מעשה בפרה אדומה, והמעשה קרה לפני ימים לא רבים בעיר קטנה סמוכה לחוֹרן, מקום מושב רבי אחד; ואמנם אני, המסַפּר, לא הייתי שם ולא ראיתי את הדברים בעיני, אבל שמעתים מפי אנשים נאמנים. לא אכחד, המעשה מרגיז מעט. רגע אמרתי: אכסה על זה, וכרגע אמרתי: יכּתב זה לעינינו.
הנה אנו בני הדור הולכים למות, וקם אחרינו דור אשר לא ידע אבותיו ומהלך חייו בגולה, – והיה אם יקרא בספר ויבקש לדעת מהחיים האלה על-ידי קרי וכתיב, יֵדע מה היו חיינו אז, ידע גם את האור גם את הצללים. יֵדע כי היינו יהודים, אבל גם בני בשר ודם, ועם כל מה שמשמע בזה…
בעיר דַשיה הקטנה היה שו“ב אחד, שהיתה לו “קבלה” על שחיטות, וכבר היה קרוב להשיג משרה של שו”ב שני בעיר אחת; והנה נמצא בו פסול ולא יכול עוד להיות שו“ב בישראל. ותחת לתפוש אחר-כך אומנות המלמדוּת, או להיות קורא ובעל-תפילה, או להיות בכלל פועל-בטל, בלי מלאכה קבועה בחיים, וחי מן “הרוּח” או מחנוּת קטנה, בחר לו האיש הזה אומנות, שאמנם קרובה מאד בטבעה למלאכת השחיטה, אבל במעמד החברתי והדתי של עיירות בני-ישראל היא רחוקה הימנה מהלך רב… נאמר את הדבר מפורש: מי שהיה מוכן להיות שו”ב, והרי יש באומנות זו מעין יראת-שמים וכל הדברים השייכים לדת היהודים, היה לקצב פשוט ברחוב היהוּדים, ויפתח לו חנות של בשר. הוא עזב את הלימודים, את ה“לבושי שׂרד” והלכות שחיטה וטריפות ויהי לקצב סתם, כשאר הקצבים, ולאדם מגוּשם העומד כל היום בחנות, תולה את הפרים והכבשים השחוטים על יתדות, פושט את העורות, מנקר ומוכר את הבשר ליטרה ליטרה…
ולא די בזה, הוא היה ל“קל” במעשיו ולבלתי נזהר במצוות, כשאר הקצבים בישראל, שאינם מהדרים מן המהדרים; ואם רק לא תתגלה מילתא הם שוכחים לפעמים ומוכרים בשר-טריפה בתור בשר כשר, מפני הדבר הפשוט, שבשר-טריפה בעיירות כאלה, שרובן בני-ישראל ומיעוטן איכרים האוכלים בשר-החזיר, הוא כמעט ב“חצי-חנם”, ובשר כשר, על ידי ה“טֵקסה” והמכס ועוד דברים כאלה, הוא דוקא לא בחינם ומחירו ארבעים או ארבעים וחמש פרוטות כל ליטרה. ואם ייסרו אותם שם בגיהנום לעתיד בגלל המעשים האלה, הלא מרויחים הם פה בעודם על פני האדמה, והרוַח הוא דבר נחוץ לכל בן-ישראל בעל אשה ובנים. וזאת למודעי: הקצבים אוהבים לאכול ולשתות ולפרנס את בני-ביתם בארוחת הבּוקר, הצהרים והערב ממש, ולא בקטנית וברוּחניות, כאשר יעשו התורנים ויראי-שמים “לשמה”.
ובעצם, יש במעשה הקצבוּת ובהכאת הגרזן בגוף של בהמה, ואם גם שחוטה, כדי לגדע יד ורגל או לשסע אותה לשנים, מעין אכזריות. עוד אתמול היתה העז רועה באחו, הכבש רץ מן העדר לבית מלונו, והיום כבר הוציאו מהם דמם ונפחה נפשם, והם תלויים על גבי מוט ופניהם למטה. הדם הוא החיים, והוא עתה נדבק בידי הקצבים ובאצבעותיהם; והם, הקצבים, הם העוזרים הראשיים לעקוד פר לשחיטה או שור בעת השחזת הסכין של השוחט. הוא, השו"ב, ישאר ירא-שמים, כי הדת ומצוות הדת שומרות עליו ומגינות על נפשו, והאכזריות שבדבר תבוא בקצבים והיא ירושתם. בכלל הקצבים אינם חלושי-הכוח, וכשריב מתפרץ בעיר ובא הדבר לידי הכאות ממש, הקצבים הם המכים הראשיים. כל העם הרוחני ירא את הקצבים הגופניים, כי המה עזי-פנים; ואם יכעיס אותם אדם לא ידעו חמלה.
צריך לומר גם את הצד הטוב שבדבר. עם בני-ישראל היה ימים רבים עם חלש וירא מקול עלה נידף; וכשהיו פרעות ביהודים היו נסים מאה מפני איכּר שיכּוֹר אחד, ויקבלו עליהם את שבירת החלונות וקריעת הכרים והכסתות באין מוחה. תחת זה הקצבים למדו למחות, להזדיין במקלות ובגרזנים ולהיות למגן בעת צרה. דבר כזה קרה בדשיה פעם אחת בחג הפסחא שלהם בין מלכא למלכא, דור שלם לפני זה, בטרם למדו בני-ישראל לעשות כמעשיהם בכל מקום ולהיקהל ולעמוד על נפשם. היפלא כי להם הרשות לעטר את שמם בתור ראשונים לגיבורי ישראל!
החמירה התורה בגנב יותר מבגזלן, שזה האחרון השוה כבוד עבד לכבוד רבו, והראשון אינו משוה כבוד עבד לכבוד רבו, ואם דייקנים אנו בכלל הזה באים אנו בחיי הקצבים לשני הפכים בנושא אחד. גיבורי ישראל אלה, שאינם מוּגי-לב כלל ולא ייראו מפני כל, בטבעם כש“לוקחים” לפעמים שור או פר מאחרים בלי תשלומים הם עושים זה בצנעה, ודוקא שלא מדעת בעלים, ודוקא על ידי אחרים. ואולי אין זה כבר “לקיחה” כלל או מין גניבה, כי אם ענין הפרנסה. – ענין הקצבוּת מחייב שפּר או שור שנשחט, שור או פר שקנו אותו ממש ושילמו כל מחירו בשלמות עולה פי חמישה על שור שנשחט, שלא שילמו בעדו לבעליו ממש. הוא, השור, היה תועה בדרך ולקחו אותו אנשים והביאו אותו להם, לקצבים, או היו כחמישים פרים בעדר, ועתה שם רק ארבעים ותשעה, מספר המספיק עוד לבעלים; וצאו וחשבו כמה היזקות שכיחים בשחיטת פר; לפעמים יטריף אותו השו“ב בשעת השחיטה, ולפעמים יטָרף בטריפת הריאה או בדבר אחר מי”ח טריפות… העיר דשיה בכלל עניה ויהודים אינם לוקחים הרבה בשר בכסף; בשר ששהה שלושה ימים בלא מים גם כן יטרף ובימות הקיץ יתקלקל. – איך יכול הקצב, שואלים, להתקיים בלי “מציאות” מן הצד?
