הקדמה
כי יבוא איש לאסוף אגדות העברים והיהודים מחלקי הספרות הרבים והשונים אשר לנו, עליו להיות מזוין בכל מכמני בתי-מדרשות ופרי-החזון, ועליו גם להקדיש חייו לדבר הזה. חיי בן-אדם עלי אדמות מעטים המה וקצרים; ומלאכה כזו, לסַדר אגדות גוי שלם, ועוד גוי הנקרא עם-הספר, רבה היא גם רבה, ואני קטונתי ממנה.
ואמנם לא ספר שלם, עשוי מראש על פי מתכּונת אחת ועל פי מחשבה אחת קודמת למעשה, ינתן בזה לקוראים, כי אם קובץ וליקוטים מעטים של אגדות, שנבחרו ונכתבו בזמנים שונים ובאפנים שונים, שהעבודה בכולם מהחל ועד כלה אך דבר המקרה היה. לא היתה למאסף מטרה ידועה מראש, לעשות איזו מלאכה מסוימת ולברוא ספרי אגדה שלמים, אך קבצי אגדות, או מעין אגדות נסדרו בזה מדברים בודדים, שנלקטו זעיר שם זעיר שם ממקוֹרים שונים, עבריים ויהודיים, מקורים אף הם בלתי שוים בערכם, מבלי כל חיפוש מדעי בהם ומבלי כל תשמיש מדעי אף בקירוב.
הנני מביא בזה אל הקהל העברי ענפים אחדים מיער גדול, שאלפי נתיבות לו; ואני לא הלכתי בו לא לארכּוֹ ולא לרחבּוֹ, כמעט אך הצגתי רגלי על קצה גבולו.
אמרתי שבקבצַי אספתי ליקוטי אגדות ומעין אגדות, כי לא דברי אגדה גרידא בחרתי לבת-שירתי, כי אם גם שמתי לבי לסיפורים תולדתיים, לדברי-זכרון, סיפורי-בדים, דברי חזון ודמיון, ואל עניני חכמה, משל ומוסר – גם מאלה לקחתי.
לא ספרות אחת לעברים, בעלת רוח אחת, ניתנה מרועה אחד, כי אם חלקי ספרות רבים ושונים לנו, שנולדו ונתפתחו במועדים שונים, על פי תנאים רוחניים שונים, וגם בגבולות חמריים שונים. העם הנודד – פעם יבקש את האלהים, פעם יסָתר מזרם אלהים, הוא ישא אל השמים עיניו ויתבונן לחיי ארץ; בוכה, בהתעטף עליו נפשו, וישפוך שיחו לאֵל מושיעו; וגם – לשמוח ידע לפעמים, כי יאיר לו השמש. עם העברים גם אינו עם אחד יחיד ומיוחד, עם בעל רוח אחת ונפש אחת, כי בו מתגרים כוחות שבטים שונים, שהיו בעלי מזג שונים. אנשי המזרח הם לא כאנשי המערב, ויושבי הצפון לא כבני הדרום הם. כל המבקש קלסתר אחד בהם וחזות אחת בנפשם אינו אלא בדאי.
ולאידך, הנה לכל האברים האלה, לכל חלקי האומה, – אם היינו בכלל באיזו עת מן העתים אומה אחת, – שיתוף של אבות, של נביאים, של שופטים ומלכים; והנה לעם הנודד – גיבורים, קדושים, שומרי-תורה ואנשי-חסד, מרשיעי-ברית, גואלים ומדיחים. מה רבות תמורות החיים במהלך הדורות ומה שונים הפרצופים הרוחניים בספר ובכל נחלת הספר!
כי תאמר לטוות את החוטים האלה לארג אחד, כי תאמר לפלס לך נתיב בכל החליפות האלה ולברוא איזה דבר שלם, או גם איזה חלק מדבר שלם, מה תיכשל, מה תאמר: נואלתי ואפסה ידי.
יחד עם קושי בירור החומר הרב המפוזר והמפוֹרד, הנה גם מלאכת הסופר והמאסף באלה, כי יעשה את מעשהו יום יום, ותלוי הוא באפקי היום בת שינויים רבים היא. – הלא רוח הוא באדם, ואין תפקיד קבוע לו. פעם ישועבד למקור, אשר ממנו ישאב, ויסַפּר את הדבר המסור כהויתו וכצורתו, ואף המסוֹרה היא בידו רק כחומר ביד היוצר, ויטה אותה לפי חפצו ולפי הרגשתו הוא. אם אין שיטה אחת לנו לעבודה אחת ואין מגמה אחת ברורה מראש, מי זה יעצור בעדנו לעשות היום כך ולמחר אחרת, ועל פי דרך אחרת…
בספרי הזכרונות הרבים ובכתבי האגדות השונים אשר לנו, כתובים בידי סופרים וחכמים שונים, לפי טעמים שונים ולפי אפני חזון שונים, לא תמצאו רוח את, שלפיה נמוד דבר, ולא חותם מיוחד, שנאמר: הוא יהיה לנו לסמל. פה לפנינו דברים, שכבר הוצקה בם רוח שירה מתחילת ברייתם, ולעומתם דברים אך בני מלים יבשות; עצמות בלי גוף, – ואם כבר יש גוף, לא עלה עליו קרום, ועוד נראה בו הרירין. – פה קיצור עצוּם, כל מלה היא כבר משפט שלם, ובשוּרה אחת נמסרו לנו חיים מלאים; ושם הרחבת דברים בלי סדר ומשטר, סיפורים בלי התחלה או בלי סיום, או רק אברים של סיפורים. ועל-ידי הערבּוּביה הרבּה, אשר לפנינו, כמעט לא נמצא את הפתח. – לעם-היהודים אין כל דרך אחרת בחיים, כי אם לעבוד את האלהים, את אלהיו, ולסַפּר נפלאות אֵל-אבות העומד לימין הצדיק ומכשיל את הרשע. התכלית בארג אגדותיו היא להראות בעליל השגחת הבורא במעשה כל יצוריו ואיך עינו של אבי־העולם צופיה על כל צאצאי העולם, “מביצי כינים עד קרני ראמים”; – ולאידך, הן יש גם צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. מהתום והאמונה השלמה של ילדים, גם בימי השׂיבה, נבוא פתאום לסימן-השאלה בחיים ובמערכת־החיים, ואפילו במערכת-התולדה, שחתומה היא לכאורה בחותמות קבועים, אף על פי כן לא חתומה היא… אם שבטי יהודה עשו להם לקו לרומם את גיבורם דויד ולעשותו למנצח העם, עוד נשמעים פה ושם גם דברי השבטים האחרים על-אודותיו להרשיע אותו ולא להצדיקו. וגם באגדת בני משפחת-ירושלים, הנשארת לעֵדות, אפרים עוד יצור את אחיו; וכה גם בין הדברים השיריים, שבהם מסתתרת נשמת הגוי, רב-סתירות ארוגות, רב-סתירות! – ואיך נמצא את הנתיב בין אגדות מעריצות את בעלי החוקים והגזרות, שומרי שבתות ומועדים, לפי חשבון הראיה וקידוש הימים בבית-דין ועל פי עדים… ובין אלה, שיקדישו אך את הכוָנה ואת הטוהר שבלב, בלי מעשים ובלי קיום הדינים. תום אלילות בין עם המיחדים את האל בערב ובבוקר; והנה על יד סיפורי התפילה וצקוּן־לחש, סיפורים שבם רחשי-נפש יקשרו את בן-האדם לקונו, געגועים חזקים לימי המזבח, לימי עולה וזבח!
אם ממלחמת-הדעות, תגרות-הרוחות, הרפתקאות ונדודים רוחניים וגשמיים בחליפות הדורות נאמר לעושת ספר שלם, ספר-אגדה שלם, שבו אך השלוה תנוח – והלוא אך אז יש בכגון זה צורך וחפץ – זו היא בודאי מלאכה, שכמעט לא יהין אדם לגשת אליה.
ואני עמלתי לבקש בכל היצירות השונות ובההתגלויות המרובות איזה שיתוף עממי ואיזה מבוא והלך-רוח גם בדברים, שמצד הצורה החיצונית המה עוד במצב תוהו ובוהו, ולא משטר ולא סדר למוֹ, ושמרתי כמה דאפשר על הטוַת החוט העממי. פשט המאסף את ידו בזה, ולא ניתן לו – וחזר על אחרים, ולקח מזה ונתן לזה; גם דברים שאולים אינם שלו, כי שאובים הם מגנזי ספרות המסורת באשר נמצאו. המאסף שׂם לבו לבנות כל ניצני השירה ברוח העם ולסַפר הכל בלשונו ובצביונו. אבל למי יפול תמיד גורל אחד? ואם בבוקר יאיר לנו השחר, כבר בערב אנו עומדים תחת מכסה עננים, והכל אילם, מה שהיה עוד דובב לפני שעה…
כי יגיעה רבה היה לצרף כל הנסיונות האלה, בני המקרה והשעה, לדבר אחד או גם למעין דבר אחד – אין צורך לומר. בספרות אחרת אפשר היה לסדר אגדות מפוזרות כאלה, לפי צביונן או לפי בנינן השירי. אין מוקדם ומאוחר בדברי אגדה, אבל יש הבדלים בין דברים קלי הקריאה ובין דברים בעלי נשימה כבדה, בין דברי היתול או בכי, בין ניצני התום ובין ילדי הדמיון; אבל אנו, עם היהודים, עם תולדתי אנו, ולנו כבר פרקי תולדה מסוימים, לא נוכל שוב לפסוח עליהם. – עם ישראל מתחיל דברי ימיו מראשית בריאת העולם, הולך ומקשר מקריו מהאבות עד משה, מהתורה הכתובה עד המסורה, מבית לבית ומגלוּת לגלוּת, עד כל אלה החכמים, שעשו אזנים לתורתו, איש איש בדורו ובמעמדו. ולעם כזה, בודאי לא תוכלו לתת סיפורי מעשיות על-אודות רבי עקיבא וכלבא שׂבוּע לפני עתניאל בן קנז; לו לא תוכלו לסַפֵּר דברי ימי הלל לפני הגדות שלמה, לוּ גם במקום שהראשונים אולי קודמים לאחרונים. – הקורא העברי יתפלץ לקרוא דברים על-אודות רבני התלמוד לפני דברים על-אודות השופטים והנביאים. ועל כן אנוס היה המאסף לסַדר את הדברים השונים לפי התוכן ונושא הענינים הסמוכים, מבלי שׂום לב לראשון ולאחרון בעצם השתלשלות האגדות. ואמנם גם בזה, רצוני לומר במה שמוקדם הוא באמת ומאוחר הוא באמת, לא נקל הוא לקבוע הלכה, וכל דבר ודבר תורה הוא וצריך לימוד בפני עצמו…
אולם בזה אשר שׂם המאסף את החוט התולדתי וקירוב הענינים לו לקַו, הנה הליקויים הרבים בקבצים האגדיים האלה נראים עוד יותר. חסרים על כל שעל ושעל פרקים רבים, מאורעות שלמים, אגדות רבות ידועות, ולפעמים גם דברי ימי תקופות שלמות ומועידם רבים. בקשור לאגדה אחת אפשר להוסיף עשר כמותה, או גם מאה, והפרוּץ מרוּבֶּה על העומד…
הנני אומר, כי המאסף שׂם לו את החוט התולדתי וקירוב הענינים לקו. והנה שני דברים אלה כבר יעצרו זה בעד זה ודוחים באיזו מידה זה את זה. ענין לפי תכנו לחוד ודבר הדורות לחוד. אנו ממשיכים ענין אחד, והנה כבר עשינו קפיצה בתולדה; והיה כאשר נאמר לטפּל בענין השני, עלינו כבר לחזור ולשוב אל הזמנים מראש.
עלי להעיר עוד, שאיזה אגדות מסוּפרות בעצם המקוֹרים מאנשים ידועים בשם, בחרתי לספרן סתם. ובזה הוצאתי אותן מן החוג הצר של מאורע יחיד ונתתי להן מטבע כללית יותר חשובה מאשר עושה הפרט. – וגם זה, בעניני הלשון וחוקיה שמרתי לרוב את הרוח העתיק של המקורים. ואם ימצא הקורא זרוּת בסגנון, ידע כי לא מידי זאת.
אמור אמרתי זה ימים, בבואי אל המפתן שבין חיי-שעה ובין חיי-עולם והחי נותן אל לבו, לכייל נסיונותי הבודדים בילדי-האגדה שלנו במספר “אלף ואחד”, כמספר המעשיות לאחינו הערבים, שגם אלה רק חלק אחוז הנן מהרבה, ולעתים גם שמָא גרם במלאכה כזו להקציעה ולהביאה באיזה סדר ומשטר. ואודה, שאך בקושי עלה לי לקיים נדרי אף למחצה. בושה הוא הדבר! בדור התחיה שלנו, שהכל רמות ימלל על-דבר רוח העם וקניניו והרמת קניני-העם, דברי-אגדה וכל דברי שירה כגון דא נעצרים. גם עתונים לאומיים וחינוכיים נועלים את השערים… וכבר אמרתי נואש להפיק זממי מאפס כוח לשאת במשא.
אם ידרוש איש איזה רוח מדעי בדברי שירה ובדים אלה, לא ישיג מאוַייו, וביארתי את הטעמים למעלה. אולם, אם יבקש לדעת השתלשלות הדברים אצל המאסף והמחבר בעצמו, אומר לו, כי הולדת האגדות היתה אצלי להיפך מאופן סידורן.
החילותי בשכבר הימים לעבּד את אגדות-החסידים, מקצוע שהעסיק אותי ימים רבים, אם גם לשם דבר אחר; ואז גם לא ילדי-העם חיפשתי, כי אם ילדי רוחי אני, וגם במקום חיים גלויים לפני, ביקשתי חסוּת בצללי ההזיה. – אחרי זמן נדחפתי לימי הקבלה והחזון, ומשם הגעתי לחיים הצרים בימי הבינַים ושוב לתקות הגואלים. חדלתי לבקש את האלהים באין-סוף ובאתי בצל בני-אדם עזובים ומתרפקים על קונם, – והוא עונה ואינו עונה! משדה המערב שבתי בבלה וגם לארץ אבות הנתונה ביד חר, ונכנסתי לספרות התלמוד והמדרש, ושבו אלי חלומות הנוער וידיעות הנוער מבית אבא ומבית-מדרשא. בינתים החילותי לגולל בסיפורי התורה הקדומים ובסיפורי ימי שני הבתים וציוּני חיי האומה במועדי שני קדשי-האל.
מעט מן הדברים באו אלי גם מפי השמועה; ואיזה פרקים לקחתי מספרות היהודית היראית וההמונית. גם זה עולם חדש רב-פלא, עולם מלא תום ויראת-אלהים, ויחד עם זה ניצני הבדיה עולים בו כאילנות וקוראים לָעוֹבר לבוא בצלם…
ולא אך ברשות-הרבים של האומה הלכתי תמיד, כי אם גם אל הכיתות השונות פיניתי את לבי, נטיתי אל הכיתות הנפרשות מן הציבור, שחדלו לקחת חלק בינינו ולהיות נמנים עמנו, ועד כמה הן עוד שייכות לנו! – ואפילו לשדה החיצונים גופא התגנבתי לפרקים, גם את האלקורן לא זנחתי פעם.
ימים רבים חיפשתי במקצועות השונים האלה ונדחיתי מדבר אל דבר וממועד למועד; ואני יושב אז בעיר חכמים בה לפנים ותורה בה היום מעט, אבל ספרים הרבה. מעט מילדי-רוחי אלה הדפסתי גם במכתבי-עתים ומאספים שונים פה ושם; אולם, כנאמר, אך בקושי, וגם בלי סדר.
הזכרתי את ידיעות הנוער ובית אבא. ואמנם חשקי לפרי-אגדה בא לי מאבי, רב וירא ושומר-קדומים. ממנו שמעתי גם איזה דברים שיבואו בקבצים האלה.
ולהיות שפרקי אלה, שמוצאם ומקורם אך מהעבר, שונים הם ממעשי עד היום, או מזה אשר אמרתי לעשות, בעת התכנס בי רוחי ואומר לבקש לי דרך לחיי אני ולדכוָתי מעֵבר לחומה הבצורה, – סידרתים בשם כינוי, בחרתי לי לחקרי-קדם, והוא עתה גם שמי וזכרי.
נוה-שלום, סוף תרע“ב-תרפ”א.
מסיפורי בראשית
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
דורות ראשונים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
דורות ראשונים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מעשה בראשית
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מֵאַגָּדוֹת בְּנֵי־אֵלִים
א
הַמְעָטַת הַדְּמוּת
בשתי עריבות מונחות זו על גבי זו נדבקו האפס וההויה יחד; ומהחלל אשר בין שניהם פילס לו מחויב־המציאות נתיב. נפח באפיו, ובכל מרחבי התוהו ובוהו עלו גלים. הושיט שתי זרועותיו, ועליהן כתובת־קעקע באש שחורה על גבי לבנה, וישׂם עבים רכובו. ממזרח וממערב, מצפון ומדרום יצאו רוחות סוערות ותתנגשנה ותגברנה חילים. בוקע האור מתוך החושך, נקוו המים, אי־אדמה וגושי־עפר כהרים נישאים התגלגלו ממעמקי עמקים וצפו על פני השטח. גבול שׂם לו המכונן למשברי הים, בל יכסו את מגרשי הישוב. ועלו שני תנינים גדולים ונוראים, פתחו את לועם והמליטו המון ביצים; ויצא מהן כל חי למינהו וממעל ומתחת, וכולם עינים אין להם ואין אוזן שומעת וגם אין פה להם משמיע קול. אין אב מכיר בבנו, אין נולד נוהה אחרי מוליד. יחיד הבורא בעולמו, והוא מקשיב ומאזין. נפנה כה וכה ואין בריה רצויה לו; אין משתחוה לפניו ואף אין רֵע להתרועע. ותימלא נפשו העייפה בדידות אין־קץ. דומיה איומה מסביב, עוד אין חַיִץ בין יום ובין לילה.
עבר מועד ומועדים. ויהי במועד הששי נסגרו שמורות עיני היוצר. והוא יושב על שן סלע רחב ומקָרה עליותיו. והנה צלע אחת נעקרה ממנו. ויבן אותה ויקיפה בשר; ועל הבשר שׂם עור ויאמר: אעשה בריה בעלת־רוח כמוני ולא אלך ערירי. קישטה ככלה, כחלה, ויעדֶהָ בהוד נורא; וירד מעל האבנַים – והנה שגל ניצבת לימינו. יפיה מבהיק ומבהיל עליונים ותחתונים. מרוֹשם קרני־הודה נפקחו חושי־ראיה בכל בשר, ומנגינת היום נשמעה בכל אפסי תבל ומלואה. ויחמוד האמן את מעשה ידיו. הלך וישב לו עם יצירת־כפיו תחת עץ עושה־פרי וימינו תחבקנה. קול ה' בהדר! קול ה' בגובה! העלו התנינים ראשיהם ויתנגחו יחד מרוב תשוקה וחמדה. גם המאור הגדול והמאור הקטן סובבים והולכים. התגעש העולם. הומה כל יצור, שואג כל נמצא. ביקש אלהים לעקור עץ ולהכות בו כבשוט על פני המים הגאים, וכוחו אין אתו. אפסה ממשלת אין־סוף ויהי לבן־האדם. – – –
ב
שַׁבָּתוֹן
ביום אחד ברא אלהים ארץ ושמים; וַיַמטר ממעל ויַצמח עשב מתחת. ויקרא שמות לכל בהמה, חיה ועוף ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את היכלי שבניתי למרחב. כה עמד העולם ששה ימים, ערב ויום, ערב ויום. ויהי לפנות ערב יום השביעי התקדרו השמים בעבי־גפרית, ואש מתלקחת אחזה בארבע פינות העולם ועלה הכל בלהב. נהרסה הבריאה וכל אשר בה. הכל נהפך לאפס כבימי תוהו ובוהו. עולם־ההויה קיים רק ששה ימים, ויום השביעי יום חרם גמור, יום שבת שבתון לה'! בונה אלהים עולם אחרי עולם ומַחריבו בכל־פעם, בבוא יום השמיטה והכליון. במוּפלא ממנו לא נדרוש!
ויהי כי נברא העולם הששי, אמר יוצר־הכּל: קצתי בנפשי לבנות ולהרוס, לבנות ולמהר להרוס ועמלי אך לימי מספר הוא. אאריך את ימי העולם לאלף שנה, אלף שנה ליום, אלף ליום; ועמד עולם זה ששת אלפי שנה, ואך באלף השביעי אחריבו ואקיים בו מצוַת השמיטה, כי זה שמי וזה זכרי – ידעו בני שבטי הארץ, כי קץ הוּשׂם לחיי הבריאה ושבּשנת השמיטה הקבועה ישבּות כל חי ויאפס כל בשר, ואז תיעקרנה הנטיעות ויכבו המאורות וימח כל היקום. והיה להם יום השבת, שבּוֹ ישבּית אלהים את כל אשר עשה, ליום אֵבל, ליום צום ועינוי־נפש נורא. איש לא יצא ממקומו ולא יבערו ביום ההוא אש בכל מושבותיהם…
ג
אַנְשֵׁי הַשֵּם
אלפי דורות ושָנים אין־מספר היה אבי כל הסיבות רועה שבטי ברואיו, ביום אכלו חורב וקרח בלילה. צרכי הנמצאים מרובים וכל אחד מחפש את דרכו. ויהי כי נלאה נשוא את הסבל הרב, ורוחו שאף לעקור קוי גבוליו ולצלול שוב בחל־ההויה ולהתאחד עם חלקי היֵש, קרא לשני יוצאי חלציו, – המה הגיבורים, אנשי השם, – ולכל אחד אך עין אחת קבועה במצחו, וינחל להם את מרחבי העולם, לצעיר נתן ממשלת היום והאור ולבכור נתן ממשלת הלילה וכל אפסי הליל. זה עומד במצרוֹ וזה עומד במצרו; והיה כאשר ירד האחד יעלה השני ואת אשר יברך היום יקלל הלילה, וַתּכל הסיבה הראשונה לדבּר ותשקע בתוך ענן אין־סוף וימלא היקום יגון אין־קץ.
ויהי היום והנה שני בני־האֵלים בשדה. ויאמר הבכור אל אחיו: למדני־נא את מלאכתך ואדע משלך. ענה אחיו ואמר: הורני גם אתה מה שהפקידו בידך. השיב הראשון ואמר: כדבריך אעשה. וילמדהו השני בתומו את כל נתיבות היום ואת דבר פלאי הבריאה מעלות השחר ויפתח כל שערי־יה. ויהי ככלותו להורות, תפשׂהו שר־הזעם בערפו, רצץ ראשו אל הסלע ויהרגהו נפש. ותזעק האדמה מצער ומעלבון.
ויהי בבוקר ותיפקח למכּה־אחיו עין שניה, והוא רואה בה מה שלא ראה בראשונה. אבל זו נוטה לכאן וזו נוטה לכאן: נפלג לבבו לשתי ממלכות. ויכבד עליו משא הדעת עם משא העוון יחד ויכרע גם הוא…
עַל הָאָבְנַיִם
א
שְׁנֵי מְאוֹרוֹת
בעשרה מאמרות נברא העולם ובששת ימים. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, והיו תלויים ועומדים. אחריהם נעשה הרקיע בתוך המים להבדיל בין מים למים. על האבנַים של היצירה תיבנה היבּשה, ובעומק הימים מתחלת אריגת נפש חיה וממלכת החי; אבל הנה עוד חושך על פני תהום, וכל הנמצאים ממעל ומתחת, המתעתדים לבוא, ימוּשם חושך. וירא אלהים, כי לא יבצע זממו הגדול בעלטת האופל, והכל משמש בתוהו ובוהו, התרומם וגילה שולי שמלתו, והבהיק זיו הדרו, ויהי אור. התרקע הרקיע ונשפך עליו זהב מופז, נקוו המים מתחת השמים, ונראתה הארץ במעטה ירקרק, וישגשג כל עץ למינו. שרצו המים שרץ חיה, ועוף יעופף במרומיו. חיים! חיים ואור זרועים במלוא היקום. הכל חוגג ומתנועע. חתן יוצא מחופתו, האדם קם על שתים בדמות אלהים, וקורא לכל יצורי שדי שֵמות, וכל אשר יקרא לו זה שמו.
והאור הולך וגדול ויהיה שבעתים מאור החמה עתה. צופים ומביטים בו מסוף העולם ועד סופו. כל דבר יעטה אור, גם אבן ודומם יבהיקו, אין הסתר ואין הפסק ואין גבול. כל הארץ כולה היא כגן מלא אור. ראה אדון האור, שעתידים יצוריו לחטוא ולקלקל מעשיהם, ולא יוכלו עמוד ברוב האור הניתן להם, גמר אומר לצמצמו למידה, אשר אנו עומדים בה, ולתת לעולם ההווה את המאור הקטן ולגנוז את המאור הגדול לצדיקים לעתיד לבוא. בתוך כך כלוּ ימי המעשה ובאה שבת! אתא יום, שקידשהו ה' אלהים באור ובירכהו באור, ושימש האור הגדול עוד שלושים ושש שעות, שתים־עשרה בערב שבת, שתים־עשרה בליל השבת, ושתים־עשרה ביום השבת. “כיון שלא פסק האור, התחיל כל העולם כולו משורר” ומודה לה'. וזהו מזמור שיר ליום השבת!
ולעתיד לבוא, בבוא הגואל המקוּוה וגדולת עולם תהיה לכל יצור ולכל חי, וגם לצבא השמים ממעל ולהארץ מתחת, יחזור הכל למידתו; והאור הראשון יבּקע כשחר, ישוב ישליך זיו הדרו בכּל. ואז לא יהיה עוד מאור גדול ומאור קטן, להבדיל בין לילה ויום, דעת טוב ורע, אור וחושך, כי אם הכול אור, חיים וחסד. זה יום שכולו שבת!
ב
אֶרֶץ וְשָמַיִם
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ושניהם נבראו בשעה אחת וברגע אחד ובמידה אחת. פשט האל יד ימינו ונטה שמים, ופשט יד שמאלו ויסד ארץ. ידו של הבורא יסדה ארץ וימינו טיפחה שמים, נתפשטו השמים למעלה והארץ נרקעה למטה.
ותהי הארץ תוהו ובוהו ותחל לבכות על גורלה. לא ישר בעיניה, שעתידה היא להיות רחוקה ממלכות אלהים ממעל ולהיות מדור אך לתחתונים. היו למלך שני שמים, ושניהם אהובים ושוים לו כאחד, וַיַשאר את האחד להיות משרת לפניו בהיכלו, ואת השני שלח למרחקי המדינה, לעשות שם את מלאכתו. התחיל האחד מזמר והאחד היה עצוב. אמר המלך למשמשו זה: מה לך, בני, כי נפלו פניך ולמה תתעצב? והן שניכם עבדַי אתם. ויען הוא ויאמר: אמנם שוים אנו לפניך כאחד; אבל חברי שרוי אצלך ויושב על שולחנך ורואה את פניך תמיד, ולבו טוב עליו והוא מזמר; אבל אני שהרחקתני מחללך ושלחתני למקום רחוק ממך, הרחק מזיוך ומהודך, איך לא ידאב רוחי ולא אבכה? כך קָבלה הארץ לפני בורא היקום ואמרה לפניו: ריבון העולמים! השמים אחי נהנים תמיד מזיו שכינתך ואת כסא מלכותך העמדת עליהם, ואין מות ואין אופל, ורעב ודֶבר וכל פגע רע שם לא יתהלכו, איך לא יזמרו ולא יהללו את שמך? אבל אני, שמושבי מתחת, מה רחוקה אני מאור פניך; תלית מזוני ומחית כל הדרים בי בשערי השמים, מהם גם אקבל אורי, ובכל אשר אגדל לחיים ולפרי, בא מלאך־המות ומכלה בחרבו הקשה, אף שׂדי־עדנים אשר בי יהפכו לקברות – ואיך לא אקונן ולא אבכה? – ויען אלהים ויאמר: אל תיראי, ארץ, אף יומך יבוא, שבו תהי כולך זרע וחיים, ואגרש את האופל ואת המות מקרבך ואורך ממך יצא.
ותמח הארץ את דמעותיה מעפעפיה, ותתן גם היא את קולה בזמר. וזה דבר החוזה: מכנף הארץ זמירות שמענו!
ג
רַהַב
בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו נתחוללו כל צבאיו. כנס כנד מי הים, נתן באוצרות תהומות, הוא אמר ויהי עולם, הוא ציוה ותעמוד המציאות. נעתק חלל מחלל, אופק יצא מאופק, גלגל בא מגלגל. התפרצו הכוחות והתנגשו הכוחות, ויכוּלו השמים והארץ וכל צבאם. ושב הבורא להתלבש ביצוריו ולהיות עושה מעשהו יום יום; והוא הרוקם והאורג, שלגדולתו אין חקר ולנפלאותיו אין מספר.
אולם בעוד האלהים מכין את עולמו בדברו, קמו גם נגדו מעצורים. – קם שר אחד בפני המלך ורהב שמו; ובאמור לו היוצר: רהב, פתח את פיך ובלע כל מימי בראשית, מיאן לשמוע בקולו ויאמר: די שאעמוד בשלי, התפשט מלוא קומתו ויאמר: לא אבלע! ותעל עליו חמת ה' ויבעט בו והרגוֹ וימחץ את רהב. ויכבוש אחר זה את מימי בראשית ודרָכם ברגלו, וכך קיבלם הים. שוב עלו גלי הים לכסות את פני היבשה, וישם ה' לים חול בריח ודלתים, ויאמר: עד פה תבוא ולא תוסיף.
ד
קִנְאַת הָאַחִים
בראשית היתה הארץ תוהו ובוהו ואופל נצחי היה על פני תהום. בממלכת שר החושך, שדומה היה לשור, וצלו מכסה את פני כל ובולע את הכל, הכל ימש חושך, וכשביקש הקדוש־ברוך־הוא לברוא את העולם, קרא ואמר לשר של חושך: סורה ממני, כי אני רוצה לברוא את העולם באור, ויגער בשטן וילך. וירָאו פאתי אודם מבין מפלשי האופל, ויניע אלהים הקורא בעוז את טליתו, וזרח האור מסוף עולם ועד סופו, ויהי אור בלי חשׂך.
ויעש אלהים שני מאורות גדולים לממשלת הבריאה, את השמש ואת הירח; ויתן אותם ברקיע השמים, להאיר לכל יושבי תבל ולהבדיל בין האור ובין החושך, והיו למועדים ולגבולי הימים. והיו המאורות האלו שוים בגבהם ובתארם ובקומתם ובאורם, לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה, ויהיו כאחים תאומים בלי הבדל, ויתקנא הירח בשמש, ויצר לו כי עוד אחד עמו, ויגש לפני כסא היוצר ויאמר: ריבון הבריאה ומלך כל העולמים! הלא אחד אתה ושמך אחד ויודע אתה, כי אי־אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ולמה עשית אותי מידה במידה כהשמש רעי? ויען הבורא ויאמר להירחף אם רע בעיניך, לך והמעט את עצמך ותהיה מלכות השמש גדולה ממך. מיד נהיה הירח למאור הקטן והשמש למאור הגדול. אמר הירח לאלהים: הלא אך נכונה דיברתי באזניך וטענתי נגד מעשה השניוּת בעולמך, ולמה יסרתני ככה וכל כך ענשתני? אמר לו אלהים: תחת אשר קטונת עתה, לך ומשול ביום ובלילה וישרתוך כוכבי מעלה. ולא נחה רוחה של הלבנה והוסיפה לקבול על עלבונה. וינחם ה' גם על הרעה אשר עשה לירח, ויצו את בני־ישראל לאמור: כי תבואו אל הארץ, אשר בחרתי להיות לי למושב, ובניתם שם מקדש והצבתם שם מזבח לי ולשמי, והבאתם שמה בכל יום ראשון לחודש כפרה עלי, על שמיעטתי את הירח. וזהו שׂעיר האשם, שהיו מקריבים בניו של מקום בבית האלהים לכפר על מעשיו, על אשר המעיט את מאור הירח.
יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה
א
התחיל האלהים לעמוד באור ושכינתו בעליונים, ויסגור בעד חדרי האופל וינעל ויחתום דלתותיו ויפרד בין האור ובין החושך. וישב אל האבנַים ויאמר, הפעם אכין את מלאכת העולם, ולא יהיה עוד הכל תוהו ובוהו, בלי תבנית ובלי תכנית.
ויקח אלהים היוצר גוש גדול של שלג מתחת כסא כבודו, ויזרקו על פני המים באמצע חללו של עולם, ויהי מהשלג ארץ; ויעמיד אלהים את הארץ על מכוניה, לבל תנוע ולבל תצא מחוּגה. והיו המים כל אותו היום מכסים את הארץ ומנסים לפוצצה, ולא יכלו להמס את אשר נעשה בדבר ה'.
ויקרא אלהים ביום השני אל מלכת המים לאמור: לכי והתפלגי ותעלה המחצית האחת למעלה בעד העליונים והמחצית השניה תרד למטה ותהיה מצויה לתחתונים; ולא אבתה המחצית השניה לרדת ותאמר: אעלה גם אני למעלה ושם יהיה גם ביתי. כל כך העיזה פניה לפני הבורא! ויושט האלהים את אצבעו כנגדה ויורידה מטה. ויאמר: אשר ימרה את פי, לא בגבולי ילין. ויהי אחרי חצותו את המים, ויברא אלהים את מחנות האֵראלים, מלאכים, שרפים ואופנים. ויפח ברוח פיו אש גדולה ויסיק בה שבעה מדורי גיהינום.
ויהי ביום השלישי ויאמר אלהים: יקָוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותיראה היבשה. והיה כאשר נראתה היבשה, ויאמר אלהים: תדשא הארץ דשא עשב ותוצא עץ פרי למינו ועצי יער למינם. ויברא את כל אילני־מאכל ואת כל אילני־סרק, וישגשגו ויתכסו בענפים ובעלים ויוציאו פרי ותיהפך הארץ לגן־עדן. ויתגאו ארזי לבנון ואילנות הבּשן בגבהם ובקומתם, וירימו את ראשם על פני אחיהם בזרע האדמה. וירא ה' וינאץ ויאמר: אני שונא כל גיאוּת וגבהות, ואין גאוה בעולם מלבדי. כל אלה אני עשיתי. וישרוק אלהים לאדמה ותוצא גם את הברזל. ויהי כאשר ראו האילנות והעצים את הברזל אויבם, נבהלו ויאמרו: הנה נברא משחית לכלותנו, ולמה עוד נוציא פרי ונלבש ירקרק? ויאמר הבורא להם: מה לכם מרתתין? הלא מכם יצא בית־יד לגרזן, אשר יכרית אתכם. עץ מכם אל יכּנס בו ואתם אינכם ניזוקים. אתם תשלטו בו והוא בכם. ויאמרו האילנות: אם כן גם לנו הוא צריך וירָגעו.
ויברא אלהים ביום הרביעי את השמש ואת הסַהר, להאיר לעולם ולזרוח בו. ויברא ביום החמישי שרץ נפש חיה ועוף; ויברא את התנינים הגדולים, הלא המה לויתן ובת־זוגו, ואת כל דגי הים, ויתלה את העולם על סנפיריו של לויתן. ויערב עוד את רקק המים ויברא את זיו שׂדי מלך העופות, המכסה בכנפיו גלגל חמה, ואת כל עוף השמים. ויברא כנגדו אופן אחד בארץ, וראשו כנגד חיות הקודש, וסנדלפון שמו, שגבוה מחבריו מהלך חמש מאות שנה, ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו; והוא המתורגמן העומד תמיד בין ישראל לבין אביהם שבשמים, האדון מלך הכול.
ביום הששי ברא אלהים את חית הארץ למינה ואת הבּהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו. ואחר־כך כינס את כל מלאכי־השרת כיתות כיתות ויאמר להם: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ויַרד בכל אשר עשיתי ויצרתי ממעל ומתחת. ויברא אלהים את האדם בצלמו. זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם אלהים.
ביקש אלהים לברוא עוד בני־חיים, וכבר ברא את נפשותיהם; ועד שהוא עוסק לעשות להם גופות, קידש עליו השבת ובאה שביתה במלאכת העולם, ותישארנה הבריאות האחרונות נשמות בלי גופות, ותתאחדנה אחר זה לממלכת המזיקין והשדין.
ויבואו בני הרוחות הללו לחבּל בכל פעם במעשי אלהים אשר עשה; והיה האחרון במעשה־בראית לשטן ולשטנה לאשר קדמו להם, ובא שוב האופל להילחם את האור, יגער אלהים בך השטן!
ב
עד שלא נברא העולם, היה הקב"ה ושמו הגדול בלבד; ועלה במחשבתו לברוא את העולם. ויחרט את העולם לפניו, כמלך הזה, שבונה לו פלטרין ורושם לו יסודותיו, מוֹצאיו ומבוֹאיו; וירא כי אין העולם יכול להתקיים בלי תשובה לחוטאים, כי ימרו אמרות פיו ולא ישמרו את חוקיו, ויאמר: אם ישוב אלי כל נמצא ויצור בכל לבבו וסלחתי ונשאתי לעוונו, וישאר העולם קיים. ויברא את השמים ואת הארץ, והיו מתמתחים והולכים להגדיל ולהרחיב מאמר קונם, עד שאמר להם די והציב להם גבולם; ולכן נקרא אֵל עולם גם בשם שדי. כל זה נעשה ביום ראשון, וביום השני ברא את הרקיע ואת המלאכים, אשוֹ של עולם ואשוֹ של גיהינום; והמלאכים, כשהם נשלחים בדברו, נעשים רוחות, וכשהם משרתים לפניו מתהוים לאש, ואז מיחדים שמו הגדול.
ביום השלישי היתה הארץ עוד מישור כבקעה, והיו המים מכסים את פני כל הארץ וכל העולם מים במים. וכשיצא הדיבור מפי הגבורה: יקוו המים!" עלו מקצות הארץ ההרים והגבעות ונתפרצו מבטן האדמה ויתהוו עמקים, ונתגלגלו המים במשברם ויבואו בעמקים, וישובו ממעל להם ויכסו את פני ההרים, ויהי געש ורעש במלוא שטף המים, ותרעד האדמה. ויגער אלהים בימים המתרגשים, ויכבשם וימדדם בשעלו ויעש חול גבול לים, “כאדם שהוא עושה גדר לכרמו”; וכשהם עולם בגאונם ורואים את החול לפניהם, מיד חוזרים לאחוריהם. האותי לא תיראו נאום ה', אם מפּנַי לא תחילו, אשר שמתי חול גבול לים!?
ויהי כי נקוו המים ונראתה היבשה, פתח האלהים פתח בגן־עדן והוציא ממנו נטעים להזריע בארץ, ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי, וערך את השולחן לכל חי ולכל יצור ונפש חיה, בטרם פקד עליהם לבוא ולישב לסעודה.
ביום הרביעי ברא אלהים את החמה ואת הלבנה, “ועיבורין היה לפניו” ונשמעים למשמעתו ולמנינו. ביום החמישי ברא את כל עוף טהור וטמא, את כל מיני דגים טמאים וטהורים והשריץ מן המים את כל מיני חגבים מן הטמאים ומן הטהורים; וכולם ברא זכר ונקבה, למען יפרו וירבו. וביום הששי הוציא מן הארץ כל מיני בהמות טמאות וטהורות בזכר ובנקבה ואת כל מיני חיות טהורות וטמאות. ויברא ביום ההוא את בהמות־שׂדי, אשר רובץ בהררי אלף, ובכל יום הוא אוכל צמחם ולילה לילה שוב מצליח לו צמח למזונו. “בול הרים ישאו לו למזונו ומי ירדן להשקותו”.
וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב, ויאמר: עולמי, עולמי, הלואי תעלה חן לפניַ בכל עת, כשם שהעלית חן בעיני בשעה זו. ויברך אלהים את מעשי ידיו.
ויברא אחרי־כן את האדם. בדמות אלהים עשה אותו וימסור לו את מפתחות גנו, אשר נטע בחלל ההויה. נטלו־בידו והראה לו כל חדרי העולם ויאמר לו: ראה, בני, כמה נאים הם מעשי וכמה משובחים הם, כל מה שבראתי, אך בשבילך בראתי, כי תכיר את ישוּתי ותבוא ותשכלל את מעשי; ואתה תן דעתך, ששוב לא תקלקל תחת להיטיב, כי אם תקלקל ותחריב את אשר עשיתי, אין מי שיבוא לתקן אחריך, ואני חוזר ומתאחז בנתיבותי. – –
וילך אלהים, בכלותו לדבר עם האדם, וישב על כסא כבודו וישׂם ערפל סתרו, וישאר האדם שומר את בריתו למטה.
ג
ויברא אלהים את כל יצוריו מעלה ומטה וַיושב שרים ומלאכים בראש כל אחד ואחד, ויצַוֵם לפקח עליהם ולהשגיח על מלאכתם וסדרם, ורגשי הלל וזמרה נטע בלבבם ויאמר להם: הללו ושבּחו לשמי, כי עשיתי מן האפס את העולם ומצללי תוהו ובוהו הוצאתי צבאות השמים ואת הארץ. ויברא את האדם ויאמר: הנה זה יקרא לי אדון והוא ירומם את שמי יתר מאשר בפי כל. ויכל אלהים את כל מלאכתו אשר עשה, וישב על כסאו, לחוג חג חנוכת שמים וארץ. ויבואו לשמוח בשמחת הבורא והיוצר שרי חמה ושרי לבנה וכל שרי כוכבים ומזלות, שרי שמים ושרי ארץ, שרי הרים ושרי ימים, שרי יערות ושרי כל עץ למינהו, שרי חיות ושרטי בהמות, שרי עופות ושרי כל רמש וכל חי; וכולם עומדים ומשתחוים לפניו ומרננים ומקלסים את שמו. קול עוז וגבורה, קול ניצוח והלל, קול הדר, גאוה, גדולה ותפארת! מרקדים מלאכי השרת, שרי האופנים, ראשי הכרובים וכל פקידי ושרי מטה מסביב לכסא ה‘, רועשים כל שבעה־רקיעים מקול השמחה והדיצה והקריאה לאלהים. תוף וכינור ומצלתים וכל כלי־זמר הבריאה נשמעים יחד. הכל חוגג ומפאר את קונו. ואף את האדם העלה האלהים לשמי השמים, לשמוח אתו בחנוכת עולמו, ונשמע קול תרועה מכל צבאי מעלה ומטה, שכמוהו לא נשמע לעולם ולעולמים, קרא: יהי כבוד ה’ לעולם! ויענו כל הברואים פה אחד, לאמור: ישמח ה' במעשיו! חג לאדוני ולכל היקום.
אוֹתוֹת וּמוֹעֲדִים
א
שְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת
בראשית היו חלקי המציאות קרועים, שבורים ונהפכים, תוהו ואי־סדרים בם וכולם משוקעים בים של חושך ממלא את כל החלל למעלה ולמטה, גם פינה אין אחת, שלא חדר שם האופל. עב הענן פושט חלוק ולובש חלוק; ענה עשן בתוך עשן, עולים האֵדים. אלהים ישן שנת־עולם, שוכן על פני תהום ואוחז בידיו בקרני שר־החושך, שמראהו כשור. פתאום התעוררו שניהם והתנגשו יחד. געה השור. החומר בלי פנים התנועע מסופו ועד סופו, וקול אדיר בוקע וקורא: סור מני, בעל־דבבי, רצוני לברוא עולם באורה! שביב אדום כעמוד־אש רץ כחץ ממטה למעלה וניצוצות ניצוצות התפרצו והושלכו לכל עבר. התגעש החושך וקרא גם הוא: אני אדון ואתה אדון, בוא ונחלק יחד בהויה…
ב
שָּלֹשׁ טִפּוֹת
תורת אלהים היתה אצלו אמון־שעשועים דורות רבים לפני בריאת העולם; באש שחורה על גבי לבנה היתה כתובה וקשורה היא בזרועו והיא שעשועיו תמיד. ויהי כי עלה בדעתו לברוא עולם ולכונן אדנותו, פתח את דברי הברית ולקח משם שלושה שמות משמות הקודש, מהשם הראשון הטיף שלוש טיפות ונתמלא כל החלל מים. הטיף מהשם השני שלוש טיפות ונבקעה האש והחלה להילחם עם משברי המים; ויהי רעש במרחבי תוהו ובוהו, ירדו עליונים למטה ועלו תחתונים למעלה, גחלי־אש בולעות את הגלים ומשברי־המים קופצים גם הם כברקים. קם החושך מתרדמתו הארוכה ופער פיו לבלוע את כולם יחד. מיד נטל האֵל האדיר את השם השלישי מזאת התורה, הזיל ממנו שלוש טיפות ויהי אור. ונפוץ האור והתפלג, האירו הגחלים, הזהירו גם פני המים. הכל מפזז ונוצץ, הכל נמשך וסובב; התאחדו אש ומים והולידו את רקיע השמים; נתקרבו האור והאש והיו לחיות הקודש ולמשרתי מעל; מאבני ברד נעשתה ארץ. עמד אלהים באור ויסגור בעד האופל. –
ג
שְׁתֵּי שִׁיטוֹת
בשתי שיטות ברא אלהים את עולמו. בשיטה הראשונה היה אך הוא ובני־סיעתו. הוא ישב בשמי שמים העליונים על כסא כבודו ושני אלפי רבבות כרובים, שני אלפי רבבות אופנים עומדים סביבו, משבחים ומפארים ומנשאים את שמו הגדול. אין עולם אחר, אלא עולם השכינה והוד מלכותה מתפשט לכל עבר וממלא את כל היקום. נמלך אלהים לברוא עולם בתוך העולם, עולם של כוכבים ומזלות, שמים וארץ עם עופות השמים וחיות הארץ. יסד את הארץ על מכוניה ומתח עליה את השמים כאוהל, תלה את המאורות והעמיד את הכֵּלים. כיון שכּילה את מלאכתו אשר עשה, עמד ודחף את כל האריגה הזאת לחוץ וקבע לה מקום. תמה השיטה הראשונה והנה באו ימי השיטה השניה. התחילו הכרובים והאופנים, החיות והמשרתים לבכות ולילל ואמרו: אדון עולמים! למה הוצאת אותנו ממידת קורת־רוח, שהיינו שרויים בתוכה, וגזלת את מנוחתנו? קרעת את חלל־הנצח ובנית לך בנין בן תכלה וקץ, כולנו יחד היינו סיעת בני־מלכים באין עבדים, ועתה עלינו להשגיח על יושבי־מטה ולעמוד על המשמר. אמר אלהים: לא מחשבותיכם מחשבותי. אני עושה חקיקות באין־סוף ואחלק את הכל ושוב ישתתף החלק בהכל. בראתי עולם תחתון ואני נוטל את שכרי ואני קובע שוב בכסא־כבודי פני אדם ופני אריה, פני שור ופני נשר. יונק העולם החדש מעולמנו והוא חוזר ומשפיע ומאיר ממטה למעלה. אמרו המלאכים: שמא תזוח דעתם עליהם וימרדו בנו ויבואו וטלו את מתנותיהם? מיד לקח אלהים גויל ודיוֹ, כתב את הדבר וחתם.
ד
הַטַּבַּעַת
בטרם נברא העולם ונתגלמו מעשי־היצירה היה אלהים יה־צבאות מהלך על כנפי רוח ומרחף על פני חלל המציאות וארבעה מאורות של אש מתלקחים לפניו, הלא הם: אש זהורה, אש הדורה, אש אדומה ואש לבנה. האש הזהורה פניה נוטים למזרח, אש הדורה פניה כנגד מערב, האדומה פניה כנגד צפון, הלבנה כנגד דרום. מנוחה שאננה ממעל וכל החומר מתחת מלא מים במים, גל נכנס לגל, נחשול בנחשול, סופה באה בתוך סופה, סערה בתוך סערה וגעש בתוך געש. נתן יי את קולו עוז, עמד בכוח כגיבור, גער במשברי המים וברחו לפניו; ימינו יסדה ארץ וברוח פיו טיפח שמים. קרא לכל אחד ואחד ויסדו במקומו, קשר כנפי שמים בגבול ארץ, עשה סולמות בין יסודי רקיע ובין יסודי חלד, בנה מעונות למעלה וחתר תהומות למטה, הכל עשה וסידר זה לעומת זה וזה בצד זה, שפך את ממשלתו על כולם וחתם הכל בטבעתו, חרוּת עליה השם “אהיה אשר אהיה”.
ה
אֶלֶף וּשְׁלֹשָׁה
לפני ברוא יי אלהים־צבאות את העולם היה הוא אחד ושמו אחד ואין מציאות אחרת מלבדו, אין תחילה ואין סוף, אין ראשית ואין אחרית, אין פועל ונפעל, אין מקום ואף אין זמן, הכל שוטף והולך בלי הפסק ואף בלי כוח מניע. ונפלה תרדמה על כל החלל הגדול ושינה עמוקה. חלומות עלו מנשיה, חזיונות חליפות התגוללו ותיקץ ההויה מחתולתה והנה עולם יוצא מעולם. עוד זה בא והנה עולם אחר נולד וכל אחד נמתח והולך. מספר העולמות לשעה עלה לאלף. אמר אלהים: כל אלה עוברים וחולפים, אברא עולם עומד. נטל אות אחת משמו הגדול וברא בה שמים וארץ. על שבעה עמודים הארץ עומדת והם תלויים על המים, אף השמים נסמכים ונתמכים.
אחרים אומרים: בשלושה דברים ברא אלהים את עולמו, בספר וספָר וסיפור וכנגדם בחכמה, בתבונה ובדעת.
ו
הָאוֹר וְהָאֵשׁ
חכמים אומרים: הנפש מקומה בלב והיא מונחת באמצע הגוף ומאירה לכל הגוף כאור השמש באמצע השמים. הגוף מתקיים בנפש והנפש חיה באויר, והאויר נישא מהבורא יתברך והוא סובל את כל העולמות. הלא כה נאמר: אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול. אני אחַיה ואני אשקה ואזין את כל בריותי ממעל ומתחת. הנפש היא האור והאור הוא מעטה לבושו של היוצר. מהאור שופע ונמשך הכל עד לבלי־סוף.
נברא העולם אף בברית־אש ונוסד על יסוד האש. כסא־הכבוד הוא של אש והמלאכים המה של אש. האש היא מחיה ומכלה, מאירה ומעַננה, אף המבול אך של אש היה ובימי דור־ההפלגה נשפט ה' באש. רופף היה העולם, עד שהאיר כוכבו של אברהם; נתבסס כולו במעמד הר־סיני. ההר בער באש וירד עליו יי באש.
ז
אָלֶף וּבֵית
אלף זה אדון יי אלהים־צבאות, שהוא ראשון והוא אחרון והוא ראש האלופים וראשון למלאכים ורוזנים; הוא היה אחד ואין ביטוי לאחדותו, יחיד ויחידותו היא בלי גבול, שינוי וסוף. הוא נמצא ואין עת אל מציאותו, אין מקום מחוצה לו ואף אין השגה ממעל לו. הוא היה כולל הכל ואינו מתחלק, תופס הכל ומאחד הכל. אמר האדון: כי אהיה לבדי ואשאר בעצמוּתי, איני בורא. התחַצה במהותו – בא עֵזר כנגדו והוליד את העולם.
אמר יי אלהים: אם אברא תבל באל"ף, יהיה הכל מעלמא דדוכרא ואין כל בריה פוריה. אין השמים ממטירים, אין הארץ מוציאה דשא ועשב. אין אהבה ואיבה, קישור ופירוד, רֵעות וניגוד, ויהיה הכל שומם מאין יושב ומאין משבּח את שמי. נמלך וברא את העולם בבי"ת. אין בי"ת אלא בית, ואך שנַים יבנו בית ולא אחד.
ח
אֶחָד וּשְׁנַיִם
אלהים ברא את עולמו שנַים שנַים – להודיע, שכל דבר ודבר אשר יצר יש לו שיתוף ויש לו תמורה, ושֶלוּלי השלילה לא היה החיוב. אין אור בלי חושך, אין בּוקר בלי ערב. אין חיים בלי מות ואף לא מות בלי חיים. אין אנו רואים רע בלי טוב, ריב בלי שלום, הפסד בלי תועלת וכליון בלי תחיה. לא ראינו קור בלי חום, בלי יופי כיעור, ראיה בלי סמיה, חרשוּת בלי האזנה, ים בלי יבשה, עמקים בלי גבעות. לא שמענו ממציאת רוגז בלי רצון, שחוק בלי בכיה, חלי בלי רפואה. אין דבר בלי הצד שכנגדו, אין דבר גדל שאין ביטול לו. תאמרו: זה מכלה את זה וזה הורס את זה? לא כן – אך דבר והיפוכו מולידים דבר ומוציאים דבר. הכל משתלשל אך בשיתוף ובתמורה.
אין זכר מוליד בלי נקבה, נקבה לא תלד בלי זכר; אין גוזר עצים בלי קרדום ואין בית נבנה בעצמו בלי בונה. אם אין אוּמן אין כלים; אם אין טהרה אין טומאה, ואם אין טמאה אין טהרה. לכּל יש תמורה, חוץ מן הרוח שאין אדם יכול לאחוז אותו ולא לתפסו וחוץ מאלהים הקדוש שאין שני לו ואין בריה יודעת מקומו היכן הוא.
נְתִיבוֹת
א
שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ
ברוח פי אלהי־מרומים נבראו כל צבא־השמים בלי יגיעה ובלי עמל. נעשה המאור הגדול לממשלת היום והמאור הקטן לממשלת הלילה, והמה גם לאותות ולמועדים, לימים ולשנים. השכינה במערב ובניה במזרח, משרתים הכוכבים את הגלגלים והמזלות, שגם הם עושים את תפקידם.
בלב השמש כמו שלוש אותיות ומלאכי־מעל מלַוים אותו, רוכב הוא במרכבה ועולה מעוטר כחתן, קרניו הנטויות למטה הן של אש וקרניו הנפנות למעלה הן של ברד. לוּ לא קירר הברד את האש בימי־הקיץ, כי אז היה כל העולם עולה כליל; ולוּלא חיממה האש את הברד בימי־החורף, כי אז היה הכל נקרש ותם כל בשר. אין נסתר מחמתו ולפני קרתו מי יעמוד.
מדור אחר ללבנה. בין ענן וערפל שׂמה משכנה, כנאמר: בשׂומי ענן לבושו וערפת חתוּלתו. בשעת המולד היא יוצאת בין שניהם כשופר, בלילה הראשון מידה אחת, בלילה השני והלאה הולך הירח ומתגדל עד חצי החודש ומתגלה כולו. אחר־זה הופכים שני עננים אלה את פניהם לרוח מזרחית, פאת הלבנה, שיצאה מתחילה, מַתחלת להיכנס. בלילה ראשון מידה אחת, בשני – מידה יותר גדולה, עדי תתכסה כולה. כה הולך וחוזר הכל, עד בוא יום הזמן הגדול, בו גם תחפור והכל יחזור לאופל קדם.
ב
עָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן
כאניה שצפה בלב־ים כך הארץ מרוקעת על המים. ויטע בה אלהים כל עץ־פרי וכל עשב ודשא. עולים המעיינות מן התהומות, להשקות את השדות ולערוך שולחן לבריות, תהום אל תהום קורא וצינור שופך מימיו לצינור. גם העבים שואבים מים מתחת. זה לוֹוה מזה וזה לוֹוה מזה. אם העבים שותים מלמטה ותתעבר האדמה ויעלו בה צמחים, הרי היא כאשה אלמנה התמכּרה לזנות ובעליה זרים. אבל יש מים זכרים נובעים מאוצרות השמים; אך בדבר כוחות העליונים המה יורדים; וכשארץ מתעברת מהם, הרי היא ככלה חגגה יום כלולותיה ומבני השמים לה הברכה. –
ג
יְצִירַת הַמַּלְאָכִים
ויברא אלהים את התנינים הגדולים, אלה המה ראשי המלאכים, ואת כל נפש חיה, אלה הן מחנות שכינה, מיכאל העומד מימינו של היוצר מקבל ממידת החסד, גבריאל העומד משמאלו מקבל ממידת הגבורה, אוריאל שותה ממידת הרחמים, ורפאל מקבל השפעתו מהשכינה עצמה וכה הוא רופא כל בשר. מיכאל וגבריאל נקראים גם־כן שרפים, שמחים הם לעשות רצון בוראם ולהגביר ממשלתו בכּל.
צר אלהים אדירים באצבעו צוּרת כל מלאך ומלאכך ופני כל שר ושר משרי מעלה, ויפח בם רוח חיים, העמידם על רגליהם וקשר להם כנפים, קרא לכל אחד בשמו והפקידוֹ על עבודה מיוחדה.
מלאך זה מינה על עבודת השיר ואת משנהו על עבודת השבח; זה משמש לפני כסא־הכבוד וזה מלווה את הגלגלים והמזלות; זה מַשיב הרוחות, זה מצית את האש ומשלח את הברקים; זה ימטיר וזה יוריד טללים; זה מחיה וזה ממית; זה מביא צרה, יגון ואנחה וזה ישקה לבני־אדם כוס תנחומין. אחר־זה גזר על כל אחד ואחד לעמוד בשלו ושלא לעבור על דתו וחוקו.
מהאדם
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הַסִּבּוּבִים
א
בימים הקדמונים ובזמנים החולפים, הימים קודם שנוצר אדם אבי הבשר עלי אדמות, היו בני השדים והרוחות שוכני הארצות והתנחלו לשבטיהם ולגוייהם. יסדו ממלכות ומדינות, כבשו כל אשר בים ואשר ביבשה ויארכו ימים יותר מכל חי. הם התענגו אז על רוב טובה, שכנו על מי מנוחות בהר ובשפלה וכל הארץ לפניהם לארכה ולרחבה. אין עוצר בידם ואין מסיג גבולם. היה היו להשדים גם מידות טובות ומנהגי־צדק והבינו בכל לשון וחכמה. להם שופטים וגיבורים, נביאים וחוזים; ואלה נתנו להם תורות ומשפטים ולמדו אותם ארחות־חיים. אז שקטה תבל, אין מזיק ואין ניזוק, אף עין טוב ורע בהחלט. ואלהים ממעל אינו מאזין תחנונים ואינו נטרד בהבלי העולם.
אבל הנה חליפה באה, כלה הסיבוב הזה, החלו השדים לזנות אחרי עינם ולבוא למַדחפות, עזבו תורת נביאיהם ושלוחי האל ותרב רעתם, גדל הפסדם, עד כי צעקה הארץ מחמסם. ויצו יושב מרום על המלאכים והשרפים, משרים וחיות, שירדו משמי מעונם וילכו ויגרשו את בני השדים מאחוזתם, ויעשו כן, נישלו את בני השטנים מאדמתם והתנחלו במרחבי האדמה ויהפכו אותה לגן־עדן בצדקתם ובטהרם. אין לילה עוד, כי אם יום. ממזרח וממערב, מצפון ומדרום עלו בכל בוקר כוכבים גדולים והאירו באור שבעת הימים. אלהים מטייל בין משרתיו, אין מעלה ומטה עוד, כי אם מדור אחד ויחיד ומיוחד.
כה עבר דור ארוך של הזמן ההוא, רגע נחשב לשעה, שעה ליום, יום לחודש, חודש לשנה ושנה לשמיטה. אפסה כל מחלה וחלאה. גורש האופל, נעקר הספק ואפסה עקת השאלה. הלא הכל רוחץ באור הנצח והלא המות אף הוא עוד לא ידעהו. ואשה אין בכל גלילות תבל, לכשף ביפיה ובקסמיה את הלבבות, אין מסתורי האהבה והאיבה, אין חילוקי הדעות, אין משטמה וחמדה, אין חיבה וריבוי־דברים ואף אין שירה ותפילה. מתגולל העולם כספר ריק, יש בו נקודות בלי תיבות ובלי צירופים ונגינות, הכל אחד, כרתה ההויה ברית עם האפס…
ויהי ככלות גם הסיבוב הזה, אמר אלהים: אני איני כלה וזמני אינו כלה, אחייץ שוב בין ימין ושמאל. – ירעם הים, ירעשו כוכבי השמים! נכנס במסיבת המלאכים ואמר: רב לכם שבת מטה, עלו שוב השמימה והיאחזו שם, ואני משים בארץ שלטון ומושל אחר, אשר לא ידעתם אותו עד כה. אמרו המלאכים: אם משלנו הוא ודמותו כדמותנו, למה יגרש אח את אחיו? ואם מן השדים הוא, הלא אין מעלים את היורדים ואין מזקקים את הנפסדים. אמר אלהים: האדם אשר אברא אינו מן השדים ואינו מן המלאכים ואף לא למשפחת בני־אלים יחָשב; אני בורא חדשה ויוצר דבר לא היה ואף לא יהיה אחריו. השתוממו המלאכים ואמרו: מה דמותו כי נדע? אמר אלהים: לכם פנים, לשדים אויביכם אחור, ולו יש פנים ואחור; אתם בני נשמה, השדים המה בני גוף עכור – לאדם נשמה וגוף. אתם חיים לעולם, השדים נושאים את הכליון בחוּבם, האדם הוא חי ומת ומקיץ שוב לתחיה; גופו מתפורר ושב לקִנו, ורוחו מאריך ימים וקיים לדור דור. אני יוצר מאפס והוא בורא יש מיש, אני יודע והוא מכיר, אני מלך והוא ממליך. גם אתם, גם השדים לא תדעו את השינה, והוא ער וישן. הוא ישן וחוזה חיים חדשים בחלומו. לנו עולם אחד וממלכה אחת, והוא בורא עולם בתוך עולם, מחריב מה שברא וחוזר ובונה, לתשוקתו ולחמדתו אין קץ. ואם ירע – ישוב, ואם יחטא – יצעק ממעמקי נפשו, וכי יבוא במיצר – יתפלל ויהמה. לנפשו השירה והזמרה, התעיה והעליה. מסוה נתון על פני היקום, והוא קורע את הצעיף.
נבהלו המלאכים וקראו קול אחד: חפץ כזה בבית־משכיתך, אף אנו לו עבדים! נסַבּוּ הכוכבים, רעמו הגלגלים. ניתק הסיבוב השני ממקומו ובא תחתיו סיבוב שלישי. אדם הולך על־שתים נראה עומד על פתח הגן…
ב
ויטייל האדם בגן־העדן, הוא ובת־זוגו עמו. צח הוא האויר, קיץ וחורף שוים הם ואף יום ולילה מידתם אחת. האילנות נושאים פירות מתוקים וערבים לנפש, צפרים נותנות קולן, שלוה ושקט, אין כתם ברקיע השמים ואין חובל אדמה בלי דשא ועשב. הכל גדל מאליו בלי חרישה וזריעה, אין יגיעת־בשר וטרדת־המחשבה, ואדם מלמד אף את המלאכים ידיעת כוחות הטבע ושמות הברואים. לו השכל והדעת, האושר והתבונה הזכּה. ויקנא סמאל בממלכה זו – והוא מבני המלאכים, שלא נכנעו ליצור האחרון. וישם אל הערמה פניו, בא אל אדון־הגן בדמות אוהב נאמן וחבר־אמת, הרבּה עליו בפיתויים ובחלקות, ולא זז ממנו עד אשר הטה אותו מדרך הישר וידחפהו למשוּאות התאוה. רגש חדש התלקח בלב האדם, נפשו השתכרה ויחולל – וייקץ והנה הוא ובת־גילו ערומים. נשרו צמרות שערותיהם, שכיסו את כל גופם, והנה הם במדבר־שממה, אין בו לא צמח ולא פרי, לא מעיין ולא אילן. בבוקר ינשב רוח קר ובערב ימש חושך. בוכים ומתאבלים ישבו על גבעה אחת ויבכו על הכבוד שניטל מהם ויתחרטו על עוונם. וירא ה' בעניָם, ריחם עליהם וישלח להם מלאך ומורה. והוא לימד אותם מלאכת החרישה והזריעה, הקצירה והדישה, הטחינה והלישה והאפיה, גם מלאכת הטויה והאריגה, התפירה וההלבשה הורה אותם. הסתיו נראה בארץ ורוח ה' היה על האדם ויקם ויחצוב לו מערה בהר.
חֵטְא הָאָדָם
א
ויהיה כאשר אמר היוצר לברוא את האדם ביום הששי מימי המעשה, נתייעץ בתורתו, שחקוקה היתה בזרועו באש שחורה על גבי לבנה, ויאמר אליה: רוצה אני לעשות אדם. ותען התורה ותאמר לאלהים: העולם שלך והכל שלך ושומע בקולך והוא בנין עדי עד; אבל זה, שאתה רוצה לבור אותו, הוא קצר־ימים ושבע־רוגז ועלול הוא לחטוא ולסור מני דרך; ואם אין אתה מאריך אפך, ראוי לו, שלא יבּרא כלל וכל עמלך עמו לשוא. ויאמר האלהים לתורתו: תורה, תורה, על מה ככה תדברי, וכי על חינם נקראתי אֶרך־אפּים ורב־חסד ואני אל רחום וחנון? מיד נפנה והתחיל לקבץ את העפר לגו האדם מארבע כנפות הארץ. לא הניח מקום, שלא לקח ממנו גרגיר ליצורו זה. ולמה כנס האלהים את העפר מכל עבר ולא לקחוֹ ממקום אחד? אמר הבורא: יצורי זה הוא נודד בעולמי, פה נולד ופה הוא יושב, ולמחר שוב הוא נושא את רגליו ללכת הלאה, אין לו מנוח; והיה כי ילך ממזרח למערב או ממערב למזרח ויבוא זמנו להשיב רוחו, לא תאמר הארץ: איני מקבל את עפרך, כי לא ממני נוצרת. ועל כן אני מקדים לקבץ את עפרו מכל אַפסים; והיה בכל מקום בואו שם ערש ילדותו ולשם הוא חוזר…
יום ערב שבת היה. בשעה ראשונה צבר אלהים את עפרו של אדם, בשעה שניה גבלוֹ, בשעה שלישית רקם אבריו, בשעה רביעית זרק בו נשמה ויפח באפיו נשמת חיים, בשעה חמישית העמידו על רגליו, בשעה שביעית זיווג לו את חוה, וכיללה וקישטה ככלה, והיו שניהם גדולים כבני עשרים. בשעה השמינית הכניסם האל לגן־אדן ויצוום על פירות האילן. בשעה העשירית עבר האדם על מצוָתו וימרה את פקודתו; בשעה אחת־עשרה כבר נדון, ובשעה השתים־עשרה גורש מגן־עדן. כה התגלגלה תולדת האדם במרוצה רבה משעה לשעה.
ויהיה באחד בשבת והרגיש אדם בחטאו וכל אשר עשה להשבית פועל ה‘, נכנס במי גיחון העליון, עד שהגיעו המים לצוארו, ועינה את נפשו שבע שבתות ימים, עד שנעשה גופו כמין כברה. אמר האדם לפני אלהיו: ריבון כל המעשים! העבר נא חטאתי מעלי וקבל את תשובתי, וילמדו כל בני הדורות הבאים אחרי, שיש תשובה על החטא ושאתה מקבל שבים. ויזכור אלהים את הדבר, אשר אמר לתורה לפני יצירת האדם, ויפשוט יד ימינו לאדם ויאמר לו: קום וצא מן המים והלכת לעבוד את האדמה ולשמרה, כאשר דיברתי, ונסלח לך. פתח אדם את פיו ויאמר: אודך ה’ כי פדיתני מעווני. וענו ואמרו העליונים והתחתונים: ימין ה' מקבלת שבים ונלקח מן הבריאה הקולר, וינח העולם!
ב
חיבה יתירה חיבב הקדוש־ברוך־הוא את אדם הראשון, שבּראוֹ ממקום טהור וקדוש. מאיזה מקום לקח אלהים את העפר לבנין גו האדם? ממקום בית־המקדש צבר אותו, שמשם הזריח אלהים את האורה תחילה, ומשם היא יוצאת ומאירה לכל באי עולם. ויעש ה' אלהים את האדם בשתי ידיו, ולא כשאר מעשי־בראשית, שעשאם אך ביד אחת, ויכנס אלהים את האדם יצור כפיו לאַפּדנוֹ, הוא גן־העדן; והיה מטייל שם, כאחד ממלאכי השרת. אמר האלהים: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, לא טוב לאדם להיות לבדו, אעשה לו עֵזר כנגדו ויפרה וירבה וימלא את הארץ.
ויהי כאשר שמעה הארץ את דבר אלהים, כי הנה גויים רבים ממעי האדם יצאו ויכסו את עינה, אמרה לפני בוראה: אלהים יוצר הכל, “אין בי כוח לזון כל צאנו של אדם”, ואתה אך במידה ותכלה בראת אותי. – ויען אלהים ויאמר לארץ: אני ואַת נזוּן את בני־האדם. “וחצוּ שניהם” דבר כלכלתם, והיה הלילה למלאכת האֵל והיום לתוצאת הארץ. מה עשה הקב"ה? ברא שנת חיים, ואדם שוכב וישן והוא מזונו ורפואתו, וחיים לו ומנוחה לו, ואחר זה הוא “סומך את הארץ ומשקה אותה, והיא נותנת פירותיה ומזון לכל הבריות”.
וחס האלהים על האדם, שלא להכאיבו, ויפּל עליו שנת־תרדמה; ויהיה כי ישן ויקח אלהים עצם אחת מעצמותיו ובשר מלבו, ויבן את חוה ויעשנה לו לעֵזר ויעמידה לנגדו. והנה הקיץ האדם משנתו, וירא בת־זוגו עומדת לנגדו, ומראיה כמראהו. ויפול על צוארה ויחבקה וינשקה, ויקרא ויאמר: ברוכה אַת לה', אַת עצם מעצמי ובשר ומבשרי, ולך נאה להיקרא אשה, כי ממני לוקּחת!
ויעמד אלהים לאדם ולעזרוֹ עשר חופות בגן־עדן, כולן משובצות אבנים טובות ומרגליות, ומלאכי־השרת שושבינין ומשמרים את החופות, ומלאכים אחרים מתופפים בתופים ו“מרקדים כבתולות” מסביב לאדם וחוה. ויקח האלהים כוס של ברכה ויברך כחזן המברך את החתן ואת הכלה ביום חופתם, ותהי השמחה רבה במעונם.
והנה נחרב הכל ביום אחד. לא שמע אדם בקול אלהים, “והניח את דעתו והלך אחר דעתו של נחש”, ויגרש אלהים את האדם.
מה היה לבושו של אדם הראשון לפני החטא? עור צפורן וענן כבוד מכוסה עליו. ויהי כאשר אכל מפירות האילן, אשר ציוהו אלהים: לא תאכל ממנו, נפשט עור צפורן מעליו ונסתלקו ענני הכבוד וראה את עצמו ערום, ויירא ממעשיו אשר עשה, ויתחבא מפני בוראו.
ג
ויהי בראות מלאכי עליון את גדולת האדם ויקרת תפארתו, ניגשו לפני אלהים יוצר הכל ויאמרו לפניו: ריבון כל המעשים! מה אדם ותדעהו ובחרת בו לעבוד לפניך, והוא להבל דומה ויסודו מעפר. ויען אלהים אותם: “מה שאתם מקלסים אותי בעליונים, הוא מיַחד אותי בתחתונים”, והוא קורא למלכות שמים על הארץ, וקמו גם השוכנים עליה להשתחוות אלי ולהכירני לאלהים. ויראו כי לא יכלו לו, וירמאו: אם אין אנו באים בעצה על בן־האדם להחטיאו לפני המקום, אז יגבר עלינו ויעלה הוא לשמי מרום ואותנו יוריד מטה.
וסמאל המלאך, שהוא היום אך ראש בני השטן, אז ראש המלאכים היה וגדול מהם ורב מהם, לכל חיות ושרפי הקודש שש כנפים ולו שתים־עשרה, שש מכאן ושש מכאן. “הלך וקשר הוא עם כל צבא מעלה על רבּוֹ”, על כי המליך את האדם, ויאמר לו: רד וכבוש כל אשר יצרתי. וירד מטה, הוא וּמתי סודו; וירא את הנחש, והוא החכם והערוּם מכל החיות והולך בקומה כגמל, ויעל וירכב עליו, ותגעש האדמה, ותורת הברית צוֹוחת לעומתו; סמאל, סמאל, הנה זה נברא הכל, ואתה קושר קשר על יוצר עולמים! ולא שמע לה סמאל, וילך אל האשה, שמצא דעתה קלה להתפתות מאיש, ויחל לדבר עמה על עץ־הדעת, ותספר לו את אשר ציווה האל: לא תאכלו מן העץ הזה אשר נטעתי בגני פן תמותו. ו“מתוך דבריה מצא פתח להיכנס”, ויען ויאמר אליה: אין מצוַת אלהים זאת, כי אם עין־רעה, כי יודע הוא אף יודע, שבעת אשר תאכלו מפריוֹ ותיפקחנה עיניכם להיות כמוהו וכוחכם יגדל וירבה ככוחו, מה הוא בורא עולמות ומחריבם, אף אתם תהיו בונים עולמות ותחריבום; מה הוא ממית ומחיה, מאז אכל מפרי אילן זה, אף בידכם יהיה המות והחיים ותמלאו כל כל. ותמצא האשה דבריו טובים ונכוחים, ותאמר: אם מזה לקח אלהים את כוחו, אף אני אנסה להיות כמוהו ולא תהיה לו הגדוּלה, ותלך ותגע באילן ותקח מפריו ותאכל. עוד הפרי בפיה והרימה עיניה ותרא את מלאך־המות בא כנגדה… ותתחלחל האשה ותאמר: הנה אני הולכת למות, ובעלי יחיה אחרי, והאלהים יברא לו אשה אחרת במקומי; אחטיא גם אותו, והיה כי אמות וימות עמדי, ולא יהיה עוד אדם על פני האדמה. ותלך ותתן מפרי האילן לאדם בעלה, ויאכל, מבלי שאול ודרוש, מאין לקחה את אלה. וכיון שאכל, פג תום הילדות מאתו וירא את העולם, והנה אך תוהו ועמל הוא. ויאמר אל האשה הניצבת למולו: מה זה שהאכלתיני ותיפקחנה עיני ותקנהינה שיני. “כשם שקהו שיני, כך יקהו שיני כל הדורות”.
וישבו שניהם ויתאבלו על עֶדְיָם, כי לוּקח מהם.
ד
אלה תולדות השמים והאץ בהיבראם, הם וכל אשר בם, ויטע אלהים גן בעדן מקדם ויושב שם את האדם אשר יצר, ויצווהו לשמור אמרות־פיו ולעשות רצונו, ולא שמע בקול ה' ויחטא ויסר מדרך הטוב, וירא כי ערוֹם הוא ויירא ויֵחָבא. וישלח ה' אלהים את האדם מגנו לעבוד את האדמה, אשר לוּקח משם, ויסגור את השער בעדו. וישב האדם על יד שפת נחל קטן, היוצא מן הגן, ויבך.
ויבוא אליו מלאך אלהים ביום השלישי ויאמר אליו: לה נפלו פניך, בן־אדם, ולמה תישוֹמם, הלא בידך עתותיך, ואם תיטיב שאת ונשא לך ולמעשיך. ויען בן־האדם ויאמר: איך אדע את דרכי, והן הכל יפרד מכאן והיה לארבעה ראשים, וקצרה ידי להבין, אנה אפנה, אם אימין או אשמאיל, אם אלך קדמה או ימינה, ויאמר אליו המלאך: קח בידך זה הספר, כי ריחמתיך; והיה בצר לך או לבניך אחריך, וקראתם בו ומצאתם פשר. הוא אך כילה לדבר, ויעל בלבת אש השמימה. ויפול האדם על פניו, ויאמר: גם הלום ראיתי אז אחרי רואי, ואשמע קול אלהים מתהלך בגן. ויקרא לספר ספר רזיאל, לאמור: בו רזי־אל אשר ראיתי. ויקם ויקרא בו דלת אחת, ותיפקחנה עיניו לדעת דרך החיים, וימצא בלבו מנוח. ויחי עוד שלושים ומאת שנה ויולד אדם כדמותו וכצלמו ויקרא לו שת, וימסור לשת בנו את ספרו במותו. ושת מסרוֹ לאנוֹש, ויחל גם הוא לקרוא בשם ה‘. ואחרי אנוֹש קמו קינן ומהללאל ויֶרד וכל הבאים אחריהם, הם וזרעם וזרע זרעם, ויקראו בספר ויהגו וידרשו בו לשמור ולעשות, ככל הכתוב בו. וירבו ויעצמו וימלאו את הארץ, ויפּרדו לגויים ולעמים שונים, ויעתיקו ויתרגמו את דבר ה’ להם, איש איש ככתבו וכלשונו. והיה אם יבוא ריב ביניהם, ריב מלחמה או ריב דעות, יאָמר להם: הלא בני אב אחד אתם, וגם חכמתכם ובינתכם מספר אחד ירשתם, והוא לכם לנחלה, וסר הפירוד ויבוא שלום בין האחים!
ה
נִדְמָה לְעֶלְיוֹן ויעש אֵל אלהי צבאות, יושב הכרובים, את האדם ויברא אותו בדמותו ובצלמו, בצלם אלהים עשה אותו, לא החסירהו אף מעט ונדמה האדם לעליון: גם הוא עוטה אור כשׂלמה, ואורו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, אין קץ לגדלותו וזכּותו לטוהר.
כיון שחטא, מיעט אלהים את דמותו; אבל עדיין יציר כפיו הוא, ועוד הוא יסוכך עליו באברתו. מה בני, בן־האדם, חלקי חלקך, אל תגעו במשיחי!
בא חכם אחד בזמן האחרון לציין מערתא דאבות העולם, נדחק וביקש לבוא במערתא דאדם הראשון, וראה שני עקביו כשני גלגלי חמה, יצתה בת־קול וקרא לוף “נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל!” אף הוא נפל על פניו.
עוֹד מֵהָאָדָם
א
בטבור הארץ גיבּל אלהים את עפרו של אדם וירקמוֹ ותיקנוֹ, ורוח ונשמה לא היו בו. מה עשה היוצר? נפח בו ברוח פיו נשמת־חיים, ויחי הגולם ויעמוד אדם על רגליו, והיה גָבהוֹ מסוף העולם ועד סופו, והיה מסתכל כלפי מעלה ומטה וראה את כל הבריות, שברא אלהים בעולם, ויחל לפאר ולרומם את הבורא ויאמר: מה רבּוּ מעשיך ה'!
ואדם נברא בצלם אלהים ותארוֹ כפני אלהים; ראו אותו שאר הבריות ויחשבו ויאמרו: זה אלהינו אשר יצר את כולנו, וקראו זה לזה לאמור: נלך אל האדם ונעבדהו!
ויבואו מכל חי למינהו ומכל הבהמה למינה, מהעוף למינו ומן רמש ארץ למינו, אל האדם לרוממו ולשבּחו. ויקרא אליהם האדם קול גדול: שמעו אלי ואדברה, הן באתם אלי לקרוא לי למלך, וכמוכם כמוני אך מעשי ידי יוצר אנו, הוא אֵל המולך בשמים ובארץ ונותן לנו רוח חיים; ועתה נלך כולנו להמליכו עלינו ונישבע לו שבועת־אמונים, כי אך העם ממליך את המלך, ואין מלך קושר כתר לעצמו. ויענו אותו הבהמות והחיות והעופות והרמש דבר: טוב אשר דיברת. ויקם אדם וילך בראש מחנות החי וימליך את האלהים, וכל שאר הבריות קוראים אחריו: אתה ה' הנך מלכנו!
בשבע שעות ביום בערב שבת נכנס אדם הראשון לגן־עדן; והיו מלאכי השרת מקלסין אותו ומשבחים לפניו; ובין השמשות באותו יום כבר אמרו לגרשו, כי נכשל בעוונו וחטא; והיו גם אותם המלאכים שוב מקוננים עליו ואומרים: אדם ביקָר בל ילין.
בא יום־השבת ונעשה סניגור לאדם ואמר לפני האלהים: ריבון העולמים! בששת ימי המעשה לא נהרג יציר בעולם, ובי אתה מתחיל? כלום זו היא קדושתי וזו היא ברכתי אשר בירכת אותי? ויאמר אלהים אל יום השבת: ראֵה הנה אני נושא פנים לך, עוד יום אחד אני נותן לך בעבורך ושכן בגני; והיה יום השבת משמר לאדם מכל רע ומנחמו מכל סרעפי לבו. ראה אדם כוחה של שבת, התחיל לומר: מזמור שיר ליום השבת!
ויהי כי נאסף היום המבורך, ויגרש אלהים את אדם, ויצא מגן־העדן וישב לו בהר המוריה, מקום עקדת יצחק אבינו. משם לקחוֹ אלהים ולשם החזירו.
ישב אדם וחשב בלבו ויאמר: עד שאני בעולם אבנה לי בית מלון לגֵוי ואצווה את ביתי אחרי להעמיק את ארוני למטה מן המערה, למען לא יקחוני בני ובני־בני מקברי ויעשוני לאלהים.
וירא אלהים ממעל את מעשה בן־האדם ויאמר: זה עבד נאמן לי.
ב
ויהי כי נברא האדם בצלם ובדמות אלהים ואת הכל שת תחת רגליו, ויקרא למלאכי־השרת ויאמר גם להם: לכו והשתחוו לאדם, כי בו בחרתי. וישמעו המלאכים בקול מצוָם ויבואו להיכנע לאדם. והשטן אז גדול מכל מלאכי־מעלה, ולא אבה למַלא אחרי דבר ה', ויגש לפני אֵל שדי ויאמר: אתה יצרת אותנו יושבי עליון מזיו שכינתך ותדבר אלינו לאמור: בואו והשתחוו למי שיצרתוֹ אך מעפר והארץ וסופו לעפר. ויען אלהים את השטן לאמור: זהו שלקחתי גווֹ מן האדמה יש בו מן החכמה ומן הבינה יתר מאשר בך ואשר באלה שבשמים מושבם. ויאמר השטן אל אלהים: נסה־נא אותי ואותו, ואראה, אם כנים דברים. ויאמר אלהים: כן דיברת. הנה יצרתי בארץ כל מיני חיות ועופות, בהמות ודגים ורמשים לא יסָפרו מרוב, ושמות לא קראת להם עד היום. והיה אם תדע אתה לכנותם בשמות, הנאים להם, ואגדיל אותך על האדם ואצווהו להשתחוות לך; ואם אדם עבדי ידע לנקבם בשמות, כאשר עם לבבי, ואגדיל את מלכותו עליך ואושיבהו בגני לעבדו ולשמרו תמיד. וירד אלהים לגן־עדן עם השטן. ויבוא גם האדם ויתיצב שם. וירדו כל מלאכי מעלה, ויקבצו מן החיות ומן העופות ומן הדגים ומן הרמשים, כל אשר נשמה באפו, ויעמידו אותם בגן שורות שורות, מחנות מחנות, וירב הקהל עד מאד.
ויפן אלהים אל השטן ויאמר אליו: האם אתה תחל לקרוא בשמות לחיות או האדם? ויאמר השטן: אני אחל בזה. וירמוז אלהים למשרתיו ויעמידו לפני השטן את השור ואת הפרה, וישאלהו לאמור: מה שמותם של אלה? ולא ידע להשיב. ויצו להסירם מלפניו ולהביא את הגמל ואת החמור. ויאמר לו: שטן, הגד נא לנו מה שמותם של אלה? ויהי כאילם לא יפתח פיו. ויאמר אלהים אל האדם: גש הנה, בני, והגד לנו, מה שמותם של אלה? וידע אדם לענות, ויאמר: זה חמור וזה גמל, זה שור וזו עז, זה אריה וזה זאב, זה ינשוף וזו חסידה; ולא היה דבר במלכות החיה והעוף, הבהמה והרמש, שלא ידע לכנותם בשם; וכל אשר יקרא לו אדם בשם, כך שמו באמת. וירא השטן, כי חכמת האדם רבה ממנו, ויצעק צעקה גדולה ומרה ויאָנק. בכל־זאת עוד הקשה לבו וימאן להשתחוות לאדם. ויהי בראות אלהים את מריוֹ וקשי־ערפו, ויטרדהו ממלכות השמים ויורד אותו ארצה, ועליו קרא הנביא: איך נפלת משמים הילל בן שחר!
ג
ויהי בהראות אלהים לאדם זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, ותבוא לנגד עיניו דמות דויד מלך ישראל, וירא כי חקוקים לו בספר האלהים חיים אך לשלוש שעות, ויאמר האדם לבוראו: אֵל עולמים! מה השם ומה המזל שנתת להלז, וגם מידת חסידות, וחיים אין לו בעולם אך מעט. ויען אותו ה' לאמור: חדל לדבּר בזה, אדם עבדי, כך עלתה במחשבה לפני. ויען האדם ויאמר שוב: ריבון כל המעשים! כמה ימי חיי בעולמך? ויאמר אלהים: אלף שנים תחיה. ויאמר אדם לאלהים: אשאלך אך דבר אחד. הכי יש מתנות ברקיע? ויאמר לו: הן. ויאמר אדם: אם כן הרשני לתת לדויד שבעים שנה משנות חי ויחיה וימלוך על יהודה וישראל. ויאמר אלהים אליו: כן דיברת. ויכתוב הדבר בספר אשר קיבל עליו אדם, ויקרא למלאכי השרת ויאמר אליהם: הרי אתם עדים בחתימתכם על אדם, כי החסיר מחייו שבעים שנה וּנתנן לדויד, ויהיה הדבר לחוק ויכתבו אמנה ויחתמו עליה גם האלהים, מטטרון ואדם.
ויהיה במלאות לאדם תשמע מאות שנה ושלושים שנה, וישלח אלהים את מלאך־המות לקחת את נפשו, וימאן האדם לתתה לו ויאמר: מפי האלהים שמעתי, כי אלף שנים אחיה, והרי חסרים עוד שבעים? ואת דבר המתנה לא זכר וישכּחה. וישב המלאך אל האלהים ויאמר אליו: כה דיברתי אל בן־האדם וכה וכה ענני. ויאמר ה' אל המלאך: קח את הכתב הזה בידך והבא אותו אל האדם. וישלח עמו את גבריאל ומיכאל ושרפיאל וירדו וימצאו את האדם עומד רועש ודואג ונשתנתה דמותו, ו“לבו קופץ מצלעות ימינו אל צלעות שמאלו”. ויאמרו אליו המלאכים: למה אתה צועק ובוכה על המות, הן הכל ימותו וישובו אל העפר.
ויַראו לאדם את שטר האמנה ואת דבר מתנתו אשר נתן לדויד ויאמר אדם: אתם העדים, ואני אמות על פיכם. וישב את רוחו אל האלהים.
ד
בּוא ושמע דברי אגדה שמושכים את הלב כמים. שנותיו של אדם קדמון קבועות היו מראש לאלף שנה וזה יומו של היוצר. ויהי היום ותרדמה נפלה על אדם ויעבר אלהים לפניו בחזון את כל הדורות שעתידים לבוא ומזלו של כל אחד ואחד. הראהו את הנשיאים, כובשי הארץ, שופטיה ומלכיה. פתאום החל בן ישי לזמר, להלל ולשבח לקונו. נפנה אדם וראהו מוטל בעריסה ומלאך־המות עומד לראשו וחרבו שלופה בידו. אמר אדם: אבי כל המעשים, גער בשטן ואני אתן לדויד חיים משלי. אמר אלהים: כתוב שטר אמנה לזה ואני ואתה נחתום עליו. אמר אדם: שימחתני ה' בפעלך.
מֵחַיֵּי אָדָם
א: אֵל־שַׁדַּי וְשֶׁדְאֵל
במועד ימי הבריאה הראשונה לא היה עוד אדם עלי אדמות, כי אם מלאכי־מעלה, שרפים וחיות משרתים את היוצר, משבּחים לשמו וקושרים לו כתרים בכל יום. השמש יצא ואינו בא, ואף אותו משמשים הירח והכוכבים, אלה אומרים תפילה בלחש ואלה בקול, וממקור תפילה זו נובעות כל התהילות והזמירות עד היום. והיה בין מלאכי־מרום מלאך אחד גדול ונורא ולו רב שאת ועוז הכוח על כל בני־גילו, שדאל היה שם המלאך הזה, והוא מצביא לכל בני חילות השטן, שהחלו להתבצר באפסי העולם ולהרחיב נחלתם. ויהי כי התעצם שדאל ומחנותיו התרבו, קינא באלהים־שדי ויאמר: הוא מלך, אף אני רוצה למלוך, לו כסא־כבוד, אף אני אבנה לי כסא לשבת; אם יכיר במלכותי, אז אכרות לו ברית ונחלק יחד במכמני ההויה, ואם פי־שנַים ידרוש ויאמר כי לו משפט הבכורה, אז לחום אלחם עמו ואַראהו את תוקף ידי. נתמלא אל־שדי חימה ויאמר: דורות אין־סוף עמלתי ויגעתי להשלים בין התוהו והבוהו, הרכבתי אור באופל ובניתי מציאות שלמה, בה אין קרע ואין כתם, מציאות נאה ומהודרה ובה מרחב וגובה, רום ויופי. מימי לא שמעתי אף אחד ממלאכי קובל ואומר: צר לי המקום, אין לי תקומה אם לא איבנה מהריסת רֵע וחורבנו; והנה בא שדאל עמיתי וחורש עלי רעה, אף אני אַראהו נחת זרועי. וישרוק אלהים־צבאות ויקרא לכל שרפיו ומלאכיו, ציוה אותם להזדיין בפטישים ובקרדומות ולהילחם בשדאל עד רדתו. יצאו למלחמה נגד בני־השטן גם גבריאל הגדול ומיכאל הנורא, וילחמו במחנות שדאל המתקומם ויכו בם מכה רבה; ואת הנותרים הפילו מטה, לא הותירו מהם מעלה אף שריד, ויפלו לארץ כאבני ברד מתוך העננים.
אמר אל־שדי: מעז לא יצא מתוק, ואם לא אברא מגן נגד בני־השטן מטה, כי אז יכבשו את כל רחבי האדמה ויהפכו גם אותה לתפתה עורך. נמלך וברא את האדם.
ב: אוֹר עוֹבֵר
בגן־העדן, אשר נטע אלהים מקדם וישם שם את האדם אשר יצר, האיר האור בלי־הרף והגָרים בו לא ידעו ליל וחושך; האור היה אור של שבעת הימים, לא קבוע במרום ולא עגול מראהו, מבהיק הוא מסוף העולם ועד סופו וכל חי צופה ומביט בו עד בלי תכלית. ויהי כאשר גירש היוצר גם את בן־האדם ממשכנו זה, כי חטא לו, הושיב אותו בנחלת האדמה, שם מושלים לילה ויום, אור וחושך, כאשר עולה אחד יורד השני, וכשיורד השני עולה אחיו, קטנה מידת האור מזו שמושלת בגן וממשלתה אך לשעה.
צהרים היה, עת בא האדם לשכון על פני האדמה, השמש עמד ברום רקיע ולהט בחומו, נשא אדם עיניו אל הכוכב ויאמר: זה חדש עמדי. עוד הוא מסתכל והנה החל הגלגל להתמעט, עברה שעה אחת ושתים, נתאדם השמש והזהיב את האויר, יוצאה הנשמה מן הגוף ומשליכה שוב אורה על כל נולד; והנה כהה גם האודם. לוחם היום עם הערפל, גוסס האור… אל־שדי יסתיר פניו והנה גוע כל הנראה והמוחש לעינים, צעיף שחור מכסה את פני כל והליל בא ודבק בגוף, חודר אל מתחת לעור, בא ותופס מקום בכל האברים הפנימיים, והנה חושך, חושך, חושך. נפל האדם מלוא קומתו ארצה והשתרע לכל צד, ניקר באצבעות ידיו ורגליו בקרקע ויבקש איזו לחלוחית של אור וזוהר, אבל לשוא יחפש – החושך מחנק אותו, נפשו נדעכה, אין תשועה, אפסה כל תקוה, בא הקץ.
כה היה מוטל שעות אחדות, והנה בא השטן, נגע בו ויאמר: קום, אובד, למה תתאבל, היה לי לעבד ועבדתני, ואני אביא לך את האור אשר ראית מתמול־שלשום ויעל רוחך בך. הגביה האדם את ראשו ויאמר: אם אל נחלת האור תביאני ותראני את הכוכב האדום המשפיע נוגה ואור מסביבו, אז אעבדך לעולם, אני וזרעי, ואצווה זאת גם לדורות הבאים. עוד הוא מדבּר – והנה ניצני השחר נראו בארץ, נדחה האופל מפני מנחה שאננה רחץ העולם וטהר, נפתח חלון בבריאה, נתחדשו החיים, כבוד ה' נשפך על פני כל! אמר האדם לעצמו: לעבד נמכרתי בעבוּר האור, אני ובני־משפחתי עבדים נהיה לאותו המלאך הגואל – כי לא ידע, שזה הוא השטן – אבל טובה לי עבדות לאור־השמש מחירוּת באופל מוחלט. האור הוא החיים, והאופל הוא המות, איך לא אבכּר את החיים על פני המות? כה הלך ונהנה לאור־היום, עד שפנה גם הוא לערוב. כיון שבא הליל ושוב כיסה החושך את פני הארץ, נפל שנית על פניו ויאמר: רימני אותו השליח, באור עובר וחולף קנה אותי, ואנה אני בא? – –
הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ
א: הַסֵּפֶר
מיכאל השר הגדול, הממונה על שבעת המלאכים המשרתים את מלך מלכי המלכים, מסר ספר פלאי לאדם קדמות, נכתב בשבעים ושתים אותיות, והוא מלא רזים וסודות, וכל ההוגה בו לבו נעשה כמעיין המתגבר להבין ולהשכיל ולומד להכיר את צירופי ההויה ונתיבות הבריאה. ותרב חכמתו של אדם ויקרא שמוֹת לכל בהמה, וחיה ועוף, רמש ודגים וידע לסַמן גם את טבע מערכת השמים ותכונת הגלגלים, למוד את הימים והעתים ולחקור את התקופות ואת היובלים ובכל אשר יראה ויבּיט ידע להינבא, אם למות או לחיים, אם להיטיב אם להרע, אם לעשות או לחדול. וכוחו של הספר גדול מאד: אם אך פתח אותו, היה נודד הכל מתחתיו כאניה; אם לפני הר גבוה עמד, היה ההר נמס כדוֹנג, ואם על הים היה מזכיר שמותיו, אז נרעש ועלה שמימה. כל מגדל גבוה וחומה בצורה נפלו מיד וכל עץ־פרי נתן פריו בלא־עתו. האריות, הנמרים והדובים עמדו כאילמים, עם הנחשים והעקרבים היה משׂחק כעם צפרים. ראה שאין העולם מתקיים מול פלאות הספר, עמד ושם אותו בנקרת הצור מקדם לגן־עדן, ושם הוא מונח חתום וסגור עד היום הזה.
ב: הַתְּפִלָּה
ויהי כי גורש האדם מגן־העדן, ישב לו על שן־סלע ויתחנן לפני הגבורה ויאמר: ה' אלהי העולם! אתה בראת את כל מרחבי תבל, מלכותך לנצח נצחים ותפארתך לדור דור. אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך. אין מי ישׂגב ממך ואין ממרה את פיך. לך המעשים והתורות, החוקים והמשפטים, הדעות והמידות. אתה כוננתני ונפחת בי רוחך ותעשני בצלם דמות תבניתך, ואף אמרת, כי משול אמשול על כל בריותיך ואהיה ממצע בין העליונים ובין התחתונים, איַשר הדורים ואטהר הטמאים. בעלות השחר קמתי ושרתי שירת הבוקר לפניך ובליל פרשתי שמלה על פני האדמה ונח כל בשר מעמלו ויגיעו. אין מלחמה ואין שביתת הברית, כל חי ילך בדרכו, כל עץ בחוגו גדל ויונק משלו; ואין לקיחה והלואה זה מזה, אין הסגת־גבול או, לאידך, מתנת־חסד. הלא מתנתך הרחבה הספקת לכּל ומידה אחת לכל נמצא. והנה בא הנחש רעי מאז, החליף את עורו וישנה את דמותו ויטע ארס בלבבי ובנפשי וברוחי. נעקרו התחומים ואני נע מאהבה לאיבה, מקירבה לריחוק ומחיוב לשלילה. מחבק אני את אשת חיקי ואף היא תטעה אותי. בין מרעים אבוא והם חורשים עלי רעה. בידי אני הורס את תקוָתי, ואשר אחשוב היום, למחר הוא בטל מאליו. אף בכוכבים אין אֵמון ואף תורתך לא תלמדני עוד דרך החיים,. שממון רובץ על כל היקום: כי נאכל לא נשׂבע, וכי נצמא המים לא ייטיבו לנו. בער אני ולא אדע, מה יהיה עמדי ומה גורל יוצאי־חלצי וגורל הדורות הבאים.
ג: הַמְּעָרָה
כשגירש אלהים את בן־האדם מגן־העדן, הביאוֹ לארץ תחתית, ששם אופל צלמות ולא־סדרים. ראה אדם, כי החטיא לעשות, הירהר בתשובה, נכנס במי גיחון עד צוארו ויצעק אל ה'. ריחם עליו אב הרחמים והעלהו לישוב האדמה, שהיא אחת משבע ארצות שבּראן אחת אח. שם גם הוליד את קין ואת הבל ותהי לו מנוּחה לשעה. ויהי כי מתו אלו ונולד שת, עלה השחר בעולם ואלהים לקח את האדם ויושיבהו בתבל ארצו, היא ארץ העברים. ויתן לו את חברון לנחלה ושם מערה, שממנה נפתח פתח לגן־העדן. ותמת חוה בימים ההם. קם אדם והחל לחצוב לה קבר; יצתה בת־קול ואמרה: דייך! ולא חצב עוד. על יד חוה נקבר גם הוא במותו. שת בנו, שהיה בדמותו ובצלמו, התעסק בו במיתתו. אחרים אומרים: מי שעסק ביצירת האדם וגלמו מעפר ויפח באפיו נשמת חיים, הוא גם עסק בקבורתו ולא נגעה בו יד אנוש.
מהחי למינהו
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מֵהַחַי לְמִינֵהוּ
א. הַמְּגִנִּים
את זה לעומת זה עשה אלהים. ברא משפחות בני־האדם ויפרד אותם לבית אבותם ולגזעם ויתן להם את האדמה לנחלה ולירושה, לעבדה ולשמרה ולאכול מפריה. וברא גם שדים ומזיקים, רוחות ומחבּלים, מהם בעלי דמות־הגוף ומהם בלי גוף, ויורש להם את האויר ממעל וגם את ירכּתי האדמה ומקומות המדבר. והיה היום לאלה והלילה לאלה, ורבו יחד והתנגשו יחד ימים רבים. ותלך יד הרוחות הלוך וגבור על משכנות בני־אדם, הלוך וגבור, אמר היוצר: אין כוח בידי ילודי־אשה לעמוד בפני הרוחות הרואות ואינן נראות – ואם לא אמצא להן תרופה, יכַלו יצורי אלה את האחרים, ונמצא זרעם של אדם וחוה כלים מאליהם. מה עשה? קרא למערכת השרפים הסובבים את כסאו ויאמר להם: בכל תקופת ניסן, בשעה שהמזיקים והלילין מתגברים ואומרים לכבּוֹש את האדמה ויושביה, הרימו את ראשיכם עליהם וגערו בהם, סוֹכּוּ על יצורי־מטה באברותיכם. אמרו השרפים לאלהי מרומים: את פקודתך נמַלא ועל משמרתנו נעמוד.
ברא אדיר־הטבע בהמות הארץ, את הבקר והצאן וכל בעלי־חיים אוכלי צמח הארץ ולא שותים דם אחיהם. ויברא גם אריות ונמרים, זאבים ודובים וכל מערכת החיות השוחרות לטרף, והיה להם בשר שאר בעלי־חיים לאכלה ודמם למשתה. אמרו אוכלי העשב: למה ניגע לריק ונלד לבהלה? אם בשעה שאנו רועים והולכים לבטח דרכּנו קופצים עלינו יצורים אחרים, ממַגרים ורוצצים אותנו ובולעים את עצמותינו ואברינו – למה לנו חיים? אמר היוצר: ואני גם אני אבטל במעשה יום אחד את מעשה יום השני, ויאמרו עלי: אֵל זה הורס מה שבונה בעצמו, עוקר את אשר נטע ומכבה את האור אשר הדליק! מה עשה? המליך על שתי מערכות החיות את הבהמה בהררי אלף, היא הבהמה, שאוכלת עשבי אלף הרים בכל יום ובלילה הם צומחים מאליהם, ומי הירדן נבראו להשקותה. ובכל תקופת תמוז, כשהשמש לוהט במרומי רקיע, כוחה של בהמה זו מתגדל שבעתים והיא מרעמת בקול, ישָמע מסוף העולם ועד סופו. חיל ורעדה יאחזו גם את החיות הרעות והן נעצרות שנה אחת לעבור את הגבול הושם להן. ואילמלא כן, לא היה אפשר לבהמות־הבית להתקיים ונכחדו כל עדרי הצאן מעל פני האדמה.
ברא אלהים בששת ימי־המעשה את העוף למינהו וכל צפור־כנף למיניהן, מהם טהורים ומהם טמאים, מהם נבחרים לקרבן על המזבח ומהם אינם ראויים לקרבן. ויברא גם את הפרס והעזניה וכל צפור פורחת אשר אינה בישוב. ויהיו אלה האחרונים גם־כן מצֵרים לראשונים ומכלים בהם עד־חרמה. נמלך הבורא ויברא את זיו שדי, מלך כל מחנה העופות וכל מערכת הצפרים; ויגבל לו מועד את תקופת תשרי ויפקוד עליו להגביה אז את שתי כנפיו, אחת יפרוש למזרח ואחת למערב, ויגן שנה תמימה על עופות בני־השלום ונגד בריות אלה, שאך הכליון מגמתן ואורבות לאלה, שאינם יכולים לעמוד בפניהן.
והנה זה הים גדול ורחב־ידים. בו דגים גדולים וקטנים אין־מספר וגם תבנית כל חי למינהו, בו יש דג גדול מאה פרסה ויש דג שארכּוֹ מאתים פרסה, עינים לאלה כחלונות ושדרותיהם כהרים; יש דגים קטנים כרמשים וזבובים, וכל אחד מבקש אָכלוֹ. איך תהיה תקומה לקטנים בפני הגדולים? ואיך לא יבלעו תניני־הדגים את אחיהם החלשים? אמר אלהים: גם בים לא ימשלו אך העזים והתקיפים לבדם ולא יעשו כלה בשאר יצורי, שגם להם נשמה באפם. מה עשה? ברא את הלויתן, זה הדג הענק. שגדול הוא מכל הדגים, וימסור לו את הממשלה בכל מערכת הים. וכה אמר היוצר ליצורו זה: ראֵה נתתי לך מכוחי ומצאתי אותך יתר על כל בריה. הגבּה ראשך בכל תקופת טבת ושלח זיקי עיניך לכל־עֵבר. הרתח מי הים והכה גלים בסנפיריך הרחבים, לקולם ירעש כל אשר ממעל ומתחת. ויכירו וידעו כל אבירי הים, כי יש שופט רמים עליהם. זהו שאמר הכתוב: ה' בחכמה יסד ארץ!
ב. הָרְאֵמִים
מקדם ומאז ועוד מימי הבריאה הראשונה בנו להם שני ראמים את מדוֹרם בירכּתי תבל, זה בחר לו מזרחו של עולם, וזה שׂם משכנו במערב. זה לשבטי בני־האלים הוא נחשב, וגם זה הוא ממשפחת המלך, מלכו של עולם. זה זכר, וזה נקבה, זה יוצא לטרף ביום, וזה מבקש אָכלוֹ בלילה. ופעם בשבעים שנה, והיא שנת היובל העליון, עוזב זה שבמזרח מעונו ושׂם פניו למערב; וזה שבמערב קם והולך למזרח. באמצעיתו של עולם מתקרבים המה יחד, אש חמדתם תלהט כצאת חמה מנרתיקה. קם הזכר על שתי רגליו, תופס במין השני וירעם קול חדוה, ממנו תחיל ארץ. יום מחול וחדוַת האהבה אז לכל יצורי מעלה ומטה. השמש מחבק את הירח. כוכבי־היום מרקדים ושׂשׂים ושמחים עם כוכבי הליל ויקרב כל בשר אל בשר.
והיה כאשר יזדקק הזכר אל הנקבה, תופשת דלילה את שמשון בשערות ראשו ותנַפּץ אותו אל הסלע. יוצא המוח בגעש ובולע שליש העולם. אראלים מיללים והומים. גם שאר הנמצאים ירימו מספד כתנים.
לאט לאט תשוב הנקבה אל מעונה שבמערב; מעוּבּרת היא, בטנה מתרחבת. אחת־עשרה שנה עוד לה כוח לעמוד על רגליה רעה היא בשדות ושותה היא מים מבּארות. אבל בבוא שנת השתים־עשרה לעיבּוּרה תתנפח כרסה כהר; והיא שוכבת על צדה, מבלי יכולת לקום. אבל הריר היוצא מפיה גם הוא כמעיין נובע, מרטב הוא את האדמה אשר מסביבה ועולים בה כל דשא ועשב לאוכל האם. כה היא חיה ונזונה שנים־עשר חודש ועולליה מתרוצצים בקרבּה ומתנגחים יחד. מקץ החודש הארון, ובו תיתם שנת השתים־עשרה לימי עיבּוּרה, תיבקע הבטן בקול רעם, קופצים ממחבואם שוב שני ראמים חזקים ואמיצים, אחד מהם הוא זכר והשני נקבה. ותיכף נפרדים הם זה מזה, האחד הולך לו למזרחו של עולם, והשני נשאר במערב. ונחה ושקטה הארץ שבעים שנה.
אחד מפלאי העולם הֵנה שתי החיות הגדולות והעצומות, שיש מהן אך זוג זוג בכל יובל, זכר ונקבה הם, אחד חי במזרח העולם והשני במערב. חמישים שנה רצופות המה רועים במקומם ואוכלים כל יקום הארץ; אחרי חמישים שנה הם מתחילים לנוע באחוזתם להתקרב יחד, זה הולך בדרך עשרים שנה וזה הולך עשרים שנה; ובהגיע שנת השבעים לשניהם, המה נפגשים יחד בעת תקיץ הבריאה לחום ולחיים. וידע הזכר את הנקבה, כוחות עולמים מתנגשים, ואחר זה נושכת הנקבה את הזכר. תטיל בו ארס וימות מיד, ומגופו מתפרנסות חיות־ארץ שנים־עשר חודש. ושתים־עשרה שנה הרה הנקבה ללדת, כרסה תגדל משבוע לשבוע, עד כי לא תוכל לעמוד על רגליה ושוכבת בשדה. וריר יוצא מפיה, והיה יהיה לנחל נובע, משקה את כל הככר, אשר מסביב לה. מהנחל תשתה ומן הזרע אשר יעלה סביבה תאכל; והיה כי תלחך את העשב אשר מעֵבר האחד, תתהפך על צדה לאכול ולשתות מזה שמעֵבר השני; ובמלאות שתים־עשרה שנה להריונה, מתבקעת כרסה ותוליד שנַים, זכר ונקבה. ומיד קמים הנולדים על רגליהם וילכו לירכתי העולם, זה למזרח וזה למערב, עד תום שנת החמישים, שאז תבוא גם להם פגישת חיים ומות.
ג. לִוְיָתָן
ויברא אלהים בימי הבריאה הגדולים את התנינים הגדולים, זה לויתן מלך הדגים, שאין ערוך לגדולתו וקצרה בינת איש להשיג רוחב ממלכתו.
ירדן יוצא ומהלך בימים ונהרות ומתגלגל ויורד לים הגדול, עד שמגיע לפיו של לויתן. כשהוא רעב, הוא מוציא הבל מפיו ומרתיח כל מימות שבעולם, ובשעה שהוא צמא עושה תלמים בים; ואילמלא מכניס ראשו לגן־עדן, להשיב רוחו משם, אין כל בריה יכולה לעמוד נגדו והסיר תבל מעמודיה שכוננה עליהם. בו עתיד גבריאל המלאך לעשות מלחמה; ואילמלא אלהיו עוזרו, אינו יכול לו.
שני חכמים הלכו פעם בספינה בים, והיה האחד ישן והאחד ער, לפתע נזדעזע הער ויחרד בכל נפש, נתער הישן ואמר לו: מה ראית, אחי, כי נזדעזעת! אמר לו: מאור גדול ראיתי בים, מאין כמוהו, ולא ידעתי מה הוא, השיבו חברו ואמר: עיני לויתן ראית, שנאמר עליו: עיניו כעפעפי שחר. באו שניהם ליבשה וקראו: יום ה' קרוב לבוא!
מִלְחַם
א
ותרא האשה, אשר נתן אלהים לאדם להיות לו עזר כנגדו, כי טובים פרי עץ־הדעת אשר בגן־אדן למאכל ונחמדים למראה, ותקח מהם ותאכל ותתן גם לאישה ויאכל, ותתן אחר־כך ביד נדיבה גם לכל החיות ולבהמות השדה ולעוף השמים, ויאכלו גם הם ויזונו מפרי העדן. רק עוף אחד היה בארץ ושמו מלחם, הוא מיאן למרות את קול ה‘, אשר אמר: מכל עצי הגן אכול תאכלו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו, פן ירע לכם. ויקרא ה’ אליו את העוף הזה ויעטרהו בתחית־עולם, ויעמידו להיות דוגמה לדורות בצדקתו.
ויהי כאשר השליט ה' את מלאך־המות על כל בריותיו מטה, ויצווהו לאמור: שלח ידך, בכל אשר נשמה באפו ומשלת בו, אך במלחם אהובי אל תשלח ידך וחי לעולם!
ובני מלחם פרים ורבים ככל העופות והצפרים למיניהם. עד אלף שנה הם גדלים והולכים ומחשיכים את השמים בכנפיהם; וכיון שיתמלא אותו יום משנת האלף, מתחילים הם להתמעט ולהתקטן, עד שנעשים כאפרוחים בני יומם; אבל אז מתחדש כוחם, ושוב הולכים הם הלוך וגדול, הלוך וגדול, עד האלף השני, וכן לעולם.
ועדיין הם קיימים לתורה ולעֵדוּת לכל.
ב
וחוה אשת אדם, כי אכלה מעץ הדעת טוב ורע וידעה כי מות תמות, קינאה בחיות ובבהמות ובעוף השמים, שלא טעמו טעם החטא, ותאספם ותסת אותם לאכול גם הם מהפירות הנחמדים למראה והטובים למאכל, ויאכלו וישבעו. רק מלחם העוף מיאן לשמוע בקולה, ויוכיחה על פניה לאמור: לא די כי חטאתם אתם בני־האדם, תאמרו להחטיאני גם אני – ויעף. מיד נשמע קול אלהים מתהלך בגן, ויאמר לאדם ולאשתו: אתם יצורי כפי ועשיתי אתכם בצלם וציויתי אתכם לאמור: לא תאכלו מעץ־הדעת – ותאכלו; ומלחם עבדי, אם גם לא דיברתי עמו על אלה ולא ציויתיו, לא המרה את רוח. אתם כי עברתם על מצוָתי, מות תמותון, ובניכם תלדו בעצב, ויעבדו את הארץ ויתעמלו לרשת אותה ולעשות בה חיל וילכו ממנה בלא עתם ויניחו פרי־יגיעם לאחרים, שגם המה ירדו דוּמה; אבל מלחם אהובי, עקב אשר שמע בקולי ולא הפר את בריתי, לא יבוא מות בשעריו וחי לעולם, הוא וזרעו אחריו.
מיד יצאו בבושת־פנים, ועשו להם חגורות לכסות מערומיהם, כי נבהלו מפני חמת ה'.
ג
וה' קרא אליו את אחד מן המלאכים, שישב עד כה בין התוהו והבוהו ועמקי החושך, מבלי כל מלאכה ובאפס מעשה, וימסור לו חרב המות, להכרית כל חי וכל אשר נשמה באפו, בבוא עתם. ויאמר לו: גזרה היא מלפני, כי החיים סופם למות ולשוב אל העפר, אשר ממנו נוצרו. ואתה אל תחוּס על רך ואיש־שׂיבה, תקח את האם ממסיבת בניה ואת האב מעל שולחנו; וגם בבהמות השדה, בחיות הארץ, בכל הזוחל מטה ובכל העוף בשמים תעשה שַמות בתום מספר ימיהם, וידעו כי אני ה', ושאין מפלט מגערת פי. אך במלחם עבדי אל תשלח ידך, כי אהבתיו ולו אשמור את בריתי עד עולם.
ניגש מלאך־המות ואמר: ריבון העולמים וריבון כל המעשים! תפקיד גדול נתת בידי, ואני עבדך, לעשות בכל חי כטוב בעיניך, ואבוא בין החיים בקיץ ובסתיו, ביום ובלילה – בכל עתות היום והשנה; אבל קשה עלי להבדיל בין צדיק לרשע, בין טוב לרע; והיה אם תתן מַהלכים למלחם בין שאר הבריות, אולי ישָחת גם הוא, כי ילמד מאחרים את מעשיהם הרעים, והן לפתח חטאת רובץ.
מיד ציוהו האל לפַנות למלחם ולזרעו מקום מיוחד בגנו ולסגור את השער אחריהם. שם בעולם שכולו טהור, בין אילנות נותני־ריח, יעופו בני משפחת מלחם, נוטרי אמרת האלהים, והכרובים שומרים עליהם, לבל יגיע אופל המות לחללם. אור עולם מעליהם לא ימוּש.
מִשְׁאָר הֶחָי
א. הַדָּגִים וְהַשׁוּעָל
ויהי כאשר יצר אלהים אחרי חטא האדם את מלאך־המות למשול בעולמו, אך ממלחם בנו מנעהו, כי החיהו לעולם, חזר הציר לפני האלהים ועמד לפניו, ויאמר לו אלהים: עתה לך והשלך בים מכל הבריות זוג זוג, איש ואשתו, והנשאר תמשוך בהם; והיה בבוא עתם ותרם עליהם את חרבך. וילך המלאך ויעש כדבר אלהים, אשר דיבר אליו, ויקח מכל חיות הארץ ומכל בהמות שׂדי ומעוף השמים ומרמש הארץ ומכל חי למינו והשקיע מהם בים זכר ונקבה, ויקבלם שר של ים ויטע אותם בכרמו הרחב. ויבא השועל לרמות את המלאך המשחית ויעמוד על שפת הים ונראתה דמותו בים. ניגש ציר־המות אליו ויאחזו בזנבו ויבקש להשליכהו המימה, ויאמר אליו השועל: הרף ממני, והלא כבר חברי בים. ויבט האוחז וירא את בבוּאתו של השועל במים, ויאמר לו: כן דיברת, ואתה לך מזה וּרעֵה בשדה החיים, עדי יבוא יומך. וירץ השועל ויברח לנפשו ויאמר: טוב לי חיי־שעה בארץ מחיי־עולם בים מטה. ותפגשהו החולדה, בהיותו רץ לדרכו והוא שמח וטוב לב, ותאמר לו: מה לך, שועל, היום ומה קרך, כי שמחת? ויספר לה השועל את דבריו עם מלאך־המות ואיך נמלט ממנו בחכמה. ותלך החולדה ותעש כמעשה השועל מוֹרה ומלמדה. ונחלה גם היא חיי־יבּשה.
ויהי מקץ השנה, ויצו לויתן מלך חיות הים לאסוף מכל הבריות אשר בממשלתו הרחבה, בין ילדי הים האזרחים ובין ילדי היבשה, שנתאחזו באייו וימצאו להם שם מקום לשבת, לעמוד לפניו ולפקוד אותם. ויהי כאשר נאספו כולם מחנות מחנות, שורות שורות ויסובבו את משכּנוּ, וישא את עיניו וירא כי החולדה והשועל אינם בין הגָרים; ויאמר למשרתיו: מה הדבר הזה, כי חסרים שני בעלי יבשה אלו בינינו ונבדלו מכל החי, אשר על פני האדמה! ויספרו לו את דבר ערמת השועל, ואיך רמה רימה את מלאך־המות, ואיך למדה ממעשהו גם החולדה. ויאמר הלויתן: אם כל־כך רבה חכמתו של השועל, לכו אליו אל היבשה וגנבו את דעתו והביאו אותו אלי ואוֹכל את לבו וארבּה עוד את חכמתי ממנו. ויבחר שנַים דגים מראשונים ליצורים וישלח אותם לעבר הים לצוד את השועל בארצו. וילכו המלאכים במצוַת מלכם ויבואו ויחנו על שפת הים. וימצאו את השועל מטייל שם וימצא חן בעיניהם, ויאמרו אליו: מי אתה הולך על ארבע? ויען ויאמר: שועל אני, וכך קוראני האדם. אמר השועל להם: ואתם מה מלאכתכם בכאן? ויענו אותו ויאמרו: לכבודך באנו. ויתפלא השועל ויאמר להם: מה לכם אלי, ואיך תוכלו אתם, דרי־הים, לכבדני? ויאמרו אליו הדגים: שמע את אשר נאמר אליך. הלא ידעת כי לויתן, התנין הגדול, אשר יצרוֹ אלהים בכפיו בימי־הבריאה. הוא מלכנו ואדוננו, ואשר יאמר ואשר ידבר הוא לנו לחוק; בכל יום ויום עלינו לתת לו ממחננו כך וכך מאות דגים לאכלה, ולא נטיל גורל בינינו ולא נברח ממנו, אלא כולנו באים אנו אליו ונחכה; והיה כי יפתח את לועו, אנו קופצים ובאים בו ואנו נבלעים בחכּוֹ בחפץ וברצון. והנה עתה חולה הוא מלכנו ונוטה למות, ובן אין לו, להוריש לו את ממשלתו, כי הרג אלהים מיד את בת־זוגו, ביום הבּריאה, וּמלָחה לצדיקיו. ויהי בגשת גדולינו ושרינו לפניו וידברו אליו: לויתן אדוננו, הנה אתה הולך מאתנו ורוחך תשיב לאלהים, מי ומי יהיה המצביא תחתך ולפקודת מי נשמע? ענה ואמר להם: השועל החכם מכל חיות הארץ הוא יבוא אל מעוני וימלוך עליהם ובקולו תשמעו, כאשר שמעתם בקולי; ונתתם לו גם את מתנתכם בכל יום, כאשר נתתם לי. כה באנו אליך היום להנחילך כתר מלכות, והנה עצם אחד מסנפיר לויתן בידנו לאות. ויושיטו את הסנפיר אל השועל, והנהו ארוך כל־כך, עד ששום בריה אינה יכולה לראות לא את קצהו מזה ולא את קצה מזה.
ונכנסו דברי הדגים באזני השועל ויאמר בלבו: מה חלקי פה ומי לי פה, ואני רץ כל הימים לצוד ציד; ואם אמצא אוכל ויבוא האריה, הדוב והנמר הגדולים ממני ויקחו בלעי מפי; ושם היה אהיה ראש לכל מחנות הדגים, וגם לחברי שם בדמותי ובצלמי, ומה לי עוד? – ויאמר להם: אם כנים דבריכם, ולא אך לרגל אותי באתם, אלך עמכם כאשר דיברתם, אבל איך אוכל לבוא עמכם בים, ולא למדתי עד כה לשוט ולהילחם עם הגלים? ויאמרו המלאכים אליו: רכב על אחד מאתנו, עד שנביאך לחצר־המלכות, ושם תמלוך במות לויתן אדוננו. ויאמן להם השועל הפעם וישב על גב דג אחד, ותלך השיירה בים. המה אך התרחקו מן החוף, ותשב אליו דעת השועל ויאמר לנפשו, אך התמימים האלה רימו אותי, החכם מכל אחי, ושחקו עלי, תחת אשר אני שחקתי עד היום על כל יצור; והנה את אשר עשיתי לאחרים, נעשה עתה לבשתי, עמדי, מידה כנגד מידה. ושמעו כל החיות וכל הבהמות לאמור: נתפש השועל במצודת הדגים, והייתי אך לשחוק וללעג בעיניהם, תחת שעד עתה היה שמי מבורך ומהולל בפי כל. ותצר לו נפשו מאד ויאמר: באלהים, הצל אציל את חיי מאת הערומים והשוטים הללו ויהיה מה. ויפן אל הדג, אשר עליו היה רוכב, ויאמר אליו: הנה כבר ברשותכם אני, ועתה הגד נא לעבדך, מה המעשה, אשר אתם עושים עמדי היום? ומה המחשבה אשר חשבתם על־אודותי? כי הן לא תאמין בעצמך בדברים אשר אמרת, לויתן יצור שדי לעולם יחיה, ואני בודאי לא אמלוך במקומו.
ויאמר הדג אל השועל: לא אענך עוד בשקר ובתרמית, והן לא זה דרכּנו וכנים אנחנו. דע לך, כי אמנם לא חלה לויתן מלכּנו ולא דיברו אליו ולא שאו אותו, מי ישב על כסא מלכותו אחריו, וגם לא ציוה אותך לנגיד עלינו במקומו. הוא רק שמע את רוב חכמתך וערמתך ויתאַו לראותך, ולאכול אחר־כך מלבך, למען תגדל חכמתו; ועתה, אחרי אשר כבר תדע את כל האמת, חדל לדבר עמדי ושא את גורלך בעוז, כי לך לא נאה להתאבל. ויאמר השועל אל הדג: טוב דיברת, ואמנם גם זה לי לכבוד לבוא בבטן מלך כל הדגים ולהיות מוסיף בזה על חכמתו; ואני בודאי לא אקונן על מזלי, אדרבה, טוב לי להיות מאכל למלך גדול, מלהיות לוחם כל הימים עם אויבי פה. רק על דבר אחד אנחם, אשר לא ידעתי מראש, למה תקראני ולאיזה תכלית אתרחק ממושבי; ולוּ ידעתי את הדבר הזה, כי אז הרי לקחתי את לבי עמדי מהמקום אשר טמנתי אותו שם; והלא אך אותו יתאַו מלככך לאכול. וידברו הדגים בבהלה אליו: האמת אתה דובר? האין לבך עתה עמך? ויאמר השועל להם: למה אכחש מכם, כן מנהגנו אנחנו בני־השועל, אנו מניחים את לבנו במערתנו, כאשר נלך לצוד ציד או לטייל, ורק אם יש לנו צורך בו להימלך בדבר ולחשוב מחשבות, אז חוזרים אנו אל המקום, בו שמנו אותו, ונקח אוו ונשים אותו בקרבנו. ענו הדגים ואמרו לו: אם כן הדבר, הלא אך לשוא כל דרכנו עתה; ועתה עוץ נא עצה, מה נעשה עכשיו ואיך ניטיב את אשר הרענו לעשות? ויאמר השועל להם: אין עצה ואין תחבולה אחרת, כי אם אשר נחזור שוב לשפת הים ואקח את לבי עמדי ואחזור עמכם. והיה אם לא תשמעו בקולי ותוליכוני כך בלי לב, ובאתם אל אדונכם ויבקע את חזי ויראה, כי אין הלב עמדי, אגש ואומר לו: אל נא תאשים את עבדך, כך וכך דרכּנו, בני־השועל, וגם סיפרתי לצירך את הדבר וביקשתים לאמור, כי ישובו אמדי, למען אקח את לבבי בעדך, מלך המלכים, ולא אבו שמוע בקולי ויהתלו בך. ואז יניח ממני ויכעס עליכם ויאמר לכם: בני־מות אתם, על אשר בגדתם בי ובמלאכוּתי ולא עשיתם כאשר דיברתי אליכם. מיד אמרו הדגים: טובים דברי השועל, והוא אך טובתנו הוא דורש. וישובו עמו אל שפת הים וימהרו לשחות, למען אשר יגיעו בזמן קצר אל המטרה ויקח השועל את לבו וילכו עמו לדרכם.
המה אך באו אל שפת הים, וידלג השועל מעל גב הדג, ויקפוץ אל היבשה ויחל לרקוד מרוב שמחה, התגלגל בחול וקם שוב לרקד ולפזז. ויתמהו הדגים על הדבר הזה ויאמרו: שועל! שועל! הלא ידעת, למה באנו שוב לכאן; ואתה מהר נא וקח את לבבך עמך מן המקום, אשר שמתו שם, ונלכה יחד למחוז חפצנו, כי רבה האת אשר בילינו בדרך, ואבינו המלך ידאג לנו. ויתן השועל מלוא פיו בשחוק ויקרא להם: הוי שוטים ופתאים בני פתאים, איך האמנתם בדבר נפל כזה, כי הלוך תלך בריה אף שעל אחד ולב אין בקרבה? ואיך תאמרו אף רגע, כי אחרי אשר הצלתי את נפשי מכם בערמה, שוב אלך עמכם אל המקום, לא איויתי לי למושב מעולם? ויאמרו הדגים אליו: אם כן אך התל התלת בנו בדבר הלב, ולא דיברת את האמת באזנינו. ענה ואמר להם: אם במלאם־המות, מושל על הכל, שחקתי ואינצל ממנו, ואתם מה הנכם לי: ועתה קומו וברחו לנפשכם, ואם לא ואביא עליכם את רעי וחילי, ולא ישאר בכם אף עצם וסנפיר. מיד נפנו משם וחזרו ללויתן מלכם בבושת־פנים ויספרו לו את כל הדבר, אשר מצאָם עם השועל. ויקצוף עליהם האדיר הזה ותבער חמתו בו, ויאמר להם: הוי, חסרי־לב באמת, עליכם נאמר: משובת פתאים תהרגם, ויבלעם.
ולא הוסיף לויתן מן היום ההוא לשלוח צירים אחרי השועל אל היבשה. ונשארה ממלכת המים בלי צלמו ודמותו של הערוּם הזה; ומשכנוּ ונוהוּ אך בעולם היבשה. ואתם אל תאמרו: כל מה שיש ביבשה יש בים, והן השועל אינו שם ואף לא החולדה.
ב. הַכֶּלֶב וְהֶחָתוּל
ויהי כי נוצרו בימי הבריאה הכלב והחתול במשפחת החיות, וילכו וישתתפו איש את רעהו ויאמרו לצוד ציד ולחלק את השלל ביניהם, ויעבור עליהם יום אחד, ולא מצאו לאכול, עבר יום שני ולא מצאו וכן ביום שלישי. ויאמרו החברים: מה לנו חבורתנו יחד, ואנו רעבים ולא נמצא די מזון; הלא טוב לנו, כי ניפרד אחד מן השני, וילך האחד אל האדם וישב עמו, והשני יבקש לו מושב אחר. וישבעו שבועת אמונים, כי יחלקו מעתה את הארץ, והיה אם יימין זה ישמאיל השני, ולא יסיגו איש את גבול רעהו; וילך החתול אל בית האדם והכלב הלך לדרכו. ובבית האדם מצאו להם העכברים קִנם ויאכלו כל אשר לו ויהיו לו לפגע, ובבוא החתול, הנה קם להם אויב באחוזתם, ויך אותם ויעש בהם שמות. וירא האדם מה לו החתול לתועלת מיום בואו ואיך יצילו מחורשי סתר אלה, ויאמר: אך אלהים שלח אלי את מלאכו זה. ויקם ויפַנה לו מקום במיטב מלונו, מפתו אכל וממימיו שתה. וישב החתול בבית האדם וירא ימים טובים ושובע ויאמר: לכך נוצרתי להיות שומר למזונות האדם, ואת זה וזה אקבל בשכרי.
לא כן היה גורל הכלב רעהו. הוא הלך ועבר על מערת הזאב. והיום פנה לערוב ויאמר אל בעל־המלון: אם עליך טוב, אלין עמך הלילה. ויאמר הזאב אליו: אמנם טורף טרף אני, אבל הנני גם מפנה מקום לעובר־אורח, ועתה קום ולנת אצלי וקמת בבוקר ותלך, כי בעזבך סף מערתי, על אויבי תיחשב. וישכב הכלב בבית הזאב, וירא כי לא ימצא לו פה את אשר יבקש, ויקם וילך אל משכן הקוף ויקם זה ויגרשהו. בא לו אצל הכבש, ושוב פנה היום לערוב, ויגש אליו ויאמר: אם טוב עליך, אלין עמדך, ויאמר הכבש אליו: כיבדתני בדבריך ואצלי תשכב. ויהי בחצות הלילה, ונדדה שנת הכלב מעליו, כי עוד רעב הוא, וישמע צעדי החיות מסביב לדיר, ויאמר לכבש: רגלי אויבים אני שומע, ויחל לנבוח. אמרו הזאבים: ממלון כבש בא הקול, ויקפצו ויאכלו מיד את הכבש מכניס־האורח, ולא הותירו ממנו גם עצם. כה נדד הכלב ממלון למלון, ולא מצא מנוח. ויהי בראותו כי כלתה אליו הרעה, ויאמר לנפשו: אלך גם אני אל בית האדם, ואולי אמצא שם מנוח. וישא את רגליו וילך אל מושב האדם, ויגש אליו ויאמר: בי, אדוני, אשכב עמך בלילה הזה. ויאמר האדם: יהי כאשר דיברת. ויהי בלילה, ויאמר הכלב לאדם: קול צעדים אנכי שומע. מיד עמד האדם ויקח רומח בידו. וילווהו הכלב וירדוף אחרי החיות ויצוד לו מהן ציד. וירא האדם, כי מלווה נאמן הוא הכלב. ויאמר אליו: אם עליך טוב, דוּר עמדי ומפתי תאכל ואת מימי תשתה ותהיה לי ולביתי לשומר. ויאמר הכלב: זה אשר איויתי מאז, ויכרות ברית עם האדם.
ויהי בשמוע החתול את קול הכלב, ויצא לקראתו וידבר אליו קשות ויאמר: מי הביאך הלום? ויען הכלב ויאמר: אדם אדונך קראַני ואך במצוָתו בביתו אשב. וישמע האדם, כי מתוַכּחים המה איש את רעהו, ויגש ויאמר אליהם: אל נא, אחי, תריבו, הלא שניכם רצויים לי ואת אשר אעשה עם האחד, מנהגי יהיה גם עם השני. ויאמר החתול: רע־מעללים הוא הכלב, והן גם הפר את שבועתו לי. ויען הכלב: אמנם נשבעתי באמרי, כי לא אסיג את גבולו, אבל הן די והותר בבית אדוננו לשנינו, ולא חדל החתול מריב ויתקוטט תמיד את רעהו משכבר הימים. וירא הכלב, כי אין שלום בבית הזה, ויקם ויעזוב את מעון אדם וילך לו אל מעון שת, הבן השלישי לאדם, ויקבלהו ברצון, ויהי שומר לכל אשר לו. אבל אז גם אז, כאשר נפגש החתול עם הכלב ברחוב או בשדה, רב עמו והמר לו ולא יכול דבּרוּ לשלום. איבה כל כך חזקה לכלב נכנסה בלבו. ומעשה אבות סימן לבנים.
מאז יתקוטטו תמיד בני החתול ובני הכלב ואך ריב ומדון ביניהם.
ג. עוֹד מֵהַכְּלָבִים וְהַחֲתוּלִים
ויהי כאשר קם קין הבכור על הבל אחיו ויהרגהו נפש על לא חמס בכפו, נתקבצו בני הבל ויאמרו: אבינו מת ואנחנו נחשה ולא נגאל את הדם מידי הרוצח. ולבני הבל מקנה רב, צאן ובקר, עבדים ושפחות וגם עושר גודל בכסף ובזהב ובכל כלי מתכת האדמה. ויתאזרו בני המשפחות הללו למלחמה ותגבר יד בני קין העזים על בני הבל הנלהבים ויכו אותם עד חרמה ויכחידום מגוי עומד בפני עצמו וישבּו מהם רב שבי, נשאו את המלקוח והבּז לאהליהם והוליכו את מקניהם, גמליהם, צאנם ובקרם לגבולותיהם.
ויהי כי נחו מהמלחמה ומשפך־הדמים, עשו משתה גודל לכל שכניהם הקרובים. טבחו טבח וישחטו זבחים לרוב. ויבז בעיניהם לאכול גם את בני המעיים, מרוב בשר לפניהם, וישליכו אותם בחוצות חמרים חמרים. ויריחו הכלבים והחתולים ריח הפרש והקרבים וימהרו שיירות שיירות למקום משכּנות בני האדם, השתחוו להם ויאמרו להם: הננו לכם לעבדים, אך תרשו לנו ליהנות מן הפסולות שהשלכתם ברחובות והפקרתן אותן.
כה נכנעו בעלי־חיים אלה ברצון מראש; ויהי הדבר אחרי־כן לחוקה ולברית.
מִלְחֶמֶת אַחִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
קַיִן וָהֶבֶל
א
ויקח לו אדם אשה, עצם מעצמו ובשר מבשרו, ויקרא שמה חוה, כי היא היתה אם כל חי, ותלד לו שני בנים, שם האחד קין, והוא הבכור, ושם השני הבל. ויהי קין עובד אדמה; והוא הראשון בין חורשי האדמה. והבל אחיו רועה צאן, כובש חיות הבית, גוזז את צמרן ואוכל מחלבן. באו לחלק ביניהם את העולם, אחד לקח את ה“קרקעות” ואחד לקח את ה“מיטלטלין” והיו ניצים תמיד איש את רעהו, ולא היה שלום ביניהם.
ויהיו היום, ושניהם מביאים מנחה לה‘, ויבא קין מפסולת פרי האדמה, והיה כ“אריס רע, שהיה אוכל את הבּכּוּרוֹת ונותן למלך את הסייפות”; אבל הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן. וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו, ונתפייס לו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה ולא נתפייס לו. ויחר לקין מאד ויפלו פניו ויאמר: גם אלהים יחייץ בינינו. ויבקש לאחיו עלילות־דברים. ויהי בהיותם בשדה לבדם, ויחל לריב את הבל אחיו, ויך אותו הכּה ופצוֹע ויעש בו חבּוּרות חבּוּרות, עד שהגיע לצוארו ויהרגהו נפש. ויפול לבו עליו ויעמוד משומם לרגלי אחיו המתבוסס בדמו. והנה קול ה' קורא לו בעוז: מה עשית להבל אחיך, ודמו צועק אלי מן האדמה? ויקלל אותו קללה ניצחת, כי נע ונד יהיה בארץ ולא תוסף האדמה לתת כוחה לו, וישם לו אות במצחו. וירא קין, כי כלתה אליו הרעה, ויפול על פניו ויאמר: גדול עווני מנשוא ולא תדע נפשי שָלֵו כל הימים. וישא קולו ויבך.
ב
ותלד חוה לאדם אישה את קין. והנה דמותו "לא היתה מן התחתונים, אלא מן העליונים, ותאמר: קניתי איש את ה', ולא ידעה, כי אך אליו יתיחסו כל דורות הרשעים. ואחריו ילדה את הבל אחיו, והוא נער רך, רועה־צאן. וקין עובד את האדמה; זה נפנה למלאכתו וזה נפנה למלאכתו, ועוֹינים הם איש את אחיו. וירא אדם את דרכי הנערים ויאמר להם: הלא ידעתם, כי אֵל אחד בּראָנו, והוא גם עושה השמים והארץ, הלא תלה ברקיע את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים, לכו ועבדו אותו והביאו לו מנחה משלכם. וימהר הבל ויביא מבּכוֹרוֹת צאנו ומחלבי כבשים, שלא נגזז צמרם, וקין הביא קליות זרע פשתן. ונרצתה מנחת הבל ומנחת קין לא נרצתה; ותיכנס קנאה בלבו של קין על אחיו בדבר הזה וישטמהו מאד. ויהי בהיותם בשדה, ויארוב לו ויקח אבן ויטבּעה במצח אחיו, ויפול הבל שדוד לרגליו.
וירא קין את אשר עשה ויך אותו לבו. הוא לא ידע כי עין ה' צופיה מטה, ויחפור חור בעפר ויטמן שם את גו אחיו המת. והנה קול ה' אליו: אֵי הבל אחיך? אותו הרגת נפש וגם קנינו בעולם תאמר לירוש? גם חלקו גם חלקך לך לא יהיה. נע ונד תהיה בארץ כל ימיך, ולא תמצא מנוח במרי לבך. ועדיין הוא נד! –
ג
ויהי בעת שכוֹן אדם ואשתו מקדם לגן עדן, ויוָלדו להם שני בנים; ותקרא חוה אשתו את שם הראשון קין, לאמור: קניתי איש מעם ה‘, ואת שם השני קראה הבל, כי אמרה, בהבל באנו ובהבל נצא. ויגדלו הנערים ויתן להם אדם אביהם אחוזה ונחלה; ויהי קין עובד אדמה, והבל אחיו רועה צאן. זה פונה לכאן וזה פונה לכאן, ואין איש נכנס בגבול רעהו. ויהי בבוא האביב וחיים נראו בארץ ויקריבו הנערים קרבן מנחה לה’. ויבא קין מפרי האדמה אשר אתו, והבל הביא מבּכוֹרות צאנו ומחלביהן, ויניחו שניהם את המנחות על הסלע; ותרד אש מן השמים ותאכל את מנחת הבל ועלה ריח ניחוח לה', ומנחת קין לא אוּכלה. ויחר לקין וישמור את הדבר בלבו.
ויהי היום ויצאו קין והבל השדה לעשות את מלאכתם, הראשון חורש את אדמתו והשני רועה את צאנו. ויעבור צאן הבל על מקום החרישה, אשר חרש קין; ויחר לקין ויקם ויאמר: מה לי ולך, כי באת אתה וצאנך לרעות בחלקי? והבל קרא גם הוא: למה אתה אוכל פרי צאני ויגיעי? ועתה הסר מעליך את צמר צאני, ואני אצא מארצך, או אעוף בשמים אם אוכל. ויאמר קין אל הבל אחיו: רב לך להעיז פניך נגד אחיך הבכור, הלא לו גם הרגתי אותך היום, מי זה ידרוש את דמך מידי? ויאמר הבל: האֵל, אשר עשה אותנו, הוא ינקום את נקמתי מאתך ויחר לקין על דבריו, ויקח את כלי־המחרשה אשר בידו ויך בו את הבל וישָפך דמו לארץ. וידע ה' את אשר עשה קין לאחיו ויקרא לו: אי הבל אחיך? ויכחש לו קין ויאמר: השומר אחי אנכי? ויאמר ה': ידעתי את אשר עשית להמית את אחיך חינם, ועוד תעיז לאמור לא ידעתי. ועתה ארור אתה מן האדמה, אשר פצתה את פיה לקחת דם אחיך מידך. ויקלל אותו להיות נע ונד בארץ ולשאת את עוונו עד עולם.
ד
ויהי אחרי אשר חטא אדם הראשון ואחרי אשר גרוש גירש אותו ה' אלהים מגן־עדן, וישכּן מקדם לגן את הכרובים ואת להט החרב במתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, – הולידה לו חוה אשתו, שגם ידה היתה במעל, שני בנים. שם האחד קין, והוא בא מצד שמאל, ושם השני הבל, והוא בא מצד ימין. ויגדלו הנערים ויפּרדו איש לדרכו ולאָרחו. – האחד חשב לעתידות העולם ויאמר, כי הכל ברחמים נברא, כי יש דין ודיין וצופה מעל, ויש שכר ופרעון לטוב ולרע, לחסד ולעוול. והשני אמר, אין העולם נברא ברחמים, אין עין צופיה ממעל, אין דין ואין דיין ואין שכר ופרעון לכל טוב ורע. ויריבו יחד על־אודות הדבר הזה ולא יכלו לדבּר איש את אחיו לשלום. – ויהי היום ויבא הבל ליוצרו קרבן מנחה ממיטב יגיעו; וקין הביא גם הוא מנחה כאחיו, ולא שעה ה' אליו ולא אבה לאכול את לחמו, ויחר לו, וארוב לאחיו בשדה ויקם עליו ויהרגהו. ויקצוף ה' על המרצח את אחיו, ויקח ממנו את הבכורה ויתנה לשֵׁת אחיו, אשר נולד לאביו אחרי־כן, ואת קין שלח מלפניו להיות נע ונד בארץ כל הימים.
עוֹד מֵאַגָּדֹות קַיִן
א
בני ארבעים שנה היו האחים קין והבל בריבן וכוחם אתם. ויבא קין בימים ההם את קרבנו מפרי האדמה, מן “מוֹתר מאכלו”, וזרע פשתן היה. והבל הביא גם הוא את קרבנו, אבל הוא הביא מבכורות צאנו ומחלביהן. כה נפרדו יחד במעשיהם; ולפיכך נאסר בתורת האלהים צמר ופשתים יחדיו. אמר האֵל: אינו דין, שתתערב מנחת החוטא עם מנחת הזכּאי לעולם. נתקנא קין בהבל על הדבר הזה, ויבקש לו עלילת־דברים. ויאמר קין אל הבל אחיו: בוא ונחלק בינינו את העולם, ואני בכור בנחלה ואטול פי שנַים בחלקי. אמר לו הבל לקין אחיו: אפשר שלך שנַים, ולי רק אחד? אמר לו קין להבל: אם כן, אני נוטל חלק יתר על חלקי – אותו מקום, שנתקבל בו קרבנך, ויהיה לי לאלהים. אמר לו הבל לקין: לא תטול גם זה. ועל אותו דבר נפלה קטטה ביניהם והתגלע הריב.
אחרים אומרים: לא כך היה המעשה, כי אם אמר קין להבל אחיו: בּוא ונחלק בינינו את העולם. אמר לו הבל: הן. ויעשו כן ויחלוקו. נטל הבל את צאן העולם לאחוזתו, וקין לקח את כל האדמה לעבדה ותפול בחלקו. והתנו ביניהם שני האחים, שלא יהא לזה על זה כלום, ושאיש איש ילך באשר לו. וכשנטל הבל את הצאן, התחיל לרעות על אדמת קין; וקין רודף אחריו מהר לבקעה ומבקעה להר. עד שנתאחזו זה בזה, וניצח הבל את קין, שהיה גיבור ממנו, ונפל תחתיו. וכשראה קין כך, כי נכשל, התחיל צוֹוח אל אחיו לאמור: הבל אחי, אל תעשה בי רעה, כי הלא אך עצמך ובשרך אני. וריחם עליו הבל אחיו והניחהו; ועמד עליו קין ברשעתו והרגו, וישלם לו רעה תחת טובה.
והאיך הרגו? עשה בו קין בהבל פציעות פציעות, חבּורות חבּורות בידיו וברגליו ובכל אבריו, כי לא היה יודע מהיכן הנשמה יוצאת. ויהי בהגיע לצוארו, ויך בו באבן חדה ושחט את הסימנים; נפחה רוחו של הבל ומת, ויפול לארץ מתגולל בדמו.
כיון שהרגוֹ קין להבל, אמר לנפשו, אברח מפני אבי ואמי, שאין מבקשים את דמו אלא ממני, שאין אחר בעולם להרגו, אלא אני. מיד נגלה עליו הקדוש־ברוך־הוא ואמר לו לקין: מפני אבותיך אתה יכול לברוח, אבל מפנַי אין אתה יכול לברוח; אם יסָתר איש במסתרים ואני לא אראנו? אמר לו: וי לו להבל, שריחם עליך ולא הרגך, כשנפלת תחתיו ובידו היה לעשות בו כחפצו; ואתה קמת עליו והרגת אותו ושפכת את דמו לארץ.
העיז קין ואמר לו להקדוש־ברוך־הוא: ריבונו של עולם! לא ידעתי ולא ראיתי הרוג מימי; וכי הייתי יודע, שאני מכה את אחי באבן, והוא מת על ידי זה. השיבו הקדוש־ברוך־הוא: מה לך, נלוז! ארור אתה מן האדמה, שקיבלה את דמי אחיך מידך, לא תוסף תת כוחה לך. ותילָקה הארץ, ויצא קין מלפני ה'.
וכשיצא קין – הלוך בארץ, כל מקום שהיה הולך, היתה האדמה מזדעזעת מתחתיו, והיו חיות ובאמות־שֹדי מזדעזעות ואומרות: מי הוא זה? ואומרות זו לזו: זה קין, שהרג את הבל אחיו, וגזר עליו האלהים, שנע ונד יהיה בארץ. והן אומרות: נלך אצל קין ונאכלנו, בגלל אשר שלח ידו באחיו לרצחו נפש; והיו מתכּנסות ובאות אצלו בשינים חורקות, ותקיפנה אותו מכל עבר לכלותו נפש. באותה שעה זלגו עיניו של קין דמעות ואמר לאֵל הרוחות: אנה אלך מרוחך ה'? ואנה מפּניך אברח? –
מיד ויאמר ה‘: כל הורג את קין, אם איש או חיה, שבעתים יוּקם. ותיראנה החיות והבהמות את דבר ה’, ותלכנה איש לדרכו ותעזובנה אותו.
ב
בשעה שהרג קין את הבל אחיו בחמתו, היה גוף המת מושלך על פני האדמה, ולא ידע קין מה לעשות בו וישב מַשמים. זימן לו הקדוש־ברוך־הוא שני עופות טהורים, והרג אחד מהם את חברו, ויחפור ההורג חור בארץ וקבר את המת ויכסהו באדמה. וירא קין את הדבר הזה, אשר עשה העוף, וילמד ממנו לעשות גם הוא כן. ויחפור בידיו קבר בארץ, ויקם ויקבור בו את גופו של הבל ויכסהו גם הוא ברגבי האדמה; ולפיכך זכו העופות, שיכוסה דמם אחרי שחיטתם במצוַת האל.
אחרים מסַפרים: הכלב, שהיה משמר צאנו של הבל ושירת אותו באמונה, הוא היה גם שומר את גוית אדוניו המת מפני חית השדה ועוף השמים, שלא יאכלוהו. והיה עומד עליו. ואדם וחוה, ששמעו כי מת בנם, יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות לבנם המומת, שלא היו נוהגים בקבורה עד היום, ולא מת עוד בן־אדם בעולם. ויבוא עורב, שמת לו חברו ביום ההוא, ויחפור חור באדמה, ויקח את אחיו ויטמנוֹ לעיניהם ויכסהו בעפר. אמר אדם לחוה עזרתו ואשת־בריתו, כעורב הזה אני עושה לבני. מיד חפר גם הוא קבר בארץ, כמעשה העורב, ויקח את גופו של הבל וישימהו בו ויטמנוֹ, כדרך שאנו עושים במתינו היום.
ושילם האלהים שכר טוב לעורבים, אשר הביאו גאולת הקבורה לבן־אדם וישמור להם חסדו עד היום.
ג
ארבע משפחות עתידות היו לצאת מהבל, לולי הרגו קין, והיו כתובות על ספר תולדות אדם, וקין ביטלן מן העולם, כי הכחיד אותן; לכן פתחה הארץ את פיה ותבלע באחרית הימים גם ארבע משפחות של קין, וכאשר עשה, כן ישולם לו!
אומרים, קין היה מלאך־המות מאה ושלושים שנה, והוא נע ונד בקללה, לא ינוח לו כל הימים. ויהי היום, ולמך בן בנו היה יוצא לצוד ציד, וסומא היה וכבדו עיניו מראות. והיה תובל־קין בנו אוחזו בידיו ומנהיגו. וכשהיה תובל רואה חיה בשדה, היה אומר לאביו: הנה חיה לפנינו, ולמך מותח בקשתו וקולע אל המטרה, ולא יחטיא. בא לנגדם קין המקולל וקרן במצחו. ויחשבהו תובל מרחוק לחיה. אמר לאביו: הרי חיה באה לקראתנו; מתח למך את הקשת כנגדו, ויבואו החצים בגוית קין ויפול ארצה וימת. וילכו למך ותובל בנו לראות את החיה, אשר הרגו, ויראו והנה קין זקנם מתגולל בדמו, ויחר ללמך מאד, בעשותו את הדבר הזה, ויך כף אל כף ויספוק את בנו בכפיו וימיתהו. נשארו שלושתם במקום אחד, קין הרוג, ותוּבל הרוג ולמך סוּמא. באותה שעה פתחה הארץ את פיה ובלעה ארבע משפחות קין, ונעשה למך מלאך־המות לו.
וישלם ה' לקין רעה כרעתו אשר עשה להבל אחיו.
שׁוּב מֵאַגָּדוֹת קַיִן
א: תּוֹכַחַת חַיָּה
ויהי אחרי קום קין על הבל אחיו ויהרגהו נפש, וגלה בעוונו, אמר אדם: לא אוסיף לדעת את חוה ולא אוליד בנים, להוסיף יגון על יגוני. נגלה אליו מלאך מן השמים ואמר לו: אדם, אדם, לא כמחשבותיך מחשבות אלהים, קרב אל האשה אשר נועד לך ביום היבראך, בן יוּלד לך והוא ינחמך מעצבונך, גויים ממנו יצאו ועמים רבים ממנו יפּרדו, ויתברכו בו כל יושבי הארץ. אך הישמר, שבני שת לא יתערבו בבני קין ולא יבוא האופל בגבול האור וישחית גם אותו.
נוסח אחר: וידע אדם את חוה אשתו ותהר ותלד לו שני בנים, את קין ואת הבל. הראשון בא מעומק החושך, והשני טוב־לב היה. ויהי בלילה ותרדמה נפלה על חוה ותרא והנה קין שותה דמו של הבל אחיו, ותיקץ משנתה ותיפּעם רוּחה ותסַפּר לאדם את המראה ויחרד גם הוא. ויקומו וילכו אל מקום מגורי בניהם וימצאו את הבל מתבוסס בדמו, ויספקו כף אל כף ויבכו ויתאבלו על המת.
ויהי כתום ימי האבל וינחם אדם ויבוא אל אשתו ויפקוד ה' את רחמה ותהר ותלד בן שלישי לאישה. ויהללו את ה' ויקראו את שם הבן הנולד שת. ויגדל שת וישכיל וייטב דרכו ויהי משׂושׂ הוריו. פעם יצאה חוה אל השדה ותרא והנה שת בנה נלחם עם חיה רעה, שפערה פיה לבלעהו. גערה חוה בחיה ותקרא: האם לא תתעצבי לנגוע במי שנברא בצלם? השיבה החיה ואמרה לחוה: לא אנו אשמים בדבר, כי נהפך לבּנוּ לרעה על האדם – אַת הסיבות בכל אלה! תמימים היינו במעשינו ואך שלום בינינו ובין כל החי; אבל מיום שחטאת ואכלת מעץ־הדעת, נטע אחר נטוע בתוכנו וקוראים אנו לריב את כל מי שנפגש אתנו. ותדוֹם חוה ולא ידעה מה לעשות.
ב: הַנָּזִיר
ותהר חוה ותלד בעצב את קין ואת אחותו קנאה ותוסף ללדת את הבל ואת אחותו אמא. אחרי מות הבל ילדה חוה את שֵת המנחם ואת אחותו אסתרא. ויירש שת את חסדי הבל אחיו ויהי לרועה־צאן ואדם שמח בו ויאהב אותו מאד. ויהי היום ושת וחוה אמו בחדר, אמר שת אליה: הגידי־נא לי, אמי, מה טיב החטא שחטאתם לאשר ברא אותנו ואדע. אמרה חוה אל בנה: גרמת לי צער בהזכירך אותי דברים מקדם, אבל הלא אמך אני ולא אמנע ממך דבר. אני ואביך טיילנו בגן־העדן, שקט ושלוה היה במלוא העולם, ויבוא הנחש הארור וישיאני לאכול מעץ הדעת אשר בתוך הגן ולעבור על מצות נוטעו. עוד הפרי בפי ובפי אביך והנה נגלה אלינו אדון־הכל ויקלל אותנו קללה נמרצה, מאז תועים אנו ולא נדע מנוח. כיון ששמע שת את דבר החטא, התפלץ לבו וידר נדר ויאמר: חי אבי ואמי וחי הבורא, אם כל הימים אשר אחיה אגע בפרי־עץ ואם יבוא כל גרעין אל פי. וישמור שת את נדרו וינזר מכל תענוג.
ג: שָׂפָה אַחַת
שבע שנים, שנות שמיטה שלמה, היו אדם וחוה אשתו בגן־העדן ועמהם יושבים כל חיה ועוף, ויהיו שפה אחת ודברים אחדים לאדם ולחיה. כי ידבּר אדם, מתאספים החיות והעופות ומקשיבים אל אמריו; וכי תשיח חית השדה ותספר מימי עלומיה, יכרעו אדם וחוה ויאזינו לדברי החיה. ברית לכולם יחד, אין הבדל בין הולך על־שתים ובין הולך על־ארבע. ויהי כאשר חטא האדם, כי הסיתו הנחש לעבור אל מצוַת אלהים, ויגורש מהגן וילך לבקש לו בקעה לשבתו, פגשהו אריה, שאל אותו אדם: האם לא תדע מקום מרעה ובו מעיינות מים? – הביט בו האריה ולא הבין דברו. הלך הלאה והנה שור לקראתו. אמר לו אדם: אין לי נחלה ומושב, אולי יודע אתה איה מקום אָלין בו? שחק השור, כי לא ידע עוד שפת האדם. ניסה אדם לדבּר עם הסוס, עם החמור, עם העז והכלב – וכולם לא ענו לו על שאלתו. ראה אדם, כי ניטל מהם הדיבר בעוונו, ויך לבו אותו ויאמר: רֵעים אהובים היו לי, ועתה רחקו ממני.
ד: בְּמִדָּה
באבן הרג קין את הבל ויפוצץ בה את מוחו. ויצא מעם ה' מוכיחו והיה נע ונד בארץ ימים רבים. ויהי ככלות שנת היובל, בנה לו קין בית ויאמר לנוח מעמלו, ותפול אבן על ראשו ותפוצץ את מוחו. מאז היה לחוק בין בני־אדם; בדבר אשר ימית אדם את חברו ימיתו גם אותו – אם בחרב הזדיין הרוצח, יחתכו גם את ראשו בסַיף; אם במים הטביעוֹ, ישליכו גם אותו לבאר עמוקה; ואם באבן המיתנו, ירגמו אותו כל העם אבן – מידה כנגד מידה וסאה בסאה.
קַיִן, הֶבֶל וּמֹשֶׁה
א: הָרִיבָה
“גן נעול אחותי כלה”.
ירד סמאל השר הגדול משמים ארצה, ולו שתים־עשרה כנפים, שש יתר על אֶחיו. וירא את האשה נולדה בצלם ובדמות ויתחבר אליה ותהר ותלד בן ותאוֹמה עמו. ותוסף חוה ללדת, וגם עם בנה השני נולדה תאוֹמתו ובת־זוגו עמו. והנערה יפה עד־מאד, אין בכל הבריות מָשלה. אמר קין: אני בכורו של עולם וגם הנחש, מלך־החיות, דודי הוא: לי המשפט גם על אשת אחי. אחר לו הבל: אל תפרוץ גדר ואל תיכנס לכרמי. אמר קין: כוהן אני ולי התרומה. אמר הבל: אף אני בכור לאבי. מיד תפש קין את הנערה בבלוריתה ויעל עמה על הר גבוה ונישא. אמרו המאורות: כוכב חדש בוקע מן האדמה! ונתקנאו בבן־סמאל. –
אחרים אומרים: קין והבל שניהם תאומים היו; ובצאתם לאורו של עולם, נערה יעלת־חן כרוכה היתה בעקבו של כל אחד ואחד. ויתרוצצו האחים ביום היוָלדם וידלגו איש על רעהו. הראשון אמר: שלך שלי הוא; והשני אמר: שלך, שלך ושלי, שלי. אמרו אדם וחוה: אך אח את אחותו יקח, ויקוּים; עולם בחסד יבּנה. עמד קין ומרד בהוריו ויגרש את אחיו, נשא את תאומתו של אחיו על גפיו וידא עמה על כנפי רוח. והנה קול ברמה נשמע: רד מטה והשב את האַילה לבעליה! נבוך היה קין לרגע ואמר: אל הנערה הזאת תשוקתי, על־כן החזקתי בה; אבל אלה מרחוק יחייצו בין לב ללב ויכרו בור לחטאת. אמרה אליו תשוקתו: אלך ואבוא אני לפני מלכו של עולם ואריב את ריבך. אמר אדון האדונים: הניחו לה, תהיה לאשר יעדה, נצחתני.
והבל הלך ובכה, הלך ובכה וירד דומה ביגון נפשו.
ב: הָאֲחָיוֹת
מתחלף העולם משמיטה לשמיטה, מלאכי־מעל מימי השמיטה האחת נעשים בשמיטה השנית הכרוכה בה לבני־אדם; ממועד השמיטה החולפת יורדים בשמיטה הבאה למדרגת בהמות. המאור הגדול הולך ומצטמצם והיה למאור קטן והבוקר מתכּסה בצעיף הערב. בתפילת האדם והחי העָבר ידבר מתוך ההווה, הגעגועים לימי קדם יכו גלים, הנפש הומיה ועוקרת כל גדר וחיץ. הבו לה כוס לשתות מחלל־האפס; השיבו לה ימי־נעוריה!
צאן־אדם כאלה היה הבל רועה, בעת רוחו התהלכה עלי אדמות, ואלה וכאלה רעה גם משה במדבר. מניצוצות הקדושה, שנתערבו בשורש הרע של קין, נשתלשלה נשמת יתרו; ומשה אבי־הרועים היה השלמת הבל – שניהם היו תוספות הבריאה. הלא כה נאמר: ותוֹסף ללדת. עם קין נולדה תאומה אחת, ועם הבל נולדו שתי תאומות, הלא הן בתיה וצפורה; הראשונה נולדה להיות בת־מלכים, והשנית היתה באחרית הימים בת־כוהן. וירא קין, כי פי־שנים לאחיו ומעטה נחלתו, ויקם ויפוצץ באבן את ראש בן־גילו. ויבואו ימי חושך ואופל.
ויהי כי נולד יתרו ונפקחו עיניו להכיר את שרשיו, אמר: אתקן עתה את אשר עויתי אז. ויתן למשה את צפורה תאומתו לאשה, ונתחדש שוב האור, ובתיה גם היא נכנסה בחייה לגן־עדן ותאמר: לא אצור את אחותי.
ג: טוֹב הַנִּסָּיוֹן
ויאמר ה' אל משה: הנה מקום אתי וניצבת על הצור. אמר משה לאלהים: ריבון העולמים! הגד לי, מי אני ומה אני? ענהו אלהים לאמור: הבל בן־אדם הראשון אתה ומקדם יצרתיך. אמר משה: שופט רמים! מה עשיתי ומה עוול היה בכפי אז, כי נתתני להיאסף בידי אחי? אמר לו אלהים: בשמיטה עוד קודמת לזו לא באת לידי נסיון, אך בתום הלכת ככל יצורי אז, ולא ידעת להבדיל בין היצירה ובין יוצרה. אמר משה: אם פניך ילכו אתנו, גם אנו אך לפנינו נביט; ואם תסיר את כפך ונחזה אחור, היום יהפך ללילה ונמקו חיינו. – אמר אלהים: עד־פה הורשית ואל תהרהר אחרי מידותי. נמלך משה ואמר: ריבון כל המעשים ואב הדעות, הָבֵא כל בריה לידי נסיון. ויקוד ארצה וילט פניו.
עולים ויורדים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מִסִּפּוּרֵי חֲנוֹךְ
א
ויאריך אדם ימים מאד ויחי תשע מאות שנה ושלושים שנה וירא בנים ובני בנים, דור אחרי דור, וימסור להם אשר ציוָהו האל וימת. וימלוך בנו אחריו, שנעשה לדמותו ולצלמו ויקרא שמו שת. ושת הוליד את אנוש, אנוש היה אבי קינן, וקינן אבי מהללאל, ויפרצו בני־אדם לרוב. ובן מהללאל יֶרֶד; ואז כבר רבה היתה רעת בני־האדם ויתנו את עיניהם בחמודי תבל, וכל יצר מחשבות לבם רק רע כל היום.
ויאמר מלך עליון, אדון כל הארץ, לשלוח להם לבני־אדם מושיע ונביא להשיב לבם, ויוָלד לירד בן, ותרא אמו בלדתו כי טוב הוא ותקרא שמו חנוך. ויגדל הנער ויחכּם ויתהלך את אלהים, ורוחו חוקר ודורש לתכונות עולם ותדבק נפשו במוסר והשכל. ויתהלך בדד במדבר ימים רבים וינזר מהבלי החיים ויתקדש.
ויהי היום, והוא עומד במערה, והנה מלאך ה' קורא אליו: חנוך, חנוך! ויאמר: הנני, ויאמר אליו המלאך: רב לך שבת פה, צופה נתתיך וקמת והלכת למושב בני־אדם והוכחת אותם ויסרתם בשבט פיך והוריתם את דרכי ה‘. ויתאזר חנוך ויקם וילך אל מדינת האדם ויטיף להם מוסר שדי; ויהפוך את לבבם לטוב, ויהי לנשיא אלהים על כל משפחות האדמה, ויהי עושה משפט וצדקה וחוקק חוקים ישרים, וה’ עמו בכל אשר יורה ויעשה.
ויהי בהיותו בן שלוש מאות שנה וחמש וששים שנה, ורוח נשאו מעלה מעלה, ויאמר ה' לקחתו אליו, להיות מושבו במרומים עדי עד. וישלח אחריו רכב אש וסוסי אש, ויבואו ויעמדו לפני פתח ביתו, וידע חנוך, כי המלך קורא לו, ויקבץ את תלמידיו וכל מתי סודו ויאמר להם: הנה אני הולך לשמי־מרום, ואתם זכרו את הדברים, אשר ציויתי אתכם ואת התורות אשר לימדתיכם; ואם תשכחו את העדוּת אשר ציויתיכם וזניתם אחרי לבבכם, כי אז יפקוד ה' עליכם ויענוש אתכם על אחת שבע. ויפלו על פניהם, ויאמרו: את ה' נעבוד, ושמך יהיה חרוּת על לבנו עד עולם. ויקם וישב על הסוס ויפרוש את כפיו לברך את העם. וההמון נאסף מכל אפסים, ורבים מתאמצים ללכת אתו, ויאמרו: אך המות יפריד בינינו!
ויראו מראות אלהים ברקיע, ויתרומם הרכב את רוכבו ויעלו בסערה השמימה, וחנוך איננו, ויקרעו כל העם את בגדיהם ויצעקו: אבינו, אבינו, אַייך? ויתאבלו עליו ימים רבים.
ב
וירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם היה זקן ושׂבע־ימים ויולד בהיותו בן מאה שנה ושתים וששים שנה בן, ויקרא שמו חנוך, וחנכנו לעבודת ה' ולמעשה הטוב; ויתהלך חנוך את האלהים יתר מבני דורו ויתקדש מאד ויבקש משכּנו בין ההרים. וירא ה', כי גדול האיש, ושאין בני־העולם זכאים לשאת את טהרתו, ויקחהו אליו וישימהו ל“ספרא רבא” על כל דרי מעלה. הלא הוא האיש, שנכנס בחייו לגן־עדן, שם ישכון לבטח ויעבוד את רבו בכל מלאכת ספרי הזכרונות לדרי מטה באמונה.
ג
ויהי כאשר ברא אלהים את הארץ, לשבת בה, כיסו פניה אבנים ורגבים וכל עובר ודורך בה מיד נכשל ושבר רגלו. מה עשה חנוך הצדיק? היה מַשכּים בכל יום לסַקל את צורי־המכשול. נושא אותם על כתפו ושׂם אותם בצד והיה סולל את הדרכים והארחות. אמר אלהים: זה צדיק גמור הוא, אקחנו אלי, פן יחמץ ולא ייטיב לעשות.
חֲנוֹךְ
א
וירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש, שבימיו הוחל לקרוא בשם ה', לקח לו לאשה את ברכה בת רצוצאל בת אחות אביו בשבוע הרביעי ליובל הגדול, ותלד לו בן ויקראו את שמו חנוך, לאמור: חניך־האלהים. ויחכּם הנער ויגדל וירבה תבונה ודעת יתר על אחיו. הוא היה הראשון בבני־אדם, אשר למד את חכמת הכתב, ויפץ את החכמה ואת ההשכלה באותות השמים ובכל מזימה. הוא ראה וידע את אשר יבוא בעולם ואת אשר יקרה את בני תבל ויושביה, עד יום המשפט לכל בני תמותה, ויחרות הכל בספר בחרט שדי, וישם אותו לעדות על הארץ ולדורותיה, לאמור: והיה כי נושנתם ותעיתם מני דרך, וראיתם בכלב ובמכתב הזה ותיפּקחנה עיניכם וייטב לכם.
וירא צור־עליון כי גדול האיש, ועוד מעט ויהיה כאלהים לדעת טוב ורע, ויקחהו ממושב בני־אדם לשבת את מלאכי מעלה, ויושיבהו בשורה ראשונה בגן־עדן לכבוד ולתפארת.
ב
וחנוך לא חדל לסובב בעליונים ובתחתונים אל כל מקום אשר ישאהו רוחו. ויבוא במהלכו אל מערב העולם, וירא שם הר גדול וגבוה של סלע קשה וסביבו כרים רחבים, כי שם תיאָספנה כל נפשות בני־אדם לחכות ליום המשפט, עד תצא כאור צדקתם. וישבּח את אדון השבח. משם הרחיק ללכת ויבוא אל מקום שני במערב העולם, וירא והנה אש גדולה מאד בוערת, מתנועעת בלי הרף וסובבת במהירות רבה, והכל ממעל ומתחת מתאדם ומזהיר, עד לבלי שיעור ועד לבלי אומר. ותכהינה עיניו מראות, הלא שם המקום אשר ממנו נמשכת אש לכל מאורות השמים.
והנה לפניו שבעה הרים יפים עד למאד. שלושה ממזרח קשורים זה בזה וכן גם שלושה ממערב, וההר השביעי לבדו הוא, נדמה לכסא רם ונישא, ובשיפולו עצי פרי נותנים ריח עד למרחוק; וביניהם עץ אחד גדול מאֶחיו, נחמד למראה, פריוֹ כאשכּלות התמר, לא הריח כריח זה מימיו, וירחב לבו למראהו ויאמר: מה טוב עץ כזה למאכל ומי יזכה לו? ויען אותו מלאך אחד: כל בשר לא יוכל לגעת בעץ הזה, עדי יבוא יום המשפט הגדול, שבו יכופרו כל העוונות והפשעים ויהיו אך צדיקים וענוים בארץ.
משם בא אל לב הארץ, וירא מקום מבורך ודשן, עציו רעננים, על גבולו הרים גבוהים; וביניהם גיאָיות עמוקים ויבשים, אין שם כל צמח, ויאמר: זה לטובים וזה לרעים. משם בא קדמה מזרחה, בין הרי המדבר, ושם רק מישור לבד; ומשם בא אל גן הצדק. מה רבות המראות אשר ראה שם!
מֵחֶזְיוֹנוֹת חֲנוֹךְ
א
ויסתתר חנוך, נבדל מכל בני־אדם והמונם וילך וישב על מי דן מהעֵבר המערבי של הר חרמון. ויהי בהתעצמו בבינה ובהשגת האל, נפלה עליו תרדמה ויישן, ויבוא רוח ויאחז אותו בציצת ראשו וישאהו מעלה. עבים קראוהו, וברקים דחפוהו ויבוא אל ממלכת השמים; ויקרב אל חומת אבני בדולח ולשון אש תסובבנו; מצא שער פתוח ונכנס, ויבוא אל אולם גדול, וגם הוא קירותיו בדולח, ורצפתו בדולח, בכיפתו כיען מרוצת כוכבים, וביניהם כרובי אש, ותיפּעם רוחו למראה ההוא.
ומן האולם הזה בא אל אולם שני; וגדול הבית הזה מן הראשון ונעלה עליו בפאֵרו וביפיו, כל דלתותיו אש ורצפתו אש וגם כיפתו בוערת באש. ממעל נפתח עוד שער, וירא כסא רם, סביבו אור השמש, ומתחת הכסא נמשכים נהרי אש בוערים; ועל הכסא יושב הדוּר רב־השבח, מעילו יאיר מבּרק השמש, מלאכים עומדים מימין ומשמאל, קבל כרובים ולפידי־אש בוערים; והאדון קורא ואומר: קרב הנה, חנוך בני! ואל דבר קדשו חרד, ויפול על פניו למראה אלהים וייקץ, והנה קרן עור פניו.
ב
ויהי כאשר יסף חנוך לדאות על כנפי רוח, ויבוא אל מקום אחד וירא שם כעין להבות־אש, ודמות להן וצורה להן. משם בא אל מקום סוּפה גבוה וענקי; ראשו מגיע השמימה, וירא שם קשתות־אש וחרבות־אש. משם בא אל נחל־אש ואשוֹ נוזלת כמים ושוטפת אל ים הגודל. וירא את כל הנחלים הגדולים ואת החושך ואת מפלשי עבי־החורף, את פיות כל הנהרות ועומק התהום.
ויפן וירא את פינות הארץ, את אוצרות הרוחות ואת ארבע הרוחות הנושאות את הארץ והנושאות את העבים; וירא גם את מוסדות השמים ממעל ואת נתיבות המלאכים. וילך חנוך אל דרום, והוא בוער יומם וליל, ושמה שבעה הרי אבני־יקר, שלושה מעֵבר מזה ושלושה מעֵבר מזה ואחד באמצע. שלושה ההרים אשר מימין, האחד הוא מאבני תרשיש, השני ממרגליות, והשלישי מאבנים טובות. השלושה אשר משמאל כולם מאבני אודם. וזה אשר באמצע ראשו מגיע עד לשמי־השמים, הוא כולו מאבני פוך, עליו עומד כסא רם על כל רמים, והוא עושי אבני ספיר. אש בוערת על כל ההרים, לא יכול אדם לגשת אליהם.
ויבוא רוח וישאהו אל העבר השני מקצוי הועלם. ושם התהום בעומק הארץ ועמודיה אש; ועל התהום אין רקיע שמים ממעל לה, ולא מצע אדמה מתחת. גם מים אין בה, צמח ועוף. שממון, שממון עולם! איוֹם המראה אשר ראה! ויוסף לראות מקום גדול ונורא, אשר בו אסורים שבעה כוכבים, על כי עברו על מצוַת ה' ולא באו להאיר בעתם. שמה ישארו עד אשר יעברו עשרת אלפים עולמות. הלך מזה, וראה עוד מקום נורא מן הראשון, ובו תהום עמוקה ונוראה, שם בית אסורי המלאכים, אם אלה ימרו את פי ה'.
ג
ויהי בהלוך חנוך אל קצות הארץ, וירחק ללכת למקום לא דרכה בו עוד רגל אנוש; וירא המקום, אשר שם ינוחו השמים ושם שערי השמים פתוחים, וירא בצאת הכוכבים לעבודתם ופעלם וישמור את צעדם, ויספור את מספר השערים, ויקח חרט ויחרוט בו עלי גליון את כל מוצאם לשמותם ולפלגותם, כאשר הורהו המלאך אוריאל, אשר ליוָהו במסע הזה.
הוא בא צפונה, ושם שלושה שערים פתוחים בשמים, משנַים תצאנה רוחות הצפון וברד קרח ושלג, ומן השער השלישי יבואו טללים וגשמי הברכה. ומלחמה לטל עם הסער כל הימים. אם ינצחו השנַים – רוח סערה בעולם; ובנצח השלישי – רוָחה תהיה לכל.
ושוב ראה שערים, אשר שמה יעברו כוכבי השמים בלכתם, ושערים אשר בהם ישובו בבואם, ויברך את אלהי כל המעשים האלה, אדון התשבחות. וילך וילַמד את נפלאותיו לבני־אדם.
מְתוּשֶׁלַח
א
ומתושלח בן חנוך, אשר ילד אותו עוד בהתהלכו בין בני־אדם, ירש מַפתח החכמה והדעת מאביו; והיה גם הוא מלמד להועיל לבני־אדם, מרבה טוב וישר ומאיר נתיב לכל שבטי האדמה.
וצדיק גמור היה מתושלח, איש קדוש ומתהלך בעליונים. הוא היה אך מדבר בשבחו של הקדוש־ברוך־הוא יוצר יצורים וממשיך אור וחיים לכל הנמצאים; והיה שונה תשע מאות סדרי דעת והשׂכּל לכל הנמצאים; ויזקן מתושלח מאד, ויחי תשע מאות ותשע וששים שנה ויולד בנים ובנות. ובכל יום ויום הוא מחדש את תורתו ועבודו את ה'. ותהי נחת־רוח גדולה הימנו למעלה; והיו מלאכי־השרת מחבּבים אותו ומתפארים בו. כיון שמת, לבשו שמים קדרות, התעצבו החיות, התאבלו האופנים; וקול רעש נשמע ברקיע השמים: פנו מקום לעבדי מתושלח, ילך לו הבן אצל אביו!
ב
למתושלח החסיד בן חנוך בן ירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם היתה חרב נפלאה ושם המפורש חקוק עליה, והיה מפיל בה אלפי מזיקים ולוחם בה נגד כל הסטרא־אחרא ומגרשם לקצוי הארץ. ויהי במותו הוריש את חרבו לנח, ונח מסרה לשם, ושם לאברהם, ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב נתנה לעשׂיו תחת הבכורה. והוא הורישה לבניו אחריו.
הַנְּפִילִים
א
ויהי כי החלו בני־האדם לרוב בארץ ובנות ויָלדו להם, וישחיתו את דרכם וירעו לעשות. ויתעצב ה' אל לבו.
ניגשו שני מלאכי־השרת, שעמדו מימינו ומשמאלו, הלא הם שמחזאי ועזאל, ויאמרו לפניו: ריבון העולמים! מה אנוש כי תזכּרנו! ענה ואמר להם: ועולמי איך יתקיים? אמרו לו: שלח אותנו לארץ ונעשה אנו את מלאכתך באדמה. ויורדם ה' מטה. ויהי כי ראו את בנות האדם, כי טובות הנה, ויהפך לבבם ויחמדו את יפיָן ויקלקלו גם הם את מעשיהם.
היתה אז ריבה אחת יפה עד מאד, ושמה איסטהר, וירא אותה אחד מן המלאכים האלה יורדי־מטה, ותבער בו אש אהבתו אליה. ניגש והחל לדבר על לבה, כי תשמע לו. ותען הנערה ותאמר: לשום אדם לא שמעתי עד היום וגם לך לא אשמע. אמר לה: איני אדם, כי אם ממלאכי־מרום מוצאי. אמרה לו: אם ממלאכי עליון אתה, למדני גם אני, איך תעלה אתה לרקיע; ותפצר בו, וישמע בקולה וימסור לה את השם המפורש. מיד נקבה אותו במלואו ותדאה לעיניו לשמי השמים, והמלאך עמד נבוך מתחת. וירא אלהים, כי היטיבה הנערה לעשות, להמלט מעמק החטא, ויפרוש עליה כסותו ויאמר לעושי רצונו: נלכה ונקבע נשמה טהורה זו בין שאר כוכבי לכת. וישׂם מושבה בכימה וקרנים לה ונוגה לה לנצח נצחים.
ויהי הדבר למשל: בני האלהים ירדו לארץ ונפלו, ובת האדם למרום עלתה!
ב (נוסחא אחרת)
ויהי כי רבּו בני־אדם ויושבי תבל ויעשו עושר וישכללו חייהם ובנות יפות נולדו להם, שלחִנן אין ערוך, ראו בני השמים ונתקנאו בעולמם, ויאמרו איש אל אחיו: נרדה נא גם אנו ליושבי מטה, את בנותיהם נקח לנו לנשים, מיטב שדותיהם נאכל ומיטב כרמיהם נשתה ונהיה לעם אחד. ויתאספו אל ארדיס, והוא ראש הר חרמון, כי שם החרימו חרם, וישבעו שבועת אמונים לעשות את הדבר הזה. מלאך מלאך אל יעָדר. והיו באותה מועצה כמאתים מלאכים, וראשיהם המפקדים עליהם, הלא הם שמ“עזא, תמי”אל, רמי"אל, ועוד אחדים מגיבורי אנשי השם.
וילכו לארץ ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, אכלו כל יגיעת האדם; וגם נטו ידם בחיה ובעוף, בשרץ ובדגת הים, לאכול את בשרם ולשתות את דמם. למדו לעשות חרבות ומאכלות, שריונים ומגינים ויתגאו. נפל פחד עריצותם על פני כל חי; ואין מי יעמוד בפני חמסם. על כולם יד עזאל רבם היתה במעל, והוא הגדיל הרע.
וישקיפו מיכאל וגבריאל מלאכי עליון לארץ, ויראו את כל המעשים הרעים, אשר עשו חבריהם מלפנים ואת כל חטאתם כי רבּה, ויבואו לפני אדונם, מלכך המלכים ואדון האדונים, ויאמרו: אדון כל המעשים, אתה עשית את הכל ושלטונך על הכל, והנה הרעו שמעזא ועזאל לעשות, עירבבו עליונים בתחתונים וישחיתו פני האדמה; ואתה יודע הכל ואין נסתר ממך ואתה מחשה! וישמע העליון הגדול והקדוש, וישלח את רפאל מטה לאסור את עזאל ויאסור אותו בידיו וישׂם אותו בהרי־חושך, אשר במדבר, ואת הארץ רפא לבל תישחת. וישלח את מיכאל לאסור גם את שמעזא בחרצובות ולהשליכהו בשאול אש. וינקה את הארץ מכל ערוה וחטא. אז שבו נפתחו אוצרות הברכה אשר בשמים להריק אותם על הארץ, ויבוא שלום ומשפט בכּל.
ג
ויהי כאשר הרג קין את הבל אחיו, גירשהו אביו מלהסתפח בנחלתו וילך הוא ואחותו ענק, אשר דבקה בו, ארצה תימן, ויתישבו בה. וקין לקח אחותו זו לאשה ותלד לו את עוג, ויגדל עוג ויהי איש רובה־קשת. ותהי קומת עוג שלושת אלפים ולשלוש מאות אמה, מי נהר עמוק הגיעו אך עד ברכיו, בצעדו עלי ארץ רעדה האדמה מתחתיו. הוא ישן אך פעמַים בשנה, בקיץ יום ולילה ובחורף יום ולילה, ויהי מאכלו שני פילים גדולים ליום וישת באֵר מלאה מים עד שוליה. רק תאוַת־נשים מנע אלהים ממנו, למען לא יעמיד דור כמוהו ונמצא העולם חרב. ויהי כי גדל ובא בימים, מרד באלהים ויאמר: אף אני גיבור כמוהו! מה עשה אדון כל הגיבורים? הכּהו בסַנורים וחשך מאור עיניו. מיד נפך לבבו ושב לריבונו, והוא גם רפאהו וישב לראות באור החיים.
עוֹד לָעוֹלִים וְיוֹרְדִים
א. בְּנֵי קַיִן
אלהים שָת לו לאדם זרע אחר ויולד בן בדמותו ובצלמו ויקרא את שמו שֵת. מלמד, שקין לא היה בדמותו ובצלמו ואין מעשיו דומים למעשיו. משת נשתלשלו כל הבריות התמות וכל דורות הצדיקים, ומקין יצאו כל דורות הרשעים, שמרדו במקום. בני־שת נהוּ אחרי טהרת־הרוח ויתקדשו כבני־אלים, למדו להודות לה' ולפרסם חסדיו ברבים. אבל בני־קין התגאו בגבורתם ובעוז כוחם ויאמרו ליושב־מעלה: עמוד אתה בשלך ואנו בשלנו, אין לנו צורך בגשמיך ובמתנת־שמים, יש לנו נהרות ונחלים להשקות את אדמתנו, סוּר מנו ואל תוסף למשול בנו! אמר אלהים: אף אני לא אעמוד בעדת רשעים, אבל את צדיקים אָלין ואהיה עם פיהם. הטוב יבטל את הרע, והאור יגבר על החושך.
אחרים אומרים: אותם המלאכים, אשר ירדו ממקום קדושתם, ראו את בנות־קין הולכות ערומות ומכחלות עיניהן כזונות ותתלקח אש התשוקה בלבם, תעו אחריהן ולקחו מהן לנשים ותלדנה להם את הענקים. ששה־ששה היו יולדות בבת־אחת, ותיכף אחרי הלידה עמדו על רגליהם ורקדו לפני הוריהם. כשגדלו שלחיו ידיהם בכל גזל וחמס וירבו לעשות הרע. קמו נביאים ושליחים והתחילו ליסרם בדברים ואמרו: אם לא תיטיבו מעשיכם, מחה תימחו במי המבול, שעתידים לבוא ולכסות את פני האדמה. העיזו פניהם ואמרו: אם יעלו המים ויגאו, הרי אנו גבוהי־קומה ולא יגיעו אלא עד ברכינו, ואם מי תהומות יפתחו, הרי פרסות רגלינו רחבות כל־כך לסתמם במקומם. מה עשה אֵל קנא? הרתיח עליהם המים ממעל ומתחת, פשטו עורם ושלקו את בשרם. מי יעמוד לפני אלהים ומי יסתר מפני חמתו! –
ב. הָעֵד
כשחטאו בני דור המבול ואמרו לאל־שדי: סור ממנו, דעת דרכיך לא נחפוץ ואף אורך כנוֹס אתך, – כעס עליהם וגזר עליהם ועל בני דורם כליה. אמר אלהים לנפשו: אם אני מחריב את כולם, יאמרו עלי בני הדורות הבאים: אם אלה חטאו – נשיהם, בניהם ובנותיהם מה חטאו? ואם בני־אדם עיותו דרכיהם – למה מקניהם, צאנם ובקרם, סוסיהם ופרדותיהם יספו? מה עשה? העלה את חנוך בן־ירד לשמי מרומים להיות קיים כל הימים ולהעיד לכּל, כי שיחת אז כל בשר ואף אחד מהם לא ניקה.
ג. הַנַּעַר
חנוך בן־ירד, שחפץ בו קונו והעלהו לשמי־מרום ומינהו בין מלאכיו ומשרתיו, נקרא נער, לפי שצעיר היה מהם בימים, בחדשים ובשנים.
ויהי בעלותו השמימה, נתקבצו אופנים ושרפים, כרובים וגלגלים, שהריחו את ריחו, באו וסבבו את כסא־הכבוד ואמרו להיושב עליו: אדיר אדירנו, צבי תפארתנו ונשיא מלכותנו! מה לילוד־אשה בינינו ואיך תתן לבן־מטה אחוזה בתוכנו? השיב להם אביהם ואמר: משרתי, צבאי, כרובי ואופני, אל־נא ירע לבבכם ואל תצר עינכם בבן־ירד עבדי. יחיד היה בין הרבים, טהור בין הטמאים ותם בין הפסולים. הלכו בני־דורו וכפרו בי ובמלכותי, ועמד הוא והכריז על מלכותי. הם עבדו לאלילים רבים ויתמכּרו למעשי ידיהם, והוא הודה באלהותי היחידה והכיר עצמוּתי. ראיתי, שבני מסיבתו לא זכו לו, נטלתיו מהם והעליתיו אליכם ושמתי לו מקום באהלי. כיון ששמעו כך, תפשו את השופרות, לקחו בידיהם את החצוצרות ותקעו והריעו לכבוד חנוך, לכבוד בן־האדם.
כל המלאכים, שנבראו ביום שני לבריאה, כשהם נשלחים בדבר יי – נעשים רוחות, וכשהם משרתים לפניו – נעשים אש, כנאמר: עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט. לכולם אין אב ואם ומוצָאם הוא המאמר. לא כן חנוך בן־ירד, הוא היחיד בין המשרתים, שהרתה אותו אֵם ונולד. בסערה עלה השמימה, טבל בנהר דינוּר ונעשה כולו אש. אוהב אותו אדון האדונים יותר מכל המלאכים והשרפים. הוא נחשב לאחי אלהים ושני לו ויחסרהו אך מעט ממנו.
ד. חֲנוֹךְ קַדְמוֹן
עוד בימי השמיטה הראשונה, בימים לא שוכללה הבריאה בצביונה עתה ולא היה עוד אדם ואף לא מלאך ולא שרף, היה חנוך מטייל ברחבי אין־סוף ולא ידע רֶשע ודין, לא השיג כל חלאה וטומאה והיה כולו טהור ומלא זוהר כאֵל־הכבוד בעצמו. ויהי כי באו ימי השמיטה השניה ויטע אלהים עצים בגן, עוף השמים פרח באויר ודגי הים התרוצצו במים, אמר הבורא: אוריד את חנוך לעולמי ואושיבו מטה, למען יהיה למופת במעשיו לשאר יצורי וילמדו את דרכיו. אבל בני־דורו פנו לו עורף, לא הקשיבו ללקחו ובחרו מות מחיים. עמד חנוך הנעלב ובא לפני האל הגדול ואמר לו: למה הטרדתני חינם והבאת אותי במסיבה אין אֵמון בה וכולה קמשונים, בור פתחתי ולא שתו מימי, שפכו לארץ את שמני, דרסו ברגל גאוה על דבשי, עקרו את נטיעי ועשוני ללא־אב וללא־רֵע. אמר לו אלהים: חייך, אני מעלה אותך למעונך מיד ואשים ימיך כימי־קדם. נעשה בשר חנוך כלפיד־אש ועלה בסערה לשמי שמים.
ה. הַכְתָּרַת חֲנוֹךְ
הכתיר אלהים ה' צבאות את חנוך מטטרון בכל מיני כתרים, הפקידהו על כל גנזיו ואוצרותיו ועשהו לאב ולפטרון לכל מלאכי מעלה. רומם קומתו כגובה הר, הפך גופו לעמוד־אש, עשה את פניו לאור וזוהר עיניו כמאורות. שׂם לבושו כבוד והדר ועטפו במעטפת פאר וגאון. הגדיל כסאו מכסאו, קראהו בשמו והאציל לו מהודו. מטטרון משפיל גויים, מגביה שפלים, מוריד מלכים מכסאם ומעמיד נשיאים. נותן חכמה לכּל, מבּיע תבונה והשׂכּל, מדריך ענוים, רופא נדכאים ועושה וחסד ומשפט. הוא כותב והוא חותם, הוא נותן והוא מחלק, הוא פורס על הלחם ומברך לכל חי.
כתב אלהים יתברך על כתרו של מטטרון אותיות, שנבראו בהן שמים וארץ, אותיות שנבראו בהן כוכבים ומזלות, ימים ונהרות וכל סדרי בראשית; ועל־כן גדל כבודו על כל מלאכי־השרת, ואף בני השטנים יראים ממנו. מטטרון הוא שליח־הציבור למעלה והוא גם רוכב בערבות.
אומרים: חנוך והוא מטטרון תופר־מנעלים היה, ובכל תפירה ותפירה היה מכוון ואומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד! ועל כן זכה לכל הכבוד הזה.
שְׁתֵּי סִיעוֹת
א. מִיכָאֵל וְסַמָּאֵל
למעלה משחקים מעון זבול ובו שבעה היכלות של אש מתנוססים לתפארה, שבעה מחנות של מלאכים ושרפים, שטיהרו עצמם וטבלו באש, סובבים אותם, לפניהם עומדים שבעה מזבּחות של אש. ומיכאל השר הגדול, לבוש בגדי כהונה גדולה, עומד ומקריב קרבנות של אש, מקטיר ומעלה תמר של להבה והוא מתפשט בכל העולמות. משוררים המלאכים, מזמרים השרפים ונפשות הצדיקים באות שיירות שיירות, ומבקשות ואומרות: הקריבו גם אותנו על מזבחות של מעלה ונהיה לריח־ניחוח לאדון האדונים ואלהי הגבורות.
מיכאל הוא בעל־הכנפים, שעליו דברו הנביאים וחוזי־יה, ממשלתו רחבה והוא יבּיע אומר ויגלה נתיבות. ויהי בעת כעס אלהים־צבאות על סמאל ובני־סיעתו, הוריד ותו מכסאו והפיל אותם בחזקה ממקום קדושתם ויגרשם מנחלתם, טס סמאל טיסה אחת, אחז בכנפיו של מיכאל ושמט גם אותו ארצה ואמר: אם אני נעקר ממקומי, יעָקר גם הטהור שבטהורים עמי וימח כל היקום ולא יהיה לו שריד.
ויהי רעש גדול בעולמות עליונים, אָנו ואבלוּ כל מלאכי־מרום ומשרתי־עליון ואמרו: אנה אנו באים באין כוהן ובאין מקריב? נשַמו המזבחות, חרבו ההיכלות ותהי צעקה ותאניה גדולה מסוף העולם ועד סופו. הופיע אל־עולם וקרא: התנחמו, רעי, התנחמו, אהובי, אושיב את רבּכם במעונו ולא אשים את מזבחותי יתומים. הושיט את ידו, תפש במיכאל, העלהו לשמי מרום והושיבו על כנו, התחילו המחנות המלאכים שוב לרנן ולזמר, הוצת אש על המזבחות.
כזה נאמר במיכאל, שהוא קדוש ומעשהו קדוש, לו היתה גדולה אחרי גלותו. אבל אותם המלאכים, שנפלו מגדולתם וגורשו ממקום קדושתם בימי דור־אנוש והיו לגיבורים אנשי־השם, כשהם חפצים לשוב אל מקומם ומתגנבים ובאים אל אחורי הפרגוד, מיסרים אותם בשבטי־אש ושולחים אותם שוב מטה. אין מעלים את היורדים האלה והמה תועים כל הימים בין גיבורי כל עם ועם.
ב. עַזָּא וְעֲזָאֵל
ויהי כי חטאו בני־האדם והשחיתו את דרכם ממלאכי־מרום, עמדו עזא ועזאל וקיטרגו לפני אדון האדונים ואמרו: למה בראת בריה חוטאת בסוף ימי המעשה? שקט ושאנן היה העולם, לא היה עוון בו ולא מתלאה, והנה בא בן־האדם ועירבב את המציאות, את הכל נתת בידו והמשלת אותו על יצורי־מטה, והוא גם את חסדך אינו זוכר. השיב להם הבורא ואמר: למה תדברו גאוה, לוּ היתה הארץ נחלתכם, כי אז הוספתם לעשות הרע מהאדם. מיד הורידם מטה. ראו את בנות־קין, שהיו תקיפות ובריאות ויפיָן מעין דוגמה של מעלה, ויזנו אחריהן ויתדבקו בהן. כיון ששלט בהם יצר־הרע, נשמטו כנפיהם, נדחפו ממחיצת המלאכים ויהיו לבני־אדם בלי אב ואם. וירשיעו ללכת מכל חי ומכל נברא וימלאו את כל מושבות הארץ חמס וגזל, התמכרו לכל תאוַת־בשרים וניאצו קדוש־עולם. כיון שראה אלהים, שבאים הם להפוך הקערה על פיה ולקעקע ביצת התבל, אחז אותם בציצית ראשם והפילם למעמקי הרי־חושך. עזא עינו האחת סתומה ועינו השנית פתוחה והוא הנופל ושתום־העין, ועזאל תלוי ועומד בין שמים ובין ארץ. אף בלעם לא לקח כל חכמתו אלא מהם; וכל המכשפים והקוסמים שבעולם, כי יבקשו להינבא עתידות, יורדים אל הרי־האופל ושואבים ממעיין הטומאה, אף מימיו לא יכזבו.
ג. אַרְבַּע מַחֲנוֹת
נעמה אחות תובל־קין היתה היפה בבנות־דורה והיתה מכהה גלגל חמה באור פניה. וירא אותה אשמדאי מלך השדים והרוחות ויחשק בה וישבּ אותה שבי. ויענה אותה ותהי לו לאשה; ותלד לו בנים ובני בנים, מהם מושלים בכיפה ומהם אך משרתים לאדוניהם. בלילה הם מבהיקים מאורה של נעמה, וביום אך ענן־חושך יכסמו; כי יצא השמש, יבואו במחילת עפר, וכי תזרח הלבנה, המה ימלאו את היקום ככוכבים של מטה והם באים ומתעים את בני־האדם.
אחרים אומרים: לארבע משפחות שונות נפלגו בני השדים – השבט האחד מתיחס לנעמה, השבט השני מוצאו מלילית, אשתו השניה של אדם קדמון, השבט השלישי נולד מאגרת, והרביעי ממחלת. – כל שבט ושבט חונה על צבאו ודגלו ומושל בתקופה אחת מארבע תקופות השנה. מושבם בהר נשפה על יד הרי־חושך. נעמה, לילית, אגרת ומחלת נשואות היו גם לשׂרו של עשיו הוא אדום ותרבינה את שבטי הטומאה עד־אין־ספור.
דור המבול
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הַמַּבּוּל הָרִאשׁוֹן
א. דּוֹר אֱנוֹשׁ
בימי אנוש החלו בני־האדם, אשר רבּוּ על פני הארץ, לחלל את שם ה‘, וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישכחו את האלהים הגדול, אשר זה עתה ברא ארץ ושמים, ויעשו להם צלמי נחושת וברזל ומעשה עץ ואבן, אשר פה להם ולא ידבּרו, אוזן ולא ישמעו, וישתחוו להם ויעבדו אותם. ויתחכמו בחכמת הכשפים והקסמים וידעו לעצור בכוחות השמים ולחבּל מעשי בריאה, ויקימו להם איש איש אֵל בביתו ובאהלו ובחדר משכּבוֹ; ותימלא הארץ אלהים רבים, ויקטרו להם ויבנו להם מזבחות. ויחר אף ה’ בבני־האדם ובתהלוכותיהם ותועבותיהם, ויאמר: את האדם עשיתי מטה לעבדני ולהוקיר את שמי, ותחת למלא את פקודתי, בגד בי וימר את כבודי בלא־הועיל! ויצף את נהר הגיחון על ארצות בני־האדם, ויאַבּד את שליש הארץ, ויכלה וישחית את אשר זרעוּ ואשר בּנו יושביה; ותהי אדמת־אלהים שממה ימים רבים. ובכל־זאת לא שבו בני־האדם מדרכם הרעה, ועוד הוסיפו לעשות הרע בעיני ה‘, וינחם ה’ כי עשה את האדם.
ב. לוּחוֹת קֵינָן
ויחי אנוש תשעים שנה ויולד את קינן. ויגדל קינן ויחכם. וירבה דעת וחכמה וישכיל מכל בני דורו וידע גם את המקרים העתידים לבוא וימשול ברוחות ובשדים ובכל רוחות השמים. ויקומו משפחות האדמה וימליכו אותו למלך עליהם ויביאו לו מתנות רבות ויעשרוהו עושר רב. ומכל חלקי האדמה באים לשמוע לקח מפיו והוא דיבר על הבהמה ועל העוף ועל כל חיות הארץ.
ויהי בארבעים שנה למלכו וידע ויבן בחכמתו, כי עתיד אלהים להביא מבול על הארץ, לשחת את אשר ברא ולהקים אחרי־כן עולם חדש, ויכתוב את הדברים האלה על שני לוחות־אבן בכתב עברי ויעמיד אותם על הר בחר לשבת עליו, והם מתנוססים ועומדים עד היום הזה.
ג. הַגֹּלֶם
עוד שלוָה בארץ, כל החיות, הבהמות והעופות למיניהם הולכים איש איש בצל שדי, עושים את תפקידם; ומשפחת האדם הקטנה, מהזוג הראשון שבנה אלהים, ושת, שממנו אמר ה' להקים זרע חדש תחת קין ואנוש בנו, גרה מעֵבר לגן־עדן, ועובדת את האדמה, להעמיד ממנה ניר וראשית לכל באי העולם.
ויהי יום אחד, כשנטתה החמה לערוב ואדם וחוה הנם ביער ללקט עצים, ושת נשאר לשמור את הבית, ויגש אנוש אל אביו ויאמר לו: שאלה לי אליך, שת אבי, ואל תכחד ממני דבר. ויאמר שת לאנוש: שאל, בני, שאל. ויאמר אנוש: מי אביך, אבי? ויענהו שת לאמור: הלא תדע, כי אדם אבינו הוא. חזר אנוש לשאול: אתה הנך אבי, ואדם הינו אביך; אבל הגד נא, מי הוא אביו של אדם, ואדע? ויאמר שת אל אנוש בנו: שאלה גדולה שאלת, בני: ועתה דע, כי לאבינו אדם אין אב ולא אֵם מן הבשר; אך אלהים, אשר גבל את האדמה למושב כולנו ועשה את השמים, הנטויים על ראשנו, הוא גם גבלוֹ מן העפר ויקימוֹ בין כל שאר החי. וידוֹם אנוש ויחשוב בלבבו, אם אך מן העפר נעשה האדם, אלך ואנסה לעשות כתבניתו גם אני.
בלילה ההוא נדדה שנתו של אנוש, ויקם בבוקר, ויחפור באדמה, ויצבור את העפר, וישׂם בו מים, ויגבול ויעש דמות אדם בידים וברגלים וראש על גבו, ומראהו כזה אשר עשה ה'; אך אין כל תנועה בו, לא יראה ולא ישמע. ויתמה ויבוא לפני אביו ויאמר לו: שת אבי, עשיתי כמעשה האלהים אשר דיברת ובניתי לי אדם מן העפר, אבל ללכת אינו יכול או גם להרים את ידיו; וניסיתי לדבּר עימו ואין עונה. השיב שת ואמר לבנו: אלהים, אשר יצר את האדם, נפח באפו גם נשמת חיים, ועל כן היה האדם לנפש־חיה. ויאמר אנוש: אם אך זה עשה, למה לא אעשה גם אני כמוהו? ויעזוב את אביו וישב אל הגולם שעשה, וישתטח עליו ויחל לנשוב גם הוא באפו; והשטן עומד מולו ורואה בעמלו. מיד קפץ בבטן הגָבול מעפר, ויחל להתנועע ויחי ויקם על רגליו.
ויטעה דורו של אנוש אחרי הגולם, ויקומו וישימו אותו לאלהים בארץ, תחת אלהים יושב מעל.
וירא ה' וינאץ ויפתח את דלתות אוקינוס, ויעלה עד עכו ועד יפו ויצף חלק גדול מן העולם. ויאמר אלהים לבני־האדם: הנה עשיתם בידכם אתם מעשה חדש ותקראו אותו בשמי; אף אני לא אציב עוד דלתים ובריח לממלכת המים ואקרא עצמי בשמי. וזה דבר הנביא: הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ, ה' שמו!
אומרים: עוד ארבעה דברים נשתנו בימי אנוש בן שת, על עבדם את האל האחר. ההרים והגבעות, שהיו עד אז מרעה לצאן ונתנו גם בּר רב בכל עתות השנה, נעשו קשים כסלעים, ונשברה כל מחרשה העוברת עליהם. עד הימים האלה לא היה כל מת מסריח בקבר, ולא העיזו התולעים וכל קטני רמש האדמה לנגוע בפיהם במעשה האלהים; ויהי כי החלו לעבוד את הגולם ולהשתחוות לו, ותינתן רשות למחנות הרמש לאכול מגוף האדם ולשׂבוע ממנו. וגם בחיים סר כל צלם ודמות אלוה מעל האדם וידמה לקוף בכּל, כאילו שניהם אחים המה. ולא עוד, אלא ש“נעשו בני־האדם חולין מזיקין”, וסר פחד אלהים מעל פניהם.
נֹחַ
א
נח בן־למך נולד בחודש הראשון הוא ניסן וארץ מולדתו היא שנער. ויהי בארבעה־ עשר יום להיוָלדו עלה כוכב שביט בשמים ויעמוד מערב עד הבּוקר ויהי למופת. באו זקני הארץ וראשי השבטים אל אדם אביהם ויאמרו לו: הגד לבניך, מה משפט הכוכב הזה ומה מעשהו? ענה אדם ואמר: מבול יבוא על האדמה להשחיתה וישטף כל חי וכל בשר, כל עצי היער יעקרו, ימָחו כל הגנות והפרדסים ויהיה הכל שומם מאין־יושב.
ויהי כי גדל נח, מסר לו אדם שלושה ספרים, את ספר האותיות, ספר הנקמות וספר המלחמות. ויברכהו לאמור: שלושה גוֹיים יצאו ממך, ומהם יפּרדו כל העמים והלשונות, וריב יהיה להם כל הימים; ואם יעלה שבט אחד, ירד השני ויהי עבד לו כה תרוה הארץ מדם, עד יבוא יום השלום לכל חי.
ב
ויהי בהילקח חנוך איש האלהים מאת בני־אדם וימלוך בנו מתושלח תחתיו, ויהי כי הזקין וסר כוחו, חדלו בני־המשפחות לשמוע בקולו וישחיתו דרכם. ויקוב ה' את האדמה – ואין זרע ואין קציר ימים רבים ועוד ידו נטויה להשחית.
ולמתושלח בן ושמו למך, ויקח לו אשה את אשמוע בת אלישוע ותהר ותלד לתקופת השנה בן. ויהי בצאתו מרחם אמו ויהי בשרו לבן כשלג ופניו אדומים כפרח־שושנים ושערות ראשו כצמר צח; וכאשר פקח את עיניו הבריקו ככוכבים ויאירו את כל הבית. וכאשר לקחה אותו המילדת על כפיה, פתח את פיו וידבר אל אדון הצדק. ויגידו לאביו, הנה בן פלאי נולד לך. ויבוא וירא אותו יושב ומשׂיח כגדול ויפחד מאוד. וימהר אל מתושלח אביו ויאמר אליו: ילד ילדה לי אשתי, והוא לא כדרך כל הארץ, פניו יאירו ועיניו כקרני השמש והוא מדבּר כגבר. לא לבן כזה פיללתי ואתה הודיעני נא את דרכו בארץ. ויהי רוח ה' על מתושלח ויאמר אל בנו: הנה חמת ה' תהיה בארץ, כי עברה חוק, ויכלה כל חי; ובנך זה הנולד לך ימלט והוא לבדו יוָתר מן הכליון. ויקראו שמו נח, לאמור: זה ינחמנו וישים שארית לעולם.
ויגדל נח ויהי לאיש צדיק ותמים.
ג
ותרב רעת האדם וכל יצור עד למעלה ראש ותימלא הארץ חמס וחטאה; וינחם ה', כביכול, על מעשהו ומלאכתו בששת ימי המעשה, ואש קנאתו בערה בו לכלות כל אשר ברא לעשות. ויאמר להביא מבול מים על הארץ לשחת כל בשר וכל אשר בארץ יגוָע, ושממה תהיה בכּל.
וינסה נח להוכיח את בני־דורו ללא הועיל, וירא כי אפס צדק וקץ כל בשר יבוא. ויעש תיבה שלוש מאות אמה ארכה, חמישים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה, ויכפּור אותה מבית ומחוץ בכּופר; ומכסה עשה לה, למען לא יאחזו בה המים.
וה' מילא את אשר נשבע באש קנאתו, ויתן קולות וברקים, כמוהם לא היו למיום השמים והארץ, וימטר על האדמה, וגשם אדיר ונורא נשפך על פני כּל. וימהר נח ויבוא אל התיבה, הוא וביתו וכל אשר לו; וישרוק לכל בשר, ויבואו שנַים שנַים מכל אשר בו רוח חיים, החיה למינה, הבהמה למינה, עוף השמים למינו וכל רמש הרומש על הארץ למינו. ויביאם אל התיבה, זכר ונקבה, לא הניח גם בריה קטנה, שלא מילט אותה להחיותה ולהקים לה זרע. ויכן לכולם צידה לימים רבים, ויסגור את הדלת בעדם; ויתלה בתוך התיבה מרגלית אחת, שהאירה להם, ומחוץ יכסֶהָ האופל.
והגשם הולך הלוך ורב, הלוך וגדול, ארבעים יום וארבעים לילה ירד בלי הרף; וירבו המים ויעלו ויכסו כל הבתים והערים, שטפו כל הטירות והמגדלים הרבים, וגם כיסו את כל ההרים הגבוהים. ממלכת המים נתגעשה ונשפכה בשטף עוזה על כל שטח הארץ, וימח כל יקום, כל עץ חזק נעקר משרשו, סלעי מגור נישאו כרעפים, וקנאת ה' עוד אוכלת וסוערת. תבל כולה תחרוג ממסגרותיה!
אחר חמישים ומאת יום למימי המבול נח ה' מזעפו ויעבר רוח על הארץ וישוכּוּ המים, נסגרו מעיינות תהום ומעיינות השמים ויכּלא הגשם. והמים הולכים הלוך וחסור, כבר נראו ראשי ההרים, ותנח השיירה הנמלטת על הרי אררט, ושם השער לה'. ויפתח נח את חלון התיבה ויפרח עורב לרוחב העולם, ואחריו יצאה ודאתה היונה בכנפים משיקות. השמש יצא, רגעי־בּישׂוּר באו וחיי נעורים מילאו את היקום אשר רוּחץ וטוהר ואת שמי המרומים, כל הבהמה הטהורה ושאינה טהורה נתנה בשיר קולה. וידע אלהים, כי שׂם נח חסידו שארית לכל חי, ולא נטבעו מעשי ידיו כולם, ויאמר: ישובו לארץ זרע וקציר וקור וחום, ימי קיץ וחורף לא ישבּותו, ולא אוסיף לקלל את האדמה ולהכות יושביה. ויכרות את נח ואת זרעו ואת כל נפש חיה ברית־עולם, ויברך אותם ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ!
ויהי כן, ויצאו מן השארית הזאת כל אלפי הגויים ושבטי החיות למיניהם ויפותו בכל אפסי האדמה להחיותה. על כן יאָמר: המלך כמעט איבד את עולמו בחמתו, והעבד מילט אותו בחכמתו.
מִימֵי הַמַּבּוּל
א. הִיוָא וְחִיָּה
עמדו שמחזאי ועזאל ונשאו נשים והולידו בנים. שם האחד היה היוָא ושם השני חייא. מאכלו של כל אחד יום־יום היה אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שוָרים וישתו את כל הנחלים והנהרות אשר מסביבם. בלילה אחד נרדמו שניהם וירא היוא בחלומו והנה אבן גדולה מונחת על הארץ ועליה כל גלילי האדמה חרותים שורות שורות וקוים קוים, ומלאך של אש, נורא מראהו, עומד לפני האבן וסכין חדה בידו והוא גורר ומוחק כל השורות והקוים האלה ואך ארבע תיבות נשארו בולטות. וחייא גם הוא ראה בחזון־הליל פרדס נאה ומשובח נטוע וכל מיני אילנות עושי־פירות גדלים בו ונותנים ריחם למרחוק. והנה התפרצה שורת מלאכי־זעם, כל אחד קרדומו בידו, והחלו לקצץ באילנות ולהפילם אחד אחד ולא נשאר רק עץ אחד נחמד למראה ולו שלושה ענפים. ויקיצו בבּוקר ותיפעם רוחם וילכו ויבואו לפני אבותם הגיבורים אנשי־השם ויאמרו: כזאת וכזאת ראינו בלילה עין בעין. מה פשר המראות הללו? אמרו שמחזאי ועזאל: עתיד אֵל קנא להביא מבול על חלקת האדמה ועתיד הוא לנתץ ולמחות כל אשר יצר בה, לא ישתיירו אך נח בן למך ושלושת בניו ואף עוג בן־אחינוּ. כיון שהאזינוּ הילדים את דבר הפשר, הרימו קולם בבכי ויאמרו: חביבים עלינוּ החיים ואף מחזוֹת תבל נעימים, ואנו נרד בימי עלומינו שאולה ואין שם וזכר לנו! אמרו אבותם להם: חייכם, אף בעת תחדש האדמה נעוריה ודור חדש יקום לבנות את הארץ ויעשה חיל, בעת רבים יהיו הגויים ומספר השבטים וסחר העמים יהיה נפרץ ונסעו בני־האדם באניות ובספינות מים אל ים וממדינה למדינה, והיה כי תקום סערה וגלי המים יאמרו להפוך את האניות ויושביהן בשטף עוזם, ויעמדו הנוסעים ויזכירו בפחד־לבם את שמותיכם, אז ינוח הים מזעפוֹ והנוסעים יבואו בשלום למחוז חפצם. אמרו היוא וחייא: רב לנו, רב!
ב. פְּלֵיטַת עוֹג
מימי המבול הזכרים ירדו בקצף משמי מרום ונתחברו עם מימי תהומות הנקבות, שעלוּ לקראתם וימחו את כל היקום שבין מעל ותחת ולא נותרה נשמה, לבד מאלה שנמלטו בתיבת נח, שבנה לפני בוא ימי־הזעם. אך עוג מלך הבשן, גדול מכל בשר ומכל חי, עודנו נגרש מן המים הזידונים וישׂחה בכל כוח, עד אשר אחז סולם אחד קשור אל התיבה ויבקש לו שם סתרה. נשבע לנח ולבניו, שיהיה להם עבד לעולם. ויקוב נח חור בתיבה והושיט לו מזונות בכל יום.
ג. לְבִיאָה וְגוּרֶיהָ
וידבר ה' אל נח לאמור: הנך בא אל התיבה ונתאספו אליך כל בהמה וכל חיה, לתת להם פליטה. מי מהן תרבץ לפניך, תביא אותן אליך ואת העומדות תגרש. ויהי ביום הכניסה באוּ בהמות, חיות ועופות לאין מספר ויסובבו את התיבה. ונח עמד פתח האוהל, מי שרבץ לפניו הכניס ומי שלא רבץ שלחהו לארץ המדבר. עוד הוא עושה מעשהו והנה באה לביאה אחת ושני גוריה עמה, אחד זכר ואחד נקבה, וירבצו שלשתם לפני נח. אמר נח בלבו: אך שנַים ימצאו מחסה, והמקום צר לשלישי. מיד קמו שני בני הלביאה ויגרשו את אמם ויבריחו אותה וישובו וירבצו לפני הממלט. ראה נח את המעשה ויתמה ויאמר: על אמם לא ירחמו ואני מצוּוה מפי הדיבור לחנן אותם. דרכי אלהים נפלאים המה. יצתה בת־קול ואמרה: במכוסה ממך אל תדרוש. לא דרכי בשר־ודם דרכי.
ד. סֵפֶר הַיְרֻשָּׁה
ספר כולל רמזים וסודות, כספרו של האדם הראשון, ניתן מרזיאל המלאך גם לנח בן־למך בן־מתושלח בן־חנוך. הספר נכתב על אבן ספיר ואותיותיו מזהירות ובולטות וממנו למד בן־למך לדעת מעשי פלאים, דרכי בינה ומחשבות עצה. למד ממנו לעמוד על חקר מעלות מרומים, לשוטט בשבעה מעונות, לתכּן דרכי המזלות, לדעת מסילות עש וכסיל וכימה ולהגיד שמות כל רקיע ורקיע. ידע נח להביע את שמות המשרתים ואת צירופי הכוחות, ידע לסַמן מעשה חיים ומעשה מות, לשקול את הרע והטוב, לפתור חלומות וחזיונות; ובידו היה לעורר קרב ולכרות ברית שלום, למשול ברוחות ובפגעים ולהגיד בכל מועד ותקופה, אם שנת בצורת תבוא או שנת שוֹבע, אם ייטיבו בני־אדם את דרכם או יוסיפו להרע.
מפרקי הספר הזה למד גם נח לבנות לו תיבה לפליטה, בעת יפרוץ המבול להטביע את הארץ. כשנכנס לתיבה, נתנהו בארון של זהב וישמור עליו כל ימי חייו. במותו מסרוֹ לשֵם, משֵם בא לאבות, הם מסרוהו למשה וממשה נתגלגל ובא לשלמה, החכם מכל אדם. אשרי הלב שהשכיל בו.
ה. סֵפֶר הָרְפוּאוֹת
ויהי כי יבשה האדמה, ונח ובניו עזבו את התיבה ויתאחזו בארץ ויתישבו בה, החלו רוחות הממזרים להתגרות בהם ולהכות בחלאים ובמכאובים ובכל מיני מַדוים. ויתאספו כל שבטי נח ויעלו אל ההר, מקום מושב אביהם, ויאמרו:טוב לנו כי מַתנוּ במי המבול מלהיות מעונים ונדכאים במחלות המתהלכות בעֵמק. ויקדש נח את בני משפחתו, קרא צום ועצרה ויעל עולות על הצור, הוא המזבח, ויתפלל אל ה'. ויעָתר לו וישלח מטה את מלאכו רפאל ויצו לכלות את רוחות הממזרים ולטהר את הארץ מכל באשה וטומאה. ויורה רפאל את נח טבע המחלות וילמדהו גם סימני הדשאים, העשבים והעיקרים שנבראו למרפא ולחיים. ויכתוב נח את כל הדברים הראשונים, את ראשי חכמת הרפואה וכלליה, ותרב ותפרוץ חכמת הרפואה עוד על ידי חכמי הודו וחכמי מצרים, חכמי ארם וחכמי מוקדון עד ימי אסף היהודי.
ו. הַתּוֹכָחָה
ויהי כי הסיר נח את מכסה התיבה וירא והנה נחרבה האדמה, נעקרו כל היערות והגנים, פגרים פגרים מתים מונחות החיות והבהמות, אין דשא ואין עשב והכל שומם מאין יושב, התחיל להכות ראשו בכותל האניה ובכה לפני ריבונו ואמר: אדון כל המעשים ומלך כל היצורים, בששת ימים בראת ארץ ומטעיה, כגן היה הכל ושולחן ערוך; והנה חיבלת בעצמך את מעשה ידיך, עקרת את אשר נטעת והרסת את אשר בנית. מדוע לא ריחמת על בריותיך? ואיך עשית את דבריך שוא? השיבו אלהים ואמר: רועה בלתי־נאמן! עכשיו, אחרי החורבן, אתה בא וקובל לפני? אבל כשבאתי ואמרתי לך: עשה לך תיבת עצי־גופר, כי הנני מביא מבול מים על הארץ לשחת כל בשר, לא עמדת לפנַי בתפילה ולא ביקשת רחמים על בני־דורך. בוא וראה, מה בינך ובין הצדיקים הבאים אחריך. עתיד אני לומר לאברהם בן־בנך: זעקת סדום ועמורה רבה – והוא עומד ומתפלל. וכשאומַר למשה בן־עמרם: לך רד כי שיחת עמך, – גם הוא נותן נפשו על עמו. ראית מידת־הדין פוגעת בעולם ומלואו, ומילטת את נפשך ואת נפשות ביתך ונשטף היקום בשטף של מבול ואש. הרגיש נח כי חטא, בנה מזבח והקריב עליו קורבן. נפשוֹ היתה עטופה עליו ועגומה ואמר: ענני, ה‘, ענני ברוב חסדך ובנה עולם אחר במקום זה שחרב וחדש את ימי הבריאה. מיד יצאה אש מלפני ה’. ליחכה את קרבנו ותאכל את הבשר ואת העצמות. אדמו פני השמים ועמדו גם אראלים ושרפים בתפילה לפני יוצר בראשית. יבשה הארץ, ירד עליה הטל בבּוקר, השמש עלה והנה מלאו כל השדות דשא ועשב, צפרים מספּר עפו, געה השור שיצא מן התיבה ומצא את בת־זוגו. דגי הים החלו לפרות ולרבות. נתעוררו החיים בכל פינה ועֵבר. וה' נשבע ואמר: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ואני כורת ברית עם כל עוף השמים וחית הארץ. ישבות כל חורבן, אף המות יאָסף, ואני ועמי נחיה לעולם.
דִּבְרֵי מָשָׁל
א. מִתֹּהוּ לְיִשּׁוּב
את פני הארץ תהומות יכסו וענני־אופל פרושים על פני כּל. בא עירוב המינים והנמצאים. פרץ בכּל, הרקיע הפוך מכל עבריו. אין שיתוף הכוחות ואין מנוח לכל רגל חי ושורץ, ונלחמה ההויה עם האפס, היש עם האַין. ורוח נח, ראשון לבני משפחת האֵלים, מרחפת מעל, והוא חושב את דרכו. וַיקָרֶה במים ביתו וגם תחתיים, שניים ושלישים עשה, ויאסוף סביבו מכל חי למינהו ויטע מכל עֵץ־מאכל על מקום משכּנוֹ בראש ההרים. ונראית הקשת ממעל, והיתה לו לאות־ברית ולזרעו אשר באו אחריו. זרחה השמש, נראו ראשי ארזי לבנון. נוסדה תבל על מכוניה, בּל תימוט לעולם. ליבשה נקרא ארץ, ולמקוה־המים – ימים. ובאו ימי זרע וקציר, קור וחום וקיץ וחורף, ויהי היום ליום וחלילה ללילה, לא ישנו ארחם.
נח החל להיות גיבור בארץ. ותהי ראשית ממלכתו נחלת בני־האדם. ומאלה נפרדו כל משפחות האדמה. איש ללשונו ולגזעו.
ב. מִמַּיִם לְמַיִם
לפני ברוא אלהים את השמים ואת הארץ ואת כל צבאם ממעל ומתחת, “היה העולם מלא מים במים” באין סוף ובאין תכלית, וה' מולך על פני מרחבי המים. ו“לא היה קילוסו של המלך עולה אלא מן המים”, כי שאר עבדים ומשרתים לא היו לו. ובאו משבּרי המים ואמרו שירה למלכם תמיד. מה היו אומרים? אדיר במרום ה'! ונשמע קולם עד מרומי האפס ועד התוהו והבוהו, ויהי קול בלתי יסף.
ויאמר מלך המים: אם גלים אלה, שאין להם פה ולא כוח־הדיבור, והרי הם מקלסים אותי ומסַפּרים בכבודי; כשאברא עולם גמור, ואעשה בו תחתיות ועליות, ואשׂם בו אילנות, ואטע בו גנות ופרדסים, אשר יוציאו כל פירות למיניהם, ואושיב עליהם שומרים חיים, שנשמה באפם ורוח בהם, להבין ולהרגיש, לשמוע ולדבּר ואף לזמר, ויאכלו וישׂבעו ויראו את ידי הרחבה ואת עושר מלכותי בכּל, איך יזמרו הם למעשי ואיך ישבּחוני המה תמיד. מיד אמר: יקווּ המים אל מקום אחד! ויבוא עולם בכל תאיו וחדריו, ויבנה בו יום יום, פעם למעלה ופעם למטה. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד; ויעש עוד נפש חיה, ועוף ירב בארץ, ויברא עוד את האדם ואת בת־זוגו; ויברכם ויאמר: פרו ורבו ומלאו את הארץ והיו אתם מעתה שומרי ומשרתי. מה עשה דור אנוש? “עמדו והחזיקו בפלטרין של מלך”, מרדו בו ואמרו: שלנו הוא ביתו; ותחת להודות לה' ולשבּח לו על כל מעשיו אשר עשה, באו עוד לדחוק את רגלי השכינה. וינחם אלהים על אשר הסיר את המים מממשלתם וצימצמם אך במקום אחד, ויקרא ויאמר: יפַנה העולם שוב את מקומו למקוה המים, ויבוא מבול ויכסה עוד הפעם את פני הארץ. ונשפכו הגלים מכל הקצוות בקול רעש, ויהיו מים מכל עֵבר.
ג. מִשְׁבְּרֵי יָם
קמה הסערה לדממה, נבנה העולם. הנה כיפת השמים פרושה, השמש יאיר, הסהר עולה. נחלים בין הרים יהלכון. מלאכי אלהים – רוחות, הוד והדר לבושם. נשאו נהרות קולם, עצי יערות ריננו, עלז שׁדי וכל אשר בו.
אמרו בני מרום: ומה בריות אלו, שאין להם לא פה ולא לשון ואין כוח־הדיבור להם, מקלסים כך מעשה מעלה, משבחים ומפארים ומרננים בכל נפשם ומאודם; כשיבּראו בני־אדם כצלמנו וכדמותנו עלי אדמות ויכירו וידעו את אלהי מסיבות, לא דין הוא שיתנו בשיר קולם ויזמרו זמירות רבות. מיד קראו עצרה. נוצרו ילדי האשה, בם הושם נפש, רוח ונשמה, וכל ניצני הדעת וההכרה ניטעו בם; ואמור נאמר להם: אחזו בארץ וכבשוה. עמדו אלה ומרדו ויאמרו: אף אנו עולים ונירש כל הנחלה במרומים. נתקנאו יוצרי־מעל ביצוריהם מטה. וקול יצא וקרא: פנו שוב מקומכם למשברי הים. ונבקעו תהומות רבה ונשמעה הזמרה העריצה של שאון המים הזידונים בכל אפסים.
מִימֵי הַמַּבּוּל וְאַחֲרָיו
א
סוד גדול גילה האלהים לנח, בימי כניסתו אל התיבה, כי לימדהו במעשה מזונות של כל חי וכל בהמה, כל ציפור כנף וכל רמש, מה שאין כל בריה יכולה לעמוד על אלה. וילמד אותו לדעת, כמה העוף אוכל בכל יום, ומה יאכל, ובאיזה זמן ממועדי היום מַאכלוֹ ומשתהו; וילמדהו לדעת, כמה כל חיה וחיה אוכלת בכל יום, ומה היא אוכלת וטיב מזונה, ובאיזו שעה מן היום היא נזונית ושותה. וכל אותם הימים, שהיה שרוי בתיבה, לא טעם טעם שינה, לא הוא ולא בניו, כי הן יש חיה נזונית ביום ויש חיה נזונית בלילה. אין מנוחה ואין מרגוע לשארית האדם שומרת כל חי. ופעם שהה נח להאכיל את הארי והכּישוֹ ומאז נעשה צולע ברגלו. ונח לא קבל על עמלו ועל עבודתו הרבה; והוא הלך מחיה אל חיה, מן עוף לעוף ומן רמש לרמש, והביא לכל אחד מזונותיו בעתו.
אך על־דבר הזיקות לא לימדהו אלהים מה מאכלן, ולא ידע נח במה לפרנסן. ויהי היום, והוא חותך רימונים, והיו בהם תולעים, ויפול אחד על הקרקע, ותקפוץ הזיקה ותבלעהו; ויתן לה נח מני אז והלאה תולעי־ירקות למאכל ותחיה.
וצפור אחת היתה בימי המצור הללו בתיבה, ושמה אורשינה, והיא ישרה וכשרה ורחבת־לב, ותרא בעמל איש שׂבע־הימים ותאמר: לא אטריד אותו זקן במזונותי; מצאה לה פינה בתיבה ותשכב שם ותרעב.
ראה אותה נח פעם אחת ישנה, ניגש אליה ויעוררה ויאמר לה: אורשינה בתי, למה לא תבקשי לך מאכל כאחיך? ותאמר אליו הצפור: ראיתיך טרוד, אדוננו, ולא ביקשתי להטרידך עוד, כי רב עמלך. הושיט לה נח צידה ומשקה. אמר לה: חלף דרכך הטוב, יהי רצון מאבינו, שחיה תחיי לעולם ולא תדעי מות. וגם היא חיה עדי עד, כמלחם עבד ה', אשר כבר ידעתם.
ב
ויהי בימי המבול, וה' פתח בחמתו את ארוּבּות השמים, ומן כל חי למינהו באו אל נח אל התיבה להחיות מהם זרע בשוך חמת ה'. נכנס גם החתול גם העכבר אל מדור מפלט זה וימצאו להם מקום. ויהי היום ויפגוש החתול את העכבר ויאמר, הן זוכר אני, כי מלחמה בינינו מימי האדם, ועתה אקום ואוכלו ואכחד גם פה זכרוֹ. ויברח העכבר מפני החתול, כי נשמר לקיום המין, וירדוף זה אחריו. וימצא הנרדף גוּמא עמוקה בתיבה ויכּנס שם, ולא יכול אויבו עוד להשיגו. ויקצוף החתול ויכניס את ידו בגוּמא ויפגע בפי העכבר וימשוך לחייו בצפרניו, ויקרע מהם חתיכה וישב אל מקומו. ובראות העכבר כי אין עוד אורב, קם ויבוא לפני נח ויאמר אליו: איש צדיק תמים ושומר חיינו, עשה עמדי חסד ותפור לי פצעי, כי נשכני החתול אויבי. ויאמר נח אל העכבר: לך והבא לי שׂער מזנב החזיר, ואתפור לך מכתך, ויעש העכבר כן. הלך וקרע שׂער מזנב החזיר, ויביאהו אל נח, ויתפור לו את לחייו. ונשאר מקום תפירה זו ניכר בלחיי העכבר עד היום הזה.
ג
שאלו את בן־סירא, בנו של ירמיהו, לאמור: מפני מה הנשר כי יעוף מגיע קרוב לרקיע השמים ולא תשיגהו כל צפור כנף אשר בממלכת האל? ויען ויאמר: אספר לכם מעשה שהיה עמו, בעת שיצא מן תיבת נח עם אחיו ותדעו פשר הדבר.
ויהי כאשר הסיר נח את מכסה התיבה, וירא והנה חרבו המים, וידבר אלהים אליו לאמור: צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך; ותצא עמך כל החיה אשר אתך וכל העוף והבהמה והחיה והחרמש, ושרצו ופרו ורבו בארץ וימלאו את אשר החסרתי בימי המבול והשחתי כל בשר. ויצאו כולם שנַים שנַים, איש ואשתו, ויצא גם הנשר, והוא רעֵב אז, ויזד לקפוץ על ציפור אחת, שנמלטה זה עתה מני שחת, ויאמר לאכלה. נתקבצו שאר העופות ויאמרו: זה שמלאוֹ לבו להכחיד את אחד מבעלי־החיים, שהצילוֹ אלהים להקים ממנו זרע, אחת דתו למות. ויקומו ויכו אותו, וימרטו כנפיו וישליכו אותו לפני האריות, ויאמרו: יקומו אלה ויאכלוהו ולא נשפוך דמו. ולא אבה ה' להכחיד גם את הנשר, אם כי הרבה הרע, ויצו לאריות, לבל יגעו בו. וישב הנשר שם, עד אשר גדלו כנפיו, ויעף. ראו העופות והצפרים, שאותו זד עודנו חי, ויעופו אחריו לתפשו. מיד “השרה האלהים שינתו עליו” והגביהו למעלה מכל הצפרים ומהמעופפים, ויאמר: אל תשיגוהו אויביו ולא תיבטל דמות הנשר מעולמי. ולא שילם ה', בגודל חסדו, לנשר מידה כנגד מידה.
ד
אומרים: כאשר אמר אלהים לנח בן למך: לך כנוס לך שנַים שנַים מכל מין ומין בחיה ובבהמה ובעוף ובכל אשר בראתי והביאם אתך אל התיבה, להחיותם בימי הזעם, באו כולם אליו שנַים שנַים, זכר ונקבה, איש ואשתו, ויכניסם נח אליו בדבר ה'. ויבוא גם השקר וידפוק על דלת התיבה ויאמר אל נח: הכנס־נא את עבדך עמך ואחיה. ויען נח אותו דבר ויאמר: אין אתה יכול לבוא אלינו, כי יחיד הנך ואין לך בת־זוג, והאלוהים אמר לי – אך שנַים שנַים תביא עמך. וילך השקר מאתו, לבקש לו בת־זוג, ויפגוש במאֵרה, וגם היא הולכת לבדה, ואין מי יארח לה. שאלה המארה את השקר: מאין תבוא ואנה תלך? ויאמר השקר אליה? מנח בן למך, בונה התיבה לימי המבול, אני שב, ואומר להיכנס בחדריו ובתאיו ולבקש לי מחסה, ולא הניחני, באשר יחיד הנני, ואין לי בת־זוג; ועתה, אם עליך טוב, נבואה יחד בברית־עולם והוי אַת בת־זוגי וחיה נחיה שנינו. ותען המארה את השקר ותאמר אליו: טוב אשר דיברת, אבל מה תתן לי בשכרי? ויאמר השקר אליה: אני מבטיחך נאמנה, שכל מה שאני אסגל בעולם הרי אַת נוטלת. ותשמע המארה בקול השקר ותאמר: באשר תלך אלך. ויהי בעזבם את התיבה אחרי דבר הברית, אשר כרת אלהים את נח, וילכו שניהם להיאחז בהארץ, היה היה הדבר, כי כל אשר השקר נחל בעמלו, המארה באה ונוטלת ראשון ראשון; וכשקבל השקר, כי כל עמלו לריק, ענתה המארה ואמרה: הלא כך הותנה בינינו מאז, ואין לקובל עוד פתחון־פה.
ולזה אומר המשל: כל מה שהשקר מוליד המארה נוטלת.
ה
ויהי בצאת נח מהתיבה לעבוד את האדמה השוממה, ויחל נח, “נתחלל ונעשה חוּלין”. הלא היה לו ליטע דברים של תקנה ולזרוע מן החיטה ומן השעורה; והוא לא עשה כן, ויטע כרם מן הזמורות והנטיעות, שהכניס עמו אל התיבה.
ויהי כאשר החל לטעת את הכרם, התקרב אליו שמדון, אבי השדים, ויאמר לנח, אשתתף עמל במעשה זה, אלא היזהר בך, שלא תיכנס לחלקי, כי אם עלית בחלקי והסגת את גבולי, שוב אני חובל לך. ולא שמע אליו נח וישת מן היין “שלא במידה ונתבזה”.
אמרו חכמים: “בו ביום נטע, בו ביום עשה פירות, בו ביום קצר, בו ביום דרך, בו ביום שתה ממנו, בו ביום נשתכר, בו ביום נתגלה קלונו”.
והדבר עם השטן כך היה: בא בשטן בעת שעסק נח במלאכתו, ועמד לפניו ויאמר לנח: מה אתה נוטע, איש האדמה? ויען נח ויאמר לו: כרם אני נוטע. אמר השטן: מה טיבו של גן זה ואיזה פירות הוא מוציא? כיחש לו ועשה עצמו כתם. אמר נח להשטן: הפירות הללו שיגדלו מנטיעות אלה, מתוקים הם, בין לחים בין יבשים, ומהם עושים היין, המשמח לבבות. אמר השטן: אם כן הדבר, אלך ואשתתף עמך בזה ונכרות ברית.
מיד הביא השטן כבש וּשחטוֹ, ויז מדמו על הגפנים; שוב הביא ארי והסיר את ראשו, ונשפך גם דמו על הקרקע. אחריו הרג קוף ועשה עם דמו כמעשהו עם הקודמים לו; ובאחרונה הביא את החזיר ושחטו גם אותו. ותשק כל אדמת הגן דמים. וילך השטן, בכלותו לעשות את מלאכתו, ויאמר: מעתה ידעו בני־האדם גם בני־איש את טיב היין.
ואמנם, בטרם ישתה אדם יין,הרי הוא תמים בדרכו ככבש, ולא יט ימין ושמאל בדרכו. שתה שתי כוסות, רוחו מתגאה עליו כארי ואומר: אני ואפסי עוד, אין כמוני בארץ. שתה עוד ונשתכר, הרי הוא כקוף הזה, העומד ומרקד ומשחק, ושוב אינו יודע מה הוא עושה. הוסיף לשתות עוד, הרי הוא כבר כחזיר, נכשל ונופל ומתגולל בבצה, וברפש, רוחו יסור ממנו והוא מתבזה מאד.
היזהרו מתעלולי השטן ואל תאכלו מפריו.
דור ההפלגה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בּוֹנֵי הַמִּגְדָּל
א
ויהיו כל בני־הארץ, אשר נפרצו ורבּו אחרי ימי המבול, שפה אחת ודברים אחדים וכתב ולשון אחד להם, וידברו בני שם כבני יפת ובוני יפת כבני כנען בלשון אדם ונח אביהם; ולכולם רק רוח אחד ודרך אחת. הלא זה עתה התחדשה האדמה ותןציא דשא ועשב וכל עץ למינהו וימלא העולם שלוָה ומנוח. ויאמר ה': לא אֶנחם, כי השארתי למעשי שארית, והפעם לא אראה רע ולא אשמע עוד קול מנאץ בהיכלי.
ויקם דור חדש, אשר לא ידע עוד את פעלי אלהים ואת דרכיו; וכיון שראו, שאך הארץ ניתנה לבני־אדם והשמים ממעל הם מושב לכוכבים, אמרו: נבנה לנו עיר ושם נקים מגדל גבוה וראשו בשמים, ועלה נעלה שם, ונכבשם לנו למושב.-
וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל, אשר בנו בני־האדם לעלות אליו, ויאמר: לא אניח לתחתונים לבוא בעליונים. ויתאחד עם מלאכי מעלה לבלבל שפתם; ואין אחים לדיבּור עוד כיום אתמול, לא מבינים הם איש את שפת רעהו. ובלל ה' את שפת בני־האדם ללשונות רבות ושונות; ויחדלו הבונים לבנות ונפוצו על פני כל הארץ ויהיו לגויים ולמשפחות רבות.
ב
שש מאות אלף איש נתקבצו בימים ההם וילכו לבקש ארץ רחבה לבנות עיר גדולה ומגדל עצום; ויבקשו בכל הארץ, ולא מצאו מקום יותר נכון מבקעת שנער: פה נוציא זממנו.
ויחלו ללבון לבנים ולשרוף אותן בכבשן; ויהי להם בנין המגדל לפשע ולחטאת, וידע ה' מחשבתם הרעה ויאמר: לא אתן להם להציב ציוּן כזה, ועלו ולחמו בי או יעמדו אלהים אחרים למולי. ויקרא לשבעים המלאכים העומדים ראשונה לפניו וידבר אליהם: הראיתם את אשר עושים בני־אדם מטה למרוד בי ובמלכותי? הב נרדה ונבלול את שפתם, אשר לא ישמעו ולא יבינו איש את שפת רעהו. ויענו אותו המלאכים לאמור: לך הצדקה וקום ועשה להם כאשר דיברת. וירד ה' ומשרתיו לארץ שנער, ובלל את שפת הבונים, האחד יאמר לרעהו: הבה לי לבנה, והוא מושיט לו עץ או ברזל; עולה חמת האומר ברעהו, לאמור מהתל הוא בו, וקם והשליך את העץ או הברזל בראשו של זה ויפוצצו. וישבות מעשה הבנין, ונפוצו בני־האדם וילכו איש לעברו ולמקומו.
ותפתח הארץ את פיה ותבלע שליש מהמגדל. ואש ירדה מן השמים ותאכל גם היא שליש ממנו, והשליש הנותר עומד בבל עד היום הזה.
ג
אמרו בני דור ההפלגה: אחת לאלף ושש מאות וחמישים ושש שנים הרקיע מתמוטט ובא מבול לעולם, בואו ונעשה לרקיע סמוכות, “ויסיעו את עצמן מקדמונו של עולם” ויאמרו: אי־אֶפשנוּ לא בו ולא באלהותו; נבנה לנו עיר ומגדל בה ונעשה לנו שֵם בעצמנו.
ויתחברו מצרים וכוש יחד ללבון לבנים ולשרוף שרפה, ויחלו לבנות את המגדל. “פתח להם הקדוש־ברוך־הוא פתח של תשובה, אף על פי שמרדו בו”, ולא שבו אליו ויוסיפו לבנות. ויפץ ה' אותם משם על פני כל האדמה, הלכו להם בני צוֹר לצידון ובני צידון לצור, וכל אחד תופש ארצו של חברו. מאז רבּוּ המלחמות בארץ, כי יעבור עם את גבולו לשוב אל ארץ מולדתו מקדם.
נִמְרוֹד וַאֲחִידִין
א. בֵּית גָּפְנָה
בימי נח בן למך קם איש גיבור חיל ושמו אחידין בן ברד מבני תובל קין, ויבן על גבעה נישׂאה טירה רמה ויקרא שמה צהיון ויעמיד בטירה אבן מרובעת גדולה ורמה מעשה גזית ויפַתח עליה פיתוחים; והיה כל אשר בא וראה את האבן מרחוק ותמה תמוה. ויוָלד לאחידין בן ושמו אסור והוא כילה את בנין צהיון במות אביו ויעש לו חומה בצורה מסביב. בימים ההם יצא שם גפנה בת נעמה בארץ בבל, כי היתה יפה עד מאד ולא היה בבני־דורה נערה יפה ממנה. וישלח אסור בן אחידין מלאכים לבבל ויקחו זאת הנערה לאשה לבנו. ויעמיד אסור בטירה ארבעה צלמים, אחד של זהב, אחד של כסף, אחד של נחושת ואחד של עץ שחור, ויעש ממעל לצלמים מאבני מאבני שוהם תבנית ירח ושמש, ועלו ויצאו כמאורות השמים להאיר. ויעמיד לויים וכוהנים לשרת לצלמים ומספרם ארבע מאות איש. ויתן את כל המקדש הזה למתנה לגפנה, גם הסב את שם טירת צהיון לבית גפנה. ויבואו כל בני־הדור לעבוד שם לאלוהיהם ולהשתחוות לצלמים. ויעמוד המקדש הזה עד ימי הוקם משכן לה' בשילה.
ב. כְּתֹנֶת אָדָם
ויקח כוש בן חם אשה לעת זקנתו, ותלד לו בן ויקרא את שמו נמרוד. ויגדל ויהי לגיבור חיל ואביו אהבו ויתן לו את כתונת העור שעשה אלהים לאדם בצאתו מן הגן. אדם הורישה לחנוך בן ירד; ובהילקח אל האלהים נתנה אל מתושלח, מתושלח הורישה לנח ויביאה אל התיבה. ויקחֶהָ חם בסתר ויתנה אל כוש בכורו ותהי אתו ימים רבים. והיה כאשר לבש נמרוד בגדו של אדם, היו כל בהמה וחיה ועוף באים ומשתחוים לפניו. ויתחזק נמרוד, ויצא לו שם וימליכו אותו בני דורו עליהם למלך. והוא בנה מזבחות ויקריב עליהם את החיות אשר באו בגבולו ויקרא בשמות האלים.
ג. לֵדַת נִמְרוֹד
כוש בן חם בן נח איש גיבור חיל היה ורב־פעלים וניבאו עליו החוזים בכוכבים, שייסד מדינה רבּה ויעשה לו שם בארץ. והוא בצאתו לבקש לו משכּנות, השמיד גויים וממלכות ויבן קוּטה רבּתי ויאחז בה ויכבוש את כל השבטים מסביב ויעשם לו לעבדים.
ויוָלדו לכוש שני בנים, שם האחד היה כנען ושם השני אלסר. ויהי כנען איש־שדה ועובד־אדמה, ואלסר למד נימוסי־המלכות ויבחר בו אביו לשבת על כיסאו אחריו. ויהי היום וכנען חורש בגבעה, והנה אישה יפת־תואר ורבּת־החן נושאה חבילה על שכמה, ויקרב אליה ויאמר לענוֹת אותה ותצעק. וימהר אישה הבּא מנגד לעזרתה, ויקם עליו כנען ויכּהו נפש ותהי לו אשת המת לאישה. בימים ההם קינא גם באחיו אלסר ויבוא בסתר אל אהלו ויכּהוּ אל החומש וימיתהו וימלוך תחתיו. אז כרת ברית גם עם עוג בן־ענק ויצאו שניהם למלחמה על משפחות ושבטים רבים ויכחידוּם וינחלו את ארצותם.
בלילה אחד, כאשר ישן המלך כנען על מיטתו בבירת־השן, והנה נער כּבּיר־הכּוח ניגש אליו ויכּהוּ על ראשו מכּה רבּה, וייקץ ויחרד ויאמר: הן קצי בא. ויאסוף את חרטומיו וחכמיו ויסַפּר להם את החזון. ויאמרו לו: בן יוָלד לך והוא יכריעך. וכנען ידע, כי אשתו, אשר חטא אתה בשׂדה- הרועים, הרה ללדת, וימהר החדרה ויאמר לדקור חניתו בבטנה. ויצא קול ממרום ויקרא: חדל־לך מלבוא בדמים! ויאסוף כנען את ידו.
ותלד האשה בעוד ימים נער אחד והוא רע־המראה ומושחת־הפנים ונחש יוצא מחיק אמו וחודר אל נחיריו – ותירא המלכה פן ימיתהו אביו ותמסוֹר את הנולד לרועה אחד לגדלוֹ. ונמאס הנער בעיני מחנכו וישליכהו הימה, הוציאהו שר של ים ליבּשה וימַן ה' נמרה להניק אותו. ויחי ויגדל ויצא אל אָחיו. ויקראו אותו בית־אביו נמרוד על שם כי מרד באביו ויגרשהו מעל כסאו.
מימי האבות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מימי האבות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בְּנֵי שֵם
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הַבְּחִירָה
א. נְבוּאַת רְעוּ
ויקח לו רעו את מלכה בת רעו לאשה. ותהי עקרה ימים רבים. ויתפלל רעו בעדה ויעתר לו ה' ותהר. ויהי כי מלאו ימיה ללדת, היתה על רעו רוח-אלהים וינבא ויאמר: מלכה תלד בן זכר והבן דור רביעי לו צדיק תמים יהיה ויקָרא אב המון גויים, וכל העמים והלשונות לא יעזבו עדותו ויכירו בשם ה‘. ותלד מלכה את שרוג ושרוג הוליד את נחור ונחור הוליד את תרח. בימים ההם החלו יושבי הארץ לעבוד כוכבים ומזלות והיו מעבירים את בניהם ואת בנותיהם באש וקוסמים קסמים, אך שרוג ובניו לא הלכו בדרכים אלה וישמרו את תורת נח אביהם וזכרו את הברית אשר כרת ה’ עמו ואת זרעו.
ב. הַנְּגִידִים
ויהי כי נפוצו בני נח לארצותיהם ולמשפחותיהם אחרי המבול, שמו בני-חם את נמרוד לשר ולנגיד עליהם, בני-יפת מינו עליהם את פינחס להיות להם למצביא החילות ולשופט גם-יחד, ובני-שם משחו עליהם את יקטן. ויוָעדו אלה יחד ונועצו לקרב את השבטים השונים למערכה אחת ולהקים את השלום בארץ. ויבוא השטן ויפר את עצתם ויאמר: אם שפה אחת תהיה לכל העמים ולשון אחת, אז ימליכו עליהם גם אֵל אחד בשמים ויעבדוהו כולם שכם אחד ואני וביתי נגורש מנחלתנו ולא תהיה לנו תקומה. אמר אלוהים: אך עתה עלתה תחבולתך בידך, לא כן יהיה ביום יתקע שופר גדול לחירות העמים, אז ישליך כל גוי וכל שבט את עצבּוֹ, ינהרו כולם אל משכּני בחרתי לשבת בו ויעבדוני.
ג. בָּנַי אַתֶּם
ויהי כי נפלגו הדורות בימי פלג והיו השבטים לשבעים עמים למספרם, ירדו שבעים מלאכים מן המשרתים את פני אדון-צבאות ומיכאל בראשם וילמדו לכל גוי ולכל משפחה לשון אחת, ובלשון הקודש בחרו שם ועַבר ויאמרו: בשפת אלהים נדבר ובלשונו נדבק. קרא מיכאל שוב לכל גוי משבעים הגויים ויאמר להם: בּחרו לכם מעתה שר ושופט למעלה, אשר ימליץ בעדכם ויעמוד לכם בעת צרה. ויענו הגויים ויאמרו: המלאכים, אשר לימדו אותנו לדבּר, הם יהיו משגיחינו למעלה ואליהם נשא את עינינו. ולא היה גם גוי אחד, שהזכיר שמו של אֵל-אלהים, מושל ומולך על הכל. כיון שנפנה אל אברם העברי וישאלהו לאמור: במי אתה בוחר לך לאב ולפטרון ואת מי תעבוד? – ענה אברם ואמר: אני וביתי בוחרים אך במי שאמר והיה העולם. מיד עלו מלאכי-הגויים אל השמים ויתישבו בחצרותם ובטירותם, ואלהי-הכרובים הופיע ממרום שבתו ויכתר את אברם ואת זרעו בכתר האמונה ויקרא לאמור: בָּנַי אַתֶּם ואני אל אביכם!
בְּחִירִים
א. מַלְכִּי-צֶדֶק
בשמיטות הקודמות היה מנין השנים והחדשים, קביעת התקופות והמחזורים ומועדי היום והלילה דבר אלהים היוצר. הוא היה מעבּר את השנים, מכריז על החדשים בימי המולד והיה הוא ובית-דינו אחד. ויהי כאשר ברא את האדם והוד והדר עטרהו משלו, מסר לו את דבר העיבּוּר וימשחהו לכוהן ולשופט בחשבון הגלגלים והמזלות. כה אמר לו: הנך מעתה ראש-הישיבה, ועליך להזכּיר את השם ולמנות מהלך כוכבי.
ויהי כי הגיע יומו של אדם להסתלק ולהשיב את נשמתו ליוצרו, קרא לחנוך בן-בנו וימסור לו ענין עיבּור השנים וקביעת המועדות. וחנוך איש צדיק תמים, והוא מטטרון ספרא רבא. ויהי כי עלה לרקיע במימר קדם, מסר את סוד-העיבור לנח, שגם הוא את אלהים התהלך והיה אדם השני.
ולנח שלושה בנים, שם חם ויפת, ושם הוא הבכור, וכי נוסדה ונתחדשה הארץ מסר לו את סוד-העיבור, ומאז עיבר שֵם את השנה. שם היה גם כוהן לאל-עליון והיה משרת לפני בני-מרומים ביום ובלילה, ועל כן נקרא שמו גם מלכּי-צדק. נשבע ה' לו להושיבו לימינו ויתן לו ולזרעו גדוּלה וברכת-עולם, אלהים יִחד גם שמו עליו בעודנו בחיים והשרה את השכינה בבית-מדרשו ולא תמוש משם כל הימים.
ב. שֵם
ושם בן נח כוהן לאל עליון, לבש בגדי כהונה של אדם. אדם מסרם לשת, ושת למתושלח, ומתושלח לנח, ונח לבשם, בעת הקריב קרבן מן הבהמה הטהורה, וימסרם יחד את ספר הרזים לשם, כי ראה, שממנו עתידים לצאת אבות-העולם, שיביאו אורה לעולם.
ויפתח שם בית-מדרש לידיעת האל ויקרא בו בספרים, אשר קיבל מאביו, ויעמיד בירכתיו מזבח, להקריב עליו בעת צרה. והוא ריש מתיבתא וכוהן. יחידי-הדור באים אליו לדרוש בידיעות האלהים; ואלה כי יבקשו רוָחה, יביאו על מזבחו קרבן ומנחה, גם לחם ויין; ויקראו לו גם מלך שלם.
ג. הַבְּרָכָה
דור הולך ודור בא. תעו הכוכבים וחשכו המאורות, חיץ בין הבורא לבריאה, אין דרך ליושבי-תבל ואין נתיב. אמר אלהים: אברא בריה חדשה, והיא תתן לבני-אדם מלחמי ותשקה אותם מים מבארי. פתח את אוצרות הנשמות וַיוֹצא משם את נשמת אברם, ויהי מאור בעולמות עליונים ותחתונים.
בן שלוש שנים הכיר אברם את בוראו ויחל להכריז על אדנותו וממשלתו הרחבה. אמר אלהים: מיום בראתי את עולמי ועד-עתה הייתי זקוק לברך את יצורי, והם זקוקים לברכתי ואמרי-פי; מכאן ואילך בני זה חמדתיו יהיה מנוּי על הברכות; את אשר יברך יהיה מבורך ואשר יטע יגדל ויעשה פרי.
נתקבצו כל יצורי מעלה ומטה ואמרו: אל-אלהים! בידך החיים והמות, מכמני הטוב והרע, צפוּני האור והחושך, ואתה נותן לזה וחוזר ונותן לזה. לך עינים צופיות ואתה חודר לחדרי בטן, תדין כל נמצא על-פי פעלו וגם תשמור חסד ופדות. ואם האדם ימשול בנו ואך הוא יהיה לנו לעינים ובדרכיו נלך – מי יודע, אם לא יתעה גם הוא ונמצאים אנו בלי מטר ובלי ברכה! קרא אלהים ואמר: כל הדברים שאמרתי הם רק למערכת העולם הזה, לעתיד לבוא אשוב לברך כל נשמה וגוף, ואגדתים יחד ואימצתים יחד ולא יפּרדו עוד.
ד. בַּעַל הַבִּירָה
הֵלך אחד היה מהלך בדרך ולא מצא כל מושב ואף יער ונחל לא ראה ויאמר: שוממה הארץ ואין משגיח בה, איו נוטע וזורע. לאחר ימים נשא עיניו והנה בירה גבוהה לפניו. אמר להיכנס לתוכה וחזר על כל עבריה ולא מצא פתח. קרא בקול גדול ואין עונה. והיה מצטער ואמר: אפשר לבירה בלא בונה? ומי זה ייגע לריק? כיון שהרגיש בעל הבירה, שהוא יגע בנפשו, הציץ בו מעל הגג וקרא לו: אני הוא בעל-הבירה! כמקרה הזה קרה לאברהם העברי. ימים רבים התיגע ואמר: וכי אפשר לעולם בלא בורא? וכי שמים נמתחים מעצמם? וכי אפשר שגן נוטע את עצמו? והיה תר בדעתו לעמוד על מהות הדבר. אמר אלהים: מי שהוא הולך לקראתי, אף אני אלך לקראתו. נתגלה עליו ואמר לו: אני הנני הבורא ואני הנני היוצר, כל אשר ראית מעשי ידי הם. התרגש אברהם ואמר: יש מלך לעולם אף אני אעטרהו.
אחרים אומרים: עוד בטרם ידע אברהם את אלהים היה נוטה לדרכי צדק והיה מתרחק מכל רשע ופשע. אם ראה אדם עושה לחברו עוול, נתן נפשו להציל עשוק מיד עושקו, והיה אב ופטרון לכל נדכה ונענה. נראה אליו אלהים ואמר לו: אָהבת צדק ושָנאת רשע, חייך שאני מושחך לנשיא על כל בני-הדורות ויהיו כל בני העמים והלשונות מתברכים בשמך.
אַבְרָהָם
א. סֵפֵר יְצִירָה
מי ימלל גבורות ה' ומי ישוה לו? כשביקש אלהים ליצור את העולם, גלל את הספר הקדמון, הוא ספר יצירה, צפה בו ועל-פיהו ברא מעשה כל יום ויום. ויהי כי כילה מלאכתו אשר עשה, הלך והניחו אצל זאת התורה והיו שניהם שעשועיו מאז. כיון שגדל אברהם והתחיל להכיר את ריבונו, נתן לא אלהים-צבאות את ספר-היצירה להגות בו. ולא הבין בו אברהם דבר ויתעצב ויאמר: מתנה רבה בידי והיא סתומה לפני. אמר לו אלהים: רק אני לבדי דורש באותו ספר, כי לי הגדולה והמלכות, אבל ממך בר-נש ישגב הדבר. נמלך אברהם והלך עם הספר אל עֵבר; וישכימו שניהם לפתחו של שם והיו עוסקים בו שלשתם יחד שלוש שנים, עד שמצאו את הפתח לשער החתום.
ב. בֵּין הַבְּתָרִים
ויהי דבר יי אל אברהם בחזון ובמראה, לאמור: אל תירא, עבדי; שכרך הרבה מאד לעולם הבא ומקום מתוקן לך בראש צדיקי יסודי עולם. אומרים: אותו לילה, שבו נגלה אלהים לאברם, ליל פסח היה, הוציא אותו לחוץ ואמר לו: אברם, אברם, שא עיניך למרום וּספוֹר את כוכבי מעל. אמר אברם: וכי יש כּוח בידי אדם לספור צבא השמים? אמר לו אלהים: כה יהיה מספר זרעך וכולם יעבדו אותי ויתברכו בשמי. הראָה אלהים לאברם במעמד בין-הבתרים ארבע מלכויות מושלות ואובדות. ממשלת כל אחת – אלף שנים, יומו של הקדוש-ברוך-הוא – והיה לעת ערב יצמח קרן בית-דויד ולוֹ יקהת עמים.
ג. מְשַל הָאִילָן
אדם אחד היה מהלך במדבר ביום קיץ. השמש ליהטה ברום הרקיע, ונפש ההלך התעלפה עליו מרעב ומצמא ואין מים ואין לחם. כבר אמר נואש לחייו, וישא את עיניו והנה אילן אחד שצלו נאה, פירותיו מתוקים ומעיין מים חיים נוזל תחתיו. מיהר אליו, אכל מפירותיו, שתה מהמים וישב בצל האילן לנוח מעמלו ונתקררה דעתו עליו. כשקם ללכת לדרכו, אמר האדם לאילן מחַיֵהוּ: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומַר: יהא רעוא1, שפירותיך יהיו מתוקים – העבודה! שאין בכל מרחבי-ארץ אילן נותן פירות טובים מאלה שהאכלתני; אברכך בצל נאה – והנה צלך משיב נפש עייפה, גם מים נמשכים תחתיך, ולמה לך עוד ברכּת המים? אך ברכה אחת בפי: כי יקחו ממך ענף אחד ויטעו אותו בארץ ערבה, יהי גדל בטוב כמוך והיו כל בניך כמוך; אף הקדוש-ברוך-הוא אמר לאברהם: זאת הברכה אני נותן לך, בניך ובני-בניך עד סוף כל הדורות יהיו הולכים בתום דרך כמוך; כשם שאתה חגרת מתניך ועמדת לפני בתפילה וביקשת לפנַי על בריותי, כך לא יפסקו מבני-משפחתך אנשים עומדים בפרץ ומתפללים על הציבור בעת צרה ומצוקה, ואני אהיה עם פיהם, כאשר הייתי עם פיך.
מֵאַגָּדוֹת אַבְרָהָם
א
ונמרוד בן כוש מולך בכל ארץ שנער קדמה ונגבה, והוא גיבור-חיל וידו בכל שכניו המלכים לכבשם לו לעבדים ולהרחיב את ארצו עד בוא השמש; ויתחזק במלכותו ויבנה ערים רבות לשבת וישם בהן מגדלים גבוהים, ויאסוף כל סגולות תבל ושכיות-חמדה ויגדל מכל המלכים אשר היו לפניו, ויצא שמו בכל הארץ. וירם לבו ויתנשא לבן-אלים בגאוָתו; ויצו לכל עבדיו להשתחוות לפניו ולהקריב לו קרבנות ולתת לו כבוד-אלהים. ויעשו כן בכל ארצות מלכותו ויעמידו לו מזבחות וכוהנים, ויאמינו כל העם במלכם, כי אמנם במושב אראלים מושבו, ויתפללו לו בצר להם וישבעו בשמו. ואדם אין אז בכל הארץ להכיר ולדעת את אֵל האמת, אל השמים ואל הארץ, שאין אלהים מלבדו!
ויהי בלילה אחד, וילך נמרוד השדה לצוד ציד, ואיש אין אתו כי כן אָרחוֹ להתגנב ולשום בסתר דרכו, וישא עיניו וירא והנה כוכב גדול עולה ממזרח, ולו ארבעה שבטים, ויקרב אל שאר הכוכבים ויבלע אותם כולם ולא נודע כי באו אל קרבו. וירא וישב לביתו, ויקרא בבוקר את כל חרטומי בבל וחכמיה הגדולים, ויסַפּר להם את החזון אשר ראה, וידרוש מהם, כי יגידו לו פשר הדבר. ויענו אותו חכמיו, היודעים בכוכבים, לאמור: הלא לפניך מלכּנו גלוי הכּל ולמה תנסה אותנו? האותות האלה יגידו, כי הנה בן יוָלד בקצה מלכותך, והוא יסור מן הדרך, אשר הצבת לנו, ויכחש באלהותך, כי את לבבו סרה תהיה. ויחרד נמרוד בלבו לשמע הדברים האלה, ויוָעץ לקדם פני הרעה, ויצו להכריז בכל מדינות מלכותו לאמור: הרגו כל זכר, אשר יולד לכם בשנה הזאת, וכל הבת תחיון! האיש אשר יחמול על הבן הנולד לו להחיותו, יחייב ראשו למלכו; ואשה כי תלד בת, וקיבלה מתנות רבות מאוצר המלך. ויבנו בתים ואוהלים בכל נפות ממשלתו, ויעמידו בהם שומרים לשמור על המילדות. והדת ניתנה. ויהרגו בשנה ההיא כל זכר שבעים אלף במספר, ותעל שועת הנולדים השמימה.
ואמתלא בת כרנבו, אשת תרח בן נחור בן שרוג בן רעו בן פלג בן שלח בן ארפכשד בן שם, הרה ללדת, ותסתיר את הדבר, כי יראה, ותצא המדברה ותמצא מערה חצובה בחגוי הסלע, ותשב שם כל ירחי הריונה. ויהי בלדתה, והנה כל המערה מאירה כשמש מאור פני הנולד, ותשתומם למראה ההוא. ותקח את הילד על ידה ותנשקהו ותקרא לו אברם. וה' נתן בפיה לאמור: הנה הבן הזה יהיה אב-המון-גויים ויתברכו בו כל גויי הארץ ויצו את ביתו אחריו לשמור הטוב והישר, חוקות צדק ומשפט ויהיה לאור-עמים. ותרא, כי לא תוכל הצפינו בביתה, ותקח סדין אחד, אשר הביאה עמה ותעטפהו בו; וחלת דבש שמה אצל הנער ותניחהו במערה ותלך ותאמר, אל תראינה עיני, אם רעה תמצאנו. ויחמול ה' על הנער, בכלות הדבש סביבו, וישלח עֵז אחת מגן העדן ותשב עמו ותניקהו ותשקהו ותהי לו כאם, ויגדל אברם משעה לשעה ומיום ליום.
ויהי בהיותו בן עשרה ימים וגבהוֹ כאיש, וישכם בבוקר וילך במדבר וירא את השמש יוצא לזרוח, כמעשהו יום יום, ויתפלא על אורו ועל זיו פניו ויאמר, אין זאת, כי אדון העולם הוא, אשר עשה את כל אשר אני רואה מסביב, את השמים על ראשי ואת הארץ לרגלי. ויעבוד אברם את השמש כל היום ההוא ויחשבהו לאלהים. ויהי בנטות צללי ערב והיום רד, וירא העובד לתמהונו, כי הנה השמש בא ואיננו, ועל מקומו הולך הירח באור שקט ושלו; וירא את הכוכבים הרבים וכל צבא השמים סובבים אותו בהוד הליל, ויאמר אברם: אמנם שגיתי, הירח, זה אשר אני רואה אותו עתה, הוא אך הוא האלהים המושל בכל ואלה הם עבדיו לשרתו. ויאמן אברם באלהות הירח ויקטר לו, עד אשר גם הלילה עבר ואתא בוקר. והשחר עלה עוד הפעם בהדרו; ותיפעם רוח אברם למראה עיניו ויאמר: גם זה וגם זה אך משרתי המלך הם. ויקם וילך לבקש את האלהים ואת הוד המלך בעצמו…
וימַן ה' לו מעיין במדבר ויטבול בו ויטהר את בשרו, ויהי אך יצוא יצא מן המים, ותיפקחנה עיניו להכיר, כי יש אֵל עולם, אשר יצר את השמש ואת הירח יחד וכל צבא השמים והארץ. ויפול אברם על פניו ויאמר: אכן יש אלהים גדול עומד על אלה ופוקד על כל אשר ממעל ומתחת, ואנכי לא ידעתי. ויתפלל אל ה' ויאמר לו: אני עבדך לעד!
ויהי אחר הדברים האלה, ותזכור אמו את בנה אשר עזבה, ותצר נפשה על פרי בטנה, ותלך המדברה לבקש את הילד, ותבוא אל המערה, אשר בה שמה את בנה, ותרא והנה היא ריקה ואין איש, ותשא קולה ותבך ותלך הלוך ובכה. ויפגוש אותה אברם בנה וישאל אותה לאמור: למה זה תבכי, אשה? ותען ותאמר: ילדי, אשר הנחתי במערה, איננו, טרוף טורף, ואכלתו חית השדה. ויאמר אברם: אל נא תבכי, אנכי הנני בנך אשר תבקשי. ויפג לבה ולא יכלה להאמין לו, כי זה המדבּר אתה, הוא גדול וחכם, והיא אך ילָדתוּ זה עשרה ימים. ויאמר אברם אליה: לא אכחש לך, אמי, אני הוא שילדתיני, ואֵל העולם גידלני בימים המעטים האלה, למען תדעי את שמו הגדול ואת יכלתו הרבה. ותאמר אמו: וכי יש אל אחר בלעדי נמרוד מלכנו, אשר ידענו? ויאמר אברם אל אמו: מה אנוש כי כאל נזכרהו ובן-אדם כי למלך העולם נפקידהו, אין אלהים אחר מלבד עושה השמים והארץ; וזה אשר ברא אותנו כולנו והוא חי וקיים לעד. ותרא אמו, כי אך אמת דובר בנה, ותשק לו ותאמר: גם ברוך יהיה, אלהיך אלהי!
ב
ונמרוד עודנו מולך בארץ שנער, בונה ערים ומבצרים ומחדש מלכותו ואלהותו, ובכל אשר יפנה ירשיע. ויהי היום, והנה חג גדול לו, וכל העם מקטרים ומשתחוים לו ומביאים לו מנחה. ויבוא אברם ממקדש-מלך ויחל להינבא: שמעו קציני שנער וראשי בבל את דבר ה‘. המעט לכם, כי משול תמשלו בארץ, וגם את השמים תאמרו לכבוש ולהידמות לעליון. וישמע נמרוד ויאמר: מי אל מלבדי אשר אשמע בקולו, ואנכי הנני אדון כּל. ויגש אברם ויקרא: הוי מלך כסיל ואויל. הלא ידעת, כי כמעשה הזה עשו הנפילים בימי המבול, וימחם ה’ אלהים ויכחידם מעל פני האדמה; ואתה אך החילות להיות גיבור בארץ, וכבר תתנשא כמוהם, למען הבא עליך ועל עמך רעה ומַדחפה. ויחר אף המלך בדובר הלז, ויצו לתפשו. ויעשו עבדי נמרוד כן, ויחזיקו באברם ויתנו אותו בבית-הסוהר, וישב שם עשרה ימים.
ויקבוץ נמרוד את כל שרי-המדינות והחכמים יודעי דת ודין וישאלם כדת מה לעשות בבן-תרח, אשר הרים ידו בו ויחרף לעיני כל אלהים ומלך יחד? ויקראו כולם קול אחד: המקלל ישרף באש, וירא הקהל וישמע. ויעש המלך כן, ויצו להבעיר אש בכבשן הגדול אשר לו שלושה ימים ושלושה לילות, ויעל הלהב השמימה. ויהי ביום הרביעי בבוקר ויוציאו את המורד לשרפו, וכל עבדי המלך ושריו והפחות והסגנים ניצבים ועומדים מול הכבשן; ועמם נקבצו עם רב מאד כתשע מאות אלף איש, וימלאו כל הככר הרחבה ויטפסו על הגגות ועל ראשי המגדלים, לא נותר אדם, אשר לא בא לראות במחזה, ויכס המחנה כארבה את עין השמש.
ויקחו סריסי המלך את אברם העברי ויפשטו כותנתו מעליו, ויאסרו את ידיו וישליכו אותו לתוך האש הבוערת וירקע כל העם הניצב ברגליו ויקרא: הידד! וקולם כקול יער גדול בבוא הסער. ויהי אשר הושלך אברם לכבשן, התרגשו מלאכי-השרת ויבקשו למהר לרדת שם, לצנן את הגחלים, ויאמר אלהים: הניחו, אני יחיד בעולמי וגם הוא יחיד בין המכירים אותי, נאה ליחיד להציל את היחיד. וירד להצילו.
והיה אברם מטייל בכבשן ומרנן לאלהי השמים. וירא העם ויפלו על פניהם ויקראו בקול גדול: ה' העושה אלה הוא האלהים! וגם נמרוד ירד מעל כסאו וישתחוה לאלהי אברם. מאז החל גם הוא לקרא בשם ה‘. על כן יאָמר: כנמרוד גיבור ציד לפני ה’.
ג. הַחֲלוֹם
ויהי בצאת אברם שלם בגופו מכבשן האש ולא נחרך אף אבר אחד ממנו, כיבדוהו בני-בבל ונתנו לו מתנות רבות ונמרוד איש חרמו נתן לו במתנה את עבדו אליעזר, והוא איש גיבור-חיל וישר הולך.
ויהי היום ונמרוד יושב על כסאו ואיש אין אתו וירדם ותפול עליו שינה עמוקה והוא חולם חלום. וירא והנה הוא וכל חילו עומדים בעמק הכבשן והנה איש בא מן ההר ובידו ביצה וישלך את הביצה על ראשו ותישבר וישפך החלמון והתגבר והיה לנהר גדול ויטבעו אנשים רבים מחילו בנהר והוא נס וימלט ושלושה אנשים עמו, נפנה לראות בחילו והנה יבש הנהר ונתקמץ וליחותו נכנסה שוב בביצה. ויצא מהביצה אפרוח קטן ויעף וינקר את עינו. וייקץ נמרוד ויבּהל למראה. שאל לחכמיו וליודעי-העתים כי יגידו לו את הפשר. ויקרא אחד מהם, שמו היה אנוקי, ויאמר: האיש שראית אינו אלא אברם העברי, אשר שלחת מידך, והאפרוח שראית זה אחד מזרעו, שיכריע אותך באחרית הימים. אם בקולי תשמע, שלח את אחד משריך חרש להפיל את בן-תרח בחרב ותהי לך ולמלכותך תקומה. ואליעזר בא היום לבבל לבקר את משפחתו ובית אביו ויוגד לו דבר אנוקי ואת אשר הוא חורש על אברם. וימהר לשוב אל אדוניו החדש ויאמר לו: מהר והימלט על נפשך, עוד לב נמרוד ברע. ויעזוב אברם את אהלו ועדרו וילך ויתחבא בבית נח ושֵם בּנוֹ.
הַמְּעִידִים
א. בְּבֵית-הַסּהַר
ויצו נמרוד להושיב את אברם העברי בבור-חושך ולמנוע ממנו גם לחם צר ומים. וישלח ה' את גבריאל המלאך להיות חבר לעבדו ונפתחה לו באר מים חיים ותאנה עלתה לזונו והוא יושב ומשבּח למרוֹ. ושר בית-הסוהר, אשר נפקד לעמוד על הבור וגם שמר דבר המלך שלא להאכיל את הנאסר ולא להשקותו, שמע יום-יום את תפילת העברי בוקעת ועולה ממעמקים, ותחרד נפשו גם היא ויאמר בלבו: גדול אלוֹה של זה מאלהי נמרוד, אף אני אשתחווה לו ואעבדהו. היה אברם מזמר מלמטה והוא עונה לעומתו למעלה והד תפילת שניהם ממלא תבל ומלואה, צפרים מרננות, אראלים ומשרתי עליון עונים אחריהם אמן.
ויהי כי גבר הרוח על אותו שומר, עזב את מעמדו ויחל לסובב בחוצות ובשוָקים ולקרא: אלהי אברם הוא האל האמיתי אשר ברא אותנו ונתן לנו את העולם לנחלה, ואלהי נמרוד הוא אל מת ואין תשועה בו. תפשו אותו והביאוהו לפני נמרוד – והוא קורא בקול אדיר: אֵל העולם הוא המלך ואברם החבוש הוא עבדו! ויצו נמרוד להתיז את ראשו בסַיף ונפגם כלי המשחית מיד. ציוה להשליך אותו למים ופלטו הים. ויתמה נמרוד על הדבר. ובכל-זאת לא נהפך לבבו ועוד ידו נטויה על אברם העברי לכלותו.
ב. הַמְקַנֵּא
אברם בן תרח היה חוזר בשוק עם חבילה של צלמים ופסילים על שכמו, מעשי אביו, והיה קורא: מי החפץ לקנות לו אֵל חרש, סומא ואילם, וצלם שאינו מועיל לא לעצמו ולא לאחרים, יבוא ויקנה. פגעה בו אשה אחת זקנה לימים, שהלכה לשוק לקנות בכסף מלא פסל וצלם, ואמרה לו: רוכל אין אונים, אם במה שאתה מוכר בעצמך אינך מאמין, מה יועילו לנו אלה ונמצא שעבדנו כל ימי חיינו לסומים ולחרשים. אמר לה אברם: בחייך, כנים דבריך. אין אלהים אחר אלא זה שממעל, שלו השמים ולו הארץ, לו הים ולו ההרים והגבעות, לו היערות ולו השדות ולו גם הכסף והזהב, שמהם נעשים הפסילים וניצקים הצלמים. אמרה האשה לאברם: מה אומַר ויקבל אותו האל הגדול גם ממני ויציל את נפשי משחת? אמר אברם: אמרי, ה' אלהים הוא אדון בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, הוא ממית ומחיה, מזין ומשקה, משפיע ומעניק, הוא אחד ואין שני לו, הוא גם חי לעולם ולא יראה מות; העידי גם עלי שאני אברם עבדו ונאמן ביתו. קראה הזקנה: מאמינה אנכי באלהי השמים ומאמינה אני בך, הנביא! באה אש ולפפה את שניהם.
ג. הַשָּטָן
ויהי כי הציתו את הכבשן מכל עבריו והלהב עלה וילבן את הכתלים והחום העצום אכל גם עשבי השדה מסביב וכל עוף פורח באויר נשרף, לקחו את אברם, פשטו את מעילו מעליו, אסרו ידיו ורגליו ויאמרו להוליכו לתוך הבּעֵרה. ויבוא השטן ודברי מלאך מגין בפיו ויאמר לאברם: הלא גדול שמך ונברכו בך יושבי הארץ ומזרעך יעמיד אלהים כוהנים לשרת לפניו; אבל אם קופץ אתה כעת לתוך המדורה, אין אתה מעמיד בנים עוד ונמצא שבועתו של מקום אינה קיימת. כפור בשֵם לשעה והצל את גופך משחת, אחר זה תוכל לשוב למרך ולהציל גם את נשמתך. גער בו אברם ואמר: פחוּת ונבזה אתה ובחלקת לשונך רמיה. נתו עיניו בו ונדחה ממחיצתו מהלך חמש מאות שנה; נפנה אחר זה למשרתי המלך ויאמר: הוליכוני לתוך האש ואקיים דבר-המלך…
ד. הַמוֹכֵר
תרח, אביו של אברהם אבינו, חָרש היה ועושה פסילים במלאכת-מחשבת ויצא שם אליִליו בכל הארץ והיו משכימים מכל עֵבר אל ביתו לקנות אלהות ועצבים. ויהי כי גדל אברם מינהו אביו על המכירה ויפקוד עליו לאמור: פסל שמשקלו כך מחירו כך, פסל אבן מחירו נמוך, פסל נחושת עולה במחירו ואלה אשר מכסף וזהב הוצקו אך בחצרות מלכים ושרים ימצאו קנם. ויעמוד אברם על שורת הצלמים מהבוקר ועד הערב והיה מהתל בכל קונה ולא זז ממנו עדי החזירו למוטב ונטע בלבו אמונת אל חיים. בא אליו אדם גיבור לקנות אלוה, אמר לו אברם: וכי נאה לאדם רב-כּוח שכמותך לעבוד לדבר שנושא אתה אותו על כתפך. בא לפניו איש חולה, אמר אברם: מה יועיל לך זה, שחולשתו עוד רבה משלך. רצה זקן לקנות לו פסל, אמר לו בן-תרח: וכי אתה בם שבעים תעבוד לצלם עשהו אבי בראשון לחודש. בא אליו בחור ואמר לו: עד שאתה משתחוה לאבן השתחוה למלך המלכים כה עקר את האמונה בעבודה-זרה מלב כל אחד ואחד וקידש את השם ברבים. אמר אלהים: כן וכן עושה עמי אברם עבדי חסד, חיי, אני גומל חסד לבניו ולבני-בניו עד סוף כל הדורות.
ה. קָרְבָּן לַמֵּתִים
ויהי כאשר שב אברם אל בית אביו מן המערה, אשר נחבא שם ימים רבים, ניגש אל תרח ויאמר: הגד נא לי אבי, מי ברא את העולם? אמר לו תרח: בוא אתי הביתה ואַראך יוצרי-תבל. הביאוֹ אל היכל גדול והנה שנים עשר צלמים גדולים ניצבים שם ומסביב להם פסילים קטנים איו מספר. השתחוה תרח להם ואמר: ברוכים אתם אדני, שעשיתם את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם. יצא אברם ונכנס לחדר אמו ואמר לה: אבי הראני את אלהיו הרבים ואַת קחי נא לי גדי עזים מן הצאן וזבחתיו ועשית אותו מַטעמים והבאתים לאלהי אבי לקרבן, אולי ירצו גם לי. ותעש אמו כן ותקח גדי עזים, שחטתו וטיגנתו בשמן ובדבש, שמה אותו בסל ותתן את המאכל הנותן ריח לאברם בנה. והוא בא והציג את הקרבן בהיכל האלילים ויקרא בקול גדול: מהרו אכלו מן המנחה אשר הבאתי לכם והיטיבו לבכם ופרשו חסדכם גם עלי. עמדו האלים כחרשים ואילמים, אין גם אחד מהם ניגש אל הסף ואין מי מרים את ידו. ויהתל בהם אברם ויאמר: למה תמאנו לטעום מקרבני? ואם מעט לכם ואוסיף עליו מאה מונים ואשחט לכם את כל צאן אבי. מחשים ומחרישים הפסילים, אין קול ואין קשב, אין תנועה ואין הד. השתומם אברם ואמר: מתים המה אלה ואין בהם רוח ובני-אדם חיים ומרגישים עובדים להם, אוי לדור תהפוכות! אוי להן לבריות משתחוות למעשי ידיהן! ורוח ה' לבשה אותו ויקח קרדום בידו וישבר וימגר את כל הפסילים והצלמים ולא הותיר מהם אך את הגדול בלבד ואת הקרדום הניח לפניו.
ותרח אביו בא מן השדה וישמע קול מכת קרדום באבן וימהר ויבוא להיכל – והנה כל אלהיו אשר פעל ויצר מונחים שבורים על הקרקע, אך אחד עוד קיים. ויחר אפו וימהר ויבוא אל אברם בנו ויאמר לו: מה המעשה אשר עשית, להרוס ולהחריב כל אלהי, והבאת עליך רעה אשר לא תמיש ראשך ממנה. אמר אברם: לא אנכי עשיתי זאת, כי אם גדול-האלילים בקנאתו על אֶחיו. אמר תרח: האם יש חיים באלה? וכי אפשר לעץ או אבן לתפוש כלי-משחית בידו? אמר אברם: תשמענה אזניך מה שפיך מדבר. אם מתים המה ובלתי מרגישים, איך תעבוד להם? ולמה תטעה את בני הדור במעשיך ההבליים? ההצל יצילוכם אלהים כאלה שפּה להם ולא ידבּרו, אזנים להם ולא ישמעו? הלא בדבר הזה חטאו אבותינו בימי קדם לזנות אחרי אלילים מעשי אנוש ויביא ה' אלהים עליהם את מי המבול להשחיתם. ואתם תוסיפו לעשות הרע ועבדתם תוהו, תלכו אחרי ההבל ותהבלו. עוד הוא מדבר את דבריו קפץ להיכל הגדול,תפש שוב את הקרדום וַיך על ראש האל הגדול וישברו לרסיסים ויאמר: גם זה לא יחיה, כי מת הוא.
אחז תרח בבנו ויביאהו לפני נמרוד מלכו.
עוֹד מֵאַגָּדוֹת אַבְרָהָם
א. הָעוֹרְבִים
יובל יובל תהלוכות העולם.
וביובל התשעה ושלושים, בשבוע השני, בשנה הראשונה, לקח לו תרח בן נחור אשה, ושמה עדנה, ויאהב אותה ותלד לו בן, ויקרא את שמו אברם, כשם אבי-אמו. ויחכם הנער וימשוך עליו עין כל רואיו.
ויהי כי גדל ויצא אל אחיו, וירא בפשע בני-הארץ, כי נתעו בשוא להשתחוות לפסילים ולאלילים, מעשה עץ ואבן אשר לא ידברו, ויכר את הבורא האמיתי, בורא העולם, ויתהלך לפניו במישרים.
ויהי בהיותו בן ארבע-עשרה וימי זרע בארץ, ויבואו העורבים מחנות מחנות מרחוק לאכול את הזרע ולהשחית עמל האדם; ויתאספו כל בעלי השדות במקלות לגרשם, ואין שומע להם, עוד זה פורח וזה בא וגברו עופות השמים. ולאברם אין מקל, כוחו אך בפיו, ויגער בעורבים לאמור: מדוע ירדתם הנה, גוי עז-פנים? שובו אל המקום אשר בּאתם משם ואַל תהיו לפגע לכּל. וישמעו בקול הקורא, לתמהון כל השומעים, ויעופו מזה אחד אחד. ויתפלאו כולם על חכמת לבו וגבורות רוחו, ויצא שמו בכל ארץ הכשדים ויקנאו בו כל גדולי הארץ.
