שׁוּרָה רִאשׁוֹנָה

א חֹמֶר לְבִנְיָן

במערבא, מקום מושב חכמת-ישראל וחיבור ספרים בשימוש כלי הנשק של המדעים הכבדים, המנהג להביט על מעשה הספרות העברית הקהלית ועל כתיבת המאמרים בשפת עבר בקלות-ראש. השאלות והויכוחים אצל אחיהם בני רוסיה יום יום וחייהם הספרותיים אינם אצלם מדע כל עיקר, בעל תוכן אמיתי, באשר באים המה מסתם סופרים ולא מאנשים חוקרים, באש הרצאת הדברים האלה אינה מאומתת בהערות ובראיות ממקורים ספרותיים… הם, בעלי חכמת-ישראל, בטרם יבואו לרעיון צירופי ומשפט תולדתי, מחפשים חיפוש רב בספרים עתיקים, בכתבי-יד שונים וברשימות הקורות והזמנים, ואותו הרעיון אשר יבטאו, או המשפט אשר יוציאו, הוא רק סך-הכל מחשבונות רבים ותוצאה אחרונה מיגיעה מדעית רבה; תחת זה העבודה בספרות העברית מהירה היא, רק עבודה בת-יומה. היא שופטת בקלות-ראש את הדברים לראש ולאחור; והמחשבות והמשפטים נארגים ונאמרים בה בנקל, בלי כל ראיות מדעיות וכובד-ראש. – אִספו חומר הרבה, אומרים הם, ואחר –כך תתבוננו. למדו הרבה, חפשו הרבה ועיינו הרבה, ואחר זה תשפטו. למדו ואספו את הפרטים ואת פרטי הפרטים, ואחר –כך תהיה לכם הצדקה להוציא מהם כללים…

ובספרות העברית טוענים להיפך, עונים אנו לאמור: אנו בני-החיים וקרובים אנו אל החיים, והם, העוסקים בחקרי-קדמוניות, קבורים בספרים ובכתבי-יד נושנים; לנו הכוח של הדיבור החי ושל המחשבה החיה, והם יבשים וחקירותיהם יבשות. עיננו מקפת את כל צרכי ישראל וכל שאלות ישראל, והם ומלאכתם שרויים רק בפינות שונות ובחלקים בודדים. איש איש מהם עובד בקרן-זוית אחת או גם רק בספר אחד, במצבה אחת רוחנית; הם רק להרוח ישימו לבם ולדברי הרוח המופשטים, ואנו גם להחומר נשים פנינו ולגופו של ישראל נושא התולדה ומכמני החיים, יותר נכון – חייו.

עם כל הצדק שבדברים האלה ועם כל המגרעת שבחכמת-ישראל, שכשמה לא היא, אחרי שהיא עוסקת ביותר בחכמת תורת ישראל ובדת ישראל מבישראל עצמו, רחוק ממני להשתמש בנוסח הרגיל ולשכוח את כל העבודה הפוריה באותם הדברים, שעסקה היא בהם. מימיהם אנו שותים, והיה תהיה לנו עבודתם הכבדה לעינים, בגשתנו גם אנחנו לראות בחזיונות האלה ולדעת מוצאם ומבואם. אבל יחד עם זה נדע גם לכבד את המחשבות אצלנו ואת ניצני המחשבות, שלימדו אותנו לבנות לנו כללים אחרים מפרטיהם ולראות אחרת ממה שחשבו הם להראות לנו. – חכמת-ישראל הרבתה לקבץ את המקורים התוריים ולבארם, לה דרך כבושה להשיב על כל המאורעות התולדתיים, ולנו דרכים רבים לשאול… בחשבון עולמם הכל שוה והכל ישר הולך, ואצלנו פרכות ותמיהות על כל צעד ושעל; המה קראו ושנו בשיטין, ואנו קוראים גם בין השיטין… במקום שהם מסיימים אנו מתחילים, ובמקום שנפשם מצאה מרגוע לבנו לא ירגע…

לא נסיח דעתנו ממה שחקרו ודרשו אחינו במערב ומפרי עמלם, נשכים לבית-מדרשם ונשב על ספסליהם. אם לא נסכים להערכים הישנים אצלנו בחיינו, או גם נסכים – לדעת אותם אנו צריכים ולשום לב אל כל השלשלת המקרים הרוחניים, ששלטו בנו, אם לחסד אם לשבט… והם הם, בעלי וחכמת-ישראל במבואותיהם וחקירותיהם, בליקוטיהם ורשימותיהם, בסידור החומר הרב, שהקריבו לו חייהם, עוזרים הם להבנת הדברים ולציון הדברים.

המדע הוא לרוב פרי הביקורת, פרי חקירה ודרישה ועמל מחשבתי רב ויגיעה עיונית; אבל לפעמים הוא גם מתנת-יה ונובע ממקור אחר לגמרי. ועוד זאת, אם נעיין בספרים ובמחשבות נושנות ונבור את הבר מן הפסולת, שהוא אמנם רק חלק אחד אחוז ממאה או מאלף, נמצא בו רב חפץ ויהיה לנו לראוה. לפעמים תמצאו רעיון אחד, ששקול נגד ספר כולו ושבמהלך ישר אינו יכול להיות אלא תוצאה של ספר שלם מדעי. מאין בא זה הרעיון או המחשבה ההיא לאיש, שלכאורה הוא אינו מלומד ולא התעמל בכל החקירות והדרישות לספר הזה – זוהי שאלה לא נקלה; אבל הרעיון הוא חי והוא בידינו.

הזדווגות חיינו בתחום המושב היא אחרת לגמרי מאותה שמחוץ לתחום, שם הכל שקוע במפלשי העבר וההווה, שׁם הכל הולך בדרך אחת או כבר עומד ואינו הולך… ואצלנו עוד ההווה והעבר משמשים ביחד ונדחקים יחד. אצלם הכל פרי תלמידי-חכמים, שתורתם אומנותם, ושאר העם אינו יודע מאלה כל עיקר ואינו חי באלה עוד; ואצלנו העם הוא חי ודורש חיים… אצלנו עוד התחומים יונקים בין היחידים בעלי המחשבה ובין הגוי כולו והלב מרחף בין תקוה ופחד… עקת הנפש וההכרח הפנימי והחיצוני לפנות לנו דרך ולבקש לנו דרך, הניגודים הרבים מבית ומחוץ והתנאים הבאים עלינו יום יום, מאלצים אותנו לשאול ולחשוב בכל יום מחדש… חיינו וצרכי חיינו, נאמר: התולדה של ההווה, המה לנו גם כן מקורים נאמנים למחשבות מדעיות על דר עולמנו ומהות עולמנו ותוצאות למסקנות מדעיות, שתלמדנה לא רק על היום, כי אם גם על האתמול…

נזכור ראשונות ואחרונות, נלכה לכאן ולכאן. שאלתנו היא קשה וכבדה, בכל נמצא את הסמוכים לביאורה ועיונה ומכל נקח את החומר לבירורה, או על כל פנים לדעת אותה. – –

ב הַכָּרָה

רגילים אנו להזכיר הכרה ודעת בחדא מחתא, ואולם ההכרה היא ענין אחר מהדעת. הדעת עמלה להשיג את הדברים ואת החזיונות אשר מסביב לנו, וההכרה תבקר את הדעת ותתבונן, עד כמה שאפשר בכלל לאדם לדעת ולהשיג מהעולם שמחוצה לו. האדם ושכלו הוא חלק אחוז מן העולם ומלואו, ואיך אפשר לחלק אחד לדעת הכל ולהשיג הכל? זוהי שאלת ההכרה ועיון באפשרות ההכרה לאדם באשר הוא אדם. על מדוכה זו יושבים חוקרי עולם מימים ימימה.

נניח את דבר הפילוסופיה ונשוב לשאלת ישראל ולהכרת ישראל, רצוני לומר, להכרת ישראל את עצמו ומהותו. – וכאן הבן שואל: וכי אפשר לעם להכיר את עצמו עד תומו? וכי אפשר לאם רחמניה להכיר את טיב עולליה? וכי אפשר להרים את המסך מכל הדברים, אם גם מוביל הביקור לביטול ישותם? האם לא תהיה הביקורת הקיצונית והראיה התולדתית וההוֹוית בלי מעצור לנו לרועץ,ף עד שנעמוד באמצע הדרך ונעצום את עינינו מלראות עוד?

וזה הדבר: רק השקפה אחת שולטת בנו, שחושבת כל דבר בר מינה להפסד גמור. זה דרכנו כל הימים… תמיד נלך רק במשעול אחד, ודרכים אחרים לא נדע ולא נבקש לדעת. – ר – ר

אנשי ליטא, למשל, אלה החיים עד היום באיזו מידה תחת השפעת ה“גאון” ונשבעים לשמו ולתורתו, מבטלים בשביל זה את כל פעולת החסידות והשפעתה על היהדות; המה מחסרים את היהדות פעולה רוחנית אחת ועושים להם את הסך-הכל התולדתי הרוחני מבלעדיה… וההכרה מה אומרת: אדרבה, פרשה זו, שאתם מחסרים, לא רק ללמד על עצמה, כי אם גם ללמד על הרבנות אויבתה תצא, להיות שנמשך הניגוד הזה מדור דור… אם אומר, שמתורת הקבלה נלמד על זרמי הפילוסופיה הדתית, ומחזון שניהם נלמד גם דעת את היהדות ההלכתית והחוקית, שומע יהיה לי. אבל הנה יתחילו להתרעם, אם אומר, שלהבנת מעשי הפרושים צריכים אנו לעיין גם בדברי הצדוקים, ושלהכיר את תורת הרבנים צריך לדעת גם את דברי הקראים. – לנו די לפטור ימי השופטים שלנו וימי ילדות ישראל, כל ימי קדם שלנו, במאמר הפשוט: עובדי אלילים היו אבותינו! השומרונים הם עם לא היה, ובעלי הכיתות הדתיות שלנו הרבו להרשיע. זו התרת הקשר הגרדי התולדתי אצלנו: לדחות את כל אלה, אשר אינם הולכים ב“שביל הזהב”, בשתי ידים… זה הוא דרכנו לרועץ.

דו-פרצופים בחיינו, מעבר מזה נתדבק רק ביָשן וכל חדש אסור לנו, ומעבר מזה רק אחרון אחרון חביב לנו ודברים אחרונים משכּחים את הראשונים.

ולבי יאמר לי, שלצורך הכרה נאמנה ושלמה של חיינו ומהות נפשנו, צריך לשום לב לכל מה שהיה לנו וארוג בתולדותינו, בין בחיוב בין בשלילה. לבי יאמר לי, שצריכים אנו לשמוע הד כל הנפשות הרבות שהיו אצלנו, שעלינו לשמוע לדברי הסותרים בנו כלדברי הבונים, שעלינו לשום לב למרשיעי-לכת כלמיטיבי-לכת.

לא פרשה אחת, רשימה אחת, דור אחד, תקופה אחת וזרם תקופה אחת, או זרם דתי או רצון אחד נותנים לנו את הצורה השלמה של ישראל ושל מהות ישראל, כי אם אלה של כל הדורות, של כל השבטים. כל התנועות בעולמנו וכל הרוחות שנשבו בו, בין המצויות ובין הבלתי מצויות, כולן נותנות מקום להכיר על ידן חלקי העם ולחדור אל מסתרי נפש העם. כולם עדים בנו, יחיד כרבים, שמאליים כימניים, הזכאים בעינינו לא פחות מהחייבים.

ג דַּעַת וְרָצוֹן

שאול ישאלו: והמדעיות עצמה, המדעיות העממית הישראלית למה היא לשאלתנו עתה? אמנם על ידי המדע התולדתי נוכל לדעת מה לפנים ולהבין מקרי הימים שעברו, אבל לא נוכל להסב על ידי זה את מסיבות החיים הבאים וחליפותיהם. הכוח התולדתי המתגלם לפנינו במקרים ובמעשים ובמהלך העתים הוא יותר רצוני מאשר הוא דעתי; הוא עושה וּמְעַשֶֹה ומניע את גלגלי המקרים ותוצאות החיים הרבה יותר בלא-יודעים מביודעים. כשיצאו אבותינו מעבדות מצרים לחירות לא שאלו ולא שקלו הכרחיות צאתם במאזני ההגיון והחקירה. לא בכלי-נשק מדעיים כבש יהושע את הארץ, או קמו השופטים להושיע את ישראל בצר להם, וגם דויד לא באלה הכה את היבוסי. המכּבים לא יסדו חברות מדעיות כדי לגרש את האויב, ובר-כוכבא גם הוא לא היה מהמשכימים לבית-המדרש… הרצון העממי הוא יוצר ובורא את מפעלי התולדה; אבל אינו דורש וחוקר בתורת התולדה ובהרכבותיה. כל החכמות והמחשבות העיוניות לא תועלנה לעם ביום עברתו, ולהיפך – לא תעצורנה בו ביום יתגלה כוחו. – למה נדרוש ונעמול בחכמת-ישראל ובשאלת ישראל? יקום ישראל ויראה, אם באמת עם הוא וחי הוא. למה זה נעמול לשדד את הדעות והעיונים אצלנו, לדעת ולהבין, וזה ללא הועיל.

והדעת אומרת: אני אני הנני מניעה את הרצון ומחזקת את הרצון. שש מאות אלף איש שולפי חרב גם המה עוד יוּכּוּ אחור, אם לא מימינם אש-דת למו. אש-קנאה תצית את הכוח לגבּר חילים, אם גם הים ירעם עליו. המכּבים נלחמו כאריות וכנמרים, בקנאתם קנאת ה' צבאות ובהתלהבותם הגדולה עשו חַיִל. במה כבשו בעלי הדת הנוצרית ובעלי דת האיסלאם את העולם? ומי נתן העוז לכל התנועות התולדתיות הגדולות ולתחיית העמים? דעות ותורות מושלות באדם משנות דור ודור, והכוח הוא מעשה-ידן.

דעת העם והעיון התולדתי והחברתי בכל צפוניו הוא אבי הרצון להתחזק ולעשות חַיִל. בדעתנו את עקת העבר וההווה נתבונן לעתיד; ובצר לנו ונבין מה יצר לנו נבקש רוָחה.

חיינו היום אינם מתחילים מעתה או מאתמול. רק משכבר הימים; ועל כן עלינו לדעת נכונה את אלה הימים שעברו. דעה חרוצה והכרה נאמנה בכל מפלשי עולמנו והריסת עולמנו אולי תתן לנו את העוז ואת הרצון לבנין עולמנו.

אמנם תורת ההכרח ביחיד וברבים היא צודקת על פי ההגיון ועל פי הדעת; אבל לא על ההגיון לבדו יחיה האדם ויעשה אדם.

אמנם אם מזל עיור שולט בתולדה, שולט הוא גם היום; וכשם שאי אפשר לפי זה לשנות את האתמול, כך אי אפשר לשנות את היום. אבל התאמינו, שהדברים אצלנו עתה מבית ומחוץ המה רק הכרחים טבעיים, ואין כל תועלת בזה לקום לתיקון חיינו ומעשינו? האם לא תרגישו את ההתעוררות ואת הקול הפנימי: קום והתהלך!

ואם הדבר כן, נוכל לחשוב ולומר, כי גם אשר היה פעם, אפשר היה להיות באופן אחר ואפשר היה לו לקבל שינוי. – נוכל לעבור בין פרקי התולדה שלנו ולהגיה בהם, לפי אשר נכיר ולפי אשר תחזינה עינינו עתה. הוא הדבר: הדעת היא אבי הרצון ושניהם לנו רצויים. – –

ד הֶכְרֵחַ

אומרים, אם למדע נאמין, הרי החוקים התולדתיים מושלים כחוקים טבעיים, ומי זה יכול לבקש בהם שינויים? הכל הכרח בחברה כמו בחיים, והכל בא על פי התנאים השוררים והתוצאות המוחלטות, שאי אפשר להמיר ולהחליף אותם, כמו שאי אפשר לעשות את היום המעונן ליום צח ולילה לבוקר.

אלהים הראה לאדם הראשון דור דור וסופריו, דור דור ומקריו, דור דור ומאורעותיו, ואף על פי כן דרשו חכמים, שאילמלא חטא אברהם לא נתגלגלו בניו למצרים, שאילמלא חטאו ישראל לא היה להם רק ספר התורה ויהושע בלבד, שאילמלא עשו כך וכך לא חרב הבית ולא גלו בנים מעל שולחן אביהם…

יחידי דור דור עשו את מקריו; אלה המעטים, אשר שׁתלם האל בכל דור ודור, שינו גם פני דור ודור. החומות פרוצות והתחומים יונקים, והרבה הרבה מקרים שנקרו ויאתיו, יכולים היו גם לשנות בנו הרבה, אם באמת חפצים היינו להשתנות…

בחירת האדם הוא הכוח הרצוני שבעם כולו. מה שאנו קוראים תולדה אינה אותם המקרים העיורים וסכום המעשים שכבר נעשו, כי אם הכוחות הפועלים בה וּמְעַשֹים אותה.

יוצרי התולדה המה העושים בעם, באומה ובלשון, כאשר יעשה האמן בחומר אשר בידו; אלה גדולי הדעה ורבי העלילה, הם הם המכריחים החברתיים, המטים את הדברים וגלגלי המקרים מראש.