תאמרו, הלא זה אסור, לא נכון לכל בר-ישראל כך. אבל האם לא גם שאר מסחרים וחנויות וכל גניבת דעת הבריות או רמאוּת, מאותם שיש בכגון אלה, אינם גם כן אסורים? – בעיקר אין הבדל בין אלה לאלה, רק זה, שהללו, הסוחרים והחנוָנים מבעלי-הבתים, הפסלנוּת שבהם אינו דבר ביטוי בשפתים וקרוי בשם, ולא יעצור את עושיהם כלל ללבוש מעין איצטלה של אנשים כשרים, המתפללים במקומות הראשיים בבית-התפילה; והללו, כלומר, הקצבים וכל כיוצא בהם, בקהל היראים בל יחָשבו ומתפללים הם לא בבית-התפילה המרכזי שבעיר, כי אם ב“שומרים לבוקר”. הללו, בעלי-בתים, שותים “תיקון” אחרי התפילה ויש להם איזה כינוי יראי לכל מה שעושים לצורך גופם – והללו, הקצבים, שותים יי"ש ממש, בלי אמתלאות, גם בלי מות אב ואם ושאר יומא דפגרא… הקצבים בודאי אינם צדיקים ואיני רוצה לחפות עליהם, אבל לולא אותו מעשה, כי אז לא היו בעינַי כרשעים. רשעים! מי יבטא מלה זו בכל מרירותה? בני-אדם רוצים לחיות ויש להם יצר-הרע בתוך מעיהם, וגם הוא אינו מחותל במשי ודרכו קשה אף קשה. –
וכך היה הדבר:
בעיר דשיה היה בעל-בית אחד ושמו ראובן, אדם בינוני, שלא הצטיין מימיו במאומה; ומי יודע אם גם היה נודע שמו בין יושבי העיר לולא היו פרותיו נודעות.
לרוב אנשי דשיה, שידם משגת, יש פרות נותנות את החלב לביתם ואינם צריכים לקנותו בחוץ. אבל לראובן היתה תמיד הפרה היותר טובה שבעיר; הוא היה מוצלח לזה והיה גם מבין בזה; הוא ידע לכלכל את פרותיו היטב ולשכלל את גופן ולעשות אותן בריאוֹת וטובות-מראה. ראובן לא התבייש כלל, בבוא פרתו מהעדר, להכין לה בעצמו מזונות הבית ולהביא לה מים לשתות. הרפת שלו בחצרו היתה תמיד נקיה ועיניו צופיות תמיד, שלא יאוּנה לפרתו כל רע. השגחתו ועידוּן פרתו – זה היה תוכן חייו האחד כל ימיו, ובזה קנה לו גם שם בעיר ההיא.
אמנם אנשי דשיה הם עירונים ממש, ואין להם שייכות הרבה אל הטבע, אבל הפרה הנותנת חלב לבעלי-הבתים, והעזים הנחלבות אצל דלת העם, עוד נותנות שארית למגע עם הטבע. – מכירים בכל פינות העיר פרות הרחוב ההוא ועזיו; ובשוב הבהמות הגדולות והדקות מן העדר יעמדו השכנים והתבוננו אל כל פרה ואל כל עז, להגיד דעתם על ערכן ועבי גופן וסכום חלבן שנותנות לבעליהן. איזו חיבה לכל בית לבהמות-הבית שלה, ומתהלך אדם עם פרה ועז יחד כרע. ומדוּע לא יעשה כהן? גם הבהמות הנן בעלות-חיים ויש להן שעת שובע ורעב, רגשי צער וחדוה ואהבת אֵם לבנה וגעגועים. אם לא תדעו את זה קחו לכם לביתכם פרה או עז או כבש, ותראו את נשמת החי.
ובימים ההם היתה לראובן פרה אדומה הולנדית, שכמוה לא ראו עוד אנשי דשיה ליופי ולבריאות ולעיגוּל הגוּף. כמלכה היתה צועדת קוממיות בראש, בבוא העדר מן המרעה; ורעותיה, הפּרות בעצמן, היו חולקות לה כבוד, והיא באמת היתה מגזע נעלה, ומבנה גופה, עטיניה, עורה הנעים הראו מוצאה. כמאה וחמישים רו"כ ביקשו לתת לראובן פעם במחירה; ומחיר יתר הפרות של בני העיר, גם אותן של הנגידים, עולה לכל היותר לשבעים או לשמונים רובל. איך בא ראובן לפרה כזאת, והוא לא היה עשיר – לא נודע, אבל יושבי העיר לא התפלאו על זה כלל, אחרי שמזלו של ראובן בפרותיו כבר ידוע היה. פרתו של זה צריכה להיות הפרה היותר טובה בדשיה ובסביבותיה; כך כתוב בספר המזל וכן היה תמיד.
ומאושר היה ראובן בימים ההם, בהיות לו פרה אדומה זו, כאיש אשר השיג עילוּי בלתי-מצוי בתור חתן לבתו; והיה נהנה במלוא רוחו כאשר שמע מספּרים בשבח בהמתו ומפארים ומרוממים אותה. גוזמאות ונפלאות סיפּרו על פרתו של ראובן בדשיה, כמו שמספּרים, להבדיל, מרבי. אמרו שפרה זו נותנת ארבעה הין חלב בפעם אחת. אמרו כי מחמאה בלבד שעושים מהחלב הנותר מצרכי היום, ולראובן היה בסך הכל י"ג בנים, והרי חמישה-עשר פיות ערב ובוקר וצהרים, מרויח ראובן שלושה רובל לשבוע. בקצרה, פרתו האדומה של ראובן, אשר ילדה שנה שנה בבוא האביב – ובמחיר בן-הבקר בלבד לקח חמישה-עשר כסף – היתה נותנת חומר רב לשיחות יושבי בית-התפילה.
דשיה שמחה כי עלתה בחלקה פרה מצוינה, שיכולה להיות לצבי ולתפארת גם בעיר גדולה לאלהים. ולנשים השכנות, בעלות “עין-הרע”, שקינאו בה ורצו לסגור חלבה בקרבה על ידי לחש, לא עלה מאומה ברחשי-ליל שלהן. אם ה' יברא בריאה טובה לו ויעמידה על רגליה לשׂמחה ולראוה לכל רואיה, אז אין שליטה גם לשטן ולבני-השטן.
ושערו בנפשכם: כל זה לא הועיל ביום עֶברה! הגיעה השעה ונחתם גזר-דינה של פרה זו, שהיתה באמת מקור חיים למשפחה שלמה ולדבר נעלה ממשׂכּיוֹת העיר. לוּ פקודת כל החי באה עליה ומתה הפרה בימיה המלאים; דֶבר כי יהלוך בארץ, או מגפה או מיתה סתם הכריתה אותה מארצות החיים, גם אז נעצב רוחנו, אבל החרשנו. גם על בני-אדם חיים יעלה הכורת. בית יפה, שהרבה עמלו בו בוניו, יהיה ללהב; מדינה כי תינגף כולה לפני אויב, או כי יקשה עליה עול מושל ומרי ומרד רב יעמיד אותה על עברי פי פּחת, מי יעצור בידי גלגל ההשגחה? מי יטיח כלפי שמיא? ולוּ רוח שטות נכנסה בראובן, או עמדה הפרה מלדת שנה ושנתים ונמכרה לשחיטה,והשו"ב בירך על השחיטה כהוגן, ובדקו את הפרה ונמצאה כשרה, ופשטו את עורה וניקרו אותה כדין, ומכרו את הבשר השמן לבני-ישראל ליום השבת, ונעם לחִכם כשהוא מטוגן ומבושל, והיה להם לעונג שבת, כי גם אז נדו בראש לגורל פרה חולבת כזו – לשחיטה, אבל זהו דרך העולם, ומקרים כאלה יקרו בחיים. אבל בפרתו זו של ראובן נעשה רצח, רצח נורא מאד, כאשר יארבו לאדם ביער להכותו נפש; והדבר היה שלא בדרך הטבע ולא פילל אדם כי כזה יקרה בישראל!
