בְּמַעֲלוֹת שְׁלַל כָּל-צֶבַע מֵעִמְקֵי תְהוֹם תַּחְתִּיָה

וּמַזְהִיר חֵיקָהּ עוֹד מֵאֶגְלֵי פְּנִינִים קְטַנִּים,

כָּכָה עֹלָה וֵינוּס מִמְּצלוֹת הָאַדְרִיָּה,

וַאֲדֻמִּים יְצֻרֶיהָ וְצַחִים כְּמוֹ שׁוֹשַׁנִּים.

מִגְדְּלֵי עַד יִנָּשְׂאוּ עַל-תְּכֵלֶת פְּנֵי מִשְׁבָּרִים,

כַּאֲרֶשֶׁת שְׂפַת נֶאֱמָנִים מְהֻקְצָעִים וּמְחֻטָּבִים,

וּמְפֻשָּׂקִים הֵמָּה פִתְאֹם כְּפִיוֹת מְסֻגָּרִים,

שֶׁפִּתְּחָה אוֹתָם עַתָּה אֲנָחָה שֶׁל-אֳהָבִים.

שֵׁיטִי חֹתֵר לָבוֹא אֶל-הַחוֹף וָאֵרֶד –

עֵת חֲבָלָיו עַל-פְּנֵי עַמּוּד יַשְׁלִיךְ, וְהֵם מוּסַבִּים,

לְמוּל פְּנֵי קִיר חוֹמָה אָדֹם כְעֵין הַוֵּרֶד –

עַל-חֶלְקַת פְּנֵי הַשַּׁיִשׁ עִם-אֶחָד מִן-הַשְּׁלַבִּים.

בתוך: וילד, אוסקר, “תְּמוּנַת דּוֹרְיַאן גְּרֵי”, מוסקווה, א“י שטיבל, תרע”ח. תרגם מאנגלית י"ח טביוב

לֹא יוֹם אַף לֹא לַיְלָה: דִּמְדּוּמִים הָיוּ

חַיָּי.

וְזֶה אֲשֶׁר-לֹא הָיָה וְזֶה אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה –

הָיָה מַאֲוַיָּי.

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אָרֹךְ אֶחָד – וְרַק לִרְגָעִים

יֵשׁ כִּי אִנָּעֵר.

אֲשַׁפְשֵׁף עֵינַי: עֲלָטָה. אַךְ פְּאַת-שָׁמַיִם אֶחָת

אֲדֻמָּה עַד-לְבָעֵר.

אַבִּיט וְכַף לֶעָיִן: הַאִם הוּא לִפְנוֹת-עֶרֶב?

הַאִם לִפְנוֹת-שַׁחֲרִית?

לֹא אֵדָע. וְלֹא אֵדַע אִם עַתָּה רַק אָחֵל

אוֹ אִם זֶה כְּבָר אַחֲרִית.

לֹא אָהַבְתִּי וְלֹא שָׂנֵאתִי. הוֹי אֵלִי, אֵלִי!

אַלְפֵי אַלְפֵי זוֹכִים

עֲמֵלִים עַל כָּל סְבִיבִי וְהוֹמִים פֹּה וְרוֹעֲשִׁים,

וְרִבְבוֹת אֻמְלָלִים בּוֹכִים,

וְגַלְגַּל מְנַסֵּר גַּלְגַּל וְשׁוֹרֶקֶת כָּל הַמְּכוֹנָה

וְהָעוֹלָם חַי וְקַיָּם.

אַךְ מַה-לִּי פֹּה אֲנִי וּמִי לִי פֹּה אֲנִי,

וְחַיַּי אַיָּם?

מה ארוך הסולם ומה גבוה! על הארץ הוא מוצב ועד השמים מגיע ראשו. מי יודע? אולי מיליון אלפים מיל אורכו, אולי שני מיליונים, אולי שלושה.

ומלאכים עולים בו ויורדים, עולים ויורדים,

ובלילה מתוך הדממה יש אשר יהיה איש ברוך אלוהים, אשר תשמע אוזנו כקול המון גלים, הוא קול משק הכנפיים אשר לעולים וליורדים.

ואת היורדים הלוא ידעת, בני. מלאכים הם בשמים, אשר מן השמים הם יורדים ואל הארץ הם אומרים לרדת. ואולם הנה הם עולים – – –

ואני הפסקתי את אמי בדבריה פתאום: “עולים? מי מזה הם עולים? האם מעל פני הארץ? האמנם מעל פני הארץ? האמנם יש מלאכים גם על הארץ, כי משם הם עולים?”

כן, יש. יש מלאכים גם על הארץ, והם יחידים ושרידי סגולה ומספרם מעט מאד, אולי רק אחד במדינה ושניים בדור, ואולם יש ויש. ומראיהם כמראה ילדים תמימים וכמראה חוזים ואנשי ואנשי רוח וכמראה נביאים ואנשי אלוהים. עוד יבואו הימים, בני, ואתה תבין את כל אלה. ואולם עתה רב לך אם תדע, כי כמשפט המלאכים בשמים, אשר תאחז בם לפעמים תשוקת פתאום לעזוב את השמים ולרדת לראות את הארץ ואת הנעשה עליה, כן משפט המלאכים אשר על הארץ, כי תאחז גם בם תשוקת פתאום לעזוב את הארץ ולעלות לראות מה בשמים.

והסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והמלאכים עולים ויורדים עולים ויורדים.

ועל פני אחד השלבים מן השלבים התיכונים אשר בסולם נפגשים העולים עם היורדים.

“שלום עליכם!”

“שלום עליכם!”

ואיש נותן לרעהו את כנף ימינו העליונה.

והמלאכים נוטים כמעט הצידה ואת כנפיהם הם שולחים איש איש לכיסו והם מדברים איש באוזני רעהו, כמשפט אנשים אחים הנפגשים ברחוב העיר; ואיש את אחיו שואל לשלומו ולכל אשר עמו, ואיש את אחיו עונה לשלום וכל כל אשר עמו.

“מה חדשה על פני הארץ?”

והבאים מן הארץ עונים כמנהג העולם: רק רע, רק רע.

“רק רע כל היום תמיד על פני הארץ. העת הטובה והקדמונה כבר עברה. אמנם טובות היו השנים הקדמוניות מעתה. כדבר הזה יספרו לנו זקנינו וכן נחוש גם אנחנו. אז ביקשו עוד בני האדם טוב וצדק, שלום ומידה טובה ; אז היו עוד בני-האדם שלמים ושלווים. ואולם עתה? עתה אין אמת ואין רוח נכון. רק שקר ותרמית אל כל אשר נפנה, ורק כזב ומרמה. אין אהבה בלב בני-האדם ורק שנאה ונקמה. כי רעים בני-אדם מחיות הטרף, ורבים הרודפים אשר על-פני הארץ ורבים הנרדפים. אין זוכר כי אחיו גם הוא נברא בצלמו כדמותו ואיש את רעהו רודף. עד מתי עוד? הנה אין מנוחה לעייף ואין מרגוע לכושל. ויש אשר יתכווץ הלב הטהור למראה כל החמס הזה, ויש אשר גם הצדק יצדיק את עושיו ואמר: גם האנשים האלה אינם אשמים, כי רק על-דבר הלחם הם רעים וחטאים. כי בזיעת אפיים ייאכל הלחם אשר יבוא אל פי האדם, וגם לחם צר זה יחסר לפעמים לָרָעֵב. ואולם אם כה ואם כה, רק רע כל היום תמיד על-פני הארץ. אין רוח ואין מרחביה להלך הנפש הטהורה. ותמעט עוד כל זאת, ותמלא הארץ קיטור ואלקטרית ומכונות, והאדם היה למכונה גם הוא. היש איפוא מקום בעולם אשר כזה גם לרוח הקודש? ולכן כל אשר נפשו לא הוטמאה עוד בו, ודאבה הנפש הזאת וכאבה אליו ורוחו תשאף לרגעים לצאת מן המחנק הזה ולבוא אל מקום אשר שם עוד טהורה הרוח. הנה כן נקטה גם נפשו בנו מפני החיים אשר על הארץ, ורוחנו שואפת השמימה. כל חומר הגס אשר על פני הארץ היה עלינו למשא, ונפשנו מבקשת רוח. הממשות היבשה, אשר מסביב לנו, היתה למחנק לנפשנו, ונפשנו עורגת אל-המליצה. כי על-כן אתם רואים אותנו עוזבים את הארץ, ואנחנו פה עולים, עולים השמימה; אולי נינפש שם רגע אחד, אולי נחליף שם רוח ונתחזק; ואז יהיה בנו כוח חדש לשוב לגורלנו ולעמלנו ולשאת אחרי-כן שנית את כל הצרה והתלאה.”

והמלאכים הבאים מן השמים, לבעבור יירדו, שומעים את הדברים, ופניהם הלבינו מאוד מחרדת פתאום.

ואולם המלאכים העולים מן הארץ לא יראו ולא יביטו לא ישימו לב, כי עוד לבם הומה מן הדברים אשר דיברו זה עתה, ורק לתומם הם שואלים:

“מה חדשה בשמים?”

אז יענו בני השמים גם הם: “רק רע, רק רע. אם רע לכם שם על-פני הארץ, הלא רע לנו שבעתיים פה בשמים. אולי, לפנים, בשנים הקדמוניות טוב היה ליושבי השמים, ואולם לא עתה. לפנים, בימי הילדות אשר לבני השמים – אז התענגו על כל טוב. אז עוד היו המלאכים והכרובים והשרפים ילדים, ילדים תמימים; ואז התענגו בכל לב על התמימות ועל הטוהרה, על המנוחה ועל השלווה, על הקדושה ועל האצילות אשר מסביב בשמים, ותהי השמחה שמחה שלמה. ואולם ברבות הימים ארכה להם השעה מפני רוב הטובה. הנוסח הקבוע אשר אין לו שינוי ואין לו חליפה, היה להם לעול. הנה כן באו הימים החדשים. והמלאכים אשר בשמים מן הקצה ועד הקצה מגהקים ומפהקים, ונפשם שואפת לחיים אחרים. אין לנו קרקע מתחת לרגלינו. – וזה כל הרע. ולכן יש אשר תבחל נפשנו בכל אשר בשמים ורוחנו עורגת ארצה. הרוח אשר מסביב לנו יהיה לנו למשא ונפשנו תבקש חומר. המליצה הרופפת, המרחפת פה על פני כול, תהיה לנו למחנק, ונפשנו תכלה אל הממשות. לנו לנו עבודה! תנו לנו מעשה! תנו לנו מכונות וקיטור ואלקטרית! כי על-כן אתם רואים אותנו עוזבים את השמים, ואנחנו פה יורדים, יורדים לארץ, כי אמרנו: אולי ירווח לנו שם ואולי נוכל ונתענג כמעט על החיים אשר שם, ואז נחליף רוח ונתחזק; ואז יהיה בנו כוח חדש לשוב אחרי-כן ולשאת שנית את כל הריק ואת כל השעמום אשר בחיי הרוח.”

והמלאכים אשר מעבר מזה נושאים את עיניהם ומביטוים איש בפני אחיו.

ואלה מזה ואלה מזה אומרים: “אולם אויה לנו! רואים אנחנו כי שגינו. כאשר נבקש לנו אנחנו מפלט מפני חיינו אנחנו, כן תבקשו לכם גם אתם מפלט מפני חייכם אתם – ואין מפלט ואין מנוס.”

והמלאכים הבאים מן הארץ, לבעבור יעלו השמימה, שבים כלעומת שבאו ואינם מבקשים עוד לבוא השמימה; והמלאכים הבאים מן השמים, לבעבור יירדו אל הארץ, שבים גם הם כלעומת שבאו ואינם מבקשים עוד לבוא את הארץ.

והסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והמלאכים יורדים והמלאכים עולים – איש איש אל המקום אשר משם בא.

אלה אשר שבעה נפשם מרוב ממשות ויאמרו ללכת לבקש להם מליצה, נוכחו ויראו כי גם המליצה איננה טובה; ואלה אשר שבעה נפשם מרוב מליצה ויאמרו ללכת לבקש להם ממשות, ראו וייווכחו כי גם הממשות ריקה ואין בה דבר. –

ובסַפֵּר אמי באוזני את הדברים, ותשב אמי-זקנתי ותען גם היא ותאמר: הלוא זה אשר יאמר משל הקדמוני: איש לנטל משאו! אם יניחו כל בני אדם איש את נטל משאו וברירה תהיה להם לבור איש איש נטל משא מן המונחים לפניו ככל אשר יחפוץ, אז יבחר לו איש איש את שלו אשר היה לו לפנים.

הקופה

ביום הולדת אותי היה הדבר, ואני אז בן תשע שנים. בהיות הבוקר, כאשר רק נפקחו עיני וארא את המתנה אשר נתן לי אבי לזכרון היום ההוא, והנה: קופה קטנה עשויה מתכת לאגור בה כסף ולחשׂוך מיום אל יום. במכסה הקופה מלמעלה עשוי חריץ, אשר בו תושם מטבעת הכסף לבעבור תיפול אל תוך הקופה, והקופה עשויה תבנית אריה. את זאת נתן לי אבי, ואולם אמי לא נתנה לי דבר, ורק נשוק נשקה לי, ותספר לי את אחד מסיפוריה.

התשמע?

מלאך קטן היה בשמים, מלאך זקונים לאלוהים והוא רך וצעיר, ואלוהים אהבו מאד מאד. והיה היום, ואלוהים אמר למלאך שעשועיו לאמור: הנה מחר יום הולדת אותך, ואני נכון לתת לך את כל אשר תשאל נפשך: שאל מה אתן לך!

והמלאך ענה: אם נא מצאתי חן בעיניך, אבי ונתת לי קופה לאגור בה מטבעות, כמשפט הקופות אשר לבני האדם על הארץ. ואולם בזאת תיפלא הקופה מן הקופות האחרות, כי תעשה אותה בתחבולה על-פי מכונה אשר יכול תוכל להתמלא מאליה ולא תהיה עלי המלאכה למלאותה.

ושחוק קל נראה על שפתי אלוהים, וישפוק למלאך על כתפיו, ויאמר: אין זאת, ילד שעשועי, כי עצל אתה מעט, ועל כן שאלת למנוע את נפשך מכל מלאכה, עד כי תאמר כי גם קופה תימָלא מאליה, ואולם ראה, נשאתי פניך גם לדבר הזה.

וממחרת היום, יום הולדת את המלאך, ויתן לו אלוהים את הקופה כאשר שאל, והקופה עשויה חמר ותבניתה תבנית אדם ומראיה כמראה אדם חי אשר על הארץ. את זה נתן אלוהים למלאכו, ויהי האדם לקופה בידי המלאך.

והמלאך שם את הקופה בקרן זווית על פני הארץ, ותהי הקופה עומדת על הארץ. ותהי גם מתהלכת על הארץ, כי כן היה המשפט המכונה אשר עשה לה אלוהים, ותהי מתמלאה הלוך והתמלא מיום אל יום.

והקופה, הלוא אמרתי לך, היתה עשויה חמר, ותבניתה תבנית אדם, לא נעדר דבר, והיא הולכת ומתמלאה הלוך והתמלא.

אין דבר אשר לא בא אל תוך הקופה הזאת; וכן עברו ימים, וכן עברו שנים.

והמלאך אשר בשמים מביט אל קופתו אשר על הארץ ורואה אותה בהתמלאה ונשמתו חורדת ומרקדת בקרב נפשו מרוב שמחה ועליצות.

כן עברו שנים הרבה;כן עברו שבעים שנה.

והקופה היתה מלאה על כל גדותיה, עד אפס מקום עוד.

ומקץ שבעים שנה התבקעה הקופה מרוב התוכן אשר בה; פור התפוררה פתאום, ושבריה התפרדו – מקץ שבעים שנה.

והמלאך פוקח את עיניו היטב, למען אשר ְיפַקֵּח על התוכן אשר בתוך החרשׂ הנשבר.

אויה! מה זאת?

הנה המטבעות מתגוללות ארצה, והמטבעות שונות מאד בערכן: מטבעות מזוייפות, מטבעות עשויות סיגים, מטבעות שווא ושקר, מטבעות תרמית וכחש, מטבעות אשר נמחקה צורתן, מטבעות פסולות, מטבעות אשר אין להן כל ערך, ורק מעט מעט בהן גם מטבעות עוברות לסוחר.

והמלאך הקטן עומד ורואה, ואחרי-כן הוא פורש ובוכה.

ואלוהים מנחם אותו ואומר: לא טוב הדבר אשר שאלת להיות לך קופה אשר תתמלא מאליה. לו פיקחת אתה על קופתך, כי אז היה אוצרך אוצר נבחר. לשנה הבאה ביום הולדת אותך אתן לך קופה אחרת, ואולם אתה עשה בחוכמתך לפקח עליה היטב.

ואמי, בספרה לי את הדברים האלה, הוסיפה: בני! מי יתן וביקשת את מלאכך אתה היושב בקרב לבך לפקח על אוצרך אשר בקרבך, והיה באחרית הימים והיה אוצרך טוב ונבחר.

אור

(מוקדש לפְלוְֹרצְיָה הקטנה)

לילה – והחושך מילא את חדר המשכב כענן כבד מן הקצה אל הקצה.

במיטה קטנה שוכב הילד הישן, ועל ידה המיטה הגדולה, ועליה שוכבת אמו וישנה.

אך פתאום התמודד הילד ויתעורר וייקץ.

“אמי!”

וגם אמו הקיצה.

“מה אתה שואל, ילד שעשועי?”

“אור! אור אנוכי שואל, אמי! יהי אור, אמי! שואל אנוכי כי יהיה אור כרגע!”

ואמו חפזה ותקם ותעל נר.

"לא, אמי! לא נר אנוכי שואל, לא אור נר, לא אור נר! היהי אור!

שואל אנוכי כי על כל הארץ יהיה אור! שואל אנוכי כי על-פני חוץ ועל כל הרחוב יהיה אור, כי יהיה עתה יום אנוכי שואל!"

"אבל, נשמתי! הדבר אשר אתה שואל לא יתכן. עתה הנה לילה, ואין אדם בכל הארץ אשר יהיה לו כוח להפוך לילה ליום. דבר אשר כזה אין גם אֵם אוהבת יכולה לעשותו, וגם לבנה יחידה אין היא יכולה לעשותו. חכה, חכה מעט יקירי! אל נא תקצר נפשך מחכות. עוד מעט, רק מעט עוד, נשמתי! היום יבוא אל נכון. "

“ואולם שואל אנוכי כי עתה יהיה יום! שואל אנוכי כי תמיד יהיה יום!”

והילד בוכה.

והאישה אינה יכולה לשמוע את קול בנה בבכותו, את קול משק כנפי המוות בבואו היתה יכולה לשמוע במנוחה אבל לא את קול בנה בבכותו.

ואולם הילד בכה. והילד הולך הלוך וגדול, וכאשר יוסיף ימים כן יוסיף לבקש אור ויום, וכאשר יוסיף לבקש אור ויום כן יוסיף ללכת הלוך ובכֹה; ואמו כאשר תשמע את קולו בבכותו, וכן תוסיף ללכת הלוך ודלֹה, כי אין היא יכולה לשמוע את קול הילד בבכותו.

הוי, אל אלוהי האור! את כל אשר לה היא נכונה לתת, ולו רק יהיה אור לבנה.

והיא הולכת לבקש את האור למען בנה.

"אי המקום אשר משם יוקח אור? "

ובהיותה עומדת על פרשת הדרכים ושואלת לנתיבות עולם, והנה אשה זקנה לקראתה.

“אנוכי הנה זקנתי ורוב ימים הודיעוני חוכמה. את האור את מבקשת, בתי? את האור למען בנך? בתי, את אשר אגידה לך: אם את עיניך המזהירות והמאירות תיקחי ותקריבי אותן קורבן לבנך, והיה לבנך אור כאשר שאלה נפשו.”

והאשה לא חיכתה אף רגע – ותקם ותבא את עיניה המזהירות והמאירות קרבן לבנה. יום ולילה, יום ולילה עבדה את עבודתה לבנה, ובלילה לא ראתה מנוחה, עד אשר הוכו עיניה בסנוורים מרוב עבודה בלילה.

ואולם האור הזה היה אור רק לבנה לבדו – והוא הלוא שאל כי יהיה אור לכל הארץ אשר מסביב.

ושנית עומדת האשה על פרשת הדרכים ושואלת לנתיבות עולם.

“הגדנה, נתיבות עולם, אי המקום אשר משם יוקח אור?”

והנה אשה זקנה לקראתה.

“עתה הנה זקנתי; ואולם לפנים הייתי צעירה כמוך. בהיותי צעירה, ואהי גם אני אֵם כמוך; ועל כן ידעתי. אם תעמלי בזיעת אפיך עד כי שערות ראשך השחורות כלילה ילבינו כיום, אז יצא אור מן הלובן הזה, והיה לך אור למען בנך.”

ואֵם הילד לא פקפקה אף רגע. אז עבדה את עבודתה למען בנה, יום ולילה עבדה, יום ולילה, ולא שבתה עד כי מרוב עבודה הלבינו שערותיה השחורות, ויהי הלובן הזה כלבנת הספיר לטוהר, ויאר שבעים ושבעה מיל עד למרחוק.

ואולם גם האור הזה לא הספיק; האור הזה לא היה אור עולם ולא האיר לארץ כולה.

ובשלישית עומדת האשה ושואלת לנתיבות עולם:

“הגדנה, נתיבות עולם, אי המקום אשר משם יוקח אור?”

ומארבע רוחות באה רוח ותאמר:

“אם דם לבך האדום תקריבי קובן לבנך, והיה האוֹדם הזה לאור גדול כאור שבעת הימים.”

“את דם לבי?” אמרה האשה – ובלי חמלה קרעה את לבה מתוך סגורו ותַקרב אותו לבנה. ובהיות לב האשה עם בנה, ויהי החום גדול מאד כחום השמש בגבעון, ויאר יום אחד ולילה אחד, ויאר שבת ימים אחרים עוד, ויאר לפני הילד.

ואולם גם האור הזה לא היה אור עולם אשר יאיר לכל הארץ אשר מסביב ואשר יאיר לנצח ולא יחדל.