ב. הַזָּר
ויהי אחרי אשר כרת אלהים את בריתו את אברם ואת זרעו אחריו לעשותם לגוי, ישב בעל הברים באלוני ממרא כחום היום, וישא את עיניו וירא והנה איש אחד בא מן המדבר, והוא שקן ושבע ימים, שערותיו הלבינו וזקנו הלבן ארוך ויורד לו עד מתניו, חבילה על שכמו, והוא מטה ראשו ונשען על מטהו מרוב זקנה. ויהי כראות אברם את הזקן ההוא, ויקם מפּתח אהלו וירץ לקראתו. ויאמר אליו: בי, אדוני, סורה נא אל משכן עבדך; הנח את החבילה בקרן זוית ורחצת רגליך במים ונחת ואכלת פת-לחם וסעדת לבך, ולנת אצלי הלילה, וקמת בבוקר והלכת לדרכך. ויען הזקן ויאמר: לא, כי פה תחת העץ אשען ולא אלין בבית זר. ויפצר בו אברם העברי ויאמר: למה יקל בעיניך עבדך לעבור על אהלי הפתוח לכּל לרוָחה, ואני לא חטאתי לך ולא עויתי לאדם. ויאמר הזקן: גם אנכי כבּד אכבדך, אבל לא אובה להיות עליך למשא. ויאמר אברם: סורה אלי ואל תדבר אלי עוד כדברים האלה. ויאל האיש לסור אליו ולא סירב לא עוד. וימהר אברם וירץ האוהלה, ויקח חמאה וחלב ועוגות-מאפה וישם לפניו וישבו יחד ויאכלו וישבעו, ויותירו עוד. ויבקש אברם לברך את ה' הזן ומפרנס את בריותיו ונותן להם לאכלה כאב לבניו; ולא בירך הזקן עמו וידום. ויאמר אליו אברם: מדוע לא תברך את ה', עושה השמים והארץ, הזן ומפרנס אותנו יחד? ויאמר הזקן אליו: לא אלהיך אלהי ובשמו לא אקרא; לי אלהים אחרים בביתי, מעשה ידי אני, והוא יגן עלי תמיד. ויחר אף אברם בעובד-האלילים ויקם ןיגרשהו מעל שולחנו, ולא נשא פנים לשיבתו. אך הלך הזקן וחבילתו על שכמו, והנה קול אלהים קןרא לאמר: אברם, אברם. ויאמר:הנני. ויאמר אליו אלהים: איה הזקן, אשר ישב זה עתה אתך בצל קורתך ויאכל עמך? ויאמר אברם: הוא לא ביקש לברך את שמך ואקום עליו בחמתי ואשלחהו. ויאמר אלהים אל אברם: הן בן תשעים ותשע שנה האיש הזה, כמוך היום, ואני נשאתי את סבלו תמיד, לחם האכלתיו, בגד הלבשיו, לא החסרתיו מאומה, ולא עלתה על לבי לכרות אותו מעל פני האדמה, ואתה לא יכולת שאת את רוחו שעה אחת ולא נתת לו מקום ללון אתך גם לילה אחד. וירא אברם, כי הרע לעשות, ויפול על פניו ויאמר: אלא, אלי, סלח ומחל לי כי חטאתי. ויאמר אלהים אל אברם: למה זה תפול על פניך, קום והיטבת את אשר הריעוֹת. וימהר אברם, ויקם וירץ אחרי באיש המדברה וימצא אותו כורע תחת אחד השיחים. וירם אברם את החבילה וישימה על שכמו, ויאמר להאיש: סלח לי על אשר שלחתיך ואל תשא עוון לעבדך; ויפצר בו לשוב אל אהלו שנית. ויואל האיש ללכת אליו. ויתן לו אברם מלון טוב באהלו, וישכיבהו על עור עזים ויכסהו בשמיכה, וייטב עם האיש וישלחהו בבוקר לדרכו בשלום.
ג. יִשְמָעֵאל
ולאברם, אשר נקרא שמו אברהם, שני בנים, יצחק וישמעאל. את יצחק ילדה לו שרה אשתו, בהיתה ימים רבים עקרה ולה אין ולד. ואת ישמעאל בכורו ילדה לו הגר שפחת שרה, שנתנה לו שרה למען תיבנה ממנה. ביצחק יקרא לו זרע אמת, כי הוא בן הגבירה, אבל גם את ישמעאל אהב ובירך ותפילתו לאל שדי היתה: לוּ ישמעאל יחיה לפניך. ויהי כי גדלו הנערים יחד ויחלו להציק איש לאחיו, וירע הדבר לשרה על-אודות בנה, ויחלק אברהם את ירושתו בחייו וישלח את ישמעאל בכורו מעל יצחק קדמה, ויתן לו מתנות רבות ויענק לו מכל טוב. ותקח לו אמו הגר המצרית אשה מארץ מצרים ושמה מריבה. ויתקע אהלו במדבר ויפרוץ מאד במקנה ובעבוּדה רבה, ושם על פני גל שבטי קדם ישכון.
ויהי היום ותכל נפש אברהם אחרי ישמעאל בנו, כי לא ראהו זה ימים רבים, ויאמר אל שרה אשתו: אלכה נא לראות את ישמעאל בני וידעתי מה לו. ותאמר לו שרה: לך כדבריך, אך הישבעה לי, שלא תרד מעל הגמל, ואך תבוא שמה ותשוב מיד. וישבע לה אברהם לשמוע בקולה, וימהר וירכב על גמל אחד מגמליו הרבים וישם אל המדבר פניו, ויבוא אחרי שלושת ימים אל משכן ישמעאל. וימצא את האשה לבדה יושבת פתח האוהל, וישמעאל אישה אין, כי הלך אל מקנהו. ויאמר אברהם אל האשה: בתי, תני נא לי מעט מים ואשתה, כי עייף אני מן הדרך. ותמאן ברעת לבה: כּלו המים מן החמת, אין מאום בבית. ואברהם עודנו יושב על הגמל, ולא ירד ממנו; ויען ויאמר אליה: אם פה אין מים, ארכב מזה, אולי יקרה ה' באר לפני. אבל אחת עשי, בשוב אישך הביתה ודיברת אליו כדברים האלה לאמור: בא הנה איש זקן אחד מארץ פלשתים וכזה וכזה מראהו ולא מצאך וילך, כי אץ היה לדרכו, וירא את משכנך וייטב בעיניו, רק יתד האוהל לא ישרה בעיניו, ואם עליך טוב, הסר אותה ושמת אחרת תחתיה. ויפן וירכב ככלותו לדבר, וכמעט רגע חדל גם אבק פרסות גמלו.
ויהי בערב, בשוב ישמעאל לביתו, ותספר לו אשתו את דבר הזקו וצוָאתו אשר מסר לה; ויכּר מיד, כי אביו היה העובר הזה ויבן לדבריו, כי רעה אשתו בעיניו, ויקם ויגרש את האשה ההיא וישלחנה מביתו. וילך אל ארץ אחרת, ויקח לו מבנותיה אשה אחרת תחתיה ויביאה אל אהלו וישמח עמה, וגם ילדה לו שני בנים ובת. ויהי מקץ שלוש שנים ויאמר אברהם אל שרה אשתו: אקום ואלך עוד הפעם אל בני ישמעאל, כי לא מצאתיו אז, ותאמר לו: לך אדוני. וירכב אברהם על גמלו שלושה ימים ולילה, ויבוא לפני משכן אוהל ישמעאל בנו כחצות היום, והשמש קודח בשמים. ותצא אשה טובת מראה מן האוהל, ותאמר אל האורח הבא: סורה נא, אדוני, אלינו ורחצת רגליך ואכלת פת-לחם ושתית מים, וגם לגמלך אשקה, כי אישי איננו בבית והלך לגזוז את הצאן. ותפצר בו וירד מעל הגמל וירחץ וישת ויאכל וייטב לבו ויברך את האשה ויאמר לה: נחפז אנכי לביתי ולא אוכל שבת עד בוא אישך; והיה כי יבוא מן השדה ואמרת אליו: בא אלינו איש זקן, וינח מדרכו באהלנו ויאמר אלי, אמרי לבעלך, היתד ששמת באוהל ישרה בעיני ואל תסירנה לעולם. ויפּרד האורח מאתה בשלום. ויהי בבוא הערב, וישב ישמעאל ממקנהו שמח וטוב לב, ותצא אשתו לקראתו ותספר לו את דבר האיש הזקן ואת הדברים אשר דיבר אליה. וידע ישמעאל, כי גם הפעם ביקרוֹ אביו, וכי טובה בעיניו אשתו אשר בחר, ויאהב אותה שבעתיים. ויקם ויקח אותה ואת בניה וילך ארצה פלשתים לבקר את אביו גם הוא. וישמח אברהם בבואם, ויעש משתה גדול ויזבחו זבחים.
ד. רַקְיוֹן
ויהי בימי אברהם בארץ שנער איש משכיל נבון-דבר ויפה- תואר, ושמו רקיון, אבל עני היה ובידו אין כּל. ויהי כי כבד עליו הרעב בארצו, וילך ארצה מצרים, לבקש לו שם לחם, כי הארץ רחבת ידים ורוב עושר בה; ובה מולך אז אחד מבית פרעה ושמו אשוירש בן ענם, והוא עשה את עצמו כאלהים ויסתתר בהיכלו שנים-עשר חודש, ולא היה נראה לעבדיו ולבני מלכותו, כי אם יום בשנה.
ויהי בבוא רקיון מצרימה ויאמר לבוא לפני המלך, לבקש ממנו חסות ומחיה. ויגידו לו אנשי המקום דבר המלך הסגור, ושעליו לחכות עוד אחד-עשר חודש. – ויצר לו ולא ידע מה לעשות, ואיך יכלכל את נפשו בעיר נכריה ובתוך עם זר? וישת עצות בנפשו, וירא והנה להקת אנשים גיבורי-כוח הולכים בלי מעשה, ויארח עמם לחברה, ויאמר להם: התחזקו והיו לבני-חיל ושמעו בקולי ולכל אשר אצווה אתכם, ומצאתם רוָחה. ויאמרו: הננו לך ולפקודתך. ויצוום לחגור כלי מלחמה, והוא עמד בראשם, ויצאו ויכבשו את בית-הקברים של עיר הממלכה ויאמר להם: כה ציוני המלך, איש איש אשר יביא את מתוֹ לקברו פה, מאתים שקל כסף ישקול על ידי. ויתחזק על אנשי מצרים, ולא נתנם לקבור את מתיהם, עד אשר נתנו לו הכּופר, אשר שם לחוק; ויאסוף רוב עושר ויחי כקצין-עם, הוא ועבדיו.
ויהי לתקופת השנה, ויצא מלך מצרים להיראות לפני עמו כדרכו, ויבואו לפניו השרים והרוזנים ורבים מצירי העם ויאמרו לו: יחי המלך! המלך יחיה לעולם! מה דבר הפקודה החדשה על עבדיך לשקול בעד כל קבורת מת זהב מחירו, וכחוק הזה לא נשמע עוד בכל ארץ מצרים, למיום היותה לממלכה רבה בתבל. ויהי כשמוע המלך את הדבר הזה ויקצוף ויאמר: מי הוא זה ואיזה הוא, אשר מלאו לבו לעשות כן ולחוק חוקים, אשר לא ציויתי ולא עלו על לבי? ויאמרו לו: עשה לנו דברים כאלה. ויתחכם רקיון, בהיוָדע לו קצף המלך, ויקח אלף ילדים וילדות וילבישם שש ורקמה וירכיבם על סוסים לבנים, וישלח אותם מתנה למלך; ומלאכים שלח לפניהם לאמור: הנה עבדך רקיון בא להשתחוות לפניך ותשא לו פנים, כי רק בעבורך עשה את כל החיל הזה, ולמי יעבוד יותר, אם לא למלך המלכים כמוך? ואחריהם בא רקיון, לבוש בגדי אפוד, ןישתחוה לפני המלך שבע פעמים אפים ארצה ויאמר: חנני, מלכי ואדוני. וייטב בעיני אשוירש מנחתו וכל אשר שלח, ויצווהו לקום; וידבר אתו ויתפלא אל חכמתו, טעל חכמת כל בני שנער, ויעשוהו למשנה בכל ארץ מצרים,ואך את כסאו הגדיל ממנו. ויקרא את שמו פרעה2, על כן כל מלכי מצרים, אשר ימליכו במצרים, יקָראו מהיום ההוא והלאה פרעה עד היום הזה.
ה. הַמִּתְחַלֵף
ויהי כי זקן אברם בן-תרח והגיעה עתו להיאסף אל עמיו והוא ישב על מפתן ביתו כחום היום, נשא עיניו והנה איש יפה עינים בא לקראתו. והוא אך מלאך-המות היה ובא לקחת את נפש ראש הנביאים. אמר אברם אל המלאך: מי זה יירא מפני המות, אם כה יפים פניו? ענהו ההלך: בדמוּתי זו איראה אך לתמימים ולאוהבי השם. אמר אברם: הראני-נא את פניך, שבּם תיראה לכל אדם. וישנה הזר תיכף את מראהו ודמות מחצלת לו. נבהל אברם ויאמר: בבקשה ממך, היגלה לפני שוב כנער ותסעד אצלי. ויעש המלאך כן. ויהי כי כילה לאכול, אמר אל אברם: אלהים שלחני אליך למען תשיב לו רוחו. ולא אבה אברם לשמוע לו. הלך לו המלאך ונגלה לפניו בדמות איש כביר-ימים, רועדים כל אבריו מזוקן. הגיש גם לו אברם מַטעמים לאכלה, ולא יכול הזר להגיע את הלחם אל פיו. אמר לו אברם: מה לך? וכמה ימי שני חייך? השיב הזקן ואמר: בן מאתים שנה אני. אמר אברם: לוּ אֵדע כי בהגיעי לימי שני חייך גם אני כושל-כוך אהיה כמוך, כי אז בחרתי מות מחיים. אברם עוד לא כילה לדבּר ותצא נפשו במלאכוּת המלאך.
וימת אברם בשנת חמש-עשרה שנה לחיי יעקב ועשיו.
סְדוֹם וַעֲמוֹרָה
א
עיקר שלוָתה של סדום מיום שנבנתה, לא היה אלא חמישים ושתים שנה, ועשרים וחמש שנים רצופות היה אלהים מרעיש עליהם ההרים מסביב ומביא עליהם זוָעות, שמא יתנו אל לבם וישובו מדרכם הרע; ולא שבו, אטמו אזנם משמוע בקולות שדי.
עוד “פתח להם המקום פתח של תשובה”, ויאמר: ארדה נא ואבינה, הכצעקתה הבאה אלי מארצות עשו, ואז כליה הם חייבים, ואם לא ואדע מה אעשה להם. אמר: אפילו אם אני מבקש לשתוק ולמחול על עלבוני, על מעשיהם עם אותה ריבה לא אוכל לשתוק, ואודיע להם מידת-הדין בעולמי.
ירדו אז בסדום שתי נערות אל המעיין לשאוב מים בכדיהן, ותאמר האחת אל רעותה: אחותי, למה פניך רעים? ותען השנית ותאמר: חברתי, כלו המזונות בבית אבי, וכל בני משפחתי נוטים למות מרעב. – בסדום אין מרחם והחוק אוסר לעזור לדל. – ותלך הנערה ותמלא את כדה קמח ותחליפנה בזו של חברתה, נטלה הרעֵבה את המזון והשבֵעה – את המים. ויהי כי נודע הדבר לשופטי סדום, ויקחו את הנערה בעלת הלב וישרפוה בשוק העיר. עד כה הגיע זדון לבם ורשעתם.
חמישה ראשי-דיינים היו בעת ההיא בסדום: קץ-שקר ורב-שקר, רב-מטה-דין, רב-נבל וקלא-פנדר; וירבו הרע ויטו דין, העשירו את העשיר ופשטו מעל העני את עור עצמותיו, ותימלא ארץ סדום חמס.
וישלח ה' שני מלאכים להשחית את סדום, ויבואו בדמות בני-אדם אל המקום ההוא; ויסורו אל לוט בן אחי אברהם, אשר ישב שם ולא למד ממעשיהם ושמוּר היה אצלו מנהגו של אברהם לקבל את העוברים ואת השבים. וישאלו אותו אורחיו לטיב בני העיר, ולא דיבר עליהם לוט סרה ויאמר: בכל עיירות מושב בני-אדם יש אנשים טובים וגם רעים, ואולם פה רבים הרעים.
והנה טרם ישכבו ואנשי העיר, בהיוָדע להם כי באו זרים לעיר נסַבּוּ על הבית, ויקראו אל לוט ויאמרו לו: איה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו. ויצא אליהם לוט ויאמר: אל נא, אחי, תרעו. ויאמרו אליו: גש הלאה, דבר שחקקו לנו זקנינו ושופטינו אתה בא להרוס. ויגשו לשבור את הדלת. ויך ה' אותם בסַנורים וילאו למצוא הפתח. ויתעו סביב הבית כל הלילה.
ויהי כמן השחר עלה, ויאיצו המלאכים בלוט לעזוב את העיר הנידחת; ויתמהמה, ויחזיקו בו וביד אשתו וביד שתי בנותיו ויוציאוהו מחוץ לעיר; “ומלאך אחד היה מקדר לפניהם את הדרך” שימהרו להימלט, כי ה' כבר התחיל להמטיר על סדום ובנותיה גפרית ואש מן השמים, ויעל קיטור הארץ כקיטור הכבשן.
ב
ויהי באמור ה' לשחת את סדום ואת עמורה על רוע מעלליהם, אמר: המכסה אני זאת מאברהם? מאורע גדול יבוא עתה לעולם, ויראו בני-האדם כי יש דין לפני וכי לא אשא פני רשע, טאיני מגיד זאת מראש לאברהם אוהבי? מיד בא לאברהם ו“הגיד לו מעשה סדום”.
התחיל אברהם מבקש ומתחנן לפני ה' על לוט בן אחיו ויאמר: ריבון עולמים, האף תספה צדיק עם רשע? וכמות בן רשע ימות גם איש בצדק הולך? ויען ה' ויאמר לו: בחייך, אברהם, לא אך את לוט בן אחיך אציל מן ההפכה, אלא לוּ אמצא בכל הככר ההיא אך מספר אנשים חמישים, שלא שיחתו את דרכם ואשא לכל גוי הרשע הזה בעבורם. ויאמר אברהם: ולוּ אך ארבעים תמצא או שלושים או עשרים ואף עשרה. ויאמר ה‘: לא אשחית בעבור עשרה טובים וזכותם דיה להגן. וילך ה’ מעל אברהם, כאשר כילה לדבר אתו, ואברהם שב למקומו. ויאמר אברהם אל לבו: ואם גם עשרה לא ימָצאו בסדום, ונמצא מקום אשר היה עד עתה כגן-אלהים עובר ובטל מן העולם, ונגזלה מנוחתו. –
ואנשי סדום “לא חסו על כבוד קונם”, גזלו וחמסו את כל הבא אליהם; והקימו עליהם שופטי שקר, להטות משפט. וירא ה' וינאץ.
רק לוט היה האחד בסדום שעליו נאמר: הולך את חכמים יחכם, ולמד מעשי אברהם להיטיב עם בני-אדם ואף כי היה לחוקה בסדום, שכל מי שמחזיק ידי גר עני בפת-לחם באש ישָרף, קרא את המלאכים אליו, בבואם סדומה, ויכניסם לביתו. ןירא נער אחד מנערי סדום, והנה אנשים אורחים מארץ רחוקה סרים אל לוט, וירץ ויגד את הדבר לאנשי העיר, ויהי רעש בסדום, ויתקבצו כל יושביה לעשות שפטים במכניס-האורחים ובנכנסים. וימסור לוט את נפשו על הבאים אליו ויצא אליהם להשתיק את חמתם; ולר אבו שמוע לו ויאמרו: עתה נרע לך מהם. ויכו המלאכים את הסובבים על הבית בעיוָרון כל הלילה.
ויהי בעלות השחר, מיהרו המלאכים והחזיקו בלוט ובידי כל אשר לו ויוציאו אותם מחוץ לעיר הרשעה, ויאמרו אליהם: הנה נשפט ה' את עיר מגוריכם באש, מהרו והימלטו ואל תביטו אחריכם; והרי כבר ירדה השכינה באש ובגפרית.
ויעש לוט ככל אשר ציווּהו; אך עדית אשתו סבבה את ראשה להביט לאחור, והציצה בשכינה ונעשתה מיד לנציב מלח.
ועדיין הנציב הזה עומד בירכתי סדום החרבה. כל היום באים השוָרים ולוחכים אותו, עד כי כמעט לא ישאר ממנו מאומה, ובבוא הבוקר והנה הנציב בקומתו כמו שהיה. ויהי כך עד היום הזה.
ג. הֵידוֹר וּבֶן עֵילָם
איש אחד, בן ארץ עילם, הלך למחוז חפצו ועמו חמור אחד נושא כליו וקשורה לו שמיכה טובה ויפה, שמיכת צמר בת גוָנים רבים. ותבוא לו השמש ברחוב סדום ואין איש מאסף אותו הביתה. עוד הוא עומד בחוץ והנה ניגש אליו איש רע ובליעל, שמו היה הידור, ויאמר אליו: מאין תבוא, הלך, ולאן פניך מועדות? ויען האיש ויאמר: מאזרחי עילם אנכי ואני הולך עתה לחברו, לבקר בני משפחת רעיתי, כי אשה לי משם. באה עלי השמש פה ואין איש מכניס אותי לביתו. בני עירך לא טובי-לב המה, ולא ידעו מנהגי הכנסת-אורחים. אמר הידור אליו: אל-נא תדבר כן, אחי, ואל תוציא דיבת בני-גילי רעה. סור אלי, אתה וחמורך, ולון בביתי הלילה, תאכל ותנוח וקמת בבוקר והלכת לדרכך, גם לחמורך די אתי תבן ומספוא. ויעש ההלך כדבר הידור, כי האמין בו ובנדבתו. ובסורו אליו מסר בידו גם את השמיכה למשמרת ויאמר לו: שום עיניך עליה, כי הן נחלתיה מאבותי ויקרה היא לי מכל הוני ורכושי.
למחרת היום אמר העילמי ללכת לדרכו, החזיק בו הידור ויאמר: רק יןם אחד ישבת בצל קורתי ואתה קנית את לבבי וטוב לי אתה מעשרה רֵעים, שב נא אתי עוד יום אחד ואחר זה תקום ותלך, ואלהי עילם יהיה בעזרך ויביאך אל חברון השלוה. וילן התם בסדום עוד לילה אחד. למחרת הזדרז לקום, חבש את חמורו והידור מפציר בו לשבת אתו עוד יום אחד. ולא אבה שמוע לו ויאמר: כבר גדול חסדך עלי, לא אטריחך עוד. הוא אמר ללכת ויפנה אל מיטיבו ואיש חסדו ויאמר: תן-נא לי את השמיכה אשר נתתי בידך ואלך לדרכי. התפלא הידור ויקרא: לא ידעתי, אחי, כי הבאת אתך שמיכה ועיני לא חזו אותה, אך חלום חלמת, אחי. התרגש בן-עילם ויאמר: לא בחלום אך בהקיץ נתתי לך בבואי הנה שמיכת-צמר צבועה וכזה וכזה מראֶהָ. הניח הידור את ידו על שכמו ויאמר: אל-נא תתרגש, רעי, על לא-דבר, רק חלום חלמת ובדמיון חשוב נחשוב הרהורי-ליל לדברים קרו ויאתיו. ויריבו איש את רעהו. הלז אומר: בהקיץ נתתי לך שמיכה יקרה ופקדתי בידך. והלז אומר: לא כן, אך חלום חלמת וזה גם דבר הפתרון: בשובך לביתך תקנה גן חמוד ונטעת בו כל עץ פרי למינהו. השתומם העילמי על עזותו של בעל-הבית ויחזק בערפו ויאמר להכותו. אמר הידור אליו: אני אך לטובה פתרתי לך את חלומך, ואתה לא לבד כי לא תשלם לי את שכרי, כי עוד תרים את ידך. חי אלהים! לא ראיתי איש עיקש ממך. ואתה פתח את כיסך ושלם לי שכר הפתרון. דרכי לדרוש מכל איש ארבעה כסף בשכר פתרון חלום, ואתה תתן לי רק שנַים, כי על כך לנת בצל קורתי. לקח העילמי אבן בחמתו ויאמר להשליכה על ראש הידור. הקדימו הוא וַיך אותו על לחייו ויזל דמו עד למדיו. אמר הידור: תן לי עוד שני כסף בשכרי, כי הקזתי את דמך ורופא נאמן אנכי. עוד הם רבים יחד ויתקבצו אנשי סדום ויחלו ללעוג לאיש הנענה ויאמרו אליו: אם תוסיף להתמהמה בגבולנו נקח גם את חמורך ממך. עשו כדברם, לקחו כל אשר לו ויציגוהו ערום כביום היוָלדו. והוא הולך הלוך ובכה במר נפש ובעצבון-לב על כל הנעשה לו בקרית סדום הרשעה.
קרבן ופדות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
עֲקֵדַת יִצְחָק
א
ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם. ויאמר ה' אל השטן: מאין תבוא? ויען השטן את ה' ויאמר: משוט בארץ ומתהלך בה. ויאמר ה' אל השטן: מה תדבר אלי על בני, אשר שמתים בארץ מטה לרשתה ולעבוד בה. ויאמר השטן אל ה‘: לא בנים אלה לך וגם לא עבדים נאמנים: ראיתי והתבוננתי, כי יעבדוך ויזכירוך בני הארץ, בעת בקשם מלפניך דבר, כי נתון תתן להם; והיה כאשר תשמע בקולם ותפתח להם את ידך הנדיבה, שכוח ישכחוך ולא יוסיפו לזכור אותך עוד. והן גם אברהם בן תרח, אשר בו תתפאר, בעת אשר לא היו לו בנים להנחיל אותם את ברכתו, עבדך כל הימים, ובנה לך מזבחות וקרא בשמך; ועתה כי נולד לו יצחק בנו ויגדל, עשה משתה גדול לכל יושבי ארץ ואותך, מושיעו ופטרונו, עזב, ולא הקריב לפניך לא שור אחד ולא פר אחד; והנה כבר מלאו ליצחק שלושים ושבע שנה, וחדל לזבוח לפניך זבח, כאשר אהבת. ויגער ה’ בשטן ויאמר אליו: אל תדבר סרה בעבדי אברהם, כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר לפני וירא אותי וסר מרע; חי אני, כי אם אמרתי לפניו היום, הקרב תקריב את יצחק בנך והעלהו עולה כליל לפני, לא ימנעהו ממני; ואף כי אומַר אליו הקרב לפני מן הצאן ומן הבקר. ויען השטן את ה‘: דבּר נא כדבר הזה אשר אמרת באזני אברהם, וראית אם לא יסור מדבריך ואם לא יעבור על מצוָתך. וישב השטן לדרכו. וה’ אמר: נסה אנסה את אברהם.
וירא אליו ה' ביום ההוא ויאמר אליו: אברהם, אברהם. ויאמר: הנני. ויאמר ה‘: קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומַר אליך, ושם גם ענן כבודי. ויאמר אברהם אל ה’: הנני לך ואתן לך את בני אשר אהבתי, אך קבלהו ברצון לפניך. ויעל ה' מעליו, ככלותו לדבר עמו, ואברהם שב האוהלה, והיה מוכן לקיים מצוַת אלוהיו. אך בדבר שרה הכה לבו אותו ויאמר בלבבו: איך אגש ואומר אליה, תני את בנך לה' לעולה? והיה בשמעה את זה תבעת ותתחלחל ותוציא את נפשה ולא תחיה. וישכל את דברו ויבוא וישב לפני שרה אשתו ויאמר אליה: בננו יצחק גדול ובא בימים, ועוד לא למד עבודת-אלהים, אלך לי למחר ואביאהו אל מדרש שם ועֵבר, ושם ילמד לדעת את ה' ואת דרכיו. כיחש לה אברהם. ותידוֹם שרה, כי נפשה קשורה בנפש הנער. ואחרי זה דיברה אך אברהם אישה: טוב אשר דיברת, לך ואדוני עמו; אולם אל תרחיק אותו ממני ימים רבים. ויאמר אברהם אל שרה: בתי, חלי-נא את פני ה' אלהינו, אשר יעשה עמנו טובה. – השמש נטה לערוב, בדבּר אברהם ושרה את דבריהם אז, ואברהם התאפק לבל יפרוץ פתאום בבכי, כה המה נפשו לרחשי לב-אם.
וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, ותקם גם שרה, ועמה כל שפחותיה ועבדיה, ותקח בגד טוב מבגדי החמוּדות, אשר אתה בבית, ותלבש את יצחק, ותשם לו מצנפת על ראשו, ואבן יקרה על המצנפת, ותכן צידה לדרך, ותצו את אברהם עליו. ותאמר שרה לאברהם: בי, אדוני, שים עינך על הנער, כי יחיד הוא לי, ואל נא תעזבהו; אם רעֵב הוא האכילהו, ואם יצמא השקהו מים, הרכיבהו על החמור, ואל תניחהו ללכת ברגליו, ולא ישב כחום השמש בלהט השמים. ותכל לצוות את אברהם ותבכה. ותחבק את יצחק בזרועותיה ותוסף לבכות. ותבך כל המחנה, אשר הלכה לשלח את אברהם ואת יצחק בדרך. ותהי הפרידה קשה בין המלוים וההולכים. ותשב לה אחרי-כן שרה מעל יצחק, וישובו עמה כל שפחותיה ועבדיה; ואברהם הלך הלאה עם יצחק בנו, להעלותו עולה לפני ה', כאשר ציוָהו.
וירא השטן, כי אברהם עומד בנסיונו, ויצר לו ויאמר: אם ינצח בן-האדם אותי, אנא אני בא? וישלחני ה' אלהים מלפניו לאחת מנקרות הצורים ויאברני שם מאסר עולם. ויתחפש ויעבור בדרך לפני אברהם בתואר איש זקן ושפל-רוח. ויטהו הצדה ויאמר אליו: הלא ידעתי לאן פניך מועדות היום, הכסיל או בער אתה, כי אמור תאמר לעשות כזה לבן-יחידך; נתון נתן לך אלהים זרע באחרית ימיך, לעת זקנתך, ושמר לך את בריתו, והנך הולך לאבדו על לא חמס בכפו; תאמר, כי מאת ה' זאת הפקודה לך, אבל לא עשה יעשה ה' לאיש רעה כזאת לאמור לו: לך ואבּד לשמי את בנך. וישמע וידע אברהם, כי זה לשטנה יעמוד לו, להתעותו מדבר אלהים, ויאמר לו: לא תוכך כברך ואך החפץ להרע ידבר מתוך גרונך, ואני אך את מצוַת אלהי אשמור. וירא הזקן, כי הדבר ממנו והלאה ויפן ויעלם. ויתלבש השטן אחרי שעה בדמות בחור יפה-תואר ויפה-מראה, ויבוא לפני יצחק – והנער הולך אחרי אביו – ויאמר אליו: הלא ידעת אם לא שמעת, כי אביך הזקן והכסיל הזה יובילך אל הר אחד להעלותך שם לעולה חינם, וה' לא ציוָה ולא פקד זאת; ואתה קום והתאזר ואל תשמע אל אביך ואל תאבה לו, ולמה תאבד את נפשך ןלא תראה עוד חיים בארץ, וכל ההולך ממנה ונספה, לא ישוב לראות עוד אור וימושהו חושך לעולם. ויעזבו יצחק ויתקרב אל אברהם אביו ויאמר אליו: כזה וכזה ידבר באזני בחור זה, ואני לא אדע, מה אשיב אותו דבר? ויען אברהם ויאמר ליצחק בנו: הישמר לך ממנו, כי שטן הוא לנו להעבירנו ממצוַת אלהינו. וירא השטן, כי לא יכול להם בדמות אדם, ויתהפך מיד לנחל גדול ורב, וחצה את הדרך לפניהם. ויגיעו אברהם ויצחק ושני הנערים ההולכים עמהם עד המקום ההוא. ויראו נחל רב ועצום לפניהם ומעבר אין. ויבואו בתוך המים, ויגאו ויאמרו להטביעם. ויכר אברהם כי אין זה כי אם מעשה השטן, ויגער בו; ומיד יבשו המים והיו כאין ויעברו בשלום.
ב
לפי נוסח אחר כך היה הדבר.
קדמו השטן את אברהם, בלכתו את יצחק ואת נעריו להר המוריה, ונדמה לו כזקן, ויפן ויאמר אליו: לאן אתה הולך, אברהם? ענה אברהם ואמר לשואל: להתפלל לפני אלהי אני הולך. אמר הזקן אל אברהם: אם אך להתפלל חפצך, מה דבר העצים אשר שמת על כתפך? ולמה אש ומאכלת בידך? רחה 1 אותו אברהם במה ויאמר: שמא נשהה שם בהר יום או יומַיים ונשחט ונאפה ונאכל. ויען הזקן ויאמר לאברהם: אברהם, אברהם, למה תכחש ממני, ואני הייתו עומד מאחורי הפרגוד ואשמע בדבּר אלהים אליך, קח נא את בנך את יחידך והעלהו לי לעולה, ואתה אומר כי חכם אתה, איך ילך אדם, שנתן לו אלהים בן למאה שנה, וחיכה לבואו במרת נפש ימים רבים, הוא ואשתו, ויאבד את חייו, ויעקור בידיו את זרעו? עליך אומר המשל: מה שהיה ביד האדם, הנה אבדוֹ. ויאמר אברהם אל השטן: אמנם כן ציוָני האלהים, ואני אך את דבריו אשמור ונפשי ונפש בני נתונות לו. וילך ממנו המשטין, ונדמה לבחור, ויעמוד על ימינו של יצחק בן אברהם, ויחל לדבר עמו ויאמר אליו: לאן אתה הולך, יצחק? ויאמר יצחק: ללמוד תורה במדרשו של שם ועֵבר אני הולך. אמר הבחור אליו: בחייך תלמד שם או לאחר מותך? תמה יצחק ואמר: איך תאמר כזה, וכי יש אדם לומד והוגה בספרים והוא כבר מת? התפשט הבחור מלוא קומתו וקרא ליצחק: עלוב בן עלובה! כמה תעניות נתענתה אמך, עד שלא נולדת, וכמה דמעות שפכה לפני אל מרומים, כי יפקדה בבן, והנה שמע אליה ויתן אותך לה, והיא טיפּחה וריבּתה אותך, והנך איש בין אנשים, והשתטה אביך ללכת להעלותך לעולה ולעקור חייך מן העולם. ויאמר יצחק אליו: גם אם כדבריך יקרני ואינו הולך לשם ועבר, כי אם להיעקד על מזבח, לא אעבור על דעת יוצרי ועל ציווי אבי. חזר יצחק ואמר לאברהם: שמע מה ידבר באזנַי בחור זה ומה יספר לי על-אודותי. ויאמר אברהם אליו: אל תפנה אל דבריו, והוא רוצה אך להיות לנו למפגע. וירא השטן, כי לא יכול להם בדבריו, וירף מהם ונתהפך לפניהם לנהר גדול ושוטף; ויבוא אברהם והנערים בנהר, ויתגברו הגלים ויבואו עד צוארם, ועוד הולכים הלוך וגאה. באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים ואמר: ריבון העולמים! אתה בחרתני ונגלית עלי ואמרת לי, אני יחיד ואתה יחיד, על ידך יוָדע שמי בעולם, כי תעלה את בנך קרבן לפני; ולא עיכבתי אפילו שעה, והריני הולך למלא אחר מצוָתך, והנה באו מים עד נפש, אם אני או יצחק בני נטבע במים, מי זה יקיים את דברך? ועל ידי מי יתקדש שמך? ויען אלהים את אברהם מן השמים: חייך, שאך על ידכם יוָדע שמי בגויים. מיד סילק את השטן מלמטה וסר הנהר כהרף עין, והנה עומדים הם ביבשה.
וילך אברהם ויצחק אל המקום אשר אמר אלהים. ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, וירא את המקום, אשר אמר לו האלהים, מרחוק, והנה עמוד אש עליו מן הארץ ועד השמים, וענן כבד על ההר. ויאמר אברהם אל הנערים: האם רואים אתם דבר בהר? ויענו ויאמרו: הר ככל הרי הארץ אנו רואים. ויאמר אברהם אל יצחק: בני, מה אתה רואה? ויאמר יצחק: עמוד אש וענן אני רואה. וידע אברהם כי יצחק בנו נרצה לעולה. ויאמר אל הנערים: שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה ונשתחווה. וילך אברהם את יצחק לבדו. ויספר אברהם ליצחק, כי בו בחר אלהים לעולה; ויקבל עליו גם יצחק את מצוַת-אלהים בשמחה ובטוב לב. ויבואו אל המקום. ויגש אברהם לבנות את המזבח; ויהי אברהם בונה ויצחק מגיש לו את האבנים ואת החמר, וכה בנו יחד את המזבח באחוַת-אלהים. ויקח אברהם את העצים ויערכם על המזבח, ויעקוד את יצחק בנו ויניחהו על המזבח ממעל לעצים, ויפשוט יצחק את צוארו לפני אביו. וישלח אברהם את ידו לקחת את המאכלת לשחוט את בנו. ויֵרא מלאך ה' אל אברהם ויקרא אליו מן השמים ויאמר אליו: אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי רק לנסותך באתי; ועתה ידעתי כי ירא-אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. ויצר לאברהם להניח את המזבח כך בלי קרבן, וישא את עיניו, וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, והוא מתאמץ להתקרב אליו, והשטן ואחז בו. ויקם ויתיר את יצחק ויקרב אל האילן, ויקח את האיל עמו, ויקפוץ האיל על המזבח ויפשוט גם הוא את צוארו, לאמור: הקריבו אותי לאלהים. וישחטהו אברהם ויעלהו לעולה תחת יצחק; ויז אברהם מדם האיל על המזבח ויאמר: זה תחת בני, וזה הדם יחשב היום כדם בני לפני ה‘, ויכל אברהם את כל העבודה באיל ותירצה לפני ה’ ותיחשב כיצחק. ויברך ה' את אברהם וזרעו ביום ההוא.
ג
ויצחק בן אברהם הולך הלוך וגדול, וילמדהו אביו את דרך ה' ואת דרכיו וה' עמו. ויהי היום והנה הוא וישמעאל אחיו יושבים באוהל ושחים. ויתפאר ישמעאל על יצחק לאמור: בן שלוש-עשרה שנה הייתי, כאשר דיבר ה' את אבינו להימול כל זכר; ואעש את דבר ה' ולא מריתי את פיו ולא מנעתי מאבינו לעשות בי כמצווה.
ויען יצחק ויאמר לאחיו: למה תתפאר עלי בדבר הזה? חי ה' כי אם אמור יאמר לאבי לקחת אותי ולהעלות אותי כליל לעולה, כי אמסור אותי ואת נפשי מיד לה'.
בלילה ההוא נגלה אלהים אל אברהם ויאמר לו: הקרב נא לי את יצחק בנך באחד ההרים. אנר אברהם לאלהים: ריבון עולמים! באיזה הר אקריב את בני לפניך? שוב אמר לו אלהים: בכל מקום אשר תראה את כבודי בדרך עומד וממתין, הנה שם תבנה את המזבח. –
וישכם אברהם בבוקר ויקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו, ויחבוש את החמור לדרך. זה היה החמור בן האתון, שנבראה בין השמשות, עליו גם רכב משה, בבואו ממצרים בדבר ה', ועליו עתיד בן-דויד המשיח לרכוב, כי יבוא לגאול את ישראל.
בן שבע ושלושים שנה היה יצחק, בלכתו אל הר המוריה, וישמעאל היה בעת ההיא בן חמישים. ובלכת אברהם ויצחק ראשונה ואליעזר וישמעאל הולכים אחריהם, התחילו שניהם דנים זה עם זה. ישמעאל אומר לאליעזר: עתה יקריב אברהם אבי את אחי הקטן לעולה על המזבח; ואני בכורו ויחיד לו ואקום ואירש את אבי. ואליעזר אומר לישמעאל: אותך ואת אמך כבר הסיר אברהם מנחלתו; ואני הנני עבדו הנאמן, משרתו כל הימים, ואני יורשו. ויושב בשמים קורא: לא זה ולא זה יירש את אברהם עבדי!
ביום השלישי הגיעה השירה לצופים. ויהי בבואם לצופים, ראה אברהם את השכינה עומדת על ההר – וישאיר את הנערים במקום ההוא. ויקם וילך את יצחק. ויהי בלכתם לבדם, נפנה יצחק ואמר לאברהם אביו: הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? ויאמר אברהם אך יצחק בנו: אתה הנך השה, בני. ויאמר יצחק: אם ה' בחר בי, אעלה על מזבחו.
ויהי בבואם אל ההר, הראה אלהים לאברהם באצבעו על סלע גדול ויאמר אליו: זהו מזבחי מעולמים. זה גם היה המזבח שעליו הקריב אדם הראשון, אחריו הקריבו עליו קין והבל אחיו, ואחריהם נח ובניו, כי הניחם ה' שארית אחרי ימי המבול. ניגש אברהם וקשר שתי ידיו של יצחק ושתי רגליו ועקדוֹ על המזבח, שם עליו את האש והעצים, ויכרע עליו ככוהן מעריך את קרבנו, ואימץ את זרועו, ויקח את המאכלת בידו, למלא בה את דבר ה‘. ואלהים במרום יושב על כסאו ורואה “אב עוקד” את בנו בכל לב ונפש ו“בן נעקד” במסירת לב ונפש, וישניע את קולו מבין הכרובים לאמור: אל תשלח ידך אל הנער. עמד אברהם והקריב את האיל תחת בנו; ועלה ריח-ניחוח של האיל לפני כסא-הכבוד כדיר-ניחוח של יצחק. ויברך ה’ את אברהם בעולם הזה ובעולם הבא.
אומרים שכאשר נגעה המאכלת בצוארו של יצחק, נבעת ופרחה ויצאה נשמתו. ויהי באכול האש את האיל, “חזרה הנפש לגופו” של יצחק, ויצירו אברהם ויחי ויעמוד על רגליו. וידע יצחק כי גם שאר מתי עולם עתידים לחיות באחרית הימים כמוהו.
באותה שעה פתח ואמר: ברוך אתה ה' מחיה המתים!
ד
כשבּיקש אלהים לברוא את האדם במעשה בראשית, ניגשו מלאכי-השרת ואמרו לו" מה אנוש כי צזכרנו ובן-אדם כי תפקדנו? ענה אלהים ואמר להם: אתם ממאנים ביצירת האדם, מפני שאתם צופים ורואים בדורו של אנוש, כי יקום לחלל את שמי, ואני אַראה לכם כבודו של בן-האדם, והוא אברהם העברי, שיקום אחרי ימי המבול לעבוד אותי ולקרוא בשמי, וראיתם אב מקריב את הבן לפנַי והבן מקבל עליו את מצוָתי באהבה.
כה אמר ה' אל אברהם כאשר גדל יצחק בנו אשר אהב: קום ולך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה, כי כן אמרתי למלאכי מקדם; מיד וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו. בוא וראה כמה עבדים וכמה שפחות היו לו לאברהם, וכי לא יכול לאמור להם לחבוש לו את חמורו לדרך? אבל הוא בעצמו עשה את הדבר הזה, “ללמדך זריזותו”.
מסורה היא שאותו מקום, שעליו אמר ה' להקריב את יצחק, עמק היה; אבל אחר אשר חשב להשרות בו את שכינתו ולהקים שם בימי דויד גם את המשכן, אמר לעצמו: אין דרך מלך לשכון בעמק, אלא במקום גבוה ונראה לכּל מרחוק. מיד נישא אלהים אותו מקום ועשהו הר. ואברהם ויצחק הולכים שניהם יחדיו אל המקום, בלב אחד וברצון אחד, “זה לשחוט וזה להישחט”.
ויהי בבואם אל המקום, ויעמיד את המזבח, ויערוך את העצים וישם את יצחק בנו עליהם, וביקש לקחת את המאכלת, שמע בת-קול מן השמים לאמור: אל תעש כדבר הזה. נפנה אברהם ושאל: מאין יבוא הקול? ויען אותו מלאך: ה' שלחני אליך לאמור, אל תעש מאומה לבנך. אמר אברהם אל המלאך: כשציוה עלי אלהים להקריב את בני, הוא בעצמו דיבר עמי, ועתה ישלח את שליחו; יקום הוא ויעיד בי ואז ארף מבני. “מיד פתח האלהים את הרקיע ואת הערפל” ויאמר לאברהם: בי נשבעתי, כי לא אובה עוד בקרבן יצחק בנך.
וישא אברהם את עיניו וירא, והנה איל אחד נאחז בסבך בקרניו. מלאך מבני מרומים הביאוֹ מגן-העדן, ותחת עץ החיים היה רועה עד היום ההוא ושותה מן המים שעוברים תחתיו; והיה ריח בשרו נודף בכל העולם. ויקם אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת יצחק.
ויעזוב אברהם את מקום המזבח וישב אל המקום, אשר חיכו לו הנערים, בשלום; כיון שראו אותו, התחילו אומרים: בּוא-יבוא ברינה נושא אלומותיו.
ה
והאלהים ניסה את אברהם.
היוצר הזה, כשהוא בודק את כלי הכבשן שלו, אינו בודק את הרעועים, כי אינו מספיק להקיש עליהם אחת, והוא שוברם, אלא בודק את הקנקנים הברורים, שאפילו מקיש עליהם הרבה פעמים אינו שוברם; כך לא ינסה אלהים את הרשעים, אלא את הצדיקים; ועל זה גם נאמר: ה' צדיק יבחן.
ויאמר ה' אל אברהם: קח את בנך והעלהו לעולה על אחד ההרים, אשר אומַר אליך. ויאמר אברהם אל ה': ריבון העולמים! וכי יש קרבן בלי כוהן? אמר לא אלהים: כבר מיניתיך כוהן.
וישכם אברהם בבוקר וילך אל יצחק ואל הנערים, ויקח את עצי העולה וישם על בנו. והיה יצחק דומה, “כזה שהוא טוען צלובו בכתפו”.ויבואו אל המקום, אשר אמר לו אלהים. ויבן שם אברהם את המזבח ויעקוד את יצחק בנו. הוא שולח יד ליטול את הסכין, ומעיניו יורדות דמעות ונופלות לעינו של יצחק; ובכל זאת הלב שמח לעשות רצון יוצרו. ומלאכי-השרת נתקבצו כיתות כיתות למעלה וקוננו וקראו: נשמו מסילות, שבת עובר-אורח!
מיד קרא אלהים למיכאל ויאמר אליו: מה אתה עומד על יד כסאי, לך ועצור ביד אברהם, לבל ישלח ידו בבנו. ויקרא מיכאל אל אברהם ויאמר אליו: אל תשלח ידך אך הנער.
באותה שעה נשא אברהם את עיניו לשמים ויאמר: ריבונו של עולם! בשעה שיעמדו בני בצער, תזכור להם זאת השעה, שאני עומד לפניך. וישא את קולו ויבך.
ונאספו דמעות הללו בנאד תחת כסא-הכבוד, והן שמורות שם לנצח…
ו
בוא וראה, כמה הקדוש-ברוך-הוא מחבב את הצדיקים ומפרסם את מעשיהם הטובים לכל באי עולם. לא נצרך לנסות את אברהם אלא להודיעו קושטו ואמונת לבבו לכל באי עולם.
ויאמר אלהים אל אברהם: קח-נא את בנך. איו נא אלא לשון בקשה, אמר לו לאברהם: בבקשה ממך, עמוד בנסיון זה, שאם אתה שומע בקולי בלב שלם, כאשר אמרתי עם לבבי, כל מה שבראתי בעולמי, לא בראתי אלא בשבילך; ואם לאו, אין פתחון-פה בדבר, והנה כל עמלי במעשה-בראשית אך בכדִי הוא.
וישכם אברהם בבוקר לשמוע בקול ה' ויקח עמו את יצחק. אותו היום עשרים ושבעה באלול היה. ותבוא שרה ותאמר לאברהם: לאן אתה מוליך את בננו? ויען אברהם ויאמר לה: לימדני אלהים אמש דבר אחד במעשה-מרכבה ועתה אלך ואלמדהו.
וילך אברהם את יצחק מהלך שני ימים ולא ראה כלום. עמד בתפילה לפנו בוראו ואמר: ריבון העולמים! הרי כמה הרים וגבעות לפני ואיני יודע, איזה הר איוית למושב לך? מיד הגביה ה' את הר המוריה יתר מעל כל ההרים, וירא אברהם עמוד הענן רובץ על ההר.
והיו מלאכי-השרת צועקים ובוכים במר נפש, בשעה שערך אברהם את המזבח על ההר ואומרים לפניו: אדון עולמים! אברהם מקריב את בנו, ואתה נשבעת ואמרת לו: ביצחק יקרא לך זרע. ויען ה' ויאמר להם: אני בחנתי את אברהם, כי נאמן לפני, “ולבו שוה ללבי”. אתם שהטרחתם עליו, רדו והצילו את יצחק. מיד שלח אליו מלאך רחמים. ויקרא לאברהם: אל תעש לנער מאומה! פנה אברהם אל ה' ואמר: איני זז מכאן עד שתישבע לי בשמך הגדול, שלא תביאני עוד לידי נסיון.
איל זכר היה הולך בראש עדר צאנו של אברהם, ושמו יצחק, כשם בנו. ויץ גבריאל ויביאהו לפני אברהם, ויעלהו לעולה תחת בנו.
אומרים: בשעה שהיה יצחק כּפוּת על המזבח, היה מלאך-המות רבוּץ כנגדו ואמר: מיד אחרי שישלח בו אביו יד, אמהר ואקח לי את נשמתו. כיון שראה, שכל יושבי מרום מלמדים זכות על הנעקד, אמר: “אין אויב לזה”.
ושוב אומרים: כל אותו יום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתר ויוצא. אמר ה' לאברהם: אברהם אברהם, שא עיניך וראה את האיל הזה, כמו שהוא נאחז וניתר, נאחז וניתר, כך עתידים בניך להיות נאחזים בעוונות ומסתבכים במלכויות, גולים ובאים המה מבבל למדי, ממדי ליוָן ומיון לאדום. נבהל אברהם ואמר לה‘: ריבון עולמים! האם כה יהיו עם נודד לעולם ומנוחה לא תהיה להם? ענה ואמר לו ה’: אל תירא, אברהם, סופם להיגאל בקרניו של איל זה, וביום ההוא יתקע בשופר גדול לחירוּת עולם. ויפול אברהם על פניו וישתחוה.
ז
חטאוֹ של אדם היה, כי הציץ בשכינה, בשבתו בגן-העדן, וה' אמר: לא יראֵני בן אדם כבן-משק ביתי ויתרגל עמדי. ויהי כי הקריב הבל בנו את קרבנו לפני ה‘, ותרד אש מן השמים ותאכל את קרבנו, הסתכל גם הוא באש ה’ יותר מן השיעור ונענש. ונתגלגלו נשמות אדם והבל ובאו באברהם וביצחק; ובא זה לתקן חטאו של זה וזה לתקן חטאו של זה. ויעש אברהם את המזבח על ההר מכוּון נגד כסא-הכבוד ממעל; ויערוך את העצים, ויעקוד את יצחק בנו; ובהיעקד יצחק על המזבח, נעקד עמו רוחו של אדם הראשון, ורוח נאחז ברוח.
ואוריאל המלאך, בעל האש של מעלה, רובץ כארי על גבי המזבח, הלא הוא המלאך, ששימש לפני אברהם בבין-הבתרים והוא גם היה מוכן להעלות את העולה מאֵילו של אברהם; ויקרא לאברהם מעל המזבח: אל תשלח ידך את הנער, עתה ידעתי, כי ירא אלהים אתה.
וישא אברהם את עיניו, והנה איל אחד נאחז בסבך, ותבוא באיל נשמת יצחק, שפרחה ממנו, ויקם ויקריבו תחת יצחק בנו, ויכללו בקרבן זה, גן נשמות אדם והבל; ותעלינה עלה שוב למרומים.
אומרים, כי מטור אילוֹ של יצחק עשה לא אליהו התשבי אזור במתניו באחרית הימים; ויהי גם הוא קורא לאלהים ולטהרת האדם.
ח
ויהי כאשר הקריב אברהם את האיל, והקרבן עלה לרצון לפני ה' חרה אפו של סמאל, שלא עלתה לו תאוַת לבו, לבטל ולהשבית מעשב קרבן זה, ויאמר להינקם באברהם. מה עשה? הלך והתיצב לפני שרה ויאמר לה: אי, שרה, האם לא שמעת מה שנעשה היום בעולם ולא תדעי אף שמץ ממנו? ותען שרה ותאמר: לא שמעתי ולא ידעתי דבר. אמר לה השטן: אם כן אנכי אגיד לך, את אשר היה לבנך: הנה לקח אברהם אישך לנער יצחק, והעלהו על מזבח לקרבן לפני ה'; וזה דבר סתר, שהיה עמו, בלכתו עם הנער מעמך וכיחש לך. והנער בוכה ומילל על המזבח, כי צרה נפשו ואין שומע לו; נהפוך נהפך לב האב עליו לאכזר. וכשמוע שרה את הדבר הזה, אשר קרה לבנה ליצחק, יללה שלוש יללות, ופרחה נשמתה ממנה ומתה. ויבוא אברהם אל ביתו וימצא אותה מתה לפניו.
אחרים אומרים: התלבש השטן בדמות יצחק והקדים לבוא אל שרה. ותצא לקראתו בלב מפכה ותאמר אליו: מה נעשה עמך, בני? הגד לאמך ואל תכחד. ענה ואמר לה: נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות, והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח וסידר המערכה, והעריך את העצים ועקד אותי על המזבח, ולקח את המאכלת בידו להעבירה על צוארי; ולוּ לא קראו לו מן השמים כי לא יעשה לי מאומה, כי אז בנפשי היה הדבר ולא עמדתי עתה חי לפניך. הוא לא הספיק לגמור את סיפורו, ותתחלחל שרה ותצא נשמתה, ותפול מתה לרגלי השטן.
ט
ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכּותה. ויקם מעל פני מתו, וירכוש לו את מערת המכפלה אשר בשדה עפרון בן צוחר החיתי לאחוזת קבר. ומפני מה בחר במערה אשר בשדה זה? הוא חפץ לרשתה משכבר הימים. כי כשנגלו המלאכים עליו לבשר לו הוּלדת יצחק, והוא חשבם לאנשים והזמינם לסעודה, רץ להביא בן-בקר ולשחטו בעדם; ויברח בן-הבקר ויכּנס במערה זו, ויבוא אברהם אחריו, וירא והנה אדם וחוה שוכבים ישנים על המיטות, ונרות דולקים לראשם וריח טוב עולה מהם כריח ניחוח. ויאמר: פה יהיה גם נוי, אני וביתי.
ומסורת אחרת אומרת:
האלהים התעסק בו באדם הראשון כשנוצר, והוא הוא התעסק בו גם כשמת. ומלאכי-השרת שומרים על המקום, עד שבא אברהם והריח איח בשמים של גן-עדן יוצא מן המערה, ושמע קול מלאכי-השרת אומרים: אדם הראשון קבור שם, ואברהם ויצחק ויעקב ונשותיהם נכונים גם המה לבוא הנה.
מיד קנה השדה והמערה וכל אשר בה מאת עפרון החיתי. ויקם השדה והמערה וכל המקום ההוא וכל גבולו לאברהם ולזרעו. ויקבור אברהם את שרה בכבוד כקבור מלכים, ושם ועֵבר בנו ואבימלך וענר ואשכול וממרא וכל גדולי הארץ הלכו אחרי המיטה. ויעשו לה אֵבל ומספד שבעת ימים.
מִזְבְּחוֹת
א
הַנִּסָּיוֹן
מטבע האלים, שהם נמצאים ואין אופן אחר על מציאוּתם. לא יֵדעו שינוי; מחריבים הם או גם הורסים, אך לא ניתן להם הכּוח לשלילת עצמוּתם. מחשבתם תופסת, אבל לא נתפּסת. אָפס מהם מגור ואין תקוה באהליהם.
פעם ישבו בני-מרומים במסיבה. אמר האחד: חלקנו הוא להאיר ליושבי חלד, להצמיח חציר ולהשקות צמאים, ובריה אין מטה להכריז עלינו. אמר השני: אם כזה יקום, אף אנו נחדל. נענה ראש האלים ואמר: עלתה במחשבה לפנַי לברוא יצור חדש, אבל לא אדע לו עוד סמל ודמות. דמדומי חמה מלאו את היקום.
קם האחרון ואמר: נַסני-נא וצווה עלי לעשות את אשר לא הוטל עלינו עד היום. אמר לו המצביא: הן בן חוללתּ והוא שוחק עם לויתן, שאהו על שכמך והעלהו לעולה על הר אשר אראך. בערב ההוא הוקרב הקרבן הראשון בעולם ההויה. צור מרום החליף את צורתו הקבועה ויהי מפועֵל לנפעל, מגוזר לשומע. ההכרח הגמור פּינה מקומו לרצון וניטעה החירות במצרי היצירה.
ב
הָאַיִל
נמלך אל-האלהים בחסלת ימי הבריאה לברוא עוד דברים, שעלו במחשבה, ויברא את האיל, להיות לקרבן בבוא מועד. ויביאהו יוצרו לגן-העדן אשר נטע, שם לו מקום מרעב תחת עץ-החיים, ובאר מים חיים חפר לו, לשתות ממנה. וירעה מאז על פתח הבאר, סמל הטוהר הוא ושתי קרניו נוצצות מסוף העולם ועד סופו. משרתים רבים לאל-עולמים, מלאכים ושרפים, חיות ואופנים. אולם משושו היה האיל, אשר אותו יצר בין-השמשות, כתום כל המלאכה וכל המעשה אשר עשה. ואף ביום גורש בן-האדם מהגן וקצף ה' על כל בשר, נשאר יצורו זה סמוך על שולחנו. אין כּתם בו.
בא האדם, שאליו דבר זה יגונב, ויאמר להביא קרבן ארי תחתיו. ויקרא אליו אביר-מרומים מן השמים לאמור: הנה האיל הסבוך באלון, זהו, שהקדשתיו לעולה!
ג
הַבְּעֵרָה
ויהי בשבת אדם הקדמון בגן-העדן נשא עיניו להביט בשכינה. ויקרא ה' אלהים ויאמר: לא יראני אנוש וחי, ואם גם בצלמי נברא ובדמותי יתהלך. גם הבל בנו חזה את האלהים, בעת רעה צאנו על מרומי ארץ ונפתחו השמים ויושבי מרום עלו וירדו. והתגלגלה נשמת המתחרה בנחש באב-המון-גויים, לתקן מעשיה; ובאה גם נשמת הבל לגור בבן-שרה ולהיצרף אף הוא.
ויהי בעקוד המקריב את המוקרב על מזבח-עולמים, נעקד עמו גם רוחו של אדם הראשון, וישמע קול תרועב בכל אפסי היקום, ובאה עת רצון והתעוררות לכל נמצא ממעל ומתחת. מידת הרחמים עוקדת למידת הדין; מאדים נעקד לפני כוכב צדק; מיכאל הכוהן העחיון עקד את גבריאל, והאריה אשר במרכבת-יה עקד את השור. על כל הר גבוה ועל כל גבעה נישאה הוקם מזבח, כל חי מקריב את אחיו, כל צפור-כנף עוקדת את חברתה, ואוריאל המלאך, שהוא כולו אש, בא ורבץ על כל מזבח ומזבח ואכל כל מתנת בני-הטבע ובני-מרומים יחד. החהב אחז בכל חלל המציאות, התלקחה הבריאה, קרא יושב שחקים ואמר: ידעתי, כי כל פעול ישוב בעצמו אל הפועל ושמלכותי בכּל משלה!
אַחֲרֵי יְמֵי אַבְרָהָם
א
הַבְּרָכָה
ויצחק בן אברהם לקח לו לאשה את רבקה בת בתואל בן נחור, אשר ילדה לו מלכה בת הרן, ויביאה וינחם אחרי אמו כי מתה. ולא ילדה רבקה ימים רבים, ויתפלל יצחק לה' ויעתר לו ותהר. ויהי כי קרבו ימיה ללדת והנה תאומים בבטנה, ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקרא שמו עֵשיו, והוא אבי אדום; ולשני הבא וידו אוחזת בעקב אחיו קראו שמו יעקב-ישראל, והוא ראש שבטי ישורון. ויגדלו הנערים יחד ויהיו לאנשים, ויהי עשיו איש גיבור יודע ציד ועל קשתו יחיה ויאהבהו אביו. ויעקב איש-אלהים ורועה-צאן, ורבקה אמו אוהבת אותו. ותהי קנאה בין האחים כל הימים.
ויהי כי זקן יצחק ובא בימים כבדו עיניו מראות, ויקרא אל בנו הגדול, אל עשיו, ויאמר אליו: בני, הנה זקנתי ולא ידעתי יום מותי ועלי לצווֹת לביתי, שא נא כליך וצא השדה עתה, “בשעה שאוצרות טללים נפתחים” וצוד לי ציד והבא לי ואברכך. ויקוד עשיו ויקם וישם תליוֹ וקשתו עליו ויצא השדה לצוד ציד לאביו. ורבקה אמו שומעת את כל הדברים האלה, אשר דיבר יצחק אישה אל עשיו, ויצר לה, כי זה יבוכר על יעקב אהובה ויגָרע מנחלתו; ותקרא את בנה הקטן ותסיתהו לאמור, כי יקדים להביא גדי עזים לאביו, למען יברכהו ראשונה. וימאן יעקב ויאמר: איך אבו במרמה לפני אבי וחטאתי לאלהים. ותשביעהו אמו לעשות את הדבר הזה, ותפצר בו ותלבישהו את בגדי עשיו החמודות, הלא הם הבגדים, אשר עשאם האל לאדם הראשון, ואת עור גדי העזים, אשר שחטה, שמה על ידיו ועל חלקת צוארו, ותתן בידו את הבשר והלחם. ויבוא יעקב אל יצחק אביו בלאט ויאמר: קום נא אבי ואכול מזה אשר הבאתי לך. וימוּשהו אביו ולא הכירהו ויאכל מהציד, וירח את ריח הניחוח, אשר בא אתו מגן-העדן, וייטב לבו ויברכהו.
ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת אביו, ועשיו אחיו בא מצידו; ויחרד יצחק בבואו ויאמר: מי הוא אשר הביא לי זה עתה ציד ואברך אותו? ויספוק עשיו את כפיו ויאמר: אין זה, כי אם אחי נוא, אשר עקבני ויקח את ברכתי מידי. ויבּהל יצחק ויבקש לקללו, ולא ידע כי “פיו אינו ברשותו” ויאמר:“גם ברוך יהיה!” ויאמר עשיו את אביו, הלא אצלת גם לי ברכה, ברכני גם אני, וישא קולו ויבך.
“שלוש דמעות הוריד עשיו, אחת מעינו הימנית, ואחת מעינו השמאלית, ואחת תלויה”; ובשביל דמעות אלה התגבר ונעשה שליט בעולם, ומלחמה ואיבת-עולם בינו ובין אחיו כל הימים ולאום מלאום יאמץ.
ב
אֶבֶן שְתִיָּה
ויעקב בן שבעים ושבע שנה, בצאתו מבית אביו מפני עשיו אחיו, וילך מהלך שני ימים, וה“באר מהלכת לפניו” ויבוא עד הר המוריה, הוא הר הקודש, בבוא השמש. וירא אליו ה' ויאמר לו: יעקב, יעקב, הנה הלחם בצקלונך והבאר לפניך, ועתה נוּחה מן הדרך במקום אשר איויתי. ויעש כן, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב ויישן.
וה' ניצב עליו, וסולם עומד ארצה וראשו מגיע השמימה. ומלאכים עולים ויורדים בו. ויראהו ה' ארבע מלכויות מושלות ויורדות. ויראהו בבל, מדי ואדם מתנגחים בחמת רוחם, ומלכות אדום עולה ושרה אומר: אעלה על במתי עב. – וייקץ יעקב משנתו ויפחד ויאמר: מה נורא המקום הזה! ביקש ללקוט את האבנים, אשר שכן עליהם, וימצאן אבן אחת. העמיד אותה האבן על גבה, וישם אותה מצבה, וירד שמן מן השמים ויצוק על ראשה. ויפול יעקב על פניו לפני האבן ויתפלל, כי ישיבהו ה' בשלום אל בית אביו ולא יכּשל בלכתו.
ויגע ה' ברגל למינו במצבה; ונטבעה עד עמקי תהומות, ו“עשה אותה סניף לארץ, כאדם שעושה סניף לסוכה”. הלא היא “אבן השתיה”, ש“ממנה נשתת העולם”, משם “תימתח כל הארץ”; ועליה עמד אחר-כך היכל ה' ובית-האלהים.
ג
המשל אומר: בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תיכשל, וכן היה עם יעקב בן יצחק, לא צרו צעדיו ולא נכשל, בנשאו רגליו ובלכתו ארצה בני קדם.
כל מי שנכנס לעיר והנה נערות יוצאות לקראתו “דרכו מצלחת לפניו”. כן היה באליעזר עבר אברהם, שניצב על עין המים, והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה; וכן היה ביעקב, עודנו מדבר עם הרועים, ורחל בת לבן בן בתואל באה עם הצאן אשר לאביה, כי רועה היא. ויגש יעקב וכ“גיבור-כוח גלל את האבן מעל פי הבאר”, והיתה הבאר עולה ושופכת מים חוצה לה; וראו הרועים ותמהו כולם על גבורתו, כי הם ביחד לא יכלו לגלול את הרבן, ויעקב עשה זאת לבדו. וישמע לבן על-דבר גבורת בן אחותו, ויצא לקראתו ויאספהו אל ביתו, וישב אתו ויהי לו לרועה. ויברך ה' את צאן לבן, מעת בוא יעקב, ויפרו, וירבו ויהי לו מקנה רב ועבוּדה רבה.
ויתן לו לבן את שתי בנותיו לנשים, את לאה ואת רחל, ויעבוד בהן שבע שנים, ועם הבנות נתן לו גם שתי שפחות, את זלפה ואת בלהה; ויעקב אהב את רחל, כי היתה יפת תואר ויפת מראה, ועיני לאה רכות. וירא ה' בצרתה של לאה “ויתן לה הריון-בטן וניחומים לנפשה”, ותלד בן, והוא היה טוב- תואר, ותקרא שמו ראובן. ותלד לו עוד את שמעון ואת לוי ואת יהודה; ויוד ילדה את יששכר וזבולון ואת דינה ותעמוד מלדת. ובלהה ילדת ליעקב את דן ואת נפתלי; וזלפה חלדה לו את גד ואת אשר.
ורחל עקרה לא היה לה ולד, ויזכּור אלהים אותה וישמע אליה, בהתחננה אחיו, ותהר ותלד את יוסף ואת בנימין. כה נולדו שנים-עשר שבטי-יה והאָחות האחת לבדה.
ויברך ה' את יעקב ויאמר לו: מבניך אלה אקים לי עַם נצח אשר יעבוד אותי ויקרא בשמי. ויהי כי יכּשל שבט אחד ויםול לפני אויביו, ואשאיר את השבט השני לשאת את דגלי; אבל אם כולם כאיש אחד יקומו לבגוד בי ואת שמי ינאצו ואשלח בהם עברת אפי ואפיצם בין הגויים ויהיו למשל ולשנינה.
שוב נגלה אליו אלהים אל יעקב ויאמר לו: איני יכול לשכּן שכינתי עליך בחוץ לארץ, אלא שוב אל ארץ אבותיך, ואהיה עמך.
ד
ויהי בצאת יעקב מבית לבן, ויהי לו שור וחמור, צאן ועבד ויקם בלילה ויעבור את נחל יבוק הוא וכל אשר לו ויוָתר לבדו. ויאָבק מלאך עמו עד עלות השחר, ומיכאל היה; ביקש הוא ושיירתו לסַכּן את יעקב, ונגלה אליו אלהים. וכיון שראה המלאך את מלכו ממעל, תש כוחו וירף ממנו, ויגע אך בכף ירך יעקב ותקע כף ירכו. ויאמר אלהים למיכאל: האם טוב וכשר הדבר, שעשית את כוהני בעל-מום? ויען מיכאל ויאמר למלך המלכים: הלא אנכי הנני כוהנך מאז. אמר אלהים אליו: אתה הנך כוהני בשמים, והוא כוהני בארץ, ואין כּוהן פוגע בכוהן. מיד רץ מיכאל וקרא לרפאל חברו, הממונה על מרפא בני-אדם, ויאמר לו: מהר ורפא את יעקב, כי אלהים עמדו ואני חטאתי לו. בא רפאל ורפאו. ויבוא יעקב עיר שכם שלם בגופו. וישלימו מאז שני הכוהנים ומשרתי הקודש.
ויקן יעקב את חלקת השדה בשכם ויצב שם מזבח לאל מושיעו. ויקרא לו האלהים ליעקב גם הוא אל אלהי ישראל ויאמר לו: אני אלוֹה בעליונים ואתה אלוה בתחתונים.
ויאמר יעקב: קטונתי מכל החסדים.
נִגּוּדִים
א
אדם הוליד את קין ראש לקנאים ואת הבל הצדיק. אברם הוליד את ישמעאל יודע-ציד ואת יצחק שיצא לשוח בשדה. ויצחק הוליד את יעקב ואת עשיו. זה הלך בדרך חיים, וזה הלך בדרך מות.
אומרים: כשהיו יעקב ועשיו במעי אמם, היו נדונים יחד על-דבר נחלת העולם. זה אומר: הכל שלי; וזה אומר: בוא ונחלק בו. אמר יעקב לעשיו: ראה, שנים אנחנו לאבינו והנה שני עולמות ברא אלהים, את העולם הזה ואת העולם הבא. העולם הזה יש בו תענוג והנאה, עושר וגבורה, והעולם הבא חסר את אלה, אבל בו מידות אחרות. אם יש את נפשך, טול אצה את העולם הזה ואני אטול את העולם הבא ונציב גבול בין שדמותינו. אמר עשיו: כדבריך כן יהיה. אמרו מלאכי-מרום: עֵדים אנו בדבר.
ב
ותהר רבקה בת-בתואל והיו הבנים מתרוצצים בקרבה כגיבּורי-כוח; יעקב אחז בעקב אחיו להפילו ועשיו מתנגש בו, ויתנגחו יחד והיו עולים ויורדים, יורדים ועולים כגלי הים. זה אומר: אצא תחילה; וזה אומר: לי משפט הבכורה ועלי לראות את העולם תחילה. אמר לו עשיו ליעקב: אם אין אתה מניחני לצאת בראשונה, – אהרוג את אמי ואצא דרך הדופן. התחלחל יעקב ואמר: זה שופך-דמים מתחילתו! – והיניחו לצאת. יצתה בת-קול ואמרה: רחום הוא זה, אף אני רחם ארחמהו.
אומרים: בשעה שנלחצו יעקב ועשיו במעי עמם, בא סמאל לסייע לעשיו וביקש לדחות את יעקב, יצא כנגדו מיכאל ואמר למשחית: אל תשחית את זה, שהוא רך ותם. התחילו מלאכי מרום לדון; אלה הצדיקו את מיכאל, ואלה עמדו לימין סמאל. גער אלהים באחרונים ואמר: אל תעשוּ עוול, אך במישרים תשפטו, עזרו את הצדיק והזיקו את הרשע. מיד רפו ידיהם וניצח מיכאל את סמאל ויצא יעקב שלם בגופו.
ג
ויבא יצחק קרבן עולה לה' והתפלל עליו ותצא אש מלמעלה וליחכה את האש של מטה. ליצחק שני פנים, קודש וחול; בפנים נאחז יעקב, ובחוץ נאחז עשיו.
אומרים: סמאל מקטרג היה לפני יוצר-עולמים בלדת יצחק. וכן קיטרג בעת עקדת יצחק. ולא נח עד שנתן לו חלק בזרעו. אמר סמאל לאלהים: הראני חלקי ואשים חותמי בו. זרק בו זוהמתו, כדי שילך בדרכו.
גמירו: שבעת ימים קודם ראית הלבנה מעורר השעיר תגרה עם החָלק על-אודות הלבנה היפה. סמאל וחייליו עומדים לימין השעיר, ומיכאל וגבריאל תומכים בידי החלק. והיה כי תגבר יד האויב, לוקח מיכאל שעיר-עזים ומקריבו קרבן על המזבח ואז יִכלה כוח השעיר מלמעלה באש יוקדת, הרצון מתפייס ותיראה הלבנה במילואה.
מִבֵּית אֱדוֹם וְיִשְמָעֵאל
א
ויהי אחרי מות אברהם העברי, ויקברו אותו במערה, אשר קנה מאת עפרון החיתי ובניו לאחוזת קבר. ויעברו ימי האבל הכבד, כי באו כל חושבי ארץ חרן וכל משפחת בית-אברהם לגמול לו חסד ולנחם את בניו, ועמהם כל מלכי ארץ ושריהם ושופטיהם, וכל מי ששמע את שמע אב-המון-גויים. ויצא עשיו בן בנו לצוד ציד בשדה כפעם בפעם, ונמרוד מלך שנער עוד חי בימים ההם, ועוין אותו מאז ומקדם על גבורתו ועוז לבו ויקנא בו, ויתנקש להמיתו. ועשיו גם הוא חורש על אויבו רעה, והוא גם הוא עם אחדים מעבדיו בשדה לצוד ציד, וגיבוריו רחקו ממנו וישבו במדבר; ויהי בראות עשיו את נמרוד מתהלך מרחוק, ויארוב לו תחת האילן, ובעבור נמרוד, קם מן המארב וישלוף את חרבו ויקפוץ עליו ויכרות את ראשו מעליו; וילחם עשיו את שני האנשים, אשר היו עם נמרוד, מלחמה רבה ויכריע גם אותם ויכרות גם את ראשי הגיבורים האלה. ויפשט את נמרוד המתבוסס בדמו את בגדי החמודות של אדם הראשון, אשר הורישהו, וירץ העירה ויחביאם בבית אמו. והוא עייף ויגע, ומפחדו פן ינקמו ממנו עבדי נמרוד את דמו, בשמעם כי המיתוהו חרש, קצרה נפשו למות. אז מכר את בכורתו ליעקב אחיו בנזיד עדשים, וגם חלקו במערת המכפלה. ויכתוב יעקב את כל הדברים האלה בספר ויעד עדים, ויהי הספר ביד יעקב.
וגיבורי נמרוד הנותרים, בראותם כי בושש מלכם לבוא, דאגו לו וילכו וימצאו את גווֹ תחת האילן וראשו נכרת מעליו, וישאו אותו בבלה ויקברוהו בקברות אבותיו. ונתקיים בו בנמרוד דבר החלום, אשר ראה מכבר, כי נפול יפול בידי זרע אברהם. וישב לו ה' כרשעתו וזדון מעשיו. ותיחלק מלכותו בידי המלכים הנכנעים תחתיו; ויהיו אנשי בית-נמרוד עבדים לאלה אשר משלו עליהם ימים רבים.
ב
ואלה שמות בני שעיר החורי יושבי ארץ שעיר, לוטן ושובל וצבעון. ויהיו בני לוטן חורי והימם ותמנע אחותם, היא תימנע אשר באה אל בני יעקב וביקשה להינשא להם, ולא שמעו אליה וישלחוה. ותהי לפילגש לאליפז בן עשיו, ותלד לו את עמלק, ויהי שטן לבית יעקב כל הימים.
ובני צבעון איה וענה, הוא ענה אשר מצא את היֵמים במדבר, ברעותו את החמורים לצבעון אביו.
רועה היה את החמורים ויוליכם המדברה, כי ביקש מרעה מים. ויבוא לככר אחת על שפת ים-סוף מול מדבר העמים, ויהי רועה שם חודש ימים. והנה רוח סערה חזקה מאד באה מעבר הים ותגע בחמורים, ויעמדו כולם על רגליהם האחרונות, כמו הביטו במהפכה אשר לפניהם. עוד הם עומדים כן, והנה יצאו מעבר הים מן המדבר מאה ועשרים חיות גדולות ונוראות מאד, ותבואנה אל מקום עמידת החמורים ותתיצבנה גם הן. והחיות ההנה מחצין ולמטה כתואר בני-האדם ומחצין ולמעלה כדמות דובים להן, ומהן כדמות קיפז, והזנבות יוצאים מבין כתפיהן כזנב הדוכיפת. ותעלינה החיות האלה ותרכבנה על מחנה החמורים בעדרו, ותוליכנה אותם אלך המקום אשר ממנו באו. ואחת מן החיות ההנה ניגשה אל ענה לפני לכתה ותכהו בזנבה; ויברח לנפשו, כי ירא ונבהל. וימלט וינס שעירה, ויספר לאביו ולאמו את כל אשר קרהו. ויתפלאו האנשים לשמע הדבר, ויקומו וילכו לבקש את החמורים ויחפשו אותם במלוא המדבר ולא מצאום עוד, וישובו ריקם. ויהי המאורע הזה לשיחה בפי כל זני שעיר ימים רבים.
ג
ויהי אחרי מות יצחק, ויעזוב את מקנהו, את צאנו ואת בקרו, ואת כל אשר לו, לבניו. ויאמר עשיו אל יעקב: נקחה הנה את אשר הניח לנו אבינו ונחלק לשנַים, ואני אבחר בזה ובזה, כי הן אני הבכור. ויאמר יעקב לעשיו: כן נעשה, כאשר דיברת, אבל אני אחלק. ויאמר עשיו: גם אצה כדבריך עשה. ויען יעקב ויאמר לעשיו: שמא את אשר אדבר באזניך עתה, הנה ה' אלהי השמים ואלהי הארץ דיבר אל אבותינו אברהם ויצחק לאמור: לזרעכם אתן את הארץ הזאת לרשתה עד עולם; אם עליך טוב, הנח לי ולבני ירושה זאת, וקמת אתה ותקח את כל העושר אשר הניח אבינו ולא תתן לי גם שור אחד או כבש; הכל נתון לך. ויאמר עשיו: טוב דיברת והנה אתיעץ על צפונותי. ושם אז נביות בן ישמעאל אחי אשתו, ויבא לפני עשיו ויאמר אליו: כזה וכזה דיברתי, וכזאת וכזאת דיבר יעקב; ועתה הגד נא במה אבחר? האבחר בארץ כנען המובטחה, או אקח את כל הרכוש של אבי היום?
ויאמר נביות אל עשיו: מה הדבר אשר ידבר יעקב? הנה כל בני כנען יושבים לבטח בארצם, והוא וזרעו רק גרים הם בארץ, והוא מתנשא לאמור: צאצאי יירשו ארץ זו; ועתה קום וקח את כל עושר אביך, והנח לו חזון לבו. – ויקם עשיו ויעש ככל אשר דיבר אליו נביות בן ישמעאל, ויקח את כל ירושת אביו יצחק, מאדם ועד בהמה, ולא הניח ליעקב אחיו מאומה. ויעקב לקח את זכות שבועת האל שנשבע לאבותיו להנחילם את כל הארץ מנחל מצרים ועד נהר פרת; ותקם ברשותו גם מערת המכפלה אשר בחברון. ויכתוב אז את הדברים האלה בספר מקנה ויחתום ויעד עדים. ויתנו את הספר בכלי חרש, למען יעמוד ימים רבים וימסרו בידי בניו. ועדיין אותו כתב מונח באוצרותיו למשמרת.
-
כך במקור ↩
אָהֳלֵי יַעֲקֹב
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
יִחוּדִים
א. מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה
העולם נחרב ונבנה, נחרב ונבנה. התפלגה הארץ ונפרדו הגויים למשפחותיהם ויבנו ערי מושב לחטא. יצאה אש מלפני ה' ותבער ערים רבות, בתים אין־ספור נהרסו, שבטים שלמים היו לחרבה וגם צמח האדמה היה למאכולת. ויעל קיטור הארץ כקיטור הכבשן ונראה למרחוק.
בככר ההיא ישב אחד מבני עֵבר, ולו צאן ובקר ועבודה רבה. אותו הותיר אלהים ביום־חרמו. ויתן לו יד להימלט מתוך ההפכה ושתי בנותיו עמו. ויבקש חסוּת במערה אחת, ואיש אין בארץ. ותאמרנה הנערות: לא ברא אלהים את עולמו אלא לשבת בו ועתה שומם הוא מאין יושב, וכי ימות אבינו, אז יחזור הכל לתוהו. – מה עשו? הסבו וגרמו, כי תיזרע הארץ הנשחתה תרומה, ותלדנה שתי משפחות להקים זרע למין האדם.
אמר הצופה ומביט למסורי כל־לב: בדין הוא, שעושות אלה באש תישרפנה, אבל אלה לבנין העולם נתכּוונו.
ב. הַשַּׁרְבִיט
בעיר נחור אשר בארם־נהרים היה בתואל בן־מלכה מלך ונשיא בעמו ויגבה לבו. כל בתולה נישאת היתה צריכה להישמע לו בראשונה; וירגנו העם באהליהם. ויהי בהגיע תור בתו ונועדה לצאת עם עבד אברהם, להיות לאשה לבן־אדוניו, אמרו יושבי העיר: אם גם לבתו יעשה כמשפט הבנות, אז נקי הוא לנו, ואם לא – ידנו תהיה בו להכחידו. בא מלאך אלהים בלילה ויגפנו וימת.
והיתה הנערה עקרה ימים רבים והלכה להר המוריה, ששם נעקד אישה, להתפלל במקום טהור ולשפוך שיחה. ויעתר לה ה' ותהר. ויתרוצצו הבנים בקרבה. האחד אוחז בעקב אחיו להפילו, וסמאל עומד לימין הבכור. בא מיכאל לשרוף את סמאל בהבל־פיו, והושיב אלהים בית־דין ביניהם…
ויצאו שני לאומים ממעיה. זה פרש לדרכו וזה פרש לדרכו; ותגרה ביניהם כל הימים על דבר הבכורה וברכת־העולם. ולאמם גם־היא אח בנהרים ושמו לבן, ותיוָלדנה לו שתי בנות והֵנה רועות צאן אביהן. בדין היה, שהבכור של האחים יקח את הבת הבכירה של אחיה לאשה, ושבנה הקטן יארש את הקטנה. נתגלגל הדבר ונשא הבן הקטן את שתי האחיות יחד, והתורה אומרת: אשה אל אחותה לא תקח לצרור! ביקשו מלאכי־השרת לדחפו, אמר אדון כל: הניחו לו, גם הוא כמוני וראוי לו להשתמש בשרביטי.
ג. נְטִילַת הַבְּכוֹרָה
וישא יעקב פילגשים על נשיו בנות לבן, שם האהת זלפה ושם השנית בלהה. ובלהה היתה יפה עד־מאד ואין מָשלה בבנות. ויהי במות רחל אהובת נפשו ויתישב יעקב במגדל עד אפרת, שׂם מיטתו באוהל פילגשו הצעירה וינחם. פעם רחצה בלהה בנחל לפנות ערב, ובצאתה מן המים התאדם העולם מיפיה ומזיוה. וירא אותה ראובן בכור יעקב ויחשק בה ותתלקח נפשו באהבתו אותה. ויארוב לה ימים רבים.
בימים ההם החלו אריות וזאבים לפרוץ בגדרות צאן יעקב וישבּו מהם שבי; וישאר יעקב בעדר ויפיל חיתּתו על הצועקים לטרף. בלילה ההוא התגנב ראובן בלט אל אוהל העלמה, התקרב אליה בתרדמתה ויגל את כנף אביו. חרדה הארץ,
ויהי בבוקר בא יעקב מן השדה ונכנס למשכן פילגשו, אמרה לו הנערה: אל תקרב אלי, אל תגע בי, התנקש בי בנך הגדול וטמאה אני לך. וירם יעקב קול זעקה ויאמר: ראובן בכורי, פחז כמים, עלה על משכב אביו וחילל יצועו.
בו ביום ניטלה הבכורה מראובן וניתנה ליוסף אחיו. ולא יסף יעקב לדעת את פילגשו עד יום מותו.
ד. גוּר אַרְיֵה
בין שבטי־יעקב יהודה ידיו רב לו כאריה וכלביא היה בצאתו. מי ידמה: ומי ישוה לו? ולא סר שבט ממנו ולו יקהת עמים.
ויהי היום וַיט עדולם, ותיהום כל הקריה לגָדלו ולגבורתו. ויקח שם בת איש כנעני ותלד לו שלושה בנים, את עֵר ואת אונן ואת שלה. ותעמוד מלדת ותמת. ובעדולם נערה אחת מבנות ארם, ושמה תמר, ותעל על כל בנות עמה ביפיה ובקומתה; כמגדל צוארה בנוי לתלפיות, שדיה כתאומי צביה, הרועים בשושנים. ויתן לה יהודה את עֵר בכורו לאיש. בחלה בו הנערה ויאָסף, אירשׂ אותה יהודה לבנו השני; ותדחפהו מאתה – ויגוע גם הוא. רק חמיה היה משאת־נפשה ותאמר: אך הוא יקים לי זרע ובניתי ממנו מלכי־ארץ. ותרא הנערה, כי קלה היא בעיני הענק ושיחשבנה אך לבת ויעד אותה לשלה, בנו הקטן, – אף היא עשתה בערמה: הסירה בגדי־אלמנותה ותכס בצעיף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה. ויהודה עובר אז לגזוז את צאנו, וירא קדֵשה יושבת על אם הדרך, וגוה יאיר מבעד לצעיף, ויט אליה וידבּר דברי־אהבים באזניה. העמידה בת־ארם פניה ותאמר: מה תתן לי בשכרי כי אשמע אליך? אמר גביר אָחיו: גדי עזים מן הצאן אשלח לך. רקד לב הנערה בקרבה, לראות את הלביא אך רכות ידבּר. ותאמר: גם אתה ליבבתני, חָשבני לאמתך. ויתאחד גלגל אחד עם משנהו. טבעת חדשה נקשרה בשלשלת הבריאה, הוסיף אלהים לשני המאורות את אורו של מלך המשיח. ותלד העלמה את פרץ ואת זרח. פרץ גובר על אור הלבנה, וזרח גובר על אור החמה.
ה. (נוסח אחר)
ויהי כי חטא ראובן בפילגש אביו והלך אחרי עיניו, התגאה עליו יהודה, שהיה נשמר תמיד מאשה ובכל מלחמותיו הרבות לא לקח לו נערה מן השביה, ויוכח את אחיו על רוע מעשיו. יצא קול ממרום וקרא: חייך, גם אתה לא תעמוד בנסיוֹן!
נפרד יהודה מאת אחיו וירד לעדולם וילן בבית איש כנעני ושמו שוּע. והאיש גדול ועשיר מבני משפחת נשיאי־הארץ ולו בת נאה ויפה, שהגיע לה תור להינשא. וירא שוּע את יהוּדה כי אמיץ־כוח הוא ובן־חיל וייטב בעיניו ויאמר לו: קח את בתי לאשה, כי על־כן באת בצל קורתי. אמר יהוּדה: מצוּוים אנוּ מאת יצחק אבינו, שלא להתחתן בבנות כנען, ואיך אעבור על דברי הצוָאה? מה עשה שוּע? הכין משתה גדול ליהודה בן־יעקב, קישט את בתו בכל מיני קישוטים, הלבישה כתונת־פסים ועל צוארה התנוצצו חרוזי מרגליות, ותבוא הנערה ותמזוג כוס יין לאורח. וירא את יפיה ותתלקח אהבתו אליה ויבוא עמה בברית. יצא קול שני ממרום: שתית מיין החטא ותשכח פקודת בן־אברהם, חייך, בנים לא־נעימים תלד לך ואך מגינת־נפש תירש!
ילדה בת־שוּע ליהודה את עֵר ואת אונן ותוסף ללדת את שלה. ויהי כי גדל ער, אמר יהודה: לא יקח עוד בני אשה מבנות הארץ, וילך ארצה ארם ויתחתן עם ארם דודו. ותרע הנערה הארמית בעיני ער, כי אינה מבנות כנען. ויבוא מלאך ה' בלילה השלישי ויך אותו וימת. נישאה בימי חופתה לאחיו אונן וימת גם הוא בשנה הראשונה, כי לא אבה לדעתה. אמר יהודה להשיאה לשלה, בנו הקטן, ולא נתנה אותו בת־שוּע: אך מבנות ארצי יקח לו אשה ולא יזנה אל בת־ארם! לא ארכו הימים ותמת אשת־יהודה, שריב היה לה עם בעלה. ויציבו לה שם.
ויהי היום וירד יהודה תמנתה לגזוז את צאנו וטוב לבו ביין. ותכחל אלמנת האחים את פניה ותשם בפוך עיניה. וירא אותה יהודה יושבת פתח השער ויחשבה לזונה. כי חוק היה לכנענים, שכּל נערה בתוּלה, נישאת לאיש, ישבה שבעת ימים פתח עינים וכל איש עובר היה סר אליה. ויסר יהודה ביינו אל כלתו ויתן שכבתוֹ בה ולא ידע, כי דבר־נבלה הוא עושה ושחותה גחלים על ראשו. מאז נזיר היה יהודה מן היין וכל משרת ענבים לא ישתה.
ו. בֵּית הַיּוֹצֵר
וארד אל בית היוצר והוא עושה מלאכה על האָבנַים: יוצר כלי ושב ועושהו כלי אחר. אין קשה לפני אלהים היוצר לעשות את הנקבות זכרים ואת הזכרים נקבות. אף לאה בת־לבן, אחרי לדתה ששה בנים לאישה וזבד אותה אלהים זבד טוב, הרתה שוב ללדת – והנה נער בקרבּה. עמדה בתפילה לפני המניע העליון: וישמע לשיחתה ויהפוך את העובר במעיה לנקבה. היא דינה אחות השבטים ומשׂושׂ כל בני־עֵבר.
לכל בני יעקב נולדו תאומותיהם עמהם, ותהיינה בגדלן לכל אחד ואחד לאשה. אך לדינה לא היה זיווג. ויהי הנער שמעון גיבור חיל ויקנא לכל נבלה בשער, ותט אליו דינה לבה בסתר ויהי כי בא יעקב שלם עיר שכם, ושכם בן חמור החיוי נשיא הארץ חשק בבתו ויענהָ, חגר שמעון ולוי אחיו איש חרבו ויבואו על העיר ויכחידו את כל יושביה, וגם את חמור ושכם בנו הרגו לפי־חרב.
ביקשוּ להוציא את החללה מאוהל חושקה; ותמאן הנערה לעזוב אותו ותאמר: אנה אוליך את חרפתי? נשבע לה שמעון שיקחנה לו לאשה. ותלך אחריו ותלד לו את שאול.
ז. אָסְנַת
ורחל אשת יעקב היתה עקרה ימים רבים ויזכּור אותה אלהים ויאסוף את חרפתה ותלד בן ותקרא שמו יוסף, והוא נועד להיות שליט בארץ מצרים ולהיות לאב ולפטרון לשבטים אחרים ולהחיות עם רב. וליוסף לא נולדה בת־זוגו עמו. והדיבור יצא לבני עמו: אך בבנות משפחתכם תדבקו ושמרתם את נחלתכם ואת אחוזתכם.
בת־שש היתה דינה, כאשר דבקה נפש שכם בנפשה וידע אותה, והיא ילדה לחיוי בת, בטרם קידשה שמעון. היא אסנּת. ויגרשו שאר אחיה את הילדה הזרה מבית אביהם ויאמרו: אַל יהיה לה שֵם בתוכנו! עמדו להוציא אותה בחרונם על פני השדה. ירד מיכאל השר הגדול ויביאה למצרים. ותגדל בבית פוטיפרע כוהן און ותעל כפורחת. ובהיות יוסף משנה למלך, עמד וכרת עמה ברית. הכל צפוי לפני אלהים והוא מסבב את הסיבות ומשיב את כל שה אובד לעדרו.
אחרים אומרים: יעקב אבי־אמה חס עליה, בראותו כי ישטמוה בניו; לקה ציץ של זהב ויכתוב ויחרות עליו שמה ושמו בלשון העברים, תלה אותו על צוארה וַינַח אותה תחת אחד השיחים, ששם היה גם עין־מים. ויעברו אנשים מדיָנים וישמעו קול ילדה בוכה; ריחמו עליה, לקחוה עמהם ויוליכוה לארץ מצרים וימכרו אותה לפוטיפר. ותגדל בביתו והיתה לנערה משכלת ולכלילת־יופי; וכל חרטומי מצרים אמרו לקרוא את הכתובת שעל לוח צוארה ולא ידעו את הפשר. ויהי כי עלה יוסף בן־עמה לגדולה וקראו לפניו ״אברך" והביאוּ לו מתנות רבות, באה גם אסנת ותשתחוה לפניו ותושט לו את הלוח, וירא המשנה, כי היא מבית אביו, עמד ונשא אותה בכתוּבּה כדת בני־עמו.
מִיַעֲקֹב וּמִיוֹסֵף
א
בעשרים ושמונה בחודש אלול, חודש בהיר וכולו אויר, נבראו חמה ולבנה וכל כוכבי־מעלה ויתלם יי אלהים ברקיע השמים, קבע לכל אחד ואחד את זמנו ומקומו ושעת שימושו, סימן את הגבולים, ציין את התקופות והמועדים; ומאז החל מנין השנים והחדשים, דבר הימים והלילות, שיעור הקצים והמחזורות. מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא הוא היוצר אותם, הוא המשכלל, הוא המודד והמונה אותם והוא המעבּר אותם. הוא ראש בית־הדין ומשרתיו ומלאכיו הם הם בעלי הסנהדרין. היו מתכנסים ויושבים לפניו כעין גורן עגולה, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ופורשים כפיהם; והאב שבשמים, והוא ראש הישיבה, היה מכריז ואומר: חודש פלוני בא, שנה זו נכנסת. אלהים ניצב בעדת אל: ויהי כי נברא אדם עלי אדמות וניתנו לו שכל ובינה, דעת והשכל, נמסרו בידו כל גנזי התורה ומפתחות ההכרה, מסר אלהים בידו גם דעת עיבור השנים, קביעת המועדים והחדשים וכן אמר לו: ראה, אני ממנה אותך לעבר את השנים במקומי ואני סומך את ידי עליך. מה שאתה גוזר למטה, יהיה כחוק קיים למעלה, כל כוכבי מרום וכל מזלות הרקיע יהיו נשמעים לך. מה שאתה מקדש, יהיה מקודש, ומה שאתה מחדש, יהיה מחוּדש, הכל יהיה כפוף ונכנע לך ועל פי משפטיך ותורתך יגבילו המזלות ארחם ואורם. כשחטא אדם והגיעה עתו להסתלק מן העולם, אמר: ריבון העולמים! אני נפרש מכאן והולך אנכי בנתיב לא אדעהו, עיבּור השנים והחדשים מה יהיה עליו? נענה אלהים ואמר: הן חנוך עבדי מבני־בניך עמך, משחהו ללוי אחריך, והוא יעבּר את השנים, יכריז על המועדים ויקבע את החדשים. עלה חנוך לרקיע ומסר לפני עליתו את סוד העיבּור בידי נח בן־למך. והלז סימן ימי זרע וקציר, קור וחום, קיץ וחורף; ואף בימי המבול יום ולילה לא ישבותו ודברי בית־דין התחתון לא בטלו. נח מסר את סוד העיבור לשם, שהוא היה הבכור לנחלה וכוהן לאל עליון, וכשנכנס אברם העברי לבית־מדרשו ולמד ממנו דעת ארחות־תבל, מושכלי ההויה ופרקי היצירה, למד גם סוד העיבור ומסרו במותו ליצחק בנו, בעת נתן לו את כל אשר לו והנחילו חיי עולם. ויברך אלהים את יצחק ויאמר לו: מזרעך אקים לי מעבּרי שנים וחדשים ויהיו כל הגלגלים והמזלות נשמעים לבית־דינם.
ויהי כי יצא יעקב מבאר־שבע, עזב את ארץ אבותיו והלך ארצה קדם. ביקש לעבּר בארם את השנה ולעשות את השכינה חול, השמיעו אלהים קולו מרחוק ואמר לו: יעקב, יעקב, אין לך רשות לעבּר את השנה בארץ לא־מקודשה. הניח את העטרה בקרן זוית. כיון ששב לבית־אל, נגלה אליו אלהי אבותיו, בּירכו ברכת־עולם ואמר לו: מעתה שוב אתה מונה חדשים ושנים ומפיך תצא תורה והדרכה להם. עמד יעקב על רגליו ואמר: אתה קדוש ושמך קדוש וכל משרתי מעלה המה קדושים – מה אני, כי אהיה שותף לכם? אמר לו אלהים: כסאי אתה ודמותך קבועה בו.
ב
סימנים וגבולים גם בימי החודש, יש יום מבורך ויום שאינו מבורך, יש יום מאיר מבּוקר ועד ערב ויש יום כולו מעונן לא אחת היא, אם נולד אדם ביום זה או ביום שלאחריו, אם נולד בחודש זה או אחר. המזל חותך חיים לכל בשר והוא מאיר נתיב לכּל.
בתשעה־עשר בחודש יצא יצחק לשוּח בשדה – והנה רבקה לקראתו ויקה אותה ותהי לו לאשה ויאהבה. היום הזה הוא טוב ונכון לכל מלאכה, בו מבשׂרים טוב לחולה וישועה לאסיר, וכל הנולד ביום הזה הוא טוב־מראה, אהוב למטה ולמעלה, תפילתו נשמעת ולא תשוּב ריקם. ביום שמונה לחודש נולד יעקב אבי־ישראל ועשיו אבי־אדום ולאום מלאום יאמץ. כל בנין שיבּנה ביום הזה לא יהרס, הפורש בו בים יבוא בשלום למטרת חפצו וגלי המים לא יטרידוהו. כל זורע בו קוצר ברינה אלומותיו. ניגוּד האחים בבטן לא קבע את חותמו על המזל. ביום עשרים לחודש בירך יצחק את יעקב ואמר לו: יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים. טוב לעשות ביום הזה צדקה וחסד ולזכור חסדי המקום. בעשרים ושנַים לחודש נולד יוסף הצדיק, הוא יום רצון והרחבה, וכי יזכיר אדם את שם בן־רחל ניצול מעינא־בישא ומכל בני משפחת השטן, האורבים לו בכל־עת.
ג
יעקב שלם שבאבות היה ואף מיטתו שלמה. כל ימי יעקב לא שרר דין בעולם והיה העולם רוחץ בפלג אלהים. ויהי כי נאסף יעקב, האירה הלבנה ויעל הודה ותקסם את פני כל. אמר השמש: טוב לי לאסוף אורי ולהתדבק ברעיתי תמתי, שאגה ההויה מאֵש האהבה ועוצם החשק, אמר היוצר: עד־הלום! אף לפני יוסף קראו ״אברך", כי בו נתקשר השמש בירח, חדל החיץ בין שני המאורות ויהי אור אחד גדול ולא יסף. אומרים: אף גם ביוסף הצדיק טיפּל אלהים־צבאות כבמשה עבדו, נטלו על זרועותיו ויביאהו לבית־משכנו. יוסף הצדיק אינו מטמא ועצמותיו טהורות. אך מי שיד מלאך־המשחית תהיה בו וימַגר חיתוֹ בחרבו, הוא מטמא ואסור לכוהן להיכּנס בגבולו; אבל מי שמסתלק על־ידי מלך המלכים הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, הוא טהור ועצמותיו טהורות והנה מאירות לכל הדורות עד ביאת הגואל.
מֵאַגָּדוֹת יַעֲקֹב וְלֵוִי
א
וישכב יעקב במקום ההוא והנה ה' ניצב עליו. היה איש אחד עני ודל וירא אותו המלך וימצא חן בעיניו, כי היה בעל דעה והשׂכּל ובר־לבב, ונעשה אוהבו והיה נכנס בפלטרין שלו שלא ברשות והמלך משּׂיח עמו ומראה לו חיבה יותר מלשרים והעבדים. נתקנאו בו, בּדל, רבּי המלך ואמרו: הרי אנו, שגדלים עם המלך ומשרתים אותו תמיד, נידחים מפני זה, שאך מתמול בא ואינו עשיר ורב כמונוּ! נמלכו להרגו ולהכחידו מעל פני האדמה. מה עשה המלך, כי נודע לו הדבר? קם והופיע ביניהם בעת התאספו יחד לחרוש רעה על אוהבו, ואמר להם: מה לכם לקנא באהוּבי ובאשר בחרתי בו. אתם עומדים לפני כסאי תמיד, משרתים אותי ועושים רצוני, אחלק עמכם במלכותי ושותפים אַתם לממשלתי; אבל לזה אין כּל ונושא הוא את שמי בקרבּו ויעבדני בחשאי. חפו פניהם ואמרו: לא נִגע בו. כך היה הדבר עם יעקב. רש ועני בא לבית־אל ושם שער השמים, נתקבצו שרי המלכות של מעלה ואמרו: עכשיו בא הוא לגבולנו, נקום עליו ונורידו דוּמה. עד שהם מדברים נגלה מלך־מלכי־המלכים הקדוש־ברוך־הוא והיה מניף על יעקב עבדו בסודר.
ב
הנודר ואינו משלם – פנקסו מתבקר לפני קדוש־העולם, והוא קורא ואומר: היכן פלוני בן־פלוני שנדר לי? הרי אני מחכה לו ולקיום מוצא שפתיו, שמא ישן הוא, שמא שכח את אשר אמר, שמא רע לבבו וצר־עין הוא ושמא אין אֵמוּן בו, הלך יעקב ולן בבית־אל והקים שם מצבה ויצוק שמן על ראשה ונדר נדר לפניה, שכל מה שיתן לו אלהים עשׂר יעשׂרנו לו. והוא הלך ונתעשר בארם־נהרים ויהי לו צאן ובקר ועבודה רבה – ולא הקריב לה' קרבן ולא פרס פרוסה לשולחנו.
מה עשה גבוה מעל גבוה? הביא על יעקב עבדו את עשיו אחיו הגדול ויצא בארבע מאות איש לנגדו. נפטר ממנו ובא עליו סמאל שׂרוֹ של עשיו וביקש לאַבּד זכרוֹ. ניצל ממנו והנה חוללה דינה בתו. עזב את שכם המוחרמה ותמת עליו רחל בדרך לבוא אפרתה. אמר דיין־אמת: עד מתי צדיק זה נלקה וחוזר ונלקה ואינו יודע באיזה עוון ועונש? מיד נתגלה עליו ויאמר לו: לא הגיעוך כל הצרות הללו אלא בשביל שלא שמרת מוצא שפתיך, קוּם עלה בית־אל ובנה שם מזבח ושלם לי את נדרך.
ויקם יעקב וביתו ויעל לוּזה היא בית־אל ויעשׂר שם את צאנו ובקרו. אמר אלהים: את אשר אתה נותן לי אתן לאחד מבניך, כי יעמוד לשרת לפני.
ג
וישׂר מלאך מרומים אל ישראל ויעל האבק עד כסא־הכבוד. אמר המלאך לישראל: לא כך אמרת ונדרת, כי העמדת את המצבה בבית־אל ויצקת שמן על ראשה: כל אשר תתן לי עשׂר אעשרנו לך. בנפשך דיברת. התחיל ישראל להעשׂיר את צאנו ובקרו. אמר המלאך: ומבניך אשר הולדת למה לא תתן לי? מה עשה השלישי לאבות? מנה ארבעה בכורות לארבע אמהות, נשארו שמונה. התחיל מונה משמעון וגמר בלוי אחיו ועלה לו למעשר. העשירי יהיה קודש לה'!
מיד ירד מיכאל המלאך משמים ארצה, נטל את הנקדש על כתפו, העלהוּ והעמידהו לפני שוכן מעלה, אמר לפניו: אדון האדונים! זה גורלך מבני־תמותה וזהו חלקך במעשר שבטי־ישורון. פשט אלהים את יד ימינו ובירך את הנער, שיהיו בניו משרתים לפניו בבית־מקדשו אשר בשָלֵם כמלאכי־השרת מעלה.
ד
שנו רבותינו: מי שאינו מניח את העניים לליקוט בתוך שדהו ואינו מסייע להם בשעת הקציר או בימי הבציר, הרי זה מַסיג גבוּל ומטשטש את הגבול. ואלהים ממעל קורא ואומר: אני העמדתי את בעל־השדה למעלה ואותו העני הורדתי למטה, יכול אני להפוך את הסדר, להשפיל את העליון ולרומם את השפל, הלא אני פותח את השערים ואני סוגרם ואני אף נוטע ועוקר, בונה והורס. ממית ומחיה, מי זה בידי יעצור? ומי יעוות דרכי ולא יירא ממני ומשמי?
הלך יעקב ביתה בתואל אבי־אמו ולקח לו עשיו את כל אשר לו ואך במקלו עבר את הירדן. בא לבית־אל ולא היה לו גם כר לשים תחת ראשו ויקח אבן וישם מראשותיו וישכב. ארבע־עשרה שנה עבד בנשיו כפועל וכעבד ויפרוץ בארם מאד ויגדל על כל בני עֵבר וארם בעשרו בכוח הברכות שבירכו אביו. לפני צאתו בא לו כל החיל הזה והוא שכח את המעמיד סולמות ולא פירנס עניים כאבי־אביו, שנטה אשל ויאמר: כל דכפין ייתי ויאכל מלחמי! אמר לו אלהים: אם תיטיב שאת וזכרת את שפלי־המדרגה ופתחת להם את ידך, אהיה עמך וקהל גויים יהיה ממך ונביאים וחוזים מחלציך יצאו; ואם לא תיטיב, חי אני וחי שמי, שאף נטיעותיך אעקור ואת חומותיך אֶנתוץ ואעשה אותך ואת בניך למשל ולשנינה. נפל יעקב על פניו ויאמר: גדולים מעשיך עם האדם, אלהים, ואף אני לא אטוש חסדך ואלמד לביתי ולבּאים אחרי את דרכיך ופעליך.
ה
אתה מוצא, הראה לו אל־שדי ליעקב הרועה מה שלא הראה לאברהם וליצחק. לשנַים אלה הראה אך מה שלפניהם, וליעקב אבינו הראה מה שלפניו ומה שלא בפניו, הראהו ארבע רוחות העולם והראהו כסא כבודו, הראהו איך בית־המקדש נבנה וחרב וחזר ונבנה. מסר לו את נבואת החוזים והשמיעהו קול פרסות חיל גוג ומגוג, שנתאספו על אֵל ישראל ועל משיחו. ויהי כי הגיעה עתּוֹ לחסות בצל עֵדן, קרא את בניו וביקש לגלות להם את הקץ ולהסיר הלוֹט הלוט על מסתורין של מלך. אמר אל־צבאות: כבוד אלהים הסתּר דבר. ויבוא ערפל ויכס את העולם.
ו
נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק מת כמות כל־אדם. אמר אלהים: אף יעקב עבדי לעולם יחיה. ויהי כי גוע שלישי לאבות ויאָסף אל עמו, נעשה בשרו ללפיד־אש ונפשו חופפה עליו כל היום ולא תמוש ממנו. כי יגבר השטן ואויב יקום לכלות את ישראל, שוב תשוב הנפש אל נוָה וקם אבי השבטים והתפלל לפני קונו, הוא נענה לו. לא אשכחך יעקב ולא אזניחך ישראל.
חכמים אומרים: בשעה שאסף יעקב את רגליו אל המיטה. פשט את גופו, שנחל מיצחק אביו, ולבש גוף המאור, שהיה לאדם הראשון קודם החטא. כאליהו החוזה ישוטט בעולם גם־הוא לתועלת עם קדוש.
מֵאַגָּדוֹת יוֹסֵף
א. בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם
ויוסף בן ישראל בן שבע־עשרה שנה והוא רועה את אֶחיו בצאן. ויהי מימים וירא יעקב בחלום, כי בנו זה עתיד למלוך ותגדל תפארתו על כל השבטים, ויאהב אותו מכל אחיו; ויקנאו בו אחיו על הדבר הזה, ויוסף גם הוא לא יכול לראות כל אָון ועוון וירא את בני הפילגשים אשר לאביו אוכלים בשר אילות וכבשים כשהם חיים ולא יוציאו דמם; ויבא את דיבתם אל אביו ויאמר: לא טוב המעשה, אשר עושים בניך.
ויהי היום וילכו בני יעקב לרעות את הצאן בשכם ויאחרו לשוב, ויירא יעקב פן קרה להם אסון, ויקרא ליוסף ויאמר אליו: יוסף בני, הן כמה ימים, שלא שמעתי שלום אחיך ושלום הצאן. לך נא וראה אשר עמהם והשיבני דבר. וישלחהו מעמק חברון. וילך הנער והוא תועה בשדה, ולא מצא את הדרך. וימצאהו איש גבריאל ויאמר אליו: מה אתה מבקש? ויען יוסף את גבריאל ויאמר אליו: את אַחי אנכי מבקש. הוליכהו השואל אצל אחיו. ויהי בראותם את יוסף מרחוק, התנכלו להמיתו. ויאמר אליהם ראובן הבכור: אל־נא תשפכו דם אחינו; ואם רעים בעיניכם מעשיו, לכו ונשליכה אותו אל הבור אשר במדבר, אך ידנו אל תהי בו. וישמעו האחים בקול ראובן, וישליכו אותו הבורה; ויפּרד ראובן מעל אֶחיו וילך וישב לו על אחד ההרים, ויאמר לנפשו, בבוא הלילה ארד ואקחהו ואשיבו אל אביו. וישארו תשעה האחים עם הצאן; וישבו לאכול, ולכולם לב אחד ועצה אחת להכחיד את יוסף אחיהם. וישאו עיניהם ויראו והנה אֹרחַת ישמעאלים באה מגלעד, וגמליהם נושאים נכאת וצרי, ללכת מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו, לכו ונמכרנו אל העוברים האלה, והם יוליכוהו לארץ רחוקה, ולא יראה אותו יעקב אבינו עוד. ויקומו ויוציאו את יוסף מן הבור וימכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, ויקח כל אחד חלקו לקנות מנעלים לרגליו, כנאמר: מכרו בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים.
ויהי אחר הדבר הזה ויוסף הובל בדרך בידי קוניו, אמרו האחים זה אל זה: נקומה ונחרים באָלה ובשבועה, לבל יגיד אחד מאתנו את דבר המכירה ליעקב אבינו. ויאמר יהודה אל אחיו: הן ראובן אחינו איננו אתנו היום, ואין החרם מתקיים בפחות מעשרה. מה עשו? שיתפו את מקומו של עולם עמהם ויקללו בקללה נמרצת את כל מי שיזיד לגלות את הדבר בלי רשות כולם. וַידום ה' ויאמר: גם אני הנני בין הנשבעים; ולא גילה דבר בניו אל יעקב.
ולא נתכפר עוון מכירת יוסף לשבטים ימים רבים, ונשאו דור דור את עוון אחיהם.
ב. הָאֲבָנִים וְהָאֲלֻמּוֹת
וירד ראובן בלילה אל הבור, כאשר אמר להעלות את יוסף, ולא מצאהו שם. וישב אל אחיו ויאמר: הנער איננו, ואני אנה בא? ויספרו לו את אשר עשו עמו ואת דבר החרם להסתיר את המעשה אשר עשו מאת אביהם, וישתוק גם הוא. וישחטו האחים המוכרים שעיר עזים ויטבלו את כתונת יוסף, שפשטו ממנו, בדם ויביאו אותה לאביהם ויאמרו לו: הנה כתונת בנך מצאנו בדרך, חיה רעה אכלתהו.
ויקרע יעקב את בגדיו לשמע הדבר וימאן להאמין, כי טרוף טורף יוסף, ויקם וילך בהרים ויחצוב לו שתים־עשרה אבנים, אבן אבן לשבט, ויחרות על כל אבן ואבן שם בן אחד. ויחל מהבכור כבכורתו ויסיים בהצעיר כצעירתו, ויכתוב על יד כל שם ושם גם שם המזל משנים־עשר המזלות ברקיע, מזל מזל לירח ומזל מזל לשבט. התחיל מאבן שמעון ויקרא לה: קומי והשתחוי לאבן ראובן, ולא שמעה לו. קרא קריאה זו לאבנו של לוי, ולא נענה; וכן ניסה לדבר אל כל אבן ואבן, תעמודנה האבנים במקומן. ויוסף לקרוא לאבנו של ראובן, לאמור: השתחוי לאבן שמעון – ולא שמעה לו; ולא ביקשו האבנים להשתחוות אשה לאחותה. ויהי כאשר בחר את אבן יוסף ויקרא לשאר האבנים: כרענה לזו. מיד כרעו כולן לפניה. ויאמר יעקב אנסה עוד שנית, ויקח שתים־עשרה אלומות ויכתוב על כל אחת ואחת. ככל אשר כתב על האבנים, ויצו גם אותן לכרוע ולהשתחוות לראובן ולשמעון, ללוי וליהודה וכן לכולן; וניצבו האלומות ולא נעו. אבל בהוציאו מפיו שם יוסף בנו, השתחוו כולן לו. וישמור יעקב את הדבר בלבו ויאמר: עוד יבוא היום ואראה את פתרון החלום. ויהי אלהיו עמו בזה.
ג. חֲזוֹן נַפְתָּלִי
ויהי בהיות נפתלי בן יעקב, אשר ילדה לו בלהה שפחת רחל, רועה צאן אביו והוא עייף, ויישן ויחלום והנה הוא ושאר אחיו ואביו בשדה כולם, ויקרא להם אביהם בקול: רוצו, בנַי ואחזו כל אחד באשר יעלה בחלקו. ויענו את אביהם דבר: הלא אין לפנינו מאומה והככר ריקה, ומה נקח לנו לירושה? ויאמר להם: הנה השמש והירח ושנים עשר הכוכבים ממעל לראשיכם. קחו מהם כל אשר תשיג ידכם. ויהי כשמוע לוי את הדבר הזה ויקח מרדעת בידו ויקפוץ על השמש וירכב עליו; ויהודה גם הוא קפץ על הירח ויאחז בו ועשתי עשרה מרדעות בידו, ושמונת האחים הנותרים עלו על תשעה כוכבים, וירכב כל אחד על כוכבו ומזלו בשמים, אך יוסף נשאר עומד, ולא אמר לעלות עם שאר אחיו, וישאלהו אביו לאמור: מדוע תעמוד מרחוק ולא תעשה את הדבר אשר אחיך עושים? ויען יוסף ויאמר: מה בצע כי יעלו השמימה לגור שם וסופם אך לירד מעליתם. טרם כילה יוסף לדבּר, והנה שור גבוה וחזק עומד אצלו, ולו כנפים ככנפי החסידה וקרניו גדולות כקרני ראם; ויאמר יעקב אליו: קום אתה ורכב עליו, כי כן ציויתיך. וילך ישראל וישב לביתו. וירכב יוסף על השור, והיה מתגאה על אחיו, פעם היה רץ ופעם היה מעופף באור עד מקום שמש וירח. ויהי בהשיגו את יהודה החל להכות בראשו בנס אשר בידו. ויאמר יהודה אל יוסף: למה תכּני, אחי! ויאמר יוסף: על שבידך עשתי־עשרה מרדעות ובידי אך אחת; ויקרע יוסף עשר מרדעות מידו, ולא נשארה ביד יהודה אלא אחת. ויקרא יוסף אל אחיו: מה לכם ללכת אחרי יהודה. לכו אחרי ואכרות לכם ברית. ויעזבו האחים את יהודה וידבקו ביוסף; ולא נותר עם יהודה אך בנימין. ויאמר יוסף אל בנימין: הלא אחי אתה מדוע לא תתחבר עמי? וימאן בנימין לשמוע אל יוסף; וישאר עם יהודה. וגם ללוי חרה הדבר, כי עזב את יהודה וילך אל יוסף, וירד מעל השמש בעצב גדול. ויהי בפנות היום. והנה רוח גדולה וחזקה באה והפרידה בין יוסף המנצח ובין אחיו. וייקץ נפתלי משנתו, והנה חלום.
ד. חַיָה מְדַבֶּרֶת
ויהי כי הוּגֵד הוּגַד ליעקב, כי היה רעה אכלה את יוסף בנו ושטרוף טורף. ויבך אותו וימאן להתנחם, ציוה לבניו שיקחו איש איש את קשתו בידו וילכו השדה, לבקש את שארית גוית המומה ותהיה לקבורה, ויחפשו גם אחרי החיה שטרפה את יוסף, למען ינקמו ממנה את דמו. ויעשו הבנים כדבר אביהם ויקחו איש איש את חרבו וקשתו ויצאו לארץ המדבר. עוד הם הולכים הלוך ובקש והנה זאב ערבות לקראתם. ויקפצו עליו האחים ויאסרוהו בעבותים ויביאוהו אל אביהם המתאבל ויאמרו אליו: את זה מצאנו בראשונה, פן נגע הוא בנפש בנך. וידבר יעקב את הזאב קשות ויוכיחהו על אכזריות לבו וקשי־רוחו ויאמר: הוי טורף ואוכל בשר, איך אכלת את גוית בני האהוב ולא חננתו וגם לא יראת מאלהים יבקש את נרדף ואשר קרא ואמר: שופך דם האדם דמו ישפך. ויפתח ה' את פי הזאב ויען את יעקב ויאמר: חי אלהים, הבורא כל יצורי תבל וחי נפשי ונפשך, שלא ראיתי את בנך ולא טרפתיו וכי לא בא בפי בשר אדם כל ימי חיי; מארץ רחוקה באתי, לבקש את בני האבוד, שטיפחתיו וריביתיו, ואת אשר קרה לך קרה גם לי, והנה תפשוני בניך וישימו עלי אשם אשר לא אשמתי ונוסף יגון על יגוני – ישפוט אלהים ביני ובינך. ויתמה יעקב לשמוע דברי החיה, ציוה להתירה ולשלחה לנפשה.
ה. עַל קֶבֶר אִמוֹ
ויהי בהלוך יוסף עם המדינים ללכת מצרימה, כי מכרוהו אֶחיו בעבור נעלים. הם באו דרך אפרת, היא בית־לחם, אשר שם קבר רחל אמו והיא אהבתו, וישתמט הנער מידי אדוניו וירץ אל קבר אמו וישתטח עליו ויבכה ויתפלל. וכה קרא הנשבה והנעקר מבית־אביו: עוּרי, אמי, עוּרי וראי את בנך נמכר לעבד בידי אחים נהפכו לו לאויבים. קומי וראי את דמעות עיני נוזלות על לחיי, אַת נלקחת ממני בעצם ימי־עלומי והנה הפרידו אותי מאבי ואין מרחם. קומי ועלי למרום וערכי את טענותי מול אלה, שניחרו בי, ונראה את מי יצדיק אלהים במשפט ואת מי ירשיע. ראית יתום נדכה ואין מושיע לו, ראית בן גורש מנחלת אבותיו ואין מי יעמוד לו. את אבותי ואת אבות אבותי כרת ה' בבית ואני אתרחק מנחלת שדי ואהיה נבדל מזרע קודש. הושיעי לי, אמי, ופרשי זרועותיך ותני לי מלון בקברך. טוב לי לשבת עמך באופל, מאשר אהיה כפוף ונענה והשמש זורחת. ויכל יוסף לדבר וידום, כי גדל כאב נפשו. והנה קול רך נשמע ממעמקי הקבר, לאמור: יוסף בני, שמעתי את בכיתך ונפשי תהמה על אשר נעשה לך, אבל דום לה' והתחולל לו. אם רש אתה היום, עוד יעלה אותך מעל ויאיר אליך פנים; עתיד אתה להיות אב ופטרון לאלה אשר עינו אותך והיה תהיה נזיר־השבטים ומשכנך גם קודם למשכנם הם. וינחם יוסף ויקם וילך לדרכו עם אנשי מדין, שכבר דאגו לו.
ו. הַתִּינוֹק
ותדבר זליכה אשת פוטיפר כזבים על יוסף העברי, כי בא להתעלל בה, ותרם קול זעקה ויעזוב בגדו אצלה וינס. ויחר אף פוטיפר ביוסף ויאמר: איך נואלת לעשות הרע בביתי, אך חסד עשיתי עמך וגמלתני כך, דמך בראשך, וישמעו כל העבדים וייראון ולא יעשו עוד נבלה כזאת. כה דיבר פוטיפר בחמתו וכל עבדי הבית, האמהות והשפחות עומדים ושומעים. דומם עמד יוסף ולא ענה דבר. אבל כאשר ניגשו להכותו וליסרוֹ, נשא עיניו אל השמים ויאמר: אתה אלהים ידעת, כי נקי אנכי מן האשמה הזאת ואין בידי חטא.
היה באותו מעמד תינוק יונק משדי אמו, והוא אך בן איזה חדשים; ויפתח ה' את פיו וידבר כאיש ויקרא: מה לכם ולאיש הזה ולמה תגוללו עליו דבר אשר לא עשה. שקר דברי האשה ואך רעה חורשת עליו במר לבה.
נבהלו כל העומדים לשמוע דברי הילד ויחלו לסבב אותו בשאלות, אבל הוא כילה לדבר וידום.
ז. הַמְבַשֶׂרֶת
ויוסף הורד מצרימה, וירא שם חליפות, טוב ורע. אחר זה עלה מעלה מעלה, ויהי למשביר בר גם לכל הארצות מסביב. וישמע יעקב, כי יש שבר במצרים, וישלח את בניו שמה. שם התוַדע יוסף אל אחיו וישלים עמם. ויתן להם עגלות על־פי פרעה, ויצוום להביא את אביו אליו, למען יראה אותו בטרם ימות. ויהי בשובם לגבול ארצם, ויאמרו איש אל רעהו: מה נעשה, והיה כי נבשר לאבינו פתאום את דבר הבשורה, יפוג לבו ויבולע לו. המה מדברים, והנה סרח בת אשר יוצאת לקראתם, והנערה טובה מאד וחכמת־לב וגם יודעת לנגן בכינור; והיה כי תבוא רוח רעה על אבי־אביה ופרטה על הכינור וסרה הרוח הרעה מעליו. ויגידו לה את הדבר, ותקדם לבוא לפני אבי־אביה הזקן ותחל לנגן בכינור לאמור: עוד יוסף דודי חי, עוד יוסף חי, והוא מושל בכל ארץ מצרים! ותחי רוח יעקב, בשמעו את דבריה ויאמר: נגני, נגני, בתי. והנה באו בניו ויאמרו: נכונה השמועה של אחותנו, ויַראו אותו העגלות, אשר שלח יוסף לשאת אותו. ויקם ויודה את ה' ויאמר: יהי שמך מבורך לעולם, כי לא ארד אָבל שאולה! ויגש אל סרח וישק לה ויאמר אליה: בתי, אל ימשול בך מות לעולם, כי החיית את רוחי.
והיא חיה וקיימה בגן־עדן עד היום!
ח. על הַמִּטָּה
וירד יעקב, הוא ובניו וביתו למצרים, כי שם מולך יוסף בנו. ויחי יעקב בארץ מצרים עוד שבע־עשרה שנה, ויהיו ימיו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ויחלה את חליו, אשר ימות בו, וישלח ויקרא את יוסף בנו ויפקדהו, לבל יקבור אותו בארץ מגוריו, כי אם ישאו את גופו חברונה וישימוהו במערת המכפלה, שדה קברות אבותיו; וישבע לו יוסף על הדבר הזה. ויצווהו גם לשאת לפשע אחיו, כי הן הרעה, אשר חשבו לעשות לו, נהפכה לו לטובה, ואלהים שלחהו למחיה, להחיות עם רב; ויאמר יוסף: כדבריך כן אעשה, אבי, והעבודה לשמים, שאין בלבי נגדם מאומה.
ויקרא יעקב לכל בניו ויברכם שבט שבט. ויצו עליהם ללכת בדרכי ה' ולשמור את דרכיו, למען ישמור גם את דבריו, אשר דיבר עליהם, להנחילם את הארץ, אשר נשבע לתת להם. ויוסף לאמור: עמדו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים: ואני ידעתי, כי צרות רבות ורעות גדולות תמצאנה אתכם ואת בניכם בארץ הזאת, וקם מלך חדש, אשר לא ידע את הברכה אשר הבאתם לארץ, ועינו אתכם בכל עבודה קשה; אך אתם אל תמרו בה' ואל תאמרו זנחָנו זנוח, כי הוא הקם יקים לכם ולבניכם מושיע וגואל מכם, שיוביל אתכם מארץ העבדות לארץ אבותיכם קוממיות, וירשתם אותה וישבתם בה לבטח.
ויכל יעקב לצווֹת את בניו ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוע ויאָסף אל עמיו. ונראתה השכינה למראשותיו.
ט. דּוחֲקֵי הַקֵץ
ויעקב מת ויקָּבר בכנען, כאשר דיבר, וימת גם יוסף אחריו וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובניהם פרו ורבו ויעצמו וימלאו את הארץ, וירע הדבר בעיני מצרים, ויקומו ויחזיקו בבני־ישראל וישימום לעבדים ויענו אותם בכל עבודה. ויהי עול מצרים עליהם קשה.
ויהי בשנת מאה ושמונים לרדת בני־ישראל מצרימה. ויקומו שלושים אלף גיבורים מבני אפרים בן יוסף ויאמרו: נחדל לשאת את העול, אשר שׂמו מנדינו עלינו, והנה תם הקץ, אשר חקק ה' אלהינו לגאולתנו. ויתאזרו, וישימו איש איש חרבו וכלי מלחמתו עליו, ויבטחו בגבורתם, ויצאו ממצרים ביד חזקה. וצידה לא לקחו להם לדרך, ויאמרו: אם לא יהיה לנו אוכל ונשבּור לנו בר בדרך, ואם ימאנו בני המקומות, אשר שם נעבור לתת לנו בכסף, תבוא החרב ותתן לנו.
וילכו וישימו פניהם אל גת. והנה רועי מקנה בני גת לפניהם ויגשו אליהם ויאמרו: תנו לנו מהצאן אשר אתכם במחיר, כי רעבים אנו ולא אכלנו היום. וימאנו הרועים למלא את חפצם. ויבואו בני־אפרים לקחת מהם צאנם בחוזק־יד, ויצעקו הרועים, ותישמע צעקתם למרחוק. ויבואו בני־גת ויצאו מול בני־אפרים למלחמה; ואחריהם באו כל שבטי בני־פלשתים. ותהי המלחמה רבה משני העברים, ויפלו בני אפרים לפני אויביהם, כי נפשם עייפה מרעב ומצמא, ויכחידו את כל המחנה היוצא ממצרים, ולא השאירו שריד ופליט. ומאת ה' היתה הרעה הזאת, על אשר מרו את פיו, לעזוב את מצרים בטרם בא הגואל האמיתי. וישארו חללי בני אפרים נטושים בבקעת גת ימים רבים, וחללי בני־פלשתים נקברו בעריהם. וישמע אפרים אביהם את אשר נעשה לשבטו ויתאבל ימים רבים.
קִצּוּר צַוָּאַת הַשְׁבָטִים
א
שנתים אחרי מות יוסף חלה ראובן, בכור יעקב, את חָליוֹ, אשר ימות בו, ויאסוף את בניו ובני־בניו ויאמר להם: בן מאה ועשרים וחמש שנה אנכי היום, רבות שׂבעה נפשי טוב ואופל החיים ועתה אני הולך אל עמי בארץ נכריה. ימים רעים יבואו עליכם ועל בני משפחת אחי ועבדו בכם בני־חם, ימררו את חייכם ויכניעו את גאונכם, אל תאמרו אפסה תקוה ואל תבגדו במושיע ומגין על בריותיו. אומר ה' אך לנסותכם ולדעת, אם יש את נפשכם לעבוד אותו ולהאמין בו. והיה כי תעמדו בנסיון וימצא את לבבכם נאמן לפניו, יעמיד לכם גואל ופודה והוא יוציא אתכם ביד רמה ואתם והוא תעבדו את האלהים על ההר הקדוש, אשר בו בחר מקדם ומאז ותהיו עם סגולה וגוי חי בצל אֵל־ברית.
ואתם, בנַי וצאצאַי, שימו אל לבכם ללכת בדרך ישרה ושלא לזנות אחרי עיניכם, אל תסורו ממנהגי אבותינו ואל תחטאו לאלהים בחמד־הלב ובסיקוּר־עין, הלא ידעתם, כי חטאתי אני לאבי בימי עלומי ואך על־ידי תשובה שלמה ניקיתי מעווני, יין לא שתיתי ובשר חיה ועוף לא בא אל פי ועיניתי את נפשי כל הימים. אם יפשע האדם אל יאמר נואש, כי אם יבטל את הרע בקרבו, אם חוח עלה בגן, עקור את שרשו. יש תרופה ומנוס ויש מוצא ומרפא.
ויתר דבריו אשר דיבר הלא המה כתובים על ספר הצוָאוֹת לבני־יעקב. ויכל ראובן לדבּר וישב רוחו לאלהים ויחנטו אותו וישימוהו בארון ויעמוד במצרים כל ימי עני השבטים. ויהי כי גאלם ה' ויצאו לחירות, נשאו גם אותו ארון עמהם ויביאו אותו חברונה בכבוש הארץ ויקברו אותו סמוך למערת המכפלה, היא מקום קבורת האבות.
ב
ואלה המה דברי שמעון אחי ראובן, אשר דיבר באזני משפחתו על מיטתו סמוך למיתתו, והוא אז בן מאה ועשרים שנה ולא נס ליחו עוד.
שמעו, בני, לדברי שמעון אביכם והאזינו אל מלי. בן שני הייתי ליעקב ילדה לו לאה. גדל כּוחי על אחי ואמיץ־לב הייתי, לא יגורתי מפני כּל. ואקנא ביוסף בן אחות־אמי, כי אבי אהבהו ואקשה את לבי נגדו ואמרתי להמיתו ולהכחידו. עמדו אחי למנין וגמרו אומר למכרו מצרימה. וידי, שאמרתי לפשטה על שאר־בשרי ומודעי, נתיבשה שבעה ימים, ואכיר ואבין, כי ה' שופט אותי על רוע לבי. מיד שבתי אליו וניחמתי על פשעי.
ואתם, בנַי־אהובי, חדלו הרע ואל תקנאו באחיכם ובמי שגדול מכם. ה' יבדיל במתנותיו ולא יתן חלק חלק לכל אחד, לזה ירבה ולזה ימעט. את זה הוא מעלה ואת זה הוא מוריד. הלא הוא יציב גבולות ומה הוא בן אדם כי יאמר לשנות פעלו ולעקור נטיעותיו. – ויכל לדבר גם הוא. נשק לכל אחד מבניו ונכדיו ויעצום את עיניו וימת. עשו עליו יוצאי־חלציו אֵבל ומספּד־מַר וישימו אותו בארון מעץ קשה, למען לא ישלוט בו רקב. ועמד הארון בארץ הטומאה עדי נגאל הגוי העברי.
ג
לוי בן יעקב לא חלה עד יומו האחרון ולא כשל כּוחו ודבר ה' היה אליו: צו לביתך, כי אומר אני להכניסך להיכלי ולתת לך משכן הקבוע לך. ויאסוף את בניו ואת בני־בניו, אשר למדו תורת ה' וירגילו ידיהם לשמש במשכן ויעמדו פתח האוהל. ויצא אליהם לוי וקרן עור פניו ויאמר: הלא ידעתם, כי בנו בחר ה' מכל שבטי ישראל ויעש אותנו למשרתיו, ואתם דעו את חובתכם וחרַתם על לבבכם דברי הזבח והקרבן. הלא קרויים אתם מפי הגבורה לטהר את בני ישראל מטומאתם, לקדש אותם מחטאותם ולקשר את לבותם לאב העליון. לא עולם אחד לנו, כי אם הרבה, לא אך רקיע אחד על ראשנו, כי אם רקיע על גבי רקיע ושחקים על גבי שחקים. ויעלני צור ישועתי פעם בחזון למדוֹרי מרום ואראה את המראות הגדולים ואת שכיות החמדה הצפונות לצדיקים. שלבים מרקיע לרקיע, מעלות ומורדות, בהם עולים מלאכים ויורדים, יורדים ועולים והתחתונים כעליונים כולם משבחים לאדון העולמים, מפארים ומעריצים, מרוממים ומנשאים וקוראים: קדוש, קדוש אלהים צבאות! רבים המחנות, נשגבים המאורות, אור עולה על אור ואור תוקף על אור. מתגברים מעיינות דקדושה, מתעצמות התשוקות לאל הנשגב והוא פושט את זרועותיו ומברך על כל יציריו. הוא מברך ואף אתם תברכו את בני ישראל ושמתם את שמו עליהם. ענו ואמרו בניו: עֵדים אנו בדבר, כי נקבל עלינו זאת העדות והברכה עדי־עד. וישכב המצַווה על המיטה. פשט את רגליו ותעל רוחו לשמי מרומים!
ד
יהודה היה רביעי לאחיו ובלידתו הודתה לאה אמו לאדוני האדונים. גיבור היה כארי וכלביא מי יקימנו. הוא היה צד ציד ומביא לאביו, שיסע את הדוב כגדי־עזים, אחז בעורף הנמר והשליכהו ארצה ויפוצץ את ראשו. ותפול חיתתו על כל חיות השדה ואף על בני השטנים. גיבור היה מנמרוד ומעֵשיו אבי אדום, ומזרעו הקים ה' גם את גואל ישורון ואת מלך המשיח.
ויהי במותו ציוה לבניו אחריו, שגם הם ינזרו מן היין וישָמרו מכל חטא ועוון ולא ילכו אחרי הבצע ויתרחקו מאהבת העושר ומקניני העולם. שתי רוחות, אמר להם, שוררות באדם, רוח האמת ורוח התעיה; ובחרתם באמת ומאסתם בלא אמת והייתם נקיים וטהורים, וכיבדתם את בני לוי אחי, לי ניתנה המלכות ולו הכהונה, וגבוהה היא הכהונה על המלכות כגובה שמים עלי ארץ. ימים יבואו, שגם יתפלגו כל בני משפחתנו וגם בני הגויים מסביב יעיקו לנו, עד אשר יקום ניר לישראל ועלה כוכב השלום להשלים בין העמים ובין הלשונות. השמים יפתחו אז וברכת אֵל ממעל תרד ארצה והענק תעניק לכל מי אשר יכיר בשמו ויאמין במלכותו. לאל עולם המלוכה ולא יסיר השבט גם מביתי, ויכל יהודה לדבר ויישן. בן מאה ותשע עשרה היה במותו ולא קם בכל שבטי הארץ גבה־קומה ואיש־חיל כמוהו. עליו יאָמר: יהודה, יודוך אחיך!
ה
יששכר בן חמישי ליעקב היה. ותלד אותו לאה לאישה, כי שכרה אותו בדודאי בנה ראובן ושכב עמה הלילה. ומלאך הופיע אז ליעקב וידבר עמו. בן שלושים היה יששכר בנשאו אשה והיה נושא בסבל החיים ועובד אדמתו ביושר ובתמים. את ביכּוריו היה מביא לכוהן ופרי קיץ לאביו, מלחמו גם נתן לדל ותמך ביד כל אביון וחי במצוק.
בן מאה ועשרים ושתים היה במותו, ומעולם לא חטא ולא עשה כל עוון, לא נשא עיניו אל אשה אחרת, לא שיקר ולא הלך רכיל באחיו, גם יין לא שתה ולא התמכר לתאות בשרים. הוא ידע אך עשות חסד ויושר ומשפט. הוא אהב את אדון־כּל בכל לבבו ונפשו וכן אהב כל מי שנברא בצלם ובדמות ולא הבדיל בין תושב ובין זר, בין בני משפחה אחרת ובין בני משפחתו.
ויהי כי הגיע יומו להיאָסף אל אבותיו, נקהלו עליו קרוביו ובני שבטו ואמרו: הגד נא לנו עתידתנו והורנו את הדרך בה נלך. אמר יששכר; אהבו את המקום ואהבו את האדם, ואז תסור מכם כּל רוח רעה ולא תדעו מצור. פשט את רגליו ויישן שנת עולם.
ו
זבולון היה בן מאה וארבע־עשרה שנה במותו. מתנה טובה היה לאביו ובחר לו דרך הרחמים בחיים. הוא ריחם על כל בשר והיה מצטער בצרת אחר. ויהי כי חרשו אחי יוסף עליו רעה והתנכלו להמיתו, נפל לרגלם והשתטח לפניהם ויבקש מהם שירחמו על עצמם ובשרם ושלא ילכו בדרך קין החומס. לחם לא אכל, מים לא שתה ויתאבל על עני אָחיו ימים רבים.
ויפקוד זבולון לבניו אחריו, כי ישמרו את מצות ה' וילכו בדרכיו, על יתום ועל אלמנה ירחמו ולפני עיור ותועה לא יתנו מכשול. ולא אך את האדם יחננו ויעמדו לו בעת צרה, כי־אם גם את החיות ירחמו. הלא גם להם נשמה ורוח וגם המה ידעו צער ורוַח, אהבה ואיבה, נשיאת עול וחירות. ואף זאת אמר להם הגוֹוע: דעו, אחי ובני, כי שלם ישלם ה' לכל איש כמידתו, במידה שאתם מרחמים על אחרים ירחם הוא עליכם. אם תיטיבו אתם, אז גם הוא יצא לנגדכם. הצור תמים פעלו, אבל עם עיקש יתפתל. נענו בניו ואמרו: גם אנו נבחר בטוב ונתרחק מן הרע ונזרע זרע רחמים בלבנו ובלב כל הבאים אחרינו. עצם זבולון את עיניו ובא אֵל־הרחמים ולקח את נשמתו ויביאה לבית־גנזיו.
ז
דן ידין עמו, תוכחה בפיו והכה בשבט לשונו את דרכי הכעס ואת השקר, את החימה ואת הכזב. בונה אלהים עולם למושב הבריות ובאה החימה ומחרבת אותו; הוא נוטע נטעי האמת והיושר ובא השקר ואוכל במלתעותיו כל זרע וכל צמח.
גָד ציוה את בניו ובנותיו לפני מותו והזהירם להתרחק משנאת אדם ומכל איבה שבלב. לכל מידות רעות יש תרופה אבל ארס השנאה והאיבה אוכל מנפש עד בשר, ומקעקע ביצת הבית והמשפחה, החברה והעם גם יחד.
אשר הורה את בניו לפני מותו ואמר: שתי דרכים נתן ה' אלהים לבן־אדם. הנה בכל אשר יפנה ימין ושמאל, טוב ורע, יפה ומגונה. פה אנו אובדי עצות ומושלכים אנו מדבר אל היפוכו, מבנין לסתירה ומשלום לריב. אוי לו למי שלבּו נקרע בחוּבּו ואשרי למי שמשלים הניגודים בקרבו.
אף בני רחל, יוסף ובנימין, ציוו את בניהם אחריהם והלא המה כתובים על ספרי הצוָאוֹת.
משלושה מועדים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מימי משה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מימי משה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מימי משה: אגדות וסיפורים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
רֵאשִׁית משֶׁה
א: הַלֵּדָה
ויאחזו שבטי ישראל במצרים ויפרצו בה וירבו במאד. ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף ואת כל הטוב אשר עשה, ויחל להעביד את בני-ישראל בפרך ובכל עבודה קשה. ויאָנחו מן העבודה הקשה וירא אלהים וידע.
ויהי היום וישכב פרעה ויישן, והנה זקן אחד עומד לנגדו ובידו מאזני-משקל. בכף האחת כל דרי מצרים למקטון ועד גדול, עם מלכם ושריהם, ובכף השנית טלה אחד. ויכריע הטלה הרך את כל עם מצרים. ויתפלא מאד על המראה הגדול הזה. וייקץ והנה חלום ותיפעם רוחו. וישלח ויקרא את כל חכמיו ויודעי חָזון, ויספר להם את הדבר אשר ראה וייראו מאד, ויענו ויאמרו: חלום רע ראית, מלכנו, הנה בן יולד להעם הבונה ערי מסכּנוֹת לנו, והוא יפרוק עוּלם מעל צוארם ויוציאם מארצנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. ויחרד המלך ויתן ביום ההוא צו לאמור: כל הבן הילוֹד היאֹרה תשליכוּהו! ויעשו כן ויאבידו כל זָכר בבני-ישראל.
ועמרם בן קהת בן לוי בן ישראל נגיד בימים ההם, ולו אשה מבנות משפחתו ושמה יוכבד. ותהר ותלד בן, וימלא כל הבית אור, ותרא אותו כי טוב ותירא מאד, לבל יבולע לנער מיד הזדים, ותלך ותצפנו. ויהי בראותה, כי לא תוכל עוד להסתיר אותו, ותקח תיבת גומא, ותשם בה את הילד ותתן את התיבה בסוּף אשר על שפת היאור ותאמר: ה' כטוב בעיניו יעשה! ותלך בעת ההיא בּתיה בת המלך לרחוץ ביאור, ותרא את התיבה צפה על פני המים, ותשלח את אמתה ותקחה ותפתח אותה, ותמצא בה נער בוכה ותאמר: מילדי העברים הוא; ותקרא שמו משה, לאמור: מן המים משיתיהו. ובני-ישראל קראו לו שמעיה בן נתנאל ויאמרו: זה יושיענו.
ויגדל יצא אל אֶחיו וירא בסבלותם ויצא לבו, ויאמר לעמוד לימינם; ויהי פרעה עוין אותו ומתנקש בנפשו להרגו; ויברח מלפני פרעה, ויבוא לגבול מדין וישב על הבאר.
ב: הַמַּטֶּה
וליתרו, כוהן מדין בעת ההיא, שבע בנות רועות צאן אביהן בן אין לו, ותבואנה הנערות ותמלאנה את הרהטים להשקות את הצאן. ויבואו הרועים, אשר רבו את יתרו תמיד, ויגרשון וישפכו את המים, אשר דלו, לארץ. ויתחמץ לב משה לראות את העוול אשר עשו להן הרועים, ויראם את ידו הקשה וישק את צאן הנערות ויושיען מיד אויב.
ויקרא יתרו למשה לאכול לחם. וירא בגנו מַטה ספיר נטוע, ויקרב אליו, והנה שם אלהים צבאות חָקוק עליו, הלא הוא המטה אשר נטלוֹ אדם מגן-העדן בעת גורש ממנו ויתנחל לאברהם, ליצחק, ליעקב וליוסף; אחרי מות יוסף שוּדד ובא לבית פרעה, ומשם לקחוֹ יתרו ויטעהו בגנו. וינסו כל גיבורי קֵני לתלוש אותו, כדי לקחת את צפורה להם לאשה, ולא יכלו. וישלח משה את ידו “ויתלשוֹ כהיתלש עצי היער מסוּבּכו”, וויהי למטה אלהים בידו. ויתן לו יתרו את צפורה בתו לאשה, ויואל משה לשבת אתו.
ג: הַחֲלוֹם
ויהי כי רעה משה את צאן חותנו יתרו, ויחלום חלום, והנה על ראש הר גבוה עומד כסא רם ונישא; ועליו יושב איש, תארו כשמש, על ראשו כתר מלוכה, בשמאלו שרביט זהב ובימינו קורא לו, כי יגש אליו. ויגש משה אל הקורא לו; וימהר לרדת מעל הכסא, ויצווהו לשבת במקומו, ויסר את הכתר מעל ראשו, וישימוֹ על ראש משה, וימסור לו שרביט-הזהב אשר בידו, וימשחהו לראש. ויהי בישבו על הכסא, וירא את כל כדור הארץ לרגליו, וצבאות כוכבים ממעל נופלים ויורדים וקמים סביבו כמחנה-צבא במערכת-מלחמה. וייקץ משנתו ותיפעם רוחו. ויבוא לפני יתרו חותנו, יודע העתים והחכם בכל מדע, ויספר לו את דבר חלומו; ויען רעואל ויאמר: אלהים הגדול הראך גדולות ונצורות; ולא יעברו ימים רבים, עדי יתקיים בך הדבר הזה, כי תשב על כסא עמך, להיות נגיד ומצווה להם ולכל הגויים, וילכו כולם לאורך וישתחוו לאלהיך.
מֵחַיֵּי משֶׁה
א
ארץ מצרים ארץ מישור היא, שׂדיה יעטפו בר, ומבלי שירד הגשם תוציא אדמתה מדי שנה בשנה כל פרי עץ למינהו ורוב תבואות יעלה בה. ויראו אבות משה את הארץ כי טובה ובכנען אדמת מגוריהם היה רעב ויקומו וילכו שמה ויתאחזו בגושן ויפרו וירבו שם. ויקנאו בהם יושבי-הארץ ויחשבו עליהם רעות ויאמרו להכחידם. אמר אלהים: את בריתי אשר כרתי עם אבותיהם לא אָפיר, ויעמיד להם את משה, ראש הגואלים.
ויהי למלך הארץ בת יחידה, אשר אהבה מאד, והיא היתה בעוּלת בעל ולא היה לה ולד. ותכל נפשה ללדת בן-זכר, למען ישב על כסא המלך ולא תיסוב המלוכה לאחר. וַיִקר מקרֶהָ ללכת לרחוץ במים ביום שׂמו את הנער משה על שפת היאור. ותרד המימה ותרחץ את בשרה ותשב לה תחת אחד השׂיחים, לנגב את גופה. ותרא תיבה מרחוק ותצו לאמהותיה להביאה לה – והנה בה נער יפה ותמים מכף רק ועד ראש. ותחמול עליו ונכמרו רחמיה כאילו ילדתוּ בעצב ותגמור אומר לחַנכוֹ ולגדלוֹ. ותשב לביתה בחצר המלך ותערם ותאמר, כי הרה היא, ותבשר בעוד ירחים, כי ילדה בן. כה גדל משה בחצר המלך, הוא נער עם בני גדולים ושרי-המלך ולומד חכמה ולשון ותורת כל עם ועם. ויעל משה בחכמתו גם על מוריו ומלמדיו וישתוממו כולם על שׂכלוֹ ובהירות רוחו.
ב
מחכמי מצרים למד משה את חכמת המספר והמדידה, עמד גם על חכמת השירה והתעמל להשלים עצמו בדעת אלוהּ ורזי-יהּ. מבני אשור קיבל ידיעת-הכתיבה, הכשׂדים אילפו אותו ידיעת-הכתיבה, הכשׂדים אילפו אותו ידיעת מהלך המזלות וממשלתם על כל עניני העולם. ויתר החכמות הורוהו חכמי יוָן. אין חכמה ואין מדע, שלא שנה אותם הנצר העברי, ואין שלא התאמן בו, להבין כּוחו ויסודו.
ומשה הולך הלוך וגדול בחצר המלך. הוא גם נחשב לבן בת-המלך, תקות מצרים עליו ועיני כל העם צופות בו. ויתן משה לבו להתבונן גם בתהלוכות משפטי הארץ וירא כי אין צדק ואין משפט במצרים. הנה בא עם מכנען, לבקש לו מקלט ומנוח, ויחזיקו בבניו ויעשו אותם לעבדים. רבים מן הגרים ההם מתים מהטורח והעמל, ובני יושבי-הארץ לא יתנו לקרוביהם לכסות את המתים ברגבי אדמה, כמנהג המדינה, והגוועים מושלכים בראש כל חוצות בלי קבורה. וירא את דמעת העשוקים יום יום ויחר אפו ויקם נגד נוגש עריץ אחד, שנגאלה ידו בדם נקיים ויכהו והשיב דמו בראשו. וישמע המלך את אשר עשה וישא עליו חטא. וידע משה, כי חורשים עליו רעה ויקם ויעזוב את ארץ בני-חם וילך לו ארצה מדין.
ג
עם מדין בעל-מקנה היה ומבחר בניו רועי-צאן. והאיש שבן אין לו ורעתה בתו את הצאן. בנות–הכוהן גם הנה רועות בשדה ויצֵרו להן הרועים. וירא הזר את מעשיהם ויוכיח אותם בשבט לשונו. בושו מדבריו והניחו לנערות. ותשובנה אל ביתן ותספֵרנה לאביהן על-דבר האיש הפלאי. ויאמר הכוהן: לא טוב, בנותי, שעזבתן את האיש המושיע לכן, לכנה אל הבאר וקראנה לו לאכול אתנו לחם. ויהי בבוא משה עמהן ויעמוד בחצר הבנות, התפלא הכוהן על יקרת נפשו וטוהר פניו ויאמר: אך איש-הרוח זה וממנו לא נצפנו עתידות. ויאמר לו: שבה עמדי ואעשה אותך לרועה על צאני; ובלכתך עמהן בשדמות עשב ומרעה תתעמק באשר צפון לך. ויתן לו גם את בתו היפה לאשה.
עַל אַדְמַת נֵכָר
א: יַאנוּס
ויהי בעלות יוסף ממצרים לקבור את אביו בחברון ובני עֵשׂיו ניצבו לשטן לו, גברה ידו עליהם וישבּ את צפוֹ בן אליפז מבחירם ויביאהו מצרימה וישימהו בנחוּשתים. והאיש צפו איש גיבור-חיל, לא היה כמוהו מימי נמרוד מלך בבל. ויברח ממצרים אחרי מות המושל העברי ויבוא ארץ אפריקה, היא דנהבה, וישימוֹ אנגיאס המלך לשר-צבאו, והוא גדול ונכבד בעיני העם.
ויהי היום והנה אבד לצפו פּר בן-בקר וילך לבקש את הפר ויבוא למורד הר גבוה. ובתחתית ההר מערה גדולה ועל פיה אבן גדולה, וקול חיה גועה מן המערה, וינפץ את האבן בידיו – והנה חיה משונה, מחציה ולמעלה כדמות תיש ומחציה ולמטה כדמות אדם, עומדת ופוצעת בעצמות השור. קפצה עליו החיה ותאמר לבלעו חי; ויקם עליה ויהרגה בלי חרב וחנית, ויקרע בצפרניו את ראשה ויבא אותו אל אנשיו. ויקרע בצפרניו את ראשה ויבא אותו אל אנשיו. ויתמה העם על כּוחו ועל גבורתו ויוָעצו כולם לעשות לזכרוֹ יום אחד בשנה לחג ומועד ולנסך לו נסכים; ויקראו את שם החג הזה יאנוס על שם החיה הכבירה אשר הרג.
ב: בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר
מלחמה רבה היתה בין בני-שעיר ובין בני-עֵשׂיו אחרי מלחמתם הרבּה את בני-יעקב. ויכרתו בני-עשיו ברית בסתר עם אנגיאס מלך דנהבה, ובני-שעיר התאחדו עם בני קדם ובני-מדין. והנצחון האיר פנים פעם אל המחנה האחד ופעם אל המחנה השני, עד אשר גברה יד בני-עשיו על שבטי החורי וַיכּו בהם מכה רבה וירשו את ארצם ויאחזו בה ויהי להם גם צאנם ובקרם לנחלה.
ונפש העם מרה איש על בנו ואיש על אחיו ועל רעהו שנפלו במלחמה; וישבעו לאמור, שמהיום ההוא והלאה לא ימליכו עליהם אחד מאחיהם, כי-אם איש נכרי מבני עם אחר והוא יצביא צבאותיהם, ואחד מאנשי אנגיאס מלך דנהבה, שעזרו להם במלחמתם נגד בני-שעיר נשאר עוד בתוכם, והאיש גיבור-חיל וטוב-רואי, חכם בכל מדע, ושמו בּלע ושם אביו בּעוֹר. ויאמרו בני-עשיו: אך זה ימלוך עלינו. ויקומו וימשחו אותו עליהם לשר ושופט ויקראו: יחי בלע! יחי המלך! ויפרשו שׂמלה וישליכו בה איש איש נזם זהב, טבעת וצמיד או גם שוהם ובדולח ויעשירוהו עושר רב. ויעשו לו כסא מלכות ויבנו לו היכל ויהי למלך על בני-עשיו. והאנשים אשר אתו לקחו את שכר עבודתם בחיל המלחמה וישובו אל אדוניהם דנהבה.
ג: יַאנִיָּה
בימים ההם חי בארץ כיתים איש אחד בעל-פלאות ושמו עוצי ויהי לבני כיתים לאלוה תעתועים ויזנו אחריו ויעמידו לו במות. ובן לא היה לעוצי, כי אם בת אחת ושמה יאניה. והנערה יפה עד מאד ומַשׂכלת בכל מדע. ויראו אותה אנשי אנגיאס מלך בני חם ויבואו ויהללו אותה למלך. וישלח המלך אל בני-כיתים אחרי מות עוצי אלילם, לאמור: הבו לי את הנערה יעלת-החן לאשה ואֶכרות לכם ברית; ונתן גם את בנותינו לכם והיינו לעם אחד; ואם תמאנו ומריתם בחרב אצא לקראתכם ואפיל את חומותיכם ואתוץ את עריכם ולא אותיר לכם שׂריד. וייראו בני-כיתים מפניו ויגמרו אומר למלא את רצונו, אם גם קשה היה בעיניהם, לתת את בת אלהיהם ללכת אל ארץ נכריה ותילקח מהם אורה וברכה. עוד שלוחי אנגיאס יוצאים, והנה מלאכי תורגוס מלך ביבינטו באו וידברו אליהם כדבר הראשונים לאמור: חשקה לב מלכנו ביאניה החמוּדה, ואתם תנו אותה לו לאשה ויכתירה בכתר מלכות ויושיבהּ לימינו ואתם תהיו לבני בריתו, ואם לא תעשו כדבר הזה ותאמרו: לא כן, הנערה תשב אתנו, כי אז יעבור בחרב על ארצכם וישם את אדמתכם שממה ויכחיד אתכם מגוי. ויענו בני-הכּיתים את צירי תורגוס לאמור: היו פה לפני בואכם רצי אנגיאס ודיבּרו באזנינו כדבריכם אתם היום, וניאות להם ולמשאלת-לבם, ואיך נתן אותה עתה למלככם ונפר את דברינו? וישובו מלאכי מלך ביבינטו בבושה למלכם ויאמרו לו: קדמך, מלכנו, מלך בני-חם, לו תהיה הנערה לאשה, והוא גם חזק הוא ממך. ויקצוף תורגוס עליהם ויאמר: פיכם ענה בכם. ויצו למַגר אותם בחרב. והוא וכל עמו יצאו למלחמה נגד אנגיאס. ואנשי כיתים מיהרו ושלחו למלך הזה לאמור: גם נפש תורגוס מלך ביבינטו חשקה בנערה, וכזאת וכזאת דיבר באזנינו. ויאסוף את כל חילו ויצא המלך אנגיאס גם הוא למלחמה. מספר בני החיל בשני המחנות רב ועצום. ותהי מלחמה חזקה וגדולה, ותגבר יד אנגיאס על תורגוס ויך אותו ואת עמו לפי חרב. אחרי-כן בא אל ארץ כיתים וישא שם את יאניה ויתן רוב מתנות לעמה ולבני-משפחתה ויבא אותה אל ארצה קרטיינה ויעש משתה גדול לבני עמו. וישמח וישׂשׂ עם המלכה היפה באדם. ויהי אור לשבטי חם.
אולם אחרי עבור ימי המשתה חלתה יאניה מחלה אנוּשה, וכמעט הגיעה עד שערי מות. ויצר למלך ולשריו ויאסוף את גדולי הרופאים והחכמים ויאמר עליהם: עוּצו עצה ומצאו תחבולה לרפא את יאניה החמודה מחָליה ואל נא נראה באָבדהּ. ענו החכמים ואמרו: לא אויר ארצנו כאויר ארץ כיתים ולא מימינו כמימיהם, ועל-כן חלתה המלכה. ויצו המלך להביא מים מארצה וישקלו במימי ארצו, והנה קלים הראשונים מן האחרונים וגם מראיהם זך מאד. ויפקוד לאסוף חוצבי-אבנים לאלפים ולרבבות ויחפרו תעלה מארץ כיתים עד מדינת קרטיינה וירצפו את התעלה באבנים וימשכו את המים הטהורים משם. ויהיו מעתה לכל צרכי המלכה, שתתה מהם, רחצה בהם, אָפו ובישלו בהם בעדה וגם השקו בהם כל זרע אשר נזרע בגללה. וישב כּוח יאניה אליה ויפיה עלה כפורחת. ויאהבו אותה כל יושבי הארץ וירקמו אנשי דורה גם את צלמה בלבושיהם מרוב יפיה, כאשר נעשה לבת אוּזדרובבל הנאה. וינחשו העם בכשפיה ותהי יאניה המלכה ללילית ולכוכב מתעה לבני-דורה.
ד: נָבִיא לְעַמּוֹ
ויקח לו איש מגדולי מדין ושמו צוען בן עיפא נערה אחת מבנות עמלק לאשה ותהר ותלד לו את יתרו. ואנשי מדין החלו בימים ההם לזנות אחרי אלהים אחרים ולשחת את דרכם. ותהי להם איפה ואיפה ומשקלים לא-נאמנים ורימו את בני-אדם. ויהי היום ויבוא אחד מסוחרי כנען לפני יתרו ויתאונן באזניו על איש אחד מבני עמו כי שקר בו. ויצא יתרו לשוק ויחל להוכיח את בני-אמונתו על רוע מעשיהם וזדון לבם. התאספו עליו אנשים ריקים ופוחזים ויהתלו בו, זה צרם אותו באזנו וזה דחפו בידו. שב יתרו נעלב ומיצר הביתה. בלילה בא אליו גבריאל המלאך ויאמר לו: יען קינאת לאמת וּנקלות בעבור תוכחתך, אני מושח אותך בשם אב-הרחמן לנביא על כל שבטי מדין וקמת ודיברת קשות עמהם מבוקר עד הערב. והיה אם ישובו מרוע מעלליהם, ונסלח להם, ואם יוסיפו לעשות הרע ויבעטו בך, חי מלך המלכים כי יכּחדו מעל פני האדמה וסופם אבדון ושחת.
וישכם יתרו בבּוקר ויקרא את כל זקני מדין בשער ויאמר אליהם: עד-מתי תלכו אחרי ההבל ותהבלו ותשתחוו למעשי-ידיכם? הלא אלהים חי יושב על כסאו בשמים ואתם לעצבים תשתחוו. אמרו הזקנים והשופטים: שקר אתה דובר, אין אלהים ממעל, אך מתחת. כיון שראה יתרו שאין שומע ומאזין לו, פרש כפיו לשמים ויאמר: אֵל נורא ושגיב, שפוט ביני ובין עמי! מיד הביא אלהים רוח סערה מעורב בברד ואבני-תופת וישמד את כל גוי-מדין ונעשו אהליהם קבריהם. רק יתרו ועדתו נותרו בחיים.
ה: משֶׁה בְּכוּשׁ
בלעם בן בעור מלך אדום היה מיועצי פרעה, בעת ביקש לכלות את עם-ברית. ויהי בראותו, שאלהים הפר זממו וכאשר יענו את עם ישראל כן ירבה וכן יפרוץ, קם ועזב את ארץ מצרים וילך לו למלך ניקנוס, שמלך אז באדום, ושני בניו עמו: אניס וסמריס. ובלעם גדול בקוסמים היה ולא היה בכל חרטומי ומכשפי הארצות איש ששׂגב ממנו בחכמתו. אומרים גם אומרים, שלא בעור אביו היה, כי אם לבן הארמי אובד אבינו. בימים ההם מלחמה רבה בין בני-כוש ובני-קדם. ויתערב ניקנוס בריב ויצא הוא בני-חילו להילחם ויעזוב את בלעם ובניו לשמור את העיר. ויהי בלכת ניקנוס מרד בו הקוסם ולא זכר לו חסדו, הגביה את החומות משני צדי העיר; מעֵבר השלישי חפר בורות רבים לאין מספר ומעֵבר הרביעי קיבץ בלהטיו המון נחשים ועקרבים. כה התבצר הוא ושארית העם ואין יוצא ואין בא.
ויהי בשוב ניקנוס וכל שרי החילים וישאו עיניהם, והנה חומת העיר גבוהה מאד, ויתמהו איש אל רעהו ויקראו לשוערים לפתוח להם; ולא אָבו לשמוע להם ויערכו מלחמה עמהם ויכו בהם השוערים. אמרו לבוא אל העיר דרך הבורות ויפלו בם הפרשים; בּיקשו לחדור מאותו עבר, ששם זוחלים הנחשים והצפעונים, וינשכו אלה בהם ויעשו בהם חבורות ופצעים. ויחדלו ממעשיהם, אך צרו על העיר וישבו באוהלים ובמלונות שנים רבות.
בימי המצור האלה ברח משה בן עמרם ממצרים ויבוא אל מחנה ניקנוס. והאיש משה מראהו נאה וקומתו דמתה לתמר וישא חן וחסד בעיני המלך וישימהו לשר-צבא. ויעבוד משה את מלכו באומן ובעוז. עברו ימים וניקנוס מת ויקומו בני-החילים וימליכו עליהם את הגיבור העברי ויתנו לו גם את המלכה לאשה כחוקי אדום ומשפטיו. ויהי ביום השלישי למלכו באו אליו זקני החילים ופקידי-הצבא ויפלו לרגליו ויאמרו: זה תשע שנים, שלא ראינו את נשינו וטפּנו ונפשנו מתגעגעת עליהם, הבה לנו עֵצה איך נחדור לעיר ונשוב אל ביתנו. ויאמר אליהם משה: התאזרו ולכו ההרה וקחו לכם מאפרוחי החסידה וקרבו אחר זה אל העיר מאותו העבר, שבו שוכנים הנחשים והעקרבים; והיה כי ישלחו השרפים את לשונותיהם לנגדכם, השליכו להם את האפרוחים, עודם בין שיניהם ואתם תקומו ותכבשו את העיר. ועלתה עצתו בידם וישובו ויכבשו את עיר מולדתם. ובלעם ובניו, בראותם כי עוד מעט ותכלה אליהם הרעה, ניחשו ופרחו באויר וימלטו את נפשותם.
ומשה זכר את ברית אלהי-יעקב ולא קרב כל הימים אל אשת אדוניו, וישם במיטה חרב בינו ובינה ולא חטא עמה. וינהל את בני-כוש בדרכי התורה והמשפט. והעם הצליח במעשיו ויהי למופת בין גויי הארצות. והמלכה בראותה, כי התרחק ממנה המלך החדש, חרה לה עד מות. ותקרא לשרים ולגדולי המדינה ותאמר להם: למה המלכתם עליכם איש-נכרי משבט לא שמענו לשונו? הנה לפניכם בן אדוניכם ניקנוס ולו משפט המלוכה. וישמע משה וידע, כי באה עתו לשוב אל אֶחיו ויסר את עטרת העולם-הזה מעל ראשו ונכתר בכתר של קדושה.
מִמִּצְרַיִם וּמִמִּדְיָן
א: הַיּוֹעֲצִים
בלעם בן בעור, רעואל המדיָני ואיוב העוצי היו מיועצי פרעה והיו נעלים ונישאים מכל חכמי המלך ושריו. ויהי כי החל פרעה לגור מפני שבטי ישראל, פן ירבו ועלו מן הארץ, או גם יכבשו אותה, שלח וקרא לשלושת הנבונים האלה ויאמר להם: עוצו עצה, מה נעשה בבני משפחת אברם, שבאו לגור בארצי, ועתה יאכלו את כל טוב אדמתי. נענה רעואל ואמר: אם על המלך טוב, יחדל לחרוש רעה על העם הזה, כי אֵל גדול כביר-כוח עמהם ולא ינקה את מציקיהם ומציריהם; גדול האלהים הזה גם מאלהיך וכל אשר לך, וכי תילחם בו נפול תפול לפניו, אתה ועמך, ויכחידך מגוי. חרה אף פרעה ברעואל; פנה לאיוב ויאמר אליו: הגד לנו אתה את דעתך על-אודות בני יעקב ודרכיהם ועוצה לנו איך נוכל להם? ענה איוב ואמר: הלא כל יושבי הארץ נתונים בידך, מיחלים לחסדך ויראים את שבטך, עשה כזאת גם עם יושבי גושן ואל תעשה פדות ביניהם ובין אחרים. לא ישרו בעיני פרעה דברי איוב, אמר לבלעם בן בעור: דבּר אתה את דבריך ונשמעם. עמד בלעם על רגליו ואמר: אם באֵש תילחם עם הגוי הזה, אז ינצלו, כאבי-אביהם, ואם בחרב תצא לקראתם, גם אז לא תצליח, צווה להשליך המימה כל בן נולד ואז תמחה את שמם. וייטבו דברי בלעם בעיני פרעה ויתן חוק ומשפט להשליך המימה כל בן נולד לעברים.
היועץ הראשון יתרו זכה, שעל שמו נוספה פרשה אחת שבתורה, איוב לקה ביסורין ובלעם בן בעור נפל בחרב יוצאי-מצרים.
ב: הַגַּחֶלֶת
ויהי היום ויעש פרעה מלך מצרים משתה לשריו ועבדיו בגינת ביתן המלך והוא יושב על כסאו, אלפרענית המלכה יושבת לימינו ובתיה בתו יושבת לשמאלו והנער משה מונח בחיקה. ויושט משה את ידו ויקח את העטרה מעל ראש המלך וישׂימה על ראשו. ויבּהל המלך וגם שרי המלכות שישבו אל השולחן תמהו איש אל רעהו. ובלעם בן בעור הקוסם בין המסובים היה וייעץ את המלך לשפוך את דמי הנער ולהינקות מרעתו. אמר המלך: יבואו שופטי הארץ וישפטו, אם יש משפט מות להנער, בא מלאך ממרום, נתלבש כאחד מחכמי המלך, עמד לפני פרעה ואמר: אם על המלך טוב יצווה להביא שתי קערות, באחת ישימו אבני-שוהם ובשנית גחלי-אש, והיה אם גם יגע הנער בידו אל הגחלים, אות כי לא שׂכל בו, ואם לאבני-שוהם יושיט ידו, אז דמו בראשו. עשו כן והעמידו לפני משה שתי קערות כאלה. ביקש להושיט ידו אל השוהם, בא מלאך אחד ודחפה אל האש. נטל גחלת אחת ונגע בפיו ומאז נעשה לכבד-פה וכבד-לשון.
ג: בַּבּוֹר
ויהי כי ברח בן עמרם מפני חרב פרעה ויבוא לארץ מדין ויושיע לבנות הכוהן וישק את צאנן, שאלהו רעואל אביהן: מאין יבוא ומאיזו ארץ מוצאו? ויספר לו הזר את כל אשר מצאהו על אדמת בני-חם ולא כיחד ממנו דבר. ולא זכר לו הלז את חסדו, ויאמר בלבו: אם בכתרו של מלך שלח ידו, מה ימצאני אני, אם אביאהו בצל קורתי? מיד עמד וישליכהו לבור ויאמר: לא יצא מזה ולא יראה את השמש. ותחמול על העברי צפורה בת רעואל, כי מצא חן בעיניה; ובכל יום ויום היתה מביאה לו לחם ותכלכלהו ימים רבים.
ויהי מקץ שבע שנים אמרה הבת לאביה: איש נקי ולא עוול בכפו השלכת לבור והוא צועק עליך בכל יום לאלהיו; העלהו משם ולא יהיה בך חטא. התפלא הכוהן ואמר: מי שמע כזאת, שאדם שלא אכל ולא שתה ימים רבים ואך אופל יכסנו עודנו חי? ועמד על פתחו של בור ושמע קול משבח ומזמר לשוכן מרומים. מיד הוציאהו לחפשי ויתן לו את בתו לאשה, כי דיברה עליו טובות. ותלך העלמה בדרך אברהם, התמכרה לאהבת בעלה ותלד לו בנים שנַים.
בְּמִדְיָן
א: הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן
בשעה שהיה משה בן-עמרם רועה במדבר את צאן יתרו כוהן מדין, נפרד גדי אחד מן העדר; דאג לו משה וילך לחפּש אחריו וימצאהו עומד על-יד בריכה של מים ומשיב נפשו. אמר הרועה: לא ידעתי כי צמא הוא כל-כך ואמרתי אך בּגוד בגד בי; בודאי עייף הוא מן הדרך. נטלוֹ על כתפו ונשאהו שוב אל המחנה ועוּלו נעים עליו.
באותה שעה נגלה אליו מלכו של עולם ואמר לו: רחמים כל-כך בלבך על הצאן והבקר, שבראתי בעולם, ולהם אין נפש משׂכלת ואינם מכירים בריבּונם – על בני שבט אברם העברי, שבחרתי בם מכל משפחות האדמה, בודאי תרחם ותחננם בצר להם. חייך, אתה תרעה את צאן-עמי והיית להם לרועה וקראתם כולכם בשמי. מיד נפל משה על פניו ויאמר: אודך, אלהים, על מפעלך עמדי, הנני לך כי שלחתני.
ב: הַנֶּשֶׁר והַיּוֹנָה
פעם ישב הנביא על גבעה נישאה בשדה-מדין ויחשוב על-אודות מפעלות תמים-דעים ועל נתיבותיו כי רבו, וישא עיניו והנה יונה הומיה פורחת באויר ויורדת. ותגש אליו ותאמר: נביא-האלהים ואיש רב-החסד, חנני-נא והצילני מהנשר האכזר, הרודף אחרי לבלעני חיה, ואני צעירה ורכה לימים, עוד לא שימשתי לפני קוני. ויחונן אותה משה, הסתירהּ תחת שולי מעילו ויאמר לה: הירגעי ואל תפחדי, לא יאוּנה לך כל רע, כי על-כן באת אלי. עודנו מדבּר, והנה הנשר גם-הוא ירד ממעל וידבר אליו לאמור: משה בן-עמרם, אם על יונה בריה קטנה חסת, חוס גם עלי, רעֵב וצמא לדם אנכי; ואם תגזול ממני אשר עלה בגורלי, תעוות משפט וחָטאת לי ולזרעי. מיד לקח הנביא את המאכלת מאמתחתו, גילה את זרועו ויחתוך ממנה חתיכת בשר כמשקל היונה, ויתנה לנשר ויאמר: הא לך חלקך; רק בנפש היונה לא תגע, כי על-כן מצאה אצלי חסותה. מיד פרש הנשר את שש כנפיו ויאמר: ציר ממרום אני ואך לנסותך באתי.
ג: חֲתַן דָּמִים
ויהי כי מתוּ האנשים המבקשים את נפש המושיע, נגלה אליו גבוה מעל גבוה ויאמר לו: לך שוב אל הארץ בני-עמה מַעבידים את בני-בכורי קשה וגאלת אותו מיד צר! ויעזוב משה את מדין וילך ארצה מצרים. הוא בדרך במלון, והנה השטן חורש לו. נתלבש אוריאל המלאך בלבוש נחש הולך קוממיות וַישׂר אל משה ויבלעהו עד טבורו. חָשך העולם, כוכבי השמים אספו נגהם, ותילל הבריאה על אבדן משיחה. ותרא צפורה תאומת משה, כי מתגבר סמאל, והוא השר משטמה, על בן האדם; ותחגור עוז בנפשה, לקחה צור חד בידה ותחתוך בו את ערלת בנה הנולד ותשלך אותה לפני אוריאל. ותשׂר אל המלאך ותוכל לו וַתוצא בלעוֹ מפיו. והשחר עלה שוב להאיר לתבל ומלואה. מעתה היה לה איש בריתה גם לחתן-דמים.
סִפּוּרִים
א: הַזְּאֵב הַמְדַבֵּר
ויהי כאשר היה משה רועה את צאן יתרו חותנו במדבר, בא אליו מלאך אחד בדמות זאב לבן ויתיצב למולו. נתירא משה ממנו, אמר לו הזאב: שלום עליך, אדוני איש-האלוהים! ויתפלא משה ויאמר: הלא אין החיות מדבּרות, ומי שׂם פה להן לשׂיח? ענה הזאב ואמר: אתה האיש, שעתידה התורה להינתן על ידו, ובתורתך נאמר על העגל, אשר הקימו להם בני-ישראל, שדיבר, והאתון, שרכב עליה בלעם החוזה, שדיברה גם היא… עוד אמר הזאב למשה הרועה: תן לי מן הצאן אשר אתך ואוכלם, כי רעֵב עבדך. ויען משה ויאמר לזאב: אלה הצאן, אשר אתה רואה, לא שלי הם, כי-אם של יתרו חותני הם, ותורה זו שאתה מעידה בי, היא גם תאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל, ואני רק שכיר הנני; והיה כי אתן לך מן השמוּר עמדי, ובגדתי בקנין אחרים וחטאתי לאלהים.
ויאמר הזאב הרעֵב למשה: אם כן הדבר, לך אל חותנך, אל יתרו, וקח ממנו רשות, כי אקח לי שה אחד מן הצאן למנחה. ויאמר משה: הנני לעשות כמצוָתך; אבל מי ישב על הצאן לשמרם מחיות השדה? ענה אותו הזאב לאמור: הניחני אותי אצלם, והעבודה, שלא אוכל מהם בטרם תבוא, ואני ערב לך, שלא יקרם כל מקרה. וישמע משה בקול הזאב ויעזוב אותו על הצאן וילך לו אל חותנו ויספר לו את כל הדברים, אשר דיבר באזניו הזאב. ויאמר יתרו אליו: תן לו ממבחר הצאן, אשר יאבה לקחתם, וידך כידי. וישב משה אל עדרו וימצא את הצאן רועים לבטח באָחוּ, והזאב שומרם יושב בקצה וראשו בין ברכיו. ויבוא אליו משה ויאמר לו: קח לך מן הצאן את אשר תבחר, כי כן פקודת חותני עלי. הסתכל בו משה ולא ראהו עוד. והמלאך איננו…
ב: הַזָּקֵן הַמְכַחֵש
ויהי בלכת משה אל הר-חורב ומַטה האלהים בידו, וימצא איש אחד זקן עומד על פרשת דרכים. ויאמר לו משה שלום, ויענהו הזקן שלום. וישאל משה את הזקן: לאן אתה הולך? ויענהו הזקן לאמור: לשוט בארץ. ויאמר משה לזקן: האם יש לך צידה לדרך, והן בארץ ציה אנו והמדבר רחב-ידיים, לא תמצא בו לא זרע ולא תאנה ולא גפן. ויאמר אותו זקן: יש לי שתי גלוסקאות, אשר הבאתין עמי. ויענהו מש ויאמר לו: ובידי שלוש גלוסקאות, בוא ונשׂים אותן יחד בכיס, ותהיינה לנו בדרכנו, לאכול מהן. הוציא כל אחד מהם את הגלוסקאות שלו במנין; ויקח הזקן וישם אותן בתרמילו ויתנהו על כתפיו. אמר לו משה: תן דעתך על אלה. – הלכו יום תמים יחד וירעבו בבוא השמש, ויאמרו איש אל אחיו: נלון פה ונאכל מן הפת אשר בידינו. ויורד הזקן את תרמילו על צחיח סלע ויקחו פת-לחם ויחתכוה לשנים ויאכלו וישׂבעו, ויברכו לאל מטיבם ויישנו שם. הבוקר אור, ויקומו וילכו עוד ארבעה מילין. ויהי כי רעבו, ישבו לנוח ויאכלו גם את הפת השניה, כמעשה הראשונה, וכן היה ביום השלישי, וכן היה ביום הרביעי, את ארבע הככרות חלקו יחד בן-עמרם ואותו זקן חלק כחלק, ויהי שלום ביניהם. ויהי ביום החמישי, והמה הולכים כברת-אדמה רחוקה, וירעב משה ללחם, ויפן אל הזקן ויאמר: מהר והורד את התרמיל ונאכל עוד את הככר החמישית, כי רפה ורעב אני, ויכחש הזקן בפניו ויאמר: הלא אך ארבע ככרות היה לנו ונאכלן, ומה לך אלי עוד? וישבע לשוא.
עוד הם הולכים, והנה שני צבאים לקראתם, כי שלח אותם אלהים למען עבדו משה. ויאמר משה לזקן: נקח לנו את אחד הצבאים ונאכלנו. ויצחק הזקן עליו ויאמר: וכי יש חיה קלה בעולם מן הצבי, שאתה אומר לתפשו, והוא ידלג מיל. אמר לו משה: קח את המַטה הזה בידך ונסה נא להעבירו לפניהם. עוד המטה ביד הזקן, והצבאים עומדים על מקומם, מבלי לזוז. וישחטם משה ויצלה את בשרם בחום השמש. ויאמר משה לזקן: קום ואכול לשוֹבע נפשך, אך עצם לא תשבור, והישמר לך מעשות את הדבר הזה. ויהי כאשר אכלו וישׂבעו, לקח משה שוב את המטה והניחו על עצמות הצבאים, והתפלל לפני הבורא תפילה קצרה; והנה קרם עליהן עור ויתנודדו ויחיו ויקומו על רגליהם וירוצו לדרכם. ויאמר משה לזקן: משביעך אני במי שהחיה את הצבאים האלה, באין עוד בשר להם ולא גידים, שלא עשית קנוניה על הככר החמישית. ונשבע הזקן גם בפעם הזאת, שלא אכלה ולא שלח בה יד.
ויוסיפו ללכת במדבר ויצמאו למים. וירם אבי-הרועים את המטה בידו ויך על צור חלמיש, ויצאו מים רבים וישתו וירונו. ויאמר משה לחברו: משביעך אני שלישית, במי שהוציא מים מן החלמיש הזה כמבּאר מים חיים, אם לא שלחת יד בככר החמישית. ויען הזקן אותו לאמור: הנני נשבע כבראשונה, שלא נגעתי בככר ההיא, ולא גנבתי ולא נהניתי ממנה אף משהו. אמר משה לנשבע: אם-כן נלך בדרך הלאה.
וישאו את רגליהם וילכו מהלך שלושה ימים ושלושה לילות. ויבואו בקצה המדבר אל אחת מערי הפרזות. וימצאו את כל אנשי העיר יושבים ובוכים למגדול ועד קטן. ויגשו אל אנשי-העיר וישאלו אותם לאמור: מה המראה אשר אנו רואים? כולכם בוכים מזקן ועד נער, מאיש ועד אשה, ומה האסון אשר קרה לכם היום? הגידו נא לנו ונדע. ויענו אנשי-העיר אותם לאמור: הנה אב ופטרון לנו במקומנו, שכולנו אנו יוצאי חלציו, והוא חלה זה ימים ומחלתו אנוּשה ואין תרופה לו, ועתה הוציא את נפשו ואין חיים בו. ויען אותם משה לאמור: הנה נפשותינו תחת נפשו, כי נכמרו רחמיו עליהם. ויגש אל האלהים ויתפלל לפניו לאמור: אנא, אב עליון ואבי כל בשר, רחם נא על המת הזה והראה לבניו את ידך החזקה. וישׂם את המטה על פי הזקן הגווע וירעש הגוף הצנום, ויקם לתחיה. נפנה משה לאותו זקן ויאמר לו: משביעך אני בן-לויתי, במי שהחיה את המת הזה וישיבוֹ לבין החיים, אם לא נגעת באותה ככר, תן תודה. וירם המכחש את קולו ויאמר: נשבע אני בכל הקדוש ובכל החמוּר, שלא פשעתי ולא אשמתי בככר, כה יעשה לי אלהים עושה גדולות ונפלאות אלה, וכה יוסיף לי, אם אשקר ואכזב. כיון ששמע משה את כל השבועות החמורות האלה מפי הזקן, ענה ואמר: בודאי אדם זה מדור עשירי הוא, וכיסה אז את פני כל הארץ מרמה, כחש ושקר. – ולא שב לדבר עמו בדבר הככר ההיא.
וישובו אל ארץ המדבר, והנה באר לקראתם, ויאמר משה למלווהו בדרך: שמור-נא את המטה הזה, ואני ארד לבאר לטהר את עצמי. ויאמר הזקן אל לבו בלכת משה מאתו: הנה אותו מטה בידי, שבו עשה בן-לויה שלי את כל הנסים הללו, אקחהו מאתו ואעשה גם אני בו מופתים. נשתמט מהטובל, ברח לו והמטה בידו. בא לפנות-ערב לגבול המדבר וימצא תינוקות משחקים לפני אוהלים, כי הלכו אבותיהם לרעות את צאנם. ניגש אליהם והרג תינוק אחד מהם וינסהו להחיותו במטה, כאשר עשה משה לפנים, ולא עלתה בידו כלום, כי לא כל היצורים שוים; וגם המטה, אשר מיד אלהים בא, לא ביד כל אדם יעשה נפלאות. שבו אבותיו של התינוק מן השדה וביקשו להרגו. בינתיים הרגיש משה את אשר עשה לו הזקן, ואשר גזל מטהו ממנו, וירדוף אחריו וימצא את הגוזל והמכחש בצער ויגון, כי גואלי-הדם ביקשו את נפשו. התפלל משה והחיה את התינוק והציל גם את הזקן ממות.
ג: הַזָּקֵן יִלָּכֵד בַּפַּח
גם אחר הדברים האלה לא הניח משה את מלווהו, וילכו עוד שניהם יחדיו. עברו בנחל, ויקח משה שלושה כריות חול, התפלל עליהם ויהפכם לזהב ונוצצו באור השמש, ויחמוד אותם הזקן בלבו ויאמר למשה: למי כל הזהב אשר לפנינו? ויאמר משה: מי שאכל את הככר החמישית יקח שני כריות זהב, ומי שלא אכלה יקח רק אחד. קרא הזקן ויאמר: אני הוא שאכלתי את הככר ההיא, וכיחשתי לך. הודה ולא בוש. אמר לו משה: עכשיו שהודית, הרי כולם שלך. ויפּרד ממנו משה מיד ואיננו, ולא ידע הזקן איה הלך.
ויעמוד הזקן מַשמים על כריות הזהב, כי רבים המה ואין כוחו לשאת אותם ולהניעם ממקומם. ותעבור עליו אֹרחַת בני-אדם רוכבים על גמלים. ויגש אליהם ויאמר: שאוני, אדוני, הנה עפרות זהב לפניכם, ואני מצאתים במדבר; בואו ושאו אותם אל מקום מושב, ויהיו לכם שני שלישים מן האוצר, ואני אקח רק חלק אחד. ויענו האנשים ויאמרו לו: כדברך נעשה. ויטעינו את כל הזהב הרב על הגמלים. וגם אותו, את מוצא המציאה, לקחו עמהם וילכו לדרכם. עודם רוכבים פנו אליו ויאמרו: רעבים עבדיך, אולי יש פת בתרמילך, תן אותה לנו ונחַיה את נפשותינו. ויערם הזקן הנוכל לשׂום בסתר סם-מות בה, ויאמר: יאכלו נושאי המשא הזה ממנה ויפלו וימותו, ואירש גם את חלקם. – והם גם הם חשבו בלבם: למה נתן לאותו זקן אין-אונים שליש מן הזהב? נפיל אותו מן הגמל ונמיתהו, ויהי לנו כל העושר. ויתן להם הזקן את הלחם בו הארס לאכלה; עודנו בין שיניהם וישליכו אותו על שן סלע וירוצצו את גולגלתו ויפול מת בעוונו; והם גם הם אכלו מן הלחם ובא הארס אל קרבם והורעלו ויפלו מן הגמלים מתים וימותו אחד אחד.
ונשאר כל אותו הזהב מונח בירכּתי המדבר עד היום הזה.
ד: עֶגְלַת בָּקָר
בימי משה איש-האלהים חי במחנה ישראל איש אחד תם-דרך ויקח לו אשר מבנות שבטו ותהר. ויהי כי קרבו ימיה ללדת ואישה שומר את האוהל, בא אחד מצירי-המות ויקח את נפשו ולא זכר לראות יוצא-חלציו. והאשה ילדה בן ותקרא את שמו מנשה כשם בנו של הנביא. ויגדל הנער ויעש חיל והיה מתעמל בכל מעשיו לכבֵּד את אמו ולא זז מכל מוצא פיה. ויהי היום ותאמר לו אמו: הנה אביך מסר, בעודנו בחיים, לרועה אחד עֶגלה לחנכה ולגדלה, ואתה שנס את מתניך ולך אליו וקח אותה ממנו ותן לו את שכרו. ויעש הנער כדבר אמו, סר אל הרועה בארץ המדבּר, לקח ממנו את העגלה ויובילה לבית אמו רגלי. אמר לו העגל: הדרך רחוקה, למה תתיגע? שב על גבי. ענה מנשה ואמר: אין לי רשות לזה מאמי. בא שוב השטן, התלבש בדמות אדם זקן ואין-אונים ויאמר לנער: הושב אותי על גבי עגלתך, כי עייף אנכי, ואני אתן לך אלף כסף בשכרך. אמר הנער: רחם ארחמך ובודאי הרכבתיך בחינם ולא לקחתי ממך שכר-חסד, אבל מה אעשה? אמי לא הרשתני לעשות כך וכבודה יקר בעיני על כל. עוד הוא מדבר והנה נעלם השטן ואיננו.
בערב ההוא בא מנשה הביתה למחנה-ישראל, ועמוד-האֵש מאיר מרחוק. ויספר לאמו את אשר קרהו, נשקתו וחיבקתו ותאמר: ניחמתני, בני, כמותך ירבו בעם-העברים.
ויהי ממחרת הבוקר השכימה אמו ואמרה לבנה: קום משנתך ולך השוקה, למכור את העגלה בשלושים כסף, אבל בטרם ישקול הסוחר את הכסף על ידך, תשוב הביתה לקחת רשות ממני. הזדרז הנער, לקח את העגלה וילך עמה לשוק הבקרים. נזדמן לו סוחר אחד ואמר לו: בכמה אתה מוכר את העגל? אמר הנער: בשלושים כסף. אמר הסוחר: הא לך המחיר הזה ומסור את העֵגל לי. אמר הנער: עלי לשאול עוד את אמי הורתי. אמר הסוחר: הא לך ארבעים כסף ואל-נא תאחר אותי, כי אץ אני לדרכי. אמר הנער: אף אם תתן לי מלוא ביתך כסף וזהב, לא אעבור על מצוַת אמי. קרנו פני הסוחר ואמר: מלאך ממרום אני ואך לנסותך ירדתי ארצה. ועתה שוב לביתך עם העֶגלה. בעוד ימים יבואו זקני-ישראל אליך לקנותה, למען כּפּר בה על נפש נרצח לא נודע מי הכּהוּ, ותתנה להם. וישב הנער לאמו ויגד לה את כל דברי המלאך.
במועד ההוא נמצא הרוג אחד מעֵבר למחנה ולא נודע מי הכהו. באו בני-העם ויגידו את הדבר למשה ויחל את פני אלהיו, להורותו את המעשה אשר יעשה, כי לא פורש לו עד היום. ויאמר אלהים אל עבדו: דבּר אל גואלי המת כי יקנו עגלת-בקר אשר לא משכה בעול וישחטו אותה; אחר זה יקחו בדל-אזנה ויגעו בו במת, יחיה ויקום על רגליו ויאמַר מי הכהו.
יצאו הגואלים לבקש עגלה אשר לא עבד בה איש וימצאו עגלה כזאת בבית מנשה מכבד את אמו. וישקלו לו זהב מחירה. אחר-כן עשו בה כדבר משה, שחטוה ונגעו בבדל-אזנה במת. עמד על רגליו והעיד על רוצחו ושוב נפל דוּמם. ויהי הדבר לנס.
סִפּוּרֵי מוּסָר
א: עַל הַבְּאֵר
דרכּו של משה בּן-עמרם היה להתבודד ויפרוש מבני-אדם, למען התעצם בעבודת ה' ולבקש גם ארחות צור-שדי. ויהי היום והוּא יושב תחת עץ-פרי ולא-רחוק ממנו באר מים חיים. והנה איש הֵלך בא מן הדרך, שתה מן הבאר, כי צמא היה, ויעזוב את המקום; ולא הרגיש, כי כיס מלא זהובים נפל מידו. כעבור שעה אחת בא איש שני לשתות גם-הוא מן הבאר, וירא והנה כיס מוטל לפניו, ויקחהו אליו וילך-לו בלב שמח על המציאה אשר מצא. בא אחרי-זה איש שלישי וישת גם-הוא מן המים וישב על הקרקע לנוּח. והנה בא בחפזון האיש הראשון, אשר אבד את הכסף, ויחל לריב באיש היושב על הקרקע, לאמור: אתה שׂמת בכליך את כיסי שאבד ממני, השב לי את כספי, ואם לא, רעה תמצאך. טען הלז בתום-לבבו: לא מעלתי ולא לקחתי את הונך; באתי הלום רק לשבּור את צמאוני ולנוח מעמלי. ולא אבה הטוען להאמין לו, ויקם עליו בחמתו ויהרגהו.
וירא משה מרחוק את המעשה ויצעק אל ה' ויאמר: אלי, אלי, למה עמל ועוול תביט ואיך יעמוד לבך בך לראות איש אובד על לא-חמס בנפשו? הראֵני-נא את דרכיך ואדע. וַיֵרא אליו ה' ויאמר: הנה מקום אתי וניצבת על הצור ושם אורך את מעשי ואלמדך את דרכי התנהגותי. ויאמר לו יושב-שחקים: דע-נא, שזה האיש, אשר אבד את כיסו, הוא בן לאיש רשע, והלז גזל אותו מיד אביו של זה שמצאוֹ – וכה ירש מאליו את אשר לו. אולם זה הנרצח הרג פעם את אחי הרוצח, והתגלגל הדבר, שיגאל את דם קרובו ממנו. ואתה אל תהרהר אחרי מידותי, ישרים דרכי ואין עוולתה בם.
ב: הָעִוֵּר
ויהי היום ומשה ניצב על שפת היאור וירא שורת ילדים רוחצים במים והמה משחקים בנער עיור אחד שביניהם ומלעיגים לו, ויחר הדבר לנביא, ויקרא לאלהים ויאמר: למה תעוות משפט? ומה חטא הנער הזה, כי לקחת ממנו את מאור עיניו? עודנו מתפלל וקורא, והנה עיני הנער נפקחו וירא אל העולם כאחד האדם.
ויהיה ממחרת ויצא משה עוד אל הנחל, והנה המון הילדים רוחצים גם היום בנהר, וגם אותו הנער, שנעשה לו נס, בתוכם, ולבבו גאה ומכה את אחיו ומיצר להם. הוכיח אותו הנביא על מעשהו, ולא שמע בקולו. גם חסד לא ישמור לי. פרש משה ואמר: הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט.
ג: הַתְּמוּנָה
ויהי כאשר הוציא משה בן-עמרם את שבטי יעקב ממצרים באותות ומופתים, ופרעה וכל חילו טבעו בים, והוא ומחנהו חונים באֵילים, חיל אחז כל העמים והשבטים מסביב, כולם היללו ושיבחו את מעשיו ויאמרו: אין זאת כי אם בן-אלהים הוא. ויתאַו מלך אחד ממלכי הערבים לראות את פני הגיבור הפלאי הזה. ובחצרו איש צייר אחד, חכם ונבון.
וישלחהו אדוניו למחנה ישראל ויצווהו לאמור, כי יצייר את תמונת מַנהיג העברים. ויעש הצייר כדבר המלך. ובעוד שבעת ימים הביא לו תמונת משה בן-עמרם מצוירה בששר עלי גליון. ויאסוף המלך את כל חכמיו ויועציו ויאמר להם: הנה לפניכם תמונת האיש, אשר גאל את בני משפחת העברים מיד מלך מצרים, התבוננו בה היטב והגידו לי על-פי קלסתר-פניו, במה כוחו גדול? נענו כולם ואמרו: האיש הזה אך רע-מעללים הוא, אין בלבו רחמים ונטעי-אומן, זרים מעשיו.
ויקצוף המלך על הצייר, ויאמר אליו: איך התעללת בי? האם אלוה ממרום יעשה איש בליעל לשליחו? אין זה, כי אם רמה רימיתני. אמר הצייר: חי המלך, כי אך את פני נשיא העם ציירתי, יועציך וחכמיך שקר המה דוברים וכהתה עינם לראות.
אמר המלך: אני בעצמי אלך למחנה ישראל ואראה, למי מעבדי הצדקה! שׂם את התמונה בכליו ויקם ויבוא אֵילימה ויעמוד לפני אוהל משה. ויצא אליו הנביא ויקדמהו בשלום. וירא כי אמנם מראה פני הנשיא כמראה אשר על פני הגליון. ויתמה על הדבר. ניגש אל משה ואמר: כזאת וכזאת ציויתי את הצייר אשר בחצרי וכה וכה דיברו חכמַי על מעשה ידיו, בּאֵר לעבדך את החידה. ענהו בן-עמרם לאמור: צדקו חכמיך אשר דיברו עלי, יצר לבי רע היה מנעורי, ואני אך נלחמתי עם נטיותי אלה, כבשתי את יצרי ואתאמץ להפוך כל מידה מגוּנה בי למידה טובה, טיהרתי את כתמי ואתקדש ואמצא חן בעיני קוני וישלחני לפדות את צאן-מרעיתו מיד נוגשיו.
ממצרים ומים סוף
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
פַּרְעֹה
א.
ויבוֹאו משה ואהרון בני עמרם בן קהת בן לוי לפני פרעה מלך מצרים ויאמרו אליו: אלהי העברים נקרה עלינו ויצוונו לזבוח לו במדבר, ואתה שלח את העם ויחוגו לו במדבר.
ופרעה יושב על כסאו הגדול ושריו ועבדיו וכל סגני המלך עומדים לפניו. וגם שבעים סופרים כותבים בשבעים לשון, לעם ועם כלשונו, כי כל בני העמים והלשונות תּוּכּוּ לרגליו.
והנה שני אנשים מעם העברים עומדים לפניהם, והם “דומים למלאכי-השרת, רום קומתם כארזי הלבנון,גלגלי עיניהם כגלגלי כוכב הנוגה, זקניהם כאשכלות תמרה, זיו פניהם כזיו החמה; ומטה האלהים בידם, שחקוק עליו שם המפורש, ממדרך רגליהם ינוע הפלטרין ומדיבור פיהם יותאות השלהבות”. נפל עליהם פחד ורעדה, אימה ורתת, נבהל המלך ושריו, והמזכירים השליכו קולמוסיהם מידם ואיגרותיהם ממקומם, ונפלו על פניהם לפני משה ואהרון והיו משתחוים להם.
ויתחזק פרעה ויאמר אל משה ואל אהרון: אלהי העברים שלחכם אלי, ואני לא ידעתי את שמו ולא אדע את מדינתו; ואתם הגידו נא לי: באיזה מדינות ובאיזה ארצות הוא מולך? כמה מלחמות נלחם עם אויביו וניצח? כמה מדינות כבש? כמה עיירות לכד? וכמה חיילים ופרשים ורכב ושלישים למלככם, בצאתו למלחמה? ויענו משה ואהרון דבר את פרעה: אלהי העברים, אשר שלח אותנו אליך בדבר עמו, כוחו וגבורתו מלא עולם, קולו חוצב להבות אש, דיבורו מפרק הרים, כסאו שמים, וארץ הדום רגליו, קשתו אש חציו שלהבת, רמחו לפיד, מגינו עננין וחרבו ברק, ולא ברזל; והוא גם הוא יוצר הרים בחכמתו, מחולל ימים ונהרות, מכסה שמים בעבים ומוריד טל ומטר ומצמיח אדמה; הוא יוצר את "העובּר במעי אמו, וזן ומפרנס את כל באי-עולם מקרני ראמים ועד ביצי כינים; אין גדול ואין קטן בעיניו, צופה הוא בכל ומשגיח, והוא ממית ומחיה בכל יום.
ויעז פרעה ויאמר להם: אם אך כל אלה לו איני צריך לעזרתו, כי נהר ניליוס היוצא מתחת עץ החיים שבגן-עדן עובר בארצי, והוא הולך ומשקה את אדמתי ומימיו מתברכים, וכל פרי ופרי באדמת מלכותי משאו שתי אתונות, ולכל אחד שלוש מאות טעמים. ויכחש המלך באלהים, ולא אבה שמוע לדברי עבדיו.
ותבער חמת ה' ויאמר אדוני: רשע, אתה אומר לשלוחי איני יודע כוחו וגבורתו של אלהיכם, הריני מעמידך לדורות ואודיעך כוחי וגבורתי, למען תסַפר כבודי בכל העולם.
ב.
ויך ה' את ארץ מצרים ואת מלכה מכה אחרי מכה, וישבּר את ידי החרטומים, אשר הקשו את לב המושל, ויוציא עם העברים מן הארץ כשש מאות אלף רגלי הגברים, לבד הטף, וגם ערב-רב עלה אתם; ופרעה עוד הוסיף לרדוף אחריהם וישג את העם, ויט משה את ידו על הים ו היו המים לחרבה, ויבואו בני-ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ומרכבות פרעה וחילו ירדו בים. ובראות פרעה, כי גם הוא יבולע בין הגלים, הכיר בניצחון אל-העברים ויושט ידו לשמים ויקרא: רואה אני כוחך אלהים בעליונים, ו אתה הצדיק ואני ועמי הרשעים ואין אלוה בעולם אלא אתה. וירד גבריאל המלאך וישם שלשלת בצוארו וימשהו מן המים, ויאמר לו: רשע! אתמול אמרת מי ה' אשר אשמע בקולו, ועתה כי טבע אתה במצולה, תקרא ה' הוא הצדיק; ובכל-זאת אני מעמידך בדבר ה‘. וישב ימים רבים בלא ארץ ולא עם, וימליכהו ה’ אחר-כך על נינוה העיר הגדולה, ולו היה דבר אלהים על- ידי עבדו יונה בן אמיתי.
ועדיין פרעה מלך מצרים חי, ועומד על פתח גיהינום ומודיע לכל הבאים שמה גבורותיו של הקדוש-ברוך-הוא.
מֵאֹפֶל וּמֵאוֹרָה
א: הַמּלְבֵּן
ויעבידו שבטי מצרים את בני-ישראל בפרך ונוגשי פרעה אצים בהם למלא אחרי מתכוּנת הלבֵנים וגם קש לא ניתן להם. ונוצו אחי יוסף בכל עבר לקושש קש ותבן, ניקבו את עקביהם, כי שמו אותם בטיט, והיה הדם יוצא ונלוש בחומר. בימים ההם היתה רחל בת שותלה הרה ללדת, והיא נערה מפונקת וטובת-טעם, כל רואיה ישבחוה, ותצא השדה לרמוס בחומר עם ארוסה, והפילה שפיר מטורח העבודה, ונגבל בטיט ועשו לבנה ממנו. ותצעק הנערה ותאמר: אוי לי על פרי בטני, אוי לי כי חוּלל נזרי; באותה שעה ירד מיכאל המלאך העליון, נטל בידו את המלבן וישימוֹ הדום לרגלי מלך המלכים וקודש הקדשים. אמר אלהים: נתמלאה הסאה, אף אני אשלח גואל לבני-ברית, וגם מלבן זה יהיה לזכרון לפַני כל ימי שמים עלי-ארץ.
ב: יְקוּתִיאֵל
לא העבידו בני-חם את בני-ישראל, אלא שעה אחת מיומו של הקדוש-ברוך-הוא, וזה שלוש ושמונים שנה ושלושה חדשים. וכיון שהגיעה שעת כוכבו של משה לעלות, אמרו חרטומי המלך: נער אחד יקום במחנה העברים והוא יהרוג את בכורותינו ויטביע אותנו ואת חילינו בים-סוף; ישמעו עמים ירגזו, חיל יאחז כל יושבי תבל. ויהרהר פרעה ויאמר: אם אלהים ילחם עמנו, יעלו עבדינו מן הארץ ונחלתנו שוממה.
בימים ההם נולד בן לעמרם בן-לוי, ותארו היה כמלאך-אלהים, ויקראו את שמו יקותיאל. שלושה חדשים טמנתו אמו, כי יראה פן יבולע לו. ויהי כי לא יכלה עוד להצפינו, הניחה אותו בתיבה ותשׂם אותו על שפת היאור. הכל צפוי לפני אלהים, והוא מסבּב הסיבות, מנוּגעק היתה בת-המלך ולא מצאה מרפא. ירדה לרחוץ בנהר והנה תיבה בסוּף ובה נער בוכב. שלחה ידה ותקחהו על זרועותיה. אך נגעה בגוף הטהור ונתרפאה מיד ויה בשרה כבשר הנער לטוהר. קראה ואמרה: הילד הזה צדיק גמור הוא ונשמתו רוממה; הלכה ונכנסה תחת כנפי-השכינה וזכתה לחיי-עד.
ג: הַנַעַר
עוד הנביא בבטן אמו גילה לו אלהים ספר-בראשית ויראהו תורת שעשועיו מאז ויאמר אליו: משחתיך לנגיד על עמי והיית להם לאב ולפטרון וציוית אותם תורות וחוקים, והוריתֶם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו. מהוּל יצא משה לאויר העלום ו לא נגעה בבשרו יד זר. ביום הזה בגדילו גם המאורות את אורם ותהי רוָחה והתעלות בעולם! חפצה אמו להניקו, פתח ואמר: אל תחשבוּני כנולד, כבר דברתי את האלהים ואיך על הלחם אחיה? בו-ביום הלך בבית כגדול; וישתוממו עליו כל רואיו ויאמרו: זה יהיה לנו למופת והוא יגאלנו מיד צרים; ויהי בהיותו בן שלושה ירחים החל להתנבא בחוצות גושן ובשוָקיה; עתיד אני לקבל את התורה ממרומים מתוך להבות-אש, אַרכין שמים לארץ ואקדש את יושבי-מטה ואָעלם לבני-מרום. אמרו שבטי יעקב: חסדך עמנו, בן-עמרם, אתה תהיה לנו לאלהים ותביאנו אל המקום כבר נחלו אותואבותינו. ויסתר משה את פניו ויאמר: צור שדי, הושע נא לעם הזה ואל יבושו בי.
מִיַּד צָר
א: אוֹת הוּא
ויגדל משה ויצא אל אחיו גושנה וירא בסבלותם וענים הרב. ראה משא גדול על קטן ומשא איש על אשה, משא בחור על זקן. נאנח ואמר: חבל לי עליכם, אחי! והיה מסייע לכל אחד ואחד ומעמיס את המשא על שכמו. אמר אלהים: אתה הנחת חצרות מלכים והלכת לראות בצער בני-שבטך ונהגת עמהם מנהג אחים, אף אני אניח את העליונים ואדבק בתחתונים. ראה בן-עמרם שאין להם לבני-ישראל יום מנוחה, בא לפני המלך ואמר: אם תעבוד בבני-גושן כל הימים מבלי לתת להם נופש ומרגוע, אז יכרעו כולם תחת עול העבודה ויהיה כל הטורח עליך ועל עמך. ענה המלך ואמר: עשה כטוב לבך, כי על כן מצאת חן בעיני. מיד עמד משה ותיקן את יום השבת ליגעים. אמר אלהים למשה: אתה חשבת רק להקל עבודת אחיך ונוח להם. חייך, שיום זה יום קדוש יהיה לדורות עולם, ואות זכרון כי אני ה' בראתי את העולם והצבתי גבולות לעמים וקידשתי את בני-אברם להיות עומדים לשרה לפני ולהזכיר את שמי.
ב: גִדוּלֵי אֶרֶץ
והדת ניתנה בארץ מצרים לאמור: כל הבן הילוד לעברים, שנתאחזו בארץ גושן, מאת אמו יוּקח ויושלך המימה בלי-רחם! ותהי יד בני-חם בבני-יעקב להכחידם ולכלותם. וה' נשבע לאבות העם הזה, להרבות את זרעם ולתת להם עצמה וכוח ולעשותם נר לגויים. ויבוא רוח בנשי-ישראל; טרם ישבו על-האָבנַים בבתיהן, יצאו השדה ותלדנה שם, עזבו העולל ביד שומר-אמונים ושבו לאהליהן. ואלהים בשמים ציוה מיד מלאך אחד ממשרתיו מעלה, לרדת מטה ולהיות אומן לילד. ורחץ האוֹמן את הנולד במים סכוֹ, משחוֹ וחיתלוֹ וישם ביד הפרחח שני חלוקי-אבנים, מן האחד היה יונק חלב ומן השני היה יונק דבש. יגדל המלאך את שערות התינוק מיד והאריכן מראשו עד ארכוּבותיו, למען יתכסה בהן ויחם לו. ונעשו בארץ מערות מערות, לא תראה אותן עין, ונשמרו בהן כל ילדי ישוּרון עד עת גדלם. אחר יצאו שורות שורות כדשא וכעשב וישובו נער נער אל משפחתו ואל בית-אבותיו.
אמרו בני-חם: לא נוכל לבני השבט הזה. עם-פלאים הוא; ויצאו איש איש לשדה-גושן בצמד בקרו ובמחרשתו וחרשו את אדמת בני-ישראל; העמיק אלהים לילדים הטמונים בקרקע ולא נגעו בהם כלי-משחית ויטיילו מתחת למעדר כמו בגן.
אחרים אומרים: גם אלה ילדי ישראל, שניתקו משדי אמם והשליכו אותם שוטרי המלך אל היאור, לא גועו. פלט אותם שר-המים ליבשה. ואל-אלהים היה עומד עליהם להחיותם. היניקם דבש מסלע ושמן מחלמיש-צור. וכשעברו ישראל את הים וה' עובר לפניהם – הכירוהו, קילסוהו וקידשוהו וקרא כל אחד לאמור: זה אֵלי ואנוֵהו!
ג: דָגוּל מֵרְבָבָה
כשהיו בני השבטים שקועים בעבדות ועינו אותם ועבדו בהם בפרך וכל הבן הילוד היאורה השליכוהו, היו בנות-ישראל מצטערות ויושבות עלובות באהליהן. אולם כשבאה עתן ללדת, השליכו על אל-שדי יהבן, יצאו השדה וילדו שמה. והיה אם זכר הוא, נטלו והניחו אותו על שן-סלע, מסרו אותו לשם ואמרו: אדון עולמים; את שלנו עשינו ואף אתה עשה את שלך; מחו דמעותיהן מעל עיניהן ושבו בחשאי הביתה. מיד היה יורד אלהים בכבודו ובעצמו ממכון שבתו, חתך טבור הנולד, רחצו, סכוֹ וחיתלוֹ והיה מטפל בו עד שגדל. כיון שגדלו ילדי ה', היו שבים לבית-אבותם. שאלו אותם אבותיהם: מי היה נזקק לכם כשנשארתם לבדכם בשדה? ענו ואמרו: בחור אחד נאה ומשובּח ירד משמים ארצה והספיק לנו את צרכינו, על שולחנו אכלנו ואת מימיו שתינו והוא שומר עלינו בלילה ומגין עלינו תמיד. מיד עמדו האבות ואמרו דברי קילוס להקדוש-ברוך הוא. אל-העולמים.
ד: הַיָם וְהַגוֹאֵל
וירדוף מלך בני-חם אחרי בני-ישראל, כי יצאו מארצו ופרקו מעליהם עול עבדותו. ראה המנהיג בצרת העם, התפלל עליהם לפני מושיע-דלים ויאמר: עמוד נא לעם בחרת בו ואל תתן אותו ביד צריו: אמר לו אלהים: דבר אל השבטים ויסעו, ואתה בקע לפניהם את הים ויעברו בו. עמד משה לפני ים-סוף ויאמר לו: שלחני יוצרי אליך, כי תגלה דרכך לבניו. ענהו הים ואמר לו: אתה ילוד-אשה הנך ואני ילוד המקום הנני, מי גדול ממי? האדם נברא בסוף ימי-הבריאה הנהרות והנחלים ביום השלישי, וגם בזה לנו משפט הבכורה. בא משה לפני אלהים ואמר לו: מורד בך הים ואינו שומע בקולך, אמר אלהים: עבד שמסרב לרבו, מה עושים לו? מלקים אותו בשבט, אף אתה הרם את מטך ונטה אותו על המים הרותחים וישקטו.
אחרים אומרים: כשנטה אביר-הרועים את ידו מול הים עמד עליו הים. אמר לו הגואל: במצות אלהים אני בא לא קבל עליו. הראהו את מטה-אלהים, ולא שמע לו. מיד נטל אלהים בכבודו ובגבורתו על משברי-המים וירא הים ויסוג. היו למלך שני גנים זה לפנים מזה; נתן את הפנימי במתנה לחביבו, בא זה להיכנס בו ולא הניחו שומר-הגן לבוא. אמר לו הלוקח: בשם מלכי אני בא. לא שמע לו. הראהו את טבעת המלך, ולא האזין לו. מיד הופיע המלך בכבודו ובעצמו וכשראה אותו השומר, מיד ברח לו…
ה: בַּיָם
מ אמר אויב: ארדוף, אשיג, אריק חרבי תורישמו ידי האויבים רצים אחרי בני-העם לבלעם חיים, וים סוער לפניהם עולים הגלים ושוטפים בחזקה. מיד שלח ה' את מיכאל המלאך הגדול ונעשה לחומת-אש ויפסק בין הרודפים ובין הגרושים כי רצו בני-חם אוּכּלו בו – ולבני-ישראל היה אור מאיר. ולא קרבו זה אל זה כל הלילה.
ורוח קדים שׂם את הים לחרבה. ויהי בבּוקר והנה ניצבו בו שנים-עשר שבילים והלך כל שבט ושבט משבטי ישראל בשביל מיוחד. בין שביל לשביל מפסיקות חומות-המים וחלונות בהן והיה כל שבט רואה את אחיו. ואלהים הולך לפניהם לנחותם את הדרך ועקבות רגליו לא נודעו. התחילו בני העם לתת בשיר קולם. רוממות צור מעוזם בגרונם.
ו: עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים
בשעה שעברו בני-ישראל את הים בחרבה והשכינה מהלכת לפניהם, לנחותם הדרך בעמוד-אש ואף מלאכי מרום רצים לפניהם, פתח כל העם בשירה ורננה. מרים הנביאה וכל נשי ישראל מחוללות ומרקדות, עוללים ויונקים, תינוקות של בית-רבן עליזים ושמחים. אף עולל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו הגביהו את ראשם, כי האירה להם השכינה פניה, והחלו להודות ולהלל, לשבח לפאר ולרומם את המגביהי-לשבת. אומרים, שאפילו עוּבּרים במעי אמותיהם אמרו שירה בבטן והאור מבהיק גם להם. אף על היותר קטן בישראל שרתה רוח הקודש, אף הפחות שבפחותים היה נחשב אז כמשה.
בַּדִין
א: הָרָחֵל
היה רועה אחד, שרעה בהמות, סוסים וחמורים. מצא רחל אחת רכה וטובה, החזיק בה ומשכה ביניהם, שלח אליו בעל-הרחל ואמר לו: תן לי רחלי. אמר הרועה: אין בעדרי. כיון שראה אדון-הרחל שהעיז פניו, אמר: אלך ואראה איה הוא רועה את בהמותיו. קם ושיחת את העשב. שלח אחרי-זה לרועה לאמור: תן לי את רחלי אשר אתך. אמר הרועה: אין כזאת בעדרי. אמר אדון-הרחל: אלך ואסתום את מעיינותיו, שבם ישקה את בהמותיו, שלח אחר-כך אל הרועה לאמור: השב לי את הרחל. אמר הרועה: לא אשיב! הלך בעל-הרחל בלילה והחריב את גדרות בהמותיו. וגם אז חיזק הרועה את לבו ולא אבה למסור את הרחל. אמר בעל-הרחל: אשבּה את בנו. אולי ירך לבו ויוציא את הגזלה אשר אתו. כיון שעשה כן, נענה הרועה ובא לפני אדון-הרחל ואמר: הנה רחלך לפניך, הבה את בני, כמקרה הזה קרה לישראל בארץ פרעה.
ב: תִּבְלְעֵמוֹ אֶרֶץ
ויחנו בני-ישראל על שפת הים מנגב ורוח-צפון נשב בים וישלך את מתי מצרים ליבשה. אמר אלהים לארץ: ארץ, ארץ, קבלי את המון החללים האלה וישכנו בך. ענתה ואמרה: ריבון העולמים! גלי המים חנקו אותם – ואני אשים להם קבר? יבלעו אותם המים ויטפלו המה בהם! אמר אלהים: קבלי היום אותם, והיה כי ילחמו בני-הארץ עם בנַי ביבשה ואקום לעזרתם ואכלה את אויביהם, אז נחל-קדומים והוא נחל-קישון, יגרפם, אמרה האץ: אדון-השמים! בשעה שנהרג אחד מבני-אדם ופציתי את פי לקחת את דמו, ניארתי ממך וקבּה קבּוֹתי, מה יהיה גורלי אם אבלע שבט שלם? הישבע לי, שאין אתה תובע אותם ממני. נטה אלהים את יד-ימינו ונשבע לארץ, שלא ישא עליה חטא. ותפתח הארץ את פיה ותבלע את חילות פרעה.
ג: עִזָא
עוזא שר של מעלה לבני-מצרים היה, והוא גדול ונערץ ולו כוח וגבורה יתר על כל בני-השטנים. ויהי כי יצא אלהים בעמוד-אש וברכבי-אש מול חילות מצרים ויאמר לאבּדם ולכלותם ולהטביע את הנותרים בים. התאזר עוזא ועמד לפני אל זועם ויאמר: על בניך אתה מרחם ותעמוד לימינם, ואף אני על בני ארחם. מילטת את שלושת בני נח, שם, חם ויפת, ממי המבול ונשבעת לאביהם, שלא להביא עוד מבול על הארץ ושלא לשחת עוד את בני-האדם, והנה מציל אתה את בני-שם ומשחית אתה את בני-חם. האם משוא-פנים יש לפניך? והן נאמר בך: כי לא ישא פנים! מיד כינס אלהים פמליה של מעלה ואמר לה: שפטו-נא ביני ובין עוזא! השיבו ואמרו: אלהים אדירים! מידתך למוד במידה ולשלם לאיש כפעלו. בני-מצרים הטביעו את בני-אברהם בים, ימותו גם הם בגלי-הים.
ד: יוֹחַנִי וּמַמְרֵא
יוחני וממרא היו רבּי-המכשפים שבמצרים, ויהי כי נהפך לב פרעה וירדוף אחרי בני-ישראל ששלחם מארצו, ליווּ אותו שני המכשפים האלה ויאמרו: אם משה הרועה יעמוד לעמו, נילָחם עמו בשלו ויכול נוכל לו. ויהי כי כלתה הרעה לחיל-פרעה וישקף ה' עליהם ויחם אותם, הביעו המכשפים שמות הטומאה, נעשו להם כנפים ופרחו באויר וריחפו במרומי-עולם. אמר אלהים יי צבאות: רב עשו הרע ועתה אל משכּני המה עולים. קרא למיכאל שר-הפנים ואמר לו: לך ועשה בהם דין. מיד תפשם מיכאל בציצת ראשם וקיעקע אותם על-פני המים. וזה שנאמר: פוֹררת בעזך ים, שיבּרת ראשי תנינים על המים.
בשמי מרומים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
דְבַר מֹשֶה
א: הַשָלִיחַ
ויהי דבר ה' אל משה לאמור: היום חזיתיך עומד ליד כל נכשל ואתה גבר לא יראה עוול וישתוק. קום ולך מצרימה, ארץ העבודה הקשה לאחיך ולבית־אביך, להושיע את עמי מיד לוחציו, כי ידעתי את מכאוביו. ויאמר משה: מי אנכי כי אלך אל פרעה? ויאמר אליו ה': ראֵה, נביא נתתיך לגויים ושופט לעמי. ואתה קח את המטה הזה אשר בידך, ובו תעשה אותות ומופתים ויאמינו בך, כי שלוח שלחתיך. והיה כי יקשה פרעה את לבו לבלתי שלחם ונתתי ידי בו.
וילך משה וישב מצרימה, ומטה־האלהים בידו, ויך בו את המלך פרעה ואת ארצו פעם אחרי פעם מכות גדולות, וגם באלהיהם עשה שפטים; ויוציא את ישראל בעצם היום ובזרוע נטויה, ויבקע את הים, כי רדף מצרים אחריהם, ויעבירם בחרבה, ויזיל להם מצוּר במדבר ויוריד להם שׂליו מן השמים, וַינחם בענן יומם, ולילה בעמוד אש, ויהי להם לרועה נאמן.
ב: עָל הָהָר
ויהי כי נשא ה' את בני־ישראל ממצרים על כנפי נשרים, ויאמר לעשות לו את העם הזה לעם סגולה, ויביאם מדבר סיני ויחנו שם נגד הר האלהים ותקדשו בני־ישראל ויכינו את עצמם ליום הגדול.
ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים ונפתחו השמים, ועלה ראש ההר בשמים, וערפל כיסה את ההר. אלהים הגדול יושב על כסאו ורגליו עומדות על הערפל; ומראה כבוד ה' כאש אוכלת ונוגה לו.
ויעל משה אל אלהים, אל ההר, רגליו של משה עומדות בהר, וכולו בשמים וצופה ומביט בכל מערכות השמים.
וידבר אלהים את עשרת הדברים. וירעשו השמים והארץ ויסערו הימים והנהרות, התרוממו ההרים והגבעות עצי היערות רעשו, החיות המו, וגם המתים שבשאול תחתית קמו וחיו ועמדו על רגליהם, כמו אלה שעתידים לבוא. אשר ישנוֹ פה ואשר איננו פה – כולם נתרגשו לדבר ה'.
וייראו בני־ישראל ויקראו אל משה: דבּר אתה עמנו ולא נמות. ויהי להם משה מן היום הזה מול אלהים, ודבר ה' אתו והוא יצווה את בני־ישראל.
ג: עַל הַצוֹר
ויתפלל משה אל ה' אחרי אשר חטאו בני־ישראל ויורידו עדים מעליהם, לאמור: ה' ה' הראֵני־נא את כבודך ואדעך בשם. ויאמר ה‘: לא תוכל לראות את פנַי, כי לא יראֵני אדם וחי; אולם למען השבועה, אשר נשבעתי לך, אעביר טובי על פניך וידעת כי אחוֹן את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם. אמרו מלאכי־השרת לפניו: ריבון העולמים! אנו שנשרתך ביום ובלילה, לא נוכל לראות את כבודך, ואדם ילוד־אשה יזכה לכך?! עמדו בזעף ובקשו לשרוף את משה בהבל פיהם. מיד וירד ה’ בענן, הכניס את משה בנקרת הצור וסכך עליו בכפו. הסיר האל את כף ידו וראה משה את אחורי השכינה. התחיל משה קורא: ה‘, ה’, אל רחום וחנון, סלח נא לעוונותיהם של ישראל. ויאמר ה': גם את הדבר הזה אעשה – וסלחתי כדבריך. ויקוד משה ארצה וישתחו.
ויהי כאשר שב הנביא אל העם, והנה קרן עור פניו, וידעו כל בני־ישראל כי ה' אתו ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
עֲלִיוֹת וּכְתָרִים
א
ויהי כי ביקש אש הנביאים לעלות למרום, ויבוא ענן וירץ כנגדו, וירכב עליו ויעל מרומי שחקים. לא הניחוֹ קמואל השוער ללכת הלאה, והוא ממונה על שנים עשר אלף מלאכי־חבלה ואין מי שיעמוד נגדו. ויאמר לו הנביא: לא מעצמי באתי הנה, כי־אם במצות המלך הגדול, שאני ואתה חייבים בכבודו; ולא אבה קמואל שמוע לו. גזר עליו ואבּדו מן העולם. הוא עמד לעלות עוד; והנה פגש בו המלאך הענק הדרניאל, והוא גבוה מחבריו מהלך ששים ריבוא פרסאות, ובכל דיבור ודיבור שיוצא מפיו שנים־עשר ברקי־אש, ביקש לשרוף את הנביא בהבל פיו, מיד סכך עליו הקדוש־ברוך־הוא באברתו ויאמר: שליחי הוא, אל תגע בו, כיון שראה הדרניאל, איך אדון־העולם חולק לו כבוד, כפף את ראשו לפני הנביא ויאמר: עבדך אני.
ב: הַדִבּוּר
ויעמוד העם מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלהים. וכשיצא הדיבור הראשון: “אנכי ה' אלהיך!” היו זיקים וברקים יוצאים מפיו. לפיד מימינו ולפיד משמאלו, והקום פורח באויר ונשמע ואומר: עמי, עמי, בית־ישראל, אנכי ה' אלהיך. וישמעו את קול הדיבור מפוצץ ומרעים עולם ומלואו וינועו וחזרו לאחוריהם שנים־עשר מיל, נפשם יצאה בדברו. עם גוַע בדבר־אלהים; באותה שעה חזרה התורה לפני האלהים ואמרה לפניו: ריבונו של עולם: למי אלך ואתגלה, לחיים או למתים? ויען אלהים ויאמר אל התורה: תורת־חיים אַת ולבני־אדם חיים שלחתיך. ענתה תורה ואמרה: הבט ממקומך וראה, הנה כולם מתים, מיד הוריד האל טל על בני־העם, מאותו טל שעתיד להוריד בימי תחית המתים, ויקם רוח העם בקרבו ויתעודד. וישמעו יתר הדברים, אשר דבר אליהם אלהים ולא היה בהם עוד כושל.
אחרים אומרים: בשעה שהתחיל אלהים צבאות לדבר אלבני־ישראל מו ההר, “רעשו העליונים והתחתונים”, ולא היו בני־העם יכולים לעמוד על רגליהם מהדר גאות האלהים ומקולו העז. מיד שלח אלהים מחנה מלאכים ובאו שני מלאכים והקיפו כל אחד מהעם, אחד מניח ידו על לבו להרגיעו, האחר מגביה את ראשו, שיכול לעמוד בפני בוראו. ויאמר האלהים: הרשות נתונה לבני־עמי להסתכל בכבודי ולא יכּווּ בנחלתי.
ויפתח ה' אלהים שבעת הרקיעים ושבע הארצות ויאמר אל העם העומד ושומע לו: אתם עֵדי, שאין כמוני במרומים ובארץ, ראו שאני אחד ונגליתי עליכם בכבודי ובתפארתי. אם יקום פעם גבר ויאמר לכם: לכו ועבדו אלהים אחרים! תענו ותאמרו לו: וכי יש אדם שראה את בוראו פנים אל פנים בכבודו והדרו, וקם והניח את מלכו של עולם, ללכת לבקש לו אלהים אחרים? ויען העם ויאמר: את אלהינו נעבוד ובו נדבקה כל הימים.
הַר חוֹרֵב
א
ויהי כי רעה משה את צאן חותנו וביקש להם מקום־מרעה הרגיש מקום קדוש וטהור מרחוק, ויקם וילך ויאמר: חי אבי כי לא ארגע עדי אמצא שער השמים; הוא הולך במדבר והנה הר לקראתו. נשא הנביא את עיניו – והנה מחנה של צפרים עפות למעלה וכיון שמגיעות להר הן חוזרות. קרא ואמר: האדמה הזאת אדמת־קודש היא! חלץ נעליו, הניח את הצאן לרעות, והוא עלה והשתחוה בהר.
אומרים: הר חורב מוכן היה למשה עוד מששת ימי־בראשית; כיון שנתקרב הנביא אליו, התחיל ההר לדלג ולפזז, ואף משה עלז ושמח כמשׂושׂ חתן לקראת כלה.
ב
ויַרא מלאך ה' אל משה בלבת־אש. זה מיכאל היה, ובכל מקום שמיכאל נראה, שם הוא כבוד השכינה. אמר משה: אסורה ואראה מדוע לא יבער הסנה? האש של מעלה אינה מעלה לולבין והיא שחורה ואינה אוכלת. חמש פסיעות פסע משה באותה שעה ונחשבו לו לחמש מאות מיל. מיד נגלה עליו הקדוש- ברוך־הוא ודיבר עמו בקולו של אביו. אמר משה: הנני, אבא אבא מה אתה מבקש? אמר אלהים: אין אני אביך, כי אם אלהי אביך. ויסתר משה פניו. אמר אלהים אליו: אני נגלך לך ואמרתי להראות לך מה למעלה ומה למטה ומה שעתיד להיות, והרי אתה בורח מפני. והנה ימים יבואו, שבם תאמר: הראֵני־נא את כבודך.
ויאמר ה' אל משה: ראה ראיתי, אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות. לפניך אך היום נפתח ואני צופה ומביט במה שיהיה ובמה שיבוא; אתה דן על פי השמיעה ואני חוקר ובוחן כליות ולב, לו תדע אתה את העתיד, כי אז תשקול גם זה במאזנים, ואני איני דן לפי המעשים הבאים, כי אם לפי מידתם עכשיו. ועתה בני־עמך ימררוני במדבר ויעציבוני בישימון, ועף־על־פי־כן אין אני נמנע מגאלם. כי יצעק אלי אדם בעניוֹ, איני מבדיל בין עושה רצוני לבין אינו אינו עושה רצוני. באותה שעה ביקש משה מאלהים, שיודיעהו את שמו הגדול. ענה אלהים ואמר למשה: משה, משה, שמי אתה מבקש לדעת? לפי מעשי אני נקרא; כשאני נלחם עם בני עוולה, אני נקרא צבאות; כשאני נושא לאדם חטאיו, אל־שדי אני נקרא; וכשאני מרחם על עולמי, אני נקרא ה' ואין שמי זה מסמן אלא מידת הרחמים.
אחרים אומרים: כה דיבר אלהים למשה עבדו בתוך הסנה: אהיה אשר אהיה ביחידים, אשר יכירוני מעצמם וימליכוני עליהם מתוך לבבם, אבל ברבים על־כרכם ושלא בטובתם אני מולך עליהם.
ג
בחמישה עשר בניסן, הוא החודש הראשון, נגלה מלך־מלכי־המלכים למשה בסנה והראה לו, שהוא מנהיג העולם בחסד ובאמת. לא כשאר נביאים הוא משה. כל נביא כי קרב לאש מיד הוא נכוה, ומשה קרב לאש ולא ולא אחזה בו הלהבה. אליהו הנביא עלה באש, והאש ירדה אל משה. הלא משה היה גם בן אדם הקדמון והודיעו אלהים, שצריך לתקן חטא אביו.
ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלהים. אמר אלהים: אראהו בראשית שליחותו את גדולת משרתי. הראהו את יקר תפארת מטטרון, שהוא שר עולם היצירה, והראהו את רוממת המלאך סנדלפון, שהוא מושל עולם־העשיה. ביקש משה להיות רגל רביעית במרכבה, אמר לו אלהים: אל תקרב הלום, בך אבנה לי מקדש חדש וגדול יהיה שמך גדול מכל בשר.
ד
ויהי בעת בחר אלהים במשה ואמר לו: לכה ואשלחך אל פרעה והוצאת את עמי מידו, אמר משה לפניו: לא איש־דברים אנכי גם מתמול גם משלשום. הן אתה לא בראת את העולם אלא לכבודך ולא עשית אדם אלא ליקרך וכל אבר ואבר בו לא עשית לבטלה. בראת ראש לקוֹד לך, בראת עינים לראות פעלך והדרך, בראת אזנים לשמוע גאונך ובראת לו פה להביע תהילתך; תן בפי שיחה, תן לי כוח־הדיבור ועוז הלשון. עתיד אתה לדבר עמדי במאה שבעים וחמישה מקומות ואני אהיה ערל־שפתים. כל אמירה ו אמירה וכל פסוק שבתורתך יהיה נשמע בשבעים לשון, ואני כבד־פה אהיה. מיד אמר לו אלהים: אלה הדברים אשר תדבר לבני־ישראל.
אֵשׁ דָּת
א: הַשָלִיחַ
ויהי כי הגיעה עתו של משה בן עמרם לעלות למרום, לקבל שם תורת אל חי, קרא אלהים לחנוך בן־ירד אבי אביו, הוא מטטרון שר־הפנים, ויאמר אליו: קום־נא ורד לארץ מטה והבא הנה את משה עבדי. ובחרתי לך בזה שלושים אלף מלאכים והמה ילוו אותך על דרכך; חמישה־עשר אלף מלאכים ילכו לימינך וחמישה־עשר אלף ילכו משמאלך; בשירים, בתופים ובמחולות תצאו לנגדו, תעטרוהו בעטרות ותעלו אותו לשמי־מעל. אמר חנוך אל אדונו: אביר־מרומים, איני עומד בשליחותך, אבל איך אעלה בשר־ודם לעולם שכולו אש? ענהו גביר־עולמים ואמר: הפוך את בשרו ללהבת־אש ותהיה אש נכנסת באש, מיד אסף מטטרון מחנות המלאכים, ירד עמהם לשדה־המדבר, הפך בשרו של משה ללפידי־אש, שׂם עיניו לגלגלי־מרכבה, חיזק כוחו ככוח המלאכים ויעלהו ויעמידהו לפני כסר המלך. ולשונו של הנביא בוערת בשלהבת והוא הולך ובוער עד היום.
ב: הָעֲרָפֶל
רגלי הנביא היו עומדות בהר סיני, קומתו השתרבבה וראשו בשמים, והוא צופה ומביט כל הנעשה במרומים ומדבר עם מלכו של עולם, כבשר־ודם המדבר עם המלך. עוד הם שׂחים יחד, והנה קם אביר־מרומים מכסאו ויאמר: הגיע המועד, כי אתגלה גם אל עמך ושמעו את דברי מתוך האש. ויהי קולות וברקים, עשן ההר, והאלהים קורא בעוז, וכשיצא הקול הראשון מפי הגבורה, רעשו ארץ ושמים, ימים ונהרות התגעשו, התמוטטו כל ההרים והגבעות וכל האילנות כרעו ונעקרו, ואף המתים נתעוררו משנתם. ואלה שעתידים להתבראות התקדמו לבוא, וכולם קוראים זה אל זה: מי־זה ירעים גבורות? התגבר האור ויברק, אמרו בני־אדם: רב לנו, כי נמות, ניגשו אל הערפל ויבקשו בו סתרה.
ג: הַמַכְרִיעַ
רבים גם רבים עשו חיל ואתה עלית על כולם. כנגד מי זה נאמר? נגד בן־עמרם נאמר. אף הרבה רועים נאמנים היו בעולם ובאו להדריך את בני־אדם בדרכים ישרים ולהשקותם מבארות מים חיים, אולם משה מכריע אותם. עיניו של יצחק כהו כי הביט בשכינה, בעת שנעקד על הר המוריה; ומשה על למרום והזין עיניו בזיא אלהים וגם קרן אור פניו. יעקב שׂרה עם מלאך ויוכל לו, אבל נגע בכף ירכו והוא צולע. אבל כי עלה משה אל האלהים, ראוהו המלאכים ונתיראו ממנו ונפוצו לכל עבר, הרי משה אף גדול מיעקב, שהיה בחיר האבות ודמות דיוקנו חרותה בכסא הכבוד. ולא עוד אלא הכריעו מעשי משה את מעשה בראשית. אלהים קרא בראשון לבריאה את האור יום ומשה עוד גדל מן האור.
ד: הַתְּשוּבָה
בשעה שעלה משה לשמי־מרומים, לדבר עם הגבורה, חיל אחז כל יושבי מעלה. נתקבצו וסבבו את כסא האלהים, קרא ואמרו: מה לילוד אשה בינינו ומה רצונו ומגמתו בגבולותינו? שמא להשפיל אותנו הוא חפץ או אומר לפשוט את עֶדיֵנו מעלינו? ענה אותם אדון־המעשים ואמר: אל תיראו, משרתי, אך לקבל את התורה עלה, ואני נשבעתי למסרה לו. אמרו המשרתים: אֵל אדיר ונשגב! חמדה גנוזה לך באוצרותיך עוד תשע מאות ושבעים וארבע דורות לפני בריאת העולם, והגית בה והיא משׂושׂך כל הימים; והנה עתה אתה מקפלה ומוסרה בידי בריה, שהיום היא חיה ולמחר היא שוכבת דומיה בקבר. הנה הודך על השמים וגלה כבודה לנו! התחילו לפשוט כנפיהם ובקשו לשרוף את בן־עמרם בהבל פיהם. קם אלהים מכסאו ופרש על עבדו זה את זיו שכינתו ואמר לו: החזר לעבדי תשובה ובאר להם, למה־זה אבכּר תחתונים על בני עליונים! נפנה משה למלאכי־שדי ואמר: גדולים אתם ממני, אבל אין לכם חליפות ותמורה,לעצמותיכם גם אין פנים ואחור, כוחות מניעים אתם ואין חדלון ואין קצבה לכם; אבל אנו נעלה ונרד, נרד ונעלה, יודעים אנו את הרע ואנו בוחרים בטוב; את חפץ־החיים נטע אלהים בלבנו ואנו גם בוחרים במות; עולם בתוך עולם אנחנו, בין ההויה ובין ההפסד. לכם ניתנו המאורות התמידים, ואנו גם באופל נמצא את הנתיב. הקיפו משרתי־מעלה שוב את כסא־מרומים וקראו ואמרו: ה' אדוננו, מה אדיר שמך ואך לך הצדקה במעשיך ובמתנותיך;
ה: הַבְּרָכָה
בשעה שעלה בן־עמרם לשמי מרומים, ראה את אלהי כל המעשים יושב על כסאו וקושר כתרים לאותיות ומנקדן, עמד ונהנה מזיו השכינה ולא פתח פיו בהודיה. נשא אלהים עיניו וירא את משרתו מטה עומד מרחוק. אמר לו: משה, האין שלום בעירך? השיב משה ואמר: כלום עבד נותן שלום לרבו? אמר אלהים: היה לך לברכני, מיד נענה משה ואמר: ועתה יגדל־נא כוח ה' כאשר דברת! ירד אלהים מכסאו ואמר לו: לך ואשלחך אל בני־ישראל והורית אותם את החוקים ואת התורות, כי בך בחרתי.
ו: שַעַר הַחֲמִשִׁים
בסוד אלהים עלה משה לשמי ערבות ויעש שם ארבעים יום וארבעים לילה ויפתח את לבבו להשׂכיל ולהשיג כל צירופי השמות וכל נתיבות המעשים והתורות. וה' עומד עליו ללמדו ולהשקותו מבאר חכמתו. פתח לו כל שערי ההויה אחד אחד והראהו צפונות כל חדרי אוצרותיו, לימדהו אלהים סוד ארבעים ותשעה אלף שנה. סוף כל השמיטות; וכיון שהגיע לאלף הנותר, שׂכך כפיו עליו. אמר משה אל האלהים: גדול חסדך עמדי יותר מעם כל אדם על פני האדמה. הכניסני עוד בשער הזה ואחזה כל סתום בטרם אמות. בא מטטרון וקרא: רב לך, משה, להיות שוה לקונך. הדא דכתיב: ותחַסרהו מעת האלהים.
משׁה ועקיבא
א
ארבעה רועים גדולים היו לשבטי ישורון; יעקב ומשה, דויד ועקיבא בן־יוסף. יעקב הוא האחרון לאבות, דוד ראש למלכי יהודה, משה נתן את התורה,ועקיבא האיר אותה, פירשה וביררה וקשר כתרים לכל אות ואות ממנה ולימדה באלף פנים ויעש אותה רחבה מני־ים.
ויהי בעלות משה השמימה זאת התורה ולהנחילה לבני עמו, ראה את הקדוש־ברוך־הוא יושב והוגה בתורתו של בן־יוסף. אמר בן־עמרם לאלהים: אדון־עולמים! יש לך בן־אדם כזה בעולמך ואתה נותן את התורה על ידי ולא על ידו. ואם כורת אתה את שארית יהודה ברית חדשה, הלא בידך להקדימה. השיבו אלהים ואמר: רב לך לשאול לדרכי ולמעשי,כך עלתה במחשבה לפַני וכן יקום ויהיה. שוב אמר משה לאלהים: השמעתני תורתו של עקיבא עבדך והראיתני מושבו בסוף שמונה שורות, הראֵני גם את שכרו שתתן לו ואדע חלקו מהו. אמר אלהים למשה: חזור לאחוריך. החזיר משה את פניו וירא והנה אותו צדיק שחוט במאכלת בידי צרים, פושטים את עורו ושוקלים את בשרו במקולין כבשר גדי ועז. נזדעזע הרועה הנאמן ואמר: אֵל דיין־אמת! זו תורה וזו שכרה! שם חסידיך מנוֹאַץ ואיל שמך לא יחולל? עמד אלהים מכסאו ואמר: שתוק, בן־עמרם! כך עלתה במחשבתי והגיגי לא אָפר, כבש משה פניו בהדום ויאֶנח בשברון־מתנַים.
ב
ויהי בתת אלהי־שדי למשה בן־עמרם את התורה שעשועיו, הכתירו בכתר־מלכות, גילה לו צפונות עולם ונתיבות התולדה הראהו מה שעתיד להיות בכל ימי הדורות והעביר לפניו, כלפני אדם הקדמון, את כל גדולי־הדעה ואנשי־המעשה, שיעמדו אחד אחד להעיר לשבטי־ישראל ולהורותם את הדרך ילכו בה. נאחז משה בזמנו של עקיבא וישתומם על גודל חכמתו, עוצם שכלו והבנתו ורוב צדקתו וחסידותו. ניגש אל כסא־הכבוד ויאמר: ריבון העולמים! אדם בעל נפש רמה כזו עתיד לקום אחרי ויכול לעשות יותר על המורים והחוזים, ואתה לא תבחר בו תחתי לעשות אותו שליח לעמך! מה אני ומה המה פעלי נגדו ומה שמי כי אָשוח לו? כה דיבר העניו מכל אדם באזני אלהים.
הראה צור־שדי לבן־עמרם את גדולת עקיבא והראָהו גם את מיתתו האיומה. וירא משה, איך בני הרומיים סורקים את בשר המורה הזה במסרקות של ברזל ויקז הדם הקדוש על מעניו, התרגש משה ובכה בכי גדול ויאמר: אל עליון; זה שכרו של אותו צדיק וחסיד, ששקול הוא נגד כל חסידי־עולם? אמר אלהים: משה, משה. אל תהרהר אחרי מידותי, גזירה היא מלפנַי עוד מימי המעש. וידוֹם משה ולא קרן עוד עור פניו.
ג
הפקיד גבוה מעל גבוה את משה על גנזי התורה ועל גנזי חכמה ועל אוצרות תבונה ודעה והראהו כל גנזי־עולם, כל סתרי החיים וכל מערכות התקופות והמועדים הבאים זה אחר זה ונקשרים זה בזה. עברו לפני משה השופטים והמלכים, החוזים והרואים. עברו לפניו כיתות כיתות של אנשי הסנהדרין, היושבים בלשכת הגזית ודורשים בספרי האלהים ומשפטיו ועבר לפניו גם מזלו של עקיבא בן־יוסף, הלא הוא האיש שדרש על כל אות ואות מן התורה שלוש מאות וששים וחמישה טעמי מדרש ואין דבר נסתר לפניו. אמר משה אל ה‘: בי, אדוני, שלח נא ביד תשלח, אמר ה’ לסנגזאל שר־החכמה: קח את עבדי משה והוליכהו לבית־מדרשות ולכל היכלי־התורה. אשר יקומו לי בכל אפסי ארץ וישמע איך הכל קורא גם בשמו. אני ה' ואני מלך והוא ראשון לנביאי.
במדבר
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת
א: אֲרוֹן הַבְּרִית
אמר אלהים למשה: עשה ארון עצי שטים ארון עדות וציפית אותו זהב ועשית כפוֹרת על הארון ודברתי אתך מבין שני הכרובים אשר על הכפוֹרת; ובבוא משה אל אוהל העדות, שמע תמיד את הקול מדבר אליו מעל הכפורת. אבל לא זה בלבד שהיה הקול “יורד כמין סילון של אש”, לבין שני הכרובים, להורות לו את התורות ואת החוקים, אלא ארון העדות והברית היה גם המצביא בעת מלחמה. הוא נוסע והולך לפני העם, לתור להם מנוחה, וענן ה' לפניו. ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: שובה, הק שובה. והיה אומר להם המחוקק לישראל: עמדו וסעו, הרי שכינה בארון. אמרו לו: אין אנו מאמינים; היה קורא: “קומה, ה'!” והארון מזדעזע והולך ומקדים ונוסע לפניהם, מישר כל עקמימות, דורס את הנחשים והעקרבים ומכלה את השונאים; ואם יחרה אף ה' בעמו – ולא ימיש עם ארון בריתו מתוך המחנה, וינָגפו הם לפני אויביהם.
שכינתא על גבי ארונא יתיב, ועמה המרכבה וחיות הקודש;וכל אלה שזנו עיניהם מן הארון, היו נופלים ומתים, כנאמר: כי לא יראֵני האדם וחי.
ב: אֲרוֹנוֹ שֶל יוֹסֵף
ויהי במות יוסף וישביע את אחיו ובני־עמו לאמור: כי פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה וקברתם אותי בקבר אבותי, אשר נתנו לי שכם אחד על אחי. ויכל לדבר ויאסוף רגליו וימת. ויחנטו אותו כמשפט, ויבכו אותו אחיו וכל מצרים שבעים יום וישימו אותו בארון־מתכת כבד ויקברוהו בקברות המלכים על שפת היאור, הוא שיחור.
וישמעו מצרים את השבועה, שהשביע את אחיו לפני מותו, ויאמרו: הבה נתחכמה לזה, והיה כי יצא ארון יוסף מאתנו ויצא גם עַמו ונלחם בנו. ויקומו בלילה ויקחו את הארון וישקיעו אותו בתחתיות נילוס. ויאמרו: עתה נשכון לבטח. ומאז נתברכו גם מימי הנהר בגללו.
וימת כל הדור הזה, אשר ידע את יוסף, וירבו בני־ישראל ויעבדו בהם קשה מדור לדור, ועם כל לחצם ועבודתם הקשה הנחילו את דבר השבועה לבניהם אחריהם דור לדור.
ויהי כאשר שמע אלהים אליהם, ויוציא אותם מהארץ ההיא לצבאותם בליל שימורים, ויעמוד משה מושיעם על שפת היאור. כי לא ידע איה נשקע ארון יוסף, ויקרא להמון המים לאמור: יוסף, יוסף, הן יוצאים אנו לחירות והגיע העת שנקיים את אשר פקוד פקדת עלינו. אם מראה אתה עצמך – מוטב, ואם לאו – נקיים אנו משבועתך. חיש נזדעזע הארון וצף למעלה כקנה. נטלו משה על כתפו והעבירו את הים. והיה מתהלך בכל ימי המדבר על יד ארון הברית. היו שואלים כל הנפגשים את צבאות־ישראל: “מה טיבם של שני ארונות הללו?” השיבו לאמור: “אחד של מת ואחד של שכינה!”. שאלו עוד: “מה טיבו של מת להתהלך על יד שכינה?” אמרו: “קיים זה מה שכתוב בזה!”
ויהי במות משה ויהושע הכניס את העם לארץ ויכבוש את ההארץ, ויקחו את עצמות יוסף גיבורם ויקברו אותן בשכם. ותהיינה שם עד היום הזה.
אוֹתוֹת
א: ממִלְחֶמֶת משֶׁה
ויפנו בני־ישראל ויעלו אחרי מלחמתם הגדולה את סיחון מלך האמורי דרך הבשן, והם עייפים ויגעים, ויצא לקראתם עוג מלך הבשן יהצה; והוא ענק וגיבור אדיר, לבוש שריון־נחושת וגבהו מכהה את עין השמש. ויבז בעיניו לעמוד בקרב עם מחנה־ישראל, ויעקור הר גדול, – גדלו ורחבו ככל מחנה־ישראל – ויאמר להשליכו עליהם ולרוצץ את גולגלתם. ויקוב אלהים חור בהר, ויפול על שכמו, ולא יכול לנטותו ימין ושמאל. קומת משה עשר אמות היתה, לקח חרב ארוכה עשר אמות, קפץ עשר אמות ויך בה את עוג וימיתהו; ויראו שרי חיליו כי מת גיבורם וירך לבם וינוסו, וידביקום בני־ישראל ויכו בם עד חרמה, ולא השאירו להם שריד.
ב: בְּאֲרָה שֶל מִרְיָם
יחד את משה אביר־הרועים עמדו להם לישראל לימינם עוד שני פרנסים טובים, אהרון ומרים, שעל ידם וזכותם באו הענן והבאר, הראשון היה מגין על שבטי יעקב יומם ולילה וישכון עליהם תמיד, והשני היה משקה אותם תמיד ונותן להם מימיו במדבר.
ומתגלגלת היתה הבאר ממסע אל מסע, היתה מקדמת ובאה לפניהם, מאירה להם את הדרך ומגרשת גם את האויבים שקמו לנגדם. על־כן ישירו אז בני־ישראל את השירה: עלי, באר! עלי, באר! הלא אחותנו את. עדיין היא צפה בים הגדול, עולים להר הכרמל ורואים אותה כמין כברה בים…
נוסח אחר, הבאר דומה לסלע מלוא כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה, עולה להרים ויורדת לגאיות; וכשהעם חונה למחנותיו, היתה שורה כנגד פתחו של אוהל־מועד. ובאים נשיאי־ישראל ושרים: עלי, באר! עלי, באר! והמים מבעבעים ועולים כעמוד למעלה, וכל אחד ואחד מושך את המים במקלו ובמשענתו, איש לשבטו ולמשפחתו, וישתו. היתה עוברת בנחל, אז היתה מאירה כלבנה מתוך המים.
ג: הָעֲנַנִים
וה' הולך לפני בני־ישראל במדבר יומם בעמוד ענן לנחותם את הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם. לא ימיש עמוד הענן ממחנה העם ולא יחסר עמוד־האש, והיו לכוכבי היום והליל כוכבים על־יד כוכבים.
ויהי בנסוע העם, ענני ה' הולכים לפניהם, והיה עשן המערכה ועשן־הקטורת עולה מהמשכן המטולטל, “ושני זיקוקין של אש יוצאים משני בדי הארון, והיו שורפים לפניהם את הנחשים ואת העקרבים” וסר כל פגע בדרך.
והיו האומות אומרות: מי זאת עולה מן המדבר בתימרות עשן? וחזרו ואמרו: אלהויוֹת אלו אין כל תשמישן אלא באש. עמד משה ואמר לישראל: כל הנסים האלה, שעשה לכם האל, הוא אך בשביל שקיבלתם את אלהותו בסיני. וה' אמר ועשה: אני בכל אמשול, באש ובמים.
ד: בִּגְדֵי יִשְרָאֵל
ויסע העם מחורב, ויולך ה' אלהים אותו ארבעים שנה במדבר; לא בלו שמלותיו ונעלו לא בלתה מעל רגלו.
ולא “כלי־קוּריים” הביאו עמהם ממצרים, כלים, שכל זמן שמשתמשים בהם הם מתחזקים, וכשמניחים אותם מתרפים והולכים כי אם בגדיהם היו אלה, שהלבישו אותם מלאכי־השרת, בעמדם לפני הר סיני, ועל כן לא בלו, ונשארו חדשים ויפים כביום עשייתם. ולא היו צריכים תכבוסת, כי הענן היה שף בהם ומגהצם; ולא בא בהם ריח הזיעה, כי הבאר היתה מעלה בכל יום מיני דשאים ומיני בשמים מן המעין גנים באר מים חיים, והיתה מעדנתם. ואם אמור תאמר: מה עשו אלה שעוד היו קטנים בימי סיני וגדלו? האם לא קצרו להם המלבושים? אף אני אענך: אל־נא תתמה; הלא החלזון הזה, כשגדל מלבושו גדל עמו, ויגדלו הקטנים ויהיו לגדולים וגדלו גם מלבושיהם עמהם ולא הוצרכו לחליפות־שמלות.
כיון שראו בני־ישראל, איך האלהים מנהיגם ומעדנם במדבר ושום דבר לא יחסר להם, התחילו מקלסין אותו ואמרו: אלהא די בשמיא את הוא רעיה טבא, דלא חסרת טיבותך לעולם. וישמע אלהים ויאמר: אשרי האב שבניו מקלסין אותו ויודעים המה כי חסים המה בצלו.
דּוֹר עִקֵּשׁ
א: הַמְקַלֵל
שלומית בת־דברי למטה דן היתה בימי עני השבטים במצרים, והיא היתה אשה יפה ומום אין בה; ובעלה אחד משוטרי ישראל, שהיו נכנעים לנוגשי פרעה. יום יום עם קריאת הגבר בא הנוגש לבית השוטר ויזרזו, לאמור: קום ועוררת את בני־עמך לעבודה ולא יתעצלו במלאכתם. והנוגש כבר נתן עיניו באשתו. השוטר אך עזב את אהלו, ויקם המצרי ויגש אל האשה, והיא לא ידעה כי זר יקרב אליה. לימים הרגיש הנוגש, כי השוטר יודע בדבר, – מצא עליו עלילה, לעבוד גם בו בפרך, ויבקש להכחידו. ידע משה ברוח־הקודש את אשר עשה בן־חם לאחיו לאחיו והזכיר עליו את השם והמיתו.
אחרים אומרים: ויהי כאשר שב השוטר הביתה, בקש לגרש את אשתו, כי לא נכון לבן־יעקב להתקרב עוד אל אשתו אחרי הוּטמאה; ותלך האשה ותגד לאחיה, ויבקשו אחי האשה להרגו וינס וימלט, עמד בן־עמרם לימינו ויושיעו מיד צריו.
ושלומית הרתה מהמצרי ותלד בן, ויהי כי גדל ויצא אל המחנה התנגש עם איש־ישראל. ויקוֹב בן־שלומית את השם ויקלל את אלהי העברים. וירגמו אותו בני־ישראל אבן במצוַת זו, והיה הדבר לחוק.
ב: מִיכָה
ויהי כי מיררו בני־חם את בני אחי־יוסף בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה והיו לוקחים את בניהם ושׂמים אותם בחומר ולָשים אותם, התחמץ לב המושיע ויצעק אל ה' ויאמר: למה הריעות לעם הזה, ואם הגדולים חטאו ומצאת בהם עוון, איך אתה מעניש ילדים שלא פשעו ותרטש עוללים על לא־דבר? אמר לו אלהים: בן־עמרם אל תהרהר אחרי מעשי ואל תאמר כי עוול בכפי. קוצים אני מכלה מן הכרם. אני צופה ומביט בכליות נולדים, אבחר מהם אלה שעתידים להרשיע ואמעך אותם בבנין. נבוך היה משה. אמר לו ה': אם מבקש אתה לעמוד על דברי, הוֹצא מן הלבֵנים גוף של תינוק אחד וגדלהו עמך. ויעש משה כדבר אלהים ויחַיה את מיכה, והוא מיכה, שהיה עשן פסלו ועשן המערכה במשכן שילה מתערבים זה בזה.
ג: חוּר
ולכלב בן־חצרון בן־פרץ בן־תמר אשה ושמה עזובה. ויהי במותה ויקח לו את אפרת, היא מרים אחות משה, ותלד לו את חור, שהתיחס לשני שבטים, ליהודה וללוי; הוא היה מגדולי הדור, נשיא בעמו ומכּיר את ריבונו ועובדו באימה וביראה.
ויהי כי בושש משה לרדת מהר־אלהים והשטן הראה לבני העם, כי גואלם תלוי בין שמים וארץ ולא ירד אליהם עוד; נקהלו כל ראשיהם ושופטיהם ויאמרו: קומו ועשו לנו אלהים חדשים ויהיו לנו לעינים במקום משה האיש, שהלך מאתנו ולא ישוב. נחצו המנהיגים, אלה בכה ואלה בכה. מיד עלה חור על הבמה וקרא: שמעו־נא המורים! הבאלהים, אשר הושיע לכם ונשא אתכם על כנפי נשרים, תבגדו את נביאו, בחר בו להיות לכם לרועה. תזנחו? היה מיסרם ומוכיחם בשבט־פיו. ויקומו עליו כל העם כאיש אחד וירצחוהו נפש, ויבוא קצף על בני־ישראל.
ד: עֵגֶל הָזָהָב
פרקו בני־ישראל את נזמיהם אשר באזניהם, כמעשה הערבים, ויביאו אותם אל הכוהן ויצר את הכל בחרט וישלך אותו לאש. היה בין הנזמים ציץ של זהב וכתוב עליו שם־הקודש ומתחתיו חרותה צורת עגל ויצא מהזהב הניתך עגל מסכה. התגנב סמאל לתוכו והיה גועה. והיו סבורים בני העם, שחי הוא – עלזו ושמחו, נשקוהו מנשיקות פיהם, השתחוו לו ויזבחו לו זבחים ויחוגו חג גדול.
אמר אלהים למשה עבדו: לך רד, כי שיחת עמך, שכח את אותותי ומופתי ועשו להם עבודה־זרה ונטשו תורתי. ותעל חמתו עד להשחית. באותה שעה ירדו חמישה מלאכי־חבלה לאַבּד את התועים, ואלה הם: אף וחימה, קצף, השמד והשחת; פערו פיהם וביקשו לבלוע את כל בני־הגוי כולם. נזדמנו כנגדם שלושת האבות ועמדו בשלושה. נשתיירו אך שניהם, אף וחימה. אמר משה לאלהים: ריבון כל העולמים! עמוד אתה באחד ואני באחד. ויעתר ה' אליו וימחץ בידו את החימה. ומשה גם הוא חפר חפירה עמוקה בנחלת בני־גד, הזכיר על אף את השם והורידוֹ וחבשוֹ שם עד היום. וכשמת משה, נתן אלהים קברו סמוך לאותה חפירה. והיה כי יבוא זעם בעולם, סמאל מקטרג על בני אל חי, מתנער ממקומו ופוער פיו לנשוך את השבטים, הוא מביט לקבר הנביא ונופלת עליו אימה ופחד והוא חוזר לאחור.
ה: יוּנוֹס וְיַמְבּרוֹס
יונוס וימברוס, בני בלעם הקוסם, היו במעל העגל והם הם גם מכשפי פרעה ונשיאי הטמאה היו. אומרים, שעגל־מסכה, אשר עשו בלהטיהם, מחציו ולמעלה היה כתבנית שור ולמטה היה דומה לחמור. ועל שם דו־פרצופיו קראו העם לאמור: אלה הם אלהיך.
ידוע היה העגל לבני־השבטים מימי שבתם על אדמת חם, כי עבדו אז לאפישׂ ועשו לו עגל ועל עין־ימינו היה סימן מעין צורה לבנה. והעגל היה עולה מידי שנה בשנה מן היאור והיה פורח באויר, ואנשי מצרים מהללים ומשבחים לפניו. גם שר־התהום, שדומה לעגל והוא עומד ומשמש תמיד במקום דנשקני שמיא וארעא אהדדי. קורא לזה: תן מימיך לזה – אסוף מימיך.
ו: הַחֵטְא
חטא העגל הוא עוון פלילי לבני־יעקב כחטא של אדם קדמאה, נפרעים מעובדיו חלק חלק בכל דור ועדין לא נמחה.
ויהי בטרם חטא האדם, היה נמשך אחרי חכמה עילאה ולא היה פורש מעץ־החיים והיה יושב תחת צלו תמיד; כיון שהתעורר בו החפץ להבין ולדעת, הכיר את הרע ושבק את הטוב ובאה חלאה לעולם ונדבקה ימי דורות רבים. כיון שקרבו בני־ישראל להר־חורב וקיבלו את התורה מפי הגבורה וענו כאיש אחד: נעשה ונשמע, טוהרו בני־האדם מזוהמת הנחש. רוח חדש בא עליהם והתקדשו וגורש האופל הנצחי מפני אור שבעת הימים. אין יצר במרחבי תבל, אין מעוּוָת ומִתלָאֶה, הארץ מוציאה פירות בכל־יום, מימי נהרות נהפכו לנחלי־שמן ורעה שור עם דוב, כפיר עם גדי ירבץ, מלא היקום דעה והשׂכל, טוהר ומנוחת שבת. כיון שנתחללו בני- ישורון ביום חופתם, מיד הוסרה מהם העטרה, נפלו ממדרגתם וחטא חדש הולך ומקיף מאז כל חי וכל בשר, כל נמצא וכל יש – בכל אשר יפנה ויטה. אין כרם עוד, אין קוץ ודרדר עולה. נאנקה הארץ, מתאבלים השמים, הכוכבים אוספים נגהם.
מעֲדַת קֹרַח
א: חָרוּת וְחֵרוּת
לפני ימי־המעשה והתאחדות חלקי המציאות לסדר ולמשטר היה על יש סובב על צירו ולא נשמעה אף רוח אלהים, שהיתה מרחפת על פני המים. לא היתה השגחה ממעל ומתחת לה ולא שפכה עוד ממשלתה ואדונותה; אין ערב ואין בוקר, אין חוקי יום וחוקי לילה, אין מצַוה ואין מצווּה, ואף אין מידה וגבול. ויאמר אלהים: יהי עולם ויהיו מאורות, ויבדל בין חלקי היש קירב נפרדים וריחק אותם בחוטים בל ניתקים, סובבים הגלגלים, עולים עננים ומטר יורד ומשקה את הארץ ואומר לה: גדלי, חוקים קיימים מושלים מאז ולא ישבתו, אין חירות לכל נמצא ורבצה על הכל עבדות בלי פדות.
בא קורח בן יצהר בן קהת ממשפחת לוי ומרד בערכי היצירה וביקש לחלץ את העולם מחוקיו ולהחזיר הכל לימי קדמות הבּוהו 1 חלוקות הדעות על־אודות בן- יצהר. הללו אומרים כי הוא למטה כגבריאל למעלה, והללו אומרים, שמשורש קין הוא בא, הלא גם משה דן עמו – זהו הכל.
ב: רָב רִיב
ראשונים אומרים:
קורח בן־יצהר בן־קהת בן־לוי היה עשיר דורו, שלוש מאות פרדות לבנות טענו מפתחות גנזיו וכספו וזהבו לא יסָפר ולא ימנה מרוב. ויגבה לבו ויאמר: אם כל־כך הרבה בידי, לי גם נאה למלוך ולהיות נשיא בעמי, אמר אלהים־צבאות: בזה אתה מתגאה, והן לי הכסף, לי הזהב וכל ההון אשר בידי אדם אך ממני הוא.
אחרים אומרים, לא בא קורח אלא לפלוג על משה ועל תורתו. חכם גדול היה ומטועני הארון, כל רז לא אנַס לו ויודע הוא לדון על כל חוק ועל כל משפט. אמר: משה, משה! לא נצטוית על הדברים שתדבר לבני־ישראל בשם ה' ומלבך אתה בודאֶם; הנך מרבה לשׂום על העם משׂוי רב יותר משעבוד מצרים, ואף לא תורת־חיים לך. כל זה צפה יעקב מראש ויתפלל אל אלהים־שדי לאמור: בקהל קורח ועדתו לא יחד כבודי ולא יזכר שמי עליהם. התרשלו ידיו של משה מקטרונו ויפול על פניו ויתחנן אל ה' ויאמר: תהי ידך על בני־עוולה ולא יכפור עוד בי ובשליחותי. השיבו אלהים ואמר: ותגזר אומר ויקם לך.
ג: בְּנֵי קֹרַח
ובני קורח בן יצהר לא הלכו בעצת אביהם וידבקו בתורת הנביא ולא היתה אחריתם כמוהו. ויהי בעת פתחה האדמה את פיה, שנברא לה בין השמשות, ותבלא את כל השבט אשר רב עם בני לוי, מקום נתבצר להם בתוך המהפכה, שם עומדים עליו תמיד ומשוררים ומהללים ליושב־מרומים.
אומרים, שהאדמה לבשה אז תבנית אדם נורא ולה רגלים, שוקים, בטן וצואר, פתחה את לועה ובלעה את בני־הקרחים אחד אחש והורידתם חיים שאולה.
בעת חורבן הבית ושערי מקדש־יה נבלעו וירדו תהומה, להיות שמורים שם עד ביאת הגואל וזמן שוב בנים לגבולם. עמדו בני־קורח ותפשו בהם ואמרו: כשישובו אלה למקומם, גם אני נעלה עמהם ונהיה משרתים באוהן אלהים. והיה כאשר צלל יונה בים ובלעהו הדג ויראהו כל מה שבמרחבי הים ובתהומות והראהו גם היכל ה' בירושלים, והראהו גם אבן השתיה הקבועה בתהומות תחת היכל ה', ששם עומדים בני־קורח ומתפללים, ותצא נפשו לשמוע קול רינתם.
אחד מרבי התלמוד עבר במקום הבקע וראה עשן עולה ומיתמר משם, הרכין אזנו ושמע קול מדבר: משה אמת ודרכו אמת, אולם אנחנו הרשענו והעוינו.
ד: לְעָתִיד
אומרים: כשיחדש יי אלהים את עולמו, יעמוד ויסדר סדרי כל דור, מערכת כל בריה ובריה וכל נשמה ונשמה. ירד גם חנוך בן־ירד והוא מטטרן ועמו ארבע החיות של כסא־הכבוד ויעבירו את כל באי־עולם מראשית ועד אחרית ויעמידום לדין, יבחנו כל הרעות, יפרשו כל המעשים. יעלו גם את קורח ובני־עדתו משאול־תחתית ועמהם המונים המונים של תועים ומַתעים. וקול יוצא ושואל: פתחו את לבבכם והגידו, האם למדתם להכיר את אדון־כל ותדעו מה אחדותו? משיבים הם ואומרים פה־אחד ובדיבור אחד: אין מלך כמלך העולם ואין אלהים זולתו, הוא ראשון והוא אחרון;
צוֹרְרִים
א
עם יצא ממצרים, לבדד ישכון, וירא אותו בלק הקוסם ויאמר לקוֹב אשר לא קבה אלהים. ויאמר ה': לא איש אֶל ויכזב.
בלק אחד מקוסמי־עולם היה וחובר חֶבר. ויעש לו צפור מכסף זקוק והיה מקטיר לפניה ומנסך לה נסכים; ובעת שעלה ריח הניחוח לפניה היתה שטה ופורחת באויר ובאה לה אל שר־הטומאה, הוא עזאל, שמרום שבתוֹ הם הרי־החושך וממשלתו בלי־מיצרים, שומעת מאחרי הפרגוד את כל העתידות שתבואנה ושבה ומודיעה לשולחה את אשר יקרה באחרית הימים.
אומרים, בלק היה גדול מבלעם החוזה בחכמת הכישוף, עלה עליו בלעם בידיעת מהלך המזלות והגלגלים. בלעם היה יונק משני בתי־דינים, היה מתלבש בכל שריוני־המחנות של סמאל ועלה כל אחת־עשרה המדרגות בקליפות. ישמעאל בן־הגר בא אל חמותו והתגלגל העיבּור באתון בלעם. מלחמת החושך עם האור, גובר הליל והולך וחודר לממלכת היום.
ב
ויהי בראות בלעם בן בעור, שנעשתה עצתו ונפלו בני־ישראל בעוון פעור, שב לו אל בלק, לקחת ממנו שכרו. ואז בא פינחס בן־אהרון לנקום את נקמתו מבני- מדין ויצבא על העם הזה. וירא בלעם את הכוהן מרחוק ויקסום מקסמיו ויפרח באויר. נקב עליו פינחס את שם־הקודש ויפרח גם הוא באויר, השיג את האויב ואחזו בראשו וישלוף חרבו להמיתו. התחיל לבקש ולהתחנן לפניו ויאמר: האלהים! אם אך תחנני, לא אקלל את בני־עמך ולא אחטא להם. ענה פינחס ואמר לו: לא אך עתה הבאת רעה על עם שוקט על שצמריו, כי־אם בעת יעקוב, אבי השבטים, עבד אצלך, ביקשת לקחת נפשו וחממת עליו כליה; ויהי כאשר יצאו בניו ממצרים ואמרו לנוח מהעבודה הקשה, שלחת אליהם את עמלק וילחם עמהם ברפידים, – דמך בראשך! ויהרוג את הקוסם בחרב ויתן את בשרו לנשרי השמים.
ג
ויהי כאשר עלה בלעם בשמות־הטומאה למרומי האויר, ונבלא בין עננים ולא נראה עוד לעין, קרא פינחס לבני־החיל ואמר: מי בכם יודע לעשות כמעשהו יעלה אחריו. מיד ויקם צליה מבני דן, והוא גם־הוא יודע להשתמש בכשפים ויעל באויר, בקע חמש נתיבות ובלעם נעלם וחזר ונעלם ויטעה את רודפו, הסתכן צליה בנפשו. רמז לו פינחס הכוהן את הדרך והשיג את בלעם, תפשו והורידו מטה. ויצו פינחס את הנער להרגו ולא יכול לו. אמר פינחס אל צליה: קח חרב שחָרוּט עליה נחש מזה ומזה והמת אותו בשלו… ויעש צליה כן וישסע את הקוסם לעיני העם.
-
כך במקור. ↩
סילוק האור
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
חֵטְא מֹשֶה
א
כשנגזר על הצדיקים להסתלק מן העולם, המה באים לפני אדם הראשון ומוכיחים אותו לאמור: אתה גרמת לנו כל זאת; אך טוב זרענו בחיינו והנה עלה יעלה עלינו הקוצר! משיב אדם ואומר: אמנם חטאתי אני, אבל גם אתם אינכם נקיים, אין זכאי בתבל ומלואה, איש בחטאו ימות. אף משה הצדיק מכל אדם, איש שנתקדש כולו לגבוה ולא קם נביא כמוהו ועובד לשכינה, נכשל במי מריבה. בידו היה לקדש את השם לעיני כל ישראל קדושה לדורות ולהפוך לכל העולם שפה אחת ולשון אחת; והוא לא דיבר אל הסלע לתת את מימיו להשקות את הברואים כי־אם לקח את המטה ויך את יצור ה' ויבזהו לעיני הקהל. קרא אל־שדי קול גדול: משה, משה! אף אתה בחירי לא האמנת בי ולא עבדתני בדיבור ולא ידעת כי אך בדיבור נברא שמים וארץ, ימים ונהרות, וברוח־פי כוננו המאורות וכל צבא מעלה. דור אחרי דור חיכיתי אל בואך ואמרתי אך אתה תכתרני לנצח ויטו כל בני־אדם שכם אחד לעבדני, והנה נקרע החוט ועלי לארוג אריגה מחדש. הליט משה את פניו באדרתו ויהי אַבל למעלה ולמטה.
ב
אומרים: כאשר הקהילו משה ואהרון את כל קהל המתלוננים בקָדֵש, ויעמוד הרועה לפני עמו בלב רגָז וכועס וקרא לפני השבטים: שמעו־נא המורים! ויטול את מטהו שבידו ויך בו על הסלע. נזדעזעו שמים וארץ, הרים נבהלו וניתקו ממקומם וזרם דם נשפך מן הסלע ויהי לנהר שוטף. נתכרכמו פני ישראל והביטו איש אל רעהו בעיני שממון ותמהון ואמרו: מבול חדש של דם מביא אֵל זועם עלינו. הוא נשבע אך על מבול של מים ושל אש, עתה הוא מערים ומביא עלינו סימני מכת בני־מצרים, אף משה נפחד ונרעש, השליך את מטהו מידו ויאמר: גואל אני ואותי פקד ה' על בני־עמו והנה אך משׂטמה הבאתי להם. צמא העם למים, ואני אשקה את העדה ואת בעירם דם! בכה השליח ועמו בכו אראלים.
ג
משה היה עבד־אלהים ונאמן ביתו. בבריאת העולם היה מוכן ומזומן להיות שליח התורה ומקבל את דברי הברית. הוא זכה להשיג סוד שבעה היכלות. מיד בצאתו מרחם אמו הגיע למדרגת יוסף וַיוסף להשתלם ולעלות למדרגת יעקב; אף קולו היה כקולו של יעקב, ששׂרה עם אל ויוּכל לו. אולם כל הימים שהיה חי, לא היה יכול מיכאל לנהוג את בני־ישראל, כי אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. ישב השׂר הגדול על פתח־עינים ואמר: אם לא יכּשל בן־עמרם וחי לעולם, אך לחינם נבראתי ואני יושב בטל בשמי־מרומים, אקריב אך קרבנות־מתים ואין לי דבר עם שבטי־יה, שנועדו להיות לאור גויים, כיון שחטא משה, נגלה אליו אלהים־צבאות ואמר לו: הנה אני שולך תחתך מלאך לעמי והוא מיכאל עבדי ושמי בקרבּוֹ.
ד
מטהו של משה איש־האלהים חקוק היה משני עבריו. מהעבר האחד היה חקוק בו אות של רחמים ומהעבר השני חקוק בו אות הדין. בקריעת ים־סוף השתמש משה בצד הרחמים, ובהכאת הסלע נגע בצד הדין. אמר ה' אלהים: עליך היה לגבּוֹר על הדין ולהמתיק אותו בשרשו – והנה עוד גבר הפירוד, נחלק העולם ונלחמת הטומאה עם הקדושה, הטוב עם הרע, הודאי עם הספק והעקוב במישור. אמר משה: מחה עווני וברא אותי מחדש, אעקור את הרע במלואו ואַשקה כל באי־עולם ממעיין הברכה. אמר אלהים: רוב נתיבות עמדי, לא אתה תעלה את העם לארצי, כי־אם משרתך והוא נער.
אומרים: מטהו של משה היה מעץ הדעת טוב ורע, והרע הוא חלקו של סמאל. וכשידע משה שחטא ושב לאלהיו בכל לבו, נטל אלהים ממנו את המטה הזה ומסר לו מטה מענפי עץ החיים.
מוֹת הַנָבִיא
א: בּשֵבַח הַמָּקוֹם
כשאמר אלהים אל משה: הן קרבו ימיך למות, קרא את משרתו יהושע ואצוונו – התחיל להתחנן לפניו ואמר: אם אין רצונך שאביא אני את העם הזה אל נוהו, הנח אותי בעולם ואהיה כאחד האדם ולא אמות. אמר אלהים: שמתי קצבה לחיי־אנוש ולא אעבור את הגבול. אמר משה: אהיה כאיילי־מרומים וכצבי־הרים, אוכלי לחמך ושותי מימיך ורואים באריגת העולם, תשוה נפשי כאחד מהם. אמר אלהים: נתתי לאדם נפש־חיה נוסף על החיה ועל הבהמה והמלכתיו על כל אשר בראתי – ואים מלך נעשה שוב עבד, ומי שנושא את דמותי, לא יכול עוד להעביר את צלמו ממנו, אמר משה: הצור תמים פעלו, כל דרכיך משפט.
ב: תַחֲנוּנִים
כשאמר אלהים למשה: רב לך אל תוסף דבר אלי – שינס מתניו ובא לו אל יסודי־ארץ וקרא ואמר: ארץ, ארץ! בקשי עלי רחמים לפני יוצרך, אולי יחנני בעבורך ויכניסני אל אדמת ירושת האבות, אמר לו הארץ: מתוהו ובוהו מוֹצאי ועתידה אני לבלות באחרית הימים, איך אעז ואעמוד לפני מי שהוא חי וקיים לעד וסופר ומונה גם את כל הדורות אחרי! הניח את הארץ ובא ועמד לפני רקיע השמים. פתח ואמר: אי, שמים, בכם בחר אלהים למושב לו, הפילו אַתם תחינה בעדי ואזכה לראות את הר ציון ברינה. השיבו לו פאתי־השמים ואמרו: הלא ידעת, כי עלינו נאמר: שמים כענן גמלהו; גם אנו אין אנו זכאים! הלך לו בן־עמרם אל חָמה ולבנה והתחנן לפניהן, כי תמלצנה בעדו לפני אל־הרחמים. השיבו לו המאורות: גם אתה תאיר כמונו ואיך נתנשא עליך; בא לו בן־עמרם אל הכוכבים והמזלות – וגם אלה נשמטו והלכו להם אחד אחד. אמר משה: אין הדבר תלוי אלא בי. חזר ובא לפני אדון־הכל ואמר: ריבון העולמים! קח אחת משתי עיני והנח אותן תחת ציר דלתי היכלך ואהיה כך משמש במקדש. אמר לו אלהים: חייך, שגם מבניך אעמיד לשרת לפני.
ג: זֵקוּקֵי אֵש
נטל משה גוילי־עור וכתב עליהם את דברי התורה, החוקים והמשפטים, אשר למדהו יוצר בראשית; לא הספיק לגמור והנה הגיעה שעתו להסתלק מן העולם. קרא אלהים לגבריאל ולמיכאל ואמר להם: לכו והביאו לי את נשמת משה עבדי. אמרו לפניו: מסור שליחות זו לאחרים. בא סמאל ואמר לאלהים: עבדיך אלה ימאנו למלא רצונך, פקוד־נא אותי על נשמת בן־עמרם ואמלא דבריך. אמר לו אל־גבורות: הרשות בידך! מיד חגר מלאך־המשחית את חרבו, התעטף במעטה האכזריות וירד למטה בחימה גדולה לשפוך דם טהור וקדוש. בא ומצא את משה יושב לפני אהלו והוגה בפיו מה שהוא כותב בדיו, זיקוקין של אש יוצאים ממנו, טהרו כשמש ואור שבעתים מקיף אותו, נזדעזע ואחזהוּ חיל ורעדה ולא מצא פתחון־פה לדבר וחזר לו אל אל־עולם בבשת הפנים.
ידע משה, שהגיעה שעתו. עמד בתפילה לפני המקום ואמר: זכור את היום, שנגלית אלי בהר־סיני ועיטרת אותי ואת בני עמך בעשר עטרות, קבל אתה את נשמתי ואל תמסרני ביד ציר המשחית, אשר נלחמתי עמו תמיד ואחוֹק כנגדו חוקי־חיים מיד ירד המקום משמי־מרומים לקבל את נשמת אהובו, ואף משה קידש את עצמו כשרף וכמלאך ויחזור את רוחו למקור חוּצבה.
ד: הַנְשִיקָה
כשירד אביר־מרומים משמי שמים להעלות את נשמת משה למעונה ולטפל בגופו, ירדו עמו שלשה מלאכים מבחירי משרתיו, הלא המה: מיכאל, גבריאל וזגזגאל, ובאו ועמדו כלם על הר־ההר. מיכאל הציע מיטתו של משה, וגבריאל פרש בגד של בוץ עליו. מיכאל לימין המיטה, וגבריאל לשמאלה, וזגזגאל למרגלותיו. דומיה בעולם! המאורות עומדים ומחרישים. התקדש הנביא ויעל על המיטה המוצעת לו ויפרוש את רגליו. אמר אלהים אליו: הנח את שתי ידיך על החזה; והניח ידיו על חזהו. אמר אלהים שוב אליו: עצום עיניך; עצם את עיניו. קרא אלהים לנשמתו של החוזה ואמר אליה: בתי, עשרים ומאת שנה גרת באוצר טהור, ועתה הגיעה זמנך לצאת. ענתה הנשמה ואמרה: אלהי מעוזי, אף אני אוהבת את הגוף הזה, יגדל חסדך עלי ואל־נא תגרשני ממשכני. באותה שעה הרכין הבורא את עצמו למשה, נשקוֹ נשיקה עזה ויטול ממנו את נשמתו – בנשיקת־פה.
עוֹד מִמּוֹת הַנָבִיא
א: הַצַוָאָה
אין הקדוש־ברוך־הוא מואס בתפילתם של רבים. וכשראו בני־ישראל מצוקת הנפש של משה, סבבו כולם כאחד את משכן ה' והתחילו להתפלל על רועם. וירדו מאה שמונים וארבע ריבוא של מלאכי־חבלה ויסתמו את פי המתפללים. מנהיגם של המלאכים האלה היה צקון, ויקם נגד מלאך אחר, ושמו לחש להפילו ולגרש את מחנהו. מיד בא סמאל ואסרו ללחש בשלשלת של אש ויגדור גדר בעדו.
ומשה בראותו כי אין חנינה לו, קרע את חלוקו וכיסה את ראשו כאָבל ונכנס לאהלו, בוכה ומילל וקורא: אוי לי, שלא זכיתי שרגלי תדרוכנה בארץ אברהם! אוי, לָחוּד חידה מבלי למצוא את הפשר! קרא ליהושע משרתו ואמר לו: מחָלה אני פניך, שתדאג לגדיי שאני מוסרם בידיך, תשקם ותאכילם ותבנה להם מחסה משמש ומקור. מצווה אני אותך על אִמי הרתני וגידלתני. אני, הבן האחרון לה, מת ואין לה עוד עוזר ומגן; והיה כי הגיע עִתה למות, קרע את בגדיך ולך לפני מיטתה ועשה לה מספד ואֶבל. מפקיד אנכי בידך את אשת בריתי, גיורת זו שעזבה את עמה ומולדתה ודבקה באלהי העברים. עשה עמה חסד ואל תונו אותה. והנה שני בנַי העלובים, יתומים בני־נשיא שלא זכו לעמוד במקום אביהם; אל־נא יהיו זזים מביתך, זכור להם את ברית אהבתנו ויהיו בין אוכלי שולחנך ואל יהיו נעזבים אחרי מותי ומבקשים לחם. וישא עבד ה' את קולו ויבך.
ב: לא יִשָא פַּנִים
אמר משה לאלהים: ריבון העולמים! הכל שוים לפניך, גזרה אחת לצדיקים ולרשעים, תם ורשע אתה מכלה יחד ומקרה אחד לטובים ולרעים. אֶתמהא! – אמר אלהים: רב לך, אל תוסף דבר. התחיל משה לבכות ויזעק במר נפשו. נזדעזעו שמים וארץ לקולו וכל יסודי־בראשית רעדו ואמרו: שמא הגיע זמנו של אותו איש למות, שעליו נאמר: אשר בידו נפש כל־חי ורוח כל בשר איש, - ואין איש אלא משה. גער בהם אלהים ואמר: אם אני ועבדי חלוקים אנו, אתם מה לכם, עשׂו את אשר הטלתי עליכם! ויצו על כל שרי רקיע ורקיע, לנעול את השערים בפני תפילתו של הנביא, ופקד על כל בית־דין ובית־דין מבתי־דינים של מעלה, שלא להתרצות לו ושלא יבטלו גזר־דינו. כיון שראו גלגלי־המרכבה ושרפי־להבה, שאלהים לא יחון את עבדו ושלא ישא לו פנים, פתחו ואמרו: ברוך הוא זה, שאין לפניו לא עוולה ולא שכחה, ולא ישא פנים לא לגדול ולא לקטן, לא לתחתון שבתחתונים ולא לעליון שבעליונים.
ג: תַּנְחוּמִין
אמר לו אלהים למשה עבדו: דורות דורות הם בעולם וגילים גילים הם, כבר עבר דורך וגילך, מה מעשיך כאן? אמר משה" לה' השמים ושמי השמים. ולי אין מקום באדמה, אמר אלהים: משה, משה! לא כמו שאתה חושב כן־הוא; לי אין זוג. אתה אין לך בן־זוג, עלה אלי מעלה, והנח לאחרים לרשת את הארץ. יֵדע החלק את הכל ודבק בכּל, וזה הכּוח ניתן למשה.
אומרים: כיון שהשלים משה נפשטו למיתה, פתח אדון־כל בקינה ואמר: מי יקום לי עם מרעים? מי יעמוד לעם סגולתי בעת יקומו צרים עליו? ומי יבקש רחמים עליהם, כי יחטאו לפני ויעשו הרע בעיני? בא מטטרון שר־השרים ועמד לפני רבו ואמר: ריבון עולמים! בחייו משה עבדך שלך הוא, ובמותו שלך הוא, והיה אם יסור גופו מעליו, הן נשמתו לעד קיימת והיא תשמש לפניך ותעטר לך עטרות. אמר אלהים: מטטרון ספרא רבא, ניחמתני בדבריך, ואף אתה היֵה לו לאח ורעיתם שניכם את העולם.
ד: הַלֵל הַגָּדוֹל
אמר לו הקדוש־ברוך־הוא למשה: קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות, ימיך בטלים והולכים, אבל אתה אינך בטל; עלֵה על הר העברים, עליה עולמית היא לך ואין לך עוד ירידה, אני מאיר לך באור חַמה ומכבודי אשים לבושך ומהדרי אשים כסותך ומזהרי אזהיר פניך וממעדני גן־עדן אשׂביע את נפשך ומכסא־כבודי אנחילך ואשׂימך בראש מ שרתי וצדיקי, ועוד הרבה מזה מתוקן לך.
