רקע
פילון האלכסנדרוני
כתבי היסטוריה: נגד פלאקוס; המלאכות של קאיוס
פילון האלכסנדרוני
תרגום: מנחם שטיין (מיוונית עתיקה)
mנחלת הכלל [?]
vעיון
שפת מקור: יוונית עתיקה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: י' שטיבל; תרצ"ו

 

מבוא

הסבלנות הדתית והלאומית סימן מובהק היא לגודל רוח, בעוד שחוסר מתינות כלפי דת אחרת או לאום אחר הוא ממדותיהם של ננסי הרוח, בעלי אפקים צרים ומוגבלים. כלל זה נתאמת גם ביחסם של קיסרי רומי הראשונים אל היהודים. הקיסרים הגאוניים קאיוס יוליוס ואוקטביינוס אבגוסטוס הראו אותות הבנה גמורה, ואולי גם חבה, לדרכי חייהם של היהודים, והתאמצו כפי יכלתם לתת להם את האפשרות לסדר את חייהם בהתאם לצרכיהם התרבותיים המיוחדים במינם. אולם בימי טיבריוס מתחילה לראשונה ההתנגדות הרשמית ליהודים אשר „דתיהם שונות מכל עם“ מאז ומעולם, ולא היו נוחים להתבולל בין העמים האחרים שישבו בקרבם.

כל היהודים שבתקופה ההיא, בין היושבים בארץ יהודה ובין המתגוררים בארצות פזוריהם בגויים, קו אחד משותף להם, היא השאיפה הכבירה לעמוד בפני נחשול הטמיעה ולשמור על עצמיותם בפני גלי התרבויות השונות אשר היו מפכים סביבם. בנדון זה אין הפרש בין יהודי ירושלים, אלכסנדריה ורומי; אך בעוד שהראשונים התבצרו במשגב התרבות היהודית המקורית, והיסודות הזרים לא ניתנה להם כמעט כל אחיזה בתוכם, נאלצו היהודים בתפוצות הגולה להתחשב בתרבות העמים אשר בתוכם הם יושבים, ולרכוש להם את ההשכלה הכללית שהיתה שולטת בתקופה ההלניסטית. אמנם גם אלה נשארו יהודים טובים המסורים למורשת אבותיהם. הלל הנשיא בארץ יהודה ופילון הסופר היהודי־הלניסטי במצרים שניהם יהודים נאמנים ונלהבים, כל אחד לפי דרכו. שני האנשים האלה משמשים בנין־אב לכל הציבור היהודי שבאותה תקופה. צבור זה בכללו הראה תמיד אותות נאמנוּת ועוז רוח בשעת פורענות, ועמד בנסיון בימי הרדיפות הקשות והתכופות.

רדיפות אלה באו על היהודים בימי קיסרי טיבריוס וקאיוס קאליגולה, אשר לא ירשו מן השליטים הקודמים את שאר־הרוח והתרוממות הנפש המיוחדת להם. הרדיפות פרצו תחלה ברומי, אחר־כך באלכסנדריה, ולבסוף בארץ יהודה. למרות היחסים השונים ששררו במדינות האלה – אחד היה אופן ההגבה של היהודים בעת הרדיפות, היינו, מסירת נפש על קדשי העם מתוך רצון איתן לקדש את שם אלהים „אפילו אם נוטל ממך את נפשך“. התמכרות זו לובשת אופי של פּתּוֹס טראגי בה במדה שהצרות הולכות ומתגברות, ונדמה שאין מפלט מידי הצר אשר בידו הכוח והממשלה. את המצב הזה הולם המאמר ששמו חכמי התלמוד בפי הקדושים הראשונים חנניה, מישאל ועזריה: „אמרו בין (אלהים) מציל ובין אינו מציל: ידיע להוא לך מלכא די לאלהיך לא איתנא פלחין“ (מדרש תנחומא, הוצאת בובר, בהעלותך אות ט"ז).

רדיפות היהודים פרצו ברומי בשנת 19 לספה"נ בימי טיבריוס בגלל תאונה קלה: – רמאים אחדים מן היהודים הוציאו במרמה כסף מידי רומית אחת ושמה פוּלוויה, ממשפּחת אצילים, על מנת לשלוח, כביכול, את הכסף לבית המקדש שבירושלים – מיד יצאה פקודה מטעם הקיסר טיבריוס לגרש את כל היהודים מרומי (יוסף בן מתתיהו, קדמ' י"ח, ג, ה'). ארבעת אלפים מצעירי היהודים נלקחו באונס אל הצבא הרומי, ונשלחו לאי סדיניה להלחם בשודדים שבאי, למען יפלו בידי השודדים או ימותו באקלים הקשה והמסוכן. גרוש היהודים, הראשון בהיסטוריה הישראלית, והחטיפה לצבא המזכירה את הנגישות שברוסיה מן המאה שעברה, מתוארים בידי הסופרים הרומיים בפירוש כרדיפה דתית1, כי טיבריוס חפץ לעקור מן השורש את „האמנה התפֵלה“ של היהודים. אמנם את כל המעשים האלה עשה טיבריוס בעצת יועצו הכל־יכול, סֵיאַנוּס, אשר שמר בלבו שנאה עזה ליהודים. טיבריוס עצמו לא היה נוטה לרדיפות דתיות; ואחר שנתגלו נכלי סיאַנוּס ומזמותיו הרעות אשר זמם על טיבריוס איש־חסדו, נהרג צורר היהודים הזה בשנת 31, ועם זה חדלו גם הרדיפות על היהודים2. לאחר שסבלו היהודים עינויים וצרות במשך שתים עשרה שנה (19–31) נוכח הקיסר לדעת, שלא היה כל יסוד להאשמות שתלה המיניסטר סיאנוס ביהודים כמפיצי אמונות תפֵלות, רמאים וכדומה.

לקורות הרדיפות האלה בימי טיבריוס הקדיש פילון ספר מיוחד אשר לא נשתמר; אמנם על יסוד רמזים שונים בספרים שנשארו לפליטה אפשר לשער בקירוב, מה היה תוכן הספר ומגמתו. פילון תאר איפוא בספר ההוא את המאורעות ברומי בשנות 19–31, את פרשת היסורים שסבלו היהודים בגלל סיאַנוּס ושטנתו. ויש לציין את העובדה, שהרבה מן החטאים אשר שונאי ישראל מונים בהם את היהודים גם בימינו אנו מקורם בהכללה של מעשי יחידים. והכללה זו היתה בעוכריהם של היהודים עוד בימי טיבריוס. את האחריות בעד מעשה נבלה של רמאים אחדים גוללו על כל הצבור היהודי. בספר שכתב נגד סיאַנוּס – ונראה שבאמת היה שם הספר: „נגד סיאַנוּס“ – השתדל פילון להוכיח, כי הצבור היהודי שברומי היה חף מפשע, ושגם טיבריוס עצמו הודה באמת זו לאחר שנתגלה מרד סיאנוס שונא היהודים. וכך אנו קוראים אצל פילון: „ועל הנציבים שנתמנו בכל המדינות פקד טיבריוס להרגיע את בני עמנו בערים השונים, כי העונש לא יוטל על כלם כאחד, אלא על החייבים בלבד, והם מתי מספר“ ("המלאכות“ סע' 161).

גם בספר האבוד הדגיש פילון את נאמנותם של היהודים של היהודים לבית אבגוסטוס, ודוקא נאמנותם זו היתה אחת הסבות לשנאת סיאנוס את היהודים, כי ידוע ידע, שהיהודים יתנגדו למזמותיו ולשאיפותיו המרדניות (שם סע' 160).

קרוב לודאי שבספר הנזכר הבלט גם הקשר בין רדיפות היהודים ברומי על ידי סיאנוס ובין נגישות היהודים בארץ ישראל על ידי המפקח פילאטוס3. את הנגישות האלה מזכיר פילון גם בספרו „המלאכות של קאיוס“.

אין ספק, כי גם בספר הזה, כביתר הספרים ההיסטוריים אשר נביאם להלן, הרים פילון על נס את עוז רוחם של יהודי רומי שעזבו את מקומות מגוריהם ויצאו לקראת המות באיים שוממים ובלבד שלא יתכחשו לעמם ולתורת אבותיהם.

מגמת הספר שכתב פילון נגד סיאנוס היתה להראות כי עין אלהים על עם ישראל, והאלהים הוא שנפרע מכל שונאיהם. אמנם יש והעונש מתמהמה, אבל בוא יבוא תמיד בהמלא סאת הפשעים. וכך אירע גם לסיאנוס: בשעה ששלטונו ותועבותיו הגיעו למרום שיאם, הופיעה מדת הדין, – אם מותר לי להשתמש בסגננו של פילון, – והשליכה אותו משמים ארץ, ובהרצחו בא הקץ לצרותיו של עם ישראל4.

הספר שחבר פילון נגד סיאנוס הוא הראשון לשלשת ספריו הדנים ברעות שמצאו את היהודים בימיו. ספרים אלה יאה להם השם טרילוגיה של קידוש השם. על התוכן והמגמה של הספר הראשון מן הטרילוגיה הזאת עמדנו כבר לעיל, כמובן, במדה שיש להסיק מסקנות מן הרמזים המעטים הקיימים עוד. עתה נעבור לפרשת המאורעות המתוארים בספר השני של הטרילוגיה האמורה, הוא הספר „נגד פלאקוס“5.

אַולוס אַוויליוס פלאקוס נתמנה נציב על מצרים מטעם הקיסר טיבריוס בסוף שנת 32 (או בראשית שנת 33). כל עוד היה טיבריוס בחיים הצטיין פלאקוס בישרו לגבי כל נתיניו הדבר נעשה כמובן בהשפעת הקיסר אשר דאג מאד לטובת הפרובינציות הרומיות, ולנציבים שנטו להכביד את עול המסים על המדינות כתב כי יאה לרועה לגוז את צאנו ולא לפשוט את עורם. אבל אחרי מות טיבריוס (בירח מרץ שנת 37) נתפרדה החבילה, ו„הזאב פשט מעליו את עור הכבש“: קאיוס גילה את טבעו האכזרי לעיני כל. הנציב, שהיה שונאו של קאיוס מלפנים, אמר נואש לחייו, כי ידע נאמנה, שקאיוס לא יסלח לו על פשעיו לשעבר.

והנה באו והתיצבו לפני הנציב מנהיגי ההמון האלכסנדרוני. הם הבטיחו לו להמליץ עליו בפני קאיוס, אם רק יתן בידיהם את היהודים לעשות בהם כטוב בעיניהם. הנציב הסכים לכך בחשאי; מעתה היה פלאקוס ככדור משחק בידי הדימגוגים צוררי ישראל.

מי היו הדימגוגים האלה ומה טיבם? פילון מעביר לפנינו שורה שלמה של דַבָּרי ההמון (לאמפון, איסידורוס, דיוניסיוס) ומתאר אותם כאנשים היודעים לתכן את רוח האספסוף ולהטותו כחפצם. וההמון הולך אחריהם כסומא בארובה נכון תמיד לחולל מהומות מבלי לדעת בעד מה ונגד מה. ומכאן הערבוביה הגדולה אשר הכניסו הדימגוגים, המתריסים כלפי השלטון הרומי השומר על הסדר. פילון מספר גם על מוצאם של האנשים האלה; הם לא היו יונים אלא מצריים שפלי־גזע שהתיונו, כלומר: ספק יונים וספק מצריים, ובלבם עוד הנטיות המשחתות לתועבות מצרים; ואילו היונים האמתיים לא נמשכו אחריהם כלל ושמרו על השלום והסדר במדינה.

תאור זה עורר חשד בלב מלומדים אחדים (ווילקן, ווילריך), ולבסוף באו לידי מסקנה הפוכה, שדוקא המנהיגים הנזכרים היו פטריוטים יוניים נלהבים שנלחמו בשלטון הרומי הזר בחפצם לפרוק מעל צוארם את עול הכובשים השנואים. סברה זו זכתה לחזוק־מה בפאפירוסים שנתגלו לאחרונה, אלה המסומנים בפי המלומדים בשם „מגלות הקדושים“. במגלות האלה מסופר על המנהיגים האמורים שעמדו לדין בפני הקיסר קלודיוס, והלה דן למות את דבּרי האלכסנדרוניים, מפריעי שלום המדינה. דורות אחדים לאחר כן שמר עוד ההמון בלבו את זכר האנשים והוקיר אותם כקדושים שמתו על קידוש הרעיון הנשגב, הוא רעיון המלחמה ברומיים ובעיקר – ביהודים. במשך הזמן נוצר סוג ספרות חדש, אלה הספרים אשר בהם סוּפּר, בהוספת נופך אגדי, כיצד מתו המנהיגים מות גבורים, וגם ברגע האחרון, בלכתם למיתה, גינו עוד את שליטי רומי בפניהם על אכזריותם ועריצותם.

ברם, בנידון זה לא יכריעו, לדעתי, לא ספרי הסופרים היהודיים בלבד (פילון, יוסף בן מתתיהו), ולא הספרים שחוברו בידי שונאי ישראל. לולא היו לנו מקורות בלתי חשודים כי אז קשה היה באמת לחרוץ משפט ישר. אלא שדברי פילון מוצאים להם סעד במקורות אחרים. ככה, למשל, מתואר ההמון האלכסנדרוני גם בידי סופרים יוניים (כגון דיון קאסיוס) באותם הצבעים עצמם שבהם תארו פילון. ואשר לדימגוגים הנה יש להזכיר, שראש החבורה ההיא היה הסופר אפיון, והוא ידוע לנו ממקורות שונים כצעקן חצוף, מרעיש עולמות; תכונה זו תתבלט עוד ביתר שאת בקשר עם הספר „המלאכות אל קאיוס“. מכאן שפילון לא הפריז ביותר בתארו את צוררי ישראל כזדים שפלים בעלי מדות נפסדות. ואשר לקדושתם בעיני ההמון – הנה כל המצר לישראל ומסית בהם המונים ונהרג על שום כך הריהו נעשה קדוש…

אמנם אין לכחש, שהקנאה הלאומית שמשה אחת הסיסמאות להתנפלות על היהודים. אחרי הסיסמה ההיא נמשכו ודאי גם הרבה מן הפטריוטים היוניים האמתיים. אלה התנגדו לשלטון הכובש הרומי, ואילו היהודים השלימו עמו. הפטריוטים לא יכלו לסלוח ליהודים, כי דוקא הם, אשר קבלו זכויות שונות מידי התלמיים, פנו עורף למפלגה היונית הלאומית, וקבלו עליהם באמונה את עול מלכות רומי. מאידך לא היה להם ליהודים כל טעם להתקומם נגד שלטון רומי, מאחר שהתלמיים האחרונים לא הגו להם חבּה יתרה, וקליאופטרה, המלכה האחרונה, התיחסה אליהם במשטמה גלויה. הדימגוגים ניצלו, איפוא, את רגזם של הפטריוטים, כדי להלחם ביהודים.

אל הקנאה הלאומית והגזעית נוספה עוד הקנאה הדתית. מצד אחד נהנו היהודים באלכסנדריה מזכויות אזרחיות שונות, ומצד שני לא יכלו להשתתף במלוא התפקידים החשובים של העיר, הפּוליס היונית בכלל והעיר אלכסנדריה בפרט, שכן היו התפקידים האלה כרוכים לרוב בפולחן האלילים. כך, למשל, לא יכלו היהודים לקחת חבל בחגיגות והתהלוכות השונות לכבוד האלים. ודוקא דברים כאלה שנכללו בסוג ה„דת האזרחית“ נדרשו מאת כל אזרח ואזרח של הפוליס ההלניסטית. והשאלה ששאל אפיון את היהודים: „אם אזרחי אלכסנדריה אתם, מדוע אינכם נותנים כבוד לאלים?“ (יוסף ב“מ, נגד אפיון, ב', ס”ה), שאלה זו אופינית היא לגבי דרך המחשבה של היונים בתקופה זו6.

יתר על כן, היהודים, שהיו להם צרכים דתיים ותרבותיים אחרים מאלו של יתר תושבי הפוליס היונית, יסדו להם בכל המקומות קהלות משלהם לשם ספוק הצרכים האלה, והקהלות היהודיות היו יחידות אבטונומיות בתוך הפוליס היונית, כלומר: מדינה בתוך מדינה. הדבר עורר קנאה ביחוד באלכסנדריה, כי לדעת רוב המלומדים לא היה לעיר זו שלטון עירוני (בּוּלֵי) עצמי, בה בשעה שהקהלה היהודית נהנתה מזכויות עצמיות שונות.

ובזה כרוך עוד זכיון אחר של היהודים. הקיסרים הראשונים בטלו את כל ההתועדויות והכינוסים של היונים מפני שחשדו בהם בשאיפה למרד, אף על פי שכינוסים אלה היה להם אופי דתי, ורק ליהודים הותר להתאסף בבתי הכנסיות, כדי לערוך שם תפלות ודרשות וכדומה. חוץ מזה קבלו היהודים עוד זכיונות אחרים הנחוצים להם לשם שמירת דתם. כן, למשל, אי אפשר היה להכריח את היהודים להופיע בשבת בבית המשפט; וגם מעבודת הצבא התפטרו היהודים לרוב מפני נימוקים דתיים.

ראוי להזכיר עוד פרט המובא אצל פילון, הוא ענין משלוח הכסף לירושלים. עובדה זו, שהיהודים מאספים כסף (מחצית השקל) ושולחים לבית המקדש שבירושלים, עוררה את חמת תושבי הערים היוניות. „כסף יהודי“ זה (aurum iudaicum) גרם לכמה וכמה סכסוכים, כי עין היונים היתה צרה ביהודים, המוציאים כסף אל חוץ לארץ. וגם בענין משלוח הכסף לירושלים עמדו השלטונות הרומיים לצד היהודים, והקיסרים הרשו ליהודים לשלוח את שקליהם לירושלים ואסרו על נציבי המדינות להחרים את הכסף המוקדש לכך.

וגם טעמים כלכליים באו להגביר את השנאה ליהודים בערים היוניות, שכן היהודים התחרו בתושבי העיר היוניים בשדה המסחר והתעשיה. ואף על פי שלא הגיעה אלינו כל קובלנה על מעשי תרמית במסחר, דבר המעיד על ישרם ונאמנותם של היהודים גם בענף פרנסתם זה, הנה ההתחרות הכלכלית כשהיא לעצמה ודאי שהוסיפה אש על המדורה.

יש לשער, שבאלכסנדריה סייעו גם תנאים מקומיים למתיחות היחסים בין אוכלוסי ישראל ויון. העובדה, כי בין יהודי אלכסנדריה נמצאו עשירים גדולים, עובדה זו היתה עשויה להפיח את אש הקנאה בלב היונים שהיו מטבעם צרי־עין. ועל כל משפחות היהודים העשירים התנשאה משפחת האלאבארך (פקיד עליון לגבית מסים) היהודי ליסימכוס אלכסנדר, אחי פילון הסופר. את ליסימכוס מציינים בצדק בשם „רוטשילד האלכסנדרוני". הוא בא בקשרי מסחר עם כל ארצות הישוב, והיה יוצא ובא בבית הקיסרים, ולא עוד אלא שנתמנה לאפיטרופסה של אנטוניה, בתו של אנטוניוס הטריוּמוויר ואמו של קלודיוס, קיסר רומי. פילון אינו מזכיר אמנם את הפרט הזה, אבל הוא הרי היה אחי האלאבארך, ושתיקתו בנידון זה אינה ראיה.

כל הנסבות האמורות גרמו להתגברות המשטמה אל היהודים מצד התושבים היונים שבעיר אלכסנדריה. ברם, כל עוד נצב טיבריוס על משמר השלום במדינות, לא נועזו שונאי היהודים להרים ראש, אבל כשהותרה הרצועה תחת שלטון קאיוס, עמדה החיה הסגורה בלב האדם להתפרץ על נקלה מסוגרה. כל גרם חיצוני עלול היה לשמש סיסמה לעשות נקמה ביהודים, בעם המשונה הזה אשר „בגויים לא יתחשב“, והגרם הזה נזדמן להם.

בשלהי־הקיץ שנת 38 סר המלך היהודי אגריפס הראשון לעיר אלכסנדריה בדרכו לארץ יהודה. אגריפס התגורר עד אז ברומי בתור ידיד ורע לקיסר קאיוס אשר מידו קבל את כתר המלוכה וכמו כן זכה לאותות כבוד מטעם הסינט הרומי. למרות זהירותו הרבה וצניעותו של אגריפס אשר לא חפץ לגרות את ההמון האלכסנדרוני, התרגזו האלכסנדרוניים מאד על המלך היהודי החדש, שבא כאילו להעיב בזוהר מלכותו את כבוד העיר. לא יכלו לסלוח לו את לכתו בחוצות העיר בלוית שומרי ראשו המזוינים בנשק מלוטש ומבריק. ההמון זעף והתקצף כאילו הומלך אגריפס על חשבונם הם. ביסוד הרוגז הזה היה איפוא רגש הקנאה, כי לאלכסנדריה לא היה, כאמור, שלטון עצמי, ואילו היהודים זכו אפילו למלך משלהם.

ההמון הפוחז נתן בטוי לרגזו בהתולים תפֶלים בבית החזיון. פלאקוס עשה עצמו כמי שאינו רואה ואינו שומע, ונשא דומם את תעלולי האספסוף, והסיח דעתו מזה שאגריפס הוא ידיד הקיסר ובעל השפעה מרובה. ודבר זה החיש בלי ספק את קצו של הנציב.

מנהיגי ההמון הרגישו מיד כי משחק זה עלול להמיט עליהם רעה גדולה, והמציאו תחבולה מחוכמה מאד לעורר את חמתו של קאיוס על היהודים. בעת ההיא תקף רוח שגעון את קאיוס, וחפץ להדמות לאלים, לבסוף הכריז על אלהותו ודרש כי יכבדוהו בתור זיאוס חדש. האלכסנדרונים השתמשו בשעת כושר נפלאה זו, כדי להקניט את היהודים ולהראות יחד עם זה את רוח המרדות המקנן כביכול בלב היהודים. עמדו והציגו בכל בתי הכנסיות של היהודים את פסלו של האל החדש, וכיון שהיהודים התנגדו לזה בכל תוקף מיהרו והכריזו כי היהודים מעליבים את אלוהותו של קאיוס. „הפטריוטים“ הנלהבים קבלו איפוא עליהם את עול האל הרומי, כדי להכניע את היהודים כעוזרי הרומיים!

עד אז היתה עמדתו של פלאקוס בלתי ברורה, הוא התנהג לפי הכלל „שב ואל תעשה“. פלאקוס לא הטה אוזן קשבת ליהודים, אך גם לא יצא נגדם בגלוי. לסוף נסחף הנציב עם הזרם והתחיל בעצמו נוגש ביהודים. תחילה בטל את זכויותיהם האזרחיות והכריז כי היהודים הם גרים וזרים, ואין להם חלק ונחלה בעיר אלכסנדריה היונית. זה היה הצעד הראשון, מעין בסיס משפטי להגבלת חרותם הפרטית והצבורית של יהודי העיר. בעוד שהשלטון הרומי היה מתחשב עד אז בדת היהודית, יצא פלאקוס ראשונה לבטל בין השאר את קדושת השבת ולהכריח את היהודים למלא תפקידים שונים ביום זה.

בספר „על החלומות“ (ב' קכ"ג ואילך) מספר פילון על נציב אחד שרדף את יהודי אלכסנדריה והתאמץ להעבירם על חוקי התורה, וביחוד על החוקים הנוגעים בשמירת השבת. ידע הנציב את ערך השבת לגבי קיומו של העם היהודי וכסבור היה, שעם בטול השבת תתבטלנה כל המצוות האחרות. ידוע ידע איפוא את הכלל, כי לא רק היהודים שומרים את השבת, אלא גם השבת שומרת את היהודים. פילון אינו מזכיר את שם הנציב, אך אין לפקפק, שכונתו לפלאקוס נציב אלכסנדריה באותם ימי הרדיפות. ברם, פלאקוס לא הסתפק בזה שהציק ליהודים והכריח אותם לחלל את קדושת יום המנוחה, אלא גם לעג לאידם של הנרדפים והשתמש בשיטת הסופיסטיקה כדלקמן: „אם אויבים יתנפלו עליכם לפתע פתאום, או הנהר (נילוס) הוא שיעבור על גדותיו וישטוף את הארץ, או אש תתלקח, או תבוא עליכם מכת ברק, ורעב ומגפה, ורעש אדמה, או צרות אחרות, אם בידי אדם ואם בידי שמים – כלום תשבו אז בבתיכם בחבוק ידים… ולא תעשו מאומה לפקוח הנפש מתוך אונס? שמא תשבו בבתי הכנסיות ותערכו שם אספות, כרגיל, ותהגו בספריכם הקדושים ותבלו את הזמן בדרשות ארוכות ובבאורי חכמת אבותיכם? הלא במקרים כאלה תשליכו אחרי גוכם את כל הענינים הנזכרים, כדי להציל את נפשותיכם ונפשות אבותיכם ובניכם… והנה אנכי כמביא עליכם כל אלה: סערה, מלחמה, שטפון, הולם רעם, כפן ומגפה ורעש אדמה המקעקע את הכל…“

הנציב היה איפוא תלמידם המובהק של ליצני אלכסנדריה שידעו לתבל את מעשי האלמות בהתולים עוקצים. ומאחר שגם הנציב נתן יד לפושעים, לא היה כל תריס בפני הדימגוגים ויצאו להסית את חלאת העם ביהודים ולהתעלל בהם כאַות נפשם.

והנה החלה פרשת הצרות האיומות של יהודי אלכסנדריה. בתאור מרגיז עצבים ומדהים נפש מספר לנו פילון על כל העינויים הנוראים שהמציא ההמון המתאכזר לענות בהם את היהודים. ראשית גרשו אותם מכל שכונות העיר לרובע צר אחד; זה היה הגיטו הראשון מתוך אונס. היהודים שנתפסו מחוץ לרובע הזה נהרגו מתוך יסורים קשים. אלה נשרפו ואלה נצלבו, ואפילו מגופות המתים לא משכו צוררי ישראל את ידיהם. הם סחבו וגררו את גויות המתים עד שהתפרקו כל חלקיהן, ולא נשאר בהן אבר ראוי לקבורה.

והמשחית לא שם פדות בין איש לאשה. הנשים שנתפסו נסחבו לבית החזיון ושם האכילון בשר חזיר; ואשר סרבו לטעום מן הבשר, נידונו למיתה קשה. שבו ימי השמד של תקופת אנטיוכוס אפיפנס הסורי, אלא שתחת העריץ הסורי האחד קמו על היהודים המון עריצים שואפי הרג ואבדן, הצמאים לדם אדם כפריצי חיות.

מעשי העינויים שמשו גם משחק־ראוה ל„פטריוטים“ האלכסנדרוניים, ונערכו בבית החזיון קבל עם, לפי תכנית קבועה. ובכדי שהמחזה לא ילאה לאחרונה את הצופים, הכניסו תמורות וחליפות, בעלילות הבודדות של מחזה העינויים. ואחרי מחזה ההתעללות ביהודים ערכו חינגות והילולות של שחקני הבימה, וכל זה בטוב טעם כיאות לחוש האסתיטי של המצרים המתיונים…

והנציב היה ככלי שרת בידי הדימגוגים האלכסנדרוניים. תחלה הזמין את באי כוחם של שני הצדדים כאומר לעשות שלום בין תושבי העיר, ולבסוף הסיר את המסוה מעל פניו, וצוה לאסור את זקני הקהלה היהודית, ולפשוט מעליהם את בגדיהם ולהלקותם לעיני צורריהם. רבים מן הזקנים נפחו את נשמתם מרוב היסורים, ורבים נפלו לערש דוי. ובכדי לשלול מן היהודים כל אפשרות של הגנה עצמית, שלח הנציב פלוגות צבא אל השכונה היהודית לחפש בבתי היהודים אחרי נשק. החיילים הגסים הכירו אמנם, שאין כל נשק ליהודים, לעומת זה המשיכו את הבדיקה בכל חומר, ביחוד – בחדרי הנשים…

אך פלאקוס טעה בחשבו, כי בדם היהודים ינקה את עצמו בעיני הקיסר. ויתכן שדוקא המאורעות באלכסנדריה הם אשר הסבו את לב הקיסר קאיוס אל זה האיש פלאקוס, שונא משפחת הקיסר מאז. וקרוב לודאי, שהמלך היהודי אגריפס השתמש בכוח השפעתו להשניא עוד יותר את פלאקוס על הקיסר. אם כך ואם כך והקיסר פקד בקרוב את פלאקוס לרעה. הוא שלח פקיד צבא אחד לאלכסנדריה והלז תפש בכפו את הנציב בהיותו מיסב במסבת רעים וכטוב לבו ביין. הנציב הובל לרומי כבוּל באזיקים.

הדבר אירע בסתו (בחג הסוכות) שנת 38. במאסר הנציב ראו היהודים אות של אתחלתא דגאולה, והתפללו תפלת תודה לאלהים הפודה אותם בעת צרה. פילון מוסר לנו את תוכן התפלה הזכה אשר התפללו היהודים בבוא אליהם הבשורה על מפלתו של פלאקוס: „רבון (העולמים)! לא נשמח למפלת האויב, כי חוקיך הקדושים נטעו בלבנו רגשי אנוש. אך מודים אנחנו לך בצדק על אשר חמלת וחסת עלינו, והמתקת לנו את הצרות הארוכות והתכופות“.

אפשר אמנם להטיל ספק בדבר, אם פילון מוסר לנו מלה במלה את תפלת יהודי אלכסנדריה, אך ברור כי בתפלת הודיה זו מתבטא הפתוס המוסרי המיוחד לפילון וליהדות ההלניסטית בכלל. היהדות הזאת הוכיחה בימי הרדיפות האלה, שאינה נופלת באמונתה מיהודי ארץ ישראל, ושההשכלה הכללית אשר רכשו להם יהודי התפוצות לא החלישה בהם את הרצון הכביר לשמור על קיומם כחטיבה לאומית־דתית.

פילון מספר באריכות על גורל פלאקוס אחרי שהובל לרומי. אותם הדימגוגים שהחניפו לו באלכסנדריה יצאו עכשיו נגדו בהאשמות שונות וגרמו לכך שפלאקוס נידון לגלות. באי אנדרוס מתגורר פלאקוס בודד וגלמוד כשהוא משוה לנגד עיניו את רוב כבודו לפנים ואת עוצם כשלונו כעת. מנגד עיניו לא ימושו מחזות הבלהות מימי הפרעות שאלכסנדריה. לבו אומר לו, שאל הצדק ירבה עוד להענישו על ששפך דם תמימים וקדושים. כפרעה וכאנטיוכוס בשעתם, – לפי האגדה, – מתוודה גם פלאקוס על חטאיו שחטא לעם היהודים. אמנם אין חנינה ואין משוא־פנים לפני מדת הדין. היא הוציאה כבר את משפטו של הנציב לשעבר למיתה משונה, דוגמת היסורים שעוּנוּ בהם יהודי אלכסנדריה.

קאיוס מתחרט על שחנן את פלאקוס והסתפק בעונש גלות בלבד. מרומי באים בלשי הקיסר וממיתים את פלאקוס באי אנדרוס מתוך רסוּק אבריו וגידיו כשם שעשה ליהודים: מדה כנגד מדה. לאחר שתאר את מיתתו הקשה של פלאקוס שחולל את הפוגרומים הראשונים בהיסטוריה היהודית, מסיים פילון במלים: „יסורים כאלה באו גם על פלאקוס, והיה לעד ולמופת, כי השגחת אלהים לא סרה מעל עם ישראל“. במלים אלה מדגיש הסופר את מגמתו היסודית. כגורל סיאנוס כן גם סופו של פלאקוס מעידים על מציאותה של ההשגחה האלהית.

במותו של פלאקוס מסתיים הספר „נגד פלאקוס“, בו מתוארים המאורעות באלכסנדריה בשנת 38. בספר זה מצאנו שני יסודות עיקריים, היסוד האישי – והוא מעשי הנציב וסופו, והיסוד הכללי – הם הסכסוכים בין היונים והיהודים והפרעות באלכסנדריה. שני יסודות הדומים לאלה שבספר „נגד פלאקוס“ נמצאים גם בספר השלישי מן הטרילוגיה של תלאות ישראל בתקופה זו, – הוא הספר המלאכות אל קאיוס. היסוד האישי הוא הקיסר קאיוס קליגולה, ובמקום המאורעות שבאלכסנדריה – הם נזכרים אמנם גם בספר הזה, אלא שהם כאן ענין טפל בלבד – באים המאורעות שבארץ יהודה בשנת 40. בספר „נגד פלאקוס“ נזכר אמנם גם ענין התאלהותו של קאיוס, אבל קאיוס אינו פועל בספר זה בדרך ישרה, ורק בעקיפין הנהו משפיע על המאורעות שבאלכסנדריה; בעוד שבספר „המלאכות“ נצב קאיוס במרכז הספור. הנה כי כן אפשר לקבוע תחומים בין שני הספרים, אם כי החומר הוא במדה ידועה משותף לשניהם.

מה אירע באלכסנדריה בסוף שנת 38 ובמשך שנת 39? פילון אינו מספר לנו כלום. אפשר שיד המקרה בזה, כי הספר „המלאכות“ לא נשתמר בשלמותו. דומה, כי עם בוא הנציב החדש (וויטראסיוס פוֹליוֹן) במקום פלאקוס נשתרר השקט במדינת מצרים. היהודים השתדלו לקבל רשות מאת הנציב החדש לשלוח צירים אל הקיסר, שיתאוננו לפניו על כל אשר נעשה להם ויבקשו ממנו, כי יוציא פקודה המאשרת את החופש הדתי של היהודים ואת זכויותיהם האזרחיות להבא. הנציב סרב, כנראה, זמן רב לתת את הרשיון לכך, ובסתיו שנת 39 עזב קאיוס את רומי ונסע לארצות המערב: לגאליה, גרמניה ובריטניה, ולא חזר משם אלא בסוף אבגוסט שנת 40, ליום הולדתו (ב־31 לירח אבגוסט). יהודי מצרים קבלו בינתים את הרשיון לשלוח צירים לרומי, ובחורף שנת 40 נסעו צירי היהודים לרומי וחכו שם לשובו של קאיוס. במשך החדשים שעשו הצירים ברומי השתדלו לפייס את מקורביו של קאיוס בבקשות ובדורון, למען ימליצו עליהם לפני השליט בעת הצורך. הנה כך בקירוב עלינו למלא את החלל הריק, כביכול, הנמצא בספורו של פילון. את המשך המאורעות בשנת 40 נמצא בספר „המלאכות אל קאיוס“.

ספר זה אין שמו הולם את תוכנו, וכנראה אין השם הזה מקורי. ענין המלאכות ששלחו יהודי אלכסנדריה לרומי בחורף שנת 40 – אינו אלא פרט אחד בספור המתחיל בראשית שלטונו של קאיוס, היינו בירח מרץ שנת 37. נכון יותר לקרוא לספר בשם „נגד קאיוס“, דוגמת השם „נגד פלאקוס". ודומה שזהו באמת השם המקורי של הספר.

גם בספר הזה כמו בספר „נגד פלאקוס“ מתאר פילון תחלה את הימים הטובים שעברו על מדינות רומי, היינו, את ראשית שלטונו של קאיוס קאליגולה. נדמה היה להם לתושבי הקיסרות הרומית כי בא להם תור הזהב, תקופת שלום ושלוה, אושר והצלחה. הסופר מגזים קצת בתאור האושר הגדול שבראשית ממלכת קאיוס, למען תובלט, מתוך הנגוד, מדת האסון שבא לאימפריה הרומית לרגל התמורה הנוראה שחלה בנפש קאיוס. תמורה זו יסודה במחלה האנושה שחלה בה קאיוס, עד כי אמרו נואש לחייו. והמחלה השאירה את עקבותיה בנפש השליט עד סוף ימיו.

בתאור מעורר זועה מספר לנו פילון, כיצד התחיל קאיוס ברציחת קרוביו ואנשי חסדו מלפנים אשר בעזרתם עלה לגדולה. כי הם הם שהשפיעו על טיבריוס, שימנה את קאיוס ליורש העצר, בעוד שטיבריוס עצמו לא היה נוטה למסור בידי קאיוס את רסן השלטון העצום, ונטה למנות יורש אחר במקומו. ואנשים אלה אשר במאמציהם חזר בו טיבריוס מדעתו לטובת קאיוס, הם שיהיו בין הקרבנות הראשונים של השליט החדש.

בעקבות שפיכות דמים באו עוונות פליליים אחרים: תאוות נבזות ושפלות, מעשי־זימה, נגישות, החרמת כסף, עושק וגזל. ככה שקע הקיסר החדש בחלאה מוסרית, ולאחר שעקר מלבו כל שורש אנושיות היה – לאל…

האלהת השליטים היתה מקובלת במצרים בתקופת מלכי פרעה וגם במדינת פרס. שם היו רגילים להשתחוות לפני המלכים בפישוט ידים ורגלים כלפני האלים. מנהג זה הכניס אלכסנדר הגדול גם בין היונים. הדבר עורר רוגז מרובה בין היונים, שהרי ראו במנהג הזה של השתחויה בפישוט ידים ורגלים (proskynesis) מנהג ברברי שאינו יאה לבני חורין. בתקופה ההלניסטית מתהדרים השליטים במדינותיהם בכינויים אלהיים, הן התלמיים במצרים, והן הסלֶוקיים בסוריה, אף כי מעולם לא לבשה האלהת המלכים ההלניסטים את הצורה הגסה והברברית כבארצות המזרח. ברומי זכה יוליוס קיסר אחרי מותו לכינוי „אלהי“ (divus) על יסוד החלטת הסינט הרומי בשנת 42 לפני ספה"נ. הכינוי הזה ניתן לאבגוסטוס בחייו, ורק המשוררים כווירגיליוס, פרופרציוס והוראציוס קוראים לאבגוסטוס אֵל (deus) ממש; בארצות המזרח בנו אפילו מזבחות ומקדשים לשם אבגוסטוס האלהי. אמנם אבגוסטוס היה זהיר מאד בענין זה כבכל הליכות חייו, ומעולם לא דרש לעצמו כבודים שנועדו לאלים. גם טיבריוס הראה צניעות וזהירות בבחינה זו, ורק קאיוס החולני דרש לעצמו, במפורש ובלי כרכורים, הערצה אלהית; שוב לא הסתפק עוד בכינוי אלהי, אלא התנשא להיות אֵל נערץ לכל משפטיו וחוקותיו, בכל מדינות מלכותו.

בשגעון גדלות זה השתמשו צוררי היהודים במצרים אשר הבליגו על שנאתם לרומי, ואמרו להמתיק בהערצת הקיסר את חטאם, שחטאו בעלבון אגריפס. הערצה זו, כביכול, באה על חשבון היהודים, שכן פסלי הקיסר הוקמו בבתי הכנסיות של יהודי אלכסנדריה; וכיון שהיהודים לא יכלו לשבת בחבוק ידים ולראות בחלול קדשיהם, הגיע הדבר לידי הטבח הנורא והפרעות בשנת 38, הם הפוגרומים הראשונים בקורות היהודים.

בראשית שנת 40, כאמור, יצאו לרומי שתי המלאכויות, היהודית והיונית, כדי להכין את הקרקע לראיון עם הקיסר לאחר שובו מארצות המערב. בראש צירי היהודים, שלשה במספר, עמד פילון הסופר, איש בר־לבב, עדין־הנפש, בעל מדות תרומיות, משכיל ופילוסוף, יהודי נלהב, רודף שלום, אדם השואף למזיגה נעלה של התרבות היהודית והיונית, ובכלל איש בעל אידיאלים נשגבים, אך רחוק מן המציאות הפשוטה של חיי יום יום. איש כזה מן ההכרח הוא שיהא בו שמץ „בטלנות“; ואמנם לא ידע פילון לכלכל את הדברים, ולכן לא הצליח ל„פייס“ את הליקון, שומר הסף בחצר קאיוס. פילון מתאר אמנם את הליקון כצורר ישראל, אשר השתמש בכל שעת כושר למסוך בלב קאיוס את רעל השנאה לעם ישראל. אבל הקורא נתון כאן לרושם, שהסופר מתכון לחפות בכך על חוסר הכשרון של פילון „לכבוש“ את לב החצרנים לענין החשוב אשר לשמו נשלח לרומי.

והדבר שלא עלה בידי פילון התם והצדיק עלה בידי אפיון הדימגוג האלכסנדרוני, ראש המלאכות היונית. אפיון האיש מענין אותנו גם מפאת האנטישמיות העיונית והספרותית אשר הפיץ בכתביו, שהרי נגד האיש הזה כתב עוד יוסף ב"מ שני ספרים „נגד אפיון“ וגם כבא־כוחם של שונאי ישראל במצרים. אפיון יכול, לדעתי, לשמש בנין־אב להערכת יתר ה„פטריוטים“ האלכסנדרוניים.

באפיון, הבלשן הידוע באלכסנדריה, התרכזו כל המדות המגונות המיוחדות לעני־ברוח שעלה לגדולה. התהדרות ואחיזת עינים, יהירות וחוצפה בלי מצרים – אלו הם הקוים האופיניים למלומד הזה. אפיון העיז להבטיח לכל בן תמותה זכרון נצח, אם יבוא בחליפת מכתבים עמו. על כך מעיד הסופר הרומי פליניוס הזקן במבוא ל„תולדות הטבע“ שלו. כל החכמים היו בעיני אפיון כקליפת השום. לא היה דבר נעלם ממנו. הומירוס בכבודו ובעצמו נגלה אליו בחזיון לילה וגילה לו את סוד יצירתו7. על אף חוצפתו, או, יותר נכון, עקב חוצפתו, עשה אפיון רושם כביר על הבריות, ובפרט על ההמון הנבער מדעת והמחוסר חוש הבקורת8. היו ערים שכבדו את אפיון בזכות אזרחות לאות הוקרה, כי היה אפיון רגיל לנסוע ממקום למקום, כדי להראות לעיני כל את רוב כבודו וחכמתו9. אכן, דימגוג באצטלת מלומד היה בר־נש זה.

אפיון ודאי שהיה נשכח במשך הדורות אלמלא האנטישמיות העיונית שתפסה מקום רב בספריו. אין זאת אומרת, שהוא עצמו חידש פרק־מה במקצוע זה; אנשים כאפיון אינם עשויים לחדש דבר; הריהם בבחינת מעלי־גרה לגבי הסופרים שקדמו להם. שהרי בימי אפיון כבר היתה קיימת ספרות אנטישמית עשירה, והנופך אשר הוסיף אפיון משלו אינו אלא שחצנות ועזות־מצח מאין כמוה. ובזה עלה אפיון על כל האנטישמיים העיוניים שהיו לפניו, כליסימכוס, אפולוניוס מולון, רבו של ציצרון, ועוד, את כולם הוריד אפיון לתהום הנשיה, שכן טרח וכנס את כל חומר השטנה ואת כל העלילות נגד היהדות, אלו החוזרות ונשנות במדה מרובה עד היום הזה. אפילו עלילת הדם נמצאת כבר בכתבי השטנה של אפיון. ובצדק אומר עליו אחד מאבות הכנסיה הנוצרית: „אפיון שונא את היהודים שנאה כבושה, ואינו מכיר את היהדות, גם אינו משתדל להכירה.10“ הקיסר טיבריוס הכיר את אופיו השפל של הבלשן האלכסנדרוני ואת צעקנותו הבזויה וקרא לו בשם־לואי: „מרעיש עולמות“11.