והאשה הולכת עוד תועה ומבקשת.

“איה אור? איה אור? – הגידו לי, איה אור אשר יאיר לבני כל הימים ואשר ייאור גם לכל הארץ בגלל בני?”

והנה איש זקן לקראתה.

“אם את כל הספרים אשר בעולם תאספי לך ואת חוכמה ומדע, והיה לך האור אשר את מבקשת, ונתת אותו לבנך.”

והאשה אוספת למען בנה את כל הספרים אשר בעולם, ואת כל החכמים ואנשי המדע היא קוראת לבעבור יתנו לבנה את כל חוכמה ואת כל מדע.

והחכמים ואנשי המדע נותנים לבנה חוכמה ומדע, ויהי לו אור, אור גדול מאד. ואולם – החוצה הביט רגע אחד, וירא והנה חושך ואפלה מסביב ורק לו לבדו אור, ויכאב לו הדבר שבעתיים.

ויהי הנער לעלם, והעלם היה לאיש, והאיש איש אומלל מאד!

כי לא ישלו איש אשר יבקש אור תמיד, אור אחד לבני-אדם כולם יחדיו.

ובעודו מבקש את האור, והנה ימים אחרי ימים יעברו ושנים אחרי שנים, והוא גם הוא עייף ויגע וזקן ושבע נדודים.

ורגליו כואבות מרוב לכת ובקש, ולבו כואב מרוב הגֹה וחקור.

ושערות ראשו השחורות הלבינו גם הן, ותהיינה מזהירות ומאירות.

ולו גם לו בן, וגם בנו זה שואל מעמו את אשר שאל הוא כל ימי חייו. ובעודו עושה כה וכה והנה יומו הגיע, יום אחרון ורע, ותחת האור אשר ביקש הנה זה מלאך בא מלא חושך ואופל ולו אלפי עיניים שחורות.

ופתאום הבין: חוק עולם הוא! יום ולילה באים חליפות, וקיץ וחור. ואור וחושך וחום וקור.

ובקוראו את בנו אל מיטתו ויאמר לו: ראה, היה ביקשתי את האור, ועל כן רב לי, כי המבקש את האור גם לו אור!

קצנלסון איננו עוד. המחבר של “רמ”ח אברים" לקט הפעם את אבריו עצמו והם ירקבו עתה באיזה קבר בבית העולם הקר בפטרוגרד. המשורר של “בין אבני השדה” נעשה בעצמו למין אבן דומם על פני השדה…

ואני מחטט עתה באיזה גל של מכתבים ומוציא לי משם מכתב אחד. “יחיד אתה לי – הוא כותב אלי באחד ממכתביו האחרונים – יחיד נשארת לי מכל אוהבי וידידי, שהיו לי בימי חרפי. אחד אחרי אחד הלכו להם. באקשט מת בזרועותי לפני עשתי עשרה שני, אחריו לפני שנתים ימים הלך היילפרין, עתה גם קאנטור איננו עוד. וכלם הלא היו אנשים מצוינים, יכולתי להתגאות על אהבתם. עתה נשארת לי אתה לבדך. אינני יודע כמה אוהבים לך מבלעדי. – הן כמה שנים לא היינו יחד, אבל ראה הזהרתיך, שמרני ידידי: פן אעזבך מחר, ואז תצעק ולא אענך… זקן אנכי, זקן ורפה כח, מכתפותי ולמעלה עוד ארמוזד שולט בקרבי, ראשי עוד חושב מחשבות וימיני מושכת בעט סופרים, אבל מכתפותי ולמטה תקפני אחרימן. הפודגרא שמה בסד רגלי ובלבי קננה הצפרדע… את המות לא אירא, אבל לו הואיל אחרימן לתת לי ארכה שלש שנים – רק שלש שנים, למען אוכל לכלות את אשר החלותי. הלא ידעת, ידידי, כי כל ימי הייתי דומה לאשה מעוברת שכרסה בין שניה, אבל אין לה פנאי ללדת… ראשי היה תמיד מלא מחשבות, עד כי נכון היה בכל רגע להפקע, אבל אנוס הייתי לרוץ כל היום בשוקים וברחובות בשביל אגורת כסף וככר לחם. קויתי תמיד: הנה יבואו ימי הזקנה ויונח לי, ואז אעשה גם אנכי לביתי. אבל אנכי קלקלתי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, והנני אנוס גם היום לכתת את רגלי הכבדות על שלבי פטרוגרד. ורק עתה כאשר תקפתני האינפלוּאנצה, מצאתי לי פנאי לכתוב לך ולהדאיב את נפשך בקינים והגה והי… סלח לי, יחידי.”

רק אל שלש שנים התפלל, למען יוכל לכלות את אשר החל, והן לא ניתנו לו, וגם הימים המעטים אשר ניתנו לו עוד, לא לעבודתו יכול להשתמש בהם, אשר בה היתה תלויה כל נשמתו, כי אם כתת גם בהם את רגליו הכבדות על שלבי פטרוגרד לבקר את חוליו והיה רץ כל היום בשוקים וברחובות בשביל אגורת כסף וככר לחם… התוכלנה כל המליצות אשר ישמיעו אותנו עתה אחרי מותו למחות את העובדה הזאת? ואם בנתר יכבסו עתה את הכתם הזה, היוכלו להשמידו?

ולכן לא על קצנלסון אדבר פה בעצם ועל אשר היה לנו, לא אכתוב כלל אותה ה“סטודיה” הידועה, המקובלה עתה כל כך, כדי לקבוע את האישיות שלו בתור נשמה פיוטית רכה מעבר מזה ובתור אדם מדעי שאין דומה לו מעבר מזה. לא אדבר אפילו על היותר נפלא ויותר גדול שבו, על קצנלסון בתור אדם. מי אשר לא ידע אותו, לא יבין את זה לעולם. עד כמה שהיה גדול בתור סופר, בתור חושב מחשבות, בתור חוקר – בתור אדם הן היה גדול מזה אלף אלפי פעמים. האדם שבו האפיל על כל אלה.

לא, על כל אלה לא אדבר פה. אני אדבר רק על ד"ר יהודה ליב קצנלסון, עם הכנוי הספרותי בוקי בן יגלי ועל מה שאדם זה היה יכול להיות בשביל כל עם היהודים – לו רק נתנו אותו להיות.

וזאת אשר איזה רגש של בושה בפני קצנלסון עצמו מנע אותי מלהגידה כל הימים אשר היו עיניו פקוחות, אותה אגיד הפעם: אין אני יודע בין כל סופרינו עוד אחד, אשר היה יכול לתת לעמו המון אוצרות רבים ויקרים כמוהו. רגילים אצלנו לומר אחרי מטתו של אדם: אבדה שאינה חוזרת. לצערי כבר נמחקה צורתה של מימרא זו, כצורתה של מטבע ישנה. אי אצלנו אדם מת שלא הכריזו עליו כך? ולכן אין המלים עושות רושם עוד. אולם אנכי הייתי רוצה, שמלים אלו תהיינה חדשות עוד לגמרי, כיום יציאתן מבית הטביעה שלהן, כדי שיבין הקורא מה שאני חושב בזה. קצנלסון שני אי אפשר עתה בשום אופן שיהיה לנו. משורר גדול כי ימות, והיתה לנו התקוה, כי באיזו עלית קיר כבר יושב איש צעיר לבן פנים וחולם שם את חלומותיו ומנסה לתת לחלומותיו צורה, וכוכב זה יתגלה אלינו מהרה. אדם גדול ומצוין כי ילך ממנו, והיתה לנו הנחמה, כי הצרה הגדולה שלנו אשר אין דומה לה תרקע לנו בדממה על האבנים אישיות חדשה גדולה ומצוינה, ואפשר שתהא גדולה ומצוינה גם מן ההולכות לפניה, מאחרי שגם צרתנו הולכת הלוך וגדולה. אבל קצנלסון כי ימות – למה זה נשלה את נפשנו? בשנת 1917 לא יעלה ולא יצמח עוד איש יהודי שיהא בקי בכל חדרי התורה, בבבלי וירושלמי וכל הפוסקים, ויחד עם זה תהיינה לו כל אותן הידיעות החיצוניות הנפלאות, שהביאו אדם כווירחוב להשתומם להן, וחוץ מהן יהיה לו אותו השכל הישר ואותה הלשון הנפלאה ואותו הכח להיות דורש דוקא את האמת ואותו הכשרון להרצות לפנינו את אשר עלה בידו ואותו רוח השירה, כדי לתת נשמה בכל הנאמר. לא, נס כזה, שתהיינה כל המדות האלה אצל אדם אחד בבת אחת, אינו מתרחש שתי פעמים אצל אומה קטנה כמונו, ומה גם בימינו, בשעה שה“לימוד” בכלל כבר הולך וגוסס.

וכמין צמרמורת אוחזת אותי, כשאני נזכר באותה השערוריה: כי אותם הכוחות העצומים הלכו לטמיון ולא הוציאו מהם את התועלת, שהיו יכולים להוציא מהם וכי אומה כפוית טובה נתנה לאדם כזה להיות הולך במשך שלשים וארבעים שנה לבקר חולים 14 שעה בכל יום, עלה וירד, עלה וירד על שלבי פטרוגרד – דבר אשר כותב־רצפטים אחר במקומו היה יכול גם הוא לעשותו – ונותרו לו רק שתים־שלוש שעות בלילה בשביל עבודתו בעצם, בשביל מטרת חייו הקדושה. כמו לגאולה היה מחכה בכל פעם אל היום, אשר היה יושב על המשמר בבית החולים האלכסנדרוני, כי שם בחדרו שלו, כשלא היו לו מפריעים גדולים ביחוד, היה יכול לעבוד קצת ולכתוב. כמה פעמים ישבתי עמו באותו החדר הקטן, והוא בעינים מאירות דבר באזני על דברים לעשרות אשר כתב ועל דברים למאות אשר יכתוב ועל מחשבות לאלפים אשר עלו לפניו. מה יהיה עתה קץ כל הדברים האלה? מי יכתבם לנו עתה? – כמין צמרמורת אוחזת בי, כשאני נזכר בזה.

ועתה הנה זה יבואו ודרשות ידרשו, ומוסדות ייסדו, ו“הוי ואבוי” יזעקו ו“חבל”, יאמרו, “כי הבן הגדול של אומתו איננו עוד”, ועל התחיה ידברו ועל התנור הגדול אשר בו יאפו עם כאשר יאפה הלחם, והחלטות יחליטו ויאמרו כי הנה בא מועד לעשות דבר – עתה, כאשר זה איננו עוד בעולמנו. איה היו עד כה? מה עשו עד כה? מה עשו בכלל, שהכחות הבונים אומה ועתידה של אומה באמת יהיו מובאים אל התכלית הדרושה כמשפט ולא יכלו נשמה עשירה וחיים עשירים לבטלה? – עתה הנה ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה ויאמרו: “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל.”

שָׁם בָּרָמָה, שָׁם נִשְׁקֶפֶת

חָרְבָּה שְׁמֵמָה אַף נוֹפֶלֶת,

וּבַלַּיְלָה שֵׁדֵי לַיְלָה

שָׁם יָחֹלוּ, שָׁם יִרְקֹדוּ.

אַךְ מִלְּפָנִים, בִּימֵי קֶדֶם,

שָׁם – עוֹד זוֹכְרִים – רָאֲתָה עַיִן

בַּיִת גָּדוֹל, בֵּית-הַכְּנֶסֶת,

וּבַחוּרִים שָׁם לָמָדוּ.

וּבַחוּרִים שָׁם לָמָדוּ –

אַךְ בָּעֵמֶק שָׁם בָּאֹהֶל

יַחַד אֵם וּבַת יָשָׁבוּ;

בַּת לוֹקַחַת לֵב רוֹאֶיהָ.

שָׁם בָּרָמָה, שָׁם יִלְמָדוּ –

אַךְ גַּם נֶפֶשׁ יֵשׁ לַנַּעַר,

נֶפֶשׁ חֲפֵצָה; וְאֶחָד נַעַר

חָמַד, אָהַב הַנֶּחְמָדָה.

לַיְלָה, לַיְלָה, עֵת כִּי נָחוּ

הַבַּחוּרִים וַיִּישָׁנוּ

וַיְהִי עָזוּב בֵּית-הַכְּנֶסֶת –

שָׁם הַשְּׁנַיִם, שָׁם נוֹעָדוּ.

שָׁם יָשָׁבוּ, שָׁם נֶעֱצָבוּ,

וַיִּצְחָקוּ, אַף נָשָׁקוּ;

שָׁם שָׂמָחוּ, שָׁם נֶאֱנָחוּ –

אַךְ בָּא יוֹמָם כִּי נִתְפָּשׂוּ.

כִּי הַשַּׁמָּשׁ צָד אוֹתָמוֹ

כַּצִּפֳּרִים לִפְנוֹת בֹּקֶר…

וּבְמַקְלֵהוּ בַּרְזֶל עֶשֶׁת

הִכָּה, הִכָּה רֹאשׁ וּזְרֹעַ.

אָז אֶת-חָלְיוֹ שָׁם בָּרָמָה

חָלָה שְׁלשִׁים יוֹם הַנַּעַר;

גַּם הַנַּעֲרָה שָׁם בָּעֵמֶק

חָלְתָה שְׁלשִׁים יוֹם חָלָתָה.

אָז שָׁכָבוּ, אָז נֶעֱצָבוּ,

לֹא צָחָקוּ, לֹא נָשָׁקוּ –

וַיָּמוּתוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד,

גַּם הַנַּעֲרָה גַּם הַנָּעַר.

וּמִנִּי-אָז שָׁם נִשְׁקֶפֶת

חָרְבָּה שְׁמֵמָה וּמַפֹּלֶת,

וּבַלַּיְלָה שֵׁדֵי לַיְלָה

שָׁם יָחֹלוּ אַף יִרְקֹדוּ.

הביא לדפוס והוסיף הערות ואחרית-דבר גדליה אלקושי

א

לכבוד האדם הגדול מאחיו, סמל ומופת לנפשי, יהודה ליב גארדאן!

אתה אדוני ידעת את ארחי וחפצי זה שש ושבע שנים ביום באתי אליך במכתבים בפעם הראשונה ואתה בכוח זכרונך הטוב אולי עוד תזכור לך את הנער אשר נפשו חשקה בתורה, ואשר חפץ ללכת לבתי הספר, ויחפוץ ברוּם גאוותו להיות לאחד הגדולים בארץ, למשל רב לעדת ישראל בעיר קטנה או לכה"פ¹ אפיפיור – אף גם לא ייחר אפך עלי בראותך אותי עתה בא אליך וקונטרסי בידי, ואני – מחבר קטן. החלומות רבי הערך, אשר חלמתי לי אז, עברו ובטלו – כנהוג; האש הגדולה אשר בערה בכל קרבי ואשר אכלתני בכל פה נחלשה מעט מעט; הכסף אשר אמרתי בכוחו אבוא אל המטרה, לא קנה לו מעולם זכות אזרח בצלחתי, הלימודים (עפ"י פראגראמם של בית-ספר) השלכו לקרן זווית, ובכן נעשה הגדי תייש, ואהי בן לא לוּמד בחסד אלוהים (איין איגנאראנט – פאן גאטטעס גנאדען) כנהוג, וממילא גם למחבר. אך לבי לא יפול עלי בתתי לי מהלכים בין בעלי השם הזה, כי אי-ידיעתי איננה עוֹלה על אי-ידיעתכם, ואולי עוד נופלת ממנה, כי הרבּה שימשתי אותם, הרבה התהלכתי עמם, ואדע את תוכם ואת ברם, ואדע כי נבער לב העדה הרעה הזאת, ובכל המונם אין איש אשר אכבדהו בלבי, כי בכל המונם ראיתי לי אך מאחזי עיניים, מגבבי מילים, מתפארים במה שאין בהם, ומתקשטים במילים ריקות, ואפילו (או: ודווקא) הגדולים שבהם כגון סמאלענסקין ודומיו. – הנך רואה אדוני רב או מעט מן הרעיונות המרים אשר רחש לבי עת נתתי את צעדי הראשון על סף ספרותנו, ועד כמה הכבוד מגיע אשר אכבד את האנשים האלה בלבי, ושלוותי ונחת דעתי בהיכּנסי אל קהל הבריות האלה, אך התאמין לי איפוא כי אתה הנך כמעט היחיד אשר מימי ילדותי ועד עתה הקימותיך לי לסמל האדם המעלה? – יוכל היות כי אתה אדוני תצחק לי כי מה יתן ומה יוסיף לך דבר שפתי אנוש כמוני; יוכל היות כי אני אך תבן מכניס לעפריים, אחרי כי אתה הסכנת מיום דרכך על מפתן ספרותנו ועד עתה לשמוע את מהלליך ערב ובוקר, עד אשר כבר יצאו מאפך ויהיו לך לזרא כי ‘גם הקוגעל יימאס’ יאמר ההמון, אך אני את אשר אחשוב אותה אגיד: אתה היית לי תמיד למופת, ולא כראות את כל המחברים הגדולים ראיתיך אתה! אתה הנך היחיד אשר מצאתי אצלך לא רק דברים כי אם גם יסוד לא רק ההתפארות וההילוך בגדולות, כי אם דברים ברורים ובריאים הראויים לכל סופר אירופי לכל משפטיו וחוקותיו, ואתה הן לא תקצוף עלי אם כדברים האלה השמעתי גם בגלוי, במאמרי ‘ממסתרי ספרותנו’ הנדפס עתה בווארשויא² -

אליך אדוני אביא היום את סיפורי ‘ביום הכיפורים’³ השלוח אליך בזה, וממך איַחל משפטי. בנוגע לשפתו הנני אומר ‘ומודה ועוזב ירוּחם’, כי אנוכי התאמצתי להסיר מתוכה את הפראזע⁴ העברית, ואחטא בזדון, ואכתוב ברוח אשכנזית, אך כאשר העירוני עתה רבים מהקוראים כי שפה כזאת זרה היא לרוח העברי, אז בחפץ לב הנני לשנות את טעמי ביתר הסיפורים אשר אוציא בקרוב לאור, כי הסיפור הזה הוא אך אחד לקוח מצרור סיפורים המשוּלבים יחד, אשר נתתי למבחן. אך אתה אדוני השמיעני נא את משפטך בנוגע לתוכן הסיפור, דעתך על דבר הנפשות המצוירות בו, על דבר השאלה הפזיכאלאגית ופתרונה, ועל דבר תבנית הציור אשר תיגלה לעין הקורא המבין –

הנני מקווה, אדון נעלה, כי תכתוב אלי ותמלא את בקשתי, אף גם תרשני לבוא לפניך גם פעם שנית, כי הנני חפץ להוציא לאור בשנה הזאת ספר שירים, שירי זמרה ושירים בסיפור (לירישע אונד עפישע געדיכטע), והיה כי יהיה עם לבבך לכבדני נגדה נא לכל הקוראים ולקבל ממני את הספר למנחה בתיתי את שמך עטרות לו, אז הרשני נא ואשלח אליך שירים אחדים והיו לך למבחן, למען דעת הנאווה לך לסוככם בכנפיך אם לא.

בצאתי את פניך, אדון נכבד, אקווה כי מכתבך לא יאחר בואו

והנני בענווה ובכבוד

עבדך דוד פרישמאנן.

Lodz, 25 Mai (6 Juni) 1881

ב

אל כבוד האדם הגדול י. ל. גארדאן!

את מכתבך מיום 2 יוני קראתי אתמול בשובי מדרכי, אף שמחה נתת בלבי בראותי כי שמת עינך על סיפורי הקצר⁵ ותעירני על השגיאות הנמצאות בו. אבל הן מראש דיברתי כי ביצעתי חטאתי בזדון בבקשי לי דרך חדשה אשר זרה לרוח העברי, ואך ייפּלא עתה בעיני כי הנני בעיניך כדובר ברמזים ובראשי מאורעות, בעת אשר בני השיטה היותר חדשה עושים כן בסיפוריהם, וסאכאר-מאזאח⁶ ופראנצאס⁷ ועוד, יוכיחו – ההעמיקו המה לפרט את מחשבות יצוריהם יותר ממני? או האם אסור לנו העברים לעשות כמתכּוּנתם ועלינו להרחיק את ה’סקיצצע‘⁸ בכלל מגבולנו? האם לא נוכל גם אנחנו לתת לפני קוראינו עניין שלם במסגרת קטנה (איין גאנצעס אין איינעם ענגען ראהמען)? וכשאני לעצמי יכולתי לשפּוֹט היטב מספר תיקון ליל שבועות⁹ על ספר התורה, היינו על הפרקים ההם מן התורה שבאו בס’ תל“ש¹⁰. – “היצורים שהצגתי לפני הקוראים בסיפורי הקצר – תאמר – כולם לפי הנראה לקוחים מן המציאות”, ובדברים האלה נתת שמחה מכופלת בלבי, אחרי אשר היצורים האלה נוצרו כולם ברוח דמיוני, ובעולמי בהקיץ לא ראיתים ולא ידעתים, ומדבריך אלה הן הראיתי לדעת, כי עלתה בידי לחקות את המציאות. בנוגע לשגיאות שפתי אודך עוד הפעם אדון נכבד על הערותיך, ויהי אך חפצי כי תתן לי גם שיעור וקצב; למשל: ‘לדת הירח’ חשבת לי לשגיאה, ואני אינני יודע עוד אם אך המלים האלה לא נכונות הן או אם אסור לנו העברים להשתמש בכלל בשפה של צורה כדי לשבר את האוזן (פיגירליך); ‘לוֹבן עז’ האם מלת התואר ‘עז’ לשהע”צ¹¹ ‘לובן’ לא תיתכן? (כנגד חוקי הלשון והדקדוק תחשוב: “בעיניה האירה אש זרה”, ואני אך חשבתי להשמיע בזה “בעיניה בערה אש זרה”; “אלף וליל אחד” – בכ"ק¹² אמנם לא נמצא כאלה, אך תחת זה נמצאם אצל גארדאן בס' ‘עולם כמנהגו’¹³, וכפי אשר אזכרה כתוב שם “אלף ולילה אחד – – –” [מטושטש. ג.א.]

