם ולמצוא את מחיתם יום יום.

פרק תשיעי: אכזריותם של שונאי ישראל. הם דנים את היהודים ברעב ובשריפה וגם למתים אין נותנים חנינה.

[58] אמנם המעשים האלה כשהם לעצמם כבדים הם מנשוא, ואך קלים הם לעומת המאורעות שבאו אחר־כך. כי אם אמנם קשה היא העניות, וביחוד אם גרמה לה רשעת אויבים, הנה קלה היא מפגיעה כלשהי בגופו של אדם.

[59] ברם, כה קשים היו עינויי אחינו, עד שאת צערם וסבלם הולם יותר הבטוי חבלה מאשר פגיעה. אך לדעתי אין בכלל מלים מקבילות לכך מפני גודל אכזריותם האיומה, עד כי מעשי המנצחים במלחמה, שהם רגילים להתעלל במנוצחים, ייראו כנוחים לעומת מעשיהם של האנשים האלה.

[60] הללו (המנצחים) גוזלים כסף ולוקחים אנשים רבים בשבי, אבל צפויה להם סכנה, כי יפסידו את שלהם אם ינחלו מפלה. וזולתי זאת הריהם משלחים שבויים רבים לחפשי, לאחר שקרוביהם או ידידיהם נותנים פדיון נפשם, ואם אין רגש החמלה פועל עליהם, הרי הממון מצודד את לבם. וכי מה בכך? – יאמר (בצדק) האומר. אנשים שנחלצו מצרה אין להם הפרש, מה היתה דרך הצלתם. הן אנשים ישרים וטובים מטפלים באויביהם שנפלו חלל במלחמה לקברם על חשבונם הם.

[61] והאנשים שאיבתם אינה מבחינה בין חיים למתים, מוציאים את הגוויות על יסוד שביתת הנשק לבלתי שלול מהם את החסד האחרון הנהוג לגבי המתים. אלה הם מעשי השונאים בשעת חירום. ועתה נראה מה עשו בשעת שלום האנשים אשר זה לא כבר היו ידידינו. אחרי ששדדו את היהודים ונשלום מבתיהם וגרשום בכוח הזרוע מרוב חלקי העיר היה מצב (היהודים) כנתונים במצור והשונאים מקיפים אותם מסביב. רעב נורא העיק עליהם והיו משוללים כל צרכי חיים, ובעיניהם ראו את נשיהם וטפם גוועים בכָפָן הבא מידי אדם.

[63] כל המקומות האחרים היו מלאים תנובת שדה וכל טוב, כי הנהר (נילוס) הציף והשקה בשפע את הקרקעות, והמישור המגדל חטה נשא תבואה למכביר. כי היתה השנה שנת שובע.

[64] והם (היהודים) לא עצרו כוח לשאת את הרעב. מהם שבאו לבתי קרוביהם וידידיהם ובקשו אוכל לנפשם – כאשר לא הסכינו לעשות לפנים, – ומהם שלא חפצו לחיות חיי קבצנים, כי באצילות נפשם חשבו את הדבר לסימן של עבדות שלא יאתה לבן חורין. אלה, האומללים, יצאו אל השוק אך ורק להביא טרף לביתם ולעצמם.

[65] וכרגע נפלו בידי מנהיגי האספסוף והם המיתום, סחבום וגרפום בחוצות העיר עד שנתפרקו כליל ולא נשאר מהם אפילו אבר אחד הראוי לקבורה.

[66] אולם האנשים שהשתובבו בפראותם כדרך החיות הטורפות תפשו עוד הרבה (מן היהודים) בתחבולות שונות אשר המציאו באכזריותם האיומה והמיתום. היהודים שנראו באיזה מקום נסקלו באבנים או נתיסרו במקלות. המהלומות כוננו לחלקי הגוף שאינם בחזקת סכנה של מות לבל ימהרו למות ולא ישתחררו עד מהרה מעינוייהם.

[67] באין כל מעצור לפרעות התחצפו אחדים (עוד יותר) ולא אמרו די בנשק קהה, אלא השתמשו באמצעים חריפים, באש ובברזל.

[68] רבים נהרגו לפי חרב, וגם מספר הנשרפים באש היה עצום. לאחרונה השמידו האנשים הנוראים באכזריותם משפחות שלמות באש בקרב העיר, אנשים עם נשיהם, אבות עם טפּם, ולא חמלו על זקן ונער ועל הילדים התמימים. מחוסר עצים היו מקוששים זרדים והמיתו בהם (את היהודים) יותר ב(מחנק) העשן מאשר ב(אש) הלהבה, ומות האומללים היה קשה וממושך מבתחילה. הגוויות השרופות למחצה התגוללו בערבוביה – מחזה מעורר צער ומדאיב לב.

[69] ויש שהאנשים אשר נשלחו לקושש זרדים אחרו לבוא, – ואז הציתו אש ברהיטים הגזולים ושרפו בהם את בעליהם. את הרהיטים יקרי־המחיר לקחו לעצמם, ואשר ערכם מועט היו לבער כעצים פשוטים.

[70] אנשים רבים נתפשו חיים, קשרו חבל באחד מקרסולי רגליהם, וסחבו אותם, דשום בעקביהם והתעללו בהם עד שמתו מיתה משונה.

[71] גם למתים רחשו שנאת מות, וחללו את הגופות בגסות רוח, וגררו אותם כמעט בכל רחובות העיר עד אשר נשחק העור, הבשר והגידים בגבשושיות הקרקע, ונפרדו פרקי האברים ונתפזרו לעברים עד שלא נשאר להן זכר.

[72] מחוללי המעשים האלה העמידו פנים מפיקים צער כדרך שעושים במשחקי המימוס בבית־החזיון. אך אם יש וידידיהם או קרוביהם של האנשים שסבלו באמת הביעו את צערם על אסון הנפשות היקרות להם, נתפשו ולקו בשוטים ונתיסרו בעינויים. ואחרי כל יסורי הגוף הכינו להם את העונש הקשה האחרון, הוא מיתת הצלב.

פרק עשירי: פלאקוס מיסר קשה את זקני היהודים ביום חג הולדת הקיסר.

[73] לאחר שהרס פלאקוס והחריב את הכל וברשעתו הגדולה לא פסח גם על רחוב אחד של היהודים, תכן נבלה שונה ומשונה – זה החצוף המחולל ומוליד תמיד תועבות חדשות!

[74] אבגוסטוס, הרב להושיע וגומל־חסד, בפקודתו של מאגיוס מאקסימוס אשר נועד להיות מחדש נציב אלכסנדריה והמדינה, מינה לנו מועצת זקנים לפקח על עניני היהודים אחרי מות הגנארך (נשיא העם) שלנו. פלאקוס צוה לתפוש מן המועצה הזאת שלשים ושמונה אנשים שנמצאו בבתיהם ולשומם בכבלים. בתהלוכה נהדרה צוה להוביל בקרב חוצות לבית־החזיון את הישישים הכפותים מאחורי גבם, אלה ברצועות עור ואלה בכבלי ברזל, – מחזה מדאיב נפש ומפליא גם יחד בהעלותך על הדעת את זמן המאורע.

[75] אשר התיצבו הללו בפני שונאיהם היושבים, צוה פלאקוס לפשוט את בגדיהם למען הגדיל את קלונם, ולהלקותם ברצועות כדרך שמיסרים רק את הפחותים שבין הפושעים. מהם שיצאה נשמתם מעצמת המכות הקשות כאשר אך נסחבו החוצה, ומהם שנפלו לערש דוי, וזמן רב רחפה עליהם סכנת מות.

[76] רשעתו הגדולה נראתה גם במעשים אחרים, אבל גם במה שיבוא להלן יופץ אור עליה. היו שלשה אנשים ממועצתנו, ושמותיהם אבאודוס, טריפון ואנדרון, אשר נשארו בחוסר כל, כי בזזו מהם בחתף את כל רכושם. והלה ידע את צרתם, כי הדבר נודע לו כבר, כאשר הזמין את הארכונטים (הקצינים) שלנו, כדי להביא, כביכול, לידי פשרה בינינו ובין יתר תושבי העיר.

[77] ואם כי ידע נכונה, כי האנשים האלה קפחו את כל רכושם, צוה להלקותם לעיני החמסנים, כדי שהללו יסבלו כפלים, צער, עוני ויסורי הגוף, ואלה יתענגו כפלים, באשר רכשו להם ממונם של אחרים וגם חזו כאַות נפשם בקלון הנחמסים.

[78] יש עמי לספּר על מאורע אחד מן הזמן ההוא, אבל לבי מהסס בי, כי אם יחשב המאורע הזה לדבר של מה בכך, הריהו עלול להקטין את גודל התועבות האמורות. אך אם כי זהו רק פרט קטן בלבד, יכול הוא לשמש דוגמה לזדון לב גדול מאד. בעירנו מבחינים בין שני מיני מלקות, הכל לפי עמדתם של האנשים העומדים ללקות. המצריים לוקים במכשירים אחרים ובידי אנשים אחרים מאשר האלכסנדרונים, ואלה לוקים בשוטים בידי שוטרים נושאי שוטים אלכסנדרוניים.

[79] מנהג זה נהגו גם בנו (הנציבים) שהיו לפני פלאקוס, ולראשונה גם פלאקוס עצמו. כי אפשר ואפשר להותיר שמץ כבוד גם בעלבון, והנחה כל שהיא גם בקלון, אם ירצה האדם לעמוד על הדברים כמות שהם, ולא יוסיף משלו נופך רשעה העשויה לבטל ולהשבית כל מה שנמצא בהם מן הטוב והנאה. ואם סתם יהודים באלכסנדריה עשו עברות שענשן מלקות, היו לוקים כבני־חורין וכבעלי זכויות; ומה קשה הדבר, אם ארכונטים, חברי מועצת הזקנים, סמל הזקנה וההדר, יהיו גרועים בנידון זה מנתיניהם, ויענשו כמצריים נבזים וכפושעים שחטאו בעון פלילי.

[81] אמנע את שפתי מדבר, שגם לוא עשו האנשים באמת עברות כהנה וכהנה, היה צריך לשים לב לזמן (המאורע) ולדחות את העונש. כי השרים הממלאים את תפקידם באמונה ואינם חפצים רק להתראות כמכבדים את אנשי חסדם, אלא מכבדים אותם באמת, נוהגים שלא להעניש את החייבים עד שיעברו ימי החגיגה, אלו ימי הולדת הקיסרים המפוארים וחגיגות העם הכרוכות בהם.

[82] והוא בצע את מעשי רשעתו בימים האלה ויסר את האנשים על לא חמס בכפם, אף כי לא נבצר ממנו לענוש אותם אחרי־כן כחפץ לבו. אבל הוא עשה את מעשיו בחפזון גדול למען ימצא חן בעיני ההמון הצורר (את היהודים) באמרו להטות בזה את לב ההמון אחרי מזמותיו הוא.

[83] לי היו ידועים מקרים, שאנשים אחדים אשר הוקעו לפני זה על הצלב הורדו ממנו אחרי־כן לרגל עת רצון כזו שהיתה ממשמשת ובאה, ונמסרו לקרוביהם, כדי שיקברו אותם לפי המנהגים המקובלים הקיימים לכבוד המתים.

[84] ובזה נתמלאה חובה כפולה: שנעשה חסד כל־שהוא עם המתים לרגל חג ההולדת של הקיסר, ונשמרה חגיגת העם בקדושתה. והוא (פלאקוס) לא בלבד שלא הוריד את המתים מן הצלב, אלא גם צוה להוקיע את החיים על הצלב, אם כי הזמן דרש לתת להם למצער חנינה כל שהיא, אם לא חנינה שלמה, ולדחות את העונש באין סליחה גמורה. וזאת צוה לעשות לאחר שהכו את האנשים מכות רצח בבית־החזיון וענו אותם באש ובחרב.

[85] מחזות אלה נהגו כבר בסדר קבוע: החזיון הראשון נמשך מעלות השחר עד השעה השלישית או הרביעית: יהודים הוכו, נתלו, נקשרו אל המהפכת ועוּנו, אחרי־כן הובלו למיתה דרך הדוכן של בית־החזיון. לאחר הראוָה ההיא נערכו מחולות, מחזות מימוס, נגוני חליל ועוד משחקי בימה אחרים.

פרק אחד עשר: הנציב שולח אנשי צבא לחפּש אחרי נשק בבתי היהודים.

[86] אמנם למה אאריך בדברים? הוא חבל עוד תחבולה אחרת כדי לכלותנו. בחפצו לגרות בנו את המון הצבא בדה מלבו דבה רעה. דבר הדבה היה, כי היהודים אספו בבתיהם כל מיני נשק. קרא איפוא לשר המאה הנאמן לו מאד ושמוֹ קאסטוס, וצוה לו לבחור מתוך הפלוגה הסרה למשמעתו חיילים אמיצי־רוח ולמהר ולהתפרץ אל בתי היהודים בלי להודיע מראש, ולבדוק, אם לא הכינו נשק במסתרים.

[87] הזדרז הלה ומהר לעשות כפי הפקודה. והיהודים לא ידעו את דבר התחבולה, ולכן עמדו תחלה נבהלים ואין מלה בלשונם מרוב פחד. נשיהם וילדיהם התרפקו עליהם ושפכו דמעות כמים, כי יראו פן יוליכו אותם שבי, כי הצרה הזאת היתה (הצרה) היחידה אשר לא מצאה אותם בעת ההרס, ולכן חרדו לבואה.

[88] כאשר שמעו, מפי אחד האנשים שבאו לבדוק, את הדברים: „היכן אתם טומנים את הנשק“?, רָוַח להם מעט קט והראו את כל מצפוניהם. ובעשותם כך היו שמחה ועצבון משמשים בלבם בערבוביה.

[89] סבת שמחתם היתה, כי הדבה תוכחש מאליה, אבל גם התעצבו בלבם; ראשית, מפני שהאשמות שקר אשר העלילו עליהם משטיניהם מצאו אוזן קשבת; ושנית, הנשים הרגילות להיות עצורות בחדריהן ולא לצאת מפתח ביתן, והבתולות המתבודדות אשר בצניעותן אינן מביטות בפני גברים, ואפילו בפני קרוביהן, היו אז לראוה לא בלבד לאנשים זרים, אלא גם לאנשי צבא שדרכם להטיל אימה על הבריות.

[90] ולאחר שנעשתה בדיקה חמורה, שמא מצאו כלי זין למכביר למלחמת הגנה, וכלום היו מן המוכן קסדות, שריונים, מגינים, רמחים, חניתות ויתר מיני נשק לרוב? או, אם אפרוט את כלי־הזין שנלחמים בהם מרחוק: כידונים, קלעים, קשתות וחצים? מכל אלה (לא נמצא) מאומה. ואפילו סכינים הנהוגים במאכלי יום יום לא נמצאו.

[91] מזה נראה בעליל, כי היהודים מסתפקים במועט אשר לספוק צרכי חייהם, ואינם שואפים למותרות ולתפנוקים העלולים להשביע את האדם עד כדי בחילה, והבחילה הבאה מתוך שובע מולידה את הפריצות, שהיא מקור כל הרעות.

[92] הן זה לא כבר פרק באסוס אחד את הנשק מעל המצריים בכל המדינה לפי פקודת פלאקוס. אבל אז היו רואים שורה ארוכה של ספינות מלאות מיני נשק שונים, והן התקרבו אל חופי הנהר (נילוס) או השליכו עוגן, ובהמות עמוסות משא כבד וחניתות קשורות שתי וערב לשתי צלעותיהן לשם שווי־המשקל. כמעט כל עגלות הצבא נסעו בשורה עד שהיו נסקרות בסקירה אחת וערוכות תכסיס אחד והן מלאות כלי־זין. וכל המרחק מן החופים אל מחסן הנשק אשר בארמון המלך בו עמדו לצבור את הנשק, הגיע בקירוב לעשרה ריס.

[93] היה איפוא צורך לבדוק בבתי האנשים שעשו את ההכנות המרובות, כי חשודים היו בשאיפה למהפכות, ובאמת התקוממו לעתים תכופות, עד שהנציבים נאלצו להנהיג מנהג חדש במצרים: ללקט את הנשק אחת לשלש שנים דוגמת המשחקים הקדושים, כדי שהמצרים לא יספיקו בכלל להכין כלי־זין (למרד), או רק מעט במקום הרבה, מאפס זמן ללטוש נשק חדש.

[94] ואשר לנו – מה צורך היה להמיט עלינו צרה כזו? אימתי נחשדנו בשאיפה למרד? מתי הוטל ספק בדבר, שאנו דורשים שלום לכל האנשים? כלום אפשר למצוא דופי במעשינו שאנו עושים יום יום? כלום אינם מכוונים לקיום הסדר והשלום בעיר? ואילו היה באמת נשק בידי היהודים, שמא אפשר היה לגזול מהם למעלה מארבע מאות בתים אשר עזבו אותם מאחר שנתגרשו על ידי חומסי רכושם? ומדוע לא נערכו חפושים גם אצל אלה האחרונים, הלא היה בידיהם למצער הנשק אשר חמסו (מן היהודים), אם לא נשק משלהם?

[95] אך כל הענין לא בא, כמו שאמרתי, אלא בגלל תהפוכותיו וגסות רוחו של פלאקוס והאספסוף. מהם סבלו גם הנשים. הן נתפשו כשבויות מלחמה גם בשווקי העיר וגם בבית החזיון. האשימו אותן באיזה פשע שהוא וסחבו אותן אל הבימה מתוך משובת פראים.

[96] ואם הכירו בהן אחרי־כן, שלא מגזע שלנו הן, נשלחו לחפשי, כי הרבה נתפשו כיהודיות, מפני שלא נערכה תחלה חקירה ודרישה לברר את הדבר. ואם נודע כי משלנו הן, ונהפכו האנשים אשר מקהל צופי החזיון לעדת עריצים ואדונים קשים, ודרשו במפגיע להביא בשר חזיר ולהאכילן. אלו שטעמו (מן הבשר) מאימת היסורים הושם קץ לצרתן ונשתחררו, ואלו שעמדו בנסיון נמסרו בידי בלשים לענויים נוראים, וזאת ראיה ברורה, כי היו חפות מפשע.

פרק שנים עשר: פלאקוס עושה בערמתו להשניא את היהודים בעיני הקיסר קאיוס. ראשית כשלונו של הנציב הרשע.

[97] זולתי הדברים האמורים זמם פלאקוס להרע לנו לא בשם עצמו בלבד, אלא גם בשם הקיסר. כי אנחנו נמנינו וגמרנו לתת לקיסר כל אותות הכבוד במדה שהן בגדר יכלתנו, ומותרות לפי חוקינו. את הדבר הוצאנו לפעולות ומסרנו לידי פלאקוס את פתשגן ההחלטה בצרוף הבקשה להריץ אותה (אל הקיסר), כי לא היה נותן לנו את הרשות לשלוח מלאכות לשם כך גם לוא דרשנו אותה.

[98] הוא קרא את ההחלטה והרכין ראשו תכופות לכל פרט ופרט. אחרי־כן חייך מתוך קורת רוח – או רק העמיד פנים כמרוצה מזה – ואמר: „משבח אני את כולכם על תום לבכם, ואשלח (את ההחלטה) כדרישתכם, או שאני עצמי אמלא את שליחות הציר למען יכיר קאיוס את חבתכם אליו. אף אני עצמי אעיד על הדבר, במדה שידיעותי מגיעות, ולא אוסיף אף נופך משלי על מעלותיכם המרובות אשר יסודן במדת דרך־ארץ ובמשמעת. האמת אינה זקוקה לשירי תהלות“.

[100] ¹⁴ לשמע ההבטחות האלה שמחנו מאד והבענו לו תודה, ותקותנו היתה גדולה מאד כאילו נקרא כבר כתב ההחלטה לפני קאיוס; ובצדק, כי כל הדברים אשר הנציבים שולחים אותם בזריזות, נקראים לפני השליט תיכף ומיד. אמנם פלאקוס לא שם לב כלל למשאלות לבנו, להסכמותיו ולהבטחותיו הוא, ושמר בידו את פתשגן ההחלטה, למען נראה כאויביו (של הקיסר) רק אנחנו מכל האנשים אשר תחת השמש. אכן זה מעשה האיש אשר חרש עלינו משכבר רעות במזיד ובכונה, ולא מעשה שוטה שיצא מדעתו ונמשך פתאום אחרי הרהורי לבו מתוך בלבול התבונה.

[102] אך דומה, שאלהים המפקח על מעשי בני אדם תעב את אמרי החונף המדבר חלקות בערמתו, ואת עצת לבו הרע, ואת מזמותיו. רחמי אלהים נכמרו עלינו ובעזרתו נתקימה תקותנו כעבור זמן קצר.

[103] כי המלך אגריפס בא לעירנו ואנחנו ספרנו לו על תעלולי פלאקוס והוא תקן את המעוות. הוא לקח את כתב ההחלטה ושלח אותו [לרומי], לפי שנודע לנו אחרי־כן, כהבטחתו. הוא המליץ עלינו גם בנוגע לזמן (המשלוח): כי לא מפני שלא ידענו קודם להעריץ את משפחת אנשי חסדנו אחרנו לשלוח את הכתב, אלא באמת שקדנו עוד מתחלה על הדבר, ובאשמת הנציב הצורר אותנו נבצר מאתנו לקיים את הדבר בזמנו.

[104] והנה מדת הדין, הפורשת את כנפיה וסוככת על המדוכאים ופוקדת על אנשי זדון את מעלליהם הרעים, החלה אחרי־כן להתגרות באיש הזה. לראשונה נחל קלון ומפלה נוראה כאשר לא קרו גם לאחד מן הנציבים אשר קדמו לו, למן היום אשר לקח בית אבגוסטוס בידו את השלטון ביבשה ובים.

[105] כי בימי טיבריוס קיסר ואביו נמצאו נציבים אחדים אשר תפקיד המשגיח נהפך בידיהם לשלטון עריץ ומלאו את המדינות מעשי רשע: שוחד, חמס וענושים. אנשים צדיקים נתחייבו חובת גלות ואנשי מעלה נהרגו בלי משפט. אך בשובם לרומי ככלות זמן שלטונם המוגבל, דרשו מהם השליטים דין וחשבון על מעשיהם, וביחוד אם באו צירים מן הערים אשר סבלו מתגרת יד המציק.

[106] ואז עמדו (השליטים) כדיינים לשפוט את שני הצדדים, והטו אוזן קשבת גם לדברי המאשימים וגם לדברי המליצים. הם לא חפצו להוציא דין איש בלי משפט, ולכן היו חוקרים ודורשים לא מתוך שנאה ולא מתוך חבה, אלא כדי לברר דין אמת לאמתו. [107] אמנם מדת הדין המואסת ברע פגעה בפלאקוס לא ככלות זמן שררתו אלא בעצם ימי שלטונו, כי תועבותיו הרבות והעצומות עוררו את חמתה.

פרק שלשה עשר: הנציב נתפש בידי אנשי הצבא בשעה שהיה מסב במסבת רעיו וידידיו.

[108] והנה דבר התפשו: כסבור היה כי בשל המכתבים המלאים מחמאות אשר כתב לקאיוס ודברי חנופה אשר בהם הרבה להעריצו קבל עם ונאומי תהלה ארוכים אשר חבר בצביעותו, ובשל הכבוד הגדול אשר חלקו (לפלאקוס) רוב אנשי העיר (אלכסנדריה) הסיח כבר קאיוס דעתו מן החשדים אשר הטיל בו.

[109] והוא לא ידע, כי רק את עצמו הוא מרמה, ושוא תוחלת רשעים. מקוים הם לשלום והנה יגיע ההפך מזה ויבואו על שכר מעשיהם.

[110] ומטעם קאיוס נשלח מאיטליה שר־המאה באסוס עם פלוגת חיילים הסרים למשמעתו. הוא ירד באחת הספינות הממהרות לשוט וכעבור ימים אחדים הופיע לפנות ערב בחופי אלכסנדריה מול האי פארוס. הוא צוה לרב החובל להתעכב בספינה מרחוק בדכי הים עד לשקיעת החמה. הוא השכיל לעשות הכל בחשאי, לבל יודע הדבר לפלאקוס שלא יעורר מהפכה, ואז יבצר ממנו להוציא לפועל את דבר שליחותו.

[111] עם בוא הערב התקרבה האניה, ובאסוס יצא עם אנשיו בלי להכיר איש ובלי שהכירו איש. בדרך פגש בחייל אחד מחבר השוטרים של אותה אשמורה וצוה להוליכו לבית מפקד הצבא. הוא חפץ לגלות לו את הסוד, למען יעמוד על צדו, אם יהיה צורך בעזרת רבים.

[112] אך נודע לו, שהלז מסב יחד עם פלאקוס אצל איש אחד, שם פניו בחפזון גדול לביתו של בעל המסבה. ושם האיש אשר אצלו התארחו – סטפניון, אחד ממשוחררי הקיסר טיבריוס. באסוס התחבא בקרבת מקום ושלח אחד מאנשיו לרגל, ובערמה צוה עליו להתחפש כצורך השעה לבל יכירו איש. הוא נכנס אל המסבה כעבדו של אחד הקרואים, ואחרי שתר הכל אל נכון שב וספּר לבאסוס.

[113] שמע באסוס, שלא הוקמו משמרות על מבואות הבית ומספר אנשי פלאקוס מצער הוא – כי רק עשרה או חמשה עשר מעבדיו ומשרתיו לווהו – נתן אות לאנשיו ומיד פרצו פנימה. אחדים מאנשי הצבא נצבו לפני המסובים וחרבם חגורה על ירכם, ולפתע פתאום הקיפו את פלאקוס אשר שתה במקרה לחיי אחד (המסובים) והביע את רגשי חבתו לכל הנאספים.

[114] והנה באסוס נצב לפניו. למראה האיש אחזתהו חרדה ונאלם דומיה. הוא חפץ לקום ממקומו, אבל ראה את צבא המשמר מסביב. ובטרם שמע דבר הכיר מה יזם הקיסר לעשות לו, מה היא הפקודה אשר ניתנה לאנשים הקמים עליו, וגם מהו שנשקף לו בעתיד. כי יש בכוח השכל לסקור הכל בסקירה אחת ולשמוע בשמיעה אחת את כל הדברים ההולכים ומתהווים לאט לאט במשך זמן ארוך.

[115] כל המסובים עמדו ממקומותיהם ברעדה ובשרם סמר מפחד, שמא הוטל עליהם עונש על הסבם יחד (עם פלאקוס). המנוסה היתה עלולה להביא סכנה, ומלבד זאת היה הדבר מן הנמנעות, שכן כל המבואות היו תפושים. ואת האיש הוליכו החיילים משם בפקודת באסוס; ואותה מסבה אשר קם ממנה היתה מסבתו האחרונה בחייו. ובצדק החלה פורענותו בשלום בית, שהרי גם הוא הרבה להשבית שלום בית של אנשים כנים וישרים.

פרק ארבעה עשר: כשלון פלאקוס חל בחג הסוכות. היהודים מתאספים ומתפללים תפלת הודיה.

[116] ככה קבל פלאקוס במדינת נציבותו עונש אשר לא שערוהו ראשונים, ונתפש חי כאויב בגלל היהודים – לפי דעתי – אשר חפץ להשמידם כליל בגאות לבו. וראיה ברורה לזה הוא גם זמן התפשו, מקרא קודש היה אז ליהודים בתקופת השתוות היום והלילה שחלה בסתו. בזמן הזה נוהגים היהודים להעביר את דירתם לסוכות.

[117] מכל המצוות שהחג גורם לא נעשה דבר, מפני שהזקנים שלנו היו עוד במאסר בו הוטלו אחרי הענויים והיסורים הקשים והנוראים, והקהל השתתף בצרתם אשר חשבו אותה לצרת הכלל. גם נאנחו מחמת גודל האסון הפרטי אשר אירע לכל אחד ואחד מהם.

[118] והכאב יגדל כפלים ביחוד בימי החג כשאין היכולת לחוג אותם, ואנשים משוללים עליזות הנפש הבאה בעצרת קודש. נוסף על זה דכא אותם העצבון על שלא יכלו למצוא כל תרופה למכאוביהם הגדולים.

[119] הם היו שרויים בצער ורבצו תחת סבל אסונם הגדול כלואים בבתיהם בבוא חשכת לילה, והנה הופיעו אנשים אחדים ובפיהם הבשורה על התפשו (של פלאקוס). אבל היהודים חשבו, כי האנשים בדו שקרים למען נסותם, והוסיפו עוד להצטער על שמהתלים בהם ושמים פח יקוש לרגליהם.

[120] והנה קם שאון בעיר, ושומרי ליל רצו אנה ואנה, ופרשים אחדים רכבו בחפזון רב ובשקידה גדולה, אלה לצד המחנה ואלה מן המחנה והלאה. המעשים הזרים האלה עוררו את לב אחדים להגיח מבתיהם ולחקור, מהו המקרה אשר קרה. כי דומה היה, שהתרחשו חדשות.

[121] כאשר נודע, כי פלאקוס נפל ברשת והושם במאסר, פרשו כפיהם לשמים, והתחילו לומר שירים ותשבחות לאלהים אשר עיניו פקוחות על מעשי בני אדם. ואלה דבריהם: „רבון (העולמים)! לא נשמח למפלת האויב, כי חוקיך הקדושים נטעו בלבנו רגשי אנוש. אולם אנחנו מודים לפניך בצדק על אשר חמלת וחסת עלינו והמתקת לנו את הצרות הארוכות והתכופות“.

[122] הם בלו את כל הלילה באמירת שירים ותהלות, ואך עלה השחר והנה נהרו בשערי העיר ובאו אל גדות הים הקרובות, ובאין להם בתי הכנסיות עמדו במקום טהור וענו פה אחד:

[123] „המלך הגדול (אשר תמשול) על בני תמותה ועל בני אלמות, באנו לקרוא לארץ ולים, לרוח ולשמים, לחלקי תבל ומלואה, לתת כבוד לזכרך. הלא אלה בלבד נשארו לנו כי גורשנו ממושב בני אדם, ואין לנו חלק בעיר, לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד, ומכל האנשים אשר תחת השמים נמצאנו רק אנחנו בלי עיר ובלי בית בגלל תעלולי המפקד. אתה הראית לנו אות לתקוה טובה ולגאולת שאריתנו, וכבר החלות להטות אוזן קשבת לתחנונינו. כרגע הכנעת את האיש הצורר את כל בני עמנו ומחולל את כל צרותיו, והוא שאף לגדולות וקוה לקנות לו שם בדבר הזה. הוא נחל מפלה והיא לא במרחקים, עד כי האנשים אשר סבלו ממנו יכירוה רק מפי השמועה ובזה תדעך שמחתם, כי אם בקרוב מקום, כמעט לעיני הנפגעים למען אשר תגרת ידך תראה כיום הזה לפתע פתאום, איש לא קוה“.

פרק חמשה עשר: הנציב מובל בספינה לרומי ושם קמים עליו קטגורים ומגישים כתבי האשמה עליו.

[125] זולת המעשים האמורים קרה עוד דבר אחד, והוא השלישי, לדעתי, בהשגחת אלהים. מן הדין היה, שהאיש אשר מלא כל חלקי תבל בתועבותיו, יסבול גם את נוראות־הים. אכן הורד לספינה בראשית החורף ואחרי הרפתקאות רבות בא לאיטליה. תיכף ומיד נמצאו שני אנשים משונאיו בנפש, איסידורוס ולאמפון, והם הגישו עליו כתבי האשמה.

[126] הם היו עוד זה לא כבר בגדר נתינים (לגבי פלאקוס), והיו קוראים לו בשם: רבון, גומל חסד, רב־להושיע וכדומה. עכשיו הוכיחו את מרצם לא כמאשימים סתם, אלא למעלה מזה לאין ערוך. הם בטחו לא רק בצדקתם, אלא – מה שחשוב ביותר – בדבר אשר ראו, כי „המשגיח במעללי איש“ הוגה לו שנאה כבושה בלבו. הוא (קאיוס) חפץ היה אמנם להראות כשופט (צדק) מתוך היראה שמא יאמרו כי הוא מוציא פסק דין ללא משפט. אבל לאמתו של דבר היה הוא שונאו בנפש, ועוד לפני כל ההאשמות וההמלצות גמר כבר בדעתו להוציא דינו לחובה ויעד לו את העונש החמור ביותר.

[127] ואין לך דבר קשה מהאשמת אנשים נכבדים על ידי נקלים, והאשמת מושלים מלפנים על ידי נתיניהם. דומה הדבר להאשמת בעלים על ידי עבדיהם ילידי ביתם או מקנת כספם.

פרק ששה עשר: תאור אופיו ומעשיו של לאמפון, הקטגור הראשון של פלאקוס. משטמתו לנציב.

[128] הצרה הזאת היתה קלה, כנראה, לעומת הצרה האחרת, הגדולה הימנה. כי לא סתם אנשים מבין נתיניו כרתו ביניהם ברית־תגרה ויצאו נגדו בבוקר לא עבות אחד בהאשמותיהם; אמנם אלה היו אנשים אשר הרבו לשטמו יותר מכלם ברוב ימי נציבותו בארץ. כי לאמפון נאשם בזמנו בעוון עלבון הוד מלכותו של הקיסר טיבריוס. ובמשך שתי שנים, זמן חקירת משפּטו, היה חי במצב של יאוש.

[129] פלאקוס המציא כשופט תואנות שונות בכונה רעה לדחות ולענות את הדין, שאם הנאשם יצא אפילו זכאי בדין, למצער יהיה שרוי בתחלה זמן רב בפחד מפני העתיד הלוט בערפל, וככה יהיו החיים קשים עליו מן המות.

[130] אחרי שנצח כביכול בדין בא בטענה, שהלז (הנציב) שלח ידו ברכושו והכריחו לפרנס את הוצאות הגמנסיון. אפשר שלאמפון היה כילי ולפיכך לא התנהג כבן־חורין בעניני הוצאות כסף, ולכן השתמש באמתלה ואמר, שאין לו רכוש מספיק כדי לבזבז סכומים כאלה, ואפשר שבאמת לא היה לו; אמנם טרם שבא לידי נסיון היה מתגאה ברב עשרו, אבל בעת מפקד הפקידים נתגלה הדבר, שאין רכושו גדול בערך, כי כמעט את כל הונו רכש לו רק מכסף עשוקים. הוא היה עומד על־יד הנציבים בעת הדין כמזכיר הרושם ומציע את עניני המשפט. לפעמים מחק דברים או דלג עליהם בכונה, ולפעמים הוסיף ענינים שלא נאמרו, ויש ששינה והחליף והכניס ערבוביה ברשימות. כתבן זה עשה קנוניה בכל אות ואות ובכל קוץ וקוץ.

[132] ולכן השמיע כל העם את קולו תכופות וקרא לו פה אחד בשם ההולמו במיוחד: רוצח הקולמוס. כי ברשימותיו המית אנשים, ולאשר נשארו בחיים, גרם שיהיו אומללים מן המתים. ואלה שהיו יכולים לצאת מן המשפט וידם על העליונה ולעשות חיל, נחלו מפלה וירדו מנכסיהם ללא צדק. הכל קנו השונאים מידי האיש הזה אשר עשה מקח וממכר ברכושם של אחרים.

[133] הלא מן הנמנע היה הדבר, שנציבי מדינה גדולה כזאת יזכרו את כל עניני הפרט והצבור ההולכים ומתרחשים חדשים לבקרים, ולא זו בלבד שיעסקו במשפט, אלא גם יעברו על חשבונות המסים ויתר ההכנסות אשר בחקירתם ודרישתם הם מבלים את רוב ימות השנה.

[134] והאיש שנתמנה למשרה כבודה כזאת, לשמור על החוקים ועל פסקי־הדין הישרים הנובעים מהם, השתמש בשכחת השופטים לשם קנוניה, ורשם בין החייבים את האנשים שהיו צריכים להיות זכאים בדין, ואת החייבים רשם בין הזכאים אחרי שקבל את שכרו, או, יותר נכון, את משכורת תועבותיו.

פרק שבעה עשר: תאור הקטגור השני, איסידורוס כמסית ומדיח העם. סבת שנאתו לפלאקוס.

[135] איש שכזה היה לאמפון אשר יצא בהאשמותיו (נגד פלאקוס), אמנם איסידורוס לא נפל ממנו ברשעתו. הוא היה חביב על האספסוף, החניף להמון, שאף לעורר ערבוביה ושנא את השלום ואת המנוחה. כוחו היה רב לחולל קטטות ומהומות ולהרבות אחרי־כן את המבוכה ולהגדילה. הוא השתדל ללקט סביבו אספסוף ערב רב, ואותם חלק לפלוגות דוגמת פלוגות האֶפֶבִּים (הצעירים).

[136] בעירנו נמצאות חבורות מרובות – חברים המתלקטים לא לשם דבר מועיל, אלא לשם שתית יין ושכרות ופריצות הכרוכה בזה. אנשי הארץ קוראים לחבורות האלה בשם: אספות או מסבות.

[137] בראש החבורות הללו כולן או רובן עמד איסידורוס, מחריד העיר, כראש הכֵרה או ראש המסבה. ואם חפץ היה לבצע אחרי־כן מעשה תועבה, נתאספו כולם לפי סיסמה אחת, כדי לדבר או לעשות כמו שנצטוו.

[138] הוא כעס אז על פלאקוס, כי בראשונה היה מתחשב בו כביכול, ולסוף חדל מליחס לו ערך רב. ולכן שכר לו אנשים פוחזים אשר כוחם בפה, ורגילים לקבל פרס בעד צעקותיהם מאת אנשים שמשלמים בעדן כמו (בעד סחורה) בשוק.

[139] ואיסידורוס צוה עליהם להתאסף בגמנסיון. הם מלאו את כל הגמנסיון והאשימו את פלאקוס באין כל יסוד. המה בדו האשמות שלא היו ולא נבראו, ובמהתלותיהם הרבו לטפול עליו דברי שקר, ולכן בא פלאקוס במבוכה וגם אנשים אחרים, כי היה הדבר מוזר בעיניהם. אחרי־כן עלה בלבם החשד, שהאנשים עושים כל אלה רק כדי למצוא חן בעיני אדם אחד. וכך היה באמת, כי הם עצמם לא סבלו כל רע, וגם לא ידעו להזכיר לנכון כל עולה שנעשתה (כביכול) ליתר אנשי העיר. לסוף טכסו (פלאקוס ואנשיו) עצה וגמרו לתפוש אחדים מהם,

[140] כדי להכיר את סבת האף והחמה (שהתלקחו בהם) לפתע פתאום. הנתפשים הודו על האמת בלי ענויי חקירה, והוסיפו עוד עובדות לראיה נאמנה, היינו: קביעת המשכורת אשר חלק אחד ממנה קבלו כבר, וחלק אחד היו צריכים לקבל לפי שהובטח להם; את שמות האנשים שנבחרו לחלוקת המשכורת – אלה הראשונים לרועשים, – את המקום ואת הזמן של קבלת השלמונים.

[141] הכל רגזו כמובן, (וביחוד) תושבי העיר, כי לא חפצו אשר שם העיר יחולל בגלל תועבת אחדים. ופלאקוס הזמין את טובי העם וגמר להביא לפניו למחרת את האנשים שחלקו את הפרס, כדי להוכיח לאיסידורוס את אשמתו בפניו, ועליו יהיה להמליץ על עצמו לפי שהוציא דבת שוא על שלטון המדינה. לאחר שנתפרסמו המודעות התאספו שרי המדינה וכל תושבי העיר, פרט לאנשים אשר אשמתם, אשמת מתן השלמונים עמדה להגלות.

[142] האנשים אשר מלאו את התפקיד הנפלא העמדו במקום גבוה, ולמן יראו הכל ויכירום. הם גוללו את האשמה על איסידורוס, כי הוא שגרם למהומות ולגדופים נגד פלאקוס, והוא שחלק על ידיהם כסף ונתן יין להמון עצום.

[143] „כי מנין לנו – הוסיפו האנשים – עושר רב כזה? דלים אנחנו ובדוחק נמצא את צרכינו יום יום. ומה הוא הדבר אשר סבלנו מן הנציב עד שנהיה מוכרחים לנטור לו איבה? אכן בכל הנעשה חייב אותו האיש המקנא בהצלחת אחרים ושנא את הסדר והמשטר“.

[144] דברי עדותם הכילו סימנים מובהקים לזדון לב הנאשם (איסידורוס). הנאספים הכירו בזאת וקראו בקול; אלה (דרשו) להכריז על קלונו, אלה לחייבו חובת גלות ואלה להמיתו. ואלה האחרונים היו הרוב, ואחריהם נמשכו לסוף גם האחרים, עד שהיו כלם תמימי דעה וקראו פה אחד להרוג את מסית העם, כי למן היום אשר בא והתחיל מתערב בעניני הכלל, היה כמחלה ממארת לכל הענפים של חיי המדינה.

[145] והוא גופו ידע את פשעו וברח לנפשו, כי ירא פן יתפשוהו. פלאקוס הסב ממנו את לבו, כי אמר אחרי שאיסידורוס יצא בעצמו לגולה תחדלנה המבוכות ומכת השלמונים במדינה.

פרק שמונה עשר: מפּלת פלאקוס גדולה פי שבעה לעומת אשרו ועשרו מלפנים. חיי מותרות של פלאקוס לפני כשלונו.

[146] את הדברים האלה ספרתי באריכות, לא מפני שחפצתי להזכיר עוונות ראשונים, אלא כדי לתנות תוקף מדת הדין אשר עיניה פקוחות על מעללי אנוש. כי האנשים אשר היו שונאי (פלאקוס) מאז והוא גם הוא הרבה לשטמם מכל, עליהם הוטל התפקיד להאשימו, כדי להגדיל את מכאוביו. שהרי אין לך דבר קשה מאשר להאשם על־ידי שונאים בנפש.

[147] אמנם המעט שהם גוללו עליו אשמה, נתינים על קצינם, והאויבים מלפנים על איש אשר אך זה היה בידו שלטון לחיים ולמות על כל אחד מהם, אלא גם תפשו אותו בחזקת יד. הוא סבל כפלים: מה שנחל מפלה, ומה שהיה ללעג לשונאים השמחים אלי גיל.

[148] והדבר קשה לבעל נפש ממר המות. ולאחרונה שבר על שבר בא עליו. בן רגע נטלו ממנו את כל רכושו, הן שירש מאבותיו והן שהוא עצמו רכש לו. הוא היה חובב את הפאר וההדר, ולא נמנה על בעלי הון רב אשר עשרם כאבן שאין לה הופכים. הוא היה מדקדק בכוסו, בלבושו, במשכבו וברהיטיו לכל פרטיהם. גם הכלים האחרים שכל עצמם אינם משמשים אלא קשוט לבית, כולם היו מן המובחר.

[149] נוסף על כך היו גם משרתי ביתו מן המשובחים אשר ליופי, לבריאות הגוף ולכשרון המעשה בדברים הכרוכים בשרותם. כל אנשיו אשר היו ממונים על תפקיד כל שהוא הצטיינו בו כל־כך, עד שעלו על כל בני־אמנותם, או למצער לא נפלו מהם במאומה.

[150] עדות נאמנה לדבר היא העובדה, כי בעוד שכל החפצים אשר באו במספר עצום מהחרמת רכוש החייבים היו נמכרים בשוק, אלה של פלאקוס בלבד נשתמרו למען השליט־יחיד להוציא כלים אחדים (שנמכרו), כדי לשא לעבור בפירוש על החוק הנוגע בחייבים מסוג זה.

[151] אחרי החרמת רכושו נדון פלאקוס לגלות, וגורש מכל ארצות היבשה, היינו מן החלק הגדול והטוב של מדינות הישוב ומכל האיים המאושרים. בראשונה נגזרה עליו גלות אל הגרוע מכל (האיים) אשר בים האֵיגֵיאי, ושם האי: גיארה, אך הודות למליץ לפידוס החליפו לו את גיארה באנדרוס שנמצא בקרבת גיארה.

[152] אחרי־כן נסע מרומי לברונדיסיום, באותה דרך עצמה בה נסע לפני שנים אחדות, כשנתמנה נציב על מדינת מצרים ולוב הגובלת בה, כדי שבני הערים אשר ראוהו לפנים כשהוא שואף גדולות ומתימר ברוב עשרו לפני כל, יראוהו כעת מכוסה קלון וחרפה.

[153] האנשים הורו עליו באצבעותיהם והקניטו אותו, ובזה הסבו לו צער גדול שבעתים מן הצרה אשר באה עליו כשואה. צרתו נתחדשה ונתגברה במדה שנתוספו עליה (צרות) חדשות, וכדרך המחלות החוזרות ונעורות כך הדבר הזה מעלה בהכרח את זכרון הצרות הראשונות אשר כמעט נשתכחו כבר מן הלב.

פרק תשעה עשר: אחרי הרפתקאות שונות הגיע פלאקוס הגולה לאי אנדרוס. פלאקוס מתמרמר על רוע מזלו.

[154] הוא עבר במפרץ היוֹני והפליג בים עד לקורינתוס והיה לראוה לתושבי ערי פלפוניסוס המשתרעות על גדות הים. (הם יצאו) לשמוע את דבר כשלונו אשר בא פתאום. ופעם בפעם, ברדתו מן הספינה, התלקט גם חבר מרעים, אנשי זדון, להרגיזו, וגם אנשים שרגילים לקחת מוסר מאסון אחרים התאספו למען השתתף בצערו.

[155] מן לֶכַאיוס עבר דרך איסתמוס אל הים אשר מעבר השני וירד מן הספינה בקֶנכרֶאַי, היא חוף קורינתוס. אמנם השוטרים לא נתנו לו להתעכב שם אפילו זמן כל שהוא והיה אנוס להמשיך את נסיעתו בספינת־משא קטנה. והנה התחוללה רוח סופה ונשבה בפניהם, ורק אחרי הרפתקאות רבות חתרו בקושי אל (החוף) פיריאֶוס.

[156] אחרי ששקטה הסערה נסע לאורך (גדות) אַטיקה עד ללשון היבשה סוניון, אחרי־כן עבר כסדר על האיים: היליני, קיאה, קינתוס ועל איים אחרים המשתרעים בשורה אחת, עד שבא לאנדרוס, היא מטרת נסיעתו.

[157] כאשר ראה האומלל את המקום מרחוק נשפך מקור דמעות מעיניו על לחייו, והוא הכה בכפו על חזהו וצעק בקול מר: „רבותי, שומרי נפשי ובני לויתי, הנה הארץ היפה אנדרוס, האי העלוב שנפל בגורלי במקום איטליה המבורכה! אני פלאקוס אשר גדלתי וחונכתי ברומי, שרתי במדינות, הייתי חבר ורע לבני ביתו של אבגוסטוס, נמניתי על ידידי טיבריוס קיסר הראשונים ונבחרתי לשש שנים נציב על מצרים הגדולה בין המדינות שהן נכסי הקיסר!

[159] מה גדולה התמורה! חשכת ליל עטפה בעצם היום את חיי כבעת לקוי החמה. מה שם אקרא לאי הקטן הזה? מקלט הוא או מולדת חדשה, מקום מנוס הנהו או מפלט לעתות בצרה? אכן „קבר“ הוא השם הנאה לו. אני האומלל יורד שאולה, ואני עצמי נושא כביכול את פגרי. אמנם מכאובי ישימו קץ לחיי העלובים, או – אם גם אוּכל להמשיך את חיי – מיתה ממושכה מתוך (פכחות) החושים תהא מנת חלקי“. –

[160] אלה היו יללותיו. בינתיים התקרבה הספינה אל החוף. הוא יצא מן הספינה וקומתו כפופה. כולו שח ארצה כאנשים העמוסים משא כבד, וסבל הצרות (כאילו) העיק על שכמו. הוא לא הרים את ראשו, אם מאפס כוח, ואם מפני שלא נועז לעשות זאת בפני המון האנשים אשר התאספו לראותו, והתיצבו משני עברי הדרך.

[161] ובני לויתו הביאוהו לפני אנשי אנדרוס והראוהו לכל והועידו מהם עדים, כי הגולה בא אל האי. ואחרי שמלאו את חובתם יצאו משם.

[162] וצערו של פלאקוס נתעורר מחדש כאשר נעלמו מעיניו פני מכיריו האחרונים, ומחזה בלהות נתגלה לפניו בבהירות רבה. הוא ראה את עצמו מוקף שממה נוראה, ולעומת המצב הזה היתה מיתה חטופה במולדתו כצרה קלה בעיניו, או, יותר נכון, כדבר טוב ורצוי. הוא היה מתעות ומתפתל כמשוגע ממש, פעם בפעם עמד וקפץ אנה ואנה, פרש ידיו, ספק כף אל ירך, הפיל עצמו ארצה וקרא תכופות:

[163] „אני פלאקוס אשר זה לא כבר הייתי שליט באלכסנדריה העיר רבתי עם או ב(קריה) רבת הערים ונציב מצרים, המדינה המאושרה. אלי היו נשואות עיני רבבות תושבים, בין נתיני היו הטובים שבצבאות הרגלִים, הפרשים והמלחים אשר חשיבותם גדולה לא רק בגלל מספרם הרב. והמונים היו מלוים אותי יום יום בצאתי (מן הארמון).

[164] ואולי רק חזון שוא היה זה ולא מציאות? אולי רק מחזה חלומות היה אשרי מלפנים, בבואות כוזבות וריקות, יצירי הדמיון המתאר את המוצגים כמוצקים.

[165] אכן רמיתי את עצמי! אלה היו רק צללי דברים ולא דברים ממש, חקוי המציאות ולא מציאות עצמה המראה בעליל את (אפסות) השקר. כשם שלא ימצא דבר ממה שראינו בחלום אחרי שנקיץ משנתנו, והכל גז חיש ועבר, כן פנו ממני כהרף עין כל הודי וזיוי אשר היו מנת גורלי לפנים“.

פרק עשרים : כאשר מתגברים היסורים על פלאקוס הוא מתוודה על פשעיו ומצדיק על עצמו את הדין.

[166] רעיונות כאלה היו מנסרים במוחו תמיד ודכאוהו כמעט לעפר. הוא ברח מפני אספת רבים, כי רגש העלבון לא מש ממנו. הוא לא יצא אל החוף, גם לא מצא עוז בנפשו להופיע בשוק, אלא היה כלוא בביתו, ושם הסתתר ולא נועז לעבור גם על מפתן חדר הכניסה.

[167] יש שקם בבוקר השכם כאשר כל האנשים האחרים שכבו עוד על משכבותיהם, ויצא מחוץ לחומת (העיר) באין איש רואה. שם התבודד כל היום ונזהר לבל יפגש בו אדם, וזכרון צרותיו שהיה עדיין עֵר בלבו, היה דוקר ועוקץ את נפש האומלל; בבוא חשכת לילה שב לביתו. ומרוב אימה ופחד היה מתפלל בערב, מי יתן בוקר, כי החושך ומראות בלהות הבעיתוהו פעם בפעם בהרדמו; ובבוקר אמר מי יתן ערב, כי לבש כלו קדרות ולא יכול לשאת כל נוגה.

[168] כעבור חדשים אחדים קנה לו אחוזה זעירה, שם הרבה לשבת גלמוד, מקונן ומבכה את רוע מזלו.

[169] מספרים, שלפרקים שרתה עליו רוח עליונה בחצות הלילה דוגמת אנשים אשר התעוררה בקרבם התלהבות קוריבנטית. ואז יצא מחוץ לגבול בית שדהו ונשא עיניו לשמים ולכוכבים, הביט בתפארת שבתפארת הבריאה וקרא בקול רם:

[170] „מלך האלים והאנשים! אכן אמת הדבר כי אתה מפקח על עם ישראל, והם לא בדו מלבם את דבר השגחתך עליהם; וכל האומר, שאין אתה עומד להם למגן ולמחסה, אינו אלא תועה! הלא אני עצמי יכול לשמש אות ומופת, כי נענשתי בדבר אשר זדתי על היהודים.

[171] אנכי עצמתי את עיני מראות כאשר שדדו את רכושם ובזה נתתי יד לחומסים, והנה נשדדה גם נחלת אבותי וגם כל הנכסים אשר נתנו לי במתנה לאות חן וכבוד, או שרכשתי אותם בדרך אחרת.

[172] אנכי המיטותי עליהם לפנים קלון כעל זרים, אף כי הם תושבים מכובדים, למען ישמחו אויביהם, האספסוף הפרוע. ואלה הוליכו אותי שולל במחמאותיהם. אני האומלל, ולכן שבעתי בוז וחרפה, ונגזרה עלי גזרת גלות וגורשתי מכל ארצות הישוב, והנה אני סגור ומסוגר במקום הזה.

[173] אנכי צויתי להביא מהם אל בית־החזיון ולענותם לעיני שונאי נפשם על לא חמס בכפם; ולפיכך נסחבתי בצדק מתוך חרופים וגדופים ומתוך ענויי נפש עלובה יותר מאשר מתוך ענויי גוף לא לבית־חזיון אחד ולא לעיר אחת בלבד, אלא צעדתי בתהלוכה דרך כל איטליה עד לברונדיסיום ודרך פֶלוֹפוֹנֶסוֹס עד לקורינתוס,

[174] ודרך כל אטיקה והאיים עד לאנדרוס מקום מאסרי כעת. ואני יודע נאמנה, כי עוד לא בא הקץ לצרותי, ועדיין צפויות לי צרות אחרות עד שתתמלא הסאה ותשוה למדת מעשי הרעים. אנכי צויתי להרוג מהם וגם עמדתי מרחוק, כאשר נהרגו בידי אחרים: אלה נרגמו באבנים, אלה נשרפו חיים ואלה נסחבו בקרב חוצות עד שנפרכו גופותיהם לגמרי.

[175] והנה יודע אני, כי אֵלות הנקמה אורבות לנפשי בעבורם, ומלאכי חבלה כאילו התיצבו כבר לחסום דרכי, רובצים ושואפים לדמי. מדי יום ומדי שעה הנני הולך וגווע וסובל הרבה מיתות במקום מיתה אחרונה אחת“.

[176] לעתים תכופות נפלה עליו אימה גדולה ופלצות אחזה כל אברי גופו ופחד ורעדה דכאו את נשמתו אשר היתה מזדעזעת מקוצר רוח ומפרפורי הלב, עד שניטלה ממנו גם הנחמה האחרונה המיוחדה לבן אדם, היא התקוה הטובה.

[177] ופלאקוס לא ראה כל אות לטובה, כל הסימנים נבאו רעות לו: שמועות מרעידות לב, כאב בהקיץ, מועקה בחלום, בדידות כפרא מדבר. שמא חיי חברה היו חביבים עליו? גם האספות בעיר היו למורת רוחו. אפשר ההתבודדות המחפירה בכפר הביאה לו בטחון? הבל ורעות רוח. הוא היה מתהלך בדרך אכול חשדים, ואמר בלבבו:

[178] „האיש שצועד אחרי במהירות, אורב לנפשי, הוא רודף אחרי ולכן ימהר ללכת, פלוני מדבר חלקות – חפץ הוא לצודני בפח; אלמוני מדבר בלי חנופה – נבזה אני בעיניו; מאכל ומשתה נותנים לי – כלצאן טבחה. עד מתי אמשיך חיי עניי כאיש אשר לב אבן בקרבו? אכן אין לי העוז לטרוף נפשי בכפי, יצרי הרע אשם בזה, הוא אינו נותן לי להפסיק כרגע את חוטי חיי העלובים, כדי להגדיש את סאת צרותי הנוראות אשר אני עצמי המיטותי עלי ושבהן אני מכפּר את רוחות האנשים שנהרגו בזדון לבי“.

פרק עשרים ואחד: קאיוס גומר להרוג את פלאקוס. תאור רציחתו של פלאקוס על ידי בלשי הקיסר.

[180] מתוך הרהורים וזעזועי נפש נלאה פלאקוס חכה ליום פקודתו, והיסורים הממושכים בלבלו את דעתו ביתר שאת. אך קאיוס היה אכזר מטבעו ונקמתו היתה בלי מצרים. הוא לא התנהג כאנשים המוציאים מתחת ידיהם את האשמים לאחר שכבר קבלו את ענשם, אלא חמתו הוסיפה לבער בו עד אין קץ, וכל מזמתו היתה רק למצוא להם יסורים חדשים. ומשטמתו לפלאקוס היתה עזה ביותר עד שעינו היתה צרה גם באנשים אחרים ששמם היה כשם האיש השנוא הזה.

[181] בלב קאיוס התעוררו תדיר הרהורי חרטה על שהוציא דינו של פלאקוס לגלות, ולא למות. גם למליץ לפידוס לא יכול לסלוח את הדבר, אף כי היה רוחש לו רגש כבוד, ובזה גרם שהאיש היה סר וזעף וירא לנפשו. לפידוס פחד בצדק, פן יקבל אף הוא עונש חמור, כי במאמציו קבל איש אחר עונש קל.

[182] כאשר לא נמצא כבר איש שיעיז להמליץ על פלאקוס, התלקחה בקאיוס משטמה עזה כמות. המשטמה ההיא לא שככה ולא שקטה במרוצת הזמן כיאות, אלא התגברה בלבו ביתר עוז כדרך המחלות המתחדשות בגוף מזמן לזמן, כי גם באלה היסורים האחרונים משכיחים את הראשונים.

[183] מספרים שכאשר נדדה שנת קאיוס בלילה נזכר בשרים אחדים אשר נדונו לגלות, ולכן נחשבו לאומללים, והם היו באמת מכלים את חייהם במנוחה והשקט ובחופש גמור. לפיכך הסב קאיוס את השם (גלות) להגירה.

[184] הוא אמר: „גרושי האנשים האלה אינם אלא הגירה, שהרי יש להם כל צרכיהם בשפע, והם יכולים לחיות חיי שלום ושלוה. לא יתכן, איפוא, שהללו יתפנקו על חיים הראויים לפילוסופים“.

[185] אחרי־כן צוה להרוג את המפורסמים והנכבדים שבהם, ובראש רשימת השמות אשר הוציא נמצא שמו של פלאקוס.

האנשים אשר נצטוו להמית את פלאקוס הגיעו לאנדרוס, והוא שב אז במקרה מן השדה העירה. המה יצאו נגדו מן החוף, ומרחוק ראו שני הצדדים איש את רעהו.

[186] הוא הבין מיד את חפזונם, כי נפש כל אדם מחוננה בכוח נבואה נפלא, וביחוד נפש אנשים הנמצאים בצרה גדולה. הוא נטה הצדה ומהר לברוח בשבילים צרים. שכח, כנראה, שהוא נמצא באי ולא ביבשת, ואין כל תועלת בקלות המרוץ מפני שהים סוגר עליו מסביב. הלא מן ההכרח שתבוא אחת משתים:

[187] או שיפול לתוך הים, אם ירחיק לכת, או יתפש אם יגיע רק אל שפת הים. אמנם אם משוים את שתי הצרות האלה אחת מול רעותה, נמצא, שהמות בארץ נוח מזה שבים, כי הטבע חלק לאדם וגם לחיות היבשה את הארץ, והיא המקום היאה להם גם בחייהם וגם במותם: היא שקבלה אותם לראשונה בהולדתם, היא שתקבל אותם גם לאחרונה בהפּרדם מן החיים. –

[188] המה רדפו אחריו בלי הרף עד שתפשוהו. אחדים מהם כרו לו בור ואחרים סחבו אותו בחזקת יד. הוא נלחם בהם וצעק בקול גדול והתאבק עמם עד שכל גופו נתכסה פצעים, כי כחיה טורפת היה רץ לקראת המכים.

[189] הוא התפתל ונאחז ברוצחיו, עד שלא יכלו להרים את החרבות, ולכן דקרו אותו מן הצד, ובזה גרם לעצמו יסורים קשים. לבסוף כרע ארצה כשידיו ורגליו, ראשו, חזהו וצלעותיו קצוצים וקטועים כקרבן זבח אשר נותח לנתחים. כי מאת מדת הדין יצאה הגזירה, שמספר המכות בגופו האחד ישוה למספר הרציחות אשר רצח ביהודים ללא משפט. והדם שפרץ מרוב העורקים אשר נחתכו אחד אחד, הציף את כל המקום ההוא. וכאשר נסחב הפגר אל הבור החפור התפרקו אבריו ברובם ונתפרדו הגידים המהדקים ומקשרים את כל הגוף. יסורים כאלה באו גם על פלאקוס, והיה לעד ולמופת, כי השגחת אלהים לא סרה מעל עם ישראל.

המלאכות אל קאיוס

פרק ראשון: הקדמה. הסתכלות בהשגחה האלהית אשר דרכי פעולתה נעלמו מבינת אנוש.

[1] עד מה אנחנו הישישים עודינו ילדים! אמנם אשר לגוף זרקה בנו שיבה מרוב ימים, אך מבחינת הרוח הרי כמונו כעוללים ממש מחוסרי בינה. וככה נחשוב את הדבר העובר וחולף, את המקרה, לשריר וקים, ואת הדבר היציב וקבוע, את הטבע, – למחוסר כל יסוד. אנחנו מערבבים ומחליפים את הענינים כדרך שעושים במשחק־הרבועים; שכן לדברים הבאים במקרה ניחס יותר יציבות מאשר לאלה ששרשם בטבע;

[2] ולדברים שבטבע יסודם – ניחס יותר התחלפות מאשר לאלה שבאים במקרה. סבת הדבר היא שאנחנו חורצים משפט על ההווה בלא לראות מראש את העתיד לבוא, ונסמוך יותר על החושים הכוזבים מאשר על כוח התבונה הבלתי־כוזבת. כי בעינים אפשר לתפוש רק מה שנמצא בעליל תחת ידינו, ואילו השכל ישיג גם את הדברים הסמויים מן העין, העתידים לבוא. אמנם אנחנו בעצמנו מכהים את מבט השכל שעולה בחַדותו על עיני בשר: אלה מבלבלים אותו באשר הם זוללים וסובאים, ואלה בבערותם שהיא הגדולה מכל הצרות.

[3] ברם התקופה אשר אנחנו עומדים בה והענינים הרבים והנכבדים שבאו בה לידי הכרע עלולים להוכיח לכל האנשים, גם לשאינם נוחים להאמין, כי אלהים משגיח על הבריות, וביחוד על העם השם בו מבטחו, אשר אבי כל היצורים ומלכם, עלת כל העלות, בחר לו לנחלה.

[4] שם העם הזה בשפת כשדים: ישראל, ותרגום השם בשפה היונית: ישוּראל. והדבר הזה הוא לדעתי נכבד מכל קניני הפרט והכלל.

[5] כי אם פני הזקנים, המורים, המושלים וההורים מעוררים כבר את רואיהם לצניעות, לדרך־ארץ, לאהוב את מדת ההסתפקות בחיים; על אחת כמה וכמה שתשגבנה המעלות הטובות, הנאה והטוב באותן הנפשות אשר התרגלו להתנשא מעל לכל הנבראים ולראות את הבלתי־נוצר, את אלהים, את הטוב העליון ואת הנאה, את המאושר והמוצלח, או – אם יאות להגיד את האמת – את הטוב מעצם הטוב, הנאה מן הנאה, המאושר מעצם האושר והמוצלח מעצם ההצלחה, או אם יש עוד איזה דבר העולה בשלמותו על כל המעלות האמורות.

[6] כי נבצר מכוח הדבור להתעלות עד אלהים, אשר אין מגע ותפישה חלים בו כלל, אלא יבעת ויסוג אחור מבלתי יכולת למצוא את הבטויים הנכונים ולעלות בהם כבמדרגות כדי לבאר את ענינו. בדברי אלה אינני מתכון אל עצם ההויה, שהרי לוּ גם ניתן קול הברה לשמים ולכל צבאם, לא היו מספיקים למצוא מלים מתאימות ומקבילות לדבר הזה – אלא כונתי לכוחותיו שהם משרתיו של אלוהים: היינו: כוח היצירה, כוח השלטון, כוח ההשגחה ויתר הכוחות אשר מהם גומלים חסד ומהם מביאים עונש.

[7] אף כי באמת גם הכוחות המענישים מקומם בין הכוחות המיטיבים. ראשית, מפני שהם חלק מן החוקים והמשפטים, שכן החוק כולל בקרבו שני יסודות: שכר לטובים ועונש לפושעים. שנית, מפני שהעונש יורה לעתים קרובות גם את החוטאים מוסר השכל, ואם לאו, הרי למצער את הקרובים לחטא. כי ענשם של האחרים מחזיר רבים למוטב באשר יראים הם פן יהיה גורלם כגורל הראשונים.

פרק שני: החדשים הראשונים לממשלת קאיוס היו תקופת אושר לכל מדינות הקיסרות הרומית. מחלת קאיוס בחודש השמיני לשלטונו.

[8] כאשר לקח קאיוס בידו את רסן השלטון ביבשה ובים אחרי מות הקיסר טיבריוס היתה הממלכה שקטה ממהומות והתנהלה לפי משטר קבוע; שלום ושלוה שררו בכל חלקיה, במזרח ומערב, דרום וצפון. גזע הלועזים והיונים, שלטון הצבא ושלטונות האזרחים לעריהם עשו יד אחת והתענגו על ברכת השלום. מי האיש שראה כל אלה ולא התפלא ולא השתומם על שפעת ההצלחה אשר אין בשפה די מלים לתארה?

[9] בחלקו של קאיוס נפלו נכסים רבים ועצומים מן המוכן, כסף וזהב, אם בגרוטאות, אם במטבעות ואם בשכיות חמדה, כגון כוסות וכלים אחרים הנעשים לשם נוי והדור; חילות עצומים: רגליים, פרשים, ספּנים; הכנסות שבאו למכביר כאלו ממקור אשר לא יכזב לעולם.

[10] מדינת שלטון קאיוס הקיפה את רוב החלקים הנכבדים של ארצות הישוב – אלה הארצות אשר בצדק תקראנה בשם: ישוב. גבולותיהן היו שני הנהרות, פרת ורינוס. הרינוס הפריד (בין מדינת קאיוס ו־) בין ארץ הגרמנים ויתר העמים הפראים, והפרת – בינה ובין ארץ הפרתים, שבטי הסרמטים והסקיתים אשר ידמו בפראותם לגרמנים; יתר על כן (מדינתו השתרעה), כאמור, ממזרח שמש עד מבואו עד לגדות האוקינוס וממנו והלאה. ולב עם הרומיים וכל איטליה ועמי אסיה ואירופה רחב מרוב שמחה.

[11] כי כלם היו ששים ושמחים, כאשר לא אירע בימיו של מי מן הקיסרים שמלכו לפניו, ולא זו בלבד שקוו לרכוש להם נכסי יחיד וצבור וליהנות מטובם, אלא דמו, כי השיגו כבר שפעת אושר ורוב הצלחה.

[12] ובערי (המדינה) נראו רק מזבחות, זבחים ומנחות, אנשים לבושים לבנים וזרי פרחים בראשיהם, עליזים, מסבירים פנים ועיניהם מפיקות חדוה; חגיגות, עצרות, משחקי תחרות לזמרה, מרוצי סוסים, מסבות, לילות שמורים אשר בהם נגנו בחלילים וקתרוס, שעשועים, ימי נופש, שבתון וכל מיני תענוגים.

[13] בזמן ההוא לא היה לעשירים יתרון מן העניים, לנכבדים מן הנקלים, למלוי כסף מן הלוֹוים, והבעלים לא נבדלו מעבדיהם; משפט אחד היה לכולם בעת ההיא, עד שתאור חיי האנשים תחת שלטון קרונוס בפי המשוררים לא נחשב עוד לאגדה בדויה מן הלב, כי שפע ושובע (היו בארץ), אין עצב ואין פחד, עליצות שררה בכל בית ובכל עם, יומם ולילה, בלי הרף במשך שבעת החדשים הראשונים.

[14] בחודש השמיני תקפה מחלה עזה את קאיוס, מפני שהפך לחיי מותרות את חייו אשר היו פשוטים עוד לפני זמן קצר, בימי טיבריוס, וממילא גם נוחים לבריאות. במקום החיים האלה באו עכשו: שתית יין שלא כדת, זלילה, תאבון לא ידע שבעה בכרס מלאה, רחיצות שלא בזמנן, הקאות ואחריהן שוב זלילה וסביאה, משכבי זכר ונקבה, ועוד מעשים אחרים העשויים להתיש כוח הנפש והגוף ולהפריד בין הדבקים שבכל אחד מהם. כי עקב ההסתפקות – בריאות ועצמה, ועקב זוללות – רפיון ומחלה, שכֵנת המות.

פרק שלישי: האבל הכללי לרגלי מחלת קאיוס, השמחה שהסבה השמועה על שובו לבריאות.

[15] והשמועה על דבר מחלת קאיוס נפוצה עוד בעונת הפלגת הספינות, כי זה היה בראשית הסתו, עת האנשים המפליגים בים חותרים כבר לבתיהם לחוף־מבטחים ממקומות המסחר השונים, וביחוד אלה שאין בדעתם לחרוף בנכר. והאנשים הזניחו את חיי התפנוקים ולבשו קדרות, דאגה ועצבון מלאו את כל הבתים והערים; גדול היה העצב כגודל השמחה אשר שררה עוד לפני זמן קצר ועתה הלכה ונעלמה.

[16] וכל חלקי הישוב נֶחלוּ יחד עמו, וחָליָם היה קשה מזה שתקף את קאיוס; כי מחלתו היתה רק מחלת הגוף בלבד, ואילו זו של כל האנשים לארצותיהם נגעה בעוז־רוחם, בשלום (ארצם), בתקוותיהם,

[17] באפשרות לרכוש נכסים וליהנות מהם. הם שווּ לנגד עיניהם את הצרות הרבות והאיומות הבאות עם העדר השלטון: כפן, מלחמה, כריתת עצים, הרס מושבות, גזלת ממון, חובת גלות, אימת עבדות וחרדת מות, ואין פודה ומציל מכל הצרות האלה.

[18] המה ידעו רק דרך הצלה אחת, הוא שובו של קאיוס לאיתנו. וכאשר הוּקלה מחלתו מעט הגיעה הבשורה במשך זמן קצר גם אל אנשים הדרים בגבולות הרחוקים, כי אין דבר מהיר מן השמועה. ואנשי כל הערים חכו עד כלות הנפש ונכנסו לשמוע כפעם בפעם בשורות חדשות טובות אחת מרעותה. לסוף שמעו מפי עוברי דרכים כי קאיוס נתרפא רפואה שלמה, ואז שבו לעליזותם כבתחלה, כי כל יושבי מדינות היבשה ואיי הים חשבו את הצלת קאיוס להצלתם הם.

[19] והשמחה אשר שמחו כל ארצות הישוב, גם בעת שקאיוס לקח את רסן השלטון בידו וגם בזמן ששב מן המחלה לקדמותו, היתה גדולה, עד שאין איש זוכר דוגמתה אפילו במדינה אחת או בעם אחד לרגלי תשועתו של מושל (הארץ) או בעת התמנותו.

[20] הם היו ששים ושמחים כאילו זה עתה החלו לעבור מחיי נודדים פראים לחיי חברה מסודרים, ממערות וממחלות עפר – לבתים ולערי מבצר, ומחיים משוללים כל השגחה – לקבלת עול מפקח אשר ינחם כרועה את צאן מרעיתו.

[21] אך הם לא השכילו להכיר את האמת. כי השכל האנושי מוכה סנורים ואינו מכיר את תועלתו האמתית, ויש ביכלתו להשתמש יותר בסברה ובהשערה מאשר בהכרה ברורה.

פרק רביעי: קאיוס מתנכל אל בן דודו טיבריוס, אשר נועד להיות שותף לשלטון בצוואת הקיסר (טיבריוס), להרחיקו מן השלטון ולהמיתו.

[22] אך עבר זמן לא רב והנה האיש אשר נחשב לגואל ולגומל חסד ושהיה צריך לפתוח מעיני ישועה חדשים ואושר אין קץ לאסיה ואירופה בכלל ובפרט, התחיל פתאום לשלוח יד בקודש, כדברת העם, ולנטות לחיי פריצות, או, יותר נכון, הוא גלה רק את גסות לבו אשר היה מחפה עליה (עד הנה) בדברי חנופה.

[23] הוא הרג את בן דודו שנועד להיות שותף בשלטון, ושזכותו לרשת את השלטון היתה יפה מזו של קאיוס, כי זה היה נגדו של טיבריוס רק על יסוד חוק האמוץ, והלה היה נכדו באמת. קאיוס העליל עליו, כי שם מארב לנפשו, אף כי מפאת גילו לא היה מקום לאשמה כזו, שהרי האומלל אך זה עבר מתקופת ילדות לתקופת נערות.

[24] כמו כן יש אומרים, שאלמלי נשאר טיבריוס בחיים עוד זמן קצר, כי אז הסיר את קאיוס מעל דרכו, מפני שטיבריוס הגה בלבו חשדים נוראים על קאיוס, והנכד האמתי היה מתמנה אז למושל וליורש יחידי של שלטון זקנו.

[25] אולם טיבריוס מת מיתה חטופה בגזרת הגורל, ולא הספיק לבצע את מחשבתו. וקאיוס חשב, כי בעזרת תחבולה יעלה בידו לגולל מעליו את האשמה שהאשימוהו בקפוח זכות שוּתפו לשלטון.

[26] וזה דבר ערמתו: הוא אסף את שרי הארץ ואמר להם כדברים האלה: „אמנם חפצי הוא לשתף בשלטון הקיסרות את (העלם) שהוא בן דודי מפאת קרבת המשפחה ואחי מחמת רוב אהבתי אותו, כדי לקיים את מצות טיבריוס המנוח. אולם עיניכם הרואות, כי עוד צעיר לימים הוא מאד, וזקוק הוא למפקחים, מורים ומחנכים.

[27] כלום יש דבר יותר נעים מלקבל עזרה מאיש שיש בידו להקל את עול השלטון, באופן שעול כבד זה לא יעיק על נפש אחת או על גוף אחד? ואשר לי – הוסיף – הנקל לי למלא את מקום מחנכיו, מוריו ומפקחיו, כי אני מציין כבר את עצמי כאביו ואותו כבני“.

פרק חמישי: טיבריוס הצעיר מאבד עצמו לדעת בפקודת קאיוס.

[28] בדבריו אלה הוליך שולל את הנאספים ואת העלם, ובענין האמוץ השתמש רק כדי לפתותם. תחת ליתן לעלם את השלטון המקווה, (שאף) לשלול ממנו את השלטון שכבר היה בידו. אחרי־כן זמם קאיוס לקחת את נפש הצעיר שהיה שותף לירושה ולממלכה לפי החוק. (וקאיוס עשה את מעשיו) מתוך בטחון גמור, באין צורך לשום לב לכל דבר, שכן לפי חוקי הרומיים נתון הבן לגמרי לרשות אביו. חוץ מזה יש לו לקיסר שררה בלתי מוגבלה, ואין איש שימצא בלבו את העוז או שתהיה לו היכולת לדרוש ממנו דין וחשבון על מעשים כלשהם.

[29] קאיוס הכניע את הנער, כאילו חשב אותו לשונא האורב לנפשו בקרב ההתחרות. ואף כי התחנך יחד עמו והתרעה עמו, והוא היה עוד צעיר לימים, לא נכמרו רחמי קאיוס על העלם האומלל שנגזר עליו למות בדמי ימיו, והוא שותף לשלטון ולירושה, ואפילו היתה תקוה, כי הוא לבדו יהיה השליט בגלל קרבתו הגדולה לטיבריוס; שהרי השׂבים חושבים את נכדיהם לבניהם במקום אבותיהם שמתו.

[30] מספרים, שהעלם נאלץ לטרוף נפשו בכפו במעמד שר־מאה אחד ושר־אלף. אלה קבלו את הפקודה שלא לקחת בידים חבל ברצח הזה, כי לא יתכן, שצאצאי קיסרים יהרגו בידי אחרים. כי קאיוס זכר את החוקים בשעת הפרת החוקים ואת ענין הקדושה בשעת חלול הקודש, ובזה שם ללעג ולקלס את עצם האמת. ולעלם לא היה כל נסיון בדבר, כי מעולם לא ראה בעיניו רצח אדם, גם לא אמן ידיו בשנוני הנשק – בתרגילים האלה מחנכים את הילדים הנועדים לשלטון בשום לב אל המלחמות התכופות, – ולכן הושיט מתחלה את ערפו לשליחי קאיוס לבקש מהם שיערפוהו.

[31] מאחר שאלה סרבו ולו לא היתה שום ידיעה ונסיון בדבר, תפש את החרב בידו, ושאל את השליחים, איזהו המקום בגוף המסוכן ביותר, כדי שיקלע אל המטרה וישים קץ לחייו העלובים בהכאה אחת. והאנשים האלה הורו אותו כמורי־עמל, והראו לו את המקום אשר בו צריך לתקוע את החרב. והעלם האומלל למד מהם את הלקח הראשון והאחרון, והיה לרוצח, שופך דם נפשו מתוך אונס.

פרק ששי: אכזריותו של קאיוס דורשת קרבנות חדשים. השר מאקרון ופעולתו לטובת קאיוס בימי חיי טיבריוס.

[32] לאחר שקאיוס עשה חיל בקרָב הראשון והגדול הזה, ולא היה עוד איש [מתחרה בו] בשלטון אשר יטו אחריו האנשים החשודים בשנאה (לקיסר) מיד התכונן הלז לקרב שני נגד מאקרון. האיש הזה היה עומד לימינו בכל עניני המלוכה, לא רק לאחר שהפקד לשליט, כי מטבע החנפים להעריץ את המאושרים, אלא גם טרם שהגיע לשלטון.

[33] כי טיבריוס אשר הצטיין בכוח בינתו העמוקה, ויותר מכל בני דורו הפליא לחקור את מסתרי לבב אנוש ומזמותיו, ועלה על כלם בחכמתו במדה שעלה עליהם באשרו, חשד לעתים קרובות בקאיוס, כי עוין הוא את כל בית קלודיוס, ודבק רק במשפחת אמו.

[34] ולפיכך ירא היה לנכדו הצעיר, פן ישלח בו יד בהשארו בדד לנפשו. לדעת טיבריוס לא היה קאיוס ראוי למלוכה, וביחוד לממלכה גדולה כזו, שכן היה מטבעו איש אשר דעתו אינה מעורבת עם הבריות והליכותיו מוזרות. טיבריוס מצא בהן סימני זרות וטירוף הדעת, כי לא היה קשר וסדר לא בדבריו ולא במעשיו.

[35] אמנם מאקרון השתדל בכל מאמצי כוחו לכלכל את הענין ככל האפשר ולהפיג מלב טיבריוס את החשדים ואת המחשבות שהטרידוהו ביותר, כי החרדה לשלום נכדו לא עזבתו מעולם.

[36] הוא תאר את קאיוס כאוהבו (של טיבריוס) וסר למשמעתו, (והוסיף) כי כה גדולה התמכרותו וחבתו לבן דודו עד שהוא נכון למסור את המלוכה לו לבדו; ורק הבושה המופרזה המביאה נזק לרבים היא היא בעוכריו של קאיוס, אשר בגלל תמימותו נחשב לאיש מרמה.

[37] וכאשר לא עלה בידי מאקרון לשדל אותו בדברים המתקבלים על הדעת, נתן להם חזוק בקבלו על עצמו את האחריות. הוא אמר: „אנכי ערב, ואני איש מהימן הנני. אנכי נתתי אותות נאמנים לאהבתי את הקיסרים, וביחוד את טיבריוס כאשר הוטל עלי לדכא את סיאנוס“.

[38] מאקרון גלה בכלל כשרון גדול בתהלות קאיוס – אם מותר לקרוא בשם „תהלות“ לנאומי התנצלות שנשאו נגד עלילות דברים והאשמות בלתי ברורות ובלתי בהירות שנאשם בהן קאיוס על יסוד חשדים סתם. כי בדרך כלל מנה מאקרון לפני טיבריוס את שבחי קאיוס כאשר יאמר איש על אחיו ועל בניו יוצאי חלציו, ועוד כהנה וכהנה.

