נדפס ע“י "התקופה" בע”מ

 

מבוא    🔗

ענין האסיים הוא אחת הבעיות החמורות בהיסטוריה היהודית. גם לאחר כל החקירות השונות שנעשו בידי מלומדים שונים, ביחוד במאה שעברה, לא זז הדבר ממקומו, ומצב הבעיה הוא כמעט כשהיה לפני מאה שנים. הפקפוקים שהביעו בזמנם מלומדים כהילגנפלד, ניקולאס, דרנבורג¹ ועוד לפני כששים שנה ויותר, אם נוכל בכלל בזמן מן הזמנים לעמוד על טיבה של כתה פלאית זו שבחיק היהדות, – פקפוקים אלה עומדים בעינם גם בימינו אנו. מה היא סבת הדבר?

האשמה צפונה, לדעתי, בחלקה הגדול בכוון החקירה אשר התוו להם המלומדים בעניננו. כי בכל שאלה היסטורית מן התקופה ההיא רגילים אנו לפנות לשני סוגים מן הספרות היהודית: לספרות התלמודית ולספרות ההלניסטית-יהודית. ברכזנו את כל מעינינו בשני הסוגים הספרותיים האלה אנו שוכחים תדיר את מציאותו של סוג ספרותי שלישי מן הזמן ההוא, היינו: ספרות עממית והמונית המכילה את הספרים החיצוניים והפסבדו-אפיגרפיים. והרי ספרות זאת חשובה מאד, ביחוד לשאלת הזרמים הדתיים השונים הבלתי-רשמיים שבימי בית שני. בספרות זו נשתמר עוד שמץ מרוח הנבואה העתיקה שהתנגדה למשטר הדתי והמדיני השליט, ושאפה לסול לה מסלות אחרות על אפם ועל חמתם של השליטים והכהנים שומרי המשטר הקיים.

הדה הרחוק והעמום של הנבואה העתיקה נמצא בספרות ההמונית מימי בית שני, והיא העשויה בראש וראשונה לפתור את חידת האסיים, זו, הכת אשר כל קיומה לא היה אלא כעין מחאה ממושכת נגד השלטון התיאוקרטי של הכהנים התקיפים והעשירים מבני צדוק, אשר בידם נמצא כל הפולחן הדתי, היא עבודת אלהים בבית-המקדש, שהרי בית המקדש שימש מבצר חזק לצדוקים ובו התבצרו במשך כל הזמנים שהבית עמד על תלו, ועם חורבן הבית בא גם קץ לשלטון הצדוקי.

זהו בקירוב המצע ההיסטורי של צמיחת הכתה האסיית והתפתחותה. ומה עשו המלומדים ברובם? תחת להתחקות על שרשי היהדות הבלתי-רשמית ועל בטוייה השונים בספרות החיצונית, פנו אל היהדות הרשמית, היינו אל הספרות הפרושית התלמודית או אל הספרות ההלניסטית-היהודית. והרי גם זו האחרונה אינה בעצם אלא פרי יצירתה של היהדות הרשמית. פילון ויוסף בן מתתיהו שכתבו יונית אינם שואפים לכל תמורה ביהדות. היהדות היא לדידם בנין ענקי אשר אם ימוט בו נדבך אחד, יתמוטט כל הבנין כולו ויפול². הם מתאמצים רק לטוח את היהדות טיח של פילוסופיה, ואילו המוסדות הדתיים נשארים בעינם כשהיו. אמנם יוסף ב“מ מתאר את הכתות היהודיות כתָאר אולפנות פילוסופיות, ואפילו את הקנאים הוא מכנה בשם “הפלוסופיה הרביעית”³ – שלש הראשונות הם הפרושים הצדוקים והאסיים – אבל כל זה רק כלפי חוץ, ואילו כלפי פנים אין יוסף ב”מ מתפלסף כלל. התורה דורשת משמעת ומלוי החובות הדתיות והמוסריות בלי כל התחכמות. אשר לצד המעשי אין איפוא הבדל יסודי בין היהדות השולטת, הארץ-ישראלית, ובין ההלניסטית. מה שאין כן היהדות ההמונית שהשאירה את עקבותיה בספרות העממית.

ברם, הפרש חשוב אחד מצוי גם בין הספרות התלמודית ובין ההלניסטית, אם כי משותפת להן המגמה לקיים את היהדות בצורתה הרשמית. הפרש זה מתבלט ביחס אל הזרמים הבלתי-רשמיים. חכמי התלמוד החרימו את הזרמים המתנגדים לתורת הפרושים בלא למצוא להם אפילו צד אחד לכף זכות; ויחסם אל הצדוקים יוכיח. והצדוקים הן היו יהודים לאומיים-דתיים נלהבים ונזהרים מאד בקיום המצוות, ולפרקים החמירו יותר מן הפרושים עצמם, כידוע מן התלמוד. ואף על פי כן תוארו בתלמוד במקומות רבים כרשעים גמורים, ותאור זה הוליך שולל גם חוקרים מרובים עד היום הזה. לא כן פילון ויוסף ב“מ. עם כל מסירתם ליהדות השולטת יודעים הם להוקיר גם את שאינם תמימי דעה עמם. יוסף ב”מ הכיר את כל הכתות היהודיות⁴, ומצא בכל אחת מהן צד נאה, אף כי לאחרונה נספח על הפרושים; ופילון, שהיה יהודי אדוק וגם עלה מאלכסנדריה לירושלים בין כל עולי הרגל בכדי להקריב בבית המקדש קרבנות לאל עליון⁵, הוא כיבד והעריץ את האסיים, אם כי לא לקחו חבל בעבודת בית המקדש. הפרש זה בין יהודי ארץ-ישראל והתפוצה ההלניסטית עלינו לשוות נגד עינינו בטרם נפתח בשאלת המקורות אשר מהם אנו שואבים את הידיעות על הכת האסית.

ראשית כל עלינו להשיב על השאלה, באיזו מדה יש להשתמש בספרות התלמודית כבמקור לחקירת הכתה הזאת? הן מלומדים גדולים כפרנקל, גריץ, דרנבורג ועוד התאמצו בספריהם למצוא מקומות שונים בתלמוד המכוונים לדעתם כלפי האסיים. כסבור אני שהמלומדים האלה החטיאו את המטרה; ושני טעמים לדבר. ראשית, אין בתלמוד אפילו מקום אחד ההולם לגמרי את האסיים. בוא וראה, למשל, את השערתם של המלומדים הנ“ל, ש”טובלי שחרית" הנזכרים בתוספתא (מסכת ידים ב‘, כ’) אלה הם האסיים.

והנה שתי ראיות עומדות לסתור את ההשערה הזאת. הראשונה היא, כי סופר הכנסיה הנוצרית, אפיפאניוס, המזכיר את טובלי השחרית hemerobaptistai )) ככתה בפני עצמה⁶, מונה תוך כדי דבור את האסיים ככתה מיוחדת השונה מזו של טובלי שחרית. – והראיה השניה היא, שבמקור (יוסף ב"מ) אין זכר לדבר שהאסיים נהגו לטבול בשחרית בקומם משנתם; שם מסופר רק על טבילות שונות לפני האכילה, הפניה לצרכי הגוף וכדומה (מלחמת היהודים ב‘, ח’, ט' וכו'). מכאן, שטובלי שחרית ואסיים אינם בבחינת היינו הך. ומזה תקיש על כל השאר, שהרי השערותיהם האחרות של המלומדים הנ"ל הן קלושות עוד יותר. אם אין ממש בזהוי של טובלי שחרית עם האסיים, מכל שכן שאין להסכים להשערות אחרות המזהות את האסיים עם שמות סתומים אחרים הנמצאים בתלמוד.

ההשערות האמורות מופרכות הן עוד מטעם אחר, והיא ההנחה היסודית אשר עליה כבר רמזתי. הנחה זו אומרת, שאילו באמת הזכירו חכמי התלמוד את האסיים בדרך זו או אחרת, כי אז ודאי שהיו מגנים אותם, שכן דעותיהם שונות מן הדעות המקובלות הרשמיות. חכמי התלמוד שראו בצדוקים כופרים בעיקר, לא היו נמנעים מחרף וגדף את האסיים על-שום יחסם השלילי לעבודת המקדש ולחיי-נשואים. כלום יתכן שבדברם באסיים לא יספרו חכמי התלמוד בגנותם של אלה, המבטלים את כל עניני הקרבנות הקדושים כל כך בעיני הפרושים? וכלום היו נמנעים משפוך לעג ובוז על אנשים שאינם נושאים נשים ואינם מקיימים את מצות פריה ורביה? והרי באותם המקומות, שהמלומדים מצאו רמז לאסיים, אין זכר לביטוים החריפים אשר בהם משתמשים חכמי התלמוד כלפי הצדוקים; אמור מעתה, שאין המקומות האלה מכוונים כלפי האסיים.

לאחר שנוציא את הספרות התלמודית מכלל המקורות שניתנו להכרת כת האסיים, ישארו לנו רק שלשה סופרים מתקופת בית שני הדנים בפירוש באסיים, והם: פילון איש אלכסנדריה, יוסף בן מתתיהו, והסופר הרומי פליניוס הזקן. פליניוס מזכיר את האסיים רק אגב אורחא, במלים מועטות⁷, ועדיין הדבר תלוי בספק, אם הוא עצמו היה בא“י והכיר את האסיים מקרוב, או שמא שאב את ידיעותיו ממקור אחר. בין כך ובין כך אין לו חשיבות מרובה בנידון זה, כיון שאינו נותן לנו תאור שלם. נשארים איפוא כמקורות ראשיים רק שני סופרים, פילון ויוסף ב”מ.

השמוש בספריהם של שני הסופרים טעון זהירות מרובה, כי לפילון וליוסף ב“מ יש צד שוה אחד, היא – המגמה הסניגורית. שניהם מרימים על נס את היהדות, וחפצים להעלות את ערכה בעיני הקוראים היוניים והרומיים. מתוך כך הרי הם מתאמצים לשוות אופי פלוסופי גם ליהדות מן התקופה הקדומה. אבות האומה הישראלית מדברים אצל שני הסופרים כמשכילים בני האולפנה הסטואית; ומצד שני, הנה גם האסיים, לדברי יוסף ב”מ (קדמוניות ט"ו, י‘,ד’), דומים במשנתם ובהליכותיהם לתלמידי פיתאגורס היוני. ולפיכך עלינו לחשוף תמיד את הגרעין ההסטורי מתוך הקלפה הזרה של התאור והנמוק הפילוסופי. וזה הכלל: אם הסופרים האמורים מוסרים לנו בספריהם עובדה הסטורית כלשהי מחיי האסיים, למשל, ומלבישים את העובדה הזו באור הגיוני או פלוסופי עלינו לבדוק את העובדה לחוד ואת הנמוק לחוד. במקרים רבים נוכל לקבל את העובדה כשהיא לעצמה כאמת אוביקטיבית מבלי להסכים לנמוק הניתן בידי הסופרים לעובדה זו, שכן הנמוק אינו אלא חות דעתו הסוביקטיבית של הסופר.

עובדה היא, למשל, שהאסיים בחרו לשבת בכפרים מאשר בערים, אבל הנמוק של פילון, שהערים משמשות קן למדות נפסדות, אינו מתקבל על הדעת. את העובדה נקבל, איפוא, מאת פילון, אבל לא את הטעם הניתן בצדה. פילון ידע את העיר ההלניסטית על כל זוהמתה המוסרית, לכן כתב מה שכתב, בעוד שבערי יהודה, ביחוד בערים הקטנות אשר כל השפעה הלנסטית לא הגיעה אליהן, שם חיו האנשים חיי פרישות וצניעות. יש לשער איפוא שסבה אחרת הניעה את האסיים להתרחק מן העיר, היינו, משום שקשה לשמור בעיר על דיני טומאה וטהרה בגלל האוכלוסין המרובים והשונים שאינם נזהרים בדינים אלה.

או דוגמה אחרת. שני הסופרים מעידים פה אחד על האסיים שלא היו נושאים נשים. זוהי עובדה שאין לפקפק באמתותה; הרי גם פליניוס הרומי מביא אותה. ברם, הטעמים השונים אשר עליהם מבססים הסופרים היהודיים הנ“ל את העובדה – טעמים אלה אינם עקר. הנמוק שנמצא, למשל, אצל יוסף ב”מ, שהאשה מחרחרת ריב ומדון, הוא אישי ביותר – ואין זה מן הנמנע שיסודו בנסיון הפרטי של הסופר, אם לא שהעתיקו מתוך התאור של פילון – ואין בו כדי לבאר את העובדה הזאת. ומהו הנמוק האמתי? בנדון זה זקוקים אנחנו להשערות. קרוב לודאי שהאסיים נמנעו מקחת נשים, מפני שהאשה היא “מקור הטומאה” לעתים מזומנות, והרי הטהרה היתה עמוד התוך של תורת הכתה הזו. ושמא עומדת עובדה זו בקשר עם הערצת הרוָקות אשר התפשטה בחוגים ידועים בתקופה ההיא. זכר לדבר נמצא עוד בספרות החיצונית. וכך אנו קוראים בספר “חכמת שלמה” (ג‘, י"ג וכו’,): “אשרי העקרה בל נגואלה,…גם העקר בר כפים…ישא ברכה מאת ד' וזכר טוב ממעון קדשו” או: "הולך ערירי ביראת ד' נבחר מהם וכו' " (שם ד‘, א’). השקפות כאלה מתנגדות, בלי ספק, ליהדות הרשמית, אבל גם עובדות אחרות הידועות לנו מחיי האסיים עומדות בנגוד ליהדות הזאת, כאמור.

בקצור: אם נקבל מפי הסופרים ההלניסטיים-היהודיים את גופי העובדות, הנה את אופן הסברתם לא נקבל. טעמן האמתי של העובדות נמצא לרוב מחוץ למסגרת היהדות הרשמית. זוהי הנחה יסודית לגבי כל נסיון להכיר את האסיים על סמך תאורם של פילון ויוסף ב"מ. זה האחרון יצא בעקבותיו של פילון, הן בפרטים שונים של התאור – על כך נעמוד מדי פעם בהערות – והן במגמת התאור כולו.

בשנים מספריו של פילון אנחנו מוצאים שני פרקים העוסקים בכת האסיים. בפעם הראשונה כתב פילון על האסיים בספרו “על שכל צדיק בן חורין הוא) Quod omnis probus liber) או, בקצור: “על חרות הצדיק”. ספר זה כולו כעין דקלמציה אחת ממושכה, ונושאה הוא הפרדוכס הסטואי, שרק האיש החכם והישר הוא בן חורין באמת. ראוי לציין שעוד לפני פילון בא יהודי הלניסטי אלמוני וחבר דרשה לחנוכה בדומה לזו, והיא ידועה בשם “חשמונאים, או מכבים ספר רביעי”. בדרשה זו השתדל הדרשן להוכיח, על יסוד מעשי החשמונאים, את אמתותה של תורת הסטואַ – שאין דבר העומד בפני הרצון הכביר אשר יסודו בכוח התבונה logismos)). יוצא איפוא שאחד מעיקרי הסטוא נדרש ונסתבר לאור עובדות לקוחות מחיי היהודים. וכך עשה גם פילון, אלא שהאסיים הם לו רק אפיסודה אחת בין אפיסודות אחרות, אמנם האפיסודה הגדולה ביניהן, כי פילון מסתמך גם על חייהם של חכמי הודו ופרס כראיה לאמתות הפרדוכס הנ”ל.

וכיון שהפרק על האסיים נתון כאן במסגרת של דקלמציה, שהרי בספר לפנינו פילון הצעיר, החוצב להבות אש בדקלומיו, לפיכך יש לתאור הזה כל המעלות והמגרעות אשר לדקלום. שפה נמלצת, מלוטשת, מלאה רעיונות מבריקים ואמרות מזהירות, אבל דיקנות יתרה אין כאן, כי בשירי תהלה אין נוהגים להזהר בפרטים ודקדוקים. וכך, למשל, ידע פילון שהאסיים גרים בערים, שהרי הוא עצמו היה בארץ ישראל והכיר את היחסים מקרוב (פילון “על השגחה” ll,107, אך ב“חרות הצדיק” הוא משתמש בבטוי המשתמע לשני פנים ומדבר רק על אסיים שגרו בכפרים ללמד שהאסיים תעבו את החלאה המוסרית של הפוליס ההלניסטית. ובזה הוליך פילון שולל מלומדים כגריץ⁸. ברם, מי שמצוי אצל הדקלמציות ההלניסטיות יודע, ששיטה זו שכיחה בסוג ספרותי זה: להבליט פרטים החשובים לתכלית הדקלום ולהאפיל על פרטים אחרים שאינם ענין לתכלית זו. וכך עשה פילון גם בנידון דידן.

אופי אחר יש לו לפרק השני שכתב פילון על האסיים, בספרו השני שאבד ואיננו: “סניגוריה על היהודים” (Apologia pro Judaeis ). פרק זה הגיע אלינו, ביחד עם קטעים אחרים מספרי פילון, באמצעותו של סופר הכנסיה הנוצרית אבסביוס Eusebius )) מקיסריה שבארץ ישראל (בקירוב 340–262), בספרו praeparatio evangelica (Vlll 11,1–18 ). אם בספר הראשון “על חרות הצדיק”, מופיע לפנינו פילון הצעיר, החוצב להבות אש בדקלומיו, הרי בספר “הסניגוריה” מדבר אלינו איש פכח, רציני ומנוסה, המעדיף את העובדות הממשיות על המליצות המבריקות. אין סתירות עקריות בין התאורים שבשני הספרים, והסתירות הקיימות – כביכול, אינן סתירות אלא למראית עין. בספר השני יש רק הרחבה על יסוד הנסיון שרכש לו פילון במרוצת הזמן, ונטיה לתת למעשים שיעידו על עצמם. וכל ההשערות שבנה גריץ ואחרים על הסתירות האלה אין להן באמת רגלים כלל.

ועוד עלינו להעיר כאן על היחס שבין פילון ויוסף ב“מ כמקורות לחקירת כת האסיים. ההקבלות השונות בדבריהם של שני הסופרים, ביחוד בין התאור של פילון בספרו “על חרות הצדיק” ובין התיאור של יוסף ב”מ, הן הנותנות, כי יוסף השתמש בספרו של פילון. יש ובטויים ידועים חוזרים ונשנים בצורתם אצל שני הסופרים גם יחד – ומכאן ראיה נוספת לדעתנו. אך מלבד תאורו של פילון היה לעיני יוסף ב“מ עוד חומר היסטורי אשר נאסף כנראה בידי עד ראיה. חומר זה חשוב הוא למדי, כי על כן מכניס הוא אותנו לתוך חיי הכתה ומגלה לנו את הסדר והמשטר הפנימי אשר שלטו בכתה הזו. מלבד זאת מצויים אצל יוסף ב”מ עוד פרטים חשובים שונים שאינם נמצאים אצל פילון. אמנם יוסף ב“מ מביא גם דברים אשר אין ליחסם בשום פנים לכתה יהודית כלשהי, כגון התאור האֶסכטולוגי (מה“י, ב‘, ח’, י”א) המצויר בצבעים שאולים מן המיתולוגיה האלילית של היונים, ואילו אצל פילון אין רמז לכל זה. בכגון זה עלינו לפסוק, שיוסף ב”מ השתמש בתאורים אלה רק כדי לשבר את אוזן הקורא היוני, אם כי אינם עולים בד בבד עם המציאות ההיסטורית.

זאת ועוד אחרת. יש אשר פילון ויוסף ב"מ מביאים שניהם עובדה אחת, אלא שמבארים אותה באורים שונים. במקרים כאלה מתאמת בברור הכלל שלנו שלא הבאור עיקר, אלא העובדה כשהיא לעצמה, ואנו רשאים לנמקה נמוק אחר וחדש שלא כאחד הסופרים האלה.

כללו של דבר: השואת שני המקורות מסייעת בידנו לבור את הסולת מתוך הפסולת, ולקבל מושג מסוים על כתה יהודית זו שהיתה הרת-תוצאות לגבי הדת הנוצרית בתה של היהדות, ואף על פי כן, או דוקא מפני כך, נשתכחה כמעט כליל מתוך היהדות עצמה.

 

פילון האלכסנדרוני על האסיים    🔗

קטע ראשון    🔗

(מן הספר “על חרות הצדיק” פרק י“ב–י”ג, סע' 91–75)

(פרק שנים עשר)

[75] מדת הצדק והיושר הכתה שורש גם בפלשתינה אשר בסוריה. בארץ זו יושב חלק רב מעם היהודים הגדול והעצום. מקצתם נקראים בשם אסיים Essaioi )) ומספרם מגיע לארבעת אלפים ומעלה. דעתי אני, כי שמם נגזר מלשון חסידות hosiotes )) – והמלה היונית יצאה מעורפלת במקצת – על שום שהם מעריצי אלהים באמת ובתמים, ותחת לזבוח זבחי קודש ישאפו לקדושת הלב והמחשבה.

[76] המה קובעים את דירתם ביחוד בכפרים ומתרחקים מן הערים בגלל מעשי העול המיוחדים לשליטי העיר, ומתוך פחד פן תדבק גם בנפשם המחלה הממארת הקשה אשר לבני סביבתם, כדרך האויר הנשחת והנפסד. מהם עובדים את האדמה, ומהם עוסקים במלאכות שונות המרבות שלום בעולם, לטובת עצמם ולטובת כל הנלוים עליהם. האסיים אינם צוברים כסף וזהב, אינם רוכשים אחוזות ארץ גדולות, ואינם חומדים הכנסות מרובות, אלא שואפים לספּק את צרכי חייהם ההכרחיים בלבד.

[77] האסיים הם כמעט היחידים בעולם אשר אין להם כל רכוש וקנין (פרטי), לא מפני שתקצר ידם מלעשות חיל, אלא משום שהם עצמם בחרו בחיים כאלה ובצדק יחשבו לעשירים גדולים, שכן ישישו על מדת הצניעות וההסתפקות כעל הון רב.

[78] אין בהם עושי חצים, רמחים, חרבות, קסדות, שלטים ומגנים, ובכלל אין בהם איש לוטש נשק ובונה מכונות (המצור), ולא בעל מלאכה אחרת לתשמישי מלחמה. ואפילו בדברים הקשורים בעבודת השלום (לא יעסקו), במדה שהם גורמים להשחתת המדות. וככה אין להם שיח ושיג במסחר, בתגרות וספּנות, כי יתעבו כל דבר שיסודו באהבת הבצע.

[79] אין בהם אפילו עבד אחד, אלא כולם עוזרים איש לרעהו כבני חורין. המה לא יודו בזכות הבעלים (על עבדיהם), את הבעלים יחשבו לא רק לפועלי עול המשביתים את השויון בקרב בני-האדם, אלא גם לעושי רשעה, על הפירם את חוק התולדה אשר כאם ילדה את כולם וגידלתם ללא הבדל, למען יהיו אחים נאמנים באמת ובתמים, ולא בלבד שיקראו בשם הזה. אך תאות הבצע צרת-העין נשאה ראש, וניתקה את קשרי הקורבה (בין האנשים) בהרחיקה את האיש משארו הקרוב אליו, והפכה את החבה לאיבה.

[80] ואשר לפלוסופיה, מניחים המה את תורת ההגיון לאנשים הלהוטים אחרי הפטפוט, משום שאין בה צורך להשגת השלימות; וחקירת מהותו של היש יניחו לממללי רברבן, כי נבצר מאת הטבע האנושי לתפוש את הענינים האלה, להוציא את החקירה על מציאות אלהים ובריאת העולם. לעומת זה לומדים הם בשקידה רבה את תורת המוסר, ובענין זה יהיו להם לעינים חוקי אבותיהם אשר יקטן כוח השכל האנושי מהשיגם,

[81] אם לא יערה עליו אלהים רוח ממרום. את החוקים האלה יורו בכל זמן ועדן, וביחוד בשבתות. כי יום השבת קדוש הוא בעיניהם, ובו ישבתו מכל מלאכה אחרת ויאספו למקומות הקדושים הנקראים בשם “בתי כנסיות”. שם ישבו שורות שורות, לפי גילם, זקנים לפני צעירים, ויקשיבו קשב רב, מתוך דרך ארץ, כיאות.

[82] אחד מהם יוציא את הספרים (הקדושים) ויקרא בהם, ואיש אחר, מבעלי התורה, יעמוד על ידו, ויבאר את הענינים הסתומים. שהרי את מרבית (התורה) יפרשו בצורה פלוסופית, דרך משל (אלגוריה), על יסוד שיטת דרוש ישנה נושנה.

[83]– האסיים מתחנכים לאהבת אלהים, לחסידות, ליושר, להנהלת עניני הפרט והכלל, להבחנת הטוב והרע ושאינו לא טוב ולא רע, במה לבחור ובמה למאוס. שלשה הם הענינים אשר ישימו להם לקו ולמשקולת: אהבת אלהים, אהבת המוסר ואהבת הרֵע.

[84] אשר לאהבתם את האלהים הנה רבות ראיות נאמנות לדבר, והן: כל ימי חייהם ישמרו על הקדושה והטהרה בכל עת ובכל שעה; אינם נשבעים כלל ואינם מוציאים מפּיהם דברי שקר; באלהים יראו את מקור כל הטוב בלא ליחס לו כל רעה. אהבתם למוסר יוכיחו נבזה שהם שונאים בצע ובורחים מפּני הכבוד וחיי-החמדה, כובשים את יצרם ושולטים בתאוותיהם. מלבד זאת יסתפקו במועט, יחיו חיי צניעות ופשטות, ויתרחקו מן המותרות. הם מצטיינים במדת דרך ארץ ושקול הדעת ובמעלות כיוצא בהם. מעלותיהם הנוגעות לאהבת הרֵע הן: חבת הבריות, שויון הזכויות, ועל כולן – שתוף החיים.

[85] ויאה ליחד על זה את הדבור בקצרה. ראשית כל אין לאיש בית מיוחד רק לו שאינו משותף לאחרים כולם, אלא הבית עומד פתוח לרוחה לדור בו בצותא, הם וכל אנשי סיעתם הבאים ממקום אחר.

[86] אף אוצר אחד לכולם, והוצאות (משותפות); משותפות גם התלבושת והמאכולת, שבו הם עורכים סעודות משותפות. עולים הם על שאר בני אדם בהגשימם בפועל את הכלל של שתוף הדירה, המאכל והמשתה. אכן זהו דבר בלתי-שכיח, כי את הכסף אשר הם משתכרים בעבודתם יום יום, לא ישימו בכיסם, אלא יכניסוהו לאוצר החברה, וכל מי שרוצה לטול, יבוא ויטול ויפיק ממנו תועלת.

[87] ושאינם יכולים להשתכר עקב מחלתם, אינם עזובים ומוזנחים, כי כסף מוכן לפניהם מאוצר החברה לשם ההוצאות הכרוכות במחלה, ובכסף הזה ישתמשו ביד רחבה מתוך בטחה גמורה. האסיים מהדרים פני זקנים ודואגים להם, וכבנים נאמנים להוריהם יכלכלו את שיבתם בעצה ובתושיה, בנפש חפצה וביד נדיבה.

(פרק שלשה עשר)

[88] על ברכי הפלוסופיה הזאת אשר אין בה מדקדוקי המלים המיוחדים ליונים נתחנכו האסיים להיות אנשים טובים שוחרי מוסר. הפלוסופיה ההיא דורשת מהם מעשים נעלים תחת תרגילים (עיוניים), והמעשים האלה משמשים יסוד איתן לחרות אשר כל מיני שעבוד 89 זרים לה. וראיה לדבר: בארץ זו (בארץ יהודה) קמו במשך הזמן שליטים רבים שונים איש מרעהו גם בתכונותיהם הטבעיות וגם במגמת לבבם. מהם ששאפו לעלות במשובתם על פריצי חיות, ולא נרתעו מכל מעשי אכזריות. את נתיניהם שחטו בסך, ולפני יציאת נשמתם גזרו את גויותיהם לחלקיהן ולאבריהן כמעשה הטבחים, ולא חדלו (מתועבותיהם) עד שנענשו מדה כנגד מדה בגזרת מדת הדין 90 אשר עיניה צופיות על מעללי אנוש. ומהם שנמנעו ממעשי שגעון וטרוף הדעת. אלה שינו את טעמם והרעו לנו בדרך אחרת והסבו לנו פורענות קשה. כי אם אמנם דבריהם בנחת נשמעו,אך בקולם השלו חיפו על העֶברה הבוערת כאש בלבבם, ובחנופתם דמו לכלבים שוטים המכשכשים בזנבם ומתרפסים לפני הבריות, ולסוף מטילים בהם ארס (בנשיכותיהם). מידם באו להם (ליהודים) צרות איומות. והם השאירו אחריהם בערים שונות זכר לרשעתם ושנאתם את הבריות, ורושם היסורים אשר סבלו האנשים מידם לא ימחה לעולם. 91 אכן אף אחד מן השליטים האלה, אם מן העריצים האכזרים ואם מאנשי המרמה הערומים, לא הצליח להוציא דופי בקהל האנשים הנקראים בשם אסיים Essaioi )) או חסידים hosioi )) וככל אשר תקפו את האסיים, שהם בני חורין מטבעם ובלתי תלויים כביכול בדעת אחרים, הנה לא עצרו כוח להשבית את מדותיהם הטובות והישרות (של האסיים). הם (השליטים הרעים) היו מתַנים, איפוא, את רוממות סעודותיהם המשותפות ואת שתוף החיים הנעלה על כל ברכה ותהלה, בהיותו אות ומופת לחיים נשגבים ומאושרים בתכלית האושר.