המלים הזרות ‘סרנדותיו’ ‘אפרים’ לא נמצא ג“כ בכ”ק¹⁴, אך אדמה, מי שהתיר לגארדאן לכתוב ‘בּכּכנלים’ ‘סטורנלים’ “האתא קלנד, סטורנל הגיע?”¹⁵ הוא יתיר גם להשתמש במלים כאלה – אך סוף דבר הנני מודה לך אדוני בכול, ולימים הבאים אעזוב את דרכי זו, כי יודע הנני גם אני, כדבריך, כי סגנוני צריך זיקוק – זיקוק שבעתיים. בנוגע לצורת הסיפור אנוס אני להוסיף, כי לקוח הוא מצרור של שישה סיפורים אשר יש אתי בכתובים והמסופרים בהמשך (פאלגע) אחד, והסיפור ‘ביום הכיפורים’ הוא אחד לקוח מן התווך (שמזה יבואר ראשית דבריו “עוד הפעם גריידאוו”) ונדפס במ“ח¹⁶ ‘הבוקר אור’ למען היותו לי למבחן, והמו”ל ¹⁷ הוציא אותו גם זעפּע ראט¹⁸ ועל לבי אני לא עלה מעולם להוציא דבר קטן כזה לאור – –

על השירים, אמרת אדוני, כי אבחר מאלה אשר נשואיהם לקוחים מן המציאות, והיה אם יהיה עם לבבך אדוני וקראת את שירי ‘לטובת הכלל’ הנדפס ממני ב’השחר‘¹⁹ בחוברת שבה נדפס גם שירך הנפלא ‘השעיר המשתלח’, או במ“ח²⁰ הב”א²¹ ל“ג ול”ז ‘על הגפן ופרי הגפן’ ‘הצעיר כצעירתו’ ‘פרנס הציבור’, אך עתה הנה בחרתי לי את השיר ‘דלילה’²² אשר שרתי אז בעת אשר שירי לעבענזאהן וגארדאן היו חדשים עמדי, או, כאשר יאמרו המשוררים בעת אשר בת השירה נתנה לי מנשיקות פיה הראשונות. ממך אדוני משפטי יצא, ומפיך אשמע אם יש לי מקדש מעט בהיכל השירה או אם צא צא תאמר לי; בן י"ז שנה הייתי בכתבי את השיר הזה ורעיונו של שעקספיר ב’אנטוניאוס וקליאופּאטרה’ היה לי לעיניים, והיה אם תקרא אדוני ואם תרשני, ואוסיף, ואשלח לך שנים שלשה שירים ממין אחר –. עתה הנני בן עשרים שנה, אשה ובנים אין לי, ועבודתי היא באחד בתי המסחר פה. אך שלווה ומנוחה עוד רחקו ממני, כי אין עתידות לי; חינוכי וימי ילדותי הם זרים ומוזרים – הה, מי יתן ויכולתי עוד עתה לבוא אל המטרה אשר אליה שאפתי מעודי, בהינתן לי יד עזרה לבוא לחו“ל ולבקר בבי”ס! ידיעותי קניתי לי בעמל רב; שפת ארצנו²³ חלושה היא אצלי, אך לעומת זאת הנני מושך בשבט סופרים בשפת אשכנז וכן גם בשפת צרפת.

כל נחמתי בעניי עתה היא, כי אתה, האדם הגדול, תקרא את שירי ותשמיעני את משפטך באמיתךָ – כל אלה המחברים הצעירים והזקנים אשר סמכו את ידם עלי הם בעיני עוד ערבים שערבים צריכים –. אמצא נא חן בעיניך, אדון יקר, וקראת את שירי מהר ותשמח את נפשי עוד הפעם בדבריך הנעימים כי באורם לי אור. והנני, אדון רם ונשא,

עבדך המשתחוה לקראתך,

דוד פרישמאנן.

Lodz, 18 Juni (1 Juli) 1881

ע"ש²⁴ עם חשיכה.

ג

אדוני!

האשכנזי יאמר: אינע דוממהייט פערגיססט מאן ניכט זא בּאלד! ²⁵ ולכן אקווה כי גם שמי וזכרי לא נמחו עוד מעל לוח לבך, ולא תאנף בי אם אגש אליך היום.

האדון יהל“ל²⁶ הוציא לאור בימים האחרונים את העתקתו ‘נס לגויים’²⁷ אשר עשה אותה על פי ספר כתב דיזרעלי ‘טאנקרעד’, ומלבד אשר הספר הזה לא לנו הוא, כי עומד הוא ודורש בריש גלי בדבר ההתנצרות והשתתפות שתי האמונות, ושמו מוכיח עליו “The new crusade”,והספר כולו נשען על הכלל אשר אחז דיזרעלי: “The Christianity is Judaism for the multitude, but still it is Judaism”; הנה המעתיק גם הוא הראה לנו כוחו ועוצם ידו, שׂיכּל את ידיו, ויבא לנו ‘מטעמים’ אשר כמוהם לא היו לנו עוד; למשל: “שפתיו המלאות אשר עליהן השתעשע צחוק ההיתול”; “העונג של מסיבת-נשים הוא רק לשוחח עם הבת”; “עצתי נאמנה לך להיות אצלו” (לסור אל ביתו); “בני איטליה המשחקים בבמת ישחק יציבו פה מחזותיהם”; “בסוף הרחוב”; “הצליחה לנצח כובד גמוּא ארץ וטורח טיפוף”; “הנני סופר לי שלושים ושש שנה” – ושגיאות כאלה למאות, מלבד אשר כנגד דקדוק הלשון, ומלבד הזיותיו ודמיונותיו מפאת היותו בעל דמיון ומשורר, כמו: “אל הנקמות רוכב על סוס אדום”, ומלבד ידיעותיו הנשגבות אשר שם לפנינו בהקדמתו, כמו “דם שבט הבעדואינים אשר גדול שמו ושכרו בדברי הימים”; שבט הפעדואלים” ועוד ועוד –. קהל הקוראים אשר פה השׂתער עליו כי חרה לו, וכל אחד מקצהו דרך קשתו לדבר עם המעתיק בשער, והנה ירט הדרך לנגדם, כי בא ‘המליץ’ נו' 22 ועלה זית בפיו ‘בינה בספרים’, והמבין בספרים ידבר אל האדון יהל“ל רכות וימתח עליו את מידת הרחמים ולא הסיר את מוּראתו. רבים קוראים הבוחנים אותיות ומילים, יודעים היטב כי אתה אדוני כבר סר צלך מעל ‘המליץ’ וידך מסוּלקת ממאמרים רבים אשר בראשית, בחכמה אתה עשיתם, וה' פ”ב²⁸ אך התגדר יתגדר במקומך, והקוראים האלה לא לקחו מוסר בקראם את דברי הביקורת ההיא; ואולם רבים פה המאמינים, כי אתה אדוני המדבר, והם נרתעו לאחוריהם כי יראו לנפשם פן יורו הלכה בפני רבם, ואתמול בערב בהתאסף משכילים יחדיו ותהי מריבה בינותם, ויתקעו כף איש לאחיו, ויחליטו כי שאול ישאלו את פיך ואתה תענה כרוב חסדך. לכן, אדוני, אם מצאתי חן בעיניך והטיבות עמדי מאוד כי תפתח פיך ויאירו דבריך והיה דברך לי לאור מאיר. הלוא תיטיב שאֵת לחטאי על דבר ערבי את לבי לגשת אליך בבקשתי זאת; אכן אמת נכון הדבר כי חוצפה יתירה היא, אבל אחת הלוא ידעתי כי קרוב אדוני לכל קוראיו.

והנני

אדון נכבד,

עבדך המשרת את פניך דוד פרישמאנן.

Warschau, 4 April (23 März) 1883

ד

אדוני!

הנה אנוכי בא אליך במכתבי זה, אם כי הכלמתני לבלתי ענותני דבר על מכתבי האחרון, ואך מן ‘המליץ’ השמעתני הוד קולך²⁹ וכל העם שומעים, למורת רוחי ולבשתי; ואולם הפעם הזאת לא ריקם באתי, כי מנחה הבאתי לאדוני את ספרי החדש אשר כתבתי, הוא ‘תוהו ובוהו’³⁰ בלווית מאמר ‘על הנס’³¹. ואני אך אחת אבקש כי ייטיב אדוני עמדי וקראת את הספר, ואת משפטו אשר תחרץ באמונה לא תכחד ממני כי אליו עיני נשואות.

ומה אנוכי שואל מעם אדוני, כי אם להשמיעני משפט אמת. אתה אדוני הוא האחד, אשר אותך כיבדתי מנעורי, ותהי לי לסמל מעודי ועד היום, כי מצאתי אותך יחיד בספרותנו בתור סופר אירופי לכל דקדוקיו, שאין הספרות העברית שוֹוה בעבור הזכיר את שמך; ואיך לא יתחמץ לבבי בקרבי בראותי איך סופרים חסרי דעת וחסרי לב מגדלים ומנשאים את שמך, אך מפני שהוא מנהג הדור, ואת פעליך לא יבינו, והנה בא סופר שוטה אחד ב’השחר' וכותב ‘משוררינו י"ל גארדאן ודאליצקי’ או ‘יל“ג ויהל”ל’ (להבדיל)³²; האם לא איוולת היא ורעה רבה להזכיר שם אלוהים אחרים אלה על פניך? היבינו את אשר ידברו? –עלובה היא ספרותנו החדשה מאז ועד היום ותקטן עוד זאת בעיניהם והנה קמו סופרי דרדקי במשך השנים האחרונות ויבאישו ויביעו את המעט אשר היה לנו, ויהפכו את הספרות לעביט מעלה צחנה אשר יחתום העובר בעד אפו מדי עברו עליו, ומה יהיה אחרית אלה אם לא יקום איש בזרוע חזקה לקחת מטאטא גדול בידו, מטאטא השמד, לטאטא ולהשמיד את כל אשר עוללו לנו? – בספרי זה לא שמרתי לפי מחסום ולא דיברתי בנחת כמצוּוה עלינו, כי השמן לב העם הזה; בספרי זה הזכרתי בשם הסופרים ההם ואעביר את טובם על פני הקורא ויצאו חוצץ כולם, בהמה רבה ומקנה כבד מאד, ויהי רעש וזוועה, וריח עלה מהם אשר איננו ריח ניחוח, והמלאכה לא היתה מלאכה המכבדת את בעליה. והיה כאשר יצאו ספרי אדוני שנית אור, אז אנסה שנית להראות לעין הקורא, איך נועזו ואיך נואלו האנשים ההם להזכיר את שמם על פניך, ואם לא על פניך יברכוך.

אתה אדוני במאמריך הרבים הנפוצים במ"ע³³ לישראל, וגם במאמריך ‘בינה בספרים’ שמרת תמיד מחסום לפיך, ואם גילית טפח כיסית טפחיים, כי אתה אדוני לרגל המלאכה אשר לפניך ולפי ידיעותיך הרבות וימיך אשר הורוך להלוך נגד החיים ולהביט בקור רוח על כל המעשים הנעשים, לא מצאת לנכון לפניך להיטפל בנבילות; ואולם אנוכי איש צעיר אני לימים, ומצבי ומעט ידיעותי לא יגדרו את הדרך בעדי, ולכן אדבר ואצא חפשי נגד האנשים ההם, ולא אבוש. אבל אחת שאלתי מעם אדוני ותמלא את חפצי: קרא נא זה והודיעני את דעתך במכתב וחרצת את המשפט כאיש אשר איננו נוגע בדבר, כי אחת היא לי אם שיח ושיג לך עם ‘המליץ’ ואם לא, הלוא לא תשחית בעבור הפניה הצדדית, ותורני ותודיעני במה צדקתי ובמה שגיתי, כי דבריך יהיו לי לקו, למען דעת האוסיף ללכת בדרך הזאת אם לא. מובטח אני כי לא תמנע חסדך זה ממני³⁴.

עבדך העומד לשרת לפניך,

דוד פרישמאנן.

Warschau, 2 Juli (20 Juni) 1883

ה

אדוני!

במכתבך אלי בשנה שעברה בחודש תמוז, הטיבות כי היה עם לבבך להבטיחני כי עוד תשוב לדבּר בי בדבר מחברתי ‘תוהו ובוהו’ ששלחתי אליך בימים ההם, וכי עוד דברים לך לגלות לי ממה “שבינך ובין הקטן שבגמדים”³⁵, וזאת שנית הבטחתני כי בצאת ספר שיריך לאור תפקדני לטובה, למען היות הספר לנגד עיני מדי כתבי על השירים החדשים בספרות ישראל – והנה בנוגע למחברתי, כבר סבּוֹתי אני ליאש את לבי משמוע את משפטה מפיך, אחרי כי עבר הזמן ובטל הקרבן, ומחברתי עתה כאפיקומן אחר הפסח; וגם את הדברים שבינך ובין הקטן שבגמדים לא אחפוץ לגלות בחזקת היד ולא אדחק את הקץ ואחכה עד היות רצון מלפניך לגלותם לי; אבל בנוגע לספר שיריך עוד ככוחי אז וככוחי עתה לצעוק אליך: אהבתי את אדוני, אהבתי את שיריך, לא אצא עד אם קראתים ועד אם מילאתי את אשר דיברתי; ואולם בעיר של רוכלין אנוכי יושב³⁶, אשר דבר אין לה עם הסופרים והספרות, ואת שיריך לא אמצא פה, ואני בעניי לא אדע אם ניטל עלי לקנות את הספר כאחד האדם, ואם עלי לפנות אל המחבר בכוח ההבטחה שהבטיחני, וגם לא אדע אם לא אפגע בכבודך באמרי לשלוח אליך כסף תמורת ספרך.

הן הייתי לנרגן בעיני קוראים רבים, אשר יאמרו עלי כי אך תנואות אמצא על רובי משוררינו וסופרינו, ואני מלומד הנני לראות אך מראות נגעים, ולכן ניטל עלי הפעם להראות לקרואינו אי זה מקום ישכון אור; ואיה איפוא לי שעת כושר יותר טובה מן השעה ששיריך יצאו לאור? שיריך יתנו לי מקום לשים לפני הקוראים את חוּקי הטעם והיופי מצד האחד. ומצד השני אוּכל להראותם כמה חטאו או פשעו אלה הדאליצקים והיהלל"ים וכנוותהון, למען ידעו כל באי שער ספרותנו כי אך עוון פלילי הוא להזכיר את שם אלה יחד עם שמך, ואם לא על פניך יברכוך בעשותם כדבר הזה.

לוּ ידעתי כי בקשתי לא תהיה לפניך כחוצפא יתירה, כי עתה בקשתיך לכבדני נגדה נא לבני ביתי ולשלוח אלי את לוח תמונתך.

לפני ירחים אחדים בהיותי בווארשוי הראני ה' סאקאלאוו שיר ממך נגד ה' הרכּבי³⁷, והוא היה עוד בכתובים – האם הספיקה לך השעה לאסוף גם אותו אל ספר השירים?

והנני מברכך בשלום. עבדך דוד פרישמאנן. עוד מעט ואוכל לשים לפניך, אדוני, את ספרי ‘ידיעות הטבע’ בן כ"א חלקים³⁸, וממך משפטו יצא!

Lodz, 15/27 September 1884

ו

מורי ורבי!

הן אמנם הסגנון אשר בחרת לך במכתבך האחרון אומר אלי די באר, כי לא לי לעמוד במקום גדולים ולא לי להיות עליך למעמסה בדברי, ולכן לקחת לך את הענוותנוּת ולי נתת את ‘האַדנוּת’, להראותני כי לועג אתה לרש כמוני, ולהודיעני כי לפטרני אתה אומר; ואולם אני לכשעצמי לא אעמיק חקר ולא אחקור מילין ולא אזין עד תבונותיהן, ואעשה עצמי כלא יודע וכלא מבין כוונתך. – אכן אישי האלוף הגדול! אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעשה לי עוד כדבר הזה, כי מי יודע אם אוכל שאתו, ואני לא גמלתיך רעה…

ספרי שיריך³⁹ הגיעו עתה לידי וכבר קראתי את כל שיריך החדשים אשר בם. מה יוכל להגיד לך אנוש כמוני? מה יגיד לך? אמנם דברים הרבה לי להגיד על אודות השירים האלה, ואולם לא לך ולא באזניך כי אם באזני הקהל הגדול אשר בשמך ובשיריך ידגול כל היום, יען כי בכלל נעלית אתה ושיריך בעיניו, אם כי אינו יודע במה כוחך גדול ואיה מקום כבודך ורוחך הגדול ומה הדבר אשר יתפוש אותו בלבו, כי על כן ניטל על המבקר להראות לו באצבע: זה הוא היופי וזה הוא הנשגב, ואלה הם החוקים והמשפטים שעליהם היופי והנשגב נוסדים, וממילא יראה כי כל שירי הסמרטוטין, הנקראים אצלנו משוררים, בטלין ומבוטלין מאליהם, אם כי לפעמים נמצא שסגנון שיריהם עולה יפה, ולהיפך, ישנם אצלנו גם משוררים אמיתים שהם כלום חסרים בלתי אם את הסגנון והשפה, כמו משורר אחד מבני גאליציה סאמועלי⁴⁰, י“ל פרץ בעל ‘סיפורים בשיר’⁴¹; ובכן איפוא מובן הדבר, כי כאשר אנסה דבּר אל הקהל לא אוכל בלתי אם לגעת גם אל כף ירך האנשים החטאים המחטיאים שאמרתי, עד כי תקע כף ירכם ולא ירכבו עוד על כרוביהם למיניהם ולא יטמאו עוד את האוויר; ומי יודע אם יימצא לי מ”ע⁴² לישראל אשר יאַסף דברי? – זה לי ימים רבים ואני העתקתי את ראשית שירך ‘במצולות ים’ לשפת אשכנז בחרוזים שקולים, ואינו נוטה הרבה מן האריגינאל⁴³, ואתמול בערב קראתי את ראשית ההעתקה הזאת באזני אחוזת מרעים, נשים ובתולות יחדיו, ושם אתנו אשה גדולה וחכמה העובדת עבודתה בספרות האשכנזית, והיא אמרה אלי כי יש שכר לפעולות איש ללמוד ש“ע⁴⁴, אך רק למען יוכל לקרוא שירים כשיריך, ואני הבטחתי להעתיק את השיר עד תומו, ואז אפנה לי אל זאכער-מאזאח⁴⁵ המו”ל מ“ח⁴⁶ ‘אויף דער האהע’, והיה אם ייאות לי האיש להוציא את ההעתקה לאור, אז אבקש ממך את הרשיוֹם להרשני לעשות כדבר הזה; ואולם ירא אנוכי מאוד כי האדון הזה, אשר חליפות לרוחו בכל עת ובכל שעה, חדל מהקים את דבריו הראשונים אשר דיבר ביום הוציאו את חוברותיו הראשונות, וכיום הזה מתבצבצת מתוך דבריו זעיר שם זעיר שם גם שנאה לישראל. – מדי דברי בספר שיריך אבקש סליחתך בהגידי לך, כי השם הכולל שנתת לשיריך ‘כל שירי’ (בנסמך) הזכירני למרות רוחי במחזור של יוה”כ⁴⁷, שכתוב עליו באותיות גדולות ‘כל נדרי’, והנסמך המקוצץ הזה איננו מניח לי לישון, ואני מתפלא עליך האמן הגדול, שאין שני לך המצליח כמוך למצוא בכל אתר ואתר ובכל עידן ועידן את המלה ואת הביטוּא היותר נאותים אל הכוונה ואל ההוראה שאתה מבקש, שבפעם הזאת לא ביקשת לך ביטואים יותר נאותים להוראת המלים ‘זאממטליכע ווערקע’ או ‘זאממטליכע געדיכטע’.

ראה, אתה אומר אלי במכתבך, כי הוכחת לר“נ סאקאלאוו מומו⁴⁸ במכתבך בינך ובינו, וכי נפשך תאוה לדעת אם יראה נ”ס⁴⁹ מכתבך לאחרים וכו' – לעשות רצונך חפצתי, אם כי כוונתך סתומה ממני: אני קראתי את המכתב ההוא, ומצאתי בו דברים רבים יקרים ונכבדים, שהם יהיו לחומר בימים הבאים לכותבי תולדותיך, כי שם הסירות את המסיכה הנסוכה על כל השירים הרבים שהם מעשים שהיו, וקראת בשם את כל האנשים הפועלים בחזיונותיך. אבל אחת נפלאת בעיני: הן נ“ס⁵⁰ תנואות עליך ימצא, כי בציוריך תעבור עד אפסי גבול האפשרי וקרוב להנמנע, ועל הדברים האלה אתה טוען: לא, כי מעשים שהיו סיפרתי; ואולם, אי משום הא לא איריא⁵¹, כי עוד יש לטוען לטעון, כי המעשים שהיו הם פרטים היוצאים מן הכלל ואין למשורר לפנות אל אלה, ואם יפנה אליהם, אז ניטל עליו לשימם לפנינו בתור פרטים יוצאים מן הכלל כמו שהם ולא כהלכה לדורות; אכן, אני לכשעצמי איני רואה דברי סאקאלאוו מעיקרא, כי גם אני קראתי את השירים בעיון, וגם אני אינני מאלה הקוראים שדוחין אותם באמת הבנין, וגם אני יש בי ממידת קוני לדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וגם מטבעי נוטה אני יותר להיות מן המחייבים מלהיות מן המזכאים, ובכל אלה אינני יכול לאמור כי מצאתי בשיריך (אשר עיניך ראו ולא זר – ) אף אחד שאיננו מתאים עם הקורות והמאורעות יום יום, ולא אך שלא יגיעו אל אפסי גבול האפשרי ולא יקרבו אל הנמנע, כי גם נושאים הם בד בבד עם כל ילדי יום והשתלשלותם; ואני בדברי את ה' נ”ס⁵² ביקשתי ממנו להראותני באצבע את המקום בשיריך אשר יאמר עליו כי הוא זה, וכי שם מצאך העוון אשר אמר, ולא יכול, וזה אות כי הדברים האלה שכתב אחים לצרה הם לדברים אחרים שהוא כותב לפעמים בלי שום לב ובלי כוונה יתירה, אשר “קול ריחיים אנחנו שומעים וקמח אין אנחנו רואים”. כן גם לא אדע את הדברים על ‘השיטה’⁵³ ומה הוא מבקש מן המשורר בדבר ‘שיטה’, וכפי הנראה שכח כבר את ימי שבתו על התלמוד ומפרשיו, ולא יזכור עוד כי ימים טובים היו לישראל ימי ‘שיטה מקוּבצת’…

בשנה שעברה הראני רנ"ס⁵⁴ את אחד ממכתביך⁵⁵ ששם אתה משים לפניו תוכן סיפורים אחדים קטנים שאתה חפץ לכתוב, כעין ‘הצלוחיות’ שנתת בפלייטון של ‘המליץ’⁵⁶, ושם אתך גם תוכן סיפור אחד ‘לא יגרע’⁵⁷. הרעיון של הסיפור האחרון הזה מצא חן בעיני מאוד, ויען כי עסוק אנוכי בימים האלה בכתיבת סיפורים קטנים כאלה לתת ‘אותיות פורחות’ ל’האסיף' בשנה הבאה, לכן אמרתי, לוּ ידעתי כי סבּוֹת אתה ליאש את לבך מן הטהעמא⁵⁸ ההוא, ולולא יראתי פניך, ולוּ ידעתי כי לא אשחית אותו ארצה, כי עתה ניסיתי גם אני כוחי לעשות כמתכוּנתו.

