משני עולמות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
משני עולמות: מֶמְשֶׁלֶת הַשָׂטָן
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הַמִּגְדָּל וְהָעֵגֶל
בעיר רומי, רבתי עם ושרתי במדינות, היה מגדל אחד גדול וגבוה מאד, ובו שבעה פתחים מכל עבריו, והם כולם סגורים על מסגר. וחוק מלכות היה מימים קדמונים, שכל מלך אשר ימלוך מחדש על עיר-עולם זו, ישים ביום הימשחו בכל פתח ופתח עוד מנעול אחד על אלה של אבותיו, והושלכו המפתחות אחר כך לנהר טיבר. ונשמר החוק הזה מדור לדור. מלך בא אחרי מלך ועשה כמעשה הזה; ואין גם אחד אשר ידע את חידת המגדל ואשר שמור בו פנימה.
ויהי היום וימת מלך גדול, ולא הניח בן או בת, להוריש להם את כסאו אחריו; ויתאספו ראשי העם וגיבוריו ויבחרו להם איש אחד למלוך עליהם מגדולי משפחת רומי; וישלחו רצים אליו, להגיד לו את דבר המלוכה, ויען הנבחר ויאמר: הנני נכון לקבל עלי פקודה גבוהה זו, בתנאי שתבטיחו לי אמונים שביום מָלכי תעשו בעדי דבר אחד, אשר אשאל אז מכם. ויאותו לדבריו ויובל לארמון המלכים, וישימו עטרת-מלכות בראשו ברוב פאר; וכל עיר רומי הכבירה חוגגת את יום הימשח מלכה בהילולים ובאוּרים.
ויהי ממחרת, ויקרא המלך החדש לשריו ועבדיו ויאמר להם: הלא תזכרו את אשר הבטחתם לי ביום נבחרתי לנשיא לכם; יש את נפשי לפתוח את המגדל המוזר והסתום, לדעת את אשר בו ואת אשר הסתירו מאתנו עד היום. ויתחלחלו השומעים מאד, ויפלו לרגליו ויאמרו: אדוננו המלך! דבר אשר גדרו כל המלכים לפניך ונקדש באורך הזמנים אתה בא לסתור? ומה יאמר העם, בראותו כי המלך יפר חוק, ותבוא על-ידי זה מהפכה רבה במדינה. ולא שמע המלך אליהם; ויאמר: כן דברתי וכן הבטחתם לי, ולא אחזור מרצוני בכל כּופר; ואם לא תשמעוני ותמנעוני מעשות חפצי זה, חי אלהים, כי דמכם בראשכם. ויצאו מלפניו אבלים וחפויי-ראש.
ויקרא המלך לאשר על הצבא ויצווהו להקיף את המגדל מסביב באנשי-חיל מזוינים, ולשמור על המלאכה, שבדעתו לעשות שם. ופקודה ניתנה לכל חרשי-ברזל שברומי, כי יביאו מגירות ברזל ויפתחו את המסגרות הכבדים. ויעשו כדבר המלך, כי מצותו חזקה עליהם, והוא עצמו המנצח על העבודה. וישימו האנשים נפשם בכפם, ויחלו לעשות מלאכה זו; והעבודה גדולה ורבה מאד, ויתעמלו בה שבעה ימים מהבוקר עד הערב, ויהי ביום השמיני נעקרו כל המסגרות משער אחד, ויפתחו אותו בחזקה, ויבוא המלך פנימה, והנה אך אולם ריק הוא ואין בו כל, וגם שם שער-ברזל המוביל לאולם אחר, ועליו תלויים שבעה מסגרות; ויצו לפתוח גם את אלה, ויתעמלו גם בזה שבעה ימים. ויהי כי נפתח גם השער הזה והנה שוב אולם ריק לפניהם, וגם בו שער חזק, והוא סגור על מסגר. ויגשו לפתוח גם אותו. כן באו מאולם לאולם, ושבעה שבעה ימים עשו בפתיחת כל שער. ויהי בבואם האולם השביעי, כתום מ"ט יום שתים-עשרה תיבות ברזל סגורות על מסגר ועומדות בשורה, ועל כל תיבה ותיבה כתובת מיוחדה בכתב מרובע משונה.
ויפתחו את התיבות בקושי גדול וימצאו בכל אחת צרורי עשבים ירוקים, והם עודם לחים ונותני-ריח, כאילו זה עתה הביאום מהשדה. ויתפלא המלך על הדבר, איך שמרו הצמחים את טעמם בבית-מסגרם זה שנים למאות. ויקרא לחכמי ויודעי- העתים וישאל מאתם, כי יפתרו לו את החידה ההיא; ולא ידעו להשיב דבר. קרא לחכמי-הלשונות, כי יקראו את הכתב המשונה לדעת פשרו, ולא ידעו קרוא אותו. ויקצוף המלך מאד, ויתן לכל עבדיו אלה ארכה שלושים יום, ויזהירם לאמור, כי אם יעבור יום השלושים ולא ילמדוהו בינה, להבין בדברים הסתומים, כי אז יסיר את ראשם מעליהם וישלך את נבלתם לנהר טיבר. וייראו האנשים יראה גדולה ויצומו וילבשו שקים, באו אל בית-תפילתם ונסכו שמן לאלהיהם ויצעקו אליהם; ואלהיהם עצבי כסף וזהב, פה להם ולא ידברו, אזנים להם ולא ישמעו!
בעת ההיא היה בעיר רומי זקן אחד מופלג, בן מאת וחמישים שנה, ולו שבעה בנים בין גדולי העיר; ולכל אחד מבניו היו גם כן שבעה בנים, ואלה, עם בניהם ובני בניהם, מספרם עלה לשס"ה, כמספר ימות השנה, וזה דרכם: בכל יום בבוקר בא אל הזקן, ראש המשפחה, אחד מבניו או מבני בניו לשרתו; והיה יושב אצלו כל היום ההוא סכהו, הלבישהו, האכילהו השקהו וילן אתו הלילה, בבוקר הוא שב לביתו ואחיו ממלא מקומו אחריו. כה התנהגו כל הימים ולא היה גם יום בשנה, שנפקד בו אחד מיוצאי חלציו או ניניו ונכדיו. ויהי בהגיע יום השלושים למילוי מצות המלך, למצוא דבר חידת העשבים ולדעת קרוא את הכתבות הסתומות, ואין יודע, כי אין כל מבוא לפתרון, היה אֵבל גדול בעיר; ולא ביקר ביום ההוא את הזקן אחד מאנשי השבט. ויפחד מאד ויחרד וישאל את אחד משכניו לסיבת הדבר, ויאמר: אין זאת כי אסון קרה במשפחתי, ועתה ארד ביגון שאולה. ויספר לו השכן את דבר המלך ודתו זה שלושים יום. ויאמר הזקן אליו, אם מצאתי חן בעיניך, מהר וקרא לי את בני הבכור ואדבר אליו על המעשים אשר ידעתי. ויעש האיש כן, וירץ אל מסיבת החכמים והנבונים ויאמר לזקן שביניהם: קום מהר אל אביך, דבר לו אליך. וילך וימהר ויבוא לפני אביו ויצטדק לפניו, על אשר לא שמרו אחיו היום את פקודתם. ויספר לו את דבר המלך. ויען אותו אביו לאמר: אל-נא יפול לבבכם ואל תיחתו, הבא אותי אל מלככם החדש ואלמדהו בינה ככל אשר קרהו ובכל אשר חזו עיניו. ויקרא לאחיו ויקומו וישאו את אביהם על כתפיהם ויביאוהו אל חצר-המלך, ויבואו אל חצר המלך וישתחוו לו ויאמרו: מלך נעלה, הנה אתנו אב זקן, ואין בכל עיר מלכותך זקן ממנו, והוא מתברך לאמור, כי יודע הוא רזי הדברים, אשר שאלתנו עליהם ואשר תשתוקק לדעת אותם. ןיאמר המלך: יבוא לפני! ויביאו בני המשפחה את הישיש לפני נשיא הארץ, ויצו לשים לו כסא לשבת וישב. ויאמר המלך: הוציאו כל איש מעלי, ויעזבו העבדים את ההיכל וישארו אך המלך והזקן עמו. ויפן המלך אל הזקן ויאמר: שמעתי והגיעה לאזני, כי אתה ידעת את פשר חידת העשבים ומוצאם וגם את כתבות הזרות תדע לקרוא, למדני-נא באלה ואדע גם אני. ויען הזקן את המלך: אמנם הקשית לשאול, ולא היה מלך לפניך, אשר הרים את הצעיף הזה, כי בנפשו היה וגם לי וגם לך נשקפת סכנה, אם הגד אגיד לך; אבל אם עומד אתה על דעתך, אקריב חיי בעדך ואומר לך את טיב הדבר. ויאמר המלך: הגד ואל תכחד ממני מאומה. ויתחזק הזקן ויקם ויאמר: דע, אדוני המלך, כי את המגדל החתום והסגור הזה בנו עוד מלכי אדום הראשונים, אחרי הסירם את עם-ישראל מגבורתו ונעקר העם הזה ממקומו ונגלה מארצו. ביקשו למחותם כולם מעל פני האדמה ולא יכלו, מפני השבועה, אשר נשבע ה' אלהיהם לאבותיהם. מה עשו? לקחו שנים עשרה תיבות ויכתבו על כל תיבה ותיבה שם אחד משנים עשר שבטיהם, וימלאו אותן עשבים לחים ויכסו אותן וישימו אותן במגדל. ומסורת בידם, שכל זמן שלא יפר אלהיהם של אלו את השבועה, ישארו העשבים לחים כביום היקצרם; ואם יחטאו לו ויבקש לאבדם, אז ייבשו העשבים ביום אחד, והדלתות הסגורות של המגדל תיפתחנה מאליהן, וזה גם דבר הכתבות. ועתה, כי אמרת לפתוח את המגדל קודם זמנו, הקשית את מלאכת השטן; ואם לא תמהר להשיב את התיבות אל מכונן ולסגור את המגדל ואת שבעת אולמיו בעוד שלושה ימים, רעה נגד פנינו, והיתה כל העיר לשריפה. ויאמר המלך אל הזקן: רואה אני את דבריך כדבר אלהים.
ויתן לו מתנות רבות וישלחהו בכבוד לביתו. ופקודה נתן לשים בשנים-עשרה התיבות את העשבים ולסגור אולם אחרי אולם. ויעשו כן. וישימו על השער האחרון הנפתח שבעת מסגרות חדשים.
אולם המלך השאיר אתו עלה אחד, אשר מצא מחוץ לתיבות העשבים, ולא השיב אותו למקומו, ויניחהו בגנזי המלכים. והיה אצלו חוזה-בכוכבים אחד ומכשף גדול, ויהי כי הראה לו המלך את העלה הזה ויסתכל בו מכל עבריו, אמר לו המכשף: דע לך, כי לעלה הזה סגולה מיוחדת, והיה אם יכרכו אותו בעלי זהב, וישימו אותו בכיס עור ויהדקו אותו בפתיל, ונתנו אותו לאיש-יהודי שבעה ימים לפני חג-הפסח וישאר בביתו עד ליל החג ויהי במחיצה אחת עמו בעת הערכת הסדר, כמנהג העם הזה, יתבקע הכיס ויצא ממנו עגל חי, והוא יהיה להם למזכרת עוון; ואז תתגבר מלכותך ומלוך תמלוך על כל העולם כולו, וגברה יד אדום על ישראל עד תומו.
ויעש המלך עם העלה כדבר חוזהו ויכרוך אותו בעלי-זהב, וישם אותו בכיס-עור ויהדקו היטב. ויקרא אליו את פרנס היהודים וראש גלות-ישראל בשביעי לניסן, לפני חג המצות, ויאמר לו: הא לך כיס זה ושמרת אותו בידך, עד יום אדרשנו ממך. ויתפלא האיש למצוַת המלך; בכל זאת לקח האיש את הכיס אל ביתו וישמרהו, לא זזה ידו ממנו וישאהו אתו כל שבעת הימים. ובהתקדש החג, ובא ליל הסדר, ליל שמורים לכל עדת בני ישראל, הניח את הכיס אצלו תחת כר המטה, אשר הסב עליה לערוך במסיבת בני-ביתו את הסדר כדת.ויהי כאשר כילו לסַפר ביציאת מצרים ולברך ברכת הגאולה ואמרו הללויה, גברו מעשי-שטן ויקפוץ מתחת הכר עגל מסכה ממש, בתבנית אשר עשה אהרון במדבר, ויחל לגעות; ויבּהלו האנשים מאד, וכמעט לא נורה בהם שמה מרוב פחד.
ויתחזק האיש, כי הרגיש שתבוא מזה צרה נוראה לישראל, וירץ לראש אב בית-דין שברומי, והוא איש גדול וקדוש ויודע רזים, ויספר לו את כל המאורע. ויקפוץ הרב ממקומו, וימהר ויקרא אליו את שבעת טובי העיר, ויבואו יחד את שמשי בתי-כנסיות אל בית הפרנס ויראו והנה העגל יוצא במחולות, כמעשה עובדיו מלפנים, ויבהלו – ויקרא להם הרב: התחזקו והיו לאנשים, את הפסל הזה נוכל לכלות ולשימו לאפס רק בתפילות שבפינו. וקמו בני-החבורה ועגו עוגה בתוך עוגה מסביב לעגל, ויעמדו סביבו ויחלו להתעצם בתפילות ובתחנונים; וככל שהרבו בתפילה ותחנונים כן הלך העגל הלוך והתמעט, הלוך וקטון. וכה עמדו כל הלילה בתפילה ובצרופי-שמות. ובעול הבוקר " נתבטלה הקליפה מן העולם" והיתה כלא היתה, ובאו לבית-הכנסת וקראו הלל הגדול. וירא המלך, כי נכזבה תוחלתו מהמכשף ויצו לתלות אותו על עץ, והיהודים יקראו למאורע זה:
ליל-שמורים שברומי.
אֵשׁ זָרָה
היכלו של משיח סגור על מסגר. שם הוא יושב כפוף ונוא עליו את עוונותיהם של ישראל; ונשבע ה' בשמו הגדול, שלא ידחק את הקץ ושלא ימהר לקרוא לגאולת עמו, בטרם תמלא הסאה ולא יטהרו בני אברהם יצחק ויעקב מעוונותיהם. ואתם אל תנסו את ה', אל תדפקו על פתח ההיכל, כל עוד לא בא מועד; ואם תעשו כדבר הזה, אז רעה נגד פניכם, ראו, העידותי בכם.
היה היה בארץ הגליל איש חסיד אחד ושמו רבי יוסף דילה רֵינה, והוא לא שמע בקול הדברים האלה החרוטים על ספר, נפשו יצאה, בראותו גלות בני-יהודה הארוכה בלי תכלה, ויאמר לפדותם ולקרב קץ הימים, ויבוא עליו מה.
והוא היה בקי בכל חדרי התורה והקבלה ויודע ברמזים ובצרופים. מעודו לא עבר גם על נדנוד איסור; זהיר היה ונזהר בכל עבירה. ולו חמישה תלמידים מובהקים, אשר עסקו אתו במעשה מרכבה ובספר היצירה, ולא משו מאהלו גם לרגע. ויהי בלילה אחד, ליל קידוש הלבנה, רמז להם לצאת עמו השדה, ויעשו כן. ויאמר להם: תלמידי האהובים, ידעתם כי כל אשר לי שמוּר גם לכם הנה נתתי אל לבי, ולא אסתיר מכם דבר ואלמדכם כל דבר חכמה וסתרי תורה; הנה נתתי אל לבי כי לא לחינם חנן אותנו בידיעות צרופי שמותיו, וכל היחודים, באה העת, שנתאמץ בכל כוחנו להעביר זדון וטומאה מן הארץ ולהביא את הגואל המקוּוה לבני-ישראל. ויענו אותו תלמידיו לאמור: אדוננו, מורנו ורבנו, הננו מוכנים לכל אשר תצוונו וכל היוצא מפיך נעשה, ה' עמך, ואם נעבדו בלב שלם לא ניכשל. ויאמר אליהם: זאת עשו, הטהרו והתקדשו, החליפו שמלותיכם והינקו מכל מחבה זרה והרהור והיו נכונים לשלושת ימים, כי אז נתאזר ונעשה דרכנו להיכל המשיח; ולא נשוב אל ביתנו, כל עוד לא ילך אתנו ולא יתנחלו בני-ישראל בארץ הקדושה, כאשר נשבע ה' לאבותינו לתת להם לקץ הימין. ויעשו תלמידיו כאשר דבר אליהם מורם ורבם. באו הביתה ופשטו מעליהם את בגדיהם והסירו מלבם צורכי יום יום. ישבו כל הלילה וערכו תפילות לנורא עלילה; הזדרזו בבוקר טבלו בשרם במקוה המים, כה התקדשו כל שלולת הימים. גם הרב ישב מתבודד וראשו בין ברכיו, והוא בוכה ומילל לפני שוכן-מרום, כי ירחם על בני-עמו וישלח על ידו את בן-דויד עבדו ויביא לכל מחַכּיו: את הגאולה והפדות. ויהי ביום הרביעי בבוקר באו תלמידיו מקודשים וטהורים ויעמדו לפניו ויאמרו: הננו לך רבנו. וירם הלז את ראשו ויאמר: ברוך בואכם, ברוכי ה‘; ויהי נועם ה’ אלהינו עלינו ויהי בעזרינו. ויקראו קול גדול: אמן! אמן! אמן! השמש עלה ושירת הצפורים עפות על ראשיהם כשהם מתפרדות לארבע רוחות השמים.
ויקומו וילכו משם אל כפר מירון, וישתתחו על קבר ר' שמעון בן יוחאי, הרבן הגדול, ויאמרו: רבנו שמעון ענו הורנו את הדרך נלך בה. ולא ענה להם גם בחלומות. וידאב לב ר' יוסף על הדבר, כי היה רואה תמיד בחזון את ר' שמעון.
מדי התעסקו בזוהר ומדי התעצמו בחדריו ובתעלומותיו. ויעזבו את הקבר בלב נשברו ילכו משם אל מערת טבריה. שם הסתתרו והתענו י“ג תעניות רצופות, ולא היו רואים שום בן אדם, גם לא בהמה, חיה ועף; עזבו אחר כך את המערה וטבלו עצמם בימה של טבריה כ”וטבילות רצופות. כה עשו עוד שלושה ימים זה אחר זה. שוב התענגו ג' תעניות, התמוגגו בדמעות וישימו אדמה על ראשם. חזר ואמר הרב להם: חשבו, תלמידי, ובקשו בנפשם, פן עשה אחד מכם איזה עוון ועבר על איזה חוק או נתפנה לאיזו כוונה רעה בחייו; פשפשו במעשיכם היטב
ועשו תשובה לבורא עולם ויעשו שבעה ימים תשובה מדויקת ויסירו מעל נשמתם כל ששורש פורה, התחזקו ביראת-השם ודבקו בו עד מקום שנפש בן –אדם מגעת.
נתאספו שנית מסביב לרבם, והוא עג עוגה ואמר: שמא חל על אחד מכם איזה נדר או שבועה או קנמא הסכמה, היטהרו עצמכם גם מאלה. וישתחוו על גבי קרקע ובטלו מעליהם צללי כל נדרים, חששי-שבועות ונזירות, איסורים, קונמות וחרמות. שקבלו עליהם הן בקיץ והן בחלום, הן בשוגג והן במזיד. וכל אחד קרא לחברו: מותר לך! מותר! מותר! אחר כך קמו והתפללו תפילת מנחה ביחידים ובכוּנות. מנוחה וטוהר מלאו את כל העולם. התעצמו בני האדם להיות טהורים וקדושים כיושבי-מעלה.
כך עשו שלושה ימים, ובכל יום הוסיפו לטהר עצמם. כוכבי לכת שאלו זה את זה מה היום מיומים? התעוררות גדולה באה בין כל דרי מעלה ודרי מטה. ויהיה ביום הרביעי, לעת תפילת המנחה, אחרי אשר טבלו את עצמם ח"י טבילות והתעטפו לבנים כמלאכי-עליון, התפללו והתחילו לומר סליחות בבכי ותחנונים וקראו בקול גדול: עננו, ה' עננו! שלוש פעמים ביטאו את שמו של ה' בשם ה‘; אחר כך עמדו על אצבעות רגליהם, הרימו צואריהם ובקול גדול ולא יסף קראו את שם המפורש ככתבו…ויתרגש העולם! אודם נורא כיסה את פני השמים ותנוע האדמה; והם התחזקו על עומדם. כוחם גדל שבעתים, ידיהם התפשטו, עיניהם בלטו, ופחד ה’ מלא את כל היקום. לא היה כחזון הזה מיום ברוא אלהים אדם עלי ארץ. יצאה בת קול וקראה: חזרו למערותיכם, ואם לא – אחזיר את עולמי לתהו ובהו!
שבעה ימים ושבעה לילות אחרי זה ישבו התלמידים ורבם במערת פחי-נפש; איש לא דבר אל חברו ואיש לא שעה אל חברו, גודל הצער ומועקת הגלות כבדה כאבן.עד מתי, ה'? עד מתי?
עוד הפעם החלו להתענות ולהתפלל. הנפשות בכו בחשאי; וידוי ומרוק העוון, התעצמות ויחוד. ובא הפעם אליהו החוזה מגּודל-שׂער ואָזוֹר אזור במותניו, ושמר להם על הפתח.
יצא הרב ואמר לו: שלום לך, אליהו, עבד אלוהים; האם ישועה בפיך? ויאמר אליהו: עוד לא בא הקץ ואתה מטריח עולם ומלאו ומביא ערבוביה גדולה בבריאה. ויפול רבי יוסף על פניו ויאמר: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו, נביא אמת וצור כל הישועות, אתה תדע, כי לא לכבודי ולא לכבוד בית אבי אני מתעצם בתפילתי, רק קנא קנאתי לבני עמי ולשבטי-יה, בראותי את אורך הגלות, עד כי כשל כל כוח לשאת אותו. ראה ה' בחר באברהם עבדו ונשבע להביא את יוצאי-חלציו לביתו, זה נחלתו. ויעבדו אותו שם שתי פעמים ויעשו נחת לקונם. והנה חָרב הבית, הלכו גולה מגוי אל גוי ומממלכה אל ממלכה; בכל מקום הם סובלים ומעונים, גזרה זו הולכת וגזרה זו באה, כל עובדי חמה ולבנה בשלוָתם, ובני עם בחירו הם מטרה לחיצי חמתם. ואתה חוזה-יה, עמוד לימיני, קום לך ודון לפני בעלי בית דין של מעלה, כי לא להם ההצדקה, בהקשותם כל כך את מזלו של ישראל, ואמור להם שהגיעה העת להרים קרן העם ולהוציאו מעבדות לחירות. ענה אליהו ואמר: גם אני ובן בריתי, המשיח, יודעים את אלה ונפשנו עלינו תאבל, בשאנו רואים יום יום בצערם של בני-יעקב. אנו הגואלים מחכים לפקודת הפדות בכל יום בפתח אהלינו תלוי שופר גאולה ואין קורא לנו: קומו עשו את מעשיכם, אין אומר: מלאו את תעודותכם. גם השכינה היא בגלותא! הקדוש-ברוך-הוא מתאבל על בניו שגלו מעל שולחנו; אבל עוד גדול כוח השטן וידו בכל. – אמר רבי יוסף אליו: בי נשבעתי, כי אם גם יקום הוא וכל ממשלתו נגדי, לא ארפה מתפילותי ותחנוני ולא אזוז מכאן, עד אשר " אקים שכינתא קדישא מני עפרא ", ואתה אהיה עמי ואל נא תזנחני במפעלי. ראה אליהו, שהניצב נגדו מוסר את עצמו, נפשו ורוחו, בעבור גאולת בית ישראל, אמר: יהיה ה' עמך, אבל דע לך כי סכנה צפויה לך ולמתי סודך. דו פרצופים נברא העולם, ונלחם הרע והטוב, האור והחושך, אבל בין הטומאה ובין הקדושה רק מלא שערה…החוזה כלה לדבר ושב השמימה.
ממחרת היום החל הרב רבי יוסף לעשות הכנות חדשות לשם קרוב הגאולה, ביתר תוקף וביתר עוז. ויעזוב הוא ושיירת תלמידיו ויקומו וילכו למדבר. שם התענו שוב כ“א יום, לחם לא אכלו ומים לא שתו; ובאפוס כוחם חיזקו עצמם במעט בשׂמים, גופם פשט מעליו כל צל של גשם ורוחם נזדכך.שוב עזבו את המדבר ובאו אל נחל מים ויטבלו בו כ”א טבילות כמנין אהי"ה. אחרי כן עלו לראש הר ויתפשטו עליו מלוא קומתם. כה שכבו בלי נוע שלושת ימים.
ביום הרביעי בערב החלו להתפלל תפילת המנחה ולומר סליחות. והמה עטופים בטליתות ותפילין בראשם וזרועם. וינקבו את השם הגדול בן מ"ב אותיות ככתבו וכטעמו. ונראו חיות-קודש ואש מתלקחת סביבם. וירד סנדלפון וסיעתו בקול רעש נורא. ויפלו על פניהם ויקראו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד! רוחותיהם נפרדו מן הגופים. כל הכיכר נמלאה ברקים ורעמים. ירדה שכינה למטה מעשרה. ויקרא סנדלפון בקול אדיר ונורא: מה לכם, בני אדם, בני רימה ותולעה, להוריד עליונים ותחתונים באתם; חזרו ושובו אל עקבותיכם, פן אשרפכם בהבל פי!
ותהי יד ה' על הרב המתחזק והמתעצם בתפילתו ויקום ויסר נעליו מעל רגליו ויאמר: מלאך ה' צבאות, ציר אל גדול רם ונישא, חנני אתה וכל מַחנך הקדוש, והחייני, אותי ואת הנלווים עלי. הלא ידעת, כי אך למען העם, בית ישראל, נחלת ה', אני עושה כל אלה. ידי בעמלק ובשטן וממשלתו לשם כס-יה.
עזרני-נא לשבור את עולו ולחלץ את בנַי, בחירי ה‘, מן המיצר הרב. ויען אותו המלאך: טובים ונכוחים דבריך, בן אדם; וגם אני ואתי כל המון הקדושים, שרפים ואראלים וכל מחנות שאנאנים יושבים ומצפים: מתי ינקום מלכנו הגדול את נקמת ציון וישוב אל הר דוד? אבל מה נעשה וזה למעלה מכוחנו, מפתחות הגאולה נמסו נמסרו אך לא כתריאל שר העליון ולמטטרון שר הפנים ואך הם יכולים לעמוד בפני סמאל, ראש ואב הטומאה. ויאמר רבי יוסף: הלום ראיתי מלאך ה’ ודברתי עמו פנים אל פנים ולא מַתּי, אנסה שוב את כוחי ואקריב שאר חלבי ודמי בעבור עמי הנדכא והנענה זה דור דור. ויבוא הבוקר ועמו סר כל המראה. רק עשבי כל הככר שרופים מאש ועייפות נוראה בכל…
לאט לאט התחזקו התלמידים, שכמעט לא נותרה בהם נשמה, בראותם את רבם עומד ומדבר את המלאך, ותשב רוחם אליהם. ראו דברים בחזון, אשר לא יראה אותם אדם וחי. והנה התעוררו מלאכי עליון וירדו מטה לקול תחינתם ותפילתם, ועוד הגואל לא בא. המה שבו אל המערה לנוח. דומיה! קם רבם והוא יוצא ומביט לכל עבר, ומראה פניו כמת הולך ותהה בעולם התּוהו, רגשי ספק התגנבו ובאו אל לבם, לאמור, שמא, לשוא עמלם ואך לריק ייגעו? שמא עוד לא בא הקץ? אבל מהרה התעזרו ויאמרו להוסיף האמין ברבּם ולעשות ככל אשר יצוה עליהם. גם רבי יוסף הרגיש את אשר בחובּם ויאמר להם: תלמידי האהובים, רואים אתם, כי החרדנו במעשינו עולם ומלואו, ושרפים ואופנים באו אלינו; הנה אנחנו כבר באמצע הדרך, ואם תלאו עתה וסר כוחכם, אז כל עמלנו, עמל כל הדורות אשר לפנינו, אך לבטלה היה. התחזקו והיו לאנשים, הוסיפו להתקדש ולהתחנן לפני הבורא-עולם, והוא לא יזנח אותנו זנוח. הוא אך דבר את דבריו, וכוחם שב אליהם כבתחילה, ויקומו וישבעו ללכת עמו בדרכיו, ואם גם לקצה הארץ יובילם.
כל עבודתם ויגיעם עד עתה לביאת הגואל היו בעיניהם אך כימי חול. המה יכינו את עצמם לשבּת הגדולה… ארבעים יום וארבעים לילה צמו וענו את נפשם, כמשה איש-אלהים וכאליהו החוזה בחורב; ובכל ערב ובוקר טבלו את עצמם בירדן מ' פעם. בכל מילה, בכל תפילה, שהוציאו מפיהם, כיונו כל הכוָנות
והיחודים שבעולם ויתקדשו כמלאכים ממש. כל עוף שפרח באויר ממעל לראשם, מיד נשרף בהבל פיהם, כאצל יונתן בן עוזיאל. העולם הזדכך, עד שראו בו מסופו ועד סופו. אין נסתר ואין מעצור, ההשגחה באה עד קצה. ויקומו הרב ותלמידיו מקץ ארבעים יום ויעברו את נחל פישון בחרבה, כבני ישראל מקדם את ים סוף ואת הירדן, ויעלו על הר-ההר, השוכן לגבולו, ושם הכינו את עצמם להתפלל תפילת מנחה גדולה. המה עשו עיגול בתוך עיגול, ויעמדו בתוך העיגול הפנימי, נתן כל אחד את ידו לרעהו ויתעצמו יחד ויזעקו לה' ויסובו את העיגול שבע פעמים, עד אשר להטה האש סביבם. ובעמדם בתוך האש, החלו עתה לבטא את השם המפורש בן ע"ב אותיות, וישביעו את אכתריאל ואת מטטרון ואת מחניהם, כי יקומו ממקומם ויהיו להם לעזר. ויהי הוציאם מפיהם את השם הגדול והנורא, חרדו כל הגבעות והעמקים ויהיו קולות וברקים נוראים. ונפתחו השמים, וירדו המלאכים ואופנים בסופת אש וברכב אש ובקשו להזיקם. ולולא היו ידיהם משולבות זו בזו, כי אז ירדו דומה, על אשר העיזו להשתמש בשרביטו של מלך…ויקראו אכתריאל ומטטרון בקול עז מרחוק: מי אתם ומה אתם, כי מלאכם לבכם לדבר בשם מלכו של עולם, כדבר הזה עוד לא נעשה מששת ימי בראשית. ויען אותם הרב במורא ובפחד: חנוני, מלאכי-רחמים, ואל תגעו בי לרעה. ידעתי כי צדקתם, אבל קנוא קינתי לציון קנאה גדולה, בראותי כמה היא מושפלת ויורדת עד שאול תחתיה. לא אסור ממקומי ולא אזוז ממעשי, כל עד לא ארים את עם ה' מאשפתות ולא ינתן להם נחלה בארץ אבותיהם; ואם יקטליני בוראי, לו איחל. ואתם, מלאכי עליון, חוסו –נא על בני אברהם יצחק ויעקב ועזרוני לקרב את הגאולה, ואם לא עכשיו, אחרי ימי צרה ומצוקה זה עידן ועידנים, אימתי? וחס וחליליה ימָחה שם ישראל בגויים מרוב ענים ומרוּדם. נתרקך לב שני המלאכים לדברי-תחנונים אלה ויאמרו לו: הקשית, בר-נש, לשאול ממני, אם גם את נפשך תתן; אמנם כוחנו גדול ויד עליון שבעליונים אתנו, אבל עד עתה גברה ממלכת השטן, ויש לו לשמאל שתי מחיצות גבוהות מהארץ עד לשמים, האחת היא של ברזל-עשת ואחת של שלג מהר צלמון, ושניהם יחצו בין ישראל ובין ישראל שבשמים; ואם ידיך תעשנה חיל, להפיל אותם, כי אז יעָקר הר-עשו וליעקב תהיה הרוָחה. אבל הישמר מאד לנפשך, כי לא תיכשל ולא תמעדנה רגליך; אלפי מקטרגים ומשטינים קמו לנגדך, ומכל עולמות החושך נוהרים המונים המונים להממך ולאבדך, ואנו-מעטים בתוך חלל של אפס ותוהו. ויבוא ענן וירד על פני הארץ בדברם עמו. ויעלו המלאכים ולא נראו עוד. והרב רבי יוסף לא אמר הרף ונשבע להלחם עם השטן עד רדתו. – –
ויתאזר יוסף עוז ויקם ויקח את תלמידיו ללכת אתו אל הר שעיר, ויסירו את בגדיהם מעליהם, ויתכסו בשקים ונודות ריקים נפוחים שמו על שכמם, הזדיינו במקלות עבים, וילכו בלי מנוח ארצה שעיר. ויפגשו בדרך קבוצה גדולה של כלבים שחורים, אשר שלחו את לשונם לקראתם, וקול נביחתם מחריד את הנפש ובוקע שמים, ויציירו במחשבתם את שם ההויה, וספו תמו. בני השטן היו, שנשלחו ממערת הטומעה לבלבל את מחשבות הגואלים.אחריהם בא מחנה שנהבים ואחריהם פילים, ובפי כולם יז קצף, תיכף נזכרו בשם שדי, והמחנות כאילו ירדו מצולה. לפתע התרומם לעומתם הר נורא של כפור, אשר עד השמים ראשו, ואין דרך לנטות ימין או שמאל, הגוּ בשם אדוני ונמס ההר. אבל לא יכלו עבור מפני הנחל הגדול, אשר השתפך פתאום מסביב להם; כּיונו מחשבתם לאלוהים והנה נחרבו המים. כבר עשו שבעה ימים ושבעה ליליות בדרך, וינצחו כל מעצור, הסירו כל גדר וחיץ, וה' עמם. והנה שוב התרוממה לפניהם חומה גדולה של ברזל, המחשכת בקומתה כמעט את השמש. ויצו הרב את תלמידיו לחרוט על מקלותיהם את הפסוק: חרב לה' ולגדעון! ויכו במקלות באמצע החומה, ונפתח שער אחד ויעברו בתוכו. ומאחורי החומה חורבות שונות, ובחורבה אחת עומדים שני כלבים שחורים, גדולים עד מאד ונוראים במראיהם, והם זכר ונקבה. בקשו לאַבּד גם את אלה בשם ה‘. מיד נתעלמו ונתלבשו בצורת בני אדם בעלי –כנפים, והמה מלאים עינים. וישם הרב על צוארם שני טסי-עפרת, אשר נשא אצלו ימים רבים, על אחד היה כתוב וחָרות המקרא של זכריה הנביא: ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה, ועל השני: יגער ה’ בך, השטן, ויגער ה' בך הבוחר בציון ובירושלים. כיון שראו בני-אלים אלו את עצמם נאסרים, התחילו לחנן ולבקש לפני בן האדם. ויאמרו אליו סמאל ולילית אנו, שמלכנו על כל העולם כולו, ואין כמונו לעוז ולשטנה; ועתה אנו בידך, תנה-לנו מעט מים, להשיב את נפשנו. וימאן הלוחם מלחמת הקדושה, למלא בקשת השטן, ויובילם עמו. הוא הולך לפניהם, שנים מתלמידיו מימינם, שנים משמאלם ואחד מאחריהם, ויעברו את כל ארץ שעיר. ויהי בבום אל הגבול, לקח הרב קורט לבונה, להריח בה, כאשר עשה לפנים בימי תעניותיו הרבים.ויאמר סמאל: הלא הנני בידך, לעשות בי כטוב בעיניך, והנני הולך למות ולאבדון, תן-נא גם לי להריח מן הלבונה ואדע כי גדלו מעשי האדם גם עם אויביו. כיחש לו. וירחם הרב עליו. ויהי בנותנו לו להריח מזה יצאה אש מנחיריו ונשרפה הלבונה כולה, והיתה זאת כקטורת זרה.. – ונתבטלו מיד כוחות הקדוּשה והיו כלא היו, והשטן ובת-זוגו ניתקו מיד את מוסרותיהם וישליכו את טסי-העופרת מעל צואריהם, וכל הככר נתמלאה חושך ואפלה. קול מצהלות בני-השטן נשמע במלוא העולם, והמשביע ומתי-סודו נכשלו ונפלו מתים על גבול שעיר…
הַנְּשִׁיקָה
בדור לא-אֵמון אנו חיים. רק אשר יראה האדם בעיניו, בו יאמין, ובעולם הרוחות, אשר עולם מוחשי הוא כעולמנו, לא יאמין. לא יאמין כי את זה לעומת זה עשה אלהים: ברא בני אדם בארץ וברא כנגדם רוחו משוטטות באויר, ברא בעלי גוף ופנים וברא כאלה, אשר אמנם יקבלו לפי שעה דמות ובאמת אינם בני-דמות.
הבה אספר לכם מעשה שהיה בבן-אדם שנשבעה בין שדים. לא מסיפורי אם זקנה אספר, כי אם מסיפורים אשר קרו ויאתיו, והמה כתובים באחד מספרי-הזכרונות אשר לנו. הקורא יכול לקחת את הסיפור גם משם; ואני הנני רק המליץ.
בעיר רחוקה, רחוקה מאד, בארץ עוץ, חי איש עני גדול ולו אשה ובנים ובביתו אין כל. כל ימיו היה יושב בבית המדרש, ולא ידע כל מסחר ומלאכה, לעשות בם. מעודו לא עזב את עיר מושבו, לחפש לו מזון ומחיה במקום אחר; ומלבד הדרך מביתו לבית-מדרשו לא ידע כל מוצא ומבוא בעיר. אנשים תמימים כאלה רבים היו בישראל הימים ההם.
ויהי כי גדלו בניו ובנותיו, אז החלה אשתו, אשר נשאה בדממה את גורלה ימים רבים להציק לו בדברים: ראה, בעלי, הנה אתה יושב תמיד באפס מעשה, ולא תנסה את מזלך, ללכת לעיר אחרת, אולי תמצא אח וקרוב, אשר יהיה לך לעזר, ולנו תהיה הרוָחה; האין רחמים בלבך לראות אותנו גוֹועים לעיניך? ויהי כדברה אליו כדברים אלה יום יום, ובני ביתו ראו חיי עוני מאד, אז החל לחשוב, אלי צדקה אשתו באמת; ויען ויאמר לה: הנני לעשות את שאלתך, אשתי, אבל מה אעשה, ירא אנוכי לעזוב את העיר וללכת לעולם הגדול והרחוק, אשר שם דרכים רבים ושונים אין מספר לכל עברים; ואיכה אדע לאן עלי לפנות ואיזה דרך יובילני למטרת חפצי? ותאמר האשה: התחזק ואל יפול לבך; בצאתך את שער העיר מצוא תמצא איש אשר יורה אותך אנה תלך. ויהי כראותו, כי אין לו עוד מה לענות לה, ויעש כאשר ציותה עליו; ויכן עצמו לדרך, ויתאספו בני-ביתו לברכו ותהי הפרידה קשה, ויפול על צוארם ויבכו כולם.
ויעזוב האיש במקלו ובתרמילו את העיר ולבו כבד עליו, מחוץ לשער העולם, ועליו מכסה השמים הרחוקים, והדממה באה בנפשו ובכל אשר בו. אז היה לו הרגש כי כבר עבר יום תמים מאז הלך מביתו, השעות היו לשבועות, לחודש ימים; וכאשר ניתקו רגליו מן העיר, כן ארכו הימים בעיניו והוא הולך והולך. הדרך הולך הלוך ומשופע, במקום אחד צר הוא ככה, עד כי עליו ללכת אגדל בצד עקב, משני עבריו בורות נחצבים. ושם בקרקעיתם ישוקו המים ועננים כבדים החלו להתגודד איש בצד אחיו, דשם גדול בא, ורוח סער נושב. מן השמים נלחמו באיש הזה. אז ישב על שן-סלע באין מסילה ללכת הלאה.
ויהי כי באה נפשו במיצר והנה ראה פתאום איש בעל פנים שחורים ככושי, והוא לבוש עור-תחשים; ויפחד ההולך מאד, ואולם האיש השחור דיבר אליו רכות: אל-נא תירא, איש מארץ בני אדם, אנכי אנהגך עד מקום מושבות מצא את אשר תבקש. ויקחהו הדובר על שכמו, כי כבר כשלו רגליו וכוחו אין אתו, וישאהו קצה היום וכל הלילה. הם עברו גבעות ועמקים עברו נהרות ויערים רבים וישוטטו כמעט דרך כל הארץ. הבוקר אור, והנה הם בעיר גדולה ופני הרצים והעוברים בשוָקים ורחובות כפני האנשים מעמו וממולדתו. וירא בית מדרש מרחוק, ויאמר להכנס בו ויפרד מעל נושאהו בשלום, ויבוא שמה; והנה אנשים רבים עומדים ומתפללים שם, כולם גבוהי-קומה וטליתותיהם סרוחות על פני הקרקע.
ושליח-צבור עומד לפני התיבה. הוא פותח והקהל עונה אחריו פסוק אחרי פסוק. והקול נשמע, כמו בא מבטן האדמה. והגד ניגש אל כיור-המים וירחץ את ידיו וינגבן. ויהי בפותחו את ברכת הבוקר במקרא “יהיה נעם אדוני אלהינו עלינו”-אז התחילו החלונות לקשקש, האדמה חרדה מתחתיו; ולפתע נעלמו כל אנשי-הקהל ואינם ובית-התפילה ריק מאדם. ויתמה האיש מאד ויפתח את הדלת לראות לאן יצאו, וגם שם אין איש. אז עבר מרחוב לרחוב, והנה אין עוד אנשים הולכים ועוברים, הבתים פתוחים, וגם שם אין בני אדם, בערש לא ימָצא יונק, בעגלות העומדות בשוָקים אין רוכב ואין מנהיג – היה היה, כאילו פתחה האדמה את פיה ותבלע כל בשר.
ויקרא האיש בקול גדול ויאמר: הקיצו, אחי! כי אמר אולי ישנים יושבי העיר, והוא לא ראם, ורגע אמר, אין זאת כי הוּכוּ עיניו בסַנורים, או התבלבלה רוחו בקרבו. הוא קורא ואין עונה – לשוא יעבור את העיר לאורכה ולרחבה, לשוא יחפש אחרי אדם כי אין.
ואז בא בלבו רעיון זר, לאמור: קח לך אל אמתחתך מכל מכמני הבתים אשר לפניך והבא אלה אל ביתך. ורגע בא רעיון שני, לאמור: כתוב בתורה: לא תגנוב! – ובעוד אשר הוא דן: אין אדון לכל אלה, הפקר, אזכה מן ההפקר, והנה מַטה נוגע בשכמו. ויפן כה וכה וירא את האיש השחור עומד לפניו ואומר לו כמהתל: אין כאן הפקר, עוד חיים אנחנו. ובדברו כדבר הזה, והנה איש שני עומד לפניו, ועוד גם שלישי ורביעי, באו אחד אחד כל האנשים, אשר ראה אותם לפני שעה בבית-התפילה ובשוק, כולם התנהרו ויסובבוהו מכל עבר ויאמרו לו: ראה, הנה באת בצל קורתנו להחרידנו ממקומנו. מהלך ארבע מאות אלף פרסה הטרדתנו, ואתה לא תדע, כי לא נוכל לשמוע ברכת “ויהי נועם” מפי יצור אדם.
ויאמר ההלך אל האנשים האלה: שלחו-נא אותי אל עמי ומולדתי ואשוב אל נוי, כי אינני יודע את מנהג מקומכם ואהיה עליכם למשא. ויענו ויאמרו לו: לא! אתנו תשב ותהיה כאחד ממנו, רק את המקרא “ויהי נועם” אל תשא עוד על שפתיך.– ויתחנן האיש אליהם ויאמר: איך אוכל לשבת בקרבכם, ולי אשה ובנים בביתי? ויאמרו אליו: קח לך אשה חדשה מתוכנו ואיש לא ימנע ממך את את בתו. ויחרד ויאמר: איך אעשה את הרעה הגדולה הזאת, לקחת אשה על אשה, וחטאתי לאלוהים ויענו אותו ויאמרו: וכי לא לקח יעקב שתי אחיות? וכי לא עשה דוד כן? אבל דע, כי לא כמוכם כמונו, שׁדים אנחנו מעולם הרוחות, ואין הקידושין אשר לכם תופשים אצלנו; ברגע אשר עזבת מושב אויבינו בני האדם ובאת בגבולנו חלו עליך דרכינו ועליך שׂוּמה להתאזרח בינינו, וגם נתּן לך שדה וכרם בתוכנו. ויפחד האיש מאד מהם ומדבריהם.
וירא כי לא יוכל להם, ויתנו לו אשה מבנותיהם ויביאוהו בברית על כורחו ויבנו לו בית בין אחיה ובני משפחתה. – אכן לא שונים דרכי הרוחות מדרכי בני-אדם, כי הם אוכלים ושותים, עוסקים למראה-עין בישוב-העולם והם פרים ורבים. אמנם מוזרים היו לו החיים ביניהם, אבל איש מהם לא החרידו; וברבות הימים ויתרגל אל כל אלה וכמעט הכל נשכח מלבו. הנה ממלכת-השטן התעשרה בילוד-אשה, והוא יושב ביניהם.
ויהי מיום שלוש שנים מיום שבתו עמהם, והוא כמעט לא ידע ולא יתבונן כי חלפו, עברו, והנה החל זכר האשה הראשונה לבוא מדי פעם בפעם בלבו, זכרונה עורר געגועיו, והגעגועים היו לעינויי-נפש; פניו נפלו, וכל יודעיו ומכיריו בעיר הזרה ראו, כי סר רוחו מעליו. ותאמר האשה השׁדה אליו: למה זה רעים פניך, בעלי, גם תמול גם שלשום? וכי לא טובה אנכי לך מעשרה בנים? וכי תראה עוול בשבטי? וכי לא תראה נחת-רוח בכל הרוָחה אשר מצאת אחרי ימי עניך? ויען אותה האיש לאמור: אמנם גדול חסדכם עמי ורב, אבל דבר אחד לא יתן לי מנוח: הלא ידעת כי לי אשה בבית, ומעי יהמו לה, כי עזבתיה לנפשה בחוסר- כל. הם, הקרובים לי, רעבים ללחם ואני אוכל לשובע.
ענתה השדה ואמרה: אל-נא תחשוב, כי רעה עיני בצרתי. הנני לך ושלחתי אותך חרש אל ביתך ולקחת אתך מכל טוב, אשר תמצא אצלנו, והבאת לביתך מתנות רבות; אך הישבעה-נא לי, כי לא תלין שם יותר מלילה אחד. והיה כי תפדה את בני-ביתך מעוני ויהיה להם כל צורכם, ומיהרת לשוב אלי. ויאמר האיש: כן, יהי כדבריך!
ותחבוש לו בת –הרוחות סוס ותשם עליו שתי חבילות, האחת מלאה זהב וכסף, אבנים טובות ומרגליות, ובשנית שמה כּדי יין ושמן וכל מיני פירות טובים. ותאמר לו: רכב לשלום! והסוס דהר עם רוכבו כמו נשר בשמים, ובשעה קטנה עמד לפני פתח ביתו. וינהום הסוס. ויצאו אנשי-הבית ויכירו את האב הבא מארץ רחוקה, ןתהי חדוָה גדולה, ויחבקוהו וינשקוהו ויבכו מרוב שמחה.
והוא בא הביתה, ויוצא את כל הכבוּדה, אשר הביא אתו, ויאכלו וישתו וייטיבו לבם, וישאלו אותו כולם: איה גרת כל העת ההיא, ואנחנו יראנו פן נאספת בדרך ומצאתך רעה, וישתוק ולא ענה, ויאמרו עייף הוא מרוב הדרך. ויהי בלילה ותקרב אליו אשתו ופניה נהרו ותתחיל לדבר אליו דברי חיבה, והוא ישב דומם על סף המיטה; והיא לא הבינה ללבו ותאמר: למה תחשה ולא תאמר דבר לשוכבת חיקך? ותתחנן אליו בנפש מלאה ותאמר: וכי לא תדע את השעה הגדולה, כי ימצא איש את אבדתו, ואתה ידעת כי מעולם לא מריתי פיך, נשאתי את רוע מעמדנו, ולא כעסתי עליך כל הימים אשר הלכת ממני. ולא ידע האיש מה יענה אותה. סודו בלבו ודמעות בעיניו.
ותדבר האשה ותאמר: בי, אישי, איך לא תשמח, כי שבת אל ביתך ואל נוך
ומצאת כולנו חיים ולא עונה לנו דבר. וכי אין לב ונפש לך? ואם דבר-מה עמך, הגד-נא לי ואל תמנע אותו ממני. ותדבר אליו כל הדברים האלה; והוא יושב נשען על ידו, מבלי דבּר דבר.
ותצטער האשה מאד, ולא ידעה את שר קרהו ומה הוא נושא בחובו. ולא חדלה לבקש ממנו, כי יאמר לה מה הדבר ועל מה זה לבו קשה. ויהי בראותה כי אינו שומע עליה וכי אינו מוציא דבר מפיו, ותקפוץ ותאמר: אם לא תגיד לי את אשר קרך, אז אקח חבל איחָנק לעיניך.
וירא כי תעשה כדבריה, ויאמר: הרפי ואתוַדה לפניך.
ויספר לה, כי נשבה בין השדים זה ימים רבים, מיום אשר עזָבה, וכי גם שם לו אשה, נישאת לו על-כורחו ויגד לה את דבר השבועה, אשר השביעו אותו שמה, ואותה מי יפר, ויסתָר פניו.
והאשה טובת-לב וחכמה גם יחד. והיא לא כעסה עליו, ולא הוכיחה אותו בדברים, וגם לא נבהלה לשמוע ותאמר: הירגע, בעלי, ואל תיוָאש. את אשר יעָשה שמה ואת אשד יבטיח האדם להם בהיותו בגבולם, איננו חל עלינו פה לעשותו; שב עמדי וקמת בבוקר והלכת אל בית-המדרש אל מקומך ולמדת בתורה, והיא תגן עליך ולא יאוּנה לך כל רע.
ויפול האיש על פניו ויאמר: אדוני אלהים, לזאת היושבת פה מנגד נשבעתי אמונים, כי קדשתיה בברית, וגם לזאת היושבת מרחוק נשבעתי; פה עשיתי ברצון ושם עשיתי – באונס, ואתה סלח לעבדך, כי לא אשמור מוצא שפתי. באו צרים בנחלתך!
וידום אלוהים. ואפוד אין עוד בימים האלה לשאול במיצר, אָפס חזון מבני-אדם.
ויקם האיש ממחרת הבוקר, וישם את שמלותיו הקודמות עליו וילך לבית המדרש וישב שם, ויחל להגות בתורה, כאשר היה עושה לפנים.