אפיון זה נבחר לראש המלאכות היונית. פילון אינו מזכיר את שמו, למצער אין שמו נזכר בספר „המלאכות“ במדה שנשתמר עד היום. אמנם אין זה מן הנמנע, כי פילון הזכירו באחד החלקים האבודים של הספר הזה: אך נראה יותר, שפילון חפץ להראות בשתיקה זו את כל בחילתו באיש אשר השפיל את כבוד המדע וטמא אותו בזהמת הדימגוגיה השפלה. ולולא יוסף בן מתתיהו בפרק י"ח בקדמוניותיו לא היינו יודעים, שאפיון הוא האיש אשר זכה לדבר כבא־כח היונים מאלכסנדריה. אלמלי היה קאיוס בעל נפש, היה יכול להכיר, את מי משני הצדדים הצדק, ולוּ גם על יסוד ההשואה בין באי כוחם: פילון האידיאליסטן מצד אחד ואפיון הדימגוג מצד שני. ברם, ידעו אנשי אלכסנדריה את נפש קאיוס והבינו שאין כאפיון איש מתאים להתיצב ולדבר לפני השליט הזה.

מצינו, שהצירים חכו ברומי לשובו של קאיוס ממדינות המערב בסוף אבגוסט שנת 40. אמנם הצירים לא זכו לראיון ברומי, ונאלצו לנסוע אחרי הקיסר לפוטיאולי הקרובה לניאפוליס. משם חזרו לרומי בעקבות הקיסר, ולבסוף נקראו לבוא לפני קאיוס באחד מארמונותיו המוקף פרדסים מחוץ לרומא. פילון מתאר באופן נפלא את הראיון עם קאיוס. הסופר מבליט את עצבנותו החולנית של הקיסר, שכן לא ידע לרכז את מחשבותיו בזמן קצר ולהקשיב כהוגן לטענות שני הצדדים. הקיסר שואל שאלה, ומבלי לחכות לסוף התשובה הריהו נעלם ויוצא לשוטט בחדרים השונים שבארמונו ופוקד פקודות לפרטי הבנין ומערכת הרהיטים. והצירים רצים אחרי הקיסר מדיוטה לדיוטה, עולים ויורדים. הקיסר חוזר לרגע, שואל שאלה, ועוזב שוב את הצירים ורץ לארמונו.

ומה היה מהלך הראיון? פילון משוה אותו למשחק־התולים בבית־החזיון, וסופר חדיש נותן לנו מעין ריקונסטרוקציה של המשחק הטראגי־קומי הזה. „נושא המחזה היתה הערצת הקיסר. הוכחות השליט המנומקות בעובדות ידועות והתנצלות היהודים, זה היה תוכן העלילות הבודדות. צחוק האלכסנדרוניים הפיח חיים בעלילות האלה. בין עלילה לעלילה חלו הפסקות לרגל הפקודות השונות שנתן הקיסר בדבר השכלולים בבנין ארמונו. השחקן הראשי (הקיסר) העתיק את מקומו מחדר לחדר, וגרם על ידי כך להעתקת מקום המחזה“12.

שאלתו הראשונה של הקיסר היתה: מדוע אין היהודים מכירים באלהותו של הקיסר ואינם מקריבים קרבנות לשמו? הקיסר אינו מסתפק במה שהיהודים מקריבים בעדו, אלא דורש, שיעלו עולות לו עצמו. תחת לשמוע אל נמוקי היהודים מטיח הקיסר דברים כלפי מעלה, ומדהים בגדופיו את צירי היהודים, לשמחתם הגדולה של היונים. השאלה השניה: מדוע אין היהודים אוכלים בשר חזיר? היונים צוהלים מעונג לשמע השאלה המחוכמת הזאת. ולא עוד אלא שהם משסעים את הקיסר בדברו, פוערים את פיהם בצחוק גס ומזלזלים בנמוסי החצר המקובלים. לאחרונה באה השאלה הנכבדה: על איזה יסוד מבססים היהודים את אזרחותם האלכסנדרונית? שאלה חמורה זו לא נפתרה לגמרי עד היום ההוא. קאיוס הוא האשם בכך במדה רבה, שכן לא נתן לפילון לענות על השאלה הזאת. פילון כראש המלאכות היה בלי ספק מזוין בצרור תעודות חשובות בהן אמר להשתמש בראיון, כדרך שנהגו היהודים בהזדמנויות אחרות לפני שליטי רומי, ויש להצטער על שלא ניתנה לפילון היכולת לנמק את עמדת היהודים בנידון זה על יסוד התעודות האלו. בזה נגרם הפסד גדול להיסטוריה בכלל.

לבסוף שלח הקיסר את היהודים מעל פּניו באמרו, כי יש יותר להצטער עליהם בגלל סכלותם מאשר להתקצף עליהם בגלל מרים. לקול צחוק ולעג מפי היונים עזבו היהודים את ארמון הקיסר. נחמתו האחרונה של פילון היתה לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו, כי קאיוס התקומם באלהים חיים, וסופו יהיה כסוף כל צוררי ישראל אשר אסרו מלחמה על אלהים ועל עמו.

נבואת פילון נתקיימה ביום 24 לירח ינואר שנת 41. קאיוס מת מות נבלים בידי קאסיוס כֵירֵיאָה. עם זה בא הקץ גם לענין נכבד אחד שנמשך שנה או יותר, ובחדשים האחרונים לחיי קאיוס הלך הלוך והסתבך, עד אשר קבל לבסוף צורה חריפה ומסוכנת – אלה הם המאורעות בארץ יהודה.

היונים שביבנה בארץ יהודה כיונים שבאלכסנדריה החליטו גם הם להשתמש בשגעון־הגדלות של הקיסר, כדי להציק ליהודים. לשם כך בנו מזבח לכבודו של זיאוס הרומי החדש. היהודים לא יכלו לשאת את התועבה ההיא בארצם והרסו את המזבח. העיר יבנה נחשבה אז על נכסיו הפרטיים של הקיסר, ובה ישב מפקח מיוחד מטעם הקיסר. מפקח זה, שמו קאפיטון, התערב בענין לרעת היהודים שונאי־נפשו, והודיע לקיסר על „עזות“ היהודים בוזי אלהותו. הדבר אירע בסוף שנת 39, ובחורף שנה זו קבל הנציב הסורי פטרוניוס פקודה מאת קאיוס להעמיד בבית המקדש בירושלים את פסל קאיוס, „זיאוס החדש“. קאיוס ידע מראש, שיהודי ארץ ישראל לא ישבו בחבוק ידים, כי אם יתאמצו לעמוד על נפשם ולהגן על דתם; לכן צוה הקיסר לפטרוניוס לגייס שנים מן הלגיונות הרומיים החונים בסוריה ולהעבירם לארץ יהודה, – לדכא את מרד היהודים העתיד לפרוץ בארץ.

דומה היה, כי שבו ימי הרדיפות והשמד מתקופת אנטיוכוס אפיפנס העריץ הסורי. ברם, כמה נשתנו העתים! בימי אנטיוכוס היתה בין היהודים מפלגת מתיונים אשר קראו בעצמם לעריץ הסורי לנגוש את אחיהם המסורים לקדשי עמם, ואילו עכשיו עמדו היהודים המתיונים־כביכול שבאלכסנדריה, ולפניהם גם אלה שברומי, ושמשו מופת ודוגמה לקדוש השם. ובארץ יהודה עצמה לא היה בנידון זה כל הפרש בין המפלגות השונות. פרושים וצדוקים, אסיים ומשכילים הלניסטיים, כולם עמדו כאיש אחד ובלבם הרצון הכביר לקדש שם שמים בכל נפשם ובכל מאודם.

מה עשה הנציב פטרוניוס? מענין הדבר, על האנטישמיות והאנטישמיים נכתבה ספרות שלמה, ואילו על אותם יחידי הסגולה שבין אומות העולם – אלה „חסידי אומות העולם“ לפי המבטא התלמודי – שעמדו לצד הנרדפים בעת השמד– עליהם לא נכתב עד הנה כלום. הטפוס הראשון של „חסיד“ מבין אומות העולם חי בתקופת השמד הסורי. הוא תלמי מאקרון, המיניסטר בחצר המלך הסורי. בעוד שכל שרי המלך הסורי יעצו לדכא את „קשי ערפם“ של היהודים בחוזק־יד, התנגד תלמי בכל תוקף לרדיפות. האיש הישר הזה מצא עוז בנפשו להביע את הדעה, שאין לבוא על אומה כלשהי בלחץ ובכפיה דתית. ובראות החסיד היוני הזה כי לא יוכל להחזיק מעמד בפני צוררי היהודים בחצר המלך, איבד עצמו לדעת ומת כהלֵני טוב בעד הכרתו, כי מזכותו של כל עם ועם לחיות לפי מסורת אבותיו (חשמונאים ב‘, פרק י’, פסוק י"ב ואילך).

במצב דומה לזה נמצא החסיד האחר, הרומי, אשר הכרתו ועמדתו היו דומות לאלו של תלמי מאקרון. החסיד הרומי הזה הוא פובליוס פטרוניוס, נציב סוריה. ידע פטרוניוס, כי צפויה לו סכנה גדולה מצד קאיוס, אם לא ימלא אחרי פקודתו. אבל מאידך גיסא ידע גם את העם היהודי ואת מסירותו העצומה לדתו. בראשונה קוה עוד פטרוניוס לפתות את העם, שלא יתנגד לפקודת השליט, ולשם כך הזמין אליו את זקני־העם נשואי־הפנים. ומיד נפוצה השמועה בארץ יהודה ואלפים ורבבות מן העם נהרו לעכו, מקום שם התגורר אז הנציב, להתחנן אליו, לבל יוציא לפועל את הגזירה הקשה. אלפי פיות קראו לנציב, כי נכונים הם למות ולא יתנו לטמא את את בית המקדש. הנציב התפעל מאד מדברי האנשים, ומכאן ואילך אחת היתה שאיפתו, לדחות את הענין ככל האפשר, אולי יעבור הזעם. ידע פטרוניוס את הסכנה הנשקפת לו מיד הקיסר האכזר, אך כמאקרון בשעתו גמר אומר להשליך את נפשו מנגד. לדברי יוסף בן מתתיהו אמר הנציב לעם שהתאסף דברים ברורים, כי נכון הוא למות בעד עם היהודים.

במשך כל שנת 40 השתמש פטרוניוס בתחבולות שונות לדחות את ענין הקמת הפסל. בפעם הראשונה (באביב 40) כתב אל קאיוס, כי לא יתכן להקים עכשיו את הפּסל, כי עונת הקציר היא ויש לחשוש, שמא יזניח העם את עבודתו בשדה בבוא מי שהוא לחלל את מקדשו. ותנובת האדמה היתה נחוצה אז לקאיוס עצמו אשר אמר לבלות זמן־מה בארצות המזרח. זאת ועוד אחרת: קאיוס לא שלח כל פסל לסוריה ומן ההכרח היה להזמין את פסל קאיוס בעיר צידון שבפיניקיה, היא מרכז האמנות בארצות המזרח. כמו כן יש להביא בחשבון, שקאיוס לא נמצא אז ברומי, כי אם בחזית המערבית, ושם נצח את נצחונותיו המדומים במלחמה עם עמי גאליה וגרמניה, ודבר זה גרם לקשיים בחליפת מכתבים, ככה נדחה הענין עד שלהי־הקיץ שנת 40.

לבסוף באה פקודה חדשה, ובה זרז קאיוס את הנציב למלא אחרי פקודתו הראשונה. הנציב אסף את שוב את העם, – לטבריה, – ונוכח מחדש, כי אין כוח בעולם אשר ישנה את החלטת היהודים להקריב עצמם על קדושת דתם. המצב נעשה מסוכן מאד. השמועה על היחסים המתוחים והמסוכנים ביהודה הגיעו לאיטליה בשעה שציריהם של יהודי אלכסנדריה השתדלו בפוטיאולי לזכות בראיון עם הקיסר. השמועה עשתה רושם מדהים על הצירים. לשמע הבשורה הנוראה ההיא עמדו כהלומי רעם, כי כל הרדיפות שסבלו היהודים במצרים היו בעיניהם כאין וכאפס לעומת הסכנה הנשקפת לכל היהודים, וביחוד ליהדוּת. צרת יהודי אלכסנדריה היתה עכשיו בעיניהם צרת הפרט, וזו שבארץ יהודה –צרת הכלל של העם כולו.

ברגע קשה זה עמד ליהודים מושיע חדש, הוא המלך אגריפס, ידיד הקיסר מאז. הוא עשה ככל אשר השיגה ידו להפוך את לב קאיוס לטובה, עד אשר עלה בידו לפתות את קאיוס שיוציא פקודה חדשה המבטלת את הגזירה.

והנה נתקבלה אגרתו של פטרוניס מסוריה, אשר בה הודיע כנראה הנציב על ההתרגזות המרובה בארץ יהודה ועל עמדת העם אשר אין כל קרבנות נחשבים בעיניו ובלבד שישמרו חוקי אבותיו. הקיסר התקצף מאד לידיעה זו, וחשד בפטרוניוס, שמא קבל שלמונים מאת היהודים לכלכל את הענין נגד רצון השליט. קאיוס חדש מיד את הגזירה, ועל פטרוניוס צווה כי יטרוף נפשו בכפו על עוון חוסר המשמעת. דרך נס תעתה הספינה בדרכה, זו הספינה אשר הפליגו בה לסוריה שליחי המלך נושאי פקודתו הקשה. האנשים שוטטו בים שלשה חדשים, וכחודש ימים לפני בוא הספינה לחופי סוריה הגיעה הבשורה על רציחת קאיוס, הוא זיאוס הרומי החדש13.

הספור על רציחת קאיוס וראשית שלטון הקיסר קלודיוס לא נשתמר בספרו של פילון. זה היה התוכן של „כתב ההמלצה“ או „כתב התשועה“ (palinodia), החלק האחרון של הספר „המלאכות של קאיוס“. אמנם מן הפפירוסים (נייר גומא) שנתגלו בזמננו במצרים נמצאנו למדים, כי הקיסר החדש עשה משפט במסיתי ההמונים. הדימגוגים איסידורוס ולאמפון נהרגו במצות הקיסר, וזכויות יהודי אלכסנדריה חזרו לקדמותן. מובן שהגזירות נתבטלו, וזקני הקהלה היהודית מאלכסנדריה שהיו עדיין במאסר, ובהם האלאבארך ליסימכוס אלכסנדר, אחי פילון, יצאו לחפשי. מובן שהאספסוף המצרי ראה במעשי קלודיוס תוצאה של נכלי היהודים, ואת מדיחי ההמון שנהרגו העלה למדרגת קדושים…

*

שלשת הספרים של הטרילוגיה ההיסטורית אשר לפילון נשאו, איפוא, אופי אחדותי ומגמה אחת. שלשה צוררי ישראל: סיאנוס, פלאקוס וקאיוס – אלו הן הנפשות הפועלות הראשיות. הם חפצו לעקור מן השורש את היהדות. היהודים עמדו בנסיון בכל מקום, אם ברומי, אם באלכסנדריה ואם ביהודה, כי רוח אחד, רוח קנאה לקדשי העם, החיה את היהודים למקומותיהם. סופם של עוכרי ישראל היתה מיתה חטופה בידי אדם; סיאנוס נהרג במצות טיבריוס, פלאקוס מטעם קאיוס, וקאיוס מיד קאסיוס כיריאס. גם העריצים הקטנים, כאיסידורוס, לאמפון והליקון, העבד המצרי, יועצו הרע של קאיוס (המלאכות סע' 206) שמשו, במיתתם המשונה, מופת להשגחת אלהים, שעינו פקוחה תמיד על מפעלות האדם. רעיון ההשגחה עובר כחוט השני בכל חלקי הספור.

חוץ מזה מוצאים אנחנו בשני הספרים הקיימים, „נגד פלאקוס“ ו„המלאכות“, את השאיפה המשותפה להבליט את רשעת צוררי ישראל מתוך נגוד לחייהם מלפנים. פלאקוס היה מפקח טוב במצרים בימי טיבריוס, וקאיוס עורר בלב נתיניו תקוות טובות בראשית ממשלתו. קשה להחליט, אם גם בספר האבוד שכתב פילון נגד סיאנוס השתמש בשיטת הנגוד בתור אמצעי ספרותי.

שני הספרים שנשתמרו מן הטרילוגיה ההיסטורית של פילון מצטיינים בבהירות התאור. לפנינו נצבים אנשים חיים ופועלים. מכירים אנו את המניעים הפנימיים, וגם את הגורמים החיצוניים שפעלו על מעשיהם. מן הדמויות היהודיות חשובים לנו לכל לראש המלך אגריפס ופילון הסופר עצמו. במכתבו של אגריפס המלך אל קאיוס, שבלי ספק אינו מקורי, מבליט פילון את אופיו של המלך היהודי. המלך עצמו רחוק אמנם מן האמונה הזכה והצרופה של בני עמו, אך קשור הוא בכל נימי נפשו לעמו, וצרת העם היא גם צרתו. המלך נכון לכל קרבן, ואפילו לותר על כתר המלכות, ובלבד שיוציא את עמו מן המצר. עם כל הקלות־ראש בענינים דתיים, קדושת בית־המקדש הריהי גם בעיני אגריפס נעלה ונשגבה על הכל. תאורו של אגריפס אצל פילון דומה לתיאור הנמצא בספרות התלמודית. מכל המושלים מבית הורדוס רק אגריפס בלבד זכה שיאמרו לו הפרושים: „אחינו אתה“ (תוספתא, סוטה ז' כ“ז ובתלמוד בבלי שם מ”א ע"ב).

הדמות היהודית השניה הוא הסופר עצמו. פילון אינו מרבה אמנם לדבר על עצמו, אבל מתוך התאור מבצבצות ועולות סגולותיו הנפשיות של האיש, האמונה החזקה בהשגחת אלהים, ההתמכרות למסורת האבות, וביחוד לרעיון של אחדות אלהים, והפטריוטיסמוס הכפול. שכן רואה פילון באלכסנדריה את מולדתו מדורות קדומים, אבל ציון היא בעיניו כמטרופולין קדושה של כל העם לתפוצותיו.

ואשר לדמויות הבלתי־יהודיות נגולה לפנינו פרשת פסיכולוגיה דקה ועדינה של קאיוס. עדים אנחנו לדבר, כיצד הולכת מחלתו של קאיוס ומתגברת בהדרגה עד שהיא מקבלת אופי של עצבנות מסוכנה גם לקיסר עצמו וגם לסביבתו. כאשר נעקר מלב השליט כל שורש אנושי ונהפך לעבד נרצע לתאוות בהמיות, תקף אותו שגעון־הגדלות בצורת האלהת־עצמו. הסופר מרגיש בחולניות שבמעשי קאיוס ובהליכות חייו, ולפיכך אתה מוצא, שגם בתאור סופו של פלאקוס וגם בתאור הירידה המוסרית של קאיוס מצלצלת נימה של השתתפות בצער, כאילו באה השחתתם מתגרת יד הגורל. פלאקוס מסוגל היה לפקח על מדינת נציבותו כהלכה אלמלא הנסבות השליליות אשר נטלו ממנו את שווי־המשקל הנפשי. וקאיוס אפשר שהיה שליט טוב לולא מחלת גופו, שגררה אחריה מחלת הנשמה. זולת כל אלה מציג הסופר לפנינו שורה של דימגוגים וצוררי ישראל נבזים המוסכים את רעל השנאה, באין כל רגשי נוחם, באזני האנשים ובלבותיהם. איסידורוס ולאמפון, הֶליקון ואַפֶלס עומדים לפנינו חשופי־נשמה, וכמתוך ספר פתוח אנחנו קוראים את מחשבותיהם הרעות ואת מזמותיהם המתועבות. והקורא משתומם, כמה קרובים האנשים האלה אל הטיפוסים הידועים לו מסביבתו ומחיי יום יום. אכן נצחי הוא היצר הרע שבאדם!…

ערך רב נודע לספרים ההיסטוריים של פילון, וביחוד ל„המלאכות“, גם לגבי ההיסטוריה הכללית של התקופה המתוארת. מפי פילון אפשר ללמוד פרטים שונים על חיי קאיוס שאינם ידועים לנו ממקור אחר רומי או יוני. חשוב מאד הוא תאור הקיסר טיבריוס אצל פילון. יש מקום לשער, שטציטוס וסוויטוניוס הפריזו הרבה בתארם את טיבריוס כאיש רע בהחלט, נוקם ונוטר כנחש, שונא הבריות וכדומה. פילון אינו מעלים עין מן העובדה, שטיבריוס רדף את היהודים, אבל הוא מיחס את הדבר לנכלי סיאנוס. ואשר לאופיו של טיבריוס בכלל מדגיש הסופר קוים חיוביים אחדים העלולים להפיץ אור אחר על אישיותו של הקיסר המתבודד. כדאי שהמלומדים ישימו לבם יותר לספרים ההיסטוריים של פילון, כי מן האוצר הזה ודאי שיוכלו להוציא עוד מרגליות יקרות וחומר ספרותי והיסטורי נכבד מאד.

*

לפני היו התרגומים דלקמן:

1) תרגום רומי של שני הספרים מאת מנג’אי (Th. Mangey) אשר הוציא את כל ספרי פילון בשני כרכים גדולים בצרוף תרגום ובאורים (לונדון 1742). התרגום הוא טוב, אבל נושן מדי, שכן גם הוצאת הטקסט עצמה לקויה היא.

2) תרגום גרמני של הספר „המלאכות אל קאיוס“ מאת אֶקהארד (Friedrich Eckhard). התרגום (לייפציג, 1783) הוא מדויק בערך, אבל מסתמך על הטקסט הבלתי מוגה כהוגן של מנג’אי.

3) תרגום צרפתי של שני הספרים מאת דילונאי (Ferdinand Delaunay). התרגום (פריס, 1867) הוא פגום מאד. אין כל מאמץ להבין את הטקסט כהוגן. המתרגם מתרחק לרוב בלי כל צורך מן המקור, בכלל עבודה שטחית. הערותיו הן טובות לפעמים, אבל גם כאן המגמה הדוגמטית־הקתולית מקלקלת את השורה.

4) הספר „המלאכות אל קאיוס קאליגולה הקיסר השלישי לרומיים“ מאת ידידיה האלכסנדרוני הוא פילון היהודי… נעתק ללה"ק על ידי מרדכי אהרן גינצבורג (ווארשא, תרנ"ד). התרגום, כביכול, אינו בעצם אלא פאראפראזה נמלצה על יסוד תרגומו הגרמני של אקהארד. לא תמיד הבין גינצבורג את הטקסט הגרמני כהלכה. מלבד הסרוסים המרובים יש גם השמטות, לפרקים אפילו השמטות של סעיפים שלמים. ה„תרגום“ של גינצבורג מכיל כמובן רק את הספר „המלאכות“ ולא „נגד פלאקוס“, כי גם אקהארד לא תרגמוֹ.

תרגום זה שאני נותן בזה לפני קהל הקוראים העברים הוא איפוא התרגום העברי הראשון לשני ספריו ההיסטוריים של פילון או – לפי השם שבו כינה אותו עזריה מן האדומים – ידידיה האלכסנדרוני.


 

נגד פלאקוס

פרק ראשון: ראשית שלטונו של הנציב פלאקוס במצרים. תאור אופיו של האיש, כשרונותיו ומעשיו הטובים בשנים הראשונות לנציבותו.

[1] השני לסיאנוס היה פלאקוס אוויליוס, ואף הוא הלך בעקבותיו ורדף את היהודים. באין לו היכולת להציק בגלוי לכל העם, כמעשה הראשון, כי לא נמצאו לו האמצעים הדרושים לכך, דן (את היהודים) בסך לעינויים קשים ככל אשר השיגה ידו. ואם כי למראית עין יצא רק נגד חלק מן העם, הנה באמת פרש את רשתו על כולם באשר הם שם. ובזה השתמש יותר בערמה מאשר בעוצם ידו. כי אנשים הנוטים מטבעם לעריצות, באין להם כוח הזרוע – בנכלים יוציאו את מזמותיהם לפעולות.

[2] פלאקוס זה נמנה על ידידי טיבריוס קיסר, ואחרי מותו של היברוס, נציב מצרים, עלה פלאקוס לנציבות באלכסנדריה והמדינה. בראשונה הרבה האיש באותות יושר וצדקה לעיני כל. הוא היה איש נמרץ, חרוץ, חריף, אומר ועושה, הצטיין בכשרון הדבור וראה מערכי לב אנוש בטרם יבואו לידי בטוי.

[3] בזמן קצר קנה בקיאות בעניניה של מדינת מצרים לכל משפטיהם וחוקותיהם, עם היותם רבים ומסובכים עד כי גם המטפלים בעבודה זו משחר ילדותם בעמל רב יעמדו על טיבם. סופרים רבים נעשו מיותרים, כי בכל דבר, אם קטן ואם גדול, עלה עליהם בנסיונו, ולא זאת בלבד שנצח אותם, אלא הוא התלמיד לשעבר הפך להיות רבם של מלמדיו ברוב ידיעותיו המדויקות.

[4] אך זכויותיו בהנהלת החשבונות והפקוח על הכנסות המדינה, אף על פי שהן גדולות וחשובות, אינן משמשות עוד ראיה לגודל נפש השליט; אלא דוקא מעשיו שהיה בהם הרבה מן הנשגב ומהוד המלכות היו מזהירים בבהירות נפלאה. הוא היה הדוּר בהליכותיו, כי יאה יהירות לשליט. בענינים הנכבדים היה דן בתוך חבר האנשים העומדים בראש המדינה. הוא דכא את השחצנים ואָסר על הערב רב והמון העם להתלקט יחדו, ובטל את האספות והחבורות אשר בהן ערכו כביכול סעודות־זבח, ולאמתו של דבר חוללו רק מהומה בעניני המדינה;

[5] ואלה שפרצו גדר (המוסר) ענש כמשפט וכהלכה. לאחר שהשליט סדר ומשטר בעיר ובמדינה נתן את דעתו על עניני הצבא ותרגיליו. הוא שקד על תרגילי הרגלִים, הפרשים וקלי־הנשק, ועל המפקדים (השגיח), שלא יקפחו את שכר החיילים, ולא יביאו אותם לידי שוד וחמס. אף הוא (הזהיר) כל איש ואיש מן הצבא לבלתי עסוק בענינים אחרים מלבד עבודת הצבא, כי עליהם לזכור, שתפקידם הוא גם לשמור על השלום.


פרק שני: כגודל זכויותיו של פלאקוס בראשית שלטונו כן גודל פשעיו לאחר־כך.

[6] ברם, יש לבעל־דין לטעון: „בן אדם! ללמד חובה על האיש ההוא באת, והנה לא האשמת אותו בכל פשע, כי אם תרבה לתנות את שבחו. שמא רוח שטות נכנסה בך ויצאת מדעתך?“

[7] לא יצאתי מדעתי, חביבי, ואינני חסר־דעה עד לבלתי הבחין מה טובת הענין דורשת. ומשבח אני את פלאקוס, לא משום שיאה לשבח את השונא, אלא כדי שרשעתו תֵראה בבהירות יתרה. כי ראוי לסלוח לאיש אשר חטא מחוסר ידיעת הטוב, אך אין ללמד זכות על הפושע במזיד, שהרי אז נמצא חייב לפני משפּט מצפונו.

פרק שלישי: סבת התמורה שחלה בנפש פלאקוס היו חילופי גברא בשלטון רומי. ראשית אכזריותו של הקיסר החדש קאיוס קאליגולה.

[8] הוא נתמנה לשש שנים. בחמש השנים הראשונות, בחיי טיבריוס קיסר, שמר על השלום, והשלטון נכון בידו עד שעלה על כל (הנציבים) שקדמו לו.

[9] אך בשנה האחרונה, אחרי מות טיבריוס עם עלית קאיוס לשלטון־יחיד, התחיל מזלזל בכל זלזול גמור. סבת הדבר היה צערו העמוק על מות טיבריוס – את אבלו הכבד על ידיד נפשו הראה לעין כל, באשר ילל בלי הרף וכמתוך מעין פרצו דמעות מעיניו באין הפוגות – או שנאתו ליורשו (של טיבריוס), כי על כן בכר פלאקוס את בניו יוצאי חלציו (של טיבריוס), על פני בניו האסופים; ואולי הסבה לכך הוא דבר היותו לפנים בין האנשים אשר התנכלו לאמו של קאיוס וטפלו עליה האשמות שגררו אחריהן משפט מות. פלאקוס ירא לנפשו, פן יתפש (על חטאיו), ולכן נחבא אל הכלים.

[10] אמנם זמן מה משל עוד ברוחו ולא הסיח דעתו ממשרתו, אך בהגיע השמועה כי נכדו של טיבריוס אשר היה שותף לשלטונו (של קאיוס) הומת בפקודת קאיוס, נפל ארצה כהלום הולם ונאלם דום, אך רוחו פגה בו משכבר.

[11] כל עוד היה הצעיר בחיים, נשקפה גם לו שארית הצלה, אך לאחר שהובל הלז לקברות חשב פלאקוס, שגם תקוותיו הוא ירדו שאולה יחד עם הצעיר. ועם זאת נותר לו גם עזר מעט, והוא ידידותו עם מאקרון אשר היה תחילה כל־יכול לפני קאיוס. ולפי השמועה הוא שגרם יותר מכולם להמלכתו (של קאיוס), ויותר מזה להצלתו.

[12] כי פעמים רבות זמם טיבריוס להגות את קאיוס מעל דרכו, מפני שראה בו איש רע לבב ובלתי ראוי למלוכה. גם חרד היה לשלום נכדו, פן ישלח קאיוס יד בו אחרי מותו. אך מאקרון הפיג תדיר את החשד מלבו ושבח את קאיוס, כי איש ישר הוא, לא ידע מרמה, דעתו מעורבת עם הבריות והוגה חבה לבנו של אחי אביו, ובנפש חפצה ימסור לו את כל השלטון, או למצער את החלק הנכבד ממנו.

[13] ככה הטעה את טיבריוס עד שלא הרגיש, כי הוא משאיר אחריו שונא גדול,

[14] שונא לו ולנכדו ולכל משפחתו, ואפילו למאקרון עצמו אשר המליץ עליו, ולכל האנשים. בראות מאקרון, כי שחת קאיוס את דרכו ולא ידע לכבוש את תאוותיו אשר נמשך אחריהן כסומא בארובה, הוכיחו על פניו ודבר על לבו. כסבור היה שזהו אותו קאיוס עצמו אשר הצטיין בדרך ארץ ובמשמעת בחיי טיבריוס. אכן אומלל זה היה לו לקאיוס לטורח ולמשא, ולסוף קבל עונש חמוּר על חטאו, היא החבה היתרה (לקאיוס), ונשמד כליל הוא ואשתו ובניו.

[15] כי מדי ראות אותו קאיוס מרחוק והוא הולך וקרב, דבר אל אנשיו כדברים האלה: „בל נצחק, נעמיד נא פנים זעומות, כי בעל־המוסר הקפדן הלזה קרב. זה עתה התחיל מחנך איש מושלם במעלות ושליט־יחיד, אם כי הגיע גם הגיע כבר הזמן להרחיק מעל פניו את מחנכיו משחר ילדותו“.


פרק רביעי: פלאקוס נואש מכל תקוה ונופל ברשתם של מנהיגי ההמון באלכסנדריה. המה סובבים אותו בנכליהם.

[16] כאשר נודע לפלאקוס, שגם האיש הזה הומת, אבדה לו שארית תקותו האחרונה, ולא יכול עוד לתת את לבו לעניני המדינה כמלפנים באשר חלשה דעתו עליו.

[17] ומכיון שהרשות נואשת מכוח שלטונה, מן ההכרח שהנתינים יפרקו כרגע את עולה מעל צואריהם, ובראש וראשונה – האנשים אשר התרגלו לחולל מהומות בגלל סבות זעירות וקטנות־ערך. ועל כולם עולים המצרים אשר הסכינו להפיח שביב קטן לתבערה גדולה.

[18] משבא פלאקוס במבוכה ללא מוצא לבשה אותו רוח חרדות והכניס פתאום שינויים בכל [הליכותיו]. בה במדה חלה תמורה רעה גם בדרך מחשבתו. פתח ברעיו המסורים לו ביותר; בידידיו ואוהביו הטובים הטיל חשד והרחיקם מעליו, ועם שונאיו הגלויים מלפנים עשה שלום ושם אותם מתי סודו לכל דבר.

[19] אפס כי הם לא חדלו רוגז, ורק בלשונם התכחשו כאילו נהפכו (לו לידידים), ובאמת היתה השנאה כבושה בלבם. המה שנו את טעמם כבבית־החזיון, והתחפשו לאוהבים נאמנים, עד אשר צדוהו ברשתם כליל. והשליט היה לנתין, והנתינים – למפקדים. המה הציעו הצעות נפסדות מאד, והצעות אלה [נתקבלו ו־] נחתמו מיד.

[20] האנשים הוציאו לפעולות את כל העולה על רוחם, והוא (פלאקוס) שמש להם כעין פרצוף אלם שעל הבימה, ואת שם השלטון נשא אך למראית עין. (אנשים אלה היו): דיוניסיוסים חונפי ההמון, לאמפונים מכתבי עמל, איסידורים מעוררי מריבות, שוחרי מדנים, חורשי אָוֶן, משביתי שלום המדינה – זה שמם לעולם.

[21] הללו חברו יחד וחבלו תחבולה נוראה על היהודים, ואחרי כן באו חרש אל פלאקוס ואמרו אליו:

[22] „לשוא נשאת עיניך אל טיבריוס נירון הצעיר, לשוא תלית אחרי כן את תקותך בידידך מאקרון; אין טובות צפויות לך מעם הקיסר. ולפיכך עלינו לחפּש אחרי מליץ בעל השפעה גדולה, אשר יהפוך את לב קאיוס עליך לטובה.

[23] והמליץ היא העיר אלכסנדריה אשר זכתה לאותות כבוד מאת כל בני בית אבגוסטוס מלפנים, וביחוד מאת אדוננו המולך כיום. והיא תמליץ עליך, אם רק תגיש לה שי; וזאת המנחה הגדולה אשר תתן לה, כי תסגיר בידיה את היהודים“.

[24] תחת למלא את חובתו, לגרש את היועצים ולהתקצף עליהם כעל צוררי המדינה השואפים למהפכות, נעתר לעצתם. תחלה הסתיר את מזמותיו אף כי (גם אז) לא הטה אוזן קשבת לשני הצדדים בלא הבדל, כי אם נטה לצד השני, ולא נתן (ליהודים) את חופש הדבור כאשר נתן לאחרים; ומדי התקרב אליו אחד היהודים, היה פונה לו עורף; ורק עם היהודים התהלך בקרי. אך לאחרונה גלה כבר את שנאתו לעיני כל.


פרק חמישי: שהותו של אגריפס, מלך היהודים, באלכסנדריה מעוררת את חמת צוררי ישראל.

[25] לתגבורת שגעונו (של פלאקוס), אשר היה יותר דבר נקנה מבחוץ מאשר ענין טבוע בטבעו, גרם עוד המקרה הזה: קאיוס קיסר מסר לאגריפס, נכדו של הורדוס המלך, את החלק השלישי של (ארץ) ירושת אביו זקנו והמליכו עליו. זהו החלק אשר היה בידי דודו מצד אביו, הנסיך פיליפוס.

[26] משאמר אגריפס להפליג בספינה, יעץ לו קאיוס לבלתי נסוע מברונדיסיום לסוריה, כי רחוקה הדרך ומיגעת, אלא לחכות לרוח צפונית ולקצר את הנסיעה בדרך אלכסנדריה. יען כי הספינות (המפליגות) משם (ממצרים) שטות במהירות, והחובלים מנוסים הם מאד ומכוננים את מרוצת הספינות למישרים, כאתליטים הנוהגים בסוסים במושכות. שמע אגריפס בקול קאיוס באשר הוא אדוניו ובאשר ישרה העצה בעיניו:

[27] הוא בא לדיקיארכיה (פוטיאולי) ומצא ספינות מאלכסנדריה העוגנות שם ונכונות להפליג, וירד עם אנשיו בספינה. המסע עבר בשלום ומקץ ימים אחדים הגיע (לאלכסנדריה) בחשאי. לפנות ערב, כאשר נראה מרחוק (מגדל אור של) אי פארוס, צוה לחובלים להוריד את המפרשים ולהשאר בים עד לחשכה בקרבת מקום, ולהתקרב בלילה אל החוף, למען יוכל לצאת מן הספינה בעלות [כל האנשים] על משכבותיהם, ובאין רואה יבקר אצל בעל אכסניה שלו.

[28] כה גדולה היתה צניעותו בבואו (לאלכסנדריה), עד כי רצה במדת האפשר להעלים את דבר בואו מכל אנשי העיר. שהרי לא בא לאלכסנדריה להתארח – שכן שהה שם לפני כן בהפליגו לרומי אל טיבריוס – אלא לקצר את דרכו הביתה.

[29] אך המצרים אשר מטבעם צרי־עין הם, נתפקעו מרוב קנאה בראותם באושר אחרים את אסונם הם. גרמה לכך גם שנאתם העתיקה ליהודים הנטועה כמעט בלבם. המלכת מלך על היהודים הרגיזה אותם, כאילו גזלו מכל אחד מהם כסא מלכות שעבר אליו בירושה מדור דור.

[30] גם את פלאקוס העלוב עוררו רעיו מחדש, והפיחו גם בלבו רגש קנאה באמרם: „בקורו של הלה כשלונך הוא. הוא נצח אותך בכבוד וביקר שנתנו לו. הוא מושך אליו את לב כל האנשים המתפּלאים למראה הגדוד של שומרי ראשו המזוינים נשק כסף וזהב.

[31] כלום אנוס היה לסור למדינה הנתונה לשלטון אחרים בעוד שיכול לעבור בשלום בספינה ישר למדינת שלטונו הוא? ואם קאיוס הוא שיעץ, או אפילו צוה לעשות כן, חייב היה להתנצל ולהמנע מבוא הנה, למען לא יועם כבודו של נציב הארץ מפני אשרו של הלה“.

[32] לשמע הדברים האלה נרגז פלאקוס עוד יותר מבראשונה. למראית עין התחפּש אמנם כרע וידיד (לאגריפס) מאימת (הקיסר) אשר שלח אותו, אך בחשאי קנא בו, וגם הביע בדברים את שנאתו אליו. באשר לא הרהיב עוז בנפשו לגנות אותו בגלוי עשה זאת בסתר.

[33] לאספסוף העיר ההולך בטל – זה ההמון הלהוט אחרי פטפוט, המבלה את ימיו בדברי רכילות ושטנה – הרשה לגנות את המלך; ואפשר שהוא עצמו פתח בגדופים, או שצוה לאחרים לעשות זאת ועוררם בעזרת אנשים אשר מלאכתם בכך.

[34] הללו נזדרזו והתלוצצו במלך כל היום, בגמנסיון, וחברו התולים שונים. הם השתמשו גם במשוררי המימוס ובמורי ליצנות, והראו את גודל כשרונותיהם בתועבותיהם. כי אמנם מתעצלים הם לקנות דברים נאים, ואילו ללמוד את ההפך מזה זריזים הם ומהירים מאד.

]35] ומדוע לא קצף פלאקוס, לא ענש, ואפילו לא גער בליצנים המחוצפים? ואלמלא היה אגריפס מלך, כי אם אחד מבית הקיסר, כלום לא היה זוכה לכבוד מיוחד? הרי ראיה ברורה, שגם פלאקוס היה אָשם בגדופים הללו. כיון שהיתה היכולת בידו לדכא, או למצער למנוע (את המהתלים) והוא לא הפריע אותם; נראה בעליל, שהוא לא רק הרשה, אלא גם פקד לעשות כך. וההמון הפרוע כיון שמתעורר לתועבות, לא ידע השקט, כי אם ילך מדחי אל דחי וישאף תמיד לעלילות חדשות.


פרק ששי: בבית החזיון באלכסנדריה נערכים משחקי־התולים, לבזות את המלך אגריפס. ההמון אומר להקים פסילים בבתי הכנסיות של היהודים.

[36] משוגע אחד היה שם ושמו קאראבאס. בשגעונו לא היה דומה לחיה פראית כי שגעון כזה הוא בחזקת סכנה למשוגע עצמו וגם לאנשים הקרבים אליו; אלא שקט היה ונוח לבריות. יומם ולילה היה משוטט עירום בדרכים בלי שום לב לשרב ולקור, והיה ללעג לילדים קטנים ולנערים הולכי בטל.

[37] הם (המצרים) סחבו את האומלל הזה אל הגמנסיון, שם העמידוהו במקום גבוה למען ייראה לכל, פרשו פסת ניר וצנפו לראשו במקום עטרה, ואת מותר גופו עטפו מחצלת עבה תחת אדרת. בד קטן של קנה גומא הגדל בארץ היה לשבט מושלים; איש אחד מצא את הקנה מתגולל בדרך ונתן אותו בידו (של המשוגע).

[38] לאחר שנתנו לו אותות כבוד המלוכה וקשטו אותו כמלך – כדרך שנוהגים במשחקי המימוס – התיצבו מסביב לו צעירים נושאי מקלות על שכמם תחת נושאי רמחים, חיילים שומרי ראשו כביכול. אחרי כן הופיעו עוד אנשים אחרים; מהם כאילו באו לברכו, מהם כדי לעמוד לפניו למשפט, ומהם כדי לשוחח עמו בעניני המדינה.

[39] לסוף נשמע מקרב ההמון העומד מסביב קול חזק קורא: מרין – הוראת המלה הזאת אצל הסורים היא כפי שאומרים, אדון – כי ידע ידעו, שאגריפס הוא סורי לפי מוצאו ומולך על חלק גדול מארץ סוריה.

[40] פלאקוס שמע כל זאת באזניו, או נכון יותר, ראה בעיניו, ובעוד שחובתו היתה לתפוש את המשוגע ולשומו בבית־הכלא לבל יתן יד ללצים לבזות את הטובים מהם, ולהעניש את מחוללי (ההתולים) שהעיזו לחרף, במעשה ובדבור, בגלוי ובסתר, מלך וידיד הקיסר אשר מועצת ישישי רומי כבדתו באותות כבוד של פרֵיטור; והוא לא בלבד שלא דכא אותם, אלא לא ראה צורך לעצמו לעצור בעדם; לזדים שוחרי מדון נתן חופש גמור, ועשה עצמו כאינו רואה ואינו שומע מאומה.