אל נא ייחר אפך בי על חוצפא יתירה כזאת ועל כל מכתבי זה בכלל, כי חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אציל מפיך סליחתך עד אם יכוּפר לי העוון הזה. ואני כאז וכעתה עוד אשמח אלי גיל ביום בוא אלי דברים ממך, כי אתה היית לי למופת ולסמל בכל אשר אני כותב, אם כי יודע אנוכי היטב אשר לא רוחך רוחי; ואולם כיום הזה אעמוד ואצפה לדבריך ויקוים בי מקרא שכתוב אצל היינע: אונד איין נארר ווארטעט אויף אנטווארט…⁵⁹

תלמידך השותה בצמא דבריך⁶⁰

דוד פרישמאנן.

Lodz, 29/17 Oktober 1884

ז

אדוני,

במקרה קראתי את מכתבך הנכבד שכתבת לה' סאקאלאוו בלוויית שירך ‘על מה תרגז הארץ?’⁶¹ ואמצא כי דורש אתה גם לי, באמרך עם הספר, אשר פעמיים כתבת אלי ואני לא עניתיך, ויהי הדבר לפלא בעיני, כי אני לא קראתי ולא קיבלתי ממך כל מכתב מימי חג הסוכות האחרון ועד היום. הן אמנם זה שבתי בווארשויא ירחים אחדים, ואולם בראשית הימים שלחו אלי מלאדז את כל המכתבים שהגיעו שם לשמי, ומכתבי אדוני אין פוקד ואין זוכר, כי על כן אנסה היום ואשאל בלאדז, אולי נמצאו עוד מכתביך ואז ישמח לבי גם אני.

השיר אשר מקצתו העתקתי לשפת אשכנז הוא ‘במצולות ים’, ואולם אני אינני מודה במקצת זה ולא אאמין כי צלח בידי וכי ימצא חן בעיניך, אחרי כי אתה מדי קראך את ההעתקה תזכור בכל רגע ורגע את כל נפלאותיך ונוראותיך אשר ידך עשתה לך ולא זר, וחסרוני וחטאתי בהעתקתי יהיו לך למפגע בכל אתר ואתר, תחת אשר הזר הקורא את ההעתקה לא יגדל בעיניו עווני מנשוא, אחרי כי באמת לא נגרע ערכה מן ההעתקה האשכנזית של שירי אלפרעד דע מיססע⁶² או של שירי אלכסנדר פעטאפי⁶³ האונגארי. אכן בכלל רואה אני את דבריך אשר אמרת במכתבך ההוא לה' סאקאלאוו, כי לא טוב להעתיק שירים כאלה ללשון שמלאכי חבלה נזקקים לה, וגם השירים היותר ראויים להעתקה, כמו ‘במצולות ים’, גם הם סוף סוף כתובים ברוח איש יהודי (למרות עיני כבוד ליליענבלום⁶⁴), ולא רבים מן האשכנזים יקראו שירים כאלה בתאוות נפש, כי על כן מקומם אך באחד ממה"ע האשכנזים המעוּתדים לספרות ישראל. ובדבר ‘במצולות ים’ בפרט יש לי להוסיף כי תוכן השיר איננו חדש בעיני הקורא האשכנזי אשר קרא את הס' ‘ראפהאעל דע אקקיללאס’, והוא סיפור בדבר המוירים הנידחים מארץ ספרד, ובאניה הנושאת אתה את כל הפליטים והנידחים נראה ככל החזון אשר חזית לך אתה בשירך. אבל אי משום הא לא איריא ואני מחכה לדבריך ואשמע את עצתך, והיה אם תייעצני לקרבה אל המלאכה אז נכון אני להעתיק את השיר בשלימותו (ומובן מאליו כי עלי להשמיט בתים רבים) ואשלחהו אליך, ואתה כרוב רחמיך תבוא עמי במשפט במידת הרחמים, ולא תבקש בהעתקתי את כל עזוז נפלאותיך אשר עשתה ידך בשיר העברי. האם יקבל בעל ‘אויף דער האהע’ העתקה אשר כזאת או מאמר בדבר פעולותיך בספרות העברית?

מן הראוי היה לענות את ה' ליליענבלום על מאמרו בספרו של ארז⁶⁵, ולהעיר לו אוזן בדבר השגיאות היותר גדולות והיותר בולטות אשר לא יעשה כמוהן גם תינוק של בית רבן, אבל בנוגע לעיקר מאמרו הן לא ייוואל איש לענות דבר על דברים כאלה. אוי להם לאנשים כאלה אשר אין להם בלתי אם ד' אמות של סברתם שנתבשלה אצלם לפי שעה, ועל כל דבר ודבר יביטו אך מתוך שפופרת אחת. ל“ב⁶⁶ זה כאשר אחזה אל התיקונים בארבע אמותיו לפני איזו שנים⁶⁷, לא ידע לשפוט על כל מראה אשר ראה בלתי אם מנקודת הראיה הזאת, ועתה כאשר עשו להם סופרים אלה את הלאומיות יביטו בעיניים של לאומיות על כל דבר ודבר, ועל פיה יחנו ועל פיה יסעו. בלאומיות יאכלו וישתו, בלאומיות ישפטו את משפט שיריך, בלאומיות ילכו עתה לחוג את חג היובל של קראכמאל, ככתוב ב’המליץ'⁶⁸ אם כי לפי דעת האיש הזה⁶⁹ אין לאומיות בישראל, ובלאומיות יחוגו בלי”ס⁷⁰ גם את חג היובל של חברת כי"ח⁷¹ – האם עם אנשים כאלה נתווכח?

בשבוע שעבר שלחתי לכבודך גליון אחד מן ‘העברי’⁷², ששם נדפס מאמרי ‘גם זה יובל הוא’, ולמשפטך אחכה, כי יתפאר נא עלי בעל ‘המליץ’⁷³, כי אני ידעתי לחוש עתידות ולנבא מראש את כל אשר תקרינה בימי חג יובלו, ומאמרי זה הלוא נדפס עוד בימי הקיץ. – עוד דבר אחד לי אליך אדוני, ואתה הלא לא תקצוף עלי: זה לי שנים אחדות ואני ראיתי פה בווארשויא אספת שירים זשארגאָנים כתובים על ידך, ‘בוך דער ליעדער פאָן – וואס קיממערט אייך פאן וועם?’⁷⁴, וביניהם שירים נפלאים כמו ‘רעזיגנאציאן’⁷⁵ או ‘וויע זיעהט אליהו הנביא אויס?’⁷⁶; הן תרשני אדוני לשאול: מה אחרית השירים האלה? העודך מחזיק בדעתך לבלתי הוציאם אלינו? אולי, אדוני, עלתה לפניך עתה שעת הכושר וחפצי חפצך להוציאם לאור, כי עתה הואילה נא בטובך להשמיעני כדבר הזה, כי ישנו פה איש אשר בתאוות נפש יחפוץ לקרבה אל המלאכה הזאת – הלא תענה אדוני.

שירך ‘קוצו של יו"ד’ בהעתקתו הפולאנית לבש צורה נפלאה, כאשר תראינה עיניך בשלוח אליך ה' סאקאלאוו את הגליונות האמורים של ה’איזראעליטא‘⁷⁷, והנה שם בגליונות ההם נמצאה גם העתקת ‘האותיות הפורחות’ שכתבתי אני ב’האסיף’, ואתה הלא תיטיב להשמיעני דעתך בדבר ההעתקה ההיא ואשמע לעצתך לדעת אם כשר הדבר לכתוב סקיצצען⁷⁸ כאלה בשפה חיה ואם לא.

למכתבך אדוני אחכה, ואני תקווה כי תמהר לכתוב אלי ולא תשנה מן המנהג אשר לך מימי קדם.

עבדך מוקירך ומכבדך

דוד פרישמאנן.

Warschau, 2 März 1885

ח

אדוני,

שמחתי באמרך לי כי סיפורי ‘היובל’⁷⁹ מצא חן בעיניך ובעיני מכריך, ואולם בדבר הפלפלא החריפתא האחת שחסרתי, הלוא עליך לדעת כי מאמרי נכתב עוד בימי הקיץ שעבר, ובימים ההם לא עלה עוד על לבי כי יבוא ארז לחקה את מעשה חג היובל כאשר אמרתי במאמרי, ולעשות כמוהו לבלתי הפיל ממנו דבר ארצה. חי ראשי כי מגיפה באה לעולם, מגיפת היובלים, ועתה עשו יובל כזה גם לצווייפעל⁸⁰ - Vivat sequens! ⁸¹

בראשון בשבוע הבא אני נוסע מזה ללאָדז ומשם אשלח אליך את העתקת שירך ‘במצולות ים’ בתנאי שתקרא אותה כמו זר ותביט עליה בעיניים של רחמים. גם היום יכול אני להבטיחך אשר לא נופלת העתקתי מהעתקות משוררים אחרים שקראתי, ורק בזאת נבדלת היא מהן שהן עפ“י רוב שירי היגיון⁸² אשר בהם יוּכר המשורר הזר לכל היותר, והעתקתי היא שיר עלילה מספר קורות ישראל, אשר על פיה לא יוכל האשכנזי בשום אופן להכיר את חין ערך המשורר העברי. ולוּ יכולתי גם אני להעתיק משיריך שיר היגיון, כי עתה בכל נפשי עשיתי זאת, ואולם אינני יודע איזה משיריך יצלח להעתקה. – הנה כי כן ירעה לי נפשי בקראי את הפרק הראשון משירך ‘במצולות ים’, אשר כל תלאות ב”י ⁸³ נתונות נתונות שם לפנינו, ואשר כל קורא עברי יכיר בך כי משורר לאומי אתה, והפרק הזה בתוך ההעתקה כולו תמס יהלוך, והמעתיק לא יוכל לשים את כל הדברים הנעלים ואת כל החזיונות היפים לפני הקורא, ביראו פן יהיה בעיניו ליהודי מתאבל. אולי תוכל אתה להורותני את הדרך ולנהלני בעצתך, אחרי קראך את העתקתי; ואולם זכור נא, אדוני, את אשר אני מבקש מלפניך, לבלתי שפוט מן הפרק האחד על השני, ולבלתי השמיעני משפט כללי, כי אם משפט כל פרט ופרט, ואתה הלוא תסלח לי על כל הדברים האלה ועל ענוֹתי אותך בסבלותי. – מלאָדז אשלח אליך את ההעתקה בעוד ימים מספר.

בעוד ימים אחדים נכון אני לכתוב בעד ‘האסיף’ דברים על אודות שיריך וגם על אודות דבריו של ה' ל“ב⁸⁴, ואתה היטיבה נא ברצונך “לגלות את אזני בשנים שלושה דברים”, כאשר אדוני דובר במכתבו⁸⁵, ואגש אל המלאכה. והטעם כי ה' ל”ב איננו משורר מטבעו, הלוא השמעתי אני עוד במחברתי ‘תוהו ובוהו’, ואולי זה הוא הדבר אשר העלה עלי את חמתו. – צר לי מאוד כי ספרי שיריך לא יהיו תחת ידי מדי שבתי בלאָדז, ומי יודע אם אמצא אותם שם, ואיך אוכל ואעשה את מלאכתי בלעדיהם?

בדבר שיריך בלשון העם⁸⁶ הלא תיטיב להודיעני מה המחיר אשר תשית על הקונה.

אמצא נא חן בעיניך להשיבני דבר על מכתבי זה, והאדרעססא אלי כשמי ושם עירי לאָדז Meister- hausstrasse 1339. ושמחת בחגך אתה וביתך והיית רק שמח!

עבדך היודע את רבונו

דוד פרישמאנן.

ווארשוי, ע“ש הגדול התרמ”ה

ט

אדוני!

לא כתבתי עד היום ואָחר עד כה כי אמרתי: אתקוֹן נא בראשונה את כל המעוּות אשר בהעתקתי⁸⁷ ואחזק את בדקי הבתים אשר בשיר, ואיישר את כל ההדורים אשר בסגנון ואשר במשקל ובמידה, ואת החרוזים ההרוסים ארפא; ואולם רבה המלאכה אשר לפני בימים האלה ורגע אחד בכל אלה לא מצאתי לעשות את המעשה הזה, ועל כן שבתי ונתוֹן אל לבי לשלוח אליך את השיר כמו שהוא עתה, ואתך אדוני הסליחה אם לא את דרך המלך תעבור מדי עברך על פני שירי; וביותר אבקש מלפניך להיות סלח ועובר על פשע בקראך את הפרק הראשון, אחרי כי זה לא מצא חן בעיני עד מה, והוא לנגדי תמיד כמזכיר עוון להזכירני את כל שפעת היופי והחן השפוכים על פני עצם השיר העברי לעומת החוֹסר והמסכּנוּת אשר בהעתקתי. ואולי לא בי העוון, ורק העניין עצמו איננו נתון לענות בו בשפה אחרת חוץ מעברית. והיה אם אך יצוא יצא משפטי מלפניך כי השיר בכלל איננו מאלה שאין להם עוד תקנה (זכור נא למשל את שירי פעטאפי⁸⁸ בהעתקתם האשכנזית אשר העתיק קערטבעני, או שירי עדגאר פּאָ האמריקאני⁸⁹ בהעתקתם האשכנזית!), אז נכון אני לקרבה אל המלאכה ולתקוֹן את כל אשר אוכל לתקון. ובזאת אבוא אליך לשאול את פיך אם בצאת העתקה כזאת לשיר לא יצא ממנה חילול השם, לחלל את שמך ברבים. – בנוגע לפרק הראשון אבקש מלפניך לנהלני בעצתך ולהורותני את הדרך אלך בה. בפרק השני שיניתי את שם העיר טוֹטוֹנה וכתבתי Carmona תחתיו, כי טוֹרטוֹנה היא עיר באיטליה וקרארמוֹנה בספרד –. בפרק הרביעי עוד יש לי לשנות הרבה. גם השם ‘במצולות ים’ לא יסכון עליו משכיל הקורא אשכנזית, ועל כן אולי יודע אתה שם טוב מזה, וקראת בשם הזה באזני.

הנה כי כן אבקש מלפניך למסור לי ‘שנים שלושה דברים’ בנוגע לביקורת נגד ה' ל"ב⁹⁰ כמה שהבטחתני⁹¹; ואף גם זאת בהיותך ממכּרי המנוח סמאָלענסקין, אולי יכול אתה למסור לי רשימות אחדות אשר תהיינה לי לחומר בלכתי לכתוב עתה אל ‘האסיף’ של ה' סאקאלאוו מאמר על אודותיו. על דבר שיריך בלשון העם⁹² ופרשת המחיר אשר תשית עליהם לא עניתני עוד.

ואתה אדוני הן בין תבין כי מחכה אני עתה אל מכתבך בכליון עיניים, ואני תקוותי כי בעוד ימים אחדים יבואוני דבריך⁹³.

והנני עבדא קמי מריה⁹⁴, דוד פרישמאנן.

Lodz, 16/4 April 1885

י

אדוני היקר!

במכתבך האחרון אמרת אלי כי נכון אתה להיות בקיץ הזה בווארשוי, וגם הטיבות כי היה עם לבבך להגיד לי אשר ינעם לך למצוא גם אותי שם, ואני אחרי כי נכון גם אני לבוא לווארשוי בעוד ימים, לכן אמרתי אשאל נא בראשונה את פיך ואדע למתי הגבלת את זמנך לבוא שמה, ואם יש לי תקוה לראות פניך בקרב הימים. הן בלי“ס⁹⁵ הולך אתה למעיינות הישועה אשר בחו”ל דרך ווארשוי, ולפי"ז לא יארכו עוד הימים; הכבר יודע אתה לכוון את היום?

בימים האלה כתבתי מאמרי ביקורת אחדים וביניהם גם הביקורת לביקורתו של ל“ב⁹⁶, כי לא חפצתי לבוא אל ל”ב דירעקט⁹⁷, ואדבר על ספרים אחרים ועל הספר ‘מליץ אחד מני אלף’⁹⁸ ומאמריו, וממילא גם על מאמרו של ל“ב, וכמדומה לי ימצא לו זה תשובה מספקת בדברי. אכן צר לי מאוד כי לא יכולתי להשיג בעיר מושבי אֵת גליונות ‘המליץ’ ששם ענו אותו גם העלמה בת טובים⁹⁹ והתלמיד של הגימנאזיום¹⁰⁰, ובפרט חסרו לי דברי האחרון הזה, אשר חפצתי לציין ממנו איזה דברים. ואולם אני בתקוותי כי דברי יספיקו לל”ב יותר מדי, כי היה המאמר גדול מאוד וגם תוכו לא ניחר.

הנני מחכה לדבריך ולשמועות ממך¹⁰¹.

היודע את רבונו,

דוד פרישמאנן.

Lodz, 4 Juli (23 Mai) 1885

יא

אדוני,

הנני מקווה כי אף גם בהיותך בזה ובראותך אותי פנים אל פנים לא מאסתני ולא געלתני להפר בריתך אתי, ולא תשחית בעבור הנערוּת שראית בי; אתה אדוני זקנת ממני הרבה ואני לא חוֹרב עוד טל הילדות על מצחי – אל תשליכני מלפניך לעת זקנה. אמנם צר לי מאוד כי נסתם ממך כל חזון, ומאז עזבך את ווארשוי לא שמעתי דבר על אודותיך, ומי יודע אם לא קצת, מאסת בי.

זה שיבתי פה בווארשוי ימים אחדים, והאיש האומר להדפיס את שיריך בשפת העם¹⁰² מאיץ בי לתת את השירים על ידו וביום תתי אותם לו ישקול על כפי את מכסת הכסף המעט אשר דרשת; והיה אם מצאתי חן בעיניך להכירני לאיש אמונים, הלוא שלוח תשלח אלי את המחברת ברשיון הצנזור מפ“ב¹⁰³ במהרה בקרוב, וביום קבלי אותה אקבל את הכסף ואשלח אליך, ולא יהיה בך חטא למנוע את הטוב הזה מאלפי קוראים בישראל, ונפשי בתקוותי כי לא תשיב הפעם פני ריקם. הנה כי כן אומר אני לקבוע במחברת ההיא מקום גם להפאראָדיע של הגרענאדיערע¹⁰⁴ אשר בידי, ואם נמצאים בידך עוד שירים כאלה הלוא נתון תתן גם אותם במחברתך זאת, ושמך לא יקרא עליה מפורש כאשר חפצת. – גם המחברת ט"מ ¹⁰⁵ לבשה צורה חדשה כחפצך, כי נוספו עליה כל הרובריקות¹⁰⁶ אשר היו בהפּרוֹספּקט של ה’מצפה'¹⁰⁷, כמו סיפורים, ביקורת ספרים, תולדות אנשי השם בישראל ובעמים, ציורים (במקום ציורים), ביאורי כה”ק¹⁰⁸, תבלין, מודעות וכדומה, לא נעדר דבר מכל אשר אמר בעל החוטם והמחטים¹⁰⁹ לתת בחוברותיו; ואף גם מצאה המחברת את האיש אשר לקחה לו לבת, וכמדומה לי כי ברבות הימים ישכח האיש הזה ולא יזכור עוד ויאמין באמונה שלמה כי באמת הוא הוא אביה¹¹⁰; ורק בראותי כי ה' סאקאלאוו עומד מרחוק ולא ימלא את אשר הבטיח, ואם נחכה לו יעבור הזמן ח"ו¹¹¹ ומשיח צדקנו יבוא, קמתי ואקח מכספי והמחבר ה' מ.¹¹² לקח גם הוא מכספו, ונשלח את המחברת לבראָדי אל בעל ‘העברי’¹¹³ ומשם תצא התורה הזאת, וכמדומה לי שלא יארכו עוד הימים והיתה המחברת בידי הקוראים. האם יש לך עוד דבר להעיר על המעשה הזה?

האם קראת את אותיותי הפורחות¹¹⁴ אשר נתתי על ידך למקרא, ומה משפטן בעיניך? הלוא לא תכחד דברך מעמי, ואדע. גם תאבה נפשי לדעת אם קראת את שיר ההלצה ‘עלה לתרופה וסמי רפאוּת’ אשר שמתי לפניך.

ובכן הנני מחכה אל מכתבך ואל מחברת השירים הזשארגאָנים, והטיבות לכתוב אלי עפ"י האדרעססע של ה' שפירא¹¹⁵, נאלעווקי 7, כי שם ביתי בקרב הימים האחדים אשר אני יושב בזה.

ההוגה בך באהבה,

דוד פרישמאנן.

בשבוע הבא אני נוסע מזה ללאָדז, ומשם לליפסיא להשתקע שם¹¹⁶.

Warschau, 26/19 August 1885

יב

אדוני!