[39] הגורם לדבר היה, לפי דבת רבים, לא רק מה שקאיוס הכיר תודה וחלק כבוד למאקרון אשר כוחו היה גדול, או יותר נכון, כל יכול בעניני השלטון, אלא גם יד אשת מאקרון היתה בזה מטעם שבצנעה. היא עוררה וזרזה את בעלה יום יום כי ישקוד בלי הרף לטובת הצעיר (קאיוס). אכן יש בכוח האשה לבטל את רצון בעלה מפני רצונה ולהטות את לבו אחריה, ומה גם אם היא להוטה אחרי תאות בשרים;

[40] כי כגודל מוסר כליותיה כן תרבה להתרפק עליו. והוא (מאקרון) לא ידע את דבר חלול אשת בריתו וּ(כבוד) ביתו, וחשב את החנופה לאהבה תמה וטהורה, ובלי משים נלכד בפח. בגלל התחבולות האמורות התמכר לשונאיו בנפש כאילו היו ידידיו ואוהביו.

פרק שביעי : מאקרון מתאמץ להדריך את קאיוס בדרך הישרה ומעיר את דעתו על חובותיו כלפי נתיניו.

[41] מאקרון ידע איפוא בנפשו, כי פעמים רבות הציל את קאיוס עת נשקפה לו סכנת מות מקרוב, ולכן נועז להוכיחו באמת ובתמים. בשאיפתו זו דמה לאומן טוב השומר על מעשי ידיו מכל נזק לבל יבלה אותם לא הוא ולא אחר.

[42] מדי ראותו את קאיוס נרדם במסבה התקרב אליו ועוררו מתרדמתו. הוא התכון בזה גם לדרך־ארץ וגם לבטחונו של קאיוס, כי נקל להתנפל על בן אדם בשעה שהוא ישן. יש שקאיוס הביט בעינים מפיקות שכרון תאוה ברקדנים, ולפעמים היה גם מחקה את רקודיהם, או פער את פיו בשחוק, בשעת משחקי המימוס, בשל הלצות מגונות, ולא היה מחייך דרך כבוד; ויש שנתפעל מצלילי הקתרוס או מקול המקהלה, והתחיל לפעמים לשיר יחד עמם, ואז היה מאקרון שישב או הסב בקרבתו נותן לו אות בדחיפת־יד והתאמץ למנוע אותו ממעשים אלה.

[43] לעתים קרובות הטה ראשו לצד קאיוס, לבל ישמעו אחרים, ולחש באזנו בנחת ובנעימות דברי מוסר כאלה: „לא יאה לך להדמות לאחד הנאספים או בכלל לאיש אחר, לא במשחקי הראוָה, ולא במשחקי השֵמע ולא בשום משחקים אחרים הפועלים על החושים; אלא דרוש שתצטיין בכל הליכותיך כגודל אשרך המרומם על כל.

[44] כי לא יתכן, שאדון הארץ והים יתפעל מזמרה, ממחול, מהלצות טפלות וכיוצא בהן, לעומת זה עליו לזכור בכל שעה ובכל מקום את דבר שלטונו כרועה נוהג עדרו, ולהפיק מכל דבר ומכל מעשה תועלת כלשהי לתקן את מדותיו“.

[45] הוא הוסיף עוד: „אם תראה במקרה משחקי חזיון, התגוששות או מרוץ הסוסים, לא תשים לב לכל הענינים האלה (כשהם לעצמם), אלא לשלמות אשר בהם, ותתבונן ברוחך:

[46] אם דברים שאין בהם כל תועלת לחיי אדם, רק מביאים קורת רוח ותענוג לקהל הרואים, יש אנשים שמקדישים להם כל כך מאמצי־כוח, כדי לקבל אותות תהלה והכרה, תשורות, כבודים וזרי נצחון אשר מכריזים עליהם קבל עם; כמה צריך להתיגע מי שחפץ להשכיל ולדעת את האומנות העליונה והגדולה מכולן?

[47] כי האומנות הגדולה והטובה מכולן היא השררה אשר על פיה עובדים כל אדמה טובה ופוריה במישור ובהר, ופני הים מתכסים ספינות מטען ואין מחריד. שהרי המדינות שואפות לבוא במגע ומשא זו עם זו לשם סחר־חליפין, לקבל מה שנחוץ להן ולתת תמורתו מן המצוי אצלן בשפע.

[48] שכן מעולם לא עברה רוח הקנאה את כל הישוב, ואפילו את חלקיו הגדולים בלבד, את כל אירופה וכל אסיה, אלא היא מסתתרת כשרץ המטיל ארס ומתגנבת למקומות צרים, ללב איש אחד, למשפחה אחת, או – אם פוערת את פיה לבלי חוק – לעיר אחת; ולעולם לא תתפשט על עם שלם או על מדינה שלמה, וביחוד למן היום אשר משפחתכם, משפחת אבגוסטוס (המרומם), שכשמה כן היא, התחילה למשול בכיפה.

[49] כי בית אבגוסטוס הדיח מחוץ לגבולותינו הרחוקים, והלאה עד מעמקי השאול, כל מיני פורענות שנשארו לפלטה בקרבנו ובאו לידי גילוי. את הדברים הטובים והמועילים אשר כאילו גורשו מאתנו, השיב מקצות הארץ והים אל מדינת מושבנו.

[50] ושלטון זה הפקד כולו בידך בלבד. ומאחר שהטבע בחר בך שתעמוד על המשמר בראש האניה ונתן בידך את ההגה, נהג את הספינה המשותפת לכל אנשי (הישוב) לאשרם, ויותר מכל תשמח ותתענג, אם תגמול טוב לנתיניך כי לא הרי אזרח אחד כהרי אזרח שני אשר לחלק שכל אחד ואחד מחויב לתת משלו לטובת הערים השונות;

[51] ואילו החלק המיוחד לשליט הוא: לטכס עצות לטובת הנתינים ולהוציא לפעולות את העצות ההגונות ולפזר את אוצרותיו ביד רחבה וברוח נדיבה. הוא רשאי לחשוך רק במדה שהחסכון דרוש מבחינת העתיד הנעלם מעיני האיש“.

פרק שמיני: קאיוס מבקש תואנות, כדי להפטר ממאקרון ומדברי תוכחתו. מאקרון ואשתו נאלצים לשלוח יד בנפשם.

[52] דברים כאלה חזר ושנה האומלל, כדי להדריך את קאיוס בדרך הטובה. אך הלז שהיה מטבעו אוהב קטטה ומדון נשא את נפשו אל ההפך מזה, כאילו נצטווה לעשות כן. הוא התחצף להעליב בגלוי את בעל המוסר. ויש שראה אותו מרחוק כשהוא הולך וקרב, ואז פנה אל [53] האנשים העומדים על ידו ואמר בזו הלשון: „הנה זה בא המורה של מי שאין לו כבר צורך בהוראה, המחנך של מי שאינו כבר ילד, המטיף מוסר למי שגדול הימנו בחכמה. האיש הזה סובר, כי השליט־יחיד חיב לסור למשמעת נתיניו; אמנם הוא רואה את עצמו מומחה ומורה־דרך בחכמת השלטון, אך מפי מי למד הלכות ממשלה – לא אדע.

[54] למאז שכבתי עוד בחתולים היו לי מורים במספר רב: אבות, אחים, דודים, בני דודים, שׂבים ואבות השבים עד לאבות משפחתנו הראשונים, וכל קרובי הן מצד אבי והן מצד אמי, כולם רכשו להם ממשל רב. זולת זה כבר בראשית אונם של השליטים צפונים (שרשי) כשרון הממשלה.

[55] וכשם שראשית כל שויון, הן של הגוף והן של הנפש, מבחינת הצורה, הקומה, התנועות, המזמות והמעשים נעוצה ביסודות הזרע; כך קרוב לאמת, שהיסודות האלה מכילים גם את הדוגמה הכללית של הדמיון שהבן דומה אל אבותיו מבחינת כשרון השלטון.

[56] ובכן מי זה האיש שיהין בבערותו לתת לי לקח בעוד שהוא נבער מדעת, ואני יודע ענין? הלא ידי הטבע היוצר עצבוני כשליט יחיד עוד ברחם אמי עד שלא נוצרתי! היתכן, שאנשים אשר זה לא כבר היו רק הדיוטות, יחדרו לעומק מחשבות לב השליט? ואשר זה מקרוב נתקבלו בין חברי המסטורין נועזים בגאות־לבם למלא תפקיד ההִיֵירוֹפנטים ולהורות את אחרים תעלומות חכמת השלטון!“

[57] בראשונה התאמץ קאיוס להרחיק יותר ויותר את מאקרון מעל פניו, אחרי כן התחיל לטפול עליו האשמות שקר שהיו דומות לאמת ובכוחן לפתות את הבריות, כי אנשים המצטיינים בכשרונות גדולים ובכוח המצאה מסוגלים הם לבדות מלבם דברי שקר הדומים לאמת.

[58] והנה דבר תואנותיו: [קאיוס העיד כי מאקרון אמר ] „אני מאקרון אשר קאיוס הוא פועל כפי, ואני יוצרו במדה מרובה, או למצער לא מעטה, מזו של אבותיו. לא פעם אחת, אלא שלש פעמים התנכל טיבריוס אליו להמיתו והיה עומד לההרג, לולא אני אשר המלצתי עליו; לאחר מות טיבריוס מסרתי מיד לרשות קאיוס את אנשי הצבא שעמדו תחת פקודתי, ושדלתי אותם בדברים, כי צורך לנו באיש (מושל) אחד, אז ישאר השלטון מוצק ואיתן כלעומת שהיה“.

[59] בדבריו אלה פתה קאיוס אנשים אחדים כבאמרי אמת, כי הם לא ידעו את ערמת האיש המדבר אליהם, וחנופתו ותהפוכות לבו טרם נגלו. כעבור ימים מספר נשמד האומלל יחד עם אשתו ונשא את העונש החמוּר ביותר (עונש מות) חלף חבתו היתרה.

[60] זה חלקו של עושה טובה לאנשים כפויי־טובה. אלה מביאים פורענות גדולה על אנשי חסדם תמורת הטוב שגמלו להם. הנה כי כן זה היה שכרו של מאקרון שעשה את כל מעשיו באמת ובתמים, ובכל מאמצי כוחו השתדל תחלה להציל את קאיוס, ואחרי כן התאמץ להסב את כל השלטון לו לבדו.

[61] מספרים, כי מאקרון העלוב נאלץ לשלוח יד בנפשו. כזה היה גם גורל אשתו, אף כי, לפי השמועה, היו בינה ובין קאיוס יחסי עגבים. ברם, אין כל יציבות בגרויי אהבה, לפי שאומרים, בגלל רגש הבחילה הבא בעקבות התאוה ההיא.

פרק תשיעי: רצח מארקוס סילאנוס, חותנו של קאיוס לשעבר. גם הוא נתפש בפשע הטפת מוסר לקיסר השובב.

[62] לאחר שהחריב קאיוס והשמיד את מאקרון ואת כל בני ביתו התכונן לתועבה שלישית גדולה מן הקודמות. חותנו היה לפנים מארקוס סילאנוס, איש אשר שאר רוח לו ומוצאו ממשפחה רמה. ואף כי בתו מתה עליו בדמי ימיה, הוסיף לכבד את קאיוס ולחבבו כאב נאמן יותר מאשר כחותן. הוא חשב, שקאיוס ישיב לו חבה תחת חבה לפי מדת היושר, שהרי הוא התנהג עם חתנו כעם בנו. ובזה שגה ורמה את עצמו.

[63] כי לעתים תכופות הטיף נאומים לקאיוס כיאות לקרוב, ולא העלים ממנו שום דבר אשר היה עשוי לתקן ולהשביח את מדותיו, אורח חייו ושלטונו. לחופש דבורו זה גרמו סבות חשובות: מוצאו הנעלה ממשפחת אצילים וקרבתו (לקאיוס) על יסוד יחסי החתונים. גם בתו לא מתה אלא לפני זמן קצר, וזכות קרבת החתונים לא פקעה עדיין, אלא הלכה כביכול ונעורה כאילו נשארו עוד לפליטה שרידי נפש חיה אחרונים אצורים בגויה המתה (של בת סילאנוס).

[64] וקאיוס חשב את תורת המוסר לעלבון לו, כי על כן היה בעיניו חכם ונבון, ואמיץ־לב וצדיק מכל אדם, והרבה לשטום את מלמדיו משונאיו הגלויים.

[65] הוא שער בנפשו, כי סילאנוס יהיה בעוכריו, מפני שירצה לעצור בעד התפרצות תאוותיו העצומות, ולפיכך בקש סליחה גמורה מנשמת אשתו שהלכה לעולמה, אם ישגר אליה את אביה הוא חותנו, ואחרי כן רצח אותו בצדיה.

פרק עשירי: העם מתאמץ במדת האפשר להצדיק את מעשי קאיוס. צדוק הדין על רצח טיבריוס הצעיר, מאקרון וסילאנוס.

[66] ושֵמע מעשה קאיוס נפוץ בכל הארץ, והרציחות התכופות של אנשי מעלה והתועבות הנוראות מצאו את הֵדן בפי כל העם. אך מתוך יראה לא נשמע קול צעקה, אבל היו מתלחשים בלט.

[67] אחרי כן שנו את דעתם, כי ההמון הפכפך הוא בכל, במזמותיו, בדבריו ובמעשיו. הם לא יכלו להאמין, כי תמורה פתאומית כזו חלה בנפש קאיוס אשר עוד לפני זמן מועט נחשב לאיש טוב וישר, אוהב אדם ודעתו מעורבת עם הבריות. הם חתרו למצוא זכות עליו – ומצאו. אשר ל(רצח) בן דודו שהיה עומד להיות שותף לירושה טענו: „אין שותפות בשלטון, חק הטבע הוא ולא יעבור.

[68] את אשר עלול היה קאיוס לסבול מיד החלש ממנו, הקדים לעשות לו כחזק ממנו; הגנה יש כאן, ולא רצח אדם. ואפשר שהסתלקות העלם נגזרה בגזרת ההשגחה לטובת הגזע האנושי כלו, כי (לולא זאת) היו מקצת אנשים עומדים על צדו (של טיבריוס) ומקצתם על צד קאיוס, ודברים כאלה הם מקור מהומות בין האזרחים מבפנים ומלחמות עם שונאים מחוץ. כלום יש ברכה גדולה מן השלום? אך השלום לא יכון אלא בשלטון מוצק, והשלטון מוצק הוא רק באין קטטות ומריבות, ורק אז יכונו גם כל יתר עניני המדינה“.

[69] ואשר למאקרון אמרו: „הוא התגאה יותר מדי, הוא לא הכיר (כנראה) את הכתובת שבדלפוי: דע את עצמך; והן הידיעה היא, לפי שאומרים, מקור ההצלחה, והבערות היא מקור הרעה. מה ראה (מאקרון) על ככה לשנות את טעמו? הוא הנתין נקט עמדת מושל, ולשליט־יחיד קאיוס השאיר תפקיד נתין. כי למושל יאה להוציא פקודות, כמו שעשה מאקרון, ולנתין נאה לציית, כמו שדרש מאת קאיוס“.

[70] והאנשים האלה הנבערים מדעת קראו לתוכחה בשם פקודה וליועץ בשם מושל. (הם עשו זאת) אם משום אולתם, כי לא ידעו באמת להבחין בין הדברים, ואם משום נטיתם לחנופה, ובגלל זה ערבבו את סגולות השמות והענינים גם יחד.

[71] ואשר לסילאנוס טענו: „מה מגוחכה היתה התנהגותו של סילאנוס! הוא חשב שיפה כוח החותן לגבי חתנו ככוח האב לגבי בנו, יוצא חלציו! חוץ מזה, אם אבות הדיוטות יש להם בנים שהגיעו לשררה גדולה ולממשלה, הלא יכנעו לפניהם, ומרוצים הם, אם יהיו שניים במעלה לבניהם; ופתי זה, שכבר לא היה אפילו חותנו (של קאיוס), התערב בדברים לא לו, ולא השכיל להבין, שבה בשעה שבתו עברה מן העולם, עברה עמה גם קרבת החתונים (עם קאיוס).

[72] כי כן ברית החתונים היא קשר המהדק שתי משפחות זרות שהיו תחלה רחוקות אחת מרעותה ואחר כך נעשו קרובות; אך יחד עם התפרקות הקשר תתפרק גם הקרבה, וביחוד כשנוּתק הקשר עד שאין לו תקוה עולמית, היינו במות האשה שנשאה למשפחה זרה“.

[73] דברים כאלה נשמעו בכל אספות העם, כי האנשים השתדלו בכל מאמצי כוחם לגולל מעל הקיסר את האשמה, שבאכזריות יתנהג. הם תלו את כל תקותם במדת היושר ואהבת הבריות אשר (לפי דעתם) הכו בלב קאיוס שורש ^עמוק מאשר בלב כל המושלים שהיו לפניו; ולפיכך לא יכלו בשום פנים להשלים עם הרעיון ולהאמין, שלפתע פתאום נהפך לגמרי והיה לאיש אחר.

פרק אחד עשר: לאחר שהטיל קאיוס פחד על כל האנשים ברציחותיו, התחיל להדמות לבני־אלים. אותם חקה רק בסמלים חיצוניים ולא במעשים טובים.

[74] ככה הראה קאיוס את גבורתו בקרָב המשולש, כאמור, עם שלשה אנשים משלשה סוגים הקרובים אליו ביותר. שנים מהם היו בני מולדתו, אחד ממעמד הישישים (הסינטורים) והשני ממעמד הפרשים, השלישי היה בן משפחתו. קאיוס קוה להטיל אימת מות על כל יתר האנשים בדכאו את החזקים והתקיפים.

[75] ברצח סילאנוס (קוה להטיל אימה) על חברי המועצה (הסינט), כי במועצת הישישים לא היה איש עולה עליו במדרגה; ברצח מאקרון – על הפרשים, כי הוא היה ראש וראשון בסודם, וזכה לכבוד ולפרסום גדול מכולם; וברצח בן דודו השותף לירושה – על כל בני משפחתו.

ויהי המעט לו להשאר בתחומים הקבועים לזרע אנוש, כי גם שאף לפרוץ גדר ולהחשב כאֵל.

[76] בראשית שגעונו זה השתמש, כפי שמספרים, בדרך ההקש, והוא: כשם שמנהיגי בריות אחרות, כרועי בקר, צאן וכבשים, אינם לא פרים, לא תישים ולא כבשים, אלא אנשים שזכו לחלק טוב ולסגולות טובות (מן הבהמות), כך יש להודות, שגם אני נפליתי במעלותי, שכן הנני רועה העדר הטוב מכולם, עדר אנשים. ובכן אינני נכנס בגדר בני אדם, אלא תכונה רוממה ואלהית נפלה בחלקי.

[77] אויל זה נשא את הרעיון חתום בלבו ובדיה דמיונית היתה בעיניו כאמת ברורה. ואחרי שנועז והתחצף פעם להכריז ברבים על התאלהותו – תועבת אלהים, התחיל עורך את חייו בהתאם לכך. הוא הלך בזה מחיל אל חיל, מן המדרגה הנמוכה עד המדרגה העליונה.

[78] תחלה דמה את עצמו לנקראים בשם בני־אלים (חצי־אלים), והם: דיוניסוס, הירקליס והדיוסקורים, ושלח את חצי לעגו בטרופוניוס, אספיאראוס, אמפילוכוס ובדומים להם וגם בתרפים ובפולחן־סתרים המיוחד להם, כי השוה (את אפסותם) עם גדולתו הוא.

[79] אחרי כן התחיל מחליף את תלבשתו פעם בפעם כדרך שעושים בבית החזיון, פעם התחפּש בעור אריה ולקח בידו אַלה כהירקליס, שניהם מצופים זהב, ופעם חקה את הדיוסקורים וחבש כובע (ידוע) על ראשו, ויש שחקה את דיוניסוס בקסוֹס, תירסוס ועור העופר.

[80] חפץ היה לנצחם גם בדבר הזה: בעוד שכל אחד מן הנזכרים מקבל רק אותות כבוד משלו, ואינו חומד את הכבוד שנפל בחלק האחרים, נטל לו קאיוס מתוך קנאה וצרות עין את כבוד כלם יחדו. יתר על כן, הוא יחס לעצמו את סגולותיהם הם. הוא לא התחפש כגיריאוניס בעל הגוף המשולש, כדי למשוך על עצמו את לב כל רואיו על־ידי רבוי (הצורות), אלא, מה שמופלא ביותר, החליף ושנה דמות גוף אחד לצורות שונות ומשונות, בזה דמה לפרוטיאוס המצרי. הלז לובש, לפי תאורו של הומירוס, צורות שונות הדומות למראה היסודות והחיות והצמחים המרכבים מן היסודות.

[81] אמנם איזו תועלת היתה לך, קאיוס, בסימנים החיצונים אשר בהם רגילים לקשט את פסלי (בני האלים) הנזכרים? את מעלותיהם הטובות חיב היית לחקות! הירקליס טהר את הים ואת היבשה וערך קרבות נחוצים שהביאו תועלת לכל האנשים, ובער את מפלצות האבדון משני יסודות הטבע.

[82] דיוניסוס גדל את הגפן וממנה הוציא משקה ערב וטוב לגוף ולנשמה. כי לנשמה הוא מקור העליזות, שמשכיחה את הצרות ומעוררת תקוות טובות לעתיד, ואת הגוף הוא מבריא ומוסיף לו עוז ומרץ.

[83] הוא פועל לטובה על כל איש ואיש בפרט, ועל בתי אבות ומשפחות עצומות (בכלל), הוא מוציאם מחיי עוני ועמל ויפרוש על חייהם מעטה חדוה וששון. וערים שלמות, הן של היונים והן של הלועזים, יחוֹן במסבות, בתענוגים, בכֵרות וחגיגות צרופות. הן היין הוא מקור כל הדברים האמורים.

[84] ואשר לדיוסקורים נפוצה הדעה, כי הם זִכו איש את אחיו בנצחיות, יען כי (תחלה) היה אחד מהם בן־תמותה והשני בן אל־מות. אמנם זה שנפל חלקו בנעימים, בחר להראות חבה לאחיו מאשר לדאוג רק לשלומו הוא.

[85] הוא שִוה לנגדו את חיי הנצח, והתבונן בדבר, כי הוא לבדו יחיה לעולם, ואחיו ימות לנצח, ושביחד עם נצחיותו שומה עליו לסבול צער נצחי בגלל (צרת) אחיו. לסוף מצא עצה נפלאה ונעלה. הוא לקח לעצמו חלק מן התמותה ואחיו נתן חלק מן הנצחיות. וכך נצח השויון מקור היושר, את העדר השויון, ראשית העוֶל.

פרק שנים עשר : מעשי קאיוס אינם מזכירים במאומה את מפעלי בני האלים לטובת הגזע האנושי .

[86] הם כלם, קאיוס, נערצו ועוד היום נערצים בעבור חסדיהם, וזכו לכבוד אלים ורוממו על כל ברכה ותהלה. והנה אמור נא גם אתה לנו: מהו המפעל שאתה מתגאה בו ומתימר לדמותו למפעלם?

[87] כלום חקית את הדיוסקורים מבחינת אהבת אחים? – אם ארשה לי להתחיל מכאן. הן אתה, איש קשה ואכזר, רצחת בלי חמלה את אחיך שותפך לירושה, בשחר ילדותו, ואחרי כן הגלית את אחיותיך! שמא גם הן עוררו בלבך פחד, פן תשלולנה ממך את המלוכה?

[88] את דיוניסוס חקית? אפשר השפעת (לאנשים) חסדים חדשים כמוהו?

[89] את כל ארצות הישוב מלאת ששון? אסיה ואירופה קטנות מהכיל את מתנותיך הרבות? אכן המצאת אמניות וחכמות חדשות – כמשחית עולם ומלאך חבלה! בעזרתן הפכת לכל האנשים בכל הארצות את העונג והשמחה לצער ותוגה ומררת את חייהם. תאוותיך הפוערות את פיהן לבלי חוק בלעו כל מחמדי אחרים, ממזרח וממערב ומכל חלל העולם: כל הנמצא בין בדרום ובין בצפון. ותמורתם השבעת את האנשים ממרוריך ומן הרע והמשחת אשר הנפשות המתועבות והנפסדות מוציאות מקרבן. כלום בעבור זה הופעת לפנינו כדיוניסוס חדש?

[90] האומנם הלכת גם בדרכי הירקליס וכמוהו מלאת את היבשה ואת איי הים חוק ומשפט, שובע וברכה ושפעת כל טוב, פרי שלום, שלוה והשקט; כלום זאת עשית במפעליך הכבירים ובגבורותיך העצומות? הוי חדל אישים ומוג לב מאין כמוהו! אתה בערת מקרב המדינות את שרשי המשטר והאושר והרבית להביא עליהן מהומות ובהלות ופורענות איומה.

[91] ובכן אמור נא לי, קאיוס, האם בעד מעשי הרס ואבדון אלה אשר עוללת תדרוש חלק בחיי עולם, למען תהיינה הצרות שהבאת (על העולם) לא חולפות ועוברות, אלא קימות לנצח? ואני חושב להפך, כי לוּ גם היה מקום לאמונה שאֵל אתה מבטן ומלידה, מן הצורך היה להורידך למדרגת בן־תמותה בגלל תהפוכותיך, כי עקב המדות הטובות – אלמות, ועקב המדות הרעות – צלמות.

[92] וגם אל תמנה עצמך בין הדיוסקורים, שהרי אלה הצטיינו באהבת אחים, ואתה רוצח ומשחית היית לאחיך. גם אל תשאף להשיג את כבוד הירקליס ודיוניסוס, שכן הם הביאו תועלת לבני אדם, ואתה קפחת והרסת את מעלליהם.

פרק שלשה עשר: מחקוי בני־האלים עבר קאיוס לחקות את האלים: הרמיס, אפולון ואריס. מעשי קאיוס האכזר עומדים בנגוד למעשי הרמיס, ציר השלום.

[93] והוללות קאיוס ושגעונו גדלו והתגברו עד לאין ערוך, ולסוף התנשא על בני האלים, ושאף בכל לבו לקבל את אותות ההערצה של אלה (האלים) אשר לדעת העם הם הגדולים והמאושרים ביותר, אלה הם: הרמיס, אפולון ואריס.

[94] קאיוס פתח בהרמיס. הוא הזדיין במטהו, בסנדליו ובמעילו. בדבר זה הראה קאיוס (כעין) סדר בתוך אי־סדרים, משטר בתוך מבוכה וישוב הדעת בטרוף הדעת.

[95] ויש שרוח אחרת היתה עמו והשליך את החפצים האלה ממנו והלאה והתחפש כאפולון. אז שם קאיוס כתר מקרין על ראשו, בידו השמאלית אחז קשת וחצים, ואת הכאריטות בידו הימנית כשהיא שלוחה לפניו. כי כן יאות, להעניק את הטוב בנפש חפצה ולהקצות לו מקום משובח, היינו מימין, (ומן הצד השני) להשפיל את ערך הענשים ולחלוק להם מקום עלוב, והוא משמאל.

[96] עד מהרה התלקטו מקהלות ועמדו על הדוכן ושרו פאיאנים לכבוד קאיוס. אלה היו אותם המשוררים עצמם אשר זה לא כבר קראו לו בשם בככוֹס, אבאיאוֹס וליאיאוֹס, ורוממוהו בהלולים כאשר לבש את בגדי דיוניסוס.

[97] לעתים קרובות לבש שריון, קסדה ומגן וצעד כשחרבו שלופה בידו וכינה את עצמו בשם אריס; מימינו ומשמאלו של „אריס החדש“ הלכו משרתיו, חבר מרצחים ומחבלים. הם היו נכונים למלא את הפקודות הרעות של האיש שארב וצמא לדם אדם.

[98] והאנשים שראו זאת השתוממו למעשי השוטה. אף הם התפלאו, שקאיוס עושה את ההפך ממה שעשו אותם (האלים) אשר אליהם חפץ להדמות, ושלא ראה צורך לעשות כמעשיהם הטובים, אלא השתמש בסימנים חיצונים בלבד, כדי לחקות כל אחד מהם. הן בכל הלבושים והקשוטים האמורים מכסים את הפסילים והמסכות רק לזכר הברכות אשר (האלים) הנערצים משפיעים לזרע אדם.

[99] את הרמיס מנעילים סנדלים שכנפים בסוּליהם; על שום מה? הלא אך ורק מפני הטעם הזה, כי נאה למי שהוא ציר, ונביא משמיע נשגבות – ומזה נגזר השם הרמיס – ומבשר טובות, להיות קל־רגלים וכאילו טס בכנפים לעוצם השקידה. ואילו זֵכר הרעות לא יבטא בשפתיו לא אל ולא איש חכם. כי יפה הזריזות למבשרי טובות והרשלנות – למבשרי רעות, או בכלל (נוחה להם) השתיקה, אם אין איש מצוה עליהם לדבר.

[100] חוץ מזה לקח (קאיוס) בידו שבט צירים, סמל הברית והחוזה, כי המלחמות נפסקות או מסתימות על פי צירים המכריזים על השלום, ואם לא ישָמע קול הכרוז, תבאנה צרות רבות גם על התוקפים וגם על (הנתקפים) העומדים על נפשם.

[101] ואילו קאיוס לשם מה נעל את הסנדלים בעלי הכנפים? שמא לרוץ במהירות רבה ולפרסם בכל מקום בקול רם את מעשיו המגונים והמכוערים אשר השתיקה יפה להם? ולמה כל החפזון הזה? הן לוּ גם נשאר במקומו, היה מרבה להביא צרות על צרות כאילו ממקור נאמן אשר לא יכזב ובהן היה מציף את כל חלקי הישוב.

[102] ומה צורך היה בשבט צירים לאיש שאין זכר לשלום לא בדבוריו ולא במעשיו, אשר ימלא כל עיר ומשפחה מלחמת אחים, בארץ היונים והלועזים? יחדל נא, איפוא, מהשתמש בשם הבדוּי של הרמיס, וימנע מהקרא בכנוי שאינו הולמו!

פרק ארבעה עשר: מעשי קאיוס עומדים בנגוד גמור לתכונותיו של אפולון אשר אותו חקה בתלבשתו.

[103] ובמה הוא דומה לאפולון? קאיוס נושא על ראשו כתר מקרין, מפני שהאומן ידע לחקות כהוגן את קרני השמש. אך היתכן שימצא חפץ בשמש, או בכלל באור, ולא בלילה [ובמחשכים], או בדברים עוד יותר מעורפלים מן החושך – אם יש כאלה במציאות, – למען יוכל לבצע את מזמותיו? כי המעשים הטובים זקוקים לאור גדול כשמש בצהרים, כדי שיֵראו לעיני כל, ואילו התועבות מקומן, כאמרת העם, בעמקי השאול; שמה יאה להדיחן ולהאפיל עליהן כמשפט.

[104] קאיוס חיב להחליף אם את החפצים הנמצאים בשתי ידיו לבלתי סלף את הסדר והמשטר. בידו הימנית יושיט את הקלע ואת הקשת, שהרי הוא יודע לכונן היטב את קלעו וקשתו לאנשים ולנשים, למשפּחות שלמות ולערים רבות־עם ולהשמידם מתחת השמים.

[105] ואת הכאריטות ישליך נא מהר מכפו, או יחפה עליהן בידו השמאלית, שהרי תעב את יפעתן בלטשו את עיניו ובפערו את פיו לבלוע ברשעתו אוצרות עצומים, ורצח את בעליהם שאשרם גרם לאסונם.

[106] ברם קאיוס זייף גם את חכמת הרפואה של אפולון מכל וכל. כי הלז המציא סמי תרופה הטובים לבריאות האנשים, והואיל בעצמו לרפא גם את המחלות שבאו מידי אחרים, כי על כן רב־חסד הוא גם בטבעו וגם בהליכותיו.

[107] ונהפוך הוא בקאיוס. הוא הביא מחלות על הבריאים, פצעים על השלמים, ובכלל מיתות קשות ומשונות על אנשים אשר טרם בא יומם; ובכל מאמצי כוחו חתר למצוא כל מיני פורענות, ולולא מדת הדין שקדמה והעבירה אותו מן העולם, כי אז לא נבצר ממנו להשמיד בהם את שמנה וסלתה של כל עיר ועיר.

[108] כי הוא כונן את מזמותיו נגד ראשי העם ובעלי עושר, וביחוד נגד אלה שברומי וביתר חלקי איטליה. הם הרבו לצבור אוצרות כסף וזהב, עד כי אילו הביאו כסף מכל יתר חלקי הישוב ולמקצה העולם עד קצהו, גם אז היה עשרם מכריע עד אין שעור. וככה שלח יד בקודש והתחיל חותר במולדתו תחת כל יסודות השלום כצר המדינה, מוצץ לשד העם, משחית, מחבל וצרעת ממארת.

[109] ואשר לאפולון אומרים, כי הוא לא רק רופא הנהו, אלא גם נביא אמת, ובתרפיו יגיד מראשית אחרית לטובת האנשים, פן יחשוב אדם את הדברים העלולים להביא נזק לדברי חפץ וירדוף אחריהם ונפל בפח. כי אם יהיה העתיד מכוסה בעלטה ונעלם מעיני איש, יהיה האדם כמוכה סנורים ולא יזהר במעשיו; אך אם ידע מראש את העתיד לבוא כאילו היה כבר לפניו, ויראה אותו בעיני רוחו, כשם שרואים בעיני הגוף את הדברים הנמצאים תחת ידינו, יהיה זהיר וישמור נפשו מכל פגע רע.

[110] שמא אפשר להשוות את מאמרי אפולון למאמרי קאיוס? הלא אלה הם ההפך מן הראשונים, מפני שהם מכריזים קבל עם על החרמת רכוש, קלון, גולה וגזרת מות לשרים ונגידים לארצותיהם. מה הוא איפוא הצד השוה בין אפולון ובין האיש הלזה שלא עשה מעולם דבר שוה או דומה למעשי אפולון? יחדל נא איפוא הפאיאן המזויף לחקות את הפאיאן האמתי! כי דמות אֵל איננה מטבע שאפשר לזייפו.

פרק חמשה עשר: אין כל דמיון בין קאיוס ובין האל אריס לא בגוף ולא בנפש.

[111] פחות מכל אפשר היה לקוות, כי גוף כזה ונפש כזו, שניהם חסרי אונים, שבורים ונדכים, ידמו לאלה של אריס אשר כוחו וגברותו גם בגוף וגם בנפש. וקאיוס אחז את עיני רואיו במראות שוא, ושינה פרצופו פעמים רבות כעל הבימה.

[112] ולפיכך אין מן הצורך להסתכל אפילו באחת מסגולות גופו ונפשו, שהרי בקומתו ובכל תנועותיו הוא שונה תכלית שנוי מן האל הנזכר. הלא גלוי וידוע, שכוחו של אריס – כונתי לא לאותו אריס הידוע מספורי בדים, אלא לזה שהוא יסוד התבונה ביצירה ושלו יאתה הגבורה – היה להציל מכל צרה, לחוש לעזרה ולעמוד לימין הנענים, כעדות השם עצמו. כי לדעתי נגזר השם Ares מן המלה arreggein (הוֹשע), ובשפת יום יום יאמר boethein (עזוֹר).

[113] אריס זה הוא משבית מלחמות ועושה שלום, ואילו „(אריס) השני“ היה שונא שלום ואוהב מלחמות והסב מהומות וקטטות תחת שקט ושלוה.

פרק ששה עשר: היהודים היו (העם) היחידי בין העמים שמאן להודות באלהותו של קאיוס. טעם סרובם.

[114] ובכן נמצאנו למדים מכל אלה, שקאיוס אינו יכול להדמות לא לאחד האלים ולא לאחד מבני־האלים, כי אינו שוה להם לא בטבע (גופו), ולא בתכונת (נפשו), ולא בנטיותיו. אך סמויה היא התאוה, כנראה, וביחוד כשהיא מאחדת בקרבה חמדת כבוד ואהבת מדון עם שלטון עצום. מתגרת יד השלטון הזה באה הצרה עלינו, אשר היינו מאושרים לפנים.

[115] כי רק היהודים היו לצנינים בעיני קאיוס, מפני שהם בלבד רוח אחרת היתה עמם. הלא מימי החיתולים, מפי אבותיהם, מחנכיהם ומוריהם, וזמן רב לפני כן מתוך החוקים הקדושים ומן המנהגים שאינם כתובים (בתורה) למדו כביכול להכיר בבורא אחד שהוא אבי העולם ויוצרו.

[116] כי כל יתר האנשים והנשים, הערים, העמים, המדינות וחלקי הארץ, וכמעט כל בני הישוב הצטערו אמנם על המעשים האלה ואעפ"כ החניפו לקאיוס וחלקו לו מחמאות שלא כשורה, והגבירו בזה את גאות לבו. מקצתם הכניסו אפילו את מנהג ההשתחויה אשר ללועזים, וחללו את חרות הרומיים הרוממה.

[117] ורק עם אחד בלבד, הם היהודים, היה חשוד על התנגדותו (לרצון קאיוס). הלא העם הזה רגיל לצאת ברצון לקראת המות כ(הולך) לקראת אל־מות, לבלתי עבור אפילו על חוק אחד, אף הקל ביותר, מחוקי אבותיהם. כי דבר זה הוא כמשפט הבנינים, שאם יזיזו אפילו אריח אחד מהם יתרופפו וימוטו גם יתר החלקים מפני החלל הריק שבתוכם, ואף אם עומדים הכן למראית עין, סופם להרס.

[118] ואילו קאיוס לא בדבר קטן נגע, אלא בענין נכבד מאד. הוא חפץ להפוך כביכול את הטבע האנושי של ילוד (אשה) ובן חלוף לטבע של בלתי־ נוצר ובלתי־חולף ולעשות עצמו אלוה, דבר שנחשב (בעיני היהודים) לעוון פלילי. כי נקל לאלהים לההפך לאיש מאשר לאיש להיות לאלהים. נוסף על כך גורר הדבר אחריו עברות חמורות מאד: כפירה באלהים וכפית טובתו, באשר הוא מטיב לכל באי עולם, והוא בגבורתו משפיע רוב חסדיו לכל חלקי תבל.

פרק שבעה עשר: שנאת קאיוס ליהודים הורידה אותם למדרגת עבדי עבדים בקיסרות הרומית .

[119] והנה פרצה מלחמה עזה וממושכה נגד בני עמנו. היש צרה קשה לעבד מאיבת אדוניו אליו? והלא הנתינים עבדיו של השליט־יחיד הם; אמנם לא היה כדבר הזה בימי אחד הקיסרים הקודמים, כי אלה משלו במתינות, והחוקים היו נר לרגליהם, כי אם בימי קאיוס (היו הנתינים לעבדים). הוא עקר מלבו כל שורש חבה לבריות ויצר לבו היה רק רע. הוא חשב את עצמו למקור החוקים, ואת (החוקים) שהוציאו מחוקקי כל הארצות בטל קאיוס כדברים אשר אין חפץ בהם. אך אנחנו לא כעבדים סתם נחשבנו, אלא כבזויים בין העבדים. סבת הדבר משום שהשליט נהפך לעריץ.

פרק שמונה עשר: ההמון האלכסנדרוני משתמש בשעת כושר זו לגזול את היהודים ולגרש אותם מבתיהם.

[120] כאשר נודע הדבר לאספסוף ולערב־רב שבאלכסנדריה, התחילו לחבל עלינו תחבולות, כי חשבו שהגיעה השעה המתאימה ביותר לכך. אז גלה [ההמון] את משטמתו אשר היתה עצורה בעצמותיו מימים רבים והכניס מהומה וערבוביה בכל.

[121] הם התנפלו (על היהודים) בשצף קצף כחיות טורפות כאילו הפקרו היהודים מטעם הקיסר להתעלל בהם כרצון איש ואיש וליסרם בענויים נוראים, או כאילו היו שבויי מלחמה.

[122] הם הסתערו על בתי היהודים וגרשו משם את בעליהם יחד עם נשיהם ובניהם, עד שנשמו הבתים מאין יושב. את הכלים והחפצים היקרים הוציאו בגלוי לאור היום והראו לכל עובר כאילו באו להם בירושה, או קנו מידי הבעלים ולא גנבו כשודדי ליל האורבים במחשך מיראה, פן יתפשו. ויש שהתלקטו אחדים יחדיו לשלול שלל וחלקו את הבזה בשוק מתוך צחוק ולעג, ולעתים תכופות עשו זאת אפילו לעיני הבעלים.

[123] הן דברים אלה כשהם לעצמם הם כבר נוראים מאד. האין זאת? הלא לפתע פתאום נהפכו מעשירים לעניים ומאמידים לדלים, אף כי היו חפים מכל פשע, גלו ממקומות דירתם וממעונותיהם, נדחו וגורשו מבתיהם להתגורר יומם ולילה תחת כפת הרקיע או למות מחורב ביום ומקרח בלילה.

[124] אך כל זה דבר קל הוא לעומת המסופר להלן: הם הדפו רבבות אנשים עם נשיהם וטפם מכל העיר לשכונה צרה אחת, כבהמות וחיות לרפת אחת, וקוו למצוא כעבור ימים אחדים ערמות של פגרי האנשים אשר יגועו ברעב מחוסר צרכי נפש, שהרי הם לא ראו מראש את הצרות שתבאנה עליהם עד מהרה ולא הכינו להם צידה;

[125] או (קוו שימותו) מתוך לחץ ומחנק באויר המעופש הסובב אותם באין כל מגרש רחב ידים בקרבתם. גם האויר נתרוקן מכל יסוד חיוני מפני נשימת האנשים או, אם להגיד את האמת, מפני הפרכוסים של האנשים הפולטים בקושי את הבל פיהם. והאויר נדלק כאילו העיקו עליו זרמי חום לוהט, וממנו חדר רוח בוער ומוזר לתוך הנחירים והפה והוסיף, כמו שאומרים שמן על המדורה.

[126] כי המעים מכילים מטבעם את יסוד האש במדה מרובה, ואם תשובנה עליהם מחוץ רוחות קרות בשעור מתאים, תפעל התערובת ההיא לטוב על כלי הנשימה; ואם הרוחות מחוץ תגברנה עוד את החום, ישפיע הדבר בהכרח לרע, כשם שיגדל יסוד האש על ידי זרמי אש חדשים.

פרק תשעה עשר: יהודי אלכסנדריה סובלים ענויים נוראים מידי ההמון המתאכזר.

[127] היהודים לא יכלו כבר להתקיים בפנה הנדחת ההיא ונפוצו במקומות שוממים על גדות הים ובבתי הקברות, כי השתוקקו לשאוף אויר צח ומבריא. אך אלה שנתפסו לפני־כן ביתר חלקי העיר, או שבאו מערי השדה מבלי לדעת את דבר התלאות אשר באו עלינו, סבלו יסורים שונים. הם נרגמו באבנים, או נפצעו בשברי חרש, או בענפי אלה ואלון והוכו מכות מות בחלקי הגוף אשר מהם יוצאת הנשמה, וביחוד בקדקדם.

[128] ואנשים אחרים מהולכי בטל, הקיפו סביב את היהודים שהיו דחוקים וצפופים בשכונה צרה אחת בקצה העיר, כאמור, ושמו עליהם משמר כאילו היו במצור, לבל ימלט משם איש בסתר. כי מחוסר צרכי נפש אמרו רבים לשום נפשם בכפּם ולהגיח ממקומותיהם, באשר פחדו, פן יגועו ברעב, הם וכל בני משפּחתם. האורבים חכו לצאתם בכליון עינים, ואם נתפשו אחדים מהם, יסרו אותם בכל מיני יסורים, ואחרי כן המיתו אותם כרגע.

[129] להקה אחרת שמה מארב בנמלי הנהר (נילוס) לתפוס בכפּם את היהודים העולים מן האניות ליבשה ואת הסחורות אשר יביאו עמם. האורבים חדרו לתוך הספינות והוציאו משם את מטענן לעיני בעליהן, ואת הבעלים עצמם כפתו, ידיהם מאחוריהם, והשליכום לתוך האש. חומר דלקה שמשו להם המשוטים, ההגה, המוטות והקרשים של מכסה הספינה.

[130] נוראה מכל היתה מיתת האנשים שנשרפו ברחובות העיר. ויש שהביאו זרדים, מחוסר עצים, והציתו בהם אש וזרקו באומללים. אלה נשרפו רק לחצאין, ומותם בא יותר מן העשן מאשר מן האש, כי חומר דלקה כזה של הזרדים מעלה אש כהה ועמומה ונוחה לכבות, ומפני אפסותו אינו משאיר גחלים.

[131] רבים מן היהודים נאסרו בעודם חיים ברצועות ובחבלים ובהם הדקו קרסוליהם, וסחבו אותם בקרב השוק וענו אותם מאד. ואפילו מפגרי המתים לא משכו את ידיהם. האנשים שבאכזריותם ובפראותם עלו על חיות טרף, פוררו את הגופות לאיברים וחלקים ודשו אותם בעקביהם עד שנטשטשה צורתם לגמרי ולא נשארו גם שרידים ראויים לקבורה.

פרק עשרים: המצרים מחללים את בתי הכנסיות בהקימם פסילים וצלמים.

[132] ונציב המדינה אשר הוא לבדו היה יכול לדכא בשעה אחת את התקוממות העם, אילו רצה בכך, עשה עצמו כאינו רואה ואינו שומע מאומה, ונתן לעורר קרבות באין מעצור, ובדבר הזה השבית את השלום. והאנשים התעודדו עוד יותר, ובעזות מצחם שמו פניהם לתועבות גדולות מן הראשונות. הם לקטו סיעות עצומות והרסו את בתי הכנסיות אשר מספרם רב בכל שכונות העיר, מקצתם – כרתו את עציהם, ומקצתם – החריבו מן המסד עד הטפחות. ויש אשר שלחו אש בבתי כנסיות ושרפו אותם ומתוך שגעון וטרוף דעת לא שמו לב אל הבתים הסמוכים, והלא אין דבר מהיר מן האש הנאחזת בחומר דלקה.

[133] אעבור בשתיקה על החפצים המוקדשים לכבוד השליטים־היחידים שנהרסו ונשרפו, והם: שלטים, כתרים מצופים זהב, מצבות וכתבות. והרי בעבורם חיבים היו להשמר משלוח יד גם בחפצים אחרים; אך הם מצאו עוז בנפשם (לעשות זאת) כי מיד קאיוס לא נשקף להם כל עונש. הם ידעו נאמנה, שבלבו משטמה כבושה ליהודים, וחשבו, שאם יביא מי שהוא מיני פורענות על עמנו תהיה מזה לקאיוס קורת רוח שאין למעלה ממנה.

[134] הם חפצו לצודד את לב קאיוס בחנופות חדשות, כדי שיוכלו להתעלל בנו כתאות לבם בלי פחד העונש; מה עשו? היו בתי כנסיות שהאנשים לא עצרו כוח לשרפם או להרסם, כי בקרבתם גרו יהודים רבים. אשר לאלה המציאו תחבולה חדשה. הם טמאו אותם והפריעו כאחד את החוקים והמנהגים הקיימים. בכל בתי הכנסיות האלה הקימו פסלי קאיוס, ובבית הכנסת הגדול המפואר מכלם העמידו צלם מוצהב על מרכבה רתומה לארבעה סוסים.

[135] הדבר נעשה בחפזון ובשקידה נפלאה. באין להם מן המוכן מרכבה רתומת־ארבע חדשה, [הביאו] מן הגמנסיון מרכבה עתיקה שהעלתה כבר חלודה ושאזני סוסיה, זנבותיהם, רגליהם ועוד הרבה איברים אחרים היו לקויים. ויש אומרים, שהמרכבה ההיא היתה מוקדשת לכבוד אשה, והיא קליאופטרה הזקנה, אם סבתה של קליאופטרה האחרונה.

[136] אך גלוי וידוע לכל איש, כי מעשה זה כשהוא לעצמו עלול לקטרג על מקימי המרכבה. כי מה ענין מרכבה מוקדשה לכבוד אשה לכאן, ולוּ גם היתה חדשה? או מה ענין מרכבה ישנה לכאן, ולו גם היתה מוקדשה לאיש, ובכלל – אם היא מוקדשה לאחר? ואלה שהקדישו חפץ כזה לשם הקיסר, כלום לא היו צריכים לפחד, פן יגיע הדבר לאזניו?

[137] הלא הוא היה מדקדק תמיד כחוט השערה, ביחוד בדברים הנוגעים לו עצמו! והם השתובבו משובה נצחת וקוו לזכות באותות כבוד ולהתענג על שפע הטוב מפני שהקדישו לקאיוס את בתי הכנסיות כמין עזרות קדושות חדשות. ואת הדבר ההוא עשו לא מתוך רגש הערצה לקיסר, אלא משום שחפצו להגביר את צרות עמנו במדת האפשר. והנה ראיות מוכיחות לדבר: קודם כל צא ולמד מן (היחס שלהם אל) המלכים.

[138] כי במשך שלש מאות שנה עמדו להם כעשרה מלכים – או יותר, – ולהם לא הקימו אפילו פסל אחד או צלם אחד בבתי הכנסיות, אם כי מלכים אלה היו בני מולדתם וגזעם, ונחשבו לאלים, ובשם אלים נקראו גם בכתב וגם בעל־פה.

[139] שהרי המצרים העריצו כלבים, זאבים, אריות, תנינים ועוד חיות רבות אשר בים וביבשה, ובעלי כנף, והקדישו להם מזבחות, חורשות, מקדשים ועזרות בכל ארץ מצרים – ומדוע לא יעריצו את המלכים שהיו בני־אדם?

פרק עשרים ואחד: אנשי אלכסנדריה לא הקימו בבתי הכנסיות פסילים לכבוד טיבריוס ואבגוסטוס, אף כי עלו על קאיוס במעלותיהם הטובות לאין ערוך.

[140] ואפשר שיאמרו עכשו מה שלא היו אומרים לפנים, – (שכן הם רגילים להעריץ את הצלחת השליטים יותר מאשר את השליטים עצמם) – שהקיסרים עולים על התלמיים ברום מעלתם ובטוב מזלם, ולכן ראויים הם גם לכבוד מרובה.

[141] הוי, חדלי אשים, ונבערים מדעת! – אם לא אוכרח להשתמש בגדופים גסים מאלה – מדוע לא נתתם כבוד כזה לטיבריוס שקדם לקאיוס, והוא הסב לקאיוס את המלוכה? הלא הוא אחז בידו עשרים ושלש שנים את רסן השלטון בים וביבשה, ולא השאיר לא בארץ יון ולא בארצות הלועזים כל חומר דלקה טמיר ונעלם העלול לפחת אש המלחמה, אלא עד סוף ימיו פעל לטובת השלום והשפּיע לאנשים את מנוחת השלום בנפש נדיבה וביד רחבה!

[142] שמא לא היה גדל־היחש? הלא הוא היה ממשפחה מיוחסה מאד גם מצד אביו וגם מצד אמו. שמא לא קבל חנוך הגון? הלא בכל בני דורו לא היה חכם ונבון ממנו. שמא לא זכה לזקנה? הן מכל המלכים והקיסרים לא הגיע איש לשיבה כמוהו. אמנם בהיותו עוד צעיר לימים נקרא בשם „זקן", כי בינתו העמוקה עוררה (בלב האנשים) רגש הכבוד. ואתם זלזלתם בכבודו והזנחתם אותו על אף גדלו ורוממותו.

[143] יתר על כן, כלום (נתנו כבוד כזה) לאיש אשר התנשא על הטבע האנושי בכל מיני מעלות והיה ראשון שנקרא בשם סבּסטוֹס (אבגוסטוס) על גודל שלטונו ורוממות רוחו? הלא שם זה לא בא לו בירושה מבני הדורות הקודמים, אלא הוא עצמו הניח את היסוד להוד מעלת „סבסטוס“ גם לו וגם לדורות הבאים. הוא קם לפקח על עניני המדינה כאשר לא פלל איש, וכפודה ומציל הופיע בעת מבוכה וערבוביה.

[144] אז התקוממו האיים לארצות היבשה, וארצות היבשה התקוממו לאיים לערוך קרב על משפּט הבכורה בממלכה, ובראשם עמדו הנכבדים שבין שרי רומי כמנהיגים ומצביאים. שוב התעוררו למלחמה בשל השלטון חלקי הישוב הגדולים, אסיה נגד אירופה ואירופה נגד אסיה, ועמי אירופה ואסיה באו מקצות העולם וערכו קרבות קשים זה עם זה בכל הארץ ובים, קרבות רגלים [וקרבות חיילי הים]. וכמעט נשמד כל זרע אדם עקב הרצח שרצחו איש את רעהו, ולא נשאר להם זכר על פני האדמה, לולא איש שליט אחד (שעמד בפרץ), הוא סבסטוס (אבגוסטוס), ואותו ראוי לכנות בשם פודה ומציל.

[145] הוא הקיסר שהקים לדממה את הסערות שפרצו מעברים ורפא את מחלות הכלל הן של היונים והן של הלועזים. המחלות הללו יצאו מארצות הדרום והמזרח והתפשטו עד מהרה במערב וצפון, וגם את ארצות הבינים והימים מצאה תלאה רבה.

[146] הוא האיש אשר נתק, ולא רק התיר, את הכבלים בהם היו כבולות וכפותות כל ארצות הישוב; הוא האיש אשר השבית הן את המלחמות הגלויות והן את הנסתרות מחמת השודדים האורבים לנפש אנשים; הוא האיש אשר פינה את הים מספינות השודדים וכסה אותו אניות־מטען.

[147] הוא האיש שהוציא את כל המדינות (מעבדות) לחרות, השליט סדר תחת אי־סדרים. הוא הפך את כל השבטים הפראים כפריצי חיות לבעלי תרבות, החיים חיי חברה. הוא הוסיף מדינות יוניות על מדינות יון, בהפיצו את ההשכלה היונית בחלקים הנכבדים של ארץ הלועזים; הוא שר השלום; הוא הנותן לכל איש את מנת חלקו; הוא שהשפיע לקהל ועדה תענוגים עד לאין קץ; הוא האיש אשר לא הסתיר מעיני האנשים שמץ דבר מן הטוב והנאה במשך כל ימי חייו.

פרק עשרים ושנים: תאור המקדש המפואר שנבנה באלכסנדריה בקרבת הים לשם הקיסר אבגוסטוס.

[148] ובכן מאיש רב חסד כזה, אשר מצרים עמדה תחת שלטונו ארבעים ושלש שנים, הסיחו את דעתם ולא הקימו כל פסל מתכת ועץ וכל תמונה לשמו בבתי הכנסיות.

[149] והרי אם בכלל היה צורך לתת למי שהוא אותות כבוד חדשים – יוצאים מן הרגיל, – הרי לו יאתה הגדולה. ראשית, מפני שהוא ראש וראשון לבית אבגוסטוס, שנית משום שהוא היה הראשון והגדול בין האנשים המיטיבים לבריות, ובמקום ממשלת רבים לקח הוא עצמו את רסן הממשלה בידו כתופש ההגה המנהל את האניה בלב ימים, ואין אחר עמו, שכן הפליא לדעת את חכמת השלטון. הן בצדק נאמר: „בּרבּוֹת הרשֻיוֹת אין טוב“. כי כל מיני פורענות יבואו עקב רבוי הדעות. שלישית, יען כי כל ארצות הישוב חלקו לו כבוד כמו לאלי אולימפוס.

[150] על כך יעידו המקדשים, חצרות הקודש, העזרות ויציעי העמודים שנבנו לשם הקיסר. הם עולים בגדלם וביפים על כל יתר הבנינים הנהדרים הנבנים בערים השונות, החדשות והעתיקות, וביחוד אלה שבעירנו אלכסנדריה.

[151] כי אין עזרה כזו שנקראת בשם סבסטיאוֹן, הוא מקדש לשם הקיסר „משיב נדחים“. המקדש הזה מתנוסס בגדלו ובהדרו מול החוף, במקום המעגן הנוח ביותר, ובכל הארץ אין כמוהו מקדש מלא מתנות נדבה. מסביב נמצאים תמונות ופסילים, חפצי כסף וזהב. את העזרה רחבת־הידים מכתירים יציעי עמודים, בתי עקד־ספרים, אולמים, חורשות, חצרות, מגרשים, ככרים והיא משופרה בכל מיני קשוטים היקרים בתכלית היוקר, ומקדש זה הוא משגב ועוז לעוברי ימים בצאתם ובבואם.

פרק עשרים ושלשה: צדקת אבגוסטוס עם היהודים. הבנתו המרובה בקדשי עם ישראל ודרכי חייו.

[152] אך הם (האלכסנדרוניים) לא שאפו אז להכניס תמורות בעניני בתי הכנסיות ולא נגעו בחוק מחוקינו, אף כי המסבות האמורות היו עלולות לעוררם לכך; והאנשים בכל המקומות היו תמימי דעה עמם. היתכן שהזניחו אף אחד מן הכבודים אשר היו מצווים לתת לקיסר? לא ימצא איש בן־דעת שיאמר כזאת. ומדוע, איפוא, מנעו ממנו (את הכבוד הנזכר)?

[153] והנני להשיב על זה ולא אכחד תחת לשוני. הם הכירו את מתינותו של אבגוסטוס וידעו, כי הוא זהיר לשמור על חוקי אבות עם ועם כעל חוקי הרומיים, וכאשר היה מקבל אותות כבוד לא עשה זאת מתוך הערצת עצמו ולא חפץ בזה לעקור את חוקי מקצתם, אלא הסתגל לגודל שלטונו העצום אשר היה עלול להתרומם בעיני האנשים על ידי אותות כבוד כאלה.

[154] מעולם לא היה להוט אחרי כבוד מופרז ולא התימר בזה. וראיה ברורה לדבר, שהרי לא הביע מעולם את החפץ להקרא בשם אלהים, ולהפך הוא לא היה מרוצה, אם שמע את הכנוי הזה מפי אחרים, וגם היה מקרב את היהודים, אף כי ידע בברור, שהם מתעבים את כל הדברים האלה.

[155] ומדוע הרשה להם לתפוש חלק גדול מן העיר רומי מעבר לנהר טיבר, והלא ידע לנכון, שהשכונה ההיא נמצאת בידי תושבים יהודים? הם היו ברובם רומיים משוחררים, כי הובלו לאיטליה כשבויי מלחמה ונשתחררו על ידי בעליהם, ובכל זאת לא נאלצו לבטל אפילו דבר אחד ממנהגי אבותיהם.

[156] אבגוסטוס ידע גם כן שיש ליהודים בתי כנסיות, ובהם הם מתאספים, וביחוד בשבת קודש. כי ביום הזה הם משננים בצבור את החכמה, מורשת אבותיהם; כמו כן ידע שהם אוספים כסף נדבות קודש ושולחים ירושלימה בידי צירים להקריב שם קרבנות.

[157] ואף על פי כן לא גרש אותם מרומי ולא שלל מהם את זכות־האזרח הרומית רק משום שלא חדלו לדאוג למולדת היהודית. הוא לא חדש כלום בענין בתי הכנסיות, ולא אסר על היהודים להתאסף לשם באור המצוות, ולא התנגד למשלוח כסף הנדבות (לירושלם), אלא הראה חסידות מרובה לגבי תורתנו, עד שגם הוא וגם בני משפחתו קשטו את בית מקדשנו בנדבות יקרות. הוא צוה כמו כן להקריב מנכסיו בהמות תמימות עולות תמיד כסדרן מדי יום ביומו קרבן לאל עליון. העולות האלה נקרבות עד היום הזה ותקרבנה לדורות לאות רוממות הנפש היאותה לקיסר.

[158] יתר על כן, בכל חודש וחודש מחלקים מנות לבני המדינה, וכל העם מקבל מתת כסף ולפעמים תבואה. חסד זה לא מנע הקיסר מעולם מן היהודים. ואם החלוקה חלה ביום שבת קודש, שאסור ליהודים לשאת ולתת בו, ובכלל להכין, וביחוד לרכוש דבר מה מצרכי אוכל, צוה אבגוסטוס לממונים על החלוקה לשמור ליהודים ליום המחרת את חלקם בגמילת חסד זו המשותפת לכל האנשים.

פרק עשרים וארבעה: גם טיבריוס הודה בקדושתם של חוקי היהודים ואחרי מפלת סיאנוס שונא היהודים הבטיח להם את השלום.

[159] ולפיכך נזהרו כל האנשים בכל מקום, וגם אלה שהיו עוינים את היהודים מטבעם, משלוח יד ומנגוע באחד מחוקי היהודים. וזה היה מצב הדברים גם בימי טיבריוס, ורק באיטליה קמו מהומות כאשר חבל עלינו סיאנוס תחבולות רעות.

[160] יען כי טיבריוס נוכח תיכף אחרי מות סיאנוס, שההאשמות אשר האשים את היהודים יושבי רומי דבת שוא היו, והוא בדה אותן מלבו, למען השמיד את עמנו.

[161] שהרי סיאנוס ידע, כי היהודים – או הם בלבד, או למצער, הם יותר מאחרים – ילחמו במזמותיו ובתעלוליו, אם יבגוד בקיסר ומבגידתו תבוא סכנה לחיי הקיסר. ועל הנציבים שנתמנו בכל המדינות פקד טיבריוס להרגיע את בני עמנו בערים השונות, כי העונש לא יוטל על כולם כאחד, אלא על החייבים בלבד, והם היו מתי מספר. (גם צוה) שלא לבטל אף אחד ממנהגיהם, ולהפך לדאוג לטובת האנשים, באשר הם רודפי שלום מטבעם וגם חוקיהם מזרזים את האדם לחיי סדר ומשטר.

פרק עשרים וחמשׁה: אנשי אלכסנדריה הוליכו את קאיוס שולל במחמאותיהם והגבירו בלבו את האמונה באלהותו.

[162] לא כן קאיוס. גאות לבו גדלה כל כך, עד שלא בלבד קרא את עצמו בשם אלוה, אלא הוא עצמו גם האמין באלהותו. והוא לא היה יכול למצוא לא בין היונים ולא בין הלועזים אנשים כאנשי אלכסנדריה מוכנים ומזמנים לתת סעד וסמך לתשוקתו המופרזה הפורצת גדר הטבע האנושי, שכן כוח האלכסנדרוניים גדול בחנופה, במרמה ובערמה.

[163] הם משתמשים במחמאות ופוערים את פיהם לבלי חוק לסבך ולבלבל הכל. ושם אלהים כה מכובד בעיניהם, עד שמכנים בו את המגלנים (איביס) ואת הפתנים הנמצאים בארץ שממיתים בארסם ועוד הרבה פריצי חיות אחרים. ומאחר שאינם מקמצים בכנויים המיוחסים לאלהים, הם מוליכים, כמובן, שולל את הפתאים שאינם יודעים את דבר הפשע אשר המצרים פושעים באלהים. אמנם על קלונם יעידו האנשים המכירים את בערותם הגדולה, או, יותר נכון, את נאצתם אשר ינאצו את האלהים.

[164] וקאיוס לא ידע את הדבר הזה וחשב כי האלכסנדרונים יחשבוהו באמת לאל, שהרי לא בסתר, אלא בפני קהל ועדה הרבו לקרוא לו עד כדי בחילה בכל השמות אשר בהם יכנו כרגיל את „אלהיהם“ האחרים הרבים.

[165] ולפיכך האמין, כי הם הכניסו את המהפכות בבתי הכנסיות מתוך מחשבה טהורה ומתוך רגש הערצה שהעריצו אותו באמת ובתמים. מצד אחד פעלו עליו כתבי־זכרון אשר נשלחו לו מאלכסנדריה על ידי אנשים ידועים, חדשים לבקרים – והקריאה בכתבים האלה היתה נעימה לו מכל, עד שחשב את יתר ספרי הסופרים והמשוררים לתפלים לעומת העונג אשר הביאו לו הכתבים האמורים – ומצד שני היתה בזה גם יד משרתיו אשר יחד עמו היו מלגלגים ומתלוצצים תמיד (ביהודים).

פרק עשרים וששה : בראש המשטינים עמד העבד המצרי הליקון . תאור אפיו של הליקון וכשרונו המיוחד לדברי שטנה .

[166] ומרבית האנשים האלה היו מצרים, שורש פורה ראש ולענה אשר חמת תניני הארץ וארס הפתנים נוססו בלבם. המנצח כביכול במקהלה הזאת, ראש כל חבר המצרים היה הליקון, עבד נבזה ונתעב אשר לצרתנו התגנב בערמתו לארמון הקיסר.

[167] הוא טעם קצת מן ההשכלה הכללית בחסד אדוניו הראשון אשר נתנוֹ מתנה לטיבריוס קיסר. אולם בעת ההיא לא היה לו כל יתרון על האחרים, כי טיבריוס היה שונא שעשועי נערים, וכמעט עוד משחר ילדותו היה נוטה לישוב הדעת ולכובד ראש.

[168] אך כאשר מת טיבריוס וקאיוס ירש את שלטונו, עמד הליקון לצד אדוניו החדש אשר היה משועבד לתענוגים ולכל מיני תאוות החושים. הוא אמר (בלבבו): „עכשו באה שעתך, הליקון, עורה נא! בחיר האנשים מאזין ומביט למעשיך. ערום אתה מטבעך, כוחך יפה מכוח אחרים בדברי לעג וצחוק, אתה מכיר שעשועים שונים, משחקי ילדים ופטפוטים מושכים־לב. אתה סגלת לך גם השכלה כללית וגם אומנות שפלה, ויש לך „מענה לשון“ נחמד לבדח את הבריות.

[169] אתה תדע בערמתך לערב גם ארס בהלצותיך, וביחד עם הצחוק תעורר גם מרירות החשד, הרי אדוניך כלו בידך, כי הוא נוטה מתכונת לבו לשמוע דברי שטנה מתוך התולים. שכן אזניו, כידוע לך, קשורות לקול האנשים הבודים מלבם נאצות ודבות שקר גם יחד.

[170] אל תרבה לחפּש יותר מדי אחרי חומר נאה, הרי לפניך האשמות נגד היהודים וחוקיהם; ההאשמות האלה ידועות לך מכבר, אותן שננת עוד מימי חתוליך, ולא מפי איש אחד בלבד, אלא מפי כל האנשים המצטיינים בלהג לשונם בין יושבי עיר אלכסנדריה. הראה נא את (רוב) חכמתך!“

פרק עשרים ושבעה: הליקון משתמש בכל שעת הכושר לנטוע בלב קאיוס שנאה ליהודים.

[171] הליקון התעורר והתעודד ברעיונות הבל וזדון אלה, ובהם סבב את קאיוס, וכאילו שת עליו משמר ולא מש ממנו יומם ולילה, אלא היה נצב לפניו בכל מקום, ובשעות בדידות ובטלה של קאיוס השתמש להאשים לפניו את בני עמנו. ובכדי שדברי השטנה יעשו רושם, התאמץ המנוול הזה להביא לקאיוס קורת רוח במהתלותיו. הוא לא יצא, וגם לא היה יכול לצאת, בגלוי כמאשים לפני השופט, אבל כאיש שחותר חתירות מתחתינו בסתר ומחבל עלינו תחבולות שונות היה יותר קשה ומסוכן לנו מן השונאים הגלויים שמודיעים את שנאתם ברבים.

[172] שמועה מתהלכת, כי גם צירי אלכסנדריה ידעו זאת היטב ושחדוהו בסתר במתן שלמונים עצומים; ולא בכסף בלבד (שחדוהו), אלא גם במה שעוררו בלבו תקוות לקבלת כבודים. את הכבודים האלה הבטיחו לתת לו בקרוב בבוא קאיוס לאלכסנדריה.

[173] והליקון הסכים לכל, כי חלם כבר על הזמן אשר בו יכובד מטעם העיר הגדולה המהוללה במעמד השליט, ובעונה אחת במעמד (באי כוח) כמעט כל ארצות הישוב. שהרי היה ידוע מראש שהאנשים הנכבדים ונשואי הפנים אשר בערים השונות יתעוררו מקצות ארצותיהם וינהרו מפני הכבוד לקבל את פני קאיוס.

[174] ובכן במשך זמן מה לא הכרנו את הצר האורב לנו מפנים ונשמרנו רק מפני אויבי חוץ;

[175] אך כאשר נודע לנו הדבר, התחלנו להתבונן ולהסתכל, שמא יעלה בידנו לרצות ולפייס את האיש אשר בכל עת ובכל שעה כונן את קשתו לשלוח בנו את חצי לשונו. והליקון היה חברו של קאיוס למשחק הכדור, להתגוששות, לרחיצה ולסעודה. הוא נצב על קאיוס בלכתו לישון, והיה ממונה על חדר משכבו כשומר הסף, והיה ראש משרתי הפנים בחצרו. תפקיד כזה לא ניתן לשום איש אחר, ובגלל זה היתה לו בלבד היכולת להשתמש בשעת הכושר וברגעי מנוחה הרחק מכל סאון ולמצוא (אצל הקיסר) אוזן קשבת לאותם הדברים אשר הליקון השתוקק להשמיעו.

[176] ותכנם היו דברי שטנה מתובלים מהתלות העלולות לתת קורת רוח לאנשים ולהביא לנו נזק רב. כי מה שנחשב לעיקר, ההתול, היה להליקון טפל, ומה שנראה טפל, השטנה, היה לו הענין היחידי והיסודי.

[177] לאחר שהרים את קלעי ספינתו כאנשים המפליגים בים אשר רוחות נוחות מנשבות להם אל מגמת פניהם, נסע במהירות במפרשים שטוחים לאשר תשאנו הרוח. הוא הרבה להמציא עלילות מעלילות שונות, והדבות הרעות נחרתו עמוק בלבו של קאיוס והשאירו רושם אשר לא ימחה לעולם.

פרק עשרים ושמונה: מלאכות יהודי אלכסנדריה לפני קאיוס. הראיון הראשון על־גבי הנהר טיבר. עמדת קאיוס היא בלתי ברורה ומעוררת ספקות וחשדים.

[178] ואנחנו נמצאנו במבוכה ללא מוצא, ואף כי עשינו כל מה שביכלתנו להפיס את דעת הליקון, לא מצאנו פתח פתוח אליו, יען כי איש לא הרהיב עוז בנפשו לפנות אליו בדברים, או גם לגשת אליו בגלל זדון לבו ורוחו הקשה אשר הראה לכל הבריות. חוץ מזה לא ידענו לנכון, אם אין בלבו איזו טינה על זרע היהודים, ולכן הוא מגרה ומסית את אדוניו בעמנו. ולפיכך הזנחנו את הענין הזה ונגשנו למה שנחוץ ביותר. החלטנו להגיש לקאיוס כתב זכרון המכיל תאור כללי של פרשת הצרות אשר סבלנו וגם את דרישותינו הצודקות.

[179] והכתב הזה היה כעין קצור מתוך הבקשה הארוכה אשר שלחנו זה לא כבר על ידי המלך אגריפס, כי הוא סר במקרה לעירנו בדרכו לסוריה, שמה נסע אל ממלכתו אשר ניתנה לו (מאת קאיוס) – – –

[180] ואנחנו הוספנו עוד להשלות נפשנו בלא יודעים. כי תחילה בראשית נסיעתנו חשבו שנעמוד לפני שופט ומידו נקבל את זכויותינו.

[181] ובאמת היה צר ואויב לנו אשר לא ידע חנינה. הוא הסביר לנו פנים בערמתו למראית עין, ודבר אלינו במלים רכות. כי בפעם הראשונה קבל קאיוס אותנו במישור המשתרע על גדות הנהר טיבר בצאתו מפרדסי אמו. הוא השיב לנו שלום ורמז לנו בידו הימנית לאות חבה ושלח אלינו את הומילוס הממונה על המשלחות וצוה לאמור לנו: „אני עצמי אשמע את דבריכם לכשאפנה“. וכל האנשים שעמדו מסביב שמחו יחד, כאילו כבר זכינו בדין, וגם אחדים מאתנו שמחו, כי נמהרו לשפוט למראה עיניהם.

[182] אולם בלבי אני, אשר זקנתי והשכלתי נתנו לי כנראה בינה יתרה במדה ידועה, התעורר חשד, בה בשעה שכל האנשים האחרים היו עליזים ושמחים. ואחרי שהתבוננתי בדבר הרהרתי במחשבתי: מדוע הבטיח להאזין דוקא לדברינו, בעוד שבאו אליו צירים רבים כמעט מכל קצות הארץ? מה חפצו בזה? הלא ידע נכונה, כי יהודים אנחנו ומרוצים אנחנו, אם רק לא יזלזלו בכבודנו יותר מכבודם של אחרים.

[183] כלום אין זה כעין שגעון לחשוב, כי מושל נכרי, צעיר לימים, בעל שלטון בלתי־מוגבל יבכר אותנו על פני האחרים? אכן דומה, כי הוא נוטה אל הצד השני של אנשי אלכסנדריה, ורק מפני שהוא נותן להם יתרון עלינו, הבטיח להוציא את המשפט במהרה. מי יתן ולא יסרב לשמוע את טענותינו וטענות שונאינו בלי משא פנים, ולא יזניח את תפקיד השופט לעמוד לימין אנשי ריבנו ולהלחם בבני עמנו.

פרק עשרים ותשעה: הצירים היהודים מאלכסנדריה מקבלים את השמועה המבהילה על דבר גזירת קאיוס להקים פסל בבית המקדש בירושלים. הצירים מרחפים בין יאוש ותקוה.

[184] רעיונות כאלה דכאו את רוחי והשביתו את מנוחתי יום ולילה. סר וזעף הייתי, אמנם טמנתי את דאגתי בחֻבי, כי היה בחזקת סכנה להוציאה מן השפה ולחוץ. והנה באה עלינו צרה גדולה אחרת לפתע פתאום אשר ממנה היתה נשקפת סכנה לכל העם כלו, ולא רק לחלק אחד מעם היהודים,

[185] כי אנחנו יצאנו אחרי קאיוס ומרומי באנו אל דיקיארכיה (פוֹטיאוֹלי). וקאיוס הגיע אל מחוז הים ושם התגורר חליפות באחת מאחוזותיו המרובות הנהדרות והמפוארות בקרבת מפרץ הים.

[186] ובעוד שאנחנו דאגנו לדבר משפטנו וקוינו בכל רגע להקרא (לפני קאיוס), הופיע איש אחד מביט בעינים סומקות כדם ומפיקות מבוכה ונושם בכבדות. הוא קרא לנו הצדה, במרחק־מה מן האחרים – כי בקרבתנו היו אנשים אחדים – וענה ואמר: „השמעתם את החדשות?“

[187] הוא חפץ לספּר, אבל הפסיק באמצע וזרם דמעות פרץ מעיניו. ושוב התחיל (לספּר) בפעם השניה והפסיק, וכן בפעם השלישית. ואנחנו התחלחלנו למראה האיש ובקשנו ממנו, שיספר לנו את דבר המקרה, אשר קרה, שהרי לשם כך בא לפי דברי עצמו. (ואנחנו הוספנו): „כלום באת רק כדי לשפוך את דמעותיך בפני עדים? ואם אירע דבר שראוי לבכות עליו, אל תתאבל אתה לבדך, כבר מנוסים אנחנו בצרות“.

[188] והוא ענה בקושי מתוך דמעות וקוצר רוח כדברים האלה:

[189] „בית מקדשנו אבד! קאיוס צוה להקים פסל ענקי בקודש פנימה ולכנותו (בכתובת) בשם זיאוס“. אנחנו נדהמנו למשמע אזנינו ולבנו נפעם מרוב בעתה ופחד ולא יכלנו למוש ממקומנו. מאין אונים נצבנו נלאים ונדכאים וגידי בשרנו התרופפו בקרבנו, והנה באו עוד אנשים אחרים, והבשורה המדאיבה ההיא גם בפיהם.

[190] אחרי כן נעצרנו כולנו במקום אחד ונשאנו קינה כאבל יחיד וצבור ושפכנו שיח איש כיד רוחו החזקה עליו, כי מטבעו של האיש האומלל להאריך בדברים – – –

הבה נעמוד על נפשנו, פן יעשו בנו כלה בתועבותיהם הנוראות. בעצם עונת הסערות הפלגנו בים ולא ידענו, כי עתידה להתחולל עלינו ביבשה סערה הקשה עד לאין שעור מזו שבים. כי מקור סערת הים הוא הטבע המבדיל בין תקופות השנה, והטבע – תועלת ומרפא בכנפיו; ואילו לסערה שביבשה גרם אנוש אשר מזמותיו רחוקות מכל אנושיות, וכנער עושה מעשה נערות תפש בידו שלטון בלי מצרים על כל האנשים.

[191] אכן ממשל בלתי־מוגבל בידי נער, אשר אין מעצור לרוחו, הוא חולי רע וקשה. האפשר לגשת לפני איש המטמא את קודש הקדשים ולוּ רק לפצות פה בענין בתי הכנסיות? הלא ברור הדבר, כי מי שחלל אפילו את בית המקדש הידוע לשם ולתפארת, המזהיר כזוהר החמה לעבָרים, אשר אליו נשואות עיני בני מזרח ומערב, לא ישים לב למקדשים שאינם מפוארים כל כך ולא זכו לכבוד גדול כמוהו.

[192] ואם תנתן לנו הרשות לגשת לפניו, מה אפשר לקוות, אם לא גזירת מות? אולם יבוא מה שיבוא, נכונים אנחנו למות! כי המיתה שמתים הגבורים על קדושת התורה לחיים תחשב. אבל אם מיתתנו לא תביא כל תועלת? האין זה מעשה שגעון לצאת למות? ומה גם כי כצירים באנו, והרעה המוצאת את הצירים היא יותר צרת שולחיהם מאשר צרתם הם.

[193] אך אלה מבני עמנו שמתכונת נפשם שונאים הם את הרע תכלית שנאה יחשבו לנו לעון, כי מאהבת עצמנו שמנו לב לענין פרטי, בשעה שעניני כל העם כולו מרחפים בסכנה נוראה. הלא מן ההכרח לדחות דברים קטנים מפני גדולים, ועניני הפּרט מפּני עניני הכלל, כי אם אלה ימוטו, כל חיי הצבור סופם בטלים.

[194] חוץ מזה לא יתכן לפיה צדק והיושר, כי נלחם (על זכויותינו), כדי להוכיח שאזרחי אלכסנדריה אנחנו, בשעה שנשקפת סכנה כללית לקיומה של המדינה היהודית. שהרי היה מקום לחשש, כי אותו האיש השואף לחדשות וגדולות יצוה למחות את זכר עמנו מתחת השמים יחד עם חורבן בית מקדשנו.

[195] אולם כיון שפקעו שני הענינים גם יחד אשר בגללם נשלחנו כצירים, אפשר יאמר מי שהוא: אם כן למה זה לא השתדלו למצער למצוא מנוס ומפלט לעצמם? לזה אענה: או שהנך מחוסר כל רגש עדין המיוחד לבן חורין, או שלא גדלת ולא חונכת על ברכי כתבי הקודש. כי בני חורין לאמתו של דבר מלאי תקוה הם, וגם התורה מעוררת תקוות טובות בלבות האנשים ההוגים בה תמיד, ואינם טועמים ממנה בקצה הלשון בלבד.

[196] יתכן כי זהו רק נסיון אשר על בני דורנו לעמוד בו, כדי שיוכיחו את צדקתם (ויַראו), אם הסכינו לסבול יסורים בלי לכרוע תחת עֻלם, כי ישענו על כוח תבונתם אשר לא ימוט לעולם. אפסה איפוא כל תשועת אדם, ואין ואפס תהיה, אך בנפשותינו תשאר תקוה חזקה באל המושיע אשר מאז הרבה להציל את עמנו מצרות ומצוקות.

פרק שלֹשים: הסבה לגזירת קאיוס: היהודים הרסו ביבנה מזבח שנבנה לשם קאיוס. סופם של היועצים הרעים שהסיתו את קאיוס ביהודים.

[197] מתוך הרהורים אלה נאנחנו בגלל התלאות אשר מצאו אותנו פתאום, ובו בזמן מצאנו תנחומים בתקוה, כי תחול תמורה רצויה בעתיד. אחרי שתיקה קצרה פנינו אל המבשרים ואמרנו: „מדוע תשבו ותחרישון? אתם זרקתם רק זיקי אש באזנינו, ובקרבנו צורבת אש יוקדת; אכן עליכם לבאר גם את הסבות אשר הניעו את קאיוס (לעשות כזאת)“.

[198] והם ענו: „הסבה החשובה ונכבדה ביותר ידועה לכם, וכל האנשים מכירים אותה. הוא חפץ שיחשבוהו לאלוה, אבל הנהו משער, שרק היהודים יתנגדו לזה, כי אין דבר שיגרום להם צער גדול מחלול קדושת מקדשם. זולתי זאת שמע, שהמקדש הזה עולה בהדרו על כל המקדשים אשר בכל הארצות, וכי מזמנים קדומים יפארוהו תמיד בלי לחוס על כל הוצאות. כאיש אוהב ריב ומדון שואף קאיוס ליחד את המקדש הזה לשם עצמו.