קטע שני    🔗

(אבסביוס praeparatis evangelica VIII 11 )י

[1] מחוקקנו הוא שהביא הרבה ממעריציו לידי יסוּד חיים משותפים. הם שנקראים בשם אסיים Essaioi )). דעתי אני, כי שם כבוד הוא אשר ניתן להם על שום חסידותם hosiotes). יושבים הם בערים רבות אשר בארץ יהודה, גם בכפרים רבים יתגוררו בחבורות גדולות ומרובות אוכלסין.

[2] תורת הכת איננה דבר שבא לאיש בירושה על יסוד מוצאו, – כי מוצאו של בן אדם אינו ענין המסור לרצונו, – אלא (מסגלים אותה) על יסוד תשוקה לשלימות מוסרית ואהבה עזה לבריות.

[3] הרי בין (חברי) האסיים אין בכלל אף תינוק אחד או ילד אחד או צעיר אחד, שכן אלה דעותיהם קלות, ועקב גילם הרך ישאפו לתמורות שונות. האסיים הם אנשים באים בימים, קרובים לזקנה, ואינם שטופים כבר בתאות בשרים. בכבשם את יצרם הרע יקנו לעצמם את החרות האמתית, היא היחידה הראויה לשם זה.

[4] על חרותם זו יעיד אורח חייהם. אין להם קנין פרטי, לא בית, לא עבד, לא נחלה, לא עדר ולא כל דבר אחר שיש בקנינו משום הוצאת ממון. הם מכניסים (לאוצר החברה) את כל רכושם הפרטי, למען יפיקו הכל תועלת ממנו.

[5] גרים הם בקביעות בחבורות אחים, ועורכים סעודות משותפות, וכל מעשי חייהם מכוונים לטובת החברה.

[6] עבודות שונות מוטלות על החברים השונים, וכל מי שהתחיל בעבודה כלשהי מתאמץ להשלימה בנפש חפצה, וצנה או שרב, או כל תמורה אחרת במזג האויר אינה משמשת להם אמתלא להשתמט מן העבודה. לפני הנץ החמה יצא כל אחד לעבודתו הרגילה, ורק לאחר שקיעת השמש ישובו לבתיהם ששים ושמחים כאילו עמדו בקרב התגוששות.

[7] סוברים הם, כי מעשיהם עלולים להביא תועלת יותר גדולה לחיי אדם, ותרגיליהם הם נוחים יותר לגוף ולנשמה ומאריכים שנותיו של אדם מכל שינוני התגוששות, שהרי אלה לא יחדלו (כשינוני המתגוששים) כעבור עונת הפריחה לגוף.

[8] והנה סדר חייהם: היודעים לזרוע ולנטוע עובדים את האדמה; יש מהם הרועים עדרים ומפקחים על בהמות שונות, ויש המשגיחים על נחילי דבורים. מהם בעלי מלאכה ועוסקים באומנויות שונות.

[9] ולפיכך אינם יודעים מחסור בצרכיהם ההכרחיים, ואינם דוחים כל עבודה אשר יתכן להוציאה לפעולות (מיד).

[10] את המשכורת אשר יקבלו חלף העבודות השונות האמורות ימסרו כלם בידי גזבר אחד שנתמנה על יסוד בחירות, והוא הקונה מיד עם קבלת הכסף את הדברים הנחוצים להם, ויספק להם מזונות וצרכי חיים אחרים ביד נדיבה.

[10] הנה כי כן אנשים אלה דרים בחבורה וסועדים בצותא, ומרוצים הם בנזיד אחד הניתן להם מדי יום ביומו, שכן הם מסתפקים במועט ומתעבים את חיי המותרות כמחלת הגוף והנפש.

[12] ולא הסעודות בלבד משותפות הן, אלא גם התלבושת משותפת להם. בחורף יש להם מן המוכן אדרות עבות, ובקיץ מעילים זולים, וכל החפץ לטול אחד מהם, הרשות בידו לבוא ולטול ואין מפריע, כי מה שקנה אחד מהם – קנו כלם, ולהפך, מה שקנו כלם נחשב גם לקנינו שלכל אחד מהם.

[13] ואם יחלה איש מהם, יכלכלו את מחלתו מאוצר החברה, ומלבד זאת ישרתוהו הכל בשקידה רבה וידאגו לשלומו. הזקנים מבלים את שארית חייהם בשיבה טובה ומאושרת, וגם בהיותם חשוכי בנים יחיו כאנשים שנתברכו בבנים רבים, ולא בבנים סתם, אלא בבנים מעולים. הכל מודים בזכות הזקנים שהם קודמים לכל דבר, וחולקים להם כבוד, לא מתוך הכרח טבעי, אלא מתוך רצון חפשי.

[14] האסיים ראו ונוכחו, כי חיי הנשואים בלבד, או הם יותר מכל, עלולים לבטל את החיים המשותפים (של החברה), ולפיכך מאסו בהם. לדבר הזה גרם עוד הרצון לחיות חיי פרישות. איש מן האסיים אינו נושא אשה, כי אין כאשה לאהבת-עצמה ולקנאה; גם יש לה הכשרון לצודד את לב הגבר ולהטותו לכל אשר תרצה במחמאותיה התכופות.

[15] אכן תדע האשה להשתמש בדברי חנופה ובתחבולות שונות כדרך המשחקים על הבימה. היא תאחז את עיני האיש ואזניו, ותעור את עיני שכלו אשר בידו רסן השלטון, ותוליך שולל את האנשים הסרים למשמעתו (של השכל).

[16] ואם בנים תלד, תלבש גאוה ועוז, ותעיז בחוצפתה להביע בגלוי את מאוייה אשר עד כה הזכירה רק ברמז, מתוך ערמה והתחסדות. ולאחרונה תתחצף ותדרוש במפגיע (מבעלה) לעשות כל דבר העתיד להרוס את חיי הצבור.

[17] והבעל אשר אשתו הקסימתו בשיקוי אהבה, ורובצת עליו החובה הטבעית לדאוג לבניו, הוא ישנה את יחסו לגבי יתר האנשים.

[18] בלי משים יהפך והיה לאיש אחר, ובן חורין לשעבר יהיה לעבד. – בחיים אלה זכו (האסיים) לשם טוב, עד שסתם בני אדם וגם מלכים גדולים התפּעלו מהם והשתוממו על האנשים והרבו תהלות ותשבחות להאדיר את כבוד האנשים המכובדים.

 

הערות ובאורים⁹    🔗

נגד פלאקוס    🔗

1 השני לסיאנוס וכו', כלומר: הצורר השני שעמד על היהודים אחרי סיאנוס היה פלאקוס. על שנאתו של סיאנוס, המיניסטר של הקיסר טיבריוס, ליהודים, על הצרות שהסב להם ועל העונש הקשה אשר לקה בו, כתב פילון בספר מיוחד שקדם לספר „נגד פלאקוס“ ואבד במשך הזמן. על כך מעיד גם הסעיף האחרון של ספרנו: „יסורים כאלה באו גם על פלאקוס וכו’“. גם – לרבות את סיאנוס אשר נהרג על ידי הקיסר טיבריוס בשנת 31. – פילון מעיד בספרו „המלאכות אל קאיוס“, כי טיבריוס רדף את היהודים בימי חיי סיאנוס, ואת האשמה הוא תולה במיניסטר שונא היהודים. נכלי סיאנוס הם, איפוא, אשר גרמו לגרוש היהודים מרומי בשנת 19 לספירת הנוצרים. אחרי מותו של סיאנוס הוטב יחס הקיסר ליהודים. ויתכן, שגם תעלולי פילאטוס, המפקח הרומי ביהודה, עמדו בקשר עם סיאנוס, שכן לאחר הרצחו של זה נשתנה מצב היהודים לטובה גם ביהודה, והמפקח הרע נתפּטר ממשרתו. על רדיפות היהודים בימי טיבריוס ראה גם את טציטוס Annales II 85; סוויטוניוס, חיי טיבריוס 36; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים י"ח, ג‘, ה’.

השם המלא של נציב מצרים היה: Aulus Avillius Flaccus כעדות הכתבות היוניות שנמצאו במצרים, ראה שירר, קורות עם היהודים (גרמנית) חלק א‘, הוצאה ד’ עמ' 496, הערה 159. ואין להחליפו בפומפוניוס פלאקוס, נציב סוריה, שהיה ידידו של אגריפס נכד הורדוס (יוסף ב“מ קדמ' י”ח, ו' ב’־ג') אל אוויליוס פלאקוס יודעים אנו רק מה שמספּר פילון בספר הזה.

2 פלאקוס זה נמנה על ידידי טיבריוס. גם סוויטוניוס, חיי טיבריוס 46, מספר, שטיבריוס קרא לאנשים הנכבדים מבני לויתו בשם כבוד: סיעת הידידים (classis amicarum). פלאקוס נמנה, איפוא, על הסיעה הזאת.

היברוס (Hiberus), עבד משוחרר של הקיסר טיבריוס. בשנת 32 לספה"נ נמסרה להיברוס באופן ארעי הנהלת המדינה במצרים (דיון קאסיוס (LVII 6, 19,). הוא מת אחרי זמן קצר, ובסוף שנת 32 או בראשית שנת 33 (כדעת ווילריך בכ"ע 399, Clio III) נתמנה פלאקוס לנציב מצרים.

3 בעניניה של מדינת מצרים וכו'. מצרים היתה מדינה קלאסית בבחינת הלשכנות (Bureaukratie) המפותחת מאד בארץ זו. הדבר בא במסורה עוד מתקופת מלכי פרעה והתלמיים כפי שמתחור מן החומר הפאפירולוגי המרובה המכיל רשימות מדויקות של מסים וחשבונות רשמיים שונים. מספר הפקידים גם באיזה עירה נדחת היה רב מאד לערך. השוה למשל „פאפירוס זנון“ שנתגלה בזמן האחרון. בו נזכרים פקידים מפקידים שונים שבאיזה כפר בעבר הירדן.

4 את האספות והחבורות הדתיות (ביונית Εταιρια, αυνοδος, θιασος) ברומית: Collegium, conventus) בטל כבר יוליוס קיסר, כי תחת המסוה של טקסי הדת נקשרו קשרים מדיניים המסוכנים לקיסרות הרומית (סוויטוניוס, חיי יוליוס 42). אסור האספות נתחדש בימי אבגוסטוס (סוויטוניוס, חיי אבגוסטוס 32), ורק קהלות היהודים יצאו מן הכלל בנדון זה (יוסף ב“מ, קדמ' י”ד, י‘, ח’). זכיון זה של היהודים הגביר את שנאת שכניהם אליהם.

8 בחמש השנים, ובכן מסוף שנת 32 או מראשית שנת 33 עד למות טיבריוס בשנת 37. עיין הערה לסע' 2.

9 הקיסר טיבריוס (Tiberius Claudius Nero), מת בששה־עשר לירח מרץ שנת 38 לספה"נ.

בבטוי בניו של טיבריוס מתכוין הסופר לטיבריוס (Tiberius Nero Gemellus) בנו של דרוסוס בן טיבריוס הקיסר. טיבריוס הצעיר שעליו מדובר בסעיף הבא היה איפוא נכדו האמתי של הקיסר, כי דרוסוס היה מיוצאי חלציו, בעוד שגרמניקוס, אבי קאיוס, לא היה אלא בנו המאומץ של טיבריוס קיסר. – אמו של קאיוס היתה אגריפינה אשת גרמניקוס. היא שנאה מאד את טיבריוס, כי חשדה בו שגרם למיתתו החטופה של גרמניקוס בעלה (שנת 19). סיאנוס הפיח את אש הקנאה והתחרות במשפחת הקיסר טיבריוס, ובסופו של דבר נדונה אגריפינה לגלות. היא מתה בגולה בשנת 33. פלאקוס עשה איפוא יד אחת עם סיאנוס להשמיד את בית גרמניקוס, ואף־על־פי־כן לא נכשל בהכשל סיאנוס בשנת 31, כי רחוק היה מנכלי סיאנוס נגד טיבריוס עצמו, וטיבריוס ידע להבחין בין סיאנוס החייב ובין רעי סיאנוס לשעבר המסורים לקיסר בלבם. –

משפּט מות – לאו דוקא, הכונה היא שעינויי הגולה החישו את מות האלמנה העזובה אגריפינה.

11 שתי כתות היו בין החצרוניים בימי טיבריוס, אחת תמכה בקאיוס והשתדלה להשפּיע על הקיסר, כי יכתירנו ליורש אחריו, והשניה התנגדה לקאיוס ושאפה לפעול לטובת טיבריוס בן דרוסוס, נכד הקיסר. על כתה זו נספח פלאקוס.

מאקרון (Neavius Sertorius Macro) אחרי מותו של סיאנוס בשנת 31 ירש מאקרון את משרתו הגבוהה כמפקד הפלוגות של שומרי ראש הקיסר. פקיד עליון כזה (שנקרא ברומית praefectus praetorio), אשר מימי טיבריוס ואילך חיב היה להמנות על מעמד הפרשים, השפּיע במדה מרובה על מהלך הענינים במדינה, וביחוד בחצר הקיסר. מאקרון השתמש בהשפּעתו לטוב קאיוס. – יש להזכיר גם את דברי טציטוס (Annales VI, 50) על מאקרון בקשר עם מותו של טיבריוס קיסר. תחלה מת הקיסר, לפי ספּורו, רק מיתה מדומה, שכן טיבריוס התעלף והאנשים חשבוהו למת ומהרו לברך את קאיוס כשליט חדש. והנה התעורר טיבריוס ופקח את עיניו, מיד צוה מאקרון לחנקו בשמיכות עד יציאת נשמה, וככה החיש באופן ישר את שלטונו של קאיוס. יתכן כי מתכוין פילון באמרו כי לפי השמועה גרם מאקרון יותר מכלם להמלכת קאיוס. אך ספּוריהם של סופרים אחרים סותרים את דברי טציטוס, השוה יוסף ב“מ, קדמ' י”ח, (לספורו יש אופי אגדי) וסוויטוניוס, חיי טיבריוס, 73.

12 פּן ישלח קאיוס יד בו וכו', טיבריוס שהיה חשדן מטבעו כאילו חזה מראש את גורל טיבריוס נכדו, כי סופו לפול בידי קאסיוס הלובש צניעות ושבע תועבות בלבו. לפי טציטוס (Annales VI, 46), פנה טיבריוס פעם אחת אל קאיוס במעמדו של טיבריוס הצעיר ואמר אליו בזה הלשון: „אתה תהרוג אותו (ז"א את טיבריוס נכדי), וסופך שתהרג בידי אחרים“.

14 על סופו של מאַקרון מסופר בפרוטרוט ב„המלאכות אל קאיוס“ סע' 59 וכו'.

15 תחלה חפץ קאיוס להפּטר ממאקרון בדרך כבוד, וכבר הועידו לנציב מצרים במקומו של פלאקוס (דיון קאסיוס LIX, 10), אך לא נסתייע הדבר. אפשר שמאקרון עצמו השתמט מזה מתוך ידידותו לפלאקוס אשר קאיוס חפץ להדיחו ממשרתו. על כל פנים נתרופפה עמדת פלאקוס עוד בימי מאקרון. (עיין הסעיף הבא).

17 ועל כולם עולים המצרים וכו'. על הקוים האופיניים האלה של אנשי מצרים מעידים גם סופרים אחרים. לפי קורטיוס (5, IV) שואפים המצרים למהפכות. דומה לזה היא דעת סנקה Seneca ad Helviam 19, 5). גם הסופר אמיאנוס מרצלינוס (Ammianus Marcellinus XII, 11 מדגיש, שאנשי מצרים מחוללים מהומות באין כל סבה חשובה. רוח מרדים ושאיפה לשפוך דם מיחס דיון קאסיוס (Dio Cassius XXXIX, 58) ביחוד לאנשי אלכסנדריה. השוה גם דיון קאסיוס LI 17,2.

19 כבבית החזיון וכו': מן הראוי להעיר, שבספרי פילון, וביחוד בספריו ההיסטוריים, חוזרות ונשנות השואות לקוחות מחיי התיאטרון (משחקי המימוס, חזיונות תוגה, רקודים וכדומה). טעמו של דבר הוא כי היהודים שבערים ההליניסטיות – כפי שידוע לנו ממקורות שונים – היו מבקרים בבתי החזיון היוניים, ורק בארץ ישראל נמנעו מזה. אבל גם שם נמצאו אנשים שלא שמו לב לאסור אשר הוציאו בעלי התלמוד על הבקור בתיאטרון משום „מושב ליצים"; ומכאן הצורך להזהיר תכופות את העם מלכת „לבתי תיאטראות וקרקסאות“. גם במדרש מצויות דרשות המוקדשות לאסור זה. ואשר לפילון הנה הוא עצמו מעיד עליו, שבקר במשחקי התחרות של המתגוששים (פילון, על חרות הצדיק סע' 26) ובהצגת חזון התוגה מאת הטרגיקון אֶבריפידס (שם סע' 141).

20 דיוניסיוסיס וכו'. בעוד שפילון מרבה לספר לנו על לאמפון ואיסידורוס גם בספר הזה וגם ב„המלאכות“, אינו מוסר לנו פרטים חשובים ע"ד דיוניסיוס זה שהיה כנראה אחד מן הדימגוגים האלכסנדרוניים. גם בפאפירוסים על משפט צוררי ישראל לפני הקיסר קלודיוס (הפאפירוסים הוצאו לאור בראשונה על ידי תיאודור ריינאך ואולריך ווילקן) נשתמרו רק השמות של איסידורוס ולאמפון ואין זכר לדיוניסיוס. אמנם כלם היו בני חבורה אחת, ובודאי מצא מין את מינו…

23 העיר אלכסנדריה אשר זכתה לאותות כבוד וכו‘. יש בזה הפרזה עצומה, כי מימי יוליוס קיסר ואילך נבדלה אלכסנדריה לרעה מכל הערים ההלניסטיות. אלכסנדריה היתה משוללת שלטון עצמי המיוחד לערים האלה, וקרוב לודאי, שבכלל לא היתה מועת העיר (בולי) קימת באלכסנדריה. לשלטון הרומי היה אופי צבאי יותר מאשר אזרחי, והנציב לא היה ממעמד הסנטורים (כמו למשל בסוריה), אלא ממעמד הפרשים (כמו ביהודה הקטנה). הנציב משל בחוזק־יד, והיה מוכן לדכא כל נסיון מרד מצד אוכלוסי המדינה הנוטים למהומות. מאידך גיסא היו גם מקרים שבני בית אבגוסטוס הראו אותות חבה לעיר אלכסנדריה, כגון גרמניקוס שחלק בשנת בצורת (שנת 19 לפי הספירה הרגילה) הרבה תבואה בין יושבי אלכסנדריה. ראה יוסף ב"מ „נגד אפיון“ ב’, ס"ג וסוויטוניוס, חיי טיבריוס סע' 52. – על תשוקתו של קאיוס לבקר באלכסנדריה ראה „המלאכות“ סע' 338. אמנם זאת לא היתה אהבה שאינה תלויה בדבר, כי קאיוס קוה להערצה אלהית מאת יושבי העיר (ראה שם). „אהבת“ קאיוס לעיר ההיא היתה איפוא התוצאה של התאלהותו, וזו לא באה אלא לאחר זמן. מכאן שפילון מערבב מוקדם במאוחר.

25 הורדוס אגריפס בן אריסטובלוס בן הורדוס המלך הנולד בשנת 10 לפני ספה"נ והתחנך ברומי בחצר הקיסר. שם התרעה עם קאיוס. טיבריוס קיסר חבש את אגריפס במאסר, כי נודע לו, שאגריפס הביע את משאלת לבו, שטיבריוס ימות וקאיוס ימלוך תחתיו. אגריפס היה חבוש במאסר כחצי שנה ומיד לאחר מות טיבריוס נשתחרר על ידי קאיוס וקבל את מדינת פיליפוס בן הורדוס (בשן, ארגוב, חורן, גולן, פסייס וארץ יטור) שמת בשנת 34, ואת מדינת ליסאניאס (אבל במחוז הלבנון, ראה יוסף ב“מ קדמ' י”ח, ו‘, י’). אגריפס לא אָץ לעזוב את קאיוס ידידו כל עוד היה הלז בריא בגופו ובנפשו; ואך כשנה וחצי לאחר קבלו את המדינות הנזכרות ואת הכנוי מלך, היינו בסתו שנת 38, נסע לארץ יהודה, כדי לקחת בידו את רסן הממשלה. יש מקום להשערה, ש„השגעון האלהי“ של קאיוס הוא שהניע את אגריפס לעזוב את רומי ואת ה„אל“ החדש. – המאורעות האלה נרמזים פעמים אחדות במכתב אגריפס אל קאיוס (המלאכות, סע' 286 וכו' וכו').

26 לרוח צפונית. במקור נזכרות הרוחות שנקראות בשם אֶטסיות (etesiai) אלה הן הרוחות המתחדשות מדי שנה בשנה (מלשון etos = שנה), וביחוד הרוחות הצפוניות המנשבות מ־20 לירח יולי ונמשכות כחודש ומעלה (פליניוס, תולדות הטבע II 47, 124). רוחות אלה ערכן רב לספנות, ראה Neumann-Partsch Physische Geographie von Griechenland עמ' 95 וכו'. – אגריפס הפליג איפוא מרומי ליהודה בסוף יולי או באבגוסט שנת 38.

27 דיקיארכיה היא פוטיאולי (Puteoli) בקרבת ניאפוליס. פוטיאולי וברונדיסיום היו החופים הראשיים שמהם הפליגו הספינות מאיטליה לארצות המזרח ולהיפך. השוה למשל יוסף ב"מ „חיי יוסף“ סע' 16.

האי פארוס נמצא במערב החוף הגדול שבאלכסנדריה, ורצועה בצורת סוללה חברתו ליבשה. המקום היה נוח מאד למעגן ספינות. מגדל האור שבאי פארוס היה מהולל מאד ונחשב כאחד מ„שבעת פלאי העולם“.

בעל אכסניה של אגריפס היה, לפי ההשערה, אלכסנדר ליסימאכוס האלאבארך (פקיד עליון לגבית מכס) היהודי באלכסנדריה. האלאבארך היה אחיו של פילון, ואביו של טיבריוס אלכסנדר המומר, מי שהיה אחרי כן נציב מצרים. בין בית הורדוס ובית האלאבארך שררו יחסי ידידות, יחסי משפחה (יוסף ב“מ קדמ' י”ט, ה‘, א’), ויחסי ממון (שם י"ח, ו‘, ג’). מכאן גם חבת פילון לאגריפס, שהיה לה, כאמור, גם אופי פרטי.

28 אגריפס נסע לרומי אל הקיסר טיבריוס בפעם האחרונה כשנה לפני מות טיבריוס, לפי דברי יוסף ב"מ (קדמ' י"ח, ה‘, ג’), ובכן באביב שנת 36.

29 בימי פילון היתה לה לאנטישמיות מסורה עתיקה במצרים, שהרי כבר הכהן המצרי מנתון, שחי באמה השלישית לפני ספה“נ, כתב דברי שטנה על היהודים, במדה שיש לסמוך בנדון זה על עדותו של יוסף ב”מ בספרו „נגד אפיון“, ואפשר שפילון התכוין עוד לתקופת פרעה בדברו על השנאה העתיקה של המצרים ליהודים.

33 כמעט בבטויים אלה עצמם מתאר סנקה את המצרים: „מדינה של פטפטנים המגלים כשרון גדול בהעלבת הנציבים… הם מוצאים חפץ גם בהלצות שסכנה כרוכה בהן“ (Seneca ad Helviam 19, 6).

34 משחקי המימוס עם ההעויות והבדיחות הגסות הקשורות בהם היו חביבים מאד על ההמון בתקופה ההלניסטית. במשחקים אלה השתמשו גם כדי להתלוצץ באנשים בודדים וגם במעמדות ועמים שלמים וכדומה. ענין רב ימצא הקורא העברי בשרידי המימוס אשר הוצג בקיסריה שע"ג הים התיכון בארץ יהודה בימי האמורא אבהו (מאה ג' לספירה הרגילה). במימוס זה לעגו היונים מקיסריה למנהגי היהודים השומרים שבת ושביעית (מדרש איכה רבתי, פתיחה י"ז, הוצאת בובר עמ' 14). ההלצות טפלות הן ומתאימות לטעמו הגס של ההמון. עיין גם „המלאכות“ ע' 42. הקיסר קאיוס, שהיה בעל טעם איסתטי פגום, הגה חבה יתרה לבדיחות הגסות של המימוס. – מעוררת ענין העובדה, שהאמורא ריש לקיש מצא במשחקי מימוס צד לטובה, לגבי ההמון של הולכי בטל. הוא אומר: „צריכים אנו להחזיק טובה לאומות העולם, שהם מכניסים מומסין לבתי טרטיאות (תיאטראות) ולבתי קרקסאות שלהן ומשחקים בהן, כדי שלא יהיו משיחין אלו עם אלו, ויבואו לידי קטטה בטלה“ (מדרש בראשית רבא פ‘, א’).

36 לדעת ווינדלאנד (Paul Wendland, Hermes XXX 177) היה מחזה ההתולים המתואר בפרק הזה חקוי למשחקי הוללות שהיו רגילים להתקיים בחגיגות סאטורנאליה. אולם רייך, שכתב ספר יסודי על המימוס בכלל (Reich, Neue Jahrb. für das Klassische Altertum VII, 728) סובר שזהו סתם חיקוי לאחד ממחזות ההלצה שהיו ידועים בעת ההיא. ברם, אין צורך בכל ההשערות האלה, כי המצריים גופם יכלו להמציא „דברי חכמה“ כאלה, שכן היו מוכשרים מאד בהמצאת מהתלות וגדופים לפי סנקה (ראה הערה לסע' 33).

39 בתקופת פילון היתה יהודה במדה ידועה חלק מן המדינה הרומית סוריה. המשגיח (פרוקרטור) הרומי ביהודה היה תלוי בדעת הנציב (לגאטוס) הסורי בעניני צבא. לפרקים התערב אפילו הנציב הסורי באופן ישר בעניני מדינת היהודים. על היחס המשפטי שבין יהודה וסוריה ראה שירר, קורות עם היהודים (גרמ') חלק א‘, הוצאה ד’, עמ' 454 וכו'.

מרין־מרן, אדוננו. המלה הארמית ההיא היתה בודאי שגורה בפי היהודים שדברו לרוב ארמית. אמנם פילון לא ידע את השפה ההיא, כשם שלא ידע גם את השפה העברית (ראה ספרי הגרמני על הבאור האלגורי של פילון איש אלכסנדריה עמ' 29 וכו'), ולכן מביא את הפירוש למלה זו בשם אחרים („לפי שאומרים“). אפשר שהמצרים שמעו את המלה „מרן“ מפי היהודים שברכו בה את המלך היהודי ברחובות העיר אלכסנדריה.

40 מימי קאיוס קאליגולה התחיל הסינט הרומי, כמובן במצות הקיסר, לתת זכויות כבוד ממדרגה סינטורית (פריטורית או קונסולרית) למלכים בעלי ברית רומי. כבודים כאלה קבל אחר כך גם אגריפס השני (דיון קאסיוס LXVI,15) אגריפס הראשון זכה תחלה לכבוד פריטור, ובראשית מלכותו של הקיסר קלודיוס – גם לכבוד קונסול (דיון קאסיוס LX 8). הזוכה בכבודים כאלה רשאי היה לשבת בין חברי הסינט הרומי בעת החגיגות וכדומה, ולשאת את אותות הכבוד המיוחדים למעמד הסנטורים. ראה מומסן, המשפט המדיני של הרומיים (גרמ') חלק א‘, עמ’ 373 וכו'.

41 ההמון המתון והנוח וכו‘. פילון מבחין בין הדימגוגים באלכסנדריה והאספסוף הנמשך אחריהם, ובין האזרחים השלוים והשקטים המואסים במחוללי המהומות (ראה למטה ס' 141). גם המחבר של ספר חשמונאים ג’ (ג‘, ח’) מבדיל שכבה של אזרחים מתונים וישרים בין אנשי אלכסנדריה.

בתי כנסיות היו במצרים כבר במאה שלישית לפני ספה"נ, כפי שמתברר מתוך כתובת של בית הכנסת אשר נתגלה במקום סכדיה בקרבת אלכסנדריה מימי תלמי ג‘. ביחוד היה מהולל ומפואר בית הכנסת הגדול באלכסנדריה. ראה עליו „המלאכות“ סע’ 134. וההערה.

43 ממעלות לוב. מעלות או מעלת Καταβαθμός לוב הוא מקום החוף המבוצר שע"ג הים התיכון. החוף הזה היה הגבול המערבי של מדינת מצרים בכל תקופת התלמיים. השוה פליניוס, תולדות הטבע V, 38 וכו'; ראה גם סטראבון 791 ובמקומות שונים. שם החוף כעת אבאבאה אסוֹלוֹם.

עד לגבול כוש. מן הפאפירוסים ידועה לנו המושבה הצבאית של היהודים („חילא יהודיא“) ביב (אלפאנטינה) על גבול כוש עוד מתקופת פרס.

למאה רבוא. לפי יוסף ב"מ (מלחמ' ב‘, ט"ז, ד’) היה מספר כל תושבי מצרים חוץ מאלכסנדריה שבעה מיליון וחצי. אוכלוסי היהודים במצרים הגיעו איפוא לשנים עשר אחוז ביחס לכל תושבי הארץ. יש להזכיר, כי במדינת מצרים אשר בה השתלטה הלבלרות מאד היו רשימות העם מדויקות, ופילון, כאחי האלאבארך היהודי (ראה הערה לסע' 27) ידע להשתמש ברשימות אלה. ולכן כין לפקפק, שהמספר הנמסר כאן מתאים בקירוב למציאות, אף כי המספר של מליון הוא כמובן „מעוגל“.