בערב ר“ה¹¹⁷ עברתי דרך ווארשוי לביתי ואמצא שם את מכתבך היקר לי¹¹⁸, ולא הספיקה לי השעה לענות אותך דבר בו ביום, וע”כ¹¹⁹ הנני ממהר לכתוב אליך היום.

הצרות החדשות אשר מצאו את כל ילידי חוץ בארץ אשכנז בימים האחרונים גדרו את דרכי בעדי וימנעוני מבוא בארץ הדמים הזאת, כי על כן אני מדחה את נסיעתי לפי שעה ואחכה עוד פה עד ראותי איך יפול הדבר. בין כה וכה עיתותי בידי לשאת ולתת בדבר שיריך בלשון העם¹²⁰. ואף אמנם צר לי מאוד כי בער“ה¹²¹ לא היתה לי שעה פנויה לראות את פני האיש הקונה את השירים ולמסור לו את דבריך; אכן נפלא הדבר בעיני כי בהיותך בווארשוי אמרת לי מפורש שחפצת במחירם כ”ה או ל' רו“כ¹²², וכן אמרתי גם לאיש ההוא, ועתה במכתבך דורש דמים אתה הרבה יתר. וע”כ¹²³ לו לעצתי תשמע כי עתה בקשתיך לעשות את ההעתקה אל הנקי ולקבל את הרשיון מן הצנזור, כאשר אמרת, ואת הקובץ תשלח אלי, ולבך יהי נא סמוך בטוח כי את כסף המחיר אשלח אליך תומ“י¹²⁴, לאמור: כ”ה רו“כ אני מבטיח לך באמונה, אנוכי אערבם ומידי תבקשם, ואולם כמדומה לי שגם כ”ה רו"כ החדשים נתון יתן האיש, באמרי לו כי ככה אתה מבקש במחיר השירים, והאיש הזה בין יבין את אשר לפניו ולא ישחית בעבור החמישים. הן נפשי בתקוותי, כי יש לי איזה בטיחות בעיניך להפקיד בידי פיקדון כזה.

בדברך בדבר המאמר ט"מ¹²⁵ הנך מתפלא בה' סאקאלאוו על כי “מסר את המגילה ונתן לה מהלכים על פני חוץ”; אכן את המגילה הזאת הלוא מסר ידידנו זה על ידי בעודך פה בתוכנו ולעיניך, כאשר חפצת, ומדוע זה תשית עליו חטאת אשר לא חטא ומדוע זה תאמר כי את הדבר הזה אתה שומע מפי זה היום? האם באמת לך הדבר למורת רוח כי היתה המגילה לנגד עיני? האם לא אמרת אלי מפורש, כי רשות בידי להוסיף על המגילה הוספות אחדות? בין כה וכה לא אוכל לענות אותך דבר ברור בדבר המחברת בכלל, והיום אני כותב אל מקום הדפוס¹²⁶; והיה אם אוכל לעצור עוד בעד ההדפסה, ואעשה כדבר הזה, כי לא אחפוץ בשום אופן לעשות את הדבר כנגד רצונך, ובפרט כי ידידך ומחוּתנך ה' קאפלאן מתנבא עליך בדבר פחיתות כבודך, מה שאני לא אראה ולא אבין, ואולם אם כבר נעשה מעשה הלוא תינחם אחרי הדבר הזה, ובפרט שהנני מבטיחך כי על המחברת ייקרא מפורש שם של איזה מחבר.

ידידנו ה' שפירא¹²⁷ הגיד לי כי קיבל את העקזעמפלאר¹²⁸ המהודר מידי ה' צוקקערמאנן¹²⁹, ומן הספרים אשר לקח מידך מכר כעשרים עקזעמפלארים. לו חצוף הייתי ותובע בפה כי עתה הזכרתי אליך את הבטחתך שהבטחתני גם אני לתת לי עקזעמפלאר¹³⁰ אחד, והאמת אגיד לך כי לא אל הספר אני מתפלל כי אם אל התמונה הנלווה אל הספר אשר אליה אנוכי נושא את נפשי.

על סיפורי הקצרים אתה אומר, כי עלי להרחיק עוד ממני מגרעות אחדות מצד סידור המאמרים הנקרא טעכניק בלע“ז ובמקומות שונים סגנוני ועטי עדיין צריכים הם להפּצירה פים. דע נא אדוני, אם יש איש הקורא באהבה דברי ביקורת על מעשה ידיו, אני הנני האיש הזה, ואולם אין כמוני הקורא בגועל נפש דברי ביקורת סתם, ואם איש כמוך ידבר בלשון של זהורית, ולא יאמר על כל דבר ודבר כי הוא זה, מה יעשו הקטנים הדוברים כל היום אך ורק משום שאין להם עניין אחר לענות בו? הן סיפורי מעט ורעים הם, ולא הגיעו לבאָגען¹³¹ אחד, והעבודה לא רבה היא לפניך לשים עין על כל פרט ופרט, ואם לא ניטל על איש כמוך, בראותו איש כמוני, לאמור לו: בני, כך וכך עשית, ואתה דע לך כי לא טוב עשית, ואני נוטל עליך מטעם זה וזה לעשות מהיום והלאה כך וכך; בני, בדף זה, בשורה זו, אמרת כך וכך, ואתה דע לך כי כך וכך צריך אתה לומר; בני, סיפורך בכלל מוצא חן בעיני, ואולם בּוּר אתה, ע”ה¹³² אתה, ולא שמת לבך אל אלו הפרטים שאני פורט לפניך עתה בכך וכך, ומראה אותם לך באצבע ושאתה עתיד ליתן לי דין וחשבון על אודותיהם בכל עת ועידן שאשאל את פיך – ואתה לא כן אתה עושה לי, כי אם בוא תבוא אלי או לסאקאלאוו ואתה אומר: “סגנונו ועטו עדיין צריכים הם להפצירה פים”. אדוני! הפצירה שלך, אתה בעצמך הנך פצירה, ואני הנני מוטל לפניך כאבן שאין לה הופכין, הפוך והפוך בי אתה וביד אדם אחר אל אפולה.

כן דיברת אדוני, הכחיד סאקאלאוו את מכתבך הגדול¹³³ תחת ידו ולא הראהו לי עד בואי אליו לדרוש ממנו את שלי בכוח המכתב שכתבת אלי. אמנם צחוק עשית לי בתתך את אחריותי בידי ידידנו סאקאלאוו והוא יערב לך את הנער לבלי יתקלקל – ומה יאמרו הבריות ביום שמעם דבר כזה? הבריות יאמרו בלי“ס¹³⁴ ערבא ערבא צריך, שניהם צעירים הם לימים והאחד לא יזקן מחברו אלא בערך שנה אחת, שניהם דומים כמעט בתולדותיהם וחכמת הניסיון שקנה לו האחד אינה גדולה הרבה מחכמת הניסיון שיש לו להשני, ואם האחד בקי יותר מחברו בש”ס בבלי הנה בקי השני יותר ממנו בש"ס ירושלמי; ואתה אדוני האם לא לצחק בנו כיוונת? לו כתב סאקאלאוו דברים כאלה אליך לשים אחריותי בידיך, כי עתה אמרתי הולך הוא למישרים, אבל אם אתה הנך הכותב את הדברים, ואל ה' סאקאלאוו תכתבם, אז הרבה הרבה יש לי עוד לשאול. הן מכבד אני מאוד את ידידי זה בלבי, ואולם בפה מלא אני אומר (וגם באזניו אני דובר את הדברים האלה תמיד), כי לא משום חכמתו ודעתו הרבה מכובד הוא בעיני, כי אם משום שהוא עובד ועושה הרבה, והרבה פעמים אני מעז פני להגיד לו, כי מעשיו מרובים מחכמתו. – אדוני! אפלה נא בידיך וביד אדם אחר אל אפולה; דבר אלי פּה אל פה וסרסור אל נא תבקש לך.

אם מצאתי חן בעיניך לדבר דברים אחדים גם על עתידותי, אנסה נא ואדבר גם אני דברים אחדים. ראה, אתה אומר אלי במכתבך לה' סאקאלאוו, כי ירא אתה פן ירום לבי בנצר עטי, ועשיתי את עטי לי למטה לחם והוא לא יצלח, וע“כ¹³⁵ עצתך אמונה אלי לעסוק בפרקמטיא או ללמד אומנות או לשאת לי אשה עשירה. חלילה לך אדוני לדבר גם אתה דברים כאלה אשר ידברו אותם הני בני בריוני המכתבים במה”ע¹³⁶, שאינם יודעים בלתי אם להעיר למוסר כל היום, ושבדבריהם לא נמצא בלתי אם קול דברים לבד. הן תאמין לי, כי יודע גם אני את כל הדברים האלה כמוך, ואולם אוי לו לאדם שנתון הוא בהכרח בתוך תנאי חיים שלא יוכל לזוז מהם, והעצות תהיינה לו אך כמלח על פצעיו. אמר מר: לך עסוק בפרקמטיא! אבל איך ובמה? הרבה פעמים ניסיתי במסחרי, אחרי כי מנעורי גוּדלתי בין אנשים סוחרים ובעיר שכולה מסחר אני יושב, ומי כמוני יודע כי כל הדברים האלה אך דברי רוח הם; כסף הרבה אבד לי בעניין רע, ושעה מוצלחת לא מצאתי. לך ולמד אומנות! אמנם כן, גם אומנות למדתי, כי יודע אני היטב את חרושת המעשה והאריגה, ואולם האיש הבקי והיודע את אשר עבר על לאָדז בקרב השנים האחרונות והקוּריוֹזוֹת והרפתקאי דעדו עלה, הלא ידע כי גם זאת משענת קנה רצוץ היא; ובפרט כי איש כמוני, אשר נואל להתעסק בדמיונות ובדברי ספרות יותר מדי, לא יוכל עוד לעמוד לגורלו, גורל המסחר והאומנות, במנוחת נפש ולאורך ימים. קח לך אשה עשירה! אמנם כן, על זאת יתפלל כל נער כמוני, ובכל לילה ולילה בקראי קריאת שמע על המיטה לא אשכח את האשה העשירה ולא אסיח לבי ממני עד שאישן – והנה חלום! ובכן איפוא אומר אני, כי המסחר היותר טוב שעשיתי בחיי הוא המסחר שעשיתי בהעתקתי ‘ידיעות הטבע’¹³⁷, שהביאה לי בערך אלף ומאתיים רו“כ¹³⁸, וזאת לך לדעת כי אווירא דלאָז מחכים, וגם בעודי עוסק במקצוע של ספרות לא אשכח את הנקודה החמרית, ומאמין אני כי בבואי לחו”ל לבקש לי איזו עבודה ספרותית (כי זאת היתה עצת בערנשטיין¹³⁹ ז"ל) לא אשכח גם את בטני, כי לא הייתי בטלן מעודי ועולם המעשה גלוי וידוע לי היטב. בין כה וכה דע לך, כי עוסק אני גם בפרקמטיא, ומי יתן ודמיונותי לא יקומו לי לשטן להטרידני מעולמי זה ואוכל למצוא לי פרנסתי בכבוד. בכלל אל נא תדאג לי יותר מדי, כי לא בטלן ולא מיוצאי ירך הישיבה אנכי!

בכלל שא נא לי אם הארכתי יותר מדי, ומי יתן והשיבות לי גם אתה גמוּלי, מידה כנגד מידה¹⁴⁰.

והנני עבדך אוהבך היושב היום בתענית כמוך,

דוד פרישמאנן.

ביום צום גדליהו הנדחה התרמ"ו, פה לאדז

יג

אדוני!

גם מכתבך שלפני החג¹⁴¹ וגם מכתבך מערב חג הסוכות¹⁴² קיבלתי. ראה, אתה אומר אלי “ולפלא בעיני מדוע לא יבוא בכתובים אתי האיש המבקש את השירים בעצמו ובלי”ס¹⁴³ טעמו ונימוקו עמו“, ואולם אין פה לא טעם ולא נימוק, ואני אמנם נכון הייתי להיות לסרסור נקי כפיים, כאשר אדוני דובר ומבליע בנעימה, אחרי אשר פב”פ¹⁴⁴ הקונה לא הרהיב עוז לגשת לפניך בעצמו, ואני בעצמי טועה הייתי לחשוב כי אין לבך הולך אחר השירים ההמוניים ואין אתה אומר להוציא מן העז מתוק ולהרבות דברים בזה; אבל עתה כאשר החילות לקבוע מסמרות בשיריך אלה, ולפרט פרטים ותנאים הרבה, הריני מוכן ומזומן לקרוא בשם את האיש הקונה, וגם אל האיש הקונה אנוכי כותב היום, ובאו דבריו אליך ואתה תשמע וראית בינכם מה טוב. שם האיש הוא יעקב סאפירשטיין, מו“ל ספרים ואחד מבעלי צורה ביישוּבה של א”י, והוא, מדי בואי לווארשוי, דבר ידבר באזני תמיד על אודות שיריך הזשאַרגאָניים, ובלי“ס¹⁴⁵ ימלא בחפץ לב את כל תנאיך וחפציך, ואני וכסאי נקי וגם את כפי ארחץ בניקיון לעיניך. – גם המדפיס אלאַפין הנודע חשקה נפשו בשיריך הזשאַרגאָניים, ולוּ היו השירים בידי להראותם לו, כי עתה ידעתי אשר נוספות ישית גם על המחיר אשר נקבת אתה, ואני באמת חשבתי תמיד: יבואו נא שיריך אלינו, והיה האיש אשר ירבה במחיר הוא הקדוש ואתה על מקומך תבוא בשלום, אם כה ואם כה; אבל אחרת יעצת אתה והיא תקום. אף גם זאת לך לדעת, כי אחרי אשר נוטה אתה להסכים לקרוא שמך מפורש על השירים, אז יעופו אליך המול”ים מכל פינות, וגם ידידנו א“י שפירא¹⁴⁶ חשקה נפשו בשיריך אלה, ורק העלמת שמך עמדה לו לשטן בכל הימים והיה ביום שמעוֹ מפי כי נרצית לבקשתנו וביטלת רצונך מפני רצוננו, אז בשמחה רבה יירצה גם הוא לבקשתך ולתנאיך. אנא אדוני עשה למען שמך כאשר אמרת ולא תשנה עוד דבורך, וראית כי בשמך תרים קרן קונטרסך גם בעיני המו”ס והמו"ל וגם בעיני קהל הקוראים.

לפי עניות דעתי השם ‘שיחת חולין’ לא יעלה יפה לשיריך אלה, ונכון היה לתת שארית לשם ‘בוך דער ליעדער’¹⁴⁷ כאשר היה בראשונה, ובפרט כי גם שירי היגיון¹⁴⁸ נמצאו באוסף ההוא (אם לא יתעני זכרוני נמצא שם שיר נעלה שתמך יתידותיו ותנועותיו בדברי המשורר האשכנזי “דעס לעבענס מיי בליהט איינמאל אונד ניכט וויעדער”¹⁴⁹), ואולם השם החדש ימצא בעיני המו"ס חן יותר אחרי שהוא בשפה עברית, והוא רצוי להם יותר.

היום אנוכי כותב אל ה' סאפירשטיין הנ"ל¹⁵⁰ ואשים כה נגדו את תנאיך.

בדבר הקונטרס ט“מ¹⁵¹ אומר לך, כי אמנם חרשת בעגלתי מזח¹⁵² ומצאת את חידתנו, וכמדומה לי שעוד בווארשוי קראתי בשמו לפניך. חדשות בדבר הקונטרס הזה לא אוכל להשמיעך היום, כי מזח היה לבשר שנתעלם מן העין ולא אדע מקומו אַיהו עתה, ובלי”ס¹⁵³ יבואוני דבריו בעוד ימים. עצתך להוסיף בראש השירים¹⁵⁴ ‘בסגנון המשורר יל"ג’ טובה ונכוחה, ואמלא אחריה אם לא עבר עוד הזמן. ואף גם זאת לך לדעת, כי בידי מזח לא נמצאה בלתי אם העתקה הנעשית עפ"י העתקה שנעתקה מעצם כתב ידך, וגוף הכּתב עם השירים יחדיו מונח סגור בארון לפני.

והנני נותן לך תודתי על ברכתך שברכתני לימי החג, ושמחת בחגך גם אתה וביתך.

ההוגה בך באהבה,

דוד פרישמאנן.

לאדז, ג' דחוהמ“ס התרמ”ו.

יד

אדוני האהוב!

היום שלחתי אליך אחוז אחד מן המחברת ט"מ¹⁵⁵ שיצא לאור מאת מזח. השגיאות הרבות, שגיאות העט ושגיאות הדפוס, והמחיקות והשינויים אשר שׂם הצענזוֹר בקונטרס הזה, הם יהיו לך לסתרה לשים לך סתר פנים עד עת קץ; שגיאות הדפוס מתחילות על פני שער הספר כאשר עיניך תראינה.

את המליץ נוּ' 74 שלחו אלי מווארשוי ואקראהו. ארז שואל שם¹⁵⁶: אם בזאת יהולל המשורר המפואר, באמור על שירו, כי יחליש את רושם האימה והיראה אשר ינוחו עלינו מעודנו בגשתנו אל הערפל אשר בסה“ק¹⁵⁷ כו' וכן יקרע את הנימבוס¹⁵⁸ החופף על הקודש כו'¹⁵⁹ הבזאת תפארת המשורר? – ואתה אדוני, אם באמת הדבר כן הוא, אם באמת לא בזאת תהולל ולא בזאת תפארתך עלי דרך, הנני מבקש סליחה מלפניך על כי שגיתי להעטות עליך את החרפה ההיא –. בהערה שם ישאל מעמי להראות לו בטובי באיזה ספר מצאתי ‘עפולים’ מן שרץ,¹⁶⁰ ואני לוּ ידעתי כי יקבל ממני מאמר בן שנים שלשה פסוקים כי עתה עניתיו: באוצה”ש של ב“ז ולעטטעריס¹⁶¹, אשר הוא בעצמו מציין שם, שם נמצא בפירוש את הדברים, “וי”מ¹⁶² שם חיה רעה נושכת”, ובלי“ס¹⁶³ לא היה לנגד עיניו אוצה”ש הוצאת שולבוים¹⁶⁴; כמו כן נמצא בפירוש במצודת ציון ש“א¹⁶⁵ ה' ו‘: "עפולים וגו’ והקרי בטחורים והוא שם שרץ מה” ועוד. אבל הן לא יקבל ארז מעמי מאמר כזה, והוא איננו חפץ בהיצדקי! ¹⁶⁶

בעצם הרגע הזה קיבלתי את מכתבך ממוצש“ק¹⁶⁷, ואתה קבל נא דברי תודתי על תתך את קונטרסך על יד ידידנו שפירא¹⁶⁸ כאשר בקשתיך. בקרוב אהיה בווארשוי ואקרא את השירים ואת הקדמתו של אי”ש¹⁶⁹ ואז נדע בינינו מה טוב; וגם בדבר המתנה הטובה אשר אתה אומר לתת לי בטובך¹⁷⁰ לא אדע לענות עוד דבר. – צר לי כי לא ירדתי לסוף דעתך בדבר צדקיהו וגיליתי פנים שלא כהלכה¹⁷¹, ואולם עוד לי מלים גם בזה להראותך במה תמכתי יתידותי, ורק אין ספר שיריך בביתי עתה. במלת ‘פיזור הנפש’¹⁷² לא חפצתי לסמן הוראת עצבת לב ורוח נכאה כי אם את ההוראה אשר ישמיע האשכנזי במלת ‘צערשטרייאונג’, ‘צערשטרייטהייט’, ולא עלתה בידי.

אהבתי את אדוני אהבה רבה, והנני דוד פרישמאנן.

Lodz, 28/16 September 1885

טו

אדוני!

בשבוע שעבר כתבתי אל המו“ס ה' סאפירשטיין¹⁷³ ואל ידידי א”י שפירא¹⁷⁴ על אודות קונטרסך ‘שיחות חולין’, ושניהם ענו אותי יום אחד. ה' ס"ש¹⁷⁵ ניאות למלא את כל תנאיך אשר תשים לפניו, ורק באין הכסף הדרוש נכון לפניו יבקש לחכות לו עוד כעשרה ימים, וה' שפירא הודיעני כי כתב אליך דירעקט¹⁷⁶ והוא מאמין כי טוב תתך את שיריך לו מתתך אותם לאיש אחר, וגם אני מאמין כדבר הזה. הלא תודיעני אדוני את אחרית הדבר?

מה' י“ל קאנטאָר¹⁷⁷ קיבלתי דברים טובים על אודות מאמרי נגד ה' ל”ב¹⁷⁸, והדברים נתנו שמחה בלבי ואת רוחי החיו, אחרי אשר כבר שמעתי מרננים אחרי, כי לא לאמת כיוונתי וכי משוא פנים היה בדבר. חמסי על כל העדה הרעה אשר מסביב לי!

מזח יכתוב אלי היום כי הקונטרס ט“מ¹⁷⁹ יוצא לאור בשבוע הבא בווארשויא ברשיון הצענזור מקיוב, וכי אסר המבקר על השיר ‘גורן האטד’¹⁸⁰ מהביאו בקהל, ועוד דברים ותבלין אחדים נאסרו. ובכן, איפוא, אוכל להחזיר לך את שירך בכל עת שיהיה רצון מלפניך לדרוש אותו מידי; ואולם אחרי אשר כבר נתת אותו לנו ומשכת ידך ממנו, אמצא נא חן בעיניך הפעם לתיתו לי במתנה גמורה, והרשני לשלחהו ליד ה' ברודעס¹⁸¹ המוציא לאור מ”ע¹⁸² ‘היהדות’¹⁸³ בלבוב, כי האיש הזה עושה מלאכתו באמונה וידו קצרה משלם לעוזריו ולצדקה גדולה תחשב לך אם תחמול על הנדכה הזה אשר גם רוחו לא עמדה בו לפנות אליך. עתה השיג ברודעס את הרשיום על מכתב-העת גם בארץ רוסיה, והמכתב יופיע מהיום והלאה באין מעצור, ואם חפצת בגיליונות הראשונים שלוח ישלח אותם ברודס אליך בחפץ לב. ואני תקוותי כי תמלא את חפצי הפעם והוא קטן אליך, ואם יקר בעיניך ‘גורן האטד’ מתיתו לברודס, הלוא תיטיב לתת לו מתנה אחרת אשר ידבנה לבך.