אמר משה לאלהים: מתנתך אלי רבה וקטונתי מכל החסדים, אבל הראני־נא עוד את ארצך משׂושׂ כל הארצות ואלך ואעמוד על אבן־השתיה, שעליה יבנה בית־המקדש. אמר אלהים: הלא נשבעתי, ואפסול את מטבעתי? אמר משה: תן לי רשות, שאהיה כעוף השמים ואעשה את שתי זרועותי ככנפי השחר ואפרח בהן באויר־העולם ואראה ממעל את ארץ־האבות, שוב התחנן ואמר: אלהי כל הבריות ואדון כל המעשים: עשׂני כדג בים, הפוך שערות גופי לקשקשים ושתי זרועותי תהיינה כשני סנפירים ואעבור את הים ואלקק בלשוני את אדמת בני־עמי. עלה על הצור והפיל שוב תחינתו ואמר הושיבני על כנפי עננים ואראה ממעל ואַבּיט אך רגע בצבי כל הארצות מטה. וירא, כי אין עונה, בכה ואמר: ריבּונו דעלמא כוליה! חתכני אברים־אברים והשלך אותם מעבר לירדן והזֵמן שמה את גבריאל להחיותני ולהקימני ואנשק את אבני יהודה ושוב אמות. אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה: כל־כך רבו געגועיך לראות ולהביט באדמת הקודש, אני עושה בך דבר, שלא עשיתי עוד עם כל חי. מיד הגדיל כוח־הראות על נביאו אלף מונים וראה משה ממעמדו את ארץ השבטים מדן ועד באר־שבע ומראשה ועד סופה. הראהו את ההרים ואת הגבעות, את הנמוך והגבוה, הסתר והגלוי, הרחוק והקרוב, והכל בסקירה אחת. התחיל משה מרנן ומשבח ומפאר ומהלל את יוצרו ויאמר: אודך, אלהים, כי גדול חסדך האחרון עמדי יותר מן הראשון! המלאכים והשרפים, כל משרתי עליון וכל שרי מעלה פתחו את פיהם בשירה וברננה, בהודאה ובהלל, ותגל הארץ וישישו השמים, אף כוכבים רקדו. בקשו לעשות חופה לחתן – והוא נאסף אל עמיו.
משֶׁה וִיהוֹשֻע
א: קֶבֵר הַנָבִיא
ויבן משה משכן ואוהל לה' ויפקוד את בני־ישראל ויצבא צבאותם לשבטיהם ולדגליהם וינהלם מחורב והוביל אותם דרך כל המדבר הגדול והנורא, להביאם אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם לתת להם, ולא קמו אויביהם מפניהם, ויאכילם מָן במדבר וישבור צמאונם וידין גם את דינם, ויצו אותם חוקים ומשפטים צדיקים, ותורת־חיים נתן להם, אשר יעשה האדם וחי בהם, וימרו את פיו בכל פעם; והוא נשא להם ויחנכם כאומן את היונק ויתן רוח בם, להיות גוי חזק ואיתן ויודע את האלהים.
וילכו ממסע למסע ומתחנה לתחנה, עד בואם אל הר נבו, אשר בקצה ערבות מואב, והוא הר העָברים. וירא משה כי זקן הוא ולא יכול עוד לצאת ולבוא לפני העם כתמול שלשום ולא יכול לכבוש להם את הארץ, ויפקוד את י הושע בן־נון משרתו, אשר לא מש מאהלו, והוא איש אשר רוח בו, ויצווהו על עמו לאמור: חזק ואמץ, כי אתה תביא את העם הזה אל ביתו ואל נחלתו, והתנחלתם בצדק; וגם ללויים שומרי הברית, האומרים איש לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר, תתנו אחוזה ביניכם לשבת. ויכל לצוות ויעל אל ראש הפסגה ויראהו ה' את כל הארץ מעבר לירדן, וימת שם על־פי ה'. וימת בנשיקה, וישאו אותו שוכני מעלה בני. ויבכו אותו בני־ישראל ולא ידעו איש את קבורתו. נסתר מקומו מאת בני־האדם, פן יחטאו ויעשו אותו אלהים.
פעם שלחו בני־מלכים צירים רבים לבקש את קברו של משה הנביא בשדה מואב, הלכו ועלו אל ראש ההר וישקיפו, נדמה להם כמו צל קבר למטה, וימהרו לרדת ויבואו אל המקום למטה וישאו עיניהם, והנה צל הקבר למעלה, התפרדו לשתי מחנות, אחת עלתה למעלה ואחת נשארה למטה; והנה אלה שלמעלה חושבים לראות כמו קבר מלמטה ואלה שלמטה ראו אותו מרחוק למעלה.
וייגעו לריק כל המבקשים למצוא את קבר הנביא כל ימי אנוש עלי ארץ.
ב: הַיוֹרֵש
ויהי באמור אלהים למשה עבדו: עלה על הר־העברים והיאסף אל עמך, כי לא תעלה את שבטי אל הארץ, וידבר משה אל האלהים לאמור: את גורלי אשא, כי כך ציוית ולא אַמרה את רוחך; אבל הנני הולך למות, ולא ישאר איש אשר ישא אל עול העם הזה ואשר יהיה להם למליץ בינך וביניהם. יפקוד ה' אלהי הרוחות איש, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, למען אבוא בשלום אל משכבי, ועדא כי אשאיר בני־עמי כצאן בלי רועה. ויאמר אלהים אליו: הנה לך נער משרת, נאמן־רוח וישר־דרך, אשר לא ימוש מאהלך תמיד, ושמו יהושע בן נון, בנער הזה בחרתי להיות לבני לפה; ואתה קום וסמכת את ידך עליו ואמרת לבני־ישראל: הא לכם איש להיות שומר לראשכם, על פיו יצאו כל עניני העם ועל פיו יבואו ואל יזיד איש למרות את פיו.
ויקם משה ויקח את יהושע למטה אפרים ויעמידו לפני העם, ופניו מאירים כפני הלבנה במילואה, ויסמוך ידיו עליו ויאמר אליו: הן קרבו ימי למות ואתה קום והיה לנגיד על כל שבטי בני־ישראל למשפחותיהם, את מלחמותיהם תלחם ואת הארץ הנכבשת תחלק להם בקורל. לשבט רב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט, אל תשא פנים, אל תבער חמתך כי לא י שמעו לך, וניהלת את העם הזה בשלום ונחת, ויהי הדבר כן.
ג: הַסֵפֶר
ויכתוב משה בספר את אשר יקרה את עמו באחרית הימים ויתנו ביד יהושע. ויצו אותו על עמו ועל מריוֹ ועל קשי ערפו. ויאמר אליו אל יהושע: הנני הולך אל משכב אבותי, ואתה שמור את הדברים, הכתובים בספר הזה, ודע כי בך בחר אלהים למלא את מקומי בכל דברי הברית.
ובשמוע יהושע את הדברים האלה מפי משה, קרע את בגדיו ויפול לרגליו ויאמר אליו: בי, אדוני, הן אתה שדיברת אל האלהים פנים אל פנים ובכל ביתו נאמן אתה, לא יכולת נשוא בעול הכבד, ואני עבדך, בן אחד מקטני שבטי ישראל, מה אני ומי אני, כי אבוא אחריך ואתפלל אל האלהים, בעת אשר אתה לא תהיה עוד עמנו. והנה וישמעו מלכי האמורי והכנעני, כי סר צל העם מאתם במותך, וקמו כלם כאיש אחד לבלוע אותי ואת עמי. וירם משה את יהושע ויושיבהו על כסאו עמו ויאמר אליו: אל יפול לבך ואל תיחת. ה' עמך בכל אשר תלך, לא בצדקת העם הזה תשמיד את הגויים, כי־אם בצדקת אבותיהם, אשר כרת עמהם את הברית. אתה תראה, כי לא יזנח ה' אותך זנוח ויעמוד ךלימינך לכל אשר תלך ובכל אשר תעשה. ויכל משה לדבּר ויחזק לב יהושע.
מִיתַת מֹשֶה
א
ויהי באמור ה' אל משה עבדו: עלה ההרה ומוּת בהר, חשב מלאך־המות, שציפה לנפשו של משה מאז, כי כבר ניתנה לו רשות עליו, וימהר ויעמוד לפניו ויאמר אליו: משה, משה, אלהים שלחני אליך לקחת את נשמתך ביום הזה, ואל־נא תמנענה ממני. ענה משה ואמר למלאך: לא אמות כי אחיה ואסַפר לעולם מעשי יה. ולא קיבל המלאך דבריו ויאמר אליו: בן־האדם, למה אתה מתגאה בקילוסך את המלך, ולו כל צבאי העולם מקלסים, ודַיוֹ שהשמים מסַפרים כבוד אל. אמר משה: ואני אשתיק אותם. ויאמר: האזינו השמים ואדבּרה ותשמע הארץ אמרי־פי. וירא ציר־המות, כי לא יכול לו ויפן וילך לו. לאחר שעה בא אליו פעם שניה, ושוב התיצב לפניו ואמר אליו: משה בן־עמרם, מסור פקדונך לאל הרוחות. ולא אבה המחוקק לשמוע אליו, ויזכור “שם המפורש” ויעף, הלא כן גם יספר הכתוב בשמו: כי שם ה' אקרא! והמלאך לא הרפה ממנו, ויעט אליו ויתיצב לפניו פעם שלך ישית לאמור: ה' אלהי שמים ואלהי הארץ שלחני אליך, ואין שלטון ביום המות. וירא משה ויתבונן, כי מן השמים מבקשים את רוחו. ויחל להצדיק על עצמו את הדין ופתח ואמר: הצור תמים פעלו; אבל לא אבתה הנפש לעזוב את מלונה הקדוש, ומשה מדבר עמה רכות לאמור: שובי נפשי למנוחיכי, שובי נפשי למנוחיכי. ותשמע הנשמה בקול רבהּ ותעל למרומים.
באותה שעה פתחו התחתונים ויאמרו: תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. העליונים קראו ואמרו: צדקת ה' עשה ומשפטיו עם י שראל; ואף האלהים בעצמו משבח את בנו ואומר: ולא קם נביא עוד בישרעל כמשה, אשר ידעתיו פנים אל פנים וימליכני למטה ולמעלה.
ב
ויהי כי קרבו ימי משה למות, העלהו אלהים צבאות לשמי מרומים ו“הראה לומתן שכרו ומה שעתיד להיות”. ותעמוד מידת־הרחמים לפני הנביא ואמרה לו: בן־עמרם, פנה נגד הכסא ותראה, איך אבינו מורנו בונה בית־מקדש מאבנים טובות ומרגליות; בכל אולמיו ותאיו שורה זיו שכינתו, ובמקדש זה יושב המשיח ואהרן אחיך עומד ומקטיר לפני המזבח ומעילו עליו, ויפן משה וירא בית־האל עומד על תלו והכוהן הגדול משרת בו ומביט בו, ויתבונן ו הנה אחיו הוא, אשר מת בהר־ההר על גבול ארץ אדום, ותפּעם רוחו ויגש אליו, ויקרא לו אהרן מן העזרה: אל תגש הלום, בטרם מסרת את רוחך, כי לא יכנס אדם הנה, עד שיטעם טעם מות ויתקדש. החזיר משה פניו אל האלהים ויאמר אליו: ריבון העולמים! מתי תוריד משכּנך זה הבנוי לדרי מטה? ויאמר אלהים אליו: לא גיליתי עד הנה קץ הימין לכל בריה, לא לראשונים ולא לאחרונים. ויאמר משה: אם חסדך עמדי, גלה לי אך מעט מזעיר, בטרם אמות ושלום יהיה לי. ויאמר ה' אליו: אזרה את עמך ישראל במזרח בשערי הארץ ויתפזרו בארבע רוחות העולם בין הגויים, ואוסיף ידי שנית ואקבצם ושבו אל נוֵהם אשר ראית.
ויסתר משה פניו ותעל רוחו השמימה.
ג
ויעל משה לפני מותו בערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה, אשר על פני יריחו, ויראהו ה' את כל חלקי ארץ כנען, את ארץ הקיני, הקניזי ואת הקדמוני ואת החיתי ואת הפריזי ואת האמורי ואת הגרגשי ואת היבוסי, שעתידים השבטים לרשת אותם. הראהו יהושע תלמידו עושה מלחמה עם מלכי כנען ומנצח אותם אחד אחד, לא יקום גם אחד נגדו. הראוהו את ארץ הירושה מיושבת מבני־ישראל, איש תחת גפנו ותחת תאנתו והברכה בכל; וחזר והראהו את המציקים, הקמים מכל עבר לנשל אותם מעל אדמתם, בעזבם את דברי בריתו. – הראהו את ברק בן אבינועם עושה מלחמה עם עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון אשר אתו עם סיסרא וחילותיו וימגרו את עוזו ואת כוחו. הראהו גדעון בו יואש עושה מלחמה עם בני־מדין ועם בני־עמלק ויגרשם מן הארץ, הראהו את תקפו ונפלאותיו של שמשון בן־מנוח, אויב עם הפלשתים, ויראם את ידו. ויראהו אלהים למשה את שלשלת המלכים, שעתידים לעמוד מדויד וזרעו; הראהו את שלמה בנו עושה כלים לבית־המקדש ובונה את היכל המקדש לכבוד ולתפארת. הראהו את בנין הבית, שבית־תפילה יקָרא לכל העמים, אשר ינהרו אליו מצפון ומדרום, מים וממזרח והראהו את חורבנו. הראהו את שיירת הנביאים והחוזים, הקוראים לאלהים ולדברי נביאו, והראהו את גלות אליהו ואת גלות אלישע. הראהו אלהים למשה את מערת־המכפלה, שהאבות שוכבים בה; הראהו את כל העולם כולו, מיום שנברא עד יום שיחיו המתים. הראהו את ימי אדום וארמילוס, הראהו מלחמת גוג ומגוג וכל המוניו, שעתידים ליפול בבקעת יריחו; והראהו את שלוַת הצדיקים ואת מנוחת אלה, שמצאו את הדרך לחיי־עולם. ויאמר משה: רב לי.
וימת משה עבד ה' על פי ה'. ובת־קול יצאה והכריזה לאמור: משה עבדי מת, פתחו שמי־השמים את שעריכם.
האגדה אומרת: שנים־עשר מיל על שנים־עשר מיל אותה בת־קול משמיעה וקוראה: וימת משה בן־עמרם ספרא רבא דישראל. – קול ה' על נביאו, שלא קם כמוהו לא לפניו ולא לאחריו, ואשר ידעוֹ מנעוריו פנים אל פנים.
ומסורה אחרת תאמר: לא מת משה אדון־הנביאים כלל, ויד המות לא נגעה בשליח ה', אלא חי הוא עדי עד ו“עומד ומשרת למעלה” ביו יושבי עליונים, כמו ששירת על הארץ בין התחתונים. ויעל משה ולא מת.
מימי בית ראשון
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מימי בית ראשון
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מימי בית ראשון: גיבורים וגואלים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מִיהוֹשֻׁעַ
א: הַיּוֹרֵשׁ
ויהי בצאת בני־יעקב ממצרים ויעברו את הים בחרבה ויחנו ברפידים ויריבו שם את ה' ואת נביאו לאמור: הבו לנו מים ונשתה, מיד ויבוא עמלק מהררי־שעיר, “פסע ארבע מאות פרסה ובא ונלחם עם ישראל”. אמר אלהים: יבוא עמלק עַם כפוי־טובה ויפּרע מבני־העם כפויי־טובה, ולא ידעו כי אני נושא אותם על כנפי נשרים.
ויביא אתו עמלק אלף ושמונים ריבוא איש “קוסמים ובעלי אוב”. היה “נכנס תחת כנפי הענן וגונב נפשות מישראל והורגן”, ויזנב בם כל הנחשלים. וירא משה, כי כלתה רעת האלהים על היוצאים. ויאמר משה אל יהושע: בחר לך אנשים גיבורי־חיל וצא הילחם בעמלק. ויעש ביום ההוא את יהושע כמותו, ידו תחת ידו ופיו כפיו. ויבחר משה אז ביהושע, “מפני שהיה מבני בניה של רחל”, ויאמר גם להרגילו ו"להדריכו למלחמה, לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ ".
ויעש יהושע, כאשר אמר לו משה, ויאסוף מחנה רב מהגיבורים ואמיצי־הלב ויצאו וילחמו עם עמלק. והמלחמה חזקה. עולם מתנגש בעולם, ומשה אביר־הרועים ניצב על ראש הגבעה ומטה־האלהים בידו; והיה כאשר ירים משה ידו, והאמינו בני־ישראל באֵל מושיעם וגברו וניצחו.
ויתן ה' אלהים את עמלק ואת עמו ביד שבטיו, ביד משה וביד המפקד יהושע בן נון האפרתי משרתו. ויכו בני־ישראל את עמלק ואת גיבוריו ואת קוסמיו לפי חרב.
ויאמר ה' אל משה: כתוב זאת זכרון בספר את אשר עשה עמלק ושים באזני יהושע, הבן יקיר לי, כי ראיתיו נאמן לפני,להיות גם הוא צופה לעמי.
ב: גּוֹאֵל אַחֲרֵי גוֹאֵל
ויהי כי קרבו ימי הגואל משה בן עמרם למות, כתב זאת התורה מורשה לקהילת יעקב בשלושה־עשר ספרים, ונתן ספר ספר לשבט, ואת האחד שׂם על יד ארון ה' למשמרת עולם.
ויקרא ליהושע בן נון משרתו, אשר לא ימיש מתוך האוהל,ושמע תמיד בּדבּר אלהים אתו את מצוותיו ואת פקודותיו,ויצווהו על העם הזה, כי יוליכו לרשת את הארץ ויטע גם הוא בקרבו אמרות שדי. והכרוז יוצא במחנה ישראל לאמור: בואו ושמעו את דברי הנביא החדש, אשר יקום לכם היום. ויתאספו כל בני־ישראל וראשי־המטות לכבודו של יהושע. ויצו משה להביא כסא של זהב ועטרה של זהב וכובע של מלכות ולבוש של ארגמן; ציוה להעריך מערכות ולהעמיד ספסלים לזקנים גדולי־הסנהדרין, ראשי־הגדודים ואבות־הכוהנים; והוא בעצמו מסייע בהכנה הגדולה ההיא, כאדם שמטריח עצמו בעד בנו. וישב איש איש על מקומו לפי מטהו ולפי גדולתו. ההמון רב ודגלי השבטים מתנוססים מכל עבר.
וילבש משה את יהושע, הושיבהו על כסא המלך וישם את העטרה בראשו וגם העמיד לו מתורגמן, את כלב בן יפוּנה,ויריע העם. ויהושע עמד ודרש בפני משה ובפני כל ישראל,ויאמר: "עורו, רנו שמי־השמים העליונים, העירו מוסדות הארץ התחתונים, עורו וסלסלו סדרי בראשית, עורו והרנינו הררי עולם והַלְלו גבעות אדמה, עורו ופצחו צבאות רקיע ושירו וסַפרו כל אהלי יעקב. שירו משכנות יעקב והאזינו אמרי לבבות, האזינו לכל דבר וקבלו בשמחה עליכם ועל נפשותיכם את מצוַת אלהיכם. פתחו פיכם ולשונכם ותנו כבוד לאל מושיעכם, כי אין כמוהו באלהים ואין זולתו באדונים, הוא אחד ואין שני לו ".
ובשמוע משה את הדברים האלה יוצאים מפי הדורש, נאמן ביתו, עמד וּנשקוֹ על ראשו, ויאמר: זה ישמור על עדותי, נפשי תשכון לבטח.
ג: (נוסח אחר)
ודבר ה' היה אל משה בהתפללו לפניו לאמור, יפקוד ה ‘אלהי הרוּחות איש על העדה, אשר יצא ויבוא לפניהם; קח לך את יהושע בן־נון ומשחהו במקומך ונתתה מהודך עליו.—ויצא משה מלפני ה’ והתחיל מיד לשמש את יהושע.
היה קם בחצות הלילה ובא לפני פתח האוהל של יהושע,לוקח את המפתח ופותח את הדלת, ובא ונוטל את המנעלים ומנקם ומעמידם בצדי המיטה; לוקח את הטלית ואת הכסות ואת הסודר ואת הכובע ומנערם ומסדרם על "סילון של זהב ". שוב היה מביא קיתון של מים וקערה של זהב ומעמידם לפני הסילון, ופורש "סדין של בוּץ וסדין של מילת על המיטה ". כה עמד נביא־הנביאים בפתח תלמידו כל הלילה; וכשהאיר השחר וניעור יהושע, מיהר ולקח את החלוק והושיטו לו. וכשיכיר בן־נון, מי ומי משמשו, אחזוהו רעד וחלחלה, קפץ מעל המיטה ונפל לפני רגליו של משה ויאמר: רבי, רבי, אל נא תהרגני בחצי ימי. ויקימוֹ משה ויאמר אליו: הירגע, בני,משלי אני נותן לך. התעטף יהושע ותפשו משה והוציאו מתוך אהלו והביאו לפני בני־ישראל. ויקרא בקול גדול: כל המבקש להקביל פניו של יהושע יבוא ויקביל, כי בו ביום מינהוּ אלהים לפרנס ולמנהיג. ובני־ישראל, בשמעם את דברי משה, היו מפחדים ויראים לנפשם ויאמרו: בן -עמרם הולך מאתנו ואת בן־נון נעבוד? לא ביקשו לקבל עליהם שררת יהושע ואמרו:
אוי לך עם שמלכך נער. ובת־קול עונה ואומרת להם: גם נער ישראל ואוהבהו.
עוֹד מִיהוֹשֻׁעַ
א: הַשְּׁבוּעָה
ויהי מקץ מאה ותשע־עשרה שנה ואחד־עשר חודש לחיי משה אדוננו, באחד לחודש השנים־עשר, בשבת בני־ישראל לשבטיהם בערבות מואב, קרא ה' את משה אליו ויצווהו לסמוך ידו על יהושע, איש אשר רוח אלהים בו, ללמדו את השם,אשר בכוחו ירעץ אויב, ולגלות לו הרזים. ויעש משה כן ויעמידוֹ לפני פתח אוהל מועד, ועמו הכוהנים והעם, ויחדש עמהם את האָלה והשבועה, ללכת בדרכי האל ולשמור את פקודיו תמיד. ויצו את יהושע לשר ונגיד עליהם, ויתן בידו את הממשלה על כל בני־ישראל; וישבעו לו שבועת אמונים,לעבדו ככל אשר עבדו את משה אדונם.
ב: הַבְּרִית
ויהי במות משה בן מאה ועשרים שנה, ויספדו לו כל בני־ישראל שלושים יום. ויתמו ימי האֵבל ויתיעץ יהושע את אלעזר בן אהרן הכוהן הגדול ויבואו בברית יחד, כי יהיו שניהם לישראל את אשר היו משה ואהרן לפניהם. וישב אלעזר הכוהן הגדול על הכסא הקדוש באוהל־מועד, אשר הקים משה, ויהושע ישב על כסא המלכות. ויתאספו כל הכוהנים והלויים, השופטים והנשיאים, הזקנים וראשי־המטות, שרי־האלפים ושרי־המאות ושרי־העשרות, איש איש לדגלו ולבית אבותיו; ואחריהם עם רב, גיבורים ושוטרים, חלוצי המחנות ונושאי הכלים. ויתקעו בחצוצרות: הנה יום ברית וחידוש הברית לעם ה' ולכל שבטי יעקב. ותיבּקע הארץ לקולם.
ויצא אלעזר לבוש בגדי השרד, על מצחו יציץ ציץ קודש ועל שכמו ועל חזהו נוצצות אבני האפוד והחושן ויברך את העם. ויצא יהושע לבוש מעיל תכלת ומטה־אלהים בידו, שלא נגנז עוד. וידבר אל העם קול גדול: הנני כורת ומחדש את הברית, אשר כרת עמכם הנביא נשיאנו לפבי מותו. כי לא תעבדו אלהים אחרים והלוך תלכו בדרך ה' שומרכם תמיד. ולא אתכם לבדכם אני כורת הברית, כי־אם גם את זרעכם,הבאים אחריכם, ואלהי השמים והארץ ומלאכי־מעלה יעמדו גם הם על דברי הברית. ויבכו כל העם ויענו אותו לאמור:
ככל אשר תצווה אותבו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך, וכאשר שמענו אל משה אדוננו כן נשמע לך. ויברך אלעזר והכוהנים את העם וישלח אותם לבתיהם ולאהליהם בשלום.
ג: נָבִיחַ
ומשה מת וימלוך אחריו יהושע בן נון משרתו ממטה אפרים, ויעביר שבטי ישראל את הירדן בחרבה, ניצבו המים כמו נד, ותפול חיתיתו על כל יושבי ארצות כנען. ויכבוש אותם מלך ומלך, מדינה ומדינה; ותעמוד לו השמש בימי המעשים והגבורות הללו יום שלם, הלא זה כתוב הכל על ספר הישר.
והראובני והגדי וחצי שבט־המנשה הולכים חלוצים לפני בני־ישראל במלחמתם את כנען, כי גיבורי־חיל האנשים האלה;ורדפו מהם חמישה מאה ומאה מהם רבבה ירדופו. ויברכם יהושע בתום ימי המלחמה, בגלל מעשיהם ופעליהם, וישלחם אל ארצם, אשר מעבר לירדן, ירושה להם מימי משה. וישם על צבאות החיל את נביח בן גלעד משבט מנשה למלך, וילבש אותו בגדי־מלכות ונזר שׂם על ראשו, ויצו להרכיבו על סוסו ולקרוא לפניו: זהו מלך שנים וחצי המטות, זהו ראש־המשפט,אבי־המחנה וראש־המדברים, אליו תשמעון וכל משפטיו צדק ואמונה; ומי אשר ימרה את פיו דמיו בראשו וכל העם נקי.
ויתן יהושע לנביח את ספר תורת משה בן עמרם נביא האלהים, ויצווהו להגות בה ולדרוש בה, ואז ינצל מכל מנחש וקוסם ומנקמת אויבים. וגם שני אלפים לויים פקד עמו, כי ישבו בּערים, אשר נתנו להם שמה לנחלה, ויעריכו את דברי המשפטים ואת מעשי הקרבנות, יתפללו בשלום הנשיאים וירימו מהם את התרומות ואת המעשרות ואת הנדבות לה'. וישאו בני־השבטים את הדגלים לפני נביח ויתקעו בחצוצרות,וירכבו על החמורים הלוך ונסוע עם כל השבי אל עבר־הירדן וכתר־הגבורה על ראשם. והמלך יהושע וכל זקני־העדה ופקידי־החיל הולכים עמהם לשלחם.
ד: הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה
ויהי כאשר נכבשה הארץ, ויקהלו כל עדת בני־ישראל שילה לחלק את הארץ על־פי הגורל לה'. ויקם מלך אחד ושמו שובח, והוא איש גיבור חיל ולבו עשוי לבלי חת, ויכתוב איגרות לכל מלכי הארץ אשר בגבול ארץ כנען ויעורר את לבבם לצאת למלחמת־נקם על יהושע ועל עמו. ויתקבצו עם רב כחול הים, ולהם פרשים ורכב־ברזל לאין מספר, ויעמדו מזוינים על הגבול, לכלות את עם העברים ולהוציא בלעם מפיהם.
ויהי בטרם שלפו חרבם מתערה, נועדו לשלוח כתב־התראה אל נגיד האויב, אל יהושע בן נון, ולהזהירו לאמור, כי יפרוק הוא ועמו את כלי־נשקם מעליהם וימסרו להם כל הערים והמחוזות אשר לכדו וכל השלל אשר אתם; והיה אם ימאנו לעשות כן, כי אז יעשו כלה בהם, ויהרגו כל גיבור ושארית העם יקחו בשביה וימכרו אותם לעבדים.
ויבוא השליח בחודש השני, בעשירי לחודש, בשנת עשרים ואחת למלכות ישראל בכנען, אל מחנה ישראל ויתן לנשיא והמצביא את הספר אשר בידו. ויהי כאשר קרא יהושע לכל זקני־ישראל את דברי שובח, חרדו לנפשם ויפלו ארצה לפני ארון ה' עד הערב. ויהי דבר ה' אל יהושע: למה אתם נופלים על פניכם, קום וענה אותם: למחר נעלה עליכם ונשיב אתכם דבר. ויקומו ויכתבו לשובח ולמחנהו דברים קשים ויבטחו בה', כי לו התשועה.
וישב השליח אל מחנהו וימסור את הכתב אשר בידו, ויספר כל אשר ראו עיניו, איך העם חונה לשבטיו ומלכּוֹ עמו ותועפות ראם לו. ויאמרו כולם: לא נפחד מהם ולא ניסוג אחור ועוד נַראֵם שבט ידינו.
ויבחר יהושע מכל שבט ושבט את גיבורי־החיל למלחמה,ועמם אלעזר הכוהן ופינחס בנו המקנא, ויצבאו על האויב,וירימו העם קול גדול וחזק, וירגזו שמים וארץ מקול הקורא. ויראו שובח ומחנהו, כי אין תקומה להם מבני־ישראל, וימהרו את החרטומים להסגיר את יהושע וכל הצבא אשר אתו בשבע חומות ברזל, למען לא יוכלו לצאת ולבוא, ועם ה' במצור. ויקרא יהושע אל ה'. ותבוא לעת ערב יונה פורחת, ויקשור יהושע איגרת בכנפיה וישלחה אל נביח בן גלעד בן מנשה בן יוסף, המולך מעבר הירדן; ובאיגרת כתוב לאמור: קומו מהר לעזור את אחיכם הנסגרים. ותפרח היונה ותבוא אל נביח בעלות הבוקר; ובראותו אותה שוכנת לרגליו, מישש בכנפיה ויקח את הכתב ויקראהו. ויתאזר נביח ויקח אתו ששת אלפים אנשי־חיל מלובשים לבנים רוכבים על סוסים אדומים, וששת אלפים איש מלובשים אדומים רוכבים על סוסים לבנים, וששת אלפים איש חגורי־חרב מלובשים ירוקים ורוכבים על סוסים שחורים; ועמו עוד מספר רב, אשר לא ימנה מרוב, ותימלא הארץ ממחנהו. ויבואו עד מקום מצור יהושע ועַמו ויתקעו בחצוצרות; ותפולנה החומות מאליהן אחת אחת ויתאחדו שני המחנות יחד ויבואו על האויבים ויכו אותם עד חרמה. ותשקוט הארץ.
ותגדל התשועה הזאת, אשר עשה יהושע ונביח אז, יותר מאשר עשו עד היום ההוא.
ה: יְמֵי הָרָצוֹן
ויהי כי שבתה מלאכת־החרב וכל בני־העם ומשפחותיו באו אל נחלתם לעבוד את האדמה ולאכול מפריה, החלו להתקיים “ימי הרצון", אשר חזה ה' בכרתו ברית עם אבותיהם. ושמרו בני־ישראל את ימי השבת וימי המועדים ומקראי־קודש, ועבדו את האלהים ככל הכתוב בספר תורתו למשפט ולחוק. נתנו בני־השבטים ללויים מעשר מכל פרי השדה ומן הבהמות אשר להם; והלויים יעשרו את חלקיהם הם ונתנו את המנה לכוהן הגדול. עֶבד כי עבד שש שנים, בשביעית הוציאוהו לחפשי והעניקו לו מכל טוב הבית ולא שילחוהו ריקם. שבתה הארץ לה' בכל שנת השמיטה, גאולה לארץ בשנת היובל ושב איש איש אל אחוּזתו, כי נוּשל ממנה. באו ימי כוהן ומקדש, ימי הבאת תמידים ומנחות, ועל מזבח ה' הקריבו בבוקר ובערב,וישירו שירי־תודות לאל־האלהים ולאדון־האדונים.
ו: הָהָר הַגּוֹעֵשׁ
ויהי כי קרבו ימי יהושע למות, ויאסוף את שבטי בני־ישראל וישביע אותם לשמור את המצוות, אשר פקד בן עמרם הנביא; ויקרב קרבן לה', קרבן־יחיד בעדו ובעד ביתו, וקרבן־רבים בעד כל הגוי שומרי הנחלה. ויבחר יהושע מן תשעת השבטים וחצי שנים־עשר איש גיבורי־חיל ויראי־אלהים,והטיל גורל ביניהם, ויצא הגורל על עתניאל בן קנז אחי כלב למטה יהודה, וימשחהו למלך ולשופט אחריו, ויצו את העם לשמוע בקולו תמיד. ויהי בכלותו לצוות את בני עמו, ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוע וימת. ויקברו אותו בכפר עוירא, היא תמנת־סרח, בגבול נחלתו אשר בהר אפרים.
ולא זכרו בני־ישראל את מעשי יהושע עבד ה', “היו עסוקים במלאכתם, זה עוסק בשדהו, זה עוסק בכרמו, וזה עוסק בתחומו”. ואת המנחיל כל אלה שכחו שכוח. ויחר אף אלהים, “הרעיש את כל העולם על יושביו” ויגעש הר־אפרים.
סִפּוּרִים חִיצוֹנִים
א: רֵישׁ קְטִיעָא
בימי אדוני־צדק מלך ירושלים חי בעיר־המלוכה איש אחד משרידי אברם העברי, שהיה בימי מלכי־צדק ראש־הכוהנים. והאיש ההוא עובד את אלהי שם, כל דרכיו באמונה ותמים היה את בני־אדם. ולו אשה ישרת־לב ממשפחת רמים, והאשה יפת־תואר עד־מאד. ותהי האשה עקרה ימים רבים ולא ילדה. וילך האיש אל הר ה' ויתפלל לאש האוכלת בהר לנוכח אשתו. ויעתר לו אֵל שדי. וישב האיש הביתה וידע את אשתו ותהר ותבורך בזרע.
ויהי בערב יום אחד, בשבת האיש פתח אהלו, וישא את עיניו והנה מלאך אלהים עומד לנגדו. ויקם לפניו ויאמר אליו:
בוא הביתה, ברוך ה'. ויען המלאך ויאמר: לא טובות אבשרך; יד בנך, אשר יולד לך, תהיה בך להמיתך, ואין מפלט לך. ויתחלחל האיש ולא מצא מענה; והדובר הלך באשר בא. מן העת ההיא הלך האיש שחוח ויענה בצום נפשו. יומם ולילה היה בוכה באין־הפוגות על רוע הגזרה ולא מצא נוחם. ובראות האשה צרת נפש בעלה וַתּדבּר אליו בתמהון: הנה עליך לשמוח על כי שמע אלהים בקול תפילתך, לפתוח את רחמי; ואתה, לא לבד כי אינך מודה למחונן אותנו ואינך מביא לו קרבן, הנך עוד מבלה ביגון ימיך, הלא דבר הוא! וישתוק האיש ולא ענה לה. ויהי כי דיברה אליו כאלה יום יום ותאלצהו בדברים, לא יכול לכחד ממנה עוד את דבר המשא אשר שמע, ויגד לה את דברי המלאך. וַתּידום האשה גם־היא.
ויהי כי מלאו ימיה ללדת ותקח האשה תיבת־גומא וַתּחמרהּ בחמר ובזפת ותשם בה מעט חלב ודבש. היא ילדה זכר; ואחרי אשר רוּחץ וטוהר ואחרי אשר היניקה אותו, שׂמה אותו בתיבה, ותקם מעל האָבנַים ותלך אל שפת נהר, שהשתפך מעבר גבול העיר הפלאית, ותשלך את התיבה עם היונק אל המים, טוב כי ישטפו הגלים פרי־בטני, אמרה לנפשה, מאשר יגדל וירצח את מחוללוֹ ומולידו ויהיה לקללה.
וה', אשר לא ידון אדם על עתידו, חמל על הנער וַימַן דג גדול לבלוע את התיבה ותנח בו. בימים ההם עשה אדוני־צדק משתה לכל שריו ועבדיו, ויצאו המשרתים לצוד דגים ויצודו את הדג, אשר בו הנער, ויביאוהו לפני המלך. וישסעו את בטן הדג והנה תיבה בו; פתחו את התיבה והנה נער בוכה. ויתמהו המלך וכל שריו אל המראה; ויצו אדוני־צדק להביא אשה להניק את הילד ולתת לה שכרה. ויהי כי גדל הנער, ויוּבא בית המלך; ויחנכהו אדון־ירושלים וַיאֶר לו פניו; ובראותו אומץ לבו וימנהו לשר־הטבחים בחצרו.
בימים ההם חטא אבי הנער למלך, ויצו המלך את שר־הטבחים הצעיר לעשות משפט בּנדוֹן ולהמיתו בחרב. וחוק קדום אז בארץ ההיא: כי ימית תּליין את הנאשם – וירש את נחלתו, אשתו לו תהיה ובניו לו לעבדים. על האשה ההיא עלה המשבר בחייה, ובכל־זה לא הועם יפיה, וכל מי שראה אותה חמד אותה בלבו.
ליל חודש זיו היה. זחל הסהר ממדורו בין כּיפות ענן וערפל ויצא מביניהן כמין שופר להאיר ליושבי־חלד. שר־הטבחים קם לרשת נחלתו החדשה, סר אל אוהל הנהרג, אחרי רחצו את חניתו מדם, ויקרב אל משכבי אביו, לחלל יצועו. באותה שעה נפתחו דדי השוכבת על המצע כמעיינות, וקילוחי מיץ לבן נשפכו בשטף על המיטה ועל הקרקע, וימלא כל הבית חלב גועש. נבהל הטבּח למראה ויאמר: אין זה כי מעשה מכשפה הוא! וירם את חניתו, לתחבה בלבה. ותקפוץ האשה ממשכבה ותקרא: את אביך רצחת נפש, והנה גם את אמך תאמר לאַבּד; פרי־בטני אתה ומהחלב הזה גם ינקת! ותסַפּר לבנה הרועד והנרעש את כל המאורע. מיד פרש ממנה, פנה והלך־לו לחצר ויפול על פניו ויבך.
ויהי בבוקר השכם ויבוא ויתיצב לפני המלך ויבקשהו לתת לו דרור מעבודתו. ויאות לו אדוני־צדק וישלחהו מאתו ברוב מתנות. והוא עמד וחילקן לעניים, ועשה תשובה שלמה על מריוֹ ופשעו, וגם נסלח לו. בימים ההם שמע, כי אֶחיו בני אברם העברי נודדים במדבר, ויקם ויעזוב את עיר כנען ויחדור אל מקום משכן השבטים; בא אל מחנה משה איש־האלהים ויהי לו למשרת נאמן. וכאשר קרבו ימי בן־עמרם למוּת ויסמוך ידו על הזר, להיות לרועה אחריו ולהוריש לבני־ישראל את הארץ. “בן־נון” קראו לו בספר מלחמות ה', לזכר הימים אשר בּילה במעי הדג. אולם המרגלים שונאי־נפשו קראו לו “ריש קטיעא”, לאמור: זה קיטע ראש אביו. תּימַק לשונם!
ב: הַשּׁוֹר
שאל נבוכדנצר מלך בבל את בן־סירא בן ירמיהו לאמור:
ראית בהמות וחיות והן יש להן שׂער בחָטמן, רק השור הזה אין לו שׂער בחטמו; הגד לי סיבת הדבר, אם חכם אתה. ענהו בן־סירא ואמר: מלך אדיר, דע כי בעת צר יהושע ועמו על יריחו היה המצביא רוכב על בהמה ופוקד על בני־החיל. בעל בשר היה יהושע ומשקל גופו רב. הוא רכב על סוס ולא יכול שאת אותו וכרע תחתיו. הביאו לו חמור ופרד ונכשלו גם הם מסבל גווֹ. הביאו לו שור לרכוב עליו; והוא נשאהו על גבו עד שנפלה חומת העיר. מיד עמד יהושע ונשקו על חטמו ויאמר: חברים אנו לגבורה. מאז לא יגדל שער על חוטם השור ונבדל הוא בזה מאחיו.
מֵחַיֵּי אִיּוֹב
א
רעואל בן־עשיו הוליד בן ושמו אמוץ. ויגדל אמוץ ויתעשר ויהי איש רב־אוצרות ובעל מקנה וקנין הרבה, והוא הגדול בבני שבטו. ויקח לו אמוץ את בת עמון בן־לוט בן־הרן לאשה ותלד לו את איוב. והנער משכיל ונבון־לב, כל רואיו יגידו תהילתו. וילמד איוב חכמת תּבל ודעת תכונת־השמים וידע גם את מידות הגויים והלשונות. בשנת שלושים לחייו מת עליו אביו אמוץ, ויירש את כל הונו העצום ויבן לו טירות והיכלות, ויטע לו גנות ופרדסים וירב לו עבדים ושפחות, סוסים ורכבים, ומנהגו כאחד מרוזני־ארץ. ויקח לו איוב את רוּחמה בת אפרים בן־יוסף בן־יעקב לאשה, התחַתּן בבני־עֵבר וילמד ממעשיהם ומתורת אבותם. ותלד רוּחמה לאיוב שנים־עשר בנים ושתים־עשרה בנות, וכולם גדלו כשתילים עלי גנות ועלו ביפים ובחכמתם. ויברך אלהים את איוב בכל תענוגי ארץ ועושר החיים. והוא גם נתן מלחמו לדל, ערך שולחנות לאביונים, כּילכל אלמנות ויתומים ויהי אב ופטרון לכל קשה־לב ומר־רוח.
ויתן איוב צו לעבדיו לאמור: כי תקצרו את שדותי ובאו רשים ודלים ללקוט בעמרים, אַל תמחו בהם, פּתחו את הכרמים לכל עובר ושב. השקו את כל אדם מייני ומסכו אותו בשמני; מצורע כי יבוא בנחלתי, כאחד מבּני מרום־הארץ תקבלוּ את פניו. אַל תביישו פני פושט־יד, אל תטו דין אביון ואל תשאו לעשיר. כל אדם נברא בצלם וכל זר בא מרחוק כאחד מיורשי הוא. ויהי איוב בעיני בני־דורו כנביא, העריצוהו וירוממוהו ויעשו לו כבוד. לא היה איש שלם ותמים, מאוּשר ונכבד, רצוי בין לשמים בין לבריות כאיוב בן־רעואל. על־ידו פסקה גם הזוּהמה מאדום, חדל הריב בין משפּחות האחים־ברית אחת לבני־עשׂיו ולבני־יוסף. ורוּחמה גם היא תפארת שבטה היתה. לה נועם וחן, שׂכל ויופי, וגם היא עושה צדקה וחסד ויהללו בשערים מעשיה.
ב
ויקנא השטן באיוב. הלא אויב כל טוב ומשפט הוא ועינו צרה בכל ישר־הולך ובמי שהוא תפארת לעמו וכותר כתר למשפחתו. וילך ויפתּה את לב מלכּו־של־עולם למסור בידו את איוב עבדו ולעשות בו פרצים. וירד משמים ארצה ויעמוד על הצור השחור, שעליו פיצץ קין ראש הבל אחיו, וישרוק ויקרא לבני־חילו בארבע רוחות השמים ויאמר להם: אלהים המשילני על רכושו של איוב ואנשי־ביתו. ואתם לכו ועשוּ בנחלתו שמות, תנו אֵש באוצרותיו, המיתו את בניו וגם אותו תּכּוּ בחליים קשים, ויהיה נגוּע מכף־רגלו ועד ראשו; אך את נפשו שמרו, למען אוסיף להחטיאה גם בפנים ותהיה סרה מדרכי־ה' ואזרע בה קמשונים. ויעשו בני־השטן כדברי מורם ורבּם. החריבו ביתו של הצדיק, החרימו כל אשר לו, לא נותרה גם נשמה מבניו ועבדיו. וימלא גופו של המתרושש פצע וחבורה, תולעים כיסו עורו, ויקח לו אבן ועֵץ להתגרד בהם. והוא לא חָטא בשפתיו ובלבבו ויקבּל עליו את היסורים באהבה.
וירא השטן כי לא יכול לו, ויתלבש כרופא־חולים, סמים ומיני מרקחת בידו, ויבוא לפני רוחמה אשת־הסובל, ויאמר לה: מארץ כנען אנכי ואומר אני לרפּא את אישך ממחלתו. אם ישחטו צפור בלא־ברכה ולקחו את דמה ועֵירבו אותו בסמי ושתה ממנו החולה כוס אחת, מיד ירפא מצרעתּוֹ. מיהרה רוחמה לבעלה ותסַפּר לו דבר־הרופא, ויגער בה ויאמר: גם אם יוסיף אלהים להכּוֹתני שבעתים על אלה, לא אמרוד בו ולא אֶשתּה מדם צפּור שחוּטה בלא־ברכה.
ממחרת היום בא שוב השטן לפני אשת איוב ומראהו ככוהן וכלוי. ויאמר לה: דעי־לך, כי כמו שיש אֵל בשמים, כך מושל אֵל אחר עלי־ארץ, אלהי־מרום עין־איש לא תשורנו והוא גם כבר עזב את יצוריו מטה וישכחם: ואלהי־הארץ יושב בעמק, שטן שמו, ואני אחד ממשרתיו. אם יעזוב אישך את האֵל הנעלם ויעבוד את האֵל הגלוי. כי־אָז נשיב לו את אשר לקחנו מאתו ונוסיף עוד על עשרו כפלים. אמרה האשה: כדבּר אחד הסכלים תדבר! ובבית יוסף זקני לימדוּני מציאוּת אֵל אחד יחיד ומיוחד. אולם יען כי מר לי על צרת אישי, אלך ואסַפּר לו את דבריך. באה לפני איוב והגידה לו את דבר־הלוי. התחלחל ואמר: הלא הוא השטן, הוא המשחית, הוא הממית והמכלה, ואני אך באֵל־החיים אני מאמין, אֵל האור והנוגה, אֵל החסד ועושה־צדקות. ותתרגש רוחמה ותאמר: ואיה חסדו עמך? מי עבד אותו באמת ובתמים בכל נפשו ולבבו כמוך, והנה נתן אותך למשל בפי־האדם ואתה מוכה ומעונה יתר מכּל חי! אמר איוב: אַל־נא תתני תּפלה באלהים. נפלאים הם מעשיו, ועיני בשר־ודם לא תחדורנה אל מצפּוניו. אמרה האשה: בּרך אלהים ומוּת, טוב המות מחיים מנוגעים כאלה! ותרם קולה ותבך. התחלחלו הכוכבים והמזלות ויאמרו: אם גם צדיק כזה יבגוד באלהי־הצדק, אז גם אנו לא נאיר עוד ואופל נצחי יבוא אחרינו.
ג
ויבואו רעי איוב לנחמו ולדבּר על לבו. וישא כל אחד את דברו על דרכי אלוה והנהגתו עם ברוּאיו. זה שואל וזה משיב, זה מַרעים קולו על אי־הצדק, וזה משיב בנחת ובמישרים. חובות־עולמים שתוּלות מדור לדור, כל יום משנה את מעשהו; וכי יבוא הלילה, שוב יליט פניו ואין פותח ואין מאיר, כה התוַכּחו ימים רבּים; וכל אשר הוסיפו דבּר עוד כבדה השאלה. האדם והעולם עומדים פנים אל פנים—וחַיץ ביניהם.
פתח איוב את פיהו ויאמר: עוד דבר אחד נשאר לנו לפליטה, והוא: התפילה. מיד כרע על ברכיו, השתטח לפני השם וישפוך לפניו שיחו ויקרא: ענני, ה', ענני והראה לבני־האדם כי אורך לא יחשך לעולם ולא יבושו כל הבּוטחים בך! ויעף אליו מלאך אחד מן השרפים ככלותו את תפילתו. והוא האיש גבריאל, ויבשרהו כי קיבל צור־שדי את תפילתו. הכה המלאך במקל על הקרקע. והנה מעיין נובע מוציא מימיו. וירד איוב אל המעיין וירחץ וירפא ונהפך בשרו לבשר־נער. ויעל וינגב ויברך את אֵל־הרפואות. הושיט לו גבריאל עוגה אחת, ויאכל חציה ותשב נפשו אליו, ואת המחצית השנית השאיר לרוחמה אשתו. ותאכל גם היא מלחם העדן. אמרו להודות לצור־מרומים ויעל המלאך בלהבה השמימה ואיוב ואשתו רואים.
שבה ההצלחה להאיר פניה לאיוב, ויהי לבעל נחלה וכרם ויוסף לעשות צדקה וחסד. הוא ואשתו עוד האריכו ימים, ובמותם נקברו שניהם בקבר אחד והוצב להם ציוּן.
מֵחַיֵּי הַמַּטּוֹת
א: לוּז
ויהי כי החלו שבטי בני־ישראל לכבוש את ארץ כנען ויכבד הדבר מהם, ויצורו בני־יוסף ימים רבים על בית־אל; ושם העיר לפנים לוז, וילכדו אותה וישימו את יושביה לפי חרב.
וימלט איש אחד ממנה, וילך אל ארץ החיתים, ויבן שם עיר, וישם לה חומה ובריח. ויקרא שמה לוז כשם עיר אביו. ועמדה העיר הקטנה הזאת גם בפני סנחריב, בבואו לבלבל את הארץ; וגם מלך בבל האביר לא יכול להחריבה. היא לוז הנודעה בסחרה בצבעי תכלת, ושמה הולך למרחוק.
וסגולה אחת לעיר הנצחית הזאת: אין מלאך־המות רשאי לבוא לתוכה, כל נגע ומחלה לא יבואו באהלה, ואין לה צורך בסממנים ומרפא. זקנת יושביה ואומץ גוָם אין לשער; וכשקצים בני־אדם מרוב חיים בעולם, עליהם אך לעזוב את פתח השער ומיד הם מתים.
על כן יאָמר: לוז לא תדע מות.
ב: קְנַז
ויהי אחרי מות יהושע עבד־אלהים ושבטי־יה נשארו נפוצים כצאן בלי רועה, התאספו השרידים וישאלו במשכן הכוהנים: מי יעלה עתה לפני העם. ומי ינחילוֹ את יתר חלקי הארץ? ויענו אותם הלויים לאמור: הפילו גורל והנלכד בגורל יהיה לכם לראש וקצין. ויצא הגורל על קנז ויעמידוהו לשר ולשופט על ישראל. ויאסוף קנז את כל ראשי שבטי העברים ויאמר להם: אתם ידעתם, כי אֵל עולם כרת ברית עם אבותינו ואתנו ויצו אותנו על־ידי עבדיו הנביאים לעבדו ולשמור את חוקיו ומשפטיו, ועתה התוַדו על מעשיכם, פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. ויפעלו דבריו על בני־העם. ניגשו בני־יהודה ויאמרו: הנה בחרנו, להקים לנו עגל מסכה כתבנית העגל שעשהו אהרן במדבר. קמו בני־ראובן ואמרו: ואף אנו נואלנו, לזבוח לאלהי העמים ובנינו להם מזבחות. בני־זבולון הודו לאמור, כי הקריבו לבעל את בכורי בניהם. בני דן לא כיחשו, כי למדו מדרכי האמורי ויעתיקו ספרי הקוסמים אשר להם וטמנו אותם בהר העברים. בני־גד סיפרו, שפרצו בעריות ועל ההרים נאפו. ובני־אשר מיהרו והוציאו שבעה עצבי זהב, אשר עשו למלכת השמש, ושנשיהם היו מקטרות להם בלילה, ויציגו אותם לפני קנז. כה התוַדו השבטים, שבט שבט על פשעיו, ולא כיחדו מהנשיא את אשר עשו. ויצו קנז להצית אֵש גדולה ברחוב ולשרוף את כל הפסילים עם מגילת־הקוסמים יחד. ויטהר את בית־ישראל מכל אשמה ועוון ויקדש את העם. ויהי דבר אלהים אליו: יען כי היטבת לעשות וקנא קינאת לשמי ולדרכי, אף אני אשׂים לך שם בין שופטי הנאמנים ואציב לך יד בביתי.
ויהי אחר הדבר הזה ויבחר קנז מבחירי העם שלוש מאות אלף איש חלוצי־צבא, ומהם בחר שלוש מאות גיבורי־חיל ויתקע בשופר ויפרוץ במחנה האמורי, כי נקבצו למלחמה על בני־יעקב ויאמרו לכלותם. ורוח ה' לבשה את קנז וישלוף את חרבו ויך את חלוצי האויב ויכל בהם עד הבוקר. והאנשים אשר אתו נפלה עליהם תרדמה ויעוֹרו משנתם והנה כל השדה מלא חללים חללים. ויתמהו איש אל אחיו ויאמרו: לא היה כגיבור הזה בין בני־העברים עד היום.
וישפוט קנז את ישראל ימים רבים. ויהי כי קרבו ימיו למות, אסף את כל זקני־העם ואת הלויים ושומרי־התורה ויאמר אליהם: הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ, ואני יודע, כי ימים יבואו ונשחת הכרם אשר נטע אותו אלהים־צבאות. אני רואה להבה שאינה יוקדת, לשונות לשונות שאין להן אחיזה ואין להן יסוד מרקדות לפני, תועות הן ומרחפות באויר ולא אדע נפשי. את אשר ראיתי מרחף למעלה הנה הוא יורד ונשקע למטה ואשר היה בתחתית הנה הוא עולה למעלה. קצף על פני תהום. וממעל ארחות ונתיבות וכדמות צללי בני־אדם מתנקשים ונאחזים בהם. עוד דבר אחד נארג והנה מיד הוא נקרע, יפול המתאזר ויקם הנכשל ושוב ילָכד בפח. כה מתנועע הכל ונמשך עד שבעת אלפי שנה, ואז יבלה גם היסוד התחתון גם העליון. רק ירושלים עוד תאיר, כי יחדל העוון. ויכל קנז לדבר ויאסוף רגליו אל המיטה ונאסף אל עמיו.
ג: אֲבִי רוּת
ויהי במות הדור הכובש, וכל הגיבורים ואנשי־המלחמה אשר ראו ישועת ה' נאספו אל אבותיהם, ויקם דור אחר, אשר לא ידע את אלהים ואת מעשי נביאיו וגואליו; ויחלו לעשות את הרע בעיניו וידבקו באלהי העמים אשר סביבותיהם ויעבדו וישתחוו להם. וימסרם אֵל היחיד, אשר לא יבקש משנה לו, בידי עגלון מלך מואב; ויעל ויצר על ישראל ויכבשם ויעשם לו לעבדים.
ויזעקו בני־ישראל לה' ויאמרו: חטאנו לך הפעם, ואתה אל תוסף להסתיר פניך מאתנו ונשוב לעבדך. וישמע ה' בקולם ויאמר: הלא בנַי הם, ולמה אמסרם ביד צר? ויקם להם מושיע את אֵהוד בן גרא בן הימיני, איש איטר יד ימינו. ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות, גומד ארכה, ויחגור אותה מתחת למדיו על ירך ימינו, ויבוא לקרית עגלון ומנחה בידו. ואֵהוד בא אל המלך, והוא ישב בעלית המקֵרה אשר לו לבדו, ויאמר אהוד: דבר־אלהים לי אליך; ויקם עגלון מעל הכסא. וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקעה בבטנו, וינקום את נקמת עמו; וימלט ויתקע בשופר בהר אפרים. ויעלו בני־ישראל וירדו אחריו וילכדו את מעברות־הירדן למואב ולא נתנו איש לעבור, ויכו במואב מכה רבה. ויכּנע מואב לפני בני־ישראל, תחת שהם היו נכנעים לו.
ויאמר ה': אמנם עגלון נגשׂ בבני־עמי, אבל גם חָלק לי כבוד; ובבוא אליו אהוד להמיתו חרש וכיחש לו ואמר: דבר־אלהים לי אליך, קם לכבודי מכסאו אשר ישב, וידע באותה שעה, כי הוא מלך ושאני הוא מלכו של עולם; חי שמי וחי כסאי, שאני מעמיד לי מביתו בן למלך ביהודה ו“ישב על כסאי”.
ותינשא אחר הדברים האלה בתוֹ של עגלון, היא רות, לבן אלימלך מבית־לחם יהודה, שבא לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו. וימת האיש וימותו בניו, ותשב האשה, היא נעמי, אל ארץ יהודה; הכלה האחת נפרדה ממנה והלכה לבית אביה ורות המואביה דבקה בה. ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה, כי עברה לידו מיד הגואל, שלא אבה להקים שם המת על נחלתו. ותהר ותלד בן. ותקראנה השכנות שמו עובד, הוא אבי ישי, אבי דויד, אבי שלמה ידידיה; ועל זה הכתוב אומר:
וישב שלמה על כסא ה' למלך.
ד: בָּרָק וְסִיסְרָא
ויהי במות אהוד ויוסיפו בני־ישראל לעשות הרע בעיני ה‘, כאשר עשו לפני קום המושיע, ויעבדו אלהים אחרים ויאמרו, אם גויים רבּים בארץ, הלא גם אלהים רבּים ממעל, ולמה נעבוד את האחד תמיד ולא נמיר אותו באחר חזק ממנו? ויאמר ה’: אַראה להם שוב את שבט אפי וידעו כי אין מידי מציל. וימכרם ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ובידי שר צבאו סיסרא הכביר, שמימות נמרוד לא קם כמוהו, והוא יושב בחרושת־הגויים. וילחצו אלה את בני־ישראל עשרים שנה; ולא היה אדם בגוי הנכבש, שאמר להסיר את העוֹל הכבד. כה נפל רוחם של בני־משה ושל בני־יהושע.
אך אשה אחת נביאה היתה בין העברים, ושמה דבורה אשת לפידות, והיתה עושה פתילות עבות למשכן האל, כדי שיהא אורן מרובה. ויאמר אלהים: אשה זאת מכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורה. ויבוא עליה הרוח, ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם מקדש־נפתלי ותאמר אליו: הלא ציוה ה' אלהי ישראל עליך להיות לשר ושופט; ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון, ומשך הוא אליך את סיסרא שר צבא יבין ואת רכבו ואת המונו וּנתנוֹ בידך והוצאת את העם מיד צר.
וסיסרא כבש כל העולם בימים ההם, “ולא היה כרך, שלא היה מפיל אימתו בקולו”, אין ארץ שיכלה לו ואין ענק בבני־אדם עומד לנגדו. “אפילו חיות שבשדה, כיון שהיה נותן עליהן בקולו, לא היו זזות ממקומן”; וכשהיה יורד לרחוץ בנחל, היו עולים ומסתבכים דגים למאות בזקנו והיו למאכל לכל בני־הצבא. וַיזעֵק ברק את זבולון ונפתלי קדשה, ויעלו אחריו עשרת אלפים איש; ויגידו לסיסרא, כי עלה ברק בן אבינועם הר תבור, ויזעק את כל רכבו תשע מאות רכב ברזל ואת כל העם אשר אתו מחרושת־הגויים אל נחל קישון. אומרים, בארבעים אלף ראשי־גייסות בא על צבא ברק; וכל אחד היו עמו מאת אלף אנשי צבא, ותכס המחנה את עין הארץ. אבל זבולון עַם חירף נפשו למות, ומי יעמוד לפני נפתלי על מרומי שדה. מן השמים בלחמו עם סיסרא, כוכבים ממסילותם נלחמו עם מחנהו הכביר, ויפלו לפני חרב ברק חללים חללים. נחל קישון גרפם. כן יאבדו כל אויבי ה'.
ויתר דברי ברק בן אבינועם, הלא הם כתובים על שירת רבורה, אשר שרה לבני־ישראל.
ה: יְרֻבָּעַל
מטות בני־ישראל היו בימים ההם תחת יד מדין. והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק ובני־קדם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחיה. וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו אל ה' ויאמרו: אלהי ערבות, למה זנחתנו?
ויבוא מלאך ה' וישב תחת האֵלה אשר בעפרה אשר ליואש מבני אביעזר בן גלעד בן מנשה, וגדעון בנו חובט חיטים בגת. אביו היה חובטן, והוא כוברן ואומר: אבא זקן הוא והיה אם יבואו האויבים לא יוכל לנוס, ישב הוא בביתו ואני אחבוט. אמר המלאך אליו: ה' עמך, גיבור החיל! יום אחרי הפסח היה. ענה גדעון ואמר למלאך: אמש הקריא אבי את שיר ההלל על צאת אבותינו ממצרים, מדוע לא יעשה אלהים עתה עמנו נפלאות וַיתננו בכף מדין? אמר אלהים: כן קורא זה בצר לעמו, “דין הוא שאֶגָלה אנכי בכבודי עליו”. מיד ויפן אליו ה' ויאמר לו: לך בכוחך זה והושעת את ישראל מיד צר. ויאמר שוב ה' אליו: אנכי אהיה עמך והכית את מדין כאיש אחד.
וימלא ה' אחרי דברו ויושיע את עמו מיד מדין על־ידי גדעון, אשר בקנאו קנאת אלהים נתץ את מזבח הבעל; ועל כן קראו לו ירוּבּעל.
ו: אֲבִימֶלֶךְ
ויהי כאשר מת גדעון־ירוּבעל וישובו בני־ישראל לעבוד את הבעלים אשר התיץ ולא עשו חסד עם ביתו. וישמעו לעצת אבימלך בן פילגשו אשר בשכם, להסיר את ראש שבעים אֶחיו מעליהם, ויתנו לו שבעים כסף מבית בעל־ברית; וישׂכּור בהם אבימלך אבשים רעים וחטאים, ויבוא עמהם בית אביו עפרתה ויהרגו את כל אחיו, שבעים איש, על אבן אחת. ויחר אף ה' באבימלך ויאמר לו: רשע, אתה הרגת שבעים איש מבני אביך על אבן אחת, אף סופך כן, ועתידה אשה אחת להשליך עליך פלח רכב אחד.
וֵישׂר אבימלך על ישראל, אחרי הרגו את אֶחיו, שלוש שנים. וישלח אלהים רוח רעה בינו ובין העם, ויבגדו בו בעלי שכם, שעזרוהו למלוכה, ויבואו בית אלהיהם ויקללו את אבימלך. וישמע המלך, מה עשו לו בני שכם, ויקם ויצר על שכם וילכוד את העיר ויתוץ את אשר בה ויזרעה מלח. כה השיב אלהים את רעת אנשי שכם בראשם. ויצא משכם ויחן על יד מגדל שכם, וימת גם כל אנשי מגדל שכם. ויצא משם ויחן בתבץ, ומגדל עוז היה בתוך העיר, וינוסו שמה כל האנשים והנשים ויסגרו בעדם. ויגש אבימלך עד פתח המגדל ויאמר לשרפו באש. ותשלך אשה אחת מראש המגדל פלח רכב על ראש אבימלך ותרץ את גולגלתו. ויקרא המוכה אל בערו נושא כליו ויאמר לו: שלוף חרבך ומותתני, פן יאמרו לי אשה הרגתהו, וידקרו נערו וימת.
וירא איש ישראל, כי מת אבימלך, וילכו וישובו איש למקומו, ולא לטש גבר את חרבו ימים רבים. מות־גיבורים היה מות העריץ הזה.
ז: הַנֶּדֶר
שלוש מאות שנה עברו משעת כיבוש הארץ על־ידי יהושע עד יפתח, ויפתח איש גיבור חיל היה, ויגרשו אותו אחיו בני־גלעד ויאמרו לו: לא תנחל בבית אבינו, כי בן אשה אחרת אתה. ויצא יפתח וישב בארץ טוב, ויתחברו אליו אנשים פליטי הארץ ויהי להם לראש.
ויהי מימים וילחמו בני־עמון עם בני־ישראל, ותכבד המלחמה עליהם, ולהם אין מצביא במלחמה, וילכו זקני גלעד אל ארץ טוב ויאמרו אל יפתח: לכה ושובה אל ארצך והיית לנו לקצין במלחמת בני־עמון. ויפצרו בו, כי מיאן ללכת עמהם, על אשר גירשו אותו מבית אביו, וילך אתם ויכרות עמהם ברית לפני ה' במצפה.
ותהי על יפתח רוח ה‘, בשלחו מלאכים אל מלך בני עמון להשיבו מעל ישראל ולא שמע אליו, ויעבור את הגלעד ואת מנשה, להילחם את עמון. וידר יפתח נדר לה’ ויאמר: אם נתון יתן אלהים את בני־עמון בידי, ואשוב עם כל המחנה בשלום, והיה אשר יצא ראשונה מדלתי ביתי לקראתי, יהיה לה' והקרבתיו לו עולה. ויתן ה' את מחנה בני־עמון ביד יפתח. ויכם מכה רבה מערוער ועד בואך מנית, עשרים עיר, ויכניע את עמון.
וישב יפתח המצפה אל ביתו, הוא ומחנהו, ולא נפל מהם איש. הם אך באו בשער העיר, והנה קול תוּפים ומחולות, בת קצין־המלחמה באה לקבל את פני המנצח בריצה, והיא יחידה לו, אין לו בן או בת. ויהי כראותו אותה יפתח, חרד וילפת, “כל דמו נעכר". ויקרע את בגדיו ויאמר: אהה, בתי! הכרע הכרעתיני ואנכי פציתי פי לנדבך לה‘, ולא אוכל לשוב ולחלל את דברי. ותאמר הבת לאביה בגודל־לב: אבי, אבי, הן פצית את פיך לנדבני אל האלהים, עשה עמי כאשר יצא מפיך, אחרי אשר עשה לך ה’ נקמות מאויביך בני־עמון, ושילמת לו מעשהו עמך. ותפצר בו הנערה ותאמר אל האב הנדהם: עשה לי הדבר הזה וקיים בי את נדרך. אך שנַים חדשים—הוסיפה לאמור—הרפה ממני ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתוּלי, אנכי ורעותי. ויאמר: לכי, בתי. ותלך הנערה ורעותיה הבתולות על הררי אפרים ותרחקנה מהאדם ומהחי, רק השמש והירח עמהן בצאתן ובבואן. כוכבי־מעל נשקפים בכוכבי מטה, שלוָה אילמת ביקום, אין דובר ואין עונה, חידת אלהים תועה, תועה עם הפתרון.
ויהי מקץ שנַים חדשים ותשב הנערה אל אביה, רוחה הזדכך וגוָה מאיר כבת־הסַהר. ויעש לה יפתח את נדרו אשר נדר. ולא נשמע בת־קול כבימי אברהם לאמור: הרף. ויהי חוק בישראל: מימים ימימה תלכבה בבות־ישראל על ההרים לתנות לבת יפתח הגלעדי. ככה תעשינה ארבעה ימים בשנה.
ח: (נוסח אחר)
יפתח פתח את נדרו שלא כהוגן ולא חשב כלל, פן יפגשהו ראשונה, בשובו מן מלחמה לביתו, ממין הטמא, אשר לא יבוא על מזבח ה' ואשם. ולא הסתיר ה' פניו ממנו, אם גם הרע בעיניו וכעס עליו. ויהי כי שב, בהכותו את בני־עמון, גלעדה, ותצא בתו היחידה לקראתו, וירא כי נכשל בנדרו, ובכל־זאת אמר לקיימו. אמרה לו בתו: אבי, קצין־העם, שמא כתוב בתורה, שיקריבו בבי־ישראל את נפשות בניהם ובנותיהם על המזבח; והלא אך כתוב: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן, אבל לא מבני־האדם, ואיך תאמר לעשות דברי התורה פלסתר? – אמר לה יפתח: בתי, נדר נדרתי, כי כל היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי אקריבהו לה‘, והתורה אומרת: איש כי ידור נדר לה’ או הישבע שבועה לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה. שוב אמרה לו: אבי, אבי, הן גם יעקב אבינו, שנדר לאלהים בבית־אל לאמור: כל אשר תתן לי אעשׂר אעשׂרנו לך, ונתן לו ה' שנים־עשר שבטים, שמא הקריב אחד מהם כמוך היום? אמרה לו את כל הדברים האלה, ולא שמע נשיא־העם אליה, ויאמר: את נדרי לה' אקיים, והלא הוא היה עמדי והביאני בשלום. אמרה שוב הנערה לאביה: הרפה ממני שנַים חדשים ואלך אצל ראשי בית־דין, שמא ימצאו פתח לדבריך ויתירו לך את נדרך. הלכה וסבבה מסנהדרין לסנהדרין, ולא מצאו אנשי־התורה בימיה פתח בשבילה.
ופינחס בן אלעזר בן אהרן היה אז הכוהן, וגם הוא יכול היה להתיר את הנדר הזה, לוּ בא יפתח ואמר לפניו: לא חשבתי ביוצא אלא בבהמה ולא באדם. אבל לא חזר אחד על בית חברו.—יפתח אמר בגאוַת לבו: אני ראש שבטי ישראל וקצין בעמי, האַקדים ללכת אצל כוהן, ולי גם הכהונה.—ופינחס אמר לנפשו: אני כוהן גדול בן כוהן גדול, מבני אהרן אשר משחו משה בדבר אלהים, ושוב כרת ה' עמדי ברית ונתן לי ברית־שלום, ואיך אקדים ללכת לבית אחד, שאינו מבני הלויים, והוא עוד בן חללה. כה דנו הגאים האלה בנפשם, ו“מבּין שניהם נאבדה עלובה זו, ושניהם נתחייבו בדמה”. והעניש ה' את שניהם יחד. מפינחס “נסתלקה רוח הקודש”, ויפתח “נתפזרו עצמותיו” ונפלו ממנו אברים אברים…
ט: אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף
למה היו מעשי בני־ישראל דומין בימי שפוט השופטים? היו למלך בשר ודם בנים ועבדים שטיפחם וריבּם, אכלו ממה שהוא אכל ושתו ממה ששתה; לאחר שגידלם, בנה להם בתים ונטע להם גפנים ואילנות וכל מיני נטעים ואמר להם: היזהרו בבתים הללו שנתתי לכם, היזהרו בנטיעות אלו, באילנות ובגפנים, שנטעתי בעבורכם. מה עשו? כיון שראו רוב רוָחה מסביב להם וזחה דעתם עליהם, קמו ועקרו את הגפנים, קיצצו את הנטיעות ואת האילנות והחריבו את הבתים. אמר המלך:
כל מה שבניתי ונטעתי אך בשבילם עשיתי, וכך עלה למתנותי שנתתי להם. הרחיק דעתו מהם—ראה שעזובים המה, חזר וריחם עליהם והחל שוב לסוכך עליהם באברתו. כך סרחו שבטי־ישראל לאביהם בערבות בימי שפוט שופטיהם וחזרו וסרחו; והוא מוסרם לצריהם בכל פעם וחוזר וגואלם. אל תאמרו, שהתנהג עמהם אלהים שלא כדין, אדרבה, כל מעשיו הם לפנים משורת הרין. תשאלו, אם כן, למה נפלו בימי יפתח ארבעים ושנים אלף איש מבני־אפרים, כי נשחטו אֶל מעברות־הירדן. נפלו אז—על כי נתקבצו לעשות עם הגואל “מריבה גדולה”.
אמר מי שיושב על כסא שופט צדק, יהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים: לאחר ששׂם יפתח בני נפשו בכפו ובא והציל את עמי ישראל מיד מואב ומיד בני־עמון, אם גם חטא לי בנדרו שלא כהוגן, באו אלה עליו למלחמה, שעזבו אותו בימי המצור, ועושים עמו מריבה אך מקנאת־לב. אני אַראה להם את ידי. מיד שפך עליהם זעמו.
וגם אשמת דמים הללו תלויה בידי פינחס, שהיה סיפּק בידו למחות ולא מחה. כל ישראל ערבים זה לזה. “ספינה, שנקרע בה בית אחד, אין אומרים נקרע בית אחד בספינה, אלא נקרעה כל הספינה כולה”.
שִׁמְשׁוֹן וּמִיכָה
א: שִׁמְשׁוֹן
חמישה אנשים נבראו מעין דוגמה של מעלה והיה בהם מסמל אלהים אשר ממעל, ויתגאו ויאמרו, מה יחסר לנו מאשר לאל שדי? ותיהפך להם הגבורה היתירה ומתנת־יה לרועץ. במה שניתן להם, בזה לָקו… שמשון היה כבן־אלים בכוחו, שאול בצוארו, אבשלום בשערו, אסא ברגליו וצדקיהו בעיניו, ובאלה גם כשלו אחד אחד.
“שכינה היתה מקשקשת לפני שמשון כזוג“. צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו, ו”עקרן שמשון וּטחָנן זה בזה". לפני גבורתו ועוז רוחו מי יעמוד! “בין כתפיו של שמשון ששים אמה היה”; ויהי לפלא ולחזון באומץ־כּוחו לכל בני הדורות, ויברכהו ה‘. הוא שיסע כפיר־אריות, שואג לקראתו, כשסע הגדי. לכד שלוש מאות שועלים ויקח לפידים ויפן זנב אל זנב, וישם לפיד אחד בין שני הזנבות בתווך, ויבער אש בלפידים וישלח בקמת פלשתים וינקם באויבי ה’.
ויהי בהכותו את פלשתים שוק על ירך, וירד וישב בסעיף סלע עיטם, ויכם שוב בלחי חמור טריה, וישלך אחר זה את הלחי מידו, ויקרא למקום ההוא רמת־לחי, ויצמא אז מאד ויקרא אל ה' ויאמר: אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת ועתה אמות בצמא לעיניך? ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי, ויצאו ממנו מים, “כמו מתוך מעיין”. ותשב רוחו ויחי. וירא שמשון ויבן אשר עיוֵת ללחי, ויקרא שמה עין הקורא אשר בלחי עד היום הזה.
וישפוט שמשון הגיבור והענק את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה, ולא אמר בכל הימים ההם אף לאחד מהם: העבר לי מקל ממקום למקום. הוא היה שופט את בני־ישראל כאלהים ממעל; וגם בשמו אותיות משם האלהים ממעל, הלא נאמר:
“שמש ומגן ה' אלהים”.
ויהי כי שכב יעקב על המיטה ויברך את השבטים שניצבו סביבו, וירא את האותות הבאים במחלפות הדורות, חזה גם את סמל שמשון עולה על אחיו וראה אותו דן ידין עמו כ“יחידו של עולם”, “מה יחידו של עולם אינו צריך לסיוע, כך שמשון בן מנוח אינו צריך לסיוע”.
ו“סבור בו יעקב, שהוא מלך המשיח”… כיון שראה אף שמשון מת, עת קראוֹ “תמות נפשי עם פלשתים”, אמר: אף זה מת? וישב רוחו אל האלהים ויקרא: לישועתך קיויתי ה', לנו לקוות שוב אל גואל מחדש.—וקול ברמה נשמע: גם שמשון עוד חיה יחיה. ונראתה הקשת בענן. – –
ב: עוֹד מִשִּׁמְשׁוֹן
אמו של שמשׁון צללפונית שמה, ו“נזיר עולם” היה. ובשביל שנטה מן הדרך ו“הלך אחרי עיניו”, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. ויאהב אשה ושמה דלילה. “דילדלה כוחו, דילדלה לבו, דילדלה מעשיו”.
והיה שמשון כנחש עלי דרך, הנושך עקבי סוס, ויפול רוכבו אחור. לא היה בא שמשון עם חילו על אויביו במלחמה כשאר השופטים והמלכים. רק הוא לבדו יוצא עליהם, כמו צפעוני היוצא ממאוּרתו, על הולכי־דרך, ו“המית הוא רבים במעט רגע”.
“שלושה כוחות היו אדוקים בנשמתו וברוחו ובנפשו”. וידוע הדבר, שבכל דור יקום גיבור ומלך נוקם נקמת השם מיד אויביו. ימינך ה' נאדרי בכוח, ימינך ה' תרעץ אויב, ימין ושמאל ילכו שניהם יחדיו לעשות שפטים; ומזה הצירוף היה בו בשמשון.
לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו, אך שמשון, והוא האחרון לשופטים. ויהי כי חזה יעקב, כי תשועת שמשון לעמו נפסקה ועברה, קרא ואמר: לישועתך קיויתי ה', והיתה היא גם תשועת־עולמים.
ג: פֶּסֶל מִיכָה
ויהי במות שמשון ואין מלך בישראל ואין כוהן, גָרה אשה אלמנה אחת בהר אפרים, ולה בן ושמו מיכיהו, ויעש סרה לגנוב מאמו צרור־כסף ויצר לה. ויך גם לבו על המעשה אשר עשה, ויבוא ויאמר לאמו: הנה הכסף אתי, אני לקחתיו, וישב לה הכל. ותאמר אמו: ברוך בני לה‘, שהודה וסר מרע; וחֵלף הדבר הזה אני מקדיש מאתים כסף לה’. ותקרא לצורף אָמן, יודע לעשות במלאכת מחשבת, ויעש מהכסף פסל ומסכה. ויבנה לו מיכה בית־אלהים ויעמיד שם גם אפוד ותרפים; וימלא את ידי יהונתן בן גרשום בן מנשה, נער מבית לוי, שעבר מבית לחם יהודה לבקש לו לחם, להיות לו לכוהן. ויתן לו עשרת כסף לימים, חליפות בגדים ומחיתו עליו ויכהן שם. וייטיב ה' לו, מאז היה לו הלוי לכוהן. והיה כי יקרה אסון או דבר במשפחה או בבית, ובאו ושאלו בפסל מיכה ובתרפים ויגידו את האותות.
ויהי בימים ההם, ובני דן, שעוד לא נפל להם עד אז חלק בתוך שבטי ישראל, מבקשים להם נחלה לשבת. וישלחו חמישה אנשים בני־חיל לתור להם מנוחה. ויעברו דרך בית־מיכה ויסורו שם ללון, ויראו את בית־האל שם ויגשו אל הכוהן הזר ויאמרו אליו: שאל־נא באלהים, התצלח דרכנו אשר אנחנו הולכים? וישיבם בשם האפוד: לכו לשלום, נוכח ה' דרככם.
ויהי ברגלם חבל הארץ לַיִש ויראו אותו וימצאו אותו טוב, וישובו אל אחיהם ויאמרו להם: עלו וירשתם את העם הזה, וגם אלהים אתנו. ויצאו משם שש מאות איש חגורי כלי־מלחמה להילחם את ליש ואת עמה, ויכו אותם לפי חרב, לא נמלט איש, ואת העיר שרפו באש. ויבנו לא רחוק ממנה עיר אחרת ויקראו שמה דן, כשם דן אביהם, ויתישבו שם.
ויאמרו חמשת האנשים, אשר הלכו אז לתור את הארץ:
הידעתם כי הפסל והתרפים אשר בבית מיכה בהר אפרים ניבאו לנו דרכנו, ועתה דעו מה תעשו. ויוָעצו וישלחו אנשי־חיל לאפרים ויבואו אל הכוהן אשר בבית מיכה בלָט וידברו אליו:
הטוב היותך אב לבית איש אחד או היותך כוהן לשבט ולמשפחה שלמה בישראל? וייטבו דבריהם בעיניו, וימסור בידם את הפסל ואת המסכה ואת האפוד ואת התרפים וילך עמהם. ויוָדע למיכה, כי כיחש בו כוהנו וידלוק אחריו, הוא ועבדיו, וירא כי אנשי־דן מרי נפש המה ורבים הם ממנו, ויירא לנפשו וישב לביתו.
ויביאו האנשים את הפסל וכוהנו לעירם, ויבנו לו שם בית־אל חדש ויקימו שם מזבח לקרבן ולקטורת. וגם בית־מלון בנו שם, למען ינוח בו כל עובר ושם ויאכל כי ירעב.
ויעמוד הפסל ימים רבים, וירבו בני־ישראל לקטר לו. ויתערב עתר ענן הקטורת עם עשן הקטורת של בית־עולמים בשילה. מליש עד שילה אך שלושה מילים היו. נתקנאו מלאכי־השרת בכוהן וביקשו לדחפו ואמרו: אדון עולמים, עד מתי יארך אפך? קרא ואמר להם: “הניחו לו, שפּתּוֹ מצויה לעוברי דרכים!” אך חסד ידע שמי.
שְׁמוּאֵל וְשָׁאוּל
א: שְׁמוּאֵל
וירבו הימים ותהי גם חטאת הנערים, אשר במשכן בשילה, גדולה מאד, כוהניה ניאצו את פני ה' ויקחו את המתנות מאת העם בחזקה. וירגנו בני־ישראל באהליהם ויאמרו, אין שופט לנו ומושיע, אשר ילך לפנינו ככל הגויים, ועתה גם כוהנינו יעשו סרה. יצאה בת־קול ממרומים ובישׂרה: בן אחד יוָלד לכם ואקרא את שמו שמואל, והוא יהיה איש כלבבי וכנפשי! ותקראנה הנשים את כל הבן הנולד מעתה בשם שמואל. ויגדלו ולא עלו על אחיהם.
ויהי אז איש אחד ברמתים צופים, ושמו אלקנה בן ירוחם. ולו שתי נשים, שם האחת פנינה ושם השנית חנה. ותהי חנה עקרה ימים רבים ותתפלל לה' ויפתח את רחמה, ותהר ותלד בן, ותקרא גם היא את שמו שמואל לאמור: מה' שאלתיו, או שמע אֵל בקולי. ותּקדש את הילד הזה לה'.
ויגדל הנער, והוא משרת לפני עֵלי וחָגור אפוד בד, ותהי עליו רוח ה‘, ויחל להוכיח את הכוהנים קשה וידעו כל העם, כי זה הוא האיש, אשר שלח להם ה’.
ב: בַּשִּׁבְיָה
ויהי בימי שמואל הרואה וישראל נלחמים בפלשתים, וינגפו לפני אויביהם. ויראו, כי קשתה עליהם המלחמה וישלחו שילה ויביאו משם את ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים, למען יושיעם. ויהי בבוא הארון אל המחנה ויריעו העם, וישמעו הפלשתים את קול התרועה וידעו, כי בא ארון־אלהים שמה; וייראו ויאמרו: הלא זה האלהים ההולך עמם תמיד, נתחזק נגדו, פן ירים ידו עלינו ויעשה אותנו לעבדים. ויאספו עם־רב וילחמו בשצף קצף וינצחו את ישראל גם בפעם ההיא, כתמול שלשום, כי עוד חמת ה' על הכוהנים הרעים אשר בביתו. וינוסו איש ישראל מן המחנה ותהי בם מכה גדולה. וגם שני הכוהנים מחללי הברית מתו בחרב אויב. וכשמוע אביהם הזקן אשר בשילה, כי ארון אלהים נלקח ובניו נכחדו, ויפּול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותישבר מפרקתו וימת. גלה כבוד מישראל!
ופלשתים לקחו את ארון־האלהים ויביאוהו בהמון חוגג אשדודה, ויביאו אותו לבית דגון אלהיהם ויאמרו; “עמוד אלוה אצל אלוה!” וישכימו בבוקר, והנה דגון אלהיהם נופל ארצה לפני ארון־הברית וראשו ושתי כפות ידיו כרוּתות אל המפתן.—וייראו האנשים מאד ויאמרו: לא ישב ארון אלהי ישראל בתוכנו, כי קשתה ידו על דגון אלהינו. ויביאו אותו לשבט אחר, ויך ה' גם את אנשי השבט הזה; ובכל מקום אשר ניסו להביא את הארון, שם יד ה' כבדה. ויאמרו כוהני פלשתים אליהם: השיבו את הארון לבני־בריתו ואַל יהיה עוד לנו למוקש. וישמעו בקולם ויקחו עגלה חדשה ויאסרו בה שתי פרות עָלות, אשר לא עלה עליהן עול, וישימו את הארון עליה; וגם ארגז נתנו בצדו וישימו בארגז עפולי־זהב ועכברי זהב למספר עריהם, למען יהיו מנחה לה' ויכפרו פניו וישלחו אותן לבדן. ותלכנה הפרות על דרך בית־שמש בגבול ישראל, וישרנה בדרך הלוך ורנן: רוני, רוני, השיטה, התנופפי בדרך הדריך!
ותקרב העגלה בית־שמש. והאנשים קוצרים קציר־חיטים בעמק, וישאו את עיניהם ויראו את ארון ה' צבאות בא ויריעו בשמחתם, והעגלה באה אל שדה יהושע בית־השמשי ותעמוד שם; ושם אבן גדולה, ויאָסף העם להוריד את ארון ה' על האבן, ויבקעו עצי העגלה, גם הפרות הושיטו צוארן ויעלו אותן עולות לה'. ותהי השמחה רבה בכל בית־ישראל.
ג: הַגּוֹאֵל
ויהי בצאת אברם העברי מחרן ללכת לארץ כנען וילך אתו לוט בן אחיו וישבו בתחילה כשבת אחים. ויבואו הימים, וה' בירך את אברם ויתן לו צאן ובקר ומקנה רב, וגם את לוט, ההולך אתו, בירך. ולא נשאה אותם הארץ יחדיו, ויהי ריב בין רועיהם, ויפּרדו איש מעל אחיו.
ויוָלד לאברם יצחק, וליצחק יעקב, ויעקב היה אבי שבטי ישראל; וגם ללוט נולדו מואב ועמון, הלא הם אבות עמי מואב ועמון עד היום.
ויהי בלכת הנביא משה לפני עם מרעיתו דרך מדבר עמון ומואב, לתור לו ארץ לשבת, ויהי דבר ה' אליו לאמור: אל תצר את עמון ואל תתגר בם, כי לא אתן מארצו לך ירושה—ויחָנם. שוב עיותו בני־מואב וישׂכרו את בלעם בן בעור מפתור לקלל את בני־ישראל. אז יצא החוק: לא תדרוש שלום מואב וטובתו כל הימים; וכי יאבו להיאחז במשפחתכם, אל תשמעו להם, לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא. ותהי איבה ומשטמה בין האחים.
ויהי מקץ שפוט השופטים לישראל, ואין מלך ואין שר להגן על ערי ישראל, ויעל נחש העמוני ויחן על יביש־גלעד ויצר עליה. וייראו הגלעדים מאד ויאמרו: הנח אותנו בחיים ונעבדך. ויען נחש ויאמר: מסרו לי את ספר־החוקים שלכם, שבם הובשתם את שם השבט שלנו, ואקרעהו לקרעים; ואם מאן תמאנו לעשות כזאת, אנקר לכם כל עין ימין ושמתיכם חרפה בישראל. ויקשה להם הדבר למסור את כלי־חמדתם ביד זר ויאמרו אליו: תנה לנו ארכה שבעת ימים, ואז נשיבך דבר.
וישלחו יושבי יביש־גלעד מלאכים בכל בית־ישראל לאמור:
כזאת וכזאת דיבר נחש העמוני באזנינו, וכזאת יבקש מאתנו.—וילכו המלאכים לעיר ועיר ולשבט ושבט ויגידו את דברי נחש; ותרפינה ידי השומעים, נפל רוחם, ולא קם איש לעזרת בני יביש־גלעד. ויבואו הצירים גם גבעת־שאול אשר בבנימין ויעלו אל שער־העיר ויספרו להם את צרת לבבם. וירימו הזקנים וכל העם את קולם ויבכו.
ובגבעה איש אחד בן־ימיני, ושמו קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח בן איש־ימיני, ולו בן ושמו שאול; והוא גיבור־חיל, ומשכמו ומעלה גבוה מכל העם, והוא עובד בשדה אביו בידים חרוצות ולא ישא לגבהות עיניו. הוא בא מן השדה אחרי הבּקר וישמע קול בוכים בעירו ויאמר: מה לו להעם? – ויספרו לו את דברי נחש לאנשי יביש־גלעד. ויחר אפו מאד, ותצלח עליו רוח־אלהים ויאמר: כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, אם אשאיר לבוזי־יה אלה שריד ופליט. ויתקע בשופר ויאמר:
מי לה' אלי! ויתקבצו אליו כל איש גיבור־חיל בישראל ויקם באשמורת־הבקר וַיך את עמון עד חום היום, ויפול גם נחש המלעיב, ומכל מחנהו לא נשארו שנַים יחד.
וישמע שמואל הרואה, כי עשה ה' תשועה לישראל על־ידי בן־קיש, ויקבץ את כל העם הגלגלה, וישם שם את שאול לנגיד על שבטי ישראל. ויזבחו שם זבחים ושלָמים רבים ותהי השמחה רבּה.
מימי בית ראשון: מֵאַגָּדוֹת דָּוִד וּשְׁלֹמֹה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
דָּוִד
א. הַמַּיִם
ודויד בן איש אפרתי איש גיבור־חיל ובכל דרכיו משכיל. הוא היה רועה צאן אביו ויבוא הדוב וישא השה מן העדר ויקם עליו ויחזק בזקנו ויכהו וימיתהו ויצל את בלעו מפיו. הוא הכה את גלית הפלשתי, אשר חירף מערכות ישראל, בקלע האבן אשר בידו, וילָחם בכל האויבים בימי שאול; ובצאת בנות ישראל במחולות, לחוג את יום הנצחון, ותשרנה לאמור:
הכה שאול באלפיו ודויד ברבבותיו!
ויהי במות שאול ובניו, וימליכו העם אותו למלך עליהם, הוסיף הוא לבצר ממלכת ישראל ולהרחיב גבולותיה. ויך את הפלשתים ויכניעם, ויך את מואב וימדדם בחבל, שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות, ואת השאר הכניע לו לעבדים. וישם נציבים בארם ובאדום, ומכל עבר מביאים לו מנחה.
ויהיו לדויד שלושים אלף אנשי־חיל, כל בחור בישראל, וגיבורים רבים אתו מעוררים את חניתם על שלוש מאות חלל בפעם אחת; והוא יוצא למלחמה בראשם, וגם יחלק עמהם שלל. ויהי היום, והוא נלחם את פלשתים, הוא ומחנהו במצודה, ונציב־פלשתים עומד בבית־לחם, ויצמא דויד מאד למים והשמש בוער וקודח, ויאמר: מי ישקני מבור בית־לחם אשר בשער? ויבקעו שלושה מגיבוריו במחנה האויב וישימו נפשם בכפם וישאבו מים מהבור ויביאום אל דויד מלכם. ולא אבה דויד לשתותם ויאמר: חלילה לי מאלהי מעשות זאת, כי בנפשם הביאו את המים ואשתה דם האנשים האלה? ויפצרו בו ולא אבה לשמוע בקולם. וינסך דויד את המים לפני ה' במחנה. ויהללו את מעשהו זה בשער.
ב. הַנִּסָּיוֹן
ולא היה לב דויד שלם עמו תמיד, פעם הצדיק הרבה, פעם החטיא הרבה; גם לבית שאול הציק, אולם כרגע שב וריחם גם אויביו. ויהי כי ביקש לטהר ולזכּוֹת נפשו, אמר לו האלהים:
עד מתי יהיה קולר שאול תלוי בך, קבל עליך עונש, ולא יהיה עוד כתם בך. ושתים אני מטיל עליך, הוסיף לדבר עמו, נפול תפול ביד אויב, או יכלה זרעך ולא יקום לך ניר. ויען דויד את ה' ויאמר: ריבון העולמים, משיב לאדם כפעלו! עשה עמי מה שאתה חפץ, רק זרעי תחתי לא יענשו בעבורי.
הוא אך כילה לדבר, ויבוא השטן ונדמה לו כצבי, ויקח קשת לירות בו, ונשמט ממנו; וירדוף אחריו דויד, עד כי נמשך לשדה פלשתים. ונפל בידי ישבּוֹ בנוב, אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת, ויאמר לכלות את דויד.
וַיוּגד לאבישי בן צרויה, הנה נשבה המליץ, ויקח פרדה וירכב לשדה האויב וישם נפשו בכפו, ויך את ישבּו ואת אמו ויצל את חיי נעים זמירות ישראל, וישיבו על כנו לירושלים. אז נשבעו אנשי דויד וכל אשר אתו לאמור: לא תצא עוד אתנו במלחמה ולא תכבה את נרנו. אף הוא שינה את תפילתו ויאמר:
ענני ה' ענני ואל תמחה את שמי עוד. נענה האלהים ויאמר:
סלחתי! ויכרות לו ברית.
ג. הָרוֹעֶה
כשביקש ה' לבחור בדויד ולכרות עמו ואת ביתו ברית, בדקו במכלא הצאן ומצא את לבבו נאמן. היה מונע בעדרו את הקטנים מפני הגדולים, מוציא את הגדיים ומאכילם ראשי־עשבים, מוציא את התישים ומאכילם אמצעם של עשבים, ומוציא את הזקנות ומאכילן עיקרם של עשבים. כה האכיל עשב רך לרך וקשה לקשה. אמר אלהים: מי שהוא יודע לרעות הצאן, יבוא וירעה בעמי.
ויהי בהיות דויד עוד רועה בצאן, מצא ראֵם ישן במדבר, חשב שהר לפניו ועלה וישב על גבו, ומשם היה רועה עדרו. לאחר שעה ננער הראם ועמד על רגליו, והיה גבוה עד השמים. ויאמר דויד: אם יורידני ה' מן הראם הזה בשלום, אני בונה לו היכל גבוה כקרני הראם הזה. הוא אך כילה לדבר, והנה ארי, מלך החיות והבהמות, בא לנגדם, וירא הראם את מלכו ורבץ בפניו, וירד דויד מעליו. וקיים דויד את נדרו, כנאמר:
ויבן כמו רמים מקדשו, אל תקרי רמים אלא ראמים.
ד. הַשְּׁלִיחִים
ויהי בעת לוּקח דויד מעדר־הרועים ונעשה חתן למלך, ישב בגנו וישא את עיניו והנה צרעה אחת אוכלת עכביש. ויאמר דויד לאלהים: אלהי כל המעשים, למה בראת בריות אלו בעולמך? צרעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש אורג כל השנה ולא ילבש מעשי ידיו. ענה אלהים לדויד ויאמר: שואל אתה לטיב הבריות האלו, חייך, שעוד יבוא יום ותצטרך להם.
ויהי כאשר החל שאול לחרוש לנפשו ויברח ויחָבא במערה, ויגידו לשאול: הנה דויד מסתתר במערה. ויקח שלושת אלפים איש בחור מישראל וילך לבקש את דויד. ואלהים, המגין על עבדו, שלח עכביש אחד מיצוריו ויצו עליו לארוג את מסכתו על פתח המערה. ויעבור שאול ויאמר: בודאי לא נכנס אדם הנה, שאם היה נכנס, היה קורע את הארג לקרעים, וילך הוא ומחנהו מזה. וירא דויד, כי עברה הרעה ויצא ממחבואו, ראה את העכביש אורג, הבין כי הוא הציל אותו מכף הרודף, פתח ואמר: ברוך בוראך וברוך אתה לעולמים!
פעם אחרת ניצל דויד מחרב שאול על־ידי צרעה אחת. בעת עבר דויד בין רגלי אבנר הזקופות, ולקח את החנית ואת צפחת המים ממראשותי רודפו, ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים ותרדמת ה' נפלה עליהם; בא לצאת, פשט אבנר את רגליו וכיסהו, והיו כשני עמודים גדולים, ותבוא צרעה אחת במַלאכוּת שדי ועקצה ברגלי אבנר וזקפן — ויצא. וירא דויד ויתבונן, כי כל מה שברא אלהים בעולמו, לטובתן של בריות ברא ולתועלתן, “והכל עושה את שליחותו”, פתח ואמר: מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, כל מעשיך נאים ואין נפתל בהם.
ה. הַצְּפַרְדֵּעַ
כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דויד כנגד החלון; וכיון שהגיעה חצות־לילה, רוח צפונית היתה מנשבת ומנפנפת במיתריו, והיה מנגן מאליו. קם דויד והיה עוסק בשירות ותשבחות לקונו עד עלות השחר.
ויהי כאשר כילה נעים זמירות ישראל את זמירותיו והילוליו ויחרתם בספר התהילים למשמרת, זחה דעתו עליו ויאמר: אלהים אדירים! מי כמוני בעולמך אומר שירה רבה ומי יזמר לכבודך כאשר אני עשיתי? מיד עלתה צפרדע אחת מן היאור ותגש אליו ותאמר: אל תזיח דעתך עליך, בן־האדם, כי אני ובני־משפחתי אומרים שירה לפני יוצר הכּל רב יתר ממך; ועל כל שירה ושירה שלנו, אנו ממשילים עוד שלושת אלפים משל. ולא ידע דויד לענות את הצפרדע דבר. ויאמר ה': ואני את כולכם אלמד לשיר; הלל ושבח נטעתי בגרון כל אשר עשיתי מעלה ומטה.
ו. חֻקֵּי עוֹלָם
ויהי כי זקן דויד ותחשק נפשו לבוא בנעימות נצח ויתפלל אל ה‘; אנא, ה’, הודיעני קצי ואדע. ענה ה' ואמר לו: גזרה היא מלפנַי וחוק חקקתי בעולמי, שלא להודיע לאדם מידת ימיו. אמר דויד: אם דבר זה מכוסה מאתנו, לא אעבור גם אני את הגבול, אבל הודיעני נא, באיזה יום מימי השבוע אמות? אמר ה‘: גם בזה רב ביקשת, אבל הגד אגיד לך: ביום שבת, ביום ציויתי בו מנוחה, תיאסף אל עמך. אמר דויד: יום קדוש בעליונים ובתחתונים אפריע אני במותי, הוסף לי על ימַי אך יום אחד ואמות באחד בשבת. אמר ה’: ליום הזה כבר נועדה ראשית מלכות שלמה בנך, וגם זה חוק לפני: אין מלכות אחת נוגעת בחברתה! אמר דויד אל ה‘: אם כן קח נא את נפשי בערב שבת. אמר ה’: ואיך תסיג מלכות שלמה בנך את גבול מלכותך? ולא עוד, אלא טוב לי יום בחצרך מאלף, טוב לי יום אחד, שאתה יושב ועוסק בשירות ובתשבחות לשמי, מאלף העולות, שעתיד שלמה להקריב לפני על גבי המזבח. וַיעל ה' מעל דויד, ודויד נשאר יושב וחושב בחוקי־עולם ובצירוף מעשי אלהים צבאות.
ויהי בכלות לדויד שבעים השנים, אשר נתן לו אדם הראשון משנותיו, והיום יום שבת, ויבוא ציר־המות לקחת את נשמתו של המלך המשורר ולא יכול לו, כי עוד מלא פיו רינון ושבח ואינו פוסק מלהודות לה' על כל חסדיו. שׂיכּל המלאך והחל להניע בענפי אילנות גנו, והקול קול לחשים. הפסיק דויד ויקם לראות מי מתהלך בגן. מיד פרש המות את כנפיו עליו וימת דויד.
יְדִידְיָה
א. הַמֶּלֶּךְ שְׁלֹמֹה
למלך שלמה בן דויד, אשר בו בחר ה' להושיבו על כסא המלוכה, ויגלה לו צפוני סודות ויחנכהו בחכמה, בינה ודעת, וישפוך עליו הוד והדר וחן וחסד על פניו, היו הרבה שמות, כרוב המתנות אשר בידו וכרוב האור היוצא ממנו ומחכמתו.
ידידיה היו קוראים לו, על שהיה ידיד־יה, והיה אוהב
אותו מלך העולם ה' צבאות שמו; שלמה שמו, כי בימיו שכן יהודה וישראל לבטח, לא נראה אויב בארצם וירב השלום; גם איתיאל היה שמו, בעבור כי רוח־אלהים בו ובו באה ואתאה חכמת האל; יָקה היו קוראים אותו, על כי היה רב ושליט וכל מלכי ארץ נותנים לו כבוד.
ביד שלמה היו כל המפתחות לשערי חכמה, בינה ודעת; הוא ידע בשיחות חיות ועופות, בדרכי הבהמות ובטבעי העצים והשדות. הוא היה מונה מספר לכוכבים, צופה ויודע בתכונת השמים וכל צבאם, ואין כל נסתר מעיניו. הוא היה מושל משלים, פותר חידות, מפענח נעלמות, ומגלה סודות אין קץ!
ותרב חכמתו של שלמה מחכמת כל בני־קדם ויחכם מאד, וידבר רמות על העצים, אשר ברא האלהים בעולמו למיניהם; וידע מטבעי הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר. ויבואו כל חכמי העמים לשמוע את חכמתו ולתהות על קנקנו, וימצאו כי לא הוגד להם אחת משבע. יפיו אין לשער, לתבונתו אין ערוך. ולא היה כמוהו מלך חכם, נשגב ורב־תבונות, למיום מָלך מֶלך על בני־אדם.
ב. כִּסֵּא הַמֶּלֶךְ
ויעש חירם מלך צור, אשר חכם לבו בכל מלאכת־מחשבת, למלך שלמה כסא רם ונישא, יפה ונעלה. ויעש כסא שן גדול ויצפהו זהב טהור מופז, וישבץ אותו באבני לשם ופטדה, אָחלמה וברקת ובכל מיני אבנים טובות. אולם הכסא, אשר ישפוט בו, והוא אולם המשפט, ספון היה בארז מהקרקע עד התקרה. ושש מעלות לכסא וידות מזה ומזה על מקום המושב, ושנים־עשר אריות עומדים שם אצל הידות. ולעומתם שנים־עשר נשרי־זהב מעֵבר מזה: אריה לעומת נשר, ונשר לעומת אריה, יד ארי־זהב בימין לעומת כנף נשר־זהב משמאל; וכנף נשר־זהב בשמאל לעומת יד ארי־זהב מימין. עומדים גם שני אריות־זהב על שש המעלות מזה ומזה, על המעלה הראשונה עומד עוד שור־זהב, ולעומתו אריה־זהב; על השנית—זאב־זהב ולעומתו כבש־זהב; על המעלה השלישית עומד נמר־זהב ולעומתו רובץ גמל־זהב; על המעלה הרביעית ידאה נשר־זהב, ולעומתו טווס־זהב; על החמישית חתול־זהב ותרנגול־זהב מזה ומזה; ועל הששית מרחף נץ של זהב ולעומתו יונה של זהב.
וממעל לראש הכסא שתולה מנורת־זהב מקשה, ויוצאים ממנה שבעה קנים מעבר מזה, שעליהם מצוירים היו אבות העולם: אדם, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב ואיוב, ושבעה קנים מעֵבר מזה, חרותים עליהם שבעת החסידים, ואלו הם:
לוי, קהת, עמרם, משה ואהרן, אלדד ומידד. ומתחתית המנורה כד־זהב מלאה שמן־זית ואגן־זהב מלא שמן־זית; ועליהם מצוירים בני אהרן, נדב ואביהוא, ועלי ובניו. וגפני־זהב תחתיהם פורשות צל למלך שלמה.
ושני מושבי־זהב על יד־הכסא, אחד לכוהן הגדול ואחד לסגן הכוהן; וממעל להם קבועים שבעים כסאות למשפט, והמה מושב לשבעים הסנהדרים.
וכשעולה המלך על כסאו וצועד על המעלה הראשונה, שור־הזהב מעלה אותו למעלה השניה, הזאב מוליך אותו למעלה השלישית, הנמר למעלה הרביעית; הנשר למעלה החמישית, וחתול־הזהב למעלה הששית ויושב המלך על מקומו; ובא שוב הנשר הגדול ושׂם כתר־מלכות בראשו. תנין גדול של זהב, שהוא תקוע בכסא, מתגלגל והולך, ויונה יורדת מן העמוד ולוקחת ספר־הברית, אשר בו כתובים כל החוקים והמשפטים ונותנת בידו, והוא היה עמו כל ימי חייו וקרא בו והוסיף חכמה ודעת.
ג. (נוסח אחר)
שלמה המלך המליכהו הקדוש־ברוך־הוא על התחתונים, כשם שמולך הוא על העליונים; וכסא עשה לו בתחתונים כדמות כסאו בעליונים. מה בכסא הכבוד של מעלה דמות ארבע חיות: אדם ואריה, שור ונשר, אף בכסא שלמה דמות אדם ואריה, שור ונשר, וגם בו אופנים וחיות; ובכולם – טהור נגד טמא, השור עומד למול האריה, הצבי מול הדוב, הכבש מול הזאב, היונה מול הנחש.
וברצות שלמה לעלות על כסאו, נוטלו השור ומנהלו לארי, הארי נותנו לאיל, האיל לנמר, הנמר לכבש, הכבש לזאב, הזאב לצבי, הצבי לדוב והדוב ליחמור; ושם ממעלה, מעל המעלות— קתדרה של זהב, כולה משובצת אבנים טובות ומרגליות; וממעל לה מעשה רקיע מעין לבנת הספיר.
ושבעים אלף קתדראות של זהב מסביב לכסא, ששם ישבו כל חכמי ישראל ותלמידיהם, כל הכוהנים והלויים, הנשיאים והשופטים. ושתי קתדראות של זהב ממעל להן, אחת לנתן הנביא ואחת לבת־שבע, אֵם המלך.
ובשבת שלמה על כסאו הביאו לפניו כל דבר קטן וגדול; ובפסקו את הדין, היו האריות והחיות מלחכים כפות רגליו וקוראים ואומרים: המלך שלמה ברוך, דן הוא דין אמת לאמיתו! וענתה רוח־הקודש ואמרה: גם ברוך יהיה! והעומדים והיושבים עונים ואומרים כאחד: תיכון מלכות בית דויד לעולמים!
שְׁלֹמֹה וּמַלְכַּת שְׁבָא
א
וימלוך שלמה בן דויד בן ישי על כל הגויים ועל המדינות, רגם על חיות הארץ ועוף השמים מלך ועל הרמש הרומש על הארץ; וכולם מביאים לו מנחה ושולחים את נשיאיהם אליו לדרוש בשלומו. ויהי היום ויבוקש בין הבאים זיז־שׂדי, הוא תרנגול־הבר, כי הגיעה עתו אז לעמוד לפני המלך, ואינו. ויקצוף המלך עליו ויצו להביא אותו לפניו — ויבוא. וידבר אליו שלמה קשות: למה לא באת לפנַי ביום הפקודה, ואתה ידעת כי בידי למחות את שמך מעל פני האדמה. ויען זיז־שדי ויאמר: חנני, המלך, לא מרוע לב איחרתי לבוא, כי דאיתי במדינות רחוקות לראות, אם יש גוי וממלכה, אשר לא שמעו שמע מלכי, ואבוא אל מדינת קיטור בארץ המזרח, אדמתה זהב והכסף מושלך שם בראש כל חוצות; עצי השדה שתולים שמה מששת ימי בראשית ושותים מים מגן־עדן. ושם גוי עז, כולם גיבורי־חיל, לובשי־קשת, ואשה אחת חכמה מאד מולכת עליהם. אם על המלך טוב, אדאה שנית שמה ואקרא למלכה ההיא, כי תבוא ותשתחוה לפניך. ויאמר המלך אליו:
טוב אשר דיברת. ויצו לסופרים לכתוב איגרת למלכת שבא, ובה כתוב לאמור: “מנאי מלך שלמה, מלך המלכים, יושב על כסא דויד אבי, אשר בו בחר אלהי השמים והארץ ויכרות עמו ברית עולם, והכל הכניע לרגלי. שמעתי ממדינתך וממַשׂכיות ארצך ואומַר לקרוא אותך אלי, למען נדבר יחד על צפונות ארצותינו; ואם מאן תמאני לבוא אלי, אשלח עליך המוני חילותי, ויחריבו את כל אשר לך”.
ויקשרו את המכתב הכתוב עלי גליון בכנף זיז־שדי, ויעף הוא ומחנה רב מחבריו לעיר קיטור, אשר במדינת שבא. ויהי לפנות בוקר אחד, ותצא מלכת־המדינה להשתחוות לשמש, כמשפטה יום יום, והנה חשכו השמים מצל העופות ותירא. עודנה ניצבת, והנה עף אליה תרנגול־הבר, וימסור לידה את האיגרת של המלך שלמה. ויהי בקראה את הדברים הכתובים ותחזק בבגדיה ותקרעם. ותקרא לכל שריה הגדולים וראשי הפרתמים ותאמר: קראו את אשר כתב לי מלך אחד מארץ רחוקה. ויענו כולם קול אחד: אל תשמעי בקול המלך המתיהר הזה, כי אתנו השמש וכל מלכות השמש. ושם חכם אחד חוזה בכוכבים, ויגש הוא אל המלכה ויאמר לה: אל־נא תכעסי עלי, אם אומַר, כי לא כמחשבות שריך מחשבותי; אל־נא תמרו את קולו של המלך הזה, כי בשם אלהיו ידבר, והוא גדול מאלהינו.
ותשמע המלכה לו ותצו להכין אניות חדשות מעצי ברושים ולהטעינן בכל מיני אבנים טובות ומרגליות ולהושיב בהן ילדים לבושי ארגמן ממראה צבע אחד, והמלובשים כולם נולדו בשנה אחת, בחודש אחד, ביום אחד וברגע אחד. ותשלח מלכת־שבא את הטעונה הזאת ירושלימה לקדם את פני המלך שלמה.
ואיגרת מסרה לידם ותכתוב בו את הדברים האלה לאמור:
“מנאי מלכת שבא למלך העברים שלום! את דבריך, אשר שלחת ביד הרצים שלך, קראתי בספר, ואומַר לבוא אליך לנסות אותך בחידות, לראות אם כנים דברי חכמתך”. ויבואו השליחים הרבים מארץ הרחוקה בשערי ירושלים אחרי שבע שנים, ותיהום העיר למראה הבאים. נראים הילדים כשיירת תאומים לחִנם וליפיָם. אחרי ימים באה גם המלכה בעצמה ותשב על גמל ותרכב לפני שער־המלך, ותיפּעם רוחה למראה כל ההוד וההדר אשר נגולו לפניה. וכשמוע המלך שלמה, כי באה אליו המלכה שבא, שלח את בניהו בן יהוידע לקראתה, ופניו מאירים כאור השמש. ותאמר המלכה: זה הוא מלך העברים, וביקשה לרדת מעל הגמל. ויאמר לה בניהו: רק עבד המלך אני. ותאמר לשריה, שבאו עמה: עוד לא ראיתם את האריה, כי־אם רבצוֹ.
יתר הדברים, איך קיבלה המלך בארמון של זכוכית, ואת החידות הקשות, אשר שאלה אותו, ואת פתרונות שלמה, הלא המה כתובים בספרי המשלים והזכרונות אשר לבני־ישראל.
ב
ויהי בעת אשר באו שרי החיות והעופות להשתחוות לפני המלך שלמה, ויפקדו ולא נמצא תרנגול־הבר ביניהם. ויכעס המלך ויאמר: חי כתרי, כי אם לא יבוא הנה ולא יגיד לי טעם נכון על העדרו מפה, כי אז אקרעהו לגזרים ואשליך את נבלתו על הארץ. ויבוא התרנגול וישתטח לרגליו ויאמר: שׂאֵני, אדוני מלכי, לא בעוול ובמעל עשיתי זאת, כי־אם עפתי בארצות־השמים ומצאתי מדינה אחת רחוקה, והיא מדינת שבא, ובה מולכת מלכה אחת חכמה, יושבת על כסא שן ושופטת את עמה, ועבדו בני־עמה את השמש, שיחשבו אותו לאלהים, ולא ידעו מאלהי האמת; אין זאת כי־אם מעשי ידי השטן, אשר התעה אותם מני דרך. ויאמר המלך אל התרנגול: אנסה, אם כנים דבריך. הא לך האיגרת הזאת, החתומה בטבעתי, וּדאֵה לארץ ההיא ומסור אותה למלכה ההיא. ויעש כן וירם את כנפיו ויעף, ויבוא אל ארץ שבא וימסור את האיגרת למלכה ותקרא בו. ותאסוף כל שריה וחורי הארץ ותאמר להם: כזאת וכזאת כתב לי המלך שלמה, מלך העברים, היושב בירושלים, כי אבוא אליו ואכרות עמו ברית שלום, היוָעצו יחד מה לעשות. ויענו אותה השרים לאמור: מלכה גדולה, הן אמנם אנו גיבורי החיל, אבל הממשלה נמסרה לידך ועשי אַתּ כטוב בעיניך. ותצו המלכה להכין אניות רבות ולשים בהן מכל טוב הארץ ותשלחן מנחה למלך ירושלים, וכראות המלך את המתנות הרבות, אשר בידי צירי השבט הרחוק, ענה ואמר: הלהעשירני אחם באים? רב בידי מאשר נתן לי אלהי. וימאן לקחת, ותבוא המלכה בעצמה ירושלימה, ותמצא את המלך שלמה יושב באולם של זכוכית, ותרם שמלתה, בחשבה, כי מים יזולו פה. ויאמר לה המלך: אך זכוכית תקיפני. ותבוא ותשתחוה לפניו ותאמר:
עתה אני מַכּרת אותך ואת גדולת אלהיך.
עוֹד אַגָּדוֹת שְׁלֹמֹה
א. שְׁלֹמֹה וְנַעֲמָה
ושלמה בן דויד התחזק במלכותו וימשול בכל הממלכות מן נהר פרת ועד גבול מצרים. ותרב חכמתו מכל בני־קדם, ויבואו כל העמים לשמוע חכמת־שלמה, וכולם מביאים לו מנחה.
והוא היה שט בכל יום לרקיע, לשמוע רזי־עולם, ולא פחד לבו מכּל, וימלוך על העליונים ועל התחתונים.
ויהי כאשר רם לבבו, ויגבר עליו מלך־השדים ויקחהו מעל כסאו וישאהו מהלך ארבּע מאות פרסה הרחק מעיר ממלכת ישראל. ושם לא ידע איש את שלמה, שׂמלתו בלתה עליו; ויהי סובב מעיר לעיר במקלו ובתרמילו, והיה כי ירעב ויבקש לחם.
ותשאנה אותו רגליו לארץ עמון וישב שם בעיר־המלך, ויקחהו מלצר־המלך ושר־הטבחים לעבד לו, וישרת אותו, ויעש את מלאכתו באמונה. ומאותו יום שבּא שלמה אל המלצר, שלח ה' את הברכה וינעמו התבשילים והמטעמים לחך־המלך, יתר מאשר עד כה. ויפּלא הדבר בעיני המלך, וישלח ויקרא לשרו ויבקש מאתו להגיד לו את סיבת הדבר. ויען השר ויאמר:
אדוני המלך יחיה, איש זר מעם זר בא אלי ומידו הברכה. וישמור המלד את הדבר בלבו.
ולמלך בני־עמון בת יחידה, ושמה נעמה, והיא יפה עד מאד ואין כמוה בכל הארץ. ותרא הנערה פעם את עבד המלצר, והוא יפה־תואר ופניו מפיקים עצב, ותחמוד יפיו בלבה. ותבוא ותאמר לאביה: תנה לי את האיש הזה לאיש, ואם לא מתה אנכי.
ויחר הדבר למלך בני־עמון לתת את בתו לנכרי; ויאמר לה : אם גם ישרים מעשי האיש הזה, אבל עני הוא, ובידו אין כּל, ואיך אתן אותך, בת־מלכים, לו לאשה, ולי גם אין בן, ובמותי הן תירשי אַתּ את כסאי. וידבר על לבה; ותמאן לשמוע בקולו ותבך כל היום.
לא אבה המלך לשלוח יד בבתו ובאהובה, ויגרשם יחד אל המדבר ויאמר: יכלו ויאבדו שם שניהם, ועיני לא תראינה לא באהבתם ולא במיתתם.
וימן להם ה' במדבר מזון ומחיה. ויזכור לשלמה את חסדי אביו וישב אותו לכסא מלכותו; ויבוא ירושלימה ויחוג חג נישואיו את נעמה ברוב פאר והדר. ותלד לו בעיר ציון את רחבעם. ויאמר שלמה: הוא אך הוא יירש את כסאי אחרי. ויהי הדבר כן. ויהי במותו וימלוך רחבעם תחתיו, הוא רחבעם שבימיו נחצו יהודה וישראל.
ב. מַעֲשֵׂה הַנְּמָלָה
וימלך ה' אלהים את שלמה המלך על כל הגויים והלשונות, על כל ארצות תבל ועל כל נפש חיה ממעל ומתחת. ויהיו לו ארבעה שרים ראשיים, אשר עמדו לימינו בממשלתו הרחבה, הלא הם: אסף בן ברכיה מבני־אדם, רחימט מממלכת השדים והרוחות, שר החיות האריה, ושר העופות הנשר בשמים. ויעש לו שלמה אדרת גדולה ממשי ירוק מעשה ארג זהב, ארכה ששים מיל ורחבה ששים מיל; וישם בה כל מיני מגדים וכל צרכיו, והיה שט בה עם עבדיו והמון משרתיו באויר. בבוקר היה אוכל לחמו בדמשק, ובערב סעד במדי הרחוקה. לפעמים הוא רוכב גם על הנשר בעצמו ובא לתדמור אשר במדבר ביום אחד. לא היה דבר בעולם שלא השיג ואין דבר נסתר ממנו. אז גאה לבו ואמר: מי עוד כמוני ומי גדול ממני בעולם? פעם אחת נח באדרתו על־יד נחל אחד וירא משפחת נמלים רצה לעבודתה, ואחת אומרת לחברתה: מהרו להיכנס למלונכן, למען לא יכַלו בכן חילותיו של שלמה מלך ירושלים. ויחר אף ידידיה ויאמר: מי היא זאת, אשר הזידה לדבּר כן על־אודותי? ותבוא מלכת־הנמלים ותדבר רכות ותאמר: ישא המלך לנו. ויאמר שלמה לה: מה שמך, כי אדע! ותאמר: מחשמה שמי. ויאמר: שאלה לי אליך. ותאמר: לא טוב הדבר, שיהיה השואל למעלה והנשאל למטה. וירימה המלך על ידו וישאלה לאמור: הגידי נא לי, אם אמנם תדעי גדוּלה יותר רבה מגדולתי בעולם? ותען הנמלה ותאמר: לוּ לא הייתי רבה ממך, כי אז לא זימנך מלכו של עולם, שתשאני על כפיך. ויהי הדבר למשל: שלמה המלך חכם מכל אדם, ומימיו לא ניצחתהו אלא הבריה היותר קטנה בממלכת החי.
ג. הַהֵיכָל הַסָּגוּר
פעם אחת הלך שלמה המלך ומתי־סודו לטייל בסביבות ירושלים, ועמו גם שרו אסף בן ברכיה, גם שר־השדים, וישאם הרוח לארץ רחוקה, רחוקה מאד. והנה טרקלין אחד נפלא לפניהם, והוא כולו זהב, עמודיו זהב, גגו זהב וגדרו זהב. ויאמרו לבוא לתוכו, ולא מצאו כל שער ופתח, גם חלונות אין בו, והוא כמו אילם עומד בכל הככר ההיא, אין יוצא ממנו ואין בא. ויעל שר־השדים לראש המגדל, וימצא שם נשר זקן לימים, ויקרא אותו למלך, ויבוא ויתן שלום למלכו ויאמר לו המלך: מה שמך? ויאמר: אלינאד שמי. ויאמר לו: בן כמה שנים אתה? ויען ויאמר: בן ת"ש שנה אנכי. ויאמר לו המלך:
התדע מבוא לטרקלין הזה? ויען ויאמר: חי נפשי, כי לא ידעתי, אבל יש לי אח גדול ממני מאתים שנה, אולי ידע הוא. ויצו המלך להשיבו למקומו ולהביא את אחיו. ויבוא גם זה ושמו אלעוף ויאמר שירות ותשבחות למלך. אמר לו שלמה: הידעת מבוא לטרקלין זה? ויען ויאמר גם הוא: לא ידעתי מזה, אבל יש לי רֵע ישיש, והוא זקן ממני ת' שנה, אולי אתו צפון דבר. ויביאו את השלישי, אליתעמר שמו, והוא בן אלף וש' שנה ועיניו כבדו מזוֹקן, ויאמר: יחי המלך! וישאלהו שלמה: הגד־נא, התדע מבוא לטרקלין סגור זה? ויאמר: חי נפשי, כי לא אדע, ומימי לא ראיתי איש בא אליו; אבל זקני סיפר לי, כי בימי עלומיו היו באים שמה בפתח מערה, רחוקה חצי מיל מלפני הטרקלין. ויצו המלך שלמה ויחפרו במקום אשר סימן הנשר; וימצאו דלת ברזל ישנה־נושנה ועל הדלת חקוקה כתובת ישנה, וינקו את העפר מעל האותיות ולא ידעו ולא הבינו לשון אותה כתובת. ויגש שלמה, שידע כל שבעים לשון, אל הפתח ויקרא את הדברים החרותים האלה: דעו בני־אדם ויושבי חלד, שאנו ישבנו בּטרקלין הזה ימים רבים, וראינו בטובה יותר מכל בן־אדם על פני האדמה; וכשבאו לנו אחר זה שנות רעב, היינו טוחנים מרגליות ללחם, ולא הועילו לנו. כה ירדנו שאולה ואת מעשי ידינו הנחנו לנשרים.
ויצו שלמה להסיר את השער הראשון של נחושת, ועליו כתוב: לא יבוא שום אדם בטרקלין זה, כי־אם נביא או מלך. ולימין השער ארון קטן של זכוכית, ושם צרורים מפתחות הרבה. ויקח שלמה ויפתח את השער של נחושת, ואחריו שער של כסף, ואחרי השער של כסף—שער של זהב; ויפתח אותו שלמה גם הוא ויבוא להיכל גדול בנוי ככיפה, ואבנים טובות מאירות בו. ומן ההיכל בא לשורת חדרים יפים, כל חדר יפה מן השני; ועל הקירות מצוירות תמונות מכל מה שיש בים וביבשה. ובכל חדר כתובת, וכל כתובת מכילה דברי תוכחה ומוסר. בחדר אחד כתוב: בן־אדם, לא ישקר בך הזמן. בשני קרא לאמור: לאט לך, בן־אדם, ואל תמהר במעשיך, קח לך צידה לדרך מבעוד יום, כי אתה לא תישאר חי על האדמה ולא תדע יום מותך. ויהי בבואו לחדר האחרון, וירא והנה מבוא לאולם מפואר; ובצעדו על המפתן, נשא עיניו וירא צלם אדם יושב על כסא שן, ועל חזהו חושן, ועל החושן כתוב:
אל תקרב הלום! ויאמר לגשת אליו, וירעש הצלם, ואש יצאה מנחיריו, ויקרא שלמה את שם־המפורש, ויפול הצלם על פניו, ולא נותרה בו נשמה.
ובמשענת הכסא גם כן שוּרת דברים כתובים, ויקרא בם שלמה: אני שדאר בן עאד מלכתי על אלף אלפי מדינות ורכבתי על אלף אלפי סוסים; והיו תחת ידי אלף אלפי מלכים, והרגזתי במלחמותי אלף אלפי גיבורים, וכטרקלין הזה עוד היו לי למאות ולאלפים, ובהם חדרים ואולמים אין מספר; וכולם לא הועילו לי ביום מותי. יצא שלמה ודרש: הבל הבלים, הכל הבל!
עוֹד אַגָּדוֹת
א. הַתַּכְרִיכִים
ויתחתן שלמה אחר הדברים האלה גם את פרעה מלך מצרים, ויקח את בתו לאשה על נשיו, ויביאה אל עיר דויד אביו ברוב פאר והדר. ויהי ויכּוּח־דברים בין עבדי המלך פרעה ובין עבדי שלמה. הללו אמרו, כי חכם פרעה מכל המלכים אשר בארץ; והללו אמרו: לא כן, שלמה יגדל ממנו.
ויהי כאשר החל שלמה לבנות את בית־האלהים, לא הסתפק בחרשים ובאומנים, אשר נתן לו חירם מלך צור, ושלח גם למצרים, להביא משם חרשי ברזל ונחושת, לעבוד עבודת הקודש בירושלים. ויאסוף פרעה את חרטומיו ויאמר להם: צפו בכוכבים וראו, מי ומי מהאוּמנים בארצי ימותו באותה שנה? כּיונו במזלות ובעתים ונקבו לו בשמות את אלה האומנים, הצפויים אלי מות. ויקבוץ פרעה את אלה וישלחם באניה אל ארץ־יהודה. ויבואו ירושלימה, ויבואו לפני המלך שלמה וישתחוו לו ויאמרו: עבדיך אנו, נכונים אנו לעבודתך. צפה שלמה ברוח־הקודש את אשר עשה לו פרעה; ויצו להכין לכל אוּמן תכריכי־מתים וישיבם במלבושים אלו למצרים. ויצו להגיד לפרעה לאמור: המבלי אין קברים בארצך, כי שלחת לי את מתיך? וידע כל העם, כי גדולה חכמתו עוד מחכמת מצרים.
ב. אַשְׁמְדַאי
ויהי כי ניגשו העושים באבן לבנות את בית־האלהים, ויפקוד שלמה, ויסיעו אבנים גדולות ליסוד הבית. אבל אסור היה להקציען במגירה ובברזל מדבר התורה: לא תניף עליהם ברזל! ויקרא המלך לחכמים וליודעי־העתים ויאמר להם: איך נישר את האבנים ואיך נעשׂן מחוטבות וראויות לבנין, בלי הקצעת אומן, ולא נעבור על חוק. ויענו ויאמרו לו: מלך אדיר, בריה אחת יש מששת ימי בראשית, ושמיר שמה, אין כל דבר קשה יכול לעמוד נגדה, ואם תניחנה על האבן תקוצע; בה השתמש גם בצלאל חכם־החרשים, בעשותו במלאכת המשכן; בצפרניה עשה קוים על האבנים, הניחה עליהן ונתבקעו מאליהן. וישאל שלמה באורים־ותומים: איה מקום השמיר עתה ואיפה מצא לו מעון? השיבו לו: אשמדאי מלך השדים שומר עליו באחד מהרי־החושך. ויקרא המלך את בניהו בן יהוידע עבדו הנאמן, ויתן לו שלשלת של ברזל, ששם המפורש חקוק עליה, ויאמר לו: לך והבא לי את מלך־השדים. ויקם בניהו וילך במצוַת מלכו עד סמוך להרי־חושך; וירא שם אילן גבוה, ויעל עליו, לראות את אשר מסביב. וישא את עיניו וירא והנה ענק גדול הוזה שוכב, לו שני גבין ושתי שדראות, קרן במצחו ומנחיריו תצא אש, ויאמר בנפשו: זה הוא אדון הרוחות! וישלך עליו את השלשלת ויסובב ראשו בה ויאסרהו. וייקץ הענק ויתעורר וינסה לנתק את הטבעות השלובות על צוארו ולא יכול; וירקע ברגליו ויתגעש, ותיהום הארץ. ויתחזק בניהו בשם ה' ובשם מלכו ויוביל את השבוי לארץ־יהודה. כל תחבולות האשמדאי, להימלט ולהתגבר על מנהלו, לא הועילו לו, וירא ויאמר: יש בני־אדם, שעוד שׂגבה ידם ממני, ואני לא ידעתי. ויפגשהו בדרך עיור אחד תועה ואיש אחד שותה שיכּוֹר, וירם אשמדאי ברגלו את הכושל ואת פני העיור הטה אל המסילה הישרה. ויבואו במלון אחד, ושם חגגו משׂושׂ חתן וכלה, ויאָנח השד. וילכו הלאה ויראו בן־אדם עושה לו נעלים חזקות מעור אחד, למען תשתמרנה שבע שנים, ויצחק אשמדאי עליו. וישאלהו בביהו לפשר הדברים האלה, ויאמר אשמדאי: העיור שפגשנו, צדיק גמור היה, והשיכור שראינו, היה רשע גמור, ואמרתי יהיה צדיק כרשע. במקום המשתה צפיתי וראיתי, כי החתן ימות אחר שלושים יום, ואנוד לו כרגע. לבעל־המנעלים הזה צחקתי, יען כי אדע, כי חיה יחיה אך שבעה ימים. ויתפלא בניהו על חכמתו ויאמר: חכם הוא גם להרע גם להיטיב.
כה באו לירושלים. ויובא אשמדאי אחר שלושת ימים לפני שלמה. ויתאונן לפניו שר־השדים ויאמר לו: אני מלך ואתה מלך, למה הרגזתני להעלות אותי ממקומי, וכבר לך ארצות ובעלי־ברית למדי. ויען שלמה אותו: איני מבקש ממך אלא זאת, כי תמסור לי את הבריה הקטנה שמיר, אשר היא ברשותך. ענהו אשמדאי ואמר: איני אדון עוד לשמיר, כי מסרתיו לשר של ים. קראו לשר של ים, ויאמר: גם בידי כבר אינו, עוף אחד יש ודוכיפת שמו, והוא ישמור עתה עליו. ביקשו את הדוכיפת ומצאו אותה מקננת על גבעה אחת, שמטוה ממקומה ואמנם—השמיר מונח שם. לקחוהו ממקומו ושמו אותו על גבי האבנים הגדולות, והוא מבקע אותן ומשכלל אותן לבנין; על כן נאמר: כל כלי ברזל לא נשמע בּבּית בהיבנותו.
וירא אשמדאי את גדולת המלך שלמה ותפארת מלכותו, ויתקנא בו ויאמר להחליף מלכותו בהרי־חושך במלכות ירושלים. ויקסום — התלבש בתבנית המלך, ישב על כסאו, והביא את שלמה בקפיצה אחת ד' מאות פרסה הרחק מעיר הבירה. והיה המלך שלמה הולך בבלואי בגדים, מחזיר על הפתחים וצועק: אני שלמה! אני שלמה! ויחשבוהו לשוטה. ואשמדאי מלך תחתיו. דיבר בלשונו, השתמש במנהגיו, וגם ידע לדון בחכמה ובדעת כמוהו. וגם ראשי הסנהדרין, שחכמתם עולה על כּל, לא הכירו בו ולא הבדילו בין הטהור ובין הטמא.
ויהי כי קצרה רוח שלמה מעניוֹ וממרודו ויתכווץ לבו ויאמר:
מלך העולם! זה לא כביר מלכתי על ארץ רבה וגדולה, לא היה קץ לאוצרותי, והכסף היה נחשב בארצי כאבנים; ועתה אין בידי כל, צפוי אני לחסדי אדם וללחמם, ואני רק על מקלי אמלוך. מיד זכר לו ה' את חסדי דויד אביו, גירש את אשמדאי להרי־חושך ואת שלמה הושיב על כסאו כמקדם. אז ידע שלמה חליפות החיים וחזיונם ויחבר ברוב השׂכּל את הספר משלי שלמה.
מַעֲשִׂיּוֹת
(מימי שאול, דויד ושלמה)
א
בימי שאול מלך ישראל חי איש עשיר זקן ושׂבע־ימים, ולו אשה יפה ונאה ביותר, לקחה את הלבבות בחִנה. ויהי כי מת בעלה והניח לה כל עשרו ורוב אוצרותיו, ותירא מפני שר־העיר, אשר נתן עיניו בה, פן יקחנה בתוקף־יד, כדרך הימים ההם. מה עשתה? לקחה את כל הכסף והזהב אשר בביתה, שׂמה אותם חלק חלק בכדים גדולים, ועליהם נתנה דבש חי ומתוק, והפקידה אותם ביד אחי־בעלה, אשר התרועע עמו תמיד, ותחשבהו לאיש ישר ונאמן־רוח. ויהי כאשר מסרה את הפקדונות היקרים בידי בן ארצה, התגנבה ותברח מפני השר אל מחוץ למדינה. ותשב בארץ הרחוקה ההיא ימים רבים.
אחרי צאת האשה היפה מארץ העברים, השיא אותו שומר את בתו לאיש, ויהי בהכינו צרכי־הסעודה ויחסר דבש לאורחים. וילך אל האוצר, מעל בפקדון אשר בידו וישאב מן הכדים את הדבש. ויהי בקחתו את הדבש מן הכלים, התנוצץ פתאום הזהב בתחתיתם, ויושיט את ידו והנה על קרקע הכדים מונחות מטבעות זהב וכסף הרבה. מה עשה? מיד הריק כל הכדים, שם את הזהב בכליו, ואותם מילא אחרי־כן דבש עד גדותם כבראשונה; ולא נודע, כי גנב את אשר היה ספון בהם.
לימים מת אותו שר, ותשמע האשה בגולה את דבר מותו, ותמהר לשוב לארצה ומולדתה. ותבוא לארץ יהודה ותשב לעירה, ותמהר אל האיש, אשר הפקידה בידו את כדי הדבש; והוא גם מסרם ונתנם לה אחד אחד, באין נגרע. ותקח האשה את הכדים ותביא אותם לביתה; ויהי בפתחה אותם ולקחה את הדבש מתוכם, הציצה והנה הם ריקים מכסף וזהב, וכל אוצרה הרב נגזול נגזל מתוכם. ותתן את קולה בבכי, ותלך הלוך וצעוק לשופט העיר, ותספר לו את הדברים, אשר קרו אותה. ויאמר השופט אליה: בתי, היש לך עדים, כי כנים דבריך? ותאמר: לא, אדוני. ויאמר לה: מה אעשה לך בלא עדים; לכי אל שאול מלכנו, אולי הוא ידין דינך, ויוציא כאור משפטך. ותקם הנגזלה ותבוא לחצר־המלך ותעמוד לפני נשיא־ישראל, ותספר לו את אשר קרה אותה, ואיך נגזלו מאתה כל מחמדי בעלה. ענה הנשיא ואמר: לכי, בתי, אל הסנהדרין, אשר בבית־אל, והם יורוך את המעשה אשר תעשי. קמה והלכה לפני שבעים הזקנים ונשואי־הפנים ותדבר באזניהם ככל הדברים אשר דיברה באזני שאול והשופט. ויאמר לה ראש הסנהדרין:
כן דבריך, פלונית בת פלוני, כי נשמע, אבל מי ילמדנו ומי לידנו יתקע, כי אמנם כנים דבריך ותשימי זהב וכסף בכדי הדבש? העידי עדים ונאמין לך. ענתה האשה בתום: אין לי עדים בדבר, ואני אמנם עשיתי הכל בערמה, מפני פחד השר עלי. ויקומו ראשי הסנהדרין ויענו את האשה דבר: מה נעשה לך, ואין לנו רשות לדון דינים שבלב. אך על־פי עדים יקום דבר. ותצא האשה בפחי־נפש מבית הסנהדרין, והיא עזובה ואין איש מושיע לה.
ויהי בשובה אל ביתה, והיא הולכת הלוך ובכה, ותרא נער קטן אחד מצחק את הנערים, והוא אדמוני ויפה־תואר. והוא היה דויד, שהיה אחר־כך למלך ישראל, וימצא הנער חן בעיניה, ותפנה אליו ותאמר: בני אהובי, כך וכך קרה לי בארץ נחלתנו, ואין מי שיוציא את משפטי בדין. נכמרו רחמי דויד עליה, ויאמר לה: אם עליך טוב, שובי אל חצר המלך ואמרי לו: הבן הקטן של פלוני בן פלוני רוצה להוציא משפט. ותשב האשה אל המלך שאול, ותאמר אליו: שא נא לאמתך, כי אבוא לפני אדוני עוד הפעם, גם הסנהדרין לא ידעו להוציא גזל מיד עושקו; אבל נער אחד פלאי פגשתי בדרך, והוא שלחני אליך לאמור, שהוא יודע פתרון הדין הזה. ויאמר שאול:
יבוא הנער לפני, וימהרו עבדיו ויביאו את דויד לפני שאול.
ויבוא וישתחוה לפני המלך אפים ארצה. ויאמר אליו שאול:
שמעתי אותך מתפאר לדעת מבוא לדברי האשה, ואתה למדני את תורתך ואדע. ויבז לו בלבו. ויען הנער ויאמר למלך: אם תתן לי, אדוני ומלכי, רשות לדבר, אבטח בקוני, כי אז אדע מה לעשות בדינה, ויאמר שאול: לך עמה והוֹצא כאור משפטה! הלך הנער דויד עם האשה, ויצו אותה לקחת את כדי הדבש עמה. באו יחד עם הכדים לפני השומר, ויאמר הנער אל האיש:
הכר נא את הכלים האלה, האם אלה היו בידך מידי האשה? ויאמד האיש לתומו: כן, אלה היו בידי. לקח דויד את הכדים וישברם לפני קהל, וימצאו בשברי הכלים עוד הרבה זהובים, שנדבקו אל הצלעות, ולא ידע האיש מהם. מיד אמר דויד לשומר: מהר לך והשב לָאשה כל אשר הפקידה בידך, כי אתה גנבת משלה ותשם באוצרותיך. ויחפשו בחורין ובסדקין של ביתו וימָצא כל הזהב וכל הכסף, אשר לקח מיד האשה, ולא חסר אף מאומה. ויהי כאשר שמעו ישראל ומלכם שאול את אשר עשה דויד, ויתמהו מאד על חכמתו הרבה ו“ידעו שרוח־הקודש בו”.
ב
ויהי באחרית הימים וידבקו פלשתים את שאול ואת בניו ויך האויב את מחנהו ואת ביתו, וגם הוא נפל על חרבו, חרב גיבורים, וימלוך דויד אחריו על יהודה ועל ישראל.
ובימים ההם היה בארץ בנימין איש עשיר גדול מאד, והיו לו עבדים ושפחות ונכסים רבים, וירב עשרו מעושר המלך. ויהי לאיש ההוא בן יחיד, אשר אהבו ויחנך את ידו במסחר ובקנין, וימלא ספינה מטוב הארץ, וישלחהו לארץ אפריקה, לסחור בה. וארץ אפריקה היא ארץ גדולה מאד ורחבת־ידים ונעצר שם בן־העברים שנים רבות ויתאחז בה. וימת האב העשיר ולא זכה לראות עוד פני בנו. ויהי לפני מותו, ויקרא את עבדו הנאמן ויצווהו על ביתו ועל נחלתו ויאמר לו: בשוב בני, אשר אהבתיו, מדרכו, ומסרת לו את כל קניני ואת כל ביתי ונחלתי ואת כל האוצרות אשר שמרתי בעבורו, ועבדתו באמונה. וישבע לו העבד על הדבר הזה. ויעצום המצווה את עיניו, ולא ראה עוד בּגזל אשר יבוא אחריו.
והעבד איש רע־מעללים היה, אוהב־בצע ואץ להעשיר. ויהי בראותו, כי מת אדוניו ויורש אין אותו, ויקם ויחזק בכל העושר הרב, התנשא למשול בכל האוצרות, שאר העבדים תּוּכּו לרגליו ואת השפחות כבש לו לפילגשים. הוא אוכל מטוב האדמה, מושך בשרו בכל מיני עדנים וטובל בשמן רגליו. עבד כי ימלוך, אין קץ לגאוַת לבבו ויהירותו!
בימים ההם שב אותו בחור מהארץ הרחוקה, ויסר לעיר אביו, וימצאהו מת, ואיש זר יושב בביתו וכל המפתחות בידו. ויגש אליו ויאמר לו: שׂאני, אדוני, לי כל הנחלה הזאת, אשר לפני, ואני בן הבית. ויגער בו העבד ויגרשהו בכעס ובחימה. וירב הבן עם החמסן מריבה גדולה, וירעשו כל בני־הרחוב לקול הקטטה.
כיון שראה הבחור, שלא יכול לדון עם מי שתקיף ממנו, נשא רגליו ובא לפני המלך דויד, והוא יושב על כסאו בירושלים, וכל גיבורי ישראל עומדים מימינו ומשמאלו. ויגש לפני דויד וישתחוה ויאמר: המלך לעולם יחיה! פלוני העבד לקח את כל ממונו של אבא, בעת הלכתי מזה, וישם עצמו לבן אבי ואותי נַשל ינשל מעל הנחלה; ואתה הוצא־נא משפט צדק לעבדך כגודל חסדך.
ויאמר המלך אליו: היש לך עדים על הדבר? ויען המתחנן ויאמר: לא, אדוני ומלכי. אמר דויד: אם כן אין לך עלי כלום, כי הן לא אדין בלי עדים. דחפו בשבט אשר בידו, כאשר עשה שאול לפנים. ויצא הבחור הלוך ובכה. ויפגשהו שלמה בן דויד, והוא אז עוד צעיר לימים, ואך זה מעט אשר יצא אל אֶחיו. ויגש שלמה אל הבוכה ויאמר אליו: מה קרה לך כי אדע, הגד דבריך לי ואשמע. ויספר האיש לשלמה את כל אשר קרהו עם עבד אביו, ואיך גם אביו דחה את דינו מאפס עדים. ויאמר שלמה אליו: קום ושוב אל אבי ואמרת אליו: כה אמר בנך שלמה, אשר אהבך, מסור נא את דין האיש הזה בידי ואוציא ויכּנס ביו צלעותיו ויישן בו. ויבוא נשר גדול וישא את שניהם יחדיו בפיו, ויעף למגדל בת־המלך וינח שם את השוכב ויעף שוב לדרכו. הבוקר אור ותעל הנערה הגגה, כמשפטה יום יום, ותרא והנה בחור אחד עומד לנגדה. ותשאל אותו לשמו ולשם אביו ולעמו ומי ומי הביאהו הלום. ענה הנער בתום ויאמר: עברי אנכי, בן להורים עניים גדולים מחוץ לשערי ירושלים; וזה ימים רבים אשר לא אכלתי ולא שתיתי, מכסה אין לבשרי, ואשכב אתמול בלילה בשלד שור, ויבוא נשר ויביאני הנה, ואני לא אדע איך אצא מזה, כי הנה מסביב הים, ומעברה וספינה אין.—ותקח אותו בת־המלך לחדרה, ותרחצהו ותלבישהו, ותאכילהו ותשקהו, והתיפה מאד, ואת דבר בואו לשומריה לא הגידה. גם הם לחדרה לא יבואו, ואך היא יוצאת אליהם פעמַים ביום.
ויהי ברבות הימים, ותכּר הנערה את צדקת לב הבחור ובינתו, כי היה יודע גם בתורת הסופרים וממַשלי המשלים. ותחשק נפשה בו לאהבה אותו ותאמר: טוב לי זה התמים מעשרה בני־מלכים. ותדבר הנערה אליו: אם עליך טוב, וגם כשרה אני לך כאשר כשר אתה לי, קדשני־נא ופרוש את כסותך עלי, כי מי לי בכל רחבי העולם וחצרות אבותי יקר מבלעדיך. ויאמר הבחור: מיום אשר ראיתיך והבטתי בזיוך, לבי ונפשי נתונים לך, ולמה זה תשאלי? אמרה הנערה: אין מקדשין בכל מדינת ירושלים בלי מוהר ומתן וכתובה, ואתה כתוב לי כזאת, והיתה לי למשמרת. מיד הקיז לו הבחור דם וכתב לה בדמו דברי הקיום והברית ויקרא ויאמר: עֵד ה' היום, כי קידשתיך כדת, וגם אתם עדים, מיכאל וגבריאל. וירדו מלאכי מעל אל המגדל ויחתמו שמם עלי גליון, אחד מזה ואחד מזה.
מימי בית ראשון: אחרי ימי שלמה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
קְרָעִים
א: בְּפֶשַׁע שָׂדֶה
ותהי מלחמה ארוכּה בין בית שאול ובין בית דויד, ודויד הלך וחזק ובית שאול הולכים ודלים, נפלו שאול ויהונתן, אבינדב ומלכישוע על הרי גלבּוֹע, ואת איש־בּושת בן שאול, שהעבירהו אבנר מחנים וימליכהו אל הגלעד ואל האשורי ואל יזרעאל ועל אפרים ועל בנימין, הכו אל החומש רכב ובענה בני רימון הבארתי כחום היום, והוא שוכב בארמונו העזוב את משכב הצהרים, ותעבור המלוכה כולה לדויד ולביתו. עוד נשאר ליהונתן בן שאול, אשר כרת ברית את דויד עוד בחיי אביו, בן נכה־רגלים; בן חמש שנים היה הבן הזה, בבוא השמועה על מות שאול ויהונתן, ותשאהו אומנתו ותנס, ויהי בחפזה לנוס ויפול ויפסח, ושמו מפיבושת.
ויאמר דויד לעשות חסד עם הנער, בישבו על כסאו ושלום לו מסביב. וישלח ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל בלו־דבר, ויהי מאוכלי לחם העצבים על שולחנו תמיד, ואת ציבא, עבד שאול, איש רע מעללים ובלבבו חורש רעה, העמיד למפיבושת, לעבוד לו את שארית האדמה שנשארה לבית־שאוּל לנחלה.
ויהי בברוח דויד מאבשלום בנו וקם בן באביו להסב לו המלוכה ויסב לו כל לבות בני־ישראל, וישׂכל ציבא, ויקח צמד חמורים חבושים ועליהם מאתים לחם ומאה צימוקים ומאה קיץ ונבל יין ויבא אותם מנחה למחנה המלך הבורח, ויגנוב בזה את לב דויד. ויאמר המלך לציבא: ואיה בן אדוניך עתה? ויאמר ציבא: הנה הוא יושב בירושלים, כי אמר: היום ישיבו לי בית־ישראל את ממלכת אבי. ויאמר דויד לציבא:
הנה לך כל אשר למפיבושת. וישתחו ציבא ויאמר: מצאתי חן בעיניך, אדוני המלך. נוכל בן נוכל!
וימת אבשלום בשבטי יואב ונושאי כליו, בעת נאחז ראשו באַלָה ויוּתּן בין השמים ובין הארץ והפּרד אשר תחתיו עבר. והעם, בראותם כי מת משיחם במלחמה, השיבו את דויד, שמילטם מכף פלשתים תמיד, ויבואו ירושלימה.
ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך, ולא עשה רגליו, ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כיבס, למן היום נגרש דויד עד בואו בשלום. ויאמר לו דויד: למה לא הלכת עמי, להיות עמדי בצר? ויאמר מפיבושת: עבדי רימני, וגם ריגל בעבדך אל אדוני המלך; ואדוני המלך כמלאך האלהים כטוב בעיניו יעשה, כי לא היה כל בית־אבי כי־אם אנשי מות לאדוני המלך, ומה יש לי עוד צדקה. ויבך חרש. כה נכנע האחרון מבני שאול, גיבור ישראל, לפני מלך שב אל כסאו, אמר לשבת עליו בנו. ויאמר דויד למפיבושת: למה תדבר עוד דבריך? אתה וציבא תחלקו את השדה. ויאמר מפיבושת: גם את כל ארצי יקח, אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום אל ביתו.
ועלו דמעות היורש של בן־שאול לפני כסא־הכבוד ונעשה רעש בעליונים ובתחתונים. ובת־קול יצאה מן השמים וקראה לדויד: איך דיברת אל בן־יהונתן, שהוא וציבא, העבד המושחת, יחלקו את השדה? חי שמי וחי מלכותי, שרחבעם בנך וירבעם האפרתי יחלקו את המלוכה.
כך נקרעה מלכות שבטי ישראל לשנַים.
ב: הַמֶּרֶד
ויאהב המלך שלמה את בת־פרעה ויבנה לה בית מיוחד. ותרב משאת בת־מלך זו מכל המשאות ותקצר על־ידי זה גם עבודת בית־אלהים.
מפתחות הבית היו מונחים תמיד תחת מראשותי המלך, והיה קם בבוקר ומוסרם בעצמו לכוהנים והלויים; והם היו פותחים את הבית והולכים ומקריבים את התמיד של שחרית. ויהי לעת זקנתו, עשו בחדרו כמין פרוכת של זהב, ובה נקבעו כוכבים ומזלות. והיו מאירים כבליל; והיה כאשר השכים בבוקר, חשב כי עוד לא בא היום. כה נתאחר קרבן האל יום יום. וירגנו הכוהנים והלויים באהליהם.
ואז גר בירושלים איש מהר אפרים, ושמו ירבעם בן נבט; והוא גיבור־חיל ופקיד על כל בית־יוסף. וירא כי לב העם אינו נוטה עוד אחרי מלכו, ויתאזר עוז, ויקבוץ אלף איש מבני שבטו וידפוק על דלת בית־המלך, כי ישן, ולא יכלו על ידו לבוא בית־אלהים, ויקרא: עורה, למה תישן ותשבית עבודת בית־אלהינו? ויחר אף שלמה עליו, ויאמר להוריד דמו שאולה, ויברח מפניו ויתחבא מחמת המלך. ונביא יושב בירושלים בעת ההיא, ושמו אחיה השילוני, וידו תיכּון את ירבעם. ויהי כי מת שלמה ויאָסף אל אבותיו, ובנו, אשר ישב על כסאו, לא אבה לשמוע לעצת הזקנים ולהיטיב דרכו, ונקרעו שבטי ישראל מעל יהודה וימליכו עליהם את ירבעם גיבור־החיל, שהיה לשלמה לשטן. ויבּדל אפרים מעל יהודה עד היום הזה!
ג: בֵּית־אֵל
וישׂר יעקב אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו, בית־אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, וה' אלהי הצבאות ה' זכרו.
ויהי בבוא מלכות רוב השבטים לירבעם בן נבט, ודבר אלהים היה אל שמעיה החוזה, לדבר אל בית רחבעם בן שלמה ואל בית יהודה ובנימין, כי לא יעלו ולא ילחמו עם אחיהם בני־ישראל, כי מאתו נהיה הדבר, אמר ירבעם בלבו: הנה תשוב הממלכה לבית־דויד, אם יעלה העם הזה כלפנים לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ויביא שמה את מעשרותיו ואת מתנותיו. ויוָעץ ויאמר לחַדש את כבוד בית־אל, ויצב שם במה ואלהים והושיב כוהנים אשר לא מבני לוי. וינהה העם אל בית־אל, להביא שם עולות ושלמים על המזבח; וירבעם גם עשה חג לבני־ישראל בבית־אל בחמישה־עשר יום בחודש השמיני, ויעל בעצמו על המזבח להקטיר. הוא מלך והוא כוהן.
תפשו אלהי ירושלים בבגדו ואמר לו: חזור בך מעבודת העגל, דמות חיה אחת מכסאי, ובו תמר את כבודי? חזור בך, וברית־אחדות בין מלכות יהודה וישראל תקום, ואני ואתה ובן־ישי נטייל יחד בגן־עדן. שאל ירבעם את האלהים: ומי ילך בראש? אני או בן־ישי? אמר אלהים: לבן־ישי הבכורה! השיב ירבעם ואמר: אם אתה רוצה בבכורתו, לא אוכל לשמוע בקולך, כי הן לי ולארצי משפט הבכורה. ולא ענה אותו אלהים דבר ולא הוסיף לדבּר עמו; וגם ירבעם לא שב מדרכו.
ד: צַדִּיק וְרָשָׁע
ירבעם היה איש כביר־הרוח, גדול גם בתורת־הסופרים ובחקר־עולם. “בתורתו לא היה שום דופי”; וכשהלכו הוא ואחיה רבו לשדה, “חידשו דברים, שלא שמעה אוזן מעולם”, ב“מעשה מרכבה” ודברי שדי.
קיטרגו מלאכי־השרת לפני אלהים, באו ואמרו לפניו: ריבון העולמים! אדם שהוא עתיד להעמיד שני עגלים, את האחד בדן ואת האחד בבית־אל, ויזנו בני־ישראל אחריהם להקטיר ולזבוח לפניהם, תחת להקטיר על מזבחך בו בחרת, לו אתה מגלה ספר יצירת עולמך ותראהו חוקי נצח? – השיב אלהים ואמר להם: האם רשע הוא עכשיו או צדיק, והאם מצאתם בכל בית־ישראל מדן ועד באר־שבע חכם־לב ונבון־רוח כמוהו? אמרו לו המלאכים: היום בודאי צדיק הוא, ומי יתן והיה לב שאר עבדיך כלבבו. קם אלהים מכסאו ויאמר להם: דעו לכם יושבי־מעלה, איני דן שום בריה בעולמי אלא לפי שעתה. וילכו המלאכים אחד אחד ויאמרו: יום ליום לא יביע אומר.
אחרים יאמרו, להיפך היה הדבר: ריחו של ירבעם היה עולה לפני אלהים וביקש לסלקו מן העולם ולקחתו אליו בעודנו נער. ניגשו מלאכי־עליון ואמרו לפניו: דיין האמת! אם עכשיו הוא צדיק ומצאת את לבבו נאמן לפניך, כשיגדל ויוסף חכמה ודעת, איך יעבדך אז? אמר להם שדי: לא כאשר תאמרו יהיה עמו. גלוי וידוע לפני, שכאשר אושיבו על כסא המלכות ונתתי בידו עשרת שבטי, יסיר את לבם מאחרי. השיבו המלאכים ואמרו: אדון עליונים ותחתונים, דבר שלפניך גלוי, לנו ולכל באי־עולם מי גלוי? ואם תעשה את הדבר הזה, לקחתו היום ממשפחתו ומבית־אביו, ויאמרו בני־האדם, כי אתה תמית צדיק ואין שכר לאדם למעללו. השיב להם אדונם ומלכם: מאחר שרצונכם שלא ימות, אני מניחו.
ויחי ירבעם וימלוך ויעמד את עגלי־הזהב לעשותם לאלהים, ויחטיא את העם במעלליו; והנה ה“שפע” שבא ממנו בנעוריו, נהפך ל“זוהמה”. ויאמר ה' למלאכיו: האם לא טוב היה, לוּ מת נער בטהרת נפשו, ומטטרון היה לומד עמו. מיד הצדיקו את מחשבת הבורא וקראו ואמרו: צדיק אתה ה'!
מַלְכוּת הַשְּׁבָטִים
א: אֵלִיָּהוּ
שלושה מפתחות ביד אלהים, ואינו מוסרם לשליח מדרי מטה אלא לעתים רחוקות, ואלה הם: מפתח של גשמים, מפתח של חיים ומפתח של תחית המתים.
ויהי כי מלך אחאב בן עמרי בשומרון ויכעס את ה' יותר מכל המלכים אשר היו לפניו, ויקנא אליהו התשבי מתושבי־גלעד את קנאת ה' אלהים צבאות ויעמוד לפני אחאב ויאמר:
חי ה‘, אם יהיה השנים האלה טל ומטר; והיו שמיך על ראשך נחושת, והאדמה אשר תחתיך ברזל, ואָפס כל יבול וזרע בארץ. ויצא מעל פניו ויתחנן לה’ אלהיו: אנא, ה', מסור לי את המפתח של גשמים! ויתן לו את המפתח ויעצרו השמים ויבואו ימי חום גדול; יבשו כל הנחלים ואפסו כל המים, והרעב חזק בישראל, ויצעקו כולם ללחם ולמים.
ואליהו נסתר ימים רבּים בנחל כרית, אשר על פני הירדן, וילך אחר זה לצרפת, אשר בצידון, וישב אצל אשה אלמנה, אשר כילכלה אותו במעט אשר בידה; ותהי הבּרכה בכדה ובצפחתה, ולא יחסר אצלה כל הימים מאומה.
ויחלה בן האשה חלי גדול וימת, והוא יחיד לה. ותאמר אל אליהו: מה לך, איש־אלהים, כי באת אלי להזכיר את עווני. ויקחהו מחיקה ויעלהו לעליתו וישכיבהו על מיטתו ויתפלל לה‘, כי יקים את הילד וישב לו נפשו, וימסור לו גם את המפתח של תחית המתים. ויאמר ה’ אליו: מן שלושה המפתחות אשר בידי כבר לקחת את האחד, והיה אם אתן לך עוד את השני, ונמצא רב בידך, בן־אדם, מאשר בידי. וישב אליהו לה' את מפתח הגשמים ויקח מידו את זה של תחית המתים. ותשב נפש הילד אליו, וישאהו למטה וימסרהו לאמו השׂמחה.
ויבט דרך ים, וירא והנה עב קטנה עולה, והיא הולכת וגדולה, והנה התקדרו השמים בעבים גדולים ויהי גשם גדול וישק את הארץ.
ב: הַפַּר הַמְדַבֵּר
ויהי כי התגושש אלהים צבאות בורא השמים והארץ עם אלהי הבעלים אשר בארץ, ואליהו נביאו קינא את קנאתו וקרא את הקריאה לאלהי האמת, והעם פוסח על שתי הסעיפים, ולא ידעו אם ה' ממעל הוא אלהים באמת, או אך הבעל הוא המנהיג. ויאמר התשבי: אם כה הדבר ואמרתם, גם זה הוא אלהים ועבדנו לו, יתנו לנו מעֵדר המלך שנַים פרים, ויבחרו להם כוהני הבעל ויודעי־דרכיו את הפר האחד ויעקדו אותו ויקריבוהו על מזבחו ואש לא ישימו; ואני, נביא אלהי, אעשה את הפר השני כמוהם ונתתיו על העצים על מזבח ה' ההרוס, ואש לא אשים עליו. ויקראו הכוהנים בשם הבעל ואני אקרא בשם ה'. והיה האלהים אשר יענה באש ויאכל את הקרבן הנקרב כליל, הוא האלהים האמיתי, ולו נכרות ברית, לעבוד אותו, כולנו כאיש אחד. ויען כל העם ויאמרו: טוב הדבר אשר דיבר אליהו.
ויאָספו הכוהנים ובני־העם וכל נשיאי־המטות ושרי־איזבל ויעמידו ברחובות קריה שנַים פרים תאומים, שנולדו מאם אחת וגוּדלו על אבוס אחד כל הימים. אמיצי־כוח היו הפרים, עורם אדמדם, והקרנים מבריקות, כקרני הפר שהקריב אדם הראשון על המזבח. ויטילו על הפרים האחים גורלות, “גורל אחד לשמים ואחד לשם הבעל”; והפר שעלה בגורל אליהו נמשך תיכף ברצון אחריו ויכשכש בזנבו, רק הפר השני, שעלה לבעל, עומד בלי לזוז ממקומו. לשוא אזרו כוח ארבע מאות כוהני־הבעל ואחיהם כוהני האשרה להניע אותו; הוא עומד נעוץ כבמטילי ברזל שקועים בתהום ומביט בזעם. ניגש אליהו אל אותו פר ויאמר לו: הלא הגורל עלה ולמה תמאן ללכת עם הכוהנים האלה? פתח הפר את פיו וידבר את אליהו לעיני כל העם ויאמר: אליהו, אליהו, אני וחברי מרחם אחד יצאנו, במרעה אחד גדלנו ומאבוס אחד אכלנו, חלק כחלק היתה נחלת חיינו כל הימים, אני לא הוספתי עליו והוא לא גרע ממני; והנה היום עלה אחי בחלקו של מקום ושמו של אלהים הגדול יתקדש על ידו, ואני עליתי אך בחלקו של הבעל ואכעיס את בוראי. ויבהל העם בדבּר הפר כדברים האלה. התקרב שוב אליהו אליו ויאמר: פר, פר, אמנם כנים דבריך, בכל־זאת אל תירא ולך עם מושכיך ואל ימצאו משרתים הללו לי עלילה, כי לא נעשה את אשר אמרתי; ואני מבטיחך, כשם ששמו של בורא עולם יתקדש על־ידי אחיך ההולך עמדי, כן גם יתקדש על ידך, כי אלה שלא יענו אותך באש ולא יאכלו את בשרך, הלא על פניהם יכזבו. אמר הפר אל אליהו: כזאת וכזאת תדבר אלי, חי אלהים, שעשה אותי ואת אחי ואת כל הניצבים בזה, שאיני זז מכאן עד שתמסרני אתה בעצמך בידם, אך מידך אבוא אליהם. מיד אחזו אליהו בקרניו וימסרו בידי כוהני־הבעל וכוהני־האשרה גם יחד. וינהום השור ותרעש האדמה לקולו.
ג: אֱלִישָׁע
ואלישע בן שפט היה חורש אדמתו, וירא את אליהו, איש־האלהים, עובר לדרכו, ויעזוב את הבּקר וידבק בו ולא הניחהו עוד וישרתהו. ויהי בהעלות ה' את אליהו בסערה השמים ותנח רוח אליהו על אלישע. ויתלקטו אליו כל בני־הנביאים ויהי להם לראש וישב ביריחו עיר־התמרים.
ויבואו אנשי־העיר אל אלישע ויאמרו אליו: הנה מושב העיר טוב, כאשר תחזינה עיניך, אבל המים רעים ומרים הם וכל איש אשר ישתה מהם ימות. ויאמר להם: התיצבו וראו את ישועת ה‘, ויאמר: קחו לי צלוחית חדשה ושימו בה מלח, ויביאו לו צלוחית מלח; ויגש וישלך את המלח במוצא המים ויאמר: כה אמר ה’, ריפאתי למים האלה, לא יהיה משם עוד מות ומשַכּלת, שתו וחיו. וירפאו המים ויהיו משיבים נפש, ויהיו כמי מרה במדבר, שנמתקו בהשליך בם משה עֵץ. וידעו כל העם, כי גם אלישע איש־אלהים הוא ושה' יפליא על ידו לעשות. בני־אדם ממתיקים את המר במתוק, והאלהים ריפּא את המר במר. מי כמוך באלים!
ד: גֵּחֲזִי
ונעמן, שר צבא מלך ארם, היה איש גדול לפני אדוניו, והוא גיבור־חיל ונשוא־פנים, וילָקה בצרעת וירחץ באמנה ובפרפר, נהרות דמשק, ולא נרפא, ויצר למלך מאד עליו, וישמע הדבר, כי יש נביא בשומרון, רופא־חולים ומפליא לעשות, וישלח אותו מלך ארם עם ספר אל מלך ישראל לאמור: כבוא הספר הזה אליך על יד עבדי נעמן וציוית על הנביא אשר ישרתך לאספו מצרעתו. ויהי כבואו וישלחהו המלך אל אלישע. ויצו עליו אלישע לרחוץ שבע פעמים בירדן, וירד ויטבּול וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר. וישב אל איש־אלהים ויאמר: הנה ידעתי, כי אין אלהים בכל הארץ כאלהי ישראל; ועתה קח נא ברכה מאת עבדך. וימאן אלישע לקחת מאתו, לבל יאמר, כי בשכר הוא עושה מעשהו, ויפּרד מאתו נעמן בשלום.
ולאלישע משרת, ושמו גחזי, והוא איש אוהב כסף, ויצר לו על אדוניו, כי לא לקח מאת נעמן מאומה, וירץ אחריו ויקח מאתו ככרים כסף ושתי חליפות בגדים. ויוָדע הדבר לאלישע ויקללו, כי תבוא עליו צרעת נעמן וידחפהו בשתי ידים.
וירא ה' ולא הוטב בעיניו. “ועל אותו דבר חלה אלישע”.
ה: שָׁלוֹם בֶּן תִּקְוָה
ויהי איש בימי ממלכת ישראל, ושמו שלום בן תקוה, והוא איש מראשי ירושלים ושועיה. והוא היה עושה צדקות והרבה חסד, מפּתו נתן לדל, ואת עניים הלביש, וביותר דאג למים לעוברים ושבים, כדי שלא יאמר אדם, לא אמצא מים די ספוקי. מלבד בארות המים אשר חפר, היה לוקח יום יום חֵמֶת־מים על שכמו, והיה יושב בשער העיר; וכשראה אדם בא מן הדרך, היה משקה אותו ומשיב נפשו, וגם לגמליו השקה. לא היה איש טוב חונן לאדם ולכל בריה יותר ממנו. אף אשתו כשרה היתה ורבה בנשים, הלא היא חוּלדה הנביאה, שהיו באים אליה לשאול בדבר אלהים.
ויהי היום ויחלה שלום את חליו, אשר ימות בו, וימת. ויבואו רבים מישראל לספוד לשלום ולבכותו ולגמול עמו את החסד האחרון. ויהי בנשאם את ארונו, והנה אויב גדול פרץ פתאום מחוץ לשער העיר, ויפחדו מאד, כי לא היה כל כלי־נשק אתם בלוותם את המת, וימהרו ויניחו את ארונו על־יד קבר אלישע הנביא ואיש־המופת.
ותגענה עצמות שלום בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו, ויחי עוד רבות בשנים ויולד שלום את חנמאל. ויוסף לעשות צדקה ולהשקות כל צמא בדרך.
ו: חֶסֶד אוֹיֵב
ומלחמה בין בית־יהודה ובין בית־ישראל כל הימים, ריב אחים. וימת יותם בן עוּזיהו, שכבר בימיו החל ה' לשלוח ביהודה את רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו, וימלוך תחתיו אחז בנו ביהודה. בן עשרים שנה היה במלכו, ויעש הרע בעיני ה‘, ויזבח ויקטר לשעירים תחת כל עץ רענן. גם בגיא בן הינום הקטיר ואת בנו העביר באש למולך כתועבות הגויים וירבה לפשוע. ויתנהו ה’ ביד רצין, ויך בו ובעמו מכה רבה. ואחריו בא מלך ישראל ועמו זכרי גיבור אפרים, שלפניו אין עומד. ויצר עליו, ויתץ חומותיו, ויהרוג כל בחוריו, ויזנב את הנחשלים, וישבּו מבני־יהודה אחיהם שבי רב; וגם שלל רב בזזו מהם ויביאו הכל לשומרון עיר הבירה בתרועת נצחון, ויציגו את השביה ואת הביזה לפני השרים ולפני הקהל. ההמון חוגג, ואלופי ירושלים ובני־יהדדה עומדים יחפים ודלים, ואך כותנתם לבשרם ופניהם חפרו, מר להם!
ויקומו אנשים מראשי בני־אפרים ויאמרו אל אנשי־החיל ואל הקהל: האם את בני יהודה וירושלים אחינו ובשרנו, ולפנים גיבורים כמונו, אתם אומרים לכבוש לעבדים ולשפחות לכם? הלא תאשמו לה' אלהיכם! ועתה שמעונו והשיבו ליהודה את השביה אשר שביתם ולא יהיה חרון אף ה' עליכם. ועמהם נביא בדבר הזה ועודד שמו ויקרא להם: רחמו את אחיכם ואל תקשו את לבכם. ותנח רוח־סליחה על כל העם, ויקומו וילבישו מערומי השבויים וינעילום ויאכילום וישקום ויסוּכום. ויקראו להם דרור וינהלום בחמורים לכל כושל, ויביאום יריחו עיר־התמרים אצל אחיהם הנותרים. ויבכו כולם מרוב שמחה. ולא היה כחזון הזה לחנינה ולחסד בין כל המלחמות ושבית־אויב, אשר קרו עד הימים ההם; ועל זה נאמר: הבן יקיר לי אפרים, כי רחם ירחם.
ז: אַחֲרִית־עָם
ויהי בימי מלוך פקח בן רמליהו בישראל בא תגלת־פלאסר מלך אשור לארץ השבטים ויחל לעשות בה שמות, הוא לקח את עיון ואת אבל בית מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת חצור ואת הגלעד ואת הגלילה, כל ארץ נפתלי. ויגל את העם היושב בו אשורה. גלות הראשונה החלה וגיבורי יוסף ואפרים הלכו שבי ביד צר וניתקו מעל אדמת הברית.
ויקשור הושע בן אלה קשר על פקח ויכהו וימיתהו וימלוך תחתיו בשארית ישראל; ולא ידע לבסס את הריסת העם ויתנהו ה' ביד שלמנאסר מלך אשור. ויעל שומרון ויצר עליה שלוש שנים, וילכוד את העיר הרעננה הזאת ויגל את ישראל אשורה ויושב אותם בחלח ובחבור, נהר גוזן וערי מדי. ולא קמו מקוננים לשבטי־יה, לתאר בשרד את גלות הגוי החזק הזה וגדול־הלב.
ואלה שמות הנשיאים, אשר הוגלו עם הכוהן הגדול עקביה אשורה, הנשארים משבט אפרים ומשבט מנשה, מבני יוסף הצדיק, אשר אהבו ישראל מכל אחיו. מבני־אפרים: יוסף פמור וחרפיף ושלם וזרונד ועוד; מבני מנשה: סרבה וסר ממשפחת המכירי, בן שרד ממשפחת הגלעדי ועוד. אלה נשיאי שבט־יוסף בימים ההם. ואלה גם חידשו מסורת־האבות על אדמת נכר ויטעו רגשי נוחם ואמון בלב שארית השבטים, בישבם בארץ לא ידעו.
מֵעֵבֶר לַגְּבוּל
א: חִירָם
וחירם מלד צור מלך גדול ועצום, ויהי הכסף בארצו כאבנים; וכל בני־עמו משכילים במלאכת־מחשבת ובמעשה־חרש. ויצא שם ארצו בכל הארצות.
ויגבה לב חירם מאד ויאמר להידמות לעליון, ויקח ארבעה עמודי־ברזל חזקים וגבוהים עד לבלי שיעור ויעמידם בים, ויעש עליהם תקרה ממעל, כעין רקיע מעשה־זכוכית, ובו עשה דמות חמה ולבנה וכוכבים. ויבנה עליו רקיע שני, ועליו עוד שלישי, וסילון של מים מפריש בין הרקיע השני לשלישי. ומעל הרקיע השלישי עשה רקיע רביעי; ועל הרביעי הוסיף את הרקיע החמישי. וישם בו אבנים מתגלגלות כעין רעמים. ויעש גם רקיע ששי, ועליו מעשי זיקים; ועל הרקיע העליון השביעי עשה כסא רם ונישא, ואופנים לו וחיות לו וכרובים לו, שם ישב ואמר: “מי ידמה לי ומי ישוה לי”.
ויאמר ה': אתה אמרת, השמים אשים כסאי, ועתה לארץ תרד. וישליכהו מטה, ויבוא מלך עז ויקח מאתו גם כסאו מתחת.
ב: בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ
ומלך מואב היה נוקד ונתן לישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר. ויהי במות אחאב בן עמרי מלך ישראל ויפשע מואב ולא חפץ להיות עוד למס לישראל. ויתחבר יהורם בן אחאב, שישב על כסאו אחריו, עם יהושפט מלך יהודה ועם מלך אדום ויצורו על מואב, ויסתמו כל מעיין טוב, וגם כל עץ טוב הפילו, שלא כתורה. וירא מישע מלך מואב, כי חזקה ממנו המלחמה, וישלח ויקרא לכל חרטוּמיו ויאמר להם: הגידו־נא לי, במה כוחו של ישראל, עם לא עז, להתגבר עלי בכל פעם? ובמה יתרצה לאלהיו? ויענו החרטומים אותו לאמור:
אב זקן היה להם, ושמו אברהם, ולו בן יחיד אשר אהב ושמו יצחק, ולא חשׂך אותו מה' וילך להקריבו על ההר; וישבע לו ה' לזכור את החסד הזה לבניו כל הימים. ויאמר להם המלך:
אתם תראו, כי אגדל לעשות מאברהם אביהם. ויגש לפני אלהים ויאמר: ריבון העולמים! אברהם אוהבך העלה את בנו על המזבח והקריב איל חליפתו; אבל אני אשחוט לפניך את בני כליל, וכל אשר תאמר לעבדך אעשה. ויקח את בנו בכורו אשר ימלוך תחתיו, ויעלהו עולה על החומה לה'. ונעשה רעש בפמליה של מעלה, ו“אותה שעה ירדו ישראל ממדרגה עליונה למדרגה תחתונה”. אמרו: לולי זכות צדיקי הדור, אז היו בני־ישראל נופלים כולם. ויהי קצף על ישראל ויסעו מעליו.
ג: סַנְחֵרִיב
ויהי בימי חזקיה בן אחז מלך יהודה ויעל סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויחריבן. ויכבוש מחוזות רבים ויצר על ירושלים עם מחנה רב וגדול. אורך מחנהו היה ארבע מאות פרסה, רוחב צוארי־סוסיו ארבעים פרסה, מספר כל מחנהו מאתים וששים ריבוא. וישלח מלאכים וינאצו את מלך יהודה ואת אלהי ירושלים. וירא ה' ויתאנף וישלח מלאכו בלילה, ויך במחנהו מאה ושמונים וחמישה אלף וכל גיבור חיל ונגיד נכחדו; וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים, כי היתה בהם יד ה' כבליל מכת בכורות במצרים.
וישב סנחריב בבושת־פנים לארצו, ולא קם בו עוד רוח. ויהי בשובו וימצא קרש אחד מקרשי התיבה, אשר עשה נח בימי המבול, ויאמר: הנה בידי שארית, מאשר הציל אבי־כל את העמים מכליון נצח; אביא את זה בית־מקדשי, ואעש ממנו תבנית, ולפניו אשתחוה; והיה אם יהיה האלהים הזה עמדי, ואשוב לכבוש את אויבי כמקדם, והקרבתי לפניו את שני בנַי ביום אחד והעליתי אותם עולות. ויספר אחד משועריו לבניו את נדרו. הוא בא בית אלהיו להשתחוות, והקרש בידו, ויקומו אלה ויכוהו; וימת בידי יוצאי חלציו ותישבר ממלכתו לרסיסים.
ד: רַעַה תַּחַת טוֹבָה
ולסנחריב מלך אשור היה סופר ומזכיר, ושמו אחיקר, ויהיו לו נכסים רבים ועושר רב, אבל בן לא היה לו, להורישו את עשרו אחריו, אם גם ששים נשים היו לו. ויבן מזבח־קטורת גדול וידור נדר לאלהיו, כי אם יחוננו בבן, אשר יבוא אחריו, יפזר רוב הונו לכוהנים ולבמות; וישמע קול מדבר אליו: בן לא יהיה לך, אך הנה בן נולד לאחותך, ואותו קח לך לבן וגידלתו וקראת את שמו נדן. ויעש אחיקר כן, ויקח אליו את בן־אחותו מערש אמו ויתנהו לשמונה אומנות, וישכיבהו על גז־כבשים ויאכיל אותו דבש וחלב. ויהי בגדלו וילבישהו בגדי שש וארגמן, וישכור לו עבדים לשרתהו תמיד ויחנך אותו כבן־מלכים בכל חכמה ודעת. ויהי כאשר שאלוֹ המלך לאמור: מי זה יהיה לי למזכיר וסופר, בעת תשכב עם אבותיך? כי כבר זקן האיש אחיקר, ענה הוא ויאמר: יחי המלך, הן בן־אחותי אשר אתי ושמו נדן, והוא ימלא את מקומי, כי בחנתי את לבבו ואדע את דרכיו. ונדן כיחש לו, ובאמת לא הלך בדרכיו; ויהי בראותו, כי כבר נס ליחו של אומנו ודודו, ויחל להתנהג בגאוה את העבדים והשפחות, ויכעס על כל דבר קל שעבר עליו; וגם פיזר הרבה ממון ללא צורך, ותתמכר נפשו לתענוגים עם מרעים רעים. ויוכיחהו אחיקר על פניו וידבר אתו קשות. ויחר לנדן הדבר, ויאמר להינקם בדודו בדברי עלילת־חרש, ויך אותו בלשון, כי נתן ידו את בוגדי המלך ומבקש למכור את כל הארץ לאויב. ויקצוף המלך על אחיקר ויגזור מיתה על עבדו הנאמן. אבל לבסוף נתגלה עוון בן־אחותו: אחיקר הצדיק נחלץ מן המיצר, ונדן ירד בעוונו ביגון שאולה.
נָבִיא וָעָם
א: יוֹנָה
ויהי בברוח יונה בן אמיתי מלפני ה' באניה, וימאן ללכת אל נינוה העיר הגדולה, להגיד לבני־המקום פשעם. ויקם נחשול בים ויסער בזעמו. ואת יונה אנשים מכל שבעים לשון, ויחתרו כולם להשיב את האניה אל היבשה ולא יכלו, ויקראו לאלהים אשר הובילו אתם ולא ענו אותם.—ויפילו גורלות בשל מי הרעה, ויפול הגורל על יונה ויודה ויאמר: בשלי הסער, שׂאוני והטילוני אל הים וישתוק. ויעשו האנשים כן ויעמוד הים מזעפו.
ויהי בנפול יונה המימה. וימן ה' דג גדול ויבוא ויבלע אותו, ושם לו במעיו בית, שממונה היה לכך מששת ימי בראשית; ומרגלית אחת תלויה במעים, והיא היתה מאירה ליונה כשמש בצהרים, והיה רואה כל מה שבים וכל מה שבתהומות. אור זרוּע לצדיק! ויראהו הדג ים־סוף, שעברו ישראל בתוכו; הראהו עמודי ארץ ומכוניה, הראהו אבן־שתיה הקבועה בתהומות תחת היכל ה‘. ויאמר לו הדג ליונה: הרי אתה עומד עתה תחת היכל המלך, התפלל לו והרי אתה נענה. ויחל יונה את ה’ ממעי הדגה ויאמר: ה' ממית ומחַיה, החיני והוציאני לאויר העולם ונדרי אשלם. ויאמר ה' לדג: שלח את עבדי חפשי ופלטהו מבטנך. ויפתח הדג את פיו ויקיא את הנביא אל היבשה. ראו המלחים את כל האותות והמופתים, אשר עשה ה' ליונה, עמדו והשליכו את אלהיהם בים, חזרו ליפו, עלו לירושלים ויזבחו זבח לאלהי ישראל.
ב: הַשָּׁבִים
אנשי נינוה היו כותבים כתבי עמל, גוזלים ומרבים חמס ונתעבים הם בכל מיני תיעוב; לא היה רֶשע בעולם, שלא עשו ולא נגואלו בו; וירבו סרה בה', המה ומלכם, המה וחוריהם, ולא ידעו נוחם.
וישלח להם אלהים צבאות את יונה בן אמיתי, לדבר תוכחה באזניהם וליסרם בפיו על חטאותיהם ורוע מעלליהם. ונינוה עיר גדולה ורבּה, מהלך ארבעים יום ארכה ורחבה. והיו בה שנים־עשר שוָקים, ובכל שוק ושוק היו שנים־עשר אלף בני־אדם עוסקים בסחר־הארץ ובכל פרי מעשי העמים. שוב היו בכל שוק ושוק שנים־עשר רחובות, בכל רחוב ורחוב שנים־עשר מבואות, בכל מבוא שנים־עשר חצרות, בכל חצר שנים־עשר בתים, ובכל בית ישבו שנים־עשר גיבורים, ולכל אחד מהם שנים־עשר בנים. והיה יונה מכריז בכל שוק ושוק וקורא בקול גדול: שובו, שובו אל ה' אלהי השמים והארץ, כי אם לא תעשו כדבר הזה, ובעוד ארבעים יום נינוה נהפכת כסדום ועמורה בימי אברהם העברי. ונעשה נס ונשמע קולו בכל שוק ושוק, בכל רחוב ורחוב, בכל בית ובית ובכל חדר וחדר. ויאמר העם: אלהי־אמת קורא לנו על־ידי נביאו, נלכה ונשובה וניטיב מעשינו, כל עוד לא ישפוך חמתו עלינו. גם אסנפר מלך נינוה התעורר לקריאה זו, עמד מכסאו, הסיר הכתר מעל ראשו והניח אפר מקלה על מצחו ונתפלש באפר. צום וימי־תענית לכל בני־העם למגדול ועד קטן! והתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה וישובו מדרכם. בנו לבנים של גזל בפלטין המלך, סתרו הפלטין והחזירו הלבנים לבעליהם. פישפש כל אדם וכל נפש במעשיו. וכי גדלה צרת הרוח “הגביהו יונקי־שדים כלפי מעלה” ואמרו לפני אל הרוחות בבכי ובתחנונים: עשה למען אלה שלא חטאו.
כיון שראה אלהים באנשי נינוה כי שבו אליו, נח מכעסו, ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות להם, עמד מכסא־דין וישב על כסא־רחמים ונתרצה ואמר: סלחתי! ונתמלא כל העולם סליחה ומחילה ויבוא מנוח לבריאה. – –
מימי בית ראשון: ירידה וחורבן
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הַחֲטָאִים
א: עֲבוֹדַת המֹּלֶךְ
במגרשי ירושלים מעמידים על-יד מקדש האל מזבחות לבעל, בונים במות, נוטעים אשרות ועובדים לכל צבא השמים, אשר אמר אלהים: לא תשתחוה להם. מרבים גם החוזים והסגנים להקטיר ולהקריב למולך, אֵל האש, שלו מזבח גדול בתופת ירושלים, אשר מימין להר המשחית, הוא גיא בן הינום.
והמולך הוא עגל נחושת קלל, כמראה העגל אשר אותו עבדו בני-ישראל, בראותם כי בושש משה לרדת מן ההר, ושאותו קראו גם שבטי-ישראל בשם אלהי-ישראל, המוציאם מארץ מצרים.
ופסל העגל עומד על שתי רגליו האחרונות, ושתי רגליו ממעל הוא פושט כידים לפניו, שבע קרנים חלולות יוצאות ממצחו, וגופו הוא כולו חלול. מתחתיתו מסיקים אותו תמיד בעצים, וענן העשן עולה דרך הקרנים למעלה.
ושבעה מזבחות מסביבו, כּוהן כּוהן למזבח, וכולם לבושים אפוד של ארגמן אדום, שריון של זהב נוצץ על ראשיהם. ובאו המקריבים מכל עֵבר; וכל אחד ואחד לפי קרבנו הוא נכנס:
מקריבי העוף יעלו את קרבנם על המזבח הראשון; מביאי הצאן מקריבים על המזבח השני; הכבשים מביאים על המזבח השלישי; העגלים באים על הרביעי; הפרים על החמישי, ומנדבי השוָרים משתמשים במזבח הששי. ומי אשר הביא את בנו קודש לעגל, היו מעמידין אותו לפני המזבח השביעי, ובאים פרחי-כהונה ומגלחין את הנער, ומשליכין את שערו אל האח, רוחצים ומטהרים אותו ומלבישים אותו כתונת-בד. ובאים קרובי הנער ומרימים אותו בידיהם ונושקים אותו ומוסרים אותו בידי אמו; אמו נושקת אותו על פיו ונותנת אותו לאב; והאב נושקו ונותנו שוב לכּוהן הגדול. והתחילו התופים והמצלתים להקיש ולצלצל, והאש בפסל העגל בוערת, עד שידי המולך אדומות. והרים הכוהן את הנער תנופה לאליל והניחו על ידיו הבוערות של העגל. ונותנים הלויים בשיר קולם. המצלתים רועשים והומים, התופים מרעימים; וכל העם העומדים מסביב קוראים בקול: יערב לך! יערב לך! יבוסם לך!
וירא אלהי ישראל בכעס את קרבנם ויאמר: לא אוסיף עוד שאת לעם הזה.
ב: דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה
ועתליה, אם אחזיהו, ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה ותאמר לעקור כל ניר לבית-דויד. ותקח בימי הדמים האלה יהושבע בת המלך יורם, אחות אחזיהו, את הנער יואש בן אחזיהו ותגנוב אותו מתוך בני המלך המוּמתים ותסתר אותו ואת מינקתו בית ה' שש שנים, ועתליה מולכת על הארץ.
ויקם יהוידע הכוהן ויקשור קשר עם שרי המאות לכרי ולרצים וימיתו את עתליה בחרב בית-המלך; ויוציא את בן-המלך ממחבואו ויתן עליו את הנזר ואת העדות וימליכו אותו וימשחהו, ויכו כף ויקראו: יחי המלך!
ביום הזה כרת גם יהוידע ברית בין ה' ובין המלך ובין העם, להיות לעם לה' ולשמור את חוקי תורתו ולפקוד אך את ביתו. וישב יואש על כסא המלכים, והעיר שקטה מחמס.
ויחדש יהוידע את דברי הברית; ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלהים על ישראל במדבר. ויעש העם כן ותהי המשאת רבה, ויעמידו את בית-האלהים על מתכּוּנתו; ויהיו מעלים עולות בבית ה' תמיד כל ימי יהוידע. ויהי במות יהוידע מחַדש דברי הברית, קמו השרים והחורים ועמם כל בני-העם לעזוב משכן האלהים והכרובים. וילכו ויעבדו את האשרים ואת העצבים. ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע ויעמוד מעל לעם ויקרא: כה אמר אֵל-הברית, למה אתם עוזבים את תורתו ואת ביתו ואתם הולכים להשתחוות לאלילים, שלא יגינו עליכם. כה עמד והוכיחם יום ויום, ויהי להם למזכיר חטא. ויראו השרים, כי אינו שומע להם לחדול מדבריו לחלל את קדשם, ויקומו נגדו וירגמוהו אבן במצוַת המלך בחצר בית ה‘. הוא מת ומוציא את נשמתו ויקרא בקול גדול: ירא ה’ וידרוש את דמי מידכם!
והיה דם הנביא על רצפת העזרה רותח ותוסס כל הימים מבלי מנוח, ויהי לחטאת עם יהודה עד ימי נבוזראדן.
ג: מוֹת נָבִיא אַחֵר
וימלוך חזקיה בן אחז ביהודה ויחזק את בדק הבית ובדקי בית-ישראל. ויעמד ה' לימינו את החוזה ישעיהו בן אמוץ, ויטף רמות לכל השבטים והמשפחות, ויזכך את לבם ויאמץ את כוחם וינצחו גם את אשור, שאסף את כל ממלכות הארץ כאסוף ביצים עזובות. ולא היה כנצחון הזה מיום היות ישראל לגוי.
ויחלה חזקיה ויאָסף אל אבותיו וימלוך מנשה בנו תחתיו, ושם אמו חפצי בה. ויסר מנשה מדרך אביו וירבה לעשות הרע בעיני ה', וגם דם נקי שפך, ותימלא ירושלים חטא ועוון מפה לפה. ויקם נגדו ישעיהו הנביא, ויוכיח אותו ואת עבדיו קשה; וידבר אתו משפטים בשער, ויאמרו יועצי המלך הרעים:
אין שוֹוה למלך להניחו בחיים; ואם יוסיף דבּר ויוכח אותנו על מעשינו, יקשור העם נגדנו קשר וברעה אנו. ויבקש מנשה תואנה להמיתו, וימצא עלילה עליו וישפטהו. ראה ישעיה שלא ימלט מידו, נקב את שם-המפורש ונבלע בארז. ויגידו למנשה; וישלח עבדים ויצו לנסר את הארז במגירה. ויהי בהגיע המַשׂור לפיו של החוזה ותצא נפשו וימת.
ולא אבה ה' סלוח, וישפוך חמתו על עמו.
מֵהַחֻרְבָּן
א: נְּבוּכַדְנֶצַּר
עלה אריה מסבכו ומשחית גויים נסע יצא ממקומו, לשים ארץ יהודה לשַמה. נבוּכדנצר מלך בבל היה; וגם הוא רוכב על ארי, תּנין קשור בראשו לאימה ולפחד, וַתפּוֹל חיתתו על כל הגויים ועל כל הלשונות. גם חית השדה ניתּן לו לעבדו; ובכל ימי מלכותו “לא נמצא שחוק בפי כל בריה”. מי יעמוד נגד מלך עריץ זה, שהיה שבט אף ה'!
ויעל על ירושלים עיר-האלהים ועתה דמים מלאה בחטאת כוהניה ומלכיה. ויהי לו יהויקים, נצר מבית-דויד, עבד שלוש שנים, וישב וימרוד בו בנבוּכדנצר, ולא ידע כי צפוי הוא ועמו לידי כליון. לשוא ניבאו הנביאים, לחינם דיברו חוזי-יה קשות, אין שומע להם ביהודה, אין זוכר בין שארית השבטים את דברי הברית.
ובאו גדודי כשדים וגדודי ארם וגדודי מואב וגדודי בני-עמון ויבואו ביהודה להאבידה, כדבר ה' אשר דיבּר להשחית בחמתו כל אלה. אז “נחתם גזר דינם של ישראל”, נחתם בטבעת מלכו של עולם.
ב: אַחֲרִית מְלָכִים
וימת יהויקים בחרב נבוכדנצר ויקבר קבורת חמור, כדבר החוזה; וגולגלתו עוד “חזרה וביצבצה” דורות רבים. וימלוך יהויכין תחתיו, וצל המות מרחף בכל חוצות ירושלים; ויעש גם יהויכין הרע בעיני ה‘, ולא ראה בלהות אלהים באות. ויגל נבוכדנצר אותו מבית מלכותו בבלה, ואת אֵם המלך ואת נשי המלך ואת כל אילי הארץ; וימלך בירושלים השפלה את מַתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיה. וימרוד גם הוא במלך בבל כאחיו ובני-אביו; ומיד ה’ היתה זאת למַהר להביא את הרעה על עם ירושלים ועל יהודה, אשר זנחו את דרכיו וילכו אחרי העצבים. ויעל נבוכדבצר על מחלל-השבועה ויתפשו חי, אותו ואת בניו; וידבר אתו משפט. ויאמר צדקיהו: אמנם חטאתי. אבל הרגני-נא ראשונה ואַל אראה במות בנַי; ובניו אומרים: הרוג אותנו תחילה ולא נראה בדם אבינו. ויצו נבוכדנצר לשחוט את הבנים בפני אביהם; ואחר זה עיור את עיני צדקיהו ויאסרהו בנחושתים ויביאהו בבלה.
ג: הַנְּפוֹצִים
ויקם מלך אחד בין מלכי פרס, הוא נבוכדנצר הגדול, ויכבוש את כל העולם ויעש את כל יושבי הארץ לו לעבדים. הוא הסיר את הממלכה גם מכל מלכי כנען ויצר עליהם מכל עבר. ויוָעצו עם מלך ירושלים ויבואו בברית יחד לקבל עליהם את עול נבוכדנצר, למען לא יכחידם. ויעשו כן. שתים-עשרה שנה עבדו את נבוכדנצר ובשלוש-עשרה שנה מרדו בו. ויחר אף נבוכדנצר עליהם, ויקם בשנת ארבע-עשרה ויעל בחיל גדול על כנען ויפוצץ את שארית הממלכות. ויעל על ירושלים וילכוד את העיר ויפּל בה חללים חללים. ויתפוש גם את המלך ויעוור את עיניו ויביאהו בית-שאן; וישרוף נבוכדנצר את כל בתי-המלכות ובתי-העבודה והמקדשים, אשר בנה שלמה בן דויד, ויעש את העיר תל עולם.
ועל הנשארים יושבי הארץ הכביד המלך הכובש את עולו:
הביא רבים מיושבי ארץ פרס ויושיבם בארץ הזאת במקום מושב בני-ישראל; ואת בני-השבטים הוליך גולה ויפזרם בכל קצוי ארץ “מן המזרח ועד המערב”. וכה נתקיימו דברי התוכחה שבתורה: והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ.
ד: אֲבוּקָה בֶּן גַּבְיָתִי
ויהי בעת עלה מלך בבל, שבט אף ה‘, הוא וכל חילו, וַיחַן על ירושלים ויצר עליה, ויתאזר אבוקה בן גבייתי, והוא איש גיבור-חיל, וידיו כמטילי ברזל, ויעל על החומה, ויעמוד אחד נגד רבבה. וכשהמטירו הכשדים באבנים לנתוץ החומה, היה מקבלן בידיו וברגליו ומשליכן על בני-החיל ומפוצץ את ראשם. בכל יום ויום היו שוחטים לו פר, והוא אוכל ושׂבֵעַ, עולה לראש החומה לעמוד נגד האויב העצום. וכשגרם העוון, נשבה בו הרוח, ונפל מעל החומה, ותיבּקע כרסו וימת. וירא העם, כי מת גיבורם, ויפג לבם ולא יספו עוד עמוד. ויתצו הכשדים חומות ירושלים ויבואו בעיר ויעשו בה טבח רב. ראה ה’ והביטה!
ה: בָּרָעָב וּבָאֵשׁ
ותבוא העיר ירושלים במצור; ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ. בנות ציון המעוּנגות, שלא יצאו מפתח ביתן, היו סובבות בשוָקים לבקש אוכל ולא מצאו. קשה היתה מכת הרעב, והמבקשות היו אוחזות זו בזו מכשלון-כּוח, ואין מזון ואין מחיה, גם אם תחפשו במטמונים. מפני חולשת הרעב “היו מגפפות את העמודים ומתות בראש כל חוצות”. אין מנוס ואין מפלט. העיר הזוללה גָועה ברעב.
ומלאכי זעם מענישים בשצף קצף את ההולכים תּוהו באשמת נביאי-השקר וכוהני-האליל, נותנים רגליהם על חומות העיר ופורצים אותן, קיר נופל אחרי קיר ואבן תינתק מאבן. ויבואו השונאים והאויבים ויקבעו בימה שלהם בהר הבית. עם נוגש דן להרג ולשרפה את עם-ברית ומחללי-הברית; והמלאכים המנתצים לוקחים לפידי-אש בידיהם לשרוף את היכל ה'. ויעל הלהב ויאדם את כל שמי ירושלים.
וכשראו הכוהנים והלויים מן השרידים, שידם לא היתה במעל, כי בית ה' היה למאכולת, קפצו כולם עם כינוריהם וחצוצרותיהם לתוך האש וישׂרפו. ובתולות המקדש, שהיו אורגות בפרוכת ובכל בגדי הכוהנים, קפצו אחריהם, כדי שלא תפּולנה בידי האויבים. גופות שרופים ונשמות פורחות באויר. לא היו כקרבנות האלה גם בימי עמוד המזבח על תלו. ואין מרחם ואין עונה בגווע עם.
אומרים: שמונים אלף פרחי כהונה קפצו להם ל“תוך קלתותים של בית המקדש”; ומכולם לא נשתייר אלא יהושע בן יהוצדק הכוהן הגדול, ועליו נאמר: הלא זה אוד מוצל מאש…
ו: בָּנַי יְצָאוּנִי
ויהי בהישרף בית-מקדש האל, ונהרגו בניו, וספו ותמו כוהניו וידידיו, ישב הקדוש-ברוך-הוא, בּוכה וקונן במר נפשו לאמור: בני יצאוני ואינם; אוי לי על ביתי, על אהלי, אוי לי על מחמדי, אייכם, אייכם, בנַי הנחמדים? אייכם, כוהני ולויי? אייכם, אהובי, אשר טיפחתי וריבּיתי ואשא אתכם עד כה על כנפי נשרים? אייכם, אדירי? – דומה היה האלהים, כביכול, לאדם שהיה לו בן אהוב ומת אחרי חופתו ואין לו מנחם.
ויקומו האבות מקבריהם, כי גדול הכאב. בא אברהם העברי, אפר על ראשו, שק על מתניו, והוא בוכה וצועק וממרט את זקנו ותולש את שערו. בא יצחק, בא יעקב, שניהם קרועי בגדים, מקוננים וסופדים לשבר בניהם. גם רחל מבכה על בניה, קולה ברמה נשמע.
ויעמוד החוזה המקונן על שפת הירדן ויקרא: בן-עמרם, בן-עמרם, עמוד וראה צאנך העלובים בידי חיתו טרף! וייקץ וירא את העיר שרופה ואת הארץ שמוטה ויקרע מעליו בגדי הכבוד, שהלבישהו הקדוש-ברוך-הוא, ויקלל את צבא השמים, למה מאירים הם עוד. ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד!
עוֹד מֵהַחֻרְבָּן
א: אֵם הַשִּׁבְעָה
הלך המקונן תפוש ביגונו, הלוך ותועה, וישמע קול קינים והי. וישא עיניו וירא והנה אשה אחת יושבת בראש הר, לבושה שחורים ועטופה שחורים, שערותיה סתורות והיא מקוננת וקוראת: מי ינחמני בעניי? מי ינחמני בעניי? ויקרב אליה החוזה ויאמר: מי את, בוכיה, אם מבנות האדם את, הגידי לי מה קרך; ואם ממלכות הרוחות את, הסתלקי מלפני. ותען האשה העצובה ותאמר: אלמנה אני, אם לשבעה בנים הייתי, ויהי היום ויצא אביהם למדינת-הים ולא שב. עודני בוכה על פרידתו, והנה בא המגיד ויאמר: נפל הבית על שבעה בניך ונהרגו כולם. כה באתני צרה על צרה ויגון על יגון, איך לא אבכה? ואיך לא אילל? פנה ירמיה ויאמר אליה:
האִם טובה אַת מאֵם ציון, שנכשלו כל בניה ו“היא עשויה מרעה לחיות השדה”. ותקם המקוננת ותקרא: אני אמך ציון, אני אֵם השבעה.
ב: פַּחַד פִּתְאֹם
ויהי בהגיע קצה של ירושלים. וזכותו של ירמיהו מגינה על העיר ולא יכול מלאך המשחית לנגוע בה, אמר ה‘: למה יעצור זה את משפטי? ויהיו דבריו אל הנביא לאמור: קום לך לענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך. ויעזוב החוזה את עיר דויד וילך לבית אביו. ויהי בשובו משם, וספר-המקנה כבר נתון בּכלי חרשׂ, ויבוא לצופים וירא עשן בית-המקדש עולה מרחוק. אמר ירמיהו בלבו: שמא עשו בני-עמי תשובה על רוע מעלליהם וחזרו להקריב קרבנות בבית-האלהים לאלהי-ערבות, ועשן זה אך עשן הקטורת הוא. ויאמר: אם כה הדבר אך בשלום אמות. וישא את רגליו וילך הלאה. הוא אך התקרב לירושלים וירא והנה החומות פרוצות ומבית-מקדש האלהים לא נשארו אלא גדרות גדרות של אבנים. ויקרע ירמיהו את שמלותיו והתחיל צוֹוח; פיתיתני ה’ וָאֶפּת, חזקתני ותוכל.
ויפן וילך וירא והנה שבילים מלאים דם, והארץ מרובצת בדם הרוגיה ונראים בה צעדי רגלים של עוללים ויונקים הולכים בשבי; גחן על הארץ ונשקם.
היה ירמיה הולך הלוך ובכה.
ג: יֶרַח אָב
לא נחרב הבית לא בחודש הראשון ולא בחודש השני ולא בשלישי, גם לא ברביעי, אך בחמישי, הוא ירח אב.
ביקש אלהים למַלא גזר-דינו על ביתו ועל עירו בניסן ועמדה זכותו של יצחק. עמד יצחק לפני כסא-המשפט ואמר:
ריבון-העולמים! זכור לעקדה שנעקדתי לפניך על הר-המוריה וניתּן על מזבחך טלה לעולה תחת מזל טלה, העומד ומשמש לפניך בחודש זה. אמר אלהים: אם כן אוציא את דיני באייר. עמדה נגדו זכותו של אברהם, הלא עליו נאמר: ואל הבקר רץ אברהם, ובאייר משמש מזל שור, ובא זה תחת זה. וירא אלהים, כי גם בשני לא יכול להפיק זממו ויאמר להצית את אש עברתו בחודש השלישי, הוא סיון. עמדה זכותו של יעקב, שילדתו אמו עם עשׂיו אחיו תאומים, ובחודש זה משמש גם מזל תאומים. ביקש אלהים הכועס להחריב ביתו בחודש הרביעי, ועמדה נגד רצונו זכותו של משה. בא איש-האלהים, אשר דיבּר עמו פנים אל פנים, ויאמר: ריבון כל עולמים ויוצר הכל! הסרטן הזה, שהוא סמל מזל השמש בזה החודש, אינו חי אלא מן המים וגם אני משוּני מן המים. עמד אלהים מכסאו ואמר:
בארבעה ירחים הללו אמרתי לענוש את בני, ובאו בעלי בריתי אלה ועצרו בפני, אקום ואחריב בית מחללי שמי בחודש החמישי. ואז אין עוד מי שיפייס…
ויעל בחודש החמישי, שמזלו אריה, מלך בבל כאריה מסוּבּכו ויחרב את הבית, שבקרא אריאל, ויכה את ישראל, גם הוא מכוּנה בשם אריאל, על אשר ביטלו דבריו של אריאל.
בַּגּוֹלָה
א: הַשְּׁבוּיִים
והנחשלים ושארית עם-יהודה, שלא מתו מות גיבורים במלחמה, שבו אותם חיל נבוכדנצר ויוליכום בבלה. ידיהם כפותות להם מאחוריהם בשלשלאות של ברזל, ערומים המה כבהמות בלי כל כיסוי ולבוש, ופניהם חמרמרו מעוני. גם לחם יבש לא ינתן להם, גם מים לשתות. בני-יעקב ובני-יצחק עוד פחותים מעבדים! מי שמקים גוי הוא גם יפיל גוי.
ויעברו השבויים המעונים על אדמת בני-ישמעאל דודיהם, ביקשו והתחננו לשריהם והגמונותיהם ויאמרו: הלא אנשים אחים אנו מימי אברהם, רחמו עלינו ותנו לנו מעט אוכל ומשקה, להשיב את נפשנו. ויענו אותם הרמאים האלה: את כל אשר לנו נתן לכם, ויוציאו להם פת מלוח טבול בציר; אכלו הרעבים, וצמאו עוד יותר, ביקשו לשתות, הושיטו להם שוב נאדות ריקים נפוחים; וכי לא מצאו מים, היו נושכים בשיניהם באותם הנאדות ונפלו מתים.
ב: בְּנֵי-בְאֵרִי
ויגל יהודה. הנותר מחרב אויב, הלך בשביה בחמת צר, והאויבים מאיצים בהם ומענים אותם קשה, פשטו בגדיהם מעליהם והלכו ערומים, שלשלאות של ברזל ברגליהם ובידיהם. פּתּם צר ויבש והמים המלוחים משכּלים בהם. ראה נבוכדנצר, כי בכל-זאת בקומה ילכו. מה עשה? ציוה להביא נאדות גדולים ולמלא אותם חול ואבנים, וישימום על כתפם, עד שנכפף גבם. ויצעקו לה', וירדו מלאכי-השרת ויפרקו את המשא הכבד מעליהם.
כשבאו בבלה, יצאו לקראתם בני-בארי ובני מדינות אחרות; ראו את בני-יהודה ערומים ועורם צפד עליהם. מיד הפשיטו בגדיהם מעליהם ויכסו את מערומם וירחמו ויחננו אותם. אף הקדוש-ברוך-הוא הטה לבני-בארי חסד ויזכור להם את הצדקה, אשר עשו את שארית עמו.
ג: הַפֶּלִאי
לירמיהו הנביא, הכוהן מענתות, נולד לזקוניו בן פלאי לשבעה ירחים. ובצאתו מרחם אמו היו לו שינַים כלגדול; וכשפשטה לו אמו את שדיה, אמר לה: אמי, תני לי מים לשתות ולחם לאכול ואל תפרנסיני כקטן, ותתפלא. והוא, הנער, היה כירמיהו, מה ירמיהו יצא בדיבור, אף הוא יצא בדיבור; ומה הוא בנבואה, אף זה בנבואה. אמרה לו אמו: לך ותתחבא, לבל תשלוט בך עין הרע. ותכלכל אותו שנה אחת בחדר לפנים מחדר. ויהי בצאת השנה, בא ואמר לאמו: הוליכיני לבית-המדרש, כי באה העת שאלמוד את התורה. הביאתו למורה אחד, מבני הכוהנים, וילמדו אף האלפא-ביתא; ואחר-כך לימדו את ספר החוקים, ואחר-כך בספר המשלים והחכמות, וישכיל ויהי לאחד מן החכמים הגדולים בימים ההם.
ויחכם הבן הפלאי כשלמה; וידע לחשוב בכל מלאכת-מחשבת ולספור ממפר לכוכבים, וישמעו לקולו כל החיות והעופות, כל הנחשים והעקרבים, וידע לדבּר בלשונם. ותישמע חכמתו בכל קצוי העולם, ויקנא בו נבוכדנצר מלך בבל, וישלח אחריו רצים להביאו לפניו; ולא יכלו לו, כי סבב אותם בחכמתו, עד שלבסוף בא בעצמו לפני המלך, וידבר את מלך בבל רמות, אתו ואת חכמיו וחרטוּמיו, ויתפלאו כולם לחכמת העברי הזה; ועם כל זה לא נשא לעמו בעבורו בעת צרה.
הָרְחוֹקִים
א: בְּנֵי-דָן
ויהי בעת נפרד ישראל מעל יהודה, בימי רחבעם בן שלמה וירבעם בן נבט, ומלחמה היתה בין אחים, שמו כל העם עיניהם בבני-דן, גיבורים ועזי-נפש, כי המה יעצרו בשפך הדמים, ולא אבו להשתתף, ויעזבו את הארץ בישובה וילכו לתור להם מקום-מנוחה חדש. ביקשו לעלות למצרים ולהתישב בתוכה, אמרו להם נשיאיהם, והלא כתוב: ולא תוסיפו לראותם עד עולם; ביקשו להחריב ארץ אדום ועמון ומואב ואמרו להתישב שם; אמרו הנשיאים, הלא מנע אותנו הנביא מעבוֹר בגבולם. ויקומו וילכו לארץ כוש, ושם נחל פישון; וימצאו את הארץ טובה ושמנה, ובה הרבה גנות ופרדסים. ויתישבו בה ויתחזקו על יושבי הארץ וישימום למס עובד. והמה התעשרו ויעשו חיל, פרו ורבו ויהיו גדולים מכל השבטים.
ב: רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת
כשחרב בית-מקדשנו וגלו בחורי ישראל לבבל, קראו הכשדים לבני-משה ולבני-דן ולבני-זבולון ולבני-נפתלי ואמרו להם: שירו לנו משיר ציון, געו הם בבכיה ויכתתו אצבעותיהם בשיניהם וענו ואמרו: האצבעות האלה, שהיו מניעין את הנימין בכינורי בית-המקדש, איך נכה ונפרוט בהן בארץ טמאה? איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר?
ויבוא סער וישׂם מאפל ביביהם ובין אויביהם וישא אותם ואת כל השביה כל הלילה. וה' הלך לפניהם בעמוד ענן לנחותם הדרך. ויבואו ארץ חוילה ויתאחזו שם ויפרו וירבו ויגדל צאנם ובקרם ויחיו חיי עם חפשי; ונהר סובב את כל ארץ חוילה, והוא סוער ומעלה גלים כל ששת ימי השבוע ומשליך אבנים וחול, ולא יוכל כל איש מעבר השני לגשת אליו, וביום השבת הוא נח…
וגיבורים הם האנשים ההם, אחד מהם יכבוש אלף, וגם קול הקטן בהם כקול ענות גבורה של האריה; וכשהם יוצאים למלחמה קוראים הם: לה' הישועה!
כה יושבים בני-השביה באהליהם ומשכנותיהם השלוים בחליפות הדורות.
מימי בית שני
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מימי בית שני
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מימי בית שני: בבל, פרס ויוון
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הוֹלְכִים וְשָבִים
א: הַשְלשָה
ויהי כי החריב נבוכדנצר את ירושלים ויגל את שארית ישראל לארצו, עשה צלם זהב, גבהו ששים אמה ורחבו שש אמות ויקם אותו לאלהים בבקעת דורא. ויתן צו בכל מדינות מלכותו, כי יבואו יושביהן להשתחוות לצלם ולהקריב לו קרבנות. ואשר לא ישמע את דבר המלך ומצוָתו – אחת דתו להשרף באש. והיו אז בחצר־המלך שלושה נערים מבני־הגולה, ושמם חנניה, מישאל ועזריה, וישרתו את המלך; וישם להם שמות בשפת בבל: לחנניה קרא שדרך, למישאל – מישך, ולעזריה – עבד־נגו. ולנערים ההם נתן אלהים מדע והשׂכּל, ויבינו בספר ובחכמה; וגם עבדו את אלהי אבותם, ולא התגאלו בפת־בג המלך.
ויגידו לנבוכדנצר: הנה שלושת עבדיך, שדרך, מישך ועבד־נגו, אינם שומעים למצוַתך ולא ישתחוו לצלמך. ויצו נבוכדנצר ויביאום לפניו ויאמר להם: מדוע אתם עוברים על פקודתי ואמרי־פי? הטרם תדעו, כי בנפשכם הדבר? ויענו אותו לאמור: חלילה לנו לעזוב את אלהי השמים והארץ ולהשתחוות למעשי בשר־ודם. ויקצוף נבוכדנצר עליהם ומראה פניו נהפך למשחית. ויצו להבעיר את אש־הכבשן אשר לו שבע פעמים; ויתן צו לעבדיו לאסור את שלשתם ולהשליך אותם אלך האש הבוערת.
ויאָסף המון רב לראות במחזה; ויאסרו משרתי המלך את חנניה, מישאל ועזריה בעבותים וישליכום לתוך הכבשן. ותצא אש מן הכבשו, ותשרוף את המשרתים האלה, ויורקמי, שר־הברד, ביקש למהר לתוך הכבשן ולצננו. למען ינצלו השלושה; ויען אותו גבריאל המלאך: אתה שר ברד, ומים מכבים אש, להציל את הנערים. אמר לו האלהים לגבריאל: לך רד. וירד ויצילם.
ויראו האנשים, אשר עמדו מסביב, ארבעה אנשים מטיילים באש, שער ראשם לא שוֹרף ושמלותם לא חוֹרכו. ויביטו והנה מראה הרביעי כבן־אלהים. ויפלו על פניהם ויקראו: לך, אֵל העברים, הצדקה ולנו בושת הפנים!
ויצו נבוכדנצר להוציא מיד את השלושה מן הכבשן, ויאמר: ברוך אלהיכם! ויגדלם וינשאם וישא את כסאותיהם מעל כסאות כל שריו הגדולים.
ב: הַצִיץ וְהַצֵלֶם
אומרים, הצלם שהעמיד נבוכדנצר מלך בבל, וציוה כי ישתחוו לו עבדיו ויקראו לו אלהים, כּוח נפלא היה בו, שלא נראה כמוהו בצלמים אחרים, מיום החלו למשול כבני־אדם. הוא היה מדבר… ציץ של הכהן הגדול, שנשדד יחד עם כלי־המקדש ובגדי־כהונה, כי נבקעה זאת העיר ירושלים, ניתן על־ידי חרטומי המלך לתוך פיו,ומזה בא בו הרוח ויחי. ויהי בעת נשמע, בדבר המלך, קול השופר והחליל והנבל והכינור והמנים והעוגב וכל מיני כלי־שיר מסביב לצלם, היה פותח את פיו והיה קורא בקול גדול ואדיר. מצהיל על כל כלי השיר, ונשמע נהמו למרחוק; אנכי ה' אלהיכם! ושמעו כל בני־העם וכל העבדים והשרים את קולו ונפלו על פניהם ויכרעו וישתחו ויאמרו: זה אלהים נשגב ולו גם נעבוד. רק דניאל איש חמוּדות לא יכרע ולא ישתחוה לו. ויאמר המלך אל דניאל: אם אלהים הוא, אגש ואדבר עמו פה אל פה, ויאמר נבוכדנצר: גש. ויגש דניאל. הרכין פיו לפיו של הצלם וידבר אליו חרש ויאמר: ציץ, ציץ, בשר־ודם אני ושלוחו של האלהים אני, הזהר שלא יתחלל בך שם־שמים, וגוזר אני עליך שתבוא אחרי. נשק הנביא את הצלם והוציא את בלעו מפיו. ויהי כי נתרוקן הצלם מהציץ, נאלם דומיה. קול תופים ומצלתיים נשמע מחדש, קול כינור ועוגב, והעם קורא: עננו, אלהינו, עננו! אבל הקורא תמיד בעוז שותק עתה, פיו פתוח ואינו מדבר, נתברר להם לבני־בבל טעותם בו, ויכו עליו בחמתם מכל עבר וישברו אותו לרסיסים.
ג: בְּגֹב אֲרָיוֹת
ודניאל איש חמודות, משנה לדריוש מלך פרס, אשר כבש מדינת בבל הגדולה וישב על כסאה. ויגדלהו המלך מעל כל השרים והפחות, כי רוח־אלהים בו ובכל אשר יפנה יצליח ויביא אך ברכה. ויקנאו בו גדולי הממלכה ויבקשו להפילו למשואות. ובראותם כי כל לשון־דיבה עליו לא תצליח, והמלך לא יתן בו דופי, ויוָעצו, ויסיתו את דריוש, לתת חוק, כי כל אנשי הארץ יתפללו רק לאלהי הארץ, וכל איש אשר יזיד להתפלל לאלהים אחרים, יתנו את בשרו מאכל לאריות. וישמע להם המלך ויכתבו את החוק הזה בספר, ונשלח בכל מדינות המלך לעשות כדת ההיא. ויארבו השרים לדניאל אחר זה וימצאוהו עומד בעליתו, פונה אל עיר ירושלים ומתפלל לאלהי העברים.וירוצו ויגידו למלך את הדבר, ויצר לו על דניאל אהובו וינסה לעמוד לימינו; ויריבו השרים אתו ויאמרו אליו: אם אתה בעצמך לא תשמור על דתי מדי ופרס, תתן מקום לכל עבדיך להפר חוק, ואפסה כל אמונה בארץ. ויאיצו בו למסור בידם את דניאל איש חרמם; ויקחו אותו ויאסרוהו בחבלים וישליכו אותו לבור אריות; והאריות חוקם לאכול עשרה כבשים מידי יום ביום, ולא נתנו להם ביום ההוא מאומה וירעבו, ויהפכו אבן גדולה על הבור, וישובו אל ביתם שמחים וטבי־לב, כי הנה עלתה בידם להכחיד את אויבם.
ויהי ברדת דניאל אל הבור, ויהפוך ה' את לבב האריות ויסבירו לו פנים ויקבלוהו כאשר יקבלו הכלבים את אדונם; ודניאל מהלל את שם אלהיו, והאריות רובצים סביבו ומקשבים לקול רינתו.
וחבקוק הנביא, שנשאר עם שארית יהודה בארץ, בא היום מן השדה, ויכרה כֵרה לקוצרים ויכן להם ארוחה, והנה דבר ה' אליו: לך והבאת את הארוחה שבידך אל דניאל בארץ כשדים אל בור־האריות, אשר הורד שמה. ויאמר חבקוק: אנא, אלהי, מי יוליכני שמה, ורב ממני הדרך. הוא אך כילה לדבר, והנה אחד ממלכי ה' נשא את חבקוק בציצית ראשו ויביאהו מתחת לאדמה אל דניאל. ויאכל דניאל מן הארוחה וישת וייטב לבו, ויתן גם לאריות חלקם. – ויפן חבקוק, והנה הוא עומד בחצרו אצל הקוצרים.
בלילה ההוא נדדה שנת המלך, ויתאבל מאד לגורל דניאל, וישב על כסאו ויחכה עד הבוקר. הבוקר אור, וימהר עם אחדים מסריסיו אל הבור. וישמע את קול דניאל מרנן. ויקרא: העודך חי, בני? ויענהו: אל אלהי אבי החיני. ויצו המלך לגול מיד את האבן ולהוציא את דניאל. ויקָבץ עם רב לראות במראה, איך ניצל האיש הזה מגוב האריות, ויאמרו: גדול אלהי העברים מכל אלהים!
וידין המלך את המלשינים למיתה. ויוסף עוד לדניאל כבוד וגדולה, ויצו להעביר קול בכל ממלכתו, לאמור: אין ככל אלהים כאלהי דניאל, מי בכם מכל עמו ויעל ליהודה ויבן את בית אלהי־ישראל.
וישובו בני־הגולה לארצם ויקימו את מוסד עמם, ויהיו שנית לעם על אדמתו.
ד: זְרֻבָּבֵל
ויהי כי זקן דניאל, ולא היה כוחו אתו עוד לצאת ולבוא לפני המלך ויאמר: בי, אדוני, הנה־נא זקנתי ולא אוכל עוד לנהוג את עניני המלוכה. שלחני־נא לביתי לעבוד את אלהי. ויען אותו המלך: צר לי מאד להפרד ממך,
וידעתי את אשר היית לי כל הימים, אך אעשה כרצונך, אם תמצא איש אשר גם בו רוח־אלהים כמוך ותערוב לי כי גם הוא ישרתני באמונה, וילך דניאל אל אנשי הגולה, וישם עיניו בזרוּבּבל בן שאלתיאל, והוא מזרע המלוכה, מבני שאלתיאל בן יכניה מלך יהודה, ואיש חיל הוא ומלא דעת ותבונה. ויעמידהו לפני המלך ויאמר: הנה לך איש כלבבך ויהיה לך לנאמן וליועץ. ויחבק המלך את דניאל וינשקהו, ויצו לתת לו מתנות רבות וכל חמודות וישלחהו לארצו ברוב כבוד.
ויחלק דניאל את כל אשר לו לאנשי הגולה, והוא שב אל מקומו ויעבוד שם את אלהיו עד יום מותו.
וזרוּבּבל היה איש־חיל ורב־מצליח, כי סמך דניאל ידעו עליו. וימצא חן בעיני המלך וישימהו לנגיד ולראש שומריו תחת דניאל וישאלהו בכל דבר מדינה ודת; ויהי גם הוא לעזר לעמו ולאחד מבוני יסוד המעלה.
ה: אֵש תָמִיד
ויהי כי מת דריוש המדי וימלוך כורש מלך פרס אחריו ויחדש את בנין בית־ישראל, אשר נשבת באשמת צריו, ויעלו כל זקני הגולה ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וישוע וזרובבל בן שאלתיאל שנתן לו המלך חופשה ממשרתו, בראשם, ויקימו חומת ירושלים עיר־הקודש; ויסדרו את ערי המושב וגם בנו היכל לה‘, ויעשו גם מזבח כמשפט; ויערכו עצים על המזבח ויביאו קרבנות לחנוכת המזבח; אבל אש־הקודש לא מצאו, כי הסתיר אותה ירמיה הנביא ושאר ראשי־הכהנים בימי חורבן־הבית על ידי נבוכדנצר. ויתפללו עזרא ונחמיה ויצעקו לה’ ויאמרו: אדון כל הארץ, אתה עוררת את לב מלכי מדי ופרס לבנות את ביתך ולהשיב לארצך עניי עמך; והנה באנו, אנו עבדיך, אל המקום אשר איוית למושב לך ונכין את מזבחך במתכונתו ונערוך עצים, ואין לנו אש־המערכה, אשר בה ענית תמיד לאבותינו.
ושם זקן אחד, שהעיד גם על מקום המזבח, ותבוא אליו רוח ויאמר: בואו ואראכם את המקום, אשר שם נטמנה אש ה‘, וירא להם בור אחד מחוץ למחנה, ועליו אבן גדולה, והיא טוחה בסיד. ויצו לגולל את האבן מעל פי הבור, וימצאו שם מיץ אדום, ויאמר אל הכהנים: רדו אל הבור וקחו מלא חפניכם מן המיץ, ואיש זר, אשר לא מזרע אהרון, לא יגש. ויעשו כדברו וירדו אל הבור, וישאו מן המיץ בחפניהם וישיבו אל ההיכל ויזרקו אותו על המזבח ועל העולה ועל העצים. ויהי בעשותם זאת, ותבער פתאום אש בלהב נורא ואדיר ותלהט את הקרבנות. והאש הקדושה אוכלת ואוכלת, וימלא כבוד ה’ את ההיכל, ולא יכלו הכהנים לעמוד ולשרת מפני הענן.
ותיקד האש על המזבח, ולא כבתה כל ימי עמוד הבית השני על מכונו.
מֵאֲבַדוֹן לִתְחִיָה
א: חֲלוֹם מָרְדְכַי
ויהי בשנה השנית לארתחששתא המלך הגדול, בראשון לחודש אביב. ויחלום מרדכי בן שמעי בן קיש איש ימיני, העומד בשער המלך, חלום. וזה דבר החלום: השמים נתקשרו בעבים והיו קולות וברקים, רעשים ורעמים ותגעש הארץ. והנה שני גורי אריות באים מעבר מזה ומעבר מזה. ויתנפלו איש על רעהו ויקראו למלחמה: ויתאספו חילות שני עמים כבירים לקול נהמות האריות ויעמדו מזה ומזה. והנה ענן וערפל, בהלות ומצוקה ופחד גדול בעולם. ויצעקו מעבר האחד לה', והנה כוכב קטן עולה, והוא הולך ומאיר, ופני השמים היטהרו; הנשפלים התרוממו והגיבורים הושפלו. וייקץ מרדכי משנתו ויתאָו לדעת מהות החלום ופתרונו.
והנה, הדברים אשר ראה, באו אחד אחד כדבר אלהים, כשני אריות נפגשו מרדכי והמן יחד, ויגבר המן לשעה ויוציא דבר מלכות ממלכו להרוג ולהשמיד אל כל היהודים במדינת המלך מנער ועד זקן ביום אחד; והדת נתנה בשושן הבירה, וילבשו כל בני־ישראל שק וצום ובכי ליהודים. ויעל כוכב אסתר ויאר את החשכה, ויהפוך לבב המלך, ותבוא עצת המן עליו ועל עמו; וליהודים היתה אורה!
ב: הָאִגֵרֶת הַנִקְרַעַת
שמונה־עשרה אלף ותשע מאות מאצילי בני־ישראל הלכו להסב על שולחנו של אחשורוש, בעת עשה משתה לכל שריו ועבדיו ולכל בני־העמים החוסים בצלו. ויתגאלו בפת־בג המלך, “אכלו ושתו וקילקלו”, וישכחו את מושיעם, אשר ציוה להם דרכי חיים פשוטים וארחות הצנע לכת. ויבוא השטן, אויב האומה מקדם, והשטין עליה לפני אל־הרוחות ויאמר: אדון עולמים; עד מתי תדבק בעם ישראל ותשמור להם תמיד חסדיך, והם אך מכעיסים אותך כל הימים ואין אמון בהם; אם עליך טוב, צוה נא לאבדם ולהכחיד זכרם, ולא יהיה עוד כעס לפניך. אמר אלהים: ותורתי אשר חקקתי בלוּחותי מה תהיה עליה? השיב השטן ואמר לו: הסתפק בעליונים. באותה שעה שעה השוה אל קנא את דעתו לדעת השטן ואמר: כּנים דבריו, מה לי ולאומה זאת, שבעבורה רבו אנחותי בכל יום, אשביתה מאנוש זכרה, ויקרא בקול גדול: הביאו לי אגרת ואכתוב עליהם כלָיה, מיד הביא השטן גויל ודיו ויכתוב אלהים איגרת כליה ויחתום בחותמו, ותגעש הארץ, שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם.
וירץ אליהו התשבי בבהלה אל אבות־העולם ואל משה בן עמרם וקרא ואמר: שמים וארץ וצבא מרום בוכים במר נפשם על גורל בניכם ולהיכחד ולהישחת, וכל העולם אחזהו חיל כיולדה, ואתם במנוחה ואין אתם קמים ממלונתכם, ולעמוד לימינם ולהוציאם מן המיצר. חזר וקרא באזני משה: אי, רועה נאמן, כמה עמדת בחייך בפרץ להגן על עמך מקצף שדי, והנה באו שבטיך עד משבר ולא תתפלל לה'? וירא משה, כי איגרת־הכליה נחתמה בטיט ולא בדם, ויאמר: עוד יש תרופה, אבל צריך צירוף בני־החיים עמנו; ויצו את אליהו על מרדכי היהודי, כי יקבץ את כל היהודים לתפילה ולתחנונים.
מיד ירד אליהו והודיע למרדכי, כי כבר הסכים בית־דין של מעלה לפתוח פתח של תשובה. ויגזור מרדכי תענית על הציבור. ועינו כל העם את נפשם מאיש ועד אשה, למגדול ועד קטן.
באו אמותיהם של התינוקות והביאו להם לחם ומים ואמרו להם: בנינו, אכלו ושתו קודם שתמותו. והם היו מניחים ידיהם על ספריהם והם נשבעים ואומרים: בחיי מרדכי רבנו, לא נאכל ולא נשתה ולא נטעם מאומה, אלא כה נמות עייפים ויגעים, אם ה' אומר לכלותנו. והיה כל אחד גולל ספרו ומחזירו לרבו ואומר: סבורים היינו, שבזכות התורה באנו לעולם, לעבוד אותה ולשמרה, ועכשיו שלא זכינו, טלו ספרינו מידינו ואל יהיו לנו למזכירי־עוון. געה כל העם בבכיה, האמות בוכות כפרות מבחוץ ובניהם בוכים כעגלים מבפנים, ותעל שוועתם למרום. וישמע אל־מרומים קול שועה וישאל את משה בחירו לאמור: מה קול שועת גדיים וטלאים שאני שומע? עמד משה לפניו ואמר: רבון העולמים! לא גדיים ולא טלאים הם, אלא קטני עמך הם. המתענים על צרות העם זה שלושה ימים ושלושה לילות. ולמחר עומדים המה לשחיטה כגדיים וכטלאים, מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש־ברוך־הוא באותו לילה, שבר את החותמת וקרע את האיגרת ויאמר: לא אתן את בני־עמי לטבח. ונהפכה רעת המשטין עליו ודחה ה' את השטן ואת בעל־בריתו המן האגגי.
ג: מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵר
בימי חנניה הכוהן הגדול לעדת השומרונים ובימי שני הנשׂיאים יומקים ויהוצדק היתה אסתר מבני־יהודה אשה למלך אשור, ותשא חן וחסד לפניו מכל הנשים ויאהבה אהבה גדולה ורבה. ולמלך הזה היה גם כן משנה מבני־היהודים ושמו מרדכי, ואסתר גם בת אחיו. ויהי מרדכי חכם בכל טעם, מבין בהליכות המדינה ומכלכל אותה בסדר ובצדק. וירָצו מעשיו למלך, ולא נתן לכל צר לעמוד נגדו, ואסתר ומרדכי גם הם, בהיותם בחצרות המלך, לא שכחו את עמם אשר בכנען ויעשו עמהם חסד רב. ויהיו מיטיבים עם כל בני השבטים.
מִסִּפּוּרֵי אֲלֶכְּסַנְדֶּר
א
ויהי כי נפלה מלכות פרס וימלוך אלכסנדר הגדול, והוא גיבור עריץ וכוח ברזל לו לנגח עמים ומדינות, ויכבוש כל שבטי העמים והלשונות. לא קם שבט לנגדו, וזר הנצחון על ראשו; והוא החיה השלישית, אשר חזה דניאל. ויבוא גם לארץ־יהודה, ויאמר להחריבה ויפיל חיתיתו על כל יושביה. ויהי אֶבל גדול ליהודים וצום ומספד, ויזעקו אל ה'; ואז כיהן בהר האלהים בירושלים שמעון הצדיק, והוא כוהן גדול לאל עליון, וגם משמרת המדינה בידו.
ויתאזר וילבש בגדי־כהונה ונתעטף בגדי־כהונה, לקח עמו מיקירי ירושלים ואבוקות אור בידם וילכו לקראת חיל מלך אלכסנדר לשלום, וילכו כל הלילה; כשעלה עמוד־השחר ראם אלכסנדר מרחוק, וימהר וירד מעל סוסו וידבר לשמעון דברי שלום בהדרת־כבוד. וישתוממו שריו למראה ההוא ויאמרו: לא ראינו כמעשה הזה כל הימים, ויאמרו להם: מלאכי ההולך עמי בחזון לילה במלחמתי, מראהו ודמותו כמראה האיש הזה, ויחל שמעון והזקנים אשר עמו את אלכסנדר כי יסור לעיר קדשם לראותם בביתם, שיתפללו עליו תמיד, ויסר ירושלימה. ויראהו שמעון את תאי הבית ומחמדיו, ויאמר אלכסנדר: ברוך אלהי ישראל, אלהי הבית הזה. ויבא קרבנות ומנחה לה', ויתן כסף וזהב הרבה לבדק הבית. ויכרות את שמעון ועַמו ברית, ויבטיחם לשמור עליהם מכל אויב. והיה כל בן־זכר אשר נולד בירושלים בשנה ההיא וקראו שמו אלכסנדר, לזכר הטוב והחסד אשר עשה אתם.
ב
ויהי בכבוש אלכסנדר הגדול את כל המדינות ואת כל הארצות ויבקש לחדור גם הלאה מהרי־החושך ויעבור בחמורים לבנים ילידי מצרים, ועמו אך מחנה קטן מבני־חילו וגיבוריו הנאמנים. ויבוא למדינה אחת, שממשלתה אך בידי נשים וכולן חגורות כלי קרב ורוכבות על סוסים. בקשו עבדיו להלחם בהן, אמר להן: הניחו להן ולא אלָחם בנשים, ויהי כי רעבו, הוא ואנשיו, ללחם, אמר להן: תנה לנו מזון ונחיה, הגישו לפניו שלחנות־זהב ונתנו עליהם לחם של זהב, התפלא אלכסנדר ואמר: האם זהב יאכל פה? ותאמרנה שרות הנשים אליו: אם לחם־חיטה תאבה, הלא כזה רב בארצך, ועל־כן הגשנו לך תמורתו זהב. כי על־כן הרחקת ללכת. אז אמר אלכסנדר: באנשים אף אחד מני אלף לא מצאתי חכם ממני, ונשי מדינה זו חכמו ממני ומצבאותי.
וישאיר מחנהו במדינה זו, והוא לבדו ואך שנים מעבדיו עמו רכבו על חמורי מצרים, ההולכים בחושך כמו באור, ויעברו את הרי־החושך ויפליגו ללכת עד קצה הארץ. והנה גן נפלא לפניו, אשר אין כמוהו בכל מדינות מלכותו, והוא מוסב גדר של שיש טהור, ושער גדול של ברזל מושזר באמצעיתו, והוא סגור על מסגר, ניגש ודפק על פתח השער וקרא: פתחו לי! פתחו לי! שמע קול מאחרי הגדר אומר: זהו גן־העדן התחתון, וכל זר לא יבוא בו בחייו. ענה אלכסנדר ואמר: אני מלך מלך כי כל העמים והארצות, את כל יושבי המדינות אספתי כאסוף ביצים עזובות, וזה הגן תסגרו מלפני. תנו לי למצער איזה אות והיה לי לזכרון, כי גם עד הלום באתי. ראו יד אחת רחבת אמה, והיא מושיטה גלגל־עין של אדם, ויקחהו וישב אל מחנהו.
ויהי בבואו, אחרי מלחמותיו הרבות וכל תקפו וגבורתו אשר עשה מקצה הארץ ועד קצה, למדינתו, לקח אותו גלגל־העין וישימהו על כף־מאזנים אחת, ועל השניה נתן משקלי כסף וזהב, ויגדל עליהם, הוסיף להניח על כף־המאזנים השניה אבנים טובות ומרגליות וכל שכיות החמדה שבאוצרותיו ולא הכריעו את גלגל־העין. ויתפלא אלכסנדר מאד על הדבר. ויקרא לזקני־הנגב, הידועים לחכמים מצוינים, וישאלם לפשר הדבר. ענו ואמרו לו: זה גלגל־עין של אדם, ואם גם תתן לו כל הכסף והזהב שבעולם לא ישבע ולא יאמר די; אולם אם תקח את כלי חמדתך מעל כף־המאזנים ותשם עליה רגבי עפר אחדים ועיניך תראנה כי הכרע יכריעוהו. מיד ניסו לעשות כך, לקחו את כל הכסף והזהב מעל הכף וישימו רגבי עפר תחתיהם, מיד עלתה כף־המאזנים עם העפר על אותה של הגלגל. פתח אלכסנדר ואמר: חכמים אתם ורוב חכמה ירושה לכם.
ג
שוב הלך אלכסנדר לכבוש עמים ומדינות ועבר ארצות רחוקות מאד, נלחם עם שבטים שונים זרים, אשר גם בכתב לא יכּתבו, גם עם חיות היער, חיות נוראות ובעלי גבורה עצומה ערך מלחמה. בדרכו פגע בגוי עז, אוכל אדם, ויסגרו בין שני הרים בחומות ברזל ונחושת לבל יצא לעולם. פגע מיני אנשים, חצים בני־אדם וחצים בהמות ונורא מראיהם, ואין קץ לחיות המשונות והצמחים המשונים שראה.
בארץ הודו בא אל ארץ רחבת ידים ויחן שם עם כל חילו, ויהי בעלות הבוקר נראו על שטח הקרקע ראשי אילנות, והם נוצצים וגדלים מרגע לרגע ומשעה לשעה, והנה עומדים הם בקומתם ומוציאים פירות; ובצאת השמש התחילו להתקטן ולשקוע, עד כי נחבאו כולם במעמקי האדמה, רק איזה פירות נשארו מעל. בקשו פרשיו ללקוט מהם, שמעו כעין בת־קול אומרת: אל יקרב איש הלום!
פלא עוד יותר גדול ראה אלכסנדר הגדול, בלכתו מהלך עשרה ימים מכאן, גם שם כברת ארץ רחבה, ובה גן נפלא ובו שני אילנות גבוהים כמעט עד לשמים, בם רשמי שמש וירח, והמה מדברים כבני־אדם ומנבאים עתידות. כרע אלכסנדר על ברכיו לפני האילנות ויתפלל ויאמר: הודיעוני נא קצי ואדעהו. ולא ענו לו מאומה. הוסיף לבקש ולהתחנן לעת זרוח הירח וגם למחר לעת צאת השמש, ויצא “קול כפול” משני האילנות לאמור: ימיך קצרים, מחריד הארצות! אז אמר אלכסנדר לשוב על עקביו. ובהגיעו אחרי שנתים ימים לארץ מלכותו, גַוע ויאָסף ותשקוט הארץ.
ד
עשרה מלכים מלכו בכל העולם ומלואו, ותגדל מלכותם לכל ארבע רוחות השמים ולא נשאר דבר, שלא משלו עליו ושלא שמע לפקודתם. המלך הראשון הוא אלהים צבאות מלך עליון ואדיר בעליונים ובתחתונים, הוא המלך, שלא קדמו מלך ואין שני לו. ויאמר אלהים: אנסה להמשיל גם בבני־האדם כמוני ואתן להם ממשלתי ומעוזי. ויעל על כסא יושבי התבל נמרוד בן כוש, ותהי ראשית ממלכתו בבל, ומשם יצא לכבוש את כל העולם כולו. השלישי במלכי ארץ הגדולים היה יוסף בן־יעקב, שלא היה אך משביר בר ולחם בכל ארץ מצרים, כי־אם “מלך ארבעים שנה מעצמו”. הרביעי – היה שלמה בן דויד, שהיה מושל בכל הממלכות, והן מביאות לו את מנחתן, ותגדל מלכותו גם על מלכות יוסף ונמרוד. המלך החמישי הגדול היה אחאב בן עמרי מלך ישראל, שחיתיתו היתה על כל העמים אשר מסביב, וכל שרי איפרכיות כבושים תחתיו ומביאים לו מס ומנחה.
והנה בא המלך הששי מחריב ארץ יהודה, נבוכדנצר מלך בבל, שמלך על כל בני־האדם ויושבי ארץ, ואף חיות ועופות תוּכּו לרגליו, פותח פיו בלי רשותו; בא אחריו המלך השביעי, כורש מלך פרס, לנקום מבבל את דם עבדי ה' השפוך, הוא המלך שכל ממלכות הארץ נתן בידו ה' אלהי השמים; והשמיני הגדול גם מנבוכדנצר גם מכורש, שמשל מסוף העולם ועד סופו, עד מבוא השמש ועד צאת השמש, ואמר לעלות גם לשמים ולירד לתהומות, היה אלכסנדר מלך מוקדון והוא צפיר העזים שבא מן המערב. אחרי מות אלכסנדר לא קם עוד מלך גדול ואדיר לעמוד בשורה, אך מלך המשיח יהיה המלך התשיעי. והוא ירד מים אל ים ומנהר עד אפסי ארץ. אבל אחריו – “תחזור המלוכה לבעלה”. אלהים צבאות, שמלך בראשונה, והוא גם הקים את כל המלכים האלה, הוא ימלוך באחרונה עדי עד. בתור מלך עשירי; ונשגב אז אך ה' לבדו, ואך הוא ידעה את צאנו וירביצם.
אני ראשון ואני אחרון אמר ה'.
הַמַּכַּבִּים
א: מַתִתְיָהוּ
בשנת שתי מאות ושלוש־עשרה לבנין הבית השני נוססה רוח־רעה באנטיוכוס מלך יון ויחל לשטום את בני־ישראל, ויאמר לשריו ועבדיו: הלא תדעו, כי יושבי ירושלים ובנותיה עם עז־פנים הם ודתיהם שונות מכל עם ולי אין שוֹוה להניחם. הבה נתחכמה להם ונכחידם מגוי. ויגזור עליהם גזרות קשות, כי ישבתו משמור חקי דתם, וגם שלח את ניקנור שר צבאו עם חיל גדול, ויבוא ויצר על ירושלים ויהרוג בה עם רב, ותעל שועתם השמימה.
ורוח ה' לבשה את מתתיהו בן יוחנן מזרע הכוהנים, ויאמר לעשות נקם בצוררי עמו. ויוָעץ בלבו ויעש לו חרב ולה שני פיות, גומד ארכה, ויחגור אותה מתחת למדיו על ירך ימינו – ויתגנב מחוץ לעיר ויחדור עד שער מחנה ניקנור ויאמר לשוערים: אני מתתיהו בן יוחנן בא לפני אדוניכם. ויבואו באוהל ראש־הצבא ויאמרו: הנה מתתיהו הכוהן בחצר, ויאמר ניקנור: יבוא; ויבוא מתתיהו וישתחוה לפני ניקנור ויאמר לו: כבר כלה כוח עמי לעמוד; ואני באתי אליך בשמם לאמור: לא נסור ממצות המלך ונבטל דברי אלהינו בדבריו, אם אך תכרות לנו ברית שלום. ויאמר ניקנור: ונסלח לכם מכל עווֹנכם, אם תלבש בגדי כהונה ותקריב על מזבח אלהיך מן הטמא. ויאמר יוחנן: גם כדבר הזה נעשה, אבל עוד דבר לי אליך, הוצא כל איש מעליך, ואל ישמע כל אדם בדברי אליך, ויעש ניקנור כן ויוָתרו לבדם.
ויתאזר מתתיהו ויאמר: ה' אלהים, חזקני־נא אך הפעם ואינקמה נקמת כבודך, ויקרב אליו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקענה בלב ניקנור ויפול לרגליו.
וימהר יוחנן לעזוב את האוהל ויריע תרועה גדולה ויקבץ אליו עם רב ויערוך מלחמה עם כל צבאו. והמה בראותם כי מת גיבורם, לא קם בהם עוד רוח. ויפול מהם המון רב וירדפו בני־ישראל אחריהם עד הפיצם אותם.
ב: נֵס חֲנֻכָּה
ויהי בשמוע אנטיוכוס את אשר עשה מתתיהו, וכי נהרג ניקנור משנהו ונפוץ כל חילו, ותבער חמתו בו וישבע לקחת נקם ביהודה ולהשביתו מעם. ויאסוף עוד חיל גדול מבראשונה, וישלח עמהם פילים ושנהבים ורכבי־ברזל, ואת בגריס הרשע עשה לראש מצביא, ויעל עליהם בחימה שפוכה ובזרוע נטויה ולא יכלו עוד קום נגדו. ויצר על ירושלים ויבקע חומותיה ויעש במקדש האל שלושה־עשר פרצים, ויפול כל לב בישראל ויאמרו: מוסר ה' אלהינו אותנו בידי שונאינו.
וישמעו חמשת בני מתתיהו את אשר עשה בגריס ויתקבצו למצפה־גלעד, אשר שם היתה פליטה לישראל בימי שמואל הרוֹאה, ויגזרו צום ויתפלשו בעפר בפני אלהי השמים. ויקומו ויתחזקו ויחלקו את הגדודים אשר להם לחמישה חלקים, ויברך אותם אביהם ויאמר: יהודה, היֵה כיהודה בן־יעקב; שמעון היה כשמעון בן־יעקב; שלכד את שכם; יוחנן בני, היה כאבנר בן נר שר צבא ישראל; יונתן, היה כיונתן בן שאול; ואתה אליעזר, היה כפנחס בן אליעזר, אשר קינא לאלהים צבאות, ויצא בראש גדודיהם וילחמו כאריות, וה' היה אתם וילכדו את כל מבואות המחנה ויחדרו בה ויעשו טבח רב. נפול נפלו כל גיבורי יון ואת בגריס תפשו חי ויעשו בו נקם.
וישובו אל עיר הקדושה שמחים וטובי־לב, ויקימו את פרצת הבית ויחנכו את המזבח, אשר שבת בו התמיד; ולא היה שמן זית בעזרה רק ליום אחד, ויתן ה' בו ברכה, והיה הולך ודולק שמונה ימים. הלא המה ימי חנוכה ליהודים!
אֵם הַבָּנִים
(בשתי נוסחאות)
א
ויהי כי צרר אנטיוכוס את ישראל ויראם את ידו הקשה, החריב עריהם, הרג את גיבוריהם, שרף את ספריהם וביקש להעבירם על דתם. נפלה בין שבוייו אשה אחת אלמנה מבנות היחש שבירושלים עם שבעה בניה, ויפַתה אותם להשתחוות לעצביו, מעשה עץ ואבן, ויאמר להוציאם לחירות לגדלם ולנשאם; ולא אבו שמוע לו. וינסה להושיבם בבית־הסוהר ולתת להם אך לחם צר ומים לחץ, וגם ציוה להכות אותם בשוטים; ולא רך לבם ועוד הוסיפו להתחזק באלהיהם. ויחר אף אנטיוכוס ויאמר להינקם מהם ולאלצם לעבודת אלהיו בחרב ובשפטים גדולים. ויצו להקים בחצרו הגדול מדורה ולשים עליה מחבתות. ויעמיד מסביב למדורה עבדים עם חרבות שלופות ועם כידונים ועם שוטים. ויוציאו את האשה העבריה ובניה מן הבור ויעמִידו אותם בחצר בתווך, וידבר באזנם קשה, לאמור: שמעו, בני המורים, אם לא תעשו כאמרי־פי ולא תעבדון את אלהי ומַתּם כולכם היום, ויקראו כולם: את ה' אלהינו נעבוד. הגישו לפניו את הבכור, ויאמר לו: שמע, בני, בקולי וחוס על ימי נעוריך; סור מחוקת אבותיך וחיית, ויען הנער אותו: שוא תדבר אלי, טוב לי מות בצל אלהי מלחיות בצל אל־מת. ויקצוף אנטיוכוס על הבן קשה־העורף, ויצו לכרות את לשונו, לקצץ את ידיו ורגליו ולהפשיט את עורו; ויעשו לו כן לעיני אחיו ואמו. וישימו את הגוף השותת דם בקלחת לצלותו חי, ויתאבך העשן מבשרו; רעדה עברה בכל קהל הנאספים, ואחיו ואמו עומדים הכן למיתה בכל נפשם לשם אלהים, ושמחים הם כי הכניסו את הבכור לחופת חיי־עולם. הביאו הצוררים את האח השני ודברו על לבו לאמור: השתחוה־נא לאלהינו ולא תלך בדרך אחיך! ויקרא בקול גדול: באשר מת אחי אמות, קחו־נא את נפשי. ויכוהו המיסרים בשוטים, גם ממנו פשטו את עורו ויתעללו בבשרו. ולב אחיו הנותרים לא רק לא רפה, כי־אם עוד מתחזקים המה באלהי אבותם. הביאו את האח השלישי והניחו חרב חדה על צוארו ואמרו: בידך החיים והמות! ויקרא: לא אמות על־ידי חרבכם ואיקץ לחיי־עולמים. ויתיזו הרוצחים את ראשו, ויז הדם עד לרגלי אחיו ואמו. והיא הניצבת על ימינם קוראת להם: התחזקו, בני, והיו לבני־חיל ואל תמירו חיי אל־מת בחיים עוברים; הביאו את האח הרביעי ויקרא גם הוא: הנני לפניכם וקחו את נפשי, הכל לי למשחק, ויתפלא המלך לאומץ לבבו; בכל־זאת לא נחה ידו הקשה ויצו להכותו הכה ופצוֹע וירוצצו את גולגלתו. כה נפלו בחרב־נקם גם האח החמישי והששי, ושניהם קבלו עליהם את המות באהבה וברצון. וירחם אנטיוכוס על הבן הצעיר באחיו, ויקחהו אליו וידבר אליו רכות ויאמר: למה תתעקש משמוע בקולי, בני, השתחוה לאלהי ותהיה לי לבן וגידלתיך עם גדולי הארץ. וירא, כי גם הוא אינו שומע לו, ויקרא אל אמו ויאמר אליה: רחמי נא על שארית פרי בטנך זה וצוי עליו, כי לא ימרה את פי. ותאמר: כן אעשה כאשר דברת, והיא אך התלה בו במר־נפשה, ועוד הוסיפה לחזק את לב בנה זה, כי יעשה את אשר עשו אחיו ויקדש גם הוא את שמו הגדול. ויקרא הנער: למה תאחרו לשלוח את ידכם בי? משה אמת ותורתו אמת! ואנכי לא אַסור מדבר התורה, ולא אמיר אלהים־חיים שומע הכל ורואה הכל, באלהי עץ ואבן, פה להם ולא ידברו, אזנים להם ולא ישמעו. ויקצוף המלך עליו יותר מעל אחיו, ויצו לענותו קשה, וימיתהו במיתה משונה ואיומה, אז קפצה גם אמו ותאמר: שלחני־נא בדרך בַני ואלווה אותם על דרכם. וידקרו אותה בחרב וישליכו את נבלתה על פגרי בניה. ובני־ישראל בשמעם את דבר גבורת הנפשות האלה, עשו רבים מהם כמוהן ויתחזקו למות מות קדושים.
ב
“כי עליך הוֹרגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה”. ויד האויב קשה, להעביר את בני־יהודה על מצות ה' ולהסיר את לבבם מאת אלהי־אבות בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. אז נשבתה גם אשה אחת, מרים בת־נחתום שמה, היא ושבעת בניה עמה, ויפקדו עליהם לעזוב את דת היהודים וחיו; ולא אבו שמוע ואמרו: לא, אך את אלהינו נעבוד! ויצו המלך להפריד את הנאהבים והנעימים ולתת את כל אחד מהם בחדר מיוחד בבית־הסוהר, למען לא יחזקו איש את אחיו בדבר אלהיהם. הביאו את הבן הבכור לפניו ויאמר לו: השתחוה לאלהי. השיב הוא ואמר: כתוב בתורתנו, אנכי ה' אלהיך ואין אלהים מלבדו. הוציאוהו להרגו, וחתכו את ראשו בסיף. הביאו את השני, הוא בחור כארזים, ואמרו לו: השתחוה לאלהינו, כמו שעשה אחיך. ויען ויאמר: מכחשים אתם בי, ולא יעשה אחי את המעל הזה להמיר אלהיו באלהים אחרים; הרגו גם אותו. השלישי קרא, כאשר הביאו אותו לפני המלך: זובח לאלהים אחרים יוחרם; והרביעי קרא: ה' אלהים אחד! כה נהרגו שניהם ואחריהם אחיהם, החמישי והששי. הביאו את השביעי, והוא נער רך, טוב־רוֹאי והקטן שבכולם. אמר לו המלך: אחיך כבר היו וראו בחיים ואולי מפני זה לא יראו מות, אבל אתה הנך עוד נער ולא ראית בטובה, עבוד את אלהי ותחיה ותראה רב־נעימות. השיב הנער את המלך: ה' אלהינו ימלוך לעולם ועד. ויצו המלך להרוג גם אותו. נגשה אמו ותבקש, כי יתנו לה לנשק לו בטרם ימות. נפלה על צוארו וחיבקה אותו ונישקה אותו. אמרה: הרגו גם אותי; לא אבו עשׁה זאת, שחטו את בנה זה לעיניה וישלחו אותה לנפשה. עלתה לגג ותאמר: אל אלהי אבי, אברהם עקד לפניך מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, ואתה קחה נא את נפשי; הפילה עצמה לארץ ומתה. יצאה בת־קול וקראה: אם הבנים שמחה!
מימי בית שני: סיפורי מעשה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
סִפּוּרִים שׁמְרוֹנִים
א: שוֹשַנָּה
כוהן גדול היה לבני שומרון בימי עמידת הבית השני, ושמו עמרם בן טוביה בן שמעיה בן אלישמע בן יהונתן בן יהויקים מבני־פנחס כוהן עליון, ותהי לו בת יפת־תואר ויפת־מראה מאד, והיא גם חכמת־לב ויודעת בחמישה חומשי התורה, ותורה דעת פקודי ה' לתלמידים, והיא גם כתבה ספר האלהים בכתב־ידה, ויהללו בשערים מעשיה. בימים ההם באו שני נזירים מארץ רחוקה לבית־אל וימצאו שם מלון ומחיה וישבו שם; ויהי כי עלו פעם על הגג להגות בספרים, ראו אור פני בת־הכוהן מאיר מרחוק ויחשקו בה. ויבואו לפניה ויאמרו לה: למדי־נא אותנו תורה, הלא חכמה את, ותעש כן. ויהי בהיותם לבדם, ויחלו לדבר באזניה דברי חלקות; ותתחלחל הנערה ולא חפצה לשמוע להם. ויחר אפם בה ויקומו ויבואו לפני הזקנים והשופטים בשער שכם, ויעידו עליה רעה. כי סרה מני דרך. וימהרו ויביאו את בת הכוהן לפניהם ותאמר: לא חטאתי. ויהי כי החלה החקירה־והדרישה נמצא, כי ענו בה עדות שקר. היא יצאה נקיה וזכה, ואת שתי הנזירים שרפו באש כמצות משה: ועשיתם לו כאשר זמם!
ב: שְלשֶת הָאֲחִים
בימי נתנאל הכוהן בן עקבון בן אליעזר בן טוביה בן אליעזר בן לוי קם מלך עריץ וילחץ את מדינת עדת בני־ישראל מזרע אפרים; ומלבד כי הרס את חומותיהם, נתץ את מבצריהם והטיל עליהם מסים וארנוניות קשים, עוד ידו נטויה להעבירם על דתם, ודבר־מלכות יצא מלפניו: כל איש מזרע ישראל, אשר ישתחוה לאלהיו ולא יתן ידו לאלהים אחרים, אחת דתו למות. בא בארץ גם רעב ודֶבר, מבחוץ תשכל חרב אויב; ונתקיים דבר משה עבד ה': בערב תאמר מי יתן בוקר, ובבוקר – מי יתן ערב. אין יוצא ואין בא מפחד לבב, ואין גואל לשארית העם הזה.
ויהיו לנתנאל שלוש בנים, שם הבכור בבא, והוא בבא רבה, שם השני עקבון ושם השלישי פינחס. ויהי בראותם צרת שבטיהם והמכות אשר הוכו מבית ומבחוץ, ותהי עליהם רוח ה' ויקנאו קנאתו, ויבואו להר קדשם ויחלו להתפלל לפני ה‘, אשר בידו כל המעשים וכל המזלות, להושיע לנכשלים ולא יוסיף להזניחם עוד. אחר־כך ירדו אל עם ויקראו: מי לה’, אלינו! ויאָספו אליהם כל חורי העם ואציליו, ויבחר בבא מהם שבעה אנשים. אנשי־חיל ובעלי־רוח, וישם אותם שרים על כל העם, ויצוַם לפקוד על כל השבטים וכל המשפחות, ללמדם תורת ה' ושמירת פקודיו ולהיות להם למגן בפני אויביו. ויחזק לבבם, ויאמצם ויחזקם, שלא לשמוע לדברי הגזרות ולא ימוג לבבם. וישמח העם לשמוע כל אלה ויאמרו: כל אשר דברת אתה ואחיך אלינו נעשה. קמו ונצתו כל פסלי הגויים וכל עצביהם; שבו אל ה' בכל לב וישירו וירננו לה' בשירים ובתודות. ויהי בהשמע הדבר בבית הצרים, כי מרדו בני עדת אפרים במלך ופקידיו, וכי החלו לעבוד את אלהיהם בגלוי ובלי מורך־לב, חרה אפם ויקומו ויערכו בהם מלחמה; ויקם בבא ואחיו עם כל שבעת השרים והנציבים עם אנשיהם וגיבוריהם ויעמדו לנגדם ויעשו בם הרג רב והנותרים ברחו לנפשם, ותהי רוָחה בשומרון ובבנותיה!
ג: דּוֹסִיס הַשׁמְרוֹנִי
באחת מערי שומרון, אשר שם ישבו שבטי־ישראל השבים מגלות אשור, חי בימי־קדם איש אחד גדול־לב וחוקר לתורה ולתעודה ושמו דוסיס. ויתחבר עם איש נלבב אחר; ושניהם אסרו על נפשם, לבלתי אכול לחם ובשר שנתים ימים. ויתקדשו. ויקם דוסיס המורה ויעל שכמה, היא עיר שלם על־יד הר הברכה, ויחל לדרוש שם בגלוי על־אודות נוסחאותיו, שהשכיל להשיג בספר חוקי־משה, ויקוב בשמות את כל הזיופים הקדומים. ןיקשור עליו קשר עִקבון הנשיא, והוא מזרע הכוהנים בני פינחס בן־אלעזר בן־אהרון, ויאמר להרגו, כי קינא לדברי הזקנים וסופרי בית־אל. ויברח דוסיס מפניו וילך אל קרית־סוכה, ויסר אל בית אשה אלמנה אחת ושמה אמנטו, ותכלכלהו האשה ימים רבים וימצא חסות באהלה. בבוקר היה קם, היה רוחץ את בשרו במי בריכה אחת קרובה להר, אחר־כך התעטף, עלה לעליה, לקח קסת־הסופר בידו וגליון עמו,וישב וכתב, עד בוא הערב, תורה בנוסח חדש על־פי דרכו ושיטתו, כה היה מעשהו יום־יום; והאשה תשרתהו ותכבדהו כאלהים.
ויהי כי גמר דוסיס את מלאכתו וירד מלשכת העליה וידבר באזני האשה, אשר הטתה לו חסד, את הדברים האלה: בן־נשיא אנכי, את אבי ואת אמי לא ידעתי, ויהי כי גדלתי ותיפקחנה עיני לדעת ולהתבונן. דרשתי בתורת בן־עמרם ומצאתי בה הרבה דברים, שלא יצאו מפי הרועה; ונדרתי בנפשי לנקות את כתב־הדת מהשגיאות אשר בו ולהשיב כל פסוקיו על מכונם. וישטמוני ויחרימוני כוהני עמי; ואברח מפניהם ואיסתר בביתך לכלות את מעשי ולשלם את נדרי. ואני ידעתי, כי לא יחדלו אויבי לבקש את נפשי וימצאו את עקבי. הנני מוסר לך את הגוילים האלה. ושמת אותם בכלי־חרס; ואני אצא מזה ועין־אדם לא תשורני עוד. והיה כי יבואו אליך אנשים משכם וישאלו אותך לאמור: ההיה פה איש, כזה וכזה מראהו? תעני ותאמרי להם: אמנם ישב בצל־קורתי האיש הזה והיה כותב דברים עלי ספר; העלים שמורים הם עמי, והרי הם מסורים לכם בתנאי, שלא תזידו לקרוא בם בטרם תטבלו את בשרכם בּבּריכה הסמוכה. ויחדל דוסיס לצוות אותה ויעזבנה לנפשה וישם פעמיו לדרך המוביל אל קרית־ענבתה. בכפר ההוא היתה מערה אחת נסתרת וירד אליה וישב בה וצידה לא לקח עמו. לחם לא אכל ומים לא שתה, וימסור נפשו למות. ויהי כי גָוע ברעב והנשמה עזבה את גופו, ויבואו כלבים ויאכלו את בשרו ויגררו את עצמותיו אחת אחת. זה היה סופו של הנביא הבודד.
ולעקבון הנשיא, כוהן שכם, אח אחד ושמו פינחס, ופינחס הוליד את לוי הדורש. ויהי לוי ירא־אלהים, שומר דברי הכהונה, משרת באומן את דודו הכוהן וכרוך אחריו ונוטה לדרכו בעבודה. ביום אחד קרא עקבון את לוי בן־אחיו ויאמר אליו: הוּגֵד הוּגד לי, כי דוסיס הארור מתחבא בבית אשה אלמנה בקרית־סוכה. ואתה בחר־לך שבעה אנשי־חיל וקמת והלכת עמהם אל הקריה ההיא; ותפשתם את הכופר הזה והרגתם אותו, כי בן מות הוא, ואת כתביו תשרפו, טומאה בם! ויעש לוי כדבר הכוהן, ויבחר־לו אנשים שבעה וילך עם שבעת המרעים קרית־סוכה. ויהי בבואם ישאלו את אנשי המקום למגורי האשה האלמנה, ויאמרו להם: הנה היא יושבת בפתח האוהל. נגשו האנשים אליה וידברו באזניה לאמור: האם גר בביתך איש אלמוני ואיה מושבו עתה? ותען האשה ותאמר: אמנם איש זר ישב עמי ימים רבים, ואכלכל אותו בלחם ואציע לו את המיטה; והוא לא יצא החוצה, לא דיבר עם איש בלעדי. בכל בוקר ובוקר היה טובל את בשרו בבריכה שעל־יד ההר; ואחר־כך היה עולה לעליה וישב וכתב שם בעיון־רב דברים עלי־גליון. אחרי ימים מסר מספר עלים בידי למשמרת ויעזבני וילך. וכה דיבר האיש בלכתו מאתי: כי יבואו בני־שכם הנה לדרוש לשמי ולמעשי. מסרי להם את גליוני; אך הזהירי את האנשים, כי לא יזידו לקרוא בהם, עד אשר ילכו ויטבלו בבריכה שהייתי טובל בה אני. וישביעני על זה הדבר בשם אלהים ובשם משה עבדו. ותכל האשה לדבר ותתרגש בזכרה את אורחה הפלאי.
ויהי בשמוע לוי אחי הנשיא את דברי האלמנה ויפן אל מרעיו ויאמר להם: מה נפסיד, בני־לויה, אם נטהר עצמנו בבריכה וננקה את בשרנו מאבק־הדרך? – אמרו רעיו אליו: עמך אנו בדעה. ויקומו וילכו אל מקום הבריכה. ויהי כי הגיעו אליה בבוא השמש, ויפשוט הראשון את בגדיו וירד אל המים ויטבּול. ויעל ויקרא: אני מאמין בך, ה‘, ובדוסיס עבדך ובנבואותיו! ויגער בו לוי ויכהו בחרבו ויפול מתבוסס בדמו. ירד השני הוא לטבול ויעל גם־הוא מתרגש וקורא: ה’ הוא ה' ודוסיס הנביא הוא עבדו! קפץ עליו לוי ויהרוג גם אותו ונזרק דמו ונגע בדם אחיו. ויצו המקנא את הציר השלישי לרדת אל הבריכה ולטבול; ויצא גם זה מן המים, נלהב ומקדש את דוסיס, ויפול גם־הוא בחרב לוי. כזה קרה גם לרעהו הרביעי והחמישי, לששי ולשביעי; כולם, בטבלם עצמם במי הבריכה אחד אחד, נחה עליהם רוח אחרת ויעריצו את הנביא המוחרם – וידָקרו בחרב לוי בן אחי הכוהן.
ויהי במות שבעת הצירים אמר לוי המקנא בלבו: ארד גם אני ואטבול בבריכה ואדע מדוע הרעוּ אחי לעשות להאמין בכופר? וירד ויטבול פעם ושתים ושלוש. הוא אך עולה מן המים ונפשו התחדשה והתרוממה על מִסגרה עד־כה, ויקרא בקול גדול באזני הנהרגים: אני מאמין כּמוכם בה' ובדוסיס עבדו! נפתחו השמים וירא צל אדם עומד לימין הגבורה. ויקם לוי אחרי הירגע לבבו הפועם, ויחצוב בחרבו מערה בצלע ההר ויקבור שם את אחיו בני־שבטו. אחרי־כן גלל בעלים, אשר מסרה לו האשה האלמנה, וירא לפניו נוסחאות חדשות בזאת התורה ציוה משה הנביא מבני הלויים, ויבן לישרן ולאמיתהן. וילך הלוך וחפש בקרית־סוכה וימצא מתי־מספר אנשים מאמינים לחידושי הרואה. ויקם וילך עמהם וישב עירה שכם אל מקום משכן דודו הכוהן, ויאמר לו: לא מצאתי את האיש דוסיס אשר תבקש ועקבותיו לא נודעו.
חג הפסח בא, חג קדוש לבני־יהודה ועוד יותר לשומרונים, שעוד היום מביאים את קרבן הפסח לה' ככתוב בספר הברית. גללו את התורה לעיני העדה, והכוהן הגדול עקבון ציוה לבן־אחיו לוי לקרוא פרשת היום בקהל. החל המאמין לקרוא את דברי המחוקק בקול רם, לפי נוסחת דוסיס החדשה, ויסר מן הנוסח הקבוע עד עתה. גערו בו כל הנאספים ויאמרו: שוגה אתה! מאבותינו נוסח אחר שמענו. ויען אותם לוי בעוז: אך נוסחי זה, שקראתי עתה, הוא הישר והוא הנאמן. כה אמרוֹ ה' לדוסיס עבדו! ואתם כולכם עם קשה־עוֹרף אתם. ברשעתכם כפרתם בנבואת דוסיס, החלפתם את המועדות ותשַנו את שם ה‘. ולא די לכם זה, כי־אם שלחתם אותי לרדוף את הנביא השני, שקם לנו אחרי זה, ששימש את הגבורה בהר סיני, אוי לכם מעונש ה’ ומעֵברתו הקשה! ויקצפו עליו כל בני־הקהל ויחרקו שן ויקראו לאמור: כופר הוא! כופר הוא באשר נחלנו ושמרנו עד־היום! גם דודו הנשיא והכוהן חרה אפו על בן אחיו ויאמר לקהל הנאספים: הרגו בן־עולה זה ולא יחיה! ויברח לוי ממקום הועד; וישיגוהו הרודפים אחריו על־יד שדה־יוסף וירגמו אותו באבנים, וישימו עליו גל־אבנים גדול, ויקרא שמו גל־לוי עד־היום.
ואנשי קרית־סוכה, אשר ליווּ את לוי על דרכו, בראותם את הנעשה לבחירם, ויסתירו את מעשיהם ויקומו ויעזבו את הרי שומרון וישבו בכפר אחד לא־רחוק מקרית ירושלים אשר ביהודה. אבל עוד לפני ברחם לקחו לולב אחד ויגאלוהו בדם לוי ויאמרו: זה אשר נאמר עליו “ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך”. נקי היה האיש לוי ונרגם באבנים, על אשר העיד, כי דוסיס היה הנביא הנאמן. אחרי זה שׂמו את הלולב בין גליונות ספרם המקודש. וישימו ביניהם לחוק, שכל החפץ להביט בלולב לוי ולקרוא בכתב דוסיס, עליו להתענות שבעה ימים ושבעה לילות. גם מאמינים בני הכת הזאת, כי המתים יעמדו לתחיה בקרוב ואז ישפך רוח לוי ורוח דוסיס על כל בשר.
סִפּוּרִים יְהוּדִיִּיּם
א: אַהֲבַת נָשִים
ויהי בימי הורקנוס השני, הוא ינאי מלך ירושלים, גרו בעיר הבירה שני אנשים מגדולי ישראל. שם האחד חלקיהו השומרוני ושם השני אחיאב הגלילי. והם היו חכמים גדולים ועשירים מופלגים, ויאהבו זה את זה כיהונתן את דויד, ויכרתו ביניהם ברית אהבת־עולם. וכדי לחזק את הברית, באו גם בקישור החיתון; לחלקיהו היה בן יחיד ושמו מתתיהו ולאחיאב היתה בת יחידה ושמה זמירה; ויארש מתתיהו את זמירה; ועשו הוריהם סעודה רבה ביום ההוא, ויקראו אליה את כל שועי־ירושלים.
אחרי הדבר הזה באו שינויים רבים במלכות ירושלים, העיר באה במצור על־ידי אנטיגנוס בן אריסטובלוס ועַם הפרתים ותילכד. ינאי המלך נשבה ובא לבבל; ובדרכו חתכו לו שתי אזניו, ועשוהו בעל־מום למען יהיה פסול לכהן בבית־המקדש של אלהים, והשינויים האלה הביאו גם לידי פירוד בין האחים; אחיאב נשאר בירושלים תחת מלכה החדש, וחלקיהו יצא את ינאי בגולה לבבל ויהי ליועצו כל הימים. והנה ניגף אנטיגנוס לפני הורדוס האדומי, חתן הורקנוס, ויעל זה על כסא בית המכבים ויחַזק את המלוכה מבית ומחוץ. הוא גם קרא להורקנוס מבבל לשוב לירושלים; ולא נתנוֹ חלקיהו יועצו לעשות את הדבר הזה, פן יבולע לו. אבל הוא לא שמע בקולו, כי נפשו התמוגגה אל העיר הקדושה, וישב. והוא אך ישב שם מעט, וימצאו לו עלילות־דברים וימת ויורידו לקבר שׂיבתו. ויתאבל חלקיהו לשמע הדבר הזה, הוא לא שב אז את מלכו ירושלים וישאר בבל, ולא האריך ימים עוד וימת.
בינתים עלה אחיאב לגדולה, ויהי לאחד מראשי הסנהדרין, שפעלם נראה בעיניו המדינה. רק בחכמה ובחריצות־לב נמלט מחרב הורדוס, בעת אשר הכחיד הרבה משופטי הסנהדרין, שהיו לו לשטן בדרכו; אבל כבר התירא לשבת בעיר. ויקח את בתו זמירה ואת כל אשר לו ויתישב באחוזתו אשר בסוריה, על־יד יער לבנון. ותמת שם צפורה אשת אחיאב ויחצבו לה קבר. ויתאבלו עליה האב והבת ימים רבים, וזמירה בימים ההם כבר נערה יפה, ותגדל ותעל כפורחת; ויהי בשבתה פעם על־יד קבר אמה, ותשא עיניה ותרא והנה איש אחד מגודל־פרע, כולו עטוף שחורים, עומד לנגדה, ותחשבהו לנזיר. כמשפט הימים ההם, ויגש אליה ויאמר: בת־ציון עדינה, תני נדבה לנזיר אומלל, אני וחברי ברחנו לנפשנו מחרב הורדוס, שהוכחנו אותו על מעשיו והגדנו לו פשעו בפניו. דרים אנו שנינו במערה, וזה שלושת ימים אשר כלתה לנו הצידה, וכמעט מתים אנו ברעב. ויצר לנערה. כי אין לה מאומה להושיע לנידחים, ותקח את טבעת־הזהב מעל אצבעה ותושט לזר ותאמר: מכור את זה והיה המחיר בעדך ובעד חברך. ויודה לה הנזיר וילך. ויהי בלכתו ממנה ותישאר לבדה, באו ללבה רגשי עוצב מבלי אשר תדע פשרם; גם בשובה הביתה חשה בראשה, ואת דבר הטבעת לאביה לא הגידה.
ויהי לתקופת השנה, ויכל המועד, אשר הגבילו בו את הנישואין בינה ובין מתתיהו, ויבוא החתן מתתיהו ואחוזת מרעיו מבבל הרחוקה, ויפול אחיאב על צוארו וישקהו, כי גדל והיה לבן־חיל. ויחוגו את הנישואין ברוב פאר, ויעש אחיאב משתה גדול לכל האנשים הדרים מסביב לאחוזה, לא היה כמוהו במחוז הזה ימים רבים. ויהי אחרי קדש מתתיהו את זמירה תחת החופה בטבעת כדת משה וישראל, ראתה הנערה כי טבעת הקידושין שלה היא ותשאל את מיועדה לפשר הדבר; ויאמר לה: קניתיה מאת נזיר אחד במאה שקל כסף, ויען כי הטבעת יקרה לי מכל, לכן קידשתיך בה לאות אהבת־נצח. ותאהב זמירה את בעלה, וימצא חן בעיניה, ותקשור נפשה בו; וגם הוא אהבה מאד וישמח אתה, ויחיו יחד באהבה ונחת.
רק לעיתים התעצב מתתיהו וישב דומם בחדרו, ולא אבה להגיד אשר בלבבו. לשוא הציקה לו זמירה רעיתו, בקשהו חותנו אריאב גם הוא ויתחנן לפניו, כי יגיד מה קרה לו. הוא שותק ואינו מדבר. ותהר זמירה אחרי ימים ותבוא ותבשר את הבשורה לבעלה; וגם הדבר הזה לא הרים את רוחו. ויתפלאו על הדבר ולא ידעו מה לו.
ויהי אחרי ימים וזמירה ילדה בת, והיא עמלה להנעים את חיי אישה ולהשבית יגונו, הקיפו אנשי־חיל מזוינים את כל הבית, ויבוא פקיד גבוה וירא להם את דת הורדוס המלך, לשים את מתתיהו בשלשלאות ברזל ולהובילהו ירושלימה, כי ידו היתה עם להקת שודדים. ותתחלחל זמירה, ותתן קולה בבכי; וגם אביה נרעש ונפחד. ולא יכלו תת אמון, כי מתתיהו, אשר ידעו את יושר לבו זה כמה, שׂם ידו עם קושרים, בני־בליעל, ויחשבו כי אך עלילת־דברים היא. ומתתיהו לא כיחש את מעשיו ולא ניסה להצטדק, ויובל אסור בלוית השומרים לירושלים. את הצער והבכי שבבית אין לשער. הנה השמש יצא להאיר לארץ ולדרים עליה, הכל ירונן ויוחג חג האור, ולפתע התקדרו השמים בעבים, רוח סוער בא, ואחריו ירד גשם שוטף ויהפוך את עדן־אלהים למי־נחלים.
ותשם זמירה נפשה בכפה, ותצו לחבוש לה גמל ותרכב עליו ושתי נערותיה עמה; ותצא ירושלימה, לבוא לפני הורדוס הגדול ולהתחנן לפניו, כי יוציא את בעלה לחירות, כי אין בו כל אשמה.
יום הולדת הורדוס היה בבואה, דגלים עבריים ורומיים מתנוססים על גגות הבתים והמגדלים, שורות שורות של אנשי חיל עוברים ברחובות בתופים ומצילתים, כוהנים בבגדיהם האדומים ולויים באפודיהם. ויצא הורדוס מוכתר בכתר מלכה מבית־המקדש, אשר בנה לתפארת, ואחריו זקני־ישראל וזקני־רומא, שרים ופחות, והוא צועד קוממיות, עוז מראהו, ותפול זמירה לרגלי המלך ותנשק את רגליו.
ויאמר הורדוס: קומי, אשה, מה לך? ספרי לי. ותאמר זמירה: אשה קשת־רוח אנכי, כי לקחו במצוָתך את בעלי ממני וישימו אותו במצודה; והוא לא עשה עוול מעודו, בי נשבעתי. ויאמר הורדוס: מי את? ומי בעלך? ותען ותאמר: בת אחיאב הגלילי אנכי, היושב על־יד הלבנון, ובעלי הוא מתתיהו בן חלקיהו השומרוני, אשר הוגלה לבבל. ויאמר לה המלך: לכי אל ביתך ומלונך, ואשלח איש־חיל אליך והוא יגיד לך פשר דבר. צדקה ומשפט על דרכי ובממלכתי לא יעָשה עוול. ותשתחו לו זמירה ותאמר: יחי המלך!
ביום ההוא בא למלונה איש־חיל במצות הורדוס ויגלה לה, כי בעלה אינו מתתיהו בן חלקיהו, כי בועז קמחי שמו, והוא כיחש לה; ואמנם ידו היתה במעל, והוא היה ימים רבים שר־מאה למחנה שודדים. ותען זמירה ותאמר: אם גם אאמין במלכי, אנוד לבעלי. תנתן לי רשות לבוא אליו למצודה ואדע מה עמו. ויאמר איש־החיל: אגיד זאת למלך, והוא בודאי ירשה לך הדבר, כי מצאת חן בעיניו. ויובילו את זמירה ממחרת היום אל המצודה, אשר בה בעלה אסור, ויעזבו אותם לנפשם. מעיני שניהם ירדו דמעות בלי הפוגות, בהפגשם יחד.
ותבקש ותתחנן זמירה לפני בעלה, כי יתוָדה ויאמר לה, מי הוא ומה מעשהו, ותפצר בו ותשביעהו בה', כי לא ימרה ולא יכחש לה. והוא פתח את פיו ויודה לה, כי אמנם שר־מאה היה לפנים במחנה, אשר היה ידם עם אויבי הורדוס להפילו, ואחרי־כן הרעו מעשיהם, רודפים היו אחרי כל עוברים ושבים ושוסים את גמליהם. הוא היה מתחפש לנזיר, והיה בודק את הדרכים ואת המבואות. ויהי כאשר ראה אותה על־יד קבר אמה, היתה בעיניו כמלאך אלהים ויחשק בה לאהבה. ויארוב בזמן נשיאתה לחתנה בדרך, ולקח כל אשר לו ואותו מכר לעבד, ויבוא עמה בברית תחתיו.
האשה שמעה את הדברים האלה מפה מתוָדה ולבה התמוגג לגורל ארוסה; אבל היא אמרה לנפשה, מי יודע מסיבּות האלהים, ואולי במזלו תלוי מזלי. היא ידעה, כי בעצם לבו זה העומד לנגדה ישר ונאמן הוא, ורק גלגולים שונים הביאוהו במשעול הזה. ותאמר לו: אמנם חטאת הרבה לאחרים ולי, אבל לבי לבך; ואם גם ארשע בזה לפני אֵלי. לא אעזבך; אך המות יפריד בינינו. אמצא תחבולה להוציאך מבית־המאסר, וברחת לנפשך לארץ רחוקה, וגם אני אבוא אחריך ואקח עמי את הילדה אשר לנו. אבל אחת אני גוזרת עליך, כל עוד לא תוציא את חתני הראשון מעבדותו, לא תראה פני.
ועלתה לו לבועז להמלט ממאסרו במועצות זמירה רעיתו. ויקם וילך אל הארץ, אשר מתתיהו נמכר שמה, ויהי לעבד תחתיו. והוא עבד את האדון באמונה והוציאו אחרי ימים לחופש. ויתאחד אחר זה את זמירה רעיתו ולבו נהפך להיות איש צדיק וישר. ויחיו יחד באושר ובטובה עוד ימים רבים.
ב: חָכְמַת הַכִּשׁוּף
בזמן שבית־המקדש היה קיים היו ישבו כסאות למשפט בירושלים עיר־הקדושה, סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה. הסנהדרין הקטנה היתה בת עשרים ושלושה והגדולה בת שבעים ואחד איש. הדבר הקטן יביאו לפני הקטנה והדבר הגדול לפני הגדולה. חכמים היו אנשי הסנהדרין ויודעי־מדע, בקיאים היו בכל חדרי התורה הכתובה ובתורה שבעל־פה, וידעו לדרוש על כל דבר מ“ט פנים לכאן ומ”ט פנים לכאן; יודעים היו בשבעים לשון, בצירופי־שמות וטבעי־צמחים, וגם בחכמת־הכישוף, שאסור היה לכל אדם מישראל ללמדה, מפני שנאמר: אל תיטמאו בם; רוח עליון בהם וידעו להבחין בין נביא שקר ונביא אמת, ולבדוק מכשף ומכשפה, אשר יבואו לפניהם כדת וכהלכה.
ויהי היום וימת אחד מראשי הסנהדרין, וישימו כל החברים עיניהם בחכם אחד גדול ובעל מידות תרומיות ויבחרו בו למלא את מקום המת. אבל חכמה אחת נעלמה ממנו, והיא חכמת־הכישוף. וישלחוהו אחיו ובני בריתו לארץ מצרים, הידועה במכשפיה וחרטומיה, ללמוד חכמה זו על בוריה ויעש את דרכו לשם. ויהי בסורו בדרך למלון, ללון שם, מצא בעל־המלון חן בעיניו וישוחח אתו בעניני מדע. וישאל בעל־המלון את האורח, לאמור: אנה, פני כבודך מועדות? הגד לעבדך אם תוכל. וישיבהו העובר לאמור: ראשי הסנהדרין בירושלים שׂמו עיניהם בי להעמיד גם לי כסא בתוכם, אבל בתורת־הכישוף לא אדע עוד נכונה, ולתכלית זו נוסע אנכי עתה ארצה מצרים. ויאמר בעל־המלון אליו: אם את הדבר הזה אתה מבקש, אנכי אלמדך אותו היטב, ולמה לך ללכת דרך רחוקה? וימאן איש ירושלים להאמין לו, כי הוא יכול להתחרות עם נבוני מצרים, ויאמר: לא, אך אל מצרים אלך. וישתוק בעל־המלון וישמור את הדבר בלבו.
הבוקר אור, ויאבה הנבחר לשים לדרך פעמיו, ויאמר לו בעל־המלון: יסעד עוד אדוני אצלי מאום, ואחר ילך, למען לא ילאה בדרכו. וישמע לו, ויעמוד בקרן זוית להתפלל, ובתוך כך הוכן השולחן ויעמידו עליו כל מני מטעמים. ויהי כי כילה להתפלל ויאמר לבעל־המלון: תן לי כלי לרחוץ את ידי, ויתן לו כלי כזה, ויבא אותו אל חבית גדולה של מים, אשר כמוה עוד לא ראה מעולם, גדולה ורחבה היתה, עד לבלי שיעור. וישח העובר את ראשו לשאוב מים מן החבית, וימעדו רגליו ויפול המימה. והם החלו להתפשט ולהתרחב הלאה; החבית נהפכה לנחל, ומימיו גועשים ושוטפים, וישט הדיין במים ותרא אותו שיירה עוברת בספינה ותצילהו. ותעש האניה את דרכה. הנוסעים בה היו מבני פרס ומדי, והוא דבר אתם בלשונם; ויתפלאו על חכמתו ויאמרו אליו: בוא אלינו אל ארצנו ותהיה לנו לראש. וישמע בקולם ויתחבר אליהם. ואת מלאכות אנשי הסנהדרין שכח לגמרי, ונשמטה מזכרונו. ויביאו אותו האנשים לשושן הבירה. וימַנו אותו לשר ושופט וישב שם ימים רבים.
והנה באו אז ימי מהומות לשושן, באו מלכויות קשות ונלחמו עליה מכל עבר והחרימו אותה, ואותו, את בן ירושלים, ואת רבּי העיר לקחו בשביה. בתחילה היה עליו לעבוד עבודה קשה, ואחר זה הקלו לו, כי ראו שברכה בו, וישימוהו לשומר על אחיו. אבל הוא קץ גם במשרתו זו, וישת עצות בנפשו ויברח מפני שוביו. חודש ימים הלך עדי בואו לארץ המדבר, ושם חיות נוראות, זאבים ושנהבים, וירא מערה אחת ויבוא ויסתתר בה; וימצא במערה אבנים טובות ומרגליות, פנינים וכל כלי יקר, ויאמר לקחתם. ולא יכול להניע אותם ממקומם. פתאום החלה צפור אחת, שהיתה תלויה על הקיר בכלוב, לזמר ולרנן, והוא מבין שיחות חיות ועופות, ויבן את לשון הצפור, לאמור: קום וצא! קום וצא! קום וצא! ויצא והנה לפניו חבית רחבה מלאה מים. ויתפלא מאד למראה הזה, כי לא ראה את החבית בתחילה. ויתאַב לשאוב ממנה מים, ויגש אליו איש ויושט לו כלי. וישתומם מאד. כי הן לא ראה כאן שום בן־אדם. הוא הסתכל היטב באיש ויכירהו, ויקרא: האם חולם חלום אני? הלא הנך בעל־המלון, אשר לנתי אצלך לפני שנים רבות, בעברי למצרים. מיד הראהו בעל־המלון את ביתו ויאמר לו: בוא הנה, תושב ירושלים, השולחן ערוך, אכול לחמך. זה כבר רבע שעה, אשר תשאב המים מן החבית לנטילת־ידים. אז ראה אותו חכם עין בעין את חכמת האיש בכישוף כי רבה. וישב אצלו שלשה ירחים וילמדהו בעל המלון את כל הצפונות הללו. ובשובו לירושלים היה גדול בחכמת־הכישוף יותר משאר אחיו הזקנים, הסיפור הזה נעתק אות באות מספר־זכרון של אנשי־ירושלים.