ואם גם ניסה השטן להפריע אותו מלימודו, כי חלתה בתו הבכירה וגם נפלה אש בביתו ותאכל חציו, ולא הפסיק מלימודו ולא פנה אל רוחב העולם, כי ידע אשר בנפשו הוא, אם יבטל מן התורה, ויתחזק וישב על מקומו בלי למוש ממנו.
ובעד החלון נשקפה האשה השׁדה ותחכה אל אישה משבט האדם, כח לא שב. עבר המועד אשר גבלה לו; עברו ימים שלושה, והוא לא שמר את השבועה. רגע אמרה, כי קרהו אסון בדרך וגם הסוס שב מאין רוכבו, אבל לבה הגיד לה, כי בין החיים הוא. ונפשה כלתה אל האיש אשר בא עמה בברית.
זה יותר מיובל עבר, אשר לא נשבע בן-אדם בגבולם, והנה בא אושׁר כזה והיא זכתה אליו, עמה היה ותשלחהו… ותתאושש הגלמודה מרוב צערה ושיחה. התקבצו השכנים והשכנות ויחרדו וישאלו: איה האיש אשר נתַנו לך? ותכחש: לא ידעתי איהו. ויהי אֵבל בין השדים.ארוּבּות התנורים חדלו להעלות עשן, וכי ישפוך אחד מהם מים בחוץ, שבו המים אליו, והאיש השחור אבד לו אור עיניו ויתהלך בראש כל חוצות עיור…
ותשלח השדה, כי כלתה נפשה אל בעלה, חרש את אחד ממתי-סודה וילך בדמות אנוש אל מושב בני-האדם, ויבוא וידפוק בחלון בית-המדרש ויאמר ליושב ולומד: דבר לי אליך, אדוני, כי לא יכול המשחית לגשת אל הקודש. והוא לא פנה אליו ולא ענה אותו דבר. יום יום בא שד אחר, במַלאכות אשתו השׁדה, ויקם ואץ בו כי יצא אליו רק לשעה קטנה, כי דבר לו אליו ומַלאכוּת בפיו; והלומד בתורה נעץ נפשו ורוחו באותיות הכתובות, כמבקש מחסה מפני אויב.
ומלחמת-השטן את האדם החלה עוד הפעם ברוב תוקפה, כבימים אשר הסית הנחש. מעבר מזה התורה, קדשי התורה ובן בנה המחזיק בספריה, ומעבר מזה – ממשלת צללי-עולם בחותם ה'. אלה מראים את חותמו וגם אלה מראים. מי שומר הגבול ומי יבדיל?
ובראות בת-התהום, כי כל כלי יוצר לא יצלח להשיב לה את הנפש אשר עלתה במצודתה, ותקום ולבש מחלצותיה הטובות, שׂמה עדיה ותכשיטיה עליה,
גנבה מאור החמה ותשם על פניה ותבוא ותאיר בחלון בית המדרש, ותאמר לבעלה ההוגה בהלכה: קום, צא אלי, כי דבר לי אליך. ולא אבה האיש שמוע גם לה, אף כי לבו פעם בחוזקה למראה אור פניה. ותאמר הניצבת: הזה חסדך עמדי, אשר הנעלתיך והלבשתיך ימים ושנים ומצאת מנוחה בין משפחותינו, וגם עתה בני-ביתך יאכלו פריי וימצאו על-ידִי רוָחה בצר. ויסתר האיש פניו בספר, כי לא יכול נשוא פניו אליה. והיא קוראת לו: קום ובוא אלי לרגע, רק לרגע. נשבעת באמרי פיך לשוב אלי לשבת עמי עד בוא אחריתך, ואני הנני מפקיעה אותך משבועתך, אם רק תעשה לי את הדבר הזה ויצאת אלי. ולא יצא האיש אליה ויהגה בפסקי ההלכות בשארית כוחו, אשר כמעט עזבהו בהיותה לנגדו.
והשדה לא חדלה מלבקש אותו ומלהתחנן לפניו ותאמר אליו: קום וצא אלי כי בנפשי הוא. וקולה רך ומושך את האדם בכל קסמו. היא שמה את פניה היפים בחלון, יפים היו מאשר ראה אותם עד עתה, ותתחנן תאמר: ראֵה, נשבעת בשם אלהים לשוב אלי, ואלהים לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא; ואנכי, ראֵה, הנה חפצתי לוַתּר לך על כל זה, כי אמנם מעי נכמרו על יושבי ביתך. שלוש שנים ישבת עמדי; ועתה היֵה אב לאלּה, אמחל לך על כל אשר הבטחת לי ודיברת באזני; אבל זאת האחת, שא-נא פני לדבר הזה, גשה אלי ושקה לי על פי, רק בנשיקה אחת חנני עוד פעם יגע הבל אדם בי ואקרא בקול: מחוּל לך הכל מחול לך ושרי לך, ולא אבוא בגבולך לעולמים.
ואור פניה הולך ומאיר, הולך ומאיר. אָפס כל חיץ, החלון כמו נפתח מאליו בחזקה.וימהר האיש וירכּן את ראשו החוצה ויגע בפיו את פי השדה הבוער. ותתלהב האש ותעל למעלה. חדות הנשיקה והמית האפס, ממלכה נגעה בממלכה; ותחטוף בת-השטן ותינק את נשמת האדם ותצא ותעלם – וימת.
ויספידו אותו ממחרת אנשי-ביתו ובני –עירו מספד גדול, ויקָבר הגוף הריק בבטן האדמה ויהי אֵבל כבד.
הַטַּבַּעַת
ממלכת השטן היא מידה במידה והיקף בהיקף כממלכת האדם. כל זכר מזרע בני-אדם ובני-איש, כי יוָלד, כבר יש לו דוגמה בארץ השטן; כן גם הנקבה כי תוָלד ונולד גם שם צלה, כתבניתה וכצלמה. את זה לעומת זה יעשה אלהים!
ובשעה שבת-קול יוצאת ומכרזת: בת פלוני לפלוני, מכינים לו תיכף לאיש גם בעולם הרוחות בת-זוג; והיא יושבת ומחכה לו ואורבת לו כל הימים. זכה האדם, ישא את בת-זוגו ממשפחת האדם כדת; לא זכה, או הלך בלילי-רביעית ובלילי-שבתות יחידי, ישבּו אותו שבי בני-השטן ויוליכוהו למקום שעוד לא דרכה בו כף רגל איש…
ואספר לכם מעשה שהיה, וספרו אותו אנשים נאמנים איש מפי איש.
בעיר אחת במדינת הגולה גר איש אחד, והיה נשוא-פנים לרבים, יודע תורה ודעת ומלמד אותם גם לזרעו ומחנכם להשכיל. והיו לו שני בנים נשואים, ובנו השלישי, והוא בן זקונים לו, היה אהוב לו מכולם; הוא היה שלם הידיעות ובמעלות ובמידות, ויחכם מאד ויפליא את כל שומעיו בשאלותיו ובתשובותיו; וגם בחשבון ידע הרבה ובקידוש-החודש, ולא היה בכל העדה נער חכם ממנו. ויאמרו כולם: זה יהי למורה גדול בישראל ולתופש ישיבה רבה, ויארש העשיר את בנו זה לבת אחד מגדולי עשירי ישראל ואציליו; והנערה ארוסתו היתה נערה משכלת ויעלת-חן, ואין בכל הארץ יפה כמותה; ותהי השמחה בשני הבתים גדולה מאד.
ויהי היום וילך הנער החתן לפנות ערב לבדו לרחוץ בנהר, ןלבו טוב עליו; ויפשוט את בגדיו ויקפוץ המימה וישט הנה והנה, ונשמע בדממת המנוחה קול הגלים הקטנים שהרים בידיו וברגליו. ויהי בשובו מהמים אל החוף, וישא את עיניו וירא והנה איש אחד עולה גם הוא מן הרחצה וידרוש בשלומו, והשיב לו שלום, ויצאו שניהם וינגבו את בשרם וישימו בגדיה עליהם וישיחו יחד. האיש לא נודע לו, אבל פניו היו פני איש חשוב ונכבד וישובו בצוותא חדא העירה; ויחלו לדבּר שניהם באיזה ענין, ולא שם הנער לבו לדבר, כי בתוך כך הטהו לדרך אחר, ואתא ערב. – לפתע עמדו לפני ארמון גדול מואר מאד ויתמה הנער, כי לא ראה עוד כמוהו בעיר, ויצא מן הארמון איש זקן ונשוא-פנים ויאמר לשניהם: סורו אלי לנוח מעט, כי על כן עדרתם עלי. וישמעו לו ויבואו לאולם גדול יפה, משוח בששר ויושיבם על כסאות שן. וישאל הזקו את הנער למעשהו וללמודו, וידבר אליו בחן וחסד ויקנה את לבו. עוד הם יושבים ומדברים, ונשמע מהחדר השני קול ערב ונעים של נערה משוררת, ויקשב הנער ותהמה נפשו, מעודו לא שמע קול כזה. והנה נפתחה הדלת אחרי חצי שעה ותבוא הנערה המזמרת להגיש יין וממתקים לָאורחים ותשם כל אלה לפניהם על השולחן בטס של זהב; והנערה יפה מאד ורבת-חן, אין כמוה בבנות האדם, וישא הנער את עיניו אליה ולא שבא מראות בה. כה גָזו ועברו השעות בשיחות, עד כי באה חצות-הלילה, ויקם הנער, ויאמר ללכת מפה ויפעם לבבו בקרבו, כי הן אֵחר לשבת ובביתו לו ידאגו. ויאמר הזקן: אין דבר, לין אצלי הלילה, ומחר אצוה את משרתי וילווך לבית אביך, ויבוא עלי, אם כעוס יכעס עליך.וירָגע הנער וישׁאר שם, כי גם עליו קשתה הפרידה מהבית הזה, ויפנו לו חדר מיוחד, אשר קירותיו שיש טהור, והכרים והכסתות על המיטה המוצעת לו לבנים כשלג. וישכב כבן מלך ויישן ותערב שנתו.
הבוקר עלה, השמש האיר בחדר, וללב הקם באו רגשות נועם, שכמוהו לא ידע עד הנה. וירם וירחץ פניו וישם מלבושיו עליו ויבוא אל החדר השני, ויקדם הזקן את פניו באהבה ובחיבה; ויאמר לו: שב, בני. ויבוא העבד ויביא להם משקה, וישבו שניהם על-יד השולחן, לשתות יחד, וישיחו גם בדברי חכמה ותורה, ויהי לו, לנער, למשיב נפש. ועל תפילת הבוקר עברו.
וישאר הנער בבית היפה הזה כל היום, ולא זכר את בית אביו עוד, ויאכל וישתה ויתענג במסיבת הזקן, ויראהו זה את כל בית כבודו ואת כל חמודותיו;
וילכו מחדר לחדר ומאולם לאולם ואין קץ לאוצרות. ויהי בבוא הערב, בא האיש אשר רחץ אתו אתמול בנהר, וישבו שלושתם באותו אולם יפה על הכסאות של שן. והנה נשמע שוב הקול הנעים והמפליא של הנערה המשוררת, ורוחו של הנער הָמה לשמוע. והנה גם בפעם הזאת הופיעה הנערה בהדרה ותביא פירות נותני ריח מפליא, ויפה היא שבעתים מאש ביום אתמול; ויך לבו בחזקה למראה, כי עמדה מקרוב לו ופניה מבהיקים, ויחשק בה לאהבה אותה וכל רוחו בה.
ויהי ביום השלישי, והנער כבר כבן-משפחה בבית, בא אליו האיש אשר רחץ עמו בנהר, וידבר אל לבו, כי יארש לו את הנערה,, בת בעל הארמון, לאשה; ויאות לזה מיד, ולא זכר כי כבר מאורשה לו כבר נערה אחרת, ולא חשב בה. ויביאו לו מלבושי-כבוד ויתלבש כחתן, ויביאוהו לאולם חדש, גדול מאד, העומד על שבעים עמודים; קירותיו נוצצים ממשבצת זהב, פטדה וברקת, ויקר תפארתו כיקר בית-מלך, ומכל עבר ופינה נועדים קרואים, אנשים ונשים; וכולם לבושים משי וכל יקר, וימלא האולם מפה לפה, ויעמדו צפופים ומחכים. והנה הופיעה הכלה בכליל-זהב על ראשה, לבושה שני עם עדנים; וימלא יופיה את האולם, ותהי ככוכב עולה. ויעמידו אותה מול החתן, ולבו הולם פעם, וַיַקנו לו טבעת כסף; והנערה הושיטה לו את אצבעה, וישם את הטבעת עליה, כמנהג המקום.
ויקראו לפניו לאמר: “הכי אַת מקודשת לי בטבעת זאת כדת!” והוא ענה מלה במלה, עד תום הקידושין, כי נבהל ולא ידע נפשו. ונשמעו קולות בוקעים ועולים עד הרקיע; הידד! מזל טוב! גם קולות של צחוק נשמעו; והוא אינו רואה רק צללים… הבית כמו מתנועע תחת רגליו, הדלת סובבת והולכת; והנה נעלם האולם וגם אנשים אין, חלף כל החזון, – והוא יושב על שפת הנהר לבדו וראשו מתפוצץ מכבדות ועייפות. וירא, כי כבר אֵיחר לשוב, ויקם וישב העירה שפי… רק בעמל רב הוא הגיע לבית אביו, הוא אך פתח את הדלת, ונפל על המפתן והתעלף. ויהי רעש בבית וימהרו השכנים לקול הזעקה. וישפכו עליו מים, קרעו את כותנתו ויניחוהו במיטה. ויפתח עיניו אחרי שעה, ולא ידע לענות על כל שאלה; מה לו מה היה לו, כי נאלם ולא יכול דבּר.
ויבואו רופאים לתת לו מזור ולא הועילו כלום, עסקו בסגולות ולא באה תרופה.ויהי אֵבל ומצוק כעיר; ובכל בית ובית אָנו ואבלו על האסון, אשר קרה לבחיר הבנים, וביותר הצטערו, כי לא ידעו פשר הדבר. ויהי המאורע לחידה ולעקת-לב.
ויהי מקובל אחד בעיר ההיא ועוסק בתורה ובקבלה מעשית, ויתענה שבע הפסקות, טבל בכל יום בבוקר ובערב ח"י טבילות, ועשה שאלת-חלום על-דבר המאורע, לדעת פשרו. והגידו לו מלמעלה בצרופים ובאותיותאת אשר קרה להנער. ויאמר: אחרי אשר ה' היה עמדי לגלות לי סודו, אנסה גם לפדות את השבוי מידי צר.
ויבוא לפני בית-דין צדק ונאמן ויאמר למורים, כי לו דין-ודברים עם ממשלת השדים, וכי יזמינו אותם לדין. ויאותו לו, ויעשו הכנות לדבר המשפט ויתקעו בשופר ויגבילו זמן מיוחד. ובא היום המיועד ויחצו לאנשי-השטן מחיצה בבית הדיןויעשו לה מסך, וגם את הנער האילם ואביו קראו שמה. ובא החסיד ועמד לפני האלהים, אלה הדיינים, ויספר להם את אשר קרה ויטען, כי לא היתה רשות לצד השני להסית את הנער לקידושין, כי לו כבר ארוסה, ואין מקדשין אשה על אשה; ולא ענו מהמחיצה מפורש, אבל נשמע משם רעש גדול. ויבוא האב נרעש ונפחד ויניח לפני הבית-דין את כתב האירוסין של בנו, והוא כתוב במפורש, בקנס ובעדים, ואין להרהר אחריו. ויצא הפסק מהבית-דין, כי חופשי הוא הנער לנפשו ושהקידושין השניים בטלים הם ומבוטלים… ויקומו הנאספים על רגליהם ויתקעו עוד הפעם בשופר, ויקראו בקול לאילם שלוש פעמים: “מוּתר אתה! מוּתר אתה! מוּתר אתה!” ויסער הסער, כמו להפיל את הבית, ונשמע קול יללה מרחוק: קלני מבני אדם! ואחר-כך קם הכל לדממה.
בערב ההוא הביא דיג אחד לאבי הנער דג למכירה, ויקנו אותו ממנו באדום אחד ויבקעו אותו ומצאו טבעת בבטנו, וישליכו אותה על האח, ותיכף החל החתן לדבּר ושב להיות כאחד האדם. וגם היה לגדול בישראל.
כזאת וכזאת קרה אז!
נִסִים וְנִפְלָאוֹת
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מֵאַגָּדוֹת הָאֲרִ"י וְתַלְמִידָיו
א. הָלֵּדָה
איש היה בארץ הצבי, ושמו רבי שלמה, והיה האיש הזה תם וישר ועובד את אלהיו באמונה ולא מש מן התורה. ויהי היום והוא נשאר בבית הכנסת לבדו, ואיש אין אתו. ויגָלה אליו אליהו התשבי ויגש אליו ויאמר: דע לך, כי שלוח אני מאלהי צבאות לבשרך, שאשתך תהר ותלד לך בן, וקראת את שמו יצחק; והוא יחל להושיע את ישראל ממערכת הקליפות הסובבות את העולם מקדמת דנה. – והיה כי יוָלד אבוא ביום השמיני, ביום הימולו, ואהיה עמו. ויהי ככלות אליהו לדבּר את דבריו נעלם וסר המראה. ויפול רבי שלמה על פניו ויתפלל לפני קונו, כי ימלא אחרי מצות הנביא ולא יגרמו עוונותיו.
וישב בלילה ההוא אל ביתו וידע את אשתן ותהר ותלד בן. ונמלא כל הבית אורה. וישמח האיש, כי יצא כזה מחלציו, ויפרוש כפיו ויודה לה‘. ויהי ביום השמיני ויובא הילד לבית הכנסת, להכניסו בבריתו של אברהם. ואבי הילד הסתכל לכל עבר לראות, אם יבוא התשבי, כאשר דבר, ולא בא. וימתן שעה או שתים, אצים כל הקרובים, לאמור: גש קח את בנך למולו, והוא דחה אותם. ויתפלאו מאד על אשר לא ימהר לקיים את המצוה אשר ציוה אלהים ויאמרו: דברים בגו, עוד העם יושב ומחכה, והנה נגלה אליהו שנית ויגש אל האב ויאמר: קרב, עבד ה’ אל המזבח ועשה את עולתך; שב על כסאי ואני אמול את הילד לה', כי כן ציוותי. ויעש אליהו כן, ואיש לא ראה אותו. ותהי מאז עם יצחק ברכת אליהו.
ב. הֶעָנָן בּצָּהֳרים
הרב המקובל רבי יצחק לוריא היה בעיני בני דורו כאחד ממלאכי מעלה, אשר התגלה בין יושבי מטה; בו היו ניצוצות מהגואל, ואורו האיר ימים רבים הארץ-ישראל ובחוצה לארץ לרבים, לטובים וישרים, אשר יראת ה' בלבותיהם ובדרכיו ילכו.
אומרים: כשהיו זיקוקין דנורא ובעורין דאשא יוצאים מפיו, בעוסקו עם תלמידיו בסודות התורה, היה עמוד אש סובב את הבית ומשרתי-רום היו באים ומקיפים אותו ואת תלמידיו והיו ניצבים בהמית-קודש. נתקנא בו השטן פעם אחת ובא בענן קודר באור צהרים ובקש לכבות את האש. התחילו התלמידים להסתכל זה בזה; קם הרב על רגליו וקרא ואמר: יגער ה' בך, השטן! יגער ה' בך, השטן! יגער ה' בך, השטן! מיד חלף הענן וחדל לו ונראתה פאת-אודם בשמים!
ג. בֶּן-יוֹסֵף
שבע שנים רצופות התבודד הרב האר“י במצרים את רבו רבי בצלאל אשכנזי ויעמלו שניהם בתורת ה'; ולא אבה המורה לדחוק את השערים הלאה, ויתבודד האר”י עוד שש שנים רצופות לבדו, ואין איש אתו, והוא מבקש את ה' ואת דרכיו הנסתרים מעין כל חי. ויבקשהו בספרים ולא ענה אותו ויבקשהו בתשובה ובסיגופים ולא מצאהו; ויבנה לו אוהל על שפת הנילוס וישב שם עוד עשר שנים רצופות. רק בערב-שבת סמוך לחשכה היה בא לביתו, ובמוצאי-שבת היה עוזב את ביתו ולא דבר עם שום אדם. שם, על שפת הנהר הגדול ועולם-המים, זכה לרוח הקודש, ויבוא אליו אליהו ללמדו תורה וסתריה. לילה לילה היו מעלים נשמתו לישיבה של מעלה; ובאו גדודים של מלאכי-השרת לוותו למתיבתא דרקיעא. פעם למד בישיבת רבי שמעון בן יוחאי, פעם בא לפני רבי עקיבא, ופעם גם לפני רבי אליעזר הגדול.
גם בישיבת הנביאים וחוזי-יה למד; והעיד על עצמו, כי אילו היו כל הימים דיו וכל הקנים קולמוסים וכל הרקיעים גווילים לא יספיקו לכתוב את אשר למד בשמי מרומים. אבל לא יכול לחרוט בספר את חכמתו, כי בכל פעם אשר אמר לעשות זאת באה חכמתו כנחל שוטף.
אחרי עשרים שנה לימי בדידותו בארץ מצרים נגלה אליו עוד פעם התשבי ויאמר אליו: כה אמר ה', הנה קרבו ימיך למות, ואתה קום ועלה לארץ האבות, אשר נשבעתי לתת אותה לבניהם ולהחיותה עוד פעם, כי יבוא מועד. ויקם האר"י וילך לארץ יהושע, ויציין את כל קברות החסידים והגדולים הקדמונים; והיה מכיר כל נשמה ונשמה הפורחת באויר; ואפילו במקום שאין ציונים עוד, ראה בכל פעם את האור המרחף שם ויאמר: כאן קבור תנא פלוני וכאן ספון צדיק אלמוני.
בכל ערב-שבת היה יוצא עם תלמידיו לקדש את השבת על פני השדה, והיה מעצם את עיניו; והיה אומר, שהוא מתבלבל מכל המון הנשמות העולות למעלה ומאלה הנשמות החדשות היורדות למטה. העולם מתקדש, ויתקשרו העליונים והתחתונים לשבּח שבחו של ריבּון כל.
אומרים: נשמת משיח בן יוסף היתה ברב הזה, ויפנה מקומו למשיח בן דויד.
ד. שְׁנֵי הָעוֹרְבִים
היו שני כלבים, שריב היה ביניהם תמיד. יום אחד התנפל הזאב על אחד מהם, אמר השני, אם לא אכבוש את שנאתי ולא אהיה לחברי לעזר, ויאכל אותו, למחר יבוא אלי ויאכלני גם אני. כה נתחברו, בימי משה, בני-מואב עם מדין להצות על בני-ישראל, אשר יראו מהם, וישלח בן צפור מלך מואב מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה וקוב את עם ה‘. וה’ היה עם שבטו, בחר בו לנחלה, ויהפוך את הקללה לברכה. ממלכי מדין לקח נקם פנחס בן אלעזר בעת אשר צבא עליהם, ואת בלעם בן בעור הרגו אלפי ישראל בחרב.
ומתגלגלות נשמותיהם של בלק ובלעם, שהיו מבקשים לעקור אומה שלמה על לא חמס בכפה, ובאות בגופות הבהמה והחיה, לרצות עוונותיהן, ולא תמצאנה מנוח.
פעם ישב האר"י לפנות ערב, השדה, במסיבת תלמידיו ודרש לפניהם על-דבר כּוחות הטומאה המתנגשים עם הטוב. ויפן וירא שני עורבים מרוטים מצפצפים באילן, ואין גם נוצה אחת על גוָם. ויעופו אליו ויסובבו אותו מכל עבר. ויקם הרב מלא קומתו ויקרא אליהם בקול גדול: רשעים ובוזי-יה! מה לכם אלי? ויצעקו העורבים בקול מר ויברחו לנפשם. שאלו אותו התלמידים: מה טיבם של העורבים הללו, רבנו? אף הוא ענה ואמר להם: בלק ובלעם היו, שהוציאו אותם ממדור גיהינום אחד למדור אחר קשה ממנו.
כה נלחם הרב הזה עם הרע.
ה. הַמּוֹרֶה
הרב רבי חיים ויטל יצק מים על ידי רבו, רבי יצחק לוריא ממצרים, ויהי אחד מגדולי ארץ הקדושה.
שנה שחומה היתה, פני השמים כנחושת ולא ירדו גשמים זה ימים רבים, וימעטו המים אף בבורות החצובים. בכל זאת לא חדל התלמיד הזה מטבול את גופו בכל ערבי-שבתות, כמנהג חכמים. פעם אחת פגע בו הגמון אחד בלכתו לטבול ויגער בו ויאמר: מימינו מועטים, לשתות אינם מספיקים, ולרחוץ אתה משתמש בהם; אם לא תפלל לאלהיך ולא יתן לנו מים כדי צרכינו אסיר את ראשך מעליך. נמלך הרב ונקב את השם, וישא אותו הרוח ויביאהו בו ביום לדמשק רבתי. נכנס לבית הכנסת, והוא זר לקהל-היהודים אשר שם. התעטף בטלית ויחל לדרוש במעשה מרכבה; ובאו מלאכים ושרפים והציצו בכל החלונות וראו כל העדה ראות ונפלאות, שלא ראו אבותיהם גם על הים. ויקומו ויאמרו: היה לנו לראש, וישב על הכסא ויקרא ויאמר: ענה,אלהים גם לאלה שעזבתים! באו הרצים ואמרו, כי גשמים ירדו בארץ.
ו. הָרַב וְהַשּׁיךְ
בעיר דמשק רבתי חיו בשני קצותיה שני חכמים גדולים וישרים, האחד היה בן-ישראל מבני הנסתרים, ושמו רבי משה גלאנטי, והשני הה בן-ישמעאל ושמו אבו-סעיד. וישב רבי משה בבית-מדרשו והיה עוסק בתורה ובמדע ויחכם מכל בני-גילו, אבל גם אבו-סעיד התעצם בחכמה ובעיון ויצא לו שם בארץ. ובאו העברים בצר להם אל רבי משה רבם ומצאו רוָחה; ובאו הישמעאלים אל חכמם הם והיה להם לעינים. גם חולים ומנוגים ירפאו שניהם, איש איש כידיעתו; אבל דבר יתר לישמעאלי על העברי, כי היה מתפלל על החולים, והיה אומר: זה חי וזה מת וככל היוצא מפיו כן יבוא. ויחר הדבר לגלאנטי, כי אדם אחר, שאינו בן-ברית, יגדל ממנו, ויתעטף בטליתו ויבוא אל השיך ויקבלהו זה בסבר פנים יפות. ויחל גלאנטי לדבר עמו בשבע החכמות ובכל נפלאות העולם; ויאמר השיך אליו: לא ידעתי כי אין דבר נסתר ממך, למדיני-נא את כל אלה ואשב לרגליך. ויענהו הרב לאמור: אעשה כדבריך, אם גם אתה תפתור לי את החידה, מה זה כי בידך ספרי החיים והמתים, ואתה קורא בהם מראש. וענה השיך: הקשית לשאול ממני, הדבר הזה לא נגלה בלעדַי לשום בריה שבעולם; ואם אגלה לך את רזי, ולא תחסר ממני, אמר הרב: אם כן הדבר, גם אני לא אלמדך צפונותי ולא תעלה על סולם הידיעות האלה. ויצר לשיך לעשות רצונו, אבל נפשו השתוקקה והתגעגעה לנתיבות-עולם, ויאמר לו: כן יהיה כדברך, אשר תשאל, אם תענה את נפשך שבעה ירחים רצופים וטבלת בכל יום, ערב בוקר וצהרים, שבע פעמים במים ולילה לילה תדליק לפני מיטתך שבעה נרות, ובטרם תפקיד נפשך לאלהים תסובב את החדר שבע פעמים. ויעש הרב כאשר ציווהו. ויהי מקץ הימים האלה, וילבש מלבוש לבן ויחגור אבנט במותניו ויבוא אל השיך, ויחרד לקראתו ויאמר: בואך לשלום! ויביאהו חדר לפנים מחדר; ויהי בבואם לחדר השביעי, והוא סגור על מסגר ולא נראה בו חור, ויגע השיך בידו בכותל, והנה נפתחה דלת רחבה, ומן הדלת מבוא לגן יפה ונחמד למראה, ויבואו בתוכו ויריעו כל העצים ויחלו להניע את עליהם, ויראו משעול אחד ויבואו בו, ויגיעו בלכתם אל ברכת מים זכים כבדולח, ויפשטו את שמלותיהם מעליהם ויטבלו עוד שבע פעמים. המה יצאו מן המים וינגבו את גופם, והנה עורם החל להאיר וגם בגדיהם אשר שמו עליהם הבריקו. וישמעו קול כנפים משיקות, ורוח באה ואחזתם בציצת ראשם ותביאם מהלך חמש מאות פרסה; ויעמדו על רגליהם, וישאו עיניהם והנה ארמון נפלא, בנוי שיש, ושעריו נוצצים מזהב, וישתחו השיך שבע פעמים, וגם הרב השתחוה ארצה, ונפתח השער ותצא שפעת אור גדול ותברקנה בתוך האור האותיות: שיויתי ה' לנגדי תמיד! ויפלו על פניהם, וסר כל המראה. ויאמר השיך: אם בהתפללי על החולה האותיות מאירות, ידעתי כי חיה יחיה החולה, ואם יכוסו בערפל וידעתי כי שאול יבוא. פתח הרב ואמר: ברוך שחלקת מחכמתך לבשר ודם!
שְׁנֵי סִפּוּרִים
א. אוֹר מֵאֹפֶל
בארץ אחת, מקום מושב הדוכסים העריצים אצילי-עם, דר בכפר אחד איש-עבר יושמו רבי אהרון, שהיה מחזיק בחכירה את הריחים מאדון הכפר והיה משלם לו תמיד דמי השכירות בדיוק. והוא גם ראה ימים רבים בטובה. וילך בדרכי ה', נתן מפתו לכל עובר ויחזק בידי תלמידי-חכמים אשר בעיר הקרובה ופיזר הרבה לתלמוד תורה.
והנה באה העת, שנהפך מזלו, הפסיד במעשהו בזה אחר זה, ולא יכול עוד לשלם לאדון הכפר את הדמים. אמנם בתחילה האריך לו האדון את זמן הפרעון, כי ידע שעבדו באמונה, אבל אחר-כך נהפך לבו לשנוא אותו ויאמר, כי רמה ירמה אותו וישם את כספו בסתר. ויתן צו, כי אם לא ישלם לו נשיוֹ עד שלושה חודשים, ימסור את הריחים בידי אחר ואותו ישים בבור. ויעש לו כן בעבור המועד הזה. בבית-הריחים. אשר עסק בו ימים רבים, הושיב איש אחר ואותו ואת ביתו הוריד לבורו נתן לו רק לחם צר ומים לחץ. ויצו על אחד מעבדיו לשמור על הבור. וירחם העבד על השבויים וירבה לתת להם מזון ומים ויט להם חסד.
והאשה, אשת אהרון, הרה ללדת, ברדתה עם בני ביתה אל הבור, ותלד אחרי ארבעה חודשים בן ויאר כל הבור בצאתו ולאויר העולם, ותרחצהו אמו, ושמה אותו במטלית וימל אותו אביו במלאת לו שמונת ימים ויקָרא שמו בישראל שלמה-אפרים.
ויהי כגשת העבד בלילה להוריד להם מים, ותגל האם את שוקי הילד ויהי להם אור. ויתפלא העבד לראות אור מאיר בבור וישאלם לפשר הדבר ויאמרו אליו: ילד נולד לנו ועורו מאיר. ויאמר העבד לנפשו: עם פלא הוא עם היהודים. וישכם בבוקר ויספר את הדבר לאדוניו ולא האמין לו וישחק עליו. ויאמר העבד: אדוני, תן צו כי ינקרו לי את עיני, אם התלתי בך. וילך האציל עם ראשי משרתיו ויצו להעלות את הילד מן הבור, ואמנם בשרו מאיר ולא היה כתינוק יפה זה בעולם; ויכמרו רחמיו מאז על הוריו ויצו להעלות אותם מן הבור, ויתן להם חופשה, והוא ויתר על החוב וימצאו עסק אחר בכפר והיה להם מנוח. והנער כי גדל שלחוהו אבותיו העירה וילמד את התורה ויחכם מכל אדם ויהי לרבן גדול בישראל. ויחבר את הפרוש “כלי יקר” על תורת משה. אמרו עליו שלא יכול איש להביט בפניו מחמת יופיו.
ב. יוֹם-שַׁבָּת בְּגַן-עֵדֶן
הרב הגדול, בעל “מקדש מלך”, היה איש מפורסם, “פועל ישועות” ועובד את ה' בכל לבו ובכל נפשו. הוא היה שומר כל מצוה, נזהר בכל מנהג, מקיים כל פקודי החכמים באהבה ומוסר עצמו על עסקי בית-ישראל ותורתו; ויותר מכל אלה היה זהיר במצות השבת, לקיימה בכל פרטיה ודקדוקיה, ועבד את האלהים כדבר הברית בינו ובין עמו לאות עולם. הוא היה מכין את עצמו תמיד לכבוד השבת, כחתן לקראת הכלה אהובתו, ואש האהבה יוקדת בו, בערה בו אהבת מצות-שבת והתגעגע תמיד לביאת יום השבת. ביום הרביעי בשבוע ישב ולמד הלכות שבת וחזר על כל החוקים והתורות; ביום החמישי לא התחיל עוד בשום עבודה ולא זז מעירו גם בדבר נחוץ מאד, והיה יום זה אצלו כבר מעין ערב-שבת כהלכתו; ביום השישי בבוקר טבל את עצמו במקוה-המים, עלה וניגב את גופו, לבש בגדי שבת והתחיל לומר שיר השירים בהתלהבות עצומה ובשירה ובזמר כשלמה בשעתו. אחרי הצהרים כבר האירו אצלו הנרות של שבת, וכשפתח ואמר את המזמור: לכו נרננה! נסערו כל החיות ואופני-הקודש ממקומם, והוא היה בא “לידי גלוי-השכינה ממש”. התעוררה אז מלכת-שבת ברוב גדלה, כי בא אורה!
פעם אחת באו חילות למקום מושבו וברחו רוב אנשי-העיר, גם הרב אנוס היה למלט את נפשו. הדבר היה ברביעי בשבת לפנות ערב. הוא קיוה, כי עוד יבוא למושב בני-ישראל ליום השבת, אבל התחיל להיות תועה בדרכו; ויבוא ביום החמישי ליער גדול ונורא, וילך בו כל היום ההוא ואין קצה לו. ושוא שינס את מותניו ויעבור בו לבקש מוצא. אין סוף ליער ואילנותיו מכסים את אור השמש. וילך בו כל היום וכל הלילה, ויקם בערב-שבת בבוקר בלב מלא פחד וחרדה ויבט לכל עבר, ורושם היער כאילו לאורכו אין כץ. והוא הולך ומבקש, אולי ימצא איזה שביל המוביל לחוץ. השעות עפות, עברה כבר גם עת-הצהרים, עוד מעט ובא השמש, והוא ישאר פה יחדי היום הקדוש. ויפול על פניו ויבק ויתחנן לפני שוכן מעלה ויאמר: אתה, אלהי ישעי, ידעת, איך יקרה לי מצותך ואיך נכון הנני להפקיר את עצמי בגלל קדושת-שבת. כל ימי נזהרתי בה וקיימתיה, כאשר נאמר על ידך למשה עבדך ולזקנים, שומרי התורה, ועתה כי זקנתי, עוד מעט ואשוב למועד-נצחים, אשבות ביער, בלי קידוש על היין ובלי חלות ובלי בגדי-שבת ותפילה בציבור. וישמע ה' את בכי עבדו.
ויהי כאשר כילה להתפלל, ראה לפתע פלטרין גדול נוצץ מרחוק מבין האילנות. ויתעמל לבוא שמה. מה נפלא המראה אשר לפניו! הנה ארמון, כולו שיש טהור, ולו שבע מאות ושנים חלונות, ושערים רבים לו ועליו מגדלים אין מספר. וירהב בנפשו ויגש אל שער אחד ויפתחהו ויבוא לתוך אולם גדול ויפה מאד, אבל ריק היה מאדם. מן האולם הזה נכנס לאולם אשר עוד יפה היה מן הראשון, וממנו בא עוד ליפה ממנו; כה הלך מאולם לאולם, כל אחד יפה מן השני, עד בואו לָאולם הי"ג והוא כולו מצופה זהב טהור וכתליו נוצצים מאבני-ברקת. שם מצא איש אחד לבוש לבנים, ויקם האיש ויקחהו בידיו בלי לדבּר דבר ויובילהו חוצה ויראהו מקוה טהור וצלול. ויפשוט הרב את בגדיו ויטבול בה שבע פעמים לכבוד שבת. בצאתו מצא בגדי-שבת יקרים מוכנים לפניו וילבשם. ויובילהו האיש המחכה לו לבית-כנסת יפה ומהודר, בנוי בטעם בית-מקדש בשעתו ואין לו חלונות, כי אם אבנים טובות מאירות בו כשמשות, ואין קץ לפאר וההדר המתנוסס בכל פינה מההיכל. ויבואו זקנים וחכמים מלובשים בגדי משי לבן ועטרות זהב בראשיהם וישבו על כסאות של כסף להתפלל בציבור. נתמלא כל בית מקדש-האל אנשים חשובים ויראים מפה לפה. ושליח-הציבור, איש אשר משכמו ומעלה גבוה הוא מכל העם, התחיל לזמר את המזמור “לכו נרננה” במין מתיקות נפלאה, אשר כמוה לא שמע הרב מימיו, ויזמרו הזקנים עמו וקולם כקול ה', גם האילנות אשר מסביב פתחו ואמרו שירה לאדון השבת, ונתמלא כל הבית אור גדול. פני האנשים ידיהם ובגדיהם האירו ככוכבים, געגועי –אל ותשוקת-קודש עצומה אחזו את הרב המתפלל בקודש, וכמעט שלא יכול לעמוד על רגליו מרוב התפשטות הגשמיות. ויהי ככלות התפילה הרמה, הובילו אותו לאולם גדול מאד, עוד רב מאשר ראה, “יופיו אין לשער ואין לספר”, ובו עומדים שבע מאות ושנים שולחנות גדולים; על כל שולחן בוערות שבע מאות ושתים מנורות, ומסביב לו שבע מאות ושנים כסאות הכל כמנין המלה שבת.
ובאו כל הזקנים והשועים שהתפללו בהיכל וקידשו על היין לכבוד שבת. רחצו ידיהם ובירכו ברכת המוציא בקול רם. הדגים שעלו אחר-כך על השולחן הפיצו ריחו יקרים. אחר-כך הביאו משרתי-עליון מאכלים שנים ופירות נפלאים, שכמותם לא ראה ולא טעם מעולם.זימרו זמירות נשגבות ליום-השבת. החדוה והרחבת הדעת היו עד לבלי שיעור.
ולא אתאר את כל המחזות הנשגבים, אשר ראה הרב ביום-השבת ההוא, ואיך כיהנו שם פאר, בעת קריאת התורה, כהני-אל ממש מלובשים בחושן ואפוד, וציץ קודש על מצחם. האורח התגדל בו ביום שבע קומות ונפשו התעלתה לעולמות, אשר לא שיער גבהם ורוממותם.
במוצאי שבת אחרי ההבדלה בין קודש לחול, נעלם פתאום כל הארמון, אבל אורו עוד האיר בנפשו של הרב; ובמוצאו בבוקר מבוא לצאת מן היער, וישב אל אחיו הנמלטים, קרן עור פניו. לפני הסתלקותו גילה לתלמידיו המובהקים, כי שבת פעם אחת בגן עדן התחתון. זו מצות השבת וזה שכרה!
סִפּוּרִים שׁוֹנִים
א. הַשְׁבוּעָה
לפני ימים רבים, בעת שני ישראל היו עוד כולם יראים את השם, הולכים בדרכיו ושומרים את מצוותיו, חי בעיר אחת, בפולין המדינה, איש אחד ושמו שמואל. והיה האיש ההוא הולך מישרים, נושא ונותן באמונה, ויצלח במעשיו ויהי נדיב ומיטיב לכל. גם אשתו חוה אשה כשרה היתה וטובת-לב, תומכת דלים ועוסקת בגמילות-חסדים. המה ראו אך טוב והיו רצויים לכל אדם. אולם בנים לא היו להם. ויצר הדבר לשמואל ולאשתו, פישפשו במעשיהם ולא מצאו כל עוול בהם. וידרו לה' נדרים על תנאי, בקשו תרופות וסגולות, דרשו ברופאים ובבעלי מופת, וה' לא ענם.
ותעבורנה עשר שנים אחרי נישואיהם ובן לא ניתן להם, ותעבורנה חמש-עשרה שנה, ועוד המה וחושבים ודורשים במה לשנות את מזלם ובמה יזכו את ארחם להעמיד בן, שיוכלו לחבקו בזרועותיהם. בכל שבת שמברכים בו את החודש, שמואל בוכה בבית-הכנסת בקרן-זוית שלו וחוה שופכת שיחתה בעזרת הנשים. בכל ערב ראש חודש סידרי “יום כיפור קטן”, אמרו כל הסליחות והתחנונים – וה' לא נרצה.
ויחר לשמואל ויחל להטיח בלבבו דברים כלפי קונו, כאיוב בשעתו, כי יסרהו לא-במשפט וכי אינו משלם שכר לעושי-צדקה, וחוה גם היא בכל ישרה ותמימותה החלה לתמוה על מהלך ההשגחה: יושב בשמים מדוע לא ישמע בקולה? אלוהי הרחמים מדוע לא ירחם?
והנשמות הלא רבות הן באוצר הנשמות. כל אשה כי תנשא לאיש יולדת בנים, אפילו אם היא אינה זכאית ביותר. בכל מסיבי העיר, בכל רחוב ובכל שכונה תינוקות רבים מתרפקים על שדי אמם, רק השׁדיִם שלה לבטלה.
ויזנחו האנשים הישרים האלה את דרך התפילה והצדקה ויחלו שוב לדרוש במכשפים; אם בטהרה לא עלה בידם להשיג חפץ נפשם, ינסו בטומאה. והמכשפים מלחשים, נותנים להם סַמים ועושים גם השבעות כדרכם והכל לשוא. – נשחטו בעת חידוש הלבנה ארבע צפורים לבנות כשלג, ולא היה בהם גם נוצה אחת שחורה, ויכסו את הדם באפר ואת הגויות שרפו כליל בתנור, ויעמד הבעל והאשה כל הלילה עד עלות הבוקר אחוזי-יד יצפו לבשורה. הביאו להם אחר-זה עשבים בדוקים ומנוסים. שכל הנוגע בם תפול עליו תרדמה. והוא עולה בחלום על ראש ההר; ושם אבן אח גבוהה יותר מקומת איש, וכי יטפס האיש עליה ידאה ממזרח שר אחד ויקיפהו מכל עבר, ועל העולה אך לחזור אז בקול רם על בקשתו שתים-עשרה פעם – ותמלא. אבל הכל היה ללא הועיל! אם ה' לא יחפוץ להושיע אז גם לשטן אין שליטה וכל השערים נעולים.
והשערים נפתחו, לא על-ידי כוחות הטומאה, כי אם על-ידי טהרה והתקדשות; ולא על-ידי התקדשות בלבד, כי אם על-ידי צירוף שבועה, על-ידי שבועה נוראה, שכל השומע אותה תצילינה אוזניו ועשתונותיו תרעשנה.
ומעשה שהיה כך היה.
בעיר ההיא, אשר בה גרו שמואל וחוה אשתו חשוכי-הבנים, ישב על כסא הרבנות רב מקובל גדול, שכל ימיו בילה בתענית ובסיגופים, את גופו היה מגלגל “גלגול שלג”, והיה טובל בימות החורף ג' טבילות בכל יום במקוה גלוד מקור. הוא היה נושא שק על בשרו ואפר מקלה שׂם בראשו ויתאבל כל ימיו על גלות השכינה.
ולרב ההוא שתי בנות, שהגיעו לפרקן, וקשה היה לו להשיא אותן החוצה, כי לא היו טובות-מראה, וגם מוהר אין בידו לתת להן. עני היה הרב כל ימיו ובביתו אין כל. ויצר לבו לראות, שכבר עברו עליהן שנות העשרים ועודן יושבות עגומות בביתו, וככה לא יעָשה בישראל. וגם אשתו הציקה לו בדברים ותקונן תמיד על מר גורל בנותיה. ותאמר אליו: אם עבדת לבורא כל הימים ונתת לו את נפשך, הלא עליו לשלם לך כגמולך ולמלא בקשתך ולהראות על ידך את גודלו. ויחשוב הרב בדבר ויתאזר ויקם וילך אל בן-עירו שמואל ויאמר אליו: דבר לי אליך, בוא עמי חדר לפנים מחדר, ויגלה הרב לו, בהיותם לבדם, כי נכון הוא למסור את עצמו בעבורו בתפילה ובהשבעה, כי יתן לו ה' זרע של קיימא, וחלף הדבר הזה עליו לתת לו ג' מאות אדומים לצרכי נשואי בנותיו. ויאמן שמואל בדברי הרב וישקול על ידו את הכסף מיד, ולב חוה פג בשמעה את הדבר.
וישב הרב לביתו וימסור את האדומים לאשתו. והוא החל להתעצם ולהתקדש. ויאסוף אליו עשרה אנשים ממתי-סודו ומאלה שלמדו אתו בבחרותו, ובהם גם שנים מתלמידיו, ויצו עליהם כי יחלו לעין במעשיהם ולתקן כל עוון שעשו עד היום. להרבות בתשובה שלמה ולהכין לבם לענין גדול. וישמעו אליו האנשים ויאמרו: כדבריך נעשה. ויסדר להם הרב סדר היום והשבוע וסדר המעשים והלימודים והתפילות. ויצומו שלושה ימים רצופים בכל שבוע ושבוע, ובימי התענית נשמרו גם מדברי-חול ונזהרו מכל נדנוד עבירה ויטהרו את מחשבותיהם ויצרפו את לבם. בלילה ישנו אך על הקרקע, אף בלי מצע-חבל לראשם, ולפני השינה בדקו את כל המזוזות, פן פקעה חס ושלום אות אחת מהן ותהי אחיזה לסמאל… ואת ה“קריאת שמע” שעל המיטה קראו בקול מדוכא מאד.
ובבוא יום המועד ניעורו כל הלילה שלפניו ויקראו בספר הזוהר ויתגברו שלא להתנמנם, כי כן ציוה עליהם הרב. ובהשקמת הבוקר הלכו כולם למקוה-המים ויטבלו בו ח"י טבילות, ויתפללו כל היום בלב נשבר ובבכיות ויענו את נפשם. ולפני תפילת מנחה הלכו עוד פעם לטבול במים ויחליפו בגדיהם ויתפללו בבית הרב בקדושה ובטהרה ויקראו: עננו, ה', עננו! אחר כך התעטפו בטליתות והתפללו תפילת-ערבית בכוָנה עצומה. ויסגרו בכלות התפילה את דלתות החדר, פרשו סדינים על החלונות, הדליקו נרות של שעוָה ויעמידו אותם על הארץ. והרב פתח באימה ופחד את הארון הקטן שבבית-מדרשו ויוציא ממנו את התורה הכתובה על קלף, שהיתה ירושה לו, פשט את מעילה ויגוללה לפני הנאספים וידבר באוזניהם, בפני התורה ודברי-הברית הכתובים, דברי-כיבושים, ויצוום לזכּך את מחשבותיהם מכל הרהור זר ולהתעצם עמו בכוָנה אחת. וייראו האנשים מאד, ויעודד הרב את רוחו ויקרא: עתה אפתח את פי להשביעה את היושב בשמים; והיה את אשר אדבר, חזרו על דברי מלה במלה, אל תשנו מאומה, אף באות אחת.
ויקם הרב על רגליו ככלותו לזרזם ולצוותם וישביע את האלהים מלך עליון בשם הקודש, כי יפתח את רחמי חוה בת פלונית ויתן לה ולבעלה, שמואל בן פלוני, בשנה ההיא בן –זכר. והקהל עונה אחריו מלה במלה: אנו משביעים את האל היושב בשמים, אנו משביעים אותו בשמו הקדוש והנורא וגומר.
ובצאת השם המפורש נקוב מפיהם העו קירות הבית ונטו לנפול; ורוח סערה גדולה באה מן הצפון, והנשבעים נפלו על פניהם מחרדת ה' ולא קם בהם הרוח. והארץ רעשה, העיר כמעט נהפכה למפולת, וכל צבאות מעלה ומטה אלו לאלו שואלים: מי קם להחרידנו ממקומנו? ויהי סער ואופל כל הלילה, ורק לפנות הבוקר שבה הסערה לדממה. עשרה אנשים עברים נשבעו בשם ה' וַיִכּנע…
ואולם כל המשביעים האלה נשאו עוונם על אשר מלאם לבם לעשות כן. אחד מהתלמידים לא הוציא שנתו, והשני נשתגע ויצא מדעתו. בנו של אחד יצא לתרבות-רעה, ובתו של אחד נפלה אל המים. והנשארים היו כמוּכּי-אלהים,פחד ה' היה בהם להומם ולאבדם. וחיל בא לעיר ויקח בשבי את שתי בנות הרב; ולא ידע איש אנה באו ואם לא נטמאו על ידי שוביהן. אל תגעו בשם הקודש, בני אדם!
ותהר חוה ותקש בלידתה ותלד ותמות בציריה. והבן הנולד בצאתו לאויר העולם צעק בקול ילד כבן עשר. וקברו את האֵם ביום ההוא בבית המועד, וליתום בקשו מינקת להניקו, ותקח את הילד, הכרוך במטליותיו, על ידיה ותט ראשו לשדיה. אלהים אדירים! היונק פתח את פיו ויברך על החלב. ותתחלחל האשה מאדוכמעט פרחה נשמתה, ויבּהלו גם בני-הבית וישָׁמע הדבר בכל העיר ויבהלו מאד.
והנער הלך וגדל שלא כדרך הטבע. בהיותו בן שלושה ירחים כבר דיבּר כבן שלוש וקרא “קריאת שמע” שעל המיטה ואמר בכל בוקר “מודה אני”, ולא האמינו השומעים למראה עיניהם ואמרו: אין זה ילוד אשה! בהיותו כבן חצי-שנה
כבר היה מקפץ כבן עשר, הלך ונטל ידיו לסעודה. ובהימלא לו שנה היה מתפלל כל התפילות ולמד בספר ויצא שמו בכל הארץ. ובכל מקום, אשר דבר החזון הזה מגיע, תמהים האנשים ושואלים: למה שלחו ממרום בר-נש כזה עלי אדמות? ובהיות הנער בן שנתים היה דן עם הרב בתורה והשיב לשואליו דבר, בהיותו בן שלוש כבר היה יודע הרבה בתלמוד ובהלכה ויהי הדבר לחידה ולנס.