היתה שנת בצורת, נתיקר הבשר. הפרנסות בדשיה היו דחוקות מאד, וגם לקצבים, שמעמדם תמיד אינו ברע, נעשה קשה בימים ההם. קרו גם איזה דברי ריבות ומשׂטמות בעיר ונפלגו “לצדדים שונים”, כנהוג, וראובן, איש-שלום מנעוריו, לקח הפעם חלק ב“מחלוקת”, והקצבים היו מצד השני, שכנגדו. אמנם אין די סיבּות לבאר את אשר קרה אחרי-כן, ובכל זאת אני מרצה אותן לפני הקורא אחת לאחת. איני שופט פה, רק מסַפּר; אבל אחרים יבואו לשפוט ולצרף ולבאר את מהלך הדבר.
הגורל יצא על פרתו של ראובן מאת חלק אחוז של קצבי העיר דשיה ל“הילקח” מבעליה – עינים עינים הביטו אחריה בשובה מן המרעה, והיא לא ידעה את גורלה. נתאספה השיירה חרש בבית הקצב השו"ב הפסול, נתאספו שנית אצל שוֹאל, הקצב הראשי, בעל הכתפים היותר רחבות בדשיה, ויתיעצו על הצפוּנות, ויקבעו את היום ואת השעה ואת המקום, וכולם מוכנים היו לזה כאיש אחד.
היה הדבר במוצאי-השבת, בשלהי דקייטא. עוד ישבו בבין-הערבּים ראובן וביתו וירווּ נחת מהפרה. הקטנים החליקו את עורה, הגדולים אמרו שבחה בפניה. הבת הגדולה קמה ונתנה לה את הסובים הרטובים, ותציג לפניה גם שוֹקת המים; ולפתע הוציאה הפרה אנחה שוברת את הגוף; ולא ידעו האנשים מה אירע ויתחלחלו. כי יבוא החורף יתחילו העננים לכסות גם את לב בני-ישראל, בזכרם אחד אחד כי אין עצים להסקה, כי אין בגדים חמים ובני-אדם צריכים לכסות מערוּמיהם. הרעו את מעשיהם וקילקלו את פרנסתם!
השעה היתה שתים-עשרה בחצות הליל. כבר ישנו אנשי דשיה על משכבם, ובכל בתי ישראל גם זיק אור אחד לא יאיר מן החלונות. חולמים הם האנשים קשה באופל הליל, וממחרת היום יחלו ימי החול הקשים ללחם… והנה בן קצב אחד חוֹצה את החושך וצועד לאט אל רפת ראובן, אשר שם הפרה עומדת. אין מנעול לדלת, רק חבל עב יעבּת רגל הפרה אל עץ אחד. ויחתוך אותו המתגנב בסכינו החד, ויקח את הפרה בקרניה ויוביל אותה במשעול צר, והפרה הולכת בתמהון רב.
והנה הם, האדם והחי, עומדים לפני פתח המרתף הגדול של שוֹאל הקצב, ששם נועדו יתר החברים; ויצאו שני אנשים לקראתם ויחליקו בידיהם את הפרה וימשמשו בה, והיא קישקשה בזנבה באין חפץ. לפתע התחילו למשכה בכוח אל תוך המרתף ולנהלה אל המעלות והמורדות, בעל כרחה צעדה ותמאן ללכת, וידחפו אותה בחזקה, ותנהם ותחרד מבוא המרתף.
הנה הפרה עומדת מטה בזעף. כשבעה אנשים קמו מהמרתף לקבל פניה, והם לבושי אדרות-שׂער וחגוּרים כאיכרים ופניהם פני להבים. כבר שתוּ איש איש איזו כוסות ל“חיזוק”, והנרות הקטנים הדולקים באופל המרתף נתנו לו צורת שאוֹל. התחילו העומדים לסבב את הפרה ולמשש אותה.
ולפתע קם קצב אחד גיבור כארי ויאמר להפיל את הפרה ארצה, אך רגליה חזקות כברזל. באו חבריו ויעזרו לו בשארית כוח ויאבָקו עמה קשה, והיא נעצה רגליה בקרקע, ובעיניה שצף קצף. והנה קמה הפּרה ותאמר לנגח איש, ותך בראשה בקיר האבן, ויתנודד כל המרתף. קצב אחד גדול וחזק זחל מבלי משים אל תחת גחונה ויהדק את רגליה האחרונות בחבל עב. ושני לו עשה כזאת ברגליה שלצד הפּנים; ויקומו האנשים כולם ויחגרו כוח, ויעמיסו את עצמם על גבי הפרה ויהדפו אותה בחזקה. ותפול לארץ ותנהם בחזקה, ותאמר לנתק את החבלים. והקמים עליה החזיקו בה באיזו נקמת-איבה, אשר לא ידעו תמול-שלשום. בחוץ החל הגשם לרדת ולהכות בגג המרתף והרוח השמיע קולו, וממצחי הקצבים נוטפים נטפי זיעה כגודל קטניות מרוב עמל; ויביטו איש אל רעהו כזרים ויסירו את בגדם מעליהם, קיפלו עד השחי את בתי-היד אשר לכותנתם ויהיו מוכנים, כמו לשעת-קרב גדולה. מה היה להם? איזה רוח עצור בהם ביקש לו מפלט. –
ואחד הקצבים, מי שהיה שו“ב, עמד במנוחה בצד וישחז את החלף הישן, שהוציא אותו מתערו ועבר אל חדוּדוׁ בצפרנו. ועוד הפעם כרעו הקצבים על גב הפרה, הללו אחזו אותה ברגליה העבות מלמטה והללו מלמעלה, ושנים מהם, אמיצי-כוח מאד, הטו את ראשה, כוחם התגדל לבלי שיעור, היה הדבר כמו קטב ממלא כל האויר, כמו גזר-דין נורא נחרץ זה עתה – והנה הרים הקצב-השו”ב את החלף ויעביר על הצואר החלק בהולכה והובאה. ותגעה הפּרה בקול מחריד, הבוקע את האדמה, ויזנק קלח דם, ויהי כמו נפתח מעין דם גדול וישטוף כקשת רחבה, והיא מאירה באמצע לאור העששית, התלויה ממעל על גבי תקרה. והדם הולך ושוטף ויז על התקרה ועל הכתלים ועל הקרקע ועל מכנסי האנשים ובפניהם ובידיהם, ותילחם הפרה בשארית כוחותיה ותפרפר, ויהי כל הקרקע אשר מסביבה לנהר דם. קמו הרוצחים ויסיעו אותה ממקומה הצדה ותעבור שעה והפיחה נפשה האדומה ותמת. ניצח בן-אדם את החי!
ויקח קצב אחד סכין חדה ויתחב בבטן הפרה הגוועת ותצא הפרשדוֹנה החוצה ויחלו האחרים חבריו לפשוט את עורה, ויקרעו אותו כמעט מעל הפרה, והכל עשו במין כוח עצור ובמין רגש מוצק, שכמוהו לא ידעו עד עתה.
