לזכר אמיר גלבע

שמונה שנים למותו

טַבּוּלָה רָזָה

טַבּוּלָה רָזָה

אֲנִי מְשַׁנֵּן לְעַצְמִי

מְנַסֶּה לְהֵרָדֵם

חָלָק, חָלָק

כְּמוֹ אֲגַם נָם בַּלַּיְלָה

כְּמוֹ לֶחְיוֹ שֶׁל בְּנִי

יָשֵׁן בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ

נוֹשֵׁם, נוֹשֵׁם

כְּמוֹ לִטּוּף שֶׁל גַּל

בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלוֹ

בַּחוֹל הַמְיַחֵל

כְּמוֹ כַּף יָדִי בַּלַּיְלָה

לְהֶבֶל פִּיךְ וְעֶרְיָתֵךְ

כְּמוֹ לְאַט

שֶׁאֵין אִטִּי מִמֶּנּוּ

מְרַחֵף עַל פְּנֵי תְּהוֹם

הַמַּמְתִּינָה

לְהֹלֶם הָעַלְעוֹל בְּלֵב הַמְּצוּלָה

כְּמוֹ יְלָלָה הַמְחַלְחֶלֶת

בְּעֹמֶק חֲלוֹמוֹ

בְּעֹמֶק חֲלוֹמֵךְ

פֶּן אִישַׁן.

מאי-ספטמבר, 1992

מֵרָחוֹק —

צְפִירַת הָרַכֶּבֶת נִשְׁמַעַת

כְּמוֹ יְבָבָה שֶׁל תִּינוֹק;

הַפֶּתֶק בַּכֹּתֶל מִשְׁתַּרְבֵּב

כְּמוֹ אֵזוֹב שָׁדוּף;

הַקַּו הַסַּרְטָנִי בַּחוֹל הַלַּח

נִרְאֶה כְּמוֹ כְּתַב־סְתָרִים

שֶׁל סוֹכֵן תַּת־מֵימִי.

מִקָּרוֹב —

הַגִּדּוּל הַמַּמְאִיר

(בְּקֹטֶר 2.7)

נִרְאֶה כְּמוֹ גִּדּוּל מַמְאִיר.

שָׁלוֹם, אֲנִי אוֹמֵר,

שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב.

נַשֵּׁק אוֹתָהּ עַל פִּיהָ,

קַל־מְהֵרָה.

אַל תְּסַפֵּר לָהּ

בִּשְׂפָתַיִם נָעוֹת

כִּי הַלַּיְלָה

טָרַף אֶת שְׁנָתְךָ,

כִּי עִלַּעְתָּ בַּלָּהוֹת

וְהָאָהִיל מֵעַל עֵינֶיךָ

קָרַב אַט־אַט

כְּמַסֵּכַת חַמְצָן לוֹחֶשֶׁת.

נַשֵּׁק אוֹתָהּ בְּרֹךְ

וּבִקְצָרָה.

אַל תַּנְשִׁים אוֹתָהּ

בָּאֲפֵלָה שֶׁלְּךָ.

רֹב הָאֲנָשִׁים שֶׁאֲנִי רוֹאֶה

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן

דּוֹמִים לָאֲנָשִׁים שֶׁכְּבָר רָאִיתִי

בְּיָמִים עָבָרוּ.

סִימָן שֶׁמִּתְקָרֵב סוֹף פָּסוּק;

וַאֲנִי תָּמֵהַּ לָדַעַת

הַאִם וּלְמִי הוּא יִהְיֶה דּוֹמֶה.

לִפְנֵי שֶׁאֲנִי יוֹצֵא לְחוּ"ל

אֲנִי רוֹאֶה הַכֹּל בְּעֵינַיִם אֲחֵרוֹת:

לִבִּי נִכְמָר בְּקִרְבִּי

לְמַרְאֵה שְׁרַפְרַף פְּלַסְטִיק לָבָן, עָכוּר,

בְּגִנָּה עֲזוּבָה.

הַאִם יִהְיֶה שָׁם כְּשֶׁאֶחֱזֹר?

הַאִם יָחוּס עָלָיו מִישֶׁהוּ

וְיִצְבַּע אוֹתוֹ מֵחָדָשׁ?

הַאִם אֶרְאֶה כָּךְ

וְאֶשְׁאַל כָּךְ

לִפְנֵי הַיְצִיאָה הָאַחֲרוֹנָה?

1.

טוֹב,

הֲלֹא בַּסּוֹף גַּם אַתָּה תִּהְיֶה רְחוֹב.

רְכָבִים בָּךְ יְרוּצוּן כְּגַלְגַּלִּים,

אוֹפַנּוֹעִים יְעוֹפְפוּ כְּאוֹפַנִּים.

שִׁמְךָ יִזְדַּהֵר בַּלַּיְלָה

כְּנֹגַהּ הַצָּפוֹן

וְהָעָם יְהַלֵּךְ לְאוֹרֶךָ.

טוֹב,

זֶה בַּסּוֹף, אֲבָל בֵּינְתַיִם

אַתָּה עוֹמֵד עַל שְׂפַת הַמִּדְרָכָה,

רוֹעֵד,

וְעֵינֶיךָ כָּלוֹת אֶל הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי.

אִלּוּ יָדְעוּ הַלָּלוּ מַה טּוֹמֵן הֶעָתִיד,

הָיוּ נִצָּבִים כְּנֵד.

2.

לְנֶגֶד עֵינֵינוּ הִתְרַחֵשׁ הַנֵּס:

גִּידָיו הִשְׂתָּרְגוּ לְחוּטֵי מֶתַח גָּבוֹהַּ;

שְׂעָרוֹ הַמְטֻפָּח תָּפַח,

כִּסָּה אֶת הָרַחֲבָה בְּדֶשֶׁא עָנֹג;

עֵינָיו הַבּוֹרְקוֹת נָסְקוּ לִמְרוֹמֵי הָאַנְטֶנָּה;

יָדוֹ הַיְמָנִית הָיְתָה לְ“עֲצֹר!”

וְהַשְּׂמָאלִית לְחֵץ;

נְחִירָיו רָחֲבוּ לְמַעֲבָר תַּת־קַרְקָעִי,

טַבּוּרוֹ הִתְנַשֵּׂא כְּאִי־תְּנוּעָה —

וְרֹאשׁ הָעִיר גָּזַר אֶת הַסֶּרֶט!

כָּל חַיָּיו חָלַם לִהְיוֹת רְחוֹב:

לֹא דֶּרֶךְ, לֹא שְׂדֵרוֹת, וְלֹא סִמְטַת.

רְחוֹב, רְחַב־יָדַיִם וְנוֹהֵר,

עַמּוּד עָשָׁן בַּיּוֹם

וְאֵשׁ בַּלַּיְלָה.