ואצלנו עוד אינם. – –

שׁוּרָה שְׁנִיָּה

א תּוֹלָדָה

מסורה תולדתית היא אחד מהחלקים הפועלים בתולדה ההווית ובחיים ההוויים. גיבורי העם מימים שעברו ופעולותיהם היה יהיו לבני הדור הבא לסמל ולמטה עוז בידם, ובכל אשר ילכו ויכבשו בחיים. לא דעת התולדה היא העיקר, כלומר – רק לדעת אותה ולהבינה, כי אם לעשותה לכוח מניע בחיינו החברתיים והעממיים. דעת התולדה, בלי מעשים ותוצאות פוריות, רק כאבן היא מונחת ותפריע את התפתחותנו. ההתפתחות היא התולדה בהווה נוסף על העבר, חלקי חיים חדשים נוספים על הראשונים, או גם מכחישים את הראשונים…

בהיפּסק החוט התולדתי העממי-המדיני אצלנו, היו או נתהוו גיבורי ישראל כשמשון ושאול בפי האגדה שלנו לחוטאים, לאנשים שגבורתם וכוחם נחשב לחטא וליהירות כלפי שמיא… העם לא יכול ללכת בדרכם עוד ולהוליד להם בנים ובני בנים, ויפן אל דורשי ה' ואל סמל רוחם: לחקות במעשים בכל יום את אלה ולהמשיך רוחם עליו. כבעלי-חיים הללו, שיאבדו במשך הימים את אבריהם שאינם משתמשים בהם, כן אבדנו את החוש התולדתי המעשי והמדיני, מאז חיינו חדלו להיות חיי עם.

ואם בא חוזה כאִבסן ודורש זה לטובה, לאמור, שעל ידי הפטירה המדינית של ישראל, כלומר באין-צורך לו עוד לעסוק במדיניות ולבלות כוחו בחיי-שעה ובחיים ציבוריים עוברים, היו לו העת והפנאי בנפשו לדרוש אחרי חיי-עולם ואחרי חיים אישיים – קבלה כזו לא נקבל. להיפך, החלשת החוט המדיני בישראל היתה לו לרועץ: העם חדל להתנועע מאז בעצמו על ידי הכוח התולדתי, המוליד ומחַדש את החיים, ואזניו נאטמו לשמוע אל החיים התולדתיים שמסביב לו. גם ההשכלה הישראלית והפילוסופיה הדתית והטבעית, שביקשו להן נתיבות להגיונות ומחשבות הרחק הרחק מן תחום היהודים, שֹמו לבן רק לדעות המופשטות, לשאלות האלהיות והטבעיות, אבל לא לתנועות התולדתיות ולחיי העמים ומהכלם. יחסו של עם ישראל לעמים, אשר ישב בצלם או רק שמע את שמם, היה זה, אם מיטיבים הם לו – או מצֵרִים לו; אם שבט הם באף ה' או מלכיהם הם מלכי חסד. ומהלך הימים בעצמם והזרמים התולדתיים של העמים והלשונות כשהם לעצמם, המהפכות המדיניות ותסיסות השבטים והדתות, נשארו לו כספר החתום. – כשם שהשם יהודי או ישראלי סתם לא התברר ליהודים ורק תמונה אחת היתה לנגד עיניהם, בין שנזכרו ביעקב, באברהם אבינו, במנשה ואפרים, במלך דויד, ביוחנן כוהן גודל, באביי ורבא, רב אשי או גאון פלוני ואלמוני, כך היה להם השם נכרי, נכרי סתם, אם יוָני או רומי, אם פרסי או בבלי, צרפתי או ספרדי וכו'. חשבונו של עולם הרחב המדיני של הנביאים, כלפי כל העמים אשר מסביב ותהלוכותיהם, נתקצר ונצטמצם מאד. העם לא יצא מארבע אמות שלו ולא ידע מחיי אחרים; העם לא ידע גם טיב הקרקע שישב עליו. אם נשב איש ישראל במלחמה, היה בזה נפקא-מינה לענין עגונה, וההבדל שבין דת הנצריוּת ובין דת האִיסלאם היה נוגע לנו בני ישראל רק לענין יין נסך…

בימי ההשכלה שלנו מצאו לנחוץ לפתוח חלונות בבתים האפלים ולהרביץ בישראל ידיעת הטבע, דברי שירה ומחשבה; ובימי ההשכלה המדינית הלאומית אין דורש סמוכים בהרחבת ידיעת חיי העמים והחברות המדיניות ואין מבקש. התקופה הקודמת בספרותנו היתה עשירה בנסיונות לנטוע השכלה ודעת ולהרחיב דברים הנוגעים למטרתה; וכמה עניה היא ספרותנו בכמו אלה למטרתנו ולתעודתנו אנו. הנה שינויים רבים בכיבוש העולם ובתרבות המדינית העממית והחברתית – מי ישים לבו לכל אלה? מי יקרא דרור למחשבות הישראליות ויפתח ליהודי את העולם ויראה לו את הכוחות המניעים בעולם? מי זה ילמד את העם דעת ערך המעשים והכיבוּש שבמעשים. ומה זו עשיית כונים לתולדה וחשבון התולדה?

מבקשים להחיות את החוש התולדתי אצלנו, ועדיין חסרה לנו ידיעה בזה וערכי ענין זה על נכון; עדיין אין אנו יודעים, כי תולדה היא זו, שמתחשבים אישיה עם כל החלקים שמבית ומחוץ, שמתחשבים עם התנאים המדיניים הפועלים מחוץ, כעם אלה הפועלים מבפנים. עדיין אין אנו יודעים, מה זו התאחזות-עם והתנחלות-עם באמת…

ב אֲדָמָה

היה היה פולמוס אצלנו על דבר אוֹטוֹנוֹמיה עברית באוסטריה-הונגריה. השאיפות האלה שמה לה “החברה המדינית העברית” בוינה לנס. ומדוע לא ישיגו מטרתם ולא יעמלו להגיע למטרה זו? הן כל העמים והשבטים בארצות האלה מתבססים על זכויותיהם ועל משפטיהם העממיים, ואחינו בני הארצות האלה מתפרדים לאלה הלאומים השונים ונוטים לשבט ושבט כלשונו. מדוע לא יתאחדו גם בני עמנו שם לגוי אחד חי לעצמו ומקציע לו זכויות עממיות גם על אדמת נכר? מדוע לא ישתדלו, כי גם להם ינתן מה שינתן לאחרים? במה הם שונים מאחרים? ושמא תאמר, לכל אחד משבטי אוסטריה-הונגריה מכבר אחוזות ארציות מקומיות; כל שבט ושבט יושב על אדמתו אשר כבש, או משותף הוא עם עַם אחר שכנו באדמתו ולשניהם תביעות תולדתיות שיסודן בעבר; שמא תאמר, כי אמנם אי אפשר לעם להתבסס בתור קיבוץ בפני עצמו בלי ארץ מיוחדת לו, ונוציא משפט, שהממשלה האוטונומית, כלומר – השגת הזכויות הארציות האזרחיות, בחפצה להתגלם גם בעממיות, היא רק הסכום והתוצאה האחרונה מיחסים תולדתיים שכבר רכשו אותם מקודם, יחסים שהם מקשרים אותו העם לאדמתו, כנפש לגוף, או שהם נתנו לו או את הנפש או את הגוף – אז לא יאמין אדם בזה. יודעים אנו, שעם ישראל הוא עם עומד על עצמו ועל רוחו ושזכות לו על קיומו ועל עצמותו; אבל הידיעה על מציאות דבר עוד אינה נותנת את היסוד שבדבר, בעת שחסרים התנאים לזה. אמת, שאין בני עמנו יהודים מדיארים, סלוים, אשכנזים, טשכים, פולנים וכו'; אמת הדבר, שלנו סימני תרבות מיוחדה, שפה מיוחדה או מיוחדות, דת מיוחדת ועבר מיוחד, שהם שונים לגמרי מאלה אשר מסביב לנו בארצות האלה; אבל שוכחים אנו, כי אין לאחינו באותו מקום, שמבקשים את האוטונומיה, אותו הקרקע התולדתי, שממנו יונקים המה עצמותם ושעליו ורק עליו הם נשענים. שלטון-בית-לאומי אינו יכול להתקיים בלי אדמה נושבת; שלטון-בית-לאומי עצמי אינו יכול להתקיים, אם איננו גם חברתי, כלכלי ואדמתי, רצוני לומר, אם לא התרכבו האישים הפרטים עם האדמה, שעליה יוסד אותו שלטון-הבית בהרכבה תולדית. בלעדי הדבר הזה תישאר כל אוטונומיה, גם אם נתון תינתן לדורשיה, רק יצירה מופשטת ודבר שברוח, שאין לו מעמד. – גם ממשלת הקהילות העבריות המיוחדות, בשביל שאינה נוגעת אלא בעניני הקהילה המופשטים ולא בחיי האישים הפרטיים, הכלכליים והחברתיים, כלומר – באשר ביסודה רק דברים עומדים על גבי דברים אחרים ומרחפים על גבי דברים, שאינם מצטרפים עמהם כלל, נתאַבּנה כולה ואינה תופסת דבר חי. גם בארצות המערב, עם כל הסדרים הטובים שלהם והתרבות הגבוהה, מוסדות הקהילה הם רק שברים ולא דברים שלמים. קהילות עבריות דתית וקהיליות, מבלי יכולת להתרחב גם על החיים המסחריים והכלכליים והעבודתיים, הן אינן יונקות מכל החיים ואין להן תגבורת על כל החיים, אחרי שרוחב החיים לא ישועבד להן… כמו כן היא גם אוטונומיה עברית, בלי יסוד קרקעי נצחי מתחת לרגליה ובלי קשר תולדתי לפנים ולאחור.

העירותי פעם על דברי עסקן אחד בנו (ד"ר נתן בירנבוים), אשר דיבר באסיפה הראשונה בבזיליאה דברים, שלפי-דעתי המה תורה שלמה בחוק לאומיותנו וישובנו העממי, לא פחות מערך חוק השויון הכלכלי והעבודתי בתורת הכלכלה הציבורית. הוא אמר: “התרבות העברית בארצות המערב לא יכלה לעשות פרי, יען כי חסרה לה כלכלה עברית וישוב כלכלי וחברתי-חילוני, שיתן אותו הבסיס לדברי-הקודש ולענינים העבריים הפנימיים ויעשה עמהם ביחד חשבון של חיים מיוחדים ובהיקף אחד של חיים מיוחדים”… ואמרתי אני בסגנון אחר: אין קודש בלא חול, אין שבת עברית מתקיימת, אם לא החיים שם בימות החול המה חיים כלכליים עבריים וארציים, כלומר, ארציים עבריים, ומצטרפים לשבת, אשר נשענת עליהם ויונקת מהם. הדתיים שלנו ידעו, כי תורת משה תכונן כל חוקיה על הארץ ועל פרי הארץ ועל החיים בארץ; וגם המצוות, שעל פי דין אינן תלויות בארץ, ניתנו בארץ וכוחן בארץ. תרבות רוחנית וחָמרית, לאומית-עצמית, לא תתקיים בלי יסוד לאומי קרקעי וארצי, בלי באר חברתית תולדתית-מוחשית, אשר ממנה ישקו הדברים שברוח ושבחומר. אמנם היחיד יכול לנתק פתילי החומר ויכול לבנות לו בשמים עליותיו, אולם הציבור העממי עומד רק על החומר. העם הוא קיבוץ חמרי-ארצי-נפשי וקשור ותלוי בחמרו ובארצו ואם נתקיימנו עד עתה בלי ארץ, חיינו על ידי השאיפה לארץ, ואם לא ישבנו תחת גפננו וּתאנתנו, חיינו על ידי זה, שקיוינו לישב תחתיהן באחרית הימים, ולוּ גם יהיה ביומו של משיח, אין נשמה בלי גוף ואין עם קיים לנצח בלי אדמה, בלי אדמה לשבת עליה…

ג שְנִּיוּת

הרוח הכולל השורר בכל תנועות האדם השונות ורחשיו, בכל מה שהו עושה ושואף לעשות הוא, כפי שמציין אחד החושבים, רצונו לחיות. רצונו של האדם הוא המולך עליו ומושל בכל מעשיו, לעשות הטוב והמועיל לקיומו, ולהיבדל מכל החותרים חתירה תחת קיומו. על פי אותה שמירה עצמית, בשפת ההמון – אהבה עצמית, הנני מרים מכשול מעל דרכי, לבל תתנגף בו רגלי. הנני שומר את המעות שבכיסי, לבל יקחן אחר, ותהיינה שמורות אצלי לעת רעבוני, לקנות בהן אוכל וכו'. ובוא וראה, הנני רואה עני בחוץ הפושט יד, והנני פותח בעצמי את כיסי ונותן לו את המעות. ובכן פגישה זאת מבטלת בי ברגע ההוא את רגש שמירת קיומי ואונס אותי לעשות דבר שהוא לא לטובתי. לכגון דא אקרא שניות, רצוני להעיר שיש הכרחים שניים רבים בנפש ובחיים, הסותרים את הרגיל ואת התדיר. – שינויים כאלה המה מוסריים, כלומר – הם נובעים מכוח יותר גדול ורב משמירת האני הפרטי; אבל יש שגם הדבר להיפך, יש שהכוחות המוסריים יבטלו ויפנו מקום לכוחות וצרכים בלתי-מוסריים או חלוניים. העם, למשל, עושה הכל בעד שמירת אדמתו וקניניו, והוא יושב על אדמתו, מגין על אדמתו ומקריב עליה את חייו; וכל זה אינו עוצר רבים מבניו, ללכת לגור בין עמים אחרים, להרחק נדוד ולבקש את חמם תחת שמים אחרים ועל אדמה אחרת.

הן נדע, כי נחוצה היא הצדקה גם למקבל גם לנותן; אבל אם יגבר על אדם הרגש השני הזה, רגש החמלה, ויחלק כל מה שיש לו לאחרים בלי השאר לעצמו כלום, סכנה נשקפת גם לחייו. – אם חלקי עם אחד ילכו לגור בין אחרים, עוד ישאר ערבון מדיני בידי אלה, היושבים בארצם ושומרים על תרבות ארצם; הנשארים בבית יגינו באיזו מידה גם על אלה הגרים מבחוץ, או על כל פנים ישארו הם קיימים, בעת שאלה מבחוץ צפויים לכליון; אבל אוי לו לעם, שכף רגלו ניתקה כולה מאדמתו וכולו הוא בגולה. ההכרחים השניים, לבקש לנו מפלט ולחם בכל מקום שהוא, גברו אצלנו בכל; אבל מי ישמור על הראשונים? מי ישמור על קיומו העצמי הנארג במקומו, בעוד שניתק הוא ממקומו? – –

יודעים אנו, שיש לנו מצוות תלויות בארץ ושאינן תלויות בארץ; אבל אחת שכחנו, בלכתנו לחוץ-לארץ לגור בין אחרים בארצם, שהן יש גם לאותם אחרים מצוות תלויות בארצם וחובות תלויות בארצם, ועלינו לקיימן, כל עוד אנו יושבים בצלם ונאכל מפרי עבודתנו היומית. עלינו לדבר בשפת העם, שעל אדמתו נשב ולעבוד בתרבותו החמרית והרוחנית, למען נחַלק אתו והיו לנו זכויות, על כל פנים מצדנו, לחַלק עמו ולשבת עמו. ונמצא שניות בנו על כל צעד וצעד; נמצא אנו מבקשים מאדם מישראל, שיעשה כפלים מהלא-ישראל היושב עמו, אחרי שלבני-ישראל בגולה יש חובות להם ולנו, אחרי שלנו עוד דברים אחרים מוכנים.

אם יקום הרגש האחד ויגבר על השני, הרי זה מציק ומקצר את חיי השני. היות עברים גמורים על אדמת נכר, בהינתן כל הלב וכל צרכי הלב לזה, בלי השאר דברים למה שמסביב לנו, הוא דבר בלתי אפשרי, גם בלתי רשאי. ולהיפךף נכוים אנו במהותנו הלאומית מהתבוללות גמורה בעם אחר ומהשתקעות שלמה בלאומיות עם אחר, מהיות לו ולא לנו. בכל אשר נפנה ובכל אשר נעשה, רשות אחת נוגעת בחברתה – תרבותנו צועקת הב הב, והתנאים אשר מסביב לנו צועקים הב הב. והמלחמה ארוכה ורבה היא בכל בית ישראל ובכל משפחות בית ישראל.

הכחישו את הקרעים שבלב, את הקרעים שבחיים אין אתם יכולים להכחיש. שניוּת בנו, שניוּת בחיינו, שניוּת בכל אשר נעשה ונפעל, ואתם אמרתם גוי אחד נחנו…

ד מִבַּיִת וּמִחוּץ

רגילים אנו לאמור, מניחים חיי-עולם ועוסקים בחיי-שעה, כאילו חיי-עולם בעצם ניתנים, ועלינו רק לבחור בזה או בזה. – האדם בכלל יודע רק חיי-שעה, חיי-שעה שלפניו וחיי היום שלפניו. ביודעים הוא עושה את מעשהו רק בעדו, בעד בנו וביתו וכל הקרוב לו; והבא אחריו הוא רק שארית העודף, הנותר בבלי-יודעים מבו ביום ליום המחרת, לאחר זמן, לכל הזמנים, כלומר, להעתיד, או לחיי-עולם. חיי-עולם בעם ובחברה הם רק צירוף סכום הקנין בכל יום ויום לסכום כולל, ניתן להכלל והפרט גם יחד. הפירות נאכלין, ועם כל זה נשארה קרן-קיימת…

במה דברים אמורים, כשיש היקף אחד חברתי ועממי – לא רק תולדתי – ליום ולמחר, לחיי היחיד והציבור, לכל חיי היחיד והציבור. במה דברים אמורים, בעת שכל מה שבבית וכל המעשים שבבית מתאימים הם למה שמבחוץ ונמשכים והולכים למה שמחוץ; ולהיפך, התנאים הציבוריים שמחוץ המה באים מהארכת הקו שמבית, רצוני לומר, בתור תוצאות ארוכות וקיימות ממה שנעשה לשעה בבית. עם יושב על אדמתו, פליגי בזה, חד אומר: העם היה קודם, קודם לקרקע, וחד אומר: גם הוא אינו רק תוצאה מאדמה נושבת לו. איך שנכריע, הנה לנו לאות, שהם שניהם אחוזים וקשורים זה בזה, הם קיימים זה על ידי זה ושמורים הם זה בזה. ואיך שנדין, אין לזוז מזה, שכל מה שעושה אז היחיד בעד עצמו, ולוּ גם רק על ידי אהבת עצמו, יביא באורך הימים ברכה לציבור כולו ולאדמתו כולה. ולהיפך, הכלל מהנה להפרט רק בהויתו, רשות-הרבים תיבּנה מאויר ותמיד היא מאצילה את אורה לרשות-היחיד. לא כן הוא בעם שאינו יושב על אדמתו, אז יחדלו התחומין לינוק ויקרע ההיקף בין מה שבבית ומה שבחוץ, אז חיי-עולם וחיי-שעה אינם נבנים זה על זה ואינם נמשכים זה מזה, רק עומדים הם זה אצל זה, הא לחוד והא לחוד. מעבר מזה: המעשים שבבית, חיי האישים הפרטיים לא יתנו לדור הבא מה שמבחוץ והתנאים הסוככים מחוץ; ומעבר מזה: כשמתחילים לפנות לגבי חוץ ולדאוג לאשר שם נשכחים לרוב הענינים שבבית והצרכים שמבית.