נפשטה הבהמה, החלו האנשים לחלק אותה לחלקים, לחתוך את ראשה, את רגליה. קצב אחד לא יכול לעצור ברוחו, ויקח את הכבד השמן וישטחהו על גבי גחלים בוערות, ששמו אחרים בפינה. ובבוא הדם באש אכלו אותו כולם בלי מליחה ובתאוה עזה נמרצה וילוקו את אצבעותיהם בחמדה. ובקבוק גדול של יי"ש היה עומד מוכן על הקרקע וישתו ויאכלו מלוא תאותם. ככוהני-הבעל בשעתם היו האנשים האלה בשעה ההיא, בהיחָלק הקרבן לפני המזבח. והדבר לא היה בבית-אל או בדן, כי אם בעיר היהודיה דשיה, לא לפני גלוֹת עשרת השבטים נעשה הדבר, בממלכת ישראל הצפונית, כי אם בשנת חמשת אלפים שש מאות ארבעים וחמש ליצירה…
עברה האשמורה השניה, הגשם ירד בחזקה והרוח סוער. חילקו האנשים את הפרה לעשרה חלקים, וישימו איש איש חלקו בשקו. ויעמיסו אותו כל אחד על שכמם, ונפוצו איש איש אל חנותו בחשכת הליל, לשימו שם ולהסתירו שם. העיר דשיה ישנה והוזה, כלבים נובחים, השמים מעולפים בערפלי הגשם. מי יודע מה שנעשה עתה בחלל העיר? –
שכחו הקצבים בחפזם לסגור את המרתף של שוֹאל, ויבואו כלבים ללקק את הדם. בבוקר ראו כי פרתו של ראובן נעלמה מן הרפת ויאמרו כי נגנבה, ויחפשו אותה; והנה מצאו בעוד שעה את עורה האדום, שהיה עוד מונח כמעט בלחוּתוֹ. ויחרדו האנשים למשמע הדבר הנורא הזה, וַתצלנה אזני כל שומעיו. ובבית ראובן האומלל תאניה ואניה ואֵבל כבד!
מיום אשר נוסדה דשיה לא היה לה יום כבד כזה. הלכו אנשים אנשים בחוצות וברחובות, נשים נשים באו ומתלחשות ומדברות. היה כמו באו בעיר ליקוי-חמה וליקוי-לבנה כאחד, וכל אחד הביט בפני חברו ואשה בפני רעותה, כאילו נהפך העולם לעמק רפאים. אמנם נורא המעשה אשר עשו להרוג בהמה בשלוַת ימיה, נורא מאד!
ואשר קרה לקצבים, שהשתתפו במעשי רצח הבהמה, דברי ריבות ומשפטים שונים בערכּאוֹת, וענשם של הקצבים האלה, גם בידי אדם גם בידי שמים – אם אספר כל אלה לפרטיהם יכילו הרבה. בקצרה, כל אחד שלקח חלקו בהכחדת הפרה האדומה, ראה אחר-כך דברים רעים בביתו וכמו רבצה בו האָלה להפילו למדחפות, אותו ואת ביתו, לבלתי השאיר לו שריד. הדברים ההם הלא כתובים בספר דברי הימים של דשיה ובפנקס העיר.
יקחם נא הקורא משם.
לארבע רוחות השמים היה פתוח ביתו הרחב של אריה-ליב בן אלחנן בחמולה, כי היה עומד במגרש העיר לבדו ואין בתים סמוכים לו. הבית הגדול בגגו האדום והכבד, בחלונותיו הרבים ותריסיו הירוקים ובכרכובו מצבע תכלת, המקיף אותו מכל צדדיו, עשה רושם על כל עובר ושב וכל אחד שאל: למי הנחלה הזאת?
ואריה-ליב בן אלחנן, בעל הנחלה, היה גם הוא איש גדל-הקומה רחב-הכתפים ועב-הכרשׂ. הוא היה מן הזוללים הידועים בעיר, בשר אוז שמן ודגים מטוגנים בשמן לא משו מעל שולחנו גם בימות החול. יין שתה בכל ראש-חודש ובכל יומא דפגרא, קיץ בקיץ קנה את הפירות היותר טובים, ויאהב לפנק גופו ולרחצו ולישון בכל יום שנת-צהרים ארוכה, שלא כדרך הסוחרים ובעלי-הבתים בישראל, ההולכים בכל עת ובכל שעה אחרי הממון.
אמנם לאריה-לב לא היה ממון הרבה, ועם כל זה נחשב בין אמידי העיר; הוא סחר בשורים ובפרים, וירויח מזמן לזמן הרבה; ולפעמים גם הפסיד הרבה, אבל בכלל הוציא הרבה.
הוא הוציא כסף רק על עצמו ועל צרכי גופו והנהלת ביתו; בעניני הרבים ובצרכי העיר לא היה מן הנותנים, ורק בקושי גדול עלתה בידי גבאי בית-המדרש להוציא ממנו שכר מקומו. לבית התלמוד-תורה לא הרים מתת-יד, להקדש לא עזר מכיסו; וּכשמאַספי נדבות חזרו על פתחו אז רבו עמו בטרם נתן להם מַתּת-מאומה. אכזר לא היה אריה-ליב, דבר כזה לא יכול שום איש לומר עליו, אבל אהבתו-העצמית עברה כל גבול. גם את בניו ובנותיו השׂיא ונתן נדה רק בשביל ההכרח, אבל לא ברצון; רוח-התולים לו לכל מעשה ומפעל ברבים, והיה מתלוצץ על כל מפזר לאחרים.
אריה-ליב חשב את עצמו לנבון העיר, והיה מרגיש בנפשו איזו יוהרה. וכשהיה רוכב על הסוס בתוך העיר, דבר לא מצוי בשער חמולה, היה לו הרגש כאילו כל בני-העיר תּוּכּו לרגליו. ידיו החזקות כי אחזו ברסן הסוס, אשר הרים צוארו, אמרו לו כי אין דומה לו בעולם, ומי יבוא עתה ויאמר לאריה-ליב בן אלחנן דבר?
והנה בא יומו. עוד לא מלאו לו חמישים, ופתאום חלה ונפל למשכב. בחמולה אין רופא קבוע והתרופות שנתנו לו המומחים לא הועילו הרבה. הוא ישן הרבה בשעת חליוֹ, וביום-שבת אחד לא קם משנתו ונפוצה השמועה בעיר בעת תפילת המנחה כי אריה-ליב בן אלחנן מת, וישתוממו רבים. מיתת איש נודע בעיר קטנה הלא דבר הוא.
ישראל בני רחמנים הם, אבל לו לא נדו. רגש החימה בלבות רבים, על אשר לא לקח חלק בצרכי העיר בחייו כראוי, מצא איזה מקום לגבות את חובו… והקורא אל יחשוב כי בדרך מליצה נאמר הדבר. לא! פשוטו כמשמעו. כאשר בא הערב וכבר ספדו עליו ובכו אותו בניו ובנותיו והחלו לחשוב בצרכי הקבורה, כמנהג היהודים, שלא לעשות שהיות רבות באלה, באו אנשי “חברה קדוֹשה” ויאמרו כי דורשים הם מחיר אחוזת קבר שלוש מאות רו"כ!
