זה עידן ועידנים שנפסקו מעינות-הפרנסה בעיר טוּרנוֹבה ונתדלדל שם עם ישראל; העשירים נעשו לבעלי-בתים ובעלי-הבתים – לעניים. ואלה העומדים באמצע שקועים בחנותיהם ובעבודתם, להביא הא לחמא עניא לנשיא ולטפליא, התלויים על צוארם… מעשה-נסים הוא זה שעוד מתפרנס העם בצער ויכול להתקים בדוחק… הנה ביום הראשון לשבוע עוד נשארים פירורים מיום השבת; ביום השני עוד לא הספיקו לרעוב כל כך; ביום השלישי יחל המשבר, תחלנה הדאגות הרבות ללחם השבוע; ביום הרביעי כבר נאפה פת למקצת, בהילקח הקמח בהקפה או בשאר אסמכתא… ביום החמישי עוד יש מה מהלחם השחור, יש דיסה, תפוחי-אדמה ושירַים מאיזה דג מלוח – אבל כל זה הוא נדחה מחמת הדאגות הרבות על אודות קמחא דשבּת… כל אשר בבית כבר בא בעבוט, כל מיני “המצאות” כבר נמצאו, המיטלטלים דניידי כבר נדו, כל השערים ננעלו… ובכל זאת – בבין הערבים, במאוחר-עד חצות-הליל – כבר העריבה בתשמישה והקמח הלבן מונח בה בקרן זוית בלול עם השמרים אם יתוסף לזה בערב-שבת דג קטן, יין צימוקים ואיזו השארת-נפש של בשר-עוף או כבד של בהמה, הרי העולם במנהגוֹ נוהג, ובני עם-יהודה יכולים ללבוש בגדי שבת, לחגור אבנטם, לקחת את הסידוּר “קול יעקב” או “נהורא רבא” ולמהר לבית-הכנסת. מי כעמך ישראל!
ובית-הכנסת גופו לא ישנה את תפקידו – בכל יום ויום במועד ידוע יעשו יושבי טוּרנוֹבה בו את מלאכתם, מלאכת תפילת-השחרית, מנחה וערבית. בכל יום אחרי הצהרים מתאספים שם אותם בני-אדם, שאין להם לאַבּד עוד או למצוא דבר בעולם, וחוזרים ושונים אותן השיחות, שכבר שמעו אלף פעמים ואחת, ובכל יום חמישי לפנות ערב, כאשר ילאה רפאל-הלל מכל הדברים והאמירות, שאמרם מעצמו או שמע אותם מפי אחרים, יחל לגרד בבוהן ימינו על מצחו ואומר בנוסח קבוע: ואיתימא איפכא? –
כשאנשי טוּרנוֹבה שותים יי"ש לפעמים, שותים אותו בכוס קטנה שאינה מלאה; ואידך הנחסר, לאו דוקא… בני-ישראל אינם זוללים וסובאים מעולם; וכל דא הוא רק מפני העיכּול וכדי לחמם מעט את בני-המעים. כשנוטלים את ידיהם לסעודה הם בודקים את הכּד, שלא יהיה בו פגם, חס ושלום, ויהיה כדינא – אבל משגיחים היטב שלא ישפכו המים למוֹתר. והקדוש-ברוך-הוא חס על ממונם של ישראל!
וכשמסר האלהים למשה בסיני את ה“דרך ארץ זוטא” אמר לו, כתוב: לעולם לא יהיה אדם ער הרבה וישן הרבה, צדיק הרבה וחכם הרבה, אלא הכל יהיה במשׂוּרה, הכל במתינות, הכל אחוז בזה ואף מזה אל תנח ידך.
הקיצוניות וכל הליכה שאינה בדרך הממוּצע, גם אותה שבקדושה, רק מעשה-שטן היא, וצריך האדם להשגיח בזה שלא יעוות את הישרה.
והלא אנשי טוּרנוֹבה הם מתונים בני מתונים, בינונים בני בינונים, ממוצעים בני ממוצעים. להם אין חליפות ותמורות בעולמם כלל, מימי השריפה הגדולה. מאז כל יום אך שוה לחברו וכל שעה דומה לשעה שלפניה ושלאחריה. גם תפילת ה“שמונה-עשרה” היא בלי שינוי; והיתה כתוּבה מלה במלה עוד בימי אברהם. איך יכולים בני-אדם להשתנות גם במשהו?
צריך אנכי להעיר כי יושבי טוּרנוֹבה הם בבחינת חסידי טַלְנָה. אמנם הם אינם חסידים נלהבים ונוסעים בשויון-דעת לצדיק לעתים רחוקות, גם מפני שאי אפשר לבני-עלמא בלא רבי. הוא יושב שם ועיניו צופיות למרחוק; והם, בני-אדם פשוטים יושבים בטוּרנוֹבה ואין להם פנאי להיות שקועים בזה כל הימים. – דיים שהם שמים לב לזה פעם אחת ברבע או בחצי שנה, והטרודים ביותר – פעם אחת בשנה. די לו לאדם לראות פני הצדיק לפני ימי-הסליחות בפתיחת ראש-השנה, שאז הפרנסה נקבעת למעלה לכל יושבי דרי מטה… אז פרנסת ישראל נקבעת. ואם תמצא לומר, עוני ודֶבר, גם הרג ואבדון, מי באש ומי במים ועוד ועוד. איך שיהיה כל אלה הם רק בבחינת חרוֹסת; עיקר הדבר היא הפרנסה, שבלעדיה אי אפשר לכל בעל אשה ובנים להתקיים. אמנם בסידור כתוב שיש להתפלל עוד על חטאים ועוונות, שפיכת-דמים ועריוֹת, דברים שאינם נהוגים כלל בחוץ-לארץ, ועל איש עברי להיות מדקדק גם באלה.
טוּרנוֹבה גופא עומדת מימות עולם, כשביקש אֵל שדי לצבּוֹר עפר לברוא ממנו אדם ראשון, הלך לו כביכול לבית פלוני ופלוני וגרד מן הגבשושית הגבוהה אשר שם אילו חתיכות וצרר אותם במטפחתו. וכשהתחילו מלאכי-השרת לומר: מה אנוש כי תזכרנו? הלך ונמלך לו עם השכינה.
מלאכי-השרת בעצמם המה ישישים וזקנים לימים, וזקן לבן יורד להם על מדיהם; המה קדושים עוד מאברהם אבינו, אלא שאין להם יצר-הרע… את התורה לא היו יכולים לקבל, מפני שלא היו במצרים. – וכשראה מנהיגו של עולם שאין להם מה לעשות אמר להם: לווּ את השבת, לווּ את כל אדם כשר בצאתו ובבואו.
אנשי טוּרנוֹבה היו עוד יותר כשרים לוּ היה להם פנאי לכך, אבל צריכים הם לחשוב גם על צרכי כל יום. יכולים היינו לומר: שבפנותם לעניני דרך-ארץ הרי הם משיחים דעתם בזה ממילי דשמיא; צא ולמד: איזהו העושה צדקה וחסד בכל זאת? זה המפרנס אשתו ובניו.
והפִּרנוּס עצמו לאו דוקא בהרחבה, כפי מנהג היהודים של שאר העיירות. עמך ישראל בטורנובה צריך רק לחם ודייסה, תפוחי-אדמה ודג-מלוח לכל היותר. את היצר-הרע לא הרגו, מפני שצריך ביצה לחולה ויולדת. בכל ביצה הרי יש חלמון לחלבון; כשקורט דם בזה כשר, בזה טריפה, הכל כתוב ב“שולחן ערוך”; וכל זה וכיוצא בו יודע הרב דמתא, שבשכר זה הוא מוכר שמרים ונרות לישראל בהקפה…
הרב מטוּרנוֹבה הוא השלישי אשר נודע בשם. הקודם לו מת, וקודם לקודם גם כן מת. מכאן ולאחור אין עוד עין צופיה בדורות. אומרים כי אז היתה עוד מלכות ניקוֹלאי.
והימים האלה, שבהם קרה “סיפור המעשה” שלי, היה באמצע מלכות אלכסנדר השלישי; בטוּרנוֹבה נקרא הקיסר סתם.
המעשה הוא ישן ואף על פי כן חדש הוא – רבי בא לעיר רבּיים.
וכך היה הדבר. כל אנשי טורנובה הם, כאמור, חסידי טלנה, מפני שקרובים הם לאותה עיר ומפני שכך הדבר אצלם. הרבי הזקן היה חשוב מאד. בנו היה מן “אשכנזי נסתר”, שמת קודם זמנו, ובן-בנו, הינוקא, ישב על כסאו בטרם עוד הגיע לשנותיו. כך הוא הדבר, ה“רבּיות” מחזרת על אכסניה שלה…
באמרי שכל אנשי טוּרנוֹבה היו חסידי טלנה, אני מפליג בדבר. בעיר היו עוד שמונה אנשים וחצי נמנו לחסידי מַקרוֹב, ואלה הם: שמואל בן יוחנן, יוחנן בן שמואל, אחי יוחנן, ואחי שמואל, שו"ב בלי נחלה, ראובן בן אשר ושני בניו, זעירא דמן חבריא ליבּוּש הקטן, ליצני הדור קוראים לו הזנב שבאריה, אנחנו נשתמש בלשון נקיה ונקרא לו אריה למחצה. במטוּתא, הסכימו לאותו דבר.
בין חסידי מַקרוֹב שוררת מין אחדוּת ידוּעה, בלי ארבע אמות קרקע לבית-תפילה לעצמם ובלי איזה שׂרה בעיר, להם מין יהירא בצנעה; וכשהם נקראים לתורה לפרקים הם זוקפים את הראש מתחת לטלית. בטבעם להיות שגורים וכו' – כל זה אין אני אומר כשאני לעצמי, רק הנני חוזר על מה שיאמרו הבריות.