[41] ראה זאת ההמון – לא ההמון המתון והנוח, אלא זה שהסכין לעורר מהומה וערבוביה בכל, באשר אוהב הוא את הקטטות ורודף אחרי חיים שאינם ראויים לשם חיים והתרגל לעצלות ולבטלה, חבר מרעים! – והתאסף כאור הבוקר לבית החזיון. תחלה צדו את לב פלאקוס בכבודים עלובים, והאיש הזה שהיה רודף כבוד והפכפכן מצא חפץ באותות כבוד אלה לרעתו ולרעת המדינה. אחרי־כן קראו קול אחד להקים פסילים בבתי הכנסיות. זאת התועבה אשר לא נעשתה כמוה מימות עולם.

[42] הם ידעו גם זאת, שכן ערמתם עמדה להם להרע, ולכן השכילו לחפות על מעשיהם בשם הקיסר אשר אין לתת בו דופי.

[43] ומה עשה נציב הארץ? הוא ידע, שתושבי העיר וכל ארץ מצרים מתחלקים לשני סוגים: בני עמנו ובני עמם, ושמספר היהודים הגרים באלכסנדריה ובמדינה ממעלות לוב עד לגבול כוש מגיע למאה רבוא. כמו־כן ידע, שהצרה נוגעת בכל היהודים ושההתנקשות בחוקי אבותיהם עלולה להביא נזק (למדינה); אך הוא לא שם לב לכל אלה והרשה להקים את הפסילים, אם כי היו בידו תחבולות רבות לקדם את פני הרעה, ויכול היה להוציא פקודות שליט או ליעץ עצה (טובה) כדרך הידידים.


פרק שביעי: ערכם של בתי־הכנסיות ליהודים בכל מקומות תפוצותיהם. התמכרות היהודים לבית אבגוסטוס.

[44] אך הוא עצמו השתתף בכל התועבות והשתמש בכוח שלטונו

[44] להגביר את המהומה ולהוסיף צרות על צרות, והוא שגרם במדת יכולתו לכך, שעוד מעט וכל ארץ הישוב מלאה מלחמות אזרחים, הן ברור היה הדבר, כי השמועה על חלול בתי הכנסיות אשר תצא מאלכסנדריה, תעבור מיד למחוזות מצרים, וממצרים תעוף עד לארצות המזרח ולעמי הקדם, ומלשון היבשה וממאריה, שהן תחומי לוב, תעבור לארצות מבוא השמש ולעמי המערב.

[46] הלא ארץ אחת לא תכיל את כל היהודים, מפני מספרם הרב, ולכן יתורו להם מחיה ברוב הערים העשירות אשר באירופה ואסיה, באיי הים וביבשה. לעיר מחצבתם המה חושבים את העיר הקדושה בה עומד על תילו בית־המקדש לאל עליון, ואת הארצות בהם התישבו אבותיהם ואבות אבותיהם מדורי דורות המה מחבבים כמולדתם שהרי בהן נולדו וגדלו. לערים אחדות באו סמוך להוסדן (להשתקע בהן) בתור מושבה, וגם מצאו חן בעיני מיסדיהן.

[47] נשקפה איפוא הסכנה כי בכל המקומות ילמדו האנשים מהם (מן המצרים) להתנפל על תושביהם היהודים, ויוציאו גזרות חדשות על בתי הכנסיות שלהם ועל חוקי אבותיהם.

[48] והם (היהודים) לא יכלו לשום מחסום לפיהם, אם כי מטבעם הריהם רודפי שלום. ראשית, מפני שכל האנשים נלחמים ביתר עוז על חוקיהם הנמצאים בסכנה, מאשר על נפשותיהם. שנית, היו הם דוקא היחידים תחת השמש אשר יחד עם מקדשיהם נשללה מהם גם היכולת להתפלל לשלום אנשי חסדם. ורע הדבר בעיניהם מכמה וכמה מיתות, כי אין להם מקומות קדושים (אחרים) לערוך שם תפלות תודה.

[49] ויכולים היו לטעון כלפי משנאיהם: „טעות גדולה טעיתם, כי במעשיכם אינכם מרבים כבוד לאדוניכם, אלא מפחיתים את כבודם, ואינכם יודעים, שבתי הכנסיות פועלים בעליל על היהודים הגרים בכל ארצות הישוב לשמור אמונים לבית אבגוסטוס. ואם יקחו מאתנו את בתי הכנסיות, איזהו המקום ואיזהו הדרך לפנינו למתן כבוד?

[50] כי אם מזלזלים אנו בכבודם [של אנשי חסדנו] אף על פי שמצווים אנו עליו בחוקינו הרי ראויים אנו לעונש החמור ביותר, על שאין אנו מכירים להם תודה רבה כיאות; אבל אם אסור הדבר לפי החוקים אשר ישרו גם בעיני אבגוסטוס ועליהם אנו סומכים, איננו יכולים למצוא בזה כל פשע, לא קטן ולא גדול; זולתי, אם לעון יחשב לנו הדבר שאין אנחנו חפצים לעבור עברה במזיד, ואין אנו מקיימים את הגזירות המבטלות את חוקינו. עברות כאלה מביאות תמיד לבסוף עונש לעושיהן, אף אם גרמו להן אנשים זרים“.

[51] אכן, פלאקוס שתק במקום שהדבור נאה, ודבר במקום שהשתיקה יפה, ובזה הסב לנו רעות רבות. והאנשים אשר מצאו חן בעיניו, מה היתה כונתם? שמא לכבד (את הקיסר)? כלום מצער הוא מספר המקדשים בעיר להקים בהם את הפסילים כחפצם? הלא רוב חלקי העיר, ובתוכם הנכבדים ביותר, מכילים מקומות קדושים!

[52] הוא אשר אמרנו, כי אוהבי הקטטות חבלו בערמתם תחבולה להתעלל בנו, בדרך שהתוקפים לא יֵראו כעושי עול והנתקפים יהיו צפויים לסכנה אם יעמדו על נפשם. אין זה מוסיף כבוד (לקיסר), אנשים נכבדים! לבטל חוקים, להפר מנהגי אבות, להתנפל על תושבים בני עיר אחת ולתת דוגמה לבני ערים אחרות להשבית את שלום יושביהן.


פרק שמיני: פלאקוס מכריז על היהודים כעל זרים וגרים, ושונאיהם נוגשים וחומסים אותם באין מפריע.

[53] בראותו כי עלה בידו להעביר את חוקינו, לתפוש את בתי הכנסיות ולהשכיח גם את שמם, נתן דעתו על ענין אחר, היינו: לשלול מאתנו את זכויותינו האזרחיות. רצה רצה להרוס את היסודות היחידים אשר עליהם נשענים כל חיינו: מנהגי אבותינו וחלקנו בזכויות האזרחים, ואז תגיע צרתנו למרום קצה ולא ישאר לנו גם עוגן הצלה.

[54] עבור ימים אחדים הוציא פלאקוס חוקה ובה כינה אותנו בשם גרים וזרים. הוא לא נתן טעם לדבר, אלא גזר גזרה ללא משפט. היש לך פקודת עריץ גרועה מזו? פלאקוס עצמו היה הכל: הוא המאשים, הוא בעל־הדין, הוא העד, הוא השופט והוא המעניש. על שני פשעיו הראשונים הוסיף עוד את החטא השלישי: רשות נתּנה לכל איש להשמיד את היהודים כאוַת נפשו כאילו היו שבויי מלחמה.

[55] וכיצד השתמשו (השונאים) ברשות שנתּנה להם? חמש הן שכונות העיר, והן מסומנות לפי האותיות הראשונות של האלפא־ביתא. שתים מהן נקראות „(שכונות) יהודיות“, כי רוב יושביהן יהודים הם. אמנם, רבים מהם מפוזרים גם בשכונות אחרות. ומה עשו (השונאים)? גרשו את היהודים מארבע שכונות, ודחקו אותם לתוך פנה נדחת של שכונה אחת.

[56] אלה נפוצו בסך על גדות הים, על גלי האשפתות, ועל קברי המתים, לאחר שחמסו מהם את כל רכושם; והללו התנפלו על הבתים הריקים מאדם ושלחו את ידם בבזה. את השלל חלקו ביניהם כבימי מלחמה ואין מפריע. אף התפרצו לתוך מחסני היהודים שהיו סגורים מפני אֵבל דרוסילה, והוציאו משם חפצים רבים, מן הבא ביד, וסחבו אותם בקרב חוצות ועשו בממונם של אחרים כעושים בתוך שלהם.

[57] אך גרועה מן השוד היתה השביתה. מלוי־כסף הפסידו את ערבונותיהם, וכל האנשים, האכר, הספּן, הסוחר ובעל המלאכה לא יכלו לעסוק במשלח ידם באין קונה. וככה סבלו כפליים: נבוזו ונשארו יום אחד בעירום ובחוסר־כל, וניטלה מהם היכולת לפנות לעסקיהם ולמצוא את מחיתם יום יום.


פרק תשיעי: אכזריותם של שונאי ישראל. הם דנים את היהודים ברעב ובשריפה וגם למתים אין נותנים חנינה.

[58] אמנם המעשים האלה כשהם לעצמם כבדים הם מנשוא, ואך קלים הם לעומת המאורעות שבאו אחר־כך. כי אם אמנם קשה היא העניות, וביחוד אם גרמה לה רשעת אויבים, הנה קלה היא מפגיעה כלשהי בגופו של אדם.

[59] ברם, כה קשים היו עינויי אחינו, עד שאת צערם וסבלם הולם יותר הבטוי חבלה מאשר פגיעה. אך לדעתי אין בכלל מלים מקבילות לכך מפני גודל אכזריותם האיומה, עד כי מעשי המנצחים במלחמה, שהם רגילים להתעלל במנוצחים, ייראו כנוחים לעומת מעשיהם של האנשים האלה.

[60] הללו (המנצחים) גוזלים כסף ולוקחים אנשים רבים בשבי, אבל צפויה להם סכנה, כי יפסידו את שלהם אם ינחלו מפלה. וזולתי זאת הריהם משלחים שבויים רבים לחפשי, לאחר שקרוביהם או ידידיהם נותנים פדיון נפשם, ואם אין רגש החמלה פועל עליהם, הרי הממון מצודד את לבם. וכי מה בכך? – יאמר (בצדק) האומר. אנשים שנחלצו מצרה אין להם הפרש, מה היתה דרך הצלתם. הן אנשים ישרים וטובים מטפלים באויביהם שנפלו חלל במלחמה לקברם על חשבונם הם.

[61] והאנשים שאיבתם אינה מבחינה בין חיים למתים, מוציאים את הגוויות על יסוד שביתת הנשק לבלתי שלול מהם את החסד האחרון הנהוג לגבי המתים. אלה הם מעשי השונאים בשעת חירום. ועתה נראה מה עשו בשעת שלום האנשים אשר זה לא כבר היו ידידינו. אחרי ששדדו את היהודים ונשלום מבתיהם וגרשום בכוח הזרוע מרוב חלקי העיר היה מצב (היהודים) כנתונים במצור והשונאים מקיפים אותם מסביב. רעב נורא העיק עליהם והיו משוללים כל צרכי חיים, ובעיניהם ראו את נשיהם וטפם גוועים בכָפָן הבא מידי אדם.

[63] כל המקומות האחרים היו מלאים תנובת שדה וכל טוב, כי הנהר (נילוס) הציף והשקה בשפע את הקרקעות, והמישור המגדל חטה נשא תבואה למכביר. כי היתה השנה שנת שובע.

[64] והם (היהודים) לא עצרו כוח לשאת את הרעב. מהם שבאו לבתי קרוביהם וידידיהם ובקשו אוכל לנפשם – כאשר לא הסכינו לעשות לפנים, – ומהם שלא חפצו לחיות חיי קבצנים, כי באצילות נפשם חשבו את הדבר לסימן של עבדות שלא יאתה לבן חורין. אלה, האומללים, יצאו אל השוק אך ורק להביא טרף לביתם ולעצמם.

[65] וכרגע נפלו בידי מנהיגי האספסוף והם המיתום, סחבום וגרפום בחוצות העיר עד שנתפרקו כליל ולא נשאר מהם אפילו אבר אחד הראוי לקבורה.

[66] אולם האנשים שהשתובבו בפראותם כדרך החיות הטורפות תפשו עוד הרבה (מן היהודים) בתחבולות שונות אשר המציאו באכזריותם האיומה והמיתום. היהודים שנראו באיזה מקום נסקלו באבנים או נתיסרו במקלות. המהלומות כוננו לחלקי הגוף שאינם בחזקת סכנה של מות לבל ימהרו למות ולא ישתחררו עד מהרה מעינוייהם.

[67] באין כל מעצור לפרעות התחצפו אחדים (עוד יותר) ולא אמרו די בנשק קהה, אלא השתמשו באמצעים חריפים, באש ובברזל.

[68] רבים נהרגו לפי חרב, וגם מספר הנשרפים באש היה עצום. לאחרונה השמידו האנשים הנוראים באכזריותם משפחות שלמות באש בקרב העיר, אנשים עם נשיהם, אבות עם טפּם, ולא חמלו על זקן ונער ועל הילדים התמימים. מחוסר עצים היו מקוששים זרדים והמיתו בהם (את היהודים) יותר ב(מחנק) העשן מאשר ב(אש) הלהבה, ומות האומללים היה קשה וממושך מבתחילה. הגוויות השרופות למחצה התגוללו בערבוביה – מחזה מעורר צער ומדאיב לב.

[69] ויש שהאנשים אשר נשלחו לקושש זרדים אחרו לבוא, – ואז הציתו אש ברהיטים הגזולים ושרפו בהם את בעליהם. את הרהיטים יקרי־המחיר לקחו לעצמם, ואשר ערכם מועט היו לבער כעצים פשוטים.

[70] אנשים רבים נתפשו חיים, קשרו חבל באחד מקרסולי רגליהם, וסחבו אותם, דשום בעקביהם והתעללו בהם עד שמתו מיתה משונה.

[71] גם למתים רחשו שנאת מות, וחללו את הגופות בגסות רוח, וגררו אותם כמעט בכל רחובות העיר עד אשר נשחק העור, הבשר והגידים בגבשושיות הקרקע, ונפרדו פרקי האברים ונתפזרו לעברים עד שלא נשאר להן זכר.

[72] מחוללי המעשים האלה העמידו פנים מפיקים צער כדרך שעושים במשחקי המימוס בבית־החזיון. אך אם יש וידידיהם או קרוביהם של האנשים שסבלו באמת הביעו את צערם על אסון הנפשות היקרות להם, נתפשו ולקו בשוטים ונתיסרו בעינויים. ואחרי כל יסורי הגוף הכינו להם את העונש הקשה האחרון, הוא מיתת הצלב.


פרק עשירי: פלאקוס מיסר קשה את זקני היהודים ביום חג הולדת הקיסר.

[73] לאחר שהרס פלאקוס והחריב את הכל וברשעתו הגדולה לא פסח גם על רחוב אחד של היהודים, תכן נבלה שונה ומשונה – זה החצוף המחולל ומוליד תמיד תועבות חדשות!

[74] אבגוסטוס, הרב להושיע וגומל־חסד, בפקודתו של מאגיוס מאקסימוס אשר נועד להיות מחדש נציב אלכסנדריה והמדינה, מינה לנו מועצת זקנים לפקח על עניני היהודים אחרי מות הגנארך (נשיא העם) שלנו. פלאקוס צוה לתפוש מן המועצה הזאת שלשים ושמונה אנשים שנמצאו בבתיהם ולשומם בכבלים. בתהלוכה נהדרה צוה להוביל בקרב חוצות לבית־החזיון את הישישים הכפותים מאחורי גבם, אלה ברצועות עור ואלה בכבלי ברזל, – מחזה מדאיב נפש ומפליא גם יחד בהעלותך על הדעת את זמן המאורע.

[75] אשר התיצבו הללו בפני שונאיהם היושבים, צוה פלאקוס לפשוט את בגדיהם למען הגדיל את קלונם, ולהלקותם ברצועות כדרך שמיסרים רק את הפחותים שבין הפושעים. מהם שיצאה נשמתם מעצמת המכות הקשות כאשר אך נסחבו החוצה, ומהם שנפלו לערש דוי, וזמן רב רחפה עליהם סכנת מות.

[76] רשעתו הגדולה נראתה גם במעשים אחרים, אבל גם במה שיבוא להלן יופץ אור עליה. היו שלשה אנשים ממועצתנו, ושמותיהם אבאודוס, טריפון ואנדרון, אשר נשארו בחוסר כל, כי בזזו מהם בחתף את כל רכושם. והלה ידע את צרתם, כי הדבר נודע לו כבר, כאשר הזמין את הארכונטים (הקצינים) שלנו, כדי להביא, כביכול, לידי פשרה בינינו ובין יתר תושבי העיר.

[77] ואם כי ידע נכונה, כי האנשים האלה קפחו את כל רכושם, צוה להלקותם לעיני החמסנים, כדי שהללו יסבלו כפלים, צער, עוני ויסורי הגוף, ואלה יתענגו כפלים, באשר רכשו להם ממונם של אחרים וגם חזו כאַות נפשם בקלון הנחמסים.

[78] יש עמי לספּר על מאורע אחד מן הזמן ההוא, אבל לבי מהסס בי, כי אם יחשב המאורע הזה לדבר של מה בכך, הריהו עלול להקטין את גודל התועבות האמורות. אך אם כי זהו רק פרט קטן בלבד, יכול הוא לשמש דוגמה לזדון לב גדול מאד. בעירנו מבחינים בין שני מיני מלקות, הכל לפי עמדתם של האנשים העומדים ללקות. המצריים לוקים במכשירים אחרים ובידי אנשים אחרים מאשר האלכסנדרונים, ואלה לוקים בשוטים בידי שוטרים נושאי שוטים אלכסנדרוניים.

[79] מנהג זה נהגו גם בנו (הנציבים) שהיו לפני פלאקוס, ולראשונה גם פלאקוס עצמו. כי אפשר ואפשר להותיר שמץ כבוד גם בעלבון, והנחה כל שהיא גם בקלון, אם ירצה האדם לעמוד על הדברים כמות שהם, ולא יוסיף משלו נופך רשעה העשויה לבטל ולהשבית כל מה שנמצא בהם מן הטוב והנאה. ואם סתם יהודים באלכסנדריה עשו עברות שענשן מלקות, היו לוקים כבני־חורין וכבעלי זכויות; ומה קשה הדבר, אם ארכונטים, חברי מועצת הזקנים, סמל הזקנה וההדר, יהיו גרועים בנידון זה מנתיניהם, ויענשו כמצריים נבזים וכפושעים שחטאו בעון פלילי.

[81] אמנע את שפתי מדבר, שגם לוא עשו האנשים באמת עברות כהנה וכהנה, היה צריך לשים לב לזמן (המאורע) ולדחות את העונש. כי השרים הממלאים את תפקידם באמונה ואינם חפצים רק להתראות כמכבדים את אנשי חסדם, אלא מכבדים אותם באמת, נוהגים שלא להעניש את החייבים עד שיעברו ימי החגיגה, אלו ימי הולדת הקיסרים המפוארים וחגיגות העם הכרוכות בהם.

[82] והוא בצע את מעשי רשעתו בימים האלה ויסר את האנשים על לא חמס בכפם, אף כי לא נבצר ממנו לענוש אותם אחרי־כן כחפץ לבו. אבל הוא עשה את מעשיו בחפזון גדול למען ימצא חן בעיני ההמון הצורר (את היהודים) באמרו להטות בזה את לב ההמון אחרי מזמותיו הוא.

[83] לי היו ידועים מקרים, שאנשים אחדים אשר הוקעו לפני זה על הצלב הורדו ממנו אחרי־כן לרגל עת רצון כזו שהיתה ממשמשת ובאה, ונמסרו לקרוביהם, כדי שיקברו אותם לפי המנהגים המקובלים הקיימים לכבוד המתים.

[84] ובזה נתמלאה חובה כפולה: שנעשה חסד כל־שהוא עם המתים לרגל חג ההולדת של הקיסר, ונשמרה חגיגת העם בקדושתה. והוא (פלאקוס) לא בלבד שלא הוריד את המתים מן הצלב, אלא גם צוה להוקיע את החיים על הצלב, אם כי הזמן דרש לתת להם למצער חנינה כל שהיא, אם לא חנינה שלמה, ולדחות את העונש באין סליחה גמורה. וזאת צוה לעשות לאחר שהכו את האנשים מכות רצח בבית־החזיון וענו אותם באש ובחרב.

[85] מחזות אלה נהגו כבר בסדר קבוע: החזיון הראשון נמשך מעלות השחר עד השעה השלישית או הרביעית: יהודים הוכו, נתלו, נקשרו אל המהפכת ועוּנו, אחרי־כן הובלו למיתה דרך הדוכן של בית־החזיון. לאחר הראוָה ההיא נערכו מחולות, מחזות מימוס, נגוני חליל ועוד משחקי בימה אחרים.


פרק אחד עשר: הנציב שולח אנשי צבא לחפּש אחרי נשק בבתי היהודים.

[86] אמנם למה אאריך בדברים? הוא חבל עוד תחבולה אחרת כדי לכלותנו. בחפצו לגרות בנו את המון הצבא בדה מלבו דבה רעה. דבר הדבה היה, כי היהודים אספו בבתיהם כל מיני נשק. קרא איפוא לשר המאה הנאמן לו מאד ושמוֹ קאסטוס, וצוה לו לבחור מתוך הפלוגה הסרה למשמעתו חיילים אמיצי־רוח ולמהר ולהתפרץ אל בתי היהודים בלי להודיע מראש, ולבדוק, אם לא הכינו נשק במסתרים.

[87] הזדרז הלה ומהר לעשות כפי הפקודה. והיהודים לא ידעו את דבר התחבולה, ולכן עמדו תחלה נבהלים ואין מלה בלשונם מרוב פחד. נשיהם וילדיהם התרפקו עליהם ושפכו דמעות כמים, כי יראו פן יוליכו אותם שבי, כי הצרה הזאת היתה (הצרה) היחידה אשר לא מצאה אותם בעת ההרס, ולכן חרדו לבואה.

[88] כאשר שמעו, מפי אחד האנשים שבאו לבדוק, את הדברים: „היכן אתם טומנים את הנשק“?, רָוַח להם מעט קט והראו את כל מצפוניהם. ובעשותם כך היו שמחה ועצבון משמשים בלבם בערבוביה.

[89] סבת שמחתם היתה, כי הדבה תוכחש מאליה, אבל גם התעצבו בלבם; ראשית, מפני שהאשמות שקר אשר העלילו עליהם משטיניהם מצאו אוזן קשבת; ושנית, הנשים הרגילות להיות עצורות בחדריהן ולא לצאת מפתח ביתן, והבתולות המתבודדות אשר בצניעותן אינן מביטות בפני גברים, ואפילו בפני קרוביהן, היו אז לראוה לא בלבד לאנשים זרים, אלא גם לאנשי צבא שדרכם להטיל אימה על הבריות.

[90] ולאחר שנעשתה בדיקה חמורה, שמא מצאו כלי זין למכביר למלחמת הגנה, וכלום היו מן המוכן קסדות, שריונים, מגינים, רמחים, חניתות ויתר מיני נשק לרוב? או, אם אפרוט את כלי־הזין שנלחמים בהם מרחוק: כידונים, קלעים, קשתות וחצים? מכל אלה (לא נמצא) מאומה. ואפילו סכינים הנהוגים במאכלי יום יום לא נמצאו.

[91] מזה נראה בעליל, כי היהודים מסתפקים במועט אשר לספוק צרכי חייהם, ואינם שואפים למותרות ולתפנוקים העלולים להשביע את האדם עד כדי בחילה, והבחילה הבאה מתוך שובע מולידה את הפריצות, שהיא מקור כל הרעות.

[92] הן זה לא כבר פרק באסוס אחד את הנשק מעל המצריים בכל המדינה לפי פקודת פלאקוס. אבל אז היו רואים שורה ארוכה של ספינות מלאות מיני נשק שונים, והן התקרבו אל חופי הנהר (נילוס) או השליכו עוגן, ובהמות עמוסות משא כבד וחניתות קשורות שתי וערב לשתי צלעותיהן לשם שווי־המשקל. כמעט כל עגלות הצבא נסעו בשורה עד שהיו נסקרות בסקירה אחת וערוכות תכסיס אחד והן מלאות כלי־זין. וכל המרחק מן החופים אל מחסן הנשק אשר בארמון המלך בו עמדו לצבור את הנשק, הגיע בקירוב לעשרה ריס.

[93] היה איפוא צורך לבדוק בבתי האנשים שעשו את ההכנות המרובות, כי חשודים היו בשאיפה למהפכות, ובאמת התקוממו לעתים תכופות, עד שהנציבים נאלצו להנהיג מנהג חדש במצרים: ללקט את הנשק אחת לשלש שנים דוגמת המשחקים הקדושים, כדי שהמצרים לא יספיקו בכלל להכין כלי־זין (למרד), או רק מעט במקום הרבה, מאפס זמן ללטוש נשק חדש.

[94] ואשר לנו – מה צורך היה להמיט עלינו צרה כזו? אימתי נחשדנו בשאיפה למרד? מתי הוטל ספק בדבר, שאנו דורשים שלום לכל האנשים? כלום אפשר למצוא דופי במעשינו שאנו עושים יום יום? כלום אינם מכוונים לקיום הסדר והשלום בעיר? ואילו היה באמת נשק בידי היהודים, שמא אפשר היה לגזול מהם למעלה מארבע מאות בתים אשר עזבו אותם מאחר שנתגרשו על ידי חומסי רכושם? ומדוע לא נערכו חפושים גם אצל אלה האחרונים, הלא היה בידיהם למצער הנשק אשר חמסו (מן היהודים), אם לא נשק משלהם?

[95] אך כל הענין לא בא, כמו שאמרתי, אלא בגלל תהפוכותיו וגסות רוחו של פלאקוס והאספסוף. מהם סבלו גם הנשים. הן נתפשו כשבויות מלחמה גם בשווקי העיר וגם בבית החזיון. האשימו אותן באיזה פשע שהוא וסחבו אותן אל הבימה מתוך משובת פראים.

[96] ואם הכירו בהן אחרי־כן, שלא מגזע שלנו הן, נשלחו לחפשי, כי הרבה נתפשו כיהודיות, מפני שלא נערכה תחלה חקירה ודרישה לברר את הדבר. ואם נודע כי משלנו הן, ונהפכו האנשים אשר מקהל צופי החזיון לעדת עריצים ואדונים קשים, ודרשו במפגיע להביא בשר חזיר ולהאכילן. אלו שטעמו (מן הבשר) מאימת היסורים הושם קץ לצרתן ונשתחררו, ואלו שעמדו בנסיון נמסרו בידי בלשים לענויים נוראים, וזאת ראיה ברורה, כי היו חפות מפשע.


פרק שנים עשר: פלאקוס עושה בערמתו להשניא את היהודים בעיני הקיסר קאיוס. ראשית כשלונו של הנציב הרשע.

[97] זולתי הדברים האמורים זמם פלאקוס להרע לנו לא בשם עצמו בלבד, אלא גם בשם הקיסר. כי אנחנו נמנינו וגמרנו לתת לקיסר כל אותות הכבוד במדה שהן בגדר יכלתנו, ומותרות לפי חוקינו. את הדבר הוצאנו לפעולות ומסרנו לידי פלאקוס את פתשגן ההחלטה בצרוף הבקשה להריץ אותה (אל הקיסר), כי לא היה נותן לנו את הרשות לשלוח מלאכות לשם כך גם לוא דרשנו אותה.

[98] הוא קרא את ההחלטה והרכין ראשו תכופות לכל פרט ופרט. אחרי־כן חייך מתוך קורת רוח – או רק העמיד פנים כמרוצה מזה – ואמר: „משבח אני את כולכם על תום לבכם, ואשלח (את ההחלטה) כדרישתכם, או שאני עצמי אמלא את שליחות הציר למען יכיר קאיוס את חבתכם אליו. אף אני עצמי אעיד על הדבר, במדה שידיעותי מגיעות, ולא אוסיף אף נופך משלי על מעלותיכם המרובות אשר יסודן במדת דרך־ארץ ובמשמעת. האמת אינה זקוקה לשירי תהלות“.

[100] 14 לשמע ההבטחות האלה שמחנו מאד והבענו לו תודה, ותקותנו היתה גדולה מאד כאילו נקרא כבר כתב ההחלטה לפני קאיוס; ובצדק, כי כל הדברים אשר הנציבים שולחים אותם בזריזות, נקראים לפני השליט תיכף ומיד. אמנם פלאקוס לא שם לב כלל למשאלות לבנו, להסכמותיו ולהבטחותיו הוא, ושמר בידו את פתשגן ההחלטה, למען נראה כאויביו (של הקיסר) רק אנחנו מכל האנשים אשר תחת השמש. אכן זה מעשה האיש אשר חרש עלינו משכבר רעות במזיד ובכונה, ולא מעשה שוטה שיצא מדעתו ונמשך פתאום אחרי הרהורי לבו מתוך בלבול התבונה.

[102] אך דומה, שאלהים המפקח על מעשי בני אדם תעב את אמרי החונף המדבר חלקות בערמתו, ואת עצת לבו הרע, ואת מזמותיו. רחמי אלהים נכמרו עלינו ובעזרתו נתקימה תקותנו כעבור זמן קצר.

[103] כי המלך אגריפס בא לעירנו ואנחנו ספרנו לו על תעלולי פלאקוס והוא תקן את המעוות. הוא לקח את כתב ההחלטה ושלח אותו [לרומי], לפי שנודע לנו אחרי־כן, כהבטחתו. הוא המליץ עלינו גם בנוגע לזמן (המשלוח): כי לא מפני שלא ידענו קודם להעריץ את משפחת אנשי חסדנו אחרנו לשלוח את הכתב, אלא באמת שקדנו עוד מתחלה על הדבר, ובאשמת הנציב הצורר אותנו נבצר מאתנו לקיים את הדבר בזמנו.

[104] והנה מדת הדין, הפורשת את כנפיה וסוככת על המדוכאים ופוקדת על אנשי זדון את מעלליהם הרעים, החלה אחרי־כן להתגרות באיש הזה. לראשונה נחל קלון ומפלה נוראה כאשר לא קרו גם לאחד מן הנציבים אשר קדמו לו, למן היום אשר לקח בית אבגוסטוס בידו את השלטון ביבשה ובים.

[105] כי בימי טיבריוס קיסר ואביו נמצאו נציבים אחדים אשר תפקיד המשגיח נהפך בידיהם לשלטון עריץ ומלאו את המדינות מעשי רשע: שוחד, חמס וענושים. אנשים צדיקים נתחייבו חובת גלות ואנשי מעלה נהרגו בלי משפט. אך בשובם לרומי ככלות זמן שלטונם המוגבל, דרשו מהם השליטים דין וחשבון על מעשיהם, וביחוד אם באו צירים מן הערים אשר סבלו מתגרת יד המציק.

[106] ואז עמדו (השליטים) כדיינים לשפוט את שני הצדדים, והטו אוזן קשבת גם לדברי המאשימים וגם לדברי המליצים. הם לא חפצו להוציא דין איש בלי משפט, ולכן היו חוקרים ודורשים לא מתוך שנאה ולא מתוך חבה, אלא כדי לברר דין אמת לאמתו. [107] אמנם מדת הדין המואסת ברע פגעה בפלאקוס לא ככלות זמן שררתו אלא בעצם ימי שלטונו, כי תועבותיו הרבות והעצומות עוררו את חמתה.


פרק שלשה עשר: הנציב נתפש בידי אנשי הצבא בשעה שהיה מסב במסבת רעיו וידידיו.

[108] והנה דבר התפשו: כסבור היה כי בשל המכתבים המלאים מחמאות אשר כתב לקאיוס ודברי חנופה אשר בהם הרבה להעריצו קבל עם ונאומי תהלה ארוכים אשר חבר בצביעותו, ובשל הכבוד הגדול אשר חלקו (לפלאקוס) רוב אנשי העיר (אלכסנדריה) הסיח כבר קאיוס דעתו מן החשדים אשר הטיל בו.

[109] והוא לא ידע, כי רק את עצמו הוא מרמה, ושוא תוחלת רשעים. מקוים הם לשלום והנה יגיע ההפך מזה ויבואו על שכר מעשיהם.

[110] ומטעם קאיוס נשלח מאיטליה שר־המאה באסוס עם פלוגת חיילים הסרים למשמעתו. הוא ירד באחת הספינות הממהרות לשוט וכעבור ימים אחדים הופיע לפנות ערב בחופי אלכסנדריה מול האי פארוס. הוא צוה לרב החובל להתעכב בספינה מרחוק בדכי הים עד לשקיעת החמה. הוא השכיל לעשות הכל בחשאי, לבל יודע הדבר לפלאקוס שלא יעורר מהפכה, ואז יבצר ממנו להוציא לפועל את דבר שליחותו.

[111] עם בוא הערב התקרבה האניה, ובאסוס יצא עם אנשיו בלי להכיר איש ובלי שהכירו איש. בדרך פגש בחייל אחד מחבר השוטרים של אותה אשמורה וצוה להוליכו לבית מפקד הצבא. הוא חפץ לגלות לו את הסוד, למען יעמוד על צדו, אם יהיה צורך בעזרת רבים.

[112] אך נודע לו, שהלז מסב יחד עם פלאקוס אצל איש אחד, שם פניו בחפזון גדול לביתו של בעל המסבה. ושם האיש אשר אצלו התארחו – סטפניון, אחד ממשוחררי הקיסר טיבריוס. באסוס התחבא בקרבת מקום ושלח אחד מאנשיו לרגל, ובערמה צוה עליו להתחפש כצורך השעה לבל יכירו איש. הוא נכנס אל המסבה כעבדו של אחד הקרואים, ואחרי שתר הכל אל נכון שב וספּר לבאסוס.

[113] שמע באסוס, שלא הוקמו משמרות על מבואות הבית ומספר אנשי פלאקוס מצער הוא – כי רק עשרה או חמשה עשר מעבדיו ומשרתיו לווהו – נתן אות לאנשיו ומיד פרצו פנימה. אחדים מאנשי הצבא נצבו לפני המסובים וחרבם חגורה על ירכם, ולפתע פתאום הקיפו את פלאקוס אשר שתה במקרה לחיי אחד (המסובים) והביע את רגשי חבתו לכל הנאספים.

[114] והנה באסוס נצב לפניו. למראה האיש אחזתהו חרדה ונאלם דומיה. הוא חפץ לקום ממקומו, אבל ראה את צבא המשמר מסביב. ובטרם שמע דבר הכיר מה יזם הקיסר לעשות לו, מה היא הפקודה אשר ניתנה לאנשים הקמים עליו, וגם מהו שנשקף לו בעתיד. כי יש בכוח השכל לסקור הכל בסקירה אחת ולשמוע בשמיעה אחת את כל הדברים ההולכים ומתהווים לאט לאט במשך זמן ארוך.

[115] כל המסובים עמדו ממקומותיהם ברעדה ובשרם סמר מפחד, שמא הוטל עליהם עונש על הסבם יחד (עם פלאקוס). המנוסה היתה עלולה להביא סכנה, ומלבד זאת היה הדבר מן הנמנעות, שכן כל המבואות היו תפושים. ואת האיש הוליכו החיילים משם בפקודת באסוס; ואותה מסבה אשר קם ממנה היתה מסבתו האחרונה בחייו. ובצדק החלה פורענותו בשלום בית, שהרי גם הוא הרבה להשבית שלום בית של אנשים כנים וישרים.


פרק ארבעה עשר: כשלון פלאקוס חל בחג הסוכות. היהודים מתאספים ומתפללים תפלת הודיה.

[116] ככה קבל פלאקוס במדינת נציבותו עונש אשר לא שערוהו ראשונים, ונתפש חי כאויב בגלל היהודים – לפי דעתי – אשר חפץ להשמידם כליל בגאות לבו. וראיה ברורה לזה הוא גם זמן התפשו, מקרא קודש היה אז ליהודים בתקופת השתוות היום והלילה שחלה בסתו. בזמן הזה נוהגים היהודים להעביר את דירתם לסוכות.

[117] מכל המצוות שהחג גורם לא נעשה דבר, מפני שהזקנים שלנו היו עוד במאסר בו הוטלו אחרי הענויים והיסורים הקשים והנוראים, והקהל השתתף בצרתם אשר חשבו אותה לצרת הכלל. גם נאנחו מחמת גודל האסון הפרטי אשר אירע לכל אחד ואחד מהם.

[118] והכאב יגדל כפלים ביחוד בימי החג כשאין היכולת לחוג אותם, ואנשים משוללים עליזות הנפש הבאה בעצרת קודש. נוסף על זה דכא אותם העצבון על שלא יכלו למצוא כל תרופה למכאוביהם הגדולים.

[119] הם היו שרויים בצער ורבצו תחת סבל אסונם הגדול כלואים בבתיהם בבוא חשכת לילה, והנה הופיעו אנשים אחדים ובפיהם הבשורה על התפשו (של פלאקוס). אבל היהודים חשבו, כי האנשים בדו שקרים למען נסותם, והוסיפו עוד להצטער על שמהתלים בהם ושמים פח יקוש לרגליהם.

[120] והנה קם שאון בעיר, ושומרי ליל רצו אנה ואנה, ופרשים אחדים רכבו בחפזון רב ובשקידה גדולה, אלה לצד המחנה ואלה מן המחנה והלאה. המעשים הזרים האלה עוררו את לב אחדים להגיח מבתיהם ולחקור, מהו המקרה אשר קרה. כי דומה היה, שהתרחשו חדשות.

[121] כאשר נודע, כי פלאקוס נפל ברשת והושם במאסר, פרשו כפיהם לשמים, והתחילו לומר שירים ותשבחות לאלהים אשר עיניו פקוחות על מעשי בני אדם. ואלה דבריהם: „רבון (העולמים)! לא נשמח למפלת האויב, כי חוקיך הקדושים נטעו בלבנו רגשי אנוש. אולם אנחנו מודים לפניך בצדק על אשר חמלת וחסת עלינו והמתקת לנו את הצרות הארוכות והתכופות“.

[122] הם בלו את כל הלילה באמירת שירים ותהלות, ואך עלה השחר והנה נהרו בשערי העיר ובאו אל גדות הים הקרובות, ובאין להם בתי הכנסיות עמדו במקום טהור וענו פה אחד:

[123] „המלך הגדול (אשר תמשול) על בני תמותה ועל בני אלמות, באנו לקרוא לארץ ולים, לרוח ולשמים, לחלקי תבל ומלואה, לתת כבוד לזכרך. הלא אלה בלבד נשארו לנו כי גורשנו ממושב בני אדם, ואין לנו חלק בעיר, לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד, ומכל האנשים אשר תחת השמים נמצאנו רק אנחנו בלי עיר ובלי בית בגלל תעלולי המפקד. אתה הראית לנו אות לתקוה טובה ולגאולת שאריתנו, וכבר החלות להטות אוזן קשבת לתחנונינו. כרגע הכנעת את האיש הצורר את כל בני עמנו ומחולל את כל צרותיו, והוא שאף לגדולות וקוה לקנות לו שם בדבר הזה. הוא נחל מפלה והיא לא במרחקים, עד כי האנשים אשר סבלו ממנו יכירוה רק מפי השמועה ובזה תדעך שמחתם, כי אם בקרוב מקום, כמעט לעיני הנפגעים למען אשר תגרת ידך תראה כיום הזה לפתע פתאום, איש לא קוה“.


פרק חמשה עשר: הנציב מובל בספינה לרומי ושם קמים עליו קטגורים ומגישים כתבי האשמה עליו.

[125] זולת המעשים האמורים קרה עוד דבר אחד, והוא השלישי, לדעתי, בהשגחת אלהים. מן הדין היה, שהאיש אשר מלא כל חלקי תבל בתועבותיו, יסבול גם את נוראות־הים. אכן הורד לספינה בראשית החורף ואחרי הרפתקאות רבות בא לאיטליה. תיכף ומיד נמצאו שני אנשים משונאיו בנפש, איסידורוס ולאמפון, והם הגישו עליו כתבי האשמה.

[126] הם היו עוד זה לא כבר בגדר נתינים (לגבי פלאקוס), והיו קוראים לו בשם: רבון, גומל חסד, רב־להושיע וכדומה. עכשיו הוכיחו את מרצם לא כמאשימים סתם, אלא למעלה מזה לאין ערוך. הם בטחו לא רק בצדקתם, אלא – מה שחשוב ביותר – בדבר אשר ראו, כי „המשגיח במעללי איש“ הוגה לו שנאה כבושה בלבו. הוא (קאיוס) חפץ היה אמנם להראות כשופט (צדק) מתוך היראה שמא יאמרו כי הוא מוציא פסק דין ללא משפט. אבל לאמתו של דבר היה הוא שונאו בנפש, ועוד לפני כל ההאשמות וההמלצות גמר כבר בדעתו להוציא דינו לחובה ויעד לו את העונש החמור ביותר.

[127] ואין לך דבר קשה מהאשמת אנשים נכבדים על ידי נקלים, והאשמת מושלים מלפנים על ידי נתיניהם. דומה הדבר להאשמת בעלים על ידי עבדיהם ילידי ביתם או מקנת כספם.


פרק ששה עשר: תאור אופיו ומעשיו של לאמפון, הקטגור הראשון של פלאקוס. משטמתו לנציב.

[128] הצרה הזאת היתה קלה, כנראה, לעומת הצרה האחרת, הגדולה הימנה. כי לא סתם אנשים מבין נתיניו כרתו ביניהם ברית־תגרה ויצאו נגדו בבוקר לא עבות אחד בהאשמותיהם; אמנם אלה היו אנשים אשר הרבו לשטמו יותר מכלם ברוב ימי נציבותו בארץ. כי לאמפון נאשם בזמנו בעוון עלבון הוד מלכותו של הקיסר טיבריוס. ובמשך שתי שנים, זמן חקירת משפּטו, היה חי במצב של יאוש.

[129] פלאקוס המציא כשופט תואנות שונות בכונה רעה לדחות ולענות את הדין, שאם הנאשם יצא אפילו זכאי בדין, למצער יהיה שרוי בתחלה זמן רב בפחד מפני העתיד הלוט בערפל, וככה יהיו החיים קשים עליו מן המות.

[130] אחרי שנצח כביכול בדין בא בטענה, שהלז (הנציב) שלח ידו ברכושו והכריחו לפרנס את הוצאות הגמנסיון. אפשר שלאמפון היה כילי ולפיכך לא התנהג כבן־חורין בעניני הוצאות כסף, ולכן השתמש באמתלה ואמר, שאין לו רכוש מספיק כדי לבזבז סכומים כאלה, ואפשר שבאמת לא היה לו; אמנם טרם שבא לידי נסיון היה מתגאה ברב עשרו, אבל בעת מפקד הפקידים נתגלה הדבר, שאין רכושו גדול בערך, כי כמעט את כל הונו רכש לו רק מכסף עשוקים. הוא היה עומד על־יד הנציבים בעת הדין כמזכיר הרושם ומציע את עניני המשפט. לפעמים מחק דברים או דלג עליהם בכונה, ולפעמים הוסיף ענינים שלא נאמרו, ויש ששינה והחליף והכניס ערבוביה ברשימות. כתבן זה עשה קנוניה בכל אות ואות ובכל קוץ וקוץ.