“אין לנו אידיאל עממי, אשר ימלא את לבבנו בבית ובחוץ” – התאונן אחד מסופרינו. ואמנם כן, אין לנו על פי תנאי חיינו דבר קיים; אין לנו דבר שיהיה אחד מבית ומחוץ, יהיה לההווה והעתיד גם יחד, לחיי-שעה ולחיי-עולם. אנו נותנים להעם אידיאל לעתיד, בהיסח-הדעת לרוב מן ההווה, מן החיים בני יומם ומן התנאים בני יומם; – ולאידך גיסא, ינתן להעם אידיאל בהווה, דרכים לחיות בהווה והקלת החיים בהווה, והרי נפרדים אנו ממכמני העתיד, ממכמני עתידנו. הלך בזו מת בצינה, הלך בזו נכוה…

שׁוּרָה שְׁלִישִׁית

א חֵרוּת וּפְדוּת

החירות והפדות במובן פשוט הן מושגים קרובים זה לזה ומבטאים רצון אחד, ומה שונים הם זה מזה: בשם חירות אנו מכוונים לחירות אישית, אזרחית, חברתית, כלכלית או משפטית; לכל אדם, כקטן כגדול, חפץ להיות בן-חורין בחייו, בצרכיו וביחסיו החברתיים, דבר זה הוא נוגע לכל והוא צורך הכל. לעומת זאת אנו מכוונים בשם פדות, לפדות-הנפש. געגועי פדות יש לנאשם, לאיש חי חיי משפחה רעים, לאיש נושא איזה עוון בקרבו, לאיש מבקש את אלהיו, שסר צלו מאתו. החירות היא דבר משותף לכּל ודרך אחת לה בּכּל. והפדות היא דבר עצמי וצביוני, מקבל צביון מיוחד על פי צורך אותו האיש ואותה הנפש ואותם החיים הנמקים או העצובים. החירות היא היסוד התחתון, שעליו נשענים החיים הציבוריים, האישיים, ושבלעדיו קשה לחיות וקשה לשאוף רוח; והפדות היא בנין עליון על גבי בנין. אפשר לאדם להיות בן-חורין ונפשו לא פדויה; יש לאדם כל הצרכים לחיים, – וקשה לו לחיות, איזה דבר עדיין יושב בחרכי הלב ומַקשה את הלב…

וכמו שענין זה בפרט, באדם פרטי, כן הוא בכלל, בחברה או בעם. עמנו הוא חסר לכל הדעות חירות עממית, וחושבים איך להביא לו את החירות הדרושה ואת הבנין העממי-החברתי, ואת האפשריות לרכוש לו אלה. אבל שאלת ישראל, עם כל היותה בעיקרה שאלת-היום, ואי אפשר לזוז ממנה גם צעד אחד, כל עוד לא תיפתר ביסודה, הלא נוספת על אלה גם שאלת האתמול ושל כל הזמנים. האדם המדיני שבנו קורא לחירות עם, דורש לקיבוץ מדיני-תולדתי על אדמה נושבת, על אדמה שייכת לו וקשורה עמו, – והנפש, עם כל דעתה הכרחיות יסודות ארציים אלה, הנחוצים לבנין ושקודמים לכל בנין, דורשת גם פדות, דורשת פתרון לכל הכוחות המניעים בתולדותינו ושהניעו את תולדותינו, אם לשבט או לחסד…

רגילים אנו לבאר לנו כל החזיונות של צרות ישראל בתולדות ישראל בתור אוסן ורק בתור אסון: תנאים חיצוניים רעים היו לנו לרועץ, והם עשו אותנו ללא-עם וללא-אדם עומס על רגליו. כמה השכילו אבותינו הדתיים לראות במזלו של ישראל הרע אצבע אלהים וגם עונש אלהים… לאבותינו לא הספיק הביאור הפשוט: מפני מה חרבה ירושלים – מפני שלגיוני רומי גברו על לגיוני יהודה, כי אם ביקשו לזה סיבות דתיות, סיבות התלויות בחיי העם פנימה ולא רק בתנאים המדיניים החיצוניים. לנו יאמר לבנו, כי יש בעבר שלנו ובפרצופי העבר שלנו דברים, שעלינו לעמוד עליהם ולבאר אותם לנו ולמהלכנו גם בעתיד. – לבנו אומר לנו, כי ענין ה“גלות” אינו רק תורה לבד, שלא טוב להיות בגלות ועלינו לבנות לנו עוד הפעם בית, כי עוד יש ללמוד ממנה דבר-מה, ועל כל פנים לשאול עליה דבר-מה…

וכיון שבאים אנשים לידי סקירה בחזיונות האלה, כיון שהם מרגישים שבחירות המקוּוָה עוד לא ניתנה הפדות, הם מתיאשים מחירות ומבקשים רק את הפדות, או מבקשים להתחיל תיכף בפדות, מבלי דעת, שאי אפשר לפדות בלי חירות, שאי אפשר למגדל בלי יסוד; ולא עוד אלא שכל קללת אלהים שבנו וכל תוגת-העוצב הרבה של מצבנו באה על ידי זה, שעסקנו בפדות הנפש הישראלית בלי חירות האדם הישראלי, ונתנו לו נשמה בלי גוף… בודאי זה חזיון עוז, לראות את משה משליך את הלוחות, כתובים באצבע אלהים, ושובר אותם תחת ההר. אבל נצייר לנו רגע, כי באותה שעה שירד נמק ההר שמתחת רגליו והוא נופל והלוחות נשברים מעצמם… זה חלקנו, חלק ישראל בגולה, חלק ספריו, חלק חושביו ומשורריו וכל אשר נשמת אלהים באפו. הנפש מבקשת לה גדולות, ולגופנו אין מעמד…

מרכז רוחני הם אומרים לעשות – הם ומחשבותיהם בגולה, תרבותם בגולה וקיומם בגולה. פדות הם מבקשים – ואין לנו חירות, חירות עם.

ב תַּרְעָא וְדָרְתָא

מיום החילותי לחשוב בעולם ובחיים, נקטה נפשי לקחת לחשבונו של עולם התולדתי נקודת-השקפה חָמרית והטעמת המצב החָמרי והכלכלי כבנין-אב ויסוד ראשי לכל המקרים התולדתיים באמונות ובדעות, בצרכי הנפש ורכוש הרוחני של הנפש. כחילול-הקודש היה הדבר בעיני לחשוב, שכל המאורעות הגדולים בממלכת הרוח ובמרחבי המחשבה רק תולדות הקיבה הם ושאדם כבהמה שניהם מבקשים רק מרעה… ואם גם אלף פעמים יבואו בעלי המדע הזה, להביא סיוע וראיות מוכיחות להנחותיהם אלה מן התורה ומן המציאות, מן החיים וגם מחיינו אנו, בלבי רק אחת: לא כן הדבר ואי אפשר הדבר. אי אפשר שמלכותה-דשמיא בנויה רק על מלכותא-דארעא; אי אפשר שאֵל יִבּרא על ידי העולם. – וראו זה, שמא גרים! מהמלה “חומר” נרתעתי לאחורי ולא יכולתי להירצות לה. אחרת היא, אם אפיק “חומר” ואעיל במקומה את המושג המוחשי “ארץ”; אחר הוא הדבר, אם נאמר, שאי אפשר לו לרוח עם בלי ארץ שאי אפשר לרוח מופשט להתקיים בלי קרקע לנשמתו, בלי אדמה נושבת…

שאלת יחס הרוח לחומר בענינים מוחשיים וחזיוניים אינה יכולה להידמות בכּל לשאלת יחס הנפש לגוף. השקפה חָמרית, המבארת את עצם הנפש ומהות כל מכמני הנפש רק לתוצאות הגוף והרכבתו, לאמור – הנשמה היא נר הגוף ידלק ממנו ונכבה עמו, מקטנת את ערך הנפש ואַל-מותה ומלמדת אותנו לדעת את החזיון היותר נפלא בעולם באופן גס וקצר-רואי. – לא מענינת היא אותה ההשקפה, האומרת שהחזיונות הרוחניים של עם ואדם במחשבה רבה ובשירה עילאה הם הם נושאים עליהם חותם תכנית אותו האופק, שבו נולדו ובו נתגלו; אולם אחרת היא, אם נדבר מאלהות ההרים ומאלהות העמקים, של אותם ההרים, של אותם העמקים, אשר בהם ראינו מאורות חיינו.

אין בורא במחשבה ובשירה יש מאין ואין נברא בזה יש מאין, כי אם אשר נראה ונחזה ונרגיש חי בפינו ומפלס לו חיים. חושי המשורר והחושב הם רק חושים פנימיים ניתנו לו, לשאוב על ידם מהבאר העולמית ולהתקרב אל המקור לא אכזב. הטבע יפתח לו פתח בנפשו של אדם והמית הבריאה תך גלים בלבבו.

שכינתא בגלותא, כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. ועוד ההד בא בחרבות הר חורב. וירד ה' על הר סיני שם להתגלות, ומשה קרב אל ההר. אאזין מהשמים ואדברה, אשמע מהארץ אמרי פי. וגם זה נאמר: כל הדר חוץ מארצו הרי זה דומה כמי שאין לו אלוה, לאמור, הדלת שנסגרה סגורה בפניו לעד. – – –

יוצא מאלה: חסר לנו בכל אשר נבנה יסוד, חסר לקדשי שמינו אופק קבוע; חסר קרקע לנשמותינו ולנשימתנו, חסרה לשירתנו ולמחשבותינו אדמה נושבת וחסר לנו הד אותה האדמה.

את החזיון החיצוני שבעם נוכל לסַגל לנו בארץ לא לנו, אבל לא את הפנימי. את החיים הנגלים נראה, באשר הם שם, אבל לא את מסתרי החיים ואת היד הנעלמה שבחיי עם…

החוש התולדתי הוא הממצע בין האדם ובין הטבע ופותח לו את תחום הטבע. שירת היחיד טבולה בשירת-עם, ושירת-עם לא תבוא רק מהמית אותו עם ומהאופק הטבעי של אותו עם.

תנאי התנה הבורא עם השמים והארץ ועשה את קיומם תלויים בזה, אם יקיימו בני ישראל את התורה; וזאת התורה תלויה בשמים וארץ, בשמיה וארצה.

הנני פונה אל שאלת יחס החומר לרוח בנדונו של עם. אומרים, עם הוא זה, שעל אדמתו יחיה ורק על זו; התולדה היא רק שאלת הלחם וההטבה החָמרית בחיים, והחפץ לחיות ולהתקיים הוא המניע האחד בכל אלה המאורעות והמעשים הרמים וכו'. – אם יוָן ורומא, אם היהדות והנצרות בעיקרן אינן סותרות את ההשקפות החָמריות האלה, אתמה. פתרון אחר לממשלת-הרוח, באשר הוא רוח, לא אדע. ואם בשפת החושבים חפצתי לדבּר, יש לאמור: ממשלת הרוח, בשימה מתג ורסן לחומר ובהתנגשותה אתו, היה תהיה למה שאנו קוראים תולדה באדם ובעם. התולדה היא הבנין החזיוני בממלכת הדורות וצירופי הדורות.

ולאידך, הסירו את החומר כולו, הסירו אותו מהמסד וישאר כל הבנין תלוי באויר. פשטנים היו אבותינו באמרם: אם אין קמח אין תורה! ובאמת אין עבדים בני-חורין, גם אם ישירו שיר חירות. אם נצפה במעמדנו בתור עם לשולחנם של אחרים וליסודות כלכליים אחרים, לא תועיל לנו ברכת “שאכלנו משלו”…

זו היא הטעות התמידית בחשבון הגלות! אם תורה היה הדבר או תרבות, כלל זה אינו ניתק ממקומו: אין דברים רוחניים נקנים באויר, כל עוד אין לנו מעמד חברתי-ארצי מתאים אליהם; אין תרבות מופשטת מסתגלת לאורך ימים, אם אין לה כל יניקה וסעד בארץ.

וזהו שהכריז רב ינאי: חבל על מאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד! תרבות בלי ארץ נושבת, הן תרעא בלא דרתא. תרבות ותורה בארץ זרה ומבלי יחס טבעי בינן ובין אותה הארץ אין סופן להתקיים…

ג חֻקֵּי חַיִּים

פויל די לַגַרד אמר: היהדות לא גילתה אלא שני חוקי חיים חדשים, גילתה את השבת והודיעה את ההשגחה הפרטית על כל מעשי איש ואיש, לאמור, מה' מצעדי גבר כוננו ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אם אין מכריזין עליה מלמעלה… אם בדת נמנה, אולי יש להוסיף את הכתוב השלישי: את ההכרעה, את הכרעת האדם במעשיו על משקל-השיווי של כל העולם כולו ואחריות המוסרית בעד אחרים, לאמור: חייב אדם לראות בכל שעה ושעה כאילו כל העולם כולו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה.

זכור את יום השבת לקדשו! ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך; שבת וחול! יום השבת הוא רק אז חוק-חיים, אם ימי החול המה צירוף עבודת החיים. השבת היא חזוק היהדות ואות ברית, אם ימות-החול המה עבודת היהודים בהיקף מקומי וארצי, נאמר בשפתו של מתתיהו אחר: אם הרכוש הרוחני עומד בקשר אמיץ עם החָמרי-העממי ועושים ביחד נכסי לאום ושיטת-החיים של אותו לאום. – שונה הוא הדבר, אם הקרע הוא גדול בין יום השבת לימות-החול, אם בא חַיִץ בין ההשגחה העליונה במשמרת עם ואדם ובין בניה הנעים ונדים על אדמת זר… שונה הוא הדבר, אם המוטה בין הכף של זכות ובין הכף של חובה נשברה, אז בהכרח ישארו חוקי החיים האלה בלתי פוריים.

כסא בעל שלוש רגלים צריך לרביעית. – מרכז רוחני צורתי, בלי מהות ותוכן ממשי, רצוני לומר, מרכז רוחני-הגיוני, השופט על פי ההגיון, שצריך לנו דבר כזה, מבלי שיגיד ויגלה אותו הרעיון ומהות אותו רעיון, הוא דבר שאינו יכול לא גד אותנו ולמלא אותנו. כל רעיון חדש הכריז על עצמו בעת שכבא בא, בעת שכבר התגלה בעוזו וברוממות רוחו; אבל לוּ קם גם נביא לישראל היום וברא לנו תעודה רוחנית חדשה, אין זו יוצאת אל הפועל בלי אדמה נושבת ובלי המשמרת שבאדמה נושבת.

תנו לנו אבנים להניח עליהן את ראשנו, ואז נחלום…

ד אֲוִיר

אחד-העם, בעל המרכז הרוחני, אחד-העם בתור חוזה חזיון התולדה בעם ובתעודתו וכאיש מבין, שאין עם בלי תעודה בתהלוכות עולמו ובמלחמת הרוחות שלו ושאֵלה המה חוקי חייו במובן העממי, הוא השואל: והעבר למה? העבר הארוך באלפי הצרות והנדודים בחיי ישראל מבקש מאתנו פתרון. תניח ארץ, נאמר הנה באה גם גאולה ארצית לפזורי ישראל ולוּ גם בארצו – ישראל עצמו ומהלכו בכל הדורות בגולה למה? לכאורה הוא מוַתר מפני ההכרח הכלכלי והצערי מדהיום על הצער התולדתי מאתמול והוא אומר: אילו היתה המדינה עתידה להיוָסד בזמן קרוב ועתידה היתה לקבץ אל תוכה את כל העם בגולה, היינו יכולים להסיח דעתנו לזמן-מה מן השאלה האידיאלית, כי מה לנו לבקש תכלית לצרותינו, אם הצרות עצמן כבר הולכות אל קצן? מאי דהוה הוה, אבותינו סבלו ואינם, ואנחנו – עוד מעט וניחלץ מעול הגלות ונחיה במדינתנו ככל הגויים. שאלת האידיאל הלאומי היתה עוד אולי מציקה אז ליחידי-סגולה, שאינם יכולים למחול גם על הצער שבעבר ולא תנוח דעתם בגאולה עניה כזו, אחרי שציפינו לה אלפי שנה במסירת נפש; אבל העם בכללו היה מסתפק בזה, שהגיע אל המנוחה בהווה, ולא היה אולי מרגיש כל צורך בבקשת פתרונים לשאלות רוחניות כאלה ¹.– אבל הרואה ללבב יראה, שהוא מבקש פתרונים לשאלות רוחניות אלה, ושאֵלה רק אלה לא תתנה לו מרגוע…

גם לבנו לא ירָגע.