ואז החל הנער להתפלל ולהניח תפילין עטוף בטלית כגדול ומטיף אל העם וגם מנבא עתידות. וכל שומע דבריו וכל רואיו פחדו לקראתו, גם אביו ירא אף הוא לישון עוד עמו בחדר ויאמר בלבו: אין זה בן-אדם, כי אם בן אלים.
ורבים דאגו פן ייסד זה אמונה חדשה; רבים אמרו כי ידחק את הקץ ויביא צרות ואסונות על ישראל, ואחרים גם חשבו כי הוא השטן וכי שלח אותו אלהים לנסות בו את בני-עמו.
ואז החלו בכל העיירות מסביב להתפלל ולצום, כי יקחהו ה' שוב אליו; וכל היראים והשלמים הרבו בתפילה והתעצמו נגדו, כי אף אם רוחו טהורה עמו, עוד לא איכשר דרא לנשמה כזו ושטוב ללכת תמים עם ה' ולחכות לקראת הגואל האמיתי בשעתו משיבוא לפני זמנו.
בימים ההם קשה היה על הנער לישא את אויר העיר ואת שיחם ושיגם של בני-האדם ותהלוכותיהם, ויעזוב אותם ואת המונם וילך לו אל היערות ואל השדות להתבודד שם; ושם הוסיף דעת והתדפק רוחו בשכינה מרומים ולא יכול עוד לשאת את הגוף.
ויהי בבוקר לא עבות אחד, עת התקדש העולם, ויבואו רכב-אש וסוסי-אש ממעל ויעמדו לפני הנער וירכב עליהם השמימה ויקחהו אלהים להיכלו.
ופתקה נפלה משמיא למקובל אחד בעיר סמוכה. שעשה שאלת-חלום על-דבר טיב הנער. ובה כתוב לאמור: שובו למנוחתכם כי איננו, ותנח הארץ!
ויהי אחרי –כן וימת שמואל אביו, וימת גם הרב ויתוֵדה לפני מותו את אשר עשה. – נבהלו השומעים לשמוע. ובאחת האסיפות של הרבנים גזרו להחרים את כל איש אשר יוסיף לעשות כדבר הזה, להשביע את אלהים שדי ולשדד את המערכות העליונות. וישלחו את טופס החרם לכל תפוצות ישראל ויצווּ להכריז בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות ולרשום אותו בפנקסי הקהל לזכרון עולם.
ב. שֵׁבֶט מוּסָר
איש היה באר אחת, והיה האיש ההוא עוסק בתורה וידוע בעירו לירא את ה'
ולאיש שלו הרבה זכויות אבל גם חובה אחת היתה מלפפתו: אשתו מתה וישא אשה אחרת, ולה היתה בת מבעלה הראשון, והיה עוֹין את הנערה, ותיחָשב לו זאת במרום לחטא.
וימת האיש הזה כאשר הגיע לארבעים, ולא נספד, כי ביום ההוא יצא הרב מן העיר, ולא היה איש שיספידוֹ. ויקברו אותו בבית העלמין. ויהי בחצות-הלילה ויקום מקברו להתפלל עם שאר אחיו בבית-כנסת עתיק, ויטבול ידיו בקערת גחלים בוערות, העומדות על שולחן-הקריאה בעד המתים, ויתעטף בטליתו ויחל לקרוא את מזמורי התהילים והנה באולם קטן, אשר במבוא בית-הכנסת למשכימים בבוקר להתפלל, ישבו שני בחורים לומדים ודברו יחד. וישמע את כל דרי-מטה ויתבלבל. בקש להקיש בחלון והנה הוא עומד בחוץ וציציותיו נסחבות על גבי קרקע, ותאחז אחת באבן ותיקרע. ורוח גדולה באה ותשא אותו הרחק מן העיר ויעבור על פני הרים ויערות, וינח בעלות הבוקר באי אחד, שהים מקיפו בכל עבר. וילך על פני האי ההוא וירא מרחוק מלונה אחת מכוסה תבן ומהארובה שלה בוקע עמוד-עשן. ואיש זקן קטן קומה יצא משם, בגדיו קרועים, זקנו מגיע עד לארץ ופניו כמפלצת. ויגש אליו הזקן ויאמר: הלום באת לעבדני; בוא ושא את צרורי-העצים המונחים לפני אהלי אל מקום רחוק. ויעמוס הזקן על שכם המת חבילה גדולה של עצים, עד כי כמעט לא יכול לזוז ממקומו מכּובד המשא. והאיש מכה אותו ברצועה וקורא: עצל, מהר מעשיך! ובעומדו אחרי כל פסיעה ופסיעה להינפש, חרק הזקן בשיניו מרוב כעס ויקלל אותו קללות נמרצות.
והנה החל כלב שחור לנבוח לקראתו. ועד מהרה סבבוהו גדוד של כלבים כמו במעגל, הכלבים עומדים על שתי רגליהם האחרונות ונובחים בשצף קצף ושולחים את לשונם למולו, והנה מחנה של נחשים בא מרחוק וינשכו את הכלבים בבטנם ויפלו לארץ מתים בקול זוָעה. והנחשים זוחלים על גוית הכלבים, מרימים את ראשם ועיניהם כלפידי-אש. ויבואו חזירי-היער וירמסו את הנחשים ויכרסמום. ויבוא הנמר והארי ועוד חיות טורפות רבות וישאגו וילחמו יחדיו וימיתו איש את רעהו, ונחל-דם שוקק ומכסה את כל הפגרים.
שעה אחת עברה והנה הוא עומד פתאום על שן-סלע ומַטה בידו, ויחץ במטה את הנחל ויעבור בו בחרבה. רק עיף היה עד מאד, ותפול עליו תרדמה גדולה ויישן יום ולילה. ובהקיצו משנתו והנה הוא בתוך גן נפלא, אשר בו נטועים כל מיני אילנות נותני ריח נעים ומשיב-נפש. וישא את עיניו וירא והנה לפניו ארמון, בנוי כול שיש לבן, עולים בו במעלות של שיש ושעריו עשויים זהב טהור
ומזהירים כקרני השמש. הוא עומד מחריש ומביט בהוד המראה; וקולות של זמרה נשמעו לפתע מן הארמון. נפתחו השערים ואנשים זקנים לבושים בגדי עוז ופניהם כמלאכי-אלהים עוזבים את הארמון שיירות שיירות, באחזם נרות דולקים בידיהם ובזמרם מזמורי תהילים פסוק אחרי פסוק. ואחרי הזקנים יצאו המון משרתים נושאים בידם האחת בקבוקים של שמן טהור ובידם השנית ענפי עץ עבות וכפות תמרים; אבל אילמים המה כל הנושאים אלה ומדברים בינם לבין עצמם רק בקריצת-עינים. כחלום-ליל היה לו הדבר בעצם היום. בהגיע הצהרים וההמון עזב את הארמון, הנה אוחזת אש גדולה בארבע פינותיו ותהי ללהבה; ואין צוָחה בקהל ואין קול נשמע לכבּות את הבּערה. הזקנים צועדים הלאה והולכים ומזמרים, המשרתים מתהלכים בתוך האש, והיא גם בכנף בגדיהם לא תאחז. ויעמוד משתומם למראה ההוא. ואיש מכל היוצאים לא פנה אליו ולא ניגש לדבּר אתו ולשאלהו מאין הוא בא ומה מעשהו פה.
ובעמדו כך נשען על עץ-תאנה, כי נלאה, והנה נפלה עליו עוד הפעם תרדמה ויישן. ובהקיצו שוב משנתו ויפקח את עיניו, והנה חלף כל מראה הגן והנהו עומד שוב לפני המלונה באי, והזקן שפל הקומה ובעל הבגדים הקרועים יצא אליו ויטען עליו חבילה גדולה של עצים, לשאת על שכמו, וכמעט כרע נפל תחת המשא הגדול. והנה סבבוהו הכלבים הנובחים, ואחריהם באו הנחשים המנשכים, וחזרו ובאו גם האריות והנמרים ושאר החיות להלחם קשה, ונהר דם יזוב; והוא עומד שוב אחרי שעה נשען על מטהו ממעל לאבן, הוא עובר בו את הנחל בחרבה, ושם ישב על הארץ מרוב עייפות וישן. הבוקר אור והוא גם היום בגן הנפלא, הארמון מבהיק ברוב יופיו, נפתחו שערי-הזהב ויוצאות מהם שיירות-הזקנים כתמול;אולם עתה אינם אוחזים נרות בידיהם ומזמרים: יגדל אלהים וישתבח! הוא אינו רואה גם את המשרתים האילמים, אבל האש יצאה ואכלת.
ככה חי האיש הזה בשני העולמות האלה ימים רבים. בשרו כחש חוטי ציציותיו נקרעו אחד אחד, ואינו יכול לתקנם. הוא מבקש להתפלל לפני ה'; אבל כל אשר ידע מתורה ומתפילה שכח והכל סר ממנו. רק אחת ידע, כי חי לפנים בארץ והיתה לו בת מאשתו השניהולבו היה רעעליה. והוא מתחרט על המעשה הזה חרטה גמורה, אבל חרטה על מתים היא ללא-הועיל, והדבר שנכתב במרומים בספר הזכרונות, מי ימחקנו?
ותבוא עת רצון וכופר עוונו.
וכך היה הדבר: לאיש עני אחד בעירו, אשר היה גר בה בחיים, חלתה בתו מחלה אנושה, ובביתו אין פרוטה לקנות סמי-מרפא. ויבוא שכנו, עני כמוהו, וימכור את טליתו ויקח במחירה סמי-מרפא ויביאם לחולה ויתפלל בו ביום בלי טלית, אם כי היה זהיר במצוות חכמים. ובנדבת לבו של זה מחלו למעלה לחוטאים רבים את חטאתם, והרבה פושעים יצאו מהגיהינום, וגם אותו הנודד נפדה. ויבוא אליו מלאך-האלהים ויטיל בטליתו ציציות כשרות ויאמר לו: קום ולך מכאן למזרחו של העולם ומצאת לך מקום מנוחה בגן –עדן. ולאשת החסיד באו בחלום-הלילה ויאמרו לה: הנה מונחת בארגז העומד בחדר פלוני טליתו של בעלך, אשר היה לובש אותה בכל ימי שבתות וימים-טובים, קחיה משם ונתת אותה במתנה לפלוני בן פלוני בעירך.
ותקם בבוקר ותעש כן. והיה גם לה לחסד.
ג. הָרַב וְהָאֲרִי
“זכור את יום השבת לקדשו, כי בו בחר אלהים לנוח מכל מלאכתו. תבל כולה מבקשת מנוחה מעבודתה. ישבות ביום השביעי כל יצור וכל חי מעמלו, לא יצא אדם בו לפעלו ולא יפריע בר-נש דממת העולם”.
לפני ימים רבים היה הדבר, ויהי בעיר אחת רב אחד צדיק והוא שומר שבת מחללה, לא עבר כל ימיו על דברי החכמים ודיקדק בכל החוקים הרבים של יום המנוחה, ויהי היום והיה צריך ללכת אל מקום רחוק אחד לדבר-מצוה. והדרך – דרך מדבר גדול מהלך שנים-עשר יום. ושם רבה חית-השדה וגם שודדי-אדם; רק שיירות שיירות עברו בדרך זה, כולם מזוינים, וישכור לו הרב פרד, לרכוב עליו במדבר, וישם עליו צרור חפציו, ועמו יצאה לדרך עוד חברת אנשים רוכבים על פרדות וגמלים; ותנאי הותנה את ראש-השיירה לנוח ביום השבת, ובעד היום ההוא ישלם לו משכורתו פי שלושה, ויצאו לדרך.
היו ימי שרב. חום גדול מילא את פני האדמה לענות אדם ובהמה. ובכל אשר הם ההולכים ועוברים רק שמי-נחושת ממעל וערימות חול מתחת, אין צמח ואין מעין, ויכלו להם כבר ביום החמישי המים מן החמת ולא אבו לנוח ביום הששי ולחכות עדי תעבור השבת.
היום רד, השמש נטה לבוא. הרב הפציר במלוויו, כי ישארו פה עמו, כי בנפשו הוא לחלל יום קדוש כזה, וימאנו האנשים שמוע לו ויתנו כתף סוררת לכל בקשותיו. ויאמרו, כי אם לא ילך עמהם, אז יעזבוהו לנפשו. כרגע עמד הרב נדהם מעוצב ודאבון-רוח, ויתרוצצו בו הדעות, אם ללכת עמהם בשעת סכנה או לחדול, כי ירא מאד להישאר בדד ותדבקהו הרעה. והמנהל אץ בו, לאמור: אל-נא תעקב אותנו עוד בדרכנו! ויקם וירד הרב מעל הפרד ויקח צרורו מאתו ויאמר: אשאר כאן לנוח, וה' יעמוד לי. ויצחקו חבריו עליו ועל סכלות לבו; אחרים מהם דאגו ואמרו: הנה הולך זה למות על אמונתו. ותעזוב אותו השיירה ותלך לדרכה, וישאר הוא לבדו במדבר.
והשבת באה ותפרוש את כנפיה בכל רוחב העולם. נטו צללי ערב, והרב הוציא מאמתחתו את בגדי-הכבוד וישם אותם עליו, ויפן פניו למזרח ויתפלל ויזמר תפילת-הערב בקול נעים ויקבל את השבת השאננה בבטחון-לב.
ובכלותו להתפלל, הוציא שוב מצרורו שתי עוגות-חלות אשר אתו, לקדש עליהן את היום, ויאכל מהארוחה המעטה אשר לפניו ושפתיו תהללנה בזמירות את יום-השבת, כי קדוש.
ובושבו על צרורו, מזמר לכבוד קונו, ויסב עיניו וירא והנה ארי אדיר עומד מולו, ותפול עליו חרדת-מות למראהו ולא האמין בחייו. אך הארי רבץ לפניו ויבט עליו בחמלה, כאומר אליו: אל תירא אך להגן עליך באתי. והפחד חלף לאט לאט מלבו ויתרגל כמעט קט אל מלך-החיות, ויקח מלחמו ויתן למלווֹ וישב לארוחתו ולזמירותיו ויברך בכוָנה את ברכת המזון, ושם אחר זה ראשו על צרורו, ויפקוד את נשמתו בצל עליון. וגם הארי נרדם ויישן, וחלום לא ביעת את השוכב. באה בעפרות המדבר נבואת חוזה ישראל אשר חזה: נחה שקטה כל הארץ!
ויעבור הלילה והשחר הבקיע אורו, ויקץ הרב משנתו, וירא את השומר שוכב וכורע למולו; וגם הארי התנער, ויברכו שניהם לאלהי-הבוקר.
ויתפלל הרב תפילת שחרית ומוסף ויחלוקו ביניהם את ארוחת-השבת חלק כחלק ויאכלו וישׂבעו וייטיבו לבם. – יקם הארי ויטייל סביב הרב, והרב מבלה את יום הקדוש בשירות ובתשבחות. שמח ה' ביצוריו!
ובבוא שמש, התפלל הרב תפילת מנחה וערבית ויבדל בין יום שכולו קודש ובין הבא אחריו. ויחל הארי להניע זנבו ככלב נאמן ןילקק ידי הצדיק בפיהו ובלשונו ויכרע וירבץ עוד הפעם לרגליו, למען ירכב על גבו. ויבן הרב את חפצו ןישם עליו את צרורו, כעל פרד, וישב גם הוא עליו, ויתנשא הארי בדהרות אבירים, וירץ כסוס דוהר בהריחו ריח מלחמה, הרכב אחז בשערות צוארו הרחב ותהיינה לרסן בידיו, וישאהו הארי במרוצה כל הלילה, ותהמנה החיות מכל עבר, והרב בטח לבו. ויהי בעלות השחר וישיגו שניהם את בעלי השיירה, רובצים על-יד הגמלים והפרדים. ויתמהו איש על אחיו וישתוממו. וינח הארי, וירד הרב ממנו בשלום ויברכהו. והארי נהם בקול תרועת-עוז. קווצות שערותיו התעופפו והוא הרים את זנבו, וישב המדברה, והתעלם חיש מעיני רואיו ואיננו. ויפלו האנשים על פניהם ויאמרו: עתה ידענו כגדול אלהי השבת!
ד. בָּנִים לִגְבוּלָם
“חלק אחד שמעה אוזננו מתרומות נפלאותיו של איש מורם מעם, קדוש יאָמר לו, ותהלוכותיו בקודש”, רבי חיים בן עטר. הוא היה מופת לרבים בגדולתו וביראתו, הורה לתלמידיו נתיבות חיים ובלקח שפתו טיהר כל לב. יומם ולילה שקד על דלתות סתרי-תורה וקבע להן משמרות. כה ישב בששת ימי המעשה עטוף בטליתו כאחד ממלאכי-מרום, ובים השבת, יום שבו שבת אדון-עולמים מכל מלאכה, הוסיף עוד לקבל עליו יחוד-שמים ונחה עליו נשמת עליונים ויחזה את האלהים ויתקדש.
ויהי בקראו פעם בתורה את המקרא: “והיה כי יביאך ה' אל הארץ כאשר נשבע לאבותיך”, ותתלהב נפשו ותתגעגע לראות את אדמת-הקודש ולנשק את אבניה. ויקם וישנס את מותניו וישם פניו אל הארץ ויעבור ארחות ימים ולא נתן תנומה לעפעפיו מרוב תשוקה “שבערה בו כאש יוקדת”. ובערב שבת אחד “בקע כשחר אורו אל קרית מלך רב”, היא עיר האלהים ירושלים, חביון משככן ה' אשר ממעל לה עומד כסא כבודו. ויפול הרב על פניו, בבואו בשעריה, וינשק רגביה ויבק מרוב שמחה. ושבו הבנים אל שולחן אביהם!
ותנשום הבריאה ותשאף רוח אחרי עמל רב, כל הרי-אלהים הרימו ראשיהם, גאו גאו גבעות-הארץ, מלכי בית-דוד התעלו וישבו על כסאם. החיות נתנו בשיר קולם, ונשמע קול תרועה: הללו אל! ישמח ה' בקדושיו!
עַל הַמָּשִׁיחַ
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מֵרֵאשִׁית מַעֲשִׂי מָשִׁיחַ וָנְבִיאָיו
א
חָלוֹם בְּתוֹךְ חָלוֹם
ויהי בשנת חמשת אלפים וארבע מאות ליצירה, ויהי איש יהודי סוחר בארץ הקדם, ושמו בן-אליהו בן שבתי למטה יהודה ושם אשתו אסתר. ויהי בן-אליהו איש-ישר ונאמן-רוח, ובכל מעשהו יבקש רק טוב: ואשתו גם היא טובה לבעלה ולבריות, ולה שם טוב בכל קהילת איזמיר, אשר התגוררו שם.
בים השמיני לחודש מנחם-אב באו שלושה חכמים זקנים ונשואי פנים, מחכמי ישראל, מארץ רחוקה וילינו בבית בן-אליהו, אשר היה פתוח לאורחים. ויהי בליל תשעה באב, ליל בכי ומספד לבני-ישראל, תכרע האשה ללדת. ויהי בהקשותה בלדתה וחבלים אחזוה, ויירא בעלה פן תמות בלדתה, ויבק מאד. וינחמו אותו שלושת הבאים ויאמרו אליו: אל תירא, כי הבן אשר תלד לך אשתך בלילה הזה הוא ינחמנו ממעשנו ומעצבון-ידינו, הוא יהיה לכל העם לעינים, אף יגדל שמו בארץ כאחד החוזים והגואלים!
ותלד אסתר בחצי הלילה את בנה בכורה; ומיד בצאת הילד מרחם אמו שחק ויפרכס בידיו וברגליו, ויאמר בפיו: “בא, בא” כמה פעמים. ותשתוממנה המילדת והנשים הזקנות, אשר עמדו סביבה, למראה הזה ותפתורנה את החזון, כי שמחת הילד תורה על רוב הטוב אשר יבוא עמו, כי בימיו יבוא משיח וגאולה תהיה לעם…
וימל בן-אליהו את בנו ביום השמיני ויכניסהו בברית האבות; ויגדל הנער ויחכם ויעל על כל בני גילו בהתמדתו בתורה ובצרופי-התורה ובבקשו לו דרך לאלה עוד בימי אביבו.
ויהי בימי מ"ח ליצירה, שנת צרה ומצוקה לישראל, ושבתי אז בן שבע, ויבוא בליל תשעה באב מבית-התפילה בלילה ופניו זועפים ודמעתו על לחיו. וגם ממחרת היום בצהרים עוד היה עצוב ודואג, יושב משמים ומשתומם. ויגש אליו אביו ויאמר לו: מה לך, בני? הגד ואדע אל תכחד ממני דבר. ויאמר: חלום חלמתי, אבי, ופותר אין אותו. ויאמר לו אביו: ספר-נא לי, ולאלהים פתרונו.
ויפתח הנער שבתי את פיו ויאמר: כאשר הרבו אתמול המקוננים בבית-אל לקונן ולבכות על חורבן-הבית בשברון לב אנוש, בכיתי גם אני עמם הרבה, וימר רוחי, ואעזוב את הבית ואשב על שן-סלע מאחורי הכותל בלב מלא תמרורים ומצטער, לא ידעתי נפשי, ואשב ואישן, ואיקץ ואישן שנית ואחלום חלום, חלום נורא. והנה במראה החלום: הלכתי מחוץ לשער העיר לצד מזרחית-דרומית, הנני עומד על הר קטן של שלג, וראי בידי ועור צבי תלוי עלי. ולפתע הרגשתי דחיה בגופי, והנני הולך ותגדל מרגע לרגע, מנשימה לנשימה, ראשי, צוארי, רגלי וידי משתרעים, ותעל קומתי עד שלוש אמות וחצי, ואשקיף על פני כל הכיכר מעל, ואשמע פתאם קול מצד צפון קורא אלי: בני! בני! ראה תראה את אשר אַראך. ואבט בראי אשר בידי, והנה קפץ ראשי מאלי, ובמקום החתך צמח כהרף-עין ראש חָדש; אחר-כך ניתקו גם ידי ושאר אברי מאתי, ויגדלו אחרים במקומם; רגע כמימרא גדלה גם הריאה, גם הקנה, גם הכבד, כל האברים והגידים. תאי הנפש והגוף גדלו ונתחדשו אחד אחד; והופשט עורי מעל עצמותי ונפל ממני. וכיסיתי את בשרי בעור הצבי התלוי בי, ואכס את מערומי, כאדם בגן-עדן. והשמש יצא על הארץ בגבורתו ויֵעתּק את ההר, ויבוא במקומו נחל שוטף, הלוך וגאה בכל ארבעת קצוי-תבל; ואני עומד ורואה כל אלה ולא זז ממקומי. ואשוב ואראה מראה אחר: והנה חצי-ההר השני לעומתי, ושחורה אדמתו מאד, וכן דשאיו ואילנותיו וכל צמחיו, ועל ראש ההר עומד איש קטן ממעל לי גדלו אמה ורוחבו אמה, זקנו אמה ופרמשתקו אמה וזרת. ויעקור האיש הגמד הזה הר שעליו היו שישים ריבוא עיירות. כה עלתה גבורתו! והוא נפל שוב בשוחה גדולה, המגעת עד תהום רבה, ושם התּוהו ובהו… ויעל מיד מן התהום, הלוך התנער, והוא עומד על ראש ההר ברגלו הימינית, וברגלו השמאלית הוא עומד על הר אחר מלא דם, ועליו נבנתה סוללה. והנה הוא משקיף ומביט בעינים טרוטות על הר שלישי, וכתר אור זורח בהר הזה מגיע השמימה וזבח משפחה על ההר. ושבתי וראיתי והנה דגל אדום בימין האיש המוזר ושרביט מלך בשמאלו. ודמות צורת עגל על הדגלים, קרן אחת במצח העגל וטלפיו כטלפי צבי, ובראש הקרן חרותים שלושה יודין ומלפניה כתובה המלה “אשמדאי”, ועל השרביט כתוב “קיטור, קיטור!” – והנה אימה חשכה גדולה נפלה עלי, ותבוא תרדמה בכל הארץ, וענן כבד נשאני מן ההר הזה ויעמידיני בבקעה רחבה; ואפן כה וכה, וארא והנה איש מסכן עומד ומולי, והוא לבוש בגדים בלויים וספר בחיקו. ואגש אל האיש ואומר לו: מאין באת, עובר? ויען ויאמר: בן הדורות הראשונים אני. ואוסף לשאול אותו: לאן אתה הולך? ויאמר: לדעת אחרית הימים עלי אדמות פני מועדות. ואחגור עוז ואומר אליו: מה מעשיך מלאכתך? הגד לעבדך. ויאמר הזקן: אחד מרפאי-עולם אנכי. ואומר לו: מה הקמיע, אשר אדוני מרפא בה? ויאמר: מה זה תשאל? בקמיע שמרפאה גם סם-מות אני עוסק. – ומה שמך, כי אדע? הוספתי לשאול אותו, בראותי כי עונה הוא על כל דברי, ולא ישים לו סתר-פנים. ויאמר האיש: מ ל א כ י שמיוזה זכרי. ויאמר המלאך הזה אלי: הישמר לך מהבט אחריך, פן תהיה לנציב מלח. ויקחיני בידי, ויובילני בדרכים ומסילות ויביאיני עד לפני מערה, ויוציא מצקלונו את ספרו ויגע בו על עיני ועל אזני; והנה קול רעש במוחי ובכל מיתרי לבבי, חשך העולם בעדי, והייתי כמו עיור שעה תמימה. ואפתח אחר-כך את עיני השמאלית בעמל, וגם בעיני הימינית נעשה סדק קטן, לשקוף דרך עקלתון, והנה האיש וספרו אינם, והאבן מעל פי המערה הוסרה. ואבוא אל תוך המערה, נבהל ומשתומם על כל אשר ראיתי ושמעתי, ואבקש למצוא מרגוע לנפשי העייפה, והן זה זמן רב לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי. והנה מיטת-שן עומדת בפינת המערה ועליה פרושים סדינים יקרים ונוגה לה סביב.
ואעל על המיטה לנוח, ואישן ואחלום שנית וארא בחלומי והנה תורים ובני-יונה ע כל עוף טהור למינהו והבהמה הטהורה למינה עומדים סביב למיטתי וקוראים: יחי אדוננו המלך לעולם! ומשתחוים לי בהדרת כבוד. ויהי בהרימי ידי, לברך את עבדי, ויפוצו פתאום מעלי, עד כי לא נשאר גם אחד מן המחנה, ואט ראשי להביט באספקלריה המאירה בראש מיטתי, ואָשׂם בה את עיני השמאלית, והנה שלושה הרים גדולים עומדים ותלויים אל רגל אחת גדולה וכדור גדול עליהם; בימין הכדור עומד איש חזן, ועל יד ימינו ועל שמאלו שני עוזרים לו בשירה, אחד גדול ואחד קטן. ושבתי וראיתי, והנה החזן בוער כאש כולו ופניו מתלהטים כגחלת, ומצוארו של המשורר הגדול נוטף דם בלי הרף, ומשא כבד על שכם המשורר הקטן, וכלי-זמר ביד שלושתם.
והנה בדלת הכדור סדק, ואבט בעדו הרחק הרחק, ואראה שני יענים גדולים ורסני-ברזל בפיהם מעופפים באויר השמים, ותחתיהם עמד המון חיות-יער ובריות קטנות גדודים גדודים לאלפי-אלפים וריבוא-רבבות, ופניהם פני אדם, אך לא ידים להן; ובתוך כל המחנה הגדול, המכסה את עין האדמה, עומדות ארבע דמויות גדולת, בעלי קומה גדולה מאד וצורתן כבני הענק, וביד כל אחת מארבעת האימים האלה שמלה וסולם, שמלה וסולם. והיה כאשר שרו וניגנו החזן עם שני משורריו על הכדור, נחו פה היענים וצבי-החיות ועמדו בלי נוע; ובחדלם לשיר, עופפו היענים ורצו רצו ושוב וירמסו רבים מהקטנים, מהם שרפו בהבל פיהם, מהם קרעו בצפרניהם, מהם תלו בשערותיהם, מהם נגחו בקרניהם, וירמסם ויטנפום. וכאשר ניסו הקטנים לעלות בסולמות הארבעה, נשכו בהם בשיניהם ויקרעום לגזרים. ותהי צעקה גדולה עד אשר חרדו שמים וארץ.
ויהי בחדלי להביט בסדק הכדור ובחור האספקלריה שעל מיטתי, והנה האיש המוזר עומד ממעל ומועף ביעף כמלאכי-השרת ויאמר אלי: בן-אדם, הנה הראיתיך רוב פלאות, אשר לא זממת ולא שערת, והנה אודיעך מדע והשכל, ככי כל המראות אשר ריאת היו חזיונות קדם מבית-יעקב וצריו, וגם חזיונות חייך הם, את אשר יקרך בקרב העם הזה ובמסיבי שבטיו. כי הן גביר לאחיך שמתיך, והיה כאשר תריד ונשבתה גם הגאולה עד קץ הימין…
ויהי ככלותו לדבר א כל אלו ויחריש, ואמרתי אליו: בי, אדוני, דבר-נא לעבדך מן הדברים האלה, כי חשקתי בהם. ויען ויאמר: את אשר אחילותי לעשות אכַלה, כי שמי גם אמיתי, והיטבת לראות, אם תשמור בלבך את כל אשר ראית לפנַי ולפנים ולא תצא מדבר אלהים חוצה. ויפן האיש ויעל. וברגע הזה דפק השמש על פתח בית-הכנסת ואיקץ, והנה לחום בתוך חלום!
ויהי ככלות הנער לספר לאביו את חלומו והמראות אשר ראה, וישתומם אבי מאד, כי לא שמע חזון כזה כל ימי חיו, ויהי בעיניו לנס ולאות על יקרת החולם. ויצו את בנו לאמור: אשר לא יגיד לאיש את אשר ראה ואת אשר חזה; ובלבו חשב: אחריש ואראה מה היה אחרית חלומותיו.
וכי נתקימו נבואות רבות מנבואות החוזה, בעת אשר קם למשיח ולנגיד בארצות יהודה, ויצהל העם לרינת גואלו ופודהו, עד כי שב להיות חוזה גם לבני-ישמעאל, ויתפרדו מעליו בני-אברהם. הכל כתוב בספרי הזכרונות לבני-ישראל.
ב
קָם וְנוֹפֵל
בימים ההם ובזמן ההוא חי איש יהודי בארץ פלישתים בעיר עזה, ושב האיש בנימין, כשם אש השבט השנים-עשר בשבטי יעקב, ושם אשתו רחל. ויחיו יחדיו בטוב ובשלום, ואולם עקרה היתה ולא ילדה לו. ויפתח אלהים את רחמה באחרית הימים, ותהר ותלד לו בן ביום העשירי לחודש טבת, בשנת ארבע מאות וארבע, ויקרא את שמו נתן, כשם נתן הנביא, שהיה בימי דויד מלך ישראל ויהודה. ואחרי היגמל הנער, התחיל כבר ללמוד תורה, ויחכם מאד, שלא כדרך כל הארץ, ויעל על כל חבריו הרבים והגדולים במנין ובשנים. ויהי כי נפל הגורל על אביו ללכת למדינה רחוקה, לקבוץ מתנות ועזר בעד עניי ארץ האבות, הביא אותו, לפני צאתו, ירושלימה, וימסרהו לידי חכם ואיש מקובל בסתרי התורה, להיות לו לאב ולפטרון, וישק לו על מצחו ויפרד ממנו בשלום, ויוסף הנער לקנות תורה וחכמה ולדעת רזים, ויוקירהו ויאהבהו מורו מאד ויאמר בלבו: גם זה יקום לנו לרועה נאמן!
ואבי נתן סבב אז בערים ובמדינות ויעבור אורחות-ימים, וילמד לדעת את כל אחיו בני-עמו הרחוקים, מנהגיהם ודרכם, ויסַפּר להם על קברות הארץ הקדושה ועל שארית הבנים, אשר מצאו להם בארץ שנית נחלה לעבוד את אל השמים כימי עולם ולתת לו ריח ניחוח, לא בקרבן, כי אם בתורה ובפילה ובתחנונים. היהודים האלה, בשמעם בארץ גלותם, כי פקד ה' את עמם, וכי ארץ אברהם יצחק ויעקב עוד לא נשַׁמה, ועוד ניכּרים בה שרידי החורבות ומקום המזבח, ויוסיפו להעניק אותו, את המשולח, בטובם, איש כמיסת ידו וכנדבת רוחו; וישב מקץ ימים רבים כבד בכסף וזהב, במלבושים ובמעדנות ויביא למחכים ולנענים רוַח ועושר.
וישמע נתן בנו, כי בא אביו עזתה, ויגש לפני רבו ויאמר: ירשה-נא לי אדוני ומאורי, ללכת לעזה לקבל פני אבי. ולא אבה הרב להסכים לדבר ויאמר: חכה עד יבוא אביך הנה ויתן גם לנו את מתנתו. ויפצר התלמיד ברבו, כי כלתה נפש הנער אל אביו, ויאמר לו רבו: לך, כחפצך, רק ישׁוֹב תשב בבית אביך כחודש ימים ולא יותר, ואחרי-כן תשוב הנה; כי אם תאריך יותר לשבת ואביך יגע מן הדרך ולא יוכל ללמוד עמך תורה, ושכחת את משנתך. וילך הנער עזתה ויבוא לבית אביו, וישק לאביו ולאמו, וישב אתם כחודש ימים, וישב לירושלים, כאשר פקד עליו רבו. ויהי בבואו לבית הרב, וישאל אותו: השלום לאביך? ויאמר נתן:שלום. וישאלהו עוד: ומה חדשה בחיי עזה? ויען הנער: לא ראיתי בקהילה הזאת כל חדש, אשר אספר לאדוני, אך חלום חלמתי שם בעלית אבי, ואשא את החלום בחוּבּי וגם לאבי לא גיליתי. ויאמר הרב אל נתן: ספר-נא לי את החלום, כי הלא רבך אני ומורך ומלמדך.
ויחל הנער לסַפּר ויאמר כזה וכזה רה לי: הנה עליתי בעשרה בטבת לעלית אבי, והיום יום סגריר, ולמדתי באחד הספרים במעוּמד, כי חשקה נפשי בתורה, ואיעף ואסגור את עיני וראשי מוּטה על העמוד, ותרדמה נפלה עלי. ואפן וארא: והנה ראש אחד עומד מאחורי ולו ארבעה פרצופים, האחד אדום, השני שחור, השלישי ירוק והרביעי לבן. ויוציא הפרצוף הנהדר רוח עז מפיו, וישאיני הרוח אל בקעה רחבה בלי שיעור, ואקח את רקיע השמים אשר ממעל לראשי ואגוללהו ואקפלהו ואעש ממנו שופר ארוך כאריכות-עולם. ואשמע קול מדבר אלי: בן-אדם, האם תתקע בשופר הגדול הזה? ואען ואומר: בי הקול, אתה ידעת, ויהי בקחתי רק קצה השופר בפי ואנסה לתקוע תקיעה אחת, נתעוררו כל עשבי הבקעה ויעלו כאילנות, ומיד נפתח השופר והתפשט שוב לרקיע. ויהי בהעלותו נשאתי את עיני וראיתי והנה שבעה עננים עומדים ממעל לי, זה למעלה מזה וזה ממעלה מזה, ותקחני יד אחת בציצית ראשי ותעלני בענן העליון השביעי. והיד פתחה את גוי ותוציא את לבי מקרבי ותקוב בו חור מעבר ימין לשמאל. וליד הזאת שוב היה ראש. ויקח הראש אות אחת משמו וידבק אותה בחרט ויתן אותה אלי, ויאמר אלי:בן-אדם! שים החרט הזה בחיקך ושמרתהו לבל יאבד ממך, פן תינקש. וישם הראש ככלותו לדבר את שתי ידיו, כבר שניה לו, על עיני, ויאמר: הישמר לך ושמור נפשך מאד מלהביט אלי בעיניך, כי לא יראיני בן-אדם וחי!
ואשקף למעלה ממני, ואראה אבן ברקת מרובעת, שש מאות אלף פרסאות אורכה ושש מאות אלף פרסאות רחבה ואלפים פרסאות גבהה, היא מזהירה מסוף העולם ועד סופו כצאת השמש בגבורתו, ובאמצע אבן הברקת פרדס, בארבעת קצות הפרדס ארבעה עמודים, קומת כל עמוד ששת אלפים פרסאות וארכו שישים פרסאות ורחבו שלוש פרסאות; עמוד מזרחי עשוי אבן אודם עמוד מערבי – אבן נופר, עמוד צפוני – אבן ספיר ועמוד דרומי אבן אחלמה; וממעל לכל עמוד כתר עשוי אבן כרכוד. ואור קדמון ואור השכינה מופיעים אל הפרדס מכל עבר, ועל הכל מופיעה נהרה…
ובפרדס נוצצים כל מיני פרחים ואילנות ורוח חיים בקרבם, והמה מדברים זה לזה כבני –אדם ויתעדנו עדן עולם ונהר אפרסמון יוצא מעדן להשקות את הפרדס ואת הגן., אורה וחיים במלוא הגן ומנוחת עולם! ואשא עיני ואראה, והנה מרכבה גדולה עומדת לפני, ואמרתי להשקיף ולהתבונן בה, ואשמע את הראש מדבר אלי: הישמר מהביט בה וגם למעלה ממנה, פן תאבד ממך אשר הפקדתי בידך.
ואשקף למטה, והנה ככר גדולה לפני, ובאמצע הככר עיר גדולה מאד, ומסביב לעיר שלוש חומות בצורות, ובחומות שנים-עשר שערים. ובעיר פנימה שישים ריבוא בתים ושבעים ואחד מגדלות. החומות אשר ראיתי היו אש נוגה, והבתים עצי אלמוגים והמגדלים זהב, שנים-עשר השערים כולם אבן יקרה;ומתוך כל ההדר הזה נוצצים שני ארמונות גבוהים ונפלאים, ולא יכול פה לסַפּר את הדרם ויופיָם והאוזן-לשמוע. ומארבע הקצוות עולים פרחים משונים בתארם ובצבעם ובתוכם חבלות לבנות כלילות-יופי ונותנות ריח עדן; ואשוב ואראה ראש אחד יפה עד למאד וכתר פז עליו, והראש רוכב על חיה, אשר שמה ידוע, ושבעה כפתורים ופרחים בראש החיה.
ושאלתי את הראש, לאמור: בי, אדוני, מה המה אלה אני רואה? יגדל-נא חסדך עמדי והחכימני. ויען ויאמר: אעשה כדבריך, ואני עומד שפי ושומע בדבּרו, וזה אשר דיבּר:“נתן שמך, ובשמך שתי נו”נין, והן מורות לנפילה ולקימה, והתי"ו באמצע תורה על החיים ועל המות. השופר, אשר בו תקעת, הוא השופר הגדול, אשר עליו דיברו וניבאו כל החוזים; ועשבי הבקעה אשר עלו בו, הם הם בני עמך. אורק אבן ברקת מראה על התחל ההתחיה. רוחב הככר הוא ארץ-ישראל. העיר הגדולה היא ירושלים החדשה; ושני הארמונות אשר ראית האחד מהם הוא בית-המקדש השלישי, כי יתכונן על תל והבית השני הוא בית המלך משיח בן דויד.
" ועלה יעלו בעת ההיא משבטים הרחוקים אשר לעם בני ישראל, חסידי הכושים החיים תחת השמש,והאנשים הירוקים הקרובים לשמש והלבנים הרחוקים מהשמש, אל בירת ירושלים המעטירה, להשתחוות לה‘, ושפך ה’ את רוחו על כל בשר וינבאו עדי יעבור רוח טומאה מעל כל פני הארץ, ולא יפוך מדבר ה' ארצה, אשר דבר לנביאיו ולאוהביו בכל דור. והיתה ברית עם אלהים ממעל, והיה לב אחד לכל בשר, ושקטה בארץ מתלאותיה הרבות.
" ואתה, נתן, השמרך, פן תצא אל מחוץ למדרגתך, ואבדה ממך אות אחת משלי, אשר הפקדתי בידך, ותנבא לשקר וללא-אמת, ואף תעשה מֵדחה לאלהיך, וחרב וחרב כל הבנין-עדי-עד הזה, וכתמים יבואו בעולם ויגברו בני –לילית ובני נעמה והיה מכשול רב בארץ תחת להיטיב. הישמר באשר הוריתיך
ותמים תהיה עם ה' אלהיך, ולא תשתחוה לאל נכר, כי אם לה' לבדו. נלאה אלהים לשאת אסירי בניו, שים אזור במותניך ורוץ למחנה ישראל הפרוץ ונַבּא
לגאולה ולחרות ולקץ הימין!"
ובכלות הרש לדבר את דבריו, ויעף מעלי ויעל. ואפתח את עיני, והנה אני עומד לבדי בעלית בית אבי כבראשונה, ואין עוד מראה…
ויהי כשמוע הרב הירושלמי מפי תלמידיו את דבר החלום הזה, והתלמיד אז כבן שתים-עשרה, וירקוד לבו בקרבו, וישמח ויצהל במלוא החדר ויאמר: ברוך ה' אלהי ישראל, עושה נפלאות לבדו, אשר לא עזב חסדו ואמיתו מאתי, לזכותיני לעת זקנתי בתלמיד הגון תמים ומיתמם כמו זה. ויקם וישיקהו על ראשו ויאמר לו: בוא, ברוך-אלהים, ואכניסך עוד בהיכלי הקבלה.
ויהי נתן נביא לישראל, והוא מנבא על חיים ומות אשר לעם, ועלו בחלקו שתי הנו"נין – קם ונפל…
ג
מַשּׂא שְׁמוּאֵל
ויהי כי החל לצאת בעולם טיבם של המשיח שבתי ושל הנביא, חזה אחד מיחידי-הסגולה שבדור משא והנה הוא עומד בבית כנסת חדש ומתפלל עם הקהל תפילת-מנחה בכוָנה גדולה ובבכיה רבה על דבר אורך הגלות ועל דבר סוכת דוד הנופלת. ויהיה בהגיעו לתפילת " את צמח דויד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך". והנה אור גדול מקיפו מכל עבר, ורק הוא לבדו רואה את המראה. והוא יוצא לחוץ, לוקח את כל כדור השמים ממעל ועושה ממנו קסת-סופר ונותן אותו במותניו, ואת הים הגדול הוא מרים וטובל בו את הקסת, והשתנו המים והיו כדיו שחורה, ויהי בעיניו לנס. ואת קו השמים הוא אחז, למן הקוטב הצפוני ועד הקוטב הדרומי, ויעש ממנו קולמוס, ופרש לפניו כל שבעת הרקיעים שבקדושה ושבעת הרקיעים שבטומאה והיו כגויל, וכתב עליהם ברגע אחד את המעשים אשר נעשו מני ראשית ועד אחר תחית המתים. והנה פרח ציץ ביד ימינו ויגדל, עד עלה גודלו מהלך חמש מאות שנה, וירא ויפחד מפני גבהו הנורא; וגם הציץ ירא מפני החוזה, ויברחו שניהם זה מזה. ויבואו לעיר-מלכים, ותצא לקראתם אשה זקנה מתעלפת, הולכת ומתנבאת, ותשם את ידה על ראש החוזה ותברכהו ותאמר אליו: הישמר לך ושמור את נפשך, אשר לא תפתח את נפשך. ויהי בכלותה לברך אותו, ויחדל הציץ להציץ. ויקחו את מלבושיהם וילבשו אותם מהופכים, החוץ לפנים והפנים לחוץ, וילכו בראשיהם לארץ ורגליהם נטויות למעלה. כך צעדו עד בואם לבית המלך. ומיד התחיל הקהל לקרוא לקרוא בקול: שמע, ישראל, ה' אלהינו ה' אחד! ויתעורר המתפלל מן המראה, והיא עומד בבית-התפלה וישתומם, ולא ידע מה יהיה לו.-
מחזיונות כגון אלה ראו אז התלמידים והנבונים בעם לרוב. וגם על עבדים ושפחות שפך אלהים את רוחו וינבאו על היום הגדול, אשר בו תצא השמש
ללהט את הרשעים ולהביא חום וכבוד לצדיקים ולכל קוראי שמו באמת.
ד
הַמֵּתְנַבְּאִים
בין חסידי ירושלים היה אז איש ירא וחרד לדבר ה', והוא מלומד בספרים ויודע נסתרות, ויאסוף כל כתבי –הקודש הישנים,אשר נמצאו במערות ירושלים ובכל עיירות ארץ-ישראל ואשר נכתבו בדורות ראשונים על –ידי קדושים ואנשי מעשה רבים, וישכור סופרים, אשר עברו בקולמוס על האותיות, המטושטשות מרוב ישנןו יחדש את נעוריהן, ויפץ את הספרים ברבים, למען תרבה דעת ונסתרות חכמת אלהים בחוץ תרונה. וגם הוא כתב ספר משא, ביד אלהים הטובה עליו, על-דבר משיחות שבתי בן-אליהו, ובו פרש ובאר את הזמנים אשר בהם יצליח ואשר לא יצליח בהם. וימלא את הספר דברי גימטריאות וחזיונות הרבה, ויבאר בו כל סתום וכל נעלם, וישם את הספר בכלי חרש, למען יעמוד ימים רבים, ויטמנהו במערה ממערות עיר הקדושה עד יום בוא הקץ.
והמשיח שבתי קירב בעת ההיא את נתן הנביא אליו, ויאהב אותו אהבה רבה על תומו ועל ישרו, וילמדהו תורת המסתורין ופשר כל דבר. מזמן לזמן עלו הם ותלמידיהם וכל הנלוים על ההרים, להתיחד שום לעבודה ולפדות, וילינו בשדות ובכרמים,במערות ובקברים ויעסקו בהשבעות ובהתדבקות הרוחות אל רוחות חסידים מתים, וישמעו בנות-קול יוצאות מן הארץ ומכריזות על משיח בן-דויד; ועוד ראו מראות נפלאים וגדולים. ככה עשו חודש ימים וישובו אחרי-כן לקרית – ירושלימה.
ויהי ביום העשירי בטבת, שנת ה' אלפים וארבע מאות ועשרים ושתים ליצירה, ויעל המשיח לבקעה הרחק מירושלים מהלך שלוש פרסאות, ועמו ארבע מאות איש מתלמידיו הנאמנים ונושאי דגלו. ויהי לעת ערב ופאתי אודם נראו בסביבות הרקיע, ותהי העברת הגבולים בכל היקום. ומלאכי-היום הולכים ומפנים מקומם למלאכי –הערב; ויעל הגואל על שן-סלע וישביע את כל הרוחות הקדושות המשוטטות באויר, לעבדו ולשמרו, אותו ואת האנשים אשר עמו, יהיו נשמעים לכל אלה אשר ידברו בשמו לעשות ולמלא אחרי כל פקודה וצו. ולא היתה כזאת, אשר יקום בן-אדם וידבר ככה אל רוחות השמים. ומן הזמן ההוא והלאה החלו אנשים ונשים להתעלף ולהתנבא בראש כל חוצות ובבתי-כנסיות על הראשונות ועל הבאות. ונתן העזתי, מרואי פני המלך, ניתן לראש עליהם, להינבא על הרוממות העליונה, ויאסוף נתן ארבע מאות בני-נביאים, כבימי שאול, וילכו ויתנבאו ולא יספו.
ויהי בליל השבועות בשנה ההיא והמשיח ישב באסיפת תלמידיו בירושלים, ובהתקדש החג ברחבי העולם, ויעלו תחתונים למעלה ועליונים למעטה, פתאום התעלף הנביא נתן וידבּר פלאות על המשיח רבו, וישאלו אותו האנשים לאמור: על מה אתה עושה ככה? האם לא תראו את האֵש הגדולה המתלקחת ובאה על ראש משיחנו זה ונוטפת על מצחו כשמן הטוב על מידותיו? ויאמר נתן: אני זכיתי וראיתי לבדי את המראה הרב הזה, ואֵלה אשר עמי לא ראו ולא יזכו לראותו עד עולם – –
ויחשב לו הדבר במרום לחטא, ונהפכה לאחרית הימים נבואתו להרמת עם ולגאולת עם ותהי להכשלת הרבים ולהטעות.
ה
הַגוֹרָל
ואיש מקובל היה בימים ההם, והוא עוסק בצירופים ובהשבעות, ושמו אברהם בן יכיני, והוא בין הסופרים והמתאבלים על אורך הגלות ועל כי נשבת ממנו כל משוש עבודת ה' במקדש. ויהי בליל העשירי בטבת, באחת השנים הללו, נדדה שנתו ולא יכול לנוח, ויקם ממיטתו, וירחץ וילבש את בגדיו "ויערוך “תיקון-חצות”. וידלק נר ויקח גויל מעור חמור, ויגזור אותו למאות מאות גזרים קטנים, ולא ידע על מה זה ולמה זה הוא עושה כן. ויהי כאשר היו כל גזרי הגויל מונחים על השולחן, עשה השבּעה, והנה באחת ההזכרות עלו לפניו שמות נערי בני-ישראל ממקומות שונים, ערים ומכפרים אשר במדינות מוקדון, אשר לא קרה אותם קרה לא טהור ויתקדשו מעודם, ויחרות את שם כל אחד ואחד על גזר גויל מיוחד, ויגזור אחרי המעשה הזה עוד הפעם כל גזר קטן לגזרים קטנים, עד כי לא נשאר בכל גזר כי אם אות אח, ויערבב את הגזרים יחד וישם אותם בסיר נחושת ויעמוד עד הבוקר.
ויהי בבוקר ויקדם לבוא לבית-הכנסת אשר בטריפולי, ויבך בכי גדולעל פיזור ישראל העמים, ולא פסק לבכות, עד כי נשרו ריסי עיניו מרוב בכי, ויהי הכל שומם מסביבו ולא מצא מנחם. וישב מבית-הכנסת הביתה; ולו בת קטנה ושמה בינה, אשר ילדה לו מחלת אשתו. רגילה היתה הנערה לבוא אליו, בעת עסקו בצירופיו ובמשאיו; והיא עומדת אצלו איזו שעות, מבלי יגיעה ועמל ומסתכלת במעשיו, שלא כדרך הילדות האוהבות שעשועים וקופצות ממקום למקום. ויצו עליה לרחוץ את בשרה, לשים עליה כותונת חדשה ולבנה וללבוש את שמלת השבת. ותעש הילדה כן, ותבוא אליו החדרה ותעמוד על השולחן. ויצו עליה לקחת מן הסיר אשר על השולחן פתקה פתקה ולהניח לפניה בשתים-עשרה שורות, אות אחרי אות,כמעשה אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח. ותעש הנערה כן, ועיניה סגורות. ותתעלף ותקם ותנבא. ויקרא אביה את השורות, ותצא השורה האחת מן הפסוק: “שום תשים עליך מלך!” וירא יתבונן וישם את הדבר אל לבו.
ואמנם קמו גם ד' מאות בחורים מבחורי מוקדון לנבּא על בוא המלך.