[132] ולכן השמיע כל העם את קולו תכופות וקרא לו פה אחד בשם ההולמו במיוחד: רוצח הקולמוס. כי ברשימותיו המית אנשים, ולאשר נשארו בחיים, גרם שיהיו אומללים מן המתים. ואלה שהיו יכולים לצאת מן המשפט וידם על העליונה ולעשות חיל, נחלו מפלה וירדו מנכסיהם ללא צדק. הכל קנו השונאים מידי האיש הזה אשר עשה מקח וממכר ברכושם של אחרים.

[133] הלא מן הנמנע היה הדבר, שנציבי מדינה גדולה כזאת יזכרו את כל עניני הפרט והצבור ההולכים ומתרחשים חדשים לבקרים, ולא זו בלבד שיעסקו במשפט, אלא גם יעברו על חשבונות המסים ויתר ההכנסות אשר בחקירתם ודרישתם הם מבלים את רוב ימות השנה.

[134] והאיש שנתמנה למשרה כבודה כזאת, לשמור על החוקים ועל פסקי־הדין הישרים הנובעים מהם, השתמש בשכחת השופטים לשם קנוניה, ורשם בין החייבים את האנשים שהיו צריכים להיות זכאים בדין, ואת החייבים רשם בין הזכאים אחרי שקבל את שכרו, או, יותר נכון, את משכורת תועבותיו.


פרק שבעה עשר: תאור הקטגור השני, איסידורוס כמסית ומדיח העם. סבת שנאתו לפלאקוס.

[135] איש שכזה היה לאמפון אשר יצא בהאשמותיו (נגד פלאקוס), אמנם איסידורוס לא נפל ממנו ברשעתו. הוא היה חביב על האספסוף, החניף להמון, שאף לעורר ערבוביה ושנא את השלום ואת המנוחה. כוחו היה רב לחולל קטטות ומהומות ולהרבות אחרי־כן את המבוכה ולהגדילה. הוא השתדל ללקט סביבו אספסוף ערב רב, ואותם חלק לפלוגות דוגמת פלוגות האֶפֶבִּים (הצעירים).

[136] בעירנו נמצאות חבורות מרובות – חברים המתלקטים לא לשם דבר מועיל, אלא לשם שתית יין ושכרות ופריצות הכרוכה בזה. אנשי הארץ קוראים לחבורות האלה בשם: אספות או מסבות.

[137] בראש החבורות הללו כולן או רובן עמד איסידורוס, מחריד העיר, כראש הכֵרה או ראש המסבה. ואם חפץ היה לבצע אחרי־כן מעשה תועבה, נתאספו כולם לפי סיסמה אחת, כדי לדבר או לעשות כמו שנצטוו.

[138] הוא כעס אז על פלאקוס, כי בראשונה היה מתחשב בו כביכול, ולסוף חדל מליחס לו ערך רב. ולכן שכר לו אנשים פוחזים אשר כוחם בפה, ורגילים לקבל פרס בעד צעקותיהם מאת אנשים שמשלמים בעדן כמו (בעד סחורה) בשוק.

[139] ואיסידורוס צוה עליהם להתאסף בגמנסיון. הם מלאו את כל הגמנסיון והאשימו את פלאקוס באין כל יסוד. המה בדו האשמות שלא היו ולא נבראו, ובמהתלותיהם הרבו לטפול עליו דברי שקר, ולכן בא פלאקוס במבוכה וגם אנשים אחרים, כי היה הדבר מוזר בעיניהם. אחרי־כן עלה בלבם החשד, שהאנשים עושים כל אלה רק כדי למצוא חן בעיני אדם אחד. וכך היה באמת, כי הם עצמם לא סבלו כל רע, וגם לא ידעו להזכיר לנכון כל עולה שנעשתה (כביכול) ליתר אנשי העיר. לסוף טכסו (פלאקוס ואנשיו) עצה וגמרו לתפוש אחדים מהם,

[140] כדי להכיר את סבת האף והחמה (שהתלקחו בהם) לפתע פתאום. הנתפשים הודו על האמת בלי ענויי חקירה, והוסיפו עוד עובדות לראיה נאמנה, היינו: קביעת המשכורת אשר חלק אחד ממנה קבלו כבר, וחלק אחד היו צריכים לקבל לפי שהובטח להם; את שמות האנשים שנבחרו לחלוקת המשכורת – אלה הראשונים לרועשים, – את המקום ואת הזמן של קבלת השלמונים.

[141] הכל רגזו כמובן, (וביחוד) תושבי העיר, כי לא חפצו אשר שם העיר יחולל בגלל תועבת אחדים. ופלאקוס הזמין את טובי העם וגמר להביא לפניו למחרת את האנשים שחלקו את הפרס, כדי להוכיח לאיסידורוס את אשמתו בפניו, ועליו יהיה להמליץ על עצמו לפי שהוציא דבת שוא על שלטון המדינה. לאחר שנתפרסמו המודעות התאספו שרי המדינה וכל תושבי העיר, פרט לאנשים אשר אשמתם, אשמת מתן השלמונים עמדה להגלות.

[142] האנשים אשר מלאו את התפקיד הנפלא העמדו במקום גבוה, ולמן יראו הכל ויכירום. הם גוללו את האשמה על איסידורוס, כי הוא שגרם למהומות ולגדופים נגד פלאקוס, והוא שחלק על ידיהם כסף ונתן יין להמון עצום.

[143] „כי מנין לנו – הוסיפו האנשים – עושר רב כזה? דלים אנחנו ובדוחק נמצא את צרכינו יום יום. ומה הוא הדבר אשר סבלנו מן הנציב עד שנהיה מוכרחים לנטור לו איבה? אכן בכל הנעשה חייב אותו האיש המקנא בהצלחת אחרים ושנא את הסדר והמשטר“.

[144] דברי עדותם הכילו סימנים מובהקים לזדון לב הנאשם (איסידורוס). הנאספים הכירו בזאת וקראו בקול; אלה (דרשו) להכריז על קלונו, אלה לחייבו חובת גלות ואלה להמיתו. ואלה האחרונים היו הרוב, ואחריהם נמשכו לסוף גם האחרים, עד שהיו כלם תמימי דעה וקראו פה אחד להרוג את מסית העם, כי למן היום אשר בא והתחיל מתערב בעניני הכלל, היה כמחלה ממארת לכל הענפים של חיי המדינה.

[145] והוא גופו ידע את פשעו וברח לנפשו, כי ירא פן יתפשוהו. פלאקוס הסב ממנו את לבו, כי אמר אחרי שאיסידורוס יצא בעצמו לגולה תחדלנה המבוכות ומכת השלמונים במדינה.


פרק שמונה עשר: מפּלת פלאקוס גדולה פי שבעה לעומת אשרו ועשרו מלפנים. חיי מותרות של פלאקוס לפני כשלונו.

[146] את הדברים האלה ספרתי באריכות, לא מפני שחפצתי להזכיר עוונות ראשונים, אלא כדי לתנות תוקף מדת הדין אשר עיניה פקוחות על מעללי אנוש. כי האנשים אשר היו שונאי (פלאקוס) מאז והוא גם הוא הרבה לשטמם מכל, עליהם הוטל התפקיד להאשימו, כדי להגדיל את מכאוביו. שהרי אין לך דבר קשה מאשר להאשם על־ידי שונאים בנפש.

[147] אמנם המעט שהם גוללו עליו אשמה, נתינים על קצינם, והאויבים מלפנים על איש אשר אך זה היה בידו שלטון לחיים ולמות על כל אחד מהם, אלא גם תפשו אותו בחזקת יד. הוא סבל כפלים: מה שנחל מפלה, ומה שהיה ללעג לשונאים השמחים אלי גיל.

[148] והדבר קשה לבעל נפש ממר המות. ולאחרונה שבר על שבר בא עליו. בן רגע נטלו ממנו את כל רכושו, הן שירש מאבותיו והן שהוא עצמו רכש לו. הוא היה חובב את הפאר וההדר, ולא נמנה על בעלי הון רב אשר עשרם כאבן שאין לה הופכים. הוא היה מדקדק בכוסו, בלבושו, במשכבו וברהיטיו לכל פרטיהם. גם הכלים האחרים שכל עצמם אינם משמשים אלא קשוט לבית, כולם היו מן המובחר.

[149] נוסף על כך היו גם משרתי ביתו מן המשובחים אשר ליופי, לבריאות הגוף ולכשרון המעשה בדברים הכרוכים בשרותם. כל אנשיו אשר היו ממונים על תפקיד כל שהוא הצטיינו בו כל־כך, עד שעלו על כל בני־אמנותם, או למצער לא נפלו מהם במאומה.

[150] עדות נאמנה לדבר היא העובדה, כי בעוד שכל החפצים אשר באו במספר עצום מהחרמת רכוש החייבים היו נמכרים בשוק, אלה של פלאקוס בלבד נשתמרו למען השליט־יחיד להוציא כלים אחדים (שנמכרו), כדי לשא לעבור בפירוש על החוק הנוגע בחייבים מסוג זה.

[151] אחרי החרמת רכושו נדון פלאקוס לגלות, וגורש מכל ארצות היבשה, היינו מן החלק הגדול והטוב של מדינות הישוב ומכל האיים המאושרים. בראשונה נגזרה עליו גלות אל הגרוע מכל (האיים) אשר בים האֵיגֵיאי, ושם האי: גיארה, אך הודות למליץ לפידוס החליפו לו את גיארה באנדרוס שנמצא בקרבת גיארה.

[152] אחרי־כן נסע מרומי לברונדיסיום, באותה דרך עצמה בה נסע לפני שנים אחדות, כשנתמנה נציב על מדינת מצרים ולוב הגובלת בה, כדי שבני הערים אשר ראוהו לפנים כשהוא שואף גדולות ומתימר ברוב עשרו לפני כל, יראוהו כעת מכוסה קלון וחרפה.

[153] האנשים הורו עליו באצבעותיהם והקניטו אותו, ובזה הסבו לו צער גדול שבעתים מן הצרה אשר באה עליו כשואה. צרתו נתחדשה ונתגברה במדה שנתוספו עליה (צרות) חדשות, וכדרך המחלות החוזרות ונעורות כך הדבר הזה מעלה בהכרח את זכרון הצרות הראשונות אשר כמעט נשתכחו כבר מן הלב.


פרק תשעה עשר: אחרי הרפתקאות שונות הגיע פלאקוס הגולה לאי אנדרוס. פלאקוס מתמרמר על רוע מזלו.

[154] הוא עבר במפרץ היוֹני והפליג בים עד לקורינתוס והיה לראוה לתושבי ערי פלפוניסוס המשתרעות על גדות הים. (הם יצאו) לשמוע את דבר כשלונו אשר בא פתאום. ופעם בפעם, ברדתו מן הספינה, התלקט גם חבר מרעים, אנשי זדון, להרגיזו, וגם אנשים שרגילים לקחת מוסר מאסון אחרים התאספו למען השתתף בצערו.

[155] מן לֶכַאיוס עבר דרך איסתמוס אל הים אשר מעבר השני וירד מן הספינה בקֶנכרֶאַי, היא חוף קורינתוס. אמנם השוטרים לא נתנו לו להתעכב שם אפילו זמן כל שהוא והיה אנוס להמשיך את נסיעתו בספינת־משא קטנה. והנה התחוללה רוח סופה ונשבה בפניהם, ורק אחרי הרפתקאות רבות חתרו בקושי אל (החוף) פיריאֶוס.

[156] אחרי ששקטה הסערה נסע לאורך (גדות) אַטיקה עד ללשון היבשה סוניון, אחרי־כן עבר כסדר על האיים: היליני, קיאה, קינתוס ועל איים אחרים המשתרעים בשורה אחת, עד שבא לאנדרוס, היא מטרת נסיעתו.

[157] כאשר ראה האומלל את המקום מרחוק נשפך מקור דמעות מעיניו על לחייו, והוא הכה בכפו על חזהו וצעק בקול מר: „רבותי, שומרי נפשי ובני לויתי, הנה הארץ היפה אנדרוס, האי העלוב שנפל בגורלי במקום איטליה המבורכה! אני פלאקוס אשר גדלתי וחונכתי ברומי, שרתי במדינות, הייתי חבר ורע לבני ביתו של אבגוסטוס, נמניתי על ידידי טיבריוס קיסר הראשונים ונבחרתי לשש שנים נציב על מצרים הגדולה בין המדינות שהן נכסי הקיסר!

[159] מה גדולה התמורה! חשכת ליל עטפה בעצם היום את חיי כבעת לקוי החמה. מה שם אקרא לאי הקטן הזה? מקלט הוא או מולדת חדשה, מקום מנוס הנהו או מפלט לעתות בצרה? אכן „קבר“ הוא השם הנאה לו. אני האומלל יורד שאולה, ואני עצמי נושא כביכול את פגרי. אמנם מכאובי ישימו קץ לחיי העלובים, או – אם גם אוּכל להמשיך את חיי – מיתה ממושכה מתוך (פכחות) החושים תהא מנת חלקי“. –

[160] אלה היו יללותיו. בינתיים התקרבה הספינה אל החוף. הוא יצא מן הספינה וקומתו כפופה. כולו שח ארצה כאנשים העמוסים משא כבד, וסבל הצרות (כאילו) העיק על שכמו. הוא לא הרים את ראשו, אם מאפס כוח, ואם מפני שלא נועז לעשות זאת בפני המון האנשים אשר התאספו לראותו, והתיצבו משני עברי הדרך.

[161] ובני לויתו הביאוהו לפני אנשי אנדרוס והראוהו לכל והועידו מהם עדים, כי הגולה בא אל האי. ואחרי שמלאו את חובתם יצאו משם.

[162] וצערו של פלאקוס נתעורר מחדש כאשר נעלמו מעיניו פני מכיריו האחרונים, ומחזה בלהות נתגלה לפניו בבהירות רבה. הוא ראה את עצמו מוקף שממה נוראה, ולעומת המצב הזה היתה מיתה חטופה במולדתו כצרה קלה בעיניו, או, יותר נכון, כדבר טוב ורצוי. הוא היה מתעות ומתפתל כמשוגע ממש, פעם בפעם עמד וקפץ אנה ואנה, פרש ידיו, ספק כף אל ירך, הפיל עצמו ארצה וקרא תכופות:

[163] „אני פלאקוס אשר זה לא כבר הייתי שליט באלכסנדריה העיר רבתי עם או ב(קריה) רבת הערים ונציב מצרים, המדינה המאושרה. אלי היו נשואות עיני רבבות תושבים, בין נתיני היו הטובים שבצבאות הרגלִים, הפרשים והמלחים אשר חשיבותם גדולה לא רק בגלל מספרם הרב. והמונים היו מלוים אותי יום יום בצאתי (מן הארמון).

[164] ואולי רק חזון שוא היה זה ולא מציאות? אולי רק מחזה חלומות היה אשרי מלפנים, בבואות כוזבות וריקות, יצירי הדמיון המתאר את המוצגים כמוצקים.

[165] אכן רמיתי את עצמי! אלה היו רק צללי דברים ולא דברים ממש, חקוי המציאות ולא מציאות עצמה המראה בעליל את (אפסות) השקר. כשם שלא ימצא דבר ממה שראינו בחלום אחרי שנקיץ משנתנו, והכל גז חיש ועבר, כן פנו ממני כהרף עין כל הודי וזיוי אשר היו מנת גורלי לפנים“.


פרק עשרים : כאשר מתגברים היסורים על פלאקוס הוא מתוודה על פשעיו ומצדיק על עצמו את הדין.

[166] רעיונות כאלה היו מנסרים במוחו תמיד ודכאוהו כמעט לעפר. הוא ברח מפני אספת רבים, כי רגש העלבון לא מש ממנו. הוא לא יצא אל החוף, גם לא מצא עוז בנפשו להופיע בשוק, אלא היה כלוא בביתו, ושם הסתתר ולא נועז לעבור גם על מפתן חדר הכניסה.

[167] יש שקם בבוקר השכם כאשר כל האנשים האחרים שכבו עוד על משכבותיהם, ויצא מחוץ לחומת (העיר) באין איש רואה. שם התבודד כל היום ונזהר לבל יפגש בו אדם, וזכרון צרותיו שהיה עדיין עֵר בלבו, היה דוקר ועוקץ את נפש האומלל; בבוא חשכת לילה שב לביתו. ומרוב אימה ופחד היה מתפלל בערב, מי יתן בוקר, כי החושך ומראות בלהות הבעיתוהו פעם בפעם בהרדמו; ובבוקר אמר מי יתן ערב, כי לבש כלו קדרות ולא יכול לשאת כל נוגה.

[168] כעבור חדשים אחדים קנה לו אחוזה זעירה, שם הרבה לשבת גלמוד, מקונן ומבכה את רוע מזלו.

[169] מספרים, שלפרקים שרתה עליו רוח עליונה בחצות הלילה דוגמת אנשים אשר התעוררה בקרבם התלהבות קוריבנטית. ואז יצא מחוץ לגבול בית שדהו ונשא עיניו לשמים ולכוכבים, הביט בתפארת שבתפארת הבריאה וקרא בקול רם:

[170] „מלך האלים והאנשים! אכן אמת הדבר כי אתה מפקח על עם ישראל, והם לא בדו מלבם את דבר השגחתך עליהם; וכל האומר, שאין אתה עומד להם למגן ולמחסה, אינו אלא תועה! הלא אני עצמי יכול לשמש אות ומופת, כי נענשתי בדבר אשר זדתי על היהודים.

[171] אנכי עצמתי את עיני מראות כאשר שדדו את רכושם ובזה נתתי יד לחומסים, והנה נשדדה גם נחלת אבותי וגם כל הנכסים אשר נתנו לי במתנה לאות חן וכבוד, או שרכשתי אותם בדרך אחרת.

[172] אנכי המיטותי עליהם לפנים קלון כעל זרים, אף כי הם תושבים מכובדים, למען ישמחו אויביהם, האספסוף הפרוע. ואלה הוליכו אותי שולל במחמאותיהם. אני האומלל, ולכן שבעתי בוז וחרפה, ונגזרה עלי גזרת גלות וגורשתי מכל ארצות הישוב, והנה אני סגור ומסוגר במקום הזה.

[173] אנכי צויתי להביא מהם אל בית־החזיון ולענותם לעיני שונאי נפשם על לא חמס בכפם; ולפיכך נסחבתי בצדק מתוך חרופים וגדופים ומתוך ענויי נפש עלובה יותר מאשר מתוך ענויי גוף לא לבית־חזיון אחד ולא לעיר אחת בלבד, אלא צעדתי בתהלוכה דרך כל איטליה עד לברונדיסיום ודרך פֶלוֹפוֹנֶסוֹס עד לקורינתוס,

[174] ודרך כל אטיקה והאיים עד לאנדרוס מקום מאסרי כעת. ואני יודע נאמנה, כי עוד לא בא הקץ לצרותי, ועדיין צפויות לי צרות אחרות עד שתתמלא הסאה ותשוה למדת מעשי הרעים. אנכי צויתי להרוג מהם וגם עמדתי מרחוק, כאשר נהרגו בידי אחרים: אלה נרגמו באבנים, אלה נשרפו חיים ואלה נסחבו בקרב חוצות עד שנפרכו גופותיהם לגמרי.

[175] והנה יודע אני, כי אֵלות הנקמה אורבות לנפשי בעבורם, ומלאכי חבלה כאילו התיצבו כבר לחסום דרכי, רובצים ושואפים לדמי. מדי יום ומדי שעה הנני הולך וגווע וסובל הרבה מיתות במקום מיתה אחרונה אחת“.

[176] לעתים תכופות נפלה עליו אימה גדולה ופלצות אחזה כל אברי גופו ופחד ורעדה דכאו את נשמתו אשר היתה מזדעזעת מקוצר רוח ומפרפורי הלב, עד שניטלה ממנו גם הנחמה האחרונה המיוחדה לבן אדם, היא התקוה הטובה.

[177] ופלאקוס לא ראה כל אות לטובה, כל הסימנים נבאו רעות לו: שמועות מרעידות לב, כאב בהקיץ, מועקה בחלום, בדידות כפרא מדבר. שמא חיי חברה היו חביבים עליו? גם האספות בעיר היו למורת רוחו. אפשר ההתבודדות המחפירה בכפר הביאה לו בטחון? הבל ורעות רוח. הוא היה מתהלך בדרך אכול חשדים, ואמר בלבבו:

[178] „האיש שצועד אחרי במהירות, אורב לנפשי, הוא רודף אחרי ולכן ימהר ללכת, פלוני מדבר חלקות – חפץ הוא לצודני בפח; אלמוני מדבר בלי חנופה – נבזה אני בעיניו; מאכל ומשתה נותנים לי – כלצאן טבחה. עד מתי אמשיך חיי עניי כאיש אשר לב אבן בקרבו? אכן אין לי העוז לטרוף נפשי בכפי, יצרי הרע אשם בזה, הוא אינו נותן לי להפסיק כרגע את חוטי חיי העלובים, כדי להגדיש את סאת צרותי הנוראות אשר אני עצמי המיטותי עלי ושבהן אני מכפּר את רוחות האנשים שנהרגו בזדון לבי“.


פרק עשרים ואחד: קאיוס גומר להרוג את פלאקוס. תאור רציחתו של פלאקוס על ידי בלשי הקיסר.

[180] מתוך הרהורים וזעזועי נפש נלאה פלאקוס חכה ליום פקודתו, והיסורים הממושכים בלבלו את דעתו ביתר שאת. אך קאיוס היה אכזר מטבעו ונקמתו היתה בלי מצרים. הוא לא התנהג כאנשים המוציאים מתחת ידיהם את האשמים לאחר שכבר קבלו את ענשם, אלא חמתו הוסיפה לבער בו עד אין קץ, וכל מזמתו היתה רק למצוא להם יסורים חדשים. ומשטמתו לפלאקוס היתה עזה ביותר עד שעינו היתה צרה גם באנשים אחרים ששמם היה כשם האיש השנוא הזה.

[181] בלב קאיוס התעוררו תדיר הרהורי חרטה על שהוציא דינו של פלאקוס לגלות, ולא למות. גם למליץ לפידוס לא יכול לסלוח את הדבר, אף כי היה רוחש לו רגש כבוד, ובזה גרם שהאיש היה סר וזעף וירא לנפשו. לפידוס פחד בצדק, פן יקבל אף הוא עונש חמור, כי במאמציו קבל איש אחר עונש קל.

[182] כאשר לא נמצא כבר איש שיעיז להמליץ על פלאקוס, התלקחה בקאיוס משטמה עזה כמות. המשטמה ההיא לא שככה ולא שקטה במרוצת הזמן כיאות, אלא התגברה בלבו ביתר עוז כדרך המחלות המתחדשות בגוף מזמן לזמן, כי גם באלה היסורים האחרונים משכיחים את הראשונים.

[183] מספרים שכאשר נדדה שנת קאיוס בלילה נזכר בשרים אחדים אשר נדונו לגלות, ולכן נחשבו לאומללים, והם היו באמת מכלים את חייהם במנוחה והשקט ובחופש גמור. לפיכך הסב קאיוס את השם (גלות) להגירה.

[184] הוא אמר: „גרושי האנשים האלה אינם אלא הגירה, שהרי יש להם כל צרכיהם בשפע, והם יכולים לחיות חיי שלום ושלוה. לא יתכן, איפוא, שהללו יתפנקו על חיים הראויים לפילוסופים“.

[185] אחרי־כן צוה להרוג את המפורסמים והנכבדים שבהם, ובראש רשימת השמות אשר הוציא נמצא שמו של פלאקוס.

האנשים אשר נצטוו להמית את פלאקוס הגיעו לאנדרוס, והוא שב אז במקרה מן השדה העירה. המה יצאו נגדו מן החוף, ומרחוק ראו שני הצדדים איש את רעהו.

[186] הוא הבין מיד את חפזונם, כי נפש כל אדם מחוננה בכוח נבואה נפלא, וביחוד נפש אנשים הנמצאים בצרה גדולה. הוא נטה הצדה ומהר לברוח בשבילים צרים. שכח, כנראה, שהוא נמצא באי ולא ביבשת, ואין כל תועלת בקלות המרוץ מפני שהים סוגר עליו מסביב. הלא מן ההכרח שתבוא אחת משתים:

[187] או שיפול לתוך הים, אם ירחיק לכת, או יתפש אם יגיע רק אל שפת הים. אמנם אם משוים את שתי הצרות האלה אחת מול רעותה, נמצא, שהמות בארץ נוח מזה שבים, כי הטבע חלק לאדם וגם לחיות היבשה את הארץ, והיא המקום היאה להם גם בחייהם וגם במותם: היא שקבלה אותם לראשונה בהולדתם, היא שתקבל אותם גם לאחרונה בהפּרדם מן החיים. –

[188] המה רדפו אחריו בלי הרף עד שתפשוהו. אחדים מהם כרו לו בור ואחרים סחבו אותו בחזקת יד. הוא נלחם בהם וצעק בקול גדול והתאבק עמם עד שכל גופו נתכסה פצעים, כי כחיה טורפת היה רץ לקראת המכים.

[189] הוא התפתל ונאחז ברוצחיו, עד שלא יכלו להרים את החרבות, ולכן דקרו אותו מן הצד, ובזה גרם לעצמו יסורים קשים. לבסוף כרע ארצה כשידיו ורגליו, ראשו, חזהו וצלעותיו קצוצים וקטועים כקרבן זבח אשר נותח לנתחים. כי מאת מדת הדין יצאה הגזירה, שמספר המכות בגופו האחד ישוה למספר הרציחות אשר רצח ביהודים ללא משפט. והדם שפרץ מרוב העורקים אשר נחתכו אחד אחד, הציף את כל המקום ההוא. וכאשר נסחב הפגר אל הבור החפור התפרקו אבריו ברובם ונתפרדו הגידים המהדקים ומקשרים את כל הגוף. יסורים כאלה באו גם על פלאקוס, והיה לעד ולמופת, כי השגחת אלהים לא סרה מעל עם ישראל.


 

המלאכות אל קאיוס

פרק ראשון: הקדמה. הסתכלות בהשגחה האלהית אשר דרכי פעולתה נעלמו מבינת אנוש.

[1] עד מה אנחנו הישישים עודינו ילדים! אמנם אשר לגוף זרקה בנו שיבה מרוב ימים, אך מבחינת הרוח הרי כמונו כעוללים ממש מחוסרי בינה. וככה נחשוב את הדבר העובר וחולף, את המקרה, לשריר וקים, ואת הדבר היציב וקבוע, את הטבע, – למחוסר כל יסוד. אנחנו מערבבים ומחליפים את הענינים כדרך שעושים במשחק־הרבועים; שכן לדברים הבאים במקרה ניחס יותר יציבות מאשר לאלה ששרשם בטבע;

[2] ולדברים שבטבע יסודם – ניחס יותר התחלפות מאשר לאלה שבאים במקרה. סבת הדבר היא שאנחנו חורצים משפט על ההווה בלא לראות מראש את העתיד לבוא, ונסמוך יותר על החושים הכוזבים מאשר על כוח התבונה הבלתי־כוזבת. כי בעינים אפשר לתפוש רק מה שנמצא בעליל תחת ידינו, ואילו השכל ישיג גם את הדברים הסמויים מן העין, העתידים לבוא. אמנם אנחנו בעצמנו מכהים את מבט השכל שעולה בחַדותו על עיני בשר: אלה מבלבלים אותו באשר הם זוללים וסובאים, ואלה בבערותם שהיא הגדולה מכל הצרות.

[3] ברם התקופה אשר אנחנו עומדים בה והענינים הרבים והנכבדים שבאו בה לידי הכרע עלולים להוכיח לכל האנשים, גם לשאינם נוחים להאמין, כי אלהים משגיח על הבריות, וביחוד על העם השם בו מבטחו, אשר אבי כל היצורים ומלכם, עלת כל העלות, בחר לו לנחלה.

[4] שם העם הזה בשפת כשדים: ישראל, ותרגום השם בשפה היונית: ישוּראל. והדבר הזה הוא לדעתי נכבד מכל קניני הפרט והכלל.

[5] כי אם פני הזקנים, המורים, המושלים וההורים מעוררים כבר את רואיהם לצניעות, לדרך־ארץ, לאהוב את מדת ההסתפקות בחיים; על אחת כמה וכמה שתשגבנה המעלות הטובות, הנאה והטוב באותן הנפשות אשר התרגלו להתנשא מעל לכל הנבראים ולראות את הבלתי־נוצר, את אלהים, את הטוב העליון ואת הנאה, את המאושר והמוצלח, או – אם יאות להגיד את האמת – את הטוב מעצם הטוב, הנאה מן הנאה, המאושר מעצם האושר והמוצלח מעצם ההצלחה, או אם יש עוד איזה דבר העולה בשלמותו על כל המעלות האמורות.

[6] כי נבצר מכוח הדבור להתעלות עד אלהים, אשר אין מגע ותפישה חלים בו כלל, אלא יבעת ויסוג אחור מבלתי יכולת למצוא את הבטויים הנכונים ולעלות בהם כבמדרגות כדי לבאר את ענינו. בדברי אלה אינני מתכון אל עצם ההויה, שהרי לוּ גם ניתן קול הברה לשמים ולכל צבאם, לא היו מספיקים למצוא מלים מתאימות ומקבילות לדבר הזה – אלא כונתי לכוחותיו שהם משרתיו של אלוהים: היינו: כוח היצירה, כוח השלטון, כוח ההשגחה ויתר הכוחות אשר מהם גומלים חסד ומהם מביאים עונש.

[7] אף כי באמת גם הכוחות המענישים מקומם בין הכוחות המיטיבים. ראשית, מפני שהם חלק מן החוקים והמשפטים, שכן החוק כולל בקרבו שני יסודות: שכר לטובים ועונש לפושעים. שנית, מפני שהעונש יורה לעתים קרובות גם את החוטאים מוסר השכל, ואם לאו, הרי למצער את הקרובים לחטא. כי ענשם של האחרים מחזיר רבים למוטב באשר יראים הם פן יהיה גורלם כגורל הראשונים.


פרק שני: החדשים הראשונים לממשלת קאיוס היו תקופת אושר לכל מדינות הקיסרות הרומית. מחלת קאיוס בחודש השמיני לשלטונו.

[8] כאשר לקח קאיוס בידו את רסן השלטון ביבשה ובים אחרי מות הקיסר טיבריוס היתה הממלכה שקטה ממהומות והתנהלה לפי משטר קבוע; שלום ושלוה שררו בכל חלקיה, במזרח ומערב, דרום וצפון. גזע הלועזים והיונים, שלטון הצבא ושלטונות האזרחים לעריהם עשו יד אחת והתענגו על ברכת השלום. מי האיש שראה כל אלה ולא התפלא ולא השתומם על שפעת ההצלחה אשר אין בשפה די מלים לתארה?

[9] בחלקו של קאיוס נפלו נכסים רבים ועצומים מן המוכן, כסף וזהב, אם בגרוטאות, אם במטבעות ואם בשכיות חמדה, כגון כוסות וכלים אחרים הנעשים לשם נוי והדור; חילות עצומים: רגליים, פרשים, ספּנים; הכנסות שבאו למכביר כאלו ממקור אשר לא יכזב לעולם.

[10] מדינת שלטון קאיוס הקיפה את רוב החלקים הנכבדים של ארצות הישוב – אלה הארצות אשר בצדק תקראנה בשם: ישוב. גבולותיהן היו שני הנהרות, פרת ורינוס. הרינוס הפריד (בין מדינת קאיוס ו־) בין ארץ הגרמנים ויתר העמים הפראים, והפרת – בינה ובין ארץ הפרתים, שבטי הסרמטים והסקיתים אשר ידמו בפראותם לגרמנים; יתר על כן (מדינתו השתרעה), כאמור, ממזרח שמש עד מבואו עד לגדות האוקינוס וממנו והלאה. ולב עם הרומיים וכל איטליה ועמי אסיה ואירופה רחב מרוב שמחה.

[11] כי כלם היו ששים ושמחים, כאשר לא אירע בימיו של מי מן הקיסרים שמלכו לפניו, ולא זו בלבד שקוו לרכוש להם נכסי יחיד וצבור וליהנות מטובם, אלא דמו, כי השיגו כבר שפעת אושר ורוב הצלחה.

[12] ובערי (המדינה) נראו רק מזבחות, זבחים ומנחות, אנשים לבושים לבנים וזרי פרחים בראשיהם, עליזים, מסבירים פנים ועיניהם מפיקות חדוה; חגיגות, עצרות, משחקי תחרות לזמרה, מרוצי סוסים, מסבות, לילות שמורים אשר בהם נגנו בחלילים וקתרוס, שעשועים, ימי נופש, שבתון וכל מיני תענוגים.

[13] בזמן ההוא לא היה לעשירים יתרון מן העניים, לנכבדים מן הנקלים, למלוי כסף מן הלוֹוים, והבעלים לא נבדלו מעבדיהם; משפט אחד היה לכולם בעת ההיא, עד שתאור חיי האנשים תחת שלטון קרונוס בפי המשוררים לא נחשב עוד לאגדה בדויה מן הלב, כי שפע ושובע (היו בארץ), אין עצב ואין פחד, עליצות שררה בכל בית ובכל עם, יומם ולילה, בלי הרף במשך שבעת החדשים הראשונים.

[14] בחודש השמיני תקפה מחלה עזה את קאיוס, מפני שהפך לחיי מותרות את חייו אשר היו פשוטים עוד לפני זמן קצר, בימי טיבריוס, וממילא גם נוחים לבריאות. במקום החיים האלה באו עכשו: שתית יין שלא כדת, זלילה, תאבון לא ידע שבעה בכרס מלאה, רחיצות שלא בזמנן, הקאות ואחריהן שוב זלילה וסביאה, משכבי זכר ונקבה, ועוד מעשים אחרים העשויים להתיש כוח הנפש והגוף ולהפריד בין הדבקים שבכל אחד מהם. כי עקב ההסתפקות – בריאות ועצמה, ועקב זוללות – רפיון ומחלה, שכֵנת המות.


פרק שלישי: האבל הכללי לרגלי מחלת קאיוס, השמחה שהסבה השמועה על שובו לבריאות.

[15] והשמועה על דבר מחלת קאיוס נפוצה עוד בעונת הפלגת הספינות, כי זה היה בראשית הסתו, עת האנשים המפליגים בים חותרים כבר לבתיהם לחוף־מבטחים ממקומות המסחר השונים, וביחוד אלה שאין בדעתם לחרוף בנכר. והאנשים הזניחו את חיי התפנוקים ולבשו קדרות, דאגה ועצבון מלאו את כל הבתים והערים; גדול היה העצב כגודל השמחה אשר שררה עוד לפני זמן קצר ועתה הלכה ונעלמה.

[16] וכל חלקי הישוב נֶחלוּ יחד עמו, וחָליָם היה קשה מזה שתקף את קאיוס; כי מחלתו היתה רק מחלת הגוף בלבד, ואילו זו של כל האנשים לארצותיהם נגעה בעוז־רוחם, בשלום (ארצם), בתקוותיהם,

[17] באפשרות לרכוש נכסים וליהנות מהם. הם שווּ לנגד עיניהם את הצרות הרבות והאיומות הבאות עם העדר השלטון: כפן, מלחמה, כריתת עצים, הרס מושבות, גזלת ממון, חובת גלות, אימת עבדות וחרדת מות, ואין פודה ומציל מכל הצרות האלה.

[18] המה ידעו רק דרך הצלה אחת, הוא שובו של קאיוס לאיתנו. וכאשר הוּקלה מחלתו מעט הגיעה הבשורה במשך זמן קצר גם אל אנשים הדרים בגבולות הרחוקים, כי אין דבר מהיר מן השמועה. ואנשי כל הערים חכו עד כלות הנפש ונכנסו לשמוע כפעם בפעם בשורות חדשות טובות אחת מרעותה. לסוף שמעו מפי עוברי דרכים כי קאיוס נתרפא רפואה שלמה, ואז שבו לעליזותם כבתחלה, כי כל יושבי מדינות היבשה ואיי הים חשבו את הצלת קאיוס להצלתם הם.

[19] והשמחה אשר שמחו כל ארצות הישוב, גם בעת שקאיוס לקח את רסן השלטון בידו וגם בזמן ששב מן המחלה לקדמותו, היתה גדולה, עד שאין איש זוכר דוגמתה אפילו במדינה אחת או בעם אחד לרגלי תשועתו של מושל (הארץ) או בעת התמנותו.

[20] הם היו ששים ושמחים כאילו זה עתה החלו לעבור מחיי נודדים פראים לחיי חברה מסודרים, ממערות וממחלות עפר – לבתים ולערי מבצר, ומחיים משוללים כל השגחה – לקבלת עול מפקח אשר ינחם כרועה את צאן מרעיתו.

[21] אך הם לא השכילו להכיר את האמת. כי השכל האנושי מוכה סנורים ואינו מכיר את תועלתו האמתית, ויש ביכלתו להשתמש יותר בסברה ובהשערה מאשר בהכרה ברורה.


פרק רביעי: קאיוס מתנכל אל בן דודו טיבריוס, אשר נועד להיות שותף לשלטון בצוואת הקיסר (טיבריוס), להרחיקו מן השלטון ולהמיתו.

[22] אך עבר זמן לא רב והנה האיש אשר נחשב לגואל ולגומל חסד ושהיה צריך לפתוח מעיני ישועה חדשים ואושר אין קץ לאסיה ואירופה בכלל ובפרט, התחיל פתאום לשלוח יד בקודש, כדברת העם, ולנטות לחיי פריצות, או, יותר נכון, הוא גלה רק את גסות לבו אשר היה מחפה עליה (עד הנה) בדברי חנופה.

[23] הוא הרג את בן דודו שנועד להיות שותף בשלטון, ושזכותו לרשת את השלטון היתה יפה מזו של קאיוס, כי זה היה נגדו של טיבריוס רק על יסוד חוק האמוץ, והלה היה נכדו באמת. קאיוס העליל עליו, כי שם מארב לנפשו, אף כי מפאת גילו לא היה מקום לאשמה כזו, שהרי האומלל אך זה עבר מתקופת ילדות לתקופת נערות.

[24] כמו כן יש אומרים, שאלמלי נשאר טיבריוס בחיים עוד זמן קצר, כי אז הסיר את קאיוס מעל דרכו, מפני שטיבריוס הגה בלבו חשדים נוראים על קאיוס, והנכד האמתי היה מתמנה אז למושל וליורש יחידי של שלטון זקנו.

[25] אולם טיבריוס מת מיתה חטופה בגזרת הגורל, ולא הספיק לבצע את מחשבתו. וקאיוס חשב, כי בעזרת תחבולה יעלה בידו לגולל מעליו את האשמה שהאשימוהו בקפוח זכות שוּתפו לשלטון.

[26] וזה דבר ערמתו: הוא אסף את שרי הארץ ואמר להם כדברים האלה: „אמנם חפצי הוא לשתף בשלטון הקיסרות את (העלם) שהוא בן דודי מפאת קרבת המשפחה ואחי מחמת רוב אהבתי אותו, כדי לקיים את מצות טיבריוס המנוח. אולם עיניכם הרואות, כי עוד צעיר לימים הוא מאד, וזקוק הוא למפקחים, מורים ומחנכים.

[27] כלום יש דבר יותר נעים מלקבל עזרה מאיש שיש בידו להקל את עול השלטון, באופן שעול כבד זה לא יעיק על נפש אחת או על גוף אחד? ואשר לי – הוסיף – הנקל לי למלא את מקום מחנכיו, מוריו ומפקחיו, כי אני מציין כבר את עצמי כאביו ואותו כבני“.


פרק חמישי: טיבריוס הצעיר מאבד עצמו לדעת בפקודת קאיוס.

[28] בדבריו אלה הוליך שולל את הנאספים ואת העלם, ובענין האמוץ השתמש רק כדי לפתותם. תחת ליתן לעלם את השלטון המקווה, (שאף) לשלול ממנו את השלטון שכבר היה בידו. אחרי־כן זמם קאיוס לקחת את נפש הצעיר שהיה שותף לירושה ולממלכה לפי החוק. (וקאיוס עשה את מעשיו) מתוך בטחון גמור, באין צורך לשום לב לכל דבר, שכן לפי חוקי הרומיים נתון הבן לגמרי לרשות אביו. חוץ מזה יש לו לקיסר שררה בלתי מוגבלה, ואין איש שימצא בלבו את העוז או שתהיה לו היכולת לדרוש ממנו דין וחשבון על מעשים כלשהם.

[29] קאיוס הכניע את הנער, כאילו חשב אותו לשונא האורב לנפשו בקרב ההתחרות. ואף כי התחנך יחד עמו והתרעה עמו, והוא היה עוד צעיר לימים, לא נכמרו רחמי קאיוס על העלם האומלל שנגזר עליו למות בדמי ימיו, והוא שותף לשלטון ולירושה, ואפילו היתה תקוה, כי הוא לבדו יהיה השליט בגלל קרבתו הגדולה לטיבריוס; שהרי השׂבים חושבים את נכדיהם לבניהם במקום אבותיהם שמתו.

[30] מספרים, שהעלם נאלץ לטרוף נפשו בכפו במעמד שר־מאה אחד ושר־אלף. אלה קבלו את הפקודה שלא לקחת בידים חבל ברצח הזה, כי לא יתכן, שצאצאי קיסרים יהרגו בידי אחרים. כי קאיוס זכר את החוקים בשעת הפרת החוקים ואת ענין הקדושה בשעת חלול הקודש, ובזה שם ללעג ולקלס את עצם האמת. ולעלם לא היה כל נסיון בדבר, כי מעולם לא ראה בעיניו רצח אדם, גם לא אמן ידיו בשנוני הנשק – בתרגילים האלה מחנכים את הילדים הנועדים לשלטון בשום לב אל המלחמות התכופות, – ולכן הושיט מתחלה את ערפו לשליחי קאיוס לבקש מהם שיערפוהו.

[31] מאחר שאלה סרבו ולו לא היתה שום ידיעה ונסיון בדבר, תפש את החרב בידו, ושאל את השליחים, איזהו המקום בגוף המסוכן ביותר, כדי שיקלע אל המטרה וישים קץ לחייו העלובים בהכאה אחת. והאנשים האלה הורו אותו כמורי־עמל, והראו לו את המקום אשר בו צריך לתקוע את החרב. והעלם האומלל למד מהם את הלקח הראשון והאחרון, והיה לרוצח, שופך דם נפשו מתוך אונס.


פרק ששי: אכזריותו של קאיוס דורשת קרבנות חדשים. השר מאקרון ופעולתו לטובת קאיוס בימי חיי טיבריוס.

