א: הִסְתַּכְּלוּת
“– ההסתכלות היא כעין השפעה מעילא לתתא…” (לקוטי אמרים).
כקרן אור יקרות תופיע אלי מאלה הימים, עודני נער, תמים הייתי ועם אנשי החסידים התהלכתי; וכמראה הקשת בענן כן חודר ובוקע נוגה סביבי, בוקע ומאיר את חשכת התהום.
החסידים ואנשי-מעשה האלה, הם וחזיונותיהם ודרכיהם, באים וחונים מול עיני רוחי. והנה זכרון אחד יעלה על לבי. בליל בהיר היה הדבר, בשלהי הקיץ. קרני הירח בלוית כוכבי השרת נוצצים בשמים, הקסם שבהם נראה מבעד חלוני בית אבי; וכמו יד נעלמה מַחזקת בי ומושכת אותי החוצה… אבל בטרם התגנבתי לצאת, ניגש אלי אבי ויצווה עלי להישאר בבית, לשמוע שיחות זקני תלמידי-חכמים אשר ישבו אתנו, והם חסידים ששימשו את הזקן “בכבודו ובעצמו”.
עיני ולבי היו נתונים לכוכבי השמים ולמלכת הליל; אבל בעל-כרחי אני יושב בקצה השולחן הארוך לפני מנורה מאירה באור כהה; ואשמע את השיחות והדברים על-אודות “החומר העכור”, על ה“חטאים” שבחיים ועל חובת האדם לקַדש את עצמו במותר לו…
בכובד-ראש המה מדברים, צל יחלוף על פניהם. ואני, מבלי משים, כמו עוצם אנכי את עיני מראות אותם, כמו מתרחק אנכי מעליהם לרגע, רק לרגע; – ולפתע פתאום אני כבר עומד על הסף, ולפָני הוד הרקיע נמשך בלי סוף.
עוד נער הייתי; לא היה לי מושג מהקרעים שבחיים ובעולם, מהתעיות והטעיות. הכל היה עוד שלם בי והכל אחד.
מודה אני, שאחר-כך, כאשר נשבו עלי הרוחות מצד אחר ונשקעתי ראשי ורובי בהשכלה “בת השמים” ובמלחמת ה“חרות” עם ה“סכלוּת”, והחילותי לקצץ בנטיעות ובגפנים, – חשבתי את כל האזהרות, בנוגע ל“החומר העכור” והצורך לקדשוֹ, לדברים בדויים, שהמציאו אותם רק כדי לאיים בהם על הבריות.
אבל מדוע יעשו כסבר הזה? שאלתי את נפשי; מדוע תהיה יד האדם באדם, לסגור את דרך החיים בעדו ובעד משאות נפשו? מדוע זה שופכים אנחנו את הכוסות המזוגות לנו על שוליהן?.. כזאת וכזאת שאלתי אז, ואתקלס בקדושים ובעושי רצון יה, בעושים ובמעשים. חשבתי אז עלמא הדין כבי-הילולא; מטרת האדם היתה בעיני לחיות וליהנות, ליהנות ולחיות. אוי להם לבריות, אמרתי, שמניחים חיי-שעה, בעוד שהכל אינו אלא חיי-שעה. והנה שוב גדלתי וחשבתי בדרכי. הפליגה ספינתי לים, החילותי להיות צופה ומביט, לחשוב לדרכי האדם עלי אדמות ובאתי לכלל דעה, שבעלי ההנאה לחוד גם עושים שקר בנפשם…
אמנם כן, שקר הוא ואחיזת-עינים להעמיד את כל החיים ומהותם על ההנאה ועל צרכי החומר, שקר הוא והטחה כלפי מעלת האדם. לא נאה לאדם לכפוף את קומתו הזקופה תחת משא מלחמת חייו החָמריים והזמניים, שהם חוזרים ובאים, חוזרים ובאים.
חולדה זו גוררת ומַנַחַת, גוררת ומנחת מבלי לדעת למה היא מנחת; אבל חולין הוא לאדם להיות אוכל ושותה ולהיות נהנה וחוזר ונהנה, אחרי שבדבר זה אפשר לעולם להתקיים באחרים, בשאר החי למינהו. –טרח אלהים לברוא את האדם בצלמו; חיבה יתירה נודעת לו לאדם, שיודע הוא שנברא בצלם. הידיעה הזאת גם דורשת מאתנו להתדמוֹת ליוצר; וההתדמוּת הזאת היא תכלית האנושיות, תכלית הכל… אחרי שהאנושיות היא סיכּוּם הבריאה ותוצאותיה מראשית ועד אחרית.
“מלמד שנתאווה הקדוש-ברוך-הוא לעשות שותפות בתחתונים”, בבני אדם… במעשי-ידיו אלה, שאם זכו נעשו גם הם שותפים למעשי בראשית, לההויה כולה.
ימים באים לאדם, שבהם יתרומם מעל לחמרוֹ המבדיל בינו ובין קוֹנוֹ, ימים אשר בהם יתגדל ויתדבק באורו של עולם. והאור הזה נוגע במסתרי נפשו, מעורר ומניע את המהות שבו; ואז יבין וירגיש, מי הוא ומה הוא, ילמד לדעת את ערכו, יכיר את עצמותו ואת מלאכותו בעולם ובחיים.