ו
הָרַב וְהַתַּלְמִיד
והרב הירושלמי, רבו של נתן העזתי, נביא המשיח, מתאבל על תלמידו המובהק הזה, כי נתן ידו עם הגואל המוזר בעיניו ואשר לא יאמין בו, ויזמן את תלמידו, כי יבוא לפניו ויצטדק לפניו על מעשהו. ויבוא נתן ויתיצב לפני רבו, והלז יושב על כסא-הדין, זקנו הארוך והלבן יורד לו עד למידותיו. וירם הרב את ראשו ויאמר לתלמידו: מה המעשה הרע אשר אתה עושה עמי,כי לא באת אלי זה שנתים ימים ופנית לי עורף, ואני גמלתיך טובה וריביתיך, הוריתיך ועשיתי עמך חסד; מפתי אכלת ומימי שתיתומצמרי הלבשתיך, וזה שכרי עמי, כי תניחיני לעת זקנתי לבוא בין התועים! ויען התלמיד ויאמר לרבו: לא תועה הוא רבי זה, כי אם איש קדוש וטהור ומבית-דויד יצא וחשקתי בו ובטהרתו, והוא גם הביאני בסוד ה' ויאצל עלי ועל חברי רוח-נבואה; וכולנו אנו מתנבאים עליו, כי הוא משיח אלוהי יעקב וכי בעוד ימים מועטים יהיה קץ-הפלאות, ויעלה כל ישראל מקצה העולם ועד קצהו לארץ אבותיהם בחיל ובכח וברוח ה‘, ושבו בנים לגבולם ומלאה הארץ דעה. ויהי כשמוע הרב את תלמידו מדבּר כדברים האלה, ויצנח מעל כסאו ויקרע את בגדיו ויקרא:הויי, טועה ומשגה! קיויתי כי תעשה ענבים ותעשה באושים; והנה רוח שקר מדבר מפיך, כי לא ציוך ה’ ולא שלח את האיש הזה להיות לגואלנו ולא מבית-דויד הוא בא. – ויתרגש בתלמיד, בשמעו את רבו מקלל את המשיח ויבקש להראות לו אות ומופת, כי דבר אלהים בפיו, ויקם ויחל לנבא בגימטריאות, בראשי-תיבות ובסופי תיבות פסוקים מדברי הנביאים, שכולם מכוונים לביאת המשיח שבתי צבי. והרב לא נבעת מן הרמזים האלה ויאמר אל המנבא: אוי לי שראיתיך בכך ואוי לנשמתך הטהורה, אשר נפסדה כל-כך! כל ימי היותך אתי היית תם וישר וכשר ובתומך הלכת ולא ידעת להרע ולנטות ימין ושמאל בכל אשר מסרו לנו חכמי-הדורות וגם על דבר הקץ לא דרשת; ועתה רוח-רע בא ועירבב את מוחך ואת לבך, תאמר להיטיב והנה תרע, תאמר להגדיל את הטהור, והטהור בעיניך אך יש טמא הוא, קשור הוא עם הסטרא אחרא ואיננו יונק מסתרא קדישא… עוד לא פקד ה' את עמו ועוד לא באה העת להיגאל. אוי למי שידחה את הקץ וינבא בשם ה' לשוא, ורבצה בו אָלת התורה, בו ובכל הנלוים אליו, וכפרתם בה' באחרית הימים ואמרתם: אין לנו חלק ונחלה בתורתו! כה דיבר הרב, הלוך ודבר וברר מן התורה ומן הנביאים ומן כתובים ומסתרי התורה וממכמני המסורה, כי אך רוח-תועה במהירות גאולה זו ושומר נפשו ירחק ממנה. ויפעול הפעם בדבריו על לב תלמידו נתן, ויאמר הלז: אם כי אלך ואפרד ממבשר זה, אם אינו בעל הצדק; והיה אם יפנה לשמאל אימינה ואם ילך לימין אנוכי אשמילה. ויאמר רבו אליו: טוב אשר דיברת ואלהים עמך. בני, ועתה לך היום וענה את נפשך, וקמת בבוקר ובאת אלי, ואשביע את השר של השכחה ואת מלאך רפאל גם יחד, כי יסירו ממך כל הלמודים אשר למדת וכל הדעות המוזרות אשר נקלטו במוחך ותשכח את כל דרך האיש הזה. ויברכהו רבו, וילך נתן נבוך מאתו, ואיש לא ידע את דבר בואו וצאתו.
ז
הַשּׁב
ויהי ממחרת היום ויפגשו חברי נתן, מבני-הנביאים, את נתן ברחובות העיר ירושלים, ויחלו להכות בו, הכּה ופצוֹע, ויאמרו: אמש בהיותנו בחדר המשיח החלו אבני-הקיר לזעוק על הדופי אשר דיבּר רבּך ברבּנו באזניך, ואתה שמעת ומרית בה' ואמרת אמן לדברי המגדף, ועתה שמע את אשר דבר המשיח:כה תאמרו אל נתן ותדברו אל בן עזה: מהר ושוב אל אדוננו והשתחוית לו כבראשונה; ואם מאן תמאן לעשות כדבר הזה ותמרה בו, אז ישלח אליך את חית-השדה ואת עוף-השמים עד הישמדך. ויירא נתן לנפשו ויאמר: הנני כי חטאתי. ולא סר אל רבו הראשון, כאשר דיבּר, כי אם מיהר אל הרב המשיח ויפול לרגליו ויאמר: סלח-נא לעוון עבדיך. ויאמר המשיח אל נתן: הנה אמש בעמדך לפני רבך דבקה בך רוח זמרי ההורג את אדוניו ותרבה הרע. ויבק נתן ויאחז בכסא אדוו. ויתעלף שוב, ויחל לדרוש במ"ט גימטריאות על הפסוק:לא תלך רכיל בעמך, ישר והפוך,ישר והפוך; אחרי כלותו לדרוש, אמר אליו מלך המשיח: סר עוונך וחטאתך תכוּפּר. וידעתי, בני, ידעתי, כי אין אחד מני עשרה בירושלים אשר יאמין, כאנשי מדינת מוקדון, כי הגאולה קרובה וכי היכולת בידי לנצח על הגאולה, אך עם-ירושלים עם קשה-עורף הוא, יאמינו בה' ובמצוותיו ובעבדיו לא יאמינו.
ויאמר המשיח אל נביאו: עזוב נעזוב את העיר הזאת, אשר דברו עליה רעות כל נביאי יהודה, ונלך ארצה מצרים, למקום אשר בו נטה משה איש-אלהים את ידו אל השמים; ושם נתקדש שבעתים ומשם יֵצא שנית דבר הגאולה.
ויחרימו ביום ההוא בחוצות ירושלים, מטעם הרב המקנא, את המשיח ונביאו בחרם ובאלה, ויתגל הריב.
ובשמוע המשיח ומתי-סודו את דבר החרם, ויסוב הוא ונביאיו את ירושלים שלוש פעמים ביום, ששה ימים רצופים, וביום השביעי אמר להם: מה לנו פה?לכו ונלכה מצרימה, אשר נבנתה לפני ירושלים, ויצאו כולם מירושלים לארץ הולדת משה בן עמרם.
ח
מִצְרַיִם
בחמש אניות גדולות יצוא יצאו המשיח, נביאיו וסופריו וכל אלה אשר נשבעים בשמו, ויעשו שנים-עשר יום בדרך מיפו עד אלכסנדריה. ויקבלו בני קהילת מצרים את שיירת הנביא ברוב כבוד ופאר ויעשו כֵּרה גדולה להם. וישב שבתי בבית קצין-היהודים רבי רפאל יוסף. ותלמידו נתן התאכסן בבית תלמיד-חכם הנודע בשם רבי יחזקאל, ושאר התלמידים ובני-הנביאים התארחו בבתי נגידי הקהילה והפרנסים. ויהי מספר הבאים עם דגל המשיח כשלושת אלפים איש. ותהי המולה רבה ברחובות ובבתי-הכנסיות ועם העברים מיושבי מצרים שמח לראות אורחים כאלה מבני הגאולה בגבולם. ובכל שבוע ושבוע מרבים מאמיני המשיח לבוא משאר ארצות ומדינות. ויספרו את מופתיו ואותותיו,, אשר הראה לרוב, ויהללו את רוב חכמתו ובינתו. ונתן וחבריו מחזקים את לב העם
באמונת הגואל ודברי הפדות. ויחברו תפילות חדשות ותהילות לאדון האדונים ולמלך המשיח, וישירו שירים; ובכל חבורה עושים סעודות ועורכים כּרה גדולה ותהי השמחה והדיצה רבה. קם עם-ישראל וירא את יומו הגדול ויום כריתת ברית האלהים את עבדיו מחדש. ויוּבל שי לה' צבאות ותרם קרן עם-סגולה. אור וששון ימלא את העולם מקצהו אל קצהו; ישלימו העמים, יתחברו השבטים, גוי אל גוי לא ישא חרב, ונשבתו כל משטמה ואיבה ותחרות ועוני מן הארץ, והיה אך טוב וחסד ומרח-יה בכל העולם, וראשית קצה הימים האלה כבר נראים עתה במצרים. נראים בכל בית ובכל משפחה, אשר תלמידי המשיח מתארחים שם, הלא גובה להם ודיבור חי בפיהם ואוֹמן בלבם. ואם ידברו וינבאו, מי זה יכחש בם? ועל מי עוד יפול לבו עליו? קומי. קומי, בת-ציון, כי בא גואלך, הורם הודך. ניצח הנצח את האפס, והכל אך יונק חיים ורואה אור.
בעת מצהלת לבבות באו שני אחי-המשיח בספינה מאיזמיר לאלכסנדריה לקנות שם פול מצרי, ויבואו בני-הנביאים אל משיח-השקר ויאמרו אליו: באו שני אחיך הנה, והעם בבית נתן הנביא. ויען להם המשיח ויאמר: אינם אחי כי אם מילדי איזמיר המה, מיד נפלו כולם מתעלפים לארץ, ויהי הדבר לנס ולפלא.ואמנם לא בני-אביו היו,כי אם בני אמו.
ט
דְּבַר-הַמֶּלֶךְ
היו שמונה-עשר בחודש אייר, האביב כבר בא, אילנות מלבלבים, פני השמים טהורים, אין כתם ןאין ענן, הבריאה בעצם תקפה, ומלך מלכי-המלכים, הקדוש–ברוך-הוא, ומשרתם ומלאכיו יושבים ופוקדים את הגנות ואת הפרדסים, מצמיחים עשבי-שדה ומכינים לחגבים ולכל רמש האדמה את מזונם.
וישב המשיח ביום הזה בחדרו ויתעצם בתולדה בעניני גלגלי מסיבות הדורות. האב טרוד בעסקי הטבע ובחירו מצרף את השֵמות וצופה הליכות עַמו.
ויבוא אחד מנציגי מצרים הגדולים והמכובדים, אשר דבריהם נשמעים במלכות, והוא חכם ושופט את כל עם היהודים, ויתיצב לפני המלך המשיח ויאמר אליו: בי, אדוני, אל ירע בעיניך דבר השאלה הגדולה, הכמוסה עמי ימים רבים, והיה אם לא תרגז ותגדיל חסדך עמי, ודיברתי באוזניך את אשר עם לבי, ושאלתך על-דבר מהלכך ומלאכתך ואדע. ויען המשיח אותו לאמור: אל תירא, בני, שאל את אשר תשאלו אשיבך. ויאמר הנשיא אל המשיח: הגד לעבדך, האם דיברת את האלהים כמשה אדוננו? ואם קראך למשיח ושלחך אלינו?
ויאמר המשיח: לא נראה אלי האלהים ולא דיבר עמי. וגם לא נתן את מטה המחוקק בידי, כי אלך ואתיצב לפני מושל התוגר, כבן-עמרם לפני פרעה מלך מצרים. ויאמר הנשיא: נפשי בשאלתי, אם ככה הדבר ולא שלחך אלהים ולא דיבר באוזנך דבר מדברי הגאולה, איך ערבת את לבך לבוא לבית-יעקב בשם הפדות? אולי עוד תרע לישראל תחת להיטיב, בדחקך את הקץ? ובדבּר הנשיא את הדברים האלה, ויפג לבו מיד ויאמר:חטאתי לך בשאלתי, ידעתי כי במאמר –פה תוכל לכלות אותי כרגע, כי איש מופת אתה, ויאמר המשיח: אל תירא ואל תיחת, לא אכלה אותך, כאשר כלו דתן ואבירם, כי לא באת להמרות נגדי, כי אם לדעת דרכי, ואני אגלה לך מעט מהמה. אבל הישבע לי בשמי ובממלכתי ובכתרי,כי לא תאמר לאיש דבר מכל הדברים האלה, כי בנפשך הוא. ויעש כן. ויאמר המשיח אל הדובר: שב לפני – והוא יורד ממעלות כסאו ויתיצב על המעלה התחתונה ויפתח פיו ויאמר: " דע-נא, נשיא בו נשיא. כי זה שבע שנים רציפות, אשר קידשתי עצמי וטיהרתי עצמי ועסקתי בכל ההשבעות הגדולות והעצומות, אשר מפניהם יכּנעו גם סטרא דקדישא וגם סטרא דטומאה, והבאתי בהגותי את שם-המפורש את כל שבעים השרים המושלים בעולם תחת ממשלתי, ונשמעים לי כל כוחות הקדושה וכל כוחו הטומאה; נשמעים לי כל הספירות וכל שערי-יה, וכל מה שבשבעת הרקיעים, כל מלאכי-מעלה נכנעים לרצונו; וגם המון המזיקים והמזיקות: לילית ולילין, רוחות ושדים עם ממוניהם, מנהיגיהם, שריהם ומלכיהם, כולם סרים למשמעתי וכפופים תחת ידי; ואם ארים את ידי יעמדו לפני, ואם אכוף אצבעי, הם משתחווים לפני והנני נגיד על הכל ומצוווה הנני נגיד על הכל ומצווה אני על עליונים ותחתונים ועל כל אשר בשמים ובאץ מתחת. ושבתי והתבוננתי במערכת השמים והנה תכלית בריאתם בשביל האדם. ואחשוב בילדי הגויים והלשונות. והנה עם ישראל בחר בו יה לסגולתו וכרת אתם ברית בחורב, ברית עדי עד; ויסר העם הזה מדרכי ה'. וישמור להם עברתו, והאל פוקד אבות על בנים, על שילשים ועל ריבּעים.
ככה אנכי מונה דורות עֶברה וזעם ודורות הקללה הכתובים בספר-התורה. והנה גלות בבל, שיבת הגוי, חורבן, מלכות-בר-כוכבא שלא כדרך הטבע, מאז ועד עתה הכל עומד בקללות משה רבם שקיללם בשתי תוכחות בשם הגדול ובצרוף שבעים איש מזקני ישראל ובצירוף השכינה. שכינת ישראל בגלותא ושבעים השרים מושלים בעולם, ונסגר השער לה‘. ואני הדובר, יען שנשמת משיח בי, נשגבה משל משה, נשגבה גם מנשמת מלאכי-עליון – הנני מנסה על-ידי שמות הקדושים ועל-ידי שמות הטומאה, שבאתי עד תכליתם, להכניע בראשונה כל עמי-עולם תחתי, ואמליך עליהם מלכים כרצוני, ואני אמלוך על כולם, ואשיב ימי עמי כימי עולם וכשנים קדמוניות. וה’ שומר הפדות ושומר חסדו לבני אבות יעשה הטוב והישר עמי ועם עמי; וכוָנתי אך לשמו ולשם קדושת שמו הגדול;
ואני תקוה, שלא אֶכּשל ושל יבושו קווי בּי".
ויפול הנשיא, בשמעו התגלות לב המשיח, על פניו ויקרא: אתה הנך הגואל האמיתי, ומי יתן ואראה עין בעין את נצחונך על ימי הקללה, ויהיו לנו אך ברכה ואורה. חסד ורחמים, כי נואלנו וחטאנו.
י
הֻלֶּדֶת שָׂרָה
בשנת חמשת אלפים וארבע מאות ליצירה ישב במדינת אוקראינה, אשר נספחה למלכות פולין, איש-עברי ישר ונאמן-רוח ושמו ישי בן-יהודה; ולו אשה מאצילי בית-ישראל, נדיבת-רוח ויפת-תאר. ותהי עקרה ימים רבים ולא ילדה. ותפלל לה' וישמע בקולה ויפתח את רחמה ותהר ותלד בת ביום חג הפורים, יום שמחה ליהודים, ויקראו שמה שרה, כשם אשת אברהם. ותגדל ותהי כשנתים, ויקראו לה רבים גם שם יסכה, כי הכל סכין ביופיה, פניה מאירים כשמש, ולא היה כזיו הזה בזרע אשה מימות עולם!
ובהיות הנערה כבת חמש ושש באו גזרו רעות על עם היהודים והפולנים ופרצו הריגות עצומות, כי עלה עם מר כארי וכנמר ויבקע באפו כל חומת יהודה בפולין. ערים נשרפו באש, אלפי אנשים ונשים נשחטו יום יום, עוללים נדרסו במעי אמם, חללו כבוד בתולות לעיני הוריהן וחתניהן, ואחרי-כן ניקרו את עיני כולם ויתלם על העצים וישימו אש תחתיהם. באו ימי נבוכדנצר וימי המן, אשר חשב להשחית בעם ה' ולבלתי הותיר להם שריד, ותהי תאניה ואניה בכל שערי בית-יעקב, והימים ימי קינה ובכיה עד היום הזה. והנערה שרה נלקחה עוד לפני זה מבית אביה, ותהי ספונה ימים רבים בבית-מקלט לחסידות בית הלחמי, אשר לא תנשאנה כל ימי חייהן לאיש ותעבודנה את אלהיהן בצניעות ובמעשי –חסד, ותשב עמהן ותשכח שם אביה ושם עמה ומולדתה. וכאשר יצא הקצף על בני-יעקב, יצא גם על שבטי בית –הלחמים, ולא הבדיל האויב בין בן-ברית ובין שאינו בן ברית.וחרבו המגואלה בדם אכלה את שניהם. ותנוסנה החסידות הנוצריות ותיסתרנה במערה ותקחנה גם את שרה עמהן, כי יקרה עליהן נפשה. ותשבנה שם בבטן האדמה ותגולנה אבן על-פי המערה, ורק מעט צידה לקחו עמהן. ויהי בחצי הלילה בשנת ת"ח, השנה היותר זעומה בשנות ראינו רעות אלו, נאחז פתאום גוף איש בעל קרנים בגוף הילדה השוכבת, ויוצא אותה ערומה ממקום משכבה, ויאחז בציצית ראשה, וישוטט עמה באישון לילה באויר השמים, ויבא אותה אל בית-קברות יהודים בארץ רחוקה מאד ממקום הגזירות, ויעמידה על רגליה ויאמר המתעופף אליה: בתי, יהודית אַת ומוצאך מעם היהודים, ואני אביך אשר נהרגתי עם אמך על קידוש השם הגדול. וישק לה הדובר על ראשה ונעלם ואיננו. הבּוקר עלה ותתעורר הנערה משנתה ותשב ערומה על-יד מצבת אבן אחת ותבק.
וליהודים יושבי המקום היה לקבור איש בבוקר היום ההוא. ויבואו עם מיטת המת אל בית-העלמין, וימצאו נערה קטנה ערומה, אשר רק כותונת לבשרה, יושבת בין רפאים, ואור פניה מכהה את עמוד –השחר. ויפלו רבים על פניהם ויאמרו: רק קסם הוא! וביניהם היה איש מקובל, יודע צפונות ומראות, ויאמר: אולי זה ראשית ימות המשיח וסימן לתחית-המתים. ותאמר הנערה לנפחדים: מבנות העברים אני ממדינת פולין, ואבי המת הביאני הלום אמש בלילה בכנפיו. ויאמר המקובל: מתנבאת היא ולא ידעו האנשים, אם אמת היא דוברת. ויביאו אותה לבית הרב, וילבישוה ויאכילה וישקוה, כי רעבה היתה וצמאה. ויביאה ראש-התורה חדר בתוך חדר וישביעה באלהים כי תגיד לו דבר בואה הנה ומה עמה, ותאמר: חי יושב הצבאות וחי בנו משיח וכי אמת בפי. ותספר את דבר ישיבתה בבית-המקלט ופרשת דבר האמונה אשר למדוה, כי את אביה ואמה שכחה, וגם אתמול בלילה לא הכירה אותו ולא ידעה מי הוא. ויאמן הרב לדוברת, ויצו את אשתו להיטיב עמה ולשוב לחנכה בדת ישראל. ותשב בבית הרב ימים רבים, ותצטיין ביופיה ובחכמתה. ויאמרו כל רואיה: כמראה הזה היה מראה אסתר המלכה, אשר הצילה את היהודים במאה עשרים ושבע מדינות.
ויהי הדבר לנס, כי עוד בזמן הזה, אשר רחוקים אנחנו זה כבר מימי המקרא ומימי הפלאות, יקום יופי כזה בשערי יעקב ויתהלך עלי אדמות.
יא
חֲלוֹם שָׂרָה
ויהי כי רבו הבורחים מאנשי בני-ישראל הרצוצים מארץ הדמים, ויפוצו לארבע רוחות העולם, באו רבים גם אל העיר, אשר בה גודלה שרה הנמלטת, ותהי שם “סכנת בלבול”, ויגורו התושבים היהודים מפני רוב הבאים ויקומו ויתנדבו כסף הרבה, למען ילכו משם להיאחז במדינות עוד יותר רוקות. וילכו הגולים מן המקום ההוא, וגם שרה ביניהם, וארץ הולנדיה החופשית, ויתישבו באמסטרדם הבירה, ויעשו שם מסחר וקנין, וייסדו להם קהילה מיוחדת, ויבנו להם בית-תפילה מיוחד. ובכל שבת ומועד יהללו את ה' על הנסים, שהראה להם בהימלטם מארץ גזרה ובהישארם בחיים לעובדו ולהזכיר שמו בגויים.
הימים היו תי"ד ליצירה, ושרה בת ארבע-עשרה וכבת שמונה-עשרה לקומה ולגובה. ותהי אבן-חן של כל הישוב הפולני בארץ החדשה. ויתברכו בה כל בתי-ישראל לאמור לבנותיהן: ישימך אלהים יפה וכלולה כשרה בת ישי!
ויהי בשנית יום חג –הפורים, יום משתה וששון לכל זרע יעקב ולפליטת ישורון וים הולדת שרה, היפה בבנות, ואחיה וקרוביה התאספו בבית פרנס קהילתם ויכרו כֵּרה גדולה וישתו וישכּרו וירקדו, ותהי השמחה גדולה, וגם שרה ניצבת עם שורת אחיותיה, לראות בשמחה ובדיצה. ויתנו הגברים גם לה לשתות מן היין המשובח. והנה כמו אסתר ממש ליופי ולתואר, אשר לקחה בקסמיה את לב מלך פרס, עומדת לפניהם. מי לא יכרע לפניה ולא יקרא: “אחותנו, אַת היי לאלפי רבבה!”
ויהי ממחרת היום בחצי ליל שושן פורים, ותשכב הנערה שרה על מיטתה ותישן, ורעיונותיה על משכבה סליקין ותרא בחלומה והנה היא יושבת אל שולחן ערוך, עליו כל מאכלים ומשקאות טובים; והשולחן עומד בחצר גדולה, אשר קירותיה מצוירים כל מיני ציורים ומשמשים רבים רצים מחדר לחדר. לשרת את האורחים והמסובים. מימנה יושב כוהן גדול, ומשמאלה יושב בחור יפה-עינים ורב חן עד מאד, ויאכלו המסובים לשבעה, וישתו וירימו את כוסם ויקראו איש אל רעהו: נשתה לחיי אדוננו זה ולחיי ארוסתו, בת מלכים זאת, היושבת אצלו. ומיד נפתחת דלת החצר, ויבואו שני אנשים נשואי-פנים ויקרבו אל השולחן ויעמדו מול הבחור ויאמרו אליו:מארץ פולין שלוחים אנחנו אליך, משיח בן-דויד מלך ישראל. ותיקץ שרה תוך כדי דיבורם והנה חלום.
ותשמור הנערה את הדברים בלבה, ותאמר: לגדולות נוצרתי ורק לבן דויד אתן ידי לברית עולם.ותמאן שרה מן היום הזה והלאה לשים לבה לנכבדות אשר הציעו לפניה. כי רבים מבני העשירים ומן הלומדים המצוינים בקשו לקחת אותה לאשה ויחלו בעבורה מחלת-אהבה. וישנאו אותה שוב המבקשים ידה, תחת האהבה אשר אהבו אותה. על גאות לבה ויהירותה, ורבים מן המעונים בנפשם מיופיה, אשר לא היה לו ערוֹך, הוציאו שטנה עליה, כי משׂרכת היא דרכיה, ויתאמצו להבזות את שמה. עד כה הגיעה קנאת האהבה, והיא כל עוול לא עשתה, ולא הזיד איש לנגוע בה.
ותצא שרה בימים האלה מארץ הולנדיה לארץ איטליה ותשב בליוורנה, העיר המהוללה; וגם שם הקיפוה הבחורים מבני הגבירים מכל עבר ויביאו לה מתנות רבות, והיא מיאנה לשמוע בקולם ולהתחתן באחד מהם. ויהי כי הציקו לה רבים ואמרו: מדוע לא תנשאי לאיש? לא יכלה עצור בנפשה ותקרא: אך אל משיח ישראל אתן את ידי. ויחשבו השואלים, כי דעתה נטרפה עליה, ויאמרו: נשתגעה שרה היפה מרוב יפיה. ואחרים מן המתבוננים, אשר כבר לקחה אוזנם שמץ מן השמועה, כי בארץ התוגר קם איש יהודי שבתי, המכנה את עצמו משיח בן דויד, אמרו כי יש דברים בגו. ותצא השמועה מדברי שרה למרחקים ותגיע גם לארץ מצרים.
יב
קוֹל בְּרָמָה וּתְחִיַת הַמֵּתִים
ויהי בליל השבועות בשנת ארבעה מאות ועשרים ליצירה, ותשב כל החבורה אשר למשיחומלכם בראשם מסביב לשולחן, לעסוק במראות ובסודות, והה קול ברמה נשמע, לאמור: “קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה”. ומיד ניתקו קירות האולם, והנה דמות בתולה עדינה, רבת-חן מאד נראתה, והיא יפה כלבנה… ותקרב התמונה אל מקום המשיח והשתחוו לו שבע פעמים ארצה ותיעלם ואיננה. ויתמהו כל היושבים על החזון הזה, אשר לא היה עד כמוהו, ויהי הדבר לנס ולפלא.
ויהי אחרי ימי החג ויבחר המשיח שנים-עשר בחורים מקציני מוקדון, מן היפים אשר בהם, וילבישם שש ורקמה, והם ועבדיהם ושתי נשים זקנות מנשי מצרים העבריות ואחותו הבכירה ישבו בספינה, ובידם מסרו אגרת לשרה בת ישי, היפה בבנות, וזה דבר האגרת: “מה יפית ומה נעמת, ידידתי שרה. הנך יפה רעיתי, כןלך יפה,רעיתי, ומום אין בך. רבות בנות עשו חיל, ואַת עלית על כוּלנה, שמיני כחותם על לבך, דודתי, לבבתיני, אחותי כלה. אפריון עשב לו המלך שלמה; ואם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי לך בעקבי שליחו. יביאך המלך חדריו, עוז והדר לבושך ותשחקי ליום אחרון”. ועל –יד המכתב הזה, הכתוב בדברי שלמה – נתן המשיח ביום שלוש טבעות זהב משובצות אבני-יקר, ומחרוזת-מרגליות גדולה וחַחים משובצים אבנים טובות ואבני-כרכּוד ובגדי משי רבים מרקמת מצרים ותכשיטים אחרים מכל טוב הארץ. ויצו את הבחורים והזקנות לאמור: מהרו רדו בים עד ליוורנה אשר באיטליה המדינה,
והנה שם בתולה רבת-חן, ושמה שרה בת ישי בן יהודה, גלגול משיח בן אפרים, אשר נהרג בשנת ת"ח בחרב אויב, ונתתם לה את האגרת הזאת ולבשתם אותה בגדי-רקמה, ושמתם את המרגליות על צואריה,החחים בידיה
והטבעות על אצבעותיה, וקראתם לפניה: מלכה! וקמתם והלכתם עמה והבאתם אותה אלי, כי היא לי מאורשה ממערכת השכינה.
ותבוא השיירה ההיא לליוורנה העיר, ותתיצב לפני שרה הנבחרת ויעשו לה כדבר המלך ויקראו לפניה: תחי גברתנו שרה לעולם! ותצנח שרה מעל כסאה מרוב שמחה. ותאמר: הנה פתרון החלום, אשר חזיתי בדבר אלהים. ויאכלו בני השיירה וישתו עמה שלושה ימים. ויהי ביום הרביעי בבוקר ותשאל אחות המשיח את שרה: התלכי אחרינו אל מלך המשיח? ותאמר: אלך עמכם ואשרת את האדון; ואולם עוד שנים עשר יום אשב פה, ששה ימים אסוך בשמן המור וששה ימים בבשמים, על-פי מצוות הזקנות. ואנשי ליוורנה שמעו את כל אשר נעשה בגבולם, וישמחו על הדבר אשר פקד המשיח את אחת הבנות היושבות בקרבם, ויברכו את הכלה שרה לאמור: " תהי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער האויב". ויהי אחרי כלות בני-הקהילה לברך אותה, ותשא קולה ותבק מרוב המית-נפשה. ובצאתה בספינה עם השליחים, ויצאו כל אנשי העיר, לשלחה ולברכה, ולבם מרחף בין תקוה ופחד. הנה כן יקום בנין קרית חָנה דויד ותחזנה עינינו בשיבת ציון וירושלים!
ותבוא שרה, כרבקה מאז, בספינה עם אחות הנשיא ועם שתי הזקנות ושנים-עשר הבחורים, הם ועבדיהם וכל המשא אשר אתם לאלכסנדריה. ובבוא להקת הנביאים ועבדי המלך לקבל את פניה, ותקח את הצעיף ותכס את פניה. ותבוא היא והנשים לבית הגביר רבי רפאל-יוסף ממוקירי המשיח. ויצא האדון לקראתה, והוא לבוש שמלת-משי ואטון לראשו ותארו ויפי הדרו כתואר פני מלך, ותשתחו המיועדה לפניו ארצה ותשק כפות רגליו ותאמר: כי יתן וראוני אבי ואמי וכל בני-משפחתי בכל כבודי ואושר גורלי. וירימנה שבתי בשתי ידיו ויקימה על רגליה ויק לה ואמר: בתי, ברוכה את לה' וראויה לשבת על-יד כסאי.
עוד טרם כילה לדבר והדלתות נפתחו, ויבאו החדרה אביה ואמה, אחיה אחיותיה,אשר מתו על קידוש השם, וירימו קול ברכה. וירא כל העם הניצב ויפלו על פניהם ויקראו: המשיח הוא אדוננו והמלכה הניצבת פה היא המטרוניתא יחיו לעולם! לעולם יחיו!
יג
קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה
ויעשו מכבדי המשיח ושועי ארץ מצרים משתה גדול לכלולות המלך עם המלכה, וישמחו ויחוגו שבעת ימים רצופים, ויהי מחנה בחג הברית במספר שבעה-עשר אלף איש, בחורים ובתולות,, זקנים וזקנות. וישמחו ברחובות קריה, ששו בכל רחובות העיר ומגרשיה הפכו את כל בתי האל לבתי-משתה,
ובני-הנביאים והתלמידים מנצחים בכינורות, מזמרים זמירות, קול תוף נשמע בכל אלכסנדריה, ותהי השמחה גדולה כביום אשר חגג שלמה בן דויד את חג חנוכת הבית. ומכל עבר ופינה מתפוצות היהודים נוהרים המונים המונים לשׂישׂ עם החתן המשיח ועם הכלה כלילת-היופי היושבת לימינו. ואבי הכלה ואמה וכל קרוביה ובני משפחתה, אשר נהרגו על קדושת השמו הגדול, באים בכל יום דרך החלונות ומניחים ידיהם על המיועדים ומברכים אותם. ובשעה הזאת מאיר הנצר אשר על ראשם, קול החצוצרות והשופרות ישָׁמע וירעש העם לראות את הקמים מקבריהם ומתהלכים ביניהם. העיר רועשת על המגדלים ועל מעקות-הבתים מטפס ההמון, לראו בחוגגים, דגלים מתנוססים. נביאים מתנבאים. ריקוד וצהלה ברחובות, עד כי המה תהמה האדמה. בא האדון, משיח ה' צבאות, בקדושת הברית עם המטרוניתא. כרובים ואופנים ירעישו ממעל. בכל חלל העולם נשמע קול המית השירה: קדוש,קדוש קדוש ה' צבאות, קדוש משיחו וקדושה גם המטרוניתא! שבו בנים לגבולם, אחרי עידן ועידנים, ואל הברית פתח את ידו הנדיבה לקומם הריסות ציון ומצרים, ערש דויד ושלמה וערש משה ואהרון, שאון גאולה ופדות! מתעלפים אנשים ונשים ברחובות משמחה ומדיצה ומתנבאים לגאולה ולפדות ורואים את הגאולה והפדות. – –
יד
הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם
ויהי כעבר ימי המשתה והמחולות, והעם מרבים לבוא מכל עבר, ויתאספו כל נשיאי היהודים אשר במצרים ואמרכליה, כל הגבירים והלומדים והפרנסים כל איש אמיד אשר בגבול תחפנחס, גבול נוף וגבול מגדול וארץ פתרוס ויתיעצו, איך לכלכל את המחנה הרב הזה, לשאת משא בית המשיח וצרכיו וגם לכלכל את צרכי המלחמה העתידה. ויגמרו אומר לשלוח שליחים לסלוניקי, לקושטא, לערב ולפרס ולהודו ולכל ארצות היהודים, כי ינדבו נדבות ומתנות לצורך דבר הגאולה הרַבּה. ותגדל פעולת השליחים עד מאד; ובכל מקום בואם הריקו העברים את כספם וזהב-ביתם ויעניקו אותו בכל כבוד, ויביאו הנה לארץ מצרים עושר גדול, אשר לא ימָנה מרוב, ותהי הוצאת בית-המשיח שמונה וארבעים אלף הגרים לכל השנה, ומספר אוצר המלחמה ארבע מאות אלף הגרים לשנה; והכל מכינים את עצמם ליום הגדול, מוכר איש איש את ביתו ומיטלטליו ובא לנַשק את כפות רגלי המשיח, ותהי האמונה בו רבה!
ויהי מספר נביאי המשיח ונביאותיו, אשר התעלפו ובאו, במצרים, בארץ איטליה ובמוקדון בשנה ההיא מאה ותשעים ותשעה לומדי-תורה, זקנים עשרים ואחד אלף, זקנות עשרים ושמונה אלף, שבע מאות נשים בעלות אוב ומקטרות, חמישה-עשר אלף בחורים, שבעת אלפים ושמונה מאות בתולות אשר לא ידעו איש, חמש מאות ושבעים וחמישה נערים תמימים, שש מאות ועשרים יולדות, יונקי שדים במספר רב ושמונים ואחת נוכריות עושות מלאכת שבת. ותהי כל המחנה שבעים וחמישה אלף נפש מתנבאי על המשיח וממלכתו; והתקוה רבה, כי ילכו הלוך ורב ויהיו כפלים כיוצאי מצרים, כי בכל מקום אשר דבר המשיח ונביאיו מגיע נוהרים בני-העם אליו ויאמינו בתשועת ה ובעבדו.
טו
הָנְּבוֻאָה
ויהי בשנת ה' אלפים וארבע מאות ועשרים וחמש ליצירה, ביום ראשון לפסח, ירד נתן הנביא ועמו ששת חבריו מרואי פני המלך, הנקראים יחד “שבעת קני המנורה”, בחוצות אלכסנדריה, וכולם לבושי תכלת ויקראו בקול גדול לאמור: כה אמר ה': עוד שנה אחת וחודשים שנַיִם יוָדע לכל בני-העולם
כולו כי המשיח שבתי הוא הוא הגואל האחרון ואין זולתו, וכסא מלכותו יהיה נכון בירושלים החדשה, ויבנה בימיו בית המקדש השלישי, אשר עליו ניבּא יחזקאלבן בוזי הכוהן, ויתאספו אליו שמונה מאות אלף גיבורי-החיל מבני עשרת השבטים אשר בארץ אפריקה מעבר לנהר סמבטיון, אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור שמה, וילכוד על ידם את כל ממלכות עולם, יושיב עליהם מאצילי בני-ישראל, והוא המשיח ימלוך על כולם, על כל החיים אשר על פני האדמה ועל כל המתים, אשר יקומו מקבריהם.
ויהי כשמוע אנשי אלכסנדריה את הבשורה הזאת, ויצהלו וישמחו, ויחלו לעשות עוד הפעם משתאות ושמחות; ולא היתה כשמחה הזאת בכל ארץ מרים, מיום אשר הגלה ששך מלך מצרים את אבותיהם שמה עד היום הזה. וישלחו רצים בכל תפוצות ישראל, אשר בארבע כנפות תבל, לספר ולהודיע את דבר בוא המשיח ויום-הקרב.
וגם אמור אמר המשיח לעלות בראש שבטי עמו לארץ-ישראל, ללכוד את ירושלים ולשפוך על הארץ הקדושה את רוח ממשלתו. וירא השטן, כי עוד מעטות כלה מלכות הרשעה ובא החגור באזור צדק לפתּח חרצובּות עמו, ויבוא ויבלבל את העולם. – גבור גברו שמות הטומאה על שמות הקדושה… ויפול המשיח גם הוא שדוד ברשת תעתועיהם ויסר מני דרך. – הרחמן ישלח לנו את הגואל הנאמן וישיב את שארית עמו!
> עוד על המשיח
א
הַמְּשִׁיחִים
איש היה בארץ עוץ בקהילה הקדושה איזמיר, ושמו מרדכי צבי, מגולי מדינת מוריאה, והוא סוחר בפרי הארץ, ויבוא בסחרו עד ארץ ליונטו. ויולד האיש שלושה בנים, ויהי שם הבכור יוסף ושם השני אליהו ושם השלישי, הצעיר מאחיו, שבתי. ושבתי נולד בשנת חמשת אלפים שלוש מאות שמונים וחמש ליצירה, ויגדל הילד ויגָמל, ויביאו אותו לבית-המדרש, וילמד שם מקרא, משנה ותלמוד, הלכות ואגדות, ויחזור על ספרי ש"ס, ספרי דבי-רב ותורת כהנים, וגם שקד על ספרי הקבלה. ויהי בהיותו בן חמש-עשרה לא מצא חפץ עוד ברב ומורה, ויסָגר בחדר עלית אביו וילמד בעצמו, ויתעמק בעניני הנסתר ובמדרשי השמות; ולא נמא בימים ההם חכם כמותו בנגלה ובנסתר. ובהיותו בן שמונה-עשרה כבר עטרוהו בשם חכם. וישתאו אנשים לרוב חכמתו וידיעותיו, כי לא נשמעו ולא נודעו כאלה בישראל;ויאמרו: אך רוח הקודש שוכן עליו.
ויחלו להתקבץ אליו בחורי חמד, ללמוד את תורת הקבל, וילמד אותם בחדרו, ולא יצא מפתח הבית גם שעל;ובלכת התלמידים ממנו, התבודד ויבוא אל מרומי האצילות והספירות, לא היה שער בעליונים אשר לא נדחק להכּנס בו.
ומקץ ימים החל, הוא ותלמידיו, לצאת מחדרו פעמים בשבוע, לטבול בחוף הים. וישבו כל היום ההוא בתענית. אחרי-כן עזב שנית את עליתו לבלי שוב עוד אליה, ויחל ללמוד עמם בתורת הנגלה והנסתר רק על פני השדה. שם ישבו עטופים בטליתות ותפילין של אל שדי בראשם, ויהגו בדברי אלהים ובחזון דברי אלהים בלי הפסק ובלי הרף.ואם עברו זאטוטי הישמאלים וראו את בני-יעקב אלה עושים את מעשיהם, ויחרפו ויגדפו אותם ויתאמצו להפריעם ממלאכת-הקודש, כל עמלם נשאר מַעל. כה ישבו תחת כיפת השמים הרחבים ועסקו בתורה, יום ולילה לא ישבותו.
ויהי בהיות שבתי כבן עשרים שנה, ויתן לו אביו אשה בת גביר מאיזמיר. וארוסתו היתה יפת-מראה מאד, והוא לא קרב אליה ואף לא ראה אותה.
וירע הדבר בעיני חותנו וישלחהו מביתו, ויתן לו אביו שנית לאשה בת קצין אחר,
והיא היתה יפה גם מן הראשונה ותואר לה והדר רב לה; והוא גם עיניו לא נשא להביט בה ותצא מעמו. ויתקדש שבתי ויהי קם מדי חצות-הלילה ממיטתו וילך לבדו לטבול בים ויהי צם וישב בתענית משבת לשבת, וא היה כל סיגוף, אשרלא עינה בו את גופו. ובכל זה היה תואר פניו כפני מלאך –אלהים ממש ולא יכלו להביט בפניו, כי קרן עורו. וראו: זה מעונה, אשר לחם לא אכל ומים לא שתה ימים רצופים, שכב רק על שק תבן ומנע את עצמו מכל רכות ותענוגות בני-אדם, ויהי גופו נותן ריח, כאילו משחוהו בבשמים יקרים ובשמן אפרסמון.
ויהי היום ויבוא רופא לבית-מגוריו וירח את הריח הזה, ויחשוב כי מורח האיש את בשרו, ויוכיחהו על פניו ויאמר לו: האם בן תורה כמוכה עוסק במעשה-נערות? ויפשוט שבתי את בגדיו מיד, ויראהו, כי אך חשדהו בלא דבר. ויתמה הרופא מאד על החיזיון הזה, ויהי נבהך ונפעם, ויבקש מאת שבתי, כי יגלה לו את דבר הריח אשר בבשרו, ולא אבה; ויפצר בו הרופא מאד. ויאמר שבתי אל האיש: הישבעה לי, כי לא תגלה את אשר אומר לך, בטרם יגיע הזמן, אשר אצא אל בני –האדם. וישבע הרופא ויאמר לו: חי אלהים, אם אספר לכל בשר ודם מאשר ארע על-אודותיך. ויאמר שבתי עליו: קטונתי מכל החסדים אשר עשה עמי צורי וקוני, ואולם באחד הלילות, ואני נשקעתי בחדרי בסודות עליונים, ואבקש לבוא עד חוק נשמות כל דור ודור מימות עולם, אשר כרת להם בורא כל העולמות את הברית, והנה נפתחה הדלת וארא שלושה אנשים זקנים נגשים אלי ובידיהם כדים נותני-ריח, ויאמרו אלי: פשוט את בגדיך, אהוב במקום, ואפשוט; ויגש האחד ויצוק את השמן על ראשי, ויגש השני ויצוק את השמן על גופי וידי, ויגש השלישי וירק את השמן על רגלי, ויחלו כתרי אור ללהט מסביב לראשי אשר הוסך, ואקרא את השמות: אברהם, יצחק ויעקב! ואפול על פני; והנה סר כל המראה, ואני יושב בבגדי על כסאי והוגה בדברי ה', ויקם הרופא וישק לו על ראשו ויאמר: עתה ידעתי כי איש-אלהים אתה, ויצא ממנו שמח וטוב לב.
ב
שֵׁם הַמְפֹרָשׁ
ויהי בהיות שבתי צבי בן עשרים וארבע שנה, והוא שיכלל את נפשו בכל תכסיסי העבודה וההשגה ובצירוף הגוף והנפש, ויצא אל אחיו ויחל לגלות לתלמידיו, כי הוא משיח בן-דויד, גואל הצדק, כי הוא יגאל ויפדה את ישראל מגלות אדום וישמעאל, ויאמינו בו ובדבריו ויאמרו כאיש אחד: אחריך נלך וככל אשר תצוה עלינו נעשה, ורק אז תשוב השכינה אל נוֶהָ, כי כבר עברו עידן ועידנים ללא קרבן וללא מזבח ואין חטאת ואין שלמים.
ושבתי מתהלך בין הסובבים אותו, משכמו ולעמה הוא גבוה מכל העם ואור פניו יאיר בין חורבות הגולה. ויהי היום והוא עומד עטוף בטליתו, ומראהו כמראה מלאך-אלהים, החל להגות את השם באותיותיו, כמעשה הכוהן בזמן שבית-המקדש היה קיים ביום-כיפורים בבית קודש-הקודשים ותלמידיו ומאמיניו, בשמעם את השם המפורש יוצא מפיו, כרעו והשתחוו ונפלו על פניהם ויקראו בקול גדול: ברוך שם כבוד מלכותו ומלכות עבדו הנאמן לעולם ועד!
וכשמוע החכמים ויודעי-התורה את הדבר הזה, כי קם אחד מזרע היהודים לשׂוֹם עטרת כוהן לאל עליון בראשו, ותעל חמתם עליו עד להשחית. וישלחו אליו שני שליחי בית-דין, והתרות בו, אשר לא יזיד לעשות עוד כדבר הזה; ואם מאן ימאן וישנה את מעשהו, אז יתירו את דמו וימות מות מעוול. ולא חת שבתי מפניהם ויעל ויאמר, כי מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מותר לו להגות את השם, יען כי הוא משיח בני-יעקב ולו יקהת עמים.
ויראו המַתרים כי איננו שומע להם ומוסיף ללכת בדרכו, לדחוק את הקץ, וישבו בשורה ונמנו וגמרו פה אחד, כי הוא חייב מיתה, ויכריזו ברבים: ההורג את שבתי משיח-השקר למצוה רבה תיחשב לו ויקנה לו בזה חיי-עולם!
וירא שבתי, כי כלתה עליו הרעה, ויאמר: אל תהי בי יד האנשים האלה, אשר לא ידעו ארחותי ותהלוכותי. ויקם וילך לו מאיזמיר ויצא לעיר סלוניקי; משם הלך ללטיני דרך ארץ מוריאה, ומשם בא לאלכסנדריה של מצרים דרך ארץ יוָן. וממצרים בא ויצא לארץ הקודש, וישב בעיר מלכי-דוד, בירושלים, ושם החל לעשות סיגופים מחדש, להתענות הרבה ולהעמיק שנית במסתרי הקבלה יומם ולילה. ויחפש את המבוא לגאולת העיר ולגאולת העם. ואלהים הסתיר ממנו פנים ולא ענה אותו בספרים…
ג
אַרְיֵה דְבֵי עַלָּאָה
ובימים ההם חי בעזה איש ושמו נתן. והאיש הזה היה מקובל גדול ויודע-סתרים ומנבא-עתידות ויודע להגיד לאיש איש כמפעלו וכמעשיו. פלא הוא ויהי לפלא: כל אאשר ניבא והגיד, לא נפל מדבריו ארצה; ולא ידעו האנשים, אם ברוח-הקודש הוא מדבר או רק מהסטרא-אחרא ישאב כוחו… ויחל רוח לפעמו ויבוא אל המחנה וינבא על הכוכב, אשר דרך מיעקב לגאול שבטי-יה מגלות העמים, וכי בימיו יוָשעו ותחדל כל תענית בציבור על העיר החרבה, כי השכינה כבר קמה מאֶבלה ויבואו דברי החוזה, כי הצום הרביעי והצום החמישי יהיו לבית-יהודה לששון ושמחה. ורבים מבני-העם בשמעם כי קם פודה וגואל וכי רק צעד אחד בינם ובין ימי תחית-המתים, ויקם בהם רוח ויתחזקו ויאמרו: נהיה לאנשי חיל ונלך אחרי שבתי משיחנו. ותהי שמחה ליהודים ואין עוד מתאבל על חרבן ירושלים, כי עוד מעט ויקימו אבני הריסותיה.
וזה דבר הכתב אשר שלח נתן הנביא המשיח לכל תפוצות בית-ישראל לאמור: " אחינו בני ישראל, בני אברהם, בני יצחק ויעקב, בני יוסף ובנימין, דעו לכם, כי נולד משיחנו וגואלנו בעיר איזמיר, ונקרא בשם שבתי-צבי, במהרה תיגָלה מלכותו ויסיר את כתר- המלכות מראש מלך ישמעאל וישימהו בראשו, והמלך וכל שריו ילכו אחריו ויהיו לו לעבדים; ויענו כולם ואמרו: כי לו המלוכה! והיה בחצי הדרך, ונעלמו פתאום פעמי המשיח, ולא ידעו אנה בא ואם חי הוא או מת, והיה עצב בין הקהל. ומשיחנו יבוא אז עד נהר הסמבטיון, אשר שם לא עבר עד עתה איש, להיותו משליך אבנים כל ימות החול ורק ביום השבת ינוח, כי יום מנוחה הוא ושביתה לכל בני-התורה ולא יחללו אותו! והיה בעמדו על חופו, והתגעשו האבנים לקראתו לרוצץ את ראשו, וירד מן השמים אריה דבי עילאה, והפרומביה שבפי האריה היא נחש בעל שבעה ראשים, ואש יוצא מפי האריה, ועליו ירכב המחכה עד מעֵבר להנהר,אשר שם יושבים בני- רכב, בני-משה וכל בני עשרת השבטים. ולמשה רבנו, עליו השלום, נולדה בת ושמה רבקה, והיא נשמרה בעצם ילדותה כל הדורות הרבים עד ביאת הגואל, ואותה יקח משיחנו לאשה. על אריה בבי עילאה ההוא ירכבו המשיח ומשה, בצאתם עם עם רב אשר לא יסָפר מרוב כחול הים, לשוב לירושלים. ויהי בהיותם על אֵם הדרך ויבוא לקראתם עם מר ונמהר, בני גוג ומגוג, והם לבושי שריון, מזוינים חרב וחנית וכל כלי-מלחמה, והמנצחים על הקרב המה מבני הענקים, לפנים קראו הלם רפאים. ומשיחנו שבתי-צבי לא בחרב וחנית ילָחם, רק ברוח פיו ימית רשע ויפיל אותו ארצה רק בדברי אלהים, לא ישאר מכל מחנה האויב העצום גם אחד. ובבוא המשיח ומשה בשערי ירושלים עם כל השבטים, תעלינה החומות מאליהן ותסבנה את העיר ותהיה לעיר בצורה מאד. ויוריד ה' אלהים ביום ההוא לעיני כל הקהל הרב את בית-המקדש של מעלהבנוי כולו זהב טהור, ואבנים טובות הנשקפות מחלונותיו מאירות לכל קרתא קדישא דירושלים. וירד המשיח מן האריה, ויגש לפני מזבח האלהים, אשר שם הקריב בכל ימי הגולה רק מיכאל השר הגדול ויקריב את הקרבן הראשון, ויז את הדם ויתן את העולה על המזבח, ואש מרומים תלחך את הנתחים, ויעל ריח-ניחוח לכסא כבודו של יושב- השמים. אז יתָּקע בשופר גדול, וכל המתים יקומו מקבריהם וירונו את השיר לאלהי ציון!