ולא עוד אלא אחד-העם רואה “צרת היהדות” באבדן האידיאל הלאומי וטובים לו הימים הראשונים מאלה, שבם אבותינו “האמינו בלב שלם” וקיבלו יסוריהם באהבה… ואנחנו גם לאלה נבקש פתרון, נבקש פתרון למהלך כל הדורות מראש וגלגולי הדורות מראש. – –

זה הדבר, דרכי הדורות מראש ותעודת הדורות מראש יבקשו פתרון רוחני, יבקשו פתרון להשגחה העולמית העממית, נאמר – לחוק החיים של הלאום כולו ולתעודת הלאום; והיום, צרכי היום, הצרכים האישיים-הפרטיים הישראליים, הנדחקים בין החומות, מבקשים פתרון כלכלי-ארצי. העם שואל והתולדה שואלת, והאדם המבקש פתרונים לשניהם גם יחד, לבו כבכף הקלע…

אויר דרוש לנשמתנו וגופנו יחד, אויר היקפי, עממי וארצי, שבו תשובותינו ושאלותינו תעלינה בקנה אחד. תנו לנו ארבע אמות קרקע ואיזו מנוחה ארצית, ואז יהיה לנו הכוח לשאול…

שׁוּרָה רְבִיעִית

א לְאֻמִּיּוּת וְתַרְבּוּת

“נדברה נא דברים פשוטים וברורים ואַל-נא נאפילה בטלית על הדברים כהויתם. כי היהודים בעיקרם אינם רק קבוצת אנשים בעלי דת אחת, כי אם עם מיוחד, אומה שלמה – בזה אין ספק לשום בר-דעת; אך אם במובן התורי אין גם מקום לשום שאלה, הנה בחיי המציאות היתה לשאלה, אשר מצאה לה פתרונים שונים, בהשתעבדה לתנאי המקום והזמן. במזרח אירופה, שהתרכזו כשבע רבבות בני ישראל בקיבוצים גדולים ושתנאי מצבם המדיני עזרו לבנות קיר מבדיל בינם ובין עם הארץ, נשמר הרוח הלאומי של העם העתיק בכל תקפו, לא פחות מבימי שבתו על אדמת ארץ אבותיו. ובמערב, ששם מספר בני ישראל בערך אל שכניהם הוא מעט מזער ובטלים ברוב הגדול המקיף אותם מכל העברים, גם תנאי החיים נתנו למו מקום להתאחז בארץ ולסַגל למו את החיים האזרחיים של העם השליט, שם נחלש ולפעמים גם כמו נשקע מכל וכל הרוח הלאומי של האומה העתיקה וכו‘. אשמים בזה לא בן-מנחם והעתקתו את התורה לשפת אשכנז וכו’; אשמים הם החיים, אשמים הם חוקי הברזל של המציאות, המניחים חותמם על חיי האדם ומטים אותם לעבר ידוע וכו' וכו'. פה ההתמרמרות לא תועיל, רק צריך להרכין את הראש לפי חוקי המציאות ולקבל את הדין, אם גם לא באהבה”… (ז. אפשטין).

אם יקראו הסופרים אצלנו בנוסח הידוע: ניצחה הלאומיות את ההתבוללות ושברה את מרפקתה, אינם רואים את המציאות או אינם מבקשים לראות… היהדות הדתית והלאומית נשתמרה, בשביל שנשתמרו היהודים, והיהודים נשתמרו בחוגם התורי והכלכלי, שהיה סגור ומסוגר כדבר בפני עצמו, נאמר, כממלכה בתוך ממלכה. קיבוצי היהודים היו כאיים קטנים בארצות פזוריהם וכשבטים חיים בתוך שבטים אחרים, הזכויות המוגבלות שלהם בחוץ נתנו להם זכויות מיוחדות בבית, וה“קהל” וּוַעדי דייני הארצות היו הסנהדרין שבגולה. – היהדות היתה תרבות שלמה, שמלאה את לב היהודי וסגרה את היהודי בעולמו ובשפתו, בסחרו המיוחד וברוחו. הוא סחר עם הנכרים וגויי הארץ, כאשר יסחר איש בארץ עם אנשים מחוץ לארץ. למה נכסה על האמת? הוא הגר התיחס לאחרים כאזרח עם הגר והיה חי בעולמו, אשר בנה לו בחומר ורוח, בעולמו המיוחד, שהיה שייך רק לו ולעמו. – עולמנו של ישראל החָמרי והרוחני קיבּל פנים בהיקפו כשיטת-חיים אחת, שיטה שלמה, ועל כן יכול היה לגדל אנשים שלמים, לאמור, יהודים בכּל. נשתנה הדבר מיום החלו החומות, אשר גדרו הדרך בעדו לעולמם של אחרים, לפתוח לו שעריהן, אם מעט או הרבה; נשתנה הדבר אחרי-כן, כשאור התרבות אשר מסביב לו החל לחדור בחלונותיו…

בימים מקדם אחזה הדת השלטת ברסן הלאומיות, רק היא היתה הממלכה האחת בכיפה שנלחמה את היהדות אויבתה. היהודים בתור שבט, בתור שבט זר, נקראו לפעמים לסחור בארץ ומילאו מעמד ידוע בממלכה, כמעט באותה מידה, שנקראו האשכנזים לפולין, הזכּסים לזיבּנבּירגן וכו'. השבטים חיו איש איש לדגלו במעמדים הקבועים בחברה ובחיים. – אחר היה הדבר מיום אשר המלכויות הארציות החלו להיות לאומיות. שני דרכים אנו רואים בקיבוצים לאומיים שהיו לממלכה אחת, או כי שבט עז אחד ישפוך רוח ממשלתו על שאר השבטים, לעשות את הארץ והיושבים בה לשיטה אחדותית, כמו שבט האנגלי באמריקה, הרוסים, האשכנזים באוסטריה-הונגריה לפנים, או כי הלאומים האחדים בקרב הממלכה יתבססו ויתחזקו ויתבעו תביעותיהם הלאומיות המיוחדות. בין שניהם אי אפשר לישראל להתקיים עוד בתור לאום מיוחד וחוקי הברזל של המציאות יטביעו עליו את חותמם. קראנו בעתון יהודי אחד ² דברים נכוחים, שביטלו את האגדה הידועה אצלנו, שבארצות-הברית תחל להתפתח יהדות חדשה וספרות חדשה, מבלי שנדע, כי זהו בנין רק לדור אחד והשדור השני, בן אותה היהדות החדשה, הוא כבר חציו אנגלי. ובאותה מידה יבואו עלינו הדברים גם בארץ רוסיה ופולין, אם נחפוץ או לא נחפוץ…

ימי החסידות, ימי התגלות איזו תרבות רוחנית בגולה, היו אפשריים, לפי התנאים החָמריים המוגבלים אז, לפי תכנית עולמו של ישראל, שהיה בעד עצמו וחי לעצמו; וימים כאלה לא ישובו לנו עוד. ההשכלה היתה מולדת-בית ומולדת-חוץ כאחת והיתה גדֵלה בימי מעבר. ימי ביסוס חכמת-ישראל רופפו; והספרות העברית והיהודית, שארית הפליטה שלנו, תלויות בנס, ולמחר עוד אינן…

בהביטנו על הענינים אצלנו מצד יחסם הפנימי ומצדם החיצוני, יאוש רב יתקפנו. קשה לנו לצייר לעצמנו תרבות מתקיימת בלי בסיס ארצי ובלי נכסים עממיים קיימים, בלי ערבון עממי שלם על התפתותה ואפשרות הויתה.

שאלת התרבות שלנו וערכיה היא גדולה ורבה, היא היא השאלה העיקרית, ובמהלכה ותעודתה לימים יבואו תלוי הפתרון הלאומי שלנו, אבל יחד עם השאלה העיקרית על דבר מהותה של התרבות ואיכותה, הנה שואלים אנו על הקיום העממי, אם יוכל לברוא אותם ואם אפשר לו לברוא לעצמו דבר כמו זה.

ב הַחֶשְׁבּוֹן

“אתם ניצבים היום. כשאתם עומדים באגודה אחת, אתם ניצבים, ואם לאו – אתם נופלים”. ערך הפתגם הזה שהציג עורך אחד עברי על פני עתונו חדש וקיים. כשאתם ניצבים ביחיד כמו ברבים, וכשאתם מצטרפים לציבור, כדי להשיג מטרתכם לקיבוץ הכוחות והזדווגות העבודות, שאמנם כל אחד מכם עושה בהם לבדו, עושה בהם דיוֹ…

אגודת אומנים, למשל, או אגודת בעלי עבודה, שתשאף לאַחד את האישים הפרטיים ולבסס שכרם ומעמדם על ידי שיתוף חברתי או הסתדרות חברתית, אינה יכולה להתקיים, אם יחסר לה האלפא-ביתא, כלומר, אם בעלי החברה לא יעשו הרבה במלאכתם ולא יכינו את עצמם לעניני המסחר או העבודה. וכן הוא הדבר בכוח הציבורי, יותר נכון – העבודה הציבורית המשותפת היא רק האחרית, הסכום האחרון מעבודת היחיד. היחיד צריך להתחיל – גם בהיות לשאיפה מטרה עממית וחברתית – בו, בביתו, בקרוב לו ובמעשי ידיו; הוא צריך להניח את היסוד לבנין.

היחיד הוא החלוץ בענין כל עבודה פוריה, עממית ותולדתית. ורוחו העובד בעד עצמו לפלס לו נתיב, יוביל אותו אחר-כך לרשות-הרבים ולקניני הכלל. כעין מחזה זה ראינו בימי ההשכלה, בימי תנועת ההשכלה ומלחמת החירות בדעות ובמעשים אצלנו. על יחידים היתה יד הרוח הזה לעשות בעד נפשם, בעד השלמתם, ללמוד וללמד, לעשות ולשכלל, כל אחד היה בונה את רוחו, את רוח בנו וביתו וכל הקרובים לו; והזרעים האלה, בהכותם שורש באישים ובבתים רבים זה אחר זה וזה בצד זה, היו לרוב מנין ולרוב בנין, כלומר – נתנו לחיי המקומות האלה צורה תרבותית אחרת, פנים אחרות ושכלול אחר מאשר היה להם.

לא כן הדבר בימי הלאומיות האחרונים. הן חברות חדשות נוסדו בכל עיר לתורה ולתעודה, לתרבות לאומית ולציוניות. הרי בוחרים ונבחרים לאסיפות גדולות, למועצות בעניני הכלל, הרי מעין הסתדרות ברבים ושכלול ברבים, הרי ועדים ואגודות, שאיפות של עבודה לשם האחדות הציבורית ולשם העתיד הלאומי – רק דבר אחד חסר לכל אלה, חסרה עבודה לאומית של כל איש ואיש לעצמו, לביתו, חסרה עבודה מבריחה כל חלקי ביתו של היחיד וכל צרכי ביתו. אני אומר כל חלקי ביתו, יען שחלקים בודדים לבדם, עבודה חלקית בפינה אחת, בלי השפעה שלמה על החלקים האחרים, ומה גם בלי למשול עליהם, אינה מועילה הרבה ולא תוכל להועיל הרבה. הכנסיה בבזיליאה ובמינסק, או בלונדון ובהאג, כלומר – לקריאה לציוניות באלה המקומות, אם גם יצאה מן הלב באותה שעה, לא היה ערך פורה, כי לא היה לה המשך וקישור לשאר החיים והעבודות שם בבית אחר-כך, בארבע אמות של כל איש ואיש, בביתו, בבניו ובעתידות ביתו הקרובות, אם גם הבית הוא של בני-ציון נלהבים ומדברים רמות באסיפות. הוא הדבר, שאיפה לאומית מופשטת לבד בקהל איננה יתירה על היהדות המערבית, שמתגלמת בבתי-כנסיות או בשאר מוסדות ציבוריים, בלי אחיזה מרובה בחיי כל איש פרטי ובהיקף חייו. אל תפרוש מן הציבור; אבל אין הציבור מתקיים בלי חובת יחיד ועבודת יחיד. אין אחרית בלי ראשית; הראונו את הפרוטות לבדן, ואז נדע את החשבון…

ג בְּרֵאשִׁית

“עמנו נכנס לקיבוצי אירופה השונים בתקופות שונות של תולדתו בתור יסוד לאומי מיוחד, והוא לא נטמע ולא נבלע בין היסודות הלאומיים הרבים ממנו, אלא נשתמר עד הנה בעצמותו הלאומית. בעובדה זו ובזה צריכים אנו לבקש את סיבת מצבו המוזר והמיוחד במינו.”

“היהודים מילאו בחיי העמים את תעודת המפלגה הבינונית, המתווכת בין השדרות העליונות והתחתונות של העמים השונים הנמצאים בקיבוץ מדיני; אבל בהיותם תמיד יסוד לאומי זר בקרב העמים, לא באו בנגיעה פנימית ואורגנית עם הכוחות הפנימיים הפועלים בנשמת האומות האחרות ונשארו כעולם בפני עצמו, ממלכה בתוך ממלכה, או, יותר נכון, נשארו אומה מיוחדה שאינה נוחה לאומות אחרות ושהן אינן נוחות גם לה. לפיכך גם לא מילאו היהודים את תעודת המפלגה הבינונית עד תומה, אלא רק החצי; ולפיכך גם לא יכלו להתעלות ולהכות שרשים בקרקע האומות, שבקרבן חיו במשך שנים רבות” (לשונו של הד"ר ח. ד. הורויץ).

ואמנם כן, אנחנו לא באנו לעולם במגע פנימי והרכבי עם היסודות התוכיים הפועלים בנשמת האומות האחרות ולא עם החיים הפועלים מסביבם, לא עם המשפיעים ולא עם המושפעים. אבותינו עסקו וסחרו, הוציאו קנינם מיד ליד בלי בוא במגע פנימי ונפשי עם אותם הקנינים ועם אותן התוצאות של עבודת האדם ויגיע כפו. לא זה בלבד שעמדו ולא ידעו על מה הם עומדים, לא זה בלבד שחיו על אדמה, בלי קחת חלק באופק התולדתי שלה, במלחמת החברה וזרמיה, אלא גם עניני המסחר, שהיו מסורים בידם, רצוני לומר, נכסי דניידי ודלא ניידי, שסחרו עמם, מכרו אותם או קנו אותם, זרים היו להם בנפש. המה עשו את עניני מסחרם רק באופן מוכני חיצוני, ולא על פי תנאים חברתיים ונפשיים פנימיים; המה חיו בתוך המחנה כעומדים מחוץ למחנה…

ועבודה כזו, בלי דעת ראשית הדברים ואחריתם, בלי יחס נפשי למוצאם ולמבואם היא מעין חילול הקודש, היא מגרעת לא נדע שחרה. אבותינו לא היו עם הדברים, אם גם באו עמהם במגע ומשא, ועל כן לא התקרבו אליהם הדברים ולא הם אליהם. עבודתנו הכלכלית בקרב העמים לא היתה עבודה חברתית מורכבת ולא אישית נפשית, ועל כן נשארנו קרח מכאן וקרח מכאן. כמעט לא נשאר בידנו כל עיקר. –

“לאט לאט נבראים קשרים נסתרים תולדתיים ונפשיים בין חברת האדם והאדמה שהוא יושב עליה”, אומר אותו סופר, ואותם הקשרים הנסתרים נגלים אחר כך בזכויות ויחסים חברתיים, תולדתיים ותרבותיים; אותם השרשים הדקים, שיכּו בלבבות פנימה, הם הם נעשים ברוב הימים לדברים ניתנים ומושלים ביסודי החברה והרחבת החברה. לא כן אתנו, אנחנו נשארנו תמיד מבחוץ, ועל כן לא השגנו מה שבפנים. אנו אכלנו כל הדורות רק " מידינו לפינו", בלי לדאוג לאחרית או גם בלי יכולת במצב כזה לדאוג לאחרית. עבודתנו הכלכלית לא היתה גם עבודה לאומית, ולכן לא היתה פוריה כלל. היא היתה עבודה רק בדברים העומדים באמצע הדרך, רצוני לומר, רקעבודת אנשי הבינַיִם בדברים שכבר ניתקו מהאדמה ראשיתם ומולדתם; ועל כן לא היתה הברכה בה שרויה, לא היתה יכולה להיות שרויה לכל הגופים גם יחד.

לימדו אותנו לאמור, שהתורה מַתחלת מבראשית, כדי שלא יהיו האומות מונין אותנו; אבל לא הודיעו אותנו, כי גם העבודה מַתחלת מבראשית.

ד אֲנָחוֹת

“אמנם רק עלילה היא – אומר אחד מסופרינו – שמעלילים על היהודים, כי עם סוחר הוא וכשרונו רב. בשבת ישראל על אדמתו לא למד אל דרך צור וצידון, שכניו הסוחרים, ומאזני מרמה נשארו בידי הכנעני. וגם בראשית גלותו, לא ניגש עַמנו לכהן בהיכל המסחר; ורק בשנות הדורות התיכוניים, כאשר ראינו רעה הרבה, היתה יד ההכרח באחינו לסחור את הארץ, ומני אז גורשנו מעט מעט מן המלאכות, אשר בהן התרגלנו ונתרחקנו מעל יתר העבודות, והמסחר הקטן בא לידינו, שלא לרצוננו ולא לפי כשרוננו”…

והן אמנם לא כנים הדברים בכל, כי הן כבר לפני גלות ישראל החל לשים לבו לסחר-עמים ולנדוד למקום יפליג סחר-עמים (אלכסנדריה ורומא תוכחנה); אבל כנים הם בזה, שרק עלילה היא שמעלילים עלינו מצד אחר לטובתנו, שעם-סוחר אנו ושיצרנו רבות בעולם המסחר. – מפלסי דרכים חדשים במסחרו של עם המה רק אלה, שיועילו להתפשטות קניניו, תוצאות אדמתו על אדמת נכר ובשוקי גויים אחרים. אמנם הסוחרים הפרטיים עוסקים רק לתועלתם ומאהבת עצמם; אבל בזה שמתעשרים תתעשר גם האומה כולה וערכה המדיני והתרבותי יעלה מעלה מעלה. הרי עם הכנענים, עם יוָן ורומא בימי קדם, הרי יושבי ארץ השפלה, הבריטנים ובני ארצות-הברית במאות האחרונות; לא כן הוא בבני עם-סוחר שאינו עם, הסוחרים רק בתוצאות אחרים ובפרי אדמת אחרים, המה עוזרים לאחרים ולא לעצמם, המה עובדים בעד יומו של האיש הפרטי, שצריך לפרנס את עצמו, את אשתו ובניו; אבל אינם עובדים בעד יום המחרת של האומה ובעד קניניה העולמיים, בתור עם בעל קנין. השוייצים הגיבורים, שנפלו במלחמות של אחרים כשכירי-חוץ אינם כאלה שנפלו בעד עמם על אדמתם, כמה נפשות מישראל עמה עבודות ויגיעות רבות נשקעו בבנין המסחר של העמים והלשונות; אבל כל זה ירשו הם ולא אנחנו, כלומר – לא אנחנו בתור כלל קיים בעדנו.