[199] קאיוס התרגז עכשו עוד יותר מבתחילה לרגל המכתב אשר שלח אליו קאפיטון. קאפיטון הוא גובה מסים ביהודה ובלבו עצורה משטמה ליושבי הארץ. הוא בא לארץ יהודה כעני ואביון, ושם צבר הון רב ועצום ממה שעשק ושלח יד (בכסף המדינה). הוא ירא פן יאשימו אותו על פשעיו, וחבל תחבולה לדבר דברי שטנה על העשוקים ולשוּם בזה לאַל את האשמותיהם.

[200] והנה מצא שעת כושר לבצע את מחשבתו לרגל המאורע הזה: עיר ישנה ביהודה ושמה יבנה, והיא אחרת הערים מרובות האנשים ביותר. אוכלוסי העיר הם מעורבים, רובם יהודים, והשאר נכרים שחדרו לתוכה, לצרתה, מן המקומות הקרובים. הגרים הללו הסבו ליהודים, שהם במדה ידועה ילידי העיר, תלאות ודאגות, כי פעם בפעם הם מחללים את חוקי אבותיהם של היהודים.

[201] הללו שמעו מפי עוברי דרכים, כי קאיוס שוקד מאד על הדבר לעשות עצמו אלוה, וכי כל עם היהודים הם לו למורת רוח, וחשבו, שהגיעה שעת הכושר להתגרות ביהודים. הם הקימו בחפזון מזבח מחומר גס מאד; לקחו טיט וצירו ממנו צורת לבנים, וכל זה רק כדי להציק לשכניהם (היהודים). הם ידעו שהיהודים לא ירשו להפר את מנהגיהם; וכך היה באמת.

[202] כאשר ראו היהודים, כי הארץ הקדושה חוללה חלול גמור, התמרמרו מאד והתאספו כולם והרסו (את המזבח). מיד פנו אל קאפיטון אשר ממנו יצא כל הדבר. הוא שש על הענין כעל מציאה גדולה שמצא אחרי חפּושים מרובים, וערך מכתב אל קאיוס ותאר בו את המאורעות באריכות ותוספת נופך משלו.

[203] לאחר שקרא קאיוס את המכתב צוה להקים פסל ענקי מצופה זהב ונפלא בהדרו בבית המקדש אשר בעיר הראשה (בירושלם) במקום מזבח לבנים שנבנה ביבנה, על אפם ועל חמתם (של היהודים). את העצה הזאת נתנו לו אנשים טובים ונבונים מאד, הלא המה: הליקון העבד המיוחס, הלץ הערום, ואפלס המשחק בחזיונות תוגה. אפלס זה, לפי שמספרים, אך הגיע לפרקו והוא פרחח עדיין, היה מוכר כבר את נפשו לקדשים; וכאשר עברה עונת פריחתו התמכר למשחקי החזיון.

[204] והנה שחקני הבימה אשר עסק להם עם קהל הצופים ובתי החזיון מה טיבם? חובבי צניעות הם ומדת ההסתפקות, או להפך, אוהבי עזות ופריצות מאין כמוהם? אבל אפלס גם הוא נמנה ליועץ, למען יוכל קאיוס לשאול עצה (משניהם); מן הראשון בתורת הליצנות, ומן השני במלאכת השיר. וקאיוס הזניח את עניני המדינה ולא טיפל בהם, כאילו שלום ושלוה גמורה שררו בכל הארצות.

[205] ובכן העבד הליקון אשר עקיצתו היתה עקיצת עקרב הטיל ביהודים ארס מצרי, ואפלס – ארס אשקלוני, כי היה יליד המקום הזה. שהרי בלב אנשי אשקלון שנאת עולם נצורה לשכניהם היהודים היושבים בארץ הקדושה“.

[206] אנחנו שמענו את הדברים האלה וכל מלה ומלה וכל שם ושם דקרו את לבנו כמדקרות חרב.

אולם היועצים הנפלאים אשר נתנו לקאיוס את העצות הטובות קבלו את שכר תהפוכותיהם כעבור זמן קצר. אפלס נאסר בכבלי ברזל מסבות אחרות ועוּנה ביסורים קשים על המהפכת לשעורים כדרך המחלות החוזרות לעתים מזומנות. והליקון הומת על פי הקיסר קלודיוס גרמניקוס בגלל התועבות השונות אשר עשה בשגעונו. אמנם זה אירע כבר לאחר זמן.

פרק שלשים ואחד: פטרוניוס נציב סוריה מהסס לקים את פקודת קאיוס ומאמץ לדחות את הענין. היהודים לפני פטרוניוס.

[207] ואשר למכתב אשר שלח (קאיוס) בענין הקמת הפסל, הוא לא היה כתוב סתם בלי כונה, אלא נכתב מתוך זהירות מרובה. הוא פקד על פטרוניוס נציב כל מדינת סוריה אשר אליו היה ערוך המכתב, לקחת מחצית הצבא החונה על גדות הפרת לשמור על מלכי קדם והעמים לבל יעברו את הנהר, ולהסיע את הצבא הזה לארץ יהודה לשם הלוית הפסל. וכונתו לא היתה שיחוגו את חנוכת הפסל ביתר פאר, אלא שימיתו תיכף ומיד את כל אשר יהין להפריע בדבר.

[208] הוי, אדון! מה המלים אשר הוצאת מפיך? ובכן ידעת מראש, כי היהודים לא יחשו, אלא יגינו על תורתם וילחמו בחרף נפש בעד חוקי אבותיהם, ואף־על־פי־כן נכון אתה להתגר בם מלחמה? שהרי אתה אמרת לשלוח יד במקדשנו, לא משום שלא ראית את הנולד – כי אתה ידעת לנכון את העתיד כאת ההוה, ואת המעשים המתרגשים לבוא לעולם כאילו כבר באו – ואעפ"כ הוצאת פקודה להעביר את הצבא (לארץ יהודה), למען חנך את הפסל בזבחי קודש, בדמי אנשים ונשים אומללים!

[209] כאשר קרא פטרוניוס את המכתב שנשלח אליו בא במבוכה. הוא לא יכול לסרב כי ירא מאד – הוא ידע את גודל כעסו של קאיוס לא רק על המסרבים למלא את פקודתו, אלא גם על המתמהמהים לעשותה – וגם להוציא את הדבר לפעולות לא היה קל ביותר: הוא ידע, כי לא מיתה אחת, אלא הרבה מיתות, אילו היה הדבר בגדר אפשרות, יקבלו עליהם היהודים מרצון ולא יתנו לעבור אפילו עברה אחת.

[210] כי אמנם כל האנשים שומרים על מנהגיהם, אבל עם היהודים יותר מכולם, שכן הם חושבים את החוקים לדברי אלהים, ובתורתם זו הם מתחנכים משחר ילדותם, והמצוות חרותות על לוח לבם.

[211] הם ישוו תמיד לנגד עיניהם את דמויותיהן וצורותיהן של המצוות, ויעריצו אותן במחשבותיהם. וכאחיהם האזרחים יקבלו בזרועות פתוחות גם בני הנכר הנותנים כבוד למצוות; ואת מבטלי המצוות, או הלועגים להן, ישטמו כשונאיהם בנפש. והם מרבים לתעב כל דבר אסור, עד שלא יעברו עברה קלה, אפילו אם יתנו להם בשכר זה את כל הנקרא בפי הבריות בשם אושר והצלחה.

[212] לכל לראש יקנאו כולם קנאה יתרה לבית מקדשם. ועדות נאמנה לדבר, כי בעוד שנותנים לכל איש ואיש מכל הארצות להכנס אל העזרה החיצונית (של בית המקדש), נגזר עונש מות, חוק ולא יעבור, על כל הנכרי אשר יבוא לתוך העזרה הפנימית.

[213] פטרוניוס הסתכל במסבות האלה והכיר, כמה קשה ומסוכן הוא הדבר אשר יזמו לעשות, ולכן היה מהסס להוציאו לפועל. הוא אסף את כל כוחות התבונה אשר בנפשו כלבית המועצות, ודרש מכל אחד מהם לחוות את דעתו, ולסוף מצא, שכולם תמימי דעה, כי אסור לבטל דבר מן הדברים שיש להם ערך של קדושה מקדמת דנא. ראשית מפני (שזה לא יתכן לפי) המשפט והיושר הטבעי, ושנית מפני הסכנה הנשקפת גם מאת אלהים וגם מאת האנשים אשר זכויותיהם עומדות להתקפה.

[214] הוא הביא בחשבון גם את המספר העצום של בני עמנו, אשר לא יכיל אותם שטח מדינה אחת שנפלה בגורלו ככל יתר העמים, אלא (התאחז) כמעט בכל ארצות הישוב. הם נפוצו בכל חלקי היבשה ובכל האיים, עד שישוו כמעט לתושבי הארצות האלה במספרם.

[215] וכלום אין זה מסוכן לעורר שונאים כאהל לאלפים ולרבבות? ואם יבואו חלילה אנשי בריתם מכל מקומותיהם לעזרתם, יתלקח קרב אשר אין לדכא אותו. זולת זה גם מספר יושבי ארץ יהודה רב מאד, והם מצטיינים גם בגבורת גופם וגם באומץ רוחם ובתכונת נפשם „הלועזית“ (הברברית), כאשר יאמרו מקצת משטיניהם, ובאמת האצילה והנשגבה, והם נכונים למות על קדשי אבותיהם.

[216] גם גדודי (היהודים) שמעבר לנהר פרת הטילו עליו אימה. הוא ידע מן הנסיון, ולא רק מפי השמועה, כי היהודים התאחזו בארץ בבל וגם בהרבה מדינות פרסיות אחרות. מדי שנה בשנה הם שולחים שליחי מצוה ונותנים על ידיהם בשביל בית המקדש כסף וזהב למכביר אשר נצבר מנדבת לבם. שליחים אלה עוברים דרך נתיבות קשות, עקובות ועקלקלות והן בעיניהם כדרך סלולה, מפני שמובילות ליראת אלהים.

[217] בצדק היה איפוא מקום לחשוש, שמא יודע ליהודים דבר חלול (בית המקדש) והקמת הפסל, ויתעוררו כרגע ויתנפלו עליהם מעברים ויחנו עליהם מסביב, ובשורות צפופות יציקו מאד לרומיים בהמצאם בין המצרים. הרהורים כאלה הביאו את פרטוניוס לידי הסוס.

[218] אולם רעיונות הפוכים מאלה משכו אותו אל הצד שכנגד. הוא אמר בלבו: „זאת היא פקודת השליט והוא צעיר לימים וחושב לטוב מה שישר בעיניו. הוא (דורש) לקיים את רצונו בלי איחור זמן, וגם אם עלול הדבר לגרום היזק, ובלבו מקננת קנאת הכבוד ורגש גאוה שאין כמוהו, והוא מתנשא על בני אדם וחפץ להמנות בין האלים. ובכן סכנה נשקפת לחיי גם אם אסרב, וגם אם אמלא את הפקודה; אלא שאם אמלא את הפקודה, תהיה הסכנה סכנת מלחמה, וממילא הכל תלוי בספק, גם אפשר שהסכנה לא תבוא כלל; ואם אסרב, הרי תבוא הסכנה מצד קאיוס לבטח ולמעלה מכל ספק“.

[219] לדעה השניה הסכימו רבים מן הרומיים אשר עמדו על ידו בשלטון סוריה, כי ידעו שגם בהם יכלה קאיוס את חמתו לראשונה ויענישם כאנשים מסייעים ידי עובר פקודתו.

[220] אמנם דבר עשית הפסל נתן את האפשרות לדחות את הענין ולהתבונן בו כהוגן. כי מרומי לא נשלח כל פסל, הודות להשגחת אלהים אשר לדעתי הגנה ידו בסתר על הנעלבים. גם קאיוס לא נתן צו להעביר מסוריה (לירושלם) אחד הפסילים הנכבדים. ואלמלי נעשתה התועבה ההיא בחפזון, כי אז התלקחה מלחמה כרגע.

[221] ופטרוניוס היה לו איפוא הפנאי להסתכל במעשיו, כדי שיוכל להפיק מהם תועלת – כי אם יתרחשו לפתע פתאום מאורעות חשובים עשויים הם להחליש את כוח התבונה – וצוה לעשות (את הפסל) באחת הערים הקרובות.

[222] פטרוניוס הזמין איפוא אמנים מוכשרים מאד מארץ פיניקיה והספיק להם את החומר הדרוש; את החומר הזה עבדו אמני צידון. הוא קרא אליו גם את ראשי היהודים, את הכהנים והשרים, כדי להודיע להם את פקודת קאיוס, ויחד עם זה, למען תת להם עצה, כי יקבלו עליהם את מצות השליט, וישוו לנגד עיניהם את הרעות הנוראות אשר תמצאנה אותם (אם יסרבו). יען כי הזריזים לקרב מבין החילים הנמצאים בסוריה מוכנים ומזומנים ועתידים לכסות את פני כל הארץ חללי אדם.

[223] פטרוניוס חשב, כי אם יפעל מתחלה על לב האנשים האלה, יעלה בידו לפתות בעזרתם את כל העם, לבל יתנגד (למצות הקיסר). אמנם הוא חשב וטעה, כמובן. כי לקול דבריו הראשונים עמדו האנשים, לפי שאומרים, כהלומי רעם, ולא קמה בהם רוח מפני הבשורה הרעה והבלתי־רגילה ההיא. אחרי־כן פרץ מעיניהם זרם דמעות כביר כמעיני מים, הם מרטו את שער זקנם וראשם וענו ואמרו:

[224] „כמה יגיעות יגענו עד שזכינו לשיבה לשיבה טובה, אנחנו המאושרים עד בלי די, למען נראה מה שלא ראה מעולם אחד מאבותינו! אוי ואבוי לעינינו! מוטב שינקרו אותן, ויחד עמהן (תאבד) נפשנו העלובה וחיינו המלאים צער ויגון, בטרם תראינה את הצרה ההיא, הוי ראוָה־זעוָה, הלא גם השמועה וגם המחשבה בלבד (על הדברים האלה) לפשע תחשב!

פרק שלשים ושנים: השמועה על גזירת קאיוס נפוצה בארץ. העם יצא בסך להתחנן אל פטרוניוס כי ידחה את יום הפורענות, כדי שיוכלו לשלוח צירים אל הקיסר בענין הפסל.

[225] ככה קוננו במר שיחם. ואנשי עיר הקודש וכל המדינה שמעו את דבר המזמה והתאספו כלם כאילו לקול סיסמה אחת – הצרה המשותפת היא אשר שמשה סיסמה – ועזבו את עריהם, כפריהם ובתיהם, ויצאו בסך, ונהרו בהמון למדינת פיניקיה אשר שם נמצא במקרה פטרוניוס.

[226] ואחדים מאנשי פטרוניוס ראו המון רב הולך וקרב, וחשבו, כי פרצה מלחמה והודיעו מהר על הדבר בקול רם, כדי שיתיצבו אנשים על המשמר. עוד הם מבשרים את הבשורה (לפטרוניוס) אשר נמצא בלי כל שמירה, והנה המון היהודים בא חיש קל כענן, וכסה את פני ארץ פיניקיה והבהיל את האנשים אשר לא ידעו (עד הנה) את המספר הרב של עמנו.

[227] והנה לראשונה נשמע קול צעקה ויללה וספוק כפים נורא מאד, עד שאזני השומעים לא יכלו כלכל אותו. והקול הזה לא חדל בחדול האנשים (לצעוק), אלא הדוֹ נשמע גם לאחר שכבר נשתתקו. אחרי כן נגשו לפניו בדברי פיוס ובקשה לפי צורך השעה, כי הצרות עצמן תלמדנה את האדם בינה לפי מסבות הזמן. והיהודים התחלקו לשש מערכות: זקנים, נערים וילדים מצד אחד, וזקנות, עלמות ונערות מצד שני.

[228] כאשר הופיע פטרוניוס במקום רואים נפלו כל המערכות ארצה כאילו לפי הפקודה והשמיעו קול תחנוניהם מתוך יללה ובכי תמרורים. הוא צוה עליהם לקום ולהתקרב אליו, והם עמדו בקושי, התפלשו בעפר ושפכו דמעות כמים. אחרי כן הפשילו ידיהם לאחוריהם, כדרך (החייבים) הכפותים ידיהם על גבם, וקרבו אליו.

[229] אחרי כן נצבו לפניו הזקנים ואמרו כדברים האלה: „עיניך הרואות, כי אין נשק בידינו. אולם כאשר באנו הנה האשימונו אחדים, כי לערוך קרב באנו. והנה חלקי הגוף אשר נתן הטבע לכל איש ואיש לשם הגנה על עצמו, הן הידים, שמנו על גבינו, למקום אשר משם לא תעשינה תושיה ובזה מסרנו גויותינו בידי מי שיחפוץ לכונן בנו את חציו ולהמיתנו.

[230] הבאנו לפניך את נשינו, טפנו ובני משפחתנו ובבתינו לא נשאר איש, והנה אנחנו מתחננים אל קאיוס אשר אתה באת בשמו, כי תציל את כל או תכריתנו עד תום. אנשי שלום אנחנו, פטרוניוס, מטבענו והוא משאת נפשנו, אוהבים אנחנו את המלאכה, כי היא נותנת לנו מזון לילדינו, והיא נטעה בלבנו את התכונה הזאת (לאהוב את השלום) מני אז.

[231] כאשר לקח אז קאיוס בידו את שבט המלוכה היינו אנחנו הראשונים בין כל יושבי סוריה להביע את שמחתנו. בעירנו שהה אז ויטליוס, זה שקדם לך בנציבות, והוא קבל מכתבים בענין זה. ומעירנו נפוצה הבשורה הטובה לערים אחרות.

[232] האם לזאת הקרבנו בבית מקדשנו את הקרבנות הראשונים לרגל מלוך קאיוס, כדי שחוקי עבודת אלהינו, מורשת אבותינו, יבוּטלו בראשונה, או שהם בלבד יבוּטלו בכלל? עזבנו את עירנו וזנחנו את בתינו ונכסינו, ובחפץ לב נוציא (לאוצר המלוכה) את כלינו, כספנו, חפצינו ואת כל הכבודה אשר לנו, ונהיה בעינינו כמקבלי מתנות ולא כנותנים, ותמורת כל אלה אחת היא משאלתנו: לא להכניס תמורות בבית מקדשנו, כי אם לשמור על הסדר המקובל מאבותינו ומאבות אבותינו.

[233] ואם בקשתנו תושב ריקם, נמסור עצמנו למות, ולא נראה בחיינו את הרעה המרה מן המות. נודע לנו, שנתכנסו חיילות רגלים ורוכבים אשר יצאו נגדנו, אם נתקומם ולא נתּן להקים את הפסל; אבל אין עבד חסר־תבונה שיתקומם בבעליו. אנחנו מוכנים למסור את עצמנו לטבח ברוח נדיבה; יהרגונו, ישחטונו, יקצצו אותנו לגזרים בלי קרב ובלי שפך דם (עצום).

[234] הכל יעשו בנו כמעשי המנצחים (במנוצחים). מה צורך יש בצבא? אנחנו בעצמנו נתחיל בהקרבת הקרבנות ככהנים טובים, את נשּינו נקריב במקדש כרוצחי נשים, את אחינו ואחיותינו – כרוצחי אחים, את נערינו ונערותינו – כהורגי ילדים; בטויים טרגיים נאותים לאנשים הנמצאים במצב טרגי.

[235] ואחר נעמוד בתוך ונרחץ בשרנו בדמי קרובינו אלה, שכן ברחיצה הזו מטהרים את האנשים העומדים לרדת שאולה, ולסוף נהרוג את עצמנו ונערב את דמינו בדמיהם.

[236] ואחרי מותנו תצא הגזירה לפועל. וגם אלהים לא יגנה אותנו, כי לשני דברים נתכון במעשינו: לתת אותות הערצה לשליט־יחיד ולכבד את חוקינו הקדושים. והדבר הזה יתקיים, אם נבוז לחיים שאינם חיים ונסתלק מהם.

[237] שמוע שמענו ספור עתיק־יומין אחד שנמסר בקבלה על ידיד המספרים היוניים. אלה מעידים פה אחד, כי יש לראש גורגו כוח כזה, שהאנשים אשר יביטו בו יהפכו בן רגע לאבנים ולסלעים. זאת היא כנראה בדיה, אך המאורעות הגדולים הרעים והקשים מביאים ל(ידי הכרת) האמת – זעם וקצף האדון גורם למות או לדבר דומה למות.

[238] – הלא תאמין, פטרוניוס, כי אם יראו אחדים ממנו את הפסל שישָלח חלילה לבית המקדש, יֵהפכו לסלע? איבריהם ישתתקו וגם עיניהם תקפאנה, עד שלא תוכלנה לנוע ותחול מהפכה גמורה בתנועות הטבעיות של הגוף בכל אחד ואחד מחלקיו המלוכדים איש במשנהו.

[239] לאחרונה נביע, פטרוניוס, את דרישתנו הצודקת. לא נאמר, כי אין מן הצורך למלא את הפקודה, אלא נתחנן ונבקש לתת לנו אַרכה, כדי שנוכל לבחור בצירים אשר יציעו את בקשתנו לפני השליט.

[240] אולי נפתה אותו בעזרת השליחים אשר יבארו לו את ענין הערצת אלהים וקיום המצוות שאינן בטלות לעולם, גם (נסביר לו ש)לא יתכן לזלזל בנו יותר מאשר בכל העמים מאפסי הארץ האוחזים במנהגי אבותיהם ואין מפריע; נוסף על זה, הלא קיימו ואשרו את מנהגינו גם סבו (של קאיוס) ואבי סבו בכל תוקף המשפט.

[241] לשמע הטענות האלה אפשר שירך קצת לבב קאיוס, כי מחשבות גדולי הארץ אינן עומדות בעינן זמן רב, ואלו שהכעס הולידן, תחלופנה חיש מהר. דבה רעה הוציאו עלינו, תל לנו את היכולת להמתיק את דברי השטנה. מה קשה הדבר, אם ירשיעונו בלי משפט!

[242] ואם לא נפתה את קאיוס, אין מעצור לפניך לעשות אחרי כן מה שבדעתך לעשות עכשו. אך בטרם נשלח את הצירים אל תשלול תקוה טובה מרבבות האנשים האלה אשר ישקדו על הענין לא על מנת לקבל פרס, אלא מתוך הערצת אלהים. אף כי באמת נכשלנו בלשוננו: שהרי אין פרס טוב לאדם מיראת אלהים“.

פרק שלשים ושלשה: פטרוניוס מחליט לדחות את הקמת הפסל. כאמתלה משמש לו בקורו הקרוב של קאיוס בארצות המזרח. לטובת קאיוס דרושה מנוחה בארצות האלה.

[243] את הדברים האלה ערכו אליו מתוך אימה ועצבת, מגנת לב קשה וקוצר רוח. כל איברי גופם כוסו זיעה, וזרם דמעות מאין הפוגות (פרץ מעיניהם), עד שכל שומעיהם השתתפו בצערם. גם פטרוניוס אשר היה מטבעו ענו ונוח לבריות, התפעל למשמע אזניו בראותו כל זאת.

[244] הוא קם ממקומו ושאל את יועציו כדת מה לעשות. והנה ראה, כי האנשים אשר זה לא כבר התנגדו (לדעתו) בכל עוז, התחילו מהססים, ואשר היו מפקפקים תחלה, נטו ברובם למדת הרחמים. פטרוניוס שמח על כך, אף כי ידע את טבעו של השליט ואת עברתו הקשה מאד.

[245] אולם פטרוניוס עצמו סגל לו, כנראה, שמץ דבר מן הפילוסופיה של היהודים ומיראתם את האלהים. אפשר שהכיר זאת משכבר, שכן היה שוקד תמיד לרכוש לו חכמה והשכלה, או מן הזמן שנתמנה נציב על המדינות אשר בכל עריהן, באסיה (הקטנה) ובסוריה, נמצאים יהודים לרבבות; ואפשר גם־כן, שהדבר בא לו מתכונת נפשו, ושמטבעו היתה לו נטיה למעשים רצויים בלי שהיה לו מורה, מנהיג ומדריך לכך. כי דרכו של האלהים לתת עצות הגונות בלב אנשים הגונים, כדי לגלגל זכות על ידי זכאי.

[246] וכך אירע גם לפטרוניוס. והנה דבר עצתם: שלא להאיץ באמנים, אלא לדרוש מהם כי יעשו את הפסל בהשכל ודעת, וישתדלו לפי מדת יכלתם לקרבו למתכונתם של הפסילים המהוללים המשמשים מופת; והדבר יעשו זמן רב, כי מדרך הדברים הנעשים בחפּזון שאינם משוכללים די צרכם, בעוד שהדברים הנוצרים מתוך שקידה וטוב טעם ודעת טעונים זמן כביר.

[247] ובדבר המלאכות אשר בקשו היהודים (יעצו) שלא למלא משאלתם, כי סכנה כרוכה זה. ואם ימצאו (יחידים) אשר ירצו להגיש את ענינם לפני האיש אשר בידו הממשל והשלטון על כלם, אין להתנגד לזה; אולם אשר לעם בכללותו אין להסכים ואין לסרב, כי שניהם בחזקת סכנה.

[248] גם יש לשלוח מכתב לקאיוס אשר לא יכיל כל האשמה נגד היהודים, לא יהיה בו זכר לתחנוניהם ולבקשותיהם, כפי שקרה באמת, אלא יצדיקו בו את עצמם, על שהם מתמהמהים להקים את הפסל (בשני אופנים): ראשית טעון הפסל זמן מסוים לעשותו, שנית, יש עכשו שעת כושר נפלאה לדחות את כל הענין ולתת טעם המתקבל על הלב, וגם קאיוס עצמו יסכים לזה מרצון או מאונס.

[249] כי הימים ימי בכורי התבואה ויתר הצמחים, ויש מקום לפחד, פן ימאסו האנשים בחייהם בגלל בטול חוקי אבותיהם, וישחיתו את אדמתם, או ישלחו באש את הקמה אשר בהר ובמישור, ויהיה צורך בשמירה מעולה למען אסוף את כל תנובת השדה ופרי העץ.

[250] והנה החליט קאיוס, לפי השמועה, להפליג לאלכסנדריה של מצרים, ולא יתכן, כי שליט כמוהו יעשה דרכו בלב הים מפני הסכנות הכרוכות בדבר, בשוּם לב אל המספר העצום של בני סיעתו ואל בריאות גופו.

[251] אמנם כל זה יקל לו, אם יסע סחור סחור דרך אסיה וסוריה. כי אז תהיה לו היכולת להפליג בספינה ולעלות ביבשה מדי יום ביומו, וביחוד אם ירבה לקחת לו אניות ארוכות (מהירות) ולא ספינות־מטען, כי בראשונות נוח לשוט לאורך החוף בעוד שספינות־משא יפות הן לחצות בלב הים.

[252] מן הצורך איפוא להכין מספוא לבהמה ומזון (לאנשים) למכביר בכל ערי סוריה, וביחוד באלו השוכנות על גדות הים. כי המון רב יבוא בים וביבשה ללוות את קאיוס, לא רק מרומי עצמה ואיטליה, אלא גם מכל מדינות ממלכתו המשתרעות עד לסוריה; הרבה שרים וצבא, רגלים ופרשים וספּנים, גם מספר העבדים לא יקטן ממספר הצבא.

[253] וצריך לספק את צרכיהם לא בצמצום כפי מדת הנחיצות בלבד, אלא בשפע רב כיאות לקאיוס. כאשר יקבל קאיוס את המכתב הזה, לא תהיה בלבו טינה עלינו, ואפשר גם יכיר לנו תודה, כי היינו זהירים, ודחינו את הענין, לא כדי לעשות חסד עם היהודים, אלא למען אסוף את יבול השדה.

פרק שלשים וארבעה: הקיסר נרגז בקראו את מכתב פטרוניוס, אך מסתיר את כעסו ודורש שנית מאת הנציב להוציא לפועל את פקודתו.

[254] אנשי סודו של פטרוניוס הסכימו לדעתו, והוא צוה לכתוב את ה מכתבים ובחר באנשים זריזים היודעים את קצורי הדרכים להריצם לקאיוס. הם באו (לרומי) ומסרו את המכתבים, וקאיוס התקצף כבר בשעת קריאה ונתמלא חימה אשר אותותיה נראו ב(קריאת) כל פרט ופרט.

[255] ככלותו לקרוא ספק את כפיו ואמר: „יישר כוחך, פטרוניוס! אתה לא למדת איפוא לשמוע בקול הקיסר? בשלטונך הרב והממושך גבה לבך? עד עכשו לא הכרת כנראה את קאיוס אפילו מפי השמועה, אך עוד מעט ותדענו מן הנסיון. כי תדאג לחוקי היהודים, עם שנואי נפש, ותזלזל בפקודת הקיסר אדוניך.

[256] ושמא יראת מפני המונם? הלא היו תחת ידיך חיילות אשר הפילו חתיתם על עמי המזרח ועל מפקדיהם הפרתים! אך נכמרו רחמיך עליהם?

[257] ובכן בּכּרת את מדת הרחמים על (רצון) קאיוס! אתה מצאת את התחבולה בדבר הקציר, עוד מעט ותחול על ראשך יד הקוצר אשר אין תחבולה נגדו. הן אוסף התבואה והכנות לבקורנו משמשים לך אמתלה; ולוּ היתה בצורת גמורה בארץ יהודה, כלום לא היו בקרבתה מדינות גדולות ופוריות אשר ביכלתן לספק את כל הצרכים ולמלא את לקוייה של מדינה אחת?

[258] אך למה זה אקדים דבור למעשה? ולמה אתן לאחרים להכיר הגות לבי? האיש העומד לקבל את גמול מעשיו, יכירנו בראשונה מן העונש שיבוא עליו.

[259] אחדל נא לדבר, אך לא אחדל לחשוב מזמות“. אחרי הפסקה קלה קרא באזניו אחד הפקידים הממונים על המכתבים את התשובה לפטרוניוס. הוא הללו כביכול על זהירותו ועל ראותו את הנולד בבהירות נפלאה. כי קאיוס נשמר מאד מפני הנציבים, וביחוד מפני נציבי מדינות גדולות המפקדים על חיילות עצומים, מעין אלה שבסוריה על גבי נהר פרת, שהרי ידע, כי יש בידם מן המוכן החיילות הדרושים לחולל מהפכות.

[260] ולפיכך הסתיר לפי שעה את רגזו, אף כי בלבו קצף מאד, והשתמש במלים ובבטויים (רכים). ולאחרונה הוסיף במכתבו את הפקודה לשקוד על הקמת הפסל ולהחיש את הדבר ככל האפשר, שכן עבר זמן הקציר – הסבה הבדויה או האמתית (לדחות את הקמת הפסל) – והיה כבר סיפק בידם לאסוף את התבואה מן השדה.

פרק שלשים וחמשה: המלך אגריפס מבקר את קאיוס והוא מראה לו פנים זעומות בגלל סרוב היהודים. התעלפות אגריפס ומחלתו.

[261] כעבור זמן קצר בא המלך אגריפס אל קאיוס לשחר את פניו כדרכו. והוא לא ידע מאומה לא על מכתבו של פטרוניוס ולא על מכתבו הראשון והאחרון של קאיוס. אמנם על פי תנועותיו המוזרות של קאיוס ומבט עיניו המפיקות מבוכה, הכיר, כי חימה עצורה בלבו. אגריפס בחן וחקר את נפשו עד היסוד בה, ופשפש בכל מעשיו, הקטנים והגדולים, שמא סרח בפועל כפיו או במוצא פיו.

[262] לאחר שלא מצא כל און בנפשו, הגיע לידי מסקנה נכונה, כי אנשים אחרים הם סבת התמרמרותו. אמנם בראותו כי רק עליו יביט קאיוס בזעם ומכל הנצבים עליו רק אליו לבדו יכונן את עיניו, התחלחל שוב. פעמים אחדות חפץ לפנות אל קאיוס בשאלה, אבל לא הוציא הגה מפיו, כי הרהורים כאלה עלו בלבו: „שמא אעורר עלי חשד, כי הנני רודף אחרי דברים לא לי, ושאני קל־דעת וחצוף ואמיט על ראשי את התוכחות שנועדו לאחרים“.

[263] קאיוס הכיר, כי אגריפס מלא יאוש וספקות, שכן היה לו הכשרון לחקור מצפוני לבב אנוש, עצותיו ורגשותיו על פי מראהו החיצוני, ואמר אליו: „מדוכא ספקות אתה, אגריפס, הנני להוציאך מהספקות האלה.

[264] זמן רב כזה התהלכת עמי, וטרם תדע, שלא בפי לבד אדבר, כי יותר מזה או למצער לא פחות מזה, אביע בעיני, אבטא כל דבר?

[265] הנה בני ארצך הטובים והישרים הם היחידים מכל בני אדם אשר ימאנו להכיר באלהותו של קאיוס. דומני, כי הם שואפים למות בשרירות לבם. אנכי פקדתי להקים את פסל זיאוס במקדשם, והם עזבו בסך את עירם וארצם למען בקש רחמים כביכול, ובאמת – כדי להתנגד בפועל ובמעשה לפקודתי“.

[266] הוא חפץ להוסיף עוד דברים, אולם מראה פניו (של אגריפס) נשתנה חליפות מתוך אימה, פעם אדמו כדם, פעם חורו ופעם השחירו.

[267] ופלצות עברתהו מכף רגלו עד קדקדו, ורעדה וזעוה אחזו את כל חלקי גופו וכל איבריו, צומת גידיו התרופפה, ורוחו לא עמד בו, ולסוף היה נופל ארצה כמעט אין אונים, לולא אנשים אחדים שעמדו בקרבתו אשר סעדו אותו. הם הוציאוהו משם, כי כן צוו, נשאוהו הביתה כשהוא נטול כל רגש ונפעם מרוב התלאות אשר דכאו את נפשו.

[268] וקאיוס התקצף עוד יותר והרבה לשנוא את בני עמנו. הוא אמר „אם אגריפס, רעי וידיד נפשי, אשר עליו להיות אסיר תודה לי בעד החסדים המרובים אשר עשיתי עמו, יתמכר כל־כך למנהגי (אבותיו), עד שלא יוכל אפילו לשמוע על הפרתם, שהרי התעלף וכמעט פרחה נשמתו; מה יש לקוות מן (היהודים) האחרים אשר לא יפעל עליהם כל כוח מושך (העלול להטותם) על הצד שכנגד?“

[269] ואגריפס היה אחוז חבלי תרדמה אנושה במשך היום הראשון ורוב יום המחרת, ולא הכיר דבר, ורק לפנות ערב הרים קצת את ראשו, ובקושי פקח לרגע את עפעפיו הכבדות, והביט על האנשים מסביב במבט כהה ומעורפל, בלי להבחין לנכון מראהו של איש ואיש.

[270] אחרי כן שוב תקפה אותו שינה וינפש, ומצב בריאותו הוטב מאשר בראשונה. כל זה ניכר על פי נשימתו ותכונות גופו.

[271] לאחרונה הקיץ ושאל: „היכן אני כעת? שמא אצל קאיוס? האם גם האדון עצמו כאן?“

[272] אך האנשים ענוהו לאמור: „חזק ואמץ, בביתך הנך, וקאיוס איננו פה. ישנת ונחת למדי, הסב פניך אלינו, השען על אצילי ידיך, ושא את ראשך, ותכיר את הנצבים עליך. כלם משלנו, אוהביך משוחרריך ועבדיך אשר יכבדוך, וגם אתה תכבדם“.

[273] והוא התחיל להתפכח וראה, כי כלם משתתפים בצערו. והרופאים צוו לאנשים הרבים העומדים עליו לסור ממנו, כי חפצו לחזק את גויתו הרפה בתמרוקים ובמזון כיאות.

[274] אך הוא אמר: „האמנם זאת היא דאגתכם להכין לי מעדנים? האין די לעלוב כמוני כי ישבור רעבונו בצרכי אוכל גרועים הנקנים בתכלית הזול? וגם מאלה לא הייתי טועם, לולא התשועה שאני עומד להביא לבני עמי האומללים כאשר ינבא לי לבי“.

[275] מתוך דמעות אכל לחם לחץ בלי לפת, גם לא טעם מן היין שהביאו לו, אלא שתה קצת מים ואמר: „קיבתי הדלה לקחה כבר חלקה אשר תבעה ממני, ועכשיו עלי למלא חובתי ולהגיש בקשה אל קאיוס בדבר המאורעות המתרגשים לבוא לעולם“.

פרק שלשים ושש: תוכן מכתבו של אגריפס אל קאיוס: אם קאיוס יטה חסד ליהודי ארץ־ישראל, יכירו לו טובה כל היהודים בארצות פזוריהם. – ירושלים היתה הראשונה להכריז על התקסרותו של קאיוס בארצות המזרח. – היחס הטוב של אבות קאיוס לבית המקדש שבירושלים.

[276] אגריפס לקח לוח וכתב עליו את המכתב הזה: „אדון! הפחד ויראת הכבוד עצרוני מבוא לחלות את פניך. הראשון גרם, כי אסוב לאחור מפני אימתך הגדולה, והשניה תדהים אותי בגלל גדולתך הרוממה. ולכן תכיר את שאלתי מתוך הכתב הזה אשר הגשתי תחת לבוא בעצמי ולהפיל לפניך תחינה.

[277] שליט יחיד! הנה בלב כל האנשים טבועה אהבת המולדת והערצת מנהגי אבות; אך אין כל צורך להורותך את הדבר הזה, שכן אתה בעצמך תאהב את מולדתך בלב ונפש, והנך מוקיר את חוקי אבותיך בכל לב. בעיני כל האנשים טובים חוקי ארצם, אף אם אינם טובים לפי האמת, כי על חוקיהם הם מוציאים משפט לא על פי כוח בינתם בלבד, אלא למעלה מזה על יסוד רגש אהבתם.

[278] יהודי מלידה הנני, כידוע לך, ומולדתי היא ירושלים אשר בה יתנוסס הבית הקדוש לאל עליון. אבותי ואבות אבותי היו מלכים, ומהם נקראו רבים בשם כהנים גדולים. הם היו מבכרים את הכהונה הגדולה על פני המלוכה בחשבם, כי כמעלת אלהים על האדם בגבורתו, כן יתרון הכהונה הגדולה על המלוכה, משום שהכהונה היא עבודת אלהים והמלוכה היא פיקוח על (מעשי) בני אדם.

[279] ומאחר שהעם הזה, המולדת הזאת והמקדש ההוא נפלו בחלקי, הנני לבקש רחמים על כל אלה: על העם – לבל יחשבו עליו דברים הרחוקים מן האמת, באשר מעולם היה לבו נאמן ותמים עם כל ביתכם (בית אבגוסטוס).

[280] יען כי במדה שמתן כבוד לבית אבגוסטוס הוא כשר וישר מבחינת חוקינו, אין עמנו נופל בזה כלל וכלל מכל עמי אסיה ואירופה, אשר לנדרים, לנדבת כלי קודש ולהמון הקרבנות שמקריבים בעצרת קודש, ואשר לזבחים שמביאים מדי יום ביומו. ולפיכך יותר מאשר היהודים מכריזים על אמונתם (לקיסרים) בפה ולשון, הם מרגישים אותה במסתרי נפשם, ובלא לפרסם את אהבתם לקיסרים, הם אוהבים אותם באמת ובתמים.

[281] גם על עיר הקודש עלי ליחד את הדבור כיאות. העיר הזאת היא מולדתי, כאמור, והיא המטרופולין לא של ארץ יהודה בלבד, אלא גם של מרבית מדינות אחרות. מפני שמקרבה תצאנה לפרקים מושבות אל הארצות הנמצאות בקרבתה, כגון: למצרים, לפיניקיה, לסוריה – גם לסוריה סתם וגם לזו שנקראת בשם: חילת (סוריה). חוץ מזה (יוצאים היהודים) לארצות תפוצותיהם הרחוקות, כגון: לפמפיליה, לקיליקיה ולמקומות אחרים ורבים באסיה עד לביתניה ואל הפנות הנדחות בלב פונטוס, וגם לאירופה: לתסליה, ביאוטיה, מוקדון, איטיוֹליה, אטיקה, ארגוס, קורינתוס ולחלקי פלופוניסוס המרובים והמשובחים.

[282] ולא ארצות היבשה בלבד מלאות מושבות יהודים, אלא גם האיים המהוללים, כגון: אבבּיאָה, קפריסין וכפתור; אך את הארצות אשר מעבר לנהר פרת לא אזכיר. בכל המקומות האלה – להוציא חלק קטן – גרים יהודים, כמו בבבל ובכל (ערי) המדינות אשר סביבותיהן משתרעת אדמה פוריה.

[283] וכיון שכך, אם תטה חסד לארץ מולדתי, תיטיב בזה לא לעיר אחת בלבד, אולם גם לרבבות ערים אחרות הנמצאות בכל חלקי הישוב, באירופה, אסיה ולוב, במדינות היבשה ובאיים, בחופי ימים ובטבור הארץ.

[284] והנה יאה לגודל אשרך לגמול חסד לעיר אחת, ולהיטיב בעונה אחת לרבבות ערים אחרות, למען אשר יהולל שמך ויושרו לכבודך שירי תהלה ותודה בכל חלקי הישוב.

[285] אתה הואלת לתת זכות אזרחי רומי למדינות שלמות בגלל אחדים מידידיך שהם בני הארצות האלה, ואלה אשר אך זה היו עבדים זכו לשלטון על אחרים. אולם יותר מן האנשים הנהנים מחסדך זה, או לא פחות מהם, ישמחו אלה שעל ידם בא החסד ההוא.

[286] וגם אנכי מן האנשים היודעים, כי יש להם רבון ושליט, אך גם אדע, שמקומי בין ידידיו, וכי אינני נופל ממרביתם במעלה, ולא מאחד מהם באהבת (השליט), אם לא אוֹמר, כי הנני הראשון בנידון זה.

[287] ואף כי הנני מצטיין ברום יחש, וברוב החסדים אשר השפעת עלי, ויכלתי גם אני להרהיב עוז בנפשי ולבקש בעד מולדתי, כי יותן לה חופש, או דרור מן המסים, ואפשר גם זכות אזרחי רומי, לא נועזתי לבוא לפניך בבקשות כאלה. אך בקשה קלה אחת יש לי, והיא, שתאיר פנים למולדתי. למחוֹנֵן לא יגרום הדבר היזק, ולמחוּננה – אין טוב ממנו, שהרי אין כלי מחזיק ברכה לנתינים כחסד השליט.

[288] אדון! הן ירושלם היתה העיר הראשונה אשר שמה הגיעה הבשורה הרצויה בדבר עלותך למלוכה, מן העיר הקדושה נפוצה השמועה לארצות היבשה מעברים, ובגלל הדבר הזה ראויה כבר ארצנו שתבכר אותה על פני ארצות אחרות

[289] כי כשם שבחיי המשפחה יש משפט הבכורה לבכורים, משום שהם היו הראשונים לקרוא להוריהם בשם אב ואם, כך זכתה עירנו במה שברכה אותך בשם שליט־יחיד לפני כל ערי המזרח, כי תעשה עמה חסדים מרובים, ואם לאו – למצער לא מעטים (מאשר לערים אחרות).

[290] לאחר שהצעתי לפניך את נמוקי, ויחד עם זה את בקשותי בדבר ארץ מולדתי, הנני לבקש לאחרונה על בית מקדשנו. במקדש הזה, רבון קאיוס, לא הוקמה מימות עולם כל תבנית מעשה ידי אדם, יען כי מכון הוא לשבת אל אמת. שהרי מעשי הצירים והפסלים הם חקויי האלים הנראים, ואילו לצייר או לעצב את דמות האל הבלתי־נראה חשבו אבותינו לעוון. – – –

[291] אגריפס אביך־זקנך בא (ירושלימה) ונתן כבוד לבית המקדש. כזאת עשה גם אבגוסטוס; הוא הוציא פקודות לתת ליהודים רשות לשלוח שמה נדבות מכל הארצות, גם צוה להקריב (מנכסיו) קרבנות כסדרם.

[292] וגם אם הסבתא שלך – – – ולמן העת ההיא לא יוני ולא לועזי, לא פחה ולא מלך, ולא צר ואויב, לא מהומה ולא מלחמה, לא כבוש ולא חורבן או שום מאורע אחר לא גרמו לחלול המקדש על ידי הקמת פסל וצלם במקדש, או איזו (תבנית) שהיא מעשה ידי אדם.

[293] ואם נמצאו שונאים אחדים אשר רחשו שנאה ליושבי ארצנו, יראת הכבוד או פחד עצרום מהפר חוק מן החוקים אשר נקבעו בראשיתם לכבוד יוצר הכל ואבי כל הברואים. הם ידעו, כי עקב מעשים אלה וכיוצא בהם עלולות לבוא עליהם צרות גדולות ונוראות כפורענות מאת אלהים. ובעבור זה נמנעו מזרוע זרע און, כי יראו, פן יאלצו לקצור את פרי מעשיהם וישמדו כליל מעל פני האדמה.“

פרק שלשּים ושבעה: המשך מכתבו של אגריפס: יחס הרצון של מרקוס אגריפס והקיסר טיבריוס אל קדשי עם ישראל.

[294] „אך למה זה אביא עדים זרים, בעוד שיש ביכלתי להעיד על כך עדים רבים הקרובים לך מאד? עוד אביך זקנך מצד האם בא לארץ יהודה בימי מלכות סבי הורדוס, והואיל לעלות מן הים אל עירנו הראשה היושבת בלב היבשה.

[295] הוא התפעל למראה המקדש, תפארת הכהנים וקדושת אנשי המקום, ובלבו נקבעה ההכרה, כי עיניו חזו דברים נשגבים ומרוממים על כל ברכה ותהלה, ועם רעיו בני סיעתו היה מספר רק בשבחו של המקדש וכל אשר בו.

[296] וכל הימים אשר שהה בעירנו, בגלל חבתו להורדוס, בקר בבית המקדש והתענג למראה הבנין, הקרבת הקרבנות וסדר עבודת אלהים התלויה בהם ולמראה הוד רוממותו של הכהן הגדול בלבשו בגדי שרד לנצח על עבודת הקודש.

[297] אחרי כן קישט את המקדש בתשורות המותרות לפי החוק. וליושבי הארץ נתן הנחות מבלי לגרום היזק למדינה, ברך את הורדוס בברכות מרובות, וגם הורדוס ברך את אגריפס בעתרת ברכות. אחרי כן יצאו ללוותו אל חוף הים ולא בני עיר אחת בלבד, אלא כל יושבי הארץ יצאו עמו, ופזרו פרחים לפניו והללוהו על חסידותו.

[298] וזקנך השני טיבריוס כלום דעה אחרת היתה עמו? הלא במשך עשרים שלש שנות ממשלתו שמר על סדר העבודה בבית מקדשנו כפי שהיא מסורה בידינו מימות עולם, ולא בטל ולא שינה בה דבר“.

פרק שלשים ושמונה: המשך מכתבו של אגריפס: הסכסוך שבין היהודים ובין המשגיח הרומי ביהודה, פילטוס, והכרעת טיבריוס לטובת היהודים.

[299] „עוד לי גם להוסיף עובדה אחת המראה על גודל רוחו (של טיבריוס) אף כי אנכי סבלתי ממנו בחייו צרות רבות. אך האמת חביבה עלי, וגם בעיניך היא נכבדה. פילטוס נתמנה מבין נציבי המדינות להיות משגיח ביהודה. הוא הקים שלטים מזהבים בארמונו של המלך הורדוס אשר בעיר הקודש, לא כל כך כדי לכבד את טיבריוס, אלא כדי להעליב את העם. על השלטים האלה לא היתה כל תמונה וכל דבר אסור אחר זולת כתובת מתאימה המכילה שני שמות, שם המנדב ושם האיש אשר נדבו לשמו.

[300] שמע הדבר נפוץ והגיע לאזני ההמון, והוא פנה לארבעת בני המלך אשר דמו למלכים גם במעלתם וגם באשרם, וליתר צאצאי המלך ולשרי העם, ובקשו לתקון את המעוות שנעשה בדבר השלטים, לבל יושבתו מנהגי אבותיהם הנשמרים מדור דור, ולא חוללו לא על ידי המלכים ולא על ידי הקיסרים.

[301] אמנם פילטוס אשר היה מטבעו עקשן, יהיר וקשה לרצות, סרב וענה להם תשובה גסה. והם צעקו: „אל נא תחולל מהומות, אל תערוך מלחמה, אל תשבית את השלום! חלול חוקים עתיקים לא יהיה לכבוד לקיסר. אל נא יהיה לך (כבוד) הקיסר תואנה להעליב את העם, שהרי אין רצונו של הקיסר לבטל אף אחד ממנהגינו. שמא תטען, שכן הדבר באמת – עליך להראות פקודה, מכתב וכדומה, ואז נחדל מהטריד אותך ונשלח צירים לחלות את פני אדוננו“.

[302] המלים האחרונות הרגיזו מאד את פילטוס, כי ירא, פן ישלחו היהודים צירים באמת והם יגלו גם את יתר מעשיו שעשה כ„משגיח“ המדינה: קבלת שלמונים, עושק, עינויי אנשים, עלבונות, שפיכת דמים תכופה בלי משפט, עריצות קשה ואיומה.

[303] והאיש ההוא אשר היה בעל חימה מתכונת נפשו התרגז מאד. הוא היה שרוי במבוכה, כי לא נועז להרחיק את (שלטי) הנדבה לאחר שהוקמו. גם לא חפץ לעשות דבר אשר הנתינים עתידים להפיק ממנו רצון. חוץ מזה ידע נאמנה, כי טיבריוס הנהו תקיף בדעתו בענינים כאלה. ראשי העם הבחינו בדבר וראו, כי הוא מתחרט על מעשיו, אלא שאינו חפץ להודות על זה, ופנו אל טיבריוס במכתב מלא בקשות נמרצות.

[304] טיבריוס הכיר מתוך המכתב את דברי פילטוס ואיומיו, וחמתו בערה בו, אף כי לא היה נוח לכעוס.

[305] אמנם אך למותר להרבות דברים על זה, כי המעשים מעידים על עצמם. ומיד בלי לחכות ליום המחרת, שלח טיבריוס כתב פקודה ובו הרבה להוכיח את פילטוס וליסרו על מזמתו אשר לא שערוה ראשונים, וצוה להרחיק תיכף את השלטים ולהעבירם מן הבירה לקיסריה שעל שפת הים המכונה סיבסטי (אבגוסטה) על שם אבי זקנך, ולהקימם שם במקדש אבגוסטוס. וכן עשו. וככה הושם לב לשני דברים: לכבודו של השליט וגם למנהגים העתיקים של עירנו.“

פרק שלשים ותשעה: המשך המכתב: ממעשה השלטים יש ללמוד קל־וחומר בענין הפסל ולבטל את הגזירה.

[306] „והנה אז היה הענין בשלטים אשר לא נמצאה עליהם כל צורה; ועכשו – פסל במדת ענק. ואף גם זאת. אז הקימו (את השלטים) בארמון המשגיחים, ואילו עכשו אומרים להקים (את הפסל) לפני ולפנים, בקודש הקדשים, אשר בו נכנס הכהן הגדול רק פעם אחת בשנה, היינו ביום שנקרא: יום הצום, להקטיר קטורת ולהתפלל לפי מנהגי אבותינו על שפעת טוב, שובע ושלום לכל האנשים.

[307] ואם ימצא איש מיתר היהודים, או גם מזרע הכהנים, לא מן האחרונים במעלה, אלא מאלה שמקומם סמוך ל(כהן הגדול שהוא) ראשון, והאיש הזה יכנס שמה, אם לבדו ואם יחד עם הכהן הגדול; יתר על כן, אם הכהן הגדול עצמו יכנס בשני ימים בשנה, או אפילו ביום ההוא (ביום כפור) שלש פעמים, או ארבע פעמים – אחת דתו למות.

[308] כל כך שקד המחוקק על קדושת דביר המקדש עד שגזר, כי מכל המקומות (הקדושים) רק המקום ההוא יהיה אסור בכניסה ובמגע. ועכשו הגע בעצמך, כמה מיתות נכונים לקבל עליהם האנשים הנזהרים כל כך בענינים אלה. אם יראו, כי מכניסים את הפסל פנימה, עתידים הם, לדעתי, להרוג משפחות שלמות, את נשיהם ובניהם, ולסוף יקריבו גם את עצמם על חללי ביתם.

[309] כזאת היתה איפוא החלטת טיבריוס. ואבי זקנך המובחר בכל השליטים שבכל הדורות אשר נקרא לראשונה בשם סבסטוס (אבגוסטוס) בגלל מעלותיו הטובות ואשרו הגדול ואשר גרם לשלום שיתפשט בכל הארצות, בים וביבשה עד לקצות הארץ, מה עשה?

[310] כאשר נודע לו משפט בית מקדשנו, כי אין בו כל תמונה מעשה ידי אדם שתשמש סמל נראה לטבעו של הבלתי־נראה, התפלא מאד ונתן כבוד לשמו. הוא לא טעם מן הפילוסופיה בקצה המזלג בלבד, אלא מלא וחזר ומלא בה את כרסו כמעט יום יום. יש אשר שנה ועבר בזכרונו על למודי הפילוסופיה אשר תפשם משכבר בשכלו, ויש שערך שיחות (פילוסופיות) עם אנשים משכילים מבני חבורתו. כי כאשר ישב במסבות שבת־אחים־יחד הקדיש את רוב הזמן לעניני השכלה, בחפצו שלא רק הגוף, אלא גם הנפש תקבל את המזון המתאים.“

פרק ארבעים: המשך המכתב: אוקטאביינוס אבגוסטוס ויולהי אבגוסטה הראו חבה גלויה לעבודת בית המקדש בירושלים.

[311] „אמנם יש בידי להביא ראיות רבות המראות על רצונו הטוב של אבגוסטוס אבי שבך (ביחס אלינו), אך בשתים מהן אסתפק. ראשית, כאשר נודע לו, כי נוהגים זלזול בענין הנדבות (הנשלחות) לבית המקדש, פקד על נציבי מדינות אסיה לתת ליהודים בלבד את הרשות להתאסף בבתי כנסיותיהם (לשם מגבית הנדבות).

[312] כי האספות הנערכות שם לא לשם משתאות ושתית יין לשכרה הן נערכות, ולא כדי לחתור תחת יסודות השלום, אלא להפך, הן משמשות אולפנות לבני עליה להורות את מדת הענוה והיושר. שמה יביאו את נדבותיהם מדי שנה בשנה והן נשלחות על ידי שליחי מצוה לבית המקדש להקריב קרבנות בדמיהן.

[313] ובכן צוה שלא למנוע את היהודים מהתאסף, כדי לקבל כסף לשלוח ירושלימה לפי חוקי אבותיהם. ולא בדברים בלבד פקד כזאת, אלא גם במעשים.

[314] כדי להוכיח את אמתות הדבר, אדון, הנני מצרף בזה מכתב פקודה אחד ששלח קאיוס נורבאנוס פלאקוס ומתוכה מתחור תוכן הפקודה שקבל מאת הקיסר.

[315] והנה פתשגן הכתב: „מאת קאיוס נורבאנוס פלאקוס הפרוקונסול – אל נגידי אֶפסוס ברכת שלום! הקיסר כתב לי, כי חפצו לתת ליהודים למקומותיהם להתאסף לפי מנהגם העתיק ולקבץ כסף לשלוח ירושלימה. רצוני שלא יעכבו את היהודים בדבר הזה. ולכן כתבתי לכם זאת למען תדעו שכך צריך להיות לפי פקודתו“.

[316] האין זאת ראיה ברורה, רבון, לכונתו הרצויה של הקיסר אשר חלק כבוד לבית מקדשנו? שהרי הוציא מכלל החבורות שנאסרו לפי החוק את אספות היהודים הנקהלים לשם (מגבית) תרומות ולשם מעשים אחרים.

[317] ועוד ראיה ברורה אחת אשר אינה נופלת בערכה מן הראשונה בהוכיחה את מחשבתו הטובה של אבגוסטוס אשר חשב (על מקדשנו). הוא צוה להקריב מהכנסותיו מדי יום ביומו עולות כסדרן לאל עליון והקרבנות הללו נקרבים עד היום הזה; הקרבנות הם: שני כבשים ופר אחד. בהם הגדיל הקיסר את כבוד המזבח, אף כי ידע נכונה, שאין שם כל פסל לא בגלוי ולא בסתר.

[318] אכן שליט גדול זה אשר גם בפילוסופיה לא נפל משום איש, חשב בלבו, כי מן הנחוץ שיועד איזה מקום מיוחד בחלל העולם למקדש האל הבלתי־נראה, ובמקדש הזה לא תמצא כל תמונה נראית בעינים. והדבר הזה יגרום לעורר תקוות טובות (בלב האנשים) להשפיע ברכות עד לאין ערוך.

[319] צדקת האיש הגדול הזה היתה לעינים גם לאם סבתך יוּליה אבגוסטה. היא פארה את בית מקדשנו בספות זהב ובבזיכים וברוב תשורות יקרות אחרות. ומה ראתה על ככה גם היא, הלא בפנים לא היה כל פסל? הלא מדרך הנשים שדעותיהן קלות וזולת הדברים הנתפשים בחושים אין בכוחן להשיג דבר אשר בשכל יסודו.

[320] ברם האשה הזאת עלתה גם בזה על כל (בנות) מינה כבכל דבר. היא רכשה לה השכלה משוכללה גם בכשרונותיה הטבעיים וגם בתרגילים, והגיעה בהשכלה למעלת הגבר. שכלה נתחדד כל כך, עד שקל היה לה להשיג ענינים שכליים, מאשר דברים מוחשים. את אלה חשבה רק לצלליהם של הראשונים“.

פרק ארבעים ואחד: המשך מכתבו של אגריפס: יאה לקיסר ללכת בדרכי אבותיו ולהטות חסד ליהודים. – בקשת אגריפס, לבל ישפילו קאיוס לאחר שהוא עצמו גידלו והמליכו.

[321] „ומאחר שיש לך, רבון, דוגמאות כאלה של חבה והסברת פנים לעמנו מצד אנשים שהיו כולם קרוביך ובני משפחתך, מביניהם יצאו הוריך ואומניך, הם גידלוך עד שהיית לאיש, עליך לקיים מה שקיים כל אחד מהם.

[322] הם הם הממליצים על חוקינו, שליטים לפני שליט, אבגוסטים לפני אבגוסטוס, זקנים ואבות המשפחה לפני נינם ונכדם, רבים לפני יחיד, וכביכול פותחים פה ואומרים: אל תשבית את החוקים אשר נשתמרו עד היום הזה כרצוננו וחפצנו. ואם גם לא יביא עליך בטול החוקים כל צרה (בנוכח), הנה העתיד לוּט בערפל ואין מקום לרגש בטחון גמור אפילו לאמיצי לב, אם אינם כופרים לגמרי בכוח אלהים.

[323] ימים ינקופו, אם ארצה לתנות את כל החסדים שעשית עמדי. חוץ מזה לא יתכן להפוך ענין נכבד כל כך לדבר טפל לענין אחר, ברם גם אם אחריש, המעשים עצמם יפצחו פה ויענו בקול:

[324] אתה התרת אותי מכבלי ברזל, מי האיש אשר לא ידע זאת? אולם אל נא, שליט, תכבלני בעבותות קשות מאלה. כי (בחבלים) אשר הסרת ממני היה אסור רק חלק אחד מגופי, ואילו (החבלים) הנכונים לי (חבלי) הנשמה הם, והם עתידים להעיק עליה לכל חלקיה.

[325] אתה הרחקת ממני את (אימת) המות אשר היתה מרחפת תמיד על ראשי, וכאשר כמעט מתי מרוב פחד, נפחת בי נשמת חיים, וכאילו הקימות אותי לתחיה מבין המתים. שמור לי, שליט, את חסדך, לבל יפקד מקום אגריפס שלך בין החיים. הלא האנשים ידמו, כי לא למען הציל את נפשי שחררתני, אלא כדי שאסבול צרות קשות עוד מן הראשונות, ואמות מתוך פרסום רב.

[326] אתה הואלת לתת לי סגולה טובה אשר אין באנשים נכבדה ויקרה ממנה, את המלוכה. בראשונה חלקת לי מדינה אחת, אחרי כן הוספת עליה מדינה אחרת גדולה מן הראשונה, את הארגוב ואת הגליל. והנה, אדוני, אל נא תקפּח את צרכי חיי הנחוצים לאחר שהשפעת עלי דברי מותרות כאלה, ואחר שהוצאתני מאפלה לאור גדול, אל נא תשליכני למקום חושך וצלמות.

[327] נכון אני לוותר על כל הגדולה ההיא, ואקבל עלי באהבה את חיי (עניי) אשר חייתי זה לא כבר. הכל אמיר בדבר אחד: בקיום חוקינו. כי מה יאמרו עלי בני עמי, מה יאמרו כל האנשים האחרים? הלא מן ההכרח, שיחשבו עלי אחת משתים: או כי הנני בוגד בעמי, או כי אינני כבר ידידך כבראשונה.

[328] כלום יש אסון גדול מאלה? כי אם יחד כבודי בקהל ידידיך, חרפת בגידה תכסה את ראשי, אם לא אשמור על מולדתי, לבל יאונה לה כל רע, ועל בית מקדשנו, לבל יחללוהו. הלא אתם, גדולי הארץ, דרככם להציל את ידידיכם החוסים בצל הוד שלטונכם הבלתי מוגבל.

[329] ואם בלבך מקננת איזו איבה נסתרה אלי, אַל נא תאסרני בכבלים, כמו שעשה טיבריוס, וגם תפיג מלבי כל חשש, שמא יאסרוני מחדש, אלא תצוה להמיתני כרגע. כי מה בצע בחיי, הלא רק חסדך הוא מקור תקותי וישועתי.“

פרק ארבעים ושנים: קאיוס נעתר לבקשת אגריפס, אבל התחרט במהרה וצוה להכין ברומי פסל אחר בשביל בית המקדש שבירושלים.

[330] את המכתב הזה חתם ושלח אל קאיוס. והוא עצמו נשאר כלוא בביתו נרעש ונפחד, וכל מחשבתו – מה יהיה סופו של דבר. כי הסכנה אשר נשקפה (ליהודים) לא היתה קלה, לא רק לאלה הגרים בארץ הקדושה, אלא גם ליהודים הנמצאים בכל מקומות הישוב היה צפוי גרוש, עבדות ושמד.

[331] כאשר קבל קאיוס את המכתב וקרא אותו התקצף מאד לכל מאמר משום שלא הצליח להוציא לפועל את יזמתו, אך יחד עם זה נתפּעל מטענותיו של אגריפס ובקשותיו, וככה הלל אותו וגינה חליפות:

[332] גינה אותו על שאתו פנים יותר מדי לבני עמו אשר הם לבדם מתקוממים נגדו וממאנים להכיר באלוהותו; אבל גם הלל אותו מפני שלא הסתיר מאומה ולא כחד תחת לשונו, והדבר ההוא, לפי דברי קאיוס, סימן לנפש של בן חורין ורם היחש.

[333] ואחרי שקאיוס נתפּייס למראית עין חנן את אגריפס בתשובה רצויה, ונעתר לו בענין החשוב והנכבד, לבלתי הקים את הפסל. ואל פובליוס פּטרוניוס נציב סוריה צוה לכתוב, כי לא יכניס כל תמורה בבית המקדש.

[334] אמנם החסד אשר נטה (ליהודים) לא היה שלם, כי הוא הוסיף נופך שהיה בו כדי להטיל על היהודים אימה קשה. הוא הוסיף לכתוב כדברים האלה: „אם ימצאו אנשים בערים הקרובות – מבלעדי העיר הראשה – אשר ידבם לבם להקים מזבחות, או מקדשים, או תמונות, או פסילים לשמי, או לשם בני משפחתי, ו(היהודים) יעכבום מעשות את הדבר הזה, יענשו המפריעים באשר הם שם, או ישלחו אלי“.

[335] דבר זה עלול היה לשמש יסוד לקטטות ולמלחמת אזרחים, ובלי משים נתבטל ערכו של החסד שעשה כביכול עמנו בתום לבב. הלא אפשר היה לראות מראש, כי (הזרים) ימלאו את כל הארץ פּסילים יותר משנאת היהודים מאשר מהערצת קאיוס. והיהודים לא יוכלו לראות בעיניהם את בטול חוקי אבותיהם ולהחריש, ולו גם היו הענוים והשקטים מכל האנשים אשר על פני האדמה; וקאיוס יחרוץ משפט קשה על הקנאים ויצוה שוב להקים את הפסל בבית המקדש.

[336] אולם בהשגחת אלהים המפקח אשר עיניו משוטטות בכל ושופט בצדק ובמישרים לא קם איש מן השכנים לעשות דבר נגד החוקים, ולא התעוררה כל בהלה העשויה להמיט צרה נוראה במקום נזיפתו הקלה (של קאיוס).

[337] אבל מה בכך – יאמר האומר – שהאנשים שקטו, אם קאיוס לא נח ולא שקט? כי מיד התחרט על חסדו, ובלבו התחדשה התשוקה אשר הגה לפני זמן קצר. הוא צוה לעשות ברומי פסל אחר מאָרך ולצפותו זהב, ואת הפּסל שבצידון הזניח, פן יתקומם העם כאשר יעבירוהו משם (לירושלם). וכך ישב העם בשלוה, ובלבו לא יתעורר כל חשד ומתוך מנוחה שלמה יובא הפסל חרש בספינה, ומבלי שידע ההמון יוקם הפסל לפתע פתאום.

פרק ארבעים ושלשה: תאור אפיו של קאיוס: הפכפכנותו והליכותיו המוזרות עם אנשים, שאיפתו לדחוק את רגלי השכינה.

[338] את המזמה הזאת חשב להוציא לפעולות בעת הפלגתו בספינה למצרים. בלבו היתה אהבה עזה לאלכסנדריה, ובכל נפשו השתוקק לנסוע שמה ולשהות שם זמן רב, אחרי שיזכה לראות את העיר. הוא חשב, כי העיר הזאת גידלה וטיפחה את (הרעיון על) דבר אלהותו, משאת נפשו, והיא תהיה לאות ולמופת לערים אחרות להעריצו, שהרי היא הגדולה בערים, ואין דוגמתה בכל ארצות הישוב ליפעת הנוף; והרי האנשים או העמים הפחותים במעלה שואפים לחקות את מעשי האנשים והמדינות המפוארים.

[339] אכן קאיוס היה מטבעו הפכפכן בכל הליכותיו, ואם עשה מעשה טוב, מיד התחרט עליו, וכאילו התאמץ להרבות את מכאוביהם וצרתם של האנשים, כדי למחות בזה את זכר הטוב אשר עשה.

[340] והנה דוגמאות: הוא הוציא אסירים אחדים לחופש בלי כל יסוד, ואחרי כן צוה לאסרם שנית והביא עליהם צרה קשה מן הראשונה, כי כבר נואשו מכל תקוה.

[341] ושוב היו אחדים שקאיוס הוציא את גזר דינם לגלות, והם התעתדו כבר למות; לא מפני שידעו בנפשם, כי עשו פשע שענשו מיתה, או שראוים הם בכלל לאיזה עונש אחר, ואפילו לעונש קל, אלא מפני שידעו את אכזריותו הקשה של השופט לא קוו לצאת זכאים בדין. אנשים אלה חשבו שכבר יצאו מידי הסכנה שיראו לנפשם וששו על פסק הדין של גלות כעל הון רב, והיה הדבר בעיניהם כאילו הושבו על כנם.

[342] והנה כעבור זמן קצר בלא שאירע דבר חדש, שלח קאיוס אחדים מאנשי הצבא להרוג כאחד את האנשים הטובים והאצילים אשר השתקעו כבר באיים השונים כאילו במולדתם, ונשאו באהבה את עול יסוריהם. ובזה גרם, כי בתי נגידי רומי עטפו אבל מר וכבד.

[343] ויש שנתן לאחדים כסף במתנה ואחר כך תבע את הכסף מידם, לא כהלואה שלוקחים בעדה רבית ורבית דרבית, אלא כגנבה, וככה הסבה קבלת הכסף לאנשים נזק עצום. יען כי המעט להם לאנשים האומללים, כי נאלצו להשיב את המתנה, הנה הפסידו גם את כל הונם אשר ירשו מאבותיהם, מבני משפחתם ומידידיהם או שרכשו בעצמם, אם עסקו בדברים המביאים הכנסות.

[344] ולאנשים האמידים אשר התברכו בלבם, כי מאד יקרו בעיניו, התחפּש קאיוס שוב כידיד ורע, וגרם שיוציאו את כל ממונם לשם חיי חמדה. הם בזבזו הרבה כסף בנסיעות אשר נסעו בחפּזון מבלי לחשוב ולהתבונן בדבר, והרבה כסף הוציאו במסבות. ויש שהפסידו את כל הונם להכנת סעודה אחת, ואחרי כן נאלצו ללוות כסף ברבית; כל כך כסף היו מפזרים

[345] ולפיכך נמצאו אחדים אשר הדירו עצמם מקבל טובות מידי קאיוס, שהרי ידעו, כי לא תצמח מזה כל תועלת, וכי הטובות אינן משמשות אלא תחבולה למשכם ברשת פורענות קשה.

[346] וכן היה (קאיוס) זר ומוזר בדעותיו לגבי כלם, וביחוד לגבי עם היהודים אשר נטר להם איבה עזה בלבו. הוא העביר לרשותו את בתי הכנסיות שבערים השונות, החל באלכסנדריה, ומלא אותם תמונות וצלמי דמותו – כי מי שמרשה לאחרים להקים פסילים (בפועל), הרי שהוא עצמו מקימם בכוח – ואת בית המקדש אשר בעיר הקודש, שנשאר לפלטה ומני אז לא חלו בו ידי איש כי חשבוהו למקלט קדוש מאד, אמר להקדיש לכבוד עצמו ולהסב את שמו ל„(מקדש) זֶוס המפואר החדש הוא קאיוס“.

[347] מה אתה סח? האומנם, בן־אדם, תשאַף ללכוד את מרומי על ואת השחקים, ולא תסתפּק בהמון מדינות גדולות, איים, עמים וגלילות הארץ אשר שפכת שלטונך עליהם, ולאלהים לא תאבה להשאיר דבר עלי אדמות, לא מדינה ולא עיר? יתר על כן, הגה תהגה מזמות לקחת ממנו את המחוז הצר ההוא הנערץ והנקדש בסוד שיח נביאי קודש, לבלי השאיר במחוזות כל העולם כלו שריד וזכר להערצת אלהים וליראתו אשר הוא אלהי אמת חי וקים?

[348] אמנם תקוות טובות צפויות ממך לגזע האנושי! הטרם תדע, כי תפתח מעיני צרות תכופות, מעשי נבלה וזדון אשר לא יֵעשו ואף לחשוב עליהם לא יתכן? – – –

פרק ארבעים וארבעה: צירי היהודים והיונים לפני קאיוס. התולי הקיסר ביהודים שאינם מכירים באלהותו.

[349] והנה ראוי להזכיר את אשר ראינו ושמענו, בבואנו כצירים (אל קאיוס) להלחם את מלחמת הכלל. אך נכנסנו, הכרנו לפי מבטו ותנועותיו, כי לא לפני שופט אנחנו עומדים, אלא לפני שטן הצורר אותנו יותר מאנשי ריבנו.

[350] כי מחובותיו של שופט היה: לשבת כסא למשפט יחד עם יועציו אשר נבחרו בגלל מעלותיהם הטובות, ולחקור את הענין הנכבד אשר לא עסקו בו במשך ארבע מאות שנה ואך עתה הוגש בראשונה למשפט על ידי רבבות יהודי אלכסנדריה; ולהעמיד את בעלי הדין ואת מליציהם לשני הצדדים, ולשמוע גם את טענות המאשימים וגם את טענות הממליצים לפי (הזמן הקבוע ב)מדת המים; לקום ולהמלך בדעת היועצים בדבר פסק־הדין אשר עליו להוציא בצדק ויושר, ואילו הוא עשה מעשה עריץ המטיל אימה בפניו הזועמות ולא ידע חנינה.

[351] ולא זו בלבד שלא עשה כלום מן הדברים אשר הזכרנום עתה; הוא קרא לשומרי שני פרדסיו הנקראים על שם מיצינאס ולמיאה, וצוה לפתוח לפניו את השערים של כל בתי אחוזותיו, מפני שבדעתו לבקר בכלם בדיוק. כי שני הפרדסים הללו סמוכים זה לזה וגם קרובים לעיר, ובהם התעכב קאיוס זה שנים או שלשה ימים. מקום זה נועד להיות בימה אשר בה יוצג לפנינו המחזה הנוגע בגורל כל עמנו.

[352] ואנחנו נקראנו לראות את פניו וברכנו אותו והשחנו את ראשינו ארצה מתוך יראת הכבוד והערצה נאותה וקראו לו בשם אבגוסטוס קיסר. והוא החזיר לנו שלום, והראה לנו כל כך אותות חבה ואהבת הבריות, עד שאמרנו נואש גם להצלחת עניננו וגם לחיינו.

[353] והוא אמר לנו מתוך לעג וצחוק: „האתם הנכם היהודים שנואי האלים אשר לא תאמינו באלהותי, אם כי כל האנשים האחרים הכירו בה כבר, ורק באל (אחד תאמינו) שאסור לכם להגות את שמו באותיותיו?“ וקאיוס נשא ידיו למרום והוציא מפיו מלים אשר לא יתכן לשמוע אותן, ומה גם להזכירן בפירוש.

[354] וצירי אנשי ריבנו נתמלאו ששון ושמחה בחשבם על יסוד הדברים הראשונים שיצאו מפי קאיוס, כי הצליחו כבר במשלחתם. המה מוללו באצבעותיהם ורקדו ברגליהם, ברכו את קאיוס וכינוהו בכל כינויי האלים.

פרק ארבעים וחמשה: מהלך המשפט בין היהודים והיונים לפני קאיוס. השיחות המקוטעות לא הביאו את הענין לידי גמר.

[355] ואיסידורוס, איש בליעל ומלשין, בראותו כי קאיוס יפיק רצון מן הכנויים האלה הנעלים על הטבע האנושי, הוסיף לדבר: „עוד תרבה לשנוא את (היהודים) גם את הנוכחים וגם את בני עמם, אם יודע לך, כי הם עוינים אותך ומחללים את שמך. כי בעוד שכל האנשים מזבחים זבחי תודה לשלומך, הנה האנשים האלה בלבד מסרבים לזבח. ובאמרי האנשים האלה גם ליתר היהודים אני מתכווין“.

[356] אז קראנו קול אחד: „אדון קאיוס! דבת שוא מוציאים עלינו, כי באמת הקרבנו גם אנו וזבחים גדולים הקרבנו. ואנחנו לא עשינו כמנהג האחרים אשר יזרקו את הדם על המזבח ואת הבשר יקחו עמם הביתה לאכול בסעודות וכֵרות, אלא שרפנו את הזבחים כליל באש קודש, ולא פעם אחת בלבד, אלא שלש פעמים: ראשית, כאשר לקחת בידך את רסן השלטון; שנית, כאשר שבת לאיתנך מן המחלה הקשה ההיא אשר נֶחלו עליה יחד עמך כל ארצות הישוב; שלישית, כאשר צפּינו מלאי תקוה לנצחונך על הגרמנים“.

[357] והוא ענה: „נניח שהקרבתם באמת, אך מה בצע כי הקרבתם לשם (אל) אחר בעד שלומי, אם לא הקרבתם לשמי אני“. לשמע הדברים האלה אשר הוסיף על (הגדופים) הראשונים, מיד בעתתנו פלצות נוראה ואותותיה נראו גם על פנינו.

[358] קאיוס טרם כלה לדבר, והנה קם והלך מארמון לארמון והתבונן לכל חדרי האנשים והנשים, גם לתחתיים וגם לעליים. מקצת חלקי הבנין גינה מפני לקויים שונים שבהם, ובעצמו המציא חלקי בנין אחרים במקומם, וצוה לעשות כמתכונתם ביתר פאר.

[359] ואנחנו רצים אחריו, עולים ויורדים, והיינו ללעג ולקלס בפי יריבינו כבמשחקי המימוס. כי אמנם מעשה מימוס היה הדבר: השופט העמיד פנים כמאשים, והמאשימים – כשופט רע אשר ישים לו את השנאה לקו ולמשקולת, ולא (לדין דין) אמת לאמתו.

[360] ואם השופט, ובפרט שופט גדול כמותו, יעקל את המשפט, מן הצורך לחשות. כי גם השתיקה היא כעין התנצלות, וביחוד אם אין אפשרות לענות על שאלותיו וחקירותיו (של השופט), מפני שהמנהגים והחוקים הקיימים כובלים את הלשון, בולמים את הפה ושמים לו מחסום.

[361] לאחר שנתן הוראות שונות בדבר הבנינים, פנה אלינו בשאלה חמורה: „מדוע תנזרו מבשר החזיר?“ לשאלה זו פרצו משטינינו בשחוק גס. ראשית מפני שהדבר הביא להם קורת רוח באמת, ושנית מפני שחפצו להחניף לקאיוס, ולכן עלצו למראית עין כאילו נאמרו דבריו בטוב טעם ודעת. ומשום כך רגז עליהם אחד ממשרתי קאיוס המלוים אותו, שהרי יש בזה משום זלזול בכבוד השליט אשר סכנה גם לחייך לפניו למי שאינו ממקורביו.

[362] ואנחנו ענינו, כי שונים הם חוקי עם ועם, ושגם אנשי ריבנו אסורים במאכלות שונים כמונו. ואחד (ממנו) הוסיף עוד, כי יש רבים אשר אינם טועמים מבשר הכבש, אף כי בשר זה קל מאד להשיגו. לזה ענה קאיוס בצחוק: „הצדק אתם, כי בשר זה לא יערב לחך

[363] ככה היו מהתלים ולועגים בעוד אנחנו שרויים במבוכה. לאחרונה התעורר קאיוס ואמר: „חפץ אני לדעת, מה הן הזכיות שאתם נשענים עליהן בדבר אזרחותכם?“ התחלנו לדבר ולבאר את הענין.

[364] אמנם כאשר לקחה אזנו רק שמץ מן ההתנצלות, ונוכח, שאין לדחותה בקש, הפסיקה בראשיתה בטרם יכולנו להציע את הנמוקים הכי נכבדים. הוא קפץ בחפּזון לתוך ארמון גדול, סבב אותו מכל עבריו וצוה לקבוע בכל החלונות מסביב אבנים שקופות הדומות לזכוכית לבנה שאינן חוצצות בעד האור, אבל סוככות בעד הרוח והשרב.

[365] אחרי כן שב מבלי למהר כבר, ושאל בנחת: „ומה טענותיכם?“ אמרנו להמשיך בהרצאתנו, והנה רץ שוב לארמון אחר וצוה להקים שם תמונות עתיקות.

[366] ככה נפגעו ונעלבו זכויותינו, וכמעט נרמסו ונבוסו, ואנחנו עמדו דלים וריקים וחסרי אונים, ומדי רגע ורגע חכינו למות מאפס תקוה. ונשמותינו לא קמו בנו, כי מרוב אימה פרחו ממנו אל אלהי אמת להתחנן אליו, כי ישכך חמת אל שקר.

[367] ורחמי אלהים נכמרו עלינו, הפך את כעסו של קאיוס לחמלה. הוא נעשה נוח יותר ואמר כדברים האלה: „דומה, שאנשים אלה הם יותר עלובים מאשר רעים ובגלל סכלותם אינם מאמינים, כי תכונה אלהית נפלה בגורלי“. אחרי כן התרחק מאתנו וצוה גם עלינו ללכת.

פרק ארבעים וששה: יאושם של צירי היהודים אחרי צאתם מלפני קאיוס. גם מצדדיהם מלפנים פנו להם עורף.

[368] ואחרי שנמלטנו מן המקום הזה אשר נהפך מבית משפט לבית חזיון ולמאסר, שאפנו רוח בכבדות. כי שאון השורקים, הלועגים והמהתלים המשתובבים היה גדול (כשאון) בבית החזיון; וכמו במאסר גדלו יסורינו שנגעו עד הלב, והמכאובים וענויי הנפש כלה מחמת הגדופים שגדף קאיוס את אלהים והאימה שהטיל עלינו שליט גדול כמוהו. הן הוא לא דרש מאתנו עלבון אחרים, שכן אז אפשר היה לפייסו על נקלה, אלא עלבון עצמו בגלל אלהותו אשר אליה נשא את נפשו. שהרי ידע, כי רק היהודים לא יאבו להודות בה ולא יוכלו לקבלה.