הן אדם קדמון ראשון היה, אשר הכיר את אדון ההויה, ובו רק בו התגלה בתחילה אדונו של עולם…
בכל החיים ומהלכם ושלל צבעיהם, בכל מרחבי התולדה ודברי ימי רוחניות העולם, רק האדם “מייחד יִחוּדים”, רק הוא עולה בסולם אלהים. בלעדי האדם אין סולם לאלהים.
האדם הוא עינו של עולם כביכול… הוא היחיד בכל הבריאה, בתור בעל צלם, צלם אלהים יודעים; אחרי שבלעדיו, בלעדי השגתו והכרתו, הרי ההויה והמציאות חסרות הן כל הכרה ודעת.
האדם הוא ראשית דעת והוא הוא אבי הדעה, מחוללה ומולידה. הבריאה בכל הודה והדרה, הכל בה בבלי-דעת. בתבל הכל עיור… אין מי יודע את רבונו, אין מכיר ואין יודע. – – –
חללה של המציאות והמונה לא עלו כמסור ומקובל במחשבה להיבּראוֹת; אחרי שהמחשבה נבראה רק באדם, שהוא סוף למעשי בראשית… קדמה ההתפשטות להתבונה רעותה; והתבונה, המהות היודעת את עצמה, היא רק מנת חלק האדם, היא תכליתו ותכלית העולם כולו. תכלית העולם היא הידיעה, ורק האדם יודע את קונו וממליך עליו קונו. נורא ונשגב הדבר להרגיש את עצמנו כעומדים במקום היותר גבוה, לדעת אותנו כאלהים. “בכל הבריאה הבהיק השם יתברך בהירתו, וביותר בהאדם שבו הבהיק משרשו” (תורת חב"ד). בני-האדם הם ה“רועים” בהעולם ומלואו; בלעדיהם יש רק מרעה צאן, אבל עין פקוחה אין… נלך ונרעה…
לעתים ישכח בן-האדם ראשיתו, ככל החי למינהו ישתקע ביון מצולת החיים החָמריים, וחיה יחיה בלי חשבון ובלי הכרה ודעת. אבל ימים אלה לא יארכו לו; הוא לא יוכל לכלוא את הרוח שבו, וכל עולמו הפנימי מקבל דחיה רבה ועצומה.
דחיות רוחניות כאלה, תסיסות אלהיות, התרוצצו בכל אתר ואתר, בכל זמן עידן, מראשית תולדות האדם ורוחו. מה רבות הנה לאדם! על ידיהן יתקדש, יתעלה ויתרומם; על ידיהן יתחנך שלא להתיחס אל קניני העולם על פי מה שנוגע לתועלתו ולמטרתו לבד, כי אם לעמוד נגדם מבלי פניה והטיה לצרכיו הוא. האדם עוזב אז את חוגו הצר, מבטו קצר-הרוֹאי יתרחב; נכנס הוא אל חלל העולם הגדול, מתהלך בו לרחבו ולארכו וחודר למה שלמעלה ולמה שלמטה, לפנים ולאחור. הוא מחליף אז את הצורות במהות, את הקליפות בתוך; הוא מקיף הכל ותופס הכל.
הנני רואה בכל מלחמת האדם בתולדתו הארוכה רק מלחמת התוך עם הקליפה… מלחמת החוג הרחב עם החוג הצר. – נלחם האחד המוחלט עם הפרט הנבדַל, להיות שגם אחרי היבָּדלוֹ והתפרטותו, הרי הוא עודנו תלוי ונארג בקשר האחדות, שאינו ניתק לעולם…
גם בהתפתחותו הרוחנית של כל עם ועם משפט הבכורה לקבלה העיונית והשירית על כל הסתכלות מחשבית והגיונית; ולא מבעי אצלנו, עם חכם ונבון. – בן עמנו שקוע בצורה אחת של החיים; גם הצד הרוחני שבו נוטה ביותר לחומר. הגלוי לוקח את רוח העברי שבי יותר מהמופלא והמכוסה; מבכּר הוא את הדבר הנוגע לו על פני ה“עצם כשהוא לעצמו”. ולא עוד אלא שגם באלהים, בהויה המופשטת “דלית מחשבה תפיסא ביה”, הוא רואה רק את האב-שבשמים, אלהים שמתיחס אל בני-אדם “אם כאב אם כאדון”… אבל הנה בימי הקבלה והחסידות התרחב המבט גם בבית יעקב; החל היהודי להרגיש, כי לא זאת היא תכלית החיים והעולם, שיהיה האדם רק “סר מרע ועושה טוב”. זאת הפעם אשר הכיר, שסוד אחדותו יתברך הוא למעלה מן הצורות הללו. – חדל האדם גם לבקש חיי-שעה רוחניים והחל לפנות לבו לחיי העולם והמציאות.
האדם בעולם הקבלה והחסידות מחבק זרועות עולם ומחפש אחרי מסתרי החיים. על יד החוקים והמשפטים הרבים, התורות והדרכים, הדעות והמחשבות, שמצא המקובל או האיש החסיד לפניו, בתור דברים נמסרים מפה לאוזן או קבועים במסמרות הכתב והמכתב, שלא ימושו גם מפיו, הרי הוא מוצא בחיים ובעולם פנים חדשות וחיים חדשים. – הוא מרגיש בכל פעם בקרבו התעוררות של מעלה, “תרועת אלהים”; והקריאה היא מאל בורא ומחַדש את עולמו ואת בריותיו ושופך עליהם את חסדו.