מאריה (Marea, Maria), שם יאור ועיר במחוז המצרי Mareotis לא רחוק מאלכסנדריה. מעניין הדבר, שגם בתרגום יונתן לבראשית י', י"ג נזכרות מאריה ולוב זו אחרי זו. ומצרים הולידו, וית מריוטאי = Mareotae (אנשי מאיריה) וית ליוקאי (= לובקאי, אנשי לוב).

המאמר האחרון של הסעיף הזה מתאים למה שכותב סטראבון, (מובא אצל יוסף ב“מ קדמ' י”ד, ז‘, ב’) שאין ארץ בעולם אשר לא פרצו בה היהודים במאד מאד. השוה גם חזון הסיבילה היהודית ג', רע"א: „כל היבשה וכל הים, ממך מלאו.“

46 פילון הוא הראשון שהשתדל לפתור את השאלה של מולדת היהודים בארצות פזוריהם. השאלה היא, אם אפשר ליהודי להיות אזרח טוב המתמכר למולדתו באשר היא שם בלא להתכחש למולדתו ההיסטורית העתיקה. פילון פותר את השאלה ההיא בהתאם ליחסי זמנו. כי אם למשל באה איזו עיר גדולה, כאתונה וקורינתוס, ויסדה משובה באחד האיים הרחוקים, היו המתיישבים רואים בעיר מוצאם את המטרופולין שלהם והשתתפו בחגיגותיה על ידי צירים. בדרכים שונים השתדלו לשמור על הקשר עם המטרופּולין. מקום התישבותם החדש נחשב בעיניהם למולדתם. כיוצא בזה הוא, לפי פילון, יחסם של היהודים לא“י מצד אחד ולמדינת מגוריהם מצד שני. ציון היא המטרופולין הקדושה, ואלכסנדריה, למשל, היא מולדתם החדשה. השוה את מאמרי „החנוך היהודי במצרים בתקופה ההלניסטית“ ב”דבר המורה“ תרצ"א גליון ג’–ד' עמ' 31 וכו'.

לאל עליון. הסופר משתמש כאן בבטוי ה"שוה לכל נפש“, כי גם האליליים העריצו את אל עליון θεός ὕψιστος), גם בתקופת המקרא (ראה בראשית י“ד, י”ח וכו') וגם בתקופה ההלניסטית. ראה מאמרו של Cumont ב־Realencyclopädie des Klassischen Altertums הוצאה ב' ערך Hypsistos ואת הספר: Bousset-Gressmann, Die Religion des Judentums עמ' 310. ראה גם „המלאכות“ סע' 157, 278.

לערים אחדות באו וכו‘. לפי יוסף ב“מ הזמין אלכסנדר הגדול, מיסד העיר אלכסנדריה, את היהודים לבוא לעיר זו ולהשתקע בה („נגד אפיון“ ב', ל"ו). השוה גם שם ב”מ, ע"ב ומלחמת היהודים ב’, ח‘, ז’; קדמ' י“ב, א‘, א’). כמו כן מחליט יוסף ב”מ, שיהודי אנטיוכיה באו לעיר זו בימי סליקוס מיסד העיר, וידיו קבלו את זכויותיהם („נגד אפיון“ ב', ל"ט).

49 פילון מדגיש במקומות שונים את הערך החנוכי והמוסרי של בית הכנסת (ראה לדוגמא „חיי משה“ ב', קט"ז). ואשר לאמונת היהודים לגבי השליטים חשובה העובדה, שהיהודים הקדישו לכבודם עטרות, מצבות ושלטים והעמידו את הנדבות האלה בבית הכנסת („המלאכות“ סע' 133). יש גם שנקראו בתי כנסיות על שם המושל, כגון בה"כ העתיק שבסכדיה אשר עליו היו חרותות המלים „לכבוד המלך תלמי והמלכה בריניקי אחותו ואשתו וילדיהם (בנו) היהודים את בית הכנסת“. עיין צ’ריקובר, היהודים והיונים בתקופה ההלניסטית עמ' 281.

51 אכן פקחות מרובה היתה בזה, שהמצריים השתמשו בהערצת הקיסר כביכול, כדי לחפּות על מעשי נבלותם, כי להסיר את הפּסילים מתוך בתי־הכנסיות – בכך היתה סכנה צפויה גם לנציב משום „עלבון הוד מלכות“ (Crimen laesae maiestatis) לוּ גם היה בעצמו מתנגד לאונס דתי כזה. את התחבולה המחוכמה ההיא של האלכסדרוניים קורא וולהוזן „פקחות השטן“ (teuflisch gescheit) עיין J. Wellhausen, Jsraelitische Geschichte, 4, 355 בבטויו של וולהוזן משתמש דובנוב Weltgeschichte d. Jüdichen Volkes II, 391.

54 לפקודתו זו של פלאקוס נותן ז’וסטר (Jean Juster, Les Juifs dans l’empire Romain, II, 7, 1) שני פרושים. בפקודה הזאת אפשר לראות גלוי־דעת הנציב, כי היהודים היו בכלל תמיד גרים וזרים באלכסנדריה, ולא היתה להם זכות אזרחים בעיר זו מעולם; או אפשר גם להבין את הפקודה באפן אחר, היינו שהנציב הפקיע את זכויות היהודים כעונש בעד „פשע העלבת הוד מלכות“, ובכן על יסוד: Crimen leasae maiestatis. והפרוש הראשון עיקר, כי אילו בא הנציב להענישם מפני הטעם הנזכר היה מוכרח להזכיר במלים ברורות את פשעם של היהודים. חוץ מזה יש פקפוקים משפטיים בנוגע לעונש ממין זה. עיין מומסן „חוק פלילי רומי“ (גרמ') II, 301. בצדק כותב איפוא ישראל אסטרזצר: „… ומשום זה עלינו לראות בפקודתו של פלאקוס, לא עונש המוטל על הצבור, אלא נסיון לברור מצבו המשפטי של אותו הצבור כדי למצוא חן בעיני התושבים היוניים“ (ישראל אסטרזצר, לברור מצבם המשפטי של יהודי אלכסנדריה בתקופת רומי, עמ' 35). נמוק זה נמצא בפירוש בסע' 172. אפס, אין להסיק מזה שיהודי אלכסנדריה לא היו באמת אזרחי העיר, כמו שחושבים מלומדים שונים המאמינים יותר בדברי הנציב הרשע מאשר בדברי פילון („המלאכות“ סע' 194 ובמקומות שונים). ובפסק הדין שהוציא הקיסר קלודיוס לטובת היהודים בשאלה זו.

55 יוסף ב"מ (מלחמ' ב‘, י"ח, ח’) מודיע כי היהודים גרו ברובע ד' (דלתא), ובמקום אחר („נגד אפיון“ ב‘, ד’) הוא אומר שהיהודים גרו בקרבת ארמון המלך סמוך לגדות הים עוד משנים קדמוניות. השכונה היהודית היתה איפוא בחלק המזרחי־דרומי של העיר, סמוך ללשון היבשה לוֹכיאַס, כי שם היה הרובע ד'. לזה מתכוין גם פילון במלים האחרונות של הסעיף הזה. אשר לרובע השני שגם בו גרו היהודים לפני הפרעות, אי אפשר לקבוע את מקומו מחוסר חומר היסטורי.

56 החוף האלכסנדרוני לא הגיע עד לשכונה היהודית שבמזרח העיר (ראה יוסף ב"מ, נגד אפיון ב‘, ד’), וגדות הים בשכונה זו נועדו לבנין כוכים (קאטאקומבות) וכדומה. לכוכים אלה התכוין פילון בבטוי: קברי מתים.

אבל דרוסילה; קאסיוס אהב את אחותו דרוסילה יותר מכל אחיותיו. עם כולן היה חי חיי נאפופים לפי עדותו של סוויטוניוס (חיי קאליגולה 24), וביחוד היה להוט אחרי דרוסילה עוד בהיותו עלם צעיר. כאשר מתה דרוסילה בקיץ שנת 38 הכריז קאיוס אבל גדול בכל הקיסרות הרומית ואסר על הגלוח והרחיצה וכדומה ביום הזה בכל מדינות רומי. זכר דרוסילה הקדֵשה היה קדוש לו עד שהיה נשבע בשמה לפי סוויטוניוס.

57 האכר, הספן וכו‘, הכונה כנראה לאכרים, ספנים וכו’ יהודיים, כי אילו בעלי המלאכה היוניים והמצריים יכלו לעבוד בשלום, אם הם עצמם לא הפריעו את המנוחה. בין היהודים היו כל מיני בעלי־מלאכה כידוע לנו מן התגליות השונות במצרים. גם בתלמוד נזכרים בעלי־מלאכה יהודיים שונים מאלכסנדריה (מס' סוכה נ“א, ע”ב; ערכין, י', ע“ב; יומא ל”ח, ע"א).

60 דיון נפשם. מצות פדיון שבויים היא אחת המצוות שהיהודים נזהרו בהן תמיד. קיום המצוה ההיא הרבה את מספר היהודים בתפוצות, כי בשעה שהובאו שבויים עבריים לאחד המקומות היו יהודי המקום מתאַמצים לשחררם מיד. מיהודים משוחררים כאלה נתהוותה ביחוד הקהלה היהודית ברומי. עיין „המלאכות“ סע' 155.

61 קבורת המתים נחשבה למצווה גדולה בין היונים. בנדון זה היתה השקפתם דומה לזו של היהודים („מת מצוה“). רק לגבי פושעים גדולים נמנעו מלקיים את המצוה ההיא. וככה אוסר קריאון בטראגדיה של סופוקליס „אנטיגוני“ לקבר את פוליניקיס, כי מת כבוגד במולדת. אבל אנטיגוני אינה שמה לב לאסור זה שיצא מאת אדם, ורוצה לקיים את החוק העלאי של הטבע ולזכות את המת בחסד האחרון. זהו הציר אשר עליו סובבת הטראגדיה הנ"ל. – ואשר לחשיבות הגדולה של „מת מצוה“ אצל היהודים בתקופה קדומה השוה את ספר טוביה, פרק א'.

71 למתים – שנאת מות, משחק מלים דומה לזה יש במקור היוני:

άτελύτητα μηνιῶντες… τελευτησάντων

74 הרב להושיע וכו‘. שני הכינויים הנזכרים כאן: רב להושיע (soter) וגומל חסד (euergetes) ידועים הם ככינויים התלמיים. תלמי הא’ נקרא בשם הלואי הראשון, ותלמי הג' בשם הלואי השני. כינויים אלה עומדים בקשר עם ההערצה האלהית שנתנו למושלים בתקופה ההלניסטית, כי הכינויים האמורים הם רק שמות התואר, ואילו שם העצם הוא: אֶל (theos) ובכן: אל רב להושיע וכו'. האלכסנדרוניים שהיו חנפים מטבעם כינו בתארים האלהיים האלה אפילו את נציב המדינה (סע' 127).

הגנארך, נגיד העם. המתרגם הלטיני מנג’אי שגה כאן שגיאה גדולה במה שתרגם את המלה הזאת: generis principem והוסיף את הבאור, שהכונה היא ליוליוס קיסר כלאבי בית אבגוסטוס. גם המתרגם הצרפתי דילונאי טעה במה שהעיר: le genarque au ethnarque dont il est ici question est sans doute Acylea („הגנארך או האתנארך אשר בו מדבר הפסוק הוא בלי ספק עקילס“). וזאת היא טעות גמורה, כי עקילס היה נציב רומי במצרים בימי אבגוסטוס. וכאן מדובר על שלטון יהודי. עיין יוסף ב“מ, קדמ' י”ט, ה‘, ב’. אמנם המתרגם מוסיף: עיין יוסף „נגד אפיון“. אבל בספר הזה אין זכר לעקילס. על הגנארך או האתנארך שעמד בראש הקהלה היהודית ראה את ההערה הקרובה.

מאגיוס מאקסימוס (Magius Maximus) קבל את משרת הנציב במצרים בשנת 11 לספה“נ – מן המסופר כאן ע”י פילון יוצא, שבמקום נגיד העם (גנארך, נקרא גם אתנארך, השווה יוסף ב“מ קדמ' י”ד, ז‘, ב’; י"ט, ה‘, ב’) שעמד בראש הקהלה היהודית באלכסנדריה, באה מכאן ואילך מועצת זקנים (גירוסיה) והשלטון של נגיד העם נתבטל. ברם בפקודת הקיסר קלודיוס אצל יוסף ב"מ (קדמ' י"ט, ה‘, ב’) נזכר שאבגוסטוס לא התנגד למנוי אתנארכים אחרי מות האתנארך היהודי במצרים שהיה בימיו, ובזה התקשו המלומדים (ראה שירר, חלק ג‘, הוצאה ד’, עמ' 77 וכו‘. וגם August Bludau, Juden und Judenverfolgungen im alten Alexandria, 16 16 והלאה, אביגדור צ’ריקובר, היהודים והיונים בתקופה ההלניסטית, עמ’ 403). ואפשר, שקלודיוס כתב מה שכתב בהשפּעת ידידיו מבין היהודים (מבית האלאבארך היהודי באלכסנדריה או מבית הורדוס), ואלה חפצו להמתיק את אסורו של אבגוסטוס שאסר למנות אתנארכים יהודים חדשים, וחפצו לתאר את הקיסר הזה כאוהב יהודים. וקלודיוס לא חקר בעצמו אחר הענין וכתב מה ששמע מפי היהודים, על כל פנים אין להוציא מזה את המסקנה, שמכתב קלודיוס הוא מזויף, כמו שעושה צ’ריקובר בבקרתו המופרזה. אך אם כך ואם כך, דברי פילון הם עיקר בענינים כאלה, שכן היה כמעט עד ראיה להם.

שלשים ושמונה וכו‘. פילון אינו מוסר לנו את המספר של כל חברי המועצה היהודית באלכסנדריה. ואפשר שמספרם היה כמספר חברי הסנהדריה בירושלים. ראה תוספתא סוכה ד’, ו' על הבסיליקי של יהודי מצרים „שבעים ואחת קתדראות של זהב היו שם כנגד שבעים ואחד זקנים“. זקנים (gerontes) נקראו חברי „מועצת הזקנים" (gerusia) של יהודי אלכסנדריה.

76 רשעתו הגדולה נראתה גם במעשים אחרים. המלומד הצרפתי Masseliau בספרו Le classement des oevres de Philon ורייטר, שהוציא לאור את הספרים ההיסטוריים של פילון, במבוא להוצאה הגדולה עמ' L, שניהם מפרשים את המלים δι-ὲτέρων: במקומות אחרים. לפי זה צריכים לתרגם: את רשעת פלאקוס הראינו גם במקומות אחרים, ואם הדבר כך יש מכאן ראיה, שהספר „נגד פלאקוס“ כמו שהוא לפנינו הוא לקוי, שכן אין אנחנו מוצאים בו את המקומות האמורים. אבל את המלים היוניות אפשר להבין גם במשמעות: במעשים אחרים, ואין כל ראיה. אשר לעצם הענין – הצדק עם המלומדים הנזכרים, כי על יסוד נמוקים אחרים אפשר להוכיח, שחלקים שונים מן הספר אבדו.

אבאודוס (Euodos), טריפון (Trypho) ואנדרון (Andro). ראוי לציין, שגם ברשימת תשעת זקני הקהלה שנמצאה בקיריני (עיין שירר, חלק ג‘, הוצאה ד’, עמ' 79) יש רק אחד שנקרא בשם עברי (יוסף) והאחרים נושאים שמות יוניים. אפס, אין מזה ראיה להתבוללותם של יהודי מצרים וקיריני, שהרי גם בין תנאי ארץ ישראל היו הרבה שנקרו בשמות יוניים (אנטיגנוס, טרפון וכו').

78 את המצרים, ובכן את השכבה הנמוכה גם במובן המשפּטי, של תושבי המדינה, היו מכים במגלב, ז“א ברצועות, בעוד שאת האזרחים החייבים הכו בשוטים. ראה לזה את הקובץ Dikaiomata בהוצאת Graeca Halenis עמ' 35. דומה לזה מצאתי בתלמוד ירושלמי, סוטה פרק ט' הלכה י”ב. שם מונה בהדרגה ענשים שונים: „אחד שקלקל בעיר… מסרוהו לבעל הזמורה וחבשו, והיה קשה מבעל הזמורה, מסרוהו לבעל הרצועה…"

81 לזמן (המאורע). הכונה לחג הולדת („יום גנוסיא“) של הקיסר קאליגולה שחל ביום 31 לירח אבגוסט. התאריך הזה הוא כבר השלישי בין התאריכים שמצאנו עד כאן למאורעות של השנה 38. ראה הערה לסע' 26 (נסיעת אגריפס מרומי לארץ יהודה, בקירוב בסוף יולי), ולסע' 56 (אבל דרוסילה, בקירוב בירח יולי) ורק התאריך הזה הוא מדויק לגמרי. מכאן חשיבותו המרובה בשביל קביעת הכרונולוגיה של המאורעות בשנת 38.

גם הכינוי „המפואר“ epiphanes הוא כינוי אלהי כמו „רב להושיע“, „גומל חסד“ (ראה הערה לסע' 73). בשם־לואי זה נקרא תלמי הה' ואנטיוכוס הד' מלך סוריה.

85 השעה הג' והד' לפי חשבון עמי הקדם מתאימות לשעה ט‘, וי’ שלנו. הדוכן, אורקסטרה orchestra בין הבימה והמעלות שהיו כחצי גורן עגולה (אמפיתיאטרון) בשביל קהל בצופים. האורקסטרה (המלה נגזרה מן orcheisthai משמע: רקוד) נועדה למשחקי רקוד ולמעמד המקהלה.

89 היהודים במדינות ההלניסטיות החמירו איפוא מיהודי המזרח בנוגע לצניעות הנשים. אמנם גם בארץ ישראל דרשו מן האשה, שלא תהיה „יוצאנית“, אבל מאידך גיסא אנו מוצאים, שנשים עסקו לפעמים במסחר בשוקים וברחובות (ראה משנה כתובות ט‘, ד’: המושיב את אשתו חנונית וכו'). לעומת זה היתה האשה היונית סגורה ומסוגרה, וביחוד הבתולות. ראה: Guhl und Koner, Leben der Griechen und Römer הוצאה ו‘, עמ’ 318. ואפשר שהיונים השפּיעו בנדון זה על שכניהם היהודים. השווה גם את ספרי „היהדות והיונות“ (פולנית) עמ' 38 על הענין הזה. – קצת סתירה יש מכאן לסע' 95. שם אנו מוצאים יהודיות גם בשוק וגם בתיאטרון.

90 ווילריך 407 Kilo, Beiträge zur alten Geschichte III,) מפקפק, אם באמת לא היה בידי היהודים כל נשק, שהרי תיכף אחרי רציחת קאיוס בראשית השנה 41 אנחנו מוצאים את היהודים כשהם מזוינים ונלחמים בשכניהם היונים באלסנדריה (יוסף ב“מ, קדמ' י”ט, ה‘, ב’). אמנם אין מכאן ראיה, כי מן הנקל היה ליהודים להשיג נשק הודות למגע ומשא תמידי שהיה בין יהודי מצרים ויהודי א"י. הרבה נשק לא היה נחוץ להם, כי מזמן לזמן חפּשו בבתי המצריים אחרי נשק (סע' 32) בכדי שלא יתקוממו נגד רומי. האסור הזה גרם בלי ספק, שהנשק לא היה כל כך שכיח גם אצל המצריים. חוץ מזה אם נניח שהיה ליהודים נשק, קושית פילון במקומה עומדת: אלמלי היה באמת נשק בידי היהודים, כלום היו נותנים את נפשותיהם למכים ואת בתיהם לגוזלים? (סע' 94).

91 פילון משתמש במקומות שונים באמרתו השנונה של סולון: Τίκτει Κόρος ὕβριν („השובע מוליד את הפּריצות“). ראה למשל, „על בלבול השפות“ סע' 7 ואת הערתי למקום זה בתרגום הגרמני בכרך החמישי של ספרי פילון בשפה זו. רעיון דומה יש בתורה: „פן תאכל ושבעת… ורם לבבך“ (דברים ח', י“ב־י”ד); „וישמן ישרון ויבעט“ (שם ל“ב, ט”ו). „שבעו וירם לבם“ (הושע י"ג, ו').

92 נוסח הפקודה על בדיקת הנשק הנמצא אצל Mitteis-Wilcken, Grundzüge und Chrestomathie der Papyruskunde I 2, 22.

95 הן נתפּשו… בבית החזיון וכו‘, ראה הערה לסע’ 89.

96 להביא בשר חזיר וכו'. צוררי ישראל באלכסנדריה השתמשו איפוא באמצעים המנוסים עוד מימי רדיפות אנטיוכוס אפיפנס.

97 תוכן ההחלטה (prephisma) היה כעין תזכיר אשר בו הביעו היהודים את אמונתם לקיסר ולבית אבגוסטוס. – קבלת רשיון לשליחת מלאכות אל הקיסר היתה כרוכה בקושי גדול. הנציבים לא היו נוחים לתת רשיון כזה. והיהודים לא קבלו רשות לשלוח צירים אל הקיסר קאיוס בדבר הפרעות באלכסנדריה אלא אחר זמן רב, בימי נציבותו של הנציב החדש ויטראסיוס פוליון שבא במקומו של פלאקוס. ראה גם „המלאכות“ סע' 247.

98 שאני עצמי אמלא את שליחות הציר וכו'. ראוי להזכיר שפלאקוס נתמנה נציב על מצרים בסוף שנת 32 או בראשית שנת 33. (ראה הערה לסע' 2) ושנציבותו היתה מוגבלה לשש שנים (סע' 8), ופלאקוס היה עומד איפוא להתפּטר כבר ממשרתו במשך שנה או פחות מזה. פלאקוס יכול איפוא להבטיח ליהודים, כי בשובו לרומי ימסור בעצמו לקיסר את תזכירם של יהודי אלכסנדריה. השקידה המופרזה של הנציב לטובת היהודים הוליכה שולל לא רק את יהודי אלכסנדריה, אלא גם את המתרגם הצרפתי דילונאי שסבר, כי הנציב הבטיח מה שהבטיח מתוך כונה רצויה. כלום אין חריצות כזאת מצד הנציב לטובת היהודים מעוררת חשד?

103 שהיית אגריפס באלכסנדריה האמורה כאן חלה כבר בשנת 39. לפי יוסף ב“מ מלחמ' ב‘, ט’, ו' נסע אגריפס בשנה זו לרומי בדבר סכסוכו עם הורדוס אנטיפס. ואף שבקדמ' י”ח, ז' א’־ב' כתוב, שאגריפס שלח ציר אחד, ושמו פורטונאטוס, בענין זה, נראה שאגריפס עצמו נסע לרומי אחר כך. כל זה התרחש על כל פנים לפני הסתו שנת 39, כי בסתו שנה זו עזב קאיוס את רומי, כדי לקחת חבל במסע החיילות רומיים נגד הגאלים, הגרמנים והבריטים (דיון קאסיוס LIX 21 וכו', סוויטוניוס, חיי קאליגולה 17, 43–49) ולא שב עד לירח אבגוסט שנת 40. אגריפס בא איפוא לרומי כבר אחרי כשלון פלאקוס שחל עוד בשנת 38, להוציא מדעת המתרגם הצרפתי דילונאי שסובר, כי אגריפס גרם בעיקר למפלת נציב מצרים, ראה הערה לסעיף הקרוב.

104 החלה אחרי כן וכו'. המלים האלה מתקשרות עם סוף הסעיף 101, ולא עם הסעיף הקודם, שכן נסיעת אגריפס לרומי היתה אחרי כשלון פלאקוס. הסעיפים 102–103 הם איפוא רק דיגרסיה, וסעיף 104 ממשיך את הענין שנפסק על ידי הסטיה הזאת.

מדת הדין, במקור נזכרת אלילת היושר (Dike). במקום הבטוי האלילי הזה הכנסתי מושג עברי טהור, שהרי פילון רגיל להשתמש בבטויים אליליים כעין זה רק לשם שפּור הסגנון, והכונה היא למדת הצדק של אלהים.

105 הקיסר טיבריוס שקד על טובת המדינות הרומיות, והתאמץ כפי האפשר למנוע את המשגיחים והנציבים השונים מנצלן. ראה יוסף ב“מ קדמ' י”ח, ו‘, ה’. נציבי המדינות צריכים להיות, לדעת טיבריוס, כרועים טובים (סווטוניוס, חיי טיבריוס 32).

107 על זמן נציבות פלאקוס ראה סע' 8 והערה לסע' 98.

110 על האי פארוס בגבול המערבי של חוף אלכסנדריה. ראה הערה לסע' 27. –

הזהירות המרובה של באסוס לא היתה מיותרת, כי אלמלי ידע פלאקוס מראש את הצפוי לו, היה יכול לעורר מרד בעזרת החיילות אשר סרו למשמעתו כמפקד (praefectus). החשש הזה מובע בפירוש ב„המלאכות“ סע' 259 ביחס אל פטרוניוס נציב סוריה, אשר גם אותו חפץ קאיוס לענוש, אלא נזהר מאד מפני הטעם הנזכר.

113 זכר למנהג לשתות „לחיים“ אצל היונים מצאתי אצל תיאוקריתוס XIV,18 (Kyniske).

114 כי יש בכוח השכל וכו‘. רעיון דומה נמצא בסע’ 186 שבשעת הסכנה יש בכוחו של שכל האדם לתפוש ענינים שונים כהרף־עין. הדבר מתאים אל הנסיון הפסיכולוגי.

115 ובצדק החלה פורענותו וכו'. במקום זה ובמקומות אחרים עד סוף הספר חוזר ונשנה הרעיון הידוע מן המדרש, שאלהים נפרע מן הרשעים „מדה מדה כנגד מדה“. גם בפרקים האחרונים של ספר „חכמת שלמה“ מוטעם הרעיון הזה בצורות שונות, וביחוד בפרק י“א, פסוק ט”ז: „כי בדבר אשר יחטא האדם, בו ישפט“. לפי הכלל הזה מתאר פילון גם את יסורי פלאקוס, באופן שהיו מקבילים לצרות אשר סבלו היהודים מיד הנציב המתאכזר. על הענין הזה ראה עכשו מאמרי: Ein Jüdisch-hellenistischer Midrasch über den Auszug aus Aegypten בירחון היהודי־גרמני, ברסלוי 1934, 558–575.

116 השתוות היום והלילה. „תקופת“ הסתו חלה בירח ספטמבר. ובכן יש לנו התאריך של ראשית כשלון פלאקוס. התאריך הזה הוא הרביעי בתאור המאורעות של השנה 38. על שלשת האחרים השוה הערה לסע' 81.

120 המחנה, כלומר קסרקטין של הצבא הרומי אשר מקום מעמדו היה באלכסנדריה. תפקיד הצבא היה לשמור על אוכלוסי העיר הפוחזים והפזיזים לבל יתקוממו לשלטון רומי.

121 את הרעיון שאסור לשמוח למפלת האויב, שאנחנו קוראים בתפלה זכה זו, מנמק פילון בדיוק בספרו „על אהבת הבריות“ סע' 116 וכו' בקשר עם הפסוק שמות כ"ג, ד‘. אמנם הסופר אינו מביא את הפּסוקים המפורשים, כגון „בנפל אויבך אל תשמח“ וכו’ (משלי כ“ד, י”ז), או: „אם תשמח בפיך משנאי“ (איוב ל“א, כ”ט). פילון כנראה לא היה בקי בספרים האלה. את ספר משלי הוא מביא רק פעמים אחדות בכל כתביו, ואת איוב יביא רק פעם אחת. ראה את המלון של Leisegang לספרי פילון.

123 בני אל־מות. אלה הם המלאכים אשר הם בגדר של היינו הך עם „מאמרי“ אלהים Logoi לפי שיטת פילון. ברם בבטוי הזה רגיל פילון לסמן גם את הכוכבים ואת הרקיע.

גורשנו ממושב בני־אדם: בדיוק: גורשנו מכל דברים אחרים הנעשים בידי אדם.

125 בראשית החורף וכו‘. המתרגם הצרפתי דילונאי משער, שפלאקוס נשאר במאסר באלכסנדריה שבועות אחדים, ובמשך הזמן הזה הוכן החומר למשפּט הנציב ברומי, ובראשית שנת 39 הובא בספינה לרומי. המתרגם הצרפתי שכח שפלאקוס נתפּש בירח ספטמבר כנ"ל, בעוד שהנסיעה עצמה לא ארכה זמן רב, כמוכח מסע’ 110. אם כך ואם כך ואנחנו עומדים כאן כבר בסוף שנת 38.

126 על ערך הכינויים גומל חסד, רב להושיע ראה הערה לסע' 73. אשר לכנוי רבון (ביונית: despotes, לטינית dominus). ראוי להעיר שהכינוי הזה היה נכבד מאד. את אבגוסטוס קראו בשם רבון (דיון קאסיוס LX 5) אבל הוא עצמו אסר אח“כ להשתמש בכינוי זה ביחס אליו, כי הכינוי הזה מיוחד הוא לאלים (סוויטוניוס, חיי אבגוסטוס 53). גם טיבריוס הוציא אסור כזה (דיון קאסיוס 8, LVII. סוויטוניוס, חיי טיבריוס 27; טציטוס היסטוריה II, 87). זכר לחשיבות הכינוי רבון – dominus נשתמר במדרש: „בשעה שברא הקב”ה אדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש. משל למלך… והיו בני המדינה מבקשין לומר למלך דומינו! domine, מדרש בראשית רבה ח‘, י’; קהלת רבה ו‘, י’.

קאיוס היה הראשון שדרש, כי יפנו אליו בכינוי רבון. הכינוי הזה נמצא פעמים אחדות ב,המלאכות“ ביחס אל קאיוס.