[369] ואנחנו לא נרתענו מפני המות מאהבתנו את החיים, כי בנפש חפצה היינו הולכים לקראת המות כלכת לקראת אל־מות, אילו היה הדבר עתיד לתת חזוק לחוקינו. ואולם ידענו, כי לריק נמות וכל תועלת לא תצמח מזה, גם גדולה תהיה הכלימה, שכן העול הנעשה לצירים יסוב אל חיק שולחיהם.

[370] ולפיכך התאמצנו להתאושש כפי יכלתנו. אך דאגות אחרות החרידו אותנו, כי נמצאנו במבוכה בלי לדעת, מה תהיה החלטת קאיוס, מה חות־דעתו ומה פסק־הדין אשר הוא עומד להוציא. היתכן כי תפש את דבר משפטנו בעוד שהוא לא שם לב לעובדות שונות? מה קשה הדבר, שגורל כל היהודים לארצותיהם תלוי בנו, חמשת הצירים!

[371] ואם קאיוס ישא פנים לשונאינו, מה היא העיר אשר יושביה ישמרו עוד על המנוחה ולא יתנפּלו על תושביה (היהודים)? איזה בית־כנסת ישאר עוד בקדושתו? איזה זכות מזכיות האזרח תשמר לאלה המסדרים את חייהם לפי החוקים אשר הם מורשת היהודים? כל זכויותיהם, הן זכויותיהם המיוחדות והן המשותפות לכל אנשי עיר ועיר, תהפכנה כספינה בלב ימים, תשברנה ותרדנה לעמקי התהום.

[372] רעיונות כאלה הציקו לנו, וכמעט אבדנו בענינו, כי באו מים עד נפש. גם אלה שתמכו בנו תחלה למראית עין פנו לנו עורף. ובקראנו להם לא נשארו על עמדם בפנים (ארמון קאיוס), אלא נשתמטו מרוב פחד כי ידעו היטב את תשוקת קאיוס להחשב לאלהים.

[373] ואחרי שדברנו בדרך כלל על סבת איבתו של קאיוס לכל עם היהודים, מן הראוי להציע את כתב ההמלצה. – – –

נדפס ע“י "התקופה" בע”מ

מבוא

ענין האסיים הוא אחת הבעיות החמורות בהיסטוריה היהודית. גם לאחר כל החקירות השונות שנעשו בידי מלומדים שונים, ביחוד במאה שעברה, לא זז הדבר ממקומו, ומצב הבעיה הוא כמעט כשהיה לפני מאה שנים. הפקפוקים שהביעו בזמנם מלומדים כהילגנפלד, ניקולאס, דרנבורג¹ ועוד לפני כששים שנה ויותר, אם נוכל בכלל בזמן מן הזמנים לעמוד על טיבה של כתה פלאית זו שבחיק היהדות, – פקפוקים אלה עומדים בעינם גם בימינו אנו. מה היא סבת הדבר?

האשמה צפונה, לדעתי, בחלקה הגדול בכוון החקירה אשר התוו להם המלומדים בעניננו. כי בכל שאלה היסטורית מן התקופה ההיא רגילים אנו לפנות לשני סוגים מן הספרות היהודית: לספרות התלמודית ולספרות ההלניסטית-יהודית. ברכזנו את כל מעינינו בשני הסוגים הספרותיים האלה אנו שוכחים תדיר את מציאותו של סוג ספרותי שלישי מן הזמן ההוא, היינו: ספרות עממית והמונית המכילה את הספרים החיצוניים והפסבדו-אפיגרפיים. והרי ספרות זאת חשובה מאד, ביחוד לשאלת הזרמים הדתיים השונים הבלתי-רשמיים שבימי בית שני. בספרות זו נשתמר עוד שמץ מרוח הנבואה העתיקה שהתנגדה למשטר הדתי והמדיני השליט, ושאפה לסול לה מסלות אחרות על אפם ועל חמתם של השליטים והכהנים שומרי המשטר הקיים.

הדה הרחוק והעמום של הנבואה העתיקה נמצא בספרות ההמונית מימי בית שני, והיא העשויה בראש וראשונה לפתור את חידת האסיים, זו, הכת אשר כל קיומה לא היה אלא כעין מחאה ממושכת נגד השלטון התיאוקרטי של הכהנים התקיפים והעשירים מבני צדוק, אשר בידם נמצא כל הפולחן הדתי, היא עבודת אלהים בבית-המקדש, שהרי בית המקדש שימש מבצר חזק לצדוקים ובו התבצרו במשך כל הזמנים שהבית עמד על תלו, ועם חורבן הבית בא גם קץ לשלטון הצדוקי.

זהו בקירוב המצע ההיסטורי של צמיחת הכתה האסיית והתפתחותה. ומה עשו המלומדים ברובם? תחת להתחקות על שרשי היהדות הבלתי-רשמית ועל בטוייה השונים בספרות החיצונית, פנו אל היהדות הרשמית, היינו אל הספרות הפרושית התלמודית או אל הספרות ההלניסטית-היהודית. והרי גם זו האחרונה אינה בעצם אלא פרי יצירתה של היהדות הרשמית. פילון ויוסף בן מתתיהו שכתבו יונית אינם שואפים לכל תמורה ביהדות. היהדות היא לדידם בנין ענקי אשר אם ימוט בו נדבך אחד, יתמוטט כל הבנין כולו ויפול². הם מתאמצים רק לטוח את היהדות טיח של פילוסופיה, ואילו המוסדות הדתיים נשארים בעינם כשהיו. אמנם יוסף ב“מ מתאר את הכתות היהודיות כתָאר אולפנות פילוסופיות, ואפילו את הקנאים הוא מכנה בשם “הפלוסופיה הרביעית”³ – שלש הראשונות הם הפרושים הצדוקים והאסיים – אבל כל זה רק כלפי חוץ, ואילו כלפי פנים אין יוסף ב”מ מתפלסף כלל. התורה דורשת משמעת ומלוי החובות הדתיות והמוסריות בלי כל התחכמות. אשר לצד המעשי אין איפוא הבדל יסודי בין היהדות השולטת, הארץ-ישראלית, ובין ההלניסטית. מה שאין כן היהדות ההמונית שהשאירה את עקבותיה בספרות העממית.

ברם, הפרש חשוב אחד מצוי גם בין הספרות התלמודית ובין ההלניסטית, אם כי משותפת להן המגמה לקיים את היהדות בצורתה הרשמית. הפרש זה מתבלט ביחס אל הזרמים הבלתי-רשמיים. חכמי התלמוד החרימו את הזרמים המתנגדים לתורת הפרושים בלא למצוא להם אפילו צד אחד לכף זכות; ויחסם אל הצדוקים יוכיח. והצדוקים הן היו יהודים לאומיים-דתיים נלהבים ונזהרים מאד בקיום המצוות, ולפרקים החמירו יותר מן הפרושים עצמם, כידוע מן התלמוד. ואף על פי כן תוארו בתלמוד במקומות רבים כרשעים גמורים, ותאור זה הוליך שולל גם חוקרים מרובים עד היום הזה. לא כן פילון ויוסף ב“מ. עם כל מסירתם ליהדות השולטת יודעים הם להוקיר גם את שאינם תמימי דעה עמם. יוסף ב”מ הכיר את כל הכתות היהודיות⁴, ומצא בכל אחת מהן צד נאה, אף כי לאחרונה נספח על הפרושים; ופילון, שהיה יהודי אדוק וגם עלה מאלכסנדריה לירושלים בין כל עולי הרגל בכדי להקריב בבית המקדש קרבנות לאל עליון⁵, הוא כיבד והעריץ את האסיים, אם כי לא לקחו חבל בעבודת בית המקדש. הפרש זה בין יהודי ארץ-ישראל והתפוצה ההלניסטית עלינו לשוות נגד עינינו בטרם נפתח בשאלת המקורות אשר מהם אנו שואבים את הידיעות על הכת האסית.

ראשית כל עלינו להשיב על השאלה, באיזו מדה יש להשתמש בספרות התלמודית כבמקור לחקירת הכתה הזאת? הן מלומדים גדולים כפרנקל, גריץ, דרנבורג ועוד התאמצו בספריהם למצוא מקומות שונים בתלמוד המכוונים לדעתם כלפי האסיים. כסבור אני שהמלומדים האלה החטיאו את המטרה; ושני טעמים לדבר. ראשית, אין בתלמוד אפילו מקום אחד ההולם לגמרי את האסיים. בוא וראה, למשל, את השערתם של המלומדים הנ“ל, ש”טובלי שחרית" הנזכרים בתוספתא (מסכת ידים ב‘, כ’) אלה הם האסיים.

והנה שתי ראיות עומדות לסתור את ההשערה הזאת. הראשונה היא, כי סופר הכנסיה הנוצרית, אפיפאניוס, המזכיר את טובלי השחרית hemerobaptistai )) ככתה בפני עצמה⁶, מונה תוך כדי דבור את האסיים ככתה מיוחדת השונה מזו של טובלי שחרית. – והראיה השניה היא, שבמקור (יוסף ב"מ) אין זכר לדבר שהאסיים נהגו לטבול בשחרית בקומם משנתם; שם מסופר רק על טבילות שונות לפני האכילה, הפניה לצרכי הגוף וכדומה (מלחמת היהודים ב‘, ח’, ט' וכו'). מכאן, שטובלי שחרית ואסיים אינם בבחינת היינו הך. ומזה תקיש על כל השאר, שהרי השערותיהם האחרות של המלומדים הנ"ל הן קלושות עוד יותר. אם אין ממש בזהוי של טובלי שחרית עם האסיים, מכל שכן שאין להסכים להשערות אחרות המזהות את האסיים עם שמות סתומים אחרים הנמצאים בתלמוד.

ההשערות האמורות מופרכות הן עוד מטעם אחר, והיא ההנחה היסודית אשר עליה כבר רמזתי. הנחה זו אומרת, שאילו באמת הזכירו חכמי התלמוד את האסיים בדרך זו או אחרת, כי אז ודאי שהיו מגנים אותם, שכן דעותיהם שונות מן הדעות המקובלות הרשמיות. חכמי התלמוד שראו בצדוקים כופרים בעיקר, לא היו נמנעים מחרף וגדף את האסיים על-שום יחסם השלילי לעבודת המקדש ולחיי-נשואים. כלום יתכן שבדברם באסיים לא יספרו חכמי התלמוד בגנותם של אלה, המבטלים את כל עניני הקרבנות הקדושים כל כך בעיני הפרושים? וכלום היו נמנעים משפוך לעג ובוז על אנשים שאינם נושאים נשים ואינם מקיימים את מצות פריה ורביה? והרי באותם המקומות, שהמלומדים מצאו רמז לאסיים, אין זכר לביטוים החריפים אשר בהם משתמשים חכמי התלמוד כלפי הצדוקים; אמור מעתה, שאין המקומות האלה מכוונים כלפי האסיים.

לאחר שנוציא את הספרות התלמודית מכלל המקורות שניתנו להכרת כת האסיים, ישארו לנו רק שלשה סופרים מתקופת בית שני הדנים בפירוש באסיים, והם: פילון איש אלכסנדריה, יוסף בן מתתיהו, והסופר הרומי פליניוס הזקן. פליניוס מזכיר את האסיים רק אגב אורחא, במלים מועטות⁷, ועדיין הדבר תלוי בספק, אם הוא עצמו היה בא“י והכיר את האסיים מקרוב, או שמא שאב את ידיעותיו ממקור אחר. בין כך ובין כך אין לו חשיבות מרובה בנידון זה, כיון שאינו נותן לנו תאור שלם. נשארים איפוא כמקורות ראשיים רק שני סופרים, פילון ויוסף ב”מ.

השמוש בספריהם של שני הסופרים טעון זהירות מרובה, כי לפילון וליוסף ב“מ יש צד שוה אחד, היא – המגמה הסניגורית. שניהם מרימים על נס את היהדות, וחפצים להעלות את ערכה בעיני הקוראים היוניים והרומיים. מתוך כך הרי הם מתאמצים לשוות אופי פלוסופי גם ליהדות מן התקופה הקדומה. אבות האומה הישראלית מדברים אצל שני הסופרים כמשכילים בני האולפנה הסטואית; ומצד שני, הנה גם האסיים, לדברי יוסף ב”מ (קדמוניות ט"ו, י‘,ד’), דומים במשנתם ובהליכותיהם לתלמידי פיתאגורס היוני. ולפיכך עלינו לחשוף תמיד את הגרעין ההסטורי מתוך הקלפה הזרה של התאור והנמוק הפילוסופי. וזה הכלל: אם הסופרים האמורים מוסרים לנו בספריהם עובדה הסטורית כלשהי מחיי האסיים, למשל, ומלבישים את העובדה הזו באור הגיוני או פלוסופי עלינו לבדוק את העובדה לחוד ואת הנמוק לחוד. במקרים רבים נוכל לקבל את העובדה כשהיא לעצמה כאמת אוביקטיבית מבלי להסכים לנמוק הניתן בידי הסופרים לעובדה זו, שכן הנמוק אינו אלא חות דעתו הסוביקטיבית של הסופר.

עובדה היא, למשל, שהאסיים בחרו לשבת בכפרים מאשר בערים, אבל הנמוק של פילון, שהערים משמשות קן למדות נפסדות, אינו מתקבל על הדעת. את העובדה נקבל, איפוא, מאת פילון, אבל לא את הטעם הניתן בצדה. פילון ידע את העיר ההלניסטית על כל זוהמתה המוסרית, לכן כתב מה שכתב, בעוד שבערי יהודה, ביחוד בערים הקטנות אשר כל השפעה הלנסטית לא הגיעה אליהן, שם חיו האנשים חיי פרישות וצניעות. יש לשער איפוא שסבה אחרת הניעה את האסיים להתרחק מן העיר, היינו, משום שקשה לשמור בעיר על דיני טומאה וטהרה בגלל האוכלוסין המרובים והשונים שאינם נזהרים בדינים אלה.

או דוגמה אחרת. שני הסופרים מעידים פה אחד על האסיים שלא היו נושאים נשים. זוהי עובדה שאין לפקפק באמתותה; הרי גם פליניוס הרומי מביא אותה. ברם, הטעמים השונים אשר עליהם מבססים הסופרים היהודיים הנ“ל את העובדה – טעמים אלה אינם עקר. הנמוק שנמצא, למשל, אצל יוסף ב”מ, שהאשה מחרחרת ריב ומדון, הוא אישי ביותר – ואין זה מן הנמנע שיסודו בנסיון הפרטי של הסופר, אם לא שהעתיקו מתוך התאור של פילון – ואין בו כדי לבאר את העובדה הזאת. ומהו הנמוק האמתי? בנדון זה זקוקים אנחנו להשערות. קרוב לודאי שהאסיים נמנעו מקחת נשים, מפני שהאשה היא “מקור הטומאה” לעתים מזומנות, והרי הטהרה היתה עמוד התוך של תורת הכתה הזו. ושמא עומדת עובדה זו בקשר עם הערצת הרוָקות אשר התפשטה בחוגים ידועים בתקופה ההיא. זכר לדבר נמצא עוד בספרות החיצונית. וכך אנו קוראים בספר “חכמת שלמה” (ג‘, י"ג וכו’,): “אשרי העקרה בל נגואלה,…גם העקר בר כפים…ישא ברכה מאת ד' וזכר טוב ממעון קדשו” או: "הולך ערירי ביראת ד' נבחר מהם וכו' " (שם ד‘, א’). השקפות כאלה מתנגדות, בלי ספק, ליהדות הרשמית, אבל גם עובדות אחרות הידועות לנו מחיי האסיים עומדות בנגוד ליהדות הזאת, כאמור.

בקצור: אם נקבל מפי הסופרים ההלניסטיים-היהודיים את גופי העובדות, הנה את אופן הסברתם לא נקבל. טעמן האמתי של העובדות נמצא לרוב מחוץ למסגרת היהדות הרשמית. זוהי הנחה יסודית לגבי כל נסיון להכיר את האסיים על סמך תאורם של פילון ויוסף ב"מ. זה האחרון יצא בעקבותיו של פילון, הן בפרטים שונים של התאור – על כך נעמוד מדי פעם בהערות – והן במגמת התאור כולו.

בשנים מספריו של פילון אנחנו מוצאים שני פרקים העוסקים בכת האסיים. בפעם הראשונה כתב פילון על האסיים בספרו “על שכל צדיק בן חורין הוא) Quod omnis probus liber) או, בקצור: “על חרות הצדיק”. ספר זה כולו כעין דקלמציה אחת ממושכה, ונושאה הוא הפרדוכס הסטואי, שרק האיש החכם והישר הוא בן חורין באמת. ראוי לציין שעוד לפני פילון בא יהודי הלניסטי אלמוני וחבר דרשה לחנוכה בדומה לזו, והיא ידועה בשם “חשמונאים, או מכבים ספר רביעי”. בדרשה זו השתדל הדרשן להוכיח, על יסוד מעשי החשמונאים, את אמתותה של תורת הסטואַ – שאין דבר העומד בפני הרצון הכביר אשר יסודו בכוח התבונה logismos)). יוצא איפוא שאחד מעיקרי הסטוא נדרש ונסתבר לאור עובדות לקוחות מחיי היהודים. וכך עשה גם פילון, אלא שהאסיים הם לו רק אפיסודה אחת בין אפיסודות אחרות, אמנם האפיסודה הגדולה ביניהן, כי פילון מסתמך גם על חייהם של חכמי הודו ופרס כראיה לאמתות הפרדוכס הנ”ל.

וכיון שהפרק על האסיים נתון כאן במסגרת של דקלמציה, שהרי בספר לפנינו פילון הצעיר, החוצב להבות אש בדקלומיו, לפיכך יש לתאור הזה כל המעלות והמגרעות אשר לדקלום. שפה נמלצת, מלוטשת, מלאה רעיונות מבריקים ואמרות מזהירות, אבל דיקנות יתרה אין כאן, כי בשירי תהלה אין נוהגים להזהר בפרטים ודקדוקים. וכך, למשל, ידע פילון שהאסיים גרים בערים, שהרי הוא עצמו היה בארץ ישראל והכיר את היחסים מקרוב (פילון “על השגחה” ll,107, אך ב“חרות הצדיק” הוא משתמש בבטוי המשתמע לשני פנים ומדבר רק על אסיים שגרו בכפרים ללמד שהאסיים תעבו את החלאה המוסרית של הפוליס ההלניסטית. ובזה הוליך פילון שולל מלומדים כגריץ⁸. ברם, מי שמצוי אצל הדקלמציות ההלניסטיות יודע, ששיטה זו שכיחה בסוג ספרותי זה: להבליט פרטים החשובים לתכלית הדקלום ולהאפיל על פרטים אחרים שאינם ענין לתכלית זו. וכך עשה פילון גם בנידון דידן.

אופי אחר יש לו לפרק השני שכתב פילון על האסיים, בספרו השני שאבד ואיננו: “סניגוריה על היהודים” (Apologia pro Judaeis ). פרק זה הגיע אלינו, ביחד עם קטעים אחרים מספרי פילון, באמצעותו של סופר הכנסיה הנוצרית אבסביוס Eusebius )) מקיסריה שבארץ ישראל (בקירוב 340–262), בספרו praeparatio evangelica (Vlll 11,1–18 ). אם בספר הראשון “על חרות הצדיק”, מופיע לפנינו פילון הצעיר, החוצב להבות אש בדקלומיו, הרי בספר “הסניגוריה” מדבר אלינו איש פכח, רציני ומנוסה, המעדיף את העובדות הממשיות על המליצות המבריקות. אין סתירות עקריות בין התאורים שבשני הספרים, והסתירות הקיימות – כביכול, אינן סתירות אלא למראית עין. בספר השני יש רק הרחבה על יסוד הנסיון שרכש לו פילון במרוצת הזמן, ונטיה לתת למעשים שיעידו על עצמם. וכל ההשערות שבנה גריץ ואחרים על הסתירות האלה אין להן באמת רגלים כלל.

ועוד עלינו להעיר כאן על היחס שבין פילון ויוסף ב“מ כמקורות לחקירת כת האסיים. ההקבלות השונות בדבריהם של שני הסופרים, ביחוד בין התאור של פילון בספרו “על חרות הצדיק” ובין התיאור של יוסף ב”מ, הן הנותנות, כי יוסף השתמש בספרו של פילון. יש ובטויים ידועים חוזרים ונשנים בצורתם אצל שני הסופרים גם יחד – ומכאן ראיה נוספת לדעתנו. אך מלבד תאורו של פילון היה לעיני יוסף ב“מ עוד חומר היסטורי אשר נאסף כנראה בידי עד ראיה. חומר זה חשוב הוא למדי, כי על כן מכניס הוא אותנו לתוך חיי הכתה ומגלה לנו את הסדר והמשטר הפנימי אשר שלטו בכתה הזו. מלבד זאת מצויים אצל יוסף ב”מ עוד פרטים חשובים שונים שאינם נמצאים אצל פילון. אמנם יוסף ב“מ מביא גם דברים אשר אין ליחסם בשום פנים לכתה יהודית כלשהי, כגון התאור האֶסכטולוגי (מה“י, ב‘, ח’, י”א) המצויר בצבעים שאולים מן המיתולוגיה האלילית של היונים, ואילו אצל פילון אין רמז לכל זה. בכגון זה עלינו לפסוק, שיוסף ב”מ השתמש בתאורים אלה רק כדי לשבר את אוזן הקורא היוני, אם כי אינם עולים בד בבד עם המציאות ההיסטורית.

זאת ועוד אחרת. יש אשר פילון ויוסף ב"מ מביאים שניהם עובדה אחת, אלא שמבארים אותה באורים שונים. במקרים כאלה מתאמת בברור הכלל שלנו שלא הבאור עיקר, אלא העובדה כשהיא לעצמה, ואנו רשאים לנמקה נמוק אחר וחדש שלא כאחד הסופרים האלה.

כללו של דבר: השואת שני המקורות מסייעת בידנו לבור את הסולת מתוך הפסולת, ולקבל מושג מסוים על כתה יהודית זו שהיתה הרת-תוצאות לגבי הדת הנוצרית בתה של היהדות, ואף על פי כן, או דוקא מפני כך, נשתכחה כמעט כליל מתוך היהדות עצמה.

פילון האלכסנדרוני על האסיים

קטע ראשון

(מן הספר “על חרות הצדיק” פרק י“ב–י”ג, סע' 91–75)

(פרק שנים עשר)

[75] מדת הצדק והיושר הכתה שורש גם בפלשתינה אשר בסוריה. בארץ זו יושב חלק רב מעם היהודים הגדול והעצום. מקצתם נקראים בשם אסיים Essaioi )) ומספרם מגיע לארבעת אלפים ומעלה. דעתי אני, כי שמם נגזר מלשון חסידות hosiotes )) – והמלה היונית יצאה מעורפלת במקצת – על שום שהם מעריצי אלהים באמת ובתמים, ותחת לזבוח זבחי קודש ישאפו לקדושת הלב והמחשבה.

[76] המה קובעים את דירתם ביחוד בכפרים ומתרחקים מן הערים בגלל מעשי העול המיוחדים לשליטי העיר, ומתוך פחד פן תדבק גם בנפשם המחלה הממארת הקשה אשר לבני סביבתם, כדרך האויר הנשחת והנפסד. מהם עובדים את האדמה, ומהם עוסקים במלאכות שונות המרבות שלום בעולם, לטובת עצמם ולטובת כל הנלוים עליהם. האסיים אינם צוברים כסף וזהב, אינם רוכשים אחוזות ארץ גדולות, ואינם חומדים הכנסות מרובות, אלא שואפים לספּק את צרכי חייהם ההכרחיים בלבד.

[77] האסיים הם כמעט היחידים בעולם אשר אין להם כל רכוש וקנין (פרטי), לא מפני שתקצר ידם מלעשות חיל, אלא משום שהם עצמם בחרו בחיים כאלה ובצדק יחשבו לעשירים גדולים, שכן ישישו על מדת הצניעות וההסתפקות כעל הון רב.

[78] אין בהם עושי חצים, רמחים, חרבות, קסדות, שלטים ומגנים, ובכלל אין בהם איש לוטש נשק ובונה מכונות (המצור), ולא בעל מלאכה אחרת לתשמישי מלחמה. ואפילו בדברים הקשורים בעבודת השלום (לא יעסקו), במדה שהם גורמים להשחתת המדות. וככה אין להם שיח ושיג במסחר, בתגרות וספּנות, כי יתעבו כל דבר שיסודו באהבת הבצע.

[79] אין בהם אפילו עבד אחד, אלא כולם עוזרים איש לרעהו כבני חורין. המה לא יודו בזכות הבעלים (על עבדיהם), את הבעלים יחשבו לא רק לפועלי עול המשביתים את השויון בקרב בני-האדם, אלא גם לעושי רשעה, על הפירם את חוק התולדה אשר כאם ילדה את כולם וגידלתם ללא הבדל, למען יהיו אחים נאמנים באמת ובתמים, ולא בלבד שיקראו בשם הזה. אך תאות הבצע צרת-העין נשאה ראש, וניתקה את קשרי הקורבה (בין האנשים) בהרחיקה את האיש משארו הקרוב אליו, והפכה את החבה לאיבה.

[80] ואשר לפלוסופיה, מניחים המה את תורת ההגיון לאנשים הלהוטים אחרי הפטפוט, משום שאין בה צורך להשגת השלימות; וחקירת מהותו של היש יניחו לממללי רברבן, כי נבצר מאת הטבע האנושי לתפוש את הענינים האלה, להוציא את החקירה על מציאות אלהים ובריאת העולם. לעומת זה לומדים הם בשקידה רבה את תורת המוסר, ובענין זה יהיו להם לעינים חוקי אבותיהם אשר יקטן כוח השכל האנושי מהשיגם,

[81] אם לא יערה עליו אלהים רוח ממרום. את החוקים האלה יורו בכל זמן ועדן, וביחוד בשבתות. כי יום השבת קדוש הוא בעיניהם, ובו ישבתו מכל מלאכה אחרת ויאספו למקומות הקדושים הנקראים בשם “בתי כנסיות”. שם ישבו שורות שורות, לפי גילם, זקנים לפני צעירים, ויקשיבו קשב רב, מתוך דרך ארץ, כיאות.

[82] אחד מהם יוציא את הספרים (הקדושים) ויקרא בהם, ואיש אחר, מבעלי התורה, יעמוד על ידו, ויבאר את הענינים הסתומים. שהרי את מרבית (התורה) יפרשו בצורה פלוסופית, דרך משל (אלגוריה), על יסוד שיטת דרוש ישנה נושנה.

[83]– האסיים מתחנכים לאהבת אלהים, לחסידות, ליושר, להנהלת עניני הפרט והכלל, להבחנת הטוב והרע ושאינו לא טוב ולא רע, במה לבחור ובמה למאוס. שלשה הם הענינים אשר ישימו להם לקו ולמשקולת: אהבת אלהים, אהבת המוסר ואהבת הרֵע.

[84] אשר לאהבתם את האלהים הנה רבות ראיות נאמנות לדבר, והן: כל ימי חייהם ישמרו על הקדושה והטהרה בכל עת ובכל שעה; אינם נשבעים כלל ואינם מוציאים מפּיהם דברי שקר; באלהים יראו את מקור כל הטוב בלא ליחס לו כל רעה. אהבתם למוסר יוכיחו נבזה שהם שונאים בצע ובורחים מפּני הכבוד וחיי-החמדה, כובשים את יצרם ושולטים בתאוותיהם. מלבד זאת יסתפקו במועט, יחיו חיי צניעות ופשטות, ויתרחקו מן המותרות. הם מצטיינים במדת דרך ארץ ושקול הדעת ובמעלות כיוצא בהם. מעלותיהם הנוגעות לאהבת הרֵע הן: חבת הבריות, שויון הזכויות, ועל כולן – שתוף החיים.

[85] ויאה ליחד על זה את הדבור בקצרה. ראשית כל אין לאיש בית מיוחד רק לו שאינו משותף לאחרים כולם, אלא הבית עומד פתוח לרוחה לדור בו בצותא, הם וכל אנשי סיעתם הבאים ממקום אחר.

[86] אף אוצר אחד לכולם, והוצאות (משותפות); משותפות גם התלבושת והמאכולת, שבו הם עורכים סעודות משותפות. עולים הם על שאר בני אדם בהגשימם בפועל את הכלל של שתוף הדירה, המאכל והמשתה. אכן זהו דבר בלתי-שכיח, כי את הכסף אשר הם משתכרים בעבודתם יום יום, לא ישימו בכיסם, אלא יכניסוהו לאוצר החברה, וכל מי שרוצה לטול, יבוא ויטול ויפיק ממנו תועלת.

[87] ושאינם יכולים להשתכר עקב מחלתם, אינם עזובים ומוזנחים, כי כסף מוכן לפניהם מאוצר החברה לשם ההוצאות הכרוכות במחלה, ובכסף הזה ישתמשו ביד רחבה מתוך בטחה גמורה. האסיים מהדרים פני זקנים ודואגים להם, וכבנים נאמנים להוריהם יכלכלו את שיבתם בעצה ובתושיה, בנפש חפצה וביד נדיבה.

(פרק שלשה עשר)

[88] על ברכי הפלוסופיה הזאת אשר אין בה מדקדוקי המלים המיוחדים ליונים נתחנכו האסיים להיות אנשים טובים שוחרי מוסר. הפלוסופיה ההיא דורשת מהם מעשים נעלים תחת תרגילים (עיוניים), והמעשים האלה משמשים יסוד איתן לחרות אשר כל מיני שעבוד 89 זרים לה. וראיה לדבר: בארץ זו (בארץ יהודה) קמו במשך הזמן שליטים רבים שונים איש מרעהו גם בתכונותיהם הטבעיות וגם במגמת לבבם. מהם ששאפו לעלות במשובתם על פריצי חיות, ולא נרתעו מכל מעשי אכזריות. את נתיניהם שחטו בסך, ולפני יציאת נשמתם גזרו את גויותיהם לחלקיהן ולאבריהן כמעשה הטבחים, ולא חדלו (מתועבותיהם) עד שנענשו מדה כנגד מדה בגזרת מדת הדין 90 אשר עיניה צופיות על מעללי אנוש. ומהם שנמנעו ממעשי שגעון וטרוף הדעת. אלה שינו את טעמם והרעו לנו בדרך אחרת והסבו לנו פורענות קשה. כי אם אמנם דבריהם בנחת נשמעו,אך בקולם השלו חיפו על העֶברה הבוערת כאש בלבבם, ובחנופתם דמו לכלבים שוטים המכשכשים בזנבם ומתרפסים לפני הבריות, ולסוף מטילים בהם ארס (בנשיכותיהם). מידם באו להם (ליהודים) צרות איומות. והם השאירו אחריהם בערים שונות זכר לרשעתם ושנאתם את הבריות, ורושם היסורים אשר סבלו האנשים מידם לא ימחה לעולם. 91 אכן אף אחד מן השליטים האלה, אם מן העריצים האכזרים ואם מאנשי המרמה הערומים, לא הצליח להוציא דופי בקהל האנשים הנקראים בשם אסיים Essaioi )) או חסידים hosioi )) וככל אשר תקפו את האסיים, שהם בני חורין מטבעם ובלתי תלויים כביכול בדעת אחרים, הנה לא עצרו כוח להשבית את מדותיהם הטובות והישרות (של האסיים). הם (השליטים הרעים) היו מתַנים, איפוא, את רוממות סעודותיהם המשותפות ואת שתוף החיים הנעלה על כל ברכה ותהלה, בהיותו אות ומופת לחיים נשגבים ומאושרים בתכלית האושר.

קטע שני

(אבסביוס praeparatis evangelica VIII 11 )י

[1] מחוקקנו הוא שהביא הרבה ממעריציו לידי יסוּד חיים משותפים. הם שנקראים בשם אסיים Essaioi )). דעתי אני, כי שם כבוד הוא אשר ניתן להם על שום חסידותם hosiotes). יושבים הם בערים רבות אשר בארץ יהודה, גם בכפרים רבים יתגוררו בחבורות גדולות ומרובות אוכלסין.

[2] תורת הכת איננה דבר שבא לאיש בירושה על יסוד מוצאו, – כי מוצאו של בן אדם אינו ענין המסור לרצונו, – אלא (מסגלים אותה) על יסוד תשוקה לשלימות מוסרית ואהבה עזה לבריות.

[3] הרי בין (חברי) האסיים אין בכלל אף תינוק אחד או ילד אחד או צעיר אחד, שכן אלה דעותיהם קלות, ועקב גילם הרך ישאפו לתמורות שונות. האסיים הם אנשים באים בימים, קרובים לזקנה, ואינם שטופים כבר בתאות בשרים. בכבשם את יצרם הרע יקנו לעצמם את החרות האמתית, היא היחידה הראויה לשם זה.

[4] על חרותם זו יעיד אורח חייהם. אין להם קנין פרטי, לא בית, לא עבד, לא נחלה, לא עדר ולא כל דבר אחר שיש בקנינו משום הוצאת ממון. הם מכניסים (לאוצר החברה) את כל רכושם הפרטי, למען יפיקו הכל תועלת ממנו.

[5] גרים הם בקביעות בחבורות אחים, ועורכים סעודות משותפות, וכל מעשי חייהם מכוונים לטובת החברה.

[6] עבודות שונות מוטלות על החברים השונים, וכל מי שהתחיל בעבודה כלשהי מתאמץ להשלימה בנפש חפצה, וצנה או שרב, או כל תמורה אחרת במזג האויר אינה משמשת להם אמתלא להשתמט מן העבודה. לפני הנץ החמה יצא כל אחד לעבודתו הרגילה, ורק לאחר שקיעת השמש ישובו לבתיהם ששים ושמחים כאילו עמדו בקרב התגוששות.

[7] סוברים הם, כי מעשיהם עלולים להביא תועלת יותר גדולה לחיי אדם, ותרגיליהם הם נוחים יותר לגוף ולנשמה ומאריכים שנותיו של אדם מכל שינוני התגוששות, שהרי אלה לא יחדלו (כשינוני המתגוששים) כעבור עונת הפריחה לגוף.

[8] והנה סדר חייהם: היודעים לזרוע ולנטוע עובדים את האדמה; יש מהם הרועים עדרים ומפקחים על בהמות שונות, ויש המשגיחים על נחילי דבורים. מהם בעלי מלאכה ועוסקים באומנויות שונות.

[9] ולפיכך אינם יודעים מחסור בצרכיהם ההכרחיים, ואינם דוחים כל עבודה אשר יתכן להוציאה לפעולות (מיד).

[10] את המשכורת אשר יקבלו חלף העבודות השונות האמורות ימסרו כלם בידי גזבר אחד שנתמנה על יסוד בחירות, והוא הקונה מיד עם קבלת הכסף את הדברים הנחוצים להם, ויספק להם מזונות וצרכי חיים אחרים ביד נדיבה.

[10] הנה כי כן אנשים אלה דרים בחבורה וסועדים בצותא, ומרוצים הם בנזיד אחד הניתן להם מדי יום ביומו, שכן הם מסתפקים במועט ומתעבים את חיי המותרות כמחלת הגוף והנפש.

[12] ולא הסעודות בלבד משותפות הן, אלא גם התלבושת משותפת להם. בחורף יש להם מן המוכן אדרות עבות, ובקיץ מעילים זולים, וכל החפץ לטול אחד מהם, הרשות בידו לבוא ולטול ואין מפריע, כי מה שקנה אחד מהם – קנו כלם, ולהפך, מה שקנו כלם נחשב גם לקנינו שלכל אחד מהם.

[13] ואם יחלה איש מהם, יכלכלו את מחלתו מאוצר החברה, ומלבד זאת ישרתוהו הכל בשקידה רבה וידאגו לשלומו. הזקנים מבלים את שארית חייהם בשיבה טובה ומאושרת, וגם בהיותם חשוכי בנים יחיו כאנשים שנתברכו בבנים רבים, ולא בבנים סתם, אלא בבנים מעולים. הכל מודים בזכות הזקנים שהם קודמים לכל דבר, וחולקים להם כבוד, לא מתוך הכרח טבעי, אלא מתוך רצון חפשי.

[14] האסיים ראו ונוכחו, כי חיי הנשואים בלבד, או הם יותר מכל, עלולים לבטל את החיים המשותפים (של החברה), ולפיכך מאסו בהם. לדבר הזה גרם עוד הרצון לחיות חיי פרישות. איש מן האסיים אינו נושא אשה, כי אין כאשה לאהבת-עצמה ולקנאה; גם יש לה הכשרון לצודד את לב הגבר ולהטותו לכל אשר תרצה במחמאותיה התכופות.

[15] אכן תדע האשה להשתמש בדברי חנופה ובתחבולות שונות כדרך המשחקים על הבימה. היא תאחז את עיני האיש ואזניו, ותעור את עיני שכלו אשר בידו רסן השלטון, ותוליך שולל את האנשים הסרים למשמעתו (של השכל).

[16] ואם בנים תלד, תלבש גאוה ועוז, ותעיז בחוצפתה להביע בגלוי את מאוייה אשר עד כה הזכירה רק ברמז, מתוך ערמה והתחסדות. ולאחרונה תתחצף ותדרוש במפגיע (מבעלה) לעשות כל דבר העתיד להרוס את חיי הצבור.

[17] והבעל אשר אשתו הקסימתו בשיקוי אהבה, ורובצת עליו החובה הטבעית לדאוג לבניו, הוא ישנה את יחסו לגבי יתר האנשים.

[18] בלי משים יהפך והיה לאיש אחר, ובן חורין לשעבר יהיה לעבד. – בחיים אלה זכו (האסיים) לשם טוב, עד שסתם בני אדם וגם מלכים גדולים התפּעלו מהם והשתוממו על האנשים והרבו תהלות ותשבחות להאדיר את כבוד האנשים המכובדים.

הערות ובאורים⁹

נגד פלאקוס

1 השני לסיאנוס וכו', כלומר: הצורר השני שעמד על היהודים אחרי סיאנוס היה פלאקוס. על שנאתו של סיאנוס, המיניסטר של הקיסר טיבריוס, ליהודים, על הצרות שהסב להם ועל העונש הקשה אשר לקה בו, כתב פילון בספר מיוחד שקדם לספר „נגד פלאקוס“ ואבד במשך הזמן. על כך מעיד גם הסעיף האחרון של ספרנו: „יסורים כאלה באו גם על פלאקוס וכו’“. גם – לרבות את סיאנוס אשר נהרג על ידי הקיסר טיבריוס בשנת 31. – פילון מעיד בספרו „המלאכות אל קאיוס“, כי טיבריוס רדף את היהודים בימי חיי סיאנוס, ואת האשמה הוא תולה במיניסטר שונא היהודים. נכלי סיאנוס הם, איפוא, אשר גרמו לגרוש היהודים מרומי בשנת 19 לספירת הנוצרים. אחרי מותו של סיאנוס הוטב יחס הקיסר ליהודים. ויתכן, שגם תעלולי פילאטוס, המפקח הרומי ביהודה, עמדו בקשר עם סיאנוס, שכן לאחר הרצחו של זה נשתנה מצב היהודים לטובה גם ביהודה, והמפקח הרע נתפּטר ממשרתו. על רדיפות היהודים בימי טיבריוס ראה גם את טציטוס Annales II 85; סוויטוניוס, חיי טיבריוס 36; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים י"ח, ג‘, ה’.

השם המלא של נציב מצרים היה: Aulus Avillius Flaccus כעדות הכתבות היוניות שנמצאו במצרים, ראה שירר, קורות עם היהודים (גרמנית) חלק א‘, הוצאה ד’ עמ' 496, הערה 159. ואין להחליפו בפומפוניוס פלאקוס, נציב סוריה, שהיה ידידו של אגריפס נכד הורדוס (יוסף ב“מ קדמ' י”ח, ו' ב’־ג') אל אוויליוס פלאקוס יודעים אנו רק מה שמספּר פילון בספר הזה.

2 פלאקוס זה נמנה על ידידי טיבריוס. גם סוויטוניוס, חיי טיבריוס 46, מספר, שטיבריוס קרא לאנשים הנכבדים מבני לויתו בשם כבוד: סיעת הידידים (classis amicarum). פלאקוס נמנה, איפוא, על הסיעה הזאת.

היברוס (Hiberus), עבד משוחרר של הקיסר טיבריוס. בשנת 32 לספה"נ נמסרה להיברוס באופן ארעי הנהלת המדינה במצרים (דיון קאסיוס (LVII 6, 19,). הוא מת אחרי זמן קצר, ובסוף שנת 32 או בראשית שנת 33 (כדעת ווילריך בכ"ע 399, Clio III) נתמנה פלאקוס לנציב מצרים.

3 בעניניה של מדינת מצרים וכו'. מצרים היתה מדינה קלאסית בבחינת הלשכנות (Bureaukratie) המפותחת מאד בארץ זו. הדבר בא במסורה עוד מתקופת מלכי פרעה והתלמיים כפי שמתחור מן החומר הפאפירולוגי המרובה המכיל רשימות מדויקות של מסים וחשבונות רשמיים שונים. מספר הפקידים גם באיזה עירה נדחת היה רב מאד לערך. השוה למשל „פאפירוס זנון“ שנתגלה בזמן האחרון. בו נזכרים פקידים מפקידים שונים שבאיזה כפר בעבר הירדן.

4 את האספות והחבורות הדתיות (ביונית Εταιρια, αυνοδος, θιασος) ברומית: Collegium, conventus) בטל כבר יוליוס קיסר, כי תחת המסוה של טקסי הדת נקשרו קשרים מדיניים המסוכנים לקיסרות הרומית (סוויטוניוס, חיי יוליוס 42). אסור האספות נתחדש בימי אבגוסטוס (סוויטוניוס, חיי אבגוסטוס 32), ורק קהלות היהודים יצאו מן הכלל בנדון זה (יוסף ב“מ, קדמ' י”ד, י‘, ח’). זכיון זה של היהודים הגביר את שנאת שכניהם אליהם.

8 בחמש השנים, ובכן מסוף שנת 32 או מראשית שנת 33 עד למות טיבריוס בשנת 37. עיין הערה לסע' 2.

9 הקיסר טיבריוס (Tiberius Claudius Nero), מת בששה־עשר לירח מרץ שנת 38 לספה"נ.

בבטוי בניו של טיבריוס מתכוין הסופר לטיבריוס (Tiberius Nero Gemellus) בנו של דרוסוס בן טיבריוס הקיסר. טיבריוס הצעיר שעליו מדובר בסעיף הבא היה איפוא נכדו האמתי של הקיסר, כי דרוסוס היה מיוצאי חלציו, בעוד שגרמניקוס, אבי קאיוס, לא היה אלא בנו המאומץ של טיבריוס קיסר. – אמו של קאיוס היתה אגריפינה אשת גרמניקוס. היא שנאה מאד את טיבריוס, כי חשדה בו שגרם למיתתו החטופה של גרמניקוס בעלה (שנת 19). סיאנוס הפיח את אש הקנאה והתחרות במשפחת הקיסר טיבריוס, ובסופו של דבר נדונה אגריפינה לגלות. היא מתה בגולה בשנת 33. פלאקוס עשה איפוא יד אחת עם סיאנוס להשמיד את בית גרמניקוס, ואף־על־פי־כן לא נכשל בהכשל סיאנוס בשנת 31, כי רחוק היה מנכלי סיאנוס נגד טיבריוס עצמו, וטיבריוס ידע להבחין בין סיאנוס החייב ובין רעי סיאנוס לשעבר המסורים לקיסר בלבם. –

משפּט מות – לאו דוקא, הכונה היא שעינויי הגולה החישו את מות האלמנה העזובה אגריפינה.

11 שתי כתות היו בין החצרוניים בימי טיבריוס, אחת תמכה בקאיוס והשתדלה להשפּיע על הקיסר, כי יכתירנו ליורש אחריו, והשניה התנגדה לקאיוס ושאפה לפעול לטובת טיבריוס בן דרוסוס, נכד הקיסר. על כתה זו נספח פלאקוס.

מאקרון (Neavius Sertorius Macro) אחרי מותו של סיאנוס בשנת 31 ירש מאקרון את משרתו הגבוהה כמפקד הפלוגות של שומרי ראש הקיסר. פקיד עליון כזה (שנקרא ברומית praefectus praetorio), אשר מימי טיבריוס ואילך חיב היה להמנות על מעמד הפרשים, השפּיע במדה מרובה על מהלך הענינים במדינה, וביחוד בחצר הקיסר. מאקרון השתמש בהשפּעתו לטוב קאיוס. – יש להזכיר גם את דברי טציטוס (Annales VI, 50) על מאקרון בקשר עם מותו של טיבריוס קיסר. תחלה מת הקיסר, לפי ספּורו, רק מיתה מדומה, שכן טיבריוס התעלף והאנשים חשבוהו למת ומהרו לברך את קאיוס כשליט חדש. והנה התעורר טיבריוס ופקח את עיניו, מיד צוה מאקרון לחנקו בשמיכות עד יציאת נשמה, וככה החיש באופן ישר את שלטונו של קאיוס. יתכן כי מתכוין פילון באמרו כי לפי השמועה גרם מאקרון יותר מכלם להמלכת קאיוס. אך ספּוריהם של סופרים אחרים סותרים את דברי טציטוס, השוה יוסף ב“מ, קדמ' י”ח, (לספורו יש אופי אגדי) וסוויטוניוס, חיי טיבריוס, 73.

12 פּן ישלח קאיוס יד בו וכו', טיבריוס שהיה חשדן מטבעו כאילו חזה מראש את גורל טיבריוס נכדו, כי סופו לפול בידי קאסיוס הלובש צניעות ושבע תועבות בלבו. לפי טציטוס (Annales VI, 46), פנה טיבריוס פעם אחת אל קאיוס במעמדו של טיבריוס הצעיר ואמר אליו בזה הלשון: „אתה תהרוג אותו (ז"א את טיבריוס נכדי), וסופך שתהרג בידי אחרים“.

14 על סופו של מאַקרון מסופר בפרוטרוט ב„המלאכות אל קאיוס“ סע' 59 וכו'.

15 תחלה חפץ קאיוס להפּטר ממאקרון בדרך כבוד, וכבר הועידו לנציב מצרים במקומו של פלאקוס (דיון קאסיוס LIX, 10), אך לא נסתייע הדבר. אפשר שמאקרון עצמו השתמט מזה מתוך ידידותו לפלאקוס אשר קאיוס חפץ להדיחו ממשרתו. על כל פנים נתרופפה עמדת פלאקוס עוד בימי מאקרון. (עיין הסעיף הבא).

17 ועל כולם עולים המצרים וכו'. על הקוים האופיניים האלה של אנשי מצרים מעידים גם סופרים אחרים. לפי קורטיוס (5, IV) שואפים המצרים למהפכות. דומה לזה היא דעת סנקה Seneca ad Helviam 19, 5). גם הסופר אמיאנוס מרצלינוס (Ammianus Marcellinus XII, 11 מדגיש, שאנשי מצרים מחוללים מהומות באין כל סבה חשובה. רוח מרדים ושאיפה לשפוך דם מיחס דיון קאסיוס (Dio Cassius XXXIX, 58) ביחוד לאנשי אלכסנדריה. השוה גם דיון קאסיוס LI 17,2.

19 כבבית החזיון וכו': מן הראוי להעיר, שבספרי פילון, וביחוד בספריו ההיסטוריים, חוזרות ונשנות השואות לקוחות מחיי התיאטרון (משחקי המימוס, חזיונות תוגה, רקודים וכדומה). טעמו של דבר הוא כי היהודים שבערים ההליניסטיות – כפי שידוע לנו ממקורות שונים – היו מבקרים בבתי החזיון היוניים, ורק בארץ ישראל נמנעו מזה. אבל גם שם נמצאו אנשים שלא שמו לב לאסור אשר הוציאו בעלי התלמוד על הבקור בתיאטרון משום „מושב ליצים"; ומכאן הצורך להזהיר תכופות את העם מלכת „לבתי תיאטראות וקרקסאות“. גם במדרש מצויות דרשות המוקדשות לאסור זה. ואשר לפילון הנה הוא עצמו מעיד עליו, שבקר במשחקי התחרות של המתגוששים (פילון, על חרות הצדיק סע' 26) ובהצגת חזון התוגה מאת הטרגיקון אֶבריפידס (שם סע' 141).

20 דיוניסיוסיס וכו'. בעוד שפילון מרבה לספר לנו על לאמפון ואיסידורוס גם בספר הזה וגם ב„המלאכות“, אינו מוסר לנו פרטים חשובים ע"ד דיוניסיוס זה שהיה כנראה אחד מן הדימגוגים האלכסנדרוניים. גם בפאפירוסים על משפט צוררי ישראל לפני הקיסר קלודיוס (הפאפירוסים הוצאו לאור בראשונה על ידי תיאודור ריינאך ואולריך ווילקן) נשתמרו רק השמות של איסידורוס ולאמפון ואין זכר לדיוניסיוס. אמנם כלם היו בני חבורה אחת, ובודאי מצא מין את מינו…

23 העיר אלכסנדריה אשר זכתה לאותות כבוד וכו‘. יש בזה הפרזה עצומה, כי מימי יוליוס קיסר ואילך נבדלה אלכסנדריה לרעה מכל הערים ההלניסטיות. אלכסנדריה היתה משוללת שלטון עצמי המיוחד לערים האלה, וקרוב לודאי, שבכלל לא היתה מועת העיר (בולי) קימת באלכסנדריה. לשלטון הרומי היה אופי צבאי יותר מאשר אזרחי, והנציב לא היה ממעמד הסנטורים (כמו למשל בסוריה), אלא ממעמד הפרשים (כמו ביהודה הקטנה). הנציב משל בחוזק־יד, והיה מוכן לדכא כל נסיון מרד מצד אוכלוסי המדינה הנוטים למהומות. מאידך גיסא היו גם מקרים שבני בית אבגוסטוס הראו אותות חבה לעיר אלכסנדריה, כגון גרמניקוס שחלק בשנת בצורת (שנת 19 לפי הספירה הרגילה) הרבה תבואה בין יושבי אלכסנדריה. ראה יוסף ב"מ „נגד אפיון“ ב’, ס"ג וסוויטוניוס, חיי טיבריוס סע' 52. – על תשוקתו של קאיוס לבקר באלכסנדריה ראה „המלאכות“ סע' 338. אמנם זאת לא היתה אהבה שאינה תלויה בדבר, כי קאיוס קוה להערצה אלהית מאת יושבי העיר (ראה שם). „אהבת“ קאיוס לעיר ההיא היתה איפוא התוצאה של התאלהותו, וזו לא באה אלא לאחר זמן. מכאן שפילון מערבב מוקדם במאוחר.

25 הורדוס אגריפס בן אריסטובלוס בן הורדוס המלך הנולד בשנת 10 לפני ספה"נ והתחנך ברומי בחצר הקיסר. שם התרעה עם קאיוס. טיבריוס קיסר חבש את אגריפס במאסר, כי נודע לו, שאגריפס הביע את משאלת לבו, שטיבריוס ימות וקאיוס ימלוך תחתיו. אגריפס היה חבוש במאסר כחצי שנה ומיד לאחר מות טיבריוס נשתחרר על ידי קאיוס וקבל את מדינת פיליפוס בן הורדוס (בשן, ארגוב, חורן, גולן, פסייס וארץ יטור) שמת בשנת 34, ואת מדינת ליסאניאס (אבל במחוז הלבנון, ראה יוסף ב“מ קדמ' י”ח, ו‘, י’). אגריפס לא אָץ לעזוב את קאיוס ידידו כל עוד היה הלז בריא בגופו ובנפשו; ואך כשנה וחצי לאחר קבלו את המדינות הנזכרות ואת הכנוי מלך, היינו בסתו שנת 38, נסע לארץ יהודה, כדי לקחת בידו את רסן הממשלה. יש מקום להשערה, ש„השגעון האלהי“ של קאיוס הוא שהניע את אגריפס לעזוב את רומי ואת ה„אל“ החדש. – המאורעות האלה נרמזים פעמים אחדות במכתב אגריפס אל קאיוס (המלאכות, סע' 286 וכו' וכו').

26 לרוח צפונית. במקור נזכרות הרוחות שנקראות בשם אֶטסיות (etesiai) אלה הן הרוחות המתחדשות מדי שנה בשנה (מלשון etos = שנה), וביחוד הרוחות הצפוניות המנשבות מ־20 לירח יולי ונמשכות כחודש ומעלה (פליניוס, תולדות הטבע II 47, 124). רוחות אלה ערכן רב לספנות, ראה Neumann-Partsch Physische Geographie von Griechenland עמ' 95 וכו'. – אגריפס הפליג איפוא מרומי ליהודה בסוף יולי או באבגוסט שנת 38.

27 דיקיארכיה היא פוטיאולי (Puteoli) בקרבת ניאפוליס. פוטיאולי וברונדיסיום היו החופים הראשיים שמהם הפליגו הספינות מאיטליה לארצות המזרח ולהיפך. השוה למשל יוסף ב"מ „חיי יוסף“ סע' 16.

האי פארוס נמצא במערב החוף הגדול שבאלכסנדריה, ורצועה בצורת סוללה חברתו ליבשה. המקום היה נוח מאד למעגן ספינות. מגדל האור שבאי פארוס היה מהולל מאד ונחשב כאחד מ„שבעת פלאי העולם“.

בעל אכסניה של אגריפס היה, לפי ההשערה, אלכסנדר ליסימאכוס האלאבארך (פקיד עליון לגבית מכס) היהודי באלכסנדריה. האלאבארך היה אחיו של פילון, ואביו של טיבריוס אלכסנדר המומר, מי שהיה אחרי כן נציב מצרים. בין בית הורדוס ובית האלאבארך שררו יחסי ידידות, יחסי משפחה (יוסף ב“מ קדמ' י”ט, ה‘, א’), ויחסי ממון (שם י"ח, ו‘, ג’). מכאן גם חבת פילון לאגריפס, שהיה לה, כאמור, גם אופי פרטי.

28 אגריפס נסע לרומי אל הקיסר טיבריוס בפעם האחרונה כשנה לפני מות טיבריוס, לפי דברי יוסף ב"מ (קדמ' י"ח, ה‘, ג’), ובכן באביב שנת 36.

29 בימי פילון היתה לה לאנטישמיות מסורה עתיקה במצרים, שהרי כבר הכהן המצרי מנתון, שחי באמה השלישית לפני ספה“נ, כתב דברי שטנה על היהודים, במדה שיש לסמוך בנדון זה על עדותו של יוסף ב”מ בספרו „נגד אפיון“, ואפשר שפילון התכוין עוד לתקופת פרעה בדברו על השנאה העתיקה של המצרים ליהודים.

33 כמעט בבטויים אלה עצמם מתאר סנקה את המצרים: „מדינה של פטפטנים המגלים כשרון גדול בהעלבת הנציבים… הם מוצאים חפץ גם בהלצות שסכנה כרוכה בהן“ (Seneca ad Helviam 19, 6).

34 משחקי המימוס עם ההעויות והבדיחות הגסות הקשורות בהם היו חביבים מאד על ההמון בתקופה ההלניסטית. במשחקים אלה השתמשו גם כדי להתלוצץ באנשים בודדים וגם במעמדות ועמים שלמים וכדומה. ענין רב ימצא הקורא העברי בשרידי המימוס אשר הוצג בקיסריה שע"ג הים התיכון בארץ יהודה בימי האמורא אבהו (מאה ג' לספירה הרגילה). במימוס זה לעגו היונים מקיסריה למנהגי היהודים השומרים שבת ושביעית (מדרש איכה רבתי, פתיחה י"ז, הוצאת בובר עמ' 14). ההלצות טפלות הן ומתאימות לטעמו הגס של ההמון. עיין גם „המלאכות“ ע' 42. הקיסר קאיוס, שהיה בעל טעם איסתטי פגום, הגה חבה יתרה לבדיחות הגסות של המימוס. – מעוררת ענין העובדה, שהאמורא ריש לקיש מצא במשחקי מימוס צד לטובה, לגבי ההמון של הולכי בטל. הוא אומר: „צריכים אנו להחזיק טובה לאומות העולם, שהם מכניסים מומסין לבתי טרטיאות (תיאטראות) ולבתי קרקסאות שלהן ומשחקים בהן, כדי שלא יהיו משיחין אלו עם אלו, ויבואו לידי קטטה בטלה“ (מדרש בראשית רבא פ‘, א’).

36 לדעת ווינדלאנד (Paul Wendland, Hermes XXX 177) היה מחזה ההתולים המתואר בפרק הזה חקוי למשחקי הוללות שהיו רגילים להתקיים בחגיגות סאטורנאליה. אולם רייך, שכתב ספר יסודי על המימוס בכלל (Reich, Neue Jahrb. für das Klassische Altertum VII, 728) סובר שזהו סתם חיקוי לאחד ממחזות ההלצה שהיו ידועים בעת ההיא. ברם, אין צורך בכל ההשערות האלה, כי המצריים גופם יכלו להמציא „דברי חכמה“ כאלה, שכן היו מוכשרים מאד בהמצאת מהתלות וגדופים לפי סנקה (ראה הערה לסע' 33).

39 בתקופת פילון היתה יהודה במדה ידועה חלק מן המדינה הרומית סוריה. המשגיח (פרוקרטור) הרומי ביהודה היה תלוי בדעת הנציב (לגאטוס) הסורי בעניני צבא. לפרקים התערב אפילו הנציב הסורי באופן ישר בעניני מדינת היהודים. על היחס המשפטי שבין יהודה וסוריה ראה שירר, קורות עם היהודים (גרמ') חלק א‘, הוצאה ד’, עמ' 454 וכו'.

מרין־מרן, אדוננו. המלה הארמית ההיא היתה בודאי שגורה בפי היהודים שדברו לרוב ארמית. אמנם פילון לא ידע את השפה ההיא, כשם שלא ידע גם את השפה העברית (ראה ספרי הגרמני על הבאור האלגורי של פילון איש אלכסנדריה עמ' 29 וכו'), ולכן מביא את הפירוש למלה זו בשם אחרים („לפי שאומרים“). אפשר שהמצרים שמעו את המלה „מרן“ מפי היהודים שברכו בה את המלך היהודי ברחובות העיר אלכסנדריה.

40 מימי קאיוס קאליגולה התחיל הסינט הרומי, כמובן במצות הקיסר, לתת זכויות כבוד ממדרגה סינטורית (פריטורית או קונסולרית) למלכים בעלי ברית רומי. כבודים כאלה קבל אחר כך גם אגריפס השני (דיון קאסיוס LXVI,15) אגריפס הראשון זכה תחלה לכבוד פריטור, ובראשית מלכותו של הקיסר קלודיוס – גם לכבוד קונסול (דיון קאסיוס LX 8). הזוכה בכבודים כאלה רשאי היה לשבת בין חברי הסינט הרומי בעת החגיגות וכדומה, ולשאת את אותות הכבוד המיוחדים למעמד הסנטורים. ראה מומסן, המשפט המדיני של הרומיים (גרמ') חלק א‘, עמ’ 373 וכו'.

41 ההמון המתון והנוח וכו‘. פילון מבחין בין הדימגוגים באלכסנדריה והאספסוף הנמשך אחריהם, ובין האזרחים השלוים והשקטים המואסים במחוללי המהומות (ראה למטה ס' 141). גם המחבר של ספר חשמונאים ג’ (ג‘, ח’) מבדיל שכבה של אזרחים מתונים וישרים בין אנשי אלכסנדריה.

בתי כנסיות היו במצרים כבר במאה שלישית לפני ספה"נ, כפי שמתברר מתוך כתובת של בית הכנסת אשר נתגלה במקום סכדיה בקרבת אלכסנדריה מימי תלמי ג‘. ביחוד היה מהולל ומפואר בית הכנסת הגדול באלכסנדריה. ראה עליו „המלאכות“ סע’ 134. וההערה.

43 ממעלות לוב. מעלות או מעלת Καταβαθμός לוב הוא מקום החוף המבוצר שע"ג הים התיכון. החוף הזה היה הגבול המערבי של מדינת מצרים בכל תקופת התלמיים. השוה פליניוס, תולדות הטבע V, 38 וכו'; ראה גם סטראבון 791 ובמקומות שונים. שם החוף כעת אבאבאה אסוֹלוֹם.

עד לגבול כוש. מן הפאפירוסים ידועה לנו המושבה הצבאית של היהודים („חילא יהודיא“) ביב (אלפאנטינה) על גבול כוש עוד מתקופת פרס.

למאה רבוא. לפי יוסף ב"מ (מלחמ' ב‘, ט"ז, ד’) היה מספר כל תושבי מצרים חוץ מאלכסנדריה שבעה מיליון וחצי. אוכלוסי היהודים במצרים הגיעו איפוא לשנים עשר אחוז ביחס לכל תושבי הארץ. יש להזכיר, כי במדינת מצרים אשר בה השתלטה הלבלרות מאד היו רשימות העם מדויקות, ופילון, כאחי האלאבארך היהודי (ראה הערה לסע' 27) ידע להשתמש ברשימות אלה. ולכן כין לפקפק, שהמספר הנמסר כאן מתאים בקירוב למציאות, אף כי המספר של מליון הוא כמובן „מעוגל“.

מאריה (Marea, Maria), שם יאור ועיר במחוז המצרי Mareotis לא רחוק מאלכסנדריה. מעניין הדבר, שגם בתרגום יונתן לבראשית י', י"ג נזכרות מאריה ולוב זו אחרי זו. ומצרים הולידו, וית מריוטאי = Mareotae (אנשי מאיריה) וית ליוקאי (= לובקאי, אנשי לוב).

המאמר האחרון של הסעיף הזה מתאים למה שכותב סטראבון, (מובא אצל יוסף ב“מ קדמ' י”ד, ז‘, ב’) שאין ארץ בעולם אשר לא פרצו בה היהודים במאד מאד. השוה גם חזון הסיבילה היהודית ג', רע"א: „כל היבשה וכל הים, ממך מלאו.“

46 פילון הוא הראשון שהשתדל לפתור את השאלה של מולדת היהודים בארצות פזוריהם. השאלה היא, אם אפשר ליהודי להיות אזרח טוב המתמכר למולדתו באשר היא שם בלא להתכחש למולדתו ההיסטורית העתיקה. פילון פותר את השאלה ההיא בהתאם ליחסי זמנו. כי אם למשל באה איזו עיר גדולה, כאתונה וקורינתוס, ויסדה משובה באחד האיים הרחוקים, היו המתיישבים רואים בעיר מוצאם את המטרופולין שלהם והשתתפו בחגיגותיה על ידי צירים. בדרכים שונים השתדלו לשמור על הקשר עם המטרופּולין. מקום התישבותם החדש נחשב בעיניהם למולדתם. כיוצא בזה הוא, לפי פילון, יחסם של היהודים לא“י מצד אחד ולמדינת מגוריהם מצד שני. ציון היא המטרופולין הקדושה, ואלכסנדריה, למשל, היא מולדתם החדשה. השוה את מאמרי „החנוך היהודי במצרים בתקופה ההלניסטית“ ב”דבר המורה“ תרצ"א גליון ג’–ד' עמ' 31 וכו'.

לאל עליון. הסופר משתמש כאן בבטוי ה"שוה לכל נפש“, כי גם האליליים העריצו את אל עליון θεός ὕψιστος), גם בתקופת המקרא (ראה בראשית י“ד, י”ח וכו') וגם בתקופה ההלניסטית. ראה מאמרו של Cumont ב־Realencyclopädie des Klassischen Altertums הוצאה ב' ערך Hypsistos ואת הספר: Bousset-Gressmann, Die Religion des Judentums עמ' 310. ראה גם „המלאכות“ סע' 157, 278.

לערים אחדות באו וכו‘. לפי יוסף ב“מ הזמין אלכסנדר הגדול, מיסד העיר אלכסנדריה, את היהודים לבוא לעיר זו ולהשתקע בה („נגד אפיון“ ב', ל"ו). השוה גם שם ב”מ, ע"ב ומלחמת היהודים ב’, ח‘, ז’; קדמ' י“ב, א‘, א’). כמו כן מחליט יוסף ב”מ, שיהודי אנטיוכיה באו לעיר זו בימי סליקוס מיסד העיר, וידיו קבלו את זכויותיהם („נגד אפיון“ ב', ל"ט).

49 פילון מדגיש במקומות שונים את הערך החנוכי והמוסרי של בית הכנסת (ראה לדוגמא „חיי משה“ ב', קט"ז). ואשר לאמונת היהודים לגבי השליטים חשובה העובדה, שהיהודים הקדישו לכבודם עטרות, מצבות ושלטים והעמידו את הנדבות האלה בבית הכנסת („המלאכות“ סע' 133). יש גם שנקראו בתי כנסיות על שם המושל, כגון בה"כ העתיק שבסכדיה אשר עליו היו חרותות המלים „לכבוד המלך תלמי והמלכה בריניקי אחותו ואשתו וילדיהם (בנו) היהודים את בית הכנסת“. עיין צ’ריקובר, היהודים והיונים בתקופה ההלניסטית עמ' 281.

51 אכן פקחות מרובה היתה בזה, שהמצריים השתמשו בהערצת הקיסר כביכול, כדי לחפּות על מעשי נבלותם, כי להסיר את הפּסילים מתוך בתי־הכנסיות – בכך היתה סכנה צפויה גם לנציב משום „עלבון הוד מלכות“ (Crimen laesae maiestatis) לוּ גם היה בעצמו מתנגד לאונס דתי כזה. את התחבולה המחוכמה ההיא של האלכסדרוניים קורא וולהוזן „פקחות השטן“ (teuflisch gescheit) עיין J. Wellhausen, Jsraelitische Geschichte, 4, 355 בבטויו של וולהוזן משתמש דובנוב Weltgeschichte d. Jüdichen Volkes II, 391.

54 לפקודתו זו של פלאקוס נותן ז’וסטר (Jean Juster, Les Juifs dans l’empire Romain, II, 7, 1) שני פרושים. בפקודה הזאת אפשר לראות גלוי־דעת הנציב, כי היהודים היו בכלל תמיד גרים וזרים באלכסנדריה, ולא היתה להם זכות אזרחים בעיר זו מעולם; או אפשר גם להבין את הפקודה באפן אחר, היינו שהנציב הפקיע את זכויות היהודים כעונש בעד „פשע העלבת הוד מלכות“, ובכן על יסוד: Crimen leasae maiestatis. והפרוש הראשון עיקר, כי אילו בא הנציב להענישם מפני הטעם הנזכר היה מוכרח להזכיר במלים ברורות את פשעם של היהודים. חוץ מזה יש פקפוקים משפטיים בנוגע לעונש ממין זה. עיין מומסן „חוק פלילי רומי“ (גרמ') II, 301. בצדק כותב איפוא ישראל אסטרזצר: „… ומשום זה עלינו לראות בפקודתו של פלאקוס, לא עונש המוטל על הצבור, אלא נסיון לברור מצבו המשפטי של אותו הצבור כדי למצוא חן בעיני התושבים היוניים“ (ישראל אסטרזצר, לברור מצבם המשפטי של יהודי אלכסנדריה בתקופת רומי, עמ' 35). נמוק זה נמצא בפירוש בסע' 172. אפס, אין להסיק מזה שיהודי אלכסנדריה לא היו באמת אזרחי העיר, כמו שחושבים מלומדים שונים המאמינים יותר בדברי הנציב הרשע מאשר בדברי פילון („המלאכות“ סע' 194 ובמקומות שונים). ובפסק הדין שהוציא הקיסר קלודיוס לטובת היהודים בשאלה זו.

55 יוסף ב"מ (מלחמ' ב‘, י"ח, ח’) מודיע כי היהודים גרו ברובע ד' (דלתא), ובמקום אחר („נגד אפיון“ ב‘, ד’) הוא אומר שהיהודים גרו בקרבת ארמון המלך סמוך לגדות הים עוד משנים קדמוניות. השכונה היהודית היתה איפוא בחלק המזרחי־דרומי של העיר, סמוך ללשון היבשה לוֹכיאַס, כי שם היה הרובע ד'. לזה מתכוין גם פילון במלים האחרונות של הסעיף הזה. אשר לרובע השני שגם בו גרו היהודים לפני הפרעות, אי אפשר לקבוע את מקומו מחוסר חומר היסטורי.

56 החוף האלכסנדרוני לא הגיע עד לשכונה היהודית שבמזרח העיר (ראה יוסף ב"מ, נגד אפיון ב‘, ד’), וגדות הים בשכונה זו נועדו לבנין כוכים (קאטאקומבות) וכדומה. לכוכים אלה התכוין פילון בבטוי: קברי מתים.

אבל דרוסילה; קאסיוס אהב את אחותו דרוסילה יותר מכל אחיותיו. עם כולן היה חי חיי נאפופים לפי עדותו של סוויטוניוס (חיי קאליגולה 24), וביחוד היה להוט אחרי דרוסילה עוד בהיותו עלם צעיר. כאשר מתה דרוסילה בקיץ שנת 38 הכריז קאיוס אבל גדול בכל הקיסרות הרומית ואסר על הגלוח והרחיצה וכדומה ביום הזה בכל מדינות רומי. זכר דרוסילה הקדֵשה היה קדוש לו עד שהיה נשבע בשמה לפי סוויטוניוס.

57 האכר, הספן וכו‘, הכונה כנראה לאכרים, ספנים וכו’ יהודיים, כי אילו בעלי המלאכה היוניים והמצריים יכלו לעבוד בשלום, אם הם עצמם לא הפריעו את המנוחה. בין היהודים היו כל מיני בעלי־מלאכה כידוע לנו מן התגליות השונות במצרים. גם בתלמוד נזכרים בעלי־מלאכה יהודיים שונים מאלכסנדריה (מס' סוכה נ“א, ע”ב; ערכין, י', ע“ב; יומא ל”ח, ע"א).

60 דיון נפשם. מצות פדיון שבויים היא אחת המצוות שהיהודים נזהרו בהן תמיד. קיום המצוה ההיא הרבה את מספר היהודים בתפוצות, כי בשעה שהובאו שבויים עבריים לאחד המקומות היו יהודי המקום מתאַמצים לשחררם מיד. מיהודים משוחררים כאלה נתהוותה ביחוד הקהלה היהודית ברומי. עיין „המלאכות“ סע' 155.

61 קבורת המתים נחשבה למצווה גדולה בין היונים. בנדון זה היתה השקפתם דומה לזו של היהודים („מת מצוה“). רק לגבי פושעים גדולים נמנעו מלקיים את המצוה ההיא. וככה אוסר קריאון בטראגדיה של סופוקליס „אנטיגוני“ לקבר את פוליניקיס, כי מת כבוגד במולדת. אבל אנטיגוני אינה שמה לב לאסור זה שיצא מאת אדם, ורוצה לקיים את החוק העלאי של הטבע ולזכות את המת בחסד האחרון. זהו הציר אשר עליו סובבת הטראגדיה הנ"ל. – ואשר לחשיבות הגדולה של „מת מצוה“ אצל היהודים בתקופה קדומה השוה את ספר טוביה, פרק א'.

71 למתים – שנאת מות, משחק מלים דומה לזה יש במקור היוני:

άτελύτητα μηνιῶντες… τελευτησάντων

74 הרב להושיע וכו‘. שני הכינויים הנזכרים כאן: רב להושיע (soter) וגומל חסד (euergetes) ידועים הם ככינויים התלמיים. תלמי הא’ נקרא בשם הלואי הראשון, ותלמי הג' בשם הלואי השני. כינויים אלה עומדים בקשר עם ההערצה האלהית שנתנו למושלים בתקופה ההלניסטית, כי הכינויים האמורים הם רק שמות התואר, ואילו שם העצם הוא: אֶל (theos) ובכן: אל רב להושיע וכו'. האלכסנדרוניים שהיו חנפים מטבעם כינו בתארים האלהיים האלה אפילו את נציב המדינה (סע' 127).

הגנארך, נגיד העם. המתרגם הלטיני מנג’אי שגה כאן שגיאה גדולה במה שתרגם את המלה הזאת: generis principem והוסיף את הבאור, שהכונה היא ליוליוס קיסר כלאבי בית אבגוסטוס. גם המתרגם הצרפתי דילונאי טעה במה שהעיר: le genarque au ethnarque dont il est ici question est sans doute Acylea („הגנארך או האתנארך אשר בו מדבר הפסוק הוא בלי ספק עקילס“). וזאת היא טעות גמורה, כי עקילס היה נציב רומי במצרים בימי אבגוסטוס. וכאן מדובר על שלטון יהודי. עיין יוסף ב“מ, קדמ' י”ט, ה‘, ב’. אמנם המתרגם מוסיף: עיין יוסף „נגד אפיון“. אבל בספר הזה אין זכר לעקילס. על הגנארך או האתנארך שעמד בראש הקהלה היהודית ראה את ההערה הקרובה.

מאגיוס מאקסימוס (Magius Maximus) קבל את משרת הנציב במצרים בשנת 11 לספה“נ – מן המסופר כאן ע”י פילון יוצא, שבמקום נגיד העם (גנארך, נקרא גם אתנארך, השווה יוסף ב“מ קדמ' י”ד, ז‘, ב’; י"ט, ה‘, ב’) שעמד בראש הקהלה היהודית באלכסנדריה, באה מכאן ואילך מועצת זקנים (גירוסיה) והשלטון של נגיד העם נתבטל. ברם בפקודת הקיסר קלודיוס אצל יוסף ב"מ (קדמ' י"ט, ה‘, ב’) נזכר שאבגוסטוס לא התנגד למנוי אתנארכים אחרי מות האתנארך היהודי במצרים שהיה בימיו, ובזה התקשו המלומדים (ראה שירר, חלק ג‘, הוצאה ד’, עמ' 77 וכו‘. וגם August Bludau, Juden und Judenverfolgungen im alten Alexandria, 16 16 והלאה, אביגדור צ’ריקובר, היהודים והיונים בתקופה ההלניסטית, עמ’ 403). ואפשר, שקלודיוס כתב מה שכתב בהשפּעת ידידיו מבין היהודים (מבית האלאבארך היהודי באלכסנדריה או מבית הורדוס), ואלה חפצו להמתיק את אסורו של אבגוסטוס שאסר למנות אתנארכים יהודים חדשים, וחפצו לתאר את הקיסר הזה כאוהב יהודים. וקלודיוס לא חקר בעצמו אחר הענין וכתב מה ששמע מפי היהודים, על כל פנים אין להוציא מזה את המסקנה, שמכתב קלודיוס הוא מזויף, כמו שעושה צ’ריקובר בבקרתו המופרזה. אך אם כך ואם כך, דברי פילון הם עיקר בענינים כאלה, שכן היה כמעט עד ראיה להם.

שלשים ושמונה וכו‘. פילון אינו מוסר לנו את המספר של כל חברי המועצה היהודית באלכסנדריה. ואפשר שמספרם היה כמספר חברי הסנהדריה בירושלים. ראה תוספתא סוכה ד’, ו' על הבסיליקי של יהודי מצרים „שבעים ואחת קתדראות של זהב היו שם כנגד שבעים ואחד זקנים“. זקנים (gerontes) נקראו חברי „מועצת הזקנים" (gerusia) של יהודי אלכסנדריה.

76 רשעתו הגדולה נראתה גם במעשים אחרים. המלומד הצרפתי Masseliau בספרו Le classement des oevres de Philon ורייטר, שהוציא לאור את הספרים ההיסטוריים של פילון, במבוא להוצאה הגדולה עמ' L, שניהם מפרשים את המלים δι-ὲτέρων: במקומות אחרים. לפי זה צריכים לתרגם: את רשעת פלאקוס הראינו גם במקומות אחרים, ואם הדבר כך יש מכאן ראיה, שהספר „נגד פלאקוס“ כמו שהוא לפנינו הוא לקוי, שכן אין אנחנו מוצאים בו את המקומות האמורים. אבל את המלים היוניות אפשר להבין גם במשמעות: במעשים אחרים, ואין כל ראיה. אשר לעצם הענין – הצדק עם המלומדים הנזכרים, כי על יסוד נמוקים אחרים אפשר להוכיח, שחלקים שונים מן הספר אבדו.

אבאודוס (Euodos), טריפון (Trypho) ואנדרון (Andro). ראוי לציין, שגם ברשימת תשעת זקני הקהלה שנמצאה בקיריני (עיין שירר, חלק ג‘, הוצאה ד’, עמ' 79) יש רק אחד שנקרא בשם עברי (יוסף) והאחרים נושאים שמות יוניים. אפס, אין מזה ראיה להתבוללותם של יהודי מצרים וקיריני, שהרי גם בין תנאי ארץ ישראל היו הרבה שנקרו בשמות יוניים (אנטיגנוס, טרפון וכו').

78 את המצרים, ובכן את השכבה הנמוכה גם במובן המשפּטי, של תושבי המדינה, היו מכים במגלב, ז“א ברצועות, בעוד שאת האזרחים החייבים הכו בשוטים. ראה לזה את הקובץ Dikaiomata בהוצאת Graeca Halenis עמ' 35. דומה לזה מצאתי בתלמוד ירושלמי, סוטה פרק ט' הלכה י”ב. שם מונה בהדרגה ענשים שונים: „אחד שקלקל בעיר… מסרוהו לבעל הזמורה וחבשו, והיה קשה מבעל הזמורה, מסרוהו לבעל הרצועה…"

81 לזמן (המאורע). הכונה לחג הולדת („יום גנוסיא“) של הקיסר קאליגולה שחל ביום 31 לירח אבגוסט. התאריך הזה הוא כבר השלישי בין התאריכים שמצאנו עד כאן למאורעות של השנה 38. ראה הערה לסע' 26 (נסיעת אגריפס מרומי לארץ יהודה, בקירוב בסוף יולי), ולסע' 56 (אבל דרוסילה, בקירוב בירח יולי) ורק התאריך הזה הוא מדויק לגמרי. מכאן חשיבותו המרובה בשביל קביעת הכרונולוגיה של המאורעות בשנת 38.

גם הכינוי „המפואר“ epiphanes הוא כינוי אלהי כמו „רב להושיע“, „גומל חסד“ (ראה הערה לסע' 73). בשם־לואי זה נקרא תלמי הה' ואנטיוכוס הד' מלך סוריה.

85 השעה הג' והד' לפי חשבון עמי הקדם מתאימות לשעה ט‘, וי’ שלנו. הדוכן, אורקסטרה orchestra בין הבימה והמעלות שהיו כחצי גורן עגולה (אמפיתיאטרון) בשביל קהל בצופים. האורקסטרה (המלה נגזרה מן orcheisthai משמע: רקוד) נועדה למשחקי רקוד ולמעמד המקהלה.

89 היהודים במדינות ההלניסטיות החמירו איפוא מיהודי המזרח בנוגע לצניעות הנשים. אמנם גם בארץ ישראל דרשו מן האשה, שלא תהיה „יוצאנית“, אבל מאידך גיסא אנו מוצאים, שנשים עסקו לפעמים במסחר בשוקים וברחובות (ראה משנה כתובות ט‘, ד’: המושיב את אשתו חנונית וכו'). לעומת זה היתה האשה היונית סגורה ומסוגרה, וביחוד הבתולות. ראה: Guhl und Koner, Leben der Griechen und Römer הוצאה ו‘, עמ’ 318. ואפשר שהיונים השפּיעו בנדון זה על שכניהם היהודים. השווה גם את ספרי „היהדות והיונות“ (פולנית) עמ' 38 על הענין הזה. – קצת סתירה יש מכאן לסע' 95. שם אנו מוצאים יהודיות גם בשוק וגם בתיאטרון.

