סיפורי זיכרון
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
אוֹיְבִי
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
לפני ימים רבים קראתי ברוֹמן גדול מאת אחד המסַפּרים הידועים סיפור בתוך סיפור, איך שבימי נעורי הגיבור, והוא עוד מבקר בית־ספר, נהפך אחד מרעיו לאוֹיב לו ויענה אותו עד מות, ואזכור כי כדבר הזה קרה גם אותי, פרט כפרט ומאורע כמאורע. השתוממתי ואמרתי, אֵי מזה ידע אותו משורר, והוא אינו מבני־ברית, וגם יושב בארץ רחוקה מעני ומולדתי, מה שקרה אותי בארץ העברים? ובאמרי לטפּל בציור המעשה שלי בא רוח להשיאני לחדול מזה, פן יאמרו כי לקוּח הוא עמדי והלבשתיו רק מחלצה עברית. ואם לא שמעתי בקול הזה ואספר לכם קוראַי, סיפור זה היום, הנה הוא יען כי לא אוּכל לכבוש את נבואתי בקרבי. ואלוהי הרוחות הוא יודע כי סדנא דאַרע חד הוא, וכי כל חי תחת השמש – השׂטן עומד לנגדו…
בימים ראשונים אָחל סיפוּרי.
יחיד ורך הייתי לאבי ולאמי. אבי מבית־רבנים היה ומגדוֹלי היחשׂ, מבני אנשים שתורתם ויראתם אומנותם; ואמי מבית בעלי־בתים אמידים ונגידים יצאה. המשפחה התורנית מושבה היה בארץ אוּקריינה הרחבה, ארץ מישוֹר ויבוּל רב ובה נחלי מים; והמשפּחה האמידית חיתה בפּוֹדוֹליה העליונה, בארץ אשר אדמתה אדומה, יערותיה פרועים ועמי־הארץ עובדים בה קשה. וכי תצא מארץ לארץ, אם גם נעליך ברגליך ומקלך, מקל עם נודד, ומדינות הגויים ידעת, הנה הד שני פלכים אלה יעמוד בך. הנה הוא בא מן הצד האחד ככובד האבן ומן הצד השני רחבי נאות דשא – והנשמה מתחלקת לכאן ולכאן ואבד לה מנוח…
בטרם לכתי אל ה“חדר” נפחדתי למראה העננים הכבדים, העולים להקדיר את השמים. במוחו הרך של בן ארבע לא קיננה עוד ההבטחה כי מאפלה נצא לאור גדול; וגם את דבר השבועה שנשבע אלהים, לבלתי הביא עוד מבול על הארץ לשחתה, לא ידעתי. וארא והנה ענן עולה בירכתי הרקיע, והוא הולך הלוך וגדול ומשתרע על ראשי, והנה השחור בולע את התכלת, וכמו מִכסה פרוש על הכל ואין בקיע ואין ניצוץ אור. הבריאה חולמת חלום קשה, הלב כמו אסור אל מה והגשם יבוא בזעם ובסער ויורד בלי הפוגות, ויהפוך את עדן האדמה לנחל. והמים באים ועוברים את ספּי הדלתות וחודרים אל הבתים. גשמי אוקריינה בשטף עוּזם, מי לא ידעם!
מן הטבע אל ממלכת האֵלים! בערבי־שבתות, כי יבוא היום, בו מהפכה בבית, ערבוביה ומלאכת־נקיון בכל החדרים, וטרדה רבה בבית־המבשלות. אין פּינה לשבת שם במנוחה, ואין מקום לרגלים הקטנות. החלונות ישופשפו, הרצפה תיכּחל, מעמידים את הכלים על מקומם ופורשים מכסות לבנים על כל שולחן. יום שבתון לנו יבוא, וניצב כל איש לבוש חדשים. גם שמץ לא נשאר על בשרי מימות השבוע ומאבק השבוע, ואני מרוּחץ ומלובש; ואמי, עקרת־הבית, בעלת־קומה, חגורה סינר מבהיק וראשה עטוף מטפּחת של משי. שעת הדלקת־הנרות! שני נרות מימין, אחד קטן ואחד גדול, ושני נרות משמאל, אחד קטן ואחד גדול, ואחד עולה על כולם באמצע, והיה המראה כמראה הקשת. מנוחה! מנוחה תבוא מרחוק. האֵם תכסה בידיה את עיניה ושפתותיה דובבות… רגעים נצחיים!
וחרד כל הארג הרך של אלף וחמש מאות הימים אשר על שכמי, מפני יום האתמול הארוך… והרגשתי כי אם ירימו את המסך מעל העינים ואראה עולם לא אבין שיחו, והוא קרוב אלי, כמו בחזון, ונפשי מפכּה המית פלאים ועקת פלאים.
אל ה“חדר”! ראשית ימי קיץ. א' זעירא של ספר “ויקרא” מתנערת והיתה לכל בן ארבע וחמש מן הזכרים בבני היהודים להתחלה, שאין לה סוף, ולחוֹתם חייו… וקמו אבות הנער בבוקר ועשו מעשי רקיקים,ועל הרקיקים פיתוּחי אותיות בדבש, ונשאו את הילד המרוחץ והנדהם עטוף בטלית לקרבן הספר…אנשים רצים לשוק, יוצאים לעבודה ולחנויותיהם, נשים הולכות לקנות צרכיהן או מלוות את הפרות והעזים לשדה־מרעה. ב“חדר” עומדים שולחנות ארוכים של עץ פשוט, לפניהם ספסלים ארוכים, ועליהם יושבים נערים ונערות ומקרקרים. המלמד מקבל את ה“פנים חדשות” בנעימוּת עשויה; מושיבים את החי הקטן בראש, ופותחים לפניו טבלה גדולה, ובה שורות שורות של אותיות ונקודות שחורות… ומראים באצבע על האות הראשונה; ופתאום תפול פרוטה של נחושת על הגליון מלמעלה, ואומרים לתינוק: “המלאך הביא לך את המטמון הזה, למען תלמד”, ונתנו לו גם את הרקיק של דבש לאכול. הרי תורה והרי שׂכרה!
ואני כמעט נבהל הייתי ממראה עיני. ערך הממון לא היה תקוע בלבי, גם הדבש לא מתק לחכּי; ובפנוֹתי וארא נער אדמוני, ולוֹ עינים אדומות, יושב ממולי, והוא שולח אלי מבטיו הזרים. נשאתי את קולי וגעיתי בבכי! המלמד ניסה להרגיעני. אבי, שהביא אותי ל“חדר”, פּיתה אותי בכל מיני פּיתויים למען אשתוק, ואני בוכה וירא מהמבט אלי… בארבע שנים ושלושה חדשים נפגשתי בחזון עם השטן, עם שטני בעולם. – – –
ובלכתי אל ה“חדר” אחרי־כן יום יום נתקלתי בנער האדום ההוא ואירא מפניו מורא גדול. אליפלט היה שם הנער. ואביו, חצי־סוחר וחצי־מוזג, יושב לא הרחק מן הקלוֹיז. והנה השם בלבד עורר בי רושם מוזר, ולא ידעתי נפשי.
אליפלט היה גדול ממני חצי־שנה והוא גס הבשר. צוארי היה ארוך, והייתי יכול לסבבו לכל עבר; ולו ראשו יושב על כתפיו. שפתיו עבות ומראהו כחיה. הוא היה רגיל לחטט באצבעו בחוטמו, ופעם תחב אצבעו המלוכלכה בפי עד להקיא. מאחורי היה בא תמיד ויספוק כף אל כף להפחידני. וזכורני שבאתי פעם במעיל חדש ל“חדר”, ואני כבר ידעתי אז את ה“עברי” ישר והפוך ולבי רחב עלי, ויקח הנער ההוא סכין ויגזור לי את כפתורי מעילי אחד אחד. וכוחו פני שנים; והיה אם איאָבק עמו והפילני ארצה ורכב עלי וּצרמני בשתי אזני.
ואם קָבלתי עליו לפני ה“עוזר” והרבי, אז הוסיף עוד לענותני. סיפרתי את הדבר לאבי ולא הבין לקשי־רוחי. חגרתי עוז ברוחי וקיטרגתי עליו לפני אביו, והשיב לי: “אם מתגרה הוא בך, התגרה גם אתה בו; שניכם הנכם, שקצים”.
שניכם! בנפשי הצעירה עלה כבר רגש־מחאה. – אני בן אב מבני־התורה, המתרגל כבר במצוות ובמנהגים, ואני נעשה בפיו שוּתף לבנו הגס.
בן שש הייתי. נפתחו לפני מראות החוּמש בבראשית. הנה הניגוד בין קין והבל ו“לפתח חטאת רובץ”. ורבי מסר לי את ביאור המלים: ולפתח – פאר דער טהיר, חטאת – די זינד, רוֹבץ – אווערט. “שבעתים יֻקם־קין” – וימי הסתיו קשים, גשמים מרובים מרככים את פני האדמה ועומק הרפש כרבע אַמה, אין מוצא ואין מבוא לקטנים כמוני. פני השמים קודרים. והעוזר הראשי מעמס על שכמו מספּר ילדים קשורים באבנט אל גופו ונושאם ל“חדר”, ובין ארבעה הנערים קין והבל – אליפלט ואני יחדיו. – – –
הנה יוצא אברהם אחר מוֹת תרח אביו מאוּר־כשׂדים והולך ארצה כנען; שם לקח לו את הגר על שׂרי אשתו; הגר ילדה לו את ישמעאל, ושׂרי ילדה אחר זה את יצחק. זה פרא אדם, ידו בכּל, וזה – הוא יצחק. ומתקוטט בן האָמה עם בן הגבירה ומענה אותו. וככל זה יקרה אחרי־כן גם את יעקב ואת עשׂיו. “ויתרוצצו הבנים בקרבה”. ואני לא אבין איך היו שנים אלה, האדמוני והתם, אחים מלידה. “ויברח יעקב מפני עשׂיו אחיו”. בכיתי, בעבור ימי החורף, ומצוּקוֹתי על ידי אליפלט רבוּ, התחננתי לפני אבי כי יתנני ל“חדר” אחר. והוא ענה: לא אקפח את פרנסתו של מלמדך חינם.
רוַח והצלה עמד לי לאיזו שנים. מצבו של דויד אבי אליפלט הוּרע, ובאו הנוֹשים ונגשׂוּ בו. בעירנו לא יכול להחזיק מעמד, ויצא הוא וביתו לעיר אחרת, לבקש שם את פרנסתו. מעשה כזה אינו חוזר בכל יום, כי הורגלנו בני עיר־מגורי לשאת עליהם עוֹל החיים הקשים, ולא היו משדדים את מערכת־המזל ביד חזקה. ואני שמחתי על הדבר. בלכתי ל“חדר” או לבית־המדרש הייתי עושה זה בלי מעצור ואין פגע על דרכי; אבל בלבי אמרתי – אם אין מעצור פה הן ישנוֹ שם… ריק היה ביתו של דוד ירחים מספר, קודם שנכנס בו איש אחר להתישב שם; ובכל עת אשר עברתי על פני החלונות האילמים ראיתי כמו צל אדם מרחוק. “ורדף אותם קול עלה נידף, וכשלוּ – ורודף אין!” את המלים האלה מהתוכחה בתורת־כוהנים לא הבינותי; ואמרתי לנפשי: איך יאָמר כי רודף אין, – ויש רודף.
לא אתאר לכם בארוכה את ימי אלה, ימי החוּמש וימי הגמרא, ולי כבר ימי ספרי־מוסר מעבר מזה וימי התחלת לימודי־פוסקים מעבר מזה. דינים ומשפּטים! הלכות וחוקים, תורות ומעשים ונדונים בין אדם לחברו ובן אדם למקום, בין ישראל ובין גוי, כל אלה עברו לפני עיני שכלי והוֹגיעוּ את מוחי. את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו! את זה תעשו ואת זה לא תעשו! ובני־אדם עוברים על המצוות, אוכלים כזית מבהמה שנשמטה הגרגרת בשעת שחיטתה, מטמאים עצמם בעצם פחות מכשׂעוֹרה, חפר זה בור ברשות הרבים ובא זה וסתמוֹ. דיני ירושות ונחלות! אשה זו הביאה לבעלה מאה שפחות ומאה עבדים, ולבסוף נתרושש ואין לו במה לשלם כתובתה. עולם רחב מלא מאורעות ומעשים! זה נשבע ופטור וזה מעיד ונמצא מוּזם. לפנים קיימו גם ארבע מיתות בית־דין, ומי שנתחייב שריפה היו קורעים את פיו בחזקה ומשליכים בו את הפתילה הבוערת… וכל אלה צריך נער מישראל להבין עתה על פי הפשט ועל פי שקלא־וטריא ארוכה. חמישה ימים בשבוע תשב ב“חדר” וּתענה את מוחך קשה מבוקר ועד ערב, ובימות־החורף הקצרים תשא את עול הלימוד גם בלילה, ואין מנוחה לך. מאז סר אויבי מבחוץ כמו יד אלהים היתה בי מבית. צבו רגלי, ורק בקושי הכנסתין לתוך נעלי, והן דחקו אותי ואסבול מכאבים.
ובקיץ הוּכּיתי במחלת־העוֹר ואחטט בבשרי כל הימים. פתאום החלו אזני לזוּב, ובהירפאן הנה כהו עיני, ועלי היה לשבת בחדר אפל, כי קשה עלי אור השמש. ושם היה לי פנאי לחלום בהקיץ ולצייר לי את מדוֹרי הגיהנום, שבהם נדון אדם אם יחלל את השבת או יכּשל באיסור אחר. מפרקי ספר “שבט מוּסר” ו“שער הקדוּשה” כבר ידעתי…
ואישן ביום כזה, וארא והנני עומד על סיר־נחושת גדול ושני נערים שתומי־עין עומדים מרחוק לי ומכּים במטילי ברזל בסיר; הקול מצלצל ומרעיש, ואני קורא: הניחו! הניחו! והם אינם שומעים לי. אז נתבקע הסיר והחלו לזחול ממנו נחשים ועקרבים ומיני רמשים גדולים ומשונים. ונבהלתי, ולא היה עוד רוח בי מרוב פחד. ואשמע קול קורא: אלה הם אויבי האדם, כי יחטא. ואשמע קול אחר פרוע אומר: גם כי ישוב לא ימלט. – הקיצותי ומיששתי את כל תשע שנותי המעטות ובדקתי אחרי החטאים ועוונות, ואענה את נפשי ואתמוגג בדמעות.
בימים ההם, ואני כבר נרפאתי והלכתי שוב אל ה“חדר”, ללמוד ולהגות בתורה הגלויה, חלתה אמי מחלה אנוּשה ותשכב על מיטתה, לא ירדה ממנה. בא מסוֹס בלבה, צבוּ רגליה ובטנה והמים הניגרים עולים לחנק אותה. – רופאים, נשים זקנות ורבּיים – כל אחד הביא את סמוֹ ואת לחש־המרפא ויתערבו כולם לקטב־מרירי, אשר מילא את החדר. האָמה בבית גנבה בסתר ובגלוי. אין גבירה לבית. הכל הפקר! אבי יושב על ספריו. בעלות הבוקר, ו“לא נטמא עוד העולם ממשא־ומתן”, הוא הולך לטבול במקוה, ואחרי־כן הוא שב ואומר תהלים ומביע במזמוריו את צערו ושיחו הוא. רחמי שדי מרובים; ואם רק רוצה השם לרחם יכול הוא להחיות גם זה שכבר כתוב למיתה. אמרו גם “תהלים” ברבים בצירוף האותיות של שם אמי ישר והפוך והמזמורים מתחילים באותיות: אֵל נא רפא נא לה. עם מלומד בתכסיסים כאלה! והארון, אותו הארון, שחי בדמיוני עוד מימי סרני הפלשתים, הנה נפתח להתפלל לפניו. וביום מהומה נמוֹדוּ בפתילים בית־העלמין הישן והחדש – ולא סר מר המות. בת עשרים ותשע שנה מתה אמי. בכיה ויללה רבּה בבית. השכיבו אותה על הארץ וטיהרוּה כנהוג. נושאי המיטה עושים את מלאכתם, עם רב מלוה את אשת רבם, נערים מקשקשים בקופות וקוראים: “צדקה תציל ממות!” ואני ידעתי כי אמי היתה נותנת צדקה הרבה, ולא היתה אשה טובה וכשרה הימנה במלוא כל הארץ. אל תשאלו לדרכי ה'. הוא לא ישיב לכם וישים לו סתר פנים. – – –
יום תשעה־באב לפני הצהרים.
יום תענית זה מתחיל לבוא עוד מיום אתמול בערב, וגילגל כל עם היהודים ביצה טבולה באפר לחצוץ שנים. כפית המיטות! הספסלים והשולחנות בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות נהפכים על צדם, יחף בלי נעלים יושב העם המבכּה על הקרקע. השמש אסף נגהו, האופל יבוא, ולאור עששיות קטנות או נרות עבותים של דונג ירוק מתחיל החזן לגנוח בנוסח־בוכים: איכה ישבה בדד העיר! בכה תבכה בלילה! גלתה יהודה מעוֹני! מתעורר בקרב כּל פחד מקשה, ובצללים עלי הקירות מתנועעים רעבי ירושלים. בתולותיה נוּגות! ידוֹ פרשׂ צר ורחק ממני מנחם! אלף ושמונה מאות שנה אחרי החורבן יושבים הבנים ובני־הבנים אבלים ומנודים. החזן יחל להגביר קולו וּלנַסח: אני הגבר ראה עני, שלוש פעמים. קינות הכוהן מענתות, אשר ידע לקונן על שבר בת־עמו מאין כמוהו, תתמנה בתוֹם הספר ואחריהן יבואו בעלי־הקינות המסודרות בשפתם המחורזת. ולנו, בני־הנעורים, כבר ארכה השעה, ואנו מחכים לצאת ולטייל ברחובות לאור הלבנה באַנפילאוֹת לבנות או לשבת על יד מדרש־איכה רבתי וסיפוריו וחכמת “הייני דבני אַתוּנא”, עד אשר תבוא חצות־הלילה. ובין כחצות ובין חצות נעמוד על רגלינו ונחכה, אולי יפָּתחו השמים ויגיד איש איש מהרה את בקשתו המיוחדה לו כּלפּי מרום, ואז נפוֹל יפול כובד־האבן מעל לבנו. –
וביום המחרת, בתשעה־באב עצמו, הנה יצא השמש. אין תפילין לגדולים, אין עול על קטנים. בני־אדם יושבים בכל אותם המקומות מתמול ומאריכים בקינות עד יגיעת־נפש. גם המהדרים והיראים מתגנבים ומסתכלים אם עוד רב מספר הדפים… בעזרה מעפּרים הנערים בעפר ומשליכים איש על רעהו קוצים לשלם מכאוב של שחוק. הזאטוטים, בני החוּמש והעברי, בין שש ושמונה, מחזיקים קני־רובים של עץ ומותחים בקשת. שִׂמְחו, צעירי־יעקב, היום לא תלכו החדרה ותוכלו לרוץ ברחובות, לקפוץ ולדלג כאַוַת נפשכם בלי מפריע!
והעם המתענה קם והולך שורות שורות לבית־העלמין, אֵבל חורבן הבית, שהרבו לשאת קינה עליו ו“שפכו דמעות כמים”, לא יספיק לצער הלב, עוד דרוש עצב מלאכוּתי… קום ובוא בין שדרות המצבות והקברים; בכל קבר שוכב מוֹדע וקרוב אלינו, – אולי יתן החי אל לבו. כן חשבו בעלי־המנהגים.
אבל לא לבד בני־הנעורים, כי אם גם הגדולים, כיון דדשו דשו. במרחבי האויר ובמצע ירק־הדשא אשר בין קבר לקבר רוח על פני אדם יחלוף. עומדים ומשׂיחים, בוחנים את המצבות החדשות, ובעומק הלב פג כל השבר. השמש עומד ברוּם רקיע. לוקחים את מורה־השעות מתוך הצלחת ומונים כמה שעות עוד להתענות… כך הוא האדם!
מידה אחרת היא בנשי בני־יעקב, הן, הטרודות כל הימים בחנויות ובבתי־המבשלות, למכור, לאפות ולבשל ולתקן את הבגדים, הן, שאין להן מקום בספר־המצוות ובספרי־הלימוד, הן, הבריות החורגות בעיני האב שבשמים, הגיעה להן שעת־כושר לשפוך את לבן על קברי אָב ואֵם, או על קברי ילדיהן, שנקטפו באִבּם והלכו לעולם הרוחות. להן שעה זו לא עת של מעט הרחבה וביטול ממלאכה, כי אם עת דוחק־הנפש. להן הקבר הוא חי שומע… הן עוד נושאות בלבן תום האלילוּת של הימים הקדמונים – דבר אשר בארץ־אבות ובמקום קברי ארץ־אבות עוד יש ממנו איזו שארית עד היום…
ועמדה בשורה הראשונה סמוך ל“אוהל”, המתים מערכת נשים ותבכינה ותיללנה. אין איש פונה אליהן. ובראותן אותי מרחוק קראו אחדות מהן: הניחו ליתום לבוא לבכות על קבר אמו!
והמערכה התחלקה. כמעט נמשכתי בחזקה, וכרגע עמדתי דוּמם לפני המצבה העשויה עץ. הרכנתי את ראשי, בלבי כעין תמהון, אבל לא ירדה דמעה מעיני.
התאמצתי לבכות, תיארתי לי את כל הצללים אשר בחיי הקצרים למען ענוֹת את נפשי. נסתם הצינור! הנני נושך בשפתי, כמעט צעקתי מרוב מכאוב, אבל עיני לא תוריד מים. בושתי לעמוד במחנה נשים מימיני ומשמאלי, וכולן צופות ומביטות ליתום האומלל, ואחדות עוד מוסיפות לילל. צערי על העדר הבכי גדל. הלא בעל־בכי הנני ולבי רך; ועתה, בשעה שאני ניצב לפני קבר אמי, לבי נקשה. ומרוב שיחי ורגזי, על אשר לא אוּכל לבכות כראוּי, התפרצתי בבכי, כמעשה ילד מתעקש איזו שעות לבלתי עשות דבר, ולבסוף כשל כוחו לפני הגדולים ממנו ואנוס הוא לציית להם…
ונער אחד זחל מעבר הקבר השני וימשוך אותי בשולי בגדי, עד כי כמעט נפלתי, לולא הייתי נשען על המצבה.
הרימותי את עיני ופלצות אחזתני. האוּמנם?! אליפלט עומד מאחורי. פניו עבו ומלאים אבעבועות. כשד משחת נגלה פתאום. הנשים כבר נעו משורה לשורה. –
“מה? לא תכירני?” קרא אלי בקול ונגלו לי שיניו הכהות. אזכור כי שמעתי אשר מת עליו אביו בשנה ההיא, ואמו שבה לעיר מולדתה לפני ימים.
פניתי את שכמי ללכת מאתו, והוא לא ימוש ממני, עד כי עזבנו את ה“אוהל”. אני אומר אליו: “מה לך אלי?” והוא אינו שומע בקולי וכרוּך אחרי. אני פונה לימין והוא מצדי… הנני שב ונוטה לשמאל וגם הוא חוזר לצד שמאל. סרתי מאֵם־הדרך למשעול צר והוא רודף אחרי. הנני שב על עקבי, כי יראתי, וצלוֹ מלַוני. קורא אני בכעס: “לך מעמי לעזאזל, מי קראך הנה?” והוא עונה: “התדמה כי שכוח שכחתיך…” מרים אני אבן מן הארץ וקורא: “אם לא תסור מעלי אשליכנה עליך”. והוא ניגש, חוטף ממני את האבן ומניחה לתוך מגבעתי ומשליכן בכוח, עד כי תעוֹפנה שתיהן. אני מתאמץ לתפוש את מגבעתי, ומדי אקרב אליה ירים אותה ברגלו וישליכנה הלאה. כה הוא הולך אחרי וּמעפּר לעומתי. מה זה עשה לי אלהים?
כעשׂי והתמרמרוּתי על הפגישה הזאת גדלו כל כך, עד כי בשובי הביתה ונמלטתי ממנו, התפרץ קול בכי עז מקרבי. והפעם התפרץ מעומק הלב, בכיתי בלי דעת על גורלי ועל גורל העם, אשר מחלציו יצאתי ולא יֵדע מנוחה. בכיה לדורות!
אני, טוביה בעל המאורע של הסיפור הנוכחי, ואליפלט אויבי, היינו שנינו בשנה זו מאוֹמרי הקדיש בבית־המדרש. מקומי היה על יד העמוד, בשעה ש“שליח ציבור” עובר לפני התיבה, ואליפלט כבש לו כאזרח קבוע את המקום השני. אני קורא: יתגדל ויתקדש שמיה רבא! ואדע ואתבונן לפירוש המילות הארמיות: לי יש מרא דעלמא בעלמא הדין ובעלמא דאתי; ושכני קורא רק להרעימני בקולו… אני דל־בשר וקולי דק, קולו של חברי היה עב ומשונה.
מעודי קצה נפשי בגידוּל צפרנים, ובכל ערב־שבת הסרתים בשׂכין ואשרפם בשני עדי־עץ כדין, אם גם כבר החילוֹתי אז לעיין בדברי מחקר… והוא: מתנגדי, גידל את צפרניו, ובנעצוֹ אותם בפני, אז נזל הדם ואיפּצע. אויבים היינוּ איש לרעהו, נתרחקתי ממנו בכל פעם ונתקלתי בו. לא עבר יום שלא הכעיסני, שלא הקניטני. אם הנחתי את הסידור טמן אותו ולא יכולתי למצאו. כי רחצתי בנהר בימי חום ולא יכולתי לשוט, קפץ הוא המימה ומשכני בחזקה ויאמר להטביעני. קולי כקול יעקב וידיו כידי עשׂיו. אם לבשתי בגדים חדשים, הנה זרק הוא בהם חול, ודבר לא נבצר ממנו לבעבור הכעיסני. תענוג עצום היה לו לראות את משבּתי.
ואז עלה על לבי לפנות לו את בית־המדרש ולהתפלל בבית־הכנסת, שלא על דעת אבי. והנה רק החילותי לבוא שמה ויבוא גם השטן, וגם שם עולל לי. ואתרפס פעם לבָשתי לכפּר פניו בדורון, אם אך ירף ממני; ופעם גנבתי כסף מאבי וקניתי לו עלי־קטורת, אז הוא בעצמו הכה אותי בלשון ויתן את שמי לשמצה. מאז שטמתי את אויבי עוד יותר.
ראוּ רעי כי אין לי מנוח ויזהירו אותו שירף ממני, כי ידם תהיה בו; ויתלקטו גם אליו נערים שובבים לעמוד לו. ויהי בערב בלכתנו מבית־התפילה ותהי מלחמה בינינו. קנאת אחים ומשטמת־עולם! נשכנו איש את אחיו וניאָבק יחד בשצף קצף ובאין־רחם.
ריב היחיד נעשה לריב בני־הנוער. אליפלט היה הפקיד של המחנה האחת, ואני הייתי הסובל היחיד במחנה השנית. את עניי ומרודי בימים האלה ילאה עט סופר לתאר. חיי לא היו חיים. שָבַת כל משוֹשי בלימודים. כי היללוני מורי שאני עושה חַיִל – מה לי כל אלה, אם שטני יושב כנגדי ומצער אותי. כל אשר הוספתי להשתלם כן נוספה משטמתו. חשבתי כי יעמוד עלי לרצחני נפש. ובקראי אני בגמרא על דבר אלה ש“מורידין אותם ולא מעלין”, אמרתי מי יתן ואשליכהו לתוך בור שיש בו נחשים ואכלו את בשרו.
ואת החזון הזה לעולם לא אשכח. טיפסתי על גבעה אחת במוצא העיר ואשב עליה. שכחתי את רישי ועניי, ובנפשי היה מרגוע. והנה התקדרו השמים בעבים, ואראה צל אדם רוכב והוא יורד וקרב אלי; ולפתע והנה איש ניצב נגדי, פניו כפני אליפלט וידיו ארוכות – ואירא ממנו מאד… והוא ניגש אלי וידחפני בכל כוחו והתגלגלתי ונפלתי לתוך נחל מים. והם עמוקים, ואצעק בכל נפשי: הצילו אותי! ואיקץ בחושך הלילה וכל בשרי רטוב מזיעה. ותאחזני קדחת. חליתי ימים רבים והרופאים כמעט אמרו נואש לחיי.
נרפאתי ואקום. הנה באה גאולה לי. הגיע מכתב אלינו מאבי־אבי, רב בעיר אחרת, ובו בקשה כתובה לאמור: כי אבוא אליו ללמוד עמו ואשב אתו. נפתח אבי לתחינתי גם אני וישלחני אחרי ימים לעיר ההיא.–
הימים ימי קיץ היו. היבול עמד זקוף בשדה ורוח צח מנשב על פני השטח העליון ועושה בו כמו גלים. מרחב! שקט בשמי התכלת, אין קמט בבריאה, והסוסים רצים להביאני למקום מנוחתי. אנכי יושב לבדי בעגלה, אשר על פי מקרה שבה ריקם מעירי לעיר ההיא; והעגלון, איש רוּסי כבן עשרים, יושב על מעלתו, רק כותנתו לבשרו וחגורה שחורה של עור על מכנסיו ובה כפתורים עשוּיים נחושת־קלל.
באתי לעיר־מגורי זקני לפנות ערב. והעיר גדולה. עמדה העגלה לפני בית ארוך, ובו חלונות רבים, ויצא על סף הבית איש זקן ונשוּא פנים, ואדע כי הוא זקני, ואחריו נסרחים מספר נכדים ונכדות; זקנתי כבר הלכה לעולמה. וארד ממושבי, וישקני הזקן ויברכני לשלוֹם ויאמר אלי: “כל כך גדלת, טוביה! ואבוא הביתה פנימה וישבתי אל השולחן והבטתי לחדר הרחב ולמנורה התלויה על התקרה, לארונות־הספרים הגדולים, הרבים פי שלושה מאשר בבית אבי. נערה אחת הביאה לי צלוחית חלב ורקיק; וזקני החל להתפלפל עמי תיכף ב”סוּגיא דנשר"…
ולא אתאר את הרושם שעשתה עלי העיר החדשה. לקחוני קרובי הצעירים ויראו לי את מבואיה, רחובותיה, מגרשיה אחד אחד. חנויות גדולות כמוהן לא ראיתי, הבתים מהודרים והרצפה נמשכת לצדי הבתים; לבית־הכנסת כּיפּה גדולה, עגולה. המסחר רב. לעת ערב הולכים אנשים ברחוב התיכון לטייל וקומת ההולך אינה נטויה, המלבושים נקיים והפנים מפיקים איזה אומץ. פה נתן האלהים הכל ביד רחבה; ואני שואף רוח. רכשתי לי גם איזה חברים. זקני הוא בעל לב טוב; אמנם מחמיר הוא ולא יכביד עלי אַכפּוֹ. שותים בביתו חמים לא רק בבוקר כי אם גם בצהרים; אוכלים רקיקים ונהנים. הנה הרחבת הדעת כאן ומרחב האופק! במשך זמן קצר שוב גדלתי, הכל עולה, מה יחסר לי? כגן־עדן היתה אז הארץ לפני…. –
“ויגרש את האדם”.
ליל סליחות! באו ימי האלול, נתכרכמו פני הקיץ והתחילו ימי הכנה ליהודים. שלושים יום לפני יום הדין הגדול, יום אשר בו עוברים כל בני תבל כבני־מרוֹן לפני כסא־המשפט, פותחים את השערים וקוראים לאמור: הכּוֹנוּ את לבבכם! ומתפלל העם מדי יום ביומו בציבור ביתר אורך ובהוספת מזמורי תהלים. חדלו שיחות־חולין למלא חללם של בתי־המדרש; כל אחד נותן עתה את לבו ללימוד ולתפילה. יושבים האנשים ומסתכלים במשניות. נבדקים הסידורים, אם לא נקרע מהם דף; בודקים את הציציות והתפילין. האבנט הדוק עתה ביותר אל הבטן, ותוקעים בשופר בכל שעת־צהרים. לכאורה אין זה אלא לשם נסיון, וגם אמנם מתרגלים בזה לאט לאט; אבל אל תאמרו כי אינו מנקה את החמץ מן הלב… מַלוי־בריבּית אינם מסתכלים שוב היטב בשטרות, שהם מקבלים בימים ההם; אין שׂמים אותם כיס בתוך כיס, ורק מניחים אותם בנרתיק פתוח. והכל בדרך ארעי. – אמנם בעלי־החנויות לא יחליפו את המשקלות הישנות, שכבר נפחת משקלן, בחדשות, אולם זהירים הם לשקול עתה כהוגן ונותנים פרוטה לכל פושט־יד, בלי עקימת הפנים. – נשי ישראל עולות לבקר קבר־אבות; היראים והלומדים שבעיר טובלים את בשרם בכל יום במקוה ומאריכים לשהות בבתי־התפילה. שבת באה אחרי שבת. ימי עבודה לגבאים, להשכיר מקומות למתפללים ולשמשים, לתקן ולנקות בתי־אל. החזנים מיטיבים קולם ומלמדים נגן את החניכים. והלימוד בחדרים יורד איזו מעלות… מי יחיה ומי ימות? מי בקצו ומי לא בקצו? הנה ימים כאלה קרבים ובאים; ואז לא ינהה הלב אחרי בעלי־התוספות, חידודי המהרש“א וּמהר”ם ושבתוּ כלי־נשק השכל הכבדים. בא יום השבת שלפני ראש־השנה, ובמוצאי־שבת – הכנה לסליחות הראשונות! לילה! באשמורה שניה ישָמע קול דופק על החלונות: קומו, קומו והתעוררו! העינים נפקחות באופל. הקריאה היא לאלהים. רחצו ושימו עליכם בגדיכם. אצים איש ואשה יחד, מתעוררים גם הנערים הקטנים מבני עשר. כצללים מתנועעים הגופים ברחובות הדוממים. הנה בחצר בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שטף של אור. כמתים, אשר קמו מקבריהם, עומדים האנשים בבית־אל וקוּנטרסים נדפסים, נלקחים מרבצם משנה לשנה, בידיהם. חמישה נרות גדולים דולקים על העמוד, ובכל פינה נוצצים נרות קטנים. התעוררות הלבבות! אל תגעו בחייו, במזלו ובכל אשר לפלוני בן פלוני. אנא ה', שמע לתפילת עבדיך בית־ישראל. בצוֹק הלילה מתגולל ועולה קול התפילה עד לשמי מרום. אמנם ספרי הזכרונות עוד טרם נפתחו, ואולם כבר מונחים הם ציבורים ציבורים; מונחים למעלה ספרים של בינונים, של צדיקים ושל רשעים. ואני עוד נער אז. האם גם נערים בספרים האלה נכתבים?
ובנשאי את עיני וארא פתאום את אויבי אליפלט עומד ממולי. עיניו אדומות ופניו הפעם כפני השטן ממש. דמי קפא בקרבי; לא פיללתי כי עד פה יבוא להכריעני. – –
שוב באו לי ימי סבל וצער. ימי־הדין וימי החגים, הבאים אחריהם להפיג את הלב, נהפכו לי לימי מצוקה. דודו של אליפלט, היושב בעיר ההיא, הביא אותו אליו. תחת השמים החדשים גדולה עוד עזותו נגדי. לי אין תקומה לפניו.
הגיעו ימי הסתיו והחורף. כל חיים ותקוה נדדו להם, חלף עבר חלומם, ונפשי כמו מעוּננה, שחוֹק לא יעבור על פי. רק מעט אתרועע. אני יושב על הספרים הגדולים ואני נשקע במחשבות הרבות; וכי אצא החוצה אפגוש את אליפלט, והוא מראה לי באצבעו.
אבותינו היו יושבים בתענית כדי לגולל מעליהם כל מקרה רע; מתעוררים רחמי המקום על־ידי תפילה ותחנונים, והוא פודה את האדם מיד צר. ובעדי נסגר הדרך!
ובא רעיון בלבי, לשוב אל בית אבי, למקום אשר יד אליפלט לא תשיגני שוב. וגם כתבתי לאבי בדבר הזה. ובהמוֹס השלגים, והשמש יצאה חגוּרת־עוז, להוריד את המים הנאספים לנהרות ולנחלים ולטהר את פני האדמה, שמתי את כלי בצרור ואצא לבית אבי. בית זקני הגדול היה צעד קדימה בעדי. תעודת האדם ללכת לפנים; ועתה הנני שב על עקבי. התבוננתי לחיי והם בבחינת ישר והפוך!
חג המצות והחירות בא! ימי חירוּת משעבוד ומעבדוּת עתיקה במצרים, ארץ פיתוֹם ורעמסס. אבותינו עבדו אז בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה – ונגאלו על ידי המושיע. פרעה ועמו רדפו אחרי בני־ישראל וטבעו במצולות ים, הוא ועבדיו, הוא ומרכבותיו; ושבטי־יה עברו בחרבה לנס־עולם. ויעברו את המדבר ויעבדו את האלהים על ההר, וימרדו בו; ויוליכם במדבר ארבעים שנה, ויביאם לארצם ויגל אותם, ויחזור ויביאם ויגלם – והם עומדים בין העמים ומחכים לגאולה שלישית… “בני־מלכים” אלה מסובים עתה על המיטות, אוכלים בהרחבה ושותים יין מכוסות; והם לכאורה אינם בני־מלכים כלל – כי בחוץ, מן הדלת ולחוץ, כבר מתחילה רשת הגויים ואיבת הגויים… “שפוֹך חמתך”, קוראים בני־ישראל; והחימה שבה לא אחת ולא שתים אל הקוראים בעצמם. עלילת־דם! הנה קרבנות אדם וקרבנות דמים מקרב היהודים בכל הדורות. ואת אלה לא יזנח ה' זנוֹח? איה שומר ישראל? איהוּ? את השאלה החמישית הזאת שאלתי אני בלילה ההוא. ספר “שבט־יהודה” הבאתי עמי מבית־זקני; וכאשר ישנו התינוקות, ואבי חדל לזמר שיר־השירים ונשארתי אני לבדי בחדרי, אחרי דוּמיה של איזה ירחים, הקרבתי את הנר אלי ואקרא בספר הזה ובחזיונותיו הכבדים. – לבי ניבּא לי קשות…
ממחרת בבוקר. השמים טהורים כבימי חג. שורר הנקיון בחדרים. לכולנו מלבושים חדשים. מנעלי נוצצים. אני שׂם עלי את מלבושי הנחמד ואחבוש את מגבעתי החדשה. בקלויז שאתפלל היום אפגוש את רעי. הנני מביט בחלון – והנה קול צחוק פּרוּע באזני. אליפלט עומד לא רחוק ממני, כאילו פלטה אותו האדמה פתאום; ואני לא ידעתי ולא שמעתי כי גם הוא חזר להעיירה כמוני. אם מלאך רודף אחרי איש אל יאמר להימלט. ימי החג היו לי לימי אבל!
וחדשה הנה באה אשר לא שיערתיה. בימי ספירת העומר, והימים חמים ויפים, באל אלי נער אחד ושמו יחיאל. שלחוֹ אליפלט אלי, כי הוא מושיט ידו לי לשלום. קץ יהיה לדברי הריבות, אם רק אקבל אותו לחָבר וּלרע. אליפלט בּוּר ומגוּשם היה, ועמו אתחבר?
הדבר היה בצהרים… והשמש עמדה במרום רקיע. אביב לה' ולכל צבאות השמים והארץ! ורק עזוב תעזוב את העיר ונשטחוּ לפניך מגרשי־עשב מלאים שקט ותוֹם.
ואני בחזוּתי הקשה אפריע את מנוחת הטבע; הלשלום אם למלחמה? האעולל את כבודי בעפר, להתחבר לנער אשר לא יגיע לקרסולי, או אדחהו ממני והוא יוסיף להקניטני. באה מחשבה אחת ואמרה: העוד לא נלאית להתענות זה ימים, קבּל את יד האויב ושלום יהיה לך. ובאה מחשבה שניה וקראה אף היא: אל תשליך כבודך, מה לך ולעלם ללא־תורה וּללא־חכמה. התרחק מנו ואל תכרות עמו ברית!
ובלילה ההוא נדדה שנתי מעיני. התהפכתי על משכבי ולא ידעתי אם להימין ואם להשמאיל. במה אבחר? הגידו נא לי אתם, יושבי חלד!
וקמתי בבוקר… הסתכלתי במסכת העולם בעד החלון ואמרתי: לא אוסיף לעכּר חיי על ידי ריבות וניגודים, אַשלים את אליפלט ואהיה שקט כאחד האדם. שתיתי את החמים באיזו מנוחה, למדתי את שיעורי והלכתי לתפילת שחרית אל הקלויז, ראיתי את הנער יחיאל וחפצתי לומר: הן; והנה נהפכו דברי בפי ואמרתי לו: לא! לעולם לא אתן ידי לבּוּר הזה. נבהלתי בעצמי מפני דברי. פניתי רגע הצדה והתפילין אשר לי נטמנו ולא מצאתין עוד. מפּח־הנפש שב אלי כבראשונה.
מחלה מתדבקת התהלכה בעיר־מושבי בבוא ימי הסתיו, חלו אנשים רבים וימותו; וגם אויבי אליפלט נפל למשכב ומחלתו היתה אנוּשה. אין רחמים בלבי, ובסתר היתה בקשתי שטוחה לאל עליון, כי לא יקימוֹ מערש דויוֹ. אתם לא תדעו עד היכן מגיע חפץ החיים שבאדם.
ואליפלט שב לבריאותו למגינת לבי. נער אחד בשכונתו, שחלה גם הוא כמוהו, שבק חייו. הוא רק יצא החוצה ויתחיל לצערני ולהיות לשׂטנה לי.
שנאה בלבי אליו וידי אין־אונים. לוּ נפגשתי עמו, ואיש לא ידע והוא ישן וחנית בידו, כי אז לא עשיתי כמעשה דויד עם שאול, כי אם המַתיו. מדוע יסרני ה'? אין מרגוע לי.
אויבי מלבּין את פני בכל יום; וכשהוא רואה אותי מדבר עם איש הוא מעקם שפתיו. אני יושב ללמוד והוא מפסיק אותי בקול מוּזר. נותן אני לחָיי למורטים…
בינוֹתי בספרים, ואמצא כי פילג ה' את שפת הגויים, כי אדום שׂטם את ישראל. מי לקח את הבכורה ממי?
על משכבי בלילות, בתת העולם תנוּמה לעפעפיו וינוח כל בשר והתכסה בצעיף, חשבתי תמיד: במה הסגתי גבולו של הנער הזה? מדוע יחרש עלי רעה?
ומצאתי פעם בספר פתגם לאמור: הרע ישנא את הטוב. ואני, האם טוֹב־לב הנני? האם צדקו דרכי?
ונזכרתי מעשה בבן־מלך, ששלחוֹ אביו עם עבדו לארץ רחוקה, ויהי בדרך ויענה העבד את בן אדוניו ויתנכר אליו ויורד אותו מעל סוסו, והוא בעצמו רכב עליו. – ואליפלט איננו אומר לרשת את מקומי, כי אם להורידני הוא אומר.
ואתפלל לה' בחצות לילה אחד ואומר: אתה אלהים, כי גדול אתה, ברוב חסדך למדני בינה: מדוע זה אראה עמל ולא אדע מנוחה? הצילני נא מיד אויב ולא ארד שאוֹל. – ואפן כה וכה ואמרתי כי אין אלהים שומע ואין עונה לא בחלומות ולא באוֹרים, ואדע כי חטאתי, ואשב על יד השולחן ואבך חרש…
הקיץ תם ואסף נגהוֹ. באו ימי גשמים לפני מועדם וירטיבו את האדמה. נרקבו ונתקלקלו פּירות רבים, נשבתו ימי חתונות בזמנים האלה ושבת משׂוֹשׂ. ימי האלול שוב הגיעו, ימי חיפוש והתעוררות, ובני־אדם ניצבים על סף ביתם, מסתכלים מבעד החלונות אל השמים המעוננים. ערבוביה במערכות העולם.
ליל כּיפּוּרים! ליל פחד ואימת הדין לכל עדת בני־ישראל בגולה ובארץ. עברו ימי זכרון בשופר, עברו ימי התשובה שבחול ואמירת תפילות ותחנונים רבים וצקוּן־לחש; עבר יום שאחרי עמל הנביאים והחכמים,לעקור שורש האלילוּת מקרב לב העם ולטעת בו, מלבד מירוּק החטא על ידי קרבן וזבח, רגשי קרבה אחרים לאלהים, – קם עוד בבוקר השכּם בן־אדם מישראל ולקח את התרנגול הלבן או השחור, וסבב אותו על ראשו ועל ראש כל אחד מאנשי ביתו שלוש פעמים וקרא: זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים. זה חליפתי! חרדת הלבבות במקדשי־האל, עומדים האנשים בערב איש על יד רעהו בטליותיהם ובתכריכיהם בעינים מושפלות, שורות שורות דולקים הנרות הארוכים ושלהבתם כמצבות האדם בחצר־מות. עקת נפש מאין כמוה. אין מפלט מגזר ה' וממשפטיו.
ונפתח ארון ההיכל ולוּקחוּ ממנו שני ספרי־תורה, כתובים על קלף, עוטים לבוש ועליהם נוצץ הציץ; ועמדו שני האנשים הזקנים והשוֹעים, אשר בידיהם ספרי האל, והתיצבו על יד העמוד בדממה. סגורים כל מבואות הנשמות ממורא־יה. אל תתנועעו, אל תהפכו בסידור. אותיות “כל נדרי” הגדולות נוצצות לפני כל אחד ואחד. רגעים איומים!
ופתחו הזקנים את פיהם וקראו לאמור: על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים. מסירים את החבלים! מנתקים את המוֹסרוֹת של השבועות! נדרנא לא נדרי וּאסרנא לא אסרי. הפה שאסר הוא הפה שיתיר! אם כבנים חננו, ואם כעבדים שחררנו! מַעין הדמעות נפתח. נפתח גם בעזרת האנשים גם בעזרת הנשים; וממעל ומתחת בוכה כל נשמה וכל גויה על צערה ועל מאסרה ועל מאסרי הדורות. קורא שליח־הציבור בקול עז: ונסלח! ובוכה העם, הם בוכים. ויאמר ה': סלחתי כדבריך, ומתוַדים עוד. – ועד מהרה יחל הוידוּי הגדול, וידוּי זדונות ושגגות, וידוי של מחשבה ושל מעשה וצללי כל מעשה, הלא כן כתוב בספרי־התפילות, כתוב על פי אלף־בית, סוג אחרי סוג, וחוזרים עליו בלי הפסק….
ונשמע פתאום בעומק הבית הדין קול כקול כלב נובח. ויבהלו בני־העם ויצא לבם; נדמה כאילו בא השטן ביניהם לקטרג, ויפנו כה וכה ויראו את אליפלט עומד על יד עמוד הבימה ורירו יוצא מפיו ועיניו בולטות. נשך אותו כלב לפני שלושת ימים, וכלב שוטה היה. ותהי מהומה ופחד בבית־האל וייראו לגשת אליו. התאזרו עוז שני קצבים, ויסירו טליותיהם מעליהם וישליכון על פניו, בכדי שלא ישוֹך אחרים, וישאוהו מחוץ לבית, לבית אמו. ויעמידו את האיכר המפקח על הנרות כשומר לראשו. נשבתה התפילה לשעה, ורק לאט לאט שב כל איש אל התחינות והאמירות. געוֹל מרגל וגם פַּגֵל, הס קטיגור וקח סניגור!
במוצאי יום־הכיפורים הובל אליפלט לרופאי העיר הגדולה הקרובה, ויהי רעש ברחובות. שם התהפך הנער האומלל על מיטת חליוֹ ימים רבים וימת. ואני לא יספתי לראותו.
ואל תאמרו: הותר הנדר, אל תאמרו: נגאלתי. במקום איש־חרמי זה באו אחרים לענוֹתני רבות בחיי – עוד זה הולך והנה שטן חדש בא. וגם בהרחיקי נדוֹד אחרי ימים מעמי וממולדתי, ואיפרד ממסגרות עולמי זה בחזקה, ליווּני גם ליווּני הניגודים הרבים האלה, צִלם עמי בכל אשר אלך, ולא אדע מנוח. – – –
אַהֲבַת-נְעוּרִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מעשים דורשים מאתנו, המסַפרים, תיאור מעשים מאוֹרגים בחיים, חזיונות משולבים ושאון העשיה, הנשמע והנראה. ומה המה כל אלה, אם לא סיכּוּם הנפש הסובלת וחביון הצער שלה? בלי נפש ובלי מיצוי היסורים שבנפש אין ערך לחזיונות ולמעשים, ולא נדע למה לנו לדעת אותם.
הבה אספר לכם על אודות אהבת-נעוּרי. לא ידעה הנערה אהוּבת-נפשי שאהבתיה. לא אמרתי לה אז מזה דבר, מלבּי לפוּמי לא הוצאתי זאת עד היום, שאנכי עומד לפניכם, קוראַי. ואני כבר באתי בימים, ראיתי חיים רבים ומִשבּרם, והנערה כבר אינה בהאי עלמא, היא קדמתני לצאת, ומנוחתה עדן בין נשמות טהורות, ואין החי מדבר מן החי. –
איש היה בעיר מולדתי ושמו יונה, איש שבהשכלתו ובידיעותיו, בדיבורו בנחת, כאיש שראה דעת, ובהידוּר לבושו היה נבדל מאֶחיו היהודים ולא התערב בין יתר שלוש מאות בעלי-הבתים שבעיר. עשיר לא היה יונה, אבל את ביתו ניהל באמידוּת. אמנם לא אהיה לו בית מיוחד, אבל חדריו, ששׂכר לו למעון, היו משוכללים, חול אדום היה שטוח לפני המבוא, תריסי החלונות היו צבועים בצבע ירוק, ועל הכל היה חותם הנקיוּת והיופי. רוח שירי רב היה מרחף גם על כלי הבית ושוּרת עמידתם: הספסלים והמרבד היו עטופים לבנים, לארון-הספרים היו חלונות זכוכית והספרים נשקפים משם בסידורם. מורה-שעות של נחושת קלל נוצץ היה תלוי על הקיר, על הרצפה פרושים מכסות-בד רחבים אַמה, שהשתרעו מפתח לפתח; וילוני-החלונות היו עשויים מעשה-מטוה ויורדים עד הקרקע ועל ספּי החלונות עמדו פרחי-קדירה, כאצל פקידי העיר מבני הנוצרים.
אפיקורס לא היה יונה מימיו, אבל גם לא היה מאמין באמונות תפלות ובמנהגים נפתלים וחומרות אחרונות. הוא אהב את “האמונה הטהורה” הצרופה, על פי השערים האחרונים מ“חובות הלבבות”, שקרא בהם בימי עלומיו, כשהיה עוסק עוד בחקירה. אחר-כך, כאשר התחיל לכלכל את ביתו והיה לרואה-חשבון בבית-מסחר אחד, לא היה לו עוד פנאי לענינים כאלה, רק ביום השבת היה מסתכל בספרי מליצה וקריאה קלים…. בבית-התפילה, בשעת קריאת התורה, לא היה לפניו חומש פשוט, כי אם חומש עם פירוש המלבּי“ם. הוא ראה במליצותיו רוח השכלה, וההשכלה חשב לדרך טוב ומועיל… כל דבר-ריב וענינים המהרסים שלום עיר וגם שלוַת לבו בעצמו היו רחוקים ממנו; די היה לו שהוא הולך בדרך הישר ושלבבו ידע מה מ”קול הזמן"…
וּליוֹנה אשה ושמה מרים. היא היתה גבוהת-הקומה וגדולה ממנו בחמש שנים. חסרו לה השינים התיכונות ממעלה וממטה, ובשׂחקה, כמו עוּותו פניה; אבל היא היתה אשה טובה ובנעוריה גם יפה מעט. היא בישלה ועסקה תמיד בצרכי הבית ותהי כל היום בבית-המבשלות או בחדר-המיטות, ולא אהבה לשבת הרבה בחדר הגדול, שהוא אולם הבית ופארו, כדי שלא להפריע את בעלה; וכשבא איש לבקר את יונה, היא באה רגע לדרוש בשלומו או להביא חמין, ואחרי-כן שבה אל מקומה ותּיעלם. שויון-נפש כמו באשה הזאת ורוח אנוֹש בלי קמטים, שויון שהביא מרגוע גם לאחר, לא ראיתי מימי.
מרים היתה בעצם יראה את ה' ומאמינה בו על פי הנוסח הישן, אבל היא השתדלה להתקרב גם אל אלהי יונה, לא על ידי צביעוּת, כי אם מלב רחב ומרגש של אם. ספרי בעלה שמרה וכיבּדה, אם גם ידעה שאינם מאלה הקדושים לכל היהודים, רק מפני שאהוּבים הם ליונה. ועוד גם זאת: היא לא חפצה כלל שיהיה יונה איש אחר, מן העולם הישן, ותשמח מאד כי בתם היחידה היא חדשה עוד יותר מאביה, ויודעת הרבה בלשון ובספר.
ובבואי להזכיר את הבת שבבית והנפש הזאת, שהיתה לי למאור, הנני עומד כבר בעצם הסיפור. יותר מדוֹר שלם עבר, החיים תכופים וארוכים, ועדיין היא ניצבת לפני, מדי אזכור אותה, כמוה חיה ביפיה, בשתי צמות שערותיה הארוכות ובקסם חנה.