ומַקרוֹב היא עיר רחוקה מאד מטוּרנוֹבה. הנסיעה לשם עולה בדמים הרבה, דמים תרתי משמע, וחסידי מַקרוֹב הם בבחינת מחוסרי-כיס, קשה להם הנסיעה לשם. והם רעבים ל“רבי” משכבר הימים.
ואז קרה הדבר, שבנו השלישי של אותו צדיק ממַקרוֹב השיג הוּרמנה מן הרָשות לנסוע מעירו לשאול ברופאים. בלשון יותר פשוטה, לאסוף ממון… ובבואו סמוך לטוּרנוֹבה קראו לו חסידיו המעטים לבוא אליהם ליום השבת. גם חשבו ומצאו כי זה ימים רבים לא בא רבי אל טוּרנוֹבה, המון-העם אינו מבדיל בין רבי לרבי, ובהיות מעלתו אצלם ינהרו אליו עם“פדיונות” לשאול שאלת פרנסה בגוף ונפש, ונמצא רבּם עושה שם נפשות, ושמם נתגדל על ידו.
והשמועה שרבי זה בא לעיר הגיעה פתאום ואנשי טוּרנוֹבה יתעוררו… אותם האברכים שאוכלים עוד את הדייסה והלחם על שולחן החותן בבחינת מָן, ביקשו ומצאו שלא יתכן הדבר להסיג גבול הצדיק מטלנה, ויפחדו פחד פן יגנוב הרבי החדש את לב העם ונמצאה כל העיר נחצית לשני מחנות.
ובכן, לא שאלו ולא דרשו הרבה, ויקראו גם הם לרבי הצעיר מטלנה לבוא לאותה שבת לטוּרנוֹבה; ועל פי נס שקיבל גם הוא רשות לזה משר-המחוז.
שני רבּיים באים לעיר, וההכנות מתחילות משני הצדדים. הרבי ממַקרוֹב יגור אצל יעקב-שמואל לבית דויד, מפני שביתו רחב, והוא בעצמו חשׂוך בנים הנהו; והרבי מטלנה יתאכסן אצל רבי מוֹטיל, הפנים היותר חשובים בעיר.
ושני הבתים הללו פתוחים מיום הרביעי בבוקר. אנשים הולכים ובאים, הולכים ושבים, ספסלים ושולחנות מוּבאים לבתי-מלון, כלים נישאים מחצר לחצר, החלונות ישופשפו, הדלתות תּינקינה והמיטות מוצעות. בבית-המבשלות של ר' מוטיל כבר התחילו לאפות, עקרת-הבית סובבת בשוקים לקנות עופות. אָשר זלמן גם הוא דואג לדגים בסוד גדול, כיסו של הרבי פתוח לזהב – והעיקר, כבר מתחילים לשתות בבית-הכנסת מעט יי"ש על חשבון העתיד, ואתה דוקא בכוסות מלאות, למך-קלמן כבר שתה שתי כוסות.
טוּרנובה התעוררה לחיים בלתי-מצויים אמור אומרים כי הכפריים יבואו אל העיר ליום השבת. אמור אומרים כי החוכר העשיר מכפר זרבקה, שאינו בא לעיר רק לימים-הנוראים, יבוא עתה עם עשרה בניו ולוקחי בנותיו. – אמור אומרים כי להרבי מטלנה יש הדרת-פנים ושהרבי ממַקרוֹב הוא כּעסן, והוא הקטן משני אחיו.
וביום החמישי בצהרים בא אותו רבי לעיר. המקדמים את פניו היו מעט, וכיון ששׂח מעט עם הראשונים בין חסידיו נסגר בחדרו כדי להתיחד עם קונו. ה“גבאי” ישב על המרבד ונרדם וה“אריה למחצה” נשאר להיות שומר הפתח.
ובאותו בין-ערבים יצאו בני העיר לקראת הרבי מטלנה. אלה הלכו רגלי ואלה נסעו בעגלות. הרעש גדול וההמיה בכל הלבבות. התחתונים נדחקים למקום העליונים, ואנשים, שעוד בבוקר לא חשבו הרבה על דבר הרבי, יצאו מגבוליהם. התירו סוסי הרבי. קולות קוראים “אנחנו, אנחנו נמשוך את העגלה! אנחנו, אנחנו!”
ובית ר' מוטיל מלא נכנסים, אנשים סובבים והולכים בכל הרחוב הזה, רצים לכאן לכאן. הקטנים לא נשמעים עוד לגדולים, והגדולים שוכחים את צרכיהם; בכל מקום שאתה פונה כעין התנערות ויקיצה, תחיה בכל הרחובות ובכל הבתים.
רבי בא לעיר, שני רבּיים!
ובערב-שבת ערבוביה והתעוררות בכל פינות טורנוֹבה מן הקצה ועד הקצה. כל הנשים טרודות באופן שלא היה עד כה. כדים נשברים, כלים מוּסעים, הבנות הגדולות עוזרות לאִמן, מנשה וראובן שואבי-המים ממהרים לעשות את מלאכתם; האנשים רצים לבית-המרחץ, בכל החוצות המון אנשים מתנגשים; עזים מפגרות, שלא הלכו למרעה, באות בין בני-אדם, בבתי הרבּיים מסובבים, הקרשים נטענים, שולחנות מובאים. כל העולם בטוּרנוֹבה יגע, רץ, מדבר, שומע, גם המתונים ביותר שוכחים לתחוב ידיהם באבנטיהם. השמש ממהר לרוץ, הנרות כבר דולקים, שלוּחי-ציבור עומדים לפני העמוד במין גאות מיוחדה: אשרי יושבי ביתך – יתגדל – תפילה בלחש ובקול רם – קדוש, קדוש, קדוש – עלינו לשבּח – לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו! - - -
הזריזים מקדימים לבית הרבּיים בכלות התפילה, עוד בטרם יבואו לביתם; וגם אלה הפוקדים נשותיהם בתחילה, ממהרים “לבלוע” את הקידוש עם הדגים כדי ללכת אל הרבּיים. השולחנות הארוכים כבר מיושבים הם, ספסל עומד על גבי ספסל. שורות שורות אנשים יושבים צפופים מסביב ומאחוריהם, עומדים איש על כתף חברו, איש על גופו של חברו. דוּמיה של התעוררות פנימית. – הרבּיים לבושים שחורים ופניהם לבנים, יראה עילאה חופפת, קול דק יקדש על היין, הדגים יאָכלו בכל הרוֹך שבנפשות אלה, הדגים באים על השולחן במקום המזבח… הניגון בא וּמלוה אותם… עמוק הוא הניגון, כאילו הוא מזכיר נשכחות… הוא עולה ויורד, סובב, יטה לכאן ולכאן, ושהפך מעצבות לתמהון ומתמהון לשמחה נבהלה… הקהל חוטף את הסוף של כל פרק ונותן בו זמרה משלוֹ… הגבות נזקפים מעט… בנפשות רבות צינור נפתח, הלב יוצא ממחבואו; אין חטא לפני המקום בשעה רבתי כזאת, עמך ישראל הוא כבריה חדשה, שם בחוץ רק שמים וכוכבים והכל שומעים…
וממחרת בבוקר כולם טובלים במקוה כחתנים… פעם ראשונה אחרי דוֹר שלם שאדם שואל לשלום חברו, – מעין קרבה מתעוררת בלבבות, קרבה שלא היתה כלל עד עתה.
הדרך מבית-המרחץ לבית-המדרש מלא שיירוֹת שיירות, הפנים צוהלים, הפאות רטובות ממים והצוארון הלבן במין קישוּרוֹ עושה רושם של הרחבת-הדעת. תוחב איש איש את ידו באבנטו של חברו, הנקרנים מחזיקים בזקניהם לאמור: מי יעבור היום לפני התיבה בתפילת-שחרית? ומי – המוּסף? ה“לכו נרננה” מדאתמול לא היה טוב, ה“כּגונא” לא היה לפי מדרגתו…
והעם מתפלל עתה באיזה חדוה, רוב המתפללים הולכים אנה ואנה. אמנם פה ושם מטה איש את חברו הצדה לשיח עמו, אחדים עומדים ליד החלונות ומביטים לרחוב, האדמה שם מתחממת לאור השמש, ה“נכבדים” נקראים לתורה, אותה שבת היא שבת-מברכים – מי שעשה נסים לאבותינו הוא יגאל אותנו. - - -
והעם ממהר בתפילת-מוסף, כל הטליתות והסידורים נטענים על הילדים והאנשים ממהרים לרוץ, כדי לכבוש מקום מסביב לשולחנות הרבּיים. לא נעים הוא הדבר שבתוך כדי מהירות עוד צריך ליטול את הידים לסעודה ולברך ברכת המוציא. גם הנמושות, שלא באו לרבּיים אתמול, באו היום. העם צוהל ומתחיל לשתות לגימות לגימוֹת. מעמידים בקבוקי יין על השולחן, שולחים מכל עבר יין ומגדנות, העניים מעיזים לעמוד אצל בעלי-הבתים. גם הבאים לימים מעבירים מעיניהם את השינה של שבת. הנשים מקנאות באנשים, הנערים והילדים שמחים היום בחופשתם, על החלונות של בתי הרביים מטפסים ועולים, איזה אילן עומד סמוך לשם מַשיר את פירותיו מרוב נענועים. השמש עומד באמצע הרקיע.
ובסעודה השלישית הנה זמן ב“תורה” והזמירות של הרביים… כל הראשים כפופים ממעל לשולחן וכל האזנים שומעות… “האמת, האמת, האמת היא…” פותח רבי אחד “ישראל היא בבחינת כַּלה, כַּלה…” “הלבבות המה בבחינת קרבנות, קרבנות, קרבנות…”
"התעוררוּתא דלעילא ולתתא הוא חדוה, חדוה, חדוה. – “יה ריבּשן עלמא, דעלמא עלמיא!”