זה דבר הכתב.
ד
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר
איש היה בקהילה הקדושה איזמיר, ושמו מרדכי-צבי, והוא איש סוחר, הנושא ונותן באמונה, ויצא שמו לתהילה בין סוחרי הארץ. ויוָלד לאיש הזה בן בשנת חמשת אלפים שפ"ו ליצירה, ויקרא שמו שבתי-צבי, ויגדל הילד ויעש חיל, שלא כדרך כל הארץ; בעודו בימי נעוריו היה הוגה את השם באותיותיו, פעם בפרסום ופעם הבליעו בנעימה. וימחו בו גדולי-הדור על מעשהו, ולא שמע להם ולא נטה מדרכו. אולם גם אלו שעָינו אותו העידו, שהיה פרוש מכל תענוגי העולם הזה ונבדל מחברת האדם. היה מתבודד ימים רבים בהרים, במערות ובמדבריות לבקש את ה'. כה ישב כל שנות נעוריו באיזמיר, ומעשהו זה היה למורת רוח אחיו ובית אביו; וכל עמלם להשיבו לדרך האדם ולקרבו אל החיים בני-יומם היה לתוהו.
ויהי היום ויבואו אנשים אחרים של צורה בלט וישקיפו אל תוך חור-המנעול
אשר לחדרו, שהיה יושב סגור שם, ויראו אותו שוכב ומתפלל על קרקע הבית, מיטתו כפויה באבלות. והוא בוכה ומילל על חרבן בית המקדש, ושני מלאכי-השרת באים ומחזיקים בידו וקוראים: התנערי מעפר, קומי, עיר ירושלים! וארבעה מלאכים אחרים באו ואחזו בארבע רגלי המיטה ויקימוה ויאמרו: אלהים שבשמים הקים את סוכת דויד הנופלת. ויתמהו האנשים על המראה ויאמרו: אלהים נתהלך עם שבתי!
אחר הדברים האלה תקף אותן רוח ללכת ירושלימה. וימאן לקחת כסף מבית אביו או צידה לדרך, ויצא וילך רגלי לעיר הקודש ושם ישב, ויחל לעבוד את ה' בצומות וסיגופים. ויהי מתענה משבת לשבת בתענית רצופה. ויתעצם בסתרי התורה, ויצא לו שֵׁם בשערי ירושלים ויתחברו אליו אנשים ויחלו להאמין בו ובדרכו ויאמרו: קול קורא ה' לאיש זה לסול לו מסילה ולהשיב לציון העיר את ימי תפארתה מקדם.
ה
עֶשֶׂר הַסְּפִירוֹת
ושבתי יצא מירושלים למצרים וישב שם ימים רבים ויעש נפשות לה' וישב משם הוא וסיעתו, וילך לפקוד ארצות אחרות. ויהי בבואו עזתה, ויקרא נתן הנביא לגדולי היהודים בעיר ההיא בקול גדול: זה הוא מושיעם של ישראל, הוא משיח אלהי יעקב, וכל הנבואות שנבאו הנביאים והחוזים לא ניבאו אלא עליו. ויגיעו הדברים לאזני שבתי לאמור:הנה נביא לנו במקום הזה והוא מכריז ומודיע עליך, שאתה גואל-ישראל המקווה. וישלח שבתי שליחים אחרי המנבא ויאמרלהם: מהרו והביאו אלי את איש הרוח הזה.וילכו האנשים ויביאו את נתן אליו. ויבוא וימוד לפניו ברטט ובפחד, ארכובותיו דא לדא נקשן, ולא יכול לעמוד על רגליו מרוב פחד, ויפול על פניו ויסתּר ראשו בארץ. ויאמר לו שבתי: קום, נתן, על רגליך והעד בי את אשר אמרת ושיפ ידך על לבך והגד – האם כנים הדברים אשר ניבת עלי או רק מראות בחלום ראית? ויען נתן ויאמר: בי, אדוני, אל-נא תחשוב עוון על עבדך, חלילה לי להוסיף או לגרוע מכל אשר ראיתי. ויהי היום והנני עומד מחוץ לעיר ומראה-אלהים לפני, כמראה אשר ראה יחזקאל על נהר כבר. ואשא עיני ואראה, והנה עשר ספירות פשוטות לפנַי ונובעות כגלי הים; ואשמע קול יוצא מתוכן ומגיע לאזני, וזה דבר הקול: בה אמר ה‘: הנה מושיעם של ישראל בא ושבתי-צבי שמו, והוא יגאל את עמי מיד צר, ואהיה עם פיו ועם רוחו ויורה לבנַי בגולה את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו וילכו קוממיות לארצי. וירד שבתי ממקומו ויאמר: אם ה’ דבר ופקדני על עמי. ועשיתי את אשר יצווה – וידום ולא יוסיף לדבּר.
ונתן עזב את חדר המשיח ברגשי פחד ואימה, והזיעה יורדת ממנו כשטף מים רבים. וישאלוהו האנשים לאמור: מה לך, נתן, כי תירא מפני ילוד-אשה? ויען אותם דבר ויאמר להם: לו ידעת את אשר אני יודע על-אודותיו, כי עתה פרחה נשמתכם בהביטכם בו.
ונתן הנביא החל לגלות למין היום ההוא והלאה את קברות הצדיקים וקברות כל התנאים והאמוראים בשטח הדרך של ערי גת, לוד ויבנה, והיה משתטח על הקברים ומדבּר עמם על דבר קץ הפלאות; ובקומו מהשתטח ויבוא עד חברון, האיר אור פניו, זוהר עיניו כלפיד אש בדברו ושער זקנו כמו זהב-פרוַים ויחל לנבא ולגלות דברים, אשר לא נשמעו בין אדם למן היום אשר הדת ניתּנה בסיני. כה היה שבתי-צבי למשיחו של ישראל ונתן לנביאו.
ו
הַטָּהֳרָה הַגְּדוֹלָה
וילך נתן הנביא עד יפו ועמו שלושה חכמים ידועים, וימצאו שם ספינה בדרך נס, וירדו בה, לבוא לארצות סמבטיון ולעורר שם שיבת עשרת השבטים. ותקם עליהם רוח סערה ויתגעשו גלי-הים, ויהיו אנוסים לשוב אל היבשה. ויהי ברדתם שנית אל החוף, ויבוא עמוד-הענן ויפסק בין החוזה ובין חבריו, וישמעו קול מדבּר עמו מתוך הענן: שוב לראשית מעשיך, לחשוף את הקברים בארצי, וידעו בני-עמי את גדוליו ומוריו.
ונתן הנביא גילה בימים ההם אפר-פרה, שהיה גנוז מימי חרבן הבית. וניגלה אליו זכריה בן ברכיה בן עדו הנביא, אשר ניבא בימי דריבש, ובידו פח מים, ויזרוק עליו את המים ויקרא לאמור: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. ויבדרו את קירבת הגאולה ואת טהרת העולם. ויעל להאיר לארץ ולכל הדרים עליה, והארץ רוחצת בפלג אלהים.
ז
חֲזוֹן אַבְרָהָם
"ואני אברהם, בן אחד התלמידים, אחרי היותי סגור בחדר שנה אחת, ואני משתאה על אריכות ימי התנין הגדול, הרובץ בתוך יאורי מצרים, וומר: מתי יהיה קץ הפלאות? והנה קול דודי דופק ואומר: הנה בן יולד לעבדי מרדכי-צבי באיזמיר, והוא יכריע את התנין הגדול, ויכריע כוח הנחש העקלתון, והוא יהיה המשיח האמיתי ויבוא בלי קרב ומלחמה לנצח את כל אויבי, מלכותו תחיה לנצח נצחים, ובלתו אין גואל לישראל. ואתה, בן-אדם, עמוד על רגליך ושמע דברי ישע ופדות; ומשיחי זה יֵשב על כסאי, כי יד על כס יה!
" ואני משתומם על המראה הגדול הזה ולא אדע את נפשי. והנה איש לפני, ומראהו כעין נחושת קלל ממראה מותניו ולמטה ונוגה-אש לו סביב, וממותניו ומעלה כעין הבדולח וכעצם השמים לטוהר; והוא קורא בחיל: קטיר קטירין ושרי.ואפול על פני מרוב פחד ואימה.
ויהי בשוכבי, ותרדמה גדולה נפלה עלי. והנה אימה חשכה גדולה נפלה בכל ארץ מצרים. ויבואו האנקה והכוס ועמם אור גדול. ויבוא איש גמד ויעקור הר גדול, גובהו ששים ריבוא אמה, ומתחת להר שוחה גדולה, ויכּשל ויפול שם. ולא ידעתי מה טיבו של האיש הנורא הזה, ונדמתי. ולאחר חודש ימים בא עוד פעם אלי בחלום הלילה ויאמר אלי: בני,אשר אהבתיך, ראה במה כוחך גדול, שאני מגלה לך דברים, שלא נתגלו אפילו למלאכי-השרת. ועתה כתוב את המראות וטמנם בכלי-חרש, למען ועמדו ימים רבים"…
ח
הַמִּתְיַמֵּר
ואשר ינבאו בשמי ואני לא שלחתים, וונשאו את עוונם".
בעיר איזמיר רבתי, אשר בארץ המזרח, ישב בחור למדן ומקובל גם יחד, והוא ממשפחת האשכנזים, אשר באו לגור שם. בימי נעוריו למד תורת הנגלה מפי רבו, רבי יוסף, ויעש שם אזנים לתלמוד; אולם כאשר גדל והחל לדפוק על דלתות ספרי-קבלה עתיקי-ימים ולתור בעיונים אלה, השליך את לימודי הגמרא אחרי גווֹ, ויתעצם אך העניני אצילות ומסתורים. ותיפעם רוחו מדברי החזון ויבּהלו רעיונותיו, ויהי כמשתגע בלכתו. ויתלקטו אליו נערים רבים, אשר גם הם בחלה נפשם בהלכות ודינים ולבם נשאם לחדשות. ויהי שבתי להם לרב ולמורה, ומדי יום ביומו אספם ויהי דורש לפניהם במעשה-מרכבה ככל אשר עלה על רוחו.
ויהי היום ויפן המורה המקובל הצעיר הזה אל תלמידיו הצעירים ויאמר אליהם לכו, בני, נצאה השדה ונעמיד את השמש כיום תמים בלב השמים, כימי יהושע בן נון. מחר יהיה האות הגדול הזה, כי ה' דיבּר טוב על ישראל, לגאלם מיד צר; ואתם התקדשו כולכם לראות בנפלאות, אשר יעשה ה' עמנו. ויאמינו המקשיבים הללו בשבתי המבשר, וישמחו שמחה גדולה על הבשורה, ויעשו כל אשר ציוה אותם, ויקדשו את בשרם ויטהרו ויכינו את עצמם ליום הגדול.
הבּוקר אור, וישכימו כולם כאיש אחד ויצאו השדה ויעלו על ההרים, ויקרא המנצח לשמש בקול גדול, כי יעמוד, ויקראו גם תלמידיו עד בוש: אנא, השמש, שמע בקולנו! ולא ענה אותם אלהים ביום ההוא והשמש לא יחדל בלכתו.
ויוָדע הדבר עוד ביום ההוא לרבני איזמיר וזקניה, ויקצפו על המעשה הזה, ןייראו ויפחדו גם בזאת, כי יאמר עם-הישמעאלים: הנה מתנקשים בני-ישראל לנו, וישימו על העם הנרדף עלילות-דברים. ויקומו וישלחו מורי-הדת ובחכמים והזקנים שליחים אליהם אל ההר, וידברו לשבתי, העומד בראש המחנה שלו, לאמור: בשם החכמים וידעי התורה אנחנו קוראים אליך, רדה אלינו אל תעמוד; ואם מאן תמאן לשמוע בקולנו, דע כי בן מות אתה והיית מנודה בשמים ובארץ.
ולא שמע הנזוף להם ויען אותם בעוז: לכו ואמרו לרבנים ולשופטים, אשר שלחו אתכם אלינו ושמו את הדברים האלה בפיכם, כי קוטננו עבה ממתניהם, וכי יען אשר הזידו להתערב בקודש לנו אנחנו מחרימים אותם, החרם והוסף, אותם וכל הנלוים אליהם. וישובו המלאכים אל מסיבת הזקנים הדיינים ןיענו אותםדבר: כה וכה אמרנו לשבתי, וכה וכה דיבּר, ויקרעו השומעים את שמלותיהם ויאמרו: את הק אלהי ישראל ומחזיקי תורתו חירף, לכו ונמכרהו לישמעאלים ויכוהו נפש ואנחנו נקיים. ושם רב גדול ונשוא-פנים ויאמר לזקנים: המתעברים: חלילה לנו מעשות כדבר הזה, לשפוך דם נפש, כי שבתי רק איש חסר-לב הוא ובלי דעת יספר; ואתם שמעו לי ויהי ה' עמכם: אל תשלכו בו יד, כי-אם גרש תגרשוהו מעירנו ואגפיה; ילך לו באשר ילך ולא יהיה לנו למוקש.ותיטב עצת הרב הזקן בעיני החכמים והפרנסים, ויעשו כדבר הזה, ויגרשו את המתנשא לראש מעיר איזמיר, אותו ואת מתי-סודו, ותשקוט העיר מהמשביע את השמש ומן הדורשים במופלא ובמכוסה מהם.
ויצא המגורש וחבריו מאיזמיר, וילך הלך ונסוע ארצה כנען. ובכל עיר ועיר,אשר בא ואשר עבר שם, דרש רמות בדבר הגאולה בשמים ובארץ, ובשגעון ינהג. ויבוא ירושלים וישב שם, ויקח לו אשה מארץ מצרים, ושמה שרה, ושונאיה יקראו לה סרה, כי היא אשר היתה להסית את שבתי למלוך על ישראל.
ויהי אחרי ימים, ויעזבו שבתי ושרה את ירושלים עיר הקדושה וילכו עזתה וישבו שם. ושם בעזה איש מקובל ויודע נסתרות, ושמו נתן, אשר למד גם הוא לפנים תורה נגלית בעיר דויד, וימאס בה, ותדבק נפשו בספרי הקבלה ובחכמת האמת. והוא הולך נתיבות אשר לא הלך בהן איש עד עתה, ויעסוק בחידות. וירא נתן את שבתי, וימצא חן בעיניו, ויחל להתחקות על דרכיו ויאמר: זה יהי לנו למושיע. ושבתי גם הוא מצא חפץ בנתן ויוָעדו יחדיו פעמים רבות, ואת אשר עשו ודיברו בסתר אין איש יודע. ויהי היום, ויאמר נתן אל שבתי: בוא עמי אל בית-המדרש הגדול ואאסוף את העם ואמשחך למלך על ישראל, בדבר ה' אשר היה אלי. וייטב הדבר בעיני שבתי ויאמר: אם ה' קראני למשיחו, ונשאתי בעול הזה. ויהי ליל חג השבועות, חג קדושת-הברית ומתן-התורה על ההר, נאספו כל הקהל אנשי-עזה לבית-מדרשם, הם נשיהם וטפם, ולא נותר איש אשר פיגר מלבוא. ויעל נתן על הבימה וימשח את שבתי למלך על כל עם הגולה בשמן המשחה. ויפלו כל העם על פניהם וירונו ויאמרו: יחי שבתי מלכנו לעולם! לעולם יחיה!
ויהי כעבור החג וישלחו נתן ועמו העזתים ספרים לכל הארצות, אשר היהודים יושבים שם דור דור ומחכים לגאולה, על –דבר הימשח שבתי למלך-המשיח ועל-דבר הנסים והאותות אשר עשה או חשבו שעשה אותם בחזון לבם ובדמיונם.
וזה פתשגן הכתב והדברים, אשר הריצו בגובה לבם לאחיהם, לכל בית-ישראל: " דעו כל אנשי בית-יעקב, כי פקד ה' את עמו וישלח לנו גואל ומושיע, שבתי-צבי מלכנו, שנמשח למלך בדבר אלהים על-ידי נתן עבדו. ועתה מטעם מלכנו החדש ומטעם נביאו החוזה אנו קוראים צום ועצרה, וכזה גם תעשו אתם כולכם בבתי-התפילה ובבתי –העם. שובו מדרכיכם הרעים, טהרו לבכם לה' והיטהרו, והיקבצו ובואו להשתחוות לפני מלככם ושאו לו מנחה,כי יום פקודה בא עתה על כל הגויים ועל כל העמים.והיה השומעים בקול המשיח והנביא אלה יעלו עמו לשאת דגלו, וניצחו על האויב בקומם לריב את ריב ירושלים. ואלה אשר לא ישמעו בקול הספר הזה,ויאמרו:שלום יהיה לנו פה, ועוד לא הגיע הקץ ולא יאמינו בשבתי ובנתן עבדו, ונספו בעוונם ויתמו עם באויב"
ובכל עיר ועיר, מדינה ומדינה, אשר דבר העזתים הגיע שמה, התרגש העם, ויתפלגו הלבבות, אלה בכה ואלה בכה. אלה לא היו מאמינים, ואלה אמרו: כנים הכתבים הללו דוברים והם ימלאו את דברי ההבטחות והיעודים. ורבו המאמינים על הממאנים ויחלו להתפלל לה' ולהתקדש בצומות ובעינויים ויקראו אל ה', כי היה יהיה עם משיחו ונאמן-ביתו וימסור מטה משה בידו.
ככה התפשטה משיחיות שבתי ברוב תפוצות היהודים. בתוגרמה ובאשכנז, בפולניה ובהולנדיה, באיטליה ובאיי-הים התקבצו כל העם ויגזרו תעניות על הציבור וירבו בתפילות ובתחנונים, ובכל יום ויום היו קורין בתפילה., הנקראה בשם “תיקון נתן”, ויברכו בקהל את שבתי מלכם. ותהי האמונה רבה, למורת-רוח החכמים והתורנים, שעמדו נגד דת עזה. גָבור גברה יג המון העם על התורנים, יד המקובלים והחוזים על התלמודיים והפרושים. ויכעסו המתנגדים על המתגברים בעם ימשלו משל על הדור זה: אשר בו ירהיבו הנער בזקן והנקלה בנכבד ולא ניכּר שוֹע לפני דל.
אחר הדברים האלה שב שבתי לאיזמיר וישב שם זמן-מה, ויהי כמחריש ומסתתר ומשים עצמו מתענה, את דבר המלוכה לא הגיד. – ובאיזמיר כבר באה, לפני שובו, השמועה מרחוק על-דבר אשר פקד ה' את עמו לשלוח אליהם מלך וגואל ואת שמו לא ידעו; וגם הם גזרו צומות וסיגופים ויתאספו לתפילות בבתי-המדרש ולדברי תחנונים.
והנה באו ארבעה אנשים ממצרים ומדמשק להשתחוות לשבתי ולראות את פניו וימרו לאנשי העיר: הלא ידעתם, כי שבתי היושב אתכם הוא הוא מלך המשיח ונתן משחו בשמן המשחה כמעשה שמואל הרואה את דויד בן ישי. ויתפלאו ויאמרו: הלא בקרבנו גדל ונגרש אותו חלף מחשבותיו הרעות, ועתה הוא שוכן שוב בינינו. ויתחלק גם העם באיזמיר לשתי מחנות. המחנה האחת, ואִתּה רוב העם המאמין במשיחו במלאכותו, הלכו גם המה אל שבתי להשתחוות לפניו ולקבל נשיאותו, והמחנה השני, וקצתם של הרבנים והזקנים, אשר ידם היתה אז בו, אמרו גם עתה למרוד בו, אבל פחד העם היה עליהם. בכל חוצות איזמיר אנשים ונשים מתנבאים בראש כל חוצות לאמור: שבתי-צבי הומלך משמים על ישראל, לכו ועבדוהו! ושבתי ראה, כי גברה ידו, ויאמר להינקם הפעם מאויביו ויהי עם לבו להרגם, ויברחו וימלטו לנפשם אחד אחד, ויוָתרו בעיר רק המאמינים.
ויעש שבתי המלך משתה גדול לכל העם הנשאר, ויצהלו וירונו האנשים והנשים יחד וישירו שירי חול. וירא ה' וינאץ.
ט
תוֹלְדוֹת פֶּרֶץ
ואלה תולדות הפרץ, אשר פרץ בעזה והוליד ערבוב האמונה בישראל, בתור משיח ללא –אמת. הלא הוא שבתי –צבי בן מרדכי, אשר אמר לגאול את ישראל והיה לשטן לישראל.
ויגדל שבתי ויחל לעסוק בדרי –קבלה וידיעות הנסתר לפני זמנו, ויתקדש בעניני פרישותו וסיגופים. ויגבה לבו לחשוב, כי בזה כבר בא בשער המלך וכל המפתחות נמסרו לידו.
ויהי בהיותו כבן שמונה-עשרה שנה כבר החל לדבר עלגדולתו ועוצם ידו. ויתעברו רבּי קהילתו ויכריחוהו לעזוב את העיר ולצאת לדרכו; ויעזוב את איזמיר וילך לארץ האבות. וישב בירושלים העיר הקדושה, ושום הוסיף להתנהג בחסידות ובפרישות, וירם עוד לבו ויאמר: אני אעסוק בקיבוץ השבטים. וילך לעזה ויבחר לו שם שנים-עשר איש כמספר שנים-עשר שבטי ישראל, וימלא את ידם לכהן בבית-יעקב ויסמיכם ויאמר, כי המשיך בהם נשמות בני יעקב אביר ישראל באמת, והנה קמו ראובן ושמעון, לוי ויהודה, יששכר וזבולון, יוסף ובנימין, דן ונפתלי, גד ואשר.
וילך עוד הפעם מעזה ומירושלים לאיזמיר ארץ מולדתו; ויהי משכים ונעריב שם בבית-הכנסת, מתפלל לפני ה' שם בקול ערב, ומפזר צדקה לעניים. וישוך אחריו לב העם, ושנים-עשר השליחים בעזה החלו בין כה וכה להריץ כתבים הגלילות ישראל, ויכנו באיגרות האלה את שבתי-צבי בשם משיח אלהי יעקב, מלך ישראל.
וביום חנוכה בא שבתי לבית-הכנסת, הוא לבוש בגדי-מלכות. ויתחל לומר בקול רם בקשות ופזמונים, ויצו את העם לעשות ביום ההוא משתה ושמחה. ושם חכם ושמו גלאנטי והוא החל להעיד בפניו, כי הוא משיחו של ישראל וכי בא לגאול את בני הגולה; ויחרד העם לשמוע כל אלה ולבו מרחף בין תקוה ופחד. ושבתי לקח חומש מספרי התורה ויאמר: כי קדוש זה יותר מן הכתב על קלף, ויעש את אחיו הגדול לכוהן, ויעשהו למלך על כל ארץ תוגרמה, ואת אחיו השני מינה לקיסר על הרומאים. והיו בבית –הכנסת כוהנים ולויים, ואותם לא קרא לעלות למקרא התורה. וישמעו החכמים וגדולי הרבנים את אשר עשה שבבתי להפרת החוקים הכתובים, ינסו לגעור בו, כי ישוב מדרכו, ולא אבה שמוע להם.ויקטרגו עליו לפני פקיד שופט-העיר; וילך גם הוא אל השופט וישחרהו במתנה רבה, וירשה לו לעשות כחפצו וכמשאלות לבו. ויעבר גם את הרבנים מתנגדיו מכהונתם וימן אחרים תחתיהם, אשר האמינו בו והחזיקו בידו. ויעש גם יום שבת לעצמו, לנוח בו ולשבו מכל מלאכה. וכל העם היו באים לנשק את כפות רגליו. ויצו עליהם לברך את השם ככתבו, וילמד את הדבר גם לאלה שאינם מבני-ישראל, ויהי הדבר לפלא.
ורבים מן העם אחזם רוח-בעתה ויפלו כנכפִים על הארץ, ויזעקו בקול גדול: שבתי-צבי הוא מלך ישראל! ויהי רעש גדול בכל הקהילות. ויחָצו בני-ישראל, אלה בכה ואלה בכה.
ובעזוב שבתי המלך את איזמיר, ללכת לקושטא ולהסיר כתר השולטן מעליו ולמלוך באמת, אז נראתה בעליל אפיסת כוחו וכי שוא נשא עטרה שאינה הולמתו. אבך לא שקטה הארץ; והמאמינים כי יום הגאולה קרוב לבוא לא אבו גם הם לסגת אחור ולהיסגר שנית בחומות הגלות ויוסיפו להאמין במשיחות שבתי ובנבואות נתן עבדו.
י
הַבּוֹכֶה
באחת מערי המזרח התגורר איש ושמו מרדכי-צבי, והוא איש תמים עם ה' ולו שני בנים, שם האחד אליה ושם השני יהוסף. ויהי כי גדלו הבנים, ויוָלד לו בן לזקוניו ויקרא את שמו שבתי, לאמור: בימיו תשבות כל צרה מישראל! ויהי הילד טוב-רואי ובעל עינים מזהירות. ויהי כי גדל גם הוא, ויוליכוהו לבית-הספר, ויחל הנער מיד לשקוד על דלתות התורה ויבער בו חשק הלמוד, מן הספרים לא מש ולא נתן לבו לשעשועים ולהוללות, כמנהג הבנים, ועודנו בנערותו החל להתנהג בפרישות ובחסידות ויבּדל מחבריו, ויהי היום והוא הוגה בדברי רזים, ועוד שני רבנים עמו נבני הקדושים, ויתן שבתי פתאום את קולו בבכי ויבק בלי הפוגות. ויבּהלו היושבים עמו וישאלו לאמור: מה לך, בננו, כי תבכה? ויאמר הבוכה: יודע אני, כי משיח הנני וכי ימים יבואו ועני אהיה מוכרח לעשות דברים זרים נגד דרכי ה' ותורתו, ועל-כן אני בוכה. ויתמהו הרבנים איש אל רעהו ולא ידעו פשר הדבר.
ויקם שבתי אחר הדבר הזה וילך חרש מעירו לארץ הצבי. ושם התחבר ללומדים ולחסידים המצוינים, ויוסף להתקדש בעיר הקדושה ולהתעצם בעניני השגת השם ודרכיו. וכראות החכמים וראשי-הישיבות בירושלים את טוהר-לבו ואמונת-רוחו, ויעשוהו לציר-אמונים, ללכת למצרים בדברים שבצדקה. וילך לארץ ההיא ויסובב בכל קהילות היהודים שם, וימצא חן בעיני כל הרבנים והשוֹעים, ויתנדבו רב כסף בגלל לומדי ירושלים וימסרו את הנדבות בידו, והוא הביא את כל הכסף ירושלימה, וישב לתורתו.
יא
בַּת-זוּגוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ
בארץ אשכנז חי לפני ימים איש עברי, ולא נודע דבר על-אודותיו, ויהי לאיש הזה אשה מעיר אחרת, ותהר ותלד לו בת ותמת. ובעודה ילדה קטנה נשבתה בין הגויים, ותבוא לבית עשיר מגדולי הנוצרים, ויחנכו גם אותה בדת בית-לחם. ותגדל הנערה לא ידעה עמה ומולדתה, ותיף בהדרה, ולא היתה כמוה נערה יפה יעלת-חן בכל הארץ. ולאנשים אשר גידלו אותה היה בן-יחיד וגם הוא נעלה במעלות, ויאמרו האנשים לזווג אותם יחד ולהנחילם את כל הונם ורכושם. ויתחתנו שניהם כמנהגם, ויקבעו זמן לימי הברית, ויכּנו לימי המשתה, ויבוא הכוהן והכומר להכין את החתן והכלה לפי מנהגי עבודתם.
ובימים ההם כבר מת אבי הנערה השבויה, ולא היתה לו מנוחה במרומים. ויבוא בלילה לפני יום הכניסה לבית-תפילתם, ויעורר את בתו ויאמר אליה: דעי, כי בת ישראל את, בת עם קדושים, ואני אומר להשיבך אל בית-יעקב.
ותמר הנערה: באשר תביאני אלך וילבישנה לבוש עור וישא אותה ויביאנה לעיר נוכריה, אשר שם קהילה גדולה יהודית, ויעמידה לפני שער בית-הקברות. השומר אך יצא בבוקר לפקח על מעשהו וירא נערה ניצבת בלבוש עור, ועל העור כתוב באותיות ברורות: זאת הנערה תהיה אשת המשיח; וירץ העירה ויספר את הדבר לפרנסי העיר, ויצאו ויוליכוה לבית הרב ותלמד שם דת היהודים ושפתם ותתרגל למנהגי ישראל ותהי שומרת אותם בכל. משם באה לליווֹרנו העיר, משם שלחוה למצרים ותשב בבית רוזן אחד. ורבים מבחורי מצרים אמרו לקחת אותה לאשה, ותמאן ותאמר: אך את משיח ישראל אשרת וארחץ את רגליו, ותעזוב את ארץ מצרים, ותצא לירושלים, לחפש שם את המשיח בו-זוגה. היא אך באה בשערי ירושלים, וישא האדון שבתי את עיניו, וירא אותה יושבת על הגמל וצעיף על ראשה. ויאמר לחכמים אשר אתו: קחו-נא לי זאת הבאה לאשה, כי מה' היתה לי. ותהי שבויה זאת לשבתי המשיח לאשה.
יב
נָתָן בֶּן אֱלִישָׁע
בעיר עזה חי בימים ההם איש צעיר, ויהי האיש הזה תמיד נחבא אל הכלים, בבית-המדרש ישב בפינה והגה בספרים קדושים ואל דברים אחרים לא שעה.ויהי בימים הקרובים לימי חג הפורים באה פתאום עליו התעוררות גדולה, ויחל לנַבּא עתידות ולגלות מצפוני בני-אדם וסתרי לבבם. ויבואו אליו רבים, ויגד לכל אחד את עוונו ואת חטאיו בפניו, ויפקוד על החוטאים לשוב אל ה' בכל לבבם, והוא התפלל לפני ה' על תיקון נפשם. ויצא שמו בכל העיירות אשר מסביב לעזה ויתפרסם בקהל היהודים.
ויהי בימים ההם איש זקן ומקובל, ושמו רבי ישראל – בנימין, והוא נודע לירא-שמים ולאיש אשר ילך בדרכי התורה לקיים כל הכתוב בה. ויהי בראות אותו נתן בן אלישע, ויאמר לו: אישי הזקן! חטא גדול חטאת, ואתה קום בבוקר וצא לבית-הקברות בעלות השחר ומצאת שם איש-שיבה אחד, סודר על כתפו וקיתון של מים בידו, והוא ייצק על ידיך, וקראת אז את המקרא: כפר לעמל ישראל, וידעת מה הוא עושה לך. וילך הזקן ממחרת היום, ולא ראה מאומה ולא פגש אותו האיש. וילך עוד הפעם ביום השלישי, ואין חזון. ויאמר: אך כּיחש המדבּר. ויהי ביום הרביעי, והוא עומד בבית-הקברות, ויבּט אנה ואנה, והנה איש הדור עומד עליו ובידו קיתון של מים, ויאמר לו: עמוד! ויעמוד. וישפוך בעל הקיתון מים על ידו, ויאמר שלוש פעמים פעם אחר פעם את המקרא: כפר לעמך ישראל, ויען השופך את המים ויאמר: ונכפר הדם. ויעלם.
וישב בעל המעשה לבן-אלישע ויספר לו כל המאורע. ויאמר לו החוזה: זה האיש בעל הקיתון של המים היה זכריה בן יהוידע הנביא, ובך נתגלגלה נשמת האיש, שהרג אז אותו, וגם דמו הנו נדרש כל ימי הדורת, ועכשיו תיקן את נפשך וכיפר לך עוון ישראל, ואין עוד מעצור לימי הגאולה.
יג
חֶזְיוֹנוֹת הַנָּבִיא
בימים ההם יצא שבתי מירושלים שנית בדרכו ויתעתד לבוא עד עזה. ויחל נתן להזהיר על בואו, כי הוא איש-אלהים ואחד קדוש. ויכינו לו חדר באחד מבתי העיר החשובים. ושם מיטה ושולחן, כסא ומנורה וכל כלי תשמישי כבוד. ויצאו רבים לקראתו ויקבלהו בכבוד גדול ויכרו לו כרה ויעשו משתה ושמחה ויחוגו את בואו. ויהי ככלות הסעודה, ויתנו כוס של ברכה לנתן בן אלישע, ויקם ויברך: הרחמן יברך את אדוננו מלכנו שבתי – צבי! ויגער בו שבתי ויאמר: שתוק, ויתמהו המסובים ויקומו וילכו איש לדרכו.
ובן –אלישע התאמץ בדברו, כי אך משיח בני הגולה ילין אתם וכי זה יהיה גואל ישראל. ויהי בליל חג מתן תורה, וישב החוזה עם שאר החברים להגות בתורה, ויהי בחצות-הלילה ותרדמה גדולה נפלה עליו. ויקם פתאום ויחל לחזור על משנתו בעינים עצומות, והחברים יושבים ומשתוממים. ויפן אל הראשון ויאמר לו: זמר-נא פיוט זה, ויגש אל השני ויאמר אליו: ואתה, זמר פיוט זה, ויחלו לזמר. והישן החל לפזז ולכרכר ולרקד ויפשוט מעליו בגד אחרי בגד. וריח נפלא, כריח היוצא מעצי גן-עדן, מילא פתאום את בית-אל. והערום למחצה מקפץ בקול המולה, רגליו כמו מרחפות על הארץ, והוא סובב במרוצה והיה כגלגל סובב בלי חָשׂך. אחרי-כן נכשל ויפול מלוא קומתו ארצה ויהי כמת. וינסו להרימו ולשפשף את עיניו ולא קם בו רוח. ויפרשו עליו סודר, כמו על בר-מינן. פתאום החל הסודר להתנועע, ויסירו את המסוה מעל פניו ויראו והנה שפתותיו נעות, וקול נשמע מפיו לאמור: היזהרו בבני ידידי משיח שבתי-צבי; ועוד קול שני לו: היזהרו בבני ידידי ננתן הנביא. ויתעודד ויקם על רגליו ויאמר: שבתי בן מרדכי הוא משיח אלהי יעקב ואנכי הנני עבדו!
ויחל מן העת ההיא להתענות ולעשות הפסקות, ויקדש ויטהר עצמו עוד יותר מבראשונה ובאה אליו שנית הארה גדולה, שבעתים מן הראשונה, ואיר את האור הגדול, שברא הקדוש-ברוך-הוא בששת ימי בראשית. ויבט בו מסוף העולם ועד סופו. וירא מראות גדולים וחזיונות נישאים, ככל אשר ראה יחזקאל הנביא על נהר כבר, וירא והנה אותיות חקוקות באורות עליונים וצירופן היה: כה אמר ה‘, הנה מושיעכם בא, שבתי-צבי, והוא יגאל אתכם. ויעמוד נתן בפתח שער ה’ וירא אז כבוד ה'.
ולא זכה בעם לקיום כל הדברים אשר חזה.
יד
מוֹת הַמָּשִׁיחַ
רוב עמל ואָון ראה המשיח באחרית ימיו ונפלגו בני ישראל. רבים עזבוהו עוד הפעם לנפשו ויאמרו: בגד בנו מושיענו, וידברו בו סרה, רק יחידים עוד מאמינים בו רב-אומן, ויאמרו: רק התחפש הגואל בדרכו לגנוב את דעת השטן… ומורה הדרך – נפשו במצוד; פעם היתה לו שוב הארה ופעם היה בהסתר פנים, ויבקש אלהיו ולא מצאהו.
ויבוא יום תרועה של שנת ה' אלפים. ארבע מאות שלושים ושש ליצירה. ויתקעו בני-ישראל בשופר אילו של יצחק ליושב מרומים ושופט כל יצוריו בדין, אם נכנס ואם יוצא, שר שר מתפלל על עמו, ומעם בחירו מסתתר אלהיו, לא יראה מלאך הברית. ויעברו ימי-התשובה ויבוא ערב יום הכפורים, יום קדוש של מחילה וסליחה, וירבו חטאי עם-הגולה ויסוריו אין פדות.
ביום ההוא קרא משיח את אחיו ובני-ביתו ויאר להם: דעו, כי למחר אני נאסף ולא אשכב עם אבותי. שאוני אל המערה, אשר הצבתי לי בשפת הים, אשר בגבול אדום וישמעאל, והניחוני לבדי. אך ביום השלישי יבוא אחי הבכור אליהו אל המערה. כה דיבר באחרונה אל אחיו וידום. ויתפלל העם כל הלילה וכל היום למחרת, ולא הותר הנדר. באה תפילת נעילה, כל העולם כנדהם; ותעל רוח הגואל ורוחו מת. וישאוהו אנשיו בבוא הלילה וישימוהו במערה אשר על חוף הים, כאשר ציוָם. וילכו להם באין אומר. רב העצב – והים ינוח בכל מרחבו.
ויהי ביום השלישי בבוקר, וישכם אחי-המשיח וילך אל מקום המערה,, והנה תנין גדול שומר על הפתח, ולא נתנהו לבוא. וידבר אליהו אל התנין ויאמר: הלא אך מצוַת אחי המת אני מקיים, והיה אם תניחיני לבוא, טוב, ואם לא – ואשוב לדרכי ואני נקי משבועתי. מיד סר התנין מעל הפתח, ויכּנס אליהו ויפן כה וכה, והנה אין אדוניו במערה ואף אין שמץ מגופו. פתאום מתמלאה כל המערה אורה. ויפול על פניו ויבק חרש…
טו
מֵאֵבֶל לְרִקּוּד
משיח בן אפרים, בן יקיר לאלהים, קם בארץ פולין, לגאול את שארית העם גאולת הרוח והנפש, ויהָרג במלחמת האומות, ועמו נהרגו כך וכך אלפים ורבבות מעם בני-ישראל, וישפכו דמם על קידוש שמו הגדול. זקן ונער. אשה ובתילה, כולם כולם קוראים: “ה' אחד ותורתו אחת!” ודקרה בהם בתוך הקריאה חנית האויב, ויז הדם ויזָרק בכל קצות הארץ ובכל פינות האדמה, ועלו כוכבים ממסילותיהם לחזות בקרבן שבטי ישורון, ויזעקו לה' ויאמרו:הבלה אתה עושה לעם בחירך? וירא ה' וינחם וישלח להם את עבדו שבתי-צבי בן ישי, המשיח הנאמן. ובן דויד מזכיר את נשמת חברו המומת בראש כל עם לפני פתיחת התורה ועדות וספרי-הברית. יהודה לא יצור את אפרים ונשבּת ריב האחים משנות דור ודור.
ובהגיע השמועה על דבר בוא המשיח החי תחת המת, וכי עמד בארצות המזרח והוא מאסף את כל נדחי העם ללכת למלוך בירושלים ולהרים שם דגל מלך ה' צבאות וכי ינהרו אחריו כל העמים וכל הלשונות ותישבת האלילות מן העולם והכל יקראו לאלהי אברהם ולאלהי משה, אז נחה רוח חדשה על העם העצב ורגשי ורגשי-עצב הגלות נדחו במהרה ויהיו לאין ולאפס; ותחתיהם באו רגשי שמחה, רגשי דיצה וגיל. העם ההולך בחושך והוא נדכה ונענה בחומת הגלות ראה פתאום אור גדול. אין מעצור ואין גזרות, אין עינויים ופחד מפני כל עלה נידף, רק חירות וגבורה, נצח והדר. כל איש מזרע יהודה רוכב על סוס גאון, מפיו תז שאגת נצחון; לה' התשועה! נקמה בכל המהרסים והמחריבים והמחזיקים בממשלת השטן. ונער יהודי רודף אחרי אלף גבורים ותוקע בשופר הגאולה, הנצחון והעוז בכל רחבי העולם. השמש עומד וכל מזלות השמים משתוממים ורואים בתגבורת יד המשיח, ורק לו ישמע ישראל וכל כהניו ולוייו, ויחל העם לרקוד ברחובות קריות ובבתי-כסיות. זקן יתפוש בידי נער, חבר יחבק את עם הארץ. אין הבדל ואין פירוד עוד! מרקדים בתיקון וסדר; וכל העולה בגורל ראשונה גם מרקד ראשונה. ואחרי-זה יחדל גם המשטר. הלב מפכה וגועש, הרי שמחה וששון משתפכים, אין עוצר ואין מנוח, יום גאולה הנו קרוב, יום גאולה במנובּא!
טז
הַבְּרָכָה
וימלוך שבתי-צבי משיח אלהי יעקב על כל לבבות בני-ישראל, ויעבדו אותו ויברכו את שמו. קמה, קמה סוכת דויד הנופלת, והעם מברך את בן-ישי בקול רם בבתי-הכנסיות באימה וביראה, כאנשים העומדים לפני המלך.
וזה דבר הברכה, אשר תיקנו אז לאמרה בציבור בבתי-האל בשם ובמלכות: “האל שנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים ומלכותו מלכות כל עולמים, האל הגדול, הגבור והנורא, מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, האל הכורת ברית לדויד עבדו, לכונן כסא מלכותו עד עולם, הוא יברך וישמור וינצור ויעזור וירומם ויגדל וינשא למעלה מעלה את אדוננו מלכנו הרב הקדוש צדיק ונושע שבתי-צבי, משיח אֵל יעקב, ירום הודו ותנשא מלכותו, האל הגדול יתן לו שלטון ויקר וכל מלכי העמים והלשונות ישתחוו לו ולהדום כסאו. ממשלתו תהיה עדי עד, לעולם לא תשבות; קרנו תרום בכבוד ונזר אלהיו מראשו אל יסור; מלכים יראו ויקומו, שרים יביטו ויקודו, ונאמן יהיה קדוש ישראל בכל העולם ובכל אפסי ארץ. יהי שמו לעולם, לפני שמש ינוֹן שמו ויתברכו בו כל הגויים, יאשרוהו כל הארצות. יראו עינינו וישמח לבנו בבנין בית קדשנו ותפארתנו, מקדש ה' כוננו ידיך. וכן יהי רצון ונאמר אמן”.
והריע כל העם תרועה גדולה אמן ואמן. רעשו העמודים נעו הכתלים. נזר אלהים ניתן על ראש משיחו ומברכים אותו בני-ישראל. השקיפה ה' ממעונך אל לב העם הזה, המפכה בכולם כאיש אחד ותן להם חסות לעולמים!
ולא נתקימה אותה ברכה, הוסרה עטרה וילך ישראל המברך עוד פעם שבי. ישיב האלהים באמת את שבות עמו ולא נוסיף לקוות עוד לשוא.
יז
אַחֲרֵי מוֹת
ויהי אחרי מות הגואל הנידח ותשקוט הארץ מעט, ויקם איש חזן בבית-הכנסת בעיר איזמיר ויחל לנבא ברחובות הקריה, כי משיח לא מת וכי חי עוד,
רק מסתתר הוא בארץ המדבר, לבקש את אלהי יעקב ולדעת מחביון עוזו.
ויאמר המנַבּא, כי בעוד ארבעים וחמש שנה, עוד בטרם תכלה שנת היובל, יתגלה שבתי-צבי שנית לשבטי-יה, וכוחו יהיה אז שבעתים מאשר היה ויעבדו לו החמה והלבנה, והאור יגדל שבעתים כאור שבעת הימים. ויהי היום והחזן הנביא עומד על-יד השלחן בחדר משכנו, ורבים מבני העם סביבו, ויתעודד ויקרא, כמו מדבּר עם שכנו בבית הזה: ה' שמעתי שמעך – ויחל לצעוד בחדר אנה ואנה במהירות ובמרוצה וקורא בכל פעם: ה' מָלך, ה' מָלך, ה' ימלוך לעולם ועד!וכדור של אש הולך וסובב את הקורא מכל עבר ומתגלגל פעם על ראשו, פעם על ראשו ופעם על לבו, ובכדור נראו אותיות בולטות ונוצצות וצירופן: שם ההויה, ויפלו הרואים על פניהם וקירות הבית חרדים ונעים מכל עבר. ענן גדול בא בעקבות האור וכיסה את פני כל הארץ וסר המראה. ויתמהו הרואים ויאמרו איש אל אחיו: מה זה אומר ה' לעשות עמנו? ולא מצאו פותר.
יח
יוֹסֵף בֶּן צוּר וְדָנִיֵאל הַנָּבִיא
יוסף בן צור היה עם-הארץ ולא ידע את התורה, אבל ירא את אלהיו וילך בתום דרכו. ויבוא אליו מגיד בחלום-הלילה ויטבילהו בקנקן מים, אשר הביא עמו, ויקדשהו ויראהו בשמים את האדון שבתי – צבי הולך ומדבר עם תלמידו נתן, והקול קורא: זה היה משיח בן דויד ותלמידו זה היה נביא אמת, ואתה יוסף הנך משיח בן יוסף, וילך המלאך רפאל אחרי המגיד וימסור לו האלפא-ביתא הישרה, אשר ניתנה בסיני לפני חטא העגל, וילמד ממנה לדעת את הקץ. ויקם יוסף בבוקר והנה כל חדרי התורה הכתובה והצפונה פתוחים לפניו, והוא מנַבּא נצורות על החירות ועל הפדות. וישתוממו האנשים, אשר ידעוהו עד היום, על דבריו הנשגבים; ולא יכלו לגשת אליו, כי קרן עור פניו, ויפרשו סדין בינו ובין העם; לפנים מן הסדין מחיצתו בקודש, והוא יושב ועוסק בצירופי הגאולה. ויחל שנית לב ישראל לפכות בין תקוה ופחד. רבים מן האנוסים במערב שו תשובה ויתפללו לאל מושיעם, כי ישלח להם שוב את הגואל ולא יוסיפו לחכות לו עוד.
לדניאל בואפוס קראו נביא הבעל, וגם הוא חזה חזון המשיח, בהתפללו לה' על צמיחת קרן הגאולה. וירא בשמי השמים פרגוד, ורב המנונא סבא אוחז בקצהו האחד ורבי שמעון בר יוחאי אוחז בקצהו השני. וירא את המשיח שבתי ברוחניותו, כובע תפארת בראשו ופניו בוערים כגחלי-אש, וירם המשיח ידיו למעלה וירעשו עליונים ותחתונים. חזון חזה דניאל בימי החול ובימי שבת קודש היה אחד התלמידים דורש בקהל, ושמו רבי אליהו. וישא אחד הנביאים את עיניו וירא שולחן-ערוך, ומסובים עליו אדם ראשון, שלושת האבות ומשה רבנו ושנים-עשר החוזים וכל המלאכים והצדיקים, הם מושיטים זה לזה אותיות של אש. נראה פעם המשיח במרום ושבעה בני חנה עמו, שנים אוחזים בקצה הפרגוד, אחד מזה ואחד מזה, וחמישה לפניו ופני הגואל אז כפני הלבנה. כה עלו עוד זעיר שם זעיר שם שרידי תקוות להיגאל ולהיחלץ ממיצר הדורות, ואלהים קורא בכל פעם לאמור: אַל-נא, בני, תדחקו את הקץ!
מסיפורי החסידים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
צַדִּיקִים וַחֲסִידִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מֵהָרַב וְעוֹד
א: בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה
איש יהודי היה בארץ ווֹלכיה, ושם האיש אליעזר. ויהי האיש הזה בר־אבהן ובר־אורין, ירא את ה' ונושא ונותן באמונה. הוא היה גר בבית־מלון שפל, בנוי על חוף נהר, ובו אניות יהלכון, והנהר יפליג בין שתי שדרות הרים וגבעות. רוב העוברים ושבים לא התעכבו שם, רק אלה שכלתה להם צידה סרו אל הבית; ובעליו היו מאכילים ומשקים לכל בא ולא הבדילו בין מי שמשלם ביד רחבה ובין מי שאינו משלם. גם אשתו אשה כשרה היתה, עושה בכל דבר רצון אישה ולא קבלה על ה', אף כי סגר את רחמה.
ויהי ביום אחד, כי שבתו רגלי אורח אצלם, והאיש יושב לבדו ומביט אל החוף וחושב על־דבר אלהים, שבא בברית עם עמו, ועל דרכיו, כי נסתרו מבני־אדם, באו שודדי־ליל בספינה וישבּו אותו ויעבירו אותו אורחות ימים וימכרו אותו לעבד לבני שבט אחד מבני העמים. וישב שם ימים רבים. פעם עלתה במחשבתו לברוח ולשוב אל ביתו ואל נוהו, אבל מן השמים עיכבו בעדו. והוא משרת את אחד מן השרים היושבים ראשונה במלכות, ויעבדהו באמונה וכל אשר עשה הצלח בידו. וירא אדוניו כי ה' עמו, ויגדלהו ויפטרהו מכל עבודה קשה ויפקדהו אך על ביתו; והיה כבוא השר משער המלך, עליו היה לצאת לקראתו ולהביא לו ספל מים.
יום אחד שב אותו שר מחצר־המלכות סר וזעף, ופניו אין אתו כתמול שלשום. ויגש אליו אליעזר ויאמר לו: אל־נא יחר אף אדוני עלי, אם אשאלך מדוע פניך רעים. ויען אותו השר לאמור: סכנה מרחפת על ארצי מפחד אויב, שקם עלינו עתה להכחיד אותנו, והוא חזק ממנו. ענה והשיב לו: אל תדאג, לה' התשועה.
ויבוא מלאך ה' אל אליעזר בחלום הלילה ויגל לו תחבולות המלחמה, איך לנצח אותו אויב. וישכם בבוקר ויגד הדבר אל אדוניו. ותכשר התחבולה בעיניו וירץ אל מלכו, להגיד לו את חזון עבדו. ויהי בשמוע המלך את דברי השר, ויקרא בעליצות נפשו: עשה נעשה כדברו וזר־הנצחון יהיה על ראשנו. ויתן צו לכל פקידיו ולכל אשר על הצבא ועל הרי המבצר לעשות כדבר אליעזר. וינצחו ביום קרב את כל מחנות האויב ויגרשו אותו מן הארץ.
ויגדל המלך וינשא את אליעזר בגלל הברכה אשר הביא לארץ ויעשהו לאחד מרואי פניו ויעשיר אותו עושר רב. והוא יושב בחצר־המלך כאחד החורים. אולם את שבּתו לא יעשה חול ולא יתגאל בפת־בגם ומתחת מעטה ארגמן לבש שק.
ויאלצהו המלך לקחת אשה את בת משנהו, והוא לא נגע בה. כל הימים שקטה הארץ באין מחריד, מאז היה אליעזר לאחד מיועציה; ונפשו הומה בסתר, בראותו אותה עיר על תלה בנויה ובזכרו שעיר אלהים מושפלת עד שאול תחתיה. ותצק לו האשה יום יום ותשאלהו לאמור: למה נפלו פניך? והן כל משאלות לבך ימלא המלך ואך את כסאו יגדל ממך. ויאמר אליעזר אליה: הנני לגלות לך את אשר עמדי, גוּנוֹב גוּנבתי מארץ־העברים ותחרד בת־המשנה מאד, כי הן אסור היה לבני עם היהודים לצעוד על אדמת ארץ הזאת, וכל העובר על החוק הזה אחת דתו למות. ותחן אותו האשה ותשלחהו בסתר לארצו ותעניק לו מתנות רבות ותתן לו הרבה כסף וזהב.