עוֹד סִיפּוּרִים
א: הֶחָלָל בַּמִקְדָש
בראשונה, כשהיה המקדש בבנינו והר־הבית על מכונו והיו מקריבין בכל יום, לא היה פַּיס נוהג בעבודת תרומת המזבח. כל מי מאנשי ביתו הכוהנים, שהוא רוצה לתרום תורם, להקריב – יקריב; ואם מרובים הכוהנים, היו רצין ועולין בכבש, וכל הקודם לחברו זכה במקחו ושמח להיות הראשון במצוה, ויום טוב היה עושה בביתו.ואם הגיעו שניהם שוים וכל אחד אומר: אני אתרום תחילה למזבח אלהי, היה הממונה מפשר ביניהם לפי מעמדם; ומעולם לא קרה, שיאמר אדם, כי הטה משפט.
ויהי בבוקר אחד, השחר כבר עלה ועת תרומת המזבח הגיעה, הקדימו שני כוהנים צעירים, ושניהם רצים ועולים בכבש; ראה האחד את השני ממהר, דחפו והקדימו ויפסע עליו, קם זה הנופל ונטל את סכינו ותקעו בלב חברו, ויז הדם, ויחרדו כל הכוהנים למראה הדבר, אשר כמוהו לא היה עוד במקדש־אל. בתוך כך נתקבץ העם בהר־הבית. בא רבי צדוק ועמד על פתח האולם, קרא ואמר: אחינו, שמעוני, הרי הוא אומר: כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו סביבות החלל, ואלה הקרובים אל החלל יביאו עגלת־בקר, אשר לא משכה בעול, וערפו אותה בנחל ואמרו: ידנו לא שפכה את הדם – אנו איך נמדוד? ועל מי להביא את העגלה? ההיכל או העזרה, או כולנו אנו? הרים העם קול בכיה. הם בוכים, והנה בא אבי הכוהן הנרצח, ובראותו את בנו מתבוסס בדמו, לא קרע שמלותיו ולא געה בבכיה, כי־אם חרד על חילול המקדש; ניגש ואמר: רבותי, עדין בני מפרפר ולא יצאה נשמתו כולה ועוד לא נטמא הסכין, נמהר להוציאו למען לא תיטמא העזרה.
“קשה היתה להם טומאת מקדש משפיכת־דמים”. והקדימו את אשר לה' גם על מיתת בניהם יוצאי חלציהם.
ב: מִנְחַת־קָנַאוּת
ואיש כי עבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו, לאמור: כי מעלה בו מעל, והיא אומרת: לא עויתי, והביא האיש את אשתו למקדש אל הכוהן והעמיד אותה לפני ה‘; ולקח הכוהן מים קדושים בכלי חרש וכתב אֶלֶה בספר ומחה אל מי המרים והשקה בהם את האשה ובאו המים המאררים האלה בה לקללה, אם מעלה, והיתה האשה לאָלה בקרב עמה; ואם ניקתה ולשוא הוציאו עליה דיבה, והיו המים כאין, ויתן ה’ לה עוד ברכה תחת קנאה.
מעשה בשתי אחיות, בזמן הבית, שהיו יפות מאד ודומות זו לזו בתארן, ולא ידע איש להבדיל בין האחת ובין השנית. ותינשאנה שתיהן לשני אחים כורמים בגליל העליון ולהם עבודה רבה. ויהי היום, ויצא שם־רע על אחת מהן, כי חטאה לבעלה ויקנא בה בעלה, כי אהבה; ולא יכול לעצור באש קנאתו ויאמר להביא אותה ירושלימה למקדש ולנסות צדקתה במנחת־קנאות, כמשפט תורת הקנאות. – ותירא האשה מאד ותבוא בצרת נפשה לאחותה, לבקש ממנה תחבולה ועצה. ותאמר השניה: אלך במקומך, אחותי. והצל אצילך ואל יחת לבך. ויהי ביום המועד, ותקום האחות הטהורה ותשם עליה את בגדי אחותה הסרה, ותלך ותבוא ירושלימה להביא את קרבן העני, עשירית האיפה קמח שעורים, אשר לא יוצק עליו שמן ולא תינתן עליו לבונה. ותעמוד לפני הכוהן הגדול, איש קנא ושומר דת; ויתקבצו עם רב מהכוהנים והעם לראות במראה הזה, כי רק לעיתים רחוקות, פעם בשבעים שנה, היו דנים סוטה במקדש. והכין הכוהן את המים בכלי של חרש וישם בו עפר תחוּח מעפר המשכן, ויגש אליה ויאחז בבגדיה ויקרעם. ובאו הסגנים לפרוע את ראשה, לסתור את שערותיה ולגלות את לבה. והביאו חבל מצרי וקשרו למעלה מדדיה. האשה עומדת כבול עץ, צלם אלהים בנַולוּתו; ויאיים הכוהן עליה בדברי תוכחה קשים, כי תתוַדה, אם שׂטתה; ויכתוב לעיניה את האָלָה הנוראה לצבות בטן ולנפיל ירך. והשביע אותה, שלא למחות את השם הגדול; וירא כי לא ענתה דבר, ויקח מידיה את מנחת־הקנאות וישליך אותה על האח שבמזבח, וימחוק את ספר האלה במים וישק אותה ויאמר: יתן אלהים אותך לאָלה ושבועה בקרב עמך, אם חטאת. וינוע לב הקהל, והיא ענתה בלחש ותאמר אמן, כי נבהלה.
ויסר ממנה הכוהן את פניו בשאת־נפש; ויבואו פרחי־הכהונה ויתקנו בגדיה, ויכסו שערותיה ויוציאוה מהר מחוץ לעזרה. ותקם ותלך אל הגליל ארצה. ותשמע אחותה כי שבה ותצא לקראתה בלב צוהל, ותרץ, כי ראתה מרחוק, ותפול על צוארה ותנשקה על פיה. ויצא ריח המים המאררים, שנשאה אתה בכל הדרך, ויבוא בחוטאת ויטיל בה ארס, ותפול מתה לרגלי אחותה.
ג: הַכֹּהֵן וְאִמוֹ
בארץ הגליל דר איש אחד עשיר מזרע הכוהנים ושמו גדיאל. הוא היה בעל אחוזה גדולה, לו עבדים ושפחות, עדרי צאן ובקר וקנין רב. אבותיו לא כיהנו ימים רבים במקדש; והוא נתן לבו אך לעניני דרך־ארץ ולסחר הארץ. ויהי לו משא־ומתן גם עם בני שבטים אחרים. לו אשה יפה ושמה חַנה, ויאהב אותה מאד. והיא גם אשת־חיל היתה, לא ישבה כלואה בהיכלה כבנות־המזרח; ובעת אורחים חשובים קרואים היו ללחם על שולחנם, עמד כסאה לימין בעלה ותקח חלק בשיחות המסובים. שנים רבות עקרה היתה, והנה פקד אותה אלהים ותלד בן־זכר, ויקראו את שמו נחשון. ויגדל הנער וישתלם בלימודי קודש וחול ויהי משוש הוריו. ותבחל נפש נחשון בעניני העולם הזה וישאהו רוחו לכהונה ויתאו לשאת עליו אַפוֹד. ויהי בהגיעו לשתים עשרה־שנה, וירא ויבן כי אביו ואמו יעמדו לו לשטן על דרכו ומאוַיי־לבו, ויקם ויברח ירושלימה ויסתתר בבית אחד הכוהנים, אשר לקחהו לבן. וישלחו הוריו עבדים וצירים בכל כנפות הארץ הקדושה לבקש את בנם האובד; ואולם לשוא היה עמלם. ונחשון החל להגות בדברי תורת־הלויים, התחנך בעבודת הכהונה וילך מחיל אל חיל, ויהי בעוד איזה שנים לכוהן במקדש ולנזיר־אחיו.
בימים ההם התעלה אחד מעבדי גדיאל בחצר אדוניו ויהי לרוח החיה בכל העבודה הרבה. וישא עיניו גם אל חנה הגבירה, שעוד עמדה ביפיה. הלכו בו השפחות רכיל לפני גדיאל, כי מתנה הוא אהבים את הגבירה. ויחר לאדון מאד ויקנא את אשתו. עמד ויולך אותה לירושלים וַיבא במקדש מנחת־קנאות למזכרת־העוון, והיא לא נמעה ולא סרה מאחרי בעלה, ותעמוד דוממת בעזרה ולא ידעה את נפשה. ונחשון מכהן אז; וישם עליו בגדי הכהונה ויבוא להשקות את הנחשדה מן המים המרים. וישא את עיניו – והנה מחוללתו ויולדתו ניצבה לפניו, ויתפלץ ויסוֹב אחורנית. נפל הכד מידיו וישפכו המים ארצה. הוא הרגיש כלימה גדולה בלבבו ו“היה צועק ובוכה על אמו”…
ד: אָרוּס וְאֲרוּסָה
בימי בית שני דרו שתי משפחות עשירות בעבר־הירדן, משפחת זבדי ומושי; והיו שתיהן מצוינות במעשה חסד וצדקה. כל עובר־אורח היה סר לחצרה של אחת מאלה ומצא שם מקום ללון ולחם לאכול; כל אשר מטה ידו, השיג אצל שתיהן עזר וסעד; ותהי הברכה מצויה שם בין לבני־ברית ובין לשאינם בני־ברית. כשנשבע הקדוש־ברוך־הוא לשמור הבטחתו לעמו ושלא לכבות את נרו, ודאי נזכר בעושי־חסד כאלה. והנה נולד לבית זבדי בן יקיר ונקרא שמו מהללאל ולמשפחת מושי נולדה בת עדינה ושמה אביגיל. ויגדלו הבן והבת ויהיו שניהם יפים אף נעימים. ויקומו הוריהם ויארסו זו לזה; ויעשו משתה לכל בני העיירות מסביב ותהי השמחה שלמה.
בימים ההם נתרבו הפרצות בארץ פנימה; החל ריב חניתות ותגרות מושלי־העם; ובטרם גמר אלהים להשבית זבח ממקדשו, אמר לנסותם. – עוד לא כתב מהללאל לאביגיל כתובה כדת הסופרים, והנה נשבּו שניהם ביד בני שבט פרא וימָכרו לעבד ולשפחה לשני אדונים, אשר גרו בארץ רחוקה. ויפקוד אדון מהללאל עליו לרעות את צאנו ויעש מלאכתו באמונה; ואביגיל אף־היא משקה את צאן אדוניה מבארוֹת־מים, ראו האדונים את ישרת־לב שניהם, עמדו והשיאו זו לזה; ויבנו להם אוהל לגור שם ויעמידו שם כלים לצרכה.
כשעלו למיטה בליל־חופתם, אמרה הנערה לנער: בבקשה ממך, אל תגע בי, שאין לי כתובה ממך לפי מנהג אבותינו; ואם לא תשמע בקולי ותתקרב אלי בלי כתובה, וחטאנו אני ואתה חטא לא ימחה. בכה החתן בחשאי ולא ענה אותה דבר. אבל נזהר מאד שלא לגעת בארוסתו אפילו באצבע קטנה, וכה דרו יחד הקרובים בנפש ובגֵו כזרים ורחוקים. כשמת מהללאל וחצבו לו קבר, ניגשה אביגיל אלמנתו לספוד לו ותקרא: גדול היה אישי מיוסף הצדיק; יוסף גבר על יצרו אך פעם, והוא עשה כן עמי כל יום; אשת פוטיפר אמרה לכבוש את בן־יעקב בחדר, ואישי שכב עמי במיטה לילה לילה ולא נגע בי, אם גם חרב שלופה לא היתה מונחת בינינו; אל יוסף נשאה אשת אדוניו את עיניה והיא נכריה לו, ואם עשה את הרעה וחָטא לאלהים, ואני בת־זוגו של ארוסי הייתי מן השמים. לא הספיקה לגמור את דבריה עד שנפלה על הקבר, הוציאה נשמת ונאספה אל עמה גם היא.
ה: וְעָנְתָה בָּה צִדְקָתָהּ
בימי בית שני, כאשר לא נשברה עוד זרועה של סנהדרין ולא בטלו דיני־נפשות מישראל, חי בעיר אחת בגליל העליון איש עשיר ורב־נכסים ושמו צדקיהו, ולו אשה יפה כשמש וחכמה ויודעת תורה והשׂכּל ושמה אביגיל. ויהי היום והיה צריך צדקיהו לעבור בים אל ארץ רחוקה, כי הגיע סחרו שמה, ויפקוד את נחלתו ביד אחיו הקטן יונדב. ויצוהו סוכן על ביתו ועל אשתו ויאמר לו: שמור לי הנפש הזאת, היקרה לי מכל, והיה לאיש־חיל, ולעבדיו פקד, כי ישמעו כולם בקול אחיו, ואיש לא יזיד למרות פיו, כי כוחו ככוחו, ומצאתו עד בואו אדונם הוא.
ויונדב איש רע היה ויתפוש את לב אחיו. צדקיהו רק הלך לדרכו, והוא כבר חושב מזימות על אשת־החן אשר ברשותו, כי נשא עיניו אליה זה ימים ויחמוד אותה. ובבואו לעשות מלאכתו, החל לדבר על לבה כי תשמע לו, כי הוא אוהב אותה אהבה עזה זה ימים רבים, ובלעדיה חייו אינם חיים. ולא אבתה אביגיל להטות אוזן קשבת לדברי־רֶשע ותאמר: ראֵה כי יצוּק בלבך דבר־בליעל; הן אחיך הגדול הפקידני בידך, כי האמין בך, ואתה תמר את אמרי־פיך ותאמר לחללני ולשלוח יד בפקדון.
ויהי בדברו אליה דבריו יום יום, והיא הראתה לו רק אותו משתמה ובוז; וירא כי לא יכול ללבה ויפיה לא לו, ויחל לשטום אותה, ויאמר להנקם ממנה.
ויחרוש יונדב עליה רעה, ויעמוד עליה עדי שקר בכסף, לאמור, שׂטתה מתחת בעלה ותשא את עיניה אל אחד מעבדיה, ותהום העיר לשמועה הזאת; ויביאו את החוטאת לפני הסנהדרין בירושלים, והעדים חכמים הם להרע, כעדי שושנה בשעתה, ויכוונו עדותם ולא נכחשו בדרישה ובחקירה. וסופרי הדיינים, אחד מימין ואחד משמאל, כותבים דברי המזכים ודברי המחייבים, ונגמר דינה לסקילה בידי אדם.
וישימו את “החבל המצרי” על צוארה והובילו אותה לבית־הסקילה, וכרוֹז יצא לפניה; אביגיל אשת צדקיהו יוצאת להיסכל, כי זנתה, ואלה הם עדיה.
וכשגיעה אביגיל עשר אמות מבית־הסקילה, אמרו לה: תני תודה על מעשיך, והתוַדי על אשמתך. ותרם ידה ותאמר: אֵל־אלהים יודע, כי לא חטאתי; ואם יש בי עוון זה, לא תהיה מתתי כפרה לכל עוונותי ואירש גיהינום. ויפעלו דבריה על לב הקהל, ובקשו להחזירה, והיה שם פרוש אחד, קם ואמר: אם נעשה כדבר הזה, או חייב מיתה יאמר כזאת, כדי לזכּות את עצמו. ולא מצא מענה.
ויַדו באביגיל אבן, ויקיפוה מסביב גל אבנים.
ויהי בלילה ההוא, ותעבור שיירת־אנשים בדרך ויעמדו לנוח וישמעו כמו קול אדם בא מתוך האבנים. וייראו האנשים ויאמרו, פן שד הוא. אבל הזקן שבחבורה היה בעל רוח עז, ויקרב אל הגל וירכן את אזניו, וישמע קול אנחה. ויאמר: גשו הנה, אחי, שם בן־אדם! ויסירו האנשים מהגל אבן אבן, והנה הוד אשה נראה, ויתמהו, ויפרשו כסות על הארץ ויושיבו את הניצולה עליה, ותפקח את עיניה ותשאף רוח. ויפתחו את אמתחותיהם ויקחו אוכל ומשקה ויתנו לה להשיב נפשה, ותאכל ותברך. ויראו האנשים, כי נח רוחה, וישאלו אותה לאמור: מי את? ואיך חצבו לך פה בין אבנים קבר? ותספר להם האשה את אשר קרה לה היום, וכי סקלוה במצות בית־דין על לא עוול בכפה, ויצא לב האנשים לשמוע הדברים האלה, ויקראו לאמור: מארץ רחוקה נחנו ושמענו על ירושלים, קרית משפט־צדק, ואמרנו לעלות שמה ולהקריב קרבן; והנה רואים אנו כי תחת משפט משׂפח ונספה צדיק, חי ה' אם נבוא עוד אל שעריה; וגמרו אומר לשוב בדרך אשר באו, ויגשו אליה ויאמרו: ראי, אחותנו, שבים אנו אל ארצנו ואַת תישארי פה, וראוך אויביך, אשר צודים לנפשך, וכילוך; לכי אתנו אל המקום, אשר נתן לנו אלהים, ותשבי בתוכנו וניטיב לך, כי אשת־חיל את!
ותאמר אביגיל להם: מאת ה' היתה זאת, כי הצלני היום, אלכה עמכם; אם אך תבטיחו לי, שלא תגעו בי. וישבעו לה האנשים ויאמרו: כה יעשה לנו האלהים וכה יוסיף, אם נחשוב נבָלה עליך. עטפוה באדרת וירכיבו אותה על גמל, וילכו לארצם דרך המדבר. וישמרו עליה מכל משמר. והיה כאשר נחו בדרך ללין נטו אוהל בעבור אביגיל, ועגו עוגה בחול סביבו ותחבו חנינותיהם בו, ויאמרו: כל העובר ידָקר!
ויבואו לביתם בשלום, ותתישב אביגיל שם; ויתנו לה נחלה ביניהם בין שדות ויערות. ושם עשבי מרפא, אבל לא ידעו מהם אנשי המקום, ותלמד אביגיל בחכמתה לדעת סגולות העשבים והדשאים. ותשכיל להכיר טבעם, ותחל לרפאות בהם חולים; וה' היה עמה, כל המשכימים לפתחה מצאו ארוכה. ויצא שמה, וינהרו אליה מכל אפסים; ותרפא כל מוכה ומנוגע בארץ.
ובימים ההם שב צדקיהו בעל אביגיל לביתו, מלא כל טוב ההארץ אשר עשה שם ויגידו לו, כי סרה אשתו מדרך הטוב, וכי סקלוה בבית־דין. ויצא לבו ויאמר: יסרני ה' כי עזבתי את ביתי ונחלתי בירושלים, לרדוף אחרי עושר. ויאמר ליונדב אחיו בתומו: מעתה בני תהיה, כי מי לי עוד בארץ בלעדך?
וה' לא יעמוד לרשע, ויכה את יונדב בצרעת על מצחו. ותבוא הרעה גם על עדי־השקר – שכניו, וינגעו; וכל רופאי ירושלים וכוהניה לא ידעו תרופה להם ויצטער צדקיהו מאד על אחיו.
והנה עלו לרגל אנשים מארץ רחוקה, ויספרו בשכונה, אשר גרו בה, כי רופאה אחת רבת־פלאים יושבת בגבולם, והיא תרפא כל חלי ותטהר כל נגע. וישמעו המצורעים וישמחו על הדבר, ויאמרו איש אל אחיו: נלכה גם נחנו אל הארץ ההיא, פן ניגַאל גם אנו. ויספר יונדב לאחיו את הדבר, וישמח גם הוא ויאמר: גם אנכי אלך עמכם.
ויזדיינו כולם אחרי החג, ויקחו מכל טוב ירושלים בידם. וירכבו על גמליהם ויבואו בעוד חודש ימים לארץ ההיא. וישאלו את אנשי המקום, אם אמת בשמועה אשר שמעו. ויענו להם: כנים הדברים, יש אתנו פה רופאה שמפליאה לעשות. וימהרו הזרים ויעמדו לפני הצרה. ויאמר העבד שומר השער: מי אתם? ומה חפצכם: ואודיע לגברתי. ויענו אותו לאמור: חולים במחלת העור אנחנו, ומארץ העברים באנו לבקש תרופה. וירץ העבד ויגד לרופאה: ארבעה אנשים עברים באו להתרפאות אצל גברתי. ותאמר: הכנס אותם מיד! ויבואו צדקיהו ויונדב והשנַים אשר אתם החדרה וישתחוו; ותכירם אביגיל, ולבה הומה וסוער, – אבל היא התאפקה ותתנכר להם. והם לא פיללו כי היא האשה הניצבת לפניהם, יען כי חשבוה למתה. בגדיה הכבודות שלבשה, כפי מנהגי המקום, נתנו לזיו איקונה תואר אחר מהוד ימי ירושלים.
ויגש צדקיהו כמליץ, ויאמר: האנשים האלה עבדיך מצורעים הם, ונשמע את שמך לתפארת, כי תעלי רפואות לכל מחלה; אשה כבודה, גם את אלה, ותקחי כסף וזהב מלא חפצך.
ותאמר אביגיל: יקרבו־נא החולים אלי, ואראה בפניהם. ויקרבו אליה ותבט בהם ותאמר: פניכם יעידו כי חטא גדול ונורא חטאתם בחייכם ולא אוכל לרפא אתכם, בטרם התוַדיתם על אשמתכם. ויבּהלו העדים ויאמרו: נביאה היא האשה הזאת. ויפלו על פניהם ויאמרו: אמנם כן, פעם נשׂכרנו בכסף דמים, להעיד עדות שקר באשה צודקת, כי עיותה לעשות, ועתה דמה מידינו הנה נדרש. יונדב עמד כתוֹמר מקשה! ותאמר אליו הרופאה: הגד גם אתה מה חטאתה? ויקשה את לבו ויאמר: לא עויתי. ויחר הדבר לָעדים מאד, ויקומו ויאמרו: איש רע וצר זה הסית אותנו להוציא אשה לסקילה באמרי־פינו, והוא עוד יכחש בפנינו. ויבּהל צדקיהו ויפעם רוחו בקרבו. והרופאה קרבה אל העדים ותזרוק מימי־מרפא על פניהם, ותאמר: אתם, כי התוַדיתם על חטאיכם, לכו לבתיכם ותיטהרו. ואתה, פנתה אל יונדב לאמור, כי לא התודית על עוונך, תהיה מצורע כל ימיך, ככל מכה רעהו בסתר, וצרעת האנשים ההם תדבק בך. – ונרפאו העדים עוד בטרם עזבו את סף ביתה; ויצא יונדב מהבית מצורע כשלג כגחזי.
ובצאתם לא יכלה אביגיל לעצור ברוחה עוד, ותתן קולה בבכי, ותאמר לצדקיהו: אנכי אביגיל רעיתך, אשר בדיבת־רכיל סקלוני אז, וה' הצילני והביאני עד הלום. פשט צדקיהו את זרועותיו ויחבק את אשתו ויבכו שניהם.
וישובו צדקיהו ואשתו אחרי הדברים האלה אל הארץ הקדושה בלב שמח, והקול נשמע בירושלים, כי יצא כאור נוגה צדקת אביגיל. וישמחו כל אוהביה, ופני אויביה קבצו פארור. וילכו לקראתם הכוהנים והעם, ויברכום בשלום. ויבואו השבים להיכל המקדש, ויגישו קרבן תודה באָמן והלל לה'. והדיינים שנכשלו במוציאי דיבה, מיהרו גם הם ויביאו את אשמם. ונגלל העוון מעליהם, וקורָא לירושלים עיר הצדק עד היום האחרון.
בִּירוּשָׁלַיִם וּבְרוֹמָא
א: אִיש צְרוֹרוֹת
לחסיד הגדול רבי יוסי בן יועזר איש צררה, תלמידו של אנטיגנוס איש־סוכו וחברו של יוסי בן יוחנן איש־ירושלים, היה בן אחות, שמו יקום בן צרורות, והוא רשע גמור, עובר על דת, מרע לבני ירושלים, וידו תיכּון עם צורריהם ומנדיהם. ויהי כי גברה יד אויב, בקשו לאבד את כל רבּי התורה, וגם על המורה הגדול יסי בן יועזר גזרו להיתלות על העץ, ויקבל עליו את הדין באהבה. ויהי בהכינו עצמו למות, נפגש את בן־אחותו הרוכב על הסוס ולבו רחב עליו; אמר לו רבי יוסי: כך למכעיסיו, מה עוד לעושי רצונו! אמר לו יקום: כלום יש אדם עושה רצונו של מקום יותר ממך, והנה עלתה לך כך. השיבוֹ רבי יוסי ואמר: אם לעושי רצונו כך, מה עוד למכעיסיה נכנס בו הדבר כ“ארס של עכנאי”, קם וירד מסוסו וקיים בעצמו ארבע מיתות בית־דין, הלא הֵנה: סקילה, שריפה, הרג וחנק, מה עשה? הביא קורה גדולה, נעצה בארץ וקשר בה חבל; מסביבה ערך עצים להסקה, והקיפם גדר של אבנים; נעץ חרב באמצע, הצית אור תחת העצים על־יד האבנים, הלך נתלה בקורה ונחנק, קדמתו האש, נפסק החבל, נפל לתוך המדורה, קדמתו חרב ונפלה עליו הגדר ונסקל ונשרף, ויהי רעש במרומים. נשא רבי יוסי את עיניו וראה מיטת בן־אחותו פורחת באויר. פתח ואמר: בשעה קלה כזו קדמני זה לגן־עדן.
ב: יוֹסֵף מְשִיתָּא
יוסף משיתא גם הוא מן הפריצים היה בימי הבית, ויתחבר עם צוררי ירושלים בימי עניה. ויהי בגבור יד האויבים ויבקשו לשדוד כלי הר־הבית, נתיראו ואמרו: יכנס אחד משל העם הזה תחילה ויוציא לנו את כלי־המקדש. וישלחו את יוסף משיתא. נכנס הוא להיכל, לקח את מנורת־הזהב הקדושה לגבוה ומסרה להדיות. ויך לבו עליו על מעשהו. שלחוהו שנית אל ההיכל ולא ביקש לילך עוד. אמרו לו: אם תשמע בקולנו, חפשי תהיה מעתה ממסים וארנוניות; וימאן ויאמר: לא אכעיס עוד את בוראי. נתנו אותו בספסל של חָרשים, והיו מנסרים בבשרו כבעץ, והוא קורא ואומר: אלה לי, בשביל שמרדתי בקוני. גם לו נפתח השער לצדיקים!
ג: הַיַנְשוּף
בבית־האסורים ברומי ישב אגריפס המלך, אחד מנצרי בית הורדוס, כי לא אבתה הממלכה העזה לתת לו לעלות על כסא יהודה וישראל. ויחי שם חיי מצור ולא ראה מפלט. ויחלום פעם אחת חלום, כי בא ינשוף ויפרוש כנפיו, ויחל העולם להתגלגל. ויקץ משנתו וישן עוד פעם; והנה בא אותו ינשוף, צועד בלט על האדמה והשמש נוטה לערוב… ויהי בבוקר ויספר את חלומו לאסיר אחד מארץ המזרח, שהיה בסוהר עמו והוא מבני החוזים בכוכבים. ויאמר לו הפותר: שתי פעמים בחייך תראה את הינשוף, בפעם הראשונה יביא לך גאולה, ובפעם השניה מות בלשונו. אחרי שבעת ימים נראה הינשוף בחלון, והעיר רועשה, המלך טיבריוס מת ויקם קיוס תחתיו, והוא נטה לאגריפס חסדו, וימהר להוציאו מבית כלאו. ויחלף את שמלותיו בבגדי־ארגמן וישימהו מלך על השבטים העברים, וישלחהו לארצו באושר רב וברוב כבוד, וימלוך בירושלים.
ויהי בשנה השביעית למלכו, גבה לבו עד להשחית ויעש עצמו אלוה. וילבש בגדי־לבן מזהירים; ובלכתו נראים שמש, ירח וכוכבים נוצצים הימנו, והעם הולך אחריו וקורא: זה אלהינו! לזה קיוינו! מיד נראה הינשוף על עץ ויקרא אל העם לאמור: זה הוא אלהיכם, שיסודו מעפר וסופו לעפר, בעוד שלושה ימים הוא מת ואלהיכם יקָבר בפניכם. ויתחלחלו מאד, ופני המלך נפלו מאד, וימיתהו ה' כאשר אמר.
הַכּהֲֹנִים וְהַמוֹרִים
א: שַׁעֳרֵי נִקַנוֹר
בימי הבית השני נתקלקל פעם שער־המזרח ושלחו אמרכלי־המקדש איש אחד ושקלי־הקודש בידו לארץ רחוקה, להביא עצי־שטים, ושם האיש ניקנור. ויבוא לארץ ההיא ויקנה שם את העצים הדרושים מן המובחר, ויחתוך אותם לקרשים ויטענם על ספינה הולכת ארצה יהודה וישלם כסף רב בשכרה. היא באה באמצע הים, והנה עמד נחשול גדול להרעיש את הספינה ונוסעיה יחד, וייראו האנשים לנפשם, וגם רב המשא אשר תוביל. ויגשו להטיל איש איש סחורתו הכבדה המימה, למען הקל עליה; ולא נתנם ניקנור לעשות זאת ויאמר: אם ככה אתם עושים, השליכו גם אותי עמהם וטוב מותי מחיי. ולא שמעו לו שאר הנוסעים, כי רבו עליו, ויטילו את הקרשים אל המים אחד אחד. אף הוא קפץ אחרי מתנותיו הימה, וינודו לו האנשים ולחייו ויאמרו: חירף הוא את עצמו למות בגלל עצים חתוכים. הספינה הרחיקה ללכת, ואמנם נח הים מעט, ויהי בבואה לנמלה של יפו, ראו את ניקנור רוכב על קרשיו ובא בשלום. וידעו ויכירו את מעשיו, וילכו עמו ירושלימה להודות לה'.
כל השערים שהיו במקדש ציפו אותם זהב, חוץ משערי ניקנור, שנשארו בתבניתם לזכרון מביאם. ויש אומרים, העמידו אותם בערב בלבנינותם והשכימו בבוקר ומצאו כי נחושם מצהיבה.
ב: בַּסְפִינָה
ספינה אחת עשתה בים דרכה בימי הבית, ובה שיירה רבה מעמים ולשונות שונים. היא אך הפליגה מן החוף, ויקם סער גדול ויניע את המים והגלים הרועשים נופלים בכל פעם ברעם ומנידים את הספינה כנוד הקנה. ויחרדו הנוסעים ויצא לבם ויקח כל אחד ואחד יראָתוֹ מחיקו ויצעק וישתחוה לה, כי הצל תציל אותו. ואלהים של אלו דוממים המה ואינם שומעים, ויראו בקצה הספינה נער אחד, שאינו משתחוה כמותם ואינו עושה כמעשיהם, ויקראו לו: עמוד, עצל, קום וקח יראתך ועשה כמונו. ויאמר להם: יראתי בשמים היא ולה אין לה דמות. ויקראו לו באימת נפשם: התפלל לאלהיך ונראה, אם ישמע לך מרחוק. ויעמוד הנער בקרן זוית ויפרוש את כפיו ויתפלל לאלהים ויאמר: ריבונו של עולם, אדון כל הצבאות ואלהי כל הימים, שמע את דברתי ועשה, אם לא למעני, כי מה אני וקטונתי בעיניך, עשה למען אבותינו הקדושים, ועשה למען שמך הגדול למען יכירו וידעו כי גדול אתה מכל אלהים. ומיד נתקבלה תפילתו במרום. רמז הקדוש־ברוך־הוא לשר של ים וישתוק הים מזעפו והסערה קמה לדממה. וישתוממו האנשים למראה ההוא ויגשו ויאמרו לו: בן מי אתה? ומאיזה עם מוצאך? ויאמר להם: גוּנוֹב גוּנבתי מארץ־העברים ועיר מושבי בגליל העליון. ויאמרו: אמנם גדול אלהי העברים. ויהי בואם אל החוף הוציאוהו לחפשי וישלחוהו לארצו במתנות. וילך לימי הרגל ירושלימה ויבא קרבן תודה לה'.
אבן הקדש
(בשני אפנים)
א
ויהי איש חסיד בירושלים, והוא עני ובביתו אין כל. וירא יום יום, כי מרבה העם להביא עולות ונדבות לבית־האלהים, קרבנות פרים עתודים, צאן ועיזים, מלא הוא הבית כל מנחה בשדה ובכרם וכל פירות האילן והאדמה, ואך הוא לא יתן לאלהים מאומה, ויצר לבו, ויקם ויצא השדה, אולי ימצא מה, שיכול להגישו אל יושב בית־הארזים ומשַכן שכינתו בתוכו. וישא את עיניו וירא אבן אחת יפה והיא מסותת מכל עבריה ולובן מראיה כפני השיש. הלך וזכה בה ויאמר: הרי עלי אבן זו להביאה לירושלים! ולא יכול נשוא אותה, כי כבדה מאד. וישב לשמור עליה. עוד הוא שם עצות בנפשו, והנה חמישה אנשים לקראתו. ויאמר להם: שׂאוני, אדוני, ושאו אתי את האבן הזאת לעיר הקדושה. ויאמרו: כן נעשה כאשר דברת, אם אך תתן אצבעך עמנו. ויעש כן. עוד הם מדברים והנה עומדים הם על האבן בשערי ירושלים. בקש להודות להם על חסדם ויעלמו פתאום ולא מצאם. בא ללשכת־הגזית, אמרו: מלאכי־השר נצטרפו עם המנדב, והעמידו את האבן שם למזכרת.
ב
בימי הבית היה איש חסיד אחד, רבי חנינא, והוא איש תם וישר, חובב ירושלים ובית־האלהים; אבל עני היה ואין ידו משגת להעלות למזבח עולות וזבחים, שלמים ונדבות. ויהי היום, וירא והנה אנשי בני־עירו
שמים לדרך פעמיהם, להביא ביכורים לירושלים. והשור הולך לפניהם, קרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. ויקנא בהם קנאה גדולה ויאמר להביא גם הוא מתנה לקונו. מה עשה? יצא למדברו של עירו, ומצא שם אבן אחת גדולה. עמד וסיתתה וכחלה ואמר: הרי עלי להביאה ירושלימה. לא יכול היה לשאת אותה על שכמו, כי כבדה מאוד. “זימן לו הקדוש־ברוך־הוא חמישה מלאכים בדמות בני־אדם”, באו ואמרו לו: עזוב נעזוב לך במשאך. נתנו ידיהם עמו, ובין כה וכה והנה הם עומדים בשערי ירושלים. ביקש להודות להם על טרחתם ואינם. ידעו שנעשה לו נס, והעמידו אותה אבן בלשכת־הגזית. וקראו עליו: חזית איש מהיר במלאכתו!
קָרְבָּן וּנְדָבָה
א: עָשִיר וָרָש
הרבה העם להקריב בימי הבית ויעבדו את ה' בזבחים ובעולות, בשלמים ובמנחות. ועוד הגדיל להקריב מלך אחד בימים ההם; כל שור שמן ופר יפה אשר בעדרו הביא לשולחן המלך, מלכו של עולם, לקרבנותיו במשכן אין מספר. פעם אחת הביא נדבה לה' אלף עולות, ויקרא לראש־הכוהנים ויאמר אליו: איש אל יקריב היום חוץ ממני. ובאו פרחי־הכהונה לשחוט את הקרבנות הרבים, ונחל מדם הפרים נוזל מסביב למזבח. בעוד הם רצים ושבים להקריב מתנת המלך אל האלהים, בא איש עני ובידו שני תורים, ניגש לכוהן ואמר: יקריב־נא אדוני את אלה לאלהי הבית הזה. אמרו לו: היום הזה קדוש למלכנו ולאלף קרבנותיו אשר הביא. התחנן האיש ויאמר: שׂאני, כוהני, דל אני מימי, וה' עמי, כי אצוד בכל יום ארבעה תורים, ואחצה אותם, שנַים מהם אתן למאכל לבני־ביתי ושנַים אביא לה'; ואם תמנעני היום מלהקריב, נמצאים אתם מכלים את מזונותי. נכמרו רחמי הכוהן עליו והקריבו שני תוריו, יצאה בת־קול ואמרה: קדם קרבן דל זה והיה לריח ניחוך בשמי מעלה מאלף עולות של המלך מטה.
ב: מִנְחַת הָאִשָה
ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה, והקטיר הכוהן את אזכרתה המזבחה. כף קמח שוה לפני ה' כדם פרים ועתודים. לא כן הדבר בעיני רוב הכוהנים משרתי־הקודש.
יום קרבנות רבים היה, ידי הכוהנים ופרחי־הכוהנים מלאות עבודה. פרים, כבשים ועיזם עומדים מחנות מחנות מסביב לבית, כולם רוּחצו למשעי ובעליהם עומדים עליהם, להביאם עולות וחטאות לה‘. באה גם אשה אחת עניה, עטופה בצעיף, ובמטפחת אשר בידה צרור קמח, להביא גם היא מנחה לאל מגינה. בז לה כוהן אחד בלבו ויאמר: ראו, מה מביאה היא לה’ ומה יש בזה להקריב? ויבוא אלהים בחלום־הלילה אליו ויאמר: לא טוב עשית, כי בזית למנחת האשה את נפשה היא הקריבה לי!
ג: נקִּי
נקי היה שמש בבית־הכנסת של מגדל־צבעים, והיה איש הצנע לכת, עושה מלאכתו באמונה ומחבב בית־האל כבבת עיניו. כל היום היה טרוד בעסקיו; ומשנפנה ממעשהו לעת ערב, היה עולה בעליה ומתפלל במקום קרבן, כי רחוק היה מירושלים וממזבחה. אך בכל ערב שבת, בשעה שהיה מתקן את הנרות לשבת והכין הכל ליום השבת, היה בא לבית־המקדש, אשר בעיר הקדושה, קנה שם שביתה ויחזור מהרה, לעירו להדליק את הנרות. ממגדל צבעים עירו עד ירושלים היה מהלך שבוע ימים, והוא עשה את הדרך ישר וחזור ברגעים מועטים. כשמת אמרו עליו: הוי חסיד! הוי עניו! שבק לנו חיים מי שזכה לנסים כאלה.
אַנְשֵי־מַעֲשֶׂה
א: הַהוֹלֵך
בימי הבית היה כוהן אחד פלאי ורב יושר. הוא היה עשיר מאד ומספר נכסיו עצמו עד למעלה ראש. אביו הניח לו במותו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות מפליגות בים טעונות כל טוב הארץ; והוא לא שם לבו לעשרו ולקניניו, לדעת מהם ולעשות בהם. וכל ימיו לא ראהו אדם דבר חוץ מהעסק בתורה, בה הגה תמיד ואותה דרש תמיד. וכך דרכו; שק במתניו ונאד של קמח על כתפו היה מהלך ברגל מעיר לעיר וממדינה למדינה, לבקש שם שמועות והלכות שעוד לא ידען; וכשהיה עייף, היה שם ראשו על סלע ויישן. פעם אחת מצאוהו עבדיו בדרך, העירו אותו ברגליהם ואמרו: מה לך, עצל, נרדם? כפוהו לעבודת העיר ועשו בו אנגריא. אמר להם: בבקשה מכם, אחי, הניחוני ואלך ללמוד אצל פלוני. אמרו הם: חיי בן־חרסים אדוננו, שאין אנו מניחים אותך ולא נפטרך. עבד אצלם קשה לילה ויום שלם ולא אמר להם, מי הוא ואיזה הוא וקיבל עליו את עולם בלב שלם.
ב: אֶרַך־רוּחַ
נשיא אחד היה בישראל בזמן הבית, והוא היה ענוותן ואֶרך־רוח, והיה נושא במשא כל אדם ומעולם לא כעס ולא הראה אי־רצון, גם אם הטרידו אותו. באו שני אנשי־ירושלים והמרו זה את זה בארבע מאות זוז, ואמרו: כל מי שיקנים את הנשיא יקח את הסך הזה מחברו. אותו יום ערב־שבת היה, ובבית הנשיא הכנות רבות ליום השבת. בא אחד לפני הבית ודפק על הדלת וקרא: מי כאן הנשיא? מי כאן הנשיא? נתעטף המנהיג בטליתו, יצא וישב לפניו ואמר לקורא: מה לך, בני? אמר לו: שאלה גדולה יש לי לשאול אותך, אמר לו: שאל, בני, שאל.
שאל האיש את הנשיא לאמור: מפני מה ראשיהם של בבלים ארוכים? השיב לו הנשיא – מבבל היה מוצאו – ואמר: שאלה גדולה שאלת; אין במקומנו עריסות, התינוק גדל אך על חיק אמו, ולפיכך ראשיהם ארוכים. עזבו האיש והלך לו; העוד לך, בני, דברים אלי? אמר האיש: הן והן. אמר לו: כל מה שבלבך שאל. שאל אותו ואמר: מפני מה פרסאות רגליהם של בני־אפריקא רחבות? אמר לו: גם זו שאלה גדולה; מפני שהולכים המה כל ימיהם בין בצעי־המים, לפיכך רגליהם רחבות. שאל שוב האיש: ומפני מה עיניהם של תרמודים תרוטות? השיב לו הנשיא: מפני שדרים הם בארץ חול במדבר, ובא הרוח הנושא את החול ומעוור את עיניהם. וילך השואל מזה. לאחר שעה חזר ובא ודפק בחזקה על הדלת וקרא: מי כאן הנשיא? מי כאן הנשיא? נתעטף ארך־הרוח שלישית ויצא ואמר לו: האם עוד שאלות רבות לך, בני, אלי? שאל זה ואמר: מפני מה זנבה של פרה ארוך ושל חמור קצר? אמר לו: גם זו שאלה גדולה היא; החמור נושא אוכף על גבי בשרו, אשר יגן עליו, תחת זה עור הפרה מגולה תמיד וצריך לה זנבה, להתחכך בו. אמר האיש: אתה הוא, שקורין אותך הנשיא? אמר לו: הן. אמר לו: אם כן, אל ירבו כמותך בישראל! אמר לו: מפני מה, בני? אמר לו: מפני שאבדתי היום ד' מאות זוז על ידך. אמר לו: מוטב שתפסיד ד' מאות זוז, והנשיא לא יקפיד. לקח הנטרד ארנקי של זהב ונתן לו ואמר: לך ותן לחברך.
ג: גִשְמֵי–אֵל
מעשה בחסיד אחד בימי המקדש, שאמרו לו בשני בצורת: התפלל וירדו גשמים מרובים, באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל עליהם וילכו להם. אמר להם: צאו וראו, אם עמד אדם על קרן אפל, משקשק את רגליו בנחל קדרון, נתפלל שלא ירדו כך; אבל בטוחים אנו, שאין המקום מביא עוד מבול לעולם, כי לא ישחת ה' כל בשר ולא ימחה את פני האדמה.
שוב היו ימי בצורת גדולים שלש שנים בזו אחר זו ולא ירדו גשמים, ויצעק העם ללחם, באו לפני החסיד חוני־המעגל ואמרו: רבנו ומאורנו, התפלל וירדו גשמים ולא נמות לעיניך! התפלל ולא ירדו ולא שמע ה' בקולו, נתעטף ואמר: חנני ה'! ופני השמים כנחושת, מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, כחבקוק רבו, שאמר על משמרתי אעמודה ואתיצבה על־מצור, וקרא ואמר: ריבונו של עולם, עיני כל ישראל עלי והמה שׂמו פניהם אל תחינתי; נשבע אני בשמך הגדול, הגיבור והנורא, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך ותפתח לנו שעריך. מיד נתקדרו שמים בעבים והתחילו מנטפים טיפים טיפים.
קרא לו העם: ראינוך, ולא נמות, רואים אנו, שאין הגשמים יורדים אלא להתיר שבועתך. פנה ואמר לפני המקום: אדון שבשמים, לא כך שאלתי, אלא תן לנו גשמים בידך המלאה, התחילו הגשמים לרדת בזעף ובשטף, התחיל העם לצעוק: אין אלו יורדים אלא לאבד אותנו, אמר להם: אל תיראו – לא תהיה בכם יד ה'. עמד בפינה וחילה ואמר: אדון שבשמים, תן לנו גשמי ברכה ונדבה, ירדו כתיקונם וירדו שלושה ימים ושלושה לילות.
שוב היו מיראים, פן רבים הם הגשמים וימחו כל זרע בארץ. באו ואמרו לחוני: רבנו, בקש־נא את השם עתה, כי יחדל המטר. אמר להם: בני, הקשיתם לשאול, כי אין מתפללים על רוב הטובה; אף־על־פי־כן, לכו והביאו לי פר־הודיה. הלכו והביאו לו שור תמים, ויעמידהו בעזרה וסמך שתי ידיו עליו ואמר: ריבון העולמים! עמך ישראל ונחלתך, אשר הוצאת ממצרים בכוחך הגדול ובזרועך נטויה, אינם יכולין לעמוד לא ברוב כעסך ולא ברוב רחמיך; כעסת עליהם, נמקו והלכו ויהיו כנזופים, השפעת עליהם גשמיך, והנה אין הם יכולין לעמוד בהם, יהי רצון מלפניך, שיהא רוח בעולם והביא רוָחה לנו. מיד נשבה הרוח, נפסקו הגשמים ונתפזרו העבים, זרחה החמה ויבשה הארץ, יצא העם לשדה וראו אותו מלא כמהין ופטריות ובכול האדמה נוצץ עשב ירקרק, התחילו לומר הללויה והודו לאדוני־האדונים. ותבוא שנת שובע וברכה בכל הארץ.
שלחו בני לשכת־הגזית לחוני: “ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכך נגה אור”, אתה גזרת מלמטה והקדוש־ברוך־הוא מקיים מאמרך מלמעלה; “ועל דרכך נגה אור”, דור שהיה אפל האירוח בתפילתך, דור שהיה שפל הגבהתוֹ בתפילתך, דור ששה בעווֹנו הושעתוֹ בתפילתך. אך שמעון בן־שטח הנשיא שלח אליו ואמר: אילמלא חוני הוא ראוי לנינוי, לא כך מבקשים מלפני המקום; ואולי היו השנים שנות אליהו לרעב, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידו? יצאה בת־קול ואמרה: הנח לו לחוני, שהוא כבן המתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו. הוא אומר: אבא, רחצני בחמין! וארחצו בחמין, שפשפני בצונן! ואשטפו ואביא לו אגוזים ורימונים, כל אשר ישא לבו לו אתן, ועליו אמרתי: ישמח אביו בו ותגל יולדתו;
ד: זָכָר שֶל רְחַלִים
נחוניה חופר שיחין ומערות היה אחד מן הממונים שבמקדש, ומלאכתו היתה לחפור בורות, שיחין ומערות לכנוס המים בשביל באי־הגולה לעיר הקדושה בשלושת ימי הרגל ולכל העוברים והשבים. הוא היה איש חסיד תמים ועמל במעשה, וכל הימים אשר הוא חי לא אמר אדם: צמא אני למים בירושלים. ויהי היום ותלך בתו להנשא בגליל ותפול לבור מים עמוק ולא יכלו להוציאה. ותיהום כל הסביבה למאורע וירוצו ויודיעו הדבר לבעל־המלאכות רבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה אמר להם: שלום לה, שניה אמר להם: שלום, בשלישית אמר להם: כבר עלתה וניצולה. עוד הוא מדבר, והנה הנערה באה עם כל הכבודה ופניה צוהלים, אמר לה רבי חנינא: בתי, מי העלך? אמרה: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו ויעלני בקרניו ויביאני ליבשה, ואך באתי לשפת הבור ונעלמו יחד. ואית דאמרין: מלאך בא בדמות חסיד אחד וימשֶהָ מן המים. אמרו לו תלמידיו לרבם רבי חנינא: נביא אתה, רבנו, וכל אלה ראית בנבואה? ענה ואמר להם: אל נא, תלמידי, לא נביא אנכי ולא בן נביא, אלא בטוח הייתי, שאותו צדיק עמל בו, לא יכשל בו זרעו. ואית דאמרין: בלשון זאת אמר להם; אפשר נחוני אחי מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים? ה' לא יקפח חסד.
ה: שוֹמְרֵי הַבָּתִים
בגליל אשקלון אשר בארץ פלשתים ישבו בימי הבית שני אחים עברים עשירים ואוצרות רבים בביתם, ולא היו להם בנים וקרובים. עולים היו שלוש פעמים בשנה בכל שלוש רגלים ירושלימה, לראות את פני האדון ה‘; והיו אומרים השכנים הגויים: כי יעלו הגרים הללו לעיר קדשם, ואיש לא ישאר לשמור את בתיהם, אנו ניכּנס בהם ונטוֹל כל מה שטמון שם. מה היה עושה אדון הצבאות? בכל פעם שהלכו בניו לבקר בהיכלו, זימן מלאכים לאשקלון, ונראו בדמותם ובצלמם של ההולכים והיו נכנסים ויוצאים בתוך בתיהם. פעם שבו האחים מירושלים והביאו לשכניהם דורנות ומתנות מפרי הארץ, אמרו השכנים להם: והלא עמנו הייתם כל הימים, למה תתנו לנו מתנות? אמרו האחים להם: בירושלים היינו, בעיר אלהינו. חזרו ושאלו אותם: אימתי עליתם? אמרו: ביום פלוני. – ואימתי באתם? ביום אלמוני. – ואת מי הנחתם בתוך בתיכם לשמור עליהם? אמרו האחים: חי ה’ כי לא הנחנו שום אדם, עמדו האשקלונים ואמרו: ברוך אלהי היהודים, שלא עזבו ולא יעזבם לעולם; וכשהגיעה רגל חדשה קמו ועלו גם הם לירושלים.
מימי בית שני: מסיפורי החורבן
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בִּימֵי הַזַּעַם
א: מְסִירַת הַמַפְתְחוֹת
בימים שהבית עמד על מכונו,וזה שער־השמים, כי יחטאו בני־אדם ויאשמו, היו לוקחים כל עדת בני־ישראל בבוא ימי הסליחה, שני שעירים אחד לחטאת ואחד לעזאזל, והעמיד אותם הכוהן פתח אוהל מועד מול ארון העדות, ונתן שני גורלות, גורל אחד לה' ועשהו חטאת והעלהו על המזבח, והשעיר, אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, סמכו הכוהנים והעם את ידיהם עליו, והעמיסו עליו כל העוונות והחטאים, ונשא השעיר את כל פשעי האדם אל ארץ גזרה ולא ישוב חי. אם עלה גורל של חטאת בימין, סימן יפה להם והיו שמחים; ואם בשמאל עלה, היו דואגים. ומנין היו יודעים, שהגיע שעיר למַדבר? דרכיות היו עושים ומניפים בסודרים, אחרים אומרים: סימן אחד היה להם: לשון של זהורית היתה תלויה על פתחו של היכל; וכשהגיע השעיר לשם, היתה הלשון מלבינה ונסלח לעם, כדבר הנביא לאמור: אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו.
כה היה הדבר הולך ונמשך עד ימי שמעון הצדיק. לא היה מגיע שעיר המשתלח למחצית ההר, עד שנעשה בשרו אברים אברים. משמת אותו כוהן חסיד, ושמש בית־יהודה התחיל לערוב, היה השעיר נשמט ובורח למדבר… עד ימיו היה הגורל אשר לה' עולה תמיד בימין, משמת החל לעלות בשמאל; עד זמנו היתה לשון של זהורית מלבינה תדיר, משמת חדלה להלבין; עד ימי שמעון הצדיק היתה אש המערכה מתגברת ועולה, אחרי מותו תשש כוחה. גם הנר המערבי לא יתן אורו כמקודם, צללי החורבן עולים מרחוק…
והנה בא יום בו קרו כל האותות האלה לרעה יחד. גורל של שֵם עלה בשמאל, לשון זהורית לא הלבינה ונר המערבי כבה; נעלו דלתות ההיכל בערב, השכימו ומצאו אותן פתוחות. גער בהם רבי יוחנן בן זכאי בחזקה, וקרא ואמר: שערי היכל, למה זה תבהילונו, ואנו יודעים שסופכם ליחרב! געה העם בבכיה ואמר: לא נתן בית־אלהינו לנפול בידי אויב!
ולא ריחם ה' ביום עברה, נשתו ידי גיבור ישראל, נפלו חומות ירושלים, וגם בהר־הבית עלתה אש. ההיכל והעזרה בלהב בוערים; וכשאחזה האש המכלה גם בבית קדשי־הקדשים, מיהרו גדולי הכהונה לגגו עם מפתחות המקדש וזרקו אותם כלפי מעלה לאמור: הן לא זכינו להיות גזברים נאמנים לפניך, הילך מפתחותיך שנתת לנו! אף הם קפצו לתוך האש. יצאה כעין פיסת־יד ולקחה אותם ואת נשמותיהם יחד.
ב: מִסְעוּדָה לְחֻרְבָּן
בימי הערב שמשה של ירושלים היה בא אדם אחד עשיר, ושמו נודע בין הפרושים ותלמידי־החכמים, והיה לאיש הזה אוהב נאמן אחד ושונא גדול אחד, ושם האוהב והשונא דומים זה לזה; הראשון היה שמו קמצא ושם השני – בר־קמצא. ויהי קמצא איש נחבא אל הכלים, ועד היום הזה לא נדע מה טיבו; תחת זה היה בר־קמצא מודע וקרוב לעם הרומים, שמצודתם פרושה אז על רוב חלקי העולם, וגם ארץ השבטים כבר כפויה להם באשמת מלכיה ונסיכיה.
ויהי היום ויעש אותו איש עשיר סעודה גדולה לחשובי ירושלים, כי חג משפחה לו, ויזמן את רבּי העיר ואציליה בשררה ובתורה. אמר לשמשו להזמין גם את אוהבו ורעו, את קמצא; וטעה זה והלך והזמין את בר־קמצא. ויאמן הנזמן, כי הלז עושה שלום לו, ולא נטר לו איבה – והלך. ויהי בראות בעל- הסעודה את בר־קמצא יושב בין המסובים, חרה אפו ויגש אליו ויאמר: הרי שוני אתה מתמול שלשום ומה לך פה ומי לך פה על שולחני? עמוד וצא! אמר בר־קמצא: רואה אני כי נקראתי אליך בטעות, והואיל ובאתי – הניחני, ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה בסעודתך ולא תפסיד. אמר בעל־הסעודה: ואפילו אם אתה נותן לי דמי כל הסעודה לא אניחך בין הקרואים. תפסו בידו והוציאו מחוץ לפתח, כך הלביו פניו ברבים, ואף אחד מן המסובים לא מיחה בזה ולא חס על כבודו של אדם.
ויצא בר־קמצא הנעלב בחרי־אף ויאמר לנפשו, לא אקח נקם אך מאויבי זה לבדו, כי־אם מכל בני־עמי וחכמיו וראשיו. וימהר וישם דרכו לרומי, ויבוא לפני מלכות ואדונה ויאמר: בו־ירושלים אני, העובדך מאז באמונה; אולם היהודים אחי מרדו בך ואמרו לנתק את כל דברי הברית, אשר כרתו עמך. אמר מלך הרומים: ומי יאמר, שכּנים דבריך ולא אך סרה הדבר? ענה בר־קמצה ואמר למלך: שלח־נא קרבן למקדש ירושלים, ותראה אם יקבלוהו כוהניה מידך ויקריבוהו על המזבח. ויצו מלך הרומים מיד לקחת ממיטב עדרו עגל משולש, וימסרו ביד עבדיו ויאמר להם: קחו את העגל הזה והובילוהו ירושלימה והביאו אותו לקרבן על מזבח־אלהים לשמי ולשלום ביתי ומלכותי. וילכו המלאכים עם העגל לארץ דויד ומקדשו, וילך גם בר־קמצא עמהם. בדרך התחכם ויטל בעגל מום בניב־שפתים, דבר שלתורת כוהני־ישראל נחשב לפסול ולתורת קדשי־הרומים לא נחשב לפיגול, וכך הובא ירושלימה. בדקו הכוהנים את קרבן המלך הזר ויאמרו: איך נקריב קרבן אשר מום בו על מזבח אלהינו? אמרו להם החכמים, היראים את חמת הרומים: הקריבו מפני שלום- מלכות; ולא הניחם זכריה בן אבקילוס הקנאי וירא: יאמרו בעלי־מומים קרבים! אמרו אחרים לפייס את מלאכי־המלך ולהרוג את בר־קמצא, כדי שלא ישוב ויספר למלך, שלא הקריבו יושבי ירושלים את קרבנו, לא הניחם שוב אותו זכריה לעשות כן ויאמר: אמנם דמו בראשו של זה, אשר בגד בנו ויאמר למסור אותנו ואת קדשינו בידי הרומים, אבל יאמרו ויפסקו מעתה לאמור: מטיל מום בקדשים יהָרג ונגרום בזה עיוות־הלכה לדורות.
הניחו את בר־קמצא וישובו מלאכי־הרומים עם העגל הנדחה לרומי. ויאמר מלכה ואדונה: נקם אקח מבני־ירושלים, שכה חיללו את כבודי. ויעל הוא וחיל גדול עמו אל ארץ יהודה. ויהי כי חנה הוא וחילו לפני שערי ירושלים, ויאמר לנפשו: אנסה דבר אם אצליח במלחמתי או לא. לקח חץ בידו וזרקו למזרח, ונפל לעיר הנצורה; חזר וזרקו למערב – ונפל גם הוא לתוך העיר וכן עלתה גם לחצו שזרק לצפון ולדרום. וישא המלך את עיניו וירא, והנה נער אחד מבני ירושלים מתגנב לצאת מו העיר, ויצו להביאו לפניו ויאמר לו: עלם עברי, פסוק לי פסוקך מתורת רבך. נבהל הנער והשיב: רק מקרא אחד אני יודע. אמר המלך: ואתה תרגם לי את המקרא הזה. פתח הנער ואמר: כה אמר אלהים: ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל. ויאמר המלך: הסירו את הדובר מעל פני. ויחשוב קיסר הרומים ויאמר בלבבו: אלהים של אומה זו מבקש בקנאתו להחריב את ביתו ולשרוף את היכלו ולהוציא בניו להורג, ואמר לקנח ידו בי וחייבתי ראשי בעבור מעשי. נפנה ועזה את חילו ויברח לארץ המדבר, לבקש שם פתרון אל־קנא, שיחד עם זה הוא גם זוכר ברית.
ויעל במקומו אספסינוס־קיסר להצר על ירושלים ולהחרימה, ואחריו בא טיטוס לכלות את שארית יהודה.
הלא זה הצורר, שנדחק ונכנס לבית קדשי הקדשים, לקח חרבו ודקר בפרוכת, והיה הדם שותת ומבצבץ, להטעותו לחשוב כי הרג את אלהים. ויושב־בכרובים נושא את עלבונו ולא הרעיש על מגדפו ומחרפו שמים וארץ. תחת “מי כמוך באלים ה'” קראו: מי כמוך באילמים.
ג: דוֹאֵג בֶּן יוֹסֵף
דואג בן יוסף היה הילד היותר־רך והיותר־ענוג בירושלים במשי הלבישוהו ובארגמן עטפוהו, מיניקותיו ואומנותיו לקחו שכר רב במלאכתן. שמרוהו כבבת־עין, מלאו רצונו וכל מאויי לבו בכל, ועבדים ושפחות עומדים על המשמר לשרתו תמיד ולא נתנו כל זר לגשת אליו. בכל יום ויום היו באות אמו ואם־אמו, אחותו ואחות־אביו, מודדות אותו בטפחות ונותנות משקלו בזהב למקדש. ומידי שנה בשנה, כאשר הובא לעזרה, היה יום חג גדול לכוהנים וללויים ולעם; והקריבו בו קרבנות אין מספר, לשועי ירושלים ולראשי סנהדראות עשו משתה גדול, ומתנות רבות נתנו לאביונים. אם היתה בריה בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, שדקדקו בחייה ובכל שאיפת רוחה ונשמת אפה, הנה היא של דואג; כי יחיד היה ליוסף אביו, אחד מאדירי יהודה ונצרא משפחה רמה, ואמו שנים רכבות עקרה היתה, בטרם ילדה אותו, ונפשה קשורה בנפש עוללה, וכשצרו האויבים על ירושלים וגברה ידם ורעבה העיר ללחם וכלו מזון וצידה, אין לקנות דבר משיב נפש, לו גם נתנו מלא בית כסף וזהב במחירו, טבחתו אמו בידיה כבת־יענה ואכלתו אברים אברים, ועליה מקונן הנביא לאמור: “אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים”.
ד: חַלְלֵי חֶרֶב וְחַלְלֵי רָעָב
כשבא האויב לצור על ירושלים, הקיפה מארבע רוחותיה ולא נתן לבוא בה כל אוכל ומשקה מן החוץ, אף גיבוריה שבפנים עמדו ושרפו את כל אוצרות מזונותיה, למען לא יאמרו הנחשלים: שלום לנו. והיו אנשי־המלחמה שולקים תבן ושותים מימיו, ובזה ניסו לעמוד עוד נגד הצרים עליהם; אמרו בני־רומי: אם אנשים רעבים וצמאים כוחם כך, לו אכלו ושתו כראוי מה יכלו עוד לגבּיר חילים.
היתה שם אשה אחת אלמנה, ולה שלושה בנים גיבורי־חיל, שהכו את האויבים אחרו, ויתעתרו לצאת עוד הפעם מול החילות בלא מחיה, ומאום אין בבית אז. מה עשתה אמם? מיהרה ונטלה את בנה הקטן ובישלתו בקדרה ותגש להם, ללוחמים, את בשרו לאכול. כשהם מושיטים את ידיהם לקערה מבולמוס הרעב שאחזם, הכירו את אברי אחיהם הקטן, ויתפלץ לבבם ויקפצו ממקומם; נטלו איש איש את חרבו ויתקעו בבטנם. אף אמם עלתה אל הגג והפילה עצמה לארץ ומתה, עליהם נאמר: “טובים חללי חרב מחללי רעב”.
ה: גָדִיוֹתַיְך
נקדימון בן גוריון היה מן העשירים היותר גדולים בירושלים ובכל ארץ העברים, לעשרו אין ערוך, לאוצרותיו אין קץ וצדקת פזרונו אין לשער; וכשהיה יוצא מבית־ארמונו למקדש, להביא את קרבנו בכל יום, “כלי־מילת היו מציעין תחתיו, ובאים עניים ומקפלים אותם מאחריו”, אחרי דרוך עליהם ברגליו.
כשהשיא את בתו המפונקה, פסקו לה אמרכליו ארבע מאות זהובים לקופה של בשׂמים בכל יום, מלבושיה היו מלבושי בנות־מלכים, ועטרה של זהב בראשה, בה ממיטב אבנים טובות ומרגליות שבעולם. היא גם היתה היפה בבנות־דורה; וכשהופיעה בהדרה בחצרות בית־האלהים, כמעט נשבתו העבודה והדוכן, והיו רצים הכוהנים ופרחי־הכהונה מכל עבר וחיכו לאמרי־פיה.
וכשנחרבה עיר־האלהים, עלו בלהב גם כל אוצרות בית־אביה, כל מחמדיה נפשטו מעליה, תחת משי וארגמן אך סחבות לבשרה, והיא מלקטת שעורים מבין טלפי־הסוסים מרעב ומעוני. – הדבר היה בעכו – ויקרא עליה את המקרא הזה: אם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך.
ו: צָפְנַת בַּת־פָּנִיאֵל
בימים שלפני חורבן בית־האלהים היתה בעיר ירושלים נערה אחת יפה מאד וכלולה בהדרה. ויהי שמה צפנת בת־פניאל. צפנת קראו אותה, על שהכל היו צופים ביפיה. ואף בעת עברה לפני חסידים, שמעולם לא הזינו עיניהם מיפי אשה, בא אור־נוגה בנפשם, לא י דעו מתמול שלשום, ויאמרו, כי כוכב־מעלה ירד משמים ארצה. בת־פניאל נקראה, לפי שאביה כוהן גדול היה והיה משמש לפנַי ולפנים בהיכל המלך וציץ־הקודש בין עיניו. עליה גם היו אומרים: כי מימות נעמה, אחות תובל־קין, לא היתה בעולם אשה יפת־תואר גדולה מצפנת. עיניה היו כגחלים; וכי הסתכלה באדם, שרפה אותו חי ויהוּמם.
וכשגברו עוונות שבטי העברים וימסרם שופט־רמים ביד צר, החריב את ביתו, ושומרי המפתחות לאוצרותיו קפצו לתוך המדורה וימסרו גוָם לכליון ונשמותם עלו למרום, נשבתה הנערה התמה ביד גיבור רומי אחד. והיא לא היתה בעולת־בעל ולא קרב איש עוד אליה, הכניסה השבּאי לאוהל ו“נתעלל בה כל הלילה”. צעקו אראלים מרה ומלאכי־עליון כבשו פניהם. אך אלהים לא הביט ולא ראה.
ויהי בבּוקר אמר אותו רומי, שעינה אותה: אם תהיה בת־ירושלים זו לי לעולם, אז אשתגע מרוב יפיה ומשלה בי כבעבד. הלבישה שבעה חלוקים, הביא לשוק והיה מכריז ואומר: מי יקנה שפחה נאה, יגש הלום! בא אדם אחד מכוער ביותר, אדם “קל שבקלים וריק שבריקים”, וצרור כספו בידו, ועמד לפני המוכר ואמר לו: הראני את יפיה של שפחתך ואקנה אותה. גער בו הרומי ואמר: ריקא! אם רוצה אתה לקחת, קח אותה; אין כיופי הזה של זו בכל רחבי־תבל ובין כל משפחות האדמה. התעקש הקונה ואמר: גם עיני תחזינה כי יפה היא, ועל־כן הבאתי כד מלא דינרי־זהב, לתת לך בעבורה; ואולם הראני־נא גם גופה, נגש אדונה והחל לפשוט חלוקי בת־פניאל מעליה אחד אחד, עד כי הסיר ממנה ששה חלוקים. ויהי בהגיעו אל החלוק השביעי, החזיקה בו וקרעתומעל בשרה עד טבורה. והנה האירו שני שדים יפים, דומים לתאמי־צביה ועור־בשרה נוצץ כשמש בצהרים. נבהל הקונה ויחרד מאד. והנערה קוראת ואומרת: הוי, שוטה! קנה אותי בכסף מלא, אין כמותי נאה בבנות־עמי ובת־כוהנים אני; יבוא בעל־הדין ויתבע את עלבוני; על נערה זו ניבּא הושע ואמר: פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום־היוָלדה!
אחרים מספרים שבשעה שקרעה בת־פניאל את כותנתה האחרונה מעליה, נתנה עפר על ראשה ותתן קולה בבכי וקראה לפני נשיא בית־דינו של עולם: אֵל־דיין, אם על שבטי בני־יעקב עבדך לא חסת ותתן אותנו למרמס, על קדושת־שמך למה לא תחוס? בת־עמי, חגרי שק ותתפלשי באפר! לא אֵבל יחיד הוא, כי־אם מספד־תמרורים של גוי ושקיעת־החמה של גוי ה'.
ז: הָאָח וְהָאָחוֹת
לכוהן הגדול בירושלים, ששימש בהיכל הקודש לפני מלכו של עולם כאחד ממלאכי־השרת, נולדו מאשת־חיקו שהיתה רכה וענוגה וממשפחה נישאה מאד, תאומים; ילד וילדה. בקומתם ובהדרם היו שוים זה לזה וגם רוח אחד לשניהם. לו שפחה ועבד לשמשו ולה שפחה ועבד לשמשה. ויגדלו הנאהבים והנעימים יחד וילמדו לשון וספר; ולא היה בבתי אצילי עיר־האלהים זוג עולה עליהם בהשכלה ובדעת, ביופי ובחן.
וכשגבר החטא ונגזר על השבטים העברים ללכת בגולה ולנַצל עדים מעליהם, נשבו המפונקים האלה יחד ונמכרו בשתי ככרי־זהב לשני אדונים שונים. זה גר במזרחה של רומי וזה במערבה. לימים נזדמנו שניהם יחד. פתח האחד ואמר: קנה קניתי בשוק עבד אחד ירושלמי, שאין כמוהו ליופי בכל העולם כולו. נענה השני ואמר: ואני אף־אני קניתי מתגָר אחד נערה עברית. אין יפה כמותה אפילו בבנות־מלכים, הסכימו שניהם להשיאם יחד ו“לחלק בולדות”.
בערב ההוא עמדו והכניסו את העבד הפלאי ואת השפחה הפלאית לחדר אחד נאה ואמרו להם: בחייכם קומו והזדווגו יחד. ויסגרו הדלת בעדם. מיד פרש הנער וישב לו בקר־זוית; והנערה גם־היא ישבה לה בקרן־זוית אחרת. הנער ישב ובכה ואמר: אני, כוהן בן כוהנים גדולים, אשא שפחה נכריה בלא חופה וקידושין ובלא כתובה? והנערה ישבה ובכתה ואמרה: כוהנת אני, בת כוהנים גדולים, אך לכוהן היה מזווג אותי אבא, ועכשיו אינשא לעבד ואחלל את נזרי! כה ישבו שני הענוגים הללו, כל אחד בפינתו, ובכו כל הלילה. ויהי כעלות עמוד־השחר. נפנה הנער והנה אחותו אהובתו יושבת בחדש; והנערה גם־הכירה את אחיה בן־אמה, קפצו יחד ממקומם, חיבקו זה את זה וגעו בבכיה, עד שיצאה נפשם בטהרה.
אחרים מספרים: כאשר נשבו התאומים האלה, עלה הנער בגורל שר־צבא אחד והנערה עלתה בגורל שר־צבא שני. הלך הראשון אצל זונה אחת ונתן לה את השבוי באתננה. ובא השני אל חנוָני אחד לקנות ממנו משקאות לשולחנו ונתן לו את השבויה במחיר יינוֹ. הלא כן אומר גם הנביא: ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין! לאחר ימים עברה אותה זונה על ביתו של החנוני ותרא הילדה היפה עומדת בחצר, ניגשה אל בעל־היין ואמרה: לך נערה יפה מאד מן השבויים, וגם לי נער שבוי יפה אף־נעים; אם יש את נפשך, נזווגם יחד ונחלק בפירות. אמר לה החנוני: הראיני אותו ואדע, אם כנים דבריך. הובילה אותו לביתה והוציאה לו את הנער הנאה. אמר האיש: חיי וחייך, שנינו זכינו במקח גדול! בלילה ההוא הביאו את הנער הירושלמי ואת הנערה הירושלמית, הכניסום לחדר אחד והניחו אותם שם לבדם. ניגש הנער אל הנערה וישמע אותה בוכה. אמר לה: למה תבכי, נחמדה? ענתה ואמרה: בת כוהן גדול אנוכי, אבי היה עובד במקדש אלהים אדיר, ועתה אנשא לעבד שכמותך, ואיך לא אבכה? התחלחל הנער ואמר לה: מה היה שם אביך הכוהן? השיבה ואמרה: צדוק היה שמו והוא מבני צדוק. שאלָה הנער: באיזה מבוא בירושלים היה מושבו של אביך? אמרה לו הנערה: בשוק העליון. שאל אותה שוב: האם היה לך אח או אחות? ענתה ואמרה: אח אחד היה לי, בא לבית מדרש־ונשבה עמי. מיד התוַדע לה הנער, וחיבקו ונישקו זה את זה עד יציאת נשמתם. אף רוח־הקודש צוֹוַחת ואומרת: על אלה אני בוכיה!
ח: הַצַעַר הָאִלֶם
היתה בבנות ירושלים העדינות ריבה אחת רכה וענוגה, והיא בעלת תום־רוח ושקט־הנפש. ויכבדו ויחבבו אותה הוריה וכל מכיריה כבת־מרום שירדה לשכון מטה; וכל מי שראה זיו־איקונין שלה, היה מרגיש איזה רוך בלבבו, ולא יכול לעשות רע ולחשוב רעה ימים רבים.
ויהי כי גברו האויבים על העיר, קרעו כוּתנתה של משי מעל בשרה, לבשוה שק עב, פרקו שערותיה הדקות וקשרו בהן חבלים וישימוה בבור, ויאכילוה רק שעורים. ותשב במצור ימים רבים ללא אור וללא לחם; ונעכר שכלה, בגופה הרך עלתה חלודה, גבות עיניה פרועות וצפרני ידיה ורגליה כרגלי חיה מוזרה.
לאחר שבע שנים לאחר שבע שנים הוציאו אותה לחפשי, ולך הלוך ותועה כפראית־מדבר; ולא היה אדם יודע, אם זכר או נקבה היא ואם ממין האדם היא. רק בערב, בעת שעייפה מלכת, היתה יושבת על שדן־סלע והביטה בדומיה החשכה מסביב; ועלה הצער והחריד את כל יושבי מעלה ומטה, ומלאכים יבכיון למראה ההוד שנשחת, יבכיון ויילילו לה.
ט: מְנַחֵם בֶּן עַמִיאֵל
כורש מלך פרס וזרוּבּבל פחת־יהודה ניסו להקים הריסת הבית לשעה. באו היוָנים להרסו ויד בית מתתיהו ניצחה כמעט רגע. קם העבד האדומי להכחיד גיבורי ישראל ועריציו. עוד הפעם נתמלאה סאת חטאת יהודה. עמד אספסינוס, באו טיטוס ולגיונותיו, והם שבט אף ה‘. נפלו חומות ירושלים, נפלו חומה אחרי חומה,והנלחמים באויבים מנחשלים את עצמם, והיתה יד בנים בבנים. נהרי דם נוזלים, הרוגים ומדוקרים מושלכים בראש כל חוצות, והיכל ה’ בוער מכל קצותיו ואין מכבה, תקות עם שלם, מעשי ידי חמש מאות שנה, עולה בלהב…
בירכתי הארץ, בשדה רחוק, ששם לא באה עוד יד האויב לשחתו ולא נשמע בו קול־מלחמה, חרש איש עברי את האדמה והשור הולך לפניו. ופתאום נתקדרו השמים, אֵבל כבד אחז את כל היקום והתמודד השור, חדל לחרוש ויפול לארץ ויגער מנהמת לבו; ולא ידע החורש מה היה לו, וגם רוחו הכביד עליו כאבן. ויעבור עליו ערבי אחד ויקרא לו מרחוק: בן עם נידח, התר המחרשה, נפלה עירכם ירושלים ונשרף בית־מקדשכם. ויקרע האיש את בגדיו ויתלוש שערו ויכרע במצוקת לבבו. ויתאבלו שמים וארץ על חמת אלהים כי ניתכה, האדם והחי מתמוגגים ביגונם; עד מתי ה'? עד מתי תשפוך חמתך על ארצך ובניך? –
והחימה שככה. על משואות העם עלו דמדומי תקוה ליום רחוק כי יבוא ובכנפיו מרפא. לאט לאט החלו העננים להתפזר, וכמו רוח חדשה עברה על פני הבריאה. ויקם השור ויתעודד ויחל פתאום לרקוד. הוא עמד על שתי רגליו האחרונות וירם צוארו וראשו, וחודי קרניו הארוכות האירו וירקוד בעליצות ובמשיבת־נפש, ותעלה האדמה אבק לרגליו. והשתומם החורש למראה הזה. והנה קול ברמה נשמע: הסר עצב מלבך, בן־אדם, עתה נולד משיחו של ישראל, מנחם בן עמיאל!
ויקם האיש וירחץ פניו בנחל מים אשר בקצה השדה וילך לביתו וימכור את כל רכושו, ויקן בכסף לבדין ומטליות ושאר כלי־תשמיש לצרכי תינוקות וירם את פעמיו אל שארית הערים, אשר לא נחרבו בימי הזעם, ויעבור בחוצות ויקרא: מי יקנה לבדין ומטליות לבנות לבן־נולד? שמעה שכנת אם־המשיח את הרוכל קורא, ותאמר אליו: לך אל הבית הזה הקרוב, כי שם נולד ילד ולאמו אין כל. – ויבוא אל הבית הזה, וירא ילד שוכב בעריסה ופניו מאירים וישק לו על ראשו, וישם את כל בכבודה לפניו. ותבוא אמו מהר החדרה ופניה זועמים, ויאמר לה: הבאתי לך מתנות בעבור בנך ושימי את עיניך עליו. ותאמר: קח לך את אשר לך, כי מר לי; את בני ילדתי ביום חורבן הבית. ותקלל את היום – ונסתלק האור ו“נגנז”. בכה תבכה בת־ציון על־משבתה, כי גלה ממנהמנחם. –
י: בַּחֻרְבָה
ועשיתם לי משכן, מלך יושב על כסאו וה' ישכון בביתו, בית עולמים.
ויבוא האיל בעל־הקרנים וינגח בבית השני ויהרוס אותו מהמסד עד הטפחות ויגרש, כביכול, שכינת האל ממכון שבתה, מאז אֵבל רב לשמים וליושבי הארץ. שלוש משמרות הוי הלילה; ובבוא כל משמר ומשמר ישָמע קול אדון העולם יושב ומקונן: אוי לי, שהחרבתי את ביתי, ואוי להם לבנַי, שהגליתי אותם מעל שולחני.
פעם אחת הלך רב אחד מגדולי־התלמוד בדרך ונכנס לחורבה אחת מחורבות יהודה להתפלל. ראה את אליהו התשבי, זכור לטוב, בן זמנו של אחאב, יושב נזוּף על הפתח ודומם. עמד בקרן זוית והתפלל שפי, ועל הקיר לעומתו כמו צל מתנועע, וגם הוא כמתפלל. לפתע נשמעה בת־קול מנהמת כיונה וקוראה: אוי לי, ששרפו את היכלי ואת מזבחי הרסו! אוי לי, כי ניטלו בנַי ממני ונמכרו לעקר! עמד אליהו ואמר למתפלל: חייך וחיי ראשי, כי לא רק שעה זו בלבד בת־קול אומרת כך, אלא בכל יום ויום, בבוא הבוקר והערב ואין קרבן תמיד של בוקר ואין קרבן של בין הערבים ובניו של מקום נמקים בצר להם, מנהמת כך. ישבו שניהם על הסף ובכו תרוייהו.
מִקֵּץ הַיָמִין
א: עֶרֶב וּבֹקֶר
צפה האלהים הגדול במשיח ובמעשיו עוד קודם שישב על האָבנַים לברוא את עולמו ממעל ומתחת, וירא כי גדול יהיה יומו של משיח לחירות ולפדות, להטבת כל המעשים ולטוהר. ויהי בשלחו את האור ראשונה במפלשי התוֹהו, והאור בוער בלי חָשׂך, עמד וגנזו תחת כסא כבודו לבן־אדם זה ולדורו וישם פרוכת מסביב לכסא, והשטן המשטין, שעוד מראשית הבריאה החל את מעשהו להשחית, עמד גם הוא וישם לו סתר פנים וניגש לפני ה' ויאמר: אדון־עולם ואומר לברוא עולם, האור הזה שגנזתו תחת כסא כבודך למי הוא? ולמי ומי טמנתו? ויען אלהים ויאמר לשטן: למה זה תשאל, והלא ידעת גם ידעת, כי אורי זה מוכן למי שעתיד להכלימך, ביום יבוּלע המות לנצח ומחה אמחה דמעה מעל כל פנים, ואפסה כל דאבה, יגון ואנחה, ותבוא מנוחה לכּל. אמר השטן לאלהים: אדון אדונים: ידעתי, כי כן יהיה באחרית הימים, בו תמעדנה רגלי ותשם קץ למלכותי; אבל הראני־נא גם עתה מעט מזיו פני משיחך ואדע מי הוא זה, שנַצי ינצחני בבא? מיד הרים אלהים את הפרוכת מעל כסאו ונשפך האור כמים עזים, ותתעורר הבריאה וגם בעמקי החושך הכל יגאה והקול קורא לאלהים ולעבדו משיחו. ונזדעזע השטן, חרדו כל עצמותיו, ויפול מלוא קומתו ארצה ויאמר: בודאי זהו הנביא, אשר עתיד להפיל אותי ולעקור את כל חילותי, ויבך מרה.
ויאמר לו אל־ערבות: קוּם עוד לא בא הבוקר הגדול הזה.
ב: הַשָבוּעַ
ויהי בראות אלהים, כי רבה תהיה רעת האדם, שיצר אותו לעבדו ולדבקה בו, ושיסורו בניו מדרכיו ויבחרו בכל חטא, עווֹן ופשע, להכעיסו ולבלבל את מעשיו אשר עשה, ויאמר לבנו משיחו: אני מתנה עמך, שגם אתה תשא במשא הזה, בבראי את בני־האדם; עווֹנותיהם של אלו יכניסוך בעול קשה, עיניך לא תראינה אור, אזניך תשמענה חרפה גדולה, פיך יטעם תמרורים, וידבק לשונל לחיכּך ויצפור עורך על עצמך ותהיה נשמתך בצער. אם אתה מקבל עליך כל אלה – מוטב, ואם לאו – הריני כבר טורדם מעכשיו ועקור אעקרם מעולמי! שאל המשיח את האלהים ויאמר: האם רבים יהיו ימי עוני הללו? השיב ואמר: חייך וחיי ראשי, ששבוע אחד שלם אקרא לליל ומשול אמשול… ענה משיח ואמר: מקבל אנכי עלי את כל היסורים האלה שאמרת, ועינו אותי וסיגפו את בשרי ורוחי כאַוַת נפשם, וגם ימשכו לשוני בצבתות־ברזל שׂמו אותן באש וייסרוני קשה, ואעבדך באמונה באותו שבוע שאמרת; אבל בתום ימי העבדות והטומאה מן הארץ, ועלה יעלה שחרך להאיר לבני־עולם ולכל הדרים בו, תחַיה גם את המתים שכבר מתו ותקימם מקבריהם לרחוץ בפלג עדן, ויעבדוך כולם שכם אחד. ולא לבד את המתים שמתו בימי העולם תחַיה, כי גם אלה שעלו בדעתך לברוא ולא בראת אותם, תעמידם על רגליהם; ולא אך לאלה שמתו על־ידי בשר ודם תחזיר את נשמתם, כי גם אלה שהיו לטרף אריות וחיות וראו שוב באור החיים, וגם נפלים יוָשעו, נשבע ה' בכסאו ואמר: כדבריך כן אעשה, בני, ופתוח אפתח אז את אוצרות־החיים לכל, מיד קפץ המשיח וישם את העול על צוארו.
ג: בִּסְעָרָה
ביום שחרב בית־המקדש של האלהים ובטל התמיד מעל מזבחו ואין היכל ואין קרבן, הלך התשבי בדרך וישמע בת־קול צועקת ומנהמת, לאמור: בית־מקדשא קדישא לחרבנא, בית־מקדשא קדישא לחרבנא; וילט החוזה את פניו באדרתו. שוב הלך הלאה ברגלים כושלות וירא בני־אדם עוד עומדים וחורשים שדותיהם וזורעים ועוסקים במלאכתם כמעשיהם יום יום, כאילו לא קצף היוצר על הבריאה ואינו מחריש עליה רעה. ניגש אליהם ויאמר: החריב אלהים את ביתו ויגל את בניו אהוביו, ואתם לא תשליכו איש איש את מעדרו מידו ולא תתנו את שארית הארץ להשחק מעליה; יצתה שוב בת־קול ואמרה: הירגע, אליהו עבדי, והנח להם, כבר נולד לישראל מושיעו והוא יחדש את הברית, אשר נשבעתי לאבותיהם, שאל אליהו את האלהים ואמר: היכן נולד המשיח? ויענה ויאמר: בבית־לחם־יהודה הוא. וישא אליהו את רגליו וילך לבית־לחם־יהודה. הוא בא העירה לפנות ערב, וישא עיניו וירא והנה אשה יושבת על פתח ביתה, ותינוק מוטל בעריסה לפניה, והוא עודנו מלוכלך בדם. ניגש החוזה ויאמר אליה: בתי, האם בן זה ילדת? ותאמר: הן. שוב שאלה האיש, לאמור: מפני מה הוא מלוכלך בדם ולא רחצת אותו למשעי? קמה האשה ואמרה: דע, זקן, כי ברעה גדולה ילדתי בני זה, בו ביום נחרב מקדש־האל בירושלים והציתו האויבים בו אש. אמר אליהו אליה: אל תדברי־נא כזאת, עמדי והחזיקי בו, כי כה אמר ה': על ידו יוָשע עמי וגאלתיו מיד צר! וילך אליהו ככלותו לדבר, והאשה חושבת בדבר הפלאי. הליל בא לכסות את מערומי העולם, ועשן אש־ההיכל נראה למרחוק…
ויהי כתום חמש שנים מהמעשה הזה, אמר התשבי בלבבו, שוב אלך אל בית־לחם־יהודה ואראה, איך מתגדל הוא מושיען של ישראל, ואם בדמות מלכים הוא או בדמות מלאכי השרת. ויבוא בשער העיר וירא והנה אותה אשה עומדת שוב לפני פתח ביתה ואיזה צרור אדם מוטל בעריסה. ניגש אליה ואמר: מה טיבו של הנער שילדת לפני חמש שנים? ותען האשה ותאמר: הנו לפניך, וכן דברתי אז, כי ברעה נולד, ביום החורבן, אך רעה בו ובכל גווֹ, רגלים לו – ואינו הולך; עינים לו – ואינו רואה; פה לו – ואינו מדבר, והרי הוא מוטל כאבן. דמעות נראו בעפעפי האשה בדברה.
עוד אליהו עומד לפני האם והילד ותבוא רוח גדולה וחזקה ותשא את העריסה והשוכב בה ותטילם לים הגדול. התחיל אליהו לבכות ולתלוש שערותיו ויקרא ויאמר: וי! וי! הנה אבדה תשועת ישראל! יצתה בת־קול מן השמים ואמר לו: לא כשאתה סבור, כן הוא. ארבע מאות שנה יגור משיחי זה בים הגדול, ללמוד את מעשי בממלכת המים, שמונים שנה ישב במעלה עשן אצל בני־קורח, לשמוע שירתם ממעמקים, ושוב שמונים שנה ישב על פתחה של רומי במלכות אדום, ושאר הימים יחזור על כל המדינות הגדולות עד יום יקהת עמים. – – –
מימי התלמוד
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מימי התלמוד
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
תִּקְוָה וָפַחַד
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
חֻרְבַּן בֵּיתָר
א
עוד זיק אהבת־הלאום לוחש בלב ישראל הנופל ביד צר, וקומו, ומישים ושתים שנה אחרי הריסת ירושלים, ויתבצרו בביתר וימרדו במלך אדרינוס וחילו. ויקם אדרינוס ויצר עליהם שלוש שנים ומחצה;עמו שמונים אלף זוג תוקעי קרנות, וכל אחד ממונה על רוב חילות, ולא יכול להם, כי קם נגדו איש רם ומושיע ליהודים, שמו בר־כוכבא, לאמור – דרך כוכב מיעקב! ויבחר לו בר־כוכבא אנשים גיבורי־חיל ובעלי לב אמיץ, כולם מטיפי אצבע הם ונושאים את הכאב;וכל מי שלא עקר ארז בלבנון, ברכבו על הסוס, לא היה נכתב באיסטרטיה שלו. וכאשר יצא למלחמה נגד הרומים בארבע מאות אלף גיבורים כמו אלה, גבה לבבו ויקרא: אל אלהים צבאות! את תעמוד לימיננו ואל תהיה נגדנו, הלא אתה אלהים זנחתנו, אנחנו בעצמנו ננצח את האויב. וישמע ה' וינאץ. היה שם חסיד אחד, שהיה מגין עליו בתפילה, והיה אומר בכל יום: ריבון העולמים! אל תשב עמנו בדין היום, אל תשב עמנו בדין היום! ויקחהו ה' אליו. ותגבר יד הרומים על בני־ישראל ויעשו בהם טבח רב. וישָפך דם הנלחמים כנהר שוטף, בו שקעו סוסי מלחמה עד חטמם;והיה זרם הדם מגלגל אבנים משא ארבעים סאה. צוּרם מכרם וה' הסגירם!
ב
כשמרדו יהודי ביתר במלך רומי, קיבץ עליהם חילות הרבה ויקיפם מכל עבר. ויקם נגד האויבים איש גיבור־חיל, בר־דרומא, הוא בר־כוכבא, ורגליו קלות כאילות וקופץ מיל בכוחו. ויירא הקיסר ויפחד ממנו, ויסר את הכתר מעל ראשו ויניחו על הארץ ויאמר: ריבון העולמים! אם מצאתי חן בעיניך ושליח חמתך אני, אל־נא תמסור אותי ואת צבאותי ביד האיש הזה. ובר־דרומא התיהר נגד קונו ויכעס ה' וישלח על משיחו נחש, להכישו. ויראו חילות־ישראל כי מת גיבורם ולא עצרו עוד כוח לעמוד בפני האויב, ויעש בהם שמות. גדע ה' בחרי אף כל קרן ישראל!
ג
ויהי בצאת מירושלים כל הדרה, התבססו היהודים בביתר וסביבותיה ויתחזקו שם;ויקם גיבור ומושיע והוא בן־כוכב, ויעמוד במחנה ויקרא: משיח בן דויד אני, ובאתי לפרוק מעליכם את עול הרומים! וירם יד במלך האדיר ויהרוג את משנהו בארץ יהודה. ויתלקטו אליו רבים מבני־ישראל, ויאסוף אני־חיל, רגלים ופרשים, ויתגבר וימלוך בביתר ויתן ניר לעמו וישפוט אותו בצדק ובמישרים.
ויהי במותו בשלים על משכבו, הניח את המשרה לבנו רומילוס, ויתברך המלך החדש בלבבו גם הוא, לאמור: משיח אלהים אני! והוא היהנופל מאביו ברוחו ובקומתו. וישלח המלך אדרינוס, שעלה באותו זמן על כסא ממלכת הרומים, מחנה רב נגד רומילוס ועם כבד מאד, ויצר על ביתר שלוש שנים. ותיבּקע העיר בחודש החמישי בתשעה לחודש בשנת שלוש ושבעים לגלות ירושלים, ויעשו בה הרומים שׁפטים: חומותיה שרפו באש ואת גיבוריה הרגו לפי־חרב, ויפול גם רומילוס ביום המר והנמהר הזה. הלא הוא החורבן השלישי!
הֲרוּגֵי מַלְכוּת
א: מוֹת רַבָּן שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יֵשְׁמָעֵאל
(נוסח ראשון)
כשעלה שמואל הקן, שמואל חסידא, על מיטתו, לשכב עם אבותיו, ראה את הימים הרעים שיבואו על ישראל וראשיו, וינבא לאמור: שמעון וישמעאל לחרבא וחברוהי לקטלא, שאר עמא לביזא ועקן סגיאין יהוון אחרי דנא. במותו ניטלו כל החמודות מעמו העזוב וכהתה עינו של ישראל.
עוד לא הספיקו ללוותו, לספוד לו ולבכותו, מיד יצאה גזרת האויב על רבן שמעון בן גמליאל נשיא־העם ועל ישמעאל בן אלישע כוהן גדול ליהרג. ישבו שניהם בבית־האסורים, והיה תוהה רבן שמעון. אמר לו רבי ישמעאל: בעוד שתי פסיעות נתון אתה בעולם אבותיך, ואתה תוהה? השיבו רבי שמעון: לא על חלקי אני תוהה, רעי, כי אם מתירא אני מפני עווֹנותי. ויהי כאשר הוציאו אותם להורג, התחיל כל אחד מהם להתחנן לפני שר־הטבחים; זה אומר: אני כוהן בן כוהן, הרגני־נא תחילה ואל אראה במיתת חברי; וזה אומר: אני נשיא בן נשיא, עלי תעבור החרב תחילה. הפילו פור, הוא הגורל, ונפל הפור על רבן שמעון בן גמליאל הנשיא. מיד חתכו את ראשו. נטלו חברו רבי ישמעאל בידיו ונשקו בפיו וקרא: פה נאמן, פה קדוש, גבר עמיתי! הוא לא כילה דבריו, והנה נחתך גם ראשו; והיו שניהם מתגוללים בדמם.
באותה שעה אמר הקדוש־ברוך־הוא: אביא שמים וארץ זה בזה ואחריב עולמי בפניהם!
(נוסח שני)
גוֹנב איש וּמכרוֹ מות ימות. חטאת בני יעקב, אש מעלו באחיהם וימכרו אותו ממכרת־עבד לישמעאלים והמה מכרוהו למצרים, לא נמחתה מישראל כל הימים, ונספּו גם בן־גמליאל ובן־אלישע גדולי דורם בעווֹן זה. שמעון בן־גמליאל היה צנוע במעשיו ועובר על מידותיו, והוא רועה את צאן עמו בשוּבה ונחת;אחרת היתה עם רבי ישמעאל חברו, הכוהן, שהיה מתלהב בעבודת־אלהים, חוקר ודורש במסתרי־מעלה;הוא היה גם אדם יפה־תואר מאד, אחד משבעת האנשים היותר יפים שהיו בעולם, וקלסתר פניו היה דומה למלאך ה' צבאות. וכיון שידעו, שבמיתתם יכפרו על עווֹן הציבור, קבלו עליהם את גזר־הדין באהבה. ויהי בבוא יום ההריגה, קפץ כל אחד מהם וביקש ליהרג תחילה. יצא הגורל על בן־גמליאל הנשיא ויתיזו את ראשו. ביקשו לעשות גם לחברו כן, באה בתו של מלך וביקשה מאת המלך והתחננה לפניו, כי ישאירו בחיים את האסיר הזה, כי חָמדה את יפיו בלבה. ולא אבה המלך לשמוע לה ויאמר: גזרה היא מלפנַי ולא אוכל להפר דברי. ותאמר: אם כן צווה להפשיט את עור פניו מעליו ולהניחו בבית־המלכים. ויצו המלך לעשות כן; והתחילו עבדיו לפשוט את עורו. ויהי בבוא המפשיט לקדקדו של הרב, דמנח עליו תפילין, זעק זעקה גדולה ונזדעזעו שמים וארץ! ירדו מלאכי־השרת מטה להרגיע את רוחו ואמרו לו: אשריך, ישמעאל, ואשרי חבריך! ותצא נשמתו במנוחה.
פתחו מלאכי־מרום ואמרו: זכרם לחיי עולם הבא. פתחו חיות הקודש ואמרו: תנוח נפשם בצרור החיים. ואף הקדוש־ברוך־הוא פתח ואמר: ממתים ידך ה' ממתים מחלד!
ועור פניו של הכוהן לאל עליון עדיין מונח ברומי.
ב: עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף
מסתר המדרגה עלה הרב הזה להיות ראש ורבן בישראל. בן גרים היה, מבני בניו של סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור, והיה רועה צאנו של העשיר בן כלבא שׂבוע, אחד משלושה העשירים האדירים שבירושלים. ותאהב אותו בת אדוניו, והוא הלך במצותה ללמוד תורה, והוא אז בן ארבעים שנה. וישב לרגלי רבי אליעזר ורבי יהושע. ובן כלבא שבוע כשמעו את הדבר הזה הדיר את בתו מנכסיו. ויחיו שניהם חיי צער ומצוק ימים רבים. בכל יום היה מאסף חבילה של עצים, חצים מכר בעד לחם צר, וחציה שמר להסקה ולמאור, ולמד לאורם בלילה, בעת אשר כבר נסגר בית־המדרש. עמדו עליו השכנים ואמרו לו: עקיבא, אתה מכלה אותנו בעשן, תן לנו העצים ונתן לך שמן במקומם. ענה ואמר להם: לאורם אני שונה ולחומם אני מתחמם. הוא היה אוצר בלוּם של תורה וחכמה, ונבון ואוהב־דעת. הוא התמיד בתורה מכל חבריו, ולא אמר מעולם: הגיעה העת לצאת מבית־המדרש. לבו כפתחו של אולם. הוא נכנס גם לפרדס, דרש על כתרי־אותיות וגילה סתרי־התורה;בא לעסוק במעשה־מרכבה, ביקשו מלאכי השרת לדחפו, קרא להם הקדוש־ברוך־הוא: הניחו לו לעקיבא, שראוי הוא להשתמש בכבודי!
ויהי כי ביקש הרב להשיב לבית־עמו כבודו מלפנים, ויתן את ידו לגואלים. תפשוהו הרומים וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ודמו שותת;ועל כל סריקה היה מַצדיק את הדין וקורא: אֵל אמונה ואין עוול! הוסיפו ליסרו בשוטים על גבי גופו הפצוע ולענותו ביסורים קשים, והוא קורא: צדיק הוא ה‘! הגיע זמן קריאת־שמע, אמר לתלמידיו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא: ואהבת את ה’ בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, ועכשיו שבא לידי, לא אשמח? קרא: ה' אלהינו הוא אחד! והארך באחד, עד שיצאה נשמתו. יצאה בת־קול ואמרה: אשריך, עקיבא, נשמתך יצאה באחד;אשריך, עקיבא, שהיית צדיק וישר, והוצאת את נשמתך בצדק וביושר. בא אליהו ונטלו על כתפו, הושיבו בישיבה של מעלה, ונתקבצו כל הנשמות של צדיקים וחסידים וכל מלאכי־השרת לשמוע תורתו. אור לישרים!
ג: נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה
ערוך השולחן.
הרב הזקן עקיבא בן יוסף היה חבוש בבית האסורים, כי שטמוהו הרומים על הפיצו תורה ודעת בישראל, ותלמידו יהושע הגרסי משרת אותו, לחמם לחם צר ומים בשורה ינתנו להם. והמורה השתמש במידת המים המעטה, שהספיקה רק לשתיה, לנטית־ידים, כמצוַת החכמים. בא פעם אחת המפקח על בית־האסורים וירא את המים בכד, ויאמר כי רבים הם ושפך חצים והשאיר חצים. ויהי בצאתו קרא הרב למשרתו ויאמר לו: תן לי מים ואטול ידי. ויענהו לאמור: רבי ומורי, לשתות אין מגיעין, ליטול ידיך מגיעין? אמר לו: זקן אני, וחיי תלויים בחייך. שפך המים על ידיו ויברך.
לפני יום־הכיפורים היה. נטל התלמיד רשות מרבו ללכת לביתו ויפטרהו. וישאר רבי עקיבא לבדו. רבות מחשבות אתו, וירא כי עוד לא בא חזון ועוד יצר הצר קשה, ויפקד רוחו ביד אלהים ויאמר: תמות נפשי מות ישרים!
ויבוא איש פלאי בלילה וידפוק על דלת הבית של רבי יהושע הגרסי, ויאמר לו: קום ולך, כי מת רבך. וילך אתו וישאלהו בדרך: מי אתה? ויאמר לו: כוהן אני ושמי אליהו. ויבואו עד שער בית־האסורים, והוא נפתח מאליו, ושומר בית־האסורים ישן, וכל הנאסרים הוזים וישנים. ויראו בפינה נר זורח וידעו ויבינו כי שם מונח המת. ויגש אליהו הכוהן העליון ויקחהו על כתפו, כי אין טומאה בצדיקים, ויהושע הגרסי נושא את הכלים. והנה מלאכים, מלאכי־מרום לקראתם, והמה קוראים ומשבחים לאמור: צדקת ה' לפניך תלך! והדרך מאירה לפניהם כזוהר הרקיע. הגיעו לאפירון, ירדו שלוש מדרגות ועלו שלוש מדרגות, והנה לפניהם מערה, ובה מיטה, כסא ומנורה, וישכיבו את הגוף הטהור על המיטה, ותתלקח האש אשר במנורה ותאה את המערה שבעתים. ואליהו פתח ואמר: אשריכם צדיקים ואשריכם עמלי־תורה, אשריך, רבי עקיבא, שמצאת לך מלון טוב וערכת את שולחנך!
ד: מוֹת יְהוּדָה בֶּן בָּבָא
(אופן א')
רבי יהודה בו בבא חסיד גדול היה, כל מעשיו לשם שמים, והוא דואג אך לקיום התורה ולומדיה. הוא היה מוכר כלי־ביתו וכל אשר לו, כדי להחזיק בידי תלמידים;וכשראה תלמיד הגון ראוי להוראה, היה יושב עמו יומם ולילה ולומד עמו, ולא נח, עד כי סמכו אותו לרב ומורה בישראל.
ויהי בגבור יד הרומים על ישראל, וכל חפצם להכחיד את הגוי הרצוץ, ראו כי בעלי־התורה מחזקים את לב המעונים ולא יתנו את נפש העם להיכחד, הוציאו חוק קשה, לבטל את הסמיכה בארץ־ישראל ואת יפוי־הכוח להיות פטרון ומנהיג לקהילות הנותרות. גזרו ואמרו: “כל הסומך יהָרג וכל הנסמך יהרג, עיר שסומכין בה תיחרב ותחומיה יעקרוּ”. ויפול לב כל אנשי האומה ויאמרו: כּלה עושים לנו ולתורתנו, לא נחיה עוד.
ןאז בישראל עוד חמישה חכמים, יחידי סגולה, הלא הם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, ראויים היו להיות קברניטי ספינת העם הטובעת, אבל עוד לא נמשחו לאבות־בית־דין, וחסרה להם עטרה זו. אספם רבי יהודה, מורם הזקן, חרש לככר אחת בין שני הרים גדולים, וההרים מפסיקים בין שתי עיירות. יש לו על שן סלע, הניח ידו על ראש התלמידים האלה ויסמוך אותם ויברכם לאמור: לכו רעו את צאן העם הנידח ונלחמתם בעד נחלתו ובעד סגולתו, כי גדול חרון אף אלהים עלינו, על אשא עזבנו אותו ואת תורתו. ויתרגשו לבות הנסמכים ויקראו קול אחד: בניך הננו ובניו של מקום!
עוד הם עומדים, באו עליהם בני־חיל ושרים רומיים וידעו מה שעשו. קרא הרב הזקן לתלמידיו ואמר להם: רוצו, בנַי, ומלטו את נפשותיכם. אמרו לו: רבנו, ואתה מה יהיה עליך, והנך זקן ורגליך כשלו מלכת! אמר להם יהודה: הריני מוטל לפניהם. השביע את תלמידיו לברוח, ויעשו כן וימלטו. רק אותו השיגה חרב האויבים וחניתם;ולא זזו משם, עד שנעצו בו ג' לולינאות של ברזל, ו“נעשה גופו ככברה”.
יצאה בת־קול ואמרה: יהודה עבדי לעולם יחיה!
(אופן ב')
יהודה בן בבא היה אחד מחסידי התורה ורבּיה. כל ימיו היה יושב ולומד ולא הפסיק ממשנתו, ומשמונה ועשרים שנה עד שבעים לא טעם אפילו שנת הסוס ויהגה בתורה תמיד. הוא גם התענה רוב שנותיו, לא אכל ולא שתה וחי בנקיון ובטהרה כל ימיו. ועניו היה האיש הזה עד לבלי שיעור, לתלמידו היה קורא רבי והיה מקדים בשלום כל אדם, לא הקדימתו בזה כל בריה. גם אותו יום, שנגזרה עליו מיתה, בעבור הרביצו תורה ברבים, היה יושב בתענית כדרכו. אמרו לו תלמידיו: וכי אין רצונך לטעום מה קודם שתמות? ענה ואמר להם: אם עד עכשיו, שלא ידעתי באיזה דרך אני הולך, לא טעמתי, אטעום עתה, בשעה שאני יודע לאן מוליכים אותי? בו בערב נהרג, אחרי תענית ארוכה של עשים ושש שנה.
יצאה בת־קול ואמרה: אשריך, יהודה, שגופך טהור ונשמתך יצאה בטהרה!
ה: בֶּן תְּרַדְיוֹן
כי היא חייך ואורך ימיך, והגית בה יומם ולילה. המת עצמך באהלה של תורה ואתה חי. יש חירות גם נגד המות!
ויהי בימי ממשלת רומא הרשעה על עם ישראל, החריבה את ביתו, כבשה את ארצו, הובילה מבחר בניו בגולה, ועל התורה, תורת אל חי, גזרה כליה, מי בחרב ומי באש, נמוג כל לב מפחד, גם חכמים עזבו בית.
רק בן־תרדיון עוד מקהיל קהילות וחוזר על בני־אדם ללמדם. בנפשו הדבר, וספר־התורה לא ימוש מפיו. הוא היה צדיק וישר לאדם ולאלהים. מעולם לא עלתה קללת חברו על מיטתו;ומעולם לא לנה פרוטה שך צדקה תחת ידיו, והיה זהיר בעזרת עניי הגֵו והרוח. פעם אחת נתחלף לו דבר של צדקה, והיה יושב ומתענה ואומר: שמא נתחייבתי מיתה לשמים! הוכיחו גדול אחד, על שהוא יושב ועוסק בתורה. לא נענה לו, כי מדבר ה' לא ימוש. חזר וסיפר לו ממיצר לבבו, בדבר החליפו מצדקה לצדקה. ויענהו מוכיחו לאמור: מחלקך יהי חלקי מגורלך גורלי!
והשמועה באה עד בית הנציב הרומי, כי בן־תרדיון מורד בפקודי המלכות ומרביץ לֶקח ברבים, הוא וביתו;ותעל חמת הנציב עד להשחית ויצו לשרוף אותו בספרו ולהרוג גם את אשתו וביתו. כשתפסו אותו ואמרו לו: חנינא, נגזרה עליך שרפה, עמד וקרא מקרא זה: הצור תמים פעלוֹ! באו והוציאו את אשתו להריגה ואמרה: אֵל אמונה ואין עוול! אף בתו קיבלה את הדין וקרא: גדול העֵצה ורב העלילה! מה גדולים מעשיהם של אלו!
ובא הקוסטינר, עשה מדורה גדולה מחבילי זמורות ויעל הלהב; נטלו את חנינא וכרכוהו בספרו וידחפוהו לתוך האור, והאור מתרחק ממנו, ולא נגע בו, לא יכול לנגוע בו… נבהל אותו קוסטינר וקרא לו: פלאי, האתה הוא האיש, שגזרו עליך לשרפך ומיתתך נמסרה לידי? ויענהו חנינא מתוך האש: כן, אנכי האיש, אשר דנתם אותי. אמר לו: איך יהיה כחזיון הזה, שהאש אינה שולטת בך, ולא היה עוד כדבר הזה בעולם? ויאמר לו חנינא: המתן רגע, עדי אוָדע כי שולחים אתם לקחת את נשמתי, ואמסרה. ויעבר ידו על פניו, ויאמר: קום וכלה מלאכתך בי. אמר אותו קוסטינר בנפשו: הללו מבני העם הזה, שגוזרים מיתה וחיים לעצמם ואני עומד חוצה? והנה קפץ גם הוא לתוך המדורה ויקרא: אלהיכם אלהי, באשר תמות אמות ושם אקָבר!
יצאה בת־קול ממרומים ותקרא: בן־תרדיון וקוסטינר שניהם עבדי הם.
ו: מֵעֵבֶר לַמַּחֲנֶה
עוד חורשים בני־רומי רעה על ישראל להכחיד גם את השארית, עַם הנמרים נלחם את הצאן ולא יאָמר עוד, כי יש אחרית לעם ירושלים ובניו.
וישבו שבעים הזקנים בבית־המועצות הגדול ושקלו וטרו יום יום בהוצאת גזרות חדשות קשות על העברים היושבים בארצם השוממה. ואם אמנה אותן אחת אחת תסמורנה שערותיכם לשמען. זדון לב הגוי העריץ לא ידע גבול;ועַם כי ירד מטה, עם מנוצח עד תומו, לו אין כּוח ואֱיָל לקום עוד.
ונשמע הדבר בסוריה ובארץ־ישראל הקרועה, כי עוד תגדל סאת העקה וגזרות חדשות תבואנה עליהם, ויצעקו לאלהים. בושו רבּי העם ומנהיגיו מתשועה, וגם שומר־ישראל מקונן, שועלים וזאבי־טרף מהלכים בביתו.
ומועד גמר המועצה הולך וקרב אל קצו. והרבה הרבה גזרות אמרו לגזור אז, כל גזרה קשה מחברתה. ששים ותשעה זקנים כולם מחייבים את העם הנדכא, ורק אחד – מזכּה, מזכּה בלבו, כי אין לו העוז לקום בפני חבריו ולקרוא באוזניהם: לא תורידו שאולה את עם ה'!
נפשו של המזכּה לקחה שמץ מתורת ה' וירא ויתבונן למזלה קשה של אומה זו, ובידו אין תשועה. על משכבו בלילות חשב, שנתו נדדה מעיניו, וביום המחרת כבר יעמדו למנין ויחרתו את הגזרות הקשות האל עלי לוח אבן.
נזכר הזקן הזה במנהגי רומי ובחוקיה, כי אם ימות אחד מן חבורת היועצים לפני חתימת החוקים, ובטלו והיו כלא היו. ועל על גג ביתו ויפל עצמו לארץ ומת.. כה הפקיר את גופו וחייו, כדי לפדות עם זר.
יצאה כף־יד ממרומים וקיבלה את נשמתו.
ז: רבִּי יְשֵׁבָב
רבי ישבב הסופר היה אחד מן החכמים הגדולים בימי רבן גמליאל ומשיירי החסידים;הוא חילק כל נכסיו לעניים, והיה גדול כמשה בתורה וביראה, חוץ מן הנבואה. הוא הגיע לזקנה, ועת הוציאו אותו למות היה בן תשעים שנה. התאספו תלמידיו מסביבו, בכו ואמרו: רבּנו, אם את אורך יקחו מאתנו, תורה מה תהיה עליה? אמר להם: החזיקו איש ברעהו, אהבו שלום ומשפט, אולי יש תקוה. אמר לו המלך: צפוי אתה אלי־מות ואתה עוד עומד ודורש? השיבו ר' ישבב: לא אמות, כי אם הולך אני אל עולם שני. לעג לו המלך ואמר: וכי יש עולם שני? ויצו וישליכו אותו באש. והוא קורא בתוך האש בפסוקי התורה בקול רינון. ובהגיעו למקרא: “ויאמר ה' אל משה”, הוציא נשמתו. יצאה בת־קול ואמרה: אשריך, ישבב, שלא הנחת מתורת משה כלום, שלא קיימת. יהי זכרו ברוך!
ח: אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ
רבי אלעזר בן שמוע, טוביינא דחכימי היה, לבו כפתחו של היכל. וינהרו אליו תלמידים רבים מכל עבר לשמוע לקח מפיו. ששה ששה בשורה היו יושבים אצלו, ונדחק כל אחד לשמוע דבר אלהים חיים. הורידו אותו מעל כסאו, הסירו העטרה מעל ראשו והשליכוהו לבית־האסורים, לא מצאו בו אלא העוון זה, שהוא מרביץ תורה. ויהי כאשר הוציאוהו להורג, היה ערב שבת עם חשכה. ביקש והתחנן ואמר: הניחוני עוד לקיים מצות שבת, והתחיל לקדש היום. לא הספיק לומר את המלים “אשר ברא אלהים לעשות”, עד כי התיזו את ראשו. יצאה בת־קול ואמרה: אלעזר היה דומה למלאך־אלהים ויצאה נשמתו באלהים.
ט: הֲרִיגַת הַמְתֻרְגְּמָן
(נוסח א)
רבי חוצפית המתורגמן היה אחד מגדולי אנשי־המעלה בימי רבי אליעזר ורבי יהושע. הוא היה שקול כיונתן בן עוזיאל, היה שונה ק"פ פנים בתורת־כוהנים, היה אומר על טמא – טהור ומראה לו פנים, ועל טהור – טמא ומראה לו פנים;גם בקי היה בשבעים לשון, ואין כל חכמה נסתרה ממנו. וכשיצאה גזרת הרומים, להכחיד כל רבי מתיבתא, חשבו כי ישאו פנים לזקן זה, אשר לא נמצאה עוולה בו. ובכל־זאת תפשוהו עם תלמידיו והרגו אותם כולם ביום אחד, והשליכו את גופות המתים על פני השדה. מצא ספקן אחד בעניני הדת את לשונו של הרבן הגדול הזה מוטלת באשפה. הרימה בידו ושאל: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? זו תורה וזה שכרה? אמרו לו החברים: למען ייטב לך והארכת ימים, למען ייטב לך – בעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך – בעולם שכולו ארוך!
(נוסח ב')
רבי חוצפית המתורגמן היה זקן מופלג, ויפיו עוד כבבחרותו, כזה היה גם בחכמתו, וַיוסף להחכים ולקבץ דעת יתר על חבריו ובני גילו. עליו היה רבי עקיבא קורא: יפיפית מבני־אדם הוצק חן בשפתותיך;ובשעה שהיה עומד ודורש, היה קולו הנעים מושך את הלבבות.
בן מאה ושלושים שנה היה, בעת שהוציאוהו להורג, ויתחנן לפני המלך, כי יאריך לו עוד יום אחד. התפלא והמר: מה לך, אם תמות היום או מחר? השיב ואמר: חפץ אני עוד בחיי מעט, למען אוכל לקרות עוד קריאת שמע של שחרית ושל ערבית וליחד את השם הגדול והנורא. התקצף המלך, חירף וגידף ואמר: עדיין אתם דבקים באלהיכם, שאינו יכול להצילכם מידי? ויצו לסקלו באבנים, ותעל נשמתו לשמי מרומים.
י: זֹאת זִכָּרוֹן
המקרא אומר: דורש דמים אותם זכר, לא שכח צעקת ענוים. לא נאמר זה אלא כלפי עשרה הרוגי מלכות וכל אלה שנשפך דמם על קדושת השם;וכשיבוא האלהים הגדול ליפרע ממחריבי עמו, ידרוש מהם צעקת ענוָיו.
אומרים: כל צדיק וצדיק שנהרג בידי אויבים, כותב ה' את שמו בלוח וספר לזכרון. והיה כי יבוא יום הדין הגדול ונשפטו עמים ולאומים, אומר ה' צבאות: למה הרגתם את אהובי פלוני ואלמוני? למה שלחתם בהם יד? כופרים הם ואומרים: ידינו לא היו במעל ולא ידענו כלל ממעשים הללו. מיד לוקח דיין־האמת את כל לוחות הנהרגים והנשחטים וקורא לפניהם שמות הנכחדים והמומתים ויבושו פניהם ויחוָרו.
גדולים ואנשי מעשה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בְּנֵי־הַתּוֹרָה
א: קַבָּלַת פָּנִים
רבי יוחנן בן זכאי, אחד מתלמידי הלל הנשיא, שעיניו ראו בחורבן בית־האלהים, היה חסיד גדול ושוקד על התורה. הוא היה אומר: לא נוצרו הבריות אלא לעסוק בתורה ובעבודת השם. הוא לא הניח מקרא, משנה וגמרא, הלכות ואגדות, דברי־שמועות וכל דברי־חכמה, שלא למדם ושלא עמד עליהם;מימיו לא הקדימו אדם בשלום, תפילין היו בראשו בין בימות־החמה בין בימות־הגשמים ולא שח שיחת חולין. מעולם לא מצאו אדם יושב דומם, אלא יושב ושונה;לא אמר: עת לעמוד מבית־המדרש, ולא פתח איש לתלמידיו את הדלת, אלא הוא בעצמו. ארבעים שנה חיפש את דרכו, ארבעים שנה למד וארבעים שנה ריבץ בתורה; וכשהגיעה עתו למות, והוא בן מאה ועשרים, לא כהתה עינו ולא נס ליחו. ישב על המיטה וקרא: פנו הכלים והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא. ונראתה עטרת־זהב נוצצת בחלונו.
ב: בֶּן־עֲרָךְ
אמרו עליו על רבי אלעזר בן ערך, שהיה חכם גדול ויודע הרבה במעשה־מרכבה ובכל סתרי־יה.
פעם אחת היה רבו ומורו רוכב על החמור בדרך והוא מחַמר אחריו. אמר לרבו: רבי, נשנה־נא בפרשת בראשית. תהה רבו ואמר: הלא אין דורשין במעשה־בראשית בשנַים;אף־על־פי־כן אמר לו: אמור אתה לפנַי ממה שתדע. אמר לו: תרשני, רבי, אמר לו: הן. ירד הרב מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית, ותלמידו התחיל לדרוש לפניו ופתח פיו באמרי־אל. נתקבצו גם מלאכי־השרת לשמוע דבריו. האילנות מסביב פתחו ואמרו שירה, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיה היום דומה לזה של סיני.
גם על רבי אליעזר בן הורקנוס חברו אמרו, שבשעה שהיה יושב ודורש במעשה־בראשית היו פניו מאירים כאור החמה, והיו קרנים עולות לו כקרנים של משה;ואין אדם יודע, אם יום הוא, אם לילה.
אף הם בחלומם, והנה בת־קול קוראת: עלו לכאן! עלו לכאן! טרקלינים גדולים בנויים בעדכם ומצעות נאים מוצעים לכם!
ג: בֶּן־הוּרְקָנוֹס
מאחרי צאן אביו הלך בן־הורקנוס ללמוד תורה בירושלים. בן עשרים ושתים היה, ותתלקח נפשו לשמוע אמרי־יה, ויעזוב את העדרים במדבר על הרועים;והוא ברח לעיר הקדושה, לשמוע לקח מפי רבּי בתי־המדרש ומאוריהם. שמע אביו והדירו מנכסיו, ויחי חיי צער ויצם ימים רבים ולא שם לבו לכלום, חוץ מן התורה. ויתקדש ויטהר, ויתעצם בקבלת־הזקנים יתר על חבריו, ושמע אל אמרות המורים ולכל הגה היוצא מפיהם. מימיו לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו, ומעולם לא נטה ימין ושמאל מדרכי ההלכה, כפי אשר הורוה אנשי כנסת־הגדולה והבאים אחריהם, איש מפי איש. הוא לא עשה אזנַיִם לתורה, לא דרש על כל קוץ וקוץ, כי אם עשה חיזוק לתּורה ויבסס עמודיה. שמע אביו, כי בנו התחכם כל־כך בתורה, בא לפני חכמים להתּיר לו את הנדר, וביקש עתה לבכר את אליעזר בנו על יתר אחיו;וימאן לקבל ממנו ולהיות נהנה מן התורה, ויוסף לחיות בצמצום. אהלו נטוי, אבן לו למושב, ואך אל אלהים ואל תורתו עיניו נשואות.
ויהי כי חרב המקדש, פנה זיו היכל־האלהים, מיטב בניו נפלו בּחרב, התקבצו חכמי־ההלכה לדאוג לשארית יהודה ולהקים להם חוקים;והנה נפלגו הדעות, אליעזר בן הורקנוס אומר כך וכל חבריו אומרים לא כך, כי אם אחרת הוא הדבר. ויפרוץ ויכוח גדול ביניהם. בירר להם רבי אליעזר באלפי פנים דבר צדקוֹ, ולא שמעו לו;הביא ראיות לדבריו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, ולא קבלו ממנו;אמר להם: הדבר קבלה בידי מרבותי, ולא אָבו שמוע לו. התגעש ויאמר: חרובים הללו, הגדלים לפנינו, יוכיחו שהלכה כמוני. ויחלו החרובים להיטלטל ולהתנועע ממקומם. אמרו הסופרים: הגם חרובים בין המתוַכּחים? היתה שם אַמת־המים, ונשפכה ברוב זעמה ובקשה להטביע את כל הנאספים, גערו בה החכמים ויאמרו לה: שובי לגבולך, ואם לאו, נגזור עליך שלא יעברו בך מים לעולם, ותחזור למקומה ותיאָלם. התחילו כתלי בית־המדרש בעצמם לנוע. עמד רבי יהושע בן חנניה, המתנגד הגדול של רבי אליעזר, ויגער בהם. וירא רבי אליעזר, כי מנצחים אותו שלא באמת ובצדק, קם על העמוד וקרא: מן השמים יוכיחו כי אמת בפי. מיד נתקדרו השמים בעבים ויהי מטר סוחף, ברקים נתנו קולם כביום ברית. הוסיף רבי יהושע לקרוא: התורה לא נחלת השמים היא עוד, אחרי הינתנה לבני־האדם, ובה כתוב לאמור: אחרי רבים להטות! סבבו סבבו הרבים את היחיד בלשונותיהם האוכלות, מי יעמוד נגדם? מי ישׂגב בפניהם?
באין־אונים עזב רבי אליעזר, הרבי הדול, את בית־המדרש, מסלי לשוב אליו. – ואף מיריביו לא נח עוד לבם וקמו ונידו את הרב באָלה ובספר; הביאו כל טהרות, שטיהר והתיר, העלו את כולן על המוקד בשוק ושרפון ויחרימו את המטהר בחרם־עולם. הלך אחד מחבריו – הוא עקיבא בן יוסף – וילבש שחורים והתעטף שחורים, חלץ מנעליו וישב הרחק מפתח אהלו של הנידח. אמר לו רבי אליעזר: מה לך רעי? ענה עקיבא ואמר לו: שמא חבריך בדלים ממך. מיד חלץ הרב את נעליו, נשמט וישב לו על גבי הקרקע, ועיניו זלגו דמעות. ועלו הדמעות של הנעלב למעלה, והיה קצף בעולם. וילקו החיטים בשליש, השיתים בשליש, ושעורים בשליש;גם בצק בידי אשה תּפח…
בודד ונבדל מחבריו נשאר החכם הזה כל ימי חייו, וחכמתו אשר עמו נקברה בקרבו, כי אין איש עמו. רק ביום מותו זכרו החכמים את אשר עשו ובאו להיטיב עמו, אבל איחרו המועד. וכיון שראה אותם, ישב לו על גבי מיטה, הושיט שתי זרועותיו וקרא ואמר: אוי לי שלא הרבצתי תורה כרצוני, ושלא לימדתי את אשר לָמדתי, ויצאה נשמתו בטהרה. קמו חבריו ואמרו: הוּתר הנדר! הוּתר הנדר! ולא שמו עוד אבן על ארונו;אבל נשאר הדור יתום, ולא קם כמותו מורה וחכם בישראל.
צַדִּיקִים
א: הַצַּדִּיק הַמְנֻגָּע
סומא בשתי עיניו, גידם בשתי ידיו וקיטע ברגליו, כל גופו חולה אנוּש ועור מכוסה שחין רע, כן היה שוכב אחד מרבי התלמוד הידועים על ערש־דוי בבית רעוע ושפל. ורגלי המיטה עומדות בקדרות מלאות מים, למען הבריח מעליו את הנמלים המענות. אין לחם, ושמיכה בבית, עני־אל ויד עברתו על בן־האדם;ולו, למעוּנה, לא קשה.
ובאו התלמידים ורבּי־החכמים אחד אחד לקחת לקח מהרב הגדול הזה, שידע את התורה לפרשה ולבארה מאין כמוהו. הוא עונה על כל שאלה נכוחה ומלמד לבני־דורו היחידים ארחות־חיים.
ובנעוריו הלך ברגליו, שימש בידיו, כּוחו היה אתו ועיניו ראו את העולם. ויהי היום, והוא הולך מבית־חמיו ולבו טוב עליו, ועמו שלושה חמורים, אחד טעון מיני מאכל, על גב השני נאדות של משתה ועל השלישי מיני מגדים רבים;ובא אדם רעב אחד בדרך, רעב מאד, ועמד ואמר: אבי, פרנסני! אמר לו הרב: המתן עד שאפרק את המשא ואתן לך;לא הספיק לפרוק, עד שנפל המבקש ומת מחולשתו.
והתפלש בעל החמורים בצערו, אֶבלוֹ היה עז. הוא השתטח על גב המת הזר וקרא: עיני, שלא חסו על עיניך, תסומאנה; ידי, שלא מיהרו לחוס עליך, תיגדמנה; רגלי, שהתמהמהו להחיותך, תיקטענה. ויוסף גם לקלל את גופו בשחין. ויפתח פה לענשים. ותהיינה לו המאֵרות הנוראות בגו, שבאו עליו אחת אחת, למרגוע.
ראהו אחר זה אחד מחבריו מוּכּה־אלהים ויִבּהל למראה־עיניו ויקרא: אוי לי, שראיתיך בכך! ענה המעוּנה ואמר: אוי היה לי, לוּ לא ראיתני בכך.
שנים רבות שכב החכם הזה בשפל ביתו ויקבל יסוריו באהבה. ויהי היום, וקירות הבית נטו לנפול, מיהרו התלמידים לפנות את מיטת רבם, ויאמרו לפנות אחר־כך את הכלים. התחזק ואמר להם: בּנַי, הניחו אותי ופנו את הכלים בתחילה; מובטחני, שכל עוד שאני בבית לא יפול עלי. ויהי כן הדבר. מה גדול כּוח צדיקים!
ב: אַבָּא־חִלְקִיָּה וְחָנָן
אבא־חלקיה וחנן, חנן הנחבא, היו נכדי החסיד חוני־המעגל, בעל הגשמים. אבא־חלקיה היה בר־בריה וחנן בר־ברתיה;לא מחכמי בית־המדרש היו, כי אם אוּמנים ושכירי־יום ומתפללים תמיד בעד הצבור.
חנן הנחבא היה איש צנוע במעשיו ועושה את עצמו כשוטה. וכשלא ירדו גשמים ימים רבים וצריך היה העם למטר, שלחו את עויליהם ותינוקות של בית־רבן ובאו והחזיקו בשולי בגדיו, לאמור: אבא, תן לנו מטר! תן לנו מטר! אמר: ריבונו של עולם! עשה למען אלה, שאין מכירין בין אבא לאבא, ואתא מטר.
ואבא חלקיה גם הוא נשמט מלהתראות כרב. פעם אחת עברו ימים בלא גשמים, יבשו השדות והכרמים, והיו יראים פן יבוא רעב לעולם. שלחו רבנן שני תלמידים אצלו, שיתפלל לה' ויוריד גשמים משמים. באו לאהלו בשפל העיר ולא מצאוהו;יצאו השדה ויראו אותו מלקט עצים. אמרו לו: שלום! ולא החזיר להם שלום. חיכּוּ לו עד הערב, ובבוא הערב שׂם צרור־עצים על כתפו האחת ומעילו על כתפו השנית ומנעליו בידו ושב לביתו, וילכו אחריו. הגיעו למקום קוצים, הרים הרב את בגדו; וכשהגיעו לאמת־מים, נעל מנעליו וחלץ אותם מיד, כשעברו את המים. כשבאו לעיר, יצאה אשת נושא־הסבל לקראתו; וכשבאו לדירתו, נכנסה היא בתחילה, ואחריה נכנס הוא, ואחריו התלמידים. ישב לאכול את בני־ביתו, ולא קרא להם לאכול; ובחלקו את הלחם, נתן לבנו הגדול חתיכה אחת ולקטן נתן שני חתיכות, וילך אחר זה לישון. ויהי בבוקר ויאמר לאשתו: הן אדע, כי באו הזרים באהלנו בעבור תפילת־גשמים, נקדים ונתפלל עליהם, ולא יחזיקו לנו טובה. עלו לעליה, עמד הוא בזוית אחת והיא בזוית אחרת ועמדו בצקון־לחש. מיד עלו עננים מאותה רוח, שבה אשתו נצבת. ירד ואמר לאנשים המחכים לו: ברוך המקום, שלא הצריך אתכם לתפילתי, הן כבר יבוא הגשם. אמרו הם: יודעים אנו, כי רק בזכות הבית הזה הגשמים באים; לא ניפּרד ממך עד כי תבאר לנו את כל הדברים התמוהים, שראינו בבואנו אליך. אמר להם: שאלו. אמרו לו: “מפני מה לא החזרת לנו שלום כשבירכנו אותך בשלום?” אף הוא ענה אותם: שכיר־יום הייתי, ומתירא הייתי, שמא אֶבּטל ממלאכתי". – “ולמה נשאת את בגדך על הכתף ואת העצים על הכתף השנית ולא הנחת את הבגד תחת המשא?” – “טלית שאולה היתה בידי”. – “למה הלכת בכל הדרך יחף, ואך במעבר־המים שׂמת עליך מנעליך?” השיב ואמר: “כי יכסו המים על רגלי ולא אראה כי אינזק”. – “ולמה הרימות בגדך בעברך על קוצים?” – “אם יקָרע עורי היום, ירפא למחר, ובגד שיקרע, שוב אינו שלם כמו שהיה”. – “ולמה לא קראת אותנו לאכול?” – “מפני שלא היתה הסעודה מַספּקת לבעליה ולא רציתי לגנוב את דעתכם”. – “ולמה ביכּרת את בנך הקטן על הגדול?” – “יען שהגדול עובד בבית ויכול לאכול, אם ירעב, תחת שהקטן עודנו יושב אצל רבו בבית־המדרש ולא יאכל לשׂובע”. – “ולמה עלו העננים מרוח אשתך בראשונה?” – “מפני שהיא שכיחה בבית, ויכולה לעשות צדקה בכל עת”.
ושבו ממנו בשלום.
ג: הַהֶגְמוֹן הַפֶּלְאִי
חנינא בן דוסא היה אחד מן החסידים היותר מצוינים בימי הבית, והיה ענוותן במעשהו ותמים דרכו עם אלהים ועם אנשים. פעם הלך לבקר את רבו, השכים ובא לבית־המדרש ופתח ואמר: לעולם הוה מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, אל תכעס ואל תקבול על חברך;ואם יכעיסך ויכלימך, הקדם אתה למחול לו ואל תשמור לו בלבבך! באו מלאכי־מרום ועמדו לפני קונם. אמר יוצר בראשית: הראיתם חנינא עבדי, איך הוא נאה דורש? חי ראשי, כי כל העולם מתקיים בזכותו. נכנס השטן ואמר: תן לי רשוּת ואלך לנסותו ואראה, אם גם הוא נאה מקיים.
עוד חנינא יושב ודורש, והנה בא הגמון אחד ועמד על פתח בית־המדרש וקרא: מי בכם ירכיבני על כתפו ויוליכני לביתו וימלא לי צרכי? עייף ורעב אנכי. הפסיק בן־דוסא את משנתו ויצא אליו ויאמר: הנני לך, לשרתך. הרכין עת עצמו, לקח את ההגמון על כתפו וישאהו למעונו. אחר מיהר והביא מים לזר, לרחוץ פניו ורגליו. התחיל האורח לעפּר בעפר מוּל הרב. אמר חנינא: מה רצונך, אדוני, ובמה אתה סוֹעד? ענה ההגמון ואמר: הבא לי דבש ואגוזים. יצא חנינא חצד אחד, לבקש אגוזים, ואשת הרב יצאה לצד אחר, להביא דבש. אחר־זה ערכו לפניו את השולחן וישימו עליו את המטעמים האלה. מה עשה ההגמון? קם והפך את השולחן על־פניו ודרס את הדבש והאגוזים ברגליו. אמר לו הרב: מה חפצך, אדוני? הגד לעבדך ואעשה. אמר ההגמון: מי ישאני וירכיבני אל צוארו ויביאני לביתי? מיד הרכין הרב עצמו שנית והעמיס את ההגמון על שכמו ויצא עמו לרחוב. כיון שבא לשער־העיר, הרגיש חנינא, כי ההגמון נסתלק מעליו. נשא עיניו וראה שלהבת עולה לרקיע. וישמע הרב קול יוצא מבּין הלהבה וקורא: חזור למדרשך, חנינא, כבר נתנסית ונמצאת שלם. עליך נאמר: ואשים דברי בפיך ובצל־ידי כיסיתיך.
ד: בֶּן־דּוֹסָא וַחֲבַרְבָּר
רבי חנינא בן דוסא היה אחד החסידים הגדולים שבתלמוד ואנשי־האמונה. כל בני־דורו נזונו בזכותו, והוא היה מסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. וגם מאלה נתן לדל. לו לא היה המדרש עיקר, אלא המעשה, והיה עובד את ה' ביראה.
פעם אחת היה עומד בתפילה לפני קונו, בא חברבר ונכרך על רגליו, ראו התלמידים ונבהלו ואחזתם עוית, והוא לא הפסיק מתפילתו ושפתיו מלחשות. פתח החברבר את לועו והכישו, וירימו קול זעקה. מעיין נובע מגנו של עדן נתבקע פתאום מתחת רגליו וירפא. לאחר שסיים הרב את תפילתו, ניגשו אליו תלמידיו וישאלוהו לומר: רבנו, איש־המופת, האם הרגשת בדבר? אמר להם: יבוא עלי, אם אסיח דעתי מתפילתי; לוּ גם הקיפני הנחש מכל עבר, לא הפסקתי מעבודתי לבוראי. נטלו התלמידים את החברבר המת על כתפם, והביאוהו לבית־המדרש ואמרו: אוי לו לאדם, שפגע בו חברבר, ואוי לחברבר שפגע ברבנו. אף הוא נכנס ואמר: אין חברבר ממית, אלא החטא ממית.
אמרו: “משמת חנינא חדלו אנשי המעשה”.
ה: כְּבוֹד הֶחָי
בימי רבי חנינא בן דוסא נתרבו אריות בארץ העברים, נתיראו כל העוברים והשבים ונשמו הדרכים. התאזר רבי חנינא וקם והשביע את מלכי החיות האלה, כי לא יוסיפו לעבור עוד בארץ וישמעו בקולו וישובו לארץ המדבר אחד אחד.
פעם אחת הלך הרב הגדול הזה בלילה, וירא ארי אחד רובץ לנגדו; ניגש אליו וגער בו ויאמר: אִי, מלך חלש, האם לא השבעתי את בני־עמך, שלא תתראו בארצנו? נתירא האריה מהשבועה וישא את רגליו וינס למקומו.
כשנחה דעתו של הרב אמר לעצמו: בורא עולם, אשר יצר את החיות הגדולות, את האריות ואת הנמרים, קראהו גיבור, ואני, בן־אדם, יליד־האדמה, קוראו חלש. התחיל לרוץ אחרי האריה ולקרוא: חטאתי לך, מלך גדול, חטאתי לך. גם למלכי החיות יאָמר כבוד!
חֲסִידִים
א: יוֹסֵף בֶּן סִימַאי
יוסף בן סימאי, איש שיחין, היה איש צדיק תמים בדורותיו, ותמימים היו כל מעשיו. מעולם לא הקניט את חברו ולא עלתה טינת איש על משכבו. את כל אשר לו חילק עם עניים ועמד להם בשעת דחקם, ואת דבר ה' ואת מצווֹתיו שמר בכל עת ולא סר מדברי חכמים ותורתם. – ודרכו היה לקבל עליו בכל דבר את הדין ולראות בכל מאורע, אשר קרה לו לרעה, דין אמת וצדק. אם נקף באצבעו ומצא דם, לא סחטו;אם חלה, לא נתרפא, ולא הניח לרופא לגשת אליו בסמיו;ואם יכשל בדרך, לא קם, ולא קבל בצר לו. האל הגדול לא יעוות משפט ולא עביד דינא בלא דינא.
פעם אחת נפלה דליקה בחצרו ועלה הלהב ואחז בארבע פינות ביתו. באו בני־קיצרה, שכניו, איש איש בחבית המים, לכבות את הבעֵרה, ולא הניחם לעשות מלאכתם ואמר: הניחו לגבאי ממרום, שיִגבּה את חובו ממני! אמרו: תקופת תמוז היתה ופני השמים כנחושת. מיד נתקדרו בעבים וירדו גשמים וכיבו האש.
שומר ה' בית חסידיו.
ב: רַבִּי טַרְפוֹן
מעשה בצנא אחד גדול, והוא כוהן ועשיר, ולו רוב אוצרות, גנות ופרדסים ועבוּדה רבה. הוא לא היה נהנה מעשרו, לא ידעו אותו עבדיו ולא התערב במעשהו, אשר הנחילו אותו אבותיו, כי אם היה מתעטף בטליתו ועושה אזנים לתורה, לבארה ולפרשה על־פי מדותיו וכלליו הוא. פעם אחת, והוא הלך לפקוד את תלמידיו בשביעית, היה רעֵב ונכנס בדרך לגן לאכול מתוך שלו שלא בטובה. מצאהו עבדו ושמר־הגן אוכל קציעות ויכהו הכה ופצוֹע; ולא אמר המוּכּה כלום. אך כאשר הגיע עד נפשו והסתכן, נאנח וקרא: אוי לו לטרפון, שזה יהרגו! נבהל השומר לשמוע שם אדונו, וירף ממנו ונפל לרגליו, בכה והתחנן לפניו, כי ימחול לו. השיבו הכוהן: חייך, בכל הכאה והכאה, שהוספת להכותני, מחלתי לך על הקודמת.
וכל ימיו של רבי טרפון היה מתענה על הדבר הזה ואמר: אוי לי ולנפשי, כי השתמשתי בכתרי, והושחרו שיניו מרוב צומות ותעניות. וכשמת צדיק זה לא הניח כמותו.
ג: אִישׁ בַּרְתּוּתָא
החסיד רבי אליעזר איש־ברתותא היה איש־המעשה ומרבה בצדקה. כל אשר לו בזבז ונתן לעניים ויחַסר את בני־ביתו; וכי שני בגדים היו לו, נתן את האחד לאביון, ואם מנעלים ברגליו וראה אדם הולך יחף, לקחם ונתנם לו. מעולם לא לָנה אצלו פרוטה. היה הדבר כך, שאם ראו אותו גבאי־צדקה מרחוק, היו בורחים ממנו, כי ידעו שיתן להם כל אשר לו ובניו ירעבו ללחם.
יצא פעם לשוק לקנות דברים לנשואי בתו, כי בא לו ממון בירושה, וראה גבאים מתחמקים ממנו; רדף אחריהם ואמר להם: משביע אני אתכם שתגידו לי במה אתם עוסקים? אמרו לו: בזיווּג יתום ויתומה. – אמר להם: העבודה! שהם קודמים לבתי. נתן להם כל מה שבידיו, ולא נותר אצלו רק זוז אחד. הלך וקנה בו חיטים ובא ונתן החיטים באוצר.
לערב אמרה אשתו לבתה: מה קנה אביך בּכּסף? אמרה: איני יודעת, אבל ראיתי, כי בשובו מן השוק שׂם הכל באוצר. באו ופתחו את האוצר ומצאוהו מלא חיטים ובר, ויהי צר המקום מהכיל וישתפך בעד הדלת ותעלינה ערימות־בר גדולות. רצה בתו לבית המדרש ואמרה לאביה: בוא וראה, מה עשה לנו הקדוש־ברוך־הוא אוהבך. הלך וראה האוצרות של חיטים. קרא ואמר לאנשי־ביתו: בשם ה', הרי הֶמה הקדש עליכם, ואין לכם חלק בם יותר משאר עניי־ישראל!
עוֹד חֲסִידִים
א: רַבִּי מֵאִיר
רבי מאיר היה חסיד ועניו גדול, לא גבה לבו בתורתו ולא הקדים את המדרש על המעשה. הוא לא היה אומר: אם אני כאן הכל כאן, והקדים כבוד אחרים לכבודו.
היתה אשה אחת, אשר נפשה דבקה בדרשותיו, ובכל פעם אשר ישב בבית־המדרש בליל שבת ודרש בפרשת השבוע, היתה עוזבת את ביתה ובאה לשמוע דברי אלהים חיים, ויחר הדבר הזה לבעלה. ויהי כי איחרה פעם לשוב מהדרשה, סגר עליה את הדלת ונשבע ואמר: כה יעשה לי אלהים, אם אכניסך, בטרם לתכי וירקת בפני הדורש. ותחלחל האשה ותאמר: איך אעשה הדבר הזה, לבזות איש קדוש ונורא, וחטאתי לאל־עליון. באה אצל שכנותיה, ספּרה להן כל אשר קרה אותה וישבה ובכתה. באותה שעה העמיד רבי מאיר עצמו חולה בעיניו ויצו להביא לפניו זאת האשה, כי תלחוש לו וירקה לו בפניו; יראה האשה לנפשה, לעשות כזאת לרבן וגדול בעם. הפציר בה ויאמר: הלא איחָלם על־ידים, ואל־נא תמנעי טובתך ממני. רקקה לו שבע פעמים בעיניו והוּתר נדר בעלה. חברו עליו גדולי תלמידיו ואמרו לו: רבנו, לא בזית את התורה בזה? השיב הוא ואמר להם: לא דין למאיר להיות שוה לקונו, שגם הוא ציוה למחוק את שמו על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. וידעו כולם כי צדק עשה.
ב: עוֹד מֵרַבִּי מֵאִיר
רבי מאיר היה באחרית ימיו סופר, היה כותב ספרים מדויקים ומרויח שלושה סלעים בשבוע. בסלע אחד היה מתפרנס, הוא וביתו, בּשני התלבש, הוא ובני־משפחתו, ואת השלישי היה נותן לרבנים עניים ולא השאיר לו מאומה. אמרו לו קרוביו: בניך כי יגדלו, מה תהא עליהם? ריקם תלך ולא תשאיר להם אחרי מותך כל נחלה. ענה ואמר להם: אם בנַי צדיקים יהיו וילכו בדרכי ה‘, עליהם ניבא נעים תהילות ישראל: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם;ואם לבבם יסור מאחרי ה’ ויזנחו את ארחותיו, למה אתעמל ואניח את יגיע־כפי לאויבי המקום? ראו גודל לבבו, אמרו לו: גם את הזוזים שלנו תן לאחרים.
ג: הַפִּקָּדוֹן
ברוריה, בתו של החסיד רבי חנינא בן תרדיון ואשת הרב הגדול רבי מאיר, תלמידו של אחר, היתה אשה גדולה בדורה, חכמה בכל מדע וגם יודעת הרבה בתורה. בתום דרכה ניצחה חכמים ידועים;התוַכּחה עם צדוקים ויכלה להם, ולבה ידע רחם. פעם הוסיפו בני־מרי להדאיב את לב בעלה ולהרע לו, ביקש לאבּדם;באה לפניו ותאמר: “יתמו חטאים כתוב ולא חוטאים”, וירא רבי מאיר, כי צדקה, עמד ונשקה על ראשה.
והיו לרבי מאיר ולברוריה שני ילדי חמד, יפים מאד, מושלמים בדעת ובתבונה היו וַינַבּאו להם עתידות. רבי מאיר אהבם מכּל והיה משתעשע עמהם בתורה;ואמם שמרה עליהם מכל משמר. פעם אחת הלך רבי מאיר לבקר את רבותיו וישב אצלם ימים רבים, ויהי ביום חכתה ברוריה לבוא בעלה, באו שני בניה מבית־הספר ואמרו: ראשינו! ראשינו! וישכבו על המיטה וימותו. מה עשתה אמם? לקחה סדין ופרשה עליהם וישבה על־יד המתים בדומיה. והנה שב רבי מאיר בעלה מדרכו ותעמד פניה כאילו לא קרה דבר. שאל אותה: בנַי היכן הם? כיחשה לו ואמרה: מהרה תראה אותם שניהם. ויהי כי נח מדרכו מעט, ניגשה ברוריה ואמרה לו: רבי, שאֵלה לי אליך! ויאמר" שאלי, בתי. ותאמר: בעת היית בדרך, בא אחד ונתן לי לפקדון שני גביעי־כסף יקרים, ועכשיו בא ליטלם בחזרה, האשיבם לו? השתומך רבי מאיר לשאלתה, כי ידע, כי ישרים דרכיה ושרחוקות מחשבות כמו אלה מלבה. נטלה אותו בידיו, הובילה אותו אל העליה, ששם שכבו הבנים במיטה, הרימה את הסדין מעליהם, וירא והנה שניהם מתים. התחיל בוכה ומילל ומַכּה ראשו בכותל, והוא צועק: בני ורעי, בני בדרך ארץ, ורעי, שהייתם מאירים את פנַי בתורה, למה עזבתם אותי ותלכו למנוחות לפני בוא מועד! ניגשה ברוריה אליו ותאמר: ה' נתן לנו שני פרחי חמד אלה לפקדון, והוא לקחם מאתנו, יהי שם ה' מבורך! הלא כן דברת. הרכין רבי מאיר ראשו לה ויאמר: ברוריה שמך וברורה נחמתך, גם ברוכה תהי.
ד: פּסַּת־יָד
רבי שמעון בן חלפתא היה עסקן בדברים ואיש חסיד גמור. אבל כל ימיו היה עני ומדוכא ובביתו אין לחם ואין שמלה. ויהי ערב חג אחד, ויצר לבו, כי אין בידו לכבד את ה' כבני־גילו וחבריו; ואשתו, בראותה כי חברותיה מבשלות ואופות ובידה אין כל, ישבה בקרן־זוית ובכתה. מה עשה? יצא השדה ושפך שיחו והגיגו לפני האל הרחמן. ויהי בנשאו עיניו השמימה, ראה כמין פיסת־יד מאירה ותשלך לו אבן טובה ותיעלם. הרים מתנת־יה, הלך ועבטה ולקח בדמי פדיונה לחם, בשר ויין ומגדים הרבה, ויבוא טעון ברוב טוב לביתו. ניגש אל אשתו ויאמר: הא לך כל אלה ונשמח בחגנו. ותען אשתו ותאמר: מאין לך מזונות רבים כאלה? שמא הטרחת את קונך? ולא רצה להגיד לה. הפצירה בו ותשביע אותו ותאמר: חי האלהים! אם איהנה מהם, אם לא אדע, מאין הבאתם. סיפּר לה כל המאורע. אמרה האשה: לא טוב עשית לפגום את שולחנך, מוטב שנראה עוד עוני, משנחַסר אותנו על־ידי זה. ויהי בשמוע רבי שמעון זאת, אסף את כל המזונות בחפניו, החזירם לבעליהם, לקח את הממון ופדה את האבן הטובה, ויצא שוב השדה ויתפלל לה‘, לאמור: קח ממני את אשר נתת לי. והנה נראתה עוד הפעם אותה פיסת־היד ונטלה ממנו את אבנה, התחיל לומר: שימַחתני ה’ בפעלך!
בְּמְעָרָה
(שתי נוסחאות)
א
רבי שמעון בן יוחאי היה אחד מרַבּי התלמוד ומן המעטים שבבני־עליה. הוא היה בעל־מופת ומעביר דעתו מפני דעת חבריו. פעם עזבו תלמי אחד, יצא לחוץ לארץ ונתעשר;נתקנאו בו שאר רעיו וביקשו גם הם לצאת לשם. אספם יחד, ניהלם לבקעה אחת וקרא ואמר: בקעה, בקעה, התמלאי דינרי זהב! ותיאוֹר מזהב. – הוא ראה פעם אדם אחד מלקט ספיחי שביעית, גער בו ואמר: האם לא נאסר הדבר! השיבוֹ המלקט לאמור: והלא, רבי, אתה הנך המַתיר לעשות כדבר הזה. ענה רבי שמעון ואמר לו: והאם חברי אינם אוסרים ודעתם אינה כדעתי? קרא עליו את המקרא: ופורץ גדר ישכנו נחש.
ויהי כי הרביץ תורה ברבים, כילכל ברוב תושיה עניני עמו, ולבבו נגד עם הרומים ועריצותם ביהודה. ביקשו אלה לעקרו ולהכחיד זכרו. ויברח, הוא ואלעזר בנו, למדבר, ויסתירו עצמם במערה הרחק מאדם, שמה ישבו שלוש־עשרה שנה רצופות, הגוּ בסתרי־התורה וביקשו דרך לעלומות־עולם. ונמצאה להם באר מסביב למערה וישתו ממנה; ועלה להם אילן עושה חרובים ואכלו ממנו. וכשבלו שמלותם לעורם, ישבו עד צוארם בחול ועסקו במפלאות תמים דעים. שכחו כל צרכי העולם ותהלוכותיו ואמרו לנפשם: די לעולם, שאנו בתוכו! ויהי היום וימת המלך, אשר ביקש את נפש הרבי ואת נפש בנו, וימלוך אחר תחתיו, והוא העביר את רוע הגזירה. בא אליהו ועמד על פתח המערה וקרא ואמר: מת קיסר, מת קיסר! לקחו בלויי בגדיהם אתם, עזבו את מקומם וביקשו לשוב אל עיר מושבם. ראו בני־אדם חורשים וזורעים את האדמה, ויחר להם ויאמרו: אנשים אלה מניחים חיי־עולם ועוסקים בחיי־שעה! נתנו עיניהם בם, עלה הלהב ושרף את הזרע. יצאה בת־קול ממרומים ואמרה להם: האם להחריב עולמי יצאתם! חָזרו למערתם וישבו בה עוד שנים־עשר חודש והוסיפו למרק את עצמם. ויהי בעזבם את המערה שנית ובאו שוב לישוב, ערב שבת היה. ראו איש עברי אחד רץ ושתי חבילות הדס בידו, אמרו לו: אלו למה לך? אמר להם: לכבד בריחם את השבת. אמר האב לבנו: ראה כמה חביבות מצווֹת על ישראל. נחה דעתם והחלו להתרגל לתהלוכות־העולם.
ב
שלוש עשרה שנה ישבו רבי שמעון בן יוחאי ובנו אלעזר במערה במדבר, בברחם מפני חרב הרומים, אשר אכלה אז. ברוב ימים העלה בשרם חלודה מחול. מים המה שותים מבאר ומתפרנסים מחרוב אחד שעלה בגבולם. כה ישבו כל הימים והגו יחד, חזרו על ספרי התורה והלכותיה ובאו עד עמקן. ויהי בבוא שנת הי"ד, יצא רבי שמעון וישב על פתח המערה, וירא והנה צייד אחד משליך חצוֹ אחרי צפור עפה בשמים ולא המיתה ותימלט. וירא ויתבונן, כי עוד לא נגזרה על הצפור מיתה, לכן לא השיגתה יד אויב. ויאמר לנפשו: אם צפור־כנף לא תימסר ביד אדם, מבלי דבר ה‘, למה אירא אנהי ואיטמן? קרא לאלעזר בנו ואמר לו: בוא נחזור לארצנו. ויבואו בלב שוקט לעיר טבריה, תיקנו שם כל הטהרות ושובו לבית־המדרש ללמד תורה ברבים. וה’ היה עמם, ולא באָתם רעה.
חֲסִידִים אַחֲרוֹנִים
א: מַר עוּקְבָא
טוב לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבּין פני חברו. מר עוקבא הצדיק היה מפזר ממונו לעניים. וביותר עמל לעזור בסתר לאלה, שלא על משפחת האביונים יחָשבו ובושים מלקבל צדקה וחסד. ויהי היום, והנה נודע לו מאיש אחד בעירו, שעד עתה בין עשירים נמנה, כי ירד מנכסיו ויאבד כל אשר לו וחי בדוחק גדול, אבל היה בוחר לרעוב ולמות, הוא וביתו, מלפשוט יד. וישׂכל מר עוקבא מעשהו ויתגנב בלילה ויקח ארנק של זהובים וישימו תחת דלת אותו איש. וייקץ הלז בבוקר ותיפּעם רוחו ויאמר, אין זה כי מן השמים ריחמו עלי, ויוציאם לצרכיו. וַיִשנה מר עוקבא אחרי זמן את הדבר וישלש. ויהי בפעם הרביעית וילך, הוא ואשתו, להניח שם את הכיס, כי לרוב ליותה גם היא אותו לדבר מצוה. ופלוני המוצא כבר חשב ויהרהר בדבר, שמא מידי בשר־ודם ינתן לו; ויארוב בפתחו, ויהי בראותו שני צללים מתנועעים מרחוק ויפתח הדלת, לדעת מי הם, ןיברחו שניהם והוא רודף אחריהם. ויהי בבואם למשעול, אין להימין או להשמאיל, ושם כבשן־אש, קפצו המנדבים לתוכו, כדי שלא יראה אותם ויתבייש לדעת מי ומי עזרו לו בצר. ונעשה להם נס ולא וכווּ ועזבו את הכבשן לאחר שעה בשלום, כאשר כבר שב הרודף אחריהם הביתה.
ב: הַפַּרְנָס
היה פרנס וגבאי צדקה אחד, ושמו ר' אלעזר, והוא עוסק במלאכתו תמיד;עזב את צרכי־ביתו ועמל אך בצרכי־צבור. יומם ולילה לא נח, סבב בשוָקים וברחובות, לעשות צדקה וחסד, והיה הולך גם עשר פרסאות ברגל, כדי לעשות דבר טוב. אבל מיאן לקבל תודה מפי איש;וכל הכרת טובה מאלה, שעזר להם בשעת דחקם, היתה לו כצרבת בנפשו. ואם בירכו הלז, הפך מעצמו את הברכה לקללה. והנה יצא פעם לדרך בדבר מצוה. כששב שאל את אנשי־ביתו: מה קרה לכם בעת לא הייתי אצלכם? אמרו לו: שיירה אחת של בני־אדם באה מארץ רחוקה ושתו ולנו אצלנו; והודו לנו בלכתם מאתנו על פעלנו. התחיל לקרוע את בגדיו ולצעוק: אוי לי, שנהניתם מן הברכה. שוב סיפּרו לו: כי ליום המחרת באה שיירה אחרת, גם הם אכלו ושתו וגם לגמליהם נתנו בר; וכשיצאו עוד קיטרגו וקיללו ונפרדו בפנים זועפות. נחה דעתו ואמר: אשרי שזכיתי לשמוע כזאת!
ג: רַב עָנָן
רב ענן חסידא היה דיין־מישרים, לא נשא פנים לשום אדם והשתדל לָדין דין אמת לאמיתו. הוא זכה, כי הי אליהו בא אליו לילה לילה, והיו יושבים והוגים בתורה. פעם אחת הביא איש אחד דג גדול לרב ענן בערב־שבת ואמר לתתו לו במתנה, שאל אותו הרב לאמור: מה לך אלי? אמר לו המביא: דין ליעם חברי וצדיק אני בריבי;ואומר אני להגיש את עצומותי לפני רבי. ולא אבה החסיד לקחת ממנו את הדג וישלחהו. ויהי כאשר בא לפניו איש ריבו, אמר: פסול אני לדינא, וידבר באזנם, כי ילכו שניהם לָדין לפני דיין אחר. עזבו את רב ענן ובאו לפני אותו דיין ואמרו לו: רב ענן שלָחָנוּ אליך, כי תדין בינינו. היה אז עוד דין ושפט לפני הדיין הזה, והקדים לשפוט בין אלה, ששלח אליו רב ענן. ויחָשב הדבר לענן לחטא, כי גרם למשוא־פנים, ויחדל אליהו לבוא אליו. ביקש רחמים, התענה וצירף את נפשו והעלה את אליהו שנית;אבל שוב נבעת מפני חזותו ולא יכול נשוא את אורו של מעלה. וישם אליהו מסוה על פניו ויבדל בינו ובינו בלמדם יחד.
הווּ זהירים גם בנדנוד עבירה!
חֲבִיבִים
א: מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ
הרב הגדול רבי חנינא דבי רבי היה יושב באהלה של תורה שמונים שנה רצופות, ולא פסק פומיה מגירסא כל הימים. כיון שהוא נכנס לבית־מדרשו בבוקר השכם, לא עזבו עד הערב ולא שם לבו למועדי היום;וכשהשכים לשם בתחילת השבוע והאנשים רצים לפעלם ולהויות־העולם, ישב הוא עד שבאה שבת ואתא שלום ומנוחה לכּל. כל ספרי־התורה הכתובים והמסורים ידע על פה ודבקה נפשו בם;ותפילתו בקרבו, כי ה' אל שדי עוד יפתח לבו לתורתו. ובא האלהים הגדול וקבע לו מקום בחוג של הלומד הותיק הזה. בבואו אל בית־המדרש בא הענן וכיסה את האוהל, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת;ובצאתו הנה ערפל ודממה בכּל!
ויהי בבוקר אחד, וירא אליהו החוזה, בלכתו משוט בעולם, את הרב הזה רץ לבית־מדרשו והאור נמשך אחריו;וירא כי עוד שגבה נפש אחת בתבל ממנו וירץ אחריו ויחזק בשולי מעילו ויאמר: משכני אחריך נרוצה…
ב: בִּגְלַל מַסֶּכֶת אַחַת
איש חסיד אחד היה שונה תמיד במסכת אחת מששה סדרי משנה, הלא היא המסכת הקטנה חגיגה, שהרבה גופי תורה תלויים בה; והיה חוזר עליה כל ימיו, לא עסק בדבר אחר מן התורה, לא במקרא ולא בדברי חכמים, כי אם הפרקים הללו; הוא היה הוגה בהם בכל נפשו ורוחו מסור אליהם;גם עם בני־אדם לא התחבר, אשה לא נשא, והיה בודד באהלו ויושב ודורש וחושב במסכת זו ובכל הכתוב בה. ויהי לעת זקנתו, עלה למיטה עם מגילת חגיגה, ובא מלאך ולקח את נשמתו, וישאר גופו לבדו ואין איש להודיע, כי מת בשכונה זו. ולפתע נראתה אשה עטופה שחורים ומכוסה שחורים, ותתן את קולה בבכי וספדה למת; ויתקבצו השכנים לקול יללתה ויבכו גם המה, ויטהרו את המת וילווּהו לבית עולמו ברוב עם, אשר נאסף עליהם.
באו אחר־כך לאוהל החסיד, לנַחם את האשה, כי אמרו, קרובתו היא, ואיננה. בת מרומים היתה!
חֲסִידִים וּבְהֵמוֹת שֶׁל צַדִּיקִים
א
רבי פנחס בן יאיר היה איש פלאי ומצניע־לכת. הוא לא היה יושב בבית־המדרש בין תלמידים רבים, אך לבדד ישכון והרחק מן הישוב היה עוסק בתורה ובפקודת ה‘. מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומים שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו. לא מפני שמוּדר הנאה מאחרים היה, כי אם בלכתו בזה דרכו. הוא היה נזהר בכּל, וה’ שמר גם אותו מכּל. גם בהמתו של אותו צדיק, שליותה אותו תמיד, חסידה היתה ולא אכלה דבר שלא לקחו ממנו מעשר. ויהי לנס.
פעם אחת קרב, הוא וחמורו, לעיר, והוא כבר בא בימים. שמע רבי, אבי המשנה ומיסדה, על־דבר בואו ויצא לקראתו ויברכהו בשלום ויאמר: סור, אדוני, אל ביתי, כי על כן תעבור עלי, וגם לחמורך אשקה ואתן מספוא. ויצר לרבי פנחס מאד. הן לא יכול להשיב פני מבקשהו ריקם, כמצות חכמים, שלא לסרב לגדול;אבל גם לא יכול לשנות מאשר התוָה לו בדרכו, ולא עבר עליו כל הימים. עוד רבי עומד ומפציר בו, ופתאום התרוממם הר גדול מן האדמה והבדיל ביניהם בחזקה. קרא רבי מאיר: כמה גדול רצונם של צדיקים בחייהם! ואית דאמרין, לא טורא הוה, אלא אישתא נחתא מן שמיא ואקפת עליו, וסליק לעילא. גם לחמורו פינו מקום. התפלל רבי ואמר: הואיל ולא זכינן נשׂבע מיניה בעלמא הדין, ניזכי נשׂבע מיני בעלמא דאתי!
ב
לחסיד אחד גדול בישראל נשבּה חמורו על־ידי שיירת ליסטים, ויביאו אותו במרחק איזו פרסאות, העמידו אותו באורוה ויתנו לו לאכול ולשתות, ולא אבה ליהנות מן הגזל, אכ כי רעב היה; ויעמוד בלי אוכל ומשקה שלושה ימים, ולא אבה שמוע ללוקחיו, אם גם הכו אותו, הכה ופצוֹע. התיראו, כי ימות זה בעקשנותו, אמרו: למה לנו להסריח שדותינו בנבלתו? נוציאהו לחירות וילך באשר יחפוץ. מיד התירו חבליו; והוא הלך כל היום ויבוא לפנות ערב למעון אדונו וינהום. אמר הרב לבנו: מהר לפתוח את הדלת לחמורנו ותן לו לאכול ולשתות, כי לא אכל בחוץ בתום־לבבו.
ג
שוב הלך רב אחד מהחסידים היראים והשלמים בבלי־התלמוד, הוא וחמורו, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כי הרב הזה היה עוסק בפדיון־שבויים כל ימיו, וכל עמלו רק להוציא שבויים לחירות ולקנותם בכל כּופר מאת אדונם. ויהי היום, בא לאושפיזה אחת, הגישו בעלי־המלון לחמורו לאכול טבלים, שלא הורמו מהם מעשר, ולא אכל; באו ואמרו לרב את הדבר. אמר להם: עישׂרתם? אמרו: לא. ציוָם להעשׂיר, ואכל החמור. קרא ואמר להם: “עניה זו הולכת לעשות רצון קונה, ואתם מאכילים אותה טבלים!”
ד
היה איש חסיד אחד, שהיתה לו פרה אחת, והיה חורש בה בכל ששת ימי המעשה; ובבוא יום השבת שבתה ונפשה, כדבר ה' אשר ציוה בידי משה עבדו. ויהי היום והעני אותו חסיד והיה אנוס למכור כל מה שיש לו, וימכור גם אותה פרה לאיש אחד שאינו מבני־ברית ואינו שומר מצוה. ויעבוד בה הקונה בכל יום; וכשהגיע יום השבת, נחה מעצמה ולא רצתה לחלל את היום הקדוש. ויכעס עליה אדונה ויכה אותה בשבטים ולא אבתה לשמוע בקולו. בא אצל אדונה מלפנים ויאמר לו: רימיתני, אדוני, כי נתת לי פרה עצלה, אמר לו המוכר: חס ושלום, שפרתי תעשה לך כך. סיפּר לו כל אותו מעשה על־דברי שביתתה ביום השביעי. אמר לו: היום לא מעצלות ומרוע־לב מיאנה לעבוד, כי־אם תורה ציוה לנו משה, ובה כתוב לאמור: ששת ימים תעבדו וביום השביעי תשבתו ממלאכתכם. אם בהמתם של ישראל עושה רצון קונה, ישראל עצמם לא כל שכן, מיד הפקיר כל נכסיו, נכנס לבית־המדרש ואמר: גיירוני.
מימי התלמוד: סיפורים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
סִפּוּרֵי אַהֲבָה
א: עַל הַבְּאֵר
בימי קדם חי כוהן אחד ושמו אלישע, והוא מבני האיסיים. הוא היה צדיק גמור בדרכיו,לא אל עולה וזבח נשא את נשפו, כי אם אל עבודה שבלב; ובשעה שדם אשמות וזבחים נשפך על המסבח ואש־תמיד אוכלת מַתּת בני־אדם, היה עומד בפיה והתפלל לאל־מרומים, לפי חזות־רוחו הוא. ולאלישע אשה מבנות הלויים, והיא ישרת־לב, צנועה וכשרה מאין כמוה. גם לה נעלים היו דרכי המקום מהעבודה שבהיכל; והיא תופיה הליכות ביתה, ולא ראה אותה אדם בין שאר המון בנות־ירושלים.
אבל ענן אחד כיסה תמיד את שמי הכוהן ואשתו: לא היו מתקיימים להם בנים. כל נולד להם היה מת. וַתּקבּוֹל האשה פעם לפני בעלה ותאמר: אדוני אישי, מפני־מה צדיקים אחרים מולידים בנים הגונים כמותם וגדלים לעיניהם, ואנוּ לא זכינו אפילו לבן אחד של קיימא? השיב לה אלישע בעלה ואמר: בתי, אחי החסידים זהירים מאד במצוַת טבילה, הם ונשיהם, לפיכך יברכם אלהים ויתן להם זרע של קיימא. אמרה אשת הכוהן: אם כן, אדוני, נקבל גם עלינו לקדש עצמנו בים ונוליד טהורים. מאותו יום היו זהירים שניהם בטבילה וקיימו הכל לפי חוקי הטהרה של כת זו בכל דקדוקיהם.
פעם אחת היה על אשת אלישע הכוהן להתקדש מטומאתה ותלך לטבול בבריכה אחת מבריכות ירושלים, ואיש אין אתה. ויהי כי עלתה מן המים, ניגבה בשרה הטהור ולבשה בגדיה ואמרה לשוב למעונה, פגע בה דבר טמא. ותתחלחל האשה ותשב אל הבריכה ותטבול שנית. שוב התעטפה ויצאה החוצה, והנה דבר טמא אחר לפניה, ותחזור ותטבול. בכל פעם עזבה את הבריכה והנה דבר טמא עובר על דרכה. כה נשנה הדבר ארבעים פעם ואשת הכוהן חזרה בזה אחר זה להיטהר במים: לא ידעה טורח ולא מעדו רגליה.
באותה שעה קרא שוכן־מרומים לגבריאל שר־הפנים ואמר לו: מהר ורד מטה ועמוד לפני הצדקת ולווה אותה לביתה. מיד ירד גבריאל המלאך משמים ארצה, נתעטף וקישט עצמו כחתן ועמד על פתח הבאר, ונדמה לטובלת כאלישע בעלה. ותלך עם מלאך־שדי הביתה. ותתעבר בלילה ההוא ותלד במלאות ירחי־הלידה בן־זכר. ויהי בצאת הילד לאויר העולם, נתמלא כל הבית אורה. הביטו בפניו והנה הם כפני מלאך. ויקראו שמו ישמעאל, הוא ישמעאל כוהן גדול, אשר שימש לפנַי ולפנים במקדש־אל.
אומרים, כי גבריאל המלאך היה גם סנדקו של ישמעאל; וכל־זמן שהיה ישמעאל רוצה לעלות לרקיע, היה מזכיר השם המפורש ועולה לשמי־מרום. ובעלותו היה עף אליו גבריאל ומראה לו כל גנזי־מעלה וחדרי־משכיות־שחקים. אשרי יולדתו!
ב: בַּת־אָחוֹת
לפני הערב שמש בעיר־עולמים, כשנתקרבו הימים ללא קרבן וללא כוהן במעמדו ולוי בדוכנו, החלו לכונן בארץ העברים בתי־מדרש לתורה ולדברי־סופרים. מקשת־גיבורים עברה הנחלה לעט־סופרים, וחסידים ואנשי־מעשה החלו להציב מזבח לאל־שדי בלבבם. בימים ההם עלה על אחיו רב אחד ומורה גדול, רב שלא החסיר מדברי רבותיו אף כטיפה מן הים, התאמץ באמרי־יה ונשא ונתן באמרי־חכמים. תפילין לא משו מראשו, בין בימות־החמה, בין בימות־הגשמים;זהיר היה בטבילה כאחד מבני־האיסיים. ובשעה שישב ודרש לפני תלמידיו, היו שתי קרנים יוצאות ממצחו ומאירות כקרנים של משה…
ותמת אשת הרב הזה בנעוריה, ולא נשא אשה אחריה ימים רבים. גם אחות רעיתו שבקה חייה וַתּנח אחריה בת קטנה, בת שנתיים ימים;ויקחֶהָ המורה לביתו, לגדלה ולחנכה, ויהי לה לאב ולפטרון. ילדה יפה היתה ותמת־רוח, ויחבבה המורה מאד. מקערתו אכלה, מכוסו שתתה ובמיטתו ישנה וישמרה כבבת־עינו;גם בתפילתו זכר אותה תמיד ובעשותו כוָנים לבורא־עולם פקד אותה. והילדה גם היא כבר הבינה בימי־אביבה את ערך מחַנכה ומגינה ויהי בעיניה למלאך מושיע. היא הבינה לקדושתו ולטהרתו;וכשהיה קורא בתורה בקול או מנעים זמירות לאלהי־ישראל, היתה מקשבת לכל הגה וניגון היוצא מפיו. העולם סביבה סגור הוא מכל עבריו ואך בן־איש הוא פי הבריאה, דודה הוא בן־האדם!
ביום מלאות לנערה זו שלוש־עשרה שנה ישנה לרגלי המורה במיטה, כדרכה לילה לילה. הכיר בה השוכב שבאו לה סימנים. אמר לה: בתי יחידתי, צאי ונשאי לאיש, כמצוַת הבורא. ענתה הנערה ואמרה לו: הלא אמתך אני, אהי לך לשפחה, לרחוץ רגלי אדוני. אמר המורה אליה: בתי, הן כבר זקנתי ובאתי בימים;צאי והינשאי לבחוּר שכמותך. זלגו עיני הנערה דמעות והשיבה לדודה: הן אמרתי לפניך, רבי, כי אך אמתך אני ואהי לך לשפחה לרחוץ רגליך. כיון ששמע דברי תמה זו, עמד וּנשקה על ראשה ויאמר לה: ליבבתיני, בתי, בצניעות דבריך, ואני ידעתי, כי משמי־מרומים מזומנת אַת לי. נטל ממנה רשות, קידשה כדת־אלהים. ירדה וטבלה והתיחד עמה האיש הטהור בטהרה וקדושת־הלב.
אחרים אומרים: בת־אחותו של המורה בעצמו היתה אותה ריבה, והיא ילדה תמה ויפה עד למאד. ותקח את לב אם־הרב, וזו פצרה בבנה, כי יקום וישא אותה. פעם אמר נשיא־התורה לילדה: לכי הנשאי לחוץ, בתי. השפילה עיניה והשיבה: שפחתך אני, רבי. עמד וכנסה בעדים ובברית;אבל לא הכיר בה עד שגדלה והיתה בת־גילו כערכו.
ג: הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן
לכלבא שׂבוע, אחד מהעשירים היותר גדולים בירושלים עיר הקדושה, היה רועה־צאן אחד, שהיה משכים ומעריב למלאכתו, עושה מעשהו באמונה, רועה את הצאן אך בשדה אדוניו ולא בשדות אחרים, שומר עליהם מכל פגע, משקה אותם ומרחצם; וכי נכשל גדי בסלע בדרך, היה טורח עמו, נושאו על כתפו כמשה הרועה ומרגיש חיבּה לחַי כלבן־אדם. הוא היה גם צנוע בדרכיו, לא התקוטט עם רועים אחרים ולא דיבּר סרה גם על נוגשיו. בשלוַת־נפש היה רואה את ההרים מרחוק ולא ידע מקדושת הארץ, מקדושת שבטי־יה ומקדושת ספר־הברית, שניתּן במתנה לישראל. אף ברכה אחת לא ידע לברך; ולא שמע מעולם, כי אדם נותן הודיה לשוכן־מעל בפיו. עקיבא היה שם הרועה הזה, ממשפחת גרים עניים, ושם אביו היה יוסף.
ולאדוניו העשיר היתה בת אחת יחידה, והיא ענוגה ויפה עד־מאד. מיום היוָלדה היו שוקלים בכל יום את גופה בזהב ונתנו אותו לרשים ולדלים. שם הנערה הזאת היה רחל, ולה אלף עבדים ואלף שפחות לשמש אותה. אור פניה כירח במילוּאוֹ, ולחנה אין־ערוך. כל אצילי ירושלים, כּוהני המקדש ואף תלמידי הסופרים ידעו, כי עלה כוכב בארץ מטה. וכולם היו מפחדים, פן ישאו נציבי הרומאים את עיניהם אליה ויחוּלל מקדש אשה. והקריבו בעדה קרבן בכל יום והעלו אותו על המזבח; ואוריאל, המלאך של אש, הרובץ כאריה על גחלי־הקודש, היה אוכל בחמדה את הקרבן ההוא. הלויים משוררים, פרחי־כהונה בבגדי־אפוד קצרים רצים ומשרתים את בני משפחת העשיר. אין מלך ביהודה עוד, ורק העשירים היו מיטיבי העיר וּמגיניה ביום צר.
ותלך רחל פעם אחת בשדה־מרעֵה אביה לבדה ותרא את הרועה הצנוע יושב על גבעה ועיניו נטויות את העדר. וייטב מראהו בעיניה ויקח בתומו את לבבה. חגרה עוז בנפשה ותגש אליו ותאמר לו: יהי חסדך עמדי ולקחת אותי לאשה. התחלחל הנער ויאמר: איך אשא את עיני אליך, ואני אך עבד פחוּת בין עבדי אביך הנני. השיבתו יעלת־החן: יש עושר גדול ממכמני אבי. תמה עקיבא ואמר לה: עושר כלבּא שבוע מי ימנה ומי יספור אוצרותיו? פתחה הנערה ואמרה: לאלהים עליון, אשר הנחיל אותנו את הארץ הטובה הזאת ויתן לנו את עריה והרריה לנחלה, לו שעשועים מאז, תורת־אמת כתובה על קלף ותורה שבעל־פה מסורה לחכמים, קום והקדש ימיך לדעת שתי התורות הללו ולחקר אמרי־יה, ואני אהיה לך לשפחה וארחץ את רגליך. נתנה לו ידה, עמד וקדשה בצנעה;וידור נדר לשקוד על דלתות התורה;והיא גם־היא נשבעה לו שבועת־אמונים ותפול על צוארו ותבך. ומלאכי־מרום הביטו ממעונם אל המחזה הזה ויאמרו איש אל רעהו: היום הוקמה אבן־פינה לתורת ישראל! זהב־אודם השמים מילא את פאתי־היקום ותהי שלוַת־אורה בעולם.
והנערה שבה אל בית אביה וַתּסגר בחדרה שלושה ימים ושלושה לילות ואמרה: לא תראינה עיני זר את האור הצפון בחוּבּי! ולא אמרה לשום אדם את אשר עמה. על יפיה פרוּש מאז כמו צעיף;ואם בראשונה לבת־מלך דמתה, מעתה כבת־כוהן היא, ארוסת כוהן אל־עליון בּבּא היתה, כוהן התורה, העתיד לשרת את מלכת־השכינה.
וכל גדולי ירושלים ורבּי־העם משכימים לפתח ארמונו של כלבא שבוע יום יום, וכל־אחד מבקש את רחל לבנו לאשה. ובבית־המדרש משׂיחים איש עם רעהו ושואלים: מי יעטור עטרת רחל בראשו? זאטוטי בני־ישראל שרו לרחל שירים ונשגבים, כמוהם לא נשמעו מימי זמרת שיר־השירים, ותתלקח האהבה אליה בלב כל צעיר מצעירי־ציון. פעם אחת עשה כלבא שבוע משתה גדול, זימן כל בני גדולי־הדור ויאמר לבתו: הינשאי לאחד מאלה באשר תבחרי. ויפצר בה. עמדה הנערה וקראה: כבר מקודשת אני לעקיבא רועך. נפלו פני אביה וידום מכעס עצור. עמד והוציאה מביתו והדירה הנאה מנכסיו. גם ציוה לגרש את הרוכה עקיבא מעל עדרי צאנו. העיר ירושלים הומיה לשמע המאורע, אשר אירע בבית נשיאה הגדול;והיו שׂחים בזה בכל השוָקים והרחובות.
ויקם עקיבא וילך אל ארץ־הדרום אצל מורה־דרדקי אחד, ללמוד מפיו את האלפא־ביתא. והנערה פשטה מעליה את בגדי־החמודות, ותעטפה במעיל עבה של אחת משפחותיה ותלך אל מקום מגוּרי האֵם הזקנה של ארוסה ותשב שם. בכל יום היתה מַשׂכרת עצמה לכבס בגדים לשכניה;מחצית השכר היתה לה ולזקנה לפרנסה בדוחק, ואת המחצית השניה שלחה לבחיר־לבה אל בית־הספר, לבל ירעב. כה עברו עליה ימים רבים. שבוע רודף שבוע וירח – ירח, שנה עוברת ושנה באה, והיא יושבת ומחכה לבוא בן־בריתה בתור סופר ויודע את התורה.
שם, במקום שבת עקיבא, פתחו לו פתח לתורת משה ויבוא אל חדריה ואל תאֶיה אחד אחד, ועוד יותר התמכר למשנת חכמים. הוא היה עוקר הרים בחידודיו, אף קושר כתרים לכל תיבות ואותיות של ספרי־הקודש;וכאשר נלאה לבו מדברי ההלכה ודעת החוקים והגזרות, התנשאה נפשו ועלתה ל“פרדס” ובאה לראות בכבודו של מקום ושכינתו בשמי־ערבות… נתקנאו בו מלאכי־השרת ואמרו: פיללנו למכונן־דת בארץ מטה, וזה – עולה לשגוב עלינו! ביקשו לדחפו ולהורידו שאולה. גער בהם אלהים עליון ואמר: הניחו לנער, ראוי הוא להסתכל בצפונותי!
בשכנות אֵם עקיבא ישב איש אחד חיגר ורע־לב. וכאשר היה רואה בעָניה של בת־האציל מעיר הקדושה, היה מביישה בדברים וקורא: ראו שטיה זו, היא הלכה וכפרה בכבוד אביה, עזבה את כל עשרו והונו ונתארסה למי שאין לו בכל העולם פחות ממנו. ולא די בזה, כי עוד תּעיז לאמור, שחתנה הבּוּר לומד בתורה! כה הציק בדבריו בכל יום לבת כלבא. מזלה גרם, שגם האם הזקנה נאספה אז על עמה ותעזוב אותה לבדה. והיא גם בבדידותה הרבּה לא קבלה על קונה, לא רפה בטחונה ותעש מעשיה יום יום, וישבה וחיכתה להופעת משיחה. אומרים שאותו חיגר בן־השטן היה, ולא יכול לה, לתמה זו. ויהי כעבור שתים־עשרה שנה וישב עקיבא מבית־תלמודו, והוא מורה גדול ועשרים וארבעה אלף תלמידים עוטרים אותו, והוא הולך לפניהם כגבריאל בראש קדושים. ויצאו כל בני העיר ושועיה לקראתו, לחלוק לו כבוד. אמר אותו חיגר לבת כלבא: תּמה אני, אם ישא אותך עתה, אחרי שזכה לגדוּלה כזו. ענתה הצדקת ואמרה לו: הוי, שוטה ואויל־רוח! מי שנתקדש בקדושה של מעלה ודומה למלאכי השרת, יכפור בעניה, ששמרה לו אמונים ימים ושנים, השכירה עצמה לאחרים ושיגרה לו מפועל־ידיה מזונות לבית־רבו? שׂמה מעיל־הבד עליה ותאמר לצאת גם היא להקביל פני הרב הגדול. אמרו לה השכנות: שאלילך בגדים נאים והתיַפי לפניו, למען יכירך. ענתה ואמרה להן: יודע צדיק נפש בהמתו. יצאה לשער־העיר, ובראותה את מורה הגדול הולך בראש תלמידיו כשׂר־התורה ופניו מאירים, נפלה לרגליו ונשקתן. אמרו נושאי־כליו לדחותה. גער בהם הרב וציוה להקימה מן הארץ ונפנה לשיירת תלמידיו הגדולה ואמר: השתחוו לפני אשה זו כל מה שזכינו בתורה, לא זכינו אלא בשבילה. יצאה בת־קול וקראה אף־היא: חכמת נשים בנתה ביתה!
אחרים אומרים, כי עקיבא כבר לקח את רחל בת כלבא שׂבוע בטרם הלך ללמוד תורה, והם חיו חיי צער ועוני גדול. ויהי מימים ותאמר בת־העשיר לאישה: שמע לעצתי וקום לך אל העיר אשר שם בית־ספר והתחלת ללמוד שם את התורה;הלא היא מנת חלק האדם, ואשרי מי שיבין אמרי יה וחוקותיו! אמר עקיבא: איך אעזבם לבדך ואַתּ מוחרמה מבית אביך. ותען התמימה ותאמר לו: בעור תורתך שתלמד, גם לי יהיה אור. נתנה לו רשות לשתים־עשרה שנה. קם ונשקה על ראשה. ותאמר אליו הרעיה: לך לשלום ואלהים יפתח את לבך וישקך ממעיינו. השחר עלה ויכן את העולם ליום ארוך בן שתים־עשרה שנה. בישיבה אחת ישב אדם בן־ארבעים, התחיל מאלפא־ביתא וילך ממקרא למשנה וממשנה להלכה, לא מש מאהלה של תורה ולא הקדימו תלמיד אחר לבית־המדרש. ובכפר מצער בגליל ישבה גלמודה בת נדיבה של ירושלים, שאין ספור לאוצרותיו; לא מנתה את השבועות והחדשים ולא התבוננה לימי קיץ וחורף ולמועדי השנה. פני אישה לא משו מבּינוֹת לאוהל, וזה היה נר־התמיד בעקת הבדידות. איש רשע אחד גר בשכנותה, והוא הציק לה כל הימים. פעם בא אל מעונה ואמר: חיי, שיפה עשה לך אביך, בגרשו אותך מביתו; לא די שנישׂאת לאיש ממשפחה דלה, הנה עוד עזוב עזבך וישכחך. ענתה לו העלוּבה: ברשותי הלך ממני בעלי, למועד שקבעתי לו, כדי לעסוק בתורה; ולוּ שאל פי עתה, כי אז הכפלתי לא את הזמן ההוא. באותה שעה שב גם עקיבא התלמיד מבית רבו ושמע מאחורי הדלת את דברי אשתו. אמר לנפשו: הואיל ונתנה לי רשות, אשוב על עקבי ואלמד עוד שתים־עשרה שנה. מיד שב אל מוריו, אדירי־התורה, וישב שנית לרגליהם ימים רבים. ותחכה לו החסידה עוד שתים־עשרה שנה בלב מלא אומן ותום.
ויהי כעבור גם המועד השני וישב עקיבא מאהלי־התורה ותלמידים לאלפים מלוים אותו מימינו ומשמאלו. ויחרדו זקני העיר הקרובה לקראתו. שמעה אשתו דבר בואו, נתעטפה והלכה גם היא לקבל פני המורה. ויכירה ויביע לה כבוד ויאמר לתלמידיו: שׁבּחו את זו! כל מה שעשינו בתורה, אך חלקה הוא.
אומרים כי אחרי ששככה חמת העישר כלבא שבוע נעצב על בתו, אבל לא יכול עוד להפר את שבועתו. ויהי בשמעו, כי חכם אדיר הופיע בשמי ישראל, אמר: אלך ואעמוד לפניו, אולי יתּיר לי את נדרי. בא אותו האציל הגדול, כפף עצמו לפני נשיא־התורה ועמד לפניו כתלמיד לפני רבו;פתח ואמר: שאלה אחת לי אל הרב. אמר לו עקיבא: שאל. אמר אליו כלבא שבוע: בתי יחידתי הכעיסה אותי זה כמה שנים, וקמתי וגירשתיה מביתי ונשבעתי באלהים, שלא לפרנס אותה ולא להלבישה ולהנעילה; והנה שמעו אזני, שרעבה היא ללחם ושעניה מרובה. נתגלגלו רחמי עליה ואומר אני עתה להשיבה למעוני, אבל שועתי אוסרת עלי את הדבר הזה. אמר לו המורה: במה חטאה בתך נגדך? השיב כלבא ואמר לו: רועה אחד היה לי, בּוּר ועם־הארץ, ולא ידע גם לברך ברכה אחת לקונו; עמדה ונתקדשה לו בסתר ותעט עלי קלון במעשיה. אמר לו עקיבא: ולוּ הרועה הזה יודע מקרא, משנה וגמרא, היית נותן לו את בתך, אם גם דל מעמדו? אמר לו כלבא: העבודה! לוּ אך ברכת־המזון היה יודע כהלכתה, כי אז לא מנעתי משניהם את ברכתי. מיד עמד הרב מכסאו ואמר: אני הנני עקיבא חתנך! נשקו כלבא שבוע על ראשו, על פיו ועיניו;נתן שבח והודיה להקדוש־ברוך־הוא וקרא: אשרַי ואשרי חלקי, שזכיתי לכך, להיות חותן המלך!
הוּתר הנדר מאליו; ועמד כלבא והעשיר את כל בני התורה. פתח לבעל־בתו את מתנת־ידו הרחבה. ורחל העדינה הסירה את הסחבות מעליה ולבשה שוב בגדי־חמודות ותּשב לעשרה ולכבודה כבימי־קדם.
ד: בֶּן־עַזַּאי
בן־עזאי היה אחד מן ארבעת החכמים הגדולים שבתלמוד, שנכנסו לפרדס, לדרוש את ה', ונפשו חשקה בתורה יותר מכל אדם. יומם וליל לא מש מאהלה, והיה יושב ודורש והאש מלהטת סביבו, ונחשבו הדברים כיום שניתּנו מסיני…
ותרא את התלמיד הזה בתו של רבי עקיבא, אשר ילדה לו בת כלבא שבוע, ותאהב אותו אהבה עזה כמות ותחכה לו כאִמה לאישה שתים־עשרה שנה רצופות. לבסוף נטפלו עליו אחיו ובית־אביו, להשיא אותה לו, כי הוא מיאן לבנות לו בית. ויאמר: יתקיים העולם באחרים. היה יושב בערב ועוסק בתורתו וירא את בת מורו עומדת אצלו. אמה לה: בתי, הביאי לי קיתון של מים, למען ארחץ ידי, ותמהר ותרץ ותבא לו כד מים. כשראה מים בידה, התחיל לדרוש על המקרא: מי מדד בשעלו מים, והיה דורש במעשה־מרכבה עד עלות הבוקר, והיא עומדת ורואה במראה… ויהי בעלות השחר נשא עיניו וירא אותה ניצבת, שאל אותה לאמור: האם כל הלילה עמדת פה? ותאמר: הן. אמר לה: לכי נא לבית אביך. אמרה: אדוני, לא אזכה להיות משמשת אותך ורוחצת רגליך? ותבך.
ויחשב לו הדבר בשמי מרום לחטא.
אף עליו אמרו: דבש מצאת, אכול דייך. כי הציץ ונפגע. ואית דאמרין, מות קדושים מת, כי תפשו אותו בבית־המדרש, כשהוא שקוע במשנתו, והרגוהו.
ה: יוֹסֵי דְמִן יוֹקְרָת
רבי יוסי מן יוקרת היה חסיד גדול וידוע בדורו לאיש נזהר ומקפיד גם כמלא השערה. הוא העמיד כל דבר על מידתו, לא נשא פנים ולא חס גם על בני־ביתו, אם חשב כי הביאו תקלה או כי יצאה מהם תקלה. גם חמוריו אהבי משפט. הוא היה משכיר אותם לעבודה; וכששבו לפנות ערב, היו שׂמים עליהם את השכר והביאו אותם אל אדונם; ואם פחתו מן השכר או הוסיפו לא זזו ממקומם. פעם אחת שכחו זוג של מנעלים על אחד מהם ועמד ברחוב כל הלילה, עד שבאו בעליהם ונטלו אותם.
רבי יוסי היה גם רב בתורה ויודע הלכות ושמועות רבות; אבל תלמידיו נשמטו ממנו אחד אחד, כי לא יכלו לעמוד במידתם לפניו ואוי למי שעיות בפניו.
היתה פעם עבודה בשדהו ושכר לו פועלים ומזונותיהם עליו ובנו יחידו משגיח עליהם. נטרד רבי יוסי בדבר מצוה ושכח להכין להם אוכל; הגיעה שעת הצהרים, אמרו הפועלים לשומרם: רעבים אנו, ולא היה לו מה לתת להם. עמדה בקצה השדה תאנה אחת ועוד לא הבשילו פירותיה, בא ואמר: תאנה, תאנה, הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא! מיד חנטו הפגים, ויאכלו הפועלים וישׂבעו. בא אחר־כך אביו, להביא להם סעודתם, ענו ואמרו: כבר שׂבעים אנו והאלהים ישביעך, כשם שבנך השביע אותנו. אמר להם: מאין לקח אוכל בעדכם? סיפרו לו כל המאורע. וירע הדבר בעיניו ויגש לבנו ויאמר: אתה הטרחת את קונך, שיוציא לך מאילָנוֹ פירות שלא בזמנם, גם אתה תיאָסף שלא בזמנך. בערב ההוא אמר לפועליו: חצבו לבני קבר.
נשארה לו בתו יחידתו, והיא יפת־תואר ויפת־מראה עד למאד, ולא היתה כמוה נערה יפה בכל הארץ. ויראו אותה בני־אדם ויחשקו בה;וכל מי שחזה צלם דמות תבניתה לטוהר, התלקחו בו געגועים עזים, אשר לא יכבו.
פעם אחת ירדה בתו לגן, ללקוט כמהין, והגן מוקף גדר גבוהה. יום אביב היה ויבהיק יפיה מבעד לבקעים, התגנב תלמיד אחד מתלמידי אביה ויחל לחתוך בסכין בעצים, להגדיל את הבקע, ויסתכל ביפיה. עבר עליו רבו וישאלהו למעשהו זה. ענה התלמיד ואמר בחרדת־לב: מורי ורבי, לקחתה לא אזכה, וגם לראות בה לא אזכה?
שב רבי יוסי לביתו וקרא לנערה ואמר לה: בתי, אַת מצערת לבני־אדם, שובי לעפרך! – ותמת גם היא וישאר ערירי כל ימיו.
עוֹד סִפּוּרִים
א: לְאַחַר י"ב שָׁנָה
תלמיד אחד, ושמו חנינא בן חכינאי, אהב נערה אחת, ישרה וטובת־מראה, ויאמר: הינשאי לי. אמרה לו: אשמע בקולך ואתנה את ידי לך, אם תבטיחני ללכת אחרי־כן ללמוד בישיבה ימים רבים ולמדת את התורה כולה. נשבע לה על הדבר הזה, הלכה ונישאה לו. ישב עמה כל שבעת ימי המשתה ויפּרד הימנה בשלום, והלך לרב אחד גדול וישב במתיבתא שלו שתים־עשרה שנה שלמות, וחזר במשך העת ההיא על כל דברי התורה ויחכם מאד. ורעיתו הרתה בלכתו מאתה ותלד בת נחמדה ותגדל בכל אלה הימים ותפרח כשושנה. ויהי בעבור המועד, זכר התלמיד את רעיתו ויאמר לשוב אל נוהו ולהודות לה על חסדה הגדול אתו. הוא שב לעירו, ולא הכיר עוד את שביליה ורחובותיה, ויעמוד על עין המים. ותצאנה בנות העיר לשאוב מים וכדן על שכמן, ותבוא גם נערה יפה קטנה וכדה בידה. שמע אחד שואל לחברו: בת מי הנערה הזאת? ענה זה ואמר: בת אשת רבי חכינאי היא. וידע כי בתו היא, ויאמר: ברוך ה' אלהי, אשר לא עזב חסדו ואמיתו ממני. הלך בעקבות הנערה, כי שבה עם כד־המים, ויגיע אחריה לבית אמה. ישבה האשה ועסקה במלאכתה; ובהרימה את עיניה ותרא את בעלה אהובה עומד פתאום לפניה, ותצנח מעל המיטה, ותתעלף ורוחה פרח ממנה. עמד התלמיד בקרן זוית, התפלל ואמר: ריבונו של עולם! עניה זו, שחיכתה כל הימים, בשבתי באוהל תורתך, זה הוא שכרה! מיד שב רוחה אליה ותפול על צוארו ותשקהו ותאמר לילדה הנפחדת: אביך הוא הניצב פה. ותהי השמחה רבה בבית.
ב: דְּמָעוֹת
בימי חכמי־התלמוד היה תלמיד אחד בבבל, ושמו רב רחומי, וישא אשה, ושמה רוחמה. ותאהב האשה אותו מאד ותשרתהו ותכבדהו כאח מלידה. ויהי היום ותחשק נפש התלמיד הזה בתורה ושמע, כי במחוז אחד יושב רב גדול וחכם, ויאמר לשמוע לקח מפיו ויגלה לאשתו את הדבר במיצר לבו, כי ידע כי קשה יהיה עליה לשאת את פרידתו. ותען האשה ותאמר: ידעת, מה אתה לי ואיך חיי בלעדיך אינם חיים; בכל־זאת לא אבוא לבטלך מלֶמד דעת ולעשות את אשר תתאַו נפשך. הנני נותנת לך רשות ללכת, אבל הישבעה לי, כי פעם בשנה, במעלי יומא דכיפורי, תבוא לביתך ותשמחנו בימי החגים, ואז תשוב לבית־מדרשך, לשבת שם עוד שנה. וישבע לה על הדבר הזה. ותעש לו האשה חליפות בגדים ויפּרד ממנה בשלום ותשקהו ויצא למחוז ללמוד ולהשתכלל בחדרי התורה, והיא נשארה לבדה, כי בנים אין להם, ותשא בעוז־רוח את ימי הבדידות. והיה התלמיד הלז מתמיד בלימודיו, ואל אבד טיפה ממה שלמד מרבותיו והשכים והעריב לבית־מדרשו, אבל שמר את דברו לרעיתו; בבוא המועד, נטל רשות מרבו לחזור לביתו;ויהי בערב יום הכיפורים הבא בעלות הבוקר, ויבוא במקלו ובתרמילו לעירו וידפוק על דלת אהלו; ותצא אשתו מקושטת ותפול על צוארו והיתה השמחה גדולה.
כן היה שנה שנה, במעלי יומא דכיפורי היה בא אותו תלמיד לביתו ובמוצאי החג האחרון היה שב לבית־מדרשו; ולא אֵיחר אף שעה אחת, ויחכם מאד בתורה ובחכמה ויאסוף דעת הרבה יותר מכל התלמדים, וכל יודעיו אמרו: זה יהיה למורה גדול בישראל!
ויהי היום, והנה עמדו בבית־המדרש בראשית השנה בשמעתתא עמוקה וקשה, והמורה דרש בה מ"ט טעמים לכאן ולכאן. חידוד התלמידים היה אז מאין כמוהו; ובהגיע המועד לרב רחומי לשוב לביתו, לא יכול להפסיק באמצע. אמנם במסתרי נפשו התעורר בו רעיון הקורא לו: “קום ולך מעירך ופקדת את נָוך!” והוא כמעט אמר לקום, אבל אהבת־התורה גברה בו וישאר על מקומו להקשיב ולא זז מבי־מדרשא עד הערב.
ביום ההוא ישבה אשתו בביתה וחכתה לביאת אישה בכליון עינים. באשמורת הבוקר אמרה, אולי התאחר בעלי בדרך; בעלות השחר חשבה, שמא בא לו עיכוב ועוד יבוא בצהרים. השמש כבר עמד במרום הרקיע, בעד החלון נשקפה ותאמר: מדוע בושש אישי לבוא ויאחר? השעות היו לשנים תמימות, הרגעים לימים. בין תקוה ופחד ישבה וחיכתה לו כל היום. ובבוא הערב ואפסה כל תקוה לבוא בעלה, זלגו עיניה דמעות ותבך חרש. נעשה רעש במרום וקדמו דמעות האשה לתורת האיש. גזרו עליו להסתלק בהאי שתא, ויהי כן.
קָרְבַּן־נְפָשׁוֹת
א: טוֹבִיָּה הַשֵּׁנִי
הלא ידעתם, אחי, וקראתם בשארית כתבי־הקודש אשר לנו את הסיפור על טוביה ממטה נפתלי, אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור, והוא לא סר מתורת אלהיו וחוקיו ויראהו ה‘, אותו ואת בנו, אותות ומופתים ויגדל חסדו עמהם. והנה מעין המאורעות בזה הסיפור נשנו בימי התלמוד, חצי אלף שנה אחרי כן, וראינו גם בהם אותות ה’.
בימי בתלמוד והמדרש חי בעיר צפורי, העיר הנחמדה העומדת בראש הר, איש עשיר אחד, שהיה חונן דלים, מחזיק בידי לומדי־תורה, נושא במסים על עירם, ועושה חסד רב עם כל עובר ושב. ותהי לו בת יחידה ויפה מאד וגם משׂכלת בכל חכמה ומדע, ותום ויושר בלבה. ותשא חן וחסד בעיני כל רואיה; ולא היתה כמוה נערה נעימה ויעלת־חן בכל הארץ. ויהי בבוא עִתּה להינשא, שלח אביה שני שליחים אל מתיבתא רבתי אחת ויבחרו לו תלמיד חרוץ בלימודיו וירא־חטא ויקחהו חתן לבתו. ויעש האיש משתה גדול, ויקרא לחכמי ישראל ויושיבם בכסאות של כסף; ויקבץ כל אי מר ומצוק ויתן לו עשרת דינרי זהב. שלושה ימים ושלושה לילות אכלו ושתו אצלו והיטיבו לבם; סעודה כזאת לא היתה מיום מות נקדימון בן גוריון, בן ציצת הכסת ובן כלבא שבוע. ויהי בליל החופה נחלש החתן ואמר: ראשי! ראשי! ועלה למיטה ויפח רוחו וימת. ותהי צעקה ויללה רבה, השמחה נהפכה לאֵבל, ותּיהוֹם העיר לאסון ואָנוּ ואָבלוּ, וינהר העם מכל אפסים לבכות למת. נפלה, נפלה אטרתנו מעל ראשנו! לרחשי לב אבי־הכלה וללב הנערה תבינו בעצמכם.
ויהי לתקופת השנה, ונשכח האֵבל ועלה על הצער קרום, שלח העשיר למתיבתא אחריתא, בחר שם נער טוב־רואי ויודע הרבה בתורה, ויביאהו בברית עם בתו. ויתן הרבה צדקה לישיבתו אשר למד בה, ויקבל עליו לכלכל כל חבריו בלחם שנים־עשר חודש ולהלבישם. ובפעם הזאת קרא לסעודת־מצוה רק יחידי העיר וטוביה, אבל גם את העניים לא שכח ופיזר להם. לא היה המשתה בהמון חוגג. לא אכסה, לב האב מרחף ביום הזה הין תקוה ופחד. ומגורתו הנה באה! ליום המחרת מיום החופה מיהרה הכלה בבוקר השכם מחדרה ותצעק: עזרו! עזרו! בעלי מת! ויגוַע גם החתן הזה. ועמל הרופאים להשיבו לתחיה נשאר מעַל. כל לב בעיר נרעש. ביללה, בקול בכי ושממון נפש ליווּ את החתן לבית־עולמו, הכלה והוריה קרעו את בגדיהם וישבו על גבי הקרקע. מי ינחמם ומי יקל שברם?
לא יאָמן! כעבור עוד שנה אחת מהיום הזה, והאב לא אמר נואש ויוסף לקחת לבתו חתן בן־טובים מעיר אחרת והובילם לחופה, מת גם זה השלישי ליום מחר, ויִקר אותו כמקרה אשר קרה לשני אחיו. אין דובר דבר מרוב צער. אין אדם פותר את החידה, למה שפך ה' את חמתו על בת תּמה כזו? ולמה המית שלושה בחורים כאלה בנעוריהם? ותישאר בת העשיר מאז אלמנה צרורה ומיאנה להינשא עוד לאיש, ותאמר: למה זה אוריד חינם אדם שאולה!
ישב אביה והתפלל לה' לאמור: אנא, ה‘, כי בידך החיים והמות, למה זה ענשתני קשה ותקח את חתני מאתי ותשומם את ליבנו. ידעת, כי באמונה נעבדך, וכי ידינו לא עשו עוולה, למה ענשתנו קשה בגזרה אחרי גזרה? הלא רחמיך, ה’, רבים הם. – גם בתו, בישבה גלמודה בחדרה ואיש לא ראה אותה, שפכה לבבה כמים על גורלה ורוע מזלה; והן גם הוקל כבודה בעיני שפחותיה, ותחת לנוד לה, עוד התקלסו בה. ראֵה ה' ושמע!
היה לאותו עשיר מוֹדע אחד במדינה רחוקה, ולו עשרה בנים ובנות, ושם הבכור אבינדב. אבי המשפחה הזאת היה איש עני ומתפרנס בדוחק ממכירת עצים, שהיו בניו מלקטים ביער הסמוך; אך לחם צר יאכלו, אהלם הקטן לא יכילם. ויהי היום ואדון חדש קנה את כל היער ועֵציו, ויאסור איסור ללקוט בו עצים ויושב בו שומרים. וירעבו מאז בני האיש ללחם;וכאשר שאלו העוללים ללחם ואין, ישב ועיניו זלגו דמעות. ויתאזר בנו הבכור ויאמר לאביו: ידענו, כי לך מודע עשיר בארץ היהודים, שלחני־נא אליו, אולי יהיה לנו לעזר. ויאמר אביו: אל־נא, בני, לא נכון להישען על נדיבים, טוב אך לבטוח בה‘. גם אמו לא אבתה להניח את בנה להיפרש מהם ותאמר: הנה האב זקן, והיה אם ישָׁכל גם זה ואין לנו מגן. ויפצר הבן בם מאד, בכה ויתחנן להם כי יתנו לו רשות ללכת לדרכו. ולא יכלו עוד לעצור בו, ויאמרו: לך, בננו, וה’ אשר שלח את עזרו ליעקב, בעת ברחו מפני עֵשׂיו אחיו, וליוסף, כי נמכר מאחיו, הוא ינחך בדרל ויביאך בשלום ולא תאוּנה לך רעה. וישק לאביו ולאמו, לאחיו ולאחיותיו ויצא לדרך.
ויהי בעזבו את שער מקומו, נזדמן לו איש אזוּר אֵזוֹר במתניו וילווהו בדרך טילכו ויבואו עד שער צפורי. ויבקש להודות למלווהו על חסדו ואיננו. – ויהי בבוא הנער לבית העשיר, וישמח זה מאד לבואו וישאלהו לשלום אביו ואחיו; ויהי בשמעו, כי המר ה' להם, ויאמר לבוא לעזרתם. וישלח עגלה טעונה כל טוב לאבותיו, בה כסף רב וחליפות בגדים לכל בן ובת ורוב אוכל ומשקה, ואת הנער הלבישו בגדי־כבוד ויאכילוהו וישקוהו וישב אתם שבעה ימים.. ויהי בראותו את בתו היפה ויחשק בה לאהבה אותה ובא לפני אביה ואמר לו: אל־נא יחר אפכם בי, אם אבקש את בתכם לי לאשה, כי נפשי נקשרה בנפשה. וימאן האיש לעשות את הדבר ויאמר לו: העבודה! כי לא מצאאתי בך עוול ויקר אתה לי מבן; אבל כך וכך ראתה בתי בחייה. ויספר לו כל הרעה אשר מצאַתה. ויען אבינדב ויאמר: בי נשבעתי, אם אחדל גם עתה ואני נותן את נפשי עליה. ויקרא האב לבתו ויודיע לה כל דברי אורחם הצעיר, ותאמר: אל־נא נדחה אותו, אולי ה' הובילנו הנה. ויצר לאביה מאד ולא ידע עצות בנפשו; וישׂכל ויבוא ויאמר לנער: לך היערה ושב שם שבעת ימים ותיוָעץ בנפשך היטב והיה כי תבוא ביום השמיני הנה, ועוד תחפוץ בבתי, ונתתיה לך. ויקם הנער ויצא היערה, ויקח לו מזון ומחיה לשבעה ימים. שם ישב על שורש אילן כרות ויתפלל לה‘, כי יעמוד לימינו. ביום השביעי בא אליו אותו האיש לבוש־האֵזוֹר, אשר ליוהו בדרך ויאמר לו: שמע ה’ את תפילתך, בני; שוב העירה ואמרת לשולחך, כי לא תחזור בך, הנערה גם מנת־חלקך ממרומים היא. אך זאת שים על לבך, ביום חתונתך יבוא אל המשתה איש אחד מכוער מאד ומוּשחת־הפנים, והוא הולך יחף בלי מנעלים וריר יוצא מאפו, נבזה ונמאס; והיה כאשר תראה אותו תקום ממושבך, תקראהו אליך ותושיבו לימינך, תאכילהו ותשקהו מהטוב אשר על שולחנם ותכבדהו. ויחפוץ הנער לדעת שׁם האיש, אשר זה יעזרהו פעמַיִם, ויאמר אל הזקן: מי אתה ותברכך נפשי? ויאמר הזר: אַל־נא תשאל לשמי, ואנכי אך שליח בדבר ה' וכל קוראיו ימצאוני.
ויחזק לב הנער, וישב העירה, ויבוא לבית העשיר ויאמר לו: מלא־נא את משאלות לבי ובטח באלהים. וירא מודענו, כי לא יכול עוד להשיב פניו ריקם ויסכם לזה. קרא לסופר ויכתוב את התנאים. ויגבל זמן הנישואין, ויעש ביום החופה משתה לעשרה קרואים. ויהי בשבת החתן בראש הקרואים, נפתחה הדלת ויבוא איש מוזר מגודל־פרע, פניו שחורים, שק על בשרו, והוא יחף וריר יוצא מפיו, וירץ החתן לקראתו ויאמר: בוא, אדוני, ושב אצלי. ויצו להביא לפניו בשר ודגים ויין, והוא בעצמו שירתהו, כעבד. ויתפלאו הרואים על הדבר הזה, אבל לא שאלו אותו לפּשר. ויהי בכלות הסעודה אמר המוזר אל החתן: דבר לי אליך; ויבוא אתו חדר בתוך חדר. ויאמר העני אליו: לא בשורה טובה בפי, אבל מה אעשה, שלוחו של מקום אני, תן לי את נפשך, כי אני מלאך־המות הנני. ויחרד הנער ויאמר: תן לי איזו ארכה בחסדך. ויאמר השטן: קצרה ידי מעשות זאת. ויאמר החתן אליו: אם כן, תן לי פנאי רגעים אחדים, למען אלך ואקח ברכת־הפרידה מכלתי, אשר קידשתיה היום. ריחם עליו מלאך־המות הפעם ויאמר לו: לדבר הזה אשא פניך. עזבוֹ החתן ובא לחדר כלתו, היושבת נוּגה, ותחרד לקראתו. אמר לה: אהובת־נפשי, באתי להיפרד ממך, כי הנה זה האיש המוזר, אשר אכל עמנו, מבקש את נפשי. התאזרה הכלה חַיִל ותאמר: לא אתנך לשוב אצלו, אנכי אלך ואדון עמו בעבורך. באה היא לחדר ותגש אל המלאך ותאמר לו: האם אתה הנך המלאך, המבקש נפש בעלי? אמר לה: הן. אמרה לו: בתורה נאמר, “כי יקח איש אשה חדשה, נקי יהיה לביתו ושׂימח את אשתו”; ואם תקח את נפש בעלי עתה, תעשה תורתה' פלסתר, בוא עמי לפני בית־הדין הגדול ונדון. מיד גער אלהים בשליח־המות ואמר: אל תשלח ידך עוד, נערה זו ניצחתני.
ממחרת היום שמחה כל עדת צפורי בנעריה ובזקניה, ויחלק העשיר מחצית הונו לעניים. וישלחו לקרוא להורי החתן, אחיו ואחיותיו, ולכל בני משפחתו, ויעשירם עושר רב. ותרא בתו חיים את אבינדב ימים רבים. וילדו בנים ובנות ויחיו באושר וברוב כבוד.
ב: אַלְקֶסְטִיס הָעִבְרִית
בימים קדומים היה איש חסיד אחד ושמו ראובן הלבלר. ותהי אשתו עקרה ימים רבים; ובמלאות להם שמונים שנה נעשה להם נס ונולד להם בן ויקראו שמו בנימין. וראובן ידע את ה' מנעוריו ולא עשה כל חטא מימיו. אך פעם אחת בא לבית־הכנסת בשחרית, והנה עני עובר־אורח עומד במקום מושבו; נזף בו ואמר: במקום גדולים אל תעמוד! מיד עזב האורח את מקומו;יצא וישב על פתחו של בית־האלהים והתחיל בוכה בלבו. באה דמעתו לפני כסא־הכבוד, ויתעבר ה' וישלח את ציר המות, ליטול נפש בן־ראובן בנעוריו בעוון אביו. בא המלאך המשחית ועמד לפני הלבלר. הכיר טיבו ואמר לו: מה לך שבאת? שמא הגיע זמני להיפטר מן העולם? ענהו המלאך ואמר: לא את חייך אני דורש, אלא אלהים שלחני לקחת את נפש בנך. התחלחל ראובן ואמר: על מה יֵעָנש בני? ומה חטאו? אמר לו המלאך: את עוונך ישא; הוא ימות, על כי נזפת בעני ודחית אותו ממקומך בבית־התפילה. השיב ראובן ואמר: אם בכך נתחייבתי, אני מקבל עלי את הדין, אבל הנח לי שלושים יום, עד שאכניס את בני עם ארוסתו לחופה וישמח בה;אחר־זה בוא תבוא ולקחת את נפשו אתך. נענה לו המלאך ונתן לו ארכה של שלושים יום. באותה שעה נתרגז שר־המות העליון על מלאכו מטה בארבע מידות: באף ובחימה, בחרון־אף ובקצף גדול.
ויהי כי עבר המלאך מעל פני ראובן, עמד זה וחילק נכסיו לשלושה חלקים. חלק אחד פיזר לעניים ולאביונים, חלק אחד הקדיש לשמחת בנו וחלק אחד הניח לקרוביו. ביום השלושים בבּוקר בא זקן אחד חגוּר אזור־עור, דפק על אהלו של הנער ויצא אליו. אמר בנימין לבּא: מה לך, זקן? ומה בפיך לבשׂרני? ויענהו הזר לאמור: אליהו התשבי אנכי ובאתי להגיד לך, כי מחר יבוא מלאך־המות ליטול את נפשך. אמר לו הנער בתום־לב: זקן ואיש־שיבה, האמת הדבר, שמיום ברוא אלהים את העולם ועד־עתה, כל מי שבא יומו מת? ענה אליהו ואמר: כן הדבר. השיב הנער ואמר: אם כן, יהי מותי כאחד מהם. אמר החוזה: לא כמות כל אדם יהיה מותך, בני. שאל אותו הנער ואמר: איככה זה? מה גורלי ואדע? השיבו אליהו ואמר: בארבע מידות, שרגז שר־המות על ציר־המות, באף ובחימה, בחרון־אף ובקצף גדול יבוא עליך. התחלחל הנער וקרא: הושיעני, חוזה־יה, ואמור לי, מה אעשה להינצל ממידות קשות אלה? ענהו אליהו ואמר: השכּם מחר בבּוקר והלכת לבית־אלהים; והיה כאשר יעבור אביך לפני התיבה בתפילת־השחר ואתה עומד משמאלו, יבוא עני אחד לבש בגדים צואים וסמרטוטים ויעמוד בפתח, וקמת וירדת אליו וחלקת לו כבוד. מלאך המות הוא זה, ושמא ירחם עליך. ויכל הזקן לדבר אל הנער ויעָלם.
ויהי בבוקר וישכם בנימין וילך לבית־הכנסת, הציבור כבר נתאסף ואביו ראובן עומד לפני העמוד ומזמר זמירות־הבּוקר. והנה איש עני רע־הפנים, לבוּש בגדים קרועים עומד על הפתח. וימהר הנער וירד אליו ויאמר לו: שלום עליך, אדוני, בוא ושב במקום גדולים. ענהו השליח: תמול אמר לי אביך: במקום גדולים אל תעמוד; ואתה אומר לי: שב במקום גדולים! אמר לו הנער: והרי אני חולק לך כבוד. קרא המלאך ואמר: מי שהכבוד שלו ירחם עליך! וחזר ארבע אמות אחורנית.
לפי נוסח אחר כך היה המאורע:
בשבת בנימין בן ראובן על פתח חופתו, בא איש זר ואמר לו: שאֵלה אחת עלי לשאול אותך. ויאמר בנימין: שאל. פתח האיש ואמר: אדם ששאל מחברו קופה מלאה תבן והוא הלך ועשה בטיט ובנה לו דירה גדולה, אם בא בעל־התבן לאחר זמן ואמר ללוקח: תן לי תבני! מה יעשה? השיב הנער ואמר לו: יתן תבן אחר תחת זה ששאל. אמר הזר: ואם הלז אינו רוצה אלא את תבנו, מה יעשה לו? אמר הנער: אם כן, יהרוס השואל את הדירה, ימַסס את הטיט במים וישיב לבעל־התבן את תבנו. קרא האיש ואמר: אין בעל־התבן אלא הקדוש־ברוך־הוא! התבן אינו אלא הנפש, ואני ציר־המות הנני.
לא השלים המלאך את דבריו, עד שבא ראובן, אבי הנער, וידיו על ראשו, והוא צוֹוח ובוכה על מזלו של בנו. נפל לרגליו של המשחית ואמר לו: בבקשה ממך, ציר מעל, טוֹל נפשי תחת נפש בני. מיד נתעטף המלאך בארבע מידות האכזריות, אף וחימה, חרון־אף וקצף גדול, שלף חרבו מתערה והניח רגלו על גופו של המבקש, כדי לקחת נפשו ןלעשות בו כאשר אמר. ובראות ראובן את המות פנים־אל־פנים, עזבתו רוחו ונזדעזעו מאתים ארבעים ושמונה אברים שבו, נשתמט מיד וברח לו. אז באה אם בנימין, שערותיה סתורות והיא מתפלשת בעפר מצער, ותשתטח לפני המלאך ותקרא בקול בכי: חוס־נא, שליח האלהים, על פרי־בטני וקח את נפשי תחת נפש בני חביבי. התלבש המלאך שוב בארבעת בגדי־אכזריות שלו ונזדיין בחרבו נגד האשה כגיבור יוצא למלחמה. ותחרד האשה חרדה גדולה ותקם ותברח ותסגגור הדלת בעדה. נמוגו לבות האב והאם יחד.
נפנה המלאך לבנימין החתן ויאמר: הנה אעשה בך מצוַת שולחי. ובראות הכלה את המראה הנורא הזה, ירדה מקושטה מחופתה ותפול לרגלי ציר־המות ותקרא: נשפי תחת נפשו! קח־נא, שליח שדי, את נפשי תחת נפש ארוסי והנח לו, כדי שישׂבע ימיו. לבש המלאך ארבעת הבגדים האמורים, שלף חרבו החדה מנדנה והניח רגלו על צואר הרכה והעדינה. ובלבה אין פחד ואין מורך, והיא קוראת של השליח ואומרת: גמור בּי מלאכות מלך־מלכי־המלכים ושחטני־נא תחת אהובי ומשוש־לבי. נבהל המלאך מפני עוז־נפשה של הנערה. והיא קוראת בלי־הרף: עשה־נא עמדי דבר שולחך ואַל תּשב את חרבך ריקם. מיד ירדה דמעה של רחמים מעינו של מלאך־המות ונעשה לבו כדונג. לא ראה מראה כזה מימיו! ובאותה שעה אמר שוכן־עד: שלוחי זה, שהוא אכזרי ומלאכתו התמידית להרוג נפשות ולכלותן, ריחם על זו; ואני, שכתוב בי אֵל רחום וחנון, רחם לא ארחם? ויקרא לסופר החיים ויאמר לו: כתוב לבנימין ולכלתו שבעים שנה לכל אחד ואחד. עלה מלאך־המות בסערה השמימה ויאמר: ניצחתיני, בת־האדם!
אחרים אומרים: אך בדברים ובמאמרים ריכּכה הכלה, בעלת הנפש העזה, את תקפו של ציר־המות. נתרצה לה ואמר: הנני ממתין לחתנך עוד שעה ואעלה למרום ואבוא לפני הקדוש־ברוך־הוא, אולי יעשה למען שמו וירחם על בעלך. עלה לרקיע, כדברו, וירא את מיכאל וגבריאל ושאר מלאכי־השרת עומדים לפני כסא הכבוד ומבקשים רחמים על בנו של ראובן ואומרים: אדון כל הבריות, זכור מעשי חסידך זה, איך בכל פעם שבאו גזרות קשות בעולם היה עומד ומתפלל לפניך ואתה מבטל אותן בעבורו; ועכשיו אנו כולנו מבקשים רחמים בעדו ובעד נפש בנו, ואין אתה שומע לנו. עשה־נא למען שמך הגדול ורחם עליו ואל תּכרית את זרעו. מיד נתמלאה השכינה רחמים ואמרה: הנני מהפּכת גזר־דינו של זה לחיים ויחיה שבעים שנה כדויד עבדי. פתחו מלאכי השרת ואמרו: רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם!
ג: הַמְגִנָּה אוֹ סַוִּיטְרִי הָעִבְרִית
בימי המדרש היה אדם אחד חסיד, שלא נתקיימו לו בנים; בכל פעם שילדה אשתו בן או בת, בא מתאך־המשחית בלט, לקח עמו את הילד או הילדה מעריסתם וישא נפשם לאדון. יום אחד עמד האב העלוב בתפילה ואמר: ריבונו של עולם! אם תזכני בבן חי, שיגדל ויהיה קורא בתורה ועיני תחזינה בחופתו, אזמן לסעודה כל התלמידים שבעיר, עניים ויתומים ואכלכל אותם כל שבעת הימים. ובאה שאֵלתו לפני אלהי־השמים ויעתר לו. ויפקוד את אשתו בשנה ההיא ותלד בן. ויקרא שמו מַתּניה, כי מַתת־אלהים היה. ויגדל הילד ויעש חיל בלימודים לשמחת הוריו. ובהגיעו לשמונה־עשרה שנה אירש נערה אחת טובת־רוח. ויזמן אבי מתניה לחופה את התלמידים, יתומים ועניים שבעיר ויכרה להם כֵּרה גדולה, ויאכלו וישׂמחו לבם.
אמר אלהים לנסות את מתניה וישלח את מלאך־המות מטה. והוא לבוש בגדי עוני, וכך בא ועמד לפני נחתן ואמר אליו: בבקשה ממך, עשה עמדי חסד והושיבני בין התלמידים אוכלי־שולחנך, כי רעב עבדך. ענה החתן ואמר: אין להוסיף על מספר הקרואים ואי־אפשר לזַמן עוד אורחים. כל־כך הקשה הנער לבו נגד האורח. אחרי שעה בא שוב אותו עני, והוא לבוש הפעם בגדים צואים, ונדחק ונכנס לחופה. הכירו החתן וגער בו ואמר לו: לא די שנדחקת להיכנס הנה, מבלי שקראו אותך, עודך בא ביניניו בבגדים צואם! הלך־לו האורח בבושת־פנים.
ויהי כי נכנס אחר־זה החתן לחדר משׂושׂו, לשמוח עם הכלה, בא הזר האיום וידפוק על הדלת. יצא מתניה אליו ויחרפהו, לאמור: עד־פה אתה מעיז פניך! הן הברחתיך מן הסעודה ומן החופה ועוד תוסיף לבוא הלום, ברח־לך מכאן! מיד פשט האיש המוזר את בגדיו, ויהי לעמוד־אש מן הארץ עד לרקיע. התחלחל הנער וקרא: מי אתה? ויענהו עמוד האש לאמור: מלאך־המות אנכי ובאתי הלום לקיים מצוַת שולחי וליטול את נשמתך. ויפול מתניה מלוא קומתו ארצה מרוב פחד. ותרא הכלה, כי השׂטן פרץ אל הבית, ותרד מעל המיטה ותעמוד בפינה ותחל לשפוך שיח לפני ריבון כל העולמים. פתחה ואמרה: הלא אתה, אלהי כל בשר, הגבלת בתורתך מועד לחתן לשמוח עם כלתו שנים־עשר חודש, ועלינו לא עבר עוד שבוע ימים ולא יום אחד. אל רחום וחנון, הוסף חיים לחתני ותן לי הריון ממנו ולא אצא ממנו כזונה. מיד שמע אלהים אל תפילת הנערה, ויאמר למלאך המשחית: הרף מן הנער, ישמח בחלקו.
אומרים, כי אִמה של אותה נערה אשה צדקת היתה, ומנהגה היה לשאוב מים בכל בוקר ולהשקות לתינוקות של בית־רבן. וכאשר זקנה ובאה בימים וכשלו רגליה ללכת, נטלה בתה את כּדי המים והיתה נושאת אותם לבתי־ספר;אולם קרא את המצוה על שם אמה. בשביל־כך זכתה תמה זו לנַצח את ציר־המות. כמותה תרבינה בישראל!
אֱמוּנַת אֹמֶן
א: הֶחָלוּק הַלָּבָן
פעם אחת הלכו שני חכמים גדולים ברגל לירושלים, הלא הם רבי אליעזר ורבי יהושע. ויהי בבואם להר הבית, הדבר היה בערב יום צום־כיפור ויום הכנת העבודה הגדולה במקדש, והנה מלאך אחד לקראתם ובידו חלוק לבן וזורח כשמש, אבל אל היה לחלוּק שפה לפיו. ניגשו אליו המורים ויאמרו לו: מלאך עליון, החלוק הזה שבידך למי הוא? ענם המלאך לאמור: אותו חלוק מוכן ליוסף הגנן מעיר אשקלון. פרש לפניהם את החלוק ואור מילא את כל עיר־העולמים. ויתמהו החכמים איש אל אחיו ויאמרו: יוסף זה בודאי צדיק גדול הוּא ועדיין לא זכינו לשמוע חלקו.
ויהי כעבור ימי־הרגל, קמו הרבנים האלה וילכו לעיר אשקלון. השכים כל הקהל לקראתם וכל אחד רצה להתכבד בכבודם, שיסורו ללון בצל קורתו. ענו ואמרו: לא נלין אלא בבית יוסף הגנן. אמרו החכמים לנפשם: אולי צדיק נסתר הוא, – וישימו פעמיהם אל גנו. ראו אותו מרחוק מלקט כמהין;ניגשו ואמרו לו: שלום עליך, יוסף הגנן, רצוננו להתארח אצלך! השיב יוסף ואמר להם: שלום עליכם, רבּי־התורה; הנחתם בעלי עושר וכבוד וסרתם אלי. האלהים יודע, שאין במלוני אלא שתי ככּרות־לחם, ומתירא אני, פן לא תספקנה לכם. אמרו שניהם אליו: תן לנו מהלחם ונשׂבע ולא נטריחך לדבר אחר. מיד העמיד להם שולחן, שׂם לפניהם את הלחם ויאכלו וישתו ויברכו לנותן לחם לכל בשר, ויוסף ענה אמן אחריהם. אמרו גדולי בית־המדרש אליו: הגד־נא לנו, מה מעשיך היום? אמר להם: רבותי, הלא רואים אתם, שאין לי מלאכה אחרת, כי אם עבודתי בגני. אמרו לו: ואיך אתה מתנהג בפריו? השיב יוסף ואמר: אני נוטע בגני ירקות, ומה שאני מוציא, אני מוכר, ואני נותן מחצית מדמי־הפדיון לעניים ומהמחצית השנית אני ובני־ביתי מתפרנסים. פתחו ואמרו לו הבאים: דע, שהקדוש־ברוך־הוא אומר להגדיל שכרך מאד חלף תמימוּתך;והנה ראינו בהר־הבית מלאך־אלהים ובידו חלוק לבן ומגוהץ בעדך ליום שכולו אור, אלא ששׂפה חסרה לחלוק, ובאנו הלום לזרזך, שתוסיף לעשות טוב בעיני ה', אולי יחַננך וימלא את החסרון לחלוּק. ויברכו את יוסף וישבחוּהו וילכו לדרכם.
ואשתו של יוסף הצנוע שמעה בפתח האוהל את אשר דברו האורחים אל בעלה ותאמר אליו: עלינו לרכוש לנו במעשינו מעתה גם שׂפה לחלוּק, שמוכן לנו במרומים. השיב בעלה ואמר לה: כדבּר אחת הסכלוֹת תדברי. הלא ידעת את עניֵנו ומרוּדנו, ובמה נוסיף לעשות צדקה וחסד? אמרה האשה: שמעני, בעלי, הולך אותי לשוק־העבדים ומכור אותי לשפחה ואת הכסף מַהר וחַלק לעניים; אולי בשכר זה יהי חלוקך שלם. ענה יוסף ואמר: אל ירע בעיניך, ירא אני, פן יפַתּך הקונה לחטא ואפסיד את החלוק כולו. אמרה האשה: אני נשבעת לך באמונת־שמים, שלא תבוא לך תקלה על ידי.
וישמע יוסף בקול אשתו, ויוצא אותה לשוק וימכרה בעשר ככרי־כסף. ויפזר את הכסף לצדקה ולא הותיר לו גם אגורה אחת. וירא האדון שקנה אשת הגנן, כי יפה היא וחנה רב, ויאמר לכבשה לתאוָתו. ותמאן האשה לשמוע בקולו תאמר: חלילה לי מחטוא לאדם זר ואם גם לשפחה נמכרתי לו. יפצר בה האיש יום יום, שׂם אותה על בית־נכוֹתו וירב להיטיב עמה, אולי ימצא נתיב ללבבה. והאשה שומרת אמונים לבעלה ואינה שומעת למי שמושל עליה. ויקצוף אדוניה עליה ויסירה מגבירה וימסרנה לרועה־צאנו ויצו אותו למרר את חייה. והיא עבדה עבודה קשה כל היום, אבל התאפקה ויִחלה לרחמי־שמים. כה עברו עליה ימים רבים.
פעם אמר בעלה יוסף לעצמו: אלך ואראה, אם עוד זוכרת אותי רעיתי ולא שכחה אותי. ויתנכר לבל תכירהו ויבוא אליה השדה, וימצאנה עובדת ומתענה. ויגש אליה ויאמר לה: היש את נפשך, אשה, שאקנה אותך מאת אדוניך בכסף מלא ואַצילך מצרתך ותהיי לי לאשה? ענתה הנדכאה ואמרה לו: אל־נא תדבר אלי כאלה, אשה בעולת־בעל אנכי. וַיוסף המתנכר לדבּר כאלה באזניה ולפתותה, שתלך עמו. ולא חפצה לשמוע אליו ותאמר: מוטב שאבלה כל ימַי פה ואשא עלי את העול הכבד, משאָפיר את בריתי לאישי. כשראה בעלה הגנן את טוהר־לבבה, הסיר מיד את המַסוה מעל פניו ותכירהו ותפול על צוארו, ויבכו שניהם בכי גדול, ותעל שועתם אל האלהים.
והנה נשמע קול קורא ממרום: התבּשר, יוסף, כי נשלם חלוקך בשפה ולאשת־בריתך נעשה חלוק עוד יותר יפה ויותר מזהיר;מהר ולך אל מקום פלוני, שם תמצא בהר אוצר כסף וזהב ואבנים יקרות;וקמת ופדית את אשתך מאת אדוניה העריץ. וימהר יוסף לעשות הדבר הקול, שינס את מתניו וילך לאותו הר, חצב שם באדמה וימצא את האוצר השמור לו ויריקהו אל שקו. משם הלך לאותו אדון וישקול בזהב מחיר אשתו וישב עמה בלב שמח אשקלונה. שם בנה לו בית נאה וירב לעשות צדקה וחסד, וינהרו אליו עניים ואביונים מכל עבר ויתן לכל אחד די מחסורו.
ויהי במלאות ליוסף ולאשתו שמונים שנה וימת יוסף כעלות הבּוקר ואשתו הלכה אחריו למנוחות לפנות־ערב. התקבצו אנשי אשקלון לגמול חסד עם המתים ויכינו להם לבָנים למשכנם בקבר. מיד נראו שני מלאכי־מעלה ובידיהם שתי כתנות־אור מזהירות.
ב: שְׁנֵי עֵדִים אוֹ חֻלְדָּה וּבְאֵר
בעיר אחת מערי הגליל חי איש כוהן, ולו בת צעירה לימים ושמה אלישבע, והיא יפה עד מאד, ותשא חן וחסד בעיני כל רואיה. ויהי היום וישלחה אביה לאחותו, הגרה בעיר אחרת, ותשם עליה את בגדיה החמוּדות ותלך בטוב לב. ותתעה הנערה בדרך וגם צמאה למים, ותשא עיניה, והנה באר אחת, בה קשור דלי בחבל, ותסר שמה לשבור צמאונה. בקשה לשאוב מים בדלי, והבאר עמוקה ותמעד רגלה ותפול, ותאחזנה רגליה בכותל הבאר, לבלי רדת ולבלי עלות, ותתעמל לטפס למעלה ולא יכלה. כה עבר עליה כל היום, עד בוא השמש. הלך איש אחד בדרך וירא, והנה בוקע מן הבאר אור – כה גדל יפי הנערה. ויקרב אל הבאר וירא בה צורת אדם, עמד על גבה ושאל: האם ממשפחת בני־אנוש אַת או בין הרוחות חלקך? ותקרא הנערה אליו מן הבור ותאמר: בת־אדם כמוך אני, ואתה העלני נא מזה וחייתי. מיד ירד האיש והעלה אותה, וירא כי יפיה עוד גדול שבעתים. שאל אותה: בת מי את? ותען הנערה ותאמר: בת פלוני הכוהן הנני מעיר הגליל. אמר לה האיש: גם אני ממשפחת כוהנים אני. ויחשק בה ויאמר: אם עליך טוב, היי לי לאשה ואהבתיך כימי־עולם. ותאמר הנערה אליו: הצל הצלת אותי מני באר, והנה לך גם נפשי. וימצא גם הוא חן וחסד בעיניה. החזיקה בידה ונשקה. וילכו שניהם יחדיו אל דרך המלך. כיון שהגיעו לפרשת־דרכים, אמר האיש לה: הן שליח אנכי בדבר אחד, והיה כאשר אגמור את עסקי, בוא אבוא לבית אביך ודרשתיך ממנו לי לאשה. ותאמר הנערה אליו: הישבע לי, כי תעשה כדבר הזה ולא תשכחני; וישבע לה האיש על הדבר. אמרה היא: מי יעיד כי באנו בברית־עולם? קרא הוא ואמר: הבאר אשר הוצאתיך ממנה היא תהיה לנו לעדה! עוד הם מדברים והנה עברה חולדה לפניהם, קראה הנערה: גם היא לנו לעדה! ויפּרד ממנה בן־הכּוהן בשלום.
ותעמוד הנערה באמונתה אליו, רבים מבני גדולי ארץ ועשיריה רצו לקחתה לאשה, והיא מיאנה לשמוע בקולם ותשב בבית אביה ותחכה ימים רבים לבן־בריתה. אבל עליו, על בן־בריתה, עברה רוח אחרת. ויהי בשובו לעירו, נטרד במלאכתו, ולא זכר את הנערה אשר הציל;ובראותו אחר־כך נערה אחרת, גם־כן טובת־מראה, ולקחה לבבו, קידשה כדת ואת דברו לא פקד. וירא שומר אמונים וידע.
לתקופת השנה ילדה לו אשתו בן נחמד, וישמח בו מאד;ותהר האשה שנית ותלד בת, וגם היא נחמדה למראה. ויהי בשבת התינוקות יחד, נתגלגל הילד ונפל לבאר ומת;ובאה אחר זה חולדה אחת ותחנוק את הילדה ולא נותרה בה רוח.
ותבך האם בכי תמרורים, תלשה בשערה ותאמר: לוּ מתו שני בנַי כדרך כל הארץ החרשתי; אבל לא גדול עווֹני כל־כך כי אשכל את שניהם ביום אחד וימותו במיתה משונה כזו. ותצק לבעלה, כי יגלה לה את מעשיו, פן חָטא פעם ואשם. אז זכר דבר השבועה, אשר נשבע, ואת העדים, אשר הועיד, ויפול על ברכיו ויאמר: אמנם חטאתי, עויתי, פשעתי, – כזאת וכזאת עשיתי, הקולר תלוי בצוארי. ויהי כשמוע אשתו את הדברים האלה, אמרה: צדיק הוא ה‘; ואתה שלחני־נא לבית אבי ואלכה לי, ושם אשב ואשא עלי בגדי אלמנותי. וימאן האיש לעשות את הדבר הזה ויאמר: יסר יִסרני אלהים, על אשר הפרתי את השבועה ולא מילאתי אחרי אמרי־פי; ועתה אשלח גם אותך מעל פני ואין עוול בכפך וחטאתי גם לך. ותאמר האשה: לא כן, אישי, אין חלקי בחלקך;וחי האלהים, אם עוד אחזיק בך, אחרי אשר אדע כי נשבעת לאחרת אמונים, לקחתה לאשה. ויקם האיש ויכתוב כל נחלתו לה, וישלחנה בכבוד אל עמה ומולדתה, ויאמר: גודל־לבב כזה לא ראיתי. והוא הלך לעיר הגליל, ביקש סליחה מהנערה אשר עזב ונשארה באמונה אתו, ויחדש עמה את הברית כדת, וירא עמה רוב אושר וכבוד. אף לאשתו שילם ה’ את שכרה בעולמה. בואו וראו, כמה גדול דבר־אמונה!
ג: הֲשָׁבַת אֲבֵדָה
במדינה אחת בכרכי הים חי איש גדול ורב־אוצרות, והוא גם חסיד גדול, נזהר במצווֹת וביותר בעניני שבועה;ולא אמר “חי אנכי” גם על אמת גמורה. לא ינוקה האיש אשר יעמיד נפשו על דבר, ואל תאמר: כן, כן ואף לא: הן, הן, כי ה' שונא שבועה וכל מן דא. ויהי כאשר זקן האיש והגיעה עתו למות, קרא לבנו יחידו אשר לו ויאמר לו: שמע־נא, בני מחמדי, הנני הולך בדרך אבות, ועושר רב יפול בחלקך, כי בירכני אלהים ויתן לי צאן ובקר, שדות וכרמים, אוצרות מלאים כל טוב. עשה חסד באשר תוכל, שלם לשכיר דמי־עבודתו לפני בוא השמש, ואל תחסום שור בדישו;אולם עוד יותר תהיה נזהר בשבועה ובאבק־שבועה. אל תשבע גם אם בנפשך הוא, אל תשבע גם על אמת, צדק ומשפט, אל תשבע גם כי יגזלו ממך שלא במשפט ודין. בּרח מן השבועה, גם את כף־ידך לא תתקע על האמת;לא תקבל קנין במטלית, לא תמסור מודעה ומודעה למודעה. עוד הוא מדבּר ויעצום אתעיניו וימת.
ויתאבל הבן על האב שבעת ימים ויצב לו ציון וקבר, והוא החל לסדר את הנחלה וילך לפקוד את אשר הניח לו אביו. והנה באו נושים ורמאים וכל אחד טוען לאמור: זה אמר מנה לי אצל אביך, וזה אמר מאתים, זה אומר אלף שקל הלויתי לאביך וזה אומר אלפּים שקל. והעמידו עליו עדי שקר בבית־דין, והוא לא נשבע לבטל דבריהם וישלם לרמאים האלה אשר תבעו ממנו ויבחר לקיים את מצוַת אביו. וישָמע הדבר, ובאו עוד נושים ויוציאו ממנו כל אשר נשאר מאביו. נלקח ממנו הדינר האחרון והשמיכה האחרונה. ויקם ויאמר: ערוֹם יצאתי מבטן אמי וערום אשוב, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם!
וגם אשתו לא נתנה תִּפלה באלהים ותקבל עליה את העניות באהבה, ותלך אל היאור, לכבד בגדים של אחרים ותשתכר פרוטות מספּר ליום, ובזה פירנסה את ביתה וכילכלה את בעלה.
ויהי היום ותלך האשה אל היאור, לכבד בגדים, ותבוא ספינה אחת מרחוק, וירא אותה בעל־הספינה ויחשק ביפיה, ויבוא אל החוף ויקרא לה: אשה ענוגה, כבסי גם את בגדי, כי זה זמן רב אני בדרך. היא אך באה אל הספינה, לקחת את הבגדים מהסַפּן, ותנוע הספינה ותשב אל הים, ותצעק האשה, ואין שומע לה.
בערב ההוא חיכה בעליה ובניה לבואה ואינה. ויחכו עד בוש וילכו אל חוף היאור לבקשה ולא מצאוה;ויתנו קולם בבכי, ויאמרו: המעט לך, שדי, כי מרר מיררת את חיינו, והנה גם את אם־הבית לקחת מאתנו. אנא, ה', עד מתי תראה בענינו ותשתוק?
ויהי כי עברו שבעת ימים ללכתה ולא נודע איה היא, והרעב בא באוהל האיש, שׂמו האב ובניו שקים על שמם וילכו לעיר אחרת, לבקש לחם חסד, כי התביישו לעשות כזאת בעיר מגורם. ויתעו בדרך, המה אמרו לשוב על עקבם ותעו עוד. כה עברו שלושה ימים ושלושה לילות. ויבואו לפני באר אחת גדולה ויאמרו לשתות ממנה מים, כי צמאו מאד. והנה קול נשמע מן הבאר: אל תגעו בי, כי בנפשכם הוא! וילכו הלאה ויבואו לחוף נהר אחד גדול, ואבנים גדולות לפניו וישבו עליהן ויישנו, כי עייפו מאד מני דרך. בלילה ההוא בא בעל־החלום אל האיש ויאמר לו: קום בבּוקר ורחצת ביאור ומצאת בו מטמון אחד;ולקחת אותו והלכת אל שר־העיר ותקנה ממנו כל ככר הסמוכה ליאור ותבנה עליה עיר אחת גדולה ותתישב שמה וגדלת ועשית לך שֵׁם.
וייקץ בבּוקר ותיפּעם רוחו, ויתחזק ויעש כאשר צוּוָה בחלום הלילה, ויטבול ביאור ותינגפנה רגליו באיזה דבר וישח וירם צרור גדול של אבנים טובות ומרגליות, ושויָן אלף ככרי זהב. וילך אל שר־העיר וַיִקן ממנו את כל הככר והשדות סמוך ליאור. ויחל לבנות שם בתים ולהעמיד שם רחובות. ויתקבצו אנשים מכל עבר ויתישבו בעיר החדשה ההיא, וסחרה גדול בעמדה לחוף המים. ותתעשר העיר ותעל מעלה מעלה. ויקימו יושביה את בונה העיר לשר ולשופט עליהם, והוא שופט צדק ומדבּר מישרים וחוק ניתּן במלוא הישוב הזה: איש איש אל יזיד להישבע שבועת אמונים גם על דברי־אמת. ויקיימו כולם את הדבר הזה, כי רוח צדק שכן על כל יושבי העיר. איש לא יעשה עוולה לרעהו, איש לא יסיג גבול רעהו, אין עוול ואין עיקש;כולם כולם אך מוסר אהבו.
ויהי היום, ויראו אנשים ספינה אחת שׁטה במים בלי סַפּן וקברניט ורק אשה אחת יושבת שם ויקרבו אליה ויסיעו אותה אל החוף ויביאו אותה לפני השופט, וַיכּירה מיד, אבל העמיד פניו כמתנכר וישאלה לאמור: אשה זרה, מי את? ומאין תבואי? ותען אותו לאמור: אשת פלוני בן פלוני אנכי, מעיר פלונית ומחבל פלוני. קשת־רוח אנכי, כי בעלי איבד כל נחלת אביו, על היותו זהיר במידה אחת;ואני נשבּה נשבּיתי בידי ספן אחד, שראני כובסת בגדים בנהר. וישאל אותה השופט לאמור: וכי לא נגע בך שׁוֹבך לרעה? ותאמר: לא, כי מיד נפגע ויפול אל המים ונותרתי לבדי. כה תועה אנכי בים כל השנים ואחַיה את נפשי מן הצידה הרבה אשר היתה שם. ויאמר לה השופט: ומי יאמין בדברים, כי כנים המה? ותאמר האשה: אם גם ה' הרחיק ביני ובין בעלי, אשמור את דרך בן־בריתי ולא אישבע גם על אמת. וירך לבב השופט, בשמעו את דבריה אלה, ויאמר: אנכי, אנכי הנני בעלך, אשר נלקחת ממנו, ועתה הביאך אלהים באהלי. ברוך משלם שכר טוב ליראיו וברוך המחזיר אבדה לבעליה! ויפול על צוארה וישקֶהָ ויבך.
ויוסף ה' להגדיל כבודו וכבוד ביתו.
כּוֹבְשֵׁי הַיֵּצֶר
א: נָתָן צוּצִיתָא
בימי כיבוש ארץ־ישראל חי באחת הערים איש ושמו נתן. ויהי האיש עשיר ובעל־אוצרות, רוב בתים לו וחצרות, וצאן ובקר הרבה ועבדים ושפחות. ואולם הוא לא היה נדיב ופזרן, לא השׂביע רעבים ולא לקח חלק בתשלומי מסי־העיר. אוהב היה תענוגות, את בשרו משח בשמן ואת גופו רחץ במי פרת, אשר הביאו לו ממרחקים, ושולחנו היה מלא בשר ויין, לא היה חסר כל מעדני עולם;והיד הכבדה, אשר לרומיים בימים ההם, לא נגעה בו להטותו מתאות לבו.
ובעיר חי עוד איש אחד, ושמו מנחם־עזריה, וגם מסחרו גדול ורב. ולאיש ההוא אשה יפה ממאד מאד ושמה חנה, והיא טובת־מראה ורבת־חן עד להפליא, וכל הרואה אותה ואמר: אין אשה יפה כמוה בכל הארץ. וירא אותה נתן העשיר ויחשק בה ותתלקח אהבתו אליה בקרבו עד להיחלות. ואלם, האשה הן אסורה לו;באו חוקי התורה והחברה והעמידו חומה בצורה ביניהם. לשוא שלח אליה ציר אחרי ציר, כי תרשה לו, ולוּרק לבוא בגבולה, לדבר עמה. היא אינה שומעת לו. כל הונו ורכושו היה נותן מחיר אותו רגע, אשר בו יוכל להתענג על זיו מראיה מקרוב ולשמוע את קולה. האש העצורה בעצמותיו הלכה הלוך וגדול, ובאה לענות את נשמתו בהקיץ ובחלום. אשה אהובה רחוקה מאתו, והיא בעיר, אשר הוא יושב בה, והוא איננו יכול לגשת אליה. שלח אז לחכמים: אפדה אתכם ממסים וארנוניות ליובל שנים והתירו לי אותה אשה, דבּרו על לב בעלה לגרשה, עשׂוּ קידושיה בטלים, אִמרו: קטנה היתה בהינשאה לו, – ויקצפו על רשעת לבו. אמר לעבדיו: גזלו לי אותה האשה, והביאו אותה אלי, – וגם הם לא יכלו לנגוע בה לרעה.
כחום היום בצהרים, בעמוד השמש ברום הרקיע ותלהט את אדמה, אז יעלה הלהב בנפשו עד מרום תקפו, את ראשו הטיח בקיר, רץ מחדר לחדר כמשתגע, ואוי לעבד או לשפחה, כי באו אז לפניו. הבו לי את האשה, את חנה, – היה צועק מנהמת לבו, – ואם לא, אז אמית את כולכם, אתם כלבי־אדם! והיתה עת אשר אמר להצית אש בביתו, להבעיר את כל הרחוב, וכל העיר ובתיה יהיו למאכולת;ונשרפו אדם ובהמה, ונשרף הוא ונשרפה גם האשה עם כישופי יפיה ונגעה גחלת בגחלת. אכן לא ידעתם יסורי אהבת איש לאשה, כי גָאה יגעוּ!
ובימים ההם ירד מנהם־עזריה, בעל האשה יפה, מנכסיו, וחובותיו עצמוּ לרוב. ושימו אותו הנושים בבית־הסוהר, האכילוהו לחם צר ונתנו לו מים לחץ. החוק היה אומר, כי אם לא ישלם איש לנושיו את אשא הם נושים בו, ונמכר בחובותיו. ולו אין גואל.
ותקצר נפש מנחם־עזריה בחיים האלה, ויחל את אשתו שהיא נשאה עמו עד כה במשא צרותיו ותארוג ותטוה ותעש כל מלאכה לבעבור עזור לו, כי תעשה את אשר יש לאֵל ידה לעשות, למען אשר יצא לחפשי. והיא ענתה: הנה ידעת, כי אין דבר אשר לא אמנע ממך, אבל מה אעשה ולי אין מודע וקרוב.
ויען מנחם־עזריה אותה, וכלימה כיסתה את פניו בדברו אליה: שמעי, אשתי, את אשר אומר אליך, את כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו;לכי אל נתן העשיר וחַלי את פניו, כי ילוה לי את הסכום, אשר נושים בי, וחיתה נפשי בגללך.
ותחרד חנה לשמע הדברים האלה ותאמר: איך עברה עליך הרוח לשלחני אל האיש הזה ואתה ידעת את האהבה הזרה אשר יאהבני ואנכי לא שמעתי אליו כל הימים;ועתה אבוא אל ביתו לבקש חסד מאתו ויטמאני. ותשא את קולה ותבך. ולא ענה אותה בעלה דבר ויסב פניו אל הקיר…
ותשב חנה הביתה בעקת־לב וַתיסתר כשבועים ימים בעוני ובמלחמת־נפש.
ויהי ביום, בו כלה המועד אשר הגבילו הנושים, ותקם ותאמר: אלך לפדות את בעלי מיד מעיקיו, כי לא אוכל לראות ברעה אשר תמצא אותו בעבורי. ותתפלל ותאמר: אנא, אל מושיע! היֵה לימיני, ולא איכּשל בדרכי ונשמרתי מרוע־האדם. ותתחזק ותשם בגדיה עליה ותלך לבית נתן העשיר ותפתח את השער. וירא אותה סריס וירץ להגיד לנתן את הבשורה, כי חנה, אשת מנחם־עזריה, עומדת בחצר.
ויצהלו פני נתן; ולא האמין למשמע אזניו ולבו פג בקרבו, ויאמר אל העבד: אם התלת בי והסירותי את ראשך מעליך. ויאמר הסריס: איך אהתל באדוני, חי נפשי, כי כנים דברי. ויבוא עבד שני ויאמר לאדוניו כדבר הראשון. ויאמר נתן: גם אתה תשקר, כולכם קשרתם עלי. וגם יתר עבדיו וכל שפחותיו הקיפוהו ובישרו אותו לאמור: הנה האשה חנה היפה עומדת ומחכה. ולא יכול נתן עוד לעצור ברוחו מרוב שמחתו ויקרא: היום אתם יוצאים כולכם לחרות! וירוצו העבדים ויביאו את האשה לפניו. ויאר החדר בצעוד חנה על הסף; ולב נתן מרקד בקרבו למראה. וישימו לאשה מרבד ארגמן, לשבת עליו, וכר משי על גבו; ויאמר נתן אליה: שבי, גבירתי, מה בקשתך ואם כל ביתי ונחלתי היא ותינתן.
ותאמר חנה, ועיניה השפילה לארץ: הלא שמעת, כי בעלי יושב במאסר ואין בידו לשלם את חובותיו הרבים, כי עולים לאלפי שקלי זהב, עשֵׂה אתו את הצדקה והלוה לו את הסכום הזה, ובי נשבעתי, כי ישיבו לך. – ויקם נתן ויפתח ארגז גדול ויוציא משם צרור שקלי־זהב ויש אותו לפניה. ויאמר: ואם מאה פעמים מאלה ביקשת ממני ואתנם לך. – ותאמר האשה: אודך, אדוני, על רוב חסדך. – ותאמר לקום ללכת.
ולא נתָנה נתן, ויפתח את פיו ויאמר: שמעיני, גברתי! הנה ידעת, כי אהבה עזה כמות אהבתיך. מיום אשר ראיתי קומתך, שדמתה לתמר, לא יתן זיו־תמונתך שׁינה לעיני. עשיר אני ואדוני בירכני בכּל, אבל מה לי כל אלה, כל עוד לא ידעתיך. מה לי כל חללי העולם בלי פניך כפני השמש; מה לי כל אוצרותי, בלי עיניך כיונים. שבני־נא עמדי ואספר לך את גודל אהבתי היוקדת בקרבי; תני־נא לי לחבק אותך, לנגוע בפי את סמל היופי אשר ירד משמים ארצה. הניחי אותי לשים את כל אשר לי לרגליך.
ותען חנה את נתן ותאמר: ידעתי את ענוּת־נפשך, הנני בצל קורתך ואתה יכול לעשות עמי כטוב בעיניך. אבל זכור־נא כי האלהים במרום שומר את צעדנו ויס ייסר איש, אשר יגע באשת רעהו לטמאה, וגם האשה לא תינקה, ורבץ בי ובך החטא הנורא הזה למעול מעל. זכור כי ימי אדם כצל עובר, אבל חיי עולם הבא ארוכים, ארוכים מאד;בידך הנני, אבל אם תוכל לעמוד נגד יצרך, אף אם באה האשה אשר אהבת בגבולך, לא תגע בה לרעה, ושלח תשלח אותה בטהרתה, אז יחננך אלהים, וגם אותי, שפחתך העומדת לפניך, ירחם.
וכשמוע נתן את הדברים האלה, ותגבר בו אהבתו אליה והיתה לאהבת־משנה. עד הנה חשָבה רק לאשה יפה מאד;ואולם עתה הוא רואה, כי גם רוח־אלהים בקרבה. אלף אלפי דינרי זהב היה מנדב, לוּ היה הוא האיש, אשר בא עמה בברית, ולא אישה. האל, אשר יתיר חרצובות והרים יעתיק ממקומם, מדוע לא עשה כזאת, שתשב בת־מלכים זו בבתי־משכיותיו בהיתר ולא באיסור? והוא רואה את האיסור בחזון, ונורא אף נורא מראהו: על הכתלים, על החלונות ועל התּקרה כתוב באצבע אלהים: לא תנאף! ואל אשת עמיתך לא תקרב! והאשה כמלאך אלהים עומדת בתוך הצללים האלה. אור ונוגה וצירי משחית! ויבוא יצר־הטוב להיות לו לעזר, ויבוא נגדו יצר־הרע עם כל מחנהו להדיחו. – ויתאזר נתן ויגער ביצר־הרע, לאמור: הרף ממני! ויאמר לחנה: לבי לביתך, אשה נדיבת־רוח! ותאמר חנה: צדיק אתה במעשיך ואדוני ישלם לך כפעלך. ותקם ותלך ופניה אִתּה.
וממחרת היום עמד נתן וחילק את כל נכסיו לשלושה חלקים. את השליש האחד נתן למלכות, את השני נתן לכל עבדיו ושפחותיו ויוציאם לחרות, ואת השליש האחרון נדב לחכמים ולשומרי־תורה. ונעשה נתן בעל־תשובה גמור: על בשרו היה נושא “חלוּק של שעיר עזים לשרוט את בשרו”. ורק ממעל לו לבש בגד. ואיש לא ידע בזה.
ויהי היום וישקף רבי עקיבא, המורה הגדול, בעד חלון בית־המדרש וירא איש רוכב על סוס ועל ראשו פאת זיו גדול ככתר, והזיו מזהיר כשמש. וישאל את תלמידו: מי הוא זה האיש ברחוב? ויאמר לו: זה הוא נתן רועה־זונות. ויאמר הרב: הלואי ואשב עמו יחד בגן־עדן!
ב: הַגִּיּוֹרֶת
רב אחד מרבי בית־המדרש ואילי־התורה, איש גדול במעשים ובמידות, אהוב למקום ולבריות, עבר על גזרת המלך, שלא להפיץ אמרי־אלהים ברבים ושלא לשנות תלמידים. וישימהו המלך בבית־הסוהר ויצו להמעיט לחמו ומימיו וּלענוֹתו. ושר בית־הסוהר היה איש מלומד בחכמת־הגויים ואזנו לקחה גם שמץ מתורת־משה, ויהי מתוַכּח עם המורה הנאסר, והיה מראה לו ראיות שאין לתורתו יסוד נאמן, ורצה להעבירו על דתו. יום יום היה בא אליו ודיבּר עמו בעניני מחקר ודת־נגלה;והביא לו סיעות מן ההגיון ומן השכל, כי אך אמה רימוּ את בני־ישראל ונתנו להם לוקים לא־טובים ומשפטים מעוּוָתים. אבל על כל דבר ודבר, שהציע אותו שר לרב, השיב הוא במאמרים נכוחים וינצחהו בלשונו, עד כי לא נשאר מענה נכון בפי המקטרג. ראה הטוען, שאין לו תקומה בפני אותו רב המלומד, ונפלו פניו ויחלה, וימאן לאכול ולשתות, וּכשהציעוּ לו את מיטתו, לא רצה לעלות עליה ויישן לו על־גבי קרקע. אמרה לו אשתו: מדוע פניך רעים, אדוני? ומה לך, כי חלית? השיב ואמר לה: אותו רב, היושב בבית־הסוהר שעומד תחת רשותי, יכעיסני בכל יום וימאן להחליף דתו בדתנו. אמר האשה: הנח לי ואלך ואוציא אותו מדתו. מה עשתה השׂרה? נתקשטה ושׂמה עליה בגדיה היפים, והיא היתה אשה נאה ביותר ורבת־חן. ותשם פעמיה לחדר האפל, אשר שם ישב הרב המעונה. כיון שנכנסה האשה אליו, האיר החדר מיפיה. והרב הפנה את ראשו מעליה והחל לָרוֹק על ימין ועל שמאל. השתוממה האשה ואמרה: שוטה עברי! מפני־מה אתה רוקק בפני? וכי מוכת־שחין אני, או מום יש בי, או אם פנַי כמפלצת? ענה אותה האַסיר לאמר: אמנם יפה את ומבושמת מבחוץ, אבל מלוכלכת אַת מבפנים. קראה האשה: הבט בי, אם ראית מימיך יפה מבשרי. אמר המורה: זכרי־נא, מאין באת;ואם גם נאה אַת, אל־נא תשכחי, כי אִשה של גיהינום תשלוט בזה הנוי הגדול. כיון ששמעה האשה את דברי המורה, “נשפך לבה כמים”; ניגשה אליו והתחילה להתחנן לפניו ואמרה: הכניסני־נא לדתך, איש עברי, והצילני מדין־גיהינום. אמר לה הרב: גברתי, אַת משחקת בי, איך אכניסך לדתי, והרי כבלים ברגלי. אמר לו: תן לי סימן ואלך למדרש־חכמים ואבקש מחבריך תשועה לנפשי. אמר לה: לכי למקום פלוני־אלמוני ומצאת בית־מושב־רבנים, ודפקת על הפתח ויפתחו לך שערי־אמונה. ותקם האשה ותלך לישיבת רבּי היהודים, עמדה על הפתח וקראה: אלהיכם – אלהי ולו אעבוד! ציווּ עליה לטבול והכניסו אותה תחת כנפי השכינה.
אומרים: אותו רב לא יצא לחירות מבית־האסורים, כי אם דנו אותו למיתה, ומת מות־קדושים על שמו יתברך ועל שם תורתו המסורה. וימהרו מלאכי־מרום בצאת נפשו להציע לו מיטה במערת גן־העדן ולהעמיד לו שם שולחן, כסא ומנורה. בא אחד מתלמידיו ועמו אליהו התשבי להתבונן באותה מערה, והנה עוד מיטה אחת נוצצת בּחדר. אמר התלמיד לאליהו: איני מניחך, עד שתודיעני, למי המיטה השנית, שאנו רואים. ענהו החוזה לאמור: מיטה שנית מוצעת לגיורת פלונית. וסיפּר לו את כל המאורע.
ג: הָרַב וְהַמַּטְרוֹנִיתָא
כוהן אחד קדוש היה בימי החכמים, ואומרים עליו, שבו היה גלגול מנשמת אפרים בן־יוסף. הוא צם ארבעים שנה רצופות, כדי שלא יחרב ביתו של המקום. וכשנשבת קרבן־התמיד, הלך והעמיד לו מזבח מזאת התורה, אמָרה אלהים למשה עבדו, והוא מסרה לדורות הבאים, להגות בה ולשים בה חלקם עד־הנה.
ויהי בלכתו שבי ביד הרומאים ויבוא ברשות מטרוניתא אחת, שידועה היתה בשעה בת־עמה, ותאמר בלבבה: אנסה את הרב העברי ואראה, אם עומד הוא בדתו. סגרתו בחדר נאה והביאה לו שפחה אחת יפה עד־מאד. ותתיצב הנערה ערומה נגדו ותאמר לחבקו. כיון שהרגיש את הוד יפיה, החזיר פניו לכותל, כדי שלא להסתכל בה, והיה יושב ושונה בהלכה כל הלילה ולא פנה אליה כלל. ותתעצב השפחה בלבבה, כי חמדתוּ גם היא. בבּוקר קראה המטרוניתא לשפחה ותאמר לה: מה עשה לך אותו עברי? התחילה האָמה קובלת לפני גברתה ואומרת: טוב לי המות משתּתּניני לאיר זר כזה;כל הלילה לא נגע בי אפילו באצבע קטנה ולא הרים עיניו אלי. ציותה השׂרה להביא לפניה את הרב השבוי ותאמר אליו: מפני־מה לא התנהגת עם האשה, אשר הזמנתי לך, כדרך בני־אדם והכלמת צלם־המקום? ענה לה הקדוש ואמר: כוהן אני ממשפחה רבה בישראל והבדילני אלהים לעבודתו במקדש, ועכשיו, שנחרב ביתו ובני־עמי הלכו בגולה וגוֹרשו משולחן אביהם, אלך ואחטא עם שפחה נכריה ואמכור את גֵוי לבת־שטן! הכירה האשה כי אדם גדול הוא, ופטרתו בשליום וברוב כבוד.
אחרים אומרים: מטרוניתא זו בעצמה נשאה עיניה אל הכוהן העברי ותאלצהו, כי יחטא עמה. והשׂרה אשה יפת־תּואר ויפת־מראה היא ואין מי שיעיז נגדה. אמר הרב אליה: רעב עבדך ללחם. השׂיקה את התנור לאפות לו עוגות. מיד קם, פשט את מעילו ונדחק לתוך התנור. נבהלה השׂרה ותקרא: מה מעשיך איש זר ומוזר? ענה ואמר: מוטב לי, שאשרוף באש את גופי, משאפול אחרי מותי באִשה של גיהינום! אמרה האשה: כל־כך חמוּר אצלכם מגע איש באשה, לא אוֹבה עוד להכשילך. ויקם הרב ויצא מאתה;אף היא הירהרה בתשובה וֹתּדוֹר נדר לה' להיטיב מהיום ההוא את דרכה.
ד: הַנִּסָּיוֹן
בעיר לודקיה, אשר בארץ העברים, היה איש אחד, שמעשהו היה למכור שקצים ורמשים, בעלי־חיים, שעליהם גזר הכתוב: מבשרם לא תאכלו ובנבלותיהם לא תגעו. ואף־על־פי־כן היו מכריזים עליו בשמים: פלוני המוכר, מובטח לו, שיש לו חלק לעולם הבא! ובקצה המדינה ישב רב אחד מורה ליהודים, רבי יהודה שמו, והיה שומע אותו כרוז בכל יום. אמר הרב: אני זה שלושים שנה לא אמוש מאהלה של תורה ואעסוק בדברי אלהים חיים, ואין מכריזים עלי בשמים כלל, ועל אותו פלוני מכריזים כך;אקום ואלך לעיר־מגוריו ואדע את מעשיו.
לקח מקלו ותרמילו עמו וישם פעמיו ללודקיה. ויהי בלכתו בדרך, נזדמנה לו אשה פלאית אחת, לבושה בגדים אדומים. אמרה לרב: להיכן אתה הולך? אמר לה: את איש פלוני מוכר־נבלות אני מבקש. אמרה האשה: ושמו אין אתה מכיר? הלא מכריזים עליו במרומים בכל יום. אמר הרב: כמדומה לי, שאליעזר לודקיה שמו. אמרה הפלאית: קרא לו רבי, שהוא גדול ממך. אמר לה הרב: הראיני את הדרך לעירו. ענתה האשה ותאמר: בדרך זו תבוא אליו. היא חדלה ונעלמה… הלך הרב מהלך מיל, והנה אשה אחרת לקראתו, והיא עטופה לבנים. אמרה לרבי יהודה: מה אתה מבקש? ענה ואמר לה: את רבי אליעזר לודקיה מוכר־הנבלות אני מבקש. ותאמר האשה: בוא ואראך את מקומו. ותעבור עמו הרים וגבעות ותביאהו לפני בית המוכר ותיעלם גם־היא. וירא רבי יהודה איש אחד נשוא־פנים יושב על הספסל ועבדיו עומדים לפניו ומוכרים נבלות. אמר הבא לאליעזר: שלום עליך! השיב אליעזר: שלום עליך רבי ומורי! ויקם ממקומו ויאמר ליהודה: בוא עמי למרחץ. וילכו שניהם יחדיו. הסתכל הרב באליעזר בבית־המרחץ, שהוא רוחץ בעשרים ושתים אמבטיות שאחר־זה הוא טובל בשבע מקוות־מים. אמר יהודה לאליעזר: מה זו רחיצה ומה זו טבילה? ענה אליעזר ואמר: בשביל נבלות שאני מוכר אני טובל כך. שוב אמר לו הרב: בכמה אמבטיות אתה רוחץ בשבוע ובכמה מקוות אתה טובל ביום? השיב אליעזר ואמר: משבת לשבת אני רוחץ בששים אמבטיות וטובל בחמישים מקוות.
עלי שניהם מן המרחץ ורחצו ידיהם לסעודה והביאו שולחן לפניהם, לסעוד עליו. אמר הרב האורח למוכר: איני אוכל ונהנה ממך, עד שתודיעני מה מעשיך. אמר לו אליעזר: מעשה אחד עשיתי, סעד לבך ואחר־זה אספר לך. אמר הרב: נשבע אני, שלא אפרוס את הלחם, אם לא תגיד לי את אשר עמך. פתח אליעזר ואמר: היה בשכונתי איש אחד, שחבשוֹ המלך בסכום זהובים מסוים, ולא היה לו ממון לפדות עצמו. נתן לו המלך זמן של שלושת ימים ויאמר לו: אם תשלם לי למועד הזה את אשר אני נושה בך, מוטב;ואם לאו, אני נוטל ראשך מעליך. ותחזור אשת החבוש על רעי בעלה, ללוות מהם אותו סכום, ולא נמצא אדם שיתן לה כלום. ובראותה, שאין תשועה לה, השכימה לפתחי בבקשה, ואני לא ידעתי את אישה. השואלת חסד ממני היתה יפת־תּואר ביותר וחשקתי בה ואומר אליה: אם תתרצי לי, אשקול על ידך את סכום הכסף אשר תדרשי. ותמאן האשה לשמוע לי ותעזבני. ויהי ביום השני חזרה לבוא אלי ותתחנן אלי, כי אַלוה לה את הדמים לפדיון בעלה. השבתי לה: הלא תדעי חשקי בך, שמעי בקולי ואֵירצה לשאלתך. ותלך מאתי שנית. ויהי ביום השלישי והמועד שהגביל המלך הגיע ואָפסה לאשה כל תקוה, ותשב אלי ותאמר: הנני בידך, לעשות עמי כטוב עיניך, אך פדה את אישי! הצצתי שוב ביפיה והתלקח בי יצר־הרע וָאוֹמַר לגשת אליה, ואשא עיני וארא את דמות יעקב אבינו מאירה על הקיר. מיד קמתי, מניתי לָאשה מספר הזהובים ואמרתי לה: לכי לשלום, בתי! ולא נגעתי בה.
כיון ששמע הרב את המאורע, קם ממושבו אמר: אשרי האבות, שבן כזה יצא מחלציהם! אשריך בעולם הזה ואשריך בעולם הבא!
ה: מַתְּיָא בֶּן חֶרֶשׂ
בימי התלמוד היה חכם וצדיק אחד, ושמו רבי מתיא, ושם אביו חרש, ויתקדש הרב הזה מאד, אשה לא נשא, נזר מהבלי העולם וישב כל ימיו עטוף בטליתו ועוסק ברזי־התורה;קלסתר פניו היו דומה לחמה, ובישבו ובעסקו במעשה־מרכבה ובבמעשה־בראשית, היה דומה למלאך־אלהים. נתקנא בו השטן, בשמעו יוצרו מתפאר בו, ניגש לפני אלהים ואמר לו: תן לי רשות ואלך ואנסה את לב מתיא, ואַראך, כי אין אמון בבני־אדם. ויאמר אליו ה‘: לך ונסה את עבדי, ותראה כי יקרך דברי. הלך השטן והוריד למטרה זו את נעמה, אחות תובל קין, שחמדו אז גם מלאכי־השרת את יפיה, ותבוא ותתיצב במצוָתו לפני הרב, שישב ולמד. ויהי בראותו בת־אשה עומדת לפניו, החזיר פניו לאחוריו, כדי שלא יחזה בה וביפיה; הלכה ועמדה לנגדו מאחוריו, נטה ראשו לימין, והיא ניצבת על יד ימינו, הטהו לשמאל, וגם שם בת־האשה. ואמנם יפה היא הניצבת עד לבלי שיעור, וזיו פניה כפני הלבנה בחידושה, ויירא החסיד לנפשו, פן ילכד בשחיתותיה, וקח מסמר מהעמוד אשר לפניו וינקר בו את עיניו. ראה שטן עוז רוחו ויחרד וילָפת ויאמר: לא היה עוד כאדם הזה בין כל ילודי־אשה עד הנה. וישלח השם את רפאל עבדו, לרפא את עיני חסידו. בא ודפק על כתלי בית־המדרש. שאל הרב העיור: מי כאן? ענה המלאך: רפאל אנכי, אחד משוכני מעלה, ובאתי במלאכות ה’, להשיב לך את אור עיניך. וימאן מתיא להירפא ויאמר: הנח לי, כי טוב לי עתה מאז. ויבוא אלהים בעצמו לשאול בשלום עבדו.
חוֹטְאִים וְשָׁבִים
א: בֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת
תלמי אחד מבני־התורה, יפה־עינים ובחור נאה, היה עולה בכל רגל ורגל לירושלים עיר הקדושה והיה מתאכסן תמיד אצל אדם אחד, שנקרא יהודה הטבּח. וליהודה אשה כשרה וצנועה, והיתה זהירה בכבודו של התלמיד ותשרת אותו בכל עת בואו.
לימים מתה האשה ההיא, וַיִנחם יהודה כעבור ימי־האֵבל ויקח אשה אחרת. אשה טובת־מראה היתה השנית ובמהלכה אין עקש, אבל בלבה קינן החטא ותסתר את מחשבותיה אלה בחוּבּה. לפני ימי חג משלושת חגי השנה שלחו אנשי־ירושלים את יהודה לכרך אחד שבּבבל, לגבות שם נדבות למקדש. ויצו הטבּח את אשתו החדשה, לפני צאתו, על התלמיד, שרגיל לבוא אליו, ויאמר אליה: לרגל הבּאה יבוא הנה תלמי אחד מחשובי בית־המדרש;ואַתּ היי זהירה בכבודו, הביאי אותו אל הבית, שׂימי לפניו לאכול ולשתות, שׁמשי לפניו בעת ישב לסעודה, ואחר־זה הציעי לו מיטה נאה ובבּוקר הביאי לו מים לרחוץ פניו. ותאמר האשה: כדבריך אעשה, אדוני.
וכשהגיעו ימי החג, עלה אותו תלמיד לירושלים, כמנהגו, ועמד לפני פתח בית־אושפיזו. יצאה אליו האשה ולא הכירה. אמרה אליו: את מי אתה מחפש, אורח? אמר לה: לבית יהודה הטבּח מגמתי ושם אָלין בימי־מועד. השיבה האשה: אשתו אני, שנשא אותי אחרי אשתו שמתה;סור, אדוני, החדרה והן בעלי ציוַני עליך. כיון ששמע, שהאשה, אשר שירתה אותו ימים רבים, שבקה חיים, התחיל לבכות וביקש לחזור. תפשה בו האשה החדשה ותאמר: לא אניחך ללכת למקום אחר, כי הן עלי לקיים מצות אישי. והיא כבר נשאה עיניה אל הנער ותחמוד יפיו בלבה. אובד־עצות היה התלמיד ולא ידע, אם ישנה אושפיזו או יתיחד עם אשה שאינו מכּירה. והיא מרבה עליו דברים ואומרת: כי יבוא בעלי מדרכו שמע, שהנחתי אותך ללכת לביתאחר ולא כיבדתיך, ישא עלי חטא. נענה לה התמיד ונצוד ברשתה…
ליל החג בא. התלמיד הלך להתפלל בבית־התפילה אשר לותיקין בירושלים. וישב לבית־מלונו בטוהר־לב. האשה הכינה לו את השולחן ותצג עליו יין עתיק משׁכּר, ויאכל האורח וישת לבדו ויבוא היין בכל גופו ויכבד עליו ראשו ויישן. ותקם האשה ותשאהו אל המיטה, פשטה את בגדיו מעליו ותשכב עמו עד הבּוקר;ולא ידע התלמיד בשכבה ובקומה.
ויהי כעלות השחר, ניעור האורח משנתו ומיהר לחוץ פניו וידיו, ורוחו לא אתו. בנפש עייפה הלך להתפלל, ובכל פעם אשר דיבּר לקונו דברי שבח והודיה, נשארו הניבים מעוּכים בפיו. לא יום־חג היה לו, כי אם יום־קטרוג במרומים. בלי־חפץ שב לבית־מלונו; ןתצא האשה שמחה לקראתו ומעיזה לו פנים ואומרת: סור, אהובי, הביתה. השתומם התלמיד על עזותה, השפיל עיניו למטה ולא רצה להסתכל באשה בעוּלת־בעל. שחקה עליו החוטאת ותאמר לו: אמש שכבנוּ כל הלילה במיטה ושיחקנו יחד, ועתה תסתיר פניך ממני? הלא יפיך שלי הוא וקניתי אותך באהבת־בשרים. קפץ הנעלב ממקומו וקרא: שקר אַתּ דוברת, מימי לא נגעתי באשה ונדרני אבי לשמים! שׂמה האשה ידה על כתפו ותאמר: הירגע, חביבי, גופך כולו אור, אבל על גבך יש צרבת אדומה כגודל מטבּע קטנה ולא אדע פשרה. כיון שהגידה לו האשה את הסימן שבגופו, ידע שחטָא והתחיל להכות ראשו בכּותל ויצעק במר־נפש: אוי לי, שאיבּדתי את עולמי בשעה אחת! לשוא ניסתה האשה להרגיעו ולמחות דמעותיו. הוא לא נתנה לגשת אליו וצעק ואמר: אוי גם לך, צודדת־נפשות, אך לשחת תרדי וסופך יורשת גיהינום. ויקם ויעזוב את בית־האשמות, וילך הלוך ובכה ועפר על ראשו.
שני מים ושני לילות היה הנער תועה בחוצות ירושלים. פעם אמר לבוא לפני הכוהן הגדול ולהתוַדות לפניו על פשעו. פעם אמר לגלות אוזן אנשי־סנהדרין, כי אשה פלונית חטאה עמו, למען ידונו אותה לסקילה, לפי חוקי התורה, וגם אותו ענוש יענשו. לוֹ היה הדבר כאילו חוּללה העיר, חוּלל המקדש בּעווֹנו וסר הנזר מבעלי־המדרש, האושים אזנים להלכה וגודרים לה גדר. אין הבדל בין שוגג ובין מזיד בחטא ובטומאת־הבשר. והשכינה בודאי מיללת ואומרת: קלני מראשי, קלני מבנַי עובדים לי!
ביום השלישי שׂם אותו תלמיד שק על בשרו וַישב חפוי־ראש לארצו, היא מדינת בבל. שם ישבו עוד יתר הפליטה מבני העברים, שבאו שמה בימי יכניהו. בארץ ההיא עמדה גם ישיבתו שלמד בה. ויבוא לפני ראש־הישיבה, והוא אחד מרבי הקבלה והמסוֹרה, ויספר לו את אשר קרהו בבית־מלונו בירושלים ואיך נכשל על־ידי בת־השטן. נבהל הרב ואמר: אין חטא בלא דין. למחר נשב, אני וחברי, ונעיין במשפטך ונדע, איזה עונש ראוי להטיל עליך. ענה התלמיד המדוכא: רבי, על־מנת־כן באתי.
ביום־המחרת קיבץ ראש־הישיבה עשרה תלמידי־חכמים מצוינים. פתחו את הספרים הקדומים ויחפשו אחרי סעיפי הענשים בדבר חטא אדם באשת־איש, וימצאו שם נאמר: כל מגלה ערוַת־אשה גם בשוגג והיא מאורשׂה לאחר ונשבעה באָלת־הברית, אחת דתו להיות מוּשלך לפני אריות ויאכלו את בשרו ואך עצמותיו הנשארות תבואנה אלי קבר. – לא יצאה זכות לתלמיד להקל לו ענשו, וידונו אותו כדבר החוק החמור עוד מחוקי משה. מעֵבר לשער אותה עיר היה יער גדול, ושם קיננו אריות ונמרים, ויצו ראש־הדיינים לשני שליחי בית־דין, לכפות את התלמיד בזיקים ולשאת אותו בערב אל היער. ויענה הנאסר לזה בחפץ־לב ויקבל עליו דין־שמים.
ויהי בחצי הלילה וישאגו הכפירים לטרף ויריחו ריח אדם. התרומם ארי אחד ממרבּצו ויקרב אל השוכב על הקרקע, הפכו על גבו, לקקו בלשונו והלך־לו. בלילה השני התגעשו כל חיות־היער ונעו האילנות לקולן: ארי נורא התקרב אל השוכב על הארץ וינהום בקול ממוגג כל לב;אבל גם הוא רק נגע בו בלשונו ויהפוך לו עורף. בלילה השלישי הקיף האופל את כל היער ואך עיני החיות מאירות. עייף ויגע היה שוכב אותו תלמיד על הקרקע והוא מחַלה לפני קונו, כי יעשה בו דינו וימסרהו למלך בעלי־החיים. ויבוא ארי אחד זקן לימים ורעב לבשר ויעקור צלע אחת מצלעותיו וישב למערתו.
נזכר ראש הישיבה בתלמידו ושלח שליחים בבוקר לחַפּשׂ ביער, אולי תמצאנה עצמות נותרות מגוף הנאשם ויביאו אותן אליו, למען יקשור מספד על המת. באו למוקם, שהניחוהו שמה, וראו אותו מוטל חי ומחוסר־צלע. נשאוהו והביאוהו לבית־המדרש;קרא הרב לרופא לרפאהו. והוא החלים ושב לאיתנו במהרה. ידע הרב, שישר ונאמן הוא ונסלח לו חטאו, שעשה בבלי־יודעים.
אומרים, שאותו תלמיד רבי מאיר היה, הוא רבי מאיר, שנעשה אחר־כך לאחד מרבּי־התורה. וכשעזב שוב את בבל, לשוב להרי ציון ולבתי־מדרשיה, יצאה בת־קול והכריזה לפניו: פּנו מקום למאיר, צדיק גמור הוא, והוא מוכן ומזומן לחיי העולם הבא!
ב: בַּת־הַשָּׂטָן
בימים הראשונים היה איש חסיד אחד נלהב לעבודת־שמים ואוהב את המקום ותורתו. פעם ישב ועסק במשנת־חכמים;ובהגיעו אל הפתגם: אל תאמין בעצמך עד יום מותך, תמה ואמר: אם על שאר בני־אדם נאמר הכלל הזה, יוצא אנכי ממנו;מי יכול לי כי אחטא? ומי ומי יכשילני, להטות אותי מן הדרך הטוב והישר? אמר הקדוש־ברוך הוא: תלמיד זה בא לחלוק על דברי סופרי, אנסהו ואראה, אם יעמוד בצדקתו.
ערב יום־הכיפורים היה והכינו בני־ישראל עצמם ליום וידוי וכיבוש־העוון. ספרי זכרונות כל בני־האדם מתגוללים ונפתחים, לקרוא בם מעשי כל איש ואיש ועלילותיו מטה, ומלאכים עומדים ומזכים ובני־השטן מלמדים פיהם לקטרוג. רעש בכל עולמות של מעלה ושל מטה! ושֵׁדה אחת, מאד נאה, מקושטת ומשובחת, לבשה שלמת אשה ותקם ותעמוד בגן, ששם ישב־לו אותו חסיד. הרים הלז את עיניו אליה ויתלהב מזוהר יפיה. ניגש אליה ויאמר: שמעי לי ואיזקק לך. אמרה לו: הלא בן־תורה הנך ומחר יום־כיפורים הוא לשבטי ישראל, לנקות עצמם מעוונות ופשעים, ואתה תוסיף עוון על עוון! אמר התלמיד: מקבל אני עלי. אמרה השׁדה אליו: אשת־איש אנכי ואיך תּיטמא בי? השיב לה התלמיד ואמר: מקבל אני עלי גם חטא זה. אמרה לו השדה: עוד לא נתקדשתי מטומאתי ואיך מניח אתה גחלים על ראשך? אמר התלמיד: מעיד אנכי עלי, אין בכל העולם כולו נערה יפה ממך ואין טומאה בך. לא הניח החסיד מהריבה, עד שנזקק לה. אש־התאוה בערה בכל בשרו ולא יכול היה לכבותה. כיון שהתיחד עמה, שמע קול שחוק אדיר באויר;ויפן כה וכה והנערה איננה, וישׁאר יושב שומם ונבוך בלבו… בערב היום הקדוש מימי דור דור הלך זה ויטמא עצמו וימכור את נפשו לשחת. ונפל התלמיד בחולי אנוּש מכאב־לב, מכּובד העוון, ויחל לסגף ולענות את עצמו בצומות ובתעניתים. בכל יום ויום היה יושב על הקרקע וממרק את נפשו בבכי ואומר: אוי לי, מה עשיתי ואיך השחַתּי מעללי! באו חבריו לדבּר על לבו ולא שמע אל דבריהם. נשרו ריסי־עיניו מרוב דמעות ששפך, ולא היה לנפשו מנוח.
ויבוא אליו פעם מלאך בחלום־הלילה ויאמר לו: אלהים ניסה אותך הפעם ונכשלת ועתה כבר נסלח לעוונך, אבל עליך לקבל מעתה, שלא לשאול על דברי חכמים ופתגמיהם. קם התלמיד ונכנס לבית־המדרש ואמר: אשריכם, חכמים, שדבריכם אמת ופתגמיכם אמת. לעולם אל יאמין אדם בעצמו ובטהרת נפשו, ואפילו יום אחד לפני המיתה עוד ממשלתו של היצר הרע גדולה ומחטיאה כל חי.