והכל שמח ומתפעל, איש איש יורד לתחתית נפשו ומעלה משם כל הניצוצות של חיוּת, עולה בלבבות איזה אור מסתתר… אותה שעה היא מין נעילה לאידך גיסא… העולם רחוק וגם טוּרנוֹבה היא רחוקה… מין הרגשה באה, שרק אלה העומדים מסביב לשולחן המה בהאי עלמא… השכינה שוֹרה באופל שבין-הערבּים… הכל עומד ותלוי בפיו של הרבי… אין רצון וכוח אחר כלל בעולם… לוּ היתה בת-קולו של הרבי נשמעת עתה לאמור: צאו ממחיצתכם! כי אז הפקירו כולם, כיושבים וכעומדים, את ה“יש” שבהם, או גם ניצתה בהם אש התאוה, אשר נמַקה בעפר הדורות, התהוללו, התלהבו והשתובבו…
במוצאי-שבת ליווּ את המלכה בקהל… הקודש באשר הוא קודש הולך, והחול לובש איצטלא דחדותא… העם כבר שתה כל צרכו יי“ש פשוט, והמהדרין מריקים עתה את הכוסות יותר מן השיעור… ראובן המלמד מנסה לרקד יחידי… חסיד אחד נכנס אל בית-המבשלות, רואה את העסקניות וחומד בלבו… אנשים אחדים כבר אינם שבים לבתיהם. איש איש נותן את ידו בצלחת רעהו לשם צחוק. את גָדי הבטלן כופתים ברצועה לשם תענוג… צחוק פרוע, פרוע… וה”שתיה" לא חדלה… כיון שניתנה רשות… שכחו האנשים את חנותיהם ואת “יום השוק” למחר בראשון לשבוע וישתו. – ענין הפרנסה נדחה, בן ישראל מתחיל לשמוח בפתיחה לימות החול. איש יהודי אחד החל לקרוא: רבותי, מדוע אין אנו שמחים? – שכינתא בהתעוֹררוּתא! מנשה הבטלן קפץ ממקומו ויחזק ביד ירוחם; ירוחם גורר אחריו את שמעון, שמעון אחז בידי בנימין, בנימין מחזיק באבנטו של קלמן, וקלמן מתחיל לנגן פתאום… והם מרקדים, בתחילה רק בצחוק, ואחר-כך בהתלהבות, בהתעוררות, בהשתעבדות הגוף, אנשים, אשר עמדו מסביב, באים ותוחבים את ידיהם לכאן ולכאן, מרחיבים את העיגול ומרקדים במירוץ, איש מגבּיה שולי בגדו ומתחיל לקפוץ באיזה כוח מבהיל באמצע העיגול. כולם יתנועעו, ידלגו כמו ירוצו; העינים בוטות והפה נתעקם ונוזל ממנו ריר. אחד יקרע את כותנתו ויגלה את חזהו. הפקר, הפקר! עמך ישראל מרקד.
העם מרקד באולם הגדול שבדירת הרבי, בחדרים אשר מסביבו, העם מרקד ויוצא מבית לבית ומשכונה לשכונה, העם מרקד בבתים החשובים שבעיר, בבית הרב דמתא ובבתי השו“בים והחזנים; גם חיטים, אנשים פשוטים, שרחוקים הם כל ימיהם מענינים כאלה, התערבו בין החסידים והם מרקדים צוהלים; גם מיני חוקרים בחשאי שכחו את הרד”ק ואת המלבּי"ם וישתו גם המה. קול יגביה מקול. פה לפה ימלל דברים בלתי-מובנים, הלבבות רועשים הרגלים מדלגות, הגופים מתפרקים הפקר! הפקר! עמך ישראל פושט את בגדיו העליונים ומרקד. ונשמה פתחה את לועה, – לאיש איש עתה כוחות שבעתים מאשר היו לו עד כה. כל אדם מהם הוא בחזקת איזה חיוּת. איזו התעוררות, איזו השתרעות לא ידע שחרה. מַעין הנסתם של שמחת חיים מדורות קדומים נובע עתה ומכה גלים. הכלים אובדים את ערכם המוחשי, קירות החדרים לא יחצו עוד והתקרה לא תבדיל. ביד כל אחד ואחד להגביה את עצמו, להתגדל באיזה אַמות, להשתרע ולהתהולל, להניע אמות הסיפים, להחריד את מחבואי החיים ממקומם, לצעוק ולזמר בלי סוף… תנו להם לאנשים האלה נהרות של יין, תנו להם את הסעודה הגדולה של חיבּוּק ונישוּק, של התלהבות עזה עד בלי שיעור של יחוד והתדבקות עד תמצית הנפש… תנו להם תשלומים בעד כל החיים שלא חיו המה ושלא חיו אבותיהם, תנו להם תשלומים בעד כל הדורות ובעד כל הזמנים.
וביום המחרת העולם עודנו הפקר, הפרוטות במזומן כבר כלו והתחילו לעבוט שארית החפצים והכלים, שוכחים לגמרי למנות ולספור ומוציאי הרבה מכפי כוחם, אין איש חושב בשלו ובשל אחרים; הכל אוכלים יחד ושותים יחד, הולכים מבית לבית ומשכונה לשכונה ומחפשים אחרי מזונות וּמשתה. הפקר! הפקר!
ביום השני והשלישי לשבוע כבר החלו הרהורים לעלות בלבבות לאמור "מה עשית, פלוני בן פלוני? הוצאת הכל מן הבית. – ומרבים לשתות, כדי להפיג את הצער. – הנחשלים כבר ישנים בבית-הכנסת, או על שולחנו של פלוני ומיטה של אלמוני. אין אשה יודעת איה בעלה. רבים לא באו אל ביתם זה שני ימים.
ביום הרביעי נוסע הרבי לביתו, והעם מלוַה אותו ומרקד לפני סוסי מרכבתו בשארית כוחו.
היום החמישי ישנה עוד איזו שארית הפליטה מן השמחה בתור “קינוח הסעודה”. אבל החיים הערומים כבר מתגלים… אין בית שלא נתרוקן… אין איש שלא אכל כל מה שיש לו, עד שכמעט לא נשאר מאומה ליום השבת השני.
וביום השבת הבא עוד העם נושא את בשרו בין שיניו, כדי שלא לחלל את היום הקדוש; אדרבה, עוד הם שותים מעט, שמחים מעט ומתלהבים, טלאי על גבי טלאי, מנפלאותיו של הרבי ומעשיותיו.
אבל בצאת השבת ובכלות ההבדלה לאור הנרות המשולבים משעוה ירוקה, בשעה שהנשים תוחבות את המפתחות בסינריהן ותחילינה להסתכל בבעליהן בעינים תובעות לאמור: פתח את החנות! צא אל יום השוק! קח את המחט ואת המרצע! באותה שעה הקיצו כל העם אשר בטוּרנוֹבה למעשים בכל יום ויפנו לבם לחיים בכל יום.
ומאז החלה עוד פעם הגלות הארוכה…
רזוֹנה לא היתה עיר ואם בישראל, אבל גם בין הקטנות לא נמנתה. עיר בינונית היתה, כל מה שיש לערי ישראל הבינוניות היה גם בתוכה. – לא! דבר אחד היה חסר לה: חסר לרזוֹנה חזן. בשורת “כלי הקודש” אשר בה חסרה חוליה אחת: חסר חזן תמידי, יודע נגן, שיעבור לפני התיבה וינעים לעם בקולו. –
אמנם היה בעיר חצי־חזן ושוטה, שקולו כתוקע לסיר נפוח, והוא גם הוא היה אומר את “מי שברך” לנולדים ו“אל מלא רחמים” למתים, באין מכלים; אבל לבוא לפני העמוד לא נועז כי אז היו המתפללים בורחים מבית־התפילה באמצע “קדושה” ו“ברכו” והיו מניחים אותו לבדו. –
ושני בתי־תפילה היו ברזוֹנה: בית־מדרש לחסידים ולנגידי העיר ותוֹרניה ובית־כנסת לבעלי־בתים. אוּמנים והמון העם. וזה היה גם נימוק הקהל, שלא להעמיד להם חזן, כי לשלם “שׂכירות” אף מעט לשני חזנים לא הספיקה ידם; ואם חזן אחד מנו היו מושכים אותו אנשי בית־המדרש לכאן ואנשי בית־הכנסת לכאן; ונוספה עוד צרת־עין בין שני בתי־אל אלה, שמלבד זאת היו עוֹינים זה את זה כל הימים.
“שלוחי־הציבור” ברזוֹנה היו בימות החול ה“אבלים” וחבריהם; ובראשי־חודשים ובימי השבת היו מפצירים בכל אלה מן אנשי הקהל, שהיו יודעי־נגן קצת, כי יעמדו לפני התיבה וישמחו את המתפללים בקולם; ובימי החג, וביותר ב“ימים נוראים”, היו כל התפילות של הש“צים נחלקות בין מיטיבי־נגן בעלי־חזקה. לאחד היתה “חזקה” על תפילת־ערבית ולשני על תפילת־שחרית. ומנה אחת אפים היתה זו של תפילת מוספים ונעילה, ותהינה ה”חזקות" האלה לכבוד יותר גדול מעליה לתורה; ועמדו עליהם בעליהם בכל מאמצי כוחם, ולא נקל היה כי יפנו את מקומם לחזן.
והנה קרה כי בא חזן לעיר חזוֹנה, ואחריו חזן שני; ותהי העיר, היתומה משירה ומזמרה אמיתית ימים רבים, הומיה משני קולות.
ימי קיץ היו, ימי שׂובע וברכה, וליהודי רזוֹנה הרוָחה. ויראו בני בית־המדרש את בית־תפילתם כי נופל הוא, קירותיו שחורים וגגו שבור, ויאמרו להקים את הריסות הבית, וינדבו איש איש מתת־ידו, וישׂכרו אוּמנים ובונים לטוח בטיט ונגרים לתקן את בדקי בית־המדרש בכל צדדיו ולהעמיד אותו על תלו. גג חדש הוקם, הכתלים טוּחוּ בסיד לבן. את הרצפה עשו לבנים שרופות, תקנו את המעלות, חידשו את זכוכית החלונות וגם ספסלים בפנים משחו בששר.