באותה שעה, אשר מעבר האחד התגבר בישראל החפץ לשמור בזהירות יתירה כל המסוּר מימי הר סיני, בעת שהגיעה האוֹרתוֹדוֹכסיה העברית למרום קצה, ולימדה והזהירה את האדם לעשות ולשמור כל קוצו של יו"ד, בשומה פניה רק אל נחלת העבר שממנה אין לגרוע; ומעבר השני נראתה נטיה אחרת, לעזוב א תוצאות התולדה והיהדות גם יחד וללכת לבקש מרעה מחוץ לתחום, – אז סלל לו חלק גדול מישראל, מבלי שים לב לשתי הקצוות האלה, האוכלות אשה את רעותה והסותרות זו את זו, דרך חדשה בחיים וביהדות ובעבודת-השם.
ביודעים ובלא יודעים, בין בעת ש“העמידה החסידות למשפט את כל התנאים והאמוראים עם הרבנים מדור דור”, ובין בעת שעשתה את עצמה כפופה להם ולכל אשר אמרו וגזרו, – יצרה לה החסידות חיים חדשים. –גדולים מעשי השטן “לשבור את החבית ולשמור את יינה”; אבל לעתים עוד יותר קשה לשפוך את היין ולשמור את החבית… קשה להכניס חיים חדשים במעטה עתיק-ימים. מלאכוּת כזאת נתמלאה בדברי-הימים להתפתחות תורה שבעל-פה, שלמרות היותה שונה בתכלית השינוי ממהלך הרוח בתורה-שבכתב, העמידה את עצמה בשורתה כאילו השתלשלה ממנה ומרוחה. ומה שעלתה להתנאים והאמוראים עלתה גם לאנשי הקבלה והחסידות. בשניהם שמאלם דוחה מה שימיהם מקרבת: ובכל זאת אין בזה פשרה ותיווּך, אין בזה הרכבת חדש על גבי ישן… זרים היו הקבלה והחסידות, חדשים מקרוב באו, רוח חדשה, שלא פיללו בני ישראל הם ואבותיהם, מנשבת בם; אבל כמעט קט, והמה התאזרחו כעקרת ביתם ויַכּוּ שורש בלבות בני עמנו, באופן שבני היהדות העיקרית, הם שכבר עמדו בבית מעידן ועידנים, קיבלו מאת החדשים את השם מתנגדים 1.
שלוש מידות בחסידות: התלהבות, התדבקות וקדושה; ושלשתן מתאחדות באיש חסיד לאחת.
על ידי ההתלהבות תתחזק נפש בר-נש והיא הולכת וסוערת, רגשותיו הולכים וגדלים, הולכים ומתחזקים; על ידי ההתלהבות יעבור האדם את תחומו והנהו יותר ממה שהוא; מבקש הוא להיות יותר ו“הוא עולה על גבו”…
היִחוּד הוא הסרת הקו המבדיל בין העולם שלו ובין העולם שמחוצה לו… אז יתבטלו החושים והרגשות ובר-אינש טועם מעין שנת-עולם, בלי חלומות ובלי הרהורים; אין מחשבה אז ואין דעת, אין כונה ואין רצון, הכל מתהווה לאחד, לאחדות גמורה.
על ידי המידה הראשונה ינסה האדם להיות יותר ממה שהוא, ועל ידי השניה – יחדל להיות את אשר הוא; אבל על ידי המידה השלישית, הקדושה, הוא עומד על עצמו, על תוכו: הוא מקודש… גם כל החולין שבו יטהרו ויזדככו – והיה לעצם טהור. אינני רואה בחסידות לא כיתה ולא מפלגה, גם לא סיעה דתית, העוזבת את החיים והמונם ובונה לה במה מחוץ למחנה; – היא נעשתה לאט לאט לקנין העם ולה גם החיים למנה, יען כי בכּל היא מוצאת את חלקי האור והמסתתרים, “ניצוצות דקדושה”.
היא ידעה לצרף את האותיות ואת המעשים מבלי הבדל.
מנויה וגמורה אצלה, ש“רצון העליון בבחינת פנים הוא המקור המחיה את כל העולמות”; אבל היא גם יודעת, שכל אדם ואדם הוא בבחינת אוהל מיוחד, ולו מדרגה מחוחדת, שהשכינה שרויה בו, והאלהות מתגלה שם (חב"ד). ה“שם יתברך רוצה שיעבדוהו בכל האפנים”, וכל האפנים הם רצונו יתברך.
זה מעמיד מהות העבודה על ההשגה וזה על היִחוּד; זה על המדרש וזה על המעשה; זה על המוסר וזה על הצדק; זה על הדין, וזה על השלום ועל גמילות-חסדים; זה על הפשטות וזה גם על יסוד שבתפארת.
כל בעל נשמה יתירה מצא לו את אַרחו; כל אחד הולך למקום שהוא הולך ורוח אחד לכולם.
נזירים הם האנשים הללו מחוץ, אבל לא מבפנים; נזירותם לא תבוא מתוך צער ויאוש, להיפך, בהם תרנן ותריע הנפש, במצאה את אשר ביקשה, והיא הולכת לבטח דרכה.