127 לפי החוק הרומי לא היה עבד רשאי להעיד נגד אדוניו, ציצרון Pro Milone 22, טציטוס Annales II, 30 ועוד, דיון קאסיוס LVII, 14. על עדות עבדים בכלל ראה מומסן „משפּט פלילי רומי“ (גרמ'), עמ' 420 ואילך.

128 תחת שלטון טיבריוס נפוצו המשפטים על „פשע עלבון הוד הקיסר“ (Crimen laesae maiestatis) במדה שלא היתה ידועה בימי אבגוסטוס (טציטוס Annales I, 73. אמנם את עזותו של לאמפון וחברו איסידורוס כלפּי הקיסר קלודיוס אפשר להכיר מן הפאפירוסים שהוציא בפעם הראשונה תיאודור ריינאך. לאמפון קורא לקיסר בשם „משוגע“.

130 לאמפון היה איפוא גמנסיארך (נגיד הגמנסיון; הגמנסיון היה בעיקר מוסד לתרגילי התגוששות). זאת היתה משרה נכבדה, אבל כרוכה היתה בהוצאות גדולות. מן הפּאפּירוסים הנזכרים נראה שגם איסידורוס היה גימנסיארך בימי קלודיוס.

מפקד הפקידים. המלה היונית δοκιμασία מסמנת מפקדים ומבחנים שונים. אבל כאן מדובר על מפקד הפקידים שהיו מבקרים לעתים מזומנות את מצבם החמרי, עד כמה מלאו את חובותיהם כלפי המדינה בתשלומי מסים וכדומה. ראה: Pauly Wissowa, Real-Encyclopädie d. class. Altert. V 1268.

133 על הלשכנות המופרזה המיוחדה למדינת מצרים ראה הערה לסע' 3.

135 איסידורוס נקרא בפאפירוס שהוציא לאור תיאודור ריינאך „מחוסר נימוס“. שחצנותו גרמה למיתתו מטעם הקיסר קלודיוס, לשוא התאמץ ווילריך, Hugo Willrich, Judaica, 128 לתאר את איסידורוס ולאמפּון כבני עליה. חוץ מזה הלא הם היו חבריו וידידיו של אפיון הדימגוג ה„מרעיש עולמות“, ואדם ניכר בחבורתו…

פלוגות. למלה היונית symmoria הנזכרת כאן יש מובנים שונים. היו „סימוריות“ בשכבות שונות של משלמי מסים, או כחבורות דתיות לשם קיום טקסים חגיגיים שונים. כאן מדובר כנראה על פלוקת אֶפגים (צעירים) המזכירות את פלוגות הסקויטים בזמננו. „סימוריות“ כאלה נזכרות בפאפירוס אחד משנת 99 לספה"נ שנמצא באוכסירינכוס במצרים ונתפרסם בספר: Mittes- Wilcken, Chrestomalie I 2n. 148.

136 אלה הן החבורות הנזכרות בסע' 4.

139 בגמנסיון או באצטדין היו רגילים לערוך אספות פומביות. כך עשו גם בארץ ישראל, למשל בטבריה (יוסף ב"מ, חיי יוסף סע' 331). ראה גם במס' כתובות ה' ע"א: „הולכין לטיאטראות ולקרקסאות לפקח על עסקי רבים (– לערוך אספה ולהועץ) בשבת“.

מקום זה חשוב מפאת ערכו התרבותי־ההיסטורי, כפי שמעיד דילונאי בצדק. מכאן אפשר ללמוד, שהמנהג לשכור אנשים לשם מחיאת כפּים (la claque) כנהוג עוד בימינו בתיאטרונים, ראשיתו בתקופה עתיקה.

144 להכריז על קלונו. העונש על הכרזת קלון (ביונית: άτιμία לטינית ignominia). בתוקף העונש הזה הפסיד החייב את זכויותיו האזרחיות. אמנם לעונש άτιμία היו מדרגות שונות לפי גודל הפשע. ראהPauly Wissowa, Real-Encyclopädie d. Altert. II, 2101 sqq. עונש כזה בעד העלבת פקידים נזכר אצל Demostenes XXI, 32.

145 איסידורוס הספיק איפוא לשוב עוד בשנת 38, בימי נציבותו של פלאקוס, ולהמשיך את פעולתו הדימגוגית, הפעם לעורר את חמת האספסוף נגד היהודים. ומה היתה עמדת פלאקוס לגבי איסידורוס שחזר מן הגולה? פילון אינו נותן לנו תשובה ברורה, אבל מן המסופר בסע' 18 אפשר להסיק שפלאקוס עשה שלום גם עמו לאחר מות טיבריוס.

150 הנכסים שהוחרמו על יסוד העונש של החרמת רכוש (proscriptio) עברו לאוצר המדינה. בראשית שנת 39 שאנחנו עומדים בה, התחשב עוד קאיוס בחוקים הקיימים במדת מה, בעוד שאח"כ לא היה כל מעצור לרוחו, והכל היה מותר לו, לפי דברי סוויטוניוס omnia mihi licere (חיי קאליגולה 29).

151 פילון אינו מזכיר את הפּשע אשר בו האשימו את פלאקוס, אבל אין זה חשוב. אנשים כאיסידורוס ידעו לבדות מלבם עלילות שונות, שהרי גם בימי טיבריוס האשים הדימגוג הזה את הנציב בלי כל יסוד (סע' 139). נוסף על זה היה כל ענין משפט פלאקוס שבא „בגזירה עליונה“ רק כסות־עינים, ובאמת הוציא קאיוס את גזר דינו של פלאקוס לחובה בטרם היה עוד המשפּט.

לפידוס (Aemilius Lepidus) היה בעל השפּעה בחצר הקיסר. על סופו של לפידוס ראה הערה לסע' 181.

152 באותה דרך עצמה וכו'. דרך אחרת מאיטליה למצרים, יותר נוחה ורגילה, היתה זו של אגריפס (פוטיאולי־אלכסנדריה, ראה סע' 26 ואילך).

154 וכו' על המקומות אשר עבר עליהם פלאקוס בדרכו לאנדרוס ראה: מפתח.

158 על עמדתו של פלאקוס בחצר טיבריוס והתמנותו לנציב מצרים ראה גם סע' 2. 8.

עוד אוקטבינוס ספח את מצרים לנכסיו הפּרטיים, ולא נחשבה למדינה של העם הרומי.

163 אלכסנדריה יכולה להקרא „רבת הערים“ מפני חמשת רובעיה הגדולים העשירים באוכלוסים (ראה סע' 55).

164 לשם הכרת דרך יצירתו של פילון מענין להשוות את שני הסעיפים 164–165 עם „על יוסף“ סע' 126. שם מתאר הסופר את חיי האדם כחלום. כל מעשי בני אדם הם כדמיונות שוא של חלומות אשר יגוזו חיש מהר. את הרעיונות לתאור הזה שאב הסופר ממקור סקיפטי אחד, אפשר מספרי הסקיפטיקן אֶניסידמוס Aenesidenos השוה H. von Arnim, Quellenstudien zu Philo עמ' 94 ואילך. את הרעיונות האלה עצמם כמעט מלה במלה שם פילון בפי הנציב פלאקוס!

167 בסעיף זה מכירים את הרימיניסצנציה מן הפסוקים: „ופחדת בלילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה“ (דברים כ“ח, ס”ו־ס"ז. השוה גם את הפסוק הקודם).

108 פלאקוס גלה לאנדרוס בראשית 39 ואפשר שישב שם עוד בשנת 40 ולא נרצח עד שקאיוס שב מן החזית המערבית בירח אבגוסט שנת 40.

169 הקוריבנטים (Corybantes) הם כהני האלילה הפריגית קיבילו (Cybele). הכהנים שרתו לפני האלילה הזאת מתוך התלהבות גדולה שהיתה מוגברת על ידי השאון והרעש שהקימו בזמרתם הפרועה ובמחול המחנים.

170 פלאקוס עושה תשובה כמו אנטיוכוס בחשמונאים ספר ב' פרק ט' שגם הוא נענש לפי הכלל של: מדה כנגד מדה כמו פלאקוס (השוה חשמ' ב' פרק ט"ו, פסוק ה' וכו'); אלא שאנטיוכוס אומר אפילו להתיהד (שם פסוק י"ז) בעוד שפלאקוס מדבר גם עכשו כאלילי („מלך האלים“).

172 למען ישמחו אויביהם וכו‘, זהו הנמוק האמתי של הפקודה שהוציא פלאקוס נגד היהודים בשללו מהם זכויות אזרחים ותושבים. מה שחסר בסע’ 54 השלם כאן בודויו של הנציב.

175 אלות הנקמה או, יותר נכון, אלות העונש (Poenae) ומלאכי החבלה (Alastores) יש להן תפקיד דומה לזה של האריניות (Erinyes) הרודפות ונוגשות את האנשים אשר ידיהם מגואלות בדם נקיים (השוה למשל את הטראגדיה של איכילוס „האֶבמנידות“). תאור נפלא לענין זה ידוע מן השיר „העגורים של איביקוס“ מאת שילר. – מובן שפלאקוס מדבר גם כאן כאלילי, כמו בסע' 170.

176 התקוה הטובה מיוחדה לפי אפלטון לאנשים טובים וישרים (מדינה E 330 I). אפלטון נשען בזה על המשורר היוני פינדאר. זאת למד גם מפי רבו סוקראטס שהלך למות מתוך תקוה טובה (אפלטון, התנצלות סוקראטס (C 40,C 41). את ערך התקוה הטובה מדגישים הפילוסופים המאוחרים, כגון ציצרון (Tinx. I, 32) ועוד. היהדות ההלניסטית השקיפה על התקוה כעל יסוד האמונה. התקוה היא הנטע הרך אשר נטע אלהים בנשמת האדם והיא מקור האמונה באלהים (פילון, על הגמול סע' י' וכו'). מן היהדות ההלניסטית למדו מיסדי הנצרות את ערך התקוה וקבעוה כאחת המעלות העקריות של האדם המאמין. ראה ספרי „פילון האלכסנדרוני, האדם, מפעליו ומשנתו הפילוסופית“ (פולנית) עמ' 130.

179 לטרוף נפשי בכפי וכו', לפי דעת חכמי הסטואה הרשות בידי החכם לטרוף את נפשו בכפו, או לפי הבטוי המיוחד לסטואה „לרדת מעל בימת החיים“, אם אין תנאי החיים נאים לו, בעוד שאפלטון (ראה פידון B 62) אוסר זאת.

181 יראת לפידוס לא היתה פחד שוא; קאיוס האשימו לאחר זמן – אמנם מפני טעם אחר, היינו, שהוא אורב לנפשו – והוציא את דינו למות (סוויטוניוס, חיי קאליגולה 24; חיי קלודיוס 9).

183 וכו' בסעיפים האלה מוסר לנו פילון קוים מענינים מאָפיו של קאיוס. הוא רצח אנשים מתוך התולים בלי כל רגשי נוחם. כמעט כל הפרטים הנמצאים כאן מתאימים למה שאנו יודעים ממקומות אחרים. וכך מספר סוויטוניוס („חיי קאליגולה“ 50) ששנת קאיוס נדדה לעתים תכופות מעיניו, ואם נרדם לשעות מועטות לא שכב במנוחה, אלא חזיונות רבים בעתוהו. – על הרשימות המרובות שהוציא קאיוס באכזריותו חדשות לבקרים להמית אנשים נכבדים נשואי פנים מספר סוויטוניוס (שם 29). בקשר עם מנהגו של קאיוס להרוג אנשים שנתחייבו תחלה חובת גלות (מלבד עדותו של פילון נמצא הדבר גם אצל סוויטוניוס, שם 28 ודיון קאסיוס (LIX,18) מיישב שירר (חלק א‘, הוצ’ ד' עמ' 449 וכו') את הסתירה שבין המקורות אשר לסופו של הורדוס אנטיפס נסיך יהודה. כי לפי יוסף ב“מ (קדמ' י"ח, ז‘, ב’) הלך הנסיך הזה בגולה, ולפי דיון קאסיוס ( LIX8) נהרג. אמנם על יסוד מה שאנחנו יודעים מאכזריותו של קאיוס אפשר לתרץ את הסתירה, היינו שגם הורדוס אנטיפס תחלה גלה ואח”כ נהרג בגולה, וגורלו היה איפוא כגורל פלאקוס.

190 מראשית תאור העונש אשר סבל פלאקוס (סעיף 115) עד סופו עובר כחוט השני הרעיון שאלהים נפרע מן הפּושעים מדה כנגד מדה, וכך מזכיר גם הפרט האחרון (התפוררות גוף פלאקוס) את ריסוק איבריהם של היהודים אשר נהרגו בהסכמתו החשאית של הנציב (סע' 71), והוא הדין ביתר הפרטים.

מענינת מאד השקפתו המקורית של המלומד הידוע ווילקן על הספר „נגד פלאקוס“. Ulrich Wilcken, Zum alexandrinischen Antisemitismus der Sächsischen Gesellschaft der Wissenschaft XXVII 783 מוצא בתאור נגד פלאקוס אצל פילון עקבות ההשפּעה של ספר דניאל. כנבוכדנצר כן גם פלאקוס גולה מכל ארצות הישוב, וכמוהו גם פלאקוס חי בבדידות כחיות פרא. גם תפלת פלאקוס דומה לזו של נבוכדנצר. ולסוף מזכירה פרשת התפשו של פלאקוס בעת המסבה את סעודת בלשצר בספר דניאל. זאת היא דעת ווילקן, ברם מסופקני מאד, אם ווילקן קלע אל המטרה, כפי שחושבים מקצת מלומדים. בענין המפוקפק הזה חשובה לפי דעתי העובדה שפילון אינו מזכיר את ספר דניאל אפילו פעם אחת בכל ספריו המרובים, וקרוב לודאי, שלא ידע את הספר הזה בכלל.

191 גם על פלאקוס. גם לרבות את סיאנוס שעל נגישותיו אשר נגש את היהודים וסופו הרע סיפר פילון בספר מיוחד אשר לא נשתמר. המתרגמים הלטיני מנג’אי והצרפתי דילונאי לא ירדו לסוף דעתו של פילון והשמיטו בתרגומם את המלה גם, החשובה מאד, כאמור.

במלים האחרונות מבליט פילון את מגמת ספרו. הוא לא חפץ להורות היסטוריה סתם, אלא שאף להראות את גודל השגחת אלהים, ומכאן גם שם הספר בכתבי יד: נגד פלאקוס או על ההשגחה.

 

המלאכות אל קאיוס    🔗

1 עד כמה אנחנו הישישים וכו‘. הרעיון הזה מזכיר מה שאומר הכהן המצרי אצל אפלטון (Timaios 22, B) על ההלנים ויש לו ערך של מאמר פתגמי, וממילא אין להוציא מזה מסקנה שפילון היה זקן בעת שכתב את הספר הזה, כפי שעושים מלומדים שונים (עיין: O. Stählin, Hellenistisch-Jüdische Litteratur, Christ. Griechische Lit. II 6, I, 625, 9.) אמנם אשר לעצם הדבר הצדק אתם שפילון כתב את ספרו זה בעת זקנתו, שכן בסע’ 182 מעיד הסופר על עצמו שהיה כבר איש בא בימים בעת ההיא ועלה בגילו על הצירים האחרים שהלכו יחד עמו לרומי.

2 על הבערות שהיא הגדולה מכל הצרות השווה פילון, על פרטי החוקים ספר ד‘, סע’ 47. שם מביא הסופר קטע מאחת הטראגדיות של אבריפידס על גודל ההיזק שבא כתוצאה מן הבערות של ההמון.

3 כי אלהים משגיח וכו'. הסופר מדגיש כאן בראשית הספר את מגמת ספרו „המלאכות“. כמו בספק „נגד פלאקוס“ (עיין שם סע' 191) היתה גם בספר זה עיקר שאיפתו של הסופר להראות את השגחת אלהים המקיפה את כל העולם וביחוד את עם ישראל.

4 פילון רגיל לקרוא את השפה העברית בשם השפה הכשדית, כנראה מפני שאברהם בא מאור כשדים.

יש סוברים, שפילון גזר את השם ישראל מן: איש רואה אל. הרעיון שראית אלהים, במובן של מחזה שדי, הוא הטוב שבכל הקנינים, נמצא פעמים רבות בספרי פילון. יעקב שהוסב שמו לישראל הוא סמל המעלה הרוממה ההיא.

5 לפי שיטת אפלטון אלהים והאידיאה של הטוב והיפה הם בבחינת היינו הך. פילון אחז דרך כלל בשיטתו של אפלטון, רק כאן הוא מנשא את האלהים למעלה מן האידיאה ההיא. בנגוד ליתר המקומות סובר כאן הסופר שהאידיאה עצמה של הטוב והנאה היא רק נאצלה מאת אלהים. עיין: E. Zeller, Die Philosophie der Griechen, III, 4, 132 sq. ואת ספרי: פילון האלכסנדרוני (פולנית) עמ' 89.

6 פילון מבחין בין עצם ההויה, היש המוחלט (ho on) ובין הכוחות האלהיים השונים או המדות האלהיות. בדומה לזה מבחינים חכמי המדרש שתי מדות של אלהים: מדת החסד או הרחמים ומדת הדין. אבל גם מדת הדין, שואפת, לפי פילון, לטובת האדם, כי העונש מטהר ומצרף את האיש. ראה פילון, על בלבול השפות סע' 171.

7 אחרי הסעיף הזה יש ליקוי במקור, וכבר עמד עליו המלומד Masselieau (ראה הערה במהדורה הגדולה של כתבי פילון שהוצאה ע"י כהן ורייטר). הנני משער שבהמשך, אשר אבד לנו, הסביר הסופר שגם הצרות שבאו על ישראל בימי קאיוס היו לטובתם, מפּני שהיסורים האלה היו „יסורים של אהבה“. וזה מתאים למה שאמר, שמדת הדין מתכוונת רק לטובת האדם. את הרעיון הזה היה פילון יכול לפתח בקשר עם הישועה שבאה ליהודים בימי קלודיוס אחרי הרצחו של קאיוס. מעשי הישועה היו מתוארים בחלק האחרון של הספר אשר פילון קורא לו בשם: כתב ההמלצה או כתב הישועה („פאלינאודיה“) בסוף ספרנו. ראה הערה שם.

8 תאור העליזות הכללית ששלטה בקיסרות הרומית אחרי מות טיבריוס כאשר לקח קאיוס בידו את רסן השלטון (בירח מרץ שנת 37 לפי טציטוס Annales VI, 50, וסוויטוניוס, חיי טיבריוס 73) מתאים לגמרי למה שמספר לנו סוויטוניוס („חיי קאליגולה“ 13 וכו' וכו'). שלטון טיבריוס החשדן והקפּדן היה לעול ולמשא על הרומיים, והמה קוו, כי עתה ישוב להם תור הזהב מימי אוקטביינוס אבגוסטוס לאחר שהשלטון עבר לידי קאיוס בנו של גרמניקוס שהיה חביב מאד על הרומיים.

לועזים (ברברים) הם כל העמים חוץ מן היונים. בבטוי זה משתמשים אפילו יהודים לסמן את בני עמם. וככה קורא יוסף ב“מ את היהודים בכלל בשם לועזים, ברברים (פתיחה למלחמת היהודים עם הרומים), אולם עיין למטה סע' 215. כאן מדגיש פילון, שהשם הזה אינו הולם את היהודים, וביחוד את תכונת נפשם. ראה מדרש איכה רבתי א', י”ג. אשת הקיסר טריינוס כותבת לבעלה: „עד שאתה מכבש את הברברים, בא וכבוש את היהודים.“

10 על הפראות של הגרמנים ובערותם שנלחמים בחרבות שלופות נגד גלי הים מדבר פילון בספרו „על החלומות“ ב‘, סע’ 121 וכו‘. השוה גם מדרש בראשית רבה ע"ה, ט’: אלו בני ברבריא ובני גירמאניה שאדומיים (רומיים) מתיראין מהם.“

עד לגדות האוקינוס וכו'. יש בזה גוזמא עצומה, כי גם בריטניה לא נכבשה ע"י הרומיים אלא בימי הקיסר קלודיוס (43–47). בכלל אין בתאור הזה דיקנות מרובה, גם בזה שפילון מסמן את הפרת כגבול בין רומי וארץ הסרמטים נכר שפילון לא היה לו מושג בהיר בענינים אלה.

13 לפי האגדה היה לאנשים תור זהב בימי ממשלת האל קרונוס הוא סטורנוס (Saturnus). העבדות טרם נודעה בארץ, כל האנשים היו בני חורין ומאושרים. לזכר התקופה הזאת חגגו הרומיים מדי שנה בשנה בירח דצמבר את החג סטורנליה (Saturnalia). במשך ימי החגיגה היו העבדים יושבים אל השלחן והבעלים משמשים אותם, סימן לשויון הזכויות ששלט בימי סטורנוס.

14 בחודש השמיני וכו'. ובכן חלה קאיוס בקירוב בירח אוקטובר או נובמבר שנת 37 (ראה הערה לסע' 8). על מחלת קאיוס מודיע גם סוויטוניוס („חיי קאליגולה“ 14), אלא שאינו פורט לא את זמנה ולא את הסבות והאותות של המחלה כמו שהן מתוארות אצל פילון.

על מדת ההסתפּקות (enkrateia) כיסוד הבריאות מדבר פילון במקומות שונים. ראה למשל „על עבודת האדמה“ סע' 98.

15 בראשית הסתו וכו'. זה מתאים לחשבון הניתן בהערה לסעיף הקודם.

16 על היאוש הגדול שתקף את הקיסרות הרומית לשמע מחלת קאיוס כותב גם סוייטוניוס („חיי קאליגולה“ 14). סבת היאוש היתה כפולה, האהבה לבן גרמניקוס בחיר העם הרומי והפחד מפני מהומות העלולות להתפרץ. פילון שם לב רק אל הסבה השניה; הראשונה היתה זרה לרוחו, ובפרט מאחר שגרמניקוס אבי קאיוס לא הראה חבה יתרה ליהודי אלכסנדריה בעת שהייתו בעיר הזאת. השווה יוסף ב“מ, נגד אפיון ב', ס”ג.

18 אין דבר מהיר מן השמועה. באותו בטוי עצמו משתמש המשורר הרומי ווירגיליוס בתארו את האלילה Fama שהיא ההאנשה (personificatio) של השמועה:Fama… qua non aliud velocius (Aen. IV, 1740) והסופר ליביוס: Fama, qua nihil est celerius (V, 21, 24).

20 קרונוס־סטורנוס (ראה סע' 13) לימד, לפי האגדה, את האנשים לעבוד את האדמה, ובזה הניח את היסוד לכל תרבות אנושית, כי האנשים השתקעו במקומות קבועים והחלו לחיות חיים מסודרים.

22 לגואל ולגומל חסד. על ערך הכנויים האלה השוה „נגד פלאקוס“ סע' 37 הערה.

לשלוח יד בקודש, או, יותר נכון: בקדושה. הבטוי לקוח ממשחק הרבועים. השורה האחרונה בלוח נקקראת: השורה הקדושה(hiera gramme). המשחקים התאמצו לפי האפשר להמנע מהשתמש בקוביות המוצגות בשורה זו, ורק בלית ברירה „שלחו ידם בקודש“, בכדי לעשות את הנסיון האחרון לצאת מן המצר. ראה את המלון Thesaurus של סטפנוס ערך: hieros. המתרגמים שלא ידעו את הענין הזה הכניסו לכאן באורים זרים.

ראוי לציין, שפילון משתמש בבטוי זה פעמים אחדות (על החלומות ב' 119 ולמטה סע' 108).

23 שנועד להיות וכו'. הנני קורא לפי מנג’אי: ἀποδειχθέντα της ἀρχῆς.

על רציחת טיבריוס בן דרוסוס בן טיבריוס קיסר ראה „נגד פלאקוס“ סע' 9 וההערה. – טיבריוס החשדן הרגיש בדבר שקאיוס עתיד להרוג את טיבריוס נכדו. השוה „נגד פלאקוס“ סע' 12 וההערה. לפי סוויטוניוס („חיי קאליגולה“ 11) חזה טיבריוס קיסר מראש, כי אם ישאר קאיוס בחיים, יצמח ממנו אסון לכל האנשים. טיבריוס השוה אותו אפילו לנחש המטיל ארס העתיד להרעיל את כל מדינות הישוב. התאור של קאיוס שנמצא אצל סוויטוניוס וטציטוס (Annales VI, 20) מתאים לזה של פילון. לפי כולם היו הנטיות לרעה משרשות בלב קאיוס עוד מימי טיבריוס, אלא שבימי שלטונו של הלה, ובראשית שלטונו הוא, הסתיר את הנטיות האלה מעין אדם. המחלה הביאה איפוא את טבעו הרע של קאיוס לידי גילוי בלבד.

על העלילות השונות שהעליל קאיוס על טיבריוס הצעיר מספר גם סוויטוניוס („חיי קאליגולה“ 23), ראה גם דיון קאסיוס (LV, 1 sq).

26 טיבריוס היה בן דודו של קאיוס על יסוד חוק האמוץ (adoptatio), כי טיבריוס קיסר אמץ את גרמניקוס אבי קאיוס וממילא היה לאחיו של דרוסוס אבי טיבריוס הצעיר ובן טיבריוס קיסר.

29 במקום אבותיהם שמתו. דרוסוס אבי טיבריוס הצעיר מת עוד בשנת 23 בימי שלטון הקיסר טיבריוס.

30 לפי סוויטוניוס (חיי קאליגולה“ 23) שלח קאיוס פקיד צבא אחד להרוג את טיבריוס. אמנם נאמנים יותר דברי פילון שהיה בן דורו של קאיוס; ועוד שתאור הדברים כמו שנמצא אצל פילון מתאים מאד לאופיו של קאיוס שהתאמץ להמציא מיני אכזריות שונים. לא יפלא איפוא שהכריח את העלם לשלוח יד בנפשו.

32 וכו' על היחס ההדדי שבין מאקרון וקאיוס ראה „נגד פלאקוס“ סע' 11 ואילך.

33 מענין הדבר, שגם סופרים אחרים כטציטוס (Annales VI, 29) מיחסים לטיבריוס את הכשרון לראות את הנולד, אלא שהם תולים את הדבר בחכמת האצטגנינות של הקיסר, בעוד שפילון רואה בזה סימן של רוח נבואה כביכול. אולם ראה סוויטוניס, חיי קאליגולה 11. הסופר הזה מסמן את טיבריוס כ„זקן המצטיין בעומק בינתו“ (sagacissimus senex).

השם המלא של הקיסר טיבריוס היה: טיבריוס קלודיוס נירון. גרמניקוס אבי קאיוס נתקבל על יסוד האמוץ, כאמור, למשפחת הקלודיים ולא אגריפינה אם קאיוס.

37 אפשר שמאקרון עזר לגלות את קשר סיאנוס נגד טיבריוס בשנת 31, עכ"פּ הועיל לדכא את הקשר הזה, ולכן נמסרה בידו המשרה הנכבדה של סיאנוס, היינו זו של praefectus praetoris, שהיה ממונה על הגדודים של שומרי ראש הקיסר.

39 על עמדתו המוצקה של מאקרון כותב גם טציטוס (Annales VI 45) על הקנוניה שהיתה בין אשת מאקרון אֶנניה ניביה (Ennia Naevia) ובין קאיוס לפתות את מאקרון, כי ישתדל לטובת קאיוס, מודיע גם סוויטוניוס, חיי קאליגולה 22. לפי הסופר הזה הבטיח קאיוס לשאת את אנניה לאשה לאחר שיתקסר. דעתו של טציטוס, שמאקרון ידע את כל נכלי אשתו, אלא עשה עצמו כאינו יודע, דעה זו אינה מתקבלת על הלב, זולת זה נאמן עלינו פילון יותר, שחי בזמן ההוא, ובפרט מאחר שסוויטוניוס נותן חזוק לדבריו.

42 התקרב אליו ועוררו וכו'. לפי תקונו של Matthei: προσιών ανίστη

על החבה המרובה שהראה קאיוס לשחקנים, וביחוד לאלה העובדים ל„מוזות הקלות“, מספר גם סוויטוניוס, חיי קאליגולה 11. עוד בימי טיבריוס היה קאיוס להוט אחרי משחקי הרקוד והנגון. – על ההתולים הגסים של המימוס ראה הערתי ל,נגד פלאקוס“ סע' 34.

46 כדאי להזכיר שהחסידים בימינו מספרים ספור דומה לזה על רב שמלקי מניקלשבורג. ה„צדיק“ הזה הסתכל פעם אחת בכובד ראש למעשי לוּדר אחד שהיה צועד ישרות על חוטי ברזל בלא לנטות ימינה או שמאלה. לחסידים שהתפלאו על התענינות הצדיק בדברם של מה בכך ענה הצדיק, כי כל התבוננותו במעשה האומן היא רק כדי להוציא מזה מסקנה מוסרית: אם השיג הלודר שלמות כזאת בהוויות העולם הזה, על אחת כמה וכמה שעלינו לשאוף וללכת בדרך אמת ולא לנטות ממנה ימינה ושמאלה.

47 וכו' פילון שם בפי מאקרון רעיונות כלליים של חובות השליט כלפי נתיניו. בספרות הקלאסית יש ספרים שונים על הנושא הזה (איסוקרטס, כסנופון ועוד). בספרות היהודית־הלניסטית עוסקת בנושא זה ביחוד אגרת אריסטיאס. ממקורות כאלה שאב, כמובן, פילון את התוכן לסע' 47–51.