הוא אך הרחיק לצאת מן הממלכה הזאת ויבואו שודדים ויקחו ממנו את כל אשר לו ואותו שלחו ריקם. ויהי תועה ימים רבים, נודד ממדינה למדינה ומעיר לעיר וכמעט נלאה נלאה מכל העמל הרב. ונגלה אליו אליהו בדרך ואמר לו: אל יפול לבך ושבת אל ביתך ומצאת את אשתך בחיים יושבת ומחכה לך; ובזכות נדודיך הרבים יוָלד לך בן, אשר בו ישראל יתפאר, וקראת שמו ישראל. החוזה חדל לדבר וילך לו. וישא הנודד את עיניו וירא שביל אחד ישר. וילך בשביל ההוא ויבוא בעוד ימים אל ביתו. והוא אז כבר זקן ושבע ימים, כי רבה העת אשר בּילה בארץ הרחוקה.
ויפקוד ה' את אשתו, אם גם זקנה היתה, אחרי בלותה היתה לה עדנה ותלד לו לעת מועד בן. ויגדל הנער ויגָמל ותמת אמו, ויקברה אביו הזקן במורד ההר. עברו אך ימים ויגידו לאליעזר מן השמים: תן גם אתה לביתך ונאספת אל אבותיך.
בין־הערבים היה: תחת אודם השמים ישב האב עם בנו, השׂיבה והבחרות, ומנוחת–עצב מלאה את פני היקום. ידע רבי אליעזר, שבנו זה הקטן צפוי לגדולות ועתה בעודנו באִבּוֹ ישאר עזוב לנפשו. ויקחהו על זרועותיו ויאמר לו: אהובי בני, הנה אתה תאיר נרי – וזכרת תמיד כי ה' עמך!
ויכל לדבּר ויאסוף רגליו וימסור את נשמתו לשוכן מרומים.
ב: שְׂכַר מִצְוָה
בכפר אחד בין הרים גדולים, אשר בקצה פולין המדינה, דר איש יהודי אחד, ושמו אליעזר, ולו אשה ושמה חנה. והיה האיש הזה ירא ה' והוא משתוקק תמיד להכניס אורחים בביתו. והיה ביתו רחוק מאֵם־הדרך, וישכור לו נער אחד מבני־האיכרים, כי ישב על יד שער־הכפר, ויצווהו לאמור: כי יַראה לכל עובר־אורח את הדרך אליו ולא יתן את הגר לתעות בכפר. ובראות אליעזר זר הולך היה רץ לקראתו והיה נותן לו שלום ולוקח מעל שכמו את החבילה, והיה מבקשו לסור אליו ולרחוץ את פניו, ידיו ורגליו ולאכול כי רעב, ולהיטיב לבו במים כי צמא. ואם עני היה האיש הזה היה נותן לו מתנת־יד; ואם מן הביישנים היה, היה שׂם בחפציו מתן בסתר והיה מדבר אל כל קשה־יום. ואשת אליעזר גם היא היתה אשה כשרה וטובת־לב בקבלת־אורחים. ואם גם בנים לא נולדו להם, לא המרו את פי ה' ולא שאלו אחרי דרכיו, ויחיו שניהם בתום ובעשות צדקה וחסד.
ויהי היום ויתיצבו במרום בני־אלהים וידברו על־אודות דרי־מטה ויהללו את ההנהגות הטובות של היהודי הכפרי הזה, כי אוהב הוא את הבריות ומקרבן ותמים פעלו עם בני־אדם, לא יבדיל בין עשיר לעני, ואינו עושה פדות בין ירא ה' ובין איש פשוט כי יבואו אליו. ויבוא אחד מבני־סמאל ויתערב ביניהם ויסיתם להביאו בנסיון, למען יראו, אם לא יסור אז ממידתו וישאר נאמן ללבו. וישאלו לאמור: מי ילך לנסות את אליעזר? ויאמר השטן: שלחו אותי אליו וארד מטה ואחפש ואראה, אם לא יקלל אדם, אם יחשוב כי עוול בלבבו. ויען אליהו הנביא ויאמר: לא טוב הדבר, כי ילך הוא ודרכו רמיה, אני אלך ואנסה את אליעזר ואַראה לכם את צדקתו. ויענו בני־מרום ויאמרו פה אחד: טוב כי ילך אליהו התשבי ולא ילך השטן.
וירד אליהו משמים ארצה ויתלבש כעני ויבוא הכפרה, ביום השבת בצהרים, במקלו ובתרמילו, וידפוק על דלת בית־אליעזר ויאמר: תנה לי מקום לנוח בו, כי באתי זה עתה מהדרך ועייף אני. ואליעזר לא הוכיח אותו כי חילל את יום הקדוש, אשר ציוָה האל לנוח בו, ויתן לו שלום ויבקשו להניח את משאו ולנוח, ויבא לו מים לרחוץ, וחנה אשתו הביאה לו אוכל, ויאמרו לו: סעד, אדוני, כי רעב אתה מן הדרך.
ויתפלא אליהו על תמימות האנשים האלה ויחרש. ויעש את עצמו כאוכל מאשר הגישו לו, ולא בירך ברכת המזון, כדי לנסותם עוד, וישב עמהם עד כי נטה היום ולא התפלל תפילת־מנחה, וגם על תפילת ערבית עבר. ובכל זאת לא נתן אליעזר את האורח המוזר ללכת לדרכו ויאמר לו: על־כן באת בצל קורתי, לין אצלי הלילה וקמת בבוקר והלכת לדרכך בכי טוב.
וישמע אליהו וישאר אצלו וישרת אותו אליעזר, ויציע לו את המיטה, וחנה הביאה סדין לבן ומִכסה לאורח.
ויהי ממחרת וישכם אליהו לדרכו, וכבר קם בעל־הבית משנתו להתפלל, ויתן אליהו מיסת־ידו גם צידה לדרך נתן לו, כאילו לא עבר האיש אתמול על מצות ה' לבוא ביום קודש, והוא ירא את ה' מנעוריו.
וירא אליהו את לבו הטוב של אליעזר ויתגלה לו, ויאמר אליו: דע, כי אליהו התשבי אני ובאתי רק לנסותך ולראות, אם לא אמרה את לבך ועתה ראיתי, כי “אהבת ישראל תקועה בלבבך” וכי לא גבה לבך להוכיחני על מעשי. ובשכר זה, כי עמדת בנסיון, תזכה לבן אשר יאיר עיני בני־ישראל. ויעָלם אליהו ואיננו. ויפול אליעזר על פניו וישתחו, וחנה כי שמעה את הדבר ויפג לבה ותאמר: חסדי ה' רבים!
ויהי לתקופת השנה ותלד האשה בן, ויקראו אותו בשם ישראל, והם כבר היו באים בימים, ולא זכו לגדל את הבן הנולד להם, וישכבו עם אבותיהם, בהיות בנם היחיד עוד נער קטן. ויגדל הנער מעצמו וימצא את ה' ואת דרכו בהיותו בודד, ויצא שמו בכל הארץ. ורבים השיב מעוון, ויהי לאחד מרבּי ישראל.
ג: הָאִמָּהוֹת
בימים קדומים חי איש חסיד אחד, אוהב רבותיו ומתגעגע לשמוע תמיד מן הגדולות אשר עשו. ועוד ביותר דבקה נפשו במורה החסידים, שחשבהו למלאך שלוח ממרום להפיץ אור בין בני־אדם. עשר פרסאות היה יכול ללכת בדרך, לדבּר עם איש, אשר חשב עליו שהוא יודע לספּר על דבר הרב; ובעד כל שיחה היה נותן כל חללא דעלמא.
ויהי היום והוא נסע לרבו ליום מועד ושבת, ויתע מני דרך, וישב על עקבו, וירא כי תעה עוד יותר. וכה סבב כל היום, עד כי רד השמש. ויהי ערב וחושך, וערפל כּיסה את עין הארץ, ויתירא ללון בשדה בלילה, מפני חיות־היער, ויתפלל לאלהיו: אנא, הביאני למושב בני־אדם; ויפקח ה' את עיניו וירא נר נוצץ מרחוק וילך לאור הנר עם עגלתו. ויבוא לכפר אחד וכלב לא חרץ לשונו.
ויהי בעמדו שם ולא ידע אנה יפנה. והוא עיף ויגע, ויאספהו איש־זקן עברי הביתה ויתן לו מקום ללון ומספוא לסוסיו ויאכילהו וישקהו בסבר פנים יפות. וימצא הזקן חן בעיני האורח החסיד, וירא כי רוח בו וכי טוב־לב הוא, ואם גם גדול הוא ממנו בשנים ונשוא–פנים, לא מנע את עצמו מלשרת אותו. ויאמר לנפשו: לא לחינם הביאני ה' אל המקום הזה, אנסה דבר אל בעל־הבית, אולי שמע הוא על־דבר איש ישראל, וידע דבר על אודותיו. וישאל את הזקן לאמור: הידעתם דבר על הבעל־שם? ויאירו פני הזקן ויאמר: אמנם אדע רבות על דבר הצדיק הזה, ואחת מנפלאותיו אשר עשה הלא היא היתה בערש ילדותי…
וישב הזקן על מושבו, והחסיד לקח לו הדום לרגליו, ולא נתנו לעשות זאת, ויאמר: הנח לי, לשמוע דבר מפרשת המורה הוא אצלי כקבלת–התורה, וישב ויקשב, והזקן פתח את פיו ויסַפּר: "אבי מכובדי, הריני כפרתו, היה מתושבי כפר זה והיה איש תמים, הולך בדרכי ה' ומקיים מצוותיו כפשוטן; בדרך חסידים שמקרוב באו אז, לא הלך ואל תהלוכותיהם לא שעה. וכאשר הופיע שמש רבי ישראל בן אליעזר והתישב בעיר הסמוכה לכפר ההוא ורבים החלו לשיח בנפלאותיו, לא פנה אליו; לא מחוסר־אמונה עשה כך, רק באמרו אל לבו: אל תנסו את ה' ואל תבקשו נשגבות! יום יום סיפר כל עובר חדש שמועות מהרב הזה וסיעתו; ורבים מעידים, כי ה' השרה שכינתו על האנשים האל וכי מיום נסתם חזון מישראל לא היה עוד כה. אבל אבי לא סר על־ידי זה ממעשיו ומנהגיו עד עתה והוא גם היה כבר בן חמישים, עברו רוב שנותיו בפשטות ותמימות. ואיך יחל לעבוד את ה' בדרך חדש, כי נפלא ממנו?
“רק אמי מורתי, זכרונה לברכה”, הוסיף הזקן לאמור,"רק עם אמי היתה רוח אחרת. היא היתה אשה כשרה וצנועה, ששמרה רצון בעלה ודרכו דרכה; אבל הפעם הרגישה את האור החדש, ותצק לאבי, כי ילך לרב הזה, לבקש ממנו ברכה, כי לא הרתה ללדת זה כמה שנים, ואחרי הבנות השלוש שילדה לו, לא פקדה ה' עוד ובן לא היה להם, ואני לא נולדתי עוד. ולא אבה אבי שמוע לה.
ויהי מקץ ימים ותהר אמי לשמחתה ולשמחת אבי, אבל הנה ימי הריונה אלה היו קשים מכל אלה שהיו לה, ולא יכלה לעשות כל מלאכה בבית. ואז בקשה עוד הפעם את אבי ללכת אל אותו רב. ואבי עמד על דעתו ויאמר: ה' יעזור לנו כאשר היה עמנו עד עתה. אבל ההקלה לא באה. וכאשר קרבו ימי הלידה הפעם, ותפחד אמי ותדבר שוב על לב אבי, כי ילך לצדיק אשר תבטח בו ולבקשהו כי יתפלל בעדה. ויאטום אזנו משמוע לה ויאמר: אשרי אדם בוטח בה‘! ויהי בבוא ימי האָבנַים ותקש אמי בלדתה ותבוא בסכנה, וידי המילדת רפו להושיעה, וגם היא ידעה שהרב רבי ישראל מושיע הוא בכמו אלה; ותקרא לאבי החדרה ותאמר אליו, כי אם לא יזדרז ללכת תיכף אל “בעל המופת” הזה, אז בנפש אשתו הוא, ולא יאבה ה’ סלח לו. לשמע דברים כאלה לא יכול עוד אבי להקשות את לבו, ויחבוש לו סוס וירכב אל העיר הקרובה אשר שם גר הרב.
"וסער גדול בא בלכתו ויחרדו האילנות ביער אשר עבר בו. ומי הנהר הבא אחריו המו ויעלו על כל גדותיו. כמו מן השמים נלחמו את אבי למנעו מדרכו. הסוס נכשל בדרך, ואבי לא אמר נואש ויתגבר על כל המכשולים ויבוא אל עיר מגורי הבעל־שם אחרי חצות הליל.
“בכל הבתים היה אופל בבואו וכל יושבי העיר הוזים שוכבים על מיטתם, רק בחדר אחד מבית קטן יאיר נר. ויקרב אל הבית ויאמר לדפוק בחלון ולשאול למשכן הצדיק. ויבט חרש שמה, וירא איש זקן יושב על־יד השולחן ופניו מאירים וארבע נשים זקנות עומדות מולו, והן לבושות לבנים ועל ראשן תופיע נהרה, ויחרד מאד וירא לנפשו לדפוק עוד; וירא בית־מדרש סמוך לַבּית הזה ויאמר: אלך ואאיר את השמש. ויהי בפתחו את הדלת, ויבּהל וישתומם, כי הנה אותו זקן, אשר ראהו לפני רגעים בחדרו, יושב שם מוטה לארץ ועורך חצות… ויאמר לעצמו: אין זאת כי רוחי אין אתי, וילך משם אל הבית ויבט בחלון החדר; והנה אותו זקן עוד יושב על מקומו וארבע נשים עומדות אצלו והאור מאיר על ראשן. ויפחד מאד ויאמר: אלך שוב אל בית־המדרש, כי שם בית אלהים ולא יאונה לי רע. והנה הזקן יושב גם שם על הארץ כבתחילה, ומורא גדול נפל עליו ולא ידע את נפשו… ופתאום התעורר היושב ויקרא בקול: פתחו שערים! ויתעלף השומע ולא עמד עוד רוח בו. והנה נפתחה דלת הבית ויצא אליו האיש הזקן ויגע בכתפיו ויאמר לו: קום והתעורר וירדת אל ביתך, כי אשתך כבר ילדה זכר, וקראת את שמו ישראל כשמי, ויהי הדבר כן. והנה אנכי הוא הניצב לפניכם בזה”.
וישכם הרב החסיד בבוקר וירחץ ויפרד מעל הזקן בשלום וישב בעגלתו ויסע לרבו, ויבוא אליו עוד במועדו. ובספרו לו את המעשיה, אשר שמעו אזניו, ויען ויאמר לו: הן גם אני ידעתיה, ומרבותי שמעתי, כי אותן ארבע הנשים היו האמהות שרה, רבקה, רחל ולאה.
ד: הַשִּׁכּוֹר וּמַפְתֵּח־הַגְּשָׁמִים בְּיָדוֹ
בימי הרב רבי ישראל היתה בקיץ אחד עצירת–גשמים ימים רבים. השמים היו כנחושת ומטר לא ירד ארצה ויבשו כל השדות והכרמים, התמעטו הנהרות ויושבי הארץ יראו מאד, כי תבוא שנת רעבון גדול, ובר מן השנים הקודמות לא הכינו להם. ויגזרו ימי תענית־צבור בכל עיר ועיר ויענו בצם נפשם וישפכו לפני ה' שיחם, והוא לא שמע להם. בכל יום ויום עלה השמש ויקדח כל ירק וכל עשב. ותרעבנה הבהמות בשדה מאין מרעה, ויתיקר שער הלחם ויצעקו העניים ולא קם עוד רוח באדם.
ויבואו תלמידי הבעל־שם לפני רבם ויקבלו לפניו ויבקשו אותו כי יתפלל לפני ה' כי יפתח את שערי השמים, ויען ויאמר להם: לא בידי עכשיו מפתח הגשמים. ויאמרו אליו: איך יוכל אדוננו לראות במותנו, אנו וטפנו ובהמתנו, לפניך? ויאיצו בו ויתחננו לאמור: עשה למען עמך, רבנו, ואם פשענו וגדול עווננו, עשה למען תינוקות של בית רבן, שלא טעמו טעם חטא. ויאמר הרב: סר כוחי מעלי עתה ואינני יכול לגשת לפני האלהים, אבל הרחק מזה עשרים פרסה יושב בעיר קטנה איש ושמו ראובן ושם אביו יעקב, לכו אליו; אם יעתר לכם, להתפלל בעדכם, כי אז יבוא הגשם ממעל, ולכל בני־העולם תהיה הרוָחה. –ויתמהו האנשים על אשר לא יתפלל בעצמו לפני הקדוש־ברוך־הוא; אבל הם התרגלו לשמוע בקול רבם ולא להרהר אחרי מידותיו, וישימו לדרך פעמיהם ויבואו לאותה עיר שלושה אנשים חשובים ואנשי־מעשה, ועיני כל ישראל צפויות אליהם.
וישאלו בבואם את אנשי העיר לאמור: היש אצלכם איש קדוש, ושמו ראובן ושם אביו יעקב? ויענו כולם: לא היה כזה בתוכנו וקדוש לא ישכון בגבולנו, אנשים פשוטים אנחנו. ויאמרו הצירים: חקרו ודרשו, כי לא לדבר ריק שלחנו רבנו הנה. ויאמרו אנשי העיר: כנים אנחנו ואמת אנחנו דוברים; האיש אשר אתם מבקשים אַין ולא ידענו כמותו.
ויען איש אחד מן הקהל לאמור: אמנם בבית סמוך לבית־עלמין יושב איש־עברי אחד, והוא שותה שיכור כל הימים, וכל תרופה לא צלחה להשיבו אל דרך הטוב, שמו ראובן בן יעקב.
ויאמינו האורחים, כי מורם לא התל בהם, וילכו אל הבית, אשר הראה להם האיש, והבית שפל־קומה, קירותיו עקומים והדלת שבורה ופתוחה. ויראו בחדר צר, שחור תארו, איש בבגדים קרועים, על רגלו האחת מנעל והשנית יחפה, ישן על גבי הקרקע, מצע תבן שמתחת לראשו נמוט - וריר יוצא מפיו ונוזל. והם באמונתם ברבם לא נסוגו אחור וינסו לעורר אותו, ולא הקיץ השוכב, וימשכו אותו בידיו, ולא נע. ויאמרו השכנים: לשוא עמלכם. אחרי ששתה הלז לרויה, הוא שוכב כל היום דומם, וכל דבר שבעולם לא יקים אותו על רגליו; והיה אם דבר לכם אליו, עליכם להמתין עד הבוקר, כי אז הוא רוחץ את ידיו ואת פניו ומתפלל תפילה קצרה, בטרם יחל לשתות. - ויעשו האנשים כן, וילינו בעיר הלילה, ובבוקר השכם קמו וימהרו אל המקום, וימצאו את האיש עומד כבר בטליתו הקרועה וזקנו העבות ופניו השחורים כפני שד. וכמעט קט, עוד לא הספיקו לומר דבר, והוא כבר חולץ את תפיליו ומושיט ידו אל הבקבוק המלא, העומד לפניו. ויחזיקו בו הבאים ולא נתנוהו לנגוע במשקה. ויאמרו לו: הרב ישראל בן אליעזר שלחנו אליך, כי תתפלל לירידת גשמים. ויגער בהם האיש ויאמר: איזה רוח עבר עליכם לבוא אלי? הניחוני ואשתה! ולא נתנוהו האנשים לעשות כן, ויאַבק עמהם; וירא כי לא יכול להם, והמה הפצירו בו, וחזרו ושילשו שאלתם: עשה מצוַת רבנו, כי שלחנו אליך, ויקרא האיש בקול גס ויאמר: ריבונו של עולם! עמך ישראל צריכין למטר, אנא, פתח ידך והמטיר להם גשמי־ברכה די מחסורם. הוא עוד טרם כילה לדבּר, והנה התקדרו השמים בעבים, וימהרו האנשים ללכת, כי כבר החל הגשם.
ה: הַפְּגִישָׁה
לרב רבי ישראל בעל־שם היה תלמיד אחד עניו, והוא נחבא אל הכלים בעבודתו ובמעשיו, ובמספר התלמידים הגדולים בעלי־ההשגות לא התחשב ולמושב רבו לא נדחק, לשוחח במסיבו בעניני העולמות העליונים והכוָנות הגדולות, כי אמר: יחוד־אלהים ישיג האדם גם בהשכמת־הבוקר הפשוטה, בנתינת פרוטה לעני ובאמירת קריאת שמע מלה במלה, ככתוב בסידור. יום רודף אצלו יום, ובכל חליפות העיתים התדבק את קונו ויעבדהו בלב שלם. אולם לדבר אחד התגעגע תמיד, כי יקח אותו רבו פעם אחת ללוותו בדרך נסיעתו. ונסיעות הרב רבי ישראל, היה עושה לרוב במוצאי שבת אחרי ברכת ההבדלה, והיה עובר בזמן קצר בסוסו הדל ובעגלתו הפשוטה יַמים ומדינות היו מפליאות מאד.
שנה שנה הבטיח לו רבו, כי ימלא את משאלות לבו בבוא העת, והעת ארכה… כמעט כל באֵי סוד הרב זכו לכבוד הזה, לצאת עוד פעם בדרכו זה, אבל אותו תלמיד לא זכה עוד לכך.
ויהי בליל מוצאי שבת אחד, הוא יושב בבית־המדרש בפינה והתנמנם ויחלום: והנה רבו קורא לו, כי יסע עמו עתה, וישמח וייקץ; והנה באמת שמשו של הרב עומד עליו ואומר לו: מהר לרבנו, העגלה כבר רתומה והוא מחכה אליך, כי תלך עמו בדרך. ויָגֶל לבו ויקפוץ החוצה ויעמוד כרגע לפני בית־הרב.
וימצא את כל הכנופיה ו“החבריה הקדושה” סובבת את העגלה, רבו כבר ישב בתוכה וקורא לו מרחוק: קום ושב למולי. ולא יכול להשיב דבר, כי פג רוחו מרוב שמחה; וירימוהו החברים בידיהם, וישיבוהו ממול הרב ויאמרו: שלום! העגלה אך זזה ממקומה, וכמעט רגע נעלמה העיר מעיניהם והם הנם על פני השדה. אלקסיי המנהל הפנה, כדרכו ברמיזת הרב, את ערפו אל הסוס.
ויסעו כל הלילה ואין דובר דבר, כי חרדת השתיקה נפלה על לב הנוסע, ויבואו ממחרת הבוקר אל עיר רחוקה, רחוקה מאד. שם נחו מעט והתפללו תפילת שחרית בקצרה ויסעדו לבם בפת חרבה ויסעו הלאה, והעגלה כמעט מרחפת באויר. הנה הם עוברים על פני יערות ונהרות, ערים וכפרים, סוס כחוש כזה עושה בדרכו חצי מיל בשעה, והם כמעט מדלגים על הארץ; והתלמיד אינו שואל את הרב, אנה יבואו ולאָן פניהם מועדות. ויהי ערב ויהי בוקר, ויסעו כל היום ההוא ולמחרתו ולמחרתים. הם עוברים מדינה מדינה, והם כבר באו לירכתי ארץ ואין דובר דבר. ויבואו ביום שישי אחרי הצהרים לכפר אחד, עני מאד ודל, אין בו שיח ועץ־פרי, הבתים דלים ושפלים והחלונות שבורים והאנשים אשר פגשו בחוץ כולם הם מוכּי־אלהים, זה מוכה שחין, וזה פיסח שתי רגליו, זה ידיו קטועות וזה עיור. את ממלכת העוני הם רואים עין בעין, כמו שלא ראה עוד אדם על פני האדמה. ופה ציוה הרב לנוח, הוא ציוה למנהל לעמוד על יד אוהל שבור ושחור, וירדו מעל העגלה, ויכוף הרב את קומתו אל החור, שהוא הדלת, ויבואו שניהם אל הבית פנימה, וכמעט לא יכלו לעמוד בּחדר השפל, והנה על הקרקע מוצע תבן, ושם יושב איש זקן, כמעט רק עורו לבשרו, והוא מצורע מכל רגלו ועד ראשו וחולה מאד.וירא את הבעש"ט ויקם ויתן לו שלום בשתי ידיו וישק לו וירמוז לו, כי יבוא אחריו, וַיַראה לו פתח קטן בקיר ויעלמו בו, והתלמיד עומד ומשתומם על המראה ולא ידע את נפשו.
ויהי כי עברו שתי שעות להתבודדותם יחד, והשמש נטה לבוא, וישב הרב והזקן, ושניהם נרעשים ופניהם אין להם עוד. והם הרב והתלמיד מיהרו לשבת על העגלה, כי כבר רד היום. הסוס הניע את רגליו, וכמעט קט והם באו לעיר אחת יהודית לפני קבלת שבת. ויבואו למלון אחד, לשבות בו. והתלמיד לא הגיד לשום איש, כי רב גדול ליהודים בא הנה, כי כן ציוה עליו, ויתפלל רבי ישראל יחידי בליל־שבת ויקדש על חלת־לחם בחדרו. גם ממחרת היום התבודד, שלא כמנהגו ביום שבת ומועד. והתלמיד יושב בפינה ולבו קשה עליו. ה' ציוה לכבד את היום הזה מעונג.
וירא התלמיד בצהרים בבדקי הדלת את הרב יושב דומם ועיניו בולטות, כמו יוצאות מחוריהם. העולם כמו אינו סובב על צירו, וסר כל בשר ורוח. קראו בספרים אם מצאתם שבת כזו.
והמצוקים ניצחו! בצאת יום השבת הרים הרב את ראשו, ציוה להכין לו ולתלמידו את הסעודה השלישית, ויטול ידיו ויברך ויאכל מעט. אחרי הסעודה התפלל תפילת־ערבית, הבדיל על הכוס וציוה על אלקסיי לאסור את הסוס, וישבו על העגלה ויסעו כל הלילה, ויבואו לפני עלות השחר לכפר, אשר בו היו בערב־שבת ויעמדו על־יד האוהל, ויבואו פנימה, והנה הזקן המצורע שוכב על התבן ונשמה אין בו. ויקחו מים מהבור הסמוך לטהרו, והבעש"ט הביא עמו תכריכים להלבישו. ויטענו את המת אחרי־כן על שכמם, וישאוהו הרחק מעט אל גבעה קטנה, במכרת־המתים הידועה בימי התלמוד והתנאים, וארון מוכן, וישימוהו בארון. וירד הענן ויכסה את הקבר. –
ובשוב הרב מדרכו עם תלמידו לביתו והם נוסעים על העגלה, פניו כתמול שלשום; יכול אדם לדבּר עמו ולשוחח עמו.אז התאזר התלמיד חַיל ואמר לו: אנא, מורי ורבי, שאלתי ובקשתי מכבודך, כי תאיר עיני בחזיון אשר ראיתי ובחידה אשר עמדתי לפניה. פתח הרב ואמר: דע, תלמידי כי בכל דור ודור יש מעין משיח בעולם הזה, בהתלבשו בגוף אדם ידוע־עוני, והוא נושא על עצמו את עוונותיהם של ישראל; ואם לא יגיע עוד זמן הגאולה, והוא יחפוץ לדחוק את השעה אז בנפש כל ישראל הדבר. דיברתי על לב הקדוש בזה, שלא ישדד את מערכות מעלה, והוא באחת לא ישיבנו, והיה קטרוג גדול ובקש השם להחריב את עולמו, והתפללתי שיקחהו אליו, עד כי יבואו ימי־פדות.
וידום התלמיד, ויאמר בלבו: חלום ראיתי פני אלהים מליט פניו. – ויבוא אל ביתו ויאסף אל עמיו…
ו: הֶחָלִיל
בימי הרב היה חי בכפר אחד, הרחק מקהילת היהודים, איש אחד ממקורביו, והיה דרכו באומן וביושר, בה' בטח לבו, עושה מעשיו בצדקה; ובכל שנה ושנה לימי אלול היה בא העירה והיה לו “מקום מושב” בבית מדרשו של הרב. והיה לאיש ההוא בן־יחיד והוא אטום־לב ולא אבתה נפשו בלמודים, וגם את האלפא־ביתא לא יכול לקרות, ויהי כבן שאר האיכרים בכפר ללא תורה. הוא היה משקה את הבהמות כמוהם ורועה את הצאן ומכה בחליל כמוהם, ואביו נשא את גורלו עמו; ואם גם לא הקיף את רבו בבקשות, כי ישנה את לב בנו וישם לו רוח חדש, לא הבין את דרכי ה', מדוע נתן לו בן כזה.
ויהי כבוא הנער לשנת שלוש־עשרה, אז אמר אביו לקחתו עמו לימי התפילה הגדולים לעיר, לחנכו שם מעט, ויסובב הנער כל הימים בשוָקים וברחובות. ורק בקושי עלתה בידי אביו לאספהו הביתה. ויתפלל אביו לה', כי יפתח את לב הנער עתה ויתן לו ניצוץ יהודי ולא יהיה יוצא־חלציו כציץ נובל ולא יבוש בו לפני קהל ועדה.
יום־כפורים לעם ישראל! שנה בשנה יתאספו ביום ההוא כל בני־ברית, כקטן כגדול, כשוֹע כדל, לשפוך שיחם בבית־האלהים לפני יושב מרום ולבקש סליחה על כל מעשה ופשע, כי רב עוון האדם! מלאכי השרת עומדים לימינם, לימין בני־האדם, ולעומתם לוחמים עמהם בני־השטן. התנגשות עולמית! תגרת הדורות! ובאותו יום גדול ונורא התחדשה המלחמה ברוב עוזה: זעם גדול היה אז בעולם, כי גבר החטא, ורבו ידי המשטינים והמקטרגים…
לשוא התאזר ראש־המתפללים חַיל וילך מעולם לעולם לבקש רחמים על בני־ברית, והן בכל מקום בואו, כבר הקדים האויב לבוא. ויבקש את אליהו הנביא ולא מצאו; ויבקש את אחיה השלוני רבו ואיננו; ובבואו לפני היכל המשיח, והנה נסגר… כה עמד לפני עמודו ועיניו כמת. שעות עברו והוא לא התנועע; אימה ופחד נפלו על פני המתפללים ויתפללו בחרדת קודש, כי לא יכלו להרים קולם, בראותם רבם עומד כתומר מקשה. מלאכי עליון פתחו שערים לפני עם נדכה ונענה, המבקש על נפשו, אבל השער לא נפתח. השטן בעצמו שומר עליו ובידו המפתח של ברזל.
והנער הכפרי עמד כל היום בפינה אצל אביו וירא את שפתי האנשים לוחשות דברים לא־יבינם, והנה הם מביטים בכרכי־ניר, המלאים נקודות שחורות, ובוכים בוכים בלט. ורגש עצום אחזהו, אשר לא ידע אותו מתמול שלשום רגש מכאיב והוא שם כמו מחנק לצוארו.
בחצר־אלהים של הטבע בהיותו רועה הצאן, היה תוקע בחלילו שירי־מרחב, בעמוד השמש ברום רקיע; ופעם גם המה נכאים ברדת היום ובא הסתיו, והוא שוכב לבדו… ובעומדו כה בעולם זר ופני האנשים מפיקים עצבת, חפץ לשפוך רוחו גם הוא, ויחפוץ לקחת החליל בידו ולתקוע בו. וירא אביו, כי הוא ממשמש בצלחתו ויאמר: חליל! ויבָהל ויאמר לו: חלילה לך מנגוע בזה, כי זה אסור היום. ולא הבין הנער, מה הוא סח, ויושט ידו להוציא את הקנה; ואביו לא נתנהו לעשות זאת ויחזק בו, על־ידי מטלית, כי מוקצה הוא החליל, לפי דעת התורה והחכמים. כה עבר סוף תפילת מוסף ומנחה. ובהגיע תפילת־נעילה והרב עוד עומד עטוף בטליתו ובתכריכו הלבן מבלי נוע, ולב הציבור הישראלי כולו נכנע לפני אל שופט, שוכן במרומים, והוא אז מקשה מפחד, בבוא הערב לנעילת שערים, והם טרם נפתחו, לא יכול הנער להבליג על רגשותיו הסוערים עוד, ותחזק ידו מיד אביו ויוציא את החליל ויתנהו אל פיו ויריע בו בחזקה. – ויבּהלו בני־הקהל ויסוֹבו עיניהם, לראות מאין יבוא הקול המוזר בבית־התפילה. והאב נאבק את בנו יחד, וירם הבעל־שם טליתו מעליו ויורה בידו כי יניחו לנער, ופניו שבו אליו.
משא כבד הורם מעל הבריאה. קול חליל עלה לשמי־מרום ותהי שעת רצון פתאום, ולא יכול השטן לעמוד בו. נפתחו כל השערים, ותפילות העם העברי מהיום ומדאשתקד ומכל השנים באו כולן לפני כסא כבודו של האב הרחמן, השומע המית כל פּה, ונשמעה המלה הרבּה: סלחתי כדבריך! לכל עדת בני־ישראל היתה עתה הרוָחה.
ז: הַבְּאֵר
פעם אחת הלך המורה מחוץ לעיר מגוריו מֶזיבוז עם החבורה המיוחדת שלו וידבּר עמהם בעניני אלהים והשגת־האדם והנה נטה היום, הגיעה שעת תפילת־מנחה מתקנת אבות. ומים אין בכל הכפר ההוא, לרחוץ בהם את הידים לתפלה, כחוק; ונשמות רבות סובבות באויר ומחכות לתפילת הרב, כי ישיב אותן למעונן… השעה היתה שעה של התרוממות גדולה ותיקון־הרוח. ויעמדו החברים סביב הרב בעיגול, ויקח הרב את מטהו ויך בו בצור, שהיה עומד מצד הדרך, ויצאו מים חיים וירחצו פניהם וידיהם וינגבם ויעמדו להתפלל. איש איש עמד לפני אלוהיו, והמים נזלו מבלי הרף ויהיו לבאר נובעת מסביב לצור.
והדבר שמע ליושבי העיר, והמה ידעו את המקום, כי לא היו בו מים, ויבואו אנשים רבים לראות במראה המים המפּכים וצלולים כבדולח, ויהי שם מצורע אחד, ויקח מן המים ויזרוק בהם פעמים ושלוש על פניו, ויהי הדבר כמי הירדן לנעמן שר־צבא ארם וירפא ועורו הפך לבן טהור. ויהי לנס. ככה היו המים למי־מרפא לכל חולה ולכל מַדוה. כל ידוע־חולי, אשר שתה מהם, שב לאיתנו; וכל נפש מרה ומלאה מצוקה, שהגיחה אותם אל פיה, והיו לה כשמן לעצמות, להשיב את הרוח. פיסח כי טבל בהם רגלו לא היה צריך עוד למשען כלי־עץ; ופעם בא עיור בדרך וישם מן המים על עיניו ותפקחנה ויהי כאחד האדם.
גם האיכרים אשר מסביב הכירו את הברכה אשר בבאר הזאת ונהלו צאנם ובקרם, להשקותם בה. וישמינו ויגדלו שלא כדרך הארץ. אילנות שחדלו לתת את פרים שבו להוציא פירות טובים למאכל ומַרוי־עינים, כי המטירו עליהם מהמים האלה, כי רבו שני עובדי־אדמה יחד על גבול שׂדיהם, ולקחו שני כדים חדשים וימלאו אותם עד החצי מים ויעמידו את הכד האחד בקצה השדמה האחת ואת השני בקצה השדמה השנית לעומתו וילינו הלילה, ובבוקר מצאו, כי נזלו המים מן האחד ויבואו לכד השני למלאותו, וזה נשאר ריק… וידעו אז כי ביקש בעליו של זה להסיג גבול רעהו. כה היתה הבאר גם לשופט צדק ולמַרבה שלום בעולם.
ויהי כי עברו ימים רבים ויאמר ה' לנסות את יושבי הארץ, ותפול חלקת־אדמה מגבעה אחת, אשר מסביב לבאר, ותכס אותה, נסתמה בריכת־המים! ויבואו בני־היהודים מיושבי העיר הסמוכה ויחפרו באדמה לגלות את הבאר, אבל בקשו ולא מצאו. חולים באו מרחק מאה פרסה בכדִי, והבה לא ידעו עוד את דבר הסתלקות המים ויעמדו לפני המפולת במפח־נפש, כאותם הנזירים שבאו מארץ רחוקה להקריב קרבנותיהם בבית־המקדש ומצאו את הבית חרב… באו הצמאים בפשותם למים חיים, וגאולה לא באה להם. ויצעקו האנשים בצר להם: עד מתי, ה', לא תשוב להיות בתוכנו!
ויבוא איש זקן לבוש בדים בחלום הלילה אל איש־איכר, שהמגרש ההוא, שבו היתה הבאר, קרובה לביתו ולנחלתו, וגם הוא מתאבל על המעין הטוב, כי הלך ממנו. ויאמר אליו הזקן: עורה, למה תישן; קום מעל מיטתך וקח את המעדר בידך וחפרת סביב הגבעת ויבואו המים.
וייקץ ותיפעם רוחו בקרבו, וימהר ויקח את המעדר ויצא אל השדה. עוד לא הספיק לעשות שלוש חפירות ונבעו המים ממחבואם, ויפול על פניו וישתחו.
והשמועה באה בכל הסביבה לאמור: שבו מי־העדן להיות נוזלים בצור, ויקומו ויהללו את ה' בתודות ובתשבחות.
ח: שְׁנֵי סְפָרִים
בימי הבעל־שם חי בעיר אחת עשיר גדול, עושה צדקה וחסד, אוהב תורה ומצוות, ומשכיל אל דבר לעשות נחת־רוח ליוצרו, ויהי כאשר עברו עליו ארבעים שנה לגדולה ולמעשים טובים, ואין כל מידה ישרה אשר לא החזיק בה, ויאמר לתת לבית־המדרש בעירו ספר־תורה, שכתיבתה תהיה בקדושה ובטהרה באופן מפליא.
ויסע הכפרה ויקנה אצל איש כשר שנים־עשר עגלים רכים וישכור לו רועה נאמן, והוא רעה את העגלים באחו, פיטם אותם והאכיל אותם והשגיח עליהם, שלא יהיו נהנים מהגזל, ויהי כי גדלו העגלים ויקרא לשו“ב אחד, שהיה מפורסם ביראתו ועבודתו את אלהים, והוא שחט את שנים־עשר העגלים ויברך עליהם, ויבדוק את הריאות ו”בחסדי השם נמצאו כולם כשרים." ויחלקו את הבשר לעניים ואת העורות נתנו לפועלים תמימים; והמה עבדו את הקלף ויצא הדוּר ויפה ונחמד לכתיבה.
וסופר אחד ביקש ומצא לו העשיר, שהיו אבותיו גאוני־ארץ; ובכל הימים אשר כתב ספרי־תורות קידש וטיהר עצמו ולא ניגש אל אשה. והיה טובל עצמו בכל יום ויום, בטרם ניגש לכתוב היה קורא בספרי־יראים באותה פרשה וידע לכוון בכל אותיותיה על– פי שבעים פנים…
שמונה שנים רצופות כתב הסופר היראי הזה את ספר־התורה בעליה אחת, שפינו לו להתבודד שם, וככלות השנה השמינית נשלם בהידור נפלא ובכתיבה תמה, אשר לא נראתה עוד כמוה, זה מאות שנים, שלא נכתבו ספרי־תורה בזהירות כל־כך, בדיוק ושמירה לנותן־התורה ויחוד שמו הגדול.
וכאשר נשלמה כתיבת התורה הזאת ציוַה העשיר לשקלה בתרק"ב דינרי זהב ויתנם לסופר, מלבד מתנות רבות יקרות, שנתן לו ולביתו. ומשתה גדול ליהודים בעיר ההיא ובכל הסביבה עשה העשיר, ויכינו כל מיני דגים מבושלים בשמן אפרסמון ויין משומר עתיק העמידו על השולחנות, והלחם היה של סולת נקיה מנוקה בשלוש־עשרה נפה, הביאו פירות מטוב כל הארץ וכל מיני מגדים. והדת ניתנה לכל בני־העיר לבוא לאכול ולשתות ולהיטיב לבם שלושה ימים רצופים.
והיה שם בין משמשי הסעודה שמש אחד, ושמו סומכוס, שם שהיה נוהג רק בימי התלמוד, והאיש היה פשוט ותמים, אוהב את עבודתו ורצוי לכל אדם. ובדבר אחד החזיק מעודו: זהיר היה באמירת־תהילים בכל יום, לא עיכבוהו כל טרדה וכל עבודה; ואת התהילים היה אומר בפשטות ובטוהר לב, ואם גם פירוש־המלות לא הבין – היו הדברים יוצאים מפיו בטוב טעם והיו תמיד מכוונים למַשמעם.
וישת סומכום, קורא התהילים, ביום ההוא מן היין, ותרדמה נפלה עליו ויישן. משרתו היתה היום להכין מים לקרואים, כי יטלו ידיהם לסעודה, והוא עוד לא הכין מאומה.
ויהי כי הגיעה עת הסעודה, שאלו הקרואים מים ליטול ידיהם ולא היו. ויהי קול הקרואים: איה סומכוס? סומכוס איהו? ויחפשו אותו בכל מבואות הבית ולא מצאוהו. ויחר בו אף העשיר וילך בעצמו לחפש את השמש וירא אותו ישן בעליה, ולא יכול לעצור ברוחו וידחפהו ברגליו ויאמר לו: קום, עצל, אומר־תהילים למה תירדם, וכל הקהל מחכה למים! וייקץ השמש, ויחרד ויאמר: סלח לי, אדוני, כי ישנתי, אבל העשיר עוד הוסיף הוכיח אותו. ויושב מרום ראה ושמע כל אלה!
הקרואים אך זה עתה ישבו לאכול, הם ברכו ברכת “המוציא” ושתו את הכוס הראשונה לחיי נותן הסעודה והקדשו הגדול, והנה מרכבה אחת עם סוסים דוהרים באה ותעמוד לפני
שער החצר ועבד אחד ירד ממנה ויבוא הביתה ויאמר לראש־המסובים; אדוני, שר גדול מחכה לך בחוץ, כי דבר לו אליך. ויקש על העשיר לציית לו עתה ולעזוב את קרואיו בעת כזאת; אבל העבד האיץ בו ויאמר: לא ארפך עד שתלך, כי הדבר נחוץ! ויבקש העשיר סליחה מאת קרואיו, ויצא עם העבד לפני שער ביתו ויעמוד סמוך למרכבה ויאמר שלום ליושב בה. ויאמר השר אליו: שבה־נא אתי במרכבתי ונדבר יחד. ויאמר העשיר: איך אוכל לעשות הדבר הזה, ושם בביתי מחכים לי קרואי לסעודה. ויפצר בו השר ויאמר: רק לרגעים אחדים סורה אל מרכבתי. וישמע העשיר בקולו. הוא אך ישב במרכבה, ויחלו הסוסים לרוץ, וכרגע עזבו את העיר, וכמעט קט ותעבור המרכבה הרחק הרחק.
ויבואו ביער גדול בין אילנות גבוהים, המכסים את השמש, ויעמדו הסוסים לפני ארמון גדול ובו חלונות למאות; ויובילו אותו השר והבד לאולם גדול, ובו שבעים ואחד כסאות למשפט. מנורה גדולה מאירה בתקרת האולם, כמו כוכב גדול, ואותו הושיבו על ספסל הנאשמים, ויעזבוהו לבדו.
ובעוד שעה מועטה רעש ההיכל, והנה באו שלושה זקנים לבושים לבנים וזקניהם הארוכים מפיקים הוד והדר ויאמר לעצמו: תואר אלה כתואר פני האבות, ואחריהם בא איש לבוש ככוהן גדול, ועל חזהו חושן ואפוד וציץ זהב על מצחו; ואחריו באו מורים וזקנים, שופטים וסופרים, וישבו איש איש על כסאו, עד מלאות כל השבעים ואחד.
והנה נפתח שער גדול ויבוא מלך הדור בלבושו, כתר משובץ אבנים טובות על ראשו ובידו ספר אחד כולו מצופה זהב טהור. ויגש ויפן אל היושבים על הכסאות ויאמר: שמעו־נא, האבות, שמעו, כהני־אל, שמעו זקנים ושופטים, הן ידעתם, כי כתב משה הנביא את תורתו בחמישה ספרים, וידעתם כי ספר בן חמישה ספרים כתבתי גם אני, הוא ספר התהילים, -ספר התורה ירושה הוא לבני־ישראל, ויהי להם לחוק ולמשפט, וספרי הוא נחלת בתי־תפילות, ויתפלל בו כל איש מר־לב ומצוק ולפני ה' 'שפוך שיחו. והנה בא זה האיש, היושב עתה לנגדכם, וביזה היום את עבדי הנאמן סומכוס, הקורא בתשבחותי בשׂום־לב כל הימים, בּיזה אותו, כי רם לבבו על – ידי נתינתו ספר תורה חדש לבית־כנסת; ואתם, שפטו־נא ביני ובינו, יבוא משה בן עמרם, ויעיד גם הוא.
וירעשו הסיפים. נפתח שער גדול עוד מהראשון והופיע איש זקן, אשר קרן עור פניו וכולו עטוי אור ומטה – אלהים בידו. ויעמדו, נעים־זמירות־ישראל, משיח אלהי יעקב, ונותן־התורה, איש מול אחיו. אבי־התורה ואבי־התהילים יחדיו נפגשו!
ולפתע נעלמה כל התמונה הנאשם יושב במרכבה דוהרת, והיא עומדת לפני שער חצרו וירד וימצא את המסובים יושבים ומחכים לו, וישב במקומו ויקרא: איה עבדי היקר סומכוס, כי לא ראהו, וימהרו בדיו להביאו ויושב אותו על־יד ימינו ויכבד אותו מאד בכל עת הסעודה; ויתמהו האנשים על זה, ויסַפר להם אשר קרהו ויצא לבם. וקיבלו עליהם כולם בסעודה זו, ליסד חברה לאמירת תהילים בכל יום. והעשיר היה גבאי של החברה כל ימיו וסומכוס נעדה לפקידה הנאמן. ויסף להתהלך בתום ובמישרים עד יום מותו.
ט: מְיַשֵׁר הֲדוּרִים
בימי פרסומו של הרב רבי ישראל היה איש עשיר אחד, בעל־צדקה ואוהב־חסד, והוא היה מקורב לָרב וחבבו הרבה, כי היה נותן לו תמיד ממון לפדיון שבויים ועזר לכל תלמידיו בצר להם. והיה כי עבר דרך עירו היה מתאכסן אצלו ויושב אתו ימים אחדים. וה' ברך את העשיר בכל, ותהי לו בת אחת יפה ומושלמה, ושמה נעמי, והיא היתה גם טובת חיל, ואם בא עני ודפק על הפתח, היתה רצה לפתוח לו ללתת לו מזון ומחיה.
ויהי כי בגרה והתחילו לדבר בה נכבדות עם אנשי יחס ולומדים, החל העשיר לרדת מנכסיו ויפסיד בכל עסקיו ויבוא לפני הרב ויקונן לפניו ויספר לו, כי נהפך עליו מזלו, וישתוק ולא ענה אותו דבר. שאלו התלמידים אותו ויאמרו: ילמדנו רבנו את דרכו, הן האיש הזה הוא אחד ממקורביך, וכל־כך הרבה לעשות צדקה וחסד, ואתה לא תעמוד לימינו ותדחהו בקש? ויחרש ולא ביאר גם להם את הדבר.
לא אאריך, העשיר הֶעֱני לגמרי, מכר את ביתו וכל נחלתו והיה צפוי בעצמו לחסד. שיבה זרקה בו מרוב צער, וגם בתו זו המפונקה והמעונגה פשטה מעליה זה כבר את בגדי החמודות והיתה לבושה סחבות, עושה כל עבודה פשוטה, וכל רואיה נעו ונדו ראש ואמרו: הזאת נעמי?
ותלך נעמי בכל יום לפנות ערב להביא מים מן הבאר,כי התביישה לעשות כזאת ביום. וירא אותה בחור אחד, נושא־סבל, עושה את מלאכתו, ותחשק נפשו בה ויבוא אל הוריה ויאמר, כאיש פשוט: תנו־נא לי את בתכם לאשה. ויתחלחל האב, כי היה זה המבקש עם־הארץ גמור, וכמעט לא ידע קרוא בספר־תפילה. אך אשתו אמרה: טוב שנתן את בתנו לאיש הזה משלא תנשא כלל, ובידינו אין מאום. ויאמרו לו: הן, ויכתבו תנאים כדת.
ויהי כי נישאה נעמי לנושא־הסבל, התהפך מצבו של אביה האמיתי לטוב, וההצלחה שבה אליו וַתאֶר לו פנים, ובעוד שנתים ימים היה שוב לעשיר גדול, וירב עוד עשרו מהימים שלפני ירידתו, ויצר לו מאד, כי השׂיא את בתו היחידה בימי עניוֹ לאיש בוּר ולא השיאה למי שהגון בעיניו. ויבוא אל הרב וישפוך לפניו מרי שיחו על המאורע אשר קרהו בנישואי בתו. ויען ויאמר: אל־נא תדבר כזאת ואל תשא עליך חטא; דע־נא שבתך נועדה לבעלה זה בראשית יצירתה,
וזהו זיווּגה האמיתי משמים; ראו למעלה, שבמצבך בתור עשיר לא תסכים בשום אופן להשיאה לו, ויגזרו אומר, שתרד ממצבך מטה, ולא יהי עושרך למעצור.
אז הבין העשיר דרכי ה'. ונעמי ראתה חיים טובים ועושר גם את אישה הפשוט, כי היה האיש הולך ויכבדה כמלאך אלהים.
י: שְׂכַר לִמּוּד
היה איש אחד בעל עיון, עוסק בעבודת ה' וגם התעמל לדעת דרכיו ולהכיר עניני השגחתו ומעלליו. ויקרא בספרי הקבלה ויעסוק בנסתרות, וכל אשר הוסיף העמיק בדברים אלה, כן גדל צמאונו לדעת ולהוסיף השׂכּל וידוֹע. וישמע כי בארץ אחת גר רב לחסידים ושהוא איש יודע בכל סתר. ויגמור בדעתו להניח את עסקי ביתו ותורתו וכל אשר לו וללכת אליו, לבקש תורה מפיו. וילך מעיר לעיר ומכפר לכפר. וכל אשר הלך הלוך והתקרב למטרתו, כן רבה תשוקתו לחזות בנועם אותו רב חדש. ויבוא בדרכו לכפר אחד ויסר אל איש יהודי ללון. וימצא אותו יושב ומתאנח. וישאלהו לסיבת הדבר. ויענהו ויאמר: הן בנים לי שנַים ובמהרה יגיעו למצוות. ואין ידי משגת ללמדם תורה ותפילה. ויבוא רעיון בלבו: הזמינך ה' ללמד את הנערים האלה תורה, ורעיון אחר בא אל לבו ויבטל את הראשון ויאמר: הוי, פתי, הולך אתה לעסוק בהשגות עליונות, והנה תשאר כאן ללמד צורת אלפא־ביתא לנערים. ויתרוצצו הרעיונות האלה בלבו כל הלילה. ויהי ריב ביניהם ויהי ממחרת־הבוקר ויקם האורח ויאמר לבעל־הבית לשמחת לבו: אם עליך טוב, נכון אני ללמד את בניך חינם, ויעצור בעד תשוקתו, אם גם רחוק היה משאת־נפשו רק עוד מהלך פרסה ויסגור מַאוַיי־לבו בחוּבּו.