ועל אלה ראוי להתאבל, לא פחות מעל אלה שהולכים לנטור כרמים אחרים רוחניים וכרם שלהם לא ינטורו. רגילים אנו לקונן, כי עם-הספר נחנו וקובלים אנו על נזקי הספר; אבל איש לא ישום אל לב להצטער על אלה הכוחות הכלכליים, שנבלעו בין החומות, אין פוקד אותם ואין זוכר…

שׁוּרָה חֲמִישִׁית

א הַיּוֹצְאִים

מושגים תולדתיים מימים שעברו עושים עלינו רושם בדמיוננו, וכשאנו נזכרים, למשל, בשם “ועד ד' ארצות”, יש לנו איזו התפעלות בנפשנו ורגש יראי-עילאי לאלה שבאו מארבע ארצות על מנת להתיעץ על צפונות קהילות ישראל ולתקן את פרצותיהן… תחת זה אנו עומדים בקרת-רוח מול המעשים והמקרים הנעשים לעינינו; אין אנו נרעשים מהועדים והמועצות לתיקון חיי הגוי ואין אנו מבינים לגמרי את האחריות אשר לוקחים עליהם אלה. דברים שבהוֹוה נעשים טבע.

היה היו אצלנו בימי המועד האחרון ניצני הסתדרות ליציאת הנודדים של בני עמנו. החברה לעזר-היהודים באשכנז הרתה את רעיון הקיבוץ, עיר פרנקפורט קיבצה את בני החברות. ובין אלה הבאים להתיעץ על דבר ענין היציאה לקחו חלק גם בני הציונים, באו לאסיפה זו מודיעי מכתבי-עתים. היו הרצאות, ויכוחים, החלטות… שבוע אחד היה מוקדש לשיחות ולדברים על-אודות המועצות האלה, ואחר-כך נסחף שוב הכל בשטף החיים, או פּינו הענינים את מקומם לענינים אחרי. מה נשאר מכל אלה ומה הכוח המאַחד כל אלה, והאם יש כוח מאַחד לכל חזיונות כאלה?

השאלה היא, אם לנו בגולה שאלות שונות בחיינו עומדות זו בצד זו, שאלות החומר ושאלות התרבות, שאלת ארץ-ישראל ושאלות הנודדים, שאלת מקלט-יום, או כבר באנו לכלל דעה והכרה, שלנו רק שאלה אחת עיקרית ויסודית, שאלת קיום-העם ובריאת האפשרויות לקיומו, ואם בכלל אפשר לו להתקיים עוד.

זאת היא השאלה, אם גם אנו חושבים עצמנו לבני עם, שקיוימם החָמרי והרוחני כבר ניתן וכבר ישנו, אבל לא נתחלק כראוי בין האישים הפרטיים ויש צורך לבני-תרבות בנו להושיע לבני בלי-תרבות, ליושבים תחת גפנם ותחת תאנתם לתת מלון לנודדים, ולאלה שיש להם פת בסלם להושיט חלק ממנו לאלה שאין להם. בקצרה, שלנו שאלת השויון החברתי בין המושיעים והנושעים, בין הנותנים ובין הלוקחים, בין העשירים ובין העניים – או שהגענו לידי כך לדעת, ששאלה אחת לנו, שאלת היקום, והיא נוגעת לכולנו בלי הבדל, ושגם המושיעים צריכים לפדות עממית ולחירות ציבורית תולדתית, לא פחות מן הנושעים…

כשהיתה הגלות תופסת את היסוד העיקרי בחשבון עולמו של ישראל, והיתה למצב התדירי והנורמלי, גם לפי שיטת קיום העם הדתי – בודאי היה אז סידור הנודדים, לפי צרכי השעה, יסוד קיים בצרכי ישראל ובלתי אפשרי לו באחר. אם גירשו את היהודים מארץ זו או הצרו את צעדם שם ואנוסים היו לצאת משם, ממילא מובן, שביקשו להם מפלט בארץ אחרת; וגם זה מובן, שאֵלה שלפי שעה היה נוח להם בארץ מושבם עזרו לאלה שביקשו ארץ לשבת. זהו קלסתר פני חיי ישראל בגולה בכל הדורות ובכל הזמנים! לוּ היו נמצאים אז אנשים כמו אלה, שכיון שראו, שגלות חדלה וגלות באה, ושגם כל המנוחות לפי שעה ועזר הקהילות לפי שעה הוא רק כמי שנקרע לו בגדו ולוקח מטלית מאותו בגד עצמו לאחה את הקרע… והחלו להתבונן ליסוד כל הדבר, לוּ היו לנו אנשים כאלה, כי אז היינו יודעים מהם מדברים שבכתב. לפי מצב הרוחות אז ולפי התרכזות ההשקפה הדתית בחשבונה עם הגלות כמזלו התמידי של ישראל, אי אפשר היה למחשבות כאלה לעלות על הלבבות, או גם לצאת ממחבואן. – –

והחדש אצלנו, בתקופה האחרונה, הוא, שמחשבות כאלה יצאו ממחבואן. – החדש אצלנו, שלא לבד שהחלנו לכפור ביסוד הארבעה-עשר וחדלנו להאמין בעיקר הגלוּת כעיקר דתי וחשבון עממי ישראלי; אלא שחדלנו להאמין גם בקיום העיקרים האחרים ואפשרות קיומם, כל עוד לא תחדל הגלות ולא תהיה לנו להיפך – ארץ לשבת. החדש אצלנו, שהתחלנו להבין, כי כל הדברים יסודם בארץ וגם קיום ישראל ואפשרות קיומו תלויים בארץ, ארץ נושבת לו ולרוחו, למעמדו ולחייו; ואותה ההכרה החדשה, ששונה היא לגמרי מזו שקדמה לה, צריכה היתה להוביל אותנו לידי שינוי מעשי-יסודי. דבר שנוגע לכולנו ולקיום כל העם, אינו כדבר שנוגע רק למקצת העם. בעת הכרה ברורה שאין אצלנו מושיעים ונושעים, כי אם הכל שוים וחיי הכל צריכים פתרון שוה, הרי אין אנו יכולים להסתפק במעשים כאלה, שמתפרטים למושיעים ונושעים לבד…

אמרו, כי על ידי השתתפות הבלתי-ציונים והציונים במועצות כאלה מתקרבים לבבות שברחוקים. רגשי תנחומים! אבל אין התנחומים של קירוּב הלבבות שוים בנזק של מחיקת הקוים. בעלי שיטת הציוניות או גם הארציות, אם רצונם מוחלט ותעודתם ניכרת, אינם יכולים לקחת חלק בדברים שאינם לפי מגמתם הקיצונה… אם אנשים כבוֹדנהיימר או ווֹלפסוֹן או זנגביל אינם יודעי עצה ותרופה אחרת לפתרון שאלת העם מפויל נתן ומחפשים עמו דרך אחת באותו דבר שרחוקים הם ממנו כרחוק מזרח ממערב, אז אין מקום גם לריחוק ביניהם…

לא נצחון נחלה הציניות הרשמית, אם נענו לה אחרים להתיעץ עם בעלי דעותיה בדברים ישראליים, אנשים שלפני זמן-מה לא היו עושים כזאת – ולא עליה היא זו, כי אם ירידה. – בזה שהציוניות לקחה חלק במועצות סידור נודדי ישראל, הראתה שאין בידה כוח לסַדר את הענינים לפי חפצה ותעודתה היא. הציוניות או השיטה הלאומית או הארציות לפי מובנן ולפי תכנן האמיתי, הלא היו ביסודן שיטות מעשיות עממיות מקיפות חיי כל הגוי וצרכי כל הגוי; והם הציונים פינו מקומם באיזה דבר לבעלי שיטה אחרת, שונה מהן מקצה אל הקצה, וביקשו עזר לדבר בשיתוף בעלי מבט אחר ורצון אחר, אז הראו למדי, כי הם רק מרחפים על גבי הדברים ואינם תופסים כל הדברים. – –

אין אצלנו שאלת הנודדים, כדבר צדדי שאפשר להיוָעץ על-אודותיו, בצירוף בעלי דעות אחרות וגם להיפתר באמצעים אחרים, ולאידך, השאלות המסורות ל“ועד הפועל” – הן של ההסתדרות הציונית וההנהגה הראשית וכו'. לעם היהודים רק שאלה אחת ולא שאלות שתים. להם שאלת היום בעד המחר ולא תועיל כאן תשובת המחר בלעדי היום… או תשובת היום בלי המחר…

ב בִּינוּ שְׁנוֹת עוֹלָם!

תולדות העברית, יותר נכון, ספרות תולדות עיירות בני ישראל התעשרה בספר חדש ושמו: לקורות היהודים בקיוב מלפנים והיום, חלק ראשון, כולל קדמוּת היהודים בקיוב מסוף המאה השמינית לספה“נ, השתלשלות ראשית התישבותם בתוכה, עם כל אשר עבר עליהם מיום התישבותם בה עד המאה הי”ט, הכל על פי מקורים נאמנים; עוד נלוה לו פנקס ישן של הח“ק בקיוב מסוף המאה הי”ו, נעתק בדיוק נמרץ עם הערות אחדות מאת המחבר נחום ב“ר אברהם משה ז”ל דארעווסקי, ברדיטשוב, בדפוס של חיים יעקב שעפטיל, תרס"ג.

הביקורת, לדעת עד כמה נכונה היא עבודתו של המחבר ושימושו המדעי במקורים, היא למדעיים מן המנין. – עיני הקורא תחזינה כאן מבט תולדתי לא-בהיר, גם במהלך הענינים והמדינות מחוץ וגם בהתקשרות הענינים בבית; פרקי הספר הם יבשים וההרצאות מקוטעות, בלי כל חיבור עצמי. גם השפה היא רפויה ו“ההשבעה” בהקדמת המחבר כנגד המבקרים ש“רק מרעת עינם בו יבואו לתת דופי בו, כדי לעטות חרפה עליו”, כאילו באמת רק זדון האנשים האלה ורוע-לבם הוא להפיל כל חובר חבר מיד בצאתו לאויר העולם ולהכותו אחת ושתים – כל זה עושה רושם לא טוב. – ועם כל זה כל מן דין סמיכו לנו. – לכאורה רק ענינים מקומיים נתונים לנו בספר זה, ענינים ששייכים רק לרואות עיר אחת בישראל, אבל הרבה הרבה יבואו ללמד… הציוני והארצי, המשמיעים על השקלים, או הלומד משניות לפי נוסח ה“מזרחי”, יפה עשו, לוּ לקחו ספר כזה והיו קוראים בו פרק פרק, כלומר – לוּ למדו בו בין הפרקים…

הנה מתחלת קדמות היהודים בקיוב מסוף המאה השמינית לספה"נ, עוד בטרם באו הרוסים שמה, לפני כיבוש הארץ ובימי כיבוש הארץ… אלף שנה של תולדה עברית ארוכה; השקעת הכוחות דור אחר דור וקרבנות מרובים, מבלי השאֵר כל קרן קיימת וכל קנין עממי, אם תמצא לומר – גם אזרחי. אלף שנים זרוּעוֹת אל קוצים …

ועוד דבר, שעה תולדתית גדולה היתה אז, בבוא היהודים להתאחז בנפה זו, שעה הרת תוצאות גדולות תולדתיות, ואפשרויות רבות העלילה היו מונחות אז על האָבנים של דברי ימי היהודים. הנה מקרה רב הערך וכביר, בקום עם גיבור ככוזרים ויחיה ברוחו על דת ישראל. הנה גם לבני-רוסיה הקדמונים קודם מתן דתם נשקפה אפשרות להתיהד; והבנין התולדתי בנתיבות אלה, רצוני לומר, לוּ עלה לבנות אותו על פי הקוים האלה המתוחים, כי אז היו באיזה מובן תוצאות אחרות למהלך חלק גדול מבני עמנו ולדברי ימיהם.

אין מַקשים על מעשים תולדתיים שהיו ומוכרחים היו להיות; אבל הלב החושב מקשה: הלב תמיה על זה, כי לאלה שחיו בימים הכבירים האלה לא היה חוש חי, להכיר נכונה את אשר התוו לפניהם הגלגולים התולדתיים. בדודינו הכוזרים מצאנו חפץ להגן עלינו ולחסות בצללם, אבל לא להילחם בצדם; והנסיונות המעטים אחר כך, כאשר הוּעם הכוכב הזה, לנסות דבר דתי אל הרוסים, שבאו אז למשול בכיפה, יכחידו סופרי תולדותינו תחת לשונם בכל מיני אמתלאות, וגוללים את המעשים האלה על ראשי פליטי הכוזרים, כאילו חרפה הוא לעם, שיכוון את עתותיו, לשפוך ממשלת-רוחו על עמים אחרים. – – –

היהודים שלימדו בימי חורבן חמלניצקי ידם לקרב ויחלצו מהם גדודי אנשי-חַיִל תחת מפקד ומשטר צבעות פוליו ויִלָוו גם הם לחיל קזימיר וילחמו ברוח גבורה (עיין בספר הנ“ל, עמוד מ”ה), היו יכולים להניח דבר אחר למשמרת משל הפסוק הראשון מפנקס תקנות הח“ק הישנה של העיר הנ”ל: “הנקראים גומלי חסדים, שהם מצפים לחסד של אמת ולא לשום תשלום גמול”… אלף שנים תולדה בגלות בלי תשלום גמול; ואידך זיל גמור!

ג חֶסְרוֹן לְהִמָּנוֹת

בימים הרעים, בימים אשר החי נותן אל לבו לחשוב ולהתבונן, הוא ימָשך אל העבר ואל הימים שעברו, לא לבקש תנחומים, כי אם לראות את המקרים הנארגים בעולמנו ואת המעשים אשר עשו את תולדתנו, או לא עשו…

גילוי ארצות אמריקה הוא מקרה רב הערך בחיי העמים והלשונות, בהיוָסד ארצות ומדינות גדולות, שלא היו בחשבון הקורות לפנים, ולקחו אחר זה חלק גדול במשטר המלכות והעמים. גם לנו בני ישראל, עם בגולה יתהלך מגוי אל גוי וממלכה נושבת אל ממלכה אחרת, יכולות היו תוצאות אחרות לבוא משם, בבואנו למקום בלי עבר מעיק ו“סבל ירושה” וכל התושבים חדשים מקרוב באו… מדוע לא צלחה בידי קבוצת היהודים שם, שידעו אמנם בעתם לכבוש להם את העבדים השחורים, כהאחרים להתרומם גם הם להיות אדונים לעצמם וליסד – אם לא ממלכה עברית – קיבוץ עברי אזרחי-ארצי? על אותו דבר בידי ספרי תולדות היהודים באמריקה להשיב או על כל פנים לשאול… והתולדה מה היא, אם לא התבוננות במעשי הדורות מראש וצירופי המקרים והתוצאות מראש וחילופיהם וחילופי חילופיהם? גם את הדברים מהיום נלמד מאתמול …

הנה לפנינו, תולדות היהודים באמריקה, הקורות אשר עברו עליהם מראשית התישבותם בה עד ימינו אלה, נערכו על פי ספרים ומאמרים שונים מאת מרדכי רייזין, הוצאת “תושיה” וַרשה. יכול הקורא למחוק “תושיה” ולכתוב “אחיאסף”, למחוק את השם רייזין ולכתוב שם אחר. בכל חלקי הספר הנוסח הקבוע לנו, לסַפּר ענינים קרו ולראות את הענינים, לא תמצאו בזה לא גדולות ולא קטנות. לא תולדות היהודים באמריקה וגלגולי הקיבוץ המדיני מבית ומחוץ, מעשהו ומַלאכותו, תמצאו רק פרקים פרקים נאמרים, בלי חזיון נפשי וציור דמיוני. תחת לדעת מה עשו היהודים בארחות אלה, לפלס להם נתיבות בחסר העולם ולשום לב להמעשים בפנים, מראים לנו, כמה עזרו היהודים לקולומבוס בכספם, הכל מעין רמיזה, כמו זו שמרמזים על השתתפות היהודים העשירים בחפירות הבבליות של דֶליטש…

רייזין הוא סופר צעיר, ואולי עוד ילמד לדעת את הדברים לאשורם; אבל דא עקא שאחרים, הקודמים לו, לא לימדו אותו לדעת: דא עקא, שעם כל הרעש הלאומי אצלנו, שאמר לשנות את תנאי עמנו ממסד עד הטפחות, לא למדנו להבין ולהעריך בהערכה אחרת את הדברים בתולדתנו ובמהלך חיינו. גרץ כתב את ספרו הגדול לפני דור שלם בתנאים אחרים לגמרי וממבט אחר לגמרי על חיינו היום, ועד עתה כולם הולכים בעקבותיו. השינוי הוא רק זה, שגרץ היה גדול בידיעותיו ועל עבודתו טבועה מטבע מדעית, תחת שאֵלה היום המה רק נושאי כליו…

אנו קוראים את החלקים זה אחר זה, ולנו אין תמונה חיה מחיי היהודים באמריקה ומחיי ארצות אמריקה; אין אנו רואים את הארץ, את התושבים ואת מפעלי היהודים שם. אנו קוראים פרק גדול בדברי ימינו האחרונים, בדברי ימי חלק גדול מאחינו; הנה בו גם עננים רבים מקרבנות אדם ולבנו לא ינוע. רק השרטוטים האחדים פה ושם מאלה התקיפים העשירים, שעלו בגבורת-רהב על ההמון ועל אנשי קהילתם יגידו לנו מה. – המשורר אולי ילך לפקח על קברותיהם ולחפש בבתי-הארכיון העתיקים חומר לשירתם, תולדות הציבור הישראלי בכללו לא נראה, ואותן לא נתן לנו המחבר, אם גם חי הוא שם ועיניו תחזינה את החיים שם.