90 ווילריך 407 Kilo, Beiträge zur alten Geschichte III,) מפקפק, אם באמת לא היה בידי היהודים כל נשק, שהרי תיכף אחרי רציחת קאיוס בראשית השנה 41 אנחנו מוצאים את היהודים כשהם מזוינים ונלחמים בשכניהם היונים באלסנדריה (יוסף ב“מ, קדמ' י”ט, ה‘, ב’). אמנם אין מכאן ראיה, כי מן הנקל היה ליהודים להשיג נשק הודות למגע ומשא תמידי שהיה בין יהודי מצרים ויהודי א"י. הרבה נשק לא היה נחוץ להם, כי מזמן לזמן חפּשו בבתי המצריים אחרי נשק (סע' 32) בכדי שלא יתקוממו נגד רומי. האסור הזה גרם בלי ספק, שהנשק לא היה כל כך שכיח גם אצל המצריים. חוץ מזה אם נניח שהיה ליהודים נשק, קושית פילון במקומה עומדת: אלמלי היה באמת נשק בידי היהודים, כלום היו נותנים את נפשותיהם למכים ואת בתיהם לגוזלים? (סע' 94).

91 פילון משתמש במקומות שונים באמרתו השנונה של סולון: Τίκτει Κόρος ὕβριν („השובע מוליד את הפּריצות“). ראה למשל, „על בלבול השפות“ סע' 7 ואת הערתי למקום זה בתרגום הגרמני בכרך החמישי של ספרי פילון בשפה זו. רעיון דומה יש בתורה: „פן תאכל ושבעת… ורם לבבך“ (דברים ח', י“ב־י”ד); „וישמן ישרון ויבעט“ (שם ל“ב, ט”ו). „שבעו וירם לבם“ (הושע י"ג, ו').

92 נוסח הפקודה על בדיקת הנשק הנמצא אצל Mitteis-Wilcken, Grundzüge und Chrestomathie der Papyruskunde I 2, 22.

95 הן נתפּשו… בבית החזיון וכו‘, ראה הערה לסע’ 89.

96 להביא בשר חזיר וכו'. צוררי ישראל באלכסנדריה השתמשו איפוא באמצעים המנוסים עוד מימי רדיפות אנטיוכוס אפיפנס.

97 תוכן ההחלטה (prephisma) היה כעין תזכיר אשר בו הביעו היהודים את אמונתם לקיסר ולבית אבגוסטוס. – קבלת רשיון לשליחת מלאכות אל הקיסר היתה כרוכה בקושי גדול. הנציבים לא היו נוחים לתת רשיון כזה. והיהודים לא קבלו רשות לשלוח צירים אל הקיסר קאיוס בדבר הפרעות באלכסנדריה אלא אחר זמן רב, בימי נציבותו של הנציב החדש ויטראסיוס פוליון שבא במקומו של פלאקוס. ראה גם „המלאכות“ סע' 247.

98 שאני עצמי אמלא את שליחות הציר וכו'. ראוי להזכיר שפלאקוס נתמנה נציב על מצרים בסוף שנת 32 או בראשית שנת 33. (ראה הערה לסע' 2) ושנציבותו היתה מוגבלה לשש שנים (סע' 8), ופלאקוס היה עומד איפוא להתפּטר כבר ממשרתו במשך שנה או פחות מזה. פלאקוס יכול איפוא להבטיח ליהודים, כי בשובו לרומי ימסור בעצמו לקיסר את תזכירם של יהודי אלכסנדריה. השקידה המופרזה של הנציב לטובת היהודים הוליכה שולל לא רק את יהודי אלכסנדריה, אלא גם את המתרגם הצרפתי דילונאי שסבר, כי הנציב הבטיח מה שהבטיח מתוך כונה רצויה. כלום אין חריצות כזאת מצד הנציב לטובת היהודים מעוררת חשד?

103 שהיית אגריפס באלכסנדריה האמורה כאן חלה כבר בשנת 39. לפי יוסף ב“מ מלחמ' ב‘, ט’, ו' נסע אגריפס בשנה זו לרומי בדבר סכסוכו עם הורדוס אנטיפס. ואף שבקדמ' י”ח, ז' א’־ב' כתוב, שאגריפס שלח ציר אחד, ושמו פורטונאטוס, בענין זה, נראה שאגריפס עצמו נסע לרומי אחר כך. כל זה התרחש על כל פנים לפני הסתו שנת 39, כי בסתו שנה זו עזב קאיוס את רומי, כדי לקחת חבל במסע החיילות רומיים נגד הגאלים, הגרמנים והבריטים (דיון קאסיוס LIX 21 וכו', סוויטוניוס, חיי קאליגולה 17, 43–49) ולא שב עד לירח אבגוסט שנת 40. אגריפס בא איפוא לרומי כבר אחרי כשלון פלאקוס שחל עוד בשנת 38, להוציא מדעת המתרגם הצרפתי דילונאי שסובר, כי אגריפס גרם בעיקר למפלת נציב מצרים, ראה הערה לסעיף הקרוב.

104 החלה אחרי כן וכו'. המלים האלה מתקשרות עם סוף הסעיף 101, ולא עם הסעיף הקודם, שכן נסיעת אגריפס לרומי היתה אחרי כשלון פלאקוס. הסעיפים 102–103 הם איפוא רק דיגרסיה, וסעיף 104 ממשיך את הענין שנפסק על ידי הסטיה הזאת.

מדת הדין, במקור נזכרת אלילת היושר (Dike). במקום הבטוי האלילי הזה הכנסתי מושג עברי טהור, שהרי פילון רגיל להשתמש בבטויים אליליים כעין זה רק לשם שפּור הסגנון, והכונה היא למדת הצדק של אלהים.

105 הקיסר טיבריוס שקד על טובת המדינות הרומיות, והתאמץ כפי האפשר למנוע את המשגיחים והנציבים השונים מנצלן. ראה יוסף ב“מ קדמ' י”ח, ו‘, ה’. נציבי המדינות צריכים להיות, לדעת טיבריוס, כרועים טובים (סווטוניוס, חיי טיבריוס 32).

107 על זמן נציבות פלאקוס ראה סע' 8 והערה לסע' 98.

110 על האי פארוס בגבול המערבי של חוף אלכסנדריה. ראה הערה לסע' 27. –

הזהירות המרובה של באסוס לא היתה מיותרת, כי אלמלי ידע פלאקוס מראש את הצפוי לו, היה יכול לעורר מרד בעזרת החיילות אשר סרו למשמעתו כמפקד (praefectus). החשש הזה מובע בפירוש ב„המלאכות“ סע' 259 ביחס אל פטרוניוס נציב סוריה, אשר גם אותו חפץ קאיוס לענוש, אלא נזהר מאד מפני הטעם הנזכר.

113 זכר למנהג לשתות „לחיים“ אצל היונים מצאתי אצל תיאוקריתוס XIV,18 (Kyniske).

114 כי יש בכוח השכל וכו‘. רעיון דומה נמצא בסע’ 186 שבשעת הסכנה יש בכוחו של שכל האדם לתפוש ענינים שונים כהרף־עין. הדבר מתאים אל הנסיון הפסיכולוגי.

115 ובצדק החלה פורענותו וכו'. במקום זה ובמקומות אחרים עד סוף הספר חוזר ונשנה הרעיון הידוע מן המדרש, שאלהים נפרע מן הרשעים „מדה מדה כנגד מדה“. גם בפרקים האחרונים של ספר „חכמת שלמה“ מוטעם הרעיון הזה בצורות שונות, וביחוד בפרק י“א, פסוק ט”ז: „כי בדבר אשר יחטא האדם, בו ישפט“. לפי הכלל הזה מתאר פילון גם את יסורי פלאקוס, באופן שהיו מקבילים לצרות אשר סבלו היהודים מיד הנציב המתאכזר. על הענין הזה ראה עכשו מאמרי: Ein Jüdisch-hellenistischer Midrasch über den Auszug aus Aegypten בירחון היהודי־גרמני, ברסלוי 1934, 558–575.

116 השתוות היום והלילה. „תקופת“ הסתו חלה בירח ספטמבר. ובכן יש לנו התאריך של ראשית כשלון פלאקוס. התאריך הזה הוא הרביעי בתאור המאורעות של השנה 38. על שלשת האחרים השוה הערה לסע' 81.

120 המחנה, כלומר קסרקטין של הצבא הרומי אשר מקום מעמדו היה באלכסנדריה. תפקיד הצבא היה לשמור על אוכלוסי העיר הפוחזים והפזיזים לבל יתקוממו לשלטון רומי.

121 את הרעיון שאסור לשמוח למפלת האויב, שאנחנו קוראים בתפלה זכה זו, מנמק פילון בדיוק בספרו „על אהבת הבריות“ סע' 116 וכו' בקשר עם הפסוק שמות כ"ג, ד‘. אמנם הסופר אינו מביא את הפּסוקים המפורשים, כגון „בנפל אויבך אל תשמח“ וכו’ (משלי כ“ד, י”ז), או: „אם תשמח בפיך משנאי“ (איוב ל“א, כ”ט). פילון כנראה לא היה בקי בספרים האלה. את ספר משלי הוא מביא רק פעמים אחדות בכל כתביו, ואת איוב יביא רק פעם אחת. ראה את המלון של Leisegang לספרי פילון.

123 בני אל־מות. אלה הם המלאכים אשר הם בגדר של היינו הך עם „מאמרי“ אלהים Logoi לפי שיטת פילון. ברם בבטוי הזה רגיל פילון לסמן גם את הכוכבים ואת הרקיע.

גורשנו ממושב בני־אדם: בדיוק: גורשנו מכל דברים אחרים הנעשים בידי אדם.

125 בראשית החורף וכו‘. המתרגם הצרפתי דילונאי משער, שפלאקוס נשאר במאסר באלכסנדריה שבועות אחדים, ובמשך הזמן הזה הוכן החומר למשפּט הנציב ברומי, ובראשית שנת 39 הובא בספינה לרומי. המתרגם הצרפתי שכח שפלאקוס נתפּש בירח ספטמבר כנ"ל, בעוד שהנסיעה עצמה לא ארכה זמן רב, כמוכח מסע’ 110. אם כך ואם כך ואנחנו עומדים כאן כבר בסוף שנת 38.

126 על ערך הכינויים גומל חסד, רב להושיע ראה הערה לסע' 73. אשר לכנוי רבון (ביונית: despotes, לטינית dominus). ראוי להעיר שהכינוי הזה היה נכבד מאד. את אבגוסטוס קראו בשם רבון (דיון קאסיוס LX 5) אבל הוא עצמו אסר אח“כ להשתמש בכינוי זה ביחס אליו, כי הכינוי הזה מיוחד הוא לאלים (סוויטוניוס, חיי אבגוסטוס 53). גם טיבריוס הוציא אסור כזה (דיון קאסיוס 8, LVII. סוויטוניוס, חיי טיבריוס 27; טציטוס היסטוריה II, 87). זכר לחשיבות הכינוי רבון – dominus נשתמר במדרש: „בשעה שברא הקב”ה אדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש. משל למלך… והיו בני המדינה מבקשין לומר למלך דומינו! domine, מדרש בראשית רבה ח‘, י’; קהלת רבה ו‘, י’.

קאיוס היה הראשון שדרש, כי יפנו אליו בכינוי רבון. הכינוי הזה נמצא פעמים אחדות ב,המלאכות“ ביחס אל קאיוס.

127 לפי החוק הרומי לא היה עבד רשאי להעיד נגד אדוניו, ציצרון Pro Milone 22, טציטוס Annales II, 30 ועוד, דיון קאסיוס LVII, 14. על עדות עבדים בכלל ראה מומסן „משפּט פלילי רומי“ (גרמ'), עמ' 420 ואילך.

128 תחת שלטון טיבריוס נפוצו המשפטים על „פשע עלבון הוד הקיסר“ (Crimen laesae maiestatis) במדה שלא היתה ידועה בימי אבגוסטוס (טציטוס Annales I, 73. אמנם את עזותו של לאמפון וחברו איסידורוס כלפּי הקיסר קלודיוס אפשר להכיר מן הפאפירוסים שהוציא בפעם הראשונה תיאודור ריינאך. לאמפון קורא לקיסר בשם „משוגע“.

130 לאמפון היה איפוא גמנסיארך (נגיד הגמנסיון; הגמנסיון היה בעיקר מוסד לתרגילי התגוששות). זאת היתה משרה נכבדה, אבל כרוכה היתה בהוצאות גדולות. מן הפּאפּירוסים הנזכרים נראה שגם איסידורוס היה גימנסיארך בימי קלודיוס.

מפקד הפקידים. המלה היונית δοκιμασία מסמנת מפקדים ומבחנים שונים. אבל כאן מדובר על מפקד הפקידים שהיו מבקרים לעתים מזומנות את מצבם החמרי, עד כמה מלאו את חובותיהם כלפי המדינה בתשלומי מסים וכדומה. ראה: Pauly Wissowa, Real-Encyclopädie d. class. Altert. V 1268.

133 על הלשכנות המופרזה המיוחדה למדינת מצרים ראה הערה לסע' 3.

135 איסידורוס נקרא בפאפירוס שהוציא לאור תיאודור ריינאך „מחוסר נימוס“. שחצנותו גרמה למיתתו מטעם הקיסר קלודיוס, לשוא התאמץ ווילריך, Hugo Willrich, Judaica, 128 לתאר את איסידורוס ולאמפּון כבני עליה. חוץ מזה הלא הם היו חבריו וידידיו של אפיון הדימגוג ה„מרעיש עולמות“, ואדם ניכר בחבורתו…

פלוגות. למלה היונית symmoria הנזכרת כאן יש מובנים שונים. היו „סימוריות“ בשכבות שונות של משלמי מסים, או כחבורות דתיות לשם קיום טקסים חגיגיים שונים. כאן מדובר כנראה על פלוקת אֶפגים (צעירים) המזכירות את פלוגות הסקויטים בזמננו. „סימוריות“ כאלה נזכרות בפאפירוס אחד משנת 99 לספה"נ שנמצא באוכסירינכוס במצרים ונתפרסם בספר: Mittes- Wilcken, Chrestomalie I 2n. 148.

136 אלה הן החבורות הנזכרות בסע' 4.

139 בגמנסיון או באצטדין היו רגילים לערוך אספות פומביות. כך עשו גם בארץ ישראל, למשל בטבריה (יוסף ב"מ, חיי יוסף סע' 331). ראה גם במס' כתובות ה' ע"א: „הולכין לטיאטראות ולקרקסאות לפקח על עסקי רבים (– לערוך אספה ולהועץ) בשבת“.

מקום זה חשוב מפאת ערכו התרבותי־ההיסטורי, כפי שמעיד דילונאי בצדק. מכאן אפשר ללמוד, שהמנהג לשכור אנשים לשם מחיאת כפּים (la claque) כנהוג עוד בימינו בתיאטרונים, ראשיתו בתקופה עתיקה.

144 להכריז על קלונו. העונש על הכרזת קלון (ביונית: άτιμία לטינית ignominia). בתוקף העונש הזה הפסיד החייב את זכויותיו האזרחיות. אמנם לעונש άτιμία היו מדרגות שונות לפי גודל הפשע. ראהPauly Wissowa, Real-Encyclopädie d. Altert. II, 2101 sqq. עונש כזה בעד העלבת פקידים נזכר אצל Demostenes XXI, 32.

145 איסידורוס הספיק איפוא לשוב עוד בשנת 38, בימי נציבותו של פלאקוס, ולהמשיך את פעולתו הדימגוגית, הפעם לעורר את חמת האספסוף נגד היהודים. ומה היתה עמדת פלאקוס לגבי איסידורוס שחזר מן הגולה? פילון אינו נותן לנו תשובה ברורה, אבל מן המסופר בסע' 18 אפשר להסיק שפלאקוס עשה שלום גם עמו לאחר מות טיבריוס.

150 הנכסים שהוחרמו על יסוד העונש של החרמת רכוש (proscriptio) עברו לאוצר המדינה. בראשית שנת 39 שאנחנו עומדים בה, התחשב עוד קאיוס בחוקים הקיימים במדת מה, בעוד שאח"כ לא היה כל מעצור לרוחו, והכל היה מותר לו, לפי דברי סוויטוניוס omnia mihi licere (חיי קאליגולה 29).

151 פילון אינו מזכיר את הפּשע אשר בו האשימו את פלאקוס, אבל אין זה חשוב. אנשים כאיסידורוס ידעו לבדות מלבם עלילות שונות, שהרי גם בימי טיבריוס האשים הדימגוג הזה את הנציב בלי כל יסוד (סע' 139). נוסף על זה היה כל ענין משפט פלאקוס שבא „בגזירה עליונה“ רק כסות־עינים, ובאמת הוציא קאיוס את גזר דינו של פלאקוס לחובה בטרם היה עוד המשפּט.

לפידוס (Aemilius Lepidus) היה בעל השפּעה בחצר הקיסר. על סופו של לפידוס ראה הערה לסע' 181.

152 באותה דרך עצמה וכו'. דרך אחרת מאיטליה למצרים, יותר נוחה ורגילה, היתה זו של אגריפס (פוטיאולי־אלכסנדריה, ראה סע' 26 ואילך).

154 וכו' על המקומות אשר עבר עליהם פלאקוס בדרכו לאנדרוס ראה: מפתח.

158 על עמדתו של פלאקוס בחצר טיבריוס והתמנותו לנציב מצרים ראה גם סע' 2. 8.

עוד אוקטבינוס ספח את מצרים לנכסיו הפּרטיים, ולא נחשבה למדינה של העם הרומי.

163 אלכסנדריה יכולה להקרא „רבת הערים“ מפני חמשת רובעיה הגדולים העשירים באוכלוסים (ראה סע' 55).

164 לשם הכרת דרך יצירתו של פילון מענין להשוות את שני הסעיפים 164–165 עם „על יוסף“ סע' 126. שם מתאר הסופר את חיי האדם כחלום. כל מעשי בני אדם הם כדמיונות שוא של חלומות אשר יגוזו חיש מהר. את הרעיונות לתאור הזה שאב הסופר ממקור סקיפטי אחד, אפשר מספרי הסקיפטיקן אֶניסידמוס Aenesidenos השוה H. von Arnim, Quellenstudien zu Philo עמ' 94 ואילך. את הרעיונות האלה עצמם כמעט מלה במלה שם פילון בפי הנציב פלאקוס!

167 בסעיף זה מכירים את הרימיניסצנציה מן הפסוקים: „ופחדת בלילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה“ (דברים כ“ח, ס”ו־ס"ז. השוה גם את הפסוק הקודם).

108 פלאקוס גלה לאנדרוס בראשית 39 ואפשר שישב שם עוד בשנת 40 ולא נרצח עד שקאיוס שב מן החזית המערבית בירח אבגוסט שנת 40.

169 הקוריבנטים (Corybantes) הם כהני האלילה הפריגית קיבילו (Cybele). הכהנים שרתו לפני האלילה הזאת מתוך התלהבות גדולה שהיתה מוגברת על ידי השאון והרעש שהקימו בזמרתם הפרועה ובמחול המחנים.

170 פלאקוס עושה תשובה כמו אנטיוכוס בחשמונאים ספר ב' פרק ט' שגם הוא נענש לפי הכלל של: מדה כנגד מדה כמו פלאקוס (השוה חשמ' ב' פרק ט"ו, פסוק ה' וכו'); אלא שאנטיוכוס אומר אפילו להתיהד (שם פסוק י"ז) בעוד שפלאקוס מדבר גם עכשו כאלילי („מלך האלים“).

172 למען ישמחו אויביהם וכו‘, זהו הנמוק האמתי של הפקודה שהוציא פלאקוס נגד היהודים בשללו מהם זכויות אזרחים ותושבים. מה שחסר בסע’ 54 השלם כאן בודויו של הנציב.

175 אלות הנקמה או, יותר נכון, אלות העונש (Poenae) ומלאכי החבלה (Alastores) יש להן תפקיד דומה לזה של האריניות (Erinyes) הרודפות ונוגשות את האנשים אשר ידיהם מגואלות בדם נקיים (השוה למשל את הטראגדיה של איכילוס „האֶבמנידות“). תאור נפלא לענין זה ידוע מן השיר „העגורים של איביקוס“ מאת שילר. – מובן שפלאקוס מדבר גם כאן כאלילי, כמו בסע' 170.

176 התקוה הטובה מיוחדה לפי אפלטון לאנשים טובים וישרים (מדינה E 330 I). אפלטון נשען בזה על המשורר היוני פינדאר. זאת למד גם מפי רבו סוקראטס שהלך למות מתוך תקוה טובה (אפלטון, התנצלות סוקראטס (C 40,C 41). את ערך התקוה הטובה מדגישים הפילוסופים המאוחרים, כגון ציצרון (Tinx. I, 32) ועוד. היהדות ההלניסטית השקיפה על התקוה כעל יסוד האמונה. התקוה היא הנטע הרך אשר נטע אלהים בנשמת האדם והיא מקור האמונה באלהים (פילון, על הגמול סע' י' וכו'). מן היהדות ההלניסטית למדו מיסדי הנצרות את ערך התקוה וקבעוה כאחת המעלות העקריות של האדם המאמין. ראה ספרי „פילון האלכסנדרוני, האדם, מפעליו ומשנתו הפילוסופית“ (פולנית) עמ' 130.

179 לטרוף נפשי בכפי וכו', לפי דעת חכמי הסטואה הרשות בידי החכם לטרוף את נפשו בכפו, או לפי הבטוי המיוחד לסטואה „לרדת מעל בימת החיים“, אם אין תנאי החיים נאים לו, בעוד שאפלטון (ראה פידון B 62) אוסר זאת.

181 יראת לפידוס לא היתה פחד שוא; קאיוס האשימו לאחר זמן – אמנם מפני טעם אחר, היינו, שהוא אורב לנפשו – והוציא את דינו למות (סוויטוניוס, חיי קאליגולה 24; חיי קלודיוס 9).

183 וכו' בסעיפים האלה מוסר לנו פילון קוים מענינים מאָפיו של קאיוס. הוא רצח אנשים מתוך התולים בלי כל רגשי נוחם. כמעט כל הפרטים הנמצאים כאן מתאימים למה שאנו יודעים ממקומות אחרים. וכך מספר סוויטוניוס („חיי קאליגולה“ 50) ששנת קאיוס נדדה לעתים תכופות מעיניו, ואם נרדם לשעות מועטות לא שכב במנוחה, אלא חזיונות רבים בעתוהו. – על הרשימות המרובות שהוציא קאיוס באכזריותו חדשות לבקרים להמית אנשים נכבדים נשואי פנים מספר סוויטוניוס (שם 29). בקשר עם מנהגו של קאיוס להרוג אנשים שנתחייבו תחלה חובת גלות (מלבד עדותו של פילון נמצא הדבר גם אצל סוויטוניוס, שם 28 ודיון קאסיוס (LIX,18) מיישב שירר (חלק א‘, הוצ’ ד' עמ' 449 וכו') את הסתירה שבין המקורות אשר לסופו של הורדוס אנטיפס נסיך יהודה. כי לפי יוסף ב“מ (קדמ' י"ח, ז‘, ב’) הלך הנסיך הזה בגולה, ולפי דיון קאסיוס ( LIX8) נהרג. אמנם על יסוד מה שאנחנו יודעים מאכזריותו של קאיוס אפשר לתרץ את הסתירה, היינו שגם הורדוס אנטיפס תחלה גלה ואח”כ נהרג בגולה, וגורלו היה איפוא כגורל פלאקוס.

190 מראשית תאור העונש אשר סבל פלאקוס (סעיף 115) עד סופו עובר כחוט השני הרעיון שאלהים נפרע מן הפּושעים מדה כנגד מדה, וכך מזכיר גם הפרט האחרון (התפוררות גוף פלאקוס) את ריסוק איבריהם של היהודים אשר נהרגו בהסכמתו החשאית של הנציב (סע' 71), והוא הדין ביתר הפרטים.

מענינת מאד השקפתו המקורית של המלומד הידוע ווילקן על הספר „נגד פלאקוס“. Ulrich Wilcken, Zum alexandrinischen Antisemitismus der Sächsischen Gesellschaft der Wissenschaft XXVII 783 מוצא בתאור נגד פלאקוס אצל פילון עקבות ההשפּעה של ספר דניאל. כנבוכדנצר כן גם פלאקוס גולה מכל ארצות הישוב, וכמוהו גם פלאקוס חי בבדידות כחיות פרא. גם תפלת פלאקוס דומה לזו של נבוכדנצר. ולסוף מזכירה פרשת התפשו של פלאקוס בעת המסבה את סעודת בלשצר בספר דניאל. זאת היא דעת ווילקן, ברם מסופקני מאד, אם ווילקן קלע אל המטרה, כפי שחושבים מקצת מלומדים. בענין המפוקפק הזה חשובה לפי דעתי העובדה שפילון אינו מזכיר את ספר דניאל אפילו פעם אחת בכל ספריו המרובים, וקרוב לודאי, שלא ידע את הספר הזה בכלל.

191 גם על פלאקוס. גם לרבות את סיאנוס שעל נגישותיו אשר נגש את היהודים וסופו הרע סיפר פילון בספר מיוחד אשר לא נשתמר. המתרגמים הלטיני מנג’אי והצרפתי דילונאי לא ירדו לסוף דעתו של פילון והשמיטו בתרגומם את המלה גם, החשובה מאד, כאמור.

במלים האחרונות מבליט פילון את מגמת ספרו. הוא לא חפץ להורות היסטוריה סתם, אלא שאף להראות את גודל השגחת אלהים, ומכאן גם שם הספר בכתבי יד: נגד פלאקוס או על ההשגחה.

המלאכות אל קאיוס

1 עד כמה אנחנו הישישים וכו‘. הרעיון הזה מזכיר מה שאומר הכהן המצרי אצל אפלטון (Timaios 22, B) על ההלנים ויש לו ערך של מאמר פתגמי, וממילא אין להוציא מזה מסקנה שפילון היה זקן בעת שכתב את הספר הזה, כפי שעושים מלומדים שונים (עיין: O. Stählin, Hellenistisch-Jüdische Litteratur, Christ. Griechische Lit. II 6, I, 625, 9.) אמנם אשר לעצם הדבר הצדק אתם שפילון כתב את ספרו זה בעת זקנתו, שכן בסע’ 182 מעיד הסופר על עצמו שהיה כבר איש בא בימים בעת ההיא ועלה בגילו על הצירים האחרים שהלכו יחד עמו לרומי.

2 על הבערות שהיא הגדולה מכל הצרות השווה פילון, על פרטי החוקים ספר ד‘, סע’ 47. שם מביא הסופר קטע מאחת הטראגדיות של אבריפידס על גודל ההיזק שבא כתוצאה מן הבערות של ההמון.

3 כי אלהים משגיח וכו'. הסופר מדגיש כאן בראשית הספר את מגמת ספרו „המלאכות“. כמו בספק „נגד פלאקוס“ (עיין שם סע' 191) היתה גם בספר זה עיקר שאיפתו של הסופר להראות את השגחת אלהים המקיפה את כל העולם וביחוד את עם ישראל.

4 פילון רגיל לקרוא את השפה העברית בשם השפה הכשדית, כנראה מפני שאברהם בא מאור כשדים.

יש סוברים, שפילון גזר את השם ישראל מן: איש רואה אל. הרעיון שראית אלהים, במובן של מחזה שדי, הוא הטוב שבכל הקנינים, נמצא פעמים רבות בספרי פילון. יעקב שהוסב שמו לישראל הוא סמל המעלה הרוממה ההיא.

5 לפי שיטת אפלטון אלהים והאידיאה של הטוב והיפה הם בבחינת היינו הך. פילון אחז דרך כלל בשיטתו של אפלטון, רק כאן הוא מנשא את האלהים למעלה מן האידיאה ההיא. בנגוד ליתר המקומות סובר כאן הסופר שהאידיאה עצמה של הטוב והנאה היא רק נאצלה מאת אלהים. עיין: E. Zeller, Die Philosophie der Griechen, III, 4, 132 sq. ואת ספרי: פילון האלכסנדרוני (פולנית) עמ' 89.

6 פילון מבחין בין עצם ההויה, היש המוחלט (ho on) ובין הכוחות האלהיים השונים או המדות האלהיות. בדומה לזה מבחינים חכמי המדרש שתי מדות של אלהים: מדת החסד או הרחמים ומדת הדין. אבל גם מדת הדין, שואפת, לפי פילון, לטובת האדם, כי העונש מטהר ומצרף את האיש. ראה פילון, על בלבול השפות סע' 171.

7 אחרי הסעיף הזה יש ליקוי במקור, וכבר עמד עליו המלומד Masselieau (ראה הערה במהדורה הגדולה של כתבי פילון שהוצאה ע"י כהן ורייטר). הנני משער שבהמשך, אשר אבד לנו, הסביר הסופר שגם הצרות שבאו על ישראל בימי קאיוס היו לטובתם, מפּני שהיסורים האלה היו „יסורים של אהבה“. וזה מתאים למה שאמר, שמדת הדין מתכוונת רק לטובת האדם. את הרעיון הזה היה פילון יכול לפתח בקשר עם הישועה שבאה ליהודים בימי קלודיוס אחרי הרצחו של קאיוס. מעשי הישועה היו מתוארים בחלק האחרון של הספר אשר פילון קורא לו בשם: כתב ההמלצה או כתב הישועה („פאלינאודיה“) בסוף ספרנו. ראה הערה שם.

8 תאור העליזות הכללית ששלטה בקיסרות הרומית אחרי מות טיבריוס כאשר לקח קאיוס בידו את רסן השלטון (בירח מרץ שנת 37 לפי טציטוס Annales VI, 50, וסוויטוניוס, חיי טיבריוס 73) מתאים לגמרי למה שמספר לנו סוויטוניוס („חיי קאליגולה“ 13 וכו' וכו'). שלטון טיבריוס החשדן והקפּדן היה לעול ולמשא על הרומיים, והמה קוו, כי עתה ישוב להם תור הזהב מימי אוקטביינוס אבגוסטוס לאחר שהשלטון עבר לידי קאיוס בנו של גרמניקוס שהיה חביב מאד על הרומיים.

לועזים (ברברים) הם כל העמים חוץ מן היונים. בבטוי זה משתמשים אפילו יהודים לסמן את בני עמם. וככה קורא יוסף ב“מ את היהודים בכלל בשם לועזים, ברברים (פתיחה למלחמת היהודים עם הרומים), אולם עיין למטה סע' 215. כאן מדגיש פילון, שהשם הזה אינו הולם את היהודים, וביחוד את תכונת נפשם. ראה מדרש איכה רבתי א', י”ג. אשת הקיסר טריינוס כותבת לבעלה: „עד שאתה מכבש את הברברים, בא וכבוש את היהודים.“

10 על הפראות של הגרמנים ובערותם שנלחמים בחרבות שלופות נגד גלי הים מדבר פילון בספרו „על החלומות“ ב‘, סע’ 121 וכו‘. השוה גם מדרש בראשית רבה ע"ה, ט’: אלו בני ברבריא ובני גירמאניה שאדומיים (רומיים) מתיראין מהם.“

עד לגדות האוקינוס וכו'. יש בזה גוזמא עצומה, כי גם בריטניה לא נכבשה ע"י הרומיים אלא בימי הקיסר קלודיוס (43–47). בכלל אין בתאור הזה דיקנות מרובה, גם בזה שפילון מסמן את הפרת כגבול בין רומי וארץ הסרמטים נכר שפילון לא היה לו מושג בהיר בענינים אלה.

13 לפי האגדה היה לאנשים תור זהב בימי ממשלת האל קרונוס הוא סטורנוס (Saturnus). העבדות טרם נודעה בארץ, כל האנשים היו בני חורין ומאושרים. לזכר התקופה הזאת חגגו הרומיים מדי שנה בשנה בירח דצמבר את החג סטורנליה (Saturnalia). במשך ימי החגיגה היו העבדים יושבים אל השלחן והבעלים משמשים אותם, סימן לשויון הזכויות ששלט בימי סטורנוס.

14 בחודש השמיני וכו'. ובכן חלה קאיוס בקירוב בירח אוקטובר או נובמבר שנת 37 (ראה הערה לסע' 8). על מחלת קאיוס מודיע גם סוויטוניוס („חיי קאליגולה“ 14), אלא שאינו פורט לא את זמנה ולא את הסבות והאותות של המחלה כמו שהן מתוארות אצל פילון.

על מדת ההסתפּקות (enkrateia) כיסוד הבריאות מדבר פילון במקומות שונים. ראה למשל „על עבודת האדמה“ סע' 98.

15 בראשית הסתו וכו'. זה מתאים לחשבון הניתן בהערה לסעיף הקודם.

16 על היאוש הגדול שתקף את הקיסרות הרומית לשמע מחלת קאיוס כותב גם סוייטוניוס („חיי קאליגולה“ 14). סבת היאוש היתה כפולה, האהבה לבן גרמניקוס בחיר העם הרומי והפחד מפני מהומות העלולות להתפרץ. פילון שם לב רק אל הסבה השניה; הראשונה היתה זרה לרוחו, ובפרט מאחר שגרמניקוס אבי קאיוס לא הראה חבה יתרה ליהודי אלכסנדריה בעת שהייתו בעיר הזאת. השווה יוסף ב“מ, נגד אפיון ב', ס”ג.

18 אין דבר מהיר מן השמועה. באותו בטוי עצמו משתמש המשורר הרומי ווירגיליוס בתארו את האלילה Fama שהיא ההאנשה (personificatio) של השמועה:Fama… qua non aliud velocius (Aen. IV, 1740) והסופר ליביוס: Fama, qua nihil est celerius (V, 21, 24).

20 קרונוס־סטורנוס (ראה סע' 13) לימד, לפי האגדה, את האנשים לעבוד את האדמה, ובזה הניח את היסוד לכל תרבות אנושית, כי האנשים השתקעו במקומות קבועים והחלו לחיות חיים מסודרים.

22 לגואל ולגומל חסד. על ערך הכנויים האלה השוה „נגד פלאקוס“ סע' 37 הערה.

לשלוח יד בקודש, או, יותר נכון: בקדושה. הבטוי לקוח ממשחק הרבועים. השורה האחרונה בלוח נקקראת: השורה הקדושה(hiera gramme). המשחקים התאמצו לפי האפשר להמנע מהשתמש בקוביות המוצגות בשורה זו, ורק בלית ברירה „שלחו ידם בקודש“, בכדי לעשות את הנסיון האחרון לצאת מן המצר. ראה את המלון Thesaurus של סטפנוס ערך: hieros. המתרגמים שלא ידעו את הענין הזה הכניסו לכאן באורים זרים.

ראוי לציין, שפילון משתמש בבטוי זה פעמים אחדות (על החלומות ב' 119 ולמטה סע' 108).

23 שנועד להיות וכו'. הנני קורא לפי מנג’אי: ἀποδειχθέντα της ἀρχῆς.

על רציחת טיבריוס בן דרוסוס בן טיבריוס קיסר ראה „נגד פלאקוס“ סע' 9 וההערה. – טיבריוס החשדן הרגיש בדבר שקאיוס עתיד להרוג את טיבריוס נכדו. השוה „נגד פלאקוס“ סע' 12 וההערה. לפי סוויטוניוס („חיי קאליגולה“ 11) חזה טיבריוס קיסר מראש, כי אם ישאר קאיוס בחיים, יצמח ממנו אסון לכל האנשים. טיבריוס השוה אותו אפילו לנחש המטיל ארס העתיד להרעיל את כל מדינות הישוב. התאור של קאיוס שנמצא אצל סוויטוניוס וטציטוס (Annales VI, 20) מתאים לזה של פילון. לפי כולם היו הנטיות לרעה משרשות בלב קאיוס עוד מימי טיבריוס, אלא שבימי שלטונו של הלה, ובראשית שלטונו הוא, הסתיר את הנטיות האלה מעין אדם. המחלה הביאה איפוא את טבעו הרע של קאיוס לידי גילוי בלבד.

על העלילות השונות שהעליל קאיוס על טיבריוס הצעיר מספר גם סוויטוניוס („חיי קאליגולה“ 23), ראה גם דיון קאסיוס (LV, 1 sq).

26 טיבריוס היה בן דודו של קאיוס על יסוד חוק האמוץ (adoptatio), כי טיבריוס קיסר אמץ את גרמניקוס אבי קאיוס וממילא היה לאחיו של דרוסוס אבי טיבריוס הצעיר ובן טיבריוס קיסר.

29 במקום אבותיהם שמתו. דרוסוס אבי טיבריוס הצעיר מת עוד בשנת 23 בימי שלטון הקיסר טיבריוס.

30 לפי סוויטוניוס (חיי קאליגולה“ 23) שלח קאיוס פקיד צבא אחד להרוג את טיבריוס. אמנם נאמנים יותר דברי פילון שהיה בן דורו של קאיוס; ועוד שתאור הדברים כמו שנמצא אצל פילון מתאים מאד לאופיו של קאיוס שהתאמץ להמציא מיני אכזריות שונים. לא יפלא איפוא שהכריח את העלם לשלוח יד בנפשו.

32 וכו' על היחס ההדדי שבין מאקרון וקאיוס ראה „נגד פלאקוס“ סע' 11 ואילך.

33 מענין הדבר, שגם סופרים אחרים כטציטוס (Annales VI, 29) מיחסים לטיבריוס את הכשרון לראות את הנולד, אלא שהם תולים את הדבר בחכמת האצטגנינות של הקיסר, בעוד שפילון רואה בזה סימן של רוח נבואה כביכול. אולם ראה סוויטוניס, חיי קאליגולה 11. הסופר הזה מסמן את טיבריוס כ„זקן המצטיין בעומק בינתו“ (sagacissimus senex).

השם המלא של הקיסר טיבריוס היה: טיבריוס קלודיוס נירון. גרמניקוס אבי קאיוס נתקבל על יסוד האמוץ, כאמור, למשפחת הקלודיים ולא אגריפינה אם קאיוס.

37 אפשר שמאקרון עזר לגלות את קשר סיאנוס נגד טיבריוס בשנת 31, עכ"פּ הועיל לדכא את הקשר הזה, ולכן נמסרה בידו המשרה הנכבדה של סיאנוס, היינו זו של praefectus praetoris, שהיה ממונה על הגדודים של שומרי ראש הקיסר.

39 על עמדתו המוצקה של מאקרון כותב גם טציטוס (Annales VI 45) על הקנוניה שהיתה בין אשת מאקרון אֶנניה ניביה (Ennia Naevia) ובין קאיוס לפתות את מאקרון, כי ישתדל לטובת קאיוס, מודיע גם סוויטוניוס, חיי קאליגולה 22. לפי הסופר הזה הבטיח קאיוס לשאת את אנניה לאשה לאחר שיתקסר. דעתו של טציטוס, שמאקרון ידע את כל נכלי אשתו, אלא עשה עצמו כאינו יודע, דעה זו אינה מתקבלת על הלב, זולת זה נאמן עלינו פילון יותר, שחי בזמן ההוא, ובפרט מאחר שסוויטוניוס נותן חזוק לדבריו.

42 התקרב אליו ועוררו וכו'. לפי תקונו של Matthei: προσιών ανίστη

על החבה המרובה שהראה קאיוס לשחקנים, וביחוד לאלה העובדים ל„מוזות הקלות“, מספר גם סוויטוניוס, חיי קאליגולה 11. עוד בימי טיבריוס היה קאיוס להוט אחרי משחקי הרקוד והנגון. – על ההתולים הגסים של המימוס ראה הערתי ל,נגד פלאקוס“ סע' 34.

46 כדאי להזכיר שהחסידים בימינו מספרים ספור דומה לזה על רב שמלקי מניקלשבורג. ה„צדיק“ הזה הסתכל פעם אחת בכובד ראש למעשי לוּדר אחד שהיה צועד ישרות על חוטי ברזל בלא לנטות ימינה או שמאלה. לחסידים שהתפלאו על התענינות הצדיק בדברם של מה בכך ענה הצדיק, כי כל התבוננותו במעשה האומן היא רק כדי להוציא מזה מסקנה מוסרית: אם השיג הלודר שלמות כזאת בהוויות העולם הזה, על אחת כמה וכמה שעלינו לשאוף וללכת בדרך אמת ולא לנטות ממנה ימינה ושמאלה.

47 וכו' פילון שם בפי מאקרון רעיונות כלליים של חובות השליט כלפי נתיניו. בספרות הקלאסית יש ספרים שונים על הנושא הזה (איסוקרטס, כסנופון ועוד). בספרות היהודית־הלניסטית עוסקת בנושא זה ביחוד אגרת אריסטיאס. ממקורות כאלה שאב, כמובן, פילון את התוכן לסע' 47–51.

48 משפחת אבגוסטוס שכשמה כן היא. השם: אבגוסטוס (ביונית: (sebastos מורה על איש נשא, מורם מעם, והשם הזה הוא אחד מן הכינויים האלהיים, כמו: רב להושיע, גומל חסד (euergetes, soter) וכדומה. הכינוי הזה הוא מיוחד לשליט, ולא היתה רשות לקרובי השליט להשתמש בו. ראה Momsen, Röm. Staatsrecht II 2, 821. זכר לדבר נשתמר במדרש: „מלך בשר ודם אין נקראין בשמו קיסר אוגוסטא, ואם נקראין היו ממיתין אותן“ (מדרש שמות רבה ח‘, א’. עיין גם מדרש תנחומא, הוצאת בובר, פרשת קדושים אות ה'). דומה לזה היה הכינוי: רבון־דומינוס. השוה „נגד פלאקוס“ סע' 126 ואת ההערה לסעיף זה, גם למטה סע' 143.

55 הביטוי יסודות או כוחות הזרע (spermatikoi logoi) לקוח מתורת הסטוא. גם בספר „על יצירת עולם“ סע' 43 מסביר פילון, שבמהות הזרע (spermatikai ousiai) חבויים הכוחות הפועלים (logoi) המביאים את הזרע לידי פתוח הסגולות השונות הכלולות בו.

56 היירופנט (hierophantes) הוא הכהן הגדול שמנהל את הפולחן הסודי המסטורין מעין אלה שהתקיימו באלבסיס באטיקה. כהן זה היה מבצע את הפּעולות הסמליות הקשורות במסטורין (ta dromena) ובאר את משמעותן.

58 למפקדי גדודי שומרי ראש הקיסר (ראה הערה לסע' 37) היה שלטון צבאי גדול, וביחוד היה כוחם גדול בעת מהומות וחילופי־גברא. מפקד כזה (praefectus praetorio) היה סיאנוס וגם מאקרון שירש את משרתו.

כי צורך לנו באיש אחד. לפי סוויטוניוס, חיי קאליגולה 14, החליט הסינט הרומי לבטל את רצון טיבריוס ולמסור את השלטון בידי קאיוס; ואילו לפי צוואת טיבריוס קיסר היה קאיוס מחויב לשתף בשלטון את טיבריוס הצעיר. אין ספק שמאקרון גרם גם מצדו להחלטה זו לרעת טיבריוס הצעיר ולרעתו הוא.

61 מאקרון נאלץ איפוא לטרוף נפשו בכפו וסופו דומה היה לזה של טיבריוס הצעיר. פרט זה נמצא רק אצל פילון. אך על עצם העובדה שמאקרון ואשתו מתו מות טראגי בגלל נכלי קאיוס, מודיע גם סווטוניוס, חיי קאליגולה 26.

62 מרקוס סילאנוס היה איש נכבד מאד. קאיוס נשא לאשה את בתו קלודיה, לפי דברי טציטוס (Ann. VI 20), ואחרי מותה התרקמו יחסי אהבה בין קאיוס ובין אנניה אשת מאקרון (שם VI 45).

65 בקש סליחה גמורה וכו‘. בדיוק: הביע הרבה ברכות פרידה לדימונים של אשתו המתה. הדימונים הם הרוחות או המלאכים הטובים של נשמת המת, ברומית: manes. – בתרגומי השתמשתי בסגנון העשוי לבטא את הסגולה הנפשית של קאיוס. הוא עשה מעשי אכזריות מתוך התולים קיניים. עיין למשל „נגד פלאקוס“ סע’ 184. – לפי טציטוס, חיי אגריקולה פרק ד' וסוויטוניוס, חיי קאליגולה 23, נאנס סילאנוס להעביר תער על צוארו.

68 הרעיון, שהשלטון מוכרח להיות מרוכז בידי איש אחד, נמצא אצל פילון במקומות שונים. ראה גם למטה סע' 149.

69 פילון כאילו שכח שההמון הוא המדבר והדרישה המוסרית של הכרה עצמית וכו' היא מוזרה בפי ההמון ההפכפכן והפזיז.

73 הם תלו את כל תקותם וכו'. הם לא יכלו איפוא להאמין בדבר שמתנגד לרצונם לפי הכלל: הרצון הוא אבי הרעיון.

74 הראשון הוא סילאנוס, השני – מאקרון, והשלישי – טיבריוס הצעיר.

75 ויהי המעט לו להשאר בתחומים הקבועים לזרע אנוש וכו‘. בספר „על אהבת הבריות“ סע’ 172 כותב פילון כדלקמן: „כל בעל גאוה ירבה להגות מחשבות שוא וידמה את עצמו לפי דברי פינדאר: לא לבן אדם ולא לבן אלים אלא לאל ממש. הוא פורץ גדר ויוצא מחוץ לגבול הטבע האנושי“. המלים האלה מזכירות גם בתוכן וגם בסגנון את דברי פילון כאן על קאיוס. ולפיכך משער היינמן, המתרגם הגרמני של הספר האמור, שהמאמר הנזכר מוסב על ענין התאלהותו של קאיוס, וממילא נכתב אחרי שנת 40, אחרי שנהרג קאיוס ביאנואר שנת 41. ראוי להזכיר, כי גם הקטע משירת פינדאר (Pindar, frg. Bergk) מתאים למה שמתואר להלן, שקאיוס לא הסתפק בהערצה שמעריצים בני־אלים או חצאי־אלים (hemitheoi), אלא דרש כבוד ופולחן כאל ממש. (למטה סע' 78 ואילך).

78 לבני־האלים הנזכרים כאן ראה „מפתח“.

79 לפי סוויטוניוס, חיי קאליגולה 22, השוה קאיוס עצמו תחלה למלכים שהוא הגדול בהם עד שכלם כאין וכאפס לעומתו. אח"כ העירו את דעתו שהוא עולה בטבעו האלהי על זרע אדם והתחיל להדמות לאחים התאומים בני זאוס, הדיוסקורים (Dioskouroi) קסטור ופולוכס (Castor, Pollux) ולסוף השוה עצמו לזיאוס עצמו.

80 גיריאוניס (Geryones) ענק בעל שלשה גופות על האי איריתיאה (Erytheia) סמוך לקאדיקס. אותו נצח הירקליס.

פרוטֶוס (Proteus) נקרא „המצרי“ אצל הומירוס, אודיסיה ד' 385. פרוטוס היה אחד מאלי הים ממדרגה שניה. עיקר מושבו היה בים, אבל בצהרים יצא על גדות הים בארץ מצרים. כחו של האל היה גדול לנבא עתידות, ובכדי שישתמט מן האנשים המפצירים בו לנבא להם את העתיד לבוא, היה משנה את מראהו ותוארו.

81 בסעיפים הבאים מתאר פילון את מעלות האלים וסגולותיהם השונות מנקודת ההשקפה האלילית, ומשתדל להראות, שקאיוס היה לכל דבר הנגוד לאותן המעלות אשר האליליים היו מיחסים לאלים שלהם ולאלים־למחצה.

87 קאיוס האשים את שתי אחיותיו אגריפינה וליבילה, שידן היתה בקשר שקשר עליו לפידוס (ראה הערה ל„נגד פלאקוס“ סע' 181), והוציא את דינן לגלות בשנת 40 (סוויטוניוס, חיי קאליגולה 24). פילון אינו מאמין בהאשמה זו.

94 הסנדלים של הרמיס היו מכוסים כנפים לסימן מהירותו של הרמיס כשליח האלים. גם המטה של הרמיס עומד בקשר עם תפקידו זה. ראה סע' 99 וכו'.

95 הסמלים של אפולון: כתר מקרין, סימן שהוא אֶל השמש. הוא משתמש בקשת וחצים לבער את הרע מקרב העולם. הכאריטות (Charits, Gratiae) בנות זיאוס הן אלות החן והיופי. כאל השירה והזמרה אוחז אפולון בידו את הכאריטות שהן גם אלות נועם השירה. עיין סע' 103 וכו'.

96 פאיאנים, שירי תהלה לכבוד אפולון, גם אפולון עצמו נקרא לפעמים בשם פאיאן (Παιαν). בככוס, אבאיאוס, ליאיאוס – שמות לואי של דיוניסוס. בככוס על שם התלהבותו השכורה (Βακχεῖος – שכור, גם: נלהב); אבאיאוס (Εὐήνιος) ממלת הקריאה: אבאי השגורה בשירים לכבוד דיוניסוס; ליאיאוס (λυαῖος) מלשון λύω – פּזר, כלומר: האל המפזר והמפיג את הדאגות והמחשבות הנוגות על ידי שתית יין. – ובכן האנשים שהחניפו לקאיוס העריצו אותו פעם כאפולון ופעם כדיוניסוס.

97 אריס (Ares, Mars), אֶל המלחמה.

99 לפי הבאור המוטעה הזה נגזר השם הרמיס (Mercurius Ερμῆς,), מן השורש: ἑρμηνεύς; ἑρμηνευ- משמע: מליץ, נביא. אמנם גזרת השם אינה ברורה, ובזמנים שונים החל מן התקופה העתיקה נעשו נסיונות שונים לפתור אותה, אבל לשוא. ראה: Pauly Wissowa, Real-Encyclopädie d. class. Altert. II, 660

100 השבט של הרמיס (Κηρύκειον) היה גם כן מכוסה כנפים ושימש בין האטריבוטים הקיימים של האל הזה. החיקוי לשבט הרמיס הוא שבט הצירים שנשלחו לכרות ברית שלום או לעשות חוזה של שביתת נשק.

103 המלים: לחקות כהוגן, או: כשורה, כיאות (ευ πως) נאמרו בהתול. ראה סע' 106.

106 לאפולון היה גם הכינוי: ᾶκέσιος רופא חולים.

108 על עשרם של הרומיים ראה גם אבות דר' נתן פרק כ"ח: „ר' נתן אומר אין עושר כעשרה של רומי.“

109 אפולון היה גם אֶל הנבואה, והמקדש שבדלפי והתרפים אשר במקדש הזה היו מוקדשים לאפולון.

110 פאיאן הוא אפולון; ראה הערה לסע' 96.

112 כונתי לא לאותו אריס וכו‘. מקום זה חשוב מאד, כי ממנו מוכח, שפילון היה מכיר בשיטת הבאור האליגורי שנתנו הפילוסופים היוניים המאוחרים לספורי המיתולוגיה היונית. באור זה שימש גם לפילון דוגמה לפרש את התורה לפי שיטה זו. הבאור האליגורי שנמצא כאן דומה לזה שאנו קוראים אצל קורנוטוס (Cornutus). הסופר הזה בספרו „קצור תיאולוגיה יונית“ פרק 51 קורא להרקליס: רוח התבונה שחודר בכל. ראה ספרי „הבאור האליגורי של פילון האלכסנדרוני“ (גרמ') עמ’ 5. – פירוש אליגורי אחר, שהאלים הם רק היסודות הגשמיים של הבריאה, מביא פילון בספר „על עשרת הדברות“ סע' 54 וכו'. –

פילון חושב בטעות, שהשם אריס Ἄρης נגזר מן άρήγειν, משמע: עזור, תמוך. באור השם הזה הוא קשה ומסובך. ראה Pauly Wissowa, VIII (1913) 738.

114 בסעיף זה עובר הסופר מן החלק הכללי, שתכנו תאור התמורות אשר חלו בראשית שלטון קאיוס בגופו ובנפשו של הקיסר הזה, אל החלק המיוחד אשר בו מדובר על רדיפות היהודים בימי ממשלת קאיוס.

115 מתוך החוקים הקדושים ומן המנהגים שאינם כתובים וכו‘, דומה שהכונה היא לתורה שבעל־פה. אמנם פילון מדבר במקומות שונים על חוקים שאינם כתובים, אבל אלו הם על־פי־רוב חוקי המוסר שיסודם בחוקי הטבע לפי משנת חכמי הסטואה. ראה מאמרו של היינמן על הענין הזה ב־Hebrew Union College Annual IV 149 וכו’ וכו‘, ועכשיו ספרו Philons griechische und jüdische Bildung עמ’ 53, 448 ועוד.

116 המנהג להשתחוות לפני השליט בפישוט ידים ורגלים (proskynesis) היה זר ליונים וגם לרומיים. כאשר קיבל אלכסנדר הגדול את המנהג המגונה הזה מאת הפּרסים ודרש ההערצה ממין זה גם מאת היונים, גרם הדבר להתמרמרות עצומה, כי ההשתחויה היתה מיוחדת לדעת היונים לפולחן האלים. ראה הירודוט 137 VII, איסוקרטס 51 IV, פלוטארך, חיי דימטריוס 12.

117 בספר „על חרות הצדיק“ סע' 89 וכו' מספר פילון, שכל עינויים קשים אשר צוררי ישראל עינו בהם את האסיים לא יכלו להעביר אותם על דעתם לחלל את קדושת התורה. אמנם מכאן יוצא שפילון מיחס לכל עם ישראל את המדה ההיא, שהם כלם נכונים למות על קדושת השם. על אמתות הדבר העידו החשמונאים שמסרו נפשם על קדושת המצוות. – חשוב מאד הוא המאמר האחרון של הסעיף הזה שמראה על האדיקות המרובה של פילון עצמו בחוקי התורה. הסופר כאילו מנבא שבטול החוקים שבא מפאת הנוצרים (antinomismus) עתיד להביא אותם לידי כך, שיתרחקו לגמרי מתורת ישראל. ראה את ספרי על פילון עמ' 49.

120 מכאן ואילך חוזר הסופר על תאור רדיפות היהודים באלכסנדריה שידועות לנו כבר מן הספר „נגד פלאקוס“, ויש שמשתמש אפילו באותם הבטויים עצמם שנמצאים שם. הפרטים החדשים שאינם בספר „נגד פלאקוס“ הם קלי־ערך מאד. ראה לדוגמה סע' 129. הכפילות באה מתוך כך שפילון כתב את כל אחד מספרי היסטוריה שלו כחטיבה מיוחדה שאפשר יהיה להבינו בלא להשתמש בספרים אחרים הקרובים לו בתוכן.

125 וכו' מן המקום הזה ומהרבה מקומות אחרים נכר שפילון עסק גם בחכמת הרפואה וידע את מצב החכמה הזאת בזמנו. ביחוד רגיל פילון לדבר על מחלת הקדחת שהיתה שכיחה במצרים.

129 חומר דליקה וכו', הפרט הזה אינו נמצא בספר „נגד פלאקוס“.

132 מקצתם כרתו את עציהם. נראה שהכונה לעצים שהיו גדלים מסביב לבית הכנסת לשם נוי וצל (עיין סע' 17). אמנם על הר הבית בירושלים אסור היה לנטוע עצים, וגם בכל העיר שמחוץ להר הבית אסרו על נטיעת עצים, כמו שאנו קוראים בתוספתא נגעים פרק ו‘, הלכה ב’: „ואין נוטעין בה (בירושלם) נטיעות ואין עושין בה גנות ופרדסין חוץ מגנות וורדים שהיו שם מימות נביאים הראשונים“; אבל בגבולין מחוץ לירושלם היה מותר, ומכל שכן שהיה מותר לנטוע עצים בחוץ לארץ בקרבת בתי הכנסיות. ראה שמואל קרויס, קדמוניות התלמוד א‘, א’ עמ' 96 וכו'.

133 באופן בולט נכר כאן ההפרש שבין יהודי אלכסנדריה ובין יהודי ארץ־ישראל. בעוד שהללו הקימו בבתי הכנסיות שלטים ומצבות וכדומה אשר עליהם היו חרותים שמות הקיסרים, כדי לכבד בזה את שליטי רומי; התרגזו היהודים בא"י מאד כאשר הקים פילאטוס שלטים כאלה לכבוד הקיסר טיבריוס בארמון הורדוס (למטה סע' 299 וכו') אף על פי שלא היתה עליהם כל צורה, ורק שם הקיסר היה חקוק עליהם!

134 ובבית הכנסת הגדול וכו‘. קרוב לודאי, שזוהי אותה בסיליקה הנזכרת בתלמוד: „כעין בסיליקי גדולה היתה“ שאמרו עליה: „מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריה של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל“ וכו’ (מסכת סוכה נ“א, ע”ב). אמנם שמואל קרויס בספרו Synagogale Altertümer עמ' 261 חושב שהבסיליקה ההיא היתה מרכז המסחר, אלא שבה היה מקום נועד לתפלה; ברם, התאור שנמצא בתלמוד מתאים לבית הכנסת ממש, ונקרא בסיליקה על שם הסגנון של הבנין הרגיל בבתי הכנסיות כפי שמעידות גם החפירות החדשות של בתי הכנסיות בגליל. בתי כנסיות אלה הם כלם בני שלש „ספינות“, אחת אמצעית, מרכזית ושתים צדדיות לפי הסגנו של הבסיליקה.

135 קליאופטרה מלכת מצרים האחרונה היתה בתו של תלמי אַבלטס, בן תלמי לתירוס, בן תלמי פיסקון וקליאופטרה.

138 אחרי מות אלכסנדר הגדול בשנת 323 מלך תלמי הראשון לאגי במצרים. המלכה האחרונה קליאופּטרה מתה בשנת 30; במשך הזמן הזה קמו למלוכה ארבעה עשר תלמיים ושתי קליאופּטרות (עיין הערה לסע' 135). אבל לא כל התלמיים משלו זמן מרובה, ולפיכך אפשר למחוק שמות אחדים מרשימת המלכים האלה.

139 כסופרים יהודים אחרים (בעל „חכמת שלמה“, יוסף ב"מ בספרו „נגד אפיון“) כן גם פילון רגיל לשפוך לעגו על פולחן הבהמות והחיות אצל המצרים. בזה חפץ פילון כאן להדגיש שעיקר שונאי ישראל היו המצרים הנבזים ולא היונים המשכילים. גם יוסף ב"מ מתאר את אפיון ראש צוררי היהודים באלכסנדריה כמצרי.

141 טיבריוס מלך משנת 14 לספה"נ עד 37.

142 על היחוס הרם של טיבריוס קלודיוס נירון אבי טיבריוס וליביה דרוסילה אמו ראה סוויטוניוס, חיי טיבריוס 4, על משפחת הקלודיים אשר ממנה יצא טיבריוס ראה שם 1 וכו'.

טיבריוס נולד בשנת 42 לפני ספה“נ ומת בשנת 37 אחרי ספה”נ; הוא חי איפוא כשמונים שנה. – פילון מרבה כאן לשבח את טיבריוס, כדי להשפּיל כפי האפשר את קאיוס, את האל החדש.

143 על דרך הכינוי אבגוסטוס וסבסטוס ראה הערה לסע' 48.

במלים: „הוא קם לפקח… והופיע…“ כלול הכינוי האלהי שנתנו לשליטים בתקופה ההלניסטית: epiphanes, כגון אנטיוכוס אפיפנס או תלמי ה' אפיפנס. המלה ההיא משמעותה אל מופיע לעתות בצרה. גם ווירגיליוס (Bucolica, I 14) נותן את הכינוי הזה לאבגוסטוס, ברם באין מלה מתאימה לגמרי בשפה הרומית הוא משתמש במלת praesens במקום המלה היונית ἐπιφανής אם כי המלה הרומית אינה הולמת את הבטוי היוני.

144 בזה מתאר פילון את המלחמות האזרחיות בעשרות השנים האחרונות לפני אבגוסטוס. הן גרמו לזעזועים נוראים בכל האימפריה הרומית. לכל אלה הושם קץ בנצחון אבגוסטוס שעל־יד אקטיון (Actium) בשנת 31, והחלה תקופה של שלום ועליה תרבותית.

146 אבגוסטוס דכא את שודדי הים. ראה Niese, Röm. Geschichte 3, p. 244.

148 מצרים היתה למדינה רומית בשנת 30 לפני ספה“נ ואבגוסוס מה בשנת 14 אחרי ספה”נ. ארץ מצרים לא נחשבה אז כאחת המדינות של הקיסרות הרומית, אלא כקנינו הפרטי של אבגוסטוס ונציב מצרים הרומי היה רק אפטרופוס הממונה מטעם הקיסר על נכסיו הפרטיים.

149 „ברבות הרשיות אין טוב, אחד יהיה השורר“. (הומירוס איליאס ספר ב', שורה 204 לפי תרגום טשרניחובסקי). – פילון מביא בספרו „על בלבול הלשונות“ סע' 170 את הפסוק הזה הלקוח משירת הומירוס. לפי סוויטוניוס („חיי קאליגולה“ 22) השתמש אבגוסטוס עצמו באחד ממכתביו בחלק השני של הפסוק הזה.

151 סבסטיאון הוא מקדש לכבוד אבגוסטוס, ביונית: סבסטוס. מקדש כזה בנה המלך הורדוס בארץ יהודה בקיסריה בחוף העיר הזאת. ראה למטה סע' 305.

154 להוט אחרי כבוד. כל צריך לתרגם, אם נקיים את הבטוי הקשה מאד: τιμαῖς οίδηθῆναι. אמנם מנג’אי מתקן: τιμαῖς δεθῆναι כלומר לא התגאה בכבודים, בדיוק: לא התנפח. – לא היה מרוצה וכו'. יש בזה הפרזה, כי המשוררים שחיו בחצר אבגוסטוס כגון ווירגיליוס והוראציוס רגילים להשתמש בכינוי אל ביחס לאבגוסטוס. אמנם עובדה היא, שאבגוסטוס עצמו הסתפק בתואר „אלהי“ (divus), ולא דרש את הכינוי „אל“ (deus). גם סוויטוניוס (חיי אבגוסטוס 52) כותב, שאבגוסטוס סרב לקבל אותות הערצה אלהית ברומי ורק בפרובינציות נבנו מקדשים, מזבחות וכדומה לשמו (שם 59). לעומת זאת מוכיח טציטוס (Ann. I. 10) את אבגוסטוס שלקח לעצמו כל מיני הערצה „ולא השאיר כלום לאלים“. גם בזה יש גוזמא.

155 מספר יהודי רומי התרבה ביחוד אחרי שנת 63, בה כבש פומפּיוס את ירושלם והביא הרבה שבויים יהודיים מיהודה לרומי. יהודי רומי קיימו בהם מצות פדיון שבויים והשבויים לשעבר היו לאזרחי רומי. בנאום שנשא ציצרון בשנת 59 בבית המשפּט הרומי (הנאום Pro Flacco 28 ) מדגיש הדברן את הכוח הגדול שיש לאזרחים היהודיים ברומי באספות העם. על המספר הרב של יהודי רומי בימי אבגוסטוס מודיע גם יוסף ב“מ קדמ' י”ז, י"א, א‘; מלחמות ב’, ו‘, א’.

156 האסור שהוציא יוליוס קיסר על החבורות והאספות (ראה הערה „נגד פלאקוס“ סע' 4) לא חל על אספות היהודים בבתי הכנסיות. – את הרעיון שבית הכנסת משמש מדור לחנוך מוסרי הודות ללמוד התורה והדרשנות בשבת, מדגישים במקומות שונים גם פילון וגם יוסף ב“מ. הסופר היוני אגאתארכידס שחי במחצית הראשונה של המאה השניה לפני ספה”נ, מספר שהיהודים מבלים את כל יום השבת במקדשיהם על התורה ועל העבודה. (מובא אצל יוסף ב“מ, נגד אפיון א', י”ט).

157 הערים השונות שבהן ישבו היהודים התנגדו להוצאת הכסף מארצם למדינה זרה כמדינת יהודה. בימי ציצרון נשען פקיד אחד פלאקוס על פקודת הסינט הרומי והחרים את הכספים שנועדו להשלח לירושלם (ציצרון pro Flacco 28). על הפקודה של אבגוסטוס לטובת היהודים ראה למטה סע' 313 וכו'.

עולות תמיד כסדרן וכו‘. במקומות אחדים בספר הזה (סע' 157. 291. 317) נמצא הבטוי הקשה έντελεχεῖς שאין להבינו. במקומות האלה אני נשען על מקצת כת"י וגורס ένδελεχεῖς משמע: דבר נשמך, מסודר, כאן כסדרן. ראה ביחוד ההערה של רייטר במהדורה הגדולה של כתבי פילון לסע’ 219.

על דבר הקרבנות לשם הקיסר ראה גם למטה סע' 317. שם מתוארים הקרבנות האלה בפרוטרוט. לפי יוסף ב“מ (מלחמ' ב‘, י’, ד') הובאו הקרבנות האלה פעמים ביום. במקום אחר („נגד אפיון“ ב', ע"ט) אנו קוראים שהקרבנות הוקרבו מכסף הצבור ולא מנכסי הקיסר. ונראה שזה עיקר, כי יוסף ב”מ ידע את הענין ככהן ירושלמי. כדאי להזכיר שעוד לפני מרד החשמונאים הקריבו בירושלם קרבנות לשלום המלך הסורי (חשמ' א‘, ז’, ל"ג). בעת המרד הגדול ברומיים נתבטלו קרבנות אלה, והדבר היה סימן של פריקת עול הרומי (יוסף ב“מ מלחמ' ב', י”ז, ב' וכו').

158 מחלקים מנות לבני המדינה. כך אני מתרגם את המלים διαομαῖς πατριδοσ. הביטוי הוא קשה ובלתי רגיל. ראוי להזכיר את התקון הגאוני של מנלסזאהן שקורא σπυρίδος במקום πατριδοσ. המלה σπυρίς משמע: סל מלא מכולת (ברומית sportula אשר קבלו המקורבים clientes מאת אדוניהם patroni). – בחלוקות כאלה התחשבו בכלל בדת היהודים. ככה למשל חלקו באנטיוכיה שמן בין תושבי העיר, ורק היהודים ששמנם של נכרים אסור להם, קבלו כסף תמורת השמן (יוסף ב“מ מלחמ', י”ב, ג‘, א’).

159 לרדיפות היהודים בימי סיאנוס הקדיש פילון ספר מיוחד שאבד. סיאנוס גרם לגרוש היהודים מרומי בשנת 19. אחרי מות סיאנוס בשנת 31 שינה טיבריוס את עמדתו לגבי היהודים לטובה. מכאן הנטיה אצל פילון לשבח את טיבריוס בנגוד לסופרים אחרים כטציטוס וסוויטוניוס. לפי יוסף ב“מ קדמ' י”ח, ג‘, ה’ גרש טיבריוס את היהודים מרומי מפני שיהודים אחדים רימו ונצלו רומית אחת ממשפחת אצילים. דומה, שסיאנוס שידל את טיבריוס בדברים, כי כל היהודים הם רמאים וכדומה. פרטים ברורים על ההאשמות האלה חסרים.

161 החייבים המעטים הם בלי ספק הרמאים שעליהם מסופר אצל יוסף ב"מ. השוה את ההערה הקודמת.

165 כתבי יום יום כאלה ῦπομνηματικαί έφημερίδες מלאו בתקופה העתיקה את התפקיד החשוב של עתונות שלנו. ברומי היו ידועים acta diurna שאופי רשמי היה להם. אמנם באלכסנדריה שבה לא היתה מועצה עירונית אבטונומית דוגמת הסינט הרומי, לפי דעת המלומדים, היתה העתונות בידי אנשים פרטיים.

166 פילון מטעים תכופות שעיקר שונאי ישראל היו המצריים הפוחזים ולא ההלנים האמתיים. מצרי כזה היה גם הליקון, מי שהיה לפי הביטוי של ווילריך maître de plaisir של הקיסר קאיוס.

170 בתקופה זו היתה כבר ספרות אנטישמית עשירה באלכסנדריה. שהעיר הזאת היתה ערש הספרות הזאת, אפשר לראות מן הספר של יוסף ב"מ „נגד אפיון“ אשר בו נמנים הסופרים שהפיצו את האנטישמיות העיונית בתקופה ההלניסטית.

172 מן הסעיף הזזה ואילך מקום העלילה היא רומי אשר לשם באו מאלכסנדריה שתי המלאכיות, היהודית והיונית. פילון עמד בראש המלאכות היהודית, ואפיון בראש מתנגדי היהודים, כמו שידוע לנו מספּורו של יוסף ב“מ. – ברם הדבר מפתיע אותנו, כי לא סופר עד הנה כלום על בחירת הצירים ועל נסיעתם לרומי. מזה אפשר להסיק את המסקנה שיש ליקוי במקור; ואפשר שהצדק עם המתרגם הצרפתי דילונאי שמקום הלקוי הוא בסוף הפרק כ”ד או בראש הפרק כ"ה.

179 לפי שפוטו של מקרא מדובר כאן על הנסיעה שנסע אגריפס בסתו שנת 38 לארץ יהודה, כדי לקחת בידו את רסן שלטון המדינה שניתן לו מאת קאיוס בשנת 37, מה שקראנו בראשית הספר „נגד פלאקוס“. אגריפס נסע אח"כ בשנת 39 אל הקיסר לרומי בקשר עם משפּט הורדוס אנטיפס (ראה הערה „נגד פלאקוס“ סע' 103) והיה יכול להציע את תזכירם של יהודי אלכסנדריה לפני הקיסר. אמנם יש פרושים אחרים בנוגע לזמן נסיעת אגריפס האמורה כאן וכל הפרושים האלה דחוקים. ברם יש קושי אחד בדבר, כי אם בנסיעה של סתו שנת 38 הפסוק מדבר, לא יתכן לומר: „זה לא כבר“, שהרי אנו עומדים בשנת 40, ולכן מחק מנג’אי את המלים האלה (במקור: πρό ολίγου). – בסוף הסעיף יש לקוי במקור היוני, מה שהכיר כבר המלומד ליאפּולד כהן שהוציא לאור את כתבי פילון.

181 לפי התאור הניתן פה היתה הפגישה הראשונה של הצירים עם קאיוס בחלק הצפוני־מערבי של העיר ב,ככר מרס“ (Campus Martius). בחלק זה של רומי היו גני טיול (horti campi) דומים אל הככרים (Parke) שלנו.

182 אשר זקנתי וכו‘. מקום זה חשוב הוא לשם קביעת הכרונולוגיה של חיי פילון, כי זהו התאריך האישי היחידי בספרי פילון הנותן לנו את האפשרות לקבוע בקירוב את זמן לידתו של פילון. אם נקבל שפילון היה בשנת 40 בן ששים שנה („בן ששים לזקנה“ פרקי אבות ה', כ"א), יצא מזה שפילון נולד בקירוב בשנת 20 לפני ספה"נ. ראה מונוגרפיה שלי על פילון עמ’ 38.

184 טמנתי את דאגתי בחבי. בכת"י כתוב στένοτος כלומר: נאנחתי מפני הדאגה. אבל המלים הבאות אחרי כן מראות שאין גירסה זו עיקר, ולפיכך השתמשתי בתקונו של מנג’אי: στεγοντος, חפיתי על הדאגה, או: טמנתי בחבי את דאגתי.

185 בקרבת דיקיארכיה היא פוטיאולי היו נאות קיץ לנגידי רומי, ביחוד מהוללים היו מרחצאות הים של המקום Baiae כמו סורינטו שע"ג המפרץ הניאפוליטאני בימינו אנו. וזהו גם המפרץ הנזכר כאן.

186 מן הסעיף הזה עד סע' 348 מתוארה אפיסודה חשובה על גזירת קאיוס בארץ יהודה. האפיסודה מפסיקה את הספּור על עניני יהודי אלכסנדריה. על המאורעות בא“י מספר גם יוסף ב”מ בקדמוניותיו ספר י"ח.

188 ובכן כאנטיוכוס בשעתו צוה גם קאיוס להעמיד פסל זוס במקדש. הפסל הזה היה צריך להיות בצורת קאיוס (קאיוס כזוס חדש). ראה למטה סע' 346.

190 הבה נעמוד על נפשנו וכו‘. לפני המלים האלה יש לקוי, ואפילו אם נקרא: αγωνιαοιωμενξ במקום αγωνιασωμεν כהצעת מנג’אי, ובכן: ועמדנו על נפשנו לבלתי יעשו בנו כלה וכו’, לא נרויח בזה הרבה, כי גם המאמר הקרוב אינו מתחבר יפה לקודם. – בעצם עונת הסערות וכו'. הצירים נסעו בחורף שנת 40 לרומי, ושם חיכו לשובו של קאיוס מן החזית המערבית.

לסוף הסעיף הזה השווה קהלת י', ט"ז:,אי לך ארץ שמלכך נער“.

191 המקדש בירושלם היה מהולל מאד גם בין היונים והרומיים. וכך למשל קוראים הרומיים למקדש הזה „הבית הקדוש העולה בהדרו על כל קניני עולם הזה“. ביטוי זה נמצא בלי ספק כבר אצל טציטוס בספר החמישי של „הסטוריה“ שלו אשר ממנו נשארו רק קטעים, כי מכאן שאב סולפיציוס את ידיעותיו וחיקה גם את סגנונו של טציטוס, כמו שהראה מלומד יעקב ברנאיס בחבורו על הכרוניקה של סולפיציוס סיווירוס.

193 ענין פרטי הם בתי הכנסיות שבאלכסנדריה לעומת בית המקדש שבירושלים שהוא קנין כל העם היהודי וסמל אחדותו.

195 שני ענינים היו, ראשית ההשתדלות להוכיח, כי היהודים הם „אלכסנדרוניים“, זאת אומרת שיש להם זכות אזרחות בעיר ההיא. השאלה, אם היהודים היו אלכסנדרוניים במובן המשפּטי, תופסת מקום חשוב גם בספרו של יוסף ב“מ „נגד אפיון“. בעוד שאפיון חפץ לשלול מן היהודים את הכינוי הזה, וכאחד את זכויותיהם האזרחיות, מגן יוסף ב”מ על היהודים, כפילון בשעתו, שהיהודים אלכסנדרוניים הם לכל דבר. – הענין השני הן תלונות היהודים על הרדיפות שסבלו באלכסנדריה, ובקשר עם זה עמדה הדרישה להשיב להם את חופש הדת שהיה להם עוד בתקופת התלמיים ושנתאשר על ידי הקיסרים הרומיים הראשונים.

199 גובה מסים ביהודה. שירר קורא: ביבנה במקום ביהודה, ונראים דבריו, ראה הסעיף הקרוב.

קאפיטון (Herenius Capito) היה המפקח (אפיטרופוס, פרוקורטור) של העיר יבנה לפי יוסף ב“מ קדמ' י”ח, ו‘, ג’, וגבית המסים היתה אחת מתעודותיו של המפקח. העיר יבנה נמנתה על הנכסים הפרטיים של הקיסר, והמפקח אסף את ההכנסות ושלח אותן ישר לאוצר הקיסר (יוסף ב"מ שם ב‘, ב’). פילון טעה איפוא במה שחשב את קאפיטון לגובה מסים (קוויסטור), כי קאפיטון היה באמת משגיח (פרוקורטור) חלקי. ז.א. על עיר אחת.

האופי המשפּטי המיוחד של יבנה בא מתוך כך, שהורדוס המלך נתן את העיר במתנה לאחותו שלומית (קדמ' י"ז, ח‘, א’; מלחמ' ב‘, ו’, ג'), שלומית נתנה את העיר לקיסרית ליביה (קדמ' י"ח, ב‘, ב’; מלחמ' ב‘, ט’, א'), ואחרי מות ליביה עברה העיר לידי הקיסר טיבריוס (קדמ' י"ח, ו‘, ז’).

יבנה היתה בימי החשמונאים הראשונים עיר אלילים (חשמ' ספר ב‘, י"ב, ח’ ואילך). אלכסנדר ינאי כבש את העיר ויהד אותה במדה מרובה (קדמ' י“ג, ט”ו, ד'). פילון טעה איפוא במה שחשב את האוכלוסים האליליים של העיר הזאת לגרים, כי באמת היו אלה תושבי העיר מאז.

201 האליליים ביבנה הקימו את המזבח לשם קאיוס; זה נובע מתוכן הספור.

המאורעות ביבנה חלו כנרא עוד בשנת 39. קאיוס היה אז בחזית המערבית, שם התעכב עד לאבגוסט שנת 40. קפיטון כתב איפוא לקאיוס (ראה הסעיף הקרוב) לא לרומי, אלא למקום שהייתו של קאיוס במערכת המלחמה המערבית.

203 על אפלס (Apelles) הטראגיקון מספר סוויטוניוס („חיי קאליגולה“ 33) שקאיוס שאל אותו פעם בעמדם לפני פסל זיאוס, מי הגדול משניהם, הוא או זיאוס. אפלס החריש, ובעד שתיקתו זו ספג מלקות, וקאיוס התענג על קולו של השחקן הנעים גם בצעקו… אפשר שהאפיסודה הזאת עומדת בקשר עם ענשו של אפלס המסופר בסע' 206.

204 מעמד השחקנים היה בזוי בתקופה ההלינסטית, ורוב השחקנים היו מבין עבדים ויתר השכבות השפלות.

205 אנשי אשקלון הראו את משטמתם ליהודים בימי המרד הגדול שמרדו היהודים ברומיים. כל התושבים היהודיים בעיר ההלניסטית הזאת במספר 2500 נפש נהרגו על ידי תושבי העיר האליליים (יוסף ב“מ מלחמ' ב', י”ח, ה').

206 זהו המקום היחיד בספרי פילון, עד כמה שנשתמרו לנו, אשר בו נזכר שם הקיסר קלודיוס.

207 פטרוניוס (Publius Petronius) היה נציב סוריה למן שנת 39. בידי נציבי סוריה היו בזמן ההוא ארבעה לגיונות (טציטוס Ann. IV 50). עיקר תפקידם היה לשמור את הגבול המזרחי על גבי הפרת מפני הפרתים. בארץ יהודה לא היו לגיונות, אלא „צבא עזר“ ממדרגה שניה, מחצית הצבא שעל גבול הפרת הם איפוא שני לגיונות. קאיוס צוה להביא שני לגיונות לארץ יהודה למען דכא את המרד העתיד לפרוץ בארץ. יוסף ב"מ במקום אחר (קדמ' י"ח, ח‘, ב’) מזכיר בפירוש את המספר: שני לגיונות, ובמקום אחר (מלחמ' ב‘, י"א, א’) כותב בטעות שלשה לגיונות.

210 והמצוות חרותות על לוח לבם. בדיוק: ובנפשותיהם הם נושאים את דמות דיוקנן של המצוות.

211 הם ישוו תמיד תמיד לנגד עיניהם וכו'. במאמר זה יש האנשת (personificatio) המצוות. האנשה כזו של התורה – לא של המצוות הבודדות – שכיחה מאד בספרות המדרשית.

גם את בני הנכר וכו‘. מן הבטוי מוכח שאין הכונה לגרים, שהיו מרובים בימי פילון, אלא לאותם מן האליליים אשר נתנו אותות כבוד לתורה, וביחוד לבית המקדש בירושלם, כגון מרקוס אגריפס בימי הורדוס המלך (למטה סע' 294) וכיוצא בו. – את התמכרות היהודים לחוקי אבותיהם, באופן שאין כמעט ביניהם עוברי עברה, מטעים גם יוסף ב"מ „נגד אפיון“ ספר ב’, סע' קע"ח. בן מתתיהו שכח כנראה, שב„מלחמתו“ תאר את גבורי החרות במלחמה עם הרומיים כעברינים וכרשעים גמורים.

212 בשנת 1871 מצא קלירמון־גאנו טבלה יונית שהיתה תלויה על החומה החיצונית של בית המקדש מטעם המלך הורדוס, ועל הטבלה חרותים הדברם האלה: „כל נכרי לא הותר להכנס מחוץ לסורג ולגדר המקדש. מי שיתפס, יהא עצמו סיבת מיתתו.“ מכיון שלפי ההלכה התלמודית אין עונש מיתה בידי אדם לנכרי שנכנס למקדש, חשב גריץ (קורות היהודים III, 15 עמ' 224, הערה 2) שהמיתה הנזכרת היא „מיתה בידי שמים“. אבל טיטוס אומר בפירוש אצל יוסף ב"מ (מלחמ' ו‘, ב’, ד') הוא הרשה להרוג אפילו רומי שיהין להכנס לבית המקדש פנימה. גם מן המקום הזה שאצל פילון רואים בפירוש שהמיתה היתה מטעם הסנהדרין. וקרוב לודאי שפילון כותב כאן מה שראה בעיניו, כי הוא עצמו היה בין עולי רגל בירושלים („על ההשגחה“ 107 II ). עיין לכל זה קלוזנר, הסטוריה ישראלית ג‘, עמ’ 38. ואפשר שההלכה שהיתה מחיייבת בימי הורדוס מתאימה לדעת הצדוקים, או שההלכה הפרושית עצמה נשתנתה במרוצת הזמנים ובימי הורדוס היו מחמירים בענין זה.