החסידוּת היא כעין שירה ארוכה, ולה גם ריח שדה מיוחד. החוט המקשר את האדם עם הטבע ושנפסק באשמת הפלפול והחנוך ההלכתי, החל להיטווֹת עוד פעם. בן אדם מישראל החל למאס בחיי קרנות בישיבת כרכים הקשה להזדככות רוחו, ויחל לחפש את המקומות שאנשים בהם מעט וילך גם אל היערות, המדבריות והמערות.
לא ברב-עם ימצא אנוש את צרכיו הרוחניים, כי אם בהתבודדות; שם, הרחק משאון החיים והמונם, בהיותו שוכן לבדד, הוא מוצא את דרכו ושם יהיה לאשר הוא…
בשם הבעש"ט אמרו: ומשה היה רועה – משה היה למה שהיה על ידי שהיה רועה… רועה במדבר וקרוב לקול אלהים המתהלך.
והרב הזה בעצמו בטרם התגלה לבני-אדם היו עיניו נשואות אל היער, רק אל היער; ושם ביער היה רועה את עצמו.
ב: בְּיום דִּין יום הרת עולם!
יום יעמוד במשפט כל יציר לפני אבי כּל. לפני דיין, שאין לפניו משוא-פנים ושהוא מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה… ומלאכים
יחפזון ויקראו לפניו בספרים הנפתחים, על-אודות אלה שנכתבים לאלתר ועל אלה שתלויים ועומדים. אבל ביום זה נשתנו הסדרים – כם ספרם של “צדיקים גמורים” לא נחתם לאלתר, כי קמו היום מקטרגים ומשטינים רבים, והם מטיחים דברים כלפי צדיק אחד גדול, כלפי “גאון” אדיר שזכה לשם “שר התורה”.
הזקן הזה, שכל ימיו לא מש מאהלה של תורה, ושנפשו התעצמה תמיד בתורה, ותר בה לארכה ולרחבה – הוא עומד עתה עטוף לבנים לפני הדום כסא המשפט, עומד מבלי דעת את אשר לפניו, עיניו נעות ושפתיו דובבות. הוא חוזר על משנתו…
באה התורה אז, חוגרת שק וקוראת: “קלני מראשי! חדול חדלתי להיות מגינה על בני?” – והיא מניחה את כל אוצרותיה הכתובים והמסורים על הכף של זכות; גם כל תרי"ג מצוות, הן ודקדוקיהן ודקדוקי דקדוקיהן, באות שיירות שיירות, כדי להכריע בכוחן את הכף לצד זכות; אבל הכף של חובה, שעליה מונחות אשמות אותו גאון, אינה זזה ממקומה.
עליה אינה מונחת אותה העין, שנתנו לאלכסנדר מוקדון, בעמדו לפני שערי גן-העדן, רק עבירה אחת לשמה… אתא קלילא, שנברה מן התנגדותו של זה אל תורת החסידות.
החסידות באה לפתוח לבם של בני ישראל ולקרבם לאביהם שבשמים; מגמתה היתה למרק את ה“בשר ודם” שבאדם, להאיר חשכת נשמתו ול“העלותה לשרשה”, והא קרא עליה מלחמה…
אמנם כוָנתו לטובה היתה; אבל הוא “עיכב את הגאולה”, בדחותו בשתי ידים את היושבים בסתר עליון. וגם בבוא אליו גברא רבה, שנכנס לפרדס בשלום ויצא בשלום מלא חכמה בינה ודעת, וביקש כניסה להיכלה של תורה, סגר את הדלת לפניו.
באים מכל עבר המונים המונים לקטרג על אותו גאון. גדול הרעם בפמליה עליונה; והוא – עומד מבלי נוע, עומד וחוזר על תורתתו, פומיה לא פסיק מגירסא.
בית-דין של מעלה. הללו אומרים חייב והללו אומרים זכאי. המחייבים מרובים על המזכים, והנה אחרי רבים להטות.
אבל, השכינה לא תדע מנין, בת-קול יוצאת ואומרת: אליהו עבדי טהור, כוָנתו טהורה ומשנתו טהורה! אבל כדי לכפר על השגגה שיצאה מלפניו בחייו, יבוא מדי שבת בשבתו, ברדת היום, לשמוע תורת ישראל בני.
-
עיין במאמר ל“תולדות החיוב והשלילה”, “על פרשת דרכים” ספר ראשון ↩
א: רִקּוּדִין
הריקודין הם פרק בשירה ובהמית השירה.
והיה אם ישאל אחד ויאמר:כיצד מרקדין? פתח לו: לא במרקדין מחול של חול הכא עסקינן, כי אם בריקודין של קודש, בריקודין לפני המקום.
תפילה לבן-אדם כי יעטוף ולפני ה' הוא מרקד.
הקדוש-ברוך-הוא אינו אלא אחד, ובני-אדם ותפילותיהם הם רבים, רבים ושונים למיניהם… אנו מכירים את רבון כל המעשים ואדון כל הנשמות. יש לנו שעות, שבהן הננו עולים בסולם אלהים וחוזים מחזה-שדי; אנו יודעים ואוהבים את השׁם,
והידיעה והאהבה אינן רק במחשבה בלבד ובהרהורי הלב, כי אם באות הן לידי גילוי, לידי מעשה, לידי חיוּת, לחיוּת המניעה כל מהלך רוחנו ומהותנו..
כל עצמותינו תאמרנה: מי כמוך באלים!