ג: אַזְהָרָה
בימי התבסס התלמוד, כשהחלו לכתוב בספר את דברי החוקים והתקנות וגזרות־החכמים, היה תלמיד אחד, שהיה מנהיר פני חבריו בהלכה, והיה דורש על כל דבר תלי־תלים של אמרים וכוָנים. הוא היה גם איש־המעשה, זהיר במצוות וחש בעבירות; הוא לא התקוטט עם אדם, לא נשא עיניו אל אשה וכבש את רחשי־יצרו תמיד, בלי כל פגע לנפשו. ברבות הימים התקדש וטהר לבבו כל־כך, עד כי נמאס בעיניו החטא, ולא היה יכול להבין, איך יכּשל אדם בלא־תעשה ואיך יעבור בר־נש על דעת קונו! וירא השטן, כי מתגאה הוא בן־האדם, ויאמר: אַראנו את עוצם ידי וידע, כי עוד ממשלתי רבה בארץ. מיד שלח אליו נערה יפה מבנות חצרו, נתבשמה ונתקשטה ובאה ועמדה לפני אותו תלמיד וַתּאֶר את כל הככר בזיו פניה. נתרגש בן־התורה ויאמר: אלך ואפתּה את הניצבת ותשמע לי ואשׂביע בה מאוַיי. ויקרב אליה, והנה נהר גדול התחיל
להשתפך פתאום וַיפסק בינו ובין הריבה. והאש בלבו בוערת עד לבלי־קץ. לא היה מעבר לעבור בו את המים;אחז בחבל מתוח מחוף לחוף ויאמר להשתלשל בו. כיון שהגיע לאמצע הנהר, סר חשקו ולא יכול לעבור עוד. – קרא לו השטן מהעבר השני: אילמלא תלמיד פלוני אתה, שמכריזים עליך בשמים: היזהרו בזה ובתורתו, הייתי הורגך מיד וצבעתי בדמך את המים.
כשניצל, נכנס לבית־ספרו ואמר: לעולם אל יהי אדם בז לעוברי־עבירה. אין איש קם בפני השטן ובפני בני־משפחתו…
ד: אֵשׁ זָרָה
בנהרדעא אשר בבבל חי איש מפורסם אחד, שהיה עוסק כל ימיו בפדיון־שבויים ועמד ופיזר את כל נחלת־אבותיו הרבּה למצוה זו. מאה פרסה היה הולך רגלי, כדי לפדות נער אחד או נערה אחת;ובאין לו כסף, היה פושט בגדו מעליו ונותנו בערבון למוכר. הוא גם האכיל והזין את הנפדים והיה טרוד עמהם תמיד. את היתומים והיתומות שבהם הי משיא ויהי אב ופטרון להם ולבניהם כל הימים. רב עמרם חסידא היה שמו של העסקן הזה;והוא גם רב ומורה לתלמידים בשעת פנאי, והיה משתדל לחנכם בתורה ולטהר רוחם.
ויהי כי התעלה ביראת־השם ובעשות טוב וחסד ונשתמר גם־כן מכל חטא ועוון, נתקנא בו השטן ויאמר להכשילו. בימים ההם פדה החסיד ריבה אחת יפה מאד מידי שוביה;ואחרי שרחצו אותה והלבישוה, שׂמו לה משכן בחדר שבעליה. ותשב הנערה אצל הארובה בתּקרה ותסתכל אל החד מטה, והנה זרח אור בחדר התחתון – כל־כך היוּ פניה מאירים… מיד חמד הרב את יפיה ונכנס בו חשק זר, לא ידעהו גם תמול גם שלשום. סולם היה עומד בחצר, שאפילו עשרה בני־אדם יחד לא יכלו לשאת אותו;קפץ המורה והרימו, העמידו בפתח העליה ויחל לעלות בשלביו, כדי לבוא אל הנערה. לשוא עמד באמצע ויתחזק לגבור על יצרו – לבבו בוער מיפי הריבה והוא נרעש בכל גופו. לפתע החל לזעוק בקול גדול: נוּרא בי עמרם! נוּרא בבית עמרם! ויתקבצו אנשים רבים מבני־השכונה וכדי־מים בידיהם לכבות את הבּעֵרה. לא מצאו שום דליקה ותמהו ואמרו: למה יהתל בנו רבנו? ענה להם: עלו לעליה ותבינו, שהאש הבוערת בי גדולה יותר מכל האִשים שבעולם, וזוהי אש של גיהינום.
אומרים: כאשר ראה רב עמרם בעלותו בסולם, שאין לו תקומה כנגד יפי הנערה, השביע את יצרו בשם יוצרו, שיצא ממנו. וישמע השטן וַיִכּנע. ראו העומדים: כמו ענפי־עץ בוערים מתפוצצים ויוצאים ממנו לכל־עבר. אמר הרב ליצר: אף־על־פי שאתה כולך אש ואני אך בשר אני, גברתי עליך. באו בני־הרבנים ואמרו: מורה בישראל! בּיישת אותנו ברבים. ענה ואמר להם: מוטב שתהיו מתבּיישים על ידי בעולם הזה, משאכלים אתכם בעולם הבא.
ה: הַתַּלְמִיד וְהַזּוֹנָה
בעיר אחת אשר בכרכי הים דרה זונה אחת יפה מאד ולה עושר עצום. בארמון נפלא בנוי על שפת הים היתה מקבלת פני חובביה. אלף עבדים ואלף שפחות היו משׁמשיה. כל כלי הארמון היו של כסף ושל זהב ושל אבנים טובות. אם בא אדם וביקש, כי תשמע לו, היה שוקל ארבע מאות זהובים בשׂכרה; והחוטאת היתה מציעה לו שבע מיטות, של כסף ואחת של זהב;וכי פשטה כותנתה מעל בשרה, היה הזהב נוצץ מהאור הגלוי ועיני הניגש כּהוֹת מתמהון־היופי.
בימים ההם היה תלמיד אחד מבני־הסופרים, בחור נאה ומהודר, ולו עושר רב מבית־אבותיו, והוא היה זהיר מאד במצוַת ציצית. ויהי בשמעו על־דבר הזונה הפלאית הזאת ורוב חנה וישכח אֵל בריתו ויתמכר לזכרה. עמד ופרש מן התורה, שלח לאותה ריבה ארבע מאות זהובים גידי ציר נאמן, וַתיאוֹת לקבלוֹ. אחר זה קם והלך לאותה עיר. ישב לו לפני פתח ארמון החוטאת, ותצא שפחה אחת אליו. אמר לה: לכי ואמרי לאדונתך, כי פלוני בן פלוני, אשר שיגר לך מספר זהובים ביד ציר, מבקש כניסה אליך. ותרץ השפחה ותגד הדבר לאדונתה. אמרה לה: לכי ואמרי לזר, שילך היום ויבוא למחר. ביום מחר פתחו לנער את השער ויכּנס חדר לפנים מחדר. לכבודו הוצעו שתים־עשרה מיטות, שש של כסף ושש של זהב, וכולן רבודות מרבדי מצרים יקרים. למיטה הראשונה עלו בסולם של כסף, והמיטה נוצצת מאבנים טובות ומרגליות, ועל כר אדום ישבה הנערה ערומה ואור־בשרה כאור השמש;נבהל הנער מיפיה ואמר: אך בת־אֵלים זו! בא לשפשוט את בגדיו, ונתחברו ארבע ציציות טליתו וטפחו לו על פניו;וקול יוצא מביניהן: עדוֹת אנו בדבר! הוא כבר דרך על שתי מעלות של סולם־הכסף, וירד וישב־לו על־גבי הרצפה ויכבוש את פניו. ובראות הנערה את מעשהו, שתוממה מאד; ירדה גם היא מהכר ותשב לעומתו ופתחה ואמרה: גפּה של רומי! איני מניחה אותך, עד שתּגיד לי, איזה מום מצאת בגופי ומאסתני. הרים הנער את פניו אליה ויאמר: העבודה! מיום שעמדתי על דעתי לא ראיתי אשה יפה ממך. אבל איש עברי אנכי, ולנו תורה נתונה מסיני, ובאחת מפרשיותיה מצוה אחת כתובה וציצית שמה; והן, הציציות הללו, אמרו עתה להעיד עלי לפני אדון־המשפט, כי אחטא עם בת אל־נכר. בתורתנו כתובה גם שתי פעמים המלה: אנכי. האנכי הראשון אומר: אני אחייב את כל עובר על תורתי וחוקותי אשר נתתי לשבטי;והשני מורה ואומר אני אשפיע טוּבי לשומרי־דברי ואף אם מרחוק יבואו.
וכשמוע הריבה את אמרי הנער העברי, עמדה וקראה: אלהים גדול כזה יש בשמי־מרומים – ואני אל עצבים עבדתי ואמכור את יפיי, אשר ניתּן לי במתנה ממשפיע אור ויופי, לבעלים זרים! ותפן אל הנער ותאמר: חי אלהים, כי לא אניחך, אם לא תגיד לי שמך ושם עירך; ציין לי גם את מקום בית־מדרש רבך, ששם ישבת ולמדת דברי אֵל־שדי. הציקתו הנערה ויגד לה הנער את כל אלה. והיא כתבה דבריו בספר ותשלחנו מאתה בשלום.
בו־ביום קמה הנערה ותחלק כל נכסיה למלכות ולעניים; ורק אותן מיטות של כסף ושל זהב והמרבדים היפים, שהיתה עולה עליהן, שמרה עמה. ותשם פניה למקום בית־מדרשו של אותו נער. ותבוא לפני הרב ותאמר: מורה גדול ליהודים! לווה עלי משרתיך להטבילני ולגיירני, כי חפצה אנכי להכנס בדת־משה. אמר לה הרב: בתי, שמא חמדת ואהבת את אחד מתלמידי וכוָנתך לא לשם־שמים היא. הוציאה לו הנערה את הכתב שבידה וסיפרה לו את כל המאורע. קם הרב ואמר: ברוכה אַתּ, בתי, לה' וברוך טעמך! מיד ציוה להטביל אותה ולפתוח לזרה שערי־צדק. אחר־כך קרא לאותו תלמיד ואמר לו: בני, לֵךְ, זכה במקחך וקדש את הנערה כדת המחוקק וכדת האומה. “אותן מצעות, שהציעה לך באיסור, תציע לך מעתה בהיתר”.
ו: עוֹד סִפּוּר בְּתַלְמִיד וְזוֹנָה
למורה הגדול עקיבא בן יוסף היה תלמיד מובהק אחד, גדול בתורה ושונה בה מ"ט פנים, והיה חודר לחדרי־הלכה, מתלהב וקושר כתרים לאמרי־אלוה. וכשישב עם מרעיו ודרש לפניהם בדברי־חכמים וצירופי־אמרותם, היה כשר־צבא, וגבריאל המלאך עומד על ימינו ונהנה מנטפי־פיו. פעם יצא אותו תלמיד לשוק של זונות וירא שם ריבה אחת יפה מאד, ויאהב את נערה ויחשק בה וַתּיחָקק בחזות־נפשו ורוחו לא מצא עוד מנוח. שלח שליח אליה בסתר, לגלות לה חשק־לבו, וַתּיאות הנערה להישמע לו ותּגבּל לו מועד.
בערב ההוא עלתה החוטאת על הגג ותרא מרחוק אותו תלמיד יושב עם חבריו ודורש לפניהם, פניו מאירים, ומלאך אחד, כולו אור, עומד על ימינו. אמרה לעצמה: אוי לי ואוי לנפשי! בחור טהור כמוהו אכשיל ויפיי ואַפּילוֹ לבאר־שחת. באותה שעה חשבה לדרכי־חייה גם היא ותאמר: אלהים העניקני מתנותיו, גופי שלם ואין בו מום, כל רוֹאַי יחבבוני; למה אני מפזרת לזרים כוחי! עודנה מהרהרת וצוללת במחשבות נוגות, והנה בא הנער החושק ויקרב אליה ויקרא: לבבתיני, אחותי, כל עולמי נתון לך ותני אותי ליהנות מיפיך ולזון עיני בטוהר־בשרך. ענתה נערה ואמרה אליו: חדל ממני, בן־התורה, עולם אחר בשמי־מרומים צפון לך ולבני־בריתך, ואיך תאבּד את כל חלקך־נצח בשביל שעה אחת של חיבּה גשמית בעולם הזה! וימאן הנער להרפות ממנה; ואם חלקי בשחת יהיה ואם צלמות ארד, לא אירא, אם אך אשא את יפיך בלבבי וידעתי, כי חיבקתיך בזרועותי והתיחדתי שעה אחת עמך. אמרה לו הנערה: בני רחימי, לא ידעת מנת המין שלנו, אך חֵמֶת מלאה דם אני. נתאדמו פני הנער מבושת. כיום שראתה, שלא נתקררה דעתו, הסירה מעילה מעליה, “תפשתו בחָטמו ותשימוֹ על אותו הקבר”. ויתחלחל הנער ויקם ויברח ולא הכיר עוד באשה לעולם. והנערה אף היא עזבה מערת החטא, עשתה תשובה לפני בוראה ותשב לתַמוּתה.
אומרים, כי במות שניהם יצאה בת־קול וקראה: נערה פלונית ותלמיד פלוני מזומנים לחיי עולם הבא!
נִזְהָרִים
א: מוֹכֵר־סַלִּים
בארץ בבל היה איש חכם אחד, גדול בתורה וביראה, ויפיו היה מעין יפיו של אדם הראשון. פניו היו מאירים כשמש, שתי עיניו ככוכבי־מעלה, וכשהיה הולך בחוץ, קמו כל בני־אדם להביט בחנו והדרו, כי רב. אבל אלהים לא בירכוֹ בעושר. מוכר סלים לנשים היה, ומזה היה מתפרנס בדוחק, הוא ואנשי־ביתו. הברכה לא היתה מצויה במלאכתו בהאי עלמא, וכל שכרו על תורתו ומעשיו נשמר לו לחיי־עד.
בימים ההם באה לעירו מטרוניתא אחת, שכל גדול בבל היו מצוּיים אצלה, והיא עשירה מאד, אף יפה ונאה ביותר. ותרא את החכם העברי עומד ומוכר סליו. וישא חן וחסד בעיניה, ותתלקח בלבבה אהבה עזה אליו ותשלח אליו ציר ותתבע אותו לדבר־עבירה. נענה הרב ואמר לציר: גם אדונתך מצאה חן בעיני, הנני לשמוע לה, אבל בטרם אתקרב אליה, עלי לקשט את עצמי כחתן ולהתעטף כראוי. אמר לו השליח: כדבריך עשֵׂה. מה עשׂה אותו חסיד? ראה, שאין מפלט לו מדבר־חטא, עלה לעליה וקרא ואמר: אלהי־הרוחות לכל־בשר! אתה ידעת, כי כל ימַי נשמרתי מחטא ולא נשאתי עיני לאשה, לזוּן מיפיה, ומה־גם לנכריה; והנה אותה מטרוניתא תציקני בדבריה ותאמר לצוד נפשי ולדחפני למדחפות; הנני מוסר את גֵוי לכליון ובידך אפקיד רוחי! עוד לא כילה לדבר וישלך עצמו מן העליה, והיא גבוהה כמה קומות. אליהו התשבי היה רחוק באותה שעה מבבל מהלך ארבע מאות פרסה, וידלג בפעם אחת כל הדרך הרב הזה, פרש מעילו באויר והצילו, וישאהו למרחוק, למען לא תשיגהו עוד אותה מטרוניתא. נתן לו החוזה כלי מלא דינרי־זהב ואמר לו: מעתה לא היה לך צורך עוד למכור סלים לנשים.
ב: הַשּׁוֹמְרִים
בימי החכמים ותופשי־התורה היה תלמיד אחד עובד את ה' ביראה וגם באהבה ולו נשמה מבני הדורות הראשונים. אומרים, שנשמת מנשה בן־יוסף התגלגלה בו ולו היתה עוד הברכה מיעקב. הוא היה איש נאה ומהודר, נושא חן בעיני כל רואיו, וכשהיה מתרחץ בנהר, היו תמהים הכל על יפי גווֹ הטהור. פעם אחת הלך בדרך תּפוּשׂ במחשבותיו, ותבוא שׂרה אחת לקראתו ותשא עיניה ותאמר לו: שמע אלי, איש עברי, כי בידי הנך! קרעה מעילו מעליו ונגלה בשרו. ויבטא שׁם אחד משמות הקדושים ונעשה גופו מלא שחין ואבעבועות. ביטאה השׂרה שׁם אחר משמות־הטומאה ונתרפא, ובשרו כבשר נער לטוהר. ויהי בראותו, כי הטומאה גוברת על הקדושה, וישתמט ויברח ממנה ויתחבא בחורבת בית־מרחץ אחד. בחורבה זו היה מקום־משכן לשׁדים ןמזיקים;ואפילו אם שנַים כאחד היו נכנסים בה ביום, היו ניזקים. בבוא החסיד שמה נשף היה, עמד בקרן־זוית ורוחות נעלמות מעפרות בעפר לעומתו; והוא לא פנה משׂיחו ולא התבטל מתורתו. ראו השעירים, כי לא יכלו לו, ויחלו לרקד לעומתו ולשונותיהם זורקות אש. מיד באו שני שומרי־קיסר ויתיצב אחד מימינו של הרב ואחד משמאלו וחרבותיהם שלופות בידם; גערו השומרים בבני־השטן ויאמרו להם: אם תוסיפו להקניט אותו תלמיד, ידנו תהיה בכם לכלותכם! וישקטו. למחר בבּוקר עזב החסיד חורבה זו בשלום ושב לבית רבו.
אומרי, כי שני שומרי־הקיסר אלה גבריאל ומיכאל היו.
ג: הַטּוֹבֶלֶת
בימי התלמוד היה ראש־ישיבה אחד מבני־בניו של יוסף בן יעקב הצדיק. והוא היה איש חסיד גדול ויפה־תּואר עד־מאד, ולא היה בדורו איש יפה כמותו. ומידה אחת היתה לו: הוא היה קם מבית־לימודו בכל יום לפנות ערב, מתעטף בטליתו ויושב־לו על שערי בחת־טבילה. ובנות־ישראל היו באות אז לרחוץ את בשרן במים ולהתקדש לבעליהן. ובעת שהיו טובלות ומברכות ברכת־הטבילה, היה עונה מרחוק אָמן אחריהן. והיה האָמן עולה לרקיע־שחקים ומרכּך לבות בני־השטן. כל אשה עקרה נפקדה בדבר המקום, הזקנות התחדש עור־בשרן; זו שלב עלה בל עמה, נחשבה לו בלילה הזה ככלה יוצאת מחופתה. חיבּה וטהרה מילאו את העולם וכוכבי־לילה עלו איש איש ממקומו לשרת שכינת הלבנה ולעטר אותה.
פעם אחת באה בת־ישראל לטבול, והיא לא יפה היתה, לא חנן אןתה אלוה גם חן כל־שהוא, ויולדת היתה לבעלה בנים מכוערים ופגולים בעיניו. התחילה האשה להתפלל לפני שוכן־שחקים, וכך אמרה: אלהים אדירים! אתה יצרת את האדם לפרות ולרבות באדמה, ושׂמת חוק בעולמך, שיכירו היצורים פעלך על־ידי מי שנושא עליך את צלמך, האֵר פניך אֵלַי, אֵלִי, ואלד לבעלי בן נאה אף־מהודר, ואַקדישו לשמך וכל־ימיו לא ימוש מבית־המדרש. והנה קם הרב החסיד, גילה פניו וניגש אל המבקשת ואמר: הרימי עיניך, בתי ישרת־הלב, והסתכלת בי וילדת לאישך בן יפה כמוני! ותתחלחל האשה ואמרה: בן־אלים ירד מטה ומדבר עמי כאותו מלאך שדיבר עם הגר בשעתה. אמר לה הרב: אל תיראי, בתי, אנכי הנני פלוני הרב וריש־מתיבתא במקום זה;יתן ה' לך את הברכה! הורידה האשה דמעה ותאמר: חסדך גדול עמי, אדוני, ואני אף לא אחת משפחותיך אני. ותלך לטבול במים ותברך ברכת הטבילה במסירת־לב ובהודיה, והרב שב שפי הביתה.
ואלהים עושה־רצון־חסידיו, פקד את רחם־האשה ותלד בשנה זו בן־זכר יפה מאד, אין על עפר משלו.
ד: אֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל
בימי התלמוד היה איש עשיר אחד עוסק בעסקים במדינות רחוקות, והוא אדם נאמן לשמים ולבריות, שומר את דברי התורה ומצוותיה; וכשהלך לארץ נכריה, התפלל לה' בחשאי, שלא יכּשל בדבר עבירה ולא יתגאל בפת־בג נכרים ולא יעבור על יהדותו. הוא היה איש נאה, בעל הדרת־פנים, ולו אשה חסידה, עקרה ולא ילדה לו. פעם בא לארץ מדי, לעשות שם סחורה, והיתה שם אשה אחת מבינה בשיחות עופות מגידי־עתידות. ויכבדו אותה כל בני־עמה ואנשי־משפחתה. היא גם יפה היתה, ואף בת־המלכה לא שגבה ממנה ליופי. ותשמע האשה את עופות־השמים מכריזים לאמור: פלוני בן פלוני העברי יוליד בלילה הזה בּן, שיהיה מופלג בחכמה ובדעת משׁטרי כוכבי־מעלה, ולא יהיה בכל העולם איש חכם ונבון כמוהו! ותתאַווה ללדת מן הזר ההוא את הבן המצוין. שיגרה לו אלף דינרי זהב, למען יתקרב אליה והקים לה זרע. כיון שנודע לו דבר הכרוז, התפלל לאביו שבשמים, הלך בקפיצת־הדרך בתוך שעה לביתו, וידע את אשתו הכשרה ונתעברה. ויהי בבּוקר וישב לאותה מדינה גם־כן בקפיצה. והשׂרה ידעה את אשר עשה לה ותמאן בו.
בתוך כך נודע בעירו של העשיר הסוחר, כי נתעברה האשה עת הלך בעלה בדרך, ויאמרו: הרה היא לזנונים! הביאוה לבית־דין ודנוּ אותה למלקות בידי שליח הדין. ובכל פעם שהרים המלקה את הרצועה להכות בּנחשדה חינם, כפף העוּבּר את ראשו בבטנה וקיבל עליו את המכה ויגן על אמו. עוד שׁמש־הקהל מכה, והנה שב הבעל מדרכו, מיהר ובא לפני
הדיינים ויקרא בקול גדול: צדקה ממני! ויספר להם את אשר קרהו. השתוממו וקראו: ברוך ה', אשר ישמור את חסידיו! מיהרו להתיר את האשה ולבקש סליחה ממנה על אשר עלבו אותה ברבים. ואף היא הלכה הביתה ותלד בן חהם, ונתקיים בו את אשר ניבאו עליו עופות־השמים.
נושא המאורע הוא שמואל התוכן, חברו של רב.
ה: חִבַּת הָאָרֶץ
חנן בן אלחנן היה משרידי בני־ירושלים, שנשאו עליהם את העול הקשה של הרומיים, שילמו מסים וארנוניות יותר מכדי כוחם וידורו בחורבות־הארץ, שנשארו עוד לפליטה. אין תקומה עוד לבני הגוי העברי מפני מצריו, כל חלקה טובה, כל עיר בנויה מיושבת משבטי הגויים, ודרכו בני־יפת ברגל רמה על בני־שם. אף קשה היה להתפלל בציבור; אין פורסים על שמע ברבים ואין מלמדים תורה ברבים. איש איש נושא נרו של אברהם בחוּבּו; ולילה לילה בת־קול של הקדוש־ברוך־הוא מנהמת כיונה, מתגעגע הוא אביר־הטבע אל בית־מקדשו ואל היכלו מאז.
פעם באה מארץ הגולה נערה אחת לבקר את קרובי אמה, והנערה יפה עד להפליא ותשא חן וחסד בעיני כל רואיה. וירא אותה חנן ויאהב אותה בכל נפשו ויאמר: אם אראה את חלקי בחיים עמה ותהי לי לאשה, וזכיתי לזכוּת גדולה ובירכתּי את יוצרי. ולב הנערה גם־היא החלו לקנן רגשי קירבה אל הנער; ותאמר לבוא עמו בברית, אם אך יאוֹת לעזוֹב את הארץ וללכת עמה לחוץ־לארץ, למקום מושב הוריה, האוהבים אותה כבבת עיניהם ולא יסכימו לעולם שתצא מאתם. ויאמר חנן ללכת עמה בבלה ולשאת אותה שם כדת בני־העברים. עודנו מסדר את עסקיו ומכין צידה לדרך, נזדמן עם חכם אחד, פתח החכם במקרא דויד: כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור: לך עבוד אלהים אחרים. וכי מי אמר למשיחו ועבדו: לך עבוד עצבי הגויים? אלא לאמור לך, שכּל הדר בחוצה לארץ, כאילו עובד לפסילים ונדחה הוא ממחיצת המקום. – כיון ששמע הנער את המשא הזה, לא אבה עוד לעזוב את ארץ אבותיו; והנערה שבה עגומה בבלה. אף הוא “גילגל בעצמו עד יום מותו” ונשא את האהבה בחיקו וַיִשאר ערירי כל ימי־חייו…
ו: נוֹשֵׂא עָווֹן
בימי התלמוד היה איש אחד, ישר הולך ותמים בדרכו, והוריו הנחילוהו נחלה רבה ועושר גדול. והוא עוד לא נשא אשה. קפצו עליו גדולי־הארץ ויאמר כל אחד להשיא לו בתו. אבל הוא לא אבה לשמוע להם, ויקם וישא את בת אחותו העניה ויקיים את המקרא: כי עולם חסד יִבּנה! והנערה טובת־מראה, רכה וענוגה, ויחַבּבה בכל לבבו. מפּתו אכלה ומכוסו שתתה;לא הניח לעבד ולשפחה לשרתה, כי אם הוא עומד ומשמש לפניה. בלכתו לבית־המדרש או לבית־התפילה, נשא את חיבּתו בלבבו והיה אורג את שמה בתורתו ובתפילתו; ובעשותו עסקים, היה מביא לה תמיד מתנה רבה ומעניק לה מחסדו. והאשה הצעירה, בשבתּה בחדריה פנימה ושום דבר בעולם לא יחסר לה, שכחה את בעל ברית־נעוריה, ותקם ותתן משכבה עם איש אחד רע־מעללים, שארב ליפיה. עברו ימים מועטים ויוּגד לאיש לאמור: זנתה רעיתך עליך ותתן אהבתה לזר. והוא לא קינא אותה, לא קם בחמתו להכותה נפש או גם לחלל שמה, כי אם עמד ושלח לה בסתר גט מוקדם בזמן ויצו לאמור אליה: מוטב, שידונו אותך בבית־דין כפנויה ואל ידונו אותך כאשת־איש. זלגו עיני החוטאת דמעות ותאמר: בעל נאמן־רוח כזה היה לי והטה אלי חסד, ואני עזבתיו ובגדתי בו!
מימי התלמוד: בחייהם ובמותם
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
נֶאֶמְנֵי־רוּחַ
א: בַּעַל־הַגִּנָּה
רב אחד מגדולי חכמי התלמוד ובן חכם גדול התארח פעם אצלו אחד מממוּני־המלכות, וידברו על מזימת הגנבים המתחפשים אז, כי ירבו לפשוע וערמתם אֵתם לבל יתּפשׂוּ בעוונם. וילמדהו הרב בינה ויורהו עצות ותחבולות, לצוד אלה האורבים לקנין רעיהם בתר. וישתומם הממונה על חכמת לבו ויאמר לו: אין אדם מסוגל לאותה עבודה יותר ממך. הלך וסיפּר הדברים לרָשות, ומינו את הרב ההוא להיות תופס גנבים ומוסרם לדין. ויצא במלאכוּת המלך, לבער חוטאים מן הארץ. פגע בו ביה מורה אחד וקרא לו: חומץ בן יין, עד מתי תאמר למסור עמו של אלהינו להריגה? ענה ואמר: האם לא ברקנים אני מכלה מן הגינה ולא קוצים כסיחין כסחתי, והן גם הורמנא דמלכא היא. אמר לו המורה: לך לסוף העולם והנח לבעל־הגינה שיקצץ את קוציו.
ידע שחטא, ערק ושב מדרכו.
רבי אלעזר ברבי שמעון היה שׁם הרב הזה, והוא איש גדול ורב־פעלים, והיה מכיר גם בטיב בני־אדם ומבדיל בין טובים לרעים. דיבּר עם ממונה אחד מטעם המלך, שפקוֹדתו היתה לדרוש אחרי העושים את מעשיהם בחושך בלילה וביום יכסו על פעלם. ושיחו על־אודות תכונת הגנבים ויוָעצו יחד על מצפוניהם. כאשר נפרדו איש מעל רעהו, אמר הפקיד לעצמו: זה החכם העברי יודע במלאכתי יותר ממני. השכים ובא לפני המלך ויספר לו על־דבר אלעזר המורה, ויאמר: איש בעל־שכל כמוהו לא ראיתי מעודי. אמר המלך: מעתה ילך גם הוא בחוצות ויבדוק אחרי המשחיתים. באו עבדי המלך, הוציאוהוּ מבית־מדרשו, הלבישו אותו כלי־מדים ויגידו לו את מצוַת המלך עליו. כה היה בן־התורה לתופש־גנבים ברחובות העיר. וירגנו עליו חבריו. נזדמן רבי אלעזר עם רבי יהושע בן־קרחה, שהיה איש לא ישא פנים לכל. קרא לו זה: חומץ בן־יין! עד מתי תמסור בני־אדם ביד מכליהם? ענה אלעזר ואמר: קוצים אני מכלה מן הכרם! השיב יהושע אומר: יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו! לא תחת אלהים אתה לבער חוטאים מן הארץ. נכלם רבי אלעזר ולא ידע מה לענות.
אומרים: אף־על־פי־כן לא חדל לעשות את מעשהו, כי דבר המלך חזק עליו. ותתאבל עליו נפשו. ויהי היום יפגע בו כובס אחד מבני עמי־הארץ. ויתחצף הלז כנגד הרב ויקרא: חומץ בן־יין! כעס אלעזר עליו ואמר: מדחציף כל־כך, בודאי איש רע־מעללים הוא. נפנה לשוטרים ויאמר להם: תּפסו את הכובס הזה. מיד השליכו אותו במאסר ודנו אותו ביום־מחר לתליה. בתוך־כך נח הרב מכעסו ויך אותו לבו. אמר לפדות את הנאשם בממון רב ולא שמעו לו. עמד תחת העץ, שהעמידו לתלות עליו את הכובס הלז, והיה בוכה ועיניו זולגות דמעות. באו שני תלמידים ואמרו לו: על־מה בוכה רבנו? עֵדים אנוּ, שראינו אותו רודף אחרי נערה מאורשׂה לענוֹתה, צעקה הנערה והדבר היה ביום־הכיפורים, יום קדוש ומקודש. כרגע אמר הרב: אם גם בכובס הזה, שלא היה עליו חשד ידוע, לא נכשלתי במסרי אותו, – באנשים חטאים ופושעים, שעווֹנם ניכּר וידעתי היטב כי הרעו לעשות, על אחת כמה וכמה, שלא נכשלתי ולא איענש על מעשי. אבל הנוחם לא חדל להיות אוכל בלבו כעש. ויקבל עליו לסבול יסורים בעולם־הזה, למען לגולל מעליו אל העינויים בעולם־הבא.
ויחלה הרב אחרי המאורע הזה מחלה אנוּשה מאד. נתמלא כל גופו פצעים וחבּוּרוֹת. בכל לילה ולילה היו פורשים על מיטתו ששים לבדים, כדי שיוכל לשכב; ובבּוקר היה הדם, שנוזל מן המכות, ממַלא ששים עריבות אומדות סביבו. לא היה איש מוכּה ומעוּנה כזה בכל העולם. ובכל־זאת לא עזבוהו ה' ושכוח לא שכח אותו. ועוד נעשו נסים בשמו.
פעם אחת עברה ספינה בים ועמד עליה נחשול לטבעה, קראו האנשים: עננו, אלהים, בזכותו של רבי אלעזר! ומיד נח הים מזעפו. פעם הוקל לו ממכאוביו ויצו לשאת אותו לבית־המדרש בעת עיון רב בהלכה אחת בענין טומאת נשים, שבאו לפניהם, והיו החכמים מטמאים והוא מטהר את כולן. ריננו החכמים אחריו ואמרו: וכי אפשר, שבכל הנשים שהביאו את כתמיהן לפנינו לא היתה גם אחת טמאה לבעלה? קרא הרב ואמר: אם הלכה כמותי, תתעברנה כל הנשים הללו בלילה זה ותלדנה זכרים, ואם טיהרתי לשוא, תלדנה נקבות. ויהי למועד ותלדנה כל הנשים ההן בנים זכרים, ויקראו כולם בשם אלעזר על שם המטהר.
לפני מותו נכנסה אצלו רעיתו ובת־זוגו, למען יצווה את ביתו אחריו. פתח פיו ואמר אליה: הלא תדעי, כי אין דעת הבריות נוחה ממני; והיה כי תעזוב נפשי את מעוֹנה, אל־נא תוציאי קול, כי מַתּי, ואל יוָדע זה בין החיים, כי הן לא יתעסקו בגופי כהוגן ולא יחלקוּ לי כבוד. מוטב שתשאיני אז לעליה ותשכיביני שמה ואנוח בעווֹני.
אומרים, שלא פחות משמונה ועשרים שנה היה מונח אלעזר המת בעליה ואיש לא ידע כי שבק חיים. לעתים עוד באו אנשים מבני הרחוב לדין לפניו ועמדו לפני פתח העליה. זה היה מסדר את טענותיו, וזה היה מסדר את טענותיו, וקול היה יוצא מבית משכב הצדיק וקורא: איש פלוני, צדיק אתה בריבך! ואתה, אלמוני, אשמת לחברך, וחייב אתּה בכך ובכך! היתה אשה אחת בשכוּנה ולקחה אזנה שמץ מדבר מות הרב זה ימים רבים ושעדיין לא נקבר. פעם נפלו דברים בינה ובין אשת הרב ותקלל אותה ותאמר: כגורל בעלך יהיה גורלך, וגם אַת לא ינתן גופך לקבורה! בלילה ההוא נראה רבי שמעון בן־יוחאי לחכמי בית־המדרש בחלום־הלילה ויוֹכח אותם לאמור: פרידה אחת יש לי ביניכם, ואין אתם רוצים להביאה אצלי! בדקו ומצאו, כי מת בנו, ובאו כולם לטפל בו ולשאת אותו למערת אביו. ולא הניחו אותם שכני המת לעשות את הדבר, כי אמרו: כל הימים אשר היה הרב שוכב בעליותו, היה מגין עלינו ולא קרה לנו כל דבר רע. חיכו החכמים עד ערב יום־הכיפורים. טרודים היו אז כל בני הרחוב במעשיהם, וימהרו התלמידים וישאוּ את גוף החכם לכפר־ביר, ששם היתה מערת אביו. ניגשו אל הקבר והנה נחש סובב אותו ואוחז זנבו בפיו. התקרבו אליו ואמרו: נחש, נחש, פתח פיך והנח לבּן שׁיכּנס ברשות אביו! ומיד עשה הנחש כן.
ב: אַחֲרֵי מוֹת
בארץ הגליל גר חכם אחד גדול מחכמי יבנה, משנתו היתה שלמה ובה' תמים דרכו. הוא היה בין חבריו צפיר־העזים אשר חזה דניאל. יומם ולילה היה יושב ועוסק בדברי־הלכה, רך־לבב נחשב בעיניו זה המתירא מפני עבירות שבידו; ומוטב היה בעיניו, שבר־נש ימות זכאי בטרם עשותו הרעה משיעשה מדחה וימות חייב. פעם ישב ודרש: אודך, ה', על כי נוראות נפלאת, נפלאים מעשיך! והראה על ההבדל הגדול, שבין מידת בשר־ודם ובין מידתו של יוצר־האדם: אדם נותן זרעונים בערוגה, כל אחד עולה במינו, ואילו הקדוש־ברוך־הוא צר העוּבּר במעי אשה – והכל, זרע האב וזרע האם, עולה למין אחד. וזרח אור על פניו. הוא גם היה מפאר את השלום: יוצא גוי למלחמה על אויבו ויריב ריבו, לא יפתח לו אלא בשלום.
הרב הזה היה מן הצדיקים הללו, שאף אחרי מותם לבשו את גופיהם כבני־חיים. וגם כשנפטר וחצבו לו קבר, היה בא בכל יום ערב־שבת לביתו לברך את רעיתו והיה יושב על שולחנו והוגה בדברי־תורה. יום אחד עברו שני תלמידים לפני אוהל אלמנת החכם וישמעוּ קול אדם משׂיח עמה. אמר אחד לחברו: הרב הגדול מת ושבק לנו חיים – ואשתו, אר הניח, מתיחדת עם אדם זר ופוגעת בכבוד המורה! הלכו וסיפרו את הדבר לבית־דין; וביקשו השופטים לדון את החוטאת למלקות. צעקה הרבנית ואמרה: בעלי היה זה שסיפּר עמי, לא האמינו לה אנשי־התורה ויקראו: שקר בפיך ולא כנים דבריך! בערב־שבת הבּא בא לדרוש בשלום רעיתו, כמנהגו, וימצא אותה יושבת ובוכיה. שאל אותה למה תבכי, בתי? הגידה לו את אשר קרה אותה בבית־הדין, ותסתּתר פניה. ויהי ביום המחרת, כשנאסף בציבור בבית־הכנסת להתפלל והדיינים עומדים בשורה הראשונה, הופיע הרב המת לנגד עיניהם ויוכיחם באמרי־פיו על מעשיהם ויענוש את גדוליהם. אבל מהיום ההוא והלאה לא בא עוד אל ביתו ויחדל מהיות חוזר למושב אדם.
ג: הַנָּשִׂיא
צדיקים במיתתם חיים.
כשחלה רבי, הוא רבנו הקדוש, בבית־שערים, את חליוֹ אשר ימות בו, והגיעה עתו להיאסף אל אבותיו, נכנסו אליו חכמי־ישראל לבקרו, ויצו אותם על־דבר עניני בית־ישראל ועל ביתו ואמר להם: “שמעון בני – חכם, גמליאל בני – נשיא, חנינא בר חמא תלמידי – ישב בראש; יוסף חפני ושמעון אפרתי – הם שימשוני בחיי והם ישמשוני במותי”. ויבקש אותם, שלא יספידו אותו בעיירות ושיושיבו ישיבה לאחר מותו, ולא יבטלו מן התורה. ויצאו ממנו בלב כבד: רבם מתבקש השמימה והם יתמי דימתי. שוב אמר: לבנַי אני צריך. באו אצלו כשהם בוכים. אמר להם: אל־נא, בַני. ואמר להם: “היזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, ומיטה תהא מוצעת במקומה”. זקף אצבעותי כלפי מעלה, אמר: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. סגר עיניו ונח. יצאה בת־קול ואמרה: בא שלום נוחה על משכבך.
אומרים, כי רבי היה לובש את כסותו אחרי מותו בכל יום ערב־שבת, מתעטף בטליתו והיה בא לביתו; יושב בראש השולחן ומקדש ומברך. כך היה מנהגו ימים רבים. פעם, בשׁבת הרב המת במסיבת בני־משפחתו בליל שביתה לעמו, באה שכנה אחת ותדפוק על הדלת. יצאה אליה השפחה ואמרה לה: הסי, הסי, אדוננו סועד עתה בבית. כיון שנודע זה לנשיא, אמר לעצמו: אחדל מעתה לבוא בין החיים, שלא יאמרו, גדול אני מחברי ורב כּוחי מהם.
אומרים, שביום הוּבל ארונו של רבי לקברות, ספדו אותו כל שארית יהודה וכל רבּי־החכמים ותלמידי בית־המדרש והיה רעש בין העליונים ובין התחתונים. וכשחזרו משדה־המתים, יצאה בת־קול וקראה: כל מי שטיפּל בהלוית אותו צדיק, מובטח לו, שהוא בן עולם־הבא! וישב איש איש לביתו ורגש של בטחון בלבו. בשכנותו של רבי דר כובס אחד ימים רבים, והוא היה אחד ממכבדי הנשיא והעריצו כבן־אלים. מזלו גרם, כי בימי התבקש הרב לישיבה של מעלה הרחיק הוא ללכת מביתו ולא זכה לתת לנפטר את הכבוד האחרון. כשב לביתו ושמע את דבר הטוב צפון לאלה, אשר כּיתּרו את מיטת הצדיק, הצטער צער גדול על אשר נעדר מהעיר ביום הזה. מה עשה? עלה על גג אחד גבוה והשליך עצמו לארץ ונתפרקו עצמותיו, והוציא את רוחו. יצאה בת־קול והכריזה: אף אותו כובס ינחל חלקו לעולם־הבא!
ד: הָרַב וְהַתַּלְמִיד
רב כהנא היה תלמיד נאה וחשוב בארץ־הגולה, מבית עלי הכוהן היה מוצאו, שעליו נאמר: אם יתכפר עוונו בזבח, – והיה מאריך בתפילה ומבקש מקונו העברת רוע הגזרה, למען יזכה לעסוק בתורה כחפצו ויספיק לחדור אל כל מצפוּניה. ויעתר לו ה'. פעם חשקה נפשו ללכת לארץ האבות ולשבת לרגלי המורה הגדול רבי יוחנן איש־טבריה; וישנס מתניו ויבוא אל הישיבה הרבּה על אדמת־הקודש, ועוד יותר מאשר פילל מצא ברב הזה ויתמכר לתורתו בכל נשפו. אולם בעיני בני־בלייעל מספר לא מצא התלמיד הבבלי חן. ובכל פעם אשר יצא לחוץ התלוצצו בו. יום אחד פגע בו בר־פחין אחד, ניגש אליו ואמר לו: חוזה שבבבל, אמור לי, איזו בת־קול שמעת מכרזת היום ברקיע־השמים? ענהו כהנא ואמר: שמעתי, כי גזר־דינך כבר נחתם! הוא עוד לא כילה דבריו, והמתלוצץ נפל מלוא־קומתו לארץ מת. שוב בא לקראתו פוחז אחר וקרא באזניו: הגד־נא לי, איש בבלי, במה נשאו ונתנו בשמים היום? כעס התלמיד עליו ואמר לו: גם עליך נחתם גר־דין במרום למיתה! ומיד נפל גם זה מת. כאשר נחה דעתו אמר לעצמו: הן עליתי לארץ־ישראל לזכּות ולהוסיף שלמוּת, והנה חטאתי והמַתּי שני בני־אדם בכעסי! נתן דעתו לשוב לעירו, אבל מתירא היה, שמא לא יתן לו רבו רשות לזה. ניגש לפני יוחנן מורו ופתח בחידה: אדם שאמו, אשר ילדה אותו, מבזתוֹ, אבל אשת אביו מכבּדתּוֹ, למי יהיה נוטה בלבו? השיב רבי יוחנן ואמר לו: זו שמוֹקרת – קודמת. חשב התלמיד תשובה זו למעֵין נתינת־רשות; שׂם כליו עליו וישׂם לבבל פעמיו.
אחרים מספּרים: אותו תלמיד האביד בבבל איש רשע אחד וירא היה, פן ימסרוהו למלכות, ויצא לארץ־ישראל למצוא לו מפלט בישיבתו של רבי יוחנן. אולם לפני צאתו הבטיח למורו שבבבל, שלא יסבב את מורו החדש בקושיות שבע שנים רצופות. ויהי בבואו לטבריה ויוּגד לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל. כי נודע היה הרב כהנא לאיש חריף בלימודיו ולחד־השׂכל. פעם ישבו בבית־המדרש ועסקו בהלכה לא ברורה, עבר כהנא על נדרו ויחל להציק בשאלות רבות למורה, שישב בראש התלמידים על שבעה כרים, ולא ידע זה להשיב. ובכל שאלה, שלא באה עליה תשובה, שמטו כר אחד ממושב הרב, עד שלבסוף ישב על גבי קרקע. ריסי עיניו של רבי יוחנן ארוכים היו, הרימם והביט בּשואל וראה, שפיו פתוח, ויחשוב ששוחק בו. נפל עליו רוחו מעלבון; והנה – גוע רבי כהנא תיכף וימת. בו־ביום הוּבל לקברות ויניחו את ארונו במערה. כששבו התלמידים, שטיפּלו בקבורת חברם, אל רבּם, אמר להם: ראיתם, איך בּבלי זה שחק בי? אמרו לו: לא כן, רבנו, מפני חבּוּרה שבשפתיו היה פיו פתוח. ראה רבי יוחנן, שהעניש את התלמיד ההוּא על לא־דבר, קם ולך לאותה מערה וימצא נחש אחד סובב את הארון ואינו מניחו לבוא. אמר הרב אל הנחש: הנח לרב, שיכּנס אל תלמידו! ולא שמע בקולו. חזר רבי יוחנן ואמר לנחש: הנח לחבר, שיבקר את חברו! ולא השגיח בו. כפף קומתו ואמר: נחש, נחש, הנח לתלמיד לבוא אל רבו! מיד הסיר השרף את זנבו מעל פיו וזחל לחור אחד. נשען הרב בראשו אל הארון ואמר: קום, כהנא, על רגליך; אך חינם כעסתי עליך. ביקש רחמים לפני המקום ויחזיר את הנשמה למעונה; ויחי כהנא ויעמוד על רגליו וישב עם ממיתהו ומחַיהו יחד העירה. ביקש רבי יוחנן ממנו, שישאר עוד בבית־ישיבתו, ולא אבה הלז ויאמר: מי יודע, אם לא תשוב לכעוס עלי פעם אחרת, ולאו בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא.
ה: אוֹתוֹ רַב וַחֲבֵרוֹ
הרב הגדול רבי יוחנן, שהיה איש יפה ביותר ואור פניו האיר למרחוק, רחץ פעם בשרו במי־הירדן. ראהו עלם שודד אחד מהעֵבר השני ויחשוב, כי אשה רוחצת בנהר; פשט בגדיו, קפץ למים השוטפים וישחה ויעבור במהירות את כל הנחל הרחב ויגיע עד מקום הרוחץ. התפלא הרב על אומץ־כוחו של השוחה, ויאמר לו: מאושר היה חלק בית־המדרש, שאתה היית מגיבורי־התורה שלו. נענה השודד הצעיר ואמר לרב: חבל, שאין אתה מבנות־חוה! אמר המורה: יש לי אחות אחת, יפיה גדול עשרת מונים ממני ואין על עפר מָשלה; אם תיטיב מעשיך, הסר מנהגיך עד־היום מעליך ותבוא לחסות בצל כנפי השכינה, אתן אותה לך לאשה ואירשׂתה באמונה. ענה לו השוחה: עשׂה עמי כדבריך ואלך ואעבוד גם את אלהיך. מיד קיבּל עליו הנער עול־שמים; ביקש לחזור אל החוף השני, לקחת את בגדיו וכליו, ולא יכול עוד. סר כּוחו הגשמי מעליו ויהי לאיש אחר.
ימים עברו. הנער השודד בא למחנה העברים, החל ללמוד את התורה וילך הלוך וגדול בה. יומם ולילה לא מש מאהלו של גואלו רבי יוחנן; והיה מסַדר כל מתניתא ארבעים פעמים בזה אחר זה, כנגד ארבעים יום, שבהם ניתּנה התורה לעם העברים. הוא גם השתלם במעשים ובמידות; ובשמעו פעם תוכחות רב על אשר ימלאו בני־אדם פיהם שחוק בעולם הזה, חדל לשחוק מאז ולא עבר על הדבר הזה אף רגע.
ויהי כי יצא שמו בדעת דברי־הדת ומשפטי־הדת, נשא את אחות הרב היפה ויאהב אותה בטוהר וגם באומץ. והיא גם ילדה לו.
גם לביתו החלו לבוא תלמידים, לשמוע לקח מפיו ולהקשיב אל חידודיו ופלפולי דאורייתא. הלא עוקר הרי־הלכה היה וטוחנם זה בזה; אין תיובתא, שלא ידע לפרק אותה ואין דבר, שלא ביאר אותו מכל צד. אלפי פנים לתורה, ובידו מַפתח אחד רב: שׂכלו החד. מי יתפלפל עמו ויקום?
אך לעתים, לעתים רחוקות מאד, כאשר נלאה רוחו מעיוּני ההלכות הרבות ויבט למעשה־הארג של הפרשות הסתומות, שמפורשות הן ועם־כל־זה הן נשארות סתומות, וירא ויבן, שהוא טוחן לרוב אך את הקמחים ולא את הדגן. עלו בו זכרונות־נוער, זכרונות הימים, שבהם היה לבו אמיץ בגיבּורים והוא המצביא לחבר מרעיו, שחייהם היו חיי חופש גמור והעולם היה פתוח בלי גדר וחַיץ. האלהים היה אז רחוק, לא תשורנו עין אדם, והנה – משכנו בכל ארבע אמות של הלכה ושל תפילה. אז היה דואה כנשר, ועתה הוא שומר עליך מימין ומשמאל ומשגיח עליך, גם משגיח.
פעם התוַכחו חכמי בית־המדרש בענין סַיף וסכין, מאימתי נחשבים כגמורים והנם כּלים מוכשרים לקבּל טומאה. והתגלע הריב בין יושבי בית־המדרש;הללו נוטים לכאן והללו נוטים לכאן: רבי יוחנן ואיש־אחותו – ריש־לקיש כינו אותו – בין החולקים. ותגבר יד ריש־לקיש על רבי יוחנן בנדוניו וטעמיו; ויראו החברים ויוָכחו, שלראשון הצדקה ושהוא אך יבין לאמת, ויעמדו לימינו. נפלה דעתו של רבי יוחנן עליו. אמר לאיש בריתו: וכי יש להתפלא על זה, שתדע בדבר סַיף וכלי־משחית יותר ממני, והן כל להסטים יודע בכלי־אומנותו! נתרגש ריש־לקיש ואמר לו: מעשה־נעורי תזכירני! מה הוספתי בהחליפי את דרכי? אז ראש לבני־גילי הייתי, וכולם מקשיבים היו לאמרי־פי, וגם עתה איני אלא ראש לאנשים כערכּי. באותו רגע כפר הרב התושב הזה בערכים המוחלטים של הרע והטוב. אין רע בעצם ואין טוב בעצם! אם התם רבי והכא רבי, אמר לנפשו, מה אהנית? ולמה ראשונה לגרעון תיחשב, ושניה – לשבח? – נבהל רבי יוחנן בשמעו קריאה זו ואמר: הוי, מַמרה באדוניו! האם לא הטיבותי עמך, שהכנסתיך בצל המקום ואעש אותך בריה חדשה. חלשה דעתו של רבי יוחנן. ומיד החל ריש־לקיש לקרוא: ראשי! ראשי! חלה מחלה אנושה, וישאוהו התלמידים לביתו. ותבוא אחותו בוכיה לבית־המדרש, נשתטחה לפני אחיה הכועס ואמרה לו: רחם על ילדי ואל תעשה אותם יתומים. השיבה בלשון הנביא: עזבה יתומיך, אני אחַיה. שוב התחננה אליו ואמרה: עשׂה בשבילי ולא אשאר גלמודה ואלמנה. השיב יוחנן ואמר לה: ואלמנותיך עלי תבטחו.
בערב היום ההוא שׁבק ריש־לקיש את חייו ונחה נפשו. באו חבריו לספדו ולטפּל במיטתו. איש איש נשא צערו בחוּבּוֹ. בן־תורה גדול נלקח מבּין כתלי בית־המדרש! ואף רבי יוחנן ניחם, כשׁוך חמתו, על מעשהו וידע, כי לא הניח ההולך כמותו. בכל פעם אשר שאל תלמיד את רבי יוחנן איזו שאלה, נזכר בבעל־אחותו והיה קורא: אַיֶיכּה, בר־לקישא? אין הרחב עוד סביבו, גם התורה לא תאיר. ראו בני־המדרש את עצבונו, בחרו בתלמיד אחד מובהק וחריף ויאמרו, אולי ישכיח זה המת מלב הרב ויראה, כי יש חליפתו. שׁם אותו תלמיד אלעזר היה ושּם אביו פדת והוא כוהן. הוא היה עוסק בתלמוד בשוּק התחתון וסדינו מוטל בשוק העליון וקיים בתורה: באהבתה תשגה תמיד. וגם מבעלי־מידות היה; ואמרו עליו, שמעולם לא לקח שום מתנה מבי־נשיאה ולא אבה לסעוד אצל אחרים. בא וישב לפני הרב המתאבל בעת הסביר הלכות ועל כל דבר ודבר ששנה הלז אמר: יפה הורית ויפה לימדת; חכם פלוני מסייע הוא לדבריך וממשנה פלונית יוצא, כי קלעת במשפטך אל השׂערה. קם הרב ויקרא: הנך אומר למלא מום ריש־לקיש חברי! בעת שהוא חי בתוכנו והיה יושב לפני, היה שואל אותי על כל דבר־הלכה שיצא מפי, עשרים וארבע שאלות, ואני מצדי השיבותי על כל שאלה ושאלה עשרים וארבע תשובות. כה נתברר הדבר מהרבה צדדים, ולא נשארה במשנה גם נקודה אחת סתומה ובלתי־מפורשה. אלם אתה אינך אלא מסייע אותי. וכי בלעדיך לא אדע, שנכונים דברי ושאת האמת יהגה חכי? קרע בגדיו ויצעק בנפש מרה: אַייכּה, בר־לקישא? אַייכּה, מאור עיני ומחמד־לבבי? אַייכּה, אלופי בתורה ואלופי במעשים? לשוא עמדו תלמידיו ואמרו להרגיע אותו, – אין נוחם לנפשו! מורה בתורה צועק ומילל, משליך עצמו לארץ ומכה ראשו לקרקע עד שפך־דם. אַייכּה? אַייכּה, תלמידי ורעי? הוא מילל ונאנח. ותלמידיו עומדים סביבו באין־אונים. מי ירהיב בנפשו להוציא אף דבר מפיו?
אַייכּה, בר־לקישא? אַייכּה? בימי נעוריך פוחז היית ולא ידעת מעצור ושתית מלוא־לוגמך ממקור־החיים. פתוח היית ואין סוגר, עזבת אותו וקבלת עליך עול ספר־הברית, והנה נקרע הגויל והאותיות פורחות. מתפרק הגוף, והרוח נאנק דום!
מאותו מאורע ואילך כהה שכלו של הרב הזה ורוח־עועים ביעתתהו. ראו החכמים, שאין לו תרופה, ביקשו רחמים מלפני אלהים ויקח את נשמתו הזעומה השמימה.
מַלְאַךְ הַמָּוֶת
א: עַמּוּד־הָאֵשׁ
רבי חנינא בר־פפא היה אחד מגדולי התלמידים, איש עוסק בצדקה ובחסד, דבק במשנת־חכמים והוא היה נוח כל־כך לבריות, עד שאפילו מלאך־המות בימי שׁבוֹתוֹ היה מבקר בביתו ושח עמו שיחת־רעים. ויהי כי הגיעה השעה לאותו תלמיד להסתלק מן העולם ולעתות למכון־שבתו במרום, ניתּן צו למשחית לאמור: רד מטה והבא את נשמתו של בר־פפא! וירד המלאך ויעמוד על סף בית עמיתו, והפעם מאכלת שחוּזה בידו. אמר חנינא למלאך: תן לי ארכּה של שלושים יום, למען אחזור על משנתי. מילא ציר־המות את רצונו. כעבור ימי המועד, נגלה שוב לחנינא, לקחת את הפקדון. אמר לו הרב: בטרם אלך עמך, הראני את מקומי בגן־עדן. ענה המלאך ואמר: גם לדבר הזה אני נענה לך. שוב אמר הרב למלאך: הבא ספר־תורה וגול אותו לפני, נקרא בו ונראה, אם גם מצוה אחת שכתובה בו לא קיימתי. אמר המלאך: בדוק עצמך, אם היית נוהג גם פעם אחת כבן־לוי חברך, שהיה מתדבק בבעלי־ראתן והיה מסַכּן נפשו, כדי לכבד את התורה. נענה הרב ואמר: אמנם כזאת לא עשיתי; הריני מוסר נפשי לשמים.
כשנפטר אותו חסיד, עלה עמוד־אש והפסיק בינו ובין חבריו ולא יכלו לעסוק בו. קרב חבר אחד ואמר: חנינא, חנינא, עשׂה למען כבוד חכמים וצווה לאש, כי תסתלק. לא נענה. שוב קרא החבר: עשׂה למען כבוד אביך! ולא השגיח. קרא בפעם שלישית: עשה למען כבוד עצמך, רצוננו לגשת אליך ולספוד לך ולבכותך. מיד נעלתה האש ויֵרָא המת שוכב על המיטה וקרן עור פניו.
גמירי, שאין עמוד־אש נראה אחרי מות חכם אך לאחד או לשנַים בדור. גם חנינא לא הניח כמותו בכל תלמידי בית־המדרש; וכשעלה למעלה יצא קול וקרא: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו!
אומרים עליו, על רבי חנינא בר־פפא, שמלאך־המות היה מתרועע אתו והיה יוצא ונכנס בביתו ודיברו וסחו כשני אחים. ויהי בבוא עתו של הרב להיאסף אל עמיו, ציווּ על המלאך המשחית מן השמים לאמור: לך והבא לנו את נשמתו של רעך. דפק המלאך על פתחו ואמר לו: בושתי ממלאכוּתי לשלוח גם בך יד; אבל מה אעשה ופקודת כל האדם עליך באה. ענה אותו רבי חנינא: הנני לך, אבל הנח לי עוד שלושים יום בחיים ואחזור על סדרי התורה ואכין עצמי ליום צבאות; מיד עזבהו המלאך לשנות ולסדר את משנתו חודש ימים, וחזר ובא ביום המועד וחרבו שלופה בידו. אמר הרב אליו: גלול את ספר־התורה הזה המונח לפני וּראֵה, אם גם דבר אחד כתוב בו לא קיימתי ואם מצאת בי עוון לבוא עלי. אמר לו הבא: יודע אנכי בך, כי חסיד וירא־אלהים אתה; אבל יודע אני איש אחד, שהרבה לעושת ממך, והוא נכרך בבעלי־ראתן ועסק עמהם בתורה. ויפול הרב עלי פניו ותצא רוחו, ויבוא עמוד־אש ויפסק בינו ובין העם.
ב: רָבָא
המורה הגדול רבא בר־יוסף בר־חמא מבית עלי הכהן מוצאו, שכּל מרבית ביתו ימותו אנשים, אבל הוא היה עוסק בתורה והאריך ימים עד ארבעים שנה והרביץ תורה ברבים. רְחוּם שמים היה ונענו לו במרום תמיד. פעם ביקש שבור־מלכא לנסותו. תקופת תמוז היתה ופני השמים כנחושת, וידרוש המלך ממנו, כי יתפלל לפני מרא דשמיא על ירידת גשמים. עמד הרב על רגליו וקרא: ריבון העולמים! גדולתך באזנינו שמענו, אבותינו ספרו לנו, אבל בעינינו לא ראינו כלום, – הראֵנו נפלאותיך! מיד התקדרו השמים בעבים וירד מטר שטוף בלי־הרף. בלילה ההוּא נגלה אליו אביו בחלום והוכיחוֹ על מעשהו ואמר: האם יש בן־אדם מטריח את קונו כמותך? ויצו עליו לשנוֹת את מיטתו. ויעש רבא כדבר אביו. בבּוקר, כשקם משנתו, מצא את מיטתו גזורה לשני חלקים ביד המזיקים.
רבא החסיד היה מקבל צדקה וחסד גם מבני־העמים ולא נעל את הדלת בפני אלה שאינם בני־ברית. הוא נשא את בת רבי חסדא והיה שומר לה אמונים. שלושה דברים ביקש מאלהים: חכמתו של רב הונא, עשרו של רב חסדא וענוַת רב בר הוּנא. שנַים נתנו לו ואחד לא נתנו לו. הוא היה גם עוסק בספר־יצירה ופעם ברא בצירוף שמות־הקודש אדם אחד וּשלחו לחברו בדבר־מצוָה. מה רב כּוחם של גדולים אלה!
גם לביתו היה בא מלאך־המות לשיח עמו והיה ממתי־סודו. אולם כשחלה ועלה על המיטה, שלא ירד ממנה, נתקיים בו: אין שלטון ביום־המות! ציר־המשחית בא לגבות את החוב והיה לו צער־הגוף. בא אחיו רבי סעורם לבקרו. אמר לו הרב החולה: בּקש את המלאך עלי, שיקל את מכאובי. אמר סעורם: וכי לא רעך הוא מתמול? למה לא תדבר בעצמך עמו? ענה רבא לאמור: עתה, משהורע מזלי, לא ישמע בקולי. ותקפה על החולה מחלתו. עמד סעורם ממושבו ואמר: אחי, מחמד־עיני, הגיעה עתך להסתלק, התראה אלי לאחר מותך. השיב הגוסס: אעשה כדבריך. וגם קיים מוצא־שפתיו.
ג: הַשׁוֹט
רבי חייא הגדול היה איש מגדולי־היחש, ואמרו עליו, שהיה מזרע שמעי, אחי דוד. רבי חייא ובניו שקוּלים היו כאבות. משעלה הוא וביתו לארץ־ישראל, פסקו הזיקין והזוָעות והרוחות והרעמים ולא החמיץ יינם עוד ולא לקה פשתּנם. בימיו חדר גור בן ראם אל הישוב ועקר כל האילנות ולא הניח גן שלא הרסו. ירד לפני התיבה והתפלל לקונו. מיד געתה אמו של אותו גור במדבר ושב לקולה. לו נתגלה גם אליהו, זכור לטוב, ועליו היו אומרים: גדולים מעשי חייא!
כשבאה עתו להשיב רוחו לשים, ירד מלאך־המות למַטה, לעשות בו שליחוּתו, ולא יכול להתקרב אליו. מה עשה? התלבש כעני ובא ודפק על פתחו של הרב, ויצו חייא לאנשי־ביתו לתת לדופק פת־לחם. קרא לו המלאך מבחוץ: על עני הֵלך אתה מרחם, ועל שליחו של אלהים, שבא לעשות בך כדרך כל־הארץ, אין אתה מרחם! מיד הסיר המַסוה מעל פניו ושוט של אש הבריק בכל הבית. יצא בר־יוסף אליו ומסר לו את נפשו בעצמו.
אומרחם שבמותו ירדו מהרקיע כֵּפֵי דנוּרא, התאַווּ תלמידיו לראות אותו בחלום וכהו עיניהם מרוב זיו.
ד: אוֹכֵל הַתְּרוּמָה
לה' הארץ ומלואה, תבל וכל אשר בה. אלהים ברא את העולם לכבודו, גנים ופרדסים, כל זרע האדמה וכל עץ למינהו, כל דגי הים, עופות השמים, כל חיה וכל בהמה אך קנינו המה והוא אדון־כּל. מי שיהין לחדור אל רשותו וליהנות מאשר נטע ואשר יצר, ימעל מעל וגוזל הוא את המקום. אך המברך ברכת־חכמים – קונה חלקו המעט, מתנת־חסד הוא מקבל מבעל־הבית למעלה…
וירא אלהים, כי לא יכול לנטוע לבדו את כרמו הרחב, עמד והשכיר אותו למשפחת האדם. וימַנה את הכוהנים בני־אהרון להיות גובים תרומתו מן הגורן ומן היקב ויאכלו וישתו אותה בכל מקום־מושבם, המה וביתם. זוהי חוקת־עולם וזהו גם שׁימוּר העולם. הבורא יושב על כסאו מעלה ושולחנו פרוש למשרתיו מטה. כה מתקשר נתיב בנתיב והמעיין התמידי נובע. אַל יהיו אוכלי־תרומה קלים בעיניכם!
ומעשה שהיה בחכם אחד מחכמי התלמוד, והוא היה מבני־הכוהנים והיה נזהר בתרומה, הוגה עם כל פרוסה ופרוסה, שהוא אוכל, בשמים ובהשפעת יושב־מרומים ומתנתו לכּל. ויהי בשבתו פעם לפני שולחן־אלהים, והנה ציר־המות בא לקחת את נשמתו ויתיצב ממולו. גער בו החכם ואמר לו: הלא עיניך רואות, שתרומה אני אוכל, ולאו קודש־קדשים אכילה זו? וירף ממנו המלאך ולא קם בו רוח ונסתלק ועלה. אומרים: כיון שנדחה בו־ביום, נדחה גם מלאכותו – ועוד האריך אותו חכם וכוהן ימים.
ה: הַשָּׁלֵיחַ
רב חייא רבה, תלמידו של רבי, היה חכם גדול, למד וקיבל שמועות הרבּה, הרביץ תורה ברבים, ולא היה בדורו חסיד כמותו. ויהי כי פקודת כל האדם עליו באה, שלחו ממרום את מלאך־המות לקחת את נפשו. ולא יכול המלאך לגשת אליו, כי לא פסק פוּמיה מגירסא ולא חדל ממצוה, ואין לשאול שליטה על האור; ויסובב המלאך את ביתו ימים רבים ובקרבו אין מנוח, כי אם לא יעשה את שליחותו וישוב ריקם ויבוא גם הוא בכף־הקלע. מה עשה? התחפש כעני ובא ודפק בדלת הרבי וקרא: מי כאן רבי חייא? מי כאן רבי חייא? נתעטף הרבי ויצא ואמר לו: מה לך, בני? ויען ויאמר: עני אני ויומם ולילה לא אכלתי. נכנס לבית לקחת בעדו לחם. אמר לו המלאך: על בשר־ודם אתה מרחם; ואיך לא תחון אותי, השלוח ממרום הנה, ותמנעני למלא מלאכוּתי עלי אדמות. אמר לו הרב: ומה אות בידך? כי כנים דבריך? הראה לו כמין שוט של אש. וירא ויבן, כי אמנם באה עתו, ויבוא הביתה ויעל על המיטה, ויפשוט את רגליו ויחזיר את נשמתו למקורה.
ו: בֶּן־לֵוִי
הרב רבי יהושע בן־לוי צדיק גמור היה, לא מש כל ימיו מדרישת התורה, ואהבת־האדם יקדה בו כאש יוקדת. סיפרו עליו, כי נפשו לא נמוגה גם לגעת במצורע וזב; וכשראה נידחים כאלה, היה יושב ביניהם, מלמדם תורה ומגין עליהם. גם הם כיבדוהו מאד ויקראו לו: רב־האדם!
ויהי בבוא עתּוֹ למות וללכת בדרך כל הארץ, בא אליו מלאך־המות, השכים על פתחו ואמר לו: שלוּח אני לקחת את נפשך; אבל בּקש ממני איזה דבר טרם תמות ואמלאהו, כי אהוּב המקום אתה. אמר לו רבי יהושע: אם כנים דבריך, הראני עתה את מקומי בעולם האמת. הובילהו המלאך לגן־העדן העליון, פתח לפניו ארמון אחד כולו זהב, אבנים טובות מאירות בו, וסביבו נמשכים נהרות של אפרסמון, ואמר לו: זה הוא חלקך! תפש את חרב־המלאך מידו וקפץ עמה שמה. אמר מלאך המות: צא נא אלי ואעשה בך שליחותי, וימאן הרב וישבע, שלא יצא אליו. נעשה רעש בפמליה של מעלה על דבר שידוד המערכות, ויביאו את הדבר לפני בית־דין הגדול. ויאמרו הם: אם נשבע רבי יהושע בארץ למטה גם על האמת, כי אז יתירו לו שבועתו ויצא מהגן; ואם לא עשה כזאת, על מקומו ישב ויהי שמיני לאלה שנכנסו בחיים לעולם העליון. בדקו ומצאו, שלא נשבע הרב הזה מעולם ומאד מאד היה זהיר בכאלה, ונשבתה מלאכת מלאך־המות בו. אך את חרבו של המשחית אנוס היה להשיב לו, כי עוד לא בא יום השבת הגדול לחיים ולמתים.
כשיצא זכאי בדין קראו לפניו: פּנוּ מקום לבר־ליואי, פּנו מקום לבר־ליואי, פּנו מקום לבר־ליואי!
ז: רַבָּה בַּר־נַחֲמָנִי
הרב רבה בר־נחמני היה מבית עלי הכוהן והוא חכם גדול בתורה, עוקר הרים בלימודיו, יחיד בהלכות נגעים ובהלכות אהלות. גם איש המעשה היה, עושה חסד וצדקה, זהיר במצות ה' ומדקדק בפרשת ציצית; פעם נפסק לו חוט בשוק, ולא זע ולא נע, עד שהביאו לו טלית אחרת. הוא היה חוזר על כל מקומות בית־ישראל, ללמד תורה ולהעמיד תלמידים הרבה; והניחו האנשים את מחרשתם ומעדרם ורצו אחריו, לשמוע דרשותיו ומשאיו. ויכו אותו בלשון לפני המלך, לאמור, כי הוא מבטל על־ידי לימודיו רבים מעם היהודים מעבודת המלך. ויחר אפו בו, וישבע לכלותו וישלח אחריו רצים לתפשו ולהרגו, וימלט בדרך נס. ישב הרב ביער גדול ימים רבים, רק טליתו על בשרו, והוא הוגה ולומד בהלכות התורה ויתעצם בעבודה ויטהר. גם שוכני־מעלה ישבו והגו בהלכותיו, שהוא דן בהם במתיבתא דרקיע. נפלה פלוגתא למעלה, כל בני מתיבתא אומרים: טמא, ומלכו של עולם אומר: טהור. ריב בדיני התורה בין היוצר ובין יצוריו, בין אדון ועבדיו המשרתים ורואי־פניו. אמרו: מאן יוכיח בשאלה רבתי זו? חזרו ואמרו: רבה בר נחמני יורה וידין, שהוא יחיד באלה. שלחו אחריו שליח, לקחת את נפשו ולהעלותה לשמים; ולא יכול לו, מפני שלא פסק פומיה מגירסא. באה רוח ונשבה באילנות; חשב הצדיק ששרי־חילות באים לתפשו. פסק ואמר: טהור, טהור, מוטב שתקח אותי אליך, משאימסר ביד בשר־ודם! ותעל נשמתו. אשריך רבה בר נחמני, שגופך טהור ונשמתך יצאה בטהרה.
ח: בַּר־יִצְחָק
הרב רבי שמואל בר־יצחק היה אדם גדול בתורה וביראה, אוהב עניים ומקרבם, ועמל בכל כוחו להפיג את צערם ולהביא להם איזוֹ רוָחה. וכי נשא בן עני בת עני, היה טורח עמהם בהכנת הנישואין, סיפּק כל הצרכים למשתה והיה לוקח בדים של הדס בידו והיה מרקד לפני הכלה ומשמחה. לראות אותו מרקד בכל התעצמות־נפשו, היה חזון בל ישכחהו רואהו לעולם. זה היה מין עבודה שבלב, מין יחוד, לא נודע אז כלל לתלמידי בית־המדרש.
ויהי כי נזדקן הרב ונתבקש אל אבותיו, היו קולות וברקים ויחרד העולם. ובת־קול יצאה והכריזה: עבדי שמואל הלך לבית עולמו! התקבץ העם לגמול לו את החסד האחרון. ירדה אש מן השמים והפסיקה בינו ובין הציבור.
סִפּוּרֵי אֵלִיָּהוּ
א: מְגַלֵּה סוֹד
אליהו החוזה היה רגיל לבוא כפעם־בפעם את בית־ישיבתו של רבי יהודה הנשיא והיה שח עם מסדר־המשנה בעניני דשמיא וארעא, ויהי ביום חודש ומועד ומתי־סודו של הנשיא נאספו כדרכם ביום הזה את בית־רבם והנה נפקד מקומו של אליהו, וישתאו. אחרי כמה שעות נכנס החוזה ואמר: שלום עליכם, חברים! שאלהו הנשיא לאמור: מדוע־זה איחר האדון לבוא היום? השיב אליהו ואמר: טרוד הייתי במלאכתי. הוטל עלי להקים את אברהם העברי ממשכבו, להגיש לו מים לרחוץ ידיו ולהמתין עד שיתפלל תפילת החודש ולהשכיבהו שוב במקומו. אחרי־זה עשיתי כך ליצחק בנו, וגם את יעקב עוררתי משנתו, הבאתי לו מים וירחץ ויתפלל; בכלותו את הברכות ואת ההודאות, השכבתי גם אותו בחבל אדמתו. ויהי כשמוע הנשיא את אמרות החוזה, פנה אליו ויאמר: הגד לעבדך, אם מתפללים המה האבות בכל יום ראשון לחודש על־פי הסדר הזה, למה לא יקומו כולם בבת־אחת להתפלל יחד? ענהו אליהו ואמר: לא מחכמה שאלת כזאת; לוּ היה כדבריך, ואברהם, יצחק ויעקב עמדו שלשתם בהתקדש היום ושׂחוּ שיחם לפני המקום, כי אז התעצמוּ כולם בתפילה, דחקו את הקץ וגרמו להופעת הגואל לפני הזמן שנועד לימי הישועה, וחזר העולם לתוהו ובוהו.
אומרים: פעם בא התשבי לביתו של הנשיא ולא היה איש בחדר. אמר הנשיא לחוזה: הגד לעבדך, האם חיים בדור הזה גדולים ואנשי־מעשה, שיש בנשמותיהם שארית מנשמות האבות? אמר אליהו: יש ויש כאלה בעולם. אמר יהודה: ואיה הם שוכנים? אמר לו אליהו: במחיצתך תמצאם - ורבי חייא ושני בניו המה! ויצא אליהו אחרי דבריו עם הנשיא לדרכו. בקיץ ההוא לא ירדו גשמים ימים רבים. גזרו תענית־ציבור כחוק, הוציאו את התיבה לרחובה של עיר ונתנו אפר מקלה בראשה ובראש הנשיא ובראש אב־בית־דין. אמרו: מי ירד לפני התיבה? השיבו: רבי חייא ובניו ירדו, אולי תהיה תפילתם נשמעת. נתעטף רבי חייא וניגש ואמר בדממה: מַשיב הרוח! ומיד התעורר רוח חזק. שוב אמר: מוריד הגשם! וגשם שוטף, אשר כמוהו לא נראה, התחיל לרדת ממעל. וכשהגיע הרב למלים: מחיה המתים – התרגש העולם, מוסדות תבל נעו ממקומם וכל ישני־עפר התעוררו בקבריהם ויאמרו איש אל רעהו: הגיע הקץ, קומו ונלכה לחזות בנועם גאולת ישראל! נעשה רעש במרומים, ומלאכים וכרובים ואופנים וכל משרתי־מעלה קוראים זה אל זה: מי הוא זה, שגילה סוד־הישועה לבני־אדם? התחלחל אליהו, טס בטיסה אחת ממקומו לאותו רחוב, נדמה למתפללים כדוב של אש ועיניו מפיקות אש. נבהלו המתפללים והפסיקו את התּחינות; וישב העולם למנוחה. עוד רגע אחד והשתנו סדרי־בראשית והיה הפסק חיוּת ההויה עוד לפני בוא ימי שמיטת העולם.
וקבלה בידי החכמים, שאז גם אליהו, זה הטהור שבטהורים, אף־הוא נענש. אין מַשוא־פנים לפני האלהים הגדול.
ב: שְׁנֵי רוֹאִים
חכם אחד במגולי־התלמוד היה “מציין מערתא” בשדה עפרון בחברון, אשר קנה בימי קדם אברהם העברי לאחוזת־קבר מאת בני־חת. ויהי בבוא הרב לפני כוכו של אברהם, מצא אליעזר עבדו עומד על הפתח, ניגש אליו ואמר לו: הגד־נא, מה מעשהו של ראש אבותינו בשעה זו? אמר לו אליעזר: אדוני יושב על הכר וראשו נשען אל חיק שרה. אמר החכם אל העבד: בוא הביתה ואמור לאדוננו: איש אחד מבני בניך ובנאה שמו עומד בחוץ ומבקש רשות להיכּנס, כדי למדוד את המערה מבפנים ולעשות לפי־זה גדר מבחוץ. נענה אברהם לעבדו: יכּנס השואל. נכנס הרב פנימה, מדד את קירות המערה לארכה ולרחבה, וימהר לצאת החוצה מפני כבוד של אב־המון־גויים. משם בא למערת יצחק, שהיה עולה תמימה, וממנה – למערת יעקב רועה־ישראל. ביקש לחדור גם למערת אדם הראשון, אבי כל־בשר. הוא צעד על הסף, והנה שני עקביו של השוכב מאירים כשני גלגלי־חמה. יצאה בת־קול ואמרה: הסתכלת בדמוּת דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל!
שוב היה תלמיד אחד, שאחיהו החוזה בא אליו לילה לילה להגות עמו בתורה, ובכל בּוקר היו שתי עיניו מאירות מהופעת הנביא. פעם פגשוֹ חברו וירא והנה עיניו שרופות, התפלא ואמר: איך כהו עיניך היפות. ענה התלמיד ואמר: אני בעצמי גרמתי לי זאת. אצתי באליהו מורי בכל־פעם, שיַראני גדולת החכמים, עת הם עולים ובאים לישיבה של מעלה; ונענה לי ואמר: את שאלתך אמלא; אולם דע, שאף אם תזכה לחזות בנועם הכסאות של זהב המוכנים לרבּי־התורה, בכסאו של חייא, חברו של הנשיא, לא ניתּנה לך רשות לראות. ויהי בבואי אל הגן, לא יכולתי לעצור ברוחי והבטתי אל המקום, ששם עמד כסאו של המורה הגדול, מיד הרגשתי שלהבות־אש שורפות את עיני; ירדתי למטה והנה העולם חשך בעדי…
ביקש אותו תלמיד שנתעוור לחזור על משנתו בעל־פה – והרבה משניות נשכחו מאתו; אמר: אם לא ישוּב לי אור עיני, אאַבּד גם את לימודי ונמצאתי נטרד מן העולם. יצא לשדה־הקברות, נשתּטח על קבר רבי חייא וביקש ממנו סליחה ומחילה, על אשר הרהיב בנפשו להרים עיניו אל הקודש. יצא קול מהקבר וקרא: נעניתי לך! התלמיד אך קם על רגליו, והנה עולמו של אלהים מאיר ומלאכים יורדים ממעלה למטה ושוב עולים ממטה למעלה. קרא ואמר: אודך, ה', כי גדולים מעשיך!
ג: הַמְּעִיל
תלמיד אחד מבני הרבנים, חסיד ועני, התהלך פעם מסביב לגדר בית־קברות אחד, והוא שקוע במשנתו. נשא עיניו וירא איש־שיבה ואֵזור במתניו הולך בין שדרות המתים. הכיר בו, שאליהו הוא, ניגש התלמיד אל החוזה ויאמר: יתן לי, אדוני, רשות לשאול שאֵלה אחת. ענה אליהו ואמר: שאל, בני, שאל. אמר התלמיד: גמירי, שכוהן אתה, והלא אתה פינחס בן אהרון הכוהן, שקינא את קנאת ה' צבאות ויתן לו אלהים את בריתו שלום, מה מקומך במקום הזה? ואיך תטמא עצמך באוירם של מתים? התחיל אליהו שונה עמו סדרי טהרות, ונמצא, שלא היה בקי באלה, כי הן דינים אלה אין להם קיום בחוץ־לארץ, ולתּלמיד לא היה סיפּוק, מחמת עניוֹ, לקום ולעלות לארץ העברים וללמוד בּישיבות שם את החוקים והמשפטים האלה. אמר החוזה: אם אך עניותך גרמה לך, שלא לדעת פרקים יסודיים מתורת־החכמים, בוא ואעשיר אותך. לקחהו על כתפו, דאה עמו באויר והכניסוֹ בזמן מוּעט לגן־עדן ויעמידוֹ בין שדרות אילנות נותני־ריח, וקול זמרה נפלאה נשמע מרחוק. אמר אליהו לתּלמיד: הסר מעילך מעליך ופשטהו על גבי קרקע. ויעש כן. לקח התשבי צרור עלים, שלקט מסביב לעצים, ויניחם בּמעיל ויאמר למשתומם: קום וקח את אלה ושא אותם לארצך, שם ישקלו לך בזהב מחירם.
ויפן התלמיד כה וכה, והנה הדובר עמו איננו. הרים את המעיל עם העלים, נפנה למבוא הגן ואמר לעזבו. הוא אך עזב את השער, והנה קול קורא: אלמוני התלמיד אכל את חלקו בגן־עדן בעולם הזה! בשמעו זאת, התיר מיד את המעיל ויפזר את העלים, שנתנו לו, על הקרקע. ותשאהו רוח ה' מאות פרסה ותביאהו לביתו; והוא נדהם מכל אשר חזה, ויאמר: אלהים ראיתי היום – ומעשַׂי לא גדולים הם, שזכיתי לכך!
אומרים: הריח שנקלט באותו מעיל מעלי גן־עדן, היה נעלה לבלי־שיעור. כל חולה, שהריח בו, נתרפא; כל כושל בחיים נתחזק בו לבבו, כאשר אך נגע בו. נמכר המעיל בשוק בעד שנים־עשר אלף דינרי־זהב. ואולם הוא לא רצה ליהנות מאלה, עמד וחילקם לקרוביו העניים.
ד: בְּנֵי עוֹלָם הַבָּא
הרב רבי ברוקא מחכמי־התלמוד היה איש חסיד ורב־פעלים והיה עוסק בתורה ובמצוות ועובד את קונו בכל עת. אליהו התשבי היה בא אליו בכל פעם ומשׂיח עמו בארחות חיים וחסד. פעם הלך הרב בשוק ובא אליהו לקראתו, והוא ממהר לדרכו. ניגש אליו ברוקא וישאלהו: היש בשוק הזה בן־אדם, שזכה לחלק בגן־עדן? הביט אליהו אנה ואנה ויאמר: אין אף אחד בכל ההמון מסביב לנו, אשר עשה מימיו דבר טוב מיוחד. עודם ניצבים יחד, והנה איש אחד עובר עליהם והוא לבוש מנעלים שחורים, שלא כמנהג היהודים, וטליתו אינה מצויצת. אמר אליהו לברוקא: האיש הזה הוא מיורשי גן־עדן! לקח הרב רשות מאליהו ורץ אחרי הזר, השיגהו בדרך ואמר לו: אַל ירע בעיניך על אשר אעכבך; הגד־נא לי, מי אתה ומה מעשיך? השיבו האיש ואמר: שומר בית־האסורים אנכי, ואני עושה את מלאכתי באמונה כפקודת המלך עלי. אמר לו הרב: בעת תוּבאנה נשים לבית־הסוהר, איך תתנהג עמהן? אמר השומר: אני משגיח על זה, להושיבן בחדר מיוחד, מגין עליהן ואינני נותן לאנשים לנגוע בהן. עזבו ברוקא ואמר: כמה גדולים מעשיו של זה.
הוא חזר לשוק, והנה החוזה בא שוב לקראתו. עמד לשיח אתו. עברו עליהם שני אנשים פשוטים. אמר אליהו לרב: גם אלה הם בני עולם הבא! אמר ברוקא לאליהו: מה מעשיהם של אלה? אמר החוזה: אנשים בעלי־חדוָה המה, וזה דרכם לבקר כל איש נעצב ומר־נפש והם מנחמים אותו ומדבּרים על לבּו; ינצו אנשים בשכנותם, לא יזוזו מהם, עד כי ישלימו ביניהם. אמר בּרוקא: אם בכך נוחלים עולם חיי־עולם, אלך ואעשה כמוהם!
ה: אַבָּא אוּמָנָא
בשכנותו של אביי, זה החכם שלא מש כל ימיו מאהלה של תורה והיה מרבה במעשים ובתפילה, דר אומן אחד מקיז דם, והיה נענה לכל הבא אליו. הוא היה מרפּא נשים לחוד וגברים לחוד והיה צנוע במעשהו. אל פתח ביתו מבפנים היה קשור נרתיק ופיו פתוח לגבי חור מבחוץ; וכל חולה, שנתפטר ממנו, שׂם בו שכר ההקזה כערכּוֹ; ומעולם לא ידע האומן, מי המרבה ומי הממעיט. ואם עני היה החולה, עוד היה נותן לו אבא אומנא ממון משלו, כדי להשיב את נפשו. לא גער מאודו באיש; שום פצע וחבּוּרה לא היו מאוסים בעיניו. איש תמים היה, לא הלך רכיל, לא חשד בשום אדם, אף אם לקח חפציו מביתו בסתר ולא הגיד לו.
בכל יום ערב־שבת היו דורשים בשלום אביי מרקיע־השמים ובת־קול היתה נשמעת: שלום עליך, חכם־היהודים! שלום עליך, עבד־העם! שלום שלום לתורתך ולבני־מתיבתך! אולם בשלום אבא אומנא היו דורשים משמים בכל יום. בכל בּוקר ובוקר לפני עלות השמש, עת משכימים כל בני שבטי־יה להתפלל לקונם, מכריזין עליו. הללו אומרים: מה טובים אוהליך, יעקב! מה טובים משכנותיך, ישראל! ובת־קול חרישית קוראת כיונה: טוב אוהל אבא אומנא מאוהלים של תורה ושל עבודה. לא כל המרבה לקיים את המצוות ואת החוקים ואת המשפטים הוא המשובח, כי אם בן־אדם הולך לתום דרכו!
אף אביי, שימים רבים דעתו חלשה ונתקנא בו באבא אומנא ואמר: מדוע נותנים לו שלום בכל יום ובשלומי דורשים אך משבת לשבת? – אף הוא הכיר, שתמימים הם דרכי ה' ואין עוולה בברכתו.
ו: הָרַב וְהַקַּצַּב
בימים הראשונים חי רב אחד גדול בתורה וביראה, יהושע בן־אילם שמו. פעם בא אליו אליהו החוזה בחלום־הלילה ויאמר לו: שׂמח בחלקך, מושבך בגן־עדן יהיה על־יד כסא המוכן לננס, הקצב מעיר קיטור, חלקך כחלקו. ויקם הרב בבּוקר וַתּיפּעם רוחו ויאמר: מיום שנולדתי וגדלתי אני משתדל תמיד ביראת־קוני, לא עבר עלי יום בלי תורה ובלי מצוות, לא הלכתי ארבע אמות בלא תפילין וציצית, ואני מלמד את שמונים תלמידי חכמה ומוסר; ועכשיו שוקלים את מעשי עם פעלי קצב אחד! שלח לתלמידיו ואמר: בשבועה, לא איכּנס לבית־המדרש עד שאדע, מִי האיש ומה מעשהו של זה, שאהיה חברו בגן־עדן! נקבצו התלמידים, לקחו צידה לדרך וילכו עם רבם ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד שבאו לעיר קיטור, והיא יושבת על שפת הים ורוכלת עמים. כשנכנסו בשער העיר, שאלו את היושבים בה: היש אצלכם איש מכוּנה ננס הקצב? הכירו בני קיטור, שגדולי־תורה וחכמים מופלאים לפניהם, ואמרו: נרות־ישראל, מה לכם ולאיש הפשוט הלזה? אמר הרב, ראש החבורה: אף־על־פי־כן הראונו את משכּנו. אמרו לבּאים: בקצה העיר הוא יושב. השכימה השׁיירה הקדושה ובאה לפני אהלו של ננס. וכשראה הקצב אילי בית־המדרש סובבים את מעונו, יצא ונפל על פניו ויאמר: במה נתכבדתי לראות בעלי־תריסין כמוכם בגבולי? אמר הרב אליו: קום וסַפּר לנו את מעשיך. השיב הננס ואמר: מה אני? ומה מעשי? קצב אני ונזהר בכשרות ושומר את החוקים; יש לי הורים זקנים לימים, שאינם יכולים לעמוד עוד על רגליהם מזקנה, ואני מלבישם ומנעילם בכל יום ורוחצם בידי ומשרת אותם כעבד.
מיד מיהר בן־אילם ונשק לננס על ראשו ואמר לו: אשריך, בני, ואשרי גורלך! מה מאושר חלקי גם אני, שזכיתי להיות חברך בן־עדן!
ז: פְּלֵמוֹ וְהַשָּׂטָן
החסיד פלימו היה נוהג להוסיף בכל יום ויום תפילה קצרה על־דבר עקירת ממשלת השטן מן העולם, וכה היה אומר: גירא בעינא דשטנא! ויחר הדבר למלאך הרע ויאמר: הלא שותף אנכי לכל תהלוכות היקום ואני והבורא אוחזים בחבל אחד, הוא בקצהו ואנכי בקצהו; במחיצתו שולט האור ובמחיצתי שולט האופל, ושניהם דוחקים ונדחקים יחד, – והנה בא בן־אדם, יסודו מעפר וסופו לעפר, ולועג לי ואומר להתגבר עלי! אלך ואנסהו ואראה, אם תגן עליו תורתו.
ערב יום הכיפורים היה. בני־העם אוכלים לשׂובע, לחזק את גופם ליום־התענית. ירד השטן מבית־משכנו לארץ מטה, נדמה לעני ובא ועמד על פתח הרב. הוציאו לו לחם. אמר העני: כל בני־הבית אוכלים בפנים ויושבים וסועדים, ואני אעמוד בחוץ כנדחה מן הבריות! אמר פלימו לעבדו: הכניסו את האורח הזה הביתה ושימו לפניו מאכל ומשתה! כיון שנכנס, ראו, שפניו וידיו מכוסים צרעת, ושאין לו לזר גם אזנים ובבות־עינים. מאוס היה מראהו מאד, והוא הוציא את הסחי והליח ממכותיו ושׂם אותם בכוס היין אשר לפניו. לא יכול הרב לעצור ברוחו ויגער בו, ויקם ויצא מן הבית. מיד הרגיש פלימו שחטא; יצא אחריו לבקש מחילה ממנו וימצאהו מוּטל על גבי אבן דומם כמת. פחד הרב פן יאמרו, שידיו היו בזה, להכותו נפש, ויצטער מאד ויהי אובד־עצות. פתאום התעורר השוכב ויקם ויאמר לרב הנבהל: אני השטן, שאתה נלחם עמי בכל יום וקורא לצור־שדי, כי ישלח לך את עזרתו נגדי; אבל לא תדע, מה רב כּוחי, ושגם אתם, בני־התורה, לא תוכלו לי. נפל הרב עלי פניו ויאמר: מה אנוֹש מול עַזֵי־מעל, ומה ילוד־אשה לעומתם? ויקבל עליו, שלא לחייץ מעתה עוד בין המושלים על יום ולילה…
מֵעוֹלָם הָרוּחוֹת
א: הֶחָסִיד וּבֶן־הַמוֹכֵס
אמרו רבותינו: בעיר אחת היו שני תלמידים חסידים, שעסקו כל ימיהם בתורה ובתפילה יחד ולא זז אחד מחברו. ויהי היום והנה נפטר אחד מהם ושבק חיים, ולא נתכנסו בני־אדם לספדו כהלכה ולעסוק בקבורתו, כיאות לתלמיד־חכם כמותו. אבל ביום ההוא מת גם בנו של מוכס אותה העיר, ויסגרו כל אנשי העיר את חנויותיהם, בטלו השוָקים, וכל העם הלך ללוותו לבית־עולמים. וכשראה זה חברו של החכם, היה כבד עליו הדבר ויחר לו עד־מאד, דעתו נבהלה, ביעתתּוּ רוח רעה ויאמר: אין שכר לאדם על מעשיו! ויהי נבוך וקורא תגר על דרכי אלהים החתומים. בא אליו בעל־החלום ויאמר לו: אל תדין עם יוצרך ואל תתמה על מעשיו; בצדק המה מעשי ה' ואין עוולתה בם! חברך החסיד עבר פעם עבירה אחת קטנה ויקבל ענשו בעבוּרה על דרכו מעמק החיים אל המתים, למען יכּנס בלי כתם לגן־עדן. אולם בן־המוכס עשה דבר טוב אחד בחייו, וישלם לו ה' שכרו בעבור זה עוד בזה העולם. חברך ואיש־בריתך שמע פעם אדם מדבּר בגנוּת רבנים ולא מחה בידו, לפיכך נענש להיקבר בלא לויה; ואותו בן־המוכס הכין פעם סעודה לשר־העיר, ולא בא זה לאכול; מה עשה? עמד וחילק אותה לעניים, על כן זכה לכל הכבוד שראית.
ויהי בלילה השני ויישן החסיד וירא בחלומו את חברו הנפטר מטייל בפרדס נטוע עלי נהר בין נרדים נותני־ריח, וירא ויבן, כי זה הוא גן־עדן. הפך החסיד את פניו לצד אחר וירא את בן־המוכס הולך שחוח, פניו נפלו ותארו משונה ולשונו שלוּחה מצמא. וייקץ החסיד והרוח הרעה סרה מעליו ויקרא: יש דין ויש דיין, לא יאוּנה רע לצדיק ולא יחוּנן רשע על לא־דבר.
ב: בֵּן יִפְדֶּה אָבִיו
אחד מגדולי התלמוד ובעלי־ההלכה המצוינים עזב פעם את כתלי בית־המדרש ושאון התלמידים וילך לנוע במדבר, לבקש שם דבר ה' וארחותיו באפנים אחרים. ויעבור דרך שלושת ימים שקוע במחשבותיו, וגם לחם לא אכל ומים לא שתה. ויהי בעברו במעבר אחד לפנות ערב, ויפגוש איש אחד הולך שפי, חשך משׁחור תארוֹ, עיניו נמקו בחוריהן, ועל שכמו צרור עצים. ויאָנח האיש מכּובד הסבל. וישאלהו הרב לשמו ולמטרת חפצו, ויענהו הנושא לאמור: פלוני בן פלוני אני, בחיי עברתי על כל מצוות ה' ולא שבקתי דבר אסור, שלא עברתי עליו; ועתה את עווני אני נושא יום יום; ועלי להסיע עצי יערות שלמים מהלך רב ולא אמצא מנוח. שאֵלו עוד הרב לאמור: האם לא הקמת לך זרע בארץ וּמַתּ ערירי? הוריד הנשאל אגלי־דמע וענה: כאשר הלכתי לשחת הנחתי אשה מעוברת בעיר פלונית, ולא אדע מה מעשיה בחיים. בין כך נראו פולסין דנורא של המחבלים, והם אצים וקוראים לאמור: לך לדרכך, למה תעמוד ותשוחח את בני־אדם ותבטל ממלאכתך? ויפן הרב ויִתּם כל המחזה ואינו.
וישב אותו רב על עקביו ויעזוב את המדבר וילך מעיר לעיר, עדי בואו למושב של בעל־העצים, וישאל את אנשי־המקום, לאמור: הידעתם איש כזה? ויאמרו: ידענו, וימח מארץ זכרוֹ, כי הרשיע לעשות יותר מכל איש אשר על פני האדמה. וישאל עוד הרבי: היש לו זרע? ויאמרו: ילד־פרא נולד לו אחרי מותו, והוא לא נימול עוד. וילך השואל וידבר על לב אמו, וימל את בשר ערלת הנער ויֵחָלם, ויביאוהו אל בית־המדרש ויאמר לו: אמור אל“ף ובי”ת; ובהגד הנער כזאת, מיד נעשתה נחת־רוח במרומים, נתקררה דעת שליטי הדין, ויפטרו את נושא־הסבל ממשא העצים הכבדים והשיבו לנשמתו את מנוחה. בלילה ההוא בא בחלום לאותו רבי ואמר לו: תנוח דעתך, שהניח בני, על ידך, את דעתי, אודך כי נפדיתי.
ג: שׁוֹכְנֵי־עָפָר
רב נחמן בר יעקב, רב אחד מרבי התלמוד, קנה מאת חברו, שהלך למדינת הים, במאתים מנה כרם אחד, שהיה בגבול שדהו וגואל אחר לא היה לו. והכרם לא נעבד ימים רבים, עפרו היה מלא תלולים ועלה בהם שמיר ושית. וישכור חמישה־עשר פועלים, שכירי־יום, ויפקוד עליהם לנקות את הכרם מעפר ולחפור ולהשוות את האדמה. ויקחו איש איש את מעדרו בידו, וישכימו בבוקר, לעשות מלאכתם. ויהי אך החלו לחפור בתל אחד ולהסירו ויקם איש אחד גבוה, שקבור היה מתחת ערימת העפר, וישב על הרגבים והוא מתנודד כחי אנה ואנה. ויבּהלו האנשים ויאמרו: הגיעה עת תחית המתים! וירוצו ויגידו הדבר לרב נחמן בעליהם, וימהר הכרמה ועג עוגה ויעמוד על־יד המתנועע וישאלהו לאמור, מי אתה? ומה לך פה? ויענהו הפלאי ויאמר: מת אנכי ובמתים חלקי ובתל הזה מצאתי זה ימים רבים קבר ובאו שכיריך להחרידני ממקומי, אשר ניתּן לי. אמר לו הרב: אם מת אתה, איך לא נרקבו עצמותיך באדמה ולא אכלך עש, ואתה יושב שלם מולי ולשונך אתך. ענה אותו המת: רב לי לדבּר, וזה רחוק ממני, אבל בחיי קנאת־לב לא ידעתי, ורקב עצמות – קנאה, אמר שלמה מלכנו. אמר לו רבי נחמן: תלמידך אני ביראה ובמעשה; ואם עליך טוב אבנה לך קובה מיוחדת בכרמי ותשכון לבטח. השיב המת: אל־נא תעשה כדבר הזה ואל תניע אותי מגבולי; ואם מצאתי חן בעיניך, צווה את פקידיך להשליך עלי את העפר שניטל מעל גבי, ואשוב לרשותי אשר גדרו לי לעולמים. ובכלותו לדבּר, פשט ידיו ורגליו על העפר וינוח כדומם. וירמוז הרב לפועלים, שעמדו נבהלים מרחוק, וכמעט לא האמינו למשמע אזנם, כי ידבר אדם את המת וחי, וישיבו בצעדרם על המת את רגבי העפר אשר נטלו ויכסו אותו מכל עבריו, וישב התל אל תבניתו כמקודם. אף הוא, הרב עמד למרגלותיו וקרא: יתגדל שמך הרב, כי נתת לכל בריה את גבולה ומקומה בארץ לעד!
ד: הָרוּחַ
אבא־יוסי איש ציתור היה יושב ושונה תמיד על־יד מעיין אחד מחוץ לעירו. ויהי לפנות ערב אחד שמע קול מצלצל ויפן כה וכה, והנה רוח אחד בלי לבוש עומד לפניו. אמר לו הרוח: הלא תדע, כי זה שנים רבות שאני יושב במחיצתכם ולא עשיתי לכם רעה, אם מעט ואם הרבה, גם נשיכם באות הנה בבוקר ובערב לשאוב מים, ומעולם לא הטלתי בהן פגע, אין עיני רואות עוון באדם; תחת זה ידעתי עתה חבר אחד לרעה מבני משפחתי, ושמעתי אומר: אלך ואקעקע את ציתור ויושביה! ואתה, בתור אב ומורה לעירך, סכּל את עצתו וקדם את פני הרעה. ויכל הרוח לדבּר ויבּלע באויר ואך כנפיו משיקות.
ויקבץ אבא־יוסי ביום המחרת את כל יושבי ציתור למקטון ועד גדול, ציוה לכל אחד לקחת כלי־מפץ בידו ויובילם בכלי נשקם אלה מסביב לבאר, והנה גדולה הבאר שבעתיים מאשר היתה והשתפכו הים כמו נחל שוטף. ויעמוד הרב וכל העם ויביטו במים, ולא משו עיהים מהם. כה עמדו שעה ושתים. והנה התחילו גלי המים לקפוץ, לרתוח ולסובב במעגלים. רמז להם אבא־יוסי להכות בכלי־המפץ אשר בידם סביב, וקרא כל העם קול גדול: דידן נצח! דידן נצח! דידן נצח! וישׁוכּוּ המים, וטיפי דם נראו בהם מכל עבר. כה נספה הרוח הרע בעוונו!
ה: הַגֹּלֶם
האמורא רבא, רעהו ועמיתו של אביי, היה איש חכם בצירופי מעשה־בראשית, כל תעלומות ספר יצירה, ספר הספרים, נגלו לו. ויהי כאשר השתקע בעיוני חכמה זו ולמד הרכבת הברואים ויסוד יצירתם, אמר לעשות גם הוא בן־אדם בצלם ובדמות. עלה לעליה, ישב שם שנה שלמה, התבודד ונבדל מכל הויות העולם, שם עסק בצירוף גוית אנוש ויעש מחומר גו גמור, הטיל בו אברים פנימיים, ואחר־כך בנה את ראשו, ידיו ורגליו ויקימוֹ, ויפח בו רוח חיים ביחודי־החכמה ובצירופי־השמות ויחי. אחד עלה ושנַים ירדו! ויהי הדבר לחזון פלאי, שכמוהו לא היה עוד למיום ברא אלהים אדם עלי ארץ; אבל דבר אחד היה חסר לגולם הזה, ובזה ניכר, כי מעשה ידי בן־תמותה הוא, לא היה לו כּוח־הדיבור והיה אילם גמור. הוא פחד משאר בני־אדם והיה עצל מאד בכל מלאכה.
פעם אחת שלחוֹ רבי לחברו, רבי זירא, והוא גם הוא איש חכם ונבון מאד. עשה בדרכו זמן רב; ויהי כי בא לבית הרב, החל לשאול אותו ולדבר עמו, ולא ענהו כלום ולא פתח פיו. הציץ בו והכיר מוצאו, אמר ליה: מבן־אדם יסודו מעפר וסופו לעפר נעשית, חזור גם אתה לעפר. מיד נפל ארצה באפס נשמה.
עוֹד מֵאֵלֶּה
א: מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגוֹד
שנת רעבון היתה. ליטרא קמח באה בזהב, ואין די מזון ומחיה. עבר איש רעב על פתחו של איש אחד, שהיה לו מעט פת בסלו ודפק על פתחו, יצא ונתן לו אוכל. כששבה אשתו לבית ושמעה בדבר, הקניטתו, כי סרת טעם היתה. עזָבה הוא והלך ולן בלילה ההוא בבית־הקברות. הדבר היה לפני ימי ראש־השנה, ימי דין והצבת גבול המזל לכל חי ולכל בשר. ויהי כי נח מול שני קברים של ילדות מתות מכבר, שמע רוחותיהן משיחות אשה עם רעותה. אמרה האחת אל השנית: בואי, רעותי, נשוט בעולם, למען נשמע מאחורי הפרגוד, איזה דברים חדשים מתעדתדים לבוא בשנה הבאה בעולם. ותען השנית ותאמר: קבורה אני תחת מחצלת של קנים, ולא אוכל לצאת ולבוא. לכי אַת לבדך ותשמיעיני אחר־זה את אשר תשמעי. וירא השוכב קרן אור אדומה עולה השמימה. לעת הבוקר שבה הרוח למטה לבית מלונה. שאלה אותה רעותה: היש בפיך חדשות להשמיעני? ותאמר השבה: שמעתי מכריזים למעלה, שכל מי שיזרע שדהו ברביעה ראשונה לשנה הבאה, מעשי־ידיו ילקו בברד ויהי רעבון כמו היום. ויקם האיש וישם את הדבר אל לבו. באה רביעה ראשונה, התחיל כל העם לחרוש ולזרוע את שדותיו, והוא הניח את שדהו; באה רביעה שניה, הוא עמד וזרע את שדהו ויבוא אחר־זה ברד גדול, את של אחרים לקה ושלו נשאר על עמדו. ויהי לשנה הבאה, למועד ההוא, קם הוא מעצמו, והלך לבית־הקברות ללון, ושכב על מקומו, וישמע באשמורה ראשונה אותן הרוחות מספרות שוב יחד. אמרה האחת אל רעותה: אולי תצאי עתה ותבואי עמי לשוט בארץ ולהתהלך בה ולהקשיב אל הדברים הנועדים לבוא. השיבה השניה: הלא ידעת, כי במחצלת של קנים סגורה אני, ואין לאל ידי לעזוב מאסרי; לכי אַת לבדך, ואת אשר תשמעי במרום, תרצי לפני. ותעל השואלת השמימה. באשמורה שלישית שבה ותספר לחברתה, כי שמעה לאמור: מי שיזרע בשנה החדשה את השדה ברביעה שניה, פירותיו ילקו בשדפון. וישמע ויבן מה שעליו לעשות. ויהי לראשית השנה, קם הוא ויזרע את שדהו ראשונה, ושאר בני־אדם חיכו בזריעתם עד רביעה שניה, כי כבר יראו; ויבוא אחר־זה שדפון בעולם, השחית את פרי השדות האחרים ופרי שדהו של זה נשאר שלם. התחילה אשתו להציק לו בדברים ותשאל אותו לאמור: מפני מה איחרת בשנה שעברה לזרוע, והפעם הקדמת מעשיך? ומפני מה נלקו שדות חבריך אז ועתה ושלך בשתיהן נתקיימו? הפצירה בו וסיפּר לה כל המאורע. לימים נפלה קטטה בינה ובין אמה של אותה ריבה, שנקברה במחצלת של קנים, עמדה ואמרה לה זאת בפניה וביישה אותה. ויהי בשנה השלישית, כבר שלחתו אשתו גם היא ללון בבית־הקברות וללמוד שם את הצפונות בזרעים. וישכב על המקום, אשר איוָה לו שם, וירכּן אזניו ללחש הקברים. אמרה הרוח הידועה לחברתה: בואי ונלכה היום – נסי כוחך, אם תוכלי. אמרה השנית: הניחי כזאת מעתה, כבר נשמעו דברינו בין החיים! ולא יסף האיש לדעת עוד את הבאות.
ב: צַדִּיק וְרָשָׁע
שני אנשים הלכו בדרך. האחד צדיק, שומר אמונים, והשני איש רשע, אורב לרעהו. ויהי כי התרחקו מהישוב, קם הרשע על הצדיק, שדד ממנו את כל ממונו ועזבהו ריקם. וַיצר לצדיק מאד, כי הרבה ממון של אחרים היה אתו, ואין ידו משגת להשיבו לבעליו. ויהי לפנות ערב, כי בא השמש, ראה חורבה אחת ויסר אליה ללון. וישמע בלילה שני שׁדים מספרים איש עם אחיו. אמר האחר אל השני: היכן הייתה זה ימים רבים, ומה היתה מלאכתך? ויאמר השני: באתי בדרכי למדינת הקיסר ועצרתי בבתו היחידה, שלא תלד, והיא תשב בציריה זה שבעה ימים, ובכי גדול בחצר המלך, גם ביד הרופאים אין אונים. אמר השד הראשון: וכי באמת אין כל תחבולה לפתוח את רחמה? ענה חברו ואמר: שם בגן המלך גדלים מיני אילנות נותני מיץ; ולוּ ידעו להטביל חתיכת בד באותו מיץ ולשימו על בטנה של המקשה לילד, מיד ילדה. ואתה, חזר זה לשאול את השני, היכן ישבת כל אותם הימים? ובמה היית עסוק? ויען זה ויאמר: ריחפתי באויר המדינה הסמוכה וסתמתי את המעיין הראשי שם, אשר ממנו נמשכים המים לכל הנהרות והבארות אשר ליושביה, ומת רוב העם בצמא. ולמעצורך, שאל אותו חברו, אין תרופה? ויען זה ויאמר: התרופה למעצור המים לא קלה היא, צריך לקחת שור אדום, אשר לא עלה עליו עול, ושחטו אותו שנים סריסים וזרקו את דמו על מקום המעיין, ואז יפּתח ויתן את מימיו. וישם השומע מבני־האדם את הדברים בלבו.
וישכם בבוקר, וישנס את מתניו ויקם וילך למדינת הקיסר. בא לעיר המלוכה וימצא את כל העם צועקים ומיללים לבת מלכם המקשה ללדת. ניגש ואמר להם: הובילו אותי למלך ורפא ארפא את בתו. הכניסוהו מיד לחצר־המלך, ויצו לקחת את המיץ מעצי האילן ולעשות כאִמרת השד, ורפא לה ותלד. ויעשר אותו המלך עושר רב. עזב מדינה זו והלך למדינה הקרובה, אשר שם אין מים, וירא והנה יושביה שוכבים על הארץ ולשונותיהם שלוחות מצמא; ויצו לקחת שור אדום ולשחטו בידי סריסים, ויעשו כן. ויהי כי נזרק הדם על גבי המעיין, התגעש והשתפכו מימיו במלוא הארץ, וישת העם ושב רוחו ויתנו לו רוב מתנות וישלחוהו משם בכבוד. וישב אל עירו עשיר מאשר היה בתחילה, השיב את כל הפקדונות לבעליהם, ועוד נשאר בידו ממון הרבה. לאחר זמן פגשהו האיש הרשע וירא רוב עשרו, התפלא על הדבר, ניגש ואמר לו: מאין לקחת הון רב כזה? ויספר לו לתומו את כל אשר קרהו. מיד הלך ולן גם הוא בחורבה ואמר לנפשו: אולי יקרו גם אותי אותות כאלה. הרגישו השׁדים בבואו ואמרו אחד לחברו: זה הוא האיש, אשר גילה סודנו לבני־האדם, ויקומו עליו ויהרגוהו. כן יאבדו כל אוהבי רֶשע!
ג: אַגְרַת בַּת מַחֲלַת
אגרת בת מחלת היא המלכה של מלאכי־חבלה בשמי מרום, ולה ולכל חילה ניתּנה שליטה גם ללכת ולסובב בין דרי מטה.
פעם אחת הלך חכם אחד מבית־מדרשו לביתו בליל חושך ואפלה ויפגוש את מלכת־השׁדים ושתי קרנים לראשה. בעטה בו ואמרה לו: לולא נשמע עליך ברקיע: היזהרי בבני זה ובתורתו, כי אז לא ראית עוד סף אהלך! ענה הוא ואמר: לא גדולים מעשׂי ולא אדע, במה חשוב אנכי במרומים; אבל אם כנים דבריך, אני גוזר בכוח תורתי, שתחדלי לבוא למשכננו. נפלה לרגליו והתחילה לבקש ולהתחנן לפניו, לאמור: תן לי על כל פנים רשות, לשוח בארץ פעמים בשבוע ולא תהיה ישותי ומציאותי לבטלה. אמר לה: צאי מעתה אך בלילי רביעיות ובלילי שבתות.
מאז זהו זמנה לעולם.
ד: רַבֵּי חֲנִינָא
רבי חנינא בר פפא היה מצוין בין עשרה אחיו בעסקי צדקה לעניים. הוא גם בטל מן התורה לעשות חסד, ודרכו היה לתור אחרי אנשים שירדו מנכסיהם ויתביישו בענים, ונתן להם מתן בסתר. לתכלית זו סבב תמיד בלילה, כשארנקי של כסף בידו, בא לפני בתים כאלה והניח לפני ספּם סכום ממון. פגע בו פעם אחת שר־הרוחות, אמר לו: וכי המקרא אינו אומר: “אל תסיג גבול רעך”, וידעת גם ידעת, כי הלילה הזה לנו נתון, ואך בו ממשלתנו. ביקש לחַבּלוֹ, אמר לו רבי חנינא: ברח ממני, ואם לא תעשה כזאת אגזור עליך ואגרשך מעל פני האדמה. ברח השטן לנפשו ולא יסף לעצור עוד את הרב על דרכו. ועליו הכתוב אומר: מתן בסתר יכפה אף.
ה: שׁוּב מֵאֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל
אבוה דשמואל היה איש חכם ונאמן־רוח, והיה כל העם נוהגים לתת את פקדונותיהם בידו. הוא היה שומר גם על כסף של יתומים; והיה זהיר כל ימיו, שלא תקרה לו איזו תקלה, וקובר את המעות הנתונות לו בקרקע. ויהי היום ויחלה, ולא הספיק לציין את המקומות, אשר בהם טמן את הפקדונות, וימת. ויקברו אותו בכבוד, כראוי לאיש גדול בישראל, ויציבו לו אות. ובנו שמואל לא היה ביום מיתתו, כי הלך לעיר רחוקה, ללמוד תורה. ויהי בשובו, שמע אנשים קובלים על אביו, שהפקדונות שהיו בידיו אין יודע איה הם. בודאי לא עלה גם על לב אחד, כי מעל בהם מעל, אבל צר היה להם, כי יצא להם הפסד על־ידי המת. וישמע שמואל ויקם ויבוא לבית המועד ויקרא: מי כאן אבא בר אבא? השיבו לו: הרבה אנשים ששמם אבא בר אבא קבורים כאן. חזר ואמר: מי כאן אבא בר אבא, אבוה דשמואל? אמרו לו: עלה למתיבתא דרקיעא. עלה ומצא את אביו, בא אליו ואמר לו: שלום עליך, אבי, רבי ומורי, הגד נא לי, איה שמת את כספי הפקדון, אשר היו בידיך? ציין לו מקום בקרקע של הבית, אשר שם הם קבורים. ירד שמואל למטה, ביקש ומצא והחזיר את הפקדונות לבעליהם. וידע כל העם כי מוריו ומלמדיו הם בני־ביתו של מקום ויוסיף כּבּד אותם.
ו: נַחֲמָנִי
אביי הכוהן אף הוא מבית־עֵלי בא. בעת שהרתה אמו מת אביו ויומים אחרי שנולד מתה האשה. שמו האמיתי היה נחמני, והיו נותנים לו שלום ממתיבתא דרקיעא בכל יום ערב־שבת. הוא היה עוסק בתורה ובגמילוּת־חסדים והאריך עד ששים שנה ונעשו לו אותות ומופתים. בימיו בא מזיק אחד מבני־השטן בין הבריות ולו שבעה ראשים, ומי שבא בגבולו אף לעין השמש, מיד ניזק. פעם התקרב אליו נחמני, והוא אז מתפלל תפילת־שחרית, ובכל כריעה וכריעה שכרע הרב במודים נפרק מהמזיק ראש אחד, עד כי נמח כולו ולא יכול לעמוד בפניו.
בשכונת אביי היה גר אחד מבני־נכר, והוא היה עוסק בעצבּים וגם חופר בקברי־מתים ופושט משוכני־עפר את בגדיהם. פעם חָדר הנכרי למערת חכם אחד מבני־העברים והתחיל מחטט בעפר. עמד המת ממקומו ותפשׂוֹ בזקנו ולא הניח לו. באותה שעה עבר אביי וירא את המעשה ויאמר: עלי לעמוד לימין שכני, ואם גם אינו מבני־בריתי. ניגש אל המערה ואמר למת: הנח לו לזה, ברחובי הוא גר. מיד קפץ האוחז את ידו ושב אל משכבו.
ז: בַּחֲצַר־מָוֶת
זעירי, חד מן התלמידים, היה הולך מידי שנה בשנה מעירו לבית־רבו והתאמץ לדרוש בתורה ולדעת ולהבין הלכותיה. בדרך עמד בית־מלון, ושם ישבה אשה אלמנה ושירתה את עוברי־אורח באמונה. וזעירי היה סר תמיד אל הבית הזה בלכתו לאוהל־התורה. ותדע האשה, כי ירא־שמים הוא ותכבדהו ותט לו חסד. גם הוא לא שינה את אושפיזו, הלא כן גם צוו חכמים. פעם הפקיד כמה זוזים אצל אשה זו. ובשובו מבית־רבו וידפוק על דלתות המלון, יצא איש אשר לא ידעהו ויאמר אליו: בעלת־הבית כבר שבקה חיים והוּבלה שלשום אלי־קבר. הצדיק התלמיד את הדין; אבל צר היה לו, כי המתה תמעל בפקדון. וילך אל חצר־מות, עמד על־יד קבר האשה ויקרא: זוּזי היכן הם? וישמע קול יוצא מהמערה: שוב אל ביתי ותמצא את זוזיך טמונים תחת מפתן הפתח, שמור שמרתי אותם בעבורך. ביקש לחזור; והנה שוב קול אומר: לי אֵם זקנה במקום פלוני, לך־נא שמה וכה תאמר אליה: בתך המתה מבקשת ממך, שתשלחי לה את המסרק שסרקתּ את שערותיה, כשהיתה בגבוּלך, וגם את הכחול, שכחלתּ אותה, תשימי בצרור. תמה התלמיד ואמר: מי ומי יביא לך את אשר אַתּ שואלת? השיבה: שכנתּי אלמונית תמות למחר, תקח היא את חפצי עמה בבואה הנה.
פְּגִישׁוֹת
א: שְׁפִיפוֹן בֶּן לַיִשׁ
בימי חתימתו של התלמוד חי בארץ־ישראל איש חסיד אחד ושמו בן־סבר. ולמה נקרא בן־סבר? שהיה סובר בתורה, הוגה בה תמיד ומראה בה פנים כהלכה. הוא היה גם בעל־מעשים, משתדל עם עניים ומפרנסם ומושיט עזרה לדל. פעם שמע, כי בעיר טבריה גָר יתום אחד מזרע ישראל, שאירס נערה אחת תמימה ולא יכול לכנסה מעוני. מה עשה בן־סבר? נטל בידו כלי־כסף וכלי־זהב, טען כל מיני מאכל ומשקה על חמישה חמורים וקם והלך לטבריה; בא אצל אותו יתום, הכין לו בית, הלביש את החתן ואת הכלה, נתן להם כל צרכם והעמיד להם חופה ורקד לפניהם ושׂימח אותם. וירא אלהים במרום ויקרא: גם זה הוא נאמן־ביתי!
מטבריה שב בן־סבר לדרכו, ויבוא לפני נהר גדול ורחב שנים־עשר מיל. בנהר ההוא היה דר תּנין גדול, ארכּו גם הוא כשיעור זה; וכל מי שהיה עובר שם, היה נושכו וממיתו. אבל כיון שראה את בן־סבר, השתטח כגשר על שני עברי הנהר, ויעבור עליו החסיד וחמורו באין פגע…
אחרים אומרים: לא כך היה המעשה, כי אם באופן אחר. על בן־סבר נגזרה גזרת מיתה במרומים, לפני עשותו חסד לאותו יתום. ויהי בשובו מטבריה, פגע בו אדם אחד מכוער ביותר ונתן לו שלום והחזיר לו בן־סבר שלום. אמר האדם המכוער ובעל הפנים המשונים חסיד: אין אתה מכירני? השיב בן־סבר ואמר לו: לאו, לא ראיתיך מעולם. אמר לו הזר: אני מלאך־המות ושליחו של מקום, והרי בידי פתקא מן השמים ליטול את נפשך. נפנה בן־סבר וראה שרביט־אש בידו של המבשר.
באותה שעה נשא החסיד עיניו לשמים וקרא ואמר: ריבּון העולמים! כתוב בתורתך: שומר מצוה לא ידע דבר רע; ואני הלכתי לעשות מצוה, עכשיו אָמות בדרך ולא יהא סיפּק בידי לשוב לביתי, לצוות לאשתי ולבני. מיד יצאה בת־קול ואמרה למלאך: המתּן לזה חמישה ימים וחצי, עדי ילך לביתו ויצווה ליורשיו. כרגע נעלם האדם המכוער, ובן־סבר נשאר עצוב על אֵם־הדרך והיה הולך ובוכה. שוב פגע בו אדם אחד; נתן לו שלום והחזיר לו. אמר בן־סבר לאיש: האם נמצא בגבול הזה תלמיד־חכם אחד עוסק בתורה? ענהו ואמר: במרחק מיל מזה ידור חכם גדול ושמו שפיפון בן ליש. אמר בן־סבר: הוליכני אליו ונשׂא ונתּן יחד בתורה. הוליכוֹ האיש אל החכם ההוא.
פני בן־סבר היו תמיד מבהיקים, אבל כשנכנס וישב לפני שפיפון, התחילו פניו מוריקים. אמר לו שפיפון: יודעים אנו בך, שפניך מבהיקים, מדוע עכשיו הם מוריקים? שמא לאכול ולשתות אתה חפץ, כאדם שהלך בדרך רב? אמר לו בן־סבר: לא רעב ולא צמא אנכי אלא לדברי תורה ואך אלה הם שעשועי תמיד; אולם עתה שלחו אחרי שליח ממרום, לקחת את נפשי למעון־נצח, ואני עדיין לא מילאתי את תפקידי בעולם ולא גמרתי את המלאכה לפני… וסיפּר לו את כל אשר קרהו בדרך. מיד עמד שפיפון – והוא אך גלגולו של אותו נחש בראש אגדה זו – וקרא: שׁב עמי ואל תירא, ואני ערב לך, שלא תמות לפני עתך! אמר בן־סבר: הלא המקרא אומר: אח לא פדה יפדה איש, לא יתן אלהים כפרוֹ. ענה שפיפון ואמר בתוקף: אף־על־פי־כן שׁב עמדי ואַל תירא מות!
ממחרת היום עמד בן־ליש וכינס עמו תלמידיו וגזרו תענית של ציבור שלושה ימים. השמש אסף נגהו ויחשך העולם. באו התלמידים ואמרו: רבּנו ואור עינינו, הנה חושך נורא הולך ומתפשט. אמר להם המורה: צאו ובדקו, אם כל רחבי תבל יכסה האופל, אז אין להשיב את הגזרה, אולם אם אך סביבנו הוא החושך, אז בטוחים אנו, שאור אין־הסוף יגבר על הערפל, יביט בתחנונינו ויעשה רצוננו. יצאו התלמידים אל מחוץ לאוהל ויראו, והנה ענן בא ומקיף את כל הככר.
וציר־המות ירד מן הענן, רבץ לפני אוהל בן־ליש ויקרא לזה שבפנים ויאמר: השב לי את פקדוני! ענה בן־ליש לקורא: לא הפקדת אצלי כלום. קרא שוב המלאך מבחוץ ואמר: מסוֹר את בן־סבר, היושב בצל קורתך, למיתה; אין לשנות דבר האלהים! קם בן־ליש ועמד בפתח ואמר לאותו מלאך: משביעך אנכי בשם הקודש, שתשוּב ותעמוד לפני כסא שופט־רמים ותאמר לו: מאן ימן בן־ליש למסור לי את בן־סבר למיתה. מיד עלה המלאך בענן, עמד לפני החותך חיים ומות והרצה לפניו דברי בן־ליש. אמר אלהים: אני אמרתי וגזרתי, ומי יקום נגדי. ירד מלאך־המות שוב בענן וידפוק על דלת אהלו של שפיפון ויקרא בעוז: מסור לי אותו חבר! מיד יצא שפיפון ועמד בפתח ואמר למלאך: שוב לאשר שלחך במרומים ואמור לו: כך אמר שפיפון בן־ליש יושב מטה: לא נפשי חביבה לו מנפשו ולא נפשו חביבה לו מנפשי; אם ימיתהו – ימיתנו יחד ואם יחַיהוּ – יחַינוּ יחד!
מיד יצאה בת־קול וקראה: מה אעשה לשני חכמי־תורה אלה, אני גוזר גזרה והם מבטלים אותה בתפילתם; אוסיף לשניהם יחד מאתים מאתים שנה.
אמרו: באותן מאתים שנה שהאריכו בן־סבר ובן־ליש ימים, התעלה העולם ונטהר מכל פגע. לא הפילה אשה פרי־בטנה, לא באה חרב־מלחמה בין עמים, לא שלטה חיה רעה, לא מת בן על־פני אביו ולא מת אדם פחות משבעים שנה. בני־אדם לא ראו רעב ומחסור, ויהיו ימי שובע ועדן בעולם הזה.
ב: כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה
בוא וראה כמה גדול כּוח התשובה ומה רבה היא לאדם. היו בימי קדם שלושה רֵעים ויכרתו ברית לגזול ולחמוס עוברי־דרכים ולקחת מהם כל אשר להם. כה ארחו לחברה יחד, היו מלסטים את הבריות וממלאים את אסמיהם הון אחרים. לימים עלה על לב אחד מהם הרהורי־תשובה ויאמר: איך אני עובר על פקודי־אלהים וידי בבני־אדם נבראו בצלם. הלך ונפרד מאחיו, הסתתר בין ההרים, שב בכל לבו לאלהי אביו, צם והתפלל ימים רבים. אחר־זה הלך ודפק על פתח בית־המדרש והיה משכים ומעריב לשמוע דברי־תורה; ונעשה לאחד מן התלמידים החשובים, שקנה לו שׁם באהלי ההלכה.
במותו כרו לו קבר בין חכמי־ישראל ויציבו לו ציון. ובו ביום מתו גם אחיו השודדים, ואיש לא ידע מהם. העלו את נפשות שלשתם לפני בית־דין של מעלה. נדון בעל־התשובה לאלתר לחיי־עד; ועל אלה שמתו בעוונם נגזר, שיהיו מושלכים בכף־הקלע ולא תהיה להם מנוחה. נגשו השודדים לפני כסא־הכבוד ואמרו: אב רחמן, אשר אין לפניך משוא־פנים, בן־אדם זה היה גוזל אתנו בהרים ואת אשר עשינו עשה גם הוא, למה נוחל הוא נחלת־עולם ואנו נרד לבאר־שחת? השיב להם אלהים ואמר: אין עוולה בי. רעכם עשה תשובה ושב מדרכו וסלחתי לפשעו, ואתם הוספתם להרע עד יום מותכם ולא זרחה עליכם שמשי. בכו הזדים ואמרו: אם כן, הנח לנו וניטיב לעשות. אמר להם המקום: אין תשועה לאנוש רק עד יום המיתה, בעוד גופנו בו. נסתלקה השכינה ויהי אופל גם במרומים.
ג: שְׁנֵי חֲבֵרִים
אדם אחד הלך בדרך בדבר־מצוה, נזדמן לו אדם אחר ואמר לו: אם רצונך בי, אלך עמך. נענה לו הראשון ואמר: בוא עמי בשלום, והלכו שניהם יחד. באו לפרשת־דרכים וראו איש אחר, שהיה סומא בשתי עיניו, יושב על שן־סלע ומבקש לחם. שׂם הראשון ידו בצלחתו, הוציא משם סלע והושיטו לעני. אולם השני מיאן לתת לו צדקה ויאמר: נפישין רמאין בעולם!
פתאום נעלם העני מעיניהם ולא ראו אותו עוד. ויהי בלכתם הלאה, והנה איש מוזר לנגדם ושרביט־אש בידו. שאלו אותו: מה טיבך פה? ענה ואמר: הנני מלאך־המות ושליחו של מקום אני. מיד נזדעזעו, נפלו שניהם על פניהם ויקראו: הושיעה, ה', מחבלי המות! הקים המשחית את זה שנתן לו צדקה ויאמר אליו: אתה, בשביל שריחמת עלי ונתת לי סלע, הרי חייך נתונים לך במתנה. צדקה שנתת פדתה אותך ממות, ועליך נאמר: והלך לפניך צדקך. אולם חברך, שהקשה לבו נגדי ודיבּר בי סרה, בן־מות הוא! החל האיש השני להתחנן לפני המחבל ואמר: אני וחברי הלכנו שנינו בדרך, זה יפרוש לחיים ויחזור לביתו, ואני אמות פה וחיות־השדה תאכלנה את בשרי. אמר המלאך אליו: והלא זה קידם ועשה צדקה והיא עמדה לו, ואתה לא כן עמך. ענה הנאשם ואמר: אם כן, הנח לי ואעשה גם אני צדקה וחסד עם הבריות. השיבוֹ המלאך ואמר: הוי, שוטה! ראית אדם פורש בים בספינה שבורה, אם לא תיקן אותה בארץ, מה יעשה בפלגים ובתהומות, כשבאים עליו גלי־הים ואין מושיע? מי שלא תיקן מעשיו בחייו, בעוד עולמו מוכן לפניו, מה יכול לפעול עוד שעה לפני מיתתו, עת חרבי לטושה ואין לשנות עוד. מה שעשית לי אין להשיב ואין לך עלי כלום. הרים האיש את קולו בבכי ואמר: אם כן הדבר, הנח לי ואלך ואקרא באזני בני־האדם את התורה אשר לימדתּני, שכל מי שלא יתקן עצמו בערב־שבת – לא יראה גם באור השבת וסופו גוֹוע. אמר המלאך: לך וסַפּר דרכי האלהים והזהר את היצורים כדבריך. עלה המלאך בענן, והמתיסר חזר למושב בני־אדם, והיה קורא בשוָקים וברחובות: אל תקשו לבבכם, יצורי שדי, וחמלתם על דל ועני וַעשו טובה היום, בטרם יבוא יום מחר. נאספו עליו ואמרו לו: מאין ידעת, הֵלך, כל־אלה? ענה ואמר: סומא אחד העיר את עיני בדרך…
אומרים שכל ימי אותו המורה לא הרע אדם לעשות, לא הקשה אחד לבו מחברו ולא אמר עני בעיר: צר לי המקום!
ד: עֲבִיד טֵיבוּתָא לְעוֹלָם
באחת מערי בבל חי איש אחד קשה־לב והוא לא עשה צדקה וחסד מעולם, לזר לא נתן מלחמו. וכשבא אליו עני, לבקש לחם ומשון, גירשהו מביתו. כאשר בא בימים, חלה מחלה אשר ימות בה וַיוֹרש את נחלתו אחריו לבנו יחידו ולא חלק גם הימנה לעניים. ביום מותו הרגיש החולה רעב, ויצו למשרתו לבשל לו ביצה מגולגלת. וימהר העבד ויבא לו ביצה. עודנה בידו, נכנס אביון אחד ועמד בפתח וקרא: רחמו עלי, כי רעב אנכי! אמר לו החולה האנוּש: גש אלי. ויושט לו את הביצה הצלויה. ויאכלה הדל בחמדה ויאמר: ה' יברכך! וילך.
בערב ההוא מת האיש ויובל לקברות; ולא ליווּ אותו אנשי־העיר, בדעתּם את דרכו הרע. דוּמם שב בנו מבית־העלמין הביתה. אין מנחם לו! כאשר כלו ימי־אבלו, הלך בחוץ ויתרחק מגבול העיר ויצא השדה. ראה צל מתנועע מרחוק, ניגש אליו וירא והנה אביו, שמת לפני שבעה ימים, עומד בדרך. אמר החי למת: מה קרה לך באותו עולם, שהלכת אליו? ענה המת ואמר לו: בחייך, בני, נדון הייתי לרדת לבאר־שחת בגלל מעשׂי הרעים; אך אותה ביצה מגולגלת, שנתתי לעני שעה לפני מותי, היא קדמה והמליצה עלי במרום – ונהפך גזר־דין קשה, שהיה מוכן לי, לטובה. הביצה האחת הכריעה את כל העוונות וזכיתי למצוא מקום בגן־עדן. מאז יאָמר: עבד טיבותא לעולם אל תמנע!
מימי התלמוד: דרכים ואורחות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
עִנְיְנֵי מוּסָר
א: דֵּי מַחְסוֹרוֹ
“ונתת לעני די מחסורו אשר יחסר לו”, ואל תאמר בלבבך, כיון שצריך זה עזר, עליו להסתפק במועט; אם רביל הוא בלבנים, הלבישהו לבנים, רגיל הוא בכלים טובים, תן לו כלים טובים.
היה איש אחד הגון, שירד מנכסיו, והוא היה רגיל לחיות בטובה, והיה לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, ובא חסיד אחד ואיש־המעשה למלא לו כל הצרכים הללו, מילא ביתו בכבוד וגם שכר לו סוס והעמיד לו עבד. פעם אחת נפטר אותו עבד והאיש ביקש לרכוב, הרים אותו חסיד שולי בגדו ורץ לפניו כעבד איזו פרסאות.
ב: הַכֹּל לְטוֹבָה
רב אחד מרבּי התלמוד הלך פעם אחת בדרך, והוא רוכב על החמור ועליו טעונים דברים יקרים. ויקח עמו תרנגול להעיר אותו בבוקר משנתו, כי ישכב וינוח, וגם נר, שאיר לו בחושך. עמד על־יד מלון אחד וביקש לסור שמה ולא נתנהו בעל־המלון והיה אנוס לילך לדרכו; אבל לא קבל על אשר קרהו, ואמר: גם זה לטובה! ויהי בלכתו, נפל החמור, כי רב עליו המשא, ומת. הסיעוֹמן הדרך, למען לא יכּשלו בו עוברי־דרכים, ולא התאונן על מזלו, אמר: גם זה לטובה! והלך לדרכו. ישב על שן־סלע להינפש ותבוא שונרא ותאכל את תרנגולו; הצית הנר, באה הרוח וכיבתה אותו ועקרתו מידו. כה ישב באופל־הלילה, בודד לנפשו ומלוויו ספו תמו אחד אחד. אבל אמר: ה' יודע מש שהוא עושה, והכל לטובה! ממחרת היום שמע, כי באו שודדים, הרגו את כל אנשי בית־המלון וַישבּוּ רב שבי בכל הככר. וירם ידו ויאמר: אודך, אלהים, על אשר שמרתני מכל פגע; לוּ לא היה בעל־המלון קשה־לב, כי אז נם אני נאספתי בעוונו; ולוּ היה החמור נוער, התרנגול קורא והנר דולק, כי אז מצאו גם אותי והייתי נופל בחרבם. בחזירתו נכנס לבית־המדרש ודרש: לעולם יהיה אדם רגיל לומר על כל פגע אשר ימצאנו: “כל דעביד רחמנא לטב עביד!”
ג: הַתֶּבֶן
בימי התלמוד היה איש חסיד אחד, גדול בתורה, והוא עני מדוכא, אין לו גם מזון סעודה אחת, וישב עם אשתו, אשר אהבתוּ, בחדר צר, בלי כלי־בית כלל. וישנים הם רק על מצע תבן. פעם אחת, כי גבר הדוחק ואין מפלט בלל, כשל כוחה של אשתו, לשאת בעוני, והתחילה לקבול על מר הגורל, אם גם צדקנית היתה. מיד נשמע קול דופק בחלון, לאמור: פתחו־נא, אנשים אהובים! ומילדת זקנה נראתה בסף ותאמר: לשכנה אחת ברחוב הקרוב נולד בן, ואין לה גם מעט תבן לנוח עלי;רחמו־נא על עניה זו ותנו לי בעדה מעט תבן. מיהרו ונתנו לה חלק מן המצע וראו עין בעין, כי עוד גדול חסד אלהים עמם.
ד: הַחֹמֶץ הַמֵּאִיר
חסיד אחד ראה את בתו, במעלי דשבתא עם חשכה, עצובה וישאלה לאמור: מה לך, בתי, כי נעצבת, והנה בא היום הקדוש לאדוננו. ותען הנערה ותאמר: היטבתי את המנורה לכבוד השבת ואמרתי לתת בה שמן וטעיתי ונתתי בה חומץ. ענה האב ואמר לה: אל תיעצבי, בתי, מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק! והיה החומץ מאיר כל יום השבת ומבהיק במלוא העיר;ובאו מלאכי־השרת ליהנות מאורו, ויתערבו את בני־אדם יחד, לעבוד בקדושה את אדון השבת.
עוֹד עִנְיְנֵי מוּסָר
א: לְכַף זְכוּת
אדם אחדד היה בגליל העליון, והוא איש ישר ותם־דרך, אבל מצבו ברע ולא היתה ידו מספקת לפרנס את בני ביתו. ויהי כי כלתה לו פרוטה מן הכיס, עזב את עיר מולדתו ויבוא לארץ הדרום וישׂכּר עצמו לבעל אחוזה רבה, לעבוד אצלו שלוש שנים. ועבדהו באמונה כל הימים ולא בטל ממלאכתו לשום דבר. ויהי כעבור המועד הזה, ובאו ימי חגים, ניגש אל אדוניו ואמר לו: ידעת כי עבדתיך ביושר, ועתה כלתה נפשי לבקר אשתי ובני, תן לי את שכרי ואלך לי. השיבו אדוניו: אמר לו עבדו: תן לי צאן ובקש בשכרי. ענה ואמר לו: גם כאלה אין לי. ביקשהו עבדו, כי יתן לו קמח־סולת ושעורים, פירות ובגדים במעשהו, ויענהו זה: מה אעשה, וגם אלה אין לי. הפשיל האיש כליו לאחור והלך ממנו ריקם בפחי־נפש. ויהי כעבור ימי החגים, לקח האדון שכר פועלו לכל שלוש השנים, ועמו עוד שלושה חמורים, על האחד הטעין כל מיני מאכל, על השני כל מיני משקה ועל השלישי כל מיני בגדים. ויבוא לעיר אשר בו דר שכירו וימסור לו כל שכרו וגם העניק לו הרבה, ויעש לו משתה גדול. לאחר שאכלו ושתו, אמר האדון לשכירו: הגד ואל תכחד ממני, בשעה שביקשת ממני שכרך ואמרתי כי אין לי מעות, במה חשדתני? ענה העובד ואמר: אמרתי, שמא נתת מעותיך בסחורה. שוב שאל אותו: ובשעה שאמרת לי, תן לי בקר וצאן, לחם ופירות, וגם אלה מנעתי ממך, במה חשדתני אז, והן ידעת כי הרבה לי מאלה. אמר העובד: חי אלהים, אם חשבתי עליך רעה, אמור אמרתי, שמא הקדשת את כל נכסיך לשמים. עמד זה ונשקו על ראשו ואמר לו: העבודה, שכדבריך כן היה. הקדשתי נכסי בשביל בני, שחשבתי עליו רעה, ובאו חכמים והתירו לי את הנדר;ואתה כשם שדנתני לזכות, כן ידין אותך המקום תמיד לזכות.
ויהי ה' את העובד מן היום ההוא והלאה, ויעש עושר ולא ראה מחסור עוד.
ב: גַּן־עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם
בעיר אחת גרו שני אנשים, שם האחד ראובן ושם השני שמעון. ויהי לראובן אב זקן ויקחהו אל ביתו. הוא פינה לו חדר מרוּוח, בכל יום ראה על שולחנו בשר ויין, מגדים וממתקים, וגם עבד שכר לו, לשרת אותו. מאומה לא יחסר לזקן בימי שׂיבתו;אבל בנו לא הראה לו פנים יפות, לא שׂח עמו בעניניו כלל;וכאשר הרהיב האב בנפשו לדבר עמו, גער בו והשיב: דייך, שלחמך ניתּן באמונה ואדאג בעדך, ואתה, מה לך עוד? ויצטער הזקן מאד ויאמר: טוב היה לי להישאר בביתי הקטן ולחיות בצער, מאשר לשבת כאן בחרפה.
אחרת היה עם שמעון. הוא ואביו היו שניהם טוחנים בריחים ומרויחים צרכי ביתם ביגיעת כפים. ויהי היום ותצא פקודה מאת המלך, שכל עיר ועיר תשלח למלאכתו טוחן אחד, ועבדוֹ חינם. ויבוא הגורל על אביו ללכת לעבודת המלך. מה עשה בנו? בא ואמר לו: הישאר פה, אבי, על מקומי, ואני אלך תחתך ואעבוד בעדך. וילך שמעון למדינת המלך וקיבל על שכמו את העבודה הקשה, ואביו נשאר בעיר לטחון בריחים. שמע חכם אחד את מעשי שניהם, פתח ואמר: יש מאכיל לאביו פסיוני וכל מיני מגדים, ועם כל זה נטרד מן העולם;ויש שמטחין את אביו בריחים ונוחל עם זה חיי עולם־הבא.
ג: צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת
בעיר אחת ישב חסיד אחד, שהיה עושה צדקה וחסד הרבה, כל אשר לו פיזר לעניים ולא הלין אצלו שום דבר. פעם אחת הלך עם שיירה בספינה בים, ובא סער והפכה על פניה ונטבעו כל היושבים בה, רק תלמיד אחד מילט את נפשו והגיע אל החוף. בא לבית־דין להעיד על כל האנשים שנטבעו לפניו; ובעוד הוא עומד ומעיד עדותו, נפתחה הדלת ובא אותו חסיד. אמרו לו: מי העלך? אמר: שמעתי בנפלי במים גלי הים רועשים ואומרים זה לזה: העלו את האיש הזה ליבשה, שעניים – בני ביתו. עמד הדיין ואמר: ברוך אלהי ישראל, שתורתו אמת וכל דרכיו אמת. צדקה תציל ממות!
ד: הַאֲרָכַת הַזְּמָן
היה איש אחד, עני ושותה־שיכור מרוב צערו, וכשפג יינו היה עובד בשדה של אחרים בנזיד עדשים. ויהי בחרשו יום אחד, בא אליו אליהו החוזה ומראהו כערבי לבוש בסרבּלו. ויאמר אליו: באתי לבשׂרך, כי נתנו לך מן השמים שבע שנות עושר, ועליך לבחור, אם תאבה להתעשר מיד ולהיעני עוד הפעם בכלות מועדן, או להתעשר בסוף ימיך וירדת אל קבר מתוך עושר ונחת. גער בו העני ויאמר: קודם אתה, ועמך לא יהיה חלקי. למחר בא אליהו שנית וידבר אליו את דבריו כביום אתמול; ולא אבה זה שמוע לו. ויהי בבואו אליו בפעם השלישית, והוא חוזר ומשלש דבריו, נהפך לב העני עליו ויענה את הזר לאמור: אלך ואימלך באשתי, וככל אשר תאמר כן אעשה. שׁב לעת ערב הביתה וסיפּר לאשתו ככל הדברים אשר מצאוהו; ענתה ואמרה: טוב שתבואנה השנים הטובות מיד ולא תבואנה באחרית ימינו ככלות כּוחנו. שב אצל הערבי, ואמר לו: אם כנים דבריך, העשירני מיד. עודנו מדבר עמו, והנה באו בניו במרוצה מביתו ובפיהם בשורה, לאמור, רי מצאו, בחפרם מסביב לבית, מטמון יקר.
ויתעשר האיש, עלה בסולם ההצלחה, ולא יסף עוד לשתות לשכרה, כי היטיב דרכו. ואשתו, שידעה שמה' ניתּן להם כל הטוב, עמדה ונתנה לעניים חלק כחלק, כאשר הוציאה לצרכיה ולצרכי ביתה, ויחָשב לה הדבר לחסד ולרוחב־לב. ויהי ככלות שבע השנים והאיש העשיר עבר באחד משדותיו, נגלה לו הערבי המוזר מאז ויאמר אליו: הנה הגיעה השעה, שתחזיר לי את אשא נתתי לך;ענה האיש ואמר: כשלקחתי את העושר אז, לא עשיתי זאת אך בעצת אשתי, וגם עתה אלך ואקח ממנה רשות. ויאמר לו אליהו: לך. וישב האיש לביתו במיצר־לב ויספר לאשתו את דבר התביעה, אשר ידרוש אותו פלאי; ותען ותאמר לו: לך השדה והשיבהו דבר: ה' נתן בידנו פקדון, ואנו עוזרים על־ידו להרבה בני־אדם;אם ימצא אנשים נאמנים יותר מאתנו, כי אז נשיב הכל בשמחה. ויאמר ה' לאליהו: הנח את העושר שוב בידם, ויאריך להם את הזמן עד אחרית ימיהם.
מוּסָר וְתוֹכָחָה
א: מִדְּבַר שְׁבוּעָה תִּרְחַק
לפני חורבן־הבית היו בארץ־הדרום שני אחים, שנתחנכו יחד, עסקו בתורה ובדרך־ארץ יחד ואחר־זה הלך כל אחד לדרכו. האחד התעשר ביותר, הלך ונשא אשה ונתישב ביורשלים; והשני נתן נפשו ולבבו לעבוד את המקום. אמר: מקדשוֹ של הקדוש־ברוך־הוא סופו להיחרב. אף אני אחריב נָוי, לא אשא ואתאַבּל כאדון המקדש.
בימי הרגל היה נזיר בא לירושלים, והיה סר בכל פעם אל בית אחיו ונותן לו שלום. פעם בא אצל חצר האח ולא מצאוֹ. אולם אשת אחיו כיבסה אז את בגדיה ופשטה את תכשיטיה ונתנה אותם על תמרה אחת. ובראותה את אחי אישה נכנס פתאום, התבּיישה ותשתּמט מהגן ושבה לחדרה.
בראש התמרה בנה לו עוף אחד קן לשבת, ראה את התכשיטים וישימם במעונו. חיפּשה האשה אחרי־זה את תכשיטיה ולא מצאָתם – וימת לבה מצער. כששב בעלה מהשוק, מצָאה יושבת ובוכיה ופורעת ראשה. שאל אותה, לאמור: מה לך, בתי, כי תבכי ועיניך יורדות דמעות? סיפּרה לו את אשר קרה לה. שאל אותה: מי היה בחצר עמך באותה שעה? אמרה האשה: אחיך נכנס בבואו מן הדרום; בודאי לקחם עמו. אמר האיש: חס ושלום! מי שהניח כל שלוַת העולם, ויתּר על ירושתו ועל הונו והתמכר לעבוד את המקום ברוך הוא מאהבה, הוא יגנוב את תכשיטיך? אמרה האשה: אף־על־פי־כן אני חושדת בו; והיה אם איש־אמונים הוא, יבוא לפני בית־דין וישׁבע, כי לא אָשׁם.
בימים ההם היה המורה הגדול יוחנן בן זכאי איש־מתיבתא ורבן של חכמים בעיר־התהילה. נענה האיש לאשתו והלך והעמיד את אחיו לפני פוסקי־ההלכה. אמר המורה לאותו חסיד: אם ידך במעל, תן תודה על מעשיך. ענה זה ואמר: רבי ומורי, לא נגעתי בתכשיטי אשת אחי;ואם תפקוד עלי, אישׁבע על זה באָלה ובברית. אמר המורה: חלילה לך להישבע, אפילו על דבר־אמת, פּייס את אחיך בממון ואַל תשא את שׁם אלהים בשבועה. אמר החסיד: לא נאה לי, כי תחשודנה הבריות אותי חינם, ועל־כן אבחר להישבע. לא הניחוֹ הרב לעשות את הדבר ויאמר לבעלי־הדין: לכו היום לביתכם ובואו לפנַי מחר בבּוקר.
כשהלכו האחים מלפניו, נכנס רבי יוחנן לבית־המקדש ועמד בתפילה לפני המקום ואמר: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך כל מה שבמסתרים, ואתה יודע את האמת לאמיתּה;גלה מקום התכשיטים ולא תכשילני בעוון, להניח אדם להישבע שבועת־אמת על־פי חוקי התורה. שמע קול מדבּר אליו לאמור: רב ישראל! בקן התמרה שבחצרו של התובע מונחת אבדה זו בלי חסרון. שב הרב לביתו, ציוה למשרתו ללכת לאותה חצר, לעלות אל הקן ולקחת את תכשיטי האשה אשר שם. ויעש השליח כדבר רבו. ממחרת, באו שוב שני האחים לפני המורה. קם והניח את התכשיטים לפניהם וסיפּר להם את כל המעשה. נענו שניהם: ברוך אלהים מגלה נסתרות לחכמים ולא יכשיל את חסידיו!
ב: אֵם הַבָּנִים
בימיו של המורה הגדול רבי עקיבא היתה אשה אחת אלמנה, עשירה גדולה ורבתי בנכסים; ולה עשרה בנים חברים יושבים בבית־המדרש ועוסקים בהלכות, והיא דואגת להם כל הימים וּמפּתּה יאכלו. פעם כלה לחם מן הסלת ושפחת־הבית הלכה לשאוב מים מן המעיין. ותקרא העשירה לשכנה אחת ותאמר לה: בואי־נא ועזרי לי לעשות עוגות ולאפותן; והיה כי ישובו בנַי מבית־התורה, לא ירעבו ללחם וימצאו האוכל לפינם על השולחן. נענתה לה שכנתּה ותסר אל ביתה ללוש בעיסה עמה. שני דינרי־זהב היו קשורים בסודרה של השכנה, ובעסקה במלאכתה הותר הקשר ונפלו לתוך הבצק ולא ידעה; והן לשו את הבצק, עשו ממנו עוגות ואפוּ אותן בתנור.
ויהי בשוב השכנה למעונה ותחפש אחרי הדינרים ולא מצאה אותם. מיהרה לבית העשירה ואמרה: שני דינרי־זהב אבדו לי בחדרך, בעת עסקתי עמך. אמרה העשירה: חס ושלום! שמא בחוץ אבדו לך. אמרה האחרת: לא כן! בעת לשתּי את העיסה בעריבה נפלו מידי. השיבה רעוּתה: אם דבק בידי מן החרם, תבוא לי שמועה רעה מבני הגדול! לא הספיקה לגמור את דבריה, עד שבא המבשר מבית־המדרש ויאמר: בשורה רעה בפי. לפני רגע ישב בנך הבכור לפני רבו ועיין בסוגיה, פתאום קרא: ראשי! ראשי! וימת ורוח אין בו. כיון ששמעה השכנה את הדבר, קראה בקשי־לב אל העשירה: ראי כַחֲשֵׁךְ ומעלליך, השם השיב גמולך בפרי־בטנך! אמרה אֵם־הבנים: אם כיחשתי לך וטמנתי שני דינריך אצלי, ימותו כל בנַי ושכולה אהיה כל הימים! עוד היא נשבעת, והנה קול צעקה ובכי בעיר: תשעת האחים וחביבי־המדרש נמסרו בידי המלאך הממונה על השבועה אחד אחד והוציאו את נשמותיהם. נשאו את כל העשרה במיטות לבית־הקברות וספדו להם רבותיהם וקול התאניה הולך למרחוק.
בערב היום ההוא באו רבּי־התורה לבית האשה, להברותה באֶבלה, ועקיבא בן יוסף בתוכם. ישב המורה הזה בראש השולחן, הגישו לפניו את הלחם שנאפה בבּוקר, והוא פתח ואמר: ברוך דיין־אמת, שופט בצדק ואמת! ויברך על הלחם ויבצע. עוד הוא בוצע, והנה נפלו שני דינרי־זהב מהפת ויתגוללו לפני היושבים. ויהי בראות האלמנה אותם, קראה בלב נשבר והומה: בשביל שני דינרי־זהב אלה איבּדתי את בני! וסיפּרה לחכמים כל המאורע עם שכנתּה. נבהלו השומעים ואמרו: וַי לנו מיום־הדין! אשה זו נשבעה על האמת – ועינינו תחזינה, מה עלתה לה; מי אשר יזיד להישבע על שקר, איך ישא עווֹנו! מיד נתפזרו חכמי־ישראל לכל עבר, איש איש לקח מקלו בידו, שׂם עטיפתו על שכמו וילך הלוך ודרוש לרבים וליחידים על־דבר חומר השבועה ואיך על בן־אדם להיות נזהר באמרי־פיו…
ג: קֻשְׁטָא
עיר אחת היתה בישראל, ושמה קושטא, לאמור: עיר האמת, ויהיו כל יושביה, מגדול ועד קטן, אוהבי אמת בכל לבבם ושונאי שקר וכל נדנוד שקר. בכל דבר אמר כל איש ואיש את האמת במלואה, אם גם בנפשו הדבר; כל אחד מאזרחיה התרחק גם מצל של לא־אמת. הלא האמת שמו של הקדוש־ברוך־הוא, בורא את השמים והארץ, ואַל יהיה הדבר הזה קל בעיניכם! ושׁלם שׁילם להם האל חלף מעשיהם. מעולם לא בא רעב בשערי היר, גשמים ירדו בעתם, אויב לא נראה שם והאריכו כולם ימים;לא מת אדם בלא זמנו, ולא קבר איש בנו או אשתו בחייו.
ויהי היום ויבוא לשם איש חסיד וצנוע אחד ויקח לו אשה מבנות העיר ויתישב בתוכה. ותלד לו האשה שני ילדים, בן ובת, ויראו חיים בנעימים. פעם אחת באה אשה אחת לשאול על רעיתו, אם היא באוהל; והיא רוחצת אז את ראשה, ויחשוב הגר, לאו אורח ארעא הוא, כי אשה תקבל אורחה בעוד ראשה מגולה. ויכחש לשכנה ויאמר לה: אשתי אינה בביתה עתה. ויבוא בנו ביום ההוא מן החדר ויאמר: ראשי! ראשי! וינוח על המיטה וימת. נתן הגר פעם מתן בסתר, בא העני ואמר לו: האם מידך לי הכסף? כיחש לו, כי לא אבה לביישו. והנה מתה בתו בו ביום בעוון צל השקר. התחברו עליו אנשי העיר ויאמרו: מה זאת, כי בא איש לשכון בתוכנו ומלאך־המות בתוך ביתו, הגד לנו מה מעשיך ומה חטאת, כי נדע. ויספר להם האיש את שני הדברים אשר קרוהו ויאמר: כזאת וכזאת בא לי וכזאת וכזאת אמרתי. אמרו לו אנשי העיר: אף כי צדקו מעשיך, לֵך מאתנו, כי לא זה דרכנו. הוו זהירים גם בנדנוד שקר!
ד: בְּנַפְשָׁם
ואל תשבעו אף על האמת, כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו ואת אשר ישבע בשמו. הישמרו לכם מן הדבר הזה, כי בנפשותיכם הוא.
עיר אחת היתה ביהודה, והיו יושביה אנשים נאמני־רוח, אבל רגילים היו להישבע חינם בכל דבר ובכל מקרה;ואם קרא אחד לחברו לקחת חלק בסעודתו, היה אומר: חי אלהים, כי בוא אבוא למועד אשר אמרתי; ואם שאל איש את רעהו: היכן היית אתמול? היה עונה: השמים, כי אך בביתי ישבתי ולא יצאתי החוצה. אשה כי שלחה בניה לבית־המדרש ללמוד, היתה אומרת: אשביעכם באלהי השמים, כי תהגו בתורה תמיד ולא תבטלו ממנה גם כשעה חדא;ואף הבנים ענו ואמרו: ה' יהיה לעד בינינו ובינך, אם לא נשמע בקולך. בבית־דין היו נשבעים העֵדים והטוענים, גם הדיינים פסקו את הדין באָלה ובשבועה. וירא ה' ויכעס, אם גם מילא כל אחד אחרי דבריו, וישלח אויב כביר בחומת העיר ויתוץ אותה ויחרב את העיר וימח את זכרה מתחת השמים.
ה: הַמַּזָל
בצדק מנהל אל־עולם את העולם. אבל גם המזל שורר ועושה את מעשהו בלי רחם. מי שנולד במזל טוב, רואה ברכה ועושר ומצליח בכל מעשי ידיו;ומי שנולד במזל רע, אך דוחק וצרה יראה בחייו ואין תרופה לו.
היה איש חסיד אחד, שעבד את ה' כל הימים, ומילא תמיד רצונו של מעלה, ועם כל זה לא קיבל שכרו בהאי עלמא וירא חיי צער ועוני;לא היה לו ולביתו בם מזון סעודה אחת. ויהי כי לא יכול עוד נשוא את המחסור, ביקש מאביו שבשמים, כי ירחם עלי ויתן לו את צרכיו בעולם הזה. נראה אליו אלהים בחלום־הלילה ויאמר לו: אתה נבראת במזל רע, ועל־פי מערכת זה העולם אין לשנות במצבך; אם חפץ אתה בגורל יותר טוב, אחזיר את עולמי לתוהו ובוהו ואברא את החיים ובני־האדם מחדש, אולי תיולד אז במזל יותר טוב וייטב לך. ראה אותו חסיד, כי איכא טרדא כלפי שמיא כל־כך בעבורו, ויקרא: אי הכי, לא בעינא!
ו: שְׁגָגָה
אל תפתח פה לשטן! קללת חכם, אפילו על תנאי, באה. וכיון שהוציא חכם דבר אחד מפיו, שוב אינו חוזר ופועל את פעולתו.
פעם אחת תבעו מאת רב אחד גדול דבר אחד, והוא לא אשם ואינו חייב;וכיון שהציו לו ולא יכול להשתמט, קפץ ואמר: יבוא על בני, אם לקחתי מה מכם. והוא צדיק, ומעולם לא נגע בחברו;אבל כיון שהוציא את הדבר מפיו, היה כשגגה היוצאת מלפני השליט. בא בנו מן החדר ויאמר לאמו: ראשי! ראשי! וישכב על המיטה ולא קם.
חכמים היזהרו במוצא פיכם.
ז: אַחֲרֵי הַפֶּה
כל החלומות הולכים אחרי הפה, אם לזכות ואם לחובה, כפותר דבר כן יקום.
מעשה בתלמיד אחד מתלמידי המורה רבי עקיבא, שבא אליו בעל־החלומות בלילה ויאמר לו: ראה, בן־אדם, באדר אתה מת וניסן אין אתה רואה, ומה שזרעת לא תקצור. וייקץ משנתו ותיפּעם רוחו, והיה מיצר הרבה על־דבר החלום. בא עצוב לפני רבו ויאמר לו: מדוע נפלו פניך, בני? ויספר לו את כל דברי החלום ויאמר: בודאי איאָסף בקרוב אל עמי, ואני עוד לא הספקתי לעבוד את בוראי. ענה רבי עקיבא ואמר לו: אל תירא, בני, וזה הדבר אשר ראית: בהידורה של תורה אתה מת בשיבה ולנסיון אין אתה בא, את בניך לא תקבור בחייך ומה שזרעת לא תקצור. כה סידר לו את הקללה לברכה, ולא ראה עוד התלמיד כל רעה בחיים.
תְּשׁוּבוֹת
א: הָרַב וְהַמֶּלֶךְ
החכם העברי רבי יהושע בן חנניה היה יוצא ונכנס בחצר מלך אחד מבני־יפת, והיה זה מחַבּבו ןמעריך את תבונתו וחולק לו כבוד. פעם שאל המלך את יהושע לאמור: כתוב בתורתכם: הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ולא יעשה עוול;והן רואים אנו, איך יעקש ארחותיו ונלוזים מעשיו! ואם באמת לא יענש אדם אלא בחטא, ואיש איש ישא את עוונו, מדוע זה יוצאים ילדים מרחם אמם בעלי־מום, עיורים וחיגרים, והם לא פשעו ולא מצאם עוון?! אין לנו עוולה רבה מזו ואין עריץ בעולם, שיזיד לענוש יצורים, שזה עתה נולדו ויצאו לאויר העולם. אמר אותו חכם למלך: אַל תדבר קשות נגד אלהים ואַל תוכיח יושב־מרומים על פעליו; הוא יודע את מעשי בני־אדם מראש וצופה ומביט בכל יצור, איך יפלס לו נתיב בשדה־החיים. כל נולד בעל־מום – רשעתו בלבו ואין תום בנפשו. התפלא המלך ואמר: אם תביא ראיה לדבריך, אז אאמין בך ובתורתך. לקח החכם אלף דינרי־זהב בידו ויבחר לו שני עדים נאמנים מבית־המלך וילכו שלשתם לשוק. פגעו בעיור אחד מבטן־אמו. אמר לו הרב: הכּוּני בלשון לפני המלך, הוא רוצה להרגני, ואתה קום וקח ממני בפקדון את האוצר הזה, אשר אספתיו ביגיע־כפי: אם ה' יהיה עמדי ואינצל, תחזירהו לי; אולם אם יגזור עלי מות ויחתכו את ראשי, יהי לך האוצר למתּנה, כי אין לי שאֵר וקרוב להנחילו. שלח העיור את ידו ויקח מאת המסַפּר את הדינרים ויאמר: כדבריך יהיה, אדוני! ועבדי המלך רואים את הדבר וישמרו את זה בלבם.
ויהי לתקופת הימים בא חכם־היהודים אל אותו עיור ויאמר לו: בחסדך, השב לי את פקדוני אשר בידך, כי אלהים הושיעני ויצאתי זכאי בדין. אבל בעד טרחך ועמלך עם אוצרי, עד־הנה, אתן לך שכרך. ויענהו העיור, לאמור: לא ידעתיך עד היום, מעולם לא מסרת לי דינרים ובידי אין כל מאומה! ויכחש את דבר הפקדון. אמר החכם: אם אך מרמה בפי, בוא עמי לדין לפני המלך ואת אשר יגזור נקיים. אמר העיור: לא אירא מדין המושל, והן אך תובע אתה ממני דבר בּל ידעתי. כה באו שניהם ועמדו לפני כסא המלך. חכם־היהודים טוען ואמר: לאיש הזה נתתי אלף דינרי־זהב בפקדון; והעיור עונה עזות: לא היו דברים מעולם! נפנה המלך אל רבי יהושע ואמר לו: היש לך עדים? ענה הרב ואמר: שני עבדיך, אשר ידעת, ראו איך שקלתי דינרי על ידו של זה. מיד באו העדים והעידו ואמרו: כּנים דברי הרב, כזאת וכזאת ראינו. ויצו המלך להעמיד עץ בחצר ולתלות עליו את המכחש בפקדון. העיור מוּצא למות, והנה בא איש אחד ולחש לו באזנו: אשתך מַתנה אהבים עם פלוני ושמעתי אומרת: המתן לי עד שׁיהרג בעלי ונקום שנינו יחד ונירש את אלף דינרי־הזהב השמורים באמתחתו. מיד קרא העיור בקול גדול: הוליכני אל מעוני ואשיב את הדינרים! ציוה המלך להתירו, וילך ויבא את כל אלף הזהובים, לא חסרה מהפקדון אף מטבע אחת. כיון שראה המלך כל זאת, עמד מכסאו ונשקו לרבי יהושע על ראשו ויאמר: אשרי אלהיכם, אשרי עַמו ואשרי מי שזוכה להתאבק בעפר רגליכם! תורתכם אמת, אלהים וכל דרכיו אמיתיים וישרים הם.
ב: עָשִׁיר מִתרוֹשֵׁשׁ
בימי המורה עקיבא היה זר אחד רגיל לבוא לבית־הכנסת; והוא לבוש בגדים קרועים ויושב על־יד העניים המרוּדים. פעם הלך הרב לשוק, למכור מרגלית אחת לדבר שבצדקה, הקדים אותו הרש ואמר: לך עמי הביתה ואשקול לך כסף במחיר המרגלית. חשב הרב שמתלוצץ בו. אמר לו האיש: באמונה, שכּנים דברי. הלך עמו המורה עד לעירו. כיון שבאו סמוך לבית הקונה, יצאו עבדים לקראת אדוניהם וּבידיהם כדי מים של נחושת־קלל, למען ירחץ בהם רגליו. אחר־זה תפשו אותו והושיבוהו בכסא של זהב. כן עשו גם לרב האורח. נפנו והביאו ממון ושקלו אותו במחיר המרגלית. מה עשה הקונה? ציוה לשׁחוק אותה עם שש מרגליות אחרות ולעשות מן האבק רפואה אחת. אחרי־זה העמידו לפני בעל־הבית ואורחו שולחן וישימו עליו מעדני־מלך. כל הכלים על השולחן היו של כסף ושל זהב. לאחר שאכלו ושתו, אמר לו המורה: אחרי שחננך אלהים כל העושר הגדול הזה, למה לבוּש אתה בגדים צואים? ומדוע מושבך, בבית־הכנסת, בין עניים? השיבו האיש: רבי ומורי! הכתוב אומר: אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר, – והממון בודאי לא לעולם עומד, ועל כן אני לובש סחבות, למען לא יבה לבי ולא אתגאה באשר לי; טוב שאֵלך במקום עניים, והיה אם אדל ואתרוקן מנכסי, אוכל לשמור את מושבי מטה, אבל אם אשב מעלה, יאמרו לי: רד ממקומך! והן אמנם, איך יתגאה אדם על עניים ועל שפלים במעמד־החברה ואֵל אחד בראָנו ואב אחד לכולנו! שונא אלהים את הגבוהים ואוהב את המרודים וחוננם; מוטב שיהיה חלקי עם האחרונים משאת עטר ואשב עם הראשונים.
כיון ששמע רבי עקיבא את מענה פי האיש, ענינו וענוותנותו, שיבּחהו ובירכהו ויאמר: לימדני הלז תורה רבה וגדולה על כל אשר לימדוני רבותי בבית־המדרש! נשא עיניו והנה כתר מזהיר בראש הדובר, ויקם לפניו ויאמר: מעתה אתה רבי ואני תלמידך!
ג: בַּעַל הָאוֹצָרוֹת
בעיר אחת גר חסיד אחד, שהיה עושה צדקה עם עניים, עם בעלי־תורה ועם יתומים ואלמנות; והיו לו בביתו שלושה אוצרות, אחד של דינר־זהב, אחד של כספים ואחד של פרוטות־נחושת. כשבא אליו אחד מהתלמידים, נתן לו דינרי־זהב; ליתומים ואלמנות היה נותן כספים; ולעניים סתם נתן אך נחושת. כה מעשהו יום־יום. ועוד מידה אחת היתה לו: כשבא לפניו איש וביקש מתנת־יד, היה נותן לו בעדו ובעד בני ביתו, לפי מדפר הנפשות, דינר של זהב, מטבע של כסף או אגורה של נחושת לגולגולת. והוא לא הבדיל בין תלמידים, עניים, אלמנות ויתומים מבני עירו לבין בני עיר אחרת; לכל פושט־יד הענקי מטובו.
ולאיש החסיד הזה היתה אשה, שעינה צרה במבקשי־חסד. אמנם לא הרהיבה בנפשה להוכיח את בעלה, על אשר הוא מפזר הונו, ותהי סרה למשמעתו כל הימים. פעם הלך אותו חסיד לעיר אחרת ויתמהמה שם איזה ימים. בתוך־כך באו למעונו תלמידים, יתומים ועניים לקבל נדבות כמשפטם. ותאמר האשה: אף־על־פי שלמורת־רוחי הדבר, לא אַמרה רצון בעלי ואתנהג לפי מידתו. נכנסה לאוצר של זהב, לקחת דינרי־זהב, ומצאה שם המון עקרבים שולחים את לשונם. ביקשה באוצר של כסף אחרי כספים – והנה שם רק משכנות נמלים, ובאוצר של פרוטות – רק שיירות שיירות פרעושים זוחלים. יצאה אל המבקשים בידים ריקנות ועיניה יורדות דמעה מבושה. בתוך־כך שב החסיד מדרכו, וירא המון בני־אדם, משלושת המינים הנקובים, סובבים את ביתו ואשתו עומדת ובוכיה. קָבלה רעיתו לפניו ואמרה: איך יצאת לדרך ולא השארת לי מאומה? תמה החסיד ואמר: הלא כל אוצרותי פתוחים היו לפניך. אמרה האשה: לא הנחת לי אלא אוצרות של עקרבים, נמלים ושל פרעושים. נכנס הוא באוצר הראשון והביא משם דינרי־זהב ונתנם לחכמים; בא באוצר השני והוציא ממנו שקלי־כסף בעד היתומים; מהאוצר השלישי הביא מלוא־חפנים פרוטות־נחושת ויתן מהן לעניים. אם יתמה השומע על המעשה, יזכור את דבר הכתוב: אַל תלחם את לחם רע־עין.
מַעֲשִׂים
א: פְּתֵיחַת הַשַּׁעַר
בימי רבי תנחומא, בעל המדרש, היתה ימים רבים עצירת גשמים. פני השמים כנחושת והיוקר יאמיר, והעם רעב ללחם וצועק לאלהים. גזרו תענית ראשונה, אמרו סליחות ותחנונים ולא נתקבלו; ישבו בתענית שניה, הוציאו את התּיבה לרחוב העיר, נתנו אפר מקלה בראשם ואמרו ברכות וחותמיהן וקראו ואמרו: מי שענה את אברהם בהר המוריה, הוא יענה לנו וישמע קול צעקתנו ותחנונינו! מי שענה את אבותינו על ים סוף ודומר, הוא יעננו! ולא נענו. ישבו בתענית שלישית, כבני־אדם הנזופים ומנודים למקום, חיכו לרחמים מן השמים, והשמש בוערת, מכלה כל חציר ויבול. עד מתי, ה‘? עד מתי? גם הרב רבי תנחומא, ראש הקהל, ישב אָבל. ה’ לא ישמע בקול הרועה ובקול הצאן…
והנה נגשו אליו אנשים מבני דלת־העם ויאמרו לו: מורנו ורבנו, הנה יושבים אנו פה, לבקש מאת אלהי השחקים, כי יפתח לנו שערי הגשמים ובעירנו עוון וחטאה גדולה: ראינו פלוני בן פלוני, אשר גירש את אשתו וכתב לה ספר כריתות, וגם נשא אשה אחרת, משׂיח בלאט את אשתו הראשונה ולא שם לבו לזה, כי אסור לעשות כן. ויצו הרב להביא את החוטא לפניו וידבר אליו: הלא ידעת, כי יד ה' קשתה עלינו, והנה עברת על חוקי הדת; ואַתּה, שים־נא כבוד לאלהי־ישראל, תן תודה והגד, מה עשית? אל תכחד מאום! ויען האיש ויאמר: הנה נפשי, גֵוי וחלבי לאלהי־התורה, והוא יודע וָעֵד, כי אין עוול בכפי;אבל נפגשתי עם אשתי הראשונה אשר גרשתיה, והיא ברעה רבה, ותאמר אלי: חנני, אדוני;מיום שעזבתי את ביתך לא ראיתי בטובה. ואפשוט גלימאי מעל כתפאי, ואתנה לה, הלא נאמר: ומבשרך לא תתעלם. באותה שעה הרים רבי תנחומא עיניו לשמים ויאמר: ריבון העולמים! הלא זה עבדך הוא אך בשר ודם, ןלפי דיני תורתך אין מזונות גרושתו עליו, ועם כל זה רחם ריחמה ונתן לה משלו;ואנו, בניך ובני־בניך ומזונותינו עליך, ואין אתה מרחם עלינו! מיד התקדרו השמים בעבים וירדו גשמי־ברכה, והיתה רוָחה בעולם!
ב: הַכֹּהֵן וְאִשְׁתּוֹ
בארץ העברים היה כוהן אחד, שהיה רואה את הנגעים באיש ובאשה ומטהרם, אבל מאד מטה ידו ואפס לו כל לחם בבית. ראה, שהשעה דחוקה לו, אמר לצאת חוץ לארץ, לבקש לו שם מחיה, משען ומשענה. ויהי בשימו לדרך פעמיו, הכהו לבו על החולים, שלא ימצאו עוד תרופה. נפנה ואמר לאשתו: בואי ואלמדך את פרקי הנגעים, ועשית את מלאכת הטהרה בלכתי מזה. אמר לה: דעי, אשתי, כי תראי שיבש מעיין שערו של אדם, וידעת כי נגע דבקה בו, כי הן לכל שׂער ושׂער שבראש ברא אלהים מעיין בפני עצמו, והוא שותה ונזון ההנו, ומפני הנגע נתרוקן המעיין. ותען האשה ותאמר לו: בעלי הכוהן, אם לכל שער ושער שבאדם יכין אלהים מעיין חי, איך אין בידו להזמין מעיין לך ולבנינו להתפרנס ממנו?
לא הניחה אותו אשתו לצאת חוץ לארץ, וישׁאר על מקומו וראה חיים בארץ.
ג: מִשִּׁנֵּי אֲרָיוֹת
חסיד אחד הלך את בנו יחידו הקטן בדרך, והגיע זמן תפילת־ערבית, העמיד בנו אצל אילן אחד, והוא עמד אצל האילן השני להתפלל ויתדבק בה' קונהו. ויהי בהגיעו לתפילת שמונה־עשרה ועיניו נשואות למעלה, עבר ארי אחד וחטף האת הילד וילך לדרכו; ולא שם החסיד לבו לזה. אך כאשר כילה להתפלל, ראה כי הילד איננו, ויספוק את כפיו ויקרא: בני, בני, מחמד עיני, אַיידָּ? עוד הוא קורא, והנה הארי רץ לקראתו והילד על כתפו ויושיבהו אצלו ויפן לו וילך לדרכו. אשל האב את הבן, אחרי שפג פחדו ממנו: מה עלתה לך, בני? ענה הנער ואמר: הביאני הארי הזה אל מערת הוריו הזקנים, לטרוף טרף; ויצעקו עליו בחמתם ויקראו: לא אחרי הנער הזה שלחנו אותך, מהר והשב אותו למקומו; ודמך בראשך, אם תפול ממנו שערה אחת ארצה. ויפרוש החסיד את כפיו ויאמר: אודך, ה', כי גדול חסדך עם יראיך.
ד: מִן הַבְּאֵר
בימי התלמוד היה איש אחד מצורע בגופו ובפניו ונתרחקו ממנו בני־אדם בכל מקום אשר הלך, וגם רעיו לפנים מאסו בו, ויצר לו ולנפשו; ובכל יום ויום היה מַשכים ואומר: ריבון העולמים! על־פי מצותך יוצא עתה השמש ומביא נהרה לכּל, ורק אותי עבדך מאסת ותשימני בשפל מדרגת האדם. ויהי היום, והוא יושב תוך האפר ובידו חרשׂ להתגרד בו; והנה אשתו, אשר גם הציקה לו ומאסה בו כל הימים, הלכה לבאר, לשאוב מים; הציצה וראתה ניצוצות של אור על פני המים ותקם ותמלא מהם את כדה, ותשב לביתה. ובראותה את בעלה החולה יושב כך, בערה חמתה עליה, ותקם ותשפוך עליו את המים, מיד נאסף ונתרפא וישב בשרו כבשר נער קטן לטוהר.
אמרו, ניצוצות האור בּמים מבּאֵרה של מרים היו.
עניני חכמה וחזון
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מוּסַר הַשְׂכֵּל
א: עֹז רוּחַ
בימים מקדם חי בעיר כבול עשיר אחד ושמו ברכיה, והו' בירכו בשדות וכרמים, בעבדים ובשפחות וברוב צאן ובקר. והוא היה מחזיק בחכמים, מפרנס דלים ושמו היה נודע לרבים. ותהיינה לאיש הזה בנות שתים, אבל בן לא היה לו, ויירא פן תעבור אחוזתו לזרים אחריו, ויבק את האלהים כי יתן לו בן וישמע ה' אליו גם בדבר הזה;ותהר אשתו ותלד בן ויעש משתה לכל בני העיר ויתן צדקה רבה לעניים ואת שמו קראו נתן.
ויגָמל הילד ויגדל ויהי יפה־תואר ולב שכל בו ותבונה, וילמד תורה וחכמה מפי מורים רבים ויחכם מאד, וכל רואיו קינאו בו ויאמרו: אם ה' יתן עושר לאדם, יברך אותו בכּל.
ויהי במלאות לנתן שמונה־עשרה שנה, אירש לו אביו נערה בתולה, כחוק, והנערה יפת־תּואר ויפת־מראה, וגם לה עושר רב, כי היתה מבנות רבּי־העם. וירבו המוהר והמתנות מאד.
ויעש ברכיה סעודת אירוסין כסעודת מלך. ויקרא לחכמי־ישראל ורבּי־התורה, קרא לעשירי העם, קרא לכל בני העיר וקרא לעניים ולדלים ויערכו שולחחנות לפניהם; ועל על שולחן העלו בשר ודגים, יינות ושמנים, פירות טובים וכל מיני מגדים, ויאכלו וישתו, איש כחפצו וכלבבו. ירושלים בתפארתה לא ראתה סעודה כדולה כזו.
החתן ישב בראש הקרואים, ופכניו כפני בן־מלך, וישוחחו עמו החכמים בחידות ובמשלים ויקח את לבם. והכלה ישבה בין רעותיה, קשוטה ועדויה אבני אודם, פטדה וברקת. צאינה וראינה בנות ציון בעטרה שיעטרו לחתן עם הכלה!
ויהי כי טוב לב המסובים עליהם והחלו לשיר מזמורים ותהילות עזב החתן את מקומו ויעל לעלית הבית, לקחת משם בקבוק אחד שמן־אפרסמון. ושם היו גם אוצרות השמן והדבש, היין והפירות;ויהי כאשר כרע אל חבית אחת, התקרב אליו נחש ויכישהו ברגלו ונפל מת ביום שמחתו.
וירא אביו כי בושש לבוא, ויעל גם הוא אל העליה, לראות את שלום בנו, וימצאהו שוכב על הארץ ואין בו נשמה. על מחמד לבו עלה הכורת. – ויתחזק האיש, בזכרו את קרואיו, ולא צעק מרה ולא אבה להשבית משׂושׂ הקהל האוכל ושותה ומיטיב לבו;ויעצור את דמעותיו, וירד הביתה וישב על מקומו בין השמחים עד תום הסעודה. והאורחים אמרו: אך ישן הוא החתן.
ובבוא שעת ברכת־המזון קם ברכיה ויאמר: רבותי, לא לברך ברכת־חתנים באתם הנה, אלא לברך ברכת־אבלים;ודעו, כי לא להכניס את בני לחופה קראתי אתכם, אלא כי תתנו לי אחוזת־קבר לקברו, כי מת עלי היום. ה' נתן וה' לקח. צדיק הוא וישרים כל משפטיו.
ב: מִמָּוֶת לְחַיִּים
היו בימי התלמוד שני תלמידים, שהיו עוסקים תמיד בתורה ובעבודה, וכך דרכם: חצי ימי־השבוע היו יושבים בבית־המדרש ולמדו מפי רבם, רבי חנינא, ובחצי השני היו משכירים את עצמם לחטוב עצים והיו מפרנסים בזה את בני־ביתם. כה התנהגו ימים רבים, לעסוק יחד בחיי־עולם ובחיי־שעה. ומצוַת אלהים כן על כל בשר, ועל כן ברא את העליונים ואת התחתונים.
ויהי היום וינחמו ממנהגם זה ויאמר האחד לחברו: ראה, רעי, אנו יושבים שלושה ימים בשבע והוגים בתורת ה' ושאר שלושת הימים אני מבלים במילי־דעלמא, והכתוב אומר: והגית בה יומם ולילה;האם לא טוב נעשה, אם נעזוב מעתה את מלאכת־ידנו לאחרים, ואנו לא נמוש עוד מבית־מדרשנו כלל? – ויען השני ויאמר: גם מחשבותי כמחשבותיך, כי לא נכון לעזוב אף לימים באר מים חיים, ולחצוב לנו בורות נשברים, והנה דיבּרת אלי כדבּרי אני בלבבי; בוא ונכרות ברית לחדול מכל מלאכה, אבל רק יום המחרת עלינו עוד לעבוד, כי כבר נשכרנו לאדון־העצים ולא נוכל להמיר את דברינו. – ותיחשב להם במרום מחשבתם זו, להניח חצי עולמו של הקדוש־ברוך־הוא בבטלה, לחטא. וגזר־דין יצא ואמר: כל העוזב ישוּבו של עולם והכישו נחש ומת.
ויהי במקום הזה חוזה־בכוכבים, והוא היה צופה ויודע לנַבּא על מזלו של אדם מרש ולדעת היום את אשר יקרה אותו למחר, ויצא שמו לאיש שרק אמת ידע ויראה;ואמנם מכל אשר הגיד לא נפל דבר ארצה.
וירא ביום המחרת בבוקר את שני תלמידי רבי חנינא הולכים למלאכתם והחבילה על כתפם. ויאמר לָאנשים בחבורתו: ראו, אחי, שני אנשים אלה ההולכים לתומם לא ישובו חיים לביתם, ויכולים אתם לחצוב להם קבר. ומיאנו חבריו להאמין לו היום, ויאמרו: התחת אלהים אתה? ויאמר: נתערב־נא בזה. ויאמרו: אם יהי כדבריך, ומתו החוטבים האלה, ונתנו לך שתי חליפות־בגדים, ואם לא – ונתת אתה לנו. ויאמר להם: כאשר דיברתם כן יהיה.
והתלמידים האלה הלכו לדרכם, ויהי כי הרחיקו מהם, עמד איש זקן אחד בדרך, ויאמר להם: רחמו עלי ועל זקנתי, כי זה שלושה ימים, אשר לא בא אוכל אל פי. ויתירו מהר את החבילה וימצאו שם רק לחם אחד, הניתּן להם מביתם לאכול, ויחתכו אותו לשנַים ויתנו לזקן את החצי האחד, ויאכל ויברך אותם ויאמר: האל יחַיה אתכם היום, כאשר החייתם אותי עתה, וילך. והם באו לשדרת־היער ויבקעו כל היום את העצים כפי כוחם, ויקבלו את השכר האחרון בבוא הערב, וישובו לביתם.
וישאו האנשים, אשר חיכו אל שובם, את עיניהם ויראו אותם שׁבים ממלאכתם בשלום וכל רע לא קרה להם, ויצהלו ויאמרו אל החוזה: אמרת לשטות בנו, ופיך ענה בך לאבוד חליפות־בגדים. ויאמר להם: חי ה', כי ראיתי בחזון נחש שרף דולק אחריהם ואשמע מצוים אותו: לך והמת את חוטבי־העצים האלה. ויקרב עמהם אל החוטבים ויאמר: שלום עליכם, עוברים! מה ומה קרכם היום? סַפּרו־נא לנו, כי נדע. ויתמהו ויאמרו: לא ידענו דבר, רק זה, כי פגשנו עני בדרך ונתַנו לו חצי־הלחם מלחמנו אנו, כי רעב היה. ויענו ויאמרו להם: לכו לשלום. – והחוזה קרא לחבריו ואמר: נלכה אל המקום, אשר בו ביקעו את העצים ועשו שם את מלאכתם. וילכו שמה ויראו, והנה מונח על הארץ נחש גדול ועב כרוּת לשני חלקים, חצי גופו מונח מזה, והחצי השני מעבר זה. ויאמר החושה להם: ראו, רעי, כי עיני לא התעטני ואותו ראיתי שלוח להמית את הנערים;אבל מה אעזה, ו“אלהי העברים מתפייס לעובדיו בחצי ככר לחם”.
ויענו כולם ויאמרו: יש אלהים גדול כזה, נלכה ונעבדה אותו.
ג: שׁנֵי אָחִים
לפני ימים רבים היו שני אחים בעיר אחת העומדת על חוף נהר, ויהי האחד עשיר גדול ולו נכסים רבים, בתים ושדות ורב־טוב, ורק לא אהב לעשות חסד עם בני־אדם וידו לא פתח לדל; והשני היה בעל לב טוב, אוהב את הבריות ורודף לעשות צדקה, ורק השה אותו אלהים עושר ויחי רוב ימיו בצמצום ולא ברוַח. ואולם האיש הזה הסתפק במועט ולא ואל קינא באחיו העשיר ולא שאל את אלהים על הסדר ההפוך בעולמו, ומדוע הוא מיטיב לרעים וממעיט במתנותיו לטובים.
אבל אשתו, אשר בא עמה בברית, לא היתה כמוהו ולא נשאה את דוחק הבית באורך־רוח כזה; היא השגיחה, שלא יקח בעלה את המעט אשר להם ויתן אותו לעניים, כדרכו.
ויהי מקץ ימים ויגדל בנם הבכור ותבוא העת לשלחו ללמוד תורה. ותחל אמו לקמץ מהוצאות־הבית פרוטה לפרוטה, למען אשר תקנה לו מעיל להתעטף בו. ויהי כי אספה אותו סכום, ותתן אותו לאישה בצרור ותאמר אליו: לך השוקה וקנה לבננו בגד ראוי לו; ואולם עמוד על המקח, ולא יעשה בך אדם רמיה. הדבר היה יום הושענא רבה בבוקר, וטרודה היתה.
כמעט עזב בעלה את ביתו, ויבוא ויעמוד לפניו איש־עני ויאמר לו: חנני־נא;הנה בביתי אין כּל לימי החג וילדים לי שבעה. ויקח האיש את כל הצרור אשר בידו ויתנהו למבקש;ויודה לו זה על חסדו הגדול ויאמר לו: יהי אלהים עמך, נדיב־הלב!
ויהי כאשר עזב אותו העני שמח וטוב־לב ויאמר האיש לנפשו: הן לא אוכל לשוב עתה הביתה בידים ריקות, ויבוא לבית־הכנסת לעת תום התפילה ויחשוב: מאין יבוא עזרי?
וירא והנה נערים מלקטים אתרוגים מעל קרקע הבית, כי נחתמה בהם הברכה האחרונה ולא מצאו עוד בעליהם בהם צורך… ויחל גם הוא ללקט מהם ושימם בכנפי כסותו. עוד אגורות־נחושת אחדות היו בצלחתו ויקן בהן ארגז וישם אותם בו, ויעמוס את הארגז על שכמו וילך, והוא לא ידע לאן, ויהי הולך בלי מטרה ברורה לשפת הנהר; ובבואו שמה, וירא אניה עומדת הכן לדרכה, ויאמר אל החובל: קח־נא אותי ואעשה שירוּת בשכרך. ויאמר אליו: רד. וירד האיש באניה ותלך טעונה מזה ותבוא לקרית־מלך, לא רחוקה מעירו;וירד האיש וארגזו על שכמו וילך בשוקי העיר וירא, כי אֵבל כבד לעם.
ויקרב אל האנשים וישאל אותם: מה לכם, כי תתאבלו? ויענו ויאמרו: הנה חלתה בת מלכנו מחלה אנושה, והרופאים לא ידעו תרופה; והיא יחידה לו ויורשת ארצו. היש יגון כיגוננו?
ויתן ה' מחשב בלבו ויאמר: הנה רוח עברה עלי היום ללקט את האתרוגים מקרקע בית־התפילה, אולי יש בזה דבר־סתר ובהם צרורה אותה תרופה. ויתאזר באלהיו ויאמר: הביאו אותי לפני המלך, כי בארגז זה, אשר אנכי נושא על שכמי, צרורים סמי־מרפא. וימהרו אותו אל המלך, ויגש ויאמר: מארץ העברים אני, יקח נא המלך מן המגדים אשר הבאתי עמי, ויעשו בם מרקחת ויתנו לחולָה, כי ברכה בם. ויאמרו רופאי המלך: משׂחק בנו איש עברי זה. אבל המלך אמר להם: ננסה את דברו, אולי יש אמון בו. ויצו למבשליו לעשות במגדים אלה מעשה מרקחת;ויתנו מן המבושל לחולה וַתרח את ריח־הניחוח ותטעם ותשב נפשה, ותחי ותּירפא.
ויצו המלך וימלאו את הארגז, אשר בו היו האתרוגים, שקלי־זהב, ויתנו לו אניה מאניות המלך וישב אל ביתו ואל נוהו בכבוד ובעושר.
ויקנא בו אחיו העשיר על רוב גָדלוֹ פתאום;ובהיוָדע לו משפט הדבר, ויאמר: אעשה גם אני כן ואוביל אתרוגים למלך, ויעבר קול בעיר, לאמור: מי האיש, אשר עוד לו אתרוגים מימי החג, יביאם־נא אליו, ואתן לו שקל כסף בעד כל אתרוג. ויביאו לו אתרוגים רבים, וימלא בהם ארגזים מספּר וישם אותם באניה ויביאם אל המלך. ויגש אל המלך ויאמר: יקח־נא המלך הרבה מאשר הביא אחי רק מעט. ושפחה היתה בהיכל המלך, אשר חלתה בם בימים ההם במחלת בת־המלך; ויאמר המלך: ננסה דבר גם באתרוגים האלה, אשר הביא הלז, אם יש בהם תרופה כאשר היה באתרוגי אחיו. וישימו אותם במחבת ויתנו מהם לחולה, ולא הועילו. –
וירגמו אותו עבדי המלך באתרוגיו ויכו אותו הכה ופצוֹע ושב לביתו אָבל וחפוי ראש.
ד: יֵין קֵדָר
באחת הערים ישבו שני אחים בבית אחד, והם היו אוּמנים במעשה הבד, ויראו ברכה במלאכתם ויהי שלום ביניהם ולא ידעו רע. אולם דבר אחד מירר את חייהם. הי להם אב זקן בא בימים, והוא לא עסק עוד בכל משלח־יד והיה אוכל על שולחנם;ואמנם דבר זה לא הכביד עליהם ויהיו עושים את חובתם באמונה. אך אביהם היה שותה־שיכור, וכל אשר בא לידו, היה מוכר אותו ביין ומגיח אל פיו. חוץ מן השתיה לא ידע דבר בעולמו, ויהי כמו חי עלי אדמות על מנת לשתות, קם בבוקר וישת, אכל סעודת צהרים וישת, גם בלילה שתה יין, וזה מעשהו כל הימים.
ויצק הדבר הזה לבניו מאד, כי מלבד אשר הוציא את כספם, אשר יגעו בו, לבהלה, נתן אותם אביהם לחרפה גם בעיני הבריות, כי בעת אשר שתה למרבה, היה מוטל בראש חוצות ויתקלסו בו הנערים; והעוברים אמרו: ראו, אביהם של אלה מגואל באשפה. וכל אשר עשו, לעצרו משתיה, לא הועיל להם. באין גרה בכיסו היה עוזב את הבית ובערב שב והוא שתה לשכרה; ולא ידעו מאין לקח לו את הכסף לתתו במחיר היין. הם כלאו אותו מדי פעם בפעם בחדרו בבוקר, ואחרי־כן מצאוהו שיכור, כי הטמין לו בחור אחד כד יין; והיה כאשר קנו יין לשבת, שתהו אביהם בטרם קידשו עליו. לא היתה חכמה ועצה לעצור בעד תאוַת אביהם הזקן; והוא אז כבן שבעים. הגיע גם לבורות.
ויאמרו בניו: מה זה עשה לנו אלהים ואבינו שיכור? זה רב מכוחנו, לשאת אותו ואת צרכיו, ולנו נשים ובנים, שמזונותיהם עלינו;טוב להספיק להם מלתת כספנו לבהלה.
ויהי בראותם, כי אין מזור ואין תרופה לזקן, ויחרשו עליו רעה ויקחו מאדונם שכרם לשלושה ימים ויקנו בו יין ישן ומשׁכּר ויתנו אותו לאביהם. ויהי כאשר כילה לשתות, ותיפול עליו שׁינה עזה ויהי כמת. ויקראו לשכנים, לאמור: ראו, הנה מת עלינו אבינו. ויטהרו את גופו וילבישוהו תכריכים וישימו אותו בארון וישאוהו לבית־הקברות, הרחק מן העיר, ויעמידו אותו במערה, וישובו לביתם, וירא אלהים!
בלילה ההוא עברה אורחת־ישמעאלים בדרך, והם באים מארץ אשר שם ברכת טוב וגמליהם נושאים נאדות־יין רבים וכל מיני מגדים ופרי; וילוּנו האנשים באהליהם, כי עייפים הם. ויתגנב איש עובר בלאט ויקח נאד יין משוּמר ושק מלא פרי מגדים ויסתר אותם במערת בית־הקברות. וישכימו האנשים בבוקר וילכו לדרכם.
ויהי ביום השלישי, וייקץ הזקן משנתו הארוכה וירא והנה הוא שוכב בארון בכוך בתוך קבר, ויתמה על החדר הקטן הזה ויקרא ולא ענוהו, ולא שמע קול אדם. ויקם, כי רעב היה וצמא, וירא והנה נאד־יין עומד למראשותיו ומגדים מתוקים בצדו;ויאכל וישת וישמח מאד, על כי אינה לו אלהים את אלה ויחל לזמר. מה חסר עוד לבן־אדם!
וביום ההוא ניחמו בניו על מעשיהם ויאמרו: נלכה־נא ונראה, מה היה לאבינו הזקן? וילכו יחד. ויהי כי קרבו אל בית־הקברות, וישמעו קול מנגן מתוך המערה ויתמהו ויאמרו: העת תחית־המתים הנה זה באה?
ויגשו אל הקבר, ויראו את אביהם יושב לפני המנות המונחות לפניו ומיטיב לבו ביין, ויפלו לרגליו ויאמרו: חטאנו לך, אבינו, ועתה ידענו כי לא יזנח הבורא את בריותיו והוא ממציא לכל בריה את אשר היא מבקשת…
ויקח הבכור מעליו את השמלה אשר על שכמו וישימה על התכריכים של אביו ויובילוהו שניהם לביתם, ויאמרו לאנשי הרחוב: הנה קם אבינו ויחי. ומאז כבדוהו בכל לב, וייטב אלהים להם ויתנו לאביהם את כל משאלותיו, עד כי הלך באמת לארצות החיים, ויקחהו ה' אליו.
ה: מֵעֹנִי וְלֹא מֵעֹשֶׁר
לפני ימים רבים חי באחת המדינות איש חסיד וירא־אלהים מאד ואת מצווֹתיו שומר, והיה האיש ההוא עני ומדוכא, בלי מזון ומחיה ובחוסר־כּל;והוא לא התאונן על גורלו וגם לא הרגיש כלל במחסוריו, כי חי רק באלהים ובעבודתו אותו. בבוא היום ובעברו היה מתפלל לריבון־העולמים ולאדוני־האדונים בזמירות ובהלל, כאילו לא חסר כלום משולחנו של מלך. והיתה תפילתו עולה לפני כסא־הכבוד, כמו התמיד, שהיו מקריבים על גבי המזבח. ואם עבר איש ונתן לו דבר־מה, לא קיבל; ואם ביקשהו אדם ללון בבית בחורף, לא חפץ במחסה והיה לן תחת כיפת־השמים, כאחת מחיות־השדה.
אבל דבר אחד המר את רוחו, כי לא היה לו עוד כל לבוש. וכאשר נקרעה גם שארית חלוקו האחד, לקח עלה לכסות בו את ערוָתו, ויבּול בבוא השמש.
ויאמר אלהים לכוהן צדקו: אליהו עבדי! כבר נתמלאה סאת עניוֹ של חסידי זה. לך והושע אותו והביאהו על נחלת בני־אדם. וילך אליהוּ במצוַת שולחו, וישמור לו עד כי סיים תפילתו; ולאחר שסיים, ניגש אליו ואמר לו: שלום עליך, רבי! והחזיר לו שלום. אמר לו אליהו: אם רצונך בזה אַלוה לך ארבעה זהובים וכיסית את מערומיך, וימאן החסיד לקחתם מידו. ויפצר בו מאד ויאמר לו: לא חסד אני עושה עמך, ורק יהי־נא זה כפקדון בידך; וכי אדע אני מחסור, אז אבוא אליך והשיבות לי את אשר נתתי לך. ויאמר החסיד: חי האלהים, אם מיום עמדי על דעתי נהניתי מאשר לאחרים ואם לקחתי מאשר לאחרים; ואם עתה אני עושה כדבר הזה, הלא רק כי נואלתי וקטונתי לבקש לי לבוש לגֵוי. ויפול על פניו ויבך. ואליהו עלה בסערה השמימה.
ויקם החסיד ויקח את ארבעת הזהובים, אשר הניח העולה על הצור, וימהר אל השוק ויקל לו טלית. ויהי כאשר שם אותה על כתפו, וירא אותו עובר, ויגש אליו ויאמר: טליתך מצאה חן בעיני;אם טוב עליך, אתן לך תמורתה חליפות בגדים אחרים ועוד עשרה שקלים; ויענהו בעל הטלית: מה לי ולכספך? ויאמר הזר: קח מאתי את אשר אני נותן לך ומצאת את דרכך. ויחשוב החסיד ויאמר אל לבו: אקחם מאתו ואעשה גם אני חסד עם אחרים. ויתן לו את טליתו, ויקח מידו את חליפות־הבגדים ואת עשרת הכסף וילבש את חילפת־הבגדים האחת ואת השניה מכר בעד עשרה כסף. אחרי לבשו את הבגדים אמר לשכור לו גם חדר, להתגורר בו, וישכב בלילה ההוא על מיטה מוצעת, וייטב לגופו. וישכם בבוקר ויתפלל ויודה את אלהים, ויאכל היום וישׂבע. ויהי כעבור ימים, והוא החל לעסוק מעט בישוב־העולם, וילמד לדעת את דרכי החיים ויעש חיל, לקח לו אשה ויבן בית. ויפרוץ האיש ויעש עושר יתר מאז. ויוָלדו לו בנים ובנות ויקן לו עבדים ושפחות, שדות וכרמים, ונתקיים בו: מקימי מעפר דל, עד למרומי השמים. וברבות הימים, ויגדל עשרו עד לאין קץ ויהיו לו אוצרות מלכים. כנקדימון בן גוריון פרשו לו מתחת צעדי רגליו, בלכתו מביתו לבית־המדרש, כלי מילת ובאו עניים וקיפו אותם. מה לא יכול האדם להשיג, אם אלהים יצווה לו את הברכה.
עוד לבו נאמן עם אֵל מושיעו, ויעבוד את האלהים כתורה וכמצוה, ואולם חסר לתפילתו עתה אותו הרוח, שהיה לה בימי עניוֹ ומרודיו, ולא היתה עוד כקרבן תמיד, כמאז ומקדם.
ויהי היום ויבוא אליהו הנביא עוד הפעם לאדמת האדם וישם פניו ויעמוד על פתחו של העשיר ויבקש ממנו ארבעת הזהובים, אשר נתן לו, ולא היכרהו זה כלל וידבר אליו בגאוה, לאמור: ואם ארבע סאה דינרי זהב הלויתנו פעם, הרי כפלים לפניך! ויאמר ההלך: לא, אדוני, אל תפחית ואל תעדיף: תן לי את ארבעת שקלי ואלך לי. ויתן לו בעל־האוצרות את השקלים המעטים ויעָלם המקבל ואיננו…
ומן היום ההוא איתרע מזליה של העשיר. מתו שני בניו, נצטערו שני לוקחי בנותיו ונסתאבו כלותיו.. הבקר היו חורשות והאתונות רועות, ותפול עליהם מחנה ותקחם, אש נפלה מן השמים ותבער בכרמיו, ברד ירד והכה בשדותיו. בכל הונו ורכושו באה מגפה אחר מגפה, כמו לאיוב בשעתו. ובזמן קצר נתדלדל כל־כך, עד כי לא נשאר לו מכל רכושו, בלתי אם מעיל אחד לבשרו;וגם אותו קרע בצערו ויאמר: ערום הייתי וערום אהיה שנית. ואז שב לערימות החול וישב שם ויחל לעבוד את אלהים כבתחילה ולא חטא עוד בשפתיו, וערב ובוקר עסק בעבודת הבורא ובעשות נחת־רוח ליוצרו.
ויאמר אלהים: לא אוסיף עוד להעשיר את האדם ויעבדני לעולם!
ו: בְּמֻפְלָא מִמְּךָ אַל תִּגַּע
באחת הערים בארץ ארם חי איש אחד, גדיאל. והוא התגדל על כל אחיו ואנשי־עירו, אשר התהלכו בתום ויעבדו את האלהים בפשטות ובלי התחכמות ולא ביקשו להם נתיבות רבות, ויתחכם וינשא לבו לדרוש בכל חכמה נסתרה ובכל דעת נשגבה, ויעז לרדת לתעלומות־הטבע ולגלות את הלוֹט הלוֹט; ולא ידע כי אלהים שׂם לו סתר־פנים ולא יחפוץ, כי מעשה־ידיו יהיה כ“אחד ממנו”, לדעת חיים ומות בבריאה, כי הן רק לו לבדו פתרונם.
ותבוא עת ויחשק האיש ללמוד שיחת חיות ועופות, נוסף על דעת טבע האדם, ויצא היערה וישם לו שם את מלונו וינזר מכל חברת בני־אדם, ויתבונן חרש לחיי החיות למינן ולטבע כל עוף למינהו, עד כי החל להבין את לשונם, ויתגאה ויאמר: חכמתי וירוַח לי, מי יקום עתה נגד בינתי ויעמוד הכן מולי?
ויהי היום בעלות הבוק, והנה שני עורבים אחים קמו איש באחיו, ובריבם ויקם האחד על השני ויהרגהו בחמתו ויפול הנרצח מתבוסס בדמו. וירא הרוצח את אשר עשה ויך לבו אותו, ויספוק בכנפיו אחת אל אחת מרוב צער ובאין לו מנחם. ויבוא בן־נשר מלכו ממרום וירא אותו מקונן במר נפש. וירחם עליו ויאמר לו: הירגע, בן־ארצי, ואל תאמר: ארד אל אחי שאולה, כי הנה שם בירכּתי העיר צומח דשא עשב, אשר לו הסגולה להחיות מתים, מהר שמה וקח ממנו מלוא פיך ושׂמתו על פצע אחיך וישוב רוחו אל קרבו. ויעף העורב אל המקום; ובעוד רגע שב ועשב כרתי, נותן ריח, בפיו, ויגע בו פעמַים במקום הפצע של ההרוג, ויעל עליו קרום ויתעורר המת ויקם על רגליו ויחי, וישאו שניהם אברותיהם ויעופפו במרחבי השמים.
וגדיאל עומד ומשתומם ויאמר: עד הלום באתי, לראות את הפתח המוביל מן המות לחיים, ויתאזר וילך לחפש גם הוא אחרי פרי החיים, וילך מהלך שבעה ימים ויבוא עד לקצה היער וירא ערימות עשב ומראהו כמראה העשב אשר הביא אתו העורב, ויקח מהן וישם בכליו וישמח מאד ויגבה לבו. עלה בן־אדם על מרומי הדעת ונדמה לעליון!
ויהי בלכתו, וירא והנה אריה גדול מונח מת למעצבה על אם־הדרך, פיו פתוח ולשונו שלוחה ונמלים ופרעושים זוחלים עליו ויתענגו על דשנו. ויאמר לנפשו: אנסה־נא בעשב אשר לי, אם יקום זה ויחיה; ויגש אליו ויקח מן העשב אשר בידו ויעבירהו על עיני המת אחת ושתים. ויפקח האריה את עיניו וייקץ משנת־מות וירם ראשו ויקם על רגליו ויתנודד וינהום וירם זנבו ויצעד קוממיות, כמלך שחזרה לו עטרתו וגבורתו והכל תּוּכּוּ לרגליו. וירא והנה אחד ממשפחת האדם עומד קרוב לו, ולא ידע, כי איש חסדו הוא, ויבלעהו וינעם לחכּוֹ, כי לא אכל זה ימים רבים, וישׂבע וילך לראות ברחבי מלכותו.
ז: לְצַדִּיק וּלְרָשָׁע
ויהי בעבור המלך אדרינוס עם גייסותיו למלחמה, ראה איש עברי זקן מאד נוטע נטיעות־תאנים, קרא ואמר לו: בן כמה שנים אתה? השיבו העובד: בן מאה שנה עבדך. התפלא אדרינוס ואמר: בן מאה אתה, ועוד אתה עמל ונוטע נטיעות, שלא תאכל מפירותיהן. אמר האיש: כשם שעמלו אבותי בעדי, כך עמל אני בעד הבאים אחרי. נפרד המלך ממנו בשלום. ויהי בעשותו מלחמה שלוש שנים, ויכבוש עמים ומדינות רבות, שב עם כל מחנהו בדרך אשר בא בו. בתוך כך גדלו עצי־התאנה ועשו פירות יפים; נטל מהם אותו זקן סל מלא על שכמו, השכּים ויצא ובא עמו לפני המלך. אמר לו המנצח: מי אתה ומאין תבוא? המביא: אנכי הנני האיש, אשר נטעתי נטיעות־התאנים, בצאתך למלחמה, והנה זיכני ה' לראות פירותיהן, ואומר להביא מהם מתנה גם למלך. מיד ציוה אדרינוס ליטול הפירות מסַלוֹ ולמלאהו זהב. התפלאו עבדיו על הדבר הזה, כי ידעו את קשי לב מלכם לעם היהודים. השיב ואמר להם: “מי שבוראו מכבּדוֹ, אני לא אכבּדוֹ?”
היה לזקן ההוא שכן אחד רע־מעללים, והוא עצל במלאכתו. כיון שמעה אשתו מה שעלתה לבעל־התאנים, אמרה לבעלה: אחרים מתעשרים מפירותיהם, ואתה יושב בחיבוק־ידים. התעורר האישלקח גם הוא סל מלא תאנים מגנו, הטעינו על כתפו והלך ובא לפני אדרינוס המלך. אמר לו אדרינוס: מה לך אלי? השיב ואמר: שמעתי, כי אדוני המלך אוהב תאנים הוא ושוקל זהב מחירן, על־כן הבאתי לך גם אני מהן בסל הזה. ויצו המלך להפשיט אותו ערום ולהשליך לו פירותיו בפניו. לא יזכה רשע כצדיק.
ח: לְהָרַע וּלְהֵיטִיב
היו שני בני־אדם חברים, אחד פּיקח ובריא כל ימיו ואחד עיור בשתי עיניו וחשכו לו מאורות העולם. היה הסומא נסמך תמיד על חברו הפּיקח, כי לא ידע ללכת לבדו;ויהי ברבות הימים וילא הפיקח לעשות עוד כזאת ויאמר לרעהו האומלל: התחת אלהים אני, להיות לך לעמוד־האור? נלאיתי נשוא אותך ואת עמלך. ויצר הדבר לעיור ויאמר: אלהי ישעי, למה זה תעזבני! ויהי בהיותם בשדה וירעבו ללחם, היו לפניהם כמהין ופטריות רבים בעלי סגולות שונות, פשטו את ידיהם, תלשו מהם ואכלו מהם. ויהי כאשר כילה הבריא לאכול, חשכו עיניו ותעוור, כל־כך פעלה עליו חריפות הכמהין;תחת זה פעלו מיני הכמהין האחרים על חברו לטובה, התחיל לשפשף בעיניו, והנה נפל התבלול מהם, ועולם מלא אור וחסד נפתח לפניו. קמו ללכת, ולא ידע עוד מי שנתעוור לכוון צעדיו על ונסמך על רעהו, שהיה עד עתה סומכו. כן המה דרכי אלהים!
דִּבְרֵי חָכְמָה
א: הַמְּאַסֵּף
היה מלך חסיד אחד, שעמד בשנות־בצורת וביזבז כל אוצרות המלכות לעניים ולא הניח לעצמו מאומה. חברו עליו בני־ביתו וכל רבּי־המדינה, שריו ועבדיו ואמרו לו: אבותיך, שישבו על כסא המדינה לפניך, יסדו את כל האוצרות הללו, וכל אחד הוסיף בבית־הגנזים על של אבותיו;ואתה עמדת ופיזרת כל העושר, השמור לנו, בפעם אחת, ולא חשבת בדבר הזה, כי הנך הורס מה שׁבּנוּ הם, כי הנך מבטל מה שיסדו הם;הגד, אם ישרו מעשיך? עמד הוא ואמר להם: לאא מפזר אני, כי אם מאַסף;לא סותר אני, כי אם בונה;לא מבטל אני, כי אם מקיים. – אבותינו אספו כסף וזהב למכביר ויניחום כאבנים, מבלי חיים ומבלי הביא פירות לעולם;ואנכי נתתי מהם לאיש איש כפי חלקו, יוסיפו לעסוק בהם ולבנות את ביתם, נמצאו מביאים המה ברכה למדינה וגם יישרו את דרכם וייטיבו לאחרים. אבותינו גנזו למטה, מה שמצאו על ימין ועל שמאל, בצדק ולא בצדק, ויסגרו את השער בפני כל המטמונים;ואנכי נתתי את מפתחם ביד כל אחד ואחד;הם גנזו נפשות ועצרו בעד נפשות, ואני נתתי חיים לרבים מאתנו, הלא הכל שלו, ושלכם ושלי – שלו. מיד נפלו לפנים אפים ארצה ואמרו: צדקת, מלכנו, צדקת!
ב: יַין בִּכְלִי־חֶרֶס
חכם אחד היה בישראל, והוא מלא דעת ותבונה, יודע הרבה לשונות ומשפטי עם ועם, אבל גיבּן היה ופניו מכוערים ולא חנן אותו אלוה באיקונין יפה. ויהי בבואו לרומי, עיר בירת העולם, היללו את חכמתו לפני בת־המלך וַתצו להביא אותו לפניה. ובדברה עמו מצאה, כי לא הגידו לה גם אחת על שבע מחכמתו ותשתומם על רוב השכלתו. ויהי כאשר התרועעה אתו יום יום, והמה מסיחים בעניני מדע ותהלוכות־תבל, אמר לו פעם: אל יחר לך, אם אומר, כי עליך אומר המשל: חכמה מפוארה בכלי מכוער! אמר לה החכם העברי: ידעת, כי הרבה אוצרות יין לאביך המלך, באיזה כלים הוא שומרם? ענתה בת־המלך ותאמר: בכלים של חרס יינותינו נתונים. אמר הוא אליה: כל בני עלמא משימים יינם בכלי־חרד, ואביך, מלך־המלכים, גם כן יעשה כן, האם לא ראוי והגון, כי ישימם הוא בכלי־כסף ובכלי־זהב? שבה בת־המלך לביתה וציותה לעבדים ולממונים על היין, כי יריקו היינות מכליהם לתתם בכלי כסף וזהב. למחר עשה מלך סעודה רבה, ונמצא כי החמיץ כל היין. בדק המלך וימצא את יינו ניתּן בכלי־כסף; ויחר אפו ויאמר: מי ומי אשר מלאוֹ לבו לעושת את הדבר הזה? אמרו לו עבדיו: בתך ציותה לנו לעשות כן. קרא לבתו ואמר לה: איך עשית כדבר הזה, לפקוד לתת יין בכלי־כסף? ענתה ואמרה: אדוני אבי, חכם־היהודים יעצנו זאת. שלח וקרא לו ושאלהו לפשר הדבר. אמר החכם אליו: מלכי ואדוני, כך וכך אמרה לי בתך, וכך וכך עניתי לה. אמר לו: והלא ראינו חכמים גדולים, והיו גם בני יפי־תואר? ענה ואמר לו: לוּ היו מכוערים כמוני, ולא סיח יפים את לבבם כלל, כי אש עוד חכמו יותר. ויאמן לו המלך וישלחהו לביתו ברוב מתנות.
ג: הָאוּמָן וּמַעֲשֵׂהוּ
תלמיד אחד שב לביתו מבית רבו במגדל־עדר, והיה רוכב על החמור על שפת הים, וגם רוחו טובה עליו, כי למד תורה הרבה והִרבּה לאסוף דעת ושכל;והוא גם אדם טוב־תּואר ובעל קומה זקופה. לפתע ראה אדם אחד, מכוער מאד וגב מלפניו ומלאחריו,, בא לנגדו. קרא לו האיש לשלום ולא החזיר לו, ואמר לו: כמה מכוער אתה, שמא כל בני־שבטך מכוערים כמוך? אמר הזר אליו: איני יודע להשיבך נכונה, אבל אם אמנם כל־כך מוּשחת הפנים והגֵו אני, לך אמור לאומן שעשני, כמה שחית אותו כלי לעשות. וידע התלמיד שחטא, ירד מעל החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: אוי לי שנוקשתי באמרי־פי;ואתה מחול וסלח לי, כי הלבנתי פניך. ולא אבה האיש סלוח לו. כה הלך אחריו, הלוך ובקש, עד שבא לעירו ולבית־אביו. יצאו בני־עירו לקראתו ואמרו לו: בואך לשלום, רב ומורה! אמר הגיבן: למי אתם קוראים רב? ענו ואמרו: לזה שבא עמך. אמר הגיבן: אם זה הוא רב, לא ירבו כמותו בישראל. ויחר אפם בו ויאמרו: איך תזיד לדבר כזאת על איש יודע תורה. ויפנו כה וכה והדובר איננו. סיפּר להם התלמיד כל אותו מאורע ואמר: איני כדאי עוד לכבודכם. וישב לה' בכל לבו ולא דיבר עוד סרה במעשיו.
עוֹד דִּבְרֵי חָכְמָה
א: בְּנוֹ שֶּל רַב כַּהֲנָא
איש חכם היה בימי התלמוד והמדרש, ושמו רב כהנא. ויקח לו אשה, אשר אהב, ולא היו להם בנים ימים רבים. ויצר הדבר מאד לאשה, כי הנה תורה לא למדה ולא היה לה במה לבלות את הזמן, כמשפט בעלה, ותתפלל לה‘. וישמע ה’ בקולה ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן ותקרא שמו: סליק. ותגדלהו, ויהי נער יפה־תואר ותם־לב. ויהי כי גדל הנער ויהי לבן חמש, ויחזק אביו בידו, ויאמר להוציאו מן הבית והלאה ללמוד תורה. ויכמרו רחמי האם על בנה היחיד, כי ילָקח מאתה ותעמד פניה ותאמר: אנה אתה מוליך את הרך הזה, והוא יחיד לנו. ויאמר אישה הרב: ליחידו של עולם אני מקריבו וחפץ אנכי להרגילו בתורתו. ותאמר האשה: חי נפשי, אם לא המות יפריד בינינו, כי בנפשי הוא לשלוח את בני החוצה; לא ילמד תורה ולא ידע לעשות בכל מלאכה ואתנו ישב כל הימים ומפּתנו יאכל. ויחר אף בעלה בה ויאמר אליה: הושיטי נא את כתוּבּתך ואתן לך את אשר התניתי עמך. ותאמר האשה: מה מום ראית בי, בעלי, לשלחני מעל פניך, והן לא מצאת בי ערוַת־דבר. ויאמר האיש: אין מום גדול מזה, כי תמנעי את בנך מתורה וממעשים. ותאמר האשה: האם אין דרך אחרת ללמד את סליק בננו תורה, בלתי אם ילך מביתנו? לך החוצה ומצא לו רב ומלמד והבאת אותו אלינו וישב אתנו, ואני אשרת אותו, וכל מחסורו יהיה עלינו. וייטב הדבר בעיני רב כהנא, לעשות רצון אשתו, ויצא לשוק העיר וירא, והנה חכם עומד שם לבוש טלית וציציותיה סרוחות. ויאמר החכם אליו: שלום עליך, רבי! וישב לו רב כהנא: שלום לאדוני! אי מזה אתה ומה שמך כי עדא? ויאמר לו: אליעזר זעירא שמי. ויאמר לאליעזר: ורוב תורה וחכמה ידעת, כאשר נראה מלבושך? ויאמר האיש: כן, למדתי תורה הרבה וגם אוכל ללמד אחרים. ויקראהו רב כהנא אליו הביתה. ותגש האשה לאורח לחם לאכול ויין לשתות. ויהי כטוב לבו, ויאמר אליו הרב: האם תקבל עליך להישאר בביתנו ימים רבים ולא תפקוד את ביתך כלל ותשב וּתלמד את בני מכל התורה והחכמה אשר ידעת, ולא תשאיר דבר בללך, אשר לא תלמד אותו? ויאמר המורה אליעזר: חפץ אנכי לעשות כדבריך, ותנאי אחד מתנאיך לא יפול. עמד רב כהנא וכתב לאליעזר שטר התקשרות, כי הוא מקבלו למורה לבנו לעשרים וחמש שנה;ועמד רבי אליעזר וכתב שטר כזה מצדו ונתן לרב כהנא, ויחתמו שניהם את שמם: זה על שטרו וזה על שטרו.
ויבנו לרב ולתלמיד עליה אחת, ושם ישבו שניהם יחדיו וילמדו בתורה ובחכמה כל הימים. אין דבר אשר לא חקרו ולא דרשו בו, ולא עזבו כל השנים את פתח העליה, קיץ וחורף. הרב לא כיהה בתלמידו והתלמיד לא המרה את פי הרב; וכה עברו להם שם לדעת ולמחקר שנה שנה, עד תום ימי דור שלם. ויהי במלאות שלושים שנה לחיי סליק ועשרים וחמש שנה ללימודיו, ויפתח אליעזר את העליה וירד למטה ויאמר: גמרתי את מלאכתי, אדוני, ותן לי את שכרי. וישקול לו רב כהנא אלפּים וחמש מאות שקל זהב, מאה זהב לשנה, וזה היה כל רכושו אשר אתו. – ויברכהו המורה לשלום וישק את מזוזת הדלת הבית וילך לדרכו.
ויהי בצאתו וילבש סליק מלבושים יפים ויתעטף בטלית נאה, וילך לראות בשוק העיר ומלואה ולהתבונן בדברים אשר ברא אלהים בעולמו. וירא בני־אדם מוכרים וקונים ולא הבין, מדוע יתן הלז את שלו לחבריו? וירא רוכבים על גמלים ולא ידע, מדוע לא ילכו ברגל? וירא אנשים מושכים בקרון – ופליאה דעת ממנו, מדוע ישאו במשא הזה? ובלכתו כה וכה ויצמא למים, ויפגוש באחד מבני־משפחתו הנושא בקבוק מי־ורד וקורא: מים קרים על נפש עייפה, צלוחית אחת בקסקס1, אשרי השותה! ויקרא סליק למוכר־המים ויאמר אליו: השקני־נא מן המים אשר בידך. ויאמר הנושא: תן לי קסקס אחד ושתה אדוני;ויאמר אליו: חכם אני ולמדתי עשרים וחמש שנה חכמה ודעת, ולא תשקני? ויען בעל־המים ויאמר: אם חכמת – חכמת לך, לך נתן אלהים לב להגות בחכמתו;ובלבי שׂם לשאוב המים, להעמיסם על כתפי ולמכרם ולפרנס בזה את ביתי. ולא אבה לתת לו מים לשתות חינם.
הלך סליק לביתו בפחי־נפש, ויסר מעליו את בגדי החמודות ויאמר לאביו ולאמו: כל התלמוד והחכמות, אשר לימדתם אותי ימים רבים, לא יכלו להמציא לי אף צלוחית מים בצמא. הא לכם בגדים אלו והניחוני ואלמד מלאכה, אשר תחיה את בעליה.
ורב כהנא חכם היה ולא כעס על בנו, על מאסוֹ בחכמת חכמים ובתורת ה', ויאמר לו: כטוב בעיניך עשה. אבל הגש־נא אלי את הארגז הקטן הזה, העומד בחוֹר הכותל;שם מרגלית אחת, אשר נשארה לי עוד משׂכר־הלימוד ששילמתי בעדך, לך וקח אותה ולך לשוק והחלף אותה בדמי זהב ותן המחצית לי ולאמך, והיתה לנו לימי זקנתנו, ומחצית תהיה לך לצרכך, בשעת דחקך, כי אולי הכסף יענה את הכל. אבל אבקש ממך, אל־נא תמכרנה או תחליפנה אצל השוּלחני אשר תפגוש ראשונה, פן ימעט במחירה;ורק תלך מקונה לקונה וממחליף למחליף, וזה אשר יגדיל במחירה באחרונה, וידעת כי לא ירבה אחר עליו, לו תתננה ולקחת ממנו את החילופים בידך. וילך סליק ויבוא לשוק האחד ויראה לסוחר במרגליות את המרגלית אשר בידו, ויאמר לו הסוחר: במחיה אתן לך עשרה כסף; ויעזבהו ויגש אל השני, ויאמר לו זה: רעי רימה אותך, עשרים כסף תקבל ממני בעד האוצר;והלך מזה ובא לשלישי, והוא נתן לו ארבעים כסף, והרביעי חפץ לתת שמונים, החמישי – מאה;ואולם העשירי כבר נתן אלף זהב וחלפן שכנו – שני אלפים. וירא כי כל שולחני חדש מרבה לתת מחברו, וכל אחד נותן את השני לרמאי, ויאמר לנפשו: עד עולם, סליק, לא תדע שויה האמיתי של אותה מרגלית.
ויוָאש ויבא את מהרגלית לאביו בחזרה ויסַפּר לו את כל הדברים אשר קרוהו, כי לא יכול למכור את אשר נתן לו. ויענהו אביו לאמור: לא נתתי לך את המרגלית הזאת למכרה, כי אם לבעבור תלמד דעת, אשר בכל עשרים וחמש השנים לא למדת: אם המרגלית לא ידע אדם מחירה, תורה וחכמה – על אחת כמה וכמה. ועתה צא וחשוב, אם טוב לאדם להחליף דבר שאי־אפשר להעריך מחירו בדבר שימוד לפי יגיע־כפים ויש לו קץ? – – –
ב
הַשּׁוֹאֵל
שני חכמים מרבּי־התלמוד הלכו בחוצות ירושלים ופגשם אדם אחד, חולה מאד; ניגש ואמר להם: מוֹרי ורבּי התורה, הגידו לי במה אוכל להתרפא מחליי וירוַח לי? ענו ואמרו לו: לך וקח עשב פלוני ופלוני ושים אותו במים ושתה ממנו כמלוא לוגמך, וסר חליך מעליך. עמד ושאל עוד: רבותי, מי הכה אותי בחלי זה? אמרו לו: האלהים ממעל. אמר להם: יד ה' היתה בי, ואתם תיכנסו לרשות שאינה שלכם; הוא הכה ואתם מרפאים, הוא עשה בי כך, ואתם רוצים לחבוש את המכות; האינכם עוברים ועושים נגד רצונו, אתמהא? אמרו לו: ומה מלאכתך, איש ידוע חלי? אמר להם: עובד־אדמה אני והרי המגל בידי. אמרו לו: מי ברא את האדמה? אמר להם: אלהים, יוצר הכל. אמרו לו: ואתה תיכּנס ברשות שאינה שלך ותחרוש את אדמתו; היא מוציא פירות מעולמו ואתה תקצצם ותלקטים? ויבן כי צדקו ממנו ואמר: עפר אני תחת כפות רגליכם, מורים וחכמים.
ג
שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים
פעם אחת בא חכם אחד מישראל, מבני־הסופרים, לכרך גדול של בני־האומות. בא אליו חבר ואמר לו: סופר אתה משבט העברים? אמר לו: כן, מהקטנים שבחבורה אני. אמר לו: שאֵלה אחת לי לשאול אותך, ואם תשיבני עליה אשלחך לביתך לשלום, ועוד אתן לך מתנות רבות. אמר לו: שאל. ישב ושאל את החכם העברי ואמר לו: אתם אומרים, כי אל אחד, יחיד ומיוחד ברא את הכל, והכל לתכלית ברא ובכוָנה ידועה ברא, מפני ברא ברא שקצים ורמשים מאוסים בעולמנו? פתח החכם ואמר: אלהים דיין הוא, אלהים קדוש וצדיק וחסיד ואמת הוא, אלהים הוא חי וקיים לעולם ולעולמי־עולמים, הוא נכיר בראש ובסוף, מגיד מראשית אחרית, ומקדם – אשר לא נעשה, יודע מה שנעשה ומה שעתיד להיעשות;הוא צופה בין לטובה בין לרעה ובחכמתו ובתבונתו ברא את עולמו והכינוֹ, ואת האדם הושיב בו לעבדו, לשמור את מצווֹתיו ולהכיר את אדנותו; הלא זאת היא המטרה האחרונה של כל החיים ושל כל המציאות, וכל העמל, שעמל להוציא את ההויה מתּוהו ובוהו, ויצר את הכל על האָבנַים. אבל כיון שרבו משפחות האדמה ונפרדו בני־אדם לגויים ולשבטים, ללשונות ולארצות, שכחו את יוצרם ופועלם; הלז עובד לחמה והלז ללבנה, למעשה־חושב בכסף ובזהב ובנחושת והלז גם לעץ ואבן. מַשכים האל הגדול בכל יום, מסתכל בעולמו ונמצא שחייב הוא כליה, וינחם ה' על אשר עשה את הכל ויצר לו על הכל ויאמר: מחה אמחה את כל החיים ואשיב הכל לימי בראשית; אבל כשהוא חוזר ומסתכל בבריות שפלות, בפרעושים וביתושים, בתולעים ובזוחלים, אומר לעצמו: הלא גם אלו נתיי חיים, והם חיים ופרים ורבים וממלאים את הארץ, למה אקנא בבריות, ולמה אענוש את אשר עשיתי? נתקררה דעתו של אותו שואל ויאמר: לא אוסיף לשאול במה למעלה ולמטה.
ד
סִפּוּר יוֹסֵף וְעֻזִיאֵל
פעם אחת הלכו יוסף ועוזיאל יחדיו בדרך, והנה נער לקראתם. הוא בא מן היער הסמוך וחבילת־עצים על ראשו. ויאמר יוסף לעוזיאל: עוזיאל אחי, בעצים שעל ראש הנער, הבא לקראתנו, יושב עקרב מסוכן, אבל אין לו רשות לנשוך את נושאו. קרא עוזיאל לנער ויאמר לו: מה מעשיך היום ואתמול? ויען הנער ויאמר: כשהלכתי אל היער, היתה לי פת־לחם, שנתנה לי אמי לדרך, ונפגשתי עם יתום מבלי אב ואם ונתתי לו מפתי ואכלנו יחד. בואו וראו איך ניצל זה מחבלי־מות.
שׁוּב דִּבְרֵי חָכְמָה וּמְשָׁלִים
א
חָכְמַת אִשָּה
בעיר צידון חי איש אחד עם אשתו ולא ילדה לו. ויאמר לשלחה מעל פניו, כחוקות הרבנים, אם גם לא מצא בה ערוַת־דבר; והיא גם היא אהבתוּ כנפשה ויצר לה, גם לו, הדבר מאד. ויהי ביום השילוחין אמר הבעל לאשה: ידעת, כי טובה אַת בעיני ולא אשלחך מרוע לב, אבל מה אעזה וחוק התורה ציוה עלי לפטרך ולקחת לי אשה אחרת. בחרי לך כל חפץ טוב בביתי, בטרם תשובי לבית־אביך, וקחי אותו עמך. אמר האשה אליו: בוא וראה, הן לקחתני בסעודת מאכל ומשתה, נעשה גם סעודה ליום פרידתנו ונשׂמח את עבדינו, בטרם נלך אחד מהשני. ותעש האשה כּרה גדולה ותשׁכּר את בעלה, עד כי נפל ישן על כסאו. ויהי כי נרדם, ותצו האשה לעבדיה הנאמנים, לאמור: קחו את בעלי ושאו אותו עם כסאו לבית לבית אבי, ויעשו כן. וייקץ האיש בבוקר משנתו וימצא את עצמו בבית זר. שאל ואמר: איה אני? באה אשתו ואמרה: בבית אבי הנך; וכי לא אמרת לי, כי כל דבר טוב ונאה אשא עמי, ומה לי יותר טוב עולם ממך? נתרכך לבו ואמר: לא אעזבך עוד לעלום. – בא לפני רב ומורה אחד גדול, להתיר לו את הדבר. ביקש עליו רחמים ויפקוד ה' את אשתו ותלד לו בנים ובנות.
ב
חָכְמַת הַשּׁוֹפֵט
בעיר אחת חי איש עשיר אחד, בעל נכסים רבים ועבוּדה רבה, ולו אשה יפה וסרת־טעם ושמה יעל. ותלד לו עשרה בנים ויקרא להם שמות כשמות עשרת השבטים הראשונים, מלבד יוסף ובנימין;אבל לא היו האחים שוים זה לזה וגם רוח שונה ויריבו תמיד יחד. ויהי ביום אחד והוא יושב בחדרו, לעשות מלאכתו, שמע את אשתו מלחשת את רעותה בחדר השני ותרנן באזנה, לאמור: עשרה בנים נחשבו על הבית הזה, ורק את האחד אדע מבעלי. וישמור את הדבר בלבו, לא קינא בה ולא הוכיח אותה ולא הגיד לאדם דבר. ויהי בבוא עתו, עת כל אדם, ויצו את ביתו אחריו ויאמר: נתון תתנו את כלנכסי ואת אשר לי לאחד מבנַי, ויסגור עיניו וימת. ויבואו ריבות־דברים בין הנשארים אחריו, אחרי קבורתוף וכל אחד מבניו אמר: אנכי היורש האמיתי, כי לא פירש האב למי ימזון מליו, אם לבכור או לצעיר או לאחד מיוחד שביניהם.
וילכו כולם אל הדיין שבעירם, רבי בנאה, הידוע לאיש חכם וחסיד ולא ישא פנים, ויגישו עצומותיהם לפניו ויבקשו אותו, כי ידין בצדק ויוציא לאור משפטם. ויענם הדיין בהשכל, לאמור: לא תחת אלהים אני, לדעת את כוָנת אביכם ורזוֹ, ודבר זה לא יכריעו גם התורה והחוקים הכתובים; רק שני דרכים לפניכם, או כי תחלקו ביחד כולכם שוה בשוה, באשר לא נאמר מי היורש, או קחו מקלות בידכם ולכו לבית־העלמין והכו על קבר אביכם וקראו לו, כי יפרש לכם מה שסתם בחיים. וירוצו כולם במקלותיהם לקבר אביהם המת, רק אחד מהם נשאר על מקומו ולא הלך עמהם ויאמר: מטוב שלא יפול בחלקי מאומה משאחריד שכונת אהי. ויקם הדיין ויקרא: זה הוא היורש האמיתי והוא בן אביו! ותבוא אמו ותתוַדה על חטאותיה ותקרא: ה' הוא הצדיק ומסר דינו לעבדיו.
ג
אַזְהָרַת עוֹבֵר
בימי החכמים ויודעי דרכי־החיים חי איש אחד ולו גן גדול, שהיה חביב עליו ביותר והיה עובד בו ים יום, ויעזקהו, ויסקלהו ויסר כל צרור ואבן מאדמתו. פעם אחת היה מלקט בו ומשליך את אבניו מחוץ לגדר, מבלי שים לב להעוברים והשבים. עבר עליו חכם אחד וקרא לו מעֵבר לגן: ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך ואתה משליך דברים לרשות שהיא שלך? והלך לדרכו. ליגלג עליו בעל־הגן ואמר לנפשו: איך קורא זה את גני, אשר טיפחתיו וריביתיו, לא־רשותי, ואת הרחוב, שאין לי בו כל נחלה, הוא קורא רשותי, אתמהא! לאחר ימים ירד אותו איש מנכסיו ואנוס היה בעניוֹ למכור גם את גנו זה; לאחר שובו מהשוק בעגמת־נפש, עבר דרך אותו רחוב, שהיה מסקל לתוכו, נכשל באבניו ושבר את רגלו. וירא וידע, כי לא לחינם אמר לא אז עובר־האורח: הרי אתה מסַקל מרשות שאינה שלך, מעצור ומכשול, לרשות שלך.
ד
חָבִיב כָּל אָדָם
הרב רבי ינאי היה חובב את התורה ולומדיה ואויב לכל אלה, אשר לא קראו ולא שנו, וימאס בהם ובארחותיהם. פעם אחת הלך בדרך, פגש בו אדם אחד, שהיה משופע ביותר ופניו גסים, ניגש ואמר לו: האכילנו רבי! שב עמו לביתו, האכילהו והשקהו והושיבו על שולחנו. כשאכל אמר לו הרב: ברך! אמר לו: לא אדע ולא אבין בזה. אמר לו: לא קראת מעולם? השיב האורח: לא. שוב אמר לו: גם לא שנית? אמר האורח: לא. הצטער הרב ואמר: אך לחינם האכלתיך והשקיתיך, ולא תדע דברי תורה. השיבהו האיש, לאמור: כל בני־ישראל המה בני־התורה, וגם אלה אשר לא ידעו בה; עברתי פעם על בית־ספר ושמעתי נער אחד אומר את המקרא: תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב, ולא אמר קהילת ינאי וחבריו. ידע רבי ינאי שחטא; ולא הוסיף עוד לבכּר את בני־התורה על בני עמי־הארץ.
ה
סַגִּי־נְהוֹר
רב ששת, הרב המכובד והנודע, היה סגי־נהור בשתי עיניו ולא ראה מימיו מאורות עולם. בכל זאת היה גדול בתורה, מבין במדע ובתהלוכות־תבל, וגם היה איש שלם במידות, ויחבבו אותו כל מכיריו ויאהבו להתארח בחברתו. פעם אחת היה על מלך אחד לעבור דרך עיר משובו, ויצא כל העם למקטן ועד גדול לראות בּפאר וההדר ויחכו לביתא המלך.. ראה אדם אחד לץ ורע־מעללים גם את הרב ששת עומד בין המחנה, ויהתל בו ויאמר אליו: רבי, בכדים שלמים הולכים לשאוב מים מן הבאר, כדים שבורים לנהר למה? אמר לו הרב: עמוד אצלי ותיוָכח, כי מיטיב אני לראות יותר ממך. בתוך כך נשמע קול אופני מרכבות, והקהל הנאסף החל לקרוא: הנה המלך בא! הנה המלך בא! אמר רב ששת ללץ: לא המלך הוא זה, כי אם שר־הפנים שלו. נשמע קול אופנים, והעם רועש: המלך כבר קרוב אלינו! יחי המלך! אמר הרב: גם זה אינו המלך, כי אם שר־הרכב שלו. נשמע עוד קול רעש; התחיל גם רב ששת בעצמו לקרוא: יחי המלך! יחי המלך! וההמון גועש וקורא: יחי! יחי! ויהי בנוח העם, שאל האיש את הרבי: מנין לך כל אלה, להבדיל בין שר ובין מלכו? השיב אותו הרב: מתכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא!
עִנְיְנֵי חָזוֹן וָטֶבַע
א
חַשְׁמַל
“וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל מתוך האש, ואראה ואפול על פני”.
היה בימי התלמוד נער אחד מצוין, שהיה קורא בבית רבו בספרי החוזים ויחכם מכל בני גילו, והיה יודע טעמי־תורה, לדרוש בהם; ומלאכי־השרת מתקנאים בו, כי אין כמוהו, מיום אפסה נבואה מישראל. פעם השכים בבוקר והוא לבדו בבית רבו, פתח בספר יחזקאל, נדחק למעשה־מרכבה וביקש לדרוש בחשמל, להבין בו; – ונעשה רעש במרומים, המו חיות־הקודש וינועו האופנים וכל צבאות השמים.
ויצאה אש מהנוגה העליון ושרפה את הנער. בא רבו ומצא אותו מת, נפק ודרש במקרא: כי לא יראני האדם חי.
ב
אַבְנֵי כַדְכֹּד
“ושמתי כדכּוד שמשׁותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ”
ויהי איש אחד צדיק בימי התלמוד, ותתאַו נפשו לראות בין בעין את האבנים הללו, שעתיד ה' לבנות בהן את עיר ציון, בהקימו את שבות עמו שלישית. ויהי בלכתו בודד ומבקש העתיד, נשא את עיניו וירא את אליהו התשבי בא מהר הכרמל, ויגש אליו ויאמר: שׂאֵני, אדוני, והראה לעבדך את אבני־הכדכוד, אשר תיארן ישעיהו החוזה. ויען אליהו ויאמר: כדבריך אעשה לעת מועד, ויעזבהו.
עברו הימים ויחשוב הרב, כי כבר שכח התשבי את אמרות פיו. באותה שעה פרשה ספינה אחת לידם, עמד סער גדול ותחשוב האניה להישבר. היה שם, בין ההולכים בה, נער אחד מארץ העברים ושמו פינחס. נגלה עליו אבא־אליהו ואמר לנער: אם אתה עושה את שליחותי, אמלט אניה זו בזכותך וחייתם כולכם.
השיב הנער לאליהו אמר: לכל אשר תשלחני, אבא, אלך, ואם גם בנפשי הוא. ויאמר אליהו: אלהים יחנך, בני; לא את נפשך אבקש, רק זאת: והיה כי תבואו אל החוף, תלך ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד כי תבוא למקום מושב רבי אחד ליהודים; על פתח בית־מדרשו תעמוד ותקרא: מי כן בר רבי! מי כן בר רבי! והוא יצא אליך, והחזקת בשמלתו ותאמר לו: קום ולך אחרי. תיכף תבואו במערה גדולה, שהיא מאחורי העיר לוד, ושןם תּראה לו אבני־כדכוד והגנוזות שם זה עידן ועידנים. ויחדל אליהו לדבר ואיננו. והנה קמה הסערה וישקטו המים; ויתפלאו האנשים על החזיון הזה, ולא ידעו, כי אלהים בתוכם.
ותבוא האניה ממחרת היום אל חוף מדינה אחת רחוקה; ויצא הנער ממנה, ויעש כאשר דיבּר לו הפלאי, וילך מעיר לעיר וממקום למקום ויבוא מקץ שלושה ירחים לבית מושב אותו צדיק. הוא עמד לפני בית־המדרש ותּיפּעם רוחו בקרבו ויאמר בלבו, איך יאמין לי הרב הגדול הזה, ואני נער? והרבי ענוותן גדול הוא, ובקרוא לו הנער הזר, לא המרה את פיו וילך עמו. המה באו עד לפני מערת לוד, ויקרא הנער שלוש פעמים: אבא־אליהו, ענני! אבא־אליהו, ענני! אבא־אליהו, ענני! נתבקעה האבן על פי המערה ונראה זוהר אבני־כדכוד ותבהק כל הככר מסביב. ויבּהל הרבי למראה ההוא ויאמר: אין הדור עוד זכאי להן;ביקש רחמים, ונגנזו עוד פעם.
יְמֵי הַמָּשִׁיחַ
א
ששת אלפי שנה הוי העולם, שני אלפים – תּוהו, שני אלפים – תורה ושני אלפים הבאים – ימות־המשיח וההכנה לביאת מלך־המשיח;וגם הוא יושב ומחכה.
ושבוע שהוא בא, מלחמות רבות מתפרצות בעולם וקמו עם בעם וממלכה בממלכה, מפני הרעה יאָסף כל צדיק; ובאים ומביאים קורות של ברזל ונותנים בצוארו של בן־דויד וכופפים קומתו. ואז יפול לבו עליו לרגע, והוא מתאונן ומתאנח ואומר: ריבון העולמים! כמה יהא כוחי וכמה ישא רוחי וכמה תסבול נשמתי? הקץ לכל בשר אתה עושה ותשומם את בניך? עונה לו הקדוש־ברוך־הוא ממרומים: משיח צדקי, כבר קיבלת עליך מימי הבריאה, לשאת עליך עול עמי וסאת כל יסוריו, וכי גדול צערך מצערי, שגם לי אין בית ואין מקום מיוחד לעבודתי, ושבטי, אשר בחרתי לי משבטי הגויים, היה למרמס כל, די לעבד להיות כרבו! – עונה המשיח ואומר: חטאתי לפניך, בוראי, והנה אשא עלי אשר נטלתי עלי. שומעים מלאכי־עליון וקוראים: אל אלהים, פדה עמך, כי בידך רב־פדות. גם הקדוש־ברוך־הוא יתעטף ויאמר: יהי רצון, שיכבשו רחמי את כעסי ותבוא גאולה לעולם, – והנה קול השופר ישָׁמע.
ב
בא מלך־המשיח ועומד על ראש הר מרומים ונותן קולו עוז לכל אפסי ישראל: ענוים, הגיע זמן גאולתכם! ואור ה' עליו זורח, ומתקבצים מכל אפסים ללכת אל הר־אלהים. ובני־העמים צריהם – חיל ורעדה יבוא עליהם, רגשו גויים ונבהלו, צירים יאחזום כצירי יולדה וידעו, כי באה פקודתם. אמור יאמר אלהים: לא אשלם נקם לצרי, קומו ולכו גם אתם אל ביתי ואורכם בדרכי, דרכי חיי־עד.
שוב יפחדו בני־ישראל ויאמרו: שמא גם זו כגאולה ראשונה ושניה, שיש אחריה שעבוד־מלכות; וקול ברמה ישמע: אתכם אני לדורות! קץ הימים הגיע. לכל אלה אשר בשמי יקראו!
באותה שעה קורא ה' אלהים לרוח צפונית ולרוח דרומית ואומר להם: בואו, כבּדו ורבּצו לפני בּנַי בכל מיני בשמים וריחות טובים מגן־עדן. המשיח הולך בראש כחתן יכהן פאר, ומלביש לו אביו לבוש, שזיווֹ הולך מסוף העולם ועד סופו; וכורעים לפניו כל שבטי־הארץ וקוראים ומהללים: אשרי השעה שבה נברא! אשרי הבטן שממנה יצא! אשרי העין שחיכתה לו! אשרי הדור שלהם נתגלה! ריחו כממתקים, מפתח שפתיו – ברכה ושלום, שיחתו – נחת־רוח, הד לבו – בטחון ושלוה.
ג
אַפִּתְחָא דְרוֹמִי
אפתחא דרומי רבתי, בשער־האשפה, יושב השליח ממרום בין דלים ורשים, מנוגעים וסובלי־חלאים; והוא עני מדוכא, כל גופו מצורע ועטיף הוא בבלויי־סחבות. דממת־עצב במחנה מוכּי־אלהים;אין איש דובר דבר, אין איש מביט לרעהו, כי אם כל אחד מתגרד בבשרו, מתיר נגעיו ומקשרם יחד. רק המשיח, “שרי חד ואסיר חד”, יושב הוא דומם ונושא עליו עווֹנות ישראל. האל הרחמן יקימוֹ במהרה!
ד
הָאוֹת
פעם הקיפו תלמידים אחדים את רבם בן־קיסמא, וישאלו אותו, לאמור: אימתי בן־דויד בא ועלה יעלה משפל שבתו, להוליך עמו קוממיות לארצו? ענה ואמר להם: מתירא אני לומר לכם את הדבר הזה, שמא תבקשו ממני אות. אמרו לו: חיינו, כי אין אנו מבקשים ממך אות אחר זה. מיד נשען על העמוד ונשא עיניו למרום ואמר: לכשיפול שער־רומי ויבּנה ויפול עוד פעם, ולא יספיקו לבנותו, והנה פעמי המשיח נשמעים. – כיון ששמעו תלמידיו כך, העיזו פניהם ואמרו: רבנו, תן לנו אות, כי אמנם כן יהיו הדברים. אמר להם הרב: הלא הבטחתם אותי, שלא לבקש ממני אות. אמרו לו: אף־על־פי־כן תן לנו אות. אמר להם: אם כך תקשו לבבכם, הנה מי הנחל, הנוזל מסביב לנו, יהפכו לדם – נהפכו המים לדם.
כשמת אותו רבי אמר להם: העמיקו לי ארוני, שאין כל דקל בבבל שאין סוס של פרסים נקשר בו, ואין כל ארון וארון שבארץ היהודים שאין סוס מדי אוכל בו תבן בעת מלחמת־המשיח. נהפכו פניהם לירקון ןיאמרו: כל־כך קשים יהיו ימי הגאולה!
סִפּוּרֵי הַטֶּבַע
א
הָעֹמֶק וְהַגֹּבַה
רבה בר חנה, זה איש הפלאים, אשר עבר ארחות ימים, ראה כל הרים וגבעות, עמקים ומדבריות, ראה מתי־מדבר ובלועי־קורח, גם בא למקום “דנשקי ארעא ושמיא אהדדי”; הוא אשר למד לדעת כל החיות בגדולות שבים וביבשה ומעשי ה' כי רבים ואין נסתר ממנו, עבר פעם בספינה בים, ורוח באה ונשאה את הספינה לים אוקינוס הגדול והרחב. וישא את עיניו, והנה צפור גדולה עומדת במים עד קרסוליה, ראשה מגיע עד לשמים וכנפיה מכסות את השמש. אמרו לו: לא כן הוא הדבר, הים כאן הוא עמוק עד מאד. זה שבע שנים אשר נפל גרזן של איש חרש־עשצים, והוא יורד ונשקע, ועדיין לא הגיע לתהום. וישתומם מאד לחזון הזה.
ב
הָרְאֵם
ויעבור הנוסע הגדול הזה, שלבו עשוי בלי חת, את הים בשנים־עשר חודש ויבוא אל החוף, והנה הר גדול ונורא, כגודל הר תבור, מתנשא לפניו, ואינו יכול להימין ולהשמאיל; ויצר לו, כי כבר אפסה לו צידה, ובנאד אין מים עוד לשתות. הוא החל לטפּס על ההר, והנה החל להתנועע, ומעדו רגליו, ולא ידע עצות בנפשו. ופתע החל ההר להלוך ולזחול הלאה ונפתח לו הדרך. כשיצא אמרו לו, שזה ראם בן יומו. גדלוֹ ארבעים פרסה, אורך צוארו שלוש פרסות וראשו בן פרסה וחצי, ויאמר הרב: רבות ונפלאות הטבע חזיתי בימי הבלי, אבל כחזון הזה עוד לא ראיתי. שב לביתו ודרש בגדולות הטבע ובארחותי, כי נפלאו!
ג
אוֹר מֵאֹפֶל
היה חכם אחד גדול ושמו רבי יוחנן, וגם הוא אהב לעבור בים ולתור אחרי פלאות הטבע ומסתריו. ויהי בעברו באניה, לבוא אל הים הגדול, חשך הליל, אופל נורא ואיום כיסה את כל ממשלת המים וימש חושך, ולא ידע מלח־האניה אנה להטותה; ובדבּר הרב עם המלח לא ראו איש את רעהו מאופל. לפתע הבהיקה שפעת אור, ושתי לבנות מאירות ביפין נראו למרחוק, עמדו לראות בּמחזה הנישא הזה וראו, כי שתי הלבנות האלה הנן שתי עיני דג ענק, אשר הוציא את ראשו, והן מאירות כל־כך; ומשני נחירי הדג שוטפים המים כנהרות סוריה. אומרים: זה הדג עוד כננס לפני לויתן הגדול, מלך הימים והנהרות כולם.
-
מין מטבע ↩
מימי התלמוד: הקדמה ל"אגדות עם"
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הקדמה ל“אגדות עם”
אמר המאסף, אם קשה היה סידור הדברים בחלקים הראשונים, שבהם באו פרקי האגדות מימי המקרא והתלמוד, מה קשה היה בחלקים האחרונים, המכילים פרקי האגדות מימי התלמוד והלאה. בתקופות המקרא והתלמוד יש לנו איזה קוים תולדתיים קבועים בקירוב, שעל-פיהם נכוון את המלאכה בפרי הספרות והחזון השייכים לימים ההם ומספרים מהימים ההם; אולם בעתות הגולה והפיזור לארצות רבות לפתרן. הכל משמש בערבוביה, עד כי גם המומחים בחקרי התולדה נבוכים בקביעת המועדים למאורעות וזמני חיבור הספרים ועומדים לרוב לפני חידות שקשה לפתרן.
הנה לפנינו רשמי מעשים ונדודים רבים, רשמי חליפות ותמורות שונות וציוני סביבות חדשות בכל פעם, והתוצאות מאלה – הרבה דברי-אגדה ודברי-חזון שונים. באים אנו כאן בדברים מסובכים ועקלקלים, עד שקשה לסמן את המבוא ולדעת איה מקום ההתחלה ואיה מקום הסיום. הנה יצירות-עם והנה יצירות-יחיד. הנה דברים מקוריים מתגלגלים בגלגול מחילות, והנה דברים שאובים ממעיין אחר. הנה יצורי-עם שוים זה לזה, ולאידך, הנה אילנות רבים עומדים בשורה אחת, וכל אחד שונה מחברו, כאילו אינם יונקים מקרקע אחד. יש שהנך אומר לבקש פרי הציבור ולשמוע את שפת הגוי כולו, והמית היחידים באה ונאחזת בתוך נשמתך.
ולהיפך, הנך עוזב את הדרך והולך בצדי הדרכים, והנה קול אנקת הציבור ברמה נשמע. עירוב-פרשיות בספר ובעם, וגם בנשמת-העם. נעקרו הגבולים בין מעלה למטה, בני-אדם אומרים להידמות לבני-אלים והשטן בא ונלחם בשניהם. הנה נצחונות וירידות, אמונת-אומן וצעקת צער. פה אפשר לשיר או אך לכתות שנית מגילת הקינות.
כתבי-הקודש כתובים וחתומים במספר ספרים כך וכך, שנתקבלו לאוצר הציבור, ובמספר ספרים כך וכך, שנשארו מחוץ לחומת הציבור: מספר ומנין לכולם. ו“ים התלמוד” הוא אמנם כים גדול והרבה נחלים הולכים אליו ומשתפכים בו, אבל אפשר להציב גם לו גבולים. כמו כן גם את חלקי הספרות הרחבה של המדרשים נדע. הרי מדרשי ההלכה והאגדה העתיקים, שנעשו כבר לקנין האומה ושמקשרים על-פי דרכם את שתי התורות, תורה-שבעל-פה ותורה-שבכתב; והרי גם חלקי מדרשים נושנים וחדשים ההולכים ונדפסים על-יד הראשונים ועוזבים אחד אחד את בתי-הקברות של אוצרות הספרים, ובאים ומפיצים אור על הקודמים להם או גם סותרים אותם, ומתגלים בהם חזיונות ושאיפות, שלא מצאנו אותם בצביונם זה עד כה. אבל לכל אלה יש מספר ומנין, אפשר להשוות כל החלקים השונים זה לזה, וגם אפשר לדעת השתלשלות האגדות ולעמוד על הסתעפותן והתחלקותן; והרי בנוגע לפרשות אלה נכתבו הרבה מבואות ומפתחות, ספרי כללים ורשימות. ואם בא אדם ואומר: את כל הכתוב בספרי התלמוד והמדרשים חזו עיני ויודע אני את תכנם ומהלכם – תאמין. אולם אם בא אחד ואומר: התבוננתי בכל ספרי ישראל מהימים שאחרי התלמוד ועד עתה, וכולם נפתחו לפני – אל תאמין.
אין קץ לספרי הלכה ומחקר. אין קץ לשאלות ותשובות, לרשמי דברי-ריבות, לספרי ויכוחים, לזכרונות, לכתבי מסעות, להזכרות מחיי ימי גדולים וקדושים. אין קץ לפיוטים ולמזמורים, לתחינות ולקינות, ואין סוף למספר הקונטרסים של צואות וסגולות, של תרופות ומנהגים, של קינות ולחשים. והאגדה באה ומלפפת את כולם, נשפכה בכולם או גם שואבת מכולם. אין פינה בנפש העם, הקהילה והחברה, בכל ממלכת השמים והארץ, אין אבר באדם, אין איש, משא-נפש, עיקר ותחבולה בחיים, שלא תמצאו ספרים נושאים ונותנים על-אודותיהם; והרי ספרים לספרים וקיצור מהספרים וילקוטים מספרים. וחזרו ונפגשו בחזון אחרי חזון: מערכות הטמאה והטהרה, הקודש והחול, הרע והטוב, הצער והשבח, האֵמוּן באלהים והאמונה בקסמי-קסמים. ואם מאה שנים יחיה האדם ואת כל חייו יקדיש אך לחקר זה לחפש ניצני האגדה המפוזרים, אך מעט יֵדע; והשאר, אשר לא ידע, יבוא ויטפח על פניו ויאמר לו: לוּ גם אותי ידעת, אחרת דנת.
בודאי יש מפתחות וספרי-שימוש מדעיים רבים גם למקצועות אלה, והרבה הרבה לנו רשימות-ספרים, בין של אוצרות הכלל, בין של אוצרות היחידים. והלא דוקא חכמת ידיעת-הספרים אצלנו רחבה ונישאה למעלה ראש. וברם זכורים לטוב כל אלה החכמים, שהמיתו את עצמם באהלה של תורה, להיות מונים וסופרים ספרי בני-יעקב. אבל גם מפתחות לא יובילו אל התכלית הנרצה במערכת האגדה. כי הא תינח בספרות מסודרה ובדברים נערכים לפי התוכן ושבאמת שמות הספרים מעידים על תכנם, אז מועילים ציוּנים ויכולים הם להיות לנו לעינים; אולם לא כן בספרינו אנו. אין סדר למשנתנו! בתוך עניני חוקים ומצווֹת נכנסים דברי חזיונות וזכרונות, בספרי כללים לארבעה חלקי “שולחן ערוך” נמצא אגדות וסיפורים…
בחלקים האחרונים של אגדותי בא אך מעט מהגנוז וספון בחלקי הספרות הרבּה. לא כל אשר יש לנו באגדה – ידעתי, לא את כל אשר ידעתי – בחרתי; ולא כל מה שאמרתי לבחור – סיפק היה בידי לעשות. ואם ימצא הקורא, שאין שיווי-המשקל בעבודתי, או שדברים חשובים חסרים בספרי לגמרי, ולא יבין, מדוע פעם הארכתי ופעם קיצרתי, או מדוע בחרתי באלה והנחתי את אחרים, – אל-נא יחשוב, שהיתה לי בזה מטרה ידועה או טעמים מפורשים. כי מלבד סיבת
פיזור המקורים וקשי השימוש בכולם, מלבד שהרבה נחסר מאונס ולא מרצון, ותנאי ספרותנו העניה מעכבים, הנה גם מצב הנפש גורם הרבה.
רחשי השירה ואפני השירה, אם אין אנו נכנעים למידה אחת תמיד ולתכנית אחת, שונים ומשונים הם. הרוח נושב מבחוץ והנך נרעש ועומד על פתח תהומך, ומצערך תדבר, או גם לאחרים תאמר להיות לפה. לפתע, נחדל להקשיב אל חרדת לבנו אנו ונרכין אזננו אך לנאמר ולמסוּר, וביותר לזה, איך הוא נאמר ומסור; ואז חסרי-אונים אנו לשחות נגד הזרם והאני נקלעת למקום ישליכוה הגלים. ואף אני באתי לסַפּר ונמצאתי מקשיב, וככל אשר הרחקתי נדוד מעצמי הייתי אך שומע…
בעת אשר בחרתי את האגדות השונות מימי הגולה ותקופותיה השונות לשירתי אני, נטיות שונות היו מתרוצצות בקרבי. יש שהעיונים התולדתיים, האישים התולדתיים או היצירות התולדתיות משכו את לבי, בדברי-חזון הבריק לנגד עיני שלל הצבעים הרבים, בעניני גאולה וחיפוש אחרי אחינו הרחוקים, ראשי שבטי-ישראל, הקשבתי לקול געגועי-העם לשיבה ולחירות; ובימי הגזרות והצרות, המעיקות על העם הנודד, ראיתי אך דמעה ועוני. וארא גוי מתפלש באפר ומבקש רחמים. הנה ברית קרבנות-עם וגעגועי-עם והנה משברי האהבה לאלהים והצעקה לאלהים. אם הבנים מבכה על בניה, כי אבדה מנוחה, והאב שבשמים אף הוא יעטה אֵבל…
ויש שרק האגדה הערומה, חזון-בדים וכל רחשי החיים של תאי לבב-אנוש, באשר הוא מתרפק על העולם ובונה לו את עולמו הוא, שׁבו את נפשי שבי, ואמרתי להציב להם ציון. מאנשים, מתכווצת נפשם מצער הגלות ומצער החטא, שומעים אנו דברי-מוסר ודברי-משל פשוטים על תגמולי הטוב והרֶשע. אתם רואים צדיק נכשל וסופו עולה; הנה המעוול אומר לעלות ואף עולה, ולבסוף הוא נופל, נופל מבלי אשר יוסיף קום. בים של מסורה דתית ויסורי-תולדה רואים אתם לפעמים איי-דשא, ועל-יד ספרים וספרי ספרים של מחשבות וחוקים, של תשובות ומענות על כל תעלולי החיים ומשברי החיים, גם רשמי האלפא-ביתא של החיים. הנה אומרים לנוח בשדות אלה מעצבון נפשנו ומיגון לבנו, והנה נדחקים ונכנסים ללב דרכי סוללי הדרכים השונים ומחפשי הנתיבות, המתקרבים אל הקודש או, להיפך, מתרחקים ממסורת הברית. הרי תום ואמונת-עם, והרי סער הדורות. הנה מושב בני-תמותה, והנה ממשלת אלים או בני-השטן; הנה אור ושמש בוער והנה גם כוכבים אוספים נגוהם…
וכשאתה בא לסדר את פרקי האגדה, אשר מצאת ואספת בחפניך, אתה בא לסדר את כל הדברים השונים, הדברים המוגבלים והכוללים, הלאומיים והאנושיים, היחידיים והציבוריים, הרחוקים זה מזה בזמן ובמקום והשונים גם בצורתם, בדרכם ובסגנונם, וחפצך הוא לאספם לאסיפה אחת, הנה כאמור, הרבה אפנים אפשריים בזה, או שהתוכן יהיה לנו למידה, או זמני האגדות או דרכי-היצירה השונים ואנו אוחזים בזה ובזה ונשתמש בשניהם. כי הנך מסדר פרקי ענין אחד בשלמות, ונושא הענין מחייב להמשיך התגלותו בזמנים רבים, ובכן עברת ממאה למאה, ולפעמים גם מאלף לאלף. הגענו לענין השני, ועליך לשוב אל המועדים מראש. לא קלה היא עבודה כזאת; ואם שגיתי בסמוכים ובקשורים, וגם הקדמתי את המאוחר, אם בשגיאה אם בכונה, הנה סוף סוף רוב האגדות בפני עצמן קיימות.
בשדה החסידות, באגדה החסידית נעוצה, כאשר כבר הזכרתי, ראשית עבודתי ושמתי אליה לבי זמן רב – ועל-כן ממלאה היא את כל התקופה האחרונה בקבצי, אם גם שבתי ברבות הימים להתבונן ולחשוב אחרת על דרכה ומהלכה וגם על-דבר מהותה וערכה לנו.
עלי עוד להעיר, כי במקום שציינתי באיזה דברי-אגדה, כי מן השמועה הם בידי או כי נלקחו מקונטרסים יהודיים, אפשר כי כבר נאמרו בכתב ובמקורים יותר נאמנים, ורק משכחה או מחסרון ידיעה רשמתי כזאת, והן בעיקר בדברי שירה ולא בדברי מדע הכא עסקינן.
ואם דלה היא המנה שהבאתי לעומת זה שהביאו הקודמים לי, שעסקו במקצוע זה בשירה ובספר, הן על הבאים אחרינו, או גם החיים אתנו, להוסיף. וכמה וכמה עוד להוסיף!
נוה-שלום, תרע"ג
מימי הבינים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הקדמה למימי הבינים, בתוך: צפונות ואגדות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
אמר המאסף, אם קשה היה סידור הדברים בחלקים הראשונים, שבהם באו פרקי האגדות מימי המקרא והתלמוד, מה קשה היה בּחלקים האחרונים המכילים פרקי האגדות מימי התלמוד והלאה. בתקופת המקרא והתלמוד יש לנו איזה קוים תולדתיים קבועים בקירוב, שעל־פיהם נכוון את המלאכה בפרי הספרות והחזון השייכים לימים ההם ומסַפּרים מהימים ההם; אולם בעתות הגולה והפיזור לארצות רבות הכל משמש בערבוביה, עד כי גם המומחים בחקרי התולדה נבוכים בקביעת המועדים למאורעות וזמני חיבור הספרים ועומדים לרוב לפני חידות שקשה לפתרן.
הנה לפנינו רשמי מעשים ונדודים רבים, רשמי חליפות ותמורות שונות וציוני סביבות חדשות בכל פעם, והתוצאות מאלה – הרבה דברי־אגדה ודברי־חזון שונים. באים אנו כאן בדברים מסובכים ועקלקלים, עד שקשה לסַמן את המבוא ולדעת איה מקום ההתחלה ואיה מקום הסיום. הנה יצירות־עם והנה יצירות־יחיד. הנה דברים מקוריים מתגלגלים בגלגול מחילות, והנה דברים שאובים ממעיין אחר. הנה יצורי־עם שוים זה לזה, ולאידך, הנה אבל אחד. יש שהנך אומר לבקש פרי הציבור ולשמוע את שפת הגוי כולו, והמית היחידים באה ונאחזת בתוך נשמתך. ולהיפך, הנך עוזב את הדרך והולך בצדי הדרכים, הנה קול אנקת הציבור ברמה נשמע. עירוב־פרשיות בספר ובעם, וגם בנשמת־העם. נעקרו הגבולים בין מעלה למטה, בני־אדם אומרים להידמות לבני־אלים והשטן בא נלחם בשניהם. הנה נצחונות וירידות, אמונת־אומן וצעקת צער. פה אפשר לשיר או אך לכתוב שנית מגילת הקינות.
כתבי־הקודש כתובים וחתומים במספר ספרים כך וכך, שנתקבלו לאוצר הציבור, ובמספר ספרים כך וכך, שנשארו מחוץ לחומת הציבור: מספר ומנין לכולם. וים התלמוד" הוא אמנם כים גדול והרבה נחלים הולכים אליו ומשתפכים בו, אפשר להציב גם לו גבולים. כמו כן גם את חלקי הספרות הרחבה של המדרשים נדע. הרי מדרשי ההלכה והאגדה העתיקים, שנעשו כבר לקנין האומה ושמקשרים על־פי דרכם את שתי התורות, תורה־שבעל־פה ותורה־שבכתב; והרי גם חלקי מדרשים נושנים וחדשים, ההולכים ונדפסים על־יד הראשונים ועוזבים אחד אחד את בתי־הקברות של אוצרות הספרים, ובאים ומפיצים אור על הקודמים להם או גם סותרים אתם, ומתגלים בהם חזיונות ושאיפות, שלא מצאנו אותם בצביונם זה עד כה. אבל לכל אלה יש מספר ומנין, אפשר להשוות כל החלקים השונים זה לזה, וגם אפשר לדעת השתלשלות האגדות ולעמוד על הסתעפותן והתחלקותן; והרי בנוגע לפרשות אלה נכתבו הרבה מבואות ומפתחות, ספרי כללים ורשימות. ואם בא אדם ואומר: את כל הכתוב בספרי התלמוד והמדרשים חזו עיני ויודע אני את תכנם ומהלכם – תאמין. אולם אם בא אחד ואומר: התבוננתי בכל ספרי ישראל מהימים שאחרי התלמוד ועד עתה, וכולם נפתחו לפני – אַל תאמין.
אין קץ לספרי הלכה ומחקר. אין קץ לשאלות ותשובות, לרשמי דברי־ריבות, לספרי ויכוחים, לזכרונות, לכתבי מסעות, להזכרות מחיי ימי גדולים וקדושים. אין קץ לפיוטים ולמזמורים, לתחינות ולקינות, ואין סוף למספר הקונטרסים של צוָאות וסגולות, של תרופות ומנהגים, של קינות ולחשים. והאגדה באה ומלפפת את כולם, נשפכה בכולם או גם שואבת מכולם. אין פּינה בנפש העם, הקהילה והחברה, בכל ממלכת השמים והארץ, אין אבר באדם, אין איש, משא־נפש, עיקר ותחבולה בחיים, שלא תמצאו ספרים נושאים ונותנים על־אודותיהם; והרי ספרים לספרים וקיצור מהספרים וילקוטים מספרים. וחזרו ונפגשו בחזון אחרי חזון: מערכות הטומאה והטהרה, הקודש והחול, הרע והטוב, הצער והשבח, האֵמוּן באלהים והאמונה בקסמי־קסמים, ואם מאה שנים יחיה האדם ואת כל חייו יקדיש אך לחקר זה, יבוא ויטפח על פניו ויאמר לו: לוּ גם אותי ידעת, אחרת דנת.
בודאי יש מפתחות וספרי־שימוש מדעיים רבים גם למקצועות אלה, והרבה הרבה לנו רשימות־ספרים, בין של אוצרות הכלל, בין של אוצרות היחידים. והלא דוקא חכמת ידיעת־הספרים אצלנו רחבה ונישאה למעלה ראש. וברם זכורים לטוב כל אלה החכמים, שהמיתו את עצמם באהלה של תורה, להיות מונים וסופרים ספרי בני־יעקב. אבל גם מפתחות לא יובילו אל התכלית הנרצה במערכת האגדה. כי הא תינח בספרות מסודרה ובדברים נערכים לפי התוכן ושבאמת שמות הספרים מעידים על תכנם, אז מועילים ציוּנים ויכולים הם להיות לנו לעינים; אולם לא כן בספרינו אנו. אין סדר למשנתנו! בתוך עניני חוקים ומצווֹת נכנסים דברי חזיונות וזכרונות, בספרי כללים לארבעה חלקי “שולחן ערוך” נמצא אגדות וסיפורים…
בּחלקים האחרונים שלאגדותי בא אך מעט מהגנוז וספון בחלקי הספרות הרבּה. לא כל אשר יש לנו באגדה – ידעתי, לא את כל אשר ידעתי – בחרתי; ולא כל מה שאמרתי לבחור – סיפק היה בידי לעשות. ואם ימצא הקורא, שאין שיווי־המשקל בעבודתי, או שדברים חשובים חסרים בספרי לגמרי, ולא יבין, מדוע פעם הארכתי ופעם קיצרתי, או מדוע בחרתי באלה והנחתי את אחרים, – אל־נא יחשוב, שהיתה לי בזה מטרה ידועה או טעמים מפורשים. כי מלבד שהרבה נחסר מאונס ולא מרצון, ותנאי ספרותנו העניה מעכבים, הנה גם מצב הנפש גורם הרבה.
רחשי השירה ואפני השירה, אם אין אנו נכנעים למידה אחת תמיד ולתכנית אחת, שונים ומשונים הם. הרוח נושב מבחוץ והנך נרעש ועומד על פתח תהומך, ומצערך תדבר, או גם לאחרים תאמר להיות לפה. לפתע, נחדל להקשיב אל חרדת לבנו אנו ונרכין אזננו אך לנאמר ולמסור, וביותר לזה, איך הוא נאמר ומסור; ואז חסרי־אונים אנו לשחות נגד הזרם והאניה נקלעת למקום ישליכוה הגלים. ואף אני באתי לסַפרונמצאתי מקשיב, וככל אשר הרחקתי נדוד מעצמי הייתי אך שומע…
בעת אשר בחרתי את האגדות השונות מימי הגולה ותקופותיה השונות לשירתי אני, נטיות שונות היו מתרוצצות בקרבי. יש שהעיונים התולדתיים, האישים התולדתיים או היצירות התולדתיות משכו את לבי, בדברי־חזון הבריק לנגד עיני שלל הצבעים הרבים, בעניני גאולה וחיפוש אחרי אחינו הרחוקים ראשי שבטי־ישראל, הקשבתי לקול געגועי־העם לשיבה ולחירות; ובימי הגזרות והצרות, המעיקות על העם הנודד, ראיתי אך דמעה ועוני. וארא גוי מתפלש באפר ומבקש רחמים. הנה ברית קרבנות־עם וגעגועי־עם, והנה משברי האהבה לאלהים והצעקה לאהים. אֵם הבנים מבכה על בניה, כי אבדה מנוחה, והאב שבשמים אף הוא יעטה אֵבל…
ויש שרק האגדה הערומה, חזון־בדים וכל רחשי החיים של תאי לבב־אנוש, באשר הוא מתרפק על העולם ובונה לו את עולמו הוא, שׁבו את נפשי שבי, ואמרתי להציב להם ציון. מאנשים, מתכווצת נפשם מצער הגלות ומצער החטא, שומעים אנו דברי־מוסר ודברי־משל פשוטים על תגמולי הטוב והרֶשע. אתם רואים צדיק נכשל וסופו עולה; הנה המעוול אומר לעלות ואף עולה, ולבסוף הוא נופל, נופל מבלי אשר יוסיף קום. בים של מסורה דתית ויסורי־תולדה רואים אתם לפעמים איי־דשא, ועל־יד ספרים וספרי ספרים של מחשבות וחוקים, של תשובות ומענות על כל תעלולי החיים ומשברי החיים, גם רשמי האלפא־ביתא של החיים. הנה אומרים לנוח בשדות אלה מעצבון נפשנו ומיגון לבנו, והנה נדחקים ונכנסים ללב דרכי סוללי הדרכים השונים ומחפשי הנתיבות, המתקרבים אל הקודש או, להיפך, מתרחקים ממסורת הברית. הרי תום ואמונת־עם, והרי סער הדורות. הנה מושב בני־תמותה, והנה ממשלת אלים או בני־השטן; הנה אור ושמש בוער והנה גם כוכבים אוספים נגהם…
וכשאתה בא לסדר את פרקי האגדה, אשר מצאת ואספת בחפניך, אתה בא לסדר את כל הדברים השונים, הדברים המוגבלים והכוללים, הלאומיים והאנושיים, היחידיים והציבוריים, הרחוקים זה מזה בזמן ובמקום והשונים גם בצורתם, בדרכם ובסגנונם, וחפצך הוא לאספם לאסיפה אחת, הנה כאמור, הרבה אפנים אפשריים בזה, או שהתוכן יהיה לנו למידה, או זמני האגדות או דרכי־היצירה השונים ואנו אוחזים בזה ובזה ונשתמש בשניהם. כי הנך מסדר פרקי ענין אחד בשלמות, ונושא הענין מחייב להמשיך התגלותו בזמנים רבים, ובכן עברת ממאה למאה, ולפעמים גם מאלף לאלף. הגענו לענין השני, ועליך לשוב אל המועדים מראש. לא קלה היא עבודה כזאת; ואם שגיתי בסמוכים ובקשורים, וגם הקדמתי את המאוחר, אם בשגיאה אם בכוָנה, הנה סוף סוף רוב האגדות בפני עצמן קיימות.
בשדה החסידות, בּאגדה החסידית נעוצה, כאשר כבר הזכרתי, ראשית עבודתי ושמתי אליה לבי זמן רב – ועל־כן ממַלאה היא את כל התקופה האחרונה בקבצי, אם גם שבתי ברבות הימים להתבונן ולחשוב אחרת על דרכה ומהלכה וגם על־דבר מהותה וערכּה לנו.
עלי עוד להעיר, כי במקום שציינתי באיזה דברי־אגדה, כי מן השמועה הם בידי או כי נלקחו מקונטרסים יהודיים, אפשר כי כבר נאמרו בכתב ובמקורים יותר נאמנים, ורק משכחה או מחסרון ידיעה רשמתי כזאת, והן בעיקר בדברי שירה ולא בדברי מדע הכא עסקינן.
ואם דלההיא המנה שהבאתי לעומת זה שהביאו הקודמים לי, שעסקו במקצוע זה בשירה ובספר, הן על הבאים אחרינו, או גם החיים אתנו, להוסיף. וכמה וכמה עוד להוסיף!
נוה־שלום, תרע"ג.
דברי חזון
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
דברי חזון
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
במרחב
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ
א
ארכו של עולם מהלך חמש מאות שנה ורחבו מהלך חמש מאות שנה, והוא עגול מכל צדדיו, הים הגדול מקיף וסובב אותו, ובו מולך הלויתן. מי הים עומדים על שפת מימי בראשית, ומימי בראשית על עמודי חשמל, עמודי חשמל – על הררי ברד, והררי ברד על אוצרות של שלג. חוזרים האוצרות שלשלג לעמוד על אוצרות של מים ואש. אלה עומדים על הים התחתון, והים התחתון נשען על עמקי תהום; בין שניהן עומד שר של תהום ולו שלושה ראשים כראש השור. התהומות עומדים על התוהו, והוא כקו ירוק מקיף את פני כל, ממנו החושך יוצא; התוהו עומד על הבוהו, יסודתו אבנים מפולסות משוקעות התהום, מהם יוצאים ונוזלים מים. חוזרים אלה לעמוד על הרי-עד, וההרים על כנפי-סערה. והסערה מלפפת את שפת הארץ התחתונה.
הארץ התחתונה תלויה בסערה, והסערה תלויה וקשורה בכיפת חרבה; חרבה תלויה בסערה, ובערה זו תלויה וקשורה בכיפת ארקא. גם הארקא תלויה בסערה, וסערה זו תלויה וקשורה בכיפת תבל. סערה מקשרת בין כיפת תבל ובין כיפת חלד; חלד הוא הוא ישוב-עולם: עליו פרושים שבעה רקיעים מכיפות קצרות כפויות על גבי שולחן,
והנה הרקיעים תלויים בסערה וקשורים בכיפת שחקים. משחקים מובילה סערה לכיפת זבול; מזבול באים בסערה לכיפת מעון, ממעון למכון, ממכול לערבות. ומכוני ערבות תלויים הם בזרוע של אל עולם, אדון האדונים ובורא הכל. סולו סולו לרוכב בערבות!
ב
כשם ששכינת אל-מלכותו בעליונים, כך שכינתו שורה בתחתונים, השמים כסאו והארץ הדום רגליו, אלף אלפי-אלפים וריבו רבבות של מחנות מלאכי-השרת עומדים ומקלסים שבחו של מקום, ובאלף אלפי-אלפים עולמות מרננים פלאותיו של מעלה. מלבד אלה הנה ד' אלפים ות"ק עולמות לרוח מערבית. עולמות מספר כזה לרוח דרומית, וכמספר כזה לרוח צפונית. אלו שברוח הדרומית מלאים מלאכים משוררים שיר חדש וקדוש, להם טהרה וכתר-מלכות;
אלו שברוח מערבית מלאים מלאכים, האומרים שירה בחדוה וגילה, צהלה ורינה, להם גם תפארת ועטרה. ברוח דרומית שוב מלאכים משוררים, ואומרים תהילת השם הגדול בהוד והדר, פאר ורינה, בעטרת גאוה וגאון; וברוח צפונית מלאכים אומרים תהילה ושירה למלכם בכוח, בכבוד וגבורה, בשבח וזמרה וחן וחסד – הכל אומר שיר תפארת.
אחרי אלה הנה עוד שמונה-עשר אלף עולמות. מוקפים חומות אש ומים. ואלה מוקפות בהרי ברד; הרי ברד – אוצרות של שלג; אוצרות של שלג – כתלים של סופה; ואחריהם באות כנפי סערה, אחריהם באים כרובים מעופפים ואחריהם כנפי רוח. ואחרי כנפי הרוח אלף אלפי מחנות; אחרי אלף אלפי מחנות ריבוא רבבות של צבאות, עליהם עומדים אלפי שנאן: ועליהם משוררי שירו, רונני רננות, תוקעי שופרות – וכולם אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו!
ובכל יום ויום יושב הקדוש-ברוך-הוא על כרוב, וידאה על כנפי רוח, הולך וטס בכל עולמותיו הרבים לקבל שיר ושבח, תהילה וקלס מכל יצוריו אשר יצר ומהמעשים אשר ברא לעשות.
ג
ה' בחכמה יסד ארץ. וד' רוחות לעולם. ממזרח יוצא אור לעולם; במערב – אוצרות ברד ושלג, ומשום בא קור לעולם; מצד דרום באים טללי – ברכה וגשמי נדבה; מצד צפון בא החושך לעולם. ארבע רוחות כאלה לכסא-הכבוד.
ה' כונן שמים בתבונה, וגם להם ארבע רוחות. בהם מושלים ארבעה מלאכים משרתים: מיכאל במזרח, רפאל במערב, גבריאל בדרום ואוריאל בצפון. ביניהם כל מיני מלאכים וכל מיני ברואים, אין קץ למספרם. את הכל ברא אלהים לכבודו!
ה' בחכמה יסד ארץ. וכל מה שברא בעולמו, ברא דבר כנגדו: ברא מלאכים וברא בני-אדם; ברא בני-אדם וברא שדים; ברא דובים ואריות וברא חיות ועופות; ברא את שור-הבר ולויתן ואת כל התנינים הגדולים וברא כל עוף למינהו, יש חיות יפות ויש חיות משונות; הרבה דברים ברא בצלם ובדמות והרבה דברים העולם לא נבין למראיהם.
ושוב ברא ה' ארצות זו למעלה מזו, למעלה מהן תבל, בה הרים וגבעות, אפיקים וגאיות; ויש בתבל מיני בריות משונות: ישש בהן בני-אדם שראשיהם דומים לשור וגופותיהם דומים לשור, והמה מדברים נכוחה כבני-אדם; ויש מהם, שלהם שני ראשים, ארבע אוזנים, ארבע עינים, ארבע חטמים, שני פיות, שתי ידים מזה ושתי ידים מזה וארבע רגלים. גם יש תחית המתים, גבורות ונפלאות. חלק ונחלה לבני – מרומים. מה שונים הם מעשיו של מקום ןמה רבים מעשיו!
בַּמְּרוֹמִים
א: אַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת
ארבעה עולמות ברא בורא הברואים ויוצר היצורים כנגד ארבע אותיות שבשמו הגדול: עולם האצילות בו באציל הקדוש-ברוך – הוא מאורו, כביכול,כנאמר: עוטה אור כשלמה; שם שמו ושם מושב כבודו ושם שכינתו, כבודו לאחר לא יתן. והנה עולם הבריאה, שם כסא-הכבוד ואכתריאל ה' צבאות יושב על הכסא, – שם היכלי עונג, היכלי רצון, היכלי אהבה, היכלי זכות, היכלי עצם השמים ותחתיהם לבנת הספיר; שם גם נשמות הצדיקים וגנזי ברכה וחיים, אל שדי יושב בכולם. בעולם היצירה עומדות חיות הקודש, שראה אותם יחזקאל בן בוזי הנביא על נהר כבר, ושם משרתי האל, עושי רצונו, שם גם הרבה היכלי עונג ורצון, זה לעומת זה. המלאכים המשרתים בו הם בני עשר כיתות שרפים, ושמועיאל ממונה עליהם; אופנים, אור-פניאל ממונה עליהם; כרובים, כרוביאל ממונה עליהם; שנאנים, צדקיאל ממונה עליהם; חשמלים, וחשמל ממונה עליהם; מלאכים, עוזיאל ממונה עליה; בני אלהים, חפניאל ממונה עליהם; אראלים, מיכאל ממונה עליהם. – אלה הממונים נבראו במעשה בראשית תחילה, והם המפקדים והמצַוים על המחנות האלה.. מטטרון, הנהפך מבשר ודם לאש לוהט, מולך על כולם. שם גם רוחות בני-אדם פורחות, חילום ומרכבות ושרי רכב, רכב אלהים ריבותים אלפי שנאן. אלהים בכבודו מאיר עליהם ומושל בכולם. עולם העשיה, שם האופנים ומקבלי התפילות והבקשות והממונים על רצן האדם; שם גם נפשות האדם, שרי החיל, המוני מעלה עורכי המערכות; ושם השוערים המעידים על כל מעשי האדם, אשר יעשה בארץ, סנדלפון קושר כתרים מולך עליהם. ואַל אדוני מאיר להם ומושל בכולם. מלכותו בכּל משלה!
ב: מַלְכוּת צְבָאוֹת
המלאכים, שנבראו בשני לששת ימי המעשה, כשהם שלוחים במאמרו של מקום לעשות דבריו, המה רוחות ומראיהם כרוחות; וכשהם עומדים לפניו לשרתו, המה כאש לוהט. וארבע כיתות של מלאכים משרתים את אלהים הגדול ומקלסים לפניו. מחנה ראשונה עומדת מימינו, ומיכאל בראשה; ומחנה שניה בשמאלו, וגבריאל בראשה; מלפניו אוריאל, שעומד בראש המחנה השלישית, ומאחוריו רפאל בראש המחנה הרביעית. שכינת הקדוש-ברוך-הוא באמצע. והשכינה יושבת על כסא רם ונישא תלוי באויר והוא עשוי מסַפּיר, ארבע רגלים לו, ארבע חיות לכל רגל, ארבע פנים לכל חיה; והם הם הכרובים, מראה כבוד ה' כעין החשמל, עטרת כבוד מלכות בראשו וציץ עם שם המפורש במצחו, ועיני ה' הגדול משוטטות בכל הארץ, חציָן אש וחצין ברד, שבט של חיים בידו -מימינו, מות משמאלו, פרוכת מאחוריו והיא נקראת פרגוד, תחת רגלו אש וברד והקרח הנורא, ואחריו הערפל – ערפל העולם.