214 ראה „נגד פלאקוס“ סע' 45 וכו'.

215 „הלועזית“ – הברברית. ראה הערה לסע' 8.

216 מספר היהודים בארץ בבל היה גדול בימי בית שני והשפּעת היהודים על הפרתים היתה מרובה, עד שבימי קלודיוס קיסר התיהד אזטיס (Izates) מלך חדייב (Adiabene על גבול המדינה הרומית והפרסית) עם אמו הליני ואחיו מונבז וכל זרע המלוכה (יוסף ב"מ קדמ' כ‘, ב’, וכו' וכו' ועוד במקומות שונים). הערים נהרדעא ונציבין היו מרכזים חשובים של היהודים „במדינות הפרסיות“ עוד בימי יוסף ב"מ (קדמ' י"ח, ט‘, א’). בימי המרד הגדול פנו יהודי ארץ־ישראל לעזרה לאחיהם שמעבר לנהר פרת (מלח' ו‘, ו’, ב').

220 אחד הפּסילים הנכבדים. השווה סויטוניוס, חיי קאליגולה 22: „הוא (קאיוס) הוציא פקודה להביא מארץ יון את פסלי האלים הנפלאים והקדושים, בעיני העם, ובכלל םהפסל המפורסם של זיואס אשר באולימפּיה, ולקצץ את ראשיהם ולהציג עליהם תבנית ראשו“.

222 על הלגיונות הרומיים שהיו בסוריה (leg. III Gallica; leg. VI Ferrata; leg. X Fretensis; leg. XII Fulminanta) ראה שירר, קורות עם היהודים חלק א‘, הוצ’ ד‘, עמ’ 459, הערה 41.

225 לפי יוסף ב“מ (קדמ' י"ח, ח‘, ב’) היה אז פטרוניוס בעכו. פילון שלא היה בקי כל כך בגיאוגרפיה של הערים היוניות בא”י חשב איפוא שעכו שייכת לפיניקיה כיתר הערים היוניות שבקרבתה (צור, צדון) ע"ג הים הגדול.

227 התאור שבא לקמן מצטיין באפיו התיאטרלי, ואין ספק שפילון בדה אותו מלבו, בכדי למשוך את לב הקורא. תמוה הדבר ששירר ומלומדים אחרים לא הכירו זאת ומשתמשים בתאור הזה של פילון גם בפרטיו לשם הרצאה הסטורית (ראה למשל קלוזנר, רגע גדול בחיי האומה „השלח“ כרך כ"א עמ' 109 ואילך).

230 גם יוסף ב“מ, נגד אפיון ב', רל”ד מדגיש את הרעיון של אהבת העבודה בישראל: „העמים האחרים אינם יכולים לקיים אפילו את הקלים שבין מנהגינו, רצוני לומר: עבודה עצמית“. ראוי להזכיר שהיונים בכלל היו מזלזלים בעבוסה פיזית שנקראה אצלם עבודה „באנאלית“ (banansos). ראה את ספרי „היהדות והיונות“ (פולנית עמ' 46, ומאמרי „רעיון העבודה בישראל, בכ“ע ראשית (ורשה) תרצ”ד, 49–51, 84–87. על ערך העבודה מדבר פילון ביחוד בספרו „חיי משה“ ב‘, סע’ 184; „על קרבנות הבל וקין“ סע' 35.

231 וויטליוס (Lucius Vittellius) נתמנה נציב על סוריה מטעם הקיסר טיבריוס בשנת 35, ובשנת 39 שלח קאיוס נציב אחר, הוא פטרוניוס, במקומו של וויטליוס. על ישרו של וויטליוס מעיד טציטוס (Ann. VI, 32) וויטליוס היה פעמים בירושלים. בפעם הראשונה בשנת 36 לחג הפסח. בקשר עם שהייתו זו בירושלים צוה להוציא לרשות היהודים את בגדי כהן גדול שהיו עד הנה בידי המפקח הרומי פילאטוס (יוסף ב“מ קדמ' י”ח, ד‘, ג’; ט“ו, י”א, ד'). בפעם שניה שהה וויטליוס בירושלים בשנת 37 (קדמ' י"ח, ה‘, ג’), בלי ספק כדי לסדר את עניני המדינה ברוח הצדק והמשפּט כדרכו תמיד. בעת שהיית וויטליוס ביהודה בפעם השניה הגיעה השמועה על מות טיבריוס ומלוך קאיוס.

232 על הזבח הגדול (הקטומבי) שזבחו היהודים לרגל מלוך קאיוס, ראה סע' 356.

234 רוצחי נשים, רומחי אחים, הורגי ילדים, אלה הם טפוסים שונים לקוחים מן הטראגדיה היונית. מובן שצירי היהודים בארץ־ישראל לא דברו בשפת הטראגיקנים היוניים, וכל זה המציא פילון לשם שיפּור המליצה ברוח הדברנות היונית.

235 אצל היונים היה מנהג סומה לזה של היהודים לטהר את המתים לפני הקבורה. ה"טהרה“ (ביונית λουτρά) היא כאן טבילה בדם במקום טבילה במים.

237 על הגורגו ראה „מפתח“. – ספורי בדים מן המיתולוגיה היונית אינם מתאימים לאנשים המדברים כאן, הם זקני ארץ־ישראל. מכאן ראיה שפילון כתב את ספרו זה גם בשביל קוראים יוניים ולהם הכין את „המטעמים“ האלה מן האגדה ההלינית.

זעם וקצף האדון וכו‘. המאמר הזה מפריד בין הדבקים. משער אני, כי מקום המאמר בסע’ 233 אחרי המלים: „אין עבד חסר תבונה שיתקומם בבעליו“. עם זה מתקשר היטב הרעיון, כי זעם האדון גורם מיתה לעבדו.

240 סבו ואבי סבו, על יסוד חוק האמוץ, הם אבגוסטוס ויוליוס קיסר.

242 המלים האחרונות של הסעיף הזה מזכירות את המאמרים הידועים בפרקי אבות: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס; וביחוד: שכר מצוה־מצוה.

245 באסיה (הקטנה) ובסוריה. רואים כאן, שתפקידו של פטרוניוס לא היה מוגבל רק לארץ סוריה בלבד. אף־על־פי שקשה להגדיר, באיזו בחינה נתייפה כוחו של נציב סוריה מחוץ לגבולות המדינה ההיא. גם על וויטליוס נציב סוריה (Ann. VI, 32) אמר טציטוס שהפקד לסדר את כל עניני המזרח.

אופיני מאד לשיטת פילון שהוא מתאר את הנציב הסורי לפי הפרוש האלגורי שהוא נותן בספריו לאישיותו של יצחק! בנגוד לאברהם שהוא טפוס המתלמד, משמש יצחק אצל פילון סמל של ידיעה „טבעית“ ועצמית שאינה זקוקה להתלמדות („על יוסף“ סע' 1 וכו' ובמקומות שונים). דומה לזה הוא כאן התאור של פטרוניוס… כמובן יש בכל התאור הזה הפרזה מרובה. אין אמנם לפקפק שפטרוניוס היה איש צדיק וישר כוויטליוס שקדם לו בנציבות. פטרוניוס שמר על החופש הדתי של היהודים גם בימי קלודיוס. וככה ענש צעירים אליליים אחדים שהקימו פסל הקיסר בבית הכנסת בעיר דאר (יוסף ב“מ קדמ' י”ט, י‘, ג’). אולם מן הצד השני השפּיעו עליו במדה מרובה גם טעמים טכסיסיים, כי פטרוניוס לא חפץ להפיח אשר מרד ביהודה בגלל שגעונו של קאיוס.

249 לפי יוסף ב“מ (קדמ' י“ח, ח”ג, ח' ו') היה הדבר בעונת הזריעה ולא בעת הקציר כדעת פילון. ברם דברי פילון מתקבלים יותר על הלב, כי אם היה הדבר בעת הקציר היה הנמוק עלול לעשות רושם על הקיסר, מפני שהיו נחוצות לו תבואות (סע' 259 וכו'); ואילו בעת הזריעה, מה איכפת לו לקאיוס שהיהודים יזניחו את אדמתם? לישוב העולם, ובפרט לישוב ארץ־ישראל, לא דאַג זיאוס הרומי, וזאת ידע בודאי גם פטרוניוס. אמנם פטרוניוס נותן עוד טעם אחר, היינו שאי אפשר יהיה לגבות מסים מאת היהודים, אם לא יעבדו את אדמתם. נמוק זה קלוש הוא בשום לב אל השאיפות האלהיות של קאיוס. ברם שירר חלק א' הוצאה ג' עמ' 505–507 חפץ להשלים בין פילון ויוסף ב”מ. כיון שלפי יוסף ב“מ עבר פטרוניוס מעכו היא פטולמאיס (Ptolemais) לטבריה ושם הקהיל את היהודים כדי לשדלם בדברים, כי לא יתנגדו לפקודת קאיוס, אפשר שבאמת שני מכתבים נכתבו, אחד בעונת הקציר שנת 40 מעכו, והשני בתקופת הזריעה (בקירוב ספטמבר שנת 40) מטבריה. לפשרה זו מתנגד קלוזנר, השלח כ”א, עמ' 11. אבל לדעתי נחוצה הפשרה הזאת גם מפני טעמים אחרים (ראה למטה סע' 337 הערה), אלא שקשה להשלים בין התוכן של שני המכתבים, כי אם אי־אפשר להלחם ביהודים בעת הזריעה (יוסף ב"מ) וגם בעת הקציר (פילון) הדבר הוא מן הנמנע, וגם בחורף לא יכול פטרוניוס להתגרות מלחמה ביהודים (קדמ' י"ח, ב'); מתי ידכא איפוא פטרוניוס את „קשי ערפם“ של היהודים? כלום אין מכתבים כאלה באים להתל בקיסר? אמור מכאן שהמכתב השני שנכתב בעונת הזריעה שנת 40 הכיל התנצלות אחרת, היינו ענין תחנוני היהודים וסכנת המרד, מה שיוצא גם מדברי יוסף ב"מ עצמו (קדמ' י"ח, ח‘, ח’).

253 לא כדי לעשות חסד וכו‘. פילון מטעים בפירוש את הרעיון אשר שימש לנו נקודת משען לקביעת הכרונולוגיה של המכתבים לסע’ 249. על השלטון שהיה בידי פטרוניוס עוד בימי טיבריוס ראה טציטוס Ann. VI 45.

257 הקציר… יד הקוצר. למלה απροφάσστον צריכים לפי דעתי להשלים את המלה: άμητον. את משחק המלים חיקיתי גם בשפה העברית. זאת לא הבין כנראה המלומד Matthei ותיקן מה שתיקן ללא צורך.

259 קאיוס התחשב בכוח הצבאי שהיה ביד פטרוניוס כשם שהיה זהיר ביחס לנציב מצרים פלאקוס („נגד פלאקוס“ סע' 110).

260 הסבה הבדויה וכו'. פילון שכח שקאיוס לא היה יכול במכתבו להטיל ספק באמתת נמוקו של פטרוניוס בדבר האסיף הקרוב, שהרי הוא עשה עצמו כמאמין בדברי הנציב. ואם המלים האלה הן הוספה מאת הסופר, הלא פילון ידע לנכון שזאת היתה רק אמתלה, ואין מקום לפקפוקים גרידא.

261 אגריפס עזב את ארץ יהודה בראשית שנת 40, ולא ידע איפוא מן המאורעות בארץ שחלו בעונת הקציר, היינו בין פסח לשבועות שנה זו. שכן מכל הספור שבא להלן יוצא שכל ענין הפסל אשר קאיוס צוה להקים בירושלם לא נודע לאגריפס. אמנם יש קצת קושי בדבר, כי פה אנחנו עומדים כבר לאחרי שוב קאיוס לרומי מ„נצחונותיו“ בגאליה, ובכן לא יוקדם מספטמבר שנת 40. היוצא מזה שאגריפס לא ידע עדיין בירח ספטמבר, מה שאירע במדינתו בקירוב בירח מאי.

265 למען בקש רחמים וכו'. מנין ידע זאת קאיוס, הלא פטרוניוס לא הודיע לו את דבר תחנוני היהודים? פילון שכח, כנראה, ושם בפי קאיוס דברים סותרים את אשר כתב פילון לפני זה. אולם לפי יוסף ב"מ (קדמ' י"ח, ח') לא העלים פטרוניוס מן הקיסר, כי את המכתב כתב אליו אחרי שבא בדין ודברים עם היהודים ושמע את דעתם וחפצם.

266 וכו' וכו' הספור על אגריפס שבא להלן שונה לגמרי מן המסופר אצל יוסף ב“מ (קדמ' י"ח, ח‘, ז’ וכו'). לדברי יוסף ב”מ השתמש אגריפס בהזדמנות בהיות לב קאיוס טוב ביין בעת המסבה, וקאיוס הבטיח לו למלא את כל משאלות לבו, ואז בקש אגריפס להעביר את גזירת הפּסל, וקאיוס נענה לבקשתו. הספור של יוסף ב“מ מתאים גם לאופיו החצרוני של אגריפס וגם לתכונת נפשו של קאיוס הנמהר וקל הדעת. אם־כן עלינו להחליט שכל הספור של פילון ע”ד התעלפותו של אגריפס ומחלתו, וגם ענין המכתב שכתב אגריפס לקאיוס – לפי ספורו של פילון להלן – קלוטים מדמיונו של הסופר שחפץ לתאר את אגריפס, ידיד משפּחתו, משפּחת האלאבארכים (ראה „נגד פלאקוס“ סע' 27 הערה) כיהודי טוב המסור לעמו ולתורתו; יחד עם זה התאמץ לענין את הקורא במחזות מבהילים כהתעלפות אגריפס וכו'. על כל פּנים דעתי נוטה להאמין בזה יותר ליוסף ב"מ מאשר לפילון עם היותו כמעט עד ראיה לדבר, כי עמד בראש המלאכות של יהודי אלכסנדריה אשר התגוררה אז ברומי.

268 על החסדים אשר עשה קאיוס לאגריפס אשר הוציאו מן המאסר ושם בראשו כתב מלכות ראה „נגד פלאקוס“ סע' 25 הערה.

276 המכתב שבא להלן אינו מקורי, וקרוב לודאי, שאגריפס לא כתב בכלל מכתב אל קאיוס, אם נתן אמון בספורו של יוסף ב"מ. למרות זה חשוב הוא המכתב מאד, מפני שממנו אפשר להכיר את פילון עצמו. כי האידיאלים שהסופר מיחס לאגריפס אלה הם האידיאלים של פילון עצמו.

277 אף אם אינם טובים לפי האמת. מלים אלה באו לפייס את קאיוס. – הרעיון ששמירת מסורת אבות היא יותר מן הדברים שבלב מאשר מן הדברים שיסודם בשכל, הנהו אופיני מאד בשביל ההרגשה הדתית של פילון.

278 הפרושים התנגדו בכלל למלכותם של השליטים מבית החשמונאים. לפי דעתם עליהם להסתפק בכהונה גדולה ולא להשתמש בכתר מלכות. הד השקפת הפרושים נשמע גם כאן.

281 פילון מבחין בין ארץ מולדת ובין ארץ מכורתם של היהודים בתפוצות הגולה. לגבי היהודים שבא"י הנה ציון היא כמובן גם המולדת, אבל לגבי היהודים שבגולה המולדת היא מקום מושבם, בעוד שעיר מכורתם, המטרופולין, היא ירושלים. ראה הערה ל„נגד פלאקוס“ סע' 46.

במדינת פיניקיה גרו היהודים בעיר צור (יוסף ב“מ מלחמ' ב', י”ח, ה').

בארץ סוריה: בעיר הבירה אניטיוכיה (שם ז‘, ה’, ב‘; נגד אפיון ב’, ל"ט ובמקומות אחרים).

באפמיה (מלחמ' ב‘, י"ט, ה’). בחילת סוריה: בדמשק (שם ב', י“ח, ל”ט ובמקומות אחרים).

יהודי פמפיליה באסיה הקטנה נזכרים בספר חשמונאים א', ט“ו, כ”ג וגם בברית החדשה (מפעלי השליחים ב‘, י’).

על יהודים בקיליקיה אנו קוראים אצל אפיפאניוס (haer. 30 II). ליהודי קיליקיה מאסיה הקטנה היה בית הכנסת בירושלים (מפעלי השליחים ו‘, ט’).

יהודי ביתוניה (אסיה הקטנה) נזכרים כאן אצל פילון.

יהודי פונטוס נזכרים בברית החדשה (מפעלי השליחים ב‘, ט’). משם היה עקילס הגר.

על יהודי תסליה בארץ יון אנו קוראים רק כאן.

מוקדון: השוה מפעלי השליחים פרק ל"ז וכו'. ממוקדון ידועות לנו הערים האלה אשר נתישבו בהם יהודים: פיליפי, תיסאלוניקי, בירואי.

אטיקה: בית הכנסת באתונא, בירת אתיקה נזכר במפעלי השליחים י“ז, י”ז.

קורינתוס: בית הכנסת שם נזכר במפעלי השליחים י"ח, ד' וכו'.

תיסליה, ביאוטיה, איטולה וארגוס נזכרות רק כאן כארצות מושב היהודים.

פלופוניסוס: ראה ספר חשמונאים א', ט“ו, כ”ג.

282 אֶביאה כמקום מושב יהודים נזכרת רק כאן.

האי קפריסין: ראה יוסף ב“מ קדמ' י”ג, י‘, ד’ ועוד. בימי טריאנוס התקוממו יהודי קפריסין ברומי (דיון קאסיוס 32 LXVIII)

כפתור (קריטי), יהודי כפתור נזכרים במפעלי השליחים ב‘, י"א; ראה קדמ’ י“ז, י”ב, א‘; מלחמ’ ב‘, ז’, א'; חיי יוסף ע"ו (יוסף ב"מ נושא אשה יהודית משם).

283 לוב. על התישבות היהודים במדינת לוב אנחנו יודעים גם מן הפאפירוסים. בצדק מעיר המתרגם הצרפתי דילונאי, כי במה שאגריפס מתאר את רבוי אוכלוסי היהודים במדינות שונות, נעוץ הרעיון: אם קאיוס יענה לבקשתם, יהיה חסדו גדול מאד, ואם יסרב, עליו לפחד מפני היהודים שיעמדו על נפשם ותתעורר מהומה בכל חלקי הקיסרות הרומית. איומים מוסתרים כלולים לפי דעתי ביחוד בסע' 293.

285 בתקופת הקיסרים נתרבה מאד מספר אזרחי רומי וככה נתן קלודיוס בשנת 48 את הזכות של מלוי תפקידים גבוהים ius honorum לגאלים, ועל ידי כך היו מוכשרים להיות חברי הסינט הרומי. בשנה זו הגיע מספר אזרחי רומי לששה מליונים.

288 השמועה ע"ד חילופי גברא בשלטון הרומי הגגיעה לוויטליוס נציב סוריה אשר שהה בירושלים בעת ההיא, ולכן נודע הדבר בראשונה לאנשי ירושלם. ראה הערה לסע' 231.

289 מן הנמוק שיש משפּט הבכורה לארץ יהודה נודף ריח של סופיסטיקה ואינו מתאים אל המצב הרציני המתואר בספור.

290 מלבד האל האמתי יש גם אלים נראים או בדיוק: אלים שנתפשים בחושים. ובכן אגריפס עצמו מודה במקצת שיש יסוד להתאהלות אדם וממילא גם להערצת קאיוס.

291 על יחסו של מרקוס אגריפס ליהודים ראה סע' 294 וכו‘. על היחס הרצוי של אבגוסטוס ליהודים השווה סע’ 311 וכו‘. ועל אם סבתו של קאיוס ליביה ראה סע’ 319.

כנראה נשתרבבו הדברים במקור היוני ולכן נשנו הענינים פעמים, כמו שמראים המקומות המקבילים האמורים.

294 אגריפס (Marcus Vipsanius Agrippa) ידיד הקיסר אבגוסטוס וחתנו (איש יוליה) היה אבי אגריפינה אם קאיוס. אגריפס ביקר את הורדוס המלך בירושלים בשנת 15 והקריב קרבנות בבית המקדש (יוסף ב“מ קדמ' ט”ז, ב‘, א’).

297 על התשורות שנתנו השליטים הרומיים לבית המקדש ראה יוסף ב“מ מלחמ' ב', י”ז, ג‘; ד’, ג‘, י’. – את חסידותו הראה אגריפס כעבור שנה לאחר בקורו בירושלם. בשנה זו (שנת 14) שהה אגריפס באסיה הקטנה, שם הופיעו לפניו היהודים והתאוננו על נגישות היונים. השלטונות של ערי אסיה הקטנה החרימו את הכסף שהיה מוקדש להשלח לירושלים והיו מכריחים את היהודים לבוא לבית המשפּט בשבת. אגריפס הוציא בענינים אלה פסק־דין לטובת היהודים (יוסף ב“מ קדמ' ט”ז, ב' ואילך).

299 אף כי אנכי סבלתי וכו‘. טיבריוס שם את אגריפס במאסר, בו היה חבוש עד התקסרותו של קאיוס. ראה „נגד פלאקוס“ סע’ 25 הערה.

פילטוס (Pontius Pilatus) היה משגיח ביהודה משנת 26 עד 36 לספה"נ. הוא הקניט את העם בדרכים שונות. הוא חפץ להכניס לתוך ירושלים את ה„סגניות“, הם דגלי הצבא הרומי שעליהם היתה תמונת הקיסר, למרות מה שהיתה כבר מסורה גם לרומיים שלא לעשות כדבר הזה (יוסף ב“מ קדמוניות י”ח, ג‘, א’; מלחמ' ב‘, ט’, ב' וכו'). הוא לקח כסף מאוצר המקדש לשם חפירת תעלות מים (קדמ' י"ח, ג‘, ב’; מלחמ' ב‘, ט’, ד'), ולסוף המציא את ענין השלטים.

אמנם קשה להגיד, מהו טעם ההתרגזות ההיא, הלא שלטים כאלה היו אפילו בבתי הכנסיות באלכסנדריה (למעלה סע' 133), ואין פוצה פה. ואפשר שההלכה הארץ־ישראלית היתה אז מחמירה בנידון זה.

300 ארבעת בני המלך הם, כנראה, הנסיכים פיליפוס, הורדוס אנטיפס ועוד שנים אחרים בלתי ידועים מבני הורדוס המרובים.

301 תאור אופיו של פילטוס הנמצא אצל פילון מתאים לזה שניתן על ידי יוסף ב"מ (קדמ' י"ח, ג‘, א’ וכו'). אמנם באבנגליון (מתיא כ“ז, כ”ד וכו') מתואר פילטוס כאיש ישר המצטדק „נקי אנכי מדם הצדיק (ישו)“, אבל זה בא מתוך מגמת הסופר לגולל את אשמת צליבת ישו על היהודים ולטהר את הרומיים מכל פשע. ראה קלוזנר, הסטוריה ישראלית ג‘, עמ’ 212.

305 המלך הורדוס בנה במקום העיר העתיקה מגדל שרשון (מגדל אסטראטון) את העיר החדשה קיסריה (קיסרין) אבגוסטה לכבודו של אוקטביינוס אבגוסטוס. בעיר החדשה בנה הורדוס סבסטיאון הוא מקדש לשם אבגוסטוס בחוף הים. במקדש הזה עמדו פסלי אבגוסטוס ורומא, אלילת העיר רומי (יוסף ב"מ קדמ' ט‘, ט’, ו'); מלחמ' א‘, כ"א, ז’). סבסטיאון כזה בחוף אלכסנדריה הכרנו למעלה סע' 151. לפי יוסף ב"מ בנה הורדוס מקדשים כאלה „בהרבה מקומות“ (מלחמ' א‘, כ"א, ד’). על כל פנים בנה סבסטיאונים בפניאס ובשומרון (קדמ' ט“ו, י‘, ג’; מלחמ' א', כ”א, ג').

306 פילון מדגיש במקומות שונים שבבית המקדש נערכו תפלות בעד כל האנושיות. זכר לדבר יש במסכת סוכה נ“ה ע”ב; שבעים פרים שנקרבו בבית המקדש בסוכות הם כנגד שבעים אומות. ראה את הדרשה במדרש שיר השירים רבה פרשה א' (בסוף) על הפסוק: תחת אהבה ישטנוני ואני תפלה (תהלים ק"ט, ד'). עיין גם מדרש תנחומא, הוצאת בובר, פנחס אות י"ד.

307 הכה“ג נכנס אמנם ארבע פעמים ביום הכפורים לקודש הקדשים, להקריב קטורת, להזות דם הפּר ודם השעיר ולהחזיר את הכלים (משנה יומא פרק א' וכו'). את הקושיה הזאת מתרץ גינצבורג בהערתו אל המקום הזה: „אולי כונתו על שני מיני העבודה אשר הכהן הגדול עושה בקדשי הקדשים, ר”ל א' עבודת הקטורת, ב' הזית הדם, כי נחשבו לו ביאה לעבודה, ביאה לעבודה“.

311 על אסור האספות ברומי וזכות היהודים לערוך אספות דתיות ראה „נגד פלאקוס“ סע' 4 הערה.

312 ולא כדי לחתור וכו', כמו באספות האליליות הנדונות. ראה „נגד פלאקוס“ שם.

314 הפקודות השונות שהוציא אבגוסטוס לטובת היהודים מכילות ביחוד את ענין משלוח הכסף לירושלים והאספות הקשורות במגבית הכסף ההוא. את ההחלטות של יוליוס קיסר ואבגוסטוס בבחינה זו מוסר לנו יוסף ב“מ קדמ' ט”ז, ו‘, ב’ ואילך. לפני הסופר הזה היה כנראה אוסף של דוקומנטים כאלה אשר בהם השתמשו היהודים לעת הצורך כשעמדו לדין לפני שליטי רומי (למשל במשפּט שהיה בשנה 14 לפני אגריפס חתן אבגוסטוס בין היהודים והיונים באסיה הקטנה, קדמ' ט"ז, ב‘, ג’, וכו').

אשר לאפסוס כבר בשנת 43 לפני ספה"נ קבלו יהודי העיר ההיא, ובכלל יהודי אסיה הקטנה, את אשור זכויותיהם מאת דוֹלא בללה, איש בריתו של אנטוניוס (קדמ' י“ד, י', י”א וכו'). באפסוס גרו יהודים עוד מימי אנטיוכוס השני (246–261) ומידו קבלו את זכויותיהם (יוסף ב“מ, נגד אפיון ב', ל”ט).

317 על הקרבנות של אבגוסטוס ראה למעלה סע' 157.

319 ליביה יוליה אבגוסטה אשת אבגוסטוס, אם יוליה בת אבגוסטוס (יוליה הצעירה היתה אם אגריפינה אם קאיוס) ירשה בשנת 10 לפני ספה"נ בארץ־ישראל ערים אחדות מאת שלומית אחות הורדוס (יוסף ב“מ קדמ' י”ח, ב‘, ב’); ראה גם למעלה סע' 200 הערה). הערים האלה הביאו הכנסות עצומות. „אהבת“ ליביה ליהודים לא היתה כנראה אהבה שאינה תלויה בדבר.

המתרגם הצרפתי התקשה כאן מפני שלא ידע, כי השם ליביה ויוליה מסמנים אשה אחת. אשר לכינויה אבגוסטה ראה הערה לסע' 322.

322 חוץ מאוקטבינוס וטיבריוס היה כינוי האלהי אבגוסטוס (ביונית: סבסטוס) גם לליביה יוליה אשת אבגוסטוס, אם טיבריוס. את הכינוי הזה קבלה ליביה על פי צוואת אוקטביינוס (טציטוס Annales i8).

326 אגריפס קבל בשנת 37 את מדינת נסיכותו של פיליפּוס בן הורדוס ובשנת 40 גם את זו של הורדוס אנטיפס (הגליל וחלק הדרומי של עבר הירדן, את החלק הזה מסמן פילון בשם טרכון־ארגוב). – מכאן ראיה שהמכתב הזה, אם בכלל נכתב, בא כבר משנת 40, בהתאם למה שאמרנו, כי אנו עומדים בזמן אשר בו חזר כבר קאיוס מן החזית המערבית. קאיוס שב משם בסוף ירח אבגוסט שנת 40.

333 בדבר התוצאות הרצויות, לפי שעה, של התערבות אגריפס לפני קאיוס לטובת היהודים, תמימי דעה הם שני הסופרים פילון ויוסף ב"מ, ותאורם שונה רק בנוגע לדרך אשר בו השיג אגריפס מה שהשיג (ראה הערה לסע' 266).

337 סבת החרטה של קאיוס היתה, לפי יוסף ב“מ – עד כמה שאפשר להסיק מן הטקסט הלקוי – המכתב אשר קבל מאת פטרוניוס שבו יעץ הנציב לבטל את גזירת הקמת הפּסל בבית המקדש. כיון שפטרוניוס המליץ במכתב הזה על היהודים, חשד הקיסר בקבלו שלמונים, ואת היהודים האשים בנטיה למרד. פילון אינו מזכיר את הפּרט הזה, כי לדעתו, כתב פטרוניוס את המכתב לקאיוס עוד בימי הקציר, ובכן באביב שנת 40, ואפשר שלא קבל אותו קאיוס עד אחרי שובו מגאליה. ואם כך הדבר אין לתלות את חרטת קאיוס במכתב שהיה כבר בידו חדשים אחדים. אך לפי יוסף כתב פטרוניוס את המכתב בעונת הזריעה, אם כן מתקשרים המאורעות היטב. ברם, נראים הדברים, ששני מכתבים נשלחו מאת פּטרוניוס אל קאיוס כהשערת שירר, אחד באביב שנת 40, ועליו ענה קאיוס בנחת ובנעימות, כביכול, ושרש את פטרוניוס להוציא את פקודתו לפועל כאשר יוסרו המכשולים, כספור פילון; והמכתב השני נכתב בסתו שנה זו, והוא שגרם להתמרמרותו של קאיוס, עד שצוה בפקודתו השניה לפטרוניוס, שיאבד עצמו לדעת, אלא שנתגלגל הדבר ופטרוניוס לא קבל את המכתב האיום הזה אלא לאחר מות קאיוס. פילון לא ידע את דבר המכתב השני, ויוסף ב”מ הכיר רק את המכתב השני ולא את הראשון.

הפּרטים האלה על דבר הפסל שנעשה בצידון ולסוף ברומי אינם נמצאים אצל יוסף ב"מ. פרטים כאלה היה פילון יכול לשמוע מפּי אגריפס ידיד בית האלאבארך היהודי באלכסנדריה.

341 וכו‘. בנוגע לאכזריות קאיוס שהרג אנשים אשר נתחייבו תחלה רק חובת גלות. ראה „נגד פלאקוס“ סע’ 183 וכו' ואת ההערה לסעיף זה. – ואשר לפרטים אחרים באופיו של קאיוס המתוארים כאן, מתאימים הם לגמרי לידוע לנו ממקורות אחרים (סוויטוניוס, דיון קאסיוס וכו').

346 זוס המפואר החדש. בדומה לזה נקרא גם הקיסר נירון בכתובת אחת: הליוס (אפולון) החדש (Ditteberger Sylloge I 376, 33). הבטוי „דיוניסוס חדש“ נמצא למעלה סע' 89, ו„אריס חדש“ סע' 97. המתרגם הגרמני לא הבין את זאת וקשר את המלה neos עם קאיוס: קאיוס הצעיר, ואחרי טעותו נמשכו הרבה. – השם־לואי „המפואר“ הוא כינוי אלהי, ראה הערה ל"נגד פלאקוס“ סע' 81, וביחוד למעלה סע' 143 הערה.

אחרי הסעיף הזה יש ליקוי בכת"י, לפי עדותו של המלומד Masselieau.

350 במשך ארבע מאות שנה וכו', העיר אלכסנדריה נוסדה בשנת 322 על ידי אלכסנדר הגדול. לפי יוסף ב"מ (קדמ' י“ט, ה‘, ב’ ו„נגד אפיון“ ב', ל”ו) באו היהודים לאלכסנדריה עוד בעת יסוד העיר וקבלו את זכיותיהם מידי אלכסנדר עצמו. לזה מתכווין פילון באמרו שבמשך ארבע מאות שנה לא הטילו ספק בזכיות היהודים, שהרי פלאקוס היה הראשון לכנות את היהודים בשם גרים וזרים („נגד פלאקוס“ סע' 54).

לפי מדת המים. בבית־המשפּט העתיק היה שעון המים (Klepsydra). מדה ידועה של מים היתה מטפטפת זמן מסוים מתוך השעון, והזמן הזה ניתן לדברנים לשאת את נאומיהם בבית המשפט לזכות ולחובה (ראה למשל אריסטופנס בקומדיה „צפרים“ שורה 1695). מכאן הביטוי השגור אצל הדברנים היוניים: לדבר לפי המים, או: המים אינם מרשים להאריך וכדומה.

המטיל אימה בפניו הזעומות, בדיוק: קמט את מצחו (סימן של התרגזות).

351 הפרדסים על שם מיצינאס (Meccenas) ידיד אבגוסטוס ולמיאה (Lamia L. Aelius) קונסול רומי בשנה 3 לספה"נ היו מחוץ לרומי בקרבת העיר (ראה Hirschfeld, Beiträge zur alten Geschichte II 57) ובכן מקום העלילה העתק מפוטלאולי לרומי. בחלק החסר סיפר פילון בלי ספק שלא עלה בידי הצירים לקבל ראיון לפני הקיסר בפוטאולי, ולכן נאלצו לנסוע אחריו לרומי.

353 „אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו (אין לו חלק לעולם הבא“, משנה סנהדרין פרק י‘, הלכה א’.

356 וזבחים גדולים וכו‘, במקור היוני כתוב: והקטומבות הקרבנו, משמע: זבח של מאה קרבנות (מאה = hekaton). זבח של מאה קרבנות נזכר גם בספר עזרא ו’, י"ז: והקרבנו לחנוכת בית אלהא דנה תורין מאה וכו'. אף־על־פי־כן נראה לי שהקטומבות כאן לאו דוקא, אלא משמע סתם זבח גדול.

ואנחנו לא עשינו כמנהג האחרים וכו'. הוכחה דומה לזו אנו קוראים אצל יוסף ב"מ. היונים מקריבים אמנם הקטומבות לאלים, אבל הם אוכלים בעצמם את בשר הקרבנות („נגד אפיון“ ב', קל"ח).

המחלה… אשר נחלו עליה יחד עמך כל ארצות הישוב וכו‘. ר’ למעלה סע' 16.

בסוף ירח אבגוסט שנת 40 [שָׁב] קאיוס לרומי ליום הולדתו (31 באבגוסט) אחרי הנצחונות המדומים שניצח כביכול את השבטים הגרמניים. ל„נצחונות“ האלה מתכווין פילון. – מובן שהמאורעות המתוארים כאן התרחשו כבר למחר שובו של קאיוס, ובכן לאחר שנתקיימו „התקוות הטובות“ שתלו בנצחונותיו של קאיוס…

362 שגם אנשי ריבנו אסורים וכו'. גם יוסף ב“מ („נגד אפיון“ ב', קמ"א) משתמש בנימוק זה לגבי אפיון. הסופר האנטישמי הזה טען, מדוע אין היהודים אוכלים מאכלות שונים. על זה ענה יוסף ב”מ, כי גם המצריים נמנעים מאכילת בשר חזיר. הטענה הזאת מתאימה לדעת פילון, כי שונאי היהודים באלכסנדריה היו בעיקר מזרע מצרים. אל האסור של אכילת בשר חזיר אצל היהודים ראה גם פלוטארך Qestions conviviales IV 5.

363 השאלה הזאת: מהו היסוד המשפטי לזכיות האזרחיות של יהודי אלכסנדריה מטרידה את המלומדים עד היום הזה, והדעות מחולקות. גם מלומדים עבריים התלבטו בשאלה ההיא בזמן האחרון: ישראל אסטרזצר, אבידור צ’ריקובר ויוסף קלוזנר בספריהם השונים. למרות כל אלה נשארה השאלה כמעט ללא פתרון. מי יודע, אם לא היינו במצב טוב משהננו כעת, אלמלא היה „זיאוס הרומי“ נותן לפילון לענות על שאלתו זו ולא הפסיקו באמצע כתקוף עליו רוח שגעונו.

370 התאמצנו להתאושש וכו'. לפי יוסף ב"מ (קדמ' י"ח, ח‘, א’) פנה פילון לחבריו בשליחות במלים אלה:,התעודדו נא, כי לנו הראה קאיוס את כעסו במלים בלבד, ואילו לאלהים התקומם במעשים“, ובכן חזה פילון את סופו הרע של קאיוס כאשר נועז לשלוח יד בקדשי אלהים. אולם המאמר הזה של פילון אינו נמצא בספרנו, ואפשר שהוא לקוח מן החלק האחרון שאבד לנו (ראה הערה בסוף הספר).

חמשת הצירים. לפי יוסף ב“מ היה מספר הצירים שלשה ולא חמשה. מובן שפילון הוא בר־סמכא בנדון זה, שהרי הוא שעמד בראש המלאכות. את העובדה ההיא מזכיר גם יוסף ב”מ: „בראש המלאכות (היהודית) עמד פילון, איש מהולל בכל הליכותיו, אחי האלאבארך אלכסנדר וידו רב לו בפילוסופיה“ (שם).

372 האנשים שהבטיחו לתמוך בידי היהודים הם כנראה שרי החצר אשר היהודים „פייסו“ אותם לפי הביטוי של פילון (סע' 174) – והם התחייבו לחוש לעזרתם לפני קאיוס.

373 התוכן של כתב ההמלצה – אפשר גם לתרגם: כתב התשועה (פאלינאודיה palinodia) שנזכר בסוף הספר היו בודאי לא דברי התנצלות בלבד, אלא גם המשך הספור. ובכן: חרבו של כיריאס שמה קץ לשלטונו של „השקוץ המשומם“ החדש שישב על כסא שליטי רומי; כלודיוס מלך במקומו והוא ענש קשה את מחוללי הפרעות באלכסנדריה, כידוע לנו מן התגליות החדשות במצרים.

על האיסיים

(קטע ראשון)

75 גם בפלשתינה. בסעיפים הקודמים מדבר פילון על שבעת חכמי יון הידועים ועל חכמי פרס והודו המאמתים בחייהם את הכלל של חרות הצדיק. לחכמים האלה משווה פילון את האסיים שגם הם משמשים בחייהם אות ומופת לאמתותו של הפּרדוכס הסטואי, כי החכם והצדיק הוא בן חורין.

בפלשתינה אשר בסוריה. אם לדיוק: בסוריה הפלשתינאית, כי השם סוריה במובנו הרחב מקיף את יהודה ואת סוריה הכפולה (סוריה סתם וחילת סוריה). הבטוי: סוריה הפלשתינאית (Παλαιστίνη Συρια) נמצא גם אצל סופרים אחרים (הירודוט I 105, II 106, III 5. דיון קאסיוס XXXVII 15, יוסף ב“מ קדמ' ח' י' י”ג ועוד), ואין כאן מקום לתיקונים.

ארבעת אלפים ומעלה. בטוי זה ὑπερτετρακισθχίλιοι נמצא גם אצל יוסף ב“מ קדמ' י”ח, א‘, ה’. כנראה היה ספרו של פילון לעיני יוסף ב“מ ובו השתמש, אם כי במשך הזמן שחל בין שני הסופרים האלה נשתנה היחס המספרי של הכתה האסית. מלבד הבטוי הזה עוד גם ראיות אחרות באות להוכיח, כי יוסף ב”מ השתמש בספרו של פילון.

אסיים וכו‘. לפי פילון נגזר השם Essaios מן hosios (חסיד), ראה סע’ 91 ואבסביוס, Praep. Evang. VIII 11,1. ואם קלוזנר (היסטוריה ישראלית ב' עמ' 93) תמה: „אבל סוף סוף ידע פילון שאין זה שם יוני“, הנה יש לענות שפילון גוזר הרבה שמות תנ"כיים כגון לאה, פרת וכדומה (ראה את ספרי הגרמני על הבאור האלגורי של פילון עמ' 60 ואילך), מן השפה היונית. גם במדרש מוצאים אנו אטימולוגיה יונית לשמות עבריים, כגון: „למה נקרא שמו ירמיה? שבימיו נעשתה ירושלים אירימיאה (ἐρημία – מדבר, שממה)“ (מדרש רבה, קהלת פרשה א', בראש). מן המותר להוסיף שהאטימולוגיה הזו אינה נכונה. – ואשר לשם Essaios (Ἐσσαῖος) שלא נשתמר בשפה העברית הנה באות השערות שונות לפרשו: אסיא (– רופא, כי האסיים השתמשו, לפי יוסף ב"מ, בסממנים שונים לשם תרופה), סחא (טבול, ע"ש טבילותיהם), חסא (בארמית – חסיד), חשאי וכו' וכו'.

ותחת לזבוח זבחי קודש וכו‘. לפי יוסף ב"מ קדמ’ י“ח, א' ה' לא היו האסיים זובחים בכלל, ואלה הם דברי יוסף ב”מ: „הם שולחים תשורות (מחצית השקל?) לבית המקדש, אבל אינם מקריבים קרבנות, בחשבם כי יש להם אמצעים משובחים מן הקרבנות להשיג את מעלת הטהרה והקדושה. הם מתרחקים, איפוא, ממקדש העם וכו’“. מה הם האמצעים האלה? הסופר מתכון כנראה, לקדושת הלב והמחשבה הנזכרת כאן. ראוי לציון, כי השקפת אסיים זו יש שמוצאים לה סמוכין בספר קהלת ט‘, ב’: „לזובח ולאשר איננו זובח“. ויש שסוברים בכלל, כי בספר קהלת נמצא הד לתורת האסיים. ראה גם הערה לסע' 84 (ענין השבועה).

76 המה קובעים את דירתם בעקר בכפרים. מכלל שנאמר: בעקר (τὸ πρῶτον – קודם כל) אתה למד שהאסיים גרים גם בערים, אלא שהם בוחרים ככל האפשר לשבת בכפרים. המלומדים (כגריץ ולוציוס) שלא שמו לב לבטוי: בעקר, מצאו כאן סתירה למסופר בקטע ב' המובא אצל אבסביוס; שם כתוב שהאסיים גרים בערים רבות. ובאמת אין כל סתירה. ראה גם מבוא. – העיר, כמובן הפוליס ההלניסטית, היא אצל פילון שורש הרע ושחיתות המדות (ראה „על עשרת הדברות, סע' 2 וכו'), ודעתו זו הוא מיחס גם לאסיים; אך האסיים נמנעו משבת בעיר מטעמים אחרים, וביחוד משום שקשה לשמור בעיר על דיני טהרה. ראה מבוא.

מהם עובדים את האדמה. גם לפי יוסף ב“מ קדמ' י”ח, א‘, ה’ מכבדים האסיים מאד את עבודת האדמה.

מלאכות המרבות שלום בעולם, להוציא אומנויות כאלה כלטישת נשק ותשמישי מלחמה אחרים שהם אסורים לאסיים (סע' 78).

77 על שותפות הקנין אצל האסיים ראה יוסף ב"מ מלחמת היהודים ב‘, ח’, ג' וכו'.

ובצדק יחשבו לעשירים גדולים וכו' בהתאם לפרדוכס הסטואי הידוע שאין מלך אלא חכם (שיודע את מדת ההסתפקות). וכיוצא בזה מאמר המשנה: „איזהו עשיר? השמח בחלקו“ (פרקי אבות ד' א').

78 על האומניות שהאסיים עסוקים בהן ראה קטע ב' (18, 11 VIII, Praep. Evang. וכו'). יש להעיר שאף על פי שהאסיים לא עסקו באומנות במלחמה – השתתפו במלחמת החרות נגד הרומיים. ויוחנן האסי יוכיח שעמד בעת המלחמה נגד אספסיינוס בראש המוז תמנה (מה"י ב‘, כ’, ד'), ולאחרונה מת מות גבורים (שם ג‘, ב’ א’–ב').

79 בסעיף זה מפתח הסופר את הרעיון של חכמי הסטוא על שויון כל זרע אנוש. העבדות היא לפי משנת הסטוא המצאת אנשים המתנגדת לחוק הטבע. אלא שהסטואיקנים ומטיפי המוסר, כציצרון וסנקה, לא הסיקו מן הכלל הזה כל מסקנה מעשית, ואילו האסיים שקיימו את הכלל הזה בפועל, לא היו פלוסופים, ולא התפלספו על שויון האדם. פילון מאחד כאן את תורת חכמי הסטוא עם מעשי האסיים, ומיחס לאלה גם את משנתם של הללו. על גוף העובדה שלאסיים לא היו עבדים, מספר גם יוסף ב“מ קדמ' י”ח, א‘, ה’.

80 החלוקה המשולשת הרגילה של הפלוסופיה לפי משנת חכמי הסטוא היא: הגיון (דיאלקטיקה או לוגיקה), תורת המציאות (פיסיקה), ותורת המוסר (אתיקה). לסוג השני שייכת גם התיאולוגיה העוסקת במציאות אלהים.

אשר יקטן כוח השכל וכו‘. את חוקי אלהים אין בכוח השכל לתפוס, כי הם מכילים רעיונות נעלים ונשגבים, לפי שיטת הבאור האלגורי המיוחדת לפילון. את שיטת הבאור הזאת רגיל פילון לסמן כמסטורין. ראה ספרי על הבאור האלגורי עמ’ 39 וכו'.

81 וכו' פילון מזכיר במקומות שונים בספריו את המנהג להתאסף בשבתות בבתי הכנסיות לשם עבודת אלהים ותלמוד תורה. במנהג זה קשורות הדרשות אשר ראשיתן נעוצה בתקופה קדומה מאד. בספר „חיי משה“ ב‘, סע’ 215 וכו', מיחס פילון את הדבר למשה רבנו. מעין זו היא גם השקפתם של חכמי התלמוד שלפיה היה עזרא הסופר הראשון להקהיל קהלות ברבים, לקרוא ולבאר את התורה בימים מזומנים.

82 התאור הניתן כאן מזכיר את הדרשן והתורגמן שבתלמוד, אחד קורא והשני מתרגם ומבאר. השווה גם את התאור המפורט החשוב אשר בקטע ב' (אבסביוס Pr. Evang. VIII, 7, 12 sq.). שם קורא ומבאר איש אחד מן הכהנים או מן הזקנים. מנהג זה משותף הוא לכל היהודים ואינו מיוחד לאסיים בלבד.

בצורה פלוסופית, דרך משל. במקומות שונים מספריו מביא פילון דרשות אלגוריות בשם „מפרשים קדמונים“. ובכן לא פילון הוא שהמציא את שיטת הבאור האלגורי, כמו שרגילים לחשוב. זאת הוכחתי בפרוטרוט בספרי על הבאור האלגורי של פילון.

83 חלוקת כל הדברים לטובים (αγαθά), רעים (kakà) ודברים נייטרליים שאינם לא טובים ולא רעים (ᾶδιάφορα) לקוחה ממשנת הסטוא.

84 אינם נשבעים כלל. על זה מעיד גם יוסף ב“מ מה”י ב‘, ח’, ו‘: „וכל אשר יצא מפיהם חמור בעיניהם מדבר שבועה, והם עשו סייג לבלתי השבע וכו’“. רמז לאסור שבועה נמצא בפעם הראשונה בקהלת ט’, ב‘: „הנשבע כאשר שבועה ירא“. עיין בספרא קדושים פרק ח’ (הוצאת וויס צ“א ע”א) על „לאו צדק והן צדק“. איסור שבועה מצאתי בפירוש במדרש תנחומא הוצאת בובר, מטות אות א': „אמר להם הקב“ה לישראל, לא תהיו סבורים שמותר לכם לישבע בשמי אפילו באמת וכו’“. ראה גם תנחומא הוצאת בובר ויקרא אות ט”ו.

באלהים יראו את מקור כל הטוב וכו‘. הרעיון שד’ הוא רק מקור הטוב נמצא תכופות אצל פילון. (ראה למשל „על בלבול השפות“ סע' 179). השווה גם ספרא בחוקותי ד' (הוצאת וויס קי“א ע”ב): „אין הרעה יוצאת מלפני לעולם וכה"א מפי עליון לא תצא הרעות אלא הטוב“.

במדת דרך ארץ, הנני גורס τό κόσμιον תחת τό νόμιον לפי תקונו של מנג’אי.

85 כמעט במלים אלו עצמן מתאר יוסף ב“מ מ”ה, ב‘, ח’, ד‘, את שתוף החיים אצל האסיים: „ולאנשי סיעתם הבאים ממקום אחר הכל עומד פתוח לרוחה וכו’“. השוואת הקבלות כאלה מוכיחה, שיוסף ב“מ השתמש בתאור של פילון. – לסעיף זה ולבא אחריו השווה יוסף ב”מ מה"י שם וכו’, וקדמ' י"ח, א‘, ה’.

88 מעשים נעלים תחת תרגילים. הכונה היא לתרגילי דברנות אשר בהם היו הצעירים מנסים כוחם בגבובי מלים ודקלמציות נמלצות.

יסוד איתן לחרות. הסופר מדגיש בזה את הנושא ששימש נקודת מוצא לכל התאור, הוא הרעיון שרק בני עליה הם בני חורין באמת.

89 וכו' וכו' בתאור הבא מספר פילון על רדיפות שונות שסבלו האסיים מידי שליטים אכזריים. מי הם השליטים האלה? הסופר מדבר כנראה, בתקופת השמד שבימי העריץ אנטיוכוס אפיפנס, ובכן גם בימים ההם היתה קיימת כבר כת האסיים. ואפשר מיחס כאן הסופר לאסיים את אשר היה משותף לכל העם, כי הרדיפות היו אז כלליות. הלא גם בענין אחר (ענין הדרשות) ראינו שמוסד משותף לכל העם מיוחס לכת האסיים ואם כך הדבר, אין להסיק מכאן כל מסקנות בענין הכרונולוגיה של צמיחת האסיות, כמו שעשה לוציוס בספרו על האסיות עמ' 36 וכו'. –

תאור דומה למסופר כאן נמצא אצל יוסף ב“מ מה”י ב‘, ח’, י'. הנוגשים העריצים המה הרומיים בעת המרד הגדול, ורדיפותיהם לבשו אופי דתי. תמוה הדבר, כי מעולם לא שמענו, וגם יוסף ב"מ אינו מספר במקום אחר, על רדיפות דתיות מיד הרומיים בימי מלחמת החרות. סבורני שיוסף חקה בתאור זה את פילון מתוך קלות ראש בלבד, כדרכו, ואילו פילון התכוין לסורים ולא לרומיים.

יש להוסיף שתאור העינויים הניתן כאן מזכיר בפרטים שונים את התאור של יסורי היהודים באלכסנדריה בימי הנציב פלאקוס. התאור הזה נמצא בספרו של פילון „נגד פלאקוס“ סע' 65 וכו'. הפרעות באלכסנדריה התחוללו שנים רבות לאחר שכתב פילון את ספרו „על חרות הצדיק“; פילון חקה איפוא ב„נגד פלאקוס“ את דברי עצמו ב„חרות הצדיק“. נמצאת למד שתאורים מעין אלה „חפשיים“ הם יותר מדי, ואין לדקדק בהם. בנדון זה לא נמצא דיקנות לא אצל פילון ולא אצל יוסף ב"מ, שהלך בעקבותיו.

91 העריצים, או יותר נכון העריץ הערום והאכזר הוא, לדעת לוסיוס עמ' 40, המלך הורדוס. ברם, אין השערה זו מתקבלת על הלב, שהרי בית האלאבארך היהודי באלכסנדריה, ליסימכוס אחי פילון, עמד ביחסי ידידות עם בית הורדוס, וביחוד עם אגריפס הראשון. אמנם אין לבוא בהקפדה יתרה לגבי תיאורו הריטורי של פילון, ונראה שכל ענין העריצים הערומים קלוט הוא מדמיון הסופר.

קטע שני

1 מחוקקנו וכו'. פילון רגיל ליחס למשה רבנו את המנהגים והמוסדות העתיקים של בני עמו. השווה את הבטוי התלמודי: הלכה למשה מסיני. אמנם מכאן ראיה, שבזמנו של פילון היתה כבר לאסיים מסורת עתיקה. ערך כללי מעין זה יש גם לבטוי שנמצא אצל פליניוס הזקן: „האסיים קיימים במשך אלפי דורות“ per milia saeculorum. ראה מבוא.

הם שנקראים בשם אסיים וכו‘. לבאור השם על יסוד אטימולוגיה יונית ראה קטע א’ בראשיתו והערות שם.

יושבים הם בערים. אף לפי יוסף ב“מ (מה"י ב' ח‘, ד’) גרו האסיים גם בערים, ובמקום אחר (מה"י ה‘, ד’, ב') נזכר „שער האסיים“ בירושלים, אין זאת כי גם בירושלים גרו אסיים. ונאמנה עדותם של פילון ויוסף ב”מ מזו של פליניוס, האומר כי האסיים גרו רק על־יד עין גדי בקרבת ים המלח.

ןכיון שישוב האסיים היה נפוץ גם בכפרים וגם בערים רבות, ודאי שמספרם היה גדול הרבה מארבעת אלפים, ודברי פילון ויוסף ב“מ (עיין ראש קטע א' והערה) אינם מדויקים; ואפשר שמספר זה לקוח מזמן קדום, בעוד היו האסיים מועטים במספר. ויש לתמוה על יוסף ב”מ שהיה בן ארץ־ישראל, ואף על פי כן נמשך אחרי פילון ונקט במספר מוטעה.

2 מוצאו של בן אדם וכו'. בספרו „על האצילות“ מוכיח פילון שהיחוס האמתי הוא „יחוס עצמו“, בהתאם לתורת הסטוא, שרק החכם הוא המיוחס האמתי. השווה את סנקה בספרו על החסידים Nemo altero nobilior nisi cui rectis ingenium bonis aptius. De bonf. III 201. (איזהו בר־יחש? המצטיין בתכונה נעלה ובמעשים טובים).

3 בין חברי האסיים אין תינוק וכו'. אמנם פליניוס מודיע שהאסיים מחנכים ילדים עזובים, אבל אין הילדים מתקבלים כחברים לכת.

4 על חרותם זו וכו'. רעיון חרות הצדיק הוא הנושא העקרי בספר „על חרות הצדיק“, ובקשר לרעיון זה נזכרים שם האסיים.

8 רועים… ומפקחים על בהמות וכו'. מלומדים אחדים מסיקים מזה את המסקנה, שהאסיים לא הדירו עצמם מאכילת בשר. ואם כי ראיה ברורה אין כאן, שהרי יתכן כי האסיים השתמשו בבהמותיהם לעבודה בלבד, – סמך לדבר יש. ברם, אצל פילון ויוסף ב"מ ופליניוס אין זכר לדבר שהאסיים נמנעו מאכילת בשר ומשתית יין, כפי שסוברים אחדים.

10 גזבר אחד. שם הממונה הוא במקור tamis (גזבר). יוסף ב"מ קורא לפקידים אסיים בשמות שונים: epimeletae (משגיחים מה"י ב‘, ח’, ג'), epitropoi (אפיטרופסים שם ו'), apodektai (גבאים קדמ' י"ח, א‘, ה’).

14 חיי נשואים. גם יוסף ב“מ (קדמ' ומה"י כלעיל) ופליניוס V 17 כותבים, שהאסיים אינם נושאים נשים. טעמיו של פילון ויוסף ב”מ, נטית האשה לקטטות וכדומה, הן רק השקפותיהם הפּרטיות של הסופרים. הסבה האמתית לדבר היה כנראה, הקושי בשמירת דיני טומאה וטהרה בצותא חדא עם נשים שמטמאות לעתים ידועות. יוסף ב"מ מזכיר במקום אחר (מה“י ב‘, ח’, י”ג) שחלק מן האסיים חי חיי נשואים. זה היה, כנראה, מיעוט קטן ביניהם.

מכאן אפשר להסיק, כי פילון לא היה נשוי, שהרי איש המגנה כל כך את חיי הנשואים אינו מסוגל להיות אבי משפּחה. אמנם יש ידיעה אצל סטובאיוס Stobaios על אשת פילון שהרבתה כל כך לכבד את בעלה, עד שלא השתמשה בכל קשוטים. אמור אמרה, כי בעלה הוא תכשיטה. אבל המלומד יעקב בּראניס Bernay בספרו Phokion עמ' 125 הוכיח שמקום השם פילון צריך להיות פוקיון. ראה את המונוגרפיה שלי על פילון (פולנית) עמ' 43. – משפּטו השלילי של פילון על האשה נמצא גם במקומות אחרים, אף כי לא בצורה חריפה כמו כאן.

18 סיום התאור של האסיים בקטע ב' דומה לזה שבקטע א', ובו מובעת מגמת התאור. סיום זה מציין גם את אָפיו של כל התאור כמהלל דברני laudatio, ἐγκώμιον. לכבוד הכת האסית ולכל היהדות אשר מחיקה יצאה הכתה העלאית ההיא בשירי תהלה ריטוריים אין מקום לדיקנות מרובה, וכל הרוצה להשתמש בהם לשם מסקנות הסטוריות מצווה ממילא על הזהירות. כן נחוצה הזהירות גם לגבי התיאורים האלה כפי שהראיתי במבוא על יסוד עובדות ברורות.

מפתח השמות

השמות הפרטיים נמסרו בסוגרים כפי שהם מבוטאים בשפה הרומית.

קצורים: פ – „נגד פלאקוס“. ק – „המלאכות אל קאיוס"

א

אבאודוס (Eudus), אחד מן החברים במועצת היהודים באלכסנדריה. נתפשו על־ידי הנציב פלאקוס, פ. 76.

אבאיאיוס (Eueius), כנוּי לאל דיוניסוס, ק. 96. ראה: דיוניסוס.

אבביאה (Euboea), אי יוני. יהודים שם, ק. 282.

אבגוסטוס (Caius Julius Caesar Octavianus Augustus), קיסר רומי. מאַשר את חוקי היהודים וזכויותיהם, פ. 50. ק. 240. 292. 309 וכו'. ממנה מועצת היהודים באלכסנדריה, פ. 74. מזמין לדין נציבים בשם עבירות שונות, פ. 105. גדולתו, ק. 143. 152. הקרבת קרבנות בירושלים בשמו ק. 317.

אגריפס (Agrippa) 1) נכדו של המלך היהודי הורדוס. התמלכותו ונסיעתו לארץ יהודה, פ. 27 וכו' וכו‘. אגריפס ברומי בימי טיבריוס קיסר, פ. 28. מקבל אותו כבוד מידי הסינט הרומי, פ. 40. מקבל את המדינות ארגוב וגליל (ע"ע) מידי קאיוס, ק. 319. מביא תזכירם של יהודי אלכסנדריה אל קאיוס, פ. 103. ק. 179. מבקר את קאיוס ברומי, ק. 261 וכו’; מחלתו 269 וכו‘. מכתבו אל קאיוס לטובת היהודים, ק. 276 וכו’ וכו‘. קאיוס נעתר לבקשתו, ק. 231 וכו’. 2) אגריפס מרקוס (Marcus Vipsanius Agrippa), ידיד אבגוסטוס. בקורו בירושלים, ק. 291 וכו‘, 294 וכו’.

אתיקה (Attica), מדינה בארץ יון התיכונית. פלאקוס נוסע לאורך גדותיה בדרך לאנדרוס, פ. 156. 173. יהודים שם, ק. 281.

איגאי, ים איגאי (Aegaeum mare). פלאקוס נדון לגלות לאי גיארה (ע"ע) בים הזה, פ. 151.

איטוליה (Aetolia), מדינה בארץ יון. יהודים שם, ק. 281.

איטליה (Italia), ארץ. פ. 109. 125. 157. 173. ק. 108. 116. 252. עמי איטליה ק. 10. יהודי איטליה ק. 155.

איסידורוס (Isidorus), דימגוג מצרי, צורר היהודים, פ. 20. מאשים את פלאקוס ברומי, פ. 125. תאור אופיו, פ. 135 וכו'. משׂטין על היהודים לפני קאיוס, ק. 355.

איסתמוס (Isthmus) הקורינתית, רצועת יבשה המחברת את יון התיכונית עם הדרומית. פלאקוס עובר דרך שם, פ. 155.

אירופה (Europa), יהודים בארצותיה, פ. 46. ק. 281. 283. עמי אירופה, ק. 10. נזכרה גם ק. 22. 48. 88. 174. 280.

אלכסנדריה, בירת מצרים, במקומות רבים.

אמפיאראוס (Amphiaraus), חוזה אגדי ממדינת ארגוס, הירוֹס יוני. קאיוס משתחווה אליו, ק. 78.

אמפילוכוס (Amphilochus), הירוס יוני, בן אמפיאראוס (ע"ע). קאיוס מדמה אליו, ק. 78.

אנדרון (Andro), אחד מזקני היהודים באלכסנדריה, התפשוֹ על ידי הנציב פלאקוס, פ. 76.

אנדרוס (Andros), אי בים האיגיאי, שמה הגלה פלאקוס. פ. 151. 156. וכו' וכו'.

אסיה (Asia), יהודים בארצותיה, פ. 46. ק. 245. 281. 311. עמי אסיה, ק. 10. נזכרה גם ק. 22. 48. 88. 144. 250. 280.

אפולון (Apollo), אֶל־השמש, יוני. קאיוס משתחווה אליו, ק. 93 וכו‘. תהלת אפולון, ק. 103. וכו’.

אפלס (Apelles), שחקן אשקלוני, צורר היהודים, ק. 203 וכו'.

ארגוב־טרכון, ק. 326. ראה: טרכון.

ארגוס (Argus), מדינה בארץ יון, יהודים שם, ק. 281.

אריס (Ares, Mars), אֶל מלחמה יוני. קאיוס מדמה אליו, ק. 93. 97. תהלותיו. ק. 111 וכו'.

אשקלון (Ascalo), עיר יונית בארץ יהודה. שנאת האשקלונים ליהודים ק. 205.

ב

באסוס (Bassus), 1) פקיד צבא רומי. מקבל פקודה לעשות בדיקת נשק במצרים. פ. 92. 2) שר־מאה רומי. נשלח מאיטליה לתפוש את הנציב פלאקוס, פ. 109 וכו' וכו'.

בבל (Babylonia), יהודים במדינה זו, ק. 216. 282.

ביאוטיה (Boeotia), מדינה בארץ יון, יהודים שם, ק. 281.

ביתיניה (Bithynia), מדינה באסיה הקטנה. יהודים שם. ק. 281.

בככוס (Bacchus), ק. 96. ראה: דיוניסוס.

ברונדיסיום (Brudisium), עיר החוף באיטליה, פ. 26. פלאקוס שם. פ. 152. 173.

ג

גורגו (Gorgo), שם־לואי למדוּסה ולאחיותיה, ק. 237. ראה: מדוסה.

גיארה (Gyara), אי בים האיגאי. פלאקוס נדון לגלות לשם. פ. 151.

גיריאוניס (Geryones), ענק בעל שלשה גופים מן האי אַריתריאה, ק. 80.

גליל (Galilaea), אגריפּס הראשון מקבל את הגליל מידי קאיוס, ק. 319.

גרמניה (Germania), ק. 10. פראות הגרמנים, שם. נצחון קאיוס עליהם, ק. 356.

ד

דיוניסוס (Dionysus), אל יוני, בן זיאוס וסימילי, משפיע לאנשים תנובת השדה, וביחוד פרי הגפן. קאיוס מדמה אליו, ק. 78 וכו‘. גבורותיו, ק. 82 וכו’, 88 וכו', 92. בגדיו ק. 96.

דינוניסיוס, דימגוג מצרי, צורר היהודים, פ. 20.

דיוסקורים (Dioskouroi), האחים האלהיים קסטור ופולוקס (Castor Pollux), בני טינדארוס ולידה; בני אלים; קאיוס מדמה אליהם, ק. 78 וכו‘. תהלותיהם, ק. 84 וכו’. 92.

דיקיארכיה (Dicaearchia), פ. 27. ק. 185. ראה: פוטיאולי.

דלפוי (Delphi), עיר יונית מהוללה בתרפים של אפולון. הכתובת שבדלפוי, ק. 69.

דרוסילה (Drusilla), אחות קאיוס. „אֵבל דרוסילה“ בקיסרות הרומית לרגלי מיתתה, פ. 56.

ה

הומילוס (Homilus), פקיד בחצר קאיוס, ק. 181.

הומירוס (Homers), משורר יוני, ק. 80. מאמר הומירוס, ק. 149.

הורדוס (Herodes), מלך היהודים. התארחות מרקוס אגריפס (ע"ע) אצלו, ק. 294 וכו'. ארמונו, ק. 299. התמלכות נכדו אגריפס, פ. 25.

היברוס (Hiberus), נציב מצרים בשנת 32, פ. 2.

היליני (Helena), אי בים האגאי, פלאקוס עובר דרך שם, פ. 156.

הירקליס (Heracles, Hercules), בן זיאוס ואלקימיני, מבני האלים. קאיוס מדמה אליו, ק. 78 וכו'. מהלליו, ק. 81. 90. 92.

הרמיס (Hermes, Mercurius), שליח האלים אצל היונים. קאיוס מדמה אליו, ק. 93. תשבחותיו, ק. 99 וכו'.

ו

ויטליוס (Lucius Vitellius), נציב סוריה. שהייתו בירושלים. ק. 231.

ז

זוס (Zeus, Juppiter, Jovis). 1) ראש אֵלי יון. קאיוס מצוה להעמיד את צלמו בהיכל בירושלים, ק. 265. 2) „זוס החדש“ – קאיוס, ק. 346.

ט

טיבר (Tiberis), נהר עובר דרך רומי. היהודים מעבר לנהר טיבר, ק. 155. צירי יהודי אלכסנדריה במישור שע"ג הנהר הזה, ק. 181.

טיבריוס: 1) (Tiberius Claudius Nero), קיסר רומי. הנציב פלאקוס בין ידידיו. פ. 2. 158. פלאקוס נציב מצרים בימיו, פ. 8 וכו‘. אגריפס ברומי בימיו, פ. 28. מזמין לדין נציבים שהאשמו בעבירות שונות, פ. 105. מעלותיו, ק. 141. יחסו ליהודים, ק. 159. 240. 298 וכו’. נזכר גם פ. 112. 128; ק. 8. 14. 23 וכו‘; 33 וכו’; 58; 166 וכו‘. 2) (Tuberius Nero Gemellus), נכדו של טיבריוס קיסר, שותף לשלטון עם קאיוס וסופו הטראגי, פ. 10 וכו’; 22; ק. 23 וכו' וכו'.

טרופוניוס (Trophonius), הירוס יוני, לו היו מוקדשים התרפים בלבדיאה (ביאוטיה). קאיוס מדמה אליו, ק. 78.

טריפון (Trypho), אחד מזקני היהודים באלכסנדריה. התפשוֹ על ידי הנציב פלאקוס, פ. 76.

טרכון (Trachonitis = ארגוב מדינה בעבר הירדן. אגריפס המלך מקבל את המדינה מידי קאיוס, ק. 326.

י

יבנה (Jamnia), עיר בארץ יהודה, הסכסוך בין היהודים והיונים שם, פ. 200 וכו‘, וכו’.

יהודים, במקומות רבים.

יוליה אבגוסטה (Livia Julia Augusta), אשת אוקטביינוס אבגוסטוס. יחסה ליהודים, ק. 319. 392.

יוֹני מפרץ (Jonius sinus), פלאקוס שם, פ. 154.

יונית שפה יונית, ק. 14. עם היונים, ק. 8. 162. ערי היונים, ק. 83. ארץ יון, ק. 102. 141. צרות היונים, ק. 145. תרבות יונית, ק. 147. אגדה יונית, ק. 237. ראה גם ק. 292.

ירושלם (Hierosolyma). יהודים שולחים כסף לשם, ק. 156 וכו‘, 312 וכו’. גזירת קאיוס להקים שם פסל בבית המקדש, ק. 188 וכו'. 203. ראה גם ק. 278. 288.

ישראל, גזרת המלה, ק. 4.

כ

כאריטות (Charites, Gratiae), שלש בנות זוס, אֵלוֹת החן והנועם, ק. 95. 104.

כוש (Aethiopia), ישוב היהודים מגיע עד לגבולות המדינה הזאת, פ. 43.

כפתור (Creta), אי יוני, יהודים שם, ק. 282.

כשדים (Chaldaei), שפת כשדים, ק. 4.

ל

לאמפון (Lampo), דימגוג מצרי, צורר היהודים, פ. 20. מקטרג על פלאקוס ברומי, פ. 125. נאשם בעוון העלבת הקיסר טיבריוס, פ. 128 וכו'. לאמפון כ„רוצח הקולמוס“, פ. 132.

לוב (Libya), ישוב היהודים משתרע עד למדינה זו, פ. 43. 45. לוב כמדינת נציבותו של פלאקוס, פ. 152. יהודים בלוב, ק. 283.

ליאיאוס (Lyaeus), כנוּי לאֵל דיוניסוס, ק. 76. ראה: דיוניסוס.

לכיאוס (Lechaeus), חוף העיר קורינתוס מעבר המפץ היוֹני. פלאקוס שם, פ. 155.

לימיאה (Lamia), קונסול רומי, פרדסים ברומי על שמו. שם היה ראיון היהודים לפני קאיוס, ק. 351.

לפידוס (Aemilius Lepidus), ממליץ על פלאקוס לפני קאיוס, פ. 151. 181.

מ

מאקסימוס מגיוס (Maximus Magius), נציב מצרים. מנוּי מועצת היהודים באלכסנדריה בימיו, פ. 74.

מאקרון (Naevius Sertorius Macro), ידיד פלאקוס, פ. 11. גורם להמלכוּת קאיוס (שם). סופו המר, פ. 11 וכו‘. 22. ק. 32 וכו’ וכו‘. גורם להפרת מזמות סיאנוס (ע"ע) על הקיסר טיבריוס, ק. 37. מותו ומות אשתו, ק. 61. ראה: גם ק. 69 וכו’. 75.

מאריה (Maria), שם יאור ועיר במחוז המצרי Mareotis), גבול ארץ כוש, פ. 45.

מדוסה (Medusa), בת פורקיס, דמוּת אגדית יונית, אחת מן הגורגונות (ע"ע). המביט בפניה נהפך לאבן, ק. 237.

מוקדון (Macedonia), יהודים שם, ק. 281.

מיצינאס (Maecenas), פרדסים ברומי ע"ש מיצינאס. שם היה ראיון היהודים לפני קאיוס, ק. 351.

מעלות לוב חוף שע"ג הים התיכון, פ. 43. ראה: לוב.

ס

סבסטיאון (Sebasteum, Caesareum), מקדש לכבוד הקיסר הרומי, וביחוד לכבוד אבגוסטוס. מקדש כזה באלכסנדריה. ק. 151 ובקיסריה בארץ יהודה, ק. 305.

סוניון (Sunium), כף בקצה הדרומי של אטיקה. פלאקוס עובר בספינה דרך שם, פ. 156.

סוריה (Syria), מדינה, פ. 26. 39; ק. 179. 220. 250. 252. 259. השפה הסורית, פ. 39. פטרוניוס נציב סוריה, ק. 207. 219. 231. 233. חילות רומיים בסוריה, ק. 223. יהודים שם, ק. 245. 281. (גם בחילת סוריה.).

סטפניון (Stephanio), אחד ממשוחררי טיבריוס קיסר באלכסנדריה. הנציב פלאקוס מתארח אצלו, פ. 112.

סיאנוס (Seianus), שר טיבריוס קיסר, צורר את היהודים, פ. 1. ק. 159 וכו'. מאקרון (ע"ע) גורם להפרת מזמותיו הרעות על טיבריוס, ק. 37.

סילאנוס מארקוס (Marcus), חותנו של קאיוס. מותו הטראגי, ק. 62 וכו‘. 71 וכו’. 75.

סקיתים (Scythae), פראות עם הסקיתים, ק. 10.

סרמטים (Sarmatae), עם הסרמטים, ק. 10.

פ

פאיאן (Paean), כנוי לאל אפולון, ק. 110. ראה: אפולון.

פארוס (Pharus), אי מול אלכסנדריה. אגריפס עוגן שם, פ. 27. באסוס (ע"ע) שר־מאה רומי לפני האי הזה, פ. 110.

פוטיאולי (Puteoli) = דיקיארכיה, עיר חוף באיטליה. אגריפס יוצא משם לארץ יהודה, פ. 27. צירי יהודי אלכסנדריה שם, ק. 185.

פונטוס (Pontus), מדינה ע"ג הים השחור. יהודים שם, ק. 281.

פטרוניוס (Publius Petronius), נציב סוריה. קאיוס מצוה לו להעמיד פסל בהיכל ירושלים, ק. 207. הסוסיו ק. 209 וכו‘. מזמין צלם מצדון, ק. 222. היהודים לפניו בפיניקיה, ק. 225 וכו’. מכתבו אל קאיוס, ק. 248 וכו‘. 261. כעס קאיוס עליו, ק. 254 וכו’. מכתב קאיוס אליו, ק. 259 וכו‘. 333 וכו’.

פילטוס (Pontius Pilatus), מפקח רומי ביהודה. מרגיז את היהודים, ק. 299 וכו'.

פיליפוס (Philippus), הנסיך, דודו של אגריפס הראשון. אגריפס מקבל את מדינתו מידי קאיוס, פ. 25.

פיניקיה (Phoenicia), כנען. פטרוניוס מזמין צלם בצדון הפיניקית להעמידו בהיכל בירושלים, ק. 222. פטרוניוס שוהה שם, ק. 225. יהודי ארץ ישראל באים לפני פטרוניוס לפיניקיה, ק. 226. יהודים גרים שם, ק. 281.

פיריאוס (Piraeus), חוף אתונא, פלאקוס שם, פ. 155.

פלאקוס 1) (Aulus Avillius Flaccus), נציב מצרים, במקומות שונים. 2) (Caius Norbanus Flaccus), פרוקונסול רומי. כותב מכתב לאנשי אפסוס לטובת היהודים, ק. 314 וכו'.

פלופוניסוס (Peloponesus), החלק הדרומי של ארץ יון. פלאקוס נוסע בספינה לאורך ערי פ. כגולה, פ. 154. 173. יהודים שם ק. 281.

פמפיליה (Pamphylia), מדינה באסיה הקטנה. יהודים שם, ק. 281.

פרוטוס (Proteus), אליל יוני מצטיין בנבואותיו. קאיוס דומה אליו בתמורותיו הפתאומיות, ק. 80.

פרת (Euphrates), נהר בארם נהרים, ק. 10. 207. 259. יהודים מעבר לפרת ק. 216, 282.

פרתים (Parthi), עם הפרתים, ק. 10. 256.

צ

צדון (Sidon), עיר פיניקית. פטרוניוס הזמין משם צלם להעמידו בבית המקדש שבירושלים,ק. 222. 337.

ק

קאיוס (Caius Caligula), קיסר רומי, במקומות רבים.

קאסטוס (Castus), פקיד צבא רומי. מחפש אחרי נשק בבתי היהודים, פ. 86.

קאפיטון (Capito), משגיח רומי ביבנה (ע"ע), צורר היהודים. 199 וכו' וכו'.

קאראבאס (Carabas), משוגע אחד באלסנדריה. צוררי היהודים משתמשים בו להתל במלך אגריפס, פ. 36 וכו'.

קוריבנתוס (Corybantes), כהני קיבילי אלילת פריגיה. התלהבות קוריבנטית, פ. 169.

קורינתוס (Corinthus), עיר יונית. פלאקוס עובר דרך שם, פ. 154. 173. יהודים שם, ק. 281.

קיה (Cea), אי מזרחית לסוניון (ע"ע). פלאקוס עובר דרך שם, פ. 156.

קיליקיה (Cylicia), מדינה באסיה הקטנה. יהודים שם, ק. 281.

קינתוס (Cynthus), אי בים האיגאי. פלאקוס עובר דרך שם, פ. 156.

קסריה אבגוסטה (= סבסטי), (Caesarea Augusta), קיסרין, עיר ביהודה ע"ג הים התיכון. מקדש אבגוסטוס בעיר ההיא, ק. 305.

קלודיוס (Tiberius Claudius Germanicus), קיסר רומי. עונש את הליקון (ע"ע) צורר היהודים, ק. 206. משפּחת הקלודיים. קאיוס עוין את המשפּחה הזאת, ק. 33.

קליאופטרה (Cleopatra), מלכת מצרים. מרכבה רתומה לארבעה סוסים מוקדשה לשמה הוקמה בבית הכנסת באלכסנדריה, ק. 135.

קנכראי (Cenchrae), חוף העיר קורינתוס מפאת מזרח. פלאקוס עובר דרך שם, פ. 155.

קפריסין (Cyprus), אי יוני. יהודים שם, ק. 281.

קרונוס (Kronos, Saturnus), אֵל יוני, אבי זוס. תור הזהב בימי שלטונו, ק. 13.

ר

רומי (Roma), אגריפס ברומי, פ. 28. שם מתקיימים משפטי הנציבים שנאשמו בתועבות שונות, פ. 105. פלאקוס הגלה מרומי, פ. 152. רומיים, ק. 10. חוקי הרומיים, ק. 28. 153. מלחמות אזרחים ביניהם, ק. 144 וכו‘. זכיות היהודים ברומי, ק. 157. שכונת יהודים שם, ק. 155. רדיפות היהודים ברומי, ק. 160. צירי יהודי אלכסנדריה שם, ק. 185. ראה גם פ. 158; ק. 108. 116. 219. 220. 252. 283 וכו’; 337. 342.

רינוס (Renus), נהר בגרמניה, ק. 10.

ת

תיסליה (Thessalia), מדינה בארץ יון הצפונית. יהודים שם, ק. 281.

תלמיים (Ptolemaei), מלכי מצרים, ק. 140.