הננו קוראים אל אֵל אלהי הרוחות ומיַחדים יִחודיו; הננו נושאים נפשנו ומתפללים בקול. הננו מחבקים זרועות עולם וחושבים בגבורתו של מעלה; הננו עוזבים א תחומינו ועולים אנו בנשמתנו.
ויש אשר יגע בנו רוח ממרום, והיה יהיה בנו לים סוער, והוא מכה גלים, מתגעש ומרעים; הסער מניע נפשנו במידה לא ידענו אותה עד כה, חיי-עד שוטפים בנו, נקרע הקו המבדיל בינינו ובין העולם אשר מסביב לנו; אנו רוצים לצאת מעצמנו – הננו מרקדים.
והריקודין הללו הם שירה גדולה מוחשית, שירה רוממה. לא בשפתי רננות היא באה, רק בתנועה היא מדברת, בתנועה שמוצאה מהמערכות העליונות… לא רק הפה, גם שאר האברים יודעים לומר שירה. הלב הולם פעם, מתלהב ומתדבק ומרקד גם הוא. הריקוד אינו זה של רגלים בלבד, התנועה במעגל ישר והפוך, כי אם ריקוד כל הגוף, כל האברים. כל החי בתוכנו – הכל נמשך בשאון תפילה ושירה גם יחד. הכל מתאחד לתנועה רבה, לתנועה של חירות. האדם מרגיש אז שאין הוא יחידי…
מרגיש הוא את יחסו אל האור העליון, אל אור אין-סוף המתגלה בכל מכמני המציאות; מרגיש את סוד החיוּת הכוללת ההויה העולמית ולבבו עולה. רוצה הוא להתאחד עם הבריאה, להתרפק על קונו, להתרפק בלבבו ונפשו; הכל בו סוער ומתרגש, הוא מרקד… וזהו סוד היִחוּד.
ב: אֲנִי תְּפִלָּה
מחוץ תשכל חרב החיים ולהטה מתהפך, גלגל חמה מנסר; בכּל סואן הרעש, והקול קול תרועת מלחמה, מלחמת-החיים כי קשתה. הכל רץ, רודף, עובד ויגע, יגע כל הימים והלילות, יגע בעבור עניני העולם וצרכי העולם…
ובן-האדם בבית-אלהים עומד ברגש…
העולם אשר מסביב לו עולם אחר הוא ואיננו אותו העולם שאחרים נתונים בו. הסכן הסכין גם הוא לראות את העולם במצריו, בגבולותיו ובתחומיו; ועתה, כי יתפלל, הוא עומד מחוץ לתחום. הכל יתרחב עד לבלי קץ, נשמתו מתפשטת, רוחו תעלה…
רגליו על הארץ הן עומדות; אבל גוו מתנשא, עולה הוא על במתי עב: הוא רוכב בערבות ושומע קול משק כנפי השכינה…
הוא כורע ומשתחוה לפני מלכו של עולם, כורע בהדרת-קודש; מרגיש הוא את היד הגדולה בחיים ובתולדה, רואה את לבנת הספיר… והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על הלוחות. הוא רואה בכבוד אלהים, ורוח על פניו יחלוף.
זה אֵלי ואַנוהוּ.
ג: עַל הַמָּזוֹן
ואכלת ושבעת?!
הנה בני-אדם מנער ועד זקן, מאיש ועד אשה, מבכור השפחה עד הבכור היושב על הכסא, כולם אוכלים כל ימיהם, בימות החול ובימי-שבתות, בימות החמה ובימות הגשמים… והמהדרים שותים גם יין לרויה, או שכר משובח, אשר יטעם לחך.
הלזה פנינו מוּעדות? האם לכך נוצרנו, להיות אוכלים ושותים בערב, בבוקר ובצהרים? הלכך נוצרנו, לרעות כבהמה בבקעה ולהיפטם כעגלים? האם בעבור המזון ברא האלהים את העולם, את החי והמדַבר יחד? האפשר הדבר, כי במזון פתרון חידת החיים?!
ולוּ ידעתי שרק על מנת לאכול ולשתות נוצרנו עלי אדמות, כי זה שכר עבודתנו עלי אדמות, כי אז קשרתי קשר על החיים, והייתי קורא תגר על מעשה-בראשית. טוב היה אז, כי נהפכה קערת העולם על פיה.
“ואכלת ושבעת” – ועצם האכילה מה גסה היא, משפילה את האדם!
אמור אומרים: חביב האדם שנעשו לאמו דדים במקום בינה; אבל חיבה יתירה נודעת לעץ ולאילם שאין להם צורך לינוק בפה. הם נהנים מזיו החמה, ועלינו להכניס את מזונינו בפינו, בפה, ששירה מבעי ליה… והפה שישיר יַתיר, יַתיר את הפירורים ככלב וכעורב. – ולא עוד אלא שהכלב והעורב אוכלים בשעתם, וכשהם שבעים לא ידעו עוד את דבר המזון; ואנחנו, בני-אדם לא נסיח דעתנו מן המזונות, חשוב נחשוב בהם, אפילו בשעה שיש לנו פת בסלנו. – –
מבינים את המקרא כפשוטו; והעורבים היו מביאים לאליהו בשר ויין; אבל לוּ היה הדבר כן, כי אז לא עלה החוזה בסערה השמימה. דרכו של אדם: מלבד מה שהוא רודף בעצמו אחרי שובע, עוד משפיל דמות-דיוקנם של מלאכי-מעלה. זה העולם רחב הידים בעינינו רק כסעודה אריכתא דמי. –
אבל הנה קול אחר קורא ואומר: ועיניתם את נפשותיכם, והתרחקתם מן המזון, ואז רק אז מקרא קודש יהיה לכם, ורוח חדש על פניכם יחלוף.