ההוגה בך באהבה,

דוד פרישמאנן.

Lodz, 7 Oktober (25 september) 1885

טז

אדוני!

נפלאים מעשיך בעיני כי החילות שנית לפקפק בדבר קריאת שמך המפורש על מחברת השירים¹⁸⁴. אם כי בעצמך אמרת שיש מן השירים המראים באצבע מי הוא המחבר ועל כן מסכים אתה לקרוא עליהם את שמך ובלבד שישכיל המו“ל לכתוב הקדמה להם; והנה ידידי אי”ש¹⁸⁵ מווארשוי הודיעני כי כתב הקדמה וישלחנה אליך, ונפשו בתקוותו, כי דבריו יפיקו רצון מאתך, וגם אני בתקוותי כי תמלא את חפצו וחפצי לתת את השירים על ידו ודווקא בשם המפורש, וראו כל עם הארץ כי שמך נקרא עליהם וכיבדוּך; ואם תתן רשות למשחית כמוני לכתוב את ההקדמה אשר אמרת, אז נכון אני לכתוב דברים אחדים ולבי סמוך בטוח כי אקלע אל השערה ולא אחטיא בכדי להוציא מלבך את הפקפוק שעודך מחזיק בו. אקווה כי תמלא את בקשתי הפעם, והשירים נתונים נתונים לה' שפירא¹⁸⁶ ושמך נקרא עליהם כחפצו וכחפצי, כי בצאת השירים לאור ובהיות שמך נקרא עליהם יש עם לבבי לכתוב דבר על אודות שירים זשארגאָניים בכלל ועל אודות השירים האלה בפרט. הכבר מצאת את השיר ‘וויא זעהט אויס אליהו?’¹⁸⁷.

הקונטרס ט“מ¹⁸⁸ יוצא לאור וביום בוא אלי העקז'¹⁸⁹ הראשון אגיענו אליך עפ”י הפאָסט¹⁹⁰ המוּקדמת כחפצך, וראית ואמרת אך פחד שוא פחדתי, אחרי כי התאמץ המו"ל¹⁹¹ לתת להקונטרס צורה חדשה והוסיף מן החול אשר לו על הקודש אשר לך, ואורך וחשכּוֹ משמשים שם בערבוביא. והיה בקרוא הקורא ובמצאו פסוקים אחדים אשר יהיו לו לסימנים מובהקים להכיר בם את צפרניך, והנה בעוד רגע ופסוקים אחרים לנגד עיניו אשר יעבירו את המחשבה ההיא מתוך לבו, ואשר יהיו לו לסימנים מובהקים להכיר בם את אזני החמור. הלוא למראה עיניך תשפוט!

והנני ההוגה בך באהבה רבה,

דוד פרישמאנן.

Lodz, 20/8 Oktober 1885

יז

אדוני חמדת נפשי!

עתה באתי מווארשוי והנני ממהר לשלם לך את החוב שחבתי לכבודך לענות אוֹתך על מכתבך האחרון¹⁹², ואתך אדוני הסליחה אם התמהמהתי עד היום. בעצם היום אשר קיבלתי מכתבך ההוא בצירוף הכּתבים הידועים¹⁹³, הביאוני עסקי לווארשוי, ואמצא שם את מזח ואדבר על לבו, ויימשך הדבר ימים רבים ולבסוף נשלחו הכתבים לפ“ב¹⁹⁴ עפ”י האדריסה שהורית אותי, ואנחנו כאשר עשינו את שלנו כן יעשו גם האב ובנו¹⁹⁵ את שלהם, והאל הטוב יכפר בעדנו על כל התורה הזאת שלמדנו אם לשמה ואם שלא לשמה – וממך אדוני אבקש אך את הדבר האחד, להיטיב עמי ולהודיעני מעת אל עת מכל הנעשה והנשמע במקצוע זה, ואדע גם אני.

מזח שלח 5 עקז' מקונטרסו¹⁹⁶ אל ה' מרגלין¹⁹⁷ וגם אל ה' גאלדענבלום¹⁹⁸ שלח 5 עקז', ואף גם הודיע במ“ע¹⁹⁹ העברים כי הוריד את מחיר הקונטרס עד 20 קאָפ. – מזח זה הוא איש נפלא בכל דרכיו בנוגע לקונטרס זה: בראשונה היה נזהר מאוד ולא אבה בשום אופן לאמץ את הקונטרס הזה כבן לו; אח”כ סגר את עיניו כדי שלא תתבייש צניעותו ויקבל את התורה הזאת באין ברירה; ואולם לאט לאט שכח את תולדות התורה הזאת ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ועתה הנה הוא חושב באמת ובאין כל פקפוק כי אמנם הוא הוא המחבר, ומיום אל יום תגדל ותתרחב האמונה הזאת בלבו ואחרת לא יבין עוד, ואני עומד ורואה את הדבר הזה ולבי יגל וישמח. מי יתן וירבו כמותו!

את מחברתך ‘שיחות חולין’ ראיתי בידי ה' שפירא²⁰⁰, ואולם לא מצא ה' שפירא לטוב לפניו לתת אותי לכתוב את ההקדמה, כי ירא הוא את ארז אשר אולי בראותו גם את שמי בתוך המחברת לא יאבה עוד לקבל כל הודעה ב’המליץ‘. עבד סוכן לאיש מו"ל! – מה אתה אומר לדברי הביקורת על ‘האסיף’ הנדפסים בהוספה של ה’יידישע פרעססע’?²⁰¹ גם דברי הביקורת על ‘האסיף’ אשר בה’וואָסחאָד‘?²⁰² נראים לי כאלו היו כתובים במסירת הקולמוס; האמנם ירא קריטיקוס²⁰³ להזכיר את הריצינזיה שלי על ה’מליץ אחד מני אלף’? – עד כמה קרא המבקר של ה’יידישע פרעססע' את ‘האסיף’ רואים אנחנו מהעתקותיו אשר העתיק את העניינים הבאים ב’האסיף' כמו למשל את המאמר ‘תבואות עיר אָדעססא’ של איש נעמי²⁰⁴, המדבר שם על שני ספרים חדשים, העתיק ‘דער געטריידעהאנדעל אדעססאַוס’²⁰⁵.

אוהבך אהבת עולם,

דוד פרישמאנן.

Lodz, 27/15 November 1885

יח

מורי ורבי!

החדשה אשר אתה אומר לא פיללתיה ולא עלתה על לבי²⁰⁶, הנה מראשית כזאת ידעתי וחשבתי וגם מפ“ב²⁰⁷ כבר באתני השמועה הזאת ולא ברכתי עוד עליה ברוך שהחיינו; ואני, אשר ידעתיך מאז לאיש היודע עת לכל חפץ ויודע להלוך נגד החיים, בטחתי בך מראש כי אחרת לא תעשה, ואף ידעתי כי תנסה לפשר גם ביני ובין האדון צ”ב²⁰⁸, וגם אני בלי“ס²⁰⁹ כמוך עשיתי לוּ הייתי במקומך. גדולה לגימה שקרבה שתי משפחות מישראל! – אבל בנוגע אלי עוד דברים שונים לי אליך ואותם אגיד לך: ראשית דבר, עליך לדעת כי יש הבדל רב בינך וביני בנוגע לדעת הקהל. אתה בעשותך איזה מעשה לא יביט איש אחריך ולא יחשדך ברב או במעט, ולכל מה שתעשה יענו ויאמרו: בוודאי כך צריך להיות, אחרי כי גדול אתה ליהודים וספקות שלך עולים ודאי; ואני הנני העני ממעש אשר זה החילי לצאת ולבוא לפני הקוראים, והיה בראותם כי חליפות וצבא עמי, פעם בכה ופעם בכה, וחטאתי להם כל הימים ולא יאמינו לי עוד לעולם. ובפרט כי לך לא היו מעולם דין ודברים עם צ”ב²¹⁰ בריש גלי, בעת אשר לי אני הצעיר היו חילוקי דעות עמו לעיני כל ישראל מדן ועד באר שבע, והיהודים אשר מדן ועד באר שבע המה עדה רעה וחטאה, עדת סרבים וסלונים, אשר אוהב נפשו ירחק מהם. ולא עוד אלא אתה לכשעצמך בא צ“ב²¹¹ אליך ויתרפס לפניך וייכנע מפניך וימלא את תנאיך, וגם שמך ייקרא על מכתב עתו²¹², וגם – אחרון אחרון חביב – שכרך הרבה מאד; ולי אני עבדך אין לי כול, בלתי אם המכתב אשר כתבת אלי, ומי יודע אם לא אהיה בעיני צ”ב²¹³ כאורח לא קרוא, ומי יודע אם לא יבוא ביום מן הימים והדבר הזה יהיה לו לכלי מלחמה בידו להשתמש בו, ואז יקרא בענווה ובחסידות כדרכו: ראו, הנה בא גם זה והחזיר על פתחי לנשק עפר רגלי, ואני מו"ל ארך אפיים רחום וחנון!

אמנם כל הדברים האלה אינם אצלי מן העיקר, אחרי כי יש להם תקנה קלה, ובלי“ס²¹⁴ עוד אזכה ואראה את צ”ב²¹⁵ בעצמו בקראו אלי, וגם אתה אדוני הלוא תעשה כמעשה המול“ים מבני הניכר, אשר יש להם המנהג בגיליון הראשון לקרוא בשם את האנשים אשר קראו להם לעזרה, ואתה כרידאקטור²¹⁶ תקרא גם בשמי והיה לי הדבר הזה לכסוּת עיניים; אבל הגדול מכל אלה הוא – המטבע. אתה מורי ורבי הורתני באחד ממכתביך, כי עלי לדאוג אשר יהיה לחמי ניתן ומימי נאמנים, ושיהיו כל מעשי מכוּונים להשיג המועיל והממשי, ולא ארעה רוח וארדוף קדים ועוד ועוד, והנה תורתך זאת בתוך מעי והיא תהיה לי לקו. ואולם את אשר לא פיללתי, מצאתי ראיתי בימים האחרונים האלה: יש תקווה כי הספרות תוכל להיות לי למקור חיים ומן הסלע הזה אוציא מים. בלייפציג נדפס עתה ממני סיפור קטן בשפת אשכנז במ”ע²¹⁷ סאלאן יו“ל ע”י סעניאה (לפנים ע"י לינדוי), ובמכתב הרידאקציה אלי כתובים עלי דברי תהילות ותשבחות עד בלי די, והרידאקציה שואלת מעמי להוסיף תת כוחי לה, ומבטחת לי שכר הרבה אשר לא פיללתי. מוויען מודיע אותי בעל ‘הקול’²¹⁸ כי אבוא אליו להוציא שם לאור מ“ע²¹⁹ מדי חודש בחודשו, אשר יהיה שמי לבדי נקרא עליו, והוא יהיה לי אך לפערלעגער²²⁰ אשר יתחייב עפ”י קונטראקט²²¹ לתת לי את שכרי, וגם לא ידע איש שגם ידו באמצע, ולא אתבייש בפני חברי ע“ד²²² האיש הזה²²³ שיהיו לי עמו דין ודברים (לפי שעה עניתי את האיש הזה: לא). מפ”ב²²⁴ הודיעוני בדבר המ“ע²²⁵ היומי הנכון לצאת לאור,.²²⁶ וגם נקראתי להיות לו לעוזר תמידי בשכר קצוב; וכן נתנו לי בימים האחרונים עניינים רבים כאלה לענות בם, ואני אשר מצאתי חן בעיניך לנחותני בעצתך אחת ושתים, אמצא נא חן בעיניך גם היום והורני את הדרך אלך בה לטובתי ולהנאתי. אתה, מורי ורבי, אומר אלי כי נעתרת לצ”ב²²⁷ גם לטובתך ולהנאתך, כי משלם הוא שכר טוב, ואני אשר באשוריך אָחזה רגלי אומר: מה אתה לא בחינם אף אני לא בחינם! אני לכשעצמי אין לי כל אמונה בצ“ב²²⁸ ולא אאמין שהוא יוכל לנתק את מוסרות כיסו לשלם לאיש כמוני יותר משווה פרוטה, וע”כ²²⁹ אין לי דבר בלתי עמך המבטיח שכר, ומידך אדרשנוּ; ובלבד שתכתוב לי באר היטב למען אדע מה אתה מבקש ממני, אם להיות לעוזר תמידי ולכתוב לעיתים קצובות, ואם להיות מעירי לעזור ולכתוב בזמן מן הזמנים מה שאכתוב, ובפרט עלי לדעת את השכר אשר יוכל צ“ב²³⁰ לשלם, כי בן עשרים וחמש שנים אנוכי היום ועלי לדאוג לנפשי וללחמי; וע”כ²³¹ עשי אצבעותיך כיתידות, בת שירתי, והכניסין לתוך אזניך, ולא תבושי ולא תכלמי בדברי היום כדברים הפשוטים האלה שאין בהם קרטוב של פאָעזיע, כי תורתך, מורי ורבי, שהורתני, אותה אני מוציא עתה מתוך בני מעי.

מה' שפירא²³² לא קיבלתי כל מכתב בכל הימים הרבים שאני יושב בלאָדז, ובקרוב אכתוב אליו.

היש תקוה כי גם מ“ח²³³ ‘המצפה’²³⁴ יהיה למ”ע²³⁵ טוב ועוד יוסיף לצאת לאור?

והנני מבקש סליחתך על מכתבי זה הנכתב בלי סדרים ובסירוגין, כי כואב אני היום וחולה את שיני; ולתשובתך בקרוב אחכה כי בך בטחתי.

והנני עבדך המחכה לפקודתך, דוד פרישמאנן.

Lodz, 14/2 Dezember 1885

יט

אדוני!

דבריך אלי במכתבך מיום 27 דנא²³⁶ כתובים במכתב אלוהים, בסודות וברמזים, ואי אפשר לי לרדת לסוף דעתם ולהבין במראה אשר לפני, וגם פיך ענה בך, כי לפי שעה יהיו דבריך סתומים וחתומים ובשבוע הבא תדבר בי “דברים יותר ברורים”. מה העבודה הזאת לך? העבודה, כי לאיש כמוני יכולת לדבר בשפה אחרת! ובפרט לא הבינותי מה להאשרתא²³⁷ ולי, אשר תאמר כי אחרת את מכתבך אלי בחכותך עד בוא האשרתא; וכן לא הבינותי בשום אופן את דבריך “עד אשר ארא איך יפול דבר הצפירה”; האם ט"ס²³⁸ הוא?

בין כה וכה עלי לעשות רצונך ולהודיע אותך דבר ע“י מוקדם: עד השעה הזאת שאני כותב אליך לא באתי עוד בברית עם איש, ואולם יוכל היות כי היום או מחר או לאחר זמן קרוב ישתנה הדבר, כי על כן באתי בדברים עם שונים ולהפאָסט²³⁹ הקרובה פתרונים. בנוגע לה' קאנטאָר הוגד לי כי הוא איש אמונים וישר דרך וגם יודע הוא להלוך נגד החיים, ולא אאמין כי יעלה לווייתן כמוני בחכּוֹ בעת אשר לא ידע עוד שיש לאל ידו למלאות את אשר הוציא מפיו²⁴⁰; ובנוגע ללייפציג²⁴¹, הנה באו אלינו שמועות רעות כי רדיפת הגרים החלה גם במדינת זאכּסען. בנוגע ל’המליץ' אגיד לך האמת, כי לא אדע בעצמי את המנהג שנוהגין בני הדור בבוא עניין כזה לידם, ולא אדע לשית עצות בנפשי. הנו' 89 מן ‘המליץ’²⁴², מכתבך אלי הכתוב בסודות ורמזים ועוד ועוד, כל אלה יוכיחו לי כי יש דברים בגו, וכי נעשה איזה מעשה מאחורי הפרגוד, וע”כ גם אני אינני יודע לענות דברים ברורים עד בוא אלי מכתבך שהבטחתני. אמנם נכון אנוכי לתת ידי אליך (דווקא אליך!) ולקבל שכרי מחיר השורות, ואני בתקוותי כי גם בבואי בברית עם מי שיהיה תהיינה לי שעות פנויות לעבוד עבודתי גם לך, ושכרי יגדל; ואולם ראשית דבר אקרא באזניך ‘יהי אור! יהי אור!’ הסירה את אלוהי הניכר מקרבך ודבר אלי בשפה ברורה, הראני במחיצתך טפח מגולה ואל תדבר לעבדך סודות, כי אינני שומע.

בכליון עיניים מחכה אני למכתבך הקרוב שהבטחתני לכתוב בשבוע הבא, וזה יהיה לי לאות אם חפץ אתה קרבתי ואם לא.

אוהבך ומוקירך החפץ בהתגלות לבך,

דוד פרישמאנן.

Lodz, 31 Dezember 1885

כ

אדוני!

סלח נא לי כגודל רחמיך אשר לא עניתיך על מכתביך האחרונים²⁴³ ועל התלגרמה, כי זה לי אך שעה אחת אשר שבתי לביתי מווארשוי, ולא ידעתי כי אשמתי, ועתה בשובי ממהר אני לכתוב אליך.

התנאים אשר הצעת לפני²⁴⁴ בטובך כרוּבם כן ימצאו חן בעיני, ואין לי להרהר אחריהם אלא על מקצתם, כמו למשל התנאי אשר תתנה עמדי כי ידי תהיינה אסורות מבלתי יכולת לכתוב דבר או חצי דבר אל ‘היום’; וזה הוא דבר אי אפשר, אחרי כי דבריך מאוחרין מדברי ה' קאנטאָר, ואני כבר הקדמתי להבטיח את ה' קנאטאָר כי אשית ידי עמו. והיה אם לא תהיה מקפיד בדבר בהיות לתורתי פנים לכאן ולכאן, אז נכון אני לשרת לפניך בכל אשר אוּכל.

הנה כי כן דע לך כי בכלל ידי לא אסורות, ובשבוע הבע"ל²⁴⁵ אוכל גם אני להשמיעך דברים יותר ברורים.

אוהבך היודע את רבונו

ד. פרישמאנן.

Lodz, 9 Januar 1886

אחרית דבר

עשרים האיגרות שלפנינו, המתפרסמות בפעם הראשונה בדפוס, הן מתוך אוסף יל“ג שבגנזי בית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, וניתנות הן כאן ככתבן וכלשונן, פרט לשינויים קלים בכתיב ובפיסוק, למען הקל על הקורא בן-ימינו. האיגרות מקיפות תקופה של חמש שנים בקירוב (מאי 1881 – יאנואר 1886), וחשובות הן לא רק מפאת ערכן העצמי, כדוגמאות משובחות של האמנות האפּיסטולארית העברית, אלא גם להכרת היחסים שבין פרישמאן ליל”ג – פרשה נכבדה מאוד ורבת עניין, שאנו מקווים לדון בה בהרחבה בזמן הקרוב, וכאן נסתפק בהערות אחדות בלבד, הדרושות להבנת האיגרות המתפרסמות בזה.

עוד בגיל 14–13 פנה הנער פרישמאן באיגרותיו אל יל“ג, שהיה בעיני פרישמאן סמל הסופר העברי האירופי (ראה איגרת א). אין אנו יודעים אם השיב יל”ג לנער, ומה השיב לו. מכל מקום לא היה המשך לאיגרות אלו, ורק בשנת 1881 שוב פונה פרישמאן ליל“ג. ופרישמאן אז רק בן כ', אך כבר פירסם שירים, סיפורים ומאמרי ביקורת, שעשו רושם והוציאו מוניטין למחברם. ובין פרישמאן הצעיר, התוסס והעולה, לבין יל”ג העומד כבר על סף השקיעה, נכרתת ברית ידידות, שיסודה לא רק בהערכה הדדית גבוהה (ראה דברי יל“ג על פרישמאן באיגרות יל”ג, הוצאת וייסברג, איגרות 288, 306), אלא גם בהתנגדות משותפת לאידיאולוגיה הלאומית שהשתלטה בספרות העברית בראשית שנות השמונים של המאה שעברה, בעקבות הפרעות בנגב רוסיה. גם יל“ג וגם פרישמאן התבוננו בחרדה אל המתרחש לעיניהם בספרות העברית, ואם התנגדות יל”ג מקורה היה בנאמנות לאידיאלים של ההשכלה, שלהם נלחם כל ימיו, ובפחד מפני החזרת השלטון בציבוריות היהודית לידי נציגיה הקנאים של הדת היהודית, הרי להתנגדותו של פרישמאן היה גם נימוק אסתיטי-מוסרי: נפשו סלדה מן הכיוון הלאומי בספרות העברית, מפני שראה בו מילוליות גרידא, תחיית המליצה בצורה חדשה, העמדת פנים, חיקוי עלוב להלך-הרוחות אצל אומות-העולם (ראה איגרת ז, וכן באיגרות פרישמאן בעריכת מלאכי, ניו-יורק תרפ"ז, עמ' נה), ומלחמתו של פרישמאן בסופרים הלאומיים היא חלק בלתי נפרד ממלחמתו הכללית נגד המליצה הריקה והטעם הקלוקל שבספרותנו.

זהו הרקע הרעיוני למאמרי הביקורת הגדולים של פרישמאן הצעיר: ‘ממסתרי ספרותנו’ – נגד פרץ סמולנסקין; ‘תוהו ובוהו’ – נגד ‘המליץ’, היחיד באותו זמן בין כתבי העת ברוסיה, שדרש בשבחה של ‘חיבת ציון’, ונגד עורכו אלכסנר צדרבוים (ארז); ‘על הנס’ – נגד המשורר יהל“ל; הביקורת על הקובץ ‘מליץ אחד מני אלף’ – שלא נכתבה אלא לשם ביקורת ביקרתו של ליליינבלום על שירי יל”ג, שנתפרסמה באותו קובץ (ראה איגרת י).