המלאֲכות אל קאיוס קאליגולאה הקיסר השלישי לרומים

מאת ידידיה האלכסנדרי הוא פילון היהודי

ציר אמונים לעדת אלכנדריה של מצרים אשר שלחוהו רומה להעביר את מחשבת קאיוס אשר חשב לחלל את גאון עוזנו ואת בתי קדשנו בצלמיו בעבור עליו רוח שגעון לתת את לבו כלב אלקים, ומכתב אגריפוס חותם מלכי ישראל אשר כתב אל הקיסר:

נעתק ללה"ק על ידי

מרדכי אהרן גינצבורג

הקדמה

הספר הקדמון הזה הוא אחד מכלי החמדה אשר יצא מתחת ידי החכם הקדמון ידידי פילון האזרחי אלכסנדריה אשר במצרים, איש מלא תורת אלקיו וכליל חכמ' אשר רוח פלסופית פלַאטָא נוססה בו ביחוד איש אשר כח בו להתיצב לפני מלכים להפיק מאתם רצון, עליו שמו בנ“י עדת אלכסנדריה עיניהם להטיב להם את הרעה אשר הפגיעו בהם המצרים בימי הקיסר קאיוס קאליגולאה אשר נבאשו בו היהודים על דבר אשר מאנו לקבל אתו עליהם לאלהי תעתועים, והמצרים מהרו לצקת שמן על אֵש שנאתו בשלחם צירים מיוחדים רומה ובתוכם את החכם להרע את אפיון לחפוא על היהודים דברים אשר לא כֵן, אשר שפך על היהודים ועל אמונתם כוס לעג מרבה להכיל, אף הוא היה הראשון המתנכל לנו בעלילות דם אשר הרבתה את חללינו בגלות האחרון הזה, באמרו כי בדם עובדי כוכבים ומזלות יונים יתרצו היהודים אל אלקיהם, לולא עמדו פילון ויוסיפון חכמי ישראל בפרץ להשיב לעגו אל חיקו כיד החכמה והלשון הטובה עליהם עד אשר היה לשחוק הוא, ואם בימי קאיוס אשר שנא את היהודים שנאת הַוַת נפשו לא שָכל פילון לרַפֵא את שברי בת עמו, עד מהרה שב ורפאם בימי הקיסר קלוידיוס הבא אחריו, ובימיו קרא פילון – לפי עֵדות אייזעביוס – את דברי הספר הזה באזני הקיסר ובאזני זקני רומה בישיבת הזענאט אשר התפעלו מדבריו ומחכמתו ויצוו לשום את ספרו בעקדֵי הספרים לזכרון עולם אחרי אשר נתנו לו את כל חפצו לטובת עמו, וגם הדור האחרון הוכיח את צדקת פילון ויוסיפון מליצי ישראל נגד רשעת אפיון מלשינם, כי ספרי אפיון איש ריבם אשר כתב שטנה על ישראל ספו תמו מן בלהות, ותשובות אנשי המופת האלה עמדו לנֵס בטוחים ממשבתות הזמן המכלה את הכל ויתקיימו בידי מלומדי כל העמים עד היום, וידידיה ערך את ספריו בלשון יון הצחה הוא השפה המהלכת בין מלומדי כל הארץ בימים ההם אשר גם חז”ל לא משכו כבוד ממנה במקומות רבים עד כי סמכו עליו את הקרא יפת אלקים ליפת, ודברי הספר הזה עתיקים מלאי ימים מכל הספרים אשר חברו בעמנו אחרי חתימת ספרי הקודש וספרי האפוקריפיא, כי חברם בימי אגריפוס מלך היהודים האחרון כשלשים שנה לפני חרבן הבית, אשר בעת ההיא היתה עֵת צרה גם לעדת ישראל היושבים על אדמתם, מחמת הקיסר קאיוס אשר גזר להקים מצבה לו בקודש הקדשים, את כל אלה ראה פילון בעיניו ויצר בצרת עמו. ויחוקקם על הספר הזה לזכרון, וחכמי העמים הנכונים תמיד לקבל את הטוב מכל אדם ולהוציא יקר גם מן העם הזולל בעיניהם שמו את דברי הספר הזה כמותם על לבבם ויעתקהו אל כל הלשונות המהלכות בארצות אירופה, ורק אנחנו עם ישראל אשר המחבר הזה לכבוד הוא לנו ובשלנו חרד את כל החרדה הזאת לא חשנו לקיים את הספר הזה בידינו עד כי ככופי טובה נחשבנו לו:

ואמנם רבים המה ההתפעלות אשר יתרוצצו בלב הקורא את הדברים האלה, רגע ישתאה על מספר בני ישראל אשר רבו למעלה בימי הבית השני ויכסו כמעט את כל פני חלקי הישוב עד אם יעבור עליו הרוח לשאול מי ילד לנו את אלה? ורגע ישתומם על האמונה החזקה היצוקה בלבם לאהבה את אלקים ואת מקדשו על אף מלכי רשעה אשר דמו להעבירם מדתם, ותחת אשר בימי הבית הראשון המירו כבודם רבות בלא יועיל נרפאו מן מחלת הרוח הזאת בגלות בבל וידבקו בהשם ובתורתו, וכל רב ושליט לא שלט להטות רגלם מן הדרך הטוב הזה, פה יתאמר בכבוד אבותיו אשר המה היו היחידים בכל עמי הארץ אשר הרהיבו בנפשם עוז לבלתי תת כבוד אלקים לזולתו בעת אשר קבלו אותו כל העמים עליהם לאלהים, ופה ירך לבבו בקראו את המליצה הצחה אשר ערך מלכנו האחרון – ואם לא מזרע בית דוד הוא – אשר גם חז“ל הזכירוהו לשבח, (בכתובות דף י“ז ובסוטה דף מ”א ובבכורות פ"ג משנה ד'), ואת מסירת נפשו אשר הערה לטובת עמו ובני אמונתו, אשר כל הקורא בו תזרמנה עיניו דמעה כאשר התפעל ממנו גם קאיוס אשר לֵב אבן לבו, ופה תקצר נפשו בעמל אחיו אשר סבלו על קדושת השם, כי כל הדברים האלה ורבים מהם רשומים בכתב אמת בספר הזה, כאשר המה נמצאים בקצרה גם בסדר הדורות דף מ”א וביוחסין:

ואני מאהבתי את עמי ומכבדי את החכמים לא אחרתי מהעתיק את דבריו על טהרת לשון הקדוש כיד ה' הטובה עלי כאשר הגיעה לידי העתקה האשכנזית אשר העתיק הסופר עקהאַרד מלשון יון וידפיסה בלייפציג בשנת 1783 יראו חכמים ויוסיפו חכמה וטהורי לבב יוסיפו אומץ באמונתם, והיה זה שכרי:

ווילנא ך"ד סיון תמצ"ו:

מלאכות: פילון היהודי

עד אנה נהי אנחנו הישישים כילדים! שֵבָה זרקה בגויתֵינו מרוב ימים, ורוחנו יחבק עוד אשפתות הילדות כי נִתְעה בנפשותינו להחזיק את ההצלחה הרמיה לדבר קַייָם, והטבע ועַצְמֵי קניניה אשר אין יד השנוים שלטת עליהם, יהיו בעינינו כדברי רמיה כי נֵזֶל לשנות דרכינו ועלילותינו כאשר ישנו המצחקים בצחוק הקוביה את אבני המשחק, ונחשוב כי הדברים אשר הַמִקְרֶה יסודותם ישמרו תפקידם יותר מהדברים העושים משטרם על פי חוקות הטבע, וילידי הטבע הקיימה ימעלו במשמרתם יותר מתולדות המקרה, בינו בסבה אשר תסב במשפט המעוקל הזה ותמצאו כי תולדות קצרי הראות היא אשר ישפיקו בילדי הַהוָה מחסרון עינים לראות את העתידות, על כן יכוננו מצעדי רגלם על פי החושים הכוזבים ולא יפנו אל משפט השֵכל אשר הוא בלתי עלול לתעות כמוהם, כי החושים לא יורו לנו בלתי אם את הַהוָה אשר הוא נגד עינינו, והשכל יעפיל לרוץ אורח עד קצות העתיד הצפון במרחק, אבל כי עין השכל הזאת החדה מעין בשר תֵכַה מאד באשמתנו, כי מקצת בני האדם יכהו אורה בשתיה אשר לא כדת: ומקצתם יפרשו עליה בגד כליל הַבַעֲרות הגדולה בכל הרעות המוצאות את האדם בארץ,

ובכל אלה העתים האלה והמקרים אשר קרו בימינו יוכיחו לכל מסתפק עד אם יִוָוכֵחַ כי יתעשת האלקים לבני האדם, וביותר קרוב ישעו ליראיו קוראי שמו באמת, המה חבל נחלת אבי כל הנמצאים ומלכם עם סגולתו הנקראים בשפת כשדים בשם ישראל, אשר תרגומו בלשון יון “איש רואה אל”¹ והדבר הזה לדעתי מעלה אשר כל חפצים לא ישוו בה יהיו חפצי הכלל או חפצי יחידים, כי אחרי אשר מטבע האדם להתעורר אל הכבוד אל הענוה ואל הטוב בעת אשר עיניו רואות את מורהו את הורו ואת זקניו: עד כמה יתחזק לבבו אל מעשה הצדקה והמישרים אם ישוה נגד עיניו תמיד את הנעלה על כל ברואי תבל: את הבלתי נוצר אשר הוא הטוב והמרומם הנעלה והמאושר בתכלית! או – לדבר כמשפט – את הטוב מעצם הטובה, את המאושר מעצם האושר, ואת השלם מעצם השלמות ומכל דבר אשר תתפוש מחשבתינו באפני הדבור האלה, כי קצרה יד כח הדבור לתפוש בדברים את שיג האלקים, הבלתי נראה לעינים והבלתי מוחש אל החושים, עלה יעלה הכח ההוא בתוהו ויאבד מחסרון דברים אשר יהיו לו למעלות ולמדרֵגות לעלות על ידיהם על מושג הכוחות הסובבים אותו (ואף כי עד תכלית רעיון מחוייב המציאות אשר סִבָתו בעצמו, הלא גם אם יתנו כפות כל הרקיעים את קולם ויספרו לא יעוזו להמציא אמרים ואָפני דבור כאשר יאתה לו) ככח הבריאה, כח הסדרים המתקיימים את קנייני הטבע על כנם, כח ההשגחה, ויתר הכחות הפועלים על הנבראים, מקצתם פעולת חסד ומקצתם פעולת עונש, כי גם העונש יחשב לחסד באמת, המתייחס אל מדת ההנהגה ואל סריה, ואין הנהגה ישרה אשר לא תכלול תחתה את שני הקצות האלה, שכר לטובים ועונש לרעים, ומטובת העונש להפוך לפעמים את הרעים לטובים, או לעצור למצער בעד האנשים הקרובים אל החטא במחשבת לבם מחטוא בפועל ידיהם, כי בהיות העונש הרודף את הרשעים נגד עיניהם ימשכו מחטא את ידיהם,

מי ראה ולא פחד ורחב לבבו באחוז האיום את השלטון על היבשה ועל הים אחרי מות טיבעריוס אשר הניח את המלוכה ליורשו על מכונתה הטובה, ארצות המזרח והמערב נפגשו, ממלכות הצפון והתימן נשקו ויתכלכלו לממלכה אחת, הלועזים והיוונים אנשי הצבא ויושבי הערים היו איש לזרוע אחיו, ויכונו יד אחד אל תכלית הישוב לאכול במנוחה את פרי השלום. עד כי כל הרואה בכבוד המלוכה ההיא וישתאה על ההצלחה הנפלאה אשר נפלה בגורל קאיוס, לו נכסים כבירים ואוצרות צבורות לחמרים, לו מטילי זהב ומכמני כסף בהמון, מקצתם טבועות בחרט למטבֵע, ומקצתם יצוקות לכל כלי חמרה המפארים את שולחן כבודו, ועל כל אלה רמה ידו בחיל צבאו, לו רגלים ורוכבי סוסים צבא היבשה וצבא הים, ושפעת הכנסות יוצאות ממקור נאמן אשר לא יכזב לעולם, בידו השלטון על הארצות הנכבדות ועל המדינות העדינות אשר במשפט אמת יכָלְלו בשם “כִיפַת הישוב” כי הפרת והריין נחלי קדומים יתארו גבולה ויפרידו בינה ובין נחלת האשכנזים פראי הגוים מעבר מזה, ובין הפרתים הזאַראַמאַטען והשטים השובבים במדותיהם כהאשכנזים הנזכרים מעבר מזה, וארצות הישוב ממשרח שמש עד מבואו והאיים המוקפים מים אקיאנוס, גם מקצת הארץ מעבר לים ההוא והלאה סרו למשמעתו, וכל בני הארצות האלה בני רומה ואיטליאה כבני אזיה ואירופה צהלו לקראתו ויחדו בשמחה את פני מלכותו, לא היתה כשמחה הזאת מיום היות מלוכת רומה יְרֵשָה לאחד הקיסרים, כי דמו כל בני הארץ כי באו ימי המנוחה והשלום ימים אשר יקפאו איש איש על שמָריו כן בנכסי המדינה וכן בנכסי היחידים להתענג על רוב שלום עד בלי יָרֵחַ, ותהי כל הארץ מלאה מזבחות במות וזבחי תודה, ויושביה לבושי מכלול בעטרות פרחים וצרורות, שבעי ששון בלבם ואותות שמחה על פניהם, זבחי שלמים שירי נעימים, אנשי משחק ומסבות מרעים, שבתה כל מלאכת עבודה וכל מעשה יד עמל, כי כל הארץ קדשה את עִתָה לשמחה, לא נכר בעת ההיא שוע לפני דל ונכבד לפני נקלה, הנושה לא נָגש ואשר נושה בו לא נענה, האדון לא התכבד והעבד לא נכנע, כי חוק השממה יצק רוח אחד על כל בשר, עד כי כל הרואה את ממלכת רומה בשממתה זאת ואמר כי אמנם לא ברוח המשל ובהפלגה דברו המושלים על דבר הצלחת כל הארץ בימי קדמונים, כי היתה הארץ מושפעה בכל טוב וביחוד בכל זני דגן, ויושביה היו בטוחים מרוגז ומפחד, ויבלו ימיהם ולילותיהם בששון בשבחי משפחה ובזבחי ערים שבעה חדשים:

אולם בחודש השמיני רפתה רוח השמחה, בענות קאַיוס את נפשו במשתה שמָניו עד אשר הונח במחלה על משכבו, כי תחת אשר כל עוד טיבעריוס חי כלכל את נפשו במשפט ההסתפקות הפך אחרי מותו את לבו לרדוף אחרי התענוגים והמותרות, נתן בכוס עינו וישת יין למרבה, בקר את המרחצאות החמים בלא עתו אחרי מלאתו את כרסו במשמנים ובממתקים משא לעיפה, אנס נפשו להקיא ולהוריש את מאכלו מבטנו לפנות מקום למאכלים חדשים, אף נתן לקדֵשים ולקדשות חילו, ויעש כל דבר תועבה המפריע את שלום הגוף והנפש להפר את האחוה ביניהם, כי עֵקֶב הסתפקות בריאות ושלום, ועק הזוללות רפיון וחולי, ואחריתה דרכי שאול,

ושׁמועת המחלה העוברת על נפשו נפרצה בארץ בעת אשר היו עוד שערי הים פתוחים לפני האניות, טרם יסגיר הסתיו אשר התעתד לבא את מבוא הים לפניהן, אשר בגלל הדבר הזה ימהרו בעת ההיא סוחרי ערי המרחק אשר אין חפצם לחרוף בארץ אחרת לשוב למקומם ולארצם, ויהי כבוא השמועה על דבר מחלת קאיוס והנה אסף הזמן את רוח השמחה מן הארץ פעם אחת וישלח תחתיו רוח כֵהָה ואת כל צבאות העצבון אשר ברגליו לכסות כל פני המשפחות והערים, נֶחְלו כל בני הארץ על שבר הקיסר ויתענו ממצוקת נפשם יותר מאשר התענה קאיוס ממכאובו, אחרי אשר מכאוב קאיוס נגעה עד גויתו לבדה, ובני הארץ התענו בנגעי לבב בשבר רוח ובכל מחלה הנוגעת עד הנפש, נשבר רומה בקרבם ויאָסֵף שלום לבבם, פסה תקוותם ונפחה נפשם מדאגה על דבר העתידות, כי ערכו את ימי החושך הנכונים להם בקחת הזמן את אדונם מעל ראשם, ויחזו להם ימי רעב ומלחמה, ימי חרבן ושממה, ימי גלות ועבדות מגור וחרב, ואין עזרת מצר בלתי אם יחונן הזמן את קאיוס ויקימהו ממשכבו, על כן כמעט רפתה יד המחלה ממנו, עשתה לה השמועה המהירה כנפים לעוף במעוף אחד בכל הארץ ותשא את הבשורה על כנפיה הקלות עד קצות הגבול, כי היתה כל הארץ צמֵאה לשמוע דבר הקיסר עד כי עמדו על שפיים כפראים שאפו רוח בשורה כחנים, עד אשר יצקו עוברי אורח מים קרים על הנפשות העייפות האלה על ידי הבשורה הנוחמה כי קם קאיוס ממשכבו וישב לאיתנו, אז שבה מצהלות רוח בני היבשה ויושבי האיים גם היא לקדמותה, ותהי רפואת הקיסר שקוי לעצמות כל בני הארץ, לא היתה כשמחה ההיא בכל מדינה ובכל עם ביום מלאתם את יד מלכם לעצור בעמם או ביום מלות מלכם ויחזק, וכל הרואה את מלא רוחב ממלכת רומה בשמחתה דמה כי אך זה היום אשר עזבו האנשים האלה את יעריהם ואת ערבותם לחיות חיי חברה וישוב בערים, או היום המירו את המערות ואת מחילות העפר בערים בצורות חומה דלתים ובריח, או אך זה היום אשר עזבו את משובתם ואת לחם החמסים אשר אכלו לחיות חיי מוסר ומנוחה בצֵל מושל באדם צדיק אשר ירעה במקל נועם את צאן מרעיתו, כי לָאַט הזמן את עיני הַשֵכל עד לאין הוציא תועלת אמת למענהו, ואף אחרי ההשערה אשר המה משערים על דרך הקרוב (וואהרשיינליכקייט) המה זונים, לא ידעו דבר אל נכונה.

לא נמשכו הימים והנה הפך הזמן לֵב אחר להמושיע הזה אשר לו עמי אזיה ואירופה יחלו להריק גם להכלל גם לכל פרט ופרט נחת וברכה עד בלי מצרים ויהפך פתאום לבן פריץ שוט שוטף אשר אין מעצור לרוחו, אז – לדבר על פי האמת – הסיר את מסוה הכחשים אשר היתה פרושה על אכזריות לבו ויעמוד גלוי פנים קבל עם, ויגאל כפיו באון להתגולל על עמיתו במעלת השלטון על בן דודו הגואל הקרוב לטיבעריוס ממנו (כי קאיוס היה נכד טיבעריוס במשפט הקבלה (אדאפציאן) והוא היה נכדו יוצא ירכו) ויתאנה לו לאמר כי צדה לקחת נפשו בסדר, אף כי היה נער ורך אשר עתה אך הגיע לפרק ימי העלומים ולא היה רגלים לחדש הזה למול עליו, והשמועה אומרת כי לו האריך טיבעריוס עוד ימים אחדים כי עתה הדיח את קאיוס אשר נבאש בעיניו על דבר אכזריותו מפני נכדו זה אשר לו יאתה הירושה, אפס כי אבדו עשתונותיו מחמת המות אשר הקדימו טרם יהיו לו ידים להוציא מחשבתו אל הפועל, וקאיוס שם ערמה מעוזו להציל את כבודו למראה העין ויאסוף את גדולי הארץ וידבר לפניהם את הדברים האלה, הן באמת יַטֵני לבבי לקיים את צוואת טיבעריוס ולתת לעמיתי זה אשר הוא בן דודי ביחס המשפחה ואחי ביחס האהבה את חלקו בממשלה, וגם בלעדי הצוואה לא מצאתי גם אני טוב לי כי אם לקחת עזר כנגדי להקל מעלי את משא המשרה העמוסה עלי לעיֵפה אבל עיניכם הרואות כי נער ורך הוא אשר לא יכון לצאת ולבוא בלתי אם במצות מוריו מלמדיו ומנהליו עליו, על כן אמרתי אהיה אני לו למורה דרך ולמלמד להועיל, ומהיום והלאה אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן בשפת חלקות כאלה גנב את לבב ראשי העם לבלי דעת כי רעה בלבבו, ואת בן דודו הונה מאחוזתו בירושה, כי לא לבד אשר לא נוסף לו און על אונו על ידי הקבלה אשר קבל אותו לבן כי נגרע חזקו עוד, ולקאַיוס היו על ידי הקבלה ההיא ידים לעשות את בן דודו את כל חפצו באין מעצור כי נוספה לו כח האבות על כח המלכות ואחרי אשר על פי חוקה רומה יד האב שלטת על בנו שלטון בלתי מוגבל, ומי יעיז איפוא לדון עם הקיסר התקיף ממנו ולצוותו על בנו ועל פועל ידו! ויהי הזבח הראשון אשר הכריע קאיוס לטבח הנער הרך הזה קרובו ועמיתו בממשלה, אשר עליו שמו כל העם פניהם להמליכו אחרי טיבעריוס על פּי משפט הירושה אשר לנכד לרשת כסא אבי זקנו במות אביו על פניו, כי צרה עין קאיוס לחלוק את הממשלה על כן הגה אותו מן הדרך, ולא זכר לו את ילדותו ואת אהבת נעוריו אשר גדל ואשר התרועֵעַ אתו תמיד,

השמועה מספרת כי אכף אותו לשלוח יד בנפשו לעיני בעלי הפקודות אשר שלח עליו אחרי אשר אסר עליהם בחזקת היד לשלוח את ידם לפגוע בבן מלכים, כי זכר איש כמשים הזה את חוקת המשפט לאחרים ולא נתנם לחלל בידים את קדשי המלוכה אשר הוא בוסס ברגליו – והעלם הרך הזה אשר לא ראה במות אדם מעודו, אף לא למד ידיו מלחמה כדרך בני המלכים הנותרים אשר ילמדו מלאכת הרצח למען ידעו לפקד לבא מלחמה, פשט צווארו לטבח ויחל את פני מלאכי המות לפגוע בו. וכאשר מאנו לשלוח ידם בו כמצות קאיוס עליהם התנצח לאחוז הדקר בידו וילאה בחסרון ידיעתו מקום יציאת הנפש למצוא מקום נכון למכת מָות. עד אשר היתה יד מלמדי הרצח האלה עליו להורות לו את המקום אשר יתקע את הדקר בו – ויהי הנסיון הראשון והאחרון אשר נסה האומלל הזה במלאכת המלחמה לשלוח יד בנפשו,

זאת היתה ראשית חטאת קאיוס אשר חטא למורישו לבית טיבעריוס, ואחרי אשר לא נשאר לבית הקיסר איש עוד אשר נחשד בעיניו כי יעוז להתנגד לו הרפה מהם ויחגור מתניו נגד מקראָן אוהבו, הוא מקראָן אשר עמד למעוז לו בכל דבר הנוגע אל השלטון, אבל לא בימי מלכותו לבדם התמכר לעבודתו (כי אוהבי עשיר רבים, והאהבה אל הגדולים תולדות החנופה היא) כי אם ימים רבים לפניהם בעת אשר חתר אל המלוכה, ובעת אשר נבאש בטיבעריוס על דבר שנאתו את בית קלוידיוס ונטותו אחרי משפחת אמו, כי היה לטיבעריוס שכם אחד על בני דורו בחכמת ראות את הנולד כבמתנות ההצלחה, ובעינו הלטושה לחדור משכיות לבב גבר ולהוציא תעלומה לאור צפה מרחוק כי לא יאריך נכדו ימים אחריו אם תכון המלוכה בידי קאיוס, וגם בלעדי זאת נחשב קאיוס בעיניו לאיש אשר לא יאתה לו מלוכה, כי היה שובב בטבעו ושונא את הרֵעות, תהפוכות ולא סדרים במדותיו, דבריו לא בהשכל ופוחז בכל עלילותיו לולא עמד עליו מקראן כמליץ יושר להגיד לטיבעריוס ישרו ותומתו בכל מקום ובכל עת אשר מצא נכון לחפצו, וירגיע את רוח החשד ובדאגה המפעמת את טיבעריוס ע"י ההבטחה כי נפלאה אהבת קאיוס אליו, וכי נמצא הוא בטוב לבב להָסֵב את המלוכה לנכדו מאהבתו אותו, ואך רוח הבושה המתנוססת בקאיוס תשנה דרכו ועלילותיו לפעמים לעולל עלילות ברוח תהפוכות ואהבת הַשִנוים תחת אשר באמת רוחו נכון בקרבו ושונא אורח שקר. ועד כמה פעמים נתן מקראָן רגלים לדברי ההתנצלות האלה על פי הערובה אשר התערב לפני טיבעריוס באמונתו אשר הראה לבית הקיסר מעודו, וביחוד בהעבודה אשר עבדו להפר את מחשבות זעיאַנוס אשר חשב רעה על בית הקיסר, כי אין ברוח קאיוס רמיה, ובדרך כלל היו שפתי מקראן מלאות תהלות קאיוס תמיד (אם תחשבנה התנצלות על מחשבות רעות אשר לא יצאו אל הפועל לתהִלָה) כי בשר תהלתו תמיד כאשר יֵבַשר איש את תהלת אחיו או בנו העובד אותו,

הן אמת רבים אומרים כי לא קנה קאַיוס את לבב מקראן לאהבתו בחסדיו אשר הטה לו, בעשותו אותו הראשון לכל דבר המלך, כי אם על פי אשת מקראן אשר עגבה על קאיוס באהבה מְסֻתֶרת היתה שומה, כי רב כח אשה – וביחוד אם היא אשת מעדנים – להטות לֵב אישה בחלק שפתים לכל חפצה, ומקראן אשר לא ידע דבר הקיקלון המוסב מאת קאיוס על כבודו נפתה אחר אשתו אשר בזרה לו מלא חפנים ידידות ועגבים להשיב אהבה עזה אל חיק עוכר ביתו וכבודו:

ומדעת מקראן בנפשו ערוך את הטובות הגדולות אשר עשה את קאיוס בהיותו בסכנת מות, לא חָש גם להוכיח דרכו על פניו מדי יראה בו דבר אשר לא כַדָת. כי חשקה נפשו כנפש אמן מהיר לתת לפעלו רגלים לכון ימים רבים ולא יבלה לא הוא ולא אחרים את מעשה ידיו, על כן מדי יראה מקראן את קאיוס הוזה מתנמנם במסבת מֵרֵעים נכנס אליו ויעירהו משנתו, אחרי אשר הַשֵנָה בשבתו במסבה מִתְנַגֵד גם אל חוקי דרך הארץ גם אל חוקי הבטחון (כי איש תנומות נכון לכל פגע) ומדי יראה אותו לוטש עין חומדת על המרקדים ועל תנועותיהם המשונות עד כי נשאו לבו לעשות כמוהם, או אם יראה אותו פוער פיו יתר על המדה הראוים לכבודו לצחוק בקול עוז כַיֶלֶד על העגבים אשר בפי ההוללים המתהוללים לפניו, או אם יתפעל לקול השרים והמנגנים עד אם יעבור עליו הרוח לתת קולו בשיר גם הוא, אז יעבור על מקראן רוח קנאה לקנא לכבוד המלוכה ונגש אליו ודחפו בלט למזכרת מוסר, ובשבתו אתו לבדו ואין זר ביניהם ילאט עמו דברי מוסר לאמור לא יאתה לכבודו להגָלות לעיני הרואים בשחוק ההוללים ולאזני השומעים בנעימת הזמרה כְהִגָלות נגלות אחד המון העם, כי אם הרם ירים כבודו על כל סביביו גם במדותיו ובמנהגיו כאשר הוא מרום עליהם במעלת הממשלה, ולא לכבוד למושל ממשל רב ביבשה ובאיי הים להתחרות בשירים ובמחולות בעגבים ודומיהם. כי אם כבודו יהי חדש אתו בכל עת ובכל מקום בדברים ובמעללים, כרועה נאמן אשר עיניו צופות תמיד על כל עלילות סביבותיו למען יחכם מהם, גם בשבתו לראות בצחוק המתהוללים אל יְמַלֵא עיניו בתנועת גוויותיהם לבדה כי אם יתבונן על הַתִחְרָה אשר המה מתחרים בדקדוקי הצחוק עד מלא שערה להוציא משחקם למענהו בשלֵמות, ויאמר בלבו אם כה יתחרו האנשים בדברים אשר אין חפץ בם בלתי אם תענוגי החושים לבדם למען בצוע שכר שבח שוא ותהלת הבל, עד כמה המשפט להתחרות לאמן גדול אשר ממדת כל בני האדם בידו! ומה היא האומנות החמודה הזאת אשר אין מחמד למעלה ממנה אם לא המלוכה! כי היא תאמץ את זרועות אנשי האדמה למלאות פני תבל פרי תבואה, היא תחגור בעוז מתני החובלים לכסות את פני הים בהמון אניותיהם, היא תחבר ארץ אל ארץ בקרבת המשא והמתן, להמיר את מותרות הארצות ומחסוריהן זו בזו, הקנאה לא היתה שלטת מעולם בכל הארץ אף לא בחלק אחד מחלקיה, כי תולעת זוחלת היא המשרכת דרכיה במקום צר לזרוק מרה באיש אחד במשפחה או בעיר עד למרבה אבל עד עם ועד ארץ ומלואה לא תבוא, וביחוד מיום מלוך מלכי החסד ממשפחת צעסאר הרוממה אשר רחקו בזרוע את כל דבר רע אשר דבק בנו וידחו אותו להלאה מגבול ארצנו, ואת כל הטוב והמועיל אשר נדחו מאתנו כעת מן העתים קרבו בימינם המלאה צדק מקצוי ארץ ומפאת ים לחדות אותנו בשמחה את פניהם, והמושל הוא רב החובל אשר בידו האניה האוצרות את חין האדם בקרבה, ואשריו אם יוליך אותם בטח אל חוף האושר, אין שמחה לו כי אם כשמוח כל הארץ על הטובות אשר יקבלו מידו, אנשי עם הארץ התחובבו לפעול איש איש מסת כח ידו לטובת הכלל, ומחובת המושל להמציא עצות לטובת עם הארץ ולהגדיל תושיה, לפתוח אוצרותיו ברוח נדיבה ולתת לעם הארץ חלק בה, אפס כי יכלכל דבר אוצרו במזמות למשוך חלק ממנו ליום צרה:

אמרים אמת כאלה הרצה האומלל הזה לפני קאיוס מחפצו להטיב דרכו אבל קאיוס איש המרי וקשה העורף בטח בלבו להתנגד למורו בכל יכלתו ויתמכר לעשות הַהֵפֶך מכל אשר הורהו, וכמעט יֵרֶא את מקראן מרחוק ואמר אל אנשי חצרו לאמר והנה המורה הלזה בא להורות ללא תלמידו, הנה היועץ בא לתת עצה ללא שואלו, לְלַמד את המלומד ממנו לנצח את החכם ממנו, כי יסתולל להורני דרך מלכים ואני לא ידעתי מאין לו הידיעה בדרכי הממשלה? הן אני כוננתי ברחם הממשלה כי אבות אבותי וכל משפחתי מולדת אבי ומולדת אמי היו מלכי קדם, והם המה היו לי למורי צדק מיום הולדי, מבלעדי היתרון במעלות תולדיות אשר יזכו בהם השליטים את בניהם, כי כאשר ישוו הבנים לאבותם בתארי הגויה כן ישוו להם בכחות הנפש! עד כי קרוב הדבר מאוד כי גם בכח סגולת הממשלה יזכו המלכים את בניהם, ואיך איפוא יעוז איש זר נבער מדעת בדברי המלוכה ללמד מוסר מלכים לאיש אשר תְאָרַתו הטבע על אבני המלכות ברחם אמו ואשר גֻדַל על ברכי מלכים! אחרי אשר מודעת זאת כי קצרה רוח איש פרטי לחקור חקקי לב איש הנולד למלוכה, ובכל זאת ילבשו עזות כחדם לנַצֵח יליד מלכים בסודות השלטון אשר דבר אין להם בהידיעה הלזו,

מן העת ההיא חשב מחשבה להסיר את מקראן מעל פניו, ויתאנה לו בעלילות אשר לא היה להם רגלים אבל דומות לאמת, כי לא יבצר מאיש מְזִמות לכסות דבר שקר בכסות אמת למען גנוב דעת הבריות ויוצא עליו עלילות דברים כאלו אמר מקראן לאמור “הן קאיוס פועל כפי הוא, כי בבחינה ידועה חלו ידי בו יותר (או לכל הפחות לא מעט) מידי אבותיו, אחרי אשר שלש פעמים היה קרוב למות בידי טיבעריוס לולא גנותי אני עליו בדברי תחנוני, וגם אחרי מות טיבעריוס לא נסבה לו הממשלה כי אם ממני אשר הוכחתי לשומרי ראש הקיסר העומדים תחת פקודתי כי קאיוס הוא האיש אשר אנחנו מבקשים במסבות האלה אשר יעצור בנו ויחזק את יתר הדברים הנוגעים אל המדינה על כנס המשפט הראשון” ועל ידי דברי בלע האלה הבאיש את מקראן בעמו אשר לא ידעו עוד את תהפוכות לבב קאיוס כי נהפך בלשונו הוא עד כי לא רגזו כאשר הומתו אחרי ימים אחדים גם מקראן גם אשתו אהובת קאיוס אשר כפרה את אהבתה אליו בנפשה, זאת הברכה אשר ברך כפוי הטובה הזה את מקראן על אהבתו אותו ועל העבודה אשר עבדו להצילו מחרב טיבעריוס ולהסב לו את המלוכה, וגם האומלל הזה ואשתו נאנסו לשלוח יד בנפשם, ואף כי היה הקול נפרץ כי התרצה קאיוס אל אשת מקראן באהבה מסותרת, בכל זאת לא מלטה חייתה כי אין חֵפץ קיים באהבת בשר, ואחרי אשר הִשְבִיעַתו למס מתריס ויקץ בה,

ואחריו שנס קאיוס מתניו לגול ממנו את חרפת חותנו מרקוס זילאנוס בן משפחה רוממה ואיש רב פעלים, אשר אהב את קאיוס אהבת אבות לבנים אף כי מתה בתו אשת קאיוס, ואשר קווה כי במדה ההיא ישיב קאיוס גם הוא אהבת בנים אל חיקו, על כן לא מש גם הוא ללמדו דרך צדקה וארחות יושר, וצדקה היה לו לעמוד על הקיסר כצופה על מעלליו בזכות משפט, כֵן על פי יחס משפחתו הנעלה וכן על פי יד החתונים הטובה עליו, כי עוד לא תַמָה ברית החתונים ביניהם אחרי אשר אך זה מעט מתה בתו, אבל קאיוס אשר היה בעיניו חכם ומתון גבור וצדיק מכל האדם אשר על פני האדמה, שנא מלמדיו יותר מאויביו, על כן חשב לו את תורותיו אשר הורתו לחטאת, ומדעתו בנפשו כי נכונים לו מאת חותנו ימי מוסר ותוכֵחה על דבר נטותו אחרי התענוגים וישלח בסתר את חותנו אחרי בתו לארץ התחתית:

ודבר שלשת הגדולים האלה המומחים איש אחרי אחיו נשמע בארץ ותהי מהומה גדולה בעיר ודברת כל העם במקהלותם היה רק על אודותם, אפס כי הסתירו דבריהם לדבר בלט מפחד קאיוס, בכל זאת לא נמשכו הימים ויהפך הגלגל. כי תהפוכות בלב המון העם לנטות אחרי כל רוח במשפטיהם בדבריהם ובעלילותיהם, כי מאנה נפשם להאמין כי ההפך לרעה טבע קאיוס אשר אך זה מעט קנה את לבבם בענוותו בטובתו ובאהבתו את הבריות על כן חשבו מחשבות לתת למלכם צדק, ויהי כאשר חתרו להשיב צדק עד משפטו וימצאו את הזכות אשר המה מבקשים, את רשעתו לבן דודו הצדיקו על הדרך הזה לאמור “הממשלה על פי טבעה לא תכון, בלתי אם בידי יחיד, ואחרי אשר במסיבות האלה הרכיב הזמן שני אדונים לראש הארץ לא תכון שלוותה כי אם במות האחד, על כֵן הקדים קאיוס בעוד ידו חזקה לעשות לעמותו את אשר עשה עמיתו לו אם הוחיל קאיוס עד אשר ישגה חיל, ועל הדרך הזה לא יחשב לו המעשה הזה לרצח כי אך את חייתו הציל במות עמיתו” ואילו עוד יחשב לו לצדקה כי הציל את כל קהל רומה במות היחיד הזה, כי מי יודע אם לא חלק לבב העם לצדדים אלה נטו אחרי קאיוס ואלה אחרי בן דודו וימלאו את הארץ דמים ומלחמה, סוף דבר אין טוב לארץ כי אם השלום! והשלום לא יכון כי אם על פי ממשלה נכונה! והממשלה לא תכון כי אם בידי היחיד, על כן היתה גזרה מאת האלקים לכונן את טובת הכלל על רעת היחיד הזה,

את דמי מקראן כסו בכסות הצדק באמרם לאמור “גאות האיש הזה פרצה חוק ועברה על כל גדותיה כי לא ידע את דברי האורים אשר בדעלפה האומרים, דע את נפשך והוא בחסרון ידיעתו את נפשו העפיל להפוך את גלגלי ההנהגה הישרה, כי המשפט להאדון לצוות ולהעבד לקבל מצוה והוא בגאותו חתר להפוך העליון לתחתון ויעוז לצוות לאדונו לקבל מצוה מפי עבדו, מידו היתה לו הַמָוְתָה, כי הפתאים האלה ברוח אוולת או ברוח חנופה שנו לשונם לקרוא דברים בשמות לא־להם, ויהיו להם העצות לפקודות והיועץ לפקיד מצוה”

גם את דמי זילאנוס חותנו השפוך לא נבצרה מאתם לכסות, באמרם כי זילאנוס בדלות שכלו עבר ואשם, כי דמה כי יד חותן "שלטת על חתנו כיד האב על בנו, ובאמת גם האבות אם המה אנשים פרטים התחובבו לתת יתרון וכבוד לבניהם אשר המשרה בידם, ומה יש איפוא צדקה לחותן לנַצֵח על חותנו היושב על כסא המלוכה, ומה גם היום אחרי אשר מתה בתו! ואם אמאם אמת כי ברית החיתונים פורשת כסות קרבה על שתי משפחות רחוקות עד אם תהיינה לאחדות! הלא הקרבה ההיא לא תעמוד כי אם כל הימים אשר ברית החיתונים עומדת על כנה וכמעט תמוש יתד החתונים ונפלה גם הקרבה אתם,

דברים כאלה הרצו חֲפֵצֵי צדקת קאיוס בכל בתי המסבות, כי התעו בנפשותיהם לבל תכזב תקוות כל הארץ המיוסדה על טוב לבב קאיוס ואל אהבתו את הבריות כאשר לא היה לכל קיסר לפניו.

ואחרי הראות קאיוס את גדלו ואת ידו החזקה בשלשת האנשים האלה אשר היו הראשונים ליד הכנסיה (כי שנים מהם היו ראשי הארץ במעלת הזקנים ובחברת האבירים והשלישי היה גואלו הקרוב אליו בבית הקיסר) נשא את נפשו כי שבר את זרוע כל העם עד כי לא יעוז אנוש עוד להרים יד בו, הזקנים יחרדו מאחרית זילאנוס אשר אין במקהלתם בחור וטוב ממנו, האבירים ילבשו שממה על מות מקראָן ראש חברתם, וידי כל ילידי בית הקיסר תבהלנה על מות בן דודו יורש העצר, אז חלף רוחו ולא היה חקר לגאוָתו ויבז את כל אשר בארץ מתחת עד אשר הטהו לב הותל לחתור על מעלת אלוקה ממעל.

בראשית חטאתו נתן רגלים למחשבת הפגול אשר הורה לבבו הזונה על דרך ההקש הזה, המלך מתיחס אל עמו ביחס הרועה אל הצאן, וכגבוה מעלת הרועה על הצאן כן גבהה מעלת המושל על העם, אם כן איפוא כאשר נפלאה מעלת הרועה על הצאן בטבעו ובמולדתו כֵן נפלאה מעלת הרועה על צאן תפארת הטבע היא מעלת המושל על בני האדם – בטבעו ובמולדתו, וטבע אלקים חיים לו, ואחרי אשר ארג לו הפתי הזה את קורי העכביש האלה התכסה במעשיו ויהי לו ההקש ההבלי הזה לאמת ברורה, כי חזקו הבליו בעיניו כראי מוצק עד כי לא התבושש לפרוש אוַלתו בקהל רב ולאמר לַכל כי אלקים הוא, וילך בהוללותו מחיל אל חיל וממדריגה למדרגה ממדרגת בַר אלהין אל עצם כבוד אלקים ויכונן מלצותיו דרכו ועלילותיו על פי הדרך אשר יאתה לאלהים חדשים (אמר המעתיק העברי במקום הזה חשכתי ידי מהעתיק דפים אחדים המספרים את כבוד הבגדים אשר לבש קאיוס ביום מלאתו את לבבו להשתמש במטה האלקים, והדמות אשר ערך לו המחבר עם כל אחד מהאלילים אשר התאמר בכבודם, כי כל אלה להבלי המיטעלאגיא יחשבו אשר בסודם לא תחד השפה הקדושה, ואם המחבר בנפשו (בכל שנאתו את הבלי המיטעלאָגִיא משנה שנאה כן מפאת היותו יהודי וכן מפאת היותו פלסוף אלוקי) אשר ערך דבריו בלשון יון לא חש להרעים את קאיוס בהבליו בהראותו כי גם כבוד האלילים אשר הוא מתאמר בם לא יאתה לו אני אשמור דרכי מחטוא בלשון קדשי בעוד הבלי המיטעלאגיא לנגדי),

עקוב לב האדם בכל הדברים הנוגעים עד רוח גאוָתו, ומה גם אם רוח ממדת הכבוד ובקשת הנצחון נוססה בו ועוז מלכים בידו להוציא חפצו למענהו, ומאתם היתה נְסִבָה להורידנו ממרום עוזנו עד מעמקי שאול, כי נחשד נחשדו היהודים לבדם מכל עמי הארץ כְיָאֲתָה להם מאת הוריהם ומנהיגיהם ומוריהם וביותר מפי תורתם הקדושה ועל ידי מנהיגיהם (אף כי לא נכתבו בספר) אמונת אלקים יחיד אבי התבל ויוצרה, ויתר גויי הארץ אנשים ונשים ערים ועמים מדינות וארצות וכל יושבי תבל כולה כמעט, אף כי נאנחו בסתר פנים על ההוללות אשר קאיוס שואל מאתם נשאו פנים ויתכחשו לו לעיני השמש לבזור לו מלא מפניהם תהלה וכבוד עד כי נוספה לו גאוה על גאַוָתו, ומקצתם גדשו את סאת התהלה על כל גדותיה בקבלם אותו עליהם לאלוה תעתועים למרות עיני כבוד יקירי רומה אנשי הדרור אשר לא נסו במנהגי עם לועז כאלה, אך היהודים לבדם עם הסגולה מכל העמים נחשדו בעיניו כי לא יֵחַתו מפניו כי נסו מעודם לתת נפשם כופר תורתם ולקבל את המות עליהם בשמחה כחיי עולם מתת להפר אף קוץ אחת מחוקי אבותיהם, והתורה בעיניהם כחומה נשגבה אשר אם ינוע אך אבן אחד ממנו ויתר הבנין יעמוד על מכונו ונפל הקיר אחד אחד עד היסוד, ומה גם אחרי אשר לא נקלה היתה שאלת קאיוס, כי הקשה לשאול לו גדולות אשר אין גדול ממנו, להפוך איש מכאובות בן תמותה לאלקים חי עולמים אשר אין ראשית לו, הלא זאת נאצה גדולה אשר אין למעלה ממנה (א"ה גם במקום הזה השמטתי שורה אחת אשר היא לדעתי תוספות ממעשה ידי זולתו) בלעדי הכפירה וכפות הטובה אשר יסתובב מן הדבר הזה בתתנו לאדם כבוד האלקים הטוב אשר אין תכלית לבמו המכביר עתרת ברכה וטובות אין קֵץ לכל חלק וחלק מחלקי הַכל הזה:

על הדרך הזה קדש הזמן עלינו מלחמה רבה אשר לא ידענו שחרה, כי מה רעה לעבד מאיבת אדונו הרובצת בו! ובני הארץ הלא עבדי הקיסר הזה, ואם לא נחשבו לעבדים בימי הקיסרים ההלכים לפניו אשר לא הכבידו אכפם עליהם ולא הפרו חוק, הלא קאיוס זה הרשיע מאשר לפניו כי אסף את החסד ואת היושר ויתן יד להתנגד אל כל חוק, ובעשותו את רצונו לחוקת משפט גמר אומר להעביר כל המחוקקים אשר לפניו כדברים אשר אכל חפץ אין בם, ואנחנו היהודים בענינו הלא לעבדי עבדים נחשבנו מן היום אשר נהפכה המלכות לרשעה,

ויהי כאשר הגיע הדבר אל המון עם אלכסנדריה ויאמרו בלבבם אך זה היום שקיוינו! ויוציאו לאורה את רוח המשטמה אשר היה עצור בעצמותם מימי קדם, ויתגודדו כולם כאיש אחד למלא את מושבות היהודים רוגז ופרצים, כפריצי חיות חגרו אכזריות חמה ויתקוממו על היהודים כאלו סגר אותם הקיסר בידי ההמון לשבט אפם, או כאלו הי' שבוי חרב, פרצו שערי הבתים באגרוף רשע ויגרשו את בעליהם ואת נשיהם ובניהם מהסתפח בנחלתם, ואת כליהם ואת מחמדיהם הטובים נתנו לשלל, ולא היה במחשך מעשיהם כגנבי לילה השמים חושך סתרה להם כי אם לאור הצהרים נתנו את בתי היהודים לבז וילכו וישתבחו עם הבזה אשר בזזו לפני כל עובר כאלו באה במורשה לידם או כאלו קנו אותה במחיר, ומקצתם אשר שללו שללם באגודה ישבו ברחובות קריה לחלק שלל אף בעיני בעליהם הראשונים ויוסיפו להרעימם בדברי מהתלות היורדים חדרי בטן להוסיף מכאוב על מכאובם, ותהי הצרה גדולה כי פתאום נהפכו עשירי עם לעניים מרודים, בעלי השפע לאנשי מחסור על לא חמס בכפם, גולים מבתיהם, נדחים בראש כל חוצות, בלי מחסה תחת כיפת הרקיע לחורב ביום ולקרח בלילה,

ובכל זאת היה הראשית הזאת מצער והבא אחריו הכביד יתר מאוד, כי הרשיעו לכנוס המונים המונים גברים נשים וטף מכל קצות העיר אל מקום צר אחד כבהמות שדה ברפתיהם, ויאמרו לענות נפשם ברעב עד אם יתמו מחסרון מחיה אחרי אשר לא הצטידו די צרכם לעתות בצרה כאלה, או להתימם בלחץ אשר ילחצו איש את אחיו במקומות הצרים האלה, ויתר הרעה והלחץ יאכל האויר המשחת אשר התקלקל על ידי נשימת ההמון הגדול הזה, או (לדבר על פי האמת) על ידי האנחות הרבות אשר המה מוציאים ממעמקי לבבם במקום הנורא אשר נמצאו בו, מקום אשר אין בו דבר מכל המחסורים אשר תחסר נפש האדם, והיה בשאפם רוח לתת רוחה ללבם ושב הרוח החם אשר התלהט על ידי נשימתם ובקע ועבר דרך החוטם והפה כאש לוהט בקרביהם החמרמרים, לסכסך – כדבר המשל הקדמוני – אֵש באֵש, כי הָרֵאָה והקרבים אשר על ידה מיוסדים מחלקים חמים מאוד בטבעם, ורק כאשר יגח עליהם האויר החיצון ויקררם די שעור הראוי אז תכלכל הנשימה דרכה על נכונה, אולם בבקוע אליהם אויר חם רוח זלעפה להוסיף חום על חומם הטבעי אז תכבד יד הנשימה עד לא יוכלו כלכל, והאומללים האלה קצרה נפשם בעמל המקום הצר ההוא התמלטו ויפוצו בנמלי הבתות ואל שפת הים באשמנים ובבתי הקברים במקומות אשר לא יחסרו למצער אויר נקי לרוח אפם, והנשארים אשר בעיר והבאים מן הדרך מבלי דעת את כל אשר נעשה נפצעו מאת ההמון באבנים ובנבלי חרש או הוכו מכת רצח במקלות על חלקי קויותיהם הָרַכִים וביחוד אל קדקדם מכת מָוֶת, ומבטלני העיר אשר אין להם כל מלאכה עמדו אנשי משמר סביב המקום הצר אשר נדחו המוני היהודים שם לבל ימלט איש מהם, כי רבים מהנכשלים האלה לא חשו אל האורבים הנצבים להכרית את פליטי הנדחים בדרך ויחישו מפלט להם מן המדמה ההיא, כי בחרו היות חללי חרב מחללי רעב, ומקצת אנשי רשע הציבו אורב על יד היאור ללכוד אנשים יהודים הבאים באניות לערוב מערבם, והיה בנפול אניה נושאת יהודים בידם ולקחו את כל שללה ואת בעליהן היהודים יתפשו בחצי גויתם והשליכום על המוקד אשר ערכו ממשוטי האניות ומקרשיהן,

ונבחר עוד המות הזה ממות השרופים בעיר על מוקדי הנעצוצים והנהלולים אשר ערכו מחסרון עֵצים, כי בהיות קָשֶה לאֵש לתפוש בדברים האלה ונוח לִכְבות עד כי לא יהיו מוקדיהם לגחלים! כי עתה כלו העלובים האלה בעשן חייהם וַיְחָרֵכו – ומקצת המומתם אשר עיפה נפשם להורגים ויפרפרו בין מות לחיים סחבו בחבלים אסורים ברגליהם ברחובות העיר, כי הפראים האלה הרעים מחית טרף לא ידעו שָבֵע אכזריות, עד כי גם המות לא כִלָה חמתם, וַיְנַוְולו את המתים על ידי מרמס רגליהם ובקצצם אותם לגזרים עד כי לא נִכְרו לאברי אדם ולא נשאר עצם אל עצמו להנתן לקבורה,

ובידי השליט אשר בעיר היה חיל ועזוז להשקיט שאון המתקוממם האלה על נקלה, אבל כאשר ראה אוון ולא התבונן שמע צעקת העשוקים ויהי כאשר אשר לא שומע באוָתו לחרחר ריב, חזק את ידי מרעים להוסיף רעה על רעותיהם, אז החליפו כח ידיהם להרוס בקורות את המון בתי הכנסיות אשר היו לנו למרבה בחלק ההיא בעיר, מקצתם ערו בידים ממהרות לרעה עד היסוד ומקצתם שלחו באֵש בחמת רוחם ולא חשו על הבתים אשר סביבותיהם פן יהיה גם המה לבעֵר, אף על אותות חותמי המלכות אשר היו ספונים בם כפארים, שליטים, כותרות, מצבות מוזהבים וכתובות, אשר היה להם לחוס עליהם לכבוד הקיסר לא שתו לב לחמלה, כי בטחו בשנאת קאיוס את היהודים כי לא ידרוש את עלבון כבודו מידם, אחרי אשר תכריע השמחה לאיד היהודים שנואי נפשו את אבלו על כבודו המחולל אשר חללו בהָרֵעָם ליהודים,

ויוסיפו לחנוף את קאיוס עקב יתן בידם כח לעשות חפצם ביהודים, ויטמאו את יתר בתי הכנסיות אשר לא היו לבער ולשממה בעזרת המון היהודים הגרים סביבותיהם, בדברים אשר לא כדת המה לנו, כי הציבו בהם את צלמי קאיוס לטמאם, ובהגדול בהם הציבו מצבת ברזל גדולה נשואה במרכבה עומדת על ארבעה סוסים, ויהיו נבהלים להרע עד כי לא חכו עד בוא לידם מרכבה חדשה ויאתה לכבוד הקיסר, ויקחו מבית הועד מרכבה נושנה אשר לא תצא חלאתה ממנה וסוסים מלאה מומים מכף רגלם עד קדקדם, אשר נקדשה בימי קדם לאשה לקלעאפטרה אם אם זקנה לקלעאפטרה מלכת מצרים האחרונה, ויציגו אותה במקום קודש מצבת זכרון לכבוד הקיסר, ואם במשפט יושר בני עונש המה העושים זאת, הן גם מרכבה חדשה בתבנית המרכבה המקודשת לאשה לא יאתה לכבוד הקיסר, ואף כי לחלל את גאונו במרכבה הנושנה ההיא בנפשה אשר נקדשה לאיש אחר זולתו! הלא אם יגע הדבר לאזני הקיסר הלהוט מאוד אחרי כל הדברים הנוגעים לכבודו והיה מרה אחריתם, בכל זאת נשאו הפושעים האלה את נפשם כי יחשב להם הדבר הזה לצדקה לפני הקיסר, כי הפכו את מקדשי אל אלה למקדשי קאיוס, ובאמת לא על כבוד הקיסר היה לבבם כי אם להכעיס את היהודים, כפי התעודה הנאמנה אשר אני מוכיח בזה,

ראשונה הן לא הקימו המצרים מעולם לכל רב ושליט מעשרה השליטים אשר השתררו עליהם במרוצת שלש מאות שנה צלם ומצבת זכרון בבתי כנסיות היהודים, אף כי היה להם מלכים מעדתם הקרובים להם, אשר גם המה נתנו לבבם כלב אלקים עד כי נקראו גם בעל פה גם בכתב מפורש בשם “אלקים” ומדוע לא עשו להם את הכבוד הזה? הלא ידעו כי אנשים המה, וגם האריות הזאבים התנינים והכלבים חית ארץ דגת הים ועוף השמים היו להם לאלילים עד כי מלאו את הארץ במזבחותיהם באשריהם ומקדשיהם הגדולים עם הקטנים.

אולי יענו עתה על השאלה הזאת את אשר לא עלה על לבבם לענות בעוד מרות מלכיהם עליהם, לאמר, כי משפטם לכבד את המעלה הרוממה אשר המלך עומד עליה יותר מאשר יכבדו את המלך בנפשו, ואחרי אשר מעלת הקיסר ואשרו רוממה על מעלת מלכיהם הראשונים מבית תלמי על כן יאתה להם יתר שאת ויתר כבוד, אבל הוי בוערים! (הס מהזכיר נאצה קשה מזו) מדוע לא כבדתם את טיבעריוס ההולך לפניו בכבוד הזה? הלא הוא יסד את המעלה הזאת לקאיוס, ובידו היתה הממשלה על היבשה ועל הים שלש ועשרים שנה לא גרה מדון בארץ יון או בארץ אחרת, כי בכל חשק לבבו חלק לכל עמי הארץ את מנחות השלום ורב טוב, אולי לא זכה משפחתו בעיניכם לכבוד הזה? הלא גם מולדת אביו גם מולדת אמו היו בני עליה, אולי לא העיר אזנו לשמוע בלמודים? מי בכל בני דורו משכיל וחכם ממנו? וגם בדברים הנוגעים אל השבה הטובה אין ערוך לו במלכים ובקיסרים אשר לפניו, והכבוד אשר עשה לו שכלו החרוץ הקנה לו בימי ילדותו את שֵם “הזקן” וכל המעלות האלה לא עמדו לו לקחת כבוד מידכם,

ומה אומר מסגולת האנשים אשר כח נפשו פרץ גבול טבע האדם בכל דבר צדקה ומישרים, הראשון אשר התכנה בשם “אגוסט” על חסדו ועל ממשלתו הכוללת, כי לא מורשה היא לו השם הזה מאבותיו כי אם הוא קנהו ויזכה בו לחברהו אל מעלת הקיסריות למורשה, הוא אגוסט אשר קבל את המשרה על ארץ מלאה רוגז ומבוכה, האיים והיבשה התחרו לצרור זו את זו, ומיקירי רומה עמדו בראשם, לא ארכו הימים והנה חרחרה הקנאה על דברי הממשלה ריב בין שני מצוקי ארץ בין איזה לאירופה ויתמרמרו יושבי קצוות איש אל אחיו בחמת רוחם למלחמת תנופה, ויתרגזו מירכתי ארץ אלה מול אלה בחמה שפוכה ביבשה ובים מורה מאוד עד כי חשבה משפחת האדם לפול איש בחרב אחיו, לולא מנה להם הזמן שליט ורב כאגוסט רב פעלים אשר השבית מלחמות עד קצות הארץ ויהי להם למושיע ולמציל, הוא העביר רוח צח בארץ תחת רוח סערות הסוערים מכל פאה וירפא את המחלה המתהלכת בארץ יון וביתר הארצות אשר מוצאה ממזרח ומימין ותוצואותיה עד מערב ועד צפון ואשר הניחה את רשמי קללותיה גם בארצות התיכונות; הוא שבר את מוטות עול הברזל אשר היה על צוארי כל הארץ, אשר השבית את ריב הצדדים בגלוי ובסתר, הוא פנה את הים מאניות השודדים וימלאהו תחתיו באניות משא ומתן, קרא דרור לערים ויתן להם סדרים תחת צלמות, הפך גוים פראים ושובבים לבעלי תרבות ואוהבי רֵעות, הרחיב גבול ארץ יון בהטותו את לבב שכניה לקבל מדות היוונים עד כי נפרצו בקרב הארץ ארצות יון לרוב, הוא שר השלום אשר חלק בצדק לאיש ואיש את אשר נכון לו, לא כסה ולא הסתיר את הטוב מהם,

ומוֹשל באדם צדיק זה אשר היה להם לאב ולמלך שלש וארבעים שנה לא נכבד בעיניהם להציב לו יד ושם מצבה וכתובת זכרון בבתי כנסיותינו, באמת אם יאתה לאיש כבוד אלקים כי עתה אין נבחר ונכון ממנו לזה, ולא לבד על דבר היותו אבי בית אב הקיסרים אף לא על דבר היותו המטיב הכולל הראש והראשון אשר אחז בתבונת כפיו בשלטון המדינה תחת הידים הרבות אשר חלו בממשלות הארץ לפניו (שפרה לי מליצת האמרערום במאמרו לא טוב חֲלוק את השררה לידים רבות) כי ברבות הדֵעות ירבו הָרָעות, כי אם יען נמצאה כל הארץ לחלוק לו כבוד נפרז, כאשר יעידו ההיכלים ומבואיהם חצרותיהם יצעיהם בכל ערי הקדומים והערים החדשות הבנוים לכבוד אגוסט אשר אין כערכם באלכסנדריה, למי תדמו את המקדש זעבאטיאָן הבנוי לכבוד אגוסט על דבר היותו מָגֵן לעוברי ארחות ימים? המתנשא מול מבוא ים רחב ידים עד גבהי שמים ונשקף ברב גדלו עד למרחוק אשר אין כמוהו בכל הארץ, וחלל המקדש ההוא מלא מתנות מצבות וכתובות ערוכות לשמו, המיופות בכסף ובזהב, הביטו אל גדלו ותמהו על רוחב יצעיו ועקדי ספריו, אשֵריו חצרותיו ומבואיו, ותהלוכותיו המגולות המפוארות בכל כלי חמדה, אשר בחיקו יערו עוברי הים את תקות לבבם בצאתם ובבואם, ויושבי אלכסנדריה גם המה לא משכו כביד ממנו אבל בכל זאת לא המציאו חדשות על בתי כנסיותינו, כי הניחו לעם ועם את תורתו אשר הוא חי מפיה, ובכל אלה אין איש מכם בארץ אשר יאמר כי גרעו אנשי אלכסנדריה את חוק אגוסט ולא נתנו לו את הכבוד הראוי לו, ומדוע לא נתנו לאגוסט את חוקי הכבוד אשר קאיוס דורש מידם? שמעה ואגידה לכם שורש דבר כאשר עם לבבי, כי ידעו את לבב אגוסט ואת חוקו לקיים בידי עם ואם את חוקי אבותיו כאשר קיים בידי הרומים בני ארצו את חוקיהם גם המה, גם את אשר קבל מידי העמים את הכבוד הנפרז אשר צקו לרגליו לא קבל מחפצו בכבוד אלוקים למרות עיני חוקי זולתו כי אם מאשר דרשה מעלת ממשלתו הרוממה מאתו להרבות תפארתה על הפנים האלה, אבל מעולם לא מסכה עליו חמדת הכבוד רוח עועים לתת את לבו כלב אלקים, כאשר לא נמצא כי כנה את נפשו בשם אדון או אלקים אף לא נתן לאחרים לכנותו בשמות האלה, והוא אגוסט היה מָגֵן עם יהודה אשר ידע בהם כי תועבע היא להם לתת כבוד אלקים לאַחֵר, ומה היה משפטו את העם הזה? הן לא נכחד ממנו כי נאחזו היהודים בחלק הגדול מעירו מרומה אשר מעבר לנהר טיבער – מרביתם היו משוחררים שבוי חרב הבאים לאיטאליה לרגלי שוביהם ושמה נקרא להם דרור, ומעולם לא נאכפו לשנות את חוקי אבותיהם ומנהגיהם כי אם כננו להם בתי כנסיות להתאסף בהם ביחוד ביום השביעי להתבונן ביסודות התורה אשר הוא מורשה בידם מאבותיהם, העמידו עליהם מצוה לאסוף כסף ראשית תבואתם וישלחו ירושלימה לזבוח בעדם להשם, את כל אלה ידע הקיסר ולא כִהָה בם, לא גרשם מהסתפח באדמתו ולא גרע מאתם את משפט אזרחי רומה, כי אם הטה חסדו להם כלעמים אחרים היושבים בארצו, ויקל עוד בעיניו את אשר לא חדש דבר בדרכי בתי הכנסיות ולא הפריעם מהתאסף בהם להגות בתורת אבותיהם ומשלוח כסף ראשיתם ירושלימה. וַתִכָבֵד אמונתינו עוד בעיניו עד כי פָאַר גם הוא גם רבים מבני ביתו את בית קָדשֵנו במתנות יקרות, ויקדש נכסיו להקריב על מזבחנו קרבנות לאל עליון יום יום, עד היום הזה זבחי זכרון מזכירים חסדי הקיסר בהיכל השם, גם בצדקת פזרונו אשר היה משפטו לחלק לעניי ארץ מולדתנו בכסף ובתבואה חדשים לסדרים לא גרע את חוק עניי היהודים, והיה אם יִקָרֶה כי יחול יום עשות הצדקה ההוא בְשַבָת יום אשר אין המשפט ליהודים להוציא לקבל ולעשות דבר לכָל חֲיָיתָם ומה גם לרכוש דבר על ידי מלאכה, יצוה הקיסר את פקידי הצדקה לשמור לבני יהודה את חלקם בצדקה הכוללת ההיא על יום המחר:

על פי המשפט הזה נשמרו כל האומות והעמים מנגוע בקדשי חוקי היהודים ובמנהגיהם אף כי שנאו את היהודים שנאת האומות זו לזו, וגם בימי טיבעריוס אשר היתה שומה על פי זעיאנוס להרגיז את היהודים היושבים באיטאליה במחשבות הכְלָיָה אשר חשב עליהם, לא ארכו להם ימי הרוגז, וכמעט הושב על זעיאנוס אופן זרחה על היהודים שמש צדקה וירָאֶה בעליל כי אך להַוַת נפשו התגולל על היהודים בעלילות שוא מדעתו כי נאמנים המה בבריתם את הקיסר ולא יתנוהו אבוד בידי זעיאנוס, על כן פקד טיבעריוס את פקידי הערים לכלכל בנחת את דבר היהודים בכל הערים אשר נדחו בהן, כי העונש אשר שם עליהם לא נוטל על הכלל כי אם על היחידים המעטים אשר עברו ונענשו, ויתרם יעמדו על משפטם ועל מנהגיהם וישָמרו מאת הפקידים בתוך יתר העמים האוהבים את השלום מטבעם, כחוק המנוחה הכוללת השלטת בארץ,

וקאיוס זה באוַולתו ובגאותו היה המעט בעיניו לקרוא את נפשו בשם אלקים ויוסף באוולתו לחשוב כי אלקים הוא באמת, ויושבי אלכסנדריה היו הראשונים והנדיבים בערי יָוָן ובערי יתר העמים אשר לקחו רצון מידו את חפצו הנפרז והבלתי טבעי הלזה, כי מלומדים המה במלאכת החנופה ורחבה דעתם להתכחש ולגנוב לבב אנוש, ולשונם הרמיה מהירה לדבר שקר וחונף מרבה להכיל, אף לא יחושו לכבוד האלקים עד כי יקראו בשמו לחית הארץ לחסידות לנחשים עד התנינים האכזרים לא נעדרו, לכולם בשם אלקים יקראו, ואחרי הבזבוז הזה אשר יבזבזו בכבוד האלקים (לשחוק מכאיב לבב כל יודע דרכם התועה ועזותם הנמרצה) מה נקלה היה להם להוליך תועה את הפתי אשר לא ידע את הנאצה אשר ינאצו המצרים את האלקים בדברי פיהם! על נקלה נפתה קאיוס ברוח גאוותו ובחסרון ידיעתו את דרכי המצרים לחשוב כי היה באמת לבני אלכסנדריה לאלקים אֶמֶת! אחרי אשר לא בסתר כי אם בראש כל חוצות קראו אליו מלא את שמות הכבוד אשר המה קוראים לאליליהם על כן חשב להם לצדקה את מעשה הרשע אשר חדשו להכעיס בהם את בתי הכנסיות, בחשבו כי לכבודו עושים המה את מעשיהם כאשר נוכחו כי אלקים אמת הוא, כי ספרי העתים ילידי יום יום אשר בני אלכסנדריה מריצים אליו (והספרים האלה היו מבחר שעשועיו עד כי כתבי הסופרים הנותרים לא נחשבו בערכם למאומה בעיניו) מסכו עליו רוח עועים לחשוב תועה, ומשרתיו העומידם לפניו גם המה צקו לפניו נחלי חנופה בוז ולעג על היהודים כמים, כי היו מרביתם רשעי מצרים אנשים אשר חמת תניני ארץ מולדתם נוססה בם, ובראשם היה העליקאן עבד מצרי איש נבזה ונתעב אשר התגנב בחצר המלך פנימה בערמתו ובכחשיו, ואשר יד אדונו הראשון היתה עליו לטובה ללמדו את הידיעות הנעימות, ואחרי כן נתן אותו מתנה לטיבעריוס. אפס כי לא עמדה לו השעה כל ימי מלוכת טיבעריוס השונא תעלולי הנערים ומשחקי ימי השחרות כיד הדֵעָה המיושבה הטובה עליו מנעוריו, ורק אחרי מות טיבעריוס, וקאיוס מלא את מקומו, איש אשר משך ידו את בעלי התענוגים והנעימות בכל מיני התעלסות, אָז התנער העליקאן מעפר ויער את רוחו לעמוד במקום גדולים בדברים האלה לאמר "הנה באה העת אשר קוית, ועתה קום העליקאן והראה את אשר בכחך, כי שומע ורואה לך מאת המלך. הן לבך מלא נכלים ולשונך מלומדה לדבר דברי צחוק ושנינה, ידעת להרנין לב אנוש בשעשועי אליל ובמצחקי הבל, אף לשון למודים לא חסרת על פי הידיעות הנעימות אשר קָנית, נַס נא וערוב דברי שנינות במהתלות אשר תשים, והיה ראשית פיך צחוק ואחריתו מרירות, אז תטה אליך את לב האדון הזה אשר לבבו נוטה לקבל לשון הרע דברי בלע מיוסדים על אדני מהתלות ושחוק, הלא ידעת כי אזניו פקוחות תמיד לשמוע שטנה ונאצה, ובידך החומר אל המלאכה הנכבדה הזאת, צַק כוס לעג על היהודים, ועל מנהגיהם אשר ידעת מנוער על פי המהלכים אשר היה לך בין המון עם אלכסנדריה אנשי הלשון, אז טוב לך,

רעיוני הבל ונכלי רשע כאלה המה הרהיבוהו לבקש קרבת קאיוס ולא הרפה ממנו גם ביום גם בלילה, ובכל עת אשר היתה אוזן קאיוס קשבת לו להוציא על היהודים דבה רעה ודברי שטנה במרוצת דברי מהתלות ולעג כאשר אהב קאיוס עד כי העמיקו לבוא עד חדרי לבבו, כי לא נתן את נפשו כאחד השוטנים הבא להוכיח בנו רעה פנים בפנים, כי אם בסתר פנים זרק בנו מרה ובדרך העברה כלאחר יד הבאיש את ריחנו בעיני הקיסר, עד כי רעה לנו איבתו המסֻתרת יותר מהשנאה הגלויה אשר נטו לנו מתנגדנו, ולא שוא ישערו אחרים כי ידי מלאכי אלכסנדריה היו במעל הזה אשר גָרו את העליקאן בנו בהבטחתם אשר הבטיחו לבזור לו גם כסף גם כבוד ויקר כאשר יבא בְלִוְיַת קאיוס לעִירָם לאלכסנדריה, עד כי נפתה הנקלה הזה אחר הכבוד אשר תתן לו העיר המעטירה ההיא לעיני הקיסר ולעיני גדולי כל הארץ הבאים איש איש ממקומו לראות בכבוד הקיסר וַיִמָצֵא לחפצם, ימים רבים לא ידענו את האורב היושב לנו בחצר הקיסר בסתר לצמיד עלינו מרמה ולא הפגענו בלתי אם את אויבנו הגלוים, אבל כמעט נודע לנו כי העליקאן מורה עלינו חצֵי לשון יורדים חדרי בטן חָתַרְנו בכל עוז לחקור איזה דרך נֵרַך לבבו להשיב ידו מאתנו, כי יגורנו מאוד מפני שטף אפו אחרי אשר ידענו כי הוא הראשון ליד קאיוס, אתו יאכל ואתו ישתה אתו ישחק בצחוק הקוביה, אתו יאבק ואתו ירחץ, הוא שומר הסף בחדר משכבו, והוא שר שומרי ראשו בחצר המלכות אין קרוב לקאיוס ממנו, ואזני הקיסר פקוחות תמיד לשמוע הוללות ודברי מלשינות מפיו המהיר במלאכתו להרנין לב הקיסר ולהרעים את היהודים והנוכל הזה התנכל בנו לשנות דרכו, ההוללות אשר לפי המשפט היא עיקר מלאכתו עשה לְטָפֵל אל דברי השטנה, והשטנות אשר לפי ראות העין יצאו כלאחר יד מפיו בשטף הלשון הֵנָה היו לו באמת לעיקר וליסוד, ואחרי אשר חִזֵק כֵן תרנו פרש נֵס וילך בחמדה כאניה אשר הרוח מאחוריה אל מגמת פניו קדימה – וַיֶרֶב ביהודים עלילות בעלילות ויספה חטאת על חטאת, עד אשר היינו חטאים בעיני הקיסר חטאת לא נוכל כפרה,

לשוא חתרנו להתרצות אל העליקאן כי בגודל לבבו וברוחו הקשה לא נתן לאיש לבוא ולהרצות דברים לפניו נוסף לזה לא ידענו אם לא העירה איזה שנאה פרטית את לבו להבאיש את רוח היהודים בעיני הקיסר, על כן הרפינו מפגוע בו ונבחר לנו דרך אחר אשר יאתה לנו, כי מצאנו טוב לנו לערוך דברים אל הקיסר בכתב כולל כל התלאה אשר מצאתנו וכל הדברים אשר אנחנו מבקשים מאתו, והכתב ההוא היה קצור הבקשה הארוכה אשר שלחנו זה ימים לא כבירים אל הקיסר על ידי אגריפוס המלך אשר נקרא וַיֵתֶא לאלכסנדריה במסעו לסוריה אל מַמְלַכְתו הנתונה לו מאת קאיוס אבל גַם בפעם ההוא גם בפעם הזאת לשוא שקדנו, נכזבה תוחלתנו אשר יחלנו על קאיוס כי ישב לכסא כשופט צדק לעשות משפטנו ודיננו, כי אך בדברי פיו ובאור פניו התכחש לנו ובסתר לבבו היה אויב מבקש רעתינו,

כבואנו לראות פניו נמצא אצלנו על יד נחל טיבער במקום הנקרא בשם האליל מארס בשובו מפרדס אמו, והנה הטיב לנו פניו וישב את הברכה אשר ברכנוהו אל חיקנו בטוב לבב, אף שלח לנו את האמילוס אשר לו המשפט לקבל את המשולחים ראשונה ויבטיח לנו ביחוד כי ישמע את דברינו כאשר תהי העת נכונה לו, עד כי צהלו פני כל העומדים אתנו ויתברכו בלבבם כי יצא משפטנו לאור, וגם אחדים ממרעי אשר נפתו אחרי עיניהם עשו אתם משוש, רק אני לבדי אשר גם שֵבָתִי גם שקידתי על המדעים הוסיפו בינה בי להבין דבר לאשורו הבטתי בעין החשד, ואומר בלבי לאמור "במה נכבדנו בעיני הקיסר כי חרד את כל חרדת הכבוד הזאת לנו לבדנו ממשולחי כל הארצות אשר עמדו לפניו בעת ההוא? הלא ידע כי יהודים אנחנו אשר יחשב לנו לכבוד אם לא ישפילנו לפני אחרים ואיך נסתולל לדרוש עלוי ויתר שאת מן השליט הצעיר ורב היכולת הזה אשר לא מבני עמנו הוא? אין זאת כי אם את אויבנו בני אלכסנדריה סודו ובנטותו אחריהם מהר ימהר לבצע משפטנו, ומי יתן ולא יזיח השופט הזה את הצדק מנגד עיניו לעמוד לימין אויבנו, הדאגה הזאת דכאה רוחי עד עפר ואתנודד בשיחי כל היום וגם בלילה מנוחה לא מצאתי. עוד אני טומן דאגתי בחובי (כי לא ערבתי את לבבי להוציאה מן השפה וחוצה) והנה שכח הזמן את הדאגה הזאת מפני דאגה חדשה וגדולה ממנה הנוגעת עד עם היהודים בכללם אשר לא שערנוה מעולם, כי בלכתנו בעקבי קאיוס מרומה לפיטֶעָאלי מקום אשר נתן משכנו באחד מנכסיו המפוארים אשר לו על יד לשון הים, ואנחנו שְבֵעֵי דאגה על דבר משפטנו ומצפים בצפיתנו יום יום להקרא לבוא אל הקיסר, והנה איש נבהל לבוא אלינו, פניו אדומים כדם משומם וקצר רוח, ויטנו אל הצד להרחיקנו מהקרובים לנו וישאלנו אם שמענו חדשות? ובדברים האלה זרמו עיניו פלגי מים עד כי נפעם ולא דבר עוד, נסה את לשונו שנית וגם בפעם הזאת כלו דבריו בדמעות, וכן היה בשלישית עד אשר אלצנוהו אנחנו כולנו העומדים מבוהלים סביבו להתאפק מבכי ולספר לנו את בשורתו, אחרי אשר לא לשפוך את דמעותיו בחיקנו בא הלום, ואם גם הבשורה אשר בפיו בת בכיה היא לא טוב הוא עושה להתאבל עליה לבדו כי גם אנחנו כולנו מלומדי אבל בעת רעה הזאת אז התעודד המבשר ויוצא מקוצר רוח מלים אחדים לאמור "אבד מקדשנו! כי יצאה הפקודה מלפני קאיוס להקים לו במקום הקודש פנימה מצבה גדולה וכתובה ערוכה לכבודו בכנוי שם האליל “יופיטער” הדברים האלה היו באזנינו זיקים וחצי מות למותת לבנו בקרבנו עד כי היינו כאבנים לא יכלנו למוש ממקומינו ולהוציא דבר מפינו. עד אשר נקבצו באו לנו עוד אנשים אחרים וימלאו את דבריו הנכאים אז נסגרנו לבוא ממקום אחד לתנות על צרות כלל העם כעל הצרה הפרטית הבאה עלינו בני אלכסנדריה ביחוד, וְנַער בצר לנו את כל דברי היגון אשר שמה מצוקת הנפש בפינו כאשר מטבע האדם היות לשונו ארוכה בעת אשר רוחו קצרה, כי כשל כח הַסַבָל שאת את כל התלאה ההולכת ורבה עד כי גמרנו אומר להחיש מפלט לנו באניה הַיָמָה בימי החורף בעת אשר הסער נפרץ מאוד, מדאגה בדבר פן תכבד יותר עלינו יד הסער המתחולל על ראשינו ביבשה, כי סערות הים מאוצר הטבע יבואו כמשפטה הראוי להבדיל בין תקופה לתקופה מתקופת השנה, והטבע היא טובה ומועילה בכל דרכיה, אבל אבי הסער המתחולל ביבשה על ראשינו הוא אנוש אשר לבו לא־לב אדם, נער נבהל בכל דרכיו אשר בידו משרה בלי מֵיצָרִים המבקש לו גדולות ונפלאות, ומשרה בלתי מוּגבלה בידי נער אשר אין מעצור לרוחו היא הגדולה ברעות אשר אין לעמוד בה, על כֵן אמרנו טוב לפול בידי הטבע מנפול בידי בן אדם, כי מה נערוץ להפיל תחנתנו על דבר בתי הכנסיות לפני האיש אשר נטה ידו לחלל את כבוד המקדש, הלא ברור הדבר כי האיש אשר ידו נטויה לחלל גאון כל צבי אשר עיני כל בני המזרח והמערב צופות עליו להאיר להם מאורו לא יחוש לכבוד בתי הכנסיות הגרועים מערך המקדש ולא זָכו לשם כמוהו, ולו גם יתן קאיוס אותנו לבוא לפניו מה יהי אחריתנו מידו? הלא המות, ואף כי לא קשתה עלינו לערות למות נפשינו כי יקר המותה על קדושת תורת אבותינו כחיי עולם, אבל למי נועיל במותנו? ורשע כסל היא לחרוף נפשו למות על לא דבר, ומה גם אחרי אשרמשולחים אנחנו והרעה המוצאת אותנו יֵרַע למשלחנו למשנה, ועל כל אלה עוד יחשבו לנו בני עמנו אוהבי צדק לעוון אם נטה אחרי הַוַות נפשנו להתייגע על דבר פרטי – על בתי כנסיות אלסנדריה – בעת אשר דבר הכלל בצרה גדולה, אחרי אשר המשפט לדמות את הדבר הקטן לפני הגדול ואת הפרטי לפני הכללי, ומה בצע אם נכלה כחנו לתוהו להראות לכל כי מעדת אלכסנדריה אנחנו בעוד הסכנה הכלולה הנוגעת עדכללעם היהודים נגד עינינו, הלא במוט דבר הכלל הזה נפול תפול הכנסיה כולה ואין מקים, ולא שוא שערנו כי אחרי אשר יעשה קאיוס חפצו במקדש ירושלים יטה ידו להשמיד את כל אשר בשם יהודי יכונה ברוחו הקשה המפעמו לרדוף אחרי חדשות וגדולות,

אולי יעבור הרוח על אחד השומעים את הרעה הנשקפה על שני הדברים אשר נשלחנו בעבורם ואמר האם נבצרה מאתם להחיש מפלט להם מפני חמת המציק? אבל תשובתי תהי נמרצה על השאלה הזאת לאמור, או לא ישרה נפש השואל הזה בו! או לא נתן לו השם עינים לראות באור האמת היוצאת מאת התורה הקדושה ומדרכיה, כי הישרים בלבותם המה בדרך כלל אנשים אשר רוח התקוָה מעודדם שכם אחד על זולתם ויותר מהם אנשי הלבב המעמיקים לראות באור האמונה, כי מי זה לידו יתקע כי לא היתה הצרה הזאת הבאה עלינו מַסָה אשר נסה אלקים את בני הדור הזה בה לראות אם יחזיקו בתומתם ביושר לבב? ואם יכלכלו באמונת לבם את התלאה הזאת ולא יכשל כח הסבל? ואם כֵן איפוא תכזב תשועת בני אדם כאשר אבד נצחה בפעם הזאת באמת! נפשנו תחזק בתקוותה על ישועת השם ולא תַרְפֶנָה כי ברבים היה אתנו ויצילנו מכל צרה,

את הדברים האלה הוצאתי מקירות לבבי לתנות בשיחי על האסון אשר עבר עלינו, ולחזק את לבבינו בצרי התקוה כי עוד נכונים לנו ימים טובים מאלה, ולמביאי הבשורה הרעה אמרתי אחרי אשר דוממתי מספר רגעים לאמור "מדוע אתם מחשים אחרי אשר זריתים זיקי אֵש באזנינו עד כי נכוינו בה? ולא תגידו לנו את הסבה אשר הֵסַבָה את לבב קאיוס למוד לנו במדה הקשה הזאת? הלא דבר הוא! ויענו המבשרים ויאמרו לאמור ראשונה לא נכחד ממכם את הגלוי לכל כי יחתור קאיוס אל מעלת האלקים ונפשו יודעת מאוד כי שומע לא יהיה לו מעדת היהודים לבדם בדבר הזה, על כן יפלל להם את העונש הקשה לְנַבֵל את כסא קדשם, ומה גם אחרי שמעו כי נפלא המקדש הזה ביפיו ובהדרו מכל היכלי החמדה בכל הארץ, אשר מיום עמדו על תלו עד היום הזה לא חשכו את ידיהם ולא חמלו על כסף הוצאה ליפותו ולפארו תמיד, על כן עבר עליו רוח חמדה ברוחו הקשה ובאהבתו את הריב לימד את המקדש ההוא חמדת כל הארץ לנפשו,