נחמה, בת יונה ומרים, היתה יחידה להם, לא נולדו להם בנים ובנות לפניה ולאחריה; וכל נפש הוריה באה בה: מאמה היה לה יושר-הלב ומאביה אהבת-הדעת, ושניהם התאחדו בה ויתנו ליפיה איזה טוהר ואיזו דממה. בכל מקום אשר נראתה היה מתמלא האויר נוגה. היה כמו יפלס לו פה אביב-החיים נתיב, כמו אין בעולם לא שׂטנה ולא איבה והכל רוחץ בנגוהות הקיץ. – ידעתי מספר בראשית כי שׂרה אמנו היתה יפה מאד והכל היו צופים ביפיה; ידעתי את חן רבקה ורחל הבאה עם הצאן… אבל לא פיללתי כי יופי כזה בצלם דמות תבניתו חי לפני בעיר הזאת, שנולדתי וחונכתי בה, שיופי כזה נמצא ברחוב החמישי מרחוב אבי ואצל איש שאדעהו. והנה בלכתי פעם באותו רחוב ראיתיה ניצבת על סף הבית ככוכב מזהיר… כל היום לא ידעתי את נפשי וכחולם נשגבות הייתי. אהבתיה מיד, אהבתי את נחמה מאותו רגע ואכניס את זיו-איקוֹנין שלה בסתר לבבי.
כירח ימים עבר עלי בתקופה הראשונה שבאהבתי זו; ואני בושתי בימים ההם להביט בפני אבי, אחי ואחיותי, פן יכירו בי את אשר עמי; לי נדמה כי פני יעידו על רגשותי; ובשאול אותי יונה בבית-המדרש דבר לא ידעתי להשיבו תשובה. לשוא אמרתי אלכה עוד פעם ברחוב ההוא פן אפגשנה ושתוקק בכל נפשי לראות את פניה, וגם ניסיתי ללכת שמה; אבל בבואי לרחוב הזה חזרתי אחורנית ואסובב איזה בתים, כי יראתי. – יראתי גם לשבת עם כל אחד מחברי לבדו, בחשבי כי לא אוּכל לעצור ברוחי ואגלה לו את סודי. לי נדמה פעם כי כבר ידעה נחמה את אשר בסגוֹר לבבי. אנה אברח מבושת-הפּנים ואיה מפני רגשותי איסתר? –
והנה בא הדבר אשר לא יאומן. קרה הדבר בעצם יום אחד בצהרים, ורגלי נחמה צעדו על סף בית אבי. אנכי ישבתי אז בחדר-המיטות וקראתי באחד מספרי-השכלה בצנעה, ואחותי הגדולה ממני ישבה באולם הסמוך, שמוכן היה אצלנו לקבלת האורחים. הספר שקראתי בו לקח את לבי, ובהפסיקי מעט הקשבתי פתאום מאחורי הדלת קול נעים וערב; ואם גם לא שמעתי את הקול הזה מעולם ידעתי כי הוא קולו של מלאכי. ולעולם לא אשכח את חרדת לבבי וחדוָתי ברגע הזה.
לא אבוש להודות: החילותי לסלסל בפיאותי, לתקן את בגדי, מרגע לרגע אמרתי לפתוח הדלת ולבקש לי פתחון-פה לאמור איזה דבר לאחותי. בידי החזקתי את יד המנעול. חיים ואור ברגע! עלי רק למשוך ולפתוח, דלת של עץ מפסיקה ביני ובין מלאך-נפשי; ושמעתי את לבבי מרקד ומפכּה בקרבי ולא יכולתי לנוע ממקומי. כה עמדתי רגעים אחדים, וה' היה בעזרי, כי אחותי ניגשה בעצמה ותפתח את הדלת ותקראני לבוא. יותר מאשר את סף הדלת לא יכולתי לעבור, והנה הפנים היפים עם עינים מפיקות הוד עומדים לנגדי. רגשי גיל ופחד יחד מלאתי, רק בחזקה התאפקתי, שלא לבכות ושלא לנפול על פני. כה עמדתי אני, בן-אדם, מול מרחבי-יה.
ואחותי לא ידעה נתיבות רבות. היא הראתה עלי ותאמר: “הנה זה הוא אחי הגדול, האם לא תדעי אותו?” – והיא, נחמה, לא התביישה כלל, ותפנה אלי בתום יפיה ותאמר: “מדוע לא תבוא פעם אל בית אבי, ולנו יש הרבה ספרי מליצה, והנך גם קורא באלה”.
כה העמידני מזלי מול משׂאַת-נפשי פנים אל פנים, ואני אמרתי רחוקה היא מאתי, כל כך רחוקה ולא אזכה לראותה –
וביום השבת כחום היום הלכתי לבית יונה, ולאבי לא הגדתי דבר; ובבואי קיבלוני שניהם, יונה ורעיתו, בחיבה ויוכיחוני על פני, על אשר לא צעדתי על סף ביתם עד עתה. בסביבה של קרבה הרגשתי את עצמי, בשבתי באולם החדר, שעל לבנוּניתוֹ וּנקיוּתוֹ נוסף עתה עוד הוד השבת. יונה היה יודע גם דקדוק ותיכף פתח בפרשת השבוּע, הראני ביאור נכון לאיזה פסוק באבן-עזרא, וגילה לי בסוד כי יש לו גם חומש ויקרא עם ה“ביאור”, אבל אותו אינו לוקח עמו לבית-המדרש. – בשעה אחרת די היה בהתגלות זו להרעיש לבבי עד היסוד, קרן אור פני בן-מנחם בבית הזה ואני לא ידעתי; אבל עתה רוחי הומה, הדלת נפתחה וארא אותה באה, הבת נחמה, אשר ידעתיה, והיום היתה יפה עשרת מונים. קמתי ממושבי ולא ידעתי שליו בלבי, והיא אומרת לי: “שלום בואך,יהונתן”. יהונתן, מי יתנני כאח לה! ומעולם לא הרגשתי את האחוה שבאדם כמו עתה, בשבתנו יחד ואנו משפּחה אחת, מדברים בשבח הדעת ובשבח שפת-עבר… יונה מדבר גם בשבח בני הדור החדש, המתעורר להשכיל, וימנה אותי בזה לאחד מאלה. נחמה קמה ותעזוב את החדר לרגע ותביא תפוחים יפים, מרקחת ומים זכים בצלוחית כעין הבדולח, ואשמע הברה: “אכוֹל, יהונתן!” והמלים האלה, דברי נחמה, היו לי כלחש אמי בעודנה חיה. – ויונה שׂם ידו על שכמי לאות חיבה. את כל חללי דעלמא הייתי נותן לוּ נשארתי בבית השליו הזה לעולם!
וכששקעה החמה יצאתי משם בפרידת-שלום, וכולם ליווּני בחביבות עד הדלת. הנה יהודים שבים.מתפילת-מנחה, הולכים לאכול ה“סעודה השלישית”, נערות בשמלות-שבת הולכות עוד לטייל ואינן חושבות עוד כי קרב החול; ולבי שנתרומם נפל בקרבי וכובד-רוח בא בי להחניק את צוארי. כבן-אדם שגירשוהו מגן-עדן הייתי בעיני. וכמעט ידעתי כי השעה הנעלה הזאת בחיים, בפגוֹש נשמת אנוֹש באנוֹש, לא תשוב אלי בצביונה זה. ואתגנב לחדר-בית-אבי, הוא חדר-האורחים, ששם נפגשתי את נחמה, וארכין ראשי למטה ואבך.
כה החילותי לבקר את הבית הזה בכל יום שבת, שעלה לי לגנוב את לב אבי. אז דיברתי את יונה בסדר השבוע על פי הגיון, וראיתי בתוך כך את נחמה בתו היפה, שהיתה לי באמת כמלאך אלהים. לאָשרי בשעות כאלה אין קץ!
רק דבר אחד היה חסר לי בימים ההם: רע נאמן, אשר אוּכל לדבּר עמו על אודות נחמה וּלהלל יפיה וחנה, קשה היה עלי לכלוא את הרוח ויהיו בלבי רגשותי כאבן מעמסה.
ורֵע כזה ביקשתי ומצאתי: מעיר קטנה סמוכה לנו שׂכר איש אחד את הריחים של מים אשר לנו לשלוש שנים, ויבוא להתישב בתוכנו, וארא את בנו הבכור אליקים וימצא חן בעיני מיד. ועוד ביום הזה היינו חברים, ועוד ביום השבת הזה הלכתי עמו לבית יונה, ויקבלו גם אותו בסבר פנים יפות, ויקנה גם הוא את לבבם ואשמח, ויוסף הדבר הזה עוד לקרבנו יחד.
צריך אני לומר כי רעי אליקים היה בחיצוניותו, כמו ברוחו, שונה ממני, ועם כל זה גדלה קרבתנו. הוא היה גבוה מעט בקומתו ממני, שערות ראשו צהובות ושערותי שחורות; אנכי הייתי מבכּר בקריאתי ספרי אגדות וקדמוניות, והוא היה אוהב ספרי מליצה ושיר. אנכי כשבאתי לבית יונה הייתי יותר שומע ממדַבּר; והוא אוהב ללמוד ולהתוַכּח, אם גם ידיעותיו לא הגיעו לידיעותי. יחסנו אל נחמה היה שונה מן הקצה אל הקצה. אנכי יראתי גם לנגוע בקצה בגדה; והוא התל עמה, ואם לא חפצה לתת לו דבר-מה ניסה לקחת אותו מידה ויתאַבּק עמה בדרך צחוק. לי היה יפיה כאור שבעת הימים, ולוֹ היתה עלמה יפה ונחמדה מאלה המתוארות לרוב בסיפורי אהבים, ויאהב גם הוא את נחמה כחוק אוהבים, ולא כיחד ממני הדבר כלל.
וצאו וראו: הוא לא קינא בי ואנכי לא קינאתי בו. הוא - אולי משום שהרגיש כי אינני מסיג גבולו; אנוכי –אַל תשתוממו! – הנאה היתה לי לשמוע המלה “אהבה” מוסבה על נחמה ברוב חופש, מלה שנזהרתי בנפשי להגות אותה באותיותיה ולא הוצאתיה מפי, לוּ גם משכו את לשוני בצבת.
והנה בא היום הגדול בחיי, ולא אשכח אותו, אם גם בעיקרו לא לי פתח שעריו, כי אם לאחר.
אליקים רעי היה נועז פעם לכתוב מכתב-אהבה לנחמה ולשלחו אליה ביד אחותו הקטנה. ובעוד שני ימים שלח אותה עוד פעם לבית יונה לקבל ספר שירים, ויפתח את הספר בבוֹאה, וציירו לעצמכם: הנה מכתב כתוב בידי נחמה היה מונח שם, והיא כותבת בשפת-עבר צחה, גם בו מדוּבר על דבר רחשי אהבה ועל זיו החיים בגן.
וימהר אליקים אלי ויקראני, ונלך יחדיו בנאות דשא הרחק מן העיר. שמה שבנו וקראנו יחד את דבריה הרמים והנעימים, אשר מתקו לפינו כדבש. מלה במלה קראנו את המכתב ואחרי-כן לקחתיו מידו ואסתכל בתוי-האותיות הנחמדות, ואקרא עוד פעם פסוק אחרי פסוק. רעי קם ויצעד אנה ואנה, ואנכי יושב ורגשות נחמה בכתבה בידי. לבי עולה על כל גדותיו. –
והנה החל חילוּף-המכתבים בין רעי ובין אהובת נפשנו, ואנכי קורא את שתי המגילות: קורא אני את דבריה אל רעי ואת דבריו אליה, בטרם יריצם. ואנכי בלעתי כל אומר וכל הגה של שניהם; דברי נחמה היו לי יקרים, להיותם מגלים לי פּנים נפשה והמית רוחה; והלא בדברי אליקים רעי אליה היו גם דברי אליה על דבר רוּם ערכה ואור יפיה כי גדול. ובכן היה רעי אליקים גם המליץ בינותינו… אולם אשר לדבריה, גם רגע אחד לא חשבתי שהם שייכים לשלישי ולא לי, ולא ידעתי בלבי כל חימה לאותו השלישי. אדרבה, אותו הדבר קשר אותנו עוד יותר, וסודו, סוד האהבה, שגילה לי, עוד איחד את נפשותינו ביותר. הוא לא מנע מלהראות לי כל מכתב אשר כתב אליה; ובו ביום שידעתי כי מחכה הוא לתשובת מכתב נחמה, קמתי לבקרו, וישבתי בחדרו וחיכיתי אל דבריה כאל מלקוש. הוי, ימי נוער וימי תוֹם ופתיוּת, כי חדלתם!
ויהי ערב!
ימי מליצה ורגשות אהבת הנוער כמו אינם. אליקים רעי, כי גדל, נשא עלמה אחרת, שלא היה לה מן היופי של נחמה ולא היו לה מן המתנות שחָלק אלהים לנפש התמה הזאת, אדרבה, חסרות היו לה כולן; אבל לעלמה ההיא, אשר בא עמה בברית, היה אלף כסף נדה במזומנים, והיא גם היתה – לא דבר נקל לבן עיר קטנה – בת עיר גדולה, עיר מחוז.
ולא תאמינו, כי אליקים בגד בנחמה. הנער אליקים לא כיחש בה, ובימי התרוֹעעם יחד וכתבם זה לזה מכתבי-האהבה, האמין הוא באמת כי היא שלוֹ והוא שלה ויאהב אותה כערכה; אבל אליקים, כי היה לאיש, אינו נער. הוא צריך להיות סוחר, לנהל בית גדול ולהיות מנגידי ארץ, ויונה, אביה של נחמה, לא היה יכול העמידו באלה.
ואני? – אני האמנתי תמיד כי נחמה רחוקה ממני, ולא פיללתי כי יתכן שהיא – משאת-נפשי וחלקי היחיד בחיים – תהיה באמת שלי ותאמר אחריך אלך, ובכן כי גדלתי והייתי לאיש הרחקתי נדוֹד ואעבור מדינות וארצות ואשתלם בלימודים וכַתּוֹתי את לבי למשוררים ולחושבי עולם, שעינוּ אותי עשרים שנה רצופות והוליכוּ אותי שוֹמם בדרכים וארחות שונים, מבלי אדע עד היום אי זה השער אשר בני-אדם יבואו בו!
ונחמה? – היא נישׂאָה לאיש משכיל מעט, ותלד לו בן ובת, ותרא ימים לא טובים, ותעזוב את העולם המוחשי הזה ללכת אל עולם הרוח, הטוב ממנו. –
איני צריך לומר כי לבעלה כבר אשה שניה, שגם כן ילדה לו בנים, והם חיים חיי עוני כדרך האנשים האלה, מעט משכילים ואינם בקיאים בעניני דעלמא. אליקים הוא סוחר גדול והצליח מעשיו, ואין לו פנאי לזכור ראשונות; ואנכי הנני האחד, שבירכתי האדמה אני יושב ואזכור את נחמה ואת יפיה. יותר מדור שלם כבר עבר; ואני כבר באתי בימים, ועדיין ניצבת נחמה לפנַי כמו חיה, בתום יפיה ובשתי צמות שערותיה הארוכות.
הַיְצִיאָה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בשלוַת השקט התנהלו החיים בעיר-מולדתי טוֹלנה, היושבת על שפת נהר טוֹליש בדרום אוּקריינה היפה. בשלוש מאות ועשרים בתי ישראל, אשר ישתרעו בעשרים רחובות ארוכים וקצרים מסביב למגרש השוק, התאחד כל הדרוש לקהילה יהודית שלמה: בה רב ושני שו“בים, חזן ושמשים, רופא וסַפּר, גבאי-צדקה בעד החיים וחברה לקבורת מתים. ולה גם שני בתי-מדרש, מרחץ עתיק, “הקדש” ובית תלמוד-תורה. בה “עירוּב” כהלכתו. באר ציבוּרית עם חבל לשאיבת המים נמצאה בטבור העיר, בשוק. הנה בגבולותיה בורות טיט לטוּח בו את קרקעי הבתים בערבי שבתות; ואפילו ריחים-של-יד עמדו בעזרת בית-הכנסת, ובהם טחנו מדי שנה בשנה את החיטים ל”מצה השמוּרה" – מה יחסר עוד לנאוֹת יעקב? –
אנשי טוֹלנה לא היו להוטים אחרי מאורעות בלתי-רגילים, לא היו משׂיאים את בניהם למרחקים ולא אהבו לנדוֹד מעירם לעיר אחרת, או גם להתנשא על גבי עיר אחרת. רוח-משפחה אחד איחד אותם עם שאר אחיהם מרחוק ומקרוב. המעמדים החברתיים מבפנים לא התנגשו ויחיו יחד החלשים ובעלי האגרוף, הכּילַיים והוַתּרנים, האוּמנים והסוחרים, בעלי-הבתים וה“נגידים”; וגם הגבולים המעטים, אשר שׂם ה' בין בני הרחובות התיכונים והחיצונים, סרו בימי מועד ושבת. על שולחן מכוסה לבנים, שתי חלות, מעשה עקרת-הבית, בראשו ונרות דולקים בסופו, תבוא הברכה ממעל בלי הבדל.
אמנם אצל תורני העיר היחידים, וגם בארונות של בתי-המדרש, היו נמצאים ספרים שונים, ספרים גדולים וקטנים! ובספרים ההם היו כתובים דברים אחרים מאלה הנוגעים לחיי טולנה העיר ומהלכה התמידי. שם כתוב על דבר ארץ אחרת ועל דבר חיים על אדמת אבות בימים מקדם. אבל אין איש שׂם לבו לזה, אפילו אלה המטפלים בהם לפרקים.
ספר-תורה כי גולל בשבת וקראו בו: “כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וּנחלתם”, היה היה הדבר כאילו קוראים בפרשה “דבּר אל בני ישראל ועשו להם ציצית”. וכי יאמר החזן בימות החול בקול רם: “ולירושלים עירך ברחמים תשוב”, לא יעלה על דעת מי שהוא לעזוב פתאום את טוֹלנה העיר, הקרובה ללב, כל כך קרובה, וללכת לעיר הצדק.
גם אנכי, הצעיר והרך בבית אבי, הרב בעיר ההיא, בעל-דמיון מנעורי ואוהב-ספר, ידעתי את ארץ העברים הקדמונים רק בשם.
מספר “בראשית” עם סיפורי האבות, שנשׂאני אל ירחי קדם אלה, הביאוני בימי החורף הקצרים למצרים, ארץ חומר ולבנים, ואשמע תחת חליל-הרועים קול נוגשׂ: כלה מעשיך! החטא הנורא של מעשה ה“עגל” מחה בקרבי את הרושם הכּבּיר של ימי קדושת מתן תורה והתגלות ה' על הר סיני. ואחר-כך באו ימי עבודת המשכן, הימים התחילו להתארך; וכשנמס השלג וטהרו פני האדמה ונראו שבילי-טיול ברפש העיר על-ידי אור השמש, החלו ימי הקרבנות והזבחים, העולות והשלמים. כל ימי הקיץ עינו אותי ארבעים שנה במדבר, ואשמע אם העם רב עם משה, ואראה את הנחשים-השׂרפים, ואירא. והיה כאשר עלה הנביא על ההר ויראהו אלהים את כל הארץ, את הגלעד ואת נפתלי ואת אפרים, וימת שם על פי ה‘. אמור אמרתי, הנה עתה עוברים אנו אל הארצות האלה ונראה את אשר הבטיח ה’ לאברהם: לזרעך אתננה, אבל הנה באו ימי החגים, בא יום-חג שמחת-התורה ויקשרו אז טלית בטלית ויפרשׂוּ כמין חופּה על ראשי הקהל, העומדים צפופים, זקנים עם נערים, נשואי פנים עם בעלי-בתים מסביב לשולחן הקריאה, ויעשו קפיצה גדולה לאחור; ממוֹת משה עבד אלהים על פני יריחו באנו פתאום ל“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: ויאמר אלהים יקווּ המים! תרָאה היבשה! תַדשא הארץ דשא עשב!” ומי המבול טרם באו. עוד לא נולד שֵם ועוד לא נולד אברהם, כי ילך מארצו לארץ כנען.
אֵל אבי-אבי, מה רב עוד הדרך! –
אך הנה בא גם היום ואלמד לדעת – אמנם מרחוק – את הארץ שלבּי נשאני אליה. שני צירים הביאוני שמה. ספר יהושע-שופטים וספר שמואל-מלכים. ספרים מרובעים היו, כתבנית המחזורים הישנים ונדפסו בדיהרנפורט. וזה מעשה הדפוס: הפּנים בן שני עמודים, והיה העמוד האחד לפסוקים בלשון-הקודש והעמוד השני למעשה התרגום, פסוק כנגד פסוק; מלמטה להם פירוש רש"י, ובשולי הדף תרגום אשכנזי באותיות משונות מעט, והנייר עב ומעט ירוֹק, ובחפצנו לעלעל בו עלינו להרטיב האצבע ברוק, כי דבקו דפיו חד אל חד.
שני הכרכים העבים האלה באו לאבי בירושה מזקני, אבי-אמי, שמת שלא בפניו, ורימוּהוּ היורשים, לבלי הגיד לו זה ירחים שלושה. ויהי בהיוָדע לו הדבר וימהר למקום מושב זקני, והנה כבר נחלקה הירושה, ובחלקו עלו שני הספרים האלה, בלוית ארבעה ספרי משניות קרועים, גם הדס מושזר, שתי כפות-כסף ושני מזלגים, גם כּן של כסף, גם בגד משי לשבּת קיבל וכסף להוצאות דרכו אל ביתו.
ואָחל לקרוא בלילה באחד מספרי המקרא, אשר שׂם אבי בקצה ארון ספריו, כבנים חורגים…
ואקרא איך עבר יהושע וכל העם אשר אתו את הירדן, החריב את יריחוֹ ואת העי וינחל בחרב ובקשת את הארץ לבני ישראל, ולא עצרו כל המלכים כוח להילחם נגדו! וכמעט צר היה לי כי אסף את כולם כאסוֹף ביצים עזוּבות ולא באו ירידות ועליות במעשים ובחזיונות, למלא את רוחי. – ואקרא איך קמו לישראל דבורה, יפתח ושמשון, ואקרא על דבר שמואל ועלי, שאול ודויד, שלמה ועמרי; ואכיר לדעת את ממלכת יהוּדה ואפרים, הרי הגלבוע והר הכרמל, ועל כל הר וגבע במות וזבחים: עוז וגבורה ותום-אדם!
וכל חללי דעלמא הייתי נותן לוּ הייתי אז בימי גיבורי ישראל ושופטיו, מלאכיו וכוהניו אלה; את חיי הייתי מפקיר לוּ נשׂאַני איש ממולדתי והביאני אל ירכתי צידון, אל הרי יהודה, וראיתי אף אני את החרש והמסגר ונושאי האפוֹד.
ואשתומם לשמוע אחרי-כן מפי ספר קטן, “מבשרת ציון” שמו, כולו בכתב רש“י, כי עוד היום עומדות וקיימות הן: ירושלים ועכּו, שכם וחברוֹן. אותה חברון שבה מערת-המכפּלה וקברי האבות. סרו עתה הבמות והמזבחות מארץ העברים, נאמר שם, והיום בה רק קברים… עתה יכול הנוסע למצוא את קבר נוּן אביו של יהושע, את קבר הוֹשע בן בארי, שידעתי אותו מה”הפטרה", קבר שמאי והלל, קברו של רבי יוחנן בן זכּאי וקברם של בני-ברק.
ותשוקה עזה התעוררה בי לעלות גם אני ולראות הרי הארץ ומערותיה. אראה את הארץ כי אחיה, אמרתי, כי עד ימי גלגוּל-מחילות כמה רחוקים עוד הימים; ומי יודע אם בגדלי לא ארשע ולא אשאר קבוּר בארץ טומאת העמים…
בהיותי מלא רגשות געגועים כאלה נפלה הברה בעיר: יהושע-נתן השו"ב הזקן הולך לארץ-ישראל!
יהושע-נתן היה איש כבן שבעים, קטן-הקומה, ועב הכּרס והפּנים. מצנפת-שׂער ישנה סבבה את ראשו בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ותמיד היה טרוד, אם כי זה כבר ירש השו“ב הצעיר את כסאו ושחט את השורים ואת הגסוֹת. ולוֹ, לרבי יהושע-נתן, נשארו רק העופות והדקוֹת… יהושע-נתן היה טרוד בעבודתו את אלוהים, באמירתו את התהלים חמישה ספרים יום יום. מ”שערי ציון" היה עליו לומר את “בית רחל” ו“בית לאה” ומהסידור העב – כל התפילות החיצוניות, שאין הציבור אומר אותן כלל; ואחר התפילות והיחודים בחר מכל התורה הכתוּבה והמסוּרה פרקים פרקים, על פי ה“חוק לישראל”, ואחר ה“חוק לישראל” – אמירות סתם… הוא היה בין המשכימים הראשונים, וכשהיה אוכל סעודת-צהרים (בשר לא היה אוכל כל ימות השבוע, הוא השוחט), כבר סבבו סרסורי העיר במקלותיהם בשוק והשמש עמדה ברוּם רקיע. אין לך כל מצוה קטנה וגדולה שלא קיימה יהושע-נתן בכלל ובפרט, ואין דבר מתקנות חכמים ומהמנהגים הישנים שלא ידעם ולא שמר לעשותם כהלכתם. ופשוט היה הזקן הזה במהלכו יותר מאשר יכול לשער איש חי בדור הזה. יהושע-נתן לא הלך רכיל מימיו, לא קינא ברעהו, ולא עבד גם כן את ה' כדי להתעשר בגן-עדן, כי גם שם היה מתבייש לעמוד במקום גדולים! ועל כן לא היה אוהב את הלימוד, שמביא לידי יהירוּת. הוא לא “פסק” שאלות כלל. ובהלכותיו היה מחמיר מאין כמוהו ובכל נדנוד היה מטריף; וכל זאת עשה לא בכוָנה ולא באיזה כעס עצור כטבע המחמירים, כי אם בדרך אגב. כבודו של עולם הוא כל כך גדול ובן-אדם הוא כל כך קטן, ואיך ידון עמו בגבולים ובסוגים….גם אהבת-אדם וכל עניני צדקה, שהיה מתעסק בהם, היה עושה בפשטוּת יתירה ובלי חשבונות רבים, כי בעיקר מה לאדם לבוא אחרי המלך!
ביתו של יהושע-נתן היה הבית היותר ישן שבעיר, מחציוֹ ולמטה היה קבור באדמה, ונשען עם גגו השבור על בית-המדרש, כותל בכותל; והיה גם חלק ממנו ביומי דפגרא, או כי באו ימי נישואין רבים בעיר והיו מוציאים ספרי-תורה הרבה, כדי לקרוא מִספר גדול של אנשים לתורה, עשו זאת בביתו של יהושע-נתן, כי תיקנו בדקי בית-המדרש – התפללו אז בבית הזה; ואם רבים עניים באו לטולנה ולא הספיקו להם המקומות ללון מאחורי תנורי-החורף במקדש-האל, וילינו אצל יהושע-נתן. שולחנו של יהושע-נתן, שולחן-עץ פשוט ולא משוח בששר, היה היותר גדול שבעיר, והוא היה הפקר גמור (ביתו לא היה סגור ואיש לא שאל שם לכל יוצא ונכנס); כל נערי טולנה, כי חתכו להם צפרניהם וצריכים היו ל“עדים” של עץ, היו באים אל ביתו ויחתכו מהשוּלחן בסכין עד כדי זרת. שם גם ציירו – בהיות הנייר דבר חשוב בטולנה – בעט-עופרת כל בהמה, חיה ועוף, אנשים בפנים עקומים כפני השדים, עצים עושי-פּירות ואילני-סרק; איש לא מחה אם גם עשו בשולחן חור במרצע. ולא לבד השולחן הארוך היה הפקר, כי אם גם שאר כלי-הבית; במורה-השעות של יהושע-נתן היינו מתקנים כל הימים ולמדנו ממנו כל מלאכת האופנים הנפלאה. בחדר-המיטות היינו טומנים את עצמנו ועל גג אותו בית היינו מטפּסים. אשתו, הנפש השניה בזה הבית, היתה קרובה באָפיה לבעלה ולא טיהתה בנו כל הימים.
והנה נפוצה השמועה בטולנה כי יושבי הבית הזה יעלו ירושלימה!
וידברו על זה כל העיר, בבתי-התפילות ובחנויות, להבדיל, וישיחו מזה הגדולים עם הנערים. ניתּן דבר לטולנה לענות בו, שכמוהו לא היה לה מיום היוָסדה. –
קרה שדוקא בראשית הקיץ הזה נפסק בזרוֹע עירוּב העיר, שעמד בטולנה דור שלם. כי הלך הכוהן של קהילת הנוצרים לעיר אחרת, וכשבא ממלא-מקומו לכהן תחתיו מת איכר עשיר ויובילוהו לקברות בדגלים ובצלבים כמנהגם. הכוהן הלך בטליתו המוזהבה, ראשו מגולה והוא נותן בשיר עב-קולו. וכאשר הגיעה הלויה עד העירוב, כלומר, לחבל המתוח על גבי כלונסאות, ויחצה בזה את העיר משאר חלקי העולם, נכשל קצה דגל בעירוב ונפל מיד נושאהו ארצה. – ויגיש הכוהן שׂטנה על עם היהודים בדבר הזה לקיוֹב, ויצא דבר מלכות מאת שר-הפלך להסיר את העירוּב מיד. ונשארה טולנה לימי השבת כחומה פרוּצה… ההרגל לשאת ביום המנוחה את הסידורים, הטליתים ואת המטפּחות נעשה טבע, ובאו מקרי “חילול שבת” הרבה, ויהושע השו“ב, אם גם לב מנוח לו, לא יכול לראות את אלה ולשתוק. – זאת הסב בדבר, אמרו האנשים, כי יעזוב את העיר וילך לארץ הקדושה. היו גם כאלה שהוסיפו ואמרו: כי נדר השו”ב פעם אחת בהיותו חולה, לעלות לארץ-ישראל בהימלא לו שבעים שנה, ועתה הוא מקיים את נדרו. – ואני חשבתי בדבר ואמרתי בלבי: כי נגלה נגלה אלהי העברים ליהושע-נתן בחלום הלילה ויאמר לו: לך לך מארצך טולנה וקמת ועלית לארץ בני בריתי! וכזאת גם סיפרתי לרעי ויהי בעיניהם לנס. מה שהפליא אותנו, כי שמענו לאמור שאחרי דבר-האלהים עוד לקח השו"ב רשות לנסיעתו… בתחילה – מרעיתו הזקנה, אחר-כך מאבותיו שוכני דוּמיה בבית-העלמין הישן; הוא בא בנדון זה גם להרב דמתא. וירכין אבי, שעוד לא הגיע למחצה שנותיו, את ראשו, ויאמר בלב רחש: רבי יהושע, ברכני!
ובו ביום נתברר לי בחוש כי אמנם יקום אחד מאתנו וילך למקומות, הכתובים בספרי המרובע ובספר רשי“י. – עין בעין ראיתי כי קם יהושע השו”ב וילך לארץ. שבה עמדו כּלב ועתניאל בן קנז, בה ניצחו עמשׂא ויוֹאב בן צרויה ובה קבוּרים בני-בתירה ובייתוס בן זנון…
זה האיש, שאני רואהו יום יום יושב על שולחנו יום יום, הולך לארץ-האבות, ואסתכל בפניו, לראות מה חרוּת בהם עתה.
והמחשבה שהזקן הזה ילך ויראה את חומת יהודה – ואני אישאר בטולנה, הרחק כאלף מיל מהירדן – מחשבה זו לא נתנה לי מנוח. כאי-צדק גדול היה לי הדבר. על משכבי בלילות ישבתי ובאופל החדר ניסיתי לצייר לי הרי ישראל ואדמת ישראל. שומרון, העיר תקוֹע, נחל הבּשׂור, פסוקים ומלים בודדים, מימים שישב ישראל איש תחת גפנו ותאנתו, התנערו בדמיוני ויהיו בי לחזון; וביניהם באו רגשות ואמירות מעולם אחר לערבבני: רגשות ואמירות מעם הגולה.
עוד בימי השבוּעות שעברו אמרנו בתפילת מוּספים: ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. נתרחקנו; ועם כל זה יכולים אנו לבוא שמה. יהושע-נתן השו"ב הזה הולך לשם; ושם, בירושלים, מה יתפלל? ומה אומרים היושבים בתוכה? –
לא ידעתי נפשי. ב“חדר” לא העסיקוני עוד לימודי ודיני ירושה ושבועות-היסת לא תפסתי. ויחרפני רבי ויאמר עלי: “ראשו של זה קבור בארץ-ישראל של יהושע שו”ב!"
ויהושע שו“ב החל להשתמש עתה במעשה דיני-ממונות של הפוסקים. – הוא ביקש שו”ב אחר למכור לו מחצית החזקה שלו, ויתקוטט וידין עמו השו“ב הצעיר על אודות זאת; וזו היתה הפעם הראשונה בחייו כי בא במגע עם אהבת-החיים של בני-אדם. באו בניו וחתניו לוקחי בנותיו, שכבר היו להם בנים, וביקשו ממנו כי יתן להם את הירושה בחיים; והוא צריך להגן על עצמו, כי ידע שלא טוב ללכת אפילו לארץ-האבות בידים ריקניות… כפרי אחד, שביקש להתישב בעיר, בא ונתן לו בעד ביתו מאה וחמישים רו”כ במזומנים; כל העולם בטולנה טוענים שהבית שוה מאתים…ועם כל זה כל מי ש“רוח אנוֹש” בקרבו הלך אל בית יהושע-נתן לקנות שם איזה דבר – הללו לשם “מציאוֹת” סתם, והללו, אולי גם ברגש טמיר, להעמיד איזה דבר בביתם לזכרון ההולך לארץ הקדושה… כה רבו הקונים, ונדחף האחד בצד רעהו להשיג בעד ביתו איזו שארית, ועלה לזה מנורה של נחושת, לשני – מחבת ברזל-עשת; לזה חבית של פּסח ולזה קדירות נחושת עגולות וגדולות, על פי הנוסח הישן. ומה מאושר היה שלמה-יחיאל הכרסני, בעל “מקום” במזרחו של בית-המדרש, כשעלה בידו לקנות את ההדס של השו“ב להבדלה. ו”בעל-בית" פשוט אחד, שעשרים שנה רצופות הלך בתום דרכו ולא עשה דבר-מה שימשוך אליו את עיני הבריות, קנה לו את המנורה של חנוּכה בעלת שמונה קנים, ובדופן המנורה מעשה-רשת עם שני אריות הנושאים כד של שמן על ראשם.
ובלילה ההוא חלמתי שהנה יהושע-נתן עולה בשערי ירושלים ועמו רבים מאנשי השרון, ומובילים פר בן בקר לקרבן, והחליל מכה לפניהם. מעברי החצרות והבתים דולקים נרות של חנוכה, והכוהנים והעם, סגנים ואמרכלים, באים לקראתם וקוראים: אחינו, אחינו, בואכם לשלום! – –
ופתאום – התהפכתי על צדי – והנני במדבר גדול ונורא, הולך אני בערימת-חול וממעל לי שמי-נחושת; ואני נושא כד ובו מעט מים. ואשא עיני ואראה עני רוכב על חמור ורגליו יחפות ויקרא אלי מרחוק: גשה-נא, נער, והשקני מכדך; ואגש בפחד נסתר וארים בידים רועדות את הכד, וישָפכו מימיו, ואצעק ואיקץ, ואבי עומד על יד מיטתי והוא אומר: משוּלם, הגיע זמן תפילה של שחרית. ואקום וארחץ ידי, ופני לא היו לי עוד…
וביתו של יהושע-נתן כמעט התרוקן כולו. רק השולחן היתום עוד נשאר עומד, ותחתיו היו מונחים צרורות צרורות של כרים וכסתות, שזכו ללוות את בעליהם לאדמת-ישראל. וישם יהושע את בגדו עליו, נטל מקלו העב בידו והחל לסובב בעיר, להיפּרד בשלום מאת בני העדה. ובכל מקום בואו הגישה לו עקרת-הבית ממתקים ומעט יי"ש בכוס קטנה והיתה נותנת בחשאי פרוטות של כסף, כאשר נותנים לחתן “מתנת הדרשה”, בטרם יעזוב את העיר… ועל לחיי בעלת לב-רגש נראות גם דמעות כשרות, האל הרחמן יספּרן וימנן!
כה הלך יהושע-נתן שבוע שלם מרחוב לרחוב ומבית לבית; וחברת נערים מלַוה אותו. הוא לא פסח אפילו על בית אחד בטולנה ויבקר את כל בני-העיר מקטן ועד גדול, מדל עד עשיר; וגם לבית אלמנות עניות סר, ואפילו למעון דבורה מתקנת-השקים הוא בא.
דבורה העניה גרה בבית שפל במורד העיר על יד הנהר, ולה בן שסוּרו רע ובת אחת חולנית, שזה עשר שנים לא הניעה יד ורגל ושוכבת על המיטה. – צהרים היה. השמש עמד ברום הרקיע וניתזו הקוים אל שטח המים הרחב, וחזרו ונוצצו בחלונות הקטנים של חדר החולה. ובמכסה הלבן, הפרוש על גבי הגוף הסובל, ניכּר שרוּחץ וטוּהר בידים עסקניות. ויפתח יהושע-נתן את הדלת, ותקם לקראתו דבורה, שישבה בפינה ועסקה במלאכה, ותבקשהו לשבת. זה ימים רבים שלא צעדו רגלי איש חשוב כזה על מפתן ביתה; והנה יושב השו“ב על יד שולחנה סמוך למיטה, שבה אבדה תקותה; עתה עוד תראהו כאן ולמחר ילך ויעלה ירושלימה, מקום המלך דויד, שאת ספרו ה”תהלים" היא יודעת כולו. דוּמיה בחדר, האם נאנחה – והבת מונחה כאבן ותרופה אין. ויקם יהושע וישען על מטהו ויסתכל בפניה החיורים של החולה. הוא ביקש לומר לה איזה דבר; והאם רמזה לו שאין לה כוח-הדיבור. צער הימים והנפשות, חזות-החיים הקשה התאחדו באותם רגעים להמיה מסותרת ולתפילה בלי אומר. –
לוּ נכנסה עתה רוח אלישע ביהושע והיה מרים משענתו והיה קורא ואומר: בשם אלהים, רוכב ערבות ובשם עבדיו הנביאים שניבּאו בארץ, אשר אני עולה עתה אליה, אני מבקש להתיר חרצוּבּוֹת הנפש הזאת, – כי אז אולי פקחה עיניה וקמה והיתה כאחד האדם. על שעת-רצון כזו קראתי בספר נפלאות אחד… אבל יהושע לא אמר את הדברים האלה ויקם ללכת מהבית. ותרא האשה כי בסגרו הדלת אפסה ממנה כל תקוה בחיים ועולמה יחשך עוד יותר בעדה, ויתנוצץ במוחה רעיון ותאמר: “המתן נא מעט, רבי יהושע!” ותרץ אל הפרוזדור ותתפוש את התרנגולת האחרונה שלה, שפיטמה אותה לימי-החג, ותבוא ותאמר: “ישחט-נא כבודו עוף זה בידים, שבקרוב תמששנה דלתות ירושלים, ואכשרה ואבשל ממנה מרק לבתי; אם על כבודו טוב אלך העירה ואביא את סכין-השחיטה”. ויאמר: “טוב, אעשה כדבריך”. ותקשור דבורה רגלי העוף ותבא אפר ותשטח לפני הפתח, ותרץ העירה ותביא מאכלת ותמסרנה לשו"ב. ויוציא יהושע-נתן הסכין ויברק ויעבר חוּדוֹ על צפרניו וימצא אותו טוב וכשר. וירם את התרנגולת, שהיתה מונחת ומסתכלת בחרדת-מות בחלל העולם, הרכין צוארה וימרוט איזו נוצות ויברך על השחיטה ויעבר את המאכלת, וקלח-דם פּרץ מגרון התרנגולת, וישליכה יהושע, בעודנה מפרפרת, לארץ וכיסה את הדם באפר.
שחיטתו זו היתה האחרונה בממלכת-הדמים שלו משך חמישים שנה רצופות!
והנה בא היום המוכן ליציאה. דוב-אריה השמש ועסקן-העיר, מקצת לץ ומקצת בעל-תשובה, עמד בבוקר ודפק על החלונות כבימי הסליחות: “קוּמוּ והכּוֹנוּ, יהודי טולנה, ללוות את השו”ב שלכם לארץ-ישראל!" בכל בית אצו ורצו מחדר לחדר, הבליעו את תפילת-הבוקר וימהרו בסעודה של שחרית. לתלמידים ניתן חופש מהחדרים, הסוחרים נפנו מעסקיהם, ורבים מהחנונים עשו מעשה, שלא בנקל עושים אנשים כמוֹתם: הם סגרו חנויותיהם ביום חול!
ועל יד בית יהושע עמד מחנה של אנשים. עומדים גדולים וקטנים מכל המינים: נערות, שפחות נושאות יונקים על זרועותיהן, וגם ערלים סתם מעוּטפים אדרות-שער לבנות ניצבים ומתבוננים בחזיון יחד את היהודים. עגלה כפרית גדולה רתומה לשני פרים עמדה בתווך, ועליה טעונים הכרים והכסתות ושקים עבותים מלאים כלים שונים, וגם המה באים לארץ –
ויצא יהושע לבוש בגד שחור נוצץ ועיניו מלאות; וינשק את מזוזת בית-הגלות. ותצא אחריו אשתו הזקנה מעוטפה ירוק. ואחריהם צעדו הבנים, החתנים, הכלות והנכדים; עמהם צעדו אבי, הרב, חזן-העיר, שאר כלי-הקודש והגבאים, ועוד אנשים חשובים רבים ומקלותיהם בידיהם. וישרוק הערל לשורים ויניעו רגליהם ותתנודד העגלה וכל הכבוּדה אּתּה.
והמחנה המלוה הולך הלוך רב. הנה שוֹעי העיר, זקניה, נגידיה ובעלי-בתיה. עמהם האוּמנים ובעלי-המלאכה, עגלונים וקצבים, נושאי-סַבּל ועובדי-עורות. נערי-החדר ונערים סתם מקיפים את כל השיירה. וההמון צועד לאט לאט אל הרחוב התיכון, עד כי באו אל שער העיר; ובכל מקום עברם עומדים הנמוּשוֹת ונשקפים מעל מעלות-הבתים, מהחלונות. כל עין צופיה!
יום קיץ היה בשלהי ירח מנחם אב, ירח שבבואו ממעטים בשמחה ובו נזכרים בני-ישראל שנזוּפים הם למקום. כי נחרב הבית; אבל אחר-כך תבוא תיכף הקריאה “נחמו, נחמוּ עמי!” וחזרה הישיבה בארץ-הגולה להיות ישיבת קבע, והכל נשכח. –
אבל במחנה הזה הכל נזכר. רגש געגועים של דורות רבים קם וּמילא נפשות כוּלם; ולב המלוים כאיש אחד נטוי לארץ הקטנה שם בקדמת המזרח, שאחד מהם הולך עתה אליה. שכח כל אחד את ביתו ונחלתו, שכח את צרכיו; ובעמוֹד העם בשער העיר, נעליהם ברגליהם, כובעם על ראשם, מעילם על שכמם ומקליהם בידיהם, ונשמעה בשורת המבשר: בא הגואל! כי אז הלכו הלאה, הלכו יחד את יהושע אל הארץ ההיא, והיו מניחים את ביתם ורכושם אחריהם….
וישרוק הערל עוד פעם. ויעלו הזקנים בעמל על העגלה, וינועו השורים. – בלב האדם מסביב דוחק-נפש רב. – ואני, שלא חדלתי כל היום להתחזק ברגש כי עלי לעלות את האנשים האלה לארץ, וביקשתי בחשאי לאלהי הרוחות כי ימחני מספר אבי ויעשני כמעט קט לנכד יהושע, לנכדו האהוב, שממנו לא יפּרד ויקחני עמו אל הארץ קדושה, לא יכולתי עוד לעמוד על רגלי מרובה סערת לבי. עד הרגע האחרון עוד האמנתי כי בוא יבוא הנס, אקפוץ על העגלה ואסע, אסע עם העולים. ובראותי את עצמי עומד למטה, והעגלה עם ההולכים לארץ-ישראל כבר ניתקה ממקומה, לא יכולתי עוד עצוֹר ברוחי ואצעק בקול: “יקחני רבי יהושע אתו לארץ אבותינו, ואם לא מת אנכי!”
וזרם דמעות התפרץ מעיני. ויבכו העומדים מסביבי, ויבך כל המחנה עמי.
ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך!
הבְּרִיחָה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
על יד נחל רחב, המשתפך במורד הר, נטועה עיר מולדתי הקטנה ברוּסיה הלבנה, מושב בני-ישראל. כי תעבור את הגשר העולה ינשאו לפניך רכסי גבעות, מחצב לאבנים. ושם ממעל ארץ-חול, הדשא נראה שם זעיר שם, כשערות ראש שתעלה בו קרחה, והשמים – נחושת. בני התקוה והחלום ישובו משם ריקם, אבל יש מרחב למחשבה ומעוז משער העיר – מעבר השני ואילך – הנה מישור זרוּע, אבנים מסוידות משני צדי דרך-המלך מסמנות את מהלך המילין. פה ושם נראה גם עץ בודד. ערימות בר ותבן מונחות בשדה. עגלות-כפר רתומות לסוסים ולשוָרים עוברות ושבות. קול-שירה של איכר שוכב פרקדן ופניו מתלקחים מחום השמש נשמע. חיים! מכאן יש לעיר קישוּר עם יתר חלקי העולם.
לעיר גופה אין מרצפת. בתים קטנים וגדולים בעלי גגי תבן או רעפים עומדים לרחבם או לארכם שורות שורות, ומסביב להם תינוקות ותרנגולות מנקרים באשפה. רצען יושב לפני פתחו, איש אחד מגלגל חבית בחוץ; ועושה-חבלים עוסק במלאכתו. הרחובות מהם ישרים ומהם עקומים, וכולם סובבים מגרש גדול, הוא השוק. ובשוק חנויות חנויות בנויות עץ, חנויות לצמר ופשתן, חנויות למכירת מיני ברזל, חנויות לקמח ולכל מיני מאכל. השוק הוא לב העיר.
טרודים האנשים בעסקיהם הפעוטים מבוקר ועד ערב, והעמל הוא ללחם. כדי להספיק צרכי בית בצמצום מקריב איש עברי את חלבּוֹ ודמו. איש ואשתו עובדים שניהם ויגעים כל הימים. הפרנסה זהו ענין רע שניתּן לבן-ישראל ומנת חלקו הוא לאכול את בשר רעהו. גדולה ההתחרות ואין הבּור מתמלא מחוליתו… ולאידך, עניני העולם הקשים והמכבידים על בן-אדם אינם סוגרים לגמרי את הפתח לדברי-שמים… אחר ששת ימות-החול יבוא יום השבת. וה' ציוה על יום השבת ויקדשהו. – והוא בחר לו שבטי-יה מכל משפּחות הגוֹיים. והחנונים, המוכרים והקונים, המַלוים והלוֹוים, האוּמנים ובעלי-המלאכה –כולם בני שבטי-יה הם, מזרע אברהם, יצחק ויעקב. עמהם כרת ה' את הברית לדור ודור, ושומר הוא להם את חסדו עד עולם.
ובלכתך ביום השבת ברחובות העיר והנה רוח אחרת על פניה חלפה. מנוחה ושבתון! מלך עתיק עושה סעודה לעבדיו, והם מטיילים בגנוֹ. אין דוחק, אין חשבון ליום מחר. גם התפוחים ופרי-העץ, הנאכלים במסיבות גבר וביתו, טעם מיוחד להם…. בירך אלהים את יום השביעי ויתן אותו מתנה לעמו ישראל!
בן אשה אלמנה הייתי. אמי יושבת ביום כזה וקוראת ב“צאינה וראינה” ומתענגת על דברי חכמים ומשליהם; ואני יושב וקורא בפרשת נביאים ראשונים…
בני האבות, שבאו מעבר לנהר, ושכבר ישבו בארץ, רעו שם צאנם ובקרם וחפרו להם בארות והיה להם מקנה רב, עבדים ושפחות, שור וחמור; הם מתחילים את הכל מבראשית. –
בעמל רב, במלחמה ובשפך דם, עליהם לרשת את האדמה, שכבר ניתּנה להם… גיבורים, מושיעים, שופטים ומלכים קמו לעם אחד אחד, להציל אותם מלחץ הגויים הסובבים אותם. בני-ישראל עושים את הרע בעיני אלהים ושבים אחר-כך אליו; והוא מיסרם בשבט אפו ואחר-כך מרחם אותם.
הנני קורא בספרים האלה וחוזר וקורא, והכל חי לפני בסדר אחד. הנה מלחמת אברהם העברי וחניכי ביתו את כדרלעומר, והנה מלחמת בני-ישראל את ארם ואת מוֹאב ואת יתר העמים. רואה אני את משה, יהושע, יפתח וגדעון, שאוּל, יוֹאב ואבנר; וקשה היה עלי הציור שכבר מתו גואלים אלה, שאין מלך-ישראל ומלך-יהודה יושבים בגורן פתח שער שומרון ושחדל חזון בישראל! ואתמה תמוֹה כששמעתי בפעם ראשונה כי בגולה אנחנו, כי השליכנו ה' מעל פניו לארץ אחרת… לא הבינותי דבר חורבן הבית והעדר המשכן, אחרי קראי בספר “ויקרא” לאמור: “צו את אהרן ואת בניו: זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה”. ואני רואה את האש שעל גבי המזבח יוקדת, ואת הכוהנים, לבושים בבגדיהם, עומדים מסביב למזבח…
ובאה תפילת-מנחה בשבת, מתנערים העברים ממושבותיהם, הם שׂמים את הבגד העליון עליהם, ממהרים לשני בתי-התפילה שבעיר וממלאים אותם מפה אל פה. תפילה קצרה! קוראים רק שלושה אנשים לתורה. “אתה אחד ושמך אחד”. השמש יורדת. בקצה האופק עולה צל. יום השבת נוטה לערוב. יושבים אחר זה אל השולחנות ואוכלים שארית הדגים ולועסים את הלחם הלבן בלי חמדה. המוח חושב… הערב-שמש גמוּר. כוכב עולה בשמים האילמים ומעיד עדותו, להבדיל בין יום ובין לילה…
הנה נגמרה תפילת-ערבית מתוך דיכּוא-הרוח. – מבדילין על יין, שפג טעמו. המבדיל בין קודש לחול. שערי החול נפתחים. וצל יחלוף על פני בני-השבת. – נטה שכמך, בן-ישראל, לעבודת הפרנסה!
ועברו ככה שבוע אחר שבוע, ירח אחרי ירח. החליפות הנראות הן רק ימי החגים ושני מועדי השנה. הנה ראשית הסתיו, העולם יליט פנים באדרתו ועל היהודי לדאוג לבגדי-חורף, למנעלים שלמים בעד בני-ביתו, לעצים ולתבן להסקה. והנה ערב אביב, ובמכסה הקרח הגדול, שעל פני הנהר הרחב, יֵראו בקעים, המים עולים וגאים והד אחר עולה בלבנו…
הגעתי לשתים-עשרה, וכיתוֹם – גם למצווֹת. לאט לאט החילותי להבדיל את המאורעות והמעשים; ואלמד להבין כי כל אלה הדברים הכתובים בפרשת השבוע ובנביאים קרו בארץ-ישראל בימים קדומים, ושאני ואמי וכל בני העיר הזאת והסמוכות לה יושבים בחוץ-לארץ: ומקוים אנו ליום המשיח, שבו יוליך אותנו ה' קוֹממיוּת לארצנו ויחדש שם את כבודנו כימי עולם.
ויראתי אז את ימות-המשיח ואת מלחמת גוג ומגוג הקשים. את כל נפשי נתתי לוּ נעקרה עירנו, כמו שהיא עם ביתנו הקטן והחלון שבגגו, ונקבעו, ככל בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, בארץ העברים הישנה. פחדתי רב פחד מהאותות, שיקדימו לבוא – ובקראי כי משיח בן-אפרים ימוּת ויאָסף במלחמה, ואחריו יקום משיח בן-דויד, והוא הוא יהיה הגואל האמיתי, נהה רוחי דוקא אחרי בן-אפרים… כבר למדתי אז “פסוק”, ושם נאמר: הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים…
ואשאל מרבי פעם כי ילמדני דעת גבולות הארץ, שיתוה לי עלי גליון איה שומרון ויהודה, איה בית-אל וירושלים, מצפּה וגלגל? ויבט בי בעינים זרות ויענני: מאי שייך? מצפּה היתה במצפה וגלגל – בגלגל.
מספרי התלמוּד נודעו לי העיירות יבנה ולוּד, טבריה, אוּשה וצפּוֹרי, אבל הרגשתי שיש הבדל בין ארץ-ישראל זו שמקרא ובין זו שבגמרא. במערת-המכפּלה קבורים האבות, ובמירון – קראתי ב“סדר-הדורות” – שם קברו של רבי שמעון בן יוחאי, ובספר קטן, שקניתי בעשר גרות מ“מוכר-ספרים” עובר בעירנו, ראיתי שמצאוּ גם את קברוֹ של עזרא הסופר, ולפני המערה אבן-שיש.
עזרא! כאשר החילותי לקרות בספר עזרא ונחמיה עמדתי מַכלים לפני הפסוק הראשון: העיר ה' את רוח כּוֹרש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב כתב לאמור: מי בכם מכל עמו – יהי אלהיו עמו ויעל. לא! אמרתי לנפשי, מלך זר לא יקרא לנו, בעצמנו נלך!
ושוב בא לידי ספר קטן “משה וירושלים”, וראיתי בו כי איש יהודי בזמן האחרון, שמו מוֹנטיפיוֹרי, שוֹע ונדיב, קם ויעל הוא ויהודית אשתו לארץ, וינחלו להם כבוד ויעשו שם צדקות. סיפרתי את הדבר לאמי, ותוסף היא לספּר לי על גדולת השר הזה ונדבותיו הרבות, ועל היותו שומר ישראל בעת צרה.