שלוש מאות רובל בחמולה – זה סכום גדול, סכום שאפשר היה להשיא בו בן או בת, ואותו יתנו בעד ארבע אמות קרקע בבית-העלמין, שמחירן הרגיל עשרה רו“כ ולא יותר! השמעתם מימיכם כדבר הזה? והעיר הומיה, ערב יפה היה, ובמוצאי-שבת הפנויים התאספו אנשים ויעמדו כנופיות וישיחו במאורע הזה. אמרו כי הבנים כבר מרוּצים ליתן חמישים רו”כ. בשעה העשירית בלילה כבר חפצו לשקול על ידי החברה ששים, והם באחת: שלוש מאות רובל ינתן על ידם, ואז רק אז יקברו את אביהם. מאתים הם דורשים בעד שני בתי-המדרש, בית ה“תלמוד-תורה” וההקדש, ומאה רובל יעלו להעמיד גדר חדשה מסביב לבית-העלמין, למען לא תבואנה בין הפרצים בהמות גסות ודקות, לרעוֹת באחו.
וטענו בניו כי כמעט לא נשאר סכום כזה במזומן, טענו כי לא היה כדבר הזה מיום היוָסד הארץ; ולעומתם טענו הגבאים כי על אביהם לשלם במותו מה שהיה חייב לעיר בחייו, ורבו המתעקשים ורבּו המתווכים. מחנה רב וגדול הקיף את בית המת, ותהי המולה רבה. בשעה מאוחרת כזו לא נראה עוד בחמולה המון רב כמו עתה!
ובתוך כך החלו ראשי “חברה קדוֹשה” לשתות. לסעודת דויד מלכּא היתה אז השעה הנכונה. איך שיהיה, נפל בחלקה של העיר “נתח טוב”, ומי לא ישתה כמלוא לוגמיו ולא יאכל כּרכּוּשתא יבשה מתובלה פלפלין? גם בית הרב דמתא מלא אנשים, השׂחים ודנים בזה, ובית הגביר מלא אנשים, רצים צירים מכאן ומכאן. ענין גדול ניתּן לחמולה לענות בו.
ופתע יצא הקול: מאה רובל נותנים היורשים! מאה רו"כ כבר רוצים הבנים לתת, לבלי לבייש עצמות אביהם, והגבאים עומדים על דעתם וחפצם: הכל יתנו או לא כלום! כבר הגיעה חצות-הלילה. הנחשלים והעייפים הלכו לביתם, בראותם כי לא יהיה סוף למחזה, ורבים עוד נשארו על עמדם. מה יהיה הקץ? היקבר אריה-ליב או לא יקבר?
ושִמעו והשתוממו. הן כבר עברה אשמורה שניה, כמעט החל להאיר הבוקר, והמת לא בא לקבורה. ביום הראשון לשבוע “יום-שוק” גדול בעיר הסמוכה תלפונה, והמהדרין כבר מכינים את עצמם לנסיעה, לוקחים צרור שקיהם, לוקחים אבן ואיפה ויושבים בעגלות, על מנת לצאת למקום ששם אפשר לקנות ולהרויח. ואנוס אני להודות שמיתת אריה-ליב, האיש השמן במיטב שנותיו, שעדיין לא נקבר, לא סתם את חלל העבודה לשם פרנסה בלב רבים מבני העיר. מה להם ולכל השקלא וטריא בדבר דמי-הקבורה, בעוד ששחר יום-השוק הנה עלה עלה…
כה נשאר גופו של אריה-ליב מונח על גבי קרקע כל הזמן הארוך ההוא. נכבו הנרות, והיום החל להאיר. המשכימים, שעוד כוחם במתנם, הלכו להתפלל תפילת הבוקר והעייפים ישנו בבגדיהם. יגיעה גדולה היתה ליהודי חמולה לעמוד על רגליהם, לדבר ולהתרגז, להתקוטט ולשׂיח, זה לא יכחיש כל אדם.
והתהום בין בני המת וגבאי החברה הולך וגדול. אמנם ויתרו אנשי החברה על חמישים רו"כ ורוצים עתה מאתים וחמישים, אבל בין מאתים וחמישים ומאה עוד רב ההבדל!
והחנויות נפתחות, אנשים שבים מבית-התפילה והולכים לצרכי היום. נשים מבשלות ארוחת-הצהרים. נערים הולכים לחדר. החיים בחמולה עושים את תפקידם, כמעשיהם יום יום, והמת מונח בחדרו וגם בשרו עוד לא הוטהר. זה כעשרים שעות שלא יחָשב עוד בין החיים ועדיין לא נעשה לו הכבוד האחרון… הגיעו הצהרים, השעות עוברות; ועוד הולכים אנשים מהתם להכא ומהכא להתם, והקבורה עוד רחוקה לבוא. בא הערב, זה יותר מיום שלם ששבק אריה-ליב חייו ועוד לא נקבר. כדבר הזה עוד לא נעשה למת בישראל!
ולבני אריה-ליב, למרות צערם על מיתת האב ומפח-נפשם מן הריב עם הגבאים, עוד יש מעט שׂכל בקדקדם. כשהגיעה חצות-הלילה של היום הראשון, הנוסעים ליום-השוק כבר שבו והעיר ישנה על משכבה, כי לא ישנה בלילה שעבר, שׂכרוּ הם שלושה אנשים מדלת העם, ויתנו לכל אחד שלושה רו“כ, וחצי איפה יי”ש, וישתו וייטיבוּ לבם ויחגרו את מתניהם, ויעשו מיטה פשוטה משני קרשים, ויעבתוה בעבותים, וירימו את השוכב מעל הקרקע ויתנוהו עליה, כיסוהו בשמיכה וישאוהו לבית-מועד כל חי בדומית הליל. היה הדבר כאילו נושאים ארון מת חרש בעיר בשעת מצוֹר. וּבבואם לבית-הקברות אנוסים היו לטפס על הגדר, כי היה השער סגור. שם הניחו את המת באוהל ויחלו לחצוב בקרדום קבר לאור הנר…
והקברים והמצבות כמו מתלחשים יחד. בכל חפירה והכאה תישמע כמו חרדה. האופל מסביב מעיק; והמקברים יראים לדבר איש אל אחיו. נדמה להם כי באוהל מתנועע דבר-מה…. אחד מהם קם לראות שמה וירא את המת מניע בראשו… ויתחלחל ויקרא לרעיו, ויתאזרו לקום ולהביט גם המה; והנה השוכב על גבי הקרקע יושב ואומר להם: “איה אנכי?!” – וכמעט התעלפוּ האנשים מרוב פּחד. ובראותם את המת מנסה לקוּם, עזבם רוחם, ויקפצו מלוא קומתם ויקראו:“ה' ישמרנו!” וידלגו על הגדר וירוצו לעיר, מבלי ששמע איש קול זעקתם. ולא ידעו הפשוטים האלה כי יש שינה דומה למיתה. ואמנם לולא התעקשו הגבאים ונקבר אריה-ליב מיד, כי אז חינקה האדמה הכבדה ממעל איש בחיים חַיתוֹ; ועתה, כי ניתנה לו עת לנוח ולקום, הוא ניצל מעינוי קשה כזה, להיקבר חיים…
הפחד הנורא, אשר נפל על בני אריה-ליב, בשוב אביהם הביתה ועמד ודפק על הדלת, הרעש בעיר ממחרת הבוקר, כי לא היה עוד כדבר הזה בחמולה, – לתאר זאת ולספּר כל אלה לקורא אחשוב למוֹתר. – נס גדול היה כי לא יצאו מדעתם.