[32] לאחר שקאיוס עשה חיל בקרָב הראשון והגדול הזה, ולא היה עוד איש [מתחרה בו] בשלטון אשר יטו אחריו האנשים החשודים בשנאה (לקיסר) מיד התכונן הלז לקרב שני נגד מאקרון. האיש הזה היה עומד לימינו בכל עניני המלוכה, לא רק לאחר שהפקד לשליט, כי מטבע החנפים להעריץ את המאושרים, אלא גם טרם שהגיע לשלטון.

[33] כי טיבריוס אשר הצטיין בכוח בינתו העמוקה, ויותר מכל בני דורו הפליא לחקור את מסתרי לבב אנוש ומזמותיו, ועלה על כלם בחכמתו במדה שעלה עליהם באשרו, חשד לעתים קרובות בקאיוס, כי עוין הוא את כל בית קלודיוס, ודבק רק במשפחת אמו.

[34] ולפיכך ירא היה לנכדו הצעיר, פן ישלח בו יד בהשארו בדד לנפשו. לדעת טיבריוס לא היה קאיוס ראוי למלוכה, וביחוד לממלכה גדולה כזו, שכן היה מטבעו איש אשר דעתו אינה מעורבת עם הבריות והליכותיו מוזרות. טיבריוס מצא בהן סימני זרות וטירוף הדעת, כי לא היה קשר וסדר לא בדבריו ולא במעשיו.

[35] אמנם מאקרון השתדל בכל מאמצי כוחו לכלכל את הענין ככל האפשר ולהפיג מלב טיבריוס את החשדים ואת המחשבות שהטרידוהו ביותר, כי החרדה לשלום נכדו לא עזבתו מעולם.

[36] הוא תאר את קאיוס כאוהבו (של טיבריוס) וסר למשמעתו, (והוסיף) כי כה גדולה התמכרותו וחבתו לבן דודו עד שהוא נכון למסור את המלוכה לו לבדו; ורק הבושה המופרזה המביאה נזק לרבים היא היא בעוכריו של קאיוס, אשר בגלל תמימותו נחשב לאיש מרמה.

[37] וכאשר לא עלה בידי מאקרון לשדל אותו בדברים המתקבלים על הדעת, נתן להם חזוק בקבלו על עצמו את האחריות. הוא אמר: „אנכי ערב, ואני איש מהימן הנני. אנכי נתתי אותות נאמנים לאהבתי את הקיסרים, וביחוד את טיבריוס כאשר הוטל עלי לדכא את סיאנוס“.

[38] מאקרון גלה בכלל כשרון גדול בתהלות קאיוס – אם מותר לקרוא בשם „תהלות“ לנאומי התנצלות שנשאו נגד עלילות דברים והאשמות בלתי ברורות ובלתי בהירות שנאשם בהן קאיוס על יסוד חשדים סתם. כי בדרך כלל מנה מאקרון לפני טיבריוס את שבחי קאיוס כאשר יאמר איש על אחיו ועל בניו יוצאי חלציו, ועוד כהנה וכהנה.

[39] הגורם לדבר היה, לפי דבת רבים, לא רק מה שקאיוס הכיר תודה וחלק כבוד למאקרון אשר כוחו היה גדול, או יותר נכון, כל יכול בעניני השלטון, אלא גם יד אשת מאקרון היתה בזה מטעם שבצנעה. היא עוררה וזרזה את בעלה יום יום כי ישקוד בלי הרף לטובת הצעיר (קאיוס). אכן יש בכוח האשה לבטל את רצון בעלה מפני רצונה ולהטות את לבו אחריה, ומה גם אם היא להוטה אחרי תאות בשרים;

[40] כי כגודל מוסר כליותיה כן תרבה להתרפק עליו. והוא (מאקרון) לא ידע את דבר חלול אשת בריתו וּ(כבוד) ביתו, וחשב את החנופה לאהבה תמה וטהורה, ובלי משים נלכד בפח. בגלל התחבולות האמורות התמכר לשונאיו בנפש כאילו היו ידידיו ואוהביו.

פרק שביעי : מאקרון מתאמץ להדריך את קאיוס בדרך הישרה ומעיר את דעתו על חובותיו כלפי נתיניו.

[41] מאקרון ידע איפוא בנפשו, כי פעמים רבות הציל את קאיוס עת נשקפה לו סכנת מות מקרוב, ולכן נועז להוכיחו באמת ובתמים. בשאיפתו זו דמה לאומן טוב השומר על מעשי ידיו מכל נזק לבל יבלה אותם לא הוא ולא אחר.

[42] מדי ראותו את קאיוס נרדם במסבה התקרב אליו ועוררו מתרדמתו. הוא התכון בזה גם לדרך־ארץ וגם לבטחונו של קאיוס, כי נקל להתנפל על בן אדם בשעה שהוא ישן. יש שקאיוס הביט בעינים מפיקות שכרון תאוה ברקדנים, ולפעמים היה גם מחקה את רקודיהם, או פער את פיו בשחוק, בשעת משחקי המימוס, בשל הלצות מגונות, ולא היה מחייך דרך כבוד; ויש שנתפעל מצלילי הקתרוס או מקול המקהלה, והתחיל לפעמים לשיר יחד עמם, ואז היה מאקרון שישב או הסב בקרבתו נותן לו אות בדחיפת־יד והתאמץ למנוע אותו ממעשים אלה.

[43] לעתים קרובות הטה ראשו לצד קאיוס, לבל ישמעו אחרים, ולחש באזנו בנחת ובנעימות דברי מוסר כאלה: „לא יאה לך להדמות לאחד הנאספים או בכלל לאיש אחר, לא במשחקי הראוָה, ולא במשחקי השֵמע ולא בשום משחקים אחרים הפועלים על החושים; אלא דרוש שתצטיין בכל הליכותיך כגודל אשרך המרומם על כל.

[44] כי לא יתכן, שאדון הארץ והים יתפעל מזמרה, ממחול, מהלצות טפלות וכיוצא בהן, לעומת זה עליו לזכור בכל שעה ובכל מקום את דבר שלטונו כרועה נוהג עדרו, ולהפיק מכל דבר ומכל מעשה תועלת כלשהי לתקן את מדותיו“.

[45] הוא הוסיף עוד: „אם תראה במקרה משחקי חזיון, התגוששות או מרוץ הסוסים, לא תשים לב לכל הענינים האלה (כשהם לעצמם), אלא לשלמות אשר בהם, ותתבונן ברוחך:

[46] אם דברים שאין בהם כל תועלת לחיי אדם, רק מביאים קורת רוח ותענוג לקהל הרואים, יש אנשים שמקדישים להם כל כך מאמצי־כוח, כדי לקבל אותות תהלה והכרה, תשורות, כבודים וזרי נצחון אשר מכריזים עליהם קבל עם; כמה צריך להתיגע מי שחפץ להשכיל ולדעת את האומנות העליונה והגדולה מכולן?

[47] כי האומנות הגדולה והטובה מכולן היא השררה אשר על פיה עובדים כל אדמה טובה ופוריה במישור ובהר, ופני הים מתכסים ספינות מטען ואין מחריד. שהרי המדינות שואפות לבוא במגע ומשא זו עם זו לשם סחר־חליפין, לקבל מה שנחוץ להן ולתת תמורתו מן המצוי אצלן בשפע.

[48] שכן מעולם לא עברה רוח הקנאה את כל הישוב, ואפילו את חלקיו הגדולים בלבד, את כל אירופה וכל אסיה, אלא היא מסתתרת כשרץ המטיל ארס ומתגנבת למקומות צרים, ללב איש אחד, למשפחה אחת, או – אם פוערת את פיה לבלי חוק – לעיר אחת; ולעולם לא תתפשט על עם שלם או על מדינה שלמה, וביחוד למן היום אשר משפחתכם, משפחת אבגוסטוס (המרומם), שכשמה כן היא, התחילה למשול בכיפה.

[49] כי בית אבגוסטוס הדיח מחוץ לגבולותינו הרחוקים, והלאה עד מעמקי השאול, כל מיני פורענות שנשארו לפלטה בקרבנו ובאו לידי גילוי. את הדברים הטובים והמועילים אשר כאילו גורשו מאתנו, השיב מקצות הארץ והים אל מדינת מושבנו.

[50] ושלטון זה הפקד כולו בידך בלבד. ומאחר שהטבע בחר בך שתעמוד על המשמר בראש האניה ונתן בידך את ההגה, נהג את הספינה המשותפת לכל אנשי (הישוב) לאשרם, ויותר מכל תשמח ותתענג, אם תגמול טוב לנתיניך כי לא הרי אזרח אחד כהרי אזרח שני אשר לחלק שכל אחד ואחד מחויב לתת משלו לטובת הערים השונות;

[51] ואילו החלק המיוחד לשליט הוא: לטכס עצות לטובת הנתינים ולהוציא לפעולות את העצות ההגונות ולפזר את אוצרותיו ביד רחבה וברוח נדיבה. הוא רשאי לחשוך רק במדה שהחסכון דרוש מבחינת העתיד הנעלם מעיני האיש“.


פרק שמיני: קאיוס מבקש תואנות, כדי להפטר ממאקרון ומדברי תוכחתו. מאקרון ואשתו נאלצים לשלוח יד בנפשם.

[52] דברים כאלה חזר ושנה האומלל, כדי להדריך את קאיוס בדרך הטובה. אך הלז שהיה מטבעו אוהב קטטה ומדון נשא את נפשו אל ההפך מזה, כאילו נצטווה לעשות כן. הוא התחצף להעליב בגלוי את בעל המוסר. ויש שראה אותו מרחוק כשהוא הולך וקרב, ואז פנה אל [53] האנשים העומדים על ידו ואמר בזו הלשון: „הנה זה בא המורה של מי שאין לו כבר צורך בהוראה, המחנך של מי שאינו כבר ילד, המטיף מוסר למי שגדול הימנו בחכמה. האיש הזה סובר, כי השליט־יחיד חיב לסור למשמעת נתיניו; אמנם הוא רואה את עצמו מומחה ומורה־דרך בחכמת השלטון, אך מפי מי למד הלכות ממשלה – לא אדע.

[54] למאז שכבתי עוד בחתולים היו לי מורים במספר רב: אבות, אחים, דודים, בני דודים, שׂבים ואבות השבים עד לאבות משפחתנו הראשונים, וכל קרובי הן מצד אבי והן מצד אמי, כולם רכשו להם ממשל רב. זולת זה כבר בראשית אונם של השליטים צפונים (שרשי) כשרון הממשלה.

[55] וכשם שראשית כל שויון, הן של הגוף והן של הנפש, מבחינת הצורה, הקומה, התנועות, המזמות והמעשים נעוצה ביסודות הזרע; כך קרוב לאמת, שהיסודות האלה מכילים גם את הדוגמה הכללית של הדמיון שהבן דומה אל אבותיו מבחינת כשרון השלטון.

[56] ובכן מי זה האיש שיהין בבערותו לתת לי לקח בעוד שהוא נבער מדעת, ואני יודע ענין? הלא ידי הטבע היוצר עצבוני כשליט יחיד עוד ברחם אמי עד שלא נוצרתי! היתכן, שאנשים אשר זה לא כבר היו רק הדיוטות, יחדרו לעומק מחשבות לב השליט? ואשר זה מקרוב נתקבלו בין חברי המסטורין נועזים בגאות־לבם למלא תפקיד ההִיֵירוֹפנטים ולהורות את אחרים תעלומות חכמת השלטון!“

[57] בראשונה התאמץ קאיוס להרחיק יותר ויותר את מאקרון מעל פניו, אחרי כן התחיל לטפול עליו האשמות שקר שהיו דומות לאמת ובכוחן לפתות את הבריות, כי אנשים המצטיינים בכשרונות גדולים ובכוח המצאה מסוגלים הם לבדות מלבם דברי שקר הדומים לאמת.

[58] והנה דבר תואנותיו: [קאיוס העיד כי מאקרון אמר ] „אני מאקרון אשר קאיוס הוא פועל כפי, ואני יוצרו במדה מרובה, או למצער לא מעטה, מזו של אבותיו. לא פעם אחת, אלא שלש פעמים התנכל טיבריוס אליו להמיתו והיה עומד לההרג, לולא אני אשר המלצתי עליו; לאחר מות טיבריוס מסרתי מיד לרשות קאיוס את אנשי הצבא שעמדו תחת פקודתי, ושדלתי אותם בדברים, כי צורך לנו באיש (מושל) אחד, אז ישאר השלטון מוצק ואיתן כלעומת שהיה“.

[59] בדבריו אלה פתה קאיוס אנשים אחדים כבאמרי אמת, כי הם לא ידעו את ערמת האיש המדבר אליהם, וחנופתו ותהפוכות לבו טרם נגלו. כעבור ימים מספר נשמד האומלל יחד עם אשתו ונשא את העונש החמוּר ביותר (עונש מות) חלף חבתו היתרה.

[60] זה חלקו של עושה טובה לאנשים כפויי־טובה. אלה מביאים פורענות גדולה על אנשי חסדם תמורת הטוב שגמלו להם. הנה כי כן זה היה שכרו של מאקרון שעשה את כל מעשיו באמת ובתמים, ובכל מאמצי כוחו השתדל תחלה להציל את קאיוס, ואחרי כן התאמץ להסב את כל השלטון לו לבדו.

[61] מספרים, כי מאקרון העלוב נאלץ לשלוח יד בנפשו. כזה היה גם גורל אשתו, אף כי, לפי השמועה, היו בינה ובין קאיוס יחסי עגבים. ברם, אין כל יציבות בגרויי אהבה, לפי שאומרים, בגלל רגש הבחילה הבא בעקבות התאוה ההיא.


פרק תשיעי: רצח מארקוס סילאנוס, חותנו של קאיוס לשעבר. גם הוא נתפש בפשע הטפת מוסר לקיסר השובב.

[62] לאחר שהחריב קאיוס והשמיד את מאקרון ואת כל בני ביתו התכונן לתועבה שלישית גדולה מן הקודמות. חותנו היה לפנים מארקוס סילאנוס, איש אשר שאר רוח לו ומוצאו ממשפחה רמה. ואף כי בתו מתה עליו בדמי ימיה, הוסיף לכבד את קאיוס ולחבבו כאב נאמן יותר מאשר כחותן. הוא חשב, שקאיוס ישיב לו חבה תחת חבה לפי מדת היושר, שהרי הוא התנהג עם חתנו כעם בנו. ובזה שגה ורמה את עצמו.

[63] כי לעתים תכופות הטיף נאומים לקאיוס כיאות לקרוב, ולא העלים ממנו שום דבר אשר היה עשוי לתקן ולהשביח את מדותיו, אורח חייו ושלטונו. לחופש דבורו זה גרמו סבות חשובות: מוצאו הנעלה ממשפחת אצילים וקרבתו (לקאיוס) על יסוד יחסי החתונים. גם בתו לא מתה אלא לפני זמן קצר, וזכות קרבת החתונים לא פקעה עדיין, אלא הלכה כביכול ונעורה כאילו נשארו עוד לפליטה שרידי נפש חיה אחרונים אצורים בגויה המתה (של בת סילאנוס).

[64] וקאיוס חשב את תורת המוסר לעלבון לו, כי על כן היה בעיניו חכם ונבון, ואמיץ־לב וצדיק מכל אדם, והרבה לשטום את מלמדיו משונאיו הגלויים.

[65] הוא שער בנפשו, כי סילאנוס יהיה בעוכריו, מפני שירצה לעצור בעד התפרצות תאוותיו העצומות, ולפיכך בקש סליחה גמורה מנשמת אשתו שהלכה לעולמה, אם ישגר אליה את אביה הוא חותנו, ואחרי כן רצח אותו בצדיה.


פרק עשירי: העם מתאמץ במדת האפשר להצדיק את מעשי קאיוס. צדוק הדין על רצח טיבריוס הצעיר, מאקרון וסילאנוס.

[66] ושֵמע מעשה קאיוס נפוץ בכל הארץ, והרציחות התכופות של אנשי מעלה והתועבות הנוראות מצאו את הֵדן בפי כל העם. אך מתוך יראה לא נשמע קול צעקה, אבל היו מתלחשים בלט.

[67] אחרי כן שנו את דעתם, כי ההמון הפכפך הוא בכל, במזמותיו, בדבריו ובמעשיו. הם לא יכלו להאמין, כי תמורה פתאומית כזו חלה בנפש קאיוס אשר עוד לפני זמן מועט נחשב לאיש טוב וישר, אוהב אדם ודעתו מעורבת עם הבריות. הם חתרו למצוא זכות עליו – ומצאו. אשר ל(רצח) בן דודו שהיה עומד להיות שותף לירושה טענו: „אין שותפות בשלטון, חק הטבע הוא ולא יעבור.

[68] את אשר עלול היה קאיוס לסבול מיד החלש ממנו, הקדים לעשות לו כחזק ממנו; הגנה יש כאן, ולא רצח אדם. ואפשר שהסתלקות העלם נגזרה בגזרת ההשגחה לטובת הגזע האנושי כלו, כי (לולא זאת) היו מקצת אנשים עומדים על צדו (של טיבריוס) ומקצתם על צד קאיוס, ודברים כאלה הם מקור מהומות בין האזרחים מבפנים ומלחמות עם שונאים מחוץ. כלום יש ברכה גדולה מן השלום? אך השלום לא יכון אלא בשלטון מוצק, והשלטון מוצק הוא רק באין קטטות ומריבות, ורק אז יכונו גם כל יתר עניני המדינה“.

[69] ואשר למאקרון אמרו: „הוא התגאה יותר מדי, הוא לא הכיר (כנראה) את הכתובת שבדלפוי: דע את עצמך; והן הידיעה היא, לפי שאומרים, מקור ההצלחה, והבערות היא מקור הרעה. מה ראה (מאקרון) על ככה לשנות את טעמו? הוא הנתין נקט עמדת מושל, ולשליט־יחיד קאיוס השאיר תפקיד נתין. כי למושל יאה להוציא פקודות, כמו שעשה מאקרון, ולנתין נאה לציית, כמו שדרש מאת קאיוס“.

[70] והאנשים האלה הנבערים מדעת קראו לתוכחה בשם פקודה וליועץ בשם מושל. (הם עשו זאת) אם משום אולתם, כי לא ידעו באמת להבחין בין הדברים, ואם משום נטיתם לחנופה, ובגלל זה ערבבו את סגולות השמות והענינים גם יחד.

[71] ואשר לסילאנוס טענו: „מה מגוחכה היתה התנהגותו של סילאנוס! הוא חשב שיפה כוח החותן לגבי חתנו ככוח האב לגבי בנו, יוצא חלציו! חוץ מזה, אם אבות הדיוטות יש להם בנים שהגיעו לשררה גדולה ולממשלה, הלא יכנעו לפניהם, ומרוצים הם, אם יהיו שניים במעלה לבניהם; ופתי זה, שכבר לא היה אפילו חותנו (של קאיוס), התערב בדברים לא לו, ולא השכיל להבין, שבה בשעה שבתו עברה מן העולם, עברה עמה גם קרבת החתונים (עם קאיוס).

[72] כי כן ברית החתונים היא קשר המהדק שתי משפחות זרות שהיו תחלה רחוקות אחת מרעותה ואחר כך נעשו קרובות; אך יחד עם התפרקות הקשר תתפרק גם הקרבה, וביחוד כשנוּתק הקשר עד שאין לו תקוה עולמית, היינו במות האשה שנשאה למשפחה זרה“.

[73] דברים כאלה נשמעו בכל אספות העם, כי האנשים השתדלו בכל מאמצי כוחם לגולל מעל הקיסר את האשמה, שבאכזריות יתנהג. הם תלו את כל תקותם במדת היושר ואהבת הבריות אשר (לפי דעתם) הכו בלב קאיוס שורש ^עמוק^ מאשר בלב כל המושלים שהיו לפניו; ולפיכך לא יכלו בשום פנים להשלים עם הרעיון ולהאמין, שלפתע פתאום נהפך לגמרי והיה לאיש אחר.

פרק אחד עשר: לאחר שהטיל קאיוס פחד על כל האנשים ברציחותיו, התחיל להדמות לבני־אלים. אותם חקה רק בסמלים חיצוניים ולא במעשים טובים.

[74] ככה הראה קאיוס את גבורתו בקרָב המשולש, כאמור, עם שלשה אנשים משלשה סוגים הקרובים אליו ביותר. שנים מהם היו בני מולדתו, אחד ממעמד הישישים (הסינטורים) והשני ממעמד הפרשים, השלישי היה בן משפחתו. קאיוס קוה להטיל אימת מות על כל יתר האנשים בדכאו את החזקים והתקיפים.

[75] ברצח סילאנוס (קוה להטיל אימה) על חברי המועצה (הסינט), כי במועצת הישישים לא היה איש עולה עליו במדרגה; ברצח מאקרון – על הפרשים, כי הוא היה ראש וראשון בסודם, וזכה לכבוד ולפרסום גדול מכולם; וברצח בן דודו השותף לירושה – על כל בני משפחתו.

ויהי המעט לו להשאר בתחומים הקבועים לזרע אנוש, כי גם שאף לפרוץ גדר ולהחשב כאֵל.

[76] בראשית שגעונו זה השתמש, כפי שמספרים, בדרך ההקש, והוא: כשם שמנהיגי בריות אחרות, כרועי בקר, צאן וכבשים, אינם לא פרים, לא תישים ולא כבשים, אלא אנשים שזכו לחלק טוב ולסגולות טובות (מן הבהמות), כך יש להודות, שגם אני נפליתי במעלותי, שכן הנני רועה העדר הטוב מכולם, עדר אנשים. ובכן אינני נכנס בגדר בני אדם, אלא תכונה רוממה ואלהית נפלה בחלקי.

[77] אויל זה נשא את הרעיון חתום בלבו ובדיה דמיונית היתה בעיניו כאמת ברורה. ואחרי שנועז והתחצף פעם להכריז ברבים על התאלהותו – תועבת אלהים, התחיל עורך את חייו בהתאם לכך. הוא הלך בזה מחיל אל חיל, מן המדרגה הנמוכה עד המדרגה העליונה.

[78] תחלה דמה את עצמו לנקראים בשם בני־אלים (חצי־אלים), והם: דיוניסוס, הירקליס והדיוסקורים, ושלח את חצי לעגו בטרופוניוס, אספיאראוס, אמפילוכוס ובדומים להם וגם בתרפים ובפולחן־סתרים המיוחד להם, כי השוה (את אפסותם) עם גדולתו הוא.

[79] אחרי כן התחיל מחליף את תלבשתו פעם בפעם כדרך שעושים בבית החזיון, פעם התחפּש בעור אריה ולקח בידו אַלה כהירקליס, שניהם מצופים זהב, ופעם חקה את הדיוסקורים וחבש כובע (ידוע) על ראשו, ויש שחקה את דיוניסוס בקסוֹס, תירסוס ועור העופר.

[80] חפץ היה לנצחם גם בדבר הזה: בעוד שכל אחד מן הנזכרים מקבל רק אותות כבוד משלו, ואינו חומד את הכבוד שנפל בחלק האחרים, נטל לו קאיוס מתוך קנאה וצרות עין את כבוד כלם יחדו. יתר על כן, הוא יחס לעצמו את סגולותיהם הם. הוא לא התחפש כגיריאוניס בעל הגוף המשולש, כדי למשוך על עצמו את לב כל רואיו על־ידי רבוי (הצורות), אלא, מה שמופלא ביותר, החליף ושנה דמות גוף אחד לצורות שונות ומשונות, בזה דמה לפרוטיאוס המצרי. הלז לובש, לפי תאורו של הומירוס, צורות שונות הדומות למראה היסודות והחיות והצמחים המרכבים מן היסודות.

[81] אמנם איזו תועלת היתה לך, קאיוס, בסימנים החיצונים אשר בהם רגילים לקשט את פסלי (בני האלים) הנזכרים? את מעלותיהם הטובות חיב היית לחקות! הירקליס טהר את הים ואת היבשה וערך קרבות נחוצים שהביאו תועלת לכל האנשים, ובער את מפלצות האבדון משני יסודות הטבע.

[82] דיוניסוס גדל את הגפן וממנה הוציא משקה ערב וטוב לגוף ולנשמה. כי לנשמה הוא מקור העליזות, שמשכיחה את הצרות ומעוררת תקוות טובות לעתיד, ואת הגוף הוא מבריא ומוסיף לו עוז ומרץ.

[83] הוא פועל לטובה על כל איש ואיש בפרט, ועל בתי אבות ומשפחות עצומות (בכלל), הוא מוציאם מחיי עוני ועמל ויפרוש על חייהם מעטה חדוה וששון. וערים שלמות, הן של היונים והן של הלועזים, יחוֹן במסבות, בתענוגים, בכֵרות וחגיגות צרופות. הן היין הוא מקור כל הדברים האמורים.

[84] ואשר לדיוסקורים נפוצה הדעה, כי הם זִכו איש את אחיו בנצחיות, יען כי (תחלה) היה אחד מהם בן־תמותה והשני בן אל־מות. אמנם זה שנפל חלקו בנעימים, בחר להראות חבה לאחיו מאשר לדאוג רק לשלומו הוא.

[85] הוא שִוה לנגדו את חיי הנצח, והתבונן בדבר, כי הוא לבדו יחיה לעולם, ואחיו ימות לנצח, ושביחד עם נצחיותו שומה עליו לסבול צער נצחי בגלל (צרת) אחיו. לסוף מצא עצה נפלאה ונעלה. הוא לקח לעצמו חלק מן התמותה ואחיו נתן חלק מן הנצחיות. וכך נצח השויון מקור היושר, את העדר השויון, ראשית העוֶל.


פרק שנים עשר : מעשי קאיוס אינם מזכירים במאומה את מפעלי בני האלים לטובת הגזע האנושי .

[86] הם כלם, קאיוס, נערצו ועוד היום נערצים בעבור חסדיהם, וזכו לכבוד אלים ורוממו על כל ברכה ותהלה. והנה אמור נא גם אתה לנו: מהו המפעל שאתה מתגאה בו ומתימר לדמותו למפעלם?

[87] כלום חקית את הדיוסקורים מבחינת אהבת אחים? – אם ארשה לי להתחיל מכאן. הן אתה, איש קשה ואכזר, רצחת בלי חמלה את אחיך שותפך לירושה, בשחר ילדותו, ואחרי כן הגלית את אחיותיך! שמא גם הן עוררו בלבך פחד, פן תשלולנה ממך את המלוכה?

[88] את דיוניסוס חקית? אפשר השפעת (לאנשים) חסדים חדשים כמוהו?

[89] את כל ארצות הישוב מלאת ששון? אסיה ואירופה קטנות מהכיל את מתנותיך הרבות? אכן המצאת אמניות וחכמות חדשות – כמשחית עולם ומלאך חבלה! בעזרתן הפכת לכל האנשים בכל הארצות את העונג והשמחה לצער ותוגה ומררת את חייהם. תאוותיך הפוערות את פיהן לבלי חוק בלעו כל מחמדי אחרים, ממזרח וממערב ומכל חלל העולם: כל הנמצא בין בדרום ובין בצפון. ותמורתם השבעת את האנשים ממרוריך ומן הרע והמשחת אשר הנפשות המתועבות והנפסדות מוציאות מקרבן. כלום בעבור זה הופעת לפנינו כדיוניסוס חדש?

[90] האומנם הלכת גם בדרכי הירקליס וכמוהו מלאת את היבשה ואת איי הים חוק ומשפט, שובע וברכה ושפעת כל טוב, פרי שלום, שלוה והשקט; כלום זאת עשית במפעליך הכבירים ובגבורותיך העצומות? הוי חדל אישים ומוג לב מאין כמוהו! אתה בערת מקרב המדינות את שרשי המשטר והאושר והרבית להביא עליהן מהומות ובהלות ופורענות איומה.

[91] ובכן אמור נא לי, קאיוס, האם בעד מעשי הרס ואבדון אלה אשר עוללת תדרוש חלק בחיי עולם, למען תהיינה הצרות שהבאת (על העולם) לא חולפות ועוברות, אלא קימות לנצח? ואני חושב להפך, כי לוּ גם היה מקום לאמונה שאֵל אתה מבטן ומלידה, מן הצורך היה להורידך למדרגת בן־תמותה בגלל תהפוכותיך, כי עקב המדות הטובות – אלמות, ועקב המדות הרעות – צלמות.

[92] וגם אל תמנה עצמך בין הדיוסקורים, שהרי אלה הצטיינו באהבת אחים, ואתה רוצח ומשחית היית לאחיך. גם אל תשאף להשיג את כבוד הירקליס ודיוניסוס, שכן הם הביאו תועלת לבני אדם, ואתה קפחת והרסת את מעלליהם.


פרק שלשה עשר: מחקוי בני־האלים עבר קאיוס לחקות את האלים: הרמיס, אפולון ואריס. מעשי קאיוס האכזר עומדים בנגוד למעשי הרמיס, ציר השלום.

[93] והוללות קאיוס ושגעונו גדלו והתגברו עד לאין ערוך, ולסוף התנשא על בני האלים, ושאף בכל לבו לקבל את אותות ההערצה של אלה (האלים) אשר לדעת העם הם הגדולים והמאושרים ביותר, אלה הם: הרמיס, אפולון ואריס.

[94] קאיוס פתח בהרמיס. הוא הזדיין במטהו, בסנדליו ובמעילו. בדבר זה הראה קאיוס (כעין) סדר בתוך אי־סדרים, משטר בתוך מבוכה וישוב הדעת בטרוף הדעת.

[95] ויש שרוח אחרת היתה עמו והשליך את החפצים האלה ממנו והלאה והתחפש כאפולון. אז שם קאיוס כתר מקרין על ראשו, בידו השמאלית אחז קשת וחצים, ואת הכאריטות בידו הימנית כשהיא שלוחה לפניו. כי כן יאות, להעניק את הטוב בנפש חפצה ולהקצות לו מקום משובח, היינו מימין, (ומן הצד השני) להשפיל את ערך הענשים ולחלוק להם מקום עלוב, והוא משמאל.

[96] עד מהרה התלקטו מקהלות ועמדו על הדוכן ושרו פאיאנים לכבוד קאיוס. אלה היו אותם המשוררים עצמם אשר זה לא כבר קראו לו בשם בככוֹס, אבאיאוֹס וליאיאוֹס, ורוממוהו בהלולים כאשר לבש את בגדי דיוניסוס.

[97] לעתים קרובות לבש שריון, קסדה ומגן וצעד כשחרבו שלופה בידו וכינה את עצמו בשם אריס; מימינו ומשמאלו של „אריס החדש“ הלכו משרתיו, חבר מרצחים ומחבלים. הם היו נכונים למלא את הפקודות הרעות של האיש שארב וצמא לדם אדם.

[98] והאנשים שראו זאת השתוממו למעשי השוטה. אף הם התפלאו, שקאיוס עושה את ההפך ממה שעשו אותם (האלים) אשר אליהם חפץ להדמות, ושלא ראה צורך לעשות כמעשיהם הטובים, אלא השתמש בסימנים חיצונים בלבד, כדי לחקות כל אחד מהם. הן בכל הלבושים והקשוטים האמורים מכסים את הפסילים והמסכות רק לזכר הברכות אשר (האלים) הנערצים משפיעים לזרע אדם.

[99] את הרמיס מנעילים סנדלים שכנפים בסוּליהם; על שום מה? הלא אך ורק מפני הטעם הזה, כי נאה למי שהוא ציר, ונביא משמיע נשגבות – ומזה נגזר השם הרמיס – ומבשר טובות, להיות קל־רגלים וכאילו טס בכנפים לעוצם השקידה. ואילו זֵכר הרעות לא יבטא בשפתיו לא אל ולא איש חכם. כי יפה הזריזות למבשרי טובות והרשלנות – למבשרי רעות, או בכלל (נוחה להם) השתיקה, אם אין איש מצוה עליהם לדבר.

[100] חוץ מזה לקח (קאיוס) בידו שבט צירים, סמל הברית והחוזה, כי המלחמות נפסקות או מסתימות על פי צירים המכריזים על השלום, ואם לא ישָמע קול הכרוז, תבאנה צרות רבות גם על התוקפים וגם על (הנתקפים) העומדים על נפשם.

[101] ואילו קאיוס לשם מה נעל את הסנדלים בעלי הכנפים? שמא לרוץ במהירות רבה ולפרסם בכל מקום בקול רם את מעשיו המגונים והמכוערים אשר השתיקה יפה להם? ולמה כל החפזון הזה? הן לוּ גם נשאר במקומו, היה מרבה להביא צרות על צרות כאילו ממקור נאמן אשר לא יכזב ובהן היה מציף את כל חלקי הישוב.

[102] ומה צורך היה בשבט צירים לאיש שאין זכר לשלום לא בדבוריו ולא במעשיו, אשר ימלא כל עיר ומשפחה מלחמת אחים, בארץ היונים והלועזים? יחדל נא, איפוא, מהשתמש בשם הבדוּי של הרמיס, וימנע מהקרא בכנוי שאינו הולמו!


פרק ארבעה עשר: מעשי קאיוס עומדים בנגוד גמור לתכונותיו של אפולון אשר אותו חקה בתלבשתו.

[103] ובמה הוא דומה לאפולון? קאיוס נושא על ראשו כתר מקרין, מפני שהאומן ידע לחקות כהוגן את קרני השמש. אך היתכן שימצא חפץ בשמש, או בכלל באור, ולא בלילה [ובמחשכים], או בדברים עוד יותר מעורפלים מן החושך – אם יש כאלה במציאות, – למען יוכל לבצע את מזמותיו? כי המעשים הטובים זקוקים לאור גדול כשמש בצהרים, כדי שיֵראו לעיני כל, ואילו התועבות מקומן, כאמרת העם, בעמקי השאול; שמה יאה להדיחן ולהאפיל עליהן כמשפט.

[104] קאיוס חיב להחליף אם את החפצים הנמצאים בשתי ידיו לבלתי סלף את הסדר והמשטר. בידו הימנית יושיט את הקלע ואת הקשת, שהרי הוא יודע לכונן היטב את קלעו וקשתו לאנשים ולנשים, למשפּחות שלמות ולערים רבות־עם ולהשמידם מתחת השמים.

[105] ואת הכאריטות ישליך נא מהר מכפו, או יחפה עליהן בידו השמאלית, שהרי תעב את יפעתן בלטשו את עיניו ובפערו את פיו לבלוע ברשעתו אוצרות עצומים, ורצח את בעליהם שאשרם גרם לאסונם.

[106] ברם קאיוס זייף גם את חכמת הרפואה של אפולון מכל וכל. כי הלז המציא סמי תרופה הטובים לבריאות האנשים, והואיל בעצמו לרפא גם את המחלות שבאו מידי אחרים, כי על כן רב־חסד הוא גם בטבעו וגם בהליכותיו.

[107] ונהפוך הוא בקאיוס. הוא הביא מחלות על הבריאים, פצעים על השלמים, ובכלל מיתות קשות ומשונות על אנשים אשר טרם בא יומם; ובכל מאמצי כוחו חתר למצוא כל מיני פורענות, ולולא מדת הדין שקדמה והעבירה אותו מן העולם, כי אז לא נבצר ממנו להשמיד בהם את שמנה וסלתה של כל עיר ועיר.

[108] כי הוא כונן את מזמותיו נגד ראשי העם ובעלי עושר, וביחוד נגד אלה שברומי וביתר חלקי איטליה. הם הרבו לצבור אוצרות כסף וזהב, עד כי אילו הביאו כסף מכל יתר חלקי הישוב ולמקצה העולם עד קצהו, גם אז היה עשרם מכריע עד אין שעור. וככה שלח יד בקודש והתחיל חותר במולדתו תחת כל יסודות השלום כצר המדינה, מוצץ לשד העם, משחית, מחבל וצרעת ממארת.

[109] ואשר לאפולון אומרים, כי הוא לא רק רופא הנהו, אלא גם נביא אמת, ובתרפיו יגיד מראשית אחרית לטובת האנשים, פן יחשוב אדם את הדברים העלולים להביא נזק לדברי חפץ וירדוף אחריהם ונפל בפח. כי אם יהיה העתיד מכוסה בעלטה ונעלם מעיני איש, יהיה האדם כמוכה סנורים ולא יזהר במעשיו; אך אם ידע מראש את העתיד לבוא כאילו היה כבר לפניו, ויראה אותו בעיני רוחו, כשם שרואים בעיני הגוף את הדברים הנמצאים תחת ידינו, יהיה זהיר וישמור נפשו מכל פגע רע.

[110] שמא אפשר להשוות את מאמרי אפולון למאמרי קאיוס? הלא אלה הם ההפך מן הראשונים, מפני שהם מכריזים קבל עם על החרמת רכוש, קלון, גולה וגזרת מות לשרים ונגידים לארצותיהם. מה הוא איפוא הצד השוה בין אפולון ובין האיש הלזה שלא עשה מעולם דבר שוה או דומה למעשי אפולון? יחדל נא איפוא הפאיאן המזויף לחקות את הפאיאן האמתי! כי דמות אֵל איננה מטבע שאפשר לזייפו.


פרק חמשה עשר: אין כל דמיון בין קאיוס ובין האל אריס לא בגוף ולא בנפש.

[111] פחות מכל אפשר היה לקוות, כי גוף כזה ונפש כזו, שניהם חסרי אונים, שבורים ונדכים, ידמו לאלה של אריס אשר כוחו וגברותו גם בגוף וגם בנפש. וקאיוס אחז את עיני רואיו במראות שוא, ושינה פרצופו פעמים רבות כעל הבימה.

[112] ולפיכך אין מן הצורך להסתכל אפילו באחת מסגולות גופו ונפשו, שהרי בקומתו ובכל תנועותיו הוא שונה תכלית שנוי מן האל הנזכר. הלא גלוי וידוע, שכוחו של אריס – כונתי לא לאותו אריס הידוע מספורי בדים, אלא לזה שהוא יסוד התבונה ביצירה ושלו יאתה הגבורה – היה להציל מכל צרה, לחוש לעזרה ולעמוד לימין הנענים, כעדות השם עצמו. כי לדעתי נגזר השם Ares מן המלה arreggein (הוֹשע), ובשפת יום יום יאמר boethein (עזוֹר).

[113] אריס זה הוא משבית מלחמות ועושה שלום, ואילו „(אריס) השני“ היה שונא שלום ואוהב מלחמות והסב מהומות וקטטות תחת שקט ושלוה.


פרק ששה עשר: היהודים היו (העם) היחידי בין העמים שמאן להודות באלהותו של קאיוס. טעם סרובם.

[114] ובכן נמצאנו למדים מכל אלה, שקאיוס אינו יכול להדמות לא לאחד האלים ולא לאחד מבני־האלים, כי אינו שוה להם לא בטבע (גופו), ולא בתכונת (נפשו), ולא בנטיותיו. אך סמויה היא התאוה, כנראה, וביחוד כשהיא מאחדת בקרבה חמדת כבוד ואהבת מדון עם שלטון עצום. מתגרת יד השלטון הזה באה הצרה עלינו, אשר היינו מאושרים לפנים.

[115] כי רק היהודים היו לצנינים בעיני קאיוס, מפני שהם בלבד רוח אחרת היתה עמם. הלא מימי החיתולים, מפי אבותיהם, מחנכיהם ומוריהם, וזמן רב לפני כן מתוך החוקים הקדושים ומן המנהגים שאינם כתובים (בתורה) למדו כביכול להכיר בבורא אחד שהוא אבי העולם ויוצרו.

[116] כי כל יתר האנשים והנשים, הערים, העמים, המדינות וחלקי הארץ, וכמעט כל בני הישוב הצטערו אמנם על המעשים האלה ואעפ"כ החניפו לקאיוס וחלקו לו מחמאות שלא כשורה, והגבירו בזה את גאות לבו. מקצתם הכניסו אפילו את מנהג ההשתחויה אשר ללועזים, וחללו את חרות הרומיים הרוממה.

[117] ורק עם אחד בלבד, הם היהודים, היה חשוד על התנגדותו (לרצון קאיוס). הלא העם הזה רגיל לצאת ברצון לקראת המות כ(הולך) לקראת אל־מות, לבלתי עבור אפילו על חוק אחד, אף הקל ביותר, מחוקי אבותיהם. כי דבר זה הוא כמשפט הבנינים, שאם יזיזו אפילו אריח אחד מהם יתרופפו וימוטו גם יתר החלקים מפני החלל הריק שבתוכם, ואף אם עומדים הכן למראית עין, סופם להרס.

[118] ואילו קאיוס לא בדבר קטן נגע, אלא בענין נכבד מאד. הוא חפץ להפוך כביכול את הטבע האנושי של ילוד (אשה) ובן חלוף לטבע של בלתי־ נוצר ובלתי־חולף ולעשות עצמו אלוה, דבר שנחשב (בעיני היהודים) לעוון פלילי. כי נקל לאלהים לההפך לאיש מאשר לאיש להיות לאלהים. נוסף על כך גורר הדבר אחריו עברות חמורות מאד: כפירה באלהים וכפית טובתו, באשר הוא מטיב לכל באי עולם, והוא בגבורתו משפיע רוב חסדיו לכל חלקי תבל.


פרק שבעה עשר: שנאת קאיוס ליהודים הורידה אותם למדרגת עבדי עבדים בקיסרות הרומית .

[119] והנה פרצה מלחמה עזה וממושכה נגד בני עמנו. היש צרה קשה לעבד מאיבת אדוניו אליו? והלא הנתינים עבדיו של השליט־יחיד הם; אמנם לא היה כדבר הזה בימי אחד הקיסרים הקודמים, כי אלה משלו במתינות, והחוקים היו נר לרגליהם, כי אם בימי קאיוס (היו הנתינים לעבדים). הוא עקר מלבו כל שורש חבה לבריות ויצר לבו היה רק רע. הוא חשב את עצמו למקור החוקים, ואת (החוקים) שהוציאו מחוקקי כל הארצות בטל קאיוס כדברים אשר אין חפץ בהם. אך אנחנו לא כעבדים סתם נחשבנו, אלא כבזויים בין העבדים. סבת הדבר משום שהשליט נהפך לעריץ.


פרק שמונה עשר: ההמון האלכסנדרוני משתמש בשעת כושר זו לגזול את היהודים ולגרש אותם מבתיהם.

[120] כאשר נודע הדבר לאספסוף ולערב־רב שבאלכסנדריה, התחילו לחבל עלינו תחבולות, כי חשבו שהגיעה השעה המתאימה ביותר לכך. אז גלה [ההמון] את משטמתו אשר היתה עצורה בעצמותיו מימים רבים והכניס מהומה וערבוביה בכל.

[121] הם התנפלו (על היהודים) בשצף קצף כחיות טורפות כאילו הפקרו היהודים מטעם הקיסר להתעלל בהם כרצון איש ואיש וליסרם בענויים נוראים, או כאילו היו שבויי מלחמה.

[122] הם הסתערו על בתי היהודים וגרשו משם את בעליהם יחד עם נשיהם ובניהם, עד שנשמו הבתים מאין יושב. את הכלים והחפצים היקרים הוציאו בגלוי לאור היום והראו לכל עובר כאילו באו להם בירושה, או קנו מידי הבעלים ולא גנבו כשודדי ליל האורבים במחשך מיראה, פן יתפשו. ויש שהתלקטו אחדים יחדיו לשלול שלל וחלקו את הבזה בשוק מתוך צחוק ולעג, ולעתים תכופות עשו זאת אפילו לעיני הבעלים.