אמי היתה אז כבת ארבעים וצופיה הליכות הבית. ידיה טווּ בצמר, ארגו פוזמקאות, לפרקים תפרה גם לבנים בעד אחרים וסיפּקה את צרכינו ממלאכתה. לא היו לה רֵעוֹת וּמַכּרוֹת, כאילו משבט אחר יצאה. בכלל לא היתה רגילה להרבות שיחה. גם על אודות אבי, שנספּה בנעוריו, לא דיבּרה והזכירה את שמו רק בשעה שלא שמרתי את מצווֹתיה; ואולם גם דבר כזה קרה רק לעתים רחוקות. כרוּך הייתי אחריה, והיא שׂמה בי כל תקוָתה. תקוַת אם של הימים ההם היה לגדל את בנה לתורה ולתעודה. שתי נפשות קשורות דרו בבית הקטן, ורק עוד חתול נקוּד חי אתנו.
לילות חורף ארוכים. החתול הנקוּד, זו הנפש השלישית שבבית, שוכב בפינה, אמי יושבת על יד המנורה, טוֹוה ושותקת; ואני יושב ולומד הלכות ירושות ונחלות. עייף אני מתגרות בני-אדם, שזו דרכם רק לרשת איש את אחיו. מניח אני את הגמרא ופותח ספר מקרא.
לבי הולך ונמשך לארץ הקדם. – – –
בן ארבע-עשרה שנה אנכי. אמי זכתה לאושר לא פיללה, אני לומד אצל הרב דמתא, כי חנני.
הרב איש חסיד היה, צנא דמלא ספרא, הוא לומד עמי מסכת חוּלין על פי הפשט ומסכת בבא-בתרא על פי העיוּן. הוא מקשה ועלי לפרוֹק; הוא שואל ועלי להשיב. וכשאני מפסיק את הענין בדבר אחר ושואלו, למשל: מדוע לא נחשב עבר הירדן כארץ-ישראל? חשב לתומו כי נפקא לי לדינא…
ויש אשר את נפשי לא אדע. כי בא יום והרב יושב לשפוט את העם מן הבוקר ועד הערב, ואני יושב בזוית ולומד לעצמי. ובאו לפניו דברים שבין אדם לחברו, בין איש לאשתו, והוא לא ישא פנים ויוציא משפט צדק. הנני נזכר באותם הימים שהכל היה בא עד האלהים, אל הכוהן והשופט. הרבי התחיל לשוחח אתי פעם גם על היצר-הרע; ואני אמנם ידעתי שיש עוון ופשע לב; אבל לא הבינותי; מדוע אין לנו היום קרבן וזבח?
דבר נפל בעירנו…
לא דבר חדש הוא כי יסוּרוּ לעיר נכדי רבי ידוע ובנם של קדושים. נותנים בני-העיר מעט “צדקה” ליחסנים, לנשרפים, אם גם קשה היה לכל אחד להפקיע את עצמו. היה בעיר גם המנהג להעמיד בכל בית קופסות-ברזל קטנות, והשליך אליהן איש ואשה בכל ערב שבת או ערב ראש-חודש איזו פרוטות-נחושת לזכר רבי מאיר בעל-הנס; ובא שד"ר אחד אחת בשנה והריק את כל הקופסות האלה בעד עניי ארץ-ישראל והנה בא עתה איש מארץ-ישראל גופה. וספרדי היה האיש. הוא לבוש כערבי, טלית לבנה, ומעטפה אדומה חבושה לראשו, והוא מדבּר עברית ומטעים הכל בהברה משונה… וַתהוֹם כל העיר לביאת האורח המוּזר; ואני וחברי מקיפים וסובבים אותו, בצאתו ובבואו.
בינו נא, קוֹראַי, אדם שראה את ירושלים עיר הקדושה, שראה את הר הבית ואת קברי מלכי ישראל; אדם שהיה בטבריה, בחברון ובצפת, ועמדו רגליו במקום שדרכו בו רגלי אבותינו, – הנה אדם כזה עתה בתוכנו! לבי מפכּה ונרעש. ודימיתי כי אם יפשיל האורח את שולי מעילו ונגלו מתחתיהם כל המחזות הנישאים האלה: הר תבור, הר הכרמל, הרי גלבוע, הרי אפרים.
ויקנאו בי חברי שאני מתלמידי הרב, אשר בביתו שבת הפלאי. בבית-המדרש לא זזו עיני מהביט אל תפילת הירושלמי, ונפשי רחבה לשמוע, בעלותו לתורה, את ניגונו המיוחד בקריאת ההפטרה. תיכף אחרי הסעודה מיהרתי לבית הרב ומצאתי שם כבר אנשים מכובדים מסובים על בקבוקי מי-דבש ומקשיבים לדברי הספרדי ומתקשים להבין את שיחתו. – והוא מספּר על כפר מירון וחג האורות בל"ג בעומר; מספּר על קברו של בן בארי ושל אותו קדוש, שישמעאלי בעל הקרקע היה טומן בו את אוצרותיו מבלי סגוֹר השער, ובהיוָדע הדבר לחברת גנבים ויבואו בלילה ויגנבו את הכסף וישימו אותו בכליהם, והנה נשארו כפותים ולא יכלו לזוז ממקומם… גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם!
בעד החלונות מסתכלים נערים ונערות לבית הרב ודוחקים איש את רעהו לראות את האיש מארץ הקדם. פני המסַפּר כהים, עיניו מבריקות. פתאום עלתה מחשבה בלבי לשאלו: אם הוא מבני יוסף או מבני נפתלי. גם על הרב נחה רוח אחרת: הוא לא דיבּר עמו בעניני הלכה וּדרוּש, אלא שאלהו אם ראה את מוֹנטיפיוֹרי…
בשבת שאחרי “שבּת נחמוּ” היה הדבר. לא נמחה מזכרוני החזיון המרעיש, כשרחל קמה מקברה ומבכה את בניה הגולים; ואחריה קמו מקברם אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן וכל הנביאים… חורבן! חרבה ירושלים עיר הקודש, חרב בית ה', אשר בו העלו לפניו קטורת סמים, והאיש היושב עתה לפנינו דר בעיר הקודש ומדבר על עיר הקודש.
צהרים! אחרי שתיה כדת בבית הרב לכבוד האורח הגיעה שעת-מנחה. מתפרדים והולכים האנשים ובלב כל אחד מהם נתאבך דבר-מה… אני הולך לבדי ותחת לשוב לבית אמי הנני עובר את הגשר ועולה על סלע. השמש עמדה.. מנוחת יום קיץ. יום שבתון. ממזרח וממערב, מצפון ומדרום לא יבוא גם עב קל. בארץ העברים מתפללים אם לא יבוא הגשם. ואני מלא געגועים על הר הכרמל, והנה קול מדבּר בחוּבּי: “מה לך פה?” – ואקום ואתעודד ואדע אנה תשאנה אותי רגלי…
שלושה ימים עשה האיש הספרדי בעירנו; ואף כי השנה לא הייתה שנת שׂוֹבע אסף הוא פי שלושה מאשר יאספו אנשים אחרים מסוגו. גם אמי נתנה לו מטבע, אחת משש המטבעות של כסף, שהיו כרוכות במטלית ושמורות בידה למעני ליום הבא. ואת חמש המטבעות הנותרות לקחתי אני בחשאי. גם שתי כותנות וזוג “תחתונים”, מצנפתי של שבת ו“טלית קטן” לקחתי אתי, ואשים את הכל בצרור, וגם פת לחם שמתי בו וקמתי למחרת צאת הספרדי מן העיר בבוקר השכם, כשאמי שוכבת עדיין במיטתה, והתגנבתי מן הבית בלאט, צרורי על שכמי ומקלי בידי…
עברתי שדות וכפרים, מיל אחר מיל, מבלי להביט לאחורי. נחתי מעט, התפללתי תפילת הדרך, נטלתי את ידי מתוך מעין ואכלתי מפתי, שׂבעתי, בירכתי וקמתי והלכתי הלאה. – אין כושל ורוחי יתאזר. ובעבוֹר “אדון” אחד בדרך וישאלני: לאן פני מועדות? עניתי לו בתום לב: אני הולך לארץ העברים!
ויהי ערב! אבותינו עמוּד-אש היה הולך לפניהם במדבר. ואני חפצי בקרבי מאיר לי. על ערימות בר שכבתי לנוח ומפני חיות-טרף לא יראתי.
בשלוַת הלילה נעתקתי מן המקום, אשר עזבתיו עוד היום בבוקר, וארא אותי עובר את הירדן ועומד לפני יריחו, ונפלה החומה הגדולה שבין האומה ואלהיה. גאולה! גאולה לעם עתיק-יומין. שב הבן אל שולחן אביו…
ואיקץ בבוקר, והנה שׂמו בסד רגלי. ושני אנשים, אשר לא ראיתי אותם יום אתמול, הולכים עמדי, אחד מימיני ואחד משמאלי. רוּחי חוּבלה. נדמה לי כי אני שב על עקבי. לבי כאֶבן, שמים וארץ, בקשו רחמים עלי… ויהי ערב והנני עומד לפני שער עירי.
נודע הדבר כי ברחתי. דלקו אחרי וישיבוּני ל“בית ארם”. אמי קיבלתני הפעם בפנים מעוּננים. בעיר שׂחקו על משבּתי. שבו החיים לאָרחם, – ואישאר בגולה אָבל ומנוּדה עד היום…
עיירות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הַהַפְסָקָה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
זה עידן ועידנים שנפסקו מעינות-הפרנסה בעיר טוּרנוֹבה ונתדלדל שם עם ישראל; העשירים נעשו לבעלי-בתים ובעלי-הבתים – לעניים. ואלה העומדים באמצע שקועים בחנותיהם ובעבודתם, להביא הא לחמא עניא לנשיא ולטפליא, התלויים על צוארם… מעשה-נסים הוא זה שעוד מתפרנס העם בצער ויכול להתקים בדוחק… הנה ביום הראשון לשבוע עוד נשארים פירורים מיום השבת; ביום השני עוד לא הספיקו לרעוב כל כך; ביום השלישי יחל המשבר, תחלנה הדאגות הרבות ללחם השבוע; ביום הרביעי כבר נאפה פת למקצת, בהילקח הקמח בהקפה או בשאר אסמכתא… ביום החמישי עוד יש מה מהלחם השחור, יש דיסה, תפוחי-אדמה ושירַים מאיזה דג מלוח – אבל כל זה הוא נדחה מחמת הדאגות הרבות על אודות קמחא דשבּת… כל אשר בבית כבר בא בעבוט, כל מיני “המצאות” כבר נמצאו, המיטלטלים דניידי כבר נדו, כל השערים ננעלו… ובכל זאת – בבין הערבים, במאוחר-עד חצות-הליל – כבר העריבה בתשמישה והקמח הלבן מונח בה בקרן זוית בלול עם השמרים אם יתוסף לזה בערב-שבת דג קטן, יין צימוקים ואיזו השארת-נפש של בשר-עוף או כבד של בהמה, הרי העולם במנהגוֹ נוהג, ובני עם-יהודה יכולים ללבוש בגדי שבת, לחגור אבנטם, לקחת את הסידוּר “קול יעקב” או “נהורא רבא” ולמהר לבית-הכנסת. מי כעמך ישראל!
ובית-הכנסת גופו לא ישנה את תפקידו – בכל יום ויום במועד ידוע יעשו יושבי טוּרנוֹבה בו את מלאכתם, מלאכת תפילת-השחרית, מנחה וערבית. בכל יום אחרי הצהרים מתאספים שם אותם בני-אדם, שאין להם לאַבּד עוד או למצוא דבר בעולם, וחוזרים ושונים אותן השיחות, שכבר שמעו אלף פעמים ואחת, ובכל יום חמישי לפנות ערב, כאשר ילאה רפאל-הלל מכל הדברים והאמירות, שאמרם מעצמו או שמע אותם מפי אחרים, יחל לגרד בבוהן ימינו על מצחו ואומר בנוסח קבוע: ואיתימא איפכא? –
כשאנשי טוּרנוֹבה שותים יי"ש לפעמים, שותים אותו בכוס קטנה שאינה מלאה; ואידך הנחסר, לאו דוקא… בני-ישראל אינם זוללים וסובאים מעולם; וכל דא הוא רק מפני העיכּול וכדי לחמם מעט את בני-המעים. כשנוטלים את ידיהם לסעודה הם בודקים את הכּד, שלא יהיה בו פגם, חס ושלום, ויהיה כדינא – אבל משגיחים היטב שלא ישפכו המים למוֹתר. והקדוש-ברוך-הוא חס על ממונם של ישראל!
וכשמסר האלהים למשה בסיני את ה“דרך ארץ זוטא” אמר לו, כתוב: לעולם לא יהיה אדם ער הרבה וישן הרבה, צדיק הרבה וחכם הרבה, אלא הכל יהיה במשׂוּרה, הכל במתינות, הכל אחוז בזה ואף מזה אל תנח ידך.
הקיצוניות וכל הליכה שאינה בדרך הממוּצע, גם אותה שבקדושה, רק מעשה-שטן היא, וצריך האדם להשגיח בזה שלא יעוות את הישרה.
והלא אנשי טוּרנוֹבה הם מתונים בני מתונים, בינונים בני בינונים, ממוצעים בני ממוצעים. להם אין חליפות ותמורות בעולמם כלל, מימי השריפה הגדולה. מאז כל יום אך שוה לחברו וכל שעה דומה לשעה שלפניה ושלאחריה. גם תפילת ה“שמונה-עשרה” היא בלי שינוי; והיתה כתוּבה מלה במלה עוד בימי אברהם. איך יכולים בני-אדם להשתנות גם במשהו?
צריך אנכי להעיר כי יושבי טוּרנוֹבה הם בבחינת חסידי טַלְנָה. אמנם הם אינם חסידים נלהבים ונוסעים בשויון-דעת לצדיק לעתים רחוקות, גם מפני שאי אפשר לבני-עלמא בלא רבי. הוא יושב שם ועיניו צופיות למרחוק; והם, בני-אדם פשוטים יושבים בטוּרנוֹבה ואין להם פנאי להיות שקועים בזה כל הימים. – דיים שהם שמים לב לזה פעם אחת ברבע או בחצי שנה, והטרודים ביותר – פעם אחת בשנה. די לו לאדם לראות פני הצדיק לפני ימי-הסליחות בפתיחת ראש-השנה, שאז הפרנסה נקבעת למעלה לכל יושבי דרי מטה… אז פרנסת ישראל נקבעת. ואם תמצא לומר, עוני ודֶבר, גם הרג ואבדון, מי באש ומי במים ועוד ועוד. איך שיהיה כל אלה הם רק בבחינת חרוֹסת; עיקר הדבר היא הפרנסה, שבלעדיה אי אפשר לכל בעל אשה ובנים להתקיים. אמנם בסידור כתוב שיש להתפלל עוד על חטאים ועוונות, שפיכת-דמים ועריוֹת, דברים שאינם נהוגים כלל בחוץ-לארץ, ועל איש עברי להיות מדקדק גם באלה.
טוּרנוֹבה גופא עומדת מימות עולם, כשביקש אֵל שדי לצבּוֹר עפר לברוא ממנו אדם ראשון, הלך לו כביכול לבית פלוני ופלוני וגרד מן הגבשושית הגבוהה אשר שם אילו חתיכות וצרר אותם במטפחתו. וכשהתחילו מלאכי-השרת לומר: מה אנוש כי תזכרנו? הלך ונמלך לו עם השכינה.
מלאכי-השרת בעצמם המה ישישים וזקנים לימים, וזקן לבן יורד להם על מדיהם; המה קדושים עוד מאברהם אבינו, אלא שאין להם יצר-הרע… את התורה לא היו יכולים לקבל, מפני שלא היו במצרים. – וכשראה מנהיגו של עולם שאין להם מה לעשות אמר להם: לווּ את השבת, לווּ את כל אדם כשר בצאתו ובבואו.
אנשי טוּרנוֹבה היו עוד יותר כשרים לוּ היה להם פנאי לכך, אבל צריכים הם לחשוב גם על צרכי כל יום. יכולים היינו לומר: שבפנותם לעניני דרך-ארץ הרי הם משיחים דעתם בזה ממילי דשמיא; צא ולמד: איזהו העושה צדקה וחסד בכל זאת? זה המפרנס אשתו ובניו.
והפִּרנוּס עצמו לאו דוקא בהרחבה, כפי מנהג היהודים של שאר העיירות. עמך ישראל בטורנובה צריך רק לחם ודייסה, תפוחי-אדמה ודג-מלוח לכל היותר. את היצר-הרע לא הרגו, מפני שצריך ביצה לחולה ויולדת. בכל ביצה הרי יש חלמון לחלבון; כשקורט דם בזה כשר, בזה טריפה, הכל כתוב ב“שולחן ערוך”; וכל זה וכיוצא בו יודע הרב דמתא, שבשכר זה הוא מוכר שמרים ונרות לישראל בהקפה…
הרב מטוּרנוֹבה הוא השלישי אשר נודע בשם. הקודם לו מת, וקודם לקודם גם כן מת. מכאן ולאחור אין עוד עין צופיה בדורות. אומרים כי אז היתה עוד מלכות ניקוֹלאי.
והימים האלה, שבהם קרה “סיפור המעשה” שלי, היה באמצע מלכות אלכסנדר השלישי; בטוּרנוֹבה נקרא הקיסר סתם.
המעשה הוא ישן ואף על פי כן חדש הוא – רבי בא לעיר רבּיים.
וכך היה הדבר. כל אנשי טורנובה הם, כאמור, חסידי טלנה, מפני שקרובים הם לאותה עיר ומפני שכך הדבר אצלם. הרבי הזקן היה חשוב מאד. בנו היה מן “אשכנזי נסתר”, שמת קודם זמנו, ובן-בנו, הינוקא, ישב על כסאו בטרם עוד הגיע לשנותיו. כך הוא הדבר, ה“רבּיות” מחזרת על אכסניה שלה…
באמרי שכל אנשי טוּרנוֹבה היו חסידי טלנה, אני מפליג בדבר. בעיר היו עוד שמונה אנשים וחצי נמנו לחסידי מַקרוֹב, ואלה הם: שמואל בן יוחנן, יוחנן בן שמואל, אחי יוחנן, ואחי שמואל, שו"ב בלי נחלה, ראובן בן אשר ושני בניו, זעירא דמן חבריא ליבּוּש הקטן, ליצני הדור קוראים לו הזנב שבאריה, אנחנו נשתמש בלשון נקיה ונקרא לו אריה למחצה. במטוּתא, הסכימו לאותו דבר.
בין חסידי מַקרוֹב שוררת מין אחדוּת ידוּעה, בלי ארבע אמות קרקע לבית-תפילה לעצמם ובלי איזה שׂרה בעיר, להם מין יהירא בצנעה; וכשהם נקראים לתורה לפרקים הם זוקפים את הראש מתחת לטלית. בטבעם להיות שגורים וכו' – כל זה אין אני אומר כשאני לעצמי, רק הנני חוזר על מה שיאמרו הבריות.
ומַקרוֹב היא עיר רחוקה מאד מטוּרנוֹבה. הנסיעה לשם עולה בדמים הרבה, דמים תרתי משמע, וחסידי מַקרוֹב הם בבחינת מחוסרי-כיס, קשה להם הנסיעה לשם. והם רעבים ל“רבי” משכבר הימים.
ואז קרה הדבר, שבנו השלישי של אותו צדיק ממַקרוֹב השיג הוּרמנה מן הרָשות לנסוע מעירו לשאול ברופאים. בלשון יותר פשוטה, לאסוף ממון… ובבואו סמוך לטוּרנוֹבה קראו לו חסידיו המעטים לבוא אליהם ליום השבת. גם חשבו ומצאו כי זה ימים רבים לא בא רבי אל טוּרנוֹבה, המון-העם אינו מבדיל בין רבי לרבי, ובהיות מעלתו אצלם ינהרו אליו עם“פדיונות” לשאול שאלת פרנסה בגוף ונפש, ונמצא רבּם עושה שם נפשות, ושמם נתגדל על ידו.
והשמועה שרבי זה בא לעיר הגיעה פתאום ואנשי טוּרנוֹבה יתעוררו… אותם האברכים שאוכלים עוד את הדייסה והלחם על שולחן החותן בבחינת מָן, ביקשו ומצאו שלא יתכן הדבר להסיג גבול הצדיק מטלנה, ויפחדו פחד פן יגנוב הרבי החדש את לב העם ונמצאה כל העיר נחצית לשני מחנות.
ובכן, לא שאלו ולא דרשו הרבה, ויקראו גם הם לרבי הצעיר מטלנה לבוא לאותה שבת לטוּרנוֹבה; ועל פי נס שקיבל גם הוא רשות לזה משר-המחוז.
שני רבּיים באים לעיר, וההכנות מתחילות משני הצדדים. הרבי ממַקרוֹב יגור אצל יעקב-שמואל לבית דויד, מפני שביתו רחב, והוא בעצמו חשׂוך בנים הנהו; והרבי מטלנה יתאכסן אצל רבי מוֹטיל, הפנים היותר חשובים בעיר.
ושני הבתים הללו פתוחים מיום הרביעי בבוקר. אנשים הולכים ובאים, הולכים ושבים, ספסלים ושולחנות מוּבאים לבתי-מלון, כלים נישאים מחצר לחצר, החלונות ישופשפו, הדלתות תּינקינה והמיטות מוצעות. בבית-המבשלות של ר' מוטיל כבר התחילו לאפות, עקרת-הבית סובבת בשוקים לקנות עופות. אָשר זלמן גם הוא דואג לדגים בסוד גדול, כיסו של הרבי פתוח לזהב – והעיקר, כבר מתחילים לשתות בבית-הכנסת מעט יי"ש על חשבון העתיד, ואתה דוקא בכוסות מלאות, למך-קלמן כבר שתה שתי כוסות.
טוּרנובה התעוררה לחיים בלתי-מצויים אמור אומרים כי הכפריים יבואו אל העיר ליום השבת. אמור אומרים כי החוכר העשיר מכפר זרבקה, שאינו בא לעיר רק לימים-הנוראים, יבוא עתה עם עשרה בניו ולוקחי בנותיו. – אמור אומרים כי להרבי מטלנה יש הדרת-פנים ושהרבי ממַקרוֹב הוא כּעסן, והוא הקטן משני אחיו.
וביום החמישי בצהרים בא אותו רבי לעיר. המקדמים את פניו היו מעט, וכיון ששׂח מעט עם הראשונים בין חסידיו נסגר בחדרו כדי להתיחד עם קונו. ה“גבאי” ישב על המרבד ונרדם וה“אריה למחצה” נשאר להיות שומר הפתח.
ובאותו בין-ערבים יצאו בני העיר לקראת הרבי מטלנה. אלה הלכו רגלי ואלה נסעו בעגלות. הרעש גדול וההמיה בכל הלבבות. התחתונים נדחקים למקום העליונים, ואנשים, שעוד בבוקר לא חשבו הרבה על דבר הרבי, יצאו מגבוליהם. התירו סוסי הרבי. קולות קוראים “אנחנו, אנחנו נמשוך את העגלה! אנחנו, אנחנו!”
ובית ר' מוטיל מלא נכנסים, אנשים סובבים והולכים בכל הרחוב הזה, רצים לכאן לכאן. הקטנים לא נשמעים עוד לגדולים, והגדולים שוכחים את צרכיהם; בכל מקום שאתה פונה כעין התנערות ויקיצה, תחיה בכל הרחובות ובכל הבתים.
רבי בא לעיר, שני רבּיים!
ובערב-שבת ערבוביה והתעוררות בכל פינות טורנוֹבה מן הקצה ועד הקצה. כל הנשים טרודות באופן שלא היה עד כה. כדים נשברים, כלים מוּסעים, הבנות הגדולות עוזרות לאִמן, מנשה וראובן שואבי-המים ממהרים לעשות את מלאכתם; האנשים רצים לבית-המרחץ, בכל החוצות המון אנשים מתנגשים; עזים מפגרות, שלא הלכו למרעה, באות בין בני-אדם, בבתי הרבּיים מסובבים, הקרשים נטענים, שולחנות מובאים. כל העולם בטוּרנוֹבה יגע, רץ, מדבר, שומע, גם המתונים ביותר שוכחים לתחוב ידיהם באבנטיהם. השמש ממהר לרוץ, הנרות כבר דולקים, שלוּחי-ציבור עומדים לפני העמוד במין גאות מיוחדה: אשרי יושבי ביתך – יתגדל – תפילה בלחש ובקול רם – קדוש, קדוש, קדוש – עלינו לשבּח – לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו! - - -
הזריזים מקדימים לבית הרבּיים בכלות התפילה, עוד בטרם יבואו לביתם; וגם אלה הפוקדים נשותיהם בתחילה, ממהרים “לבלוע” את הקידוש עם הדגים כדי ללכת אל הרבּיים. השולחנות הארוכים כבר מיושבים הם, ספסל עומד על גבי ספסל. שורות שורות אנשים יושבים צפופים מסביב ומאחוריהם, עומדים איש על כתף חברו, איש על גופו של חברו. דוּמיה של התעוררות פנימית. – הרבּיים לבושים שחורים ופניהם לבנים, יראה עילאה חופפת, קול דק יקדש על היין, הדגים יאָכלו בכל הרוֹך שבנפשות אלה, הדגים באים על השולחן במקום המזבח… הניגון בא וּמלוה אותם… עמוק הוא הניגון, כאילו הוא מזכיר נשכחות… הוא עולה ויורד, סובב, יטה לכאן ולכאן, ושהפך מעצבות לתמהון ומתמהון לשמחה נבהלה… הקהל חוטף את הסוף של כל פרק ונותן בו זמרה משלוֹ… הגבות נזקפים מעט… בנפשות רבות צינור נפתח, הלב יוצא ממחבואו; אין חטא לפני המקום בשעה רבתי כזאת, עמך ישראל הוא כבריה חדשה, שם בחוץ רק שמים וכוכבים והכל שומעים…
וממחרת בבוקר כולם טובלים במקוה כחתנים… פעם ראשונה אחרי דוֹר שלם שאדם שואל לשלום חברו, – מעין קרבה מתעוררת בלבבות, קרבה שלא היתה כלל עד עתה.
הדרך מבית-המרחץ לבית-המדרש מלא שיירוֹת שיירות, הפנים צוהלים, הפאות רטובות ממים והצוארון הלבן במין קישוּרוֹ עושה רושם של הרחבת-הדעת. תוחב איש איש את ידו באבנטו של חברו, הנקרנים מחזיקים בזקניהם לאמור: מי יעבור היום לפני התיבה בתפילת-שחרית? ומי – המוּסף? ה“לכו נרננה” מדאתמול לא היה טוב, ה“כּגונא” לא היה לפי מדרגתו…
והעם מתפלל עתה באיזה חדוה, רוב המתפללים הולכים אנה ואנה. אמנם פה ושם מטה איש את חברו הצדה לשיח עמו, אחדים עומדים ליד החלונות ומביטים לרחוב, האדמה שם מתחממת לאור השמש, ה“נכבדים” נקראים לתורה, אותה שבת היא שבת-מברכים – מי שעשה נסים לאבותינו הוא יגאל אותנו. - - -
והעם ממהר בתפילת-מוסף, כל הטליתות והסידורים נטענים על הילדים והאנשים ממהרים לרוץ, כדי לכבוש מקום מסביב לשולחנות הרבּיים. לא נעים הוא הדבר שבתוך כדי מהירות עוד צריך ליטול את הידים לסעודה ולברך ברכת המוציא. גם הנמושות, שלא באו לרבּיים אתמול, באו היום. העם צוהל ומתחיל לשתות לגימות לגימוֹת. מעמידים בקבוקי יין על השולחן, שולחים מכל עבר יין ומגדנות, העניים מעיזים לעמוד אצל בעלי-הבתים. גם הבאים לימים מעבירים מעיניהם את השינה של שבת. הנשים מקנאות באנשים, הנערים והילדים שמחים היום בחופשתם, על החלונות של בתי הרביים מטפסים ועולים, איזה אילן עומד סמוך לשם מַשיר את פירותיו מרוב נענועים. השמש עומד באמצע הרקיע.
ובסעודה השלישית הנה זמן ב“תורה” והזמירות של הרביים… כל הראשים כפופים ממעל לשולחן וכל האזנים שומעות… “האמת, האמת, האמת היא…” פותח רבי אחד “ישראל היא בבחינת כַּלה, כַּלה…” “הלבבות המה בבחינת קרבנות, קרבנות, קרבנות…”
"התעוררוּתא דלעילא ולתתא הוא חדוה, חדוה, חדוה. – “יה ריבּשן עלמא, דעלמא עלמיא!”
והכל שמח ומתפעל, איש איש יורד לתחתית נפשו ומעלה משם כל הניצוצות של חיוּת, עולה בלבבות איזה אור מסתתר… אותה שעה היא מין נעילה לאידך גיסא… העולם רחוק וגם טוּרנוֹבה היא רחוקה… מין הרגשה באה, שרק אלה העומדים מסביב לשולחן המה בהאי עלמא… השכינה שוֹרה באופל שבין-הערבּים… הכל עומד ותלוי בפיו של הרבי… אין רצון וכוח אחר כלל בעולם… לוּ היתה בת-קולו של הרבי נשמעת עתה לאמור: צאו ממחיצתכם! כי אז הפקירו כולם, כיושבים וכעומדים, את ה“יש” שבהם, או גם ניצתה בהם אש התאוה, אשר נמַקה בעפר הדורות, התהוללו, התלהבו והשתובבו…
במוצאי-שבת ליווּ את המלכה בקהל… הקודש באשר הוא קודש הולך, והחול לובש איצטלא דחדותא… העם כבר שתה כל צרכו יי“ש פשוט, והמהדרין מריקים עתה את הכוסות יותר מן השיעור… ראובן המלמד מנסה לרקד יחידי… חסיד אחד נכנס אל בית-המבשלות, רואה את העסקניות וחומד בלבו… אנשים אחדים כבר אינם שבים לבתיהם. איש איש נותן את ידו בצלחת רעהו לשם צחוק. את גָדי הבטלן כופתים ברצועה לשם תענוג… צחוק פרוע, פרוע… וה”שתיה" לא חדלה… כיון שניתנה רשות… שכחו האנשים את חנותיהם ואת “יום השוק” למחר בראשון לשבוע וישתו. – ענין הפרנסה נדחה, בן ישראל מתחיל לשמוח בפתיחה לימות החול. איש יהודי אחד החל לקרוא: רבותי, מדוע אין אנו שמחים? – שכינתא בהתעוֹררוּתא! מנשה הבטלן קפץ ממקומו ויחזק ביד ירוחם; ירוחם גורר אחריו את שמעון, שמעון אחז בידי בנימין, בנימין מחזיק באבנטו של קלמן, וקלמן מתחיל לנגן פתאום… והם מרקדים, בתחילה רק בצחוק, ואחר-כך בהתלהבות, בהתעוררות, בהשתעבדות הגוף, אנשים, אשר עמדו מסביב, באים ותוחבים את ידיהם לכאן ולכאן, מרחיבים את העיגול ומרקדים במירוץ, איש מגבּיה שולי בגדו ומתחיל לקפוץ באיזה כוח מבהיל באמצע העיגול. כולם יתנועעו, ידלגו כמו ירוצו; העינים בוטות והפה נתעקם ונוזל ממנו ריר. אחד יקרע את כותנתו ויגלה את חזהו. הפקר, הפקר! עמך ישראל מרקד.
העם מרקד באולם הגדול שבדירת הרבי, בחדרים אשר מסביבו, העם מרקד ויוצא מבית לבית ומשכונה לשכונה, העם מרקד בבתים החשובים שבעיר, בבית הרב דמתא ובבתי השו“בים והחזנים; גם חיטים, אנשים פשוטים, שרחוקים הם כל ימיהם מענינים כאלה, התערבו בין החסידים והם מרקדים צוהלים; גם מיני חוקרים בחשאי שכחו את הרד”ק ואת המלבּי"ם וישתו גם המה. קול יגביה מקול. פה לפה ימלל דברים בלתי-מובנים, הלבבות רועשים הרגלים מדלגות, הגופים מתפרקים הפקר! הפקר! עמך ישראל פושט את בגדיו העליונים ומרקד. ונשמה פתחה את לועה, – לאיש איש עתה כוחות שבעתים מאשר היו לו עד כה. כל אדם מהם הוא בחזקת איזה חיוּת. איזו התעוררות, איזו השתרעות לא ידע שחרה. מַעין הנסתם של שמחת חיים מדורות קדומים נובע עתה ומכה גלים. הכלים אובדים את ערכם המוחשי, קירות החדרים לא יחצו עוד והתקרה לא תבדיל. ביד כל אחד ואחד להגביה את עצמו, להתגדל באיזה אַמות, להשתרע ולהתהולל, להניע אמות הסיפים, להחריד את מחבואי החיים ממקומם, לצעוק ולזמר בלי סוף… תנו להם לאנשים האלה נהרות של יין, תנו להם את הסעודה הגדולה של חיבּוּק ונישוּק, של התלהבות עזה עד בלי שיעור של יחוד והתדבקות עד תמצית הנפש… תנו להם תשלומים בעד כל החיים שלא חיו המה ושלא חיו אבותיהם, תנו להם תשלומים בעד כל הדורות ובעד כל הזמנים.
וביום המחרת העולם עודנו הפקר, הפרוטות במזומן כבר כלו והתחילו לעבוט שארית החפצים והכלים, שוכחים לגמרי למנות ולספור ומוציאי הרבה מכפי כוחם, אין איש חושב בשלו ובשל אחרים; הכל אוכלים יחד ושותים יחד, הולכים מבית לבית ומשכונה לשכונה ומחפשים אחרי מזונות וּמשתה. הפקר! הפקר!
ביום השני והשלישי לשבוע כבר החלו הרהורים לעלות בלבבות לאמור "מה עשית, פלוני בן פלוני? הוצאת הכל מן הבית. – ומרבים לשתות, כדי להפיג את הצער. – הנחשלים כבר ישנים בבית-הכנסת, או על שולחנו של פלוני ומיטה של אלמוני. אין אשה יודעת איה בעלה. רבים לא באו אל ביתם זה שני ימים.
ביום הרביעי נוסע הרבי לביתו, והעם מלוַה אותו ומרקד לפני סוסי מרכבתו בשארית כוחו.
היום החמישי ישנה עוד איזו שארית הפליטה מן השמחה בתור “קינוח הסעודה”. אבל החיים הערומים כבר מתגלים… אין בית שלא נתרוקן… אין איש שלא אכל כל מה שיש לו, עד שכמעט לא נשאר מאומה ליום השבת השני.
וביום השבת הבא עוד העם נושא את בשרו בין שיניו, כדי שלא לחלל את היום הקדוש; אדרבה, עוד הם שותים מעט, שמחים מעט ומתלהבים, טלאי על גבי טלאי, מנפלאותיו של הרבי ומעשיותיו.
אבל בצאת השבת ובכלות ההבדלה לאור הנרות המשולבים משעוה ירוקה, בשעה שהנשים תוחבות את המפתחות בסינריהן ותחילינה להסתכל בבעליהן בעינים תובעות לאמור: פתח את החנות! צא אל יום השוק! קח את המחט ואת המרצע! באותה שעה הקיצו כל העם אשר בטוּרנוֹבה למעשים בכל יום ויפנו לבם לחיים בכל יום.
ומאז החלה עוד פעם הגלות הארוכה…
לִפְלַגּוֹת עִיר אוֹ יחיד ורבים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
רזוֹנה לא היתה עיר ואם בישראל, אבל גם בין הקטנות לא נמנתה. עיר בינונית היתה, כל מה שיש לערי ישראל הבינוניות היה גם בתוכה. – לא! דבר אחד היה חסר לה: חסר לרזוֹנה חזן. בשורת “כלי הקודש” אשר בה חסרה חוליה אחת: חסר חזן תמידי, יודע נגן, שיעבור לפני התיבה וינעים לעם בקולו. –
אמנם היה בעיר חצי־חזן ושוטה, שקולו כתוקע לסיר נפוח, והוא גם הוא היה אומר את “מי שברך” לנולדים ו“אל מלא רחמים” למתים, באין מכלים; אבל לבוא לפני העמוד לא נועז כי אז היו המתפללים בורחים מבית־התפילה באמצע “קדושה” ו“ברכו” והיו מניחים אותו לבדו. –
ושני בתי־תפילה היו ברזוֹנה: בית־מדרש לחסידים ולנגידי העיר ותוֹרניה ובית־כנסת לבעלי־בתים. אוּמנים והמון העם. וזה היה גם נימוק הקהל, שלא להעמיד להם חזן, כי לשלם “שׂכירות” אף מעט לשני חזנים לא הספיקה ידם; ואם חזן אחד מנו היו מושכים אותו אנשי בית־המדרש לכאן ואנשי בית־הכנסת לכאן; ונוספה עוד צרת־עין בין שני בתי־אל אלה, שמלבד זאת היו עוֹינים זה את זה כל הימים.
“שלוחי־הציבור” ברזוֹנה היו בימות החול ה“אבלים” וחבריהם; ובראשי־חודשים ובימי השבת היו מפצירים בכל אלה מן אנשי הקהל, שהיו יודעי־נגן קצת, כי יעמדו לפני התיבה וישמחו את המתפללים בקולם; ובימי החג, וביותר ב“ימים נוראים”, היו כל התפילות של הש“צים נחלקות בין מיטיבי־נגן בעלי־חזקה. לאחד היתה “חזקה” על תפילת־ערבית ולשני על תפילת־שחרית. ומנה אחת אפים היתה זו של תפילת מוספים ונעילה, ותהינה ה”חזקות" האלה לכבוד יותר גדול מעליה לתורה; ועמדו עליהם בעליהם בכל מאמצי כוחם, ולא נקל היה כי יפנו את מקומם לחזן.
והנה קרה כי בא חזן לעיר חזוֹנה, ואחריו חזן שני; ותהי העיר, היתומה משירה ומזמרה אמיתית ימים רבים, הומיה משני קולות.
ימי קיץ היו, ימי שׂובע וברכה, וליהודי רזוֹנה הרוָחה. ויראו בני בית־המדרש את בית־תפילתם כי נופל הוא, קירותיו שחורים וגגו שבור, ויאמרו להקים את הריסות הבית, וינדבו איש איש מתת־ידו, וישׂכרו אוּמנים ובונים לטוח בטיט ונגרים לתקן את בדקי בית־המדרש בכל צדדיו ולהעמיד אותו על תלו. גג חדש הוקם, הכתלים טוּחוּ בסיד לבן. את הרצפה עשו לבנים שרופות, תקנו את המעלות, חידשו את זכוכית החלונות וגם ספסלים בפנים משחו בששר.
וייף הבית ויהי למשוש חלק גדול מיושבי העיר. והימים, ימי כלוֹת הבנין, ימי אלול והכנה גדולה ליהודים.
ויאמרו אנשי בית־הכנסת בנפשם: עתה תגבר יד אנשי בית־המדרש עלינו, בבוא ימי התפילה הגדולים, ואלה העומדים באמצע הבתים ככל ימיהם, וביותר בני־הכּפרים, שפעם יתפללו בבית הזה ופעם בשני, יבכּרו עתה את בית־המדרש על ביתנו ובושנו מהם.
ויטכסו עצה במה לקדם את פני הרעה, וימצאו מוצא לדבר! ביום אחד נסעו גבאי־הבית חרש אל העיר הגדולה הסמוכה, ושׂכרו להם חזן ידוע לימי־התפילה, ויבוא האיש בעוד ימים עם להקת משוררים, כי עליו היה להכין וּלתכּן את המזמורים והשירוֹת. ותהום העיר, כי לא היתה עוד כזאת ברזוֹנה. החזן, איש כבן ארבעים, קטן־קומה ובעל פנים כהים, התאכסן אצל פרנס העיר; והמשוררים, מנערים בני שמונה־עשרה עד בחורים בני שלושים, קצוצי־פיאָה מעט וכלל לא מן היראים ומן השלמים התאכסנו אצל בעלי־בתים אחדים, וגם בבית אוּמנים מאוּמדים, מראשי בית־הכנסת.
וחייט אחד ואָמן, שהיה עושה בגדים לאצילים הפוֹלנים, ועשה את מלאכתו אצלם בבית־משׂכּיוֹתם, פינה את חדרו הגדול, בביתו היפה, לחזן עם עוזריו, כי יכינו שם את מזמורותיהם ושיריהם. ויהי הדבר לו לכבוד גדול.
בא ערב. ליל יפה ובהיר פרוש על רזוֹנה. ימי הלבנה במילוּאה, צעירי ישראל הלכו לטייל ברחוב הגדול, וגם סתם אנשים. כוח־המושך באויר צח הליל, לקרוא גוּברין יהוּדאין לטייל בחוץ גם בימות החול. – ומסביב לבית של אותו החייט עמד קהל גדול. השקיפו מבעד החלונות. הן נודע כי עתה תחלנה הכנות־הזמרה הראשונות.
ופתאום נשמע בשקט הלילה קול ניגון מבקש ומתחנן: וּנתנה תוֹקף קדושת היום! והיה היה כמו התגלות חדשה התפרצה; וחזר הקול ומשך בחזקה: וּנתנה־תוֹקף – קדוּשת – היום – וקול יותר גבוה חוזר: וּנתנה, וּנתנה, וּנתנה! ואחריו קול אחר:
קדושת, קדושת, קדושת. ומפי שלושה וארבעה קולות מתבקעת המלה:
היום, ומשתפּכת במלוא העיר: היום! היום! היום!
והקהל מסביב לבית הולך ורב. הזמרה, קולות המזמרים היו כמו באים גלים גלים מעולם רחוק והיו בכל נפש לחידת־פלא. האנשים האלה, היושבים בחדר, המה כשאר בני־אדם; הם הולכים על שתים, מדברים ואוכלים, ובגרונם איזה כוח נסתר, והכוח מרעיש! ומה עמוקה המנגינה החדשה, היוצאת משני קולות: זכרנו לחיים! האדם מתרפק על קונו, מתרפק ואומר: זכרנו, זכרנו! וקול אדיר מרעים: מלך חפץ בחיים! ונסתם ברגע הזה כל הרהור חיצוני וכל פניה שבלב. כולם עומדים מחוץ בלב של מרגוע ובחרדת־קודש כל אחד מהם היה נותן שנה מחייו לוּ נפתחה הדלת והכניסו אותו בפנים. ולא מעטים קינאו בבן החייט יוסיל, היושב עתה את המשוררים, הוא בפנים והמה בחוץ…
הימים הולכים ובאים ובכל ערב וערב התאסף הקהל מסביב לבית החייט, לשמוע את הרינה והזמרה, כי נפלאו. וידחקו איש בכתף רעהו, וכל גבר־אַלם דחף את חברו, בכדי שיהיה הוא הקרוב לחלון. והתחיל העם לשכור מקומות לתפילה בבית־הכנסת בעוד מועד. אמרו כי יוסיפו עשרה ספסלים שם בשנה ההיא; אמרו כי לחזן עם משורריו מנגינה ל“היום תאַמצנו”, שאין כמוה בכל העולם, וכל השומע יכול לעמוד על רגליו מאה שנה ולשמוע…
ואנשי בית—המדרש נבוכים עתה ומתכסים גם הם עצה. מה יועיל כי בית־התפילה שלהם הוא עתה כמעט בנין מפואר, אם אנשי רזוֹנה יאמרו: אל תסתכלו בכתלים ובחלונות יפים, שמו לבכם רק לחזן שישמיע לכם את קולו. וגם בלבבם עצמם החלה התשוקה לשמוע זמרה נישאה בימי־הדין, מעת שהמנגינות הרכות של חזן בית־הכנסת חדרו לאזניהם. הלא גם המה אנשים המה ויצר־רע של זמרה יושב גם בתוך לבם הם.
ויסע גבאי בית־המדרש גם הוא לעיר המחוז, וישכור בעל־תפילה גדול לבית הזה.אמנם בעל־תפילה זה מתפלל לפני התיבה בלי סיעת משוררים; אבל לו היה קול נפלא ומושל את לב כל שומעיו. ואותו דבר היה חסר לחזן עם המשוררים.
ויבוא בעל־תפילה זה לרזוֹנה ליום השבת באלול למבחן. ויתאסף קהל רב לבית־המדרש, לשמוע "קבלת־שבת שלו. בית־התפילה שנתחדש היה מואר בנרות רבים; יהודים בבגדי־משי ובפנים צהובים עומדים איש על יד רעהו. איזה תקוה ריחפה על פני כל וגם אותות־נצחון נראו למפרע על פני ראשי הקהל וגבאי הבית. אדם בעל קומה זקופה עומד לפני העמוד, טלית חדשה עליו, ועיני כל המתפללים אליו… עוד רגע אחד, עוד רגע, איש אחד מאחר לבוא פתח את הדלת, וכמעט בלעוהו המתפללים חיים על אשר הפריע את הדממה ובעל־התפילה עומד ועיניו נטויות לסידור גדול, הפרוש לפניו.
אור ויופי בכל החלל. דוּמיה! והנה קול מפליא בחזקו וביפיו קורא בעוז: לכו נרננה לה'! נריע לצוּר ישעינו! הקול היה כמו שאגת ארי. נדמה כי כל הבית מריע והומה: רננו לצוּר מושיע!
והקול הזה, איך התרפק והתחטא כשהגיע להרצאת המלים: ארבעים שנה אקוּט בדור, אקוּט בדור – בוכה אלהים ומתחנן – והם לא ידעו דרכי. מדוע לא ידעו? מדוע? והקהל עומד ומקשיב כאיש אחד. יריע כים קולו ולבם יהמה כים. שיר לה' שיר חדש! שירו לה' כל הארץ! שירו לה‘! ברכו שמו! הוא קורא והוא עונה. כל הארץ תשיר שירתה לה’. וכל הקהל עומד בקסם ההמיה. ימים ושנים היו עומדים כך ולא הו מָשים ממקומם לוּ בעל־התפילה הלז יעמוד בתוכם וישיר את שירי השבת. אין פנים ואין אחור, אין משאות ואין צרכים: הבו לה' כבוד שמו – ישמחו השמים ותגל הארץ! – מה? הקול אדם הוא זה או קול משק גלים? יִרעם הים ומלואו! ירעם! כתלי הבית יחרדו, ישתקשקו החלונות, ינוּע העמוד, כל אחד ישען בשכנו לבל ימוֹט. אין זה בעל־תפילה, כי אם קסם בפיו. כל מי שלא התפלל ברזוֹנה בליל־שבת הזה עם הציבור בבית־מדרשה, לא שמע את בעל־התפילה הזה באדיר קולו, בעומק השתפכותו וברינוּן העבודה הפנימית שלו, לא שמע “קבלת־שבת” נהדרה מימיו!
ותרעש העיר בכל יום השבת וידברו בקהל על דבר “בעל־התפילה” הנפלא הזה. ורבים משומעיו התאספו לכבודו וישתו מי־דבש ויין למרבה, ותהי הילולה וחינגה לאנשי בית־המדרש, כי לויתן כזה עלה בגורלם.
ובמוצאי־שבת החלו עוד פעם הכנות הזמרה של חזן בית־הכנסת עם משורריו ויפליאו הפעם בקולם. ויתאספו אנשים רבים מסביב לבית, ויעמדו לשמוע אל הרינה ואל הזמרה. שרו אז את ההתחלה: מסוד חכמים ונבונים וּמלֶמד דעת מבינים! וירעמו הקולות בגרונם. נדמה כי שיירה של לויים נותנת בשיר קולה. -
והיה כי נחו ונדַמו אלה פה, עמד בעל־התפילה, שהתאכסן אצל אחד מן הנגידים בצד השני של הרחוב, והחל גם הוא לתת גם הוא קולו בהשתפכות הנפש ובסילוּדים ויִקָבצו גם שם אנשים לשמוע, ויחֶלק המחנה וקול המנגן הזה חותך באויר ושואל בעוז והדר: מי כמוך בעל גבורות! ומי דומה לך? – והיה כאילו נשמעה קריאה זו בפעם הראשונה, כאילו זה עתה החל בן־אדם לשיר שירת קונו.
משני עברי הרחוב מנצחים בנגינות, ולב הקהל מתפלג, אלה נוטים לכאן ואלה לכאן. לאלה הסובבים את בית בעל־התפילה ברור הדבר שלוֹ הנצח וההוד; ולאלה העומדים על יד בית החזן ומשורריו ברור וקיים שלשיירה הגדוּלה והתפארת.
ויחלו ה“צדדים” ביום המחרת להתנגש. אנשי בית־המדרש הוכיחו לכל מי שנפגש עמהם כי “כף” בעל־התפילה שלהם מכריעה אותה של החזן ומשורריו גם יחד; ואנשי בית־הכנסת הוכיחו לכולי עלמא את ההיפך. – על שאלות היום ושאלת החודש, -כי הלא מצד אחד על היהודי להרויח בימים אלה ממון לימי החגים; ומצד אחר, בירח כזה החי יתן אל לבו, -התעצם הניגוד ואהבת־הנצחון בערך הזמרתי של העומדים מצד שני שלוחי־הציבור. אנשים, שלא ידעו מאומה בפרקי דזמרה, וגם לא שמעו כאלה כל ימיהם, היו בן לילה למביני־נגן וידרשו כל פרט של הגבהת הקול והשפלתו והוד ההברה – כמין חומר. ועוד יותר: גם אנשים ישרים בלבותם, שלא אהבו להלוך רכיל בחבריהם, לא יכלו לעצור ברוחם עתה, שלא לדבר סרה על הש“ץ מהצד השני. בבית־המדרש יצא הקול כי ה”משוררים" רעים וחטאים הם ואינם יראים את ה'. ואנשי בית־הכנסת נועזו לומר כי בעל־התפילה, בהיותו צעיר לימים, היה בעצמו משורר עוזר לחזן שלהם…ובשמוע אחד הנלהבים את הדבר ההוא הרים יד במוציא את הדברים מפיו, ויתן לו מכת־לחי עזה. כה היו ימי־ההכנות לתשובה לימי זריעת שנאה ואיבה בין אדם לחברו, ולפעמים אויבי איש גם אנשי ביתו, צאו ולמדו: חתן אחד אוכל בבית חמיו, ואבי רעיתו נוטה לצד החזן, ורוחו של הצעיר ישאהו אל בעל־התפילה, ועוד זה: הבעל רוצה לתקוע היום ממקומו בבית־הכנסת, והאשה אומרת " לא כן, רק בעל־התפילה מרכך את הלב. שו"בי העיר, שדרכם להחניף לכל “בעל־בית” ברזוֹנה, אובדי עצות הם עתה, מבלי דעת איך יענו על שאלת אנשים לאמור: מי ימצא חן בעיניהם יותר? החזן או בעל־התפילה? גם הרב דמתא, חרוץ וערום יודע להתהלך את הבריות, לא עמדה לו חכמתו הפעם למצוא פשר ותוֹך.. מושג נאמן מחיי רזוֹנה בימים אלה נקנה לנו, אם נצייר לנו רגע כי מחצית העם נטתה אחרי דויד ומחציתו אחרי אבשלום, ושניהם בעיר. –
ולא לבד בתוך העיר נתפלגו הלבבות, כי גם בה“סביבה” ובכל הכפרים אשר מסביב לרזוֹנה, שבהם גרים מבני־ברית משפחות משפחות. אנשים מן העיר, שיש להם מגע ומשא בכפרים, דפקו על פתחי אחיהם הכפריים וגם צירים מיוחדים שלחו אליהם, למען ינסו דברים עמדם, לשכור להם מקומות לימים נוראים – בבית־המדרש או בבית־הכנסת, -אלו כדאית להוּ ואלו כדאית להו. וכשבא יהודי כפרי לעיר משכו אותו משני עברים, הללו לכאן והללו לכאן, וַתהי המהומה רבה ודברי ריבות בשערים. רבים מבני־הכפרים, שהיה לבית־הכנסת “חזקה” עליהם, נשבּו על ידי אנשי בית־המדרש בחלקת לשונם; ולהיפך, נפתו אחדים מהם לעזוב את בית־המדרש וללכת לבית־הכנסת, כי שם הרינה האמיתית. –
ובבוא ימי־הסליחות עוד התקשו הלבבות יותר. ובימי־הדין, שבּם יתּקע בשופר גדול לתשובה ולהתעורות כל נפש וכל בשר, בא ישׂטן ועירבּב את העולם ברזוֹנה. לא ידעו האנשים כי היום יכתב בספר החיים, אם לשבט או לחסד; ובמוחם רק רעיון אחד סובב ומנקר, לנצח בחַזנם על אחיהם! מרגלי־חרש משני בתי־האל סבבו מזה לזה וסיפרו והודיעו על אודות כל זמירה ומנגינה, אם עלתה או לא עלתה, וכי יצא העם מבתי־התפילה, הללו פונים הנה והללו לעבר השני. כי איך יאמר איש לחברו “לשנה טובה!” אם לא יוכל דבּרוֹ לשלום…
אנשי בית־הכנסת, ההמון ברובם, הקדימו אחרי הצהרים ללכת אל הנהר הרחב והיפה במורד העיר, לקיים שם מצוַת “תשליך”; וילכו אנשי בית־המדרש היום, כדי להתרחק מהם, למי העינות.. בעשרת ימי־תשובה שקלו וטרו, דנו ורבו בכל מקום ופינה בעיר על אודות ערכי הנגינות של הש“צים. בעל־התפילה רכש לו כתר נצחון בהרצאתו את ה”נתנה תוֹקף“; והחזן ומשורריו הגדילו עשׂה בזמירת “היום תאַמצנו”; והתנגשה אותה התפילה עם הפזמון והיו לסימני האויבים בעיר כ”שבּוֹלת" ו“סבּוֹלת” לפנים. מדנים בין אחים! השבט הישראלי ברזוֹנה נחלק לשנים.
ויבוא יום סליחה וכפרה לכל באי־עולם; והוא עוד הוסיף לזרוע ניצני משטמה בין גרי העיר. לא צקון־לחש, לא השתפכות הלב לפני יושב מרום ובעל־הרחמים נשמע בבתי־תפילות לעברי ברזוֹנה, כי אם כוחות נאבקים.ביקש בעל התפילה היחיד להרעיש בקולו פני תבל וּמלואה; והחזן ומשורריו יודעים כי המה הרבים ולגרונם מי יגביר! וירעשו עמודי בית־המדרש, כאשר נהם בעל־התפילה בקול אדיר: המלך היושב על כסא רם ונישא! וסמוך לו, כמו להכעיס החלו משוררי החזן במקומם לרדוף אחד אחד את חברו בקול: בפי ישרים! ובדברי צדיקים! ובלשון חסידים! ובקרב קדושים! קירות בית־הכנסת חרדו, ואין כאן ישרים, אין כאן צדיקים, אין חסידים וקדושים, כי אם אויבים, אויבים נלחמים זה עם זה בקולם. אתם לא תדעו קנאת אדם ואהבת הנצחון!
ושני החזנים נשכרו לכהן ברוֹזנה; למרות המחאות והמדנים משני הצדדים; והכל כתוב וחתום בכתבי־התקשרת. אנשי בית־המדרש העלו את מנות המתפללים, וכן עשו בעלי בית־הכנסת וגבּאיו; ותגדלנה הוצאות הקהילה ארבעתים, וכמעט נדלדלה העיר וירגנו העם האהליהם ותהיינה ה“זמירות” וה“מנגינות” מעתה להם למשא כבד…
ובכל “ברית־מילה” ובכל “חתונה” בעיר שומרים הגבולות, לבל יקרא אחד מאנשי בית־המדרש והקרובים להם את החזן להנעים בנגוניו או להיפך, חצי־החזן השוטה היה מעתה לעני מדוּכּא ויעשוהו למשגיח על ה“תלמוד־תורה” ועל כיסו הריק… אין השוָאה ואין פשר ואין גשר בין שני בתי־האלוהים שצרים זה את זה עם ש"ציהם יחד. המעמדים החברתיים ברוֹזנה נשתנו, גבאים הוסרו ממשמרתם ובאו אחרים תחתיהם, אציל העיר, שאדמתה לו לאחוזה, פוֹלני קל־הדעת, מכרה ליוָני. מקרים מדיניים רבּי־עלילה באו בכל מדיניות המלך וחוקי־צבא חדשים ליהודים. עםַ הרוסים נלחם בינתים את התוּגר; ובתוך הויכוחים הרבים בשעריה: מי מן האויבים ינצח וראוי לנצח, עוד התערבה שארית מן הדין־והדברים: למי משני חזני העיר הנצחון? למי משפט הבכורה? האם לקולו של בעל־התפילה היחיד או לחזן עם המשוררים?
יחיד ורבים! מצד זה – קול אחד של בעל־התפילה, קול יחיד ומיוחד, קול השתפכות אדם כשהוא לעצמו; ומצד זה קולם של רבים, קולות רבים בהתאחדם יחד, הד קול היוצא בעזרת רבים וּבהתאָמת רבים. מי מינייהו עדיף? הדבר הזה לא נתברר עד היום ברזוֹנה ובמלוא העולם מסביב לה. – – –
הַקַּדִּישׁ, אוֹ: שְׁנֵי רְחוֹקִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
נתן-אריה לבית דויד לא היה גביר ועשיר, ובמשפּחת האמידים של עירו לא נמנה, רק בין בעלי-הבתים ההגונים היה מקומו. לוֹ היה בית גדול בטבור העיר, בנוי לבנים שרופות, וגגו גדול וגבוה ומכוסה רעפים אדומים. כלי-הבית היוּ של עץ קשה, שחור מיוֹשן, ועל הקירות תלויות היו קדירות של נחושת קלל ושל ברזל.
נתן-אריה היה בעל-בשר, הדרת פנים לו וזקן ארוך, ומכובד הוא על הבריות. הוא היה מטופל בבנים נשואים ובחתנים לוקחי בנותיו, שישבו רובם על שולחנו. ביומא דפגרא הלכה מביתו לבית-הכנסת שיירה שלמה, משפּחתו היתה ל״ז ראשים מבן י״ג ולמעלה. נתן-אריה היה גם בן-תורה ו״ידען״ ולו ספרים רבים, גדולים ורבי-הכרך. הוּא היה נחשב בין היראים והשלמים; את הדת שמרו בביתו בדיוק ובהדר. שביתת ״שבּת״ אצל נתן-אריה היתה שבּת במלוֹאה. ״עריכת הסדר״ אצלו בחוג משפּחתו הגדולה היתה מפורסמה בכל הסביבה. קולו של נתן-אריה היה ערב, והא גם היה עובר לפני התיבה לפרקים, לכבּד ה׳ מגרונו. נתן-אריה ובניו היו מן הקרואים לכל ״שמחה״. בכל ענין מצרכי העיר שאלו בעצתו ואיש לא המרה את פיו. עשרים שנה רצופות היה נתן-אריה גבאי בבית-המדרש ויכלכל את עניניו במשפט. לא היו שום תגרות במסיבּוֹ; וכל משטמה וקנאה בדבר עליות וכיבּוּדים סרו אז. בעין פקוּחה השגיח על צרכי בית-המדרש, תיקן כפעם בפעם את בנינוֹ, משח הקירות לבנים, קדירות-הנחושת היו נוצצות תמיד; גם השַמש, שהיה ברשותו, עשה את מלאכתו באמונה ומילא אחרי מצותוֹ תמיד; מאחורי תנור-החורף לא היה בית-מקלט לכל עובר, כי דאג נתן-אריה בימי ממשלתו להקים בעיר מלון-אורחים מיוחד. הוא השגיח על התמחוי, על הצדקה לעניים, על ההקדש ועל בית-המרחץ. הוא כבר קבר שני רבנים בחייו ולשניהם עמד לימינם בחייהם.
גם את פקידי המקום התהלך נתן-אריה בשלום, וישתדל להקל את המסים והארנוּניוֹת; אם קרה ואתא ״חילול השם״ בעיר, כי איש אחד החמיץ מעשהו בשער, עמל היה לתקן את המעוּות; כי פשט אחד מבעלי-הבתים את הרגל, התאמץ הוא להקימו על רגליו. איש כי מת ונפלה תגרה בין היורשים, היה הוא עושה-שלום ביניהם. כי אמרה אלמנה לחנך את בנה ולא ידעה את הדרך יבחר בחיים, הלכה לנתן-אריה והוא קרא את הנער אליו, תהה על קנקנו וימצא לו אורח. בקצרה, הוא היה כאב וּכפטרוֹן בעיר, וגם גבירי המקום, שהונם עלה פי עשרה או גם פי מאה על הונו, חָלקו לו כבוד, לוֹ הלווּ מעות בלי שטר. ה״הן״ שלו היה ״הן״ וה״לאו״ — ״לאו״. הוא לא היה נוח לוַתּר; אבל גם בתור תּקיף בדעתו ידע לשׂוּם גבול לרצונו…
איש בריא היה נתן-אריה, לא היה לו ״מיחוּש״, לא היה מוכשר להתקרר; מעולם לא השתעל בגרונו, לא חש בראשו, ויהי בן גוף מוצק. ובבית-הרחצה, כשהיה עומד ערוֹם בקומתו הזקופה ובמלוא בשרו הנוצץ, היה כמלך בגווֹ.
נתן-אריה בן-החמישים היה נראה כבן-ארבעים. ביתו שמר על יסודו והוא היה חי כיחיד בעירו, כאבי-משפּחה וכראש הקהל. חיים כאלה המה כמצודה, שבנו אותה אבן על אבן, והיא עומדת בתקפה.
גם המעמד הכלכלי בעירו של נתן-אריה היה על מכונו. בסחר היערים הגדולים ובתי-הנוֹפת הבנויים לתלפיות מסביב לה מצאו יושביה את פרנסתם ברוַח. בין אנשי בית-המדרש יקירי-קרתא ובין אנשי בית-הכנסת שרר שלום; ומיום התבססה העיר לא ראתה מחלוקת בשעריה ולא באו מקרים גדולים להחרידה. חוקי-הצבא החדשים, שהרעישו אז את כל נאוֹת יעקב, לא עשו בה מהפכה. גם השינויים בלבישת הבגדים נעשו בה לאט לאט. ניכּרו יושביה בין שכני העיירות הקרובות ברוממות-רוּחן.
ולכל אלה בא הקץ! באו ימים ועמם באו בקעים גם בעיר בצורה זו.
אנשים אחדים בה החלו להריח ריח החסידוּת, אשר בימים ההם החלה להתגנב לנאות יעקב כדת חדשה, וישבעו לה בנפשם שבועת-אומן, מבלי אשר ידע איש איך נעשה הדבר ואיך מצא החסיד האחד את חברו, והשנים – שלושה ועוד, עד כי כבר הצטרפו למנין שלם. ולא לבד כי נועדו אלה לבקש להם דרך שונה מן הדרך אשר בה הלכו אנשי העיר ונתן-אריה בראשם, כי עוד פרשו מן הציבור ויסדו להם ״מנין״ בבית אחד, להתפלל לה׳ לבדם…
דורות רבים חיו יושבי העיר ויהיו שלמים איש את רעהו ובנפלאות לא דרשו, ולמה יחצו אלה עם ה׳?
אמנם מחלוקת רבה לא התפרצה בעיר בגלל זה, כי קרי-רוח אנשי העיר הזאת מנעוריהם, אבל כמוּעקה באה בלב יושביה ואיזה כעס עצור. נערי-שחץ השליכו אבנים בחלונות הבית, שבו התפללוּ החסידים. חותן אחד של אברך חסיד גירש את חתנו מביתו; ותבך האשה אחריו ושני ילדים אתה. דיברו על אודות מאורע זה בבתי-התפילה ויהיו גם דברי ריבות וקטטות.
ובלב נתן-אריה עשה הדבר שמות, נפשו היתה כמו נתונה בצבת, מדי ראה ביום השבת את ה״חסידים״ הולכים ל״חדרם״ להתפלל. וישנא אותם תכלית שנאה. שויון העיר וּשלמוּתה היוּ עמוּד חייו ובנינו. הוא נשא המחשבה בקרבו תמיד, כי אם יקראו אותו לפני כסא המשפּט העליון וישאלוהו: מה עשית עלי אדמות? אז ישיב, ראו את הנטיעים אשר נטעתי בעמי. – והנה באו שחצנים אלה לשחתם. לוֹ היה הרגש כמו קמו אויבים להכחיד חייו, להכחיד מעשי-ידיו… הוא היה לשלום כל הימים והמה למלחמה. כל תפילת חסיד חדש, כשהוא מתנועע ושׂם ידו באבנטו, כמו כוננה להקניטו; ובידו אין למשוך את לב אנשי העיר אחריו לריב עמם עד רדתם. על משכבו בלילות יסרוהו כליותיו על אשר יראה עוול וישתוק. בשכנותו, בחוגו היה שופך מרי-לשונו מדי דברו בהם; ויתלקטו אליו מתי מעט, שהחלו לחשוב גם הם כמוהו, ובהם אנשים מדלת העם, מן ההמון, שאינם אוהבים גם את החסידות גם את שומרי התורה.
לנתן-אריה היו מעתה עניני מסחרו ועסקי ביתו לטפלים ולבו ידע רק אחת: מחשבת נקם! הוא אומר למסור את החסידים למלכות ולהכותם בלשונו; הוא, שהיה עד היום מתון במהלכו, אם גם עז בדעתו, אמר לעשות כל רע ותועבה. הוא אינו מושל ברוחו עוד. –
והיה כאשר אמרו אנשים אחרים לתווך בין העומדים ובין הבאים עוד הציתו את המדוּרה; נתן-אריה לא יכול לדבּר כל אדם לשלום, אם הרגיש כי נוטה הלז למתי החסידים.
ויחשוב מזימות כל הימים. שיירה קטנה כבר היתה עמו. בכל מוצאי-שבת התאספה אל ביתו ונועצו יחד כדת מה לעשות.
והנה בא הדבר כי אחד מעשירי העיר, שהוא היה האחד אשר לא נטה לנתן-אריה חסד, החל לנהות גם הוא בלבו אחרי החסידים החדשים ויתהפך והיה לאחד משלהם; ובכספו אשר נדב החלו לבנות להם בית-תפילה מיוחד. ונוסף על שני בתי-האלהים שבעיר עוד בית אחד, ״קליוז חסידי״, ויהי בעיני נתן-אריה ומרעיו כמו בית-אל על יד ירושלים ושילה…
וחמת הגבאי עלתה מאד בראותו את האיכרים מסיעים את האבנים והעצים לבנין החדש, לבבו לא ידע השקט. ביום אשר בו ירו אבן-פינה לקלויז היה משוגע ממראה עיניו. לעינוי-נפשו אין קץ. הוא רואה בכל יום איך ירו את היסוד, איך הקימו את העצים לכתלים ואיך טחו אותם. הנה כבר העלו עליו גג ויכסוהו תבן חדש וחָלק, העמידו בו הדלתות והחלונות. ליבּנו את הבית יפה ובחמש מעלות עולים בו. ועיניו רואות וכלות וידו קצרה. בימי קדם הן היו נותצים מצבות אלהים אחרים בשם אלהים! לילה לילה נדדה שנתו מעיניו.
ויהי כאשר הגיעה חנוכת-הבית והחסידים כָּרו כֵּרה וישתו לשכרה כמו להכעיסו, וירקדו בהילוּלים, הוא אמר להעלות אש הלילה ולשרפו הלילה, ונפשו לא התפּלצה. הוֹי, שנאת-רוח ומשטמת אחים, עד כמה ידך מגעת!
רק בקושי מצא לו נתן-אריה חברים לרעיון זה להשחית, כי בכוח פיו דיבּר על לבם. אבל גם אלה שנפתו לו התחרטו על זה. רק חייט ואופה אחד היו באמנה אתה ויהיו ממתי-סודו. שלשתם החזיקו יחד בעצה לרשע ולחטאת-מרי.
מי מילל לפני שנתים כי נתן-אריה יארח לחברה את אנשים פשוטים כאלה!
והליל האיום הנה בא. המה גמרו להיוָעד בביתו, ללכת שלשתם בחצות אל בית-התפילה החדש, איש איש בעץ גפרית. החייט והאופה לא באו! לשוא חיכה להם נתן-אריה, בשרו עליו התכווץ. כמו יד נעלמה באה ותסגור את הדלת בעד רעיו; אבל היד הזאת לא יכלה לעצור בפני נתן-אריה, בקרבו היה דבר שחזק גם ממנה…
ליל קר היה. רוח קטן נשב במלוא העיר הישֵנה. בניה שוכבים על מיטתם; ואיש לא פילל כי יקום עתה אחד מהם, ישים את מעילו עליו וישים פעמיו אל רחוב אשר שם עומד בית-התפילה החדש. בצעדי-און צעד נתן-אריה. דממת-הליל לא החרידתהו.
ויעמוד נתן-אריה לפני בית-התפילה, שסגור היה עתה על מסגר, ויבט עליו בעיני-תמהון. שני כוכבים עוטרים את הבית. השמים אילמים. נדמה לו כי קם עתה מקבר וכי גופו הולך ומשתרע; לוֹ נדמה כי גדל הוא פי שנים ומשכמו ומעלה הוא רואה את כל שטח הגג. מה הוא עושה פה? והנה כבר האשמורה השניה. ואם לא יעשה זממוֹ עתה יהי כגבר אין אֱיָל.
בידים רועדות לקח את תיבת עצי-הגפרית, אשר שׂם בצלחתו, ומשפשף איזו מהם בתיבה, ויעלו להב, והוא שׂם אותם על קצה הגג של הבנין והלז בוער מעט, בראשונה בלי חפץ, ואחרי-כן במהירות יותר גדולה…
המבעיר את הבעירה נעלם, והגג עלה בלהב וישלך את ניצוציו על הבתים הקרובים, ויקיצו האנשים מפני להט האש ומפני העמוד האדוֹם שעלה בחלונותיהם, ויזעקו קול גדול: נפלה שריפה בעיר! שריפה נפלה בעיר! ותהי מהומה וקול צעקה והמולה. לבשו האנשים מלבושיהם אך למחצה, קפצו מבתיהם ויחלו לרוץ ולקרוא. אלה עלו בסוּלמות, שפכו מים מחביות ולא עצרה ידם לכבות את הבעירה. קולות קוראים: עזורו! עזורו! לא הבינו איש את שפת רעהו. בהלה ורעש, נגישׂוֹת וצעקות. מבתים רבים נושאים כרים וכסתות, נושאים שולחנות, ספסלים וארונות, כלים ובגדים מונחים בחוץ צרורים צרורים. ילדים צועקים, תינוקות מיללים. ויהי פּחת ופחד; גם בהמות הבית קפצו ותנתקנה את מוסרותיהן, ותהי העיר לחרדת אלהים!
ונשרף בית-התפילה החדש עד יסודו, נשרפו כל בתי הרחוב הזה, קפצה האש מהלך שני רחובות ותפול גם על בית נתן-אריה וישׂרף גם הוא. ושני ילדים קטנים מנכדיו, ששכחוּ להוציא אותם מתוך מהפכת השריפה, גם הם נשרפוּ.
וממחרת היום, כאשר כבתה האש, היו בתים רבים בעיר למעי-מפלה. גם אנשים אמידים התגוללו בראש כל חוצות מאין מלון. בכל פינה ופינה עמדו כנופיות וישיחו במאורע הגדול, וינודו ראש לבנינים, אשר עוד אתמול עמדו על תלם והנה נחרבו עד תומם. הנזק היה גדול לאין ספוֹר. דיברו גם באסונו של נתן-אריה, ופה לפה התלחש, מבלי ידע אדם מי הגיד זאת בראשונה, כי ידיו הן היו במעל הזה… וינוּדוּ ראש ויאמינו ולא האמינו. כי דברים כאלה נשמעים לרָשוּת, משימים את מבעיר הבעירה בבית-האסוּרים; ואם נתן-אריה באמת חטא ועָוַת, יענשהו ה׳ אלהים ואל תהי בו יד יושבי העיר.
את דברי הימים לאחר-כך לא אתאר. בשנה הראשונה אחרי השריפה הגדולה החלו הנשרפים להתנער לאט ולהקים את הריסותם בעזרת קרוביהם. אולם בנתן-אריה היתה יד ה׳ בו להוּמוֹ. ציבור ירגע מפחדו, לא כן היחיד כי יחרב. –
מיום אשר הזיד נתן-אריה לשלוח יד בקודש סר כוחו, הונו נתמעט, בניו וחתניו לוקחי בנותיו נסתבכו במסחרים רעים ונשבר מטה לחמם. אשתו עקרת-הבית מתה משברון לב אחרי שנתים ימים. וַתקש אחת מבנות נתן-אריה בלדתה ותמת על האבנַים. אחד מחתניו נסע בקרון ויתפרצו הסוסים ויפול וישבור את רגלו. שני נכדיו לוּקחוּ לצבא וישָלחו למרחקי ארץ. לנתן-אריה נכדה אחת יפת-מראה מאד ויעלת-חן, והנה דבק לבה בבן אל-נכר ותבגוד בעמה. אל קנא הוא ה׳ אל צבאות!
נתן-אריה חילק את אשר לו בין שארית בניו וייעץ אותם לעזוב את העיר וללכת למקום שאין מכירים אותם; ויעשו כן ויעזבוהו אחד אחד.
והוא בעצמו שׂכר לו מעון בשכונת הנוצרים רחוק ממשׂטמת אֶחיו ולא בא כמעט העירה. ומאז מתה אשתו כילכלה אותו בתו הצעירה, שלא נישאָה לאיש.
ושם, הרחק מרחוב היהודים, חי חיי בודד, התפלל יחידי בלב כבד והיה אומר גם תהלים לפרקים, כי גם את הספרים הגדולים הסיר מעל שולחנו, ולא חפץ הנידח ליהנות גם מן התורה, כי אָבל הוא בנפשו…
פעם הקיץ משנתו ופיו נתעקם, ידו אשר הרים אותה על בית-תפילה לבית-יעקב, מתה פתאום ורגליו כבדות; ומני אז ניהלה אותו בתו בלכתו לחוץ. הוא לא החליף עוד את בגדיו, ויהי כמו איש מעולם אחר…
איש לא ביקרוֹ עוד. מבית-התפילה נעקר ממקומו. הוא נחשב כחָלף. דיברו בו בעיר ואמרו כי יקום בכל חצות-לילה ומתפלל ובוכה; ואחרים אמרו להיפך: השטן הקשה את לבו. נערים קטנים יראו מפניו כי ראו אותו מרחוק, והגדולים עיפּרוּ בעפר לעוּמתו וברוב הימים נשכח לגמרי מלב.
רק פעם בשנה, ביום הכּיפּוּרים לפני נעילת-שערים, היתה בתו אוחזת בידו ומובילה אותו לבית-המדרש, וישב שם כחצי שעה לפני הסף כמנוּדה וטליתו הישנה על ראשו. – איש לא שׂם לבו אל המוחרם הזה, גם אחד מן המתפללים לא דרש בשלומו, לא עמד בד׳ אמותיו; והוא ישב שפי עד אמוֹר החזן: ה׳ הוא האלהים! ואז ניגשה אליו בתו, שעמדה מרחוק ומחכה לו, אחזה שוב בידו ותובילהו לבית-מלונם, להיות נעלם שם עוד שנה אחת מעיני בני-אדם.
עם ישראל לא יֵדע סלוֹח, אַל תגעו באשר לוֹ.
והיה בימים ההם באותה עיר נער צעיר לימים, קשה-רוח ופרוע במחשבותיו, שצרה היתה לו מסגרת המושב. – בן תורני היה, והוא גם הוא הבין בתורה, אבל אַיב את הלימוד. הוא ברח איזה פעמים מן ה״חדר״ ולא היה שומע בקול הוריו ומוריו. גם חבריו לא היו רצויים לו, וכשגברה הבדידות בנפשו הלך מחוץ-לעיר והיה מטפס על הגבעות הקטנות ויורד בעמקים; ושם באויר הרחב היה נותן קולו, או רץ ומדלג בכל כוחו.
ואיש לא הבין לרוח הנער ההוא. הוא אוכל ושותה כבן-אדם, לוֹ שׂכל ותפיסה, ולוּ חפץ ללמוד, כי אז היה כאחד מהם. הורים טובים לו, אבל נקעה נשמתו מהם. – ואם יסרו אותו לא הועיל, וגם אם דיברו אליו רכות לא ציית כלל. פעם קם ועזב את השולחן באמצע הסעודה, והיה בו צורך למזומן… לו בעצמו לא היה חפצו ברור, אבל בלבו נשב איזה סער. בדמיונו הפוחז היה יכול לעקור אילן או להסיע אבנים כבדות, ופעם, וכאשר ירד ברד גדול משמים, חשב: מה עלתה לעיר מושבו לוּ תחת גרעיני הברד באו אבנים ממש והכּוּ כל אשר בעיר מאדם ועד בהמה וכלה כל בשר.
וציירו לעצמכם: לנער המוזר הזה היה איזה שׂיח ומגע נפש מרחוק עם המבעיר נתן-אריה, ובבוא שעת הנעילה ביום-הכיפורים, היה הוא עומד בארבע אמות של המוזר והסתכל בגוף המדוכא הזה. פעם עבר הנער בלילה ברחוב הנוצרים וירא את הבית אשר בו ידור הבודד, ונר קטן מאיר מבעד החלון, ויבקש לפתוח הדלת ולבוא פנימה, אם גם לא ידע מה לו שם. נסתרים דרכי ה׳!
היה יום מעוּנן. הנער הפרא הזה עזב את בית-אביו וירא והנה ארבעה אנשים נושאים על מיטה מת אחד, וכמעט רצים הם במהלכם. הוא מיהר אחריהם, לדעת מי מת היום, ונודע לו מפיהם כי את נתן-אריה הם מובילים עתה לקברות, כי אחזהו השבץ וימת. ולמת הזה אין ״לויה״, אין איש הולך אחרי מיטתו ואף השמש לא יקשקש בתיבתו ולא יקרא: צדקה תציל ממות! התעורר הנער וילך עמהם.
נושאי המיטה הגיעו ובאו אל בית-הקברות שמחוץ לעיר, חצבו למת קבר לא עמוק וישימוהו בו ויכסוהו בעפר.
היום רד. הנחל, אשר במורד בית-הקברות, השמיע קול המיתוֹ.
ולפתע הרגיש הנער, שעמד במשך המלאכה בקצה, בחוּבּוֹ איזה דבר-מעשה, ויקם ויעמוד על יד הקבר ויקרא: ״יתגדל ויתקדש שמיה רבא!״ ויחרדו האנשים ויבּהלוּ.
לאחר זמן נפלה הברה בעיר לאמור: נער פלוני בן פלוני יצא לתרבות רעה.
הַבּוֹדְדִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
היום האחרון של יום הסוכות הוא “יום הכאה” להמון-העם היהודי בכל קהילות ישראל וכן עמא דבר. כמו שיש לעניני הרוח ותכונת האדם עת ומקום לצאת אל הפועל, כן גם דורש הכוח הגופני העצור את תפקידו ומבקש לו שעה אחת בשנה להתפרץ ולעשות את שלו. וקמו היהודים הפשוטים מדלת העם, האוּמנים ובעלי-המלאכה ביום חג האחרון בצהרים, אחרי אכלם ושתותם ואחרי אשר שמחו את ה'. עושים כנופיות וחבורות בשוַקים וברחובות. הללו מתגלגים והללו מתפארים על חבריהם. אנשים שעד עתה היו שלמים ושלוים, מבקשים תואנה להתנפל על אחיהם, שבעיקר אין טינה בלבם עליהם. והנה דברי-ריבות נשמעים, ריב על לא דבר מתפרץ. איש קם פתאום ותוקע לחברו על לחייו, והלז מחזיר ותוקע הוא. וקמו אנשים משני הצדדים לעזור ולעמוד על יד בעלי הריב, וההמון מתגדל ומתאסף. אנשים שאין להם כל דבר עם בעלי-הריב רצים למקום המעשה, כמו כוח עצור דוחף אותם. והמהלומות תתחלנה, זה מכה בידו, זה בעץ וזה באבן; קולות של שכרון מלחמה נשמעים. נשים קופצות אל המחנה ומכות גם הנה. נערים עוזרים לגדולים, כובעים מעופפים ומושלכים ארצה. כוח האגרופי התעורר המחנה העברים!
יודע עם ישראל לכבּד את התורה ואת לומדיה, אבל יודע הוא לכבד לפעמים גם את הכוח הגשמי. האנשים, שמראים כוח-גבורתם בשעת מלחמה זו, שמם ינשא בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות לא פחות מאלה שמראים “בקיאות” במסכת שלמה בעל-פה. בשאר יוֹמי דשתא היו קוראים לאדם כזה שמכה את חבריו: אכזר, בליעל, בּור; עתה קוראים לו: גיבור, אדם בעל כוח גדול. אַל תשאלו שאלות על ההמון היהודי ועל תאמרו: סתירות בנפשו. יודע הוא כי לכּל עת, ויודע הוא גם ערך הבשר והגוף.
ימי קטל כאלה היו נהוגים גם בפולנה, העיר אשר אנכי מספר על אודותיה עתה, ולה יהי גם בזה דבר אחד שכם על חברותיה; בין יושביה היה נימנה גיבור ממש, איש שמשכמו ומעלה הוא גבוה מכל העם. וכל מי שראה את גווֹ האיתן, פניו המוצקים, ידע כי זה האיש אשר עיר שלמה תתפאר בכוחו. משה-אברהם היה שם הבחור הזה, והוא הכה ביום של חג כזה מאה אנשים, גם מחנה של אנשים לא יכול להפילו, ולא קם איש כנגדו, אמרו עליו כי הוא עקר אילן גדול בידיו, כי נשא ריחים על שכמו, כשמשון וכדויד בשעתם היה לוחם את זאב טורף כי נפל עליו ביער, ושור נגח תפשׂ פעם בקרניו. –
אבל לאחת יש לשים לב: משה-אברהם לא היה שופט בישראל, עליו לא היה מוטל לרשת המלוכה או להצביא את אנשי עירו לפני אויב. הוא היה חייט בן חייט. זה שבכוחו היה לעשות גדולות ולכבוש מקום לשבטו, יושב על השולחן ותופר מכנסים פשוטים, מאריג, שנקנה בעשרים פרוטות האַמה. תוגת גיבור שאין לו סביבה!
בפינת העיר פולנה ישב משה-אברהם נדהם ועצור-כוח כל ימות השנה, ומלבד החג, שבו יצא מגבולו, לא ידע איש למה נתן ה' לאדם אחד כוח רב, שהיה מספיק לעשרה בני-אדם ויותר…
וראו זה: בפינה אחרת של אותה העיר היה דר נער נבדל ממנו תכלית ההבדל, שמו לא היה משה-אברהם, כי אם אברהם-משה, אביו של זה לא היה חייט, כי אם בן-תורה, איש נכבד בין היראים, ואתם הלא ידעתם את בני היראים ופניהם הצנומים וגופם הדל. אברהם-משה גם בהיותו כבן עשרים, פניו כנער בן ט"ז. אמנם רוח לו ויודע הוא לחשוב מחשבות, אבל בשרו ועצמותיו דלים המה. מי יאמר לאביר-טבע: מה תעשה? לזה יתן גו חזק ולזה נשמה גבוהה תמורתו, לזה מנה אחת אפים החומר, ולזה ברוח – והרוח מרחף כמעט באויר.
אברהם-משה היה כמחשה חיה מהלכת עלי אדמות. הוא היה חושב מחשבות גם על בני עירו, ולא על בני עיר מושבו לבד, כי גם על שאר ערי ישראל, אָרחם ורבעם. בעקלקלות העבר, עבר של עמו, עם הגולה, בּיקש לו נתיבות; ובשעה שנפשו פלאים תהלך ורוחו נדדה הרחק מבית-המדרש, שבו היה יושב ולומד, הרחק הרחק מן בדור שבו הוא חי, היה בא רעהו, שבעניני הרוח לא הגיע עד לקרסוליו, והרים אותו בידיו למעלה, כאיש המצחק בכדור…
אברהם-משה נולד לגדולות. בנפשו היה דבר מה שיכול היה לחזק ציבור שלם, לתקן חברה, ובין עקרבּים היה יושב. האנשים בעירו לא הבינו אותו ואת שיחו ואין להם צורך בו. איזה חפץ יש ליהודים יושבי פולנה, שאין להם בעולמם רק ד' אמות של חנות, לנפשות כאלה?
אברהם-משה יושב בבית-המדרש, תמיד בלמודיו ונמק ברוח יתרה דאית ביה; והשאלה חוזרת: למה נוצר? למה ניתנה לאיש מנה, שהוא מוציא ממנה רק פרוטה?
ופולנה אינה עיר גדולה לאלהים. להיפך, עיר קטנה היתה ורחובות בה מעט, ובין מזרחה למערבה מהלך שעה של אדם בינוני; ובכל זאת נפגש אברהם-משה את משה אברהם יחדיו. הנני מגזים, בודאי ידע איש על מציאות אחיו; ובלי ספק עמד ביום ההכאה בחג אברהם-משה מרחוק וראה את גבורתו של משה-אברהם; אבל מה לאחד את חברו? איזה קשרי נפש היה בין האחד ובין השני? ומי יודע עוד ברחוב היהודים כי האיש שאמר “הראיני את פניך” הרים את ידו ויך את המצרי!
חלום עתיק היה זה בימי קדם על עמנו, והימים עברו ואינם. –
והנה הגיעה העת שמשה-אברהם לא יכול עוד לשבת על שולחן החייטים ויחל להשתמש בכוחו גם בשאר ימות השנה. בתחילה נעשה פועל – בטל דוקא מרוב כוח, ואחר-כך שׂם ידו עם גנבי העיר. לא לשם ממון, רק מכוח נפרץ – ויהי מאז לבליעל, לגנב ולגזלן, לאיש שחתיתוֹ על כל אנשי סביבו, וירע ויצק לכל אנשי העיר; אין בית אשר לא גרם לו הפסד ונזק. ויאנחו בני-ישראל בפולנה תחת עולו הקשה, ומי יאמר לו מה תעשה. מי יאסור את שמשון? –
וראו זה באה העת שגם אברהם-משה פתח חרצובות רוחו, הוא החל לחשוב מחשבותיו בגלוי ולגלות את דעתו בפרהסיה ויחל להילחם את מלחמת-ההשכלה ולהפריע את חייהם של אנשי העיר השוקטים. העם כבר רנן אבתריה, החל לשטוֹם אותו ולשנוא אותו, ויגרשו אותו מבית-המדרש ומבית-התפילה, ויהי שמו מנואץ בפי כל…
ויחיו שני הבחורים האלה חיי נידחים בעירם ונפשם שוממה…
ובבוא צללי הערב ופאתי קדים יקדירו את השמים, ישב משה אברהם על יד חלונו ולא ידע רוחו. מה ניתן לו עוד לעשות בלילה ההוא? לקחת בר-אוז או תרנגול? עליו לצוד ציד עתה, להילחם עם חיות טרף, להחריד שבט שלם ולהראותם את עצם ידו. –
ובאותה שעה נשען אברהם-משה על שולחנו ונפשו נמקה. הַשְמֵן לב העם הזה ואזניו הַכְבֵּד. את מי ילחם? את מי ילַמד ויורה דעה? האת בני-אדם מוכרי כפתורים ומחטים? היאָספו אליו כל שבטי ישראל, היאָספו כל העם מדן ועד באר שבע וישא להם את משאו, את משאו הגדול?
הבית לא נבנה ובוניו בתוכנו. –
יורדים ועולים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
זֹאת הַפַּעַם
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שלמה-חיים בן משה היה גר בבית ארוך סמוך לקלוֹיז, שגג של תבן מיוּשר עליו, דלתות החלונות אדומות ורושם הכל בביתו כבבית של נגיד. אשת שלמה-חיים השניה היתה אשת-חיל וידעה לשמור את הבית בתכונתו וּללבּן את כתליו מבחוץ ארבע פעמים בשנה, וגם שלמה חיים היה “בעל בית” כהוגן והיה צופה בעת הפנאי שיהיה המגרש שמסביב לביתו נקי; ליקט כל האבנים וכל דבר של הפקר מן הרחוב, הביא חול אדום ויפזר במלוא המגרש ויעשה אותו ראוָה לעין, בהסתכל המתפלל מחלון הקלויז ולבו אינו שומע על תפילתו.
שלמה-חיים היה סוחר נכבד ואיש ידוע לנאמן-רוח. הוא היה שומר ממונם של אחרים כשלו, ומעולם לא לנה אצלו פרוטה של אחרים בחינם, ולא קרה שירצה להרויח על חשבון אחרים או גם להתחרות באחרים. – הוא נאמן במעשיו ובאמרי פיו. ההן שלו היה הן והלאו לאו. לא ירמה את הבריות, לא יהלך רכיל, לא ידבּר לשון הרע, לא יתלוצץ, בקצרה: איש שלם במידותיו, ולא נמצא כמוהו איש שני לא בעיר. הוא אמנם שונא רמוֹת ולא ביקש לקבל עליו משׂרת גבאי הקלויז, בבחרם בו; רק היה משגיח עליו בין גבאי לגבאי, נותן משלו להסיק את תנורי-החורף, כאשר כלתה מכסת העצים, הוא לא נתן בתור שכן, לעזים או ל“שקצים”, לטיל ב“עזרת-נשים” בימות החול, כרגיל, והכל היה עושה בטוּב-לב, במתינות ובישוב-הדעת. גם לאשתו השניה גם לראשונה, שמתה בנעוריה, לא אמר “דבר עקום”. לא רד בבניו ולא יסר אותם קשה אם החטיאו לעשות. הוא מסרם תמיד למלמדים הגונים וילבישם בכבוד, גם הוא בעצמו היה מקפיד על מלבושיו ולא עשה כחבריו “בעלי-הבתים”, לבוא באותו בגד שנושאים בשוק, אל הקלויז, ובקלויז היה מתפלל ממש ואינו הולך מספסל לספסל לשמוע חדשות או לישא וליתן אז בצרכי הקהל. לא יכול לומר עליו שום אדם שנהנה מימיו מקופת הקהל, דבר שאין אחד בלטינה נקי מזה. אדרבה הוא השגיח לפי כוחו שלא יעשו כזאת אחרים; וגם זה היה עושה בלי רעש ובמין גאוַת ישרנות, כנהוג, רק בבור-לב ואיזה צחוק קל, הבא מטוב-לב. שלמה-חיים היה באמת אהוב לבריות ונאמן את ה', אם גם לא קרא בספר – כי בן איש פשוט הוא ואביו היה תופר שקים. אף על פי כן אינו מתבייש עמו. כדרך הבנים העולים במעמד החברה; אדרבה, הוא מכבד אותו ומבקרו בביתו בכל יום השבת וביום-טוב. אם יש בני אדם שאין כתם בחייהם והקדוש-ברוך-הוא יש לו נחת-רוח מהם, שלמה חיים הוא אחד מהם. ואל תבקשו כאלה בין לומדי-תורה ויראי-שמים ממש, כי אם בין בעלי-הבתים הטבעיים בלי חכמות וכלי ספרי- יראים…
בן ארבעים וחמש היה שלמה-חיים והוא כבר השיא את בניו השלושה ובתו הבכירה מאשתו הראשונה. הוא עשה שידוכים עם בעלי-בתים נכבדים כמוהו וה“חתונות” היו בינוניות, בלי פזרנות, אבל גם בלי קימוץ. הוא לא הבטיח נדה רב; אבל את אשר אמר לתת סילק באמת ומוצא שפתיו שמר. חס וחלילה, שיגע בכסף הבנים אחרי החתונה, דבר שגם נגידי לטינה עושים בשעת הדחק. בכלל ישרים כל מעשיו ואין בהם נפתל.
ניתן להיאָמר כי שלמה-חיים לא ראה מַשבּר-מסחר מימיו, או, להיפך, הצלחה פתאומית; מעמדו השתלשל בדרך ממוצע תמיד ואנית חייו לא נלחמה את הגלים. גם השינוי מאשה לאשה לא היה ניכּר אצלו ובזמן קצר נשכח. – אשתו השניה חינכה את בניו מאשתו הראשונה, לא היו ריבות-בית אצלו ולא ניגודי-משפחה כרגיל; ולהיפך, גם הרמת המשפחה לא נפלה בחלקו. בקצרה: כל הדברים המעלים את החיים או מורידים אותם לא ראה; ואותו השויון אשר בנפשו הצטרף אל המנוחה שבמצבו תמיד. – נצייר לנו שס"ה ימים בשנה בלי ימי שבתות וימים טובים וגם בלי תעניתים ואבלי-יום; נצייר לנו אומה שכולה ישראלים בלי כוהנים ולויים ומיוחסים וגם בלי “עמי ארצות”, מעין אלה היו בחיי שלמה-חיים. והוא, כאמור, לא קרא בספרים, וגם את החוּמש לא ידע ומהעבר הישראלי לא ידע רק את אברהם, יצחק, יעקב ואת משה, איזה דבר יקח אותו בציציות ראשו וישאהו הלאה? מה ירחיק אותו ממעמדו הנפשי ועם איזה דבר חדש מקרוב-בו יתנגש? – הנני מתאר לי בדמיוני לרגע כי באו בני-האלהים להתיצב לפני ה', ויאמר להם: השׂמתם לבכם אל הסוחר הישר שלי בלטינה שלמה-חיים, והוא איש תם ואינו עושה עוול; ויען אחד מהם ויאמר: החינם ישר דרכו, העמידוֹ בנסיון טוב ורע ונראה אם לא יט מתכונתו הצדה. אבל למה בדמיון ומשל אדבר? אספר גופא דעובדא היכי הוי ואיך נשללה מאת שלמה-חיים מנוחתו ואיך תעה מני דרך…
מעשה שהיה ככך היה: בעיר לטינה היה רב אחד והוא פלאי. הוא היה מופלג גדול בתורה וכמעט גאון וחוקר ב“מורה נבוכים” וב“כוזרי”, והיה ימים רבים מבעלי הריב עם הרב מסקוירה ו“מתנגד” גדול והיו לו רדיפות גדולות; וגם הוא רודף את החסידים ותהי לו מלחמה רבה בחייו, והיה מפורסם הדבר בכל הסביבה. ובבואו בימים ומסחרו כלה וגם אשתו מתה ונשאר לו רק בן יחיד, נכשל כוחו ולא עמד עוד. ויקם בוקר אחד וילך אל הרבי רבי יצחק הזקן, ויקבל מרותוּ ויבקש סליחה. והרבי קיבלוֹ ונתן לו תשובה, כי ישוב ללימודו ושבמקום ש“ס ופוסקים וחריפות, יעסוק מעתה בדיני הלכות וב”שולחן ערוך". וכעבור שנה או שנתים ומצבו של יחיאל, כך שם המתנגד, עוד הוּרע, מינהו הרבי לרב בעיר קטנה לטינה, שהיתה סרה למשמעתו. לוּלא היה יחיאל מתנגד בתחילה, כי אז היה ראוי להיות רב בעיר גדולה ולטינה הקטנה לא זכתה לו מעולם, גם זו היתה מעין “תשובה”, שיבוא לכהן בעיר מעטה… וילך יחיאל ללטינה ויתישב וידין ויפסוק שאלות, וישב שם כבודד, כי לא היה שם איש אשר היה יכול לדבּר עמו בעניני חריפות או מחקר ויסגור הכל בלבבו…
ובנו היחיד פנחס לא היה מופלג ובעל-כשרון, אבל היה חכם מחוכּם ויפה-תואר וגדל-הקומה, ויאהב אותו אביו מאד; ובמוֹת אמו לא נשא אשה אחרת וישב הרב אלמן עד יומו האחרון.
מצבו בלטינה היה מצב של עניות, כי ה“הכנסות” לא היו מרובות; והוא גם בזה קיבל עליו את הדין, שלא רצה להיות רץ אחרי ממון ואחרי רוָחים. רק את בנו פינק לפי כוחו וילבש אותו בכבוד וימלא כל משאלותיו.
על ידי רוּמוֹ הפנימי היה כעין מרחק בינו ובין אנשי העיר. לא היו לו מיוּדעים, לא התקרב גם אל הגבירים ולא החניף לעמי-ארצות. אם היה אדם שואל את אנשי לטינה, היו אומרים כי חסרונו של הרב שלהם שגדול הוא עשרה מונים מאשר צריכים לו. דבר ההתנגדות שלו מלפנים לא הבינו; אבל זאת הבינו, כי הוא אינו כרב הקודם – ולא כרב של זלונה הסמוכה ולא כרב בטָרוֹוַה. אם נחשוב היטב נמצא כי לא דיבּר הרב הזה עם שלמה-חיים רבע-שעה מימיו; אבל הוא ידע אותו; הרב יחיאל ידע את כל אחד ואחד מ“צאן מרעיתו” בלטינה, הוא ידע את גילוייו ומסתריו, עינו הנפשית היתה צופה בכּל. לא יפלה הדבר כי בנפול הרב למשכב וירגש כי בא עתו ללכת בדרך כל הארץ ואין לו על מי להניח את בנו מחמדו, נפל הגורל בלבבו על הסוחר שלמה-חיים וירא אותו וימסור את בנו עם מעט הירושה הנותרת ממכר החפצים והספרים, ויצוהו להיות לו לאב ולהשגיח עליו; ויבטיחהו שלמה-חיים על הדבר הזה.
ידע הרב כי בתו הצעירה של שלמה-חיים לא מאוֹרשׂה עוד, והוא גם ראה אותה פעם בלכתו אל הקלויז להתפלל ותיטב בעיניו לקחתה לבנו וירכּן את ראשו אל שלמה-חיים ויאמר לו: “אם תשמעני, תנה גם את בתך לבני לאשה ותהיה לו לאב”. את הדבר הזה לא פילל שלמה-חיים לשמוע; ומעולם לא חשב כי יהיה לו הכבוד להשתדך עם הרב, אבל לא יכול להמרות את פי השכיב-מרע, ויאמר הן, ויתן לו ידו על הדבר.
ויקרא הרב את בנו החדרה ויברכהו ויסגור את עיניו וימת. –
ואבל כבד ליהודים בלטינה, שלמה-חיים היה מבלי משׂים למוציא-ומביא בעניני הקבורה וסידור הענינים. הוא, אשר אתמול היו לו רק עניניו ההולכים במנוחה, היה עתה לגזבר וּלפטרון לנפש אחרת; והנפש הזאת כבר שייכת גם לו. אחרי ההלויה הגדולה בסגירת החנויות ובהליכת כל בני-העיר אחרי מיטתו של הרב היה על שלמה-חיים לסדר את נחלת המת ולמצוא קונה לספרים הרבים ולכלים שונים.לפינחס היתום שכר מלון, שיש בו גם כלכלה, בבית נכבד אחד, כי לא יכול עוד לקחתו לביתו, בהיותו עתיד להיות חתן לבתו. עוד לא ידע העם בעיר על דבר השידוך, כי כן ציוה עליו הרב לגלות את הדבר רק כעבור חצי שנה אחרי מותו, אבל בלבו כבר עשה הדבר פרי. – הוא החל להביט אל בתו בעינים אחרות ומצא אותה מלאת-חן. בבואו ממסחריו הביתה לא היה עוד נקי ממחשבות; אדרבה, הוא ישב וחשב ודיבר עם אשתו, ובכלל הכירו בו בקלויז איזה שינוי. ובקראו את פינחס אליו ביום השבת אחרי הצהרים ויסתכל במיועד להיות חתנו, היה איש אחר לגמרי. הוא כיבד את החתן בממתקים ויין ביד רחבה והתחיל להלביש את בתו מלבושים יותר טובים מאשר הלבישה עד עתה, לא קימץ האלה. החיים המה חדשים!
עברו כששה ירחים, ויקרא שלמה-חיים מנין אנשים וקרוביו ויכתוב את ה“ראשי-פרקים”, ולטינה שאמרה: היטיב הרב לעשות בבחרו בשלמה-חיים הישר לאפיטרופוס, כבר השתוממה. היא קנאה בו על אשר זכה בשידוך כעם בן-רב. ודבר כזה לא חשבו מעולם.
איני אומר כי גבה לבו של שלמה-חיים, אבל דיבורו עם הבריות היה יותר בנחת; הוא הרגיש כי חייב הוא להישמר במהלכו, כדי שיהיה ראוי להיות מחוּתן הרב גם בחייו. הוצאות הבית היו באיזה רוָחה יותר מכפי כוחו; והשדכנים, שכבר חשבו בבתו שבגרה, ולפתע נילקח מהם הנתח הטוב, באו אל בתו היום השבת אחרי צהרים.
וכעבור שנת האבלות ופינחס גמר את ה“קדיש” האחרון, עשה שלמה חיים משתה גדול ויחוג סעודת-האירוסין ברוב עם, גם אלה שלא היה קוראם למשתה מצד עצמו, קראם עתה לכבוד הרב. חג האירוסין היה כעין חתונה, העלו בשר ודגים ויין הרבה; וכל אלה היודעים “שׂמחוֹתיו” של שלמה-חיים מקודם אמרו כי לא ראו כזאת אצלו מימיהם, אבל נוכחו כי אין השמחות הקודמות יכולות להיות דומות לזו.
והיד, כיון שנפתחה פעם אחת, הוציאה וחזרה והוציאה… לכלה עשו מלבוש חדש בכל פעם. מתנות נתנו לה ולחתן גם יחד בשם שני הצדדים.. בכל יום שבת, החתן סעד אז בבית המחותן, הכינו הכל בהרחבה ויביאו עוד שנים ושלושה שכנים להיטיב את לבם ביין ובמגדנות. בכל עת שנסע שלמה-חיים לעיר המחוז הביא איזה דברים לכלה. גם לאשתו הביא מטפחת של משי פעם או ושתים. חיבה יתרה נודעת לו אליה, שהיא נתנה לו בת כּלת רב. ובכלל כבר מתחילים להכין את עצמם בבית שלמה-חיים לחתונה. האֵם מפטמת תרנגולות ובנות-אוזה ואוזים, והאב מביא בכל פעם “חתיכה” של בד לתפור לבנים לכלה. בלטינה יודעים כי הפעם תהיה חתונה גדולה אצל שלמה-חיים. והנה הימים ממשמשים ובאים. החייטים התחילו תופרים בבית שלמה-חיים את הבגדים ואכלו על שולחנו בימי העבודה, כנהוג אצל נגידים. ה“הלבּשה” היתה “יקרה”, בין הלבשת החתן ובין הלבשת הכּלה; הכל נעשה ממשי וצמר טוב. בגדי שער לימות החורף עלו בעד הזוג מאות רו"כ, כל הצרכים ניקנו ממינים טובים, איך אפשר לקמץ בזה? הלא תבינו.
ימי החתונה באו! האוהל שנטע שלמה-חיים לאולם-המשתאות היה גדול מאד, ויעבדו בהעמדת קרשיו, חלונותיו וּנטוֹת שמי-יריעותיו כשבוע ימים. התפילות בקלויז נתבלבלו, כי הביטו המתפללים תמיד דרך החלונות למקום העבודה, אנשים אחדים לא יכלו לעצור ברוחם, ויפשטו את הטלית ותפילין וירדו שם למקום העבודה, לתת עצות בשכלול הבנין. – נערים מן החדר ושלא מן החדר עמדו שם כל היום. רקדו על הקרשים, הסיעו את העצים, פשוט, ימי-גנוּסיה היו ליושבי לטינה, כאשר לא היה להם זה ימים רבים.
והשמחות החלו! הנה “כּלי-זמרים” מפורסמים באו מעיר המחוז, מספרם אחד-עשר איש. גם החזן בא לעיר לשׂמח בקולו בשבת, שקוראים החתן לעלות לתורה. וילכו כל איש ישראל בלטינה לקדש על היין אצל שלמה-חיים ולאכול ממתקים. הנשים לבשו בגדיהן היותר יפים ושׂמו עליהם תכשיטיהן, ואת חרוזי-הפנינים על צואריהן. המעט הוא הדבר, לשמח חתן יתום, והוא עוד בן הרב, ורב שלהם. – אחרי הצהרים באו הנערות וכל הבתולות שלא ידעו איש לשמח את הכלה. סעודת ה“שלוש סעודות” היתה גדולה ורבה! ובמוצאי שבת כבר התחילו הריקודים וישתו בני לטינה כל היום ההוא. ויאכלו וישׂבּעוּ ויקחו גם לביתם מן הנותר. פשוט “חתונה של מלכות” עתה בלטינה, ומי לא ייטיב לבו?
ואנוס אני לגלות לקורא כי בכיסו של שלמה-חיים לא היתה מלכות כלל. מזלו גרם כי דוקא בשנים האחרונות לא ראה ברכה רבה במסחריו וההוצאה גדולה מאד. – הוא כבר היה “בעל חוב” כמעט על אלף רו"כ ויותר, וילוה עוד, בתחילה בבטחון, כי ירויח במהרה וישלם, ואחר-כך בלי מחשבה עוד… הדבר לא היה עוד בידו. – טבעו כמו נשתנה, ורגש הצדקה שלו התחבא חרש וישב לו במדוֹר התחתון של לבו, עד יעבור זעם… וכשרבו ההוצאות שׂם ידו גם בירושת החתן המעטה ולקח בחזרה את הנדה שהשליש. בודאי עשה זאת בראשונה על מנת להחזיר במהרה; ואחר-כך – כבר בלקיחה סתם, באין ברירה. והנה עתה רעש החתונה, בכל שעה ושעה באים ותובעים: הבוּ! הבוּ! הבוּ! דברים אלה נחוצים עוד עתה ואלה נחוצים! יין ומיני מרכולת נלקחים בהקפה אצל כל החנונים. הקמח נלקח בהקפה, גם הנופת והדבש. באות ערלות ומביאות דגים. עופות רבים נשחטים. צריכים לשחות פר בן בקר, והערבוביה גדולה! מה יעשה שלמה-חיים?
הנני שואל אתכם, מה יעשה באמצע החתונה, והשמחה גדולה ופיזור-הנפש גדול, גדול מאד.
יום החופה בא! מרקדים האנשים ואוכלים ושותים באוהל הנטוי ובביתו. הכל שמח ושותה לשכרה. ה“כלי זמרים” מנגנים והתוף משמיע קולו, וראשו של שלמה-חיים מתפוצץ מרוב דאגות, והוא לוֹוה על ימין ועל שמאל. שולח ציר בחפזון לרעהו זה ללוות מה, שולח לחנות זו לקחת זמה אוכל; לזה יאמר מחר אשלם, ולזה יאמר מחרתים. הוא אינו שומע בעצמו מה שיאמר. כבר חדל מרוב הלואות לרשום הכל בפנקסו, כאשר היה עושה זה לפנים גם בפרוטות מועטות. במילים קצרות: שלמה-חיים אינו עושה עוד נישואים לבתו, הוא שׂוחה במים שוטפים, והגלים אומרים לבלעו חיים; והוא חוגר שארית כוחו ושׂחה הלאה. –
והנה החל “המשתה הגדול”. כל אחד נתן “מתנת-דרשה” שקל או חצי או גם שנים ואכל הוא וביתו פי חמישה. העולם עולה! שלוש מאות אנשים יושבים ביום הרביעי-בשבת בלילה ואוכלים מעדנים עד כדי שובע. הנשים לבושות כולן פאר, אור גדול באולם מהמנורות הרבות, הוד והדר והרחבת-הנפש! אין דאגה בעולם! אין חשבון בדיני שלי ושלך! אדרבה, הכל שותים ושמחים…
ולפתע קורא העם לאמור: המחותן! איהו? איה המחותן? קרוּאים באים ומושכים אותו בחזקה לרקד עם הכלה ועם החתן. שחוק וצהלה! בעל-התוף הוא שיכּוֹר כלוֹט, והוא מכה בתוף ובמצלתים, כמו רעם בגלגל.
הכלה לבושה שמלת משי לבנה היא יפה מאד. החתן צועד קוממיוּת ודומה למלך. לטינה שמחה כביומו של משיח. את בן הרב שלהם הם משיאים. מה יחסר להם בעת שמחה כזאת? -
וממחרת היום, כאשר אחרו אנשי לטינה לקום מרוב שתיה וצהלה, כבר ידעו הרבה מן הקרואים מה חסר להם… והקול עף מבית לבית לאמור: פשט שלמה-חיים את הרגל ואינו משלם לנושיו! קצרה ידו גם להחזיק את המעמד עד אחרי “יום השבת השמח”, והשבר כבר בא ביום שאחרי החוּפה.
והמהומה בביתו של שלמה-חיים היא שונה הרבה מאותה של אתמול. עתה לא קולות של שמחה נשמעים, כי אם של צועקים ותובעים ממש. צועקים לכסף! צועקים לתשלומים! עומדים חייטים וסנדלרים, אופים ומבשלים, חנונים וסוחרים, גם מַלוים סתם, אלמנות שהפקידו כספן המעט בידי שלמה-חיים הישר, מבקשים כסף, בזיונות, קללות, תאניה ואניה. הכיס ריק! אין גם פרוטה אחת לשלם. נערים יחפים עומדים בחוץ ומסתכלים בחלונות; הם, שהתגנבו אתמול לשמוע אל הזמרה, שומעים עתה זמרה שעוד לא יבינו אותה. איזה עזי-פנים מהנושים אמרו לשאת את הכלים מביתו של שלמה-חיים בתור מַשכּוֹן; זה יחטוף כסא, זה קערה וצלוחית, זה לוקח כף של כסף ומזלג. רושם ההרס נראה בכל פינה; החתן והכלה עמדו במהומה בקצה החדר ועל פניהם חיורת-מת. הוי, חיים אכזרים, את מפנקי עמי תגרשו מבית תענוגיהם. שלמה-חיים מה עשית? מה חשבת? –
אשקא דרספק חרב ביתר, ובחורבן זה נשקעו שני אלפים שקל של אחרים. אתם לא תדעו מהו הכסף בעיירות הקטנות…
ואם יאמר אדם ששלמה-חיים הרשיע לעשות, להיות לוקח ואינו משלם ומוציא יותר מכוחו על חשבון אחרים ושסר מדרכו לחלוטין ונהפך לבו, איני יכול להסכים עמו. ולי חשבון אחר בזה. שלמה-חיים לא נשחת בימי אותו המאורע, כי אם תעה מני דרך… יותר נכון, הוא נדחף מן דרך. – ששלמה-חיים היה איש ישר ולא נטה מימיו לימין ולשמאל, עד אותו יום שנהיה לפטרון, אז אחז במאורע הזה בציצית ראשו ונשא אותו הלאה עד ימי מהומת הנישואין. וכעבור ימי הסערה, שהוא אינו חייב על בואם, התחיל להתכנס ולנוח מימי המשבר, והנה שב רוחו אליו ויעמוד כתכונתו באותה נקודה ממש שעמד בה לפנים. – ובאמת כעבור זמן-מה שׂם לבו לתקן מה שֶעָוַת, ושב לעבודתו ולמסחרו, ואם אמנם לא היה יכול לשלם חובותיו הרבים מימי הבהלה, אבל את החובות החדשים שילם בעתם, והיה נאמן כבתחילה ושמר מוצא שפתיו כבתחילה… אנשי לטינה העצמם הבינו כי שלמה-חיים מהיום אינו אחראי בעד מעשיו בחפזון מאתמול, וגם בעלי-חובותיו מאז השלימו עמו ברבוֹת הימים והלוו לו גם עתה והחזיקו בידו ובטחו ביושר לבו. כה התבסס שלמה-חיים עוד הפעם לאט לאט במסחרו ובביתו ויחיה הלאה כמקודם. הוא גם החזיק את הזוג על שולחנו כראוי, בשוּבה ונחת ולפי השׂגת ידו… ברוב הימים הכל נשכח, כאילו לא נפל דבר. – אמנם שלמה-חיים לא עמד אז בנסיון של אותו מלאך; אבל קשה לאמור כי יש מזה ראָיה כי בידי המנסה שלא ישר לבו ותועבה בקרבו – פשוט, חלום היה אז, בימי החתונה הגדולה, חלום קשה, וייקץ משנתו וירחץ ידיו, פניו ורגליו ושב אל החיים הממשיים כבראשונה ~ או תמונה אחרת: הנה איש שלא שתה מימיו וקרה לו ששתה פעם לשכרה ויחלה, וכאשר פג יינו שב לנזירותו. מה אתם תמהים, האם לא ראיתם החיים מקרים כאלה?! -
בינתיים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
יהושע־נתן לבית דויד היה אחד בין י"א אחים והיה הפחות שכולם. הוא היה דל ומסכן כל ימיו, אם גם נחשב בין בני בעלי־הבתים והיה שיך לנותנים “קצבה” ולא למקבלים. בבית קטן שבור היה גר בקצה העיר, בבית שכבר התפרד הטיט הלבן מדפניו ונראה בו החומר התחתון כמו שהוא בלי לבוש. היה שם בחדר אחד בלי חלונות מעין בית־מרכולת לסובין, בית־ממכּר לקדירוֹת ולפעמים גם לבצלים ושוּמים ולתפוחי־אדמה. הסוּבּין והקדירות היו המין התדיר בחנותו ופרי־האדמה המין שאינו תדיר; ובשניהם לא ראה ברכה מרובה, כי בכלל אין הברכה מצויה במעשי יהושע־נתן, אף על פי שאינו מן הסכלים והעצלים, ואדרבה, בעל שכל ואינו עצל, ואוהב לעבוד ולחפש אחרי כל רוַח שבא בקושי ולא בקושי. אבל אינו בר־מזל, במקום שאחרים מרויחים הוא מפסיד; ואם יזדמן לפעמים שירויח קצת, אז יארע לו מחר היזק גמור ויפסיד גם את הרוַח. למשל, קרה מקרה שהיה פדיון מעט ביום השוק לקדירות ומכר שבע קדירות ושני כדים או שלושה, ואם כן מעמדו בו ביום אינו רע; והנה מתגנבת בהמה בריונית של השכן הקרוב ואוכלת מן הסובין מידה שלמה, והדבר ינעם לחכּה, כאילו לא היה בזה כל גניבה והפסד ממון של ישראל. פעם אחת עלה לו הדבר לעשות “קניה טובה” בקדירות מלוּבּנות ומצורפות באש, ויעמול יהושע־נתן איזו שעות להעמידן שורות שורות זו בצד זו וזו על גבי זו; והנה בא אדון אחד לקנות אצלו חמש סאת סובין בקניה אחת וירץ יהושע־נתן למוֹד את הסובין, וכבר חשב את הרוַח שיהיה בכל סאה. מה עשה הקדוש־ברוך־הוא? הטיל יצר הרע בעז של יהושע־נתן לדלג על הקדירות ותשבור הרבה ועלה ההיזק יתר על מה שהרויח בסובין. ולא די עוד הדבר הזה, כי אם בשעה שכל בהמות דקות של בני־ישראל בנטילה – כך שם המקום – פרות רבות ומולידות בבוא הקיץ ודדיהן מלאים חלב. נשארה העז של יהושע־נתן עקרה ולא נפקד רחמה, ותהי אוכלת ואינה עושה…
זכרו נא, כי היה יהושע־נתן אב לשלושה בנים, בן אחד ושתי בנות, ובכלל כל בית דורש הוצאות, וגם אם החיים בקימוץ ובמחסור, ועל כן היה עוזב את הפרנסות הביתיות למלכה אשתו (שמלבד שידעה לקללו תמיד ולמשוך בזקנו בעת ריב או גם להשליך אלונטית בראשו ולקרוא לו “שלים־מזל”, “דלפן”, “בעל־חוֹטם” – אמנם ליהושע־נתן היה חוטם עקום מאד – ידעה גם לסחור במסחרי הבית, וגם כן לא בחריפות גדולה) והיה עוסק בפרנסות סתם, שאמנם גם הן אינן מן המין המובחר, אבל יש להם מעלה, כי לא דרושה להן סחורה כלל… יהושע־נתן ידע והבין במשניות, ידע את הפרק השני של בבא מציעא, חומש עם רש“י וגם “פסוק” עם מצוּדוֹת, והיה מלמד בימיו שלושה זמנים רצופים וישלחו אליו את בניהם כל אנשי נטילה, שאין ידם משׂגת לשלם שכר־לימוד, ולמלמד אחר לא יכלו להעיז בפניו וליהושע־נתן יכלו להעיז, ותהי מהומה גדולה בביתו; נוסף לעזים ההולכים על ארבע באו עוד נערים בני י”ב, הולכים על שתים, לשבור לו קדירות ולהפוך שק מלא סובין, ו“שכר־לימוד” ראה “כאשר יראה האדם את אזניו”…
ביקש יהושע־נתן ומצא שאין זה “תכלית” כלל, ויסגור את החדר, ויחל לסחור בגורלות לייפציג וּברוֹינשויג. היושב עולמים הוא יודע איך נתגלגלו משם לנטילה הרחוקה משם מהלך רב! אנשי נטילה הם מסופקים בכל הענין, -אמנם במציאות לייפציג אינם יכולים לכחש, כי זאת יודע כל איש ישראל שאבותיו היו נוסעים ללייפציג כדי לקנות סחורות, אז בשכבר הימים, אבל בדבר ברוינשויג הם טוענים להד“ם! ובכלל גורלות הם דבר שאין בו ממש, והכסף הניתן במחירם יש בו ממש. ברי ושמא, ברי עדיף! ובכן פנה יהושע־נתן לעסק יותר מזומן, לשדכנות – ואותו דבר אינו בקיר”ה, לא מעבר לים, כי אם בנטילה ממש! הוא למד מימי סרסרותוֹ בגורלות את “מלאכת הדיבור”, ויהי יודע היטב להציע ולתאר את החתן או את הכלה בכל מיני מעלות ולהישבע על כל אלה בחייו ובחיי אשתו ובניו, ואף על פי כן לא האמינו לו אנשי נטילה, שדרכם היתה להתלוצץ עליו כולם. וכשקרה לו נס ובאמת עלה בידו לגמור שידוך ודמי השדכנות היו הפעם עשרה רובל במזומנים, סכום לא מעט גם לאבי החתן או הכלה בעצמם, נתגלגל הדבר שברגע האחרון נודע הדבר עוד לשנים שלושה שדכנים, “ויתחבו בזה הענין ידיהם ורגליהם” ולקחו חלק כחלק מפרי עמלו, ויהושע־נתן היה צועק ובוכה ואין מושיע! ונוסף לפגע זה, להפסיד מעשרה רו“כ חמישה או גם שישה, היתה מלכה אשתו משלמת לו את החסר כפלים, בקללות ובצעקות, והיתה יכולה לקחת בעצמה קדירה ולהשליך אל מצחו ותשבר הקדירה, ובמצח פצע וחַבּוּרה, וששה שבועות רצופים הלך יהושע־נתן במטלית חבושה לראשו, והיה מתלוצץ בעצמו על מזלו והיה קורא לזה “דמי השדכנות מהצד השני או העורף ו”היוֹתרת”. –
בכלל לא היתה לו ליהושע־נתן כל סיבה להסתיר את המעמד בביתו בינו ובין מלכה, אדרבה, כשבא לבית פלוני או אלמוני להציע שידוך, שכמובן פתח את דבריו לפני עקרת־הבית תחילה, על כוס חמין, והכל בדרך אגב, כאדם הבא מענין לענין, היה מספר את המעשה האחרון שבינו ובין זוגתו, ואת הריב שהיה לו ביום השבת, ואיך אמרה לו כך וכך, והוא השיב לה כך וכך, ושבאמת תמרר לו חייו, וחייו אינם חיים, ובתוך כך נזכר שיש לעקרת־הבית בת אלמנה מאישה או גרושה, והיה מביא ראיה מן התלמוד ש“טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלתא” ויציע מעיר אחרת איזה יהושע־נתן אחר, אם גם שמו יעקב בן צבי או צבי־יעקב ואינו מוכר סובין וקדירות, כי אם מלח ודגים. באופן כזה נמשכו חייו; ומלבד הכוסות של חמין, שהיה שותה מחוץ לביתו, והרי יש בזה גם ניצוץ אור, היו חייו באמת מרים וקשים, וביותר, כי מלכה “היתה “מלכה” מהיום הראשון אחרי הנישואין עד עתה “ונשארה נאמנה לטבעה”. ואם ניסה אדם לומר: יהושע־נתן, הלא יש לך אשה מרשעת; למה לא תיפטר ממנה?” היה מתגרד במצחו וברקתו והיה משיב: “מה שייך, מרשעת, כל הנשים שיש להן בעל עשיר כמוני ו”מונחות כל ימיהן תשע אמות באדמה" צועקות ללחם ו“ממַלחות” הן את טענותיהן באיזו קללות". ולפעמים היה מתפלסף משיב סתם: "הגיהינום אינו גן־עדן, חיי בודאי אינם גן־עדן, אבל מה בכך, לוּ רק יעזור לי השם להרויח בחודש הזה מה “. כל זה אמר בחיוב, כלומר, לזכּוֹת את מלכה או להסיח לדבר אחר. התחילו אחרים מן הצד השני: יהושע־נתן, ‘לא טובות’ אנו שומעים עליך, לנו נאמר כי מלכה אינה אשמה כלל ושאתה אשם וכו' “, והיה שופך עליה את חמתו והתחיל לפרט את חטאיה, מיום שנשא אותה עד הנה, ולחשוב כרוכלא מעשיה, שעשתה ביום זה ובשעה פלונית וב”סדר” פלוני. מה שייך לבן־אדם מישראל יש אשה רעה, והוא או כובש פניו בקרקע ומקבל עליו את הדין או מטיח דבריו כלפי שמיא, הכל לפי הזמן רגש השעה וטיב השואל. יהושע־נתן לא היה בזה שונה מאדם אחר במזל כזה. ואם נעיין היטב בדרכו, בחר לו תמיד כלל זה: לפני נשים ומסיבות נשים, כלומר, בעת הצעת הנכבדות לבניהן או לבנותיהן היה מדבר כנגד מלכה ורוע מזלו, ואולי כדי לעורר רחמים עליו ולרכּך את הלב, “לעשות שידוך”; ובמסיבת אנשים היה אוהב לכסות על הדבר, ואולי על ידי הרגש שלא להתראות כאיש בשמלת אשה, כלומר, איש שאשתו מושלת בו. –
שלושים שנה כבר עברו על יהושע־נתן י“ז שנה בעת ש”הריחים בצוארו" וי“ג שנה קודם לזה בתור “בחור” ואז גם כן לא ראה רוב “ברכה”… ואם נצרף אלה לאלה, נצרף את ימי חייו תחת אמו־החורגת הרעה בבית־אביו, שהיתה “תולשת את שערו”, אל חייו עם מלכה יורשתה, התולשת בזקנו, ונחשוב עניוּת בית־אביו עם עניוּתוֹ בעצמו, נמצא שלא היה לו “יום מנוחה” מימיו, ושבאמת לא בר־מזלא הוא יהושע־נתן. אומרים כי גם אֶחיו הצעירים ממנו לימים היו מושכים באזנו ולוקחים ממנו את השייך לו – ומי יאמר להם לא כשוּרה אתם עושים? ומספרים כי ביום חתונתו, שאז הלא מדינא ישראל הוא כי “חתן דומה למלך” ויש לו שעה של נחת־רוח, קרה הדבר שנטרף באמצע ה”מרק של זהב" וכל בסעודה על ידי עצם שבורה אומללה, שנמצאה, ונתערבו כל העופות ונתבשלו יחד; ואבי מלכה גם כן לא היה עשיר גדול כמובן, ויהפך המשתה לאבל, אבל אז באו אנשים ויגנבו גם את הטלית שלו החדשה, כדי שיקוּים בתר עניא אזלא עניוּתא. משטרים טובים בהנהגת העולם! מה תחשבו, אחי?
ועוד אסון אחד, אם גם בדרך אי־ישרה, קרה ליהושע־נתן. וזה חפץ אני לספר לקוראים בדיוק נמרץ, כי ממנו היו תוצאות לעזיבת מלכה את עקת החיים, שהיתה לה למנה, עוד בחצי ימיה, אם אמנם גם זה בא בדרך אי־ישרה.
פעם אחת בא רבי חדש לעיר נטילה, והוא עוד לא היה שם מימיו ולא ידע מוצאיה ומבואיה. ויהי דרוש לו, מלבד משמשיו הארבעה, שבאו עמו, עוד משמש אחד בן העיר גופא. ויפול הגורל באכסניה שהתאכסן בה על יהושע־נתן, שמו כמוהו, שהיה מלמד, סרסור בגורלות, ועתה שדכן ובא בין הבריות, מסוגל לשירוּת כזו.־וימהרו להביאוֹ לפני הרבי ולא מצאו את ה“שלים־מזל” בבית. –
הדבר היה בערב שבת בבוקר, ויהושע־נתן הוא תמיד בשעה זו בביתו, כי הן הוא אז בבחינת “משמשת” ממש, ועליו לעזור בהכנת השבת, בכל העבודות הקשות, ולקבל על ראשו גם את מטר הקללות, שבעת בהלה כזו הוא מצוי גם בבתים שבכל ימות השבוע שוררת בהם “שלום ושלוה”. ואותו בוקר, כמו להכעיס, נזדמן הדבר כי מלכה בעצמה נתנה לו רשות ללכת הכפרה, כי אמרו שיש שם “קניה טובה” של תפוחי־אדמה, והדבר הוא “מציאה” ממש.־וסוף דבר היה כי במעון הרבי לא רצו לחכות ליהושע־נתן, ובראותם שלא בא מצאו להם מין בן־אדם אחר, והיה ההפסד בידים שמונה רו"כ או יותר; וגם את תפוחי־האדמה לא קנה יהושע־נתן, כי בראות האיכר צועד על סף ביתו רם לבבו וביקש במחירים שלושה מונים. לך וּטען עם נכרי עיקש! אין מזל לבר־ישראל, וליהושע־נתן באמת לא היה מזל. תחת לשוב הביתה תיכף, ולוּ עשה כזאת, כי אז אולי עוד השיגו אותו שליחי בעל מלון הרבי, הלך יהושע־נתן אל נכרי אחר ואל השלישי ואל הרביעי, ומכולם יצא בידים ריקנות בלי קניה. וכדי שיהיה לו “שכר הליכה” שלם קפץ עליו עוד כלב רשע ויקרע על לא חמס בכפו את שולי בגדו, וישב יהושע־נתן בצהרים לביתו בלי קניה, בבגד קרוע ובפחי־נפש…
בבואו אל בית־הבישול עמד כעני בפתח, וכבר חשב לו בדרך הרצאת הדברים, מצא את מלכה כועסת ונחל קללותיה שוטף עליו בזעם נורא. רק בקושי עלה לו לדעת מה שנולד בינתים; וכשמעו את המעשה ברבי, התחלחל גם הוא ויגז את שערות ראשו. הוא הרגיש פתאום כי לא רק אבד את דמי־השירות הרבים, כי אם אבד דבר שהיה יכול לסבב סיבות וסיבות לסיבות שאבד דבר שכל מצבו היה אולי מקבל על ידו צורה אחרת…להיות חמישה ימים סמוך לרבי ולהיות כעין מתווך ומתערב בענינים רבים ולומר דעתו בענינים רבים, ובכלל לבוא בבתים ולדעת ממשמשי הרבי מבתים אחרים, שבערים אחרות, ולבוא על ידי זה לרעיונות־קישור של שידוכים חדשים עוד ועוד, זה דבר שלא יקרה פעמַים בחיים; וזאת הפעם שנפל דבר כזה בחלקו, הנה “נשאהו הרוח” ללכת הכפרה, דבר שהיה יכול לעשות היטב אתמול, ביום חמישי, או גם ביום ראשון. בקצרה, הוא הצדיק עליו גזר דינה של מלכה, והיה עומד כאיש נבהל עד תהום הנפש!
ומלכה לא נחה ולא שקטה כל היום. כל העולם היה איום בעיניה על ידי האסון הזה; וגם יהושע־נתן התאבל מאד, אם גם לא אמר עוד דבר. ביום השבת היו צהלה ורינה בנטילה, כנהוג כי בישיבות רבי בעיר, והשבּת הזו היתה גם שבּת שמברכים, אבל ליהושע־נתן ולאשתו היתה השבת ל“שבת חזון”… המם אכלו, כאשר יאמר ביהודית, איש את בשר רעהו. פשוט, גדול הכאב מאד. אלהים ממרום, מדוע על האנשים ההם לא חמלת!
אבל הסו! עוד יד המזל נטויה, מלכה היתה זה איזו שנים מוכת־לב; והיא לא דרשה ברופא ו“לא עשתה מאומה” למצוא צרי למחלתה. החיים גם מבלעדי זה לא מתוקים הם. ומשבּת זו, יותר נכון לומר מערב־שבת זה, עוד הוסיף הלה לכאוב. כמובן, נצטרפה לזה גם איזו הצטננות; וכעבור זמן קצר, והיא כבר שמרה כל יום ממחציתו ואילך את מיטתה, והחובש כבר בא פעם ועוד פעם, ויתן לה איזה סמים לשתות. לא הספיקה לשתות את הבקבוק עד גמירא, עד שהתישבה בדבר והניחה ליהושע־נתן את הסובין ואת הקדירות ואת כל מסחריו ואת שלושת הבנים בפניהם הדלים והירוקים ותלך עם נשמתה השמימה והגוף בן שלושים ושש – כשש שנים היו שנות מלכה יתירות על יהושע־נתן בעלה – נשאר מונח על המיטה השבורה, לתמהון לב יהושע־נתן, שלא פילל כדבר הזה, ויהי כנדהם…
יום מעונן היה וגשם, והיו בכיות גדולות ורעש גדול בכל שכונת הרחוב, ובאו נשים לספוד למלכה ולבכותה, ואחר־כך היתה ה“טהרה” וה“קבורה” וה“קדיש” הראשון של יתום. וכשבו מן הלויה נתפרדו העבים, ותצא השמש ליבש את האדמה, כמו להכעיס.
והנה החלו ימי ה“שבעה” ואנשים באים לנחם את יהושע־נתן ודיברו על דבר המתה אֵם הבנים ויספרו בשבחה כנהוג. וגם יהושע־נתן התאנח מדי פעם בפעם. – ובאמת לחיות י"ז שנה עם נפש אחת בימי שלום וריב, בקיץ וחורף ולהיות תמיד רגיל לישב עם אותה הנפש על שולחן אחד ולדאוג ביחד, ולהתקוטט ביחד, ואחר־כך לאבד את הנפש הזאת לעולמים, שלא לראותה עוד ושלא לדבר עמה עוד – ושבּפתחוֹ את הדלת, המובילה לבית־המבשלות יקרא “מלכה, מלכה” אפילו עשרים פעמים, אינה שומעת עוד ואינה באה עוד לקול הקריאה, ולמחר גם כן אינה באה, וגם למחרתים – באמת כל זה לאו דבר קטן הוא, והקורא יבין היטב ללב יהושע־נתן. והדבר האחד המרגיע מעט במועקת הצללים האלה הוא “ניחום־אבלים”, ומקצת הרמת הלב שבדבר, להרגיש את עצמו איזה ימים מעין מרכז מעט. –
צאו ולמדו, מי ביקר את יהושע־נתן הדל בביתו מימיו, אפילו הימים טובים? מי דפק על דלתו? ועתה הדלת נפתחה בכל פעם, ובאים אנשים לנחמו, בא גם הרב דמתא והשו"ב דמתא והחזן; באים בעלי־הבתים וגם נגיד אחד מחזיק הבּי־דואר, היושב לא הרחק ממנו, ולמי הם באים? אל יהושע־נתן הם באים ועל ספסליו הם יושבים, והוא יושב על השק הפרוש על הארץ, בלא נעילת הסנדל כדין, והם מנחמים אותו, ומדברים עמו בקול רַחם. הוא העיקר עתה. –
ודבר אחד שכחתי. ביום הראשון של ימי ה“שבעה”, כאשר היה עליו על יהושע־נתן לחלץ מנעליו, נזכר, לשממון לבו, כי אין לו פוזמקאות, ושהוא כורך על רגליו רק במטליות ישנות, ולפעמים גם בחתיכת שק, אבל אז, בשאר הימים כשהוא נועל את מנעליו הגדולים, מה איכפת לבני־עלמא מה מונח שם מתחת לעור הקשה העב; לא כן עכשיו, לישב עתה המטליות מכורכות על הרגלים ולהתראות כך לפני אנשים הבאים אליו זה דבר כבר שאיכפת לו. ויהי תוהה שעה אחת, מבלי אשר ידע מה לעשות, לפתע פתאום ראה את צרור המפתחות, שהיו מונחים לאנחות מעת עזבה אותם מלכה השׂרתי כיתומים, ויקל אותם בידו וימשש בהם, וישאר תלוי באצבעו המפתח לארגז מלכה; ומבלי משים שם אותו בחוֹר הארגז, ויסובב אותו, וכאשר הרים את המכסה לרגע, למען יראה אם שמו הכל בתוכו, או אם דבר אחר הסיבה בדבר כי יפתח את הארגז, הוא בעצמו לא ידע, נזדמן שהיה מונח שם זוג פוזמקאות של המתה, אשר טותה אותם מצמר־גפן. וכיון שהיו מונחים לפניו לקחם יהושע־נתן בידו; וכיון שהיו בידו שׂם אותם על רגליו וגם כן בלי משׂים, ויך לבו מאד על הדבר הזה. אבל ביושבו על הארץ והסתכל בלובן שברגליו, דבר שלא ראה כמוהו מימיו, התחיל להרגיש רגש עצבון וגאה גם יחד, והיה מבין בפעם הראשונה ללב האנשים האלה הלובשים פוזמקאות תמיד ברגליהם ולא מגואלים בפסולת השק. אתה ה' יודע דרכי לב האדם.
יהושע־נתן היה לבוש תמיד בגדים ישנים, קרועים ומטולאים, ובכלל לא היה מקפיד אם שולי מעילו הארוך היו נושאים עליהם זר של רפש מבחוץ בימי הגשמים, או כי נדבק בהם איזה סחי או מאוס, נוצות סתם מהכר למראשותיו או גם קטניות או מרק על שפמו ועל זקנו, למרות ה“מים האחרונים”. ומעשה שטן, דוקא הימים האלה, וביותר מאז כיבדהו הנגיד של בי־הדואר בניחום־אבלים. כאמור לעיל, התחיל הדבר להעסיקו, וכשהיה משכים בבוקר היה למשמש במלבושיו ולהרחיק מהם כל דבק, ובכלל, בשביל שהיו הימים האלה ימי פנאי בסגירת בית־ממכר שלו, היה משתמש בשעת הכושר, בין ביקור לביקור, לסדר מעט את הכלים בביתו ולנקות דברים שעלתה בהם חלודה. בדבּרוֹ עתה אל בניו היתומים התרגל להמשיך בדיבורו ולא להיות פחזן ומהיר במליו. בקצרה, במשך שבעת הימים, שבהם החי יתן אל לבו, והוא גם היה מסתכל לפנות ערב בהתאסף “מנין” בביתו – וגם זה הוסיף לו איזה עצמה – במדרש איכה ובדברי ירמיהו, והתורנים שבמנין היו מדברים עמו דברים כבושים, והכל כמו שנהוג בחללו של אָבל, נעשה בלבו של יהושע־נתן איזה שינוי. – וכשכלה היום האחרון והלך אל הקלויז להתפלל וסבבוהו אנשים, שלא באו לנחמו, לשאול אותו לשלום היתומים ולסיבת מחלת אשתו, היה עומד בפינה ומסביבו איזה עיגול, רחב לבו באמת ויאמר לנפשו המתן, יהושע־נתן, אינך מאלה שמחיר עשרה מהם פרוטה, כמו שחשבת בעצמך עד הנה.
רק בקושי חיכה עד כי יעברו ימי השלושים, כי זאת הפעם חרה לו הדבר על אשר הוא הולך כ“פרא אדם” בלי גזיזת השׂער כמעט שנה תמימה, וביום השלושים ואחד הלך לספר ויגז את שערות ראשו, ויסרוק את זקנו על ידו, ובכל משך חצי השעה שישב על הכסא והספר הקיפו ועשה בו את מלאכתו, הרגיש רגש של ישות, שנעמה לו ובשלמו את ההון הרב חמש פרוטות ועזב את בית־הסַפר ובא החוצה, היה לו כאילו הלך הפעם קוֹממיות וגדל אַמה. –
בכל משך השלושים עשה בבדק הבית בצנעה, סידר את הקדירות את השקים, קרא לסנדלר לתקן את מנעליו, וחינך את היתומים לסדר ולמשטר ולימדם “מידת דרך ארץ”, ואיך לדבר עם אנשים, כמו זו הפעם נקרבו אל לבו. גם הוא התלמד להשתמש במטפחת־האף לנקיון חתמו ולא בשולי בגדו… בקצרה, הוא הרגיש את עצמו בתור אדם, שעליו מוטלת יותר אחריות מבתחילה; ובכלל באה העת להסתגל לאיזו שלמול. – איזו “קרובה” הכינה לו במשך הימים ההם את המאכלים, ודיבורו עמה היה בנחת ולפעמים, “כאשר שכח את עצמו” לרגע והשמש זרח והשליך קויו אל הבית, הוציא מפיו גם איזה הלצה קטנה. מה שייך, בני־אדם צריכים לקבל עליהם גזר־דין ממרום בלי שבירת הלב. וכי אני עשיתי את מזלי? היה אומר. והנה הבן הבכור אומר בכל יום “קדיש” בנפש חפצה והעניה בחייה פה עלי אדמות בודאי יש לה איזו נחת־רוח שם, חופשית היא עתה מבית־הבישול ומבית־הממכר – השם יתברך יעזור לנו לגדל את היתומים בטוֹב ושלא יגרמו שום חרפה, חס ושולם, לזו שילדה אותם. לפתע נזדקרה במוחו מחשבת פיגול, כי הלא יהיה צריך ל“בעלת־הבית”, גם לשומרת את הילדים; אבל "לא נתן "לרעיון הזה להתישב כולו בקרבו. ולכאורה אמר בלבו אחר־כך, ואולי באמת הרעיון רעיון, ומה שייך איש בלא אשה, ומה יאמרו הבריות? ובאמת עליו לחשוב בדבר, מה יפסיד? לעת עתה רק יחשוב בדבר.-
פלא, בו ביום, כאילו קנוניה היתה בזה מן שמיא, באו עליו מתחריו יֶקיל שְמֶריל’ס ובן־ציון נחמנ’ס וישראל איצי’ס, ויתקהלו לדבר עמו על אודות ענין כזה להציע לו נכבדות…בודאי העמיד את עצמו יהושע־נתן כחרש וישיב: בֶּע! שְמֶע! מה נוגע לי כל הדבר? לכו לעזאזל עם כל דבריכם לבטלה; מי אמר לכם שרוצה אני לישא אשה, עוד יש לי פנאי להמתין. האמנם? מלה במלה השיב להם, כאשר השיבוהו אלף פעמים ואחת; ומאותו דבר, כי באים עתה אליו ומבקשים דבר ממנו, מבקשים אותו ממש, כמו שביקש מאחרים, היתה לו נחת־רוח גדולה מאד. ובדיעבד התחיל לצייר לו בעצמו את מיני הנכבדות שהיו נראים לו… זוכר הוא כי בבואו לשמעון זרחי העשיר, להציע שידוך לבתו, ראה שם אוֹמנת מניקה את בנו הקטן, כי חלתה אשתו, ולאומנת הזאת היו פנים יפות ותיטה בעיניו, ולולי התבייש כי אז לקח אותה לאשה בלי נדה כלל… היו לו ליהושע־נתן עוד הרבה דמיונות… אבל העיקר הוא עתה אדם בעל חופש וברירה; אם רוצה אז שומע הוא את הנכבדות שמציעים לו, ושואל על כל הפרטים, ואם אינו רוצה אינו שומע כלל
ומשיב: יהושע־נתן אינו סכל כמו שאתם חושבים ואותו לא תרמו.
והנה הוא גם בעל־בית ועליו לפקח על צרכי הבית ולתקנו; הוא שוכר ערלית בארבעים פרוטות ליום לטוּח את הבית החמר, קורא לקרובה אחרת פשוטה לנקות את החלונות, לשפשף את הכלים, המזגג בא והסיר את דבקי הניר מהחלונות השבורים ויביא זכוכית במקומם. פשוט, ביתו של יהושע נתן עתה כמו מכינים את עצמם לביאת איזה רבי. וקישור הדברים ברעיונו איני צריך לומר.
ומעשה שטן הצליח, כי דוקא בימים ההם היה הפדיון אצלו בין בקדירות ובין בסובים לא מעט, כמו “מן השמים” שלחו אליו נכרי אחד וימכור ליהושע־נתן ששת שקים זרעונים כמעט בחצי חינם. הוא האכיל והלביש את יתומיו; ולוֹ בעצמו אמנם לא השיגה ידו לקנות בגד חדש, אבל הוא נמנה וגמר להחל ללבוש בגד השבת שלו בימות־החול, ואם התלוצצה עליו בזה “החברה הלבנה” של הקלויז, שם עצמו כחרש. – בעצם מצא הוא את הרעיון בריא וטוב, כי לא יאה ולא נאה ללכת בימים כאלה לבוש “כאיש מחזר על הפתחים”. בכלל, לו עתה תקוה שירויח גם לעתיד, והוא גם מסלסל בפיאותיו, והוא, אם תמצא לומר, הלא בעל־בית נכבד הוא; ב“שכנות” אינו יושב, יש לו איזה מעמד, הוא גם מקצת תורני, ולראָיה יושב הוא עתה פעמים אל החלון ו“מסתכל בספר”. דבר שעשה עד עתה, בעת לא היה מלמד, רק פעם אחת ביוֹבל. אימתי היתה לו מנוחת־נפש לישב ולקרוא בספר? אבל הוא אדון לעצמו. הוא הפקיד והמצוה בכל עניני הבית, ולולא חתמו העקום מעט היה באמת אדם השלם. אך מי ישאל לדבר קטן כזה? ולכאורה גם זה הוא אלמן בר־מעלה, שיש לו רק בנים שלושה, ולא ששה גם שבעה. הוא ביקש ומצא כי האשה אשר תבוא בגורלו תעשה, כמו שיאָמר, שידוך לא רע. ול"ד שנה גם כן אינן זקנה מופלגת. מה תאמרו אתם, קוראי?
ככה חי יהושע־נתן בצל שלותו. לו הרגש כמו התחדש באמת, וגם בנטילה העיר אמרו כי לא הכירו אותו עוד ושרוח חדש בא בקרבו. – וכשבא עתה לבית הגון להציע שידוך, כי סוף כל סוף לא יכול להניח את פרנסתו, והוא מלובש כבן־אדם ואינו בהוּל בדבריו, השיבה לו גברת הבית כהלכה: “ומתי תאמר אתה לישא אשה, יהושע־נתן? והעמידה פנים כאילו דואגת היא באמת לעתידותיו אבל בעצם האמינה לו עתה ביותר, מאשר היה עד הנה; ובעזבו את הבית אמרה האשה לבעלה, אולי דברים בגו בהצעת יהושע־נתן לבתנו. נשאל ונתעסק בדבר. העיקר שהיה חשוב עתה ל”מרא דעוּבדא" והעמידו את הדבר על חזקתו, שעתה לא ירמה כל כך ולא ידבר שקר גמור, אחרי שאינו רוצה שירמו גם אותו וישקרו לו. ובכל נתעלה במעלות השדכנות ממדרגה ששית או שביעית, שעמד בה עד עתה, למדרגה שניה ויפסע ארבע או חמש מעלות במצבו החברתי בפעם אחת, ואותו דבר הרגיש יהושע־נתן היטב ושמח על הדבר.
יהושע־נתן היה תמיד מלא חימה על אנשי נטילה וחשב אותם לחייבים במצבו הרע והמדוּכא, ובכלל לאנשים בני בלי כשרון רב בחיים, וביקר אותם בלבבו ביקורת קשה, אבל עכשיו התחיל לראות שאין הדבר כן ושהרבה מהם חשובים באמת וגם נגידים באמת. בכלל נשתנה יחסו לבריות לגמרי, ולבו היה בלי טיפה מרה כלל. ואפילו אויבו בנפש, יעקב’קע ירחמיאל, “שלקח ממנו בשידוך אחר את הנתח האחרון מפיו”, לא היה עוד שונאו; הוא סולח לכל אלה אשר חטאו לו ושיש לו בלבו איזה טינה עליהם; והוא באמת עושה שלום עם ה' ועם בני־אדם.
בכל יום ויום השכים לבוא אל הקלויז ויעמוד על מקומו ויתפלל בניחוּתא, כאיש היודע את ערכו. הוא השליך מעליו את כל הדאגות; אדרבה, טוב לאדם לקוות, וכן כתוב בסידור.וגם הסידור שלו אינו עתה המעוך והישן, כי אם סידור “בית־יעקב” עם " נהורא מעליא“, אשר לקח הימי ה”שבעה" מאת דודו. מה יחסר לאדם עוד. –
היה יום שבת, יום שלכל בני־ישראל בכל מקומות מושבותיהם “נשמה יתירה” וכל השלוה של יום קדוש. יהושע־נתן כבר נתעצם בטוֹב מצבו החדש לבדו, והיה הוא המלך והמלכה כאחת וקיים עם היתומים מצוַת עונג שבת.
הוא קנה אצל טבּח רגל כבש, ודגים קטנים מצא בשוק וגם יין לקידוש הכין ויאכלו וישבע. יום יפה היה בימי הקיץ וילכו צעירי ישראל, וגם שלא מן הצעירים, לטייל ברחוב הגדול אחר הצהרים, ויקח יהושע־נתן את שלושת יתומיו בידו, וכולם רוחצו למשעי ונראה בחוש כי יש עליהם עין צופיה. – והוא חגר את חגורו של שבת. בפוזמקאות – כיון דש דדש, והיה נושא עתה עליהם מנעלים קצרים, שלא כיסו אותם רק עד כדי שלישם, וילך לטייל גם הוא… הבכור הלך לפניו, והבנות ניהל אחת מימינו ואחת משמאלו, הכל בחיבת אב ובאיזו מלים בינתים לבכור, כי לא ירחיק ללכת. באו נשים צדקניות שכנות, ותחלקנה לחיי היתומים בידן ותאמרנה כי פניהם טובים. אנשים עמדו, בהיפגשם עמו, וישאלו לשלומו בכבוד; והוא צועד לאטו ורחשי לבו כאיש שיש לו מאתים מנה ובין הנגידים הוא נמנה. רגעי אושר היו לו רגעי הטיול הזה, ובעברו לפני הגביר דמתא יחזקאל קצנלסון, שעמד על יד שערוֹ והביט בעוברים ושבים בגאוה ורמז ליהושע־נתן שיגש אליו, ודיבר עמו כרבע שעה, אז היה אשרו למעלה מן השיעור. רגש נעלה כזה לא היה לו כל הימים אשר הוא חי. פשוט, יהושע־נתן ראה את עולמו בחייו. ־–
ומי פילל בעת רגשי התרוממות שלו מה שיקרה ויֶאתה לו ממחרת היום… הוא נסע ביום הראשון לעיר טרינה הקרובה, אם תרצו על דבר איזו קניה ואם תרצו על דבר איזה שידוך עם אלמנה בדרך אגב. הוא היה מתון מאד בשידוכים ועל כל דבר אשר הציעו לו חשב מאה פעמים ואחת. מה שייך, וכי אלמן נכבד כמוהו “יתן את עצמו בחינם”? אבל באותו שידוך היה כמו חטפו אותו אנשים והעמידו אותו תחת החופה. הוא ביקש לומר לא ויאמר הן. הוא הוציא להוצאות הנסיעה שבעים פרוטות ולא רצה להפסיד הוצאות הנסיעה. לכאורה כל הדבר לא היה לרצון לו, אחרי שהאלמנה אשר ראה לא מצאה חן בעיניו כלל וכלל, אבל החזן כבר מסדר את הקידושין. פשוט כמו בהלה! בודאי דקרו אותו במחטים, כנהוג, לשם היתול; אבל הוא ידע כי אין זה היתול כלל… בקצרה, יהושע־נתן כבר הוא בעל אשה זרה, שלפני שעה עוד לא ידעה, והיא אומרת לו, לזר, אתה בלשון נוכח; ובשובו ממחרת העירה נטילה לבדו, כי האשה עוד היתה צריכה להכין חפציה והבטיחה לבוא אחריו לעירו בעוד שלושה ימים, לא צעד על סף ביתו כחתן אחר חופתו, כי אם כאָבל… ממש היה לו הרגש של איש שטבעה פתאום ספינתו בים…
למה אאריך? יהושע־נתן כבר “מונח עוד פעם תשע אמות בארץ”, כמו שאומרים הבריות. האשה החדשה מעיר טרינה באה ותקח את מקום הראשונה, וטבעה ממש כטבע הראשונה בלי הבדל כלל… בקיצור, לא השתנה דבר בחיי יהושא־נתן המסחרים דחוקים כמקודם והקללות והריבות שבבית גם הם שבו כמקודם… וראו זה, הראשונה היה שמה מלכה והשניה גם כן שמה מלכה, הראשונה ידעה ליסר אותו בקללותיה על כל דבר ועל כל מאורע. והשניה “הבינה” גם כן את זה היטב. היא עשתה כל אלה באותו נוסח הישן ובאותה הרמת קול, ובאותה זריקת האלונטית ממש, כמו אחיות הנה, אחיות לצרה יחד… ויהושע־נתן אינו שוב עוד שדכן ממדרגה שניה, כי אם ממדרגה חמישית או ששית, והפוזמקאות, הפוזמקאות של ימי שבּתוֹ האחת בחייו, כבר פשט וכורך את רגליו עוד פעם במטליות – איני צריך לומר, שאת בגדי השבת אינו נושא עוד בחול. מה שייך, בן־אדם מישראל אינו פריץ, וה“ראש המוכה”, מוכה כל הימים…
ומלכה זו גם כן ילדה לו שלושה בנים, ואחר־כך נודע שהיא, שכל מעלתה היתה שלא היו לה בנים, היתה אמנם אֵם לבנים שנים, מבעלה הראשון, שגרו אצל דודה לשעה; ובאחד הימים באו גם לבית יהושע־נתן, ויהיו שמונה פיות מ“שלי ושלך ובשותפות” לסעודה שאינה מספקת… והעניות עוד גדלה, והקללות עוד רבו וגם “הכּאוֹת” באו לבית. הכל היה כמקודם.
פשוט, יהושע־נתן מתהלך כצל עלי אדמות, בלי לחלוחית של חיים ואם לחָשך אדם לאמור שיהושע־נתן לא חי מימיו, אנוס אנכי לגלות לו סוד, כי לפנים לבבו של גיבור סיפורנו אין הדבר כן. הוא יודע בצר לו שלא תמיד היה העוֹל כל כך קשה, בלי הרף, ושגם הוא ראה חיים ומנוחה פעם אחת בעולמו, והדברים היו – למה נכחד? – באותם שלושת הירחים שהיה אלמן, הימים שבין מלכה למלכה. ־—
יוֹם קַיִץ בַּסְּתָו
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
ביתו הארוך של הלל-מנחם הצובע היה מחולק לשלושה חלקים, החלק הראשי, והוא פנים הבית לצד הרחוב, היה בן חדר גדול ובו הרבה חלונות; והוא מושכר היה ימים רבים ל“כותב העיר” עזריה שפיקוֹב, שהיה מורה לנערים ונערות של בית-רבן את מלאכת הכתיבה העברית ומעט חשבון; בחלק שאחריו התיכוני, היה חדר-המיטות ובית-האוכל והמבשלות, ובו גר אדון הבית ואשתו רַציה ושם הולידו בנים ובנות וישיאום, ולא אמר אדם: צר לי המקום! ובחלק האחרון, בלי חלונות ובו רק חוֹרים חוֹרים, היו אוצרות העצים והתבן להסקה, רפת לעזים וסלים לגדולי העוף; ושם בפינה – יסוד הבית: תנור גדול עומד, ובתנור יוֹרה גדולה של ברזל, בה שׂמים מים וצבעים ובישלו בהם צמר ופשתים כל הימים. על יד החלק הזה בחוץ היו עומדים כלונסאות של עץ, עליהם מתוחים חבלים דקים, ועליהם שטוחים הצמר והפשתים, ונגבם באור השמש. וצבע הלל-מנחם את הצמר בצבע אדום, ירוק, כּרתי וזהב, והיה אוּמן במלאכתו, והיה אהוב ונודע לכל האיכרים מסביב לעירו טרוצה. וימצא את לחמו באמונה, אם גם ברוב עבודה…
דור שלם עמד הלל-מנחם במקום האפל למחצית, ויצבע ויעסוק במלאכתו, אחרי הקיץ בא החורף ואחריו החורף – קיץ: בניו גדלו ונשאו נשים וילדו בנים; תהפוכות רבות באו בעיר, כי בינתים היתה טרוצה לתחנה במסילת-הברזל, העוברת בכל החבל הדרומי שברוסיה האדירה. והלל מנחם עומד וצובע, צובע בלי הרף ובלי מנוחה, מלבד ימי השבת; וגם אז היה ישן לרוב על מטוי הצמר או על צרורי קש ותבן, כי בינו ובין אשתו רציה לא היה יחס כלל, ולא היה לו גם מה לדבר אתה. – גם נישואי בניו עשה כלאחר יד. בכלל איש בעל מזג קר היה, מסגרת מחשבתו וידיעתו את העולם צרה, ומה לו להכניס ראשו בדברים מחוץ לגבולו, אם במוצאי-שבת כבר עליו להכין את עצמו לעבודתו, ולעמוד ככה על היוֹרה כל ימות השבוע…
תוכן חייו האחד היה הצבעים והחליפות שבצביעה. ציירו לעצמכם: צמר לבן כשלג נעשה אדום כדם, והאודם מבריק; והנה צבע התכלת כתכלת השמים ביום טהור, ושדרות שדרות מונחים צרורי-הצמר הצבועים זה בצד זה כמראה הקשת. והכל – מלאכתו מעשה ידיו להתפאר. – ומה להלל-מנחם עוד?
והנה באו חליפות בחייו, הוא נכנס פעם מחלקו, חלק עבודתו, לחלק השני שבבית וימצא את זוגתו שוכבת על המיטה וקוראה: ראשי, ראשי! ככה נאנחה יום שלם והיום שלמחרת, וביום השלישי קראו לחובש, ויתן לה תחבושת לראשה ואיזה רפואות – ותמת.
בדבר כזה לא היה הלל רגיל, ויהי טרוד בקבורה וה“שבעה” שבוע ימים. אחר כך חזר לחלקו האחרון וליוֹרה שלו… הוא אמנם לא מצא את ארוחתו בעתה. בלילה אין מי שיבשל לו חמין ואין מי שיציע לו את המיטה, וזה היה לו קשה מעט… בקצרה, אחרי שלושה ירחים נשא הלל אשה שניה. ושמה של זו אינה רציה, כי אם חיה.
בימי-הנישואין היה גם כן טרוד איזה ימים. כי הן האשה חדשה בעיר, לא תדע לצאת ולבוא בבית, ועליו להראות לה כל הכלים וכל דבר שעומד על מכונו, ואחר זה אמר לחזור למלאכתו כמקודם, בלי שינוי. אבל חיה אינה כרציה. –
חיה, שמה במלואה “סֶתי-חיה”, היתה אשה כבת חמישים, חשׂוּכת בנים, ופניה עגולים ובריאים. היא נשאה מטפחת של משי מסביב לראשה, ומעיל שחור קצר תמיד עליה בצאתה לרחוב. היא היתה מעט יראת אלהים, מעט גבאית לצדקה, וגם צופיה הליכות הבית, ונותנת לו חוקים חדשים…
חיה לא רצתה בשום אופן להגיש את ארוחת-הצהרים להלל בעלה לבית-מלאכתו בעת טרדתו; ואנוס היה מעתה לביא החדרה, לרחוץ ידיו ולטהרן וללבוש מעילו (הוא היה אוכל עד עתה בלי מעיל) ולסעוד כבן-אדם. להלל לא היתה שעה קבועה לעבוד, כי הוא עבד תמיד, ולפעמים עד חצות הליל. אבל באה חיה ואמרה: לכּל גבול ומועד! היא לא נתנה לו לעבוד יותר מעשר שעות ביום. הלל היה מתחיל לעבוד תיכף אחרי ההבדלה במוצאי-שבת, וחיה אמרה: צריך אדם להוסיף מחול על הקודש; וכל העובד במוצאי-שבת, והוא אינו עני ומוכרח לכך, לא תבוא הברכה במעשי ידיו.
אבל כל אלה כעין לעומת השינוי הראשי שבא על ידה, על ידי האשה שבאה בגבולו – היא חפשה בארגז הבית לסדר את החפצים, ותמצא בצרור אחד שתי מאות רו"כ במזומנים. ותבוא אל בעלה ותאמר: “עשיר אתה, הלל, יותר מאשר פיללתי, כל בניך נשואים והצרכים אינם מרובים, ומדוע נשכיר את החדר הגדול בפנים הבית ואנחנו יושבים צפופים?” – בקצרה: עזריה שפיקוב אנוס היה לפנות את הבית, למרות רצונו והרגשתו כי בלכתו מן המקום, אשר בו חינך כשנות עשרים ויותר, יסור מעליו רוחו. וכך גם היה לו…
וחיה קראה לאוּמנים והם תיקנו את הבדקים ואת הרצפה, היא עצמה שיפשפה את החלונות. נשאה את רוב הכלים מהחלק השני להראשון ותציגם ביופי, במשטר; ובבוא הלל פעם מבית-המדרש, אחרי “קבלת-שבת”, מצא את הנרות דלוקים והשולחן ערוך והאויר רחב. ופני חיה אינם כפני רציה הרזה; אשה כבודה וטוֹבת-מראה, יושבת בבית, ומלאכי השלום עומדים לימינה!
וחיה החלה לחנך את בעלה גם בעניני עבודת ה' ותפילה. היא אמרה לו: “אף על פי שהנך יהודי פשוט, הלל, את התורה לא לימדוך, עליך לדאוג מעט לעניני העולם-הבא!”
בבוקר שלחה אותו להתפלל בהשכמה בציבור (לא כמו שהיה מתפלל עד עתה בימות-החול ביחידות) והזהירה אותו לומר אחרי התפילה גם מעט תהילים, ביום השבת לקחה את ה“צאינה וראינה” שלה ותקרא לפניו מסיפורי האבות, מאברהם ושרה ממשה ואהרון, וגם פירשה לו פסוק פסוק מעניני דליבּא… הלל החל בעצמו למצוא חפץ בדברים כאלה, ובלבו הרגיש גם למסַפרת לו מעין רגש, שלא הרגישוֹ לעולם לגבי רציה. אמנם עם רציה שקדמה לזו הוליד בנים ועם זו לא הוליד; אבל עם כל זה יש לו נחת-רוח גדולה לשבת עמה, עם האשה הזאת, על שולחן אחד בשבת כזו בצהרים, לשמוע מפיה דברי-תורה ומשלי-חכמים ולאכול בתוך כך תפוחים טובים, שהיא מקלפת לו וחותכת לו חתיכות חתיכות…
חיה אשתו זו קרבה אותו גם לבניו; כי בימי מנוחה וחג קראה אותם אליה, ותתן להם ולנשיהם ולבניהם מעדנים ואגוזים, והכל ביד רחבה ובלב טוב.
הלל ספר ומנה ביום כזה שיש לו חמישה נכדים ושבע נכדות, וכולם גדלים בכי טוב, גם בפני כלותיו ראה הפעם יותר משראה עד עתה וידע ממצב בניו יותר מאשר ידע עד כה.
כה עברו על הלל עוד עשרים שנה לשבתו עם האשה הזאת, אשר הזמין לו אלהים, והוא אֲהֵבָה; וימצא עמה רוב נחת, ושמש חיים, אם גם איחרה לבוא, זרחה לו זרוֹח.
וכשהתקררה חיה באחד הימים ומתה, וַתהי לה לויה גדולה והכל אמרו כי לא היתה אשת-חיל כזו בישראל, לא מצא הלל עוד חפץ לשבת לבדד בהאי עלמא ויתפלל לה': קח את נפשי. וישמע אלהים לקול תחינתו ויקראוהו למקום אשר שוכנת חיה בו… הנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו.
וימת הלל כעבור שבועים ימים למותה, ויקבר גם הוא בכבוד, ויחלקו בניו ביניהם את אשר הניח אחריו בטובה.
"זָכָה בַּגוֹרָל"
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הבחור משוּלם-יעקב היה נקרא על שם אמו שרה האלמנה, כי אביו מת בנעוריו ואמו פירנסה אותו בדוחק. –
משוּלם היה בחור גדל-קומה, והוא למדן ויודע חשבון, אבל עצל היה. הוא למד בבית הרב דמתא; ושם גם מקום מוכשר לבן-אדם לאָבּד זמן. ולאידך, משולם היה בחור ובלתי-נשוא; ומדרך הבחורים בישראל שלא לשלוח ידם במסחר. הוא גם אכל לרוב אצל הרב. וכששידך הרב את בנו לעיר אחרת נסע משולם יעקב עמו. להיותו מבין מעט בשפת הארץ היה המתווך בין הרב ובין פקידי הממשלה, משולם-יעקב היה טיפוס נודע בעיר וראש הבחורים בפוּטילובה.
ויהי היום, והדוחק בבית אמו רב וגדל וקרובים היו ימי החגים, ובידם אין כּל. וירא משולם ויתבונן כי הפעם עליו להרויח מעט ולעזור לאמו, ויחשוב מה לעשות, ביקש ומצא…
הוא קנה בהקפה בעד רו"כ אחד צרור עלי-קטורת מקופלים בתיבה, עלים אשר יעשנו אותם רק אצילים הפולנים ולא היהודים, ויודיע בבית-המדרש בין מנחה למעריב כי את הצרור הזה יכול כל איש להשיג, אם יקח אצלו גורל בפרוטה אחת ויעלה זה בגורלו. ותעופינה אליו אחרי התפילה הפרוטות, ולכל נותן פרוטה נתן פיסת-נייר מסומנה במספר ערבי א. ב. ג. וכן הלאה. ויתפרסם הדבר בעיר, ויקנו אצלו גורלות מכל אפסים.
בתחילה חפץ משולם-יעקב להוציא רק ארבע מאות גורלות; ואחר-כך חשב ומנה שחמש מאות יחידות הן על ארבע, ויוסף כמספר הזה. כבר באו קונים אחדים והתחילו להאיץ בו שיתחיל בהטלת הגורל; ואחרים קנו אצלו עשרה גורלות בבת-אחת, למען ימהר דברוֹ. שמואל בן מנחם הרצען בא ושאל: כמה יחסרו עוד למספר הגורלות שצריכים להימכר? וכאשר הגיד לו משולם-יעקב שעוד חסרים עשרים וחמישה, פתח הלז את כיסו ויתן לו כ“ה פרוטות בעד כ”ה גורלות, וישתוממו כולם למראה ההוא.
כה בא המועד. למוכר הגורלות לא היו עוד אמתלאות לדחות את השעה הרבּה. והקול נשמע בכל קצוי פוטילובה: ביום השלישי לשבוע בשעה הרביעית בצהרים תהיה ההגרלה בבית-המדרש! ויתקבצו כל נערי העיר, גדולים וקטנים, שפטורים היו מה“חדר”, באו גם הרבה אברכים ואנשים שכנים לבית-אל, לראות במחזה.
על בימת בית-המדרש, ששם קוראים בתורה, עלו ארבעה אנשים, ויעמדו שנים מימין שוּלחן-הקריאה ושנים משמאלו ושני נערים בני שלוש-עשרה עומדים לפניהם, ולקחו שתי מצנפות ונתנו האחת לשנים מימין ואת השנית לשנים מעבר השני משמאל. בתוך המצנפת מצד ימין היו חמש מאות פיסות-נייר מגוללות; ועל כל אחת כתוב מספר הגורל, מא' עד ה' מאות כסדרן, ויערבו אותן היטב; ולאידך, שׂמוּ המצנפת השמאלית ארבע מאות ותשעים ותשע פיסות-נייר חלקות ועל אחת, רק על אחת חרטו בחרט אנוֹש את שתי המלים הנעימות: “זכה בגורל!” ויערבו גם הפיסות האלה יחד.
ומסביב לבמה עומד נער בצד נער, הקטנים עולים על השלבים ועל הספסלים; וכל אחד מחזיק בידו את גורלו התוקף, ועיניו מביטות אל המספר ופיו חוזר עליו בדממה.
ויקם השמש ויך בטבלאה של עץ על השולחן לאות דוּמיה. הכנת הלבבות! מיום היוָסד פוטילובה לא היה עוד חזון כזה! ויושט הנער העומד בצד שמאל את ידו אל המצנפת וירם פיסת-נייר ויתנה לשנים האנשים העומדים על גבו. כמעשה הזה עשה הנער מצד ימין. וגוללו הארבעה, שנים שנים, ששתי הפתקאות יקראו אלה: מספר עשרים ושלושה! והללו קראו דף חָלק! כה הרימו מצד זה ומצד זה גורל אחר גורל, מספר אחר מספר, וכולם יצאו חלקים חלקים; רבים חשבו כי המספר שלוש מאות יזכה בגורל, והנה גם הוא יצא חָלק. שוב אמרו, מספר ארבע מאות יזכה בגורל, אבל גם לו עלתה בצדו פיסה חלקה; וגם למספר האחרון חמש מאות עלה נייר חָלק… נבהלו הנאספים לשמוע הכרזת המספר הזה ואמרו כי קץ המחזה בא והגורל לא עלה. – אבל קוראים עוד מספר אחר מספר וסימנוֹ. על מצח רבים נוזלת הזיעה. מאיזה פיות נשמעה תפילה קצרה : “אֵלי, אֵלי, זַכּני! זַכּני!” ופתאום קול הקורא: “מספר מאה ושבעים ושבעה!” והשני עונה לעומתו: “זכה בגורל! זכה!”
“מי הזוכה? מי? מי?” איש איש מביט בפתקתו, אם גם ידע היטב מספרה. קולות קוראים “מי הוא? מי הוא שזכה?” ומטילי הגורל ביררו לקהל כי הנה מלאכתם נגמרה. המון נערים העפילו לעלות על הבימה, ללקט את פתוֹתי הנייר הנשלכות ארצה. רצים ודוחפים איש את רעהו.
ונער בישן בן שמונה-עשרה, יונתן בן רבקה, עומד על יד העמוד ופתקה בידו. ויך אותו נער שני על שכמו לאמור: “מה בידך, שושה?” ויפתחה והנה כתוב עליה המספר מאה ושבעים ושבעה. וירם קולו ויקרא: “הביטו, הביטו הנה! יונתן בן רבקה הוא שזכה!”
וידחפו אותו מכל צד ויקראו: “למה תעמוד, שוטה! הראה את הפתקה, הראה” חטפו ממנו את חתיכת הנייר ויתנוה לאלה שעל הבימה. ויקם הגזבר, ששמר כל העת ההיא על התיבה של עלי-קטורת במטפחת אדומה, וירם אותה ויקרא בקול: גשה הנה, יונתן, וקח לך אשר לפניך". ויתרגש יונתן מרוב פחד ושׂשׂון.
ומכל עֵבר ופינה נשמע: “מזל טוב! מזל טוב!” התערבה בברכה ההיא גם קנאת רבים.
נער אחד, שרגליו היו קלות כרגלי אילה, רץ לבית אם יונתן לבשר לה את הבשורה ההיא. והשמועה התפשטה מרחוב לרחוב, מבית לבית. יונתן בן רבקה היה לשיחה בפי כל.
יונתן כבר שב לביתו, והוא יושב על יד השולחן כחתן. שכנים ושכנות נאספו וכל הלבבות נטוּיים אליו ואל התיבה בת ריח ניחוח. גם בחלונות מביטים נערים. ביתה של רבקה הוא עתה עורק-החיים.
ומגלה אנכי לכם סוד, שהוא אמנם עיקר סיפורי. יונתן זה, הבישן והתמים, כאשר כבר ידעוהו קוֹראי, ראה מלפני הימים האלה בשכונת אמו את בתיה בת טוֹביה, עלמה טובת-מראה ולבושה תמיד בגדים נקיים, ויחמוד אותה ויחשוב בלבבו כי טוב היה הדבר לוּ ניתנה לו לכלה ואירשׂ אותה. ולרבקה עיני אֵם, היא ידעה משאלות לב בנה, וגם היא ראתה את הנערה יום יום ותאמר נאותה היא לבני.
אבל לצער לבה הכירה כי אין נפש בתיה הולכת אחרי בנה. ואולי עוד יהפך רוחה – ניחמה עצמה, – הלא צעירה היא עוד, בת שש-עשרה, עוד תלמד לדעת את ערך יונתן, כי ישר הוא.
והנערה באה גם היא בין השכנות והביטה אל התיבה המצוינת. היא ניגשה אל השולחן ותאמר: “יונתן, האם באמת לך היא התיבה הזאת?” פניו התאדמו, ותתאדם גם היא. שוחחו האנשים העומדים מסביב ואמרו: האם לא זוג טוב הם, הביטו נא עליהם!" ותעמד רבקה פניה ותאמר: עוד ילדים הם".
כעבור שלושה ימים כתבו את התנאים…
בתים ומשפחות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בתים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מעודי היה לי צער לראות שוכני בתים, שטיפּחו ובנו אותם בני-אדם וגרו בהם ימים רבים, והולידו שם בנים ובנות, והשיאו את הבנים ואת הבנות, וישבו ויבלו זמן רב במקום אחד, הם ויגיעם בחיים, חלומותיהם ומשאות-נפשם וכל אשר להם; והנה סבב עליהם הגלגל פעם אחת והם אנוסים למכור את קנם לאחרים, אשר לא עמלו בו; ואנשים חדשים ופנים חדשות באים לרשת את האדמה, שמשפחה שלמה מצאה שם את אורה תחת השמש דור או דורותיִם. –אדם כי ימות באחרית ימיו והולך למנוחת-עולם, אחרי גמרו מלאכתו פה עלי אדמות ומילא תפקידו – סדר העולם כך הוא, כי הן לא לעולם יחיה איש; אבל הבית, שיגעו בני-אדם הרבה בשכלולו, וחיו בו ימים הרבה, וגם הוא ינק מנשמת הגָרים בו והם ממנו, עד כי כמעט היה ללבושם ולעור בשרם, – בית כזה כי ימכר לזר, ויד היורש מטה ואינו יכול לגאול את נחלת אבותיו, וגם חוק היובל אין בימים האלה, כי ישובו איש אל נחלתו ואל אחוזתו, בבוא שנת החמישים – דבר כזה ימַלא אותנו עצב-לב.
כשישבתי בעיר-מולדתי בימי-עלומי, והייתי יודע כל שביליה, רחובותיה ובתיה, לא סידרתי לי את הבתים לבתי-עשירים ולבתי-עניים, או לבתים בעלי-חנויות מלפניהם ולאלה שאין להם חנויות, או לבתים שיש להם גן או איזה אילנות לפני החלונות ולאלה שאין להם כאלה, כי אם לבתים שבעליהם ישבו שם תמיד, בנו אותם או ירשו אותם מאבותיהם, ולאלה שיצאו מיד ליד ובעליהם חדשים המה מקרוב באו. ובבוא המפקד על בית מהחוג הראשון לצאת אל החוג השני ולהחליף את בעליו, הייתי מרגיש רגשי-נכאים.
תולדות בית אחד שהיה בשכונת אבי, רוצה אני לספר עתה לפני קוראי; לא מעשה גרידא, כי אם תולדה.
הבית הזה היה האחרון בקצה הרחוב שבו דר אבי, ולמטה ממנו התחיל הכפר ו“ישוב” האיכרים עם גני-אילן וגני-ירק וגדריהם מעשי-עבות. קטן היה הבית, אבל יפה ומשוכלל. המגרש לפניו היה מרוצף לבנים שרופות, וגם הכרכוב שמסביב לו אדמדם. הכתלים משוחים בסיד, תריסים אדומים לחלונות. המבוא היה באמצע הבית. הגג מכוסה תבן, והתבן ישר וחלק, ושתי ארובות-עשן לבנות בקצה הבית. כל התמונה מרחוק היתה תאוה לעינים; והזר העובר ולא ידע מי יגור שם יחשבהו למשכן אחד האצילים הפולנים הקטנים.
ובבית פנימה שרר נקיון וטוהר. הכלים, שגדולים היו מעט לפי רוחב החלל, עמדו בדממה, כשקועים במחשבות; הספסלים והכסאות היו לבושים מעטפות לבנות, והרצפות של קרשים מרוחצות משבוע לשבוע. קדירות של נחושת נוצצות, ראי נוצץ ומורה-שעות תלויים על הקיר, שני ארגזי-ברזל עומדים בקצוות; ושולחן עגול בתווך, ועליו פרוש מכסה לבן עם זר אדוֹם. מרים, עקרת-הבית, היתה לבושה תמיד נקיים ואהבת אֵם על פניה. את בנה שמעון ואת שתי בנותיה אהבה כנפשה, ותחנכם לפי כוחה, ואת בנימין-יעקב אישה, איש סוחר ונאמן-רוח, כּיבּדה מאד. בני חמישים היו, וקרבת-הנפש שביניהם לא כהתה, אדרבה,נתנה לבּית אור וחום.
בנימין-יעקב לא היה עשיר מימיו ולא עני. הוא היה “בעל-בית” הגון, באני-שיט בינוני שט בים החיים, וזה נשא אותו ואת כל צרכיו. בספרים לא קרא, ולא היה מן היראים לתיאבון ומהמגביהים קולם בתפילתם, אבל בלבו היה זוכר חסדי ה' והיה מאמין בהשגחתו… הוא היה ממין יהודים הללו שבית-המדרש, השוק וכל עניני הקהילה המה לו כצללים רחוקים, ואוירו האמיתי הוא ביתו. – הוא נשא ונתן באמונה, והיה לו שיח ושיג עם קוני קמח ועם מוכרי קמח; ולפעמים קנה בעצמו חיטים ויטחנן בריחים הסמוכים; אבל לא היה שקוע בענינים האלה לשם תאוה גרידא ולשם פיזור הנפש. הוא הלך לחוץ לעשות מסחריו כאיש ההולך אל ביתו לאכול או לבית-המדרש להתפלל. הוא היה אומר: ברוך ה' יום יום, ולא דאג אלא לזמן הקרוב. ועל כן היה נוח לבריות, נוח למקום, נוח לשכניו, נוח לרב דמתא ולגבירים דמתא. בנימין-יעקב היה – בנימין-יעקב ואיש הולך לדרכו.
בימים ההם ואנכי כבן עשר, וכבר קראתי בספרים ואגדות, והייתי אוהב להתפלפל וגם לספּר. עם בנימין-יעקב לא יכולתי לדבּר הרבה בענינים האלה, ובכל זאת נמשכתי אל ביתו, והייתי בא לשם בכל עת שפנוי הייתי מה“חדר”. רעיתו מרים קיבלה אותי תמיד באהבה ואהבתי לשבת שם על ספסל מכוסה לבן ולהביט משם בעד החלון החוצה. – פלא, משם נשקף לי עולם אחר, ולא זה שהיה לנגדי בבית אבי; מעין יום-השבת היה מרחף פה גם בימות-החול. מצאתי שם את נפשי…
ספרי זכרונות, תולדות ומעשיות שקראתי בהם הראוני את העולם הגדול והרחוק, שם מעבר העיר שלנו, ובבית בנימין-יעקב ומרים היה לי מעין אותו הרושם. ידעתי את הבית ואת כל כליו, הנה דבר דבר על אפנוֹ, כל אחד עומד על מקומו הראוי לו, כאילו גדל שמה ואי אפשר לו כלל לעמוד במקום אחר; ועם כל היוֹת הדברים קרובים לי ולחושי, היה לי בהם מעין השירה וגעגועי הנוער. אהבתי להסתכל תדיר ב“מזרח”, שהיה תלוי שם במסגרת על הקיר, ושם מתוארים אריות ונמרים מעשי-צעצועים. ובמורה-השעות היתה מכונה קטנה, והיתה מנגנת בנועם, בבוא השעות. מרים ירשה את מורה-השעות הזה מאביה, שהיה פעם אחת בעיר ויניצה, והיה לי הניגון והעיר ויניצה כחידת-פלאים בלילה. מי יתכון מסתרי לב נער ולאן ישאהו הרוח?
ומי פילל כי בוא יבוא יום ומורה-השעות הזה לא ינגן באזני עוד, כי בנימין-יעקב ומרים יעזבו את הבית הזה וילכו לדוּר אל עיר המחוז, ולא יהיו עוד בעירנו הם וכליהם וכל אשר להם, ואנשים אחרים יבואו לשכּוֹן בבית הזה, אשר לא ידעתים? ולוּ אמר לי איש את הדבר הזה מראש, אזי היה לי כמתנבא שיבוא שינוי במנהגו של עולם, כי השמש לא יאיר וכי תחת שתי רגלים תהיינה לי שלוש. כל כך נחקקה בי תמונת הבית הזה בשכונתנו, ופני מרים, שרחם ריחמתני עוד ביותר מעת אשר מתה אמי והייתי ליתום.
והנה בא המשבר. באחד הימים, בשובי מן החדר ובשבתי אל השולחן לאכול ארוחת-הצהרים, אמר לי אבי:“התדע, יוחנן, השכנים שלנו, בנימין-יעקב ואשתו, מכרו את ביתם לכפרי אחד, הבא לעירנו, והם יוצאים לגור בשדה-לבן. מצבם היה רע באחרית הימים. ואָפס להם כל קיום, ועוד איסתייעא מילתא כי בנימין מצא שם משׂרה בבית-ריחים בתור פקיד. ה' יעזור להם, הם אנשים ישרים”… פתחתי את פי, בדבּר אלי אבי את הדברים, ונפשי חרדה למשמע, עד כי שאלני אבי לאמור: “מה לך?” לא יכולתי לאכול עוד, ואשב כנדהם עד ברכת-המזון. ואחר-כך מיהרתי לצאת, בטרם יהא סיפק בידי אבי לעצרני בבית. עוד מעט ואני מחוץ לעיר, ואני עובר בשדות-בּר בדכדוך-נפש. כחצי מיל הלכתי ביום ההוא רגלי; ובשובי לפנות ערב לביתנו ישבתי על יד החלון ולא דיברתי אל איש. – –
שבועיִם ימים אחרי זה נשאתי עיני והנה שלוש עגלות סוסים וקרון אחד רתום לפרים שנַים באו ויעמדו לפני בית בנימין-יעקב, וישאו האיכרים את הכּלים החוצה ויטענום. חצי יום חלף בסידור הטעינה ובחיבּוּש הכלים. ספסלים, ארונות, שולחנות, חביות וכדים, הכל נטען על העגלות ועל הקרון, אחר-כך כיסו את הצרורים שעל הקרונות ביריעות גדולות ויעבתו הכל בעבותים. שכנים התאספו, ילדים וילדות עומדים מסביב, ואנכי מביט מרחוק למראה. – באה שעת הנסיעה. הבית כבר היה ריק, ומרים יצאה עטופה מטפּחת וארא את עיניה הרטובות. בנימין-יעקב היה טרוד ומפוזר בנפשו. עוד עגלה אחת קטנה באה, ויעלו שניהם עליה. ברגע האחרון נזכרו כי לא מסרו את המפתח לקונה הבית, והוא גם עוד טרם בא; ותקרא אותי מרים ותתן לי צרור מפתחות, למסרם לאבי,למען יהיו מונחים אצלו, ותנשקני ותאמר: “התגדל, יוחנן, והיה לאיש” – והעגלה עם היושבים בה החלה להתנועע, ושלוש העגלות והקרון כבר הקדימו לעבור לפניהם. כחלום היה כל הדבר, הבטתי אחרי העגלה והנה היא נוסעת ומרחיקה ממני, ועוד מעט ונעלמה מעיני; האנשים השכנים עוד דיברו זה אל זה על אודות המאורע, וכעבור חצי-שעה שבו גם אלה איש למלאכתו. אין רחם באדם!
ובעמדי כך מך ונדהם באתי מבלי משׂים אל המסדרון של הבית הנעזב. פתחתי את הדלת במפתח אשר בידי, והנה אני ניצב באמצע החדר הגדול והריק, ודממה כבדה לחצה את לבי. לא יכולתי להתאפק ואתן קולי בבכי. על קבר אמי לא בכיתי בכי כזה. מוֹת-מעוֹן ראיתי בחלל ההוא, והוא מות אילם, מות לא ימוּשש בידים, וגם בלתי-מחובר לקרקע, ואין מעמידים לו מצבה. לא תדעו את הנפש את חבלי-הנפש!
כירח ימים עבר, והנה בא קונה הבית מהכפר, הוא ואשתו, ובניו חמישה, ושתי בנותיו, וחתניו לוקחי בנותיו, ושיירה של עגלות רבות טעונות כלים ומיטות וארונות כבדים עליהן. באו אלה לרשת את הבית. והאנשים גדולים וכליהם גדולים, והיו בעיני כמו שבט זר בא לקחת אדמה לא לו…
ושמעתי מאבי כי גם נתנאל-נחמן, שם האדון החדש של הבית, שכבר התחיל לתפוס לו מקום בעיר, קבל לפניו שכגר הוא בין כתליו. לוֹ נדמה כאילו השאיר בנימין-יעקב אחריו בין הכתלים דבר-מה…
אם ידברו מ“זיווּג” איש לאשה, בחור ובתולה, יבינו הכל שיש כאן קרבת-הנפש; אבל אם אמור יאָמר שיש איזה קישור בין בית דר בו אדם ויושביו, לא יאמינו. ואנכי אאמין בדבר, אאמין עד היום.
רָאשֵׁי-אָבוֹת
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בית כי תבנה, גם אם קטן ודל הוא, ושמת בו איזה דבר לנוֹי, אם חלון יפה או דלת או כרכוב. בגנך אילן אחד נטוע או צמח עולה על אחיו, או מלבוש אחד אשר תלבש חביב עליך על כוּלם. ויברא ה' את כל אשר בים ואת כל אשר ביבשה ואת האחד יבכּר לשים בו חידתו או פּתרונו. תאמרו – דברי חקר אָהבה נפשי, ואני רק הקדמה לציורי ביקשתי לכתוב…
נחולה. העיר נחולה היא עיר פרזות בפלך פודוליה, אך אינה אֵם בישראל. מספר יושביה הם כשלושת אלפים נפש. כולם סוחרים פשוטים, בתיהם פשוטים, וכל אשר יעשו במסחר ובקנין, בחנות ובשוק אינו יוצא מן הרגיל והפשוט. – בני-ישראל בנחולה הם אנשים בריאים, בלי צרכים מיותרים והם בעלי-בתים בינונים, רק בינונים. אַל תבקשו בקהילה זו יחסנות הרבה וסימני עשירות; אל תבקשו בנחולה בית-המדרש ליראים לחוד ובית-הכנסת להמון העם לחוד; אל תבקשו בה שומרי תורה ולומדים. התהלים של המלך דויד וחוּמש עם רש“י הם אָפקם הרוחני התמידי. – צרפו לזה שלושה כרכים ישנים של ה”חיי אדם" ואת ה“לבושי שׂרד” וה“טיב גיטין” הקרועים, שהיו אצל הרב דמתא; צרפו לזה מעט חסידוּת יבשה, את שמלת-המשי הבלה אצל משפחת נחום לבית נחמן, את פרנס העיר ואת בית-המרחץ של אבן, העומד על שפת הנהר בשיפולי העיר, והיה לכם מחזה שלם מהעיר ההיא. שבת כי תבוא והתפלל כל העם על פי נוסח אחד. בחג המצוֹת אין אוכלים שם מצה “שמורה”, מלבד “כלי-הקודש” מן המנין… ובחג הסוכות אין אתרוגים ולולבים רבים מצויים אצל יחידים… בעלי-המלאכה והאוּמנים אינם פחותים במעמדם מבעלי-הבתים, וגונבי הסוסים במקצת או גנבים סתם מצטרפים למנין. כבערכך שואבי-מים ונושאי-משאות עם החבל הידוע במתניהם. עם ישראל בנחולה חי לא בהרחבה כל הימים!
ובתי-הקברות השנַים של העיר מלאים מצבות ישנות וחדשות שדרות שדרות. לא המתים שם יספרו לכם גדולות מחייהם ולא בני החיים יראו לכם חזיון בלתי-נפרץ בעולמם. הדורות כולם הולכים ובאים והכל כמו שהיה, בלי חידוש ובלי היתר. אין דבר ואין מקרה רב-הערך קם לפנינו, והחי נותן אל לבו וחושב: למה כל אלה הנפשות כעין בריאה לבטלה כביכול? מה יתנו ומה יוסיפו חיים כאלה בלי אור ובלי צללים ובלי כוכבי-לכת? אבל בוא וּראה: ארבעה דברים נטע הקדוש-ברוך-הוא בעיר הזאת, ארבע משפּחות יושבות שם, שתים בקצה העיר ושתים בתווך ולוקחות הן לב בחייהן ובכל אשר להן. לפי המבט החיצוני לא יראה הגשר הרוחני והחמרי בין כל בתי ישראל הפשוטים ובין אלה הבתים העולים עליהם. אבל דרכי הטבע נסתרים: את זה לעומת זה עשה אלהים, אם אין סוּבּין אין קמח…
ישעיהו-נתן מהר-המלך היושב בחומה ישנה, הסמוכה לבית-הכנסת, הוא לכאורה איש פרוש מצרכי העולם. מאכלו מעט, מלבוש ישן הוא לבוש לבשרו ואבנט ישן יחגור למתניו. יושב הוא כל היום בחדרו הצר ולומד משניות או מאריך בתפילה ובשינה; לא יבין איש. בדבּרו אליו, כי נתחרש באחרית שנותיו וכבד הוא בלשונו. גם גופו כחוש ודל, ובלכתו בחוץ צריך הוא למשען. והוא מושל בששה חתניו, שמונה בנים וחמישה בני-בנים נשואים. שלשת אֶחיו ובניהם עוזרים לו בעסקיו. שני יתומים, באין אב, מקרוביו, המה אצלו משרתים פשוטים. אשה אלמנה זקנה שלאבותיה היתה שייכת כל הככר ההיא, שומרת את הבית, כי אלמן הוא ישעיהו זה ימים ושנים. סך הנפשות אשר במסכת ביתו וחללוֹ עולה לשבעים ושתים, וסך הונו בשכבר הימים עלה לק“ן אלפים רו”כ, ויפָּחת אחר זה למאה אלף ויקטן לשמונים וירד עד ששים, אחר-כך התמעט עד ארבעים, ובאחרית הימים בא עד שלושים או אינם אלא עשרים אלף. מה בכך? בית ישעיהו-נתן היה הבית הראשון שבעיר.
לכאורה בנו הבכור גדליה, הרץ למעשהו, אינו כבנו שמעון המתון. לכאורה איש איש פונה לצרכיו ולטבע ביתו המיוחד… בנו האחד היה ירא-שמים והשני לא היה ירא-שמים כלל. נפתלי חתנו הוא חסיד נלהב; ולהיפך, שפטיהו לבית ישעיהו-נתן הוא משׂכּיל מעט. אשה אחת מבנותיו, אלמנה מנעוריה, יושבת בשלושה חדרים ומחנכת את בניה לפי רוחה; ואברהם-יעקב, הבן הרביעי, יושב מחצית השנה בסַדיגורה ומחציתה בנחולה. חסידים ומתנגדים בלוקחי בנותיו, פזרנים וקמצנים בבניו, מהם פרים ורבים, מהם חשׂוּכי-בנים, מהם כבר כתבו ספרי-תורות על חשבונם ונתנו אותם לבית-הכנסת, ומהם פנויים רק לעניני-דעלמא. בין הנכדים והנכדות יש בעלי עינים שחורות ובעלי-עינים תכלת… וכולם חייהם נתונים בידי ישעיהו-נתן, וממנו המה יונקים. ימים רבים אין איש רואה את הזקן, אבל צלו מרחף על פני כל הבית ואגפיו. אם נסתמו המעינות או הם פתוחים, אם המסחרים ברוַח או סבוכים הם, איזה קורטוב מכוחו מאז חי ומחזיק את הכל. נפש הזקן, אם גם שמורה בגוף שבור ודל, היתה לבית הזה כמזל טמיר וכעין השגחה נעלמה. האלפים אינם מרובים עוד כבראשונה. המאות נתמעטו – מה בכך, הנר עודנו דולק…
ותרד נשמה שירית ותשכון בבת גמליאל, בנו החמישי, היושב באגף השמאלי וחלונות חדריו פתוחים לאילנות שעל יד הבית. מלכה שמה, קומתה זקופה היתה ועיניה חולמות. – וירד ניצוץ קודש מנחלת אבות ויסתר בנער יהונתן בן שלמה גיסוֹ, היושב באגף הימני עם הסוכה היפה; ונפש הנער כבחזון, בקראו בספרי נביאים ראשונים, מימי שבת ישראל על נחלתו. – ראובן, הבן הצעיר בין הבנים, עושה צדקה וחסד בכל עת ומגין על המשרתים והמשרתות, לבל יאוּנה להם רע, ומרחם על דל. שולמית, אשת אבינועם, עוזרת מכספה לשתי משפּחות, אשר ירדו מטה, במתן-בסתר. המלמד העני אליעזר שכנם, אדם ידוע-חולי ולו אשה רעה הממררת חייו ובנים שלושה-עשר יושבים על צוארו, בא מדי פעם בפעם לשתות חמין אצל ראובן, היושב לצד הרחוב ובחלקו המעקה הרחב של הבית עם המעלות של אבן, ולוקח לו משם איזו מנוחת-הנפש, שעומדת לו לשלושה ימי אופל ומריבות… שואבי-המים יקבלו שם בכל ערב-שבת את הלחם הלבן, השמש מתתיהו יקבל את מתת-ידו והגבּאית ריבה’לה לוקחת את קצבתה מדי שבוע בשבוע. הבּלן מקבל את חמש הפרוטות מיד כל אחד מבני המשפחה, והזקן בעצמו נותן המטבע היחידה של כסף, הנקברת בבני משפּחת הנחושת. – שלמה’לה-חיים ראה את התופרת התּמה הבאה לבית דודתו ויחל להרגיש בלבו מעין אותו דבר הנקרא אצל המשוררים אהבה. שפחת הבית, בת אֵל נכר, המטפלת בפרות הבית ובחלבן, חיה באהבים עם מַטֵקה שומר הסוסים. ונפשות שתים מאגף הימני פונות בגעגועים אל האגף השמאלי. – הסירו את צל הזקן מעליהם והכל יתפרד; קחו את הכוח הפּנימי מאלה והכל אין. האדמה לא תתן את יבול הרגשות והמעין התמידי יסתם, ויברא ה' את ממלכת העולם והחיים השונים למיניהם, ויקח צרור צרור ויתנם ביד איש איש למשמרת…
וחלק גדול מהעיר התחתונה כּפוּת או עומד באיזה יחס לבית ישעיהו-נתן. אדם זה תלוי בו בהלואה, זה בגמילות-חסד, זה מקבל שם איזו סרסרות, וזה איזה רוַח וזה הוא שכן או “קרוב”-רחוק. הרבה מהם מכבדים את הבית הזה סתם, על פי החוק הפּשוט באדם, שחותר אחרי איזה תוכן ללבו הריק… הדמיון מבקש מִרעה, ואלה שבענוּתם לא ישגיחו על חייהם בעצמם ועל המקרים בביתם, יכרו אזנם לשמוע שנכדת ישעיהו-נתן נראתה בשוק או בחנות או שאחד מבניו משדך את בנו. בעתות הפּנאי ובלילות הארוכים אוהבים בני העיר לספּר לעצמם מימי ישעיהו-נתן בעודו בנעוריו, ימי עפרות-הזהב שלו, ימי עשותו מסחרים עם רוזנים ואצילים. דבר שישעיהו-נתן אמר היה להם כתורה שלמה; ואיזה דיבור של בנוֹ הגדול או חתנו – לדבר שאין להרהר אחריו. בני-אדם כשהם לעצמם אינם יודעים הרבה במילי-דעלמא, אבל בני ישעיהו-נתן יודעים באלה. –
אין מַלכוּת אחת נוגעת בחברתה!
למעלה מבית ישעיהו-נתן, בטבור העיר, עמד בית גדול של אבן, והוא היה משוח בצבע אדום וגם גגו אדום. מרחוק נשקף כמגדל, להיותו בעל שלוש קומות, וכל בתי העיר רק בשפל בנויים. במדור הראשון שלו חנויות פתוחות לכל עבריו, החנויות היותר חשובות בעיר, שמוכרות את סחורתן לפולנים ויוָנים עשירים, שהם גם אדוני העיר, והמדור השני והשלישי היו למושב לראובן התקיף וחמישה בניו.
ראובן היה אדם גדל-הקומה, ראשו גדול, צוארו רחב ואדום וידיו כברזל. בניו היו גדולים וחזקים ובעלי אגרוף, ונשותיהם כולן בעלות-בשר מפורסמות. “חצי השור” היה עולה על שולחנם, וכל השמן והטוב בשוק, בבשר ובדגים, בצמחים ובפירות יקנו הם. על פי טבעם לא להם דבר עם “דברי-רוח” וכל הני הך, אבל חתיתם היתה על כל הקרוב להם; גם ל“היוָנים”, אדוני העיר, הראו את נחת זרועם, כאשר ביקשו להפריע אותם בבנין ביתם, לאמור, שהבנין הוא שלא כדת. – ותהי מלחמה רבה אז בעיר, כי היוָנים התאזרו בכל כלי מעצור לבטל את העובדים ממלאכתם, וראובן ובניו קמו עליהם ויכו אותם מה רבה ויבריחו אותם. גבורה זו נודעה לא רק בנחולה, כי אם גם ברכוליה ובשפטבקיה. עשרים שנה כבר עברו מהיום ההוא, וה“מעשה” עודו חי בפי כל אנשי העיר ושייך להם כנחל העיר וכחורבה הגדולה של הארמון הישן, העומדת במבוא העיר עם מאתים חלונותיה. יש אומרים שרק מאה חלונות שם, יש אומרים, רק שבעים הם במספרם. מה בכך? חידת-עם ואגדת-עם קבורות שם משכבר הימים…
והנה עוד לנו בית-אב גדול.
ויהי בעיר נחולה נער משרת באין אב ואם, ושמו יהונתן-נפתלי. ויהי עובד באמונה ולא מש ממלאכתו מבוקר ועד ערב. הוא לא היה רגיל לדבּר הרבה, רק לעשות. הוא היה חי באשר לפניו – בהיותו כבן י“ח שנה כבר היו מונחים באמתחתו מאה וחמישים רו”כ, בהיותו בן עשרים היו לו כפלים; ובהיותו בן כ“ב היו לו חמש מאות רו”כ במזומנים, הכל נאסף מיגיע כפו. אז נשא לו לאשה את בת האָמה העבריה בבית אדוניו, שהביאה לו נדה שתי מאות רו“כ במזומנים, ויבנה לו בית ויחל לעבוד לעצמו. עשרים שנה רצופות עסק ועשה במסחרים, מבלי דבּר הרבה ומבלי התערבות בין הבריות ועשית שותפות כנהוג. ולפתע החלו לומר שרכושו עולה לחמישים אלף רו”כ; וישתומם הקהל לראות את יהונתן עולה מחיל אל חיל, חמישים האלף היו למאה, כמעט קט הגיעו לק“ן, הק”ן היו למאתים; ומאלה עלה מעלה מעלה. בן ששים שנה הוא עתה ורכושו עולה לשלוש מאות אלף. ביתו הרחב משוח בסיד לבן ודלתותיו ירוקות וסגורות. דממה שוררת בכל המגרש מסביב; והעובר מרחוק ירגיש את כוח-הכובד אשר שם, לאמור, שלוש מאות אלף רו"כ שוכנות תחת הגג ההוא ביד איש אחד ושמורות בארגז. מאה אלף או יותר עוד תופש השכל, אבל ג' מאות אלף, דבר כזה לא היה לעולמים בנחולה וגם בעיירות אשר מסביבה.
וליונתן-נפתלי טרכטמן, בקיצורו: יונתן טרכטמן, שני בנים רכּים ועשירים מלידה. אין בלבנת פניהם גם שמץ מימי העבודה ואין בנפשם גם הד אחד מיגיעת-כפים; המה למדו מפי מלמדים ומפי מורים ויודעים הם לשון וספר. בבוא איש תורני אליהם יכבדו אותו, וגם את אביהם יכבדו. בהיותו טרוד בעסקיו ובמעשיו היה שותק; ובמסרו את המפתחות אחר-כך לבניו-נאמניו, ויעשה את שבּתוֹ הגדולה בחייו, הכל להוכיח כי לוֹ עינים לראות ולב מבין בחיים ובאנשים. הוא לא התערב מימיו בעניני העיר; והוא מכיר את כל אנשי העיר למקטן ועד גדול ויודע לסתר נפשם. בבוא העירה חתן חדש לשבת שם ויחל לסחור, הוא למד תיכף מעל פניו אם ישר הוא, או לוֹוה ולא ישלם. מעולם לא רימה אדם ולא עשה עוול לאיש, אבל גם את עצמו לא הניח לרמות, לא מפני שבהוּל היה על ממונו, רק מפני שחשב את הדבר לרפיון כוח, אם ידו על התחתונה.
ולפנות ערב, בלכת איש איש במגרש ההוא מעבודת יומו ודאגותיו, וראה את העשיר יונתן בלבנת זקנו יושב נשען “במנוחה” על הספסל הבנוי לפני רצפת ביתו, התרשם דבר פלאי בלבו. לכאורה גם היושב אינו אלא בן-אדם בעל גוף ובשר, אבל האלפים הרבים יבדילו כתהום בינו ובין העוברים. יונתן הוא אדון העיר ובנפשו איזו שלוה ואיזה חוזק, ירגיש אותם רק מי שגם לו כאלה ניתּנוּ.
הוא יושב ורואה בעוברים מהעיר העליונה לתחתונה או מהתחתונה לעליונה: הנה נושאי-הסבל עובדים, הנה העגלות הטעונות, הנה מי שהמקלות בידיהם וכיסיהם ריקים. הכל כצללים הם מתנועעים, היום יחיה זה ולמחר ימות… הוא יושב ומביט באשר לפניו. – – –
והאחרון בבתי-האבות גם אותו אתאר.
את בית ישעיהו-נתן ה“קבצן” ביטל טרכטמן כעפרא דארעא. את ראובן התקיף לא יירא ובדגים השמנים שלו לא יתחרה. רק את יעקב בן משה היה עוֹין, הדל-העשיר הזה היה כעצם בגרונו. משה אביו כבר היה סוכן לעשירים מופלגים בקיוֹב. והמה בבואָם כפעם בפעם לפקח על היערות הגדולים, שהיו שׂכוּרים להם, בנוּ לו בית יפה ומהודר, והיה גם להם לשבת בו באותם הימים אשר שכנו בנחולה. לבית הזה צעצועים בחלונותיו, עמודים בפינותיו ומעקות-עץ לו מעשה-חושב. בו יבואו המים בצינור עד העליה העליונה, התנורים מוּסקים במבוא כולל בתחתית הבית כבעיירות הגדולות. פנסים מאירים לפני הבית ולפני שער החצר, בו גם אוּרוה לסוסים ומרכבות שתים. והוצאות הבית הזה הן היו היותר גדולות שבעיר והכנסותיו לפעמים מרובות ולפעמים מועטות…
יעקב ירש את כל השררה הזאת, והוא הלך בדרכי אביו. אם עשרת אלפים הרויח הוציא כולם בשנה זו, ואם הרויח מעט או עוד הפסיד, סדרי הבית לא השתנו. הכל התנהג שם ביד רחבה, הכל שם כדרך האצילים. –
אומרים כי פעם אחת קנה בן משה נרות סטיארין בעד חמישים רו“כ לצרכי ביתו. אומרים כי עשה מלבוש לרעיתו הכּבוּדה במחיר אלף רו”כ; ואומרים עליו כי הוא מעשן סיגרות שמחיר כל אחת חמישים פרוטות, כי תיבת עצי-גפרית עשויה שן נתונה באמתחתו, אפשר היה להחיות משפּחה שלמה במחיר שויה.
פעם אחת השתערו סוסיו, בנסוע בתו אסתר היחידה לטייל, והרכּב עצר בהם ויצילה מאסון; ויתן לו יעקב בן משה שטר בן עשרים וחמישה רו“כ למתנה. שערו בנפשכם, גוי בן י”ט שנה, המקבל משכורת רובל וחצי לשבוע, בהוספת לוג יין-שרף, יראה שטר מרובה-הצבעים בידו. אבל יעקב בן משה לא ידע מעצור. הוא אָצל לצדיק מטלנה, בבקרו אותו בביתו, מאה רו“כ, אם כי אינו מאמין כלל בצדיקים… הוא נתן לנער המכה בחליל, בשעת חתונתה של נערה עניה בשכונתו, שנקרא אליה, רו”כ שלם – והחתן קיבל נדה רק חמשים רו"כ. כשעשה יעקב את דרכו לקיוֹב או לאוֹדיסה, לא נסע אלא במחלקה הראשונה ונער משרת מלווהו; לבית-המרחץ לא הלך רגלי, רק נסע במרכבתו; ובבואו לבית-הכנסת לעתים רחוקות, כל העולם היה כמשתומם למראה מלבושיו היקרים!
אסתר’ל בתו פרטה עלי מִנים ואמה לבשה משי גם בימות-החול. עני כי בא אל הבית יצא משם ביד מלאה. אין סנדלר ואין חייט, נגר או נפח שעשה יעשה איזה דבר לבית הזה, שלא יקבל בשכר מלאכתו כמעט כפלים. הכל ביד נדיבה. “בית מלכות” היה בית יעקב בן משה לכל פרטיו, בזאת הודה כל אדם וגם אלה שאינם בני-ברית. הן גדול שמו של יעקב בין היהודים ובין הפקידים; והאצילים, אדוני הכפרים אשר מסביב, באים אליו לבקרו, וגם הוא פקד אותם כשׂר. ה' נתן את חנוֹ בעיני השרים, יאמרו אנשי נחולה, ויתגאו בו, אם כי בסתר לבם אך השתוממו על פזרונו הגדול.
והיה היו ארבעה הבתים הללו בנחולה לעמודי העיר. לכל בית ובית מאלה יד ושם בחלקי העיר ותושביו והיו להם למגן ולתוכן חייהם.
ה' נתן את החיים לבני-אדם ויצב להם גבול צר בעולמו. שאלו את אנשי נחולה ויאמרו: הודו לחסדו כי פתח על כל פנים לאחדים בארץ מטה את הרוָחה. – – –
ארבעה דורות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
האב הזקן נתן-נטע בן אלעזר-שמעון-נחמן היה איש דל-בשר וקטן-הקומה וכר קטן כרוך לחזהו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים, כמנהג חסידי ברשד; אבל הוא היה נוטה מעט גם לכיתה החסידית הבּרַסלבית ונתפש על כך. ענותן גדול היה ומקומו בבית-התפילה אחורי התנור, מקום האוסף לדלת-העם ולעוברי-אורח בלי-שם. בפניו הירוקים ובמלבושיו הישנים לא היה ניכר שהוא אבי גברת העיר שרה-ריבה-חנה, שלה היה הבית היותר גדול בעיר.
נתן-נטע היה גם דר אצל בתו זו, שהחזיקה אותו בכבוד. אבל זה היה לו רק לינת עראי; כל זמנו ומעשיו נתונים היו לעבודת השם וליראתו יתברך. הוא היה ירא-שמים, למדן ועובד ומדקדק במצוות ושומר תורה בדחילוּ ורחימוּ; אבל כל מעשיו אלה לא היו תוצאה ישרה מתכונתו וממהלך לבו, כי אם היו כמצודה בנויה בו מול האויב הפנימי…
נתן-נטע היה קפדן גדול, אדם אכזרי בטבעו ויסוד נפשו – אֵש אוכלת. בלבו כמו סער נושב תמיד. ביד חזקה היה עוצר ברוחו, שלא להיות רע לבריות ושלא להקניט בני-אדם ושלא לקללם ולחרפם; הוא נלחם תמיד את היצר-הרע שבו, ותהי החימה הכלויה בנפשו כמבקשת לה מפלט בעבודת השם. – נתן-נטע היה מתפלל בסערה ובשטף כאיש העוקר אילנות, ודבר זה אינו ממידת החסידות של ברשד כלל, שדרכה תפילה במנוחה ובקול נמוך ושבור, ומראה ביותר על שייכותו לחסידות הברסלבית. – כשהיה לומד בתלמוד היה לבבו כים נגרש, וכשבא לפלוגתא שבין אבּיי ורבא או בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש היה רואה בחוש את החולקים והמריבים יחד והיה נמשך מאחד אל השני. הוא שנא את הקליפות ואת החיצונים והרגיש רגשי-נקמה בהגיעו בתפילת שמונה-עשרה ל“ולמלשינים אַל תהי תקוה וכל המינים כרגע יאבדו!” והיה סוגר אז את עיניו מרוב פחד ועמל. כל בני-עלמא היו אצלו כרשעים, וכמעט לא יכול לדבּר את איש לשלום. גם בעיניו בעצמו לא ניקה, ובעד כל נדנוד קל היה מקיים בעצמו מצוַת מלקות והיה מקבל עליו נזיפת עצמו…
נתן-נטע היה מתענה כל התעניות הראשונות, כלומר, את אלה הקבועות ב“שולחן-ערוך”, בעד כל אדם, באין הבדל, והשניוֹת – כמו שובבי“ם ת”ת,1 המקובלות מהחסידים ואנשי-מעשה, והשלישיוֹת – בכל ערב ראש-חודש, ולרוב גם בשני וחמישי, והכל נעשה אך כדי להילחם עם השטן… בימי נערותו עשה את הסיגופים הגדולים של “גלגול שלג” וטבילה במים קדושים ושנה שלמה היה עוסק ב“תשובת הקנה”, אבל גם עתה לא ירף מענוֹת את עצמו בכל הבא בידו.
למשל, הוא אהב לגמוע את הטה כשהוא רותח, ולכן כשהגישו לו חמין לשתות המתין עד שיתקרר, למען לא תהיה לו שום הנאה. כשהיה הבשר, שנתנו לו לארוחת-הצהרים, מטוגן, או המרק שמן, היה שופך מים קרים לקערה, להשחית את טעמם, למען לא ינעמו לחכו התואֵב. הוא היה אוהב את המלח, ועל כן אכל הכל תפל בלי מלח…
לא עלתה לזקן הזה להסיר מנפשו את נפתולי הלב ויעמוד תמיד כמו מזוין נגד עצמו… הוא היה מעוּנה כל ימיו על עבירות שלא עשה, אבל יכול היה לעשותן.
הרבי מסברן היה אומר עליו כי נתגלגלה בו נשמת חוטא ופושע. מי יודע תעלומות האדם? אבל בימי עלומיו של נתן-נטע, כאשר היה עוד עוסק בקבלה ובצירופי-שמות, ורוחו השיאהו להסתכל גם בספר “חמדת-הימים”, קרה לו דבר איוֹם. ויחלום פעם והנה הוא עובר על בית-תפילה שלהם וירא איש-איכר עושה את הצלב ובאה לפתע פתאום ממחשבה זרה בלבו… וייקץ משנתו ויבך בכי גדול. הוא אבד שני עולמות ברגע אחד!
והיו לו מאז יסוּרים קשים ועינוּיים נפשיים,ימים רבים התענה הפסקות וטבל טבילות והתפלש בעפר ויגנוז את ספרי הקבלה וישב -ללימודי הנגלה. ובכל עת שנזכר באותה המחשבה היה קורא ואומר: פֶע, פע, צא טמא!
לפני ארבעים שנה היה הדבר, ובהיותו בן ששים עדיין הוא נושא את עוונו יום יום. הוא מיסר את ירבעם שבו בתהילות דויד.
בתו שרה-ריבה מנהלת את הבית בעושר וצופיה הליכות ביתה. לה היו שלוש חנויות גדולות, אחת לקמחים מכל המינים, אחת לצמר ובד ואחת למיני מרכולת. היא ירשה את כל אלה מבעלה, שנרצח בדרך. אי-סדרים היו בהן אחרי מותו, ובעלי-חובות באו בכל יום וביקשו לקחת הכל מידה, והיא נלחמה אז כלביאה. ויצלח בידה ברוב עמל ויגיעה לשלם לתובעים את שלהם ולבסס את עניני החנויות ולהעמיד הכל על יסוד בל ימוֹט.
היא כבר השיאה את הבת הבכירה לחוץ, חתנה לוקח בתה השניה מנהל את חנות הצמר והבד; בנה הגדול, שגם הוא נשוי, מפקח על החנות של מיני מרכולת, והיא עוסקת בחנות של הקמחים. אין קימוץ בבית. היא נותנת לבניה ונכדיה את צרכם, אבל אין חדוה בלבה. מעולם לא קרה כי תקח את נכדתה הקטנה על זרועותיה וּתנשק אותה. נפשה עליה כבדה.
היא גברת העיר, “בעלת שפע”, וה' עזר לה ביד רחבה, אבל היא כועסת על בני העולם. בכל יום יום היא מתפללת בחנותה של קמח בהשכמת הבוקר בבכי-לחש ומרטבת בדמעותיה את הסידור.
את השם ואת מצוותיו יראה שרה-ריבה-חנה אימת-מות; וכשמצאה המבשלת תולעים בריאה של עוף או בבר-אוז והרב דמתא הטריף, אז יראה היתה לנגוע בבשר, כאשר יירא איש לנגוע בצרעת, וציותה להשליך אותו במטלית, כמו שהיה כרוך ובא מבית הרב, לכלבים. טיפת חמאה מטוגנת, שנזרקה על גבי קדירה של בשר, והיא עמדה אז בבית-המבשלות, היתה מוציאה מפיה זעקה גדולה, כאילו אחזה אש בכל פינות הבית…
והימים היותר איומים בבית הזה היו הימים שלפני חג הפסח. החמץ, שינקה מאבקוֹ כל ימות השנה, שנדבק בה ובעיניה ובפניה החיורים – לה פתאום כאויב, העומד ואורב לה… ותרץ מחדר לחדר ותפתח ארון אחרי ארון, ותילחם עמו במין משטמה וכעס. היא גם יראה ללון עם “שטר-המכירה” תחת גג אחד, והחנות היתה באמת סגורה ומסוגרת כל ימות השבוע ואין בא ומתקרב לה. שרה-ריבה-חנה היתה המחמירה שבעיר וכל הסביבה.
וראו זה, מנשה-אברהם בנה, זה שהיה ממונה על החנות של מרכולת, לא היה ירא-שמים כלל. על פי משגה נתנה אותו, כשהיה בחור, למלמד ליטאי אחד ולמד “זמן שלם” “פסוק” ולא גמרא, ומאז הוא מקיל בתפילה ואינו חרד על המצוות. – ואם לא גזרה עליו אמו ללכת לבית-המדרש, התפלל בבית בקיצור ובדילוג ובהבלעת דפים הרבה. – אדם קל עושה כל אלה בלי פקפוק. רק בזה שוה היה הבן לאם, הוא לא אהב את הבריות וגם חברת גיסו וגיסתו היתה עליו למשא.
מנשה-אברהם השכים לחנותו תמיד עם קריאת התרנגול ונעל אותה בשעה שכל החנויות כבר סגורות. הוא לא ישב על גבי מעלות החנות לשם ישיבה סתם או לשיח. הוא ידע רק את העסק ואת השׂררוּת שבעסק.
בימי-השוק, בהם רק מקנה וקנין, לא מצא את לבבו, – מבוקר עד הערב עמד על רגליו ויצעק ויקלל ויצוה ויפקד ויהי משוגע ממראה עיניו מרוב הקונים העומדים צפופים וצועקים: הב! הב!
וטבע משונה היה לו למנשה, פעם בשנה היה קם בבוקר משנתו ובלבו כמו סער משתער. לוֹ היה הדבר כמו קירות החדר שוחקים לו, כמו החלון מעקם אליו פניו. ואו למי שניסה להקניטוֹ אז, כי אז היה יכול להרוג אותו. לא יצא ביום ההוא גם לחנות, כי ירא מפגע רע. כמוּכה-ירח ישב בחדרו, והיה לו חפץ משעה לשעה להכות באגרופו על הדלת. יום או יומים נמשך הדבר, ואחר-כך סר הרוח הרע מאתו ויפקוד שוב את חנותו כמקודם. –
למנשה-אברהם נער, כבן ט“ז שנה בימי סיפורי. שמו וכינוּיוֹ היה ראוּב’לי מזיק. והוא היה נער פוחז ורע- מעללים. השבט היה לו למשׂחק ולא שמע כל תוכחת-מוסר. הוא ברח מן ה”חדר" בכל פעם; ואחר-כך לא רצה ללכת שמה כלל. ויהי רועה בישוב האיכרים את ילדי הגויים, ויתקע בחליל ויצחק את הכלבים או את הסוסים.
ראוּב’לי היה בן סורר ומורה. פעם כעס על אביו ויקם בלילה ויעש חוֹר בחבית גדולה מלאה נפט, שעמדה בחוץ, וימהר למיץ העצור לעזוב את מאסרו.
אחיו הצעירים יראו ופחדו ממנו. פעם הכעיסוֹ אחד, קפץ עליו ונשך לו בתנוּך אזנו… ויהי שם ראובן מזיק לחרדה ולמפח-נפש.
קרה הדבר שראוב’לי מזיק גנב מספר אמות של צמר מחנות אביו ויתנן במתנה לבת איכר אחד, שהתוַדע אליה והיה בא לבית אביה. תקופת תמוז היתה ולאביו מנשה-אברהם היה אז יום דינו, ויקח האב האומלל חבל עב כזרת ויכה בו את בנו זה “מכות-רצח”; ויצעק הנער תחת יד מכהו ויקרא: אם לא תרף ממני אז אצית עליך את הבית, או אלך לכוהן שלהם – וַיִבּעת מנשה-אברהם, ומפּחדוֹ שב אליו רוחו ויהי כנדהם. לתאר רושם דברי ראוב’לי בבית שרה-ריבה-חנה אך למחסור הוא, ואמנם קיים זה באחרית הימים את אשר אמר.
אם הקורא ירצה, הרי זה כל סיפור המעשה שלי; ואם לא ירצה – אין זה מעשה, כי אם תיאור ורשימת ארבעה דורות. אלהי הנשמות נותן לכל בריה את רוחה ואת צביונה. הבחירה ביד האדם להיטיב ולהרע, והדם הוא הנפש וּמעז לא יֵצא מתוֹק.
-
שובב“ים ת”ת – שמות, וארא, בוא, בשלה,יתרו, משפטים, תרומה תצוה – פרשיות בחומש שמות, שבשבועות המתאימים להן נוהגים המהדרין לצום ביום ב‘ וביום ה’. ↩
הַ"שְּׁאֵלָה"
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בֶּריל, ה“נאמן” בבית-הריחים של העיר לוביה, היה יהודי קטן, דל-בשר וצמוק-פנים, וזקנו כאילו אך החל לצמוח, אם כי כבר הפך לבן. בעיניו המשונות, בבגדיו, שאכלם אבק הקמח, ובחגורה הרחבה שעל מתניו, שהיתה נראית כאילו עשויה מדבק, עשה רושם כמין חיה נתעה בין בני-אדם. – ואמנם חלק גדול מחיה-רעה ישב בנשמתו. אכזריות לבו היתה עוברת כל גבול, לולא היתה עוברת כל גבול, לולא היתה רתומה במתג הדת. באופן יראתו ועבודתו את השם היה גם כן גלום מין אכזריות. כאשר התפלל וצעק בתפילתו, נדמה לו כאילו נוקם הוא באיזה דבר ושופך את מררתו. כאשר התוַדה והכּה על לבּו: אשמנו! בגדנו! גזלנו! היה מכה בלי רחם והיתה לו הנאה עצומה, כאילו דוחף את אויבו הגדול למדחפות. להיטבל במקוה במים קרים במסירות-נפש היה לו כאילו עושה הוא גזר-דין באיזה רוצח; ואמירת תהלים מן “אשרי” עד “כל הנשמה תהלל יה” היתה לנפשו כאילו קילל קללות נמרצות את אויבי ה'. – רתיחת דמו עלתה מהרה בכל דבר שאמרו לו, בין בטוֹב בין ברע; וכשהיה סופר מעוֹת היה עושה זאת בהקפדה גדולה, כאילו הגיהנום פתוח מתחתיו, והמקבל או הנותן הוא רשע גמור. את אדוניו, בעל-הריחים העשיר, היה שונא תכלית שנאה; אבל עבד אותו באמונה שלושים שנה רצופות. והמלה אמונה לאו מילתא זוּטרתא היא לגבו, היא היתה כיסוד נקשר לגלגלים ולשטף המים; וכשהשׂק האחרון חסר הקמח, כי כלה מהארגז, היה יכול לקחת איש ולשימו השׂקה כדי למלא אותו. את המלה “רחמים” לא ידע, אם גם הבין בימי נעוריו ברש“י ובתוספות ולמד הרבה ב”אור החיים". וכשהיה בא להוציא מלה זו מפיו היה שומע בנפשו הד אכזרי והיה המקרא “ורחמיו על כל מעשיו” נקשר בלבו עם “אָסוּר לרחם”! כה ראה את העולם משבּת לשבּת; ובימות השבת גופא היה כנהר סמבּטיון, שאת אבניו לא ישליך ואף על פי כן הוא רותח…
וּלבּריל אשה מכוערה, מפלצת כבת-השׂטן, שׂממית, – ויחיו יחדיו, כאשר יחיה העכבר את החתול הפרא. ולהם בן יחיד, שמו חיים, והוא גדל-הקומה ולבן-הפנים, אדם בעל צורה מרחוק, רק לא יצלח לכּל. בימים האלה לא ידעתי עוד מה זה גזע, ובכל זאת מתחקה הייתי על זה איך ילדו האנשים הצנומים האלה אדם בן-בשר. הבּן חיים היה גם טוֹב-לב ושוטה תמים. מצד מצבו היה מחסידי טלנה, והיה “אומר” את כל הדברים היראים כמצוַת אנשים מלומדה, כי גם את הרע לא ידע ואת העליה לא ידע והיה לו הכל כמלים בלי תוכן; כן גם המצוות, התפילה, אהבתו לאשתו. – שמע מזה שנשׂוּי היה, כלומר, שהשׂיאוהו אבותיו. על פי מקרה או על פי מזל היתה האשה הזאת יפת–תואר מאד, קומתה היתה כבת-מלך, ובלכתה ילוה אותה איזה יחשׂ, לא ראיתי כמוהו בכל נשי ישראל באותן העיירות. מלכה, כך שם הנפש הזאת בקהל רפאים, היתה יתומה בל אב ואם ותתגלגל ממוֹדע למוֹדע ומקרוב לקרוב, עד כי השיאוה קרוביה האחרונים ללוביה. בריל נסע לראות את הכלה לבנו, וזהו הרגע האחד בחייו שבו נמתקה מעט מידת-דינו… והיא היתה אשה לבן יחיד ובידה אין כל. – מלכה היפה בבנות, קחי שק והתאבלי על נעוריך! ותעבוד מלכה עשר שנים בפרך ותשב אל עקרבים ותהר ותלד בת לא-מעונגה, ותהי אָמה מבשלת, עובדת בבית קשה ונושאת את עוּלה. אלהי היופי לא נתן ללבה את הרהור המחשבה, ועל כן לא אכלוה כל אשר מסביב. –
וימת בריל כבן ששים, כי אחזהו השבץ, ולא הספיק גם להתוַדוֹת ויקבר בחפזון, כי בערב שבת בימי חורף היה הדבר והיום קצר… ותחלה שרה אשתו כמלוֹא שבוּעיִם מחלה אנושה ותהי סרוחה על משכבה שלושה-עשר חודש וסרחון גופה מחניק – אֵל אלהים אַל יחשוב לי מלה זו לעווֹן!
וייקץ חיים פעם אחת משנתו ולשונו אין אתו, וידרוש ברופאים ובצדיקים ובבעלי-קדר, אבל כל אלה לא הועילו ויהי לכבד-פה והיה קשה הדיבור עמו. ומלכה היתה כל כך מוצקה, עד כי לא נפלה גם תחת ידי החליפות והתמורות האלה, ותיף ותגדל ביפיה מצרה לצרה ותהי כקסם בצאתה החוצה, קומתה מושכת כל עין וכל לב, והיא כבת שלושים וחמש. חיים החל אז להקיא דם, ודוקא לעתים קרובות ויכּחש ויהי כמת, ויעזוב את העולם כולו אחר שנתים ימים. מה יעשה שם, במרום, הפועל-הבטל הזה, שלא יצלח למאומה, איני יודע!
והתועלת האחת, שהביא למשפחתו בחייו, כי בעל-הריחים היה נותן לו עוד את הפרס לביתו, התמעטה גם היא במותו. ותמכור מלכה שארית הפליטה, ויבוא העוני וידפוק על דלתותיה, וישלח אותה ואת בתה מבית לבית ומרחוב לרחוב ומשכונה לשכונה, עד כי מצאו את קנם בחצר קטן בירכתי העיר, ויעבדו שם כל עבודה, וימצאו את לחמם בדוחק. תשאלני, הקורא, על הבת: מה טיבה? היא היתה בת-ישראל פשוטה, לא מכוערת ולא יפה, לא גדולה ולא קטנה, לא טובה ולא רעה, אחת מאלה הנפשות שבלבשן מלבושי שבת נוכל להסתכל בפניהן; ובימות-החול, כשהידים עסקניות בכל עבודה בבית-הבישול ובהטחת הרצפה בחומר, תמאס העין להסתכל בהן. על פי נס נשארו לה בירושה חמישים רו“כ, שאסור היה להוציאם, ורק לצורך נישואין נועדו, וימצאו בן-כפר גס ויתנו לו זה לנדה, ובעל-הריחים בגודל לבו עזר לה מעט. – ויקח הכפרי את בת השבע-עשרה לביתו ואת הכסף שׂם בצלחתו ויחי עמה שלושה ירחים ויום אחד, עד כי שׂבע אותה, וישלחה לביתה, ותשב עם אמה כאלמנה חיה, ויהי הכל כקודם הנישואין, בהקלה האחת הזאת, כי לא היתה עוד בת בבית להשׂיא אותה… בחורף, בלילות הארוכים, מרטו האם והבת נוצות, בימי הקיץ מכרו מים מזוקקים קרים לשתיה, בימי אפית המצוֹת התגנבה הבת אל אחת מפינות העיר ותשכיר את עצמה לעבודת-מצוה קשה. הבעל לא כתב לה זה כארבע שנים; ויש אומרים שהיה חפץ עוד מאה רו”כ במזומנים במחיר הגט, אם כי הוא שנא אותה; אין צדק בעולם, אבל, לאידך גיסא, צאו וחשבו: חמישים רו“כ ומאה רו”כ המה יחד מאה וחמישים.
מסיבות הזמן הביאוני לעיר מולדתי, אחרי שעקרתי רגלי ממנה כחצי דור, ואשבות אצל אחי, הקטן ממני. היום היה חם מאד וקמנו
והלכנו לבית האלמנה ובתה לשתות מים מזוקקים. החדר שבאנו אליו היה קטן ונקי, כאילו יושבת בו הדוּמיה זה ימים רבים, ואראה את גברת הבית ניצבת כיציר שיש בכל קסמו. כל היום ההוא והיום שלמחרת לא מש ממני הרושם הזה והד פלא מילא את לבי. ובעוד ימים נקרה נקריתי לשם אצל הרב דמתא, וה“פלאית” באה אז לשאול “שאלה” בדבר חלב רותח, שנזרק על קדירה של בשר; והרב מעיין בספר גדול וארוך להשיב… ושאלת החזיון האִילם היפה הזה במבואות הצרים, נפש רבתי והדורה, באה והולכת, באין רואה ואין שומע… לא משה מקרבי…
צללים ואורות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
פָּרָה אֲדֻמָּה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מעשה בפרה אדומה, והמעשה קרה לפני ימים לא רבים בעיר קטנה סמוכה לחוֹרן, מקום מושב רבי אחד; ואמנם אני, המסַפּר, לא הייתי שם ולא ראיתי את הדברים בעיני, אבל שמעתים מפי אנשים נאמנים. לא אכחד, המעשה מרגיז מעט. רגע אמרתי: אכסה על זה, וכרגע אמרתי: יכּתב זה לעינינו.
הנה אנו בני הדור הולכים למות, וקם אחרינו דור אשר לא ידע אבותיו ומהלך חייו בגולה, – והיה אם יקרא בספר ויבקש לדעת מהחיים האלה על-ידי קרי וכתיב, יֵדע מה היו חיינו אז, ידע גם את האור גם את הצללים. יֵדע כי היינו יהודים, אבל גם בני בשר ודם, ועם כל מה שמשמע בזה…
בעיר דַשיה הקטנה היה שו“ב אחד, שהיתה לו “קבלה” על שחיטות, וכבר היה קרוב להשיג משרה של שו”ב שני בעיר אחת; והנה נמצא בו פסול ולא יכול עוד להיות שו“ב בישראל. ותחת לתפוש אחר-כך אומנות המלמדוּת, או להיות קורא ובעל-תפילה, או להיות בכלל פועל-בטל, בלי מלאכה קבועה בחיים, וחי מן “הרוּח” או מחנוּת קטנה, בחר לו האיש הזה אומנות, שאמנם קרובה מאד בטבעה למלאכת השחיטה, אבל במעמד החברתי והדתי של עיירות בני-ישראל היא רחוקה הימנה מהלך רב… נאמר את הדבר מפורש: מי שהיה מוכן להיות שו”ב, והרי יש באומנות זו מעין יראת-שמים וכל הדברים השייכים לדת היהודים, היה לקצב פשוט ברחוב היהוּדים, ויפתח לו חנות של בשר. הוא עזב את הלימודים, את ה“לבושי שׂרד” והלכות שחיטה וטריפות ויהי לקצב סתם, כשאר הקצבים, ולאדם מגוּשם העומד כל היום בחנות, תולה את הפרים והכבשים השחוטים על יתדות, פושט את העורות, מנקר ומוכר את הבשר ליטרה ליטרה…
ולא די בזה, הוא היה ל“קל” במעשיו ולבלתי נזהר במצוות, כשאר הקצבים בישראל, שאינם מהדרים מן המהדרים; ואם רק לא תתגלה מילתא הם שוכחים לפעמים ומוכרים בשר-טריפה בתור בשר כשר, מפני הדבר הפשוט, שבשר-טריפה בעיירות כאלה, שרובן בני-ישראל ומיעוטן איכרים האוכלים בשר-החזיר, הוא כמעט ב“חצי-חנם”, ובשר כשר, על ידי ה“טֵקסה” והמכס ועוד דברים כאלה, הוא דוקא לא בחינם ומחירו ארבעים או ארבעים וחמש פרוטות כל ליטרה. ואם ייסרו אותם שם בגיהנום לעתיד בגלל המעשים האלה, הלא מרויחים הם פה בעודם על פני האדמה, והרוַח הוא דבר נחוץ לכל בן-ישראל בעל אשה ובנים. וזאת למודעי: הקצבים אוהבים לאכול ולשתות ולפרנס את בני-ביתם בארוחת הבּוקר, הצהרים והערב ממש, ולא בקטנית וברוּחניות, כאשר יעשו התורנים ויראי-שמים “לשמה”.
ובעצם, יש במעשה הקצבוּת ובהכאת הגרזן בגוף של בהמה, ואם גם שחוטה, כדי לגדע יד ורגל או לשסע אותה לשנים, מעין אכזריות. עוד אתמול היתה העז רועה באחו, הכבש רץ מן העדר לבית מלונו, והיום כבר הוציאו מהם דמם ונפחה נפשם, והם תלויים על גבי מוט ופניהם למטה. הדם הוא החיים, והוא עתה נדבק בידי הקצבים ובאצבעותיהם; והם, הקצבים, הם העוזרים הראשיים לעקוד פר לשחיטה או שור בעת השחזת הסכין של השוחט. הוא, השו"ב, ישאר ירא-שמים, כי הדת ומצוות הדת שומרות עליו ומגינות על נפשו, והאכזריות שבדבר תבוא בקצבים והיא ירושתם. בכלל הקצבים אינם חלושי-הכוח, וכשריב מתפרץ בעיר ובא הדבר לידי הכאות ממש, הקצבים הם המכים הראשיים. כל העם הרוחני ירא את הקצבים הגופניים, כי המה עזי-פנים; ואם יכעיס אותם אדם לא ידעו חמלה.
צריך לומר גם את הצד הטוב שבדבר. עם בני-ישראל היה ימים רבים עם חלש וירא מקול עלה נידף; וכשהיו פרעות ביהודים היו נסים מאה מפני איכּר שיכּוֹר אחד, ויקבלו עליהם את שבירת החלונות וקריעת הכרים והכסתות באין מוחה. תחת זה הקצבים למדו למחות, להזדיין במקלות ובגרזנים ולהיות למגן בעת צרה. דבר כזה קרה בדשיה פעם אחת בחג הפסחא שלהם בין מלכא למלכא, דור שלם לפני זה, בטרם למדו בני-ישראל לעשות כמעשיהם בכל מקום ולהיקהל ולעמוד על נפשם. היפלא כי להם הרשות לעטר את שמם בתור ראשונים לגיבורי ישראל!
החמירה התורה בגנב יותר מבגזלן, שזה האחרון השוה כבוד עבד לכבוד רבו, והראשון אינו משוה כבוד עבד לכבוד רבו, ואם דייקנים אנו בכלל הזה באים אנו בחיי הקצבים לשני הפכים בנושא אחד. גיבורי ישראל אלה, שאינם מוּגי-לב כלל ולא ייראו מפני כל, בטבעם כש“לוקחים” לפעמים שור או פר מאחרים בלי תשלומים הם עושים זה בצנעה, ודוקא שלא מדעת בעלים, ודוקא על ידי אחרים. ואולי אין זה כבר “לקיחה” כלל או מין גניבה, כי אם ענין הפרנסה. – ענין הקצבוּת מחייב שפּר או שור שנשחט, שור או פר שקנו אותו ממש ושילמו כל מחירו בשלמות עולה פי חמישה על שור שנשחט, שלא שילמו בעדו לבעליו ממש. הוא, השור, היה תועה בדרך ולקחו אותו אנשים והביאו אותו להם, לקצבים, או היו כחמישים פרים בעדר, ועתה שם רק ארבעים ותשעה, מספר המספיק עוד לבעלים; וצאו וחשבו כמה היזקות שכיחים בשחיטת פר; לפעמים יטריף אותו השו“ב בשעת השחיטה, ולפעמים יטָרף בטריפת הריאה או בדבר אחר מי”ח טריפות… העיר דשיה בכלל עניה ויהודים אינם לוקחים הרבה בשר בכסף; בשר ששהה שלושה ימים בלא מים גם כן יטרף ובימות הקיץ יתקלקל. – איך יכול הקצב, שואלים, להתקיים בלי “מציאות” מן הצד?
תאמרו, הלא זה אסור, לא נכון לכל בר-ישראל כך. אבל האם לא גם שאר מסחרים וחנויות וכל גניבת דעת הבריות או רמאוּת, מאותם שיש בכגון אלה, אינם גם כן אסורים? – בעיקר אין הבדל בין אלה לאלה, רק זה, שהללו, הסוחרים והחנוָנים מבעלי-הבתים, הפסלנוּת שבהם אינו דבר ביטוי בשפתים וקרוי בשם, ולא יעצור את עושיהם כלל ללבוש מעין איצטלה של אנשים כשרים, המתפללים במקומות הראשיים בבית-התפילה; והללו, כלומר, הקצבים וכל כיוצא בהם, בקהל היראים בל יחָשבו ומתפללים הם לא בבית-התפילה המרכזי שבעיר, כי אם ב“שומרים לבוקר”. הללו, בעלי-בתים, שותים “תיקון” אחרי התפילה ויש להם איזה כינוי יראי לכל מה שעושים לצורך גופם – והללו, הקצבים, שותים יי"ש ממש, בלי אמתלאות, גם בלי מות אב ואם ושאר יומא דפגרא… הקצבים בודאי אינם צדיקים ואיני רוצה לחפות עליהם, אבל לולא אותו מעשה, כי אז לא היו בעינַי כרשעים. רשעים! מי יבטא מלה זו בכל מרירותה? בני-אדם רוצים לחיות ויש להם יצר-הרע בתוך מעיהם, וגם הוא אינו מחותל במשי ודרכו קשה אף קשה. –
וכך היה הדבר:
בעיר דשיה היה בעל-בית אחד ושמו ראובן, אדם בינוני, שלא הצטיין מימיו במאומה; ומי יודע אם גם היה נודע שמו בין יושבי העיר לולא היו פרותיו נודעות.
לרוב אנשי דשיה, שידם משגת, יש פרות נותנות את החלב לביתם ואינם צריכים לקנותו בחוץ. אבל לראובן היתה תמיד הפרה היותר טובה שבעיר; הוא היה מוצלח לזה והיה גם מבין בזה; הוא ידע לכלכל את פרותיו היטב ולשכלל את גופן ולעשות אותן בריאוֹת וטובות-מראה. ראובן לא התבייש כלל, בבוא פרתו מהעדר, להכין לה בעצמו מזונות הבית ולהביא לה מים לשתות. הרפת שלו בחצרו היתה תמיד נקיה ועיניו צופיות תמיד, שלא יאוּנה לפרתו כל רע. השגחתו ועידוּן פרתו – זה היה תוכן חייו האחד כל ימיו, ובזה קנה לו גם שם בעיר ההיא.
אמנם אנשי דשיה הם עירונים ממש, ואין להם שייכות הרבה אל הטבע, אבל הפרה הנותנת חלב לבעלי-הבתים, והעזים הנחלבות אצל דלת העם, עוד נותנות שארית למגע עם הטבע. – מכירים בכל פינות העיר פרות הרחוב ההוא ועזיו; ובשוב הבהמות הגדולות והדקות מן העדר יעמדו השכנים והתבוננו אל כל פרה ואל כל עז, להגיד דעתם על ערכן ועבי גופן וסכום חלבן שנותנות לבעליהן. איזו חיבה לכל בית לבהמות-הבית שלה, ומתהלך אדם עם פרה ועז יחד כרע. ומדוּע לא יעשה כהן? גם הבהמות הנן בעלות-חיים ויש להן שעת שובע ורעב, רגשי צער וחדוה ואהבת אֵם לבנה וגעגועים. אם לא תדעו את זה קחו לכם לביתכם פרה או עז או כבש, ותראו את נשמת החי.
ובימים ההם היתה לראובן פרה אדומה הולנדית, שכמוה לא ראו עוד אנשי דשיה ליופי ולבריאות ולעיגוּל הגוּף. כמלכה היתה צועדת קוממיות בראש, בבוא העדר מן המרעה; ורעותיה, הפּרות בעצמן, היו חולקות לה כבוד, והיא באמת היתה מגזע נעלה, ומבנה גופה, עטיניה, עורה הנעים הראו מוצאה. כמאה וחמישים רו"כ ביקשו לתת לראובן פעם במחירה; ומחיר יתר הפרות של בני העיר, גם אותן של הנגידים, עולה לכל היותר לשבעים או לשמונים רובל. איך בא ראובן לפרה כזאת, והוא לא היה עשיר – לא נודע, אבל יושבי העיר לא התפלאו על זה כלל, אחרי שמזלו של ראובן בפרותיו כבר ידוע היה. פרתו של זה צריכה להיות הפרה היותר טובה בדשיה ובסביבותיה; כך כתוב בספר המזל וכן היה תמיד.
ומאושר היה ראובן בימים ההם, בהיות לו פרה אדומה זו, כאיש אשר השיג עילוּי בלתי-מצוי בתור חתן לבתו; והיה נהנה במלוא רוחו כאשר שמע מספּרים בשבח בהמתו ומפארים ומרוממים אותה. גוזמאות ונפלאות סיפּרו על פרתו של ראובן בדשיה, כמו שמספּרים, להבדיל, מרבי. אמרו שפרה זו נותנת ארבעה הין חלב בפעם אחת. אמרו כי מחמאה בלבד שעושים מהחלב הנותר מצרכי היום, ולראובן היה בסך הכל י"ג בנים, והרי חמישה-עשר פיות ערב ובוקר וצהרים, מרויח ראובן שלושה רובל לשבוע. בקצרה, פרתו האדומה של ראובן, אשר ילדה שנה שנה בבוא האביב – ובמחיר בן-הבקר בלבד לקח חמישה-עשר כסף – היתה נותנת חומר רב לשיחות יושבי בית-התפילה.
דשיה שמחה כי עלתה בחלקה פרה מצוינה, שיכולה להיות לצבי ולתפארת גם בעיר גדולה לאלהים. ולנשים השכנות, בעלות “עין-הרע”, שקינאו בה ורצו לסגור חלבה בקרבה על ידי לחש, לא עלה מאומה ברחשי-ליל שלהן. אם ה' יברא בריאה טובה לו ויעמידה על רגליה לשׂמחה ולראוה לכל רואיה, אז אין שליטה גם לשטן ולבני-השטן.
ושערו בנפשכם: כל זה לא הועיל ביום עֶברה! הגיעה השעה ונחתם גזר-דינה של פרה זו, שהיתה באמת מקור חיים למשפחה שלמה ולדבר נעלה ממשׂכּיוֹת העיר. לוּ פקודת כל החי באה עליה ומתה הפרה בימיה המלאים; דֶבר כי יהלוך בארץ, או מגפה או מיתה סתם הכריתה אותה מארצות החיים, גם אז נעצב רוחנו, אבל החרשנו. גם על בני-אדם חיים יעלה הכורת. בית יפה, שהרבה עמלו בו בוניו, יהיה ללהב; מדינה כי תינגף כולה לפני אויב, או כי יקשה עליה עול מושל ומרי ומרד רב יעמיד אותה על עברי פי פּחת, מי יעצור בידי גלגל ההשגחה? מי יטיח כלפי שמיא? ולוּ רוח שטות נכנסה בראובן, או עמדה הפרה מלדת שנה ושנתים ונמכרה לשחיטה,והשו"ב בירך על השחיטה כהוגן, ובדקו את הפרה ונמצאה כשרה, ופשטו את עורה וניקרו אותה כדין, ומכרו את הבשר השמן לבני-ישראל ליום השבת, ונעם לחִכם כשהוא מטוגן ומבושל, והיה להם לעונג שבת, כי גם אז נדו בראש לגורל פרה חולבת כזו – לשחיטה, אבל זהו דרך העולם, ומקרים כאלה יקרו בחיים. אבל בפרתו זו של ראובן נעשה רצח, רצח נורא מאד, כאשר יארבו לאדם ביער להכותו נפש; והדבר היה שלא בדרך הטבע ולא פילל אדם כי כזה יקרה בישראל!
היתה שנת בצורת, נתיקר הבשר. הפרנסות בדשיה היו דחוקות מאד, וגם לקצבים, שמעמדם תמיד אינו ברע, נעשה קשה בימים ההם. קרו גם איזה דברי ריבות ומשׂטמות בעיר ונפלגו “לצדדים שונים”, כנהוג, וראובן, איש-שלום מנעוריו, לקח הפעם חלק ב“מחלוקת”, והקצבים היו מצד השני, שכנגדו. אמנם אין די סיבּות לבאר את אשר קרה אחרי-כן, ובכל זאת אני מרצה אותן לפני הקורא אחת לאחת. איני שופט פה, רק מסַפּר; אבל אחרים יבואו לשפוט ולצרף ולבאר את מהלך הדבר.
הגורל יצא על פרתו של ראובן מאת חלק אחוז של קצבי העיר דשיה ל“הילקח” מבעליה – עינים עינים הביטו אחריה בשובה מן המרעה, והיא לא ידעה את גורלה. נתאספה השיירה חרש בבית הקצב השו"ב הפסול, נתאספו שנית אצל שוֹאל, הקצב הראשי, בעל הכתפים היותר רחבות בדשיה, ויתיעצו על הצפוּנות, ויקבעו את היום ואת השעה ואת המקום, וכולם מוכנים היו לזה כאיש אחד.
היה הדבר במוצאי-השבת, בשלהי דקייטא. עוד ישבו בבין-הערבּים ראובן וביתו וירווּ נחת מהפרה. הקטנים החליקו את עורה, הגדולים אמרו שבחה בפניה. הבת הגדולה קמה ונתנה לה את הסובים הרטובים, ותציג לפניה גם שוֹקת המים; ולפתע הוציאה הפרה אנחה שוברת את הגוף; ולא ידעו האנשים מה אירע ויתחלחלו. כי יבוא החורף יתחילו העננים לכסות גם את לב בני-ישראל, בזכרם אחד אחד כי אין עצים להסקה, כי אין בגדים חמים ובני-אדם צריכים לכסות מערוּמיהם. הרעו את מעשיהם וקילקלו את פרנסתם!
השעה היתה שתים-עשרה בחצות הליל. כבר ישנו אנשי דשיה על משכבם, ובכל בתי ישראל גם זיק אור אחד לא יאיר מן החלונות. חולמים הם האנשים קשה באופל הליל, וממחרת היום יחלו ימי החול הקשים ללחם… והנה בן קצב אחד חוֹצה את החושך וצועד לאט אל רפת ראובן, אשר שם הפרה עומדת. אין מנעול לדלת, רק חבל עב יעבּת רגל הפרה אל עץ אחד. ויחתוך אותו המתגנב בסכינו החד, ויקח את הפרה בקרניה ויוביל אותה במשעול צר, והפרה הולכת בתמהון רב.
והנה הם, האדם והחי, עומדים לפני פתח המרתף הגדול של שוֹאל הקצב, ששם נועדו יתר החברים; ויצאו שני אנשים לקראתם ויחליקו בידיהם את הפרה וימשמשו בה, והיא קישקשה בזנבה באין חפץ. לפתע התחילו למשכה בכוח אל תוך המרתף ולנהלה אל המעלות והמורדות, בעל כרחה צעדה ותמאן ללכת, וידחפו אותה בחזקה, ותנהם ותחרד מבוא המרתף.
הנה הפרה עומדת מטה בזעף. כשבעה אנשים קמו מהמרתף לקבל פניה, והם לבושי אדרות-שׂער וחגוּרים כאיכרים ופניהם פני להבים. כבר שתוּ איש איש איזו כוסות ל“חיזוק”, והנרות הקטנים הדולקים באופל המרתף נתנו לו צורת שאוֹל. התחילו העומדים לסבב את הפרה ולמשש אותה.
ולפתע קם קצב אחד גיבור כארי ויאמר להפיל את הפרה ארצה, אך רגליה חזקות כברזל. באו חבריו ויעזרו לו בשארית כוח ויאבָקו עמה קשה, והיא נעצה רגליה בקרקע, ובעיניה שצף קצף. והנה קמה הפּרה ותאמר לנגח איש, ותך בראשה בקיר האבן, ויתנודד כל המרתף. קצב אחד גדול וחזק זחל מבלי משים אל תחת גחונה ויהדק את רגליה האחרונות בחבל עב. ושני לו עשה כזאת ברגליה שלצד הפּנים; ויקומו האנשים כולם ויחגרו כוח, ויעמיסו את עצמם על גבי הפרה ויהדפו אותה בחזקה. ותפול לארץ ותנהם בחזקה, ותאמר לנתק את החבלים. והקמים עליה החזיקו בה באיזו נקמת-איבה, אשר לא ידעו תמול-שלשום. בחוץ החל הגשם לרדת ולהכות בגג המרתף והרוח השמיע קולו, וממצחי הקצבים נוטפים נטפי זיעה כגודל קטניות מרוב עמל; ויביטו איש אל רעהו כזרים ויסירו את בגדם מעליהם, קיפלו עד השחי את בתי-היד אשר לכותנתם ויהיו מוכנים, כמו לשעת-קרב גדולה. מה היה להם? איזה רוח עצור בהם ביקש לו מפלט. –
ואחד הקצבים, מי שהיה שו“ב, עמד במנוחה בצד וישחז את החלף הישן, שהוציא אותו מתערו ועבר אל חדוּדוׁ בצפרנו. ועוד הפעם כרעו הקצבים על גב הפרה, הללו אחזו אותה ברגליה העבות מלמטה והללו מלמעלה, ושנים מהם, אמיצי-כוח מאד, הטו את ראשה, כוחם התגדל לבלי שיעור, היה הדבר כמו קטב ממלא כל האויר, כמו גזר-דין נורא נחרץ זה עתה – והנה הרים הקצב-השו”ב את החלף ויעביר על הצואר החלק בהולכה והובאה. ותגעה הפּרה בקול מחריד, הבוקע את האדמה, ויזנק קלח דם, ויהי כמו נפתח מעין דם גדול וישטוף כקשת רחבה, והיא מאירה באמצע לאור העששית, התלויה ממעל על גבי תקרה. והדם הולך ושוטף ויז על התקרה ועל הכתלים ועל הקרקע ועל מכנסי האנשים ובפניהם ובידיהם, ותילחם הפרה בשארית כוחותיה ותפרפר, ויהי כל הקרקע אשר מסביבה לנהר דם. קמו הרוצחים ויסיעו אותה ממקומה הצדה ותעבור שעה והפיחה נפשה האדומה ותמת. ניצח בן-אדם את החי!
ויקח קצב אחד סכין חדה ויתחב בבטן הפרה הגוועת ותצא הפרשדוֹנה החוצה ויחלו האחרים חבריו לפשוט את עורה, ויקרעו אותו כמעט מעל הפרה, והכל עשו במין כוח עצור ובמין רגש מוצק, שכמוהו לא ידעו עד עתה.
נפשטה הבהמה, החלו האנשים לחלק אותה לחלקים, לחתוך את ראשה, את רגליה. קצב אחד לא יכול לעצור ברוחו, ויקח את הכבד השמן וישטחהו על גבי גחלים בוערות, ששמו אחרים בפינה. ובבוא הדם באש אכלו אותו כולם בלי מליחה ובתאוה עזה נמרצה וילוקו את אצבעותיהם בחמדה. ובקבוק גדול של יי"ש היה עומד מוכן על הקרקע וישתו ויאכלו מלוא תאותם. ככוהני-הבעל בשעתם היו האנשים האלה בשעה ההיא, בהיחָלק הקרבן לפני המזבח. והדבר לא היה בבית-אל או בדן, כי אם בעיר היהודיה דשיה, לא לפני גלוֹת עשרת השבטים נעשה הדבר, בממלכת ישראל הצפונית, כי אם בשנת חמשת אלפים שש מאות ארבעים וחמש ליצירה…
עברה האשמורה השניה, הגשם ירד בחזקה והרוח סוער. חילקו האנשים את הפרה לעשרה חלקים, וישימו איש איש חלקו בשקו. ויעמיסו אותו כל אחד על שכמם, ונפוצו איש איש אל חנותו בחשכת הליל, לשימו שם ולהסתירו שם. העיר דשיה ישנה והוזה, כלבים נובחים, השמים מעולפים בערפלי הגשם. מי יודע מה שנעשה עתה בחלל העיר? –
שכחו הקצבים בחפזם לסגור את המרתף של שוֹאל, ויבואו כלבים ללקק את הדם. בבוקר ראו כי פרתו של ראובן נעלמה מן הרפת ויאמרו כי נגנבה, ויחפשו אותה; והנה מצאו בעוד שעה את עורה האדום, שהיה עוד מונח כמעט בלחוּתוֹ. ויחרדו האנשים למשמע הדבר הנורא הזה, וַתצלנה אזני כל שומעיו. ובבית ראובן האומלל תאניה ואניה ואֵבל כבד!
מיום אשר נוסדה דשיה לא היה לה יום כבד כזה. הלכו אנשים אנשים בחוצות וברחובות, נשים נשים באו ומתלחשות ומדברות. היה כמו באו בעיר ליקוי-חמה וליקוי-לבנה כאחד, וכל אחד הביט בפני חברו ואשה בפני רעותה, כאילו נהפך העולם לעמק רפאים. אמנם נורא המעשה אשר עשו להרוג בהמה בשלוַת ימיה, נורא מאד!
ואשר קרה לקצבים, שהשתתפו במעשי רצח הבהמה, דברי ריבות ומשפטים שונים בערכּאוֹת, וענשם של הקצבים האלה, גם בידי אדם גם בידי שמים – אם אספר כל אלה לפרטיהם יכילו הרבה. בקצרה, כל אחד שלקח חלקו בהכחדת הפרה האדומה, ראה אחר-כך דברים רעים בביתו וכמו רבצה בו האָלה להפילו למדחפות, אותו ואת ביתו, לבלתי השאיר לו שריד. הדברים ההם הלא כתובים בספר דברי הימים של דשיה ובפנקס העיר.
יקחם נא הקורא משם.
ממקום למקום
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
לארבע רוחות השמים היה פתוח ביתו הרחב של אריה-ליב בן אלחנן בחמולה, כי היה עומד במגרש העיר לבדו ואין בתים סמוכים לו. הבית הגדול בגגו האדום והכבד, בחלונותיו הרבים ותריסיו הירוקים ובכרכובו מצבע תכלת, המקיף אותו מכל צדדיו, עשה רושם על כל עובר ושב וכל אחד שאל: למי הנחלה הזאת?
ואריה-ליב בן אלחנן, בעל הנחלה, היה גם הוא איש גדל-הקומה רחב-הכתפים ועב-הכרשׂ. הוא היה מן הזוללים הידועים בעיר, בשר אוז שמן ודגים מטוגנים בשמן לא משו מעל שולחנו גם בימות החול. יין שתה בכל ראש-חודש ובכל יומא דפגרא, קיץ בקיץ קנה את הפירות היותר טובים, ויאהב לפנק גופו ולרחצו ולישון בכל יום שנת-צהרים ארוכה, שלא כדרך הסוחרים ובעלי-הבתים בישראל, ההולכים בכל עת ובכל שעה אחרי הממון.
אמנם לאריה-לב לא היה ממון הרבה, ועם כל זה נחשב בין אמידי העיר; הוא סחר בשורים ובפרים, וירויח מזמן לזמן הרבה; ולפעמים גם הפסיד הרבה, אבל בכלל הוציא הרבה.
הוא הוציא כסף רק על עצמו ועל צרכי גופו והנהלת ביתו; בעניני הרבים ובצרכי העיר לא היה מן הנותנים, ורק בקושי גדול עלתה בידי גבאי בית-המדרש להוציא ממנו שכר מקומו. לבית התלמוד-תורה לא הרים מתת-יד, להקדש לא עזר מכיסו; וּכשמאַספי נדבות חזרו על פתחו אז רבו עמו בטרם נתן להם מַתּת-מאומה. אכזר לא היה אריה-ליב, דבר כזה לא יכול שום איש לומר עליו, אבל אהבתו-העצמית עברה כל גבול. גם את בניו ובנותיו השׂיא ונתן נדה רק בשביל ההכרח, אבל לא ברצון; רוח-התולים לו לכל מעשה ומפעל ברבים, והיה מתלוצץ על כל מפזר לאחרים.
אריה-ליב חשב את עצמו לנבון העיר, והיה מרגיש בנפשו איזו יוהרה. וכשהיה רוכב על הסוס בתוך העיר, דבר לא מצוי בשער חמולה, היה לו הרגש כאילו כל בני-העיר תּוּכּו לרגליו. ידיו החזקות כי אחזו ברסן הסוס, אשר הרים צוארו, אמרו לו כי אין דומה לו בעולם, ומי יבוא עתה ויאמר לאריה-ליב בן אלחנן דבר?
והנה בא יומו. עוד לא מלאו לו חמישים, ופתאום חלה ונפל למשכב. בחמולה אין רופא קבוע והתרופות שנתנו לו המומחים לא הועילו הרבה. הוא ישן הרבה בשעת חליוֹ, וביום-שבת אחד לא קם משנתו ונפוצה השמועה בעיר בעת תפילת המנחה כי אריה-ליב בן אלחנן מת, וישתוממו רבים. מיתת איש נודע בעיר קטנה הלא דבר הוא.
ישראל בני רחמנים הם, אבל לו לא נדו. רגש החימה בלבות רבים, על אשר לא לקח חלק בצרכי העיר בחייו כראוי, מצא איזה מקום לגבות את חובו… והקורא אל יחשוב כי בדרך מליצה נאמר הדבר. לא! פשוטו כמשמעו. כאשר בא הערב וכבר ספדו עליו ובכו אותו בניו ובנותיו והחלו לחשוב בצרכי הקבורה, כמנהג היהודים, שלא לעשות שהיות רבות באלה, באו אנשי “חברה קדוֹשה” ויאמרו כי דורשים הם מחיר אחוזת קבר שלוש מאות רו"כ!
שלוש מאות רובל בחמולה – זה סכום גדול, סכום שאפשר היה להשיא בו בן או בת, ואותו יתנו בעד ארבע אמות קרקע בבית-העלמין, שמחירן הרגיל עשרה רו“כ ולא יותר! השמעתם מימיכם כדבר הזה? והעיר הומיה, ערב יפה היה, ובמוצאי-שבת הפנויים התאספו אנשים ויעמדו כנופיות וישיחו במאורע הזה. אמרו כי הבנים כבר מרוּצים ליתן חמישים רו”כ. בשעה העשירית בלילה כבר חפצו לשקול על ידי החברה ששים, והם באחת: שלוש מאות רובל ינתן על ידם, ואז רק אז יקברו את אביהם. מאתים הם דורשים בעד שני בתי-המדרש, בית ה“תלמוד-תורה” וההקדש, ומאה רובל יעלו להעמיד גדר חדשה מסביב לבית-העלמין, למען לא תבואנה בין הפרצים בהמות גסות ודקות, לרעוֹת באחו.
וטענו בניו כי כמעט לא נשאר סכום כזה במזומן, טענו כי לא היה כדבר הזה מיום היוָסד הארץ; ולעומתם טענו הגבאים כי על אביהם לשלם במותו מה שהיה חייב לעיר בחייו, ורבו המתעקשים ורבּו המתווכים. מחנה רב וגדול הקיף את בית המת, ותהי המולה רבה. בשעה מאוחרת כזו לא נראה עוד בחמולה המון רב כמו עתה!
ובתוך כך החלו ראשי “חברה קדוֹשה” לשתות. לסעודת דויד מלכּא היתה אז השעה הנכונה. איך שיהיה, נפל בחלקה של העיר “נתח טוב”, ומי לא ישתה כמלוא לוגמיו ולא יאכל כּרכּוּשתא יבשה מתובלה פלפלין? גם בית הרב דמתא מלא אנשים, השׂחים ודנים בזה, ובית הגביר מלא אנשים, רצים צירים מכאן ומכאן. ענין גדול ניתּן לחמולה לענות בו.
ופתע יצא הקול: מאה רובל נותנים היורשים! מאה רו"כ כבר רוצים הבנים לתת, לבלי לבייש עצמות אביהם, והגבאים עומדים על דעתם וחפצם: הכל יתנו או לא כלום! כבר הגיעה חצות-הלילה. הנחשלים והעייפים הלכו לביתם, בראותם כי לא יהיה סוף למחזה, ורבים עוד נשארו על עמדם. מה יהיה הקץ? היקבר אריה-ליב או לא יקבר?
ושִמעו והשתוממו. הן כבר עברה אשמורה שניה, כמעט החל להאיר הבוקר, והמת לא בא לקבורה. ביום הראשון לשבוע “יום-שוק” גדול בעיר הסמוכה תלפונה, והמהדרין כבר מכינים את עצמם לנסיעה, לוקחים צרור שקיהם, לוקחים אבן ואיפה ויושבים בעגלות, על מנת לצאת למקום ששם אפשר לקנות ולהרויח. ואנוס אני להודות שמיתת אריה-ליב, האיש השמן במיטב שנותיו, שעדיין לא נקבר, לא סתם את חלל העבודה לשם פרנסה בלב רבים מבני העיר. מה להם ולכל השקלא וטריא בדבר דמי-הקבורה, בעוד ששחר יום-השוק הנה עלה עלה…
כה נשאר גופו של אריה-ליב מונח על גבי קרקע כל הזמן הארוך ההוא. נכבו הנרות, והיום החל להאיר. המשכימים, שעוד כוחם במתנם, הלכו להתפלל תפילת הבוקר והעייפים ישנו בבגדיהם. יגיעה גדולה היתה ליהודי חמולה לעמוד על רגליהם, לדבר ולהתרגז, להתקוטט ולשׂיח, זה לא יכחיש כל אדם.
והתהום בין בני המת וגבאי החברה הולך וגדול. אמנם ויתרו אנשי החברה על חמישים רו"כ ורוצים עתה מאתים וחמישים, אבל בין מאתים וחמישים ומאה עוד רב ההבדל!
והחנויות נפתחות, אנשים שבים מבית-התפילה והולכים לצרכי היום. נשים מבשלות ארוחת-הצהרים. נערים הולכים לחדר. החיים בחמולה עושים את תפקידם, כמעשיהם יום יום, והמת מונח בחדרו וגם בשרו עוד לא הוטהר. זה כעשרים שעות שלא יחָשב עוד בין החיים ועדיין לא נעשה לו הכבוד האחרון… הגיעו הצהרים, השעות עוברות; ועוד הולכים אנשים מהתם להכא ומהכא להתם, והקבורה עוד רחוקה לבוא. בא הערב, זה יותר מיום שלם ששבק אריה-ליב חייו ועוד לא נקבר. כדבר הזה עוד לא נעשה למת בישראל!
ולבני אריה-ליב, למרות צערם על מיתת האב ומפח-נפשם מן הריב עם הגבאים, עוד יש מעט שׂכל בקדקדם. כשהגיעה חצות-הלילה של היום הראשון, הנוסעים ליום-השוק כבר שבו והעיר ישנה על משכבה, כי לא ישנה בלילה שעבר, שׂכרוּ הם שלושה אנשים מדלת העם, ויתנו לכל אחד שלושה רו“כ, וחצי איפה יי”ש, וישתו וייטיבוּ לבם ויחגרו את מתניהם, ויעשו מיטה פשוטה משני קרשים, ויעבתוה בעבותים, וירימו את השוכב מעל הקרקע ויתנוהו עליה, כיסוהו בשמיכה וישאוהו לבית-מועד כל חי בדומית הליל. היה הדבר כאילו נושאים ארון מת חרש בעיר בשעת מצוֹר. וּבבואם לבית-הקברות אנוסים היו לטפס על הגדר, כי היה השער סגור. שם הניחו את המת באוהל ויחלו לחצוב בקרדום קבר לאור הנר…
והקברים והמצבות כמו מתלחשים יחד. בכל חפירה והכאה תישמע כמו חרדה. האופל מסביב מעיק; והמקברים יראים לדבר איש אל אחיו. נדמה להם כי באוהל מתנועע דבר-מה…. אחד מהם קם לראות שמה וירא את המת מניע בראשו… ויתחלחל ויקרא לרעיו, ויתאזרו לקום ולהביט גם המה; והנה השוכב על גבי הקרקע יושב ואומר להם: “איה אנכי?!” – וכמעט התעלפוּ האנשים מרוב פּחד. ובראותם את המת מנסה לקוּם, עזבם רוחם, ויקפצו מלוא קומתם ויקראו:“ה' ישמרנו!” וידלגו על הגדר וירוצו לעיר, מבלי ששמע איש קול זעקתם. ולא ידעו הפשוטים האלה כי יש שינה דומה למיתה. ואמנם לולא התעקשו הגבאים ונקבר אריה-ליב מיד, כי אז חינקה האדמה הכבדה ממעל איש בחיים חַיתוֹ; ועתה, כי ניתנה לו עת לנוח ולקום, הוא ניצל מעינוי קשה כזה, להיקבר חיים…
הפחד הנורא, אשר נפל על בני אריה-ליב, בשוב אביהם הביתה ועמד ודפק על הדלת, הרעש בעיר ממחרת הבוקר, כי לא היה עוד כדבר הזה בחמולה, – לתאר זאת ולספּר כל אלה לקורא אחשוב למוֹתר. – נס גדול היה כי לא יצאו מדעתם.
ואריה-ליב, כי נח מפחד נפשו וישב לאיתנו, חילק את ביתו בין בניו, וילך לגור בעיר אחרת ואת פני חמולה וגבאיה לא שב לראות עד היום הזה…
המחיצה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
באחד הרחובות הפשוטים אשר ברובע העניים בעיר לדוּנה יגור מימים ימימה שמעון-אלעזר הזפתי. ביתו הוא קטן ושקוע, הגג מכוסה תבן, שהשחיר השמש, ובדפנות של חמר בהרות שחורות וכתמי זפת, וכן גם על כרכוב הבית ועל אבני הסף. זפת נמכרת בבית הזה, זה דור שלם, לאופני העגלות וגם למשיחת נעלים. והחומר הזה ידָבק אל הידים ואל המכנסים ואל שולי הבגדים, אל פנים הבית וחיצוניותו וכל אשר נוגע בו יגָעל. גם בסידורו של שמעון-אלעזר, אשר בו הוא מתפלל בכל יום, נדבקים רשמי זפת, גם בשולי טליתו ניכרים כתמי זפת. – גם בערבי שבתות, כאשר ירחץ את בשרו במים, כחוק היהודים, וילבש כותונת לבנה ובגדי שבת, ידיו לא תינקינה, והוא נושא אותן כמו שהן לקלויז. והצפרנים, הוי, הצפרנים! גם הבלתי-איסטניס אינו יכול להסתכל חמישה רגעים בלי הרף אל צבען המשונה… אבל לשמעון-אלעזר נעשה הרגל טבע, ואינו מרגיש כי ידיו הן חיץ, חס ושלום, בינו ובין קונו כשהוא מתפלל. אומרים ששמעון-אלעזר שותה את הזפת; שבידים הללו, שלפני רגע מדד בהן מידה של זפת לערל, הוא מושח אחר-כך, כשהן רטובות מזפת, את החמאה על הלחם, או לוקח את הבשר מן הקערה, או גם יטביל חתיכת לחם בזפת זכּה ובהירה כשמן. מדוע לא? חיבב ויפּה הקדוש-ברוך-הוא על כל בעל אומנות את אומנותו!
ולהוי ידוע כי שמעון-אלעזר הוא גם מקצת “עם הארץ”; ולפי דינא אין מקומו בקלויז, כי אם בבית-המדרש, שהרי בקלויז מתפללים החשובים והתורנים ובעלי הידים הלבנות, ובבית-המדרש מתפללים בעלי הידים והכתפים הרחבות, אוּמנים ונושאי-סבל, בורסקים, קדרים וכל בעלי מסחר גס; אבל הוא כבר רגיל לקחת את מקומו בקלויז זה זמן רב, ועמך ישראל אינו חשוד לבייש אדם ולהוציאו ממחיצתו. – ניתּן להיאָמר שאחרי עיוּן ימצא בשמעון-אלעזר גם איזה דבר שמבאר שייכותו מעט לקלויז ולא לבית-המדרש, וזהו: שמעון-אלעזר אוכל – אל אלהים הוא יודע איך הוא בא לכך – מצה שמוּרה בחג הפּסח, כלומר, הוא מתענה כל שמונת הימים, ונזיר מן הבשר ומן המצה, והוא אוכל אז תפוחי-אדמה בחציצת מטפחת בינם ובין היד כדינא. שמעון-אלעזר היה אומר גם שלוש פרשיות תהילים בכל יום; וכשהוא מזכיר את אביו, שהלך למנוחות, אינו מבליע את שמו, כי אם מרחיב את ה“זכרונו לברכה”, בדחילא ורחימא" ובנשיאת-עינים למעלה. ובכלל, אדם מישראל החושב את עצמו לירא-שמים ובן-הקלויז אל תדקדקו אחריו, מקום יש בגן-עדן לכל איש אשר בשם ה' יקרא…
ועתה עלי לתאר גם את עקרת-הבית, עבודה לא נעימה! ציירו לעצמכם, כדור קטן, הנקרא ראש, על כדור גדול, שהוא, כמובן, הגוף; ובכדור הקטן הזה שתי עינים טרוטות ופה בלי שינים, אשה חרשית מעט ופתיה ומכוערה עד מאד. לכו אמרו לאוּמן שעשאה כמה מכוער אותו כלי שעשה; העיקר שילדה לבעלה בנים ובת, ושהיא עובדת בבית כל הימים, מבשלת לבעלה ושומרת על הבנים. למרות החוג הצר של האנשים ההם עשו את בנם הבכור לתוֹרני מעט. והשני היה קרוב לתוֹרני; והשלישי אמנם לא תורני כלל, אבל אין זה מרוֹע לבם, כי אם מחוסר יכלתם לשלם שכר לימוד. שמעון-אלעזר ואשתו הם בני חמישים. בעבודתם בלי הרף הרי הם כבר באים בימים, מכירת זפת אינה נתונה רק לאחד בישראל, וכל הרוצה למכור בא ומוכר. תשערו בעצמכם כי עושר גדול אין להם, ודי להם לנהל את הבית בלחם ובשׂמלה ובשאר הצרכים הנחוצים, ולא למלא כרסו של הבן הצעיר גמרא, שמחיר דבר זה בלדוּנה כעשרה רובל ל“זמן”, ועוד יותר.
הנני מאריך בדבר הזה, כי ידוֹע אדע שהיו קובלים על שמעון-אלעזר על אשר בנו זה לא למד מאומה, אם כי את הבת היחידה דבורה לימד. – תתפּלאוּ לשמוע, בתו של שמעון-אלעזר ידעה לשון וספר, דבר שגם במעלת העיר לדוּנה ובין בעלי-היכולת לאו מילתא שכיחה היא. דבורה לא היתה יפה, אבל בקומתה ובקסם שבמבנה גוה היתה המלאך שבבית, ולגבי מלאכים שאני! כל חלל ביתו של שמעון-אלעזר לא היה יותר מחמש או שש פעמים ד' על ד'. האֵם הרתה את הבת בין חביות זפת וילדה אותה בין זפת; ועם כל זה לא נגעה הזפת בגופה וברוחה. לבושה היתה דבורה כל הימים נקיים, ידיה נקיות, ובכל מהלכה חן שפוך. – דבורה לא היתה חסידה כהוריה או אדוקה, ועל זה בודאי תתפלאו. היא הריחה – מבלי אדע עד היום איך בא הדבר – באיזו השכלה, נפש טובה היתה וּברת-לב ותבקש תמיד את הטוהר. אומרים, הסביבה עושה. במקום שנמצא כך וכך הרי בא ונולד כך וכך, אבל יש נפשות שלא תדענה את הסביבה. דבורה בודאי לא נפעלה מהסביבה ותגדל כפרח במדבר. סלחו לי על אשר הלכתי בין המליצים, ובזה באתי להפרזה. ובאמת הכינוי מִדבּר לגבי בית הוריה, למרות שחור הזפת וכל גסות העבודה, היא הפרזה. בית שמתפּללים בו בבוקר ביחידוּת ובערב קוראים בו את “שמע” אינו עוד מדבּר. גם יום השבת, שהדו עולה ממכסה לבן פרושׂ על השולחן, אינו דבר הגדל במדבר, ושמחת יום-טוב גם כן אינה בת המדבר. אלא הם הקוים הדקים ההולכים ונמשכים מחיי האב אל חיי הבת, והשאר יבוא מאלהים וממתנת ידו הרחבה. – –
הרגיש שמעון-אלעזר שצר המקום בבית לדבורה, ושלא טוב לה להיות תמיד בין החביות של זפת והקערות המלאות זפת ולשמוע תמיד את קול האיכרים הבאים לקנות, שלפעמים המה מביאים גם שוה כסף: ביצים, אבטיחים וגם דבר מן החי, כעופות ותרנגולים. ויקח שמעון-אלעזר נסרים לחים ויחתוך אותם במגרה ויבנה מהם מחיצה, המחלקת את הבית לשנים. כדי רוחב שני חלונות נשאר לבית-ממכר, שהוא גם חדר-האוכל ומלון-ליל לבן הצעיר, וכדי רוחב חלון אחד הקצה לחדר הבת; ואת דופן המחיצה משח בחמר לבן, וכן יתר שלושת הכתלים, טח את הרצפּה בחמר עב מְאָדם, ויקח כל כלי שלם בבית ויעמידהוּ שם ליפּוֹתוֹ. כה עמדה שם מיטה פּרושה לבנים, שולחן קטן, עליו מונח מכסה לבן, ועליו עומד ראי קטן והמנורות של שבת בימות החול. שני ספסלים עוטים סינרים לבנים עוטרים את השולחן; וראו, אלונטית לבנה פרושה על הרצפה האדמדמת, ממש כמו בחצרות עשירים. על החלון הקטן, שכולו זכוכית טהורה, לא כעיורי הנייר בחדר של זפת, עומדים צמחי קדירה ירוקים, ודלת קטנה במחיצה פתוחה אל הפרוזדור. והיה כל העובר את כל מחנה הזפת, ופתח את הדלת, וראה לפנים מהמחיצה את המנוחה של החיים האלה, ועמד כמשתומם; והיה כאיש שרגיל בפת קיבר קשה מגרסת שיניו, כשמגישים לו לחם לבן מסולת נקיה, הבא זה עתה מחום התנור. –
ודבורה מצאה שם את טוהר העולם. היא קראה בספר, או ישבה לטוות ולארוג ולתפור כלי-לבן באוּמנוּת ידים ובכל חום לב בת ישראל, שכבר היא ארוסה ומובטחת לאיש. התאמינו, שמעון-אלעזר, שלכל היותר הבטיח נדה מאה וחמישים רובל, וחמישים להלבשת החתן ושתי שנים ארוחה על שולחנו, מבלתי יכולת לתת ארוחה גם שנה אחת, השיג בעד דבורה חתן יפה ומשכיל מעיר מוֹהילוֹב. מוהילוב! דבר זה לא פילל איש מאנשי לדוּנה; והם, גם האמידים, לא יכלו להרחיק בנישואי בנותיהם מעיר המחוז והלאה. – הצלחה גדולה כזו לאיש כשמעון-אלעזר היתה למעלה מהשגתם, ותהי ימים רבים לפלא גדול וישיחו בה בכל הבתים; ומה גם אחרי שנודע כי החתן הוא גם מושלם גדול והוא כותב מהיר, הוסיפו עוד יותר להשתומם. בודאי איש מאנשי לדוּנה לא האמין כי החתן כותב למיועדתו מכתבי-אהבה לפני הנישואין, ואמנם שמעון-אלעזר ידע ושמר את הדבר. מה שייך, טיפת חלב שנפלה ליוֹרה של בשר יש בזה איסור, כתיבת מכתבים מחתן לכלה גם כן אסורה, אבל אין זה דומה לזה; ובעיקר עליו להודות לשם שהזמין לו חתן כזה, שכל אנשי העיר מתקנאים בו. –
ולא אכחד, אמנם חידה היא איך הצליח שמעון-אלעזר במאה וחמישים רו"כ שהבטיח, ודוקא לא במזומנים, להשיג חתן כזה לבתו, שמחירו בשוק השדכנים לא פּחות מה' מאות שקל כסף במזומנים. וגם אחר זה, כשכבר היו הנישואין בין דבורה ובין חתנה משה, והם היו חיים חיי אהבה ואור באותה המחיצה הצחה והרחבה, ושם גם נולד להם בנם הבכור, עוד אלו ואלו בלדוּנה שואלים ואומרים: מה תאמרו להצלחת שמעון-אלעזר, חותן זפתי כזה וחתן כזה מושלם וידען. והתשובה המקובלת: שהקדוש-ברוך-הוא מזווג זיווּגים, ושאלהים עליון מזווג נשמות, היא אמנם מובנה היטב ושגורה לגבי שידוך בין בעל-בית אחד שוה לחברו במעמדו או בין נגיד ובין חברו דומה לו, אבל אינה מובנה עוד לגבי אותו חזיון, שמשה קמינסקי, שהפליא לעשות בזֵר שעשה לפנקס של “חברת תומכים”, ובשירו שכתב שם, איש שיודע גם רוסית וחשבון, ובכלל האדם השלם, יקח לו לאשה בת אדם פשוט ובעל-בית החי בדוחק וגם לא נתן את הנדה אשר אמר, פשוט, חידוש גדול הוא הדבר בלדוּנה, ופלא הוא הדבר; ועכשיו שהוא פלא, הרי אנשי לדוּנה מדברים על אודות זה בכל פעם, והיות שמדברים הם חוזרים ומדברים. –
וראו זה, גם משה ורעיתו מדברים יחדיו, אבל על אודות ענינים אחרים לגמרי. הם בנו להם במחיצתם הקטנה עולם הַשְׂכָּלי, שונה בתכנו מחיי העיר וּמִמְצָרי העיר, ותהי המחיצה והעיר לדונה כשני עולמות שונים… בלדונה אין אוהבים השכלה, ובמחיצה אוהבים אותה דוקא. בלדונה קדוש התלמוד, ובמחיצה היה קדוש התנ“ך… שם מחוץ לחדר משה ודבורה שׂררוּ אמונות תפלות, ופה אמונה צרופה… במלוא לדונה ובנותיה מושל ספר אחד קטן ושמו “שולחן ערוך” עם “באר היטב” ובמחיצה ספר אחר היה הנביא, ספר “מורה הלשון” מאת חיים צבי לרנר. ותהי למשה המהדורה הראשונה מהספר המופלא הזה, וכן השניה והשלישית עם הרביעית, – וילמד את ההקדמה הראשונה והשניה והשלישית והרביעית, וידע אותן על-פה, ואת הכללים והדינים גם כן ידע; והוא ידע גם לנקד שירים בנקודות וטעמים, והיה קורא בתורה, וקולו ערב, ואותו דבר עשה אותו חביב על אנשי העיר בעת הקריאה. אבל “מורה הלשון” – כיון שהתחילו להבין טיבו – עשה אותו ללא-אהוב… ביום אחד החלו אנשי לדונה לרנן אבתריה דמשה; ואף על פי שריננו אחריו לא היה גם אחד שבסתר לבו לא ביקש לו איש כזה לחתן… ואמנם צעירים בלדונה עוד לא ביקשו כזאת, אבל ביקשו אותו למורה להם, למורה-דרך; ויהי כל נער אשר חפץ דעת ואור החל למצוא את דרכו למחיצה הקטנה, אשר בבית שמעון-אלעזר, ושם מצא את אשר ביקש… בתחילה היו הבאים שמה רק מתי מספר, איש אחר איש, ולא ידע האחד מן השני. וברבות הימים נתרבו ויבואו כבר בחבוּרה שלמה. המחיצה היתה כעוֹר תחש, מועט מחזיק את המרובה, וכל צעירי לדונה שואפי השכלה מצאו להם שם מקום, כולם נהנו מזיו “מורה הלשון” ולכולם הביא משה בשיריו ובמליצותיו דעת והרחבה. כה פעלה המחיצה מיום ליום ותרכוש לה נפשות, ותפּח רוח חיים בהן ותלמדן לחשוב ולהתבונן, לבקר מעשי-אבות וגם להתלוצץ במעשי-אבות… ובאחד מן הימים הרגישה לדונה בחוש כי לה עתה שני דורות, וכי המחיצה גנבה את לב הבנים מן האבות, וייראו לנפשם, ויחלו למאוס במשה באמת, ומצאו לנכון לדבר עליו גם רתת. ביקשו ומצאו כי יש בו גם איזו קלוּת, כי מקיל הוא באיזה מנהגים ממנהגי הדת. – וברבות הימים התעוררו איזה קנאים ויחלו גם לרדפו ונהפכו לו מאוֹהבים לאויבים; וכל אשר הוסיפו לשׂטמו הוסיף הוא עצמה על ידי הדור הצעיר, שהרחיקו גם ללכת מרבם, ויחלו לדבר סרה בפומבי בכל האמונות התפלות והמנהגים הזרים באהלי הוריהם. ותהי מלחמה ארוכה בלדונה בינה ובין חניכי המחיצה, בין “מורה הלשון” לחיים צבי לרנר ובין ה”שוּלחן ערוּך" עם “באר היטב”…
מי ניצח את מי? בואו ללדונה העיר עתה וכל צעיריה בני קצוצי פאה הם, נושאים מלבושים קצרים, ועד דברים לא היו ולא נשמעו בנאות יעקב עד עתה תמצאו שם.
משחוֹר הזפת יָצא אור. –
מעל כסאו
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
ירוחם החייט מעיר פולה היה חייט ממין מיוחד, כמעט נבדל היה מאֶחיו בני אוּמנותו, ויהי מתהלך עם בעלי-הבתים, אינו נכנע גם מפני העשירים ומתערב בין התורנים. הוא היה בנעוריו מחסידי ה“בחור”… ואותו דבר נתן לו איזה יחוּס – משכמו ומעלה היה גבוה מכל העם אשר בבית-המדרש; אבל בגדיו היו תמיד ישנים, ויהי עני לתיאבון, כלומר, איש שאינו שׂם לבו לזה כלל. הוא הבין את מלאכתו היטב, רק עצל גדול היה, ודרכו היה למכור את הארג שנותנים לו לעשות ממנו בגד – הוא דוחה את תפירת הבגד מיום ליום, משבוע לשבוע ומזמן לזמן, עד שלבסוף נלאה בעל הארג לתבוע ולחזור ולתבוע, ואנוס הוא לעשות לו בגד אחר.
אבל גם דבר בלתי-אפשרי היה שבני-העיר יחדלו לגמרי מתת לו עבודה, מפני שהרבה מהם היו יראים ממנו. – וכה קראו אותו אל ביתם והיו מיטיבים עמו ומוסיפים לו על שכרו, בתנאי שיתפור את הבגד לנגד עיניהם. דבר זה רגיל היה קודם החתונות או שאר הכנות גדולות.
ובשעה שהיה ירוחם תופר ועוסק במלאכתו היה יודע לספּר מעשיות מהזקן, מזקן-הזקנים, ממלכוּת התוּגר…ממוֹנטיפיוֹרי… גם בעניני הקהילה ידיו רב לו, ומכל הענינים של הצבא לא יעלים עינו; לו אין שררה מיוחדת, אבל הוא מושל על בעלי-השררה, רצוני לומר, הדבר היה כך שבעצתו היו שואלים.
גופו היה כחוש, עיניו בולטות, וחטמו מתאדם לפרקים מהכעס הידוע… דרכו לקלל את אשתו ולהיות שורר בביתו תמיד כבחוץ. והוא הולך מחיל אל חיל. כה כבש במשך דור שלם כמעט את כל העיר והכל נכנעו מלפניו.
מאחורי הפרגוד מתלוננים עליו במקצת ומדברים בו קשות; ובפניו שוכחים הכל וקוראים אותו “רבי ירוחם”. – אם לא נתנו לו מפטיר וששי נתנו לו שלישי לפרקים, דבר שלא נעשה עוד לכל תופש מחט בישראל.
והוא גם את הרב דמתא הלך בקרי, הרב מקודם היה שומע בקולו ביותר, וזה עורר את קצפו על הרב החדש. הוא ירוחם, אינו סובל בעל לב טוב. פעם אחת סטר על גבי לחיו של בעל-בית גדול ויהי הדבר לחילוּל-השם…
בנו של המוכּה הזה נשמט מן הצבא בשגגה, יפה השתיקה. מי יאמר לירוחם החייט: מה עשית? ויאָנחו בני-ישראל בפולה תחת עוּלוֹ ימים רבים.
ואז היה בעיר בחור קטן ושמו זלמן. הוא שמן מאד, בעל פנים אדומים ועגולים ויתום היה מאביו. – אמו יֶנטה-לאה דרה סמוך לבית-המדרש, והוא המשכים והמעריב בכל יום לומר קדיש בצד העמוד. שם היה מושבו של ירוחם, שבחר לו בעצמו את מקומו.
ודרכו של ירוחם לצרום בכל פעם את היתום באזנו או ללחוץ את חטמו; לא מרוֹע לב עשה את הדבר, האודם של פני הבחור עורר אותו לכך. – לוֹ יש מין הנאה בשעה שהבחור נושא צערו בין שיניו.
צער לצער מצטרף ובלב היתום נעצרה חימה לירוחם. ותרב מיום ליום.
ובערב-שבת אחד, לפני בין-השמשות, הלך זלמן ויתחב מסמרות במקום מושבו של ירוחם, וישם פיהם למטה וחוּדם למעלה.
החזן מכין את עצמו להתפלל. היתום עומד על יד העמוד, כאילו לא נעשה דבר; וירוחם, שאיחר מעט לבוא, ממהר לשבת על מושבו; ופתאום הוא קופץ ממקומו…
וישחק הבחור, כי לא יכול להתאפק. ויכעס ירוחם; כעסו של ירוחם הביא את היתום לשחוק יותר גדול – והשחוק של הבחור הביא את ירוחם עוד יותר לידי כעס, והכעס ליד שחוק. גם האיש היושב ממוּלו שׂחק, גם השני שחק; גם השלישי והרביעי, כל היושבים על הספסל הקרוב מילאו פיהם שחוק. כן עשוּ אלה היושבים על הספסל השני, השלישי, הרביעי, החמישי, הששי והשביעי. ועד מהרה צחקו כל אנשי בית-המדרש למקטן ועד גדול; ואותו השחוק בבת-אחת השבית את מנוחת ירוחם ויהי כנדהם. – –
הוא נושך את שפתו, עיניו בולטות, כל גופו רועד מרוב כעס. והשחוק התגדל, ויהוֹם בית-המדרש כולו. עוד מנסה הוא, ירוחם, להרים קול – אולם לשוא, צוארו כמו נחנק, השחוק הפריע שבר את רוחו. – – –
ואז קפץ ממקומו היושב ממולו ואחז בזקנו של ירוחם ויקרא: אתה חייט בן חייט, מה לך כאן, במזרחו של בית-הכנסת? רד למטה! השליכו את הנבל החוצה! תנו לו מהלומות! הוא מסר את בנינו לצבא! נוֹכל! חייט, שיכּוֹר, שיכּוֹר! רַב לך!"
עוד איזו שנים חי ירוחם בצער ויחי חיי עני פשוט, היושב על הספסל של בית-המדרש וזוכר לפרקים את גדלו מלפנים.
בשעת חדותא בבית-המדרש מעלים אותו עד הבימה ונתונים לו את הנותר מה“תיקון”.
ורכי-לב ביותר עוד יראים ממנו בחשאי, גיוֹרא עד עשרה דרי…
מן המצר
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
השניים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בדרך העולם הוא שבּמוֹת רבי או צדיק וישכב עם אבותיו יושב בנו על כסאו, ואם אין לו בן וחתן, תלמידו הגדול יתמנה לרועה עדת החסידים אחריו. אבל לעתים רחוקות יקרה שמכבּדי הרבי ומקורביו קשרה נפשם בו גם אחרי מותו ולא ילכו להסתוֹפף בצל קדוש אחר; מאלה הם חסידי סברן, ה“חסידים הישנים”. – אין להם לחסידים האלה רבי חי אשר ידברו עמו פנים אל פנים, אין להם מקום לעלות שמה לרגל או ל“ימים נוראים”. כצללים המה הולכים עלי אדמות, עיניהם לא לפנים יביטו, כי אם לאחור: לקדוֹש גדול שמת המה עובדים, קדוֹש שאין תמורתו. על קהל החסידים האלה, שמרכזם ב“קלוֹיז” הישן בעיר נחולה, ימנָה גיבור סיפורי וביניהם הוא יושב.
נחולה היתה עיר קטנה ועניה בנגב רוסיה, כדרך הקהילות האלה. אין בה כל תנועה ועומדת היא על חוקיה ומנהגיה וסחרה המעט. צל חייה הוא רק ברחוב התיכונה, ששם היה גם “שוק העיר” וחנויות העיר, ושם עובר גם דרך-המלך, המקשר את העיר משני צדדיה עם שאר חלקי העולם… ברחוב הזה פני הבתים מקבילים ונשקפים איש אל אחיו. – אותם האנשים אשר נפל חלקם בעולם להיות מדרי בתי הרחוב הזה יכולים לברך לאל עליון, אשר הושיב אותם בין החיים… גורל אחר לגמרי הוא חלק אלה הדרים ברחוב אחר בנחולה; אלה מוקדשים מלידה לראות רק את הכתלים האילמים של אחורי הבתים שלפניהם, באין דלת ובאין חלון.
גיבורי, האברך, יהושע-נתן, חי כל ימיו ברחוב כזה, והוא היה יחיד ורך לאמו האלמנה, שכל היום ישבה בחנותה אשר בשוק, לפרנס את הבית. עוד בהיותו בחור ירש את מקומו של אביו בבית-התפילה של חסידי סברן, ויהי בן י"ח כבן שלושים לעבודת ה' וליראתו. הוא היה גיבּן מלפניו ומאחריו, וכשהיה שוכב במיטה לישון היה סובל מכאובים, אבל הוא לא היה קובל על מזלו. למרות עינויי גוו היה טוֹב-לב. הוא היה גם נבון דבר וידע לדבּר את חבריו בהשׂכּל, ולפעמים גם בהיתול, שהיה זר לגמרי בתוי הפנים האלה ובחבורת האנשים האלה. הוא היה נודע בעיר בתור אחד מאַברכיה החשובים, ובאָמרי אַברך כבר ידע הקורא שהוא היה נשוּי; אמנם על מאורע זה יסוֹב סיפורי.
מרים, רעיתו של יהושע-נתן החסיד והגיבן, נולדה בעיר המחוז בלונה, הקרובה לנחולה. היא היתה בת אשה אלמנה, שלה עוד בן יחיד, ומודעים לא היו להם בעיר ההיא. המשפחה הקטנה הזאת גרה בשכנות במעון קטן בעיר התחתונה וחיתה בדוחק. האֵם עסקה במעשה פוזמקאות, תפרה לבנים ולפעמים גם מרטה נוצות, ובנה היה משורר-עוזר לחזן בבית-הכנסת וקולו רך וערב ושׂכרוֹ מעט. גם מרים ידעה לשיר שירי-עם. פניה היפים ועליזי-הנוער הרבו את קסמה; ובלכתה לטייל ביום השבת בגן העיר לא היתה עלמה ששׂגבה ממנה בחן.
בלונה אינה נחולה, שם בני-ישראל אינם עניים ויראים את המצוות כל כך. יהדות הגדלה בעיר ששם יושב שר המחוז והרחובות מרוצפים באבנים, בת צביון אחר לגמרי היא מזו שגדלה בעיר שאין כאלה לה…
והנה בא הדבר שמרים היפה, בת בלונה, נישאת לאיש החסיד והחולה מבני נחולה הקטנה. מה“צד” האחד – עלמה עניה בלי מוהר ומתן, וה“צד” השני – בן יחיד לאמו, שלה חנות מלאה סחורה. והנה מלבישים מצד החתן גם את הכלה, נותנים לה מתנות רבות, גם “הוצאות החתונה”, הכל בא מנחולה. “זיווּגים” כאלה רבים בישראל!
ויאהב יהושע-נתן הגיבּן את מרים רעיתו, שלא כדרך האנשים מבני החסידים האלה.
מי יודע תעלומות ההשגחה! היא ענשה את האדם בעונש קשה, לתת לגופו צביון זה, ובה“עזר כנגדו” המתיקה את גזר-הדין ותשם את חלקו בנעימים. ויהי הדבר בעיני אנשי עיר מגוריו לא לחזיון פלאי בחיים, כי אם לחלק מהנהגת העולם, שכל דרכיה ביושר… רק מרים לא הבינה בצירופי-מחשבה כאלה, לה היו החיים בסביבה כזו מוזרים מאד ותרגיש עצמה כשבוית-חרב. – אֵם יהושע עמלה תמיד להיטיב את לבה של מרים. לא פעם אחת הפסיק יהושע-נתן מתלמוּדו בבית-המדרש וחשב בשלום מרים שלו. – אבל ככל אשר הוסיף לכבדה ולאהוב אותה כן נקעה נפשה ממנו. היא לא קיבלה עליה את גזר-דינה ותאמר לנפשה יום יום: לא אוּכל לשבת כאן. לב האשה אשורנו!
ותקם מרים בלילה אחד ותתגנב ותברח לבית אמה ואת כל בגדיה ותכשיטיה עזבה אחריה יתומים… וממחרת הבוקר היה רעש בנחולה, כי לא היתה עוד כזאת שעבריה תלך רגלי לבדה שלוש פרסאות בלילה. לאם יהושע היה היום הזה יום אסון כיום שמת בעלה. ויהושע-נתן אָבל עד תהום נשמתו… החסידות הסברנית, ההבטחות הרבות לעתיד לבוא הכתובות בספרי התורה לא הועילו ביום-עֶברה ולא יכלו להסיר ממנו את העקה כי רבה…
עוד פעם אחת חפצה נפש החסיד לראות את הוד פני מרים, ולוּ רק לשעה, לרגע. לוֹ נדמה כי אז יבוא נס ממרום, אז יפּתח פתחוֹ של גן-עדן ותבוא מחילה וכפרה לכל האדם. ומרים, אם כי הלכו שליחים מהכא להתם, כדי לקיים מצות “רדיפת שלום”, וניסו לדבר על לבה כי תשלים את בעלה, התעקשה ותאמר: לא ארד אל נחולה עוד, כל עוד נשמתי בי.
ויהושע חלה וימת בצאת השנה, לא כאיש אשר הפקיד את נשמתו וגופו ביד ה', כי אם כאיש שנתפוצץ לבו; גברה יד האשה על התורה והמצוות וגם על חסידות סברן.
ומרים? היא הלכה ונישאה לאיש אחר גבה-הקומה ומתאים לה. גאוּלה באה לה, שכחה את החלום הרע בנחולה ותרא חיים טובים את בעלה. רק בנים לא נולדו להם.
המעשיה קצרה, רבותי.
לא בא אל החוף
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שמואל בן מנחם לא היה עשיר ביותר, אבל את ביתו נהג בהרחבה ויהיו לו תמיד מסחרים טובים, וירויח הרבה ויוציא הרבה, ויהיה שמו נודע למכובד. הוא חינך את בניו בטוֹב ואת בתו הבכירה, עלמה יפה וגבוהת-הקומה, השׂיא לאיש משכיל, בעל לשון וספר, ושמו יעקב. הוא ורעיתו אמרו לדבק טוב ויתן להם שמואל חמש מאות רובל נדה, ויחזיק אותם על שולחנו שנתים ימים, כדרך העולם, וכל צרכם עליו. וכאשר כלוּ שנתים הימים והמועד בא להשיא את הבת השניה עזבה חנה, כן שם בתו הנשואה, ובעלה את ביתו וישכרו להם שני חדרים מיוחדים ויקנו להם כלים נאים, ויעקב החל לסחור ויהי נאמן ובטוח בעיר, כי שם חותנו עליו. מסחרו היה במכירת עצים וקרשים; ויהיה סוחר בכספו ובכסף אחרים והכל הולך למישרים. הוא מוכר וקונה, לוֹוה ומשלם, לוקח ונותן, אם גם ביגיעה רבה ובעבודת המוח, כדרך בני המעשה והמסחר. כבר נולדו לו בינתים שני בנים ואחרי-כן בא הילד השלישי. ההוצאות לא מעטות; וכעבור שלוש שנים מיום העמידה בפני עצמו נפסק לפתע החבל, ואין כסף ואין עצים וקרשים ליעקב; והוא עוד חייב כסף לאחרים, סכום רב, ואז היה חותנו שמואל אנוס לשלם חלק מחובותיו ולהשוות את חשבונותיו… עלמא דבר כך, אין זה אסון נורא, כי אם שעה של מצוקה. איש לא יכול לומר כי יעקב אשם במה; הוא עשה ככל אשר היה בכוחו לעשות. אֵל אלהים הוא היודע דרכי המסחרים. הלז עוסק ומרויח והלז – מפסיד, ועושים הם שניהם דבר אחד. מי יֶחכּם באלה?
שמואל בן מנחם לא יכול להסכים בנפשו כי חתנו הבכור ובתו ירעבו ללחם, ולא נשארה לו לעשות אחרת, כי אם לתת עוד הפעם נדה לבתו, ואם לא חמש מאות רו“כ, נתן עתה שלוש מאות וערב בעד חתנו על מאתים אחרות; ובחמש מאות רובל ניסה יעקב את ידו שנית במלאכת המסחר, והפעם לא בקרשים ועצים, כי אם בנוצות… הרבה נתעשרו ממסחר זה בימים ההם, ותהי הסחורה הזאת הולכת לבּרוֹדי, אשר במדינת הקיר”ה, ומביאה רוַח רב. בישוב הדעת ובעוצם הנפש התחיל יעקב מעשהו זה, החדש. הלא כך אומרים הבריות: אם יכּוה אדם בפעם הראשונה כבר ילמד לכלכל דבריו במשפּט בפעם שנית. הוא היה מתון בכל קניה ולא האמין עוד לכל אדם, שאל והתיעץ בכל דבר אשר עשה עם בקיאים בדבר, ויהי ברוב הימים למבין בעצמו בטיב הנוצות וליודע דבר הסידור בשקים, לשׂוּם העידיות למעלה סמוכות לגוף השק והזיבּוּריוֹת באמצע, טמונות עמוק עמוק, הכל כמו שעושים הסוחרים המובהקים… ליתר שׂאת נסע בעצמו לעיר ברודי, למען יתהה על קנקנו של הדבר; ובביתו קימץ בהוצאותיו ויכלכל כל דרכיו במשפט. אמנם זמן-מה חשבו כולי עלמא כי עתה מצא יעקב את שלו ואת דרכו ויהי עוד פעם לבטוח בעיר. רעיתו ילדה רביעית. הבת הבכירה היא כבת שבע, יעקב כבן עשרים ושמונה, והנה בא המשבר בפעם שנית ונתרוקנה קופת המסחר בבת-אחת…
יעקב נכשל בקנית “סחורות רעות”, למרות הבנתו באלה. לאסונו עוד נרטבו הנוצות בדרך ויהי אנוס למכרן ב“חצי-חינם”. אם צריך הגלגל לסוֹב אחורנית, הלא יש למנהיג העולם הרבה עצות ותחבולות איך לאבד ממונו של איש ישראל. – בקיצור: יעקב, חתנו של איש אמיד ונכבד, יצא שוב נקי מנכסיו, ולא נשאר לו מכל עמלו רק אשתו וחמישה בנים, ועוללים שואלים ללחם ואין.
וזאת הפעם קצף שמואל בן מנחם על חתנו זה. הוא כבר השׂיא במשך הימים האלה שלוש בנות ובן אחד וטרוד היה בכלכלתם, ועתה ידאג עוד למצבו של חתנו הראשון! לשוא אמרה לו אשתו כי לא יעקב אשם בדבר, רק עונש הוא מאת ה'; לשוא באה בתו חנה, אשת יעקב, לבקש על נפשה ועל נפש בניה. שמואל אינו שומע לה ואזניו אטומות. אביה הן ידע רחם ויעזור גם לאנשים אחרים, אבל על יעקב חתנו עלתה חמתו: איך יאַבּד איש שתי פעמים את הנדה אשר נתנו לו בזה אחר זה? האם כור של זהב לו שיתן לבניו ויחזור ויתן? – באו הקרובים והתחילו לדבּר על לב אבי המשפחה ולאמור: הלא בּוּשה הדבר, מה יאמרו הבריות, שאיש כמוך לא יעזור לחתנוֹ? ואם לא יעשה זאת בשביל חתנו, יעשה בשביל בתו. ואלה הצאן, הבנים הרכים, מה חטאו? כך עברו ירחים ארבעה בטענות ובמענות ושמואל הקשה את לבבו. ובימים הרעים האלה עזרה החותנת, ציריל אשת שמואל, בצנעה לצרכי הבית של בתה ותתן לבית הזה ממה שקימצה מהוצאת ביתה בעצמה. ראו כולם שאין מצב כזה יכול להאריך ימים. פניו של יעקב נפלוּ מאד ואיש לא הכירהו. – וסוף הדבר היה כי שמואל לא יכול לעמוד עוד על דעתו ואנוס היה לעזור שוב לנכשלים. אבל תנאי התנה, שיעקב לא יסחר עוד במסחרים פורחים באויר, כי אם יפתח לו חנות של מרכולת. “במסחר, אמר, הדברים תלויים בעליה וירידה ואפשר להפסיד בזמן קצר כל הקרן; אבל בחנות, שהכל נמשך לאט, הענין אחר הוא”. –
בשלוש מאות רו“כ, שעלו עתה ליעקב בקושי גדול וב”שפיכת-דמים", נעשה לחנוָני בישראל! ובזה היתה עזר כנגדו גם אשתו חנה, שעד עתה עסקה רק בהנהגת הבית. יעקב היה נוסע לעיר המחוז מדי פעם בפעם לקנות סחורה; והיא, הרכּה והענוּגה עמדה על רגליה כל היום בחנות ומכרה והיתה אם לילדיה. – שניהם חדלו להיות “פּריצים”. יודעים אתם דרך החנוני בעיירות הקטנות, לעמוד כל היום בחנות ולצפות לקונה כאל מלקוֹש, והבגדים נעשים לחים ומלאים שמן ורוטב של דגים מלוחים. למי יש פנאי לרחוץ עצמו כראוי, לאכול כראוי ארוחת-הצהרים? חנוָני בישראל הוא “עבד כּנעני” ממש ועובד יום ולילה, וההבדל רק זה, שזה פרנסתו על אדוניו, והלז צריך לדאוג בעצמו למוצא לכסף. למה אאריך? שניהם, יעקב וחנה, לא היו מוכשרים למלאכה כזו; וכעבור שנה ומחצה בעבודת-פּרך ממש נסגרה החנות מאין סחורה. נעו העם ונדו למזלו של יעקב ורעיתו, והמה אנשים ישרים, ושום איש לא הבין למה מזלם ככה!
ואמנם לא קצף עתה שמואל עליהם. הוא ראה בחוש, בבואו בכל פעם אל החנות, כי עמלוּ בכל כוחם וכי עשו כל מה שעושים כל היהודים החנונים. הוא בעצמו קנה כל צרכיו אצלם וכן גם שאר רעיו הסוחרים, וכל זה היה ללא הועיל. אם ה' לא יתן פרנסה לאדם אז אין חכמה ואין עצה ואין תבוּנה… מה לעשות? שמואל בן מנחם לא יכול לתת לחתנו כסף בפעם רביעית. לוּ גם רצה היה זה למעלה מכוחו. הוא כבר השׂיא עוד בנות שתים, זו אחר זו: יודעים אתם את ההוצאות הגדולות באלה; ובכלל סוחר שניסה שלוש פעמים בדברים בזה אחר זה ולא עלתה בידו, הרי הוא כבר מוחזק לבלתי-מוצלח. מה לעשות עתה? הגידו אתם, קוֹראַי.
והנה היה להם דוֹד אחד זקן, ושמו נתן, והוא חכם ופיקח ויודע את החיים, והוא, בראותו את המשבר השלישי של יעקב, נתן עצה לשמואל, כי יקח את חתנו אליו לפקיד במסחריו. הלא עובדים שלושה אנשים “זרים” במסחרו, ומדוע לא יקרב אליו את עצמו ובשרו? שמואל בן מנחם ידע את החיים עוד יותר מדודו זה, והוא הבין היטב כי לא טוב לו לאדם שיהיו משרתיו בני-ביתו ויודעים את הפרטים ופרטי-הפרטים במסחרו; אבל הלא אב הוא ולוֹ רחשי-אב. ויעש שמואל ככל אשר יעצהו דודו, אם גם לא בלב שלם… ובכן היה יעקב חתנו ל“נאמן” במסחרו, וּשׂכרוֹ שמונה רוּבּל לשבוּע. השׂכר לא רב הוא, כי ליעקב כבר בנים חמישה, אבל הוא קבוּע ואין בזה לכאורה הפסד מאומה. –
***
וצאו וראו, גם בזה לא היה יעקב מוצלח; ולא עוד, אלא שלמִן היום אשר החל לשרת את חותנו מצבו של זה החל להתרועע. כמו “מעשה שטן” היה: כל דבר שעשה יעקב סופו בא לידי כשלון. אותות אי-רצון נחל מכל עבר; וכבר באו ימים שחותנו חירפוֹ בפניו, ויעקב קיבל עליו את הגידופים. מה לא ישא איש עליו למען מצוא לחמו? גם גיסיו, בעלי אחיות רעיתו, הקלו בו ויבוזו אותו בפניו. לב האנשים מלא רעה וגאוה, וביותר ירָאה יחסם לאיש ירד ומזלו אין אתו. גם קרובי אדם אכזרים המה בזה.
היו ימי חול-המועד של סוּכות. הימים מעוננים, פרוזדור הסתיו. – ויקרא שמוּאל בן מנחם את חתנו יעקב, לחדר המיוחד ויגלה לו כי לא יכול להחזיק אותו עוד בביתו בתור פּקיד ועליו לבקש לו מעתה ענין אחר לפרנסת הבית. הוא גורם לו רק היזקות; והלא גם הוא אב לבנים, ואינו יכול לדרוש הימנו כי יבוא על ידו לעברי פי פחת. בן שלושים וחמש שנה היה אז יעקב וכבר שׂיבה זרקה בו מרוב עמל; ובשמעו את הבשורה הנוראה, שאמנם חיכּה לה יום יום, התאמץ בחזקה שלא להתפּרץ בבכי.
בלב נשבר וכגבר אין אֱיָל שב יעקב לביתו. לא אכל כל היום, כל כך נפל לבו בקרבו. ואשתו הישרה חנה לא נתנה אותו להתיאש, ותאמר, עוד יעזור לנו ה'. העיקר להתיעץ מה לעשות. הם ישבו יחד ולא היה דבר אשר לא יגעו וחשבו בו, וחנה אמרה, עתה תראה כי נמצא את אשר נחפּש; לב אשה טובה מה לא יוכל עשׂה?
ובערב ההוא נזכר יעקב פתאום כי הוא משכיל ויודע תנ"ך ודקדוק, ואם כי לא קרא בספרים זה חמש-עשרה שנה רצופות, וכמעט שכח תלמודו, הלא עוד יכול ללַמד תלמידים קטנים. ויגלה לאשתו את לבבו, כי יש את נפשו לנסוע לעיר לדיזה, ששם להם מוֹדע אחד, ויפתח לו שם חדר…ותאמר הן.
ככה נעשה יעקב ל“מלמד” או מורה, על פי גזר-דינו בעצמו.
ספר שלם יכיל הדבר לוּ סיפרתי אחד אחד את הרפּתקאותיו ומקריו של יעקב בעיר לדיזה. לא עלה לו מה שזמם כי אם במקצת ולא היה יכול לפרנס את ביתו, ואנוס היה שמואל בן מנחם לקחת את בתו חנה וילדיה אליו הביתה. בשום אופן לא רצה החותן כי יבוא יעקב חתנו ה“מלמד” לימות החג לביתו, כאשר עושים המורים בישראל; וחנה באהבתה לבעלה באה אליו אל העיר, אשר הורה שם את תלמידיו, כעבור שנה ולא ראו עוד זה את זה. ותהום לדיזה לבוֹאה, הם ראו עד עתה ביעקב מלמד תנ"ך בלי תלמידים נכבדים, כי העשירים לא חפצו לתת לו את ילדיהם ולא ידע לקחת את נפשם, והנה באה אשה יפה, מלובשת מלבושי כבוד. וזאת האשה היא אשת יעקב!
וברבות הימים והנה ראה גם דודו ומסרפוֹ של יעקב בלדיזה כי אין זו “תכלית” למודעו ולא יבנה בזה את ביתו, ויקרא את יעקב אליו, ויבוא מעולם המלַמדוּת לעולם הזה ולעניני סחר עוד פעם. ויעשו שניהם מסחר של שותפות בדגים מלוחים ומלח: הדוד היה “בעל כסף” ויעקב היה העובד, ויעבוד באלה עבודה רבה וקשה במוח ובגוף, יומם ולילה. הנה אמר יעקב כי הדבר סוף-כל סוף יבסס מצבו, ואז יקח את אשתו ובנותיו ללדיזה להשתקע שם, כי כבר קצה נפשו להיות “נע ונד” כל הימים ולהיות חי לבדד; וכרגע שיחקה לו השעה, ויכתוב לרעיתו מכתב מלא תקוה ואחרית טובה. וסוף הדבר היה הפסד נורא, נורא מאד! היו ימי חום גדול ונשחתו הדגים…. לא היתה עת פדיון ימים רבים. ההתחרות גדלה כמנהג היהודים. בקצרה: גם השותפות ההיא ירדה לטמיון, וישאר יעקב כאיש בלב מים, בלי אנית שיט. ובתו הבכירה אז כבר נערה בת ט“ו שנה, ועל פי דרכי הימים ההם כבר משדכים ימי עלומים כאלה ל”חתן".
הנני נוגע בדבר הזה, יען כי אז “התישב” החותן שמוּאל בן מנחם וגם שידך את נכדתו הבכירה ואת פי חתנו לא שאל. – הוא הבטיח לתת את הנדה והוא גם האב והפּטרון. ומהאב האמיתי, המתגולל בעניוֹ בעיר אחרת, לא דיברו הרבה וגם לא התוַדע אל המחותנים, התביישוּ בו.
חולשת הדעת של יעקב, בהיוָדע לו הדבר הזה, תשערו בעצמכם, מלאכת המסַפר היא כאן למוֹתר.
ויעקב התחיל לירוא פן תִּקע גם נפש רעיתו מעליו, ברבות הימים, אם גם עמדה לו עד עתה בשעת צערו ומפיה לא שמע מימיו כל תוכחה. היא גם איננה כותבת לו עוד מכתבים תכופים כמקודם, והוא גם הוא מה יכתוב לה?. התקוה לא תשעשעהו. – הוא רואה כי אין הברכה מצויה בכל מה שיעשה. לולא התבייש כי אז היה לשכיר-יום, לפועל פשוט, האנשים הללו אינם סוחרים ואינם מלמדים, כי אם עובדים ואוכלים. – אבל הנה חנה רעיתו תלויה בו, מדוע יהיה גורלה להיות אשת פועל? מה אשמה היא? הוא חושב כי הוא חטא לה, חטא לה, לבני ביתו, שאינו יכול להיות להם לאב. ––הוא חטא? במה? ה' שפך זעמו עליו, והוא רק אנוֹש וחייו ככדור בידי המזל הרע, שאין ממנו מפלט.
עוד ניסה יעקב פעם שביעית, בהיותו בן ארבעים ואחת, להתחיל את חייו מעבר לים, והוא לא ידע כי גם שם, תחת השמים החדשים, הולך צלו אחריו. – הוא יצא לאמריקה, ומשם הלך לקנדה ויהי רוכל וחייט, עובד בבית-משרפת לבנים; ואחר-כך היה עובד באניה עבודה של גריפת הגחלים. והאניה תעתה ולא באה למחוז חפצה… חנה אשתו היתה כאלמנה חיה, ואביה השיא את בנותיה. הוא כילכל אותה בכל אשר יכול, והיא היתה צרורה כל ימיה. ה' לא רצה כי יבוא אל החוף. – – –
שלום בית
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
יהונתן-חיים לבית נפתלי, השו“ב הראשי בעיר תּפֵלה ברוסיה הקטנה, היה אָמן גדול ומהיר במלאכתו. בעשרים שנות משׂרתו הכבדה לא הטריף לא בהמה ולא עוף. ובבדיקת הריאה היה מפליא לעשות. מלבד הלכותיו, שהיה בקי בהן על-פה, היה למדן גדול בכל דיני התורה, בראשונים ובאחרונים, ומראה נחת זרועו בפלפול ובקיאוּת להרב דמתא בכל עת מצוא. שם הרב הזקן הוא אָרוֹן, אדם קטן קומה ודל-בשר, שפניו צנומים ושערות מעטות בזקנו; הוא “עשיר”, שלא כדרך הרבנים בישראל, גם לא יקבל פרס שבועי, והוא עניו “לשמה”, ומקום עמידתו הקבוע בבית-המדרש הוא מאחורי התנור. – והשו”ב יהונתן הוא להיפך: אדם בריא ושמן כמעט, לחייו מלאות, זקנו עגול ושפמו עב. הרב מטבעו אינו אוהב את השו“ב, ולפי ש”שׂנאת הבריות" הוא איסור מפורש, הוא חושב לאחד מהדברים שצריכים מירוּק את אי-אהבתוֹ אליו… והשו“ב לא עשה לאדם עוול מעולם, כל דבריו באמונה, מתפלל הוא תמיד עם הציבור והולך אל המקוה בכל יום שני וחמישי; אין איש יכול לומר שראה אצלו איזה נדנוד של “קלות”, עם כל אדם דיבר בסבר פנים יפות, לא התעקש בויכוחיו, לא הטיל דעתו בחזקה, ובכל זה לא היה אהוב לרבים. חשוד היה בעיני כל אנשי העיר, שהוא אינו “ירא-שמים” כל צרכו; חשוד הוא בזה שחכם לבו. – – אמנם הוא לא הסתכל מימיו בספרי חקירה, לא למד את הרמב”ם, לא עיין באבן-עזרא ורד“ק וגם אל ה”עקידה" לא שלח ידו, אבל במסתרי נפשו קינן הרעיון שאין ענין היראה והמצוות נורא כל כך… דברים כאלה מלבּא לפוּמא לא גלה; אבל כעין מורא בו תמיד, פן יאמרו הבריות עליו מה שכבר חושבים על אודותיו. גם החייטים והסנדלרים והמון העם הפּשוט, שבודאי אינם יודעים בטיב הענינים האלה, אינם מחזיקים אותו לירא-שמים. מי יציב בריח ודלתים לרוחם לאמור: חשבו אחרת!
וליהונתן אשה רעה וסרת-טעם. גם מכוערה מאד היתה ובעלת מום בעינה אחת ומראיה כבת השטן ממש. בית-המבשלות שלה היה מלא אי-נקיון וכל הבית מלא תהפוכות תמיד. מיום שנשא אותה היא ממררת לו את חייו; ולגרשה לא יוכל, כלומר, לא ניסה זאת מימיו, כדי שלא ידברו בו בעיר והיה לשיחה. – חמישה-עשר רו“כ לשבוע, בתור מעמד קבוע, לאו דבר קטן הוא ושו”ב המקבלם צריך להתרחק מכל דין-ודברים. באמת אין זה עונג גדול לחיות כל ימיו עם בריה כזו במדור אחד, וזה לא קל הוא לנשוא; אבל הוא אמר ללבו פעם אחת: הדבר הוא כן ואין לשנותו, ומאז היה מקבל הכל באיזה רגש קרירי – ונושא בשרו בין שיניו. באמת, לולא היה דר בעיר, כי אם ביער, ולא היה שו"ב ליהודים, כי אז נקל היה לו להחניק אותה ולהשליך פגרה אל אחד הבורות. כנבלה היתה אשתו בחייה בעיניו, והוא יושב עמה תחת גג אחד זה שלושים שנה. גם בן ובת לו, והוא אינו יודע כלל שהיא אמם. ותאחז פעם אחת אש בבית ויהי הכל למאכולת והיא לא נשרפה, כאשר כבר ראה בדמיונו. היא נפלה פעם על הקרח, בימות החורף, ולא שברה את מפרקתה. לאלהים יש איזה צורך לגדל בריות כאלה בעולמו…
ובנו-היחיד גדליהו-נתן הוא גבה-הקומה ודל-הבשר, חולה הוא בחזהוּ ולמדן מופלג הוא, שאין כמוהו בכל העיר ההיא. הוא קרא את כל השו“ת שבעולם, את כל ספרי המחקר והיראים, ידע והגה בספרי הקבלה, וגם בספר “ידיעות השיעורים” למד ואת ה”כוכבא דשביט" וספר “אַיִל משולש”, גם את “קידוּש החודש” להרמב“ם ידע היטב. הוא עובר בעיון על כל ספר הבא לידו וקורא אותו מהחל ועד כלה ונפשו לא תשבע, באשר לא תרעב כלל. הוא לא התפעל מאין-סוף של החסידות, לא התבטל ממעשה מרכבה וספרי אצילות ולא הרגיש כל יתרה בדרישה ב”חובות הלבבות“, הכל רק ספר בעיניו, שנדפס בסלויטא, או בסדילקוב, או בלבוב, או בדירנפורט… אומרים כי פעם בא לידו החוּמש עם ה”ביאוּר" וקרא בו ולא התפקר כלל, גם בספרי-השכלה מעטים שׂם עיניו ולא נחמץ. גדליהו-נתן לא יתפקר, כזאת ידעו כל אנשי העיר למגדול ועד קטן, לוּ גם ראוּ אותו שאינו מדקדק במצוות ועובר פעמים הרבה על זמן קריאת-שמע. כך הוא הדבר, לוֹ יאמינו ולאביו לא יאמינו…
ובעניני אישוּת לא נפלו גם לו חבלים בנעימים. לוֹ אשה פתיה, שאינה יודעת בין ימינה לשמאלה. היא ישבה בבית הזה, לפי שהשיאוה אבותיה ואמרו לה שגדליהו הוא בעלה… חמוֹתה מקללת אותה תמיד ותרב עמה. גדליהו נושא ונותן עמה לפרקים, והיא יושבת ואינה מדברת מאומה. כגולם היא בכל תהלוכותיה. גדליהו-נתן יודע שיש נשים אחרות, טובות ממנה, אבל מה לו לעשות? הוא אינו חושב הרבה בעניני השגחה ומזלו של האדם, אם כי קורא הוא תמיד בספרים על אודות זאת; לפעמים מזדמן לו בתלמוד מאמר מלא, לאמור: ניתּן בינה באשה יותר מבּאיש, והרי זה דומה בעיניו כהמאמר: השור והבור והמַבעה וכו'. מה הוא ההבדל, כל דברי חז"ל הם לשון הגמרא, והוא יודע את הכתוב דבר דבר על מקומו.
וכאשר לא תציק לו זוגתו הוא מתחיל לריב גם את אחותו מרים, היושבת גם היא בבית. צעקנית ושחקנית היתה, אין סדר לנפשה והיא שמנה ועבה. וגם היא נשואה היתה לאיש, שקורין אותו מיכל, והוא אדם ערוּם, עם-הארץ וצבוּע ולומד את ה“שחיטה” זה כחמש שנים. מיכל שונא את רעיתו, חותנתו היא כסחי בעיניו. בגיסו יקנא ואת חותנו יארוב…לא אחת ולא שתים חשב לברוח מהבית ה“ארור” הזה, אבל מבית עניים מרודים בא, גם מלבושיו וכתנותיו היו מכסף השו"ב, והבשר העולה על השולחן, אם גם אינו מבושל בטוב, טוב הוא מתפוחי-האדמה, שמילא בהם כרסו עד עשרים ושתים שנה. אם הטבע לא נתן לו למדנוּת, נתן לו קול ערב; והוא שמח לשמוע רינתו בעת התפילה בבית-המדרש. הוא אהב דברי שקר והוללות, הלך רכיל באברכים החדשים ומרגל אותם. אנשי העיר יודעים את טיבו ולא היתה להם נחת-רוח גדולה לאכול משחיטתו…
“גיהנום התחתון” קוראים את בית השו"ב יהונתן-חיים, בהיות הבית במורד העיר, בלכתך אל בית-המרחץ, ובאמת כל ימות השבוע הבית כמרקחה. אין ארוחה אחת בעתּה; אין לך כל יום שלא רמי ביה תגרא. מיכל הוא גבר אַלים וחוטף לו מכל הבא לידו במאכל ובמשקה. גדליהו הוא חלש בדַעתֵּיה לגבי דברים כאלה, ואם לא יתנו לו לאכול הוא יושב ומעיין בספר ומחכה… ויהונתן עצמו כבר התרגל באלה, ממנו לא סרה מנוחתו, ועוד היתול ריחף על שפתיו תמיד. לא שמע אותו אדם מימיו טוען כלפי שמיא.
רק בערב שבת לפנות ערב, אחרי ששלשתם, החותן, הבן והחתן, טיהרו את גופם בבית-המרחץ למדי ולבושים המה כותנות לבנות ומלבושי שבת, אז, כאשר המפה הלבנה כבר פרושה על השולחן והמיחם עומד בחומו עליו ומעלה אדוֹ, ידבר זה תמיד על מעשה ידיו של מיכל, אז, כאשר הנשים עודן קבוּרות באופל של בית-הבישול והשעמום שלהן לא יחדור אל הבית, שהוא עתה בצל איזו מנוחה, אז מנוחה תבוא גם ביושבים, שלום בית להם ברגעים האלה, והכוסות מלאות חמים… שעות מנוחה לאדם גם בגי בן-הינום!
עוֹלָם עוֹבֵר
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בארבע פינות שבעיר נהרין עמדו כמצודות ארבעה בתים גדולים וחשובים. בקרן צפונית-מזרחית התגורר הגביר שלמה-מלכיאל בהיכלו, אשר לו שלושה-עשר חלונות פתוחים אל הרחוב; בקרן דרומית-מזרחית איוה למושב לו החייט העשיר רפאל-נפתלי, שהיה עושה את מלאכתו רק לאצילים הפולנים והפקידים העליונים. ביתו היה מרובע ולבן כשלג, והמגרש לפניו רצוף לבנים שרופות אדומות. בקרן דרומית-מערבית התגורר חתן הגביר, המחזיק את בית-הדואר לסוסים, ולו שלושה בתים בחצר אחת, בית בית לעצמו, לבניו ולמלון. בקרן מערבית-צפונית התנוססו שוב שני בתים: באחד, בצפוני, דר האפיקורס שבעיר: דוב הרשל’ס, אדם חריף ומשכיל, אשר חי כל ימיו ממה שנתן לו חותנו העשיר מחזיק-הריחים בכפר הסמוך ובבית השני, אשר בקצה המערבי, בן עליה ומחצה, ישב מאז ומקדם יוסיל-נטע רבינוביץ.
יוסיל-נטע היה סוחר בשוָרים ומפטמם לממכּר. בתחילה, בטרם שהיה עוד עשיר במקצת, קרה לפעמים ששחט שור או פרה והיה מוכר את הבשר לקצב; עתה יחרה לו אם יזכירו לו ראשונות… ביתו הוא כדרך הנגידים, והוא בעצמו נחשב לתורני מעט, אם גם הוא יודע “פירוש המלות” רק בצמצום. בטבעו שקרן היה וכל היוצא מפיו רחוק היה מן האמת. מי היו אבותיו ומאין יצא למלוך? גם הוא בעצמו אינו יודע עוד.
וליוסיל-נטע היו שני בנים ובת אחת. אשתו היתה חולנית כל ימיה. הבת היחידה גם כן דלת-בשר היתה וירוקת-פּנים.
הבן הבכור, שלמה-נתן, היה סוחר שאבדו לו מעותיו. ואף על פי שבן-נגידים היה לא היה נחשב כלל בעיר. תחת זאת היה אחיו הקטן ממנו, יענק’לי, מין צעצוע. בבחרותו למד חומש גם גמרא, אם כי לא היה מבין דבר. כשגדל נשא אשה יפה, בת מי שהיה נגיד, ונתנו לה מתנות רבות. – גם אחותו נישאה לנער בן-תורה מבני דלת-העם, שהעמיד לה ולדות. ליענק’לי לא היו בנים, ולשלמה-נתן כבר נולדו בנים ארבעה. הוא לא היה בר-מזל בנוגע לנשים. אשתו הראשונה מתה, את השניה גירש והשלישית חלתה במחלת הרוח ואין מושיע לה. בין שני האחים שררה שנאה תמידית. שלמה-נתן קינא ביענק’לי, אם כי היה לועג לו. יענק’לי לא עשה שום מעשה. הוא קם ממשכבו בשעה העשירית ביום, עשה את בגדיו והלך לבית-הכנסת להיראות ולראות, שב משם ואכל את ארוחת-הצהרים, ישן ביום כשתי שעות, קם והלך וסבב בחוץ או שתה חמין. לפנות ערב הלך עוד פעם לבית-הכנסת, לבלות שם את הזמן במנחה ומעריב. והנה אחרי-כן ארוחת-הערב ושינה ארוכה. תשעה חדשים בשנה היה בבחינת אלמן, כי רעיתו היתה נוסעת לבית אביה מזמן לזמן ושבה לבית חמיה רק באונס, אם כי כיבדוה שם כבת-מלך. קומתה כתמר ולבה סגוּר! ובראות אותה איש תמונתה חקוקה בדמיונו לאורך ימים. כמטעים זרים תחיינה נפשות כאלה ברחוב היהודים וכמנגינה אילמת…
יוסי-נטע מַשלה את נפשו כי ה“בנים” חיים בטוֹב ומתגאה בכלתו. ויענק’לי חי כפועל בטל, אין מלאכות לו. ושלמה-נתן אחיו החל להיות עני מן המנין לבוֹשת אביו, שכבר נלאָה לתת לו ולחזור ולתת.
עלי להעיר כי ביתו של יוסיל-נטע היה אכסניה קבועה לכל רב ולכל צדיק הבא לעיר. האדמו“ר הזקן מטלנה התאכסן בביתו, גם הרב ר' משה מסברן, גם רבי שמע’לי מטשיטשֶלניק, והימים האלה היו השבתות הגדולות בחיי בעליו. יוסיל-נטע חיבב מאד את החדר האחרון שבביתו, אשר בו ילינו האדמו”רים, ובצאתם היה נועל אותו, ורק כלתו יכלה לבוא בו ואין באין מפריע. מחלונות החדר הזה היה נשקף כפר האיכרים בשלוָתוֹ.
אומרים כי שם בחדר האחרון היה קבור מעין אוצר: אומרים… הרגעו, כזאת לא תהיה בישראל!
וימת יוסיל-נטע פתאום בערב-שבת של יום קיץ, בשובו מבית-המרחץ. אשתו הלכה אחריו גם היא בשנה הזאת אל בית-מועד לכל חי. אשתו של יענק’לי לקחה את כל תכשיטיה ותצא לבית אביה מבלי לשוב עוד. אכל יענק’לי את הנותר לו מהירושה אחד אחד. אז באו הימים אשר בהם היה רעב ללחם, ויהי נודד לקרוביו. וכאשר כלתה אליו הרעה גָלה לקישינוב ויהי לעובד פּשוּט, לדורך ענבים. גבר לא-יצלח היה בממשלת היין וחייו נדעכו כפשתה כהה…
אלה תולדות הבית הזה, אשר על תלו עומד כעת בית-המרקחת שבעיר. הקורא חיכה להשתלשלות הדברים בארוכה – והנה הכל חלף ועבר. התחת אלהים המתאר?
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.