“בחיבור הספר הזה, אומר המחבר בהקדמתו, הנני חפץ למלאות חסרון גדול אחד המורגש, לפי דעתי, בספרותנו העברית החדשה: חסרון ספר המכיל ציור נכון ושלם מהמוצאות את אחינו בעולם החדש, מיום התישבותם בו עד ימינו אלה.” והחסרון הזה לא מילא. ומי יודע, אם יבואו אחרים אחריו למלאות את החסרון, יותר נכון, אם יעלה בידינו למלא את אשר החסירו אבותינו. – – –

ד אֶבֶן מָאֲסוּ

היתה אצלנו לפני איזו שנים מהומה ומבוכה בדבר הנודדים מאחינו לאפריקה הדרומית. המון נודדים מבני ישראל הושבו לאחור בדרך אשר באו בה. ממשלת קפלנד סגרה אז את חופיה בעד בני-הנכר ואחינו מוּשבים באניות שבאו. מי יפתח להם שער אחר? איה המקום שבו ימצאו מנוח?

פיקוח-נפש דוחה כל השאלות; לא נוכל לעמוד על דם אחינו! נשמע הקול מבין עמודי מכתבי-העתים ואנחת לב רבה. מאות אחינו שטים בים ואין אדמה, סגורה הארץ בעדם.

ובאחד מגליוני העתונים העברים בימים ההם קראתי זכרונות מעטים ורבים על-רודות אחר מבוני העולם ומישביו.

והרשימה מספרת: מת בלונדון זקן אחד, ושמו יונה ברגטהייל. הוא היה מהחלוצים הראשונים, שהלכו בעוז רוחם לאפריקה הדרומית, עוד בטרם היתה טרנסוַל אחוזת הבּורים וגם מדינת נַטל עוד היתה כמעט מקום ריק… שבעים יום הלך האיש הזה בים, ויקבע אחר-כן את מושבו באפריקה, ויקן קרקעות ויטע כרמים ויחרוש ויזרע ויעזור להרבה לכיבוש הקוּלטוּרי של הארץ, לעבדה ולשמרה, ויהי גם נבחר לחבר-הממשלה ימים רבים.

אז ניסה הפלאי הזה להוביל יהודים ולהושיבם באפריקה, לתת להם ארץ מולדת; בא לאנגליה והשתדל והתעצם הרבה לחולל אמיגרציה עברית משם לאפריקה – ולא עלתה בידו. הוא לקח דברים עם רבני ישראל, ואין עוזר; הוא פנה אל היהודים הבאיֶרים (הוא היה יליד באיֶרן), וחשבו, שהנו חפץ למכרם לעבדים…

"אז הלכתי לאשכנז, סיפר אותו זקן לפני מותו, ומשם הבאתי ארבעים משפחות פּרוֹטסטנטיוֹת, יסדתי להם מושבה, אף בית-תפילה בניתי להם וגם כוהן העמדתי להם, וצאצאיהם מאושרים הם עד היום. יהודים, יהודַי, לא רצו להתיישב "…

היהודים לא שמעו לקול הקורא! בדידות האיש הגדול הזה, שהיה אנוס לתת לאחרים חילו, מבלי יכולת להושיע את בני עמו, נוגעת עד תהום הלב. סמיכות הפרשיות; טרגדיה של עם וטרגדיה של יחיד, של עם נענה ושל יחיד שבידו לבנות ולהנחיל וימאסו בו…

שׁוּרָה שִׁשִּׁית

א אֶחָד וְרִבּוּי

כשנדבר על דבר שבטי ישראל בימי קדם ותנאי חייהם השונים למשפחותם ולבית אבותם, יבין כל איש, שלא הרי ראובן ושמעון כהרי יהודה ולא הרי שניהם כהרי לוי וכו'; יבין את ההבדל המדיני שבין יהודה לאפרים ובין מלכות יהודה וישראל, יבין כי אלה שהתישבו בפנים הארץ שונים מאלה שחיו מעבר הירדן, ולא מבעי, ששונים היו אנשים ירושלים מאנשי אלכסנדריה ההילנים. שבט שבט חונה לדגלו, חי באחוזתו, לכל אחד היו תנאים מיוחדים ותעודה ארצית מיוחדה וצרכים מיוחדים…

והבדל זה בגוי, ההבדל המדיני בין חלקי העם השונים, לפי מגוריהם, טבעם העצמי ומעמדם בעולם המדיני, נחוץ לדעת, כשאנו חפצים להבין את מהלכם; להבין מהותו של עם, נחוץ להכיר את אבריו המיוחדים ולא לכייל ולשפוט על הכּל לפי מידה אחת; נחוץ להבין את התולדה ההוֹוית המַפלגת דרכיה לפי הצרכים המדיניים ומהלך חלוקת הארץ מסביב לאותו העם ושבטיו. – –

בגולה אנו, אנו נאחזים בכל הארצות ובכל חלקי תבל ונסחר סחרם מדור דור; אנו בני אב אחד, בעלי רוח אחת, באיזה מובן בעלי עבר אחד; אבל האם גם בעלי עתיד אחד אנו? – זאת היא השאלה. מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. – וימי הריחוק הם גם כן חלק גדול מן העבר, חלק מן העבר שלנו הם ימי הגלות…

פזורים אנו בנפות שונות ובארצות שונות. הנה שפות שונות ותנאים שונים, ארץ ארץ ותהלוכותיה, ארץ ארץ וצירופיה, ארץ ארץ ושאיפותיה… יהודי אשכנז רווקים המה מיהודי תימן, ויהודי פולין שונים המה מיהודי רומא… מי ימנה מספר הנפרדים בנו והנחלקים לזרמים רוחניים שונים במדינות שונות – מי ימנה אותם? העבר הקדום מושל בנו וכוחו אתו לחולל חיינו ולהכריע חיינו. אבל הנה בא האלף השני אחרי האלף הראשון, ואחריו האלף השלישי וכו‘. – מציון יצאה תורה ואתנו דבר ה’ מבבל, מספרד, מרבותי שבמערב ובמזרח. לשון הקודש הוא נחלת-אבות ושפת-אם היא יהודית… גם זהו עבר…

לאֵל אחד נעבוד ובתנאי חינו אלהים רבים מתנגשים; תורה אחת אמרו לתת לנו, ולנו תורות ותרבויות הרבה; נתחלקנו לשבטים שונים, שלא הרי זה כהרי זה ולא סופו של זה כסופו של זה, ואתם אומרים: גוי אחד נחנו…

ב הֹוֶה וָאַיִּן

בטרם ידענו להבין מהלך הדורות והשתלשלות הדורות היתה לנו היהדות מראשיתה ועד סופה כדבר אחד. קיים אברהם אבינו עירוב-תבשילין. וכשקנה יעקב את הבכורה מעשׂיו, עשה זה לפי דיני קניה ומכירה. אולם הביקורת לימדה אותנו לדעת טיב דור דור ודורשיו, דור דור וקורותיו. לא בנקל נעשה הדבר. המלחמה רבה היתה מפנים ומאחור, אבל היא יכלה להם ותעשׂ חַיל, החלה לעשות חיל. הנני אומר: החלה, אחרי שסוף מעשה עוד לא בא, ועם כל ידיעתנו זמנו של כל אחד ממקרי תולדותינו ואימתי התגלה בשמינו, עוד לא נדע להבדיל בין היה להוֹוה אצלנו, ונחשוב דברים רבים מתולדתנו שייכים לנו עוד עתה, בשביל שהיו לנו בשכבר הימים.

ודא עקא. אין טמטום תולדתי, רצוני לומר, טמטום חוש התולדתי יותר מזה, שיודע רק לספור ספירות במועדים וזמנים, מבלי הרגיש, מה עוד חי בנו ממה שהיה; ואם הדבר שהיה לירושה לאבותינו או שעשו אבותינו, הוא גם לנו עתה לנחלה…

התלמוד הירושלמי, למשל, אינו חלק פחות מהיהדות הרבנית כהבבלי; אבל הבבלי הלך וכבש לו לבבות של דורות הרבה והיה למדרש ולמעשה בכל תפוצות ישראל, והירושלמי אחיו הבכור היה מונח בקרן-זוית, באין דורש ומבקש אחריו. במובן ההתפּתחוּת הרוחנית הדתית התורית שלנו, כלומר – על תולדות רוח היהודי שבגולה שניהם ילַמדו במידה אחת, להיותם שניהם מעשי ידי מורינו הדתיים בימים ההם, אבל במובן פעולתם על בני העם לא הרי זה כהרי זה. ספרי התנ"ך מונחים בארונות שלנו כספרי תורה שבעל-פה, ועולים על שולחננו; אבל רושם התלמוד היה גדול מאה מונים בבית ישראל מרושם כתבי-הקודש, ושייך הוא לתולדות היהודים הרבה יותר…

לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפוּרים וחמישה-עשר באב, שבהם בנות ישראל לבושות בכלי-לבן שאולין יוצאות במחולות ואומרות: בחור, שא עיניך בנוי או במשפחה! אבל עכשיו שנתרחקנו הרבה מחיי-תום כאלה, ולרבים מאתנו יהיו גם לתועבה, שוב אין לנו גם הזכות להתיחס למשפחות האלה ולשכוח את אשר יבדיל אותנו מאלה. – יחסים כאלה, בלי כל הבדלה בין עבר להוֹוה ובין היה להוֹוה, הן המה רק תרמית עצמית. מונים אותנו בדברים שאין אתנו עוד רק בשביל שהיו לנו; וההפסד על ידי הטעות הזאת המושלת בנו, ואי היכולת להבדיל באמת מה יש לנו עתה מאשר היה, אוכל בנו מנפש עד בש. מה שהיה אין.

ג מִשְׁפָּחוֹת

עשרה יוחסין עלו מבבל, ויתיחשו בני ישראל למשפחותם ולבית אבותם. המשפחה הוא כוח המחיה בעם, כמו השבט שלמעלה ממנו והבית היחידי שלמטה הימנו; אותו הכוח המבדיל בין האומות והמציב גבולות עמים, הוא הוא מציב גבול גם בין המשפחות בעם ועם. אינני דן בשאלת הויית המשפחות והרכבתן לשבט ועל דבר התאחדות השבטים אחרי כן לגוי, או להיפך, בדבר התפרטות האומה לשבטיה, השבטים למשפחות והמשפחות לבתים; אחרי שלא התורה החברתית נוגעת לנו עתה, כי אם התורה הרוחנית, כלומר, הערך הרוחני שבמצב המשפחות וקיומן. יודעים אנו ש“המשפחות מתגרות זו בזו”, שבין המשפחות השונות שוררת איזו יוהרה או גם משׂטמה, המגרעות ש“ביחש” וכל כגון דא לא נעלמו מאתנו; אבל עם כל זה לא נוכל להעלים את עינינו מהאורות שבדבר ומהכוחות המחַיים שבדבר. אנו רואים באפשרות קיום המשפחות אצל עם והויתן בו יסוד תרבותי ושימורי. – כמו שאין אומה חיה בלי יחידי סגוּלה, כמו שאי אפשר לכל דור בלי דורשיו ומנהליו, בלי האישים הגדולים, הנושאים בנפשותם צרכי הדור ושאיפות הדור, כן אי אפשר לאומה להתקיים בלי בנין משפחות ומעמדים משפחתיים קבועים בחברה ובחיים, בשמירת הדם ובזיווג קנינים מתנחלים. אין אני אומר להכריע בזה את הכף של המיוחסים על הבלתי-מיוחסים ולא על זה אני דן. השויון הכלכלי והמשפטי והזכות שיש לכל אדם על הלחם ועל העבודה, זכות לחיות לעצמו ולא רק בתור כל-שרת לאחרים, הוא דבר שאינו נכוה מדבָרַי אלה; והן לא בירור הדברים החברתיים והכלכליים מגמתי בזה, כי אם בירור הויית הדברים מצד כוחם העממי וצרכם העממי. אם רוצים אנו בקיום עם, ואנו חושבים זה למוסר תולדתי שיתקיים עם ושישׁמר במעמדו, בשפתו ובתכונתו, אז מחויב הדבר, שצריכים אנו גם לקיום משפחות שונות, שהן הן אברי העם וגופו.

עינינו תחזינה, שנר המשפחות לא כבה אצלנו גם בימי הגלות; ושלא לבד בישבנו על אדמתנו היה לנו הכוח להוליד משפחות וליסד משפחות, כי אם גם אחרי אשר נעקרנו ממקומנו. ואם אמנם נודדים היינו מארץ לארץ והלכנו בגולה מגוי לגוי, עוד היה בחיינו הלאומיים והביתיים כוח להעמיד משפחות; משפחות ידועות היו לנו בכל דור, בכל קיבוץ ישראל גדול; בכל קהילה מקהילות היהודים היו משפחות עשירות ותורניות, היו משפחות מפורסמות ברב, משפחות בינונות ויחידות. ואלה הדברים נשמרו באיזו מידה עד הימים האחרונים. הן עוד בזמן האחרון, כשבתולה ניתנה לאיש היו שואלים מ“שני הצדדים” לטיב אבות הכלה והחתן וערך משפחתם, ומקפידים היו באלה. לא נאמר, כי בזה תלוי כל גורל האדם, או כי בזה שמור הון האומה כולה; אבל מטבעות האומה צרורות במעמדי המשפחות ובקיום המשפחות.

והדברים האלה, שהיו קיימים אצלנו ועשו את רוב היקף חיינו זה ימים רבים, הנה הם פוחתים והולכים לנגד עינינו. בימי המשבר של העם האברים מתפרקים והיחיד מבקש לו מפלט בכל מה שימצא לפניו – תש הכוח אצלנו לבנין משפחות ולהעמדת משפחות.

היסוד המשפחתי הוא העודף על היסוד האישי, רצוני לומר, הוא הקנין למשמרת ממה שנשאר מהחיים בני-יומם והצרכים הביתיים בני-יומם. והרי בזה שאנו מניחים דבר מהיום למחר וליום המחרת כבר מונח איזה עושר ודורש לקיומו מידה של עושר. אבל די לעני בפת יומו, ולו אין סיפק לאסוף לזמן הבא. מצבנו דלל, אָפס המץ, אין לעם גם לחם יומו, ואיך יכול הוא לחשוב על המחר ולבנות משפחות לשם מחר?

היסוד המשפחתי הוא יסוד תרבותי קיים כולל, בּיסוּס דבר שכבר נתקיים ושכבר שמור הוא אתנו מהימים שעברו או גם מעושר החיים הרוחניים דהיום; ולנו הגיעו עתה ימי שיבור וניתוק הדברים הניתנים, ימי תסיסת העם והריסות וזריעת סימני-שאלה רבים בחיינו מבית ומבחוץ. שואלים אנו שאלות שלא שאלו עוד אצלנו עד עתה; לקיום המשפחה כבר צריך תשובה ברורה וידיעה למה היא חיה…

היסוד המשפחתי הוא כיבוד האבות והאמונה החזקה, שהם היו עמודי חיינו ושהם ינחילו לנו חיים גם לעתיד; אבל הנה בא תור הבנים, בא מועד למעשי ידינו בעצמנו, בא מועד ליצירת דברים חדשים, שלא היו לאבותינו כלל; ובימי מעבר כאלה בחיינו משפחות ניתקות ומשפחות מתפוררות, אבל אין משפחות מתקיימות.

ביאורים תוריים על החזות הקשה בעולמנו ניתנו לנו; ולבן השואל – תמיד תשובות בידינו; אבל כל אלה לא ינחמונו ולא יתנו את המרגוע ללבנו.

על שכחון הספרים יכולים אנו להתנחם. רבים בהם שגם ראויים לשכחה; ומהם, אם גם נשכחים היום, אפשר שיתחדשו למחר. ספרים, גם כשהם מונחים בקרן-זוית בבתי-אוצרות שונים, מבלי שישים אדם לבו אליהם, יש להם איזו השארת-נשמה על ידי קיומם בעצמם, על ידי המעשה הפשוט, שרעיונות איזה אדם, שחי בזמן מן הזמנים, באו אל הכתב ונתגלמו בכתב; אבל משפחות כי נתמזמזות, דם טהור, כוח תרבותי ומעמד עממי כי ישָבר ויפוג טעמו – מי יתן לנו תמורתו?

יש משפחות נשברות בעל-כרחן, אבר אבר יכּרת מהן, ואחר זה תתבטלנה כולן. חזיון-עצב! והחיים הדרמַטיים והחזיוניים ירעישו את לבנו ויזרעו בנו רגשי-צער ומחשבה כבדת-רוח. אבל הן גם יופי שירי בכל אלה, יופי יש בתגרת הכוחות ובתגרת יד המזל להחריב בית, שאינו פחות מזה אש לבנין בית; אבל אוי להן למשפחות שאינן נשברות כלל, כי אם נמקות הן, חדלות מן העולם ואינן.