היודעים אתם את הקודש? היודעים אתם, שימים באים לאדם, שאין לפניו אלא אכילה ולא שתיה, לא מחיה ולא כלכלה, כי אם יושב ועטרתו בראשו ונזון מזיו השכינה? –
ואת היום ההוא אשורנו מרחוק: וצמת ושבעת…
ד: דְבָרִים
בראשית לא היו הדברים. לא היו אמירה ודיבור, לא היה כזה במעשה-בראשית ואף לא בספר יצירה. עוד טרם היו אז ערבי-שבתות, עוד טרם נבראו הכתב והמכתב, וגם האותיות לא היו פורחות באויר…
האותיות והד הקולות הלא המה קוים ותחומים בהכּל המקיף והמאחד, כל תכליתם הוא רק להבדיל ולסמן סימנים, – בכולם רק מעין כיסוי ועיטוף. ואתם הלא יודעים, כי הטלית אינה נוגעת רק בשטח. – – – אומרים: בעשרה מאמרות נברא העולם; אבל אם גם מקרא כתוב הוא אי אפשר לאמרו; אי אפשר לאמרו גם כדי לשבר את האוזן או לסמן את מהלך מעשה מרכבה, אחרי שאין כאן לא מורכב ולא מרכיב, לא חושים ולא מוחשים, לא אמירה ולא שמיעה.– אין כאן דברים, שלהם עצם במקום אחר נבדל מהם. אין כאן נמצא, שצריך ביטוי למציאותו; אין עולם בשתי רשויות, בגוף ובמשיגי הגוף. – –
חפצים אתם לומר דבר-מה ולגשם הגות- רוחכם ואת אשר הומה בפנימיותכם; חפצים אתם להביע את הסער הסוער בלבכם ואת אשר מרחש בקדירת מוחכם ובלבבכם. תאבו להאמין, כי הד הקולות, אשר תוציאו ותשמיעו, השרטוטים שאתם עושים, הם הם גוף הענינים הפנימיים והתוכיים; בעוד שלפנים פנים אחרות ולתוך תוך אחר, מבלי דמיון כלל אל אותם הקולות והקוים החיצוניים.
אלהים עשה את בני- האדם ישר והמה מבקשים לשונות רבות.
ה: בִּטּוּל הַיֵּש
היודעים אתם, בני-אדם יושבי אור וצלמות, איזהו מקומה של דרגא עילאה, שאליה ישאף כל בעל רוח באשר הוא חי ומשכיל עלי שמים ואדמות? היודעים אתם מה היא עליית האדם בסולם אלהים והתנשאו למעלה? התדעו איפה היא מסילת כל הפרשות הרבות שהתגלו משנות דור ודור?
לא תורה ומצוות נדרוש מכם, לא קדושה וטהרה במעשים, לא התמצית והתפשטות הגשמיות, לא מחשבות טובות, גם לא עבודה-שבלב, לא השגה והתיחדות, רק אחת: התבטלו! בטלו את היש שבתוככם!
בטלו אותו לגמרי, הסירו את הממש שבכם והשתדלו לבוא למקום מופשט, לנקודה שבה אין מחשבה ומעשה, חיים ותנועה. צאו מסבלותיכם! צאו מתוככם! חדלו היות!
אין חיים בלי תנועה ואין תנועה בלא יחס. כל יחס הוא שוב בן קישורים ונגיעות; אבל כל נגיעה היא בבחינת עבדות, היא פגיעה בכבודו של עולם וביחודו של עולם.
ראיה ושמיעה כשהן לעצמן, הרהור ומחשבה, גם בלי הבדל בין טוב לרע ובין אור לחושך, כל נדנוד, כל מגע ומשא, כל שימוש החושים והאברים, כל מה שהפה מדבר והאוזן שומעת, המוח חושב והלב מרגיש, כולם הם כעין צמצום בהתגלות הנצחית ובחֵירות המוחלטת. בטלו היש!
ו: עוֹד לְבִטּוּל הַיֵּש
מאת עליון לא תצא הרעוּת, – אלא הרע יוצר מלמטה, מהצד השני של ההויה, משלילתה, מהאין.
אמור אומרים: כל מה שיש בעולם, גם הקל והפחוּת, מהצד שישנו, כלומר, מצד מציאותו בלבד, הוא כבר עומד באיזו שייכות אל הטוב.
וירא אלהים כי טוב. כל דבר ונמצא בעולם הוא בבחינת טוב יחסי וטוב מוחלט. הטוב הוא העצם הראשי והמעין הראשי, שממנו ישקו העדרים, שממנו שופעת חיוּת לכל נמצא ויש – הטוב הוא הכל והאחד.
אחרים אומרים נהפוך הדבר: כל מה שנמצא והווה, גם הטוב והנעלה, גם אותם הדברים שנראים כתרומת העולם וכתר החיים, הנה כבר בישותם בלבד מסתתר צל הרע…
כולל הרע במהותו כל החיים והעולמות. כל מה שיש בים וביבשה, ממעל ומתחת – כולם הם תולדות הרע. הרע וההויה הם שנים שהם אחד.