ונעשה רעש למעלה ואמרו: הכריע זה במעשהו כל העולמות והמעשים. ויגמרו אומר לשלוח בכל לילה ולילה א אליהו ללמדו.
יא: הַחֲלוֹם
בימי החסידים חי איש עשיר גדול, מוקיר חכמים ואוהב צדקות. הוא היה מַרבה עֵזר לכל אדם וכל הנכנס רעֵב אצלו יצא משם שבע; אבל היה מסַפר קוֹמי, מגדל בלורית להיותו קרוב לחורי־ארץ ובא עמם בעסקים תמיד.
ויהי לעשיר הזה בן־יחיד, שבחייו היה הולך בדרכיו, אבל אחרי אשר מת והניח לו את כל נכסיו החל להרשיע, הלוה ממונו בריבית, עשק שכר־שכיר ולא ריחם על דל; וןגם לא עצר בעד תאות בני־אדם וילך בשרירות לבו.
פעם אחת היה ישן שנת־צהרים באחד מחדריו, ויחלום כי שם בגדיו עליו וישם לדרך פעמיו. וילך יום ולילה וירעב ויצמא, וילא מאד, ולא מצא כל מלון להשביע בו את רעבונו ולהשקיט צמאונו. הוא כבר אמר נואש, והנה לפתע מלון עומד על פרשת־דרכים. ויסר שמה ויקרא אל בעל בית־המלון: תנה לי לאכול ולשתות ואם אַין מת אנכי. ויבא לו הלז בשר־צלי ויין וישב לאכול ולא נטל ידיו ולא בירך.
והנה נפתחה הדלת, ואיש זר ומוזר בא ויגש אליו ויאמר לו: קרוא אתה אל בית־הדין העליון לעמוד במשפט. ויען ויאמר: הנח לי לאכול ולשתות ואחר אלך. וימאן השליח לחכות לו ויאמר: לך עמדי תיכף ואל מאחר. ויקם וילך עמו. ויעברו שדות וכרמים, עד כי באו לפני ארמון גדול, שלא ראה כמוהו לגובה, ובפתחי שעריו עמדו שני שוטרים אוחזי־חרב וישאלו לשמו ולשם אביו, ויאמר להם: אני פלוני בן פלוני וקרוא אנכי היום אל בית־הדין. ויענו לו: לך ושוב אל עקבך, עוד לא הגיעה שעתך לבוא. כעס ואמר: עזבתי מאכלי ומשתי בעת ארעב ואצמא והלכתי בכל הדרך הרב הזה, ועתה תמנעוני מבוא; ויצא סער מבין הכתלים, ויאחזו בציצית ראשו והנה הוא יושב שוב אל השולחן בבית־המלון, והמאכל והמשתה לפניו. הוא הושיט את ידו אל הבשר והנה הזר עומד מאחוריו וקורא לו: קום, למה תאחר; הלא קרוא אתה לבוא לפני בית־הדין. ובטרם עוד ענה לו דבר, תפשו ויוציאהו חוצה ודאה עמו באויר ויביאהו לפני הארמון, אשר ראה לפנים; ועתה שני כרובים רובצים לפני הבית, אין יוצא ואין בא. בקש לדחוק ולהיכּנס וניטלטל שוב והושלך מהלך רב משם. עדי חזר לבית־המלון. ויבּהל ויאמר: מה זה עשה לי אלהים? ויבוא הזר וידחפו ויביאהו לפני בית־המשפט, והנה פתוח השער לרוָחה. ויבוא לאולם גדול, שם יושבים דיינים וראשי בית־דין, והסופרים מימינם ומשמאלם. פתח ראש בית־הדין ואמר: למה זה הריעות לעשות וסרת מדרך אבותיך? ונכנסו מקטרגים וקראו ואמרו: אנו מעידים בך, שכזאת וכזאת עשית. מכל עבר הרשיעו אותו, ובפיו אין מענה. בקשו לדון אותו קשה ולהשליכו בחייו לגיהינום, והנה נפתחה הדלת ובא איש זקן ושוֹע, וקרא ואמר: הניחו לו, בן אבות הוא, עוד יעשה תשובה. ויעלם כל המראה, והוא הקיץ משנתו ותיפעם רוחו.
ויקם ויחלק כל נכסיו לשלושה חלקים. שליש נתן למלכות, שליש לבני משפחתו וקרוביו ושליש לעניים רחוקים. והוא שב לאלוהיו.
יב: שֶׁבַע שָׁנִים
בעיר אחת ידועה גר איש עריץ אחד ומדבּר סרה על אחיו ועושה להם רעה, ולא יכלו לקום נגדו. ויאָנחו בני־ישראל בעיר ההיא מעריצותו. ויהי הים, והוא רוכב על סוס ללכת אל אציל אחד, וירא איש אחד עובר בדרך וכשל בלכתו ומעדו רגליו; וַיחון אותו, ויקם וירד מעל הסוס ויקימוֹ, גם היטיב לבו ביין אשר היה אתו ויחַיה את נפשו. ויברך אותו ההלך. והוא עלה על הסוס לרכב הלאה. בעוד שעה היה עליו להגיע אל פלטרין של האציל, אבל הוא תעה מני דרך. הוא שב אל עקביו ותעה עוד יותר. בין כה פנה היום ויאמר ללון בלילה ההוא ביער אשר לפניו. שם קר את הסוס אל אילן אחד, פרש שמיכה על הארץ וינח עליה. דממת הליל באה בכל הארץ; ובשכבו כה לבדו, חשב לנפשו ויחל להרהר במידותיו, כי אמנם הרע לעשות בהציקו לאחיו בני־עמו. הוא התחרט על מעשהו ויאמר לחדול מעשות עוול ולבחור לו דרך אחרת, אבל ראי ופחד מאד מהרעות אשר עשה עד הנה, כי הרבה לפשוע. הוא קם ממשכבו, רבות מחשבות מתרוצצות בקרבו; ובלכתו אנה ואנה, והנה איש זקן עטוף לבנים עומד לנגדו, ויאמר לו: אל תירא, לפדות נפשל אני בא. ואם תעזוב דרכיך הרעים לגמרי ותשב בבית־המדרש להתפלל ולאמור תהילים שבע שנים רצופות, ויכופּר לך – ויעלם אחרי דבּרו עליו כדברים האלה.
וילן האיש בלילה הזה ביער ויחשוב בדבר הזקן, וישכם בבוקר ויפקר את סוס וילך, עדי מוצאו את הדרך המוביל לעירו, ושם הלך מיד לבית־המדרש וישב מאחורי תנור־החורף ויחל להגות בספר התהילים. והדבר נשמע בעיר: שב פלוני בן פלוני לאלהים.
לשוא באה אשתו ובכתה והתחננה לפניו, כי ישוב לביתו לעשות מעשהו; ושוא באו בניו ובנותיו ודיברו על לבו. הוא גם לא ביקש לאכול עוד משלהם; ויעש שׁירוּת בבית־המדרש, עזר לשמש וקיבל כדי מזון סעודה אחת. בה ישב ירח אחר ירח, שנה אחר שנה. בספר התהילים הגה וזימר את המזמורים ישר והפוך. וגם לן בבית־המדרש, לא עזבו אף רגע.
ויהי ככלות השנה השביעית, בא השטן לנסותו ולהדיחו, והוא לא שמע בקולו, ולא ציית לו.. ויקחהו ה' בו ביום השמימה, ויקברו אותו בני־עירו בכבוד.
יג: “פְּעֻלַּת הַזֹּהַר”
במדינה אחת חי איש עשיר אחד וגם יודע תורה, ולו בת־יחידה, יפה מאד ומושלמת בכל המעלות, וישיא אותה, כאשר הגיעה לפרקה, לאיש חשוב, מבני רבנים וגדולי־ארץ. והוא יהי איש למדן ושוחה בים התלמוד ומפרשיו, וישב בחדרים מרוּוָחים וילמד יומם ולילה, וחותנו סיפק לו כל צרכיו. ויהי היום ויבוא מוכר־ספרים לעיר ההיא, ולו חבילת ספרים על שכמו, ויקנה ממנו האברך את ספר הזוהר, ויחל להגות בו ולא הבין את לשונו, כח לא ידע בנסתר עד עתה.
בתחילה אמר להסירו מעל שולחנו, ויאמר: לא אבטל מתורתי בשביל הספר הזה; אבל לאט לאט החל להתרגל בו ולהבין דרכו וילמד ממנו לדעת, כי לכל דבר חיצוני יש פנים ושגם להתורה יש חומר ורוח. ובהיוָדע לו שוב, כי לא מפי ספרים ותורות לבד יהיה האדם, כי אם מהתקרבות לבני־עליה, ש“המה ששלוחי דרחמנא”, ויחשק להסתופף בצל רב כזה, ויעזוב בחשאי את בית חותנו, הניח את כל חמודיו וילך מעיר לעיר, עדי בואו למקום משכן כבוד רבי אחד. הוא אך צעד על המפתן, ויאמר: זה יהיה מדריכו מעתה.
ויוָדע הדבר בבית חותנו, כי הלך לב חתנו בחדשות, ויחר לו מאד ויקם ויעבר אותו מנחלתו ויפצר גם בבתו שתשלחהוֹ מעל פניה ושתקח ממנו ספר כריתות. ותמאן, כי כשרה היתה ומאמנת בבעלה. וירא אביה, כי גם היא לא תשמע בקולו וידיר גם אותה הנאה ויוציא מביתו, אותה ואת ילדיה, ותמצא לה משכן ברחוב העניים; והיא המעונגה כל הימים, החלה לכבס בגדים בעד אחרים והתפרנסה מזה בצער.
ויהי היום ויחלו שני בניה ויגיעו עד שערי מות. ויהי רעש במרומים, וישמע בית היכל רבי שמעון וירד להצילם וירפאו מיד.
יד: בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן
כשעוברים הצדיקים בעולם בעליון, אזי הולכים עמהם כל המלאכים שנבראו ממעשי־ידיהם. פעם אחת שבק אחד מן התלמידים חיים לכל חי, והוא היה עוסק בתורה ובמצוות ושומר אמרות ה'. ויהי בבואו למסיבה של מעלה, וכל בני הישיבה קמו לכבודו, והביאו לפניו ספר תורה ושאֵלה יצאה מגבוה על גבוה, לאמור: האם קים זה מה שנאמר בזה? וישתאו כל העומדים ויאמרו לנפשם: חס ושלום! וכי לא מילא זה אחרי כל דקדוקי התורה? וגם הוא ענה ואמר: מעיד אני עלי שמים וארץ, ששמרתי את כל דברי התורה כולה מאלף ועד תיו. ובאו מלאכים רבים והגידו צדקתו; באו צדיקים וחסידים, ויאמרו: צדיק הוא חברנו ונאמן הוא. שוב הביאו לפניו ספרי־תורה שבעל פה וספרי הרזים וחזרו ושאלו: האם קיימת כל האמור באלה ולא עברת גם על סעיף אחד מהם? נזכר כי נטרד פעם ושכח לכוון בהזכירו שם אל וליחודו, וידום.
ספורי צדיקים
א: בְּזַנְבוֹת סוּסִים
ממעמקי תּוהו ובוהו השתלשלו חלקי המציאות, ואחרי ימי אופל אין־קץ אמר אלהים: יהי אור! וירא הנחש והנה כל אשר נוצר בששת ימי הבריאה טוב למראה ונחמד לעינים, בא והטיל קנאה בין עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות ובין יודעי טוב ורע אשר בארץ מתחת. ורבצה קללת החטא מאז על כל נמצא ועל כל בשר. גם במעמד הר־סיני לא נטהר העולם כליל, ובימי הקרבת קורבנות על מזבחות אלהים במשכנותיו, אשר בחר לו לשבת, לא פסקה עוד כל הזוהמה. שבט־שבט משבטי יעקב נעקר ממקומו וילך גולה. בני־ברית ישבו בארץ הגויים ויהיו עבדים נכנעים לכל משפחות האדמה. מתפללים הם שלוש פעמים ביום ושופכים שיחם לפני אל ההויה. והוא גם הוא יעטה אבל. על־יד ממשלתו הרַבּה עוד מושלים בני – השטן והמה יונקים ונזונים מאבי־אביהם הנחש הקדמון, שהיה בימי אדם וחוה.
פעם נפל דֶבר גדול במחנה העברים ובא המות ופרץ פרצה בכל עיר ובכל קהילה. ומתו הזקנים ומתו אנשים עוד כוחם בם.נשים שאננות נחנקו במיטותיהן. נערים ונערת, עוללים וטף נפלו כעמיר מאחרי הקוצר. בכו אָראלים, שאגו מלאכי־עליון ויקראו: אל דיין! הכלה אתה עושה לעמך? שתק היוצר ולא ענה דבר. הנה עקת החטא לא תסור זה דור־דור; מי ישיב לבּריאה ימי־נעוריה?
היה בקהילה אחת, בה עשה המות שמות, רב אחד גדול ליהודים והוא איש קדוש מיטיב – ראות ומשתמש גם בשמות הקדושים. התאספו עליו בני־העם הנותרים ויבקשו ממנו ויתחננו לאמור: הושיעה, רבנו, אנא פדנו מיד המלאך המשחית, שאין לפניו חנינה. אמר הרב להם: תנו אותי לראות בהמון המתים שנאספו היום אל עמם. ויקם הדובר וילך עם משמשו לעזרת בית־הכנסת, שם מונחים היו על הקרקע כל אלה שנפלו במגפה ועוד לא הכינו להם קברות שורה־שורה, איש על־יד רעהו. הרים הרב את הצעיף מעל כל אחד; ובהגיעו למת אחד,
שהיה מונח בקצה העזרה, נפנה אל העומדים סביבו ויאמר: הבדילו את זה מאת אחיו.
ויהי ביום המחרת פקד הרב לקשור אותו מת בזנבות שני סוסים ויצב לסחבו בכל חוצות העיר. צדיק תמים היה הנענש ובחייו עמד בשפל־המדרגה, נבזה וחדל־אישים היה, איש־מכאובות וידוע־חולי. לא ידעו כל בני־העיר, כי נשמה טהורה שוכנת בגוף חלש וכי לאיש הנגוע והמוּכּה יט גם הנחש חסדו.
ביום הזה השיב השטן, והוא גם מלאך־המות, את חרבו אל תערה ויאמר: נמרק העוון. נתחדש העולם, ויבוא מרפא ומרגוע לכל יצור ולכל נמצא. אף בני־ישראל ובי אותה קהילה חלו לנסחב את הכבוד האחרון ויחצבו לו משכן במיטב הקברים. זכותו של אותו איש תגן גם על הדורות הבאים!
ב: הַקָּרְבָּן
אלהים ברא את עולמו וערך שולחן לבריותיו. הוא נותן וחוזר ונותן ומזכה את היצורים במתנת־ידו הרחבה. כה מעשהו יום־יום בלי תכלה וגבול. והנה לקח אחד מן הקרואים פרוסה משלו ונתנה למלך, וירא אלהים ויאמר: זה מזכה גם אותי ומלחמי יאכילני! הגישו לנוטע־הגן בּיכּורי הפירות, הקימו לו מזבחות, בנו לו מקדש כמו רמים. רבות המצוות, לחוקים ולמעשים צדיקים אין ספור, הקרבת קרבן ונתינת־היש עולות על כולם.
בקץ המאה הרביעית לאלף השישי כיהן בקהילה אחת עברית רב אחד גדול ואיש קדוש בכל הליכותיו ומעשיו. לא הניח מכל דברי התורה הכתובה מכל מצוות חכמים בכל נתיבות הדורות, שלא קיים כראוי. הוא עבד את אלהיו בדחילו ורחימו והיה מַמליכו למעלה ולמטה ועל כל רוחות השמים, ובכל שולש תפילות היום שתיקנו האבות בימי קדם התיחד עם קונו. ורב הזה הוי ארבעה בנים שוקדים על התורה יומם ולילה, יראים יראים את השם ושומרים את פקודותיו וגזרותיו. לא נמצאה אף באחד מהם עוולה כל הימים.
ויהי כי העריב שמשו של הרב, כּוחו נחלש ובאה עתו לצאת מן העולם השפל ולעלות לעולם העליון, שם משכן כל הצדיקים, אסף את יוצאי־חלציו ויצוו אותם להוסיף לאהוב את ה' ולפחוד מהדר גאונו ולהישמר אף בכל נדנוד קל ולכוון בכל מעשה ובכל אמירה, הן בחולין והן בקודש, לשמים ולשים לב למלאכות האדם עלי אדמות, להוציא את הניצוצות הקדושים המפוזרים בכל חלקי המציאות, מעת בא הנחש והטיל זוהמה בהויה ויאמר להפוך הכערה על פיה, ולהעלותם לשרשם. ויכל הצדיק לדבּר ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוַע ותעל רוחו השמימה. בו ביום הובל לקבורות, ויהי בכי ומספד לכל אנשי סודו; תלמידיו עשו לכבודו קרע בבגדיהם ויתאבלו אחריו באמירת קדיש ובלימוד המשניות לזכר נשמתו.
אחרי ימי האבל העלו את הרב להיכלות העליונים ויעמידו אותו לפני בית־דין של מעלה, ובאו תיכף המקטרגים ובאו גם הסנגורים. גללו את ספר – הזכרונות ובדקו במעשיו ובדרכיו של הבא בכל ימי חייו, והוא כילו נקי ואין בו כתם. ביקשו לפטרו מיד לגן־עדן ולהושיבו על מקומו הנכון לו שם. עמד נשיא בית־הדין על רגליו ואמר: הלא ידעתם, מה רב ערך הקרבת קרבנות העיני אדון כל המעשים ויצר כל הבריות מימי המעשה ועד עתה. ואתם, ראו, הנה יש לנדון העומד לפנינו ארבה בנים, כולם חכמים וכולם יראים, תמים המם בני תמימים; אולם הוא לא הפריש אף אחד מהם לקרבן לה' ולא עורר אותו שיהיה מוכן ו מזומן להישרף לכבוד שמו יתברך ולקדש אותו ברבים. אמרו הדיינים: יפה אמרת וכנים דבריך. מימי אברהם, בעמדו על הר המוריה, עוד לא נעשתה נחת – רוח לה' ומזבחו שמם…
בלילה ההוא ירדה בנשמה הזאת שוב אל בין דרי מטה ונתלבשה בגופה, ויבוא הרב המות לבנו הצעיר בחלום ויאמר אליו: דע, בני, כי עמדתי היום בדין לפני שוכני־מעלה וכזה וכזה דיבּרו באזני, ואף אמת בפיהם. על כן אני בוחר בך לקרבן לפני ה'. ואתה הינך הצעיר מאחיך ואין אתה מטופל בבנים כמותם.
וייקץ אותו בן בבּוקר ויטול ידיו ויאמר: הריני מוסר את גופי ואת נשמתי לשמים והריני מוכן ומזומן להקריב את עצמי לשם יחוד האלהים הגדול, שכולנו אנו בניו וחייבים אנו להרחיב ממשלתו. יכירו כל בני־האדם. כי הוא היוצר, הוא הפועל והאורג תמיד בכל מסכת הבריאה והוא בחר בנו לעם־סגולה ונתן לנו תורת אמת. תורה ברורה וצרופה עדי־עד. אחר כך עמד להתפלל תפילת־הבוקר ויכוון בכל התהילות והזמירות כוָנות עצומות בהתאמצות הנפש והרוח ויִחד יחודים על־פי דעת בעי הנסתר ועל־פי דברי חכמי היראים, שבאו וסול דרך לפני מלך המשיח.
מאות ויום ואילך הרגיל אותו חסיד עצמו לדין שריפה. בכל ערב וערב הדליק נר אחד ויגע בידו בשלהבת ולא השמיטה, אם גם גדול היה הכאב. אחר זה שם את השלהבת על רגליו ועל שאר אבריו ונתמלא כל גופו כויות־כויות. רוחו התחזקה והוא כמעט לא חלה ולא הרגיש בשום פצע וחבּורה. והוא מרנן בכל כויה וכויה ומזמר לאלהים. תופס כל מקום ולית אתר פנוי ממנו.
בשנת כך וכך לבריאת העולם באו ימי צרות ומצוקות לעם היהודים, נחרבו כמה קהילות, נשרפו בתי־כניסיות במספר רב והרבה ספרי תורה עלו על המוקד. ויצעקו בני ישראל לה' מגודל הצער ומצוקת־הנפש. ולא ידעו כי עוד לא נתמלאה הסאה וכי יש עוד מקום לבעל דין לגבות… בימי זעם כאלה, ביום־שבת אחד, בפרשת אמור אל הכוהנים, תפסו מכַלי־גוי באותו בן הרב והעלו אותו על המוקד לעיני עם רב, ונשרף גופו כליל לגבוה. ונתקיים בו, לפי ציון מסַפר אותו מעשה, המקרא הכתוב בפרשה: ונקדשתי בתוך בני־ישראל.
ג: הַמְקַנֵּא וְהֵּמֵרִים–יָד
אין תכלה ואין קץ לנשמה, היא באה וחוזרת ובאה. מעשיה עלי אדמות לפעמים אך חוליות בתוך שלשלת, ולעתים חליפות ותמורות המה, את אשר עיותה בראשונה תתקן בסוף ואת אשר לא כילתה לפעול ולעשות בעולם אחד, הנה תגמור בעולם השני. יש תשלום –חוב ושנה הַישָרַת מעקשים. ויש טהרה גם לאחר המות על־ידי לידה מחדש.
בימי רב אחד גדול לחסידים חי איש אחד מקנא לאל הנעלם, ובראותו, כי עושים לו ולעושי־רצונו ממעל ומתחת פסל ותמונה וכל תבנית, חרה אפו עד להשחית. הוא הזדיין תמיד בפטיש ובגזן; ובכל מקום חזו עיניו פסל וצלם, היה קם נגדם ומשבּר אותם לרסיסים. ויהי כי נשמע הדבר למלכות, תפשוהו ודנו למיתה ויתלה על העץ. ויהי אבל כבד בין יראי העיר.
בלילה ההוא בא המומת לאותו רב בחלום ועמד בפתח ואמר: ידע אדוני, כי נשמת מנשה בן חזקיה נתגלגלה בקרבי ומַלאכותי עלי אדמות היתה לתקן את אשר עיות בחייו. הנה מנשה העמיד צלם בהיכל ויבן מזבחות לכל צבא השמים, ועלי היה להרוס פועל ידי מאז.
אומרים, שמנהגו של אותו רב היה לשבת לילה־לילה על משנת התורה עד אחרי חצות, ושמש הקהל, שעליו היה לעורר אז איזה מאנשי הקהילה לעבודת הבורא, היה סר אליו אחרי מעשהו זה והיה מוצא תמיד אצל הרב עוד איש זקן אחד יושב ולומד עמו. והיו אומרים החסידים, שזה אליהו התשבי היה. פעם בא השמש וירא שני אורחים יושבים ולומדים במסיבּת הרב. אחד היה הזקן הנזכר, השני לא נודע לו ועל ראשו נוצץ כתר של זהב. הוא אך התמהמה איזה רגעים בחדר, והנה העלמו השנים יחד. שאל השמש את הרב לאמור: יורני רבי, מי היה האיש השני אצל אדוני וכתר על ראשו? ענהו הרב לאמור: מנשה בן חזקיהו המלך בא בלילה הזה אלי. יצא השמש נלהב ואמר: אליהו החוזה, כי יגלה לאנשי־מעשה, הנה זה דרכו בכך; אבל מנשה רשע היה, ואם גם נכנע בסוף ימיו ועשה תשובה והתפלל לה' והוא נעתר לו, מה לו בין החיים? נכנס לביתו ונתנמנם, ויגידו לו בחלום הפתרון…
שוב מעשה: לפני רב אחד גדול בישראל ועושה אותות ומופתים בקרב עמו, הובא נער אחד חולה־הרוח, שהתדבקה בו נשמה אחת דאזלי ערטילאית ותצק לו ימים רבים.וימאן הנער לצעוד על סף בית – הרב וישָמט בכל פעם מידי שומריו ויברח, נסבו עליו אנשים רבים וישאוהו בעל –כרחו אל אותו קדוש, והוא מפרפר בידיו וברגליו וצועק בלי הרף: הניחו לו, מוטב לי שאמות מיתת הגוף משאסתכל בצלם איש טהור. ויהי כי נדחק החולה במחיצת הקדוש בחוזקה, מיד החזיר פניו לכותל ויעצום את עיניו. אמר לו הרב: אני גוזר עליך, שתסתכל בפני, ויגע בו במטהו אשר בידו, ויעמוד הבחור לפני הגוזר בפחד־רתת. שאל הרב את הרוח המקשקש בו: מי אתה? וקול מבטן ענה: למה זה תשאל לשמי, ועני איני מבני הדור הזה. אמר הרב: הגד לי, מאיזה דור אתה, כי אדע? ויחרש הנער ולא השיב דבר. מיד עמד הרב מכסאו ואמר: אני גוזר עלייך שוב, שהגד תגיד לי מאיזה זמן מוצאך? אמר הנער: צווה
לָאנשים העומדים בחדר, כי יצאו מפה, ואגלה לאדוני את שמי. רמז הרב לנאספים. ויצאו מן הבית אחד אחד. ויהי בראות החולה, כי אך הוא והרב לבדם הם, התחיל לבכות יאמר: מבני בית ראשון אנכי, בהתאסף בני־העם על הנביא זכריה, לרגמו אבן, הרימותי אני האבן הראשונה והשלכתיה על ראשו של הצדיק, והיא הלמה את מצחו ותצא רוחו. בקום נבוזראדן
שר־הטבחים לנקום נקמת הדם השפוך, גם אותי הרג; חתכו עבדיו את בשרי וישליכוני לעוף השמים; ומן הימים ההם אין לי מנוח ואני נודד ומתענה בארץ כל ימי הדורות.
ויהי כשמוע הרב את הדברים האלה, קרא ואמר: ברוך אלהי ישראל הדן את בני עוולה קשה. אלהים אמת וגזר־דינו אמת. ואוי לו למי שקובל עליו ועל מעשיו! ואל הרוח פנה ואמר: אף כי מאד הריעות לעשות וארור אתה מקין; אם תעזוב את בטן הבחור, אחוניךָ, ואלמוד בעבורך ואתפלל בעדך, וגם אותו נער יאמר קדיש לזכרך, ונפדת מידי צר. מיד נענה הרוח לדברי הרב ונתרצה לעזוב משכּנו. פתח לו פתח באצבע הקטנה שברגל החולה, וימס ויצא לו למרחבי העולם. וישב המעונה לאיתנו.
שלושים ימים רצופים למדו בתורה לשם המגולל והתפללו בעדו בצבור. ונמרק העוון הרב העמוס עליו, ותמצא לה הנשמה הנודדה מאז את מנוחתה. בלילה אחד באה אל הרב בחלום ואמה לו: חסדך גדול עמדי, יהי זכרך ברוך! ויקץ הרב משנתו וירא ניצוץ אחד בחלונו…
ד: נָזִיר אֶחָיו
בקהילה אחת רבתי, ידועה באמונת יושביה בה' ובמספר רב של לומדי־תורה שבה ויראי־אלהים, הצטינה חבורה של מקובלים ושל חסידים, שנפרשו כל ימיהם לעבודת הבורא ולדעת תעלומותיה מאז. פעם ישבו ושחו יחד בדרכי השתלמות האדם ותכליתו רוח ובמעשה, אמר הראשון שבהם: טוב לבר־נש להמית את יצרו ולסַמא את עין כל התאוות. נפנה השני ואמר: כי יסיר אדם הבלי תאוה מעליו, הוא אך מזוין בזה, שלא יעבור על הלאיין שבתורה; עולה על זה האיש, שמקים בכל נפשו מצוות עשה, ואך אז העולם הוא מבורך. נענה השלישי ואמר: לא לעצמו יחיה האדם; הוא צריך לפדות גם את שאר הנמצאים ממעשיהם. קם הרביעי ואמר: לא המעשה הוא העיקר, כי־אם הכוונה והיחוד שבלב. האלוהים אך חונן אותנו, וכולנו חיים ממתנת ידו הרחבה.; אם אין תופס אין נתפס, ואם אין מאציל אין נאצל…
עודם מדברים והנה עבר עליהם איש אחד מלובש סחבותומראהו כאחד מבני דלת העם. אמרו לו החברים הגאון: מה היא דעתך, אלמוני, על־אודות טיב האדם ומַלאכתו בעולמו? השפיל האיש את עיניו ואמר: איך אדון לפניכם רבותי, ואני הנני עני ממעש; טוב לו לבר־נש להתיחד עם קונו. החלק אך שואף לכל, ואשרי לטיפה הנופלת שוב אל הים הגדול. השתאו חסידי התורה ואמרו: אין אדם זה כי אם צדיק נסתר.
פעם העלילו כמרי המקום על בני החבריה, שמסירים הם את לבות בני־עמם מאחרי מושלי המדינה. תפשום ושמו אותם במאסר, ואף אותו הֵלך נתפס עמהם והשליכו אותו אל הבור. החסידים החלו להתאונן אי שאיש על מזלו וכל אחד אמר: אוי לי שאבטל עתה מן התורה ולמן קיום המצוות ולא אוכל לעבוד את בוראי כראוי. אבל אותו הלך, לא לבד שקבל עליו דין שמים כי־אם החל להכין את עצמו ליום־השבת הגדול במחשכים הוא יושב ומתדבק בנפשו עם יוצר המאורות. אינו קורא: ענני, ה', ענני, כי אם: קחני, אלהי השמים, אל מעונך. והיה כי התלהבה נשמתו וגעגועיו התאמצו עד בלי תכלה, השתטח על פי קרקע הבור ונשק את האדמה שתחת רגליו. הלא גם כותלי מאסרו המה חלק מן ההויה והנצח מקיף ועוטף בקרבו כל יש.
נתגלגל הדבר שכל בני־החבריה הוצאו לחופש ושבו איש איש אל בית מדרשו ואל ספרו. רק אותו חסיד נדון למיתה. ערב שבת היה. יו מפסיק בין החול ובין הקודש, בני־יעקב בכל מושבותיהם פורקים מעליהם עבודת השבוע, רוחצים את בשרם, מתעטפים ויוצאים לקבלת פני מלך העולם, אף מלאכי־מרום מתאספים ומתקבצים מכל עבר לחוג את חג השבת ולהכתירה בכתר מלכות. בצאת היום הזה ונדלקו הנרות כבימי המשכן, הוציאו את המעונה מן הבור ויאמרו לו" צו לביתך! ענה ואמר: ביד אלהים ממעל אפקיד רוחי! והתחיל מזמר ולשבח לאדון־השבת, אשר קידש את כל המעשים ואת כל הבריות, והודות לזה, ששפך מרוחו על כל אשר עשה באמרי־פיו ועל כל אשר ציוה לעמוד ולחיו עד יום בוא שנת השמיטה ונאספה כל הבריאה אל נויה מקדם.
מה עשה התליין? שפוד ארוך וילהב את חודו באש ויתחבו בחוזקה בגבו של המתפלל, ויעבור השפוד דרך כל הגו ויצא חודו מהבטן. והחסיד לא הרגיש שום כאב מרוב התעצמותו במפלאות תמים־דעים ומרוב חשקו לבוא בעוד שעה מועטת לגן־עדן ולחזות בנועם ה' ובהדר גאונו. הוא תפש בחוד השפוד ורקד עמו בכל שטף הכוח ובכל עליצות הנפש. קול נמרה נשמע מרחוק! אראלים, שרפים ואופנים משהחים ומפארים ומרוממים את בן־האדם. אמנם קם אחד מן הראשונים ובקש לו מדור בין התחתונים.
מַעֲשִׂיות חֲסִידִים
א
מדי שבּת בשבתו, ביום אשר שבת בו אלהים מכל מלאכתו אשר עשה ומנוחה רבה פרושה על־פני כל, היה עולה מורה־החסידים בסולם היחוד והיה עובר מעולם לעולם. ויהי בשבת את, והוא מתעצם לעלות למקום גבוה, הגיע לפני חומה בצורהסגורה ומסוגרת, ויעמוד לפני השער ואין פותח. ויתחנן לה' בעת ההיא לאמר: אתה החילות להראות את עבדך את צפוניך, למה לא תתנני לצעד על סף ההיכל הזה?
וירד מלאך ה' בענן ויקרא: יש גבול לני תמותה, ולמקום הזה יבואו אך עבדי אלוהים, הנביאים, אבל עכשיו, שמי הגאולה ממשמשים ובאים, יפתח לפניך גם השער הזה. ונפלה פרוכת־המסך ונפתחו בנינים גבוהים בנויים זהב טהור, ואורם בצאת השמש בגבורתו; ובהם עומדים שולחנות וכסאות של אבנים טובות ומרגליות, וחכמים גדולים, פניהם מאירים כמלאכי־אלהים, יושבים ואומרים שירות ותשבחות וקונם, ויחרד ולא יכול לראות בהוד הגדול וייקץ.
ב
הרב הזה היה רגיל לקבל שבת עם תלמידיו על פני השדה, במנהג האר"י באררץ האבות. יום קיץ היה עוד לא שבו הצאן מהמרעה ונפוצןת היו לכל עבר. אלה אשר אכלו לשׂובע מתגוללות על העשב, הללו נחות והללו מתאבקות. רחל אחת גזוזה יושבת את ילדיה. הרקיע ממעל התאדם.
והנה, עמדו ביניהן עשרה אנשים, נשואי פנים ועטופים לבנים, ויחלו להודות ולחלל ולזמר; ונשמע קול משורר: לכו נרננה לה', נריע לצור ישעֵנו! הכל התעורר. הצאן התאספו מסביב, להקשיב גם הן לשירות בני־האדם, ותקומנה ותעמודנה על רגליהן ותפתחנה פיהן ותשוררנה גם הן. ונראתה בחזון מלכת־השבת: בואי, כלה! בואי, כלה!
ג
תלמיד אחד יצא לדרכו, כדי להתפלל בבית־מדרשו של המורה ביום –הכיפורים, יום הסליחה והמחילה; וכן היה מנהגו שנה בשנה ולא עצרהו כל דבר. הוא נסע בעגלה, כי הזדרז ודבר־מצוה, והנה נשבר אופן העגלה; וירץ לכפר הסמוך, לקנות אופן אחר, ובתוך כך בא גנב ויובל עמו את הסוס. ויקח האיש את מקלו ותרמילו וילך רגלי. והוא יגֵע. לשוא פילל לאלהיו, כי יאמצהו ויביאהו למחוז חפצו, בטרם יפנה היום. לא נעשה לו נס. השמש יורד. כבר אסור לו ללכת הלאה, וישאר בשדה לקדש את יום הקדוש.
וירא מרחוק בור ובו מים נאספים ממי גשמים. ויקם וירחץ את ידיו ויפתח את אמתחתו ויוצא ממנה את המעיל הלבן אשר אתו, להתלבש בו; התעטף בטליתו ויחל לחנן בעקת־נפש לאלהים. איש עברי ביום קדוש ואיום מתפלל לא־בציבור ובלי פתיחת ארון. כה עמד כל הלילה וכל יום המחרת באמירת סליחות ופיוטים ויבכה בלי הרף, מה חטא ומה עיות כי הביאהו ה' עד הלום?
ויהי כי ערב היום וכוכבים נראו ברקיע, הוא כבר הבדיל בין קושר לחול, שמע קול עגלה נוסעת מרחוק, וישא עיניו וירא עגלת־צב עומדת אצלו. וירמוז לו מנהל־הסוסים לשבת בה; ויקח את חבילתו בידו ויעל עליה. ותסע העגלה במרוצה ויבוא לעיר מורהו עוד בלילה ההוא. ויספר לרבו את אשר קרהו ויבק לפניו, על אשר נבדל מקהל עדת ישראל ביום הקדוש. ויאמר לו הרב: הינחם, תלמידי, מה' היתה זאת, בשדה זה תעו נשמות הולכות ערטילאות יותר חמש מאות שנה; ואתה, בשברון לבך ובתפילתך, תקנת את חטאתן ומצאו מנוחה.
ד
רבי שבתי כורך־ספרים היה איש ישר ונאמן, עוסק במלאכתו כהוגן ונהנה רק מיגיע כפו. ולו אשה כשרה ושמה שרה, וגם היא עוזרת לו במעשהו, וכל חייהם היו בתום ובצדק. אך לא ילדה שרה, ועם כל זה לא נתנו תִפלה באלהים ואמרו: ה' הישר בעיניו ועשה.
ויהי היום וידל שבתי מאד, כי בא כורך־ספרים אחר, עז־פנים, להתחרות אתו, ויגזול את לחמו ממנו אחד אחד בדחקם. ויהי בערב־שבת אחד וכלתה לו כל עבודה. ויחלו למכור את כלי־ביתם, וביתם כבר ריק ובידם אין גם פרוטה אחת לכבד את השבת; ויצר להם. אבל רבי שבתי לא אבה לקבל עזר מיד אחר ויצו גם על אשתו, שלא תפשוט את ידה לבקש מלוה חסד. טוב היה בעיניו לעשות את השבת חול מלהצטרך לבריות. ויכל לזרזה, וילך לו אל בית –המדרש.
ויום השבת הגיע. בא כל העם להתפלל ולקבל פני שבתא־מלכתא. ובשוב המתפללים איש איש לביתו אֵיחר רבי שבתי לצאת ויהי מן האחרונים. וילך לו לאִטוֹ לביתו, שהיה בירכתי העיר, וירא נרות דולקים בחלונותיו; ויתמה על הדבר ויאמר: נשים דעת קלה, בודאי לא יכלה שרה אשתי לעצור ברוחה לצום ביום המנוחה, וקבלה צדקה. כן חשב גם בצעדו על מפתן ביתו וירא שולחן ערוך בכל מיני מטעמים ומלאכי־השלום סביבו. ותספר לו אשתו בפנים צוהלים, כי בכבדה את הבית מצאה שני כפתורי –כסף שאבדו לה זה איזה שנים, ותמהר ותביא אותם לצורף ותמכרם לו ותקנה כל צרכי השבת. וישמח האיש לשמוע את הדבר, כי ה' היה בעזרם ולא בשר־ודם. ויאחז ביד אשתו ויחל לרקוד עמה מסביב לשולחן.
באותה שעה “נעשתה התעוררות למעלה”, וציר יצא לבשר את שרה, כי כעת חיה תלד בן, והוא יהיה מאור בישראל. ויהי כן הדבר.
ה
ימי גזרות רעות ומצוקה באו ליהודים אשר במחוז אחד. וגם בקשו להעביר אותם על דת. ויתקבצו כל העם לבית־התפילה להתפלל. הדבר היה בבוא יום –הכיפורים, יום חתימה למשפט עוונות כל בית־ישראל. ויהי בעמוד ששליח־הציבור על־יד העמוד עטוף בטליתו ובתכריך הלבן והחל להתפלל “תפילה זכה”, הביטו וראו, כי נפקד מקום רבם וכסאו על־יד ארון הקודש הריק. ויצא לבם. וישלחו אנשים לחַפּשו. וירוצו בכל העיר ולא מצאוהו. ויתפללו המתפללים מאד ויאמרו: אין זאת כי קרהו אסון ורעה באה עליו; ויבכו מאד.
אחרי אמירת “כל נדרי”, התפילות והסליחות, וכבר החלו רבים לאמור “כתר מלכות”, בא הרב, ויעמוד על מקומו ויחל להתפלל לבדו. אשה עניה, שוכבת על ערש דוַיה, נשארה עזובה בליל כל־נדרי, כי הלכו כל אנשי־הבית לבתי־התפילה. וירגיש הרב בעניה, וימהר אליה וישב על־יד מיטתה לשרתה ולשמור עליה. בזכות הזאת נתבטלו הגזרות.
ו
פעם אחת ישבו בני־חסידים על שולחן רבם בסעודה השלישית של יום השבת, והיתה “חדותא דליבא”, כי דרש הרב בפרשת השבוע בהתעוררות וברצוי – נפש. לפתע פסק מדבריו ויאמר: מי יתן ויעריב היום ותצא השבת, וחזר ואמר כזאת פעמים אחדות. ויתפלאו תלמידיו על זה, כי ידעו, שרבם הוא מהמאחרים לצאת ומוסיף תמיד מן החול על הקודש, ואך יהיה יום־השבת עליו למשא? ויהי בבוא הערב, מיהר להתפלל תפילת ערבית ולברך ברכת הבדלה ויפקוד לרתום את העגלה וישב בה עם שנַים מתלמידיו. ויקח אתו דלי וחבל ארוך ויצו לָרכּב למהר בנסיעה, ויבואו אחרי שעה לכפר אחד, ושם באר עמורה. ויעמוד על הבאר וירד, ויורד את הדלי עם החבל אל הבאר פנימה וירימהו, והנה ילד מתעלף בתוכו ומפרפר בין חיים למות.וינגבו אותו ויעטפוהו בשמיכה ויחממוהו, עדי שב לתחיה.
אמרו, שכל ימיו של אותו רב היה מצטער ואומר: אוי לי, שלא חיללתי את השבת, כי לוּ איחרתי עוד רגע אחד, כי אז נטבע הילד, ופיקוח־נפש דוחה הכל.
ז
בוצר הנשמות שוכבות נשמות רבות, שעודן נפרדות מן הגוף, ובהן מדרגות מדרגות, גבוהות מעל גבוהות, בינוניות וגם נמוכות; ונשלחות הן לעלמא הדין, נשמה נשמה כפקודתה, לבחור להן משכן לשבת. אבל יש “יחידי סגולה”, שהמה בוררים להם נשמות לבניהם ולבני בניהם, ובידם לקרב ולרחק…
מעשה ברב אחד, שנשא אשה והרתה וילדה לו בן. ויהי בבוא המילדת לבשר לו את הבשורה, ציוה להביא לפניו את הנולד, ויסתכל בידיו ויט בידו לאות אי־רצון. עוד בלילה הזה שבק הוַלד את חייו, ולא היה גם ימים שבעה את אמו. ויהי לתקופת השנה ותלד האשה בן שני. ויאמר אביו למילדת, כי שוב הוא רוצה לראות את הנולד, וגם אותו שלח מלפניו וימת. וכן היה גם באחיו השלישי. נבהלה האם ותמאן להראות עוד לאישה את ילדה הרביעי, כי נולד אחרי אחיו המתים. ויפצר בה, ותאמר, כי אם ישבע שלא לעשות לילד מאומה, תמלא רצונו. וישבע לה. ויגישו לו את הילד ויגל פניו ויבט בו ויאמר: טובים וכשרים ממנו גירשתי מארץ החיים. ויתאבל.
ח
ויהי במות הרב המגיד ותעל נשמתו השמימה, היתה “שמחה למעלה” לבואו ומלאכים רצין ומכריזין: פנו מקום לרבן! והקריאה יצאה: כל מי שראה את הרב בעודו בחיים חיתו, אם מודע או רחוק, אם רשע או צדיק, -כולם זכאים לעלות עתה עמו! ונתקבצו נשמות רבות מאד מכל עבר לחסו בו. ראה נשמה אחת ניצבת בפינה ופניה זועפים, ניגש אליה ויאמר: למה פניך רעים? ענתה ואמרה: ירע לי על אשר לא זכיתי לראותך בחיי. אמר לה: אל תיראי, אביך צעד פעם על סף ביתי, ולכי אתי בזכותו. אמרו: חסד זה שעשה אחרי מותו, שקול כנגד הכל.
ט
רב אחד, מבני־החסידים היה עני מאד, לא היה לו לחם ושמלה, בביתו לא היו עצים להסקה ולא נר למאור.והוא ישב ועבד את ה' ויהגה בתורתו. ובבוא הערב היה עובר על משנתו בעל־פה ויעבוד את ה' בלחש.
ויהי בחצות לילה אחד, והוא לומד ומתפלל, הציץ בחור הכותל וירא אור חודר הימנו. קם ממושבו וניגש אל החור וימצא בו אבן טובה אחת, גדולה כביצה, ולא הבין פשרה. בלילה ההוא בא אליו אליהו בחלום ויאמר לו: שתי דרכים לפניך עתה: או כי האבן אשר מצאת תשאר אצלך ותתעשר מאד, ויהיה האוצר שמור לך ולזרעך, או כי תשיבנה למקומה, ובגלל הדבר הזה יחננך ה' בהשגה גדולה אשר תהיה מאירה לבני־אדם ענה ואמר: לא יהי זהב וכסף חלקי, אך את אלהי אעבוד. ויקץ משנתו וירא ניצוצות ניצוצות עולים מן החור, ויקרב אליו – והאבן איננה…
י
אחד מן התלמידים היראים, כאשר הגיע לשלושים, החל להתקדש ולהיטהר, לא אכל ולא שתה ויסר שינה מעפעפיו, וכה ישב עטוף בטליתו והגה בתורה יומם ולילה.
ויחר הדבר לשטן, כי ירא שיקרב התלמיד בעבודתו את קץ הימים ויביא את הגאולה. וישלח את אחד ממתי – סודו להציק לו. ויהי בשבת אותו תלמיד בלילה לפני ספר אחד מספרי קבלה ונר דולק על השולחן, והוא הוגה באותיותיו, נדבקו עיניו וינם לרגע. ומהר המלאך הרע ויכבה את הנר. וייקץ ויך אותו לבו על אשר בטל מן תורה, והנה גם אופל מסביב בו, ובידו אין גחלת להדליק את הנר. וילך שומם בחדר ויוציא ראשו בעד החלון, והנה נפתחו השמים, ויד שלוחה ממרום ותגע באש לקוחה מעל המזבח של מעלה בנרו – וידלק.
אמרו, כי אותו נר היה דולק והולך עשרים ושתים שנה רצופות.
יא
בימי הרב המורה הזה היה עוד רב אחד גדול, נודע בדרכו בעבודת השם. וגם הוא “פועל ישועות”, ולא היה שלום בין האחים וידברו איש על אחיו סרה. ןיהי היום והנה חלה הרב השני, גברו האֶראלים על המצוקים ושבק חייו. ויבוא אחד מהתלמידים הצעירים לבשר לרבו את דבר מות מתנגדו, ויקרע השומע את בגדיו ויקרא בקול בוכים: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! אוי לי, כי נלקחת מאתנו בלא עת! ולא ביקש לקבל תנחומים ויאמר: שׂר גדול נפל היום בישראל! ולא הבינו אנשי מסיבּו את הדבר ויאמרו: בחיי הרב הזה קטרג עליו, ועתה כל־כך יתאבל עליו, אך דבר פלא הוא. אנה הרב ויאמר: אוילי־דעת! התאמינו, כי אנכי אדבר רע גם על איש־יהודי פשוט, מה גם על אחד קדוש, כמו חבר זה, שהלך לעולם האמת. אלא שראיתי, כי מלאכי־השרת מתקנאים תמיד בתפילתו, לשכך את רוחם עשיתי את הדבר הזה, כאילו לא נכונים מעשיו בעיני.
ואותו תלמיד לא הוציא שנתו.
יב
כשהגיע שעתו של הרב הזה להיפטר מן העולם, רמזו לו ממרום, שיבקש לו איש אשר רוח בו וימלא אחריו. בא אליו תלמיד אחד גדול בתורה ממרחק מאה פרסה, והוא איש ידוע־חולי וירא את ה'. והוא אך צעד על המפתן ורק הביט בפניו, וכמו דבר אלהים אליו: קום משחהו!
וישמור לו התלמיד מלון קטן, לא רחוק מבית־מדרשו של הרב, ויהי מאכלי שלחנו יום יום. אבל הרב שם לו סתר־פנים ולא התוַדע אליו. וידאג הבא ויחשוב, שמא נמצא בו חטא, ויתפלל לאלהים. ויהי בעבור שבעה שבועות לשבתו, בא אליו פתאום שמשו של הרב, לקראו אליו, הדבר הזה היה אחרי חצות ויפעם לבו. וימהר ויבוא לחדר הרב וימצאהו לבוש בעור זאבים, חבל במותניו ועל הקיר ממעל נוצץ זיו כעין כתר. וישאלהו הרב לאמר: היודע אתה בחכמת הצירופים? ויען ויאמר: לא למדתי עד הנה אלא בתורה הגלויה. אמר לו הרב: בוא ואלמדך גם את סתריה. ויחל לדרוש לפניו ולהציע לו פתרון סודות הכתב. בתוך כך נזדעזע ואמר: אנו עושקים במעשה מרכבה – ואני יושב? קם על רגליו ואמר: הסודות הללו, לא שערום עוד איש, ומידי לידך המה באים.ונתמלא כל הבית אורה. התלמיד הזה היה הרב המגיד.
יג
סמאל הוא השטן והוא הממונה על הרע ועל ההפסד. אבל מסורה בישראל, שבשעת סכנה גדולה אפשר לשתף גם אותו.
פעם אחת בא הרב במיצר, כי היה “קטרוג גדול” על בני – יעקב, ויאסוף מתי־סודו אשר אתו, וילך אתם השדה ויקוב את השם. ויהיו קולות וברקים וענן כבד. וירד סמאל ארצה ויכעס ויאמר למורידהו: למה הרגזתני? והן אך שלוש פעמים קרני זאת. בפעם הראשונה ירדתי לארץ בעת חטאו של אדם הראשון; בשניה כאשר עשו בני־ישראל את העגל במדבר, ובשלישית בימי החורבן; ראה, כי בנפשך הדבר, בקש להחזיר את כל העולם לתוהו ובוהו. אמר המשביע לתלמידיו: גלו את מצחכם לפניו, למען יראה את צלם־אלהים על פניכם וכוחו אין אתו, ויקיפו את השטן מכל עבר, המה מיחדים יחודים ומכוונים כוָנות. והנה שח גבהו של סמאל מעט; ותחזקו ויתאמצו במחשבתם, והסטן יקטן מרגע לרגע. פתאום נשמע קול שרפה בעיר ויעל בלהב.
יד
שלם ישלם איש את נשיוֹ, ואם לא השיב ומת, מתגלגל הוא בשור או בסוס ועבוד יעבוד את אדוניו.