עוד מספר של משפחות נכבדות בודדות יש ברחוב היהודים, עוד תמצא עין מחפשת איזו מנוחה בצל של משפחה קיימת, עוד פה ושם רואים אנו משפחה רבתי, שחיתה ברב ורוחה שמור אתה; והנה גם הן תחלנה להתפרק ובאים בהן בקיעים. מלחמות הדעות כמעט חדלו, ותחת זאת באה לנו אפיסת הכוחות…

נר אחרי נר יכבה, משפחה אחרי משפחה תאפס, חדלו “בתים” ביעקב הגולה, ואיה רחל מבכה על בניה? איה האם הרחמניה, אשר תרים קולה לבת עמה לאמור: אספי כוחותיך; שובי, שובי לבצרון!

ד בֵּין הַמְּצָרִים

“בנינו הולכים קדימה שנה שנה; מי יודע הגבול? עד מתי, עד אנה?” אותה הקינה הידועה של משוררנו הגדול תוכל להיאָמר עתה גם על האבות.

למה נשלה את נפשנו? לנו אין קשר של קיימא בכל מקום שאנחנו שם. לנו קשה התקומה בין העמים, אם תאבו לדעת זאת או לא תאבו. זרים אנחנו בכל ארצות פזורינו, והאדמה שמתחת רגלינו אינה מסתגלת לנו; זרים אנחנו לנו ולהם, ובביתם אנו יושבים, ואולי גם נשב לעולם, למה נשען על משאות שוא, הצדק האנושי לא יועיל הרבה נגד התביעה הלאומית. אם בתור כיתה דתית היה לנו איזה מפלט – בימי ממשלת-הרוח, נתקשה הדבר לנו, בתור עם, לעמוד בימי תגבורת הרוח הלאומי. – במצב חברתי-מדיני שעומד למעלה מן השבטים והגזעים אפשר גם לשבט אחר להכניס את ראשו ולמצוא שם איזה מעמד; לא כן הדבר בין שבטים חונים על דגלם ונשבעים לדגלם, שגם קשה לגר להיות כתושב, אם אינו רוצה או אינו יכול להיות תושב לגמרי. – –

על פי זכות משפטי-העמים, רצוני לומר, על פי הזכיה התולדתית העממית, שנותנת לכל עם הכוח לעמוד על עצמו, אין אנו יכולים לסדר את קיומנו ולבסס זכויותינו האזרחיות בארות לא לנו. – עלינו לשום לב לזה, שכל קבלה מעין זו, כלומר – כל הנאה מן הזכויות הנתונות והסתגלותן לכל צרכינו בלי העדר, מוכרחת היא על פי טבע הדברים להוביל אותנו להרכבה גמורה בחומר וברוח עם אותו הקיבוץ המדיני. – ואנו הלא קוראים, שרוצים אנו בתקומתנו אנו ושאנו מתעוררים לתקומתנו. תובעים אנו מהציבור שלנו על אותן התביעות הלאומיות שיש לעם באשר הוא עם; רוצים לעורר בנו זכרונותינו, תוגתנו וירושתנו וזה ישימו על נס; אבל באותה מידה שניטע בלבבנו כוחות פועלים אחרים מזו של הארץ שאנו גרים בתוכה, ונסתבך בקישורים נפשיים אחרים, הרי אנו ניתקים שוב מן הזכויות הארציות הנראות, שהן הן רק הגשמת הכוחות האישיים הבלתי נראים.

ולאידך. – לשם, הרחק מזה עינינו נשואות; והשאלות בנות-יומן, החיים והצרכים בני-יומם באים בתוך כך ובולעים את החיים העולמיים, את הצרכים הלאומיים. בדוחק ובמיצר נפשי אנו נתונים, לא ידע עוד גוי ואדם. אין לבני-ישראל האפשרות הנכונה לשכלל עצמם והשכלתם, והם בוכים; בתי-ספר נפתחים בעדם וההשכלה מולדת חוץ חותרת חתירה תחת אותה מולדת בית ושוב הם בוכים. הקרעים שבלב המה בזה ובזה. למי נפנה?

שותפות בנו! דו-פרצופים נעשו חיינו, הוחרמנו אנו ונפשנו להיות עינינו במערב ולבנו במזרח, והשניוּת מה מעיקה היא.

לא אבנים מזה ומזה, אבן אחת תנו לנו, אם תוכלו, להניח עליה את ראשנו…

חבר נאמן היה למַכּס נוֹרדוֹי הסופר, חברו בספרות ומנהיגו בציוניות, והוא הד"ר תיאודור הרצל.

ד"ר הרצל בתור סופר היה בעל-יחש, לא איש צעקני, רק נוח ודעתן ומתון; רגיל היה בדבּרוֹ לראות את הדברים ממעל, כשקומתו זקופה ולבו נתון למה שלפניו.

היו ימים אצלו, שגם לשחוק אמר מהולל, ימים שבהם לעגוֹ החרוץ כתער השכירה עבר על המקרים והאנשים הפועלים; אבל בשחוק שלו לא היה רעל, לא היתה נקמת איש, שאינו יכול לעלות, הוא התיחס ביחס שירי לכל הדברים שבחברה, ביחס יחיד לדברים שברבים. – ואחר-כך באו ימים, וראינו אותו מדבּר בלשון אחרת; אחרת היה מדבּר ועושה, אם גם לא חדל להיות סופר ומשורר.

הרצל בתור מסַפר לא היה חוזה ולא היה לאֵל ידו לגלם את החזיונות שבחיים ובשירה במידה אשר ערכם והבינם בשירתם של אחרים, משאת-נפשו לברוא נפשות חיות וליצור אותן לא היתה נתונה לו; אבל בתמצית שבנפשו, יותר נכון – התוצאה שבנפשו, אחרי ראותו מחזות החיים, ידע למסור בקרירות שפתו ובחנה המיוחד.

בשירה, על בימת השירה, לא השיג מטרתו אשר הציב לו; אבל בחיים, על בימת החיים, ראה פרי. אנשיו שבכתב המה רק כצללים; אבל אלה אשר נועדו אתו בימים הראשונים לבקש דרך לתחיית עמם היו חיים לפנינו.

ברשמי אחת המועצות הציוניות, מעשי ידיו של הרצל בימים שניסו לקוץ בו, אנו מוצאים דבריו: “ההתנגדות לא הטילה עלי אימה כלל. כך היא מידתי, אינני פחדן, כאשר הייתי לציוני פשטתי את הרגל לעבר שלי, לעבר של שלושים שנה ומעלה.”

ואמנם פשיטת הרגל לעבר הוא דבר יסודי אצל איש שהיתה עליו הרוח לעבור מעולם אחד לעולם שני, לאיש שרוב ימיו היה סופר גרמני, והנה נהפך לבבו להיות למנהיג אנשים, אשר לא ידע עד כה אָרחם ורבעם; אבל הוא נשאר במקומו, אשר התבסס בו מראש.

העתון, שהיה הרצל אחד מעורכיו, אינו עתון ליהודים מפורש, כי אם נתון בראש וראשון לעניני עם אחר ולחוגים אחרים; והנה איש לאומי, איש שעמד בראש תנועה לאומית, אנוס היה לומר לנפשו: אין עוד חלקי באשר עשיתי עד היום.

אמרו, הרי לַסַל, שהיה עוסק בדברים שונים. – אבל לסל כמשורר, כפילוסוף, כמשפטי וכלכלי עבד רק בעד דבר אחד וחיפש בכל מעשיו אלה דבר אחד. ללסַל לא אירע מאורע בחייו, מלבד איזה חלום עברי שירי בימי נעוריו, שהניעו לשבר את העבר שלו, להניח עבודת העבר שלו ולהתחיל מחדש, ולהרצל היה כגון זה. אוּגוסטין נהפך מחוטא לקדוש; המגיד ממזריטש נהפך מרבני נלהב לאבי החסידות; אבל אוּגוסטין לא היה טובל ושרץ בידו, והרב המגיד, כיון שקיבל את ההתגלות של הבעש“ט, שוב לא היה שב לוילנה… ועוד זאת: אם גם היה כותב הרב הנ”ל “תורות” לפני חסידותו, בודאי היו אחרות לגמרי מאלה שנכתבו אחר-כך ב“אור תורתו”. המאורע ההתגלותי הגדול בחייו, פדות נפשו על ידי ההופעה האלהית, שינה גם את לבבו ביסודו, וכיון שהלב נשתנה הרי לרחשי נפשו נוסח אחר ושמועה חדשה…

הרצל היה סופר ונשאר סופר כל ימיו; אבל אם אז, בהיותו עובד לדברים שבמערב, לא שגב ממנו לעשות נצורות בחזון ושירה, כאשר איוָה, היה הדבר צריך להשתנות בנפשו, אחרי גשתו אל עבודה ציבורית עממית ואחרי שהתעשרה נפשו על ידי אותה העבודה: צריכה היתה שירת הרבים וכוח הרבים ואמונתם בו להתגלות באיזו מידה בשירתו ששר אחר זה… ותקותו זו נשארה מעל.

– – כי יקום איש ושלחוֹ אלהים להיות לפה לעמו ולכבוש לו נתיבה הוא לרוב גם ממציא ובורא אותה הנתיבה. לוּתּר סלל לו דרך ופעל בעד דרכו. הוא היה נביא דעותיו וגואל דעותיו, אם גם מצא לו גואלים לדעותיו ואנשים קרובים לפעולות דעותיו; שונה היה הדבר בבעלי המהפכה בצרפת, שהיו ברובם רק נושאי כלים של דעות, שנוצרו על ידי אחרים; שונה היה הדבר באיש כמירַבּוֹ, שקדם לו רוּסוֹ ושחשב בעדו רוּסוֹ.

הרעיון המשיחי הוא הדבר היותר חי בלב האומה העברית, העם מלא געגועי גאולה ופדות ונותן הוא נפשו למי שקורא בשם אותה הגאולה והפדות. לב האומה מלא על כל גדותיו: כל איש ואשה וכל נפש בישראל בכל זמן ועידן נותנים טיפה אחת אל הכוס הגדולה. כל דור ודור נתן את נפשו על אלה. – זאת הנחלה הרבה לעם היהודים מכל הימים, נחלה נשגבה ונוראה ביפיה וסערה. בין כל המשיחים שקמו לנו ושקראו אותנו לחירות אולי טעה והטעה אחד או שני, האומה בכללה לא טעתה בשאיפותיה להיגאל…

כר זה מצא לפניו הרצל, בתור מסדר הציוניות, וכר כזה מוצא כל איש בישראל, אשר קורא לגאולה. האומה נתבעת לזה ונותנת ונתבעת לזה ונותנת. העם המעוּנה נותן את לבבו לכל.

לאידך, יש נטיה באומה נכנעה – עם כל אשר תשמור את נפשה ושואפת היא לקיום נפשה – להביט ביראת-הכבוד על אלה אשר מבחוץ יתר מעל אלה אשר בבית. הרצל רכש לו את הלבבות לא על ידי אישיוּתוֹ לבד, כי אם גם על ידי זה שבא כמושיעו מרחוק, מרחוק ולא מקרוב. – –

ריחוק רב היה בין הרצל ובין עם היהודים, ריחוק שבא על ידי השכלתו, לשונו ומעמדו ובזה פעל יותר על הציבור העברי, מגואל קרוב לעם. רישומו היה כשֹר, כאיש אשר לפני מלכים יתיצב, ובזה קסם את לבות בני ישראל, עם יודע עוני ולא רגיל באלה.

גם הצעד הפתאומי – הדבר, כי ביום אחד יבוא איש ויפתח לעם המחכה את שערי ארצו, וכל זה בדרכים תוריים, שלא ידרשו קרבן רב מהיחיד, היה אמצעי רב למצוא אזנים לרעיון הזה; לאפשרות חזון המושיע הציוני הזה וכיבושו בקהל – חזון שהתחיל ברעש וסופו לא ברעש.

שני ספרים כתב הרצל על-אודות היהודים ויגלה שיטתו בזה אחר זה, הלא הם: “מדינת היהודים”, דרך חדשה בפתרון שאלת היהודים ו“תל אביב”, סיפור.

בספרו הראשון הוא מדבר על דבר “משכנות הפועלים” – מדבר על “המשכנות וגניהם הנחמדים שמסביב להם, אשר ישיתו הוד והדר על המקום, ואשר יתאחדו להיות לאחדים עליו. יפעת הטבע תאציל מהודה על רוח האַרדיכלים, האמנים הצעירים, ותעורר את מחשבתם לחשוב חדשות שלא היו ולבלי החזיק בנושנות; ואם לא ידע עוד העם להכיר את ערך כל המערכה בסדר ובמשטר הזה, הן למצער תתענג נפשם למראה כל אשר סביבותיהם. בתוך המחנה יעמוד בית-התפילה בנוּי לתלפיות ולמרחוק ירָאה חוסן גבהו; הן רק אמנותנו העתיקה היא שעמדה לנו לעשותנו גוי אחד בארץ. ובתי-ספר מלאים אור ונוגה ומפיקים אויר צח ובריא יעמדו על מכונם עם כל האמצעים ללימודים, הדרושים לרוח העת החדשה; ובתי-חינוך לפועלים, אשר ישתלמו בהם הפועלים הפשוטים לאמנים משכילים בכל חרושת-המעשה וידיעת חכמת המכונות ביתרון הכשר והדעת, ובתי תענוג ומשחק בעד העם, אשר ינהלם ה’מרכז' וכלכל מעשיהם, להיותם למקור נאמן לתיקון המידות ודרך-הארץ”. הכל מנוּי וספוּר וחשוב שם בחרט; גם על דבר החוקים שימשלו אז נמצא ביאור. גם הדגל הישראלי כבר יסומן; גם מהות הממשלה מסומנה, שהוא “משווה אותה לנגד עיניו בתור רפובליקה אַריסטוֹקרטית – הדבר הזה יתאים גם אל רוח עמנו, הרודף אחרי הכבוד”… ואם גם “נשיאי-המַטוֹת” יהיו ה“רבנים”, המנהלים איש איש את קהל עדתו, סלוֹח נסלח לו. ומה גם שלא נמנע מלציין, שעם כל זה “לא ינתן לכוהני דתנו למשול בנו. אמנם האמונה היא הקשר המאַחד אותנו; אולם חפשים אנו בכוח החכמות והמדעים” ¹.

ואותה היראה עילאה לחכמות והמדעים ולחרושת-המעשה וסידור העבודה ושיתוף העבודה הוא מביא אתו גם בספרו השני “תל-אביב”, אבל פה כבר היתה יד התולדה, הציוניות, באמצע. הנה פה הכל חשבון הגיוני מלאכותי – מה שהיה שם באיזו מידה הכרחי-נפשי. “אם תרצו אין זה דברי אגדה”; אם תרצו… אם תרצו בכך.

איזו רוח אמונה מרחפת גם על הדברים האחרונים האלה; אבל מה שחסר לשניהם יחד הוא – הכרת הכוח המניע את הציבור, הכוח הבונה באמת והמצרף את האישים הפרטיים לאותו הבנין הגדול; חסר להם חשבון תולדתי וידיעת הדברים ביסודם, חסר להם חשבון תולדתי הווי-עממי בדבר כיבוש הארץ, שסוף כל סוף “לא תפול משמים” ארצה, חשבון שמצטרף גם מדברי ימי עם ישראל וצרכיו ומדברי ימי שאר העמים והלשונות אשר מסביב.

אין שאלת ישראל החברתית-העממית וקלקלתה תלויה בזה, שאין לנו חברה מתוקנה בצדק וביושר, אלא בזה, שאין לנו חברה עממית כלל ואין לנו האלפא-ביתא העממית-חברתית לצירוף המלים הגדולות, אשר אליהן ישא העם את נפשו…

“ועל זה אין להתפלא כלל – אמר אחד-העם באחד מפרקי ילקוטו הקטן, בהתוַכּחו על דבר התוכן של הספר “תל-אביב”. – אין אדם רואה אלא מהרהורי לבו. צעירינו רגילים לעסוק ולהתוַכּח כל הימים כל כך בשאלות תיקון עולם, עד כי לרבים מהם היתה שאלה זו באמת למרכז רוחם ושלא מדעתם היא באה ומתיצבת גם במרכז כל יתר השאלות, המעסקות אותם וגם הציוניות בכלל; אבל מנהיג הציונים – מסופק אני, אם יחזיק טובה למפרשיו אלה, שרוצים למשכו לחברתם בעל-כרחו; הוא לא נתכוון בספרו להראות דרך פתרון שאלת החברה בשאלת היהודים; לו העיקר הוא, לא לעשות שלום בין הכלל והפרט על ידי חברה של שותפות, אלא – לעשות שלום בין ישראל ואומות העולם על ידי מדינה יהודית. ואם ניסה עם זה לבנות מדינתו על יסוד תורת השותפות, לא עשה כן אלא בשביל לצאת ידי חובתו גם להשאלה הסוציאלית; אבל מובטחני בו, שאף אם היה יודע בבירור, כי סדרי הכלכלה במדינת היהודים לא יהיו שונים מאלה שבשאר המדינות, וגם בה, כמו באירופה, עוד תימשך המלחמה בין הרכוש והעבודה עד עידן ועידנים – לא היה כל זה משנה כלום בהשקפתו על שאלת היהודים ובשאיפתו לשום קץ לה על ידי יסוד המדינה. הוא הגיע לרעיון “תל-אביב” לא מחפצו לעשות נסיון חדש בתיקון החברה האנושית (כמו שעשה הרצקא ב“ארץ החפשית”), אלא מחפצו לתקן מצב היהודים בחברה זו, כמו שהיא בקלקלתה, שלא יהיו הם סובלים בה יותר מאחרים בגלל יהדותם”.

וביאוּר זה או היתוּלי הוא או אינו מאוּמת, כי הן במוחו של הרצל ניקרה ברב שאלה החברה, ולרחוק זה שׂם לבו בטרם מצא תשובה אל הקרוב.