ג: אַרְבַּע חַיוֹת
ארבע חיות לכסא: פני אדם, פני אריה, פני שור ופני נשר, אחריהם האופנים וגלגלי המרכבה.
האל הגדול רוכב על עב או ידאה על כנפי הרוח; וכשהוא יושב על כסא רם ונישא, אז רצה המרכבה, מתנשאים האופנים, ומקול המיתם כברקים ורעמים נראים בעולם. הוא יושב על כסאו והחיות עומדות סביב כבודו ואינן יודעות מקום כבודו. לשרפים שעומדים מימינו ומשמאלו שש כנפים, שש כנפים לאחד, בשתים מכסים את רגליהם ובשתים את פניהם, למען לא יביטו האור של שכינה, ובשתים יעופפו. כולם עומדים באימה וביראה, ברטט ובפחד, ומעריצים ומקדשים את שמו הגדול, זה קורא: קדוש, קדוש, וזה עונה קדוש קדושה' צבאות!
מִסֵּפֶר הַהֵיכָלוֹת
(קיצור אך קיצור)
א
מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועביו של כל רקיע מהלך חמש מאות שנה.
האל הגדול, הגיבור והנורא, אשר ברא את השמים ואת הארץ וכל צבאי העולמות הרבים עם משרתיו ועושי רצונו עד אין מספר, הוא רם ונישא על כל עולמים וכסאו רם ונישא. שמונת אלפים רבבות פרסה אורך הכסא. חמש מאות אלף רבבות פרסה רוחבו ועוביו שלוש מאות פרסה, וכסאות כאלה, למלך מלכי המלכים בהיכלותיו, אין מספר.
ההיכלות הבנויים לפנים הם שבעה במספר ואומדים הם על שבעה הידורים; כל היכל בנוי זה לפנים מזה, והכתלים עשויים עמודים עמודים, עמודי להטים עמודי לפידים, עמודי זיקים וברקים, עמודי אישים ועמודי להבים. וכל אחד מהעמודים גבוה מן הארץ ועד רום רקיע; ובכל היכל שמונת אלפים, שבע מאות וששים וששה שערי ברקים, כמנין השעות של ימות השנה. רום קומת השער כרום שבעה רקיעים, ורחבו כרחבו של מלוא העולם…
ועל השערים של היכלי ערבות תלויים, על כל אחד ואחד, שלוש מאות ושישים ושישה וחמישה מאורות, שמבהיקים מסוף העולם ועד סופו; ואלפים ורבבות מלאכי-השרת גבוהים עד בלי מידה, עומדים לפניהם. וכולם מכף רגלם ועד ראשם מלאים עינים; וכל עין היא כגלגל לבנה, וגלגי עיניהם כברקים מאירים. כל גופם לוהט ומאיר מקצה הבריאה ועד קצֶהָ; מזוינים הם ורוכבים על סוסים. וסוסיהם סוסי אש, מרכבותיהם להבה, חרבותיהם לפידים. רמחיהם רחמי שלהבת וחציהם חצי להט. ויש למלאכים ארבה פנים לכל עבר, ולסוסיהם הדוהרים והמבריקים גם כן ארבעה פנים, כמו כן ארבה כנפים; והכנפים משיקות כּים ומלואו, וכולם מדברים בארבעה פיות; וכל פה קורא בנהמה: קדוש, קדוש, קדוש! ברוך, ברוך, ברוך נשמה תהלל ותשבח שירת מלכם; והקול כקולות ה' על מים רבים.
ב
מן הארץ עד לרקיע מהלך שמש מאות שנה. מהלך של חמש מאות שנה בין רקיע לרקיע, כמו כן עביו של כל רקיע. ומהרקיע השביעי ואילך הכל עולה ומשתרבב עדי עד.
ובממלכה ראשונה רבבות כרובים ומחנות שרפים; גלגלי אש אוכלת וחשמלי זהר נראים בהדרם. ומסביב להם זיקוקי אש, אוצרות ברקים, חדרי להטים, כדורי לפידים מתגלגלים, דגלי צבעים מתנוססים, גדודי טפסרים וצבאות אראלים באים; ואחריהם להבות גחלים נמשכות, נהרות להבים ומעיינות עולם שוטפים ומשתקשקים. קולות כרעמים! שירות מרעישות; מחנות מחנות של חילות וצבאות נותנים ברכות וצדקות. גדודים גדודים משמיעים תהילות ואמירות, שבחים וזמירות! מכל אפסים תוקעים ברננות, מפצחים בנעימות ומרעישים בהילולים, והכל קורא ואומר: קדוש, קדוש, קדוש לרוכב בערבות ושמו בערבות וכבודו בערבות!
עד כאן שירת צבא השמים והמונם, ושירת חיות-הקודש עוד רבה היא יותר. להן לא ארבע פנים כבמחזה, כי אם עשרים וארבע פנים ועשרים וארבע כנפים. גופם מלא עינים, וכל עין ועין כגלגל החמה במילואה, וכולן פונות ומביטות לכל צד ולכל רוח; ועם כל זה פניהן אשה אל אחותה וכנפיהן אשה אל אחותה.
ולפני פרסות רגליהן של החיות אבני גחלים רבוצות; ולפני אבני הגחלים טורי לפידים; ולפני טורי הלפידים – ענני אשים; ולפני ענני האישים נוצצים הררי קללים. ולפניהם נוצצות לשונות להבים; ולפני לשונות הלהבים שטים עבים קלים. לפניהם ערפילי טוהר; ולפניהם כמו נהרי גחלת. ונהרי הגחלת מוקפים גלגלי שלהבת; וגם אלה מוקפים חשמלים דולקים. והחשמלים מוקפים זיקוקי ברק. חוזרים זיקוקי הברק להיות מוקפים ברקי אור; וברקי האור מוקפים גשמי בשמים; ואת גשמי הבשמים סובבים טללי חיים, כה חוזר ונוגע עולם בעולם, היקף בהיקף: ממחנות שכינה אנו באים אל מרעישי שירה, ומן מרעישי שירה – למנעימי קדושה, נדלג מזה לזה ומעולם. ישרוק יודה וישבח כל חי; ימלל, יפאר וירון, בתעצומות עוז, כל פה. וחוזרים הם להישמע אותם גלגלי הסופה. חוזרים להשיק כנפי הרוח וסביבי-סערה, שוטף, שוטף הנהר דינור, והוא כולו אש וגליו אש וכל אשר בו אש. בזיקים, מחנות של בזיקים. טפסרים, אראלים, אראלי מעונה, באים ורצים, כרוב רץ לכרוב, חיה לחיה, יסובבו הגלגלים, תרעשנה המרכבות, יסערו החשמלים, אור משתפך לאור, קול מתרומם מקול, גבעות עולם ניתקות, ורעם הים ומלואו וגלי הבריאה ישאגו, ישתקשקו וימללו, ישתובבו וינצחו, יתנשאו ויתגאו. הם עולים, הכל מתרומם. תבל מתנועעת על ציריה, רוקד העולם ומלואו לפני קונו. וקול גדול קורא בלי יסף: ה' אל צבאות! ה' אל צבאות! ה' אל צבאות שמו!
שאו שערים ראשיכם…
ג
בשבעה היכלות יושב טוטורסי“אי י”י אלהי ישראל, ובפתח כל היכל שמונה שומרי הסף, ארבעה מימין וארבעה משמאל. שמותם של המלאכים, שומרי פתח ההיכל הראשון, הם: דהבי“אל, קשרי”אל, נהורי“אל, בזתי”אל, טופחי“אל, דהרי”אל, מתקי“אל, ושוי”אל. ואלה שמותם של שומרי פתח ההיכל השני: טגרי“אל, מתפי”אל, סרחי“אל, ערפי”אל, שהררי“אל, סטרי”אל, דגעי“אל, וסחיבי”אל. שומרי פתח ההיכל השלישי הם: שבורי“אל, רצוצי”אל וכו‘; ושומרי פתח ההיכל הרביעי: פחדי“אל, גבורתי”אל וכו’. בהיכל החמישי משמשים תחי“אל, עוזי”אל וחבריהם; ובהיכל הששי שומרים רומי“אל, קצפי”אל ורעיהם.
ועל פתח ההיכל החמישי זקופים ועומדים גיבורים אדירים ועזים, גבוהים מגבעות, קשתותיהם דרוכות, חרבותיהם לטושות, ברקים יוצאים מגלגלי עיניהם, ניצוצי אש מחטמם ולפידי גחלים מפיהם. רק אש גדולה סביבם.
סוסיהם של אלו המה סוסי חושך ואפלה, סוסי צלמות, סוסי אש וברד, סוסי דם וברזל, סוסי ערפל, סוסים רוכבים על סוסים; וכולם אוכלים גחלי רתמים. ענן ממעל לראשם. אין מחנה נורא ואדיר כזה במלא העולם.
וכל בעלי המרכבה האלה מברכים, משבחים, מקלסים, מפארים, מרוממים, מהדרים ונותנים כבוד, תפארת וגדולה לטיטורסי"אי, וכך הם אומרים: מלך ישר, מלך נאמן, מלך אהוב, מלך נחמד, מלך סומך, מלך עלוב, מלך עניו, מלך צדיק, מלך צדיק, מלך חסיד, מלך חסיד, מלך קדוש, למך טהור, מלך ברוך, מלך גיבור, מלך חנון ומלך רחום, מלך מלכי המלכים ואדון הכתרים מחמד ומצפה לגאולה. ימי ישעיהו ומשאו באו, הנה ימי אחרית ושלום אין קץ.
מלך נסים, מלך גבורות, מלך נפלאות, כסאו מעופף ועומד, בו ארג המסכת של שבלול העולם ומסלולו. דורות אין קץ הוא עומד; ועדין לא הניח המלך הגדול את רגלו על הקרקע ערבות, אלא כעוף המעופף.
גאי-גאים, קשורי-כתרים וכל המלאכים ראשי-מידות עומדים מסביב לכסא; וגם הם עוד לא הניחו רגליהם בקרקע ערבות, אלא כעופות מעופפים. שלוש פעמים בכל יום משתחוים לפניו ואומרים: קדוש, קדוש ה' צבאות! ושלוש פעמים בכל יום מתנשא הרקיע שעל ראשי הכרובים ושעל ראשי האופנים ושעל ראשי חיום-הקודש. עד למאה ושמונים וחמשת אלפי רבבות פרסה אין כל בריה יכולה לעמוד מפני ניצוצות האש, הבאים מפי הכרובים ומפי האופנים וחיות-הקודש, באמרם: קדוש. כל השירות האלה שמע רבי עקיבא, בעלותו למרום לראות במרכבה.
ד
ארבע מאות ותשעים וששת אלפי רבבות מחנות יש לשוכן מרומים ברום ערבות רקיעים. בכל מחנה עומדים ארבע מאות ותשעם וששת אלפים מלאכים; וכל מלאך רום קומתו כים הגדול. דמות כולם כמראה הברק, עיניהם כלפידים, רגליהם וזרועותיהם כנחושת-קלל, ושרי החיל, גדולים וגבוהים, נשגבים ונעלים, עומדים בראש כל מחנה. מחנה זנ אומר: “ברוך” ומחנה זה אומר “קדוש”. הללו רצים בשליחות והללו רצים בשמשות. קולם רועש ומנסר בכל בשחקים והרקיעים. אימת מלכם עליהם ופחד אלהים על כל נמצא. אלף אלפי פיות אומרים: “אמן”; אלף אלפי שיירות מקבלות עליהם עול מלכותו. חלחלה ופחד, יראה ורטט, אש אוכלת ומקפת כל השירות וכל ראשי-החילות, שירה הם אומרים. שירת היראה. וקרא זה אל זה ואמר: הנה ה' יוצא ממקומו! הס כל בשר ונשמה. אין תקומה. פחד ה' ממלא את פני כל.
ה: אַרְבַּע מֶרְכָּבוֹת
בשבעה היכלות עומדות ארבע מרכבות של שכינה, ולפני כל מרכבה ומרכבה ארבע מחנות של מלאכים. בין מחנה למחנה נמשך ועובר נחל של אש, ובין נחל לנחל הנה ערפלי טוהר; בין עמודי טוהר עומדים עמודי גפרית; בין עמוד לעמוד מתגלגלים גלגלי שלהבת; ביניהם לפידים ושביבים, ברקים, רוחות, קולות, רעמים, וזיקים אחרי זיקים.
ובשעה שמלאכי-השרת אומרים “קדוש”, כל עמודי הרקיעים ואדניהם מתרופפים, שערי היכלות וערבות רועשים. מוסדי תבל ושחקים מזדעזעים, חדרי מעון והיכלי מכון מתחוללים; כל סתרי רקיע, מזלות וכוכבים נבהלים, גלגלי-חמה וגלגלי-לבנה נחפזים ונסים ממסילותם. גם השמות המפורשים,החקוקים בעט שלהבת בכסא-הכבוד, פורחים כנשרים בשש-עשרה כנפים. מלאכי-צבאות, משרתי-להבה, אופני-גבורה, כרובי-שכינה, חיות-הקודש, שרפים, אראלים, טפסרים, גדודי-אש, שרי-קדושים ושרי כתרים נופלים על פניהם. תהילות המלאכים הם כמעט כמערת הבריאה.
תֵּאוּרֵי הַזֹּהַר
א
שבעה היכלות לגן-העדן התחתון ושבעה לגן-העדן העליון, היכל כנגד היכל ומדור כנגד מדור. ההיכל הראשון עשוי זהב ומוקף אבנים טובות. אין עין שלטת בו, לבד מנשמתם של הצדיקים, הבאים לחזות בנועם ה' ולהתענג על רזיו. שם יבואו גם גרי-צדק, החוסים בצל עובדיה ואונקלוס.ההיכל השני עומד לפנים מהראשון: בו האור מאיר בכל הגוָנים, מאיר מלעילא לתתא; בו יתנשאון כל אלה, אשר קבלו יסורים באהבה בעולם הזה, ואלה שאמרו: “אמן, יהא שמיה רבא” בכל כוחם; שמה יבוא גם משיח אלהים. בהיכל השלישי יושבים כל אלה, אשר היו מוכּים ומעונים כל ימי חייהם, כאלה שספדו על חורבן הבית ולא מצאו מנחם. גם בהיכל הרביעי יושבים כל אבלי ציון וירושלים, כל המתים על קידוש השם קמים בו לתחיה; ובו דרגא עילאה, ועליה יושבים כל עשרה הרוגי מלכות, מסתכלים באספקלריה מאירה ונהנים מזיו יקרות. בהיכל החמישי יושבים כל בעלי-התשובה הגמורים, והשערו עומד מנשה מלך יהודה. ההיכל הששי הוא היכל החסידים והוא עליון משאר ההיכלות, וכל החסידים, אוהבי המקום, ואנשי המעשה יושבים בו. להיכל זה גם שלושה פתחים. בפתח האחד יושב אברהם זקו – האבות, בשני יושב יצחק בנו, שנעקד על המזבח, ובשלישי -יעקב-ישראל. על ידם חונים שנים עשר השבטים ועל ראשיהם שכינת אל. ההיכל השביעי הוא סתום ונסתר מעין כל יחי. באמצעיתו עומד עמוד, המאיר בהרה גוָנים, בו עולות הנשמות הטהורות כמו בסולם-אלהים. לפנים מן השבעה – עין לא ראתה!
ב
שבעה מדורים לארעא: ארץ, אדמה, גיא, נשיה, ציה, ארקא לתבל, תבל היא הגדולה שבכולם. שבעה מדורים לעילא, עומדים הם אחד על חברו, דרגא על דגרא; בכולם ממונים מלאכים, המפקדים אלו על אלו, ובכולם שכינה השם יתברך, בורא הכל. המדור הראשון, והוא התחתון, בו חושך ולא אור, אין בו צורה ולא דיוקן, לא דבר שבידעים ולא דעת; בו מושל המלאך טהרי“אל ועמו עוד שבעה ממונים מעופפים. המדור השני, הוא בנוי על הראשון, גם בו חושך, אבל האופל אינו גמור כמו בחברו. בו משרתים המלאכים, הממונים להשגיח על בני-האדם ואורחותיהם – קדומי”אל עומד בראשם. במדור השלישי, העומד עליהם, נמשך נהר דינור. בו גם מקום משכן לסמאל. במדור הרביעי יש כבר אור, מאיר הוא מימינו למלאכים העליונים, מלאכי הרחמים, ומנהלם הוא המלאך פד“אל. המדור החמישי מאיר הרבה יותר מחברו, קדשי”אל מושל בו; מחנה אומרת שירת בוקר. המדור הששי קרוב הוא לממלכת השמים, בו נחלים רבים נמשכים לארבע רוחות העולם. בו שלושת המלאכים: גברי“אל, רפ”אל ואורי"אל. המדור השביעי הוא העליון על כולם; תקננה אך נשמות הצדיקים, דמתעדנין בזוהר עליון, שמה כל גנזי שלום, ברכה ונדבה ושפע אין קץ.
למעלה למעלה שבעה היכלות. ההיכל הראשון מעשה לבנת הספיר, הוא מאיר לשני עבריו. האור האחד הוא כאור חיור, מאיר לכל באי עולם והוא גם ממשיך את האור לעין האדם. והאור השני מעֵבר מזה, הוא סומק וחיור כחדא, והוא הוא אור האור. ההיכל השני נקרא:זוהר, יסודו הוא עצם נצחי, אשר לא ישתנה; זכעה הוא מאן דידע לגלות אורו. ההיכל השלישי נקרא: היכל נוגה, אור זך מכולם ולית ביה כל גון, לא אודם ולא ירוק לא אוכם ולא סומק, בו אור נכנס לאור והכל אור אחד הוא. ההיכל הרביעי מצטרף מארבעת ההיכלות, והוא היכל הזכות, כי בו מלמדים זכות על כל בני-עולם. ההיכל החמישי הוא היכל הברק; כמה משונה אורו משל חברו; אורו כולל כל הגוָנים, בו התרקם חיור בסומק, אוכס באודם. והכל מאיר מסוף העולם ועד סופו. ההיכל הששי הוא היכל הרצון, בו התכנסים כל הרוחות להתדבק באהבה. הוא הוא היכל משה. ההיכל השביעי הוא קודש-הקודשים, בו רזין דרזין וסתרי עולם. במופלא מכם אל תדרשו!
הַמְשָׁרְתִים
א: מְשִׁיחַת מְטַטְרוֹן
מטטרון, שר-הפנים, " שמו כשם רבו". לו, כלקונו שבעים שמות, הוא גדול ונכבד מכל השרים, גבוה ורם הוא על כל המלאכים, חביב הוא מכל משרתי המלך ונכבד מכל הצבאות והאדירים בממלכת העולם.
והוא אינו אלא התגלותו והתעלותו של חנוך בן ירד, שלקחו אלהים אליו וקרא שמו מטטרון.
ויהי בעת ביקש מאת האלהים להעלותו למעלה נשגבה זו, שלח אחריו את השר ענפי"אל, נטלו מארץ לעיני בני-אדם, הרכיבו על רכב-אש וסוסי – אש ויעלהו לשמי מרום. ויכניסוֹ לפלטרין גדולים בערבות רקיע, ששם כסא-הכבוד, מרכבת העולם והשכינה, גדודים גדודים של אש מקיפים אותה, חילים של זעף ושנאנים, משרתי-להב, מחשמלי-בזק, ויעמידוהו שם לשמש לפני הכבוד.
קראו ֹהקדוש-ברוך-הוא אליו ופתח לפניו שלוש מאות אלף שערי חכמה, שלוש מאות אלף שערי בינה, שלוש מאות אלף שערי חיים, וכמספר זה שערי שלום, שערי גבורה וכוח, שערי חן וחסד, שערי אהבה ושערי ענוה; ויחכם ויתלבש מכל המידות האלה, ויתכבד ויתעלה מכל בני מרומים, ויהי כי החכים, הניח ידו עליו את ידו ויברכהו בששים וחמישה אלפי ברכות, הגביהוֹ כמידת גובהו לש עולם, אשר עשה לו /שבעים ושתים כנפים מימינו ול"ו כנפים משמאלו, ושתל בו שלוש מאות וששים וחמישה אלפי עינים: כל עין גדולה כמאור הגדול. אין כל יופי, זוהר וטוהר בעולם, שלא שם בעבדו אהובו זה.
והנה עשה לו אלהים למטטרון כסא, מעין כסא-כבוד, פרש עליו זיו זוהר, יופי וכבוד, מעין פרוכת שעל כסא-הכבוד, שכל מיני אורות קבועים בו, והכרוז יוצא ובוקע בכל רקיע ורקיע, לאמור: מטטרון עבדי שמתיו לשר ולנגיד על כל שרי מלכותי ועל כל בני-מרומים, על פיו ישק הכל, כל מלאך ומלאך, שדבר לו יבוא לפניו; ואני אני גם מיניתיו על כל גנזי היכל ערבות ועל כל אוצרות חיים שבשמי מרומי.
והנה לימדהו ה' למטטרון כל ספרי תורה וכל רזי חכמה, כל עמוקי מחשבות וכל צפוני מעשי-בראשית. לבוש עשה לו, שכל מיני מאורות תלויים בו ויעטרהו בכתר מלכות, שבו מ"ט אבנים בוערות ואורן כאור גלגל החמה. ויחרוט המלך באצבעו על כתרו אותן האותיות שבהן נבראו שמים וארץ, האותיות שבהם נבראו הרים וגבעות, ימים ונהרות, רוחות ורעמים, כוכבים ומזלות. ויעמד את מטטרון מוכתר ומעוטר כבן-אלים, לא היתה כזאת מים ברוא אלהים את האדם.
אז נבהלו כל שרי מלכות במרומים מפני יקר תפארתו והדר גדולתו של המוכתר; נרתעו חילות רקיע ונבהלו כל טפסרי מעלה וכל המלאכים המשרתים את השם. נבהל ונרעש סמאל השטן, נבהלו מלאכי האש, מלאכי הברד, מלאכי הרוח, מלאכי הברד, מלאכי הרעם, מלאכי השלג והמטר, כל מלאכי היום ומלאכי הלילה; וכולם נפלו על פניהם ופני מטטרון ולא יכלו להסתכל בקרן האור שעליו, כי ממשלתו שניתנה לו הגבורה היא עד אין קץ.
ב: סַנַּדַפוֹן
ועוד ברקיע מלאך אחד גדול ורם. סנדלפון שמו, והוא גבוה מחבריו מהלך ת"ק שנה. הוא אופן אחד במרכבה, גם עומד הוא אחר המרכבה וקושר כתרים לקונו; וכאשר הוא מרים את הכתר, מיד חלים וזעים כל חילי מרום, חיות –הקודש שואגות, שרפי-הקודש נוהמים וקוראים: קדוש, קדוש, קדוש בעליונים!
קדוש בתחתונים! מרים הוא את הכתר, וגלגלי-המרכבה מתגלגלים, אדני-שרפרף רועשים, וכל רקעי-שחקים נעים והומים. ובבוא הכתר על ראש המלך, אז כל החיות והשרפים, גלגלי המרכבה וכסא-הכבוד,חשמלים וכרובים וכל חילי מעלה מתחברים ונותנים הוד והדר לאל עולמים, ממליכים אותו וקוראים: ה' מֶלֶך! ה' מָלך! ה/ ימלוך לעולם ועד! ביקש גם מלאך זה לנגוע בנביא, שעלה לצפות במרכבה, ויאמר ה': הנה לו, גם הוא יכתריני…
ג: כְּרוּבִיאֵל
ועוד יש שר אחד גדול, כרובי-אל שמו, שר גבור, שר גאה שר איום ושר עז, מקצפו תרעש תבל ומרוגזו ירעשו מחנות, מאימתו יחילו יסודות, מגערתו תרעשנה ערבות, אין כל נמצא יכול לעמוד נגדו.
וגובהו ורום-קומתו של אותו שר אין לשער. רום קומתו כרום שבעה רקיעים. לשונו אוכלת אש, פיו דולק כלפיד אש, עפעפיו כזהרי ברק, עיניו כזיקוקי זוהר ומראה פניו כאש יוקדת, בכתר הקדושה שעל ראשו שם מפורש חקוק; ממנו ברקים יוצאים וקשת שכינה מקפת אותם. חרב כברק על מותניו, תריס אש אוכלת על צאורו. מימינו להבה תלהט ומשמאלו להט; רק רעמים ולפידים יוצאים מגופו. קרני הוד נורא בכל סביביו.
כרובי"אל נקרא המלאך האיום הזה, להיותו ממונה על הכרובים והחיות ואופני-הקודש. הוא מפאר, הוא מנצח, הוא מעורר ומבדר שבחי יושבי-עליונים ומשרתי-עליונים ליושב-הכרובים ואל עולם, אל נצח-נצחים, אל כל אפסים.
ד: הַחֲבֵרִים
עוד שר גדול ונורא, גיבור ונכבד, אלוף ושוע, ישיש ועז יש בין משרתי מעלה, אפפני"אל ה' שמו. לו שש-עשרה פנים, ארבע פנים לכל צד; ויש לו שמונת אלפים ושבע מאות ותשע עינים, כל עין בוערת כברק, רום קומתו מהלך שני אלפי וחמש מאות שנה.
אפפני "אל ממונה על אופני הקודש, מעמיד את דוחנם, מרבה תפארתם, מגדיל את גאומם, משכים ןמעריב עליהם. ככוהן גדול הוא עומד עליהם, זיוו דומה למראה צדק; והוא מוקף סוכות אור, סוכות זוהר, סוכות ספיר וברקת. אין כמוהו לאור ולנוֹגה!
והנה אחיו שרפי“אל, אותו מלאך ששרפי”אל ה' שמו, הוא ממונה על השרפים וכל שרפי – להבה מסורים בידו, והוא גם מופלא ואדיר, יקר ועריץ, אלוף ונגיד, נכבד ונחמד, דמותו כמלאכים העליונים, גופו כנשרים, זיווֹ כברקים, תאורוֹ כלפידים, יפיוֹ כבזיקים, הודוֹ כנחלים זכים לטוהר, הדרו כחשמלים, מראֵהו כצאת השמש בגבורתו. ובשעה שהוא יוצא לעבודתו, כוחו וגודלו משתרבבים עוד שבעתים, גובהו אז כשבעה רקיעים יחד, בידו הוא מחבק זרועות עולם, תמעד הארץ לרגליו. מלא הוא עינים, אשר אין מספר להן. מקרסוליו עד ארכובותיו עיניו ככוכבי הברק;מארכובותיו עד ירכיו עיניו ככוכבי הנוגה, ומשם עד מתניו אורו כאור הלבנה; משם עד צוארו כאור החמה, ומצוארו עד קודקוד ראשו אור גדול, ולאה כל פה לתאר אותו. אבן ספיר על ראשו כזיו עצם השמים; וגם כתר לו, אין כל מאור שאינו קבוע בו. עד כאן רק משרתי אל יתברך – מלך המלכים עצמו, מי ישרונו!
ה: עִירִין קַדִּשִׁין
למעלה מן החברים האלה, הנקובים בשמותיהם, יש ארבעה שרים גדולים, עירין וקדישין, והמה רמים ונכבדים, נוראים ונפלאים, נחמדים ונעלים, גדולים המה מכל בני-עליונים, ואין כמותם בכל שרי – מרומים, כל אחד מהם שקול כנגד כולם. מחציתם של אלו כנגד כסא – הכבוד, זיו דמותם מעין השכינה, והמה המשרתים העליונים של השכינה ויעציה. אין כל דבר בעולם נעשה בלעדם; כל מה שחפץ השם לעשות הוא נמלך בהם. העירין הם שנים וקדישין הם שנים שנים מזה ושנים מזה; והמה מכריעים הכל, מגביהים שפלים ומשפילים גאים.
יושב הקדוש-ברוך-הוא על כסאו, לבושו לבן כמו שלג ושער ראשו כמו צמר נקי, מעילו כאור נוגה, לבוש צדקה כשריון. לפניו נפתחים ספרי החיים וספרי המתי, כל בני-עליונים וכל הפמליה של מעלה עומדים לפניו ביראה ובפחד. העירין והקדישין הם הם הנושאים והנותנים. והם הם גם הממלאים את הגזירות. כנאמר: בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאַלתא. אשרי אדם יזכה ארחו לפניהם!
עֲלִיוֹת
א: מַעְיַן הַחָכְמָה
ספר רב פלאים נתן המלאך הידוע מיכאל למלאך הסתר פאלי, ופאלי מסרו למשה בן עמרם הנביא בעמדו על הר סיני; משה גילהו ליחידי בני-ישראל, לדרוש בו בסתר; וכשבא דויד ועמד על סודותיו, קרא ואמר: אודך, ה', בכל לבי ואכבדה שמך לעולם ועד!
והספר הזה כולל תיקונים וצרופים, מאמרים וחשבונות של שם המפורש. כל חכמה ובינה, כל דעה ומחשבה, כל חקירה וידיעה, תנועה והגיון, דבור ולחש, קול והרהור, פועל ונפעל ימָצא בכל אחד מן השמות הקדושים; כל אחד מהם מביא למעשה, המעשה לניסיון, הניסיון לראיה; הראיה לחקירה והחקירה לידיעת הנמצאות, להשגת ההויות וחקר אין תכלית. והנה המידות, והנה הדרכים והכללים, המעיינות והשרצים: הספר והסיפור והמאמר. יש לאדם להבין ולהתבונן, לחשוב ולהסתכל ולהגות במחקרי לבו, בתנועות רוחו, בלחישת לשונוובמוצא שפתו, עד שיעמוד על כל המושכלות המסורים בזה הספר על כל דרכיו ואורחותיו. והדרכים רבות, והאורחות שונים, והנתיבות מתפשטות. הכל מעולף והכל גלוי; הכל חבור והכל נפרד. הנה אֵלים, אורות נגוהות אור מופלא, והנה אור קדמון, אור החשמל; והחשמל מלהט שוב; האותיות פורחות, האדם מתעצם עם השגת קונוויבוא להשגת המצוי והמוצא. מעיין החכמה יתגבר וישקה כל נמצא, כל שכל, כל עין, והכל בא ממיכאל לפאלי ולפאלי ממשה אבי הנביאים, אשר חזה את האלהים הגדול מתוך הענן.
ב: הַכֶּתֶר וְהַכִּסֵּא שֶׁל דָּוִד
ויעל ישמעאל בן אלישע הכוהן הגדול לשמי מרום, ויראהו מטטרון שר הפנים על כל בית-נכות העליונים, כל הכיתות של מלאכי-השרת, שיושבים ואורגים בגדי ישועה לצדיקים, כל כתרי החיים וכל כסאות לשבת. ויראהו כתר אחד גדול בו קבועים חמה ולבנה וכל המזלות ומאירים כבששת ימי בראשית; וישאל ויאמר: אלה למי? ויען אותו לאמור: ודויד מלך ישראל, אלה. ראה בגדי ארגמן, יפים כמראה הקשת ונוֹגה להם והדר להם; וישאל למי כל אלה? וישיבהו מטטרון: גם אלה לראש מלכי ישראל. ראה נהרי אפרסמון נמשכים וריחם עלה עד למרחוק; וגם אלה לחילות בית-דויד נבראו. אמר הכוהן העולה: הראיתני את תשמישי המלך הגדול, הראֵני גם אותו ואיהנה מזיו פניו. אמר לו מטטרון: שב בחיקי ותראה בגדולתו.
ולפתע התחילו שבעה ברקים לרוץ איש אחרי אחיו, ואחריהם אופנים ושרפים וחיות-הקודש, ואור בא אחרי-כן, ויעצום הכהן את עיניו מגודל ברק ההוד, וישמע קול רעש גדול: תהילה ותפארת למלך ירושלים! תהילה למלך הצדק! ה' ימלוך לעולם ועד! והנה דויד מלך ישראל, לבוש אור ומעטהו אור, בא כראש, מימינו ומשמאלו מלוים אותו כל בית-דויד וכל המלכים אשר מלכו מביתו; כתר כתר בראש כל אחד, וכתרו של דויד מבהיק כולם, וזיוו מאיר מסוף העולם ועד סופו. והמשרתים מזמרים, הלווים נותנים בשיר קולם. ברוממות כבוד ילך כל המחנה לירושלים שלמעלה, אל מקום המקדש שלמעלה. על רקיע של אש עומד כסא כמראה האש, גודלו ארבעים פרסה, ארכו כפלים ורחבו כפלים; והמלך הגדול עולה על כסאו, שעומד ומכוון אל כסאו של קונו. והשיא והשבח מתגדל, ההוד וההדר מתפשט, דויד פותח את פיו ואומר שירים ותשבחות, שנעלים אלף פעמים משיריו ותשבחותיו שבספר התהילים. הלבבות יוצאים מרוב געגועים, הנשמות מתעלות ומתפשטות, כל ברואי מעלה ומטה נישאים ברוח. אשרי עין ראתה כל אלה! אשרי אוזן שמעה כל אלה!
גַּן-עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם
א: שַׁעֲרֵי גַּן–עֵדֶן
שני שערי כרכוד לגו-עדן. מעבר מזה ומעבר מזה. ועל-יד שניהם שיירה רבה של מלאכי עליון, זיו פניהם מבהיק כזוהר הרקיע. מלאכתם היא קבלת פני הצדיקים, עולי מעלה. והיה כי יסתלק צדיק אחד למטה ונשמתו עולה למרום. יוצאים המלאכים לקראתו, ישאו אותו על כנפיהם, וכשהוא בא לפני השער, הם פושטים מעליו את תכריכי הקבר ומלבישים אותו שמונה בגדים של ענני הכבוד. משימים שני כתרים על ראשו, האחד על השני, הראשון של אבנים טובות ומרגליות והשני של זהב פרוָים אדום כאודם השמש, ומקלסים ואומרים לפניו: לך אכול בשמחה לחמך!
נפתח השער, קול רעש וקול הידד. נחלים של שמן ואפרסמון, של יין ושל דבש נמשכים והולכים, ולחופיהם גדלים ורדים והדסים נותני-ריח ומשיבי-נפש עד לאין אומר. וה' עובר ביניהם כמלך אדיר ובא לחופותיהם אשר הכינו לו. כל חופה תלויה על ארבעה גפנים של זהב ובמפת המטוה שלה משוזרות מרגליות יקרות מבהיקות באור יקרות. ותחת כל חופה עומד שולחן של זהב, כסא אחד של זהב מימינו ושני של כסף משמאלו. יין משומר מששת ימי בראשית, נוצץ בנאדות לבנים כשלג, ועל ידם כוסות כפרחי רימון של כסף מזוקק. אור ועוצמה, הוד והדר, נוגה אין סוף, אין לילה, רק יום שכולו שבת ואור.
ובגן-עדן עצמו שמונים ריבוא של מיני אילנות שונים, נושאי פירות נפלאים, לא תשורם העין בארץ. עצי בשמים וברושים ממלאים את כל כיכר אלהים – עץ החיים עומד באמצע הגן, גופו ושורשו כמגדל גבוה, ענפיו כארזי לבנון עליו כגודל איש.בכל ענף טעם אחר מחברו, ובכל עלה ריח אחר מחברו. שבעה ענני כבוד מתגוללים ממעל, ואורם כזהב שחוט, ממלא את האויר; ובכל ענן כוכבים ומזלות מיוחדים. שיר תשרנה חיות – הקודש, שיר ישירו מלאכי-הקודש. ששים ריבוא ממלאכי – השרת מזמרם בקול נעים ומתוק. וכל הצדיקים יסודי העולם מימות עולם יוצאים במחול. הקדוש-ברוך-הוא, אל האלהים ואדיר האדירים, בא בכל מחנהו ומגלה להם שנית את התורה.
ב: הַחוֹמוֹת
שלוש חומות יש לגן-עדן: וכולן של אש: החומה האחרונה היא של אש שחורה. נראית ואינה נראת ולהט החרב המתהפכת סביב לה; כרובים שומרים על ידה. החומה השניה היא מאש ירוקה ואדומה מאד; המלאך פני-אל ומשרתיו בקודש ממונים עליה. החומה השלישית היא מאור המעורב מכל הגוָנים, לא יראנו אדם וחי. בין החומה הראשונה לשניה – ככר גדולה ורחבת ידים משתרעת, בה ימצאו מקומם כל בני-אדם, שכבר קבלו עונשם ונטהרו בנהר דינור, גם אלה אשר שבו אל ה' לפני צאתם מן העולם ולא הספיקו גם לעשות צדקה וחסד; מהרי-אל המלאך הוא אב ופטרון לכל אלה, הוא מטהרם, הוא מכיסם, והוא מראה להם “מעמד נועם הרוחות”, ושם נקרת הצור, – בין החומה השניה והשלישית שוב ככר, גדולה שבעתים מן הככר הראשונה, שם מקום לצדיקים בינוניים; ומשם גם מבוא להיכל קן צפור, משכן המשיח. בממלכה זו שורר, כאמור, המלאך פני-אל, והוא גדול מחברו מהרי-אל מהלך חמש מאות אמה, מן החומה השלישית ואילך – מרכז גן-העדן גופו, כל אילנותיו נטועים בו מימי הבריאה, כל בניניו והיכליו – ממעשה לבנת הספיר.
מקום גן העדן עצמו נברא אלף שמ"א שנים, שלוש שעות ושני רגעים לפני בריאת שמים וארץ, וקרקעותיו לקוחים משלג עולמים, אשר מתחת כסא הכבוד, הרקיע שעל הגן ממעל מאיר בכל הגוָנים, ושמו של הקדוש –ברוך –הוא חקוק באמצע. וארבע טבעות בארבע קצות הרקיע, וארבע אופנים בכל טבעת; וכולם משולבים אל עמוד אחד, העומד באמצע הגן וראשו עלה עד הקרקע של כסא הכבוד מתחת. על הכל פרוש ענן הכבוד!
והמלאך גבריאל, איש לבוש הבדים, עומד שם על משמרתו; יום ים בעלות הבוקר הוא נוגע בארבע כנפיו בארבע טבעות הרקיע; ואז הכל ינוע: העמוד מתרומם, הרקיע סובב והאותיות של שם המפורש ממעל בולטות ונוצצות. עולות ויורדות. ומתחיל העמוד לנגן נפלא; נועם וזוהר רב כעין השמש יוצא ונמשך לכל העולמות ממעל ומתחת, השחר יצא, השמש תזרח, האדם יצא לפעלו, יתעוררו הים ומלואו ותבל ומלואה. יריעו לה' כל בני שמים וארץ. יזמרו כבוד שמו, ירננו תהילתו. אור זוהר של אלהי אלוהים, מלך מלכי המלכים, חודר מקצה הבריאה ועד קצה, קמים הצדיקים בעלי הנשמות המזהירות לתפילת הבּוקר…
ג: הַמַּעֲלוֹת
שבע מעלות יש בגן-העדן העליון, כפי מעלות הצדקה והחסד בין יושבי מטה. המעלה הראשונה מוכנה בשביל כל שומרי-הברית ושומרי-התורה. כנגדם למעלה – בני-המלאכים, הנקראים אראלים, ומלך המעלה הוא יוסף הצדיק בן יעקב-ישראל, בכור שורו הדר לו, והוא נזיר אחיו. המעלה השנית הוקמה בעד כל ישרי העולם, בעד כל האנשים הישרים, שמעשיהם היו באמון וביושר. עומדים הם בשורת מלאכי מעלה ונקראים חשמלים; וראש המעלה הוא פינחס בן אליעזר בן אהרון הכוהן, שנתן לו אל עליון את בריתו שלום, לכהן בכהונת עולם. המעלה השלשית פתוחה בעד בני עלמא הדין, אשר תמימי דרך המה. ואשר כל מעשיהם בתמימות ןכל מחשבתם אך בתום היה; בעולם העליון עומדים בשורה זו אותם המלאכים, הנקראים בשם תרשישים. ואבי המעלה הזאת הוא אלעזר אבי פינחס ואחי איתמר.
אחרי המעלה השלישית נבוא אל המעלה הרביעית, היא רחבה מכולם וגבוהה מכולן; שמה יושבים על כסאותיהם כל קודשי ארץ; להם נמסרו המפתחות לכל שערי גן-העדן, ושמה יכהן פאר הכוהן הגדול לאל עליון, אשר בו בחר אלהים מתוך שבט הלוי להקדישו, הלא הוא אהרון הכוהן, בן עמרם, בן לוי; שם הוא עומד, בגדי הקודש עליו, חושן ואפוד וכל אבני הקודש, נזר על ראשו וזיז במצחו, ושם-הקודש חרות עליו בחרט אלהים. שם עומד הוא ומקריב לאל עליון, מזמר ומשבח לקונו, וכל מחנה הקדושים הרבים, אשר סביבו, עונים לעומתו: קדוש, קדוש, קדוש ה' אלהי צבאות!
מן המעלה הרביעית נבוא אל המעלה החמישית. מהחמישית אל השישית ומהשישית אל השביעית. במעלה החמישית יושבים בעלי-תשובה אמיתיים, אשר שיברו דלתות-הנחושת, גברו על יצרם הרעו התקדשו מרע לטוב בכל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם. " גבוהה מעלתם מאד", ונועם נשם מגיע אליהם מהזוהר העליון; גם הצדיקים הגמורים נכויים מחופתם של אלו, מנשה מלך יהודה, אשר הרבה לעשות הרע בעיני אלהים יותר מכל המלכים אשר היו לפניו ושב אחר-זה אל ה' בכל לבבו, וה' נעתר לו ושמע את תחינתו, יושב שם. במעלה השישית מקומם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו ושיצאה נשמתם בטהרה מבלי כל נגיעה בזוהמת העולם; מעלה זו היא הגבוהה מכולן ומחיצתה גדולה מכולן. בכל יום ויום יוד מטטרון שר הפנים ומלמדם תורה; ובכל לילה ולילה, בעת שדממה שוררת בכל העולמות העליונים והתחתונים. המה עולים למתיבתא עילאה, לישב לפני גבוה מעל גבוה. יהושע בן נון, משרת משה איש-האלהים, הוא הוא ינהלם ויביאם.
והנה באים אנו אל המעלה השביעית. לא גובה ורום לה מהמעלות האחרות ואין הדרה נמהיק על האחרות, היא רק התיכונה שבכולן והפנימית שבכולן. שם יושבים שארית החסידים, יסודי עולם, אשר בענותם ובטהרת נפשם זיככו את העולם וטהרו אותו, ערכם של אלו גדול מערך חיות-הקודש; אברהם, יצחק ויעקב, אבות-עולם, פותחים את השורה, ואדם ראשון, יציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא בצלם ובדמות, עומד על פתחו של היכל. לא כל אנוש זוכה להגיע הלום!
ד: גָּן-הָעֵדֶן הָעֶלְיוֹן
ויטע אלהים גן בעדן בראשית הבריאה ויַצמח בו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. בו שם גם עץ החיים ועץ הדעת. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, שם חונים בני-האלהים.
גן-עדן של מעלה הוא כנגד ירושלים של מטה לירכתי צפון. מרובע הוא מארבע רוחתיו ושש מראות נוגה לו, הסובבות אותו מכל עבר נהר הנצח יפרד והיה לארבעה ראשים; בו ארבעה מלאכים משרתים: בראש האחד מכהן מיכאל השר הגדול, והוא ומחנהו כנגד הנהר הראשון אשר בגן-עדן של מטה, והוא פישון. בראש השני עומד גבריאל, האיש לובש הבדים, שם מתחת שוטף הנהר השני גיחון, הראש שלישי הוא רפאל, ממשלתו כנגד הנהר השלישי – חדקל. והראש הרביעי הוא המלאך העליון נוריאל, שכוחו למעלה ככוח הנהר פרת.
העץ החיים אוחזים רוחות עליונים החודרים בכל הגן. הוא גם משיב רוח כל הצדיקים והחסידים. כל ענפיו ועליו מרננים; ועבדי המקום יושבים בצלו בימי שבתות ומועדים, רוח עליון מרחף על פני כל חי, והקדוש-ברוך –הוא יושב ומולך בסוכת גינת האגוז שהיא לפנַי ולפנים. טל של אור הולך ויורד ומי שנופל האור הזה על ראשו, הוא קם ועומד לפני שער המזרחי של סוכת אלהים ומשתחוה לפני ענן כבודו. המלך שואל את עבדו, והוא משיב ומדבר פנים אל פנים, השמחה וההתעוררות למעלה היא עד אין קץ.
גם לגן-העדן הזה שלוש חומות: החומה האחת נקראת בשם לחש-סתר; השניה – בשם פועל ה‘; השלישית – בשם משמר-אדרת, ושמותיו של אל-עליון, שומר הכל ורואה הכל, חרותים על כל חומה וחומה. וחומת לחש-סתר היא של אש אוכלת, והיא משכן המלאכים האומרים שירה, הנשרפים במאכולת האש ומתחדשים לבקרים. חומת פועל ה’ היא כולה מאור נוגה. ואל ברוך פןעל בו תמיד ומאיר בו תמיד, החומה השלישית של משמר-אדרת, עין לא ראתה אלהים זולתך!
בין כל חומה וחומה עומדים שרפים למיניהם ושומרים משמרת הקודש, שם סובב גם ומקיף נהר דינור; ושם על יד הנהר ההוא עומד סולם אלהים, שראשו מגיע לשמי שחקים ושאותו ראה יעקב בצאתו מבאר-שבע.
ובפגעו במקום, אשר ששם שער השמים; שם מולך מטטרון שר הפנים, והוא גבוה מחבריו מהלך חמש מאות שנה, גן-העדן זה ברחבו ובקומתו וגדלו הוא למעלה משלוש מאות ותשעים רקיעים, והוא מכוון כנגד שחקים של מעלה.
וגם בגן הזה עמוד גדול ונורא באמצעיתו, ושבעים ושנים שרשיו שתולים בבית ה', וממנו נמשך כל טוב הגן וכל מעדניו. הוא מוגבל בשנים-עשר גבולות אלכסונים, וכל גבוליו שנים-עשר במספר, מוגבלים לכל פאתי עולם, למזרח ולמערב, לצפון ולדרום. ממנו יוצאת חיוּת לכל העולמות, ולכל חי ולכל נמצא, בואו וראו, כמב פלאים עשה הבורא יתברך בעולמו ומה רבים מעשיו!
ה: קָרְבָּנוֹת שֶׁל מַעְלָה
כל הצדיקים יושבי מעלה רואים אלו את אלו, יודעים אלו את אלו, יודעים ומכירים בכל הויות העולמות ידיעה גמורה, שאין בה חסרון, נפתחים כל הלבבות, והוסר המסך מכל החושים. אין גבול ואין מעצור! צדיק עומד כאן ורואה מסוף עולם ועד סופו, אין לו גוף, אין לו דמות הגוף, ומתראה כגוף; הוא ממלא מקום ואין ורחו תופס מקום.
בימות החול, כשבני – אדם יוצאים לפעלם ולעבודתם, יושבים שוכני – מעלה על תורתם ומתענגים בנועם ה' יום יום. המה שומעים שירת בוקר וערב ומזמרים הם עם מלאכי-עליון, מלאכי-הפנים. וכשבא ערב יום השבת, אז נעשית התעוררות יותר גדולה, נשמות לרבבות עולות, כרוזים נשמעים מכל עבר: פנו מקום! הכנות בכל אפסים, ושם ברקיע המערבי עומד מיכאל השר הגדול לפני מזבח של מעלה, והוא מקריב ככוהן נשמות של צדיקים לפני אדוניו, השוכן מרומים. מריח ה' את ריח הניחוח ממעשיהם הטובים, ומחזירם לסיבתם הראשונה. תחיה, חירות וחיים לכל, מלכת השבת באה עם כל הדרה. רננו לה'!
עוֹד מִגַן-עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם
א
למזרח העולם – גן-עדן.שיעורו מהלך י"ח מאות אלף שנים, ובתים רבים הנויים בו, גודל שתים-עשרה ריבוא מיל וגוהו מאה ריבוא מיל.
הבית הראשן עומד סמוך לשער הראשון של גן-העדן, קורותיו ארזים אדירים, בו יושבים כל גרי-צדק ועובדיה הנביא בראשם. הבית השני עומד על יד השער השני של גן העדן, גם הוא קורותיו ארזים וקירותיו של כסף, בו מדור לכל בעלי-תשובה ששבו אל ה'. הלא מנשה בן חזקיהו לבית דיוד יושב עמהם. הבית השלישי בנוי כסף וזהב ואבנים טובות, הוא גדול עד למאד, בו שתולים כל מיני מגדים ומיני בשמים. אין כל דבר טוב בשמים ובארץ שאינו בתוכו. באמצעיתו נטוע עץ-חיים, גבהו מהלך חמש מאות שנה. יושבים תחת צלו שלושה אבות ישראל: אברהם יצחק ויעקב, כל י“ב שבטי יעקב כל יוצאי מצרים, שראו נפלאות אֵל מוציאם וכל מתי-מדבר, אשר ניהלם משה הרועה; משה יושב שם ודורש טעמי – תורה ואור פניו מזהיר, ואהרון אחיו יושב ומלמד את הכוהנים סדרי כהונה. גם דיוד ושלמה יושבים שם ועטרותיהם בראשם; ושם כלאב בן דויד עודנו חי, עומד ומשמש את אביו, עץ-החיים שתול על מקור מים חיים, ועליו עולות ויורדות נשמותיהם של צדיקים, כאדם העולה ויורד בסולם, עמהן באות חבורות חבורות, איש איש ואנשי ביתו, איש איש ובני-משפחתו, איש איש ושבטו. באים הם וטובלים את עצמם ברמ”ח נהרי שמן ואפרסמון; אחר-זה יושבים על מיטות של זהב ועל קתדראות של אבנים טובות ומרגליות, יושבים ומשבחים לקדוש-ברוך-הוא ונהנים מזיו השכינה.
והנה הבית הרביעי בנוי עצי זית, וקורותיו עצי זית. בו יושבים בני-אדם שלקו בעולם הזה, חייהם היו מרורים כזית, ואף-על-פי-כן לא מרדו כחוקי אלהים. והנה הבית החמישי – מה שונה הוא מחברו! הוא בנוי אבני שוהם וישפה ואבני מילואים במשבצות של זהב; בו נטועים כל עצי לבונה נותני ריח וסביבו שוב נהרי אפרסמון נמשכים והולכים עד נהר גיחון. שם אפריון מעצי לבונה, כעין המשככן שעשה משה במדבר; כל כליו ועמודיו של כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן. על מיטות של זהב יושבים, עטופים בגדי-רקמה, משיח בן דויד אבי ירושלים ומשיח בן אפרים לשבט אפרים; לפניהם עומד אליהו התשבי, בכל יום שני וחמישי ובכל יום שבת ויום-טוב באים אבות-עולם, משה אהרון, ודויד ושלמה וכל הנביאים והחסידים מימות עולם, לקבל פניהם. כן הדבר עד קץ הפלאות, עד אשר יבוא רוח אלהים על כל בשר!
ב
לצפון העולם – גיהינום, גדלו מהלך אלף אלפים ותש"ה שנה, אוצרותיו – אוצרות שלג וקיטור, ומלא הוא חושך ורוח-סערה. מהלך ה' שנים בו – מקום מושב לשדים ומזיקין, רוחות רעות ומחבלין, והשאר מוקדש לרשעים ולכל בעלי רוע-לב. שר של גיהינום – קיפוד שמו, חברו השני – נגדיאל והשלישי הוא סמאל, כל אחד עומד ומשמש על-יד שער מיוחד.
שבעה מדורות יש בגיהינום: שאוֹל, הליכה שלש מאות שנה, ושם נדונים קורח ועדתו, אבדון הליכה ש' שנה, ששם אובדות נשמות של רשעים. באר-שחת, גם ככן הליכה בת ש' שנה. שם נדונים כל הגזלנים והגנבים וכל עושקי שכר שכיר; בו גם שני בורות, אחד מלא ואחד ריק, וכל הימים שואבים הנדונים את המים בכדים מן האחד ונותנים בשני; וזה אינו מתמלא וזה אינו מתרוקן… ואחריו טיט-היון; אחרי טיט-היון מדורה של דוֹמה' אחריהם ארץ-תחתית, כל באיה לא ישובון;
בבית זה רובצים אריות של אש, והמה אוכלים את הרשעים, שם עומדים מלאכים ומכים את בני-האדם הרשעים בשבטים של אש. קושיאל, שפטיאל, מתניאל, הדריאל, ורוגזיאל המה מראשי הממונים על העונשים והמכים. והיה בעת תצא נשמת הרשע מגופה, מקבלים אותה מלאכי-חבלה וקולעים אותה כהרף עין למלאכי-זעם, והם מקלעים אותה לאחד ממדורי גיהינום. כי יש משפט ויש שופט קשה על כל חטא ועל כל פשע שיעשה האדם,
ג
למטה מן היבשה – תהום, למטה מן התהום – תוהו ובוהו וחושך ומים. למטה מן המים – ארקא; ובארקא שאול תחתית, אבדון ובאר-שחת, טיט-היון, שערי-מות ושערי-צלמות.
שאול הוא המדור העליון של הגיהינום, גבהו מהלך חמש מאות שנה, ארכו מהלך חמש מאות שנה ורחבו מהלך חמש מאות שנה, אבדון הוא המדור השני; ארכו, רחבו וגבהו כשאול, כן גם גודל המדור השלישי, באר-שחת, כן גם המדור הרביעי, טיט-היון, וכן היא גם מידת המדור החמישי, שערי-המות, מידת המדור השישי, שערי-צלמות, וכן מידת המדור השביעי.
האש שבגיהינום היא אחת משישים של אש שערי-המות, אש שערי – צלמות היא אחת משישים של אותה משערי-המות, אש שערי-המות היא אחת משישים של אותה מטיט-היון; ואותה של טיט-היון היא אחת משישים של באר-שחת. עולה על כולן האש הבוערת של עמקי שאול. תהום אחת גדולה מחברתה.
ד
חמישה מיני אש יש בגיהינום: אש אוכלת ושותה. אש שותה ואינה אוכלת, אש אינה אוכלת ואינה שותה., ויש אש אוכלת אש. יש בו גחלים בוערת גדולות כהרים וכגבעות, יש בו נהרות של זפת וגפרית ושל גחלי-רתמים; וכשגזר – הדין בא על הרשע, מלאכי-החבלה דוחפים אותו על פניו, אחרים מקבלים אותו, מגלגלים אותו מכניסים אותו לאורו של גיהינום, הוא פוער פיו ובולע אותו, תרחיב שאול נפשה.
ויהי כי נכנס חכם אחד גדול מרבי-תלמוד בחייו לגן-עדן, בא אליהו ואמר לו: רצונך שאעמידך גם כן על טיבו של גיהינום ועיניך תראנה איך שופט רמים קשה? הן, הובילהו אל שערי-גיהינום. ראה בני-אדם, תלויים בידיהם, אחרים תלויים כרגליהם והללו בלשונותיהם. ראה בני-אדם שמאכילים אותם בשרם; וראה בני-אדם שמאכילים אותם גחלי-רתמים או משליכים אותם מאש לשלג ומשלג לאש. ראה גם בני-אדם יושבים חיים ותולעים אוכלים את בשרם, כן ראה כמה בני-אדם, שמאכילים אותם חול המשבר שׁיניהם, כמו שנאמר: שיני רשעים שיברת.
כה הם נדונים קשה שנים-עשר חודש, אחר-זה הם נעשים אפר, והרוח מפזרו תחת רגלי הצדיקים.
ה: מְנוּחַת הַמֵּתִים
ושמרו בני-ישראל את השבת לדורותם, ברית עולם, ותנחנה בה גם כל הנשמות הערטילאות שלמעלה, אין עני ואין דין בה. בה שביתה ומנוחה לכל בשר!
חצר גדולה יש בעד המתים קרוב לגן-עדן; ונהר יוצא מעדן להקיפו מכל עבריו והרוח את השדות מסביב ויעלו זרע כל עשב למינהו וכל פרי למינהו. ובכל ערבי שבתות, בכלות ימי החול הקשים ואתא שבתא מלכתא, מוציאים את הרוחות של המתים מבית משכנם, שיירות שיירות הם קמים מקבריהם, הולכים לרעות באלה השדות ושותים ימם חיים מן הנחל וחיים, אורך ימים באותם הרגעים המעטים, טוהר ושובע, ובאים אחר-כך.
לקבל את פני השכינה. אל עולם מרחמם, ובניו מטה, גם הם ינוחו, אם ישמעו בקולו לקיים את יום השבת ולא יגזלו את המתים, את האלהים תראו ואת שבּתוֹ, שבה שבת וינפש, תשמרו: אות היא לעולם, אות היא בין החיים ובין המתים!
שְׁנֵי הֵיכָלוֹת
א
בצד רוח מזרחי של גן-עדן יש היכל גנוז וסתום, והוא נקרא היכל נוגה, בו הכל כעצם השמים לטוהר, והוא מלא אור יקרות על הקירות, על התקרה ועל הרצפה נוצצות אותיות פורחות, פרחים מעשה שׂבכה מכל הגוָנים, הוד והדר בכל סביבו, אין בכל העולם כיופיוֹ וטהרוֹ.
בהיכל זה, בפנימיותו, פרושה פרוכת זהב מושזר, ואין כל בריה יכולה לנגוע בה. רק ביום השבת, לפנות ערב, היא נגולה ומתראים אחריה לפני ולפנים כל דיוקני הרוגי לוד, דיוקני עשרה הרוגי מלכות ודיוקני כל הקדושים אשר בארץ, אשר מתו על קידוש השם. ואז בא המשיח, באים האבות, באים כל הצדיקים והחסידים וצועקים לאדון האדונים, גם אלהי מרום מוריד שתי דמעות ונשבע להחיותם ולנקום נקמת דמם. קול רעש! במוצאי שבת יורדות עוד הפעם הפרוכת, וכל אחד שב אל מחנהו וכל איש אל דגלו.
ב
שם, לא הרחק מאותו היכל וסמוך להיכל קן-צפור, יש היכל אחר, והוא היכל האגוז; גם הוא סתום וגנוז, מראהו כמראה הקשת אשר בענן ונוגה לו סביב. בו מולך ראש ישיבה ושמו רב גדיאל.
אביו של רב גדיאל היה צדיק גמור ולא בטל מן התורה, לעסוק בהבלי עולם, וכשהוליד את בנו זה – מת, גם אמו מתה בציריה ונשאר התינוק הרך יתום; גדל וישב על שן סלע והיה עוסק בתורה וביחודים וכוָנות, כאילו זה עתה ניתנה ממרום, ויתקדש יותר מכל אדם אשר על פני האדמה. ביקש להחריב כל העולמות ולהשאיר אך אור נוגה זה, הכירו בדבר חוזים והוברי-שמים, באו וסיפרו לאויבים; ויקומו אלה והרגוהו וחתכו את בשרו חתיכות חתיכות. לקח השם את נשמתו של הנער הטהור, העלה אותה למרום והכין בעדה את היכל האגוז, הוא אור ומראהו אור. ובשעה שהוא יוצא מהיכלו, אותיות שׁם המפורש בולטות ונוצצות על מצחו; וכל הצדיקים שרואים אותו נופלים על פניהם, ולא היתה נשארת בהם נשמה מרוב הודו, לוּ לא ימַהר יהושע בן יהוצדק, הכוהן הגדול להקימם.
היה רבן אחד ליהודים, אחד מן המיסדים והבונים של התורה שבעל – פה, התענה שבע תעניות ושב ובקש והתחנן ופני בוראו, כי יראה לו פתח היכל אגוז. ויראהו ה' בחלום שבעה רקיעים, שבעה מלאכים סביבותם וחמישים מפתחות ביד כל אחד ואחד. כמה וכמה כיתות של צדיקים רצים ושבים. לפתע ראה אותיות שׁם המפורש נוצצות מרחוק ונתעוורו עיניו ולא ראה עוד, שמע בת קול יוצאת ואומרת: עד כאן הרשות!
הרב הזה היה רבי יוחנן בן זכאי.
מגאולה ופדות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
עֲשָׂרָה אוֹתוֹת
לא ביום אחד ולפתע יגָלה הגואל האמיתי לשבטי ישראל והעמים ותופע עליהם נהרה, כי אם בימים רבים ובמועדים קשים בימימ מלחמה ומצור, רעב ושכול ושידוד מערכות…
בתחילה יעמדו שלושה מלכים בשלושת חלקי העולם הראשים לערבב את העמים והמדינות, וכפרו במלכו של עולם ועשו עצמם מאמינים. האמת היתה נעדרת וירהיבו הנער בזקן וגברו בעלי-זרוע ובעלי-לשון, היוקר יאמיר, הגפן לא תתן פריה. ואין תוכחה ואין דורש ואין מבקש. – מביא הקדוש – ברוך-הוא אחר-זה חום גדול בעולם, וקדחת חמה מבית ומחוץ וישתגעו בני-אדם מתבערת בשרם ורוחם ולא ידעו אנה ימַלטו את נפשם, כי אפס צל, וגם בלילה תבער השמש כביום. – ואחרי ימי האש ותימרות-העשן, יביא ה' גשם של דם וישקה את האדמה ויאדם כל הנותר מהשריפה הגדולה, ויעמוד כל העולם כולו בנחל דם שלושת ימים ושלושה לילות, והיה הדם הזה לאות שלישי לביאת המשיח, אחרי ימי הדם יבוא טל של רפואה ותירפא הארץ וכל צבאיה, מזה אשר היה במצרים, יפרוש כנפיו על פני כל. לא יראה איש את אחיו ולא יקומו אי שמתחתיו ויאמרו כולם, כי הכה ה' בסַנורים כל חי וכל מדבּר, עורון עולם – האות החמישי.
מעט מעט יבוא האור, האור יגרש האפלה, ויהי בוקר ויהי ערב, ועוד הפעם יתא בוקר, הנה בוקר לרגע, אבל הנה תקום מלכות אדום הרשעה לכבוש את כל העולם כולו ולהחריב את המדינות וכל ישובי בני –אדם. וידה אכזריה להרע ולהשחית עוד יותר ממה שעשה הטבע, לא וקום כל רוח באדם נגדה; גיבורים ישברו חרבותיהם ללא הועיל, אִמות מוסרות את בניהם בעצמן, כל אדם נמכר לעבד למושלים עריצים, ואין מרחם. קץ כל עמדה בעמים ובחיים! והנה יתנער פתאום איש אחד מזרע היהודים ושמו נחמיה בן חושיאל, ועמו שבט אפרים, מנשה ובנימין ומקצת בני גד, יארוב לאדום, ילחם עמו מלחמה קשה וינצח; ולא לבד שיסירוהו מגדולתו, כי אם עוד יכוף את האדונים לעבדים, וישב בהם שבי רב. והלוך ילך עם מחנהו הרה למלוך בירושלים. אולם אין עוד אותה הגאולה השלמה. זה רק האות השישי למלכות המשיח. – ברומי רבתי, כלילת יפי כל הארץ, עומדת אבן של שיש טהור, שאין כמותה ללובן וליופי, והיא תתבקע, ויצא ממנה ארמילוס, זהו סטן בדמות אדם גבהו – כנפילים בני-אלהים, ובין שתי עיניו – אמה, ונורא מראהו, כאשר יביט באדם, להמית לבו. והוא יבוא וילחם את נחמיה בן חושיאל הרואה, וכל מלכי הגויים יבואו עמו ומחניהם גדולות ורבות יותר מאשר היו בכל ימי העמים והמדינות, וגברו מצוקים על אראלים, נפול יפול הגואל במלחמה העזה ההיא, ומימי הים יתאדמו מהנהרגים הרבים בשתי המחנות; ואז ימס לב בני-ישראל. זה עתה קמו, ויאמרו: שוב נאבד יעד! והם לא ידעו שזהו רק האות השביעי.
אז יעמוד מיכאל, בצר לעם-ברית, ויתקע בשופר גדול, לקבץ שארית הפזורים, ובאו האובדים בארץ אשור שנער וכל השבטים האחרים ונוספו על מחנה ישראל. ויתחזק לבם וקום עוד הפעם מול אויביהם, הגיע האות השמיני. – ואחריו האות התשיעי, בו יתקע מיכאל תקיעה שניה, גדולה יותר מהראשונה, תיבּקע האדמה לקולה, ומהמחילות הרבות יציצו המתים שוכני-עולם. וקומו לתחיה, איש איש יהיה נראה במלבושיו ובחגורתו, ויעמדו ברגלי שאר מחנות החלוצים וחרבותיהם מבריקות, ולבם משתומם למראה החיים החדשים ואור השמש הזורח, אחרי החלום הקשה במעמקים. הסו! הנה האות העשירי, מיכאל תוקע תקיעה שלילת; המונים המונים באים מיתר שבטי ישראל, מנהר גוזן ומחלח וחבור ומערי מדי, ועמהם הענקים, בני-משה, גיבורים כשמשון ודויד בשעתם. ואחריהם נראים ענני-הכבוד, ואלהי ערבות הולך לפניהם וקורא לבן-דויד עבדו: בוא ומלוך על כל העמים כולם ועל כל הקוראים בשמי! חג לאדוני ולכל הארץ. כל האדמה תדשא דשא ותהפך לעדן ה‘. מעינות-שמן נפתחים ומשקים כל המחנות ונפקחות עיני בני-אדם להשלים כולם יחד, כולם מכתתים תרבותיהם לאִתים וחניתותיהם למזמרות וקוראים לעבד אלהים, שכתרו מכהה את אור השמש: יחי המלך! אפסה כל קנאת-לב ועקת רוח-האדם. אין שנאה ואין תחרות ואין כובש ואין נכבש ואין מיתה. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי, ומלאה הארץ דעה ואחוָה כמים לים מכסים. כל נשמה תהלל ה’!
יְצוּרֵי הַדִּמְיוֹן
א: הַמְזַמְּרִים וְהַמְנַגְּנִים
פעם אחת היתי מהלך בדרך תפוש בהגות לבי, והנה שמעתי פתאום קול רינה בא מרחוק, ואשמע רינון שיר בחרוזים: הוקר רגלך מבית רעך! הוקר רגלך! ואחריו קל ניגון יותר עמוק, והוא שר שירת המקרא: אבוא ביתך, אשתחוה לאל היכל קדשך, ביתך אבוא ואשתחוה! ואחריהם קול זמרה אחרת עולה עליהם. ואשמע את הזמרה! בנה בניתי בית זבול לך, בית זבול לך בנה בניתי! קול אחרי קול בא, שירה אחרי שירה; ועני עומד ושומע ולא אוכל לזוז ממקומי, מהוד הזמרה רבתי, כי גדלה.
ופניתי כה וכה וראיתי והנה שני בני-אדם עומדים מרחוק לי ומחזיקים בכינור אחד, זב מושכו אליו וזה מושכו אליו, ובכינור שמונה נימים, והוא עשוי עצי שיטים דקים. ואראה את פני האדם האחר, והוא יפה-עינים וטוב-רואי, ואת פני השני, והנה הוא בפני נחש ועיניו בוערות כלפידי אש… ובעוד הם אוחזים הכינור וניצים איש את רעהו, קפץ שלישי ביניהם, שלא ראיתיו מראש, איש גבה-קומה מאו, ולו ידים ארוכות ואצבעות ארוכות ויתפוש את הכינור מידם והתחיל לפרוט עליו, וקולות נפלאים נתמלטו ממנו, אשר לא נשמע כמותם מיום ישירו אדם וחיה שירה עלי ארץ… – והאנשים הנגזלים גם המה שכחו את אשר נעשה להם; והם עומדים צלולים כמוני ושומעים את השתפכות הניגונים עלי כינור. נדמה, כי כל הבריאה מזמרת עתה בפי בכלי הנפלא הזה, וכי כל הסתור בלבנו, מימות עולם ועד עתה, מוצא לו בזה נתיבות לקונה עולם!
ןפתאום נשמע קול אדיר כזמרת הנשר בשמים:שובו לאהליכם, שובו! ואשא את עיני ואראה, והנה האדם יפי-העינים נעשה לצפור גדולה מאד, ותשא הצפור את האדם-הנחש ותרם אותו ותעף במרום… וקול רינה נהדרה מַחרדת את היקום: “בנה בניתי בית זבול לך! בית זבול לך בניתי!” והאדם גבה הקומה, אשר בידו הכינור, עומד על עומדוֹ ומלווה את הקול הזה בהוד כינורו, והרביעי, אשר קרע את הקריאה “שובו לאהליכם!” הוא גם הנשר, שנעשה אדם, עומד קרוב לנו ונתחבר את השלישי, ויעבור גם הוא בידו על הכינור, זה מניע בארבע נימים וזה בארבע נימים, והקולות הם קולות אלהים וקוראים בקול רם: בית אהרון, ברכו את ה‘! בית הלוי, ברכו את ה’!והנה שב הנחש להיות לצפור, והצפור התהפכת לחש, ואלה מלמעלה ואלה מתחת כולם מזמרים ומנגנים: ברוך ה' מציון! שוכן ירושלים, הללויה! הללויה! ונשמע קול הללויה מכל אפסי ארץ, הד רב ועצום נשמע מהרים וגבעות, מיערות וימים וממלוא היקום: הללויה! הללויה! הללויה! ולא נותרה בי נשמה מרוב מתיקות והמית הזמרה של הקולות הרבים, שנדמים לי כגופים קרובים אלי ויאחזו בכל אשר בי ויסובבו בכל אשר בקרבי. ואפול על פני ואקר: אל אלהי הרוחות: חננתני מרוב טובך, צפנת ליראך!
ב: הַטְּמֵאִים וְהַטְּהוֹרִים
ושוב פעם אחת הייתי מהלך ימים רבים בדרך ולא ידעתי מנוח, כי תעיתי, ובאתי לקצה יער גדול, בו חיתו טרף ושור-הבה והאילנות גבוהים וגדולים ומכסים את פני השמש בצהרים. ושמעתי קול מדבּר ואומר: קומו ונעלה ונחריב את העולם, קומו! ולבשתי חרדה ואומר לדעת, מאין בא זה הקול? ושבתי וראיתי, והנה עוף גדול בעל רגלים עבות עומד על אילן משופע ומצפצף. ואבין כי הקול בא ממנו; ואקרב אליו ואומר: הגידה נא לי, קורא: באם מן העופות הטהורים אתה או מן הטמאים? ויען ויאמר לי: למה זה תשאל לזה, ועוד לא דיבּר אלי בו-אדם כך… ואומר אליו: אם טמא אתה, טמא אקרא לך, ולא אשים לבי לקול קריאתך; ואם ממלכת הטהורים מוצאך, רד אלי, ואני ואתה ניוָץ עצה, איך להציל את באי-עולם מחרדתם, כי לא יברא ה' תבל ומלואה שנית וינחם… ויעף אלי הדובר מטה, ובעמדו קרוב לי, ראיתי פניו והנם כפני אדם, ויגע כפו בשכמי ויאמר: היטיבו בני-אדם את דרכם על פני האדמה ולא תמצאם זאת הרעה, כי אמנם ה' לא יחפוץ באבדן העולם ויושבו. אמרתי לו: ברוך טעמך, מצדיק אלהים! ויעלם הוא ברום רקיע השמים וכנפיו משיקות באויר…
ושמעתי קול מנגן מרחוק: שובו, שובו לאהליכם, כי רצה ה' את מעשיכם, ואכרע על ברכי ואודה לאדוני האדונים.
ג: פִּרְקֵי אֵלִיָּהוּ
(קיצור)
וילך אליהו התשבי במדבר וייעף וישכב וישן תחת רותם אחד, והנה מלאך מיכאל נוגע בו ואומר לו: קום
ויקם.
וישאהו הרוח לדרום העולם וירא הר בוער באש ולא יכול לקרוב אליו, שוב נשאהו הרוח למזרח העולם וראה שם כוכבים נלחמים זה בזה, בא הרוח והוליכהו למערב העולם, וראה שם נפשות רבות נדונות לפי מעשיהן. אמר לו המלאך, שהעירו משנתו: קץ העולם יבוא; וילמדהו כל אותות המשיח;
וירא אליהו מתים טבועים בנהר ועפרם נגבל, ראה אש וגפרית יורדות מן השמים; כמעט אמר נואש, והנה נפנה וראה פתאום אור זרוע; ראה אברהם, יצחק ויעקב יושבים ולפניהם ולפניהם כל מיני מעדנים; ראה עץ החיים שבתוך הגן, נחל שוטף ובו ספינות טעונות רב עושר וכל כבוד לצדיקים.
וישא עיניו וירא עיר נאה וגדולה יורדת מן השמים, והיא בנויה כהלכתה, ובה מגדלים וחומות, שערי זהב ונחושת, ויכירה הנה היא ירושלים, העיר הקדושה. שוב ראה בתים נחמדים, טירות יפות, כתליהם של שׁיש,
גניהם אדומים ודלתותיהם משובצות באבנים טובות. שאל ואמר: למי אלה? אמרו לו: אלה הם לשומרי התורה. מה רב טובך אשר צפנת ליראך!
ד: יְרוּשָׁלַיִם
עתידה ירושלים שתבנה בת אלף בירניות, בת אלף מגדלים ובת אלף גינאות, אלף טטפראות. היא תשב על שלושה הרים: על הר סיני, על התבור ועל הכרמל, ומגדליה צופים למרחבי ארץ. ושבע חומות תהיינה מקיפות את ירושלים הגדולה הזאת, חומה אחת של כסף, אחת של זהב, אחת של אבן יקרה, של פוך, של ספיר ושל כרכוד,ושל אש. ובית-המקדש בנוי על ארבע גבעות, כולו זהב מזוקק, זהב צרוף, וזהב שחוט וזהב פרוים. קרקעיתו אבני ספיר, גגו אור נוֹגה גבוה עד לשמים ובין כוכבים יגיע, שכינת-אלהים בכל תאיו וחדריו, ומלאכי-עליון המה הכוהנים והמשרתים. המזבח ממוצע בטבור העולם, הבל עומד ומזהיר עם כסא-הכבוד. לא היה כהוד הזה מימות עולם.
מִסִּפּוֹרֵי יְרוֹשָׁלַיִּם
א: כּוֹרֶשׁ הָאַחֲרוֹן
בימי גלות ירושלים קם מלך אחד אוהב היהודים, ויאמר להקים הריסות הגוי הזה ולהשיבו על מכונו; ופקודה יצאה ממנו ליסד את חומות ירושלים כמתכונתן, ולאסוף את נדחי ישראל מנפוצותיהם. ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתבים ואגרות כתב לאמור: מי בכם אשר ישאהו רוחו יעלה לארצו. וינדב הרבה כסף וזהב ויקרא לחכמים ולחרשים ויצוום לבנות מחדש את בית-המקדש לה' אלהים ולהקים בו מזבח לקטורת ולקרבן. וישמעו אליו בני – הגולה ויאָספו ברוב שמחה מכל עבר; ויחלו לנקות את האשפה, ויעמדו עושים באבן ועושים במלאכת העץ במקום המקדש. ורבי העם מנצחים על המלאכה ועבודת הקודש.
והנה נשמע קול רעש מתפרץ מן האדמה, רוח סועה מסער; ויפלו כל הבונים על פניהם ואש ירדה מן השמים ותאכל את כל החומר המוכן לבנין. ויראו עין בעין, כי לא יחפוץ ה' בבנין ביתו, לשוא יעמלו בוניו בו.
ב: כֹּתֶל מַעֲרָבִי
הר ציון שמם, שועלים הולכים בו, לכתלי בית ה‘, אשר אליו נהרו כל העמים, אין זוכר ואין פוקד. ראה ה’ והביטה!
ויהי כך וכך לבריאת העולם כבש שולטן התוגר את ירושלים ובנה אותה מחדש, תיקן רחובותיה השוממים, הושיב בה שופטים ופקידים וגם הוא בנה לו בה ארמון גדול מאבנים מחוטבות וישתקע בעיר האלהים. ויהי בהביטו פעם מחלונו, וירא אשה כפרית נושאת שק של אשפה על שכמה ומריקה אותו על גבעה אחת לא רחוק מארמונו, ויחר אפו למראה הדבר הזה ויצו לתפשה ולהשליכה אל בית-הסוהר, על אשר מלאה לבה לזלזל במגרש המלך. ויהי כאשר העמידו אותה לדין, פתחה את פיה ותאמר: שופטים צדיקים, אל-נא תמהרו ליסריני קשה, כאשה רעת-לב; לא מזדון ופשע עשיתי זאת. מבנות-רומי אנכי, שהושיבונו טיטוס סביב ירושלים, אחרי החריבו אותה ואחרי עשותו אותה ואת בית-האלהים אשר בה למפולת; וחוק יצא מלפניו, כי כל משפחה ומשפחה תשליך את אשפתה על מקום הבית, למען יכּחד כולו. כן אנו עושים דור דור כמצוַת אבותינו עלינו, ואיש לא מנה אותנו עד כה מעשות זאת. ויצו המלך להוציאה לחפשי, כי הן אך בתום עשתה זאת; אבל גזר ואסר לעשות עוד כזאת מהיום והלאה. וישכור עבדים ופועלים ויצוום לנקות את הגבעה, ויסיעו אלה את האשפה אל מחוץ לחוצות ירושלים, ויהי כאשר עבדו ארבעה ירחים יומם ולילה, נראה כותל אחד מכתלי הבית, ויקראו ליהודים יושבי המקום ויאמרו להם: הנה שארית ביתכם לפניכם, ואתם תקנו את בדקיו ובנו את בית אלהיכם מכספי כבתחילה. ויענו אותו הזקנים והשרים מבני הגולה: מלך רב-חסד, בודאי יזכור אלהים לך את מחשבתך הגדולה, לקומם את הריסות ביתנו, אבל מושבעים אנחנו, שלא לקרב את הקץ ושלא לבנות את הבת השלישי, בטרם יתקע אליהו בשופר גדול לחירותנו. אם על המלך טוב וחסדו אתנו, יתן לנו את הכותל, להתפלל נגדו ולומר לפניו תחנונים מדי ערב שבת בשבּתו. וימלא המלך את משאלתם זו. ומאז היה לחוק לבוא לפני הכותל ולשפוך שם שיח. האל יקים את הבית במהרה!
קְבָרִים
א: קֶבֶר דָּוִד
וישכב דויד עם אבותיו ויקבר בעיר דויד. שם נחו גם בניו ובני בניו מלכי יהודה, הלא הם קברות המלכים, החצובים על-יד הר ציון עד היום; וכל חליפות הזמנים, כל חורבן הבא אחרי חורבן לא הרסו אותם ולא זזו ממקומם. רוח-נצח מרחף עליהם. אל תגעו בהם!
פעם אחד טייל פחה אחד מראשי ירושלים מסביב לקברים האלה, ולו חרב יקרה משובצת זהב; וישח לראות בהם. ונפלה חרבו בידו לעומק בית דויד. ויפקוד על ישמעאלי אחד, לרדת אליו בחבל ולהרים חרבו, ויוציאו אותו מת; מת גם השני, הבא אחריו, כן גם השלישי והרביעי. ויאמר לו העם: הכלה אתה עושה לנו? ויאמר הפחה: גם אנכי לא אובה להרע לכם, אבל חרבי היקרה מתנת המלך לי, ואם יוָדע לו, כי אבד איבדתיה וחייבתי גם אני את ראשי לו. ויאמרו לו: יצו אותנו על עבדיו העברים הגרים כאן במספר איזו משפחות, כי המה ירדו אל תוך הקבר להעלות לך את חרבך משם. וישמע לדבריהם ויקרא לראש-העדה ויאמר לו: חרבי היקרה נפלה לקבר דויד מלככם ועתה הוציאו לי אותה משם; ואם לא תעשו כזאת, דמכם בראשכם. ויתחלחל ראש-היהודים ויאמר: תנה לנו ארכה שלושה ימים. וישב לקהילתו ויגזור תענית. ויקרא את העם לתפילה ולתחנונים.
ובבית-הכנסת שמש אחד חסיד, עובד את ה' בסתר. וירא, כי אחיו יראים ומפחדים לרדת לקבר המלך, ויקם ויאמר: שמעוני, אחי, קחו אותי והורידוני, ואני אקריב את עצמי בעדכם. ויטבול ויטהר את עצמו וירד לעיני כל קהל היהודים והערבים אל הקבר. ולב כולם חרד. אחרי רבע שעה נשמע קול מעומק: “העלו אותי!” ויעלוהו, והנה חרב הפחה בידו, ופניו מאירים. אז ידעו, כי ה' עם עמו. ויעש הפחה את היהודים חפשים ממיסים וארנוניות שלוש שנים.
ב: בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה
ויכתוב ברוך בן נריה בן חנמאל, מפי אליהו הנביא, את כל דברי ה' אשר דיבר אליו, על מגילת ספר.
ויעש ברוך בן נריה ככל אשר ציוָהו ירמיהו הנביא. ויקרא ברוך בספר את דברי רבו, בבית ה', באזהי כל העם. ויהי להם חוזה-יה.
יהי בימי הגולה, ויצו המלך הכושי, אשר משל אז בארץ העברים וּכבשה, לפתוח את קבר הנביא הזהאשר היה רחוק מהלך כברת ארץ מקבר יחזקאל בן בוזי הנביא. והנה כל מי אשר הרים את הגרזן לחפור, מיד נפגע ומת. היה שם זקן אחד ישמעאלי, ויגש לפני המלך ויאמר: אדוני ומלכי, למה תכלה את עמך בעבודה זו ללא הועיל?נביא עברי נקבר פה וכל זר לא יקרב אליו; אם עליך טוב, גזור על שארית פליטת העברים אשר בארץ, כי הם יעשו את המלאכה ותראה כי לא תאוּנה להם רעה. וירא המלך, כי טוב דיבּר, וישלח אל ראשי כנסת-ישראל ויאמר להם: פתחו לי את קבר נביאכם. וייראו מאד ויאמרו אליו: תן לנו שבעה ימים. ויהיו ימי תענית וצום, תפילה ותחנונים ברחוב היהודים, כי ישמע ה' להם ולא יגער בהם, כי יגעו בקודש בגזרת המלך. ויהי ביום השמיני בבוקר וישכם המלך וכל שריו ועבדיו, ויתאסף עם רב לראות במחזה. ושלושה אנשים מבני העם העתיק, עטופים בטלתותיהם, ניגשו אל הקבר והתחילו לחפור באדמה. מחשבה אך אחת מנקרת בראש כולם – עוד מעט והם נופלים מתים; והמה חופרים בלי הרף, נגלה הקבר.
נראה ונתגלה ארון של שיש טהור ופני אדם, מאירים כשחר, עולה מן העומק. ויפול כל העם על פניו ויאמרו: מה גדול אלהים של זה ומה רבים ימי עבדיו; משה אמת ונביאו אמת!
ויצו המלך לבנות בנין מפואר על הקבר הזה ולטעת סביבו אילני מיצל, ויגדלו ויעשו פרי, עליהם נוצצים רימוני זהב. אף הוא וראשי עבדיו הלכו ונתגיירו ויעשו רוב צדקה וחסד.
ג: קִבְרוֹ שֶׁל עֶזְרָא
וימת עזרא הכוהן הסופר, אשר השיב שבות עמו והקים לו ולתורתו ניר בארצו בחסד מלך פרס. ויקברו אותו במיטב הקברים במרכז הארץ ויציבו לו מצבת-זכרון, ועמדה כל ימי הבית השני על מכונו. ויהי בבוא שוב ימים רעיה על ישראל ויהודה בחמת ה', ונוּתּץ הבית וכל חמדת בתי העם והמלך שוּדדה, נחרב גם הקבר הזה ויעמוד שומם ימים רבים ועליו רק תל-עפר. פעם אחת, כשלָן רועה אחד סמוך לתל הזה בלילה, התעורר עזרא ודיבּר אליו בחלום: אני עזרא, סופר ישראל, קבור פה, וקמת בבוקר והלכת אל עיר היהודים הקרובה, ואמרת אליהם, כה דיבר סופרכם באזני, לאמור: נקו את קברי מהעפר אשר עליו ושכללו אותו וחדשו פניו כמקדם. וייקץ הרועה ותיפעם רוחו, וימהר ויספר לראשי היהודים, לאמור: איש לבוש-בדים בא אלי אמש בחלום וכזאת וכזאת דיבּר. ויתאזרו האנשים כאיש אחד, וילכו ויחפרו במקום אשר ציין להם הרועה, וימצאו לוח-שיש ועליו חקוק בכתב אשורי: עזרא הסופר. ויבנו ביצ חומה על הקבר ואת האבן שמו בתוכו. ויצא עמוד אש מהקבר וישתרבב עד לרקיע, והוא מאיר עד מהלך שלוש פרסה על שלוש פרסה, ובא כל העם, ביהודים כישמעאלים, וישתחוו לקבר הנביא והביאו לו את נדבותיהם.
גִּבּוֹרֵי-חַיִל
א: מַר זוּטְרָא
ומר זוטרא, נצר מבית דויד וראש-הגולה, עלה לנשיאות וינהג משרתו ברמה. לו היו ארבע מאות גיבורי-חיל ולבושי-שרד, שומרים לראשו ומלוים אותו תמיד; והיה בחצר המציק לישראל, יצא לקראתם, ויך אותם עד חרמה ויגרשם מן הארץ. ויהי מיַסר גם את הרשעים קשה. מוציא עושק מיד חומס ושופט כל עובר דת על-פי חוקי הסנהדרין בימי לשכת הגזית. ויתנשא ויחזק עמדתו, וישם את כסאו מעל הרבנים והדיינים, הפרנסים וחורי-ישראל. מכל עֵבר היו מביאים לו ולישיבתו מנחה; והוא מגדיל את חילו, ומוסיף לאסוף תחת דגלו כל איש גיבור-חיל ובעל-לב. והנה יד ה' נראתה במרום וקול קורא: קומו וריבו את ריבכם! ויצא מר זוטרא בראש גיבוריו, לבוש ארגמן, וחרב חדה במותניו; ואחריו החרו החזיקו כל בחורי ישראל, ויצביא אותם על אויביהם. ועמוד-אש הולך לפני המחנה, להאיר להם את הדרך, כבימי משה, בצאתו הוא ועמו ממצרים; וינצחו גיבורי-ישראל את גיבורי-האומות ויכבשו להם ארץ לשבת ויעשו להם ממלכה מיוחדה, אשר התקיימה שבע שנים. אבל לאחרונה רם לבבם ויתגאו בממשלתם, ויסר עמוד-האש מעל חומת הממלכה, ויראו האויבים, כי סר צלם מעליהם, ויבואו וילכדו מבצרם ויעשו בהם כלה. וראש – הגולה ומתי-סודו מתו תות הרוגי-מלכות בחמת ה' הרבה.
ב: בִּנְיָמִין אִיּשׁ טְבֶרְיָה
בימי ממשלת ביצנץ הקשה על ישראל ועל שאר עמי השכנים על-ידי יוסטיניַנוס השני ובנו העריץ, קם עם-הפרסים להסיר עולם מעל צוארם ועל ידם בא גם עם-היהודים להילחם ולרומם קרנו; ויקרא אותם לקרב איש אחד גיבור-חיל ורב-אוצרות מעיר טבריה, שמן בנימין, כשם בן יעקב הקטן, והוא נשוא-פנים ורב-אוצרות, לבו עשוי לבלי חת יחזה עתידות עמו לקום לתחיה על משואותיו ולהילחם בעד תחיתו. וישלח רצים בכל תפוצות הגולה ואיגרת בידם, לאמור: התקבצו, שימו חרבותיכם במותניכם ועלו ועזרוני להכות את האויב ונגרש אותו מן הארץ. ויקבץ עם רב מבני-העברים, כולם מזוינים וחגורים חרב; והנשארים יושבים על הכלים, לשמור את הנשים והטף – ויעלו על חומות ירושלים להבקיען, וילחמו בשצף קצף ובאומץ-לב. אבל עוד לא הגיעה אז שעת הגאולה. ויאמר ה': לא ידחקו בנַי את הקץ, ונפוצו בני-ישראל אחרי ימי-המלחמה רבים איש לעברו.
ג: הַנָּזִיר
נזיר אחד היה בימי מלחמת משיחי-היהודים את אויביהם, והוא ירא נוצרי, שמרחם הקדישתו אמו לצומות ולסיגופי האלוהים,ויתקדש ויטהר גופו, ויתרחק מכל הבלי העולם ויעסוק אך בספרי הדת והתפילות. ויהי כי נשאו לבו להתעצם עוד במעשהו ולבקש עוד יתר חסות לנפשו, פשט נעליו וישימם על שכמו וילך רגלי להר סיני, אשר במדבר סין, יושב בין חגוי הסלע בהר האלהים, שעליו חנה משה איש-האלהים ואליהו התשבי בלכתו במדבר, ותינשא שם נפשו על, בשבתו שם ימים ושנים, וירא מראות-אלהים בחזון הלילה. פעם בא אליו רבו המחוקק והנביא מנצרת. ותלמידיו ושליחיו עוטרים אותו מימינו ומשמאלו וידבר אליו נשגבות מן ההר, ופעם בא אליו הנביא משה בן עמרם, מחוקק דת ישורון, אשר נתן למו תורת אל.
ותיפעם רוחו, בכל פעם אשר עברו מראות גדולות כאלה לפניו בחזון, ויאמר לנפשו: את הנביא בעל הברית החדשה ידעתי ועבדתי אותו באמונה, ואך את אבי הנביאים, שנתן תורה על ההר הזה, לא עבדתי, ואדעהו אך בשם. ויקם ויצא מהר חורב, ויעבור כל מדבר סיני, עד בואו אל הארץ הקדושה, אדמת הנביאים.
ויתוַדע אל חכמי ישראל ויקח לקח מפיהם ויכּנס גם בברית היהדות הישנה ויקראו שמו אברהם כשם כל גרי ישראל. ויהי לאחד המורים הגדולים, אשר חיו בזמן בנימין איש טבריה ונשו משאם אז למרחוק.
גּוֹאֲלִים וּמְשִׁיחִים
א: עַל אֵם הַדֶּרֶךְ
ויהי כאשר התחזקה ממלכת הערבים, לבלוע ארצות שונות ולהרים קרנה, התחזק גם לב היהודים, אחיהם הרחוקים, להאמין בקרבת הגאולה ובהקלת הגזרות והחוקים, שרבו מבית ומבפנים. ויקם איש אחד גדל-רוח מארץ סוריה ושמו שריני; ויאמר, כי הוא המשיח, כי שליח הוא מאת יושב עליון לגרש את עם המוחמדים מארץ הקדושה ולימד מלכות ישראל חדשה. הוא גם אמר לתת תורה חדשה לעם היהודים; העביר תפילות רבות מהסידור וישם אחרות תחתיהן; ביטל מועדים רבים, הקיל דיני מאכלות והעביר את חוק הכתובה, בל תהיה האשה נקנית כשפחה בשטר ובעדים. והגאונים הגדולים, שהיו אז, מיענו ללכת בדרכיו ויחשבו את הגואל לפוקר ולמין; ותהי לו המלחמה מבית, וגם מבחוץ נואש ממנו הכליף מגינו, ויאמר להורידו ולא יקום לשטנה עוד. ובבואו בין המצרים, לא קם בו רוח ויחל לפסוח לכאן ולכאן, ורבים חשבו, כי משטה הוא ביהודים. כה ירד דוּמה בלא עתו!
ב: אַבּוּ עימי
חמישה מבשרים קמו לבשר את ביאת הגודל, והם שוים במעלה עם הגואל. ודבר ה' היה על המבשר האחרון, לקרוא לגאולת ישראל מכף העמים הפושעים והמלכים העריצים. ויקם ויקרא בראש כל חוצות וחירות העם ולמלכות שדי. הוא ביטל את מצוַת-ההקדש והקורבנות ובתפילות במקום קרבן, כי לא יחפוץ האֵל בעולה ובזבח וריח דמים לא יעלה באפו לניחוח. הוא אסר לבני הכתב את אכילת הבשר ושתית היין – נזירים היו עם ה' מן התאוות ומן המותרות וילמדו להסתפק בפרי העץ והאדמה. אשר ברא ה' למרבה עולמו, ולמה יאכלו בשר פרים ועתודים וירצחו נפש הבהמה והעוף, שנשמה באפם? לא שלוש פעמים יתפלל אדם ביום, כי אם שבע פעמים. לקיים מה שנאמר בספר תהילים: שבע ביום היללתיך! ויתדבק כל בר-נש בקונו. ברית עולם בין האלהים ובין יושבי מטה, מעין הברית הזאת וקדושתה היא ברית איש ואשתו, כי יעזבו שנהים את אביהם ואמם והיו לבשר אחד; ועל – כן לא יגרש אדם את אשתו, גם אם מצא בה ערוַת דבר, ולא יפר את הברית.
כה הלך מחיל אל יחל בדרכי-יה ויקרא את הנזירים ואת הקדושים אשר עמדו לימינו ונשבעו לדגלו, גם לחרב מלחמה נגד עמים ומדינות, אשר צרו לישראל ויקחו להם את מדינתם בחזקת היד. ותהי מלחמת שערים, וילחמו בני-ישראל ברוח גבורה על יד מורם ומשיחם. ויעשו שמות באויביהם; עוד שעל אחד היה לגאולה, ויבוא השטן ויערבב את העולם. וימת המצביא מות גיבורים ועמו רבים משרי חיליו.
שם המשיח היה אבו עיסי או עובדיה האיספאהני, על שם עירו איספאהאן אשר בפרס המדינה.
ג: בַּיָם
בשנת ד' אלפים ומאה ושמונים וארבע ליצירה באו אותות השמים, עלה כוכבא דשביט להמיט את האדמה וברקי דם הרעישו את העולם. ויקם איש עברי אחד, ושמו משה בן אהרון מזרע הלווים, ויבוא לבית יעקב ויגד להם, כי שליח הוא ממרום, להוציאם מעבדות לחירות ולהוליכם קוממיות לארצם דרך הים הגדול בחרבה. וישמעו לו בני-עמו; ויקדש את העם וישליכו את כספם ואת זהבם כאיש אחד, ורוח גאולה פעם בלבם ויאמינו כאיש אחד בה' אל מושיע ובעבדו. ויהי ביום השלישי וירד אליהם משה ויקרא: היטהרו והכינו, כי מחר ה' יעשה בכם נפלאות. ולב העדה מפכה לקראת היום הגדול ותקות הנצח.
ועם רב נאסף ממחרת היום ויחנו לדגלם ןלבית אבותם; גם על עבדים ושפחות נחה רוח ה' ויאמרו: עלה נעלה עם העם הזה ונשתחוה בהר הקודש! כה הם חונים על שפת הים, ומלאכם משה, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, עומד בראשם ומטה אלהים בידו.
ורוח באה וַתפלג את המים. ויעברו בני-ישראל במים, ללכת לכבוש את הארץ, וכבר ישיר את השיר והתשועה לה'. אך אל-עולם לא אבה למהר את הגאולה. ויטבעו רבים מן הנלהבים במים ולא באו בשלום אל מחוז חפצם; ומנהלם ראה, כי סר צל שדי מעליו, ויקם ויעזוב את המחנה וילך המדברה וימת שם בודד בעזב ובשברון-לב…
ד: בֻּסְתְּנַאי
בימי מלכות פרס, בעצם תקפה, קם מלך חדש, אשר לא ידע את אבותיו וחסדיהם עם שארית שבטי-ישורון, אשר התנחלו בארצם, ויהי להן ניר בתוכם ובתים רבים וגדולים וגם ראשי-מטות המתיחסים לבית-דויד, ויעל בלבו רשע להכחיד את כל בני המשפחה הרמה הזאת, כי ירא כי יפרצו בארץ. והיה כי תהיה מלחמה וירימו בו יד וינשאו את אחד מאלה לשר ונשיא מיוחד עליהם, וילכו לרשת את ירושלים ולהשיב לה את כבודה בימי עולם, ומלאה חיתתה את כל העמים. ויעבר קול בכל ארץ מלכותו: הרגו ואל תחמלו כל איש אשר מוצאו מבית דויד, ואת קרוביו תשימו במאסר ויחיו בלחם צא ומים לחץ עד תומם. וימלאו עבדיו אחרי גזר-דין הקשה הזה ויחפשו אחרי כל איש מזרע דויד להרגו, כזקן כעולל, ויעשו בהם טבח נורא, ואת קרוביהם לקחו וישימו בסד רגליהם ועינו אותם מאד. ערב קשה בא להם, קשה מעד, נטו צללים…
ויהי הלילה ויחלום המלך, והנה הוא עומד בגינת ביתו ובה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. והוא משחיתם אחד אחד, מנשל פרים וגם עוקרם משרשם. ויגש עד העץ האחרון להשחיתו; והנה איש זקן עומד לפניו ופניו כמלאך-אלהים ויקרא לו: הרף ואל תשלח ידך אל גזעו! ויבּהל ויחרד מפניו.
והזקן מוכיחו באמרי פיו ואומר לו: המעט לך זה מתגמולי רעתך, כי באת לגני להשחיתו, אם פרי נחמד ראית, למה לא אכלת ממנו או נתת בכליך, ואם עץ מאכל תאבה, למה לא נטעת לך מהם? ותקטן ממך לעקור ענפים ועלים פורים, כי באת לעולל אחריהם עד בלתי השאיר אף אחד; תן תודה כי הרבית להרע, והיה אם לא תינחם ותוסיף מרי ולא תשמור את הזרע האחרון, אשר עוד נשאר לי לפליטה, חי אלהים! אם לא תהיה גם ידי בך להסיחך מארץ החיים ולמחות את זכרך מתחת השמים, כה דיבר, ויעלם.
וייקץ המלך משנתו ותּיפּעם רוחו בקרבו, וירא לכל חכמיו ומתי-סודו ויאמר להם: חלום שקה חלמתי, וכמעט פותר לי לבבי, כי רע בעיני אלהים המעשה אשר אנחנו עושים, להכחיד את המשפחה הראשונה בבית ישראל. ועתה הגידו-נא לי מה לעשות ובמה אכפר את פני אלהים, כי לא ישפוך חמתו עלינו ולא יעשה בנו מעשה מצרים. ויאמרו שריו ועבדיו: יחי אדוני המלך, כי שב מגזרתו. והן גם ידנו היתה במעל הזה ונבקש כפרה, כי ניטיב עם שאריתם תחת להרע, ואלהי עם זה הוא אל קנא וגם אל רחום.
ויאמרו למלך: כי עוד נשאר איש אחד זקן מקרובי המשפחה הזאת, וייעצו אותו והביאהו לפניו, והוא יגיד לו מה לעשות עתה. ויען ויאמר: כן יהי כאשר דיברתם. וימהרו אליו, אל הזקן, ויתנו לו חופשה ממאסרו ויבקשו אותו לשנות את בגדי כלאוֹ ולבוא לפני המלך, וימאן ויאמר: חי מפשי, כי רק כאָבל אעמוד לפני כסאו וכה אעבור שאולה. וינחמו אותו ויאמרו לו: נהפך לב המלך לטובה על עמך ןחיית אתה וזרעך. ויפג לבו ויבק: האמנם נר אלהים לא ידעך!
ויבוא ויעמוד לפני המלך ויאמר לו המלך: שבה עמדי והגד-נא לי, אם עוד נשארה שארית למשפחת דויד, כי נואלתי להרע לה ולשפוך עליה כוס חמתי, ועתה אעשה עמה חסד. ויודה לו הזקן ויאמר לו, כי עוד נשארה בת אחותו בחיים, והיא הרה לאיש שהיה הנצר האחרון מיחידי-סגולה אלה, ונהרג יום אחד אחרי חתונתו. ויתרגש המלך ויסר טבעתו מידו ויתנה לו לאות אֵמון, ויפקוד עליו לרוממו ולפנות לו אוהל בחצר-המלך, ומלאכים שלח להביא את נשואת – יום, הרכה והענוגה, ויעמידו לה מיטה בארמון מיוחד ויתנו לה עבדים ומשרתים כאשר ינתן לבת-מלך, וישמרו עליה כאשר ישמרו על בבת-עינם.
וימלאו ימיה ללדת ותלד בן ותקרא שמו בוסתנאי על שם הגן בוסתן, אשר בו ראה מגינה המלך את ראש נזר ישראל, ותהי שמחה רבה בכל מושבות היהודים, כי שמעו אשר עוד הקים להם ה' זרע, וכי זכר האלהים חסדי דויד ןפני משיחו, ויגדל בוסתנאי והוא היה טוב-רואי וחכם – לב, ויחכם ויבן בכל חכמה ומדע ויהי יועץ למלך וראש ונגיד לעמו. ויעלו בניי-ישראל בעושר ובחכמה, ויצא שמם בארצו בתור ראשונים בגולה, ואחיהם הנכנעים בארצות אחרות באו וימצאו בהם ובנשיאם חסות רבה ותהי להם הרוָחה.
ויקם אלהים מבוסתנאי, כי נתן לו המלך אשה ויביאה בברית עמו, עוד מושיעים רבים לבית-ישראל, הלא הם ראשי-הגולה, אש רשמם נודע אתנו לשם, לתהילה ולתפארת.
ה: שְׁלֹשֶׁת הַזְּקֵנִים
ויצא שם המשיח, אשר קם לישראל, בעולם. ויפל פחדו על הגויים ועל הישמעאלים, ובת-קול יצאה ממקום המקדש וקראה: צאו מביתי! וענן כבד מילא את כל הארץ הקדושה. וכאשר יצא כוהנם הגדול לראות במחזה השמים, והנה שלושה זקנים מעוטפים עומדים לנגדו ותארם כתואר פני אלהים. ויפול על פנו ויירא מאד. אף הם אמרו לו: עמוד על רגליך! ויעמוד, וירהב בנפשו עוז לשאול את הזקנים: מאין באתם? ולאן פניכםמועדות? ויענו אותו לאמור: מבני העברים הקדמונים אנו, וקמנו לאמור לכם, שהגיעה שעתם של בני-ישראל להיגאל ולרשת שוב את מקומם. ויען אותם הכוהן לאמור: ואם לא יאמינו לי אחי ובני עמי את הדבר הזהאשר אמרתם, מה אומַר להם? ויאמרו לו: אמור תאמר, כי אברהם העברי ומשה בו עמרם ואליהו התשבי הגידו לך את הבשורה. ויעלמו בתוך כדי דיבור. וישב הכוהן לבית מקדשם, לבוא להתפלל לפני הנביא משיחם כדבר יום ביומו, וימצא את הדלתות נעולות והנה הן סגורות היום…
ו: הַמְצֹרָע
בראשית מלכות ישמעאל בארצות המערב, וידה תקיפה על כל עמי הנוצרים ושבטי יהודה, ישב ביער אחד גדול איש מצורע עברי, והוא בודד לנפשו, כל איש לא יקרב אליו, והוא מפרנס עצמו רק מעשבים וירקות, שותה ולמקק בלשונו מן הנהר הסמוך. אאין פדות ואין גאולה לו,מנודה הוא ממשפחת בני-אדם. שנים רבות ישב דומם, בלי דיבור, זקנו גדל עד למידותיו, שערותיו כפשתים ובבשרו פרח השחין. רק עצי היער הם חבריו. נבזה הוא ונמאס; גם חיה ועוף, אשר באו בסביבתו, פנו לו עורף. לא היה עלבון נפש כזה מיום ברוא אלהים אנוש עלי ארץ!
ויהי ביום אחד בעלות השחר, בימי חום וקיץ לכל בשר, צפורים תעופנה, שירת יוונים נשמעה מבין העפאים, רוַחה לכל והחיים נעוֹרים. ויקם המצורע ויתמודד, בא עד שפת הנחל וירחץ את בשרו. אחרי עבור שנים לעשרות, שלא באה טיפת מים על גופו; ויהי בטובלו שבע פעמים ויעל מן הרחצה, והנה בשרו טהור כבשר נער קטן. ויפן וירא על השן סלע, סמוך לנהר, טלית חדשה לבנה פרושה ויתעטף בה, רוחו התעורר, כל אשר בו התחלף, מחדבות שונות רבות וכבירות החלו להתרוצץ בקרבו. השמש מבהיק ומשליך זהב קרניו על פני ארץ, חג לאדוני כל היקום~ וגן-עדן התהפך כל שטח האדמה, טהור יטהרו כל בני-האדם, איש מתלאתם ועווֹנם;
תחדלנה מלחמות, יחדל ריב הגויים והלשונות. אחוה! הנה אחוַת עולם בין העמים והשבטים. בני-יעקה ישובו אל נוַהם וירץ המצורע בסער מחשבותיו אלה לישוב הראשון של בני-אדם ויקרא בקול גדול: יום הגאולה בא! השליכו איש איש את כלי מלאכתו מידו וחדלו לחרוש ולזרוע, האדמה מעצמה תוציא כמהין ופטריות; מים חיים ונהרי שמן ישטפו בגבולכם. ויראו האנשים את המצורע הדומם כולו טהור בגופו ומדבּר נשגבות – ןתנח גם עליהם רוח חדשה. שמע ה' בקול האבות וישלח להם מושיע וגואל. התקבצו כל שבטי העברים ויחנו על דגלו, דגל השלום והאחוה; ובא הזאה והנמר, לשחל והלביא ורעו לרגלם יחד את הצאן והבקר, ורעה זאב עם גדי, עולל עם פתן יחד ישחקו. געגועים וחדוַת-הגאולה מעמל הבריאה אחזו את כל היקו.
וירא ה‘, כי בניו דוחקים את הקץ. ועוד מעט ישׁדרו את המערכות ויהפכו את המזלות; ויקם מכסאו, וישׂם במשיחו הז כבלי-ברזל וישיבוֹ בחומה בצורה ואת השער סגר בעדו… ויקומו הישמעאלים וילחמו את מחנה המשיח, ויקיפו אותה, ויהרגו בה שריד. גגם את המשיח תפשו אחר-כך ויחתכו אותו אברים אברים – ראֵה ה’ מה עוללת לנו!
ז: אָלרָאִיּ
…“והגביר ברית לרבים שבוע אחד”. –
ויקם גיבור וחכם מזרע היהודים כאלף שנים אחרי החורבן ושמו דויד, ויתרומם ויאמר להיות גואל לישראל ליד צר. וה' נתן בלבו חכמה ודעת, וידע כל סתום וכל פשר, ויהי גדול בתורת משה ובספרי החכמים. ויהי מבין בכל מדע ובעניני הטבע והחרטומים. וידבר בכל לשון וגם בלשון ישמעאל. ויקם ויעמוד לפני ראשי-הגולה ונשיאי-ישורון אשר בימים ההם, כנביא שלוח לעמו, לאמור: לכו כנסו את כל היהודים הפזורים, נילחם בגויים ונשיב לירושלים את ימי תקפה ותפארתה, כי גאולה תהיה לנו עתה!
ויבקשו ממנו אותות, ויעש נפלאות לעיניהם במטה עוז אשר בידו, ויעמד את השמש. וכוכבים ממעל יצאו להעיד עדותם בו, וינהרו אליו כל איש ישראל, ויאמינו כי פקד ה' אותם עתה ויביאם מהרה אל ביתם ואל נחלתם, אשר שם איותה נפשם לשבת זה דוד דוד.
וישמעו המלכים אשר בארצות ההן, כי קם גואל ומושיע לגוי נכנע. וייראו לנפשם. פן תקום עתה ברים-אבות לעם הזה ואותם יפקדו לרעה; ויוָעצו יחדיו, ויגזרו לתפוש את הגואל ולשימו בבור, לראות אם יד ה' עמו.
ויהי כאשר נתנו אותו, את אַלרועי. בבור, יעמידו שומרים מזוינים לראשו, ויקם ביום השלישי ויעל משם. והם לא ראוהו, ויעמוד לפני המלכים וירא באזנם: כה אמר אדוני צבאות, אלהי העברים: שלחו את עמי ויעבדוני! ויחרדו לראותו, ויאמרו לעבדיהם: תפשוהו שנית, אבל הם לא ראו אותו ויענו: קול אדם אנחנו שומעים ותמונה אין אנו רואים. ויתמהו מאד על הדבר הזה ויאמרו לו: אמנם אין אתה נראה לכל, אבל כדבר הזה יוכלו גם חרטומינו לעשותו, תנה לנו אות אמת, כי שלחך אלהים אלינו, ויקרא ויאמר: בואו עמי אל הנהר הרחב, אשר את מימיו נשמע בהמיָתם. ויעמדו על החוף, ויקח סודר ויפרוש על פני המים ויעבור עליו בשם המפורש עד למעבר החוף השני, ויעשו גם החרטומים כן בלהטיהם. כי לא רב הדרך בין קסמים ובין מעשי-קודש ורק לאלהים פתרונם.
וימאנו המלכים ולשלוח את ישראל. וישלחו רצים אל כל המדינות והגלילות, לאמור: איש איש מזרע היהודים, אשר לא יתן ידו למשיח הזה, נקי יהיה לביתו, ולא יפול משערות ראשו ארצה; ואלה אשר ינהרו אחריו, אחת דתם למיתם ולהחרים את רכושם ואת ביתם, ויתפלגו בני-ישראל: נמוגי הלב וכל אלה אשר יבכרו חיי-היום על חיי הדרור ישבו בביתם ולא שמעו לקול הקורא לגאולה ולפדות; והמעטים השרידים האמינו באַלרואי, כי היה להם לגדעון שני. ויקראו בספרי הנביאים וגם חשבו, כי בא קץ לחזון דניאל…
ולא בא קץ! גבה לב אלרואי כבר-כוכבא בשעתו, ויש מן הדרך אשר התוָה אלהים לפני רועה ישראל, כי יהי צדק אזור מותניו ושפט בצדק ויעשה רק הטוב.
ויהי היום, והוא שוכב באוהל ויתגנב איש זדון, אשר שכרו אותו המלכים העשרות אלפים כסף, נשא ידו על קרובו ויכרות ראשו מעליו ויביאהו לאויביו.
וישמעו אלה אשר יצאו אתו לצבא, כי מת מות גיבורים, ותרף ידם מהילחם ויפוצו איש לעברו. ותשקוט הארץ עד קץ הימין.
דם הנשפך מי ינקה?
ח: עַל הַסַּף
ויהי בשנת חמשת אלפים ומאה וחמישים ושלוש ליצירה ושנת אלף ושלוש מאות ועשרים וחמש לחורבן הבית, קם בקהל היהודים אשר בספרד איש משיח וגואל והעידו עליו, כי מימות משה הנביא והרואה לא קם איש בעל רוח כמוהו ואומר להיות מיטיב לעמו. הוא היה עניו ושפל-ברך, צדיק וישר במידותיו, נקי-כפים ובר-לבב, חסיד וצדיק בכל מעשיו. אולם עד שנת העשרים וחמש לחייו לא היה יודע לדבר בלשון-הקודש צחה; ובא אליו אליהו התשבי, זכור לטוב, ומשחהו בשמן המשחה ונפתחו לו מעינות-החכמה ויאמר: בא גד! לא נוסיף עוד סבול בגולה, המתים יקומו, ישני עפר יתעוררו מתרדמתם הארוכה ומהרה יקבץ ה' את נדחי עמו מכל אפסי ארץ וישאם על כנפי נשרים למקום איוָה לשכון בו. ויתקבצו אליו החכמים ויודעי-העתים, ברבנים והדיינים אנשי – התורה ויאמרו אליו: הנה לנו אות ומופת, כי אמנם שלחך ה' לנו; ואם לא, מות תמות כדיו נביא השקר ונסלקך באבנים, ויען המשיח ויאמר להם: התחת אלהים אני, אם ה' אשר דיבר בי ומלתו על לשוני, לא יענכם בקולות וברקים, אני זה, שקטונתי מכל החסדים אשר אתי. ולא אָבו הנאספים לתת אמון בו ויאמרו: לא, כי אם אות תתן! ויאמר המשיח להם: תנו לי זמן שבעה ימים. ויאמרו אליו: טוב נתן לך ארכה זו; ואם לא נראה אז את גדלך, אז נדע, כי משקר אתה בנו ועוונך בך. ואביו ואמו, בשמעם את אשר ידברו, בוכים בפתח האוהל.
ויהי ביו הרביעי, בהיות הבוקר, נתקבצו כל העם למגדול ועד קטן; ויבואו הזקנים, החורים, הסופרים וכל אנשי הכבוד ויעמדו מסביב ובית-כנסת וַיכּנס המשיח בבית-המקדש לבדו יעמוד לפני שער הארון, אשר שם מונחים ספרי הברית. והתפלל אל אלהים הגדול, וישלח אליו ממעל מלאך אחד, וישמע העם בחוץ קול מלאך מדבר עמו, וימלא רגשי קודש ופחד ויעמוד מרחוק. והנה נשמע קול הומה וכנפים משיקות, ונראה המשיח עומד על סף האוהל, וקרן אור פניו, זיו אור עטר את ראשו וידיו פרושות לזה ולזה: על ידו הימינית מאיר שם מפורש ועל ידו השמאלית כמראה הקשת. ויפלו הדיינים וכל המדברים קשה על פניהם ויקראו: ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים!
שוב נמצאו אנשים, שבקשו עוד אותות ומופתים, והתקדרו השמים בעבים ונראתה פיסת-יד מן השמים. כותבת במשקוף ההיכל, לאמור: ויצא חותר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה, והיו האותיות מהמקרא זהז מבהיקות ומאירות ונוצצות ככוכבים. ועדיין הן מאירות לכל איש עברי בצר לו בגולה, ויקווה לגאולה, גאולת עולם!
ט: אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים
ומלך ספרד, בשמעו את שמע גואל היהודים הזה, אמר, לנפשו, אין זאת כי מתעתע הוא ומשקר, וה' אין עמו, וישלח את אחד משריו הנאמנים לתהות על קנקנו ולדעת את אשר עמו. ויבוא השר אל המשיח ויאמר לו: תנה לי אות, כי כניים דבריךוכי אמנם שלחך ה' להיות מושיע לישראל, ויאמר אליו המשיח: הנך שב לביתך ומצאת את בנך בכורך מת על מיטתו. וילך לביתו וימצא את בנו מת. וגם שעת מותו מכווּנת היתה לאותה שעה שדיבר את המדיח. ויבוא אל המלך, ויאמר: מות וחיים ביד לשונו של גואל היהודי!
ויאמר המלך: יבוא המשיח בעצמו לפנַי ואנסה אותו בדברים ויבוא מלך היהודים ויתיצב לפני מלך הגויים, ויעמוד יעקב מול עשיו פנים אל פנים. וענן ירד מהשמים ויקף אותם יחד ויסתר אותם מעיני כל העבדים והשרים, אשר עמדו מסביב ויהי הדבר לנס.
שוב אמר המלך למשיח ישראל: אם באמת ה' אלהיכם עמך בכּל, אני אצווה להשליך אותך באש, ואם תצא חי כאברהם אביך וכחנניה, מישאל ועזריה אחיך, אז אדע, כי שמך גדול בשמים. ויאמר המשיח אל המלך: הנני בידך, וה' כטוב בעיניו עמי יעשה. ויצו המלך להבעיר כבשן גדול; וישליכו את הנבי אערום באש האוכלת ויסתימו את חור הכבשן בלבנים ויוסיפו להסיק תחתחיו שלושה ימים ושלושה לילות. ויהי ביום הרביעי בבוקר, נפתח הסתום ויצא המשיח שלם ובריא, ואף בשערות ראשו לא שלטה האש. באותה שעה ראה מלך הגויים ושריו, כי גדולים מעשי אלהים את עבדיו הנאמנים ויאמינו בה' ובמשה עבדו!
י: הַאִגֶּרֶת
ויקם איש מקובל גדול להיות צופה לעמו. והוא איש צדיק וחסיד, מבין בצרופי-אותיות, ושמו משה בוטריל, ויצם ויתקדש ורוחו עלה למרומי שחקים, ויאמר אליו ה': נגיד שמתיך לעמי, ואתה לך וטהר אותם וצרפם לעבודתי, ולא יוסיפו עוד ללכת תועים בספקות בל ידעו פשרם ובשאלות לא יבינו להשיב. ויקם וישב על כסאו וישלח רצים לכל תפוצות הגולה וכתב נתן בידם, לאמור: להוי ידוע לכם, שאני הגבר נתנסיתי בעשרה ניסיונות, ואלהא די שמיא הושיבני על כסא, שמד בלשכת הגזית במקדש. כל ספקותיכם אתיר, כל דבר הקשה אפתור וכל דבר תורה. דין ומשפט בשעריכם הביאו אלי, ואת אשר אומר כן יקום.
וישמע העם, כי קם נביא ושופט בישראל, ויאמרו: רב לנו, הנה גם בגולה לא יעזבנו אלהינו.
נְבִיאִים וּמְשִׁיחִים
א: נַחְמָן קָטוֹפָּא
בימים קדומים, בעת אשר היתה עוד יראת אלהים בארץ ומלאו בני-אדם רוח תורה ועבודה ודעת בספרים וסתריהם. אז ישב בכפר ברעו, אשר בארץ אבות, איש עברי, ושמו רבי פינחס בן יאיר, כשם החסיד הגדול אשר היה בימי רבי יהודה הנשיא. ויהי רבי פנחס איש חכם מאד, יודע גם במשנת-חכמים וגם בקי במגילת-סתרים, כי הנה מלבד התורה הגלויה, אשר נמסרה מסיני להגות ולדרוש הב לדור דור, מסר ה' לעבדיו גם את רזיו, הכוללים ערפלי –בראשית, מעשה-מרכבה וידיעת שמו המפורש, שׁם שאפילו בימי-המקדש לא היו מגלים אותו אלא לצנועין; ולמי ששמע אותו, כעם ככוהן, היה נופל על פניו ומשתחווה בחרדה למלכו של עולם. וידע רבי פינחס מפי רבו, ורבו מרבו, להשתמש בשם הגדול והנורא הזה; ידע כי בכוחו לעקור כל מלכות הרשעה מן העולם, עד כי יעבור זדון ושבו בנים אל גבולם; ולא אך פעם אחת ביקש להגותו, בעת התחמץ לבבו לראות את עיר רומי על תלה בנויה ועיר אלהים מושפלת עד שאול תחתיה. אבל חזר ואמר לנפשו: אל-נא אדחוק את הקץ ולא אחטא לאלהים, כי הוא עצמו יפקוד על העמים והמדינות את מעשיהם, והוא גם שומר את הברית לעמו אשר בחר.
ולרבי פינחס אשה, בת רב ומורה גדול, ושמה רחל. היא היתה יפת-תואר ויפת-מראה ולבה לב טהור, ויאהב אותה אישה, והיא גם היא אהבת ומאד ותחבב אותו ותשרתהו. ואלהים מלא את צרכיהם, ולא דאגו ללחם כל הימים, וגם עשו חסד לדל ואביון. אבל בנים, אשר יירשו את משמרת התורה המעשה אשר בידם, לא היו להם ויהיו ערירים ימים רבים.
ורבי פינחס ישב בית-המדרש וילמד לתלמידיו סדרי-המשנה, ואשתו רחל ישבה ותשמור את הבית ונפשה עגמה לבן, אשר ישב גם הוא בתורה ותהיינה שפתיה דובבות בקבר, ולא שמע ה' אליה, לתת לה ברכה מאוצר-הנשמות. ותתפלל אליו, ותעסוק גם ברפואות ובסגולות-נשים, ככל אשר הסכינו בימים ההם, וזרע לא היה לה, לכל שכנותיה מסביב ניתנו בנים ובנות; בפתחה את דלת אהלה תראה תינוקות של בית רבן רצים לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות וגוילותיהם בידיהם, ולה אין חלק בכל אלה. –
ותחשוב רחל מחשבות על דרכי אלהים ועל רחמיו ודרכיו כי רבים ותתבונן למעשיה, ותוסף לעשות צדקה וחסד, ותוסף לשמור על מצוַת-אלהים ותחשוב לשנות את מזלה, רב בעיניה פינחס אישה, ותכבדהו כמלאך-אלהים, יודעת היא כי די לה והיחסות בצלו, – אבל אם כל זה עוד יכולה היא להיחנן מה' גם בפרי בטן. מלאכי רחמים ומכניסי רחמים! העלו את רחשי-לבה לפני אלהי-עולמים, פתחו לה שערי-יה תזכה למתנת יה! שרה, רבקה, רחל, והאמהות הקדושות, כולן היו עקרות, ואלהים פתח את רחמן ויתן להם את יצחק ואת יעקב ואת יוסף. “מצפה הקדוש-ברוך-הוא לתפילתם של צדיקים”; והיא, העלובה, מתפללת בכל יום בקומה ממיטתה, רוחצת פניה, נותנת מפה על ראשה ועומדת בקרן-זוית ומתפללת. ובערב שוב היא מתפללת. ןעיתים תענה גם את נפשה כל היום ולא תאכל לחם עד בוא הלילה.
ובעלה לן רוב הימים בבית-המדרש ולא ידע את מצוקות רחל אשתו. ויהי היום והוא נשאר בביתו וישכב על הארץ, כי כן דרכו לענות את נפשו גם הוא על גורל בת-עמו; ורחל קמה ממיטתה ותעמוד בפינה ותשפוך לבה ותאמר: ריבון העולמים! אתה חי ושמך חי ומלכותך על האדם ופעלך חיים. יודעת אני, כי מימי לא חטאתי נגדך, ואם חטאתי, בעלי לא חטא; ואם אני והוא חטאנו, הלא רבו רחמיך וחסדיך, זכור-נא את אשר אמרת בתורתך: נוצר חסד לאלפים; ברכני-נא בבן, אשר יעבוד אותך כדת. ולא יכבה נרו, צור עולמים! רחם עלינו, רחם עלינו למען שמך הגדול, רחם עלינו למען אמונתך, רחם על כולנו למען אלהותך ומלכותך הגדולה. ותבק חרש…שמע בעלה את תפילתה ויתעודד ויקם וימהר לרחוץ ידיו ויעמוד גם הוא בפינה ויתפלל תפילה קצרה: אנא ה' אלהי ישראל! שמע-נא בקול רחל אמתך. ויהיו לרצון אמרי-פיה. איש ואשתו בוכים ומתפללים לצור עולמים; ולא נשמעה בת-קול ממרומים, כי נפתחו השמים.
ויהי בלילה השני ורבי פינחס נשאר בביתו כיום אתמול. ותפול רחל רעיתו לפניו ותחזק ברגליו ותאמר אליו: יודעת אני, כי בידך תשמישי-השם-הגדול, עשה-נא למעני והשבע את אלהים שוכן-מעלה, כי יתן לנו זרע, ואם אַין – מתה אנכי. ויתחלחל בעלה מאד לשמע הדבר בזה ויאמר: איך אעשה את הדבר הזה, להרגיז תבל ממסגרותיה ולהחריד כסא-שמים? ותען אשתו ותאמר: בנפשי אני, כי לא יקרך עוון; ואם ידרשו ממך דין-וחשבון על מעשיך, אבוא אני לפני כסא-הכבוד לבקש חסות עליך. ותבק רחל ותצק לו ולא הרפתה ממנו, עד כי עשה יעשה את הדבר הזה.
ויקם פינחס ויתפלל ויעצום את עיניו, פשט את ידיו והגביהן למעלה וירקא בקול: הנני משביע… וניתקו שני כוכבים ממשבותם, אתא דיבּור!
ועתר הפעם אלהים אליהם ותהר רחל בעוד מאד. ויהי הילד בבטן אמו ששה ירחים, כי כן חוקו מאת מלך העולם, ובחודש השביעי, יום ראשון בשבת ויום תרועה, בעלות הבוקר, " והיה עולה המזל באורך הצדק ומאזנים", ועמם רבים היצורי מרום מתנערים וקמים, לראות בבן-אדם העומד בדין. יצא גם הוא מבית-משכנו ובשרו טהור. וכשבא “לאויר העולם”, קם “והשתחוה לאמו” ופתח פיו ואמר: יש למעלה מזאת הכיפה, שאתם רואים, תשע מאות וחמישים וחמש כיפות, ולמעלה מהם ארבע חיות-מרכבה, ולמעלה מהם משרתי – אש.
ותשתומם אמו למראה בנה הדובר, ותפחד וכמעט לא נותרה בה נשמה.
ויבוא אביו בטליתו, כי השכים לבית-התפילה וירא את הבן הנולד עומד ומשיח רמות “ויגאר בו וישתוק”… וישתוק המדָבּר.
יקרא פינחס החסיד את שם הבן הזה נחמן. ויגָמל ויגדל והוא היה יפה מאד וטוב-רואי, קווצותיו תלתלים ועיניו מבהיקות, וישא חן וחסד בעיני כל רואיו, כי ברכה בו; אבל אילם הוא מיום אשר גער בו אביו, נאסר בו רוחו למגינת אמו ולמגינת כל רואיו, ויאמר הבריות איש אל אחיו: אם יפתח אלהים את פי הנער הזה וידבר כאחד האדם, אז חיה יחיה גואלנו בצר וניצחנו את השטן, ויתפלאו אנשים לאמר: אם ה' יצו את הברכה, הן לא יצווה את הקללה. ואֵם-הנער בכתה ותתחנן לפני אלהי-מרום, כי ישיב את הדבור לבנה יחידה, ולא נשמעה תחינתה.
ותוסף רחל להציק את בעלה, את פינחס, ותאמר: התר-נא את בננו לדבּר או בקש מאת אלהי שדי ויקחהו מן העולם, כי טוב מותי מחיי לראות לשונו סגורה. ויען פינחס ויאמר לה: נואלת לבקש ממני כדבר הזה, כי הן חכם לב בננו זה משאר האדם אשר על פני האדמה והוא כבן-אלים; ואם ידבר וישמיע לקח ליושבי-מטה, יגלה להם דברים, אשר נעלים מכוחם לשמעם, ימהר את קץ הגאולה ותחיה מהומה ופחד בין יושבי-חלד ויבואו ימי ערבוב לעליונים ותחתונים. ותאמר רחל: נפשי בשאלתי, שידבר בני רק דברי-סתר ולא דברים אשר בגלוי ולא יבינוהו בני-אדם ולא יהיה להם למעצור, כי לא בא מועד.
ויַברק אלהים על פני הנער ויַקרן עור פניו וייראו מגשת אליו, ויתחז אביו ויקרה אליו, וישקהו על פניו שלוש פעמים ויאמר: הנני מתיר, הנני מתירך… הנני מתיר את לשונך… ויקרא הנער: הנני! ויפלו העומדים מסביב על פניהם וישתחו. וישביעהו אביו עוד " ויצווהו, שלא ידבר לבר-נש הנגלה, כי אם בדבר חתום וסתום". וסר מראה הברק והנה על פני הדובר מַסוה…
וידבר הנער מהים והלאה וישם את דבריו ואת נבואותיו בספר, בסדר אלפא – ביתא חתום, ויהיו דבריו לחידה ולפלא בישורון. ויכתבם בספר בשם “נבואת הילד”, וסתומים וחתומים הדברים האלה עד עת קץ ותרבה הדעת.
ולא האריך הנער ימים אחרי נבואותיו אלה ויפקד רוחו מיד אלהים, ויבכו אותו אביו ואמו וכל ערי בית-יעקב חודש ימים וישימוהו בארון." ויש עמו עוד ארבעים צדיקים במערה", מימינו ומשמאלו, והיה כל אשר נגע דבר ה' אל לבו או אשר צר לו, ויבוא שמה לשפוך את לחשו על קבר הנביא החתום וירוַח לו. – והיה לחוק בישראל מימים ימימה.
ב: דָּוִד הָרְאוּבֵנִי
במדבר חבור, בממלכת בני-ראובן ובני-גד וחצי שבט המנשה, היה מלך אחד גדול ושמו שלמה. והוא חיזק את מלכותו למרומי פסגת העוז והעושר. מספר המשפחות והמַטות אשר תחת שבטו עלה לשלושים ריבוא. והיו למלך שלמה שני בנים, שם האחד יוסף והוא הבכור, ושם השני דויד. יוסף היה איש גיבור – חיל, אוהב להיות המצביא על הצבא ולשמור על גבולות הארץ. ולעמת זה היה דויד אחיו איש אוהב חזון ורוחו נשאהו לירחי קדם. הוא לא הסתפק במצרי השבטים בני-אחיו, כי חקר בספרים למוצאי שאר השבטים הרחוקים, ויהי בהיוַדע לו, כי נפוצים המה כולם בגולה. ובארץ הקדושה מושל עם חזק, הוא עם הערבים והישמעאלים, אשר נטה אוהליו על כל מקומות הקודש. – עלה על לבו רעיון להתאחד עם מלכי היוַנים, לעלות אתם יחד על עם הישמעאלים, להילחם עמם ולגרשם מן הארץ. ויתעצם במחשבתו זו ויחשוב מזימות. ויהי במות אביו, ואחיו הגדול ישב על כסאו, בא לפניו ולפני שבעים הזקנים, ראשי היועצים, ויספר להם את אשר עם לבבו, ויקח מהם רשות להרחיק ראות לארצות הגויים, למן יבצע את זממו. ויאמרו לו: לך, ואַל אבות יהי עמך ויביאך למטרת חפצך. ויקם וילך, רק צרורו על שכמו ועבד אחד זקן, חרש לאילם, מלווהו על דרכו. ויעבור מדבר חבור, דרך עשרה ימים ויבוא למדינת צואקין בארץ כוש. משם הלך עם שיירה גדולה דרך מדורות גדולות, יערים ונהרות ויבוא אחרי שני ירחים לבירת כוש, הלא היא בממלכת עמר"ה. השוכנת על נהר נילוס, וישביה רבים מן בני הלבנים ומן בני השחורים; שם עמד לפני המלך וידבר עמו בהרבה ענינים ויהי מבאי-ביתו. בערב נקרא אל בית-המלך, להשתעשע עמו בדברי חכמה, ובים התענה צום גמור, כי כן דרך דויד לענות את נפשו יום יום על הגלות הארץ.
אחר הדברים האלה יצא הראובני מהארץ ההיא וילך דרך נהר נילוס, ויעבור עוד נהרות הרבה, וירא עמל בדרכו, הרבה יגיעות רוח ובשר, ויתאזר ויבוא לחופי הארץ הקדושה. נכנס לעזה; ומשם בא לחברון, מקום מערת המכפלה. וייראו שומרי המערה, כי איש הרוח ניצב בתוכם, ויבוא וינשקו ידיו ורגליו ויאמרו אליו: שלום בואך, בְּרוך-השם. שלום לך, אדוננו. ויפתחו לו את השער הסגור, וירד אל תוך המערה ויתפלל לפני קברות האבות, אברהם יצחק ויעקב, והאמהות, שרה, רבקה, רחל, ולאה. וישפוך שם שיחו ויאמר: אנא ה', רחם על בניל ותן להם שם ושארית בארצך, כאשר כבר הטית להם חסדך מעבר לנהר הגדול בממלכת אחי.
ויתעטף דויד בישמעאלי ויצא ויבוא מחברון לירושלים, העיר הקדושה. תיכף עם בואו שמה שם פניו אל מקום המקדש ויבוא למקום קודש הקודשים, יכּנס אל המערה אשר שם אבן השתיה; הוא עמד שם ימים רבים, לחם לא אכל ומים לא שתה. ויתפלל לאדון האדונים על-יד יסוד עולם. על-יד האבן שממנה השתת העולם. ויהי בצאתו משם. וישא את עיניו וירא, והנה עשרה שלוחים מאחיו יוסף נמלך עומדים מרחוק, והמה מתנכרים לו.
ויעל לראש הר הזיתים, עלה להר ציון, ביקר את המערות ואת הקברים, ויאמץ לבבו למצוא דרכים להוריד משאתו את הגוי המושל בארץ ההיא ולהחזיר כתר-ישראל לישנוֹ.
וה' היה עמו. עני ורוחב על חמור היה, בדרך נדודיו, ועל-ידי מסיבות וגלגולים נהפך לשר וקצין; וישב משם למצרים, ומשם עשה את דרכו אל רומי רבתי, מדינת האפיפיור, ויבוא העירה, אל רומי, כחום היום בצהרים, והוא רוכב על סוס לבן ומעטפה יקרב של משי לבן על שכמו.
ויקבלוהו החשמנים בכבוד, ויציגוהו לפני האפיפיור אביהם, שרק מלכים ורוזנים לפניו יתיצבו, וגם הוא כיבד אותו. ויציע לפניו דויד הראובני את צפונותיו ואת מחשבותיו ויכּנסו דבריו באזני כוהן-הכוהנים, ויאמר אליו: רואה אנכי, כי חכמה בלבבך וכי ה' שלחך להיות נגיד לעמך. ויבטיחהו לעמוד לימינו. ויצא דויד מאתו שמח וטוב-לב.
ובכל עיר ועיר, מדינה ומדינה, אשר היהודים המעונים אז והנרדפים מכל עבר גרים בתוכה, בהגיע הדבר הזה ואזנם, כי נכנס איש אחד עברי משבט ראו בן להיכל האפיפיור וזכה לכבוד הגדול הזה, ותיפעם רוחם ונישא לבבם, ויחלו להאמין, ככי הוא יגאלם ויוציאם מעבדותם הקשה לחירות של יום-המשיח.
ממדינת האפיפיור יצא דויד בן שלמה האניה, אשר דגל יהודה נקוי על תרנה, לארץ פורטוגל, ומעשהו כשר וקצין, ואתו גם ספרים וכתבים החשמנים אל המלך. ויכבדהו המלך וידא חן וחסד לפניו ויגדלהו וינשאהו ויאמר גם הוא לעזור בידו לבצע את מחשבתו ויבטיחהו לתת לו אניות-מלחמה, בצאתו למלחמה על ירושלים. ויצא שם דויד הראובני בכל תפוצות הגולה, כי שמעו וראו את גודלו ותפארתו. והוא לא גבה לבו ולא התרומם על אחיו; תחת בגדי הארגמן נשא תמיד שק על בשרו ויצם תעניות הרבה וינה את נפשו. וימצא ה' את לבבו נאמן לפניו, ויאמר: אביא על-ידו את הקץ-הפלאות.
וויירא השטן לנפשו, פן נפול יפול לא יוסיף קום, וילך ויערבב את העולם; ויקם על דויד איש רע-מעללים, והוא קרוב למלך, ויקנא בו ויכהו בלשון ויתנהו למרגל. ויהפוך לבב המלך לשנוא אותו. ויצו לשימו בבית-הסוהר. ומאז נהפך עליו עגלגל, ורק צרה ופגע היו מנת חלקו, ויד ביגון שאולה על אדמת זרים, ועמו נקברו גם תקוותיו על בית-ישראל, ולא יספו להתעורר אחריו דורות הרבה. האל הרחמן ישלח לנו תמורתו.
ג: שְׁלֹמֹה מוֹֹלְכוֹ
ויצא חוטר לבית-ישראל בארץ אויביו.
איש היה בארץ פורטוגל, אשר לע-יד ספרד, והוא מגזע בית-ישראל, מאלה אשר עזבו את עמם בתגרת-צר וילכו וישתחוו לאל נכר, ופקיד גבוה היה האיש במדינת המלך, ויקח אשה, גם היא מזרע היהודים. ותהר ותלד בו ושמו שלמה מולכו. ויגדל הנער ויחכם, והוא מתרועע עם סופרי המלך, לומד לשונות הרבה והוגה בספרים. ויהי בשמעו את דברי משיח היהודים, דויד הראובני, אשר יצא לתור את כל ארצות-הגולה. ויאמר, כי ה' שלחו לקבץ נפוצות יהודה וישראל ולהשיב אותם אל מכונם, נגעו הדברים האלה בלבו, הלך ושב לאלהי אבותיו וימל בשר ערלתו ויחל ללמוד ספרי-הקודש ומסתריהם. ה' נתן חכמה לשלמה ויחכם מאד בכל ספרי בית-ישראל, ברזיהם וסתריהם, ולא היה דבר בחלקי התורה, דברי הנביאים, הצופים והחכמים, אשר לא ידעוהו ולא חקר אותו ולא דרש בו. ולבו התלהב באמרי-אלהים. וקרא השוקים וברחובות לתשובה ולסליחה. ויבוא גם הוא לרומי רבתי, לדבר את ראש-הכוהנים בחכמת התורה, ימצא גם הוא חן וחסד בעיניו ויכר כי רוחה' דובר בו ומלתו על לשונו. ויתחבר המשיח אל דויד, להיות לו למשנה. הוא דלה נסתרות מעמקי הקבלה, חרט אותם עלי לוחות וישלחם לעיר ועיר, מדינה ומדינה. חכמת שלמה עלתה למעלה ראש; ובכל מקום אשר דבריו מגיעים, אמרו כל העם: נביא חדש קם לנול גלות לנו שׂפוני טמוני האל, נלכה ותחברה ונקיים כל מוצא דבריו.
אז גבה ורם לבו וילך להתוַכּח בדברי אמונה עם הקיסר וידבר את שריו קשות על דרכם הרע ועל אהבתם לבצע-כסף. ותעל חמתם עליו; ויבואו ויאמרן אל המלך: האיש הזה מסית ומדיח את לבבות בני-ישראל, ועוד מעט וימרדו בנו והתחזק: ועלו מן הארץ. ויצו המלך לשים את שלמה בבור; ואת משפטו מסר לבית -דין וחרצו עליו משפט-מות, להשרף – באש.
ויהי ביום הכֶּסא הציתה חבורת-הכוהנים מדורה גדולה בוערת בשוק, ויעלו את שלמה מהבור, ויפשטו את בגדיו, וישימו חַחים ויציגוהו ערום לפני האש הבוערת. ויחמול עליו המלך ויצו להסיר את החחים מפיו, ויביאו אןתן לפניו, ויאמר אליו: שלמה, שלמה, למה תמות מות נבל, ועוד כוחך אתך להטיב את דרכך, ברך את אלהיך וחיה תחיה ואגדלך ואנשאך ואושיבך בכסא בין כל ראשי השרים והפרתמים. לא אבה שלמה לשמוע לדברים האלה וגם לא פחד ולא זע מחביון המות. אז נתמלא עליו המלך קצף גדול, ויצו לגדיל את המדורה, וישליכוהו באש. הלהב עלה ושלמה נשרף כליל, עולה לה‘. וירח ה’ את ריח הניחוח, ויקח נשמתו אליו.
והיה בהגיעה השמועה לתלמידיו ומעריציו, ויבכו עליו ויספדו לו; ואחרים ששו ושמחו ואמרו, כי לא שלט ביה נורא כלל. לרבים גם נגלה שלמה שבוע ימים אחרי שרפתו והוד לו. זר סביב לראשו, אחר-כך לא נראה עוד אליהם, אבל דבריו וכל אשר עשה וכתב בסתרי התורה קיימים עד היום הזה.
ד: חֳזוֹן שְׁלֹמֹה מוֹלְכוֹ
ויהי בהתקדש שלמה מולכן ויטהר מכל אדם וירא בחלומו את החזון הזה:
הנה הוא הולך בארץ המדבר לבקש צפונות ונסתרות, רק חבילה על שכמו, אזור במותניו ומקל בידו, וישא את עיניו, והנה איש זקן, גדול ונשוא-פנים, אשר זקנו יורד עד מותניו ומראהו כתלָג חיוָר, בא לנגדו, ויתאזו ויאמר: שלום! והחזיר לו האיש שלום, וישאלהו לאמר: מאין ולאן אתה הולך? ויען אותו ויאמר: את גאולת עמי אני מבקש ואת פדות נפשו. ויאמר לו הזקן: שוב על עקביך והתבודד בחורבת ירושלים, וישא רגליו וילך לארץ האבות.
וירא בדרכו שורת אילנות, שלושה שלושה אילנות יוצאים משורש אחד וענפיהם יוצאים נפרדים לכל עבר, ועל הענפים הפזורים יושבות יונים הרבה, מהן לבנו כשלג ומהן שחורות מאד, לפתע התפרץ נחיל גדול סביב האילנות, ומחנה של פרשים וגיבורים מורים בכלי-אש וממיתים ביונים, היונים המתות נופלות מעל האילנות; ומיד באות צפורים גדולות רבות-הנוצה ובולעת אותן, לא תישׁאר גם אחת. ויצעק ויאמר: אל אלהים! הכלב אתה עושה ליונות התמות האלה?
עוד הוא עומד וצועק והנה איש חדש נראה לו באויר, בגדיו לבנים כשלג ומראהו כמראה אלהים; ואחריו עוד איש, והוא גדול מן הראשון, בגדיו לבנים מן בגדי הראשון, ובידיו מאזנים, והוא עמל לתקנם במידה שוה. וירא את האיש הראשון וירץ לקראתו ויחבקו איש את אחיו. ואחר-זה ירדו לארץ ויחלו לדבר את החוזה, וישאלהו השני לאמור: בבנת את מראה היונים אשר ראית דבר ושנוי גוניהם? ויאמר: אהה, אדוני, לא ידעתי מה ויבוא האיש הראשון וישח ראשו וישם פיו על פיו, עיניו על עינו וכפיו על כפיו וידבר אליו דברים בשם אלהים; ותיפקחנה עיניו, וירא והנה כל היונים כולן לבנות עתה אין ביניהן גם אחת שחורה וגם אחת אדומה. ויאמר אליו: כזה יהיה בקץ הימים, כי שלום יהיה אז בארץ וגר זאב עם כבש. וייקץ והנה חלף כל המראה ואיננו.
בני השבטים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בְּנֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
א
ואעשה אותך לגוי גדול.
ויעש ה' למשה כאשר עשה לאברהם ויקם ממנו גוי גדול ועצום, ששים ריבוא, מיוצאי מצרים, ובני רחביה רבו למעלה, ויכבשו להם ארצות רבות סמוך לארץ יהודה, ויהי בגבור יד נבוכדנצר להחריב את ארץ ה', קמו הם ונשותיהם, ויקחו אתם את גמליהם וחמוריהם וילכו לארץ רחוקה, רחוקה מאד, לבין הרים גבוהים, ויתישבו שמה עד היום הזה.
ויהי בעת קם נביא גדול לגויים, הלא הוא מוחמד הנביא, שחידש תורה וברית לעמים רבים ולשבטים אין מספר, ויקרא בספרים ובחזון המעשים שעברו, ותחשק נפשו לראות את יוצאי ירך משה אבי-הנביאים עין בעין, ויבקש את גבריאל המלאך, שיורה לו את הדרך המובילה שמה. ויען אותו גבריאל לאמר: הקשית לבקש, הדרך המובילה לשבטי-יה אלה היא במרחק שש שנים מזה, ועוד זאת, הנה נהרי חול יחצו במספר רב את הדרך ןלא ינוחו אלא בשבת בלבד, ויתפלל מוחמד לה‘: אנא ה’, הלא אתה בחרת בעבדך ונביאך לשים אותו ןראש ולחוזה לכל העמים והלשונות, מדיע תמנעני מלראות מקום משכן בניו של משה, הנביא הראשון? וירצהו ה' ויאמר לו: קום לך, וירכב מוחמד על ברק ויעף ברגע אחד אל מעבר לנהרי החול. ויעף עוד דרך יום וישא עיניו וירא והנה גוי איתן שוכן לשבטיו, איש באהלו, משפחה משפחה במלונה; כל בתיהם שוים זה לזה. אין שם רש ועני מושל ושופט; כל קניני הארץ שיכים לצבור, וכל אחד לוקח את חלקו בצדק. ויעבור ברחוב וירא והנה ארון-מת מובל בתופים ובמחולות, ויתפלא על הדבר הזה; ויענו אותו לאמר: אנו שמחים שמת זה שלם היה באמונת השם. ויעבור בשכונה אחרת וירא שם אנשים בוכים; ויגש וישאל אותם: למה אתם בוכים? ויענו ויאמר, כי בן נולד בבית הזה, ומי יודע אם שלם יהיה באמונתו. – מחלות וכל פגעים רעים אין בארץ ההיא, גם חיות רעות אין שם. וישב הנביא עוד הפעם על הברק וישב כרגע למקומו.
ב
בני משה הצדיק, עליו השלום, שלא אבו לטמא נפשם בטומאת הגויים וילכו ויבקשו להם מקום מנוחה במדבר, כדי לעבוד שם את ה' בתום ובצדק, המה חונים בארץ רחוקה מאד, ונחלים רבים סובבים אותם מכל עבר. המה יושבים בבתים מפוארים, בבנים מהודרים ובמגדלים גדולים, ולהם גנות ופרדסים, מוציאים כל מיני פירות שבעולם. רוח שלוה והשקט שורר בכל; אין שם כל דבר טמא וכל שרץ, לא נחשים ולא כלבים, ואין שם חולים כלל; איש ישכב על מיטתו, יצווה על ביתו והנה הוא פושט רגליו ומת. ואין בכיה למת. הלא הכל הולך לעולם של חיים אחרים. ימי החיים על אדמות שם – מאה ועשרים שנה. ומעולם לא ימות בן בחיי אביו.
בעלי-אמונה הם האנשים ההם מאין כמוהם; מעולם לא ישבעו גם על אמת. את בתיהם ואוצרותיהם אינם סוגרים אפילו בלילה, נער קטן מוביל עדר צאן, ואינו מתירא לא מן הלסטים ולא מחיות רעות ולא מן השדים וכל פגע רע. קדושים המה, ועדין הם עומדים בקדושתו של משה אבי אביהם, לפיכך בחר ה' בהם ונתן להם חיים שקטים כמו אלה.
ג
וישבו בארצות ערב ארבעה שבטים עברים מפליטי יהודה. שלושה שבטים נחשבו לבני אהרון הכוהנים ויכּבדו על פני העם; ושבט אחד, אשר חי בארץ חבור, התיחס לצאצאי יונדב בן רכב; הוא יהונדב, אשר ציוה את בניו אחריו, כי לא ישתו יין ובתים לא יבנו, כי אם באוהלים ישבו כל ימיהם, ויהיו הרכבים נעים ונדים עם עדריהם אחרי חורבן הבית, ויבואו עד כיכר ויראו את הארץ כי טובה, ויאחזו בה. וימשלו שבטי היהודים בארצות הללו ממשלה בלי מצרים וילכו בדרכי אבותיהם הקודמים וישמרו מסורות קדומים. איש על דגלו חונה ואיש איש מתיחס למשפחתו ולבית אבותיו. מה טובים אהלי-יעקב אלה גם בארץ לא להם!
עוֹד מִבְּנֵי הַשְׁבָטִים
א: הַשְׁבָטִים
ויהי בעבור הנוסע הגדול אלדד, בן מחלי, בן יחזקאל, בן חזקיה, בן עלוק, בן שמעיה וגומר, ימים ומדינות, לבקש כל שבטי הגולה ללשונותיהם, ישב בספינה לשוט בארץ, ויהי בחצי הלילה וישב ה' רוח גדול וחזק מאד, ותישבר האניה, וימַן ה' לו ולעוד איש אחד עברי קרש אחד ויאחזו בו ויבואו בעוד יום וחצי לחוף אחד, המה ירדו אל החוף לחַפש שם מזונות ומים, כי רעבו ויצמאו, ויפגשו בבני-כושיים שחורים הולכים ערומים, כבהמות נדמו, והם גם אוכלי אדם. המה תפשו את חברו של אלדד, שהיה איש שמן, שחטוהו ויצלו את בשרו, ואת אלדד, שהיה בשרו כחוש, הניחו עוד לנפשו. לאחר ימים בא חיל גדול ממקום אחר, שעשה מלחמה את הפראים וַישבּ מהם שבי רב. ויהי גם אלדד בין השבויים, שם עבד ימים רבים, והיו האנשים ההם משבטי עובדי-האש, והוא היה מתגנב תמיד והתפלל לאלהי ישראל.
ויהי אחרי ימים ויעבור סוחר יהודי אחד מבני שבטי יששכר ויפדה את אלדד בשלושים ושנים שקלי־זהב, ויביאהו לארצו, ארץ פוריה, ממזרח למערב למדי ופרס; הארץ הזאת שוכן שבט ראובן, על-יד שבט ראובן חונים שבט אפרים וחצי שבט מנשה וגם שבט שמעון שם הוא. ואצלם אין מלחמה ודברי-ריבות. בכל שוררים השקט ובטח ואין פגע רע. שם שופטים נחשון, והם מדברים בלשון-הקודש ובלשון-פרס. ויאמר
אלדד: פה בארץ הזאת אשב, כי איויתיה!
ב: אַרְבַּעַת הַשְׁבָטִים
ויער ה' אלהי – ישראל את רוח מלכי אשור ויגלו את הראובני ואת הגדי וחצי שבט מנשה ויביאום לחלח וחבור ונהר גוזן וערי מדי עד היום הזה. אחריהם גלו גם שבטי דן ואשר. ויעשו השבטים מלחמה בעמים אשר סביבותיהם, ותהי ידם בעורף אויביהם ויכבשו שבע מלכויות ושבע ארצות, ומקומם עתה בחוילה הקדומה, אשר שם הזהב.
לשבטים ההם יש הרבה צאן ובקר, גמלים וחמורים, עבדים ושפחות, וגם אוצרות כסף וזהב ואבנים טובות להם, אין מספר.
ולהם מלך ונשיא, שם מלכם הוא עוזיאל, ושם הנשיא הגדול – אליצפן, ודגלם לבן, ועליו כתוב: “שמע, ישראל, ה' אלהינו ה' אחד”. ובעת צאתם למלחמה, יתקעו בשופרות ויתאספו מאה ועשרים אלף חילות עם דגלים. אין מי שיעמוד נגדם.
ג: אֶלְדָד בְּאַגָּדַת הַקָּרָאִים
ויהי כי נשבּה אלדד במסעיו עם אחד מחבריו בידי אנשים פראים אוכלי אדם, תפשום ושמו אותם בבור לפטם אותם ולעשות את גוָם טוב למאכל, הוציאו את הראשון אחרי חודש ימים ושחטו ואכלו את בשרו מטוגן בשמן. ואולם אלדד נמלט בערמה; כאשר ראה כי אדוניו הוזים שוכבים, ויתחזק ויצא מן הבור ויקח את החרב, שהיתה מונחת אצלם, והרגם אחד אחד וינס. ויבוא לנהר אחד, ואין מעבר עליו, ויקפוץ המימה, וירא מרחוק והנה ארז שט על-פני המים ויאחז בו ויבוא עד גבול מצרים. וילך משם מהלך עשרה ימים וימצא מקום מלא כל טוב, לא ראה מקום יפה כזה מימיו; ויעבור הלאה וירא הררי-עד, גבעות-שדי ומערות לרגליהם. וירא עופות גדולים עד למאד; וירא את הנץ והפרס, את הנשר והעזניה בעלי האבר, כנפיהם כגובה המגדל, חוד פיהם כחנית, ויערכו העופות הללו מלחמה עזה עם הגמדים שוכני העמקים. מחנה של עופות כיסה את עין הארץ. ויעמדו מזוינים והגמדים עומדים נגדם לצבאותם, והנה קפצו אלה על אלה. העופות מכים בצפרני רגליהם הגדולות אמה, בכנפיהם ובפיהם החדים. ואלה מסקלים לעומתם באבנים, בחצים, ברומח ומגן ובכל כלי קרב. פגיעה עצומה! נחל דם נוזל, עינים מנוקרות ויוצאות מחוריהן, גידים נעקרים ממקומם, נבלות המתים מושלכות כפגרים מתים, וישאל אלדד למחזה הזה, ויאמרו לו: יום אחד בשנה ביום הרת עולם והבעת דין לכל חי, נלחמים אלו עם אלו, ואחרי-כן ישובו המחנות למקומותיהם ותשקוט הארץ עד תום השנה.
סִפּוּרִים
א: הַשָׁט
בארץ פרס חי איש עברי אחד מגדולי עשרת השבטים, מוצאו משבט אפרים, והוא חכם ומשכיל, יודע לשונות וטבעי הצמחים וגם חרוץ במעשהו, לא מפחד ולא יחת לבו גם ביום צרה. הוא היה עובר ימים במסחרו, היה בא לארץ הודו, אשר שם מולכים מלכי העכו"ם, וגם בין משכנות פראים יפלס לו דרך. כבר היה נשבה ונמכר לעבד וימצא את חירותו ברוב תחבולות. אין לך ארץ שלא ידע את מהלכה ודרכה ואין עם שלא ידע את משפטיו.
בני בנים של עשרת השבטים הם עם אחר מגולי בני-יהודה; אין להם התלמוד ונושאי-כליו, ואין להם פוסקים ו“שולחן ערוך” ומנהגים הלכתיים רבים. גם ספר דניאל וקוהלת לא יכירו, אבל להם מסורות מיוחדות, שנושאם הם מלכי ישראל הראשונים וגיבוריהם. את ספר התהילים הם יודעים, אבל עוד יותר יכבדו את תהילות שלמה וזמירותיו ובהן יהגו תמיד. גם ברכבם על סוסיהם וכלי-זינם בידם, לא ישכחו לקחת אתם את ספר תהילות שלמה, שחכמתו רבה מאד.
ויהי היום ויצא העברי הפרסי הזה בספינתו בים, והיא טעונה כל סחר ארצו; מגמתו לבוא עתה למדינה חדשה ועשרה עבדים ומַלחים שומרים לראשו. ותהי הדרך קשה, סלעי מגור התרוממו מן הים, עד כי כמעט התפוצצה הספינה בהתנגשה בהם. קור גדול שרר וילאו העבדים ללכת הלאה ויאמרו לשוב. ויהי בראותם כי אדונם אינו שומע להם לשוב אחור, ויתקשרו עליו להשליכו המימה. ויתלחשו על-אודות הדבר הזה יחד. והוא הבין מזימתם, כי המה חורשים עליו רעה, תוך כך ראו מרחוק אי אחד ויחתרו לבוא אליו. ויגיעו אל חופו, ויעלו הנוסעים עליו, לערוך מדורה להתחמם, והמפקח נשאר בספינה. ויהי כי עלה הלהב, התחמם עור הלויתן, שגבו הוא אשר נראה כאי, ויתהפך על צדו ויפלו כולם המימה, ואדונם שט הלאה בספינתן וימלט. כה הלך לבדו עוד ירח ימים, ותכל הצידה אצלו וירעב ללחם. ולא ידע עצות בנפשו.
לפתע והנה נראה לו נאד אחד צף על-פני המים, וירם אותו בידו, וימצא בו מיני מאכל ומשתה טובים. ויהי באכלו ושתותו מהם וינעמו מאד לחכּו, נפתח אצלו חוש ששי; והיה צופה ומביט מה שנעשה לארבע רוחות הים עד למרחק. וירא לצד מזרח, במרחק ב' מאות מיל, אניות שודדים, אשר זה דרכם לקחת בשבי כל ספינה הבאה בגבולם ויושביה, את המטמונים יקחו להם ואת הנוסעים ימכרו לאוכלי-בשר, ויפן וירא לצד מערב, במרחק שלוש מאות מיל, את השאול הנורא, שכל באיו לא ישובון. לצד צפון ראה שר של ים מושיט לשונו, ומפיו יז קצף, ולצד דרום ראה אי חדש, ולו חומות-ברזל והן סגורות על מסגר. ויט ספינתו לצד ההוא ויאמר לנפשו, עלי לבוא לאי הזה ויעבור עלי מה. ויבוא אחרי שבעה ימים ושבעה לילות אל האי הזה, והוא מוקף מכל צדדיו, אין יוצא ואין בא.
יסובב את האי שלושה ימים ושלושה לילות, וכמו קסם פרוס עליו. ביום תשמע ממנו המולה רבה ובלילה דומיה בו. הוא הכיר מהחומות הבנויות אבנים מחוטבות ומהמגדלים שעל ראשן, כי שם מושב בני-אדם; אבל לא ידע ולא השיג את חיבורו של האי הזה עם שאר חלקי עולם. כבר אמר נואש מחפצו ויעל על ספינתו, לשוב בדרכו אשר בה בא, וישא עיניו והנה ספינה גדולה באה לעומתו ובה יושבים ענקים וכובעיהם ברזל, וישאלו אותו הבאים לאמור: מי אתה? מאין תבוא? ומי הביאך הלום? ויאמר: עברי אנכי מארץ פרס, ואשוט עם סחרי בים. ויאמרו לו: בוא אתנו ושב אצלנו. ויאמר להם: האם רחוקה ארצכם מזה? ויענו ויאמרו: הנה האי אשר תראה מקום מושבנו הוא. ויתאֶו לבו לדעת מעשי האי הזה ויאות להם ויאמר: כדבריכם אעשה. ויבואו אל החוף, ויקשרו את הספינות לתורן, ויפרקו את המשאות ויתקעו בקרן ותיפתח מערה בעומק הקרקע ויכּנסו בה ויקחו גם אותו אתם. אחרי שעה ומחצה באו אל המבוא ויעלו במעלות. ויצא לקראתם קהל גדול בשירה ובתופים ויובילו אותם לבתיהם דרך רחובות יפים מאד, אשר לא ראה כמוהם ליופי. גם לו נתנו מלון. וישקף בעד החלון לתהלוכות העיר וירא את חיי יושביה. כל הגברים המה בעלי קומה, אבל הנשים קטנות הן. כל יושבי האי עטופים הם בגדים לבנים ועל ראשם מגבעת גדולה, בה נוצת הנשר. שרים ינשאו בקרון על שכמי עבדים; וכי יפגש דך את שוֹע – יפול לפניו מלוא קומתו והוא יעבור על גבו. על קרקע הבתים פרושים מרבדים יקרים ואין כסא לשבת. בלילה לא נרות וכוכבים יאירו להם. אין להם כסף עובר לסוחר, רק מחליפים בני-אדם את קניניהם זה בזה. מלח לא ישימו במאכלם; וכל מי אשר יטעם ממנו. אחת דתו למות.
במשך שבתו אצלם, ראה כי אין להם לא שבת ולא יום טוב, לא כתב ולשון וספר, ואין שום לימוד ואומנות כלל. רק לצבא ילמדו ידם, זכר ונקבה; וכולם הם רובאי-קשת. מבהמות-הבית להם רק עיזים משונות בעלות שלוש קרנים, ורצות הנה כצבאים. סוסים ושוָרים און להם כלל ובשר לא יאכלו. אורז שרוי בחלב-העז זה הוא מאכלם ומיץ-אילן הוא משתיהם. אשה, בחירת-העם, שופטת את כל שבטי האי, ולה שלושה יועצים סריסים יושבים תמיד מולה; ובמותה ישָׂרפו הסריסים עמה ויציגו עליהם גל של אבנים.
ויהי כעבור שלושה חודשים וישכם התייר בבוקר, יום השבת היה, והוא שמרו גם בגולה, והנה נשמע קול מצלתים והמולה רבה. וירא את העם חוגג, על כל הגגים והמגדלים דגלים אדומים מתנוססים, וכל אדם, כשוֹע כגדל, כאיש כאשה, כזקן כנער, כןלם מלובשים בגדים אדומים ועטופים אדומים. ויצא וישאל לאנשי המקום: מה לכם היום? ויענו אותו לאמור: עובדים אני ואלהים שבתאי, ואחת לשלוש שנים אנו חוגגים לו ומקטרים לו, כי ביום הזה הוא שב אלינו מִסַבּב את העולם, להופיע על ראשינו. ויאמר להם: הלא שבתאי אך כוכב הוא, מעשה ידי אלהים, ולא אלהים עצמו. ויתפשו אותו ויאמר: כופר באלהים הוא הזר הזה, אשר בא לשכון בגבולנו. ויביאו אותו לפני המלכה והסריסים ויאמרו: כדת מה לעשות לאיש הזה, אשר הזיד לדבר סרה בשבתאי אלהינו. ויצעק העם: אשר בא לשמוע דבר המשפט, לאמור: ננקרה את עיניו ונשיב אותו בספינתו עיור. ותאמר המלכה: הירגעו, עבדי, ואל תדברו משפט בפני. ותקרא לו ותאמר: הודה על פשעך, איך מלאך לבך לכחשׁ בשבתאי האלהים הגדול על כל אלהים. ויאמר העברי: ידעתי, כי מלכה חכמה אַת, ולבך יודע צפונות וגם תהלוכות שאר העמים; הלא עם ועם ואלהיו, עם ועם ולשונו, עם ועם ודתו. אם שבתאי מולך עליכם, והוא יושיעכם ויגן עליכם, הלא אתם תעבדו לו, וכן מסורה לכם מאבותיכם ומאבות אבותיכם כל הימים. אני ועמי בארץ רחוקה אנחנו יושבים, דתנו שונה מכל עם ותורתנו היא תורת אלהים, ובה נאמר, כי האלהים ברא את השמים ואת הארץ וכל צבא השמים ואת הכוכבים הגדולים. אמנם כוחות רבים לאלה והמה יאירו לארץ ולדרים עליה, אבל עוד מושל עליכם גבוה מעל גבוה. כה למדו אותנו נביאינו וחכמינו מדור דור, וגם כי גלינו מארצנו, תורתם בפינו. ותען המלכה, השופטת אותו, לאמור: אם באמת אלהיכם עוד גדול משבתאי אלהינו, ננסה להקריב אותך קרבן, ויבוא אלהיך ויצילך מידינו.
ויאמר העברי: עשו עמדי כטוב בעיניכם, באלהי לא אכפור, ויציתו אש ברחוב העיר ויקחו אותו ופשטו בגדיו מעליו, ויקיפוהו חבילות זמורות וישליכוהו אל האח המבוערת. מיד נתקדרו השמים העבים ומטר ניתך ארצה ויכבה את הבּעֵרה.
הנה ביום חגם זה לא ירד מטר מעולם. ותמה כל העם על השינוי הזה ויאמרו: אמנם אלהיו יעמוד לימין הזר. ותצו המלכה להסיר את החבלים מאתו, לרחצו מהאפר ולהלבישו בגדי כבוד. וישלחו אותו מהאי בכבוד גדול, ויאמרו לו: לך ועבדת את אלהיך בארצך, אבל אותנו אל תפריע מעבודתנו אנו. ויתנו לו מתנות רבות.
ואחרי שלוש שנות טלטול ומאורעות שונים בממלכת הים שב האיש הזה אל עירו טעון עושר רב. מחציתו חילק לעניים ובמחציתו קנה ספרים לרוב ויחל לבאר ולפרש חכמתו של שלמה. וימת זקן ושבע ימים.
ב: הַנּוֹסֵעַ
ויהי בימי קדם איש אחד מזרע היהודים, ולו לב אמיץ ורוח עשוי לבלי חת. ויהי בשמעו על-דבר ממלכת עשרת השבטים, וישם נפשו בכפו וישנס את מותניו, ויחל לסבב מארץ לארץ וממדינה למדינה, למען יתור מקום האחים של בני-הגולה. ויצא מאלכסנדריה של מצרים ויעבור את הים; ואחר-כך עבר דרך מדבר גדול וירא שם חיות משונות, שחמש רגלים להן, שלוש עינים ושש אמות קומתן. מן המדבר בא למישור רחב, בו מרעה, ולא יכול למצוא קצהו, וילן שם הלילה, ויקם בבוקר, ותבוא רוח ותישאהו לארץ הרים, ולרגלי ההרים עיירות גדולות מלאות כל סחר הארץ, ונהר גדול משתפך ביניהן. וישאל לשם הנהר, ויאמרו לו: הנה זה גוזן, ולא רחוק מאתנו המקומות חלח וחבור, אשר שמה הוגלו בני עשרת השבטים; וילך הלאה וירא והנה מראשי ההרים יוצא להב-אש ומכסה את השמים. שמע קול רעש גדול, ויאמרו לו: זה קול געש של הנהר סמבטיון. וישאל את אנשי המקום לתכונות הנהר וליושבי הארץ אשר מעבר השני, ויאמרו לו: הנהר הזה רותח בכל ששת ימות השבוע ומשליך אבנים, רק ביום השבת הוא נח. ושם, מעברו השני, שוכן גוי עז, ערים גדולות ובצורות בשמים וגם ערי הפרזות לו הרבה מאד לאין מספר. וכשהעם הזה יוצא למלחמה, הוא מזדיין תחת דגלי שני מלכים, שם האחד אליעזר, המצביא ק"פ אלף גבורי-חיל מזויינים, שש מאות אמות קומתו ואורך חרבו שלוש אמות, וכששולף אותה מתערה יהרוג שמונה מאות חלל בפעם אחת; סוסי גבוריו נושכים לפנים ולאחור, והמה מלומדי מלחמה מאין כמוהם. ושם המלך השני דניאל, איש גיבור מכה אלף חלל בפעם אחת, קשתות גבוריו הנה מגידי השוָרים וחצים מעץ קליל להם, שנונים בראשם ומלוטשים משלושה צדדים; והמה קולעים אל השׂערה במרחק חמש מאות אמה ולא יחטיאו. עפרות זהב להם משלל האויבים, וארצם רחבת-ידים; בה עשרים וארבע מדינה. ונציב, איש-חיל, מפקד על כל מדינה ומדינה. וישאל אותם עוד: מאין הגוי העז הזה? ויענו ויאמרו לו: עם זר הנהו, ובא מארץ קטנה הנושבה משבטים שונים בני אב אחד, ויהי ריב בין האחים ורבה המשטמה ביניהם. וירא השבט הזה ברעת ארצו ויקם וילך ויבקש לו ארץ חדשה.
ג: עַל הַנְּהָר
ארץ הודו, היושבת על נהר סמבטיון, היא ארץ מבורכת בכל זרע דגן למינהו, בפירות העץ ובפרי האדמה למיניהם ובכל מיני חיות ועופות, דגים ויצורי מים; שם רועה שור-הבר, וצפור גדולה מאד הנושאת פר בכנפיה, גם חיות משונות יש שם ובני-אדם משונים, בקצה המדבר יש אנשים, שקרן במצחם ואין להם כי אם עין אחת; ובקצה במדבר השני נמצאים בני-אדם, שלהם שתי עינים לפנים ושתים לאחור; המה אוכלים רק בשר החי והם מזרעם של גוג ומגוג. יש שם גם מדינות של גמדים וננסים. שקומות מלכיהם ושריהם כקומת נערים בני חמש שנים. ומשפחה אחת של עופות גדולים תעשה בהם שפטים אחת לשנה.
למזרחה של הודו – נהרי שמן, נחלים הולכים מעדן, ונהר אחד סובב מדינה גדולה, והוא משליך אבנים בכל ששת ימי המעשה וגועש ברעש, וביום השבת ישקוט וינוח. ושם מעבר לנהר, ממלכת שבעת שבטי-ישראל, יוצאי ארץ כנען; ולהם ממלכות גדולות ועצומות. למשמעת המלך הראשון שלהם סרים מאתים ממלכות והרבה השלטונות. ולו שרי צבא לאלפים, אנשי-חיל לרבבות. לא ראיתם גיבורים עזים כאלה כל הימים. אחד מהם ירדוף אלף, ואין ארץ וממלכה יכולה לעמוד נגדם. ובפנים הארץ רב טוב צפון להם, ועושרם ולאוצרותיהם אין קץ.
עוֹד סִפּוּרִים
א: הַכֹּהֵן
בארץ צוען קראו ואהרן בן עמרם, להיות לאלהים למשה ולשרת במקדש לפני ה‘. ויעבוד את עבודתו באוהל ובמקדש, הוא וזרעו עד עולם, לכפר על בני-ישראל ולשאת את עווֹנם. אבל משהחל שמש הבית ועוב גברו בעלי-הזרוע. הטובים והישרים בלבותיהם, והם מזרע קודש, נדחקו, ובאו חללים לכהונה. ויהי מקדש ה’ למערת פריצים, לא פעם ולא שתים צוחה העזרה ויצאה בת-קול ואמרה: צאו לכם בית-בייתוס. צאו לכם, זרים. צאו אלו שטימאו בית אלהינו! ואין שומע. אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבותי, שאין אליהו בא לטמא ולטהר, רק ורחק המקורבים ולקרב את הרחוקים.
רב אחד מרבי הגולה, היה משתוקק כל ימיו לראות ירושלים בבנינה והר הבית על מכונו, וכל ישראל עולה שלוש פעמים בשנה ליראות את פני האדון ה‘. וירא בחלומו, והנה הוא וביתו יצאו מבבל ירושלימה למועד ה’. וישבו בסוכות, כי חג האסיף היה. ולקחו כל הבאים פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, והקיפו העם והכוהנים והלויים את הר הזיתים ושוררו מזמורי תהילים בקול נמוך. וירא והנה הכוהנים לבושים סיריקון מעילי בוץ וארגמן, גם הלויים לבושים מעילי אפוד; וכשהכוהנים פותחים את פיהם, הלויים שותקים; וכשהיו הלויים מרננים, הכוהנים שותקים ומטים את ראשיהם. וירא והנה איש אחד זקן ביניהם, והוא חגור שק, ויכירהו, שהוא אליהו החוזה. ויגש אליו וישאלהו בלט: אימתי ייתי מר לבשר את ביאת הגואל? וינהו אליהו ויאמר: כשיהיו כל אלה, המקיפים את ההר הזה, כוהנים אמיתיים. אמר לו: וכי אין אלו מזרע אהרן? השיב אליהו ואמר: לא. וישאלהו שוב: איך נדע להבדיל בין כוהן-אמת ללא-אמת? ויראו בתוך כך והנה איש אחד הולך בקצה המחנה נבזה ונמאס בעיני כל, בגדיו קרועים, והוא חיגר ברגלו האחת מצד זה וסומא בעינו האחת מן הצד השני; אמר אליהו: זה הוא כוהן מזרע אמת.
ויחרד הרב וילַפת. וייקץ וירא והנה עמוד-אש עולה מן הארץ עד לשמים.
ב: הַהוֹלֵךְ
ויצא אחד מגדולי-הרוח ואנשי-השם מגבולות ארץ-ישראל וישא את רגליו ארצה בני-קדם. ויבוא אל כר נרחב מאד, ואחרי הכר יער גדול, והוא נטוע בשיפולי הרים, לא דרכה בהם רגל איש ואדמתם לא עובדה מעולם. וינח תחת אחד וענפיו סַבּוּהו, וישם אבן למראשותיו, כי עייף מאד; ויישן ויחלום, והנה סולם גדול מוצב ארצה ואת ראשו לא יראה, כי גבוה מאד, ואנשים גיבורים, חסונים כאלונים, עולים וירדים בו, וייקץ ותיפעם רוחו. ויפן כה וכה וירא מחנה אנשים מזוינים ופניהם כפני להבים, על כתפם המה נושאים זמורות גדולות אשר כרתו מהיער, ובידיהם חניתות של עץ ואבן ואבני קלע, ויירא מאד. ויגש אליו אחד מן המחנה, איש גבה-קומה
וענק מראהו, וישאלהו עברית: מי הביאך הלום, בן-האדם? ומיום גלות כבוד מבית-שומרון לא יצבה כף רגל איש במקום הזה בלעדינו. ברך אלהים כי בו-ברית אתה, כי לולא הדבר זהה אך דמך בראשך. ותריע המחנה, וירעש היער. בני שבט אמיץ, שכּוח ברזל לו, נפגשו את אחד מאחיהם הרחוקים, רחוקים מאד. ויען הבא יאמר: איש עברי אנכי מארץ העברים, ואתן את לבי כדניאל לדרוש בכל סתום משבטי-יה, אולי אמצא החזון; ואתם אל תמנעו טוב מבעליו והגידו-נא לי מוצאכם ודבר פליאתכם, ויאמרו לו: בני עם חפשי אנו מבני שבטי-יב מקדם, אין מלך עלינו, כי אם ראשי מטות, איש איש שוכן לדגלו ולבית אבותיו; ואם נצא למלחמה, אין עם שיעמוד נגדנו, כי ה' אתנו אעם צבאותינו!
ויאמר להם האורח: הידעתם מה על-אודות אחיכם בני-יהודה? ויאמרו: ידענו, לנו ולהם תורת אל אחד, אבל שלנו מעטה משלהם, כי לא ישבנו יחדיו זה ימים רבים, ועמים רבים ומדינות רבות מבדילים בינינו. ויאמר עוד הבא: התדעו, כי גזרות רבות וקשות באות בכל עת על אחיכם הרחוקים לכלותם, ולולא שמר ה' חסדו לנו, כי אז לא נשאר לנו שריד? ויאמרו: לא בא המועד כי נעמוד לימינכם, כי עוד לא התחבר מלך הדרום אל מלך הצפון.
וישאל האורח עוד ויאמר: העוד רחוק הקץ? – ויאמרו: אל תוסף דבר עמנו ואל תוסף לשאול, שוב ולך אל מקומך ואל תבט אחריך, כי בנפשך הוא. ויפול לרגלם ויבקשם, כי יתנו לו אות וסימן ליום הגאולה; ויכוסו פני השמים ויהיו קולות וברקים וישמע קול צהלות סוסים דוהרים, וישא את וירא והנה כל המחנה כבר מרחוק אך את צלו עוד יכיר. לפתע התכסה הכל בענן, ואך ערפל מסביביו, וישב על הסלע ויבק…
ג: עַל גָּלוּת הַשְׁכִינָה
חסיד וצדיק גדול עבר בספינה על פני הים, ללכת לישיבה אחת להרביץ תורה. ותבוא הספינה אל אי אחד ותנח שם. וילך גם הוא אל החוף והתרחק מעט משאר בני-לויתו, להתפלל במנוחה. הוא הרבה בתפילה ובזמירות ויתמהמה עד בוש ויחפשו אותו חבריו ולא מצאוהו; ויעזבוהו לבדו ויעשו את דרכם הלאה. ויהי כי כלה את תפילתו וישב אל החוף והספינה איננה. ויחרד האיש לנפשו ויירא להשאר פה, וגם צידה לאא היתה לו. וירא מרחוק משעול אחד ויעבור בו, וימצא עצי-פרי ויאכל מהם וישׂבע. אחר-כך ישב על הקרקע והתחיל ללמוד בדברי חכמים ויבטח בה', כי ישמור לו חסדו, כה עבר עליו כל היום. ועת ערב קם והתפלל תפילת מנחה ומעריב. אכל מעט מהפירות וישכב שוב על הקרקע לישון ויהי בחצות-הלילה ויתעורר משנתו וישמע קול בוכה ומילל למרחוק. ויקם וילך אחרי הקול, וירא והנה איש זקן מאד, בן איזה מאות שנה, מתפלש באפר על הארץ ומתאונן על חורבן ירושלים. ןיגש אליו החסיד ויאמר: אל-נא יחר אף אדוני, כי אשאלהו: מי הוא ומאין הוא? ויען הזקן אותו: ירמיהו הנביא הנני, ונתקים בי: “מי יתנני במדבר ואבכה על שבר בת עמי”. כה אני יושב כל הדורות ומתאונן ומקונן את קינותי. וישאלהו החסיד עוד: העוד יארכו הימים עד ביאת המשיח? מיד באה רוח סערה ותשא את השואל למרחוק – ויחדל לשאול.
אחרי ימים שלושה באה ספינה ותנח על החוף. עלה בה והגיע לביתו, אבל לא האריך עוד ימים, כי על-כן ראה את האלהים…
הָכּוֹזָרִים
א
מבני תורגמה בן גומר, בן יפת, ככתוב בספר היחס לדברי הימים, ויצא עם הכוזרים, עם גיבור ואנשי-מלחמה, וילחמו את אויביהם מסביב ויעשו להם מלחמה עזה וכבירה; ויתאחזו בארץ ויפרו וירבו וימשלו מים אל ים, וחיתיתם נפלה על כל העמים ועל הארצות.
וילוך מלך אחר ושמו בולָן, והוא יהי מלך צדיק וישר, ויעש הטוב בעיני ה‘. הוא ביער כל הגילולים מן הארץ, גירש כל המעוננים והקוסמים וילמד לארצו ולבני-עמו גם דעת התום והישר על-יד חרב המלחמה. כי כה אמר, גם בעת שלום על האדם להתחזק ולהיות לאיש חיל בדרכיו עם בני אדם מלמטה וביחסו אל שוכני-מעל. ויבוא אליו מלאך-אלהים החלום-הלילה ויאמר לו: הנה מצאת חן בעיני האל היחיד, המושל על כל בני-אלים; והוא שלחני אליך, להיות לך לפה ולאַמץ לבך. וייקץ ויאמר: אכן יש גבוה על גבוהים ועליון על עליונים, ואנכי לא ידעתי. וישמר את הדבר. וירא אליו מלאך ה’ שנית מן השמים ויאמר לו: ראה ה' את דרכיך וייטבו בעיניו; ואתה קבל עליך מלכותו, והוא יגדיל את כסאך מעל לכסא כל המלכים ויכרות לך ולעמך ברית-עולם. וירא המלך, כי המלאך בא אליו פעמים, ויקרא לכל שריו ועבדיו ויסַפּר להם את דבר חזיונו, אשר חזה, ויאמרו כולם: שליח ה' דיבר עמך. ואתה קבל מלכות ה' עלינו ונשמור את חוקיו, כי הוא אלהי האמת ואלהי הכל. ויעמדו כולם כאיש אחד ויקבלו עליהם האָלה את תורת בני-יעקב. ויהיו מאז לשבט השלושה-עשר בבני-ישראל.
ב
לא ביום אחד היה הדבר הגדול הזה, כי קמה משפחת עם זר לקבל עליהם ועל זרעם תורת הר-חורב, ולשמרה וללכת בדרכיה. לשמע ממלכת הכוזרים כי גדולה ורבה, נהרו אליה חכמים שונים מעמים שונים ומבעלי דתות שונות. ויהי כי ראו שהכוזרים אך עובדי-אלילים המה ובשם ה' לא קראו, ויתחילן לדבר על לבם, כי טוב להם להידבק באלוהים חיים מהתחבר עם עצבים. ויגידו להם על-אודות ספרי הברית ועל אודות כל החוקים והמשפטים, החרוטים האצבע האלהים. ויבואו האדומים ותורתם בידם; באו גם הישמעאלים ותורתם בידם; ובאו גם היהודים ותורת בידם; פעם גברו אלו,פעם אלו ופעם אלו. עד כי לבסוף ניצחו סיפורי התורה הישנה את בעלי התורת החדשות, בני בניה. ויקבלו הכוזרים עליהם את תורת בני-ישראל וילכו באורחותיה איזו מאות שנה, עד כי ניתּכה גם עליהם חמת ה', נתשם מעל ארצותם ובגולה התערבבו בגויים.
סיפורים שונים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מֵעוֹלַם הָרוּחוֹת
א: עוֹבְדֵי-הָאֵשׁ
האלהים הגדול כולו אש, הוא ברא את עולמו מאש, כסאו מאש ומשרתיו אש לוהט. ויעבדו הגויים מקדם גם אותו באש ויבנו לו מזבחות של אש. ובאיי בנרג, אשר סבב אותם רבי בנימין מעיר טודילה, עבדו אז עוד כל יושביהם לאלהי האש: על כל הר וגבע אש בוערת תמיד, לא תכבה. ובעלות השמש, בא העם ומשתחוה ללהבות הגדולות שבע פעמים; אשה כי תלד, ונקדש הבן הבכור לקרבן על האש; וכי ימות איש ואשה, ויעלו את גופם על הרי האש. ועלה הלהב ואכל אותם עד כליה. – הרוחות יעלו למעלה!
דרך האנשים האלה גם לנדד בחייהם ולהישרף באש; ואלה המה הנזירים, אשר יקריבו את עצמם לעלות כליל על מזבח האש.
כי ישָמע בשכונה, פלוני או פלונית נדרו עצמם לאלהי האש; יבואו כל ראשי השבטים ויברכו אותם, לאמור: אשריכם וטוב לכם, תנו תודה לאלהים שזכיתם לכך. ובהגיע יום קיום הנדר, יגלחו את ראשם וירחצו את בשרם ויטהרו, ולבשו אחר –כך שמלות אדומות ויתעטפו אדומים, וירכבו על סוסים אדומים, הכוהנים השרים הולכים לפניהם והמון רב נאסף אחריהם חוגג כל העם. דגלים אדומים מתנופפים על כל הבתים והאוהלים. קול תוף, כינור ומצלתים ישמע. משפחת הנשרף או הנשרפת יוצאת במחולות; ובקול רינון וחדוה יקפצו הנזירים מהסוסים וידלגו לתוך האש הבוערת והלהבה עולה עד השמים. ונפל רוח – שברון על כל העם, אנשים ונשים, ילדים וילדות, גם לא מבני הנזירים, קופצים אחריהם. האש בוערת ואוכלת את הקורבנות בחופזה;אחוה וחיבה בין ממלכות האש ובין ישוב האדם. חג לאדון האדונים, אדון האש, חג לברואיו. צהלה ודיצה, יום הפדות בא!
ב: שְׂרֵפַת הַמֵּתִים
בעיר אלמון אשר בארץ הודו הרחוקה היה מנהג זר אצל יושביה היהודים לשרוף את מתיהם. בטבור העיר היתה אש יוקדת תמיד, יומם ולילה, ובכל בית ובכל שבט, אם מת ראש המשפחה, כרכו אותו במלבושיו הטובים ושמו אותו על המוקד. והיו סובבים אותו שלוש עשרה פעמים, עד אשר נשרף כולו, וספדו לו ואָנו לו. שלושה ימים אחר החזון הזה היה בא המת לביתו, מראהו כמו שהיה בחיים וקולו עמו, והיה מגיד לבני-ביתו את עתידותיהם הקרובות וישב אתם שבעה ימים ויעלם ותצא השמועה על-דבר המנהג הפלאי הזה למרחוק, ויבואו אנשים רבים לשפוט למראה עיניהם, אם כנים הדברים, ויראו כי אמנם כן, וכי יקומו המתים לשבעה ימים, אחרי אשר נשרפו עצמותיהם ולא נותר מהם אך האפר.
בימים ההם חי איש צדיק גדול ושמו שמואל הרואה. והוא היה עובד את ה' באמונה, ויחר לו לשמוע ולדעת מהמנהג הזה בבני עמו, ויקם ויעבור את הים ויבוא אל העיר אלמוז, ויסר אל השופט אשר שם, ללון אצלו,
ביום בואו מת איש יהודי גיבור, לקחו אותו בניו ובנותיו שׂמו אותו לתוך הלהבה ונשרף; וכעבור שלושת ימים, בא לביתו וישב על כסאו. בא הרבי רבי שמואל לבית הזה ובצעדו על המפתן, התחלחל המת למראהו,
ויאמר הרב ליתר האנשים: עזבו אותי עם אביכם לבדי. ויעשו כן, ויאמרו: דברים בגו. ויהי כי ראה כי אין איש בבית, ניגש הרב אל המת ויאמר: מי אתה? ויען אותו המת לאמור: סור ממני פן אזיקך. אמר הרב: הנני משביעך באלהי השמים ובאלהי הארץ, כי תגיד לי את האמת במלואה. התחיל המת להתוַדות ולומר: עבודה זרה של אש בעיר ההיא מקדמת דנה ואנכי כוהן לאש; והיה כי יקריבו היהודים לעבודה זו את מתיהם, אתחפש אנכי בצורת המת ואַטעה אותם, כן דרכי. נתן הרואה עיניו בו והורידו מיד לשאול תחתיה.
ויכנס שמואל אחר כך את כל היהודים ויאמר להם: חטא גדול ונורא חטאתם ימים רבים, כי עבדתם לאלהי האש ותקריבו לו קרבן. מהרו וכבו אש זרה זו ועקרו את עבודת האש מן השורש; ענו את נפשותיכם שנים-עשר חודש וחלקו את כל קניניכם לעניים, ואת מתיכם תקברו. וילמדם דיני קבורת ישראל וטהרת המתים. ויעשו ככל אשר דבר אליהם הנביא, ביטלו את העבודה הזרה ויזרעו את הככר ההיא מלח, והמה שבו לה' בכל לבם ויחלו להתנהג במנהגי בית-ישראל.
ג: עִיר - הַּנֵּדַּחַת
בעיר אחת הסמוכה לארץ בבל גר איש יהודי אחד, מטופל בבנים ובנות ולו אין כל להחיות את נפשו, ובכל אשר פנה ידע אך מחסור. ויהי כאשר נאלץ לעשות שבת אחת חול ובניו רעבו ללחם, ישב במוצאי השבת ויבך ויתאונן כלפי מעלה, ויאמר: אם לא יתנו לי ממרומים לחם לאכול ובגד ללבוש וצרכי האדם המועטים, למה העניקוני ברוב בנים וטוב היה לי לו הלכתי ערירי. ויפתח פה לשטן.
ברגע הזה שמע קול איש דופק על החלון, לאמור: פְתַח לעובר-אורח. ויקם ויפתח את הדלת ויבוא החדרה איש זקן, בעל הדרת־פנים, מלובש בבגדי שבת יקרים וחגורה רחבה במותניו ויאמר: שלום עליך, ויען: שלום עליכם, מאין תבואו? ויען הבא לאמור: את קולך שמעתי מקונן על רוע מזלך, ואחנן אותך והבאתי לך את זה הכיס הריק; והיה אם אך תשים ידך בו תוציא זהובים כל צרכך ולא יחסר ממנו עד עולם.
ויושט ידו אל הכיס ויוציא ממנו מאה אדומים. וימהר אל אשתו ויתן לה כסף להכין תיכף סעודה ויעורר את בניו ובנותיו משנתם ויקומו ויאכלו וישבעו.
ויהי כאשר כילו לאכול, אמר הזקן אל האיש: דבר לי אליך, בוא אתי חדר בתוך חדר, ויבואו אל החדר השני ופתח הזקן את פיו ויאמר: אנכי הנני אליהו התשבי, אשר שלחני ה' להיות לך לעזר ולהרים קרנך – עיר מגורך קטנה היא ואין בה לומדי-תורה, תן לי את בנך הבכור ואלמדהו תורה במרום. וישמח האיש מאד על הדבר הזה, כי זכה לגילוי-אליהו ולהושיב את בנו בישיבה של מעלה. ויפול על פניו ויאמר: חסדיך עמדי רבים, אדוני; כל אשר תאמר אעשה. וישובו את חדר – האוכל ויאמר האיש לאשתו: אורחנו זה המכובד רוצה לקחת את בננו, ולגדלו לתורה, ותשמח גם היא על הדבר. ויקח הזקן את הנער וילך אתו ויאמר: כעת מועד אשוב אליך. הדבר היה בעשרה בתמוז, שנת חמשת אלפים ליצירה.
ובלכת הזר מאת האיש היה לו הכיס לאוצר רב, בכל פעם שם בו ידו, הוציא ממנו כסף רב ויתעשר מאד, ויבן לו בית רם גדול וישם בו כלים נאים ויתפלאו השכנים למראה ההוא; ויגל להם את הסוד, ויעזור גם להם מכספו. ויהי לשנה הבאה, בעשירי לתמוז, נגלה הזקן שנית. ויבואו גם שנים מן השכנים ויאמרו לו: אליהו אדוננו הענק גם אותנו בכיסים כמו אלה ונתן לך את בננו בכורינו, ללמוד תורה עמך. ויאות להם ויאמר: כדבריכם אעשה; וימסור לכל אחד מהם כיס של ברכה ואת בניהם לקח אתו תמורתם. ויתעשרו גם המה מהמטמונים האלה עושר רב. בין כה וכה נודע הדבר הפלאי בכל העיר; ובבוא הזקן בשנה השלישית, בעשירי בתמוז, הביאו לו עשרה אנשים את בניהם הבכורים לגדלם לתורה ולתעודה וקיבלו גם המה מידו כיסים של ברכה. כה התעשרו כל בני-העיר מהמקור הזה, הבתים השפלים בה פּנו מקומם לטרקלינים נפלאים, ותעל העיר כפורחת וָתיראה כעיר מלוכה ביפיה ובהדרה.
ובכל שנה ושנה, בעשירי לחודש הרביעי, הופיע הזקן רב-החסד, לקחת אתו את הבנים הבכורים, והכינו כל אנשי העיר כֵּרה גדולה לכבודו ושמחו לקראתו. הלא זה החוזה, אשר ממנו בא להם שפע ההצלחה המרובה, שכמעט אין על עפר משלה. אין עבודה עוד בעיר ואין יגיעת-כפים, אין לוֹוה ואין מַלוה, אין עין-רעה וקנאת בני אדם. איש איש נותן בכל שעה את ידו אל כיסו, ומוציא ממנו כל אשר יאַווה לבו.
בעת ההיא בא גר אחד מארץ רחוקה, ושמו אברהם. יש אומרים כי אברהם בן עזרא היה, והוא איש צדיק ויודע-צפונות. ויהי אך צעדו רגליו על מפתן העיר ההיא וירח ריח טומאה העולה ממנה. ויתפלא על הדבר, כי הן ידע, כי אנשי העיר הם שומרי מצווֹת ה' ולא ימרו בקולו. ויהי בראותו את ההכנות הרבות בבתים וברחובות – ראש תמוז היה – וישאל את אנשי המקום: מה לכם ולמעשיכם? ולמי אתם מחכים? ויאמרו לו: לאליהו התשבי אנו מחכים. ויחשה אברהם ויאמר לנפשו: דברים בגו.
יום העשירי בתמוז בא ועקבות הזקן לא נראו הפעם. ויתפלאו האנשים ויאמרו איש אל אחיו: מה יום מיומים והן לא זה דרכו של הנביא, איש חסדנו? וישלחו רצים לקראתו ויפגשו אותו עומד ביער סמוך. ויאמרו לו: למה יעמוד אדוננו פה ולא יסור אלינו כפעם בפעם? כל אנשי העיר מאיש ועד אשה, מזקן ועד נער, מחכים לבואך. השיב ואמר להם: לא אוכל לבוא במבוא עירכם, כי זר בתוככם. וישובו השליחים ויספרו לאנשי-העיר את אשר דיבּר. ויאמרו אלה לגרש את האורח אשר בא הנה להפריע משׂוֹשׂם, ויאמרו לו: צא מאתנו, איש זר, אינך ראוי לקחת חלק בשמחתנו. ויאמר בן עזרא: אם באמת אליהו הוא האיש, למה יירא ממני, הביאו אותי אליו ואדבר עמו, ויאמר העם לסקלו באבנים, כי נפשם מרה עליו ועל דבריו. אך אנשי-חיל אחדים עמדו לימינו. ויאמרו: ננסה לעשות כדבריו. וילך אברהם להתוַדע אל הזקן והרבה מאנשי-העיר מלווים אותו, לראות מה יקרה לו. ויהי כי ראה אותו הזקן מרחוק, החל להתרחק ולסגת אחור. נתן עליו האורח בקולו ויקרא: עמוד במקומך! ויעמוד. ויגש הרב אליו, נתן בו עיניו, ונעשה לגל של עצמות. ויפול פחד ה' על כל הרואים. וישתוממו לראות, איך ניזק אליהו ולא עצר כוח לעמוד נגד זה אשר מחדש בא. ויפנה אברהם ויאמר אל מלוויו: שמעו-נא אלי, לא אליהו היה האיש הזה, כי אם השטן; ממלכת השטן העשירה אתכם ואת בניכם הקריבה לעבודה זרה. וישאו בני העם את קולם ויבכו.
ויצו אותם רבי אברהם לנתוץ כל הבתים אשר בנו מכסף השטן ולעקור את כל הגנות אשר נטעו על-יד הבתים. וישמעו בקולו, וישליכו איש את כספו וזהבו וכל כליו ברחוב העיר, וגם את בגדי כבודם הסירו מעליהם, ויציתו אש גדולה וישרפו את כל העיר וכל אשר בה כליל לאל קנא, והיתה שממה תל עולם.
ויעשו בני העיר הזאת תשובה לפני המקום, התפלשו באפר וצעקו לה' על קורבנות הטומאה. וירא ה' כי נשבר לבם וירחם עליהם. השמש באה וראו כי הנה נשמות פורחות באויר. הן היו נשמות בניהם בכוריהם, שהוציאו אותם ממקום טומאה. וינח העולם!
עוֹד אַגָּדוֹת
א: מאני
בשנת ד' אלפים, ארבע ושבעים לבריאת העולם קם איש אחד, איש אשר רוח בו, ושמו מאני. ויחל ללַמד תורה חדשה, כי שני אֵלים מושלים בעולם: האחד עושה טוב והשני בורא רע. האחד ברא את האור והשני – את החושך; האחד יצר את החיים והשני – את המות. ויקנה לו ולתורתו מאמינים רבים מכל אפסי תבל נהרו אליו המונים המונים ויקבלו עליהם את התורה הזאת לחוקת חייהם. ויהי בבוא הנביא לבבל רבתי, הוא וארבע מאות איש אשר אתו, לדרוש שם על אמונתו ולהוכיח צדקתה, יצא המלך לקראתו ויקבל אותו ואת חילו ברוב פאר וכבוד. ויעש להם משתה גדול. ויושב את כל אחד ואחד על כסא הדר, ויצו להביא יין ומגדנות לפניהם. ויהי כטוב לבם ויאמר להם: אומר אני לדון עמכם על-דבר תורתכם ועל-אודות שיטתכם; אבל לא אוכל דבּר עם ארבע מאות איש ביחד, בחרו מכם עשרה עשרה ואתוכח עמכם. ויקומו העשרה הראשונים מעל השולחן ויבּדלו מחבריהם וילכו עם המלך אל הגן להתוכח עמו. ויהי בהיותם לבדם, ציוה המלך להמיתם ולתלותם על עצים. ויעשו עבדיו כן. וישב המלך אל המשתה ויקרא לעשרה חבריהם, ויצו לעשות להם כאשר נעשה לאחיהם ויתָלו גם המה. כן המית עשרה עשרה, עד תום כל ארבע המאות. וישאר מאני לבדו. וידבר אליו המלך לאמור: הנה כבר דברתי את תלמידיך, וראיתי כי הם כולם חכמים ויודעי-דבר; ועתה בוא נא עמי אל הגן ותשמיעיני את חכמתך אתה, כי ודאי עלית על כולמו. ויקם מאני וילך אחרי המלך. ויהי בבואו אל הגן, וירא והנה תלמידיו תלויים על עצים אחד אחד, ואין נשמה בהם, ויתעוותו פניו. ויאמר לו המלך: אל תתחלחל, נביא – האֵלים, הלא אלהים שנַים מושלים בעולם, ביד אחת מפתחות החיים וביד השני מפתחות המות; והוא גם ציוני להמית את כל חבריך אשר אתך. ועתה יצווה-נא אֵל הטוב ובורא האור עליך להחיותך, וחיית ולא יפול משערת ראשך ארצה. ולא נשמע קול אֵל ממעל לטובתו. וישא מאני גורלו גם הוא להיות תלוי על עץ, ולא קם לתחיה.
ב: שְׁתַּיִם נָשִׁים
אשה עניה אחת ירדה לרַחץ את עוללה ביאור; ותרחצהו ותלבישהו ותשב על החוף להשתעשע עמו; ותבוא שֵׁדה אחת, אשר רחצה גם היא ביאור, ותרח את בשר הילד ותתאַו לאכלו, ותאמר לאמו: תני לי את בנך הנחמד ואשתעשע גם אני עמו. ותואל האם לתתו לה ותקחהו על זרועותיה ותברח עמו. ותרץ אמו אחריה ותשיגה. והיה ריב ביניהן. אם הילד אמרה: למה עשקתּיני ותקחי את בני, אשר ילדתי? והשׁדה אומרת:
לא כן, אני ילדתיו. בימים ההם היה בּוּדה נביא בארץ. וכל דבר-אלהים יביאו לפניו. ותבואנה שתי הנשים ותגשנה לפניו את דבר המשפט; האם אומרת: לי הילד, ושׁדה טוענת: לי הילד. ויען בּוּדה ויאמר לשתי בעלות הדין: החזקנה-נא אחת מכאן בראש הילד ואחת מכאן ברגליו ומשוכנה אותו לכאן ולכאן; והיה האשה אשר תגבר על רעותה, לה הילד. ותאמר השׁדה: טוב, הנני נכונה לעשות כדבר הנביא. והאֵם נכמרו רחמיה על הנער ותאמר: תקח היא את הילד ולא אמשיכו ברגליו ולא אראה בעניוֹ. ויקם הנביא ואמר: אַתּ הנך אֵם הילד! לכי זכי במקחך! ואַת כי העזת פניך לשקר, גרש אגרש אותך ממושב בני-אדם. וישם עיניו בה, ותהי לאפס ואין.
ג: הַשּׁלשָׁה
מעשה בשלושה בני-אדם, שהיו מהלכי בדרך ונתקדרו שמים בעבים ויהי קולות וברקים ומטר סוחף ניתך ארצה. ויראו מערה אחת פתוחה בהר, ויבואו בה להיחסות מגשם וילינו שם כל הלילה. ויהי בבוקר, חדלו הרמים, הסערה קמה לדממה, ולא נשמע הגשם עוד. ויקומו לעזוב את המערה, והנה חָשׁך פתאום ואבן גדולה וכבדה על-פי המערה; ולא יכלו שלושתם להזיז את האבן ממקומה. ויצר להם מאד, כי גם צידה לא היה להם, והם צפויים אל רעב. ויתחילו שלושתם להתפלל איש לאלהיו, איש אחרי אחיו, ולתנות צדקתם לפניו, למען הצל יצילם. ויתפלל האחד וירצה לפני אלהיו את צדקו ואת הטוב אשר עשה כל ימיו; והנה נעה האבן כמלוא אצבע וקו אור זרח להם במערה. בא השני אחריו ויתפלל כראשון ויוכח לאלוהיו גם הוא את צדקתו, והוא גם איש ישר מאחיו, ותוסף האבן לנוע, כמלוא כף איש, ואור השמש נגה ביותר. בא השלישי להתפלל אחריהם ויגש ויאמר: לא אדע, אלהים, מה עשיתי לפניך; ואתה הציליני-נא מן המות הזה הצפוי לנו. ויכל לדבר, והנה נעה האבן כולה וסרה מהפתח ויראו את כל השמש זורח. ויצאו כולם וישתחוו, צדקת זה השלישי רבה משל שניהם ביחד.
ממיצר וממרחב
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
ממיצר וממרחב
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מימי הגזרות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
צוֹרְרִים
א: גְּזֵרַת הָרוֹעִים
בימי ממלכת בני־ישמעאל בספרד ובהיות ידם רוממה על שאר הגויים והממלכות, היה בעיר אוגין נער רועה־צאן מבני העמים הנכנעים; ויהי בשבתו לפנות ערב על שן־סלע, הצאן רועות באָחוּ, וחבריו הרחיקו ללכת, וירא חזון אחד וירץ הכפרה ויסַפּר את הדברים אשר חזה: כי בשבתו על הסלע, ראה דמות יונה נוגעת בשכמו; ובשלחו ידו לנגוע בה, והנה היתה היונה לנערה טובת־מראה ויפה מאד, אשר אין כמוה בכל העולם, ותפתח את פיה ותאמר אליו: ראה, הנני מקים אותך לרועה בארץ, ופרצת בבני־ישמעאל פרץ על פרץ; וזה לך האות, חשוף את ידך ותמצא חרותים עליהם הדברים האלה. ואמנם הקריאה הזאת היתה חרוטה על זרועותיו, מעבר מזה ומעבר מזה. ויתפלאו האנשים ויאמרו: אין זאת, כי אם דבר אלהים לנו, לחלצנו מעבדותנו. והשמועה נסבה, הלכה מכפר לכפר ומעיר לעיר, ויתקבצו אל הרועה כשלושים אלף רועים ויצבא עליהם וילך להלחם את בני־ישמעאל. פגשום עברים אחרים בדרך ויאמרו להם: אנה אתם הולכים? ויענו ויאמרו: להילחם את הישמעאלים ולהכחידם מגוי. וילעגו להם ויאמרו: גוי עז כנמר תאמרו לגרש במקלותיכם אשר בידכם. קפצו הרועים עליהם וידקרו אותם. וחמתם עלתה על כל עם היהודים עד להשחית. וילכו ויצורו על עיירות רבות וקהילות גדולות לבית־ישראל, ויעשו בהם הרג רב. הרגו זקן ונער, איש ואשה, עולל ויונק, לא הותירו מכל קהילה יהודית, אשר נפלה בידם, אף שריד. כה נחרבו מאה ועשרים קהילות, רבות וחשובות, בנויות על תלן. ויבוא אז לבית־יהודה אשר בספרד החורבן השלישי.“ואפיצכם בגויים, וגם שם חרב תאכלם”.
ב: הָרַעַל
ישבה חוץ למדינה אחת שיירת מצורעים, אשר נדחו מחברת האדם, ובני־עיירות נתנו להם רק שארית אכלם. כה חיו מחוץ למחנה, עד שכמעט נרקבו עצמותיהם וראו אך בושת. ויהי היום ויאמרו בני־העיירות לחדול מתת להם גם את לחם־חוקם המעט, וירעבו האנשים, ויחר להם הדבר, ויאמרו להינקם מיושבי הבתים, וישימו רעל בבארות המים. וימותו רבים מן השותים ויפול מהעם רב.וישָּמע הדבר, ויאמרו לעשות בהם שפטים. ויוציאו המצורעים דיבּה על היהודים יושבי־המקומות, כי ידם היתה במעל הזה, ותעל חמת־העם להשחית את שארית יעקב ויעשו בהם הרג רב. אלפי עברים נשרפו בראש כל חוצות, ורבים הושלכו בבורות ויציתו ממעל לראשיהם מדורות אש.
ובני־ישראל קראו ממעמקים: לא נבוש מאלהינו, הוא אתנו!
מִסִּפּוּרֵי מַסַּע־הַצְּלָב
א: קָרְבָּנוֹת רַבִּים
מחוץ תשׁכּל חרב ומחדרים אימה. קם גוי עז, מר ונמהר, ללכת לירושלים לכבשה, וישאו את לבם לגאולת מושיעם וימַלאו את הדרך שטף־דם, כי קנאתם לכל בני־נכר אוכלת בם עד להשחית וחמתם על עם היהודים, להכחידו ולהעבירו מתחת השמים. והארץ לא רצתה את שבתותיה, ותאכל חרב־הדת בעם הזה מימין ומשמאל; ובניו לא נקהלו לעמוד על נפשם, כי גבר האויב, ורק התלקטו למסור את נפשם על קידוש אלהי אבותם. ויבחרו מות מחיים ותלהב רוחם, במסרם את נפשם למות. אכן יבוא –נא הדם ויזָרק על המזבח של מעלה, ותעוררו האבות והאמהות, יקומו ויעלו לראות בקרבנות בניהם מתחת.
ויהי לשבעת הימים, ביום חודש אייר הוחרד קהל רב מישראל, ויתעללו בהם האויבים ויתנום לחרב; והם התחזקו ויפשטו את צוארם ויֵהָרגו ויקדשו את השם לעין כּל. נפול נפל איש על חרבו, והיתה יד איש באחיו, איש את קרובו הרג לשמים; וכולם בלב שלם קוראים בקול: שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד!
ובכל עיר ועיר, אשר דבר השמועה הזאת אליה הגיע, קמו ועשו כאחיהם, אין מרחם ואין זוכר חיי הגוף, קול קורא: קח, אלהים, את נפשנו, קח את דמנו, ורק אל = נא נפול חיים ביד צר! ויברך כל איש ישראל את הברכה: ברוך שמו הגדול, השומר חסדו לעולם, ברוך הוא שנתן תורה ואמת וציוָנו למות ולהיהרג על יחוד שמו, ברוך הוא שומר הבטחתו, אם נעשה רצונו, ברוך הוא שבחר בנו לעבדו בחיינו ובמותנו! ונאסף קהל גדול וישבו, הם ונשיהם ובנותיהם, והיו מחכים לגאולת־עולם… ולא התעלם מהם אף אחד ולא ניסה אף אחד להשתמט. לא זכר גם אחד חיי־שעה; כולם עיניהם נשואות לחיי עולם. עוד מעט והם ישבו במחיצה אחת עם הצדיקים רבי עקיבא וחבריו יסודי־עולם, שנהרגו על שמו הגדול. כל מי שהיתה לו מאכלת, השחיז אותה, שתהא כשרה להולכה והבאה. מסרו את עצמם כולם למות האהבה!
והנה קרב האויב, השואג לטרף, נתאדמו השמים, כוכבים קמו ממסילותם בעצם היום להביט ממרומים, לא עקדה אחת תּוערךְ כי אם עקדות לעשרות, למאות. מיחדים אנשים את העם ושוחטים את בניהם ואת בנותיהם, נשים חגרו עוז לזבוח את טפן וילדי שעשועיהן, פחד אלהים ויחוד אלהים נורא! קם איש בבנו ובאחיו, ואח באחותו, ואשה בבנה ובבתה, ושכן בשכנו ורעו, חתן בכלתו, וארס בארוסתו; “זה עוקר וזה נעקר, זה נעקר וזה עוקר”, עד שנגעו דמים בדמים ונתערבבו דמי אנשים בנשותיהם, ודמי אבות בבניהם, ודמי אחים באחיותיהם, ודמי רבנים בתלמידיהם, ודמי חתנים בכלותיהם ודמי חזנים בסופריהם, ודמי עוללים ויונקים באמהותיהם.
ויהי ביום השלישי, בים שלישי בסיון, יום קדושה ופרישה לישראל במתן־תורה, אז פרש קהל גדול מעדת מַגנצא בקדושה ובטהרה, כי היו אלה חסידי עליון, ויִכּוֹנו לעלות אל האלהים כולם, הם ונשיהם ובנותיהם הגדולים עם הקטנים. גם עוללים שאלו למות, כי נחה על כולם הרוח. ועלו נשיאים ויכסו את פני האדמה, הפקידו בני עם־ברית את נשמתם ביד אל־ברית!
ויקם הקהל כאיש אחד, בראותם כי עוד מעט ויגש האויב ויקרב אליהם, ויאמרו: נקדש־נא שם שמים בעצמנו ולא נתּן לחרבות הערלים לבוא בבשרנו. ויתעטפו האנשים בטליתותיהם המצויצות, שׂמו הנשים עליהן את בגדיהן החמודות, ותחל השחיטה הנוראה לשם אלהים צבאות ולשם יחוד שמו הגדול. כל אחד פשט את צוארו ויאמר: אישחט אני תחילה על רעי ואקדם פני קוני. נשים חגרו עוז, קול רינה ותרועה עולה מתוך הדם ומלהט החרבות. השמש קודר ומבריק ומאדים באודם מוזהב את פני הדם ואראלים מתנערים ורועשים. הבריאה כולה נושמת קשה וצועקת לאלהים: מי ראה כאלה או מי שמע כזאת? “אלף עקרות ביום אחד!”
ב: מִתּוֹךְ לַהֶבֶת אֵשׁ
בני־ישראל נשחטים ונזבחים. לא יאמר איש בערב: מי יתן בוקר, כי אם שואפות הנפשות לאל שדי, האל הגדול, ותעלינה מעלה מעלה מעמק עכור, כי גברו זדים.
“ואגיד ואודיע לכם איך נהיה הדבר, כי נשרף בית־מקדש אלהינו” בעיר בירה באשכנז, איך הקריב הרב רבי יצחק, החסיד הגדול, את הקורבות הגדולים; ולא את האיל והשה הביא לאלהים, כי אם את בנו יחידו, אשר אהב, ואת בתו יחידתו הרעננה. בי נשבעתי, נאום ה', אם היה כזה מימות אברהם ויצחק!
ולשוא בכתה והתחננה עליו, על המקריב, אֵם החסיד מערש דווֹתה, – אשר הכוה האויבים, עשו שׁמות במשפחתה ולא השאירו לה כי אם פליטה יחידה זו, – כי לא ישלח ידו אל הנער ואל הנערה הנאהבים והנעימים. אין שומע לה!
קם רבי יצחק בערב־שבת ויסגור דלתות־הבית בעדו ובעד אמו ובנו ובתו; אֵם הבנים נהרגה, והוא קרא לילדיו וישאלם לאמור: בּנַי האהובים, האזבח אותכם לאלהינו, אלהי צבאות? ויענו ויאמרו שניהם: הטוב בעיניך עשה עמנו, אבינו, ה' הוא האלהים! וירחצם ויטהרם יחד וילבישם בגדי־שבת. בבוא השבת, ויובילם דרך מבוא קצר בחצר אל בית־הכנסת הסמוך, הריק מאדם, כי התחבא כל העם משאון האויב, ויציגם לפני ארון־הקודש, אשר שם מונחים ספרי־הקודש, ספרי תורת משה הנביא, יקח את המאכלת ויבדוק אותה, שלא תהיה פגומה, ויברך בקול רם וישחוט את בניו על קידוש השם הגדול, אֵל רם ונישא, אשר ציוָנו לבלתי הסיר את יראתו מעל פנינו ולדבקה בו בכל לבבנו ונפשנו. " וַיז מדמם על עמודי ארון־הקודש, כדי שיבוא לזכרון לפני מלך יחיד חי העולמים ולפני כסא־כבודו", ויהי הדם הנשפך לכפרה על כל עוונותיו ועוונות בני־ישראל נסלחו להם במרומים.
ויקח החסיד אחרי – כו את הנר בידו ויבער את עמודי בית־הכנסת, והאש אוכלת ויעל הלהב מהר ויאחז בבית־האלהים ובכליו; והוא “הולך מפינה לפינה ומזוית לזוית וכפיו פרושות, מזמר ומתפלל בקול נעים אלה' מתוך האש”.
ובית־הכנסת עשן כולו, ויעל עשנו השמימה ויחרדו מלאכי־מעלה ומלאכי – מטה ויצאו לקבל את הנשמות הקדשות.
ג: עֲקֵדַת יִצְחָק
ויהי איש יהודי בימי הדמים הניגרים האלה, ושמו משולם־אברהם בן יצחק, וגם לו בן יחיד, אהוב ותמים, אשר ילדה לו צפורה רעיתו ותמתו. ויהי לב האֵם על הנער ותשמור עליו כבבת עיניה, וכל לילה בשובו מבית מלמדו רחצה את רגליו ותלקק את המים, כן כיבדתו ותאהבהו.
וכשצרו האויבים וביקשו להעביר את בני־ישראל על דתם, והמה בחרו למות מלחיות, וגם חשבו, כי הגיעה העת לכל זרע ה' למות ולהקדיש כל נפש לה‘, עלה יעלה הדם להיות ריח ניחוח ליושב מרום, אלהי־צבאות, אז קם משולם־אברהם בקהל וקרא: שמעו אלי, אחי ובני־עמי! הנה בן נתן לי אלהי לעת זקנתי, אשר אהבתי, והוא יחידי; אַעלה־נא אותו עתה לעולה, כאשר עשה אברהם אבינו ליצחק בנו בהר המוריה, למען ידע אלהים, כי עוד אנחנו עבדיו הנאמנים, לשמור ולעשות את כל אשר ציוַונו, ולא יוסיף עוד לנסות אותנו באלף נסיונת. ויקרא העם: אל־נא תשלח ידך אל הנער! כי חנון חננוהו ורחמיהם נכמרו על אמו, אשר גידלתו ותרבּה וגם אמו שכחה כרגע את עיזה ותאמר: הָמֵת אותי ראשונה, ואל אראה במות בני. ולא אבה האב, המקריב והנלהב באש קנאתו. שמוע להם ויאמר: אל־נא אחי, תרעו לי, לעצרני מעשות פקודת גבוה מעל גבוה עלינו, ומי שנתנו לי ולאמו, הוא יקחהו ויושיבהו בחיקו של אברהם בשמי מרום. וידומו, ויעקוד האב את בנו לעיניהם, ויקח בידו את המאכלת ויברך בשם ומלכות על השחיטה, וענה הנער: "אמן, ואמן ה’!"
ד: חֻפַּת דָּמִים
ויהי אז איש בישראל, שמו יודה בן אברהם, והוא משבט הדני, יועץ וחכם ונשוא־פנים, פרנס הדור ועומד בראש עניני הקהילות, ומנהלם בצדק ובמשפט, וגם עוזר ליחידים ומוסר עצמו ממש על צרת חברו; ויחד עם זה הוא עובד את ה' ומקיים את מצוותיו, אשר ציוה את עבדיו ליראה אותו ולאהבה אותו.וכשבאו ימי קידוש־השם וחזון קשה לישראל, עמד הוא כגיבור בראש כולם, לרומם את הרוח ולחזק את לב הנחשלים, אשר לא תמוט רגלם ולא יבקשו חיים במחנה האויב. וליודה בן נחמד והוא ארוס, וארוסתו נערה יפה ורבת־חן עד למאד, ולא היתה כמוה בכל הדור ההוא. וכשגמר כל הקהל אומר להקריב את עצמו מלנפול ביד צר, פחדה הנערה לנפשה ותישׁמט לברוח בעד החלון ולהציל את חייה. ויעצור בעדה חמיה ויאמר: " אל־נא בתי! אם לא זכיתי, כי תהיי לבני וכי אראה את חופתכם בחיים, הבו והכינה לכם חופה אחרת, למען תבואו במהרה למחיצת הצדיקים והחסידים של כל באי עולם“. ויקח את הנערה וישכיבה בחיק בנו ארוסה וירם קול זעקה לאלהים. ויבקעה בחרבו החדה לשני גזרים, ואחר־זה שחט את בנו. ולב הקהל כאבן, לא היה כדבר הזה למן היום אשר ברא אלהים שמים וארץ.”על אלה אני בוכיה ולבי ייליל בקרבי, בּסַפּרי אלה.
ה: אָב עַל בָּנִים
ויהי בשדה מלחמת־הדת איש חסיד ושמו משה בן חלבו, והיה האיש צנוע ותם במעשהו. בימי ההריגות לא לא קפץ לתוך המדורה, כי אם התחמק מעיר לעיר, להגן על הזקנים ועל החלשים הנעזבים ולהמציא להם מים בצמאונם. ויהי כי כשלו רגליו כבר מלכת ועורו צפד על בשרו, ויקרא לשני בניו הקטנים, שם האחד ראובן ושם השני שמעון, ויאמר להם: בנַי אהובי! הלא ידעתם, כי שני שערים נפתחים לפנינו, מעבר מזה פתוח שער לגן־העדן ומער מזה פתוח השער אשר לגיהינום. באיזה מהם אתם רוצים להיכּנס? וימהרו אליו ויפשטו את צוארם, ויבואו האויבים ויכו אותם כולם יחדיו.
ו: הַשְׁלֹשָׁה
אבותינו ספרו לנו, וכן נמצא כתוב גם בספר ישן נושן על קלף צבי המונח בארון, כי כאשר נשפכו נהרי־דם אשר לעם ה' וקורבנות־הדת רבו ויאדימו את כל היַמים מסביב, וכמעט בא כליון חרוץ לזרע ישראל, אז נשאו הנמלטים את עיניהם ויראו והנה צללי שלושה זקנים מתנודדים בין השמים ובין הארץ, וירדו ויעמדו על רגליהם ויחלו לקרוא את אמרות הקדוש: " יתגדל ויתקדש שמיה רבא! ופני האומרים כפני הלבנה. וירא ה' וישקף ממעונו וינחם על הרעה, ויקרא למלאך המשחית: הרף! ויחזיר את חרבו לנדנה, אז נותר לנו שריד.
שְׁנֵי סִפּוֹרִים
א: הַגִּלְגּוּל הָאָרֹךְ
בימי הבית הראשון באה עת צרה לשבט מלכי־יהודה, כי קמה עתליה אם־המלך וַתּאַבּד את כל זרע הממלכה. רק שריד אחד מבית דויד נותר מהרבה, אשר הסתירה אותו יהושבע בת מלך יורם והוא בן ש שנים. ויקם יהוידע הכוהן הגדול, וישב לאשת־הדמים את חטאת מריה בראשה, ויצא את בן המלך ממחבואו ויתן עליו את הנצר ואת העדות וימליך אותו על ישראל, וַתִּיכּוֹן מלכות בית־דויד, ויחזק יהוידע את בדק בית ה' ויהי עוזר למלך מבית ומחוץ, ותשקוט הארץ. ויזקן הכוהן ההוא וימת, והוא עשה טובה עם ישראל ועם האלהים ומלכי ביתו.
ויהי במותו, ויקומו כוהנים ויועצים אחרים למלך ולא ידעו את הטובה אשר עשה, ויעזבו את הדרכים הישרים, אשר נהג בהם העם, ויבואו וישתחוו למלך כלפני אל־עליון וימלאו את בית ה' אשרים ועצבּים, ויהי קצף על יושבי יהודה וירושלים.
ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכוהן, בראותו כי גדול הרע והאשמה רבה, ויעמוד מעל לעם ויוכיחם על מעשיהם וַידבּר אתם קשות בשם ה'.
ותעל עליו חמת יושבי־ירושלים ורבּי המלך ויאמרו: מות לאיש הזה, אשר יעיז להפריע את בני־העם מדרכו ולדבר במלך, ויקומו עליו בחצר בית ה' ויהרגוהו. ויהי במותו ויקרא: יַרא ה' וידרוש! ותקטן הרעה להרוג במקדש ה' כוהן ונביא, כי גם " לא עשו בדמו כדם צבי וכדם איל, ולא כיסוהו בעפר", והיה הדם תוסס והולך ולא נח…
והמלך אשר במצוָתו נעשה הדבר, מת לא מות־ישרים, כי התקשרו עליו עבדיו ויהרגוהו, ולא קברוהו בקברות המלכים. וקנאת אלהים רבצה בבנו ובבן־בנו וברוב המלכים לבית אביו, אשר קמו אחריו; וגם הישרים בלבותם לא החזיקו מעמד.
ויהי לתקופת ימי נבוכדנצר מלך בבל, המלך הקשה, אשר בו בחר אלהים לענות את עמו, וישלח את עבדו נבוראזדן רב־טבחים, להכניע את תושבי ירושלים ולעשות בהם שפטים. ובבוא איש־הדמים הזה לבית־המקדש, וירא את דם הנביא הנרצח רותח, ויקרא לכוהנים ויאמר אליהם: מה משפט הדם הזה, אשר אינו נח? וישיבו אותו לאמור: דם פרים וכבשים הוא כי כיזבו לו. ויצו נבוראזדן וישחטו מכל בהמה אשר עמדה בעזרה לקרבן, ולא היה הדם דומה לדם הזה ויקצוף עליהם נבוראזדן ויאמר: רק מכזבים אתם לי; חי המלך, אם אינכם מגידים לי את האמת בדבר הדם הזה, כי אז אדוש את בשרכם במסרקות של ברזל. וייראו לנפשם ויאמרו לו: אמנם חטאנו, נביא וכוהן היה בימי אבותינו, ויהי כי יסר אותם בחבלי שפתו ויקומו עליו ויהרגוהו נפש, ומני אז לא מצא המו מנוח. ויאמר רב הטבחים: התיצבו וראו, כי מפני ידי יַחת.
ויצו ויביאו לפניו את ראשי־העם, וישחטם כולם על הדם הזה – ולא נח. ויקח מן הכוהנים המשמשים במקדש וישחטם, ודמם הגיע לדם זכריה – והוא לא נח. ויצו וישחטו עליו מכל בחורי ירושלים – והוא תוסס בחזקה כבראשונה. ויקצוף נבוראזדן ויקרא: הוי זכריה, רב־החימה, את הטובים שבעמך כבר איבדתי בגללך – הכלה אעשה את כולם? – וישמע הדם וישקוט!
נחרב הבית! הלך ישראל שבי, שב לארצו ויצא שנית בגולה. וגם במשך דורות רבים לא ניקה עוון עבד מלך יואש זה ויועצו, אשר ידו היתה בזכריה בראשונה. בימי אמציה נהרג – ויוַלד עוד הפעם בימי צוררי הכשדים – ונהרג. ונשמתו התגלגלה בחיים בימי אנטיוכוס הרשע ונפל בחרב האויב. ובימי טיטוס שב וירא את עני עמו – וירגמו הרומים אותו בעת מצור.
ודור דור שוב נולד ושוב נהרג: נהרג בימי גלות ספרד בעינויים קשים ונהרג בימי מסע הצלב. עד מאַת פעמים אמרו בשמים ליסרו, ולהאריך את עונשו מדור לדור. ובהגיע המספר לתשעים ותשעה, ויהי אז בגלות אשכנז רב ידוע־עוני, והוא ירא־אלהים הולך בדרכיו, ויקם וינבּא כי עתיד הוא למות בחרב רוצחים בדרך – ואז תבוא הגאולה לנשמתו והוא יבוא למנוחת־עולם, כי הלוא הוא האיש, אשר ידו היתה בכוהן ונביא, והוא נשא עליו את סבל העוון עד תומו… ויצו את אנשי ביתו אחריו, לאמור: כי תמצאו את בשרי חלל בשדה ותביאו אותי בקברות אבותי וחרַתּם על המצבה, אשר תקימו לי, את הדברים האלה: פה ינוח האיש, אשר הרים ידו בראשונה בזכריה בן יהוידע בימי קדם.
ויעשו כן במותו, ויציבו לו יד. ולא הוסיף לראות עמל עוד וימצא מנוח.
ב: וּנְתַנֶּה תֹּקֶף
איש היה במגנצא, אשר במדינת אשכנז, ושמו רבי אמנון. והוא היה עשיר גדול, בר־אבהן, עסקן בצרכי עירו, חכם ונבון־דבר, ויצא שמו בתור אדם נכבד ונשיא היהודים. ובמגנצא שר גדול, נסיך המלך, והוא יודע הרבה לשונות, בקי בספרים ובמדעים. והוא אהב להשתעשע בכל עת את רבי אמנון בדברי חכמה ודת, ולהתוַכּח אתו תמיד. פעם אחת הביאו השר במיצר בדבריו, הקיפהו בשאלות רבות. ויהי כי לא יכול נטות ימין ושמאל, לא קם בו רוח ואמר לשר: אדוני השר, תן לי ארכה שולשת ימים ואימלך בנפשי, ואם כנים דבריך, אודה לך. ויהי בשובו לביתו, הכהו לבו על אשר נכשל לשונו, ישב והתענה ובכה כל שלושת הימים. ויהי ביום הרביעי שלח השר שליח אחריו, כי יבוא אליו למועד המוגבל, ולא אבה ללכת. שלח השר שליח שני אחריו, וגם בקולו לא שמע. מיד ציוה לאסרו בנחשׁתּים ולהביאו אליו על־כרחו. ויעשו עבדי השר כן. ניגש השר וידבּר אתו משפטים. על אשר המרה את פיו והתחרט על דבריו. השיבו הנאשם: אנכי אדון את דיני בעצמי – לשוני כי שקרה בך, תּיחתך! והוא חפץ להיענש קשה על דברו אל השר. אמר השר: לא טוב משפטך, אשר חרצת; אנכי אקצץ את הרגלים, שלא בקשו לבוא אלי; אקצץ את הידים, שלא הושטתן לי, וכל גופך איסר. הפשיט מעל החסיד את מלבושיו והכה אותו בשוטים, התחילו לקצץ את ראשי אבריו, ובכל פרק שאלו אותו: אם תחזור בך, נניח לך; והוא אמר: חתכו ועשו בי כטוב בעיניכם. כה קצצו את כל פרקי ידיו ורגליו. הניחו את הגוף הפצוע והאברים הנקצצים סביבו ונשאוהו אל ביתו. וכשראו אותו בני־ביתו, התחילו לגעות בבכיה ואמרו: אוי לנו, שאנו רואים אותך בכך! אמר הוא: אשרי שנענשתי כך!
בראש־השנה, ביום הדין הגדול, היה הדבר, ויבקש החולה האנוש לשאתו במיטתו לבית־הכנסת. ועמדו כל הקהל אז מעוטפים בטליתותיהם. מתפללים לפני קונם ביום הדיו; הגיע לתפילת הקדושה, רמז להש"ץ להפסיק וקרא בקול רם:ובכן לך תעלה קדושה, כי אתה הוא ה' אלהינו מלך. והתחיל לומר: ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום ובו תינשא מלכותך ויכּון בחסד כסאך! ויחרד העם וינוע מעומק קולות הנפש. מבחוץ נשמעו קולות וברקים, וענן בו ויכס את האוהל. ורבי אמנון איננו, כי לקח אותו אלוהים! ויבוא הצדיק הקדוש זה בחלום־הלילה, אחרי שלושת ימים, לרב גדול וצדיק, ושמו קלונימוס ברבנו משולם, ושנה לו תפילתו. ויקם רבי קלונימוס בבוקר, כתבה בספרים לכל מדינות היהודים. והמה קיבלו עליהם ועל זרעם לאמרה בכל יום הרת עולם. והיא גם ראשונה לתפילות בימי הרת עולם.
ממיצר וממרחב: אגדות ומעשים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מִסִּפּוּרֵי רַבִּי יְהוּדָה הֶחָסִיד
א: אֶת עֻלוּ יִשּׂא
היה היה בארץ אחת חסיד אחד ועובד את ה'. והוא היה מסגף את גופן בכל מיני סיגופים ועינויים. בימות הקיץ היה שוכב ערום על הארץ בין נמלים ופרעושים. ויבואו שייירות שיירות להכישו ולמצוץ את דמו; והוא היה מונח כבול־עץ ולא גירש אותם ולא הניע ביד וברגל. וכשהגיעו ימי־החורף וגוַע כל זוחל ושרץ עלי אדמה, היה בא במים ובכפור והיה יושב כל הלילה ולן שם מתפילת־ערבית עד הבּוקר. אם אכל לחם, שׂמהו באפר ויגרוס בחצץ שיניו, ואם שתה מים, עכר אותם ויקלקל את טעמם. וידעו תלמידיו, כי לא חטא מימיו ולא הניח דבר גדול ודבר קטן מאשר ציווּ החכמים שלא קיים, שאלו אותו לאצור: רבּנו, איך אתה ממית את עצמך בכל יום ואתה מסתכן בנפשך, והתורה אמרה: אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש! ענה ואמר להם: לא על חטאותי ועוונותי אני סובל, ויודע אני כי לא חפץ ה באלה, כי אם בעשות חסד וצדק; אבל הן משיח צדקנו סובל כל ימיו יסורים קשים ונושא עליו כל עוונות בני־ישראל בכל ארצות פזוריהם, אשא גם אני עמו בּמשא הזה. ויכירו את קדושתו. –
ב: הָרוֹעֶה
בארץ הגולה היה רועה – בהמות אחד, אשר כל ימיו לן בשדה אצל בהמותיו, מאכילן ומשקן ועושה מלאכתו ברוב אמונה. ואם באה חיה רעה לשאת שה מן העדר, היה שׂם נפשו בכפו להצילה לאדוניה. ויקבל רק פת קיבר בשכרו, ומעודו לא רצה לקחת יותר. – הוא היה בוּר גמור במילי בעלמא ובמילי דשמיא, לא ידע גם צורת “אלף בית” ולא הבין גם מה להתפלל. איש כשר היה, ובעלות הבוקר וכל בריה נותנת שבחה למרא עלמא, היה רוחץ פניו וידיו ואומר: אֵל השמים, לוּ היה לך בהמות פה ונתנן לי לשומרן, כי אז עבדתיך חינם.
ויעבור שם פעם תלמיד־חכם אחד וישמע את הרועה מברך ויחר לו ויאמר אליו: הוי, פתי, כלום כך מתפלל האדם לבוראו? השיב הרועה אותו: ומה אעשה? ויותר אינני יודע לומר. אמר התלמיד: בוא ואלמדך. ויבוא אליו יום יום וילמדהו “אלף בית” וצירופי־תיבות, ואחר כך החל ללמדו סדר ברכות, קריאת־שמע ותפילה.
ראה ה ' כי גזלו ממנו נחת־רוח אחת, שהיתה לו בעולמו מתום הרועה ופשטותו, ותעצב אל לבו.
ג: בַּמִּדְבָּר
מעשה באדם אחד, שהיה רוכב בלילה יחידי במדבר והלבנה זורחת ומשליכה זהרה אל תוך ים הדממה. וישא עיניו וירא פתאום שיירה של עגלות רבות באות ממזרח, ובכולן יושבים אנשים צפופים, לבושים לבנים, ונדחקים איש ורעהו; ומושכי העגלות המה גם כן בני־אדם עטופים לבנים. והנה ירדו אלה היושבים וישימו את צוארם בעול והמושכים עלו לשבת במקומם. ויהי כי קרבו אליו, וירא, והנה הם כולם מתים, וישתאה האיש ויפחד. אבל במהרה התחזק ויגש אליהם וישאלם לפשר הדבר. וישיבו אותו לאמור: חוטאים היינו ובימי חיינו הרשענו לעשות בכל, אבל נמצאת לנו לכל אחד גם זכות, ויצא דיננו לסבב כך את כל ארץ המדבר חליפות, למען נירגע מעט, כי נעמול. כה אנו עושים כל ימות השבוע, אך בימי שבתות ובימי ראשי־החודשים מנוחה לכולנו.
וישב האיש לביתו, ופניו לא היו לא עוד.
ד: דַּיַן עַצְמוֹ
בימי יהודה החסיד חי איש אחד, צדיק וירא את ה', אבל קפדן גדול ובעל חימה עזה היה, וכל כמה שנלחם נגד טבעו זה, לא הצליח ושבר את יצרו הקשה ולהחלישו, להיות בעל מענה־רך וכובש כעסו, כדעת התורה, גם בשבועות חמורות היה נשבע, היה עומד בלילה והיה מניח את עצמו תחת אסקופת בית־המדרש או היה מתגולל על פני הקרקע, למען מרק כל כעס העצור בלבו; וכשקם, אמר לו אדם דבר שלא כהוגן, הוכיחו ויבזהו, ויסבול החסיד מאד וילך תמיד קודר ושחוח בלחץ טבעו זה, שהיה בו להממו.
ויהי היום וירב עם איש יהודי אחד, שעבר חוק וחילל את השבת, וירם את ידו ויכהו על לחייו. ויקם וישם את זרועו בבריח־הדלת וידחוק את הדלת בחזקה ויאמר: " זו שהכתה בפנים של אחרים תישׁבר". ותּקצץ זרועו.
מן היום ההוא בא רוח חדש בקרבו.
קְדוֹשִׁים
א: בַּמֵּצַר
אחרי מות רבי יהודה החסיד חי בעיר אחת באשכנז אדם אחד גדול ליהודים בתור חוזה ונביא, ויחכם מאד ויעש גדולות ויצא שמו למרחוק. ויקנא בו הגמון אחד, והוא מן השרים היושבים ראשונה בארצו; ויצר לבני־יעקב, שמצאו שם מפלט, בכל אשר יכול, ויגזור עליהם גזירות קשות וישם עליהם מסים, ויהי היום ויאמר לעבדיו: נלכה אל מקום החוזה היהודי ונרצחהו נפש ונַראה לכל מאמיניו, כי חכמתו מאַין ושאלהיו לא יוכל להצילו מידי. ויעש כן ויצו לחבוש שלושה סוסים מזוינים ויקח אתו אנשים אחדים שומריו לראשו, וישימו לדרך פעמיהם.
ורוח־סער יצא ממקומו, להיות למפגע לו, ותקש הרכיבה להם ויכּשלו הסוסים. ויאמר: אלהי היהודים אלהי הרוחות הוא, ינַסה להילחם במישור וביום מנוחה. ותשקוט הסערה מיד, וירכב הלאה, הוא ואנשיו. ויבוא אל העיר, אשר בה גר אותו נביא; והוא כבר ידע את אשר בלבב אורביו חרש, ויאמר לתלמידיו: איש צר ואויב יבוא הנה להורגני, והיה בצעדו על המפתן ויעמיד פניו לשאול בשלום, תקומו ותביטו בפניו ולא תדברו דבר…
ויהי בבוא ההגמון אליהם, ויקומו התלמידים כדבר רבם ויביטו בו ישר, ותיאסרנה רגליו אל הסף ולא יכול לזוז ממקומו. ויתפלא על הדבר ויאמר: מכשפים אתם, ויקם החוזה ויאמר: לא מעוננים אנו, כי אם משרתי אלהים והכל ברצונו יתברך, הנני מַתירך בשמו ובוא הביתה. ומיד יכול להניע רגליו, ויבוא ויאמר: הראיני כבר מקצת נפלאותיך, הראֵני עוד את מעשיך, למען אדע, אם כּנים הדברים ששמעתי עליך. ויענהו המדובר לאמור: גש עמי אל החלון הזה, הפתוח, והבט בו. ויגש ההגמון ויט ראשו וישם אותו בחור החלון, והתחיל החלון להתקצר בקיר החומה לרחבו ולהתארך לארכו, ולא יכול להוציא את ראשו משם, ויצעק מרוב כאב. ולפתע הוא רואה את פני הרב בחוץ, והוא קורא לו: רשע, תן תודה, כי באת להכותיני נפש, ואנכי לא חטאתי לך כל הימים, וגם את בני עמי תעיק כל הימים ותצר להם. והמה עבדים נאמנים לך וישמרו את חוקי הארץ. וישב ויתחנן לו: רב גדול, חנני רק הפעם, כי חטאתי לך ולעמך, הראיני חסדך ואל תתניני למות מות נבל; ומבטיח אנכי לך כיום, כי אם תוציאני בשלום ואשוב לעיר ממשלתי, ואגמול חסד את כל היהודים ולא יפול עוד משערות ראשם ארצה. ויאמר לו הרב: הישבעה לי. וישבע לו על הדבר הזה. הוא מוציא את ראשו ומחזירו לבּית. והנה הרב, אשר דבר עמו זה עתה בחוץ, עומד מולו, ויתפּלא מאד ויפול על פניו, וישתחוה לו ויאמר: גדול אלהיך וגדול מעשיך. ויפרד ממנו ברוב שלום. וישב לארצו ויקרא דרור לכל היהודים ויט להם חסד ויגדלם וינשאם.
אומרים, כי בסול ימיו חילק כל נכסיו לעניים ויתגייר, ויהי תמים עם דת־ישראל… מעשים כאלה קרו אז!
ב: נֵר תָּמִיד
הרב הגדול רבי יחיאל מצרפת היה חכם גדול בתורה, יודע בכל החכמות ובקבלה מעשית וצירופים. משבת לשבת ישב בבית־מדרשו וילמד לתלמידיו חרש את התורה הניגלת וחכמת הנסתר, כי לא נתנו אז להפיץ תורה ברבים, ונר היה דולק שם כל ימות השבוע, מבלי אשר יוסיפו לשׂום בו שמן, ולא יכבה.
ויתפרסם הדבר, אם גם איש הצנע־לכת היה, ולא אבה להתהדר ולהתרומם, והקול נשמע בבית מלך צרפת. ויתפלא המלך ולא האמין בדבר, ויקח אתו שרים ממתי־סודו הנאמנים ויתחפשו ויבואו בלילה חרש אל בית־המדרש, ויביטו בחלון־הבית, ויראו איש זקן ונשוא פנים יושב על כסאו מול מנורה קטנה מאירה, ושורת תלמידיו יושבים ממולו, וידפקו בדלת ויאמרו: פתח לנו. וימהר הרב ויצא ויפתח להם ויברך את המלך בשמו. ויכחש זה ויאמר: איך תקראיני מלך, וחייבתי ראשי למלכות. ויען ויאמר: משני המלאכים המלוים אותך מאחוריך, ואתה לא תראם, אני רואה כי מלכי אתה; אבל למה חרדת אלי, ואנכי קטונתי מכל הכבוד הזה. ויענהו המלך לאמור: חפץ אני לנסותך, אם באמת אלהים עמך, או רק קסמים בידך, להמשיך אור שלא בכוחו. ויענהו הרב ואמר: יהודים שלמים עבדיך, ואסור לנו הדבר מן התורה. אנו גם לא ננסה את ה', והוא ברוב חסדו יעשה אתנו לבדו נפלאות.
וירא המלך צדקתו וַיכּר את תום לבו. ויאמר לו: בקש ממני בקשה אחת ואעשה לך. ויאמר הרב: אם על המלך טוב. יתיר לבנות לנו בית־תורה מיוחד, והיה למקום קיבוץ תלמידים רבים, כי מהתורה תצא לנו אורה
ניענע המלך בראשו, ויעש כאשר דיבּר. ותהי ממלכת צרפת למקום תורה רבה בישראל לימים רבים.
ג: הַמְּנוֹרָה
רבּנו משה בן נחמן, המכונה רמב“ן ז”ל, היה איש גדול מאד בתורה וביראה ויודע הרבה בחכמה ובקבלה. והיה יושב כל ימיו והוגה בכל חדרי התורה, לבארה ולפרשה, ביד ה' הטובה עליו; " ולן רוח־הקודש בבית מדרשו". והא היה גם אוהב צדקות ורב־חסד, מרביץ יראה ותורה בישראל. ומכל קצוי הארץ מתקבצים אליו תלמידים, לשמוע לקח מפיו ולהינות מאורו כי רב.
ויהי היום ותגדל תשוקת הרב לעלות לארץ הקדושה, להשתטח על קברי אבות ולבנות שם ישוב עברי ולנחם את ציון אחרי ימי אלמנותה הרבים. ויתעצב ב בני־הגולה ולב אלה מתלמידיו, אשר לא יכלו ללכת עמו, על פרידת רבם הגדול, והוא אז כבר זקן ושבע־ימים והגיע לגבורות. ויאמרו אליו: רבּנו, איש חסדנו, הנך הולך לארץ ברית־אבות, ללון במקום אשר קבורים שם אברהם, יצחק ויעקב, יוסף ומשה וכל שאר הנביאים הגדולים, המלכים והחסידים הקדושים. ואותנו אתה עוזב לאנחות; והיה כי תפקוד את נפשך לאלהים ותיכּנס לאהלי־יה, גם לא נדע פה, כי שבקת חיים. – רב הדרך מאד מאד בימים ההם מהגולה לארץ אבות, והודעות מהתם להכא לא היו שכיחות ומצויות אז. – ויען ויאמר להם רבנו משה:
לא אשכחכם, בּנַי, והתורה אשר למדתם תגן עליכם ותעמוד לימינכם; והיה כי אמות ותעזוב נפשי את הגוף, כבר תדעו מזה פה ותוכלו להתפלל עלי. וישיבו אותו לאמור: רבנו, תן לנו אז אות, כי מַתּ. ויאמר להם: לכו ממועד למועד אל בית־העלמין הישן אשר שם בעמק קבורה אמי מורתי, בת ישרים; והנה בים פטירתי תתבקע אבן מצבתה, ובה תראו מעשה מנורה כולה מקשה, שבה שבעה נרות, והאמצעי יאיר. ויפּרד מאתם הרב הדובר בשלום, וילווה אותו קהל גדול ויבק כל העם.
ויעשו התלמידים ביניהם חוזה, בצאת רבם מאתם, ללכת יום יום אל בים־הקברות, איש איש ליום, לעמוד על המצבה, מצבת־האם והאיש אשר בו מועדו ללכת שם, טיהר את עצמו בתחילה, טבל את גופו במקוה־המים והתפלל אל ה' בכוָנה; ומובטח להם, שכל מי שעשה כזאת יום אחד, יוציא שנתו ולא יקרהו אסון, אותו ואת ביתו.
יום רדף יום ירח – ירח ושנה – שנה. ויהי בשנה השלישית, בחודש אדר, בשביעי בו, ביום אשר מת משה אביר הרועים, עמד תלמיד אחד מובהק דומם לפני המצבה. השחר הנה עלה מכנף ארץ נשמע הד הבּוקר, והנה נתבקעה פתאום המצבה, ומנורה כמנורת המשכן נראתה פתאום עם צעצועיה ופרחיה, ובה יאיר הנר האמצעי. ופול הרואה על פניו – –
ותגיע השמועה ליתר התלמידים, ויקרעו את בגדיהם, ויעשו אֶבל גדול ויתפללו לנשמת רבם. וזה דרך העם מאז, ללכת בכל עת צרה ומועקה למקום המנורה לצקוּן לחש, וה' שומע תמיד הקול התפילה ההיא ותהי רוָחה.
מְאוֹרָעוֹת
א: הִילוּלָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן
וכיבדו בני ישראל את יום ל“ג בעומר באורים לכבוד התנא הגדול רבי שמעון בן יוחאי, אשר ישב י”ג שנה במערה, הוא ובנו, והִרבה דעת והשׂכּל בכל סתרי־תורה ורזי־אל. כן משפטם שנה בשנה. וידע כל העם, כי אחד קדוש חי בארצם לפני עידן ועידנים, ועדיין שכינתו מתהלכת בתוכם.
ויהי בעיר אחד בבית – הכנסת שמש אחד, אשר כּיבּד את היום ההוא מכל הימים והדליק כל הנרות אשר נאספו באוצר בית־הכנסת ולא הותיר אף אחד. לא בן תורה היה, אבל מוקיר תורה ולומדיה ולשמע חכמת־הקבלה באה עליו יראה עילאה, יראת־הרוממות. בשנה ההיא נתמנה לגבאי בית־הכנסת איש אחד, עשיר וקמצן, שקימץ גם בהוצאות בית־אלהים. ויהי בבואו לתפילת ערב וירא את הנרות הרבים הדלוקים בכל פינה ובכל חלון הוכיח את השׁמש על פזרונו ויפקיד עליו לכבות מחציתם. ויעש השמש כן וינשב בהם בפיו ולא נכבו. ניגש גם הגבאי לכבות בפיו את הנרות. ונתעקמו שפתיו, עד שנפל על פניו ויודה לה' ולחסידיו וירָפא אז ראה כל העם את כוחו הגדול של איש־האלהים.
ב: מַעֲשֶׂה בְּסֵפֶר־תוֹרָה
בימים קדומים חי איש עשיר אחד, פרנס ומנהיג, היה לו עושר רב מאד וסגולות־מלכים, וספר תורה אחד ישן היה לו, שהיה יקר לו מכל סגולות־מלכים, כי היה קדוש מאד, וקבלה היתה בידו, כי הספר נכתב בידי עזרא…לאיש הזה היו שני בנים חסידים הולכים בדרכיו, ויהי בהגיע עתו למות, נכנסו רבּי ישראל אצלו ואמרו לו: יחלק אדוננו את נכסיו בין בניו. ויען ויאמר: בעשרי יוכלו לחלק חלק כחלק, לא כן בספר־התורה, לא כן בספר־התורה, על־כן אני מצווה שיקח האחד את כל עשרי בים וביבשה והשני וקח רק את התורה. ויסגור את עיניו וימת.
ויהי אחרי מותו ויהי ריב בין האחים, כי כל אחד רצה בספר־התורה ולא בכסף וזהב. ויבואו לפני יודעי־דין ויפסקו, לאמור, כי יפילו ביניהם פור, הוא הגורל, והוא יחתוך ביניהם, ויעשו כן, ויקראו אנשים כשרים ונאמנים ויטיל וגורל תמים. ויפול ספר־התורה בחלקו של הבן השני, כי היתה לו זכות אחת יתירה על אחיו, והבכור ירש את כל קניני הארץ. וישמח הזוכה במקחו שמחה רבה, לשום את התורה בארון מדרשו; והראשון, הבכור, התאבל על זה ימים רבים וכל העושר וכלי־החמדה לא הביאו לו נוחם.
היה שם באותה עיר כופר אחד, ויחר לו הדבר, כי יתן איש את מלוא ביתו כסף וזהב בעד דברים כתובים על קלף, ויחשוב את הבן השני לסכל ולפתי, וביודעו כי ספר קדוש כזה, גם אם רק אות אחת אינה כתובה בו כהלכתה, פסול הוא, בא בלילה חרש לבית מדרשו של פלוני, לקח את ספר־התורה מנרתיקו ויגולל עד בואו אל המקרא: “ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך”. לקח סכין וימחק ברשעתו את האות הע' ויכתוב אלף במקומה, וגידף וניאץ… הוא אך כילה את מלאכתו ותצא עינו מחורה ותפול לארץ. עין תחת עין, אל קנא הוא אלהים מבאות!
ויהי כשוך חמת אלהים קרא לעזרא עבדו ויאמר לו: שוט בארץ לך תקן את העי"ן בספר הברית אשר כתבת. ויעש עזרא כן ותשב התורה להיות כבר כשרה כבראשונה.
למחר בא אביו של היורש לבנו בחלום־לילה וסיפר לו כל המאורע. אמר אותו בן בבוקר, הואיל ונגעו בו בספר ידי עזרא שנית, שוב אין העולם כדאי להשתמש בו. הלך וּגנזו…
ג: שִׁבְעַת הַרוֹעִים
בימים מקדם חי איש אחד קדוש וחכם גדול; והוא עוסק בתורה שבכתב ולן כל ימיו בעמקה של המסורה, התגים ויו"דים ודעת הנקודות. ויהי היום ונולדו לו איזה ספקות בחסרות ויתירות. ויחל לסובב מעיר לעיר וממדינה למדינה, לדרוש בספרים עתיקים ונושנים, אולי ימצא בהם פשר; גם לארץ מצרים אמר לבוא ויעש בדרכו שבע שנים רצופות ולא נח. ויהי בערב יום השבת הראשונה לשנה השמינית לצאתו, חשכה לו השמש בכפר והיה אנוס להשאר שם, ויצטער מאד שלא יוכל לשבת הפעם בעיר. אבל לשמחתו מצא שם מלון יהודי; ויגד לו בעל המלון, כי יש לו “מניו” בשבת בבוקר וכי קוראים אצלו בתורה, ותנח דעתו ויקדש את השבת.
ממחרת היום נתקבצו העשרה להתפלל הצבור בבית נמוך מאד, ולו חלונות קטנים, ויסתכל בפני האנשים, והנה פניהם טהורים וזכים, יתר מכל אדם, וגם פני בעל־ביתו היו מאירים, ויפלא הדבר בעיניו ויעמוד בקרן זוית להתפלל. ויהי בעת קריאת התורה שמע את המקריא קורא ואומר: יעמוד הכוהן אהרון בן עמרם! יעמוד משה בן עמרם בן לוי! וקמו הנקראים ממושבותם עטופים בטליתותיהם ובירכו על התורה. אחריהם נקראו אברהם, יצחק ויעקב. וכן שבעת הרועים כולם עד תום השבעה. ויהי בקרוא המפטיר את דבריו, נתמלא כל הבית אורה. ובתוך הקריאה בתורה שמע גם אותם הכתובים, שהיה מסופק בהם כל אותם הימים, נקראים בכתבם וכהלכתם. וישמח ויגל לבו. –
ויהי בליל מוצאי־השבת, הוא אך הבדיל על היין, והנה נעלם כל המלון, והוא עומד בחוץ, וישב על חמורו וישב לביתו בשלום. “פרק חזי, כמה רב חיליה דהאי אילנא רברבי”.
עוֹד מְאֹרָעוֹת
א: מֵשִׁיב הַפִּקָּדוֹן
בעיר אחת אשר במדינת המלך, גרה אשה אחת חכמת־לב, והיא גם יראה את ה'. בעלה ישב כל הימים בבית־המדרש, להגות בתורה, וגם דבקה נפשו בה, והיא עמלה בכל מלאכה לכלכלו ולהחיות את ביתה. והיו להם שני בנים רכים, שם האחד נפתלי ושם השני זבולון, כשמות בני יעקב, ותחנך גם אותם לתורה ולתעודה ויעלו ויעשו חיל, וכל רואם עלה ואמר: אשרי לפלוני ולפלונית, שילדו כמו אלה. ישמח האב ויגל, אֵם הבנים שמחה!
ויהי ביום ערב־שבת שלחה האם את בניה לשאוב מים מן הבאר לצרכי יום המנוחה, והבור עמוק ויפלו ויטבעו. בא האב מבית־הכנסת לקדש את היום הקדוש וישאל את אשתו לאמור: בּנַי היכן הם? השיאה אותו לדבר אחר ותאמר: הגד לי, בעלי יקירי, הנה בא אחד ויַפקד שני כתרים של זהב בידי, חשקה נפשי בם, האשיבם לו או לא? ויתפלא בעלה על דבריה ויאמר לה: מצחקת אַתּ בי; הן לא תבגדי בפקדון וחטאת לאלהים. באותה שעה באו שני מלאכי־השרת, הוציאו את הגופות מן המים וישיבו רוחם אליהם ויעמידו אותם חיים בתוך הפתח. גם האל משיב פקדון ולא יקח עוללים לפני שעתם!
ב: קִדוּשׁ הַלְבָנָה
פעם הלך איש אחד חסיד יחידי בלילה, לעשות מסחרו, וממון הרבה בידו, ויפגשהו שודד אחד ויאמר לרצחו נפש. ויפול האיש לרגליו, ויאמר לגזלן? הנני בידך,לעשות עמע בטוב בעיניך, וכל אשר לי בידך, אבל עשה־נא שאלתי קודם מותי: לנו מצוה, לקדש את הלבנה בחידושה, וקידוש־הלבנה שמה; תן לי ארכה רגעים מעטים, למען אקיים עוד את המצוה הזאת ואיפרד בשלום מהאי עלמא. ויעתר הגזלן לבקשתו, ויעמוד ויחל לברך בלב שקט: ברוך אתה ה' אלהינו, מלך העולם, אשר במאמרו ברא שחקים! ונפשו שלמה את אלהים, כי היה מוכן ומזומן למסור את עצמו תיכף אחרי הברכה. ברוך יוצרך! ברוך עושך! והוא מרקד כנגד הלבנה, עוד מעט ורוחו ידאה אל שמי על ויפלס בין כוכבים נתיבו. ויאמר השודד לנפשו: הלז הולך להריגה, והוא שקט ודבוק כך בבוראו, אל תהי ידי בו! ויניחהו וילך. ואית דאמרין, רוח באה מן הדרום ותשא את המקַדש הרחק מן השודד ד' אמות פרסה.
ג: מַכְנִיס אוֹרְחִים
במדינת אשכנז גר רב אחד, יודע־חסד, והיה מכניס אורחים באין מספר ומאכילם ומשקם ולא יעף ולא יגע במעשהו, ולא אמר, כי רבה עליו העבודה, ואם ישב אצלו עני ימים רבים וידחק רגלי אחרים, לא שילחוֹ; גם איש נבזה ונמאס ומצורע הושיב על שולחנו ושירתו וכיבד אותו כאחד מן החשובים, ולא ידע פדות בין אדם לאדם.
פעם אחת בא אליו עני זולל וסובא ויאכל וישת הרבה ולא אמר די. בצהרים כבר אכל את ארוחת־הערב; ובער אכל כל אשר בכינו למחרת. כה ישב ואכל בלי הרף, ואחרי כל קערה וקערה שהושיטו לו, אמר: עוד רעב אני; וביקש לתת לו עוד מאכל. ראה הרב, כי אי־אפשר להשיג בעדו שבר במקולין, ויצו לשחוט פר בעבורו ונטרף; וציוה לשחוט פר שני ונטרף גם הוא. כה נטרפו שנים־עשר פרים בזה אחר זה, ויהי הנזק רב; רק הפר הי"ג הוכשר, ואותו אכל העני הגרגרן כולו בבת־אחת; ולא איבד מכניס־האורחים את מידת סבלנותו גם רגע אחד.
אחרי האכילה הגסה הזאת, שהשתהו עליה מאד, קרא העני את הרב חדר לפנים מחדר. ויאמר לו: דע כי אינני ממשפחת בני־אדם, רק מבני השטן אני; ושלחוני ממרומים לנסות אותך, כי קנאו בך, והנה רואה אני, כי אמנם אין איש ארך־אפים וסבלן יותר ממך. ויצא הרוח הדובר דרך נקב קטן שבחלון. והוסיף האיש להאריך ימים ולעשות צדקה וחסד.
ד: הֶחָסִיד וְהֶעָנִי
בארץ אשכנז היה עשיר גדול, שירש אוצרות רבים מאבותיו, והוא היה גם חסיד גדוך ושומר־מצוה, וביותר היה זהיר בכבוד יום־השבת ובהכנות לכבוד השבת, והיה אחד מן הזריזין לקדם פני שבתא־מלכתא. בערב שבת כבר לא עשה מלאכה, הזדרז לבית־המדרש; אחר־זה סעד מעט, רץ לבית־המרחץ לרחוץ ולטבול את בשרו במים שלוש פעמים. ובצהרים כבר לבש בגדי־שבת, ישב עטוף לבנים כמלאך ה' צבאות, והיה אומר שיר השירים בדחילו ורחימו, עד כי קנאו בו כל שרי מעלה, בנחת־הרוח הגדולה שהיה עושה לבוראו. ויהי פעם אחת, בשבתו כך, בא עני ושמר לו על הפתח ואמר לו: אדוני, הנני המתנת ידך, כי אין לי עוד צרכי שבת. ויגער החסיד במחלל את הקודש ובחושב בשעה כזאת עוד בעניי ממונות. וישלחהו וילך בפחי־נפש. יצאה בת—קול ואמרה: איבד זה את כל עולמו בשעה אחת!
מִסִּפּוּרֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל
א: קֶבֶר הַצַּדִּיק
בשדה מראה של ישמעאלי אחד מכובשי הארץ עומד בקצהו קברו של רבי יוחנן הסנדלר, מגדולי חכמי הגמרא; ועל־יד הקבר – מערה, ואומרים שזו היא המערה, שבה היה מעבּד את העורות ועובד את בוראו. ולא רחוק מם המערה בור, ובו מים זכים כעין הבדולח.
ולבעל השדה צאן מספר, רועות בשדהו, ונער קטן נוהג בהן; ובבוא הלילה, היה כונסן אל המערה ללון שם והוא שומר עליהן, וירא הנער ויתבונן, כי בעת שהצאן המערה הן נשמרות מאליהן, ולא יקרה להן אסון; וכי יקרב גנב אליהן, לפשוע בהן ולשאת גדי־עזים, לא יוכל לזוז, עד השיבו את הגדי למקומו.ויאמר: אין זאת כי אם גדול־היהודים, השוכן פה, ישמור עליהן, ויחל מאז להתרשל במלאכתו, ובהביאו את הצאן אל המערה, היה מחפש לו מקום תחת אלון מיצל ויישן. פעם בא אדוניו בבוקר וימצא את הצאן נטושות לפני המערה והנער ישן; וידחפו ברגלו בחזקה ויעירו. ויחל להכותו וליסרו בשבט אכזרי ויקרא: בן־בליעל, איך עזבת את הצאן את הצאן לבדן, חי אַללה, כי לוּ נגנב מן העדר, כי עתה הרגתי אותך ונתחתי ואתך לנתחים. ויתחנן אליו הנער וידבר אליו רכות ויאמר: חי אדוני, כי גם לי יקר מאד כבבת עיני כל אשר נתת לי לשמור, אבל בדקתי ונסיתי, כי קבר הרבן של היהודים שומר עליהם. ויחר לאדוניו על דבריו אלה ויוסף להכותו וידבּר סרה גם בקבר ובשוכן בעפרו.
עוגנו מנאץ ומקלל. והנה פתאום נתעקם צוארו ויהי עורפו במקום פניו ופניו לאחור, וגם לשונו נאלמה וריר נוזל מפיו. ויבּהל הנער למראה עיניו, וירץ ויודיע את המעשה לאנשי הכפר. ויקהלו הערבים והישמעאלים כולם אל המקום בשדה וישתוממו לראות את האיש, שעוד לפני חצי־שעה היה מראהו כאחד האדם, והנה עתה פניו כמפלצת. ויספר להם הרועה את כל מהלך הדבר מראש ועד סוף; ותפול חרדת־אלהים על האנשים. ויקראו כולם פה אחד, לאמור: צדקו משפטי אַללה, עקב אשר בזה לצדיק באה עליו כל זאת. ויאמר אחד לחברו: במה נכפר את פני הנעלב, ולא ישא גם עלינו חטאת? ויוָעצו להקריב לו קורבן. ויקימו אבן וימהרו ויקחו שה אחד תמים מן הצאן ויעלוהו עולה לכבוד הצדיק ויציתו בו אש ויאכּל ויעל הלהב השמימה.
וישמע ה' אליהם וינחם על הרעה. ופניו העקומים של אדון השדה שבו למקומם וירפא.וגם כוח־הדיבור שב אליו. ויקבל עליו להיות זהיר מעתה בקבר הצדיק. וידור נדר להעמיד בו נר תמיד משמן זית, והוא לא יכבה ודולק והולך עד היום הזה!
ב: הֶעָרֹם
בירושלים העיר הקדושה עומדת חורבה נושנה של בית־כנסת ישן נושן מימים ראשונים, שכבר חדלו להתפלל בו זה עידן ועידנים, ומופנה הוא מבית־דין של מעלה לבית־דין הגדול של המתים.
פעם בחודש מתאספים שם הדיינים, זקנים ונשואי־פנים, יושבים על כסאות של אבן ודנים על אלה שמתו בשלושים הימים האחרונים בכל חלל העולם. ודינם הוא לא לזכות ולא לחובה, לא לגן־עדן ולא לגיהינום, לא למתן־שכר או לתיקון וצירוף, כי אם: מי ינוח בארץ הקדושה ומי לא ינוח בעפרה. גם אנשים שנולדו בארץ־ישראל ומתו על אדמת הקודש ומצאו להם בה קבר, נדונים הם, אם חטאו הרבה בחייהם, להידחות לארץ הגולה. ובאים פקידים רבים, הם ומשרתיהם, וסוחבים את עצמותיהם לארץ העמים; וכשבאים המה אל הגבול, הם צועקים בצעקות נוראות וקולם מחריד ארץ ושמים. להיפך, יש אנשים, שנולדו בגולה ומתו בגולה ויתגלגלו בגלגול־מחילות לארץ הקדושה עוד קודם תחית המתים, כי תימצא זכותם רבה.
ומדרך המתים, כשהם באים לחורבה לעמוד לדין, הם באים במלבושיהם ותכריכיהם, ומי שחטא – לבושו קרוע; ואם הרבּה הרע, אז קרוע הוא ביותר, או גם חסרה ממנו אמה ויותר. פעם אחת הובילו לשם מת אחד, והוא היה ערום לגמרי, ואין עליו גם מטלית מה. ראהו צדיק בדרך כשהוא ערום, הסיר את מעילו מעל שכמו ויעטפהו ויצילהו.
גם זה קנה עולמו!
סִפּוֹרִים יְהוֹדִיִים
א: שַׁלַּח לַחְמְךָ
בירושלים העיר הקדושה גר איש עשיר אחד, אשר עשה חיל ויאסוף הרבה זהב וכסף וישם אותם באוצרותיו וישמור עליהם. ויהי כי זקן, והגיעה עתו לשכב עם אבותיו, קרא לבנו יחידו וינהל אותו כל קניניו הרבים וכל אשר אסף במשך שני דורות שלמים ויתן את הכל בידו. ויאמר הבן אל האב: גם ברכיני־נא לפני מותך. ויאמר האב: ברכה אין לי, אבך מקרא אחד אדע מאת החכם מכל אדם, ואותו שים לך למשמרת. לקח ספר־קוהלת ופתח אותו והראה בו את הפתגם: “שלח לחמך על פני המים”, ויעצום את עיניו וימת.
ויהי אחרי מותו ויעש בנו מסחר רב, והיה נוסע לארצות ומדינות רבות וישתקע כולו בקניני תבל ודברי אביו לא זכר עוד. פעם אחת בא לרגלי מסחרו לעיר קושטא הגדולה, בירת ממלכת התוגר, ויתפלא לראות יפי העיר, רחובותיה, מגדליה ובתי־תפילותיה, ויסובב בה כל היום. ויהי בבואו לחוף הים, ראה שני אנשי־חיל וחניתותיהם בידיהם שומרים על ארון של עץ. ויאבה לדעת איזה אוצר שמור שם בארון, ויגש אליהם וישאל אותם: מה תשמרו אתם כאן? ויאמרו לו: עצמות אדם מת אנו שומרים. וישב לבית־מלונו ויספר לבעל־המלון את אשר ראה היום. ויאמר לו בעל־הבית: לא רימוך השומרים, עצמות יהודי מאחינו מונחים בארון, בחייו היה פקיד בבית־אוצר־המלך ויעבדוהו באמונה ימים רבים; ויקנאו בו שאר עבדי המלך וישימו עליו עלילות דברים כי שם ידו באוצר־המלך, וישימהו המלך בבית־הסוהר וחי שם בלחם צר ובמים במשורה, וימת שם. והנה יבקש המלך עשרים אלף אדומים בעד גויתו, למען ימסרה לקבורה; וקהילתנו עניה היא ורכוש צבורי כזה אין לנו. ויהי בשמעו את הדברים האלה, אמר למסַפר: אנכי אפדה את עצמותיו. וילך ויבוא בשער המלך ויבקש משומרי־הפתח, כי יבואו ויגידו למלך, כי איש אחד בא ורוצה לפדות את עצמות פקידו ולשקול מיד את הכסף.ויצו המלך להביאו לפניו. ואמר לו: האם מודע וקרוב אתה לפקידי זה? ויאמר: לא, מלכי ואדוני, מתושבי ירושלים אנכי, שבאתי הנה; ובשמעי את דבר המת,
נכמרו רחמי עליו ואומר לתת את אשר תדרוש בעבורו. וימצא הדבר חן בעיני המלך ויאמר לו: טוב הדבר, שקול על־ידי את סכום הכסף; אך דבר אחד בקש ממני ואתן לך. ויאמר הירושלמי: אם על המלך טוב, יצווה את היהודים לתת למת אחוזה במבחר קבריהם וכל איש מנער ועד זקן וילווהו אל בית עולמו. ויקש על המלך לעשות את הדבר הזה; אבל אחת דיבּר ולא יכול לשנות, ויעש כן. ויפדה האיש את המת במחצית הונו, וידברו בכבוד גדול כרב וכגדול בישראל.
אחר הדברים האלה עזב את קושטא וירד האניה, ותקם סערה גדולה בים ותיהפך האניה ויפול הוא וכל הכבודה אשר לו המימה. והוא אינו יודע לשחות. מיד ירד נשר לבן גדול אליו יקחהו על אברותיו ויביאוהו ירושלמה שלם בגופו. ויעש משתה גדול להצלתו.
בלילה ההוא בא אליו אביו בחלומו ויאמר לו: דע, בני, כי אותו מת, אשר הצלת את עצמותיו והבאת לקבר אבות, בא בתבנית הנשר להצילך. וידע אז כמה גדול דבר המאמר אשר הורישהו.
ב: הָעִוּר וְהַפִּסֵּחַ
על שערי בית־הכנסת של רבי יהודה החסיד בירושלים ישבו שני עניים, אשר פשטו יד לכל עובר, האחד היה עיור בעיניו והשני פיסח ברגליו; והמה דלים וריקים ובביתם און כּל. וירחם ה' עליהם וישלח להם מלאך ממרום להושיעם. העיור פתח לפתע את עיניו וירא כאחד האדם ורגלי הפיסח נתישרו, וילך כשאר אחיו. בו ביום מצאו גם שניהם שני אוצרות של כסף ויתעשרו מאד. ויבנו להם בתים וסחרם הלך עד דמשק.
ויהי היום ויאמר אותו מלאך: אלך ואנסה את לב אלה, אשר הושעתים והעליתי אותם מבירא עמיקתא עד איגרא רמה. ויתחפש ויבוא כפיסח לפני מי שהיה פיסח, ויבקש ממנו סעד ועזר; ויגער בו העשיר ויאמר: לא אתן צדקה לאדם שכמותך, שאך מעצלותו ידבר כזאת, וידחפהו עד חוץ לביתו ויסגור את הדלת בעדו. עזב את העריץ הזה ויתחפש כעיור ובא לפני העשיר השני, שהיה גם הוא עיור מלפנים, הושיט את ידו ואמר: הושיעני, כי חסר־כל אני ובבתי אשה ובנים. וירחם עליו ויעניק לו מטובו וישלחהו ברוב מתנות.
החונן הצליח עוד יותר, וקשה־הלב איבד את הונו בענין רע ויהי עני כמלפנים.
הַשּׂר מִקּוֹצִי
א: (נוסח א)
בשנת ארבעת אלפים, תשע מאות, שלושים ושתים ליצירה חי במדינת צרפת בעיר אחת קטנה, ושמה קוצי, איש חסיד, ושמו רבי אברהם. ויוָלדו לאברהם שני בנים, שם האחד חיים ושם השני שמעון. ויהי שמעון איש עני, כי לא ידע מסחר ומלאכה, ויהגה תמיד בספרים – בימים ההם אין ישיבות גדולות בצרפת, ושם מקום מושב בעלי התוספות, אדירי התורה, והוא היה מגדולי הלמידים. – תחת זה עשה אחיו חיים חיל רב במסחר ויאסוף הון עצום ויהי לאחד מקציני־ארץ. וירא האח העשיר כי אין תשועה לאחיו בעניני־חומר, ורק דבר ה' עמו, ויקבע לו דמי קצבה, מדי חודש בחודשו, להשביע אותו ואת בני ביתו; אך בגלל הדבר הזה היה עליו, על המקבל, ויעץ אותו בכל דבר קשה במעשהו, כי יבוא בין המצרים. ויהי הדבר כן. שמעון ישב ולמד מעת ההיא במנוחת־לב ואחיו חיים הוסיף להצליח וירבו אוצרותיו.
ויהי היום, ואיזה דבר חרש היה לעשיר במעשיו, לא כתמול שלשום, ויבוא וידפוק על דלת בית־המדרש ויקרא לאחיו החוצה ויאמר לו: דבר־סתר לי אליך, אולם מתירא אנכי, פן אזנים לקיר, נקום ונצא אל החוף ונשב באניה קטנה, ושם אדבר את דברי עמך. צר היה לשמעון להפסיק משנתו, אבל לא יכול להשיב את פני אחיו ריקם, וגם הבטיח אותו כן, להיות לו ליועץ, ודבריו יקיים. וילכו אל החוף ויבואו אל אניה אחת קטנה וישבו בה. השמים היו מעוננים; היא אך נדחפה מן החוף ותתרחק כמהלך מיל, והנה קמה סער גדולה, וגעשו המים, וישאו אותה הרחק הרחק יום ולילה. ויהי בבוקר, כאשר שקטו המים, נשאו עיניהם, והנה הם שרויים בים הקדוש, שכל אניה אשר תבוא בו לא תצא משם ותישאר תקועה כל הימים. ויצא לבם למראה האסון אשר קרם וגם צידה לא היתה להם. העינים עצובות הביטו לכל עבר, אולי יש איזה תקוה; אבל הנה מלמטה הים הקדוש למלמעלה פני השמים הרחוקים, ומסביב להם עוד אניות כמו אלה, תקועות בתוך המים, והיו עם יושביהן עדי אובד…
ויתפללו האחים שניהם לאלהים מן המיצר וידרו נדרים אליו. העשיר נדר, כי יתן הרבה צדקה לעניים אם יתרחש לו נס ויצא מכאן בשלום, והלומד בתורה נדר, כי יוסיף להגות בכל חדריה ולעשות לה אזניים, לא ימוש ממנה וכל חפצו יהיה בה. כה ישבו, בכו והתחננו לפני אל צבאות שלושה ימים ושלושה לילות.
ויהי בבוא היום הרביעי נועצו לקרוע את הקרש העליון בהאניה וישימו קצו אחד על אניתם והשני על האניה השכנה; ויעלו עליו ויבואו שמה וימצאו את יושביה כולם מתים על אוצרותיהם, ועל כתלי האניה חרוּת שמם ושם עירם ושמות נשיהם ובניהם. ויעתק לו רבי שמעון השמות האלה עלי גליון ויאמר: אם ה' יהיה עמו וישוב לביתו, יתיר את כל העגונות הללו ויביא למשפחות רבות גאולה. ואחיו העשור לקח שק וילקט את כל הכסף והזהב הנמצא באניה אחד אחד; בה הלכו מאניה לאניה וכה היו מעשיהם בכל אחת ואחת. עדי בואם אל האניה האחרונה שכבר קרובה היתה אל החוף, אבל כותל גדול של חומה בצורה סוגר לפניהם את הדרך, והוא מאפיל את השמש בגובהו. רגע אחד אמרו, אין ביד ילוד־אשה לעלות על הכותל הזה ופה ישבו עד בוא יומם, ורגע אמרו: ננסה את כוחנו, אולי יהיה ה' עמנו. ויקחו שניהם את הסכינים אשר בצלחתם ויחלו לעשות חורים בכותל, ויטפסו בידיהם וברגליהם מעלה מעלה, רבי שמעון החסיד הקדים לעלות, כי אין דבר עמו, ואחיו רבי חיים מטפס למטה ממנו, כי שק הכסף והזהב אשר על כתפו הכביד עליו. לפתע נכשל ויפול צרורו מעליו ויחזור אחור, כדי להרימו, ואחיו החסיד מטפס ועולה; הוא קורא לאחיו העשיר, כי ישמור את צעדיו ויתפס אחריו, והלז כבר אינו שומע את קולו. כה עלה החסיד לראש החומה והעשיר נשאר למטה עם כספו וזהבו. וירא כי לבדו הוא שם ושגם חסד אחיו אין עוד אתו וישא את קולו ויבק.
ובבוא רבי שמעון לראש החומה, וירא והנה יער גדול ואדיר לפניו, אילנות גבוהים כאלה בו לא ראה מימיו; והאילנות עושים פירות יפים, אשר כיפיָם גם כן לא ראה מעולם, וריח הפירות נפלא ומשיב כל נפש עיפה. ויהי בלכתו וישא את עיניו וירא מרחוק טרקלין נפלא, כולו שיש וגגו זהב טהור, ונהר זך כעין הבדולח סובב אותו מכל עבריו, ובארבע פינותיו גשרים של כסף. ותיפעם רוחו למראה כל אלה. ויפן כה וכה והנה אין איש, אין חיה ועוף דומיה בכל!
הוא אמר לעבור על פני הגשר האחד, לבוא אל ההיכל פנימה ולשאול על ישביו, אבל ירא לנפשו, הוא סובב את הנהר, ופני הטרקלין שוים הם מכל עבר ויפיוֹ כקסם. השמש מאיר מלמעלה, והאור זך ונעים שבעתים מאשר עד כה, כגן־עדן כל הכיכר הזאת לפניו, ואדם אין לשמרה ולעבדה…
והוא הלך וסבב את ההיכל וירא שני אילנות גדולים עושים פרי וריחם עד להפליא ויחשוב ויאמר: העץ הזה מימיני עץ־החיים הוא וזה משמאלו עץ־הדעת טוב ורע הוא. מן עץ־הדעת לא אבה לקחת ויאמר: לא אנסה את ה'; אבל מן העץ־השני לקח תפוח אחד יפה וישם אותו בצלחתו.
לא רחוק משני האילנות ראה ההולך שתי גבעות קטנות ועל ראשן מכסה של ברזל, ויתפלא מאד למראה ההוא, ויקרב אליהן, ויעל לראש אחת מהן והעביר בידיו על המכסה, והוא קר מאד מאד. הוא עמד להניע אותו, ויהי כאשר הרים אותו אך מעט, והנה רוח גדול מפרק הרים ועוקר אילנות יצא ממנו ויקם סער גדול בכל הגן וירעש העולם, וכל הספינות מן הים הקדוש נעקרו ויבואו בים הגדול, אף הוא נפל על פניו, וכמעט לא נותרה בו נשמה מרוב טלטול גווֹ. גן־עדן התחתון היה זה.בגבעה אחת היה מקור הגשמים וטללי־מרפא ובגבעה השנית – מקור הרוחות. ולוּ הרים האיש את המכסה כולו ולא השיבו למקומו, כי אז חזר כל העולם לתוהו ובוהו.
וספינת חיים אחיו, אשר שב אליה, כי נשאר לבדו, נעקרה גם היא. ותבוא אל ים חי ותבא את היושב בה בעוד שני ימים אל החוף; ויצא הפליט טעון בכסף וזהב ויבוא לעיר קוצי. ותיהום כל העיר, כי כבר חשבוהו למת; באו גם אנשי בית שמעון אחיו לשאול לאביהם, ויספר להם את אשר קרהו; ויבכו ויאמרו: לא נראה אותו שוב בחיים. וינחם אותם ויאמר לכלכל אותם ברוָחה.
בין כה התעורר האיש החסיד שהרים את המכסה. העולם שב למהלכו, אבל על־ידי הרוח הסוער הושלך מהלך ד' מאות פרסה מהגן הנפלא. וירא שמעון והוא עומד במשעול צר ומשני עבריו שדות זרועים וילך בו לילה ויום. ותרעב נפשו ללחם. ויקח את התפוח מצלחתו ויריח בו ויחי. וישנס מותניו וילך הלאה ויגיע לפנות ערב אל עיר אחת גדולה לאלהים ויאמר: אודך, ה', כי הבאתני אל מושב אדם.
הוא נכנס בשער העיר וירא את האנשים בוכים ומיללים, אל כל מקום שפנה ראה פנים עצובים. ויבן, כי אֵבל גדול לעם, ויקרב אל איש אחד וישאלהו, לאמור: הגידה־נא לי, איזה אסון קרה לכם? ויען האיש ויאמר: בת־מלכתנו היחידה, היפה והנעימה, חלתה מאד; כבר השתמשו בכל התחבולות שבעולם להקימה ולהחיותה, ואפסה כל תּקוה; רופאי הארץ יומרו נואש, ועל־כן נעה את נפשנו ואין לרוחנו מנוח, כי בן אין למלכנו, והיא הנפש האחת אשר תשב על כסא המלך, ויאמר הבא מרחוק: הובילו אותי למלך ורפּא ארפה את בתו. ושתומם האיש ויאמר: רואה אני את בגדיך והם בלו מיוֹשן וזר אתה, ואם אעשה כדבר הזה ואשקר במלכי ואחייב את ראשי. ויאמר הרב: לך אל חצר־המלך והודע שם את הדבר; חי האלהים, כי אין בידי רמיה. וירץ האיש אל היכל־המלך ויאמר לפקידים ולשרים: בא איש זר מארץ רחוקה, ובשמעו דבר מחלת בת־המלך, התאזר ואמר, כי בידו לרפּא אותה. וימהרו אחריו ויגלחו אותו ויחליפו שמלותיו ויובילו אותו אל חדר החולה; ויקח את התפוח אשר בידו מגן־העדן וישם על חתמה ותריח בו שלוש פעמים, ומיד החלו כוחותיה לשוב אליה ותפקח עיניה. וידפוק בדלת ויקרא לאביה המלך ולכל האנשים המחכים החדר השני ויאמר: בואו הנה, היא שבה לחיים. שמחת המלך ובני – חצרו וכל אנשי עיר המלוכה תוכלו לשער.
ויגדל המלך את רבי שמעון וינשאהו, וישם כסאו מעל לכסא כל השרים. גם העשיר אותו עושר רב. ועוד ידו פשוטה להעניק לו מכל טוב. ויאמר לו: שאל, מה אתן לך, עד חצי המלכות ותיעש. ויען הרב ויאמר: אם על המלך טוב, יתן לי לנחלה את העיר קוצי הקטנה, אשר בקצה ארץ מלכותך, כי שם נולדתי ושם מושבי. ויש המלך כן, ויתן צו ליפּוֹת את העיר הקטנה הזאת, לטעת סביבה גנות ופרדסים, וישׂם את הרב אלוף לראשה.
ויפּרד רבי שמעון מאת המלך בשלום, הוא וכל רבּי־המלוכה מלוים אותו. ויבוא אל עיר מולדתו כקמין עם; והדת ניתנה, כי כל בני־העיר ישמעו בקולו למקטון ועד גדול וכל היוצא מפיו יעַשׂה.
ויאסוף רבי שמעון את כל אנשי־העיר ויספר להם את כל נפלאות הבורא אשר ראה, וכל הנסים אשר עשה לו. וחַלק את כל כספו וזהבו בין קרובים ורחוקים. והוא פשט מעליו את בגדיו החמודות, וישב בבית־המדרש, לעשות עוד הפעם אזנים לתורה, וינהרו אליו תלמידיו מכל עבר וירבץ תורה בישראל עוד דור שלם. זכותו תגן עלינו ותאיר לנו עד עולם!
ב: (נוסח ב)
בעיר קוצי הקטנה, אשר במדינת צרפת, חיו שני אחים. האחד ישב באהלה של תורה והרביץ דעת ה' ותורתו, והשני היה איש סוחר, עוסק בישובו ש עולם, וגם יודע צדקה וחסד, וכל מחסורי בית־אחיו עליו כל הימים. וזה דרכם: פעם בחודש בא העשיר אל הלמדן והתיעץ עמו על צפונותיו, וכל אשר יאמר – יעשה, וה' עמו.
ויהי היום והסוחר היה צריך ללכת בספינה אל מדינה אחת בדבר־סתר ויבקש מאחיו, כי ילווהו על דרכו; לשוא השיב לו האח, כי חלילה לו להיבּטל מן התורה וכי אינו רשאי כלל לעשות כדבר הזה, הלז האיץ בו ולא נתן לו מנוח, וזה ידע, כי מפרנס הוא את ביתו ויעש עמו לפנים משורתו וילך עמו. ויהי בבואם בים, ותקם סערה גדולה, אשר לא היתה כמוה, והאניה חישבה להישבר; ויצעק החסיד לאלהים וישמע בקולו וינח הים מזעפו. אז ראה גם רב־החובל, כי איש גדול הוא. והנה צפה האניה הלאה והלאה, אבל תעתה מדרכה על־ידי הסערה ותבוא אחרי עשרה ימים לחוף מדינה אחרת. ויהי כי אמרו לצאת ממנה, לבקש להם אוכל, הם אך הציגו כף־רגלם על הארץ, והנה נשמע קול תרועה, ואנשים מזוינים מיהרו והקיפום וישימו אותם בחבלי־ברזל, וישדדו כל מכמני האניה ואותם כבשו לעבדים, וידע החסיד, כי יסרו ה' על אשר עזב את בית־מדרשו ויקבל את דינו באהבה. אך לב אחיו התחמץ בקרבו בשביה ויחשוב תחבולות להמלט.
ויהי כאשר הובלו אחרי ימים של שוק העבדים להימכר, הכירו בהם עברים אחדים, כי בני עמם המה, ויאמרו לפדותם. אבל רב היה המחיר, אשר בקשו גוזליהם בעדם ולא הספיק אך לאחד. וייטב החסיד בעיניהם מאחיו, ויאמרו לפדות אותו בלבד; אבל הוא מיאן ואמר: אל תַּפלו ביני ובין אחי. ויאמרו להטיל פור, הוא גורל, אבל אחר־כך נועצו ואמרו: שלם נשלם בעד אחד מכם, ואתם בחרו לבדכם. ויאמר הסוחר אל אחיו: תן לי את הבכורה בחופש, כי אנכי מכלכל את ביתי וביתך, ואם אשאר פה, ורעבו גם שניהם יחד. ויאמר החסיד: טוב דברת, צא אתה במקומי ושוב אל עמנו ומולדתנו, ואנכי אשא את כבלי העבדות; צר לי אך על תלמידי הרבים, שנשארו בלי מורה. ויאמר אחיו: אלהים הרחמן יפדה גם אותך. כה נשקל כסף עבור הסוחר ויצא לחופשי. וישק לאחיו ויבק. ויפרד ממנו לשלום וישב אחרי נדודים רבים לעירו לבדו; וישב למסחרו ולמעשהו, והוסיף לעזור לבית־אחיו עוד יותר מבתחילה והיה להם לפטרון ולאב.