ואריה-ליב, כי נח מפחד נפשו וישב לאיתנו, חילק את ביתו בין בניו, וילך לגור בעיר אחרת ואת פני חמולה וגבאיה לא שב לראות עד היום הזה…
באחד הרחובות הפשוטים אשר ברובע העניים בעיר לדוּנה יגור מימים ימימה שמעון-אלעזר הזפתי. ביתו הוא קטן ושקוע, הגג מכוסה תבן, שהשחיר השמש, ובדפנות של חמר בהרות שחורות וכתמי זפת, וכן גם על כרכוב הבית ועל אבני הסף. זפת נמכרת בבית הזה, זה דור שלם, לאופני העגלות וגם למשיחת נעלים. והחומר הזה ידָבק אל הידים ואל המכנסים ואל שולי הבגדים, אל פנים הבית וחיצוניותו וכל אשר נוגע בו יגָעל. גם בסידורו של שמעון-אלעזר, אשר בו הוא מתפלל בכל יום, נדבקים רשמי זפת, גם בשולי טליתו ניכרים כתמי זפת. – גם בערבי שבתות, כאשר ירחץ את בשרו במים, כחוק היהודים, וילבש כותונת לבנה ובגדי שבת, ידיו לא תינקינה, והוא נושא אותן כמו שהן לקלויז. והצפרנים, הוי, הצפרנים! גם הבלתי-איסטניס אינו יכול להסתכל חמישה רגעים בלי הרף אל צבען המשונה… אבל לשמעון-אלעזר נעשה הרגל טבע, ואינו מרגיש כי ידיו הן חיץ, חס ושלום, בינו ובין קונו כשהוא מתפלל. אומרים ששמעון-אלעזר שותה את הזפת; שבידים הללו, שלפני רגע מדד בהן מידה של זפת לערל, הוא מושח אחר-כך, כשהן רטובות מזפת, את החמאה על הלחם, או לוקח את הבשר מן הקערה, או גם יטביל חתיכת לחם בזפת זכּה ובהירה כשמן. מדוע לא? חיבב ויפּה הקדוש-ברוך-הוא על כל בעל אומנות את אומנותו!
ולהוי ידוע כי שמעון-אלעזר הוא גם מקצת “עם הארץ”; ולפי דינא אין מקומו בקלויז, כי אם בבית-המדרש, שהרי בקלויז מתפללים החשובים והתורנים ובעלי הידים הלבנות, ובבית-המדרש מתפללים בעלי הידים והכתפים הרחבות, אוּמנים ונושאי-סבל, בורסקים, קדרים וכל בעלי מסחר גס; אבל הוא כבר רגיל לקחת את מקומו בקלויז זה זמן רב, ועמך ישראל אינו חשוד לבייש אדם ולהוציאו ממחיצתו. – ניתּן להיאָמר שאחרי עיוּן ימצא בשמעון-אלעזר גם איזה דבר שמבאר שייכותו מעט לקלויז ולא לבית-המדרש, וזהו: שמעון-אלעזר אוכל – אל אלהים הוא יודע איך הוא בא לכך – מצה שמוּרה בחג הפּסח, כלומר, הוא מתענה כל שמונת הימים, ונזיר מן הבשר ומן המצה, והוא אוכל אז תפוחי-אדמה בחציצת מטפחת בינם ובין היד כדינא. שמעון-אלעזר היה אומר גם שלוש פרשיות תהילים בכל יום; וכשהוא מזכיר את אביו, שהלך למנוחות, אינו מבליע את שמו, כי אם מרחיב את ה“זכרונו לברכה”, בדחילא ורחימא" ובנשיאת-עינים למעלה. ובכלל, אדם מישראל החושב את עצמו לירא-שמים ובן-הקלויז אל תדקדקו אחריו, מקום יש בגן-עדן לכל איש אשר בשם ה' יקרא…
ועתה עלי לתאר גם את עקרת-הבית, עבודה לא נעימה! ציירו לעצמכם, כדור קטן, הנקרא ראש, על כדור גדול, שהוא, כמובן, הגוף; ובכדור הקטן הזה שתי עינים טרוטות ופה בלי שינים, אשה חרשית מעט ופתיה ומכוערה עד מאד. לכו אמרו לאוּמן שעשאה כמה מכוער אותו כלי שעשה; העיקר שילדה לבעלה בנים ובת, ושהיא עובדת בבית כל הימים, מבשלת לבעלה ושומרת על הבנים. למרות החוג הצר של האנשים ההם עשו את בנם הבכור לתוֹרני מעט. והשני היה קרוב לתוֹרני; והשלישי אמנם לא תורני כלל, אבל אין זה מרוֹע לבם, כי אם מחוסר יכלתם לשלם שכר לימוד. שמעון-אלעזר ואשתו הם בני חמישים. בעבודתם בלי הרף הרי הם כבר באים בימים, מכירת זפת אינה נתונה רק לאחד בישראל, וכל הרוצה למכור בא ומוכר. תשערו בעצמכם כי עושר גדול אין להם, ודי להם לנהל את הבית בלחם ובשׂמלה ובשאר הצרכים הנחוצים, ולא למלא כרסו של הבן הצעיר גמרא, שמחיר דבר זה בלדוּנה כעשרה רובל ל“זמן”, ועוד יותר.
הנני מאריך בדבר הזה, כי ידוֹע אדע שהיו קובלים על שמעון-אלעזר על אשר בנו זה לא למד מאומה, אם כי את הבת היחידה דבורה לימד. – תתפּלאוּ לשמוע, בתו של שמעון-אלעזר ידעה לשון וספר, דבר שגם במעלת העיר לדוּנה ובין בעלי-היכולת לאו מילתא שכיחה היא. דבורה לא היתה יפה, אבל בקומתה ובקסם שבמבנה גוה היתה המלאך שבבית, ולגבי מלאכים שאני! כל חלל ביתו של שמעון-אלעזר לא היה יותר מחמש או שש פעמים ד' על ד'. האֵם הרתה את הבת בין חביות זפת וילדה אותה בין זפת; ועם כל זה לא נגעה הזפת בגופה וברוחה. לבושה היתה דבורה כל הימים נקיים, ידיה נקיות, ובכל מהלכה חן שפוך. – דבורה לא היתה חסידה כהוריה או אדוקה, ועל זה בודאי תתפלאו. היא הריחה – מבלי אדע עד היום איך בא הדבר – באיזו השכלה, נפש טובה היתה וּברת-לב ותבקש תמיד את הטוהר. אומרים, הסביבה עושה. במקום שנמצא כך וכך הרי בא ונולד כך וכך, אבל יש נפשות שלא תדענה את הסביבה. דבורה בודאי לא נפעלה מהסביבה ותגדל כפרח במדבר. סלחו לי על אשר הלכתי בין המליצים, ובזה באתי להפרזה. ובאמת הכינוי מִדבּר לגבי בית הוריה, למרות שחור הזפת וכל גסות העבודה, היא הפרזה. בית שמתפּללים בו בבוקר ביחידוּת ובערב קוראים בו את “שמע” אינו עוד מדבּר. גם יום השבת, שהדו עולה ממכסה לבן פרושׂ על השולחן, אינו דבר הגדל במדבר, ושמחת יום-טוב גם כן אינה בת המדבר. אלא הם הקוים הדקים ההולכים ונמשכים מחיי האב אל חיי הבת, והשאר יבוא מאלהים וממתנת ידו הרחבה. – –