ולפיכך הם אומרים: נוח לו לעולם שלא נברא משנברא, שלא להיות משהיה, ושהיה הכל נשלל מתחילת מציאותו והיה אפס גמור מקדמותו. טוב היה לוּ הכל היה חדלון מוחלט, חדלון שאין לו תקומה וגשם.
והיה באחרית הימים, נאם ה' צבאות, מחה אמחה כל ישות בשמים ובארץ, אעקור כלחי וכל חושב מחשבות. הסר אסיר את האנכי שבכל חלקי היקום ואעשה הכל לאפס ולאין.
האלהות היא ביטול היש.
א: חֶבְיוֹן הַשִּׁירָה
וזרח השמש ובא השמש, והשירה לעולם עומדת.
יודעים אנחנו את השירה ואת רוב שכרה, יודעים אנו את נהר דינור וכל הקסמים שבגליו… אנו מלאים שירה, קולות אלהים יתמלטו מפינו; מהו הולכים ומתערבים עם הספירות העליונות, עד שמשתברים בתוך הכלים והניצוצות, יוצאים ומקיפים את כל חי ואת שאיננו חי.
בפנים יהום הרוח. רוח השירה בא בכל תקפו וגבורתו, בכל עוּזו ורוממותו, והולך וממתיק את המר שבחיים, מסיר את השאור שבעיסה, מפַשט עקמומיות שבלב ומיַשר הדורים, בעולם ובחיים.
יהום הרוח, והוא נושב בממלכות שמים ואדם.
“השירה לא נוצרה בעד החיים, בעד מלחמת החיים, כי אם בעד עולם של מנוחה אשר לפניהם ולאחריהם, בעד אלה רגעי אין-סוף, שבהם יפול המסך ואנחנו רואים את האותות לפנים ולאחור”.
“בכּל, בכּל יודע האדם את עתו וקוצר רוחו, לבבו עליו יאבל, בראותו את גבולות הזמן והמקום; ולולא רוח השירה אשר תפעמהו, ללא רוח-הקודש שבה, כי אז כבר היה הכל בו לתוהו ובוהו, וחושך היה על פני תהומו”.
“הנה שממון בכל אשר מסביב לנו, הנה חורבן בתוך חורבן; וכיון שתפעם השירה בעמקי לבבנו, הנה לפנינו עולם אחר ושמים חדשים, הננו רואים את הרוח המאחד כל מראות החיים. כולם כולם, הרעים והטובים, העולים והיורדים, העומדים והמהלכים, החיים והמתים, כולם כולם כאור וצלילים הם, כקולות מנגינות שונות, ומכולם יחד זמרת החיים מורכבת, שירת העולם כולו…” (פרידריך ניטשה).
דו-פרצופין במציאות, האחד – העולם והחיים שאינם רק כצללים לפי שעה, צללים בלי אור, והשני – השירה של מעלה; זאת השירה, שגם בלי גוף ונשמה היא קיימת, כי היא בריה בפני עצמה, העומדת למעלה מן המקום, ואינה תלויה בסדר זמנים. העולם והחיים לובשים צורה ופושטים צורה, והשירה קיימת לעד, כי היא החומר העליון, שבו הסתכל הקדוש-ברוך-הוא, בשעה שעלה במחשבתו לברוא את העולם.
הנני מניח לכם את כל גנזי העולם וחללו, כל האושר והחיים שבו, רק הניחו לי את השירה.
הכל אלהים בשעה שהכל שירה.
ב: צָפְנַת פַּעְנֵחַ
אני ישן, אוני רואה בחלוני.
לפני יום שכולו ארוך, שכולו חולין… והחולין הם חולין ממש, מבצבצים הם מכל אתר, מכל פּינה וזוית, מכל המעשים אשר יעשו ומן המחשבות שקודמות לעשייתם, מהעולם ומלואו, מתבל ויושבים בה; ריחם נודף מכל החיים ומהלכם, מנשמת כל חי.
כל מה שמתהלך בהקיץ, כל מה שנשמע ונראה או נעשה, כל החשבונות והמעשים, הכוָנות והיגיעות, כל דבר שיש לו מטרה ותכלית; כל הרכוש החַמרי והרוחני הוא בעיני מעין חולין, חולין שאינם נעשים קודש לעולם.
כל אשר יעָשה מצד העשיה בלבד אינו יכול להיטהר; כל אשר יעָשה לשם מעשה, הוא חולין ומחנהו חולין, וכל מגע בו חולין, חולין גמורים.
והחולין ריחם נודף.
ויש אשר רוחי ילאה מכל אלה, הנני בורח מן החיים, הנני עוזבם, והם רודפים אחרי; ולא עוד אלא בכל מקום בואי כבר השכימו בני החולין וכל המונם לבוא, כבר הם ממלאים את האויר ולית אתר פנוי מהם.
הכל חולין, מלוא כל הארץ משכנם; והחולין יונקים מן היום, מן האויר, מאויר היום.
היום בא, הנה אחריו בין-הערבּים ואחריהם לילה. לא איברא הלילה אלא לשינתא, להסתלקות האדם מן העולם השפל. הלילה הוא שעת הרת החלום ועליית הנשמה.