פעם אחת עבר ראש החבריה ותלמידיו בדרך, ויסורו אל איש כפרי אחד, שהיה נודע למכניס אורחים. וישמח האיש לבוא אנשים תורניים בצל קורתו, ויעש הלם משתה. ויהי בשבתם אל השלוחן לאכול, הציץ הרב בחלון וירא סוס אחד עומד צמוד לאורוה וראשו מוּטה. ויאמר לבעליו: אם עליך טוב, מכור לי את סוסך זה. ענה האיש ואמר: על יחר אף אדני עלי, יקר לי הסוס הזה מכל, כי יעבדני שבעתים על שאר הסוסים ולא ייעף ולא ייגע. וישתוק המבקש ולא הפציר בו עוד.
לאחר שאכלו ושתו וברכו, אמר הקב לבעל־הבית: הראֵני־נא את שטרי החוב אשר אתך. וימהר האיש ויפתח את הארגז ויקח משם צרור שטרות וניירות ויניחם לפני הרב. נטל שטר אחד מהם ויאמר לו: תן לי את השטר הזה במתנה. אמר האיש: מה לאדוני ולכתב הלזה, והלוה, שחתם שמו עליו, כבר מת? ענה ואמר לו: אף –על־פי־כן תן־נא אותו לי. ויאמר בעליו: הנהו לרבי ויעשה כטוב בעיניו. אמר הרב: הואיל שברשותי הוא אבטלו… קם על רגליו וקרע את השטר לגזרים. הוא אך כילה לעשות מעשהו, מיד נפל הסוס בחוץ מת לארץ. ויצו הרב להציב לו קבר.
רִאשׁוֹנוֹת וְאַחֲרוֹנוֹת
א: לֵיבּ בֶּן שָׂרָה
בו אשה אלמנה מדלת העם היה, בטובה לא ראה ויהי נודד מעיר לעיר וממקום למקום, להיות מעוז לדל ולהחזיק בידי צדיקים נסתרים. גם בחצרות־מלכים היה בא בכסוי, להוכיח לנשיא בעמו את פשעו, ואיש לא ידע בבואו ובצאתו. הוא היה “רואה ואינו נראה”, היה קם בבוקר במקום אחד ומעריב הרחק מזה מאה פרסה וירט הדרך לנגדו. כי העלילו עלילה על עיר, ביטל אותה בתפילתו; כי נפלה נשמה בפח השטן, התאמץ להציל אותה מידו, וכי פגע איש מת הולך ב“עולם התוהו” וחבילת עצים על שכמו, היה מבקש רחמים עליו ו“תיקן אותו”. הוא תומך כל כושל, מביא מרפא ורוָחה. מתנת –אלהים היתה לאיש הלזה, והוא ענוותן ו“הצנע לכת”.
ויהי היום והיו דרושים לו שלוש מאות אדומים לפדיון שבוי אחד, ויבוא אל איש זר ויאמר: הלוֵני את הסכום ובצלאת שנה אחזירו לך. ותבוא רוח בבעל־הכסף ויבטח בו וישקול על ידו את האדומים. ויקח בן שרה פתקה קטנה ויכתוב עליה את הדברים האלה: אני ליב בן שרה לקחתי מפלוני בן פלוני סך שלש מאות אדומים, ימלא ה' את חסרונו! ובכלותו לשרטט זה פנה והלך ועקבותיו לא נודעו.
ויך לב האיש עליו אחר זה, כי עשה כזאת. להלוות מעות לאיש לא נוד לו. ויהי במשמשו אחר־זה בכור־מלח ותפול הפתקה ממנו לתוך השק ולא ידע. וישלח ה' את הבכרה בכור, והיה מודד ממנו כל ירחי השנה ולא חסר. ביום אחד שלח את עבדו להביא מלח מן השק, וימצא אותו ריק, וירץ ויספר לאדניו. וימהר וירא כי אמנם כן, ויחל לחפש בשק וימצא בו את שטר־החוב הישן, ואמנם בו ביום מלאה שנה תמימה, מיום נתן לאיש המוזר את הגסף. וספר ומנה וראה, כי שילם לו השק כפלים. ויהי הדבר לנס.
פעם אחת עבר איש חסיד אחד בדרך ויעמוד במלון להינפש. ותבואנה שתי עגלות מלאות עניים, הסובבים מעיר לעיר ונודדים ללחם. ויתפשטו בני־החבורה מסביב למלון, איש ואשה, זקן ונער. וירא החסיד איש זקן ביניהם, לבוש בלויי־סחבות וחבל במותניו, אבל שונה הוא בפניו מאחיו וגם בשיחותיהם ובמעשיהם לא יתערב. ויצא בעל־המלון ויתן לו פרוסת לחם לבן, וימאן הזקן לקבל מידו. ויוציא מאמתחתו פת קיבר, וברחצו ידו בדק את הכלי, אם כשר הוא לנטילת־ידים. ויהיאחרי איזה שעות ותקם חבורת העניים, ויעלו על עגלותיהם, וידחפו איש את חברו ויריבו על־דבר המקומות, כי צרו העגלות מהכיל, וילכו לדרכם. הם אך עברו מזה, והנה הבריק רעיון במוח הנשאר, כי ודאי יש דבר עם הזקן המדקדק במצוות, אשר לא חפץ לאכול מפתו של בעל הבית. ויוָכח כי שכחה בעלת –הבית להפריש חלה מהלחם. ויאמר לעצמו: זה הוא איש אשר רוח אלהים בו. וישם חבילתו על כתפו וימהר אחרי העניים וישיג אותם במרחק כברת־ארץ מהמלון, כי אנשי השיירה הולכים לאט; אבל לא מצא את הזקן בתוכם, וישאל אותם לאמור: איה האיש אשר ראיתיו לפני שעה ביניכם? ויענו אותו: מה לך לאיש הזה, אשר בשגעון ינהג, לא ידבר עם איש מאתנו, ולרוב יעזבנו ליום וליומים ויתחבא ביער, ושם ישב דומם. ויראו האנשים לחסיד את הדרך אשר בו הלך הזקן; ויבקש אותו החסיד כל היום, וימצאהו בערב יושב תחת אילן מוצל, ויגש אליו ויאמר: יגיד־נא לי אדוני, מי הוא ומה מעשהו? וישב הזקן אותו: מה לך, כי דלקת אחרי. ענה האיש לאמור: אל ידבּר אדוני כזאת לעבדו ואל יסתיר עוד ממני, כי למדתי אצל רבותי להבדיל בין אדם לאדם ואדע כי ה' עמך. ויאמר לו הזר: לא ידעתי במה גדולה זכותי, בן שרה אנכי ואת האלהים אעבוד. ויפול השומע על פניו ןיבקשהו, כי יקבלהו לתלמיד ובאשר ילך ילך גם הוא, ויפצר בו מאד, וישמע רעש בין האילנות, ובקומו והנה הזקן איננו, והאילן אשר ישב תחתיו בוער באשש…
ב: הַבָּחוּר והַבְּתוּלָה
סמוך לעיר אחת עבד בחור אחד ברחַיים של מים, והוא כבן שלושים ללא תורה וללא תפילה וללא הבנה בחוקי המצוות. הוא עמד על משמרתו כל היום, לשרת את אדוניו, בעת ינועו גלגלי הרחיים לטחון בר ודגן; וגם לן בבית־הרחיים לילה לילה. כדי לשמור על הקמח הנתחן, לבל יבואו גנבים לקחתו. בפניו נאכל הקמח, בבגדיו ובמנעליו נאחז האבק הלבן ועיניו כמעט נעשו טרוטות, כה חי יותר מעשר שנים רצופות; וגם בימי מועד ושבת לא קבלה נפשו כלל כל השפעה, וישב בקצה השולחן של אדוניו וילעס את המאכלים כאיש מגושם.
ימי הסתיו באו, השמים נפתחו כנאדות וגשמים בלי הרף באו להרטיב את פני האדמה. יורדים הגשמים בחזקה, העלם מתעטף שחורים ומלא עוצב. בליל סער כזה קם הבחור העזוב ויחל לבכות ולקונן בקול רם על חטאי האדם, וישב על הקרקע ויקרא: אנא, ה', הושיעהנא, כי המרת לנו מאד. ונשמע קולו בבית אדוניו, שישב אז וחשבן את חשבונותיו. ויקם ויצא ויבט בעד חור דלת־הריחיים וירא את עבדו שוכב על הארץ ב“פישוט ידים ורגלים” ואומר קינות. ויתחלחל מאד, כי לא פילל לראות זאת באיש הזה בנפש רועדת שב הביתה, ובשוכבו על משכבו לא מצאו עפעפיו תנומה; ובקומו בבוקר והנה עומד הבחור על־יד הקיר ומתפלל תפילת־הבוקר, והוא עטוף בטלית…
מן היום ההוא והלאה באה רוח חדשה בעבדו; הוא מתפלל בכוַנה ערב ובוקר;זהיר מאד במצוַת נטילת־ידים, ויברך ברכת המזון בקול רם, מהכסף שאסף לו בעבודתו וביגיעת־כפיו עשה לו בגד הגון של שבת, וגם מצנפת שם בראשו. רבו ואדוניו רוחש לו כבוד.
לא ארכו הימים והדבר נשמע בעיר הקרובה; ויחלו אנשים לבוא אל ה“בחור” ולבקש תורה מפיו ויאמרו: אכן נביא חדש קם בקרבנו; והוא גם מתפלל על החולים – ונענה. אך בני הרבּנים שמסביב ריננו אחריו, כי זר דרכו. ותהי מריבה בשערים. רבים מבני־ישראל, והם בני־דלת־העם, עומדים על יד הבחור, ומחזיקים בו וקוראים: בך, נאמין כי קרוב אתה לנו, והעשירים והלומדים אומרים: אין זאת דרך הקדושה!
ותגבר יד העשירים על העניים, ביקשו למסרו למלכותו להינקם במאמיניו; ויעלם הבחור הפלאי הזה ביום אחד, שם עוד פעם עליו את בגדיו שנשארו לו מימי עבודתו ברחַיים, וילך גולה לארץ רחוקה.
עשרים שנה רצופות הלך מעיר לעיר ממדינה למדינה; במקום אשר לן בו בלילה לא ישב בו ביום המחרת, ובמקום ראה את השמש לא ראה את כוכבי־הליל. ויהי כי כבר נשא על צוארו כל עוונותיו ועוונות בית־ישראל קצרה נפשו בחיים, וישאל אחרי פתרון המו ובא זה ולקחוֹ בדבר האלהים.
נערה אחת היתה בעיר לודמיר, והיא יפת־תואר יפת־מראה וקומתה דמתה לתמר. חן במהלכה חוט של חסד על פניה; אולם בספר ובלשון לא למדה.
ויהי ביום אחד בעלות הבוקר, והימים ימי אביב, ונחה הרוח עליה החלה לדבּר בלשון הקודש ובלשון עם בעם. באו רבנים ותוֹרנים לשיח עמה, והיא התפלפלה עמם, כבקיאה בהלכות ובדינים, גם פטרה חידות בתבונה ובחכמות הטבעיות; ויתפלאו על חכמתה הרַבּה, שהיתה לה פתאום לנחלה.
ומהימים ההם החל גם לשמור את המצוות: תפילין בראשה כבראש מיכל בת שאול. טלית מצויצת על שכמה בעת התפילה, והיא ממלאה אחרי כל הדינים, החלים על הגברים והנשם פטורות מהם. חזון כזה לא היה מימים ימימה!
גם היא רכשה לה לב מאמינים, אשר אמרו עלה, כי נביאת הגולה היא, מדוע לא יַשרה עתה אל־אלהים את שכינתו על אשה? הלא היא היתה את האִמהות, את מרית אחות משה ואת חולדה הנביאה. ומתנגדיה טענו ואמרו: בארץ הקדושה שאני! בגולה לא יעשה אלהי־ישראל כזאת; אין זאת כי־אם רק ממקור לא טהור שאבה. והיא לא שמה לב לכ זה, ותוסף להנות מדברי חכמים ולשמור את המצוות הכתובות בספר תורה.
ויבוא מלאך וידבר אליה בחלום: אל תנשאי לאיש ושמרת את קדושתך. ויבוא השטן וידבר אל לבה בסתר פנים: הנשאי לאחד מהמאמינים בך, כח כן צווּית, ותעזוב את עצת המלאך ותבחר בעצת השטן. ותבוא בברית עם איש חסיד אחד.
ותקם בבוקר, והנה חדלה הרוח היתרה שבה ותשב ליחות כאחת מבנות־יעקב הפשוטות; ראתה את הטלית והתפילין, המונחות על השולחן אשר בהן התעטפה והתפללה תמיד, ועתה לה ללא הועיל, ותבּך. והיא גם לא האריכה ימים ותמת.
ג: הַמֻּכִּים
היה היו שני אחים מבני רמי־היחס, לומדים ועשירים, והמה עושים חסד ו“ביתם מתנהל בהרחבה”.ובחפצם לרומם קרן־התורה, הקימו בית־דפוס גדול ומשובח וידפיסו באותיותנאות ספרי תורה שבעל־פה וספרי קבלה. וגם מסדרי האותיות היו אצלם אנשים יראים ושלמים, עושים עבודתם לשמה. ויוציאו לאור ויפיצו ספרים רבים בישראל.
ויתקנאו בהם עושי־עוולה ויכו אותם חרש בלשונם וישימו להם עלילות דברים. ויסָגר בית־דפוסם, כל הונם ורכושם החרימו אוצר המלך ואותם שמו בבית –הסוהר ויהי מאכלם לחם צר ומים במשׂוּרה שתו. ויהי אחר יי"ב חודש יצא דינם מלפני המלכות להכותם בשוטים, אלף אלף במספר לכל נפש. ויעמידו שתי שורות אנשי־חיל, חמש מאות מזה וחמש מאות מזה, ושוט נתנו ביד כל אחד, להיות נכון למעשהו, ויפשיטו מעל המעונים את בגדיהם ויציגו אותם עירומים, ורק חגורה להם ממעל למותנים, ועל־פי איזה הקלה, בחסד השופט הראשי, שריחם עליהם, התירו להם לשים מצנפת על ראשם.
בבוקר היה הדבר, ב“דחילו ורחימו” התפללו הנענשים לאֵל שוכן מרומים ויפקידו נפשם ורוחם ביד הכי; אחרי־כן התעתדו לה“גזר דין” ויעבו ערומים בין שורות בעלי־השוטים. וגם בזה הטו להם חסד, לרוץ בין המחנה של המיסרים. משני עברים מכים עליהם בחזקה והדם יזל; והנה נפלה המצנפת מעל ראש האח הבכור ויש לארץ להרימה, בעמדו בין מחנה האויב.
מוּכּים ופצועים יצאו האחים, כל גופם מלא חבּוּרות, ראשם פצוע, פיהם עקום מכאב ואין בהם מתום.
אחר־כך הכניסם אל מיטה של חבלים לבית־האסורים וישבו שם בין רוצחי־נפש וגנבי־ליל. ויציקו להם אנשי הרשע; עו דיותר שמו להם לחוק להפריע אותם, בבוא ערב־שבת עם חשכה, בשעה שהשבויים העבריים הכינו את עצמם לקדש את יום המנוחה, אז התחילו לרקד ולדלג ולהוציא קולות משונים, וירעש כל בית־האסורים משאונם והמונם, ולא יכלו המתפללים להתדבק בקונם, כי נתבלבלו, לשוא התחננו; אין שומע להם. ויתן צעיר – האחים את קולו ויקרא: לכו נרננה לה'! ויהי הקול כשאגת ארי ונהם שחל. ןיפלו המתהוללים על פניהם, שיניהם דא לדא נקשו ולא יכלו דבּר עוד. אז ראו כי אלהים את האנשים האלה.
ד: לֹא יְכַסוּ עַל עָווֹן
במדינה אחת כיהנו שלושה אחים גדולים ונודעים ברבים, והלכו איש אי שבדרכו המיוחד. האחד עסק בתורה ובתפילה, השני עסק רק במעשים טובים, והשלישי פינה לבבו לעניני השגה ועיון. ויהי היום והחלזה האחרון לנטות מיני דרך ולקצץ בנטיעות. וירננו אחריו באוהליהם אחדים ממתי־סודו; אבל רבים מבני־העם עוד הוסיפו להאמין בו ויאמרו, כי אין זאת כי אם בחר לו שוב דרך חדש. ויחָצה העם, הללו דנים לחובה והללו דנים לזכות. התיראו רבים, פן תקום על־ידו כיתה חדשה בישראל. ויאמרו להביא את הדבר לפני אחיו, וכל היוצא מפיהם כן יקום.
ביום ראש־השנה היה הדבר, יום הדין הגדול לכל חי, ומה גם בעת כזאת שבאו ספקות בדרכי רב אחד, שעד כה נחשב לגדול ורם. מעיירות רבות התאספו הרבה אנשים למקום משכן שני האחים הגדולים ויחכו למוצא פיהם. התפללו תפילת־שחרית לבכי ובתחנונים, קראו בתורה ובהפטרה, והנה תוקעים בשופר לפדיון הנשמות. מליצי יושר ומשטינים עומדים בשני מחנות זה לעומת זה.
ויעל האח הזקן על הבמה, עטוף בטליתו, ויחל לדבר דברי רטט והכנעת – לב. מי בעתו ומי לא בעתו? מי יצדק ומי ירשיע? הלא ביד האל הכל נתון. רגעים ארוכים כימי הרת עולם. ובתוך דברי המוסר פנה אל העם ויאמר: שמעתי דברי רבים, כי דרך חדשה עם אחינו השלישי עתה. אל־נא תטעו בי, רבותי, אך בידי השטן שבויה נשמתו, בקשו עליו רחמים להוציאו מהקליפות… געה העם בבכי ויצעקו לה' במר נפשו ויאמרו: לא נצא מזה, עדי ישוב אלינו!
חזיונות ומעשים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
חֶזְיוֹנוֹת
א: בִּבְכִי וּבְדוּמִיָה
רב הצער ורב היגון בעולם, אבל אל יתעצב אדם יותר מדי.
היה איש ירא וחרד לדבר ה' ועובד אותו האמונה. ודרכו היתה להתמודד בדמעות בכל תפילה ובכל שיחה עם קונו. עוד יותר היה בוכה בזכרו שפלת עם ה'. אֵל אלהי אברהם האלוהים אשר דיבּר עם עבדו זה, דיבּר את יצחק ואת יעקב, את משה ואת אהרון ואת שאר בני-ביתו הנביאים; האלהים, שהיה רגיל בקרבן ובנדבה, רגיל בלוייים, הוא בגולה עם בניו שחטאו לו, ואף-על-פי-כן הם בניו.
בתחילה היה בוכה על גלות השכינה בשעת התפילה ובשעת הלימוד, בשעת העיון ספרי- התלמוד ובספרי –יראים. אחר – כך התחיל לבכות ולקונן בכל שעה ובכל מאורע. ראה איש-עברי רץ בשוק וזיעת –אפו נוזלת מרוב יגיעו ויבק; ראה איש המובילה את בניה לחדר – וגם אז בכה מרוב געגועים. ישב בחדרו וחשב בממלכת – השאן והתבונן איך הרע גובר על בטוב ובכה. הלא גם מלאכים יבכיון על אריכות הגלות, בלא גם האל מקונן.
ויהי ביום תשעה באב, כשהפכו בבית-הכנסת את הספסלים והעמודים על גבם ישב העם על הקרקע לקרוא בספר- הקינות, החל לבכות, יותר ממה שעשה כל הימים. הוא ראה את עני עמו מתחדש בכל הזעם וקצף-האלהים, ראה בחורי-יה נסחבים בראש כל חוצות, ראה שוכני תבל בוכים לשבר בני-ברית – ויבק תמרורים. הוא ישב ובכה כל הלילה עד שנשרו בבות עיניו מבכי; בכה כל היום ממחרת “ורטב בדמעותיו את מצבות ישני- עפר”. ישב ובכה גם במוצאי תשעה באב. לא מצאה רוחו מרגוע.
וכשהפטירו ביום-השבת בפרשת הנביא: נחמו, נחמו עמי, הוא לא התנחם.ה' ציוָה לנוח ביום הזה, והוא יושב ומקונן; אינו מבדיל בין קודש לחול, אינו מבדיל בין דברי פדות ובין דברי קינים והגה. הוא בוכה על שבר העם, בוכה בלי הרף, עד ששמע מעין בת-קול קוראת ממרומים: חדל לך מבכי, ואם לאו – יהפוך ה' את עולמו ןתוהו ובוהו!
היה שוב איש ירא, שנתן לבו ותוגת-החיים ולמר גורלם של בני- אדם וירא כי הכל מתמזמז בעקת הנחש, וילך וישׂם שק במותניו; לקח כד מים בידו האחת וצרור- לחם בידו השנית ויעזוב את העיר ויושביה וימצא מלוּנה אחת חרבה, הרחק מאם-הדרך, וישב בה דומם. לא שׂח גם עם עצמו ויתדבק רוחו עם החלל הגדול אשר סביבו.
כה ישב ימים רבים. מכד-המים לא שתה עוד, מהלחם לא אכל, השק על בשרו בלה, בשרו כחש ועצמותיו יבשו; נתאלם העולם. באו אליו בחלום-הלילה ואמרו לו: אל תהיה מנצח את קונך!
ב: מֵעוֹלַם הַטֻּמְאָה
כי יחצה לו הרע מחיצה בפני הטוב וגם נלחם את הטוב בין נבין, והן גם זה מסכת העולם ומסכת האדם, כי יהיו תמיד לפניו שני דרכים; אבל לפעמים יבוא הרע במחיצת הטוב ויבקש לו שם אוהל.
סיפרו לנו מעשים כאלה:
פעם אחת הובא לפני רב אחד נער עברי. והוא ישב ולמד תורה אצל רבו, והיה מתמיד בלימודו, גם טוב-רואי היה ונחמד היה אהוב להוריו, לפתע נחה עליו רוח-משטין בשובו מהחדר, ויבוא הביתה ופניו נהפכו לירקון, עיניו נתקלקלו, שערות ראשו עמדו כעין מסמרות והחל לזחול על האדמה ולנבוח ככלב. ויבּהלו הוריו מאד, חיל ורעדה אחזם, ולא ידעו מה היה לו. למחרת לא נבח עוד, אבל צלם האדם סר ממנו. ויאמרו כל רואיו: כזה לא היה עוד בעולם!
ויבוא האב לפני הרב ויבק לפניו “בכי תמרורים”, כי יושיע לבנו; והלז לא עסק מימיו בכאלה ולא השביע רוחות, רק אמר: אולי יעמוד לו ה' ויפדהו בדרך הטבע. ויצו לפַנות לנער מקום בעליתו, והיה עולה בעלית הבוקר ויקרא לפניו בספר התהילים. כן עשה יום יום, עד בוא יום המאה וחמישים, וכיון שבא לסימן " ודרור אין לה", ואמר זה בכוָנה גדולה, החל המעוּנה להניע בידו ולהראות לשני חלונות, לאחד מכאן ולאחד מכאן; ויצו הרב לפתוח אותם. והנה נשמע הד גלגל מתנועע באויר, ויקם הנער על רגליו, וירא כי נמחו מידיו שתי אצבעות, אחת מזו ואחת מזו, כי דרך שם ברחו ב' הרוחות, שקיננו בו ויענו אותו. וישב לביתו עם אביו בריא ושלם ויפּטר מהרב בשלום, אך ציוה עליו לחזור על התהילים בכל יום.
שוב מעשה בנער אחד, בן עשר, וגם הוא ילד נחמד, שנתחרש, נתאלם ונסתמא פתאום ולא אכל ולא שתה, אם לא הניחו בפיו על כרחו; וגגם הוא היה הולך על ארבע, רק כאשר עבר בדלת ושם מזוזה קם ורקק בפניה; ואם בא לבּית וראה שעל השולחן מונחים ספרים קדושים, החל לנהום בקול משונה וריר יוצא מפיו. הביאו אותו לפני רב אחד עושה נפלאות
, פתח את ארון-הקודש ויקרא בכל כוחו: צא, טמא! צא, טמא! שלוש פעמים. ויחרוק הנער בשיניו וירץ בחדר לארכו ולרחבו. והיה שם תנור אחד וקפץ בו הרוח ויצא דרך הארובה המעלה עשן ונראה כקיטור.
אף הוא אמר: אל יעשו כזאת רק פעם אחת ביובל, כי סכנה גדולה היא.
ג: מַתִּיר אֲסוּרִים
בעיר אחת היתה בת אלמנה אחת, נערה כבת עשרים וחמש, שלא נישאה לאיש. היא היתה תופרת לבנים. ומזה היתה מתפרנסת בדוחק. והיתה ישרת- לב ועושה את מלאכתה באמונה, לא דיברה רכיל ברעותיה וגם לא קבלה על גורלה.
ויהי היום ותלך לפנות ערב אל היאור, לשאוב מים ולנקות את חדרה, ויקפוץ רוח אחד ויבוא בקרבה ויחל לקרקר במעיה. והיא החלה להשתובב; ותשמענה השכנות את קולה המשונה, ותצאנה מפתחי בתיהן ותראינה אותה. ותאמרנה: און זאת כי השתגעה פתאום! ויבואו שמשי בתי- הכנסיות ואסרה בעבותים, היא קופצת ומדלגת. מה זאת עשה אלהים לעניה זו? אחדים מאנשי- מעשה החלו להתפלל עליה. אחרים למדו מעוּמד למולה פרקי משניות בקול רם, אמרו בפניה ספר תהילים ישר והפוך; והיא אמנם נחה לשמוע אמרות הקדושים, אבל אחרי האמירות הוסיפה לנהום בכפלים ותניע בידיה וברגליה וקולה כקול חמור.
אז ראו בני-העיר, כי אין תרופה, רק להובילה אל רב אחד גדול בימים ההם. ותמאן החולה ללכת שמה, רק בכוח גדול קשרוה אל העגלה. והיא צעקה בקול מחריד לבבות, ותתאמץ בכל פעם לקפוץ מעל העגלה ולשוב העירה.
צהרים! מכל ה“סביבה” של אותו רב עומדים אנשים מוּכּים בגוף ונפש, לבקש ממנו חָסוּת; והוא יושב על כסאו, מנענע בראשו, משיב הן ולא, ומןת וחיים ביד לשונו. ויהי בבוא הנערה לפניו, עקמה פניה אחור, כי ירא הטמא לראות בקודש; ושמשי הרב באו והחזיקו בידיה, כי חפצה לברוח. ובפתוח הרב את פיו ויאמר: רשע, התוַדה על חטאותיך, החל קול אדם לבכות בקרבה, ותאמר: הוציאו כל איש מעלי, ואתוַדה על עווני.
ויצאו כל האנשים על- פי מצוַת הרב מהחדר, ויספר ה“דיבוק”, אשר נדבק בנערה, מכל הרע אשר עשה בימי חייו. ויאמר לו הרב: וכי גם מעשה אחד טוב לא עשית בחייך? ויען הדיבוק ויאמר: בכל מעשי הרשעתי, בין בעניני דשמיא בין בעניני דארטא; אולם באחת הייתי זהיר, שלא להשליך את פתותי – הלחם, הנשארות על השולחן, ארצה, ותמיד אספתי אותן ופירנסתי בהן את התרנגולות שבחצרי. ויאמר הרב: בגלל המצוה האחת שעשית הריני פודה את נפשך מד השטן. ויתקן אותו ויפדה אותו ממאסרו – קרא הרב מהר לשמשיו לפתוח את החלון, ונראה בחוץ כמו ענן דק עולה מהחלון, והנערה שבה לאיתנה וביקשה ברוח שקט לתת לה מעט מים להשיב את נפשה. ותשב אל עיר מולדתה בריאה ושלמה.
ד: הַקָּמִיעַ
היה רב אחד נודע, עליו היו אומרים, שהיה צופה דברים מראש וחוזה עתידות, ושכל אשר אמר ודיבּר נתקיים.
ויהי היום ויבוא אליו אחד מתלמידיו, שאשתו הרתה ללדת, וישאל את פיו, באיזה שם יכנה את הנולד לו. ויאמרלו הרב: הקשית לשאול ממני, בני; והיה כי תלד אשתך, פתוח תפתח את החומש, והשם הראשון שתראה על הדף בפרשה, בו תכנה את הבא לעולם. וגם את הדבר הזה תעשה, הוסיף הרב לומר, נתון אתן לך קמיע סגור, ותלית את הקמיע על צוארי הנולד, והוא יגן עליו תמיד. וישב תלמידו לביתו, ולבו מרחף בין תקוה ופחד. הוא אך צעד על סף הבית, והנה המילדת רצה לקראת ותאמר: התבשר, אדוני, הנה ילדה שאשתך בן. וישמח האיש, ויחלק מתנות לעניים. ויעש משתה גדול במלאות שמונה ימים לנער; וכאשר התאספו הקרואים, הסנדק והמוהל, פתחו ספר בראשית, והנה לפניהם המקרא “ואלה תולדות יצחק”. ויקראו שם הנער יצחק, ויכניסוהו בברית. ויגדל ויהי לילד מחוכם. פעם אחת חלה והיגע עד שערי מות; בדקו ומצאו, כי הנה אבד הקמיע מעל צוארו. ויתחלחלו ויבקשו בכל עבר ופינה ולא מצאו את האבדה. ותהי תאניה ואניה.
עוד הם בוכים, והנה נער אחד פרוע רץ ואומר: מצאתי חתיכת גויל אחד ואקרא בו, והנה שם כתוב לאמור: כי ביצחק יקָרא לך זרע. וימהרו לגלול את הגויל ולתלותו על צאור הילד וירפא.
ה: לֵצִים
השדים והרוחות, אם גם כולם הם בני משפחת השטן ולו ישמעון, לא נוצרו כולם אך להרע לבריות ולהזיקן; חלק אחוז מהם המה גם מעלמא דבדיחותא, ואוהבי לצון הם.
בבית איש עברי אחד בנה לו לץ אחד את קנו במרטף. משם התגנב לבית המבשלות, ומשם לשאר החדרים; פעם הסתיר את המפתחות, פעם אחרת נקב חור בכד- החלב ונשפך החלב על הקרקע; בכל עת אשר דברה האשה את בעלה דברי – סתר, התחיל הוא להכות בקיר או לקרקר כתרנגול. ויתלו בני-הבית קמעות על החלונות, ולא העילו לגרשו; כתבו על כותל בית- המבשלות בעט עופרת שלוש פעמים ישר והפוך את המילים: שדי קרע שטן, והוא הוסיף לעשות דרכו סרה. שואבים מים בחבית, והנם נשאבים מאליהם. על החלון דופקים לילה לילה, ואין איש קורא. ילד כבן שבע, וכבר הוא הולך אל החדר, והנה קם בבוקר וניטל ממנו לחצי-שעה כוח-הדיבור, ואחר-כך כשהתחיל לדבר בעמל, סיפר כי חלם חלום קשה, שבא החתול וניקר לו את עיניו. לפעמים, בבוא חצות-הליל, נשמע מעל גג- הבית קול צחק פרוע, ולפעמים ארובת- הבית התחילה מעלה עשן, מבלי אשר הסיקו את התנור. מסכת מעשים כאלו באה על בני הבית ויושביו, והיו כשוממים.
פעם אחת עבר איש חסיד אחד בעיר, ובנם של קדושים היה.ויעשו בערמה, לתת לו מקום ללון בבית הזה. ויהי בקומו בחצות-הליל, וישב על הקרקע, וַידלק את הנר, לערוך תיקון-חצות, בא הלץ וכיבה את הנר. ויגער החסיד בשטן ויאמר לו: ברח לך, ואם לא, אעשה בך כלה. בא הלץ והושיט לו לשונו באופל ולקח החסיד את סידורו ויך בו על קדקדו. כיון שנגעו האותיות הקדושות בּלץ, תש כוחו ואפסה שליטתו; והיה חור אחד בכותל, ויצא הלץ דרך החור, לבלי לשוב עוד.
במרתף ארמון של שר וקצין, שלא גרו בו ימים רבים, באה משפחה קטנה של בני-השדים לגור וימצאו בו מקום לשבת. ראש המשפחה היה שׁד עקום-פנים ושתום – עין. אשתו שפלת-הקומה היתה ושחצנית, חיגרת מתנועעת הנה והנה בלכתה; ובת אחת להם, ראשה כשל בר-אַוָז ורגליה כשל חתול; והתפרנסה המשפחה בדוחק ממעט קמח ותפוחי-אדמה הרקובים, שנשארו בבית. בבוקר רחצו פניהם באפר. כי קר להם. חפרו חפירה בקרקע ויתכסו בתבן; וכאשר הופיע השמש, המאיר לכל יושבי עולם, ישבו בפינה ולא דיבּרו דבר. הלא זה הדבר: אין לבני העולם הלז שליטה ביום וכשל כוחו בממשלת היום.
פעם אחת הלך איש חסיד אחד לבקר את רבו, וייעף וישב על כרכוב הארמון לנוח מעמל הדרך. ויהי כי נח וירא כי עוד רב היום, ויקח את ספר התהילים מצלחתו ויחל להגות בו; מיד רעשו אמות הסיפים של הארמון, כאילו רוח-סער אחז בו. הוא עוד לא כילה פרשה אחת, ותברח המשפחה מאמרות הקדושים ותלך הלוך וחפש' עדי מצאה לה מקום באחד מהרי- החושך…
מִסִּפֻּורֵי הַדִּמְיוֹן שֶׁל רַבִּי נַחְמָן
א: הָעִגּוּלִים
"ואספר לכם, מה שראיתי פעם בימי חלדי ותספרו לבניכם אחריכם, כי ישאלו ויאמרו: מה החיים וכל צבעיהם השונים לנו? פעם אחת ישבתי על הארץ לבדי במגרש רחב- ידים מאד. תחתי הוצא דשא ועל ראשי כיפת שמים. ואשא עיני וארא איש זקן אחד יושב, ומסביבו עיגול על פני הקרקע. וסביב אותו עיגול עוד עיגול, בין עיגול לעיגול יושב עוד זקן אחד; ואת העיגול השני הזה יקיף עיגול אחר, ושם יושבים שנַים זקנים; ובעיגול הרביעי מסביב להם ארבעה זקנים ובחמישי חמישה חמישה, חמישה מעבר מזה וחמישה מעבר השני וארא ואותו זקן, היושב בעיגול האמצעי, מנענע בשפתיו וקולו לא ישָמע, וכל הזקנים האחרים, אשר בשאר העיגולים, פניהם נטויים אליו וגם הם שפתיהם תרחשנה. ופתאום חדלו לעשות זאת, ויקומו על רגליהם ויביטו לכל עבר, כאילו שומעים מה מרחוק. והנה החל הזקן שישב באמצע לרוץ, וירוצו שאר הזקנים עמו, וגם אני אזרתי מתני לרוץ אחריהם ולראות, אנא ישא אותם רוחם. ויעברו נחל רחב ואנכי כמאסף בא אחריהם.ומשם באנו ליער גדול, ואחרי היער הר על גבי הר. ושם ממעל מתנוססים שני בנינים יפים, בנין מול בנין, כתאומים, ומלאכת האדריכל בבנין הראשון נעשתה מידה במידה גם בשני, באין יתרון וחסרון. ולפני כל בנין מעקה של שיש טהור, ועל המעקות עומדים כסאות- שן, ועל שניהם ישבו שני שררות ושרביט הזהב בידם…
ויסוֹבּו האנשים הזקנים את השררות ויריבו אותם לאמור: למה התעיתם אותנו ימים רבים בדרכיכם ופשטתם את העורות מעל עבדיכם ושמתם הכל בכליכם? ואתם, דעו, כי רעה תמצא אתכם ולא תמצא לכם פנים. וייראו השררות לנפשם, ויעזבו מהר את כסאותיהם וישליכו את שרביטיהם. ויחלו לרוץ; וירדפו הזקנים אחריהם, ולא יכלו לתפשם. ויפוצו בדרכם שונים להשיגם. והשררות עברו מאֵם הדרך, ויבואו לפני אוהל אחר יפה. ויצא משם איש פלאים, וקרנים לו, ויאמר להם: אל תראו, שובו לארמונותיכם, ולקחתם מכל כלי- זכוכית, אשר תמצאו בחדריכם, והעמידו אותם מול המנורה הגדולה המאירה, ואתם תראו כי תינצלו מיד אויביכם. ויעשו כן, וישובו על עקבם ויבואו למעונותיהם ויאספו את כל כלי- הזכוכית הרבים אשר עמם, ויעמידו אותם סביב המנורה, והיא מאירה כשמש בצהרים, ולהבות גדולות יוצאות ממנה ותשברנה בכלי- הזכוכית, ויהי הכל כנהר של אש, ויכרעו השררות על ברכם למראה ההוא. ומן הניצוצות האלו נעשו בריות קטנות, והיו רצות ושבות, רצות ושבות, רצות ושבות בקול מוזר. והם לא מין האדם ולאמין חיה. בריות משונות, כמו אלה, לא ראיתי מעודי!
" ופתאום הופיע איש, נורא מראהו, וחרב בעלת פיפיות רבות שלופה בידו, והיא ארוכה, ארוכה מאד, ויאמר כי פקוד פקדו אותו להסיר את ראשי השררות מעליהם, ואפחד מאד. ותבואנה הבריות המשונות ותחלנה להקיף את האיש מכל עבר, והוא צועק בכל כוחו: מה לכם פה, קטני הגויה? והן סובבות אותו ולא תשמענה לו; ויהי בהקפה השביעית, החל האיש להתקטן והם התחילו להתגדל, ויסובו אותו עוד שבע פעמים. והוא עוד התקטן ביותר והם עוד גדלו, והוא זועק ומתמרמר לאמר: הרפו ממני! ויתקצף מאד ויך בחרבו בכלי-הזכוכית ויתפוצצו לרסיסים. ואיקץ וקול הרעש.
" וארא ואני יושב עוד פעם על הארץ במגרש הרחב. ואני רואה את כל העיגולים, עיגול בתוך עיגול, כבתחילה, והזקנים מלפנים יושבים ש כסדרם, ושפתיהם מרחשות. ופתאום קמו ויביטו אנה ואנה ויחלו לרוץ הלאה ואני רץ אחריהם; עברנו את הנהר ואת היער והגענו עד ראש ההר, שם יושבים השררות על כסאותיהם לפני בניניהם כבראשונה, ורק תחת שרביטים אוחזים המה עתה חניתות בידם. – ויתקוטטו הזקנים עמהם כבתחילה וביקשו להרע להם ולא היה בהם בשררות עוז לקום לפני המתפרצים, ויברחו, וימהרו האנשים הזקנים אחריהם ולא השיגום. ויצא אל השדרות מאהלו הזקן בעל הקנים ויצו להם לשוב לביתם וכי יצילו את עצמם על-ידי זה, שיקיפו את המנורה המבהיקה בכלי-הזכוכית, ויעשו כן. וישובו ויבנו בכלי- זכוכית רבים מלוטשים כמין גדר מסביב למנורה, וידליקו אותה, ותהי עוד פעם הלהבה גדולה, והשמן נשפך עתה ונעשה כמו נהר די-נור; והמה לקחו מן האש ההיא וישימו בפיהם, ותחלנה הבריות הקטנות המשונות לקפוץ מכל עבר ויצחקו וישחצו וישלחו את לשונם. ולפתע נראה האיש האיום, והוא לוטש את חרבו באבן, ונפוצו הניצוצות ויבריקו, והריות החלו לסובב אותו, ועתה גבר הוא, ותהי המלחמה בביניהם, ואשתומם ולא ידעתי פשר לכל החיזיון הזה.
"וקמתי וראיתי, והנה איש זקן אחד, לא מן הזקנים אשר ידעתי, לבוש לבנים, עומד למולי וזקנו הלבן הארוך יורד על פי מידותיו. ואגש אליו ואומר: בי, אדוני, למדני בינה בכל המראה אשר ראיתי עתה. ויען ואמר אלי: הן לא אדע גם אני, ואולם לך אל החדר השני אשר בארמון, ומצאת שם איש אחד יושב, אולי ילמדך הוא את אשר תאבה לדעת. ואלך אל החדר הזה, כאשר ציוַני, ומצאתי שם איש זקן מאד יושב על הספסל, וגם הוא לבוש לבנים ועטוף לבנים וזקנו הארוך סרוח על גבי קרקע. ובאתי לפניו ואמרתי לו: אל-נא יחר אפך, אדוני, אם באתי הנה להפריעך ולבקשך כי תורני, מה זה ראו עיני ולא ידעתי. וישב לו כדברי הראשון: לא ידעתי אף אני, ואולם שם בחדר השלישי, יושב רעי, והוא זקן ממני מאה שנים, אולי ידע הוא אשר תשאל… ואפתח את הדלת ובאתי לחדר אחר, גדול עוד מן הקודם, ושם יושב איש זקן.
אשר מעולם לא ראיתי כמוהו לזוקן, קצה זקנו מגיע עד סוף האולם וגבות עיניו מכסות את כל פניו. ואירא ואעמוד מרחוק ואדבר בלאט: בן-אדם בא אליך מארץ רחוקה. חנני-נא, איש שׂיבה, והגד לי את אשר צמאה נפשי לדעת. וירם האיש את גבותיו בידיו הכחושות וארא את עיניו הירוקות ויאמר אלי: לא ידעתי מה תשאל, לך אל החדר רביעי. ובבואי שמה, והנה לפני איש בן שלוש מאות שנה, והוא יושב על גבי כר לבן ופניו כמעט אינם כתואר אדם. ואעזוב את החדר הזה ואלך חרש מחדר לחדר, ובכולם יושבים זקנים מאד לימים; ואת הדבר אשר אתאַו לדעת לא ידעו אף הם.
ואבוא אל החדר האחרון, והוא רחב עד בלי קץ ומשוכלל הוא ביופי מאין כמוהו; תחת החלונות מאירות אבנים טובות, בגודל ראשי בני- אדם, ובכל פינותיו עומדים שולחנות גדולים של זהב, ועל כלם פרושים ספרים רבים, כתובים על קלף על צבי, והכתב מעשה ידי סופר אמן נפלא. ואקרב אל הספר האחד הפתוח ואחל לקרוא בו, ואמנם הוא מבאר לי את טעם הדברים אשר ראיתי. ואלך ואגולל את הספר השני, וגם בו ימָצא פתרון לחידתי, ואלך מספר אל ספר ומקלף אל קלף, וכל אחד יאמר לי אחרת וילמדני אחרת, והכל סובב על-דבר המראה, אשר ראו עיני.
“ואפול על פני ואקרא: אל אלהי עולם, למי מאלה אאמין? ומי יורני את האמת? ופתאום נגעה בי יד, ואפן כה וכה, והנה עבר החדר מלפני, עבר כל המחזה. ואני יושב על הארץ במגרש גדול ועל ראשי רוחב השמים”. – –
ב: מַעְלָה וּמַטָה
סיפר הרב פעם את המשל הזה:
היה איש אחד ירא- אלהים, יודע- ספר ולא ביקש לו נתיבות רחבים. ויהי בשבתו בלילה אחד בביתו, ויבוא אליו אורח ממרחק, ויאמר לו האיש: שלום בואך, ויאמר: שלום. וישב האיש על-יד השולחן וישאלהו למצבו ולמעמדו, ויאמר: אין לי רב-אוצרות, ואולם את אשר יתן לי אלהים יספיק לי, ויוסף לשאול אותו:אם עתותיו בידו להגות בספרים, ויענהו: אני עושה כזאת, עד כמה שידי מגעת. וכה החלה ביניהם שיחה על- דבר השגת האלהים ועניני תבל ויושבי בה ודרכי ה‘, כי רבים, וירא בעל- הבית, כי ברכה באיש הזה וכי מלא אותו ה’ חכמה ןדעת, ויחל להשתוקק זאת הפעם הראשונה בחייולעבור את הגבול, אשר שם לו בעיוניו, ויבקשהו כי יפתח לו את השערים הסתומים האלה. ויאמר לו האורח: טוב, אנכי אעשה את הדבר וחינם אין כסף אלמדך. ויתמה האיש מעט, אולם התרצה ללמוד אתו מיד, ויחל רוחו לפעמו, אולי אין זה בן-אדם. ואולם ראה כי הוא מדבר ומשיח עמו בנחת ויאמן בו ויאמר לו: אם תחנני בזה, הן רבי אתה, ועלי לקום מפניך כמו מפני רב, למדני- נא, איך אדע להיות זהיר בכבודך, כבוד מורה, ויענהו האורח: עוד יבוא יום ואלמדך גם זה, אבל עתה דבר לי בחוץ ועלי לעוזבך לשעה, ויאמר לו האיש: ואני מחויב ללוות את מורי, ויקם וילך עמו עד הפתח, ובהגיעם אל הפתח, ויאמר אליו הזר: לַוִני-הלאה! ויפחד האיש ויאמר לנפשו: מבני הרוחות הוא זה ואיננו בא מושב בני-אדם. והלז אמר: אל תירא, לך עמי, ויתאזר האשר ויצא עמו בלילה. הם הולכים מעט יחדיו, והזר גדל בחוץ מאשר היה בבית וקומתו הולכת ומשתרעת; ופתאום לקח את האיש וישימהו על כתפיו ויחל להתעופף עמו במרום וישאהו דרך יערות ועמקים. והלילה קר, רוח סופה מסער, ויקח הנושא את אדרתו מעל שכמו וישם על השבוי, ויחם ויטב לו. ויפקח את עיניו וירא, והנה הוא יושב בביתו על-יד שולחנו, באילו לא קרה לו דבר. אבל הוא מרגיש איזה מרחב בלבו והבגד אשר עליו קן הא מאד. וישכב על משכבו וישן כל הלילה ויקם, והנה הוא בחוגו התמידי, מתפלל הוא ולומד בשיעורו של היום ועושה מעשה של יום. ובבוא הערב, והנה הוא עוד פעם טס באויר עם האיש הזר, אשר ישא אותו, ופניו כמו אתמול. ויתפלא מאד על הדבר הזה, כי עוד לפני שעה התהלך בארץ למטה וידבּר את פלוני ואלמוני ואיש לא הכיר בו, כי קרהו דבר.
ויבואו פעם בטיסתם יחד על פני הר גדול וגבה ושם שן- סלע. וישב האיש על הסלע לנוח מעט וישן. ובהקיצו משנתו והנה אין כּל, שוכב הא בביתו במיטה והבוקר מאיר. ויקם וירחץ פניו, ידיו ורגליו, וילבש מלבושו הדק, אשר נתן לו, ויתפלל. וכל היום לבו לא ידע השקט, נתירא היה להביט בפני אנשים, פן יאמרו כי אין רוחו בו; ובעמדו נשען על-יד העמוד והרים מעט את טליתו מעליו, והנה הסלע לפניו כביום אתמול, והוא אינו בבית המדרש כלל, כי-אם עומד הוא על ההר. – ובא האיש ואמר לו: רב לך לשבת, ויקחהו וידא עמו לארץ רחוקה. עוד הם בדרך, ויפן אנה ואנה, והנה הוא שוב בביתו, הוא עומד על-יד החלון ומביט בו. וישתומם מאד ויחל למשש את הכתלים ואת הכלים, ורוחו לא רימהו, הוא שוכן ממש בעולם זה.וכרגע והנה הוא כבר בעולם אחר. – בה התחלפו המחזות והשינויים בחייו, פעם הוא במרום ומרחף באויר כיצור שמים, ופעם הוא הולך הארץ ועושה ככל מעשי הארץ. ויאמר לבוא לפני חכמים וידעי-עתים, כי יגידו לו מה זה היה עמו ובאיזה חוג של קסם הוא נמצא; אבל קשה עליו לספר להם את מהלך הדברים כהויתם, כי אמר: אך ישחקו עלי ויחשבוני למשוגע. וכאשר צר לו המקום פה, התרומם למעלה וירחף בשמי מרום. וכאשר חשב את עצמו לאחד מן התושבים אשר שם, ירד ארצה ויתבונן, כי לא שאר לו ולא יתר לו עלכל בני- גילו בני-האדם…
ופעם אחת התהלך הוא והנושא אותו תמיד באויר וינוחו שניהם יחד בין שני הרים גדולים בגיא, ובגיא מערה אחת, ויָגֶל את האבן אשר על פיה וימצא שם כתב ישן נושן, ובדפי הכתב היו מצוירים ציורים נפלאים, ויחשק מאד לקרוא בו, והנה חלף הכל כמו רגע והוא יושב בביתו… חזר והסתכל, והנה הוא עומד לפני המערה, הוא לבדו והאיש אין אתו. ראה, כי הכתב סתום נמחק פתאום ואיננו עוד, ויאמר לעלות על ההר האחד, אולי ימצא שם ישוב של בני-אדם. וכשעלה על ראש ההר, וירא והנ אילן אחד של זהב עומד במעגל וענפיו זהב, ועל הענפים היו תלויים כלים של זהב, שמראיתם ודמותם כמו אלה שהיו מצוירים בכתב החתום של המערה, וישלח את ידו לנגוע באילן ויעתק ממקומו, וכל אשר ילך ויקרב אליו, כן יחזור לאחור. השמש עמד בצהרים והוא יגע ועייף מעט,וישב על שן סלע בדרך; ויבלע בו וירד לתחתית האדמה, ושם מתחת הוא עומד לפני ביתו ופותח את הדלת. ויחרש ויתפלא על המראה הזה יותר מעל כל המראות ולא ידע את נפשו,
ויהי היום, והנה הוא הולך עם הנושא אותו במרום ורוחו אתו והוא מדבר אתו כבן-אדם. ויתאזר ויאמר אליו: שא, אדוני, לשאלתי ואל יקשה בעיניך, אם אומר לך, כח נלאיתי להיות מטוטל מהכא להתם ומהתם להכא …וגם לא אבין, איך זה הדבר, שאני חי תמיד בשני עולמות, במקום שאשב בבוקר לא אעריב, ובאשר אלין לא אקום. ויתפשט האיש מלא שתי קומות וימר: את אשר תשאל עתה לא נודע עוד לשום איש אל פני האדמה, כל עוד הוא חי, אבל ראה, הנה אנכי נושא את פניך גם בדבר הזה ואגלה לך: לכל אדם בעל שאר-רוח שני גויים בנשמתו, הנשמה יונקת ממעל ותשו את אברותיה למעל והנפש, זו הרוח קרובה אל הגוף ואל לבוש הגוף. ושני גויים אלה תמיד הם מתרוצצים יחד וגם מתאחדים יחד, פעם זה מושך לכאן וזה לכאן, ולאידך פעם זה ממשיך הארה לזה וזה לזה. והיה כאשר תדביק מחשבתך למעלה, הנך עולה למרומי על; ושאשר תרד, זה לך האות כי פרקת באותה שעה עולה מחשבה היתרה מעליך; וכאשר תלאה את יושבי ארץ ומעשיהם, הנך חוזר לכאן. – וראית מימיך שתי כוסות, אחת מלאה מים חיים ובשניה אין מים. ונשפך תמיד מן המלאה אל הריקה ןמן הריקה אל המלאה …
ככה יעַשה בממלכת האחד כל הימים ו“עדיין לא נגמר דבר זה ולא נסתיים”…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.