הרגיש שמעון-אלעזר שצר המקום בבית לדבורה, ושלא טוב לה להיות תמיד בין החביות של זפת והקערות המלאות זפת ולשמוע תמיד את קול האיכרים הבאים לקנות, שלפעמים המה מביאים גם שוה כסף: ביצים, אבטיחים וגם דבר מן החי, כעופות ותרנגולים. ויקח שמעון-אלעזר נסרים לחים ויחתוך אותם במגרה ויבנה מהם מחיצה, המחלקת את הבית לשנים. כדי רוחב שני חלונות נשאר לבית-ממכר, שהוא גם חדר-האוכל ומלון-ליל לבן הצעיר, וכדי רוחב חלון אחד הקצה לחדר הבת; ואת דופן המחיצה משח בחמר לבן, וכן יתר שלושת הכתלים, טח את הרצפּה בחמר עב מְאָדם, ויקח כל כלי שלם בבית ויעמידהוּ שם ליפּוֹתוֹ. כה עמדה שם מיטה פּרושה לבנים, שולחן קטן, עליו מונח מכסה לבן, ועליו עומד ראי קטן והמנורות של שבת בימות החול. שני ספסלים עוטים סינרים לבנים עוטרים את השולחן; וראו, אלונטית לבנה פרושה על הרצפה האדמדמת, ממש כמו בחצרות עשירים. על החלון הקטן, שכולו זכוכית טהורה, לא כעיורי הנייר בחדר של זפת, עומדים צמחי קדירה ירוקים, ודלת קטנה במחיצה פתוחה אל הפרוזדור. והיה כל העובר את כל מחנה הזפת, ופתח את הדלת, וראה לפנים מהמחיצה את המנוחה של החיים האלה, ועמד כמשתומם; והיה כאיש שרגיל בפת קיבר קשה מגרסת שיניו, כשמגישים לו לחם לבן מסולת נקיה, הבא זה עתה מחום התנור. –
ודבורה מצאה שם את טוהר העולם. היא קראה בספר, או ישבה לטוות ולארוג ולתפור כלי-לבן באוּמנוּת ידים ובכל חום לב בת ישראל, שכבר היא ארוסה ומובטחת לאיש. התאמינו, שמעון-אלעזר, שלכל היותר הבטיח נדה מאה וחמישים רובל, וחמישים להלבשת החתן ושתי שנים ארוחה על שולחנו, מבלתי יכולת לתת ארוחה גם שנה אחת, השיג בעד דבורה חתן יפה ומשכיל מעיר מוֹהילוֹב. מוהילוב! דבר זה לא פילל איש מאנשי לדוּנה; והם, גם האמידים, לא יכלו להרחיק בנישואי בנותיהם מעיר המחוז והלאה. – הצלחה גדולה כזו לאיש כשמעון-אלעזר היתה למעלה מהשגתם, ותהי ימים רבים לפלא גדול וישיחו בה בכל הבתים; ומה גם אחרי שנודע כי החתן הוא גם מושלם גדול והוא כותב מהיר, הוסיפו עוד יותר להשתומם. בודאי איש מאנשי לדוּנה לא האמין כי החתן כותב למיועדתו מכתבי-אהבה לפני הנישואין, ואמנם שמעון-אלעזר ידע ושמר את הדבר. מה שייך, טיפת חלב שנפלה ליוֹרה של בשר יש בזה איסור, כתיבת מכתבים מחתן לכלה גם כן אסורה, אבל אין זה דומה לזה; ובעיקר עליו להודות לשם שהזמין לו חתן כזה, שכל אנשי העיר מתקנאים בו. –
ולא אכחד, אמנם חידה היא איך הצליח שמעון-אלעזר במאה וחמישים רו"כ שהבטיח, ודוקא לא במזומנים, להשיג חתן כזה לבתו, שמחירו בשוק השדכנים לא פּחות מה' מאות שקל כסף במזומנים. וגם אחר זה, כשכבר היו הנישואין בין דבורה ובין חתנה משה, והם היו חיים חיי אהבה ואור באותה המחיצה הצחה והרחבה, ושם גם נולד להם בנם הבכור, עוד אלו ואלו בלדוּנה שואלים ואומרים: מה תאמרו להצלחת שמעון-אלעזר, חותן זפתי כזה וחתן כזה מושלם וידען. והתשובה המקובלת: שהקדוש-ברוך-הוא מזווג זיווּגים, ושאלהים עליון מזווג נשמות, היא אמנם מובנה היטב ושגורה לגבי שידוך בין בעל-בית אחד שוה לחברו במעמדו או בין נגיד ובין חברו דומה לו, אבל אינה מובנה עוד לגבי אותו חזיון, שמשה קמינסקי, שהפליא לעשות בזֵר שעשה לפנקס של “חברת תומכים”, ובשירו שכתב שם, איש שיודע גם רוסית וחשבון, ובכלל האדם השלם, יקח לו לאשה בת אדם פשוט ובעל-בית החי בדוחק וגם לא נתן את הנדה אשר אמר, פשוט, חידוש גדול הוא הדבר בלדוּנה, ופלא הוא הדבר; ועכשיו שהוא פלא, הרי אנשי לדוּנה מדברים על אודות זה בכל פעם, והיות שמדברים הם חוזרים ומדברים. –
וראו זה, גם משה ורעיתו מדברים יחדיו, אבל על אודות ענינים אחרים לגמרי. הם בנו להם במחיצתם הקטנה עולם הַשְׂכָּלי, שונה בתכנו מחיי העיר וּמִמְצָרי העיר, ותהי המחיצה והעיר לדונה כשני עולמות שונים… בלדונה אין אוהבים השכלה, ובמחיצה אוהבים אותה דוקא. בלדונה קדוש התלמוד, ובמחיצה היה קדוש התנ“ך… שם מחוץ לחדר משה ודבורה שׂררוּ אמונות תפלות, ופה אמונה צרופה… במלוא לדונה ובנותיה מושל ספר אחד קטן ושמו “שולחן ערוך” עם “באר היטב” ובמחיצה ספר אחר היה הנביא, ספר “מורה הלשון” מאת חיים צבי לרנר. ותהי למשה המהדורה הראשונה מהספר המופלא הזה, וכן השניה והשלישית עם הרביעית, – וילמד את ההקדמה הראשונה והשניה והשלישית והרביעית, וידע אותן על-פה, ואת הכללים והדינים גם כן ידע; והוא ידע גם לנקד שירים בנקודות וטעמים, והיה קורא בתורה, וקולו ערב, ואותו דבר עשה אותו חביב על אנשי העיר בעת הקריאה. אבל “מורה הלשון” – כיון שהתחילו להבין טיבו – עשה אותו ללא-אהוב… ביום אחד החלו אנשי לדונה לרנן אבתריה דמשה; ואף על פי שריננו אחריו לא היה גם אחד שבסתר לבו לא ביקש לו איש כזה לחתן… ואמנם צעירים בלדונה עוד לא ביקשו כזאת, אבל ביקשו אותו למורה להם, למורה-דרך; ויהי כל נער אשר חפץ דעת ואור החל למצוא את דרכו למחיצה הקטנה, אשר בבית שמעון-אלעזר, ושם מצא את אשר ביקש… בתחילה היו הבאים שמה רק מתי מספר, איש אחר איש, ולא ידע האחד מן השני. וברבות הימים נתרבו ויבואו כבר בחבוּרה שלמה. המחיצה היתה כעוֹר תחש, מועט מחזיק את המרובה, וכל צעירי לדונה שואפי השכלה מצאו להם שם מקום, כולם נהנו מזיו “מורה הלשון” ולכולם הביא משה בשיריו ובמליצותיו דעת והרחבה. כה פעלה המחיצה מיום ליום ותרכוש לה נפשות, ותפּח רוח חיים בהן ותלמדן לחשוב ולהתבונן, לבקר מעשי-אבות וגם להתלוצץ במעשי-אבות… ובאחד מן הימים הרגישה לדונה בחוש כי לה עתה שני דורות, וכי המחיצה גנבה את לב הבנים מן האבות, וייראו לנפשם, ויחלו למאוס במשה באמת, ומצאו לנכון לדבר עליו גם רתת. ביקשו ומצאו כי יש בו גם איזו קלוּת, כי מקיל הוא באיזה מנהגים ממנהגי הדת. – וברבות הימים התעוררו איזה קנאים ויחלו גם לרדפו ונהפכו לו מאוֹהבים לאויבים; וכל אשר הוסיפו לשׂטמו הוסיף הוא עצמה על ידי הדור הצעיר, שהרחיקו גם ללכת מרבם, ויחלו לדבר סרה בפומבי בכל האמונות התפלות והמנהגים הזרים באהלי הוריהם. ותהי מלחמה ארוכה בלדונה בינה ובין חניכי המחיצה, בין “מורה הלשון” לחיים צבי לרנר ובין ה”שוּלחן ערוּך" עם “באר היטב”…
מי ניצח את מי? בואו ללדונה העיר עתה וכל צעיריה בני קצוצי פאה הם, נושאים מלבושים קצרים, ועד דברים לא היו ולא נשמעו בנאות יעקב עד עתה תמצאו שם.