בחלום אני עובר את הגבול; אני עוזב את שדמות העולם והיקפן, ואבוא אל עולם גדול ורחב, לעולם שאין בו חוקים קבועים ותנאים אחוזים זה בזה, לעולם שאינו נוהג כמנהגו…
בחלום הליל אני רואה דברים אשר לא ראיתי. הנני שומע דברים אשר לא שמעתי; אני משתמש בחושים לא נודעו לי מתמול שלשום.
בחלום הנני עומד פנים אל פנים מול העצם כשהוא לעצמו, הנני אז צפנת פענח.
ג: אַחַת אֲנִי יוֹדֵעַ
אחת אני יודע.
מבחוץ החיים הולכים ומתרחבים ומתמלאים על כל גדותיהם, וכל בני-אדם עמלים למלא לבבם מכל פרי הדעת הרבה, שאין קץ ותכלה לה. כל בני העולם חושבים והוגים, סופרים ומונים; כל אדם בודק ובוחן את דברי מי שקודם לו. בכל שאלה כרוכים תלי תלים של תשובות – ואת כל החקירות והדעות, הטעמים והתורות מנחילים בני הדורות איש לרענו, איש לרעהו.
ויש אשר יתגאה האדם ולבבו ירום ויאמר: לי ההבנה והדעת! לי נמסרו מפתחות המחשבה והדעה, לפַני גלוי וידוע הכל.
ואני לא אדע את הדרך אשר אלך בה, ולא אמצא הדבר אשר אליו אשא את נפשי. מאומה לא אדע מכל אלה – אבל רק אחת אני יודע. יודע אני, כי רוחי ישאני עָל ושנדחה אנכי מעצמוּתי, מה“אני” שבי לעולם אחר, אולם לא אשורנו לא מקרוב ולא מרחוק, עולם אין לפניו לא דמות ולא תמורה, לא ראשית ולא אחרית.
חלק אנכי מן העולם והעולם הוא חלק ממני.
יודע אני, שהנה הקו המבדיל בין ה“אני” לה“בלתי-אני” רק קו אחד הוא, ומה קרובים ורחוקים הם! יש אשר ה“בלתי-אני” יכה את גליו בה“אני” שבי וכמעט הנני נטבע במצולתו; ויש אשר נערי הולך ומתפשט והנני עובר את הקו וכמעט אכניס בה“אני” שבי את אשר יכונה בשם “בלתי-אני”. אתם יודעים הרבה ואני אחת אני יודע.
ד: לַחְדֹּל וְלִהְיוֹת
אחת היא, אם העולם יחזור לתוהו ובוהו, או יאריך ימים עד לבלי קץ, אחרי שאין אנו יכולים לשנות תפקידה של ההויה, וסוף כך סוף אין בכל רק עבדות אלהית מוחלטת, רק עבדות ותו לא. רק דבר אחד יטלטל את לבי, דבר הנוגע אל עצמי ואל בשרי, לאמור: מה אנכי? במה כוחי גדול? ובמה שונה אנכי משאר מעשה-בראשית? והתשובה הנה היא – כוחי מונח בהויה שבחדלון. – כל העולם כולו הוא חי או מת ונהפך לתוהו, ואני חי גם בשלילה.
לחדול ולהיות! להיות מתוך חדלון, מתוך כליון הגשם, להיות בלי סערת הלב, בלי התערותא דלעילא ולתתא, להיות ולחיות בלי גידין ועצמות, בלי לב וכליות, בלי חיים ממשיים – זו היא המטרה והתכלית.
לחדול ולהיות. אבל יש שעלינו להיות ולחדול, לבנות ולהחריב, לעשות ולהתחרט, להתחרט על מעשינו ופעולות ידינו.
אמור אומרים, כי הרשעים מלאים חרטה: אבל הנה גם הצדיקים וכל בני-האדם הישרים בלבותם מלאים חרטה.
האדם איננו הולך בדרך כבושה, ודרכו בכך לשנות גם חפצו ומאויי לבו. אשר חפץ בו היום אינו חפץ בו למחר ואשר הוא עושה בבוקר הוא מתנחם עליו בערב. וזו היא אולי מהות האדם ובזה יבּדל מן החי. לוּ היה נוטה תמיד רק לצד אחד, כי אז היה מוֹתרוֹ מן הבהמה איִן.
יום זה מלא האדם יאוש ולמחרתו הוא מלא תקוה. היום הנהו עומד במורד ולמחרתו יעלה על במתי עב; היום הוא מקדיש את עצמו לצרכי הכלל ולמחר הוא פורש מן הציבור.
היום חפץ הוא לדעת הכל, להבין את מהות העולם, וגם במופלא ובמכוסה ממנו יחקור וידרוש; ולמחר יעקור בעצמו כל אשר נטע, יסיר את הקוים שמתחת, יחריב את הצורות אשר צר, יהרוס את כל המושגים והדעות שקנה בעמל נפש, ומתאווה הוא לעזוב לגמרי את התחום… יתהפך האדם מרשע גמור לצדיק גמור, מנע לנח, מאוהב לאויב, אשר היה בו אינו בוֹ.
לחדול ולהיות! ומה רב המרחק בין החדלון וההויה!
יש שהם גם הולכים הלוך וקרב זה אל זה, ויש שהם שנים שהם אחד. – כל הווה יחדל; והנה גם החדלון יתקדש ויטהר והיה יהיה להויה מוחלטת, להויה המתאחדת עם קונה… האדם וקונו, ילוד-אשה ואור אין-סוף יחדיו יתדבקו.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.