48 משפחת אבגוסטוס שכשמה כן היא. השם: אבגוסטוס (ביונית: (sebastos מורה על איש נשא, מורם מעם, והשם הזה הוא אחד מן הכינויים האלהיים, כמו: רב להושיע, גומל חסד (euergetes, soter) וכדומה. הכינוי הזה הוא מיוחד לשליט, ולא היתה רשות לקרובי השליט להשתמש בו. ראה Momsen, Röm. Staatsrecht II 2, 821. זכר לדבר נשתמר במדרש: „מלך בשר ודם אין נקראין בשמו קיסר אוגוסטא, ואם נקראין היו ממיתין אותן“ (מדרש שמות רבה ח‘, א’. עיין גם מדרש תנחומא, הוצאת בובר, פרשת קדושים אות ה'). דומה לזה היה הכינוי: רבון־דומינוס. השוה „נגד פלאקוס“ סע' 126 ואת ההערה לסעיף זה, גם למטה סע' 143.

55 הביטוי יסודות או כוחות הזרע (spermatikoi logoi) לקוח מתורת הסטוא. גם בספר „על יצירת עולם“ סע' 43 מסביר פילון, שבמהות הזרע (spermatikai ousiai) חבויים הכוחות הפועלים (logoi) המביאים את הזרע לידי פתוח הסגולות השונות הכלולות בו.

56 היירופנט (hierophantes) הוא הכהן הגדול שמנהל את הפולחן הסודי המסטורין מעין אלה שהתקיימו באלבסיס באטיקה. כהן זה היה מבצע את הפּעולות הסמליות הקשורות במסטורין (ta dromena) ובאר את משמעותן.

58 למפקדי גדודי שומרי ראש הקיסר (ראה הערה לסע' 37) היה שלטון צבאי גדול, וביחוד היה כוחם גדול בעת מהומות וחילופי־גברא. מפקד כזה (praefectus praetorio) היה סיאנוס וגם מאקרון שירש את משרתו.

כי צורך לנו באיש אחד. לפי סוויטוניוס, חיי קאליגולה 14, החליט הסינט הרומי לבטל את רצון טיבריוס ולמסור את השלטון בידי קאיוס; ואילו לפי צוואת טיבריוס קיסר היה קאיוס מחויב לשתף בשלטון את טיבריוס הצעיר. אין ספק שמאקרון גרם גם מצדו להחלטה זו לרעת טיבריוס הצעיר ולרעתו הוא.

61 מאקרון נאלץ איפוא לטרוף נפשו בכפו וסופו דומה היה לזה של טיבריוס הצעיר. פרט זה נמצא רק אצל פילון. אך על עצם העובדה שמאקרון ואשתו מתו מות טראגי בגלל נכלי קאיוס, מודיע גם סווטוניוס, חיי קאליגולה 26.

62 מרקוס סילאנוס היה איש נכבד מאד. קאיוס נשא לאשה את בתו קלודיה, לפי דברי טציטוס (Ann. VI 20), ואחרי מותה התרקמו יחסי אהבה בין קאיוס ובין אנניה אשת מאקרון (שם VI 45).

65 בקש סליחה גמורה וכו‘. בדיוק: הביע הרבה ברכות פרידה לדימונים של אשתו המתה. הדימונים הם הרוחות או המלאכים הטובים של נשמת המת, ברומית: manes. – בתרגומי השתמשתי בסגנון העשוי לבטא את הסגולה הנפשית של קאיוס. הוא עשה מעשי אכזריות מתוך התולים קיניים. עיין למשל „נגד פלאקוס“ סע’ 184. – לפי טציטוס, חיי אגריקולה פרק ד' וסוויטוניוס, חיי קאליגולה 23, נאנס סילאנוס להעביר תער על צוארו.

68 הרעיון, שהשלטון מוכרח להיות מרוכז בידי איש אחד, נמצא אצל פילון במקומות שונים. ראה גם למטה סע' 149.

69 פילון כאילו שכח שההמון הוא המדבר והדרישה המוסרית של הכרה עצמית וכו' היא מוזרה בפי ההמון ההפכפכן והפזיז.

73 הם תלו את כל תקותם וכו'. הם לא יכלו איפוא להאמין בדבר שמתנגד לרצונם לפי הכלל: הרצון הוא אבי הרעיון.

74 הראשון הוא סילאנוס, השני – מאקרון, והשלישי – טיבריוס הצעיר.

75 ויהי המעט לו להשאר בתחומים הקבועים לזרע אנוש וכו‘. בספר „על אהבת הבריות“ סע’ 172 כותב פילון כדלקמן: „כל בעל גאוה ירבה להגות מחשבות שוא וידמה את עצמו לפי דברי פינדאר: לא לבן אדם ולא לבן אלים אלא לאל ממש. הוא פורץ גדר ויוצא מחוץ לגבול הטבע האנושי“. המלים האלה מזכירות גם בתוכן וגם בסגנון את דברי פילון כאן על קאיוס. ולפיכך משער היינמן, המתרגם הגרמני של הספר האמור, שהמאמר הנזכר מוסב על ענין התאלהותו של קאיוס, וממילא נכתב אחרי שנת 40, אחרי שנהרג קאיוס ביאנואר שנת 41. ראוי להזכיר, כי גם הקטע משירת פינדאר (Pindar, frg. Bergk) מתאים למה שמתואר להלן, שקאיוס לא הסתפק בהערצה שמעריצים בני־אלים או חצאי־אלים (hemitheoi), אלא דרש כבוד ופולחן כאל ממש. (למטה סע' 78 ואילך).

78 לבני־האלים הנזכרים כאן ראה „מפתח“.

79 לפי סוויטוניוס, חיי קאליגולה 22, השוה קאיוס עצמו תחלה למלכים שהוא הגדול בהם עד שכלם כאין וכאפס לעומתו. אח"כ העירו את דעתו שהוא עולה בטבעו האלהי על זרע אדם והתחיל להדמות לאחים התאומים בני זאוס, הדיוסקורים (Dioskouroi) קסטור ופולוכס (Castor, Pollux) ולסוף השוה עצמו לזיאוס עצמו.

80 גיריאוניס (Geryones) ענק בעל שלשה גופות על האי איריתיאה (Erytheia) סמוך לקאדיקס. אותו נצח הירקליס.

פרוטֶוס (Proteus) נקרא „המצרי“ אצל הומירוס, אודיסיה ד' 385. פרוטוס היה אחד מאלי הים ממדרגה שניה. עיקר מושבו היה בים, אבל בצהרים יצא על גדות הים בארץ מצרים. כחו של האל היה גדול לנבא עתידות, ובכדי שישתמט מן האנשים המפצירים בו לנבא להם את העתיד לבוא, היה משנה את מראהו ותוארו.

81 בסעיפים הבאים מתאר פילון את מעלות האלים וסגולותיהם השונות מנקודת ההשקפה האלילית, ומשתדל להראות, שקאיוס היה לכל דבר הנגוד לאותן המעלות אשר האליליים היו מיחסים לאלים שלהם ולאלים־למחצה.

87 קאיוס האשים את שתי אחיותיו אגריפינה וליבילה, שידן היתה בקשר שקשר עליו לפידוס (ראה הערה ל„נגד פלאקוס“ סע' 181), והוציא את דינן לגלות בשנת 40 (סוויטוניוס, חיי קאליגולה 24). פילון אינו מאמין בהאשמה זו.

94 הסנדלים של הרמיס היו מכוסים כנפים לסימן מהירותו של הרמיס כשליח האלים. גם המטה של הרמיס עומד בקשר עם תפקידו זה. ראה סע' 99 וכו'.

95 הסמלים של אפולון: כתר מקרין, סימן שהוא אֶל השמש. הוא משתמש בקשת וחצים לבער את הרע מקרב העולם. הכאריטות (Charits, Gratiae) בנות זיאוס הן אלות החן והיופי. כאל השירה והזמרה אוחז אפולון בידו את הכאריטות שהן גם אלות נועם השירה. עיין סע' 103 וכו'.

96 פאיאנים, שירי תהלה לכבוד אפולון, גם אפולון עצמו נקרא לפעמים בשם פאיאן (Παιαν). בככוס, אבאיאוס, ליאיאוס – שמות לואי של דיוניסוס. בככוס על שם התלהבותו השכורה (Βακχεῖος – שכור, גם: נלהב); אבאיאוס (Εὐήνιος) ממלת הקריאה: אבאי השגורה בשירים לכבוד דיוניסוס; ליאיאוס (λυαῖος) מלשון λύω – פּזר, כלומר: האל המפזר והמפיג את הדאגות והמחשבות הנוגות על ידי שתית יין. – ובכן האנשים שהחניפו לקאיוס העריצו אותו פעם כאפולון ופעם כדיוניסוס.

97 אריס (Ares, Mars), אֶל המלחמה.

99 לפי הבאור המוטעה הזה נגזר השם הרמיס (Mercurius Ερμῆς,), מן השורש: ἑρμηνεύς; ἑρμηνευ- משמע: מליץ, נביא. אמנם גזרת השם אינה ברורה, ובזמנים שונים החל מן התקופה העתיקה נעשו נסיונות שונים לפתור אותה, אבל לשוא. ראה: Pauly Wissowa, Real-Encyclopädie d. class. Altert. II, 660

100 השבט של הרמיס (Κηρύκειον) היה גם כן מכוסה כנפים ושימש בין האטריבוטים הקיימים של האל הזה. החיקוי לשבט הרמיס הוא שבט הצירים שנשלחו לכרות ברית שלום או לעשות חוזה של שביתת נשק.

103 המלים: לחקות כהוגן, או: כשורה, כיאות (ευ πως) נאמרו בהתול. ראה סע' 106.

106 לאפולון היה גם הכינוי: ᾶκέσιος רופא חולים.

108 על עשרם של הרומיים ראה גם אבות דר' נתן פרק כ"ח: „ר' נתן אומר אין עושר כעשרה של רומי.“

109 אפולון היה גם אֶל הנבואה, והמקדש שבדלפי והתרפים אשר במקדש הזה היו מוקדשים לאפולון.

110 פאיאן הוא אפולון; ראה הערה לסע' 96.

112 כונתי לא לאותו אריס וכו‘. מקום זה חשוב מאד, כי ממנו מוכח, שפילון היה מכיר בשיטת הבאור האליגורי שנתנו הפילוסופים היוניים המאוחרים לספורי המיתולוגיה היונית. באור זה שימש גם לפילון דוגמה לפרש את התורה לפי שיטה זו. הבאור האליגורי שנמצא כאן דומה לזה שאנו קוראים אצל קורנוטוס (Cornutus). הסופר הזה בספרו „קצור תיאולוגיה יונית“ פרק 51 קורא להרקליס: רוח התבונה שחודר בכל. ראה ספרי „הבאור האליגורי של פילון האלכסנדרוני“ (גרמ') עמ’ 5. – פירוש אליגורי אחר, שהאלים הם רק היסודות הגשמיים של הבריאה, מביא פילון בספר „על עשרת הדברות“ סע' 54 וכו'. –

פילון חושב בטעות, שהשם אריס Ἄρης נגזר מן άρήγειν, משמע: עזור, תמוך. באור השם הזה הוא קשה ומסובך. ראה Pauly Wissowa, VIII (1913) 738.

114 בסעיף זה עובר הסופר מן החלק הכללי, שתכנו תאור התמורות אשר חלו בראשית שלטון קאיוס בגופו ובנפשו של הקיסר הזה, אל החלק המיוחד אשר בו מדובר על רדיפות היהודים בימי ממשלת קאיוס.

115 מתוך החוקים הקדושים ומן המנהגים שאינם כתובים וכו‘, דומה שהכונה היא לתורה שבעל־פה. אמנם פילון מדבר במקומות שונים על חוקים שאינם כתובים, אבל אלו הם על־פי־רוב חוקי המוסר שיסודם בחוקי הטבע לפי משנת חכמי הסטואה. ראה מאמרו של היינמן על הענין הזה ב־Hebrew Union College Annual IV 149 וכו’ וכו‘, ועכשיו ספרו Philons griechische und jüdische Bildung עמ’ 53, 448 ועוד.

116 המנהג להשתחוות לפני השליט בפישוט ידים ורגלים (proskynesis) היה זר ליונים וגם לרומיים. כאשר קיבל אלכסנדר הגדול את המנהג המגונה הזה מאת הפּרסים ודרש ההערצה ממין זה גם מאת היונים, גרם הדבר להתמרמרות עצומה, כי ההשתחויה היתה מיוחדת לדעת היונים לפולחן האלים. ראה הירודוט 137 VII, איסוקרטס 51 IV, פלוטארך, חיי דימטריוס 12.

117 בספר „על חרות הצדיק“ סע' 89 וכו' מספר פילון, שכל עינויים קשים אשר צוררי ישראל עינו בהם את האסיים לא יכלו להעביר אותם על דעתם לחלל את קדושת התורה. אמנם מכאן יוצא שפילון מיחס לכל עם ישראל את המדה ההיא, שהם כלם נכונים למות על קדושת השם. על אמתות הדבר העידו החשמונאים שמסרו נפשם על קדושת המצוות. – חשוב מאד הוא המאמר האחרון של הסעיף הזה שמראה על האדיקות המרובה של פילון עצמו בחוקי התורה. הסופר כאילו מנבא שבטול החוקים שבא מפאת הנוצרים (antinomismus) עתיד להביא אותם לידי כך, שיתרחקו לגמרי מתורת ישראל. ראה את ספרי על פילון עמ' 49.

120 מכאן ואילך חוזר הסופר על תאור רדיפות היהודים באלכסנדריה שידועות לנו כבר מן הספר „נגד פלאקוס“, ויש שמשתמש אפילו באותם הבטויים עצמם שנמצאים שם. הפרטים החדשים שאינם בספר „נגד פלאקוס“ הם קלי־ערך מאד. ראה לדוגמה סע' 129. הכפילות באה מתוך כך שפילון כתב את כל אחד מספרי היסטוריה שלו כחטיבה מיוחדה שאפשר יהיה להבינו בלא להשתמש בספרים אחרים הקרובים לו בתוכן.

125 וכו' מן המקום הזה ומהרבה מקומות אחרים נכר שפילון עסק גם בחכמת הרפואה וידע את מצב החכמה הזאת בזמנו. ביחוד רגיל פילון לדבר על מחלת הקדחת שהיתה שכיחה במצרים.

129 חומר דליקה וכו', הפרט הזה אינו נמצא בספר „נגד פלאקוס“.

132 מקצתם כרתו את עציהם. נראה שהכונה לעצים שהיו גדלים מסביב לבית הכנסת לשם נוי וצל (עיין סע' 17). אמנם על הר הבית בירושלים אסור היה לנטוע עצים, וגם בכל העיר שמחוץ להר הבית אסרו על נטיעת עצים, כמו שאנו קוראים בתוספתא נגעים פרק ו‘, הלכה ב’: „ואין נוטעין בה (בירושלם) נטיעות ואין עושין בה גנות ופרדסין חוץ מגנות וורדים שהיו שם מימות נביאים הראשונים“; אבל בגבולין מחוץ לירושלם היה מותר, ומכל שכן שהיה מותר לנטוע עצים בחוץ לארץ בקרבת בתי הכנסיות. ראה שמואל קרויס, קדמוניות התלמוד א‘, א’ עמ' 96 וכו'.

133 באופן בולט נכר כאן ההפרש שבין יהודי אלכסנדריה ובין יהודי ארץ־ישראל. בעוד שהללו הקימו בבתי הכנסיות שלטים ומצבות וכדומה אשר עליהם היו חרותים שמות הקיסרים, כדי לכבד בזה את שליטי רומי; התרגזו היהודים בא"י מאד כאשר הקים פילאטוס שלטים כאלה לכבוד הקיסר טיבריוס בארמון הורדוס (למטה סע' 299 וכו') אף על פי שלא היתה עליהם כל צורה, ורק שם הקיסר היה חקוק עליהם!

134 ובבית הכנסת הגדול וכו‘. קרוב לודאי, שזוהי אותה בסיליקה הנזכרת בתלמוד: „כעין בסיליקי גדולה היתה“ שאמרו עליה: „מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריה של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל“ וכו’ (מסכת סוכה נ“א, ע”ב). אמנם שמואל קרויס בספרו Synagogale Altertümer עמ' 261 חושב שהבסיליקה ההיא היתה מרכז המסחר, אלא שבה היה מקום נועד לתפלה; ברם, התאור שנמצא בתלמוד מתאים לבית הכנסת ממש, ונקרא בסיליקה על שם הסגנון של הבנין הרגיל בבתי הכנסיות כפי שמעידות גם החפירות החדשות של בתי הכנסיות בגליל. בתי כנסיות אלה הם כלם בני שלש „ספינות“, אחת אמצעית, מרכזית ושתים צדדיות לפי הסגנו של הבסיליקה.

135 קליאופטרה מלכת מצרים האחרונה היתה בתו של תלמי אַבלטס, בן תלמי לתירוס, בן תלמי פיסקון וקליאופטרה.

138 אחרי מות אלכסנדר הגדול בשנת 323 מלך תלמי הראשון לאגי במצרים. המלכה האחרונה קליאופּטרה מתה בשנת 30; במשך הזמן הזה קמו למלוכה ארבעה עשר תלמיים ושתי קליאופּטרות (עיין הערה לסע' 135). אבל לא כל התלמיים משלו זמן מרובה, ולפיכך אפשר למחוק שמות אחדים מרשימת המלכים האלה.

139 כסופרים יהודים אחרים (בעל „חכמת שלמה“, יוסף ב"מ בספרו „נגד אפיון“) כן גם פילון רגיל לשפוך לעגו על פולחן הבהמות והחיות אצל המצרים. בזה חפץ פילון כאן להדגיש שעיקר שונאי ישראל היו המצרים הנבזים ולא היונים המשכילים. גם יוסף ב"מ מתאר את אפיון ראש צוררי היהודים באלכסנדריה כמצרי.

141 טיבריוס מלך משנת 14 לספה"נ עד 37.

142 על היחוס הרם של טיבריוס קלודיוס נירון אבי טיבריוס וליביה דרוסילה אמו ראה סוויטוניוס, חיי טיבריוס 4, על משפחת הקלודיים אשר ממנה יצא טיבריוס ראה שם 1 וכו'.

טיבריוס נולד בשנת 42 לפני ספה“נ ומת בשנת 37 אחרי ספה”נ; הוא חי איפוא כשמונים שנה. – פילון מרבה כאן לשבח את טיבריוס, כדי להשפּיל כפי האפשר את קאיוס, את האל החדש.

143 על דרך הכינוי אבגוסטוס וסבסטוס ראה הערה לסע' 48.

במלים: „הוא קם לפקח… והופיע…“ כלול הכינוי האלהי שנתנו לשליטים בתקופה ההלניסטית: epiphanes, כגון אנטיוכוס אפיפנס או תלמי ה' אפיפנס. המלה ההיא משמעותה אל מופיע לעתות בצרה. גם ווירגיליוס (Bucolica, I 14) נותן את הכינוי הזה לאבגוסטוס, ברם באין מלה מתאימה לגמרי בשפה הרומית הוא משתמש במלת praesens במקום המלה היונית ἐπιφανής אם כי המלה הרומית אינה הולמת את הבטוי היוני.

144 בזה מתאר פילון את המלחמות האזרחיות בעשרות השנים האחרונות לפני אבגוסטוס. הן גרמו לזעזועים נוראים בכל האימפריה הרומית. לכל אלה הושם קץ בנצחון אבגוסטוס שעל־יד אקטיון (Actium) בשנת 31, והחלה תקופה של שלום ועליה תרבותית.

146 אבגוסטוס דכא את שודדי הים. ראה Niese, Röm. Geschichte 3, p. 244.

148 מצרים היתה למדינה רומית בשנת 30 לפני ספה“נ ואבגוסוס מה בשנת 14 אחרי ספה”נ. ארץ מצרים לא נחשבה אז כאחת המדינות של הקיסרות הרומית, אלא כקנינו הפרטי של אבגוסטוס ונציב מצרים הרומי היה רק אפטרופוס הממונה מטעם הקיסר על נכסיו הפרטיים.

149 „ברבות הרשיות אין טוב, אחד יהיה השורר“. (הומירוס איליאס ספר ב', שורה 204 לפי תרגום טשרניחובסקי). – פילון מביא בספרו „על בלבול הלשונות“ סע' 170 את הפסוק הזה הלקוח משירת הומירוס. לפי סוויטוניוס („חיי קאליגולה“ 22) השתמש אבגוסטוס עצמו באחד ממכתביו בחלק השני של הפסוק הזה.

151 סבסטיאון הוא מקדש לכבוד אבגוסטוס, ביונית: סבסטוס. מקדש כזה בנה המלך הורדוס בארץ יהודה בקיסריה בחוף העיר הזאת. ראה למטה סע' 305.

154 להוט אחרי כבוד. כל צריך לתרגם, אם נקיים את הבטוי הקשה מאד: τιμαῖς οίδηθῆναι. אמנם מנג’אי מתקן: τιμαῖς δεθῆναι כלומר לא התגאה בכבודים, בדיוק: לא התנפח. – לא היה מרוצה וכו'. יש בזה הפרזה, כי המשוררים שחיו בחצר אבגוסטוס כגון ווירגיליוס והוראציוס רגילים להשתמש בכינוי אל ביחס לאבגוסטוס. אמנם עובדה היא, שאבגוסטוס עצמו הסתפק בתואר „אלהי“ (divus), ולא דרש את הכינוי „אל“ (deus). גם סוויטוניוס (חיי אבגוסטוס 52) כותב, שאבגוסטוס סרב לקבל אותות הערצה אלהית ברומי ורק בפרובינציות נבנו מקדשים, מזבחות וכדומה לשמו (שם 59). לעומת זאת מוכיח טציטוס (Ann. I. 10) את אבגוסטוס שלקח לעצמו כל מיני הערצה „ולא השאיר כלום לאלים“. גם בזה יש גוזמא.

155 מספר יהודי רומי התרבה ביחוד אחרי שנת 63, בה כבש פומפּיוס את ירושלם והביא הרבה שבויים יהודיים מיהודה לרומי. יהודי רומי קיימו בהם מצות פדיון שבויים והשבויים לשעבר היו לאזרחי רומי. בנאום שנשא ציצרון בשנת 59 בבית המשפּט הרומי (הנאום Pro Flacco 28 ) מדגיש הדברן את הכוח הגדול שיש לאזרחים היהודיים ברומי באספות העם. על המספר הרב של יהודי רומי בימי אבגוסטוס מודיע גם יוסף ב“מ קדמ' י”ז, י"א, א‘; מלחמות ב’, ו‘, א’.

156 האסור שהוציא יוליוס קיסר על החבורות והאספות (ראה הערה „נגד פלאקוס“ סע' 4) לא חל על אספות היהודים בבתי הכנסיות. – את הרעיון שבית הכנסת משמש מדור לחנוך מוסרי הודות ללמוד התורה והדרשנות בשבת, מדגישים במקומות שונים גם פילון וגם יוסף ב“מ. הסופר היוני אגאתארכידס שחי במחצית הראשונה של המאה השניה לפני ספה”נ, מספר שהיהודים מבלים את כל יום השבת במקדשיהם על התורה ועל העבודה. (מובא אצל יוסף ב“מ, נגד אפיון א', י”ט).

157 הערים השונות שבהן ישבו היהודים התנגדו להוצאת הכסף מארצם למדינה זרה כמדינת יהודה. בימי ציצרון נשען פקיד אחד פלאקוס על פקודת הסינט הרומי והחרים את הכספים שנועדו להשלח לירושלם (ציצרון pro Flacco 28). על הפקודה של אבגוסטוס לטובת היהודים ראה למטה סע' 313 וכו'.

עולות תמיד כסדרן וכו‘. במקומות אחדים בספר הזה (סע' 157. 291. 317) נמצא הבטוי הקשה έντελεχεῖς שאין להבינו. במקומות האלה אני נשען על מקצת כת"י וגורס ένδελεχεῖς משמע: דבר נשמך, מסודר, כאן כסדרן. ראה ביחוד ההערה של רייטר במהדורה הגדולה של כתבי פילון לסע’ 219.

על דבר הקרבנות לשם הקיסר ראה גם למטה סע' 317. שם מתוארים הקרבנות האלה בפרוטרוט. לפי יוסף ב“מ (מלחמ' ב‘, י’, ד') הובאו הקרבנות האלה פעמים ביום. במקום אחר („נגד אפיון“ ב', ע"ט) אנו קוראים שהקרבנות הוקרבו מכסף הצבור ולא מנכסי הקיסר. ונראה שזה עיקר, כי יוסף ב”מ ידע את הענין ככהן ירושלמי. כדאי להזכיר שעוד לפני מרד החשמונאים הקריבו בירושלם קרבנות לשלום המלך הסורי (חשמ' א‘, ז’, ל"ג). בעת המרד הגדול ברומיים נתבטלו קרבנות אלה, והדבר היה סימן של פריקת עול הרומי (יוסף ב“מ מלחמ' ב', י”ז, ב' וכו').

158 מחלקים מנות לבני המדינה. כך אני מתרגם את המלים διαομαῖς πατριδοσ. הביטוי הוא קשה ובלתי רגיל. ראוי להזכיר את התקון הגאוני של מנלסזאהן שקורא σπυρίδος במקום πατριδοσ. המלה σπυρίς משמע: סל מלא מכולת (ברומית sportula אשר קבלו המקורבים clientes מאת אדוניהם patroni). – בחלוקות כאלה התחשבו בכלל בדת היהודים. ככה למשל חלקו באנטיוכיה שמן בין תושבי העיר, ורק היהודים ששמנם של נכרים אסור להם, קבלו כסף תמורת השמן (יוסף ב“מ מלחמ', י”ב, ג‘, א’).

159 לרדיפות היהודים בימי סיאנוס הקדיש פילון ספר מיוחד שאבד. סיאנוס גרם לגרוש היהודים מרומי בשנת 19. אחרי מות סיאנוס בשנת 31 שינה טיבריוס את עמדתו לגבי היהודים לטובה. מכאן הנטיה אצל פילון לשבח את טיבריוס בנגוד לסופרים אחרים כטציטוס וסוויטוניוס. לפי יוסף ב“מ קדמ' י”ח, ג‘, ה’ גרש טיבריוס את היהודים מרומי מפני שיהודים אחדים רימו ונצלו רומית אחת ממשפחת אצילים. דומה, שסיאנוס שידל את טיבריוס בדברים, כי כל היהודים הם רמאים וכדומה. פרטים ברורים על ההאשמות האלה חסרים.

161 החייבים המעטים הם בלי ספק הרמאים שעליהם מסופר אצל יוסף ב"מ. השוה את ההערה הקודמת.

165 כתבי יום יום כאלה ῦπομνηματικαί έφημερίδες מלאו בתקופה העתיקה את התפקיד החשוב של עתונות שלנו. ברומי היו ידועים acta diurna שאופי רשמי היה להם. אמנם באלכסנדריה שבה לא היתה מועצה עירונית אבטונומית דוגמת הסינט הרומי, לפי דעת המלומדים, היתה העתונות בידי אנשים פרטיים.

166 פילון מטעים תכופות שעיקר שונאי ישראל היו המצריים הפוחזים ולא ההלנים האמתיים. מצרי כזה היה גם הליקון, מי שהיה לפי הביטוי של ווילריך maître de plaisir של הקיסר קאיוס.

170 בתקופה זו היתה כבר ספרות אנטישמית עשירה באלכסנדריה. שהעיר הזאת היתה ערש הספרות הזאת, אפשר לראות מן הספר של יוסף ב"מ „נגד אפיון“ אשר בו נמנים הסופרים שהפיצו את האנטישמיות העיונית בתקופה ההלניסטית.

172 מן הסעיף הזזה ואילך מקום העלילה היא רומי אשר לשם באו מאלכסנדריה שתי המלאכיות, היהודית והיונית. פילון עמד בראש המלאכות היהודית, ואפיון בראש מתנגדי היהודים, כמו שידוע לנו מספּורו של יוסף ב“מ. – ברם הדבר מפתיע אותנו, כי לא סופר עד הנה כלום על בחירת הצירים ועל נסיעתם לרומי. מזה אפשר להסיק את המסקנה שיש ליקוי במקור; ואפשר שהצדק עם המתרגם הצרפתי דילונאי שמקום הלקוי הוא בסוף הפרק כ”ד או בראש הפרק כ"ה.

179 לפי שפוטו של מקרא מדובר כאן על הנסיעה שנסע אגריפס בסתו שנת 38 לארץ יהודה, כדי לקחת בידו את רסן שלטון המדינה שניתן לו מאת קאיוס בשנת 37, מה שקראנו בראשית הספר „נגד פלאקוס“. אגריפס נסע אח"כ בשנת 39 אל הקיסר לרומי בקשר עם משפּט הורדוס אנטיפס (ראה הערה „נגד פלאקוס“ סע' 103) והיה יכול להציע את תזכירם של יהודי אלכסנדריה לפני הקיסר. אמנם יש פרושים אחרים בנוגע לזמן נסיעת אגריפס האמורה כאן וכל הפרושים האלה דחוקים. ברם יש קושי אחד בדבר, כי אם בנסיעה של סתו שנת 38 הפסוק מדבר, לא יתכן לומר: „זה לא כבר“, שהרי אנו עומדים בשנת 40, ולכן מחק מנג’אי את המלים האלה (במקור: πρό ολίγου). – בסוף הסעיף יש לקוי במקור היוני, מה שהכיר כבר המלומד ליאפּולד כהן שהוציא לאור את כתבי פילון.

181 לפי התאור הניתן פה היתה הפגישה הראשונה של הצירים עם קאיוס בחלק הצפוני־מערבי של העיר ב,ככר מרס“ (Campus Martius). בחלק זה של רומי היו גני טיול (horti campi) דומים אל הככרים (Parke) שלנו.