נמכר הרב והמורה לארץ התוגר לעבד, ויעבוד בחצר המלך ימים רבים. וימצא חן ויקלו לו את עבודתו; עליו היה אך להשגיח על הגנות ועל הפרדסים. ובעתותיו הפנויות ישב וחזר על תלמודו בעל־פה והיה עובד את אלהיו על אדמת נכר.
ויהי כי השלימה ממלכת התוגר, אחרי מלחמה רבה וארוכה, את צרפת וכרתה עמה ברית־שלום, ראוהו שליחי צרפת וייטב בעיניהם, וינתן להם במתנה. ויביאוהו השליחים אחר־כך צרפתה, ונעשה שמה עבד למלך ויעבוד גם אותו באמונה ובתום.
ובחצר המלך הזה היו שני בושים, אשר שום איש לא הבין את לשונם, ועבודתם קשה היתה. ויהי היום וישבעו חרש לשלוח יד במלך. והרב שמע את דבריהם, כי ידע שבעים לשון. ויגד את הדבר למלך. ויבּחן הדבר וימָצא כן. ויתלו את הכושים על העץ ואותו גידלו וינשאו. ויהי בשאול המלך אותו, כי יבקש מאתו שאלה אחת, ענה ואמר: תן־לי את עיר קוצי לאחוזה. ויאמר לו נמלך: מעט הדבר אשר ביקשת. ויצו להעניק לו עוד רב טוב, וישלח אותו במתנות רבות לעיר ההיא וישימהו לנגיד לה ולראש.
וייסד הרב בשובו שמה ישיבה גדולה, וינהרו אליו תלמידים מכל אפסי ארץ, והוא כילכלם גם בלחם. ויצאו מישיבתו זו מאורות רבים לישראל.
ג: בִּן־נוּן
פעם אחת באו גזרות רעות על ישראל במדינה אחת ויציקו להם מאד בכל מיני פקודות קשות. ויקבלו את דינם באהבה ולא קָבלו על ה'. ראו הגוזרים, כי אינם יכולים לעם הזה, גזרו עליהם שמד. כיון שראו שמעבירים אות על דתם, עזבו כל הונם ורכושם וברחו ונפוצו וארבע רוחות השמים.
והנה עברה בספינה אחת בים משפחה אחת רמה ומיוחסת מבני־הגולה, והמה יוצאים לארץ הולנד, הידועה אז בחופש־הדת, והנותנת ואובדים ולנידחים מנוח בארצה. אבי המשפחה היה איש בן שבעים ונשוא־פנים, ושמו יצחק, לו אשה ישרה וכשרה, ושמה שרה, ולהם שלושה בנים ושלוש בנות. ובן־זקונים אחד כבן עשר, והוא יפה־תואר ויפה־מראה ומושלם בתורה ובחכמה. כה נסעו יחד שבעה ימים ושבעה ליליות; ויהי ביום השמיני, כאשר החלו לקרוב אל החוף, נמעדו רגלי בן –הזקונים ונפל המימה, ויצעקו כולם, וימרטו שערות ראשם על האהוב ועל הנחמד, ותקצר ידם להושיע לו. הוא צלל במים ואין. לשוא קראו לראש הספינה ואמרו לו, כי יתנו לו כל הכסף והזהב אשר אצלם, אם יוציאוהו מן המים. שומע לא היה להם. והנה רוח באה על הים ויניע את הספינה, וכמעט חישבה להישבר. ביגיעה ובעמל באו בני־המשפחה אל החף, התישבו בארץ ויבכו על בנם האבוד.
וה' הזמין דג גדול מאד ויבלע את הנער, בצללו במים, ובקרבּו מצא לו משכן לנוח. הוא אכל ממה שהדג אוכל, שתה ממה שהדג שותה, ומרגלים אחת מאירה לו. ברוב הימים התרגל במשכנו זה, זכר את משנתו וילמד, התפלל ערב ובוקר וצהרים ויעבור עם בעל־מלונו את הים הגדול לארכו ולרוחבו.
פעם אחת, כשהלכו צידים לצוד דגים בים, עלתה בידם לצוד דג גדול מאד, וימשכוהו בכוח רב אל היבשה. וירץ כל העם לראות את הדג, אשר כמוהו לא ראו לגודל, ועיניו משונות ומאירות כאותן של בני־אדם. קנה אותו שר־העיר ואמר לתקנו לסעודה. ויהי כי פתחו את בני־מעיו של הדג, ויראו והנה שם נער בוכה. ויפחדו מאד ויאמרו: מכשף בא אלינו לאַבּד את הארץ. וימר המלך: אל תיראו! ויצו לנקות את הנער, לרחצו, לסוכו ולהלבישו בגדים חדשים וישימוהו נגד האור, לחַמם את גופו. ותשב אליו נפשו ויבט אנה ואנה ויאמר: איה אנכי? ויסַפרו לו, כי מצאוהו במעי הדג. וישאלו אותו למוצאו, ויאמר: בן לעם העברים אנכי, וגרתי באופל־הים שנים־עשר חודש. ויספר את כל אשר קרהו. וירחם עליו המלך ויתנהו לקהילת היהודים אשר בארצן לחנכו. ויהי לגדול בישראל ויקראו לו לזכר הנס שקרה לו בן־נון.
סִפּוּרֵי אַגַּדָה
א: סֵפֶר בְּרֵאשִׁית
ויהי בעלות משה בן עמרם השמימה, לקבל את התורה, נתן לו אלהים חמישה ספרים כתובים משני עבריהם, הלא המה: ספר בראשית, שבה יסופר על בריאת העולם ומעשי אבות; ספר שמות, כולל יציאת מצרים, הקמת המשכן וכריתת הברית שבין עם־משה ובין היושב בשמים; ספר ויקרא, הכולל כל עניי הקורבנות; ספר במדבר, המסַפר פקודי שבטי־ישראל ומלחמותיהם את אויביהם, וספר דברים, החוזר בקיצור על דברי הספרים הקודמים.
וילכו בני־ישראל בגולה, מארץ לארץ, וישאו איש איש על שכמו ספר ספר, להגות בהם, כאשר יפנו ממעשיהם. על־כן יקָרא להם “עם הספר”!
והיה מעשה באדם אחד, שנשא אשה ולא ילדה לו, ויחל את פני ה' ויפתח את רחמה ותלד לו בן יחיד, וקרא את שמו נח, לאמור: זה ינחמנו מעצבוננו עד עתה, ויגדל הנער ויגָמל. וכשמלאו לו שלוש שנים, כתב לו אביו בעצמו ספר בראשית על קלף נקי, ויביאהו אל בית־המדרש, וילמדהו לקרוא ולהבין בו; ויהי היום ויסבו אויבים על העיר וילחמו בה עד רדתה וישבּו שבי רב מישראל, ובתוכם שבו גם את הנער הקטן וספר החומש עמו; ויוליכו את השבויים למדינה המלך וישימו אותם שמה לעבדים ולשפחות, ואת הספר הנשבה שׂמו בבית גנזי־המלך.
ויהי בלילה אחד נדדה שנת המלך, ויאמר להביא ספרים לפניו ולקרוא בהם. ויביאו גם את ספרו של הנער העברי ביניהם. ולא נמצא גם אחד מבין כל עבדי המלך וחכמיו, שיודע לקרוא בו. ויקצוף המלך ויאמר: התלתם בי, להביא לפני ספר, לא ידע אדם קרוא בו? ויען סריס אחד, שליוה אז את אנשי־הצבא על דרכם: ידעתי נער אחד מן השבויים, שעמו בא הספר הזה, אולי ידע הוא לקרוא בו, וימהרו את הנער וירחצוהו ויטהרוהו ויחליפו את שמלותיו ויביאוהו אל חצר־המלך, והוא טוב־רואי.
ויבוא לפני המלך וישתחו ויאמר: יחי המלך! ויאמר לו המלך: עמוד, בני, והגד, האם תדע מה כתוב בּספר הזה? ויאמר הנער: אדע בו מעט, אדוני המלך, ויפתח המלך את בדף הראשון של הספר ויאמר לו גש הנה וקרא לפני, ויחל הנער לקרוא בו: “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”, ויבאר למלך את פשר הדברים, כי כבר למד לדבר בלשונו, ויוסף לקרוא בספר: והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים: יהי אור! – ויהי אור!" ויקרא בפרשת הספר. ולב המלך ושריו מתענג לשמוע את הדברים הרמים האלה, על קדמות העולם ובריאתו, יוצאים מפי הנער. ויושב המלך את הנער הקורא על המיטה,
ויעבר בידו על ראשו ויאמר: אלהים יחנך, בני, מי אתה ובן מי אתה? ויאמר הנער: מארץ העברים אני, אשר החרבתם בזעם ה' עלינו, ואנכי יחיד אני לאבי ולאמי, וישבּו אותי מלפני רבי עם הספר הזה. ויאמר המלך: יתברך אלהי השמים והארץ, אשר נתן לכם לב חכמה להשכיל וידוֹע; ואתה אל תירא, כי אצווה להוליכך אל אביך, שזכה לבן כמוך, ושָׁקהו המלך. ויהי ליום המחרת, ויצו המלך לתת לו עוד חליפות שמלות יקרות, ויענק לו מתנות רבות וישלחהו בכבוד לבית אביו. ורץ יוצא לפניו לבשר את הוריו כי עוד בנם חי, ויצאו לקראתו, ויראו את כל הכבודה ומתנת המלך בידו, ויפלו על צוארו וישקוהו ויבכו בכי גדול מרוב שמחה. והוא ספר להם את אשר קרהו ואיך גידלו המלך וינשאו בגלל הספר וטיבו. ויברכו ויהללו את ה', שנתן להם זאת התורה והגדיל לעשות עמהם חסד ועם בנם יחידם רב־תבונה זה; והניחו את הספר בארון לדור דור, ועדין הוא שמור!
ב: לֶחֶם הַפָּנִים
עם יצא ממצרים ויסר ה' סבל משכמו, ויבקע ים ויעבירם בתוכו ויתן להם את תורתו ויחם בענן יומם, ויחן העם במדבר לרגליו ולבית אבותיו.
מה טובו אהליך, יעקב! שם, הרחק מן הגויים, במדבר סיני חונים להם שבטי־יה. והמן יורד להם ממעל, אז יתאווה אדון עולם לשים שכינתו בין בני בחיריו. ויאמר למשה עבדו: דבר אל בני־ישראל ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. משכן עץ שאל אלהים ועליו יריעות עיזים; והעם מרבים להביא מנדבת לבם עורות אלים מאָדמים ועורות תחשים, וגם זהב הביאו, אבני שוהם ואבני מלואים וכסף ונחושת רב וכל חומר יקר לבנין. וכלים ציוה האל לעשות לביתו, את המנורה בעלת שבעה הקנים, את ארון־הברית ואת השולחן ללחם הפנים, את מזבח־העולה ואת מזבח־הקטורת. ויעשו בזה כל חכם־לב וחושב מחשבות, איש איש במלאכתו, מלאכת הקודש; וכל הנשים, אשר נשא לבן אותנה טווּ את התכלת ואת הארגמן. ותכל כל עבודת המשכן אוהל־מועד, ויקימו אותו באחד בחודש: את קרשיו, בריחיו, עמודיו וכליו. ויכס הענן את האוהל וכבוד ה' נראה לשכון בבית־זבול לו. “הניח כל מה שלמעלה ונתיחד בשל מטה”.
ואז יבואו ראשי המטות והשבטים וחנכו את הבית ואת המזבח והביאו את קרבנותיהם: עגלים, ובקר ופרים. וניגשו הכוהנים ושחטו את זבחי־השלמים ונזרק הדם על המזבח סביב, ואחיהם מקטירים ומקריבים – וה' את הלחם יברך, את לחם הפנים.
ויסעו בני ישראל עם המשכן ואת האוהל ואת כליו ובני לוי שומרי משמרת, ויסעו ממקום למקום, עד בואם אל הר העברם. וימת שם משה איש־האלהים, ויעבירם יהושע את הירדן ויחנו בשילה. וימת יהושע, עוד בטרם כלותו לכבוש את הארץ, ויקם ה' לבני־ישראל שופטים ויושיעום מיד אויביהם. ויצאו הארון וכלי המשכן ויחנו בנוב; ומשם באו לגבעון, עד אשר בנה להם דויד אוהל ושלמה הקים בית־אבנים בירושלים.
והעם מקריב קורבנות, מדי עלותו ליראות את פני ה‘. ובאו הכוהנים לקחת להם את חלקיהם ואת הנותר יעלו על המזבח. וה’ לא ירצה אלפי אלים, רק את הלחם יברך, הלחם ששמו על השולחן ויניחוהו שם משבת לשבת.
ושני שולחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב. על שולחן השיש היו נותנים לחם־הפנים בכניסתו, ועל שולחן הזהב – ביציאתו. ובפנים האולם – שולחן גדול כולו זהב טהור, שעליו לחם־הפנים תמיד; וכשהיה מריח ה' את ריח הלחם, היה אומר: אוסיף לברך את האדמה, כי תוציא פרי לשובע ולא יאכלו בני־אדם לחמם במשקל. “שולחן דא הוי לקבלה ברכין דלעילא ומזונא לעלמא”.
כה חי העולם בשלוָתו ימים רבים מאד ונהנה ממזון האלהים. והנה יצא האיל לנגח ימה וצפונה וצפיר־עזים בא, ואחריהם – בא מלך עז־פנים. שׁמשוֹ של בית־האלהים, החל לשקוע…
בימים ההם שימשו באולם בני משפחת בית־גרמו; והם היו בקיאים במעשה לחם־הפנים. חכמה ובינה יתרה להם. ולא רצו ללמד את מלאכתם לאחרים. שלחו להם זקני־ישראל ואצרו: מה ראיתם ברוכי ה', שלא ללמד חכמתכם? השיבו אותם לאמור: יודעים הם של בית־אבא, שהבית הזה עתיד להיחרב.
והבית נחרב! באו ברומאים ושרפו את בית אלהינו ושבת לחם־התמיד. הכוהנים והלויים, בראותם שאין תקומה, קפצו לתוך המדורה וזרקו את מפתחותיהם כלפי מעלה ואמרו: ריבן העולמים, הא לך מפתחותיך, הואיל ואין אנו נאמנים לפניך עוד לאכול משולחן המלך!
וה' חשב להשחית חומת בת־ציון, ולא השיב ידו. מיטב העם יצא להורג, וירטיבו בדמם את השדות הכרמים, והנשאר הלך שבי ביד צר. וירא ה' בענים וינחם!
שלוש משמרות הוא הלילה, ועל כל משמר למשמר יושב הקדוש־ברוך־הוא ושואג כארי, ספוד יספוד על ביתו.
ובכל חורבה וחורבה מהריסת עמו בת־קול מנהמת כיונה: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי! ובכל לב איש־עברי, כשהוא עומד בצקון לחשו, אנחה מתפרצת: וַי לנו שאבדנו את בית חיינו, ואין לנו כוהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם. אוי להם לבנים, שגלו מעל שולחן אביהם.
וילך ישראל גולה מגוי אל גוי ומארץ לארץ. בלי מצוא מנוח. לאומים ניתּצו, ממלכות חדשות קמו, חזות עוד יותר קשה מאשר חזה דניאל באה ממזרח.
עבר האלף הראשון לגלות ישראל. ותבואנה המאות הקשות אחריו, מאה מאה קשה מחברתה. והיתה חיתת העמים על הגולים המוכים. ארץ ספרד הקיאה את בני־יעקב; יצאה ממנה כל הדרה, וה' שאג ישאג על נוהו.
ומעטם השרידים ששבו לנשק את האדמה, אדמת הקודש, או גם להתישב בתוכה; גם לשם הביאו אתם את כלי־הגולה והמה יושבים על הקברים, מתפללים ומשברים לבם לפני אביהם שבשמים; “שכינתא בגלותא”! ארץ ה' נתונה בידי זרים. אין עולה, אין מזבח ואין שולחן. באלף וחצי “נטל מזוני עילאה מעלמא כולא”.
ויהי ערב ויהי בוקר.
בימים ההם חי בספרד אחד מבני האנוסים, ואוריאל שמו, והיה האיש ההוא תם וישר, עובד את בן־האלהים ביראה ושומר את פקודי הכנסיה, כאחד משלומי מאמיניה. ולו אשה מבנות הארץ ושמה מרים. ויחיו שנים רבות יחדיו ויתפרנסו ביושר בעבודת כפיהם.
ויהי היום ויחל רח העברים שר באוריאל לדבר אל לבו: שוב לעמך ולאלהי אבותיך! ויחשוב אראל את ההרהורים האלה לחטא. וירץ אל הכוהן ויתוָדה לפניו. והלז ציוה עליו, כ לא יעשה מדחה ולא יפנה לתעתועי העם הזה, אשר פקד ה' עליו. והרוח מפעם בלב אוריאל יום יום בהקיץ ובחלום־הלילה הוא בא וקורא לו ואומר: שוב לעמך ולאלהי אבותיך! ויהי כי ידע כי ה' הוא האלהים וכי בחר לו עמו לשכון בו, ויקם וימכור את ביתו וא נחלתו, ולאיש לא הגיד מה זה יניע את לבו, ויעבור אורחות־ימים, הוא ואשתו עמו, כי אמרה: עמך – עמי ואלהיך – אלהי!
ויבואו שניהם לגליל העליון, אל עיר צפת, אל קהל עדת בני־ישראל אשר שם. ויכּנס אוריאל בברית האלהים. וגם מרים קיבלה עליה לקיים את מצוותיו.
ויתישבו הגרים בעיר התחתונה, ושם עבדו את אלהי אברהם באמונה וביושר. המה יסתפקו במועט ונתנו משלהם לזר. התפללו ערב ובוקר בלשון הקודש, שלמדו מעט, וגם בלשון שהיתה בפיהם, ושמרו את מצווֹת התורה הרבות, כפי אשר הבינו בתמימותם… אמנם עוד התערבו בביתם מנהגי־הדת שעזבו אותה עם מנהגי תורה זו שבאו להסתופף בצלה, אבל ה' לא כעס עליהם, כ את כל אלה עשו בתום נפשם “ורחמנא ליבא בעי”.
ובימים ההם ישב בצפת, בין יראי ה' הרבים והשלמים, רב וקדוש אחד, והוא היה דורש בכל יום ומועד ושבת בבית־הכנס העליון ויעבר לפני הקהל זכרונות פרשת השבוע על הסדר. אל הבית הזה בא אוריאל מדי שבת בשבּתוֹ, עמד בפינה וירא משם בחזון רוחו את ירחי עמו מקדם. מפי הדרשן המתלהב מזה שמע אוריאל בפעם הראשונה, כי בעבר הנהר ישבו אבותיו מקודם, ויעבדו שם אלהים אחרים. ויקח ה' אותם ויושיבם בארץ ההיא, ששמה יושבים עתה הוא ואשתו. ממנו למד לדעת את אברהם, את יצחק ואת יעקב, את משה ואת אהרון ומרים ואת כל דור־הדֵעה אשר במדבר. ואת משכן ה' העמידו לפניו, את הארון ואת המנורה, את כל כלי־המקדש הנוצצים ומעשי־המשכן, אחד אחד.
ימי חורף היו; פרשת השבוע סדר “תרומה”, והמקרא הנדרש: “ונתת על השולחן לחם־פנים ופני תמיד”. כמו בחזון העביר הדרשן את מעשה השולחן ואת מעשה הלחם הקדוש, שממנו יצא שפע אור לעליונים ולתחתונים. הגר עמד כמו במעגל קסם…
ויבוא אוריאל לביתו ויספר לאשתו את אשר שמע בבית־הכנסת, וידבר אליהף למה נמנע כיום מה' את הלחם, והוא ציוה לבני־אדם לעבדו באֵלה ולעשות לו נחת רוח!
ויהי ביום החמישי ויאמר אוריאל למרים: תכיני עתה מאפה הלחם ליום השבת – אופי עוד שתי חלות טובות לאלהינו, אולי ירצה לקחת מאתנו את אשר נגיש לו, כמו בימי קדם. ויטב הדבר בעיניה.
ותמהר האשה השוקה, ואת צרור הכסף לקחה בידה, ותקן איפת סולת יפה בחנות, שקונה בה רק פחת־העיר, ותשם את הקמח בצרור לבן, אשר הביאה אתה, ותבוא הביתה ותרחץ, u תלבש מלבוש נקי ותנפה את הקמח שלוש פעמים, ותצא הסולת דקה מן הדקה ותּבהק בלבנוניתה, ותשם אותה בעריבה של עץ חדשה. ואוריאל השתתף גם הוא במצוה ויבא בכלי מים מהחצר. ותכן מרים את הקמח לבצק ולא הניחה אותו בבית־המבשלות, כמעשיה מימים ימימה, כי אם שׂמה הכל על שולחן האוכל אשר בבית, ותכס את העריבה במפה לבנה.
היום רד, פאתי הקדים של פני הרקיע כוּסוּ אורם דמדומי־חמה… ובבית אוריאל – שלוַת עולם ואדם.
וישכימו קום ממחרת היו, עוד בטרם עלה השחר, וירחצו ידיהם ופניהם וירימו את המכסה מעל העריבה והנה העיסה עלתה. ותלש האשה אותה, ולבה מלא אהבה לאלהים, כי קרוב הוא עתה לה; ואוריאל עומד עליה לשרתה.
ואת כיכרות הלחם עשתה מעשה קלעים יפים ותיצק עליהן שמן, רק חלה לא הרימה, כי אמרה: שתים מהן לה'.
ויסיקו את התנור עצים דקים ויעל הלהב כמו חוגג, וימלא כל החלל חום נעים, ואת כיכרות הלחם שמו במזרקי ברזל, ויאפון היטב היטב, ותצאנה בעוד שעה קלה שלמות בתבניתן, וקרום ירוק עלה עליהן, ריחן – ניחוח, וטובות למאכל. ופני האשה אורו…
ותקח מרים את “החלות לה'”, אשר יצאו בראשונה אפויות מהתנור, ותצרור אותן בעודן חמות במפה לבנה של שבת ותתנו ביד אוריאל, שעמד עתה לפניה ככוהן.
השחר טרם עלה, דממת קודש מילאה את הבריאה. ואוריאל מיהר את פסיעותיו בחוץ, פן יפגשהו איש, ויקדם שלומו לשלום האל.
והוא בא לבית־הכנסת. אסתייעא מילתא, שריק היה באותה שעה מאדם; והכל בו: קירות, העמודים והכלים, כמו עומדים ומחכים…
לאט לאט ניגש אוריאל אל הארון, כי נפלה עליו חרדת המקום. בידים רועדות הרים את הפרוכת, פתח הדלתות וישם בו את הלחם, קרבן לה'.
ובאותו רגע מלא אור גדול א כ הבית. תבל התנערה מהלילה הארוך… מלאכים יחפזון, הכוהנים והלויים, היושבים ומצפים לביאת הגואל, התאספו לראות במראה ההוא, והבוקר בא בכל יופיו והדרו־כבימי קדם. בעלי המשמרות קמו כביום אתמול, לתת בשיר קולם; ולולא נאמר, כי אין אליהו בא בערבי־שבתות כי אז תקעו בשופר גדול. – –
ויושבי צפת התעוררו משנתם ויקומו, וירגישו איזה רוַח בנשמתם. הן הוקל הפעם משא- החיים מעל שכם האדם. כל אחד מצא היום את צרכי שבּתו בנקל. העבודות וההכנות ליום הגדול כמו נעשו מאליהן, והכל שמח לקירבת שבתא מלכתא.
ויום־השבת בא ויפתח שעריו הרחבים לכל באי־עולם. בגן־עדן העליון העמידו שולחן גדול וארוך מהלך ד' אמות פרסה. ופרסו עליו מפה לבנה כברק השלג, שטוו אותה האמהות הקדושות, העמידו כסאות לאבות, כסאות למלכי בית־דויד ולנביאי הצדק, כסאות לכל גדולי עולם מימים ימימה. וישבו כולם לבושי לבנים איש איש על מקומו, תיפקדנה כל הנשמות הטהורות. וה' יושב בראש הקרואים על כסא רם ונישא.
ויקדשו את השבת בשעה הגדולה ההיא, לא על היין כי אם על הלחם. באה עת־רצון והתעוררות בלי סוף לכל חי. הורם המסך והכל מתרחץ בפלג אלהים…
וממחרת היום, בשעת פתיחת הארון “לקריאת התורה”, ולבב הציבור פועם כלב איש אחד, התגנב ממושבו אוריאל, שנפשו ריחפה כל העת בין תקוה ופחד, ויסתכל בתוך הארון, וירא כ הלחם איננו, וידע כי לקחו ה' אליו, ככלות התפילה מיהר לסַפר לאשתו, כי רצה ה' את קרבנם. ויהי חג במעונם.
וירד ה' בענן, בצאת השבת, ועליו ניצבו בני־אלהים ויאמר אליהם: הראיתם את עבדי אוריאל, עובד אותי בתום, מיום שנחרב היכלי והגלתי את בני, לא היתה לי נחת־רוח כזו משום אדם הכינו את היסוד לבנין השלישי!
ויחלו המלאכים להביא את החומר לבנין, כאשר נפקד עליהם, ומאפסי ארץ עליהם ללקט אבנים אחת אחת. ומלאכה לא ליום…
ובכל יום חמישי לשבוע עשו אוריאל ואשתו כמעשה הזה, להכין עם לחמי־שבת שתי עוגות יפות גם בעד האלהים. בערב־שבת בבוקר נשא אותן אוריאל בכוָנה ובצנעה אל בית־הכנסת וישימן בארון, וביום השבת, בעת תפילת שחרית, כבר נעלמו ולא היו שם. ויאמינו האנשים התמימים, כי יד ממרום שלוחה תמיד, לקחת לשם את לחמי־הקודש. ושמש בית־הכנסת, במצאו בארון־הקודש, בעת תקנו בכל ערב־שבת, שתי ככרות לחם נחמדות למאכל, ויקחם לביתו ויעש עמן, כאשר עשו כוהני־בל במעשי־דניאל, לאכול את מנחת־אלהים.
ויהי בערב שבת אחד, וחד מן רבני העיר וחסידיה לן בבית־הכנסת וייקץ וירא את הגר עומד לפני ארון־הקודש ומניח את קרבנו, קרבן מנחה…
ויחרד הרב וילָפת ויקפוץ ממקומו ויאמר לאוריאל: רשע, מה אתה עושה, לגַשֵׁם את אלהינו, והוא “אין לו גוף ואין לו דמות גוף”; חטאת לאלהים חטא גדול ונורא, לא יכופר לך!
ויעמוד אוריאל כנדהם ויפחד פחד גדול, ולא ידע היאמין או לא יאמין. וימהר הרב לקרוא לשמש, ויאמר לו: תן תודה על מעשיך! ויתוַדה השמש, כי הוא היה מוצא בכל ערב שבת בבוקר שתי ככרות־לחם יפות. ולא ידע מי שמן שם ויקחן, בחשבו אולי הזמינן לו ה' ברוב חסדיו, ובביתו אין כל.
ויהי כאשר שמע אוריאל את דברי השׁמש, חשב באמת, פן לא היה קרבנו לרצון, ויפול על פניו ויאמר: אמנם חטאתי!
ויעש ככל אשר ציוָהו הרב ולא ידע את נפשו, וישב לביתו אבל וחפוי ראש; ובהגידו לאשתו את כל אשר קרהו אחזה אותה פלצות לשמוע, לבה מת בקרבה. ואוריאל יצא מדעתו.
יד האדם הגסה באה להשבית מנוחת עולמים…
ובלילה ההוא בא בעל־החלום ואותו רב המוכיח ויאמר לו: צו לביתך כי מות תמות! –
בדיה ומשל: סיפורי בדים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
סיפורי בדים
א: אַרְבָּעָה מַלְאָכִים טוֹבִים
(העקרב, הכלב, העורב והדג)
בארץ המזרח גר איש עשיר פלאי, ושמו הא הא, יהיה האיש רב־חסד ונותן צדקה הרבה; ואולם את הכל עשה על־ידי משרתו הנאמן, ואיש זר לא ראהו. מעולם לא התפלל בציבור, כי אם ביחידות; גם במסחר לא שלח ידו ואמרו עליו, כי לו אוצרות בלי חשׂך, כי היה מפזר ומוציא מבלי להכניס. והוא המסתתר תמיד בחדרו האחד, אהב לבנות לו חדרי־משכיות רבים, ובאולמיו לאין־מספר כמעט אין יושב, כי אשתו מתה עליו זה שנים רבות, ולו רק בן אחד, יחיד לו, ויקרא את שמו יוחנן.
ויהי כי זקן האיש, ויקרא לבנו יחידו זה ויצווהו על ביתו ועל נחלתו, ויאמר לו: הנני מת וקברתני בקבר אבותי; והיה ביום אשר יתמו ימי האבל, ויצאת אל השוק בעלות הבוקר והדבר אשר יקרה לך בדרכך הראשונה, אותו תקנה בכל מחיר אשר יושת עליו, והיה לך למשמרת. ויכל לדבּר, ויאסוף את רגליו אל המיטה וימת. ויובל לקברות ויספדו לו ויבך אותו בנו חודש ימים.
ויהי ביום השלושים, ויזכור הבן את פקודת אביו, וישכם למחרתו ויקח צרור כסף בידו וילך לשוק־העיר ויעמוד בקצהו, ויחכה לראות מה יקרה לו. וירא איש עובר ונושא גביע־כסף בידו, ויגש אליו ויאמר לו: מכור־נא לי את הגביע הזה אשר בידך. ויענהו האיש ויאמר לאמור: אם תשקול אלף שקל על ידי, אעשה את הדבר הזה, למכרו לך. ויחר לאיש דבר יוקר המחיר ויאמר לבעל־הגביע: בעד כלי זה, אשר שויוֹ מאה זוזים, תדרוש אלף, האם תבונה רחוקה ממך? ויאמר האיש: איני כופה אותך כלל לקנות, עשה כטוב בעיניך. ויפן לו עורך וילך. אז זכר הבן, כי מצוָת אביו חזקה עליו, וירץ אחריו ויאמר: קח מידי חמש מאות זוזים, קח שמונה מאות. ויען האיש ויאמר: יען אשר לא נתת לי את אשר דרשתי מידך מיד, עליך לתת לי עתה כפלים מבראשונה, וימאן הבן ולא אבה לתת לו סכום רב כזה. וילך בעל־הגביע עם כליוֹ הלאה ולאפנה אליו עוד. ויהי כראות הקונה, כי אין תרופה לו, ויאמר לנפשו: הן אבי ציוָני על הדבר הזה וגם השאיר עושר רב בידי, ואיך לא אעשה את אשר דיבּר אלי בעת צאת נשמתו? וימהר אחרי ההולך, ויקרא באזניו: טוב הדבר, קח מידי אַלפים זוזים ותן לי את הגביע. ויאמר האיש אליו: בעבור מעשיך עמדי אקנסך ונתון תתן לי שלושת אלפים זוזים, ויצר לו, לנער, על המחיר הרב הזה; ואולם כבר ירא לנפשו לעזוב רגע אצת המוכר, כי ראה שרעה נגד פניו, ויתן לו את אשר אמר בכסף זקוק, ויקח מידו את הגביע, אשר עלה לו עתה במחיר יקר מאד, וישב לביתו.
הדבר היה לפני ערבי פסחים, ויהי כי כלו ימי ההכנה והגיע ליל הסדר, אשר בו יחוגו כל היהודים את יום צאת אבותיהם מעבדות לחירות, ויקח הקונה את הגביע ויעמידו על השולחן הערוך לכבוד החג. ויהי הוא מבקש למלא אותו יין, וירא כי עוד גביע שני בתוכו, ויסר את הגביע הקטן מן הגדול, וימצא בתוך הקטן עוד קטן ממנו; וכאשר לקח את זה בידו, קפץ מקרקעיתו עקרב קטן, ויבּהל מאד. ואולם כרגע אמר: יש דברים בגו וכי לא לחינם ציוָהו אביו על זה.
ויתן לאורח הקטן, לעקרב, לאכול ולשתות בקערה. וכאשר שׂבע וייטב לבו, וישב על רבצו אשר בתוך הגביע ויישן.
ככה פיטם אותו אדוניו כל ימי החג, ויתארח אותו ולא שאל היורש: מה נשתנה האורח הזה מכל האורחים? ובעבור ימי החג, החל לפרנס את העקרב ולהמציא לו את כל צרכיו.מדי בוקר בבוקר הגיש לו חלב לשתות ושמן נתן לו לרחוץ בו. ויגדל העקרב, ויצר לו המקום בתוך הגביע, ויפנו לו מקום בתוך דוד גדול, ושם בית מנוחתו. ויהי ברבות הימים ויקטן הדוד מהכילו, גם כי שמן וירב, ויבן לו אדוניו מעון בתוך חבית גדולה; והוא כבר שותה חמש מידות חלב ביום, ואוכל כמו שור, ועלו מזונותיו בכל יום לסכום הגון, ואולם מאכילו לא התאונן ולא קימץ וישא במשא החי הזה, אשר בא בגבולו.
ויגדל העקרב, עד כי חדר גדול היה דרוש להכילו, ויחרד כל איש למראהו. ובעל־הבית נושא את סבלו, נותן לו בכל יום את סאת מזונותיו; והוא שמן עד מאד ומראהו כגבעה קטנה.
בימים ההם וידל אדוניו, כי הפסיד הרבה בסחרו, וגם הרבה כילה את ממונו בכלכלת העקרב המשונה. אז אנוס היה לעבוד, הוא ואשתו, עבודת־כפים, וכל השכר הזה בא אל פי האוכל הגדול, אשר לא שׂבע תמיד. מה זה עשה להם אלהים?
עתה כבר החלו לחשוב מחשבות, כי כבד עליהם הדבר לעשותו. ויהי כי דלו עוד יותר וייקצר כּוחם לשאת במשא הזה, ויפול בן העשירים המתרושש על פניו ויבק ויתפלל לפני אלהים לאמור: אנא, אלהים, שמע לתפילת עבדך, הן גלוי וידוע לפניך, כי הוצאתי את כל אשר היה לי, לבעבור עשות את פקודת אבי, ככתוב בתורתך; ועתה לא נשאר לי ולביתי מאומה. אני ואשתי, אשר נתת לי, סובלים מחסור, וזאת החיה הזרה אוכלת בשרנו מעל עצמותינו, ואין אנחנו יודעים, מדוע זה תנסנו במסה כזאת? ולמה ציוית לחַי הזה לשכון באהלנו?
ויפתח אלהים את פי העקרב ויאמר לבעליו: שמע אלהים את תפילתך, ולא אוסיף, בן־אדם לענותך עוד, כי אלכה לי לנאות־שדה ולמרחב־יה. אל תשאל לשמי ולסודי, כי נשגב הדבר ממך ומכל ילוד־אשה, אבל בקשיני־נא, בטרם אפרד מעליך, בקשה אחת, הנוגעת לבנך, ואמלא אותה, חלף היגיעה הרבה אשר יגעת עמי ימים רבים, ואל יאמר איש תחת השמש כי עבדני חינם. ויען בן־האדם אל החי: אין מתנה טובה לי משמעי יצור כמוך מדבּר בלשון ואני שומע את דבריו; ואם טוב אני בעיניך, למדני עוד להבין לשון שאר החיות והבהמות, אשר ברא אלהים בעולמו. וישב אותו העקרב לאמור: יען כי חכמה שאלת לך, ומצאת גם עושר. לך אתי לשדה ואמלא את משאלות לבך.
ויעש כן, ויעזבו שניהם את העיר וילכו ויבואו ליער גדול מאד, ובו עצים רעננים רבים ושונים. וישרוק העקרב, ויבואו נחשים גדולים הולכים על ארבע, ובפיהם הם נושאים אבנים טובות ומרגליות ומוליכים אותם שי לאדם, הכל כאשר היה לפני החטא בגן־עדן. ויבואו אחריהם אריות ונמרים, ואחריהם מחנה שנהבים ופילים. מחנות מחנות שנהבים פילים זאבים ושועלים וכל חיתו יער באו, כולם טעונים בגדי ארגמן ותולעת־משי, ובהם אבני פטדה וברקת נוצצות למרחוק. וילמד העקרב את בעליו את לשון הבאים למיניהם, להבין ולהשכיל. וירא כי חכמים אלה גם להיטיב ולהשכיל ולדעת סוד־שדי, ולא ידעו רק טרף, וגם בהמות שדה באו ועמדו בשורה, נתכנסו שוַרים ופרות הבשן, כבשים שחורים ועזים לבנות כשלג; וניצב זאב עם כבש, שור בעל קרנים מתלחש עם ארי, ומלא היקום רוח שלום ואחוה, וכולם עומדים ואומרים שלום למלך העולם.
וישב האיש אחרי הדברים האלה לביתו, וישכור עגלות וקרונות לטעון את כל הכבודה אשר לו ביער, ויעשר מאד, ויבן לו בתים וארמונות ויצא שמו בכל הארץ, כי אין כמוהו לחכמה ולעושר. והוא מדבּר בלשון עם ועם ומבין גם שיחות חיות ועופות, ואין כל נסתר ממנו…
בימים ההם חי בארץ רחוקה מלך גדול ואדיר, והוא מולך על מאה ועשרים מדינה, וחילו רב ביבשה ובים. ולו אניות מלחמה ומסחר לאין מספר. והיה המלך ההוא צדיק בדרכיו, שופט מישרים ולא יכביד אכפו על עבדיו במסים ובארנונות, ויכבדוהו כולם בלבם ויבקשו אך את אשרוֹ.
ואולם דבר אחד לא ישר בעיניהם: המלך האהוב הזה לא לקח אשה מימיו ולא הוליד בנים. וייראו יקירי ארצו, כי במותו אין לו יורש־עצר ונסַבה המלוכה לאיש זר, אשר איננו ראוי לה, ותבואנה ריבות ומשטמה בחלקי המדינה ונהרסה כל הממלכה הגדולה הזאת; ויאיצו במלך יום יום, כי יבקש לו נערה תמה ויפה באיי מלכות או חוץ ממנה ויקים זרע לארצו. והוא לא שמע אליהם ולא נתן אוזן קשבת לדבריהם. ויראו כי נפתלה עצתם בעיניו, ויתקשו עליו עם כל בני־היכלו ויבואו ויאמרו לו, כי אם לא ימַלא את חובתו לבני־ממלכתו, אז יסירו את הכתר מעל ראשו ויתנו אותו לבן משפחה רמה אחרת, וזה יציב את גבולות הארץ. וירא המלך כי לא יכול להם, וימלך ויאמר: אעשה כדבריכם, אך חכו לי שבעת ימים, למען אבין ואדע עם מי אכרות ברית־עולם להושיב לימיני. ויצהלו כולם, כי באמת טוב לבם עליהם, ואך על אפם דיברו אתו קשה, ויקראו יחי המלך; כו יהיה כאשר דיברת!
ולמלך הזה היה גן נפלא, אשר אין כמוהו בכל העולם, ואיש זר לא יבואו בו. ויצו להכין לו מלבושים לבנים, וישכם בבוקר וירחץ ויטהר גופו וילבשם, ויאמר: אלך לאִטי, אולי יקרני חזון, אשר ממנו אדע ואבין את מי אבחר לי לאשה.
ואפס חזון ממנו כל היום ולא ראה ולא שמע דבר אשר ביקש, ואשר יהיה לו לרמז ולאורה. וישב לבוא אל הגן ביום המחרת, הלך בכל שביליו ואורחותיו, עמד והטה אזנו לכל מעין ועץ־מיצל, ואין מגיד עתידות, ואין עונה לו על משאלות לבבו. וגם ביום השלישי, אם כי הוסיף לטהר את עצמו וללכת בגן לארכו ולרחבו, לא מצא מאומה ולא ראה שינוי באיזה דבר, אשר יכול לצרף לו ממנו פשר־מה לחידתו, ויכבד עליו לבו. ויטייל בגן גם ביום הרביעי גם ביום החמישי והשישי, הלוך וחפש לשוא, וכבר אמר נואש. ויהי ביום השביעי בעלות הבוקר, והוא הולך בגן, תפוש ברוב שרעפיו, ויעף ממעל לראשו נשר בשמים, ויַפל מפיו לרגליו צרור שערות יפות מאד, והן כזהב מופז, וירם אותן המלך וירא וידע, כי מי אשר אלה לה היא היפה בכל בנות חלד, ואמר לעצמו: את זאת אקח לי למלכה ובה בחרה נפשי לעולם.
וימהר וישב לארמונו, ויקרא לכל שריו ועבדיו וישם לפניהם את השערות הנוצצות ויאמר להם: הבו לי את הנערה הזאת, אשר מראשה נגנבו השערות ההן, ואקח אותה לאשה ותשב עמי על כסא המלכות; ואם לא תעשו את הדבר הזה, למַלא את רצוני ומאוַויי־לבי, כי אז לא רק שלא אקח לי אשה אחרת ואשאר ערירי, כי עוד אסיר ראשיכם מעליכם, יען כי התלתם בי. נהפך המלך הצדיק בן־רגע לעריץ על־ידי חזון אש רחוקה ממנו.
ויבּהלו עבדיו ויפלו על פניהם ויאמרו: אדוננו המלך, הקשית מאד לבקש, ואיך נדע אייה הנפש הזאת, אשר חפצת? התחת אלהים אנו? אבל המלך מיאן לשמוע את תחינתם ואחת גזר עליהם, כי יבואו לו את הנערה הזאת בעלת שערות הזהב, ויפרד מעליהם סר וזעף.
ויוַעצו השרים והעבדים יחדיו, ויען אחד מהם ויאמר: קצרה ידנו לעשות את דבר המלך, אבל הנה ידעתי איש־עברי, חכם ועשיר, אשר היה מגדל ימים רבים עקרב זר ומוזר בביתו ויעשר ויחכם מאד, והוא יושיענו בזה וימצא את הדרך, כי כוח־סתרים לו… ויאמרו כולם: טובה העצה אשר אמרת, וימהרו אחרי האיש־העברי העשיר ויגידו לו את הדברים, אשר הם מבקשים ממנו. ויפג לבו בקרבו לשמוע כל אלה. ואולם התחזק האיש ויאמר: תנו לי איזה זמן ואראה, אם אלהים יעמוד לי למלא משאלות לבכם. ויאמרו: טוב, אנחנו נותנים לך זמן שלושה ירחים, ואם לא תביא אתך את בת־המלך, אשר יאבה בה המלך, אחת דתך למות וגם בעמך נעשה הרג ושפטים.
ודברים אלה קרו רבות בדברי עם היהודים, הלו הם כתובים על ספרי ימי הגזרות והזכרונות השונים למיניהם.
וישב יוחנן מאתם לביתו, ויסַפר לאשתו ולבניו את אשר קרה בבית־המלך ומה ידָרש ממנו.וישאל מהם רשות להיפרד מאתם, ושלושת חלות־לחם ונאד מים ועשרה זהובים כסף נשא עמו צידה לדרך, כי אמר: רוב עושר לא יועיל לי; אם האלהים עושה נסים, ועשה אותם גם בלעדי זה.
ויעזוב בעלות הבוקר את העיר וילך כל היום ההוא, ויבוא לפנות ערב אל יער גדול ושונה מאשר ראה אז, והנה כלב גדול לפניו, אשר לא ראה כמוהו לגודל, והוא רעב עד מאד ומבקש אוכל. ויפתח את שקו ויתן לו חלת־לחם אחת ויבלענה כמעט רגע. ויצא את לשונו ויתן לו עוד אחת, וישׂבע ויברכהו וילך לדרכו. ואחריו בא עורב, וכמעט לא היה לו כוח לעוף מרעב; ותן לו את החלה השלישית, ויאכל וישבע. ויט לו בראשו כרוב חסדו ויעף.
ויישן ההלך בבוא הלילה, ויהי בבוקר השני וישא את רגליו ויעבור דרך היער ויבוא לחוף נהר גדול, ושם עומד דייג הצודה דגם במכמרתו, ויפן אל הבא ויאמר לו: אם טוב הדבר בעיניך ומכרתי לך את כל אשר יעלה במצודתי בעשרת הזהובים אשר בצלחתך. ויתמה האיש מאד ויאמר לעצמו: אי מזה יודע זה את מספר שקלי? אין זאת כי אם מאלהים בא לא כל זה, אעשה־נא כדבריו. ויאמר: כן דברת, ויתן לו את עשרת הזהובים אשר בידו. וירא הדייג את המכמורת, והנה דג גדול ויפה בה. ויחר לו על אשר מכר דג מצוין כזה, אשר שויו הוא יותר מאשר קיבל ממנו, וישליכהו לפניו. ויאמר הדג לקונהו: בי, אדוני, הרי גדול אני ובשרי מהיות למאכל לאיש אחד, ובגלל נתח אחד, אשר תאכל ממני, ונגדעתי מים־החיים, לכן אם עליך הדבר טוב, שלחני־נא לנפשי למקום רעי וחברי; וחי אלהי, אם אשכח לך את חסדך זה אשר תעשה עמדי. וישמע יוחנן את קול המתחנן לנפשו וישיבהו אל המים וימר לו: שוב למקומך וחיית. ויקשקש הניצל בסנפיריו ויצהל ויעל גל גדול אחריו.
וילך האיש אט לחוף הנהר כמהלך מיל שקוע במחשבותיו ולא ידע אנה הוא הולך, ויבוא למעבר קטן ויעבור בו ויבוא לעבר השני, ולפניו הר גבוה, כמעט מחשיך את השמש; ויטפס עליו בידיו וברגליו, ושם הכל דשא ירקרק כשדה־עדן ומנוחת־עולם פרושה על פני כל. וילך בו עד חצי היום, וירא והנה גן מרחוק ולו חומה בצורה ושעריו ברזל. וישב לפניו ואין יוצא ואין בא, והוא רעב ועיף מן הדרך.
וינסה יוחנן לפתוח את את השער ולא יכול, קרא בקול גדול ואין שומע, סוס לא יצהל, בו־אדן לא ישיח וכלב לא יחרוץ לשונו. נדמה לו, כמו הכל ישן במלון־קסם זה.
ובא השמש וכיסה במלוא זהבו את פני הככר ההיא. הוא הציב לוח על שן סלע לבן וחטוב ויחשוב מחשבות נוגות…
ובסתר האדמה ינוע דבר־מה, הרוח מלא איזה חרדה, ומבין מפלשי־הגן השמע פתאום קול זמרת נערה, אשר כמוהו לא שמע עוד בן־אדם לנועם ולרוך, ויפול על פניו מרוב מתיקות הנגינה וכלות־הנפש. ויישן ויחלום חלום, כי היה בימי מלכת שבא וירא פארה והדרה. וייקץ בבוקר, והנה הגן אילם כמו אתמול: אין תנועה, אין חיים בו, והשחר מפלס לו נתיב, תקרא לו והוא רוכב!
והרעב התחיל לענות את התועה, וירא מרחוק עצים עושי־פרי, ויאכל וייטב לבו. והוא גם מצא מעין בעמק מסביב וישת ויברך את אלהים, וישב לחומת־הגן הסגורה ויתיצב על יד השער לראות, אולי יצא איש משם ואולי יכּנס איש בו. ככה עמד כל היום ויחכה לשוא.
ובבוא הערב והנה נשמעה העוד פעם הזמרה הנפלאה אשר לנערה, וביום הזה באה הנגינה ביתר שאת וביתר חביון־נפש. נדמה לו כי את קול שולמית בשיר השירים הוא שומע, וניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיעה!
ויכרע החסיד ויתפלל לאלהים ויאמר: אנא, אלהים, אתה הביאתני מרחק רב עד הלום, בלכתי לבקש בעד המלך את משאת נפשו, וגורלי וגורל עמי בית־ישראל תלויים במלאכות זאת. ועתה הביאני־נא גם למחוז חפצי פנימה ולא אבוש משׂברי. ולא ענה לו יושב בערבות, וגם בחלום הלילה לא בא אליו. ובעלות הבּוקר קם וירא והנה השער סגור כיום אתמול, ויאמר לעצמו: לא אמצא פה מבוא – וישב על עקביו אל חוף הנהר, ולבו סר.
ויהי בבואו אל הנהר, וירא כלב גדול רובץ לפניו ויכר בו, והנה הוא מכירו מתמול שלשום, ויגש אליו הכלב וישאל לו לשלום בלשונו ויאמר לו: למה פניך סרים וזועפים, אדוני? ויספר לו את כל אשר מצאהו ודבר מצוַת המלך ודבר הגן הסגור אשר מצא ואין פותח. ויענהו הכלב לאמור: אמנם יושבת בגן הזה הנפש אשר אתה מבקש, והיא שבויה זה ימים רבים. והיא יפה מעין כמוה בכל הארץ ושערותיה כזהב אודם השמש; וסגר עליה בן־השטן, כי נפשו חשקה בה לאהבה והיא מאן תמאן לשמוע לו.
ויאמר החסיד אל הכלב: אודך על פתרון החידה, אשר מצאתי על ידך. אבל איך אבוא לגן פנימה וזה נשגב ממני. ויאמר הכלב אליו: אל תירא ואל תיחת, אנכי אובילך דרך מערה נעלמה, אשר שם מבוא מפולש אל הגן, וקמת ועלית בו וראית ארמון־שיש עומד בתוכו וישבת לפני מעלותיו, ותבוא צפור אדומה והקיפה אותך שבע פעמים ואמרת בפעם השביעית: “שדי־קרע־שטן!” – ואז תחלוף ואיננה, ואחריה תבוא בת־יענה שחורה ועשתה גם היא באחותה, וקראת שלוש פעמים: “ואת אלה תשקצו!” ואז תקרקר ותיעלם, ואחריהן יבוא הינשוף, ואחרי הינשוף – התנשמת, ואחרי התנשמת יבואו החסידה והדוכיפת והעטלף למיניהם, וכולם ועפרו בעפר לעומתך, וקראת: " שקץ, שקץ הוא לכם!" ויברחו מפניך. ונפתחה אז אמת־המים ממולך לבלעך חי, וקראת ואמרת: “הרפי! הרפי!” ובאה לשון אש אוכלת לשרוף את עיניך, ואמרת: “שובי! שובי!” וכבתה כרגע ונגאלת… ואחרי הדברים האלה תקום והלכת מאה פסיעות לפניך, אז יפָּתח מבוא־הארמון ובאת בו חדר לפנים מחדר, שבעה חדרים במספר, ובחדר השביעי תמצא נערה בת־מלכים יושבת על כסא שן והיא ישנה, ומסביב לה מעגל משבעת יתרים לחים, ולקחת את האבן הזאת, אשר מצאת בנהר, ונגעת בה אל היתרים וניתקו כולם. ואז תקרא: " הקיצי, הקיצי, הקיצי!" עד שלוש פעמים, ופקחה הנערה את עיניה, את כל זה ידעתי כי יקרך, אם תשמע בקולי; ואולם אם תאבה הנערה ללכת אחריך אם לא, זאת לא אדע.
ויאמר האיש אל הדובר את הדברים: אודך, כי הורתני כל זה, והיה אם אמצא את דרכי, וברית תהיה ביני ובינך כל הימים ואצווה עליך ועל בניך גם לניני ולנכדי. ויובילהו הכלב אל המערה אשר אמר ויראהו חור ויאמר לו: כוף את קומתך ורד בו. ויפרד מעליו לשלום.
ויעש יוחנן כן ויבוא בחור האפל וימשש בידיו וברגליו במפלשי החושך, ובעוד שעה, רבת עמל וטורח, בא אור. ויעל במעלות, והנה הוא עומד בגן פלאי. עצי עדן נותנים בו ריח וארמון שיש ניצב שם כמו מצבת עולם. והנה באה הצפור, באה בת־היענה וכל העופות הטמאים למיניהם, הכל כאשר הוגד לו, להממו ולהכחידו, ויתחזק למולם ולא נפל בו לבו. והם לא יכלו לעמוד נגד קריאותיו והשבעותיו, אשר למדהו יועצו וכלב־חסדו. אז נפתח מעין עמוק כתהום מתחת וכפות רגליו, ויקרא יוחנן: “הרף! הרף! הרף!” ויתכסה המעין קרקע ירוק והיה כלא היה. וגם האש האוכלת באה בזעמה ושאונה, ותשרוף את כל עלה וכל עשב אשר נגעה בהם; וגם היא אפסה וסר כוחה. “אל תגעו במשיחי!” אמר אל עליון, והוא ישמור את רגלי חסידיו.
ויתאזר האיש חיל ויעל במעלות הארמון. ותּפתח דלת הזהב לפניו, ויבוא להיכל גדול נשען על עמודים, והוא ריק מיוֹשב, ויעבור ממנו להיכל השני, והוא עוד יפה מן הראשון, וגם בו אין אדם. ממנו בא להיכל שלישי ותקרתו זכוכית והשמש בו זורח,וממנו עבר לרביעי, והוא היכל ארוך מאד, ומן הארוך עבר להיכל קצר ממנו ומן הקצר בא להיכל עגול. ובבואו להיכל לפנים ממנו ויבּהל למראה אשר ראו עיניו: הנה בת־מלך יפה כלבנה יושבת על כסא רם, ושערות ראשה נוצצות כזהב טהור ויורדות על שכמה והיא ישנה. ומשני עברי הכסא שני אריות כסף רובצים ומביטים איש אל אחיו ומשלחין את לשונם; ומסביב עוד מעגל מושזר משבעה יתרים חזקים לחים ועבים ככף יד ילד בן שנה.
ויגש האיש אל המעגל, ולבו מפכה בקרבו מרוב תמהון על החזון, ויגע במיתרים וינָתקו כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש. והנה התנערה בת־המלך משנתה ותפקח את עיניה תכלת ותבט בו במנוחה. וגם האריות קמו ויחיו וירימו את זנבם ולא־כיהו בו.
ותפתח בת־פלאים את פיה ותשאל את העומד לפניה בקול רך: מי אתה, איש רחוק? ומי הביאך עד הנה, לגאלני ממאסרי? ולא יכול יוחנן ענותה מרוב קסם יופיה ויחשוב: חוה ילדה שני בנים לאדם, את קין ואת הבל, ובנותיה, אשר ילדה לו, שלא נזכרו בספרי התורה מפורש, אך בדברי החכמים, היה מראיהן אז כמראה היושבת פה; ובידו אין מנחה להגיש לה, כי אם את אבן הנחל.
ותשאלהו הפלאית שנית: מה שמך, גואלי, כי אדע, ומאין מוצאך? קרב הלום ואל תירא! ויגש אליה ויאמר: יוחנן שמי, בן הא הא, ומעם העברים אנכי.
ותאמר אליו המלכה הצעירה: יהי שמך ברוך! זה שלוש שנים אשר אסורה אנכי במקום הזה, כי היתה בי יד השטן ומאוויו; ורק מדי ערב בערב בין השמשות אקיץ ושעה, ועתה החייתני. יהי זכרך ברוך.
ובעוד היא מדברת, נפתחו שתי דלתות גדולות מזה ומזה, ותופענה ככוכבים שבע נערות מזה ושבע מזה, אשר תשרתנה את בת־המלך תמיד, ותפולנה על צוארה ותשקנה אשה את אחותה, ותהי שמחה גדולה.
וגם יתר משרתותיה ואמהותיה הקיצו כולן משנתם הארוכה, ויתעורר כל הארמון לחיים ולתנועה. ותצו המלכה לערוך שולחן לפני האורח החשוב בחצר גינת ביתה ותקרא לו, כי ייטיב לבו ביין ובכל מיני מגדים.
וממחרת היום ציותה בת־מלכה להביא לפניה את הזר הפלאי, ותרבה לדבר עמו דברי חכמה וחידה; וימצא אותה יודעת כל הלשונות ואין דבר נשגב ממלכת־יופי זאת. אם אלהים יחונן נפש מתנתו רבה.
ויבוא יוחנן ביום השלישי אל בת־המלכה, להציע לפניה את בקשתו, ויפול לרגליה וישתחוה ויאמר: הן גדול חסדך עמי ההלך, כי אספתיני אל ביתך ותתני לי מלון וצידה זה שלושה ימים, ואני מה, כי זכיתי לראות תּואר פניך, אשר חננך אלהים יתר שאת על כל בנות האדם תחת השמש. הן לא במלאכתי אני באתי הנה, כי אם במלכות מלך גדול יושב בארץ רחוקה ונפשו דבקה בך מרחוק. חניני־נא ולכי עמי אל ארצו ומולדתו וייטב עמך ותשבי לימינו; ואם לא תעשי את הדבר הזה, דמי בראשי וגם דמי עמי ישָפכו ארצה כמים המוגרים וחטאנו לו לדור דורים.
ותען אותו בת־המלך, לאמור: ידעתי משאלות לבך, עוד בטרם תגלה אזני, כי הן הצפור נשאה את שערותי מעבר לים, ומאז גם בלבי אין מנוחה… חכם אדני וידעת, כי לא נקל לי לעזוב את מלוני זה וללכת לארץ נוכריה; ומי יודע טיב המלך הזה וערך רוחו, ואם אמצא את לבבו כשר לפנָי ומעשיו רצויים. אולם הן נשאת חן בעיני ורחם ארחמך, תהי נפשי תחת נפשך ותחת נפש עמך. אבל אחת אבקש ממך, הן לאָבי המלך אבדה, זה דור שלם, אבן טובה בירכתי הנהר, אשר עברת בו, וחיפשוה מלחים ושטים ימים רבים ולא מצאוה, וירד אליה שאולה, כי היתה לו האבן יקרה מכל. והיה אם תמצאנה אתה והבאת לי את האבן הזאת, והלכתי עמך כאשר בקשתני; ואם לא תעשה הדבר הזה, נקיה אני ממלא שאלתך והלכת ריקם מזה כאשר באת.
ויען אלחנן ויאמר אליה: כל אשר בידי אעשה למענך, ואלהים יהיה בעזרי. ויפרד מעליה בשלום. וילך אל חוף הנהר וישב שם, וירא והנה דג אחד צף וקרב אליו, וירם את ראשו מתוך שפעת המים ויאמר לו: רואה אנכי פניך נופלים, מה שאלתך ואעשה. ויאמר יוחנן: לפני ימים רבים נפלה לאבי בת־מלך, היושבת לא רחוק מזה בארמונה, אבן טובה במצולות ולא יכלו למצוא אותה; ועתה עלי לחפש אחריה ואינני יודע איך אעשה את הדבר. ויאמר הדג אליו: אמנם כבד הדבר לעשותו, כי הנהר הזה הולך ונמשך עד ים־האוקינוס; ואולי נשא אותה אחד מרעי אל הים הגדול או בלע אותה לתוך מעיו, ואנחנו לאלפים ורבבות, יותר מכל החיים אשר על פני האדמה, אין מספר לנו. אבל אל־נא יפול לבך, זכרתי את חסדך אשר עשית עמדי, בן־האדם, ועליכם נאמר: ורדו בדגת הים, אלך ואתנפל לפני לויתן, מלכנו הגדול, ואבקש ממנו עצה ותחבולה, והוא רב להושיע. לך מזה ובאת אחרי שלושת ימים, ואז אבוא ואודיעך מוצא דבר. הוא כילה לדבר ויעָלם בתוך המים.
ולא אספר באזני הקורא, איך מילא הדג אחרי־כן מַלאכוּתו באמונה ואיך ידע למצוא חן בעיני המלך, מלכם, ואיך יצא דבר־מלכות מפניו לכל שבטי הדגים ומשפחותיהם, כי יחפשו אחרי האבן עד כי ימצאו אותה, וכי שטו בחפזה ומרוצה עד אשר מצאו אותה סמוכה לבארה של מרים, מלכותא דמיא כעין מלכותא דארעא!
ויבוא האדם ביום השלישי אל המועד אשר הגביל לו הדג, ויקרא בלב פחד: בוא דג – ולא נראה, ויקרא שנית – ולא בא, ובשלישית – והנה ראש גל עולה מן המים, וירק את האבן הטובה אל היבשה ויצלול במהרה ולא נראה עוד, לבלתי קבל תודה. חסד של אמת עשה!
וימהר המוצא ויבוא לפני בת־המלך, אשר ישבה וחיכתה לו, וישם לפניה את האבן הנוצצת, ותשמח שמחה רבה וגדולה ותאמר אליו: גדול כּוחך, איש־עברי, אבל עוד שאלה אחת לי אליך: הלא ידעת, כי גני גן־העדן התחתון הוא ולא יחסר בו כל; והנה חפצי ומאויי להשיג דבר מה גם מגן־העדן העליון. אם לבך טוב אלי, לך והבא לי משם צלוחית מים חיים ואברכך. ויפלא מבן האדם לעשות כדבר הזה. כי ידע כי לא יבוא אדם חי לגן־עדן, מלבד חנוך ואליהו, המתהלכים בארצות החיים. אבל התחזק ויאמר: אתפלל ליושב מרום, אולי יעמוד גם הפעם לימיני ויתן לי ממי־עולם.
ויצא מההיכל וישא עיניו השמימה, וירא והנה עורב פורח וחונה ממולו, ויאמר לו העורב: שמע אלהים את קולך וישלחני למלא משלחתך. קח לך שתי כוסות וקשרת אותן בחוט על צוארי וחַכּה שבוע ימים, כי הדרך רבה, מהלך חמש מאות שנה, וביום השביעי אביא לך את המים, אשר המלכה מבקשת.
ויעש יוחנן כן, ויקשור שתי כוסות של זכוכית טהורה בצואריו, וירם העורב כנפיו וידא במרומים. ויִיָחל שולחו שבעת ימים ולבו מרחף בין ופחד, כי ידע את העורב מימי נח, אשר אין אֵמון בו. אבל זה דיבּר, אָמר וקיים, וביום השביעי בבוקר בא עייף מרוב הדרך ויביא אתו את שתי הכוסות מים חמים ממי גן־העדן, ומראיהם כבדולח והם משיבים נפש מרחוק. ויודה האיש לעוף כנף ויברכהו על מעשהו.
ויבוא בלב שמח לפני בת־המלכים ויושט לה את כוס־המים. אשר בקשה, ויצהלו פניה ותאמר: הפעם אדע, כי גדול כּוחך יתר מאשר ניתן לשאר בני־אדם, אלכה עמך אל ארץ אשר תאמר להביאני שמה.
ותצו לעבדיה להביא לה שלושה גמלים ותקח עמה שבעה שומרים לראשה, ומשבע נערותיה לקחה שתים ומשפחותיה שלוש, ותרכבנה לארץ הרחוקה, והאיש העברי הולך עמהן, להנחותן את הדרך. ותעבורנה ימים ומדינות עם כל הכבודה אשר לרגליהן, ותבואנה לארץ המלך מקץ זמן שלושה חודשים אשר אמר. וישמע בית המלך, ויצא לקראתם בסוסים ובמרכבות ובדגלי ארצו, ועם רב מלווה אותו, עבדים, פרשים עם כל פאר והדר. ותרא המלכה את המלך מרחוק ותקח את הצעיף ותתכס בו. אבל גם מבעד לצעיף האירו פניה כשחר, וכל העם קורא: הידד! ובאמת לא נראתה אשה יפה כמוה בכל הארץ. ברכבה על גמלה עטופה בצעיפה הארוך היתה כבת־אלים הבאה לשכון בגבולות האדם.
ויביאוה עבדי־המלך להיכל הגן ויתנו לה זמן שנים־עשר חודש, כי כן ימלאו ימי תמרוקי הבתולות, להיות שישה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים, ואחר־זה חגגו חגיגת החתונה. ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו, כיד עושר כבוד־המלכות ותפארת גדולתו.
ויוחנן בן הא הא, האיש־העברי החכם, אשר מילא מלאכתו באמונה, יושב בשער המלך, והמלך מתהלך עמו כרע ואח וישם את כסאו מעל השרים אשר אתו.
ויקנאו בו שאר עבדי המלך ושריו, כבימי המן, וימצאו תואנה לשלוח בו יד, ויקומו עליו בלילה ויהרגוהו נפש, וישלמו לו רעה תחת טובה, אשר היטיב עם מלכם וארצם.
ויחרד המלך אל השמועה ויצא לבו אל מיטיבו, כי מצאה אותו הרעה, ותבוא המלכה ותאמר: הינחם ואל תאמר אפסה תרופה. צו ויביאו את ההרוג אל היכלנו ואראה מה לעשות.
ויעשו כן. וימהרו ויביאו את גוף המת וישכיבוהו על המיטה.ותקח המלכה ממי גן־עדן אשר אתה, ותרחץ מקום הפצע וירפא. ותקח אחר זה את האבן הטובה אשר מצא לה הציר הנאמן מן המים. ותשחק אותה הדק, ותערבב אותה עם יתר המים, ותגיח אל פיו ותשב נפשו אליו, ויחי ויקם על רגליו, ויהי לנס.
אז ראו עין בעין גם את צדקת המלכה וכוחה, מלבד יפיה בלי ערוך. ויוסף המלך לאהבה אותה פי שבע. גם לבן הא הא הוסיף כבוד וגודל; ציווה לתלות את צורריו וצוררי נפשו על עצים לדראון עולם. ולו ולבני־ביתו ולבני־עמו נתן את עשרם ורכושם. וישלח ספרים אל כל מדינותיו הרבות, לעם ועם כלשונם, כי יכבדו את עם היהודים, עם יוחנן, וכל הנוגע בהם לרעה, את נפשו יחייב.
ויחי יוחנן ימים רבים בגדולה ובעושר ובכבוד, וכל אשר יעשה המלך על פיו יצליח, וירא בני שילשים ובני ריבּעים. וכולם דורשים טוב לעמם ומבקשים לי חסות.
ויהי במותו וימצאו כתוב בספר צוָאתו רק את המקרא הישן־נושן, לאמור: שלח לחמך על־פני המים, כי ברוב ימים תמצאנו!
ב: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים
איש אחד היה בארץ, והוא נבון ויודע־תורה, אבל עני היה, ולא יכול לכלכל את ביתו; ויהי כי צר לו לשבת בעירו וגם ראה כי אין תרופה להיטיב מצבו, ויקח רשות באשתו להרחיק נדוד לשתים־עשרה שנה. לבקש לו מזון ומחיה. ויבוא למדינה אחת, ששם אין תורה ואין חכמה, ויחל ללמד לנערים ראשית דעת, וימצא את שכרו. ויהי כי עברו שנים אחדות קבץ כסף הרבה; ובהגיע התור לשוב לביתו כבר היו שלוש מאות שקלי־זהב בצלחתו, וישם שקו על שכמו וילך לביתו שמח וטוב לב.
ויהי בבואו למלון אחד על פרשת דרכים, והנה חכם אחד גדול מחכמי היהודים לָן שם, והוא איש זקן, נשוא־פנים וחן בשפתיו, ויפן אליו החכם ויאמר לו: תן לי מאה שקל משלוש המאות אשר אתך, ואלמדך דבר־חכמה. ויתפלא האיש ואמר לנפשו: מאין ידע זה את אשר אתי במסתרים? אין זאת כי אם אלהים עמו; ויפתח את צרורו וישקול לו מאה שקל זהב. פתח הלז את פיו ואמר: כלל זה היה בידך, בעברך בדרך ותתעה ולא תדע אנה תלך, פנה לך לצד ימין. ויתמה האיש ויאמר: בשכר עצה כזאת נתתי שכר שנה שלמה של עבודה. ויאמר החכם אליו שנית: תן לי את המאה השנית ואלמדך דבר גדול עוד מן הראשון; ולא אבה האיש לעשות זאת וישת עצות בנפשו, אם לשמוע אליו או לחדול, ויחשוב ויאמר: גם את אלה תקח בשכרך; אולם דע, כי נואלתי בראשונה, למדני עתה דבר־חכמה באמת. ויפתח את הצרור וישקול לזקן עוד מאה. ויען החכם ויאמר: אשה צעירה לימים כי תנשא לאיש שׂבע־ימים, תביא אותו עד שערי מות. ויך לב הנותן לשמע החידה הזאת, ששקל זהב מחירה, ויאמר בלבבו: איך נוקשתי לאבד שכרי משתי שנות עבודתי, ועוד מעט ואשוב לביתי ולבני־משפחתי המיחלים לי ובידי אך מעט. אמר הזקן אליו: ראיתי, כי אוהב חכמה ודעת אתה מאין כמוך, אמנם עוד שליש ממונך בידך, תן לי המותר ואורך שוב דבר חכמה, אשר יהיה שור בלבך, התעקש האיש ואמר: לעולם לא אתן שארית כספי, יגיעי ועמלי; אבל כמו יד נעלמה דחפה אותו וישם כפו בצלחתו, ויקח את המאה הנשארה לו וישימה לפני החכם. ויען זה ויאמר: רואה אני כי מצאתי חן בעיניך, על־כן אמסור לך דבר שלישי: אל תאמין בשום דבר ולא תשפוט ותדין למראה־עיניך, בטרם בחנת את הדבר היטב; גם כי תעבור עליך אש קנאתך, עצור ברוחך והוה מתון־מתון בכל אשר תעשה, וחיית. ועוד בטרם הספיק הנותן, שהוצג ככלי ריק, להגיד לזקן דבר, ויאמר לו הזקן: לך לשלום, ויפן ממנו וילך. צערו של זה, הנשאר לבדו ובידו אין כּל תבינו.
ויעזוב האיש את בית־המלון בפחי נפש וילך הלוך ובכה. ויהי לפנות ערב, והנה אנשים דולקים אחרי גנבים וישאלו אותו לאמור: האם לא ראיתי אנשים עוברים ושקים מלאים כל טוב על שכמם, באיזה דרך עברו: האם הלכו לימין או לשמאל? ויזכור החכם את דברי החכם, ויען ויאמר: פנו לימין, וילכו לימין וישיגו את הגנבים ויתפשום. ויהי כי שבו הרודפים ויאמרו לו: עצה הגונה יעצת לנו, הא לך מאה שקל זהב למתנה. ויקח וילך מאתם ויבוא לבית מלון; וידפוק על הדלת, ולא אבו לפתוח לו, וישב על הספסל אשר לפני הבית וילן שם. ויהי בחצות הלילה, וישמע קול צוָחה: הושיעו! ויקרע את הדלת בחזקה וירא והנה אשת בעל־הבית, והיא צעירה לימים, מבקשת להרוג את בעלה הזקן. ויתנפל עליה ויאסרה בחבלים ויוציא את המאכלת מידה. ויתן לו האיש הזקן בשכרו. שתי מאות שקלי־זהב ולא יחסר לו עוד.
ויהי בבואו אל עיר מגוריו, ויאמר לנפשו: אלך ואשנה את עצמי וארגל בביתי, למען אראה, אם שמרה לי אשתי את אמונתה.ויהי בגשתו שפי אל חלון ביתו בלילה, וירא והנה אשתו יושבת על ספסל, ובחור אחד יפה־מראה יושב למולה, והיא מחבקת ומנשקת אותו. ותעל חמתו עד להשחית; ויבקש לקרוע את החלון ולקפוץ ותהרוג את שניהם, והנה זכר את הפתגם השלישי של החכם, להיות מתון־מתון. ובעמדו נבוך וחושב על המראה, וישמע האשה מדברת אל הבחור ואומרת: בני, בני, עד מתי נחכה עוד לבוא אביך, הן כבר כלו כל שתים־עשרה השנים, לוּ עוד חיה יחיה. וימהר וידפוק על הדלת ויבוא ויפול על צוארם. באו שאר בניו ובנותיו. ותהי השמחה רבה.
ג: הַמֶלֶךְ וְהָאִשָׁה
בארץ תוגר היה מלך אחד והוא רב־מזימות ויאהב בכל פעם לחוק חוקים חדשים לאנשי מדינתו ולהכביד עליהם.
ויהי היום ויצו להעביר קול במחנה. לאמור: איש איש מעבדי, ואף מי אשר צורך לו לקנות לחם או מזון, אל־נא יעיז לצאת מפתח ביתו החוצה משתי שעות אחרי בוא הלילה ומעלה. וגם את המוכרים והחנוָנים הזהיר, לאמור, כי לא יזידו למכור לשום אדם דבר־מה בלילה משעה זו והלאה, אם קטן ואם גדול; ואם עבור יעבור איש על דבריו, אחת דתו למות.
ויאָנחו אנשי מדינתו תחת יד הגזרה ההקשה ההיא, אשר לא נשמעה כמותה. בכל לילה ולילה משתי שעות ומעלה נסגרו הבתים ובתי־הממכר בכל עיר ועיר. אין יוצא ואין בא, אין עובר ואין שב. ואיש, אשר התאחר לשבת אצל חברו, היה אנוס ללון אצלו הלילה, כי כלה השמן מן הנר, היו אנשי־הבית יושבים בחושך; כי חלה איש, לא יכול לדרוש ברופא. פלגי מים – לב מלכים מי יבין דרכם.
פעם אמר המלך לנסות את עבדיו, אם שומרים הם דבריו לעשותם או עוברים הם על מצוָתו. ויהי בנשף, באישון הלילה, ויתחפש וישם על בשרו בגדי עוברי־אורח, וילך, הוא ושני אנשים שומרים לראשו, ויבואו עד לפני שער בית אשה עבריה, שהיה בו בית מלון לעוברים ושבים, והיא היתה גם מוכרת יינות, שמנים וסלתות, לא יחסר שם כל דבר להשיב נפש ההלך. וידפוק המלך המתחפש על השער ויקרא: פתחי לי, אשת חיל, והשקיני־נא מעט יין, כי צמאתי, ומכרי לי היום את לחמך. ותען האשה מאחרי השער ותאמר: בי, אדוני, לא אוכל לעשות כדבר הזה, שלא כחוק, ואיך אעבור על מצוַת המלך? ויוסף המלך להתחנן ולדבּר: ראי כי עתה באתי מן השדה ואני רעב וצמא; כל בתי העיר סגורים על מַסגר ואין פותח, ואיך תוכלי לראות ברעה אשר תמצאני? אם ריחמתיני, חניני־נא במעט לחם ושמן ואתן את שכרך ביד רחבה. ותען האשה ותאמר: אם גם ינתן לי כל כסף וזהב שבעולם לא אָפר גזרת מלכי, סור־נא מעלי ולך לדרכך, ולמה תתנקש בנפשי להמיתני, ורעה לא עשיתי לך. ויהי בראותה, כי מאיץ בה האיש ומוסיף לבקש, ותקרא: הרימותי ידי ואישבע, אם אשמע בקולך. וירא המלך, כי לא יכול לה וירף ממנה, וילך לדרכו ויצו לשומריו לרשום את ביתה, ואת הדבר שמר בלבו.
ויהי ממחרת וישב המלך לשפוט את העם, ויזכור את האשה ואת אשר עשתה, וישלח שני רצים ויצו להביאה לפניו. וילכו ויקראו לה. ותבוא ותעמוד לפני המלך ותשתחוה לפניו אפים ארצה.
ויאמר המלך אליה: שמעי־נא דברי, האשה הניצבת לפני. ותאמר: דבּר, אדוני המלך, כי שומעת שפחתך, ויאמר: מאיזה עם את? ותאמר: מעם העברים, החוסים בצל חסדך, אנכי. ויאמר המלך: שמעתי לאמור כי עמך מתפאר, כי עם חונן ומרחם הוא, ומדוע עצרת רחמיך ולא חמלת על ההלך, אשר קרא לך אתמול בלילה, לאמור: מכרי לי פת־לחם ואסעד, ותני־נא לי מעט משקה לשתות; לא שמעת בקולו, והוא היה עייף ויגע מעמל הדרך, ראי כי רעתך רבה, כי ראית רעֵב ולא האכלת אותו.
ותען העבריה את המלך לאמור: חלילה משפחתך מעשות זאת, להקשות את לבה למבקש, וגם אם דל יהיה ואין ידו משגת לשלם, כי אז נתון אתן לו מטוּבי, כי יאכל וישׂבע, ולא אשלח רעב וצמא ריקם; אבל המלך ציוה ואסר עלינו, לבלתי מכור בלילה מאותה שעה ואילך, ואיך יכולתי לעבור על דברי מלכי, וחייבתי ראשי בעיני עצמי, כי אתה מעוז לנו ומגין עלינו מפני כל מעוול וחומס ועושה משפט וצדק; ואם נתתי מקום לעוברי חוק, ואפס מורא המלך, ואיש הישר בעיניו יעשה. באמונתי למלכי עשיתי זאת, אם גם קשה עלי להשיב את פני הלך. האל יודע את לבי.
וירד המלך מעל כסאו ויאמר: הירגעי, אשת־חיל אַתּ, ברוך טעמך וברוכה אַתּ, אשר תמנעיני היום מהמשיך גזרה קשה כזאת על עבדי, כי לא נכון היה זה מאתי, ואני לא האמנתי בהם ואמרתי: חורשים הם עלי רעה בלילה, והנה אמון רב כזה מצאתי.
ויצו המלך ויצא מלפניו דבר־מלכות, לאמור מהרו וכתבו בכתב הדת לכל עיר ועיר ממדינתי ולכל מושב ומושב, כי מהיום הזה והלאה יכול כל איש לעזוב את ביתו בלילה כמו ביום, ואיש לא יחרידם. ועל האשה ציוה את עבדיו לתת לה מאוצרותיו שקל זהב אחד מיד יום ביומו, לה ולזרעה ולזרע־זרעה עד סוף כל הדורות, ועוד מתנות רבות נתנו לה כיד המלך.
ד: מֶלֶךְ לְשָׁנָה
ויהי באחת הארצות איש עשיר גדול, אשר לו אוצרות־מלכים וכל קניני־תבל. ועבד נאמן לאיש ההוא, אשר אהבו ואשר כיבדו בלבו. ויאמר האיש לעשות חסד עם עבדו, ויוציאהו לחפשי ויענק לו מטובו, וישכר לו אניה וימַלא אותה מתנות רבות וכל טוב, ויאמר לו: קום וירדת באניה בים ולמדת לדעת את החיים.
ויפרד העבד מעל אדוניו בשלום ויעל על אניתו בבוקר שמח וטוב־לב וישם פניו לארץ המזרח. הוא עוד טרם הרחיק ללכת, והנה רוח סערה גדולה באה ויתנגשו מי־הים, ויבואו הגלים ויהפכו את האניה על צדה, ותפול כל הכבודה במיםי. וגם הוא כמעט טבע במצולות. לולא אחז בקרש, אשר ניתק מן האניה. וישא אותו נקרש על גבו יום ולילה ויביאהו ביום המחרת אל חוף אחד האיים, וישב על שפתו ולא ידע מאין יבוא עזרו.
והוא רעב ללחם, ויאמר ללכת על פני האי, אולי ימצא אוכל. וילך כשעה אחת ויבוא לשביל אחד ועליו פרוש חול דק, ויכר בו עקבות בני־אדם. וישמח ויאמר: הנני לא רחוק ממקום מושב וישא רגליו וילך בשביל ההוא.
ויהי בלכתו הלאה מהלך שתי שעות, וישא עיניו וירא מרחוק עיר גדולה לאלהים ויפה יושבת על ההר, ובה חומות גבוהות ומגדלים רבים נוצצים. ויאמר בלבו: לקרית מלך הביאוני רגלי.
הוא קרב אל שער העיר, והנה צירים ומלאכים לבושי־מחלצות ניצבים משני עבריו, ובראותם את ההלך מרחוק ייקראו בקול גדול להמון העומד מאחריהם: ראו הנה מלך בא! וירוצו לקראתו ויקראו: זה הוא מלכנו! ויחזיקו בו וישימו עליו תכריך ארגמן, וישאוהו על כתפם העירה.
ובפנים המגרש, סמוך לשער, עומדת בימה של עץ, ויושיבו אותו עליה ויעטרו אותו בפרחים, וייריע העם ויקרא: יחי המלך! יחי המלך!
ויובילו אותו משם בהמון חוגג דרך רחובות העיר ודגליה המתנוססים. פעמוני המגדלים משמיעים קולם. ותיבקע הארץ לקול הקורא: הידד! יחי מלכנו! מלכנו יחי!
ותנח המחנה לפני ארמון נפלא עשוי שיש, ויביאו שמה את הזר ויושיבהו אותו על כסא־שן, עטרת־מלכות וכל אבן יקרה שׂמו על ראשו ושרביט – זהב נתנו בידו. ויבואו הכוהנים לבושי־שרד וימשחו אותו בשמן המור ויברכו אותו. ויבואו ראשי העם וישתחוו לו וישבעו לו שבועת אמונים. והעיר צהלה ושמחה לכבוד מלכה.
וישתומם האיש למחזה, ולא האמין למראה עיניו ולמשמע אזניו. ויאמר בלבו, רק תרדמה נפלה עלי ואני רואה את כל אשר לפני בחלום ולא בהקיץ.
אבל כאשר עבר יום, ויקם ממחרת בבוקר בחדר־מלכים ויבוא סריס לרחוץ את בשרו במים ובשמן ובכל מיני תפנוקים וילבישהו בגדי חמודות; ויוליכהו אחרי־כן לאולם יפה מאד, ושולחן ערוך לפניו ועליו מוכנים כל מאכלים טובים, ועבדים עומדים מסביב לו ומחכים לאמרי־פיו, לעשות ככל אשר יפקוד עליהם, ויחל להאמין, כי אמנם קרה לו כדבר הנפלא הזה, והוא עלה ביום אחד על שלבי המלוכה.
והשרים, היושבים ראשונה במלכות, נכנסו אליו, להתיעץ עמו על צפונות המדינה. וראשי־החיל ופקידי־החיל ופקידי־הצבא התיצבו לפניו להודיעהו את מספר אנשי – החיל המוכנים ליום מלחמה, להגן על הארץ ביום מצור; וראשי השופטים באו ויבקשו מעמו, כי יחוקק חוקים ומשפטים חדשים בין איש לרעהו ובין איש לאשתו ובין אב לבנים; וחכמים ויודעי־העיתים באו לדבּר עמו על דבר טבע הארץ, סחרה ורכושה; והממונים על האוצרות מסרו לו את מפתחותיהם. ויתפלא האיש מאד על כל הגדולה והתפארת אשר עלו בחלקו, ולא הבין את החידה ואיך היה כדבר הזה, כי יבחרו אנשי ארץ באיש אשר לא נודע להם מתמול שלשום וישימו אותו למלך עליהם; וגם לא ידע, במה זכה לעליה רבה כזאת, אשר לא פילל מימיו, ומדוע לא ניתנה לאחר אשר שאר־רוח לו עליו בחכמות ובלשונות ובכל מתנת – אדם.
ובכל הרוָחה אשר היתה לו בפלטרים וארמונות, בסוסים ובמרכבות ובכל חמדת בני־אדם, לא מצא בלבו מנוח, ויצק לו הדבר הסתום הזה, מבלי דעת פשרו. וחשוב ויתעצם לבוא לחקר הדבר ולא מצאו. ויהי כי כלתה נפשו להבין ולהשיג את פתרון השאלה, ויקרא לאחד ממשרתיו הנאמנים, הקרובים אליו, והוא איש סודו ושומר־ברית. ויאמר לו: הגידה־נא לי, עבדי, את משפט המעשה הזה עמי, כי לא היה כמוהו, להרים איש פתאום ממדרגה תחתונה למדרגה עליונה על לא דבר, וכי אנשי מדינה גדולה ימשחו איש נכרי עליהם למלך וימסרו את חייהם ואת כל רכושם בידו ויניחו כל הון ארצם לרגליו.
ויאמר העבד אליו: אדוני המלך, ידעת כי לא אמנע דבר ממך, ואולם אסור אסרו עלינו מגלות את הסוד ולשאת את הדבר על שפתינו; ואם אמור אומר לך, וחטאתי לעמי. ויאץ בו המלך ויאמר: בי נשבעתי, כי אם אינך מגלה לי את האמת, לא אוכל ולא אשתה, ואמות לעיניך. ולא יכול העבד להסתיר עוד מאדוניו את הדבר ויאמר: שמעני, מלכי, הארץ אשר שם שוכנת עתה רגליך היא ארץ חדשה בין שמים ובין הארץ ויושביה הם ממוצעים בין מלאכים ובין בני־אדם; וזה דרכם כל הימים לבלתי המליך עליהם איש מאחיהם, רק אחד מבני מושב האדם, וזה חוק לנו מאז ומקדם לחכות ביום מוגבל בשנה על־יד שער העיר, והיה האיש אשר יבוא בראשונה, אותו נשים למלך עלינו וימלוך עלינו שנים־עשר חודש. ובבוא היום האחרון לחודש האחרון, אז נסיר מעליו בגדי המלכות ונלבישהו את הבגדים אשר לבש בבואו אלינו, ושמורים הם אתנו, ונוליך אותו בדרך אשר בא בו, עד הביאנו אותו לחוף ונוביל אותו באניה קטנה אל אי רחוק ושומם, ושם נושיבהו ונשאירהו לנפשו. –
ויחרד המלך לשמע הדברים האלה ויאמר לעבדו: וכי לא ידעו כל המלכים אשר לפנַי, מה יקרה אותם בבוא יומם? ויאמר העבד" כן, אדוני מלכי, המה מלאו כל ימי מלכותם בשמחה ובתענוגות ולא חשבו לאחריתם." ויאמר המלך אליו: רואה אני, כי איש חכם אתה וכי לבבך נאמן לי, עוּצה עצה מה אעשה ואציל את נפשי ולא אראה ברעה אשר מצאה את חברי.
ויאמר העבד: מה אני כי איעץ למלכי, אבל אם על המלך טוב לשמוע את אמרי פי, ישלח עבדים חרש אל האי השומם ההוא ויצווה עליהם לעבוד את אדמתו ולזרוע בו עשב ודשא ולנטוע בו פרי עץ, ויביאו שמה מכל בהמת־הבית שנים שנים, זכר ונקבה, כי יפרו וירבו, האדמה תתן את יבולה ויאספו בר. והיתה לך הארץ הזאת, כי יושיבוך שמה, לנחלה ותדע כי במלאות ימי מלכותך והיה שולחנך ערוך לפניך.
וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן. ויבקש מבחורי עבדיו ונאמניו וישלחם בסתר אל האי הזר; והם עשו שם את מלאכתם כחפץ מלכם. בנו בו את הדרכים ויבנו שם בתים ונטעו כרמים ויהפכו את האי השומם לעדן לבני־אדם.
ויהי כי עברה שנת מלכותו ובאה פקודתו, פקודת כל מלכי בני־אדם בארץ ההיא, ויתנכרו אליו עבדיו ויבואו ויפשיטו מעליו את בגדיו היקרים באין רחם, לקחו ממנו כל המפתחות אשר מסרו לו, וילבישו אותו בגדיו הישנים, השמורים לו, ויוליכו אותו במשעולים צרים מחוץ לשער העיר ושם הובילו אותו בשביל אשר בא בו, הציגוהו ריק מכל, ויושיבו אותו באנית מַלח והיא נשאה אותו אל האי.
והוא לא אמר נואש ויבוא שמה בלב שוקט, כי מצא שם מקום שׁלוָה ונחת, אשר הכין לו בעוד מלכותו נכונה ידו. וינח ששם מעמלו ומיגיעת רבים. – –
ואתה בן־אדם, קרא המעשה הזה, שים תורתו על לבך והיֵה דואג ליום המחר!
סִפּוֹרִים יְהוּדִיִים
א: הַנַּעַל
בעיר אחת בגולה חי איש עשיר מופלג ויודע־צדקה והיו לו הרבה אוצרות וקנינים; והוא גם קבע איזו שעות ביום לתורה ולתעודה. עבד את אלהים בתום ועזר לדלים ולרשים ביד נדיבה; כל רעב אשר בא לביתו יצא שבע, כל ערום – מלובש וכל איש צר ומצוק מצא אצלו רוָחה.
ויהי כאשר הגיעה עתו למות וללכת בדרך כל הארץ, קרא לבנו יחידו, הצעיר לימים, ויאמר לו: ראה, הנה אספתי הרבה עושר בעדך, ואתה לך בדרכי, אל תקמץ בהוצאות לשם צדקה וחסד, וזכור כי כל בני־האדם זכאים לאכול משולחנו של מקום, הקדש כל יום שתי שעות לתורה ולתפילה; ואל תלך לישון, אם לא עזרת לאדם ביום ההוא. בכל ערב־שבת תשבות ממלאכתך הצהרים ולא תצא מעירך ביום ההוא, ואם גם בדרך תלך, עלייך לנוח שם כבר בשעה ההיא. גם בזה היה זהיר: הן אנכי מת. ועושר רב יפול בחלקך, ובאו אנשים מכל עבר והציע לך נכבדות, אל תשעה להם מיד; הא לך הנעל הקטנה הזאת, נעל אשה, ותהיה שמורה עמך. והיתה הנערה אשר תשים אותה על רגלה ותתאים לה, היא האשה אשר בחר לך ה'. ויכל לדבר ויעצום עיניו וימת.
ויעש בנו צעירו כאשר ציוָה אותו אביו, חילק הרבה צדקה לעניים וציוה להכריז, שבית אביו יתנהל כמו עד עתה, כל כושל ונדכא יבואו בו, ויקבע גם הוא עת לתורה ולתפילה; קיבל את השבת כבר בערב־שבת בחצי היום, ויתאמץ ללכת בדרכי אביו. אך בדבר הנעל קשה היה עליו דבר הצוָאה ולא ידע איך יוציא הדבר הזה לפועל.
ולו רע ועמית ושמו יונדב, והוא חכם־לב וייעץ לו לייסד לו בית־מסחר מטוטל מבגדי נשים ומנעלי נשים ולצאת עם כל הכבודה לדרך, ובכל עיר ועיר בואו ימכור את אלה בסוכה נטוייה לתכלית זאת; וכל נערה ונערה, אשר תבוא לקנות מנעלים, ישימו את הנעל על רגלה; והיה כי תמצא נערה, אשר תתאים לה, ישלח אנשים אל הוריה לדבר בה. וייטב הדבר בעיניו, ויכן אוצר גדול של כל מיני בגדי־אשה וכל מיני מנעלים ויטען אותם על ארבע עגלות, ויקח אתו את עבדיו הנאמנים וישם לדרך פעמיו. כה נסעו מעיר לעיר, משוק לשוק וממקום למקום שלוש שנים רצופות, מכרו בגדים ומנעלי למאות, ומשאת נפשו לא מצא. ויהי בשנה הרביעית והמה כבר נלאו ממעשיהם, ויתעו פעם אחת מיני דרך, תעו כל ימות השבוע ובאו בערב־שבת בשעה שתים־עשרה ליער גדול, ויצו היורש לנוח שם. התחילו העבדים מתלוננים עליו ויאמרו לו: בנפשנו הדבר ללון בסחורות יקרות במקום סכנה. אבל הוא לא שעה אליהם ויאמר: ממצוָת אבי לא אשנה! ויפתחו את מוסרות הסוסים, נטו אהלם ויעמדו. ויהי בלכת האיש אל היער פנימה, וירא והנה בית קטן הרוס ונטוי, ויבוא בו, ושם איש־עברי עני ואשתו יושבים ומכינים את הבית ליוןם השבת, אם גם עוני נורא שורר בו. ויגש אליהם ויאמר: תעיתי, אני ועבדי, מני דרך אולי נוכל לשבות אצלכם. ויענו ויאמרו לו: הלא עיניך הרואות, כי בידינו אין כל, ותרעבו ביום קדוש; עוד היום גדול, מהלך שעה מכאן עיר גדולה לאלהים, ואתה מהר ובוא שמה ומצאת בעיר ההיא את כל אשר תחפוץ. ויאמר היורש להם: מנהגי זה כבר לקבל את השבת בחצות היום; ואל האיש פנה ויאמר: אם עליך טוב, הראה לעבדי את הדרך העירה, והנה יקנו שם את כל צרכי־השבת וישובו הנה. וישמח האיש ויאמר: טוב הדבר, ויסע עם עבדי הסוחר העירה והסוחר נתן בידם הרבה כסף, ויצוָם לקנות חלות סולת, דגים ובשר, יין ופירות וכל מיני ממתקים; וישובו בעוד שתי שעות מהעיר טעונים כל טוב. והאשה מיהרה להכין את כל התבשילים, ויצלח הכל בידה בטוב. ויקחו העבדים מכסה לבן חדש מהסחורה יכסו את השולחן. הדליקו הנרות. הציגו את כל המטעמים על השולחן ונשמעה הקריאה: “שלום עליכם, מלאכי השלום!” בשלוה ובנועם. לבעל־הבית ואשתו היתה שבת זו מעין גן־עדן תחתון.
ויהי בשבתם אל השולחן, הם רק קדשו על היין והחלו לאכול, ראה האורח, כי האשה מתלחשת את אישה, וישאל אותם לפשר־הדבר, ולא רצו לאמור לו. ויהי בהפצירו בהם מאד, ויענו ויאמרו: למה נכסה הדבר מאדוננו? שלוש בנות לנו, ולשלושתם רק שמלה אחת, ולא נדע לאיזה מהן נקרא החדרה, כי תאכל אתנו. וירמוז הסוחר לעבדו הנאמן, וילך ויקח שלש חליפות שמלות ויתן לָאשה בעד בנותיה, ותתפלא מאד לחזון הזה ותאמר: מן השמים נפתחו לנו אוצרות. עוד יותר השתומם האורח, כי נפתחה הדלת אחרי חצי שעה, והופיעו שלוש נערות יפות, שכמותן לא ראה ליופי ולחן. שם האחת היה שרה, והשנית־רחל והשלישית, היא הצעירה, רבקה. ותדרושנה בשלומו ותשבנה אל השולחן לאכול, ולא שבעו עיניו מראות בהן.כוכבי השבת עלו באוהל העוני. מה רבו מעשי־יה!
כל יום השבת היו הבאים והיושבים ברוָח ובנחת ובשלות־אושר. האורח שׂח את הנערות ומצא אותן משכילות ומבינות בכל דבר, ולא יכול להאמין, כי יעלו נטעים כלה במדבר שמם. ויהי במוצאי־שבת, אחרי אשר הבדילו כדת, ויאמר האורח,כי יש בנפשו לתת מתנות לנערות עד חליפות נעלים יפות. ויקח את הנעל השמורה ויתנה לבכורה – ותצר לרגלה; לקחתה השניה – וגם לה צרה; רק לרבקה הצעירה התאימה. – וירקוד האורח מרוב שמחה, ויאמר: אודך, ה',
כי הובלתני הלום. ויפן לאבי־הנערה ויאמר לו: נפשי חשקה בבתך, תנה אותה לי לאשה ואעשרך עושר רב. ויחשוב בעל־הבית, כי מהתל האיש בו, ויאמר: למה זה אדוני מצחק בנו? ויאמר האורח: לא כן, כנים דברי.
ויהי כראות האב, כי אמנם נאמנים הדברים וכי מבקש הלז את בתו, ענה לו: איך אתן לך את הצעירה לפני הבכירות? ויאמר האורח העשיר: גם כל מחסור בנותיך הבכירות עלי. ויצו לרתום את העגלות ויושב את כל משפחת הבית בעגלה אחת, והוא ועבדיו ישבו בעגלה השנית, ויבואו לָעיר הסמוכה ויסורו כולם למלון היותר יפה. וישבו שם איזה זמן וישיא את שתי הבנות הבכירות לאנשים מהוגנים, כי הִרבה להן מוהר ומתן. והוא בעצמו נשא את הצעירה, בעלת הנעל, לו לאשה, וישם על עצמו לכלכל את הוריה ברוָחה עד יום מותם.
כה שב הנודד לאמסטרדם, עיר מולדתו עם בת־זוגו. ותיהום כל העיר ליופיה ולחנה. שם עשה משתה גדול; חילק רבע מהונו לעניים, וגם בּשאר עשה צדקה וחסד כל ימיו. ויהיו לו בנים ובנות, וכולם חוננו ביופי ובמידות. ותהי כל המשפחה ההיא לתפארת לאמסטרדם, ויבואו וישתדכו עמה גם גאוני הארץ וגדוליה.
ב: מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר
בשנת כך וכך לבריאת העולם חי בעיר שלוניקי, אשר במדינת התוגר, רב אחד, גאון מפורסם וגם שר גדול, ושמו רבי שמחה. בנים לא היו לו, אך בת אחת יחדה ושמה אסתר. והיא היתה יפת־תואר ויפת־מראה, מושלמת במדע ויודעת הרבה בתורה ותלמידה מובהקת לאביה. ויהי בעת צאת אביה לסובב בגלילו, לפקח על עסקי הקהילות, שׂמה היא צעיף על פניה לכסות על יופיה והקריאה לתלמידיו את השיעור מדי יום ביומו, קולה היה נעים ומתוק; ובימים האלה התלקחה אהבת־התורה בלב התלמידים ביתר שאת והיו לומדים אז בהתמדה מופלגת. אומרים, שפעם אחת בא בחור אחד לבית אביה וראה את זיו־איקונין שלה והשתגע מרוב געגועים. כבת־מלך עמדה קוממיות, ככוכב עולה, ויהי בהגיע לה התור להינשא, החלו לדבר בה נכבדות מכל עֵבר. רבנים גאונים אמרו לקחת אותה לכלה לבניהם; עשירים מופלגים ביקשו להעשיר את אביה עושר רב. אם יאבה לתתה לבניהם. והיה מנהגה, שכל חתן אשר הציעו לפניה לבוא בברירת עמו, היתה היא מותבת והוא מפרק לה והיא משיבה עוד פעם; והיה אם ניצחתו בדברים, שוב אינו ראוי לה. כך ניצחה בשאלותיה אחד אחד; וגם הבחורים המצוינים לא יכלו להתחרות אתה בחריפות ובמדע. עברו עליה עשרים שנה, והנה היא כבר כבת כ“א, כבת כ”ב, ועוד לא נישאה לאיש לשוא בכתה אמה לפניה, ואביה גילה למוסר אזנה. היא לא שמעה בקולם ותוסף ללמוד ולהשכיל. ומאז לא אבה עוד שום חתן לצעוד על ספּה.
ויהי היום ויבוא יתום אחד בשערי שלוניקי, ולו אין אב ואם, וירחם עליו הרב ויקחהו אליו למשרת, ויעבוד באמונה וימלא בתום את כל אשר הוטל עליו. והוא היה נאמן־רוח מאד. ושמו בישראל – מרדכי. ויאמר הרב ללמד את מרדכי גם עניני התפילה ולימוד מעט. כי לא ידע מאום באלה, אבל מוחו לא השיג שום דבר וקשה היתה עליו גם הקריאה. ויצטער הרב מאד על הדבר הזה, כי נער עברי היושב אצלו לא ידע גם קרוא עברית ויהיה בוּר גמור. ותאמר אסתר בתו: אנכי אלמדהו ספר. וישחקו עליה ויאמרו לה: נקל לחרות באבן מללמד את זה צירופי־אותיות; והיא אמרה: גם אם ברזל הוא נימוח. ובואו וראו! את אשר לא יכול הרב עשׂה יכלה – בתו. אחרי ימים מועטים ידע הנער קרוא; אחרי ירח ימים כבר התפלל מן הסידור; ואחרי רבע שנה כבר החל להבין פירוש המילות. והוא לומד מפיה את החומש, את ההפטרות; גם גמרא החלה ללמד אותו, אחרי שנה תמימה ללימודיו, והוא מתמיד, יושב כל הלילה וחוזר על משנתו, ויהי הדבר לנס. ויהי כי כבר החל להבין היטב בתלמוד וגם במפרשיו, ותקרא הבת לאביה לבוא אתה חדר לפנים מחדר, ותאמר אליו: אבי מחמד נפשי, לעלם הזה חפצה אני להיות לאשה, ואל־נא תתנגד לרצוני. ויתחלחל הרב בשמעו זאת, ויקש הדבר בעיניו מאד, לתת את בתו, מלכת הבנות, לנער בן בלי שם, שאך בקושי פתחו לו פתח לתורה. גם הרבנית נתרגשה מאד לשמע הדבר והוכיחה את בתה, ולא אבו שניהם להסכים לזה. אולם הנערה הצטערה מאד ועינתה את נפשה. ויהי בראות הרב, כי בתו לא תשמע בקולו והוא ידע כי אם תבקש דבר, תעמוד עליו, ויקרא את מרדכי בלָט ויצווהו להכין את עצמו בסתר לדרך ויתן לו צרור כסף וישלחהו בספינה לארץ הקדושה, לשבת שם, וגם מכתב־מליצה נתן בידו, אך ציוה אותו, כככי לא יכתוב לו לעולם ולא יודיעהו משלומו, ואם יעבור את זה, בנפשו הוא. ויעש העלם כן, ויעזוב בקשי־לב את בית הרב ובא באניה. צער אסתר, בהיוָדע כי אהוב נפשה ברח ואיננו, תוכלו לשער, יומם ולילה בכתה תמרורים, אינתה את נפשה ומיאנה הינחם.
נשאיר את אסתר הבודדה בבית אביה ונשים פנינו אל מרדכי וגורלו. שׁלֵו ושלן היה בימי שבתו בבית אוֹמנו ועתה יסער בו סער, ואמנם סערה גדולה קמה גם בים, בצאת הספינה עמו לדרך, וישאו הגלים אותה הלאה הלאה. ויהי כאשר נח הים מזעפו, ויבואו שודדי־הים ויקחו את הספינה ואת כל אשר בה. את הזקנים אשר נמצאו בה, שלא יצלחו עוד למלאכה, השליכו המימה, ואת הנערים אמיצי־הכוח, וביניהם גם את מרדכי שלנו, כבשו להם לעבדים.
השודדים הללו מלכו על אי גדול ורחב בים. ודרכם היה, כי הנשים והטף היו נשארים לשמור על המקנה, כי צאן ובקר רב להם, והמה צמו תמיד בים לשלול שלל ולבוז בז, ועובדי־אלילים היו, עובדים לשמש. בימי תקופת החמה שחטו פר ובקר, ויזו מדמם אל פני השמים, ואת הבשר שרפו כליל, וירקדו ערומים סביב לבּעֵרה, והמה סורטים את בשרם וקוראים בקול חוגג: בער! בער! בער! אין זקנים להם ואין שופטים וראשים עליהם. את השלל יחלקו חלק כחלק; ואם ימעל אחד מעל ויקח יתר על חלקו, באש ישׂרף. זה היה העונש היחידי שלהם. וכי ימות איש, לא יקברוהו, כי אם ישליכו אותו המימה. לכל אחד מהם היו ארבע נשים, ובמות האב, יירש בנו הבכור גם את נשיו. ויהי בעבוד אצלם מרדכי שנים־עשר חודש החלו ללמד את ידו לקרב ויקחו גם אותו למלאכתם במים. באה ספינה טעונה לנגדם, ובה אנשים גבורים ובני־חיל; וכאשר קמו השודדים לשדוד אותם, גברו אלה עליהם וינצחו אותם אחד אחד. לאמיצי הכוח בין השודדים ניקרו את עיניהם וישלחום להיות תועים על פני הים והשאר הרגו ופצעו, ואת מרדכי, ואתו עוד שני עבדים נכבשים, לקחו אתם. אחרי שלושה ימים באה הספינה ההיא ארצה כוש ויתנו את השבויים לקַדי אשר שם, כי כן משפט הארץ. וילמד מרדכי את לשון הארץ, ונעשה שומר נאמן לקדי, ועתים גם התיעץ עמו על צפונותיו, כי חכם מרדכי, מאז לימדתו אסתר, ומבין דבר לאשורו. ויאהב הקדי את הנער, וירא את תומו וישרו וישאלהו פעם: מאיזה עם אתה? ויאמר אליו: גוּנוֹב גוּנבתי מארץ העברים. ויאמר הקדי: ידעתי את עמך וכי גדול אלהיכם על כל אלהים; אבל סגור את הדבר בלבך, כי הן אסור לכל איש־יהודי לדרוך בכף רגלו על אדמתנו, וכל העובר על זה יתָּלה על העץ ואת בשרו יתנו למאכל לעוף השמים.
הקדי הזה היה אהוב־העם, כי כל דרכיו משפט, לא יקח שוחד ולא יעוות דין; אולם חוק היה שם לשלח את השופטים ואת הראשים בהגיעם לימי זקנה, למערה חצובה ולסגרם בה שארית ימיהם ולהושיב אחרים על כסאם. ויהי במלאת לו שבעים שנה, ובאו כל השרים והפרתמים להסיר ממנו טליתו האדומה, שהיא אצלם סימן שררה למושלים, וכבר חצבו לו גם את המערה. ויפן אליהם ויאמר להם: עבדָי הנאמנים ידעתם כי עבדתי אתכם האמונה כל הימים, לא שור ולא חמור לקחתי מכם בחינם, ועתה אני הולך למקום אשר נועד לכל שופטי ארצנו, אחד לא נעדר, לפי החוק. בלב שלו ובלי כעס עצור אני הולך שמה, אבל הנה אבקש מכם, לעשות לי את שאלתי האחת, בטרם אֶפרד מאתכם. ויקרא כל העם: בקש! ויאמר להם: ילווה אותי בדרכי הנער הזה, אשר ניתן לי לשומר. ויעוותו פניהם ויאמרו: איך תהיה ידינו באיש, שאין חל עליו החוק הזה, והוא לא אשם במאומה? ויפצר בהם ויאמר: ילך־נא הנער אתי ואל תשיבו פני ריקם, כי עבדתיכם. ויאותו לדבריו ויאמרו: ילך גם הוא עמך, כה הובילו את הקדי עם הנער מרדכי אל המערה, ויתנו להם צידה וישימו אבן גדולה על פי המערה.
שלושה ימים ישבו במערה ויאכלו וישתו מאשר עמם, אחרי־כן החלו לחשוב על אחריתם. ויאמר הקדי לנער: קרא אתה לאלהיך, אולי יעשה לך נס ויציל את נפשך, וחיתה נפשי בגללך. ויעמוד מרדכי בקרן־זוית ויתפלל לאלהים ויאמר: אנא, ה‘, אתה האל הגדול, הגיבור והנורא, אשר בידך נפש כל חי, ואתה שומר הארץ והדרים עליה; ידעת את עניי, כי הוגלה הוגליתי מארצי וממולדתי, ואם גם חסדיך הרבים אתי, כי החייתני עד כה, אינני יכול לעבדך כראוי ולשמור את מצוותיך. הוציאיני־נא מן הבור הזה, כאשר הוצאת את יונה ממעי־הדגה ואת דניאל מגוב־האריות. הוא אך כילה את תפילתו, ויגל ה’ את עיניו, והנה תולעת־שמיר זוחלת על הקיר. היא הבריאה הנפלאה, ששימשה בשעתה לבנין בית־המקדש וכל כליו, ובטלה אחר־זה, ויקח אותה ויניח ואתה על האבן, ותתבקע האבן ויצאו לחופש. – ויבואו אחרי יום שלם אל החוף, ויכּנסו באניה ההולכת לארץ הקדושה. ויהלל הקדי את העברי על מעשיו ויאמר: עתה ידעתי, כי אין עם חכם כמוכם. וידור נדר ויאמר: אם יביאני ה' בשלום אל ארצי, ואבוא לכסות בכנפי עם־ישראל ואעבוד את אלהיו.
נניח את הקדי ואת מרדכי מושיעו שטים בספינה, ונשוב אל אסתר. שלוש שנים רצופות עברו מעת נעלם בחירה. ואם כי בכתה עליו ומיאנה להינחם, לא הועם יופיה; להיפך, העצב עוד הוסיף לה לוית־חן מיוחדת; וכל איש אשר ראה את פניה בחוץ או בבית־אביה, שכח את כל הגיגי־לבו וימים רבים אך הגה בה.
בימים ההם בא פחה חדש לשלוניקי, ויבואו כל ראשי העיר ושוֹעיה לברכו ביום יושבו על כסאו. גם הרב וראשי עדת בני־ישראל באו אליו והושיטו לו לחם ומים ויברכו אותו. לא ידע העם עוד את טיב הפחה הזה אם צדיק הוא או רשע, אם חונן ומרחם הוא או עריץ, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ויהי היום ויסתובב הפחה וראשי שומריו בעיר, לראות רחובותיה ובתיה, בתי־ספר אשר לה ובתי־הדין, ויסר גם אל בית הרב; ויכבדהו הרב מאד, ויושיבהו בכסאו ויבקש ממנו להקל מעל בני עדתו, כי כבדו עליהם המסים והארנונות המיוחדים, עוד הם מדברים ותבוא גם אשת הרב ובתו לברך את האורח החשוב; ויתפלא הפחה לראות יופי כזה עלי אדמות. ומה גדול תמהונו והתפעלותו בדברו עמה וימצא ואותה חכמה ומשכלת בכל מדע ובכל חכמה. ויהלל אותה בפניה, ויואל לשבת בבית הרב שעות אחדות. ומה קשתה עליו הפרידה מהבית הזה! וגם בהגיעו לארמונו, לא יכול לשכוח את יופיה של הנערה העבריה, שאין על עפר מָשׁלה. ויצא לבו באהבתו אליה, פניו דלו ובשרו כחש. ויראו שומריו הנאמנים, כי שׁינה רוחו וכמעט לא ישים לבו למשמרת פקודתו, ויגשו אליו ויאמרו לו: יחי אדוננו, יגיד־נא לנו את אשר עם לבו, אולי נוכל להודיע לרום מעלתך. ויען ויאמר להם: בת הרב לקהילת העברים אשר בזה ראיתי ואהבתיה אהבה עזה כמות. ואין ללבי מרגוע. ויענו ויאמרו לו: וכי משר כמוך יבּצר דבר לעשותו? דבּר אל לב אביה, ולא ימנע אותה ממך, ויאמר הפחה להם: הלא תדעו, כי דתם שונה מכל עם, ואסור להם לתת בנותיהם לבני עמים אחרים. ויאמרו לו: אם כן הדבר, שלח אותנו ונקח אותה בחזקה. ויאמר: גם את הדבר הזה לא אוכל עשה, ואנכי שומר משפט. ויחל הפחה מאד ותצא נפשו אל אסתר בת־היהודים. והיא נשגבה ממנו. בין כה הוגד לרב, לאמור, כי הפחה אוהב את בתו והוא צודה לנפשה. ויירא מאד, ויקרא לאסתר בלָט ויאמר: שמעתי, כי הפחה שלנו מתגעגע אחריך ולא יוכל להסיח את פניך מלבו מיום ראך; מתירא אנכי, אולי לרגלי הדבר הזה עוד ינקם בעדתנו, במונעי אותך ממנו; שמעי לעצתי, בתי, לכי אל ארץ אבותינו, לירושלים עיר הקדושה, ואני ואמך נבוא אחריך.
ותקם הנערה ותצר את שמלותיה וספריה ותשם לדרך פעמיה, ותצא בלט אל העיר ירושלים;
וה' היה עמה ותבוא שמה בשלום ותנשק את האבנים הקדושות. ותיהום ירושלים לבוא בת־רב גדול ליהודים, וגם היא יודעת בתורה ובחכמתה רבה; ויקבלו אותה בכבוד ויתנו לה מקום לשבת בבית איש חשוב ונכבד. שם ישבה והגתה בתורה. ויתאספו אליה גם תלמידים אחדים לקחת לקח מפיה; היא יושבת בחדר אחד והתלמידים בחדר השני וחור במחיצה המבדלת בין חדר לחדר. וכה ישבה ודרשה והשמיעה להם את שעוריה המצוינים. ויצא שמה בכל העיר, ויאמר כל העם: לא היתה חכמה גדולה כזו בבנות־חוה מיום לכת ישראל בגולה.
בינתים באו גם מרדכי והקדי בשערי ירושלים ויתישבו שמה. הקדי קיים את נדרו אשר נדר ויתגייר ויקבל עליו את דת ישראל, ומרדכי התאמץ בדת ה' ללמוד ולהגות בה. ובשמעו את שמע המלומדת הגדולה, ויבוא גם הוא להסתופף בצלה ולשמוע את שיעוריה. ויהי פעם משא־ומתן גדול בהלכה בינה ובין תלמידיה, ותכּר הנערה את קול מרדכי בין קולות יתר התלמידים. ותשלח ותקראנו בכלות השעורים למקום משכנה. ובפתחו את הדלת ותרץ למולו ותפול על צוארו ותבך.
לא אאריך לספר, גם אביה ואמה התישבו אחרי־זה בירושלים ויהי הרב לראש־הישיבה והאם לעוסקת בתמיכת דלים. ותגד אסתר לאביה, כי שוב מצאה את מרדכי אחרי הרפתקאות שונות וכי כבר נתארסו בהסתר. ולא התנגד עוד לזה ויאמר: מה' יצא הדבר!
ותינשא אסתר למרדכי, וירביצו שניהם תורה וחסד על אדמת הקודש, ויולידו בנים ובנות ויראו בני שילשים ובני ריבּעים. במותם הקימו להם בני־ירושלים מצבת אבן גדולה, ועליה כתוב: " מרדכי ואסתר הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו". הלא היא עומדת שם עד היום הזה.
עוֹד סִפורִים יְהודִיִים
א: הַבוֹחֵר
בעיר אחת גדולה חי עשיר אחד גדול מצליח בכל מעשיו. ולו אוצרות רבים וקנינים אין־מספר; אבל קשה־לב היה היה האיש הזה ואוהב־ממון עד לבלי שיעור. לא ריחם על דל, לא הלוה לאדם בשעת דחקו; וכל מגמתו והגיגו כל הימים היו להרבות עוד הון, אם גם חסוך בנים היה ואין לו כל מודע וקרוב, להנחילו אוצרותיו אחרי מותו. ויקטרגו מלאכי־השרת במרומים ויאמרו לאלהים: למה תשלח לאיש הזה את הברכה בכל מעשיו, וכספו וזהבו מונחים אצלו ללא הועיל; ולאנשים אחרים, אשר לבם אתם, תמעיט וידעו מחסור. השופט כל העולם ינהג כך את עולמו? ויאמר אלהים אל משרתיו: אתם תראו, מה יכול לעשות אחד מעבדי בארץ.
ויהי ביום הדין הגדול, והחי יתן אל לבו, התנמנם העשיר ויבוא אליו אליהו בחלום ויאמר אליו: ידעתי כי אם גם טרוד אתה בממונך, נפשך תכלה אחרי בן ובת, כי לא תרד ערירי לקבר, מסור לי את כל נכסיך וצא ריקם מהם ויוָלד לך בן. ויקש על העשיר לעשות כּדבר הזה ויאמר אליו: תן לי זמן. ויען אליהו ויאמר: לשנה הבאה, לעת מועד, אבוא אליך ותענני דבר. ויקץ ויאמר: אך דבר חלום הוא זה.לא אתן את ממוני אשר עמלתי בו זה דור שלם ולא אהרוס את הבנינים אשר בניתי לי.
אבל דבר החלום לא מש ממנו יום יום, ובכל טרדת עסקיו הרבים חשב תמיד בלבו, אם לשמוע לאמרת החוזה או לחדול. ושתי דעות מתנגשות בו: האחת עומדת על צד הממון ואהבת־הנכסים, והאחרת אומרת: תן הכל בעד זרע של קיימא, המלחמה רבה בקרבו. ויהי ככלות השנה, ויבוא אליהו כאשר אמר וידבר אליו שוב בחלום את הדברים אשר דיבר. ויתאזר העשיר על יצרו ויאמר: יקח אלהים הכל ממני, רק בן יתן לי ואשאיר נשמתי בו. ויעל אליהו בסערה. הוא אך הקיץ משנתו ואֵש אחזה בארבע פינות ביתו ותהי שרפה גדולה ויעלו כל אוצרותיו בלהב. ביום אחד ירד מעשרו; וגם המעט אשר נשאר לו בחוץ אבד מעט מעט ולא נותר לו מאומה, עד כי אנוס היה להשכיר עצמו לשמש בבית־מדרש קטן ויפרנס את עצמו בדוחק. והוא לא קָבל על גורלו ולא נתן תּפלה באלהים.
ויהי לתקופת השנה ותהר אשתו ותלד לו בן. ויגדל הנער וילמד ויחכם ויעל מעלה מעלה, עד שנעשה לאחד מגדולי הארץ. ויהי לו בנו זה לאוצר רב…
ב: הָרַב וְהַתַּלְמִיד
בקהילה רבתי אחת כּיהן פּאר רב אחד גדול, ויחזק ישיבה רמה. הרב היה בעל מידות תרומיות, אוהב צדקה וחסד ומוסר נפשו על תורת השם. וישיבתו כילכלה אך תלמידים מובהקים, שהיו ראויים להינות מאור רבם, והוא הדריכם עוד בתורה ובמעשים טובים ויעלו מעלה מעלה. ואם גם חיבב את כולם וכיבדם בשוה, נפשו דבקה בתלמיד אחד חרוץ ובעל לב טוב, ואמר להנחיל לו כסאו אחריו. בלילה, בשעת ששאר בני־הישיבה כבר ישנים ונחים מעמלם בעיון, ישבו הם שניהם והגו יחד בחכמת הנסתר ויתקדשו.
פעם אחת התאמץ הרב בתורה והתעלף וימת פתאום. ויהי אֵבל כבד מאד בעיר ויספידו אותו כל תלמידיו; וזה התלמיד החביב הצטער כל כך על מות רבו עד כי חלה כמעט ויתישב בנפשו לשוב לעיר מולדתו ולשבת שם איזה זמן, עדי ירגע לבו. ויעש כן. ויקם וילך לבית הוריו. מהלך שלוש פרסאות מעיר רבו, וישמחו מאד לקראתו, וישב שום ירח ימים. ויבואו אנשי עירו ויבקשו ממנו, כי ישתקע אצלם וכל מחסוריו עליהם; אבל הוא מיאן ויאמר: רבי מת ותלמידיו נשארו כצאן בלי רועה, הוא הניח בידי את מפתחו ועלי להורותם. וישם צרורו על שכמו ויקח ברכת שלום מהוריו, וישב לעיר רבו. ויהי בלכתו בדרך, והנה טרקלין גדול, אשר בו חלונות רבים, עומד לא הרחק ממנו. ויתפּלא מאד, כי ידע שלא היה במקום הזה טרקלין כמוהו, ובירח ימים בודאי לא יבּנה בנין גדול כמו זה.
עודנו מסתכל ומשתומם בטרקלין למראהו, והנה יצא איש שוֹע אחד, עמד על הפתח וקרא לו, כי יבוא לשם. וישמע בקולו ויט אל הטרקלין ויכּנס בו בפחד לב, ויוביל אותו הקורא לאולם גדול רחב־ידים, ושם אין איש, וישׁאר אותו לבדו.אחרי חצי־שעה נפתחה הדלת ויבוא שופט אחד, וישב על כסאו ויחל לשאול אותו למעשהו ולדרכו, ויאמר: תלמיד רבי פלוני החסיד אני, אשר מת לפני ירח ימים, ועתה אני שב לעיר. ויאמר השופט אליו: וכי באמת חסיד היה רבך? ויאמר התלמיד: חי אלהים, אם ידעתי אדם צדיק ממנו. ויקם השופט מעל כסאו ויפתח דלת אחרת לעומתו. ויבוא רבו לבוש־לבנים ועטו לבנים ועל מצחו כתם שחור. ויבּהל התלמיד מאד ויאמר לרוץ לקראתו, אבל השופט לא הניח אותו לעשות זאת וירא לו בקול: שב על מקומך. לפתע עבר כל המראה, והוא עומד על הדרך כבתחילה והטרקלין איננו – ולא ידע נפשו: א דעתו סרה לראות חזון־בדים או דבר יש בגו. כה הלך וחשב בזה עדי בואו בערב לעיר רבו.
ויהי כי עלה על מיטתו בלילה ההוא, ותדד שנתו ויחשוב בדבר אשר ראה היום, ותקש נפשו לראות כתם שחור על מצח רבו. ומי כמוהו ידע, כי נקי היה גם מצל עוון ואין רמיה בו, ויצם למחרת היום ויענה את נפשו, וכל רואיו לא הכירוהו, כי פניו לא היו לו עוד.
ויסובב במגינת לבו את כל העיר, ויהי בבואו לרחוב צר אחד, ראה אשה אחת יושבת על סף ביתה ובוכיה, ויגש אליה וישאל אותה לסיבת בכיה, ותשב לו: זה ימים רבים אשר אני מקמצת כסף ממעשי־ידי ואצרור פרוטה לפרוטה, כדי להשיא את בתי שנתבגרה. את המעות הנחתי לפקדון בידי רבנו; והוא מת פתאום, ואיש לא ידע איפה שׂם את הכסף. וישאל אותה לסכום הפקדון, ומסרה לו כל הסימנים. ויפרד מאתה וילך תיכף לבית רבו ויחפש בכל חוריו וימצא את פקדון האשה שמור במלואו בצרור, ועליו כתוב שם האשה אשר לה הוא, וימהר וימסור אותו לָאשה ויצהלו פניה ומחתה במעותיה.
בלילה ההוא בא אליו רבו בחלום וסר הכתם השחור מעל מצחו ופניו מאירים כבתחילה, ויאמר לו: תנוח דעתך, שהנחת את דעתי.
סִפּוּרִים וּמְשָׁלִים
א: קְנֵה לְךָ חָבֵר
בימים מקדם חיו שני רעים נאמנים, שם האחד אליפלט בן מנשה, והוא הבכור, ושם השני גדעון בן דויד. ויגדלו יחד בשכונה אחת, וילמדו תורה יחדו יחלקו ביניהם את כל אשר להם, והיתה רעותם ואהבתם כאהבת דויד ויהונתן.
ויהי היום, והמה כבר יצאו מבית הוריהם והחלו לסחור את הארץ ולעשות חיל במעשיהם, ויתפרדו ללכת לעברים שונים ויאחזו במדינות שונות ויתרחקו איש מרעהו, וכמעט לא ידע עוד האחד דבר מהשני, כי לא כבימינו אלה הקשר בין רחוקים בימים ההם. והנה קרה הדבר, שגדעון נתגלגל בדרכו ובא לארץ, אשר בה יושב רעהו אליפלט. ויהי בהיכנסו לעיר־המלך לעת ערב, וישימו לו עלילות דברים. כי מרגל הוא לראות את ערוַת הארץ בא, ויועידיהו למשפט ולא ידעו בית־דינו לראות ללבב. – נתאמתה בעיניהם העלילה, ויצא דינו להיתּלות על עץ המגרש העיר, למען ישמעו וייראו!
ויצר לגדעון לראות את עצמו נספה על חינם, וביותר עוד דאג לביתו ואל נחלתו, כי ישארו בלי סדר ומשטר, אם ימות פתאום, ותקצר יד אשתו ובניו באין עוזר ותומך. הוא מובל לפני המלך, כי כן דרך הארץ הזאת לאַשר כל משפט־מות בידי מלכה לפני הנדון, והמלך יושב בגורן על כסאו, ושרים ועבדים, המון רב, סובבים אותו. ויפול גדעון לרגליו ויאחז בידו ברגלי הכסא ויתחנן ויאמר: אדוני ומלכי, הנני מקבּל את דיני, כאשר שפטו אותי, אבל אחת אשאל ממך, צוה־נא וינתן לי חופש לשלושת ימים, למען אלך לביתי ואצווה על נכסי ואשר לי; וחי אני, כי אשוב אחר זה למועד המוגבל, ותעשו בי אשר החלטתם לעשות. ויאמר המלך: מי יערוב לי כי לא מלט תמלט את נפשך אחרי אשר תצא מזה, ואיך אוכל להאמין לדבריך, וכל אשר בכוחו יעשה אדם בעד נפשו? – ויקם אחד מן העֵדה, והוא אליפלט, היושב בעיר ההיא. ויאמר: מלכי ואדוני, אנכי אערוב בחיי בעד הנדון הזה. קחו־נא אותי ושמו אותי במאסר ותנו את האיש הזה ללכת למעונו; והיה אם לא יכּוֹנו דבריו, והיתה נפשי תחת נפשו. וישתומם המלך על האיש הזה המחרף נפשו על חברו ויאמר: כן יהי כדברך, עבדי, מות וחיים ביד לשונך. ויצו לעבדיו להסיר את כבלי הנשפט ולשימם ברגלי האיש אשר ערב בעדו, וישימו אותו במשמר, ואת הנדון שלחו לדרכו לשלושת ימים!
ותיהום העיר לרגלי המעשה הזה, שלא היה כמוהו, איש לא האמין כי ישוב הזר, וינודו לערבונו וישחקו עליו ועל פתיות לבו, כי גדולה. וגדעון נשא את רגליו וילך חיש לארצו, לסדר שם את מעשיו, ויבוא למשפחתו ולא הגיד להם את אשר קרהו, ויצו לביתו ויסדר את כל עניניו, ולא ידעו מה לו. – ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון ויהי יום שני וביום השלישי העמידו את עץ־התליה בעיר, והתלינים כבר התכוננו למלאכתם ויקחו את כלי המשחית עמהם; והעם נאסף לראות את אליפלט מת, כי לא חשב גם אחד שבוא יבוא הנשלח, אחרי החופשה שניתנה לו, והנה גם פעמיו אֵיחרו לבוא, כבר נטו צלילי ערב ופנה היום. והעָרֵב כבר הוצא מכלאו, והוא עומד חרש לפני עמוד־התליה, וכותנתו עליו. וההמון הולך הלוך וגדול, וגם המלך בא עתה וראשי שריו לראות בהיתּלות האומלל שפיו הכשילו. ויהי כי שׂמו את החבל בצוארו והתליינים נגשו למשוך את הערב אל העץ, נשמע קול קורא בעוז: הניחו לרעי! הנני תחתיו! וישאו את עיניהם, והנה הנדון הזר מפנה לו דרך בין ההמון, והוא בא למות בעתו, ולפטור את הערב, ושוב קרא הערב: לא ארצה להיפטר ממות, קחו נפשי תחת נפשו! ויתפלא המלך על אמונת לב בני־האדם האלה ואהבתם כי עזה, ויאמר: חלף מעשיכם זה, כי הגדלתם עשות, הנני סולח לעוון האיש הזה וחייתם. ויצו להניח את זה ולהתיר גם את רעהו מיד, ויפלו איש על צוארי רעו ויבכו, ויאמר המלך: הנכם רֵעים נאמנים כל־כך יותר משאר כל האדם על פני האדמה, אהיה גם אני רע שלישי ביניכם ואזכור לכם חסדכם. ויהיו השנים חברים חביבים למלך מהיום ההוא; ויתאחז גם גדעון בארץ זו, ויגדלם וינשאם המלך ויעש טובות גם עם שאר אחיהם.
ב: בִּרְכַּת הָאָב
בשתי עיירות קרובות זו לזו חיו שני אחים, בני אב אחד והיה האחד עני וחי חיי צער והשני עשיר וביתו מלא כל טוב. ויהיו לעני הרבה בנים ובנות בנו בכורו נער יפה, טוב־רואי ומצטין בלמודיו, ולעשיר רק בת אחת ענוגה ויפה, שנולדה לזקוניו ויאהבה מכל. ואם כי קרובים היו זה לזה, הנה מרחק רב היה ביניהם. לעני היתה קנאת־לב על אחיו העשיר ולא התרפס מימיו לפניו, לבקש ממנו עזר. ואחיו, אם גם לא היה צר־עין, לא אהב את אחיו העני ולא התעצל גם הוא לאכוף עליו חסדו או לתת מתנות לביתו. כה עברו עליהם ימים רבים.
ויבוא ערב־חג גדול ליהודים, יום שכל איש ישראל מתעמל להכין צרכיו ליום־טוב לכבד את ה' ככתוב, ובביתו של העני אין כל. והוא יודע מחסור. ותצק לו אשתו, לבקש הפעם עזר ומלוה מאחיו, ותשביעהו בשם ה' ובשם התורה והמצוות. כי עשה יעשה את הדבר ולא יהיה מתעקש ביום צרה. ויתחזק על מידותיו ויקם ויבוא לפני אחיו העשיר וישתחו לו ויאמר: אדוני אחי, עשה עמי טובה היום והלוני כור חיטים ועשרת שקלים לצרכי ביתי בימים הטובים עד מועד מוגבל,כי אשיבם לך. וישם לו העשיר פנים וישיבהו לאמור: אם רק מלוה תבקש, מי לידי יתקע, כי אמנם שלם תשלם; הבא ערבון ואַַלוך. ויאמר העני: מה אתן לך ובידי אין כל. ענה העשיר ויאמר לו: את בנך בכורך, את יצחק אשר ראיתי ואוהבהו, הבא אלי, וישב עמדי עדי תפרע לי את החוב. הלך העני במגינת־לב אל ביתו ויבא את יצחק בנו אל אחיו העשיר. ויצו עליו למכור לו כור חיטים וגם עשרת שקלי כסף נתן לו, ויפרדו לשלום.
וישב יצחק בבית דודו העשיר ימים רבים, כי לא היה בידי אביו לשלם את חובו, והיטיבו עמו ויהי להם כבן. וישלחהו דודו אל רב העיר, ללמוד בכל יום, ובכל לילה הוא שב לבית מלונו, והנערה היתה מחכה עד בואו להגיש לו ארוחת־ערב. כן משפטה יום יום.
וישא יצחק את עיניו אל בת אדוניו, כי שרתה אותו, וירא את רוחה הטוב ויחשק בה לאהבה אותו; והוא גם הוא מצא חן בעיניה, ותאהב אותו בסתר לבה. ותמנה את השעות לבואו מלמודיו. והיה כי שב, פתחה לו את הדלת, וישבו סביב למדורה והוא רחץ ידיו וישב לאכול וישיח עמה באחוה וברעוּת.
ויהי בלילה אחד וגעגועיו גדלו ורבו ורוחו כבד עליו מאד וימאן ואכול וישב עצוב. ותדבר אליו הנערה רכות: קרובי האהוב, מה זה היה לך? הגד־נא לי, אולי אוכל להקל ממך. ותפצר בו הנערה, כי השפיל עיניו לארץ והתבייש לגלות לה מה שבלבו, ותקחהו בידיו ותאמר: הגד ואל תסתיר ממני. ויתעורר ויאמר: אהבתיך, בת־דודי, נפשי קשורה בנפשך, וחטאתי לך. ותנחמהו הנערה ותאמר: גם לבי כלבבך והן אחי ובשרי אתה. ויפול על צוארה ויבך.
מן הלילה ההוא, מדי בואו יצאה לקראתו ותשק לו. וישבו אחר־כך על מיטה אחת יחד, ויהיו כשני גופים ברוח אחד, כי גדלה אהבתם מאד.
ויהי בשבתם פעם אחת ומשוחחים יחד עד אחריי חצות, נפלה תרדמה עליהם ויפלו על המיטה וישכבו וילינו הלילה ההוא יחד. ויקם העשיר בעלות השחר לעשות מעשהו, והוא כבר ידע מקרבתם של אלה, ויבוא אל חדרם וירא אותם ישׁנים שניהם על המיטה. נטל טליתו מעליו ופרש עליהם ויקרא: יהי רצון מלפני אלהי ישראל, שתהיה מיטתכם שלמה ולא יצא מכם פסול. –
ג: הַסּוּמָא וְהַחֵרֵשׁ
מעשה בשני בני־אדם, שהיטיב להם ה' בביתם ומצאו את הרוַחה בכל מעשי ידיהם, גם היו להם נשים והולידו בנים ובנות, שגדלו אותם ברוָחה. אולם דבר אחד היה חסר להם בעולמם: לָאחד היה חסר אור עיניו, כי היה עיור ותבלול בעיניו, ולשני חסר חוש־השמיעה, והיה חרש גמור. ויקוננו שניהם תמיד על מר גורלם בזה. הסומא אמר: אל אלהי אבי, אלפי בריות בראת בעולמך, ולכולם נתת עינים, לראות בצאת השמש, וראות בשדות ובכרמים ובאילני דמלבלבי, ולי עינים ואינני רואה בהם מאומה. והלז החרש, היה אומר: בוראי ויוצרי, אומרים עליך, כי לא בראת מאומה לבטלה, ושלכל אבר ואבר ששׂמת באדם ובבהמה יש תכלית למטרה, אזנים הללו, שנתת לי, למה? רק לחינם הן קבועות בראשי ולא אשמע.
לימים בא רופא אחד לעירם, ויהללו האנשים את כוחו, כי רב הוא, לפקוח עינים עיורות ולפתוח אזני חרשים. באו שניהם וישתחוו לפניו ויאמרו לו: רפאנו־נא, אדננו, ותקח מכל אחד מאתנו תרקב של דינרים בשכרך. מיד נתן להם מיני משיחה. הסומא משח את הסם על עיניו וישפשף אותם במים טהורים, והנה נפקחו ותראינה ותבטנה נכוחה. וירא את תפארת היום וכיפת־הרקיע הגדולה והרחבה הנטויה ממעל; וירא אנשים כמותו הולכים ורצים למעשיהם, וירא בהמה, חיה ועוף כולם נזונים מהאור הזרוע. וגם רעהו שיפשף את אזניו במי־מרפא, ולפתע הנהו שומע הכל, הנהו נפגש את רעיו, והמה מדברים עמו, והוא שומע את קולם ומבדיל בין קול רך ובין קול עב, בין קול בלתי־נעים ובין קול נעים… וישמחו מאד על השינוי הרב בחייהם וירוצן אל ביתם להגיד לרעיותיהם את הבשורה.
הסומא רק פתח את הדלת, והנה אשה מכוערה כמפלצת לקראתו ותאמר לו: איה היית, אישי? והוא התחלחל לראות את כיעורה ויאמר: עם אשה כזאת אחלק את חיי? ויפול לבו ויצר לו מאד. גם החרש, כי שב לביתו, קיללתו אשתו הרעה וסרת־הטעם קללה נמרצת, על כי אֵיחר לבוא ולא דברה עמו לשלום. ויאמר הנרפא: זה הוא חלק ביתי? וידום, כי עגמה נפשו עליו.
ותמרר האשה הרעה את חיי מי שהיה חרש ותריב אתו עוד יותר מבתחילה. והסומא שנתפקח ישב עם אשתו רעת־המראה אל שולחן אחד, ולא יכול נשוא עיניו אליה, כי מאוסה היתה עליו. ויקוצו שניהם בחייהם ויאמרו: מה זה עשה אלהים לרפאותנו, ולפנים טוב היה לנו מעתה.
על המוסר היוצא מהסיפור הזה יכול כל אדם לעמוד בעצמו.
מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אֳמָנִים
(בשני אפנים)
א
מלך אחד אדיר בנה ארמון יקר לשבתו, ויעש בו אולם גדול ורחב־ידים, עומד על עמודי שיש ונועד לקבלת עם רב, בעת מתאספים אליו כל שרי המדינות והפרתמים להתיעץ בעניני מדינה ודת. והיו בארצו שני אומנים גדולים בחכמת הציור, ויזמן אותם המלך ויפקד עליהם לצייר את האולם מבפנים בציורים ממערכות הדומם והצומח, החי והמדבּר. ויחלק את האולם לשני חלקים ויחץ את העבודה ביניהם: את האגף הימיני נתן לאחד האמנים, ואת האגף השמאלי – לשני. ויעש חוג ויבדל בין שני האגפים בפרוכת רחבה, ויגבל להם זמן לעבודתם – שנה תמימה.
ויחל האומן מהאגף של שמאל לעשות מיד במלאכתו כי היה אוהב את העבודה ויקרה לו גם מצוַת המלך, וישב במחיצתו מבוקר עד ערב והשכיל לעשות בכל ציור מארבע המערכות האלה, ויעש אותם בחכמה, וישם בכל גוף נשמת חושב, והיה הכל כלול בהדרו. והשני, גם הוא היה יודע היטב במלאכתו, אבל עצל היה מאד וידחה את עבודתו מיום ליום; הימים ללא מעשה הצטרפו אצלו לשבועות והשבועות לחודשים. ככה עברו ימים רבים והוא עוד לא צייר מאומה. ויפלא הדבר בעיני חברו, העובד תמיד לבדו, ונחשב זה בעיניו לאיש מתחייב בנפשו.
ויהי כי קרב היו המיועד לפתיחת ההיכל, והאומן העסקן כבר כילה את מעשהו מהחל ועד כלה, ראה השני, כי קצר הזמן לצייר דבר־מה, וימהר ויטיח את הקירות והתקרות, אשר בחלקו בששר מבהיק כמראות; ונראה בגבולו בבת־אחת גם חלק עמיתו וכל ציוריו, אשר עשה להפליא, והתעמל ויגע בהם ימים רבים.
והנה נפתח האולם, המלך ושריו וכל החכמים והנבונים, ועמהם אצילים רבים מגדולי הארצות והמדינות התאספו יחד, כולם לבושים בגדי־שרד, ראות במעשי האומנים; ויהי בבואם אל האגף השמאלי, כי שם היה שער הכניסה, התפלאו כולם על גודל יפי הציורים מכל עבר ומלאכת מחשבת, יאמרו: אין כמוהו בכל הארץ! ויהללו את הצייר על מלאכתו אשר עשה. עוד הם חושבים, מה עשה חברו באגף השני, והנה הורם המסך. מה השתוממו! הן גם שם מסכת התמונות וכל הציורים כאחיהם שמעבר השני, בדמותם ובצלמם. ואמנם היופי שבשני האגפים התאחד לרושם יותר שלם ומבהיק, אבל – היה כזב.
וירא המלך ויבן את אשר עשה האמן השני, וינח צרור של זהב ואבנים טובות ומרגליות באגף השמאלי לשכר עושהו; ונשקף מהשכר מידה במידה גם באגף הימיני, וקרא לעושהו גם הוא ואמר לו: הא לך גם שכרך! כמעשי ידיך כן שכרך!
ב
מלך אחד בנה פלטין גדולה, יפה ורחבה, ועמודים עשה לה שיש וציפה גגה נחושת־קלל נוצצת ושיכלל אותה בכל מיני שכלול מבחוץ. ובפנים עשה תאים ואולמים, ואולם אחד גדול עשה באמצע, ולו כיפה גדולה ורחבה. וקרא לשני אמנים מפורסמים, יודעים במלאכת ציור ובמלאכת־מחשבת, ויצו עליהם לצייר את האולם הזה, שהיה מוכן לכסאו, בכל מיני ציורים יפים, ויתן להם ארכה למעשיהם שנה תמימה, וחיץ עשה באולם, ויבדל את שני התאים בפרוכת, ויתן לאחד את החלק באחד ולשני את החלק השני, ויאמר: אל יפרוע איש את רעהו במלאכתו ויעשה כל אחד בשלו. והנה מן האמנים האלה היה אחד עצל ואחד חרוץ ויתחיל החרוץ לפַנות את לבו לעבודתו מיד, ישב והגה בציוריו יום ולילה. ויתעל לצייר על כתלי־האולם אשר בגבולו, ציורי חיות ועופות, מלאכים בעלי־כנפים ובני־אדם, וכל הציורים כמו חיים במלואם על הקירות ונשמה בם. ובשעה שישב זה על האָבנַים לעשות את מלאכתו ויעבוד בחריצות וידע למה הוא עמל, ישב השני במסיבת רעים כל הימים; שתה לשכרה ולא זכר את דברי הפקודה, אשר פקד עליו המלך. וכאשר הזכירו אותו את חובתו ענה ואמר: עוד יש פנאי לדבר, לכשאתפָנה אעסוק במלאכתי, לי נקלה העבודה ואוכל לעשות בזמן קצר מה שאחרים יעשו במשך ימים רבים. כה עבר וחלף יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, ירח אחר ירח; והנה כלתה השנה ולא נשאר אף שבוע ימים לעשות במלאכה, יתחלחל הצייר כל עוד כתליו ריקים כביום טוחם בסיד, וכתלי חברו כבר מכוסים בציורים נפלאים, כל ציור שונה מחברו, כל אחד תבניתו שונה מחברו, ואף־על־פי־כן הם מתאחדים יחד לחטיבה אחת ולמעשה אמנותי אחד. שלושה ימים ושלושה לילות ישב וחשב, מה לעשות ובמה למלא את כתליו בזמן קצר; ולפתע הבריק רעיון במוחו ויקפוץ וידלג מרוב שמחה. הוא לקח ששר נפלא וימשח בו את חלקת כתליו, והיו פניהם כפני ראי ועלה בפעם אחת כל חלקו היפה של חברו גם בחלקו הוא…
ויהי ביום הכֶּסֶא ויתאספו המלך והשרים, החורים והסגנים ורבים מן קציני העם לחגוג חג חנוכת הפלטין. ותהי ההזמנה רבה; והמלך עצמו מפקח על ההכנות הגדולות, והוא וראשי פקידיו הולכים מחדר לחדר ומאולם לאולם, ויהי בבואם אל האולם הגדול, עמדו בראשונה בחלקו של האמן המתמיד ויתפלאו לראות את הציורים הנפלאים. לא היו כמותם ליופיו לתבנית, וחיים הם מכל צד ומכל עבר. ויצו המלך להרים את הוילון, לראות מה עשה האמן השני, והנה כציורים הללו ממש גם על הכתלים ההם: רגל מול רגל, כנפים מול כנפים, ראש מול ראש, הכל כמו תאומים יחד. וידע המלך את אשר עשה האמן הזה, ולא דיבּר נגדו, וגם הלל את מעשיו, שהשכיל לעשות כמעשה חברו בלי שנוי. ויהי כאשר נתנו השכר לשני האמנים, ציוה המלך להביא הרבה ארנקים מלאים דינרי־זהב ויריקם בחלקו של האמן הראשון ויברקו, ונראה ברקם גם מהעבר השני ואמר לו: לך, קח שכרך בגבולך!
הָצַּיָד וְהַצִּפּוֹר
ויהי בארץ כוש ציד אחד, והוא היה חכם בעיניו ולא נשמר מכל רע, כי בטח בעצמו ובמזימות לבו, והוא ידע גם לתפוש גם לבות בני־אדם אחרים ויאמינו בו, ויחשבוהו לאיש נבון ומשכיל. ויבואו אנשים לשאול בעצתו בכל מעשה וענין, והוא הורה לכּל ככל אשר נפל בפיו. ואם בא הדבר כאשר אמר, אז הלל בעצמו את עצתו הטובה; ואם נכשל זה, אשר שמע בקולו, עוד הזיד הצייד להוכיחו על פניו, כי לא הבין בדריו לאשורם, ועל כן באה הרעה עליו.
ויהי היום ויצא השדה, כטוב לבו עליו, ובידו עלה לצוד צפור יפה אחת, והצפור היתה יודעת בלשון בני־אדם, ותפתח פיה ותאמר לציד: ראה, הנני בידך, אבל מה אני ומשקל גופי – אם תמכרני, יתנו לך עבורי רק כסף מעט; ואם תאכלני, בשרי לא ינעם לך; והיה אם תאמר להחיותני ולשימני בסוגר ולהראותני לבני־אדם במחיר, חי נפשי, אם לא ארגל בך ואספר את כל מחשבותיך לאחרים ואגלה לשודדי־ליל את אשר טמון בחדרך; תחת זה, אם שלח תשלח אותי לנפשי ואשוב אל עמי ואל מולדתי בשמי מרום, אלמדך בשכר זה שלוש חכמות, אשר תהיינה נר לרגליך תמיד, והשומע גם על אחת מהן יראה ברכה, אשר שוה היא כמאה צפורים כמוני היום. ויתפלא הצייד על חכמת הצפור ויאמר לו: נכון אני לעשות כדבריך ולתת לך חופשה, אם תלמדיני בטרם אשלחך את אשר אמרת עתה. ותען הצפור ותאמר: ומה אעשה, אם רמה תרמה אותי והחזק תחזיק בי, אחרי אשר אגלה לך את מועצותי? הישבע לי, כי עשה תעשה כהבטחתך ולא תהיה בי ידך אחרי אשר אלמדך מושכלותי. וישבע לה הצייד, כי לא יבגוד בה, במלמדו להועיל.
ותאמר הצפור אליו: שב על שורש אילן כרות ושמע אל מוסרי, אשר אורך, והיה לך למשמרת. וישב הצייד על שורש־האילן ויקח את הצפור על ברכיו. ותפתח היא את פיה ותורה את האדם המקשיב לקולה ותאמר: ראשית כל, שים על לבך, כי אם תעשה מעשה בחייך ואין להשיב עוד, אל תינחם אחרי־כן, וזה ללא הועיל; וזאת שנית, אם יאָמר ויסופר לך דבר, שרחוק הוא מן המציאות, אל תהיה קל בדעתך לתת אמון בו; ושלישית אני מיעצתך, הוסיפה לאמור: למקום שלא תוכל לעלות מעצמך, כי נשגב ממך, אל תטפס ואל תעש דבר יותר מכוחך, כי כשול תּיכשל. וישמע הצייד לכל הלקחים הטובים האלה, ויאמר לעצמו, חכמה מאד היא הצפור, וישאלה לאמור: ויותר אין בפיך להורותני? הוציאי־נא עוד מחכמתך אלי ואודך, ותאמר הצפור: ידעתי עוד דבר אחד, אבל שלחני לנפשי, כאשר נשבעת לי ממקודם באמרי פיך, ואז אגלה אותו לך. ויעש הצייד כן ויתיר אותה מיד ממאסרה וישלחה מאתו. ותּעף הצפור אל ראש אילן גדול ותשב עליו ותקרא משם בקול גדול אל הצייד: אוי, אדם פתי, איך שילחתני מאתך, ואתה לא ידעת, כי בלב מין תפור כמוני גדלה מרגלית אחת טובה, שאין כמוה בכל העולם וגם בכתרי מלכים לא תמצאנה, וינחם הצייד על אשר שלח מטמון זה מידו, ויחל לטפס על האילן ולעלות מענף לענף, להשיג שוב את הצפור, ויפול לארץ וישבור את רגליו. ותצחק עליו הצפור ותאמר: ראה עתה, כי כּנים כל הדברים, אשר לימדתיך בפי. אמרתי לך, כי לא תינחם אחרי כל מעשה אשר תעשה, ואתה פתחת אותי ממאסרי והתחרטת תיכף על זה. שנית, הן הזהרתיך, לאמור, שאל תאמין, אם יספרו לך דבר רחוק מן המציאות, ובסכלותך האמנת לי ולשיחתי, כי גדלה באמת מרגלית כמו זו בלבי, ואין כזאת בשמים ובארץ. ושלישית הוספתי ליעצך, שלא תעשה דבר יותר מיכולתך, ואתה, בן־אדם הולך על שתים, הנך מטפס על עצים ותאמר לצוד בידך צפור־שמים. ותרחף הצפור במרחבי עולם ותעזוב את הצייד לנפשו…
מִמִּשְׁלֵי בֶּרֶכְיָה הַנַּקְדָּן
א: הַזְּאֵב וְהַשֶׂה
זאב אחד הלך בימי קיץ לשבור צמאונו במימי נהר רחב, וישא את עיניו וירא והנה שה אחד רך עומד על שפת הנהר ממולו ומלקק בלשונו את המים, ויגער בו ויקרא: מה לך, כי באת הנה ועכור מימי, לי הנהר אני עשיתיו וכל נפש באדמה לא תזיד לבוא ברשותי. ויען השה בתום־לבבו: מלכי ואדוני, חלילה לי לעכור המים ורק לצמאי אשתה; ואם רע הדבר בעיניך, אשוב על עקבי; וחי אלהים, אם אוסיף לבוא הנה ולקחת משׁלך. ויחר אף הזאב ויאמר: מי אתה ומה אתה, כי תדבר באזני ולא תירא ולא תפחד מהדר גאוני. הטרם תדע, כי אין כל בריה יכולה לעמוד נגדי: ענה השה דברי השקט ויאמר: ידעתי כוחך כי רב וכי תוכל לאכלני חיים, ומה אני כי יחרד עלי מלכי, וימלאו נחירי הזאב קצף ויקרא: מי שמע כזאת, כי זאב וטלה ירעו יחד? גם אתה גם אביך ואבי־אביך מרדו בי ולא נתתם לי כבוד ראוי; לא זאב יקראוני, אם תוסיף לראותי עד עולם. ויך את השה האילם ויפשוט את עורו ויאכל את בשרו וישת אחר־כך מן המים לבדו. לא די לעריץ כי יאכל את בשר רעהו, כי עוד ידון עמו בדבר שפתים.
ב: פִּי שְׁנַיִם
היה כלב נאמן אחד, שמצא טובו אצל אדונו, ולא ידע עוולה. והנה החל להתרועע עם כלבים אחרים מושחתי־המידות וילמד ממעשיהם. ויהי היום וירא בבית בעליו חתיכת גבינה, ויחמוד אותה ויקחה בפיו ויתגנב וילך לתור לו מקום ועבר אל הנחל, ששם יאכלה בלי מחריד. ויהי בעוברו על הגשר, ראה את צל הגבינה אשר בפיו במים ויחמוד גם אותו ויאמר: טובים השנַים מן האחד! וישת עצות בנפש ויכוף את ראשו לבלוע גם את הגבינה אשר במים; ובפערו את פיו ובהוציאו לשונו נפלה הגבינה אשר לו, ויקפוץ אחריה להרימה, ויבוא במצולה ויטבע.
אחרי שלושה ימים הגיעה נבלתו אל החוף ויוָדע לאדונו ויתאבל עליו ימים רבים, ולא ידע כי מת בעוונו.
מימי הקבלה והחסידות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
משני עולמות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
משני עולמות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
משני עולמות: מֶמְשֶׁלֶת הַשָׂטָן
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הַמִּגְדָּל וְהָעֵגֶל
בעיר רומי, רבתי עם ושרתי במדינות, היה מגדל אחד גדול וגבוה מאד, ובו שבעה פתחים מכל עבריו, והם כולם סגורים על מסגר. וחוק מלכות היה מימים קדמונים, שכל מלך אשר ימלוך מחדש על עיר-עולם זו, ישים ביום הימשחו בכל פתח ופתח עוד מנעול אחד על אלה של אבותיו, והושלכו המפתחות אחר כך לנהר טיבר. ונשמר החוק הזה מדור לדור. מלך בא אחרי מלך ועשה כמעשה הזה; ואין גם אחד אשר ידע את חידת המגדל ואשר שמור בו פנימה.
ויהי היום וימת מלך גדול, ולא הניח בן או בת, להוריש להם את כסאו אחריו; ויתאספו ראשי העם וגיבוריו ויבחרו להם איש אחד למלוך עליהם מגדולי משפחת רומי; וישלחו רצים אליו, להגיד לו את דבר המלוכה, ויען הנבחר ויאמר: הנני נכון לקבל עלי פקודה גבוהה זו, בתנאי שתבטיחו לי אמונים שביום מָלכי תעשו בעדי דבר אחד, אשר אשאל אז מכם. ויאותו לדבריו ויובל לארמון המלכים, וישימו עטרת-מלכות בראשו ברוב פאר; וכל עיר רומי הכבירה חוגגת את יום הימשח מלכה בהילולים ובאוּרים.
ויהי ממחרת, ויקרא המלך החדש לשריו ועבדיו ויאמר להם: הלא תזכרו את אשר הבטחתם לי ביום נבחרתי לנשיא לכם; יש את נפשי לפתוח את המגדל המוזר והסתום, לדעת את אשר בו ואת אשר הסתירו מאתנו עד היום. ויתחלחלו השומעים מאד, ויפלו לרגליו ויאמרו: אדוננו המלך! דבר אשר גדרו כל המלכים לפניך ונקדש באורך הזמנים אתה בא לסתור? ומה יאמר העם, בראותו כי המלך יפר חוק, ותבוא על-ידי זה מהפכה רבה במדינה. ולא שמע המלך אליהם; ויאמר: כן דברתי וכן הבטחתם לי, ולא אחזור מרצוני בכל כּופר; ואם לא תשמעוני ותמנעוני מעשות חפצי זה, חי אלהים, כי דמכם בראשכם. ויצאו מלפניו אבלים וחפויי-ראש.
ויקרא המלך לאשר על הצבא ויצווהו להקיף את המגדל מסביב באנשי-חיל מזוינים, ולשמור על המלאכה, שבדעתו לעשות שם. ופקודה ניתנה לכל חרשי-ברזל שברומי, כי יביאו מגירות ברזל ויפתחו את המסגרות הכבדים. ויעשו כדבר המלך, כי מצותו חזקה עליהם, והוא עצמו המנצח על העבודה. וישימו האנשים נפשם בכפם, ויחלו לעשות מלאכה זו; והעבודה גדולה ורבה מאד, ויתעמלו בה שבעה ימים מהבוקר עד הערב, ויהי ביום השמיני נעקרו כל המסגרות משער אחד, ויפתחו אותו בחזקה, ויבוא המלך פנימה, והנה אך אולם ריק הוא ואין בו כל, וגם שם שער-ברזל המוביל לאולם אחר, ועליו תלויים שבעה מסגרות; ויצו לפתוח גם את אלה, ויתעמלו גם בזה שבעה ימים. ויהי כי נפתח גם השער הזה והנה שוב אולם ריק לפניהם, וגם בו שער חזק, והוא סגור על מסגר. ויגשו לפתוח גם אותו. כן באו מאולם לאולם, ושבעה שבעה ימים עשו בפתיחת כל שער. ויהי בבואם האולם השביעי, כתום מ"ט יום שתים-עשרה תיבות ברזל סגורות על מסגר ועומדות בשורה, ועל כל תיבה ותיבה כתובת מיוחדה בכתב מרובע משונה.
ויפתחו את התיבות בקושי גדול וימצאו בכל אחת צרורי עשבים ירוקים, והם עודם לחים ונותני-ריח, כאילו זה עתה הביאום מהשדה. ויתפלא המלך על הדבר, איך שמרו הצמחים את טעמם בבית-מסגרם זה שנים למאות. ויקרא לחכמי ויודעי- העתים וישאל מאתם, כי יפתרו לו את החידה ההיא; ולא ידעו להשיב דבר. קרא לחכמי-הלשונות, כי יקראו את הכתב המשונה לדעת פשרו, ולא ידעו קרוא אותו. ויקצוף המלך מאד, ויתן לכל עבדיו אלה ארכה שלושים יום, ויזהירם לאמור, כי אם יעבור יום השלושים ולא ילמדוהו בינה, להבין בדברים הסתומים, כי אז יסיר את ראשם מעליהם וישלך את נבלתם לנהר טיבר. וייראו האנשים יראה גדולה ויצומו וילבשו שקים, באו אל בית-תפילתם ונסכו שמן לאלהיהם ויצעקו אליהם; ואלהיהם עצבי כסף וזהב, פה להם ולא ידברו, אזנים להם ולא ישמעו!
בעת ההיא היה בעיר רומי זקן אחד מופלג, בן מאת וחמישים שנה, ולו שבעה בנים בין גדולי העיר; ולכל אחד מבניו היו גם כן שבעה בנים, ואלה, עם בניהם ובני בניהם, מספרם עלה לשס"ה, כמספר ימות השנה, וזה דרכם: בכל יום בבוקר בא אל הזקן, ראש המשפחה, אחד מבניו או מבני בניו לשרתו; והיה יושב אצלו כל היום ההוא סכהו, הלבישהו, האכילהו השקהו וילן אתו הלילה, בבוקר הוא שב לביתו ואחיו ממלא מקומו אחריו. כה התנהגו כל הימים ולא היה גם יום בשנה, שנפקד בו אחד מיוצאי חלציו או ניניו ונכדיו. ויהי בהגיע יום השלושים למילוי מצות המלך, למצוא דבר חידת העשבים ולדעת קרוא את הכתבות הסתומות, ואין יודע, כי אין כל מבוא לפתרון, היה אֵבל גדול בעיר; ולא ביקר ביום ההוא את הזקן אחד מאנשי השבט. ויפחד מאד ויחרד וישאל את אחד משכניו לסיבת הדבר, ויאמר: אין זאת כי אסון קרה במשפחתי, ועתה ארד ביגון שאולה. ויספר לו השכן את דבר המלך ודתו זה שלושים יום. ויאמר הזקן אליו, אם מצאתי חן בעיניך, מהר וקרא לי את בני הבכור ואדבר אליו על המעשים אשר ידעתי. ויעש האיש כן, וירץ אל מסיבת החכמים והנבונים ויאמר לזקן שביניהם: קום מהר אל אביך, דבר לו אליך. וילך וימהר ויבוא לפני אביו ויצטדק לפניו, על אשר לא שמרו אחיו היום את פקודתם. ויספר לו את דבר המלך. ויען אותו אביו לאמר: אל-נא יפול לבבכם ואל תיחתו, הבא אותי אל מלככם החדש ואלמדהו בינה ככל אשר קרהו ובכל אשר חזו עיניו. ויקרא לאחיו ויקומו וישאו את אביהם על כתפיהם ויביאוהו אל חצר-המלך, ויבואו אל חצר המלך וישתחוו לו ויאמרו: מלך נעלה, הנה אתנו אב זקן, ואין בכל עיר מלכותך זקן ממנו, והוא מתברך לאמור, כי יודע הוא רזי הדברים, אשר שאלתנו עליהם ואשר תשתוקק לדעת אותם. ןיאמר המלך: יבוא לפני! ויביאו בני המשפחה את הישיש לפני נשיא הארץ, ויצו לשים לו כסא לשבת וישב. ויאמר המלך: הוציאו כל איש מעלי, ויעזבו העבדים את ההיכל וישארו אך המלך והזקן עמו. ויפן המלך אל הזקן ויאמר: שמעתי והגיעה לאזני, כי אתה ידעת את פשר חידת העשבים ומוצאם וגם את כתבות הזרות תדע לקרוא, למדני-נא באלה ואדע גם אני. ויען הזקן את המלך: אמנם הקשית לשאול, ולא היה מלך לפניך, אשר הרים את הצעיף הזה, כי בנפשו היה וגם לי וגם לך נשקפת סכנה, אם הגד אגיד לך; אבל אם עומד אתה על דעתך, אקריב חיי בעדך ואומר לך את טיב הדבר. ויאמר המלך: הגד ואל תכחד ממני מאומה. ויתחזק הזקן ויקם ויאמר: דע, אדוני המלך, כי את המגדל החתום והסגור הזה בנו עוד מלכי אדום הראשונים, אחרי הסירם את עם-ישראל מגבורתו ונעקר העם הזה ממקומו ונגלה מארצו. ביקשו למחותם כולם מעל פני האדמה ולא יכלו, מפני השבועה, אשר נשבע ה' אלהיהם לאבותיהם. מה עשו? לקחו שנים עשרה תיבות ויכתבו על כל תיבה ותיבה שם אחד משנים עשר שבטיהם, וימלאו אותן עשבים לחים ויכסו אותן וישימו אותן במגדל. ומסורת בידם, שכל זמן שלא יפר אלהיהם של אלו את השבועה, ישארו העשבים לחים כביום היקצרם; ואם יחטאו לו ויבקש לאבדם, אז ייבשו העשבים ביום אחד, והדלתות הסגורות של המגדל תיפתחנה מאליהן, וזה גם דבר הכתבות. ועתה, כי אמרת לפתוח את המגדל קודם זמנו, הקשית את מלאכת השטן; ואם לא תמהר להשיב את התיבות אל מכונן ולסגור את המגדל ואת שבעת אולמיו בעוד שלושה ימים, רעה נגד פנינו, והיתה כל העיר לשריפה. ויאמר המלך אל הזקן: רואה אני את דבריך כדבר אלהים.
ויתן לו מתנות רבות וישלחהו בכבוד לביתו. ופקודה נתן לשים בשנים-עשרה התיבות את העשבים ולסגור אולם אחרי אולם. ויעשו כן. וישימו על השער האחרון הנפתח שבעת מסגרות חדשים.
אולם המלך השאיר אתו עלה אחד, אשר מצא מחוץ לתיבות העשבים, ולא השיב אותו למקומו, ויניחהו בגנזי המלכים. והיה אצלו חוזה-בכוכבים אחד ומכשף גדול, ויהי כי הראה לו המלך את העלה הזה ויסתכל בו מכל עבריו, אמר לו המכשף: דע לך, כי לעלה הזה סגולה מיוחדת, והיה אם יכרכו אותו בעלי זהב, וישימו אותו בכיס עור ויהדקו אותו בפתיל, ונתנו אותו לאיש-יהודי שבעה ימים לפני חג-הפסח וישאר בביתו עד ליל החג ויהי במחיצה אחת עמו בעת הערכת הסדר, כמנהג העם הזה, יתבקע הכיס ויצא ממנו עגל חי, והוא יהיה להם למזכרת עוון; ואז תתגבר מלכותך ומלוך תמלוך על כל העולם כולו, וגברה יד אדום על ישראל עד תומו.
ויעש המלך עם העלה כדבר חוזהו ויכרוך אותו בעלי-זהב, וישם אותו בכיס-עור ויהדקו היטב. ויקרא אליו את פרנס היהודים וראש גלות-ישראל בשביעי לניסן, לפני חג המצות, ויאמר לו: הא לך כיס זה ושמרת אותו בידך, עד יום אדרשנו ממך. ויתפלא האיש למצוַת המלך; בכל זאת לקח האיש את הכיס אל ביתו וישמרהו, לא זזה ידו ממנו וישאהו אתו כל שבעת הימים. ובהתקדש החג, ובא ליל הסדר, ליל שמורים לכל עדת בני ישראל, הניח את הכיס אצלו תחת כר המטה, אשר הסב עליה לערוך במסיבת בני-ביתו את הסדר כדת.ויהי כאשר כילו לסַפר ביציאת מצרים ולברך ברכת הגאולה ואמרו הללויה, גברו מעשי-שטן ויקפוץ מתחת הכר עגל מסכה ממש, בתבנית אשר עשה אהרון במדבר, ויחל לגעות; ויבּהלו האנשים מאד, וכמעט לא נורה בהם שמה מרוב פחד.
ויתחזק האיש, כי הרגיש שתבוא מזה צרה נוראה לישראל, וירץ לראש אב בית-דין שברומי, והוא איש גדול וקדוש ויודע רזים, ויספר לו את כל המאורע. ויקפוץ הרב ממקומו, וימהר ויקרא אליו את שבעת טובי העיר, ויבואו יחד את שמשי בתי-כנסיות אל בית הפרנס ויראו והנה העגל יוצא במחולות, כמעשה עובדיו מלפנים, ויבהלו – ויקרא להם הרב: התחזקו והיו לאנשים, את הפסל הזה נוכל לכלות ולשימו לאפס רק בתפילות שבפינו. וקמו בני-החבורה ועגו עוגה בתוך עוגה מסביב לעגל, ויעמדו סביבו ויחלו להתעצם בתפילות ובתחנונים; וככל שהרבו בתפילה ותחנונים כן הלך העגל הלוך והתמעט, הלוך וקטון. וכה עמדו כל הלילה בתפילה ובצרופי-שמות. ובעול הבוקר " נתבטלה הקליפה מן העולם" והיתה כלא היתה, ובאו לבית-הכנסת וקראו הלל הגדול. וירא המלך, כי נכזבה תוחלתו מהמכשף ויצו לתלות אותו על עץ, והיהודים יקראו למאורע זה:
ליל-שמורים שברומי.
אֵשׁ זָרָה
היכלו של משיח סגור על מסגר. שם הוא יושב כפוף ונוא עליו את עוונותיהם של ישראל; ונשבע ה' בשמו הגדול, שלא ידחק את הקץ ושלא ימהר לקרוא לגאולת עמו, בטרם תמלא הסאה ולא יטהרו בני אברהם יצחק ויעקב מעוונותיהם. ואתם אל תנסו את ה', אל תדפקו על פתח ההיכל, כל עוד לא בא מועד; ואם תעשו כדבר הזה, אז רעה נגד פניכם, ראו, העידותי בכם.
היה היה בארץ הגליל איש חסיד אחד ושמו רבי יוסף דילה רֵינה, והוא לא שמע בקול הדברים האלה החרוטים על ספר, נפשו יצאה, בראותו גלות בני-יהודה הארוכה בלי תכלה, ויאמר לפדותם ולקרב קץ הימים, ויבוא עליו מה.
והוא היה בקי בכל חדרי התורה והקבלה ויודע ברמזים ובצרופים. מעודו לא עבר גם על נדנוד איסור; זהיר היה ונזהר בכל עבירה. ולו חמישה תלמידים מובהקים, אשר עסקו אתו במעשה מרכבה ובספר היצירה, ולא משו מאהלו גם לרגע. ויהי בלילה אחד, ליל קידוש הלבנה, רמז להם לצאת עמו השדה, ויעשו כן. ויאמר להם: תלמידי האהובים, ידעתם כי כל אשר לי שמוּר גם לכם הנה נתתי אל לבי, ולא אסתיר מכם דבר ואלמדכם כל דבר חכמה וסתרי תורה; הנה נתתי אל לבי כי לא לחינם חנן אותנו בידיעות צרופי שמותיו, וכל היחודים, באה העת, שנתאמץ בכל כוחנו להעביר זדון וטומאה מן הארץ ולהביא את הגואל המקוּוה לבני-ישראל. ויענו אותו תלמידיו לאמור: אדוננו, מורנו ורבנו, הננו מוכנים לכל אשר תצוונו וכל היוצא מפיך נעשה, ה' עמך, ואם נעבדו בלב שלם לא ניכשל. ויאמר אליהם: זאת עשו, הטהרו והתקדשו, החליפו שמלותיכם והינקו מכל מחבה זרה והרהור והיו נכונים לשלושת ימים, כי אז נתאזר ונעשה דרכנו להיכל המשיח; ולא נשוב אל ביתנו, כל עוד לא ילך אתנו ולא יתנחלו בני-ישראל בארץ הקדושה, כאשר נשבע ה' לאבותינו לתת להם לקץ הימין. ויעשו תלמידיו כאשר דבר אליהם מורם ורבם. באו הביתה ופשטו מעליהם את בגדיהם והסירו מלבם צורכי יום יום. ישבו כל הלילה וערכו תפילות לנורא עלילה; הזדרזו בבוקר טבלו בשרם במקוה המים, כה התקדשו כל שלולת הימים. גם הרב ישב מתבודד וראשו בין ברכיו, והוא בוכה ומילל לפני שוכן-מרום, כי ירחם על בני-עמו וישלח על ידו את בן-דויד עבדו ויביא לכל מחַכּיו: את הגאולה והפדות. ויהי ביום הרביעי בבוקר באו תלמידיו מקודשים וטהורים ויעמדו לפניו ויאמרו: הננו לך רבנו. וירם הלז את ראשו ויאמר: ברוך בואכם, ברוכי ה‘; ויהי נועם ה’ אלהינו עלינו ויהי בעזרינו. ויקראו קול גדול: אמן! אמן! אמן! השמש עלה ושירת הצפורים עפות על ראשיהם כשהם מתפרדות לארבע רוחות השמים.
ויקומו וילכו משם אל כפר מירון, וישתתחו על קבר ר' שמעון בן יוחאי, הרבן הגדול, ויאמרו: רבנו שמעון ענו הורנו את הדרך נלך בה. ולא ענה להם גם בחלומות. וידאב לב ר' יוסף על הדבר, כי היה רואה תמיד בחזון את ר' שמעון.
מדי התעסקו בזוהר ומדי התעצמו בחדריו ובתעלומותיו. ויעזבו את הקבר בלב נשברו ילכו משם אל מערת טבריה. שם הסתתרו והתענו י“ג תעניות רצופות, ולא היו רואים שום בן אדם, גם לא בהמה, חיה ועף; עזבו אחר כך את המערה וטבלו עצמם בימה של טבריה כ”וטבילות רצופות. כה עשו עוד שלושה ימים זה אחר זה. שוב התענגו ג' תעניות, התמוגגו בדמעות וישימו אדמה על ראשם. חזר ואמר הרב להם: חשבו, תלמידי, ובקשו בנפשם, פן עשה אחד מכם איזה עוון ועבר על איזה חוק או נתפנה לאיזו כוונה רעה בחייו; פשפשו במעשיכם היטב
ועשו תשובה לבורא עולם ויעשו שבעה ימים תשובה מדויקת ויסירו מעל נשמתם כל ששורש פורה, התחזקו ביראת-השם ודבקו בו עד מקום שנפש בן –אדם מגעת.
נתאספו שנית מסביב לרבם, והוא עג עוגה ואמר: שמא חל על אחד מכם איזה נדר או שבועה או קנמא הסכמה, היטהרו עצמכם גם מאלה. וישתחוו על גבי קרקע ובטלו מעליהם צללי כל נדרים, חששי-שבועות ונזירות, איסורים, קונמות וחרמות. שקבלו עליהם הן בקיץ והן בחלום, הן בשוגג והן במזיד. וכל אחד קרא לחברו: מותר לך! מותר! מותר! אחר כך קמו והתפללו תפילת מנחה ביחידים ובכוּנות. מנוחה וטוהר מלאו את כל העולם. התעצמו בני האדם להיות טהורים וקדושים כיושבי-מעלה.
כך עשו שלושה ימים, ובכל יום הוסיפו לטהר עצמם. כוכבי לכת שאלו זה את זה מה היום מיומים? התעוררות גדולה באה בין כל דרי מעלה ודרי מטה. ויהיה ביום הרביעי, לעת תפילת המנחה, אחרי אשר טבלו את עצמם ח"י טבילות והתעטפו לבנים כמלאכי-עליון, התפללו והתחילו לומר סליחות בבכי ותחנונים וקראו בקול גדול: עננו, ה' עננו! שלוש פעמים ביטאו את שמו של ה' בשם ה‘; אחר כך עמדו על אצבעות רגליהם, הרימו צואריהם ובקול גדול ולא יסף קראו את שם המפורש ככתבו…ויתרגש העולם! אודם נורא כיסה את פני השמים ותנוע האדמה; והם התחזקו על עומדם. כוחם גדל שבעתים, ידיהם התפשטו, עיניהם בלטו, ופחד ה’ מלא את כל היקום. לא היה כחזון הזה מיום ברוא אלהים אדם עלי ארץ. יצאה בת קול וקראה: חזרו למערותיכם, ואם לא – אחזיר את עולמי לתהו ובהו!
שבעה ימים ושבעה לילות אחרי זה ישבו התלמידים ורבם במערת פחי-נפש; איש לא דבר אל חברו ואיש לא שעה אל חברו, גודל הצער ומועקת הגלות כבדה כאבן.עד מתי, ה'? עד מתי?
עוד הפעם החלו להתענות ולהתפלל. הנפשות בכו בחשאי; וידוי ומרוק העוון, התעצמות ויחוד. ובא הפעם אליהו החוזה מגּודל-שׂער ואָזוֹר אזור במותניו, ושמר להם על הפתח.
יצא הרב ואמר לו: שלום לך, אליהו, עבד אלוהים; האם ישועה בפיך? ויאמר אליהו: עוד לא בא הקץ ואתה מטריח עולם ומלאו ומביא ערבוביה גדולה בבריאה. ויפול רבי יוסף על פניו ויאמר: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו, נביא אמת וצור כל הישועות, אתה תדע, כי לא לכבודי ולא לכבוד בית אבי אני מתעצם בתפילתי, רק קנא קנאתי לבני עמי ולשבטי-יה, בראותי את אורך הגלות, עד כי כשל כל כוח לשאת אותו. ראה ה' בחר באברהם עבדו ונשבע להביא את יוצאי-חלציו לביתו, זה נחלתו. ויעבדו אותו שם שתי פעמים ויעשו נחת לקונם. והנה חָרב הבית, הלכו גולה מגוי אל גוי ומממלכה אל ממלכה; בכל מקום הם סובלים ומעונים, גזרה זו הולכת וגזרה זו באה, כל עובדי חמה ולבנה בשלוָתם, ובני עם בחירו הם מטרה לחיצי חמתם. ואתה חוזה-יה, עמוד לימיני, קום לך ודון לפני בעלי בית דין של מעלה, כי לא להם ההצדקה, בהקשותם כל כך את מזלו של ישראל, ואמור להם שהגיעה העת להרים קרן העם ולהוציאו מעבדות לחירות. ענה אליהו ואמר: גם אני ובן בריתי, המשיח, יודעים את אלה ונפשנו עלינו תאבל, בשאנו רואים יום יום בצערם של בני-יעקב. אנו הגואלים מחכים לפקודת הפדות בכל יום בפתח אהלינו תלוי שופר גאולה ואין קורא לנו: קומו עשו את מעשיכם, אין אומר: מלאו את תעודותכם. גם השכינה היא בגלותא! הקדוש-ברוך-הוא מתאבל על בניו שגלו מעל שולחנו; אבל עוד גדול כוח השטן וידו בכל. – אמר רבי יוסף אליו: בי נשבעתי, כי אם גם יקום הוא וכל ממשלתו נגדי, לא ארפה מתפילותי ותחנוני ולא אזוז מכאן, עד אשר " אקים שכינתא קדישא מני עפרא ", ואתה אהיה עמי ואל נא תזנחני במפעלי. ראה אליהו, שהניצב נגדו מוסר את עצמו, נפשו ורוחו, בעבור גאולת בית ישראל, אמר: יהיה ה' עמך, אבל דע לך כי סכנה צפויה לך ולמתי סודך. דו פרצופים נברא העולם, ונלחם הרע והטוב, האור והחושך, אבל בין הטומאה ובין הקדושה רק מלא שערה…החוזה כלה לדבר ושב השמימה.
ממחרת היום החל הרב רבי יוסף לעשות הכנות חדשות לשם קרוב הגאולה, ביתר תוקף וביתר עוז. ויעזוב הוא ושיירת תלמידיו ויקומו וילכו למדבר. שם התענו שוב כ“א יום, לחם לא אכלו ומים לא שתו; ובאפוס כוחם חיזקו עצמם במעט בשׂמים, גופם פשט מעליו כל צל של גשם ורוחם נזדכך.שוב עזבו את המדבר ובאו אל נחל מים ויטבלו בו כ”א טבילות כמנין אהי"ה. אחרי כן עלו לראש הר ויתפשטו עליו מלוא קומתם. כה שכבו בלי נוע שלושת ימים.
ביום הרביעי בערב החלו להתפלל תפילת המנחה ולומר סליחות. והמה עטופים בטליתות ותפילין בראשם וזרועם. וינקבו את השם הגדול בן מ"ב אותיות ככתבו וכטעמו. ונראו חיות-קודש ואש מתלקחת סביבם. וירד סנדלפון וסיעתו בקול רעש נורא. ויפלו על פניהם ויקראו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד! רוחותיהם נפרדו מן הגופים. כל הכיכר נמלאה ברקים ורעמים. ירדה שכינה למטה מעשרה. ויקרא סנדלפון בקול אדיר ונורא: מה לכם, בני אדם, בני רימה ותולעה, להוריד עליונים ותחתונים באתם; חזרו ושובו אל עקבותיכם, פן אשרפכם בהבל פי!
ותהי יד ה' על הרב המתחזק והמתעצם בתפילתו ויקום ויסר נעליו מעל רגליו ויאמר: מלאך ה' צבאות, ציר אל גדול רם ונישא, חנני אתה וכל מַחנך הקדוש, והחייני, אותי ואת הנלווים עלי. הלא ידעת, כי אך למען העם, בית ישראל, נחלת ה', אני עושה כל אלה. ידי בעמלק ובשטן וממשלתו לשם כס-יה.
עזרני-נא לשבור את עולו ולחלץ את בנַי, בחירי ה‘, מן המיצר הרב. ויען אותו המלאך: טובים ונכוחים דבריך, בן אדם; וגם אני ואתי כל המון הקדושים, שרפים ואראלים וכל מחנות שאנאנים יושבים ומצפים: מתי ינקום מלכנו הגדול את נקמת ציון וישוב אל הר דוד? אבל מה נעשה וזה למעלה מכוחנו, מפתחות הגאולה נמסו נמסרו אך לא כתריאל שר העליון ולמטטרון שר הפנים ואך הם יכולים לעמוד בפני סמאל, ראש ואב הטומאה. ויאמר רבי יוסף: הלום ראיתי מלאך ה’ ודברתי עמו פנים אל פנים ולא מַתּי, אנסה שוב את כוחי ואקריב שאר חלבי ודמי בעבור עמי הנדכא והנענה זה דור דור. ויבוא הבוקר ועמו סר כל המראה. רק עשבי כל הככר שרופים מאש ועייפות נוראה בכל…
לאט לאט התחזקו התלמידים, שכמעט לא נותרה בהם נשמה, בראותם את רבם עומד ומדבר את המלאך, ותשב רוחם אליהם. ראו דברים בחזון, אשר לא יראה אותם אדם וחי. והנה התעוררו מלאכי עליון וירדו מטה לקול תחינתם ותפילתם, ועוד הגואל לא בא. המה שבו אל המערה לנוח. דומיה! קם רבם והוא יוצא ומביט לכל עבר, ומראה פניו כמת הולך ותהה בעולם התּוהו, רגשי ספק התגנבו ובאו אל לבם, לאמור, שמא, לשוא עמלם ואך לריק ייגעו? שמא עוד לא בא הקץ? אבל מהרה התעזרו ויאמרו להוסיף האמין ברבּם ולעשות ככל אשר יצוה עליהם. גם רבי יוסף הרגיש את אשר בחובּם ויאמר להם: תלמידי האהובים, רואים אתם, כי החרדנו במעשינו עולם ומלואו, ושרפים ואופנים באו אלינו; הנה אנחנו כבר באמצע הדרך, ואם תלאו עתה וסר כוחכם, אז כל עמלנו, עמל כל הדורות אשר לפנינו, אך לבטלה היה. התחזקו והיו לאנשים, הוסיפו להתקדש ולהתחנן לפני הבורא-עולם, והוא לא יזנח אותנו זנוח. הוא אך דבר את דבריו, וכוחם שב אליהם כבתחילה, ויקומו וישבעו ללכת עמו בדרכיו, ואם גם לקצה הארץ יובילם.
כל עבודתם ויגיעם עד עתה לביאת הגואל היו בעיניהם אך כימי חול. המה יכינו את עצמם לשבּת הגדולה… ארבעים יום וארבעים לילה צמו וענו את נפשם, כמשה איש-אלהים וכאליהו החוזה בחורב; ובכל ערב ובוקר טבלו את עצמם בירדן מ' פעם. בכל מילה, בכל תפילה, שהוציאו מפיהם, כיונו כל הכוָנות
והיחודים שבעולם ויתקדשו כמלאכים ממש. כל עוף שפרח באויר ממעל לראשם, מיד נשרף בהבל פיהם, כאצל יונתן בן עוזיאל. העולם הזדכך, עד שראו בו מסופו ועד סופו. אין נסתר ואין מעצור, ההשגחה באה עד קצה. ויקומו הרב ותלמידיו מקץ ארבעים יום ויעברו את נחל פישון בחרבה, כבני ישראל מקדם את ים סוף ואת הירדן, ויעלו על הר-ההר, השוכן לגבולו, ושם הכינו את עצמם להתפלל תפילת מנחה גדולה. המה עשו עיגול בתוך עיגול, ויעמדו בתוך העיגול הפנימי, נתן כל אחד את ידו לרעהו ויתעצמו יחד ויזעקו לה' ויסובו את העיגול שבע פעמים, עד אשר להטה האש סביבם. ובעמדם בתוך האש, החלו עתה לבטא את השם המפורש בן ע"ב אותיות, וישביעו את אכתריאל ואת מטטרון ואת מחניהם, כי יקומו ממקומם ויהיו להם לעזר. ויהי הוציאם מפיהם את השם הגדול והנורא, חרדו כל הגבעות והעמקים ויהיו קולות וברקים נוראים. ונפתחו השמים, וירדו המלאכים ואופנים בסופת אש וברכב אש ובקשו להזיקם. ולולא היו ידיהם משולבות זו בזו, כי אז ירדו דומה, על אשר העיזו להשתמש בשרביטו של מלך…ויקראו אכתריאל ומטטרון בקול עז מרחוק: מי אתם ומה אתם, כי מלאכם לבכם לדבר בשם מלכו של עולם, כדבר הזה עוד לא נעשה מששת ימי בראשית. ויען אותם הרב במורא ובפחד: חנוני, מלאכי-רחמים, ואל תגעו בי לרעה. ידעתי כי צדקתם, אבל קנוא קינתי לציון קנאה גדולה, בראותי כמה היא מושפלת ויורדת עד שאול תחתיה. לא אסור ממקומי ולא אזוז ממעשי, כל עד לא ארים את עם ה' מאשפתות ולא ינתן להם נחלה בארץ אבותיהם; ואם יקטליני בוראי, לו איחל. ואתם, מלאכי עליון, חוסו –נא על בני אברהם יצחק ויעקב ועזרוני לקרב את הגאולה, ואם לא עכשיו, אחרי ימי צרה ומצוקה זה עידן ועידנים, אימתי? וחס וחליליה ימָחה שם ישראל בגויים מרוב ענים ומרוּדם. נתרקך לב שני המלאכים לדברי-תחנונים אלה ויאמרו לו: הקשית, בר-נש, לשאול ממני, אם גם את נפשך תתן; אמנם כוחנו גדול ויד עליון שבעליונים אתנו, אבל עד עתה גברה ממלכת השטן, ויש לו לשמאל שתי מחיצות גבוהות מהארץ עד לשמים, האחת היא של ברזל-עשת ואחת של שלג מהר צלמון, ושניהם יחצו בין ישראל ובין ישראל שבשמים; ואם ידיך תעשנה חיל, להפיל אותם, כי אז יעָקר הר-עשו וליעקב תהיה הרוָחה. אבל הישמר מאד לנפשך, כי לא תיכשל ולא תמעדנה רגליך; אלפי מקטרגים ומשטינים קמו לנגדך, ומכל עולמות החושך נוהרים המונים המונים להממך ולאבדך, ואנו-מעטים בתוך חלל של אפס ותוהו. ויבוא ענן וירד על פני הארץ בדברם עמו. ויעלו המלאכים ולא נראו עוד. והרב רבי יוסף לא אמר הרף ונשבע להלחם עם השטן עד רדתו. – –
ויתאזר יוסף עוז ויקם ויקח את תלמידיו ללכת אתו אל הר שעיר, ויסירו את בגדיהם מעליהם, ויתכסו בשקים ונודות ריקים נפוחים שמו על שכמם, הזדיינו במקלות עבים, וילכו בלי מנוח ארצה שעיר. ויפגשו בדרך קבוצה גדולה של כלבים שחורים, אשר שלחו את לשונם לקראתם, וקול נביחתם מחריד את הנפש ובוקע שמים, ויציירו במחשבתם את שם ההויה, וספו תמו. בני השטן היו, שנשלחו ממערת הטומעה לבלבל את מחשבות הגואלים.אחריהם בא מחנה שנהבים ואחריהם פילים, ובפי כולם יז קצף, תיכף נזכרו בשם שדי, והמחנות כאילו ירדו מצולה. לפתע התרומם לעומתם הר נורא של כפור, אשר עד השמים ראשו, ואין דרך לנטות ימין או שמאל, הגוּ בשם אדוני ונמס ההר. אבל לא יכלו עבור מפני הנחל הגדול, אשר השתפך פתאום מסביב להם; כּיונו מחשבתם לאלוהים והנה נחרבו המים. כבר עשו שבעה ימים ושבעה ליליות בדרך, וינצחו כל מעצור, הסירו כל גדר וחיץ, וה' עמם. והנה שוב התרוממה לפניהם חומה גדולה של ברזל, המחשכת בקומתה כמעט את השמש. ויצו הרב את תלמידיו לחרוט על מקלותיהם את הפסוק: חרב לה' ולגדעון! ויכו במקלות באמצע החומה, ונפתח שער אחד ויעברו בתוכו. ומאחורי החומה חורבות שונות, ובחורבה אחת עומדים שני כלבים שחורים, גדולים עד מאד ונוראים במראיהם, והם זכר ונקבה. בקשו לאַבּד גם את אלה בשם ה‘. מיד נתעלמו ונתלבשו בצורת בני אדם בעלי –כנפים, והמה מלאים עינים. וישם הרב על צוארם שני טסי-עפרת, אשר נשא אצלו ימים רבים, על אחד היה כתוב וחָרות המקרא של זכריה הנביא: ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה, ועל השני: יגער ה’ בך, השטן, ויגער ה' בך הבוחר בציון ובירושלים. כיון שראו בני-אלים אלו את עצמם נאסרים, התחילו לחנן ולבקש לפני בן האדם. ויאמרו אליו סמאל ולילית אנו, שמלכנו על כל העולם כולו, ואין כמונו לעוז ולשטנה; ועתה אנו בידך, תנה-לנו מעט מים, להשיב את נפשנו. וימאן הלוחם מלחמת הקדושה, למלא בקשת השטן, ויובילם עמו. הוא הולך לפניהם, שנים מתלמידיו מימינם, שנים משמאלם ואחד מאחריהם, ויעברו את כל ארץ שעיר. ויהי בבום אל הגבול, לקח הרב קורט לבונה, להריח בה, כאשר עשה לפנים בימי תעניותיו הרבים.ויאמר סמאל: הלא הנני בידך, לעשות בי כטוב בעיניך, והנני הולך למות ולאבדון, תן-נא גם לי להריח מן הלבונה ואדע כי גדלו מעשי האדם גם עם אויביו. כיחש לו. וירחם הרב עליו. ויהי בנותנו לו להריח מזה יצאה אש מנחיריו ונשרפה הלבונה כולה, והיתה זאת כקטורת זרה.. – ונתבטלו מיד כוחות הקדוּשה והיו כלא היו, והשטן ובת-זוגו ניתקו מיד את מוסרותיהם וישליכו את טסי-העופרת מעל צואריהם, וכל הככר נתמלאה חושך ואפלה. קול מצהלות בני-השטן נשמע במלוא העולם, והמשביע ומתי-סודו נכשלו ונפלו מתים על גבול שעיר…
הַנְּשִׁיקָה
בדור לא-אֵמון אנו חיים. רק אשר יראה האדם בעיניו, בו יאמין, ובעולם הרוחות, אשר עולם מוחשי הוא כעולמנו, לא יאמין. לא יאמין כי את זה לעומת זה עשה אלהים: ברא בני אדם בארץ וברא כנגדם רוחו משוטטות באויר, ברא בעלי גוף ופנים וברא כאלה, אשר אמנם יקבלו לפי שעה דמות ובאמת אינם בני-דמות.
הבה אספר לכם מעשה שהיה בבן-אדם שנשבעה בין שדים. לא מסיפורי אם זקנה אספר, כי אם מסיפורים אשר קרו ויאתיו, והמה כתובים באחד מספרי-הזכרונות אשר לנו. הקורא יכול לקחת את הסיפור גם משם; ואני הנני רק המליץ.
בעיר רחוקה, רחוקה מאד, בארץ עוץ, חי איש עני גדול ולו אשה ובנים ובביתו אין כל. כל ימיו היה יושב בבית המדרש, ולא ידע כל מסחר ומלאכה, לעשות בם. מעודו לא עזב את עיר מושבו, לחפש לו מזון ומחיה במקום אחר; ומלבד הדרך מביתו לבית-מדרשו לא ידע כל מוצא ומבוא בעיר. אנשים תמימים כאלה רבים היו בישראל הימים ההם.
ויהי כי גדלו בניו ובנותיו, אז החלה אשתו, אשר נשאה בדממה את גורלה ימים רבים להציק לו בדברים: ראה, בעלי, הנה אתה יושב תמיד באפס מעשה, ולא תנסה את מזלך, ללכת לעיר אחרת, אולי תמצא אח וקרוב, אשר יהיה לך לעזר, ולנו תהיה הרוָחה; האין רחמים בלבך לראות אותנו גוֹועים לעיניך? ויהי כדברה אליו כדברים אלה יום יום, ובני ביתו ראו חיי עוני מאד, אז החל לחשוב, אלי צדקה אשתו באמת; ויען ויאמר לה: הנני לעשות את שאלתך, אשתי, אבל מה אעשה, ירא אנוכי לעזוב את העיר וללכת לעולם הגדול והרחוק, אשר שם דרכים רבים ושונים אין מספר לכל עברים; ואיכה אדע לאן עלי לפנות ואיזה דרך יובילני למטרת חפצי? ותאמר האשה: התחזק ואל יפול לבך; בצאתך את שער העיר מצוא תמצא איש אשר יורה אותך אנה תלך. ויהי כראותו, כי אין לו עוד מה לענות לה, ויעש כאשר ציותה עליו; ויכן עצמו לדרך, ויתאספו בני-ביתו לברכו ותהי הפרידה קשה, ויפול על צוארם ויבכו כולם.
ויעזוב האיש במקלו ובתרמילו את העיר ולבו כבד עליו, מחוץ לשער העולם, ועליו מכסה השמים הרחוקים, והדממה באה בנפשו ובכל אשר בו. אז היה לו הרגש כי כבר עבר יום תמים מאז הלך מביתו, השעות היו לשבועות, לחודש ימים; וכאשר ניתקו רגליו מן העיר, כן ארכו הימים בעיניו והוא הולך והולך. הדרך הולך הלוך ומשופע, במקום אחד צר הוא ככה, עד כי עליו ללכת אגדל בצד עקב, משני עבריו בורות נחצבים. ושם בקרקעיתם ישוקו המים ועננים כבדים החלו להתגודד איש בצד אחיו, דשם גדול בא, ורוח סער נושב. מן השמים נלחמו באיש הזה. אז ישב על שן-סלע באין מסילה ללכת הלאה.
ויהי כי באה נפשו במיצר והנה ראה פתאום איש בעל פנים שחורים ככושי, והוא לבוש עור-תחשים; ויפחד ההולך מאד, ואולם האיש השחור דיבר אליו רכות: אל-נא תירא, איש מארץ בני אדם, אנכי אנהגך עד מקום מושבות מצא את אשר תבקש. ויקחהו הדובר על שכמו, כי כבר כשלו רגליו וכוחו אין אתו, וישאהו קצה היום וכל הלילה. הם עברו גבעות ועמקים עברו נהרות ויערים רבים וישוטטו כמעט דרך כל הארץ. הבוקר אור, והנה הם בעיר גדולה ופני הרצים והעוברים בשוָקים ורחובות כפני האנשים מעמו וממולדתו. וירא בית מדרש מרחוק, ויאמר להכנס בו ויפרד מעל נושאהו בשלום, ויבוא שמה; והנה אנשים רבים עומדים ומתפללים שם, כולם גבוהי-קומה וטליתותיהם סרוחות על פני הקרקע.
ושליח-צבור עומד לפני התיבה. הוא פותח והקהל עונה אחריו פסוק אחרי פסוק. והקול נשמע, כמו בא מבטן האדמה. והגד ניגש אל כיור-המים וירחץ את ידיו וינגבן. ויהי בפותחו את ברכת הבוקר במקרא “יהיה נעם אדוני אלהינו עלינו”-אז התחילו החלונות לקשקש, האדמה חרדה מתחתיו; ולפתע נעלמו כל אנשי-הקהל ואינם ובית-התפילה ריק מאדם. ויתמה האיש מאד ויפתח את הדלת לראות לאן יצאו, וגם שם אין איש. אז עבר מרחוב לרחוב, והנה אין עוד אנשים הולכים ועוברים, הבתים פתוחים, וגם שם אין בני אדם, בערש לא ימָצא יונק, בעגלות העומדות בשוָקים אין רוכב ואין מנהיג – היה היה, כאילו פתחה האדמה את פיה ותבלע כל בשר.
ויקרא האיש בקול גדול ויאמר: הקיצו, אחי! כי אמר אולי ישנים יושבי העיר, והוא לא ראם, ורגע אמר, אין זאת כי הוּכוּ עיניו בסַנורים, או התבלבלה רוחו בקרבו. הוא קורא ואין עונה – לשוא יעבור את העיר לאורכה ולרחבה, לשוא יחפש אחרי אדם כי אין.
ואז בא בלבו רעיון זר, לאמור: קח לך אל אמתחתך מכל מכמני הבתים אשר לפניך והבא אלה אל ביתך. ורגע בא רעיון שני, לאמור: כתוב בתורה: לא תגנוב! – ובעוד אשר הוא דן: אין אדון לכל אלה, הפקר, אזכה מן ההפקר, והנה מַטה נוגע בשכמו. ויפן כה וכה וירא את האיש השחור עומד לפניו ואומר לו כמהתל: אין כאן הפקר, עוד חיים אנחנו. ובדברו כדבר הזה, והנה איש שני עומד לפניו, ועוד גם שלישי ורביעי, באו אחד אחד כל האנשים, אשר ראה אותם לפני שעה בבית-התפילה ובשוק, כולם התנהרו ויסובבוהו מכל עבר ויאמרו לו: ראה, הנה באת בצל קורתנו להחרידנו ממקומנו. מהלך ארבע מאות אלף פרסה הטרדתנו, ואתה לא תדע, כי לא נוכל לשמוע ברכת “ויהי נועם” מפי יצור אדם.
ויאמר ההלך אל האנשים האלה: שלחו-נא אותי אל עמי ומולדתי ואשוב אל נוי, כי אינני יודע את מנהג מקומכם ואהיה עליכם למשא. ויענו ויאמרו לו: לא! אתנו תשב ותהיה כאחד ממנו, רק את המקרא “ויהי נועם” אל תשא עוד על שפתיך.– ויתחנן האיש אליהם ויאמר: איך אוכל לשבת בקרבכם, ולי אשה ובנים בביתי? ויאמרו אליו: קח לך אשה חדשה מתוכנו ואיש לא ימנע ממך את את בתו. ויחרד ויאמר: איך אעשה את הרעה הגדולה הזאת, לקחת אשה על אשה, וחטאתי לאלוהים ויענו אותו ויאמרו: וכי לא לקח יעקב שתי אחיות? וכי לא עשה דוד כן? אבל דע, כי לא כמוכם כמונו, שׁדים אנחנו מעולם הרוחות, ואין הקידושין אשר לכם תופשים אצלנו; ברגע אשר עזבת מושב אויבינו בני האדם ובאת בגבולנו חלו עליך דרכינו ועליך שׂוּמה להתאזרח בינינו, וגם נתּן לך שדה וכרם בתוכנו. ויפחד האיש מאד מהם ומדבריהם.
וירא כי לא יוכל להם, ויתנו לו אשה מבנותיהם ויביאוהו בברית על כורחו ויבנו לו בית בין אחיה ובני משפחתה. – אכן לא שונים דרכי הרוחות מדרכי בני-אדם, כי הם אוכלים ושותים, עוסקים למראה-עין בישוב-העולם והם פרים ורבים. אמנם מוזרים היו לו החיים ביניהם, אבל איש מהם לא החרידו; וברבות הימים ויתרגל אל כל אלה וכמעט הכל נשכח מלבו. הנה ממלכת-השטן התעשרה בילוד-אשה, והוא יושב ביניהם.
ויהי מיום שלוש שנים מיום שבתו עמהם, והוא כמעט לא ידע ולא יתבונן כי חלפו, עברו, והנה החל זכר האשה הראשונה לבוא מדי פעם בפעם בלבו, זכרונה עורר געגועיו, והגעגועים היו לעינויי-נפש; פניו נפלו, וכל יודעיו ומכיריו בעיר הזרה ראו, כי סר רוחו מעליו. ותאמר האשה השׁדה אליו: למה זה רעים פניך, בעלי, גם תמול גם שלשום? וכי לא טובה אנכי לך מעשרה בנים? וכי תראה עוול בשבטי? וכי לא תראה נחת-רוח בכל הרוָחה אשר מצאת אחרי ימי עניך? ויען אותה האיש לאמור: אמנם גדול חסדכם עמי ורב, אבל דבר אחד לא יתן לי מנוח: הלא ידעת כי לי אשה בבית, ומעי יהמו לה, כי עזבתיה לנפשה בחוסר- כל. הם, הקרובים לי, רעבים ללחם ואני אוכל לשובע.
ענתה השדה ואמרה: אל-נא תחשוב, כי רעה עיני בצרתי. הנני לך ושלחתי אותך חרש אל ביתך ולקחת אתך מכל טוב, אשר תמצא אצלנו, והבאת לביתך מתנות רבות; אך הישבעה-נא לי, כי לא תלין שם יותר מלילה אחד. והיה כי תפדה את בני-ביתך מעוני ויהיה להם כל צורכם, ומיהרת לשוב אלי. ויאמר האיש: כן, יהי כדבריך!
ותחבוש לו בת –הרוחות סוס ותשם עליו שתי חבילות, האחת מלאה זהב וכסף, אבנים טובות ומרגליות, ובשנית שמה כּדי יין ושמן וכל מיני פירות טובים. ותאמר לו: רכב לשלום! והסוס דהר עם רוכבו כמו נשר בשמים, ובשעה קטנה עמד לפני פתח ביתו. וינהום הסוס. ויצאו אנשי-הבית ויכירו את האב הבא מארץ רחוקה, ןתהי חדוָה גדולה, ויחבקוהו וינשקוהו ויבכו מרוב שמחה.
והוא בא הביתה, ויוצא את כל הכבוּדה, אשר הביא אתו, ויאכלו וישתו וייטיבו לבם, וישאלו אותו כולם: איה גרת כל העת ההיא, ואנחנו יראנו פן נאספת בדרך ומצאתך רעה, וישתוק ולא ענה, ויאמרו עייף הוא מרוב הדרך. ויהי בלילה ותקרב אליו אשתו ופניה נהרו ותתחיל לדבר אליו דברי חיבה, והוא ישב דומם על סף המיטה; והיא לא הבינה ללבו ותאמר: למה תחשה ולא תאמר דבר לשוכבת חיקך? ותתחנן אליו בנפש מלאה ותאמר: וכי לא תדע את השעה הגדולה, כי ימצא איש את אבדתו, ואתה ידעת כי מעולם לא מריתי פיך, נשאתי את רוע מעמדנו, ולא כעסתי עליך כל הימים אשר הלכת ממני. ולא ידע האיש מה יענה אותה. סודו בלבו ודמעות בעיניו.
ותדבר האשה ותאמר: בי, אישי, איך לא תשמח, כי שבת אל ביתך ואל נוך
ומצאת כולנו חיים ולא עונה לנו דבר. וכי אין לב ונפש לך? ואם דבר-מה עמך, הגד-נא לי ואל תמנע אותו ממני. ותדבר אליו כל הדברים האלה; והוא יושב נשען על ידו, מבלי דבּר דבר.
ותצטער האשה מאד, ולא ידעה את שר קרהו ומה הוא נושא בחובו. ולא חדלה לבקש ממנו, כי יאמר לה מה הדבר ועל מה זה לבו קשה. ויהי בראותה כי אינו שומע עליה וכי אינו מוציא דבר מפיו, ותקפוץ ותאמר: אם לא תגיד לי את אשר קרך, אז אקח חבל איחָנק לעיניך.
וירא כי תעשה כדבריה, ויאמר: הרפי ואתוַדה לפניך.
ויספר לה, כי נשבה בין השדים זה ימים רבים, מיום אשר עזָבה, וכי גם שם לו אשה, נישאת לו על-כורחו ויגד לה את דבר השבועה, אשר השביעו אותו שמה, ואותה מי יפר, ויסתָר פניו.
והאשה טובת-לב וחכמה גם יחד. והיא לא כעסה עליו, ולא הוכיחה אותו בדברים, וגם לא נבהלה לשמוע ותאמר: הירגע, בעלי, ואל תיוָאש. את אשר יעָשה שמה ואת אשד יבטיח האדם להם בהיותו בגבולם, איננו חל עלינו פה לעשותו; שב עמדי וקמת בבוקר והלכת אל בית-המדרש אל מקומך ולמדת בתורה, והיא תגן עליך ולא יאוּנה לך כל רע.
ויפול האיש על פניו ויאמר: אדוני אלהים, לזאת היושבת פה מנגד נשבעתי אמונים, כי קדשתיה בברית, וגם לזאת היושבת מרחוק נשבעתי; פה עשיתי ברצון ושם עשיתי – באונס, ואתה סלח לעבדך, כי לא אשמור מוצא שפתי. באו צרים בנחלתך!
וידום אלוהים. ואפוד אין עוד בימים האלה לשאול במיצר, אָפס חזון מבני-אדם.
ויקם האיש ממחרת הבוקר, וישם את שמלותיו הקודמות עליו וילך לבית המדרש וישב שם, ויחל להגות בתורה, כאשר היה עושה לפנים.
ואם גם ניסה השטן להפריע אותו מלימודו, כי חלתה בתו הבכירה וגם נפלה אש בביתו ותאכל חציו, ולא הפסיק מלימודו ולא פנה אל רוחב העולם, כי ידע אשר בנפשו הוא, אם יבטל מן התורה, ויתחזק וישב על מקומו בלי למוש ממנו.
ובעד החלון נשקפה האשה השׁדה ותחכה אל אישה משבט האדם, כח לא שב. עבר המועד אשר גבלה לו; עברו ימים שלושה, והוא לא שמר את השבועה. רגע אמרה, כי קרהו אסון בדרך וגם הסוס שב מאין רוכבו, אבל לבה הגיד לה, כי בין החיים הוא. ונפשה כלתה אל האיש אשר בא עמה בברית.
זה יותר מיובל עבר, אשר לא נשבע בן-אדם בגבולם, והנה בא אושׁר כזה והיא זכתה אליו, עמה היה ותשלחהו… ותתאושש הגלמודה מרוב צערה ושיחה. התקבצו השכנים והשכנות ויחרדו וישאלו: איה האיש אשר נתַנו לך? ותכחש: לא ידעתי איהו. ויהי אֵבל בין השדים.ארוּבּות התנורים חדלו להעלות עשן, וכי ישפוך אחד מהם מים בחוץ, שבו המים אליו, והאיש השחור אבד לו אור עיניו ויתהלך בראש כל חוצות עיור…
ותשלח השדה, כי כלתה נפשה אל בעלה, חרש את אחד ממתי-סודה וילך בדמות אנוש אל מושב בני-האדם, ויבוא וידפוק בחלון בית-המדרש ויאמר ליושב ולומד: דבר לי אליך, אדוני, כי לא יכול המשחית לגשת אל הקודש. והוא לא פנה אליו ולא ענה אותו דבר. יום יום בא שד אחר, במַלאכות אשתו השׁדה, ויקם ואץ בו כי יצא אליו רק לשעה קטנה, כי דבר לו אליו ומַלאכוּת בפיו; והלומד בתורה נעץ נפשו ורוחו באותיות הכתובות, כמבקש מחסה מפני אויב.
ומלחמת-השטן את האדם החלה עוד הפעם ברוב תוקפה, כבימים אשר הסית הנחש. מעבר מזה התורה, קדשי התורה ובן בנה המחזיק בספריה, ומעבר מזה – ממשלת צללי-עולם בחותם ה'. אלה מראים את חותמו וגם אלה מראים. מי שומר הגבול ומי יבדיל?
ובראות בת-התהום, כי כל כלי יוצר לא יצלח להשיב לה את הנפש אשר עלתה במצודתה, ותקום ולבש מחלצותיה הטובות, שׂמה עדיה ותכשיטיה עליה,
גנבה מאור החמה ותשם על פניה ותבוא ותאיר בחלון בית המדרש, ותאמר לבעלה ההוגה בהלכה: קום, צא אלי, כי דבר לי אליך. ולא אבה האיש שמוע גם לה, אף כי לבו פעם בחוזקה למראה אור פניה. ותאמר הניצבת: הזה חסדך עמדי, אשר הנעלתיך והלבשתיך ימים ושנים ומצאת מנוחה בין משפחותינו, וגם עתה בני-ביתך יאכלו פריי וימצאו על-ידִי רוָחה בצר. ויסתר האיש פניו בספר, כי לא יכול נשוא פניו אליה. והיא קוראת לו: קום ובוא אלי לרגע, רק לרגע. נשבעת באמרי פיך לשוב אלי לשבת עמי עד בוא אחריתך, ואני הנני מפקיעה אותך משבועתך, אם רק תעשה לי את הדבר הזה ויצאת אלי. ולא יצא האיש אליה ויהגה בפסקי ההלכות בשארית כוחו, אשר כמעט עזבהו בהיותה לנגדו.
והשדה לא חדלה מלבקש אותו ומלהתחנן לפניו ותאמר אליו: קום וצא אלי כי בנפשי הוא. וקולה רך ומושך את האדם בכל קסמו. היא שמה את פניה היפים בחלון, יפים היו מאשר ראה אותם עד עתה, ותתחנן תאמר: ראֵה, נשבעת בשם אלהים לשוב אלי, ואלהים לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא; ואנכי, ראֵה, הנה חפצתי לוַתּר לך על כל זה, כי אמנם מעי נכמרו על יושבי ביתך. שלוש שנים ישבת עמדי; ועתה היֵה אב לאלּה, אמחל לך על כל אשר הבטחת לי ודיברת באזני; אבל זאת האחת, שא-נא פני לדבר הזה, גשה אלי ושקה לי על פי, רק בנשיקה אחת חנני עוד פעם יגע הבל אדם בי ואקרא בקול: מחוּל לך הכל מחול לך ושרי לך, ולא אבוא בגבולך לעולמים.
ואור פניה הולך ומאיר, הולך ומאיר. אָפס כל חיץ, החלון כמו נפתח מאליו בחזקה.וימהר האיש וירכּן את ראשו החוצה ויגע בפיו את פי השדה הבוער. ותתלהב האש ותעל למעלה. חדות הנשיקה והמית האפס, ממלכה נגעה בממלכה; ותחטוף בת-השטן ותינק את נשמת האדם ותצא ותעלם – וימת.
ויספידו אותו ממחרת אנשי-ביתו ובני –עירו מספד גדול, ויקָבר הגוף הריק בבטן האדמה ויהי אֵבל כבד.
הַטַּבַּעַת
ממלכת השטן היא מידה במידה והיקף בהיקף כממלכת האדם. כל זכר מזרע בני-אדם ובני-איש, כי יוָלד, כבר יש לו דוגמה בארץ השטן; כן גם הנקבה כי תוָלד ונולד גם שם צלה, כתבניתה וכצלמה. את זה לעומת זה יעשה אלהים!
ובשעה שבת-קול יוצאת ומכרזת: בת פלוני לפלוני, מכינים לו תיכף לאיש גם בעולם הרוחות בת-זוג; והיא יושבת ומחכה לו ואורבת לו כל הימים. זכה האדם, ישא את בת-זוגו ממשפחת האדם כדת; לא זכה, או הלך בלילי-רביעית ובלילי-שבתות יחידי, ישבּו אותו שבי בני-השטן ויוליכוהו למקום שעוד לא דרכה בו כף רגל איש…
ואספר לכם מעשה שהיה, וספרו אותו אנשים נאמנים איש מפי איש.
בעיר אחת במדינת הגולה גר איש אחד, והיה נשוא-פנים לרבים, יודע תורה ודעת ומלמד אותם גם לזרעו ומחנכם להשכיל. והיו לו שני בנים נשואים, ובנו השלישי, והוא בן זקונים לו, היה אהוב לו מכולם; הוא היה שלם הידיעות ובמעלות ובמידות, ויחכם מאד ויפליא את כל שומעיו בשאלותיו ובתשובותיו; וגם בחשבון ידע הרבה ובקידוש-החודש, ולא היה בכל העדה נער חכם ממנו. ויאמרו כולם: זה יהי למורה גדול בישראל ולתופש ישיבה רבה, ויארש העשיר את בנו זה לבת אחד מגדולי עשירי ישראל ואציליו; והנערה ארוסתו היתה נערה משכלת ויעלת-חן, ואין בכל הארץ יפה כמותה; ותהי השמחה בשני הבתים גדולה מאד.
ויהי היום וילך הנער החתן לפנות ערב לבדו לרחוץ בנהר, ןלבו טוב עליו; ויפשוט את בגדיו ויקפוץ המימה וישט הנה והנה, ונשמע בדממת המנוחה קול הגלים הקטנים שהרים בידיו וברגליו. ויהי בשובו מהמים אל החוף, וישא את עיניו וירא והנה איש אחד עולה גם הוא מן הרחצה וידרוש בשלומו, והשיב לו שלום, ויצאו שניהם וינגבו את בשרם וישימו בגדיה עליהם וישיחו יחד. האיש לא נודע לו, אבל פניו היו פני איש חשוב ונכבד וישובו בצוותא חדא העירה; ויחלו לדבּר שניהם באיזה ענין, ולא שם הנער לבו לדבר, כי בתוך כך הטהו לדרך אחר, ואתא ערב. – לפתע עמדו לפני ארמון גדול מואר מאד ויתמה הנער, כי לא ראה עוד כמוהו בעיר, ויצא מן הארמון איש זקן ונשוא-פנים ויאמר לשניהם: סורו אלי לנוח מעט, כי על כן עדרתם עלי. וישמעו לו ויבואו לאולם גדול יפה, משוח בששר ויושיבם על כסאות שן. וישאל הזקו את הנער למעשהו וללמודו, וידבר אליו בחן וחסד ויקנה את לבו. עוד הם יושבים ומדברים, ונשמע מהחדר השני קול ערב ונעים של נערה משוררת, ויקשב הנער ותהמה נפשו, מעודו לא שמע קול כזה. והנה נפתחה הדלת אחרי חצי שעה ותבוא הנערה המזמרת להגיש יין וממתקים לָאורחים ותשם כל אלה לפניהם על השולחן בטס של זהב; והנערה יפה מאד ורבת-חן, אין כמוה בבנות האדם, וישא הנער את עיניו אליה ולא שבא מראות בה. כה גָזו ועברו השעות בשיחות, עד כי באה חצות-הלילה, ויקם הנער, ויאמר ללכת מפה ויפעם לבבו בקרבו, כי הן אֵחר לשבת ובביתו לו ידאגו. ויאמר הזקן: אין דבר, לין אצלי הלילה, ומחר אצוה את משרתי וילווך לבית אביך, ויבוא עלי, אם כעוס יכעס עליך.וירָגע הנער וישׁאר שם, כי גם עליו קשתה הפרידה מהבית הזה, ויפנו לו חדר מיוחד, אשר קירותיו שיש טהור, והכרים והכסתות על המיטה המוצעת לו לבנים כשלג. וישכב כבן מלך ויישן ותערב שנתו.
הבוקר עלה, השמש האיר בחדר, וללב הקם באו רגשות נועם, שכמוהו לא ידע עד הנה. וירם וירחץ פניו וישם מלבושיו עליו ויבוא אל החדר השני, ויקדם הזקן את פניו באהבה ובחיבה; ויאמר לו: שב, בני. ויבוא העבד ויביא להם משקה, וישבו שניהם על-יד השולחן, לשתות יחד, וישיחו גם בדברי חכמה ותורה, ויהי לו, לנער, למשיב נפש. ועל תפילת הבוקר עברו.
וישאר הנער בבית היפה הזה כל היום, ולא זכר את בית אביו עוד, ויאכל וישתה ויתענג במסיבת הזקן, ויראהו זה את כל בית כבודו ואת כל חמודותיו;
וילכו מחדר לחדר ומאולם לאולם ואין קץ לאוצרות. ויהי בבוא הערב, בא האיש אשר רחץ אתו אתמול בנהר, וישבו שלושתם באותו אולם יפה על הכסאות של שן. והנה נשמע שוב הקול הנעים והמפליא של הנערה המשוררת, ורוחו של הנער הָמה לשמוע. והנה גם בפעם הזאת הופיעה הנערה בהדרה ותביא פירות נותני ריח מפליא, ויפה היא שבעתים מאש ביום אתמול; ויך לבו בחזקה למראה, כי עמדה מקרוב לו ופניה מבהיקים, ויחשק בה לאהבה אותה וכל רוחו בה.
ויהי ביום השלישי, והנער כבר כבן-משפחה בבית, בא אליו האיש אשר רחץ עמו בנהר, וידבר אל לבו, כי יארש לו את הנערה,, בת בעל הארמון, לאשה; ויאות לזה מיד, ולא זכר כי כבר מאורשה לו כבר נערה אחרת, ולא חשב בה. ויביאו לו מלבושי-כבוד ויתלבש כחתן, ויביאוהו לאולם חדש, גדול מאד, העומד על שבעים עמודים; קירותיו נוצצים ממשבצת זהב, פטדה וברקת, ויקר תפארתו כיקר בית-מלך, ומכל עבר ופינה נועדים קרואים, אנשים ונשים; וכולם לבושים משי וכל יקר, וימלא האולם מפה לפה, ויעמדו צפופים ומחכים. והנה הופיעה הכלה בכליל-זהב על ראשה, לבושה שני עם עדנים; וימלא יופיה את האולם, ותהי ככוכב עולה. ויעמידו אותה מול החתן, ולבו הולם פעם, וַיַקנו לו טבעת כסף; והנערה הושיטה לו את אצבעה, וישם את הטבעת עליה, כמנהג המקום.
ויקראו לפניו לאמר: “הכי אַת מקודשת לי בטבעת זאת כדת!” והוא ענה מלה במלה, עד תום הקידושין, כי נבהל ולא ידע נפשו. ונשמעו קולות בוקעים ועולים עד הרקיע; הידד! מזל טוב! גם קולות של צחוק נשמעו; והוא אינו רואה רק צללים… הבית כמו מתנועע תחת רגליו, הדלת סובבת והולכת; והנה נעלם האולם וגם אנשים אין, חלף כל החזון, – והוא יושב על שפת הנהר לבדו וראשו מתפוצץ מכבדות ועייפות. וירא, כי כבר אֵיחר לשוב, ויקם וישב העירה שפי… רק בעמל רב הוא הגיע לבית אביו, הוא אך פתח את הדלת, ונפל על המפתן והתעלף. ויהי רעש בבית וימהרו השכנים לקול הזעקה. וישפכו עליו מים, קרעו את כותנתו ויניחוהו במיטה. ויפתח עיניו אחרי שעה, ולא ידע לענות על כל שאלה; מה לו מה היה לו, כי נאלם ולא יכול דבּר.
ויבואו רופאים לתת לו מזור ולא הועילו כלום, עסקו בסגולות ולא באה תרופה.ויהי אֵבל ומצוק כעיר; ובכל בית ובית אָנו ואבלו על האסון, אשר קרה לבחיר הבנים, וביותר הצטערו, כי לא ידעו פשר הדבר. ויהי המאורע לחידה ולעקת-לב.
ויהי מקובל אחד בעיר ההיא ועוסק בתורה ובקבלה מעשית, ויתענה שבע הפסקות, טבל בכל יום בבוקר ובערב ח"י טבילות, ועשה שאלת-חלום על-דבר המאורע, לדעת פשרו. והגידו לו מלמעלה בצרופים ובאותיותאת אשר קרה להנער. ויאמר: אחרי אשר ה' היה עמדי לגלות לי סודו, אנסה גם לפדות את השבוי מידי צר.
ויבוא לפני בית-דין צדק ונאמן ויאמר למורים, כי לו דין-ודברים עם ממשלת השדים, וכי יזמינו אותם לדין. ויאותו לו, ויעשו הכנות לדבר המשפט ויתקעו בשופר ויגבילו זמן מיוחד. ובא היום המיועד ויחצו לאנשי-השטן מחיצה בבית הדיןויעשו לה מסך, וגם את הנער האילם ואביו קראו שמה. ובא החסיד ועמד לפני האלהים, אלה הדיינים, ויספר להם את אשר קרה ויטען, כי לא היתה רשות לצד השני להסית את הנער לקידושין, כי לו כבר ארוסה, ואין מקדשין אשה על אשה; ולא ענו מהמחיצה מפורש, אבל נשמע משם רעש גדול. ויבוא האב נרעש ונפחד ויניח לפני הבית-דין את כתב האירוסין של בנו, והוא כתוב במפורש, בקנס ובעדים, ואין להרהר אחריו. ויצא הפסק מהבית-דין, כי חופשי הוא הנער לנפשו ושהקידושין השניים בטלים הם ומבוטלים… ויקומו הנאספים על רגליהם ויתקעו עוד הפעם בשופר, ויקראו בקול לאילם שלוש פעמים: “מוּתר אתה! מוּתר אתה! מוּתר אתה!” ויסער הסער, כמו להפיל את הבית, ונשמע קול יללה מרחוק: קלני מבני אדם! ואחר-כך קם הכל לדממה.
בערב ההוא הביא דיג אחד לאבי הנער דג למכירה, ויקנו אותו ממנו באדום אחד ויבקעו אותו ומצאו טבעת בבטנו, וישליכו אותה על האח, ותיכף החל החתן לדבּר ושב להיות כאחד האדם. וגם היה לגדול בישראל.
כזאת וכזאת קרה אז!
נִסִים וְנִפְלָאוֹת
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מֵאַגָּדוֹת הָאֲרִ"י וְתַלְמִידָיו
א. הָלֵּדָה
איש היה בארץ הצבי, ושמו רבי שלמה, והיה האיש הזה תם וישר ועובד את אלהיו באמונה ולא מש מן התורה. ויהי היום והוא נשאר בבית הכנסת לבדו, ואיש אין אתו. ויגָלה אליו אליהו התשבי ויגש אליו ויאמר: דע לך, כי שלוח אני מאלהי צבאות לבשרך, שאשתך תהר ותלד לך בן, וקראת את שמו יצחק; והוא יחל להושיע את ישראל ממערכת הקליפות הסובבות את העולם מקדמת דנה. – והיה כי יוָלד אבוא ביום השמיני, ביום הימולו, ואהיה עמו. ויהי ככלות אליהו לדבּר את דבריו נעלם וסר המראה. ויפול רבי שלמה על פניו ויתפלל לפני קונו, כי ימלא אחרי מצות הנביא ולא יגרמו עוונותיו.
וישב בלילה ההוא אל ביתו וידע את אשתן ותהר ותלד בן. ונמלא כל הבית אורה. וישמח האיש, כי יצא כזה מחלציו, ויפרוש כפיו ויודה לה‘. ויהי ביום השמיני ויובא הילד לבית הכנסת, להכניסו בבריתו של אברהם. ואבי הילד הסתכל לכל עבר לראות, אם יבוא התשבי, כאשר דבר, ולא בא. וימתן שעה או שתים, אצים כל הקרובים, לאמור: גש קח את בנך למולו, והוא דחה אותם. ויתפלאו מאד על אשר לא ימהר לקיים את המצוה אשר ציוה אלהים ויאמרו: דברים בגו, עוד העם יושב ומחכה, והנה נגלה אליהו שנית ויגש אל האב ויאמר: קרב, עבד ה’ אל המזבח ועשה את עולתך; שב על כסאי ואני אמול את הילד לה', כי כן ציוותי. ויעש אליהו כן, ואיש לא ראה אותו. ותהי מאז עם יצחק ברכת אליהו.
ב. הֶעָנָן בּצָּהֳרים
הרב המקובל רבי יצחק לוריא היה בעיני בני דורו כאחד ממלאכי מעלה, אשר התגלה בין יושבי מטה; בו היו ניצוצות מהגואל, ואורו האיר ימים רבים הארץ-ישראל ובחוצה לארץ לרבים, לטובים וישרים, אשר יראת ה' בלבותיהם ובדרכיו ילכו.
אומרים: כשהיו זיקוקין דנורא ובעורין דאשא יוצאים מפיו, בעוסקו עם תלמידיו בסודות התורה, היה עמוד אש סובב את הבית ומשרתי-רום היו באים ומקיפים אותו ואת תלמידיו והיו ניצבים בהמית-קודש. נתקנא בו השטן פעם אחת ובא בענן קודר באור צהרים ובקש לכבות את האש. התחילו התלמידים להסתכל זה בזה; קם הרב על רגליו וקרא ואמר: יגער ה' בך, השטן! יגער ה' בך, השטן! יגער ה' בך, השטן! מיד חלף הענן וחדל לו ונראתה פאת-אודם בשמים!
ג. בֶּן-יוֹסֵף
שבע שנים רצופות התבודד הרב האר“י במצרים את רבו רבי בצלאל אשכנזי ויעמלו שניהם בתורת ה'; ולא אבה המורה לדחוק את השערים הלאה, ויתבודד האר”י עוד שש שנים רצופות לבדו, ואין איש אתו, והוא מבקש את ה' ואת דרכיו הנסתרים מעין כל חי. ויבקשהו בספרים ולא ענה אותו ויבקשהו בתשובה ובסיגופים ולא מצאהו; ויבנה לו אוהל על שפת הנילוס וישב שם עוד עשר שנים רצופות. רק בערב-שבת סמוך לחשכה היה בא לביתו, ובמוצאי-שבת היה עוזב את ביתו ולא דבר עם שום אדם. שם, על שפת הנהר הגדול ועולם-המים, זכה לרוח הקודש, ויבוא אליו אליהו ללמדו תורה וסתריה. לילה לילה היו מעלים נשמתו לישיבה של מעלה; ובאו גדודים של מלאכי-השרת לוותו למתיבתא דרקיעא. פעם למד בישיבת רבי שמעון בן יוחאי, פעם בא לפני רבי עקיבא, ופעם גם לפני רבי אליעזר הגדול.
גם בישיבת הנביאים וחוזי-יה למד; והעיד על עצמו, כי אילו היו כל הימים דיו וכל הקנים קולמוסים וכל הרקיעים גווילים לא יספיקו לכתוב את אשר למד בשמי מרומים. אבל לא יכול לחרוט בספר את חכמתו, כי בכל פעם אשר אמר לעשות זאת באה חכמתו כנחל שוטף.
אחרי עשרים שנה לימי בדידותו בארץ מצרים נגלה אליו עוד פעם התשבי ויאמר אליו: כה אמר ה', הנה קרבו ימיך למות, ואתה קום ועלה לארץ האבות, אשר נשבעתי לתת אותה לבניהם ולהחיותה עוד פעם, כי יבוא מועד. ויקם האר"י וילך לארץ יהושע, ויציין את כל קברות החסידים והגדולים הקדמונים; והיה מכיר כל נשמה ונשמה הפורחת באויר; ואפילו במקום שאין ציונים עוד, ראה בכל פעם את האור המרחף שם ויאמר: כאן קבור תנא פלוני וכאן ספון צדיק אלמוני.
בכל ערב-שבת היה יוצא עם תלמידיו לקדש את השבת על פני השדה, והיה מעצם את עיניו; והיה אומר, שהוא מתבלבל מכל המון הנשמות העולות למעלה ומאלה הנשמות החדשות היורדות למטה. העולם מתקדש, ויתקשרו העליונים והתחתונים לשבּח שבחו של ריבּון כל.
אומרים: נשמת משיח בן יוסף היתה ברב הזה, ויפנה מקומו למשיח בן דויד.
ד. שְׁנֵי הָעוֹרְבִים
היו שני כלבים, שריב היה ביניהם תמיד. יום אחד התנפל הזאב על אחד מהם, אמר השני, אם לא אכבוש את שנאתי ולא אהיה לחברי לעזר, ויאכל אותו, למחר יבוא אלי ויאכלני גם אני. כה נתחברו, בימי משה, בני-מואב עם מדין להצות על בני-ישראל, אשר יראו מהם, וישלח בן צפור מלך מואב מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה וקוב את עם ה‘. וה’ היה עם שבטו, בחר בו לנחלה, ויהפוך את הקללה לברכה. ממלכי מדין לקח נקם פנחס בן אלעזר בעת אשר צבא עליהם, ואת בלעם בן בעור הרגו אלפי ישראל בחרב.
ומתגלגלות נשמותיהם של בלק ובלעם, שהיו מבקשים לעקור אומה שלמה על לא חמס בכפה, ובאות בגופות הבהמה והחיה, לרצות עוונותיהן, ולא תמצאנה מנוח.
פעם ישב האר"י לפנות ערב, השדה, במסיבת תלמידיו ודרש לפניהם על-דבר כּוחות הטומאה המתנגשים עם הטוב. ויפן וירא שני עורבים מרוטים מצפצפים באילן, ואין גם נוצה אחת על גוָם. ויעופו אליו ויסובבו אותו מכל עבר. ויקם הרב מלא קומתו ויקרא אליהם בקול גדול: רשעים ובוזי-יה! מה לכם אלי? ויצעקו העורבים בקול מר ויברחו לנפשם. שאלו אותו התלמידים: מה טיבם של העורבים הללו, רבנו? אף הוא ענה ואמר להם: בלק ובלעם היו, שהוציאו אותם ממדור גיהינום אחד למדור אחר קשה ממנו.
כה נלחם הרב הזה עם הרע.
ה. הַמּוֹרֶה
הרב רבי חיים ויטל יצק מים על ידי רבו, רבי יצחק לוריא ממצרים, ויהי אחד מגדולי ארץ הקדושה.
שנה שחומה היתה, פני השמים כנחושת ולא ירדו גשמים זה ימים רבים, וימעטו המים אף בבורות החצובים. בכל זאת לא חדל התלמיד הזה מטבול את גופו בכל ערבי-שבתות, כמנהג חכמים. פעם אחת פגע בו הגמון אחד בלכתו לטבול ויגער בו ויאמר: מימינו מועטים, לשתות אינם מספיקים, ולרחוץ אתה משתמש בהם; אם לא תפלל לאלהיך ולא יתן לנו מים כדי צרכינו אסיר את ראשך מעליך. נמלך הרב ונקב את השם, וישא אותו הרוח ויביאהו בו ביום לדמשק רבתי. נכנס לבית הכנסת, והוא זר לקהל-היהודים אשר שם. התעטף בטלית ויחל לדרוש במעשה מרכבה; ובאו מלאכים ושרפים והציצו בכל החלונות וראו כל העדה ראות ונפלאות, שלא ראו אבותיהם גם על הים. ויקומו ויאמרו: היה לנו לראש, וישב על הכסא ויקרא ויאמר: ענה,אלהים גם לאלה שעזבתים! באו הרצים ואמרו, כי גשמים ירדו בארץ.
ו. הָרַב וְהַשּׁיךְ
בעיר דמשק רבתי חיו בשני קצותיה שני חכמים גדולים וישרים, האחד היה בן-ישראל מבני הנסתרים, ושמו רבי משה גלאנטי, והשני הה בן-ישמעאל ושמו אבו-סעיד. וישב רבי משה בבית-מדרשו והיה עוסק בתורה ובמדע ויחכם מכל בני-גילו, אבל גם אבו-סעיד התעצם בחכמה ובעיון ויצא לו שם בארץ. ובאו העברים בצר להם אל רבי משה רבם ומצאו רוָחה; ובאו הישמעאלים אל חכמם הם והיה להם לעינים. גם חולים ומנוגים ירפאו שניהם, איש איש כידיעתו; אבל דבר יתר לישמעאלי על העברי, כי היה מתפלל על החולים, והיה אומר: זה חי וזה מת וככל היוצא מפיו כן יבוא. ויחר הדבר לגלאנטי, כי אדם אחר, שאינו בן-ברית, יגדל ממנו, ויתעטף בטליתו ויבוא אל השיך ויקבלהו זה בסבר פנים יפות. ויחל גלאנטי לדבר עמו בשבע החכמות ובכל נפלאות העולם; ויאמר השיך אליו: לא ידעתי כי אין דבר נסתר ממך, למדיני-נא את כל אלה ואשב לרגליך. ויענהו הרב לאמור: אעשה כדבריך, אם גם אתה תפתור לי את החידה, מה זה כי בידך ספרי החיים והמתים, ואתה קורא בהם מראש. וענה השיך: הקשית לשאול ממני, הדבר הזה לא נגלה בלעדַי לשום בריה שבעולם; ואם אגלה לך את רזי, ולא תחסר ממני, אמר הרב: אם כן הדבר, גם אני לא אלמדך צפונותי ולא תעלה על סולם הידיעות האלה. ויצר לשיך לעשות רצונו, אבל נפשו השתוקקה והתגעגעה לנתיבות-עולם, ויאמר לו: כן יהיה כדברך, אשר תשאל, אם תענה את נפשך שבעה ירחים רצופים וטבלת בכל יום, ערב בוקר וצהרים, שבע פעמים במים ולילה לילה תדליק לפני מיטתך שבעה נרות, ובטרם תפקיד נפשך לאלהים תסובב את החדר שבע פעמים. ויעש הרב כאשר ציווהו. ויהי מקץ הימים האלה, וילבש מלבוש לבן ויחגור אבנט במותניו ויבוא אל השיך, ויחרד לקראתו ויאמר: בואך לשלום! ויביאהו חדר לפנים מחדר; ויהי בבואם לחדר השביעי, והוא סגור על מסגר ולא נראה בו חור, ויגע השיך בידו בכותל, והנה נפתחה דלת רחבה, ומן הדלת מבוא לגן יפה ונחמד למראה, ויבואו בתוכו ויריעו כל העצים ויחלו להניע את עליהם, ויראו משעול אחד ויבואו בו, ויגיעו בלכתם אל ברכת מים זכים כבדולח, ויפשטו את שמלותיהם מעליהם ויטבלו עוד שבע פעמים. המה יצאו מן המים וינגבו את גופם, והנה עורם החל להאיר וגם בגדיהם אשר שמו עליהם הבריקו. וישמעו קול כנפים משיקות, ורוח באה ואחזתם בציצת ראשם ותביאם מהלך חמש מאות פרסה; ויעמדו על רגליהם, וישאו עיניהם והנה ארמון נפלא, בנוי שיש, ושעריו נוצצים מזהב, וישתחו השיך שבע פעמים, וגם הרב השתחוה ארצה, ונפתח השער ותצא שפעת אור גדול ותברקנה בתוך האור האותיות: שיויתי ה' לנגדי תמיד! ויפלו על פניהם, וסר כל המראה. ויאמר השיך: אם בהתפללי על החולה האותיות מאירות, ידעתי כי חיה יחיה החולה, ואם יכוסו בערפל וידעתי כי שאול יבוא. פתח הרב ואמר: ברוך שחלקת מחכמתך לבשר ודם!
שְׁנֵי סִפּוּרִים
א. אוֹר מֵאֹפֶל
בארץ אחת, מקום מושב הדוכסים העריצים אצילי-עם, דר בכפר אחד איש-עבר יושמו רבי אהרון, שהיה מחזיק בחכירה את הריחים מאדון הכפר והיה משלם לו תמיד דמי השכירות בדיוק. והוא גם ראה ימים רבים בטובה. וילך בדרכי ה', נתן מפתו לכל עובר ויחזק בידי תלמידי-חכמים אשר בעיר הקרובה ופיזר הרבה לתלמוד תורה.
והנה באה העת, שנהפך מזלו, הפסיד במעשהו בזה אחר זה, ולא יכול עוד לשלם לאדון הכפר את הדמים. אמנם בתחילה האריך לו האדון את זמן הפרעון, כי ידע שעבדו באמונה, אבל אחר-כך נהפך לבו לשנוא אותו ויאמר, כי רמה ירמה אותו וישם את כספו בסתר. ויתן צו, כי אם לא ישלם לו נשיוֹ עד שלושה חודשים, ימסור את הריחים בידי אחר ואותו ישים בבור. ויעש לו כן בעבור המועד הזה. בבית-הריחים. אשר עסק בו ימים רבים, הושיב איש אחר ואותו ואת ביתו הוריד לבורו נתן לו רק לחם צר ומים לחץ. ויצו על אחד מעבדיו לשמור על הבור. וירחם העבד על השבויים וירבה לתת להם מזון ומים ויט להם חסד.
והאשה, אשת אהרון, הרה ללדת, ברדתה עם בני ביתה אל הבור, ותלד אחרי ארבעה חודשים בן ויאר כל הבור בצאתו ולאויר העולם, ותרחצהו אמו, ושמה אותו במטלית וימל אותו אביו במלאת לו שמונת ימים ויקָרא שמו בישראל שלמה-אפרים.
ויהי כגשת העבד בלילה להוריד להם מים, ותגל האם את שוקי הילד ויהי להם אור. ויתפלא העבד לראות אור מאיר בבור וישאלם לפשר הדבר ויאמרו אליו: ילד נולד לנו ועורו מאיר. ויאמר העבד לנפשו: עם פלא הוא עם היהודים. וישכם בבוקר ויספר את הדבר לאדוניו ולא האמין לו וישחק עליו. ויאמר העבד: אדוני, תן צו כי ינקרו לי את עיני, אם התלתי בך. וילך האציל עם ראשי משרתיו ויצו להעלות את הילד מן הבור, ואמנם בשרו מאיר ולא היה כתינוק יפה זה בעולם; ויכמרו רחמיו מאז על הוריו ויצו להעלות אותם מן הבור, ויתן להם חופשה, והוא ויתר על החוב וימצאו עסק אחר בכפר והיה להם מנוח. והנער כי גדל שלחוהו אבותיו העירה וילמד את התורה ויחכם מכל אדם ויהי לרבן גדול בישראל. ויחבר את הפרוש “כלי יקר” על תורת משה. אמרו עליו שלא יכול איש להביט בפניו מחמת יופיו.
ב. יוֹם-שַׁבָּת בְּגַן-עֵדֶן
הרב הגדול, בעל “מקדש מלך”, היה איש מפורסם, “פועל ישועות” ועובד את ה' בכל לבו ובכל נפשו. הוא היה שומר כל מצוה, נזהר בכל מנהג, מקיים כל פקודי החכמים באהבה ומוסר עצמו על עסקי בית-ישראל ותורתו; ויותר מכל אלה היה זהיר במצות השבת, לקיימה בכל פרטיה ודקדוקיה, ועבד את האלהים כדבר הברית בינו ובין עמו לאות עולם. הוא היה מכין את עצמו תמיד לכבוד השבת, כחתן לקראת הכלה אהובתו, ואש האהבה יוקדת בו, בערה בו אהבת מצות-שבת והתגעגע תמיד לביאת יום השבת. ביום הרביעי בשבוע ישב ולמד הלכות שבת וחזר על כל החוקים והתורות; ביום החמישי לא התחיל עוד בשום עבודה ולא זז מעירו גם בדבר נחוץ מאד, והיה יום זה אצלו כבר מעין ערב-שבת כהלכתו; ביום השישי בבוקר טבל את עצמו במקוה-המים, עלה וניגב את גופו, לבש בגדי שבת והתחיל לומר שיר השירים בהתלהבות עצומה ובשירה ובזמר כשלמה בשעתו. אחרי הצהרים כבר האירו אצלו הנרות של שבת, וכשפתח ואמר את המזמור: לכו נרננה! נסערו כל החיות ואופני-הקודש ממקומם, והוא היה בא “לידי גלוי-השכינה ממש”. התעוררה אז מלכת-שבת ברוב גדלה, כי בא אורה!
פעם אחת באו חילות למקום מושבו וברחו רוב אנשי-העיר, גם הרב אנוס היה למלט את נפשו. הדבר היה ברביעי בשבת לפנות ערב. הוא קיוה, כי עוד יבוא למושב בני-ישראל ליום השבת, אבל התחיל להיות תועה בדרכו; ויבוא ביום החמישי ליער גדול ונורא, וילך בו כל היום ההוא ואין קצה לו. ושוא שינס את מותניו ויעבור בו לבקש מוצא. אין סוף ליער ואילנותיו מכסים את אור השמש. וילך בו כל היום וכל הלילה, ויקם בערב-שבת בבוקר בלב מלא פחד וחרדה ויבט לכל עבר, ורושם היער כאילו לאורכו אין כץ. והוא הולך ומבקש, אולי ימצא איזה שביל המוביל לחוץ. השעות עפות, עברה כבר גם עת-הצהרים, עוד מעט ובא השמש, והוא ישאר פה יחדי היום הקדוש. ויפול על פניו ויבק ויתחנן לפני שוכן מעלה ויאמר: אתה, אלהי ישעי, ידעת, איך יקרה לי מצותך ואיך נכון הנני להפקיר את עצמי בגלל קדושת-שבת. כל ימי נזהרתי בה וקיימתיה, כאשר נאמר על ידך למשה עבדך ולזקנים, שומרי התורה, ועתה כי זקנתי, עוד מעט ואשוב למועד-נצחים, אשבות ביער, בלי קידוש על היין ובלי חלות ובלי בגדי-שבת ותפילה בציבור. וישמע ה' את בכי עבדו.
ויהי כאשר כילה להתפלל, ראה לפתע פלטרין גדול נוצץ מרחוק מבין האילנות. ויתעמל לבוא שמה. מה נפלא המראה אשר לפניו! הנה ארמון, כולו שיש טהור, ולו שבע מאות ושנים חלונות, ושערים רבים לו ועליו מגדלים אין מספר. וירהב בנפשו ויגש אל שער אחד ויפתחהו ויבוא לתוך אולם גדול ויפה מאד, אבל ריק היה מאדם. מן האולם הזה נכנס לאולם אשר עוד יפה היה מן הראשון, וממנו בא עוד ליפה ממנו; כה הלך מאולם לאולם, כל אחד יפה מן השני, עד בואו לָאולם הי"ג והוא כולו מצופה זהב טהור וכתליו נוצצים מאבני-ברקת. שם מצא איש אחד לבוש לבנים, ויקם האיש ויקחהו בידיו בלי לדבּר דבר ויובילהו חוצה ויראהו מקוה טהור וצלול. ויפשוט הרב את בגדיו ויטבול בה שבע פעמים לכבוד שבת. בצאתו מצא בגדי-שבת יקרים מוכנים לפניו וילבשם. ויובילהו האיש המחכה לו לבית-כנסת יפה ומהודר, בנוי בטעם בית-מקדש בשעתו ואין לו חלונות, כי אם אבנים טובות מאירות בו כשמשות, ואין קץ לפאר וההדר המתנוסס בכל פינה מההיכל. ויבואו זקנים וחכמים מלובשים בגדי משי לבן ועטרות זהב בראשיהם וישבו על כסאות של כסף להתפלל בציבור. נתמלא כל בית מקדש-האל אנשים חשובים ויראים מפה לפה. ושליח-הציבור, איש אשר משכמו ומעלה גבוה הוא מכל העם, התחיל לזמר את המזמור “לכו נרננה” במין מתיקות נפלאה, אשר כמוה לא שמע הרב מימיו, ויזמרו הזקנים עמו וקולם כקול ה', גם האילנות אשר מסביב פתחו ואמרו שירה לאדון השבת, ונתמלא כל הבית אור גדול. פני האנשים ידיהם ובגדיהם האירו ככוכבים, געגועי –אל ותשוקת-קודש עצומה אחזו את הרב המתפלל בקודש, וכמעט שלא יכול לעמוד על רגליו מרוב התפשטות הגשמיות. ויהי ככלות התפילה הרמה, הובילו אותו לאולם גדול מאד, עוד רב מאשר ראה, “יופיו אין לשער ואין לספר”, ובו עומדים שבע מאות ושנים שולחנות גדולים; על כל שולחן בוערות שבע מאות ושתים מנורות, ומסביב לו שבע מאות ושנים כסאות הכל כמנין המלה שבת.
ובאו כל הזקנים והשועים שהתפללו בהיכל וקידשו על היין לכבוד שבת. רחצו ידיהם ובירכו ברכת המוציא בקול רם. הדגים שעלו אחר-כך על השולחן הפיצו ריחו יקרים. אחר-כך הביאו משרתי-עליון מאכלים שנים ופירות נפלאים, שכמותם לא ראה ולא טעם מעולם.זימרו זמירות נשגבות ליום-השבת. החדוה והרחבת הדעת היו עד לבלי שיעור.
ולא אתאר את כל המחזות הנשגבים, אשר ראה הרב ביום-השבת ההוא, ואיך כיהנו שם פאר, בעת קריאת התורה, כהני-אל ממש מלובשים בחושן ואפוד, וציץ קודש על מצחם. האורח התגדל בו ביום שבע קומות ונפשו התעלתה לעולמות, אשר לא שיער גבהם ורוממותם.
במוצאי שבת אחרי ההבדלה בין קודש לחול, נעלם פתאום כל הארמון, אבל אורו עוד האיר בנפשו של הרב; ובמוצאו בבוקר מבוא לצאת מן היער, וישב אל אחיו הנמלטים, קרן עור פניו. לפני הסתלקותו גילה לתלמידיו המובהקים, כי שבת פעם אחת בגן עדן התחתון. זו מצות השבת וזה שכרה!
סִפּוּרִים שׁוֹנִים
א. הַשְׁבוּעָה
לפני ימים רבים, בעת שני ישראל היו עוד כולם יראים את השם, הולכים בדרכיו ושומרים את מצוותיו, חי בעיר אחת, בפולין המדינה, איש אחד ושמו שמואל. והיה האיש ההוא הולך מישרים, נושא ונותן באמונה, ויצלח במעשיו ויהי נדיב ומיטיב לכל. גם אשתו חוה אשה כשרה היתה וטובת-לב, תומכת דלים ועוסקת בגמילות-חסדים. המה ראו אך טוב והיו רצויים לכל אדם. אולם בנים לא היו להם. ויצר הדבר לשמואל ולאשתו, פישפשו במעשיהם ולא מצאו כל עוול בהם. וידרו לה' נדרים על תנאי, בקשו תרופות וסגולות, דרשו ברופאים ובבעלי מופת, וה' לא ענם.
ותעבורנה עשר שנים אחרי נישואיהם ובן לא ניתן להם, ותעבורנה חמש-עשרה שנה, ועוד המה וחושבים ודורשים במה לשנות את מזלם ובמה יזכו את ארחם להעמיד בן, שיוכלו לחבקו בזרועותיהם. בכל שבת שמברכים בו את החודש, שמואל בוכה בבית-הכנסת בקרן-זוית שלו וחוה שופכת שיחתה בעזרת הנשים. בכל ערב ראש חודש סידרי “יום כיפור קטן”, אמרו כל הסליחות והתחנונים – וה' לא נרצה.
ויחר לשמואל ויחל להטיח בלבבו דברים כלפי קונו, כאיוב בשעתו, כי יסרהו לא-במשפט וכי אינו משלם שכר לעושי-צדקה, וחוה גם היא בכל ישרה ותמימותה החלה לתמוה על מהלך ההשגחה: יושב בשמים מדוע לא ישמע בקולה? אלוהי הרחמים מדוע לא ירחם?
והנשמות הלא רבות הן באוצר הנשמות. כל אשה כי תנשא לאיש יולדת בנים, אפילו אם היא אינה זכאית ביותר. בכל מסיבי העיר, בכל רחוב ובכל שכונה תינוקות רבים מתרפקים על שדי אמם, רק השׁדיִם שלה לבטלה.
ויזנחו האנשים הישרים האלה את דרך התפילה והצדקה ויחלו שוב לדרוש במכשפים; אם בטהרה לא עלה בידם להשיג חפץ נפשם, ינסו בטומאה. והמכשפים מלחשים, נותנים להם סַמים ועושים גם השבעות כדרכם והכל לשוא. – נשחטו בעת חידוש הלבנה ארבע צפורים לבנות כשלג, ולא היה בהם גם נוצה אחת שחורה, ויכסו את הדם באפר ואת הגויות שרפו כליל בתנור, ויעמד הבעל והאשה כל הלילה עד עלות הבוקר אחוזי-יד יצפו לבשורה. הביאו להם אחר-זה עשבים בדוקים ומנוסים. שכל הנוגע בם תפול עליו תרדמה. והוא עולה בחלום על ראש ההר; ושם אבן אח גבוהה יותר מקומת איש, וכי יטפס האיש עליה ידאה ממזרח שר אחד ויקיפהו מכל עבר, ועל העולה אך לחזור אז בקול רם על בקשתו שתים-עשרה פעם – ותמלא. אבל הכל היה ללא הועיל! אם ה' לא יחפוץ להושיע אז גם לשטן אין שליטה וכל השערים נעולים.
והשערים נפתחו, לא על-ידי כוחות הטומאה, כי אם על-ידי טהרה והתקדשות; ולא על-ידי התקדשות בלבד, כי אם על-ידי צירוף שבועה, על-ידי שבועה נוראה, שכל השומע אותה תצילינה אוזניו ועשתונותיו תרעשנה.
ומעשה שהיה כך היה.
בעיר ההיא, אשר בה גרו שמואל וחוה אשתו חשוכי-הבנים, ישב על כסא הרבנות רב מקובל גדול, שכל ימיו בילה בתענית ובסיגופים, את גופו היה מגלגל “גלגול שלג”, והיה טובל בימות החורף ג' טבילות בכל יום במקוה גלוד מקור. הוא היה נושא שק על בשרו ואפר מקלה שׂם בראשו ויתאבל כל ימיו על גלות השכינה.
ולרב ההוא שתי בנות, שהגיעו לפרקן, וקשה היה לו להשיא אותן החוצה, כי לא היו טובות-מראה, וגם מוהר אין בידו לתת להן. עני היה הרב כל ימיו ובביתו אין כל. ויצר לבו לראות, שכבר עברו עליהן שנות העשרים ועודן יושבות עגומות בביתו, וככה לא יעָשה בישראל. וגם אשתו הציקה לו בדברים ותקונן תמיד על מר גורל בנותיה. ותאמר אליו: אם עבדת לבורא כל הימים ונתת לו את נפשך, הלא עליו לשלם לך כגמולך ולמלא בקשתך ולהראות על ידך את גודלו. ויחשוב הרב בדבר ויתאזר ויקם וילך אל בן-עירו שמואל ויאמר אליו: דבר לי אליך, בוא עמי חדר לפנים מחדר, ויגלה הרב לו, בהיותם לבדם, כי נכון הוא למסור את עצמו בעבורו בתפילה ובהשבעה, כי יתן לו ה' זרע של קיימא, וחלף הדבר הזה עליו לתת לו ג' מאות אדומים לצרכי נשואי בנותיו. ויאמן שמואל בדברי הרב וישקול על ידו את הכסף מיד, ולב חוה פג בשמעה את הדבר.
וישב הרב לביתו וימסור את האדומים לאשתו. והוא החל להתעצם ולהתקדש. ויאסוף אליו עשרה אנשים ממתי-סודו ומאלה שלמדו אתו בבחרותו, ובהם גם שנים מתלמידיו, ויצו עליהם כי יחלו לעין במעשיהם ולתקן כל עוון שעשו עד היום. להרבות בתשובה שלמה ולהכין לבם לענין גדול. וישמעו אליו האנשים ויאמרו: כדבריך נעשה. ויסדר להם הרב סדר היום והשבוע וסדר המעשים והלימודים והתפילות. ויצומו שלושה ימים רצופים בכל שבוע ושבוע, ובימי התענית נשמרו גם מדברי-חול ונזהרו מכל נדנוד עבירה ויטהרו את מחשבותיהם ויצרפו את לבם. בלילה ישנו אך על הקרקע, אף בלי מצע-חבל לראשם, ולפני השינה בדקו את כל המזוזות, פן פקעה חס ושלום אות אחת מהן ותהי אחיזה לסמאל… ואת ה“קריאת שמע” שעל המיטה קראו בקול מדוכא מאד.
ובבוא יום המועד ניעורו כל הלילה שלפניו ויקראו בספר הזוהר ויתגברו שלא להתנמנם, כי כן ציוה עליהם הרב. ובהשקמת הבוקר הלכו כולם למקוה-המים ויטבלו בו ח"י טבילות, ויתפללו כל היום בלב נשבר ובבכיות ויענו את נפשם. ולפני תפילת מנחה הלכו עוד פעם לטבול במים ויחליפו בגדיהם ויתפללו בבית הרב בקדושה ובטהרה ויקראו: עננו, ה', עננו! אחר כך התעטפו בטליתות והתפללו תפילת-ערבית בכוָנה עצומה. ויסגרו בכלות התפילה את דלתות החדר, פרשו סדינים על החלונות, הדליקו נרות של שעוָה ויעמידו אותם על הארץ. והרב פתח באימה ופחד את הארון הקטן שבבית-מדרשו ויוציא ממנו את התורה הכתובה על קלף, שהיתה ירושה לו, פשט את מעילה ויגוללה לפני הנאספים וידבר באוזניהם, בפני התורה ודברי-הברית הכתובים, דברי-כיבושים, ויצוום לזכּך את מחשבותיהם מכל הרהור זר ולהתעצם עמו בכוָנה אחת. וייראו האנשים מאד, ויעודד הרב את רוחו ויקרא: עתה אפתח את פי להשביעה את היושב בשמים; והיה את אשר אדבר, חזרו על דברי מלה במלה, אל תשנו מאומה, אף באות אחת.
ויקם הרב על רגליו ככלותו לזרזם ולצוותם וישביע את האלהים מלך עליון בשם הקודש, כי יפתח את רחמי חוה בת פלונית ויתן לה ולבעלה, שמואל בן פלוני, בשנה ההיא בן –זכר. והקהל עונה אחריו מלה במלה: אנו משביעים את האל היושב בשמים, אנו משביעים אותו בשמו הקדוש והנורא וגומר.
ובצאת השם המפורש נקוב מפיהם העו קירות הבית ונטו לנפול; ורוח סערה גדולה באה מן הצפון, והנשבעים נפלו על פניהם מחרדת ה' ולא קם בהם הרוח. והארץ רעשה, העיר כמעט נהפכה למפולת, וכל צבאות מעלה ומטה אלו לאלו שואלים: מי קם להחרידנו ממקומנו? ויהי סער ואופל כל הלילה, ורק לפנות הבוקר שבה הסערה לדממה. עשרה אנשים עברים נשבעו בשם ה' וַיִכּנע…
ואולם כל המשביעים האלה נשאו עוונם על אשר מלאם לבם לעשות כן. אחד מהתלמידים לא הוציא שנתו, והשני נשתגע ויצא מדעתו. בנו של אחד יצא לתרבות-רעה, ובתו של אחד נפלה אל המים. והנשארים היו כמוּכּי-אלהים,פחד ה' היה בהם להומם ולאבדם. וחיל בא לעיר ויקח בשבי את שתי בנות הרב; ולא ידע איש אנה באו ואם לא נטמאו על ידי שוביהן. אל תגעו בשם הקודש, בני אדם!
ותהר חוה ותקש בלידתה ותלד ותמות בציריה. והבן הנולד בצאתו לאויר העולם צעק בקול ילד כבן עשר. וקברו את האֵם ביום ההוא בבית המועד, וליתום בקשו מינקת להניקו, ותקח את הילד, הכרוך במטליותיו, על ידיה ותט ראשו לשדיה. אלהים אדירים! היונק פתח את פיו ויברך על החלב. ותתחלחל האשה מאדוכמעט פרחה נשמתה, ויבּהלו גם בני-הבית וישָׁמע הדבר בכל העיר ויבהלו מאד.
והנער הלך וגדל שלא כדרך הטבע. בהיותו בן שלושה ירחים כבר דיבּר כבן שלוש וקרא “קריאת שמע” שעל המיטה ואמר בכל בוקר “מודה אני”, ולא האמינו השומעים למראה עיניהם ואמרו: אין זה ילוד אשה! בהיותו כבן חצי-שנה
כבר היה מקפץ כבן עשר, הלך ונטל ידיו לסעודה. ובהימלא לו שנה היה מתפלל כל התפילות ולמד בספר ויצא שמו בכל הארץ. ובכל מקום, אשר דבר החזון הזה מגיע, תמהים האנשים ושואלים: למה שלחו ממרום בר-נש כזה עלי אדמות? ובהיות הנער בן שנתים היה דן עם הרב בתורה והשיב לשואליו דבר, בהיותו בן שלוש כבר היה יודע הרבה בתלמוד ובהלכה ויהי הדבר לחידה ולנס.
ואז החל הנער להתפלל ולהניח תפילין עטוף בטלית כגדול ומטיף אל העם וגם מנבא עתידות. וכל שומע דבריו וכל רואיו פחדו לקראתו, גם אביו ירא אף הוא לישון עוד עמו בחדר ויאמר בלבו: אין זה בן-אדם, כי אם בן אלים.
ורבים דאגו פן ייסד זה אמונה חדשה; רבים אמרו כי ידחק את הקץ ויביא צרות ואסונות על ישראל, ואחרים גם חשבו כי הוא השטן וכי שלח אותו אלהים לנסות בו את בני-עמו.
ואז החלו בכל העיירות מסביב להתפלל ולצום, כי יקחהו ה' שוב אליו; וכל היראים והשלמים הרבו בתפילה והתעצמו נגדו, כי אף אם רוחו טהורה עמו, עוד לא איכשר דרא לנשמה כזו ושטוב ללכת תמים עם ה' ולחכות לקראת הגואל האמיתי בשעתו משיבוא לפני זמנו.
בימים ההם קשה היה על הנער לישא את אויר העיר ואת שיחם ושיגם של בני-האדם ותהלוכותיהם, ויעזוב אותם ואת המונם וילך לו אל היערות ואל השדות להתבודד שם; ושם הוסיף דעת והתדפק רוחו בשכינה מרומים ולא יכול עוד לשאת את הגוף.
ויהי בבוקר לא עבות אחד, עת התקדש העולם, ויבואו רכב-אש וסוסי-אש ממעל ויעמדו לפני הנער וירכב עליהם השמימה ויקחהו אלהים להיכלו.
ופתקה נפלה משמיא למקובל אחד בעיר סמוכה. שעשה שאלת-חלום על-דבר טיב הנער. ובה כתוב לאמור: שובו למנוחתכם כי איננו, ותנח הארץ!
ויהי אחרי –כן וימת שמואל אביו, וימת גם הרב ויתוֵדה לפני מותו את אשר עשה. – נבהלו השומעים לשמוע. ובאחת האסיפות של הרבנים גזרו להחרים את כל איש אשר יוסיף לעשות כדבר הזה, להשביע את אלהים שדי ולשדד את המערכות העליונות. וישלחו את טופס החרם לכל תפוצות ישראל ויצווּ להכריז בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות ולרשום אותו בפנקסי הקהל לזכרון עולם.
ב. שֵׁבֶט מוּסָר
איש היה באר אחת, והיה האיש ההוא עוסק בתורה וידוע בעירו לירא את ה'
ולאיש שלו הרבה זכויות אבל גם חובה אחת היתה מלפפתו: אשתו מתה וישא אשה אחרת, ולה היתה בת מבעלה הראשון, והיה עוֹין את הנערה, ותיחָשב לו זאת במרום לחטא.
וימת האיש הזה כאשר הגיע לארבעים, ולא נספד, כי ביום ההוא יצא הרב מן העיר, ולא היה איש שיספידוֹ. ויקברו אותו בבית העלמין. ויהי בחצות-הלילה ויקום מקברו להתפלל עם שאר אחיו בבית-כנסת עתיק, ויטבול ידיו בקערת גחלים בוערות, העומדות על שולחן-הקריאה בעד המתים, ויתעטף בטליתו ויחל לקרוא את מזמורי התהילים והנה באולם קטן, אשר במבוא בית-הכנסת למשכימים בבוקר להתפלל, ישבו שני בחורים לומדים ודברו יחד. וישמע את כל דרי-מטה ויתבלבל. בקש להקיש בחלון והנה הוא עומד בחוץ וציציותיו נסחבות על גבי קרקע, ותאחז אחת באבן ותיקרע. ורוח גדולה באה ותשא אותו הרחק מן העיר ויעבור על פני הרים ויערות, וינח בעלות הבוקר באי אחד, שהים מקיפו בכל עבר. וילך על פני האי ההוא וירא מרחוק מלונה אחת מכוסה תבן ומהארובה שלה בוקע עמוד-עשן. ואיש זקן קטן קומה יצא משם, בגדיו קרועים, זקנו מגיע עד לארץ ופניו כמפלצת. ויגש אליו הזקן ויאמר: הלום באת לעבדני; בוא ושא את צרורי-העצים המונחים לפני אהלי אל מקום רחוק. ויעמוס הזקן על שכם המת חבילה גדולה של עצים, עד כי כמעט לא יכול לזוז ממקומו מכּובד המשא. והאיש מכה אותו ברצועה וקורא: עצל, מהר מעשיך! ובעומדו אחרי כל פסיעה ופסיעה להינפש, חרק הזקן בשיניו מרוב כעס ויקלל אותו קללות נמרצות.
והנה החל כלב שחור לנבוח לקראתו. ועד מהרה סבבוהו גדוד של כלבים כמו במעגל, הכלבים עומדים על שתי רגליהם האחרונות ונובחים בשצף קצף ושולחים את לשונם למולו, והנה מחנה של נחשים בא מרחוק וינשכו את הכלבים בבטנם ויפלו לארץ מתים בקול זוָעה. והנחשים זוחלים על גוית הכלבים, מרימים את ראשם ועיניהם כלפידי-אש. ויבואו חזירי-היער וירמסו את הנחשים ויכרסמום. ויבוא הנמר והארי ועוד חיות טורפות רבות וישאגו וילחמו יחדיו וימיתו איש את רעהו, ונחל-דם שוקק ומכסה את כל הפגרים.
שעה אחת עברה והנה הוא עומד פתאום על שן-סלע ומַטה בידו, ויחץ במטה את הנחל ויעבור בו בחרבה. רק עיף היה עד מאד, ותפול עליו תרדמה גדולה ויישן יום ולילה. ובהקיצו משנתו והנה הוא בתוך גן נפלא, אשר בו נטועים כל מיני אילנות נותני ריח נעים ומשיב-נפש. וישא את עיניו וירא והנה לפניו ארמון, בנוי כול שיש לבן, עולים בו במעלות של שיש ושעריו עשויים זהב טהור
ומזהירים כקרני השמש. הוא עומד מחריש ומביט בהוד המראה; וקולות של זמרה נשמעו לפתע מן הארמון. נפתחו השערים ואנשים זקנים לבושים בגדי עוז ופניהם כמלאכי-אלהים עוזבים את הארמון שיירות שיירות, באחזם נרות דולקים בידיהם ובזמרם מזמורי תהילים פסוק אחרי פסוק. ואחרי הזקנים יצאו המון משרתים נושאים בידם האחת בקבוקים של שמן טהור ובידם השנית ענפי עץ עבות וכפות תמרים; אבל אילמים המה כל הנושאים אלה ומדברים בינם לבין עצמם רק בקריצת-עינים. כחלום-ליל היה לו הדבר בעצם היום. בהגיע הצהרים וההמון עזב את הארמון, הנה אוחזת אש גדולה בארבע פינותיו ותהי ללהבה; ואין צוָחה בקהל ואין קול נשמע לכבּות את הבּערה. הזקנים צועדים הלאה והולכים ומזמרים, המשרתים מתהלכים בתוך האש, והיא גם בכנף בגדיהם לא תאחז. ויעמוד משתומם למראה ההוא. ואיש מכל היוצאים לא פנה אליו ולא ניגש לדבּר אתו ולשאלהו מאין הוא בא ומה מעשהו פה.
ובעמדו כך נשען על עץ-תאנה, כי נלאה, והנה נפלה עליו עוד הפעם תרדמה ויישן. ובהקיצו שוב משנתו ויפקח את עיניו, והנה חלף כל מראה הגן והנהו עומד שוב לפני המלונה באי, והזקן שפל הקומה ובעל הבגדים הקרועים יצא אליו ויטען עליו חבילה גדולה של עצים, לשאת על שכמו, וכמעט כרע נפל תחת המשא הגדול. והנה סבבוהו הכלבים הנובחים, ואחריהם באו הנחשים המנשכים, וחזרו ובאו גם האריות והנמרים ושאר החיות להלחם קשה, ונהר דם יזוב; והוא עומד שוב אחרי שעה נשען על מטהו ממעל לאבן, הוא עובר בו את הנחל בחרבה, ושם ישב על הארץ מרוב עייפות וישן. הבוקר אור והוא גם היום בגן הנפלא, הארמון מבהיק ברוב יופיו, נפתחו שערי-הזהב ויוצאות מהם שיירות-הזקנים כתמול;אולם עתה אינם אוחזים נרות בידיהם ומזמרים: יגדל אלהים וישתבח! הוא אינו רואה גם את המשרתים האילמים, אבל האש יצאה ואכלת.
ככה חי האיש הזה בשני העולמות האלה ימים רבים. בשרו כחש חוטי ציציותיו נקרעו אחד אחד, ואינו יכול לתקנם. הוא מבקש להתפלל לפני ה'; אבל כל אשר ידע מתורה ומתפילה שכח והכל סר ממנו. רק אחת ידע, כי חי לפנים בארץ והיתה לו בת מאשתו השניהולבו היה רעעליה. והוא מתחרט על המעשה הזה חרטה גמורה, אבל חרטה על מתים היא ללא-הועיל, והדבר שנכתב במרומים בספר הזכרונות, מי ימחקנו?
ותבוא עת רצון וכופר עוונו.
וכך היה הדבר: לאיש עני אחד בעירו, אשר היה גר בה בחיים, חלתה בתו מחלה אנושה, ובביתו אין פרוטה לקנות סמי-מרפא. ויבוא שכנו, עני כמוהו, וימכור את טליתו ויקח במחירה סמי-מרפא ויביאם לחולה ויתפלל בו ביום בלי טלית, אם כי היה זהיר במצוות חכמים. ובנדבת לבו של זה מחלו למעלה לחוטאים רבים את חטאתם, והרבה פושעים יצאו מהגיהינום, וגם אותו הנודד נפדה. ויבוא אליו מלאך-האלהים ויטיל בטליתו ציציות כשרות ויאמר לו: קום ולך מכאן למזרחו של העולם ומצאת לך מקום מנוחה בגן –עדן. ולאשת החסיד באו בחלום-הלילה ויאמרו לה: הנה מונחת בארגז העומד בחדר פלוני טליתו של בעלך, אשר היה לובש אותה בכל ימי שבתות וימים-טובים, קחיה משם ונתת אותה במתנה לפלוני בן פלוני בעירך.
ותקם בבוקר ותעש כן. והיה גם לה לחסד.
ג. הָרַב וְהָאֲרִי
“זכור את יום השבת לקדשו, כי בו בחר אלהים לנוח מכל מלאכתו. תבל כולה מבקשת מנוחה מעבודתה. ישבות ביום השביעי כל יצור וכל חי מעמלו, לא יצא אדם בו לפעלו ולא יפריע בר-נש דממת העולם”.
לפני ימים רבים היה הדבר, ויהי בעיר אחת רב אחד צדיק והוא שומר שבת מחללה, לא עבר כל ימיו על דברי החכמים ודיקדק בכל החוקים הרבים של יום המנוחה, ויהי היום והיה צריך ללכת אל מקום רחוק אחד לדבר-מצוה. והדרך – דרך מדבר גדול מהלך שנים-עשר יום. ושם רבה חית-השדה וגם שודדי-אדם; רק שיירות שיירות עברו בדרך זה, כולם מזוינים, וישכור לו הרב פרד, לרכוב עליו במדבר, וישם עליו צרור חפציו, ועמו יצאה לדרך עוד חברת אנשים רוכבים על פרדות וגמלים; ותנאי הותנה את ראש-השיירה לנוח ביום השבת, ובעד היום ההוא ישלם לו משכורתו פי שלושה, ויצאו לדרך.
היו ימי שרב. חום גדול מילא את פני האדמה לענות אדם ובהמה. ובכל אשר הם ההולכים ועוברים רק שמי-נחושת ממעל וערימות חול מתחת, אין צמח ואין מעין, ויכלו להם כבר ביום החמישי המים מן החמת ולא אבו לנוח ביום הששי ולחכות עדי תעבור השבת.
היום רד, השמש נטה לבוא. הרב הפציר במלוויו, כי ישארו פה עמו, כי בנפשו הוא לחלל יום קדוש כזה, וימאנו האנשים שמוע לו ויתנו כתף סוררת לכל בקשותיו. ויאמרו, כי אם לא ילך עמהם, אז יעזבוהו לנפשו. כרגע עמד הרב נדהם מעוצב ודאבון-רוח, ויתרוצצו בו הדעות, אם ללכת עמהם בשעת סכנה או לחדול, כי ירא מאד להישאר בדד ותדבקהו הרעה. והמנהל אץ בו, לאמור: אל-נא תעקב אותנו עוד בדרכנו! ויקם וירד הרב מעל הפרד ויקח צרורו מאתו ויאמר: אשאר כאן לנוח, וה' יעמוד לי. ויצחקו חבריו עליו ועל סכלות לבו; אחרים מהם דאגו ואמרו: הנה הולך זה למות על אמונתו. ותעזוב אותו השיירה ותלך לדרכה, וישאר הוא לבדו במדבר.
והשבת באה ותפרוש את כנפיה בכל רוחב העולם. נטו צללי ערב, והרב הוציא מאמתחתו את בגדי-הכבוד וישם אותם עליו, ויפן פניו למזרח ויתפלל ויזמר תפילת-הערב בקול נעים ויקבל את השבת השאננה בבטחון-לב.
ובכלותו להתפלל, הוציא שוב מצרורו שתי עוגות-חלות אשר אתו, לקדש עליהן את היום, ויאכל מהארוחה המעטה אשר לפניו ושפתיו תהללנה בזמירות את יום-השבת, כי קדוש.
ובושבו על צרורו, מזמר לכבוד קונו, ויסב עיניו וירא והנה ארי אדיר עומד מולו, ותפול עליו חרדת-מות למראהו ולא האמין בחייו. אך הארי רבץ לפניו ויבט עליו בחמלה, כאומר אליו: אל תירא אך להגן עליך באתי. והפחד חלף לאט לאט מלבו ויתרגל כמעט קט אל מלך-החיות, ויקח מלחמו ויתן למלווֹ וישב לארוחתו ולזמירותיו ויברך בכוָנה את ברכת המזון, ושם אחר זה ראשו על צרורו, ויפקוד את נשמתו בצל עליון. וגם הארי נרדם ויישן, וחלום לא ביעת את השוכב. באה בעפרות המדבר נבואת חוזה ישראל אשר חזה: נחה שקטה כל הארץ!
ויעבור הלילה והשחר הבקיע אורו, ויקץ הרב משנתו, וירא את השומר שוכב וכורע למולו; וגם הארי התנער, ויברכו שניהם לאלהי-הבוקר.
ויתפלל הרב תפילת שחרית ומוסף ויחלוקו ביניהם את ארוחת-השבת חלק כחלק ויאכלו וישׂבעו וייטיבו לבם. – יקם הארי ויטייל סביב הרב, והרב מבלה את יום הקדוש בשירות ובתשבחות. שמח ה' ביצוריו!
ובבוא שמש, התפלל הרב תפילת מנחה וערבית ויבדל בין יום שכולו קודש ובין הבא אחריו. ויחל הארי להניע זנבו ככלב נאמן ןילקק ידי הצדיק בפיהו ובלשונו ויכרע וירבץ עוד הפעם לרגליו, למען ירכב על גבו. ויבן הרב את חפצו ןישם עליו את צרורו, כעל פרד, וישב גם הוא עליו, ויתנשא הארי בדהרות אבירים, וירץ כסוס דוהר בהריחו ריח מלחמה, הרכב אחז בשערות צוארו הרחב ותהיינה לרסן בידיו, וישאהו הארי במרוצה כל הלילה, ותהמנה החיות מכל עבר, והרב בטח לבו. ויהי בעלות השחר וישיגו שניהם את בעלי השיירה, רובצים על-יד הגמלים והפרדים. ויתמהו איש על אחיו וישתוממו. וינח הארי, וירד הרב ממנו בשלום ויברכהו. והארי נהם בקול תרועת-עוז. קווצות שערותיו התעופפו והוא הרים את זנבו, וישב המדברה, והתעלם חיש מעיני רואיו ואיננו. ויפלו האנשים על פניהם ויאמרו: עתה ידענו כגדול אלהי השבת!
ד. בָּנִים לִגְבוּלָם
“חלק אחד שמעה אוזננו מתרומות נפלאותיו של איש מורם מעם, קדוש יאָמר לו, ותהלוכותיו בקודש”, רבי חיים בן עטר. הוא היה מופת לרבים בגדולתו וביראתו, הורה לתלמידיו נתיבות חיים ובלקח שפתו טיהר כל לב. יומם ולילה שקד על דלתות סתרי-תורה וקבע להן משמרות. כה ישב בששת ימי המעשה עטוף בטליתו כאחד ממלאכי-מרום, ובים השבת, יום שבו שבת אדון-עולמים מכל מלאכה, הוסיף עוד לקבל עליו יחוד-שמים ונחה עליו נשמת עליונים ויחזה את האלהים ויתקדש.
ויהי בקראו פעם בתורה את המקרא: “והיה כי יביאך ה' אל הארץ כאשר נשבע לאבותיך”, ותתלהב נפשו ותתגעגע לראות את אדמת-הקודש ולנשק את אבניה. ויקם וישנס את מותניו וישם פניו אל הארץ ויעבור ארחות ימים ולא נתן תנומה לעפעפיו מרוב תשוקה “שבערה בו כאש יוקדת”. ובערב שבת אחד “בקע כשחר אורו אל קרית מלך רב”, היא עיר האלהים ירושלים, חביון משככן ה' אשר ממעל לה עומד כסא כבודו. ויפול הרב על פניו, בבואו בשעריה, וינשק רגביה ויבק מרוב שמחה. ושבו הבנים אל שולחן אביהם!
ותנשום הבריאה ותשאף רוח אחרי עמל רב, כל הרי-אלהים הרימו ראשיהם, גאו גאו גבעות-הארץ, מלכי בית-דוד התעלו וישבו על כסאם. החיות נתנו בשיר קולם, ונשמע קול תרועה: הללו אל! ישמח ה' בקדושיו!
עַל הַמָּשִׁיחַ
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מֵרֵאשִׁית מַעֲשִׂי מָשִׁיחַ וָנְבִיאָיו
א
חָלוֹם בְּתוֹךְ חָלוֹם
ויהי בשנת חמשת אלפים וארבע מאות ליצירה, ויהי איש יהודי סוחר בארץ הקדם, ושמו בן-אליהו בן שבתי למטה יהודה ושם אשתו אסתר. ויהי בן-אליהו איש-ישר ונאמן-רוח, ובכל מעשהו יבקש רק טוב: ואשתו גם היא טובה לבעלה ולבריות, ולה שם טוב בכל קהילת איזמיר, אשר התגוררו שם.
בים השמיני לחודש מנחם-אב באו שלושה חכמים זקנים ונשואי פנים, מחכמי ישראל, מארץ רחוקה וילינו בבית בן-אליהו, אשר היה פתוח לאורחים. ויהי בליל תשעה באב, ליל בכי ומספד לבני-ישראל, תכרע האשה ללדת. ויהי בהקשותה בלדתה וחבלים אחזוה, ויירא בעלה פן תמות בלדתה, ויבק מאד. וינחמו אותו שלושת הבאים ויאמרו אליו: אל תירא, כי הבן אשר תלד לך אשתך בלילה הזה הוא ינחמנו ממעשנו ומעצבון-ידינו, הוא יהיה לכל העם לעינים, אף יגדל שמו בארץ כאחד החוזים והגואלים!
ותלד אסתר בחצי הלילה את בנה בכורה; ומיד בצאת הילד מרחם אמו שחק ויפרכס בידיו וברגליו, ויאמר בפיו: “בא, בא” כמה פעמים. ותשתוממנה המילדת והנשים הזקנות, אשר עמדו סביבה, למראה הזה ותפתורנה את החזון, כי שמחת הילד תורה על רוב הטוב אשר יבוא עמו, כי בימיו יבוא משיח וגאולה תהיה לעם…
וימל בן-אליהו את בנו ביום השמיני ויכניסהו בברית האבות; ויגדל הנער ויחכם ויעל על כל בני גילו בהתמדתו בתורה ובצרופי-התורה ובבקשו לו דרך לאלה עוד בימי אביבו.
ויהי בימי מ"ח ליצירה, שנת צרה ומצוקה לישראל, ושבתי אז בן שבע, ויבוא בליל תשעה באב מבית-התפילה בלילה ופניו זועפים ודמעתו על לחיו. וגם ממחרת היום בצהרים עוד היה עצוב ודואג, יושב משמים ומשתומם. ויגש אליו אביו ויאמר לו: מה לך, בני? הגד ואדע אל תכחד ממני דבר. ויאמר: חלום חלמתי, אבי, ופותר אין אותו. ויאמר לו אביו: ספר-נא לי, ולאלהים פתרונו.
ויפתח הנער שבתי את פיו ויאמר: כאשר הרבו אתמול המקוננים בבית-אל לקונן ולבכות על חורבן-הבית בשברון לב אנוש, בכיתי גם אני עמם הרבה, וימר רוחי, ואעזוב את הבית ואשב על שן-סלע מאחורי הכותל בלב מלא תמרורים ומצטער, לא ידעתי נפשי, ואשב ואישן, ואיקץ ואישן שנית ואחלום חלום, חלום נורא. והנה במראה החלום: הלכתי מחוץ לשער העיר לצד מזרחית-דרומית, הנני עומד על הר קטן של שלג, וראי בידי ועור צבי תלוי עלי. ולפתע הרגשתי דחיה בגופי, והנני הולך ותגדל מרגע לרגע, מנשימה לנשימה, ראשי, צוארי, רגלי וידי משתרעים, ותעל קומתי עד שלוש אמות וחצי, ואשקיף על פני כל הכיכר מעל, ואשמע פתאם קול מצד צפון קורא אלי: בני! בני! ראה תראה את אשר אַראך. ואבט בראי אשר בידי, והנה קפץ ראשי מאלי, ובמקום החתך צמח כהרף-עין ראש חָדש; אחר-כך ניתקו גם ידי ושאר אברי מאתי, ויגדלו אחרים במקומם; רגע כמימרא גדלה גם הריאה, גם הקנה, גם הכבד, כל האברים והגידים. תאי הנפש והגוף גדלו ונתחדשו אחד אחד; והופשט עורי מעל עצמותי ונפל ממני. וכיסיתי את בשרי בעור הצבי התלוי בי, ואכס את מערומי, כאדם בגן-עדן. והשמש יצא על הארץ בגבורתו ויֵעתּק את ההר, ויבוא במקומו נחל שוטף, הלוך וגאה בכל ארבעת קצוי-תבל; ואני עומד ורואה כל אלה ולא זז ממקומי. ואשוב ואראה מראה אחר: והנה חצי-ההר השני לעומתי, ושחורה אדמתו מאד, וכן דשאיו ואילנותיו וכל צמחיו, ועל ראש ההר עומד איש קטן ממעל לי גדלו אמה ורוחבו אמה, זקנו אמה ופרמשתקו אמה וזרת. ויעקור האיש הגמד הזה הר שעליו היו שישים ריבוא עיירות. כה עלתה גבורתו! והוא נפל שוב בשוחה גדולה, המגעת עד תהום רבה, ושם התּוהו ובהו… ויעל מיד מן התהום, הלוך התנער, והוא עומד על ראש ההר ברגלו הימינית, וברגלו השמאלית הוא עומד על הר אחר מלא דם, ועליו נבנתה סוללה. והנה הוא משקיף ומביט בעינים טרוטות על הר שלישי, וכתר אור זורח בהר הזה מגיע השמימה וזבח משפחה על ההר. ושבתי וראיתי והנה דגל אדום בימין האיש המוזר ושרביט מלך בשמאלו. ודמות צורת עגל על הדגלים, קרן אחת במצח העגל וטלפיו כטלפי צבי, ובראש הקרן חרותים שלושה יודין ומלפניה כתובה המלה “אשמדאי”, ועל השרביט כתוב “קיטור, קיטור!” – והנה אימה חשכה גדולה נפלה עלי, ותבוא תרדמה בכל הארץ, וענן כבד נשאני מן ההר הזה ויעמידיני בבקעה רחבה; ואפן כה וכה, וארא והנה איש מסכן עומד ומולי, והוא לבוש בגדים בלויים וספר בחיקו. ואגש אל האיש ואומר לו: מאין באת, עובר? ויען ויאמר: בן הדורות הראשונים אני. ואוסף לשאול אותו: לאן אתה הולך? ויאמר: לדעת אחרית הימים עלי אדמות פני מועדות. ואחגור עוז ואומר אליו: מה מעשיך מלאכתך? הגד לעבדך. ויאמר הזקן: אחד מרפאי-עולם אנכי. ואומר לו: מה הקמיע, אשר אדוני מרפא בה? ויאמר: מה זה תשאל? בקמיע שמרפאה גם סם-מות אני עוסק. – ומה שמך, כי אדע? הוספתי לשאול אותו, בראותי כי עונה הוא על כל דברי, ולא ישים לו סתר-פנים. ויאמר האיש: מ ל א כ י שמיוזה זכרי. ויאמר המלאך הזה אלי: הישמר לך מהבט אחריך, פן תהיה לנציב מלח. ויקחיני בידי, ויובילני בדרכים ומסילות ויביאיני עד לפני מערה, ויוציא מצקלונו את ספרו ויגע בו על עיני ועל אזני; והנה קול רעש במוחי ובכל מיתרי לבבי, חשך העולם בעדי, והייתי כמו עיור שעה תמימה. ואפתח אחר-כך את עיני השמאלית בעמל, וגם בעיני הימינית נעשה סדק קטן, לשקוף דרך עקלתון, והנה האיש וספרו אינם, והאבן מעל פי המערה הוסרה. ואבוא אל תוך המערה, נבהל ומשתומם על כל אשר ראיתי ושמעתי, ואבקש למצוא מרגוע לנפשי העייפה, והן זה זמן רב לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי. והנה מיטת-שן עומדת בפינת המערה ועליה פרושים סדינים יקרים ונוגה לה סביב.
ואעל על המיטה לנוח, ואישן ואחלום שנית וארא בחלומי והנה תורים ובני-יונה ע כל עוף טהור למינהו והבהמה הטהורה למינה עומדים סביב למיטתי וקוראים: יחי אדוננו המלך לעולם! ומשתחוים לי בהדרת כבוד. ויהי בהרימי ידי, לברך את עבדי, ויפוצו פתאום מעלי, עד כי לא נשאר גם אחד מן המחנה, ואט ראשי להביט באספקלריה המאירה בראש מיטתי, ואָשׂם בה את עיני השמאלית, והנה שלושה הרים גדולים עומדים ותלויים אל רגל אחת גדולה וכדור גדול עליהם; בימין הכדור עומד איש חזן, ועל יד ימינו ועל שמאלו שני עוזרים לו בשירה, אחד גדול ואחד קטן. ושבתי וראיתי, והנה החזן בוער כאש כולו ופניו מתלהטים כגחלת, ומצוארו של המשורר הגדול נוטף דם בלי הרף, ומשא כבד על שכם המשורר הקטן, וכלי-זמר ביד שלושתם.