וייף הבית ויהי למשוש חלק גדול מיושבי העיר. והימים, ימי כלוֹת הבנין, ימי אלול והכנה גדולה ליהודים.
ויאמרו אנשי בית־הכנסת בנפשם: עתה תגבר יד אנשי בית־המדרש עלינו, בבוא ימי התפילה הגדולים, ואלה העומדים באמצע הבתים ככל ימיהם, וביותר בני־הכּפרים, שפעם יתפללו בבית הזה ופעם בשני, יבכּרו עתה את בית־המדרש על ביתנו ובושנו מהם.
ויטכסו עצה במה לקדם את פני הרעה, וימצאו מוצא לדבר! ביום אחד נסעו גבאי־הבית חרש אל העיר הגדולה הסמוכה, ושׂכרו להם חזן ידוע לימי־התפילה, ויבוא האיש בעוד ימים עם להקת משוררים, כי עליו היה להכין וּלתכּן את המזמורים והשירוֹת. ותהום העיר, כי לא היתה עוד כזאת ברזוֹנה. החזן, איש כבן ארבעים, קטן־קומה ובעל פנים כהים, התאכסן אצל פרנס העיר; והמשוררים, מנערים בני שמונה־עשרה עד בחורים בני שלושים, קצוצי־פיאָה מעט וכלל לא מן היראים ומן השלמים התאכסנו אצל בעלי־בתים אחדים, וגם בבית אוּמנים מאוּמדים, מראשי בית־הכנסת.
וחייט אחד ואָמן, שהיה עושה בגדים לאצילים הפוֹלנים, ועשה את מלאכתו אצלם בבית־משׂכּיוֹתם, פינה את חדרו הגדול, בביתו היפה, לחזן עם עוזריו, כי יכינו שם את מזמורותיהם ושיריהם. ויהי הדבר לו לכבוד גדול.
בא ערב. ליל יפה ובהיר פרוש על רזוֹנה. ימי הלבנה במילוּאה, צעירי ישראל הלכו לטייל ברחוב הגדול, וגם סתם אנשים. כוח־המושך באויר צח הליל, לקרוא גוּברין יהוּדאין לטייל בחוץ גם בימות החול. – ומסביב לבית של אותו החייט עמד קהל גדול. השקיפו מבעד החלונות. הן נודע כי עתה תחלנה הכנות־הזמרה הראשונות.
ופתאום נשמע בשקט הלילה קול ניגון מבקש ומתחנן: וּנתנה תוֹקף קדושת היום! והיה היה כמו התגלות חדשה התפרצה; וחזר הקול ומשך בחזקה: וּנתנה־תוֹקף – קדוּשת – היום – וקול יותר גבוה חוזר: וּנתנה, וּנתנה, וּנתנה! ואחריו קול אחר:
קדושת, קדושת, קדושת. ומפי שלושה וארבעה קולות מתבקעת המלה:
היום, ומשתפּכת במלוא העיר: היום! היום! היום!
והקהל מסביב לבית הולך ורב. הזמרה, קולות המזמרים היו כמו באים גלים גלים מעולם רחוק והיו בכל נפש לחידת־פלא. האנשים האלה, היושבים בחדר, המה כשאר בני־אדם; הם הולכים על שתים, מדברים ואוכלים, ובגרונם איזה כוח נסתר, והכוח מרעיש! ומה עמוקה המנגינה החדשה, היוצאת משני קולות: זכרנו לחיים! האדם מתרפק על קונו, מתרפק ואומר: זכרנו, זכרנו! וקול אדיר מרעים: מלך חפץ בחיים! ונסתם ברגע הזה כל הרהור חיצוני וכל פניה שבלב. כולם עומדים מחוץ בלב של מרגוע ובחרדת־קודש כל אחד מהם היה נותן שנה מחייו לוּ נפתחה הדלת והכניסו אותו בפנים. ולא מעטים קינאו בבן החייט יוסיל, היושב עתה את המשוררים, הוא בפנים והמה בחוץ…
הימים הולכים ובאים ובכל ערב וערב התאסף הקהל מסביב לבית החייט, לשמוע את הרינה והזמרה, כי נפלאו. וידחקו איש בכתף רעהו, וכל גבר־אַלם דחף את חברו, בכדי שיהיה הוא הקרוב לחלון. והתחיל העם לשכור מקומות לתפילה בבית־הכנסת בעוד מועד. אמרו כי יוסיפו עשרה ספסלים שם בשנה ההיא; אמרו כי לחזן עם משורריו מנגינה ל“היום תאַמצנו”, שאין כמוה בכל העולם, וכל השומע יכול לעמוד על רגליו מאה שנה ולשמוע…
ואנשי בית—המדרש נבוכים עתה ומתכסים גם הם עצה. מה יועיל כי בית־התפילה שלהם הוא עתה כמעט בנין מפואר, אם אנשי רזוֹנה יאמרו: אל תסתכלו בכתלים ובחלונות יפים, שמו לבכם רק לחזן שישמיע לכם את קולו. וגם בלבבם עצמם החלה התשוקה לשמוע זמרה נישאה בימי־הדין, מעת שהמנגינות הרכות של חזן בית־הכנסת חדרו לאזניהם. הלא גם המה אנשים המה ויצר־רע של זמרה יושב גם בתוך לבם הם.
ויסע גבאי בית־המדרש גם הוא לעיר המחוז, וישכור בעל־תפילה גדול לבית הזה.אמנם בעל־תפילה זה מתפלל לפני התיבה בלי סיעת משוררים; אבל לו היה קול נפלא ומושל את לב כל שומעיו. ואותו דבר היה חסר לחזן עם המשוררים.
ויבוא בעל־תפילה זה לרזוֹנה ליום השבת באלול למבחן. ויתאסף קהל רב לבית־המדרש, לשמוע "קבלת־שבת שלו. בית־התפילה שנתחדש היה מואר בנרות רבים; יהודים בבגדי־משי ובפנים צהובים עומדים איש על יד רעהו. איזה תקוה ריחפה על פני כל וגם אותות־נצחון נראו למפרע על פני ראשי הקהל וגבאי הבית. אדם בעל קומה זקופה עומד לפני העמוד, טלית חדשה עליו, ועיני כל המתפללים אליו… עוד רגע אחד, עוד רגע, איש אחד מאחר לבוא פתח את הדלת, וכמעט בלעוהו המתפללים חיים על אשר הפריע את הדממה ובעל־התפילה עומד ועיניו נטויות לסידור גדול, הפרוש לפניו.
אור ויופי בכל החלל. דוּמיה! והנה קול מפליא בחזקו וביפיו קורא בעוז: לכו נרננה לה'! נריע לצוּר ישעינו! הקול היה כמו שאגת ארי. נדמה כי כל הבית מריע והומה: רננו לצוּר מושיע!
והקול הזה, איך התרפק והתחטא כשהגיע להרצאת המלים: ארבעים שנה אקוּט בדור, אקוּט בדור – בוכה אלהים ומתחנן – והם לא ידעו דרכי. מדוע לא ידעו? מדוע? והקהל עומד ומקשיב כאיש אחד. יריע כים קולו ולבם יהמה כים. שיר לה' שיר חדש! שירו לה' כל הארץ! שירו לה‘! ברכו שמו! הוא קורא והוא עונה. כל הארץ תשיר שירתה לה’. וכל הקהל עומד בקסם ההמיה. ימים ושנים היו עומדים כך ולא הו מָשים ממקומם לוּ בעל־התפילה הלז יעמוד בתוכם וישיר את שירי השבת. אין פנים ואין אחור, אין משאות ואין צרכים: הבו לה' כבוד שמו – ישמחו השמים ותגל הארץ! – מה? הקול אדם הוא זה או קול משק גלים? יִרעם הים ומלואו! ירעם! כתלי הבית יחרדו, ישתקשקו החלונות, ינוּע העמוד, כל אחד ישען בשכנו לבל ימוֹט. אין זה בעל־תפילה, כי אם קסם בפיו. כל מי שלא התפלל ברזוֹנה בליל־שבת הזה עם הציבור בבית־מדרשה, לא שמע את בעל־התפילה הזה באדיר קולו, בעומק השתפכותו וברינוּן העבודה הפנימית שלו, לא שמע “קבלת־שבת” נהדרה מימיו!
ותרעש העיר בכל יום השבת וידברו בקהל על דבר “בעל־התפילה” הנפלא הזה. ורבים משומעיו התאספו לכבודו וישתו מי־דבש ויין למרבה, ותהי הילולה וחינגה לאנשי בית־המדרש, כי לויתן כזה עלה בגורלם.
ובמוצאי־שבת החלו עוד פעם הכנות הזמרה של חזן בית־הכנסת עם משורריו ויפליאו הפעם בקולם. ויתאספו אנשים רבים מסביב לבית, ויעמדו לשמוע אל הרינה ואל הזמרה. שרו אז את ההתחלה: מסוד חכמים ונבונים וּמלֶמד דעת מבינים! וירעמו הקולות בגרונם. נדמה כי שיירה של לויים נותנת בשיר קולה. -
והיה כי נחו ונדַמו אלה פה, עמד בעל־התפילה, שהתאכסן אצל אחד מן הנגידים בצד השני של הרחוב, והחל גם הוא לתת גם הוא קולו בהשתפכות הנפש ובסילוּדים ויִקָבצו גם שם אנשים לשמוע, ויחֶלק המחנה וקול המנגן הזה חותך באויר ושואל בעוז והדר: מי כמוך בעל גבורות! ומי דומה לך? – והיה כאילו נשמעה קריאה זו בפעם הראשונה, כאילו זה עתה החל בן־אדם לשיר שירת קונו.
משני עברי הרחוב מנצחים בנגינות, ולב הקהל מתפלג, אלה נוטים לכאן ואלה לכאן. לאלה הסובבים את בית בעל־התפילה ברור הדבר שלוֹ הנצח וההוד; ולאלה העומדים על יד בית החזן ומשורריו ברור וקיים שלשיירה הגדוּלה והתפארת.