182 אשר זקנתי וכו‘. מקום זה חשוב הוא לשם קביעת הכרונולוגיה של חיי פילון, כי זהו התאריך האישי היחידי בספרי פילון הנותן לנו את האפשרות לקבוע בקירוב את זמן לידתו של פילון. אם נקבל שפילון היה בשנת 40 בן ששים שנה („בן ששים לזקנה“ פרקי אבות ה', כ"א), יצא מזה שפילון נולד בקירוב בשנת 20 לפני ספה"נ. ראה מונוגרפיה שלי על פילון עמ’ 38.

184 טמנתי את דאגתי בחבי. בכת"י כתוב στένοτος כלומר: נאנחתי מפני הדאגה. אבל המלים הבאות אחרי כן מראות שאין גירסה זו עיקר, ולפיכך השתמשתי בתקונו של מנג’אי: στεγοντος, חפיתי על הדאגה, או: טמנתי בחבי את דאגתי.

185 בקרבת דיקיארכיה היא פוטיאולי היו נאות קיץ לנגידי רומי, ביחוד מהוללים היו מרחצאות הים של המקום Baiae כמו סורינטו שע"ג המפרץ הניאפוליטאני בימינו אנו. וזהו גם המפרץ הנזכר כאן.

186 מן הסעיף הזה עד סע' 348 מתוארה אפיסודה חשובה על גזירת קאיוס בארץ יהודה. האפיסודה מפסיקה את הספּור על עניני יהודי אלכסנדריה. על המאורעות בא“י מספר גם יוסף ב”מ בקדמוניותיו ספר י"ח.

188 ובכן כאנטיוכוס בשעתו צוה גם קאיוס להעמיד פסל זוס במקדש. הפסל הזה היה צריך להיות בצורת קאיוס (קאיוס כזוס חדש). ראה למטה סע' 346.

190 הבה נעמוד על נפשנו וכו‘. לפני המלים האלה יש לקוי, ואפילו אם נקרא: αγωνιαοιωμενξ במקום αγωνιασωμεν כהצעת מנג’אי, ובכן: ועמדנו על נפשנו לבלתי יעשו בנו כלה וכו’, לא נרויח בזה הרבה, כי גם המאמר הקרוב אינו מתחבר יפה לקודם. – בעצם עונת הסערות וכו'. הצירים נסעו בחורף שנת 40 לרומי, ושם חיכו לשובו של קאיוס מן החזית המערבית.

לסוף הסעיף הזה השווה קהלת י', ט"ז:,אי לך ארץ שמלכך נער“.

191 המקדש בירושלם היה מהולל מאד גם בין היונים והרומיים. וכך למשל קוראים הרומיים למקדש הזה „הבית הקדוש העולה בהדרו על כל קניני עולם הזה“. ביטוי זה נמצא בלי ספק כבר אצל טציטוס בספר החמישי של „הסטוריה“ שלו אשר ממנו נשארו רק קטעים, כי מכאן שאב סולפיציוס את ידיעותיו וחיקה גם את סגנונו של טציטוס, כמו שהראה מלומד יעקב ברנאיס בחבורו על הכרוניקה של סולפיציוס סיווירוס.

193 ענין פרטי הם בתי הכנסיות שבאלכסנדריה לעומת בית המקדש שבירושלים שהוא קנין כל העם היהודי וסמל אחדותו.

195 שני ענינים היו, ראשית ההשתדלות להוכיח, כי היהודים הם „אלכסנדרוניים“, זאת אומרת שיש להם זכות אזרחות בעיר ההיא. השאלה, אם היהודים היו אלכסנדרוניים במובן המשפּטי, תופסת מקום חשוב גם בספרו של יוסף ב“מ „נגד אפיון“. בעוד שאפיון חפץ לשלול מן היהודים את הכינוי הזה, וכאחד את זכויותיהם האזרחיות, מגן יוסף ב”מ על היהודים, כפילון בשעתו, שהיהודים אלכסנדרוניים הם לכל דבר. – הענין השני הן תלונות היהודים על הרדיפות שסבלו באלכסנדריה, ובקשר עם זה עמדה הדרישה להשיב להם את חופש הדת שהיה להם עוד בתקופת התלמיים ושנתאשר על ידי הקיסרים הרומיים הראשונים.

199 גובה מסים ביהודה. שירר קורא: ביבנה במקום ביהודה, ונראים דבריו, ראה הסעיף הקרוב.

קאפיטון (Herenius Capito) היה המפקח (אפיטרופוס, פרוקורטור) של העיר יבנה לפי יוסף ב“מ קדמ' י”ח, ו‘, ג’, וגבית המסים היתה אחת מתעודותיו של המפקח. העיר יבנה נמנתה על הנכסים הפרטיים של הקיסר, והמפקח אסף את ההכנסות ושלח אותן ישר לאוצר הקיסר (יוסף ב"מ שם ב‘, ב’). פילון טעה איפוא במה שחשב את קאפיטון לגובה מסים (קוויסטור), כי קאפיטון היה באמת משגיח (פרוקורטור) חלקי. ז.א. על עיר אחת.

האופי המשפּטי המיוחד של יבנה בא מתוך כך, שהורדוס המלך נתן את העיר במתנה לאחותו שלומית (קדמ' י"ז, ח‘, א’; מלחמ' ב‘, ו’, ג'), שלומית נתנה את העיר לקיסרית ליביה (קדמ' י"ח, ב‘, ב’; מלחמ' ב‘, ט’, א'), ואחרי מות ליביה עברה העיר לידי הקיסר טיבריוס (קדמ' י"ח, ו‘, ז’).

יבנה היתה בימי החשמונאים הראשונים עיר אלילים (חשמ' ספר ב‘, י"ב, ח’ ואילך). אלכסנדר ינאי כבש את העיר ויהד אותה במדה מרובה (קדמ' י“ג, ט”ו, ד'). פילון טעה איפוא במה שחשב את האוכלוסים האליליים של העיר הזאת לגרים, כי באמת היו אלה תושבי העיר מאז.

201 האליליים ביבנה הקימו את המזבח לשם קאיוס; זה נובע מתוכן הספור.

המאורעות ביבנה חלו כנרא עוד בשנת 39. קאיוס היה אז בחזית המערבית, שם התעכב עד לאבגוסט שנת 40. קפיטון כתב איפוא לקאיוס (ראה הסעיף הקרוב) לא לרומי, אלא למקום שהייתו של קאיוס במערכת המלחמה המערבית.

203 על אפלס (Apelles) הטראגיקון מספר סוויטוניוס („חיי קאליגולה“ 33) שקאיוס שאל אותו פעם בעמדם לפני פסל זיאוס, מי הגדול משניהם, הוא או זיאוס. אפלס החריש, ובעד שתיקתו זו ספג מלקות, וקאיוס התענג על קולו של השחקן הנעים גם בצעקו… אפשר שהאפיסודה הזאת עומדת בקשר עם ענשו של אפלס המסופר בסע' 206.

204 מעמד השחקנים היה בזוי בתקופה ההלינסטית, ורוב השחקנים היו מבין עבדים ויתר השכבות השפלות.

205 אנשי אשקלון הראו את משטמתם ליהודים בימי המרד הגדול שמרדו היהודים ברומיים. כל התושבים היהודיים בעיר ההלניסטית הזאת במספר 2500 נפש נהרגו על ידי תושבי העיר האליליים (יוסף ב“מ מלחמ' ב', י”ח, ה').

206 זהו המקום היחיד בספרי פילון, עד כמה שנשתמרו לנו, אשר בו נזכר שם הקיסר קלודיוס.

207 פטרוניוס (Publius Petronius) היה נציב סוריה למן שנת 39. בידי נציבי סוריה היו בזמן ההוא ארבעה לגיונות (טציטוס Ann. IV 50). עיקר תפקידם היה לשמור את הגבול המזרחי על גבי הפרת מפני הפרתים. בארץ יהודה לא היו לגיונות, אלא „צבא עזר“ ממדרגה שניה, מחצית הצבא שעל גבול הפרת הם איפוא שני לגיונות. קאיוס צוה להביא שני לגיונות לארץ יהודה למען דכא את המרד העתיד לפרוץ בארץ. יוסף ב"מ במקום אחר (קדמ' י"ח, ח‘, ב’) מזכיר בפירוש את המספר: שני לגיונות, ובמקום אחר (מלחמ' ב‘, י"א, א’) כותב בטעות שלשה לגיונות.

210 והמצוות חרותות על לוח לבם. בדיוק: ובנפשותיהם הם נושאים את דמות דיוקנן של המצוות.

211 הם ישוו תמיד תמיד לנגד עיניהם וכו'. במאמר זה יש האנשת (personificatio) המצוות. האנשה כזו של התורה – לא של המצוות הבודדות – שכיחה מאד בספרות המדרשית.

גם את בני הנכר וכו‘. מן הבטוי מוכח שאין הכונה לגרים, שהיו מרובים בימי פילון, אלא לאותם מן האליליים אשר נתנו אותות כבוד לתורה, וביחוד לבית המקדש בירושלם, כגון מרקוס אגריפס בימי הורדוס המלך (למטה סע' 294) וכיוצא בו. – את התמכרות היהודים לחוקי אבותיהם, באופן שאין כמעט ביניהם עוברי עברה, מטעים גם יוסף ב"מ „נגד אפיון“ ספר ב’, סע' קע"ח. בן מתתיהו שכח כנראה, שב„מלחמתו“ תאר את גבורי החרות במלחמה עם הרומיים כעברינים וכרשעים גמורים.

212 בשנת 1871 מצא קלירמון־גאנו טבלה יונית שהיתה תלויה על החומה החיצונית של בית המקדש מטעם המלך הורדוס, ועל הטבלה חרותים הדברם האלה: „כל נכרי לא הותר להכנס מחוץ לסורג ולגדר המקדש. מי שיתפס, יהא עצמו סיבת מיתתו.“ מכיון שלפי ההלכה התלמודית אין עונש מיתה בידי אדם לנכרי שנכנס למקדש, חשב גריץ (קורות היהודים III, 15 עמ' 224, הערה 2) שהמיתה הנזכרת היא „מיתה בידי שמים“. אבל טיטוס אומר בפירוש אצל יוסף ב"מ (מלחמ' ו‘, ב’, ד') הוא הרשה להרוג אפילו רומי שיהין להכנס לבית המקדש פנימה. גם מן המקום הזה שאצל פילון רואים בפירוש שהמיתה היתה מטעם הסנהדרין. וקרוב לודאי שפילון כותב כאן מה שראה בעיניו, כי הוא עצמו היה בין עולי רגל בירושלים („על ההשגחה“ 107 II ). עיין לכל זה קלוזנר, הסטוריה ישראלית ג‘, עמ’ 38. ואפשר שההלכה שהיתה מחיייבת בימי הורדוס מתאימה לדעת הצדוקים, או שההלכה הפרושית עצמה נשתנתה במרוצת הזמנים ובימי הורדוס היו מחמירים בענין זה.

214 ראה „נגד פלאקוס“ סע' 45 וכו'.

215 „הלועזית“ – הברברית. ראה הערה לסע' 8.

216 מספר היהודים בארץ בבל היה גדול בימי בית שני והשפּעת היהודים על הפרתים היתה מרובה, עד שבימי קלודיוס קיסר התיהד אזטיס (Izates) מלך חדייב (Adiabene על גבול המדינה הרומית והפרסית) עם אמו הליני ואחיו מונבז וכל זרע המלוכה (יוסף ב"מ קדמ' כ‘, ב’, וכו' וכו' ועוד במקומות שונים). הערים נהרדעא ונציבין היו מרכזים חשובים של היהודים „במדינות הפרסיות“ עוד בימי יוסף ב"מ (קדמ' י"ח, ט‘, א’). בימי המרד הגדול פנו יהודי ארץ־ישראל לעזרה לאחיהם שמעבר לנהר פרת (מלח' ו‘, ו’, ב').

220 אחד הפּסילים הנכבדים. השווה סויטוניוס, חיי קאליגולה 22: „הוא (קאיוס) הוציא פקודה להביא מארץ יון את פסלי האלים הנפלאים והקדושים, בעיני העם, ובכלל םהפסל המפורסם של זיואס אשר באולימפּיה, ולקצץ את ראשיהם ולהציג עליהם תבנית ראשו“.

222 על הלגיונות הרומיים שהיו בסוריה (leg. III Gallica; leg. VI Ferrata; leg. X Fretensis; leg. XII Fulminanta) ראה שירר, קורות עם היהודים חלק א‘, הוצ’ ד‘, עמ’ 459, הערה 41.

225 לפי יוסף ב“מ (קדמ' י"ח, ח‘, ב’) היה אז פטרוניוס בעכו. פילון שלא היה בקי כל כך בגיאוגרפיה של הערים היוניות בא”י חשב איפוא שעכו שייכת לפיניקיה כיתר הערים היוניות שבקרבתה (צור, צדון) ע"ג הים הגדול.

227 התאור שבא לקמן מצטיין באפיו התיאטרלי, ואין ספק שפילון בדה אותו מלבו, בכדי למשוך את לב הקורא. תמוה הדבר ששירר ומלומדים אחרים לא הכירו זאת ומשתמשים בתאור הזה של פילון גם בפרטיו לשם הרצאה הסטורית (ראה למשל קלוזנר, רגע גדול בחיי האומה „השלח“ כרך כ"א עמ' 109 ואילך).

230 גם יוסף ב“מ, נגד אפיון ב', רל”ד מדגיש את הרעיון של אהבת העבודה בישראל: „העמים האחרים אינם יכולים לקיים אפילו את הקלים שבין מנהגינו, רצוני לומר: עבודה עצמית“. ראוי להזכיר שהיונים בכלל היו מזלזלים בעבוסה פיזית שנקראה אצלם עבודה „באנאלית“ (banansos). ראה את ספרי „היהדות והיונות“ (פולנית עמ' 46, ומאמרי „רעיון העבודה בישראל, בכ“ע ראשית (ורשה) תרצ”ד, 49–51, 84–87. על ערך העבודה מדבר פילון ביחוד בספרו „חיי משה“ ב‘, סע’ 184; „על קרבנות הבל וקין“ סע' 35.

231 וויטליוס (Lucius Vittellius) נתמנה נציב על סוריה מטעם הקיסר טיבריוס בשנת 35, ובשנת 39 שלח קאיוס נציב אחר, הוא פטרוניוס, במקומו של וויטליוס. על ישרו של וויטליוס מעיד טציטוס (Ann. VI, 32) וויטליוס היה פעמים בירושלים. בפעם הראשונה בשנת 36 לחג הפסח. בקשר עם שהייתו זו בירושלים צוה להוציא לרשות היהודים את בגדי כהן גדול שהיו עד הנה בידי המפקח הרומי פילאטוס (יוסף ב“מ קדמ' י”ח, ד‘, ג’; ט“ו, י”א, ד'). בפעם שניה שהה וויטליוס בירושלים בשנת 37 (קדמ' י"ח, ה‘, ג’), בלי ספק כדי לסדר את עניני המדינה ברוח הצדק והמשפּט כדרכו תמיד. בעת שהיית וויטליוס ביהודה בפעם השניה הגיעה השמועה על מות טיבריוס ומלוך קאיוס.

232 על הזבח הגדול (הקטומבי) שזבחו היהודים לרגל מלוך קאיוס, ראה סע' 356.

234 רוצחי נשים, רומחי אחים, הורגי ילדים, אלה הם טפוסים שונים לקוחים מן הטראגדיה היונית. מובן שצירי היהודים בארץ־ישראל לא דברו בשפת הטראגיקנים היוניים, וכל זה המציא פילון לשם שיפּור המליצה ברוח הדברנות היונית.

235 אצל היונים היה מנהג סומה לזה של היהודים לטהר את המתים לפני הקבורה. ה"טהרה“ (ביונית λουτρά) היא כאן טבילה בדם במקום טבילה במים.

237 על הגורגו ראה „מפתח“. – ספורי בדים מן המיתולוגיה היונית אינם מתאימים לאנשים המדברים כאן, הם זקני ארץ־ישראל. מכאן ראיה שפילון כתב את ספרו זה גם בשביל קוראים יוניים ולהם הכין את „המטעמים“ האלה מן האגדה ההלינית.

זעם וקצף האדון וכו‘. המאמר הזה מפריד בין הדבקים. משער אני, כי מקום המאמר בסע’ 233 אחרי המלים: „אין עבד חסר תבונה שיתקומם בבעליו“. עם זה מתקשר היטב הרעיון, כי זעם האדון גורם מיתה לעבדו.

240 סבו ואבי סבו, על יסוד חוק האמוץ, הם אבגוסטוס ויוליוס קיסר.

242 המלים האחרונות של הסעיף הזה מזכירות את המאמרים הידועים בפרקי אבות: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס; וביחוד: שכר מצוה־מצוה.

245 באסיה (הקטנה) ובסוריה. רואים כאן, שתפקידו של פטרוניוס לא היה מוגבל רק לארץ סוריה בלבד. אף־על־פי שקשה להגדיר, באיזו בחינה נתייפה כוחו של נציב סוריה מחוץ לגבולות המדינה ההיא. גם על וויטליוס נציב סוריה (Ann. VI, 32) אמר טציטוס שהפקד לסדר את כל עניני המזרח.

אופיני מאד לשיטת פילון שהוא מתאר את הנציב הסורי לפי הפרוש האלגורי שהוא נותן בספריו לאישיותו של יצחק! בנגוד לאברהם שהוא טפוס המתלמד, משמש יצחק אצל פילון סמל של ידיעה „טבעית“ ועצמית שאינה זקוקה להתלמדות („על יוסף“ סע' 1 וכו' ובמקומות שונים). דומה לזה הוא כאן התאור של פטרוניוס… כמובן יש בכל התאור הזה הפרזה מרובה. אין אמנם לפקפק שפטרוניוס היה איש צדיק וישר כוויטליוס שקדם לו בנציבות. פטרוניוס שמר על החופש הדתי של היהודים גם בימי קלודיוס. וככה ענש צעירים אליליים אחדים שהקימו פסל הקיסר בבית הכנסת בעיר דאר (יוסף ב“מ קדמ' י”ט, י‘, ג’). אולם מן הצד השני השפּיעו עליו במדה מרובה גם טעמים טכסיסיים, כי פטרוניוס לא חפץ להפיח אשר מרד ביהודה בגלל שגעונו של קאיוס.

249 לפי יוסף ב“מ (קדמ' י“ח, ח”ג, ח' ו') היה הדבר בעונת הזריעה ולא בעת הקציר כדעת פילון. ברם דברי פילון מתקבלים יותר על הלב, כי אם היה הדבר בעת הקציר היה הנמוק עלול לעשות רושם על הקיסר, מפני שהיו נחוצות לו תבואות (סע' 259 וכו'); ואילו בעת הזריעה, מה איכפת לו לקאיוס שהיהודים יזניחו את אדמתם? לישוב העולם, ובפרט לישוב ארץ־ישראל, לא דאַג זיאוס הרומי, וזאת ידע בודאי גם פטרוניוס. אמנם פטרוניוס נותן עוד טעם אחר, היינו שאי אפשר יהיה לגבות מסים מאת היהודים, אם לא יעבדו את אדמתם. נמוק זה קלוש הוא בשום לב אל השאיפות האלהיות של קאיוס. ברם שירר חלק א' הוצאה ג' עמ' 505–507 חפץ להשלים בין פילון ויוסף ב”מ. כיון שלפי יוסף ב“מ עבר פטרוניוס מעכו היא פטולמאיס (Ptolemais) לטבריה ושם הקהיל את היהודים כדי לשדלם בדברים, כי לא יתנגדו לפקודת קאיוס, אפשר שבאמת שני מכתבים נכתבו, אחד בעונת הקציר שנת 40 מעכו, והשני בתקופת הזריעה (בקירוב ספטמבר שנת 40) מטבריה. לפשרה זו מתנגד קלוזנר, השלח כ”א, עמ' 11. אבל לדעתי נחוצה הפשרה הזאת גם מפני טעמים אחרים (ראה למטה סע' 337 הערה), אלא שקשה להשלים בין התוכן של שני המכתבים, כי אם אי־אפשר להלחם ביהודים בעת הזריעה (יוסף ב"מ) וגם בעת הקציר (פילון) הדבר הוא מן הנמנע, וגם בחורף לא יכול פטרוניוס להתגרות מלחמה ביהודים (קדמ' י"ח, ב'); מתי ידכא איפוא פטרוניוס את „קשי ערפם“ של היהודים? כלום אין מכתבים כאלה באים להתל בקיסר? אמור מכאן שהמכתב השני שנכתב בעונת הזריעה שנת 40 הכיל התנצלות אחרת, היינו ענין תחנוני היהודים וסכנת המרד, מה שיוצא גם מדברי יוסף ב"מ עצמו (קדמ' י"ח, ח‘, ח’).

253 לא כדי לעשות חסד וכו‘. פילון מטעים בפירוש את הרעיון אשר שימש לנו נקודת משען לקביעת הכרונולוגיה של המכתבים לסע’ 249. על השלטון שהיה בידי פטרוניוס עוד בימי טיבריוס ראה טציטוס Ann. VI 45.

257 הקציר… יד הקוצר. למלה απροφάσστον צריכים לפי דעתי להשלים את המלה: άμητον. את משחק המלים חיקיתי גם בשפה העברית. זאת לא הבין כנראה המלומד Matthei ותיקן מה שתיקן ללא צורך.

259 קאיוס התחשב בכוח הצבאי שהיה ביד פטרוניוס כשם שהיה זהיר ביחס לנציב מצרים פלאקוס („נגד פלאקוס“ סע' 110).

260 הסבה הבדויה וכו'. פילון שכח שקאיוס לא היה יכול במכתבו להטיל ספק באמתת נמוקו של פטרוניוס בדבר האסיף הקרוב, שהרי הוא עשה עצמו כמאמין בדברי הנציב. ואם המלים האלה הן הוספה מאת הסופר, הלא פילון ידע לנכון שזאת היתה רק אמתלה, ואין מקום לפקפוקים גרידא.

261 אגריפס עזב את ארץ יהודה בראשית שנת 40, ולא ידע איפוא מן המאורעות בארץ שחלו בעונת הקציר, היינו בין פסח לשבועות שנה זו. שכן מכל הספור שבא להלן יוצא שכל ענין הפסל אשר קאיוס צוה להקים בירושלם לא נודע לאגריפס. אמנם יש קצת קושי בדבר, כי פה אנחנו עומדים כבר לאחרי שוב קאיוס לרומי מ„נצחונותיו“ בגאליה, ובכן לא יוקדם מספטמבר שנת 40. היוצא מזה שאגריפס לא ידע עדיין בירח ספטמבר, מה שאירע במדינתו בקירוב בירח מאי.

265 למען בקש רחמים וכו'. מנין ידע זאת קאיוס, הלא פטרוניוס לא הודיע לו את דבר תחנוני היהודים? פילון שכח, כנראה, ושם בפי קאיוס דברים סותרים את אשר כתב פילון לפני זה. אולם לפי יוסף ב"מ (קדמ' י"ח, ח') לא העלים פטרוניוס מן הקיסר, כי את המכתב כתב אליו אחרי שבא בדין ודברים עם היהודים ושמע את דעתם וחפצם.

266 וכו' וכו' הספור על אגריפס שבא להלן שונה לגמרי מן המסופר אצל יוסף ב“מ (קדמ' י"ח, ח‘, ז’ וכו'). לדברי יוסף ב”מ השתמש אגריפס בהזדמנות בהיות לב קאיוס טוב ביין בעת המסבה, וקאיוס הבטיח לו למלא את כל משאלות לבו, ואז בקש אגריפס להעביר את גזירת הפּסל, וקאיוס נענה לבקשתו. הספור של יוסף ב“מ מתאים גם לאופיו החצרוני של אגריפס וגם לתכונת נפשו של קאיוס הנמהר וקל הדעת. אם־כן עלינו להחליט שכל הספור של פילון ע”ד התעלפותו של אגריפס ומחלתו, וגם ענין המכתב שכתב אגריפס לקאיוס – לפי ספורו של פילון להלן – קלוטים מדמיונו של הסופר שחפץ לתאר את אגריפס, ידיד משפּחתו, משפּחת האלאבארכים (ראה „נגד פלאקוס“ סע' 27 הערה) כיהודי טוב המסור לעמו ולתורתו; יחד עם זה התאמץ לענין את הקורא במחזות מבהילים כהתעלפות אגריפס וכו'. על כל פּנים דעתי נוטה להאמין בזה יותר ליוסף ב"מ מאשר לפילון עם היותו כמעט עד ראיה לדבר, כי עמד בראש המלאכות של יהודי אלכסנדריה אשר התגוררה אז ברומי.

268 על החסדים אשר עשה קאיוס לאגריפס אשר הוציאו מן המאסר ושם בראשו כתב מלכות ראה „נגד פלאקוס“ סע' 25 הערה.

276 המכתב שבא להלן אינו מקורי, וקרוב לודאי, שאגריפס לא כתב בכלל מכתב אל קאיוס, אם נתן אמון בספורו של יוסף ב"מ. למרות זה חשוב הוא המכתב מאד, מפני שממנו אפשר להכיר את פילון עצמו. כי האידיאלים שהסופר מיחס לאגריפס אלה הם האידיאלים של פילון עצמו.

277 אף אם אינם טובים לפי האמת. מלים אלה באו לפייס את קאיוס. – הרעיון ששמירת מסורת אבות היא יותר מן הדברים שבלב מאשר מן הדברים שיסודם בשכל, הנהו אופיני מאד בשביל ההרגשה הדתית של פילון.

278 הפרושים התנגדו בכלל למלכותם של השליטים מבית החשמונאים. לפי דעתם עליהם להסתפק בכהונה גדולה ולא להשתמש בכתר מלכות. הד השקפת הפרושים נשמע גם כאן.

281 פילון מבחין בין ארץ מולדת ובין ארץ מכורתם של היהודים בתפוצות הגולה. לגבי היהודים שבא"י הנה ציון היא כמובן גם המולדת, אבל לגבי היהודים שבגולה המולדת היא מקום מושבם, בעוד שעיר מכורתם, המטרופולין, היא ירושלים. ראה הערה ל„נגד פלאקוס“ סע' 46.

במדינת פיניקיה גרו היהודים בעיר צור (יוסף ב“מ מלחמ' ב', י”ח, ה').

בארץ סוריה: בעיר הבירה אניטיוכיה (שם ז‘, ה’, ב‘; נגד אפיון ב’, ל"ט ובמקומות אחרים).

באפמיה (מלחמ' ב‘, י"ט, ה’). בחילת סוריה: בדמשק (שם ב', י“ח, ל”ט ובמקומות אחרים).

יהודי פמפיליה באסיה הקטנה נזכרים בספר חשמונאים א', ט“ו, כ”ג וגם בברית החדשה (מפעלי השליחים ב‘, י’).

על יהודים בקיליקיה אנו קוראים אצל אפיפאניוס (haer. 30 II). ליהודי קיליקיה מאסיה הקטנה היה בית הכנסת בירושלים (מפעלי השליחים ו‘, ט’).

יהודי ביתוניה (אסיה הקטנה) נזכרים כאן אצל פילון.

יהודי פונטוס נזכרים בברית החדשה (מפעלי השליחים ב‘, ט’). משם היה עקילס הגר.

על יהודי תסליה בארץ יון אנו קוראים רק כאן.

מוקדון: השוה מפעלי השליחים פרק ל"ז וכו'. ממוקדון ידועות לנו הערים האלה אשר נתישבו בהם יהודים: פיליפי, תיסאלוניקי, בירואי.

אטיקה: בית הכנסת באתונא, בירת אתיקה נזכר במפעלי השליחים י“ז, י”ז.

קורינתוס: בית הכנסת שם נזכר במפעלי השליחים י"ח, ד' וכו'.

תיסליה, ביאוטיה, איטולה וארגוס נזכרות רק כאן כארצות מושב היהודים.

פלופוניסוס: ראה ספר חשמונאים א', ט“ו, כ”ג.

282 אֶביאה כמקום מושב יהודים נזכרת רק כאן.

האי קפריסין: ראה יוסף ב“מ קדמ' י”ג, י‘, ד’ ועוד. בימי טריאנוס התקוממו יהודי קפריסין ברומי (דיון קאסיוס 32 LXVIII)

כפתור (קריטי), יהודי כפתור נזכרים במפעלי השליחים ב‘, י"א; ראה קדמ’ י“ז, י”ב, א‘; מלחמ’ ב‘, ז’, א'; חיי יוסף ע"ו (יוסף ב"מ נושא אשה יהודית משם).

283 לוב. על התישבות היהודים במדינת לוב אנחנו יודעים גם מן הפאפירוסים. בצדק מעיר המתרגם הצרפתי דילונאי, כי במה שאגריפס מתאר את רבוי אוכלוסי היהודים במדינות שונות, נעוץ הרעיון: אם קאיוס יענה לבקשתם, יהיה חסדו גדול מאד, ואם יסרב, עליו לפחד מפני היהודים שיעמדו על נפשם ותתעורר מהומה בכל חלקי הקיסרות הרומית. איומים מוסתרים כלולים לפי דעתי ביחוד בסע' 293.

285 בתקופת הקיסרים נתרבה מאד מספר אזרחי רומי וככה נתן קלודיוס בשנת 48 את הזכות של מלוי תפקידים גבוהים ius honorum לגאלים, ועל ידי כך היו מוכשרים להיות חברי הסינט הרומי. בשנה זו הגיע מספר אזרחי רומי לששה מליונים.

288 השמועה ע"ד חילופי גברא בשלטון הרומי הגגיעה לוויטליוס נציב סוריה אשר שהה בירושלים בעת ההיא, ולכן נודע הדבר בראשונה לאנשי ירושלם. ראה הערה לסע' 231.