מאמרים אלה, על חריפותם ושנינותם ועל לעגם העוקצני, הקנו אמנם למחברם מקום של כבוד בביקורת העברית, אך הקיפוהו באווירה של איבה, שהתבטאה גם בחירופים ובגידופים מעל דפי העיתונות העברית, ובלב פרישמאן גבר הרצון לפגוע ביריביו ולנקום בהם בחיצי לשונו, ובייחוד בארז, שהוציא ב-1883 תוספת מיוחדת ל’המליץ' גיליון 61, ובה דברים קשים על ‘תוהו ובוהו’ ומחברה. ואכן חפצו זה ניתן לו עם צאת הקונטרס ‘טפח מגולה’, שנזכר כמה וכמה פעמים באיגרות שלפנינו. ואלה תולדות הקונטרס הזה:

עם צאת גיליון האלף החגיגי של ‘המליץ’ כתב פרישמאן, ב-1884, סאטירה עוקצנית נגד צדרבוים, עורך ‘המליץ’ בשם ‘גם זה יובל!, שכותבה לא התכוון לפרסמה בדפוס, אלא לקראה באזני חבריו הסופרים להנאתם. ואולם בעטיו של יהושוע מזח (1917–1834) ראתה הסאטירה את אור הדפוס. יהושוע מזח (מזח – ר"ת: מזאגר חדש) היה שמו הספרותי של יהושוע סג"ל מזאגר חדש, שמשנות השישים של המאה שעברה ועד סופה היה מן המשתתפים הקבועים בעיתונות העברית, ופירסם בה מאמרים וקורספונדנציות ברוח ההשכלה. מזח היה בעל לשון שנונה ואיש ריב ומדון, וכל ימיו היה נע ונד ממקום למקום. מבחינה מוסרית היה מעמדו מפוקפק, ובחוגי הסופרים העברים היו מרננים אחרי מעשיו המגונים, ולעיתים גם כתבו על כך בגלוי (למשל ב’איגרת מקובנו‘, ב’המליץ’ גיליון 77 לשנת 1885. בגלל איגרת זו ניסו אויבי ארז בפטרבורג להניע את מזח להגיש תביעה פלילית נגד ארז, עורך ‘המליץ’; ראה איגרת יז). למרות ההבדלים בגיל ובאופי בין פרישמאן לבין מזח התרקמה בין שניהם ידידות לבבית: מזח הוקיר בפרישמאן את כשרונו הגדול, ואילו פרישמאן, שבעצמו היה באותו זמן בבחינת נרדף ומנודה, חש רגשי רחמים ואהדה למזח, שידו בכול ויד כול בו, והסופרים העברים ה’מכובדים’ מלעיבים בו ומבזים אותו (ראה איגרות פרישמאן בעריכת מלאכי, עמ' סג).

והנה באותו זמן שכתב פרישמאן את הסאטירה שלו ‘גם זה יובל!’ היה מזח ממשתתפיו הקבועים של השבועות ‘עברי אנוכי’ בברודי, ומלחמת דברים לו, חריפה ודי מגונה, עם ארז עורך ‘המליץ’ ועם חובבי ציון בכללם. משנזדמן מזח לווארשה ב-1884 הראהו פרישמאן את הסאטירה שלו ‘גם זה יובל!, ומזח נטל את כתב היד מפרישמאן ושלחו, בלי רשות המחבר, לה’עברי אנוכי’, והוא נדפס שם בגיליון מז לשנת תרמ“ד. פרישמאן עצמו הצטער על פּירסום הסאטירה והתבייש בה (ראה איגרות פרישמאן בעריכת מלאכי, עמ' מז), ואילו יל”ג נהנה ממנה הנאה מרובה (ראה איגרות יל"ג, הוצאת וייסברג, איגרת 277). בלבו של יל“ג היתה באותו זמן איבה כבושה לארז, לאחר מחלוקת שנפלה ביניהם ושבעטיה פרש יל”ג (במאי 1883) ממערכת ‘המליץ’, ולמקרא הסאטירה של פרישמאן התעורר לחבר אף הוא כתב פלסתר נגד ארז בשם ‘טפח מגולה’, ובו כמה שירים סאטיריים (‘אצבון בעל העגלה’, ‘עם עיקש תיתפל’, ‘לברכה ולא לקללה’) ופארודיות בסיגנון מאמריו של ארז. יל“ג נתן את קונטרסו לסוקולוב לשם עיון, ובקיץ 185, כשיל”ג נזדמן לווארשה, מסר סוקולוב את הקונטרס, בפקודת יל“ג, לפרישמאן, שניתנה לו מיל”ג הרשות להוסיף לקונטרס מדבריו ולפרסמו בעילום שם מחברו, מאחר שיל“ג התבייש לקרוא את שמו על הקונטרס, שהיה בו הרבה מגסות הרוח ומניבול הפה. פרישמאן מצא את האיש, שניאות להוציא את הקונטרס ואף לקרוא את שמו עליו – זה היה יהושוע מזח הנ”ל. יל“ג אמנם התחרט אחר-כך על תכניתו לפרסם את החוברת, וכתב על כך לפרישמאן (ראה איגרות יל"ג, הוצאת וייסברג, איגרת 289), אך כבר נעשה מעשה, ובסוף 1885 יצא הקונטרס ‘טפח מגולה’ ושם יהושוע מזח קרוי עליו. על דברי יל”ג הוסיף פרישמאן את הסאטירה שלו ‘גם זה יובל!’, וגם מזח הוסיף מקצת מדבריו (על תכנו המפורט של ‘טפח מגולה’ ראה: גדליה אלקושי, ‘יהודה ליב גורדון המבקר’, בתוך ‘מצודה’ ספר ז, עמ' 489–484).

בראשית יאנואר 1886 נפסקת חליפת המכתבים בין פרישמאן ליל“ג, ושוב אינה מתחדשת לעולם. והסיבה לכך: שיבת יל”ג למערכת ‘המליץ’ בסוף 1885. בזמן היעדרו של יל“ג ממערכת ‘המליץ’ נוכח ארז שאין חילופים ליל”ג, והחליט להחזירו ל’המליץ' בכל מחיר, וגם הקונטרס ‘טפח מגולה’, שארז ידע כי יל“ג הוא מחברו העיקרי, לא עיכב. סוף סוף נעתר יל”ג לתחנוני ארז וחזר למערכת ‘המליץ’, אך בתנאים שהציג ושנתקבלו על ידי ארז, היה גם תנאי, שפרישמאן יהא עוזר קבוע ב’המליץ‘. באיגרותיו האחרונות משתדל יל“ג להניע את פרישמאן להיספח על עוזרי ‘המליץ’. פרישמאן נטה אמנם לקבל את ההצעה, אך בסופו של דבר העדיף לעבוד במחיצת י. ל. קאנטור, שהתחיל להוציא ב-31 ביאנואר 1886 את ‘היום’, העיתון העברי היומי הראשון. מכאן ואילך נפרדים דרכי יל”ג ופרישמאן: כל אחד מהם עומד בראש עיתונו, זה ב’המליץ’ וזה ב’היום', והעיתונים מתחרים זה עם זה גם מבחינה חמרית וגם מבחינה אידיאולוגית (‘המליץ’ הטיף ל’חיבת ציון‘, ו’היום’ התנגד לה). פרק חדש ומכאיב מתחיל כעת בפרשת היחסים שבין יל"ג לפרישמאן, אלא שהוא מחוץ לזמנן של האיגרות שלפנינו.

מכתב שלישי

ידידתי הנחמדה!

דגים אין לי לשום היום על השולחן אשר ערכתי לפניך, כי־אם סרטנים; אבל במקום שאין דג – יאמרו הבריות – יהיה הסרטן לדג, ועל־כן גם נפשי בתקותי כי לא תבואי במשפט עמי, אם אין לאל ידי לתת לך בלתי־אם את אשר אמצא. מזוינו מעטים ורעים תמיד, ידידתי, ואין לנו היכולת ואין לנו הבהירה לזרות ולהבר כאוות נפשנו ולברור לנו רק את הטוב לנו, ועל־כן עלינו לקחת מן המוכן ככל אשר נמצא, מסרטנים ועד דג.

הן ספורם מונחים לפני היום על שולחני, ואת תאמרי בלבבך: בלי־ספק השחיתו המחברים את אשר עשו, וספרים אינם עשוים כהוגן ואינם מתאימים עם חוקי הטעם הטוב ועם מלאכת־המחשבת ועם יתר המשפטים שמנו החכמים בכתיבת ספורים, ועל־כן קורא אני להם סרטנים תחת דגים – ואולם משגה עמך, ידידתי. לו כזאת עשו, כי עתה יכולתי לבוא אליהם ולאמר: אדוני, כזאת וכזאת עשיתם, לכן הרעותם; כזאת וכזאת יורונו החכמים, ואתם לא עשיתם ככל החוקה הזאת, לכן לא הטיבותם לעשות; כזאת וכזאת נוטלים עליכם החכמים בעלי־הטעם, והיה ביום עשותכם כדבר הזה, והיתה פעולתכם רצויה. – אבל לא זה הדרך ולא זאת העיר, ידידתי! ספרנינו המעטים עם הספרוניות הדלה אשר עשו להם עודם רחוקים מכל הדברים האלה כרחוק ירושלים מפּטרבורג, וגם דבּר לא נוכל עוד באזני האנשים הטובים ההם על־דבר חוקים ומשפטים, וכי יש טעם ומלאכת־מחשבת, וכי הסופר אשר לא יעשה את מלאכתו על־פּי כל החוקים ההם והיתה מלאכתו רמיה. את, ידידתי הנעימה, הלא משוט בארץ ומהתהלך “בעולם הגדול” תבואי אלינו, ולכן יש אשר תדמי בנפשך כי עולמנו הקטן נוהג גם הוא כמנהגו של העולם הגדול, אשר בו ישבת. ואַת בבתי־שכיות־החמדה הסתופפת ובבתי־אוסף התמונות התלוננת, ובראותך ציור חדש או פסל חדש ותקומי ותבחני אותם למען דעת העשוים הם על־פּי החוקים והמשפטים אשר ידעת אם לא? היצא החושב ידי־חובתו במלאכתו אם לא? ולכן גם בבואך אלינו, אל האוהל הקטן, אשר נטינו לנו, הבאת עמך את חוקיך ואת משפטיך הנכוחים ההם ותאמרי אלינו: הגישו־נא אלי את ציוריכם ופסיליכם וספריכם למען אבחנה אותם. אבל, ידידתי! אם אגיש אני אליך היום את הציורים המשוחים על הדגלים העשוים למען הילדים ליום שמחת תורה, או את ציורי המן ובניו וזרש אשתו הנדפסים בספרי מגלת אסתר אשר לנו, ואומר אליך: “שפטי־נא לי את אלה על־פּי משפטיך וחוקיך הנכוחים”, האם לא תתני בשחוק קולך? אם אגיש לפניך היום את צלמי הארי ואת הדוב ואת הנמר אשר עשו לנו בחורי בתי־המדרש ליפּות בהם את ארון־הקודש, או ציורי “שויתי” עם כל צעצועיהם היקרים העשוים עד להפליא, ואומר אליך: “שפטי־נא לי את אלה על־פּי החוקים שבהם נשפוט גם את מעשי חושבי אירופה ואמניה”, האם לא תאמרי אלי: משוגע? אם אגיש לפניך היום את ספּורי המעשיות בדבר “אלי־בבא וארבעים השודדים”, ואומר אליך: “שפטי לי את אלה ומדי אותם בקנה־המדה אשר נמוֹד את מעשי דיקנס ושפּילהגן וטולסטוי”, האם לא תאמרי אלי: ידידי, אין כוחך אלא בלצון?

ידידתי! לא את “אלי־בבא וארבעים השודדים” אנכי נותן לפניך היום, כי־אם ספור אחר, הנדפס בקבוצת ספורי־אהבים שונים, אשר קרא אותה המחבר בשם הכולל “אגודת רמונים”, והנה לפנינו היום הספור הראשון בשלמותו¹. כפי הנראה, עשה המחבר בספורו זה את כל אשר היה בכוחו לעשות, עשה אותו שלשה חלקים, הרבה בו “מעשיות” עד לאין מספר, הביא אל תוכו אהובים ואהובות אחדות, כתב בראש כל פרק את החקירות מן המין הידוע, כמו על התקוה (כי היא טובה מאד או כי היא כוזבת) ועל האהבה (כי היא מתת־אלהים וכו') ועל ההצלחה (שהיא – להבדיל – כמו שחוק הקרטים) ועל אהבת הכבוד (שהיא מילתא דשכיחא) ועל כל יתר השמות המופשטים ושמות המקרה הנמצאים בכל ספרי־המלים הטובים. ובכדי להוציא מלבם של מבקרים רבים, השואלים לפעמים: “ומה המוסר היוצא לנו מכל אלה?”, הוסיף המחבר בכל פרק ופרק גם דברי־מוסר הרבה, אשר אם נקרא אותם ומצאנו שני דברים: א) כי נתחיל לגהק ולפהק; ב) כי שמורות עינינו תאחזנה תיכף ומיד ונישן לאלתר, הכל לפי הקורא ותכונת רוחו. ומלבד כל אלה כתב גם הערות אחדות לספורו, – ומה לו אפוא לעשות עוד לספורו ולא עשה?

מובטח אני, כי הספור הזה עשוי לפי רוח המון הקוראים ולפי טעמם ומשאלותיהם, והם לא יבקשו יותר מעם המחבר. אבל האם נכון הדבר, כי ירד סופר אל המון העם עד הדיוטה התחתונה אשר להם כדי לעשות את רצונם? האם לא יותר טוב ויותר הגון, כי יעלה אליו סופראת המון הקוראים עד המדרגה שהוא עומד עליה, והוא יקריב להם את קרבנותיו לרצונו הוא? – אמת היא, כי המון הקוראים לא יבקשו מעם הסופר בלתי־אם “מעשיות” וגם “מעשה בג' אחין” או “מעשה בבן־מלך ובת־מלכה” או “מעשה בז' קבצנים” יהיה תמיד לפי רוחם וטעמם. אבל מה יעשה המספר אם אנשים כמוך, ידידתי הנעימה, יבואו לתהות על קנקנו? מה יענה אם ישאלוהו: מה עשית?

מה עשיתי? ספור עשיתי! – טוב הדבר, אבל היש לספורך זה איזה יסוד של תורת־המידות? היש לו איזה יסוד של תורת־הנפש? האם בא לפתור איזו שאלה משאלות החיים? האם בא והעביר לפנינו איזה אנשים בשעה שהם נתונים בתוך תנאים ידועים ושאינם ידועים מתנאי־החיים, והמחבר נותן לנו פתרונים, למען נבין את דרכם ואת מעשיהם שהם עושים בשעה כזאת ואת יחסם זה לזה ואת טבעם שהוא מטביע בם לפי ההכרח ולא לפי בחירתו? או האם עזב המחבר את כל אלה, ואין אצלו עיקר בלתי־אם היופי לבד, ולכן עשה את אשר עשה רק לשם מלאכת־מחשבת, והציורים אשר לפנינו נאים הם, יפים הם, ורוח שירה וזמרה מרחף על פניהם ומרהיב את עין הרואה ולוקח את לבו?

המחבר אשר לפנינו יש לו מושג זר מאד מתורת־המידות, ועל־כן ידמה בנפשו כי יצא ידי חובתו, אם ידרוש לפנינו דרשות של מוסר השכל בכל עת ובכל שעה שהוא מוצא לטוב לפניו, ולא יבין, כי דברים כאלה יהיו למשא על הקורא, וכי עלינו לקחת מוסר וללמוד את תורת־המידות לא במקום שהוא נותן אותה כעין הוספה, כי־אם מתוך המעשים הנעשים לעינינו ומתוך החיים שעליו להראות לנו נדע מכל נפשותיו הרבות בלתי־אם את שמותיהן ואת חיצוניותן, ולא נבוא אליהן פנימה לדעת את תכונתן ואת רוחן ובמה נבדלה אשה מרעותה. המחבר אשר לפנינו לא יעסוק בשאלות החיים ולא יבוא לפתור לנו פתרונים בהויות העולם, ועל־כן אין לו מטרה ואין לו תכלית אשר אליה יחתור לבוא ואשר אליה יוכל גם הקורא לשאת את עינו. המחבר אשר לפנינו לא ישים לב אל החיים ואל תנאיהם ולא יזכור כי עושה אדם את מעשיו בהכרח על־פּי השתלשלות הסיבות, ועל־כן יכול הוא לעשות עם “אנשיו” כאדם העושה בתוך שלו; פעם ישים בפיהם דברים כאלה ופעם כאלה; פעם יצוה אותם לעשות מעשים טובים ופעם מעשים רעים, והכל במקרה נעשה, והנפשות תהיינה בידו כעין כרפס, אשר הרשות בידו לטבול אותו פעם בחרוסת ופעם במי־מלח – הכל לפי רצונו, ואיש לא יוכל למחות בידו. המחבר אשר לפנינו לא ידע מה זה יופי ומה זה ציור ומה זה רוח שיר וזמרה, ועל־כן לא יבין לבנות את ביתו ולא ידע את מלאכת הגזרה והבניה, והרי הוא עושה ספּור בתוך ספור וספור בתוך ספור, ובתוך הספור הזה עוד ספור אחד, ועוד אחד בספור האחרון ההוא, והכל בכדי להרבות בגליונות; ובראותו כי עוד לא עלה בידו להיות כדי חלק אחד, יוסיף עוד מקרים ומאורעות ומעשיות אחדות, עד מלאת לו, למשל, 100 דפים או 102 דפים, כמספר אשר עלה במחשבתו תחילה לתת לכל חלק וחלק; ויען כי לא יבין, כי יש גבולים לציור ויש לו מסגרת סביב, וכי על הצייר לעשות משהו שלם, לכן לא נתפלא בקראנו פעמים רבות בספר הזה, כי “הגבור” יגלה לנו את דעתו שהוא, לכאורה, יוכל לספר לנו עוד דברים רבים מאד, ורק כי גדל ספורו מאד ולא יהיה מוכר־ספרים או מדפיס אשר יקנהו וידפיסהו ילך ויקצר וכו'. האם נוכל לבוא עם בעל ספור כזה במשפט? וגם רוח שיר וזמרה יותר מדי לא נוכל ליחס למחבר אשר דברים כמו אלה יכניס אל תוך ספורו פנימה וטעמו הטוב לא יטפח על פניו.

אם תקחי לך, ידידתי הנעימה, את הספור הזה לקרוא בו, וראית, כי לא ידע ה' שייקוויטש אשר המספּר ספורים ממין זה עליו לבחור לו ענין לענות בו, והענין הזה יהיה לו למרכז, ומן המרכז הזה יצאו הסעיפים אל כל העברים, והסיבות והמאורעות והמעשים יסתעפו וישתלשלו מן הנקודה התיכונה ההיא, והנפשות תהיינה נלכדות ונאחזות אשה ברעותה – את אלה לא ידע ה' שייקוויטש; ועל־כן בחר לו עבודה קלה מזו: יספּר לנו ספורים בודדים ורבים מאד, ספּור בצד ספּור, וספור בצד ספור, ומובן מאליו, כי הדבר הזה הוא מן הדברים שאין להם שעור, וכי באמת יכול היה כל מחבר, שיש לו מעט דמיון, לכתוב לנו לא רק שלשה חלקים, כי־אם גם עשרה או עשרים חלקים, לולא המדפיס האכזר שעומד לו לשטן בדרך. ה' שייקוויטש לא יעשה לו מרכז ולא יבנה את בנינו סביב, כי־אם לוקח חוט ארוך וחורז עליו את חרוזי־מעשיותיו ככל אשר יעלה על החוט, פלוני בצד פלוני ופלוני בצד פלוני, ועל כן לא ימצא לפניו דרך אחרת וטובה בלתי־אם לצוות על נפשותיו לספר את תולדות ימי חייהן, וממילא מובן, כי מקרים ומאורעות ומעשיות לא יחסרו עוד, עד תום מאה דפים, כאותו חסיד שמברך בלילה עוד פעם אחת ברכת “שהכל”, בכדי להשלים מאה ברכות.

והמעשיות והמקרים והמאורעות האלה אינם חדשים; הכל באופן ידוע נעשה, הכל מן המוכן והמזומן אצל כל אחד ואחד, ופעמים רבות בקראנו שורה אחת נדע אל נכון מה יהיו הדברים הבאים בשורה שלאחריה, ידוע נדע, האוהב, “מחויב” לדבר באזני אהובתו כזאת וכזאת, וכי הצפור “מחויבת” לזמר בעיר דוקא ברגע הזה, וכי הסופר “מחויב” לנקד שלש נקודות המקום פּלוני דוקא ולהפסיק את הדבור באמצע. האם נבקש טל חיים בספור אשר כזה האם נבקש טל תחיה בקרב נפשות אשר כאלה?

הן תזכרי עוד, ידידתי, את כל השעשועים השונים אשר נשים לפני ילדינו הקטנים לשחק בהם. יש אשר יביא האב לבנו הרך בית קטן העשוי גזרי־עץ, והגזרים האלה כרותים ומהוקצעים היטב ומסומנים לסימניהם, הגזר האחד יהיה למסד והשני לטפחות, השלישי לגג והרביעי למפתן, החמישי לחלון והששי לדלת וכו', עד תום כל החלקים. והילד ילמד את ידיו ויתרגל בעבודה להניח את גזרי־העץ בסדר ידוע, איש על פני אחיו, איש על פני אחיו, עד כלותו את הבנין ועד ראותו את הבית העומד לפניו על תלו, – ככה יהיו גם המסַפּרים האלה. המה לוקחים כפעם בפעם את גזרי העץ העשוים לדבר, ומניחים אותם איש על פני אחיו, איש על פני אחיו, והכל יעשה בסדר ידוע ובאופן שאין לשנות ממנו, ובכלות סדור גזרי־העץ, והנה – ספור לנוכח עינינו. האם נוכל לקרוא לבית כזה בנין?