זאת ועוד אמרת האיש קאפיטא השלוח מאת קאיוס לנוש את כסף המס בארץ יהודה הוסיף לצקת מרורות בלבו עלינו,כי האויב הזה אשר אחז דרכו ליהודה בידים ריקות וישב לביתו ברכוש רב אשר רכש בערמה ובמרמה בעושק ובמרוצה ירא לנפשו פן יצעקו העשוקים חמס עליו על כן הקדים לאטום את אזני הקיסר בדבר רעה אשר הוציא עליהם למען יבאשו בעיניו ולא ישמע לקול צעקתם, וימצא און לו להוציא את מחשבות אונו לאור יום ביבנה העיר רבתי עם בארץ יהודה אשר מרבית יושביה יהודים, ואך במרוצת הזמן נספחו עליהם למוקשי עם מעט מעט מבני העמים אשר סביבותיהם, והגרים האלה היו לשכים בצדי אזרחי הארץ בחללים את חוקי ארצם ואת מנהגי אבותיהם, ויהי אך נודע נודע להם מפי עוברי אורח כי עבר רוח חמדה עזה על קאיוס לתת את לבו כלב אלקים! וכי נבאשו בעיניו היהודים המתנגדים לו בחפצו זה, ויתברכו בלבבם כי בא מועד לחתות גחלים בוערים על ראשי היהודים, מהרו כננו להם מזבח לבנים מטיט נבזה להנעים את לב בני עירם היושבים לבטח אתם ולטמון פחים להם, כי ידעו כי לא ימשלו היהודים ברוחם לתתם עשות דברים מתנגדים לחוקי אבותיהם, אף לא שב השערתם ריקם, כי כמעט ראו היהודים את התועבה הנעשה בארצם קנאו את קנאת תורתם ויקומו ויהרסו את המזבח ההוא, והשכנים הרעים האלה לא נמנעו להקריב משפטם לפני קאפיטא, אשר אמנם הוא בעצתו חרחר את הריב הזה, אז ראה קאפיטא כי באה תקוותו אשר קוה לעשות עושר רב בלא משפט וימהר לגלותו את אזני הקיסר אחרי אשר הרחיב את גבול הדבר וישם עליו נוספות כדי חפצו, עד כי מצא קאיוס את לבבו להשיב ליהודים שנאה אל חיקם ולהכעיס את לבבם כעס לא ידעו שחכו, בצוותו להקים תחת מזבח האדמה אשר הרסו ביבנה מצבה גדולה מוזהבה במקדש אשר בירושלים, ושני יועצי רשע חכמים להרע חזקו את ידי קאיוס לעשות את הדבר הרע הזה, שֵם האחד העליקאן עבד מצרי איש הולל, ושם השני אפעלעס האשקלוני מחברת המשחקים במשחקי האבל (טרויער שפילע) איש אשר עליו יאמרו האומרים כי בנעוריו מכר לקדשים נפשו ובקפוץ עליו הזקנה ככלות כחו אל זמת נעוריו התמכר אל בית הנהלול (טהעאטער) למען בצוע בצע, ומי כהחכם יודע משפט המשחקים האלה אשר יצחקו לעיני ההמון עקב שכר אם המה אנשי מוסר ומלאי בושה או בני בלי מוסר ומלאי חרפה! ושני אנשי המוסר האלה היו הראשונים ליד קאיוס אשר בחר בם לצוותם יועצים במלכות למען ילמד מאחד מהם את מלאכת השיר ומהשני את מעשה ההוללות ובדיחת הדעת באין פנות אל עבודת המלוכה הרבה כאלו פרחו בימיו שלום וצדק בכל מקום אשר יד שלטונו מגעת – ובידי שני הנקלים האלה מכר כל כבוד עם יהודה, כי העליקאן עבד מצרי אשר חמת תנינים בקרבו מסך על היהודים כוס חמתמצרים ואפעלעס האשקלוני יצק עליהם חמת אשקלון כיד איבת העולם אשר להאשקלונים על שכניהם היהודים יושבי הארץ הקדושה,

שׁמענו ותרגז בטננו ויהיו דבריהם כמדקרות חרב נוקבים ויורדים חדרי לבנו עד לאין מרפא, אולם יועצי רשע האלה אשר חשבו המזמות האלה עלינו לא האריכו ימים ברשעתם ויבואו אל השכר הראוי לפעולתם במועדם, אפעלעס ראה שכרו בידי קאיוס אשר נהפך לאויב לו על פי סבה אחרת ויענה בכבלים רגליו, ומעת אל עת (כטבע חלאים רעים השָבים לשלוט בעתים מזומנות) פקד עוונו עליו ויאסרהו אל העמוד לענותו ביסורים רעים ונאמנים, וסְאת העליקאן המשוגע מלאה בידי הקיסר קלוידיוס גערמאניקוס וימת גם הוא מות רשעים בידי הורגים:

אולם המכתבים המורצים מאת קאַיוס על דבר המצבה אשר התעתדה להתקומם במקום הקודש לא היו ערוכים בלי דעת כי כלכלם במועצות ובמזמה, כי פקד על פעטעראניוס המושל בסוריה אשר אליו ערך את המכתבים האלה למשוך את מחצית אנשי הצבא הצובאים על נהר פרת לשמור את רגלי עמי הקדם ומלכיהם מפרוץ בגדול רומה, ולהוליכם לרגלי מצבתו נגד היהודים, לא להרבות בכבוד המצבה ולחנכה בצפירת תפארה כי אם לעשות משפטים חרוצים באנשים אשר ירימו יד להתנגד לה, הוי קאיוס! ידעת איפוא כי יחרפו היהודים נפשם למלחמת תנופה לכבוד חוקיהם ויכפרו מנהגי אבותיהם בדמם ובכל זאת תעוז לתת את החרב בידם? נכון הדבר כי לא מחסרון ידיעה באחרית הנסיון הזה חטאת במקדשנו, לא נכחדו ממך העתידות כמו ההוה אשר נגד עיניך והאותיות כמו העבר כי לא חסרת עינים לראות את הנולד, ובכל זאת תמריץ לרבות צבאיך בארץ יהודה לחוג את חנוכת מזבחך ברבבות אלפי זבחי אדם ולהזות עליה דם אנשים תמימים ונשים ענוגות! הוי איש דמים! ויהי כקרוא פעטעראניוס את הפקודה הנמרצה הזאת ויפסח על שני הסעיפים במבוכת לבו דבר מה יקום, כי ירא להעביר את מחשבת קאַיוס בדברי תשובה מדעתו מה עזה חמתו הנתכת על עבדיו המתמהמהים לעשות מצוָתו ואף כי על המאחרים לעשותה, אף לא נכחד ממנו כי לא נקלה היא להוציא משפטו לאור בעוז לבב היהודים בכל דבר הנוגע אל דתם, ידע כי יבחרו לערות נפשם לעשר מיתות – אלו היה יכולת בידי הטבע לעשות כדבר הזה – מהפיל קוץ אחד מתורתם ארצה, עשר ידות ליהודים בדבר הזה על יתר העמים השומרים את חוקי אבותיהם מכל משמר, אחרי אשר כל חוקיהם חוקי אלקים בעיניהם, ואת בניהם יְלַמֵדון בעודם על שדי אמותם לשום את כל מוצא פי תורתם כחותם על לבם כטוטפות בין עיניהם ליראה אותם ולכבדם כל הימים, וגם את בני הנֵכר הנספחים אליהם יקרבו כמו אחים כל הימים אשר ישמרו את החוקים האלה ויתנו כבוד להם, ויפליאו שנאה נצחת להם כאשר יָפֵרו אותם או ילעיגו עליהם, נפלאה התועבה אשר יתעבו את הדברים אשר אסרה התורה על נפשם עד כי ינערו חָצנם מכל הטוב ומכל היקר לאדם מספר ימי חייו ולא יתנו לחלל את החוקים האלה, וביחוד אין קֵץ להקנאה הנפלאה אשר יקנאו לכבוד המקדש כי רב הוא עד כי נחשב להם חטא משפט מות לכל זר אשר ידרוך על אדמת הקודש מבין השדרות פנימה, אף כי לא יכלאו כל רגל מהלוך בהיציעה החיצונה:

הן כל אלה ידע פעטראניוס אל נכונה על כן לא אָץ לעשות את דבר קאַיוס טרם ישקול את הדבר הקשה והמסוכן הזה במאזני צדק, כי כנן את מחשבותיו במועצות ובדעת להימין ולהשמאל מערכה מול מערכה כיד השכל הטובה עליו לבחון מחשבה מחשבה לבדה במצרף בינתו, עד אשר הוציא לאור משפט אמת כי לא נכון לעשות כדבר הזה לשנות פני הדבר אשר הדרת הקדושה חופפת עליו מראשית ימי היותו, כי מבלעדי אשר טבע הדבר החובב לְהֲדֵר את כל הקודש והנשגב, עוד נכונים ימי חושך וסכנת נפש להאיש אשר יעוז לחלל את הקודש כן מידי אלקים וכן מידי בני האדם אשר יתרעמו על המחלל את קדשיהם תרעומה לא יוכל כפרה, אף לא נכחד ממנו כי ידי היהודים רב להם לעמוד על קדשיהם, כי לא כגוים אחרים אשר מספרם נגבל לפי מדת שטח ארץ אחוזתם הגוי הזה, אחרי אשר נפוצים המה כמעט בכל חלקי הישוב במדינות היבשה כבמדינות הים, ומספרם נושא כמעט בד בבד עם אזרחי הארצות האלה, ואיך איפוא יעוז לתת חרב נוקמת בידי אלפי ההמון הגדול הזה? ולא יחוש פן יתחברו לאחדים מקצות כל הארץ והיו איש לזרוע אחיו להביא עליו מלחמה לא ידע שחרה? בלעדי אשר גם אזרחי ארץ יהודה רבו למעלה גבורי כח ידים ואמלי לבב אשר לא יחתו מפני כל ונפשם בכפם תמיד לערות אותה למָות כיד האהבה אל חוקי אבותיהם הטובה והישרה עליהם (ואך שקר נחלו המלשינים אשר יתהפכו בלשונם לקרוא את האהבה העזה ההיא בשם קשיות עורף) ועל כל אלה היה לבב פעטראניוס חרד מפני תנופת יד היושבים מעבר לנהר פרת והלאה אשר ידע כי בעלי אחוזה המה בְבָבֶל ובארצות רבות סביבה, ולא למשמע אזניו הוכיח כי גם המה יֶחְלֶו על שבר בית מקדשם כי אם למראה עיניו אשר ראה את שפע הכסף והזהב ראשית תבואתם אשר יובילו שנה שנה שי לעבודת המקדש על ידי אנשים מזומנים אשר לא יחושו לדרך הקשה ההוא, ומיראת השם אשר נגע בלבם יהי להם העקוב למישור והרכסים לדרך סלולה, עד כי היה קרוב הדבר בעיניו כי לא יאחרו גם המה לכפר את אדמת קדשם בדמם ויתרגזו מכל עבריהם להקיף את הרומים כגורן עגול עד אם ישימום כתבן לדוש, על כן לא אָץ פעטראניוס לקיים את דבר קאיוס אף כי התרוצצו בלבו מחשבות אחרות המציקות אותו להקים דבר מלכות על משפטו כי השיב אמריו לו לאמור, הנה הפקודה הזאת יצאה ממקום גבוה מעלגבוה מאת השליט העליון שר על פי רוח הילדות הגאוה וממדת הכבוד המתנוססה בו פרץ את גדר האנושיות לתת לבו כלב אלקים עד כי יפלל כי כל הטוב בעיניו היא טובת הכלל ואת כל אשר אִוְתָה נפשו יְעָשֶה חרף הנזק הרב אשר יסתובב ממנו, ואני אם אעשה מצוָתו ואם לא אעשנה, הנה נפשי נחרפה למות אם בידי קאיוס ואם בידי העם, ועתה אם אשמע לקול קאיוס, והיתה הסכנה החודרת לי מידי היהודים מסופקה למצער כי אולי לא יעוזו במעוז המלחמה, אבל אם לא אעשה את חפצו כי עתה נָכון לי המָוֶת מידו כי מי הקשה אל קאיוס וינקה, ורבים מבני רומה מבעלי הפקודות העומדים על ידו בשלטון סוריה גם המה חזקו ידיו לעשות את חפץ קאיוס, כי ידעו כי יפקוד קאיוס את עוון פעטראניוס גם עליהם אשר המה עוזרי ידו ואנשי עצתו בכל הדברים הנוגעים אל השלטון – אבל עין ההשגחה היתה על הנענים האלה ותשלח להם עזרתה בסתר, כי הניאה את רוח קאיוס משלוח מצבה נכונה מרומה או לצוות את פעטראניוס לבחר אחת המצבות הנכבדות העומדות בסוריה ולהקימה בירושלים, עד כי היה לפעטרניוס ידים לשקול בדעתו את שורש הדבר עד אשר תשלם מלאכת המצבה, ולולא זאת כי עתה התגלע הריב בעת ההיא, ואחרי אשר התישבה דעת פעטראניוס עליו להשכיל על דבר ולמצוא את הטוב לו (כי מטבע המקרים המתרגשים לבוא על האדם אשר לא שערם להחליש את כח משפטו) פקד לאחת הערים הקרובות אליו להכין את המצבה בקרבה, על ידי חכמי החרשים המובאים מצדון לכוננה מן החומר אשר הספיק להם, ואל היהודים שָלַח ויקרא אל הזקנים והכהנים ואל יתר בני המעלה ויגל להם את דבר הפקודה ההיא ואת העצה אשר הוא יועץ לשאת במנוחה את אשר נוטל עליהם, פן יראו ברע אשר ימצא את עמם אם יתנגדו לו, אחרי אשר צבאות סוריה הקרובים לו נכונים להפוך את כל הארץ לקברות מֵתִים בכח ידיהם ובתכסיסי מלחמתם, על הדרך הזה קוה פעטראניוס כי יכלא בראשונה את ידי ראשי הארץ בחיקם ואחריהם ימשכו כל העם, אבל לשוא שקד! כי אחרי עבור הבהלה הראשונה המוסבה מאת הבשורה הרעה ההיא אשר טרפה נפשם בפחד: עמדו דומם, עיניהם הורידו דמעה כנחל וידיהם מרטו ראשם וזקנם ויוציאו מנהמת לבבם המענה ההיא לאמור אמנם כי בלינו שנותינו בנעימים עד היום, אבל הָה מה בצע בַשֵבה הטובה הזאת אם יבואו הימים ונחזה בהם את אשר לא ראו אבותינו איך נשא למרום עין לראות תועבה, טוב נתן את עינינו לנוקרים ואת נפשנו להורגים מראות את השקוץ המשומם הזה אשר גם השמועה גם המחשבה על אודותו נחשב לנו לעוון פלילי:

והשׁמוּעה פרצה בארץ הקדושה ותגיע עד עיר הקודש, ויקומו כל עם הארץ כאיש חברים כאלו נועדו ביניהם לאחוז בדרך יחד בעת ההיא, כי הצרה הכללית נתנה אחדות האחדות הזה באפם, מהרו עזבו את עריהם את כפריהם ואת הבתים כאשר המה וינהרו המונים ארצה כנען אל המקום אשר נתן פעטראניוס את משכנו בעעת ההיא, עד כי בראות אנשיו את ההמון הגדול הזה הולך וקרב מהרו ויקראו אל פעטראניוס בחזקה לשמור את נפשו כי מלחמה באה עליו, עוד המה קוראים את הקריאה הזאת באזני פעטראניוס אשר לא היה נכון לצאת לקראת נשק, והנה שפעת יהודים באה כעננים לכסות את כל פני ארץ כנען עד כי שממו על המונם כל רואיהם אשר לא ידעו את מספר העם הזה כי רב הוא, ויעוערו קול בוכים ויללת דכאי רוח מורה מאוד עד כי גם אחרי אשר נהפכה היללה לדממה צללו אזני השומעים מבת הקול אשר הולידה היללה ההיא, ואחרי עבור היללה קראו אל פעטראניוס אלה בחזקה ואלה בקול תחנונים איש איש כפי אשר הטוהו רגשות נפשו, כי מטבע צרות הלב להמציא מענה לשון – והמה עומדים על רגליהם בשש מערכות, שלש המערכות הראשונות כללו תחתן את הזקנים את האנשים ואת בני העלומים מערכה מערכה לבדה, ולעומתם נצבו הנשים גם הנָה בשלש מערכות נפרדות, הזקנות הנשים והעלמות, וכמעט נמצא פעטראניוס על עמדו במעלה העם נכון לכל עינים תצפנה עליו והנה נפלו שֵש המערכות ארצה כאיש אחד וימלאו את דברי תחנתם בקול בוכים, ואחרי אשר נפקדו מאת פעטראניוס לעמוד על רגליהם ולגשת אליו לא היה בהם כח לקום מעל הארץ, ואך לאט לאט קראו אליו עפר בראשם דמעה בעיניהם וידיהם על גביהם כאסירי עוני ההולכים למות, ואחר פתחו זקני העם את פיהם ויאמרו לאמר “ראה כי שקר טפלו האומרים כי כאויבים אנחנו באים עליך, אחרי אשר לא חמושים אתאנו והידים אשר התעתדו מאת הטבע לתפוש בחרב שמנו על גַבֵנו במקום אשר לא יצליחו לַכל, והננו פושטים את גויותינו אל הורגים לעשות בנו כאוַת נפשם, גם את נשותנו את טפּנו ואת בני בתנו הולכנו אתנו לא נותרה כל נשמה בבית, אתאנו לך פעטראניוס העומד פה אתנו בשֵם קאיוס להתנפל ולהפיל תחנונינו לפניך בענות לב! שמים אנחנו נוטלים עליך, או החיה תחיה את כל העם הזה או השמד תשמידם עד תומם, הן הטבע מסכה עלינו רוח שלום, ואנחנו שקדנו בכל לבב להביאאת ברכת השלום אל בתינו, כי העבודה אשר אנחנו עמלים עליה להביא טרף להטף אשר ברגלנו היא תְלַמֵד אותנו לרדוף את השלום, אף אנחנו ראשונים ליושבי סוריה אשר ברכו את קאיוס בשמחת לבב על המלוכה אשר קבל, כי פיטעליוס ההולך לפניך היה אתנו בירושלים בעת אשר הגיעה אליו שמועת קאיוס בכתב, ומעירנו נפוצה שמועת מלכותו בהערים הנותרות, כי לזאת הקרבנו בבית קדשנו זבחי תודה לחיי קאיוס ראשונה למען יהי הוא הראשון אף היחיד אשר יָפֵר את סדרי עבודת אלקים אשר הנחילונו אבותינו? הננו היום גולים מערינו נוטשים את נחלתינו ועוזבים את בתי אחוזתינו את נכסנו את כלינו את שכיות חמדתינו ואת כל אשר לנו, את הכל, נותנים אנחנו לו בשמחה ובטוב לב עד כי יחשבו בעיניו הַמַתות אשר אנחנו נותנים לו כאלו קבלנו אותם ממנו, ולעומתו לא נבקש מאתו דבר, כי אם קיים יקיים את סדרי קדשנו על כנם כאשר הניחום אבותינו ואבות אבותנו בידנו, אולם אם תכלא את הדבר הזה ממנו הננו מתעתדים למות ומשלימים אנחנו את חיינו בידכם, ולא תחז עינינו ברעה המרה לנו ממות, הן אנחנו שמענו כי הרבית צבאיך רגלים ופרשים לצבוא עלינו בחזקה אם לא נתן יד לחנוכת המצבה מרצון נפשינו, אבל לא כן אנחנו, כי לא חסרי לב אנחנו עבדים להרים יד באדוננו התקיף ממנו, הנה צווארינו פשוטות לטבח ונפשנו להורגים, כי יגזרו יקצצו אותנו לגזרים אנחנו לא נרים ידים להשיב מכה אל חיק מַכֵנו, נכונים אנחנו לקבל דין קשה מידי מנצחנו, אבל מה לך ולאנשי צבא? הנה אנחנו כוהנים מלואים לעבודה ולנו המשפט לזבוח את זבחי הצדק האלה, את נשינו נזבח ראשונה על מזבח קדשנו והיינו רוצחי נשים, ואחריהן את אחינו ואת אחיותינו והיינו רוצחי אחים, ואחריהם נכריע לטבח את בנינו ואת בנותינו העדינות ונהי רוצחי בנים, הן הֵנָה אָפני הַדִבֻור הקשים אשר יאתה להשתמש בהם בעת הקשה הזאת, ואחרי אשר נרחץ את בשרנו בדמי קרובינו אלה (כי אך זאת מקוה טהרה אשר יטבלו בה המתים על קדושת השם כמונו) אז נעמוד בתָוֶך ונער את מקור דמינו בדמי קרובנו אשר שֻפכו תחת ידינו, ואחרי אשר לא ישאר בנו כל נשמה אז יקום דבר האיום ואנחנו נהיה נקיים מהשם אחרי אשר יצאנו את ידי שתי החובות הנוטלות עלינו, גם ידי חובת הכבוד היאות להקיסר גם ידי חובת חוקינו הקדושים, אין אתנו דרך אחר להקים את שתי המצוות האלה כי אם בוז נבוז להחיים הנקלים האלה ונמותה יחד, שמעת את השמועה העתיקה אשר העתיקו מלומדי עם יון הקדמונים לדור אחרון כי ראש מעדוזאה היה מסוגל להפוך לאבן את כל הרואה בו². הדברים האלה נאמרו כפי הנראה ברוח המשל, והמליצה הצפונה בם הוא כי זעף פני המלך יסוב לזעומו המביט בפניו את המָוֶת או התעלפות קרובה אל המות, על דברתנו פעטראניוס כי אם (לא תקום ולא תהיה) יביטו יראו אחדים מאתנו את המצבה במקום הקודש, כי עתה יתהפכו והיו לאבנים! ידיהם יתקשו עיניהם יִדַמו ואבדה התנועה הטבעית המסוגלה לנוע את אברי הגוף בכל מקום אשר המה מתלכדים איש באחיו לא ימושו ממקומם כאבנים דוממים אשר כל רוח אין בהם, סוף דבר את התחנה הישרה הזאת הננו מפילים לפניך, אל תטוש את מצוַת קאיוס אשר צוך, אך תנה לנו אָרכה והניחנו ונשלחה מלאכים אל הקיסר ויציעו לפניו את פרשת חוקינו וסדרי עבודת אלקינו אשר אין יד השינוים שלטת עליהם, חנן יתחננו אליו לבל נִגָרע מצעירי העמים יושבי האיים הרחוקים ההולכים בעקבי מנהגי אבותם באין מכלים, אולי ירך לבבו וינחם על המחשבה אשר חשב עלינו, אולי יזכור את מחשבות אביו ואבי זקנו אשר נתנו בטחון ועוז לחוקינו ולמנהגנו כל הימים. כי עשתנות גדולי הארץ לא יתמידו עִתָם, בחרות אפם יגזרו וכעבור זעמם ינחמו, ואנחנו ידענו כי אנשי לשון מלאהו זעם עלינו על כן הניחה לנו להצטדק ולהראותו כי שקר ענו המלשנים בנו, ואל יחוב אותנו שלא בפנינו אשר הוא דין קשה מאוד, ואם לא יֵעָתֵר לנו גם אז לא יִבָצֵר מאתך לעשות את אשר בכחך לעשות עתה, אך אל תְכַזֵב את התוחלת הטובה אשר ייחלו כל ההמן הזה עליך טרם יכזבנו הנסיון אשר ינסו מלאכֵינו, אחרי אשר לא על תועלת נפשנו אנחנו שוקדים כי אם על עבודת אלוקינו, אף כי באמת לא דִבַרְנו נכונה בדבר הזה, כי מה הטוב ומה המועיל לאדם מיראת אלקים והאמונה”:

את הלחש הזה צקו לפניו משבר רוח ומצרות לבב בְלִוְיַת אנחות רבות וקוצר רוח, איבריהם הגיחו רססי זעם ועיניהם זרמו פלגי דמעה עד כי התנודדו להם כל רואיהם, ופעטראניוס אשר היה רחמני מטבעו וְנוחַ לכל התפעל מאוד למראה עיניו ולמשמע אזניו כי ראה את כל דבריהם טובים ונכוחים וַיִכָמְרו נחומיו עליהם, ויקם ויוועץ את מרעיו אשר סודו אתם כדת מה לעשות? וימצא לשמחת לבבו כי היועצים אשר למדו ראשונה חובה החלו למוט במחשבתם: ואשר הסתפקו בראשונה הֵחֵלו מרביתם להטות אחרי היהודים וישמח לראות, אף כי לא נכחד ממנו טבע הקיסר העזה כי קשה לרצות הוא, כי לפי הנראה לא היו מוזרים לו עיקרי אמונת היהודים וקצת חוקיהם אם על פי הלמודים אשר העיר אזנו לשמוע לפנים באהבתו את החכמה: ואם על פי התהלוכה אשר היתה לו בעריה אזיה וסוריה ארצות ממשלותיו המלאות להן יהודים, או על פי רוח החפץ אשר יצקה הטבע עליו להרחיב דעתו בידיעות הטובות והמועילות, כי השם יתן חכמה בלב אנשי חסד לגלגל זכות לאחרים על ידי זכי לבב, ותהי העצה אשר עלה בסודם לתת באף החרשים לבל יאיצו להשלים את מלאכת המצבה, בצוותו אותם לְאַמֵן ידיהם בחרושת מעשה על פי דקדוקי כללי החכמה עד אם יוציאו מפעל שָלֵם למענהו אשר לא יחסר בו דבר מכל השלֵמות הנמצאות במצבות אנשי המופת אשר לפניהם, אחרי אשר הורה הנסיון כי מלאכה מבוהלה בראשונה לא תבורך אחריתה, ורק המלאכה אשר חלו בה ידי חרוצים ברוח אומנות תאריך ימים, ובדבר המלאכות אל הקיסר אשר בקשו היהודים לא היה להם לרצון, כי סכנה צפונה בה, אך אם יחפצו להקריב את משפטם לפני אדונם ומלכם על דרך אחר לא יכלאו את חפצם זה מהם אף גם לא יסכימו אתם, כי שני הדרכים האלה בחזקת סכנה המה להם, והמה (פעטראניוס ומתי סודו) ישלחו דברים אל הקיסר – לא דברי רעות הל היהודים ולא דברי התחנה המוּצקה לפניהם – כי אם להגיד לו כי מלאכת המצבה הוא לא ליום ולא ליומַיִם על כן נמשכו ימי החנוכה, אמנם גם סבות אחרות גדולות אשר לא תִדָחֶנה בקש יעוררום לדחות את חנוכת המצבה לעת כזאת, כי גם קאיוס בנפשו כשמעו אותן יצדיקם ואף אם בלא חמדה ובחשק לבבו, כי הימים האלה ימי בכורי התבואה ויתר מזרע האדמה המה, והיהודים אשר לא יחושו לחייהם על קדושת אמונתם יתמרמרו על המצבה והשחיתו את יבול הארץ ויבערו אֵש בקמה העוטפת את ההרים ואת הבקעות ולא ישאירו מחיה בארץ על כן יאתה לדחות את דבר המצבה עד אשר יאספו העם את יבול השדה ואת תבואת היער הביתה ומה גם אחרי אשר פרצה השמועה כי בלב הקיסר לבוא באניה לאלכסנדריה במצרים, ולא קרוב הוא כי יאחז השליט הגדול הזה דרכו בְלֵב הים, כן מפני סכנת הדרך וכן מפני הלויה הגדולה אשר ברגליו, וגם לבריאת גופו יהי המסע בלב ים למוקש: עד כי קרוב הדבר וטוב ממנו לעשות דרכו ביבשה דרך אזיה וסוריה, כי על הדרך הזה יהי בידו לשנות דרכו חליפות מקצת הדרך ביבשה ומקצתו בים כאשר ישפר עליו, וביחוד אם תהיינה בהמון אניותיו איזה אניות ארוכות ובלתי טעונות הנקלות לעשות דרכם לאורך כחוף סמוך אל היבשה, ואניות המשא תרחקנה ללכת בלב הים, וראוי להכין מספוא בר ואוכל למכביר בכל ערי סוריה וביחוד בהערים הקרובות אל הים לחם חוק בדי הלויה הגדולה אשר תלך לרגלי הקיסר ביבשה ובים מרומה מאיטאליה ומיתר הארצות אשר על ידה, לבעלי פקודת המדינה ולראשי הצבא, להרגלים ולהפרשים, לצבא הים ולעבדיהם אשר לא יגרע מספרם ממספר אנשי הצבא, ולא בצמצום כי אם בשפע כְיַד הקיסר, והיה כקרוא קאיוס את הדברים האלה והיו לו למנוחה, וחמת הזעם אשר אנחנו ירֵאים ממנו עוד יהללנו בראותו כי לא משאתנו את פני היהודים אחרנו את חנוכת המצבה כי אם מדאגה בדבר התבואה:

ואחרי אשר התכוננה המחשבה הזאת בעצת כל אנשי הסוד היושבים לפני פעטראניוס ערך את הדברים על ספר ויריצהו רומה על יד אנשי עתי היודעים לקצר דרכם, והצירים הקלים האלה לא אחרו למסור את המכתב לידי בעליו ביום בואם, אבל כמעט תָרו עיני קאיוס את תוכן המכתב ההוא ויחל רוח זעף לפעמו, וכאשר הוסיף קרוא כן הוסיף חֵמה, עד אשר השלים את כל דברי הספר עד תומם אז ספק את כפיו ויקרא לאמור "הוי פעטראניוס עוד לא למדת לקבל את מרות קאיוס עליך, כי הממשלות הרבות אשר הָפְקַדְתָ עליהם אשה אחרי אחותה הֵרִימו את לבבך עד כי שמת גאוה מבטחך, הן עד היום לא ידעת את קאיוס בלתי אם מפי השמועה הרחוקה. עוד מעט והיו עיניך רואות את מורך, כי נטית אחרי חוקי היהודים שנואי נפשי, ותחלל לאהבתם את המצוה אשר צויתיך, איך יראת מפני העם ובידך צבא הגבורים הנותנים את חתתם על כל עמי הקדם ואף על הפרתים עריצי הגוים? אך רחמים נתת לעם הזה למרות עיני הכבוד היאות להקיסר ממך, ותסתר את מחשבותיך בסדר עת הבציר, ועתה הוחילה מעט ויביא הבציר גם לך ואיש לא יהי לך לסתרה, ומה תדבר עוד דבריך על דבר הצדה לדרך אשר בדעתיו ללכת אחרי אשר בידך ארצות חמדה רחבות ידים לרוב למלא מהן את כל מחסורי די שבעי אף אם יהי הרעב ביהודא, אבל למה זה שוא אקדים את פי לידי? לגלות אזני זולתי את מחשבות לבבי? טוב יהי בן העונש הראשון אשר ידע את סבת ענשו, לכן אכלה את דברי אבל חמתי לא תכלה,

בכל אלה היה פחד השליטים נגד עיניו אשר ידע בהם כי כח בידם להוציא חדשות לאורה ולהרים יד בו, וביחוד רבה יד שליטי הארצות הרחוקות כשליטי סוריה אשר על נהר פרת בכח הצבא הגדול אשר תחת פקודתם, על כן הסתיר את חמתו בסדר דברים טובים וישם אחרי זמן מה דברי תשובה בפי אחד הסופרים העומדים לפניו להלל את מעשה פעטראניוס למראית העין על אשר חָש על העתידות לראות את הנולד, אולם באחרית המכתב שב אל קיאו וישנֵס את מתני פעטראניוס לְחַנֵך את מצבת עוזו אחרי אשר עבר הקציר אשר אחר בגללו את חנוכתה באמת או למראית עין:

לא רבו הימים והנה אגריפוס מלך היהודים נקרא ויתא לשחר את פני קאיוס כמשפטו, והוא לא ידע את דבר המכתב אשר ערך פעטאניוס ואת פקודות קאיוס אשר קדמו את המכתב ההוא ואשר אחרוהו, וכמעט הביט בפני קאיוס ראה בעיניו המורות פחד כי חימה כמוסה בלבו, וישלח אקריפוס עין מבקרת על נפשו לחפוש דרכו ומעלליו ודבריו אם נמצא אָוֶן בכפו או דבר בפיו למרות עיני קאיוס, אבל אחרי אשר שקל את מצפוני לבבו ולא מצא ערוַת דבר בנפשו עבר עליו רוח אמת לשפוט מישרים כי על אחרים ולא עליו פני זעם קאיוס מועדות, וישב ויבט שנית בפניו ויתבונן כי אך עליו ולא על זולתו מהעומדים אתו עין קאיוס המלאה זעם צופה, ותפול עליו אֵמָה חדשה, ובכל זאת לא התנצח להוציא דרך פיו את השאלה המרחפת על לשונו לאמור מה חרי האף הזה? מדאגה בדבר פן תשיב השאלה ההיא את אפו מעל זעומו לחול על ראשו, כי יהיה בעיני קאיוס כאויל הרודף אחרי חדשות וכגבה רוח אשר יחתור אל סודות המלכות, אבל קאיוס בדעתו הרחבה לקרוא בפני כל איש את כל הרשום על לוח לבבו ראה את הפחד ואת הספיקות המדכאים את לב אגריפוס ויפן אליו ויאמר הנני רואה את הספקות המפעמים את רוחך והנני להשיבך “הלא ידעת על פי המהלכים אשר לך אתי מעודי כי לא בפי לבדי אני מדבר כי אם גם בעיני וברורים הדברים היוצאים מעיני יותר (או לא נופלים המה) מאמרי פי, הנה בני ארצך הישרים והטובים יסרבו לבדם מכל עמי הארץ לקבל מרות אלהותי עליהם אך מרי יבקשו הרעים האלה עד אשר אשלח המות בם, כי כאשר פקדתי להקים את מצבת יופיטער בבית מקדשם עזבו את ארצם ואת עירם וילכו וידברי דברי תחנונים בפיהם ומרי בלבבם” ובשטף הלשון אמר להוסיף עוד דברי חֵמות על היהודים לולא ראה את אגריפוס משנה פניו מעת אל עת, רגע חָוְרו רגע אָדמו ורגע הִתְכַרְכְמו פניו, נפלה חרדה גדולה עליו כל עצמותיו רחפו ואבריו פרפרו כי עזבו רחו וימט ויהי קרוב לפול לולא סמכוהו העומדים אתו עד אשר נפקדו לשאת אותו אל ביתו, וישאו אותו בין מות לחיים כי עזבו דעתו ויהי כאיש נדהם ממצוקות נפשו לא ידע דבר מכל אשר נעשה אתו, וקאיוס בראותו את אלה הוסיף להתמרמר על היהודים באמרו לאמור הן זה האיש אגריפוס ראש לכל אוהבי אשר הגברתי חסדו עליו דבקה נפשו במנהגי אבותיו עד כי נטרפה דעתו לקול השמועה אשר שמע כי בדעתי להעבירם, ומה יעשו בני עמו אשר דבר אין לי אתם להטותם לחפצי! ואגריפוס נפל כבול עץ על משכבו בטרוף דעת כל היום ההוא ומרבית יום מחרתו, לא הכיר איש מהאנשים אשר לפניו, ואך לעת הערב השני נשא ראשו בלט ויפתח עיניו בכבדות מספר רגעים ויבט בעינים חשוכות בפני העומדים עליו עד כי לא נִכרו לו, ואחר הטה ראשו ויישן שנית שנת מנוחה וטובה מההולכת לפניה, כאשר העידה נשימתו ויתר תכונות גופו, ואחר זמן מה הקיץ ויקרא לאמור אַיֵנִי? האם בחצר קאיוס? היש גם הקיסר בזה? ואוהביו העומדים עליו ענוהו לאמר “חזק אל תירא כי בביתך אתה, וקאיוס איננו בזה, הן שכבת ותנח ושנתך ערבה לך, ואתה התהפך נא והנח ראשך על אצילי ידיך, הביטה בפני אוהביך אלה והכירם כי לך המה, אוהביך משוחרריך ועבדיך אשר נפלאה אהבתך להם ואהבתם אליך” לדברים האלה שב רוחו אליו ויבט בפניהם וירא אותם כי כואבים המה עליו, ויהי כאשר צוו הרופאים להוציא את האנשים היתרים מעליו להשיב נפשו במזון ולהחליץ עצמותיו בתמרוקים, ויען אגריפוס ויאמר אל תיגעו להמיש מעדנים בעדי, רב לי איש צולע להשקיט רעבוני בלחם עוני, וגם במאכל הזה לא בחרתי לולא הייתי אנוס להחליף כח להביא את העזרה האחרונה לבני עמי האומללים כאשר ינבא לי לבי, ויאכל אנוס את לחמו בדמעה תחת לפת, ואחרי אכלו אמר לאמר, הנה לקחה הַקֵבָה הדלה את חלקה ועתה אשלמה חובתי להפיל תחנה על עמי לפני קאיוס ויקם ויערוך אליו את הספר הזה:

מכתב אגריפוס המלך אל קאיוס הקיסר

אדון! הפחד ויראת המעלה יניאוני מערוך דברי אליך לעת כזאת מפה אל פה, לבי יפחד מפני המורא אשר נתת לי, ורוחי ישתומם בקרבי מפני מעלתך הרוממה, על כן בחרתי לצקת שאלתי לרגליך כתב הזה, ואתה בחסדיך תואל ותקבל את התחנה הזאת אשר אני עורך אליך בְכִנְעָה רבה תחת ענף עץ שמן, רב ושליט! הטבע ינקה בלבב כל גבר אהבה לארץ מולדתו וכבוד להחוקים אשר הורישוהו אבותיו, והוא אמת ברור אשר אין חפץ להוכיחו בראיה לפניך, אחרי אשר גם אתה תפליא אהבה נצחת לארץ מולדתך והנך שומר את חוקיה מכל משמר, והאהבה הטבעית ההיא תולדות התפעלות הנפש לא תולדת השכל היא, על כן נפלא חן כל מקום ומנהגיו על יושביו אף אם המה דברים אשר אין חפץ בם, ואני כאשר אתה יודע יהודי מלדה ומבטן וירושלים מקום הבית הנקדש לאל עליון היא עיר מולדתי, אבותי ואבות אבותי היו מקצתם מלכים שליטים ומקצתם מלכים וכהנים גדולים, אשר הוקירו את המעלה האחרונה הזאת יותר מהראשונה, כי יקרה בעיניהם מעלת הכהונה לעל עליון מהמלוכה על בני אדם לפי רבות מעלת האלקים על העדם, אחרי אשר הכהונה מתיחסת אל האלקים והמלוכה רק השגחה על בני אדם, ובהיותי אסור על הדרך הזה בעבותות משולשים אל עם יהודא אל ארצם ואל מקדשם, הרהבתי עוז בנפשי להפיל את תחנתי לפניך בעדם יחד, על העם אבקש לבל יחול עליהם חלילה חשד שוא אשר לא עלה על רוחם מעולם, כי ידעתי רבה אמונתם ויראתם את בית הקיסר, לא נופלים המה מכל עמי אזיה ואירופה בכבוד ויקר הראוים לתת אל בית הקיסר במדה ההיא המותרה להם לפי דתי אמונתם, גם בנדרים ובנדבות וגם בהמון הקרבנות אשר יקריבו לחיי הקיסר וביתו לא בחגים ובמועדים לבדם כי אם יום יום, וגדול הכבוד אשר יכבדו היהודים את הקיסר בלבם יותר מאשר יוציאו בלשונם מן השפה וחוצה, דבריהם על דבר כבוד הקיסר מעטים אבל כבד יכבדו אותו בקרב לבם באמת ובפועל. ועתה שָאֵנִי נא ואציעה את פרשת גדולת העיר הגדולה עיר מולדתי. העיר הזאת היא לא עיר מלוכה בארץ יהודא לבדה כי אם רבתי בגוים שרתי בארצות רחוקות על פי המוצאות (קאלאניען) אשר הוצאנו מעת אל עת לכונן קהלות בארץ שכנינו, המצרים ערי כנען וארם והארצות אשר על ידה עם הארץ הנקרא בשם ארם דמשק, עד הארצות הרחוקות פאפיליען זיליציען ובנות אזיה הנותרות, ביטיניען ולב ממלכת פאָנטום ועם ממלכות אירופיה כטהעסאליען בעֶאָטיען מוקדן אֶטָאאליען אטיקא אַרגאָז קארינט ובמרבית חלקי פאליפאנעזיען במבחרי ישוביה, ולא מדינות היבשה לבדנה כי גם מבחר איי הים המפורסמות מלאים מוצאות יהודים, כְאֵייבָאעֶ כפתור וקארעטאה. מבלעדי המדינות מעבר לנהר פרת והלאה אשר לא אזכירם בשם, גם הארצות האלה (אך מעט מהנה נעדרו) כמו בבל וכל המדינות אשר למעלה ממנה לארצות אחוזת היהודים תחשבנה, ואתה אדון אם תגמול חסד לארץ מולדתי, ירבו תוצאות חסדך ויסבו גם על אלפי ערים אחרות יושבי קצוות אזיה אירופה ולוב (אפריקה), אל בני היבשה ואל בני האיים, היושבים על חבל הים כיושבי טבור הארץ, מה יאתה איפוא לרוממותיך לגמול טוב את העיר ההוא החולקת מטובה לאלפי אחרים אחרות, והיתה תהלתך לנס עד אפסי ארץ וזכרך לברכה בפי יושבי קצוות! הן אתה גדלת חסדך לתת את משפט אזרחי רומה לארצות ומלואן בגלל יחידים מבני הארצות האלה אשר רציתם, ותרומם אותם ברגע אחד מאשפות העבדות לשבת עם נגידים, להרנין לבב הרבים המקבלים את החסד כלבב היחידים אשר בגללם נטית להם את החסד הזה, ואני אף כי לא נכחד ממני כי אדון אתה לראשי בכל זאת ידעתי כי ממספר אוהביך הנבחרים אני, וכי לא נופל אני ממרביתם במעלה ולא מאחד מהם בְחֵן (אף כי הס לי להתאמר לאמור, כי אני הראשון לכולם בדבר הזה), ובהיות לבי נכון על היתרון הזה ועל שפעת הטובות אשר מדותָ לחיקי במדה נפרזה, לא נפלאֵת היתה ממני לשאול גם אני בעד ארצי את משפט אזרחי רומה או הנחה ממס למדינתי לכל הפחות, ובכל זאת לא מצאתי את לבי מעולם לבקש לו גדולות כאלה, כי לא כשל כחי שאת את המשא הרובצת על ארצי, אך את חסדך אדון הנני מבקש בדבר הזה, דבר אשר לא צר כחך לעשותו, ולבני ארצי יחשב לטובה אשר אין למעלה ממנה, כי מה טוב לעבד מדעת כי רצוי אדונו הוא וחסד מלכו חופף עליו, הנה זאת ירושלים היתה ראשונה לערי אזיה מקום אשר הגיעה השמועה על דבר שבתך על כסא המלכות, ומהעיר הקדושה ההוא נפוצה שמועת מלכותך בערי אזיה הנותרות, על כן ראויה היא היות אהובה לך בגלל הדבר הזה, כי כאשר חוק אבות המשפחות להכיר את הבן הראשון אשר יוולד להם במשפט הבכורה על אשר נתן להוריו את שם הכבוד “אב ואם” ראשונה, ככה יאתה לך להכיר טובה להעיר ההיא אשר ברכה אותך בשם “הקיסר” ראשונה לכל ערי הקדם, ואם אין קו היושר נוטה לתת לה משפט בכורה לא תהי למצער גרועה מאחותיה במעלת חסדך, עד הנה משפט ארץ מולדתי, והעמודים אשר הָשענתי עליהם לבקש חסד לה, ועתה אערה שאלתי אל חיקך על דבר המקדש:

מיום עמוד המקדש הזה על תלו לא חלו בו פסל ומצבה מעשה יד־אדם כי זבול אלקים אמן הוא, הצלמים מעשה אצבעות הציירים והחרשים המה צלמי האלקים אשר יוחָשו על ידי החושים, ואנחנו מורשה בידנו מאבותינו כי אין לדמות ולצייר את האל המסתתר כי הוא מרומם על כל דמות ועל כל ציורי החושים, ואנשי המעלה אשר לפניך נתנו כבוד למקדש הזה, הן אגריפוס אבי זקנך שמר את הבית הזה ויפארהו, אגוסטוס פקד לשלוח אליו ראשית בכורי הארצות ולהקריב על מזבחו מנכסיו זבחי יום יום, גם ליפיאה אֵם זקנתך לא משכה כבודה ממנו, וכל רב ושליט מלך ונציב אשר מזרע יָוָן ואשר איננו מזרעם אף כי רבות צְרָרונו ויביאו עלינו מבוכה ותגרה חרב ושביה חרבן וגלות, לא היו שליטים לחלל את קדושת הבית הזה בצלמים ובמצבות מעשה ידי חרשים, וגם בהיות בלב אחדים מהם רעה עלינו היה הפחד והבושה מעצור לרוחם וייראו לנסות דבר בליעל אל הבית הזה הנקדש מראשית ימיו על פי דת אמת לאבי כל הברואים, כי ידעו נאמנה כי כל הנוגע בו לא יִנָקֶה, על כן נשמרו ברוחם מזרוע זרע שקר באדמת קודש הלזו מדאגה בדבר פן יקצרו מלא חפנים עמל ואָון – אולם למה זה שוא ארחיק עֵדותי בעוד בידי להעיד עדים נאמנים הקרובים אליך תכלית קרבה, מרקוס אגריפוס אבי זקנך מפאת אמך בא ארצה יהודא בימי הורדות אבי זקנה, ולא משך רגליו לעלות מן הים אל העיר ההיא היושבת בטבור היבשה, ויהי אך הציג הַצֵיג כף רגלו על מפתן הבית, ויתבונן על קדושתו ועל כבוד הכהנים משרתיו, וימצא לבו כבוד ויראת המעלה, ויודע כי ראה לבו דבר נשגב ונערץ על כל דבר שפתים, וגם את אוהביו אשר היו בחברתו בעת ההיא לא הרצה דברים אחרים כי אם על דבר המקדש וקדשיו לבדו, ובכל יום ויום משך ימי שבתו בירושלים לאהבת הורדוס לא אחר לשחר את המקדש להתענג במראה הבנין בכבוד זבחיו בסדר עבודתו ובאור פני הכהן הגדול השוקד על עבודתו בהדרת קודש, וכאשר מלאו ימי צבאו בירושלים פאר את המקדש במתנות הראוי לו לפי חוקי אמונתנו: ליושבי הארץ עשה הנחה כפי אשר היה בידו עשות מבלי לגרוע את חוק מס הקיסר: להורדוס בזר תְהִלָה מלא חפנים, והמה אף המה הכירו את הכבוד אשר נתן לאמונתנו וילווהו במקהלות כל בני הארץ, לא יושבי העיר ההיא לבדם – ויפילו שושנים לרגליו עד חוף הים, ומה אומר לך מאת אבי זקנך השני מטיבעריס הקיסר אשר גלוי לכל כי מחשבותיו אלינו היו רק טוב, כי במשך שלש ועשרים שנות ממשלתו החזיק את סדרי עבודת בית אלקינו הקדמונים על כנם לא השבית ולא שִנָה דבר,

ואף כי רבו המצוקות אשר צררונו משבט אף הקיסר הזה³ לא אכחיד תחת לשוני מקרה המספרת בשבחו כי אהבתי את האמת וגם אתה תתן כבוד לו,

בימי טיבעריוס עבר הרוח על פילאטוס המושל ביהודה תחת ידי נציב המחוז לתלות בעיר הקודש בחצר המלך הורדוס שלטי זהב לא לכבוד הקיסר כי אם להכעיס את לֵב העם ואף כי לא היו על השלטים תבנית כל סמל או דברים אחרים אשר לא כדת אמונתנו: כי אם כתובת שֵם המקדיש אותם וְשֵם האיש אשר נקדשו לשמו, בכל זאת היתה תלונה גדולה בעם כמעט הגיעה השמועה באזניהם, ויאיצו בארבעת בני המלך בכבוד הראוי למעלתם וביתר משפחת בית המלך ובזקני העם להעביר את מחשבת פילאטוס החושב לחלל את חוקי אבותינו אשר קיימו וקדשו המלכים והקיסרים ההולכים לפניו זה כמה מאות שנה, ופילאטוס היה קשה כארז מטבעו ומלא רוח גאוה ולא נעתר להם, אף כי התחננו אליו יושבי העיר בדברים כאלה לאמור, אל תפריע את המנוחה ואת השלום ואל תתן יד למלחמה, כי לא ירבה כבוד הקיסר אם יחוללו על ידו חוקותינו הקדמונים, ואל תעש את הקיסר לתואנה בדויה להונות את העם בגללו, כי אין ברצון הקיסר להשבית אף לא קוץ אחד מחוקינו, ואם ברצון הקיסר עשית את המעשה הזאת, הואל נא והראנו כתב דתו או את המכתב אשר כתב לך על אודותו או דבר הדומה לזה, אז נרף ממך ולא נשלח מלאכים לצקת תחנוננו לרגלי הקיסר, והדברים האחרונים האלה ירדו חדרי בטן פילאטוס ויעלו חמתו עד לאין מרפא, כי ירא פן יבולע לו אם יגלו המלאכים את עיני הקיסר על מעשיו, על המשפטים אשר הוא מטה עקב שוחד, על העושק והמרוצה אשר עשה, על דם הנקי אשר שפך, ועל האכזריות אשר מלא הארץ, עד כי אבדו עשתנותיו ולא ידע כלכל דברו במשפט, כי ירא לנפשו להוריד את השליטים אחרי אשר סוף סוף נתלו לכבוד הקיסר למראית העין, ונפשו ידעה מאוד מה עזה דעת טיבעריוס בדברים כאלה, אף לא רצתה גאוותו להנצח מאת היהודים, וכאשר התבוננו זקני העם כי נחם פילאטוס על מעשהו בסתר לבבו ואך מפני יראת המלכות ימאן להשיב דברו אחור הפילו את תחנתם לרגלי הקיסר על ככה. ויהי כקרוא הקיסר את הכתב ויקרא ויאמר מה נועז פילאטוס לעשות, ובמה הונה את היהודים? ואך למותר אומרה לך כי בערה חמתו בו אף כי לא היה נח לכעוס מטבעו, אחרי אשר המעשה בנפשה תִתֵן עֵדותה, כי לא חכה על יום המחר כי אם ביום ההיא הוכיח לפילאטוס דרכו על פניו במכתב מלא נאצה וחרפה, ויצוהו להוריד את השליטים להוציאת מאת הבירה ולהניחם בהיכל אגוסטוס אשר בקסריה היא העיר הנקראה אגוסטה בשם אבי אמך, על הדרך הזה התכלכל כבוד הקיסר על משפטו ומנהגי ירושלים לא התנזו. ואם כה התמרמרו היהודים על דבר השליטים אשר כל תמונה אין עליהם ואף כי עתה במצבת עוזך, השליטים הוקעו לשם טיבעריוס בבית המושל והמצבה תתקומם כאשר שמעתי בתוך המקדש פנימה, במקום אשר לא יבוא כל איש מבלעדי הכהן הגדול יום אחד בשנה בחג הנקרא חג הצום להקטיר קטורת ולבקש מאת השם עתרת ברכה שלום ושבע לכל בני האדם, הן אם יעוז אנוש מבני ישראל ואף מזרע אהרן ולא לבד בני המעלה התחתונה כי אם גם אשר התקדשו על פי דת על מרום המעלות העליונות לבוא לפני ולפנים הוא מקום קדש הקדשים אם לבדו ואם בלוית הכהן הגדול, וגם הכהן הגדול בנפשו אם יעוז לבוא פעמים בשנה או שלש עד ארבע פעמים ביום ההוא⁴ ונחשב לו לחטא משפט מות, כי שקד המחוקק לקדש את פנימיות המקדש בכל עוז עד כי לא יעוז איש מבלעדי הכהן הגדול להציג רגלו או לגע בו בידו, ועתה הואל נא ושערה אל כמה מיתות יערו שומרי המקדש את נפשם טרם יתנו להביא את המצבה אל קרבו! על דברתי! כי יעקרו בראשונה המון משפחות ונשיהם ובניהם בשטף אף, ואחר ישלחו יד בנפשם על חללי בני ביתם,

במשׁפט היושר הזה כלכל טיבעריוס את דבר היהודים, ועתה תור נא וראה את אשר עשה להם אביך הראשון הנבחר בכל השליטים אשר חיו על פני הארץ, הראשון אשר קנה לו במעלליו הטובים ובהצלחתו את שם הכבוד “אגוסט” אשר הרגיע את הים ואת היבשה ויט שלום אל קצות הארץ, הוא התפלא על השמועה אשר שמע כי אין במקדש הזה כל תמונה המגשמת את עצם האלקים הבלתי נראה על דרך מוחש לעין בשר, ויתן כבוד לו, אף אמנם לא היה אגוסט זה איש אשר הריח בריח הפלסופיה לבדו כי אם איש אשר באה הפלסופיה כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, כי יום יום שקד על האמתות הראשונות אשר קנה ויער לו אוזן לשמוע בלמודים חדשים מפי החכמים העומדים לפניו, ומחוקו היה להגות חכמה במרבית עתותי המשתה ומסבת מרעים למען לא יגרע את חוק הנפש מדי יקח הגוף חלקו, ואם אמנם רבו המופתים אשר בידי להוכיח לך את מחשבות החסד אשר חשב עלינו אגוסט אביך הנני מסתפק להקים לך שנים מהם לעדים נאמנים, ראשונה כאשר נודע לו כי יאמרו העם לשלם את ראשית בכורי הקדשים פקד את שליטי המחוזות אשר באזיה לתת את היהודים לבדם להתאסף בבתי כנסיותיהם כי הבתים האלה לא כנסיות שותי שֵכָר ומפריעי שלום המה כי אם בתי ספר נוות צדק ובתי ספוק, ואנשיהם אנשי אמונה מבקשי צדק הנקהלים לקבוץ בְלִוְיַת דברי צדקה אחרים את ראשית בכורי השנה ולשלוח על ידי אנשים מזומנים לקרבנות המקדש אשר בירושלים, והשנית כי פקד לבל יעזו אנוש לפרוע את היהודים מהתאסף לקבוץ נדבות כסף ומשלוח את נדבות לבבם על פי חוקי אַבותיהם ירושלימה, את הדבר הזה פקד – ואם לא בדבר פיו במעלליו ובמשפטיו אשר התהלך אתנו, והנני לקיים את דברי אלה בראיה נוספת מאת מכתב ערוך “מקאיוס נארבאנוס פלאקוס מטעם הקיסר אל זקני עפעזוס לאמור, פלאקוס הפראקונזעל שולח אל זקני עפעזוס את ברכתו, הקיסר כתב אלי את חפצו להניח ליהודים בכל מושבותיהם להקהל לפי חוקי אבותיהם לאסוף נדבת כסף ולשלוח ירושלימה, וברצון הקיסר לבל יניא איש אותם מעשות הדבר הזה, והנני מודיע אותו לכם למען תדעו רצון הקיסר על ככה” עדים הדברים האלה לפניך רב ושליט! כי כל מחשבות אגוסט על דבר מקדשנו היה רב טוב, אחרי אשר הוציא את היהודים ואת אסיפתם על דבר הבכורים ועבודת אלקיהם מכלל אסיפות העם אשר בטל (עיין סוועטאן ע"ד אגוסט קאפי 32 וס' תולדות בני אדם פרשה צ') ועוד ראיה ברורה אחרת לא נופלת מהראשונה אשר תוכיח את אהבת הקיסר אלינו כי צוה להקריב מנכסיו זבחים ועולות לאל עליון הקרבים על המזבח לשמו עד היום (הזבחים אשר יעד הקיסר לכבוד המזבח המה שני כבשים ופר אחד) אף כי ידע נאמנה כי אין במקדש הזה בגלוי או בסתר תבנית סמל, כי המושל הגדול הזה אשר גם בחכמת הפלסופיה לא היה קטן מחכמי בני דורו חשב למשפט כי יאתה לקדש לאל הבלתי נראה מקדש מפואר בארץ אשר לא יראה בו כל תמונה (א"ה פה נשמטה שורה אחת אשר העמיק המעתיק האשכנזי את לשונו עד כי לא יכולתי לכוון את ההעתקה כראוי), ועל פיהו נמצאה גם יוליאה אם זקנתך להוקיר את המקדש הזה בספות זהב בכלי שרת ובכלי חמדה, ומה העיר את רוחה לכבד את המקדש הזה אשר לא ראתה בו כל תמונה? הלא אשה היתה ודרך נשים דלות שֵכֶל לבלי התפעל בלתי אם מדברים הנרגשים על ידי החושים לבדם? אבל כאשר עלתה האשה הגדולה הזאת על בנות גילה בכל מעלה ככה היתה נעלה עליהן גם בדבר הזה, והלמודים הטהורים אשר קנתה בשכלה הזך ובחריצותה יצקו עליה רוח גבר עד כי רחב לבבה לְהִוָוכַח ממושגים שכלים יותר מדברים מוחשים עד אם היו המוחשים אך כצל השכלים בעיניה, ואתה קאיוס נצר מטעי אנשי השם והמעלה האלה, הנה קרוביך ובעלי משפחתך אלה אשר הרימוך עד מרום המעלות לעינים ולמופת לך בקרבתם אשר קרבו לנו, הואל נא גם אתה וקיים בידנו את אשר קיימו לנו אנשי המופת האלה, הקיסרים הנזכרים יתחננו בעדנו אל הקיסר, השליטים לפני השליט, אבות ואבות אבות לפני נכדם, רבים לפני היחיד, ודבר אחד בפיהם לאמור “שא את פנינו ואל תפר את המחשבות הטובות אשר חשבנו על חוקי היהודים ועל מנהגיהם, כי ברצונינו קיימנום והחזקנום על מכונם עד היום הזה” אל תבלה את מעשה ידיהם לרע לנו, כי פחד העתידות מְרַפֵה גם את רוח אמיצי הלב אם אין רוח כפירה נוססה בם, ורב לנו בצרה הזאת אף אם יוכח כי לא יבואו עלינו צרות חדשות גדולות ונפלאות אשר אנחנו יראים מהם אם יופרו חוקינו העתיקים, הן אתה הרבית חסדיך וטובותיך עמדי עד כי אחסר עת לספור אותם על הספר בזה, בלעדי אשר איננו מדרך המוסר לעשות דבר עיקר כזה לתָפֵל אל דבר אחר כדבר אשר אני מציע לפניך היום, אבל גם אם אחרים מהם יתנו טובותיך בנפשן את קולן ויספרו, כי נודע לכל כי אתה הוצאת מברזל נפשי, על כֵן אשאלך אל תביאני בנחשתים כבדים מהראשונים, כי הנחשתים הראשונים העיקו רק את אברי גויתי, והחדשים אשר התעתדו ישימו מועקה גם בנפשי וישברו רוחי בקרבי, אתה הסירות את פחד הַמָוֶת אשר התעופף על פני, ובעת אשר הייתי קרוב למות מפני פחד המות הפחתָ רוח חיים באפי ותעירני לחיים חדשים, לכן הניחה לי את החיים הנעימים האלה ואל תתן את נפש אגריפוס ידידך רדת שחת, פן יאמרו כי לא הוצאתני חפשי להתענג בנועם החיים כי אם לספות עמל על עמלי עד אם אובד בתכלית עוני, הן אתה נתת לי נחלת צבי חמדת כל בני תמותה, את המלוכה, בראשונה נתת לי ירושת נוף אחד ואחרי כן הרחבת גבולי בטראַכאָניטיס ובגליל ארצות החמדה, ואחרי אשר הרבית לי שפע מותרות כאלה אוחילה לפניך האדון הטוב אל תגרע ממני את ההכרח לחיי האדם, אל תציע בעמקי מצולה את אשר העלית על במתי עב, והנני נמצא בטוב לבב לוותר את נחלת הצבי אשר אך זה רגע עלתה בגורלי מחסדך, ולהמיר את כל טובי בדבר האחד הזה לבדו, קחה את כל אשר לי ואת חוקי אבותינו אל תחלל, כי מה יאמרו עמי ובני אמונתי? והבריות מה יענו אחריהם? הלא שתים יטפלו בי היום, אם יתנוני למוסר עמי וארץ מולדתי, או יאמרו כי כי כל חלק אין לי באהבתך עוד, ואני לא ידעתי יד מי משתי אלה תכבד עלי יותר ואם תחשבני עוד במספר אוהביך כי עתה נא אמלט מחרפת המוסרות אם לא אמלט עַמִי מרעתו ואת מקדשנו מחללו, כי אתם רבי הארץ זה דרככם לחוס על אוהביכם החוסים בצלכם, אולם אם עבר עליך חלילה רוח משטמה לשטום אותי, כי עתה אחת אנכי שואל מאתך אל תאסרני בזקים כאשר אסרני טיבעריוס, כי אם הואל נא וקרא לי דרור עולם מפחד הנחשתים וקחה את נפשי, כי מה בצע בחיי אם תכזבנה כל תוחלתי אשר יחלתי מאהבתך ומקרבתך אלי!, תמו דברי אגריפוס

את המכתב הזה חתם אגריפוס בטבעתו ויריצהו אל הקיסר, והוא נסגר בביתו קודר בלחץ נדודים ומרדות עד אשר ידע איך יפול דבר, כי לא נקלה היתה פחד העתידות המרחף נגד עיניו, אחרי אשר לא היהודים יושבי ארץ הקדושה לבדם היו בצרה ההיא, כי גם אחיהם הנפוצים בכל קצות הארץ התעתדו לגלות לעבדות ולשחד בשטף אפו, ויהי כקרוא הקיסר את דברי הספר הזה, אף כי הוסיף כל טור וטור מטורי המכתב ההוא חרון על חרונו בראותו כי לא יכון הוא ואלקותו בחוזק לב היהודים, בכל זאת נע לבבו הקשה מפני צדקת הדבר המבוקש ומפני המענה הרך המושבה לו מטעם אגריפוס, ועל אגריפוס דבר טובות ורעות כאחד, כי הרשיעהו על דבר אשר הוא נוטה יותר על המדה אחרי בני אמונתו המתקשים לבדם מכל עמי הארץ לקבל מרות אלקותו עליהם, ויצדיקהו על דבר אשר כלכל דברו ברוח נדיבה כמשפט איש דרור ולא כחד את מעלת רוחו תחת לשונו, ואחרי אשר רפתה רוחו למראית העין כבד את אגריפוס בתשובה המפיקה חסד ויתן לו את כל חפצו אשר בקש להחזיק את קדושת בית המקדש על מכונו, אף צוה לכתוב אל פעטראניוס שליט ארם לבל יחדש כל דבר ממקדש היהודים:

אבל גם החסד הזה לא זך בעיני השופט צדק אחרי אשר הטיל באליה הזאת קוצים חדשים לכלות עיני היהודים בם, כי הוסיף בכתב פקודתו אל פעטראניוס לאמור “אפס כי לא יעוזו היהודים להניא את בני הנכר להקים בכל ערי יהודא מבלעדי ירושלים מזבח או מקדש פסל ומצבה לכבודי ולכבוד ביתי, והממרים את פי בדבר הזה ישאו עָנשָם בפלילים במקומם או ישולחו אני הנה למשפט” ובדבר הזה אסף את ברית שלומו אשר נתן לנו ויתן יד לחדש את המרד ואת רוח הפרצים, כי הדברים האלה היו קטורה באף בני הנכר לתת קוצים בעינינו במצבות אליל אשר ימלאו את הארץ בהן, לא לכבוד הקיסר כי אם להכעיס את לב היהודים, אשר בכל עַנות לבבם תקצר נפשם בעמל החלול אשר ימצא את חוקי אבותיהם, והיה בעבור עליהם רוח קנאה לשלוח אצבע באחת המצבות האלה אז ימצא קאיוס את התואנה אשר הוא מבקש לחדש את גזרתו, ויצו בחזקת היד להקים את מצבתו במקום קודש אחרי עשותו משפטים קשים באנשים אשר ישלחו יד במצבותיו, לולא היתה עין השם המהירה צדק עלינו לטובה ותעצור בעד שכני ארץ יהודא מעשות דבר מעורר את רוח הפרצים, להעלות חמת קאיוס לנקום נקם לא מעט,

אבל כי יאמרו האומרים מה תועיל מנוחת העם אם הקיסר לֵב רַגָז לבו, עד כי ניחם על חסדו וישב אל קיאו לחדש את גזירת מצבתו, כי פקד לעשות במסתרי' ברומה מצבה גדולה מנחושת מוזהב תחת מצבת הנחשת הנעשה בצור אשר עיני כל העם עליה ובלבו דמה להביא את המצבה החדשה ההיא באניה ארצה יהודא היושבת לבטח טרם תגלה מחשבתו הרעה בקהל היהודים עד כי לא ימצאו ידיהם להתנגד לו,

את המחשבה הזאת חשב קאיוס להוציא אל הפועל במסעו אשר יסע באניות על יד ארץ יהודא לבוא מצרימה, כי מאהבתו את בני אלקסנדריה כלתה נפשו לראות עירם ולתת משכנו בה ימים רבים, כי פלל כי מן העיר ההיא היתה תוצאות מעלת אלהותו אשר עגב עליה אל כל הארץ, כי בהיות העיר ההיא רבתי עם זרבת המסחור על פי תכונת מושבה הטובה, היתה מסוגלה להיות לערים אחרות לעֵינַיִם, אחרי אשר דרך אחד לאנשים ולערים לעשות את המפורסם למופת ולעשות כמעשה האיש הגדול והעיר הגדולה, כי על כל אלה היה קאיוס הפכפך בכל דרכיו מטבעו אשר לא היה לו חֵפֶץ קַיָים, עד כי אם גם עבר עליו הרוח לעשות טובה קל מהרה שב וחשב מחשבה איזה דרך יהפוך את הטובה לרועץ, רגע הטה חסד לאסירי ברזל ויקרא להם דרור, ועוד לא שבעה נפשם בחפשיותם ושב קאיוס ואסרם בלי עוון חדש עד כי התמוגגה נפשם ברעה לא ידעו שחרה, ויש מבני השביה אשר מדעתם את לבבו הקשה ואת אכזריותו התעתדו למות בידו אף כי ידכו בנפשם כי נקיים המה, והנה עבר עליו רוח חמלה להקל משפטם ולהגלותם הגלת שלמים אל אחד האיים, והאומללים האלה ששו במשפטם ויקבלו את עול הגלות כחסד מידו, ולא ארכו להם הימים במקום גלותם והנה שלח קאיוס מלאכי מות אל הגולים היושבים לבטח להכותם על יושר⁵, אף כי לא התחדש אתם דבר, ויבא על יקירי משפחות רומה אבל כבד אשר לא שערוהו, ויש אשר נתן מתנות לאוהביו ושב ודרשם מידם בתרבית עשר מונים, ולא כאלו היתה המתנה בתור הלוואה בידם כי אם כאלו היתה גניבה אתם, עד כי היה המעט להעלובים האלה להשיב אשר לקחו ויאנסו עוד לכפר נפשם בכל רכושם אשר רכשו ואשר ירשו, גם את האנשים אשר נואלו לחשוב כי נפלאה אהבתו אליהם הונה מאחוזתם בקרבתו וברעותו אשר התרועע אתם, כי אבד עשרם במסעים אשר נסעו בחברתו ללא יועיל ובמשתה השמנים אשר עשו לו, ולפעמים לא מלאה עשרם ספק דֵי משתה אמת אשר הכינו לכבוד המבזבז הזה ויאנסו לשלוח בהלוָאה ידיהם, עד כי נזורו אוהביו מקבל טובה ממנו, אחרי אשר השכילו לשקול במאזני צדק את שכר הטובה נגד נזקה, כי היה הפכפך בכל דרכיו ועל כל סביביו וביחוד על עדת היהודים אשר נטר להם אֵיבת עולם ויקח את בתי תפלתם מידם ויטמאם במצבותיו ובצלמי דמותו, באלכסנדריה החל ובערים אחרות כלה – כי את אשר נתן לאחרים עשות נחשבה בעיני כאלו עשה הוא בנפשו – וגם על המקדש הגדול בירושלים אשר חס עליו מחללו עד העת ההיא התנכל להפוך אותו לבית נקדש לשמו ביחוד ולקרוא לו בשם “מקדש קאיוס הצעיר הוא יופיטער הנראה והנשגב” הוי ילוד אשה! עוד לא שבעה עינך בהמון הארצות והמדינות האיים והערים אשר השליטך הזמן עליהם כי תחתור גם אל מעון האלקים! כל הארץ בידך לא הנחת לאלקים בכל הארץ מדינה וארץ מקום או עיר, ועוד תרע עינך במלא חבל ארץ הקדש לאלקים על פי מצוָתו ביחוד, ובחפצך לא יִמָצֵא במלא רוחב הארץ רושם אחד זכרון כבוד לאלקים אמת, אמנם אתה אוסף את השלום מן הארץ להביא עליה כל יד עמל, כי תסתולל ללכת בגדולות ובנפלאות אשר גם המחשבה עליהן עוון פלילי אף כי המעשה:

ועתה יקר בעיני לספר את אשר ראינו אנחנו בעינינו בעת אשר נועדנו להוכח צדקת כנסיותינו לפניו, עוד אנחנו במבוא הבית והנה נוכחנו על פי תנועותיו ומנהגיו כי לא לפני שופט אנחנו כי אם לפני שטן אשר גדולה שנאתו אלינו מהשנאה אשר שנאו מתנגדנו אותנו, כי מחובת שופט צדק היה לכונן כסאו למשפט בישיבת יודעי דת ודין הנבחרים על פי הדת, להתחקות על שרשי רגלי הדבר הנכבד הזה אשר לא ערער איש עליו זה ארבע מאות שנה, ואך חדשים מקרוב התעוררו עליו המון אלפי יהודים באלכסנדריה, לשמוע את דבר שני הצדדים כטענת השוטנים כתשובת הנטענים איש איש ומליציו אתו בשעה קבועה לו על פי מורה השעות, לשלוח את שני הצדדים החוצה אחרי אשר קרבו ריבם, לכלכל דברו במשפט עם היושבים לפניו ולקוב דין אמת לאמתו קבל עם, אבל כל עלילות קאיוס בדבר הזה היו עלילות עריץ המתעולל עלילות ברשע בגודל לבבו, כי היה המעט בעיניו לבלתי עשות אמת מחובת השופט אשר בארתי, ויוסף סרה בהביאו את מעסען ואת לאמיעה שומרי שני פרדסיו הקרובים אל העיר אשר השתקע בם זה ימים שלשה או ארבעה (כי במקום הזה בחר לקוב בו את הדין הגדול הנוגע לעמי) ויצו להציע לפניו את פרשת נכסיו אשר אותה נפשו להתבונן בם, ואנחנו כאשר נקראנו לבוא לפניו ברכנו אותו בכובד ראש ובלב סחרחר מהכנעה ומפחד, כפפנו ראשינו עד ארצה כמעט ונברכהו בשם קיסר ואגוסט, אבל הוא השיב את הברכה אל חיקֵנו באהבת חסד ובאהבת הבריות עד כי לא לבד אבדה תקוותֵנו לזכות במשפטו כי גם בחיינו לא הֶאֶמַנו, כי נתן קולו עלינו במהתלות ובשחוק מכאיב לבב שאל אותנו לאמור "אתם איפוא האנשים אשר לא תקבלו מרות כל אלוה עליכם מבלעדי האלקים אשר לא תשאו את שמו על פיכם⁶ כי תמאנו לצוות אותי לאלוה עליכם אחרי אשר קבלוני כל עמי הארץ, ובדברים האלה נשא ידיו למרום ויטיח דברים אשר המה חטאת לשמוע ואף כי לשוב ולספרם, ומשולחי יריבנו כשמעם את דבריו ששו בשמחה וישערו כי באו אל תכליתם אשר כננו להם, ויפזזו ויכרכרו בכל עוז ויקראו לפניו בשמות האלקים אשר אדיר שמו בכל הארץ, ואיזידארוס איש רע ומלשין בראותו כי טוב בעיני הקיסר לברך אותו בשמות האלה הנעלים על טבע האדם נגש ויאמר לאמור, ידעתי אדון כי תוסיף שנאה על שנאתם אם תדע את המחשבות הרעות והבזויות אשר המה חושבים עליך, כי המה לבדם פרשו נפשם מן כלל העמים ולא הקריבו קרבנות לאלוקים בעדך, ובאמרי האנשים האלה כוונתי על כל היהודים כולו, לדברים האלה נתנו בקולנו עליו לאמור שמעה קאיוס כי שקר מגולה בפיו! הקרבנו לשלומך קרבנות רבים, ולא זבחי שלמים אשר אך דמם יזרח על מזבח אלקים והבשר יאכל בבתי המשתה כמעשה גוים אחרים, כי אם זבחי עולות כלילי אש, ראשונה כאשר הגיעה אלינו השמועה על דבר שבתך על כסא טיבעריוס, ואחריו כאשר קמת ממחלתך אשר נחלו כי בני הארץ עליך, ובשלשית כאשר ימלנו לתת עוז ונצחון לך במלחמת אשכנז, ויען קאיוס בגובה אפו לאמור, ויונח גם כי האמת אתכם הלא זבחתם לאלקים אחרי' מבלעדי, ומה בצע בזבחים כאלה הנקרבים לשלומי אם לי לא הקרבתם מאומה, לדברי הגדופה האלה נע לבבנו במסתרים תנועה עזה אשר שמה אותותיה גם על פנינו, וקאיוס דבריו בפיו ורגליו חשו' ממהרות מנֵכס לנכס להתבונן עליהם לכל חלקיהם מחדרי האנשים לקובות הנשים, מחדרים עלים לחדרים תחתים, את מקצתם גנה ומקצם שבח ויצו לכוננם כמראה המוחקה לפניהם בזה, ואנחנו אחריו עולים ויורדים אתו לשמוע חרפת חורפינו השוחקים ולועגים עליהו כעל אנשי משחק המתעוללים בבית הנהלול (טהעאַטער), כי השתנו עלינו סדרי המשפט, השופט התהפך לשטן והשוטנים שמו להם משפט מעוקל לקו אשר יסודתו משמטה ואיבה לא רוח משפט, ואם השופט יעְוַוֵת משפט איש בריבו אין טוב להנטען כי אם לתת בעפר פיו ולדום, ביחוד אם חוקיו ומנהגיו מדביקים לשונו אל חכו לבלי תת מענה על עצם השאלה אשר השופט דורש תשובה מפיו, ואחרי אשר נתן קאיוס פקודתו אל הַחָרָשִים על דבר בניניו פנה אלינו ויקח מועד לשאול את השאלה הגדולה הזאת לאמור אתם היהודים מדוע תנזרו מבשר החזיר? דבר יצא מפיו ואנשי ריבנו פערו פיהם בשחוק לבלי חוק, מקצתם שחקו באמת ומקצתם אנסו נפשם לשחוק למען יראה דבר קאיוס כחריצות נפלאה, עד כי התרעמו עליהם בני הבית על אשר המה מקילים בכבוד הקיסר, כי עוון פלילי הוא לאנשים אשר אין להם קרבה מיוחדה את הקיסר למלא שחוק פיהם לפניו. התאפקנו ונשב לאמור לא נופלים אנחנו בדבר הזה מבני אלכסנדריה מתנגדנו אלה אשר גם המה ינזרו מאכול בעל חי נודע, כי כל עמי הארץ אסרו על נפשם איש איש מין אחד ממיני בעלי החיים, ואחד מאתנו הוסיף ויאמר כי יש עם בארץ אשר אסר לו את בשר הכבש אף כי נמצא הוא בכל מקום, אבל קאיוס בו שכל מלינו ויאמר ברוח הוללותו לאמר “השכילו האנשים האלה לאסור, כי בשר כבש לא מאכל תאוה הוא” בדברי הוללות וגדופים כאלה הונה אותנו עד כי קצרה נפשנו בעמל, ואך אחרי אשר רַד היום התעורר קאיוס לשאול את השאלה הנוגעת עד עצם המשפט לאמר “חפצי לדעת את הזכות אשר יש לכם להיות אזרחים באלכסנדריה”? אבל כמעט התבונן קאיוס מראשית דברינו אשר הקרבנו לתשובה, כי יש לתשובתנו רגלים אשר לא תדחינה בקש. ויקם ממקומו לא חכה עד אם נגמור אומר ויתהלך בהיכלו ויצו לסגור את החלונות אשר היה חמרם מין אבנים זכים כזכוכית לבנה החוצצים בעד חום השמש ובעד האור לא יחוצו מבקוע אל הבית, אחר שב אל מקום המשפט וישאל אותנו במנוחה לאמור “מה תאמר נפשכם לתשובה על השאלה ההוא”? נסינו למלאות דברינו אשר החילונו והנה חמק עבר שנית אל תא אחר אשר העמיד בו ציורים שונים מעשה ידי אמני ימי הקדם,

על הדרך הזה נבצרה ממנו להוציא תשובה נכונה למענהו, כי התפוצצו דברינו לחלקים התפרדו ולא יתלכדו עד כי התבטלו כמעט עד תומם, ואנחנו עייפים נכשלים נכונים למות לא נותרה נשמה באפינו כמעט ממצוקת נפש, ונצא החוצה לחלות פני אלקים אמן להשיב מעלינו את אף אלקים כזבים הזה, אף לא שבה תפלתנו ריקם! כי ראה ה' בצרות נפשינו ויתן אותנו לרחמים מעט לפני קאיוס עד כי אמר לאמור “רואה אני את פני האנשים האלה כי מחסרון דעת ולא מרוע לֵב לא יבינו אל טבע האלקים המתנוססים בקרבי” ובדברים האלה שב למקומו וגם אותנו פטר מלפניו.

ואחרי אשר התמלטנו ברוח אפינו ממקום המשפט הזה אשר היה לנו לבית משחק ולבית אסורים לא היה כח בנו לשאוף רוח, כי חזק עלינו שאון הלעג וקול הצחוק עד כי היינו בעינינו כעומדים בבית הנהלולים להתהולל לפני המון רואים, אף ליושבים בבית האסורים דמינו כי כמוהם שבעה נפשנו מצור ומצוקה מדברי הגדופה אשר הטיח על השם ומהמורא אשר נתן עלינו הקיסר הגדול הזה, ובמה נקוה לכפיו פניו ולרצות אותו אלינו? אחרי אשר לא פקד עלינו את חטאתנו אל אנשי ריבנו כי אם את עלבון נפשו דרש מאתנו, ואת דעתו הפותה לתת את נפשו לאלקים אשר ידע נאמנה כי לא יֵאותו לו היהודים על ככה, אמנם לא מאהבתנו את החיים דאגנו לנפשנו כי בחפץ נמרץ חרפנו למות נפשנו לתת עוז לחוקי אבותנו, וייקר בעיניו מות ישרים כזה כחיי עולם, אם מדעתנו כי המות הזה לא יהי לעמֵנו לעזר ולהועיל ונהפוך הוא כי יחָשֵב להם לחרפה יתירה, אחרי אשר חרפת המשולחים יתן בחיק משלחיהם, על כן לא התריפינו ביום צרה ונתאמץ לְהֵעָזֵר בהנשיא עזר מעט.

אבל דאגת העתיד המסה את רוחנו אחרי אשר לא ידענו איך יפול דבר ואיך יבצע משפטנו, אבל מה לו ולמשפט? האם הקשיב את דברינו? האם העמיק להתבונן בכל הדברים הנוגעים אלינו? חרדות לבשנו בזכרנו כי עתותי כל היהודים הנפוצים בקצוי כל הארץ מונחים בידי חמשה משולחֵנו אלה! כי אם יטה את קו המשפּט לקו מתנגדנו בני אלכסנדריה כי עתה תפָתח ממנה הרעה אל כל הארץ, כי איה העיר אשר לא תעשה כמעשֶהָ? ומי יחוס על היהודים היושבים בארצות הגוים וחיים מפי תורת אבותיהם? כי יתקוממו לחלל את בתי כנסיותיהם ולקרוע מעליהם את משפט האזרחים, חוקיהם הטובים ומשפטי אחוזתם אשר נתנה להם בערי מושבותיהם, יתערערו עד היסוד ויטבעו במעמקי המים הזדונים כשרידי נפוצים. הדאגות האלה שברו לבנו עד כי כשל כחנו, וגם האנשים אשר היו שלמים הלכו בראשונה אבדו תקוה וירפו ממנו, ולא יספו לבוא לחצר קאיוס כאשר נקראנו אנחנו לבוא אליו, כי גם המה פחדו פחד משבט אפו מדעתם את חפצו כי עז לתת את נפשו לאלקים, ואחרי אשר הורינו את הסבות אשר עוררו את לבב קאיוס לשנוא את כל העם, לא נשאר לנו להציע בלתי אם את האופן אשר הושב על קאיוס

____________

אמר המעתיק את אשר הציע המחבר מן המקום הזה והלאה אבד בשטף הזמן וקרוב הדבר כי הציע את כוס הגמולות אשר עבר על האלוקה הזה מידי הקושרים אשר בערו את רוח הטומאה מן הארץ בחרבם הקשה עד כי לא אמר אל אני לפני הורגיו, ואת הרוח הצח העובר על הארץ בראשית ימי קלודיוס הקיסר, אשר ל“ק היה פילון ברומה בימיו לעשות משפט עמו בני אלכסנדריה כיד כבוד החכמים הטובה עליו מאת הקיסר ההוא כנמצא גם בספר תולדות בני האדם פ' צ”ד דף 242