והנה בדלת הכדור סדק, ואבט בעדו הרחק הרחק, ואראה שני יענים גדולים ורסני-ברזל בפיהם מעופפים באויר השמים, ותחתיהם עמד המון חיות-יער ובריות קטנות גדודים גדודים לאלפי-אלפים וריבוא-רבבות, ופניהם פני אדם, אך לא ידים להן; ובתוך כל המחנה הגדול, המכסה את עין האדמה, עומדות ארבע דמויות גדולת, בעלי קומה גדולה מאד וצורתן כבני הענק, וביד כל אחת מארבעת האימים האלה שמלה וסולם, שמלה וסולם. והיה כאשר שרו וניגנו החזן עם שני משורריו על הכדור, נחו פה היענים וצבי-החיות ועמדו בלי נוע; ובחדלם לשיר, עופפו היענים ורצו רצו ושוב וירמסו רבים מהקטנים, מהם שרפו בהבל פיהם, מהם קרעו בצפרניהם, מהם תלו בשערותיהם, מהם נגחו בקרניהם, וירמסם ויטנפום. וכאשר ניסו הקטנים לעלות בסולמות הארבעה, נשכו בהם בשיניהם ויקרעום לגזרים. ותהי צעקה גדולה עד אשר חרדו שמים וארץ.
ויהי בחדלי להביט בסדק הכדור ובחור האספקלריה שעל מיטתי, והנה האיש המוזר עומד ממעל ומועף ביעף כמלאכי-השרת ויאמר אלי: בן-אדם, הנה הראיתיך רוב פלאות, אשר לא זממת ולא שערת, והנה אודיעך מדע והשכל, ככי כל המראות אשר ריאת היו חזיונות קדם מבית-יעקב וצריו, וגם חזיונות חייך הם, את אשר יקרך בקרב העם הזה ובמסיבי שבטיו. כי הן גביר לאחיך שמתיך, והיה כאשר תריד ונשבתה גם הגאולה עד קץ הימין…
ויהי ככלותו לדבר א כל אלו ויחריש, ואמרתי אליו: בי, אדוני, דבר-נא לעבדך מן הדברים האלה, כי חשקתי בהם. ויען ויאמר: את אשר אחילותי לעשות אכַלה, כי שמי גם אמיתי, והיטבת לראות, אם תשמור בלבך את כל אשר ראית לפנַי ולפנים ולא תצא מדבר אלהים חוצה. ויפן האיש ויעל. וברגע הזה דפק השמש על פתח בית-הכנסת ואיקץ, והנה לחום בתוך חלום!
ויהי ככלות הנער לספר לאביו את חלומו והמראות אשר ראה, וישתומם אבי מאד, כי לא שמע חזון כזה כל ימי חיו, ויהי בעיניו לנס ולאות על יקרת החולם. ויצו את בנו לאמור: אשר לא יגיד לאיש את אשר ראה ואת אשר חזה; ובלבו חשב: אחריש ואראה מה היה אחרית חלומותיו.
וכי נתקימו נבואות רבות מנבואות החוזה, בעת אשר קם למשיח ולנגיד בארצות יהודה, ויצהל העם לרינת גואלו ופודהו, עד כי שב להיות חוזה גם לבני-ישמעאל, ויתפרדו מעליו בני-אברהם. הכל כתוב בספרי הזכרונות לבני-ישראל.
ב
קָם וְנוֹפֵל
בימים ההם ובזמן ההוא חי איש יהודי בארץ פלישתים בעיר עזה, ושב האיש בנימין, כשם אש השבט השנים-עשר בשבטי יעקב, ושם אשתו רחל. ויחיו יחדיו בטוב ובשלום, ואולם עקרה היתה ולא ילדה לו. ויפתח אלהים את רחמה באחרית הימים, ותהר ותלד לו בן ביום העשירי לחודש טבת, בשנת ארבע מאות וארבע, ויקרא את שמו נתן, כשם נתן הנביא, שהיה בימי דויד מלך ישראל ויהודה. ואחרי היגמל הנער, התחיל כבר ללמוד תורה, ויחכם מאד, שלא כדרך כל הארץ, ויעל על כל חבריו הרבים והגדולים במנין ובשנים. ויהי כי נפל הגורל על אביו ללכת למדינה רחוקה, לקבוץ מתנות ועזר בעד עניי ארץ האבות, הביא אותו, לפני צאתו, ירושלימה, וימסרהו לידי חכם ואיש מקובל בסתרי התורה, להיות לו לאב ולפטרון, וישק לו על מצחו ויפרד ממנו בשלום, ויוסף הנער לקנות תורה וחכמה ולדעת רזים, ויוקירהו ויאהבהו מורו מאד ויאמר בלבו: גם זה יקום לנו לרועה נאמן!
ואבי נתן סבב אז בערים ובמדינות ויעבור אורחות-ימים, וילמד לדעת את כל אחיו בני-עמו הרחוקים, מנהגיהם ודרכם, ויסַפּר להם על קברות הארץ הקדושה ועל שארית הבנים, אשר מצאו להם בארץ שנית נחלה לעבוד את אל השמים כימי עולם ולתת לו ריח ניחוח, לא בקרבן, כי אם בתורה ובפילה ובתחנונים. היהודים האלה, בשמעם בארץ גלותם, כי פקד ה' את עמם, וכי ארץ אברהם יצחק ויעקב עוד לא נשַׁמה, ועוד ניכּרים בה שרידי החורבות ומקום המזבח, ויוסיפו להעניק אותו, את המשולח, בטובם, איש כמיסת ידו וכנדבת רוחו; וישב מקץ ימים רבים כבד בכסף וזהב, במלבושים ובמעדנות ויביא למחכים ולנענים רוַח ועושר.
וישמע נתן בנו, כי בא אביו עזתה, ויגש לפני רבו ויאמר: ירשה-נא לי אדוני ומאורי, ללכת לעזה לקבל פני אבי. ולא אבה הרב להסכים לדבר ויאמר: חכה עד יבוא אביך הנה ויתן גם לנו את מתנתו. ויפצר התלמיד ברבו, כי כלתה נפש הנער אל אביו, ויאמר לו רבו: לך, כחפצך, רק ישׁוֹב תשב בבית אביך כחודש ימים ולא יותר, ואחרי-כן תשוב הנה; כי אם תאריך יותר לשבת ואביך יגע מן הדרך ולא יוכל ללמוד עמך תורה, ושכחת את משנתך. וילך הנער עזתה ויבוא לבית אביו, וישק לאביו ולאמו, וישב אתם כחודש ימים, וישב לירושלים, כאשר פקד עליו רבו. ויהי בבואו לבית הרב, וישאל אותו: השלום לאביך? ויאמר נתן:שלום. וישאלהו עוד: ומה חדשה בחיי עזה? ויען הנער: לא ראיתי בקהילה הזאת כל חדש, אשר אספר לאדוני, אך חלום חלמתי שם בעלית אבי, ואשא את החלום בחוּבּי וגם לאבי לא גיליתי. ויאמר הרב אל נתן: ספר-נא לי את החלום, כי הלא רבך אני ומורך ומלמדך.
ויחל הנער לסַפּר ויאמר כזה וכזה רה לי: הנה עליתי בעשרה בטבת לעלית אבי, והיום יום סגריר, ולמדתי באחד הספרים במעוּמד, כי חשקה נפשי בתורה, ואיעף ואסגור את עיני וראשי מוּטה על העמוד, ותרדמה נפלה עלי. ואפן וארא: והנה ראש אחד עומד מאחורי ולו ארבעה פרצופים, האחד אדום, השני שחור, השלישי ירוק והרביעי לבן. ויוציא הפרצוף הנהדר רוח עז מפיו, וישאיני הרוח אל בקעה רחבה בלי שיעור, ואקח את רקיע השמים אשר ממעל לראשי ואגוללהו ואקפלהו ואעש ממנו שופר ארוך כאריכות-עולם. ואשמע קול מדבר אלי: בן-אדם, האם תתקע בשופר הגדול הזה? ואען ואומר: בי הקול, אתה ידעת, ויהי בקחתי רק קצה השופר בפי ואנסה לתקוע תקיעה אחת, נתעוררו כל עשבי הבקעה ויעלו כאילנות, ומיד נפתח השופר והתפשט שוב לרקיע. ויהי בהעלותו נשאתי את עיני וראיתי והנה שבעה עננים עומדים ממעל לי, זה למעלה מזה וזה ממעלה מזה, ותקחני יד אחת בציצית ראשי ותעלני בענן העליון השביעי. והיד פתחה את גוי ותוציא את לבי מקרבי ותקוב בו חור מעבר ימין לשמאל. וליד הזאת שוב היה ראש. ויקח הראש אות אחת משמו וידבק אותה בחרט ויתן אותה אלי, ויאמר אלי:בן-אדם! שים החרט הזה בחיקך ושמרתהו לבל יאבד ממך, פן תינקש. וישם הראש ככלותו לדבר את שתי ידיו, כבר שניה לו, על עיני, ויאמר: הישמר לך ושמור נפשך מאד מלהביט אלי בעיניך, כי לא יראיני בן-אדם וחי!
ואשקף למעלה ממני, ואראה אבן ברקת מרובעת, שש מאות אלף פרסאות אורכה ושש מאות אלף פרסאות רחבה ואלפים פרסאות גבהה, היא מזהירה מסוף העולם ועד סופו כצאת השמש בגבורתו, ובאמצע אבן הברקת פרדס, בארבעת קצות הפרדס ארבעה עמודים, קומת כל עמוד ששת אלפים פרסאות וארכו שישים פרסאות ורחבו שלוש פרסאות; עמוד מזרחי עשוי אבן אודם עמוד מערבי – אבן נופר, עמוד צפוני – אבן ספיר ועמוד דרומי אבן אחלמה; וממעל לכל עמוד כתר עשוי אבן כרכוד. ואור קדמון ואור השכינה מופיעים אל הפרדס מכל עבר, ועל הכל מופיעה נהרה…
ובפרדס נוצצים כל מיני פרחים ואילנות ורוח חיים בקרבם, והמה מדברים זה לזה כבני –אדם ויתעדנו עדן עולם ונהר אפרסמון יוצא מעדן להשקות את הפרדס ואת הגן., אורה וחיים במלוא הגן ומנוחת עולם! ואשא עיני ואראה, והנה מרכבה גדולה עומדת לפני, ואמרתי להשקיף ולהתבונן בה, ואשמע את הראש מדבר אלי: הישמר מהביט בה וגם למעלה ממנה, פן תאבד ממך אשר הפקדתי בידך.
ואשקף למטה, והנה ככר גדולה לפני, ובאמצע הככר עיר גדולה מאד, ומסביב לעיר שלוש חומות בצורות, ובחומות שנים-עשר שערים. ובעיר פנימה שישים ריבוא בתים ושבעים ואחד מגדלות. החומות אשר ראיתי היו אש נוגה, והבתים עצי אלמוגים והמגדלים זהב, שנים-עשר השערים כולם אבן יקרה;ומתוך כל ההדר הזה נוצצים שני ארמונות גבוהים ונפלאים, ולא יכול פה לסַפּר את הדרם ויופיָם והאוזן-לשמוע. ומארבע הקצוות עולים פרחים משונים בתארם ובצבעם ובתוכם חבלות לבנות כלילות-יופי ונותנות ריח עדן; ואשוב ואראה ראש אחד יפה עד למאד וכתר פז עליו, והראש רוכב על חיה, אשר שמה ידוע, ושבעה כפתורים ופרחים בראש החיה.
ושאלתי את הראש, לאמור: בי, אדוני, מה המה אלה אני רואה? יגדל-נא חסדך עמדי והחכימני. ויען ויאמר: אעשה כדבריך, ואני עומד שפי ושומע בדבּרו, וזה אשר דיבּר:“נתן שמך, ובשמך שתי נו”נין, והן מורות לנפילה ולקימה, והתי"ו באמצע תורה על החיים ועל המות. השופר, אשר בו תקעת, הוא השופר הגדול, אשר עליו דיברו וניבאו כל החוזים; ועשבי הבקעה אשר עלו בו, הם הם בני עמך. אורק אבן ברקת מראה על התחל ההתחיה. רוחב הככר הוא ארץ-ישראל. העיר הגדולה היא ירושלים החדשה; ושני הארמונות אשר ראית האחד מהם הוא בית-המקדש השלישי, כי יתכונן על תל והבית השני הוא בית המלך משיח בן דויד.
" ועלה יעלו בעת ההיא משבטים הרחוקים אשר לעם בני ישראל, חסידי הכושים החיים תחת השמש,והאנשים הירוקים הקרובים לשמש והלבנים הרחוקים מהשמש, אל בירת ירושלים המעטירה, להשתחוות לה‘, ושפך ה’ את רוחו על כל בשר וינבאו עדי יעבור רוח טומאה מעל כל פני הארץ, ולא יפוך מדבר ה' ארצה, אשר דבר לנביאיו ולאוהביו בכל דור. והיתה ברית עם אלהים ממעל, והיה לב אחד לכל בשר, ושקטה בארץ מתלאותיה הרבות.
" ואתה, נתן, השמרך, פן תצא אל מחוץ למדרגתך, ואבדה ממך אות אחת משלי, אשר הפקדתי בידך, ותנבא לשקר וללא-אמת, ואף תעשה מֵדחה לאלהיך, וחרב וחרב כל הבנין-עדי-עד הזה, וכתמים יבואו בעולם ויגברו בני –לילית ובני נעמה והיה מכשול רב בארץ תחת להיטיב. הישמר באשר הוריתיך
ותמים תהיה עם ה' אלהיך, ולא תשתחוה לאל נכר, כי אם לה' לבדו. נלאה אלהים לשאת אסירי בניו, שים אזור במותניך ורוץ למחנה ישראל הפרוץ ונַבּא
לגאולה ולחרות ולקץ הימין!"
ובכלות הרש לדבר את דבריו, ויעף מעלי ויעל. ואפתח את עיני, והנה אני עומד לבדי בעלית בית אבי כבראשונה, ואין עוד מראה…
ויהי כשמוע הרב הירושלמי מפי תלמידיו את דבר החלום הזה, והתלמיד אז כבן שתים-עשרה, וירקוד לבו בקרבו, וישמח ויצהל במלוא החדר ויאמר: ברוך ה' אלהי ישראל, עושה נפלאות לבדו, אשר לא עזב חסדו ואמיתו מאתי, לזכותיני לעת זקנתי בתלמיד הגון תמים ומיתמם כמו זה. ויקם וישיקהו על ראשו ויאמר לו: בוא, ברוך-אלהים, ואכניסך עוד בהיכלי הקבלה.
ויהי נתן נביא לישראל, והוא מנבא על חיים ומות אשר לעם, ועלו בחלקו שתי הנו"נין – קם ונפל…
ג
מַשּׂא שְׁמוּאֵל
ויהי כי החל לצאת בעולם טיבם של המשיח שבתי ושל הנביא, חזה אחד מיחידי-הסגולה שבדור משא והנה הוא עומד בבית כנסת חדש ומתפלל עם הקהל תפילת-מנחה בכוָנה גדולה ובבכיה רבה על דבר אורך הגלות ועל דבר סוכת דוד הנופלת. ויהיה בהגיעו לתפילת " את צמח דויד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך". והנה אור גדול מקיפו מכל עבר, ורק הוא לבדו רואה את המראה. והוא יוצא לחוץ, לוקח את כל כדור השמים ממעל ועושה ממנו קסת-סופר ונותן אותו במותניו, ואת הים הגדול הוא מרים וטובל בו את הקסת, והשתנו המים והיו כדיו שחורה, ויהי בעיניו לנס. ואת קו השמים הוא אחז, למן הקוטב הצפוני ועד הקוטב הדרומי, ויעש ממנו קולמוס, ופרש לפניו כל שבעת הרקיעים שבקדושה ושבעת הרקיעים שבטומאה והיו כגויל, וכתב עליהם ברגע אחד את המעשים אשר נעשו מני ראשית ועד אחר תחית המתים. והנה פרח ציץ ביד ימינו ויגדל, עד עלה גודלו מהלך חמש מאות שנה, וירא ויפחד מפני גבהו הנורא; וגם הציץ ירא מפני החוזה, ויברחו שניהם זה מזה. ויבואו לעיר-מלכים, ותצא לקראתם אשה זקנה מתעלפת, הולכת ומתנבאת, ותשם את ידה על ראש החוזה ותברכהו ותאמר אליו: הישמר לך ושמור את נפשך, אשר לא תפתח את נפשך. ויהי בכלותה לברך אותו, ויחדל הציץ להציץ. ויקחו את מלבושיהם וילבשו אותם מהופכים, החוץ לפנים והפנים לחוץ, וילכו בראשיהם לארץ ורגליהם נטויות למעלה. כך צעדו עד בואם לבית המלך. ומיד התחיל הקהל לקרוא לקרוא בקול: שמע, ישראל, ה' אלהינו ה' אחד! ויתעורר המתפלל מן המראה, והיא עומד בבית-התפלה וישתומם, ולא ידע מה יהיה לו.-
מחזיונות כגון אלה ראו אז התלמידים והנבונים בעם לרוב. וגם על עבדים ושפחות שפך אלהים את רוחו וינבאו על היום הגדול, אשר בו תצא השמש
ללהט את הרשעים ולהביא חום וכבוד לצדיקים ולכל קוראי שמו באמת.
ד
הַמֵּתְנַבְּאִים
בין חסידי ירושלים היה אז איש ירא וחרד לדבר ה', והוא מלומד בספרים ויודע נסתרות, ויאסוף כל כתבי –הקודש הישנים,אשר נמצאו במערות ירושלים ובכל עיירות ארץ-ישראל ואשר נכתבו בדורות ראשונים על –ידי קדושים ואנשי מעשה רבים, וישכור סופרים, אשר עברו בקולמוס על האותיות, המטושטשות מרוב ישנןו יחדש את נעוריהן, ויפץ את הספרים ברבים, למען תרבה דעת ונסתרות חכמת אלהים בחוץ תרונה. וגם הוא כתב ספר משא, ביד אלהים הטובה עליו, על-דבר משיחות שבתי בן-אליהו, ובו פרש ובאר את הזמנים אשר בהם יצליח ואשר לא יצליח בהם. וימלא את הספר דברי גימטריאות וחזיונות הרבה, ויבאר בו כל סתום וכל נעלם, וישם את הספר בכלי חרש, למען יעמוד ימים רבים, ויטמנהו במערה ממערות עיר הקדושה עד יום בוא הקץ.
והמשיח שבתי קירב בעת ההיא את נתן הנביא אליו, ויאהב אותו אהבה רבה על תומו ועל ישרו, וילמדהו תורת המסתורין ופשר כל דבר. מזמן לזמן עלו הם ותלמידיהם וכל הנלוים על ההרים, להתיחד שום לעבודה ולפדות, וילינו בשדות ובכרמים,במערות ובקברים ויעסקו בהשבעות ובהתדבקות הרוחות אל רוחות חסידים מתים, וישמעו בנות-קול יוצאות מן הארץ ומכריזות על משיח בן-דויד; ועוד ראו מראות נפלאים וגדולים. ככה עשו חודש ימים וישובו אחרי-כן לקרית – ירושלימה.
ויהי ביום העשירי בטבת, שנת ה' אלפים וארבע מאות ועשרים ושתים ליצירה, ויעל המשיח לבקעה הרחק מירושלים מהלך שלוש פרסאות, ועמו ארבע מאות איש מתלמידיו הנאמנים ונושאי דגלו. ויהי לעת ערב ופאתי אודם נראו בסביבות הרקיע, ותהי העברת הגבולים בכל היקום. ומלאכי-היום הולכים ומפנים מקומם למלאכי –הערב; ויעל הגואל על שן-סלע וישביע את כל הרוחות הקדושות המשוטטות באויר, לעבדו ולשמרו, אותו ואת האנשים אשר עמו, יהיו נשמעים לכל אלה אשר ידברו בשמו לעשות ולמלא אחרי כל פקודה וצו. ולא היתה כזאת, אשר יקום בן-אדם וידבר ככה אל רוחות השמים. ומן הזמן ההוא והלאה החלו אנשים ונשים להתעלף ולהתנבא בראש כל חוצות ובבתי-כנסיות על הראשונות ועל הבאות. ונתן העזתי, מרואי פני המלך, ניתן לראש עליהם, להינבא על הרוממות העליונה, ויאסוף נתן ארבע מאות בני-נביאים, כבימי שאול, וילכו ויתנבאו ולא יספו.
ויהי בליל השבועות בשנה ההיא והמשיח ישב באסיפת תלמידיו בירושלים, ובהתקדש החג ברחבי העולם, ויעלו תחתונים למעלה ועליונים למעטה, פתאום התעלף הנביא נתן וידבּר פלאות על המשיח רבו, וישאלו אותו האנשים לאמור: על מה אתה עושה ככה? האם לא תראו את האֵש הגדולה המתלקחת ובאה על ראש משיחנו זה ונוטפת על מצחו כשמן הטוב על מידותיו? ויאמר נתן: אני זכיתי וראיתי לבדי את המראה הרב הזה, ואֵלה אשר עמי לא ראו ולא יזכו לראותו עד עולם – –
ויחשב לו הדבר במרום לחטא, ונהפכה לאחרית הימים נבואתו להרמת עם ולגאולת עם ותהי להכשלת הרבים ולהטעות.
ה
הַגוֹרָל
ואיש מקובל היה בימים ההם, והוא עוסק בצירופים ובהשבעות, ושמו אברהם בן יכיני, והוא בין הסופרים והמתאבלים על אורך הגלות ועל כי נשבת ממנו כל משוש עבודת ה' במקדש. ויהי בליל העשירי בטבת, באחת השנים הללו, נדדה שנתו ולא יכול לנוח, ויקם ממיטתו, וירחץ וילבש את בגדיו "ויערוך “תיקון-חצות”. וידלק נר ויקח גויל מעור חמור, ויגזור אותו למאות מאות גזרים קטנים, ולא ידע על מה זה ולמה זה הוא עושה כן. ויהי כאשר היו כל גזרי הגויל מונחים על השולחן, עשה השבּעה, והנה באחת ההזכרות עלו לפניו שמות נערי בני-ישראל ממקומות שונים, ערים ומכפרים אשר במדינות מוקדון, אשר לא קרה אותם קרה לא טהור ויתקדשו מעודם, ויחרות את שם כל אחד ואחד על גזר גויל מיוחד, ויגזור אחרי המעשה הזה עוד הפעם כל גזר קטן לגזרים קטנים, עד כי לא נשאר בכל גזר כי אם אות אח, ויערבב את הגזרים יחד וישם אותם בסיר נחושת ויעמוד עד הבוקר.
ויהי בבוקר ויקדם לבוא לבית-הכנסת אשר בטריפולי, ויבך בכי גדולעל פיזור ישראל העמים, ולא פסק לבכות, עד כי נשרו ריסי עיניו מרוב בכי, ויהי הכל שומם מסביבו ולא מצא מנחם. וישב מבית-הכנסת הביתה; ולו בת קטנה ושמה בינה, אשר ילדה לו מחלת אשתו. רגילה היתה הנערה לבוא אליו, בעת עסקו בצירופיו ובמשאיו; והיא עומדת אצלו איזו שעות, מבלי יגיעה ועמל ומסתכלת במעשיו, שלא כדרך הילדות האוהבות שעשועים וקופצות ממקום למקום. ויצו עליה לרחוץ את בשרה, לשים עליה כותונת חדשה ולבנה וללבוש את שמלת השבת. ותעש הילדה כן, ותבוא אליו החדרה ותעמוד על השולחן. ויצו עליה לקחת מן הסיר אשר על השולחן פתקה פתקה ולהניח לפניה בשתים-עשרה שורות, אות אחרי אות,כמעשה אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח. ותעש הנערה כן, ועיניה סגורות. ותתעלף ותקם ותנבא. ויקרא אביה את השורות, ותצא השורה האחת מן הפסוק: “שום תשים עליך מלך!” וירא יתבונן וישם את הדבר אל לבו.
ואמנם קמו גם ד' מאות בחורים מבחורי מוקדון לנבּא על בוא המלך.
ו
הָרַב וְהַתַּלְמִיד
והרב הירושלמי, רבו של נתן העזתי, נביא המשיח, מתאבל על תלמידו המובהק הזה, כי נתן ידו עם הגואל המוזר בעיניו ואשר לא יאמין בו, ויזמן את תלמידו, כי יבוא לפניו ויצטדק לפניו על מעשהו. ויבוא נתן ויתיצב לפני רבו, והלז יושב על כסא-הדין, זקנו הארוך והלבן יורד לו עד למידותיו. וירם הרב את ראשו ויאמר לתלמידו: מה המעשה הרע אשר אתה עושה עמי,כי לא באת אלי זה שנתים ימים ופנית לי עורף, ואני גמלתיך טובה וריביתיך, הוריתיך ועשיתי עמך חסד; מפתי אכלת ומימי שתיתומצמרי הלבשתיך, וזה שכרי עמי, כי תניחיני לעת זקנתי לבוא בין התועים! ויען התלמיד ויאמר לרבו: לא תועה הוא רבי זה, כי אם איש קדוש וטהור ומבית-דויד יצא וחשקתי בו ובטהרתו, והוא גם הביאני בסוד ה' ויאצל עלי ועל חברי רוח-נבואה; וכולנו אנו מתנבאים עליו, כי הוא משיח אלוהי יעקב וכי בעוד ימים מועטים יהיה קץ-הפלאות, ויעלה כל ישראל מקצה העולם ועד קצהו לארץ אבותיהם בחיל ובכח וברוח ה‘, ושבו בנים לגבולם ומלאה הארץ דעה. ויהי כשמוע הרב את תלמידו מדבּר כדברים האלה, ויצנח מעל כסאו ויקרע את בגדיו ויקרא:הויי, טועה ומשגה! קיויתי כי תעשה ענבים ותעשה באושים; והנה רוח שקר מדבר מפיך, כי לא ציוך ה’ ולא שלח את האיש הזה להיות לגואלנו ולא מבית-דויד הוא בא. – ויתרגש בתלמיד, בשמעו את רבו מקלל את המשיח ויבקש להראות לו אות ומופת, כי דבר אלהים בפיו, ויקם ויחל לנבא בגימטריאות, בראשי-תיבות ובסופי תיבות פסוקים מדברי הנביאים, שכולם מכוונים לביאת המשיח שבתי צבי. והרב לא נבעת מן הרמזים האלה ויאמר אל המנבא: אוי לי שראיתיך בכך ואוי לנשמתך הטהורה, אשר נפסדה כל-כך! כל ימי היותך אתי היית תם וישר וכשר ובתומך הלכת ולא ידעת להרע ולנטות ימין ושמאל בכל אשר מסרו לנו חכמי-הדורות וגם על דבר הקץ לא דרשת; ועתה רוח-רע בא ועירבב את מוחך ואת לבך, תאמר להיטיב והנה תרע, תאמר להגדיל את הטהור, והטהור בעיניך אך יש טמא הוא, קשור הוא עם הסטרא אחרא ואיננו יונק מסתרא קדישא… עוד לא פקד ה' את עמו ועוד לא באה העת להיגאל. אוי למי שידחה את הקץ וינבא בשם ה' לשוא, ורבצה בו אָלת התורה, בו ובכל הנלוים אליו, וכפרתם בה' באחרית הימים ואמרתם: אין לנו חלק ונחלה בתורתו! כה דיבר הרב, הלוך ודבר וברר מן התורה ומן הנביאים ומן כתובים ומסתרי התורה וממכמני המסורה, כי אך רוח-תועה במהירות גאולה זו ושומר נפשו ירחק ממנה. ויפעול הפעם בדבריו על לב תלמידו נתן, ויאמר הלז: אם כי אלך ואפרד ממבשר זה, אם אינו בעל הצדק; והיה אם יפנה לשמאל אימינה ואם ילך לימין אנוכי אשמילה. ויאמר רבו אליו: טוב אשר דיברת ואלהים עמך. בני, ועתה לך היום וענה את נפשך, וקמת בבוקר ובאת אלי, ואשביע את השר של השכחה ואת מלאך רפאל גם יחד, כי יסירו ממך כל הלמודים אשר למדת וכל הדעות המוזרות אשר נקלטו במוחך ותשכח את כל דרך האיש הזה. ויברכהו רבו, וילך נתן נבוך מאתו, ואיש לא ידע את דבר בואו וצאתו.
ז
הַשּׁב
ויהי ממחרת היום ויפגשו חברי נתן, מבני-הנביאים, את נתן ברחובות העיר ירושלים, ויחלו להכות בו, הכּה ופצוֹע, ויאמרו: אמש בהיותנו בחדר המשיח החלו אבני-הקיר לזעוק על הדופי אשר דיבּר רבּך ברבּנו באזניך, ואתה שמעת ומרית בה' ואמרת אמן לדברי המגדף, ועתה שמע את אשר דבר המשיח:כה תאמרו אל נתן ותדברו אל בן עזה: מהר ושוב אל אדוננו והשתחוית לו כבראשונה; ואם מאן תמאן לעשות כדבר הזה ותמרה בו, אז ישלח אליך את חית-השדה ואת עוף-השמים עד הישמדך. ויירא נתן לנפשו ויאמר: הנני כי חטאתי. ולא סר אל רבו הראשון, כאשר דיבּר, כי אם מיהר אל הרב המשיח ויפול לרגליו ויאמר: סלח-נא לעוון עבדיך. ויאמר המשיח אל נתן: הנה אמש בעמדך לפני רבך דבקה בך רוח זמרי ההורג את אדוניו ותרבה הרע. ויבק נתן ויאחז בכסא אדוו. ויתעלף שוב, ויחל לדרוש במ"ט גימטריאות על הפסוק:לא תלך רכיל בעמך, ישר והפוך,ישר והפוך; אחרי כלותו לדרוש, אמר אליו מלך המשיח: סר עוונך וחטאתך תכוּפּר. וידעתי, בני, ידעתי, כי אין אחד מני עשרה בירושלים אשר יאמין, כאנשי מדינת מוקדון, כי הגאולה קרובה וכי היכולת בידי לנצח על הגאולה, אך עם-ירושלים עם קשה-עורף הוא, יאמינו בה' ובמצוותיו ובעבדיו לא יאמינו.
ויאמר המשיח אל נביאו: עזוב נעזוב את העיר הזאת, אשר דברו עליה רעות כל נביאי יהודה, ונלך ארצה מצרים, למקום אשר בו נטה משה איש-אלהים את ידו אל השמים; ושם נתקדש שבעתים ומשם יֵצא שנית דבר הגאולה.
ויחרימו ביום ההוא בחוצות ירושלים, מטעם הרב המקנא, את המשיח ונביאו בחרם ובאלה, ויתגל הריב.
ובשמוע המשיח ומתי-סודו את דבר החרם, ויסוב הוא ונביאיו את ירושלים שלוש פעמים ביום, ששה ימים רצופים, וביום השביעי אמר להם: מה לנו פה?לכו ונלכה מצרימה, אשר נבנתה לפני ירושלים, ויצאו כולם מירושלים לארץ הולדת משה בן עמרם.
ח
מִצְרַיִם
בחמש אניות גדולות יצוא יצאו המשיח, נביאיו וסופריו וכל אלה אשר נשבעים בשמו, ויעשו שנים-עשר יום בדרך מיפו עד אלכסנדריה. ויקבלו בני קהילת מצרים את שיירת הנביא ברוב כבוד ופאר ויעשו כֵּרה גדולה להם. וישב שבתי בבית קצין-היהודים רבי רפאל יוסף. ותלמידו נתן התאכסן בבית תלמיד-חכם הנודע בשם רבי יחזקאל, ושאר התלמידים ובני-הנביאים התארחו בבתי נגידי הקהילה והפרנסים. ויהי מספר הבאים עם דגל המשיח כשלושת אלפים איש. ותהי המולה רבה ברחובות ובבתי-הכנסיות ועם העברים מיושבי מצרים שמח לראות אורחים כאלה מבני הגאולה בגבולם. ובכל שבוע ושבוע מרבים מאמיני המשיח לבוא משאר ארצות ומדינות. ויספרו את מופתיו ואותותיו,, אשר הראה לרוב, ויהללו את רוב חכמתו ובינתו. ונתן וחבריו מחזקים את לב העם
באמונת הגואל ודברי הפדות. ויחברו תפילות חדשות ותהילות לאדון האדונים ולמלך המשיח, וישירו שירים; ובכל חבורה עושים סעודות ועורכים כּרה גדולה ותהי השמחה והדיצה רבה. קם עם-ישראל וירא את יומו הגדול ויום כריתת ברית האלהים את עבדיו מחדש. ויוּבל שי לה' צבאות ותרם קרן עם-סגולה. אור וששון ימלא את העולם מקצהו אל קצהו; ישלימו העמים, יתחברו השבטים, גוי אל גוי לא ישא חרב, ונשבתו כל משטמה ואיבה ותחרות ועוני מן הארץ, והיה אך טוב וחסד ומרח-יה בכל העולם, וראשית קצה הימים האלה כבר נראים עתה במצרים. נראים בכל בית ובכל משפחה, אשר תלמידי המשיח מתארחים שם, הלא גובה להם ודיבור חי בפיהם ואוֹמן בלבם. ואם ידברו וינבאו, מי זה יכחש בם? ועל מי עוד יפול לבו עליו? קומי. קומי, בת-ציון, כי בא גואלך, הורם הודך. ניצח הנצח את האפס, והכל אך יונק חיים ורואה אור.
בעת מצהלת לבבות באו שני אחי-המשיח בספינה מאיזמיר לאלכסנדריה לקנות שם פול מצרי, ויבואו בני-הנביאים אל משיח-השקר ויאמרו אליו: באו שני אחיך הנה, והעם בבית נתן הנביא. ויען להם המשיח ויאמר: אינם אחי כי אם מילדי איזמיר המה, מיד נפלו כולם מתעלפים לארץ, ויהי הדבר לנס ולפלא.ואמנם לא בני-אביו היו,כי אם בני אמו.
ט
דְּבַר-הַמֶּלֶךְ
היו שמונה-עשר בחודש אייר, האביב כבר בא, אילנות מלבלבים, פני השמים טהורים, אין כתם ןאין ענן, הבריאה בעצם תקפה, ומלך מלכי-המלכים, הקדוש–ברוך-הוא, ומשרתם ומלאכיו יושבים ופוקדים את הגנות ואת הפרדסים, מצמיחים עשבי-שדה ומכינים לחגבים ולכל רמש האדמה את מזונם.
וישב המשיח ביום הזה בחדרו ויתעצם בתולדה בעניני גלגלי מסיבות הדורות. האב טרוד בעסקי הטבע ובחירו מצרף את השֵמות וצופה הליכות עַמו.
ויבוא אחד מנציגי מצרים הגדולים והמכובדים, אשר דבריהם נשמעים במלכות, והוא חכם ושופט את כל עם היהודים, ויתיצב לפני המלך המשיח ויאמר אליו: בי, אדוני, אל ירע בעיניך דבר השאלה הגדולה, הכמוסה עמי ימים רבים, והיה אם לא תרגז ותגדיל חסדך עמי, ודיברתי באוזניך את אשר עם לבי, ושאלתך על-דבר מהלכך ומלאכתך ואדע. ויען המשיח אותו לאמור: אל תירא, בני, שאל את אשר תשאלו אשיבך. ויאמר הנשיא אל המשיח: הגד לעבדך, האם דיברת את האלהים כמשה אדוננו? ואם קראך למשיח ושלחך אלינו?
ויאמר המשיח: לא נראה אלי האלהים ולא דיבר עמי. וגם לא נתן את מטה המחוקק בידי, כי אלך ואתיצב לפני מושל התוגר, כבן-עמרם לפני פרעה מלך מצרים. ויאמר הנשיא: נפשי בשאלתי, אם ככה הדבר ולא שלחך אלהים ולא דיבר באוזנך דבר מדברי הגאולה, איך ערבת את לבך לבוא לבית-יעקב בשם הפדות? אולי עוד תרע לישראל תחת להיטיב, בדחקך את הקץ? ובדבּר הנשיא את הדברים האלה, ויפג לבו מיד ויאמר:חטאתי לך בשאלתי, ידעתי כי במאמר –פה תוכל לכלות אותי כרגע, כי איש מופת אתה, ויאמר המשיח: אל תירא ואל תיחת, לא אכלה אותך, כאשר כלו דתן ואבירם, כי לא באת להמרות נגדי, כי אם לדעת דרכי, ואני אגלה לך מעט מהמה. אבל הישבע לי בשמי ובממלכתי ובכתרי,כי לא תאמר לאיש דבר מכל הדברים האלה, כי בנפשך הוא. ויעש כן. ויאמר המשיח אל הדובר: שב לפני – והוא יורד ממעלות כסאו ויתיצב על המעלה התחתונה ויפתח פיו ויאמר: " דע-נא, נשיא בו נשיא. כי זה שבע שנים רציפות, אשר קידשתי עצמי וטיהרתי עצמי ועסקתי בכל ההשבעות הגדולות והעצומות, אשר מפניהם יכּנעו גם סטרא דקדישא וגם סטרא דטומאה, והבאתי בהגותי את שם-המפורש את כל שבעים השרים המושלים בעולם תחת ממשלתי, ונשמעים לי כל כוחות הקדושה וכל כוחו הטומאה; נשמעים לי כל הספירות וכל שערי-יה, וכל מה שבשבעת הרקיעים, כל מלאכי-מעלה נכנעים לרצונו; וגם המון המזיקים והמזיקות: לילית ולילין, רוחות ושדים עם ממוניהם, מנהיגיהם, שריהם ומלכיהם, כולם סרים למשמעתי וכפופים תחת ידי; ואם ארים את ידי יעמדו לפני, ואם אכוף אצבעי, הם משתחווים לפני והנני נגיד על הכל ומצוווה הנני נגיד על הכל ומצווה אני על עליונים ותחתונים ועל כל אשר בשמים ובאץ מתחת. ושבתי והתבוננתי במערכת השמים והנה תכלית בריאתם בשביל האדם. ואחשוב בילדי הגויים והלשונות. והנה עם ישראל בחר בו יה לסגולתו וכרת אתם ברית בחורב, ברית עדי עד; ויסר העם הזה מדרכי ה'. וישמור להם עברתו, והאל פוקד אבות על בנים, על שילשים ועל ריבּעים.
ככה אנכי מונה דורות עֶברה וזעם ודורות הקללה הכתובים בספר-התורה. והנה גלות בבל, שיבת הגוי, חורבן, מלכות-בר-כוכבא שלא כדרך הטבע, מאז ועד עתה הכל עומד בקללות משה רבם שקיללם בשתי תוכחות בשם הגדול ובצרוף שבעים איש מזקני ישראל ובצירוף השכינה. שכינת ישראל בגלותא ושבעים השרים מושלים בעולם, ונסגר השער לה‘. ואני הדובר, יען שנשמת משיח בי, נשגבה משל משה, נשגבה גם מנשמת מלאכי-עליון – הנני מנסה על-ידי שמות הקדושים ועל-ידי שמות הטומאה, שבאתי עד תכליתם, להכניע בראשונה כל עמי-עולם תחתי, ואמליך עליהם מלכים כרצוני, ואני אמלוך על כולם, ואשיב ימי עמי כימי עולם וכשנים קדמוניות. וה’ שומר הפדות ושומר חסדו לבני אבות יעשה הטוב והישר עמי ועם עמי; וכוָנתי אך לשמו ולשם קדושת שמו הגדול;
ואני תקוה, שלא אֶכּשל ושל יבושו קווי בּי".
ויפול הנשיא, בשמעו התגלות לב המשיח, על פניו ויקרא: אתה הנך הגואל האמיתי, ומי יתן ואראה עין בעין את נצחונך על ימי הקללה, ויהיו לנו אך ברכה ואורה. חסד ורחמים, כי נואלנו וחטאנו.
י
הֻלֶּדֶת שָׂרָה
בשנת חמשת אלפים וארבע מאות ליצירה ישב במדינת אוקראינה, אשר נספחה למלכות פולין, איש-עברי ישר ונאמן-רוח ושמו ישי בן-יהודה; ולו אשה מאצילי בית-ישראל, נדיבת-רוח ויפת-תאר. ותהי עקרה ימים רבים ולא ילדה. ותפלל לה' וישמע בקולה ויפתח את רחמה ותהר ותלד בת ביום חג הפורים, יום שמחה ליהודים, ויקראו שמה שרה, כשם אשת אברהם. ותגדל ותהי כשנתים, ויקראו לה רבים גם שם יסכה, כי הכל סכין ביופיה, פניה מאירים כשמש, ולא היה כזיו הזה בזרע אשה מימות עולם!
ובהיות הנערה כבת חמש ושש באו גזרו רעות על עם היהודים והפולנים ופרצו הריגות עצומות, כי עלה עם מר כארי וכנמר ויבקע באפו כל חומת יהודה בפולין. ערים נשרפו באש, אלפי אנשים ונשים נשחטו יום יום, עוללים נדרסו במעי אמם, חללו כבוד בתולות לעיני הוריהן וחתניהן, ואחרי-כן ניקרו את עיני כולם ויתלם על העצים וישימו אש תחתיהם. באו ימי נבוכדנצר וימי המן, אשר חשב להשחית בעם ה' ולבלתי הותיר להם שריד, ותהי תאניה ואניה בכל שערי בית-יעקב, והימים ימי קינה ובכיה עד היום הזה. והנערה שרה נלקחה עוד לפני זה מבית אביה, ותהי ספונה ימים רבים בבית-מקלט לחסידות בית הלחמי, אשר לא תנשאנה כל ימי חייהן לאיש ותעבודנה את אלהיהן בצניעות ובמעשי –חסד, ותשב עמהן ותשכח שם אביה ושם עמה ומולדתה. וכאשר יצא הקצף על בני-יעקב, יצא גם על שבטי בית –הלחמים, ולא הבדיל האויב בין בן-ברית ובין שאינו בן ברית.וחרבו המגואלה בדם אכלה את שניהם. ותנוסנה החסידות הנוצריות ותיסתרנה במערה ותקחנה גם את שרה עמהן, כי יקרה עליהן נפשה. ותשבנה שם בבטן האדמה ותגולנה אבן על-פי המערה, ורק מעט צידה לקחו עמהן. ויהי בחצי הלילה בשנת ת"ח, השנה היותר זעומה בשנות ראינו רעות אלו, נאחז פתאום גוף איש בעל קרנים בגוף הילדה השוכבת, ויוצא אותה ערומה ממקום משכבה, ויאחז בציצית ראשה, וישוטט עמה באישון לילה באויר השמים, ויבא אותה אל בית-קברות יהודים בארץ רחוקה מאד ממקום הגזירות, ויעמידה על רגליה ויאמר המתעופף אליה: בתי, יהודית אַת ומוצאך מעם היהודים, ואני אביך אשר נהרגתי עם אמך על קידוש השם הגדול. וישק לה הדובר על ראשה ונעלם ואיננו. הבּוקר עלה ותתעורר הנערה משנתה ותשב ערומה על-יד מצבת אבן אחת ותבק.
וליהודים יושבי המקום היה לקבור איש בבוקר היום ההוא. ויבואו עם מיטת המת אל בית-העלמין, וימצאו נערה קטנה ערומה, אשר רק כותונת לבשרה, יושבת בין רפאים, ואור פניה מכהה את עמוד –השחר. ויפלו רבים על פניהם ויאמרו: רק קסם הוא! וביניהם היה איש מקובל, יודע צפונות ומראות, ויאמר: אולי זה ראשית ימות המשיח וסימן לתחית-המתים. ותאמר הנערה לנפחדים: מבנות העברים אני ממדינת פולין, ואבי המת הביאני הלום אמש בלילה בכנפיו. ויאמר המקובל: מתנבאת היא ולא ידעו האנשים, אם אמת היא דוברת. ויביאו אותה לבית הרב, וילבישוה ויאכילה וישקוה, כי רעבה היתה וצמאה. ויביאה ראש-התורה חדר בתוך חדר וישביעה באלהים כי תגיד לו דבר בואה הנה ומה עמה, ותאמר: חי יושב הצבאות וחי בנו משיח וכי אמת בפי. ותספר את דבר ישיבתה בבית-המקלט ופרשת דבר האמונה אשר למדוה, כי את אביה ואמה שכחה, וגם אתמול בלילה לא הכירה אותו ולא ידעה מי הוא. ויאמן הרב לדוברת, ויצו את אשתו להיטיב עמה ולשוב לחנכה בדת ישראל. ותשב בבית הרב ימים רבים, ותצטיין ביופיה ובחכמתה. ויאמרו כל רואיה: כמראה הזה היה מראה אסתר המלכה, אשר הצילה את היהודים במאה עשרים ושבע מדינות.
ויהי הדבר לנס, כי עוד בזמן הזה, אשר רחוקים אנחנו זה כבר מימי המקרא ומימי הפלאות, יקום יופי כזה בשערי יעקב ויתהלך עלי אדמות.
יא
חֲלוֹם שָׂרָה
ויהי כי רבו הבורחים מאנשי בני-ישראל הרצוצים מארץ הדמים, ויפוצו לארבע רוחות העולם, באו רבים גם אל העיר, אשר בה גודלה שרה הנמלטת, ותהי שם “סכנת בלבול”, ויגורו התושבים היהודים מפני רוב הבאים ויקומו ויתנדבו כסף הרבה, למען ילכו משם להיאחז במדינות עוד יותר רוקות. וילכו הגולים מן המקום ההוא, וגם שרה ביניהם, וארץ הולנדיה החופשית, ויתישבו באמסטרדם הבירה, ויעשו שם מסחר וקנין, וייסדו להם קהילה מיוחדת, ויבנו להם בית-תפילה מיוחד. ובכל שבת ומועד יהללו את ה' על הנסים, שהראה להם בהימלטם מארץ גזרה ובהישארם בחיים לעובדו ולהזכיר שמו בגויים.
הימים היו תי"ד ליצירה, ושרה בת ארבע-עשרה וכבת שמונה-עשרה לקומה ולגובה. ותהי אבן-חן של כל הישוב הפולני בארץ החדשה. ויתברכו בה כל בתי-ישראל לאמור לבנותיהן: ישימך אלהים יפה וכלולה כשרה בת ישי!
ויהי בשנית יום חג –הפורים, יום משתה וששון לכל זרע יעקב ולפליטת ישורון וים הולדת שרה, היפה בבנות, ואחיה וקרוביה התאספו בבית פרנס קהילתם ויכרו כֵּרה גדולה וישתו וישכּרו וירקדו, ותהי השמחה גדולה, וגם שרה ניצבת עם שורת אחיותיה, לראות בשמחה ובדיצה. ויתנו הגברים גם לה לשתות מן היין המשובח. והנה כמו אסתר ממש ליופי ולתואר, אשר לקחה בקסמיה את לב מלך פרס, עומדת לפניהם. מי לא יכרע לפניה ולא יקרא: “אחותנו, אַת היי לאלפי רבבה!”
ויהי ממחרת היום בחצי ליל שושן פורים, ותשכב הנערה שרה על מיטתה ותישן, ורעיונותיה על משכבה סליקין ותרא בחלומה והנה היא יושבת אל שולחן ערוך, עליו כל מאכלים ומשקאות טובים; והשולחן עומד בחצר גדולה, אשר קירותיה מצוירים כל מיני ציורים ומשמשים רבים רצים מחדר לחדר. לשרת את האורחים והמסובים. מימנה יושב כוהן גדול, ומשמאלה יושב בחור יפה-עינים ורב חן עד מאד, ויאכלו המסובים לשבעה, וישתו וירימו את כוסם ויקראו איש אל רעהו: נשתה לחיי אדוננו זה ולחיי ארוסתו, בת מלכים זאת, היושבת אצלו. ומיד נפתחת דלת החצר, ויבואו שני אנשים נשואי-פנים ויקרבו אל השולחן ויעמדו מול הבחור ויאמרו אליו:מארץ פולין שלוחים אנחנו אליך, משיח בן-דויד מלך ישראל. ותיקץ שרה תוך כדי דיבורם והנה חלום.
ותשמור הנערה את הדברים בלבה, ותאמר: לגדולות נוצרתי ורק לבן דויד אתן ידי לברית עולם.ותמאן שרה מן היום הזה והלאה לשים לבה לנכבדות אשר הציעו לפניה. כי רבים מבני העשירים ומן הלומדים המצוינים בקשו לקחת אותה לאשה ויחלו בעבורה מחלת-אהבה. וישנאו אותה שוב המבקשים ידה, תחת האהבה אשר אהבו אותה. על גאות לבה ויהירותה, ורבים מן המעונים בנפשם מיופיה, אשר לא היה לו ערוֹך, הוציאו שטנה עליה, כי משׂרכת היא דרכיה, ויתאמצו להבזות את שמה. עד כה הגיעה קנאת האהבה, והיא כל עוול לא עשתה, ולא הזיד איש לנגוע בה.
ותצא שרה בימים האלה מארץ הולנדיה לארץ איטליה ותשב בליוורנה, העיר המהוללה; וגם שם הקיפוה הבחורים מבני הגבירים מכל עבר ויביאו לה מתנות רבות, והיא מיאנה לשמוע בקולם ולהתחתן באחד מהם. ויהי כי הציקו לה רבים ואמרו: מדוע לא תנשאי לאיש? לא יכלה עצור בנפשה ותקרא: אך אל משיח ישראל אתן את ידי. ויחשבו השואלים, כי דעתה נטרפה עליה, ויאמרו: נשתגעה שרה היפה מרוב יפיה. ואחרים מן המתבוננים, אשר כבר לקחה אוזנם שמץ מן השמועה, כי בארץ התוגר קם איש יהודי שבתי, המכנה את עצמו משיח בן דויד, אמרו כי יש דברים בגו. ותצא השמועה מדברי שרה למרחקים ותגיע גם לארץ מצרים.
יב
קוֹל בְּרָמָה וּתְחִיַת הַמֵּתִים
ויהי בליל השבועות בשנת ארבעה מאות ועשרים ליצירה, ותשב כל החבורה אשר למשיחומלכם בראשם מסביב לשולחן, לעסוק במראות ובסודות, והה קול ברמה נשמע, לאמור: “קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה”. ומיד ניתקו קירות האולם, והנה דמות בתולה עדינה, רבת-חן מאד נראתה, והיא יפה כלבנה… ותקרב התמונה אל מקום המשיח והשתחוו לו שבע פעמים ארצה ותיעלם ואיננה. ויתמהו כל היושבים על החזון הזה, אשר לא היה עד כמוהו, ויהי הדבר לנס ולפלא.
ויהי אחרי ימי החג ויבחר המשיח שנים-עשר בחורים מקציני מוקדון, מן היפים אשר בהם, וילבישם שש ורקמה, והם ועבדיהם ושתי נשים זקנות מנשי מצרים העבריות ואחותו הבכירה ישבו בספינה, ובידם מסרו אגרת לשרה בת ישי, היפה בבנות, וזה דבר האגרת: “מה יפית ומה נעמת, ידידתי שרה. הנך יפה רעיתי, כןלך יפה,רעיתי, ומום אין בך. רבות בנות עשו חיל, ואַת עלית על כוּלנה, שמיני כחותם על לבך, דודתי, לבבתיני, אחותי כלה. אפריון עשב לו המלך שלמה; ואם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי לך בעקבי שליחו. יביאך המלך חדריו, עוז והדר לבושך ותשחקי ליום אחרון”. ועל –יד המכתב הזה, הכתוב בדברי שלמה – נתן המשיח ביום שלוש טבעות זהב משובצות אבני-יקר, ומחרוזת-מרגליות גדולה וחַחים משובצים אבנים טובות ואבני-כרכּוד ובגדי משי רבים מרקמת מצרים ותכשיטים אחרים מכל טוב הארץ. ויצו את הבחורים והזקנות לאמור: מהרו רדו בים עד ליוורנה אשר באיטליה המדינה,
והנה שם בתולה רבת-חן, ושמה שרה בת ישי בן יהודה, גלגול משיח בן אפרים, אשר נהרג בשנת ת"ח בחרב אויב, ונתתם לה את האגרת הזאת ולבשתם אותה בגדי-רקמה, ושמתם את המרגליות על צואריה,החחים בידיה
והטבעות על אצבעותיה, וקראתם לפניה: מלכה! וקמתם והלכתם עמה והבאתם אותה אלי, כי היא לי מאורשה ממערכת השכינה.
ותבוא השיירה ההיא לליוורנה העיר, ותתיצב לפני שרה הנבחרת ויעשו לה כדבר המלך ויקראו לפניה: תחי גברתנו שרה לעולם! ותצנח שרה מעל כסאה מרוב שמחה. ותאמר: הנה פתרון החלום, אשר חזיתי בדבר אלהים. ויאכלו בני השיירה וישתו עמה שלושה ימים. ויהי ביום הרביעי בבוקר ותשאל אחות המשיח את שרה: התלכי אחרינו אל מלך המשיח? ותאמר: אלך עמכם ואשרת את האדון; ואולם עוד שנים עשר יום אשב פה, ששה ימים אסוך בשמן המור וששה ימים בבשמים, על-פי מצוות הזקנות. ואנשי ליוורנה שמעו את כל אשר נעשה בגבולם, וישמחו על הדבר אשר פקד המשיח את אחת הבנות היושבות בקרבם, ויברכו את הכלה שרה לאמור: " תהי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער האויב". ויהי אחרי כלות בני-הקהילה לברך אותה, ותשא קולה ותבק מרוב המית-נפשה. ובצאתה בספינה עם השליחים, ויצאו כל אנשי העיר, לשלחה ולברכה, ולבם מרחף בין תקוה ופחד. הנה כן יקום בנין קרית חָנה דויד ותחזנה עינינו בשיבת ציון וירושלים!
ותבוא שרה, כרבקה מאז, בספינה עם אחות הנשיא ועם שתי הזקנות ושנים-עשר הבחורים, הם ועבדיהם וכל המשא אשר אתם לאלכסנדריה. ובבוא להקת הנביאים ועבדי המלך לקבל את פניה, ותקח את הצעיף ותכס את פניה. ותבוא היא והנשים לבית הגביר רבי רפאל-יוסף ממוקירי המשיח. ויצא האדון לקראתה, והוא לבוש שמלת-משי ואטון לראשו ותארו ויפי הדרו כתואר פני מלך, ותשתחו המיועדה לפניו ארצה ותשק כפות רגליו ותאמר: כי יתן וראוני אבי ואמי וכל בני-משפחתי בכל כבודי ואושר גורלי. וירימנה שבתי בשתי ידיו ויקימה על רגליה ויק לה ואמר: בתי, ברוכה את לה' וראויה לשבת על-יד כסאי.
עוד טרם כילה לדבר והדלתות נפתחו, ויבאו החדרה אביה ואמה, אחיה אחיותיה,אשר מתו על קידוש השם, וירימו קול ברכה. וירא כל העם הניצב ויפלו על פניהם ויקראו: המשיח הוא אדוננו והמלכה הניצבת פה היא המטרוניתא יחיו לעולם! לעולם יחיו!
יג
קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה
ויעשו מכבדי המשיח ושועי ארץ מצרים משתה גדול לכלולות המלך עם המלכה, וישמחו ויחוגו שבעת ימים רצופים, ויהי מחנה בחג הברית במספר שבעה-עשר אלף איש, בחורים ובתולות,, זקנים וזקנות. וישמחו ברחובות קריה, ששו בכל רחובות העיר ומגרשיה הפכו את כל בתי האל לבתי-משתה,
ובני-הנביאים והתלמידים מנצחים בכינורות, מזמרים זמירות, קול תוף נשמע בכל אלכסנדריה, ותהי השמחה גדולה כביום אשר חגג שלמה בן דויד את חג חנוכת הבית. ומכל עבר ופינה מתפוצות היהודים נוהרים המונים המונים לשׂישׂ עם החתן המשיח ועם הכלה כלילת-היופי היושבת לימינו. ואבי הכלה ואמה וכל קרוביה ובני משפחתה, אשר נהרגו על קדושת השמו הגדול, באים בכל יום דרך החלונות ומניחים ידיהם על המיועדים ומברכים אותם. ובשעה הזאת מאיר הנצר אשר על ראשם, קול החצוצרות והשופרות ישָׁמע וירעש העם לראות את הקמים מקבריהם ומתהלכים ביניהם. העיר רועשת על המגדלים ועל מעקות-הבתים מטפס ההמון, לראו בחוגגים, דגלים מתנוססים. נביאים מתנבאים. ריקוד וצהלה ברחובות, עד כי המה תהמה האדמה. בא האדון, משיח ה' צבאות, בקדושת הברית עם המטרוניתא. כרובים ואופנים ירעישו ממעל. בכל חלל העולם נשמע קול המית השירה: קדוש,קדוש קדוש ה' צבאות, קדוש משיחו וקדושה גם המטרוניתא! שבו בנים לגבולם, אחרי עידן ועידנים, ואל הברית פתח את ידו הנדיבה לקומם הריסות ציון ומצרים, ערש דויד ושלמה וערש משה ואהרון, שאון גאולה ופדות! מתעלפים אנשים ונשים ברחובות משמחה ומדיצה ומתנבאים לגאולה ולפדות ורואים את הגאולה והפדות. – –
יד
הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם
ויהי כעבר ימי המשתה והמחולות, והעם מרבים לבוא מכל עבר, ויתאספו כל נשיאי היהודים אשר במצרים ואמרכליה, כל הגבירים והלומדים והפרנסים כל איש אמיד אשר בגבול תחפנחס, גבול נוף וגבול מגדול וארץ פתרוס ויתיעצו, איך לכלכל את המחנה הרב הזה, לשאת משא בית המשיח וצרכיו וגם לכלכל את צרכי המלחמה העתידה. ויגמרו אומר לשלוח שליחים לסלוניקי, לקושטא, לערב ולפרס ולהודו ולכל ארצות היהודים, כי ינדבו נדבות ומתנות לצורך דבר הגאולה הרַבּה. ותגדל פעולת השליחים עד מאד; ובכל מקום בואם הריקו העברים את כספם וזהב-ביתם ויעניקו אותו בכל כבוד, ויביאו הנה לארץ מצרים עושר גדול, אשר לא ימָנה מרוב, ותהי הוצאת בית-המשיח שמונה וארבעים אלף הגרים לכל השנה, ומספר אוצר המלחמה ארבע מאות אלף הגרים לשנה; והכל מכינים את עצמם ליום הגדול, מוכר איש איש את ביתו ומיטלטליו ובא לנַשק את כפות רגלי המשיח, ותהי האמונה בו רבה!
ויהי מספר נביאי המשיח ונביאותיו, אשר התעלפו ובאו, במצרים, בארץ איטליה ובמוקדון בשנה ההיא מאה ותשעים ותשעה לומדי-תורה, זקנים עשרים ואחד אלף, זקנות עשרים ושמונה אלף, שבע מאות נשים בעלות אוב ומקטרות, חמישה-עשר אלף בחורים, שבעת אלפים ושמונה מאות בתולות אשר לא ידעו איש, חמש מאות ושבעים וחמישה נערים תמימים, שש מאות ועשרים יולדות, יונקי שדים במספר רב ושמונים ואחת נוכריות עושות מלאכת שבת. ותהי כל המחנה שבעים וחמישה אלף נפש מתנבאי על המשיח וממלכתו; והתקוה רבה, כי ילכו הלוך ורב ויהיו כפלים כיוצאי מצרים, כי בכל מקום אשר דבר המשיח ונביאיו מגיע נוהרים בני-העם אליו ויאמינו בתשועת ה ובעבדו.
טו
הָנְּבוֻאָה
ויהי בשנת ה' אלפים וארבע מאות ועשרים וחמש ליצירה, ביום ראשון לפסח, ירד נתן הנביא ועמו ששת חבריו מרואי פני המלך, הנקראים יחד “שבעת קני המנורה”, בחוצות אלכסנדריה, וכולם לבושי תכלת ויקראו בקול גדול לאמור: כה אמר ה': עוד שנה אחת וחודשים שנַיִם יוָדע לכל בני-העולם
כולו כי המשיח שבתי הוא הוא הגואל האחרון ואין זולתו, וכסא מלכותו יהיה נכון בירושלים החדשה, ויבנה בימיו בית המקדש השלישי, אשר עליו ניבּא יחזקאלבן בוזי הכוהן, ויתאספו אליו שמונה מאות אלף גיבורי-החיל מבני עשרת השבטים אשר בארץ אפריקה מעבר לנהר סמבטיון, אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור שמה, וילכוד על ידם את כל ממלכות עולם, יושיב עליהם מאצילי בני-ישראל, והוא המשיח ימלוך על כולם, על כל החיים אשר על פני האדמה ועל כל המתים, אשר יקומו מקבריהם.
ויהי כשמוע אנשי אלכסנדריה את הבשורה הזאת, ויצהלו וישמחו, ויחלו לעשות עוד הפעם משתאות ושמחות; ולא היתה כשמחה הזאת בכל ארץ מרים, מיום אשר הגלה ששך מלך מצרים את אבותיהם שמה עד היום הזה. וישלחו רצים בכל תפוצות ישראל, אשר בארבע כנפות תבל, לספר ולהודיע את דבר בוא המשיח ויום-הקרב.
וגם אמור אמר המשיח לעלות בראש שבטי עמו לארץ-ישראל, ללכוד את ירושלים ולשפוך על הארץ הקדושה את רוח ממשלתו. וירא השטן, כי עוד מעטות כלה מלכות הרשעה ובא החגור באזור צדק לפתּח חרצובּות עמו, ויבוא ויבלבל את העולם. – גבור גברו שמות הטומאה על שמות הקדושה… ויפול המשיח גם הוא שדוד ברשת תעתועיהם ויסר מני דרך. – הרחמן ישלח לנו את הגואל הנאמן וישיב את שארית עמו!
> עוד על המשיח
א
הַמְּשִׁיחִים
איש היה בארץ עוץ בקהילה הקדושה איזמיר, ושמו מרדכי צבי, מגולי מדינת מוריאה, והוא סוחר בפרי הארץ, ויבוא בסחרו עד ארץ ליונטו. ויולד האיש שלושה בנים, ויהי שם הבכור יוסף ושם השני אליהו ושם השלישי, הצעיר מאחיו, שבתי. ושבתי נולד בשנת חמשת אלפים שלוש מאות שמונים וחמש ליצירה, ויגדל הילד ויגָמל, ויביאו אותו לבית-המדרש, וילמד שם מקרא, משנה ותלמוד, הלכות ואגדות, ויחזור על ספרי ש"ס, ספרי דבי-רב ותורת כהנים, וגם שקד על ספרי הקבלה. ויהי בהיותו בן חמש-עשרה לא מצא חפץ עוד ברב ומורה, ויסָגר בחדר עלית אביו וילמד בעצמו, ויתעמק בעניני הנסתר ובמדרשי השמות; ולא נמא בימים ההם חכם כמותו בנגלה ובנסתר. ובהיותו בן שמונה-עשרה כבר עטרוהו בשם חכם. וישתאו אנשים לרוב חכמתו וידיעותיו, כי לא נשמעו ולא נודעו כאלה בישראל;ויאמרו: אך רוח הקודש שוכן עליו.
ויחלו להתקבץ אליו בחורי חמד, ללמוד את תורת הקבל, וילמד אותם בחדרו, ולא יצא מפתח הבית גם שעל;ובלכת התלמידים ממנו, התבודד ויבוא אל מרומי האצילות והספירות, לא היה שער בעליונים אשר לא נדחק להכּנס בו.
ומקץ ימים החל, הוא ותלמידיו, לצאת מחדרו פעמים בשבוע, לטבול בחוף הים. וישבו כל היום ההוא בתענית. אחרי-כן עזב שנית את עליתו לבלי שוב עוד אליה, ויחל ללמוד עמם בתורת הנגלה והנסתר רק על פני השדה. שם ישבו עטופים בטליתות ותפילין של אל שדי בראשם, ויהגו בדברי אלהים ובחזון דברי אלהים בלי הפסק ובלי הרף.ואם עברו זאטוטי הישמאלים וראו את בני-יעקב אלה עושים את מעשיהם, ויחרפו ויגדפו אותם ויתאמצו להפריעם ממלאכת-הקודש, כל עמלם נשאר מַעל. כה ישבו תחת כיפת השמים הרחבים ועסקו בתורה, יום ולילה לא ישבותו.
ויהי בהיות שבתי כבן עשרים שנה, ויתן לו אביו אשה בת גביר מאיזמיר. וארוסתו היתה יפת-מראה מאד, והוא לא קרב אליה ואף לא ראה אותה.
וירע הדבר בעיני חותנו וישלחהו מביתו, ויתן לו אביו שנית לאשה בת קצין אחר,
והיא היתה יפה גם מן הראשונה ותואר לה והדר רב לה; והוא גם עיניו לא נשא להביט בה ותצא מעמו. ויתקדש שבתי ויהי קם מדי חצות-הלילה ממיטתו וילך לבדו לטבול בים ויהי צם וישב בתענית משבת לשבת, וא היה כל סיגוף, אשרלא עינה בו את גופו. ובכל זה היה תואר פניו כפני מלאך –אלהים ממש ולא יכלו להביט בפניו, כי קרן עורו. וראו: זה מעונה, אשר לחם לא אכל ומים לא שתה ימים רצופים, שכב רק על שק תבן ומנע את עצמו מכל רכות ותענוגות בני-אדם, ויהי גופו נותן ריח, כאילו משחוהו בבשמים יקרים ובשמן אפרסמון.
ויהי היום ויבוא רופא לבית-מגוריו וירח את הריח הזה, ויחשוב כי מורח האיש את בשרו, ויוכיחהו על פניו ויאמר לו: האם בן תורה כמוכה עוסק במעשה-נערות? ויפשוט שבתי את בגדיו מיד, ויראהו, כי אך חשדהו בלא דבר. ויתמה הרופא מאד על החיזיון הזה, ויהי נבהך ונפעם, ויבקש מאת שבתי, כי יגלה לו את דבר הריח אשר בבשרו, ולא אבה; ויפצר בו הרופא מאד. ויאמר שבתי אל האיש: הישבעה לי, כי לא תגלה את אשר אומר לך, בטרם יגיע הזמן, אשר אצא אל בני –האדם. וישבע הרופא ויאמר לו: חי אלהים, אם אספר לכל בשר ודם מאשר ארע על-אודותיך. ויאמר שבתי עליו: קטונתי מכל החסדים אשר עשה עמי צורי וקוני, ואולם באחד הלילות, ואני נשקעתי בחדרי בסודות עליונים, ואבקש לבוא עד חוק נשמות כל דור ודור מימות עולם, אשר כרת להם בורא כל העולמות את הברית, והנה נפתחה הדלת וארא שלושה אנשים זקנים נגשים אלי ובידיהם כדים נותני-ריח, ויאמרו אלי: פשוט את בגדיך, אהוב במקום, ואפשוט; ויגש האחד ויצוק את השמן על ראשי, ויגש השני ויצוק את השמן על גופי וידי, ויגש השלישי וירק את השמן על רגלי, ויחלו כתרי אור ללהט מסביב לראשי אשר הוסך, ואקרא את השמות: אברהם, יצחק ויעקב! ואפול על פני; והנה סר כל המראה, ואני יושב בבגדי על כסאי והוגה בדברי ה', ויקם הרופא וישק לו על ראשו ויאמר: עתה ידעתי כי איש-אלהים אתה, ויצא ממנו שמח וטוב לב.
ב
שֵׁם הַמְפֹרָשׁ
ויהי בהיות שבתי צבי בן עשרים וארבע שנה, והוא שיכלל את נפשו בכל תכסיסי העבודה וההשגה ובצירוף הגוף והנפש, ויצא אל אחיו ויחל לגלות לתלמידיו, כי הוא משיח בן-דויד, גואל הצדק, כי הוא יגאל ויפדה את ישראל מגלות אדום וישמעאל, ויאמינו בו ובדבריו ויאמרו כאיש אחד: אחריך נלך וככל אשר תצוה עלינו נעשה, ורק אז תשוב השכינה אל נוֶהָ, כי כבר עברו עידן ועידנים ללא קרבן וללא מזבח ואין חטאת ואין שלמים.
ושבתי מתהלך בין הסובבים אותו, משכמו ולעמה הוא גבוה מכל העם ואור פניו יאיר בין חורבות הגולה. ויהי היום והוא עומד עטוף בטליתו, ומראהו כמראה מלאך-אלהים, החל להגות את השם באותיותיו, כמעשה הכוהן בזמן שבית-המקדש היה קיים ביום-כיפורים בבית קודש-הקודשים ותלמידיו ומאמיניו, בשמעם את השם המפורש יוצא מפיו, כרעו והשתחוו ונפלו על פניהם ויקראו בקול גדול: ברוך שם כבוד מלכותו ומלכות עבדו הנאמן לעולם ועד!
וכשמוע החכמים ויודעי-התורה את הדבר הזה, כי קם אחד מזרע היהודים לשׂוֹם עטרת כוהן לאל עליון בראשו, ותעל חמתם עליו עד להשחית. וישלחו אליו שני שליחי בית-דין, והתרות בו, אשר לא יזיד לעשות עוד כדבר הזה; ואם מאן ימאן וישנה את מעשהו, אז יתירו את דמו וימות מות מעוול. ולא חת שבתי מפניהם ויעל ויאמר, כי מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מותר לו להגות את השם, יען כי הוא משיח בני-יעקב ולו יקהת עמים.
ויראו המַתרים כי איננו שומע להם ומוסיף ללכת בדרכו, לדחוק את הקץ, וישבו בשורה ונמנו וגמרו פה אחד, כי הוא חייב מיתה, ויכריזו ברבים: ההורג את שבתי משיח-השקר למצוה רבה תיחשב לו ויקנה לו בזה חיי-עולם!
וירא שבתי, כי כלתה עליו הרעה, ויאמר: אל תהי בי יד האנשים האלה, אשר לא ידעו ארחותי ותהלוכותי. ויקם וילך לו מאיזמיר ויצא לעיר סלוניקי; משם הלך ללטיני דרך ארץ מוריאה, ומשם בא לאלכסנדריה של מצרים דרך ארץ יוָן. וממצרים בא ויצא לארץ הקודש, וישב בעיר מלכי-דוד, בירושלים, ושם החל לעשות סיגופים מחדש, להתענות הרבה ולהעמיק שנית במסתרי הקבלה יומם ולילה. ויחפש את המבוא לגאולת העיר ולגאולת העם. ואלהים הסתיר ממנו פנים ולא ענה אותו בספרים…
ג
אַרְיֵה דְבֵי עַלָּאָה
ובימים ההם חי בעזה איש ושמו נתן. והאיש הזה היה מקובל גדול ויודע-סתרים ומנבא-עתידות ויודע להגיד לאיש איש כמפעלו וכמעשיו. פלא הוא ויהי לפלא: כל אאשר ניבא והגיד, לא נפל מדבריו ארצה; ולא ידעו האנשים, אם ברוח-הקודש הוא מדבר או רק מהסטרא-אחרא ישאב כוחו… ויחל רוח לפעמו ויבוא אל המחנה וינבא על הכוכב, אשר דרך מיעקב לגאול שבטי-יה מגלות העמים, וכי בימיו יוָשעו ותחדל כל תענית בציבור על העיר החרבה, כי השכינה כבר קמה מאֶבלה ויבואו דברי החוזה, כי הצום הרביעי והצום החמישי יהיו לבית-יהודה לששון ושמחה. ורבים מבני-העם בשמעם כי קם פודה וגואל וכי רק צעד אחד בינם ובין ימי תחית-המתים, ויקם בהם רוח ויתחזקו ויאמרו: נהיה לאנשי חיל ונלך אחרי שבתי משיחנו. ותהי שמחה ליהודים ואין עוד מתאבל על חרבן ירושלים, כי עוד מעט ויקימו אבני הריסותיה.
וזה דבר הכתב אשר שלח נתן הנביא המשיח לכל תפוצות בית-ישראל לאמור: " אחינו בני ישראל, בני אברהם, בני יצחק ויעקב, בני יוסף ובנימין, דעו לכם, כי נולד משיחנו וגואלנו בעיר איזמיר, ונקרא בשם שבתי-צבי, במהרה תיגָלה מלכותו ויסיר את כתר- המלכות מראש מלך ישמעאל וישימהו בראשו, והמלך וכל שריו ילכו אחריו ויהיו לו לעבדים; ויענו כולם ואמרו: כי לו המלוכה! והיה בחצי הדרך, ונעלמו פתאום פעמי המשיח, ולא ידעו אנה בא ואם חי הוא או מת, והיה עצב בין הקהל. ומשיחנו יבוא אז עד נהר הסמבטיון, אשר שם לא עבר עד עתה איש, להיותו משליך אבנים כל ימות החול ורק ביום השבת ינוח, כי יום מנוחה הוא ושביתה לכל בני-התורה ולא יחללו אותו! והיה בעמדו על חופו, והתגעשו האבנים לקראתו לרוצץ את ראשו, וירד מן השמים אריה דבי עילאה, והפרומביה שבפי האריה היא נחש בעל שבעה ראשים, ואש יוצא מפי האריה, ועליו ירכב המחכה עד מעֵבר להנהר,אשר שם יושבים בני- רכב, בני-משה וכל בני עשרת השבטים. ולמשה רבנו, עליו השלום, נולדה בת ושמה רבקה, והיא נשמרה בעצם ילדותה כל הדורות הרבים עד ביאת הגואל, ואותה יקח משיחנו לאשה. על אריה בבי עילאה ההוא ירכבו המשיח ומשה, בצאתם עם עם רב אשר לא יסָפר מרוב כחול הים, לשוב לירושלים. ויהי בהיותם על אֵם הדרך ויבוא לקראתם עם מר ונמהר, בני גוג ומגוג, והם לבושי שריון, מזוינים חרב וחנית וכל כלי-מלחמה, והמנצחים על הקרב המה מבני הענקים, לפנים קראו הלם רפאים. ומשיחנו שבתי-צבי לא בחרב וחנית ילָחם, רק ברוח פיו ימית רשע ויפיל אותו ארצה רק בדברי אלהים, לא ישאר מכל מחנה האויב העצום גם אחד. ובבוא המשיח ומשה בשערי ירושלים עם כל השבטים, תעלינה החומות מאליהן ותסבנה את העיר ותהיה לעיר בצורה מאד. ויוריד ה' אלהים ביום ההוא לעיני כל הקהל הרב את בית-המקדש של מעלהבנוי כולו זהב טהור, ואבנים טובות הנשקפות מחלונותיו מאירות לכל קרתא קדישא דירושלים. וירד המשיח מן האריה, ויגש לפני מזבח האלהים, אשר שם הקריב בכל ימי הגולה רק מיכאל השר הגדול ויקריב את הקרבן הראשון, ויז את הדם ויתן את העולה על המזבח, ואש מרומים תלחך את הנתחים, ויעל ריח-ניחוח לכסא כבודו של יושב- השמים. אז יתָּקע בשופר גדול, וכל המתים יקומו מקבריהם וירונו את השיר לאלהי ציון!
זה דבר הכתב.
ד
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר
איש היה בקהילה הקדושה איזמיר, ושמו מרדכי-צבי, והוא איש סוחר, הנושא ונותן באמונה, ויצא שמו לתהילה בין סוחרי הארץ. ויוָלד לאיש הזה בן בשנת חמשת אלפים שפ"ו ליצירה, ויקרא שמו שבתי-צבי, ויגדל הילד ויעש חיל, שלא כדרך כל הארץ; בעודו בימי נעוריו היה הוגה את השם באותיותיו, פעם בפרסום ופעם הבליעו בנעימה. וימחו בו גדולי-הדור על מעשהו, ולא שמע להם ולא נטה מדרכו. אולם גם אלו שעָינו אותו העידו, שהיה פרוש מכל תענוגי העולם הזה ונבדל מחברת האדם. היה מתבודד ימים רבים בהרים, במערות ובמדבריות לבקש את ה'. כה ישב כל שנות נעוריו באיזמיר, ומעשהו זה היה למורת רוח אחיו ובית אביו; וכל עמלם להשיבו לדרך האדם ולקרבו אל החיים בני-יומם היה לתוהו.
ויהי היום ויבואו אנשים אחרים של צורה בלט וישקיפו אל תוך חור-המנעול
אשר לחדרו, שהיה יושב סגור שם, ויראו אותו שוכב ומתפלל על קרקע הבית, מיטתו כפויה באבלות. והוא בוכה ומילל על חרבן בית המקדש, ושני מלאכי-השרת באים ומחזיקים בידו וקוראים: התנערי מעפר, קומי, עיר ירושלים! וארבעה מלאכים אחרים באו ואחזו בארבע רגלי המיטה ויקימוה ויאמרו: אלהים שבשמים הקים את סוכת דויד הנופלת. ויתמהו האנשים על המראה ויאמרו: אלהים נתהלך עם שבתי!
אחר הדברים האלה תקף אותן רוח ללכת ירושלימה. וימאן לקחת כסף מבית אביו או צידה לדרך, ויצא וילך רגלי לעיר הקודש ושם ישב, ויחל לעבוד את ה' בצומות וסיגופים. ויהי מתענה משבת לשבת בתענית רצופה. ויתעצם בסתרי התורה, ויצא לו שֵׁם בשערי ירושלים ויתחברו אליו אנשים ויחלו להאמין בו ובדרכו ויאמרו: קול קורא ה' לאיש זה לסול לו מסילה ולהשיב לציון העיר את ימי תפארתה מקדם.
ה
עֶשֶׂר הַסְּפִירוֹת
ושבתי יצא מירושלים למצרים וישב שם ימים רבים ויעש נפשות לה' וישב משם הוא וסיעתו, וילך לפקוד ארצות אחרות. ויהי בבואו עזתה, ויקרא נתן הנביא לגדולי היהודים בעיר ההיא בקול גדול: זה הוא מושיעם של ישראל, הוא משיח אלהי יעקב, וכל הנבואות שנבאו הנביאים והחוזים לא ניבאו אלא עליו. ויגיעו הדברים לאזני שבתי לאמור:הנה נביא לנו במקום הזה והוא מכריז ומודיע עליך, שאתה גואל-ישראל המקווה. וישלח שבתי שליחים אחרי המנבא ויאמרלהם: מהרו והביאו אלי את איש הרוח הזה.וילכו האנשים ויביאו את נתן אליו. ויבוא וימוד לפניו ברטט ובפחד, ארכובותיו דא לדא נקשן, ולא יכול לעמוד על רגליו מרוב פחד, ויפול על פניו ויסתּר ראשו בארץ. ויאמר לו שבתי: קום, נתן, על רגליך והעד בי את אשר אמרת ושיפ ידך על לבך והגד – האם כנים הדברים אשר ניבת עלי או רק מראות בחלום ראית? ויען נתן ויאמר: בי, אדוני, אל-נא תחשוב עוון על עבדך, חלילה לי להוסיף או לגרוע מכל אשר ראיתי. ויהי היום והנני עומד מחוץ לעיר ומראה-אלהים לפני, כמראה אשר ראה יחזקאל על נהר כבר. ואשא עיני ואראה, והנה עשר ספירות פשוטות לפנַי ונובעות כגלי הים; ואשמע קול יוצא מתוכן ומגיע לאזני, וזה דבר הקול: בה אמר ה‘: הנה מושיעם של ישראל בא ושבתי-צבי שמו, והוא יגאל את עמי מיד צר, ואהיה עם פיו ועם רוחו ויורה לבנַי בגולה את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו וילכו קוממיות לארצי. וירד שבתי ממקומו ויאמר: אם ה’ דבר ופקדני על עמי. ועשיתי את אשר יצווה – וידום ולא יוסיף לדבּר.
ונתן עזב את חדר המשיח ברגשי פחד ואימה, והזיעה יורדת ממנו כשטף מים רבים. וישאלוהו האנשים לאמור: מה לך, נתן, כי תירא מפני ילוד-אשה? ויען אותם דבר ויאמר להם: לו ידעת את אשר אני יודע על-אודותיו, כי עתה פרחה נשמתכם בהביטכם בו.
ונתן הנביא החל לגלות למין היום ההוא והלאה את קברות הצדיקים וקברות כל התנאים והאמוראים בשטח הדרך של ערי גת, לוד ויבנה, והיה משתטח על הקברים ומדבּר עמם על דבר קץ הפלאות; ובקומו מהשתטח ויבוא עד חברון, האיר אור פניו, זוהר עיניו כלפיד אש בדברו ושער זקנו כמו זהב-פרוַים ויחל לנבא ולגלות דברים, אשר לא נשמעו בין אדם למן היום אשר הדת ניתּנה בסיני. כה היה שבתי-צבי למשיחו של ישראל ונתן לנביאו.
ו
הַטָּהֳרָה הַגְּדוֹלָה
וילך נתן הנביא עד יפו ועמו שלושה חכמים ידועים, וימצאו שם ספינה בדרך נס, וירדו בה, לבוא לארצות סמבטיון ולעורר שם שיבת עשרת השבטים. ותקם עליהם רוח סערה ויתגעשו גלי-הים, ויהיו אנוסים לשוב אל היבשה. ויהי ברדתם שנית אל החוף, ויבוא עמוד-הענן ויפסק בין החוזה ובין חבריו, וישמעו קול מדבּר עמו מתוך הענן: שוב לראשית מעשיך, לחשוף את הקברים בארצי, וידעו בני-עמי את גדוליו ומוריו.
ונתן הנביא גילה בימים ההם אפר-פרה, שהיה גנוז מימי חרבן הבית. וניגלה אליו זכריה בן ברכיה בן עדו הנביא, אשר ניבא בימי דריבש, ובידו פח מים, ויזרוק עליו את המים ויקרא לאמור: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. ויבדרו את קירבת הגאולה ואת טהרת העולם. ויעל להאיר לארץ ולכל הדרים עליה, והארץ רוחצת בפלג אלהים.
ז
חֲזוֹן אַבְרָהָם
"ואני אברהם, בן אחד התלמידים, אחרי היותי סגור בחדר שנה אחת, ואני משתאה על אריכות ימי התנין הגדול, הרובץ בתוך יאורי מצרים, וומר: מתי יהיה קץ הפלאות? והנה קול דודי דופק ואומר: הנה בן יולד לעבדי מרדכי-צבי באיזמיר, והוא יכריע את התנין הגדול, ויכריע כוח הנחש העקלתון, והוא יהיה המשיח האמיתי ויבוא בלי קרב ומלחמה לנצח את כל אויבי, מלכותו תחיה לנצח נצחים, ובלתו אין גואל לישראל. ואתה, בן-אדם, עמוד על רגליך ושמע דברי ישע ופדות; ומשיחי זה יֵשב על כסאי, כי יד על כס יה!
" ואני משתומם על המראה הגדול הזה ולא אדע את נפשי. והנה איש לפני, ומראהו כעין נחושת קלל ממראה מותניו ולמטה ונוגה-אש לו סביב, וממותניו ומעלה כעין הבדולח וכעצם השמים לטוהר; והוא קורא בחיל: קטיר קטירין ושרי.ואפול על פני מרוב פחד ואימה.
ויהי בשוכבי, ותרדמה גדולה נפלה עלי. והנה אימה חשכה גדולה נפלה בכל ארץ מצרים. ויבואו האנקה והכוס ועמם אור גדול. ויבוא איש גמד ויעקור הר גדול, גובהו ששים ריבוא אמה, ומתחת להר שוחה גדולה, ויכּשל ויפול שם. ולא ידעתי מה טיבו של האיש הנורא הזה, ונדמתי. ולאחר חודש ימים בא עוד פעם אלי בחלום הלילה ויאמר אלי: בני,אשר אהבתיך, ראה במה כוחך גדול, שאני מגלה לך דברים, שלא נתגלו אפילו למלאכי-השרת. ועתה כתוב את המראות וטמנם בכלי-חרש, למען ועמדו ימים רבים"…
ח
הַמִּתְיַמֵּר
ואשר ינבאו בשמי ואני לא שלחתים, וונשאו את עוונם".
בעיר איזמיר רבתי, אשר בארץ המזרח, ישב בחור למדן ומקובל גם יחד, והוא ממשפחת האשכנזים, אשר באו לגור שם. בימי נעוריו למד תורת הנגלה מפי רבו, רבי יוסף, ויעש שם אזנים לתלמוד; אולם כאשר גדל והחל לדפוק על דלתות ספרי-קבלה עתיקי-ימים ולתור בעיונים אלה, השליך את לימודי הגמרא אחרי גווֹ, ויתעצם אך העניני אצילות ומסתורים. ותיפעם רוחו מדברי החזון ויבּהלו רעיונותיו, ויהי כמשתגע בלכתו. ויתלקטו אליו נערים רבים, אשר גם הם בחלה נפשם בהלכות ודינים ולבם נשאם לחדשות. ויהי שבתי להם לרב ולמורה, ומדי יום ביומו אספם ויהי דורש לפניהם במעשה-מרכבה ככל אשר עלה על רוחו.
ויהי היום ויפן המורה המקובל הצעיר הזה אל תלמידיו הצעירים ויאמר אליהם לכו, בני, נצאה השדה ונעמיד את השמש כיום תמים בלב השמים, כימי יהושע בן נון. מחר יהיה האות הגדול הזה, כי ה' דיבּר טוב על ישראל, לגאלם מיד צר; ואתם התקדשו כולכם לראות בנפלאות, אשר יעשה ה' עמנו. ויאמינו המקשיבים הללו בשבתי המבשר, וישמחו שמחה גדולה על הבשורה, ויעשו כל אשר ציוה אותם, ויקדשו את בשרם ויטהרו ויכינו את עצמם ליום הגדול.
הבּוקר אור, וישכימו כולם כאיש אחד ויצאו השדה ויעלו על ההרים, ויקרא המנצח לשמש בקול גדול, כי יעמוד, ויקראו גם תלמידיו עד בוש: אנא, השמש, שמע בקולנו! ולא ענה אותם אלהים ביום ההוא והשמש לא יחדל בלכתו.
ויוָדע הדבר עוד ביום ההוא לרבני איזמיר וזקניה, ויקצפו על המעשה הזה, ןייראו ויפחדו גם בזאת, כי יאמר עם-הישמעאלים: הנה מתנקשים בני-ישראל לנו, וישימו על העם הנרדף עלילות-דברים. ויקומו וישלחו מורי-הדת ובחכמים והזקנים שליחים אליהם אל ההר, וידברו לשבתי, העומד בראש המחנה שלו, לאמור: בשם החכמים וידעי התורה אנחנו קוראים אליך, רדה אלינו אל תעמוד; ואם מאן תמאן לשמוע בקולנו, דע כי בן מות אתה והיית מנודה בשמים ובארץ.
ולא שמע הנזוף להם ויען אותם בעוז: לכו ואמרו לרבנים ולשופטים, אשר שלחו אתכם אלינו ושמו את הדברים האלה בפיכם, כי קוטננו עבה ממתניהם, וכי יען אשר הזידו להתערב בקודש לנו אנחנו מחרימים אותם, החרם והוסף, אותם וכל הנלוים אליהם. וישובו המלאכים אל מסיבת הזקנים הדיינים ןיענו אותםדבר: כה וכה אמרנו לשבתי, וכה וכה דיבּר, ויקרעו השומעים את שמלותיהם ויאמרו: את הק אלהי ישראל ומחזיקי תורתו חירף, לכו ונמכרהו לישמעאלים ויכוהו נפש ואנחנו נקיים. ושם רב גדול ונשוא-פנים ויאמר לזקנים: המתעברים: חלילה לנו מעשות כדבר הזה, לשפוך דם נפש, כי שבתי רק איש חסר-לב הוא ובלי דעת יספר; ואתם שמעו לי ויהי ה' עמכם: אל תשלכו בו יד, כי-אם גרש תגרשוהו מעירנו ואגפיה; ילך לו באשר ילך ולא יהיה לנו למוקש.ותיטב עצת הרב הזקן בעיני החכמים והפרנסים, ויעשו כדבר הזה, ויגרשו את המתנשא לראש מעיר איזמיר, אותו ואת מתי-סודו, ותשקוט העיר מהמשביע את השמש ומן הדורשים במופלא ובמכוסה מהם.
ויצא המגורש וחבריו מאיזמיר, וילך הלך ונסוע ארצה כנען. ובכל עיר ועיר,אשר בא ואשר עבר שם, דרש רמות בדבר הגאולה בשמים ובארץ, ובשגעון ינהג. ויבוא ירושלים וישב שם, ויקח לו אשה מארץ מצרים, ושמה שרה, ושונאיה יקראו לה סרה, כי היא אשר היתה להסית את שבתי למלוך על ישראל.
ויהי אחרי ימים, ויעזבו שבתי ושרה את ירושלים עיר הקדושה וילכו עזתה וישבו שם. ושם בעזה איש מקובל ויודע נסתרות, ושמו נתן, אשר למד גם הוא לפנים תורה נגלית בעיר דויד, וימאס בה, ותדבק נפשו בספרי הקבלה ובחכמת האמת. והוא הולך נתיבות אשר לא הלך בהן איש עד עתה, ויעסוק בחידות. וירא נתן את שבתי, וימצא חן בעיניו, ויחל להתחקות על דרכיו ויאמר: זה יהי לנו למושיע. ושבתי גם הוא מצא חפץ בנתן ויוָעדו יחדיו פעמים רבות, ואת אשר עשו ודיברו בסתר אין איש יודע. ויהי היום, ויאמר נתן אל שבתי: בוא עמי אל בית-המדרש הגדול ואאסוף את העם ואמשחך למלך על ישראל, בדבר ה' אשר היה אלי. וייטב הדבר בעיני שבתי ויאמר: אם ה' קראני למשיחו, ונשאתי בעול הזה. ויהי ליל חג השבועות, חג קדושת-הברית ומתן-התורה על ההר, נאספו כל הקהל אנשי-עזה לבית-מדרשם, הם נשיהם וטפם, ולא נותר איש אשר פיגר מלבוא. ויעל נתן על הבימה וימשח את שבתי למלך על כל עם הגולה בשמן המשחה. ויפלו כל העם על פניהם וירונו ויאמרו: יחי שבתי מלכנו לעולם! לעולם יחיה!
ויהי כעבור החג וישלחו נתן ועמו העזתים ספרים לכל הארצות, אשר היהודים יושבים שם דור דור ומחכים לגאולה, על –דבר הימשח שבתי למלך-המשיח ועל-דבר הנסים והאותות אשר עשה או חשבו שעשה אותם בחזון לבם ובדמיונם.
וזה פתשגן הכתב והדברים, אשר הריצו בגובה לבם לאחיהם, לכל בית-ישראל: " דעו כל אנשי בית-יעקב, כי פקד ה' את עמו וישלח לנו גואל ומושיע, שבתי-צבי מלכנו, שנמשח למלך בדבר אלהים על-ידי נתן עבדו. ועתה מטעם מלכנו החדש ומטעם נביאו החוזה אנו קוראים צום ועצרה, וכזה גם תעשו אתם כולכם בבתי-התפילה ובבתי –העם. שובו מדרכיכם הרעים, טהרו לבכם לה' והיטהרו, והיקבצו ובואו להשתחוות לפני מלככם ושאו לו מנחה,כי יום פקודה בא עתה על כל הגויים ועל כל העמים.והיה השומעים בקול המשיח והנביא אלה יעלו עמו לשאת דגלו, וניצחו על האויב בקומם לריב את ריב ירושלים. ואלה אשר לא ישמעו בקול הספר הזה,ויאמרו:שלום יהיה לנו פה, ועוד לא הגיע הקץ ולא יאמינו בשבתי ובנתן עבדו, ונספו בעוונם ויתמו עם באויב"
ובכל עיר ועיר, מדינה ומדינה, אשר דבר העזתים הגיע שמה, התרגש העם, ויתפלגו הלבבות, אלה בכה ואלה בכה. אלה לא היו מאמינים, ואלה אמרו: כנים הכתבים הללו דוברים והם ימלאו את דברי ההבטחות והיעודים. ורבו המאמינים על הממאנים ויחלו להתפלל לה' ולהתקדש בצומות ובעינויים ויקראו אל ה', כי היה יהיה עם משיחו ונאמן-ביתו וימסור מטה משה בידו.
ככה התפשטה משיחיות שבתי ברוב תפוצות היהודים. בתוגרמה ובאשכנז, בפולניה ובהולנדיה, באיטליה ובאיי-הים התקבצו כל העם ויגזרו תעניות על הציבור וירבו בתפילות ובתחנונים, ובכל יום ויום היו קורין בתפילה., הנקראה בשם “תיקון נתן”, ויברכו בקהל את שבתי מלכם. ותהי האמונה רבה, למורת-רוח החכמים והתורנים, שעמדו נגד דת עזה. גָבור גברה יג המון העם על התורנים, יד המקובלים והחוזים על התלמודיים והפרושים. ויכעסו המתנגדים על המתגברים בעם ימשלו משל על הדור זה: אשר בו ירהיבו הנער בזקן והנקלה בנכבד ולא ניכּר שוֹע לפני דל.
אחר הדברים האלה שב שבתי לאיזמיר וישב שם זמן-מה, ויהי כמחריש ומסתתר ומשים עצמו מתענה, את דבר המלוכה לא הגיד. – ובאיזמיר כבר באה, לפני שובו, השמועה מרחוק על-דבר אשר פקד ה' את עמו לשלוח אליהם מלך וגואל ואת שמו לא ידעו; וגם הם גזרו צומות וסיגופים ויתאספו לתפילות בבתי-המדרש ולדברי תחנונים.
והנה באו ארבעה אנשים ממצרים ומדמשק להשתחוות לשבתי ולראות את פניו וימרו לאנשי העיר: הלא ידעתם, כי שבתי היושב אתכם הוא הוא מלך המשיח ונתן משחו בשמן המשחה כמעשה שמואל הרואה את דויד בן ישי. ויתפלאו ויאמרו: הלא בקרבנו גדל ונגרש אותו חלף מחשבותיו הרעות, ועתה הוא שוכן שוב בינינו. ויתחלק גם העם באיזמיר לשתי מחנות. המחנה האחת, ואִתּה רוב העם המאמין במשיחו במלאכותו, הלכו גם המה אל שבתי להשתחוות לפניו ולקבל נשיאותו, והמחנה השני, וקצתם של הרבנים והזקנים, אשר ידם היתה אז בו, אמרו גם עתה למרוד בו, אבל פחד העם היה עליהם. בכל חוצות איזמיר אנשים ונשים מתנבאים בראש כל חוצות לאמור: שבתי-צבי הומלך משמים על ישראל, לכו ועבדוהו! ושבתי ראה, כי גברה ידו, ויאמר להינקם הפעם מאויביו ויהי עם לבו להרגם, ויברחו וימלטו לנפשם אחד אחד, ויוָתרו בעיר רק המאמינים.
ויעש שבתי המלך משתה גדול לכל העם הנשאר, ויצהלו וירונו האנשים והנשים יחד וישירו שירי חול. וירא ה' וינאץ.
ט
תוֹלְדוֹת פֶּרֶץ
ואלה תולדות הפרץ, אשר פרץ בעזה והוליד ערבוב האמונה בישראל, בתור משיח ללא –אמת. הלא הוא שבתי –צבי בן מרדכי, אשר אמר לגאול את ישראל והיה לשטן לישראל.
ויגדל שבתי ויחל לעסוק בדרי –קבלה וידיעות הנסתר לפני זמנו, ויתקדש בעניני פרישותו וסיגופים. ויגבה לבו לחשוב, כי בזה כבר בא בשער המלך וכל המפתחות נמסרו לידו.
ויהי בהיותו כבן שמונה-עשרה שנה כבר החל לדבר עלגדולתו ועוצם ידו. ויתעברו רבּי קהילתו ויכריחוהו לעזוב את העיר ולצאת לדרכו; ויעזוב את איזמיר וילך לארץ האבות. וישב בירושלים העיר הקדושה, ושום הוסיף להתנהג בחסידות ובפרישות, וירם עוד לבו ויאמר: אני אעסוק בקיבוץ השבטים. וילך לעזה ויבחר לו שם שנים-עשר איש כמספר שנים-עשר שבטי ישראל, וימלא את ידם לכהן בבית-יעקב ויסמיכם ויאמר, כי המשיך בהם נשמות בני יעקב אביר ישראל באמת, והנה קמו ראובן ושמעון, לוי ויהודה, יששכר וזבולון, יוסף ובנימין, דן ונפתלי, גד ואשר.
וילך עוד הפעם מעזה ומירושלים לאיזמיר ארץ מולדתו; ויהי משכים ונעריב שם בבית-הכנסת, מתפלל לפני ה' שם בקול ערב, ומפזר צדקה לעניים. וישוך אחריו לב העם, ושנים-עשר השליחים בעזה החלו בין כה וכה להריץ כתבים הגלילות ישראל, ויכנו באיגרות האלה את שבתי-צבי בשם משיח אלהי יעקב, מלך ישראל.
וביום חנוכה בא שבתי לבית-הכנסת, הוא לבוש בגדי-מלכות. ויתחל לומר בקול רם בקשות ופזמונים, ויצו את העם לעשות ביום ההוא משתה ושמחה. ושם חכם ושמו גלאנטי והוא החל להעיד בפניו, כי הוא משיחו של ישראל וכי בא לגאול את בני הגולה; ויחרד העם לשמוע כל אלה ולבו מרחף בין תקוה ופחד. ושבתי לקח חומש מספרי התורה ויאמר: כי קדוש זה יותר מן הכתב על קלף, ויעש את אחיו הגדול לכוהן, ויעשהו למלך על כל ארץ תוגרמה, ואת אחיו השני מינה לקיסר על הרומאים. והיו בבית –הכנסת כוהנים ולויים, ואותם לא קרא לעלות למקרא התורה. וישמעו החכמים וגדולי הרבנים את אשר עשה שבבתי להפרת החוקים הכתובים, ינסו לגעור בו, כי ישוב מדרכו, ולא אבה שמוע להם.ויקטרגו עליו לפני פקיד שופט-העיר; וילך גם הוא אל השופט וישחרהו במתנה רבה, וירשה לו לעשות כחפצו וכמשאלות לבו. ויעבר גם את הרבנים מתנגדיו מכהונתם וימן אחרים תחתיהם, אשר האמינו בו והחזיקו בידו. ויעש גם יום שבת לעצמו, לנוח בו ולשבו מכל מלאכה. וכל העם היו באים לנשק את כפות רגליו. ויצו עליהם לברך את השם ככתבו, וילמד את הדבר גם לאלה שאינם מבני-ישראל, ויהי הדבר לפלא.
ורבים מן העם אחזם רוח-בעתה ויפלו כנכפִים על הארץ, ויזעקו בקול גדול: שבתי-צבי הוא מלך ישראל! ויהי רעש גדול בכל הקהילות. ויחָצו בני-ישראל, אלה בכה ואלה בכה.
ובעזוב שבתי המלך את איזמיר, ללכת לקושטא ולהסיר כתר השולטן מעליו ולמלוך באמת, אז נראתה בעליל אפיסת כוחו וכי שוא נשא עטרה שאינה הולמתו. אבך לא שקטה הארץ; והמאמינים כי יום הגאולה קרוב לבוא לא אבו גם הם לסגת אחור ולהיסגר שנית בחומות הגלות ויוסיפו להאמין במשיחות שבתי ובנבואות נתן עבדו.
י
הַבּוֹכֶה
באחת מערי המזרח התגורר איש ושמו מרדכי-צבי, והוא איש תמים עם ה' ולו שני בנים, שם האחד אליה ושם השני יהוסף. ויהי כי גדלו הבנים, ויוָלד לו בן לזקוניו ויקרא את שמו שבתי, לאמור: בימיו תשבות כל צרה מישראל! ויהי הילד טוב-רואי ובעל עינים מזהירות. ויהי כי גדל גם הוא, ויוליכוהו לבית-הספר, ויחל הנער מיד לשקוד על דלתות התורה ויבער בו חשק הלמוד, מן הספרים לא מש ולא נתן לבו לשעשועים ולהוללות, כמנהג הבנים, ועודנו בנערותו החל להתנהג בפרישות ובחסידות ויבּדל מחבריו, ויהי היום והוא הוגה בדברי רזים, ועוד שני רבנים עמו נבני הקדושים, ויתן שבתי פתאום את קולו בבכי ויבק בלי הפוגות. ויבּהלו היושבים עמו וישאלו לאמור: מה לך, בננו, כי תבכה? ויאמר הבוכה: יודע אני, כי משיח הנני וכי ימים יבואו ועני אהיה מוכרח לעשות דברים זרים נגד דרכי ה' ותורתו, ועל-כן אני בוכה. ויתמהו הרבנים איש אל רעהו ולא ידעו פשר הדבר.
ויקם שבתי אחר הדבר הזה וילך חרש מעירו לארץ הצבי. ושם התחבר ללומדים ולחסידים המצוינים, ויוסף להתקדש בעיר הקדושה ולהתעצם בעניני השגת השם ודרכיו. וכראות החכמים וראשי-הישיבות בירושלים את טוהר-לבו ואמונת-רוחו, ויעשוהו לציר-אמונים, ללכת למצרים בדברים שבצדקה. וילך לארץ ההיא ויסובב בכל קהילות היהודים שם, וימצא חן בעיני כל הרבנים והשוֹעים, ויתנדבו רב כסף בגלל לומדי ירושלים וימסרו את הנדבות בידו, והוא הביא את כל הכסף ירושלימה, וישב לתורתו.
יא
בַּת-זוּגוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ
בארץ אשכנז חי לפני ימים איש עברי, ולא נודע דבר על-אודותיו, ויהי לאיש הזה אשה מעיר אחרת, ותהר ותלד לו בת ותמת. ובעודה ילדה קטנה נשבתה בין הגויים, ותבוא לבית עשיר מגדולי הנוצרים, ויחנכו גם אותה בדת בית-לחם. ותגדל הנערה לא ידעה עמה ומולדתה, ותיף בהדרה, ולא היתה כמוה נערה יפה יעלת-חן בכל הארץ. ולאנשים אשר גידלו אותה היה בן-יחיד וגם הוא נעלה במעלות, ויאמרו האנשים לזווג אותם יחד ולהנחילם את כל הונם ורכושם. ויתחתנו שניהם כמנהגם, ויקבעו זמן לימי הברית, ויכּנו לימי המשתה, ויבוא הכוהן והכומר להכין את החתן והכלה לפי מנהגי עבודתם.
ובימים ההם כבר מת אבי הנערה השבויה, ולא היתה לו מנוחה במרומים. ויבוא בלילה לפני יום הכניסה לבית-תפילתם, ויעורר את בתו ויאמר אליה: דעי, כי בת ישראל את, בת עם קדושים, ואני אומר להשיבך אל בית-יעקב.
ותמר הנערה: באשר תביאני אלך וילבישנה לבוש עור וישא אותה ויביאנה לעיר נוכריה, אשר שם קהילה גדולה יהודית, ויעמידה לפני שער בית-הקברות. השומר אך יצא בבוקר לפקח על מעשהו וירא נערה ניצבת בלבוש עור, ועל העור כתוב באותיות ברורות: זאת הנערה תהיה אשת המשיח; וירץ העירה ויספר את הדבר לפרנסי העיר, ויצאו ויוליכוה לבית הרב ותלמד שם דת היהודים ושפתם ותתרגל למנהגי ישראל ותהי שומרת אותם בכל. משם באה לליווֹרנו העיר, משם שלחוה למצרים ותשב בבית רוזן אחד. ורבים מבחורי מצרים אמרו לקחת אותה לאשה, ותמאן ותאמר: אך את משיח ישראל אשרת וארחץ את רגליו, ותעזוב את ארץ מצרים, ותצא לירושלים, לחפש שם את המשיח בו-זוגה. היא אך באה בשערי ירושלים, וישא האדון שבתי את עיניו, וירא אותה יושבת על הגמל וצעיף על ראשה. ויאמר לחכמים אשר אתו: קחו-נא לי זאת הבאה לאשה, כי מה' היתה לי. ותהי שבויה זאת לשבתי המשיח לאשה.
יב
נָתָן בֶּן אֱלִישָׁע
בעיר עזה חי בימים ההם איש צעיר, ויהי האיש הזה תמיד נחבא אל הכלים, בבית-המדרש ישב בפינה והגה בספרים קדושים ואל דברים אחרים לא שעה.ויהי בימים הקרובים לימי חג הפורים באה פתאום עליו התעוררות גדולה, ויחל לנַבּא עתידות ולגלות מצפוני בני-אדם וסתרי לבבם. ויבואו אליו רבים, ויגד לכל אחד את עוונו ואת חטאיו בפניו, ויפקוד על החוטאים לשוב אל ה' בכל לבבם, והוא התפלל לפני ה' על תיקון נפשם. ויצא שמו בכל העיירות אשר מסביב לעזה ויתפרסם בקהל היהודים.
ויהי בימים ההם איש זקן ומקובל, ושמו רבי ישראל – בנימין, והוא נודע לירא-שמים ולאיש אשר ילך בדרכי התורה לקיים כל הכתוב בה. ויהי בראות אותו נתן בן אלישע, ויאמר לו: אישי הזקן! חטא גדול חטאת, ואתה קום בבוקר וצא לבית-הקברות בעלות השחר ומצאת שם איש-שיבה אחד, סודר על כתפו וקיתון של מים בידו, והוא ייצק על ידיך, וקראת אז את המקרא: כפר לעמל ישראל, וידעת מה הוא עושה לך. וילך הזקן ממחרת היום, ולא ראה מאומה ולא פגש אותו האיש. וילך עוד הפעם ביום השלישי, ואין חזון. ויאמר: אך כּיחש המדבּר. ויהי ביום הרביעי, והוא עומד בבית-הקברות, ויבּט אנה ואנה, והנה איש הדור עומד עליו ובידו קיתון של מים, ויאמר לו: עמוד! ויעמוד. וישפוך בעל הקיתון מים על ידו, ויאמר שלוש פעמים פעם אחר פעם את המקרא: כפר לעמך ישראל, ויען השופך את המים ויאמר: ונכפר הדם. ויעלם.
וישב בעל המעשה לבן-אלישע ויספר לו כל המאורע. ויאמר לו החוזה: זה האיש בעל הקיתון של המים היה זכריה בן יהוידע הנביא, ובך נתגלגלה נשמת האיש, שהרג אז אותו, וגם דמו הנו נדרש כל ימי הדורת, ועכשיו תיקן את נפשך וכיפר לך עוון ישראל, ואין עוד מעצור לימי הגאולה.
יג
חֶזְיוֹנוֹת הַנָּבִיא
בימים ההם יצא שבתי מירושלים שנית בדרכו ויתעתד לבוא עד עזה. ויחל נתן להזהיר על בואו, כי הוא איש-אלהים ואחד קדוש. ויכינו לו חדר באחד מבתי העיר החשובים. ושם מיטה ושולחן, כסא ומנורה וכל כלי תשמישי כבוד. ויצאו רבים לקראתו ויקבלהו בכבוד גדול ויכרו לו כרה ויעשו משתה ושמחה ויחוגו את בואו. ויהי ככלות הסעודה, ויתנו כוס של ברכה לנתן בן אלישע, ויקם ויברך: הרחמן יברך את אדוננו מלכנו שבתי – צבי! ויגער בו שבתי ויאמר: שתוק, ויתמהו המסובים ויקומו וילכו איש לדרכו.
ובן –אלישע התאמץ בדברו, כי אך משיח בני הגולה ילין אתם וכי זה יהיה גואל ישראל. ויהי בליל חג מתן תורה, וישב החוזה עם שאר החברים להגות בתורה, ויהי בחצות-הלילה ותרדמה גדולה נפלה עליו. ויקם פתאום ויחל לחזור על משנתו בעינים עצומות, והחברים יושבים ומשתוממים. ויפן אל הראשון ויאמר לו: זמר-נא פיוט זה, ויגש אל השני ויאמר אליו: ואתה, זמר פיוט זה, ויחלו לזמר. והישן החל לפזז ולכרכר ולרקד ויפשוט מעליו בגד אחרי בגד. וריח נפלא, כריח היוצא מעצי גן-עדן, מילא פתאום את בית-אל. והערום למחצה מקפץ בקול המולה, רגליו כמו מרחפות על הארץ, והוא סובב במרוצה והיה כגלגל סובב בלי חָשׂך. אחרי-כן נכשל ויפול מלוא קומתו ארצה ויהי כמת. וינסו להרימו ולשפשף את עיניו ולא קם בו רוח. ויפרשו עליו סודר, כמו על בר-מינן. פתאום החל הסודר להתנועע, ויסירו את המסוה מעל פניו ויראו והנה שפתותיו נעות, וקול נשמע מפיו לאמור: היזהרו בבני ידידי משיח שבתי-צבי; ועוד קול שני לו: היזהרו בבני ידידי ננתן הנביא. ויתעודד ויקם על רגליו ויאמר: שבתי בן מרדכי הוא משיח אלהי יעקב ואנכי הנני עבדו!
ויחל מן העת ההיא להתענות ולעשות הפסקות, ויקדש ויטהר עצמו עוד יותר מבראשונה ובאה אליו שנית הארה גדולה, שבעתים מן הראשונה, ואיר את האור הגדול, שברא הקדוש-ברוך-הוא בששת ימי בראשית. ויבט בו מסוף העולם ועד סופו. וירא מראות גדולים וחזיונות נישאים, ככל אשר ראה יחזקאל הנביא על נהר כבר, וירא והנה אותיות חקוקות באורות עליונים וצירופן היה: כה אמר ה‘, הנה מושיעכם בא, שבתי-צבי, והוא יגאל אתכם. ויעמוד נתן בפתח שער ה’ וירא אז כבוד ה'.
ולא זכה בעם לקיום כל הדברים אשר חזה.
יד
מוֹת הַמָּשִׁיחַ
רוב עמל ואָון ראה המשיח באחרית ימיו ונפלגו בני ישראל. רבים עזבוהו עוד הפעם לנפשו ויאמרו: בגד בנו מושיענו, וידברו בו סרה, רק יחידים עוד מאמינים בו רב-אומן, ויאמרו: רק התחפש הגואל בדרכו לגנוב את דעת השטן… ומורה הדרך – נפשו במצוד; פעם היתה לו שוב הארה ופעם היה בהסתר פנים, ויבקש אלהיו ולא מצאהו.
ויבוא יום תרועה של שנת ה' אלפים. ארבע מאות שלושים ושש ליצירה. ויתקעו בני-ישראל בשופר אילו של יצחק ליושב מרומים ושופט כל יצוריו בדין, אם נכנס ואם יוצא, שר שר מתפלל על עמו, ומעם בחירו מסתתר אלהיו, לא יראה מלאך הברית. ויעברו ימי-התשובה ויבוא ערב יום הכפורים, יום קדוש של מחילה וסליחה, וירבו חטאי עם-הגולה ויסוריו אין פדות.
ביום ההוא קרא משיח את אחיו ובני-ביתו ויאר להם: דעו, כי למחר אני נאסף ולא אשכב עם אבותי. שאוני אל המערה, אשר הצבתי לי בשפת הים, אשר בגבול אדום וישמעאל, והניחוני לבדי. אך ביום השלישי יבוא אחי הבכור אליהו אל המערה. כה דיבר באחרונה אל אחיו וידום. ויתפלל העם כל הלילה וכל היום למחרת, ולא הותר הנדר. באה תפילת נעילה, כל העולם כנדהם; ותעל רוח הגואל ורוחו מת. וישאוהו אנשיו בבוא הלילה וישימוהו במערה אשר על חוף הים, כאשר ציוָם. וילכו להם באין אומר. רב העצב – והים ינוח בכל מרחבו.
ויהי ביום השלישי בבוקר, וישכם אחי-המשיח וילך אל מקום המערה,, והנה תנין גדול שומר על הפתח, ולא נתנהו לבוא. וידבר אליהו אל התנין ויאמר: הלא אך מצוַת אחי המת אני מקיים, והיה אם תניחיני לבוא, טוב, ואם לא – ואשוב לדרכי ואני נקי משבועתי. מיד סר התנין מעל הפתח, ויכּנס אליהו ויפן כה וכה, והנה אין אדוניו במערה ואף אין שמץ מגופו. פתאום מתמלאה כל המערה אורה. ויפול על פניו ויבק חרש…
טו
מֵאֵבֶל לְרִקּוּד
משיח בן אפרים, בן יקיר לאלהים, קם בארץ פולין, לגאול את שארית העם גאולת הרוח והנפש, ויהָרג במלחמת האומות, ועמו נהרגו כך וכך אלפים ורבבות מעם בני-ישראל, וישפכו דמם על קידוש שמו הגדול. זקן ונער. אשה ובתילה, כולם כולם קוראים: “ה' אחד ותורתו אחת!” ודקרה בהם בתוך הקריאה חנית האויב, ויז הדם ויזָרק בכל קצות הארץ ובכל פינות האדמה, ועלו כוכבים ממסילותיהם לחזות בקרבן שבטי ישורון, ויזעקו לה' ויאמרו:הבלה אתה עושה לעם בחירך? וירא ה' וינחם וישלח להם את עבדו שבתי-צבי בן ישי, המשיח הנאמן. ובן דויד מזכיר את נשמת חברו המומת בראש כל עם לפני פתיחת התורה ועדות וספרי-הברית. יהודה לא יצור את אפרים ונשבּת ריב האחים משנות דור ודור.
ובהגיע השמועה על דבר בוא המשיח החי תחת המת, וכי עמד בארצות המזרח והוא מאסף את כל נדחי העם ללכת למלוך בירושלים ולהרים שם דגל מלך ה' צבאות וכי ינהרו אחריו כל העמים וכל הלשונות ותישבת האלילות מן העולם והכל יקראו לאלהי אברהם ולאלהי משה, אז נחה רוח חדשה על העם העצב ורגשי ורגשי-עצב הגלות נדחו במהרה ויהיו לאין ולאפס; ותחתיהם באו רגשי שמחה, רגשי דיצה וגיל. העם ההולך בחושך והוא נדכה ונענה בחומת הגלות ראה פתאום אור גדול. אין מעצור ואין גזרות, אין עינויים ופחד מפני כל עלה נידף, רק חירות וגבורה, נצח והדר. כל איש מזרע יהודה רוכב על סוס גאון, מפיו תז שאגת נצחון; לה' התשועה! נקמה בכל המהרסים והמחריבים והמחזיקים בממשלת השטן. ונער יהודי רודף אחרי אלף גבורים ותוקע בשופר הגאולה, הנצחון והעוז בכל רחבי העולם. השמש עומד וכל מזלות השמים משתוממים ורואים בתגבורת יד המשיח, ורק לו ישמע ישראל וכל כהניו ולוייו, ויחל העם לרקוד ברחובות קריות ובבתי-כסיות. זקן יתפוש בידי נער, חבר יחבק את עם הארץ. אין הבדל ואין פירוד עוד! מרקדים בתיקון וסדר; וכל העולה בגורל ראשונה גם מרקד ראשונה. ואחרי-זה יחדל גם המשטר. הלב מפכה וגועש, הרי שמחה וששון משתפכים, אין עוצר ואין מנוח, יום גאולה הנו קרוב, יום גאולה במנובּא!
טז
הַבְּרָכָה
וימלוך שבתי-צבי משיח אלהי יעקב על כל לבבות בני-ישראל, ויעבדו אותו ויברכו את שמו. קמה, קמה סוכת דויד הנופלת, והעם מברך את בן-ישי בקול רם בבתי-הכנסיות באימה וביראה, כאנשים העומדים לפני המלך.
וזה דבר הברכה, אשר תיקנו אז לאמרה בציבור בבתי-האל בשם ובמלכות: “האל שנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים ומלכותו מלכות כל עולמים, האל הגדול, הגבור והנורא, מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, האל הכורת ברית לדויד עבדו, לכונן כסא מלכותו עד עולם, הוא יברך וישמור וינצור ויעזור וירומם ויגדל וינשא למעלה מעלה את אדוננו מלכנו הרב הקדוש צדיק ונושע שבתי-צבי, משיח אֵל יעקב, ירום הודו ותנשא מלכותו, האל הגדול יתן לו שלטון ויקר וכל מלכי העמים והלשונות ישתחוו לו ולהדום כסאו. ממשלתו תהיה עדי עד, לעולם לא תשבות; קרנו תרום בכבוד ונזר אלהיו מראשו אל יסור; מלכים יראו ויקומו, שרים יביטו ויקודו, ונאמן יהיה קדוש ישראל בכל העולם ובכל אפסי ארץ. יהי שמו לעולם, לפני שמש ינוֹן שמו ויתברכו בו כל הגויים, יאשרוהו כל הארצות. יראו עינינו וישמח לבנו בבנין בית קדשנו ותפארתנו, מקדש ה' כוננו ידיך. וכן יהי רצון ונאמר אמן”.
והריע כל העם תרועה גדולה אמן ואמן. רעשו העמודים נעו הכתלים. נזר אלהים ניתן על ראש משיחו ומברכים אותו בני-ישראל. השקיפה ה' ממעונך אל לב העם הזה, המפכה בכולם כאיש אחד ותן להם חסות לעולמים!
ולא נתקימה אותה ברכה, הוסרה עטרה וילך ישראל המברך עוד פעם שבי. ישיב האלהים באמת את שבות עמו ולא נוסיף לקוות עוד לשוא.
יז
אַחֲרֵי מוֹת
ויהי אחרי מות הגואל הנידח ותשקוט הארץ מעט, ויקם איש חזן בבית-הכנסת בעיר איזמיר ויחל לנבא ברחובות הקריה, כי משיח לא מת וכי חי עוד,
רק מסתתר הוא בארץ המדבר, לבקש את אלהי יעקב ולדעת מחביון עוזו.
ויאמר המנַבּא, כי בעוד ארבעים וחמש שנה, עוד בטרם תכלה שנת היובל, יתגלה שבתי-צבי שנית לשבטי-יה, וכוחו יהיה אז שבעתים מאשר היה ויעבדו לו החמה והלבנה, והאור יגדל שבעתים כאור שבעת הימים. ויהי היום והחזן הנביא עומד על-יד השלחן בחדר משכנו, ורבים מבני העם סביבו, ויתעודד ויקרא, כמו מדבּר עם שכנו בבית הזה: ה' שמעתי שמעך – ויחל לצעוד בחדר אנה ואנה במהירות ובמרוצה וקורא בכל פעם: ה' מָלך, ה' מָלך, ה' ימלוך לעולם ועד!וכדור של אש הולך וסובב את הקורא מכל עבר ומתגלגל פעם על ראשו, פעם על ראשו ופעם על לבו, ובכדור נראו אותיות בולטות ונוצצות וצירופן: שם ההויה, ויפלו הרואים על פניהם וקירות הבית חרדים ונעים מכל עבר. ענן גדול בא בעקבות האור וכיסה את פני כל הארץ וסר המראה. ויתמהו הרואים ויאמרו איש אל אחיו: מה זה אומר ה' לעשות עמנו? ולא מצאו פותר.
יח
יוֹסֵף בֶּן צוּר וְדָנִיֵאל הַנָּבִיא
יוסף בן צור היה עם-הארץ ולא ידע את התורה, אבל ירא את אלהיו וילך בתום דרכו. ויבוא אליו מגיד בחלום-הלילה ויטבילהו בקנקן מים, אשר הביא עמו, ויקדשהו ויראהו בשמים את האדון שבתי – צבי הולך ומדבר עם תלמידו נתן, והקול קורא: זה היה משיח בן דויד ותלמידו זה היה נביא אמת, ואתה יוסף הנך משיח בן יוסף, וילך המלאך רפאל אחרי המגיד וימסור לו האלפא-ביתא הישרה, אשר ניתנה בסיני לפני חטא העגל, וילמד ממנה לדעת את הקץ. ויקם יוסף בבוקר והנה כל חדרי התורה הכתובה והצפונה פתוחים לפניו, והוא מנַבּא נצורות על החירות ועל הפדות. וישתוממו האנשים, אשר ידעוהו עד היום, על דבריו הנשגבים; ולא יכלו לגשת אליו, כי קרן עור פניו, ויפרשו סדין בינו ובין העם; לפנים מן הסדין מחיצתו בקודש, והוא יושב ועוסק בצירופי הגאולה. ויחל שנית לב ישראל לפכות בין תקוה ופחד. רבים מן האנוסים במערב שו תשובה ויתפללו לאל מושיעם, כי ישלח להם שוב את הגואל ולא יוסיפו לחכות לו עוד.
לדניאל בואפוס קראו נביא הבעל, וגם הוא חזה חזון המשיח, בהתפללו לה' על צמיחת קרן הגאולה. וירא בשמי השמים פרגוד, ורב המנונא סבא אוחז בקצהו האחד ורבי שמעון בר יוחאי אוחז בקצהו השני. וירא את המשיח שבתי ברוחניותו, כובע תפארת בראשו ופניו בוערים כגחלי-אש, וירם המשיח ידיו למעלה וירעשו עליונים ותחתונים. חזון חזה דניאל בימי החול ובימי שבת קודש היה אחד התלמידים דורש בקהל, ושמו רבי אליהו. וישא אחד הנביאים את עיניו וירא שולחן-ערוך, ומסובים עליו אדם ראשון, שלושת האבות ומשה רבנו ושנים-עשר החוזים וכל המלאכים והצדיקים, הם מושיטים זה לזה אותיות של אש. נראה פעם המשיח במרום ושבעה בני חנה עמו, שנים אוחזים בקצה הפרגוד, אחד מזה ואחד מזה, וחמישה לפניו ופני הגואל אז כפני הלבנה. כה עלו עוד זעיר שם זעיר שם שרידי תקוות להיגאל ולהיחלץ ממיצר הדורות, ואלהים קורא בכל פעם לאמור: אַל-נא, בני, תדחקו את הקץ!
מסיפורי החסידים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מסיפורי החסידים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
צַדִּיקִים וַחֲסִידִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מֵהָרַב וְעוֹד
א: בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה
איש יהודי היה בארץ ווֹלכיה, ושם האיש אליעזר. ויהי האיש הזה בר־אבהן ובר־אורין, ירא את ה' ונושא ונותן באמונה. הוא היה גר בבית־מלון שפל, בנוי על חוף נהר, ובו אניות יהלכון, והנהר יפליג בין שתי שדרות הרים וגבעות. רוב העוברים ושבים לא התעכבו שם, רק אלה שכלתה להם צידה סרו אל הבית; ובעליו היו מאכילים ומשקים לכל בא ולא הבדילו בין מי שמשלם ביד רחבה ובין מי שאינו משלם. גם אשתו אשה כשרה היתה, עושה בכל דבר רצון אישה ולא קבלה על ה', אף כי סגר את רחמה.
ויהי ביום אחד, כי שבתו רגלי אורח אצלם, והאיש יושב לבדו ומביט אל החוף וחושב על־דבר אלהים, שבא בברית עם עמו, ועל דרכיו, כי נסתרו מבני־אדם, באו שודדי־ליל בספינה וישבּו אותו ויעבירו אותו אורחות ימים וימכרו אותו לעבד לבני שבט אחד מבני העמים. וישב שם ימים רבים. פעם עלתה במחשבתו לברוח ולשוב אל ביתו ואל נוהו, אבל מן השמים עיכבו בעדו. והוא משרת את אחד מן השרים היושבים ראשונה במלכות, ויעבדהו באמונה וכל אשר עשה הצלח בידו. וירא אדוניו כי ה' עמו, ויגדלהו ויפטרהו מכל עבודה קשה ויפקדהו אך על ביתו; והיה כבוא השר משער המלך, עליו היה לצאת לקראתו ולהביא לו ספל מים.
יום אחד שב אותו שר מחצר־המלכות סר וזעף, ופניו אין אתו כתמול שלשום. ויגש אליו אליעזר ויאמר לו: אל־נא יחר אף אדוני עלי, אם אשאלך מדוע פניך רעים. ויען אותו השר לאמור: סכנה מרחפת על ארצי מפחד אויב, שקם עלינו עתה להכחיד אותנו, והוא חזק ממנו. ענה והשיב לו: אל תדאג, לה' התשועה.
ויבוא מלאך ה' אל אליעזר בחלום הלילה ויגל לו תחבולות המלחמה, איך לנצח אותו אויב. וישכם בבוקר ויגד הדבר אל אדוניו. ותכשר התחבולה בעיניו וירץ אל מלכו, להגיד לו את חזון עבדו. ויהי בשמוע המלך את דברי השר, ויקרא בעליצות נפשו: עשה נעשה כדברו וזר־הנצחון יהיה על ראשנו. ויתן צו לכל פקידיו ולכל אשר על הצבא ועל הרי המבצר לעשות כדבר אליעזר. וינצחו ביום קרב את כל מחנות האויב ויגרשו אותו מן הארץ.
ויגדל המלך וינשא את אליעזר בגלל הברכה אשר הביא לארץ ויעשהו לאחד מרואי פניו ויעשיר אותו עושר רב. והוא יושב בחצר־המלך כאחד החורים. אולם את שבּתו לא יעשה חול ולא יתגאל בפת־בגם ומתחת מעטה ארגמן לבש שק.
ויאלצהו המלך לקחת אשה את בת משנהו, והוא לא נגע בה. כל הימים שקטה הארץ באין מחריד, מאז היה אליעזר לאחד מיועציה; ונפשו הומה בסתר, בראותו אותה עיר על תלה בנויה ובזכרו שעיר אלהים מושפלת עד שאול תחתיה. ותצק לו האשה יום יום ותשאלהו לאמור: למה נפלו פניך? והן כל משאלות לבך ימלא המלך ואך את כסאו יגדל ממך. ויאמר אליעזר אליה: הנני לגלות לך את אשר עמדי, גוּנוֹב גוּנבתי מארץ־העברים ותחרד בת־המשנה מאד, כי הן אסור היה לבני עם היהודים לצעוד על אדמת ארץ הזאת, וכל העובר על החוק הזה אחת דתו למות. ותחן אותו האשה ותשלחהו בסתר לארצו ותעניק לו מתנות רבות ותתן לו הרבה כסף וזהב.
הוא אך הרחיק לצאת מן הממלכה הזאת ויבואו שודדים ויקחו ממנו את כל אשר לו ואותו שלחו ריקם. ויהי תועה ימים רבים, נודד ממדינה למדינה ומעיר לעיר וכמעט נלאה נלאה מכל העמל הרב. ונגלה אליו אליהו בדרך ואמר לו: אל יפול לבך ושבת אל ביתך ומצאת את אשתך בחיים יושבת ומחכה לך; ובזכות נדודיך הרבים יוָלד לך בן, אשר בו ישראל יתפאר, וקראת שמו ישראל. החוזה חדל לדבר וילך לו. וישא הנודד את עיניו וירא שביל אחד ישר. וילך בשביל ההוא ויבוא בעוד ימים אל ביתו. והוא אז כבר זקן ושבע ימים, כי רבה העת אשר בּילה בארץ הרחוקה.
ויפקוד ה' את אשתו, אם גם זקנה היתה, אחרי בלותה היתה לה עדנה ותלד לו לעת מועד בן. ויגדל הנער ויגָמל ותמת אמו, ויקברה אביו הזקן במורד ההר. עברו אך ימים ויגידו לאליעזר מן השמים: תן גם אתה לביתך ונאספת אל אבותיך.
בין־הערבים היה: תחת אודם השמים ישב האב עם בנו, השׂיבה והבחרות, ומנוחת–עצב מלאה את פני היקום. ידע רבי אליעזר, שבנו זה הקטן צפוי לגדולות ועתה בעודנו באִבּוֹ ישאר עזוב לנפשו. ויקחהו על זרועותיו ויאמר לו: אהובי בני, הנה אתה תאיר נרי – וזכרת תמיד כי ה' עמך!
ויכל לדבּר ויאסוף רגליו וימסור את נשמתו לשוכן מרומים.
ב: שְׂכַר מִצְוָה
בכפר אחד בין הרים גדולים, אשר בקצה פולין המדינה, דר איש יהודי אחד, ושמו אליעזר, ולו אשה ושמה חנה. והיה האיש הזה ירא ה' והוא משתוקק תמיד להכניס אורחים בביתו. והיה ביתו רחוק מאֵם־הדרך, וישכור לו נער אחד מבני־האיכרים, כי ישב על יד שער־הכפר, ויצווהו לאמור: כי יַראה לכל עובר־אורח את הדרך אליו ולא יתן את הגר לתעות בכפר. ובראות אליעזר זר הולך היה רץ לקראתו והיה נותן לו שלום ולוקח מעל שכמו את החבילה, והיה מבקשו לסור אליו ולרחוץ את פניו, ידיו ורגליו ולאכול כי רעב, ולהיטיב לבו במים כי צמא. ואם עני היה האיש הזה היה נותן לו מתנת־יד; ואם מן הביישנים היה, היה שׂם בחפציו מתן בסתר והיה מדבר אל כל קשה־יום. ואשת אליעזר גם היא היתה אשה כשרה וטובת־לב בקבלת־אורחים. ואם גם בנים לא נולדו להם, לא המרו את פי ה' ולא שאלו אחרי דרכיו, ויחיו שניהם בתום ובעשות צדקה וחסד.
ויהי היום ויתיצבו במרום בני־אלהים וידברו על־אודות דרי־מטה ויהללו את ההנהגות הטובות של היהודי הכפרי הזה, כי אוהב הוא את הבריות ומקרבן ותמים פעלו עם בני־אדם, לא יבדיל בין עשיר לעני, ואינו עושה פדות בין ירא ה' ובין איש פשוט כי יבואו אליו. ויבוא אחד מבני־סמאל ויתערב ביניהם ויסיתם להביאו בנסיון, למען יראו, אם לא יסור אז ממידתו וישאר נאמן ללבו. וישאלו לאמור: מי ילך לנסות את אליעזר? ויאמר השטן: שלחו אותי אליו וארד מטה ואחפש ואראה, אם לא יקלל אדם, אם יחשוב כי עוול בלבבו. ויען אליהו הנביא ויאמר: לא טוב הדבר, כי ילך הוא ודרכו רמיה, אני אלך ואנסה את אליעזר ואַראה לכם את צדקתו. ויענו בני־מרום ויאמרו פה אחד: טוב כי ילך אליהו התשבי ולא ילך השטן.
וירד אליהו משמים ארצה ויתלבש כעני ויבוא הכפרה, ביום השבת בצהרים, במקלו ובתרמילו, וידפוק על דלת בית־אליעזר ויאמר: תנה לי מקום לנוח בו, כי באתי זה עתה מהדרך ועייף אני. ואליעזר לא הוכיח אותו כי חילל את יום הקדוש, אשר ציוָה האל לנוח בו, ויתן לו שלום ויבקשו להניח את משאו ולנוח, ויבא לו מים לרחוץ, וחנה אשתו הביאה לו אוכל, ויאמרו לו: סעד, אדוני, כי רעב אתה מן הדרך.
ויתפלא אליהו על תמימות האנשים האלה ויחרש. ויעש את עצמו כאוכל מאשר הגישו לו, ולא בירך ברכת המזון, כדי לנסותם עוד, וישב עמהם עד כי נטה היום ולא התפלל תפילת־מנחה, וגם על תפילת ערבית עבר. ובכל זאת לא נתן אליעזר את האורח המוזר ללכת לדרכו ויאמר לו: על־כן באת בצל קורתי, לין אצלי הלילה וקמת בבוקר והלכת לדרכך בכי טוב.
וישמע אליהו וישאר אצלו וישרת אותו אליעזר, ויציע לו את המיטה, וחנה הביאה סדין לבן ומִכסה לאורח.
ויהי ממחרת וישכם אליהו לדרכו, וכבר קם בעל־הבית משנתו להתפלל, ויתן אליהו מיסת־ידו גם צידה לדרך נתן לו, כאילו לא עבר האיש אתמול על מצות ה' לבוא ביום קודש, והוא ירא את ה' מנעוריו.
וירא אליהו את לבו הטוב של אליעזר ויתגלה לו, ויאמר אליו: דע, כי אליהו התשבי אני ובאתי רק לנסותך ולראות, אם לא אמרה את לבך ועתה ראיתי, כי “אהבת ישראל תקועה בלבבך” וכי לא גבה לבך להוכיחני על מעשי. ובשכר זה, כי עמדת בנסיון, תזכה לבן אשר יאיר עיני בני־ישראל. ויעָלם אליהו ואיננו. ויפול אליעזר על פניו וישתחו, וחנה כי שמעה את הדבר ויפג לבה ותאמר: חסדי ה' רבים!
ויהי לתקופת השנה ותלד האשה בן, ויקראו אותו בשם ישראל, והם כבר היו באים בימים, ולא זכו לגדל את הבן הנולד להם, וישכבו עם אבותיהם, בהיות בנם היחיד עוד נער קטן. ויגדל הנער מעצמו וימצא את ה' ואת דרכו בהיותו בודד, ויצא שמו בכל הארץ. ורבים השיב מעוון, ויהי לאחד מרבּי ישראל.
ג: הָאִמָּהוֹת
בימים קדומים חי איש חסיד אחד, אוהב רבותיו ומתגעגע לשמוע תמיד מן הגדולות אשר עשו. ועוד ביותר דבקה נפשו במורה החסידים, שחשבהו למלאך שלוח ממרום להפיץ אור בין בני־אדם. עשר פרסאות היה יכול ללכת בדרך, לדבּר עם איש, אשר חשב עליו שהוא יודע לספּר על דבר הרב; ובעד כל שיחה היה נותן כל חללא דעלמא.
ויהי היום והוא נסע לרבו ליום מועד ושבת, ויתע מני דרך, וישב על עקבו, וירא כי תעה עוד יותר. וכה סבב כל היום, עד כי רד השמש. ויהי ערב וחושך, וערפל כּיסה את עין הארץ, ויתירא ללון בשדה בלילה, מפני חיות־היער, ויתפלל לאלהיו: אנא, הביאני למושב בני־אדם; ויפקח ה' את עיניו וירא נר נוצץ מרחוק וילך לאור הנר עם עגלתו. ויבוא לכפר אחד וכלב לא חרץ לשונו.
ויהי בעמדו שם ולא ידע אנה יפנה. והוא עיף ויגע, ויאספהו איש־זקן עברי הביתה ויתן לו מקום ללון ומספוא לסוסיו ויאכילהו וישקהו בסבר פנים יפות. וימצא הזקן חן בעיני האורח החסיד, וירא כי רוח בו וכי טוב־לב הוא, ואם גם גדול הוא ממנו בשנים ונשוא–פנים, לא מנע את עצמו מלשרת אותו. ויאמר לנפשו: לא לחינם הביאני ה' אל המקום הזה, אנסה דבר אל בעל־הבית, אולי שמע הוא על־דבר איש ישראל, וידע דבר על אודותיו. וישאל את הזקן לאמור: הידעתם דבר על הבעל־שם? ויאירו פני הזקן ויאמר: אמנם אדע רבות על דבר הצדיק הזה, ואחת מנפלאותיו אשר עשה הלא היא היתה בערש ילדותי…
וישב הזקן על מושבו, והחסיד לקח לו הדום לרגליו, ולא נתנו לעשות זאת, ויאמר: הנח לי, לשמוע דבר מפרשת המורה הוא אצלי כקבלת–התורה, וישב ויקשב, והזקן פתח את פיו ויסַפּר: "אבי מכובדי, הריני כפרתו, היה מתושבי כפר זה והיה איש תמים, הולך בדרכי ה' ומקיים מצוותיו כפשוטן; בדרך חסידים שמקרוב באו אז, לא הלך ואל תהלוכותיהם לא שעה. וכאשר הופיע שמש רבי ישראל בן אליעזר והתישב בעיר הסמוכה לכפר ההוא ורבים החלו לשיח בנפלאותיו, לא פנה אליו; לא מחוסר־אמונה עשה כך, רק באמרו אל לבו: אל תנסו את ה' ואל תבקשו נשגבות! יום יום סיפר כל עובר חדש שמועות מהרב הזה וסיעתו; ורבים מעידים, כי ה' השרה שכינתו על האנשים האל וכי מיום נסתם חזון מישראל לא היה עוד כה. אבל אבי לא סר על־ידי זה ממעשיו ומנהגיו עד עתה והוא גם היה כבר בן חמישים, עברו רוב שנותיו בפשטות ותמימות. ואיך יחל לעבוד את ה' בדרך חדש, כי נפלא ממנו?
“רק אמי מורתי, זכרונה לברכה”, הוסיף הזקן לאמור,"רק עם אמי היתה רוח אחרת. היא היתה אשה כשרה וצנועה, ששמרה רצון בעלה ודרכו דרכה; אבל הפעם הרגישה את האור החדש, ותצק לאבי, כי ילך לרב הזה, לבקש ממנו ברכה, כי לא הרתה ללדת זה כמה שנים, ואחרי הבנות השלוש שילדה לו, לא פקדה ה' עוד ובן לא היה להם, ואני לא נולדתי עוד. ולא אבה אבי שמוע לה.
ויהי מקץ ימים ותהר אמי לשמחתה ולשמחת אבי, אבל הנה ימי הריונה אלה היו קשים מכל אלה שהיו לה, ולא יכלה לעשות כל מלאכה בבית. ואז בקשה עוד הפעם את אבי ללכת אל אותו רב. ואבי עמד על דעתו ויאמר: ה' יעזור לנו כאשר היה עמנו עד עתה. אבל ההקלה לא באה. וכאשר קרבו ימי הלידה הפעם, ותפחד אמי ותדבר שוב על לב אבי, כי ילך לצדיק אשר תבטח בו ולבקשהו כי יתפלל בעדה. ויאטום אזנו משמוע לה ויאמר: אשרי אדם בוטח בה‘! ויהי בבוא ימי האָבנַים ותקש אמי בלדתה ותבוא בסכנה, וידי המילדת רפו להושיעה, וגם היא ידעה שהרב רבי ישראל מושיע הוא בכמו אלה; ותקרא לאבי החדרה ותאמר אליו, כי אם לא יזדרז ללכת תיכף אל “בעל המופת” הזה, אז בנפש אשתו הוא, ולא יאבה ה’ סלח לו. לשמע דברים כאלה לא יכול עוד אבי להקשות את לבו, ויחבוש לו סוס וירכב אל העיר הקרובה אשר שם גר הרב.
"וסער גדול בא בלכתו ויחרדו האילנות ביער אשר עבר בו. ומי הנהר הבא אחריו המו ויעלו על כל גדותיו. כמו מן השמים נלחמו את אבי למנעו מדרכו. הסוס נכשל בדרך, ואבי לא אמר נואש ויתגבר על כל המכשולים ויבוא אל עיר מגורי הבעל־שם אחרי חצות הליל.
“בכל הבתים היה אופל בבואו וכל יושבי העיר הוזים שוכבים על מיטתם, רק בחדר אחד מבית קטן יאיר נר. ויקרב אל הבית ויאמר לדפוק בחלון ולשאול למשכן הצדיק. ויבט חרש שמה, וירא איש זקן יושב על־יד השולחן ופניו מאירים וארבע נשים זקנות עומדות מולו, והן לבושות לבנים ועל ראשן תופיע נהרה, ויחרד מאד וירא לנפשו לדפוק עוד; וירא בית־מדרש סמוך לַבּית הזה ויאמר: אלך ואאיר את השמש. ויהי בפתחו את הדלת, ויבּהל וישתומם, כי הנה אותו זקן, אשר ראהו לפני רגעים בחדרו, יושב שם מוטה לארץ ועורך חצות… ויאמר לעצמו: אין זאת כי רוחי אין אתי, וילך משם אל הבית ויבט בחלון החדר; והנה אותו זקן עוד יושב על מקומו וארבע נשים עומדות אצלו והאור מאיר על ראשן. ויפחד מאד ויאמר: אלך שוב אל בית־המדרש, כי שם בית אלהים ולא יאונה לי רע. והנה הזקן יושב גם שם על הארץ כבתחילה, ומורא גדול נפל עליו ולא ידע את נפשו… ופתאום התעורר היושב ויקרא בקול: פתחו שערים! ויתעלף השומע ולא עמד עוד רוח בו. והנה נפתחה דלת הבית ויצא אליו האיש הזקן ויגע בכתפיו ויאמר לו: קום והתעורר וירדת אל ביתך, כי אשתך כבר ילדה זכר, וקראת את שמו ישראל כשמי, ויהי הדבר כן. והנה אנכי הוא הניצב לפניכם בזה”.
וישכם הרב החסיד בבוקר וירחץ ויפרד מעל הזקן בשלום וישב בעגלתו ויסע לרבו, ויבוא אליו עוד במועדו. ובספרו לו את המעשיה, אשר שמעו אזניו, ויען ויאמר לו: הן גם אני ידעתיה, ומרבותי שמעתי, כי אותן ארבע הנשים היו האמהות שרה, רבקה, רחל ולאה.
ד: הַשִּׁכּוֹר וּמַפְתֵּח־הַגְּשָׁמִים בְּיָדוֹ
בימי הרב רבי ישראל היתה בקיץ אחד עצירת–גשמים ימים רבים. השמים היו כנחושת ומטר לא ירד ארצה ויבשו כל השדות והכרמים, התמעטו הנהרות ויושבי הארץ יראו מאד, כי תבוא שנת רעבון גדול, ובר מן השנים הקודמות לא הכינו להם. ויגזרו ימי תענית־צבור בכל עיר ועיר ויענו בצם נפשם וישפכו לפני ה' שיחם, והוא לא שמע להם. בכל יום ויום עלה השמש ויקדח כל ירק וכל עשב. ותרעבנה הבהמות בשדה מאין מרעה, ויתיקר שער הלחם ויצעקו העניים ולא קם עוד רוח באדם.
ויבואו תלמידי הבעל־שם לפני רבם ויקבלו לפניו ויבקשו אותו כי יתפלל לפני ה' כי יפתח את שערי השמים, ויען ויאמר להם: לא בידי עכשיו מפתח הגשמים. ויאמרו אליו: איך יוכל אדוננו לראות במותנו, אנו וטפנו ובהמתנו, לפניך? ויאיצו בו ויתחננו לאמור: עשה למען עמך, רבנו, ואם פשענו וגדול עווננו, עשה למען תינוקות של בית רבן, שלא טעמו טעם חטא. ויאמר הרב: סר כוחי מעלי עתה ואינני יכול לגשת לפני האלהים, אבל הרחק מזה עשרים פרסה יושב בעיר קטנה איש ושמו ראובן ושם אביו יעקב, לכו אליו; אם יעתר לכם, להתפלל בעדכם, כי אז יבוא הגשם ממעל, ולכל בני־העולם תהיה הרוָחה. –ויתמהו האנשים על אשר לא יתפלל בעצמו לפני הקדוש־ברוך־הוא; אבל הם התרגלו לשמוע בקול רבם ולא להרהר אחרי מידותיו, וישימו לדרך פעמיהם ויבואו לאותה עיר שלושה אנשים חשובים ואנשי־מעשה, ועיני כל ישראל צפויות אליהם.
וישאלו בבואם את אנשי העיר לאמור: היש אצלכם איש קדוש, ושמו ראובן ושם אביו יעקב? ויענו כולם: לא היה כזה בתוכנו וקדוש לא ישכון בגבולנו, אנשים פשוטים אנחנו. ויאמרו הצירים: חקרו ודרשו, כי לא לדבר ריק שלחנו רבנו הנה. ויאמרו אנשי העיר: כנים אנחנו ואמת אנחנו דוברים; האיש אשר אתם מבקשים אַין ולא ידענו כמותו.
ויען איש אחד מן הקהל לאמור: אמנם בבית סמוך לבית־עלמין יושב איש־עברי אחד, והוא שותה שיכור כל הימים, וכל תרופה לא צלחה להשיבו אל דרך הטוב, שמו ראובן בן יעקב.
ויאמינו האורחים, כי מורם לא התל בהם, וילכו אל הבית, אשר הראה להם האיש, והבית שפל־קומה, קירותיו עקומים והדלת שבורה ופתוחה. ויראו בחדר צר, שחור תארו, איש בבגדים קרועים, על רגלו האחת מנעל והשנית יחפה, ישן על גבי הקרקע, מצע תבן שמתחת לראשו נמוט - וריר יוצא מפיו ונוזל. והם באמונתם ברבם לא נסוגו אחור וינסו לעורר אותו, ולא הקיץ השוכב, וימשכו אותו בידיו, ולא נע. ויאמרו השכנים: לשוא עמלכם. אחרי ששתה הלז לרויה, הוא שוכב כל היום דומם, וכל דבר שבעולם לא יקים אותו על רגליו; והיה אם דבר לכם אליו, עליכם להמתין עד הבוקר, כי אז הוא רוחץ את ידיו ואת פניו ומתפלל תפילה קצרה, בטרם יחל לשתות. - ויעשו האנשים כן, וילינו בעיר הלילה, ובבוקר השכם קמו וימהרו אל המקום, וימצאו את האיש עומד כבר בטליתו הקרועה וזקנו העבות ופניו השחורים כפני שד. וכמעט קט, עוד לא הספיקו לומר דבר, והוא כבר חולץ את תפיליו ומושיט ידו אל הבקבוק המלא, העומד לפניו. ויחזיקו בו הבאים ולא נתנוהו לנגוע במשקה. ויאמרו לו: הרב ישראל בן אליעזר שלחנו אליך, כי תתפלל לירידת גשמים. ויגער בהם האיש ויאמר: איזה רוח עבר עליכם לבוא אלי? הניחוני ואשתה! ולא נתנוהו האנשים לעשות כן, ויאַבק עמהם; וירא כי לא יכול להם, והמה הפצירו בו, וחזרו ושילשו שאלתם: עשה מצוַת רבנו, כי שלחנו אליך, ויקרא האיש בקול גס ויאמר: ריבונו של עולם! עמך ישראל צריכין למטר, אנא, פתח ידך והמטיר להם גשמי־ברכה די מחסורם. הוא עוד טרם כילה לדבּר, והנה התקדרו השמים בעבים, וימהרו האנשים ללכת, כי כבר החל הגשם.
ה: הַפְּגִישָׁה
לרב רבי ישראל בעל־שם היה תלמיד אחד עניו, והוא נחבא אל הכלים בעבודתו ובמעשיו, ובמספר התלמידים הגדולים בעלי־ההשגות לא התחשב ולמושב רבו לא נדחק, לשוחח במסיבו בעניני העולמות העליונים והכוָנות הגדולות, כי אמר: יחוד־אלהים ישיג האדם גם בהשכמת־הבוקר הפשוטה, בנתינת פרוטה לעני ובאמירת קריאת שמע מלה במלה, ככתוב בסידור. יום רודף אצלו יום, ובכל חליפות העיתים התדבק את קונו ויעבדהו בלב שלם. אולם לדבר אחד התגעגע תמיד, כי יקח אותו רבו פעם אחת ללוותו בדרך נסיעתו. ונסיעות הרב רבי ישראל, היה עושה לרוב במוצאי שבת אחרי ברכת ההבדלה, והיה עובר בזמן קצר בסוסו הדל ובעגלתו הפשוטה יַמים ומדינות היו מפליאות מאד.
שנה שנה הבטיח לו רבו, כי ימלא את משאלות לבו בבוא העת, והעת ארכה… כמעט כל באֵי סוד הרב זכו לכבוד הזה, לצאת עוד פעם בדרכו זה, אבל אותו תלמיד לא זכה עוד לכך.
ויהי בליל מוצאי שבת אחד, הוא יושב בבית־המדרש בפינה והתנמנם ויחלום: והנה רבו קורא לו, כי יסע עמו עתה, וישמח וייקץ; והנה באמת שמשו של הרב עומד עליו ואומר לו: מהר לרבנו, העגלה כבר רתומה והוא מחכה אליך, כי תלך עמו בדרך. ויָגֶל לבו ויקפוץ החוצה ויעמוד כרגע לפני בית־הרב.
וימצא את כל הכנופיה ו“החבריה הקדושה” סובבת את העגלה, רבו כבר ישב בתוכה וקורא לו מרחוק: קום ושב למולי. ולא יכול להשיב דבר, כי פג רוחו מרוב שמחה; וירימוהו החברים בידיהם, וישיבוהו ממול הרב ויאמרו: שלום! העגלה אך זזה ממקומה, וכמעט רגע נעלמה העיר מעיניהם והם הנם על פני השדה. אלקסיי המנהל הפנה, כדרכו ברמיזת הרב, את ערפו אל הסוס.
ויסעו כל הלילה ואין דובר דבר, כי חרדת השתיקה נפלה על לב הנוסע, ויבואו ממחרת הבוקר אל עיר רחוקה, רחוקה מאד. שם נחו מעט והתפללו תפילת שחרית בקצרה ויסעדו לבם בפת חרבה ויסעו הלאה, והעגלה כמעט מרחפת באויר. הנה הם עוברים על פני יערות ונהרות, ערים וכפרים, סוס כחוש כזה עושה בדרכו חצי מיל בשעה, והם כמעט מדלגים על הארץ; והתלמיד אינו שואל את הרב, אנה יבואו ולאָן פניהם מועדות. ויהי ערב ויהי בוקר, ויסעו כל היום ההוא ולמחרתו ולמחרתים. הם עוברים מדינה מדינה, והם כבר באו לירכתי ארץ ואין דובר דבר. ויבואו ביום שישי אחרי הצהרים לכפר אחד, עני מאד ודל, אין בו שיח ועץ־פרי, הבתים דלים ושפלים והחלונות שבורים והאנשים אשר פגשו בחוץ כולם הם מוכּי־אלהים, זה מוכה שחין, וזה פיסח שתי רגליו, זה ידיו קטועות וזה עיור. את ממלכת העוני הם רואים עין בעין, כמו שלא ראה עוד אדם על פני האדמה. ופה ציוה הרב לנוח, הוא ציוה למנהל לעמוד על יד אוהל שבור ושחור, וירדו מעל העגלה, ויכוף הרב את קומתו אל החור, שהוא הדלת, ויבואו שניהם אל הבית פנימה, וכמעט לא יכלו לעמוד בּחדר השפל, והנה על הקרקע מוצע תבן, ושם יושב איש זקן, כמעט רק עורו לבשרו, והוא מצורע מכל רגלו ועד ראשו וחולה מאד.וירא את הבעש"ט ויקם ויתן לו שלום בשתי ידיו וישק לו וירמוז לו, כי יבוא אחריו, וַיַראה לו פתח קטן בקיר ויעלמו בו, והתלמיד עומד ומשתומם על המראה ולא ידע את נפשו.
ויהי כי עברו שתי שעות להתבודדותם יחד, והשמש נטה לבוא, וישב הרב והזקן, ושניהם נרעשים ופניהם אין להם עוד. והם הרב והתלמיד מיהרו לשבת על העגלה, כי כבר רד היום. הסוס הניע את רגליו, וכמעט קט והם באו לעיר אחת יהודית לפני קבלת שבת. ויבואו למלון אחד, לשבות בו. והתלמיד לא הגיד לשום איש, כי רב גדול ליהודים בא הנה, כי כן ציוה עליו, ויתפלל רבי ישראל יחידי בליל־שבת ויקדש על חלת־לחם בחדרו. גם ממחרת היום התבודד, שלא כמנהגו ביום שבת ומועד. והתלמיד יושב בפינה ולבו קשה עליו. ה' ציוה לכבד את היום הזה מעונג.
וירא התלמיד בצהרים בבדקי הדלת את הרב יושב דומם ועיניו בולטות, כמו יוצאות מחוריהם. העולם כמו אינו סובב על צירו, וסר כל בשר ורוח. קראו בספרים אם מצאתם שבת כזו.
והמצוקים ניצחו! בצאת יום השבת הרים הרב את ראשו, ציוה להכין לו ולתלמידו את הסעודה השלישית, ויטול ידיו ויברך ויאכל מעט. אחרי הסעודה התפלל תפילת־ערבית, הבדיל על הכוס וציוה על אלקסיי לאסור את הסוס, וישבו על העגלה ויסעו כל הלילה, ויבואו לפני עלות השחר לכפר, אשר בו היו בערב־שבת ויעמדו על־יד האוהל, ויבואו פנימה, והנה הזקן המצורע שוכב על התבן ונשמה אין בו. ויקחו מים מהבור הסמוך לטהרו, והבעש"ט הביא עמו תכריכים להלבישו. ויטענו את המת אחרי־כן על שכמם, וישאוהו הרחק מעט אל גבעה קטנה, במכרת־המתים הידועה בימי התלמוד והתנאים, וארון מוכן, וישימוהו בארון. וירד הענן ויכסה את הקבר. –
ובשוב הרב מדרכו עם תלמידו לביתו והם נוסעים על העגלה, פניו כתמול שלשום; יכול אדם לדבּר עמו ולשוחח עמו.אז התאזר התלמיד חַיל ואמר לו: אנא, מורי ורבי, שאלתי ובקשתי מכבודך, כי תאיר עיני בחזיון אשר ראיתי ובחידה אשר עמדתי לפניה. פתח הרב ואמר: דע, תלמידי כי בכל דור ודור יש מעין משיח בעולם הזה, בהתלבשו בגוף אדם ידוע־עוני, והוא נושא על עצמו את עוונותיהם של ישראל; ואם לא יגיע עוד זמן הגאולה, והוא יחפוץ לדחוק את השעה אז בנפש כל ישראל הדבר. דיברתי על לב הקדוש בזה, שלא ישדד את מערכות מעלה, והוא באחת לא ישיבנו, והיה קטרוג גדול ובקש השם להחריב את עולמו, והתפללתי שיקחהו אליו, עד כי יבואו ימי־פדות.
וידום התלמיד, ויאמר בלבו: חלום ראיתי פני אלהים מליט פניו. – ויבוא אל ביתו ויאסף אל עמיו…
ו: הֶחָלִיל
בימי הרב היה חי בכפר אחד, הרחק מקהילת היהודים, איש אחד ממקורביו, והיה דרכו באומן וביושר, בה' בטח לבו, עושה מעשיו בצדקה; ובכל שנה ושנה לימי אלול היה בא העירה והיה לו “מקום מושב” בבית מדרשו של הרב. והיה לאיש ההוא בן־יחיד והוא אטום־לב ולא אבתה נפשו בלמודים, וגם את האלפא־ביתא לא יכול לקרות, ויהי כבן שאר האיכרים בכפר ללא תורה. הוא היה משקה את הבהמות כמוהם ורועה את הצאן ומכה בחליל כמוהם, ואביו נשא את גורלו עמו; ואם גם לא הקיף את רבו בבקשות, כי ישנה את לב בנו וישם לו רוח חדש, לא הבין את דרכי ה', מדוע נתן לו בן כזה.
ויהי כבוא הנער לשנת שלוש־עשרה, אז אמר אביו לקחתו עמו לימי התפילה הגדולים לעיר, לחנכו שם מעט, ויסובב הנער כל הימים בשוָקים וברחובות. ורק בקושי עלתה בידי אביו לאספהו הביתה. ויתפלל אביו לה', כי יפתח את לב הנער עתה ויתן לו ניצוץ יהודי ולא יהיה יוצא־חלציו כציץ נובל ולא יבוש בו לפני קהל ועדה.
יום־כפורים לעם ישראל! שנה בשנה יתאספו ביום ההוא כל בני־ברית, כקטן כגדול, כשוֹע כדל, לשפוך שיחם בבית־האלהים לפני יושב מרום ולבקש סליחה על כל מעשה ופשע, כי רב עוון האדם! מלאכי השרת עומדים לימינם, לימין בני־האדם, ולעומתם לוחמים עמהם בני־השטן. התנגשות עולמית! תגרת הדורות! ובאותו יום גדול ונורא התחדשה המלחמה ברוב עוזה: זעם גדול היה אז בעולם, כי גבר החטא, ורבו ידי המשטינים והמקטרגים…
לשוא התאזר ראש־המתפללים חַיל וילך מעולם לעולם לבקש רחמים על בני־ברית, והן בכל מקום בואו, כבר הקדים האויב לבוא. ויבקש את אליהו הנביא ולא מצאו; ויבקש את אחיה השלוני רבו ואיננו; ובבואו לפני היכל המשיח, והנה נסגר… כה עמד לפני עמודו ועיניו כמת. שעות עברו והוא לא התנועע; אימה ופחד נפלו על פני המתפללים ויתפללו בחרדת קודש, כי לא יכלו להרים קולם, בראותם רבם עומד כתומר מקשה. מלאכי עליון פתחו שערים לפני עם נדכה ונענה, המבקש על נפשו, אבל השער לא נפתח. השטן בעצמו שומר עליו ובידו המפתח של ברזל.
והנער הכפרי עמד כל היום בפינה אצל אביו וירא את שפתי האנשים לוחשות דברים לא־יבינם, והנה הם מביטים בכרכי־ניר, המלאים נקודות שחורות, ובוכים בוכים בלט. ורגש עצום אחזהו, אשר לא ידע אותו מתמול שלשום רגש מכאיב והוא שם כמו מחנק לצוארו.
בחצר־אלהים של הטבע בהיותו רועה הצאן, היה תוקע בחלילו שירי־מרחב, בעמוד השמש ברום רקיע; ופעם גם המה נכאים ברדת היום ובא הסתיו, והוא שוכב לבדו… ובעומדו כה בעולם זר ופני האנשים מפיקים עצבת, חפץ לשפוך רוחו גם הוא, ויחפוץ לקחת החליל בידו ולתקוע בו. וירא אביו, כי הוא ממשמש בצלחתו ויאמר: חליל! ויבָהל ויאמר לו: חלילה לך מנגוע בזה, כי זה אסור היום. ולא הבין הנער, מה הוא סח, ויושט ידו להוציא את הקנה; ואביו לא נתנהו לעשות זאת ויחזק בו, על־ידי מטלית, כי מוקצה הוא החליל, לפי דעת התורה והחכמים. כה עבר סוף תפילת מוסף ומנחה. ובהגיע תפילת־נעילה והרב עוד עומד עטוף בטליתו ובתכריכו הלבן מבלי נוע, ולב הציבור הישראלי כולו נכנע לפני אל שופט, שוכן במרומים, והוא אז מקשה מפחד, בבוא הערב לנעילת שערים, והם טרם נפתחו, לא יכול הנער להבליג על רגשותיו הסוערים עוד, ותחזק ידו מיד אביו ויוציא את החליל ויתנהו אל פיו ויריע בו בחזקה. – ויבּהלו בני־הקהל ויסוֹבו עיניהם, לראות מאין יבוא הקול המוזר בבית־התפילה. והאב נאבק את בנו יחד, וירם הבעל־שם טליתו מעליו ויורה בידו כי יניחו לנער, ופניו שבו אליו.
משא כבד הורם מעל הבריאה. קול חליל עלה לשמי־מרום ותהי שעת רצון פתאום, ולא יכול השטן לעמוד בו. נפתחו כל השערים, ותפילות העם העברי מהיום ומדאשתקד ומכל השנים באו כולן לפני כסא כבודו של האב הרחמן, השומע המית כל פּה, ונשמעה המלה הרבּה: סלחתי כדבריך! לכל עדת בני־ישראל היתה עתה הרוָחה.
ז: הַבְּאֵר
פעם אחת הלך המורה מחוץ לעיר מגוריו מֶזיבוז עם החבורה המיוחדת שלו וידבּר עמהם בעניני אלהים והשגת־האדם והנה נטה היום, הגיעה שעת תפילת־מנחה מתקנת אבות. ומים אין בכל הכפר ההוא, לרחוץ בהם את הידים לתפלה, כחוק; ונשמות רבות סובבות באויר ומחכות לתפילת הרב, כי ישיב אותן למעונן… השעה היתה שעה של התרוממות גדולה ותיקון־הרוח. ויעמדו החברים סביב הרב בעיגול, ויקח הרב את מטהו ויך בו בצור, שהיה עומד מצד הדרך, ויצאו מים חיים וירחצו פניהם וידיהם וינגבם ויעמדו להתפלל. איש איש עמד לפני אלוהיו, והמים נזלו מבלי הרף ויהיו לבאר נובעת מסביב לצור.
והדבר שמע ליושבי העיר, והמה ידעו את המקום, כי לא היו בו מים, ויבואו אנשים רבים לראות במראה המים המפּכים וצלולים כבדולח, ויהי שם מצורע אחד, ויקח מן המים ויזרוק בהם פעמים ושלוש על פניו, ויהי הדבר כמי הירדן לנעמן שר־צבא ארם וירפא ועורו הפך לבן טהור. ויהי לנס. ככה היו המים למי־מרפא לכל חולה ולכל מַדוה. כל ידוע־חולי, אשר שתה מהם, שב לאיתנו; וכל נפש מרה ומלאה מצוקה, שהגיחה אותם אל פיה, והיו לה כשמן לעצמות, להשיב את הרוח. פיסח כי טבל בהם רגלו לא היה צריך עוד למשען כלי־עץ; ופעם בא עיור בדרך וישם מן המים על עיניו ותפקחנה ויהי כאחד האדם.
גם האיכרים אשר מסביב הכירו את הברכה אשר בבאר הזאת ונהלו צאנם ובקרם, להשקותם בה. וישמינו ויגדלו שלא כדרך הארץ. אילנות שחדלו לתת את פרים שבו להוציא פירות טובים למאכל ומַרוי־עינים, כי המטירו עליהם מהמים האלה, כי רבו שני עובדי־אדמה יחד על גבול שׂדיהם, ולקחו שני כדים חדשים וימלאו אותם עד החצי מים ויעמידו את הכד האחד בקצה השדמה האחת ואת השני בקצה השדמה השנית לעומתו וילינו הלילה, ובבוקר מצאו, כי נזלו המים מן האחד ויבואו לכד השני למלאותו, וזה נשאר ריק… וידעו אז כי ביקש בעליו של זה להסיג גבול רעהו. כה היתה הבאר גם לשופט צדק ולמַרבה שלום בעולם.
ויהי כי עברו ימים רבים ויאמר ה' לנסות את יושבי הארץ, ותפול חלקת־אדמה מגבעה אחת, אשר מסביב לבאר, ותכס אותה, נסתמה בריכת־המים! ויבואו בני־היהודים מיושבי העיר הסמוכה ויחפרו באדמה לגלות את הבאר, אבל בקשו ולא מצאו. חולים באו מרחק מאה פרסה בכדִי, והבה לא ידעו עוד את דבר הסתלקות המים ויעמדו לפני המפולת במפח־נפש, כאותם הנזירים שבאו מארץ רחוקה להקריב קרבנותיהם בבית־המקדש ומצאו את הבית חרב… באו הצמאים בפשותם למים חיים, וגאולה לא באה להם. ויצעקו האנשים בצר להם: עד מתי, ה', לא תשוב להיות בתוכנו!
ויבוא איש זקן לבוש בדים בחלום הלילה אל איש־איכר, שהמגרש ההוא, שבו היתה הבאר, קרובה לביתו ולנחלתו, וגם הוא מתאבל על המעין הטוב, כי הלך ממנו. ויאמר אליו הזקן: עורה, למה תישן; קום מעל מיטתך וקח את המעדר בידך וחפרת סביב הגבעת ויבואו המים.
וייקץ ותיפעם רוחו בקרבו, וימהר ויקח את המעדר ויצא אל השדה. עוד לא הספיק לעשות שלוש חפירות ונבעו המים ממחבואם, ויפול על פניו וישתחו.
והשמועה באה בכל הסביבה לאמור: שבו מי־העדן להיות נוזלים בצור, ויקומו ויהללו את ה' בתודות ובתשבחות.
ח: שְׁנֵי סְפָרִים
בימי הבעל־שם חי בעיר אחת עשיר גדול, עושה צדקה וחסד, אוהב תורה ומצוות, ומשכיל אל דבר לעשות נחת־רוח ליוצרו, ויהי כאשר עברו עליו ארבעים שנה לגדולה ולמעשים טובים, ואין כל מידה ישרה אשר לא החזיק בה, ויאמר לתת לבית־המדרש בעירו ספר־תורה, שכתיבתה תהיה בקדושה ובטהרה באופן מפליא.
ויסע הכפרה ויקנה אצל איש כשר שנים־עשר עגלים רכים וישכור לו רועה נאמן, והוא רעה את העגלים באחו, פיטם אותם והאכיל אותם והשגיח עליהם, שלא יהיו נהנים מהגזל, ויהי כי גדלו העגלים ויקרא לשו“ב אחד, שהיה מפורסם ביראתו ועבודתו את אלהים, והוא שחט את שנים־עשר העגלים ויברך עליהם, ויבדוק את הריאות ו”בחסדי השם נמצאו כולם כשרים." ויחלקו את הבשר לעניים ואת העורות נתנו לפועלים תמימים; והמה עבדו את הקלף ויצא הדוּר ויפה ונחמד לכתיבה.
וסופר אחד ביקש ומצא לו העשיר, שהיו אבותיו גאוני־ארץ; ובכל הימים אשר כתב ספרי־תורות קידש וטיהר עצמו ולא ניגש אל אשה. והיה טובל עצמו בכל יום ויום, בטרם ניגש לכתוב היה קורא בספרי־יראים באותה פרשה וידע לכוון בכל אותיותיה על– פי שבעים פנים…
שמונה שנים רצופות כתב הסופר היראי הזה את ספר־התורה בעליה אחת, שפינו לו להתבודד שם, וככלות השנה השמינית נשלם בהידור נפלא ובכתיבה תמה, אשר לא נראתה עוד כמוה, זה מאות שנים, שלא נכתבו ספרי־תורה בזהירות כל־כך, בדיוק ושמירה לנותן־התורה ויחוד שמו הגדול.
וכאשר נשלמה כתיבת התורה הזאת ציוַה העשיר לשקלה בתרק"ב דינרי זהב ויתנם לסופר, מלבד מתנות רבות יקרות, שנתן לו ולביתו. ומשתה גדול ליהודים בעיר ההיא ובכל הסביבה עשה העשיר, ויכינו כל מיני דגים מבושלים בשמן אפרסמון ויין משומר עתיק העמידו על השולחנות, והלחם היה של סולת נקיה מנוקה בשלוש־עשרה נפה, הביאו פירות מטוב כל הארץ וכל מיני מגדים. והדת ניתנה לכל בני־העיר לבוא לאכול ולשתות ולהיטיב לבם שלושה ימים רצופים.
והיה שם בין משמשי הסעודה שמש אחד, ושמו סומכוס, שם שהיה נוהג רק בימי התלמוד, והאיש היה פשוט ותמים, אוהב את עבודתו ורצוי לכל אדם. ובדבר אחד החזיק מעודו: זהיר היה באמירת־תהילים בכל יום, לא עיכבוהו כל טרדה וכל עבודה; ואת התהילים היה אומר בפשטות ובטוהר לב, ואם גם פירוש־המלות לא הבין – היו הדברים יוצאים מפיו בטוב טעם והיו תמיד מכוונים למַשמעם.
וישת סומכום, קורא התהילים, ביום ההוא מן היין, ותרדמה נפלה עליו ויישן. משרתו היתה היום להכין מים לקרואים, כי יטלו ידיהם לסעודה, והוא עוד לא הכין מאומה.
ויהי כי הגיעה עת הסעודה, שאלו הקרואים מים ליטול ידיהם ולא היו. ויהי קול הקרואים: איה סומכוס? סומכוס איהו? ויחפשו אותו בכל מבואות הבית ולא מצאוהו. ויחר בו אף העשיר וילך בעצמו לחפש את השמש וירא אותו ישן בעליה, ולא יכול לעצור ברוחו וידחפהו ברגליו ויאמר לו: קום, עצל, אומר־תהילים למה תירדם, וכל הקהל מחכה למים! וייקץ השמש, ויחרד ויאמר: סלח לי, אדוני, כי ישנתי, אבל העשיר עוד הוסיף הוכיח אותו. ויושב מרום ראה ושמע כל אלה!
הקרואים אך זה עתה ישבו לאכול, הם ברכו ברכת “המוציא” ושתו את הכוס הראשונה לחיי נותן הסעודה והקדשו הגדול, והנה מרכבה אחת עם סוסים דוהרים באה ותעמוד לפני
שער החצר ועבד אחד ירד ממנה ויבוא הביתה ויאמר לראש־המסובים; אדוני, שר גדול מחכה לך בחוץ, כי דבר לו אליך. ויקש על העשיר לציית לו עתה ולעזוב את קרואיו בעת כזאת; אבל העבד האיץ בו ויאמר: לא ארפך עד שתלך, כי הדבר נחוץ! ויבקש העשיר סליחה מאת קרואיו, ויצא עם העבד לפני שער ביתו ויעמוד סמוך למרכבה ויאמר שלום ליושב בה. ויאמר השר אליו: שבה־נא אתי במרכבתי ונדבר יחד. ויאמר העשיר: איך אוכל לעשות הדבר הזה, ושם בביתי מחכים לי קרואי לסעודה. ויפצר בו השר ויאמר: רק לרגעים אחדים סורה אל מרכבתי. וישמע העשיר בקולו. הוא אך ישב במרכבה, ויחלו הסוסים לרוץ, וכרגע עזבו את העיר, וכמעט קט ותעבור המרכבה הרחק הרחק.
ויבואו ביער גדול בין אילנות גבוהים, המכסים את השמש, ויעמדו הסוסים לפני ארמון גדול ובו חלונות למאות; ויובילו אותו השר והבד לאולם גדול, ובו שבעים ואחד כסאות למשפט. מנורה גדולה מאירה בתקרת האולם, כמו כוכב גדול, ואותו הושיבו על ספסל הנאשמים, ויעזבוהו לבדו.
ובעוד שעה מועטה רעש ההיכל, והנה באו שלושה זקנים לבושים לבנים וזקניהם הארוכים מפיקים הוד והדר ויאמר לעצמו: תואר אלה כתואר פני האבות, ואחריהם בא איש לבוש ככוהן גדול, ועל חזהו חושן ואפוד וציץ זהב על מצחו; ואחריו באו מורים וזקנים, שופטים וסופרים, וישבו איש איש על כסאו, עד מלאות כל השבעים ואחד.
והנה נפתח שער גדול ויבוא מלך הדור בלבושו, כתר משובץ אבנים טובות על ראשו ובידו ספר אחד כולו מצופה זהב טהור. ויגש ויפן אל היושבים על הכסאות ויאמר: שמעו־נא, האבות, שמעו, כהני־אל, שמעו זקנים ושופטים, הן ידעתם, כי כתב משה הנביא את תורתו בחמישה ספרים, וידעתם כי ספר בן חמישה ספרים כתבתי גם אני, הוא ספר התהילים, -ספר התורה ירושה הוא לבני־ישראל, ויהי להם לחוק ולמשפט, וספרי הוא נחלת בתי־תפילות, ויתפלל בו כל איש מר־לב ומצוק ולפני ה' 'שפוך שיחו. והנה בא זה האיש, היושב עתה לנגדכם, וביזה היום את עבדי הנאמן סומכוס, הקורא בתשבחותי בשׂום־לב כל הימים, בּיזה אותו, כי רם לבבו על – ידי נתינתו ספר תורה חדש לבית־כנסת; ואתם, שפטו־נא ביני ובינו, יבוא משה בן עמרם, ויעיד גם הוא.
וירעשו הסיפים. נפתח שער גדול עוד מהראשון והופיע איש זקן, אשר קרן עור פניו וכולו עטוי אור ומטה – אלהים בידו. ויעמדו, נעים־זמירות־ישראל, משיח אלהי יעקב, ונותן־התורה, איש מול אחיו. אבי־התורה ואבי־התהילים יחדיו נפגשו!
ולפתע נעלמה כל התמונה הנאשם יושב במרכבה דוהרת, והיא עומדת לפני שער חצרו וירד וימצא את המסובים יושבים ומחכים לו, וישב במקומו ויקרא: איה עבדי היקר סומכוס, כי לא ראהו, וימהרו בדיו להביאו ויושב אותו על־יד ימינו ויכבד אותו מאד בכל עת הסעודה; ויתמהו האנשים על זה, ויסַפר להם אשר קרהו ויצא לבם. וקיבלו עליהם כולם בסעודה זו, ליסד חברה לאמירת תהילים בכל יום. והעשיר היה גבאי של החברה כל ימיו וסומכוס נעדה לפקידה הנאמן. ויסף להתהלך בתום ובמישרים עד יום מותו.
ט: מְיַשֵׁר הֲדוּרִים
בימי פרסומו של הרב רבי ישראל היה איש עשיר אחד, בעל־צדקה ואוהב־חסד, והוא היה מקורב לָרב וחבבו הרבה, כי היה נותן לו תמיד ממון לפדיון שבויים ועזר לכל תלמידיו בצר להם. והיה כי עבר דרך עירו היה מתאכסן אצלו ויושב אתו ימים אחדים. וה' ברך את העשיר בכל, ותהי לו בת אחת יפה ומושלמה, ושמה נעמי, והיא היתה גם טובת חיל, ואם בא עני ודפק על הפתח, היתה רצה לפתוח לו ללתת לו מזון ומחיה.
ויהי כי בגרה והתחילו לדבר בה נכבדות עם אנשי יחס ולומדים, החל העשיר לרדת מנכסיו ויפסיד בכל עסקיו ויבוא לפני הרב ויקונן לפניו ויספר לו, כי נהפך עליו מזלו, וישתוק ולא ענה אותו דבר. שאלו התלמידים אותו ויאמרו: ילמדנו רבנו את דרכו, הן האיש הזה הוא אחד ממקורביך, וכל־כך הרבה לעשות צדקה וחסד, ואתה לא תעמוד לימינו ותדחהו בקש? ויחרש ולא ביאר גם להם את הדבר.
לא אאריך, העשיר הֶעֱני לגמרי, מכר את ביתו וכל נחלתו והיה צפוי בעצמו לחסד. שיבה זרקה בו מרוב צער, וגם בתו זו המפונקה והמעונגה פשטה מעליה זה כבר את בגדי החמודות והיתה לבושה סחבות, עושה כל עבודה פשוטה, וכל רואיה נעו ונדו ראש ואמרו: הזאת נעמי?
ותלך נעמי בכל יום לפנות ערב להביא מים מן הבאר,כי התביישה לעשות כזאת ביום. וירא אותה בחור אחד, נושא־סבל, עושה את מלאכתו, ותחשק נפשו בה ויבוא אל הוריה ויאמר, כאיש פשוט: תנו־נא לי את בתכם לאשה. ויתחלחל האב, כי היה זה המבקש עם־הארץ גמור, וכמעט לא ידע קרוא בספר־תפילה. אך אשתו אמרה: טוב שנתן את בתנו לאיש הזה משלא תנשא כלל, ובידינו אין מאום. ויאמרו לו: הן, ויכתבו תנאים כדת.
ויהי כי נישאה נעמי לנושא־הסבל, התהפך מצבו של אביה האמיתי לטוב, וההצלחה שבה אליו וַתאֶר לו פנים, ובעוד שנתים ימים היה שוב לעשיר גדול, וירב עוד עשרו מהימים שלפני ירידתו, ויצר לו מאד, כי השׂיא את בתו היחידה בימי עניוֹ לאיש בוּר ולא השיאה למי שהגון בעיניו. ויבוא אל הרב וישפוך לפניו מרי שיחו על המאורע אשר קרהו בנישואי בתו. ויען ויאמר: אל־נא תדבר כזאת ואל תשא עליך חטא; דע־נא שבתך נועדה לבעלה זה בראשית יצירתה,
וזהו זיווּגה האמיתי משמים; ראו למעלה, שבמצבך בתור עשיר לא תסכים בשום אופן להשיאה לו, ויגזרו אומר, שתרד ממצבך מטה, ולא יהי עושרך למעצור.
אז הבין העשיר דרכי ה'. ונעמי ראתה חיים טובים ועושר גם את אישה הפשוט, כי היה האיש הולך ויכבדה כמלאך אלהים.
י: שְׂכַר לִמּוּד
היה איש אחד בעל עיון, עוסק בעבודת ה' וגם התעמל לדעת דרכיו ולהכיר עניני השגחתו ומעלליו. ויקרא בספרי הקבלה ויעסוק בנסתרות, וכל אשר הוסיף העמיק בדברים אלה, כן גדל צמאונו לדעת ולהוסיף השׂכּל וידוֹע. וישמע כי בארץ אחת גר רב לחסידים ושהוא איש יודע בכל סתר. ויגמור בדעתו להניח את עסקי ביתו ותורתו וכל אשר לו וללכת אליו, לבקש תורה מפיו. וילך מעיר לעיר ומכפר לכפר. וכל אשר הלך הלוך והתקרב למטרתו, כן רבה תשוקתו לחזות בנועם אותו רב חדש. ויבוא בדרכו לכפר אחד ויסר אל איש יהודי ללון. וימצא אותו יושב ומתאנח. וישאלהו לסיבת הדבר. ויענהו ויאמר: הן בנים לי שנַים ובמהרה יגיעו למצוות. ואין ידי משגת ללמדם תורה ותפילה. ויבוא רעיון בלבו: הזמינך ה' ללמד את הנערים האלה תורה, ורעיון אחר בא אל לבו ויבטל את הראשון ויאמר: הוי, פתי, הולך אתה לעסוק בהשגות עליונות, והנה תשאר כאן ללמד צורת אלפא־ביתא לנערים. ויתרוצצו הרעיונות האלה בלבו כל הלילה. ויהי ריב ביניהם ויהי ממחרת־הבוקר ויקם האורח ויאמר לבעל־הבית לשמחת לבו: אם עליך טוב, נכון אני ללמד את בניך חינם, ויעצור בעד תשוקתו, אם גם רחוק היה משאת־נפשו רק עוד מהלך פרסה ויסגור מַאוַיי־לבו בחוּבּו.
ונעשה רעש למעלה ואמרו: הכריע זה במעשהו כל העולמות והמעשים. ויגמרו אומר לשלוח בכל לילה ולילה א אליהו ללמדו.
יא: הַחֲלוֹם
בימי החסידים חי איש עשיר גדול, מוקיר חכמים ואוהב צדקות. הוא היה מַרבה עֵזר לכל אדם וכל הנכנס רעֵב אצלו יצא משם שבע; אבל היה מסַפר קוֹמי, מגדל בלורית להיותו קרוב לחורי־ארץ ובא עמם בעסקים תמיד.
ויהי לעשיר הזה בן־יחיד, שבחייו היה הולך בדרכיו, אבל אחרי אשר מת והניח לו את כל נכסיו החל להרשיע, הלוה ממונו בריבית, עשק שכר־שכיר ולא ריחם על דל; וןגם לא עצר בעד תאות בני־אדם וילך בשרירות לבו.
פעם אחת היה ישן שנת־צהרים באחד מחדריו, ויחלום כי שם בגדיו עליו וישם לדרך פעמיו. וילך יום ולילה וירעב ויצמא, וילא מאד, ולא מצא כל מלון להשביע בו את רעבונו ולהשקיט צמאונו. הוא כבר אמר נואש, והנה לפתע מלון עומד על פרשת־דרכים. ויסר שמה ויקרא אל בעל בית־המלון: תנה לי לאכול ולשתות ואם אַין מת אנכי. ויבא לו הלז בשר־צלי ויין וישב לאכול ולא נטל ידיו ולא בירך.
והנה נפתחה הדלת, ואיש זר ומוזר בא ויגש אליו ויאמר לו: קרוא אתה אל בית־הדין העליון לעמוד במשפט. ויען ויאמר: הנח לי לאכול ולשתות ואחר אלך. וימאן השליח לחכות לו ויאמר: לך עמדי תיכף ואל מאחר. ויקם וילך עמו. ויעברו שדות וכרמים, עד כי באו לפני ארמון גדול, שלא ראה כמוהו לגובה, ובפתחי שעריו עמדו שני שוטרים אוחזי־חרב וישאלו לשמו ולשם אביו, ויאמר להם: אני פלוני בן פלוני וקרוא אנכי היום אל בית־הדין. ויענו לו: לך ושוב אל עקבך, עוד לא הגיעה שעתך לבוא. כעס ואמר: עזבתי מאכלי ומשתי בעת ארעב ואצמא והלכתי בכל הדרך הרב הזה, ועתה תמנעוני מבוא; ויצא סער מבין הכתלים, ויאחזו בציצית ראשו והנה הוא יושב שוב אל השולחן בבית־המלון, והמאכל והמשתה לפניו. הוא הושיט את ידו אל הבשר והנה הזר עומד מאחוריו וקורא לו: קום, למה תאחר; הלא קרוא אתה לבוא לפני בית־הדין. ובטרם עוד ענה לו דבר, תפשו ויוציאהו חוצה ודאה עמו באויר ויביאהו לפני הארמון, אשר ראה לפנים; ועתה שני כרובים רובצים לפני הבית, אין יוצא ואין בא. בקש לדחוק ולהיכּנס וניטלטל שוב והושלך מהלך רב משם. עדי חזר לבית־המלון. ויבּהל ויאמר: מה זה עשה לי אלהים? ויבוא הזר וידחפו ויביאהו לפני בית־המשפט, והנה פתוח השער לרוָחה. ויבוא לאולם גדול, שם יושבים דיינים וראשי בית־דין, והסופרים מימינם ומשמאלם. פתח ראש בית־הדין ואמר: למה זה הריעות לעשות וסרת מדרך אבותיך? ונכנסו מקטרגים וקראו ואמרו: אנו מעידים בך, שכזאת וכזאת עשית. מכל עבר הרשיעו אותו, ובפיו אין מענה. בקשו לדון אותו קשה ולהשליכו בחייו לגיהינום, והנה נפתחה הדלת ובא איש זקן ושוֹע, וקרא ואמר: הניחו לו, בן אבות הוא, עוד יעשה תשובה. ויעלם כל המראה, והוא הקיץ משנתו ותיפעם רוחו.
ויקם ויחלק כל נכסיו לשלושה חלקים. שליש נתן למלכות, שליש לבני משפחתו וקרוביו ושליש לעניים רחוקים. והוא שב לאלוהיו.
יב: שֶׁבַע שָׁנִים
בעיר אחת ידועה גר איש עריץ אחד ומדבּר סרה על אחיו ועושה להם רעה, ולא יכלו לקום נגדו. ויאָנחו בני־ישראל בעיר ההיא מעריצותו. ויהי הים, והוא רוכב על סוס ללכת אל אציל אחד, וירא איש אחד עובר בדרך וכשל בלכתו ומעדו רגליו; וַיחון אותו, ויקם וירד מעל הסוס ויקימוֹ, גם היטיב לבו ביין אשר היה אתו ויחַיה את נפשו. ויברך אותו ההלך. והוא עלה על הסוס לרכב הלאה. בעוד שעה היה עליו להגיע אל פלטרין של האציל, אבל הוא תעה מני דרך. הוא שב אל עקביו ותעה עוד יותר. בין כה פנה היום ויאמר ללון בלילה ההוא ביער אשר לפניו. שם קר את הסוס אל אילן אחד, פרש שמיכה על הארץ וינח עליה. דממת הליל באה בכל הארץ; ובשכבו כה לבדו, חשב לנפשו ויחל להרהר במידותיו, כי אמנם הרע לעשות בהציקו לאחיו בני־עמו. הוא התחרט על מעשהו ויאמר לחדול מעשות עוול ולבחור לו דרך אחרת, אבל ראי ופחד מאד מהרעות אשר עשה עד הנה, כי הרבה לפשוע. הוא קם ממשכבו, רבות מחשבות מתרוצצות בקרבו; ובלכתו אנה ואנה, והנה איש זקן עטוף לבנים עומד לנגדו, ויאמר לו: אל תירא, לפדות נפשל אני בא. ואם תעזוב דרכיך הרעים לגמרי ותשב בבית־המדרש להתפלל ולאמור תהילים שבע שנים רצופות, ויכופּר לך – ויעלם אחרי דבּרו עליו כדברים האלה.
וילן האיש בלילה הזה ביער ויחשוב בדבר הזקן, וישכם בבוקר ויפקר את סוס וילך, עדי מוצאו את הדרך המוביל לעירו, ושם הלך מיד לבית־המדרש וישב מאחורי תנור־החורף ויחל להגות בספר התהילים. והדבר נשמע בעיר: שב פלוני בן פלוני לאלהים.
לשוא באה אשתו ובכתה והתחננה לפניו, כי ישוב לביתו לעשות מעשהו; ושוא באו בניו ובנותיו ודיברו על לבו. הוא גם לא ביקש לאכול עוד משלהם; ויעש שׁירוּת בבית־המדרש, עזר לשמש וקיבל כדי מזון סעודה אחת. בה ישב ירח אחר ירח, שנה אחר שנה. בספר התהילים הגה וזימר את המזמורים ישר והפוך. וגם לן בבית־המדרש, לא עזבו אף רגע.
ויהי ככלות השנה השביעית, בא השטן לנסותו ולהדיחו, והוא לא שמע בקולו, ולא ציית לו.. ויקחהו ה' בו ביום השמימה, ויקברו אותו בני־עירו בכבוד.
יג: “פְּעֻלַּת הַזֹּהַר”
במדינה אחת חי איש עשיר אחד וגם יודע תורה, ולו בת־יחידה, יפה מאד ומושלמת בכל המעלות, וישיא אותה, כאשר הגיעה לפרקה, לאיש חשוב, מבני רבנים וגדולי־ארץ. והוא יהי איש למדן ושוחה בים התלמוד ומפרשיו, וישב בחדרים מרוּוָחים וילמד יומם ולילה, וחותנו סיפק לו כל צרכיו. ויהי היום ויבוא מוכר־ספרים לעיר ההיא, ולו חבילת ספרים על שכמו, ויקנה ממנו האברך את ספר הזוהר, ויחל להגות בו ולא הבין את לשונו, כח לא ידע בנסתר עד עתה.
בתחילה אמר להסירו מעל שולחנו, ויאמר: לא אבטל מתורתי בשביל הספר הזה; אבל לאט לאט החל להתרגל בו ולהבין דרכו וילמד ממנו לדעת, כי לכל דבר חיצוני יש פנים ושגם להתורה יש חומר ורוח. ובהיוָדע לו שוב, כי לא מפי ספרים ותורות לבד יהיה האדם, כי אם מהתקרבות לבני־עליה, ש“המה ששלוחי דרחמנא”, ויחשק להסתופף בצל רב כזה, ויעזוב בחשאי את בית חותנו, הניח את כל חמודיו וילך מעיר לעיר, עדי בואו למקום משכן כבוד רבי אחד. הוא אך צעד על המפתן, ויאמר: זה יהיה מדריכו מעתה.
ויוָדע הדבר בבית חותנו, כי הלך לב חתנו בחדשות, ויחר לו מאד ויקם ויעבר אותו מנחלתו ויפצר גם בבתו שתשלחהוֹ מעל פניה ושתקח ממנו ספר כריתות. ותמאן, כי כשרה היתה ומאמנת בבעלה. וירא אביה, כי גם היא לא תשמע בקולו וידיר גם אותה הנאה ויוציא מביתו, אותה ואת ילדיה, ותמצא לה משכן ברחוב העניים; והיא המעונגה כל הימים, החלה לכבס בגדים בעד אחרים והתפרנסה מזה בצער.
ויהי היום ויחלו שני בניה ויגיעו עד שערי מות. ויהי רעש במרומים, וישמע בית היכל רבי שמעון וירד להצילם וירפאו מיד.
יד: בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן
כשעוברים הצדיקים בעולם בעליון, אזי הולכים עמהם כל המלאכים שנבראו ממעשי־ידיהם. פעם אחת שבק אחד מן התלמידים חיים לכל חי, והוא היה עוסק בתורה ובמצוות ושומר אמרות ה'. ויהי בבואו למסיבה של מעלה, וכל בני הישיבה קמו לכבודו, והביאו לפניו ספר תורה ושאֵלה יצאה מגבוה על גבוה, לאמור: האם קים זה מה שנאמר בזה? וישתאו כל העומדים ויאמרו לנפשם: חס ושלום! וכי לא מילא זה אחרי כל דקדוקי התורה? וגם הוא ענה ואמר: מעיד אני עלי שמים וארץ, ששמרתי את כל דברי התורה כולה מאלף ועד תיו. ובאו מלאכים רבים והגידו צדקתו; באו צדיקים וחסידים, ויאמרו: צדיק הוא חברנו ונאמן הוא. שוב הביאו לפניו ספרי־תורה שבעל פה וספרי הרזים וחזרו ושאלו: האם קיימת כל האמור באלה ולא עברת גם על סעיף אחד מהם? נזכר כי נטרד פעם ושכח לכוון בהזכירו שם אל וליחודו, וידום.
ספורי צדיקים
א: בְּזַנְבוֹת סוּסִים
ממעמקי תּוהו ובוהו השתלשלו חלקי המציאות, ואחרי ימי אופל אין־קץ אמר אלהים: יהי אור! וירא הנחש והנה כל אשר נוצר בששת ימי הבריאה טוב למראה ונחמד לעינים, בא והטיל קנאה בין עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות ובין יודעי טוב ורע אשר בארץ מתחת. ורבצה קללת החטא מאז על כל נמצא ועל כל בשר. גם במעמד הר־סיני לא נטהר העולם כליל, ובימי הקרבת קורבנות על מזבחות אלהים במשכנותיו, אשר בחר לו לשבת, לא פסקה עוד כל הזוהמה. שבט־שבט משבטי יעקב נעקר ממקומו וילך גולה. בני־ברית ישבו בארץ הגויים ויהיו עבדים נכנעים לכל משפחות האדמה. מתפללים הם שלוש פעמים ביום ושופכים שיחם לפני אל ההויה. והוא גם הוא יעטה אבל. על־יד ממשלתו הרַבּה עוד מושלים בני – השטן והמה יונקים ונזונים מאבי־אביהם הנחש הקדמון, שהיה בימי אדם וחוה.
פעם נפל דֶבר גדול במחנה העברים ובא המות ופרץ פרצה בכל עיר ובכל קהילה. ומתו הזקנים ומתו אנשים עוד כוחם בם.נשים שאננות נחנקו במיטותיהן. נערים ונערת, עוללים וטף נפלו כעמיר מאחרי הקוצר. בכו אָראלים, שאגו מלאכי־עליון ויקראו: אל דיין! הכלה אתה עושה לעמך? שתק היוצר ולא ענה דבר. הנה עקת החטא לא תסור זה דור־דור; מי ישיב לבּריאה ימי־נעוריה?
היה בקהילה אחת, בה עשה המות שמות, רב אחד גדול ליהודים והוא איש קדוש מיטיב – ראות ומשתמש גם בשמות הקדושים. התאספו עליו בני־העם הנותרים ויבקשו ממנו ויתחננו לאמור: הושיעה, רבנו, אנא פדנו מיד המלאך המשחית, שאין לפניו חנינה. אמר הרב להם: תנו אותי לראות בהמון המתים שנאספו היום אל עמם. ויקם הדובר וילך עם משמשו לעזרת בית־הכנסת, שם מונחים היו על הקרקע כל אלה שנפלו במגפה ועוד לא הכינו להם קברות שורה־שורה, איש על־יד רעהו. הרים הרב את הצעיף מעל כל אחד; ובהגיעו למת אחד,
שהיה מונח בקצה העזרה, נפנה אל העומדים סביבו ויאמר: הבדילו את זה מאת אחיו.
ויהי ביום המחרת פקד הרב לקשור אותו מת בזנבות שני סוסים ויצב לסחבו בכל חוצות העיר. צדיק תמים היה הנענש ובחייו עמד בשפל־המדרגה, נבזה וחדל־אישים היה, איש־מכאובות וידוע־חולי. לא ידעו כל בני־העיר, כי נשמה טהורה שוכנת בגוף חלש וכי לאיש הנגוע והמוּכּה יט גם הנחש חסדו.
ביום הזה השיב השטן, והוא גם מלאך־המות, את חרבו אל תערה ויאמר: נמרק העוון. נתחדש העולם, ויבוא מרפא ומרגוע לכל יצור ולכל נמצא. אף בני־ישראל ובי אותה קהילה חלו לנסחב את הכבוד האחרון ויחצבו לו משכן במיטב הקברים. זכותו של אותו איש תגן גם על הדורות הבאים!
ב: הַקָּרְבָּן
אלהים ברא את עולמו וערך שולחן לבריותיו. הוא נותן וחוזר ונותן ומזכה את היצורים במתנת־ידו הרחבה. כה מעשהו יום־יום בלי תכלה וגבול. והנה לקח אחד מן הקרואים פרוסה משלו ונתנה למלך, וירא אלהים ויאמר: זה מזכה גם אותי ומלחמי יאכילני! הגישו לנוטע־הגן בּיכּורי הפירות, הקימו לו מזבחות, בנו לו מקדש כמו רמים. רבות המצוות, לחוקים ולמעשים צדיקים אין ספור, הקרבת קרבן ונתינת־היש עולות על כולם.
בקץ המאה הרביעית לאלף השישי כיהן בקהילה אחת עברית רב אחד גדול ואיש קדוש בכל הליכותיו ומעשיו. לא הניח מכל דברי התורה הכתובה מכל מצוות חכמים בכל נתיבות הדורות, שלא קיים כראוי. הוא עבד את אלהיו בדחילו ורחימו והיה מַמליכו למעלה ולמטה ועל כל רוחות השמים, ובכל שולש תפילות היום שתיקנו האבות בימי קדם התיחד עם קונו. ורב הזה הוי ארבעה בנים שוקדים על התורה יומם ולילה, יראים יראים את השם ושומרים את פקודותיו וגזרותיו. לא נמצאה אף באחד מהם עוולה כל הימים.
ויהי כי העריב שמשו של הרב, כּוחו נחלש ובאה עתו לצאת מן העולם השפל ולעלות לעולם העליון, שם משכן כל הצדיקים, אסף את יוצאי־חלציו ויצוו אותם להוסיף לאהוב את ה' ולפחוד מהדר גאונו ולהישמר אף בכל נדנוד קל ולכוון בכל מעשה ובכל אמירה, הן בחולין והן בקודש, לשמים ולשים לב למלאכות האדם עלי אדמות, להוציא את הניצוצות הקדושים המפוזרים בכל חלקי המציאות, מעת בא הנחש והטיל זוהמה בהויה ויאמר להפוך הכערה על פיה, ולהעלותם לשרשם. ויכל הצדיק לדבּר ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוַע ותעל רוחו השמימה. בו ביום הובל לקבורות, ויהי בכי ומספד לכל אנשי סודו; תלמידיו עשו לכבודו קרע בבגדיהם ויתאבלו אחריו באמירת קדיש ובלימוד המשניות לזכר נשמתו.
אחרי ימי האבל העלו את הרב להיכלות העליונים ויעמידו אותו לפני בית־דין של מעלה, ובאו תיכף המקטרגים ובאו גם הסנגורים. גללו את ספר – הזכרונות ובדקו במעשיו ובדרכיו של הבא בכל ימי חייו, והוא כילו נקי ואין בו כתם. ביקשו לפטרו מיד לגן־עדן ולהושיבו על מקומו הנכון לו שם. עמד נשיא בית־הדין על רגליו ואמר: הלא ידעתם, מה רב ערך הקרבת קרבנות העיני אדון כל המעשים ויצר כל הבריות מימי המעשה ועד עתה. ואתם, ראו, הנה יש לנדון העומד לפנינו ארבה בנים, כולם חכמים וכולם יראים, תמים המם בני תמימים; אולם הוא לא הפריש אף אחד מהם לקרבן לה' ולא עורר אותו שיהיה מוכן ו מזומן להישרף לכבוד שמו יתברך ולקדש אותו ברבים. אמרו הדיינים: יפה אמרת וכנים דבריך. מימי אברהם, בעמדו על הר המוריה, עוד לא נעשתה נחת – רוח לה' ומזבחו שמם…
בלילה ההוא ירדה בנשמה הזאת שוב אל בין דרי מטה ונתלבשה בגופה, ויבוא הרב המות לבנו הצעיר בחלום ויאמר אליו: דע, בני, כי עמדתי היום בדין לפני שוכני־מעלה וכזה וכזה דיבּרו באזני, ואף אמת בפיהם. על כן אני בוחר בך לקרבן לפני ה'. ואתה הינך הצעיר מאחיך ואין אתה מטופל בבנים כמותם.
וייקץ אותו בן בבּוקר ויטול ידיו ויאמר: הריני מוסר את גופי ואת נשמתי לשמים והריני מוכן ומזומן להקריב את עצמי לשם יחוד האלהים הגדול, שכולנו אנו בניו וחייבים אנו להרחיב ממשלתו. יכירו כל בני־האדם. כי הוא היוצר, הוא הפועל והאורג תמיד בכל מסכת הבריאה והוא בחר בנו לעם־סגולה ונתן לנו תורת אמת. תורה ברורה וצרופה עדי־עד. אחר כך עמד להתפלל תפילת־הבוקר ויכוון בכל התהילות והזמירות כוָנות עצומות בהתאמצות הנפש והרוח ויִחד יחודים על־פי דעת בעי הנסתר ועל־פי דברי חכמי היראים, שבאו וסול דרך לפני מלך המשיח.
מאות ויום ואילך הרגיל אותו חסיד עצמו לדין שריפה. בכל ערב וערב הדליק נר אחד ויגע בידו בשלהבת ולא השמיטה, אם גם גדול היה הכאב. אחר זה שם את השלהבת על רגליו ועל שאר אבריו ונתמלא כל גופו כויות־כויות. רוחו התחזקה והוא כמעט לא חלה ולא הרגיש בשום פצע וחבּורה. והוא מרנן בכל כויה וכויה ומזמר לאלהים. תופס כל מקום ולית אתר פנוי ממנו.
בשנת כך וכך לבריאת העולם באו ימי צרות ומצוקות לעם היהודים, נחרבו כמה קהילות, נשרפו בתי־כניסיות במספר רב והרבה ספרי תורה עלו על המוקד. ויצעקו בני ישראל לה' מגודל הצער ומצוקת־הנפש. ולא ידעו כי עוד לא נתמלאה הסאה וכי יש עוד מקום לבעל דין לגבות… בימי זעם כאלה, ביום־שבת אחד, בפרשת אמור אל הכוהנים, תפסו מכַלי־גוי באותו בן הרב והעלו אותו על המוקד לעיני עם רב, ונשרף גופו כליל לגבוה. ונתקיים בו, לפי ציון מסַפר אותו מעשה, המקרא הכתוב בפרשה: ונקדשתי בתוך בני־ישראל.
ג: הַמְקַנֵּא וְהֵּמֵרִים–יָד
אין תכלה ואין קץ לנשמה, היא באה וחוזרת ובאה. מעשיה עלי אדמות לפעמים אך חוליות בתוך שלשלת, ולעתים חליפות ותמורות המה, את אשר עיותה בראשונה תתקן בסוף ואת אשר לא כילתה לפעול ולעשות בעולם אחד, הנה תגמור בעולם השני. יש תשלום –חוב ושנה הַישָרַת מעקשים. ויש טהרה גם לאחר המות על־ידי לידה מחדש.
בימי רב אחד גדול לחסידים חי איש אחד מקנא לאל הנעלם, ובראותו, כי עושים לו ולעושי־רצונו ממעל ומתחת פסל ותמונה וכל תבנית, חרה אפו עד להשחית. הוא הזדיין תמיד בפטיש ובגזן; ובכל מקום חזו עיניו פסל וצלם, היה קם נגדם ומשבּר אותם לרסיסים. ויהי כי נשמע הדבר למלכות, תפשוהו ודנו למיתה ויתלה על העץ. ויהי אבל כבד בין יראי העיר.
בלילה ההוא בא המומת לאותו רב בחלום ועמד בפתח ואמר: ידע אדוני, כי נשמת מנשה בן חזקיה נתגלגלה בקרבי ומַלאכותי עלי אדמות היתה לתקן את אשר עיות בחייו. הנה מנשה העמיד צלם בהיכל ויבן מזבחות לכל צבא השמים, ועלי היה להרוס פועל ידי מאז.
אומרים, שמנהגו של אותו רב היה לשבת לילה־לילה על משנת התורה עד אחרי חצות, ושמש הקהל, שעליו היה לעורר אז איזה מאנשי הקהילה לעבודת הבורא, היה סר אליו אחרי מעשהו זה והיה מוצא תמיד אצל הרב עוד איש זקן אחד יושב ולומד עמו. והיו אומרים החסידים, שזה אליהו התשבי היה. פעם בא השמש וירא שני אורחים יושבים ולומדים במסיבּת הרב. אחד היה הזקן הנזכר, השני לא נודע לו ועל ראשו נוצץ כתר של זהב. הוא אך התמהמה איזה רגעים בחדר, והנה העלמו השנים יחד. שאל השמש את הרב לאמור: יורני רבי, מי היה האיש השני אצל אדוני וכתר על ראשו? ענהו הרב לאמור: מנשה בן חזקיהו המלך בא בלילה הזה אלי. יצא השמש נלהב ואמר: אליהו החוזה, כי יגלה לאנשי־מעשה, הנה זה דרכו בכך; אבל מנשה רשע היה, ואם גם נכנע בסוף ימיו ועשה תשובה והתפלל לה' והוא נעתר לו, מה לו בין החיים? נכנס לביתו ונתנמנם, ויגידו לו בחלום הפתרון…
שוב מעשה: לפני רב אחד גדול בישראל ועושה אותות ומופתים בקרב עמו, הובא נער אחד חולה־הרוח, שהתדבקה בו נשמה אחת דאזלי ערטילאית ותצק לו ימים רבים.וימאן הנער לצעוד על סף בית – הרב וישָמט בכל פעם מידי שומריו ויברח, נסבו עליו אנשים רבים וישאוהו בעל –כרחו אל אותו קדוש, והוא מפרפר בידיו וברגליו וצועק בלי הרף: הניחו לו, מוטב לי שאמות מיתת הגוף משאסתכל בצלם איש טהור. ויהי כי נדחק החולה במחיצת הקדוש בחוזקה, מיד החזיר פניו לכותל ויעצום את עיניו. אמר לו הרב: אני גוזר עליך, שתסתכל בפני, ויגע בו במטהו אשר בידו, ויעמוד הבחור לפני הגוזר בפחד־רתת. שאל הרב את הרוח המקשקש בו: מי אתה? וקול מבטן ענה: למה זה תשאל לשמי, ועני איני מבני הדור הזה. אמר הרב: הגד לי, מאיזה דור אתה, כי אדע? ויחרש הנער ולא השיב דבר. מיד עמד הרב מכסאו ואמר: אני גוזר עלייך שוב, שהגד תגיד לי מאיזה זמן מוצאך? אמר הנער: צווה
לָאנשים העומדים בחדר, כי יצאו מפה, ואגלה לאדוני את שמי. רמז הרב לנאספים. ויצאו מן הבית אחד אחד. ויהי בראות החולה, כי אך הוא והרב לבדם הם, התחיל לבכות יאמר: מבני בית ראשון אנכי, בהתאסף בני־העם על הנביא זכריה, לרגמו אבן, הרימותי אני האבן הראשונה והשלכתיה על ראשו של הצדיק, והיא הלמה את מצחו ותצא רוחו. בקום נבוזראדן
שר־הטבחים לנקום נקמת הדם השפוך, גם אותי הרג; חתכו עבדיו את בשרי וישליכוני לעוף השמים; ומן הימים ההם אין לי מנוח ואני נודד ומתענה בארץ כל ימי הדורות.
ויהי כשמוע הרב את הדברים האלה, קרא ואמר: ברוך אלהי ישראל הדן את בני עוולה קשה. אלהים אמת וגזר־דינו אמת. ואוי לו למי שקובל עליו ועל מעשיו! ואל הרוח פנה ואמר: אף כי מאד הריעות לעשות וארור אתה מקין; אם תעזוב את בטן הבחור, אחוניךָ, ואלמוד בעבורך ואתפלל בעדך, וגם אותו נער יאמר קדיש לזכרך, ונפדת מידי צר. מיד נענה הרוח לדברי הרב ונתרצה לעזוב משכּנו. פתח לו פתח באצבע הקטנה שברגל החולה, וימס ויצא לו למרחבי העולם. וישב המעונה לאיתנו.
שלושים ימים רצופים למדו בתורה לשם המגולל והתפללו בעדו בצבור. ונמרק העוון הרב העמוס עליו, ותמצא לה הנשמה הנודדה מאז את מנוחתה. בלילה אחד באה אל הרב בחלום ואמה לו: חסדך גדול עמדי, יהי זכרך ברוך! ויקץ הרב משנתו וירא ניצוץ אחד בחלונו…
ד: נָזִיר אֶחָיו
בקהילה אחת רבתי, ידועה באמונת יושביה בה' ובמספר רב של לומדי־תורה שבה ויראי־אלהים, הצטינה חבורה של מקובלים ושל חסידים, שנפרשו כל ימיהם לעבודת הבורא ולדעת תעלומותיה מאז. פעם ישבו ושחו יחד בדרכי השתלמות האדם ותכליתו רוח ובמעשה, אמר הראשון שבהם: טוב לבר־נש להמית את יצרו ולסַמא את עין כל התאוות. נפנה השני ואמר: כי יסיר אדם הבלי תאוה מעליו, הוא אך מזוין בזה, שלא יעבור על הלאיין שבתורה; עולה על זה האיש, שמקים בכל נפשו מצוות עשה, ואך אז העולם הוא מבורך. נענה השלישי ואמר: לא לעצמו יחיה האדם; הוא צריך לפדות גם את שאר הנמצאים ממעשיהם. קם הרביעי ואמר: לא המעשה הוא העיקר, כי־אם הכוונה והיחוד שבלב. האלוהים אך חונן אותנו, וכולנו חיים ממתנת ידו הרחבה.; אם אין תופס אין נתפס, ואם אין מאציל אין נאצל…
עודם מדברים והנה עבר עליהם איש אחד מלובש סחבותומראהו כאחד מבני דלת העם. אמרו לו החברים הגאון: מה היא דעתך, אלמוני, על־אודות טיב האדם ומַלאכתו בעולמו? השפיל האיש את עיניו ואמר: איך אדון לפניכם רבותי, ואני הנני עני ממעש; טוב לו לבר־נש להתיחד עם קונו. החלק אך שואף לכל, ואשרי לטיפה הנופלת שוב אל הים הגדול. השתאו חסידי התורה ואמרו: אין אדם זה כי אם צדיק נסתר.
פעם העלילו כמרי המקום על בני החבריה, שמסירים הם את לבות בני־עמם מאחרי מושלי המדינה. תפשום ושמו אותם במאסר, ואף אותו הֵלך נתפס עמהם והשליכו אותו אל הבור. החסידים החלו להתאונן אי שאיש על מזלו וכל אחד אמר: אוי לי שאבטל עתה מן התורה ולמן קיום המצוות ולא אוכל לעבוד את בוראי כראוי. אבל אותו הלך, לא לבד שקבל עליו דין שמים כי־אם החל להכין את עצמו ליום־השבת הגדול במחשכים הוא יושב ומתדבק בנפשו עם יוצר המאורות. אינו קורא: ענני, ה', ענני, כי אם: קחני, אלהי השמים, אל מעונך. והיה כי התלהבה נשמתו וגעגועיו התאמצו עד בלי תכלה, השתטח על פי קרקע הבור ונשק את האדמה שתחת רגליו. הלא גם כותלי מאסרו המה חלק מן ההויה והנצח מקיף ועוטף בקרבו כל יש.
נתגלגל הדבר שכל בני־החבריה הוצאו לחופש ושבו איש איש אל בית מדרשו ואל ספרו. רק אותו חסיד נדון למיתה. ערב שבת היה. יו מפסיק בין החול ובין הקודש, בני־יעקב בכל מושבותיהם פורקים מעליהם עבודת השבוע, רוחצים את בשרם, מתעטפים ויוצאים לקבלת פני מלך העולם, אף מלאכי־מרום מתאספים ומתקבצים מכל עבר לחוג את חג השבת ולהכתירה בכתר מלכות. בצאת היום הזה ונדלקו הנרות כבימי המשכן, הוציאו את המעונה מן הבור ויאמרו לו" צו לביתך! ענה ואמר: ביד אלהים ממעל אפקיד רוחי! והתחיל מזמר ולשבח לאדון־השבת, אשר קידש את כל המעשים ואת כל הבריות, והודות לזה, ששפך מרוחו על כל אשר עשה באמרי־פיו ועל כל אשר ציוה לעמוד ולחיו עד יום בוא שנת השמיטה ונאספה כל הבריאה אל נויה מקדם.
מה עשה התליין? שפוד ארוך וילהב את חודו באש ויתחבו בחוזקה בגבו של המתפלל, ויעבור השפוד דרך כל הגו ויצא חודו מהבטן. והחסיד לא הרגיש שום כאב מרוב התעצמותו במפלאות תמים־דעים ומרוב חשקו לבוא בעוד שעה מועטת לגן־עדן ולחזות בנועם ה' ובהדר גאונו. הוא תפש בחוד השפוד ורקד עמו בכל שטף הכוח ובכל עליצות הנפש. קול נמרה נשמע מרחוק! אראלים, שרפים ואופנים משהחים ומפארים ומרוממים את בן־האדם. אמנם קם אחד מן הראשונים ובקש לו מדור בין התחתונים.
מַעֲשִׂיות חֲסִידִים
א
מדי שבּת בשבתו, ביום אשר שבת בו אלהים מכל מלאכתו אשר עשה ומנוחה רבה פרושה על־פני כל, היה עולה מורה־החסידים בסולם היחוד והיה עובר מעולם לעולם. ויהי בשבת את, והוא מתעצם לעלות למקום גבוה, הגיע לפני חומה בצורהסגורה ומסוגרת, ויעמוד לפני השער ואין פותח. ויתחנן לה' בעת ההיא לאמר: אתה החילות להראות את עבדך את צפוניך, למה לא תתנני לצעד על סף ההיכל הזה?
וירד מלאך ה' בענן ויקרא: יש גבול לני תמותה, ולמקום הזה יבואו אך עבדי אלוהים, הנביאים, אבל עכשיו, שמי הגאולה ממשמשים ובאים, יפתח לפניך גם השער הזה. ונפלה פרוכת־המסך ונפתחו בנינים גבוהים בנויים זהב טהור, ואורם בצאת השמש בגבורתו; ובהם עומדים שולחנות וכסאות של אבנים טובות ומרגליות, וחכמים גדולים, פניהם מאירים כמלאכי־אלהים, יושבים ואומרים שירות ותשבחות וקונם, ויחרד ולא יכול לראות בהוד הגדול וייקץ.
ב
הרב הזה היה רגיל לקבל שבת עם תלמידיו על פני השדה, במנהג האר"י באררץ האבות. יום קיץ היה עוד לא שבו הצאן מהמרעה ונפוצןת היו לכל עבר. אלה אשר אכלו לשׂובע מתגוללות על העשב, הללו נחות והללו מתאבקות. רחל אחת גזוזה יושבת את ילדיה. הרקיע ממעל התאדם.
והנה, עמדו ביניהן עשרה אנשים, נשואי פנים ועטופים לבנים, ויחלו להודות ולחלל ולזמר; ונשמע קול משורר: לכו נרננה לה', נריע לצור ישעֵנו! הכל התעורר. הצאן התאספו מסביב, להקשיב גם הן לשירות בני־האדם, ותקומנה ותעמודנה על רגליהן ותפתחנה פיהן ותשוררנה גם הן. ונראתה בחזון מלכת־השבת: בואי, כלה! בואי, כלה!
ג
תלמיד אחד יצא לדרכו, כדי להתפלל בבית־מדרשו של המורה ביום –הכיפורים, יום הסליחה והמחילה; וכן היה מנהגו שנה בשנה ולא עצרהו כל דבר. הוא נסע בעגלה, כי הזדרז ודבר־מצוה, והנה נשבר אופן העגלה; וירץ לכפר הסמוך, לקנות אופן אחר, ובתוך כך בא גנב ויובל עמו את הסוס. ויקח האיש את מקלו ותרמילו וילך רגלי. והוא יגֵע. לשוא פילל לאלהיו, כי יאמצהו ויביאהו למחוז חפצו, בטרם יפנה היום. לא נעשה לו נס. השמש יורד. כבר אסור לו ללכת הלאה, וישאר בשדה לקדש את יום הקדוש.
וירא מרחוק בור ובו מים נאספים ממי גשמים. ויקם וירחץ את ידיו ויפתח את אמתחתו ויוצא ממנה את המעיל הלבן אשר אתו, להתלבש בו; התעטף בטליתו ויחל לחנן בעקת־נפש לאלהים. איש עברי ביום קדוש ואיום מתפלל לא־בציבור ובלי פתיחת ארון. כה עמד כל הלילה וכל יום המחרת באמירת סליחות ופיוטים ויבכה בלי הרף, מה חטא ומה עיות כי הביאהו ה' עד הלום?
ויהי כי ערב היום וכוכבים נראו ברקיע, הוא כבר הבדיל בין קושר לחול, שמע קול עגלה נוסעת מרחוק, וישא עיניו וירא עגלת־צב עומדת אצלו. וירמוז לו מנהל־הסוסים לשבת בה; ויקח את חבילתו בידו ויעל עליה. ותסע העגלה במרוצה ויבוא לעיר מורהו עוד בלילה ההוא. ויספר לרבו את אשר קרהו ויבק לפניו, על אשר נבדל מקהל עדת ישראל ביום הקדוש. ויאמר לו הרב: הינחם, תלמידי, מה' היתה זאת, בשדה זה תעו נשמות הולכות ערטילאות יותר חמש מאות שנה; ואתה, בשברון לבך ובתפילתך, תקנת את חטאתן ומצאו מנוחה.
ד
רבי שבתי כורך־ספרים היה איש ישר ונאמן, עוסק במלאכתו כהוגן ונהנה רק מיגיע כפו. ולו אשה כשרה ושמה שרה, וגם היא עוזרת לו במעשהו, וכל חייהם היו בתום ובצדק. אך לא ילדה שרה, ועם כל זה לא נתנו תִפלה באלהים ואמרו: ה' הישר בעיניו ועשה.
ויהי היום וידל שבתי מאד, כי בא כורך־ספרים אחר, עז־פנים, להתחרות אתו, ויגזול את לחמו ממנו אחד אחד בדחקם. ויהי בערב־שבת אחד וכלתה לו כל עבודה. ויחלו למכור את כלי־ביתם, וביתם כבר ריק ובידם אין גם פרוטה אחת לכבד את השבת; ויצר להם. אבל רבי שבתי לא אבה לקבל עזר מיד אחר ויצו גם על אשתו, שלא תפשוט את ידה לבקש מלוה חסד. טוב היה בעיניו לעשות את השבת חול מלהצטרך לבריות. ויכל לזרזה, וילך לו אל בית –המדרש.
ויום השבת הגיע. בא כל העם להתפלל ולקבל פני שבתא־מלכתא. ובשוב המתפללים איש איש לביתו אֵיחר רבי שבתי לצאת ויהי מן האחרונים. וילך לו לאִטוֹ לביתו, שהיה בירכתי העיר, וירא נרות דולקים בחלונותיו; ויתמה על הדבר ויאמר: נשים דעת קלה, בודאי לא יכלה שרה אשתי לעצור ברוחה לצום ביום המנוחה, וקבלה צדקה. כן חשב גם בצעדו על מפתן ביתו וירא שולחן ערוך בכל מיני מטעמים ומלאכי־השלום סביבו. ותספר לו אשתו בפנים צוהלים, כי בכבדה את הבית מצאה שני כפתורי –כסף שאבדו לה זה איזה שנים, ותמהר ותביא אותם לצורף ותמכרם לו ותקנה כל צרכי השבת. וישמח האיש לשמוע את הדבר, כי ה' היה בעזרם ולא בשר־ודם. ויאחז ביד אשתו ויחל לרקוד עמה מסביב לשולחן.
באותה שעה “נעשתה התעוררות למעלה”, וציר יצא לבשר את שרה, כי כעת חיה תלד בן, והוא יהיה מאור בישראל. ויהי כן הדבר.
ה
ימי גזרות רעות ומצוקה באו ליהודים אשר במחוז אחד. וגם בקשו להעביר אותם על דת. ויתקבצו כל העם לבית־התפילה להתפלל. הדבר היה בבוא יום –הכיפורים, יום חתימה למשפט עוונות כל בית־ישראל. ויהי בעמוד ששליח־הציבור על־יד העמוד עטוף בטליתו ובתכריך הלבן והחל להתפלל “תפילה זכה”, הביטו וראו, כי נפקד מקום רבם וכסאו על־יד ארון הקודש הריק. ויצא לבם. וישלחו אנשים לחַפּשו. וירוצו בכל העיר ולא מצאוהו. ויתפללו המתפללים מאד ויאמרו: אין זאת כי קרהו אסון ורעה באה עליו; ויבכו מאד.
אחרי אמירת “כל נדרי”, התפילות והסליחות, וכבר החלו רבים לאמור “כתר מלכות”, בא הרב, ויעמוד על מקומו ויחל להתפלל לבדו. אשה עניה, שוכבת על ערש דוַיה, נשארה עזובה בליל כל־נדרי, כי הלכו כל אנשי־הבית לבתי־התפילה. וירגיש הרב בעניה, וימהר אליה וישב על־יד מיטתה לשרתה ולשמור עליה. בזכות הזאת נתבטלו הגזרות.
ו
פעם אחת ישבו בני־חסידים על שולחן רבם בסעודה השלישית של יום השבת, והיתה “חדותא דליבא”, כי דרש הרב בפרשת השבוע בהתעוררות וברצוי – נפש. לפתע פסק מדבריו ויאמר: מי יתן ויעריב היום ותצא השבת, וחזר ואמר כזאת פעמים אחדות. ויתפלאו תלמידיו על זה, כי ידעו, שרבם הוא מהמאחרים לצאת ומוסיף תמיד מן החול על הקודש, ואך יהיה יום־השבת עליו למשא? ויהי בבוא הערב, מיהר להתפלל תפילת ערבית ולברך ברכת הבדלה ויפקוד לרתום את העגלה וישב בה עם שנַים מתלמידיו. ויקח אתו דלי וחבל ארוך ויצו לָרכּב למהר בנסיעה, ויבואו אחרי שעה לכפר אחד, ושם באר עמורה. ויעמוד על הבאר וירד, ויורד את הדלי עם החבל אל הבאר פנימה וירימהו, והנה ילד מתעלף בתוכו ומפרפר בין חיים למות.וינגבו אותו ויעטפוהו בשמיכה ויחממוהו, עדי שב לתחיה.
אמרו, שכל ימיו של אותו רב היה מצטער ואומר: אוי לי, שלא חיללתי את השבת, כי לוּ איחרתי עוד רגע אחד, כי אז נטבע הילד, ופיקוח־נפש דוחה הכל.
ז
בוצר הנשמות שוכבות נשמות רבות, שעודן נפרדות מן הגוף, ובהן מדרגות מדרגות, גבוהות מעל גבוהות, בינוניות וגם נמוכות; ונשלחות הן לעלמא הדין, נשמה נשמה כפקודתה, לבחור להן משכן לשבת. אבל יש “יחידי סגולה”, שהמה בוררים להם נשמות לבניהם ולבני בניהם, ובידם לקרב ולרחק…
מעשה ברב אחד, שנשא אשה והרתה וילדה לו בן. ויהי בבוא המילדת לבשר לו את הבשורה, ציוה להביא לפניו את הנולד, ויסתכל בידיו ויט בידו לאות אי־רצון. עוד בלילה הזה שבק הוַלד את חייו, ולא היה גם ימים שבעה את אמו. ויהי לתקופת השנה ותלד האשה בן שני. ויאמר אביו למילדת, כי שוב הוא רוצה לראות את הנולד, וגם אותו שלח מלפניו וימת. וכן היה גם באחיו השלישי. נבהלה האם ותמאן להראות עוד לאישה את ילדה הרביעי, כי נולד אחרי אחיו המתים. ויפצר בה, ותאמר, כי אם ישבע שלא לעשות לילד מאומה, תמלא רצונו. וישבע לה. ויגישו לו את הילד ויגל פניו ויבט בו ויאמר: טובים וכשרים ממנו גירשתי מארץ החיים. ויתאבל.
ח
ויהי במות הרב המגיד ותעל נשמתו השמימה, היתה “שמחה למעלה” לבואו ומלאכים רצין ומכריזין: פנו מקום לרבן! והקריאה יצאה: כל מי שראה את הרב בעודו בחיים חיתו, אם מודע או רחוק, אם רשע או צדיק, -כולם זכאים לעלות עתה עמו! ונתקבצו נשמות רבות מאד מכל עבר לחסו בו. ראה נשמה אחת ניצבת בפינה ופניה זועפים, ניגש אליה ויאמר: למה פניך רעים? ענתה ואמרה: ירע לי על אשר לא זכיתי לראותך בחיי. אמר לה: אל תיראי, אביך צעד פעם על סף ביתי, ולכי אתי בזכותו. אמרו: חסד זה שעשה אחרי מותו, שקול כנגד הכל.
ט
רב אחד, מבני־החסידים היה עני מאד, לא היה לו לחם ושמלה, בביתו לא היו עצים להסקה ולא נר למאור.והוא ישב ועבד את ה' ויהגה בתורתו. ובבוא הערב היה עובר על משנתו בעל־פה ויעבוד את ה' בלחש.
ויהי בחצות לילה אחד, והוא לומד ומתפלל, הציץ בחור הכותל וירא אור חודר הימנו. קם ממושבו וניגש אל החור וימצא בו אבן טובה אחת, גדולה כביצה, ולא הבין פשרה. בלילה ההוא בא אליו אליהו בחלום ויאמר לו: שתי דרכים לפניך עתה: או כי האבן אשר מצאת תשאר אצלך ותתעשר מאד, ויהיה האוצר שמור לך ולזרעך, או כי תשיבנה למקומה, ובגלל הדבר הזה יחננך ה' בהשגה גדולה אשר תהיה מאירה לבני־אדם ענה ואמר: לא יהי זהב וכסף חלקי, אך את אלהי אעבוד. ויקץ משנתו וירא ניצוצות ניצוצות עולים מן החור, ויקרב אליו – והאבן איננה…
י
אחד מן התלמידים היראים, כאשר הגיע לשלושים, החל להתקדש ולהיטהר, לא אכל ולא שתה ויסר שינה מעפעפיו, וכה ישב עטוף בטליתו והגה בתורה יומם ולילה.
ויחר הדבר לשטן, כי ירא שיקרב התלמיד בעבודתו את קץ הימים ויביא את הגאולה. וישלח את אחד ממתי – סודו להציק לו. ויהי בשבת אותו תלמיד בלילה לפני ספר אחד מספרי קבלה ונר דולק על השולחן, והוא הוגה באותיותיו, נדבקו עיניו וינם לרגע. ומהר המלאך הרע ויכבה את הנר. וייקץ ויך אותו לבו על אשר בטל מן תורה, והנה גם אופל מסביב בו, ובידו אין גחלת להדליק את הנר. וילך שומם בחדר ויוציא ראשו בעד החלון, והנה נפתחו השמים, ויד שלוחה ממרום ותגע באש לקוחה מעל המזבח של מעלה בנרו – וידלק.
אמרו, כי אותו נר היה דולק והולך עשרים ושתים שנה רצופות.
יא
בימי הרב המורה הזה היה עוד רב אחד גדול, נודע בדרכו בעבודת השם. וגם הוא “פועל ישועות”, ולא היה שלום בין האחים וידברו איש על אחיו סרה. ןיהי היום והנה חלה הרב השני, גברו האֶראלים על המצוקים ושבק חייו. ויבוא אחד מהתלמידים הצעירים לבשר לרבו את דבר מות מתנגדו, ויקרע השומע את בגדיו ויקרא בקול בוכים: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! אוי לי, כי נלקחת מאתנו בלא עת! ולא ביקש לקבל תנחומים ויאמר: שׂר גדול נפל היום בישראל! ולא הבינו אנשי מסיבּו את הדבר ויאמרו: בחיי הרב הזה קטרג עליו, ועתה כל־כך יתאבל עליו, אך דבר פלא הוא. אנה הרב ויאמר: אוילי־דעת! התאמינו, כי אנכי אדבר רע גם על איש־יהודי פשוט, מה גם על אחד קדוש, כמו חבר זה, שהלך לעולם האמת. אלא שראיתי, כי מלאכי־השרת מתקנאים תמיד בתפילתו, לשכך את רוחם עשיתי את הדבר הזה, כאילו לא נכונים מעשיו בעיני.
ואותו תלמיד לא הוציא שנתו.
יב
כשהגיע שעתו של הרב הזה להיפטר מן העולם, רמזו לו ממרום, שיבקש לו איש אשר רוח בו וימלא אחריו. בא אליו תלמיד אחד גדול בתורה ממרחק מאה פרסה, והוא איש ידוע־חולי וירא את ה'. והוא אך צעד על המפתן ורק הביט בפניו, וכמו דבר אלהים אליו: קום משחהו!
וישמור לו התלמיד מלון קטן, לא רחוק מבית־מדרשו של הרב, ויהי מאכלי שלחנו יום יום. אבל הרב שם לו סתר־פנים ולא התוַדע אליו. וידאג הבא ויחשוב, שמא נמצא בו חטא, ויתפלל לאלהים. ויהי בעבור שבעה שבועות לשבתו, בא אליו פתאום שמשו של הרב, לקראו אליו, הדבר הזה היה אחרי חצות ויפעם לבו. וימהר ויבוא לחדר הרב וימצאהו לבוש בעור זאבים, חבל במותניו ועל הקיר ממעל נוצץ זיו כעין כתר. וישאלהו הרב לאמר: היודע אתה בחכמת הצירופים? ויען ויאמר: לא למדתי עד הנה אלא בתורה הגלויה. אמר לו הרב: בוא ואלמדך גם את סתריה. ויחל לדרוש לפניו ולהציע לו פתרון סודות הכתב. בתוך כך נזדעזע ואמר: אנו עושקים במעשה מרכבה – ואני יושב? קם על רגליו ואמר: הסודות הללו, לא שערום עוד איש, ומידי לידך המה באים.ונתמלא כל הבית אורה. התלמיד הזה היה הרב המגיד.
יג
סמאל הוא השטן והוא הממונה על הרע ועל ההפסד. אבל מסורה בישראל, שבשעת סכנה גדולה אפשר לשתף גם אותו.
פעם אחת בא הרב במיצר, כי היה “קטרוג גדול” על בני – יעקב, ויאסוף מתי־סודו אשר אתו, וילך אתם השדה ויקוב את השם. ויהיו קולות וברקים וענן כבד. וירד סמאל ארצה ויכעס ויאמר למורידהו: למה הרגזתני? והן אך שלוש פעמים קרני זאת. בפעם הראשונה ירדתי לארץ בעת חטאו של אדם הראשון; בשניה כאשר עשו בני־ישראל את העגל במדבר, ובשלישית בימי החורבן; ראה, כי בנפשך הדבר, בקש להחזיר את כל העולם לתוהו ובוהו. אמר המשביע לתלמידיו: גלו את מצחכם לפניו, למען יראה את צלם־אלהים על פניכם וכוחו אין אתו, ויקיפו את השטן מכל עבר, המה מיחדים יחודים ומכוונים כוָנות. והנה שח גבהו של סמאל מעט; ותחזקו ויתאמצו במחשבתם, והסטן יקטן מרגע לרגע. פתאום נשמע קול שרפה בעיר ויעל בלהב.
יד
שלם ישלם איש את נשיוֹ, ואם לא השיב ומת, מתגלגל הוא בשור או בסוס ועבוד יעבוד את אדוניו.
פעם אחת עבר ראש החבריה ותלמידיו בדרך, ויסורו אל איש כפרי אחד, שהיה נודע למכניס אורחים. וישמח האיש לבוא אנשים תורניים בצל קורתו, ויעש הלם משתה. ויהי בשבתם אל השלוחן לאכול, הציץ הרב בחלון וירא סוס אחד עומד צמוד לאורוה וראשו מוּטה. ויאמר לבעליו: אם עליך טוב, מכור לי את סוסך זה. ענה האיש ואמר: על יחר אף אדני עלי, יקר לי הסוס הזה מכל, כי יעבדני שבעתים על שאר הסוסים ולא ייעף ולא ייגע. וישתוק המבקש ולא הפציר בו עוד.
לאחר שאכלו ושתו וברכו, אמר הקב לבעל־הבית: הראֵני־נא את שטרי החוב אשר אתך. וימהר האיש ויפתח את הארגז ויקח משם צרור שטרות וניירות ויניחם לפני הרב. נטל שטר אחד מהם ויאמר לו: תן לי את השטר הזה במתנה. אמר האיש: מה לאדוני ולכתב הלזה, והלוה, שחתם שמו עליו, כבר מת? ענה ואמר לו: אף –על־פי־כן תן־נא אותו לי. ויאמר בעליו: הנהו לרבי ויעשה כטוב בעיניו. אמר הרב: הואיל שברשותי הוא אבטלו… קם על רגליו וקרע את השטר לגזרים. הוא אך כילה לעשות מעשהו, מיד נפל הסוס בחוץ מת לארץ. ויצו הרב להציב לו קבר.
רִאשׁוֹנוֹת וְאַחֲרוֹנוֹת
א: לֵיבּ בֶּן שָׂרָה
בו אשה אלמנה מדלת העם היה, בטובה לא ראה ויהי נודד מעיר לעיר וממקום למקום, להיות מעוז לדל ולהחזיק בידי צדיקים נסתרים. גם בחצרות־מלכים היה בא בכסוי, להוכיח לנשיא בעמו את פשעו, ואיש לא ידע בבואו ובצאתו. הוא היה “רואה ואינו נראה”, היה קם בבוקר במקום אחד ומעריב הרחק מזה מאה פרסה וירט הדרך לנגדו. כי העלילו עלילה על עיר, ביטל אותה בתפילתו; כי נפלה נשמה בפח השטן, התאמץ להציל אותה מידו, וכי פגע איש מת הולך ב“עולם התוהו” וחבילת עצים על שכמו, היה מבקש רחמים עליו ו“תיקן אותו”. הוא תומך כל כושל, מביא מרפא ורוָחה. מתנת –אלהים היתה לאיש הלזה, והוא ענוותן ו“הצנע לכת”.
ויהי היום והיו דרושים לו שלוש מאות אדומים לפדיון שבוי אחד, ויבוא אל איש זר ויאמר: הלוֵני את הסכום ובצלאת שנה אחזירו לך. ותבוא רוח בבעל־הכסף ויבטח בו וישקול על ידו את האדומים. ויקח בן שרה פתקה קטנה ויכתוב עליה את הדברים האלה: אני ליב בן שרה לקחתי מפלוני בן פלוני סך שלש מאות אדומים, ימלא ה' את חסרונו! ובכלותו לשרטט זה פנה והלך ועקבותיו לא נודעו.
ויך לב האיש עליו אחר זה, כי עשה כזאת. להלוות מעות לאיש לא נוד לו. ויהי במשמשו אחר־זה בכור־מלח ותפול הפתקה ממנו לתוך השק ולא ידע. וישלח ה' את הבכרה בכור, והיה מודד ממנו כל ירחי השנה ולא חסר. ביום אחד שלח את עבדו להביא מלח מן השק, וימצא אותו ריק, וירץ ויספר לאדניו. וימהר וירא כי אמנם כן, ויחל לחפש בשק וימצא בו את שטר־החוב הישן, ואמנם בו ביום מלאה שנה תמימה, מיום נתן לאיש המוזר את הגסף. וספר ומנה וראה, כי שילם לו השק כפלים. ויהי הדבר לנס.
פעם אחת עבר איש חסיד אחד בדרך ויעמוד במלון להינפש. ותבואנה שתי עגלות מלאות עניים, הסובבים מעיר לעיר ונודדים ללחם. ויתפשטו בני־החבורה מסביב למלון, איש ואשה, זקן ונער. וירא החסיד איש זקן ביניהם, לבוש בלויי־סחבות וחבל במותניו, אבל שונה הוא בפניו מאחיו וגם בשיחותיהם ובמעשיהם לא יתערב. ויצא בעל־המלון ויתן לו פרוסת לחם לבן, וימאן הזקן לקבל מידו. ויוציא מאמתחתו פת קיבר, וברחצו ידו בדק את הכלי, אם כשר הוא לנטילת־ידים. ויהיאחרי איזה שעות ותקם חבורת העניים, ויעלו על עגלותיהם, וידחפו איש את חברו ויריבו על־דבר המקומות, כי צרו העגלות מהכיל, וילכו לדרכם. הם אך עברו מזה, והנה הבריק רעיון במוח הנשאר, כי ודאי יש דבר עם הזקן המדקדק במצוות, אשר לא חפץ לאכול מפתו של בעל הבית. ויוָכח כי שכחה בעלת –הבית להפריש חלה מהלחם. ויאמר לעצמו: זה הוא איש אשר רוח אלהים בו. וישם חבילתו על כתפו וימהר אחרי העניים וישיג אותם במרחק כברת־ארץ מהמלון, כי אנשי השיירה הולכים לאט; אבל לא מצא את הזקן בתוכם, וישאל אותם לאמור: איה האיש אשר ראיתיו לפני שעה ביניכם? ויענו אותו: מה לך לאיש הזה, אשר בשגעון ינהג, לא ידבר עם איש מאתנו, ולרוב יעזבנו ליום וליומים ויתחבא ביער, ושם ישב דומם. ויראו האנשים לחסיד את הדרך אשר בו הלך הזקן; ויבקש אותו החסיד כל היום, וימצאהו בערב יושב תחת אילן מוצל, ויגש אליו ויאמר: יגיד־נא לי אדוני, מי הוא ומה מעשהו? וישב הזקן אותו: מה לך, כי דלקת אחרי. ענה האיש לאמור: אל ידבּר אדוני כזאת לעבדו ואל יסתיר עוד ממני, כי למדתי אצל רבותי להבדיל בין אדם לאדם ואדע כי ה' עמך. ויאמר לו הזר: לא ידעתי במה גדולה זכותי, בן שרה אנכי ואת האלהים אעבוד. ויפול השומע על פניו ןיבקשהו, כי יקבלהו לתלמיד ובאשר ילך ילך גם הוא, ויפצר בו מאד, וישמע רעש בין האילנות, ובקומו והנה הזקן איננו, והאילן אשר ישב תחתיו בוער באשש…
ב: הַבָּחוּר והַבְּתוּלָה
סמוך לעיר אחת עבד בחור אחד ברחַיים של מים, והוא כבן שלושים ללא תורה וללא תפילה וללא הבנה בחוקי המצוות. הוא עמד על משמרתו כל היום, לשרת את אדוניו, בעת ינועו גלגלי הרחיים לטחון בר ודגן; וגם לן בבית־הרחיים לילה לילה. כדי לשמור על הקמח הנתחן, לבל יבואו גנבים לקחתו. בפניו נאכל הקמח, בבגדיו ובמנעליו נאחז האבק הלבן ועיניו כמעט נעשו טרוטות, כה חי יותר מעשר שנים רצופות; וגם בימי מועד ושבת לא קבלה נפשו כלל כל השפעה, וישב בקצה השולחן של אדוניו וילעס את המאכלים כאיש מגושם.
ימי הסתיו באו, השמים נפתחו כנאדות וגשמים בלי הרף באו להרטיב את פני האדמה. יורדים הגשמים בחזקה, העלם מתעטף שחורים ומלא עוצב. בליל סער כזה קם הבחור העזוב ויחל לבכות ולקונן בקול רם על חטאי האדם, וישב על הקרקע ויקרא: אנא, ה', הושיעהנא, כי המרת לנו מאד. ונשמע קולו בבית אדוניו, שישב אז וחשבן את חשבונותיו. ויקם ויצא ויבט בעד חור דלת־הריחיים וירא את עבדו שוכב על הארץ ב“פישוט ידים ורגלים” ואומר קינות. ויתחלחל מאד, כי לא פילל לראות זאת באיש הזה בנפש רועדת שב הביתה, ובשוכבו על משכבו לא מצאו עפעפיו תנומה; ובקומו בבוקר והנה עומד הבחור על־יד הקיר ומתפלל תפילת־הבוקר, והוא עטוף בטלית…
מן היום ההוא והלאה באה רוח חדשה בעבדו; הוא מתפלל בכוַנה ערב ובוקר;זהיר מאד במצוַת נטילת־ידים, ויברך ברכת המזון בקול רם, מהכסף שאסף לו בעבודתו וביגיעת־כפיו עשה לו בגד הגון של שבת, וגם מצנפת שם בראשו. רבו ואדוניו רוחש לו כבוד.
לא ארכו הימים והדבר נשמע בעיר הקרובה; ויחלו אנשים לבוא אל ה“בחור” ולבקש תורה מפיו ויאמרו: אכן נביא חדש קם בקרבנו; והוא גם מתפלל על החולים – ונענה. אך בני הרבּנים שמסביב ריננו אחריו, כי זר דרכו. ותהי מריבה בשערים. רבים מבני־ישראל, והם בני־דלת־העם, עומדים על יד הבחור, ומחזיקים בו וקוראים: בך, נאמין כי קרוב אתה לנו, והעשירים והלומדים אומרים: אין זאת דרך הקדושה!
ותגבר יד העשירים על העניים, ביקשו למסרו למלכותו להינקם במאמיניו; ויעלם הבחור הפלאי הזה ביום אחד, שם עוד פעם עליו את בגדיו שנשארו לו מימי עבודתו ברחַיים, וילך גולה לארץ רחוקה.
עשרים שנה רצופות הלך מעיר לעיר ממדינה למדינה; במקום אשר לן בו בלילה לא ישב בו ביום המחרת, ובמקום ראה את השמש לא ראה את כוכבי־הליל. ויהי כי כבר נשא על צוארו כל עוונותיו ועוונות בית־ישראל קצרה נפשו בחיים, וישאל אחרי פתרון המו ובא זה ולקחוֹ בדבר האלהים.
נערה אחת היתה בעיר לודמיר, והיא יפת־תואר יפת־מראה וקומתה דמתה לתמר. חן במהלכה חוט של חסד על פניה; אולם בספר ובלשון לא למדה.
ויהי ביום אחד בעלות הבוקר, והימים ימי אביב, ונחה הרוח עליה החלה לדבּר בלשון הקודש ובלשון עם בעם. באו רבנים ותוֹרנים לשיח עמה, והיא התפלפלה עמם, כבקיאה בהלכות ובדינים, גם פטרה חידות בתבונה ובחכמות הטבעיות; ויתפלאו על חכמתה הרַבּה, שהיתה לה פתאום לנחלה.
ומהימים ההם החל גם לשמור את המצוות: תפילין בראשה כבראש מיכל בת שאול. טלית מצויצת על שכמה בעת התפילה, והיא ממלאה אחרי כל הדינים, החלים על הגברים והנשם פטורות מהם. חזון כזה לא היה מימים ימימה!
גם היא רכשה לה לב מאמינים, אשר אמרו עלה, כי נביאת הגולה היא, מדוע לא יַשרה עתה אל־אלהים את שכינתו על אשה? הלא היא היתה את האִמהות, את מרית אחות משה ואת חולדה הנביאה. ומתנגדיה טענו ואמרו: בארץ הקדושה שאני! בגולה לא יעשה אלהי־ישראל כזאת; אין זאת כי־אם רק ממקור לא טהור שאבה. והיא לא שמה לב לכ זה, ותוסף להנות מדברי חכמים ולשמור את המצוות הכתובות בספר תורה.
ויבוא מלאך וידבר אליה בחלום: אל תנשאי לאיש ושמרת את קדושתך. ויבוא השטן וידבר אל לבה בסתר פנים: הנשאי לאחד מהמאמינים בך, כח כן צווּית, ותעזוב את עצת המלאך ותבחר בעצת השטן. ותבוא בברית עם איש חסיד אחד.
ותקם בבוקר, והנה חדלה הרוח היתרה שבה ותשב ליחות כאחת מבנות־יעקב הפשוטות; ראתה את הטלית והתפילין, המונחות על השולחן אשר בהן התעטפה והתפללה תמיד, ועתה לה ללא הועיל, ותבּך. והיא גם לא האריכה ימים ותמת.
ג: הַמֻּכִּים
היה היו שני אחים מבני רמי־היחס, לומדים ועשירים, והמה עושים חסד ו“ביתם מתנהל בהרחבה”.ובחפצם לרומם קרן־התורה, הקימו בית־דפוס גדול ומשובח וידפיסו באותיותנאות ספרי תורה שבעל־פה וספרי קבלה. וגם מסדרי האותיות היו אצלם אנשים יראים ושלמים, עושים עבודתם לשמה. ויוציאו לאור ויפיצו ספרים רבים בישראל.
ויתקנאו בהם עושי־עוולה ויכו אותם חרש בלשונם וישימו להם עלילות דברים. ויסָגר בית־דפוסם, כל הונם ורכושם החרימו אוצר המלך ואותם שמו בבית –הסוהר ויהי מאכלם לחם צר ומים במשׂוּרה שתו. ויהי אחר יי"ב חודש יצא דינם מלפני המלכות להכותם בשוטים, אלף אלף במספר לכל נפש. ויעמידו שתי שורות אנשי־חיל, חמש מאות מזה וחמש מאות מזה, ושוט נתנו ביד כל אחד, להיות נכון למעשהו, ויפשיטו מעל המעונים את בגדיהם ויציגו אותם עירומים, ורק חגורה להם ממעל למותנים, ועל־פי איזה הקלה, בחסד השופט הראשי, שריחם עליהם, התירו להם לשים מצנפת על ראשם.
בבוקר היה הדבר, ב“דחילו ורחימו” התפללו הנענשים לאֵל שוכן מרומים ויפקידו נפשם ורוחם ביד הכי; אחרי־כן התעתדו לה“גזר דין” ויעבו ערומים בין שורות בעלי־השוטים. וגם בזה הטו להם חסד, לרוץ בין המחנה של המיסרים. משני עברים מכים עליהם בחזקה והדם יזל; והנה נפלה המצנפת מעל ראש האח הבכור ויש לארץ להרימה, בעמדו בין מחנה האויב.
מוּכּים ופצועים יצאו האחים, כל גופם מלא חבּוּרות, ראשם פצוע, פיהם עקום מכאב ואין בהם מתום.
אחר־כך הכניסם אל מיטה של חבלים לבית־האסורים וישבו שם בין רוצחי־נפש וגנבי־ליל. ויציקו להם אנשי הרשע; עו דיותר שמו להם לחוק להפריע אותם, בבוא ערב־שבת עם חשכה, בשעה שהשבויים העבריים הכינו את עצמם לקדש את יום המנוחה, אז התחילו לרקד ולדלג ולהוציא קולות משונים, וירעש כל בית־האסורים משאונם והמונם, ולא יכלו המתפללים להתדבק בקונם, כי נתבלבלו, לשוא התחננו; אין שומע להם. ויתן צעיר – האחים את קולו ויקרא: לכו נרננה לה'! ויהי הקול כשאגת ארי ונהם שחל. ןיפלו המתהוללים על פניהם, שיניהם דא לדא נקשו ולא יכלו דבּר עוד. אז ראו כי אלהים את האנשים האלה.
ד: לֹא יְכַסוּ עַל עָווֹן
במדינה אחת כיהנו שלושה אחים גדולים ונודעים ברבים, והלכו איש אי שבדרכו המיוחד. האחד עסק בתורה ובתפילה, השני עסק רק במעשים טובים, והשלישי פינה לבבו לעניני השגה ועיון. ויהי היום והחלזה האחרון לנטות מיני דרך ולקצץ בנטיעות. וירננו אחריו באוהליהם אחדים ממתי־סודו; אבל רבים מבני־העם עוד הוסיפו להאמין בו ויאמרו, כי אין זאת כי אם בחר לו שוב דרך חדש. ויחָצה העם, הללו דנים לחובה והללו דנים לזכות. התיראו רבים, פן תקום על־ידו כיתה חדשה בישראל. ויאמרו להביא את הדבר לפני אחיו, וכל היוצא מפיהם כן יקום.
ביום ראש־השנה היה הדבר, יום הדין הגדול לכל חי, ומה גם בעת כזאת שבאו ספקות בדרכי רב אחד, שעד כה נחשב לגדול ורם. מעיירות רבות התאספו הרבה אנשים למקום משכן שני האחים הגדולים ויחכו למוצא פיהם. התפללו תפילת־שחרית לבכי ובתחנונים, קראו בתורה ובהפטרה, והנה תוקעים בשופר לפדיון הנשמות. מליצי יושר ומשטינים עומדים בשני מחנות זה לעומת זה.
ויעל האח הזקן על הבמה, עטוף בטליתו, ויחל לדבר דברי רטט והכנעת – לב. מי בעתו ומי לא בעתו? מי יצדק ומי ירשיע? הלא ביד האל הכל נתון. רגעים ארוכים כימי הרת עולם. ובתוך דברי המוסר פנה אל העם ויאמר: שמעתי דברי רבים, כי דרך חדשה עם אחינו השלישי עתה. אל־נא תטעו בי, רבותי, אך בידי השטן שבויה נשמתו, בקשו עליו רחמים להוציאו מהקליפות… געה העם בבכי ויצעקו לה' במר נפשו ויאמרו: לא נצא מזה, עדי ישוב אלינו!
חזיונות ומעשים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
חֶזְיוֹנוֹת
א: בִּבְכִי וּבְדוּמִיָה
רב הצער ורב היגון בעולם, אבל אל יתעצב אדם יותר מדי.
היה איש ירא וחרד לדבר ה' ועובד אותו האמונה. ודרכו היתה להתמודד בדמעות בכל תפילה ובכל שיחה עם קונו. עוד יותר היה בוכה בזכרו שפלת עם ה'. אֵל אלהי אברהם האלוהים אשר דיבּר עם עבדו זה, דיבּר את יצחק ואת יעקב, את משה ואת אהרון ואת שאר בני-ביתו הנביאים; האלהים, שהיה רגיל בקרבן ובנדבה, רגיל בלוייים, הוא בגולה עם בניו שחטאו לו, ואף-על-פי-כן הם בניו.
בתחילה היה בוכה על גלות השכינה בשעת התפילה ובשעת הלימוד, בשעת העיון ספרי- התלמוד ובספרי –יראים. אחר – כך התחיל לבכות ולקונן בכל שעה ובכל מאורע. ראה איש-עברי רץ בשוק וזיעת –אפו נוזלת מרוב יגיעו ויבק; ראה איש המובילה את בניה לחדר – וגם אז בכה מרוב געגועים. ישב בחדרו וחשב בממלכת – השאן והתבונן איך הרע גובר על בטוב ובכה. הלא גם מלאכים יבכיון על אריכות הגלות, בלא גם האל מקונן.
ויהי ביום תשעה באב, כשהפכו בבית-הכנסת את הספסלים והעמודים על גבם ישב העם על הקרקע לקרוא בספר- הקינות, החל לבכות, יותר ממה שעשה כל הימים. הוא ראה את עני עמו מתחדש בכל הזעם וקצף-האלהים, ראה בחורי-יה נסחבים בראש כל חוצות, ראה שוכני תבל בוכים לשבר בני-ברית – ויבק תמרורים. הוא ישב ובכה כל הלילה עד שנשרו בבות עיניו מבכי; בכה כל היום ממחרת “ורטב בדמעותיו את מצבות ישני- עפר”. ישב ובכה גם במוצאי תשעה באב. לא מצאה רוחו מרגוע.
וכשהפטירו ביום-השבת בפרשת הנביא: נחמו, נחמו עמי, הוא לא התנחם.ה' ציוָה לנוח ביום הזה, והוא יושב ומקונן; אינו מבדיל בין קודש לחול, אינו מבדיל בין דברי פדות ובין דברי קינים והגה. הוא בוכה על שבר העם, בוכה בלי הרף, עד ששמע מעין בת-קול קוראת ממרומים: חדל לך מבכי, ואם לאו – יהפוך ה' את עולמו ןתוהו ובוהו!
היה שוב איש ירא, שנתן לבו ותוגת-החיים ולמר גורלם של בני- אדם וירא כי הכל מתמזמז בעקת הנחש, וילך וישׂם שק במותניו; לקח כד מים בידו האחת וצרור- לחם בידו השנית ויעזוב את העיר ויושביה וימצא מלוּנה אחת חרבה, הרחק מאם-הדרך, וישב בה דומם. לא שׂח גם עם עצמו ויתדבק רוחו עם החלל הגדול אשר סביבו.
כה ישב ימים רבים. מכד-המים לא שתה עוד, מהלחם לא אכל, השק על בשרו בלה, בשרו כחש ועצמותיו יבשו; נתאלם העולם. באו אליו בחלום-הלילה ואמרו לו: אל תהיה מנצח את קונך!
ב: מֵעוֹלַם הַטֻּמְאָה
כי יחצה לו הרע מחיצה בפני הטוב וגם נלחם את הטוב בין נבין, והן גם זה מסכת העולם ומסכת האדם, כי יהיו תמיד לפניו שני דרכים; אבל לפעמים יבוא הרע במחיצת הטוב ויבקש לו שם אוהל.
סיפרו לנו מעשים כאלה:
פעם אחת הובא לפני רב אחד נער עברי. והוא ישב ולמד תורה אצל רבו, והיה מתמיד בלימודו, גם טוב-רואי היה ונחמד היה אהוב להוריו, לפתע נחה עליו רוח-משטין בשובו מהחדר, ויבוא הביתה ופניו נהפכו לירקון, עיניו נתקלקלו, שערות ראשו עמדו כעין מסמרות והחל לזחול על האדמה ולנבוח ככלב. ויבּהלו הוריו מאד, חיל ורעדה אחזם, ולא ידעו מה היה לו. למחרת לא נבח עוד, אבל צלם האדם סר ממנו. ויאמרו כל רואיו: כזה לא היה עוד בעולם!
ויבוא האב לפני הרב ויבק לפניו “בכי תמרורים”, כי יושיע לבנו; והלז לא עסק מימיו בכאלה ולא השביע רוחות, רק אמר: אולי יעמוד לו ה' ויפדהו בדרך הטבע. ויצו לפַנות לנער מקום בעליתו, והיה עולה בעלית הבוקר ויקרא לפניו בספר התהילים. כן עשה יום יום, עד בוא יום המאה וחמישים, וכיון שבא לסימן " ודרור אין לה", ואמר זה בכוָנה גדולה, החל המעוּנה להניע בידו ולהראות לשני חלונות, לאחד מכאן ולאחד מכאן; ויצו הרב לפתוח אותם. והנה נשמע הד גלגל מתנועע באויר, ויקם הנער על רגליו, וירא כי נמחו מידיו שתי אצבעות, אחת מזו ואחת מזו, כי דרך שם ברחו ב' הרוחות, שקיננו בו ויענו אותו. וישב לביתו עם אביו בריא ושלם ויפּטר מהרב בשלום, אך ציוה עליו לחזור על התהילים בכל יום.
שוב מעשה בנער אחד, בן עשר, וגם הוא ילד נחמד, שנתחרש, נתאלם ונסתמא פתאום ולא אכל ולא שתה, אם לא הניחו בפיו על כרחו; וגגם הוא היה הולך על ארבע, רק כאשר עבר בדלת ושם מזוזה קם ורקק בפניה; ואם בא לבּית וראה שעל השולחן מונחים ספרים קדושים, החל לנהום בקול משונה וריר יוצא מפיו. הביאו אותו לפני רב אחד עושה נפלאות
, פתח את ארון-הקודש ויקרא בכל כוחו: צא, טמא! צא, טמא! שלוש פעמים. ויחרוק הנער בשיניו וירץ בחדר לארכו ולרחבו. והיה שם תנור אחד וקפץ בו הרוח ויצא דרך הארובה המעלה עשן ונראה כקיטור.
אף הוא אמר: אל יעשו כזאת רק פעם אחת ביובל, כי סכנה גדולה היא.
ג: מַתִּיר אֲסוּרִים
בעיר אחת היתה בת אלמנה אחת, נערה כבת עשרים וחמש, שלא נישאה לאיש. היא היתה תופרת לבנים. ומזה היתה מתפרנסת בדוחק. והיתה ישרת- לב ועושה את מלאכתה באמונה, לא דיברה רכיל ברעותיה וגם לא קבלה על גורלה.
ויהי היום ותלך לפנות ערב אל היאור, לשאוב מים ולנקות את חדרה, ויקפוץ רוח אחד ויבוא בקרבה ויחל לקרקר במעיה. והיא החלה להשתובב; ותשמענה השכנות את קולה המשונה, ותצאנה מפתחי בתיהן ותראינה אותה. ותאמרנה: און זאת כי השתגעה פתאום! ויבואו שמשי בתי- הכנסיות ואסרה בעבותים, היא קופצת ומדלגת. מה זאת עשה אלהים לעניה זו? אחדים מאנשי- מעשה החלו להתפלל עליה. אחרים למדו מעוּמד למולה פרקי משניות בקול רם, אמרו בפניה ספר תהילים ישר והפוך; והיא אמנם נחה לשמוע אמרות הקדושים, אבל אחרי האמירות הוסיפה לנהום בכפלים ותניע בידיה וברגליה וקולה כקול חמור.
אז ראו בני-העיר, כי אין תרופה, רק להובילה אל רב אחד גדול בימים ההם. ותמאן החולה ללכת שמה, רק בכוח גדול קשרוה אל העגלה. והיא צעקה בקול מחריד לבבות, ותתאמץ בכל פעם לקפוץ מעל העגלה ולשוב העירה.
צהרים! מכל ה“סביבה” של אותו רב עומדים אנשים מוּכּים בגוף ונפש, לבקש ממנו חָסוּת; והוא יושב על כסאו, מנענע בראשו, משיב הן ולא, ומןת וחיים ביד לשונו. ויהי בבוא הנערה לפניו, עקמה פניה אחור, כי ירא הטמא לראות בקודש; ושמשי הרב באו והחזיקו בידיה, כי חפצה לברוח. ובפתוח הרב את פיו ויאמר: רשע, התוַדה על חטאותיך, החל קול אדם לבכות בקרבה, ותאמר: הוציאו כל איש מעלי, ואתוַדה על עווני.
ויצאו כל האנשים על- פי מצוַת הרב מהחדר, ויספר ה“דיבוק”, אשר נדבק בנערה, מכל הרע אשר עשה בימי חייו. ויאמר לו הרב: וכי גם מעשה אחד טוב לא עשית בחייך? ויען הדיבוק ויאמר: בכל מעשי הרשעתי, בין בעניני דשמיא בין בעניני דארטא; אולם באחת הייתי זהיר, שלא להשליך את פתותי – הלחם, הנשארות על השולחן, ארצה, ותמיד אספתי אותן ופירנסתי בהן את התרנגולות שבחצרי. ויאמר הרב: בגלל המצוה האחת שעשית הריני פודה את נפשך מד השטן. ויתקן אותו ויפדה אותו ממאסרו – קרא הרב מהר לשמשיו לפתוח את החלון, ונראה בחוץ כמו ענן דק עולה מהחלון, והנערה שבה לאיתנה וביקשה ברוח שקט לתת לה מעט מים להשיב את נפשה. ותשב אל עיר מולדתה בריאה ושלמה.
ד: הַקָּמִיעַ
היה רב אחד נודע, עליו היו אומרים, שהיה צופה דברים מראש וחוזה עתידות, ושכל אשר אמר ודיבּר נתקיים.
ויהי היום ויבוא אליו אחד מתלמידיו, שאשתו הרתה ללדת, וישאל את פיו, באיזה שם יכנה את הנולד לו. ויאמרלו הרב: הקשית לשאול ממני, בני; והיה כי תלד אשתך, פתוח תפתח את החומש, והשם הראשון שתראה על הדף בפרשה, בו תכנה את הבא לעולם. וגם את הדבר הזה תעשה, הוסיף הרב לומר, נתון אתן לך קמיע סגור, ותלית את הקמיע על צוארי הנולד, והוא יגן עליו תמיד. וישב תלמידו לביתו, ולבו מרחף בין תקוה ופחד. הוא אך צעד על סף הבית, והנה המילדת רצה לקראת ותאמר: התבשר, אדוני, הנה ילדה שאשתך בן. וישמח האיש, ויחלק מתנות לעניים. ויעש משתה גדול במלאות שמונה ימים לנער; וכאשר התאספו הקרואים, הסנדק והמוהל, פתחו ספר בראשית, והנה לפניהם המקרא “ואלה תולדות יצחק”. ויקראו שם הנער יצחק, ויכניסוהו בברית. ויגדל ויהי לילד מחוכם. פעם אחת חלה והיגע עד שערי מות; בדקו ומצאו, כי הנה אבד הקמיע מעל צוארו. ויתחלחלו ויבקשו בכל עבר ופינה ולא מצאו את האבדה. ותהי תאניה ואניה.
עוד הם בוכים, והנה נער אחד פרוע רץ ואומר: מצאתי חתיכת גויל אחד ואקרא בו, והנה שם כתוב לאמור: כי ביצחק יקָרא לך זרע. וימהרו לגלול את הגויל ולתלותו על צאור הילד וירפא.
ה: לֵצִים
השדים והרוחות, אם גם כולם הם בני משפחת השטן ולו ישמעון, לא נוצרו כולם אך להרע לבריות ולהזיקן; חלק אחוז מהם המה גם מעלמא דבדיחותא, ואוהבי לצון הם.
בבית איש עברי אחד בנה לו לץ אחד את קנו במרטף. משם התגנב לבית המבשלות, ומשם לשאר החדרים; פעם הסתיר את המפתחות, פעם אחרת נקב חור בכד- החלב ונשפך החלב על הקרקע; בכל עת אשר דברה האשה את בעלה דברי – סתר, התחיל הוא להכות בקיר או לקרקר כתרנגול. ויתלו בני-הבית קמעות על החלונות, ולא העילו לגרשו; כתבו על כותל בית- המבשלות בעט עופרת שלוש פעמים ישר והפוך את המילים: שדי קרע שטן, והוא הוסיף לעשות דרכו סרה. שואבים מים בחבית, והנם נשאבים מאליהם. על החלון דופקים לילה לילה, ואין איש קורא. ילד כבן שבע, וכבר הוא הולך אל החדר, והנה קם בבוקר וניטל ממנו לחצי-שעה כוח-הדיבור, ואחר-כך כשהתחיל לדבר בעמל, סיפר כי חלם חלום קשה, שבא החתול וניקר לו את עיניו. לפעמים, בבוא חצות-הליל, נשמע מעל גג- הבית קול צחק פרוע, ולפעמים ארובת- הבית התחילה מעלה עשן, מבלי אשר הסיקו את התנור. מסכת מעשים כאלו באה על בני הבית ויושביו, והיו כשוממים.
פעם אחת עבר איש חסיד אחד בעיר, ובנם של קדושים היה.ויעשו בערמה, לתת לו מקום ללון בבית הזה. ויהי בקומו בחצות-הליל, וישב על הקרקע, וַידלק את הנר, לערוך תיקון-חצות, בא הלץ וכיבה את הנר. ויגער החסיד בשטן ויאמר לו: ברח לך, ואם לא, אעשה בך כלה. בא הלץ והושיט לו לשונו באופל ולקח החסיד את סידורו ויך בו על קדקדו. כיון שנגעו האותיות הקדושות בּלץ, תש כוחו ואפסה שליטתו; והיה חור אחד בכותל, ויצא הלץ דרך החור, לבלי לשוב עוד.
במרתף ארמון של שר וקצין, שלא גרו בו ימים רבים, באה משפחה קטנה של בני-השדים לגור וימצאו בו מקום לשבת. ראש המשפחה היה שׁד עקום-פנים ושתום – עין. אשתו שפלת-הקומה היתה ושחצנית, חיגרת מתנועעת הנה והנה בלכתה; ובת אחת להם, ראשה כשל בר-אַוָז ורגליה כשל חתול; והתפרנסה המשפחה בדוחק ממעט קמח ותפוחי-אדמה הרקובים, שנשארו בבית. בבוקר רחצו פניהם באפר. כי קר להם. חפרו חפירה בקרקע ויתכסו בתבן; וכאשר הופיע השמש, המאיר לכל יושבי עולם, ישבו בפינה ולא דיבּרו דבר. הלא זה הדבר: אין לבני העולם הלז שליטה ביום וכשל כוחו בממשלת היום.
פעם אחת הלך איש חסיד אחד לבקר את רבו, וייעף וישב על כרכוב הארמון לנוח מעמל הדרך. ויהי כי נח וירא כי עוד רב היום, ויקח את ספר התהילים מצלחתו ויחל להגות בו; מיד רעשו אמות הסיפים של הארמון, כאילו רוח-סער אחז בו. הוא עוד לא כילה פרשה אחת, ותברח המשפחה מאמרות הקדושים ותלך הלוך וחפש' עדי מצאה לה מקום באחד מהרי- החושך…
מִסִּפֻּורֵי הַדִּמְיוֹן שֶׁל רַבִּי נַחְמָן
א: הָעִגּוּלִים
"ואספר לכם, מה שראיתי פעם בימי חלדי ותספרו לבניכם אחריכם, כי ישאלו ויאמרו: מה החיים וכל צבעיהם השונים לנו? פעם אחת ישבתי על הארץ לבדי במגרש רחב- ידים מאד. תחתי הוצא דשא ועל ראשי כיפת שמים. ואשא עיני וארא איש זקן אחד יושב, ומסביבו עיגול על פני הקרקע. וסביב אותו עיגול עוד עיגול, בין עיגול לעיגול יושב עוד זקן אחד; ואת העיגול השני הזה יקיף עיגול אחר, ושם יושבים שנַים זקנים; ובעיגול הרביעי מסביב להם ארבעה זקנים ובחמישי חמישה חמישה, חמישה מעבר מזה וחמישה מעבר השני וארא ואותו זקן, היושב בעיגול האמצעי, מנענע בשפתיו וקולו לא ישָמע, וכל הזקנים האחרים, אשר בשאר העיגולים, פניהם נטויים אליו וגם הם שפתיהם תרחשנה. ופתאום חדלו לעשות זאת, ויקומו על רגליהם ויביטו לכל עבר, כאילו שומעים מה מרחוק. והנה החל הזקן שישב באמצע לרוץ, וירוצו שאר הזקנים עמו, וגם אני אזרתי מתני לרוץ אחריהם ולראות, אנא ישא אותם רוחם. ויעברו נחל רחב ואנכי כמאסף בא אחריהם.ומשם באנו ליער גדול, ואחרי היער הר על גבי הר. ושם ממעל מתנוססים שני בנינים יפים, בנין מול בנין, כתאומים, ומלאכת האדריכל בבנין הראשון נעשתה מידה במידה גם בשני, באין יתרון וחסרון. ולפני כל בנין מעקה של שיש טהור, ועל המעקות עומדים כסאות- שן, ועל שניהם ישבו שני שררות ושרביט הזהב בידם…
ויסוֹבּו האנשים הזקנים את השררות ויריבו אותם לאמור: למה התעיתם אותנו ימים רבים בדרכיכם ופשטתם את העורות מעל עבדיכם ושמתם הכל בכליכם? ואתם, דעו, כי רעה תמצא אתכם ולא תמצא לכם פנים. וייראו השררות לנפשם, ויעזבו מהר את כסאותיהם וישליכו את שרביטיהם. ויחלו לרוץ; וירדפו הזקנים אחריהם, ולא יכלו לתפשם. ויפוצו בדרכם שונים להשיגם. והשררות עברו מאֵם הדרך, ויבואו לפני אוהל אחר יפה. ויצא משם איש פלאים, וקרנים לו, ויאמר להם: אל תראו, שובו לארמונותיכם, ולקחתם מכל כלי- זכוכית, אשר תמצאו בחדריכם, והעמידו אותם מול המנורה הגדולה המאירה, ואתם תראו כי תינצלו מיד אויביכם. ויעשו כן, וישובו על עקבם ויבואו למעונותיהם ויאספו את כל כלי- הזכוכית הרבים אשר עמם, ויעמידו אותם סביב המנורה, והיא מאירה כשמש בצהרים, ולהבות גדולות יוצאות ממנה ותשברנה בכלי- הזכוכית, ויהי הכל כנהר של אש, ויכרעו השררות על ברכם למראה ההוא. ומן הניצוצות האלו נעשו בריות קטנות, והיו רצות ושבות, רצות ושבות, רצות ושבות בקול מוזר. והם לא מין האדם ולאמין חיה. בריות משונות, כמו אלה, לא ראיתי מעודי!
" ופתאום הופיע איש, נורא מראהו, וחרב בעלת פיפיות רבות שלופה בידו, והיא ארוכה, ארוכה מאד, ויאמר כי פקוד פקדו אותו להסיר את ראשי השררות מעליהם, ואפחד מאד. ותבואנה הבריות המשונות ותחלנה להקיף את האיש מכל עבר, והוא צועק בכל כוחו: מה לכם פה, קטני הגויה? והן סובבות אותו ולא תשמענה לו; ויהי בהקפה השביעית, החל האיש להתקטן והם התחילו להתגדל, ויסובו אותו עוד שבע פעמים. והוא עוד התקטן ביותר והם עוד גדלו, והוא זועק ומתמרמר לאמר: הרפו ממני! ויתקצף מאד ויך בחרבו בכלי-הזכוכית ויתפוצצו לרסיסים. ואיקץ וקול הרעש.
" וארא ואני יושב עוד פעם על הארץ במגרש הרחב. ואני רואה את כל העיגולים, עיגול בתוך עיגול, כבתחילה, והזקנים מלפנים יושבים ש כסדרם, ושפתיהם מרחשות. ופתאום קמו ויביטו אנה ואנה ויחלו לרוץ הלאה ואני רץ אחריהם; עברנו את הנהר ואת היער והגענו עד ראש ההר, שם יושבים השררות על כסאותיהם לפני בניניהם כבראשונה, ורק תחת שרביטים אוחזים המה עתה חניתות בידם. – ויתקוטטו הזקנים עמהם כבתחילה וביקשו להרע להם ולא היה בהם בשררות עוז לקום לפני המתפרצים, ויברחו, וימהרו האנשים הזקנים אחריהם ולא השיגום. ויצא אל השדרות מאהלו הזקן בעל הקנים ויצו להם לשוב לביתם וכי יצילו את עצמם על-ידי זה, שיקיפו את המנורה המבהיקה בכלי-הזכוכית, ויעשו כן. וישובו ויבנו בכלי- זכוכית רבים מלוטשים כמין גדר מסביב למנורה, וידליקו אותה, ותהי עוד פעם הלהבה גדולה, והשמן נשפך עתה ונעשה כמו נהר די-נור; והמה לקחו מן האש ההיא וישימו בפיהם, ותחלנה הבריות הקטנות המשונות לקפוץ מכל עבר ויצחקו וישחצו וישלחו את לשונם. ולפתע נראה האיש האיום, והוא לוטש את חרבו באבן, ונפוצו הניצוצות ויבריקו, והריות החלו לסובב אותו, ועתה גבר הוא, ותהי המלחמה בביניהם, ואשתומם ולא ידעתי פשר לכל החיזיון הזה.
"וקמתי וראיתי, והנה איש זקן אחד, לא מן הזקנים אשר ידעתי, לבוש לבנים, עומד למולי וזקנו הלבן הארוך יורד על פי מידותיו. ואגש אליו ואומר: בי, אדוני, למדני בינה בכל המראה אשר ראיתי עתה. ויען ואמר אלי: הן לא אדע גם אני, ואולם לך אל החדר השני אשר בארמון, ומצאת שם איש אחד יושב, אולי ילמדך הוא את אשר תאבה לדעת. ואלך אל החדר הזה, כאשר ציוַני, ומצאתי שם איש זקן מאד יושב על הספסל, וגם הוא לבוש לבנים ועטוף לבנים וזקנו הארוך סרוח על גבי קרקע. ובאתי לפניו ואמרתי לו: אל-נא יחר אפך, אדוני, אם באתי הנה להפריעך ולבקשך כי תורני, מה זה ראו עיני ולא ידעתי. וישב לו כדברי הראשון: לא ידעתי אף אני, ואולם שם בחדר השלישי, יושב רעי, והוא זקן ממני מאה שנים, אולי ידע הוא אשר תשאל… ואפתח את הדלת ובאתי לחדר אחר, גדול עוד מן הקודם, ושם יושב איש זקן.
אשר מעולם לא ראיתי כמוהו לזוקן, קצה זקנו מגיע עד סוף האולם וגבות עיניו מכסות את כל פניו. ואירא ואעמוד מרחוק ואדבר בלאט: בן-אדם בא אליך מארץ רחוקה. חנני-נא, איש שׂיבה, והגד לי את אשר צמאה נפשי לדעת. וירם האיש את גבותיו בידיו הכחושות וארא את עיניו הירוקות ויאמר אלי: לא ידעתי מה תשאל, לך אל החדר רביעי. ובבואי שמה, והנה לפני איש בן שלוש מאות שנה, והוא יושב על גבי כר לבן ופניו כמעט אינם כתואר אדם. ואעזוב את החדר הזה ואלך חרש מחדר לחדר, ובכולם יושבים זקנים מאד לימים; ואת הדבר אשר אתאַו לדעת לא ידעו אף הם.
ואבוא אל החדר האחרון, והוא רחב עד בלי קץ ומשוכלל הוא ביופי מאין כמוהו; תחת החלונות מאירות אבנים טובות, בגודל ראשי בני- אדם, ובכל פינותיו עומדים שולחנות גדולים של זהב, ועל כלם פרושים ספרים רבים, כתובים על קלף על צבי, והכתב מעשה ידי סופר אמן נפלא. ואקרב אל הספר האחד הפתוח ואחל לקרוא בו, ואמנם הוא מבאר לי את טעם הדברים אשר ראיתי. ואלך ואגולל את הספר השני, וגם בו ימָצא פתרון לחידתי, ואלך מספר אל ספר ומקלף אל קלף, וכל אחד יאמר לי אחרת וילמדני אחרת, והכל סובב על-דבר המראה, אשר ראו עיני.
“ואפול על פני ואקרא: אל אלהי עולם, למי מאלה אאמין? ומי יורני את האמת? ופתאום נגעה בי יד, ואפן כה וכה, והנה עבר החדר מלפני, עבר כל המחזה. ואני יושב על הארץ במגרש גדול ועל ראשי רוחב השמים”. – –
ב: מַעְלָה וּמַטָה
סיפר הרב פעם את המשל הזה:
היה איש אחד ירא- אלהים, יודע- ספר ולא ביקש לו נתיבות רחבים. ויהי בשבתו בלילה אחד בביתו, ויבוא אליו אורח ממרחק, ויאמר לו האיש: שלום בואך, ויאמר: שלום. וישב האיש על-יד השולחן וישאלהו למצבו ולמעמדו, ויאמר: אין לי רב-אוצרות, ואולם את אשר יתן לי אלהים יספיק לי, ויוסף לשאול אותו:אם עתותיו בידו להגות בספרים, ויענהו: אני עושה כזאת, עד כמה שידי מגעת. וכה החלה ביניהם שיחה על- דבר השגת האלהים ועניני תבל ויושבי בה ודרכי ה‘, כי רבים, וירא בעל- הבית, כי ברכה באיש הזה וכי מלא אותו ה’ חכמה ןדעת, ויחל להשתוקק זאת הפעם הראשונה בחייולעבור את הגבול, אשר שם לו בעיוניו, ויבקשהו כי יפתח לו את השערים הסתומים האלה. ויאמר לו האורח: טוב, אנכי אעשה את הדבר וחינם אין כסף אלמדך. ויתמה האיש מעט, אולם התרצה ללמוד אתו מיד, ויחל רוחו לפעמו, אולי אין זה בן-אדם. ואולם ראה כי הוא מדבר ומשיח עמו בנחת ויאמן בו ויאמר לו: אם תחנני בזה, הן רבי אתה, ועלי לקום מפניך כמו מפני רב, למדני- נא, איך אדע להיות זהיר בכבודך, כבוד מורה, ויענהו האורח: עוד יבוא יום ואלמדך גם זה, אבל עתה דבר לי בחוץ ועלי לעוזבך לשעה, ויאמר לו האיש: ואני מחויב ללוות את מורי, ויקם וילך עמו עד הפתח, ובהגיעם אל הפתח, ויאמר אליו הזר: לַוִני-הלאה! ויפחד האיש ויאמר לנפשו: מבני הרוחות הוא זה ואיננו בא מושב בני-אדם. והלז אמר: אל תירא, לך עמי, ויתאזר האשר ויצא עמו בלילה. הם הולכים מעט יחדיו, והזר גדל בחוץ מאשר היה בבית וקומתו הולכת ומשתרעת; ופתאום לקח את האיש וישימהו על כתפיו ויחל להתעופף עמו במרום וישאהו דרך יערות ועמקים. והלילה קר, רוח סופה מסער, ויקח הנושא את אדרתו מעל שכמו וישם על השבוי, ויחם ויטב לו. ויפקח את עיניו וירא, והנה הוא יושב בביתו על-יד שולחנו, באילו לא קרה לו דבר. אבל הוא מרגיש איזה מרחב בלבו והבגד אשר עליו קן הא מאד. וישכב על משכבו וישן כל הלילה ויקם, והנה הוא בחוגו התמידי, מתפלל הוא ולומד בשיעורו של היום ועושה מעשה של יום. ובבוא הערב, והנה הוא עוד פעם טס באויר עם האיש הזר, אשר ישא אותו, ופניו כמו אתמול. ויתפלא מאד על הדבר הזה, כי עוד לפני שעה התהלך בארץ למטה וידבּר את פלוני ואלמוני ואיש לא הכיר בו, כי קרהו דבר.
ויבואו פעם בטיסתם יחד על פני הר גדול וגבה ושם שן- סלע. וישב האיש על הסלע לנוח מעט וישן. ובהקיצו משנתו והנה אין כּל, שוכב הא בביתו במיטה והבוקר מאיר. ויקם וירחץ פניו, ידיו ורגליו, וילבש מלבושו הדק, אשר נתן לו, ויתפלל. וכל היום לבו לא ידע השקט, נתירא היה להביט בפני אנשים, פן יאמרו כי אין רוחו בו; ובעמדו נשען על-יד העמוד והרים מעט את טליתו מעליו, והנה הסלע לפניו כביום אתמול, והוא אינו בבית המדרש כלל, כי-אם עומד הוא על ההר. – ובא האיש ואמר לו: רב לך לשבת, ויקחהו וידא עמו לארץ רחוקה. עוד הם בדרך, ויפן אנה ואנה, והנה הוא שוב בביתו, הוא עומד על-יד החלון ומביט בו. וישתומם מאד ויחל למשש את הכתלים ואת הכלים, ורוחו לא רימהו, הוא שוכן ממש בעולם זה.וכרגע והנה הוא כבר בעולם אחר. – בה התחלפו המחזות והשינויים בחייו, פעם הוא במרום ומרחף באויר כיצור שמים, ופעם הוא הולך הארץ ועושה ככל מעשי הארץ. ויאמר לבוא לפני חכמים וידעי-עתים, כי יגידו לו מה זה היה עמו ובאיזה חוג של קסם הוא נמצא; אבל קשה עליו לספר להם את מהלך הדברים כהויתם, כי אמר: אך ישחקו עלי ויחשבוני למשוגע. וכאשר צר לו המקום פה, התרומם למעלה וירחף בשמי מרום. וכאשר חשב את עצמו לאחד מן התושבים אשר שם, ירד ארצה ויתבונן, כי לא שאר לו ולא יתר לו עלכל בני- גילו בני-האדם…
ופעם אחת התהלך הוא והנושא אותו תמיד באויר וינוחו שניהם יחד בין שני הרים גדולים בגיא, ובגיא מערה אחת, ויָגֶל את האבן אשר על פיה וימצא שם כתב ישן נושן, ובדפי הכתב היו מצוירים ציורים נפלאים, ויחשק מאד לקרוא בו, והנה חלף הכל כמו רגע והוא יושב בביתו… חזר והסתכל, והנה הוא עומד לפני המערה, הוא לבדו והאיש אין אתו. ראה, כי הכתב סתום נמחק פתאום ואיננו עוד, ויאמר לעלות על ההר האחד, אולי ימצא שם ישוב של בני-אדם. וכשעלה על ראש ההר, וירא והנ אילן אחד של זהב עומד במעגל וענפיו זהב, ועל הענפים היו תלויים כלים של זהב, שמראיתם ודמותם כמו אלה שהיו מצוירים בכתב החתום של המערה, וישלח את ידו לנגוע באילן ויעתק ממקומו, וכל אשר ילך ויקרב אליו, כן יחזור לאחור. השמש עמד בצהרים והוא יגע ועייף מעט,וישב על שן סלע בדרך; ויבלע בו וירד לתחתית האדמה, ושם מתחת הוא עומד לפני ביתו ופותח את הדלת. ויחרש ויתפלא על המראה הזה יותר מעל כל המראות ולא ידע את נפשו,
ויהי היום, והנה הוא הולך עם הנושא אותו במרום ורוחו אתו והוא מדבר אתו כבן-אדם. ויתאזר ויאמר אליו: שא, אדוני, לשאלתי ואל יקשה בעיניך, אם אומר לך, כח נלאיתי להיות מטוטל מהכא להתם ומהתם להכא …וגם לא אבין, איך זה הדבר, שאני חי תמיד בשני עולמות, במקום שאשב בבוקר לא אעריב, ובאשר אלין לא אקום. ויתפשט האיש מלא שתי קומות וימר: את אשר תשאל עתה לא נודע עוד לשום איש אל פני האדמה, כל עוד הוא חי, אבל ראה, הנה אנכי נושא את פניך גם בדבר הזה ואגלה לך: לכל אדם בעל שאר-רוח שני גויים בנשמתו, הנשמה יונקת ממעל ותשו את אברותיה למעל והנפש, זו הרוח קרובה אל הגוף ואל לבוש הגוף. ושני גויים אלה תמיד הם מתרוצצים יחד וגם מתאחדים יחד, פעם זה מושך לכאן וזה לכאן, ולאידך פעם זה ממשיך הארה לזה וזה לזה. והיה כאשר תדביק מחשבתך למעלה, הנך עולה למרומי על; ושאשר תרד, זה לך האות כי פרקת באותה שעה עולה מחשבה היתרה מעליך; וכאשר תלאה את יושבי ארץ ומעשיהם, הנך חוזר לכאן. – וראית מימיך שתי כוסות, אחת מלאה מים חיים ובשניה אין מים. ונשפך תמיד מן המלאה אל הריקה ןמן הריקה אל המלאה …
ככה יעַשה בממלכת האחד כל הימים ו“עדיין לא נגמר דבר זה ולא נסתיים”…