289 מן הנמוק שיש משפּט הבכורה לארץ יהודה נודף ריח של סופיסטיקה ואינו מתאים אל המצב הרציני המתואר בספור.

290 מלבד האל האמתי יש גם אלים נראים או בדיוק: אלים שנתפשים בחושים. ובכן אגריפס עצמו מודה במקצת שיש יסוד להתאהלות אדם וממילא גם להערצת קאיוס.

291 על יחסו של מרקוס אגריפס ליהודים ראה סע' 294 וכו‘. על היחס הרצוי של אבגוסטוס ליהודים השווה סע’ 311 וכו‘. ועל אם סבתו של קאיוס ליביה ראה סע’ 319.

כנראה נשתרבבו הדברים במקור היוני ולכן נשנו הענינים פעמים, כמו שמראים המקומות המקבילים האמורים.

294 אגריפס (Marcus Vipsanius Agrippa) ידיד הקיסר אבגוסטוס וחתנו (איש יוליה) היה אבי אגריפינה אם קאיוס. אגריפס ביקר את הורדוס המלך בירושלים בשנת 15 והקריב קרבנות בבית המקדש (יוסף ב“מ קדמ' ט”ז, ב‘, א’).

297 על התשורות שנתנו השליטים הרומיים לבית המקדש ראה יוסף ב“מ מלחמ' ב', י”ז, ג‘; ד’, ג‘, י’. – את חסידותו הראה אגריפס כעבור שנה לאחר בקורו בירושלם. בשנה זו (שנת 14) שהה אגריפס באסיה הקטנה, שם הופיעו לפניו היהודים והתאוננו על נגישות היונים. השלטונות של ערי אסיה הקטנה החרימו את הכסף שהיה מוקדש להשלח לירושלים והיו מכריחים את היהודים לבוא לבית המשפּט בשבת. אגריפס הוציא בענינים אלה פסק־דין לטובת היהודים (יוסף ב“מ קדמ' ט”ז, ב' ואילך).

299 אף כי אנכי סבלתי וכו‘. טיבריוס שם את אגריפס במאסר, בו היה חבוש עד התקסרותו של קאיוס. ראה „נגד פלאקוס“ סע’ 25 הערה.

פילטוס (Pontius Pilatus) היה משגיח ביהודה משנת 26 עד 36 לספה"נ. הוא הקניט את העם בדרכים שונות. הוא חפץ להכניס לתוך ירושלים את ה„סגניות“, הם דגלי הצבא הרומי שעליהם היתה תמונת הקיסר, למרות מה שהיתה כבר מסורה גם לרומיים שלא לעשות כדבר הזה (יוסף ב“מ קדמוניות י”ח, ג‘, א’; מלחמ' ב‘, ט’, ב' וכו'). הוא לקח כסף מאוצר המקדש לשם חפירת תעלות מים (קדמ' י"ח, ג‘, ב’; מלחמ' ב‘, ט’, ד'), ולסוף המציא את ענין השלטים.

אמנם קשה להגיד, מהו טעם ההתרגזות ההיא, הלא שלטים כאלה היו אפילו בבתי הכנסיות באלכסנדריה (למעלה סע' 133), ואין פוצה פה. ואפשר שההלכה הארץ־ישראלית היתה אז מחמירה בנידון זה.

300 ארבעת בני המלך הם, כנראה, הנסיכים פיליפוס, הורדוס אנטיפס ועוד שנים אחרים בלתי ידועים מבני הורדוס המרובים.

301 תאור אופיו של פילטוס הנמצא אצל פילון מתאים לזה שניתן על ידי יוסף ב"מ (קדמ' י"ח, ג‘, א’ וכו'). אמנם באבנגליון (מתיא כ“ז, כ”ד וכו') מתואר פילטוס כאיש ישר המצטדק „נקי אנכי מדם הצדיק (ישו)“, אבל זה בא מתוך מגמת הסופר לגולל את אשמת צליבת ישו על היהודים ולטהר את הרומיים מכל פשע. ראה קלוזנר, הסטוריה ישראלית ג‘, עמ’ 212.

305 המלך הורדוס בנה במקום העיר העתיקה מגדל שרשון (מגדל אסטראטון) את העיר החדשה קיסריה (קיסרין) אבגוסטה לכבודו של אוקטביינוס אבגוסטוס. בעיר החדשה בנה הורדוס סבסטיאון הוא מקדש לשם אבגוסטוס בחוף הים. במקדש הזה עמדו פסלי אבגוסטוס ורומא, אלילת העיר רומי (יוסף ב"מ קדמ' ט‘, ט’, ו'); מלחמ' א‘, כ"א, ז’). סבסטיאון כזה בחוף אלכסנדריה הכרנו למעלה סע' 151. לפי יוסף ב"מ בנה הורדוס מקדשים כאלה „בהרבה מקומות“ (מלחמ' א‘, כ"א, ד’). על כל פנים בנה סבסטיאונים בפניאס ובשומרון (קדמ' ט“ו, י‘, ג’; מלחמ' א', כ”א, ג').

306 פילון מדגיש במקומות שונים שבבית המקדש נערכו תפלות בעד כל האנושיות. זכר לדבר יש במסכת סוכה נ“ה ע”ב; שבעים פרים שנקרבו בבית המקדש בסוכות הם כנגד שבעים אומות. ראה את הדרשה במדרש שיר השירים רבה פרשה א' (בסוף) על הפסוק: תחת אהבה ישטנוני ואני תפלה (תהלים ק"ט, ד'). עיין גם מדרש תנחומא, הוצאת בובר, פנחס אות י"ד.

307 הכה“ג נכנס אמנם ארבע פעמים ביום הכפורים לקודש הקדשים, להקריב קטורת, להזות דם הפּר ודם השעיר ולהחזיר את הכלים (משנה יומא פרק א' וכו'). את הקושיה הזאת מתרץ גינצבורג בהערתו אל המקום הזה: „אולי כונתו על שני מיני העבודה אשר הכהן הגדול עושה בקדשי הקדשים, ר”ל א' עבודת הקטורת, ב' הזית הדם, כי נחשבו לו ביאה לעבודה, ביאה לעבודה“.

311 על אסור האספות ברומי וזכות היהודים לערוך אספות דתיות ראה „נגד פלאקוס“ סע' 4 הערה.

312 ולא כדי לחתור וכו', כמו באספות האליליות הנדונות. ראה „נגד פלאקוס“ שם.

314 הפקודות השונות שהוציא אבגוסטוס לטובת היהודים מכילות ביחוד את ענין משלוח הכסף לירושלים והאספות הקשורות במגבית הכסף ההוא. את ההחלטות של יוליוס קיסר ואבגוסטוס בבחינה זו מוסר לנו יוסף ב“מ קדמ' ט”ז, ו‘, ב’ ואילך. לפני הסופר הזה היה כנראה אוסף של דוקומנטים כאלה אשר בהם השתמשו היהודים לעת הצורך כשעמדו לדין לפני שליטי רומי (למשל במשפּט שהיה בשנה 14 לפני אגריפס חתן אבגוסטוס בין היהודים והיונים באסיה הקטנה, קדמ' ט"ז, ב‘, ג’, וכו').

אשר לאפסוס כבר בשנת 43 לפני ספה"נ קבלו יהודי העיר ההיא, ובכלל יהודי אסיה הקטנה, את אשור זכויותיהם מאת דוֹלא בללה, איש בריתו של אנטוניוס (קדמ' י“ד, י', י”א וכו'). באפסוס גרו יהודים עוד מימי אנטיוכוס השני (246–261) ומידו קבלו את זכויותיהם (יוסף ב“מ, נגד אפיון ב', ל”ט).

317 על הקרבנות של אבגוסטוס ראה למעלה סע' 157.

319 ליביה יוליה אבגוסטה אשת אבגוסטוס, אם יוליה בת אבגוסטוס (יוליה הצעירה היתה אם אגריפינה אם קאיוס) ירשה בשנת 10 לפני ספה"נ בארץ־ישראל ערים אחדות מאת שלומית אחות הורדוס (יוסף ב“מ קדמ' י”ח, ב‘, ב’); ראה גם למעלה סע' 200 הערה). הערים האלה הביאו הכנסות עצומות. „אהבת“ ליביה ליהודים לא היתה כנראה אהבה שאינה תלויה בדבר.

המתרגם הצרפתי התקשה כאן מפני שלא ידע, כי השם ליביה ויוליה מסמנים אשה אחת. אשר לכינויה אבגוסטה ראה הערה לסע' 322.

322 חוץ מאוקטבינוס וטיבריוס היה כינוי האלהי אבגוסטוס (ביונית: סבסטוס) גם לליביה יוליה אשת אבגוסטוס, אם טיבריוס. את הכינוי הזה קבלה ליביה על פי צוואת אוקטביינוס (טציטוס Annales i8).

326 אגריפס קבל בשנת 37 את מדינת נסיכותו של פיליפּוס בן הורדוס ובשנת 40 גם את זו של הורדוס אנטיפס (הגליל וחלק הדרומי של עבר הירדן, את החלק הזה מסמן פילון בשם טרכון־ארגוב). – מכאן ראיה שהמכתב הזה, אם בכלל נכתב, בא כבר משנת 40, בהתאם למה שאמרנו, כי אנו עומדים בזמן אשר בו חזר כבר קאיוס מן החזית המערבית. קאיוס שב משם בסוף ירח אבגוסט שנת 40.

333 בדבר התוצאות הרצויות, לפי שעה, של התערבות אגריפס לפני קאיוס לטובת היהודים, תמימי דעה הם שני הסופרים פילון ויוסף ב"מ, ותאורם שונה רק בנוגע לדרך אשר בו השיג אגריפס מה שהשיג (ראה הערה לסע' 266).

337 סבת החרטה של קאיוס היתה, לפי יוסף ב“מ – עד כמה שאפשר להסיק מן הטקסט הלקוי – המכתב אשר קבל מאת פטרוניוס שבו יעץ הנציב לבטל את גזירת הקמת הפּסל בבית המקדש. כיון שפטרוניוס המליץ במכתב הזה על היהודים, חשד הקיסר בקבלו שלמונים, ואת היהודים האשים בנטיה למרד. פילון אינו מזכיר את הפּרט הזה, כי לדעתו, כתב פטרוניוס את המכתב לקאיוס עוד בימי הקציר, ובכן באביב שנת 40, ואפשר שלא קבל אותו קאיוס עד אחרי שובו מגאליה. ואם כך הדבר אין לתלות את חרטת קאיוס במכתב שהיה כבר בידו חדשים אחדים. אך לפי יוסף כתב פטרוניוס את המכתב בעונת הזריעה, אם כן מתקשרים המאורעות היטב. ברם, נראים הדברים, ששני מכתבים נשלחו מאת פּטרוניוס אל קאיוס כהשערת שירר, אחד באביב שנת 40, ועליו ענה קאיוס בנחת ובנעימות, כביכול, ושרש את פטרוניוס להוציא את פקודתו לפועל כאשר יוסרו המכשולים, כספור פילון; והמכתב השני נכתב בסתו שנה זו, והוא שגרם להתמרמרותו של קאיוס, עד שצוה בפקודתו השניה לפטרוניוס, שיאבד עצמו לדעת, אלא שנתגלגל הדבר ופטרוניוס לא קבל את המכתב האיום הזה אלא לאחר מות קאיוס. פילון לא ידע את דבר המכתב השני, ויוסף ב”מ הכיר רק את המכתב השני ולא את הראשון.

הפּרטים האלה על דבר הפסל שנעשה בצידון ולסוף ברומי אינם נמצאים אצל יוסף ב"מ. פרטים כאלה היה פילון יכול לשמוע מפּי אגריפס ידיד בית האלאבארך היהודי באלכסנדריה.

341 וכו‘. בנוגע לאכזריות קאיוס שהרג אנשים אשר נתחייבו תחלה רק חובת גלות. ראה „נגד פלאקוס“ סע’ 183 וכו' ואת ההערה לסעיף זה. – ואשר לפרטים אחרים באופיו של קאיוס המתוארים כאן, מתאימים הם לגמרי לידוע לנו ממקורות אחרים (סוויטוניוס, דיון קאסיוס וכו').

346 זוס המפואר החדש. בדומה לזה נקרא גם הקיסר נירון בכתובת אחת: הליוס (אפולון) החדש (Ditteberger Sylloge I 376, 33). הבטוי „דיוניסוס חדש“ נמצא למעלה סע' 89, ו„אריס חדש“ סע' 97. המתרגם הגרמני לא הבין את זאת וקשר את המלה neos עם קאיוס: קאיוס הצעיר, ואחרי טעותו נמשכו הרבה. – השם־לואי „המפואר“ הוא כינוי אלהי, ראה הערה ל"נגד פלאקוס“ סע' 81, וביחוד למעלה סע' 143 הערה.

אחרי הסעיף הזה יש ליקוי בכת"י, לפי עדותו של המלומד Masselieau.

350 במשך ארבע מאות שנה וכו', העיר אלכסנדריה נוסדה בשנת 322 על ידי אלכסנדר הגדול. לפי יוסף ב"מ (קדמ' י“ט, ה‘, ב’ ו„נגד אפיון“ ב', ל”ו) באו היהודים לאלכסנדריה עוד בעת יסוד העיר וקבלו את זכיותיהם מידי אלכסנדר עצמו. לזה מתכווין פילון באמרו שבמשך ארבע מאות שנה לא הטילו ספק בזכיות היהודים, שהרי פלאקוס היה הראשון לכנות את היהודים בשם גרים וזרים („נגד פלאקוס“ סע' 54).

לפי מדת המים. בבית־המשפּט העתיק היה שעון המים (Klepsydra). מדה ידועה של מים היתה מטפטפת זמן מסוים מתוך השעון, והזמן הזה ניתן לדברנים לשאת את נאומיהם בבית המשפט לזכות ולחובה (ראה למשל אריסטופנס בקומדיה „צפרים“ שורה 1695). מכאן הביטוי השגור אצל הדברנים היוניים: לדבר לפי המים, או: המים אינם מרשים להאריך וכדומה.

המטיל אימה בפניו הזעומות, בדיוק: קמט את מצחו (סימן של התרגזות).

351 הפרדסים על שם מיצינאס (Meccenas) ידיד אבגוסטוס ולמיאה (Lamia L. Aelius) קונסול רומי בשנה 3 לספה"נ היו מחוץ לרומי בקרבת העיר (ראה Hirschfeld, Beiträge zur alten Geschichte II 57) ובכן מקום העלילה העתק מפוטלאולי לרומי. בחלק החסר סיפר פילון בלי ספק שלא עלה בידי הצירים לקבל ראיון לפני הקיסר בפוטאולי, ולכן נאלצו לנסוע אחריו לרומי.

353 „אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו (אין לו חלק לעולם הבא“, משנה סנהדרין פרק י‘, הלכה א’.

356 וזבחים גדולים וכו‘, במקור היוני כתוב: והקטומבות הקרבנו, משמע: זבח של מאה קרבנות (מאה = hekaton). זבח של מאה קרבנות נזכר גם בספר עזרא ו’, י"ז: והקרבנו לחנוכת בית אלהא דנה תורין מאה וכו'. אף־על־פי־כן נראה לי שהקטומבות כאן לאו דוקא, אלא משמע סתם זבח גדול.

ואנחנו לא עשינו כמנהג האחרים וכו'. הוכחה דומה לזו אנו קוראים אצל יוסף ב"מ. היונים מקריבים אמנם הקטומבות לאלים, אבל הם אוכלים בעצמם את בשר הקרבנות („נגד אפיון“ ב', קל"ח).

המחלה… אשר נחלו עליה יחד עמך כל ארצות הישוב וכו‘. ר’ למעלה סע' 16.

בסוף ירח אבגוסט שנת 40 [שָׁב] קאיוס לרומי ליום הולדתו (31 באבגוסט) אחרי הנצחונות המדומים שניצח כביכול את השבטים הגרמניים. ל„נצחונות“ האלה מתכווין פילון. – מובן שהמאורעות המתוארים כאן התרחשו כבר למחר שובו של קאיוס, ובכן לאחר שנתקיימו „התקוות הטובות“ שתלו בנצחונותיו של קאיוס…

362 שגם אנשי ריבנו אסורים וכו'. גם יוסף ב“מ („נגד אפיון“ ב', קמ"א) משתמש בנימוק זה לגבי אפיון. הסופר האנטישמי הזה טען, מדוע אין היהודים אוכלים מאכלות שונים. על זה ענה יוסף ב”מ, כי גם המצריים נמנעים מאכילת בשר חזיר. הטענה הזאת מתאימה לדעת פילון, כי שונאי היהודים באלכסנדריה היו בעיקר מזרע מצרים. אל האסור של אכילת בשר חזיר אצל היהודים ראה גם פלוטארך Qestions conviviales IV 5.

363 השאלה הזאת: מהו היסוד המשפטי לזכיות האזרחיות של יהודי אלכסנדריה מטרידה את המלומדים עד היום הזה, והדעות מחולקות. גם מלומדים עבריים התלבטו בשאלה ההיא בזמן האחרון: ישראל אסטרזצר, אבידור צ’ריקובר ויוסף קלוזנר בספריהם השונים. למרות כל אלה נשארה השאלה כמעט ללא פתרון. מי יודע, אם לא היינו במצב טוב משהננו כעת, אלמלא היה „זיאוס הרומי“ נותן לפילון לענות על שאלתו זו ולא הפסיקו באמצע כתקוף עליו רוח שגעונו.

370 התאמצנו להתאושש וכו'. לפי יוסף ב"מ (קדמ' י"ח, ח‘, א’) פנה פילון לחבריו בשליחות במלים אלה:,התעודדו נא, כי לנו הראה קאיוס את כעסו במלים בלבד, ואילו לאלהים התקומם במעשים“, ובכן חזה פילון את סופו הרע של קאיוס כאשר נועז לשלוח יד בקדשי אלהים. אולם המאמר הזה של פילון אינו נמצא בספרנו, ואפשר שהוא לקוח מן החלק האחרון שאבד לנו (ראה הערה בסוף הספר).

חמשת הצירים. לפי יוסף ב“מ היה מספר הצירים שלשה ולא חמשה. מובן שפילון הוא בר־סמכא בנדון זה, שהרי הוא שעמד בראש המלאכות. את העובדה ההיא מזכיר גם יוסף ב”מ: „בראש המלאכות (היהודית) עמד פילון, איש מהולל בכל הליכותיו, אחי האלאבארך אלכסנדר וידו רב לו בפילוסופיה“ (שם).

372 האנשים שהבטיחו לתמוך בידי היהודים הם כנראה שרי החצר אשר היהודים „פייסו“ אותם לפי הביטוי של פילון (סע' 174) – והם התחייבו לחוש לעזרתם לפני קאיוס.

373 התוכן של כתב ההמלצה – אפשר גם לתרגם: כתב התשועה (פאלינאודיה palinodia) שנזכר בסוף הספר היו בודאי לא דברי התנצלות בלבד, אלא גם המשך הספור. ובכן: חרבו של כיריאס שמה קץ לשלטונו של „השקוץ המשומם“ החדש שישב על כסא שליטי רומי; כלודיוס מלך במקומו והוא ענש קשה את מחוללי הפרעות באלכסנדריה, כידוע לנו מן התגליות החדשות במצרים.

 

על האיסיים    🔗

(קטע ראשון)    🔗

75 גם בפלשתינה. בסעיפים הקודמים מדבר פילון על שבעת חכמי יון הידועים ועל חכמי פרס והודו המאמתים בחייהם את הכלל של חרות הצדיק. לחכמים האלה משווה פילון את האסיים שגם הם משמשים בחייהם אות ומופת לאמתותו של הפּרדוכס הסטואי, כי החכם והצדיק הוא בן חורין.

בפלשתינה אשר בסוריה. אם לדיוק: בסוריה הפלשתינאית, כי השם סוריה במובנו הרחב מקיף את יהודה ואת סוריה הכפולה (סוריה סתם וחילת סוריה). הבטוי: סוריה הפלשתינאית (Παλαιστίνη Συρια) נמצא גם אצל סופרים אחרים (הירודוט I 105, II 106, III 5. דיון קאסיוס XXXVII 15, יוסף ב“מ קדמ' ח' י' י”ג ועוד), ואין כאן מקום לתיקונים.

ארבעת אלפים ומעלה. בטוי זה ὑπερτετρακισθχίλιοι נמצא גם אצל יוסף ב“מ קדמ' י”ח, א‘, ה’. כנראה היה ספרו של פילון לעיני יוסף ב“מ ובו השתמש, אם כי במשך הזמן שחל בין שני הסופרים האלה נשתנה היחס המספרי של הכתה האסית. מלבד הבטוי הזה עוד גם ראיות אחרות באות להוכיח, כי יוסף ב”מ השתמש בספרו של פילון.

אסיים וכו‘. לפי פילון נגזר השם Essaios מן hosios (חסיד), ראה סע’ 91 ואבסביוס, Praep. Evang. VIII 11,1. ואם קלוזנר (היסטוריה ישראלית ב' עמ' 93) תמה: „אבל סוף סוף ידע פילון שאין זה שם יוני“, הנה יש לענות שפילון גוזר הרבה שמות תנ"כיים כגון לאה, פרת וכדומה (ראה את ספרי הגרמני על הבאור האלגורי של פילון עמ' 60 ואילך), מן השפה היונית. גם במדרש מוצאים אנו אטימולוגיה יונית לשמות עבריים, כגון: „למה נקרא שמו ירמיה? שבימיו נעשתה ירושלים אירימיאה (ἐρημία – מדבר, שממה)“ (מדרש רבה, קהלת פרשה א', בראש). מן המותר להוסיף שהאטימולוגיה הזו אינה נכונה. – ואשר לשם Essaios (Ἐσσαῖος) שלא נשתמר בשפה העברית הנה באות השערות שונות לפרשו: אסיא (– רופא, כי האסיים השתמשו, לפי יוסף ב"מ, בסממנים שונים לשם תרופה), סחא (טבול, ע"ש טבילותיהם), חסא (בארמית – חסיד), חשאי וכו' וכו'.

ותחת לזבוח זבחי קודש וכו‘. לפי יוסף ב"מ קדמ’ י“ח, א' ה' לא היו האסיים זובחים בכלל, ואלה הם דברי יוסף ב”מ: „הם שולחים תשורות (מחצית השקל?) לבית המקדש, אבל אינם מקריבים קרבנות, בחשבם כי יש להם אמצעים משובחים מן הקרבנות להשיג את מעלת הטהרה והקדושה. הם מתרחקים, איפוא, ממקדש העם וכו’“. מה הם האמצעים האלה? הסופר מתכון כנראה, לקדושת הלב והמחשבה הנזכרת כאן. ראוי לציון, כי השקפת אסיים זו יש שמוצאים לה סמוכין בספר קהלת ט‘, ב’: „לזובח ולאשר איננו זובח“. ויש שסוברים בכלל, כי בספר קהלת נמצא הד לתורת האסיים. ראה גם הערה לסע' 84 (ענין השבועה).

76 המה קובעים את דירתם בעקר בכפרים. מכלל שנאמר: בעקר (τὸ πρῶτον – קודם כל) אתה למד שהאסיים גרים גם בערים, אלא שהם בוחרים ככל האפשר לשבת בכפרים. המלומדים (כגריץ ולוציוס) שלא שמו לב לבטוי: בעקר, מצאו כאן סתירה למסופר בקטע ב' המובא אצל אבסביוס; שם כתוב שהאסיים גרים בערים רבות. ובאמת אין כל סתירה. ראה גם מבוא. – העיר, כמובן הפוליס ההלניסטית, היא אצל פילון שורש הרע ושחיתות המדות (ראה „על עשרת הדברות, סע' 2 וכו'), ודעתו זו הוא מיחס גם לאסיים; אך האסיים נמנעו משבת בעיר מטעמים אחרים, וביחוד משום שקשה לשמור בעיר על דיני טהרה. ראה מבוא.

מהם עובדים את האדמה. גם לפי יוסף ב“מ קדמ' י”ח, א‘, ה’ מכבדים האסיים מאד את עבודת האדמה.

מלאכות המרבות שלום בעולם, להוציא אומנויות כאלה כלטישת נשק ותשמישי מלחמה אחרים שהם אסורים לאסיים (סע' 78).

77 על שותפות הקנין אצל האסיים ראה יוסף ב"מ מלחמת היהודים ב‘, ח’, ג' וכו'.

ובצדק יחשבו לעשירים גדולים וכו' בהתאם לפרדוכס הסטואי הידוע שאין מלך אלא חכם (שיודע את מדת ההסתפקות). וכיוצא בזה מאמר המשנה: „איזהו עשיר? השמח בחלקו“ (פרקי אבות ד' א').

78 על האומניות שהאסיים עסוקים בהן ראה קטע ב' (18, 11 VIII, Praep. Evang. וכו'). יש להעיר שאף על פי שהאסיים לא עסקו באומנות במלחמה – השתתפו במלחמת החרות נגד הרומיים. ויוחנן האסי יוכיח שעמד בעת המלחמה נגד אספסיינוס בראש המוז תמנה (מה"י ב‘, כ’, ד'), ולאחרונה מת מות גבורים (שם ג‘, ב’ א’–ב').

79 בסעיף זה מפתח הסופר את הרעיון של חכמי הסטוא על שויון כל זרע אנוש. העבדות היא לפי משנת הסטוא המצאת אנשים המתנגדת לחוק הטבע. אלא שהסטואיקנים ומטיפי המוסר, כציצרון וסנקה, לא הסיקו מן הכלל הזה כל מסקנה מעשית, ואילו האסיים שקיימו את הכלל הזה בפועל, לא היו פלוסופים, ולא התפלספו על שויון האדם. פילון מאחד כאן את תורת חכמי הסטוא עם מעשי האסיים, ומיחס לאלה גם את משנתם של הללו. על גוף העובדה שלאסיים לא היו עבדים, מספר גם יוסף ב“מ קדמ' י”ח, א‘, ה’.

80 החלוקה המשולשת הרגילה של הפלוסופיה לפי משנת חכמי הסטוא היא: הגיון (דיאלקטיקה או לוגיקה), תורת המציאות (פיסיקה), ותורת המוסר (אתיקה). לסוג השני שייכת גם התיאולוגיה העוסקת במציאות אלהים.

אשר יקטן כוח השכל וכו‘. את חוקי אלהים אין בכוח השכל לתפוס, כי הם מכילים רעיונות נעלים ונשגבים, לפי שיטת הבאור האלגורי המיוחדת לפילון. את שיטת הבאור הזאת רגיל פילון לסמן כמסטורין. ראה ספרי על הבאור האלגורי עמ’ 39 וכו'.

81 וכו' פילון מזכיר במקומות שונים בספריו את המנהג להתאסף בשבתות בבתי הכנסיות לשם עבודת אלהים ותלמוד תורה. במנהג זה קשורות הדרשות אשר ראשיתן נעוצה בתקופה קדומה מאד. בספר „חיי משה“ ב‘, סע’ 215 וכו', מיחס פילון את הדבר למשה רבנו. מעין זו היא גם השקפתם של חכמי התלמוד שלפיה היה עזרא הסופר הראשון להקהיל קהלות ברבים, לקרוא ולבאר את התורה בימים מזומנים.

82 התאור הניתן כאן מזכיר את הדרשן והתורגמן שבתלמוד, אחד קורא והשני מתרגם ומבאר. השווה גם את התאור המפורט החשוב אשר בקטע ב' (אבסביוס Pr. Evang. VIII, 7, 12 sq.). שם קורא ומבאר איש אחד מן הכהנים או מן הזקנים. מנהג זה משותף הוא לכל היהודים ואינו מיוחד לאסיים בלבד.

בצורה פלוסופית, דרך משל. במקומות שונים מספריו מביא פילון דרשות אלגוריות בשם „מפרשים קדמונים“. ובכן לא פילון הוא שהמציא את שיטת הבאור האלגורי, כמו שרגילים לחשוב. זאת הוכחתי בפרוטרוט בספרי על הבאור האלגורי של פילון.

83 חלוקת כל הדברים לטובים (αγαθά), רעים (kakà) ודברים נייטרליים שאינם לא טובים ולא רעים (ᾶδιάφορα) לקוחה ממשנת הסטוא.

84 אינם נשבעים כלל. על זה מעיד גם יוסף ב“מ מה”י ב‘, ח’, ו‘: „וכל אשר יצא מפיהם חמור בעיניהם מדבר שבועה, והם עשו סייג לבלתי השבע וכו’“. רמז לאסור שבועה נמצא בפעם הראשונה בקהלת ט’, ב‘: „הנשבע כאשר שבועה ירא“. עיין בספרא קדושים פרק ח’ (הוצאת וויס צ“א ע”א) על „לאו צדק והן צדק“. איסור שבועה מצאתי בפירוש במדרש תנחומא הוצאת בובר, מטות אות א': „אמר להם הקב“ה לישראל, לא תהיו סבורים שמותר לכם לישבע בשמי אפילו באמת וכו’“. ראה גם תנחומא הוצאת בובר ויקרא אות ט”ו.

באלהים יראו את מקור כל הטוב וכו‘. הרעיון שד’ הוא רק מקור הטוב נמצא תכופות אצל פילון. (ראה למשל „על בלבול השפות“ סע' 179). השווה גם ספרא בחוקותי ד' (הוצאת וויס קי“א ע”ב): „אין הרעה יוצאת מלפני לעולם וכה"א מפי עליון לא תצא הרעות אלא הטוב“.

במדת דרך ארץ, הנני גורס τό κόσμιον תחת τό νόμιον לפי תקונו של מנג’אי.