[123] הן דברים אלה כשהם לעצמם הם כבר נוראים מאד. האין זאת? הלא לפתע פתאום נהפכו מעשירים לעניים ומאמידים לדלים, אף כי היו חפים מכל פשע, גלו ממקומות דירתם וממעונותיהם, נדחו וגורשו מבתיהם להתגורר יומם ולילה תחת כפת הרקיע או למות מחורב ביום ומקרח בלילה.

[124] אך כל זה דבר קל הוא לעומת המסופר להלן: הם הדפו רבבות אנשים עם נשיהם וטפם מכל העיר לשכונה צרה אחת, כבהמות וחיות לרפת אחת, וקוו למצוא כעבור ימים אחדים ערמות של פגרי האנשים אשר יגועו ברעב מחוסר צרכי נפש, שהרי הם לא ראו מראש את הצרות שתבאנה עליהם עד מהרה ולא הכינו להם צידה;

[125] או (קוו שימותו) מתוך לחץ ומחנק באויר המעופש הסובב אותם באין כל מגרש רחב ידים בקרבתם. גם האויר נתרוקן מכל יסוד חיוני מפני נשימת האנשים או, אם להגיד את האמת, מפני הפרכוסים של האנשים הפולטים בקושי את הבל פיהם. והאויר נדלק כאילו העיקו עליו זרמי חום לוהט, וממנו חדר רוח בוער ומוזר לתוך הנחירים והפה והוסיף, כמו שאומרים שמן על המדורה.

[126] כי המעים מכילים מטבעם את יסוד האש במדה מרובה, ואם תשובנה עליהם מחוץ רוחות קרות בשעור מתאים, תפעל התערובת ההיא לטוב על כלי הנשימה; ואם הרוחות מחוץ תגברנה עוד את החום, ישפיע הדבר בהכרח לרע, כשם שיגדל יסוד האש על ידי זרמי אש חדשים.


פרק תשעה עשר: יהודי אלכסנדריה סובלים ענויים נוראים מידי ההמון המתאכזר.

[127] היהודים לא יכלו כבר להתקיים בפנה הנדחת ההיא ונפוצו במקומות שוממים על גדות הים ובבתי הקברות, כי השתוקקו לשאוף אויר צח ומבריא. אך אלה שנתפסו לפני־כן ביתר חלקי העיר, או שבאו מערי השדה מבלי לדעת את דבר התלאות אשר באו עלינו, סבלו יסורים שונים. הם נרגמו באבנים, או נפצעו בשברי חרש, או בענפי אלה ואלון והוכו מכות מות בחלקי הגוף אשר מהם יוצאת הנשמה, וביחוד בקדקדם.

[128] ואנשים אחרים מהולכי בטל, הקיפו סביב את היהודים שהיו דחוקים וצפופים בשכונה צרה אחת בקצה העיר, כאמור, ושמו עליהם משמר כאילו היו במצור, לבל ימלט משם איש בסתר. כי מחוסר צרכי נפש אמרו רבים לשום נפשם בכפּם ולהגיח ממקומותיהם, באשר פחדו, פן יגועו ברעב, הם וכל בני משפּחתם. האורבים חכו לצאתם בכליון עינים, ואם נתפשו אחדים מהם, יסרו אותם בכל מיני יסורים, ואחרי כן המיתו אותם כרגע.

[129] להקה אחרת שמה מארב בנמלי הנהר (נילוס) לתפוס בכפּם את היהודים העולים מן האניות ליבשה ואת הסחורות אשר יביאו עמם. האורבים חדרו לתוך הספינות והוציאו משם את מטענן לעיני בעליהן, ואת הבעלים עצמם כפתו, ידיהם מאחוריהם, והשליכום לתוך האש. חומר דלקה שמשו להם המשוטים, ההגה, המוטות והקרשים של מכסה הספינה.

[130] נוראה מכל היתה מיתת האנשים שנשרפו ברחובות העיר. ויש שהביאו זרדים, מחוסר עצים, והציתו בהם אש וזרקו באומללים. אלה נשרפו רק לחצאין, ומותם בא יותר מן העשן מאשר מן האש, כי חומר דלקה כזה של הזרדים מעלה אש כהה ועמומה ונוחה לכבות, ומפני אפסותו אינו משאיר גחלים.

[131] רבים מן היהודים נאסרו בעודם חיים ברצועות ובחבלים ובהם הדקו קרסוליהם, וסחבו אותם בקרב השוק וענו אותם מאד. ואפילו מפגרי המתים לא משכו את ידיהם. האנשים שבאכזריותם ובפראותם עלו על חיות טרף, פוררו את הגופות לאיברים וחלקים ודשו אותם בעקביהם עד שנטשטשה צורתם לגמרי ולא נשארו גם שרידים ראויים לקבורה.


פרק עשרים: המצרים מחללים את בתי הכנסיות בהקימם פסילים וצלמים.

[132] ונציב המדינה אשר הוא לבדו היה יכול לדכא בשעה אחת את התקוממות העם, אילו רצה בכך, עשה עצמו כאינו רואה ואינו שומע מאומה, ונתן לעורר קרבות באין מעצור, ובדבר הזה השבית את השלום. והאנשים התעודדו עוד יותר, ובעזות מצחם שמו פניהם לתועבות גדולות מן הראשונות. הם לקטו סיעות עצומות והרסו את בתי הכנסיות אשר מספרם רב בכל שכונות העיר, מקצתם – כרתו את עציהם, ומקצתם – החריבו מן המסד עד הטפחות. ויש אשר שלחו אש בבתי כנסיות ושרפו אותם ומתוך שגעון וטרוף דעת לא שמו לב אל הבתים הסמוכים, והלא אין דבר מהיר מן האש הנאחזת בחומר דלקה.

[133] אעבור בשתיקה על החפצים המוקדשים לכבוד השליטים־היחידים שנהרסו ונשרפו, והם: שלטים, כתרים מצופים זהב, מצבות וכתבות. והרי בעבורם חיבים היו להשמר משלוח יד גם בחפצים אחרים; אך הם מצאו עוז בנפשם (לעשות זאת) כי מיד קאיוס לא נשקף להם כל עונש. הם ידעו נאמנה, שבלבו משטמה כבושה ליהודים, וחשבו, שאם יביא מי שהוא מיני פורענות על עמנו תהיה מזה לקאיוס קורת רוח שאין למעלה ממנה.

[134] הם חפצו לצודד את לב קאיוס בחנופות חדשות, כדי שיוכלו להתעלל בנו כתאות לבם בלי פחד העונש; מה עשו? היו בתי כנסיות שהאנשים לא עצרו כוח לשרפם או להרסם, כי בקרבתם גרו יהודים רבים. אשר לאלה המציאו תחבולה חדשה. הם טמאו אותם והפריעו כאחד את החוקים והמנהגים הקיימים. בכל בתי הכנסיות האלה הקימו פסלי קאיוס, ובבית הכנסת הגדול המפואר מכלם העמידו צלם מוצהב על מרכבה רתומה לארבעה סוסים.

[135] הדבר נעשה בחפזון ובשקידה נפלאה. באין להם מן המוכן מרכבה רתומת־ארבע חדשה, [הביאו] מן הגמנסיון מרכבה עתיקה שהעלתה כבר חלודה ושאזני סוסיה, זנבותיהם, רגליהם ועוד הרבה איברים אחרים היו לקויים. ויש אומרים, שהמרכבה ההיא היתה מוקדשת לכבוד אשה, והיא קליאופטרה הזקנה, אם סבתה של קליאופטרה האחרונה.

[136] אך גלוי וידוע לכל איש, כי מעשה זה כשהוא לעצמו עלול לקטרג על מקימי המרכבה. כי מה ענין מרכבה מוקדשה לכבוד אשה לכאן, ולוּ גם היתה חדשה? או מה ענין מרכבה ישנה לכאן, ולו גם היתה מוקדשה לאיש, ובכלל – אם היא מוקדשה לאחר? ואלה שהקדישו חפץ כזה לשם הקיסר, כלום לא היו צריכים לפחד, פן יגיע הדבר לאזניו?

[137] הלא הוא היה מדקדק תמיד כחוט השערה, ביחוד בדברים הנוגעים לו עצמו! והם השתובבו משובה נצחת וקוו לזכות באותות כבוד ולהתענג על שפע הטוב מפני שהקדישו לקאיוס את בתי הכנסיות כמין עזרות קדושות חדשות. ואת הדבר ההוא עשו לא מתוך רגש הערצה לקיסר, אלא משום שחפצו להגביר את צרות עמנו במדת האפשר. והנה ראיות מוכיחות לדבר: קודם כל צא ולמד מן (היחס שלהם אל) המלכים.

[138] כי במשך שלש מאות שנה עמדו להם כעשרה מלכים – או יותר, – ולהם לא הקימו אפילו פסל אחד או צלם אחד בבתי הכנסיות, אם כי מלכים אלה היו בני מולדתם וגזעם, ונחשבו לאלים, ובשם אלים נקראו גם בכתב וגם בעל־פה.

[139] שהרי המצרים העריצו כלבים, זאבים, אריות, תנינים ועוד חיות רבות אשר בים וביבשה, ובעלי כנף, והקדישו להם מזבחות, חורשות, מקדשים ועזרות בכל ארץ מצרים – ומדוע לא יעריצו את המלכים שהיו בני־אדם?


פרק עשרים ואחד: אנשי אלכסנדריה לא הקימו בבתי הכנסיות פסילים לכבוד טיבריוס ואבגוסטוס, אף כי עלו על קאיוס במעלותיהם הטובות לאין ערוך.

[140] ואפשר שיאמרו עכשו מה שלא היו אומרים לפנים, – (שכן הם רגילים להעריץ את הצלחת השליטים יותר מאשר את השליטים עצמם) – שהקיסרים עולים על התלמיים ברום מעלתם ובטוב מזלם, ולכן ראויים הם גם לכבוד מרובה.

[141] הוי, חדלי אשים, ונבערים מדעת! – אם לא אוכרח להשתמש בגדופים גסים מאלה – מדוע לא נתתם כבוד כזה לטיבריוס שקדם לקאיוס, והוא הסב לקאיוס את המלוכה? הלא הוא אחז בידו עשרים ושלש שנים את רסן השלטון בים וביבשה, ולא השאיר לא בארץ יון ולא בארצות הלועזים כל חומר דלקה טמיר ונעלם העלול לפחת אש המלחמה, אלא עד סוף ימיו פעל לטובת השלום והשפּיע לאנשים את מנוחת השלום בנפש נדיבה וביד רחבה!

[142] שמא לא היה גדל־היחש? הלא הוא היה ממשפחה מיוחסה מאד גם מצד אביו וגם מצד אמו. שמא לא קבל חנוך הגון? הלא בכל בני דורו לא היה חכם ונבון ממנו. שמא לא זכה לזקנה? הן מכל המלכים והקיסרים לא הגיע איש לשיבה כמוהו. אמנם בהיותו עוד צעיר לימים נקרא בשם „זקן", כי בינתו העמוקה עוררה (בלב האנשים) רגש הכבוד. ואתם זלזלתם בכבודו והזנחתם אותו על אף גדלו ורוממותו.

[143] יתר על כן, כלום (נתנו כבוד כזה) לאיש אשר התנשא על הטבע האנושי בכל מיני מעלות והיה ראשון שנקרא בשם סבּסטוֹס (אבגוסטוס) על גודל שלטונו ורוממות רוחו? הלא שם זה לא בא לו בירושה מבני הדורות הקודמים, אלא הוא עצמו הניח את היסוד להוד מעלת „סבסטוס“ גם לו וגם לדורות הבאים. הוא קם לפקח על עניני המדינה כאשר לא פלל איש, וכפודה ומציל הופיע בעת מבוכה וערבוביה.

[144] אז התקוממו האיים לארצות היבשה, וארצות היבשה התקוממו לאיים לערוך קרב על משפּט הבכורה בממלכה, ובראשם עמדו הנכבדים שבין שרי רומי כמנהיגים ומצביאים. שוב התעוררו למלחמה בשל השלטון חלקי הישוב הגדולים, אסיה נגד אירופה ואירופה נגד אסיה, ועמי אירופה ואסיה באו מקצות העולם וערכו קרבות קשים זה עם זה בכל הארץ ובים, קרבות רגלים [וקרבות חיילי הים]. וכמעט נשמד כל זרע אדם עקב הרצח שרצחו איש את רעהו, ולא נשאר להם זכר על פני האדמה, לולא איש שליט אחד (שעמד בפרץ), הוא סבסטוס (אבגוסטוס), ואותו ראוי לכנות בשם פודה ומציל.

[145] הוא הקיסר שהקים לדממה את הסערות שפרצו מעברים ורפא את מחלות הכלל הן של היונים והן של הלועזים. המחלות הללו יצאו מארצות הדרום והמזרח והתפשטו עד מהרה במערב וצפון, וגם את ארצות הבינים והימים מצאה תלאה רבה.

[146] הוא האיש אשר נתק, ולא רק התיר, את הכבלים בהם היו כבולות וכפותות כל ארצות הישוב; הוא האיש אשר השבית הן את המלחמות הגלויות והן את הנסתרות מחמת השודדים האורבים לנפש אנשים; הוא האיש אשר פינה את הים מספינות השודדים וכסה אותו אניות־מטען.

[147] הוא האיש שהוציא את כל המדינות (מעבדות) לחרות, השליט סדר תחת אי־סדרים. הוא הפך את כל השבטים הפראים כפריצי חיות לבעלי תרבות, החיים חיי חברה. הוא הוסיף מדינות יוניות על מדינות יון, בהפיצו את ההשכלה היונית בחלקים הנכבדים של ארץ הלועזים; הוא שר השלום; הוא הנותן לכל איש את מנת חלקו; הוא שהשפיע לקהל ועדה תענוגים עד לאין קץ; הוא האיש אשר לא הסתיר מעיני האנשים שמץ דבר מן הטוב והנאה במשך כל ימי חייו.


פרק עשרים ושנים: תאור המקדש המפואר שנבנה באלכסנדריה בקרבת הים לשם הקיסר אבגוסטוס.

[148] ובכן מאיש רב חסד כזה, אשר מצרים עמדה תחת שלטונו ארבעים ושלש שנים, הסיחו את דעתם ולא הקימו כל פסל מתכת ועץ וכל תמונה לשמו בבתי הכנסיות.

[149] והרי אם בכלל היה צורך לתת למי שהוא אותות כבוד חדשים – יוצאים מן הרגיל, – הרי לו יאתה הגדולה. ראשית, מפני שהוא ראש וראשון לבית אבגוסטוס, שנית משום שהוא היה הראשון והגדול בין האנשים המיטיבים לבריות, ובמקום ממשלת רבים לקח הוא עצמו את רסן הממשלה בידו כתופש ההגה המנהל את האניה בלב ימים, ואין אחר עמו, שכן הפליא לדעת את חכמת השלטון. הן בצדק נאמר: „בּרבּוֹת הרשֻיוֹת אין טוב“. כי כל מיני פורענות יבואו עקב רבוי הדעות. שלישית, יען כי כל ארצות הישוב חלקו לו כבוד כמו לאלי אולימפוס.

[150] על כך יעידו המקדשים, חצרות הקודש, העזרות ויציעי העמודים שנבנו לשם הקיסר. הם עולים בגדלם וביפים על כל יתר הבנינים הנהדרים הנבנים בערים השונות, החדשות והעתיקות, וביחוד אלה שבעירנו אלכסנדריה.

[151] כי אין עזרה כזו שנקראת בשם סבסטיאוֹן, הוא מקדש לשם הקיסר „משיב נדחים“. המקדש הזה מתנוסס בגדלו ובהדרו מול החוף, במקום המעגן הנוח ביותר, ובכל הארץ אין כמוהו מקדש מלא מתנות נדבה. מסביב נמצאים תמונות ופסילים, חפצי כסף וזהב. את העזרה רחבת־הידים מכתירים יציעי עמודים, בתי עקד־ספרים, אולמים, חורשות, חצרות, מגרשים, ככרים והיא משופרה בכל מיני קשוטים היקרים בתכלית היוקר, ומקדש זה הוא משגב ועוז לעוברי ימים בצאתם ובבואם.


פרק עשרים ושלשה: צדקת אבגוסטוס עם היהודים. הבנתו המרובה בקדשי עם ישראל ודרכי חייו.

[152] אך הם (האלכסנדרוניים) לא שאפו אז להכניס תמורות בעניני בתי הכנסיות ולא נגעו בחוק מחוקינו, אף כי המסבות האמורות היו עלולות לעוררם לכך; והאנשים בכל המקומות היו תמימי דעה עמם. היתכן שהזניחו אף אחד מן הכבודים אשר היו מצווים לתת לקיסר? לא ימצא איש בן־דעת שיאמר כזאת. ומדוע, איפוא, מנעו ממנו (את הכבוד הנזכר)?

[153] והנני להשיב על זה ולא אכחד תחת לשוני. הם הכירו את מתינותו של אבגוסטוס וידעו, כי הוא זהיר לשמור על חוקי אבות עם ועם כעל חוקי הרומיים, וכאשר היה מקבל אותות כבוד לא עשה זאת מתוך הערצת עצמו ולא חפץ בזה לעקור את חוקי מקצתם, אלא הסתגל לגודל שלטונו העצום אשר היה עלול להתרומם בעיני האנשים על ידי אותות כבוד כאלה.

[154] מעולם לא היה להוט אחרי כבוד מופרז ולא התימר בזה. וראיה ברורה לדבר, שהרי לא הביע מעולם את החפץ להקרא בשם אלהים, ולהפך הוא לא היה מרוצה, אם שמע את הכנוי הזה מפי אחרים, וגם היה מקרב את היהודים, אף כי ידע בברור, שהם מתעבים את כל הדברים האלה.

[155] ומדוע הרשה להם לתפוש חלק גדול מן העיר רומי מעבר לנהר טיבר, והלא ידע לנכון, שהשכונה ההיא נמצאת בידי תושבים יהודים? הם היו ברובם רומיים משוחררים, כי הובלו לאיטליה כשבויי מלחמה ונשתחררו על ידי בעליהם, ובכל זאת לא נאלצו לבטל אפילו דבר אחד ממנהגי אבותיהם.

[156] אבגוסטוס ידע גם כן שיש ליהודים בתי כנסיות, ובהם הם מתאספים, וביחוד בשבת קודש. כי ביום הזה הם משננים בצבור את החכמה, מורשת אבותיהם; כמו כן ידע שהם אוספים כסף נדבות קודש ושולחים ירושלימה בידי צירים להקריב שם קרבנות.

[157] ואף על פי כן לא גרש אותם מרומי ולא שלל מהם את זכות־האזרח הרומית רק משום שלא חדלו לדאוג למולדת היהודית. הוא לא חדש כלום בענין בתי הכנסיות, ולא אסר על היהודים להתאסף לשם באור המצוות, ולא התנגד למשלוח כסף הנדבות (לירושלם), אלא הראה חסידות מרובה לגבי תורתנו, עד שגם הוא וגם בני משפחתו קשטו את בית מקדשנו בנדבות יקרות. הוא צוה כמו כן להקריב מנכסיו בהמות תמימות עולות תמיד כסדרן מדי יום ביומו קרבן לאל עליון. העולות האלה נקרבות עד היום הזה ותקרבנה לדורות לאות רוממות הנפש היאותה לקיסר.

[158] יתר על כן, בכל חודש וחודש מחלקים מנות לבני המדינה, וכל העם מקבל מתת כסף ולפעמים תבואה. חסד זה לא מנע הקיסר מעולם מן היהודים. ואם החלוקה חלה ביום שבת קודש, שאסור ליהודים לשאת ולתת בו, ובכלל להכין, וביחוד לרכוש דבר מה מצרכי אוכל, צוה אבגוסטוס לממונים על החלוקה לשמור ליהודים ליום המחרת את חלקם בגמילת חסד זו המשותפת לכל האנשים.


פרק עשרים וארבעה: גם טיבריוס הודה בקדושתם של חוקי היהודים ואחרי מפלת סיאנוס שונא היהודים הבטיח להם את השלום.

[159] ולפיכך נזהרו כל האנשים בכל מקום, וגם אלה שהיו עוינים את היהודים מטבעם, משלוח יד ומנגוע באחד מחוקי היהודים. וזה היה מצב הדברים גם בימי טיבריוס, ורק באיטליה קמו מהומות כאשר חבל עלינו סיאנוס תחבולות רעות.

[160] יען כי טיבריוס נוכח תיכף אחרי מות סיאנוס, שההאשמות אשר האשים את היהודים יושבי רומי דבת שוא היו, והוא בדה אותן מלבו, למען השמיד את עמנו.

[161] שהרי סיאנוס ידע, כי היהודים – או הם בלבד, או למצער, הם יותר מאחרים – ילחמו במזמותיו ובתעלוליו, אם יבגוד בקיסר ומבגידתו תבוא סכנה לחיי הקיסר. ועל הנציבים שנתמנו בכל המדינות פקד טיבריוס להרגיע את בני עמנו בערים השונות, כי העונש לא יוטל על כולם כאחד, אלא על החייבים בלבד, והם היו מתי מספר. (גם צוה) שלא לבטל אף אחד ממנהגיהם, ולהפך לדאוג לטובת האנשים, באשר הם רודפי שלום מטבעם וגם חוקיהם מזרזים את האדם לחיי סדר ומשטר.


פרק עשרים וחמשׁה: אנשי אלכסנדריה הוליכו את קאיוס שולל במחמאותיהם והגבירו בלבו את האמונה באלהותו.

[162] לא כן קאיוס. גאות לבו גדלה כל כך, עד שלא בלבד קרא את עצמו בשם אלוה, אלא הוא עצמו גם האמין באלהותו. והוא לא היה יכול למצוא לא בין היונים ולא בין הלועזים אנשים כאנשי אלכסנדריה מוכנים ומזמנים לתת סעד וסמך לתשוקתו המופרזה הפורצת גדר הטבע האנושי, שכן כוח האלכסנדרוניים גדול בחנופה, במרמה ובערמה.

[163] הם משתמשים במחמאות ופוערים את פיהם לבלי חוק לסבך ולבלבל הכל. ושם אלהים כה מכובד בעיניהם, עד שמכנים בו את המגלנים (איביס) ואת הפתנים הנמצאים בארץ שממיתים בארסם ועוד הרבה פריצי חיות אחרים. ומאחר שאינם מקמצים בכנויים המיוחסים לאלהים, הם מוליכים, כמובן, שולל את הפתאים שאינם יודעים את דבר הפשע אשר המצרים פושעים באלהים. אמנם על קלונם יעידו האנשים המכירים את בערותם הגדולה, או, יותר נכון, את נאצתם אשר ינאצו את האלהים.

[164] וקאיוס לא ידע את הדבר הזה וחשב כי האלכסנדרונים יחשבוהו באמת לאל, שהרי לא בסתר, אלא בפני קהל ועדה הרבו לקרוא לו עד כדי בחילה בכל השמות אשר בהם יכנו כרגיל את „אלהיהם“ האחרים הרבים.

[165] ולפיכך האמין, כי הם הכניסו את המהפכות בבתי הכנסיות מתוך מחשבה טהורה ומתוך רגש הערצה שהעריצו אותו באמת ובתמים. מצד אחד פעלו עליו כתבי־זכרון אשר נשלחו לו מאלכסנדריה על ידי אנשים ידועים, חדשים לבקרים – והקריאה בכתבים האלה היתה נעימה לו מכל, עד שחשב את יתר ספרי הסופרים והמשוררים לתפלים לעומת העונג אשר הביאו לו הכתבים האמורים – ומצד שני היתה בזה גם יד משרתיו אשר יחד עמו היו מלגלגים ומתלוצצים תמיד (ביהודים).


פרק עשרים וששה : בראש המשטינים עמד העבד המצרי הליקון . תאור אפיו של הליקון וכשרונו המיוחד לדברי שטנה .

[166] ומרבית האנשים האלה היו מצרים, שורש פורה ראש ולענה אשר חמת תניני הארץ וארס הפתנים נוססו בלבם. המנצח כביכול במקהלה הזאת, ראש כל חבר המצרים היה הליקון, עבד נבזה ונתעב אשר לצרתנו התגנב בערמתו לארמון הקיסר.

[167] הוא טעם קצת מן ההשכלה הכללית בחסד אדוניו הראשון אשר נתנוֹ מתנה לטיבריוס קיסר. אולם בעת ההיא לא היה לו כל יתרון על האחרים, כי טיבריוס היה שונא שעשועי נערים, וכמעט עוד משחר ילדותו היה נוטה לישוב הדעת ולכובד ראש.

[168] אך כאשר מת טיבריוס וקאיוס ירש את שלטונו, עמד הליקון לצד אדוניו החדש אשר היה משועבד לתענוגים ולכל מיני תאוות החושים. הוא אמר (בלבבו): „עכשו באה שעתך, הליקון, עורה נא! בחיר האנשים מאזין ומביט למעשיך. ערום אתה מטבעך, כוחך יפה מכוח אחרים בדברי לעג וצחוק, אתה מכיר שעשועים שונים, משחקי ילדים ופטפוטים מושכים־לב. אתה סגלת לך גם השכלה כללית וגם אומנות שפלה, ויש לך „מענה לשון“ נחמד לבדח את הבריות.

[169] אתה תדע בערמתך לערב גם ארס בהלצותיך, וביחד עם הצחוק תעורר גם מרירות החשד, הרי אדוניך כלו בידך, כי הוא נוטה מתכונת לבו לשמוע דברי שטנה מתוך התולים. שכן אזניו, כידוע לך, קשורות לקול האנשים הבודים מלבם נאצות ודבות שקר גם יחד.

[170] אל תרבה לחפּש יותר מדי אחרי חומר נאה, הרי לפניך האשמות נגד היהודים וחוקיהם; ההאשמות האלה ידועות לך מכבר, אותן שננת עוד מימי חתוליך, ולא מפי איש אחד בלבד, אלא מפי כל האנשים המצטיינים בלהג לשונם בין יושבי עיר אלכסנדריה. הראה נא את (רוב) חכמתך!“


פרק עשרים ושבעה: הליקון משתמש בכל שעת הכושר לנטוע בלב קאיוס שנאה ליהודים.

[171] הליקון התעורר והתעודד ברעיונות הבל וזדון אלה, ובהם סבב את קאיוס, וכאילו שת עליו משמר ולא מש ממנו יומם ולילה, אלא היה נצב לפניו בכל מקום, ובשעות בדידות ובטלה של קאיוס השתמש להאשים לפניו את בני עמנו. ובכדי שדברי השטנה יעשו רושם, התאמץ המנוול הזה להביא לקאיוס קורת רוח במהתלותיו. הוא לא יצא, וגם לא היה יכול לצאת, בגלוי כמאשים לפני השופט, אבל כאיש שחותר חתירות מתחתינו בסתר ומחבל עלינו תחבולות שונות היה יותר קשה ומסוכן לנו מן השונאים הגלויים שמודיעים את שנאתם ברבים.

[172] שמועה מתהלכת, כי גם צירי אלכסנדריה ידעו זאת היטב ושחדוהו בסתר במתן שלמונים עצומים; ולא בכסף בלבד (שחדוהו), אלא גם במה שעוררו בלבו תקוות לקבלת כבודים. את הכבודים האלה הבטיחו לתת לו בקרוב בבוא קאיוס לאלכסנדריה.

[173] והליקון הסכים לכל, כי חלם כבר על הזמן אשר בו יכובד מטעם העיר הגדולה המהוללה במעמד השליט, ובעונה אחת במעמד (באי כוח) כמעט כל ארצות הישוב. שהרי היה ידוע מראש שהאנשים הנכבדים ונשואי הפנים אשר בערים השונות יתעוררו מקצות ארצותיהם וינהרו מפני הכבוד לקבל את פני קאיוס.

[174] ובכן במשך זמן מה לא הכרנו את הצר האורב לנו מפנים ונשמרנו רק מפני אויבי חוץ;

[175] אך כאשר נודע לנו הדבר, התחלנו להתבונן ולהסתכל, שמא יעלה בידנו לרצות ולפייס את האיש אשר בכל עת ובכל שעה כונן את קשתו לשלוח בנו את חצי לשונו. והליקון היה חברו של קאיוס למשחק הכדור, להתגוששות, לרחיצה ולסעודה. הוא נצב על קאיוס בלכתו לישון, והיה ממונה על חדר משכבו כשומר הסף, והיה ראש משרתי הפנים בחצרו. תפקיד כזה לא ניתן לשום איש אחר, ובגלל זה היתה לו בלבד היכולת להשתמש בשעת הכושר וברגעי מנוחה הרחק מכל סאון ולמצוא (אצל הקיסר) אוזן קשבת לאותם הדברים אשר הליקון השתוקק להשמיעו.

[176] ותכנם היו דברי שטנה מתובלים מהתלות העלולות לתת קורת רוח לאנשים ולהביא לנו נזק רב. כי מה שנחשב לעיקר, ההתול, היה להליקון טפל, ומה שנראה טפל, השטנה, היה לו הענין היחידי והיסודי.

[177] לאחר שהרים את קלעי ספינתו כאנשים המפליגים בים אשר רוחות נוחות מנשבות להם אל מגמת פניהם, נסע במהירות במפרשים שטוחים לאשר תשאנו הרוח. הוא הרבה להמציא עלילות מעלילות שונות, והדבות הרעות נחרתו עמוק בלבו של קאיוס והשאירו רושם אשר לא ימחה לעולם.


פרק עשרים ושמונה: מלאכות יהודי אלכסנדריה לפני קאיוס. הראיון הראשון על־גבי הנהר טיבר. עמדת קאיוס היא בלתי ברורה ומעוררת ספקות וחשדים.

[178] ואנחנו נמצאנו במבוכה ללא מוצא, ואף כי עשינו כל מה שביכלתנו להפיס את דעת הליקון, לא מצאנו פתח פתוח אליו, יען כי איש לא הרהיב עוז בנפשו לפנות אליו בדברים, או גם לגשת אליו בגלל זדון לבו ורוחו הקשה אשר הראה לכל הבריות. חוץ מזה לא ידענו לנכון, אם אין בלבו איזו טינה על זרע היהודים, ולכן הוא מגרה ומסית את אדוניו בעמנו. ולפיכך הזנחנו את הענין הזה ונגשנו למה שנחוץ ביותר. החלטנו להגיש לקאיוס כתב זכרון המכיל תאור כללי של פרשת הצרות אשר סבלנו וגם את דרישותינו הצודקות.

[179] והכתב הזה היה כעין קצור מתוך הבקשה הארוכה אשר שלחנו זה לא כבר על ידי המלך אגריפס, כי הוא סר במקרה לעירנו בדרכו לסוריה, שמה נסע אל ממלכתו אשר ניתנה לו (מאת קאיוס) – – –

[180] ואנחנו הוספנו עוד להשלות נפשנו בלא יודעים. כי תחילה בראשית נסיעתנו חשבו שנעמוד לפני שופט ומידו נקבל את זכויותינו.

[181] ובאמת היה צר ואויב לנו אשר לא ידע חנינה. הוא הסביר לנו פנים בערמתו למראית עין, ודבר אלינו במלים רכות. כי בפעם הראשונה קבל קאיוס אותנו במישור המשתרע על גדות הנהר טיבר בצאתו מפרדסי אמו. הוא השיב לנו שלום ורמז לנו בידו הימנית לאות חבה ושלח אלינו את הומילוס הממונה על המשלחות וצוה לאמור לנו: „אני עצמי אשמע את דבריכם לכשאפנה“. וכל האנשים שעמדו מסביב שמחו יחד, כאילו כבר זכינו בדין, וגם אחדים מאתנו שמחו, כי נמהרו לשפוט למראה עיניהם.

[182] אולם בלבי אני, אשר זקנתי והשכלתי נתנו לי כנראה בינה יתרה במדה ידועה, התעורר חשד, בה בשעה שכל האנשים האחרים היו עליזים ושמחים. ואחרי שהתבוננתי בדבר הרהרתי במחשבתי: מדוע הבטיח להאזין דוקא לדברינו, בעוד שבאו אליו צירים רבים כמעט מכל קצות הארץ? מה חפצו בזה? הלא ידע נכונה, כי יהודים אנחנו ומרוצים אנחנו, אם רק לא יזלזלו בכבודנו יותר מכבודם של אחרים.

[183] כלום אין זה כעין שגעון לחשוב, כי מושל נכרי, צעיר לימים, בעל שלטון בלתי־מוגבל יבכר אותנו על פני האחרים? אכן דומה, כי הוא נוטה אל הצד השני של אנשי אלכסנדריה, ורק מפני שהוא נותן להם יתרון עלינו, הבטיח להוציא את המשפט במהרה. מי יתן ולא יסרב לשמוע את טענותינו וטענות שונאינו בלי משא פנים, ולא יזניח את תפקיד השופט לעמוד לימין אנשי ריבנו ולהלחם בבני עמנו.


פרק עשרים ותשעה: הצירים היהודים מאלכסנדריה מקבלים את השמועה המבהילה על דבר גזירת קאיוס להקים פסל בבית המקדש בירושלים. הצירים מרחפים בין יאוש ותקוה.

[184] רעיונות כאלה דכאו את רוחי והשביתו את מנוחתי יום ולילה. סר וזעף הייתי, אמנם טמנתי את דאגתי בחֻבי, כי היה בחזקת סכנה להוציאה מן השפה ולחוץ. והנה באה עלינו צרה גדולה אחרת לפתע פתאום אשר ממנה היתה נשקפת סכנה לכל העם כלו, ולא רק לחלק אחד מעם היהודים,

[185] כי אנחנו יצאנו אחרי קאיוס ומרומי באנו אל דיקיארכיה (פוֹטיאוֹלי). וקאיוס הגיע אל מחוז הים ושם התגורר חליפות באחת מאחוזותיו המרובות הנהדרות והמפוארות בקרבת מפרץ הים.

[186] ובעוד שאנחנו דאגנו לדבר משפטנו וקוינו בכל רגע להקרא (לפני קאיוס), הופיע איש אחד מביט בעינים סומקות כדם ומפיקות מבוכה ונושם בכבדות. הוא קרא לנו הצדה, במרחק־מה מן האחרים – כי בקרבתנו היו אנשים אחדים – וענה ואמר: „השמעתם את החדשות?“

[187] הוא חפץ לספּר, אבל הפסיק באמצע וזרם דמעות פרץ מעיניו. ושוב התחיל (לספּר) בפעם השניה והפסיק, וכן בפעם השלישית. ואנחנו התחלחלנו למראה האיש ובקשנו ממנו, שיספר לנו את דבר המקרה, אשר קרה, שהרי לשם כך בא לפי דברי עצמו. (ואנחנו הוספנו): „כלום באת רק כדי לשפוך את דמעותיך בפני עדים? ואם אירע דבר שראוי לבכות עליו, אל תתאבל אתה לבדך, כבר מנוסים אנחנו בצרות“.

[188] והוא ענה בקושי מתוך דמעות וקוצר רוח כדברים האלה:

[189] „בית מקדשנו אבד! קאיוס צוה להקים פסל ענקי בקודש פנימה ולכנותו (בכתובת) בשם זיאוס“. אנחנו נדהמנו למשמע אזנינו ולבנו נפעם מרוב בעתה ופחד ולא יכלנו למוש ממקומנו. מאין אונים נצבנו נלאים ונדכאים וגידי בשרנו התרופפו בקרבנו, והנה באו עוד אנשים אחרים, והבשורה המדאיבה ההיא גם בפיהם.

[190] אחרי כן נעצרנו כולנו במקום אחד ונשאנו קינה כאבל יחיד וצבור ושפכנו שיח איש כיד רוחו החזקה עליו, כי מטבעו של האיש האומלל להאריך בדברים – – –

הבה נעמוד על נפשנו, פן יעשו בנו כלה בתועבותיהם הנוראות. בעצם עונת הסערות הפלגנו בים ולא ידענו, כי עתידה להתחולל עלינו ביבשה סערה הקשה עד לאין שעור מזו שבים. כי מקור סערת הים הוא הטבע המבדיל בין תקופות השנה, והטבע – תועלת ומרפא בכנפיו; ואילו לסערה שביבשה גרם אנוש אשר מזמותיו רחוקות מכל אנושיות, וכנער עושה מעשה נערות תפש בידו שלטון בלי מצרים על כל האנשים.

[191] אכן ממשל בלתי־מוגבל בידי נער, אשר אין מעצור לרוחו, הוא חולי רע וקשה. האפשר לגשת לפני איש המטמא את קודש הקדשים ולוּ רק לפצות פה בענין בתי הכנסיות? הלא ברור הדבר, כי מי שחלל אפילו את בית המקדש הידוע לשם ולתפארת, המזהיר כזוהר החמה לעבָרים, אשר אליו נשואות עיני בני מזרח ומערב, לא ישים לב למקדשים שאינם מפוארים כל כך ולא זכו לכבוד גדול כמוהו.

[192] ואם תנתן לנו הרשות לגשת לפניו, מה אפשר לקוות, אם לא גזירת מות? אולם יבוא מה שיבוא, נכונים אנחנו למות! כי המיתה שמתים הגבורים על קדושת התורה לחיים תחשב. אבל אם מיתתנו לא תביא כל תועלת? האין זה מעשה שגעון לצאת למות? ומה גם כי כצירים באנו, והרעה המוצאת את הצירים היא יותר צרת שולחיהם מאשר צרתם הם.

[193] אך אלה מבני עמנו שמתכונת נפשם שונאים הם את הרע תכלית שנאה יחשבו לנו לעון, כי מאהבת עצמנו שמנו לב לענין פרטי, בשעה שעניני כל העם כולו מרחפים בסכנה נוראה. הלא מן ההכרח לדחות דברים קטנים מפני גדולים, ועניני הפּרט מפּני עניני הכלל, כי אם אלה ימוטו, כל חיי הצבור סופם בטלים.

[194] חוץ מזה לא יתכן לפיה צדק והיושר, כי נלחם (על זכויותינו), כדי להוכיח שאזרחי אלכסנדריה אנחנו, בשעה שנשקפת סכנה כללית לקיומה של המדינה היהודית. שהרי היה מקום לחשש, כי אותו האיש השואף לחדשות וגדולות יצוה למחות את זכר עמנו מתחת השמים יחד עם חורבן בית מקדשנו.

[195] אולם כיון שפקעו שני הענינים גם יחד אשר בגללם נשלחנו כצירים, אפשר יאמר מי שהוא: אם כן למה זה לא השתדלו למצער למצוא מנוס ומפלט לעצמם? לזה אענה: או שהנך מחוסר כל רגש עדין המיוחד לבן חורין, או שלא גדלת ולא חונכת על ברכי כתבי הקודש. כי בני חורין לאמתו של דבר מלאי תקוה הם, וגם התורה מעוררת תקוות טובות בלבות האנשים ההוגים בה תמיד, ואינם טועמים ממנה בקצה הלשון בלבד.

[196] יתכן כי זהו רק נסיון אשר על בני דורנו לעמוד בו, כדי שיוכיחו את צדקתם (ויַראו), אם הסכינו לסבול יסורים בלי לכרוע תחת עֻלם, כי ישענו על כוח תבונתם אשר לא ימוט לעולם. אפסה איפוא כל תשועת אדם, ואין ואפס תהיה, אך בנפשותינו תשאר תקוה חזקה באל המושיע אשר מאז הרבה להציל את עמנו מצרות ומצוקות.


פרק שלֹשים: הסבה לגזירת קאיוס: היהודים הרסו ביבנה מזבח שנבנה לשם קאיוס. סופם של היועצים הרעים שהסיתו את קאיוס ביהודים.

[197] מתוך הרהורים אלה נאנחנו בגלל התלאות אשר מצאו אותנו פתאום, ובו בזמן מצאנו תנחומים בתקוה, כי תחול תמורה רצויה בעתיד. אחרי שתיקה קצרה פנינו אל המבשרים ואמרנו: „מדוע תשבו ותחרישון? אתם זרקתם רק זיקי אש באזנינו, ובקרבנו צורבת אש יוקדת; אכן עליכם לבאר גם את הסבות אשר הניעו את קאיוס (לעשות כזאת)“.

[198] והם ענו: „הסבה החשובה ונכבדה ביותר ידועה לכם, וכל האנשים מכירים אותה. הוא חפץ שיחשבוהו לאלוה, אבל הנהו משער, שרק היהודים יתנגדו לזה, כי אין דבר שיגרום להם צער גדול מחלול קדושת מקדשם. זולתי זאת שמע, שהמקדש הזה עולה בהדרו על כל המקדשים אשר בכל הארצות, וכי מזמנים קדומים יפארוהו תמיד בלי לחוס על כל הוצאות. כאיש אוהב ריב ומדון שואף קאיוס ליחד את המקדש הזה לשם עצמו.

[199] קאיוס התרגז עכשו עוד יותר מבתחילה לרגל המכתב אשר שלח אליו קאפיטון. קאפיטון הוא גובה מסים ביהודה ובלבו עצורה משטמה ליושבי הארץ. הוא בא לארץ יהודה כעני ואביון, ושם צבר הון רב ועצום ממה שעשק ושלח יד (בכסף המדינה). הוא ירא פן יאשימו אותו על פשעיו, וחבל תחבולה לדבר דברי שטנה על העשוקים ולשוּם בזה לאַל את האשמותיהם.

[200] והנה מצא שעת כושר לבצע את מחשבתו לרגל המאורע הזה: עיר ישנה ביהודה ושמה יבנה, והיא אחרת הערים מרובות האנשים ביותר. אוכלוסי העיר הם מעורבים, רובם יהודים, והשאר נכרים שחדרו לתוכה, לצרתה, מן המקומות הקרובים. הגרים הללו הסבו ליהודים, שהם במדה ידועה ילידי העיר, תלאות ודאגות, כי פעם בפעם הם מחללים את חוקי אבותיהם של היהודים.

[201] הללו שמעו מפי עוברי דרכים, כי קאיוס שוקד מאד על הדבר לעשות עצמו אלוה, וכי כל עם היהודים הם לו למורת רוח, וחשבו, שהגיעה שעת הכושר להתגרות ביהודים. הם הקימו בחפזון מזבח מחומר גס מאד; לקחו טיט וצירו ממנו צורת לבנים, וכל זה רק כדי להציק לשכניהם (היהודים). הם ידעו שהיהודים לא ירשו להפר את מנהגיהם; וכך היה באמת.

[202] כאשר ראו היהודים, כי הארץ הקדושה חוללה חלול גמור, התמרמרו מאד והתאספו כולם והרסו (את המזבח). מיד פנו אל קאפיטון אשר ממנו יצא כל הדבר. הוא שש על הענין כעל מציאה גדולה שמצא אחרי חפּושים מרובים, וערך מכתב אל קאיוס ותאר בו את המאורעות באריכות ותוספת נופך משלו.