משחוֹר הזפת יָצא אור. –
ירוחם החייט מעיר פולה היה חייט ממין מיוחד, כמעט נבדל היה מאֶחיו בני אוּמנותו, ויהי מתהלך עם בעלי-הבתים, אינו נכנע גם מפני העשירים ומתערב בין התורנים. הוא היה בנעוריו מחסידי ה“בחור”… ואותו דבר נתן לו איזה יחוּס – משכמו ומעלה היה גבוה מכל העם אשר בבית-המדרש; אבל בגדיו היו תמיד ישנים, ויהי עני לתיאבון, כלומר, איש שאינו שׂם לבו לזה כלל. הוא הבין את מלאכתו היטב, רק עצל גדול היה, ודרכו היה למכור את הארג שנותנים לו לעשות ממנו בגד – הוא דוחה את תפירת הבגד מיום ליום, משבוע לשבוע ומזמן לזמן, עד שלבסוף נלאה בעל הארג לתבוע ולחזור ולתבוע, ואנוס הוא לעשות לו בגד אחר.
אבל גם דבר בלתי-אפשרי היה שבני-העיר יחדלו לגמרי מתת לו עבודה, מפני שהרבה מהם היו יראים ממנו. – וכה קראו אותו אל ביתם והיו מיטיבים עמו ומוסיפים לו על שכרו, בתנאי שיתפור את הבגד לנגד עיניהם. דבר זה רגיל היה קודם החתונות או שאר הכנות גדולות.
ובשעה שהיה ירוחם תופר ועוסק במלאכתו היה יודע לספּר מעשיות מהזקן, מזקן-הזקנים, ממלכוּת התוּגר…ממוֹנטיפיוֹרי… גם בעניני הקהילה ידיו רב לו, ומכל הענינים של הצבא לא יעלים עינו; לו אין שררה מיוחדת, אבל הוא מושל על בעלי-השררה, רצוני לומר, הדבר היה כך שבעצתו היו שואלים.
גופו היה כחוש, עיניו בולטות, וחטמו מתאדם לפרקים מהכעס הידוע… דרכו לקלל את אשתו ולהיות שורר בביתו תמיד כבחוץ. והוא הולך מחיל אל חיל. כה כבש במשך דור שלם כמעט את כל העיר והכל נכנעו מלפניו.
מאחורי הפרגוד מתלוננים עליו במקצת ומדברים בו קשות; ובפניו שוכחים הכל וקוראים אותו “רבי ירוחם”. – אם לא נתנו לו מפטיר וששי נתנו לו שלישי לפרקים, דבר שלא נעשה עוד לכל תופש מחט בישראל.
והוא גם את הרב דמתא הלך בקרי, הרב מקודם היה שומע בקולו ביותר, וזה עורר את קצפו על הרב החדש. הוא ירוחם, אינו סובל בעל לב טוב. פעם אחת סטר על גבי לחיו של בעל-בית גדול ויהי הדבר לחילוּל-השם…
בנו של המוכּה הזה נשמט מן הצבא בשגגה, יפה השתיקה. מי יאמר לירוחם החייט: מה עשית? ויאָנחו בני-ישראל בפולה תחת עוּלוֹ ימים רבים.
ואז היה בעיר בחור קטן ושמו זלמן. הוא שמן מאד, בעל פנים אדומים ועגולים ויתום היה מאביו. – אמו יֶנטה-לאה דרה סמוך לבית-המדרש, והוא המשכים והמעריב בכל יום לומר קדיש בצד העמוד. שם היה מושבו של ירוחם, שבחר לו בעצמו את מקומו.
ודרכו של ירוחם לצרום בכל פעם את היתום באזנו או ללחוץ את חטמו; לא מרוֹע לב עשה את הדבר, האודם של פני הבחור עורר אותו לכך. – לוֹ יש מין הנאה בשעה שהבחור נושא צערו בין שיניו.
צער לצער מצטרף ובלב היתום נעצרה חימה לירוחם. ותרב מיום ליום.
ובערב-שבת אחד, לפני בין-השמשות, הלך זלמן ויתחב מסמרות במקום מושבו של ירוחם, וישם פיהם למטה וחוּדם למעלה.
החזן מכין את עצמו להתפלל. היתום עומד על יד העמוד, כאילו לא נעשה דבר; וירוחם, שאיחר מעט לבוא, ממהר לשבת על מושבו; ופתאום הוא קופץ ממקומו…
וישחק הבחור, כי לא יכול להתאפק. ויכעס ירוחם; כעסו של ירוחם הביא את היתום לשחוק יותר גדול – והשחוק של הבחור הביא את ירוחם עוד יותר לידי כעס, והכעס ליד שחוק. גם האיש היושב ממוּלו שׂחק, גם השני שחק; גם השלישי והרביעי, כל היושבים על הספסל הקרוב מילאו פיהם שחוק. כן עשוּ אלה היושבים על הספסל השני, השלישי, הרביעי, החמישי, הששי והשביעי. ועד מהרה צחקו כל אנשי בית-המדרש למקטן ועד גדול; ואותו השחוק בבת-אחת השבית את מנוחת ירוחם ויהי כנדהם. – –
הוא נושך את שפתו, עיניו בולטות, כל גופו רועד מרוב כעס. והשחוק התגדל, ויהוֹם בית-המדרש כולו. עוד מנסה הוא, ירוחם, להרים קול – אולם לשוא, צוארו כמו נחנק, השחוק הפריע שבר את רוחו. – – –
ואז קפץ ממקומו היושב ממולו ואחז בזקנו של ירוחם ויקרא: אתה חייט בן חייט, מה לך כאן, במזרחו של בית-הכנסת? רד למטה! השליכו את הנבל החוצה! תנו לו מהלומות! הוא מסר את בנינו לצבא! נוֹכל! חייט, שיכּוֹר, שיכּוֹר! רַב לך!"
עוד איזו שנים חי ירוחם בצער ויחי חיי עני פשוט, היושב על הספסל של בית-המדרש וזוכר לפרקים את גדלו מלפנים.
בשעת חדותא בבית-המדרש מעלים אותו עד הבימה ונתונים לו את הנותר מה“תיקון”.
ורכי-לב ביותר עוד יראים ממנו בחשאי, גיוֹרא עד עשרה דרי…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.