עשרה שירים מאת ג’ק גילבּרט מתוך “מונוליתוס”, 1982

הַשִּׁירָה הִיא מִין שֶׁקֶר,

בְּהֶכְרֵחַ, לְטוֹבַת הַמְשׁוֹרֵר

אוֹ הַיֹּפִי. אַךְ גַּם מִשּׁוּם שֶׁרַק

כָּךְ נִתֶּנֶת הָאֱמֶת לְהֵאָמֵר.

הַלָּלוּ אֲשֶׁר — לְשִׁבְחָם הַדָּבָר —

מְמָאֲנִים לְסַלֵּף (וְכֵן הַלָּלוּ הַחוֹשְׁשִׁים

לְהִתְיַמֵּר) מְנוּעִים מִלּוֹמַר

אֲפִלּוּ אֶת הַמְעַט הַזֶּה.

דֵגָא אָמַר שֶׁלֹּא צִיֵּר

אֶת אֲשֶׁר רָאָה, אֶלָּא אֶת אֲשֶׁר

יְאַפְשֵׁר לָהֶם לִרְאוֹת

מַה שֶּׁהָיָה לוֹ בְּעַיִן.

כַּאֲשֶׁר מֶלֶךְ סִיאַם מָאַס בְּאִישׁ־הֶחָצֵר,

הוּא הָיָה נוֹתֵן לוֹ פִּיל יָפֶה, לָבָן.

חַיַּת־הַפֶּלֶא חִיְּבָה הִדּוּר כֹּה רַב,

שֶׁאִם טִפֵּל בָּהּ כָּרָאוּי, דָּן עַצְמוֹ לְהֶרֶס.

וְאִם לֹא — דִּינוֹ הָיָה קָשֶׁה כִּפְלַיִם.

כְּכָל הַנִּרְאֶה, לֹא נִתַּן לִדְחוֹת אֶת הַדּוֹרוֹן.

קָשֶׁה הָיָה לִרְאוֹת אֶת אוֹר־הַיָּרֵחַ

עַל הַמַּצֵּבוֹת

בִּגְלַל הַנֵּיאוֹן

בְּמִגְרַשׁ הַחֲנָיָה.

כָּתַבְתִּי לָךְ שֶׁרָאִיתִי.

אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַל כָּךְ,

אֵינֶנִּי בָּטוּחַ.

בְּעֵרֶךְ פַּעַם בְּחֹדֶשׁ הַנַּעֲרָה הַיָּפָה

שֶׁהָיְתָה אִשְׁתִּי אוֹ אֶחָד מִידִידֵינוּ

בָּאִים לוֹמַר אֵיךְ הֵגֵנּוּ עָלַי

כְּשֶׁהָאֲחֵרִים אָמְרוּ שֶׁאֲנִי מִזְדַּקֵּן.

לְאַחַר קַיִץ עִם אֲנָשִׁים מְאֻשָּׁרִים

אֲנִי נֶחְפָּז לַחֲזֹר, מְפֻחָד, מְעַלֵּעַ

כְּאֵב בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהַשִּׂיגוֹ.

פִּתְאֹם הִתְעוֹרַרְתִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁשָּׁמַעְתִּי בֶּכִי.

מִהַרְתִּי דֶּרֶךְ הַבַּיִת הֶחָשׁוּךְ.

נֶעֱצַרְתִּי, זוֹכֵר. עָמַדְתִּי מַבִּיט

הַחוּצָה בְּאוֹר־הַיָּרֵחַ הַבָּהִיר עַל הַבֶּטוֹן.

הָלַכְנוּ שְׁלשָׁה מִיל דֶּרֶךְ הַלַּיְלָה

כְּשֶׁנֶּאֱלַצְתִּי לְהַשְׁתִּין. הִיא נֶעֶצְרָה קְצָת הָלְאָה.

כִּוַּנְתִּי אֶל חוֹמַת הָאֶבֶן שֶׁל כֶּרֶם,

אַךְ הָרוּחַ נָשְׂאָה אֶת זֶה וְהִיא הִשְׁמִיעָה קוֹל.

הִתְנַצַּלְתִּי. “זֶה בְּסֵדֶר,” אָמְרָה מִתּוֹךְ

הַחֲשֵׁכָה, וְקוֹלָהּ אַחֵר. “זֶה מָצָא חֵן בְּעֵינַי.”

לְהִתְחַתֵּן זֶה כְּמוֹ מִישֶׁהוּ

שֶׁמֵּעִיף תִּינוֹק בָּאֲוִיר.

מַבְּסוּט, הַזַּאֲטוּט, וּמְעִיפִים אוֹתוֹ

עוֹד יוֹתֵר גָּבוֹהַּ. לַתִּקְרָה.

זֶה מַרְטִיט אֶת הַנּוּרָה הָרוֹפֶפֶת

וְהִיא נִכְבֵּית

כְּשֶׁהַתִּינוֹק מַתְחִיל לָרֶדֶת.

זוֹ הָיְתָה בֵּיצַת לִיבוֹרְנוֹ רְאוּיָה־לִשְׁמָהּ,

וּבִפְנִים, בְּמַפְתִּיעַ, הָיְתָה הָעִיר

בִּיזַנְטְיוֹן. אֲפִלּוּ מֵהַגֹּבַהּ הַהוּא

יָכוֹל הָיָה לִרְאוֹת אֶת הֶבְזֵק הַמַּצָּעִים

בַּחַלּוֹנוֹת, אֶת הַגּוּשׁ שֶׁל הַגְיָה סוֹפִיָּה,

וּדְגָלִים כְּחֻלִּים עַל חוֹמוֹת־הָעִיר הָעֲצוּמוֹת.

בָּרוּר שֶׁהָיָה אֶמְצַע הַקַּיִץ. בְּסֵדֶר,

הוּא חָשַׁב, נִזְכָּר בִּדְבַר הָאַהֲבָה.

אֵינוֹ רוֹצֶה בָּאַחְרָיוּת.

מִסְתַּכֵּל בַּזְּבוּבִים הַמַּתְחִילִים לְנַקֵּר בָּהּ.

מָה אִם אוֹרְפֵאוּס,

בּוֹטֵחַ בַּשְּׁלִיטָה

שֶׁרָכַשׁ בְּדֵי־עָמָל,

הָיָה יוֹרֵד שְׁאוֹלָה?

מִתּוֹךְ הָאוֹר הַצַּח — מַטָּה?

וְאָז, מֻקָּף

חַיּוֹת הַסּוֹגְרוֹת עָלָיו

וּמֵכִין אֶת נִבְלוֹ,

הָיָה מַבְחִין, לְפֶתַע,

שֶׁאֵין לָהֶן אָזְנַיִם?