[203] לאחר שקרא קאיוס את המכתב צוה להקים פסל ענקי מצופה זהב ונפלא בהדרו בבית המקדש אשר בעיר הראשה (בירושלם) במקום מזבח לבנים שנבנה ביבנה, על אפם ועל חמתם (של היהודים). את העצה הזאת נתנו לו אנשים טובים ונבונים מאד, הלא המה: הליקון העבד המיוחס, הלץ הערום, ואפלס המשחק בחזיונות תוגה. אפלס זה, לפי שמספרים, אך הגיע לפרקו והוא פרחח עדיין, היה מוכר כבר את נפשו לקדשים; וכאשר עברה עונת פריחתו התמכר למשחקי החזיון.

[204] והנה שחקני הבימה אשר עסק להם עם קהל הצופים ובתי החזיון מה טיבם? חובבי צניעות הם ומדת ההסתפקות, או להפך, אוהבי עזות ופריצות מאין כמוהם? אבל אפלס גם הוא נמנה ליועץ, למען יוכל קאיוס לשאול עצה (משניהם); מן הראשון בתורת הליצנות, ומן השני במלאכת השיר. וקאיוס הזניח את עניני המדינה ולא טיפל בהם, כאילו שלום ושלוה גמורה שררו בכל הארצות.

[205] ובכן העבד הליקון אשר עקיצתו היתה עקיצת עקרב הטיל ביהודים ארס מצרי, ואפלס – ארס אשקלוני, כי היה יליד המקום הזה. שהרי בלב אנשי אשקלון שנאת עולם נצורה לשכניהם היהודים היושבים בארץ הקדושה“.

[206] אנחנו שמענו את הדברים האלה וכל מלה ומלה וכל שם ושם דקרו את לבנו כמדקרות חרב.

אולם היועצים הנפלאים אשר נתנו לקאיוס את העצות הטובות קבלו את שכר תהפוכותיהם כעבור זמן קצר. אפלס נאסר בכבלי ברזל מסבות אחרות ועוּנה ביסורים קשים על המהפכת לשעורים כדרך המחלות החוזרות לעתים מזומנות. והליקון הומת על פי הקיסר קלודיוס גרמניקוס בגלל התועבות השונות אשר עשה בשגעונו. אמנם זה אירע כבר לאחר זמן.


פרק שלשים ואחד: פטרוניוס נציב סוריה מהסס לקים את פקודת קאיוס ומאמץ לדחות את הענין. היהודים לפני פטרוניוס.

[207] ואשר למכתב אשר שלח (קאיוס) בענין הקמת הפסל, הוא לא היה כתוב סתם בלי כונה, אלא נכתב מתוך זהירות מרובה. הוא פקד על פטרוניוס נציב כל מדינת סוריה אשר אליו היה ערוך המכתב, לקחת מחצית הצבא החונה על גדות הפרת לשמור על מלכי קדם והעמים לבל יעברו את הנהר, ולהסיע את הצבא הזה לארץ יהודה לשם הלוית הפסל. וכונתו לא היתה שיחוגו את חנוכת הפסל ביתר פאר, אלא שימיתו תיכף ומיד את כל אשר יהין להפריע בדבר.

[208] הוי, אדון! מה המלים אשר הוצאת מפיך? ובכן ידעת מראש, כי היהודים לא יחשו, אלא יגינו על תורתם וילחמו בחרף נפש בעד חוקי אבותיהם, ואף־על־פי־כן נכון אתה להתגר בם מלחמה? שהרי אתה אמרת לשלוח יד במקדשנו, לא משום שלא ראית את הנולד – כי אתה ידעת לנכון את העתיד כאת ההוה, ואת המעשים המתרגשים לבוא לעולם כאילו כבר באו – ואעפ"כ הוצאת פקודה להעביר את הצבא (לארץ יהודה), למען חנך את הפסל בזבחי קודש, בדמי אנשים ונשים אומללים!

[209] כאשר קרא פטרוניוס את המכתב שנשלח אליו בא במבוכה. הוא לא יכול לסרב כי ירא מאד – הוא ידע את גודל כעסו של קאיוס לא רק על המסרבים למלא את פקודתו, אלא גם על המתמהמהים לעשותה – וגם להוציא את הדבר לפעולות לא היה קל ביותר: הוא ידע, כי לא מיתה אחת, אלא הרבה מיתות, אילו היה הדבר בגדר אפשרות, יקבלו עליהם היהודים מרצון ולא יתנו לעבור אפילו עברה אחת.

[210] כי אמנם כל האנשים שומרים על מנהגיהם, אבל עם היהודים יותר מכולם, שכן הם חושבים את החוקים לדברי אלהים, ובתורתם זו הם מתחנכים משחר ילדותם, והמצוות חרותות על לוח לבם.

[211] הם ישוו תמיד לנגד עיניהם את דמויותיהן וצורותיהן של המצוות, ויעריצו אותן במחשבותיהם. וכאחיהם האזרחים יקבלו בזרועות פתוחות גם בני הנכר הנותנים כבוד למצוות; ואת מבטלי המצוות, או הלועגים להן, ישטמו כשונאיהם בנפש. והם מרבים לתעב כל דבר אסור, עד שלא יעברו עברה קלה, אפילו אם יתנו להם בשכר זה את כל הנקרא בפי הבריות בשם אושר והצלחה.

[212] לכל לראש יקנאו כולם קנאה יתרה לבית מקדשם. ועדות נאמנה לדבר, כי בעוד שנותנים לכל איש ואיש מכל הארצות להכנס אל העזרה החיצונית (של בית המקדש), נגזר עונש מות, חוק ולא יעבור, על כל הנכרי אשר יבוא לתוך העזרה הפנימית.

[213] פטרוניוס הסתכל במסבות האלה והכיר, כמה קשה ומסוכן הוא הדבר אשר יזמו לעשות, ולכן היה מהסס להוציאו לפועל. הוא אסף את כל כוחות התבונה אשר בנפשו כלבית המועצות, ודרש מכל אחד מהם לחוות את דעתו, ולסוף מצא, שכולם תמימי דעה, כי אסור לבטל דבר מן הדברים שיש להם ערך של קדושה מקדמת דנא. ראשית מפני (שזה לא יתכן לפי) המשפט והיושר הטבעי, ושנית מפני הסכנה הנשקפת גם מאת אלהים וגם מאת האנשים אשר זכויותיהם עומדות להתקפה.

[214] הוא הביא בחשבון גם את המספר העצום של בני עמנו, אשר לא יכיל אותם שטח מדינה אחת שנפלה בגורלו ככל יתר העמים, אלא (התאחז) כמעט בכל ארצות הישוב. הם נפוצו בכל חלקי היבשה ובכל האיים, עד שישוו כמעט לתושבי הארצות האלה במספרם.

[215] וכלום אין זה מסוכן לעורר שונאים כאהל לאלפים ולרבבות? ואם יבואו חלילה אנשי בריתם מכל מקומותיהם לעזרתם, יתלקח קרב אשר אין לדכא אותו. זולת זה גם מספר יושבי ארץ יהודה רב מאד, והם מצטיינים גם בגבורת גופם וגם באומץ רוחם ובתכונת נפשם „הלועזית“ (הברברית), כאשר יאמרו מקצת משטיניהם, ובאמת האצילה והנשגבה, והם נכונים למות על קדשי אבותיהם.

[216] גם גדודי (היהודים) שמעבר לנהר פרת הטילו עליו אימה. הוא ידע מן הנסיון, ולא רק מפי השמועה, כי היהודים התאחזו בארץ בבל וגם בהרבה מדינות פרסיות אחרות. מדי שנה בשנה הם שולחים שליחי מצוה ונותנים על ידיהם בשביל בית המקדש כסף וזהב למכביר אשר נצבר מנדבת לבם. שליחים אלה עוברים דרך נתיבות קשות, עקובות ועקלקלות והן בעיניהם כדרך סלולה, מפני שמובילות ליראת אלהים.

[217] בצדק היה איפוא מקום לחשוש, שמא יודע ליהודים דבר חלול (בית המקדש) והקמת הפסל, ויתעוררו כרגע ויתנפלו עליהם מעברים ויחנו עליהם מסביב, ובשורות צפופות יציקו מאד לרומיים בהמצאם בין המצרים. הרהורים כאלה הביאו את פרטוניוס לידי הסוס.

[218] אולם רעיונות הפוכים מאלה משכו אותו אל הצד שכנגד. הוא אמר בלבו: „זאת היא פקודת השליט והוא צעיר לימים וחושב לטוב מה שישר בעיניו. הוא (דורש) לקיים את רצונו בלי איחור זמן, וגם אם עלול הדבר לגרום היזק, ובלבו מקננת קנאת הכבוד ורגש גאוה שאין כמוהו, והוא מתנשא על בני אדם וחפץ להמנות בין האלים. ובכן סכנה נשקפת לחיי גם אם אסרב, וגם אם אמלא את הפקודה; אלא שאם אמלא את הפקודה, תהיה הסכנה סכנת מלחמה, וממילא הכל תלוי בספק, גם אפשר שהסכנה לא תבוא כלל; ואם אסרב, הרי תבוא הסכנה מצד קאיוס לבטח ולמעלה מכל ספק“.

[219] לדעה השניה הסכימו רבים מן הרומיים אשר עמדו על ידו בשלטון סוריה, כי ידעו שגם בהם יכלה קאיוס את חמתו לראשונה ויענישם כאנשים מסייעים ידי עובר פקודתו.

[220] אמנם דבר עשית הפסל נתן את האפשרות לדחות את הענין ולהתבונן בו כהוגן. כי מרומי לא נשלח כל פסל, הודות להשגחת אלהים אשר לדעתי הגנה ידו בסתר על הנעלבים. גם קאיוס לא נתן צו להעביר מסוריה (לירושלם) אחד הפסילים הנכבדים. ואלמלי נעשתה התועבה ההיא בחפזון, כי אז התלקחה מלחמה כרגע.

[221] ופטרוניוס היה לו איפוא הפנאי להסתכל במעשיו, כדי שיוכל להפיק מהם תועלת – כי אם יתרחשו לפתע פתאום מאורעות חשובים עשויים הם להחליש את כוח התבונה – וצוה לעשות (את הפסל) באחת הערים הקרובות.

[222] פטרוניוס הזמין איפוא אמנים מוכשרים מאד מארץ פיניקיה והספיק להם את החומר הדרוש; את החומר הזה עבדו אמני צידון. הוא קרא אליו גם את ראשי היהודים, את הכהנים והשרים, כדי להודיע להם את פקודת קאיוס, ויחד עם זה, למען תת להם עצה, כי יקבלו עליהם את מצות השליט, וישוו לנגד עיניהם את הרעות הנוראות אשר תמצאנה אותם (אם יסרבו). יען כי הזריזים לקרב מבין החילים הנמצאים בסוריה מוכנים ומזומנים ועתידים לכסות את פני כל הארץ חללי אדם.

[223] פטרוניוס חשב, כי אם יפעל מתחלה על לב האנשים האלה, יעלה בידו לפתות בעזרתם את כל העם, לבל יתנגד (למצות הקיסר). אמנם הוא חשב וטעה, כמובן. כי לקול דבריו הראשונים עמדו האנשים, לפי שאומרים, כהלומי רעם, ולא קמה בהם רוח מפני הבשורה הרעה והבלתי־רגילה ההיא. אחרי־כן פרץ מעיניהם זרם דמעות כביר כמעיני מים, הם מרטו את שער זקנם וראשם וענו ואמרו:

[224] „כמה יגיעות יגענו עד שזכינו לשיבה לשיבה טובה, אנחנו המאושרים עד בלי די, למען נראה מה שלא ראה מעולם אחד מאבותינו! אוי ואבוי לעינינו! מוטב שינקרו אותן, ויחד עמהן (תאבד) נפשנו העלובה וחיינו המלאים צער ויגון, בטרם תראינה את הצרה ההיא, הוי ראוָה־זעוָה, הלא גם השמועה וגם המחשבה בלבד (על הדברים האלה) לפשע תחשב!


פרק שלשים ושנים: השמועה על גזירת קאיוס נפוצה בארץ. העם יצא בסך להתחנן אל פטרוניוס כי ידחה את יום הפורענות, כדי שיוכלו לשלוח צירים אל הקיסר בענין הפסל.

[225] ככה קוננו במר שיחם. ואנשי עיר הקודש וכל המדינה שמעו את דבר המזמה והתאספו כלם כאילו לקול סיסמה אחת – הצרה המשותפת היא אשר שמשה סיסמה – ועזבו את עריהם, כפריהם ובתיהם, ויצאו בסך, ונהרו בהמון למדינת פיניקיה אשר שם נמצא במקרה פטרוניוס.

[226] ואחדים מאנשי פטרוניוס ראו המון רב הולך וקרב, וחשבו, כי פרצה מלחמה והודיעו מהר על הדבר בקול רם, כדי שיתיצבו אנשים על המשמר. עוד הם מבשרים את הבשורה (לפטרוניוס) אשר נמצא בלי כל שמירה, והנה המון היהודים בא חיש קל כענן, וכסה את פני ארץ פיניקיה והבהיל את האנשים אשר לא ידעו (עד הנה) את המספר הרב של עמנו.

[227] והנה לראשונה נשמע קול צעקה ויללה וספוק כפים נורא מאד, עד שאזני השומעים לא יכלו כלכל אותו. והקול הזה לא חדל בחדול האנשים (לצעוק), אלא הדוֹ נשמע גם לאחר שכבר נשתתקו. אחרי כן נגשו לפניו בדברי פיוס ובקשה לפי צורך השעה, כי הצרות עצמן תלמדנה את האדם בינה לפי מסבות הזמן. והיהודים התחלקו לשש מערכות: זקנים, נערים וילדים מצד אחד, וזקנות, עלמות ונערות מצד שני.

[228] כאשר הופיע פטרוניוס במקום רואים נפלו כל המערכות ארצה כאילו לפי הפקודה והשמיעו קול תחנוניהם מתוך יללה ובכי תמרורים. הוא צוה עליהם לקום ולהתקרב אליו, והם עמדו בקושי, התפלשו בעפר ושפכו דמעות כמים. אחרי כן הפשילו ידיהם לאחוריהם, כדרך (החייבים) הכפותים ידיהם על גבם, וקרבו אליו.

[229] אחרי כן נצבו לפניו הזקנים ואמרו כדברים האלה: „עיניך הרואות, כי אין נשק בידינו. אולם כאשר באנו הנה האשימונו אחדים, כי לערוך קרב באנו. והנה חלקי הגוף אשר נתן הטבע לכל איש ואיש לשם הגנה על עצמו, הן הידים, שמנו על גבינו, למקום אשר משם לא תעשינה תושיה ובזה מסרנו גויותינו בידי מי שיחפוץ לכונן בנו את חציו ולהמיתנו.

[230] הבאנו לפניך את נשינו, טפנו ובני משפחתנו ובבתינו לא נשאר איש, והנה אנחנו מתחננים אל קאיוס אשר אתה באת בשמו, כי תציל את כל או תכריתנו עד תום. אנשי שלום אנחנו, פטרוניוס, מטבענו והוא משאת נפשנו, אוהבים אנחנו את המלאכה, כי היא נותנת לנו מזון לילדינו, והיא נטעה בלבנו את התכונה הזאת (לאהוב את השלום) מני אז.

[231] כאשר לקח אז קאיוס בידו את שבט המלוכה היינו אנחנו הראשונים בין כל יושבי סוריה להביע את שמחתנו. בעירנו שהה אז ויטליוס, זה שקדם לך בנציבות, והוא קבל מכתבים בענין זה. ומעירנו נפוצה הבשורה הטובה לערים אחרות.

[232] האם לזאת הקרבנו בבית מקדשנו את הקרבנות הראשונים לרגל מלוך קאיוס, כדי שחוקי עבודת אלהינו, מורשת אבותינו, יבוּטלו בראשונה, או שהם בלבד יבוּטלו בכלל? עזבנו את עירנו וזנחנו את בתינו ונכסינו, ובחפץ לב נוציא (לאוצר המלוכה) את כלינו, כספנו, חפצינו ואת כל הכבודה אשר לנו, ונהיה בעינינו כמקבלי מתנות ולא כנותנים, ותמורת כל אלה אחת היא משאלתנו: לא להכניס תמורות בבית מקדשנו, כי אם לשמור על הסדר המקובל מאבותינו ומאבות אבותינו.

[233] ואם בקשתנו תושב ריקם, נמסור עצמנו למות, ולא נראה בחיינו את הרעה המרה מן המות. נודע לנו, שנתכנסו חיילות רגלים ורוכבים אשר יצאו נגדנו, אם נתקומם ולא נתּן להקים את הפסל; אבל אין עבד חסר־תבונה שיתקומם בבעליו. אנחנו מוכנים למסור את עצמנו לטבח ברוח נדיבה; יהרגונו, ישחטונו, יקצצו אותנו לגזרים בלי קרב ובלי שפך דם (עצום).

[234] הכל יעשו בנו כמעשי המנצחים (במנוצחים). מה צורך יש בצבא? אנחנו בעצמנו נתחיל בהקרבת הקרבנות ככהנים טובים, את נשּינו נקריב במקדש כרוצחי נשים, את אחינו ואחיותינו – כרוצחי אחים, את נערינו ונערותינו – כהורגי ילדים; בטויים טרגיים נאותים לאנשים הנמצאים במצב טרגי.

[235] ואחר נעמוד בתוך ונרחץ בשרנו בדמי קרובינו אלה, שכן ברחיצה הזו מטהרים את האנשים העומדים לרדת שאולה, ולסוף נהרוג את עצמנו ונערב את דמינו בדמיהם.

[236] ואחרי מותנו תצא הגזירה לפועל. וגם אלהים לא יגנה אותנו, כי לשני דברים נתכון במעשינו: לתת אותות הערצה לשליט־יחיד ולכבד את חוקינו הקדושים. והדבר הזה יתקיים, אם נבוז לחיים שאינם חיים ונסתלק מהם.

[237] שמוע שמענו ספור עתיק־יומין אחד שנמסר בקבלה על ידיד המספרים היוניים. אלה מעידים פה אחד, כי יש לראש גורגו כוח כזה, שהאנשים אשר יביטו בו יהפכו בן רגע לאבנים ולסלעים. זאת היא כנראה בדיה, אך המאורעות הגדולים הרעים והקשים מביאים ל(ידי הכרת) האמת – זעם וקצף האדון גורם למות או לדבר דומה למות.

[238] – הלא תאמין, פטרוניוס, כי אם יראו אחדים ממנו את הפסל שישָלח חלילה לבית המקדש, יֵהפכו לסלע? איבריהם ישתתקו וגם עיניהם תקפאנה, עד שלא תוכלנה לנוע ותחול מהפכה גמורה בתנועות הטבעיות של הגוף בכל אחד ואחד מחלקיו המלוכדים איש במשנהו.

[239] לאחרונה נביע, פטרוניוס, את דרישתנו הצודקת. לא נאמר, כי אין מן הצורך למלא את הפקודה, אלא נתחנן ונבקש לתת לנו אַרכה, כדי שנוכל לבחור בצירים אשר יציעו את בקשתנו לפני השליט.

[240] אולי נפתה אותו בעזרת השליחים אשר יבארו לו את ענין הערצת אלהים וקיום המצוות שאינן בטלות לעולם, גם (נסביר לו ש)לא יתכן לזלזל בנו יותר מאשר בכל העמים מאפסי הארץ האוחזים במנהגי אבותיהם ואין מפריע; נוסף על זה, הלא קיימו ואשרו את מנהגינו גם סבו (של קאיוס) ואבי סבו בכל תוקף המשפט.

[241] לשמע הטענות האלה אפשר שירך קצת לבב קאיוס, כי מחשבות גדולי הארץ אינן עומדות בעינן זמן רב, ואלו שהכעס הולידן, תחלופנה חיש מהר. דבה רעה הוציאו עלינו, תל לנו את היכולת להמתיק את דברי השטנה. מה קשה הדבר, אם ירשיעונו בלי משפט!

[242] ואם לא נפתה את קאיוס, אין מעצור לפניך לעשות אחרי כן מה שבדעתך לעשות עכשו. אך בטרם נשלח את הצירים אל תשלול תקוה טובה מרבבות האנשים האלה אשר ישקדו על הענין לא על מנת לקבל פרס, אלא מתוך הערצת אלהים. אף כי באמת נכשלנו בלשוננו: שהרי אין פרס טוב לאדם מיראת אלהים“.


פרק שלשים ושלשה: פטרוניוס מחליט לדחות את הקמת הפסל. כאמתלה משמש לו בקורו הקרוב של קאיוס בארצות המזרח. לטובת קאיוס דרושה מנוחה בארצות האלה.

[243] את הדברים האלה ערכו אליו מתוך אימה ועצבת, מגנת לב קשה וקוצר רוח. כל איברי גופם כוסו זיעה, וזרם דמעות מאין הפוגות (פרץ מעיניהם), עד שכל שומעיהם השתתפו בצערם. גם פטרוניוס אשר היה מטבעו ענו ונוח לבריות, התפעל למשמע אזניו בראותו כל זאת.

[244] הוא קם ממקומו ושאל את יועציו כדת מה לעשות. והנה ראה, כי האנשים אשר זה לא כבר התנגדו (לדעתו) בכל עוז, התחילו מהססים, ואשר היו מפקפקים תחלה, נטו ברובם למדת הרחמים. פטרוניוס שמח על כך, אף כי ידע את טבעו של השליט ואת עברתו הקשה מאד.

[245] אולם פטרוניוס עצמו סגל לו, כנראה, שמץ דבר מן הפילוסופיה של היהודים ומיראתם את האלהים. אפשר שהכיר זאת משכבר, שכן היה שוקד תמיד לרכוש לו חכמה והשכלה, או מן הזמן שנתמנה נציב על המדינות אשר בכל עריהן, באסיה (הקטנה) ובסוריה, נמצאים יהודים לרבבות; ואפשר גם־כן, שהדבר בא לו מתכונת נפשו, ושמטבעו היתה לו נטיה למעשים רצויים בלי שהיה לו מורה, מנהיג ומדריך לכך. כי דרכו של האלהים לתת עצות הגונות בלב אנשים הגונים, כדי לגלגל זכות על ידי זכאי.

[246] וכך אירע גם לפטרוניוס. והנה דבר עצתם: שלא להאיץ באמנים, אלא לדרוש מהם כי יעשו את הפסל בהשכל ודעת, וישתדלו לפי מדת יכלתם לקרבו למתכונתם של הפסילים המהוללים המשמשים מופת; והדבר יעשו זמן רב, כי מדרך הדברים הנעשים בחפּזון שאינם משוכללים די צרכם, בעוד שהדברים הנוצרים מתוך שקידה וטוב טעם ודעת טעונים זמן כביר.

[247] ובדבר המלאכות אשר בקשו היהודים (יעצו) שלא למלא משאלתם, כי סכנה כרוכה זה. ואם ימצאו (יחידים) אשר ירצו להגיש את ענינם לפני האיש אשר בידו הממשל והשלטון על כלם, אין להתנגד לזה; אולם אשר לעם בכללותו אין להסכים ואין לסרב, כי שניהם בחזקת סכנה.

[248] גם יש לשלוח מכתב לקאיוס אשר לא יכיל כל האשמה נגד היהודים, לא יהיה בו זכר לתחנוניהם ולבקשותיהם, כפי שקרה באמת, אלא יצדיקו בו את עצמם, על שהם מתמהמהים להקים את הפסל (בשני אופנים): ראשית טעון הפסל זמן מסוים לעשותו, שנית, יש עכשו שעת כושר נפלאה לדחות את כל הענין ולתת טעם המתקבל על הלב, וגם קאיוס עצמו יסכים לזה מרצון או מאונס.

[249] כי הימים ימי בכורי התבואה ויתר הצמחים, ויש מקום לפחד, פן ימאסו האנשים בחייהם בגלל בטול חוקי אבותיהם, וישחיתו את אדמתם, או ישלחו באש את הקמה אשר בהר ובמישור, ויהיה צורך בשמירה מעולה למען אסוף את כל תנובת השדה ופרי העץ.

[250] והנה החליט קאיוס, לפי השמועה, להפליג לאלכסנדריה של מצרים, ולא יתכן, כי שליט כמוהו יעשה דרכו בלב הים מפני הסכנות הכרוכות בדבר, בשוּם לב אל המספר העצום של בני סיעתו ואל בריאות גופו.

[251] אמנם כל זה יקל לו, אם יסע סחור סחור דרך אסיה וסוריה. כי אז תהיה לו היכולת להפליג בספינה ולעלות ביבשה מדי יום ביומו, וביחוד אם ירבה לקחת לו אניות ארוכות (מהירות) ולא ספינות־מטען, כי בראשונות נוח לשוט לאורך החוף בעוד שספינות־משא יפות הן לחצות בלב הים.

[252] מן הצורך איפוא להכין מספוא לבהמה ומזון (לאנשים) למכביר בכל ערי סוריה, וביחוד באלו השוכנות על גדות הים. כי המון רב יבוא בים וביבשה ללוות את קאיוס, לא רק מרומי עצמה ואיטליה, אלא גם מכל מדינות ממלכתו המשתרעות עד לסוריה; הרבה שרים וצבא, רגלים ופרשים וספּנים, גם מספר העבדים לא יקטן ממספר הצבא.

[253] וצריך לספק את צרכיהם לא בצמצום כפי מדת הנחיצות בלבד, אלא בשפע רב כיאות לקאיוס. כאשר יקבל קאיוס את המכתב הזה, לא תהיה בלבו טינה עלינו, ואפשר גם יכיר לנו תודה, כי היינו זהירים, ודחינו את הענין, לא כדי לעשות חסד עם היהודים, אלא למען אסוף את יבול השדה.

פרק שלשים וארבעה: הקיסר נרגז בקראו את מכתב פטרוניוס, אך מסתיר את כעסו ודורש שנית מאת הנציב להוציא לפועל את פקודתו.

[254] אנשי סודו של פטרוניוס הסכימו לדעתו, והוא צוה לכתוב את ה מכתבים ובחר באנשים זריזים היודעים את קצורי הדרכים להריצם לקאיוס. הם באו (לרומי) ומסרו את המכתבים, וקאיוס התקצף כבר בשעת קריאה ונתמלא חימה אשר אותותיה נראו ב(קריאת) כל פרט ופרט.

[255] ככלותו לקרוא ספק את כפיו ואמר: „יישר כוחך, פטרוניוס! אתה לא למדת איפוא לשמוע בקול הקיסר? בשלטונך הרב והממושך גבה לבך? עד עכשו לא הכרת כנראה את קאיוס אפילו מפי השמועה, אך עוד מעט ותדענו מן הנסיון. כי תדאג לחוקי היהודים, עם שנואי נפש, ותזלזל בפקודת הקיסר אדוניך.

[256] ושמא יראת מפני המונם? הלא היו תחת ידיך חיילות אשר הפילו חתיתם על עמי המזרח ועל מפקדיהם הפרתים! אך נכמרו רחמיך עליהם?

[257] ובכן בּכּרת את מדת הרחמים על (רצון) קאיוס! אתה מצאת את התחבולה בדבר הקציר, עוד מעט ותחול על ראשך יד הקוצר אשר אין תחבולה נגדו. הן אוסף התבואה והכנות לבקורנו משמשים לך אמתלה; ולוּ היתה בצורת גמורה בארץ יהודה, כלום לא היו בקרבתה מדינות גדולות ופוריות אשר ביכלתן לספק את כל הצרכים ולמלא את לקוייה של מדינה אחת?

[258] אך למה זה אקדים דבור למעשה? ולמה אתן לאחרים להכיר הגות לבי? האיש העומד לקבל את גמול מעשיו, יכירנו בראשונה מן העונש שיבוא עליו.

[259] אחדל נא לדבר, אך לא אחדל לחשוב מזמות“. אחרי הפסקה קלה קרא באזניו אחד הפקידים הממונים על המכתבים את התשובה לפטרוניוס. הוא הללו כביכול על זהירותו ועל ראותו את הנולד בבהירות נפלאה. כי קאיוס נשמר מאד מפני הנציבים, וביחוד מפני נציבי מדינות גדולות המפקדים על חיילות עצומים, מעין אלה שבסוריה על גבי נהר פרת, שהרי ידע, כי יש בידם מן המוכן החיילות הדרושים לחולל מהפכות.

[260] ולפיכך הסתיר לפי שעה את רגזו, אף כי בלבו קצף מאד, והשתמש במלים ובבטויים (רכים). ולאחרונה הוסיף במכתבו את הפקודה לשקוד על הקמת הפסל ולהחיש את הדבר ככל האפשר, שכן עבר זמן הקציר – הסבה הבדויה או האמתית (לדחות את הקמת הפסל) – והיה כבר סיפק בידם לאסוף את התבואה מן השדה.


פרק שלשים וחמשה: המלך אגריפס מבקר את קאיוס והוא מראה לו פנים זעומות בגלל סרוב היהודים. התעלפות אגריפס ומחלתו.

[261] כעבור זמן קצר בא המלך אגריפס אל קאיוס לשחר את פניו כדרכו. והוא לא ידע מאומה לא על מכתבו של פטרוניוס ולא על מכתבו הראשון והאחרון של קאיוס. אמנם על פי תנועותיו המוזרות של קאיוס ומבט עיניו המפיקות מבוכה, הכיר, כי חימה עצורה בלבו. אגריפס בחן וחקר את נפשו עד היסוד בה, ופשפש בכל מעשיו, הקטנים והגדולים, שמא סרח בפועל כפיו או במוצא פיו.

[262] לאחר שלא מצא כל און בנפשו, הגיע לידי מסקנה נכונה, כי אנשים אחרים הם סבת התמרמרותו. אמנם בראותו כי רק עליו יביט קאיוס בזעם ומכל הנצבים עליו רק אליו לבדו יכונן את עיניו, התחלחל שוב. פעמים אחדות חפץ לפנות אל קאיוס בשאלה, אבל לא הוציא הגה מפיו, כי הרהורים כאלה עלו בלבו: „שמא אעורר עלי חשד, כי הנני רודף אחרי דברים לא לי, ושאני קל־דעת וחצוף ואמיט על ראשי את התוכחות שנועדו לאחרים“.

[263] קאיוס הכיר, כי אגריפס מלא יאוש וספקות, שכן היה לו הכשרון לחקור מצפוני לבב אנוש, עצותיו ורגשותיו על פי מראהו החיצוני, ואמר אליו: „מדוכא ספקות אתה, אגריפס, הנני להוציאך מהספקות האלה.

[264] זמן רב כזה התהלכת עמי, וטרם תדע, שלא בפי לבד אדבר, כי יותר מזה או למצער לא פחות מזה, אביע בעיני, אבטא כל דבר?

[265] הנה בני ארצך הטובים והישרים הם היחידים מכל בני אדם אשר ימאנו להכיר באלהותו של קאיוס. דומני, כי הם שואפים למות בשרירות לבם. אנכי פקדתי להקים את פסל זיאוס במקדשם, והם עזבו בסך את עירם וארצם למען בקש רחמים כביכול, ובאמת – כדי להתנגד בפועל ובמעשה לפקודתי“.

[266] הוא חפץ להוסיף עוד דברים, אולם מראה פניו (של אגריפס) נשתנה חליפות מתוך אימה, פעם אדמו כדם, פעם חורו ופעם השחירו.

[267] ופלצות עברתהו מכף רגלו עד קדקדו, ורעדה וזעוה אחזו את כל חלקי גופו וכל איבריו, צומת גידיו התרופפה, ורוחו לא עמד בו, ולסוף היה נופל ארצה כמעט אין אונים, לולא אנשים אחדים שעמדו בקרבתו אשר סעדו אותו. הם הוציאוהו משם, כי כן צוו, נשאוהו הביתה כשהוא נטול כל רגש ונפעם מרוב התלאות אשר דכאו את נפשו.

[268] וקאיוס התקצף עוד יותר והרבה לשנוא את בני עמנו. הוא אמר „אם אגריפס, רעי וידיד נפשי, אשר עליו להיות אסיר תודה לי בעד החסדים המרובים אשר עשיתי עמו, יתמכר כל־כך למנהגי (אבותיו), עד שלא יוכל אפילו לשמוע על הפרתם, שהרי התעלף וכמעט פרחה נשמתו; מה יש לקוות מן (היהודים) האחרים אשר לא יפעל עליהם כל כוח מושך (העלול להטותם) על הצד שכנגד?“

[269] ואגריפס היה אחוז חבלי תרדמה אנושה במשך היום הראשון ורוב יום המחרת, ולא הכיר דבר, ורק לפנות ערב הרים קצת את ראשו, ובקושי פקח לרגע את עפעפיו הכבדות, והביט על האנשים מסביב במבט כהה ומעורפל, בלי להבחין לנכון מראהו של איש ואיש.

[270] אחרי כן שוב תקפה אותו שינה וינפש, ומצב בריאותו הוטב מאשר בראשונה. כל זה ניכר על פי נשימתו ותכונות גופו.

[271] לאחרונה הקיץ ושאל: „היכן אני כעת? שמא אצל קאיוס? האם גם האדון עצמו כאן?“

[272] אך האנשים ענוהו לאמור: „חזק ואמץ, בביתך הנך, וקאיוס איננו פה. ישנת ונחת למדי, הסב פניך אלינו, השען על אצילי ידיך, ושא את ראשך, ותכיר את הנצבים עליך. כלם משלנו, אוהביך משוחרריך ועבדיך אשר יכבדוך, וגם אתה תכבדם“.

[273] והוא התחיל להתפכח וראה, כי כלם משתתפים בצערו. והרופאים צוו לאנשים הרבים העומדים עליו לסור ממנו, כי חפצו לחזק את גויתו הרפה בתמרוקים ובמזון כיאות.

[274] אך הוא אמר: „האמנם זאת היא דאגתכם להכין לי מעדנים? האין די לעלוב כמוני כי ישבור רעבונו בצרכי אוכל גרועים הנקנים בתכלית הזול? וגם מאלה לא הייתי טועם, לולא התשועה שאני עומד להביא לבני עמי האומללים כאשר ינבא לי לבי“.

[275] מתוך דמעות אכל לחם לחץ בלי לפת, גם לא טעם מן היין שהביאו לו, אלא שתה קצת מים ואמר: „קיבתי הדלה לקחה כבר חלקה אשר תבעה ממני, ועכשיו עלי למלא חובתי ולהגיש בקשה אל קאיוס בדבר המאורעות המתרגשים לבוא לעולם“.


פרק שלשים ושש: תוכן מכתבו של אגריפס אל קאיוס: אם קאיוס יטה חסד ליהודי ארץ־ישראל, יכירו לו טובה כל היהודים בארצות פזוריהם. – ירושלים היתה הראשונה להכריז על התקסרותו של קאיוס בארצות המזרח. – היחס הטוב של אבות קאיוס לבית המקדש שבירושלים.

[276] אגריפס לקח לוח וכתב עליו את המכתב הזה: „אדון! הפחד ויראת הכבוד עצרוני מבוא לחלות את פניך. הראשון גרם, כי אסוב לאחור מפני אימתך הגדולה, והשניה תדהים אותי בגלל גדולתך הרוממה. ולכן תכיר את שאלתי מתוך הכתב הזה אשר הגשתי תחת לבוא בעצמי ולהפיל לפניך תחינה.

[277] שליט יחיד! הנה בלב כל האנשים טבועה אהבת המולדת והערצת מנהגי אבות; אך אין כל צורך להורותך את הדבר הזה, שכן אתה בעצמך תאהב את מולדתך בלב ונפש, והנך מוקיר את חוקי אבותיך בכל לב. בעיני כל האנשים טובים חוקי ארצם, אף אם אינם טובים לפי האמת, כי על חוקיהם הם מוציאים משפט לא על פי כוח בינתם בלבד, אלא למעלה מזה על יסוד רגש אהבתם.

[278] יהודי מלידה הנני, כידוע לך, ומולדתי היא ירושלים אשר בה יתנוסס הבית הקדוש לאל עליון. אבותי ואבות אבותי היו מלכים, ומהם נקראו רבים בשם כהנים גדולים. הם היו מבכרים את הכהונה הגדולה על פני המלוכה בחשבם, כי כמעלת אלהים על האדם בגבורתו, כן יתרון הכהונה הגדולה על המלוכה, משום שהכהונה היא עבודת אלהים והמלוכה היא פיקוח על (מעשי) בני אדם.

[279] ומאחר שהעם הזה, המולדת הזאת והמקדש ההוא נפלו בחלקי, הנני לבקש רחמים על כל אלה: על העם – לבל יחשבו עליו דברים הרחוקים מן האמת, באשר מעולם היה לבו נאמן ותמים עם כל ביתכם (בית אבגוסטוס).

[280] יען כי במדה שמתן כבוד לבית אבגוסטוס הוא כשר וישר מבחינת חוקינו, אין עמנו נופל בזה כלל וכלל מכל עמי אסיה ואירופה, אשר לנדרים, לנדבת כלי קודש ולהמון הקרבנות שמקריבים בעצרת קודש, ואשר לזבחים שמביאים מדי יום ביומו. ולפיכך יותר מאשר היהודים מכריזים על אמונתם (לקיסרים) בפה ולשון, הם מרגישים אותה במסתרי נפשם, ובלא לפרסם את אהבתם לקיסרים, הם אוהבים אותם באמת ובתמים.

[281] גם על עיר הקודש עלי ליחד את הדבור כיאות. העיר הזאת היא מולדתי, כאמור, והיא המטרופולין לא של ארץ יהודה בלבד, אלא גם של מרבית מדינות אחרות. מפני שמקרבה תצאנה לפרקים מושבות אל הארצות הנמצאות בקרבתה, כגון: למצרים, לפיניקיה, לסוריה – גם לסוריה סתם וגם לזו שנקראת בשם: חילת (סוריה). חוץ מזה (יוצאים היהודים) לארצות תפוצותיהם הרחוקות, כגון: לפמפיליה, לקיליקיה ולמקומות אחרים ורבים באסיה עד לביתניה ואל הפנות הנדחות בלב פונטוס, וגם לאירופה: לתסליה, ביאוטיה, מוקדון, איטיוֹליה, אטיקה, ארגוס, קורינתוס ולחלקי פלופוניסוס המרובים והמשובחים.

[282] ולא ארצות היבשה בלבד מלאות מושבות יהודים, אלא גם האיים המהוללים, כגון: אבבּיאָה, קפריסין וכפתור; אך את הארצות אשר מעבר לנהר פרת לא אזכיר. בכל המקומות האלה – להוציא חלק קטן – גרים יהודים, כמו בבבל ובכל (ערי) המדינות אשר סביבותיהן משתרעת אדמה פוריה.

[283] וכיון שכך, אם תטה חסד לארץ מולדתי, תיטיב בזה לא לעיר אחת בלבד, אולם גם לרבבות ערים אחרות הנמצאות בכל חלקי הישוב, באירופה, אסיה ולוב, במדינות היבשה ובאיים, בחופי ימים ובטבור הארץ.

[284] והנה יאה לגודל אשרך לגמול חסד לעיר אחת, ולהיטיב בעונה אחת לרבבות ערים אחרות, למען אשר יהולל שמך ויושרו לכבודך שירי תהלה ותודה בכל חלקי הישוב.

[285] אתה הואלת לתת זכות אזרחי רומי למדינות שלמות בגלל אחדים מידידיך שהם בני הארצות האלה, ואלה אשר אך זה היו עבדים זכו לשלטון על אחרים. אולם יותר מן האנשים הנהנים מחסדך זה, או לא פחות מהם, ישמחו אלה שעל ידם בא החסד ההוא.

[286] וגם אנכי מן האנשים היודעים, כי יש להם רבון ושליט, אך גם אדע, שמקומי בין ידידיו, וכי אינני נופל ממרביתם במעלה, ולא מאחד מהם באהבת (השליט), אם לא אוֹמר, כי הנני הראשון בנידון זה.

[287] ואף כי הנני מצטיין ברום יחש, וברוב החסדים אשר השפעת עלי, ויכלתי גם אני להרהיב עוז בנפשי ולבקש בעד מולדתי, כי יותן לה חופש, או דרור מן המסים, ואפשר גם זכות אזרחי רומי, לא נועזתי לבוא לפניך בבקשות כאלה. אך בקשה קלה אחת יש לי, והיא, שתאיר פנים למולדתי. למחוֹנֵן לא יגרום הדבר היזק, ולמחוּננה – אין טוב ממנו, שהרי אין כלי מחזיק ברכה לנתינים כחסד השליט.

[288] אדון! הן ירושלם היתה העיר הראשונה אשר שמה הגיעה הבשורה הרצויה בדבר עלותך למלוכה, מן העיר הקדושה נפוצה השמועה לארצות היבשה מעברים, ובגלל הדבר הזה ראויה כבר ארצנו שתבכר אותה על פני ארצות אחרות

[289] כי כשם שבחיי המשפחה יש משפט הבכורה לבכורים, משום שהם היו הראשונים לקרוא להוריהם בשם אב ואם, כך זכתה עירנו במה שברכה אותך בשם שליט־יחיד לפני כל ערי המזרח, כי תעשה עמה חסדים מרובים, ואם לאו – למצער לא מעטים (מאשר לערים אחרות).

[290] לאחר שהצעתי לפניך את נמוקי, ויחד עם זה את בקשותי בדבר ארץ מולדתי, הנני לבקש לאחרונה על בית מקדשנו. במקדש הזה, רבון קאיוס, לא הוקמה מימות עולם כל תבנית מעשה ידי אדם, יען כי מכון הוא לשבת אל אמת. שהרי מעשי הצירים והפסלים הם חקויי האלים הנראים, ואילו לצייר או לעצב את דמות האל הבלתי־נראה חשבו אבותינו לעוון. – – –

[291] אגריפס אביך־זקנך בא (ירושלימה) ונתן כבוד לבית המקדש. כזאת עשה גם אבגוסטוס; הוא הוציא פקודות לתת ליהודים רשות לשלוח שמה נדבות מכל הארצות, גם צוה להקריב (מנכסיו) קרבנות כסדרם.

[292] וגם אם הסבתא שלך – – – ולמן העת ההיא לא יוני ולא לועזי, לא פחה ולא מלך, ולא צר ואויב, לא מהומה ולא מלחמה, לא כבוש ולא חורבן או שום מאורע אחר לא גרמו לחלול המקדש על ידי הקמת פסל וצלם במקדש, או איזו (תבנית) שהיא מעשה ידי אדם.

[293] ואם נמצאו שונאים אחדים אשר רחשו שנאה ליושבי ארצנו, יראת הכבוד או פחד עצרום מהפר חוק מן החוקים אשר נקבעו בראשיתם לכבוד יוצר הכל ואבי כל הברואים. הם ידעו, כי עקב מעשים אלה וכיוצא בהם עלולות לבוא עליהם צרות גדולות ונוראות כפורענות מאת אלהים. ובעבור זה נמנעו מזרוע זרע און, כי יראו, פן יאלצו לקצור את פרי מעשיהם וישמדו כליל מעל פני האדמה.“


פרק שלשּים ושבעה: המשך מכתבו של אגריפס: יחס הרצון של מרקוס אגריפס והקיסר טיבריוס אל קדשי עם ישראל.