85 כמעט במלים אלו עצמן מתאר יוסף ב“מ מ”ה, ב‘, ח’, ד‘, את שתוף החיים אצל האסיים: „ולאנשי סיעתם הבאים ממקום אחר הכל עומד פתוח לרוחה וכו’“. השוואת הקבלות כאלה מוכיחה, שיוסף ב“מ השתמש בתאור של פילון. – לסעיף זה ולבא אחריו השווה יוסף ב”מ מה"י שם וכו’, וקדמ' י"ח, א‘, ה’.

88 מעשים נעלים תחת תרגילים. הכונה היא לתרגילי דברנות אשר בהם היו הצעירים מנסים כוחם בגבובי מלים ודקלמציות נמלצות.

יסוד איתן לחרות. הסופר מדגיש בזה את הנושא ששימש נקודת מוצא לכל התאור, הוא הרעיון שרק בני עליה הם בני חורין באמת.

89 וכו' וכו' בתאור הבא מספר פילון על רדיפות שונות שסבלו האסיים מידי שליטים אכזריים. מי הם השליטים האלה? הסופר מדבר כנראה, בתקופת השמד שבימי העריץ אנטיוכוס אפיפנס, ובכן גם בימים ההם היתה קיימת כבר כת האסיים. ואפשר מיחס כאן הסופר לאסיים את אשר היה משותף לכל העם, כי הרדיפות היו אז כלליות. הלא גם בענין אחר (ענין הדרשות) ראינו שמוסד משותף לכל העם מיוחס לכת האסיים ואם כך הדבר, אין להסיק מכאן כל מסקנות בענין הכרונולוגיה של צמיחת האסיות, כמו שעשה לוציוס בספרו על האסיות עמ' 36 וכו'. –

תאור דומה למסופר כאן נמצא אצל יוסף ב“מ מה”י ב‘, ח’, י'. הנוגשים העריצים המה הרומיים בעת המרד הגדול, ורדיפותיהם לבשו אופי דתי. תמוה הדבר, כי מעולם לא שמענו, וגם יוסף ב"מ אינו מספר במקום אחר, על רדיפות דתיות מיד הרומיים בימי מלחמת החרות. סבורני שיוסף חקה בתאור זה את פילון מתוך קלות ראש בלבד, כדרכו, ואילו פילון התכוין לסורים ולא לרומיים.

יש להוסיף שתאור העינויים הניתן כאן מזכיר בפרטים שונים את התאור של יסורי היהודים באלכסנדריה בימי הנציב פלאקוס. התאור הזה נמצא בספרו של פילון „נגד פלאקוס“ סע' 65 וכו'. הפרעות באלכסנדריה התחוללו שנים רבות לאחר שכתב פילון את ספרו „על חרות הצדיק“; פילון חקה איפוא ב„נגד פלאקוס“ את דברי עצמו ב„חרות הצדיק“. נמצאת למד שתאורים מעין אלה „חפשיים“ הם יותר מדי, ואין לדקדק בהם. בנדון זה לא נמצא דיקנות לא אצל פילון ולא אצל יוסף ב"מ, שהלך בעקבותיו.

91 העריצים, או יותר נכון העריץ הערום והאכזר הוא, לדעת לוסיוס עמ' 40, המלך הורדוס. ברם, אין השערה זו מתקבלת על הלב, שהרי בית האלאבארך היהודי באלכסנדריה, ליסימכוס אחי פילון, עמד ביחסי ידידות עם בית הורדוס, וביחוד עם אגריפס הראשון. אמנם אין לבוא בהקפדה יתרה לגבי תיאורו הריטורי של פילון, ונראה שכל ענין העריצים הערומים קלוט הוא מדמיון הסופר.

קטע שני    🔗

1 מחוקקנו וכו'. פילון רגיל ליחס למשה רבנו את המנהגים והמוסדות העתיקים של בני עמו. השווה את הבטוי התלמודי: הלכה למשה מסיני. אמנם מכאן ראיה, שבזמנו של פילון היתה כבר לאסיים מסורת עתיקה. ערך כללי מעין זה יש גם לבטוי שנמצא אצל פליניוס הזקן: „האסיים קיימים במשך אלפי דורות“ per milia saeculorum. ראה מבוא.

הם שנקראים בשם אסיים וכו‘. לבאור השם על יסוד אטימולוגיה יונית ראה קטע א’ בראשיתו והערות שם.

יושבים הם בערים. אף לפי יוסף ב“מ (מה"י ב' ח‘, ד’) גרו האסיים גם בערים, ובמקום אחר (מה"י ה‘, ד’, ב') נזכר „שער האסיים“ בירושלים, אין זאת כי גם בירושלים גרו אסיים. ונאמנה עדותם של פילון ויוסף ב”מ מזו של פליניוס, האומר כי האסיים גרו רק על־יד עין גדי בקרבת ים המלח.

ןכיון שישוב האסיים היה נפוץ גם בכפרים וגם בערים רבות, ודאי שמספרם היה גדול הרבה מארבעת אלפים, ודברי פילון ויוסף ב“מ (עיין ראש קטע א' והערה) אינם מדויקים; ואפשר שמספר זה לקוח מזמן קדום, בעוד היו האסיים מועטים במספר. ויש לתמוה על יוסף ב”מ שהיה בן ארץ־ישראל, ואף על פי כן נמשך אחרי פילון ונקט במספר מוטעה.

2 מוצאו של בן אדם וכו'. בספרו „על האצילות“ מוכיח פילון שהיחוס האמתי הוא „יחוס עצמו“, בהתאם לתורת הסטוא, שרק החכם הוא המיוחס האמתי. השווה את סנקה בספרו על החסידים Nemo altero nobilior nisi cui rectis ingenium bonis aptius. De bonf. III 201. (איזהו בר־יחש? המצטיין בתכונה נעלה ובמעשים טובים).

3 בין חברי האסיים אין תינוק וכו'. אמנם פליניוס מודיע שהאסיים מחנכים ילדים עזובים, אבל אין הילדים מתקבלים כחברים לכת.

4 על חרותם זו וכו'. רעיון חרות הצדיק הוא הנושא העקרי בספר „על חרות הצדיק“, ובקשר לרעיון זה נזכרים שם האסיים.

8 רועים… ומפקחים על בהמות וכו'. מלומדים אחדים מסיקים מזה את המסקנה, שהאסיים לא הדירו עצמם מאכילת בשר. ואם כי ראיה ברורה אין כאן, שהרי יתכן כי האסיים השתמשו בבהמותיהם לעבודה בלבד, – סמך לדבר יש. ברם, אצל פילון ויוסף ב"מ ופליניוס אין זכר לדבר שהאסיים נמנעו מאכילת בשר ומשתית יין, כפי שסוברים אחדים.

10 גזבר אחד. שם הממונה הוא במקור tamis (גזבר). יוסף ב"מ קורא לפקידים אסיים בשמות שונים: epimeletae (משגיחים מה"י ב‘, ח’, ג'), epitropoi (אפיטרופסים שם ו'), apodektai (גבאים קדמ' י"ח, א‘, ה’).

14 חיי נשואים. גם יוסף ב“מ (קדמ' ומה"י כלעיל) ופליניוס V 17 כותבים, שהאסיים אינם נושאים נשים. טעמיו של פילון ויוסף ב”מ, נטית האשה לקטטות וכדומה, הן רק השקפותיהם הפּרטיות של הסופרים. הסבה האמתית לדבר היה כנראה, הקושי בשמירת דיני טומאה וטהרה בצותא חדא עם נשים שמטמאות לעתים ידועות. יוסף ב"מ מזכיר במקום אחר (מה“י ב‘, ח’, י”ג) שחלק מן האסיים חי חיי נשואים. זה היה, כנראה, מיעוט קטן ביניהם.

מכאן אפשר להסיק, כי פילון לא היה נשוי, שהרי איש המגנה כל כך את חיי הנשואים אינו מסוגל להיות אבי משפּחה. אמנם יש ידיעה אצל סטובאיוס Stobaios על אשת פילון שהרבתה כל כך לכבד את בעלה, עד שלא השתמשה בכל קשוטים. אמור אמרה, כי בעלה הוא תכשיטה. אבל המלומד יעקב בּראניס Bernay בספרו Phokion עמ' 125 הוכיח שמקום השם פילון צריך להיות פוקיון. ראה את המונוגרפיה שלי על פילון (פולנית) עמ' 43. – משפּטו השלילי של פילון על האשה נמצא גם במקומות אחרים, אף כי לא בצורה חריפה כמו כאן.

18 סיום התאור של האסיים בקטע ב' דומה לזה שבקטע א', ובו מובעת מגמת התאור. סיום זה מציין גם את אָפיו של כל התאור כמהלל דברני laudatio, ἐγκώμιον. לכבוד הכת האסית ולכל היהדות אשר מחיקה יצאה הכתה העלאית ההיא בשירי תהלה ריטוריים אין מקום לדיקנות מרובה, וכל הרוצה להשתמש בהם לשם מסקנות הסטוריות מצווה ממילא על הזהירות. כן נחוצה הזהירות גם לגבי התיאורים האלה כפי שהראיתי במבוא על יסוד עובדות ברורות.

 

מפתח השמות    🔗

השמות הפרטיים נמסרו בסוגרים כפי שהם מבוטאים בשפה הרומית.

קצורים: פ – „נגד פלאקוס“. ק – „המלאכות אל קאיוס"

א    🔗

אבאודוס (Eudus), אחד מן החברים במועצת היהודים באלכסנדריה. נתפשו על־ידי הנציב פלאקוס, פ. 76.

אבאיאיוס (Eueius), כנוּי לאל דיוניסוס, ק. 96. ראה: דיוניסוס.

אבביאה (Euboea), אי יוני. יהודים שם, ק. 282.

אבגוסטוס (Caius Julius Caesar Octavianus Augustus), קיסר רומי. מאַשר את חוקי היהודים וזכויותיהם, פ. 50. ק. 240. 292. 309 וכו'. ממנה מועצת היהודים באלכסנדריה, פ. 74. מזמין לדין נציבים בשם עבירות שונות, פ. 105. גדולתו, ק. 143. 152. הקרבת קרבנות בירושלים בשמו ק. 317.

אגריפס (Agrippa) 1) נכדו של המלך היהודי הורדוס. התמלכותו ונסיעתו לארץ יהודה, פ. 27 וכו' וכו‘. אגריפס ברומי בימי טיבריוס קיסר, פ. 28. מקבל אותו כבוד מידי הסינט הרומי, פ. 40. מקבל את המדינות ארגוב וגליל (ע"ע) מידי קאיוס, ק. 319. מביא תזכירם של יהודי אלכסנדריה אל קאיוס, פ. 103. ק. 179. מבקר את קאיוס ברומי, ק. 261 וכו’; מחלתו 269 וכו‘. מכתבו אל קאיוס לטובת היהודים, ק. 276 וכו’ וכו‘. קאיוס נעתר לבקשתו, ק. 231 וכו’. 2) אגריפס מרקוס (Marcus Vipsanius Agrippa), ידיד אבגוסטוס. בקורו בירושלים, ק. 291 וכו‘, 294 וכו’.

אתיקה (Attica), מדינה בארץ יון התיכונית. פלאקוס נוסע לאורך גדותיה בדרך לאנדרוס, פ. 156. 173. יהודים שם, ק. 281.

איגאי, ים איגאי (Aegaeum mare). פלאקוס נדון לגלות לאי גיארה (ע"ע) בים הזה, פ. 151.

איטוליה (Aetolia), מדינה בארץ יון. יהודים שם, ק. 281.

איטליה (Italia), ארץ. פ. 109. 125. 157. 173. ק. 108. 116. 252. עמי איטליה ק. 10. יהודי איטליה ק. 155.

איסידורוס (Isidorus), דימגוג מצרי, צורר היהודים, פ. 20. מאשים את פלאקוס ברומי, פ. 125. תאור אופיו, פ. 135 וכו'. משׂטין על היהודים לפני קאיוס, ק. 355.

איסתמוס (Isthmus) הקורינתית, רצועת יבשה המחברת את יון התיכונית עם הדרומית. פלאקוס עובר דרך שם, פ. 155.

אירופה (Europa), יהודים בארצותיה, פ. 46. ק. 281. 283. עמי אירופה, ק. 10. נזכרה גם ק. 22. 48. 88. 174. 280.

אלכסנדריה, בירת מצרים, במקומות רבים.

אמפיאראוס (Amphiaraus), חוזה אגדי ממדינת ארגוס, הירוֹס יוני. קאיוס משתחווה אליו, ק. 78.

אמפילוכוס (Amphilochus), הירוס יוני, בן אמפיאראוס (ע"ע). קאיוס מדמה אליו, ק. 78.

אנדרון (Andro), אחד מזקני היהודים באלכסנדריה, התפשוֹ על ידי הנציב פלאקוס, פ. 76.

אנדרוס (Andros), אי בים האיגיאי, שמה הגלה פלאקוס. פ. 151. 156. וכו' וכו'.

אסיה (Asia), יהודים בארצותיה, פ. 46. ק. 245. 281. 311. עמי אסיה, ק. 10. נזכרה גם ק. 22. 48. 88. 144. 250. 280.

אפולון (Apollo), אֶל־השמש, יוני. קאיוס משתחווה אליו, ק. 93 וכו‘. תהלת אפולון, ק. 103. וכו’.

אפלס (Apelles), שחקן אשקלוני, צורר היהודים, ק. 203 וכו'.

ארגוב־טרכון, ק. 326. ראה: טרכון.

ארגוס (Argus), מדינה בארץ יון, יהודים שם, ק. 281.

אריס (Ares, Mars), אֶל מלחמה יוני. קאיוס מדמה אליו, ק. 93. 97. תהלותיו. ק. 111 וכו'.

אשקלון (Ascalo), עיר יונית בארץ יהודה. שנאת האשקלונים ליהודים ק. 205.

ב    🔗

באסוס (Bassus), 1) פקיד צבא רומי. מקבל פקודה לעשות בדיקת נשק במצרים. פ. 92. 2) שר־מאה רומי. נשלח מאיטליה לתפוש את הנציב פלאקוס, פ. 109 וכו' וכו'.

בבל (Babylonia), יהודים במדינה זו, ק. 216. 282.

ביאוטיה (Boeotia), מדינה בארץ יון, יהודים שם, ק. 281.

ביתיניה (Bithynia), מדינה באסיה הקטנה. יהודים שם. ק. 281.

בככוס (Bacchus), ק. 96. ראה: דיוניסוס.

ברונדיסיום (Brudisium), עיר החוף באיטליה, פ. 26. פלאקוס שם. פ. 152. 173.

ג    🔗

גורגו (Gorgo), שם־לואי למדוּסה ולאחיותיה, ק. 237. ראה: מדוסה.

גיארה (Gyara), אי בים האיגאי. פלאקוס נדון לגלות לשם. פ. 151.

גיריאוניס (Geryones), ענק בעל שלשה גופים מן האי אַריתריאה, ק. 80.

גליל (Galilaea), אגריפּס הראשון מקבל את הגליל מידי קאיוס, ק. 319.

גרמניה (Germania), ק. 10. פראות הגרמנים, שם. נצחון קאיוס עליהם, ק. 356.

ד    🔗

דיוניסוס (Dionysus), אל יוני, בן זיאוס וסימילי, משפיע לאנשים תנובת השדה, וביחוד פרי הגפן. קאיוס מדמה אליו, ק. 78 וכו‘. גבורותיו, ק. 82 וכו’, 88 וכו', 92. בגדיו ק. 96.

דינוניסיוס, דימגוג מצרי, צורר היהודים, פ. 20.

דיוסקורים (Dioskouroi), האחים האלהיים קסטור ופולוקס (Castor Pollux), בני טינדארוס ולידה; בני אלים; קאיוס מדמה אליהם, ק. 78 וכו‘. תהלותיהם, ק. 84 וכו’. 92.

דיקיארכיה (Dicaearchia), פ. 27. ק. 185. ראה: פוטיאולי.

דלפוי (Delphi), עיר יונית מהוללה בתרפים של אפולון. הכתובת שבדלפוי, ק. 69.

דרוסילה (Drusilla), אחות קאיוס. „אֵבל דרוסילה“ בקיסרות הרומית לרגלי מיתתה, פ. 56.

ה    🔗

הומילוס (Homilus), פקיד בחצר קאיוס, ק. 181.

הומירוס (Homers), משורר יוני, ק. 80. מאמר הומירוס, ק. 149.

הורדוס (Herodes), מלך היהודים. התארחות מרקוס אגריפס (ע"ע) אצלו, ק. 294 וכו'. ארמונו, ק. 299. התמלכות נכדו אגריפס, פ. 25.

היברוס (Hiberus), נציב מצרים בשנת 32, פ. 2.

היליני (Helena), אי בים האגאי, פלאקוס עובר דרך שם, פ. 156.

הירקליס (Heracles, Hercules), בן זיאוס ואלקימיני, מבני האלים. קאיוס מדמה אליו, ק. 78 וכו'. מהלליו, ק. 81. 90. 92.

הרמיס (Hermes, Mercurius), שליח האלים אצל היונים. קאיוס מדמה אליו, ק. 93. תשבחותיו, ק. 99 וכו'.

ו    🔗

ויטליוס (Lucius Vitellius), נציב סוריה. שהייתו בירושלים. ק. 231.

ז    🔗

זוס (Zeus, Juppiter, Jovis). 1) ראש אֵלי יון. קאיוס מצוה להעמיד את צלמו בהיכל בירושלים, ק. 265. 2) „זוס החדש“ – קאיוס, ק. 346.

ט    🔗

טיבר (Tiberis), נהר עובר דרך רומי. היהודים מעבר לנהר טיבר, ק. 155. צירי יהודי אלכסנדריה במישור שע"ג הנהר הזה, ק. 181.

טיבריוס: 1) (Tiberius Claudius Nero), קיסר רומי. הנציב פלאקוס בין ידידיו. פ. 2. 158. פלאקוס נציב מצרים בימיו, פ. 8 וכו‘. אגריפס ברומי בימיו, פ. 28. מזמין לדין נציבים שהאשמו בעבירות שונות, פ. 105. מעלותיו, ק. 141. יחסו ליהודים, ק. 159. 240. 298 וכו’. נזכר גם פ. 112. 128; ק. 8. 14. 23 וכו‘; 33 וכו’; 58; 166 וכו‘. 2) (Tuberius Nero Gemellus), נכדו של טיבריוס קיסר, שותף לשלטון עם קאיוס וסופו הטראגי, פ. 10 וכו’; 22; ק. 23 וכו' וכו'.

טרופוניוס (Trophonius), הירוס יוני, לו היו מוקדשים התרפים בלבדיאה (ביאוטיה). קאיוס מדמה אליו, ק. 78.

טריפון (Trypho), אחד מזקני היהודים באלכסנדריה. התפשוֹ על ידי הנציב פלאקוס, פ. 76.

טרכון (Trachonitis = ארגוב מדינה בעבר הירדן. אגריפס המלך מקבל את המדינה מידי קאיוס, ק. 326.

י    🔗

יבנה (Jamnia), עיר בארץ יהודה, הסכסוך בין היהודים והיונים שם, פ. 200 וכו‘, וכו’.

יהודים, במקומות רבים.

יוליה אבגוסטה (Livia Julia Augusta), אשת אוקטביינוס אבגוסטוס. יחסה ליהודים, ק. 319. 392.

יוֹני מפרץ (Jonius sinus), פלאקוס שם, פ. 154.

יונית שפה יונית, ק. 14. עם היונים, ק. 8. 162. ערי היונים, ק. 83. ארץ יון, ק. 102. 141. צרות היונים, ק. 145. תרבות יונית, ק. 147. אגדה יונית, ק. 237. ראה גם ק. 292.

ירושלם (Hierosolyma). יהודים שולחים כסף לשם, ק. 156 וכו‘, 312 וכו’. גזירת קאיוס להקים שם פסל בבית המקדש, ק. 188 וכו'. 203. ראה גם ק. 278. 288.

ישראל, גזרת המלה, ק. 4.

כ    🔗

כאריטות (Charites, Gratiae), שלש בנות זוס, אֵלוֹת החן והנועם, ק. 95. 104.

כוש (Aethiopia), ישוב היהודים מגיע עד לגבולות המדינה הזאת, פ. 43.

כפתור (Creta), אי יוני, יהודים שם, ק. 282.

כשדים (Chaldaei), שפת כשדים, ק. 4.

ל    🔗

לאמפון (Lampo), דימגוג מצרי, צורר היהודים, פ. 20. מקטרג על פלאקוס ברומי, פ. 125. נאשם בעוון העלבת הקיסר טיבריוס, פ. 128 וכו'. לאמפון כ„רוצח הקולמוס“, פ. 132.

לוב (Libya), ישוב היהודים משתרע עד למדינה זו, פ. 43. 45. לוב כמדינת נציבותו של פלאקוס, פ. 152. יהודים בלוב, ק. 283.

ליאיאוס (Lyaeus), כנוּי לאֵל דיוניסוס, ק. 76. ראה: דיוניסוס.

לכיאוס (Lechaeus), חוף העיר קורינתוס מעבר המפץ היוֹני. פלאקוס שם, פ. 155.

לימיאה (Lamia), קונסול רומי, פרדסים ברומי על שמו. שם היה ראיון היהודים לפני קאיוס, ק. 351.

לפידוס (Aemilius Lepidus), ממליץ על פלאקוס לפני קאיוס, פ. 151. 181.

מ    🔗

מאקסימוס מגיוס (Maximus Magius), נציב מצרים. מנוּי מועצת היהודים באלכסנדריה בימיו, פ. 74.

מאקרון (Naevius Sertorius Macro), ידיד פלאקוס, פ. 11. גורם להמלכוּת קאיוס (שם). סופו המר, פ. 11 וכו‘. 22. ק. 32 וכו’ וכו‘. גורם להפרת מזמות סיאנוס (ע"ע) על הקיסר טיבריוס, ק. 37. מותו ומות אשתו, ק. 61. ראה: גם ק. 69 וכו’. 75.

מאריה (Maria), שם יאור ועיר במחוז המצרי Mareotis), גבול ארץ כוש, פ. 45.

מדוסה (Medusa), בת פורקיס, דמוּת אגדית יונית, אחת מן הגורגונות (ע"ע). המביט בפניה נהפך לאבן, ק. 237.

מוקדון (Macedonia), יהודים שם, ק. 281.

מיצינאס (Maecenas), פרדסים ברומי ע"ש מיצינאס. שם היה ראיון היהודים לפני קאיוס, ק. 351.

מעלות לוב חוף שע"ג הים התיכון, פ. 43. ראה: לוב.

ס    🔗

סבסטיאון (Sebasteum, Caesareum), מקדש לכבוד הקיסר הרומי, וביחוד לכבוד אבגוסטוס. מקדש כזה באלכסנדריה. ק. 151 ובקיסריה בארץ יהודה, ק. 305.

סוניון (Sunium), כף בקצה הדרומי של אטיקה. פלאקוס עובר בספינה דרך שם, פ. 156.

סוריה (Syria), מדינה, פ. 26. 39; ק. 179. 220. 250. 252. 259. השפה הסורית, פ. 39. פטרוניוס נציב סוריה, ק. 207. 219. 231. 233. חילות רומיים בסוריה, ק. 223. יהודים שם, ק. 245. 281. (גם בחילת סוריה.).

סטפניון (Stephanio), אחד ממשוחררי טיבריוס קיסר באלכסנדריה. הנציב פלאקוס מתארח אצלו, פ. 112.

סיאנוס (Seianus), שר טיבריוס קיסר, צורר את היהודים, פ. 1. ק. 159 וכו'. מאקרון (ע"ע) גורם להפרת מזמותיו הרעות על טיבריוס, ק. 37.

סילאנוס מארקוס (Marcus), חותנו של קאיוס. מותו הטראגי, ק. 62 וכו‘. 71 וכו’. 75.

סקיתים (Scythae), פראות עם הסקיתים, ק. 10.

סרמטים (Sarmatae), עם הסרמטים, ק. 10.

פ    🔗

פאיאן (Paean), כנוי לאל אפולון, ק. 110. ראה: אפולון.

פארוס (Pharus), אי מול אלכסנדריה. אגריפס עוגן שם, פ. 27. באסוס (ע"ע) שר־מאה רומי לפני האי הזה, פ. 110.

פוטיאולי (Puteoli) = דיקיארכיה, עיר חוף באיטליה. אגריפס יוצא משם לארץ יהודה, פ. 27. צירי יהודי אלכסנדריה שם, ק. 185.

פונטוס (Pontus), מדינה ע"ג הים השחור. יהודים שם, ק. 281.

פטרוניוס (Publius Petronius), נציב סוריה. קאיוס מצוה לו להעמיד פסל בהיכל ירושלים, ק. 207. הסוסיו ק. 209 וכו‘. מזמין צלם מצדון, ק. 222. היהודים לפניו בפיניקיה, ק. 225 וכו’. מכתבו אל קאיוס, ק. 248 וכו‘. 261. כעס קאיוס עליו, ק. 254 וכו’. מכתב קאיוס אליו, ק. 259 וכו‘. 333 וכו’.

פילטוס (Pontius Pilatus), מפקח רומי ביהודה. מרגיז את היהודים, ק. 299 וכו'.

פיליפוס (Philippus), הנסיך, דודו של אגריפס הראשון. אגריפס מקבל את מדינתו מידי קאיוס, פ. 25.

פיניקיה (Phoenicia), כנען. פטרוניוס מזמין צלם בצדון הפיניקית להעמידו בהיכל בירושלים, ק. 222. פטרוניוס שוהה שם, ק. 225. יהודי ארץ ישראל באים לפני פטרוניוס לפיניקיה, ק. 226. יהודים גרים שם, ק. 281.

פיריאוס (Piraeus), חוף אתונא, פלאקוס שם, פ. 155.

פלאקוס 1) (Aulus Avillius Flaccus), נציב מצרים, במקומות שונים. 2) (Caius Norbanus Flaccus), פרוקונסול רומי. כותב מכתב לאנשי אפסוס לטובת היהודים, ק. 314 וכו'.

פלופוניסוס (Peloponesus), החלק הדרומי של ארץ יון. פלאקוס נוסע בספינה לאורך ערי פ. כגולה, פ. 154. 173. יהודים שם ק. 281.

פמפיליה (Pamphylia), מדינה באסיה הקטנה. יהודים שם, ק. 281.

פרוטוס (Proteus), אליל יוני מצטיין בנבואותיו. קאיוס דומה אליו בתמורותיו הפתאומיות, ק. 80.

פרת (Euphrates), נהר בארם נהרים, ק. 10. 207. 259. יהודים מעבר לפרת ק. 216, 282.

פרתים (Parthi), עם הפרתים, ק. 10. 256.

צ    🔗

צדון (Sidon), עיר פיניקית. פטרוניוס הזמין משם צלם להעמידו בבית המקדש שבירושלים,ק. 222. 337.

ק    🔗

קאיוס (Caius Caligula), קיסר רומי, במקומות רבים.

קאסטוס (Castus), פקיד צבא רומי. מחפש אחרי נשק בבתי היהודים, פ. 86.

קאפיטון (Capito), משגיח רומי ביבנה (ע"ע), צורר היהודים. 199 וכו' וכו'.

קאראבאס (Carabas), משוגע אחד באלסנדריה. צוררי היהודים משתמשים בו להתל במלך אגריפס, פ. 36 וכו'.

קוריבנתוס (Corybantes), כהני קיבילי אלילת פריגיה. התלהבות קוריבנטית, פ. 169.

קורינתוס (Corinthus), עיר יונית. פלאקוס עובר דרך שם, פ. 154. 173. יהודים שם, ק. 281.

קיה (Cea), אי מזרחית לסוניון (ע"ע). פלאקוס עובר דרך שם, פ. 156.

קיליקיה (Cylicia), מדינה באסיה הקטנה. יהודים שם, ק. 281.

קינתוס (Cynthus), אי בים האיגאי. פלאקוס עובר דרך שם, פ. 156.

קסריה אבגוסטה (= סבסטי), (Caesarea Augusta), קיסרין, עיר ביהודה ע"ג הים התיכון. מקדש אבגוסטוס בעיר ההיא, ק. 305.

קלודיוס (Tiberius Claudius Germanicus), קיסר רומי. עונש את הליקון (ע"ע) צורר היהודים, ק. 206. משפּחת הקלודיים. קאיוס עוין את המשפּחה הזאת, ק. 33.

קליאופטרה (Cleopatra), מלכת מצרים. מרכבה רתומה לארבעה סוסים מוקדשה לשמה הוקמה בבית הכנסת באלכסנדריה, ק. 135.

קנכראי (Cenchrae), חוף העיר קורינתוס מפאת מזרח. פלאקוס עובר דרך שם, פ. 155.

קפריסין (Cyprus), אי יוני. יהודים שם, ק. 281.

קרונוס (Kronos, Saturnus), אֵל יוני, אבי זוס. תור הזהב בימי שלטונו, ק. 13.

ר    🔗

רומי (Roma), אגריפס ברומי, פ. 28. שם מתקיימים משפטי הנציבים שנאשמו בתועבות שונות, פ. 105. פלאקוס הגלה מרומי, פ. 152. רומיים, ק. 10. חוקי הרומיים, ק. 28. 153. מלחמות אזרחים ביניהם, ק. 144 וכו‘. זכיות היהודים ברומי, ק. 157. שכונת יהודים שם, ק. 155. רדיפות היהודים ברומי, ק. 160. צירי יהודי אלכסנדריה שם, ק. 185. ראה גם פ. 158; ק. 108. 116. 219. 220. 252. 283 וכו’; 337. 342.

רינוס (Renus), נהר בגרמניה, ק. 10.

ת    🔗

תיסליה (Thessalia), מדינה בארץ יון הצפונית. יהודים שם, ק. 281.

תלמיים (Ptolemaei), מלכי מצרים, ק. 140.