ויחלו ה“צדדים” ביום המחרת להתנגש. אנשי בית־המדרש הוכיחו לכל מי שנפגש עמהם כי “כף” בעל־התפילה שלהם מכריעה אותה של החזן ומשורריו גם יחד; ואנשי בית־הכנסת הוכיחו לכולי עלמא את ההיפך. – על שאלות היום ושאלת החודש, -כי הלא מצד אחד על היהודי להרויח בימים אלה ממון לימי החגים; ומצד אחר, בירח כזה החי יתן אל לבו, -התעצם הניגוד ואהבת־הנצחון בערך הזמרתי של העומדים מצד שני שלוחי־הציבור. אנשים, שלא ידעו מאומה בפרקי דזמרה, וגם לא שמעו כאלה כל ימיהם, היו בן לילה למביני־נגן וידרשו כל פרט של הגבהת הקול והשפלתו והוד ההברה – כמין חומר. ועוד יותר: גם אנשים ישרים בלבותם, שלא אהבו להלוך רכיל בחבריהם, לא יכלו לעצור ברוחם עתה, שלא לדבר סרה על הש“ץ מהצד השני. בבית־המדרש יצא הקול כי ה”משוררים" רעים וחטאים הם ואינם יראים את ה'. ואנשי בית־הכנסת נועזו לומר כי בעל־התפילה, בהיותו צעיר לימים, היה בעצמו משורר עוזר לחזן שלהם…ובשמוע אחד הנלהבים את הדבר ההוא הרים יד במוציא את הדברים מפיו, ויתן לו מכת־לחי עזה. כה היו ימי־ההכנות לתשובה לימי זריעת שנאה ואיבה בין אדם לחברו, ולפעמים אויבי איש גם אנשי ביתו, צאו ולמדו: חתן אחד אוכל בבית חמיו, ואבי רעיתו נוטה לצד החזן, ורוחו של הצעיר ישאהו אל בעל־התפילה, ועוד זה: הבעל רוצה לתקוע היום ממקומו בבית־הכנסת, והאשה אומרת " לא כן, רק בעל־התפילה מרכך את הלב. שו"בי העיר, שדרכם להחניף לכל “בעל־בית” ברזוֹנה, אובדי עצות הם עתה, מבלי דעת איך יענו על שאלת אנשים לאמור: מי ימצא חן בעיניהם יותר? החזן או בעל־התפילה? גם הרב דמתא, חרוץ וערום יודע להתהלך את הבריות, לא עמדה לו חכמתו הפעם למצוא פשר ותוֹך.. מושג נאמן מחיי רזוֹנה בימים אלה נקנה לנו, אם נצייר לנו רגע כי מחצית העם נטתה אחרי דויד ומחציתו אחרי אבשלום, ושניהם בעיר. –
ולא לבד בתוך העיר נתפלגו הלבבות, כי גם בה“סביבה” ובכל הכפרים אשר מסביב לרזוֹנה, שבהם גרים מבני־ברית משפחות משפחות. אנשים מן העיר, שיש להם מגע ומשא בכפרים, דפקו על פתחי אחיהם הכפריים וגם צירים מיוחדים שלחו אליהם, למען ינסו דברים עמדם, לשכור להם מקומות לימים נוראים – בבית־המדרש או בבית־הכנסת, -אלו כדאית להוּ ואלו כדאית להו. וכשבא יהודי כפרי לעיר משכו אותו משני עברים, הללו לכאן והללו לכאן, וַתהי המהומה רבה ודברי ריבות בשערים. רבים מבני־הכפרים, שהיה לבית־הכנסת “חזקה” עליהם, נשבּו על ידי אנשי בית־המדרש בחלקת לשונם; ולהיפך, נפתו אחדים מהם לעזוב את בית־המדרש וללכת לבית־הכנסת, כי שם הרינה האמיתית. –
ובבוא ימי־הסליחות עוד התקשו הלבבות יותר. ובימי־הדין, שבּם יתּקע בשופר גדול לתשובה ולהתעורות כל נפש וכל בשר, בא ישׂטן ועירבּב את העולם ברזוֹנה. לא ידעו האנשים כי היום יכתב בספר החיים, אם לשבט או לחסד; ובמוחם רק רעיון אחד סובב ומנקר, לנצח בחַזנם על אחיהם! מרגלי־חרש משני בתי־האל סבבו מזה לזה וסיפרו והודיעו על אודות כל זמירה ומנגינה, אם עלתה או לא עלתה, וכי יצא העם מבתי־התפילה, הללו פונים הנה והללו לעבר השני. כי איך יאמר איש לחברו “לשנה טובה!” אם לא יוכל דבּרוֹ לשלום…
אנשי בית־הכנסת, ההמון ברובם, הקדימו אחרי הצהרים ללכת אל הנהר הרחב והיפה במורד העיר, לקיים שם מצוַת “תשליך”; וילכו אנשי בית־המדרש היום, כדי להתרחק מהם, למי העינות.. בעשרת ימי־תשובה שקלו וטרו, דנו ורבו בכל מקום ופינה בעיר על אודות ערכי הנגינות של הש“צים. בעל־התפילה רכש לו כתר נצחון בהרצאתו את ה”נתנה תוֹקף“; והחזן ומשורריו הגדילו עשׂה בזמירת “היום תאַמצנו”; והתנגשה אותה התפילה עם הפזמון והיו לסימני האויבים בעיר כ”שבּוֹלת" ו“סבּוֹלת” לפנים. מדנים בין אחים! השבט הישראלי ברזוֹנה נחלק לשנים.
ויבוא יום סליחה וכפרה לכל באי־עולם; והוא עוד הוסיף לזרוע ניצני משטמה בין גרי העיר. לא צקון־לחש, לא השתפכות הלב לפני יושב מרום ובעל־הרחמים נשמע בבתי־תפילות לעברי ברזוֹנה, כי אם כוחות נאבקים.ביקש בעל התפילה היחיד להרעיש בקולו פני תבל וּמלואה; והחזן ומשורריו יודעים כי המה הרבים ולגרונם מי יגביר! וירעשו עמודי בית־המדרש, כאשר נהם בעל־התפילה בקול אדיר: המלך היושב על כסא רם ונישא! וסמוך לו, כמו להכעיס החלו משוררי החזן במקומם לרדוף אחד אחד את חברו בקול: בפי ישרים! ובדברי צדיקים! ובלשון חסידים! ובקרב קדושים! קירות בית־הכנסת חרדו, ואין כאן ישרים, אין כאן צדיקים, אין חסידים וקדושים, כי אם אויבים, אויבים נלחמים זה עם זה בקולם. אתם לא תדעו קנאת אדם ואהבת הנצחון!
ושני החזנים נשכרו לכהן ברוֹזנה; למרות המחאות והמדנים משני הצדדים; והכל כתוב וחתום בכתבי־התקשרת. אנשי בית־המדרש העלו את מנות המתפללים, וכן עשו בעלי בית־הכנסת וגבּאיו; ותגדלנה הוצאות הקהילה ארבעתים, וכמעט נדלדלה העיר וירגנו העם האהליהם ותהיינה ה“זמירות” וה“מנגינות” מעתה להם למשא כבד…
ובכל “ברית־מילה” ובכל “חתונה” בעיר שומרים הגבולות, לבל יקרא אחד מאנשי בית־המדרש והקרובים להם את החזן להנעים בנגוניו או להיפך, חצי־החזן השוטה היה מעתה לעני מדוּכּא ויעשוהו למשגיח על ה“תלמוד־תורה” ועל כיסו הריק… אין השוָאה ואין פשר ואין גשר בין שני בתי־האלוהים שצרים זה את זה עם ש"ציהם יחד. המעמדים החברתיים ברוֹזנה נשתנו, גבאים הוסרו ממשמרתם ובאו אחרים תחתיהם, אציל העיר, שאדמתה לו לאחוזה, פוֹלני קל־הדעת, מכרה ליוָני. מקרים מדיניים רבּי־עלילה באו בכל מדיניות המלך וחוקי־צבא חדשים ליהודים. עםַ הרוסים נלחם בינתים את התוּגר; ובתוך הויכוחים הרבים בשעריה: מי מן האויבים ינצח וראוי לנצח, עוד התערבה שארית מן הדין־והדברים: למי משני חזני העיר הנצחון? למי משפט הבכורה? האם לקולו של בעל־התפילה היחיד או לחזן עם המשוררים?
יחיד ורבים! מצד זה – קול אחד של בעל־התפילה, קול יחיד ומיוחד, קול השתפכות אדם כשהוא לעצמו; ומצד זה קולם של רבים, קולות רבים בהתאחדם יחד, הד קול היוצא בעזרת רבים וּבהתאָמת רבים. מי מינייהו עדיף? הדבר הזה לא נתברר עד היום ברזוֹנה ובמלוא העולם מסביב לה. – – –
נתן-אריה לבית דויד לא היה גביר ועשיר, ובמשפּחת האמידים של עירו לא נמנה, רק בין בעלי-הבתים ההגונים היה מקומו. לוֹ היה בית גדול בטבור העיר, בנוי לבנים שרופות, וגגו גדול וגבוה ומכוסה רעפים אדומים. כלי-הבית היוּ של עץ קשה, שחור מיוֹשן, ועל הקירות תלויות היו קדירות של נחושת קלל ושל ברזל.
נתן-אריה היה בעל-בשר, הדרת פנים לו וזקן ארוך, ומכובד הוא על הבריות. הוא היה מטופל בבנים נשואים ובחתנים לוקחי בנותיו, שישבו רובם על שולחנו. ביומא דפגרא הלכה מביתו לבית-הכנסת שיירה שלמה, משפּחתו היתה ל״ז ראשים מבן י״ג ולמעלה. נתן-אריה היה גם בן-תורה ו״ידען״ ולו ספרים רבים, גדולים ורבי-הכרך. הוּא היה נחשב בין היראים והשלמים; את הדת שמרו בביתו בדיוק ובהדר. שביתת ״שבּת״ אצל נתן-אריה היתה שבּת במלוֹאה. ״עריכת הסדר״ אצלו בחוג משפּחתו הגדולה היתה מפורסמה בכל הסביבה. קולו של נתן-אריה היה ערב, והא גם היה עובר לפני התיבה לפרקים, לכבּד ה׳ מגרונו. נתן-אריה ובניו היו מן הקרואים לכל ״שמחה״. בכל ענין מצרכי העיר שאלו בעצתו ואיש לא המרה את פיו. עשרים שנה רצופות היה נתן-אריה גבאי בבית-המדרש ויכלכל את עניניו במשפט. לא היו שום תגרות במסיבּוֹ; וכל משטמה וקנאה בדבר עליות וכיבּוּדים סרו אז. בעין פקוּחה השגיח על צרכי בית-המדרש, תיקן כפעם בפעם את בנינוֹ, משח הקירות לבנים, קדירות-הנחושת היו נוצצות תמיד; גם השַמש, שהיה ברשותו, עשה את מלאכתו באמונה ומילא אחרי מצותוֹ תמיד; מאחורי תנור-החורף לא היה בית-מקלט לכל עובר, כי דאג נתן-אריה בימי ממשלתו להקים בעיר מלון-אורחים מיוחד. הוא השגיח על התמחוי, על הצדקה לעניים, על ההקדש ועל בית-המרחץ. הוא כבר קבר שני רבנים בחייו ולשניהם עמד לימינם בחייהם.
גם את פקידי המקום התהלך נתן-אריה בשלום, וישתדל להקל את המסים והארנוּניוֹת; אם קרה ואתא ״חילול השם״ בעיר, כי איש אחד החמיץ מעשהו בשער, עמל היה לתקן את המעוּות; כי פשט אחד מבעלי-הבתים את הרגל, התאמץ הוא להקימו על רגליו. איש כי מת ונפלה תגרה בין היורשים, היה הוא עושה-שלום ביניהם. כי אמרה אלמנה לחנך את בנה ולא ידעה את הדרך יבחר בחיים, הלכה לנתן-אריה והוא קרא את הנער אליו, תהה על קנקנו וימצא לו אורח. בקצרה, הוא היה כאב וּכפטרוֹן בעיר, וגם גבירי המקום, שהונם עלה פי עשרה או גם פי מאה על הונו, חָלקו לו כבוד, לוֹ הלווּ מעות בלי שטר. ה״הן״ שלו היה ״הן״ וה״לאו״ — ״לאו״. הוא לא היה נוח לוַתּר; אבל גם בתור תּקיף בדעתו ידע לשׂוּם גבול לרצונו…
איש בריא היה נתן-אריה, לא היה לו ״מיחוּש״, לא היה מוכשר להתקרר; מעולם לא השתעל בגרונו, לא חש בראשו, ויהי בן גוף מוצק. ובבית-הרחצה, כשהיה עומד ערוֹם בקומתו הזקופה ובמלוא בשרו הנוצץ, היה כמלך בגווֹ.
נתן-אריה בן-החמישים היה נראה כבן-ארבעים. ביתו שמר על יסודו והוא היה חי כיחיד בעירו, כאבי-משפּחה וכראש הקהל. חיים כאלה המה כמצודה, שבנו אותה אבן על אבן, והיא עומדת בתקפה.
גם המעמד הכלכלי בעירו של נתן-אריה היה על מכונו. בסחר היערים הגדולים ובתי-הנוֹפת הבנויים לתלפיות מסביב לה מצאו יושביה את פרנסתם ברוַח. בין אנשי בית-המדרש יקירי-קרתא ובין אנשי בית-הכנסת שרר שלום; ומיום התבססה העיר לא ראתה מחלוקת בשעריה ולא באו מקרים גדולים להחרידה. חוקי-הצבא החדשים, שהרעישו אז את כל נאוֹת יעקב, לא עשו בה מהפכה. גם השינויים בלבישת הבגדים נעשו בה לאט לאט. ניכּרו יושביה בין שכני העיירות הקרובות ברוממות-רוּחן.
ולכל אלה בא הקץ! באו ימים ועמם באו בקעים גם בעיר בצורה זו.
אנשים אחדים בה החלו להריח ריח החסידוּת, אשר בימים ההם החלה להתגנב לנאות יעקב כדת חדשה, וישבעו לה בנפשם שבועת-אומן, מבלי אשר ידע איש איך נעשה הדבר ואיך מצא החסיד האחד את חברו, והשנים – שלושה ועוד, עד כי כבר הצטרפו למנין שלם. ולא לבד כי נועדו אלה לבקש להם דרך שונה מן הדרך אשר בה הלכו אנשי העיר ונתן-אריה בראשם, כי עוד פרשו מן הציבור ויסדו להם ״מנין״ בבית אחד, להתפלל לה׳ לבדם…
דורות רבים חיו יושבי העיר ויהיו שלמים איש את רעהו ובנפלאות לא דרשו, ולמה יחצו אלה עם ה׳?
אמנם מחלוקת רבה לא התפרצה בעיר בגלל זה, כי קרי-רוח אנשי העיר הזאת מנעוריהם, אבל כמוּעקה באה בלב יושביה ואיזה כעס עצור. נערי-שחץ השליכו אבנים בחלונות הבית, שבו התפללוּ החסידים. חותן אחד של אברך חסיד גירש את חתנו מביתו; ותבך האשה אחריו ושני ילדים אתה. דיברו על אודות מאורע זה בבתי-התפילה ויהיו גם דברי ריבות וקטטות.
ובלב נתן-אריה עשה הדבר שמות, נפשו היתה כמו נתונה בצבת, מדי ראה ביום השבת את ה״חסידים״ הולכים ל״חדרם״ להתפלל. וישנא אותם תכלית שנאה. שויון העיר וּשלמוּתה היוּ עמוּד חייו ובנינו. הוא נשא המחשבה בקרבו תמיד, כי אם יקראו אותו לפני כסא המשפּט העליון וישאלוהו: מה עשית עלי אדמות? אז ישיב, ראו את הנטיעים אשר נטעתי בעמי. – והנה באו שחצנים אלה לשחתם. לוֹ היה הרגש כמו קמו אויבים להכחיד חייו, להכחיד מעשי-ידיו… הוא היה לשלום כל הימים והמה למלחמה. כל תפילת חסיד חדש, כשהוא מתנועע ושׂם ידו באבנטו, כמו כוננה להקניטו; ובידו אין למשוך את לב אנשי העיר אחריו לריב עמם עד רדתם. על משכבו בלילות יסרוהו כליותיו על אשר יראה עוול וישתוק. בשכנותו, בחוגו היה שופך מרי-לשונו מדי דברו בהם; ויתלקטו אליו מתי מעט, שהחלו לחשוב גם הם כמוהו, ובהם אנשים מדלת העם, מן ההמון, שאינם אוהבים גם את החסידות גם את שומרי התורה.
לנתן-אריה היו מעתה עניני מסחרו ועסקי ביתו לטפלים ולבו ידע רק אחת: מחשבת נקם! הוא אומר למסור את החסידים למלכות ולהכותם בלשונו; הוא, שהיה עד היום מתון במהלכו, אם גם עז בדעתו, אמר לעשות כל רע ותועבה. הוא אינו מושל ברוחו עוד. –
והיה כאשר אמרו אנשים אחרים לתווך בין העומדים ובין הבאים עוד הציתו את המדוּרה; נתן-אריה לא יכול לדבּר כל אדם לשלום, אם הרגיש כי נוטה הלז למתי החסידים.
ויחשוב מזימות כל הימים. שיירה קטנה כבר היתה עמו. בכל מוצאי-שבת התאספה אל ביתו ונועצו יחד כדת מה לעשות.
והנה בא הדבר כי אחד מעשירי העיר, שהוא היה האחד אשר לא נטה לנתן-אריה חסד, החל לנהות גם הוא בלבו אחרי החסידים החדשים ויתהפך והיה לאחד משלהם; ובכספו אשר נדב החלו לבנות להם בית-תפילה מיוחד. ונוסף על שני בתי-האלהים שבעיר עוד בית אחד, ״קליוז חסידי״, ויהי בעיני נתן-אריה ומרעיו כמו בית-אל על יד ירושלים ושילה…
וחמת הגבאי עלתה מאד בראותו את האיכרים מסיעים את האבנים והעצים לבנין החדש, לבבו לא ידע השקט. ביום אשר בו ירו אבן-פינה לקלויז היה משוגע ממראה עיניו. לעינוי-נפשו אין קץ. הוא רואה בכל יום איך ירו את היסוד, איך הקימו את העצים לכתלים ואיך טחו אותם. הנה כבר העלו עליו גג ויכסוהו תבן חדש וחָלק, העמידו בו הדלתות והחלונות. ליבּנו את הבית יפה ובחמש מעלות עולים בו. ועיניו רואות וכלות וידו קצרה. בימי קדם הן היו נותצים מצבות אלהים אחרים בשם אלהים! לילה לילה נדדה שנתו מעיניו.
ויהי כאשר הגיעה חנוכת-הבית והחסידים כָּרו כֵּרה וישתו לשכרה כמו להכעיסו, וירקדו בהילוּלים, הוא אמר להעלות אש הלילה ולשרפו הלילה, ונפשו לא התפּלצה. הוֹי, שנאת-רוח ומשטמת אחים, עד כמה ידך מגעת!
רק בקושי מצא לו נתן-אריה חברים לרעיון זה להשחית, כי בכוח פיו דיבּר על לבם. אבל גם אלה שנפתו לו התחרטו על זה. רק חייט ואופה אחד היו באמנה אתה ויהיו ממתי-סודו. שלשתם החזיקו יחד בעצה לרשע ולחטאת-מרי.
מי מילל לפני שנתים כי נתן-אריה יארח לחברה את אנשים פשוטים כאלה!
והליל האיום הנה בא. המה גמרו להיוָעד בביתו, ללכת שלשתם בחצות אל בית-התפילה החדש, איש איש בעץ גפרית. החייט והאופה לא באו! לשוא חיכה להם נתן-אריה, בשרו עליו התכווץ. כמו יד נעלמה באה ותסגור את הדלת בעד רעיו; אבל היד הזאת לא יכלה לעצור בפני נתן-אריה, בקרבו היה דבר שחזק גם ממנה…
ליל קר היה. רוח קטן נשב במלוא העיר הישֵנה. בניה שוכבים על מיטתם; ואיש לא פילל כי יקום עתה אחד מהם, ישים את מעילו עליו וישים פעמיו אל רחוב אשר שם עומד בית-התפילה החדש. בצעדי-און צעד נתן-אריה. דממת-הליל לא החרידתהו.
ויעמוד נתן-אריה לפני בית-התפילה, שסגור היה עתה על מסגר, ויבט עליו בעיני-תמהון. שני כוכבים עוטרים את הבית. השמים אילמים. נדמה לו כי קם עתה מקבר וכי גופו הולך ומשתרע; לוֹ נדמה כי גדל הוא פי שנים ומשכמו ומעלה הוא רואה את כל שטח הגג. מה הוא עושה פה? והנה כבר האשמורה השניה. ואם לא יעשה זממוֹ עתה יהי כגבר אין אֱיָל.
בידים רועדות לקח את תיבת עצי-הגפרית, אשר שׂם בצלחתו, ומשפשף איזו מהם בתיבה, ויעלו להב, והוא שׂם אותם על קצה הגג של הבנין והלז בוער מעט, בראשונה בלי חפץ, ואחרי-כן במהירות יותר גדולה…
המבעיר את הבעירה נעלם, והגג עלה בלהב וישלך את ניצוציו על הבתים הקרובים, ויקיצו האנשים מפני להט האש ומפני העמוד האדוֹם שעלה בחלונותיהם, ויזעקו קול גדול: נפלה שריפה בעיר! שריפה נפלה בעיר! ותהי מהומה וקול צעקה והמולה. לבשו האנשים מלבושיהם אך למחצה, קפצו מבתיהם ויחלו לרוץ ולקרוא. אלה עלו בסוּלמות, שפכו מים מחביות ולא עצרה ידם לכבות את הבעירה. קולות קוראים: עזורו! עזורו! לא הבינו איש את שפת רעהו. בהלה ורעש, נגישׂוֹת וצעקות. מבתים רבים נושאים כרים וכסתות, נושאים שולחנות, ספסלים וארונות, כלים ובגדים מונחים בחוץ צרורים צרורים. ילדים צועקים, תינוקות מיללים. ויהי פּחת ופחד; גם בהמות הבית קפצו ותנתקנה את מוסרותיהן, ותהי העיר לחרדת אלהים!
ונשרף בית-התפילה החדש עד יסודו, נשרפו כל בתי הרחוב הזה, קפצה האש מהלך שני רחובות ותפול גם על בית נתן-אריה וישׂרף גם הוא. ושני ילדים קטנים מנכדיו, ששכחוּ להוציא אותם מתוך מהפכת השריפה, גם הם נשרפוּ.
וממחרת היום, כאשר כבתה האש, היו בתים רבים בעיר למעי-מפלה. גם אנשים אמידים התגוללו בראש כל חוצות מאין מלון. בכל פינה ופינה עמדו כנופיות וישיחו במאורע הגדול, וינודו ראש לבנינים, אשר עוד אתמול עמדו על תלם והנה נחרבו עד תומם. הנזק היה גדול לאין ספוֹר. דיברו גם באסונו של נתן-אריה, ופה לפה התלחש, מבלי ידע אדם מי הגיד זאת בראשונה, כי ידיו הן היו במעל הזה… וינוּדוּ ראש ויאמינו ולא האמינו. כי דברים כאלה נשמעים לרָשוּת, משימים את מבעיר הבעירה בבית-האסוּרים; ואם נתן-אריה באמת חטא ועָוַת, יענשהו ה׳ אלהים ואל תהי בו יד יושבי העיר.
את דברי הימים לאחר-כך לא אתאר. בשנה הראשונה אחרי השריפה הגדולה החלו הנשרפים להתנער לאט ולהקים את הריסותם בעזרת קרוביהם. אולם בנתן-אריה היתה יד ה׳ בו להוּמוֹ. ציבור ירגע מפחדו, לא כן היחיד כי יחרב. –
מיום אשר הזיד נתן-אריה לשלוח יד בקודש סר כוחו, הונו נתמעט, בניו וחתניו לוקחי בנותיו נסתבכו במסחרים רעים ונשבר מטה לחמם. אשתו עקרת-הבית מתה משברון לב אחרי שנתים ימים. וַתקש אחת מבנות נתן-אריה בלדתה ותמת על האבנַים. אחד מחתניו נסע בקרון ויתפרצו הסוסים ויפול וישבור את רגלו. שני נכדיו לוּקחוּ לצבא וישָלחו למרחקי ארץ. לנתן-אריה נכדה אחת יפת-מראה מאד ויעלת-חן, והנה דבק לבה בבן אל-נכר ותבגוד בעמה. אל קנא הוא ה׳ אל צבאות!
נתן-אריה חילק את אשר לו בין שארית בניו וייעץ אותם לעזוב את העיר וללכת למקום שאין מכירים אותם; ויעשו כן ויעזבוהו אחד אחד.
והוא בעצמו שׂכר לו מעון בשכונת הנוצרים רחוק ממשׂטמת אֶחיו ולא בא כמעט העירה. ומאז מתה אשתו כילכלה אותו בתו הצעירה, שלא נישאָה לאיש.
ושם, הרחק מרחוב היהודים, חי חיי בודד, התפלל יחידי בלב כבד והיה אומר גם תהלים לפרקים, כי גם את הספרים הגדולים הסיר מעל שולחנו, ולא חפץ הנידח ליהנות גם מן התורה, כי אָבל הוא בנפשו…
פעם הקיץ משנתו ופיו נתעקם, ידו אשר הרים אותה על בית-תפילה לבית-יעקב, מתה פתאום ורגליו כבדות; ומני אז ניהלה אותו בתו בלכתו לחוץ. הוא לא החליף עוד את בגדיו, ויהי כמו איש מעולם אחר…
איש לא ביקרוֹ עוד. מבית-התפילה נעקר ממקומו. הוא נחשב כחָלף. דיברו בו בעיר ואמרו כי יקום בכל חצות-לילה ומתפלל ובוכה; ואחרים אמרו להיפך: השטן הקשה את לבו. נערים קטנים יראו מפניו כי ראו אותו מרחוק, והגדולים עיפּרוּ בעפר לעוּמתו וברוב הימים נשכח לגמרי מלב.
רק פעם בשנה, ביום הכּיפּוּרים לפני נעילת-שערים, היתה בתו אוחזת בידו ומובילה אותו לבית-המדרש, וישב שם כחצי שעה לפני הסף כמנוּדה וטליתו הישנה על ראשו. – איש לא שׂם לבו אל המוחרם הזה, גם אחד מן המתפללים לא דרש בשלומו, לא עמד בד׳ אמותיו; והוא ישב שפי עד אמוֹר החזן: ה׳ הוא האלהים! ואז ניגשה אליו בתו, שעמדה מרחוק ומחכה לו, אחזה שוב בידו ותובילהו לבית-מלונם, להיות נעלם שם עוד שנה אחת מעיני בני-אדם.
עם ישראל לא יֵדע סלוֹח, אַל תגעו באשר לוֹ.
והיה בימים ההם באותה עיר נער צעיר לימים, קשה-רוח ופרוע במחשבותיו, שצרה היתה לו מסגרת המושב. – בן תורני היה, והוא גם הוא הבין בתורה, אבל אַיב את הלימוד. הוא ברח איזה פעמים מן ה״חדר״ ולא היה שומע בקול הוריו ומוריו. גם חבריו לא היו רצויים לו, וכשגברה הבדידות בנפשו הלך מחוץ-לעיר והיה מטפס על הגבעות הקטנות ויורד בעמקים; ושם באויר הרחב היה נותן קולו, או רץ ומדלג בכל כוחו.
ואיש לא הבין לרוח הנער ההוא. הוא אוכל ושותה כבן-אדם, לוֹ שׂכל ותפיסה, ולוּ חפץ ללמוד, כי אז היה כאחד מהם. הורים טובים לו, אבל נקעה נשמתו מהם. – ואם יסרו אותו לא הועיל, וגם אם דיברו אליו רכות לא ציית כלל. פעם קם ועזב את השולחן באמצע הסעודה, והיה בו צורך למזומן… לו בעצמו לא היה חפצו ברור, אבל בלבו נשב איזה סער. בדמיונו הפוחז היה יכול לעקור אילן או להסיע אבנים כבדות, ופעם, וכאשר ירד ברד גדול משמים, חשב: מה עלתה לעיר מושבו לוּ תחת גרעיני הברד באו אבנים ממש והכּוּ כל אשר בעיר מאדם ועד בהמה וכלה כל בשר.
וציירו לעצמכם: לנער המוזר הזה היה איזה שׂיח ומגע נפש מרחוק עם המבעיר נתן-אריה, ובבוא שעת הנעילה ביום-הכיפורים, היה הוא עומד בארבע אמות של המוזר והסתכל בגוף המדוכא הזה. פעם עבר הנער בלילה ברחוב הנוצרים וירא את הבית אשר בו ידור הבודד, ונר קטן מאיר מבעד החלון, ויבקש לפתוח הדלת ולבוא פנימה, אם גם לא ידע מה לו שם. נסתרים דרכי ה׳!
היה יום מעוּנן. הנער הפרא הזה עזב את בית-אביו וירא והנה ארבעה אנשים נושאים על מיטה מת אחד, וכמעט רצים הם במהלכם. הוא מיהר אחריהם, לדעת מי מת היום, ונודע לו מפיהם כי את נתן-אריה הם מובילים עתה לקברות, כי אחזהו השבץ וימת. ולמת הזה אין ״לויה״, אין איש הולך אחרי מיטתו ואף השמש לא יקשקש בתיבתו ולא יקרא: צדקה תציל ממות! התעורר הנער וילך עמהם.
נושאי המיטה הגיעו ובאו אל בית-הקברות שמחוץ לעיר, חצבו למת קבר לא עמוק וישימוהו בו ויכסוהו בעפר.
היום רד. הנחל, אשר במורד בית-הקברות, השמיע קול המיתוֹ.
ולפתע הרגיש הנער, שעמד במשך המלאכה בקצה, בחוּבּוֹ איזה דבר-מעשה, ויקם ויעמוד על יד הקבר ויקרא: ״יתגדל ויתקדש שמיה רבא!״ ויחרדו האנשים ויבּהלוּ.
לאחר זמן נפלה הברה בעיר לאמור: נער פלוני בן פלוני יצא לתרבות רעה.
היום האחרון של יום הסוכות הוא “יום הכאה” להמון-העם היהודי בכל קהילות ישראל וכן עמא דבר. כמו שיש לעניני הרוח ותכונת האדם עת ומקום לצאת אל הפועל, כן גם דורש הכוח הגופני העצור את תפקידו ומבקש לו שעה אחת בשנה להתפרץ ולעשות את שלו. וקמו היהודים הפשוטים מדלת העם, האוּמנים ובעלי-המלאכה ביום חג האחרון בצהרים, אחרי אכלם ושתותם ואחרי אשר שמחו את ה'. עושים כנופיות וחבורות בשוַקים וברחובות. הללו מתגלגים והללו מתפארים על חבריהם. אנשים שעד עתה היו שלמים ושלוים, מבקשים תואנה להתנפל על אחיהם, שבעיקר אין טינה בלבם עליהם. והנה דברי-ריבות נשמעים, ריב על לא דבר מתפרץ. איש קם פתאום ותוקע לחברו על לחייו, והלז מחזיר ותוקע הוא. וקמו אנשים משני הצדדים לעזור ולעמוד על יד בעלי הריב, וההמון מתגדל ומתאסף. אנשים שאין להם כל דבר עם בעלי-הריב רצים למקום המעשה, כמו כוח עצור דוחף אותם. והמהלומות תתחלנה, זה מכה בידו, זה בעץ וזה באבן; קולות של שכרון מלחמה נשמעים. נשים קופצות אל המחנה ומכות גם הנה. נערים עוזרים לגדולים, כובעים מעופפים ומושלכים ארצה. כוח האגרופי התעורר המחנה העברים!
יודע עם ישראל לכבּד את התורה ואת לומדיה, אבל יודע הוא לכבד לפעמים גם את הכוח הגשמי. האנשים, שמראים כוח-גבורתם בשעת מלחמה זו, שמם ינשא בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות לא פחות מאלה שמראים “בקיאות” במסכת שלמה בעל-פה. בשאר יוֹמי דשתא היו קוראים לאדם כזה שמכה את חבריו: אכזר, בליעל, בּור; עתה קוראים לו: גיבור, אדם בעל כוח גדול. אַל תשאלו שאלות על ההמון היהודי ועל תאמרו: סתירות בנפשו. יודע הוא כי לכּל עת, ויודע הוא גם ערך הבשר והגוף.
ימי קטל כאלה היו נהוגים גם בפולנה, העיר אשר אנכי מספר על אודותיה עתה, ולה יהי גם בזה דבר אחד שכם על חברותיה; בין יושביה היה נימנה גיבור ממש, איש שמשכמו ומעלה הוא גבוה מכל העם. וכל מי שראה את גווֹ האיתן, פניו המוצקים, ידע כי זה האיש אשר עיר שלמה תתפאר בכוחו. משה-אברהם היה שם הבחור הזה, והוא הכה ביום של חג כזה מאה אנשים, גם מחנה של אנשים לא יכול להפילו, ולא קם איש כנגדו, אמרו עליו כי הוא עקר אילן גדול בידיו, כי נשא ריחים על שכמו, כשמשון וכדויד בשעתם היה לוחם את זאב טורף כי נפל עליו ביער, ושור נגח תפשׂ פעם בקרניו. –
אבל לאחת יש לשים לב: משה-אברהם לא היה שופט בישראל, עליו לא היה מוטל לרשת המלוכה או להצביא את אנשי עירו לפני אויב. הוא היה חייט בן חייט. זה שבכוחו היה לעשות גדולות ולכבוש מקום לשבטו, יושב על השולחן ותופר מכנסים פשוטים, מאריג, שנקנה בעשרים פרוטות האַמה. תוגת גיבור שאין לו סביבה!
בפינת העיר פולנה ישב משה-אברהם נדהם ועצור-כוח כל ימות השנה, ומלבד החג, שבו יצא מגבולו, לא ידע איש למה נתן ה' לאדם אחד כוח רב, שהיה מספיק לעשרה בני-אדם ויותר…
וראו זה: בפינה אחרת של אותה העיר היה דר נער נבדל ממנו תכלית ההבדל, שמו לא היה משה-אברהם, כי אם אברהם-משה, אביו של זה לא היה חייט, כי אם בן-תורה, איש נכבד בין היראים, ואתם הלא ידעתם את בני היראים ופניהם הצנומים וגופם הדל. אברהם-משה גם בהיותו כבן עשרים, פניו כנער בן ט"ז. אמנם רוח לו ויודע הוא לחשוב מחשבות, אבל בשרו ועצמותיו דלים המה. מי יאמר לאביר-טבע: מה תעשה? לזה יתן גו חזק ולזה נשמה גבוהה תמורתו, לזה מנה אחת אפים החומר, ולזה ברוח – והרוח מרחף כמעט באויר.
אברהם-משה היה כמחשה חיה מהלכת עלי אדמות. הוא היה חושב מחשבות גם על בני עירו, ולא על בני עיר מושבו לבד, כי גם על שאר ערי ישראל, אָרחם ורבעם. בעקלקלות העבר, עבר של עמו, עם הגולה, בּיקש לו נתיבות; ובשעה שנפשו פלאים תהלך ורוחו נדדה הרחק מבית-המדרש, שבו היה יושב ולומד, הרחק הרחק מן בדור שבו הוא חי, היה בא רעהו, שבעניני הרוח לא הגיע עד לקרסוליו, והרים אותו בידיו למעלה, כאיש המצחק בכדור…
אברהם-משה נולד לגדולות. בנפשו היה דבר מה שיכול היה לחזק ציבור שלם, לתקן חברה, ובין עקרבּים היה יושב. האנשים בעירו לא הבינו אותו ואת שיחו ואין להם צורך בו. איזה חפץ יש ליהודים יושבי פולנה, שאין להם בעולמם רק ד' אמות של חנות, לנפשות כאלה?
אברהם-משה יושב בבית-המדרש, תמיד בלמודיו ונמק ברוח יתרה דאית ביה; והשאלה חוזרת: למה נוצר? למה ניתנה לאיש מנה, שהוא מוציא ממנה רק פרוטה?
ופולנה אינה עיר גדולה לאלהים. להיפך, עיר קטנה היתה ורחובות בה מעט, ובין מזרחה למערבה מהלך שעה של אדם בינוני; ובכל זאת נפגש אברהם-משה את משה אברהם יחדיו. הנני מגזים, בודאי ידע איש על מציאות אחיו; ובלי ספק עמד ביום ההכאה בחג אברהם-משה מרחוק וראה את גבורתו של משה-אברהם; אבל מה לאחד את חברו? איזה קשרי נפש היה בין האחד ובין השני? ומי יודע עוד ברחוב היהודים כי האיש שאמר “הראיני את פניך” הרים את ידו ויך את המצרי!
חלום עתיק היה זה בימי קדם על עמנו, והימים עברו ואינם. –
והנה הגיעה העת שמשה-אברהם לא יכול עוד לשבת על שולחן החייטים ויחל להשתמש בכוחו גם בשאר ימות השנה. בתחילה נעשה פועל – בטל דוקא מרוב כוח, ואחר-כך שׂם ידו עם גנבי העיר. לא לשם ממון, רק מכוח נפרץ – ויהי מאז לבליעל, לגנב ולגזלן, לאיש שחתיתוֹ על כל אנשי סביבו, וירע ויצק לכל אנשי העיר; אין בית אשר לא גרם לו הפסד ונזק. ויאנחו בני-ישראל בפולנה תחת עולו הקשה, ומי יאמר לו מה תעשה. מי יאסור את שמשון? –
וראו זה באה העת שגם אברהם-משה פתח חרצובות רוחו, הוא החל לחשוב מחשבותיו בגלוי ולגלות את דעתו בפרהסיה ויחל להילחם את מלחמת-ההשכלה ולהפריע את חייהם של אנשי העיר השוקטים. העם כבר רנן אבתריה, החל לשטוֹם אותו ולשנוא אותו, ויגרשו אותו מבית-המדרש ומבית-התפילה, ויהי שמו מנואץ בפי כל…
ויחיו שני הבחורים האלה חיי נידחים בעירם ונפשם שוממה…
ובבוא צללי הערב ופאתי קדים יקדירו את השמים, ישב משה אברהם על יד חלונו ולא ידע רוחו. מה ניתן לו עוד לעשות בלילה ההוא? לקחת בר-אוז או תרנגול? עליו לצוד ציד עתה, להילחם עם חיות טרף, להחריד שבט שלם ולהראותם את עצם ידו. –
ובאותה שעה נשען אברהם-משה על שולחנו ונפשו נמקה. הַשְמֵן לב העם הזה ואזניו הַכְבֵּד. את מי ילחם? את מי ילַמד ויורה דעה? האת בני-אדם מוכרי כפתורים ומחטים? היאָספו אליו כל שבטי ישראל, היאָספו כל העם מדן ועד באר שבע וישא להם את משאו, את משאו הגדול?
הבית לא נבנה ובוניו בתוכנו. –
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.