[294] „אך למה זה אביא עדים זרים, בעוד שיש ביכלתי להעיד על כך עדים רבים הקרובים לך מאד? עוד אביך זקנך מצד האם בא לארץ יהודה בימי מלכות סבי הורדוס, והואיל לעלות מן הים אל עירנו הראשה היושבת בלב היבשה.

[295] הוא התפעל למראה המקדש, תפארת הכהנים וקדושת אנשי המקום, ובלבו נקבעה ההכרה, כי עיניו חזו דברים נשגבים ומרוממים על כל ברכה ותהלה, ועם רעיו בני סיעתו היה מספר רק בשבחו של המקדש וכל אשר בו.

[296] וכל הימים אשר שהה בעירנו, בגלל חבתו להורדוס, בקר בבית המקדש והתענג למראה הבנין, הקרבת הקרבנות וסדר עבודת אלהים התלויה בהם ולמראה הוד רוממותו של הכהן הגדול בלבשו בגדי שרד לנצח על עבודת הקודש.

[297] אחרי כן קישט את המקדש בתשורות המותרות לפי החוק. וליושבי הארץ נתן הנחות מבלי לגרום היזק למדינה, ברך את הורדוס בברכות מרובות, וגם הורדוס ברך את אגריפס בעתרת ברכות. אחרי כן יצאו ללוותו אל חוף הים ולא בני עיר אחת בלבד, אלא כל יושבי הארץ יצאו עמו, ופזרו פרחים לפניו והללוהו על חסידותו.

[298] וזקנך השני טיבריוס כלום דעה אחרת היתה עמו? הלא במשך עשרים שלש שנות ממשלתו שמר על סדר העבודה בבית מקדשנו כפי שהיא מסורה בידינו מימות עולם, ולא בטל ולא שינה בה דבר“.


פרק שלשים ושמונה: המשך מכתבו של אגריפס: הסכסוך שבין היהודים ובין המשגיח הרומי ביהודה, פילטוס, והכרעת טיבריוס לטובת היהודים.

[299] „עוד לי גם להוסיף עובדה אחת המראה על גודל רוחו (של טיבריוס) אף כי אנכי סבלתי ממנו בחייו צרות רבות. אך האמת חביבה עלי, וגם בעיניך היא נכבדה. פילטוס נתמנה מבין נציבי המדינות להיות משגיח ביהודה. הוא הקים שלטים מזהבים בארמונו של המלך הורדוס אשר בעיר הקודש, לא כל כך כדי לכבד את טיבריוס, אלא כדי להעליב את העם. על השלטים האלה לא היתה כל תמונה וכל דבר אסור אחר זולת כתובת מתאימה המכילה שני שמות, שם המנדב ושם האיש אשר נדבו לשמו.

[300] שמע הדבר נפוץ והגיע לאזני ההמון, והוא פנה לארבעת בני המלך אשר דמו למלכים גם במעלתם וגם באשרם, וליתר צאצאי המלך ולשרי העם, ובקשו לתקון את המעוות שנעשה בדבר השלטים, לבל יושבתו מנהגי אבותיהם הנשמרים מדור דור, ולא חוללו לא על ידי המלכים ולא על ידי הקיסרים.

[301] אמנם פילטוס אשר היה מטבעו עקשן, יהיר וקשה לרצות, סרב וענה להם תשובה גסה. והם צעקו: „אל נא תחולל מהומות, אל תערוך מלחמה, אל תשבית את השלום! חלול חוקים עתיקים לא יהיה לכבוד לקיסר. אל נא יהיה לך (כבוד) הקיסר תואנה להעליב את העם, שהרי אין רצונו של הקיסר לבטל אף אחד ממנהגינו. שמא תטען, שכן הדבר באמת – עליך להראות פקודה, מכתב וכדומה, ואז נחדל מהטריד אותך ונשלח צירים לחלות את פני אדוננו“.

[302] המלים האחרונות הרגיזו מאד את פילטוס, כי ירא, פן ישלחו היהודים צירים באמת והם יגלו גם את יתר מעשיו שעשה כ„משגיח“ המדינה: קבלת שלמונים, עושק, עינויי אנשים, עלבונות, שפיכת דמים תכופה בלי משפט, עריצות קשה ואיומה.

[303] והאיש ההוא אשר היה בעל חימה מתכונת נפשו התרגז מאד. הוא היה שרוי במבוכה, כי לא נועז להרחיק את (שלטי) הנדבה לאחר שהוקמו. גם לא חפץ לעשות דבר אשר הנתינים עתידים להפיק ממנו רצון. חוץ מזה ידע נאמנה, כי טיבריוס הנהו תקיף בדעתו בענינים כאלה. ראשי העם הבחינו בדבר וראו, כי הוא מתחרט על מעשיו, אלא שאינו חפץ להודות על זה, ופנו אל טיבריוס במכתב מלא בקשות נמרצות.

[304] טיבריוס הכיר מתוך המכתב את דברי פילטוס ואיומיו, וחמתו בערה בו, אף כי לא היה נוח לכעוס.

[305] אמנם אך למותר להרבות דברים על זה, כי המעשים מעידים על עצמם. ומיד בלי לחכות ליום המחרת, שלח טיבריוס כתב פקודה ובו הרבה להוכיח את פילטוס וליסרו על מזמתו אשר לא שערוה ראשונים, וצוה להרחיק תיכף את השלטים ולהעבירם מן הבירה לקיסריה שעל שפת הים המכונה סיבסטי (אבגוסטה) על שם אבי זקנך, ולהקימם שם במקדש אבגוסטוס. וכן עשו. וככה הושם לב לשני דברים: לכבודו של השליט וגם למנהגים העתיקים של עירנו.“


פרק שלשים ותשעה: המשך המכתב: ממעשה השלטים יש ללמוד קל־וחומר בענין הפסל ולבטל את הגזירה.

[306] „והנה אז היה הענין בשלטים אשר לא נמצאה עליהם כל צורה; ועכשו – פסל במדת ענק. ואף גם זאת. אז הקימו (את השלטים) בארמון המשגיחים, ואילו עכשו אומרים להקים (את הפסל) לפני ולפנים, בקודש הקדשים, אשר בו נכנס הכהן הגדול רק פעם אחת בשנה, היינו ביום שנקרא: יום הצום, להקטיר קטורת ולהתפלל לפי מנהגי אבותינו על שפעת טוב, שובע ושלום לכל האנשים.

[307] ואם ימצא איש מיתר היהודים, או גם מזרע הכהנים, לא מן האחרונים במעלה, אלא מאלה שמקומם סמוך ל(כהן הגדול שהוא) ראשון, והאיש הזה יכנס שמה, אם לבדו ואם יחד עם הכהן הגדול; יתר על כן, אם הכהן הגדול עצמו יכנס בשני ימים בשנה, או אפילו ביום ההוא (ביום כפור) שלש פעמים, או ארבע פעמים – אחת דתו למות.

[308] כל כך שקד המחוקק על קדושת דביר המקדש עד שגזר, כי מכל המקומות (הקדושים) רק המקום ההוא יהיה אסור בכניסה ובמגע. ועכשו הגע בעצמך, כמה מיתות נכונים לקבל עליהם האנשים הנזהרים כל כך בענינים אלה. אם יראו, כי מכניסים את הפסל פנימה, עתידים הם, לדעתי, להרוג משפחות שלמות, את נשיהם ובניהם, ולסוף יקריבו גם את עצמם על חללי ביתם.

[309] כזאת היתה איפוא החלטת טיבריוס. ואבי זקנך המובחר בכל השליטים שבכל הדורות אשר נקרא לראשונה בשם סבסטוס (אבגוסטוס) בגלל מעלותיו הטובות ואשרו הגדול ואשר גרם לשלום שיתפשט בכל הארצות, בים וביבשה עד לקצות הארץ, מה עשה?

[310] כאשר נודע לו משפט בית מקדשנו, כי אין בו כל תמונה מעשה ידי אדם שתשמש סמל נראה לטבעו של הבלתי־נראה, התפלא מאד ונתן כבוד לשמו. הוא לא טעם מן הפילוסופיה בקצה המזלג בלבד, אלא מלא וחזר ומלא בה את כרסו כמעט יום יום. יש אשר שנה ועבר בזכרונו על למודי הפילוסופיה אשר תפשם משכבר בשכלו, ויש שערך שיחות (פילוסופיות) עם אנשים משכילים מבני חבורתו. כי כאשר ישב במסבות שבת־אחים־יחד הקדיש את רוב הזמן לעניני השכלה, בחפצו שלא רק הגוף, אלא גם הנפש תקבל את המזון המתאים.“


פרק ארבעים: המשך המכתב: אוקטאביינוס אבגוסטוס ויולהי אבגוסטה הראו חבה גלויה לעבודת בית המקדש בירושלים.

[311] „אמנם יש בידי להביא ראיות רבות המראות על רצונו הטוב של אבגוסטוס אבי שבך (ביחס אלינו), אך בשתים מהן אסתפק. ראשית, כאשר נודע לו, כי נוהגים זלזול בענין הנדבות (הנשלחות) לבית המקדש, פקד על נציבי מדינות אסיה לתת ליהודים בלבד את הרשות להתאסף בבתי כנסיותיהם (לשם מגבית הנדבות).

[312] כי האספות הנערכות שם לא לשם משתאות ושתית יין לשכרה הן נערכות, ולא כדי לחתור תחת יסודות השלום, אלא להפך, הן משמשות אולפנות לבני עליה להורות את מדת הענוה והיושר. שמה יביאו את נדבותיהם מדי שנה בשנה והן נשלחות על ידי שליחי מצוה לבית המקדש להקריב קרבנות בדמיהן.

[313] ובכן צוה שלא למנוע את היהודים מהתאסף, כדי לקבל כסף לשלוח ירושלימה לפי חוקי אבותיהם. ולא בדברים בלבד פקד כזאת, אלא גם במעשים.

[314] כדי להוכיח את אמתות הדבר, אדון, הנני מצרף בזה מכתב פקודה אחד ששלח קאיוס נורבאנוס פלאקוס ומתוכה מתחור תוכן הפקודה שקבל מאת הקיסר.

[315] והנה פתשגן הכתב: „מאת קאיוס נורבאנוס פלאקוס הפרוקונסול – אל נגידי אֶפסוס ברכת שלום! הקיסר כתב לי, כי חפצו לתת ליהודים למקומותיהם להתאסף לפי מנהגם העתיק ולקבץ כסף לשלוח ירושלימה. רצוני שלא יעכבו את היהודים בדבר הזה. ולכן כתבתי לכם זאת למען תדעו שכך צריך להיות לפי פקודתו“.

[316] האין זאת ראיה ברורה, רבון, לכונתו הרצויה של הקיסר אשר חלק כבוד לבית מקדשנו? שהרי הוציא מכלל החבורות שנאסרו לפי החוק את אספות היהודים הנקהלים לשם (מגבית) תרומות ולשם מעשים אחרים.

[317] ועוד ראיה ברורה אחת אשר אינה נופלת בערכה מן הראשונה בהוכיחה את מחשבתו הטובה של אבגוסטוס אשר חשב (על מקדשנו). הוא צוה להקריב מהכנסותיו מדי יום ביומו עולות כסדרן לאל עליון והקרבנות הללו נקרבים עד היום הזה; הקרבנות הם: שני כבשים ופר אחד. בהם הגדיל הקיסר את כבוד המזבח, אף כי ידע נכונה, שאין שם כל פסל לא בגלוי ולא בסתר.

[318] אכן שליט גדול זה אשר גם בפילוסופיה לא נפל משום איש, חשב בלבו, כי מן הנחוץ שיועד איזה מקום מיוחד בחלל העולם למקדש האל הבלתי־נראה, ובמקדש הזה לא תמצא כל תמונה נראית בעינים. והדבר הזה יגרום לעורר תקוות טובות (בלב האנשים) להשפיע ברכות עד לאין ערוך.

[319] צדקת האיש הגדול הזה היתה לעינים גם לאם סבתך יוּליה אבגוסטה. היא פארה את בית מקדשנו בספות זהב ובבזיכים וברוב תשורות יקרות אחרות. ומה ראתה על ככה גם היא, הלא בפנים לא היה כל פסל? הלא מדרך הנשים שדעותיהן קלות וזולת הדברים הנתפשים בחושים אין בכוחן להשיג דבר אשר בשכל יסודו.

[320] ברם האשה הזאת עלתה גם בזה על כל (בנות) מינה כבכל דבר. היא רכשה לה השכלה משוכללה גם בכשרונותיה הטבעיים וגם בתרגילים, והגיעה בהשכלה למעלת הגבר. שכלה נתחדד כל כך, עד שקל היה לה להשיג ענינים שכליים, מאשר דברים מוחשים. את אלה חשבה רק לצלליהם של הראשונים“.


פרק ארבעים ואחד: המשך מכתבו של אגריפס: יאה לקיסר ללכת בדרכי אבותיו ולהטות חסד ליהודים. – בקשת אגריפס, לבל ישפילו קאיוס לאחר שהוא עצמו גידלו והמליכו.

[321] „ומאחר שיש לך, רבון, דוגמאות כאלה של חבה והסברת פנים לעמנו מצד אנשים שהיו כולם קרוביך ובני משפחתך, מביניהם יצאו הוריך ואומניך, הם גידלוך עד שהיית לאיש, עליך לקיים מה שקיים כל אחד מהם.

[322] הם הם הממליצים על חוקינו, שליטים לפני שליט, אבגוסטים לפני אבגוסטוס, זקנים ואבות המשפחה לפני נינם ונכדם, רבים לפני יחיד, וכביכול פותחים פה ואומרים: אל תשבית את החוקים אשר נשתמרו עד היום הזה כרצוננו וחפצנו. ואם גם לא יביא עליך בטול החוקים כל צרה (בנוכח), הנה העתיד לוּט בערפל ואין מקום לרגש בטחון גמור אפילו לאמיצי לב, אם אינם כופרים לגמרי בכוח אלהים.

[323] ימים ינקופו, אם ארצה לתנות את כל החסדים שעשית עמדי. חוץ מזה לא יתכן להפוך ענין נכבד כל כך לדבר טפל לענין אחר, ברם גם אם אחריש, המעשים עצמם יפצחו פה ויענו בקול:

[324] אתה התרת אותי מכבלי ברזל, מי האיש אשר לא ידע זאת? אולם אל נא, שליט, תכבלני בעבותות קשות מאלה. כי (בחבלים) אשר הסרת ממני היה אסור רק חלק אחד מגופי, ואילו (החבלים) הנכונים לי (חבלי) הנשמה הם, והם עתידים להעיק עליה לכל חלקיה.

[325] אתה הרחקת ממני את (אימת) המות אשר היתה מרחפת תמיד על ראשי, וכאשר כמעט מתי מרוב פחד, נפחת בי נשמת חיים, וכאילו הקימות אותי לתחיה מבין המתים. שמור לי, שליט, את חסדך, לבל יפקד מקום אגריפס שלך בין החיים. הלא האנשים ידמו, כי לא למען הציל את נפשי שחררתני, אלא כדי שאסבול צרות קשות עוד מן הראשונות, ואמות מתוך פרסום רב.

[326] אתה הואלת לתת לי סגולה טובה אשר אין באנשים נכבדה ויקרה ממנה, את המלוכה. בראשונה חלקת לי מדינה אחת, אחרי כן הוספת עליה מדינה אחרת גדולה מן הראשונה, את הארגוב ואת הגליל. והנה, אדוני, אל נא תקפּח את צרכי חיי הנחוצים לאחר שהשפעת עלי דברי מותרות כאלה, ואחר שהוצאתני מאפלה לאור גדול, אל נא תשליכני למקום חושך וצלמות.

[327] נכון אני לוותר על כל הגדולה ההיא, ואקבל עלי באהבה את חיי (עניי) אשר חייתי זה לא כבר. הכל אמיר בדבר אחד: בקיום חוקינו. כי מה יאמרו עלי בני עמי, מה יאמרו כל האנשים האחרים? הלא מן ההכרח, שיחשבו עלי אחת משתים: או כי הנני בוגד בעמי, או כי אינני כבר ידידך כבראשונה.

[328] כלום יש אסון גדול מאלה? כי אם יחד כבודי בקהל ידידיך, חרפת בגידה תכסה את ראשי, אם לא אשמור על מולדתי, לבל יאונה לה כל רע, ועל בית מקדשנו, לבל יחללוהו. הלא אתם, גדולי הארץ, דרככם להציל את ידידיכם החוסים בצל הוד שלטונכם הבלתי מוגבל.

[329] ואם בלבך מקננת איזו איבה נסתרה אלי, אַל נא תאסרני בכבלים, כמו שעשה טיבריוס, וגם תפיג מלבי כל חשש, שמא יאסרוני מחדש, אלא תצוה להמיתני כרגע. כי מה בצע בחיי, הלא רק חסדך הוא מקור תקותי וישועתי.“


פרק ארבעים ושנים: קאיוס נעתר לבקשת אגריפס, אבל התחרט במהרה וצוה להכין ברומי פסל אחר בשביל בית המקדש שבירושלים.

[330] את המכתב הזה חתם ושלח אל קאיוס. והוא עצמו נשאר כלוא בביתו נרעש ונפחד, וכל מחשבתו – מה יהיה סופו של דבר. כי הסכנה אשר נשקפה (ליהודים) לא היתה קלה, לא רק לאלה הגרים בארץ הקדושה, אלא גם ליהודים הנמצאים בכל מקומות הישוב היה צפוי גרוש, עבדות ושמד.

[331] כאשר קבל קאיוס את המכתב וקרא אותו התקצף מאד לכל מאמר משום שלא הצליח להוציא לפועל את יזמתו, אך יחד עם זה נתפּעל מטענותיו של אגריפס ובקשותיו, וככה הלל אותו וגינה חליפות:

[332] גינה אותו על שאתו פנים יותר מדי לבני עמו אשר הם לבדם מתקוממים נגדו וממאנים להכיר באלוהותו; אבל גם הלל אותו מפני שלא הסתיר מאומה ולא כחד תחת לשונו, והדבר ההוא, לפי דברי קאיוס, סימן לנפש של בן חורין ורם היחש.

[333] ואחרי שקאיוס נתפּייס למראית עין חנן את אגריפס בתשובה רצויה, ונעתר לו בענין החשוב והנכבד, לבלתי הקים את הפסל. ואל פובליוס פּטרוניוס נציב סוריה צוה לכתוב, כי לא יכניס כל תמורה בבית המקדש.

[334] אמנם החסד אשר נטה (ליהודים) לא היה שלם, כי הוא הוסיף נופך שהיה בו כדי להטיל על היהודים אימה קשה. הוא הוסיף לכתוב כדברים האלה: „אם ימצאו אנשים בערים הקרובות – מבלעדי העיר הראשה – אשר ידבם לבם להקים מזבחות, או מקדשים, או תמונות, או פסילים לשמי, או לשם בני משפחתי, ו(היהודים) יעכבום מעשות את הדבר הזה, יענשו המפריעים באשר הם שם, או ישלחו אלי“.

[335] דבר זה עלול היה לשמש יסוד לקטטות ולמלחמת אזרחים, ובלי משים נתבטל ערכו של החסד שעשה כביכול עמנו בתום לבב. הלא אפשר היה לראות מראש, כי (הזרים) ימלאו את כל הארץ פּסילים יותר משנאת היהודים מאשר מהערצת קאיוס. והיהודים לא יוכלו לראות בעיניהם את בטול חוקי אבותיהם ולהחריש, ולו גם היו הענוים והשקטים מכל האנשים אשר על פני האדמה; וקאיוס יחרוץ משפט קשה על הקנאים ויצוה שוב להקים את הפסל בבית המקדש.

[336] אולם בהשגחת אלהים המפקח אשר עיניו משוטטות בכל ושופט בצדק ובמישרים לא קם איש מן השכנים לעשות דבר נגד החוקים, ולא התעוררה כל בהלה העשויה להמיט צרה נוראה במקום נזיפתו הקלה (של קאיוס).

[337] אבל מה בכך – יאמר האומר – שהאנשים שקטו, אם קאיוס לא נח ולא שקט? כי מיד התחרט על חסדו, ובלבו התחדשה התשוקה אשר הגה לפני זמן קצר. הוא צוה לעשות ברומי פסל אחר מאָרך ולצפותו זהב, ואת הפּסל שבצידון הזניח, פן יתקומם העם כאשר יעבירוהו משם (לירושלם). וכך ישב העם בשלוה, ובלבו לא יתעורר כל חשד ומתוך מנוחה שלמה יובא הפסל חרש בספינה, ומבלי שידע ההמון יוקם הפסל לפתע פתאום.


פרק ארבעים ושלשה: תאור אפיו של קאיוס: הפכפכנותו והליכותיו המוזרות עם אנשים, שאיפתו לדחוק את רגלי השכינה.

[338] את המזמה הזאת חשב להוציא לפעולות בעת הפלגתו בספינה למצרים. בלבו היתה אהבה עזה לאלכסנדריה, ובכל נפשו השתוקק לנסוע שמה ולשהות שם זמן רב, אחרי שיזכה לראות את העיר. הוא חשב, כי העיר הזאת גידלה וטיפחה את (הרעיון על) דבר אלהותו, משאת נפשו, והיא תהיה לאות ולמופת לערים אחרות להעריצו, שהרי היא הגדולה בערים, ואין דוגמתה בכל ארצות הישוב ליפעת הנוף; והרי האנשים או העמים הפחותים במעלה שואפים לחקות את מעשי האנשים והמדינות המפוארים.

[339] אכן קאיוס היה מטבעו הפכפכן בכל הליכותיו, ואם עשה מעשה טוב, מיד התחרט עליו, וכאילו התאמץ להרבות את מכאוביהם וצרתם של האנשים, כדי למחות בזה את זכר הטוב אשר עשה.

[340] והנה דוגמאות: הוא הוציא אסירים אחדים לחופש בלי כל יסוד, ואחרי כן צוה לאסרם שנית והביא עליהם צרה קשה מן הראשונה, כי כבר נואשו מכל תקוה.

[341] ושוב היו אחדים שקאיוס הוציא את גזר דינם לגלות, והם התעתדו כבר למות; לא מפני שידעו בנפשם, כי עשו פשע שענשו מיתה, או שראוים הם בכלל לאיזה עונש אחר, ואפילו לעונש קל, אלא מפני שידעו את אכזריותו הקשה של השופט לא קוו לצאת זכאים בדין. אנשים אלה חשבו שכבר יצאו מידי הסכנה שיראו לנפשם וששו על פסק הדין של גלות כעל הון רב, והיה הדבר בעיניהם כאילו הושבו על כנם.

[342] והנה כעבור זמן קצר בלא שאירע דבר חדש, שלח קאיוס אחדים מאנשי הצבא להרוג כאחד את האנשים הטובים והאצילים אשר השתקעו כבר באיים השונים כאילו במולדתם, ונשאו באהבה את עול יסוריהם. ובזה גרם, כי בתי נגידי רומי עטפו אבל מר וכבד.

[343] ויש שנתן לאחדים כסף במתנה ואחר כך תבע את הכסף מידם, לא כהלואה שלוקחים בעדה רבית ורבית דרבית, אלא כגנבה, וככה הסבה קבלת הכסף לאנשים נזק עצום. יען כי המעט להם לאנשים האומללים, כי נאלצו להשיב את המתנה, הנה הפסידו גם את כל הונם אשר ירשו מאבותיהם, מבני משפחתם ומידידיהם או שרכשו בעצמם, אם עסקו בדברים המביאים הכנסות.

[344] ולאנשים האמידים אשר התברכו בלבם, כי מאד יקרו בעיניו, התחפּש קאיוס שוב כידיד ורע, וגרם שיוציאו את כל ממונם לשם חיי חמדה. הם בזבזו הרבה כסף בנסיעות אשר נסעו בחפּזון מבלי לחשוב ולהתבונן בדבר, והרבה כסף הוציאו במסבות. ויש שהפסידו את כל הונם להכנת סעודה אחת, ואחרי כן נאלצו ללוות כסף ברבית; כל כך כסף היו מפזרים

[345] ולפיכך נמצאו אחדים אשר הדירו עצמם מקבל טובות מידי קאיוס, שהרי ידעו, כי לא תצמח מזה כל תועלת, וכי הטובות אינן משמשות אלא תחבולה למשכם ברשת פורענות קשה.

[346] וכן היה (קאיוס) זר ומוזר בדעותיו לגבי כלם, וביחוד לגבי עם היהודים אשר נטר להם איבה עזה בלבו. הוא העביר לרשותו את בתי הכנסיות שבערים השונות, החל באלכסנדריה, ומלא אותם תמונות וצלמי דמותו – כי מי שמרשה לאחרים להקים פסילים (בפועל), הרי שהוא עצמו מקימם בכוח – ואת בית המקדש אשר בעיר הקודש, שנשאר לפלטה ומני אז לא חלו בו ידי איש כי חשבוהו למקלט קדוש מאד, אמר להקדיש לכבוד עצמו ולהסב את שמו ל„(מקדש) זֶוס המפואר החדש הוא קאיוס“.

[347] מה אתה סח? האומנם, בן־אדם, תשאַף ללכוד את מרומי על ואת השחקים, ולא תסתפּק בהמון מדינות גדולות, איים, עמים וגלילות הארץ אשר שפכת שלטונך עליהם, ולאלהים לא תאבה להשאיר דבר עלי אדמות, לא מדינה ולא עיר? יתר על כן, הגה תהגה מזמות לקחת ממנו את המחוז הצר ההוא הנערץ והנקדש בסוד שיח נביאי קודש, לבלי השאיר במחוזות כל העולם כלו שריד וזכר להערצת אלהים וליראתו אשר הוא אלהי אמת חי וקים?

[348] אמנם תקוות טובות צפויות ממך לגזע האנושי! הטרם תדע, כי תפתח מעיני צרות תכופות, מעשי נבלה וזדון אשר לא יֵעשו ואף לחשוב עליהם לא יתכן? – – –


פרק ארבעים וארבעה: צירי היהודים והיונים לפני קאיוס. התולי הקיסר ביהודים שאינם מכירים באלהותו.

[349] והנה ראוי להזכיר את אשר ראינו ושמענו, בבואנו כצירים (אל קאיוס) להלחם את מלחמת הכלל. אך נכנסנו, הכרנו לפי מבטו ותנועותיו, כי לא לפני שופט אנחנו עומדים, אלא לפני שטן הצורר אותנו יותר מאנשי ריבנו.

[350] כי מחובותיו של שופט היה: לשבת כסא למשפט יחד עם יועציו אשר נבחרו בגלל מעלותיהם הטובות, ולחקור את הענין הנכבד אשר לא עסקו בו במשך ארבע מאות שנה ואך עתה הוגש בראשונה למשפט על ידי רבבות יהודי אלכסנדריה; ולהעמיד את בעלי הדין ואת מליציהם לשני הצדדים, ולשמוע גם את טענות המאשימים וגם את טענות הממליצים לפי (הזמן הקבוע ב)מדת המים; לקום ולהמלך בדעת היועצים בדבר פסק־הדין אשר עליו להוציא בצדק ויושר, ואילו הוא עשה מעשה עריץ המטיל אימה בפניו הזועמות ולא ידע חנינה.

[351] ולא זו בלבד שלא עשה כלום מן הדברים אשר הזכרנום עתה; הוא קרא לשומרי שני פרדסיו הנקראים על שם מיצינאס ולמיאה, וצוה לפתוח לפניו את השערים של כל בתי אחוזותיו, מפני שבדעתו לבקר בכלם בדיוק. כי שני הפרדסים הללו סמוכים זה לזה וגם קרובים לעיר, ובהם התעכב קאיוס זה שנים או שלשה ימים. מקום זה נועד להיות בימה אשר בה יוצג לפנינו המחזה הנוגע בגורל כל עמנו.

[352] ואנחנו נקראנו לראות את פניו וברכנו אותו והשחנו את ראשינו ארצה מתוך יראת הכבוד והערצה נאותה וקראו לו בשם אבגוסטוס קיסר. והוא החזיר לנו שלום, והראה לנו כל כך אותות חבה ואהבת הבריות, עד שאמרנו נואש גם להצלחת עניננו וגם לחיינו.

[353] והוא אמר לנו מתוך לעג וצחוק: „האתם הנכם היהודים שנואי האלים אשר לא תאמינו באלהותי, אם כי כל האנשים האחרים הכירו בה כבר, ורק באל (אחד תאמינו) שאסור לכם להגות את שמו באותיותיו?“ וקאיוס נשא ידיו למרום והוציא מפיו מלים אשר לא יתכן לשמוע אותן, ומה גם להזכירן בפירוש.

[354] וצירי אנשי ריבנו נתמלאו ששון ושמחה בחשבם על יסוד הדברים הראשונים שיצאו מפי קאיוס, כי הצליחו כבר במשלחתם. המה מוללו באצבעותיהם ורקדו ברגליהם, ברכו את קאיוס וכינוהו בכל כינויי האלים.


פרק ארבעים וחמשה: מהלך המשפט בין היהודים והיונים לפני קאיוס. השיחות המקוטעות לא הביאו את הענין לידי גמר.

[355] ואיסידורוס, איש בליעל ומלשין, בראותו כי קאיוס יפיק רצון מן הכנויים האלה הנעלים על הטבע האנושי, הוסיף לדבר: „עוד תרבה לשנוא את (היהודים) גם את הנוכחים וגם את בני עמם, אם יודע לך, כי הם עוינים אותך ומחללים את שמך. כי בעוד שכל האנשים מזבחים זבחי תודה לשלומך, הנה האנשים האלה בלבד מסרבים לזבח. ובאמרי האנשים האלה גם ליתר היהודים אני מתכווין“.

[356] אז קראנו קול אחד: „אדון קאיוס! דבת שוא מוציאים עלינו, כי באמת הקרבנו גם אנו וזבחים גדולים הקרבנו. ואנחנו לא עשינו כמנהג האחרים אשר יזרקו את הדם על המזבח ואת הבשר יקחו עמם הביתה לאכול בסעודות וכֵרות, אלא שרפנו את הזבחים כליל באש קודש, ולא פעם אחת בלבד, אלא שלש פעמים: ראשית, כאשר לקחת בידך את רסן השלטון; שנית, כאשר שבת לאיתנך מן המחלה הקשה ההיא אשר נֶחלו עליה יחד עמך כל ארצות הישוב; שלישית, כאשר צפּינו מלאי תקוה לנצחונך על הגרמנים“.

[357] והוא ענה: „נניח שהקרבתם באמת, אך מה בצע כי הקרבתם לשם (אל) אחר בעד שלומי, אם לא הקרבתם לשמי אני“. לשמע הדברים האלה אשר הוסיף על (הגדופים) הראשונים, מיד בעתתנו פלצות נוראה ואותותיה נראו גם על פנינו.

[358] קאיוס טרם כלה לדבר, והנה קם והלך מארמון לארמון והתבונן לכל חדרי האנשים והנשים, גם לתחתיים וגם לעליים. מקצת חלקי הבנין גינה מפני לקויים שונים שבהם, ובעצמו המציא חלקי בנין אחרים במקומם, וצוה לעשות כמתכונתם ביתר פאר.

[359] ואנחנו רצים אחריו, עולים ויורדים, והיינו ללעג ולקלס בפי יריבינו כבמשחקי המימוס. כי אמנם מעשה מימוס היה הדבר: השופט העמיד פנים כמאשים, והמאשימים – כשופט רע אשר ישים לו את השנאה לקו ולמשקולת, ולא (לדין דין) אמת לאמתו.

[360] ואם השופט, ובפרט שופט גדול כמותו, יעקל את המשפט, מן הצורך לחשות. כי גם השתיקה היא כעין התנצלות, וביחוד אם אין אפשרות לענות על שאלותיו וחקירותיו (של השופט), מפני שהמנהגים והחוקים הקיימים כובלים את הלשון, בולמים את הפה ושמים לו מחסום.

[361] לאחר שנתן הוראות שונות בדבר הבנינים, פנה אלינו בשאלה חמורה: „מדוע תנזרו מבשר החזיר?“ לשאלה זו פרצו משטינינו בשחוק גס. ראשית מפני שהדבר הביא להם קורת רוח באמת, ושנית מפני שחפצו להחניף לקאיוס, ולכן עלצו למראית עין כאילו נאמרו דבריו בטוב טעם ודעת. ומשום כך רגז עליהם אחד ממשרתי קאיוס המלוים אותו, שהרי יש בזה משום זלזול בכבוד השליט אשר סכנה גם לחייך לפניו למי שאינו ממקורביו.

[362] ואנחנו ענינו, כי שונים הם חוקי עם ועם, ושגם אנשי ריבנו אסורים במאכלות שונים כמונו. ואחד (ממנו) הוסיף עוד, כי יש רבים אשר אינם טועמים מבשר הכבש, אף כי בשר זה קל מאד להשיגו. לזה ענה קאיוס בצחוק: „הצדק אתם, כי בשר זה לא יערב לחך

[363] ככה היו מהתלים ולועגים בעוד אנחנו שרויים במבוכה. לאחרונה התעורר קאיוס ואמר: „חפץ אני לדעת, מה הן הזכיות שאתם נשענים עליהן בדבר אזרחותכם?“ התחלנו לדבר ולבאר את הענין.

[364] אמנם כאשר לקחה אזנו רק שמץ מן ההתנצלות, ונוכח, שאין לדחותה בקש, הפסיקה בראשיתה בטרם יכולנו להציע את הנמוקים הכי נכבדים. הוא קפץ בחפּזון לתוך ארמון גדול, סבב אותו מכל עבריו וצוה לקבוע בכל החלונות מסביב אבנים שקופות הדומות לזכוכית לבנה שאינן חוצצות בעד האור, אבל סוככות בעד הרוח והשרב.

[365] אחרי כן שב מבלי למהר כבר, ושאל בנחת: „ומה טענותיכם?“ אמרנו להמשיך בהרצאתנו, והנה רץ שוב לארמון אחר וצוה להקים שם תמונות עתיקות.

[366] ככה נפגעו ונעלבו זכויותינו, וכמעט נרמסו ונבוסו, ואנחנו עמדו דלים וריקים וחסרי אונים, ומדי רגע ורגע חכינו למות מאפס תקוה. ונשמותינו לא קמו בנו, כי מרוב אימה פרחו ממנו אל אלהי אמת להתחנן אליו, כי ישכך חמת אל שקר.

[367] ורחמי אלהים נכמרו עלינו, הפך את כעסו של קאיוס לחמלה. הוא נעשה נוח יותר ואמר כדברים האלה: „דומה, שאנשים אלה הם יותר עלובים מאשר רעים ובגלל סכלותם אינם מאמינים, כי תכונה אלהית נפלה בגורלי“. אחרי כן התרחק מאתנו וצוה גם עלינו ללכת.


פרק ארבעים וששה: יאושם של צירי היהודים אחרי צאתם מלפני קאיוס. גם מצדדיהם מלפנים פנו להם עורף.

[368] ואחרי שנמלטנו מן המקום הזה אשר נהפך מבית משפט לבית חזיון ולמאסר, שאפנו רוח בכבדות. כי שאון השורקים, הלועגים והמהתלים המשתובבים היה גדול (כשאון) בבית החזיון; וכמו במאסר גדלו יסורינו שנגעו עד הלב, והמכאובים וענויי הנפש כלה מחמת הגדופים שגדף קאיוס את אלהים והאימה שהטיל עלינו שליט גדול כמוהו. הן הוא לא דרש מאתנו עלבון אחרים, שכן אז אפשר היה לפייסו על נקלה, אלא עלבון עצמו בגלל אלהותו אשר אליה נשא את נפשו. שהרי ידע, כי רק היהודים לא יאבו להודות בה ולא יוכלו לקבלה.

[369] ואנחנו לא נרתענו מפני המות מאהבתנו את החיים, כי בנפש חפצה היינו הולכים לקראת המות כלכת לקראת אל־מות, אילו היה הדבר עתיד לתת חזוק לחוקינו. ואולם ידענו, כי לריק נמות וכל תועלת לא תצמח מזה, גם גדולה תהיה הכלימה, שכן העול הנעשה לצירים יסוב אל חיק שולחיהם.

[370] ולפיכך התאמצנו להתאושש כפי יכלתנו. אך דאגות אחרות החרידו אותנו, כי נמצאנו במבוכה בלי לדעת, מה תהיה החלטת קאיוס, מה חות־דעתו ומה פסק־הדין אשר הוא עומד להוציא. היתכן כי תפש את דבר משפטנו בעוד שהוא לא שם לב לעובדות שונות? מה קשה הדבר, שגורל כל היהודים לארצותיהם תלוי בנו, חמשת הצירים!

[371] ואם קאיוס ישא פנים לשונאינו, מה היא העיר אשר יושביה ישמרו עוד על המנוחה ולא יתנפּלו על תושביה (היהודים)? איזה בית־כנסת ישאר עוד בקדושתו? איזה זכות מזכיות האזרח תשמר לאלה המסדרים את חייהם לפי החוקים אשר הם מורשת היהודים? כל זכויותיהם, הן זכויותיהם המיוחדות והן המשותפות לכל אנשי עיר ועיר, תהפכנה כספינה בלב ימים, תשברנה ותרדנה לעמקי התהום.

[372] רעיונות כאלה הציקו לנו, וכמעט אבדנו בענינו, כי באו מים עד נפש. גם אלה שתמכו בנו תחלה למראית עין פנו לנו עורף. ובקראנו להם לא נשארו על עמדם בפנים (ארמון קאיוס), אלא נשתמטו מרוב פחד כי ידעו היטב את תשוקת קאיוס להחשב לאלהים.

[373] ואחרי שדברנו בדרך כלל על סבת איבתו של קאיוס לכל עם היהודים, מן הראוי להציע את כתב ההמלצה. – – –


  1. טציטוס 85 Annales II, סוויטוניוס „חיי טיבריוס“ 36.  ↩

  2. פילון, המלאכות אל קאיוס סע‘ 159 וכו’, שהקדיש פילון לענין זה אבד ואיננו, כפי שנראה למטה. בספר זה הראה פילון בלי ספק בראיות יסודיות, כי הרדיפות באו בעטיו של סיאנוס. פילון ידע עוד הרבה פרטים בנידון זה, שכן הוא עצמו חי באותו זמן, ולפיכך אין להטיל ספק באמתות דבריו; ואילו מומסן „היסטוריה רומית“ (גרמנית) 498, 3V, סובר כי טיבריוס עצמו היה עוין את דת היהודים ברומי ורק בארצות המזרח סבל אותה, אך סברה זו אינה עיקר.  ↩

  3. כך מסתבר מתוך דבריו של סופר הכנסיה הנוצרית אבסביוס, היסטוריה של הכנסיה 7, 5, II. השוה שירר, קורות העם היהודי (גרמנית), חלק א‘ הוצאה ד’ עמ' 492, הערה 147.  ↩

  4. ראה את הסעיף הראשון ואת הסעיף האחרון של הספר „נגד פלאקוס“ וההערות.  ↩

  5. הספר נקרא בכתבי־יד אחרים גם בשם הלואי „על ההשגחה“ (Κατα τὸν φλάκκον ἤ Περί προοὶας). יתכן כי שם זה מקורי הוא ויסודו ברעיון החוזר ונשנה בספר הזה, שבכל המאורעות, וביחוד בסופו של פלאקוס שונא היהודים, נראית בעליל אצבע אלהים.  ↩

  6. הפוליס היונית מזכירה בנידון זה את הגילדות (Zünfte) העירוניות של ימי הבינים. היהודים לא נתקבלו אז לגילדות מפּני שפעולתן היתה קשורה בטקסים דתיים. (תהלוכות דתיות משותפות ומקומות משותפים בכנסיה הנוצרית וכו'). היהודים שעסקו באומנות נאלצו איפוא ליסד להם גילדות בעלי מלאכה משלהם. בין הגילדות היהודיות ובין אלו של האזרחים הנוצרים היו תמיד חכוכים, כשם שהיו תמיד סכסוכים בין הפוליס היונית ובין הקהלה היהודית בפוליס זו.  ↩

  7. Plinius, Hist. naturalis xxx, 26  ↩

  8. Gellius, Noctes atticae v, 14.  ↩

  9. Seneca, epist. 88  ↩

  10. Clemens Alexandrinus, Hom. 5, 2.  ↩

  11. Plinius, Hist. nat. praef. § 25: cymbalum mundi. – פליניוס עצמו מוסיף שראוי לקרוא לו בשם „תוף התהלה העצמית“ propriae famae tympanum)) ראה: קלוזנר, היסטוריה ישראלית ג' 235.  ↩

  12. August. Bludau, Juden und Judenverfolgungen im alten Alexandria p. 85.  ↩

  13. זכר המאורעות האלה שבארץ יהודה נשתמר ב„מגילת תענית“ פרק י“א (לחודש שבט). במשנה הארמית אנחנו קוראים: בעשרין ותרין ביה (בחודש שבט) בטילת עבידתא דאמר סנאה להיתאה להיכלא, דלא למספד. על זה פרוש הגמרא בשפה העברית: יום ששלח גסקלגס (=קאיוס קאליגולה) את הצלמים להעמידם בהיכל, ובאה השמועה ערב יום טוב הראשון של חג (הסוכות)… מיד שמע (הכהן הגדול) קול מבית קדשי הקדשים, שהוא אומר: בטילת עבידתא דאמר סנאה להיתאה להיכלא. אקטיל גסקלגס ובטלו גזרותיו… וכשנודע להם הדברים, יצאו מלפניו כל גדולי ישראל, אמרו: נמות כלנו ולא תהא לנו כזאת. היו צועקים ומתחננים לשליח (=פטרוניוס נציב סוריה. נציב סוריה נקרא: legatus =ציר, שליח)… כיון שהגיע (פטרוניוס ה„שליח“) לכרכין, ראה בני אדם שמקדימין אותו בכל כרך וכרך. כיון שראה אותם היה מתמיה, אמר: כמה מרובין אלו. אמרו לו המסורות: אלו הן היהודים, שהקדימו לפניך מכל כרך וכרך. כיון שנכנס לכרך (=עכו לפי פילון, או טבריה לפי יוסף ב"מ) ראה בני אדם שהיו מוטלים בשווקים על השק ועל האפר. לא הגיע לאנטיפרוס (=אנטיפטריס) עד שבאה לו אגרת, שנהרג גסקלגס ובטלו גזרותיו. מיד נטלו את הצלמים ואותו היום עשהו יום טוב. זה התוכן של המשנה ופירוש הגמרא עליה, שגם הוא לקוח כנראה ממקורות עתיקים, בדלוגים קטנים. ההשמטות מכילות אגדה על שמעון הצדיק, שכאילו חי באותו זמן. ואף כי נסתרס כאן סדר המאורעות, כמו שיכיר כל קורא, הנה בעיקרו מתאים הספור הזה לתאור שאצל פילון ויוסף בו מתתיהו. נתוח מפרט של המקום הזה במגילת תענית ראה: י. קלוזנר, „רגע גדול בחיי האומה“, השלח כרך כ”א (תרס"ט) עמ' 113.  ↩

  14. חסר סעיף 99. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות