נתן-אריה לבית דויד לא היה גביר ועשיר, ובמשפּחת האמידים של עירו לא נמנה, רק בין בעלי-הבתים ההגונים היה מקומו. לוֹ היה בית גדול בטבור העיר, בנוי לבנים שרופות, וגגו גדול וגבוה ומכוסה רעפים אדומים. כלי-הבית היוּ של עץ קשה, שחור מיוֹשן, ועל הקירות תלויות היו קדירות של נחושת קלל ושל ברזל.
נתן-אריה היה בעל-בשר, הדרת פנים לו וזקן ארוך, ומכובד הוא על הבריות. הוא היה מטופל בבנים נשואים ובחתנים לוקחי בנותיו, שישבו רובם על שולחנו. ביומא דפגרא הלכה מביתו לבית-הכנסת שיירה שלמה, משפּחתו היתה ל״ז ראשים מבן י״ג ולמעלה. נתן-אריה היה גם בן-תורה ו״ידען״ ולו ספרים רבים, גדולים ורבי-הכרך. הוּא היה נחשב בין היראים והשלמים; את הדת שמרו בביתו בדיוק ובהדר. שביתת ״שבּת״ אצל נתן-אריה היתה שבּת במלוֹאה. ״עריכת הסדר״ אצלו בחוג משפּחתו הגדולה היתה מפורסמה בכל הסביבה. קולו של נתן-אריה היה ערב, והא גם היה עובר לפני התיבה לפרקים, לכבּד ה׳ מגרונו. נתן-אריה ובניו היו מן הקרואים לכל ״שמחה״. בכל ענין מצרכי העיר שאלו בעצתו ואיש לא המרה את פיו. עשרים שנה רצופות היה נתן-אריה גבאי בבית-המדרש ויכלכל את עניניו במשפט. לא היו שום תגרות במסיבּוֹ; וכל משטמה וקנאה בדבר עליות וכיבּוּדים סרו אז. בעין פקוּחה השגיח על צרכי בית-המדרש, תיקן כפעם בפעם את בנינוֹ, משח הקירות לבנים, קדירות-הנחושת היו נוצצות תמיד; גם השַמש, שהיה ברשותו, עשה את מלאכתו באמונה ומילא אחרי מצותוֹ תמיד; מאחורי תנור-החורף לא היה בית-מקלט לכל עובר, כי דאג נתן-אריה בימי ממשלתו להקים בעיר מלון-אורחים מיוחד. הוא השגיח על התמחוי, על הצדקה לעניים, על ההקדש ועל בית-המרחץ. הוא כבר קבר שני רבנים בחייו ולשניהם עמד לימינם בחייהם.
גם את פקידי המקום התהלך נתן-אריה בשלום, וישתדל להקל את המסים והארנוּניוֹת; אם קרה ואתא ״חילול השם״ בעיר, כי איש אחד החמיץ מעשהו בשער, עמל היה לתקן את המעוּות; כי פשט אחד מבעלי-הבתים את הרגל, התאמץ הוא להקימו על רגליו. איש כי מת ונפלה תגרה בין היורשים, היה הוא עושה-שלום ביניהם. כי אמרה אלמנה לחנך את בנה ולא ידעה את הדרך יבחר בחיים, הלכה לנתן-אריה והוא קרא את הנער אליו, תהה על קנקנו וימצא לו אורח. בקצרה, הוא היה כאב וּכפטרוֹן בעיר, וגם גבירי המקום, שהונם עלה פי עשרה או גם פי מאה על הונו, חָלקו לו כבוד, לוֹ הלווּ מעות בלי שטר. ה״הן״ שלו היה ״הן״ וה״לאו״ — ״לאו״. הוא לא היה נוח לוַתּר; אבל גם בתור תּקיף בדעתו ידע לשׂוּם גבול לרצונו…
איש בריא היה נתן-אריה, לא היה לו ״מיחוּש״, לא היה מוכשר להתקרר; מעולם לא השתעל בגרונו, לא חש בראשו, ויהי בן גוף מוצק. ובבית-הרחצה, כשהיה עומד ערוֹם בקומתו הזקופה ובמלוא בשרו הנוצץ, היה כמלך בגווֹ.
נתן-אריה בן-החמישים היה נראה כבן-ארבעים. ביתו שמר על יסודו והוא היה חי כיחיד בעירו, כאבי-משפּחה וכראש הקהל. חיים כאלה המה כמצודה, שבנו אותה אבן על אבן, והיא עומדת בתקפה.
גם המעמד הכלכלי בעירו של נתן-אריה היה על מכונו. בסחר היערים הגדולים ובתי-הנוֹפת הבנויים לתלפיות מסביב לה מצאו יושביה את פרנסתם ברוַח. בין אנשי בית-המדרש יקירי-קרתא ובין אנשי בית-הכנסת שרר שלום; ומיום התבססה העיר לא ראתה מחלוקת בשעריה ולא באו מקרים גדולים להחרידה. חוקי-הצבא החדשים, שהרעישו אז את כל נאוֹת יעקב, לא עשו בה מהפכה. גם השינויים בלבישת הבגדים נעשו בה לאט לאט. ניכּרו יושביה בין שכני העיירות הקרובות ברוממות-רוּחן.
ולכל אלה בא הקץ! באו ימים ועמם באו בקעים גם בעיר בצורה זו.
אנשים אחדים בה החלו להריח ריח החסידוּת, אשר בימים ההם החלה להתגנב לנאות יעקב כדת חדשה, וישבעו לה בנפשם שבועת-אומן, מבלי אשר ידע איש איך נעשה הדבר ואיך מצא החסיד האחד את חברו, והשנים – שלושה ועוד, עד כי כבר הצטרפו למנין שלם. ולא לבד כי נועדו אלה לבקש להם דרך שונה מן הדרך אשר בה הלכו אנשי העיר ונתן-אריה בראשם, כי עוד פרשו מן הציבור ויסדו להם ״מנין״ בבית אחד, להתפלל לה׳ לבדם…
דורות רבים חיו יושבי העיר ויהיו שלמים איש את רעהו ובנפלאות לא דרשו, ולמה יחצו אלה עם ה׳?
אמנם מחלוקת רבה לא התפרצה בעיר בגלל זה, כי קרי-רוח אנשי העיר הזאת מנעוריהם, אבל כמוּעקה באה בלב יושביה ואיזה כעס עצור. נערי-שחץ השליכו אבנים בחלונות הבית, שבו התפללוּ החסידים. חותן אחד של אברך חסיד גירש את חתנו מביתו; ותבך האשה אחריו ושני ילדים אתה. דיברו על אודות מאורע זה בבתי-התפילה ויהיו גם דברי ריבות וקטטות.
ובלב נתן-אריה עשה הדבר שמות, נפשו היתה כמו נתונה בצבת, מדי ראה ביום השבת את ה״חסידים״ הולכים ל״חדרם״ להתפלל. וישנא אותם תכלית שנאה. שויון העיר וּשלמוּתה היוּ עמוּד חייו ובנינו. הוא נשא המחשבה בקרבו תמיד, כי אם יקראו אותו לפני כסא המשפּט העליון וישאלוהו: מה עשית עלי אדמות? אז ישיב, ראו את הנטיעים אשר נטעתי בעמי. – והנה באו שחצנים אלה לשחתם. לוֹ היה הרגש כמו קמו אויבים להכחיד חייו, להכחיד מעשי-ידיו… הוא היה לשלום כל הימים והמה למלחמה. כל תפילת חסיד חדש, כשהוא מתנועע ושׂם ידו באבנטו, כמו כוננה להקניטו; ובידו אין למשוך את לב אנשי העיר אחריו לריב עמם עד רדתם. על משכבו בלילות יסרוהו כליותיו על אשר יראה עוול וישתוק. בשכנותו, בחוגו היה שופך מרי-לשונו מדי דברו בהם; ויתלקטו אליו מתי מעט, שהחלו לחשוב גם הם כמוהו, ובהם אנשים מדלת העם, מן ההמון, שאינם אוהבים גם את החסידות גם את שומרי התורה.
לנתן-אריה היו מעתה עניני מסחרו ועסקי ביתו לטפלים ולבו ידע רק אחת: מחשבת נקם! הוא אומר למסור את החסידים למלכות ולהכותם בלשונו; הוא, שהיה עד היום מתון במהלכו, אם גם עז בדעתו, אמר לעשות כל רע ותועבה. הוא אינו מושל ברוחו עוד. –
והיה כאשר אמרו אנשים אחרים לתווך בין העומדים ובין הבאים עוד הציתו את המדוּרה; נתן-אריה לא יכול לדבּר כל אדם לשלום, אם הרגיש כי נוטה הלז למתי החסידים.
ויחשוב מזימות כל הימים. שיירה קטנה כבר היתה עמו. בכל מוצאי-שבת התאספה אל ביתו ונועצו יחד כדת מה לעשות.
והנה בא הדבר כי אחד מעשירי העיר, שהוא היה האחד אשר לא נטה לנתן-אריה חסד, החל לנהות גם הוא בלבו אחרי החסידים החדשים ויתהפך והיה לאחד משלהם; ובכספו אשר נדב החלו לבנות להם בית-תפילה מיוחד. ונוסף על שני בתי-האלהים שבעיר עוד בית אחד, ״קליוז חסידי״, ויהי בעיני נתן-אריה ומרעיו כמו בית-אל על יד ירושלים ושילה…
וחמת הגבאי עלתה מאד בראותו את האיכרים מסיעים את האבנים והעצים לבנין החדש, לבבו לא ידע השקט. ביום אשר בו ירו אבן-פינה לקלויז היה משוגע ממראה עיניו. לעינוי-נפשו אין קץ. הוא רואה בכל יום איך ירו את היסוד, איך הקימו את העצים לכתלים ואיך טחו אותם. הנה כבר העלו עליו גג ויכסוהו תבן חדש וחָלק, העמידו בו הדלתות והחלונות. ליבּנו את הבית יפה ובחמש מעלות עולים בו. ועיניו רואות וכלות וידו קצרה. בימי קדם הן היו נותצים מצבות אלהים אחרים בשם אלהים! לילה לילה נדדה שנתו מעיניו.
ויהי כאשר הגיעה חנוכת-הבית והחסידים כָּרו כֵּרה וישתו לשכרה כמו להכעיסו, וירקדו בהילוּלים, הוא אמר להעלות אש הלילה ולשרפו הלילה, ונפשו לא התפּלצה. הוֹי, שנאת-רוח ומשטמת אחים, עד כמה ידך מגעת!
רק בקושי מצא לו נתן-אריה חברים לרעיון זה להשחית, כי בכוח פיו דיבּר על לבם. אבל גם אלה שנפתו לו התחרטו על זה. רק חייט ואופה אחד היו באמנה אתה ויהיו ממתי-סודו. שלשתם החזיקו יחד בעצה לרשע ולחטאת-מרי.
מי מילל לפני שנתים כי נתן-אריה יארח לחברה את אנשים פשוטים כאלה!
והליל האיום הנה בא. המה גמרו להיוָעד בביתו, ללכת שלשתם בחצות אל בית-התפילה החדש, איש איש בעץ גפרית. החייט והאופה לא באו! לשוא חיכה להם נתן-אריה, בשרו עליו התכווץ. כמו יד נעלמה באה ותסגור את הדלת בעד רעיו; אבל היד הזאת לא יכלה לעצור בפני נתן-אריה, בקרבו היה דבר שחזק גם ממנה…
ליל קר היה. רוח קטן נשב במלוא העיר הישֵנה. בניה שוכבים על מיטתם; ואיש לא פילל כי יקום עתה אחד מהם, ישים את מעילו עליו וישים פעמיו אל רחוב אשר שם עומד בית-התפילה החדש. בצעדי-און צעד נתן-אריה. דממת-הליל לא החרידתהו.
ויעמוד נתן-אריה לפני בית-התפילה, שסגור היה עתה על מסגר, ויבט עליו בעיני-תמהון. שני כוכבים עוטרים את הבית. השמים אילמים. נדמה לו כי קם עתה מקבר וכי גופו הולך ומשתרע; לוֹ נדמה כי גדל הוא פי שנים ומשכמו ומעלה הוא רואה את כל שטח הגג. מה הוא עושה פה? והנה כבר האשמורה השניה. ואם לא יעשה זממוֹ עתה יהי כגבר אין אֱיָל.
בידים רועדות לקח את תיבת עצי-הגפרית, אשר שׂם בצלחתו, ומשפשף איזו מהם בתיבה, ויעלו להב, והוא שׂם אותם על קצה הגג של הבנין והלז בוער מעט, בראשונה בלי חפץ, ואחרי-כן במהירות יותר גדולה…
המבעיר את הבעירה נעלם, והגג עלה בלהב וישלך את ניצוציו על הבתים הקרובים, ויקיצו האנשים מפני להט האש ומפני העמוד האדוֹם שעלה בחלונותיהם, ויזעקו קול גדול: נפלה שריפה בעיר! שריפה נפלה בעיר! ותהי מהומה וקול צעקה והמולה. לבשו האנשים מלבושיהם אך למחצה, קפצו מבתיהם ויחלו לרוץ ולקרוא. אלה עלו בסוּלמות, שפכו מים מחביות ולא עצרה ידם לכבות את הבעירה. קולות קוראים: עזורו! עזורו! לא הבינו איש את שפת רעהו. בהלה ורעש, נגישׂוֹת וצעקות. מבתים רבים נושאים כרים וכסתות, נושאים שולחנות, ספסלים וארונות, כלים ובגדים מונחים בחוץ צרורים צרורים. ילדים צועקים, תינוקות מיללים. ויהי פּחת ופחד; גם בהמות הבית קפצו ותנתקנה את מוסרותיהן, ותהי העיר לחרדת אלהים!
ונשרף בית-התפילה החדש עד יסודו, נשרפו כל בתי הרחוב הזה, קפצה האש מהלך שני רחובות ותפול גם על בית נתן-אריה וישׂרף גם הוא. ושני ילדים קטנים מנכדיו, ששכחוּ להוציא אותם מתוך מהפכת השריפה, גם הם נשרפוּ.
וממחרת היום, כאשר כבתה האש, היו בתים רבים בעיר למעי-מפלה. גם אנשים אמידים התגוללו בראש כל חוצות מאין מלון. בכל פינה ופינה עמדו כנופיות וישיחו במאורע הגדול, וינודו ראש לבנינים, אשר עוד אתמול עמדו על תלם והנה נחרבו עד תומם. הנזק היה גדול לאין ספוֹר. דיברו גם באסונו של נתן-אריה, ופה לפה התלחש, מבלי ידע אדם מי הגיד זאת בראשונה, כי ידיו הן היו במעל הזה… וינוּדוּ ראש ויאמינו ולא האמינו. כי דברים כאלה נשמעים לרָשוּת, משימים את מבעיר הבעירה בבית-האסוּרים; ואם נתן-אריה באמת חטא ועָוַת, יענשהו ה׳ אלהים ואל תהי בו יד יושבי העיר.
את דברי הימים לאחר-כך לא אתאר. בשנה הראשונה אחרי השריפה הגדולה החלו הנשרפים להתנער לאט ולהקים את הריסותם בעזרת קרוביהם. אולם בנתן-אריה היתה יד ה׳ בו להוּמוֹ. ציבור ירגע מפחדו, לא כן היחיד כי יחרב. –
מיום אשר הזיד נתן-אריה לשלוח יד בקודש סר כוחו, הונו נתמעט, בניו וחתניו לוקחי בנותיו נסתבכו במסחרים רעים ונשבר מטה לחמם. אשתו עקרת-הבית מתה משברון לב אחרי שנתים ימים. וַתקש אחת מבנות נתן-אריה בלדתה ותמת על האבנַים. אחד מחתניו נסע בקרון ויתפרצו הסוסים ויפול וישבור את רגלו. שני נכדיו לוּקחוּ לצבא וישָלחו למרחקי ארץ. לנתן-אריה נכדה אחת יפת-מראה מאד ויעלת-חן, והנה דבק לבה בבן אל-נכר ותבגוד בעמה. אל קנא הוא ה׳ אל צבאות!
נתן-אריה חילק את אשר לו בין שארית בניו וייעץ אותם לעזוב את העיר וללכת למקום שאין מכירים אותם; ויעשו כן ויעזבוהו אחד אחד.
והוא בעצמו שׂכר לו מעון בשכונת הנוצרים רחוק ממשׂטמת אֶחיו ולא בא כמעט העירה. ומאז מתה אשתו כילכלה אותו בתו הצעירה, שלא נישאָה לאיש.
ושם, הרחק מרחוב היהודים, חי חיי בודד, התפלל יחידי בלב כבד והיה אומר גם תהלים לפרקים, כי גם את הספרים הגדולים הסיר מעל שולחנו, ולא חפץ הנידח ליהנות גם מן התורה, כי אָבל הוא בנפשו…
פעם הקיץ משנתו ופיו נתעקם, ידו אשר הרים אותה על בית-תפילה לבית-יעקב, מתה פתאום ורגליו כבדות; ומני אז ניהלה אותו בתו בלכתו לחוץ. הוא לא החליף עוד את בגדיו, ויהי כמו איש מעולם אחר…
איש לא ביקרוֹ עוד. מבית-התפילה נעקר ממקומו. הוא נחשב כחָלף. דיברו בו בעיר ואמרו כי יקום בכל חצות-לילה ומתפלל ובוכה; ואחרים אמרו להיפך: השטן הקשה את לבו. נערים קטנים יראו מפניו כי ראו אותו מרחוק, והגדולים עיפּרוּ בעפר לעוּמתו וברוב הימים נשכח לגמרי מלב.
רק פעם בשנה, ביום הכּיפּוּרים לפני נעילת-שערים, היתה בתו אוחזת בידו ומובילה אותו לבית-המדרש, וישב שם כחצי שעה לפני הסף כמנוּדה וטליתו הישנה על ראשו. – איש לא שׂם לבו אל המוחרם הזה, גם אחד מן המתפללים לא דרש בשלומו, לא עמד בד׳ אמותיו; והוא ישב שפי עד אמוֹר החזן: ה׳ הוא האלהים! ואז ניגשה אליו בתו, שעמדה מרחוק ומחכה לו, אחזה שוב בידו ותובילהו לבית-מלונם, להיות נעלם שם עוד שנה אחת מעיני בני-אדם.
עם ישראל לא יֵדע סלוֹח, אַל תגעו באשר לוֹ.
והיה בימים ההם באותה עיר נער צעיר לימים, קשה-רוח ופרוע במחשבותיו, שצרה היתה לו מסגרת המושב. – בן תורני היה, והוא גם הוא הבין בתורה, אבל אַיב את הלימוד. הוא ברח איזה פעמים מן ה״חדר״ ולא היה שומע בקול הוריו ומוריו. גם חבריו לא היו רצויים לו, וכשגברה הבדידות בנפשו הלך מחוץ-לעיר והיה מטפס על הגבעות הקטנות ויורד בעמקים; ושם באויר הרחב היה נותן קולו, או רץ ומדלג בכל כוחו.
ואיש לא הבין לרוח הנער ההוא. הוא אוכל ושותה כבן-אדם, לוֹ שׂכל ותפיסה, ולוּ חפץ ללמוד, כי אז היה כאחד מהם. הורים טובים לו, אבל נקעה נשמתו מהם. – ואם יסרו אותו לא הועיל, וגם אם דיברו אליו רכות לא ציית כלל. פעם קם ועזב את השולחן באמצע הסעודה, והיה בו צורך למזומן… לו בעצמו לא היה חפצו ברור, אבל בלבו נשב איזה סער. בדמיונו הפוחז היה יכול לעקור אילן או להסיע אבנים כבדות, ופעם, וכאשר ירד ברד גדול משמים, חשב: מה עלתה לעיר מושבו לוּ תחת גרעיני הברד באו אבנים ממש והכּוּ כל אשר בעיר מאדם ועד בהמה וכלה כל בשר.
וציירו לעצמכם: לנער המוזר הזה היה איזה שׂיח ומגע נפש מרחוק עם המבעיר נתן-אריה, ובבוא שעת הנעילה ביום-הכיפורים, היה הוא עומד בארבע אמות של המוזר והסתכל בגוף המדוכא הזה. פעם עבר הנער בלילה ברחוב הנוצרים וירא את הבית אשר בו ידור הבודד, ונר קטן מאיר מבעד החלון, ויבקש לפתוח הדלת ולבוא פנימה, אם גם לא ידע מה לו שם. נסתרים דרכי ה׳!
היה יום מעוּנן. הנער הפרא הזה עזב את בית-אביו וירא והנה ארבעה אנשים נושאים על מיטה מת אחד, וכמעט רצים הם במהלכם. הוא מיהר אחריהם, לדעת מי מת היום, ונודע לו מפיהם כי את נתן-אריה הם מובילים עתה לקברות, כי אחזהו השבץ וימת. ולמת הזה אין ״לויה״, אין איש הולך אחרי מיטתו ואף השמש לא יקשקש בתיבתו ולא יקרא: צדקה תציל ממות! התעורר הנער וילך עמהם.
נושאי המיטה הגיעו ובאו אל בית-הקברות שמחוץ לעיר, חצבו למת קבר לא עמוק וישימוהו בו ויכסוהו בעפר.
היום רד. הנחל, אשר במורד בית-הקברות, השמיע קול המיתוֹ.
ולפתע הרגיש הנער, שעמד במשך המלאכה בקצה, בחוּבּוֹ איזה דבר-מעשה, ויקם ויעמוד על יד הקבר ויקרא: ״יתגדל ויתקדש שמיה רבא!״ ויחרדו האנשים ויבּהלוּ.
לאחר זמן נפלה הברה בעיר לאמור: נער פלוני בן פלוני יצא לתרבות רעה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.