אם תחפצי, ידידתי הנחמדה, לבוא אל תוך בית־גזרי־עצים אשר כזה, שהוא עשוי לילדים קטנים לשחק בו, הנני ואביאך אל חדריו פנימה. הטי־נא לי את אזנך, ואספר לך את ספור־המעשה אשר ישים המחבר לפנינו:

נערה עבריה, בת איש עשיר מבני הדור הישן, נהפכה מעט מעט ותהי למשכלת ותאהב מאד את הדבר הנודע הנקרא “השכלה”. ומובן מאליו כי אָהבה גם את אחד המשכילים. אכן גם זה מובן מאליו, כי בהגיע עתה, עת דודים, לא נתן אותה אביה לאיש המשכיל לאשה, ואדרבה, הביא לה חתן כלבבו הוא, והוא, כמובן, בזוי־מראה ומתועב ומגואל וחולה בחלי־נופלים וכו‘. ויהי בלילה, בעת החופּה, ותעלם הנערה ותברח ותמלט, ותלך מדחי אל דחי ומכפר לכפר ומעיר לעיר. ותהי “תועה בדרכי החיים”, כנהוג. ובאחרונה עזבה את דתה וכו’ וכו' – ותהי לנדחת.

זה הוא עיקר המעשה בספור “הנדחת” אשר כתב לנו ה' שייקוויטש.

הכזה יהיה לספור בן שלשה חלקים? – תשאלי, ידידתי הנעימה. – האם במעט מעשה ופעולה כאלה נוכל לעשות מטעמים רבים כאשר עשה לנו המחבר?

ומדוע לא, ידידתי? – הנערה “הגבורה” מתחלת לספר לנו את תולדותיה ודברי־ימי חייה מיום גיחה מבטן אמה, ואגב אורחא תספּר לנו בקצרה גם את תולדות אביה ותולדות אמה; וכיון שתגיע לאותו פרק אשר שלח לה אלהים את אחד המשכילים להיות למחיה לפניה ולאהבה איש את אחיו, אז יתחיל גם המשכיל לספּר את תולדותיו, ומאליו מובן, כי גם הוא יתחיל מיום גיחו מרחם אמו, והוא לא רק את תולדותיו ואת תולדות אבותיו יספּר לנו, כי־אם גם את תולדות אבי־זקנו ודודיו ודודותיו ובדרך העברה יספר לנו גם תולדות איזה אנשים אשר בא עמם במגע ומשא במשך ימי הבלו, וכן יספּר, ויספּר עוד, עד כי יראה המשכיל לפתע פתאום כי כבר השלים את מספּר הגליונות של החלק השני, ואז מובן מעצמו, כי ישמע קול דופק על הדלת, כנהוג, והמספּר יאָלם דום – והתולדות עם תולדות תולדותיהן עד סוף כל התולדות יתמו ויחדלו.

מובטח אני בך, ידידתי הנחמדה, כי עפעפיך הבוחנות יכירו על־נקלה אשר קנא המחבר קנאה גדולה בסמולנסקין ובספרו “התועה בדרכי החיים”, ועל כן התאמץ לעשות כמוהו. ובמקום שלקח לו סמולנסקין זכר “תועֶה בדרכי החיים”, בסג“ל תחת העי”ן, לקח לו המחבר הזה נקבה “תועה בדרכי החיים”, בקמ“ץ תחת העי”ן, ויעש לו את הספור. והנה טבע המין מחייב, כי הזכר עלול יותר להיות תועה ולהיות נע ונד בארץ, כי תנאי חיים כאלה שכיחים באיש יותר מבאשה, ועל־כן יהיה הזכר יותר ראוי ויותר הגון לפני המחבר לעשות בו מיני ספורים כאלה; ואולם ה' שייקוויטש לא יכול עוד גם הוא לקחת את קרבנו מן הזכרים, אחרי כי כבר הקדימהו אחר, ועל־כן אנוס היה לבקש עזר כנגדו מעזרת הנשים, ורק בראותו כי האשה לא תתן לו חומר די ספוקו, הלך וחבר אליה גם איזה זכר, אשר גם הוא יאריך בדרוש מאד מאד ויספר את תולדותיו ומאורעותיו ומעשיותיו באריכות יתרה מאד, עד כי על־פי שניהם גם יחד יקום ספור שלם. ואולם המנוח סמולנסקין היה בעל כשרונות רבים, ואצל ה' שייקוויטש לא נמצא את הכשרונות ההם, ועל־כן אין חיים ביצוריו ובציוריו; ורק את החסרונות הרבים אשר נמצא בספורי סמולנסקין אותם נחל ממנו, והחסרונות האלה יראו לעינינו במידה מרובה מאד: שיחות ארוכות יותר מדי, בטלנים ודברי־בטלנות רבים מאד, מיני חקירה בראש כל פרק ומיני פילוסופיה על התקוה ועל השמחה, על החיים ועל המות, על האהבה ועל הכבוד וכו', שאין בהם כל רעיון חדש ואשר כל איש יודע אותם כאשר נדע את הזמירות והניגונים מן האופירות הידועות על־פי תיבות־הניגונים אשר בעליהן יסובבו בהן את חוצות העיר לנגן לפני חלונותינו בחצרותינו ובכל מקום אשר הם עומדים ותיבותיהם בידיהם. – האם לא לגועל־נפש יהיו לנו דברים כמו אלה?

הרשיני־נא, ידידתי, ואנסה לצאת בעקבות המספר בדרך אשר בחר לו בספורו, ואשים לפניך גם מעט מן המאורעות והמעשיות אשר אוהב אותם ה' שייקוויטש מאד מאד:

הנערה, ושמה חנה, מתחילה לספּר את תולדותיה בשעה שהיא שוכבת על המטה אשר לא תרד עוד מעליה, והיא גבורה ואמיצת־לב וכל הרואה אותה יכיר כי היא נערה á la “קוֹזק”. עיר מולדתה היא “חשכות”, והיה לאות כי שם לא נמצא עוד המין הנקרא השכלה. אבותיה, חיים כספי ואשתו בתיה, אנשים רעים וחטאים מאד, ובתם המשכלת תראה לנו את כשרונותיה הרבים לחרף ולגדף את הוריה, כדת וכדין. וליתר תוקף ועוז יודע המחבר לברוא לו גם איזה נער, והוא יתום נעזב וקרוב למשפחת כספי, ואותו יקחו אבות חנה אל ביתם באהבה גדולה וברחמים רבים, ואחר אשר נצלו את אמתחתו ויגזלו את כסף ירושתו, יחלו לענותו ולהתעלל בו, כנהוג אצל המחברים, עד כי יברח הנער ויעזוב את דתו ויהי באחרית ימיו שוטר משוטרי הפּוליציה. בין כה וכה והנערה חנה הולכת הלוך וגדל, והיא הולכת לשוח בשדות ומוצאת שם את המשכיל המורה־לשונות, ששמו יעקב רמון. וממילא מובן, כי מחבר בקי ורגיל לא יעזוב שעת־כושר כזאת, ועל־כן יכניס אל לב המשכיל את הרעיון הגדול: בוא, ראה וקדש! המשכיל עושה את שלו והמשכלת עושה את שלה – והנה אהבה גדולה, כדין וכדת, אז ילמד ה' רמון לאהובתו מרת חנה את ה“השכלה”, עד שתדע את השפה העברית ואת מאמרי חז“ל ואת השפה הצרפתית וכדומה; ויען כי אין נוהגין בעלי ההשכלה ללמוד השכלה בימות־החמה ובימות־הגשמים על פני השדות תחת שמי ה', לכן יברא המחבר תיכף ומיד גם סנדלר אחד ששמו שלום מבין (מפני שהוא יודע “להגיד מבינות” על כל דבר ודבר), ובבית הסנדלר הזה יועדו הנאהבים והנעימים כפעם בפעם. אז יבוא רעיון בלב המחבר לעשות עוד פרק אחד: והנה חלום. חנה חולמת חלום נורא, כי בא חתן מן החוץ, והוא מבני הדור הישן, ואבותיה חוגגים את חתונתה, ותיקץ, ותתפעם רוחה, הכל כנודע. ואולם באמת יבוא גם בהקיץ מחותן אחד לראותה, ושמו רבי אשר פרחי, אשר “זקן צהוב אשר כבר החל לכרות ברית את לבן” סובב את לחיו, והיא מוצאת חן בעיני המחותן הזה, והם כותבים את “התנאים” בשעה מוצלחת. אולם השעה לא היתה מוצלחת, כי פתאום נפתחה הדלת והאפיקורס יעקב רמון בא הביתה, והוא גילה את הסוד. כי בנו בכורו של המחותן הזה הוא משכיל גדול ואפיקורס, ולפיכך הוא פּסול במשפחתו, ובנו הצעיר, המיועד להיות חתן לחנה, הוא נגוע ב”מחלת חולי־נופלים". אבל אבות חנה אינם משגיחים בדבר הזה, וחנה תהיה לכלה. – בין כה וכה ואנחנו רואים, כי המחבר בא בין המצרים ואינו יודע במה ירבה את פרקיו, ועל־כן יבקש עצות, ורעיון יבוא בלבו להביא את חנה אל ביתו של רמון, ולשׂוּם דברים בפי רמון לספּר את תולדותיו; ורמון, כפי הנראה, איננו שונא את האריכות, ועל־כן יוכל לעשות חסד עם המחבר ולמלא בספורי תולדותיו את שלישית החלק הראשון ואת מלוא החלק השני. אמת היא, כי אנחנו לא נבין איך תזכור חנה לחזור על דבריו אות באות, ואיך לא תשכך את כל השיחות ואת כל הדברים אשר יצאו מפי רמון במשך ימי הבלו, ולא תשכח גם את כל הדברים אשר דברו באזני רמון כל האנשים שבאו עמו במגע ומשא מאז היותו ילד ועד היום הזה, ואולם אין מקשין על מחבר ספורים; אמת היא, כי אנחנו לא נבין איך עצר רמון כח לספר ספורים רבים כאלה בין לילה אחד, ואיך היתה לאל ידו להעביר את כל אלה לפני אהובתו בדיוק נמרץ, אות באות ומלה במלה, ככל אשר דבּר הוא באזני אחרים וככל אשר דבּרו אחרים באזניו, – אבל אין מקשין על כותב ספורים; אמת היא, כי אנחנו לא נבין איך נערה תמימה כחנה ערבה את לבה לבוא אל ביתו של איש צעיר לימים ולהיות שם כל הלילה עד הבוקר, ובאירופה הלא נוהגין “להביט אחרי אשה כזאת האהלה” ולחשוד אותה במה שאין בה או במה שיש בה, אבל אין מקשין על הטעם הטוב של עושי ספורים בישראל. – יהיה איך שיהיה, המשכלת באה אל ביתו של המשכיל ללון שם הלילה, והוא ישב לפניה על השולחן, ואחרי־כן “העביר את ימינו על מצחו, כמו רצה להסיר את הצעיף מעל פני העבר”, הכל כנודע, ואחרי־כן התחיל לספּר את תולדותיו.

מעשה בג' אחין ובירושה וכו' ואחד מן השלשה ימות ועזב אחריו אלמנה ויתומים, ושני האחים עושקים את חלק הירושה של האלמנה ויתומיה. הכל כנהוג; ולא עוד, אלא שכופין את האלמנה עד שתחתום על שטר חוב ותעיד על עצמה כי כבר קבלה את חלקה. האלמנה והיתומים חותמים, ורק הבן השלישי והקטן לא יחתום. וממילא מובן, כי הנער השלישי של האלמנה הזאת הוא – יעקב רמון. ובספּר רמון את הדברים האלה באזני אהובתו חנה, לא ישכח ללמד אותה גם תורה וכללי־חיים, ולהגיד לה למשל: “מקרה בני־אדם בדרכי החיים היא כמקרה המשחקים בקרטים אם תעמוד ההצלחה לימין האחד יאירו הקרטים הטובים לו פנים ובלי מעצור ימלא כיסו זהב, וכמעט תסתיר הצלחתו פּניה ממנו, אז יאבד בלי הרף את כספו”. (ח"ר, דף 97). כללים ודברי־חכמה כאלה אינם יקרים במציאות בתוך הספר הזה, ויש תקוה כי הקוראים יחכמו מאד בהרבותם לקרוא דברי־אמת כאלה. אכן המשכיל יעקב רמון לא יסתפק בכמו אלה, ועל־כן יבקש לו מעשיות ומאורעות מן החוץ, שהם, לכאורה, אינם נוגעים כלל לנו ולספורנו. ואולם שחוק קל יעבור על שפתינו בספּרו לנו כלאחר־יד גם מעשה בבחור אחד שאהב בתולה אחת, והרי הוא מבקש מלפניה להועיד לו מקום להראות לו איש את פני אחיו, ושני הנאהבים נועדים יחדו ביער תחת השיחים, כדין וכדת. אבל, ידידתי הנחמדה! התמצאי את חידתי ותגידי לי את הזמן אשר בחר לו המחבר לראית־פנים זאת? הלא תשחקי אם אומר לך, כי את זמן החורף בחר לו; ואת שוי־נא לנגד עיניך את התמונה הזאת: בחור ובתולה עומדים ביער תחת אחד השיחים באחד מימי החורף והשלג הולך הלך וירוד, והקרח הולך הלך וגדול, והם מדברים על־דבר ההשכלה ועל־דבר אמור הקטן ועל יתר הקהילה הקדושה. האם לא תצחקי, ידידתי, על דמיון המחבר העצום? אבל המאורע הזה הלא הוא רק מאורע הבא מן החוץ, שאיננו נוגע אל עצם הספור, ועל־כן יוכל המשכיל רמון לעבור על־נקלה מן המקום הזה והלאה, ולהודיע אותנו כי עזב את עיר מולדתו, ויסע אל עיר מגורי דודו, וממילא מובן, כי אם מצא “מציאה כשרה” ברחוב העיר, ולבסוף נתגלה הדבר, כי אחד מבעלי־הונאה השליך את המציאה ארצה במרמה, כדי לתפוש אותו בלבו ולסבב אותו בכחש ולהוציא במרמה מצלחת רמון את מעט הכסף אשר היה בידו – הכל כאשר לכל, כמו שנדפס בספורים הגדולים של המספּרים הגדולים בצרפת. בין כה וכה והמחבר רואה, כי כבר מלא החלק הראשון, ועל־כן רואים אנחנו פתאום, כי האיר הבוקר, ורמון יפסיק את תולדותיו באמצע, וחנה תשוב לבית אבותיה ואיש לא ידע בצאתה ובבואה, הכל כמו שנכתב בספורי “אלף לילות ואחד” – והחלק הראשון תם.

אם תדעי לך, ידידתי, את דרך המספּרים האלה ואת טעמם, הלא תביני על־נקלה, כי עליו להתחיל את החלק השני בשעה שהנערה חנה ישנה, והיא חולמת חלום נורא. והמחבר המרבה בחלומות, יעשה גם הערות לספורו, ובהערותיו יגיד לנו, כי לא יחיד הוא במינו וכן גם מאפּו וסמולנסקין כתבו חלומות בספוריהם, ועל כן עשה גם הוא כדבר הזה. בין כה וכה, וכבר נודע האמת לאבות חנה, כי עוגבת בתם על האפיקורס; אולם חנה באה עוד הפעם אל ביתו של רמון, ללון שם עוד לילה אחד, ויעקב רמון מוסיף לספר.

אבל ירא אנכי ידידתי הנחמדה, כי נבול תבלי גם את וגם אני, אם אוסיף עוד לצאת בעקבי המחבר. תולדות יעקב רמון מלאות מעשיות ומאורעות שאינם נוגעים כלל אל עצם הספּור, והגוזמאות וההפלגות רבות מאד מאד, בכדי לתפוש את המון הקוראים בלבם. מובן מאליו, כי בספור כזה לא יחסרו המעשיות בדבר שטרות מזויפים ומלשינות וחברת גנבים וישיבה בבית־הסוהר וכו' וכו', – עד שיראה המחבר פתאום, כי כבר מלא החלק השני עד מספּר הגליונות שחשב לו מראש, ואז ישמע פתאום קול איש מתדפק על הדלת, והנה כבר האיר הבקר, ויעקב רמון כבר בא עד קצה ספורי תולדותיו, וחנה שבה לבית אביה, ואביה מכה אותה באכזריות גדולה, הלך והכה, עד אשר יתם החלק השני.

החלק השלישי בתחלתו: חנה חולה ושוכבת על מטתה בחדר גדול, ופּוקחת עיניה ושואלת: “איה אנכי?”, הכל: כנהוג בין המחברים ושומעת, כי רמון ברח מפני חמת אביה. ואביה שכר בכסף אשה אחת, אשר באה לפני חנה להגיד לה כמשיחה לפי תומה כי יעקב רמון הוא בעלה; ובכן רואָה כי נפלה בפח וכי כזב לה יעקב וכו'. בין כה וכה הגיע יום חתונתה עם בנו של המחותן רבי אשר פרחי. ממילא מובן, כי גם שר פולני ושמו מליניצקי בא מן הכפר לראות בחתונת נערה עבריה, ואז תאמר חנה אל רעותיה הסובבות אותה:

“לכו לכן, אחיותי, עוד מעט ואבוא גם אנכי אחריכן”.

“ומדוע לא תלכי ברגע הזה?” שאלתני אמי.

“רוצה אני לקרוא את התחינה, אשר נתנה לי המתפללת זלדה־טויבה, העשויה בעד הכלות לפני חופּתן”.

ובהיות חנה לבדה בחדר, תברח עם השר הפּולני אל אחוזתו אשר בכפר. שם תראה הנערה עולם חדש, שם תראה "סביב לשולחנות עשויות (עשוים) משיש לבן ישבו שרים רבים וישחקו בצחוק הקארטים, (כמדומה לי שמנהג הוא לצחק בקלפים על פני שולחנות ירוקים), ושם החלו הפלפולים על־דבר האמונות והדעות ועל־דבר התמורה והיציאה מדת לדת. בראות חנה כי אין מפלט, תתמלט מן הארמון בחצות הלילה ובורחת מן הכפר על־פי נסים á la מונטה־כריסטו. מכפר לכפר ומעיר לעיר היא הולכת ונוסעת, עד כי תבוא אל העיר יקב, ושם תהיה לתופרת בבית אחת התופרות. ואחרי־כן תלשין גברתה אותה אל השוטרים ושוטר אחד יבוא להביא אותה אל בית הסוהר, כנהוג, ומובן מאליו, כי השוטר הזה הוא – הבחור שלמה שהיה בילדותו בבית אביה, ואחרי־כן ברח משם ויעזוב את דתו ויהי לשר עשרות. דעת לנבון נקל, כי השוטר הזה יאבה אותה, ואחרי־כן ינעיל וילביש ויאכיל אותה, כנהוג בין הגבירים, ואחרי־כן ידבר על לבה, ואחרי־כן תראה גם חנה, כי טוב מאד לפניה לקחת נקם מאת אביה, ואחרי־כן תעזוב גם היא את דתה. אז יבא לפתע גם יעקב רמון, והוא נעשה בין כה וכה לעשיר רב ועצום, כי ירושה גדולה נפלה בחלקו, והמחבר יחד עם הגבורה חנה, בראותם כי אין דרך לצאת מן המבוכה הזאת, גומרים בלבם להגיד להשוטר שלמה־סלמון, שיביא לה ארסניק למען העכברים, כנהוג, וחנה אומרת לשתות סף רעל, כנהוג ומובן מאליו, כי אמה מתה ואביה הוכה בשיגעון, והמחבר ינקד פה נקודות על פני שורות אחדות והספור כמעט תם.

ידידתי! ראי, הנה אני אומר “כמעט תם” ולא “תם”, כי פתאום לפתע בא המחבר אחרי הנקודות אשר עשה, והוא מוסיף לנו עוד שורות אחדות. התמצאי את החידה לדעת את אשר עשה לנו המחבר עתה?

בלי־ספק השמיע המדפיס באזניו את דעתו, כי בני־ישראל לא יקנו ספור כזה על־דבר עבריה נדחת, ובלי־ספק מצא המחבר, כי טוב לסופר בישראל בימים האלה לגעת, אם מעט ואם רב, גם אל רעיון ישוב ארץ־ישראל, ועל־כן רואים אנחנו אחרי הנקודות לפתע פתאום כי אומרת לנו חנה: משטה אני בכם! עורבא פרח! לא הייתי לנדחת ולא הייתי לאשה לסלמן השוטר ולא שתיתי סף רעל, כי־אם נסעתי עם יעקב רמון אל הארץ הקדושה, ושם הייתי לעבריה נאמנה, ויעקב קנה כברת ארץ וכו' וכו'.

האם תתפלאי, ידידתי הנחמדה, על אחרית־דבר זה אשר בחר לו המחבר לפתע פתאום? התמצאי, כי כדבר הזה יוכל לעשות רק הסופר אשר לא על־פּי השתלשלות הסיבות יעשו יצוריו את מעשיהם, כי־אם על־פי רצון המחבר ומעלות רוחו ונטיותיו?

זה הוא “הספור”!

רב לי, ידידתי! אין לי לדבר דבר ואין לי להוסיף עוד על הדברים האלה, כי עיניך הלא תראינה את הדוגמאות הקטנות ששמתי לפניך, והבינות את הדרך אשר הלך ה' שייקוויטש בספורו, ולכן שפטי־נא את ולא אני.

אכן עוד לי מלים אחדות על־דבר שפת המחבר בספורו זה. כפי הנראה, יודע הוא את לשון־הקודש היטב ומשתמש בה על־נקלה ובלי כל יגיעה יתירה; ורק שגיאותיו בדקדוק הלשון רבות מאד, וכמעט בכל דף ודף נמצא לשון־זכר במקום לשון־נקבה ולשון־נקבה במקום לשון־זכר, או שני נסמכים לנושא אחד, או נסמך עם ה' הידיעה, או פועל עומד במקום יוצא ולהפך. וכן נמצא בו מבטאים רבים שהם לפי רוח ז’רגון כמו: “בגדיו הנצחיים” (תכריכים) “ההרים מתחת העיר”, “רבים שאלו גם את מבינתו על החתנים”, אם שמו המהולל לא צוה", “מתנחמים על השידוכים אשר עשו”, “העשירים יביטו על סוכניהם מבעד אצבעותיהם”, “נפל בבור שמן”, “בעיניו הגדולות מדד אותי מכף רגלי ועד קדקדי”, “השליך מבט” – ועוד רבים כאלה.

שאי־ני לי, ידידתי היקרה, אם הכברתי מלים יותר מדי או אם המעטתי מן השעור הראוי.

והנני ידידך הנאמן

ד. פ.

פטרבורג, 1887.