בנוהג שבעולם, שכל חלום מדיני חברתי יעשה לו לעיקר שאלה אחת, שעליה הוא דן. הנה שאלת העבדים, בעת שהחברה לא יכלה עוד לצייר לה מצב חברתי בלעדי עבדים תמידים נכנעים, יכלה לעורר אחד מבעלי הגאולה, לסדר לו בדמיונו מצב חברה חדשה, שכל אישיה הם בני-חורין. שאלת העניים והעשירים ואי הצדק בחלוקת הנכסים עוררה לציורים דמיוניים, אשר תיארו לנו מצבים חברתיים כאלה, שבהם מצאו כל השאלות החמורות האלה את בירורם. ועוד זאת: עם כל החומר שבשאלות הללו, הלא יש דוגמאות להן בדברי ימי כל העמים התרבותיים, ועל האדם המדיני התורי רק לחקור ולדרוש וללמוד מהנסיונות שכבר נעשו על אותם שלהבא. שאלת מוקדון, למשל, היא שאלה קשה, אבל הרי היתה גאולת סרביה, בולגריה, רומניה ויוָן, הרי מקרים רבים כאלה בשאר דברי ימי העולם. אבל ל“שאלת ישראל” בגלותו לא תמצאו דוגמה, אחרי שהעם ניתק כולו מעל אדמתו ומפוזר ומפורד הוא בין עמים שונים, ואין לו דבר מדיני קיים, לקשר בו שוב חוט תולדתו במקום שנפסק… ומצד שני הן אין לו אפשרות אחרת להתקיים, רק לעשות שוב את הקשר הזה… זאת היא שאלה מדינית ועממית קשה, הדורשת חוק חדש בתולדה ונסיון חדש עממי. שאלת החברה המופשטת היא לא יתירה משאלת התרבות המופשטת, ואם עברה מעל הבימה שלנו, בשביל שאין לה עוד כל יסוד בחיים, בחיינו אנו, אין גם מקום לשאלת החברה החלומית. טען אחד העם על רעיון “תל-אביב”, שהוא חָמרי יותר מדי; אבל עוד יש לטעון יותר שהוא תרבוּתי ורוחני יותר מדי, רצוני לומר, שנוגע הוא בדברים שיכולים אנו לדון על-אודותם רק בעת שכבר נהיה לעם היושב על אדמתו ולו הרשות והיכולת לסַדר אז שאלת העבודה, אבל העיקר, איך יגיע העם היהודי למצב כזה ובאיזה אופן יגיע? דבר זה חסר…

משל אחר: הרי אדם פלוני מוכרח לעשות איזה דבר, נאמר – מוכרח לנטוע לו ולביתו גן שם על הגבעה מעבר לנהר; והנהר סואן במימיו, יכה גלים וגשר אין, גם אני-שיִט לא ימצא; ואם גם יעבור את הנהר, עוד לפניו עבודה קשה, לשׂדד את האדמה, למצוא עשבי נטיעה טובים, ובזה הנה מצא מדריכים ומלמדים לו את הדברים, אשר יעשה אז, בעת כבר עבר את הנהר, וכולם מורים בלשון – נניח: נניח שכבר עברת את הנהר, הלא עוד הדברים קשים וכו', ובתוך כך הוא עודנו עומד לפני הנהר ואינו יודע איך לעבור… כמו כן ה“טשרטר” של הרצל והמלה אשר ברא לתפוש את הלבבות מתחילים מעבר לנהר. הוא פתר את השאלה החמורה הישראלית, שאין לה דוגמה, איך ינתן לעם שנותק מעל אדמתו כולו בסיס מדיני באותה האדמה שכבר כבשוה אחרים ומיוּשבה היא מאחרים – מאותה נקודה שכבר נתבררה, כלומר, נניח שאותם אחרים קראו לנו לשוב, והשיבו לנו את אשר אבד מאתנו, או קנינו מאִתם בכסף מלא את אשר לוקח מאתנו ושוב אין מצבנו עוד בלתי-דוגמאי…

הרצל האמין בצדק המוחלט של העמים, שמטוב לבם בלבד יתנו לעם ישראל ניר בארץ אבותיו, והאמין גם בצדק היסודי של בני ישראל שבבואם להתישב בארצם, יהיה קיבוצם סמל היושר והצדק וייסדו מדינה שכולה צדק ומישרים. תום דמיוני משחק חברתי-נביאי בידו של סופר. – –

שלושה דרכים היו להרצל, בעת שהחל למצוא לו נתיבות ללב העם ואולי גם למעשי העם, לוּ היה איש-המעשה בכּל ולא גם סופר ובעל-דמיון. כשיצא אל המערכה היה שטף האנשים העברים, העוזבים את ארצם ומולדתם לבקש להם ארץ-מולדת חדשה, גדול ורב במספר. זה היה החומר ההיוּלי לפועל עממי ולגיבור עממי, לברוא ממנו דבר של קיימא, להרכיב אישים נפרדים בעת יציאת עם והתפזרותו במקומות שונים לציבור עממי היושב במקום אחד וקשור אל מקום אחד. מעיסת הגולים, מאלה הנותנים ספר-כריתות לעבר הכלכלי והאזרחי שלהם והולכים לבקש חיים חדשים באשר ילכו ויבואו – מעיסה זו היה אפשר ללוש את הבצק העממי החדש ולהכינו למטרה אחת, לבנות לו בית; אבל לא מאלה, שנשארו על מקומם בתור ציוניים מופשטים; מאנשים שאין להם בעולמם אלא שאיפותיהם בלבד, בלי יכולת ורצון לשתף לזה חייהם עתה, חייהם וצרכי חייהם הפרטיים עתה, מאלה המעמיסים הסבל על שכמם, שמים נעליהם ברגליהם ולוקחים מקלם בידם ללכת, מאלה יוָסד ציבור מדיני-כלכלי-עממי חדש, העומד על קרקע חדש; מהולכים יבּנה עם ויתבסס עם, שאין לו עוד ארץ נושבת, אבל לא מהיושבים חוצה לאותה הארץ המקוּוה, אם גם מדברים על-אודותיה במועצות רבות ושואפים לבוא אליה על ידי מועצות ודיבורים…

והדרך השני לציוני מנהיג הוא להיות בעצמו בציון, להניח את עברו המקומי ולתקוע ביתו ונחלתו בארץ, להיות לפה ולמנהיג לכל המתנחלים בארץ, לבסס כחלוץ את הישוב הישראלי לאט לאט על היסודות מהיום, כדי להכין את המחר הגדול – בקצרה: לבנות את הבנין בשבתו בבית, ולא בעמדוֹ רחוק מבחוץ.

והדרך השלישי, המדיני גם הוא, הוא הנסיון הקיצוני של התּרת הקשר הגרדי המדיני והארצי בבת אחת לפתרון שאלת ההווה: כלומר, להתחיל חיים חדשים מדיניים בארץ חדשה לגמרי. התרה כזאת כשמה כן היא. היא מתירה. היא עשויה לבלי חת, היא קיצונית לפי רוחה ומהותה, היא שואפת לחיים חדשים וליסודות חדשים המתאימים אליה ומתחילים עמה. מסיעה היא אנשים בלב אחד ולא צירופים של אנשים… בוראת היא רצון אחד ולא צללים של רצונות.

כיבוש ארץ חדשה עם מסורה מדינית חדשה, שלטון בית לעם על אדמה לו ניתנת דורשים גם לבות נתונים אליהם, דורשים אנשים שיודעים המה מה הם נותנים, אבל יודעים המה גם מה הם לוקחים.

התרת הקשר הגרדי בתולדות עם תיעשה על ידי התרה ולא על ידי קישורים ולולאות. התרת הקשר תיעשה על ידי אנשים בני-חורין, על ידי אנשים היודעים את אשר לפניהם, יודעים לוַתר; – וכל האומר לעשות דבר חדש בעזרת הציונים וכל “התרמיל הארוך” שעל שכמם, כאשר עשה הרצל באחרית הימים, כששב מהציוניות לבקש ארץ חדשה בעזרת הציוניות וקדשי הציוניות ובשותפות הציוניות, כל האומר להתיר את הקשר על ידי עניבות ולולאות על כל פנים אינו מתיר עוד…

הרצל אמר פעם אחת: “מונים אותנו, שאנו מדברים ושואפים, אבל כל תנועה שואפת לאיזו מטרה מדברת בתחילה לפני המעשים וזאת ראשית המעשים”. השיב על זה דברים נכוחים סופר אחד, אם גם בנדון אחר, לאמור: “במה דברים אמורים, אם הרעיון או התנועה נולדה על ברכי אומה, שיש לה אחוזה קבועה של השתלשלות תולדתית טבעית בקרקע של ארץ מולדת לצורך מורגש של התפתחות ענפי עץ החיים הכלכליים או לצורך התבצרות מדינית, לבל תוסג גבולה בעתיד קרוב או רחוק, אז הסתעפות הדעות הנוגעות אל חיצוניותו, אל אפני אפשריותו לצאת לפעולה מביאה לידי תנועה, והתנועה היא הסימן המובהק לחיים וכו‘, מה שאין כן אם הוא נולד על ברכי אומה שאין לה קפיצין ועיקרו נוסד על יסוד השאיפה גופא וכו’” (“הצפירה”).

בשאר התנועות השואפות והעומדות על הקרקע, שלהן יש שיטת חיים בין היום והמחר, יש קשר אחד בין אותו היום והמחר, שם הדברים המה ראשית המעשה, באשר עומדים הם בהיקף מקומי ² עם המעשה. ובמקום שאין ההיקף המקומי הזה, עלינו ליצרו מראשית ולעשותו; אבל במקום שאינו, אז רק המעשה מביא לידי מדרש ולא מעשי הכלל, שאינם שוב אלא אמירה ושאיפה תקותית, כי אם מעשיו של היחיד, המתחיל בעצמו ובונה בעצמו.

הרצל הציוני והארצי שם לבו לכך, שכל עולם המדיני מסביבו עושה הרבה על ידי אמצעי האסיפות ועל ידי קהילות-עם; הוא ראה, כי השבטים הנכנעים והלאומים המבקשים חופשה מדינית, או מפלגת העובדים המבקשים חירות והזכות השלמה על העבודה ועל הלחם, מאספים אסיפות, מיסדים חברות ומועצות ונלחמים בכלי-זין אלה להשגת חפצם, וינסה גם הוא להשתמש באמצעים כאלה ולא התבונן, כי אלה הלוחמים מלחמת-הקיום או מלחמת העם עומדים בראש מעשיהם במקום יעמדו גם בסוף מעשיהם, ושאצל העמים הקטנים האחרים ההווה והעתיד עומדים בשורה אחת ושהפעולות והמועצות מעתה ומהיום המה כבר חלק מהעתיד וראשית העתיד, תחת שעם היהודים, אם כה וכה, עומדים הם מחוץ לארץ שאיפותיהם. השאיפה היהודית לחירות-עם אינה בנויה על יסודות חיי האישים הפרטיים במקום שהם עומדים, כי אם מופשטת היא, בלי כל אחיזה יסודית בארץ המבוקשת, היא מחרפת ממעל לחיים היומיים וממעל למעשים בני יומם ואינה החשבון האחרון שלהם. לוחמי עמים אחרים מאַחים בכל פעולה ופעולה את הקרעים בחייהם, תחת שאצלנו יעָשה על ידי כך קרע חדש ופירוד חדש בחיינו עתה…

“ועוד מעט תיסגר האסיפה של ראשי שבטי ישראל, סיים באנחה סופר עברי אחד, בכלות אסיפה ומועצה גדולה ציונית, עוד מעט ויאָלם קול נידחי העם מעל הבימה הגבוהה ויתפזרו האחים, שלימים אחדים התקבצו, לכל רוח, איש לעברו יפנה; ומי יודע, אם ההשקפות השונות, שהביאו הצירים מהמועצות, בהתנגשן בחיים המעשיים לא תקרענה את האחים האלה זה מזה ולא תיערכנה כשתי מחנות, שאחת צוררת את רעותה”. יכול היה עוד לאמור: מי יודע אם לא ההשקפות השונות והתקוות העתידיות שם, מעבר לחיים ההוֹויים, שאינן קשורות בהם כל עיקר, בהתנגשותן בבית עם אותם החיים בני-יומם הדורשים את תפקידם, לא תיערכנה שתי מחנות בחיי כל איש ואיש, גם מהשואפים בעצמם, שצוררות אשה את אחותה…

בשני דרכים ינועו תולדות עם ויעשו את פסיעותיה הגדולות: הגה סיגים ברוחו מצד זה וחיים חדשים חברתיים מצד אחר. תחיה חירותית ותחיה מדינית הולכות שלובות. לפרנץ קשוט, לגריבּלדי, לא היו צריכות מידות לוּתּר והוּס; העם על אדמתו, עם כי נעשה לו עוול בארצו התולדתית על ידי עם אחר, יחכה לשופטים, לגיבורים, למושיעים, למדיניים; אבל התאמינו, שלביסמַרק היתה שייכות בנפשו לרוח האשכנזי ולאלהות רוחו פחות מגיטה? התאמינו, שלגריבּלדי לא היה צירוף נפשי גדול עם דנטה? מה היה קרוֹמבל עם כל תגבורת רצונו ועוז רוחו, בלי הרוח הפוריטני והדתי, שנעשה בסיס למעשיו? מה היה עולה בידי המכבים, לולא שיתפו לגבורת נפשם את קנאת ה' אלהי צבאות?

התנועה הכלכלית-החברתית הלא היא בודאי תנועה חָמרית ומטרתה הטבה חָמרית של החברה, ובכל זאת תבנה לה חשבון עולמי רוחני חתום בחותמה וקבוע בגבוליה ותשעבד את נושאיה לחשבון עולם רוחני, אשר יאַחד כל השאיפות הכלכליות עם השאיפות האישיות והמוסריות והיו לעצם אחד. לכל “מלכותא דארעא” יש נטיה רבה וצורך לקיומה בשיטה קבועה ב“מלכותא דשמיא”. בני-אדם בעלי אחדות הם, שאופים הם לבוא לידי אחדות ושלמּות.

כאשר התחיל הרצל להיות איש מדיני במעשיו, בוַתרו על כל השאיפות הרוחניות הפנימיות, שיש לכל אדם לעשות בזה כרצונו ובלבד שיהא ציוני, כלומר – מאמין בדבר שנוכל לשתפו לכל דבר אשר בנפשו, אמנם עשה זה על צד תחבולה חברתית: רצה להרחיב על ידי כך את חוג הציוניות, רצה לעשותה סגולה לכל האנשים ולכל הדעות, אבל הוא לא שמר בזה את מדינות הנפש וכיבוש הנפש, שדורשת אדיקות, שדורשת דבר שלם, מסירות בכל, לא למחצית או לרבע … לא יפלא הדבר, שכיון שנחלש הרבע או המעט הזה ורוח חדש החל לנשב בתחום היהודים ממקום אחר, קמו כל האנשים, מהם גם החלוצים, וימהרו בתוך כך ללכת גם אל מקום אחר…

היה היו אצלנו שני אנשים בעלי מעשה ומתחילי מעשה, שביקשו עוד לפני הירצל לתת לעמנו איזה ניר ולבסס מצבו: הראשון היה השר האנגלי והעברי משה מונטיפיורי והשני תושב צרפת, הבּרוֹן משה הירש. מונטיפיורי סבב על פתחם של מלכים ויבקש חסד לעם נענה; והירש ביקש לתת אדמה לעמו, אדמת עבודה. התולדה תשפוט על דבר מעשי שניהם, בבואה לערוך מפעליהם ולדעת תכונתם. באיזו מידה היו מושיעים לעם ישראל, או ביקשו להיות, ביקשו את הדרך ולא מצאו אותה. – ססיל רודֶס הבונה הן לא היה מלא אהבת-ציבור כמו שנים אלה – וכמה הגדיל מהם לעשות! כמה כבש הוא לעם אנגליה וכמה ברא בכוחו – והוא לא עשה ברובו אלא בעד עצמו, הוא נטע את צרכי עצמו והשקיע את רבבותיו במפעלו; הוא ברא גדולות ונצורות, יען שעמד בכל כוחו והונו במקום שברא …

נצייר לנו לרגע אחד שהבּרוֹן הירש לא אסף את רבבותיו באהבתו העצמית הגדולה בתוצאה כזו, כי יחלקם אחרי-כן בנפש נדיבה ולא היו שניוּת אלה ברוחו ובמעשיו. נצייר לנו, כי היה עריץ כל ימיו, מתעשר בכל האמצעים שבאו לידו עד יומו האחרון וכובש לו אדמה על ידי עשרו ומביא שמה אנשים על מנת לעבדה; נצייר לנו, שהדבר אשר בנפשו, לעשות דבר בעמו, היה יונק רק מאותה הנקודה ומכוח האהבה העצמית לברוא מה לעצמו ושתיהן עלו לו בבת אחת – אדם כזה היה יכול להיות משיחו של ישראל הארצי, ורק מעמדים כאלה בחיי עם, שבאים מאת איש כביר העושה לעצמו, היו נותנים לאותם האחרים מה שנחוץ להם, מה שמבלעדי זה אינו יכול להיות ניתן להם.

נצייר לנו, שתחת השקלים והמניות, האסיפות והמשאות וכל הדברים הטובים לשם הציבור, מעשי הרצל והקודמים לו בזה, דברים הבאים מן היחיד לשם צדקה ולא לשם אהבת-עצמו, היה נברא איזה רעיון מדיני אישי אצלנו, שאינו נבנה על קרבנות שמביא האדם, כי אם על האדם בעצמו, מעשיו וצרכיו ורק צרכיו. נצייר לנו, שתחת האוצר הלאומי, שנצבר פרוטה לפרוטה, מניה למניה, שאינה גם חלק הרבבה מצרכי כל איש ועסקיו, או במקום קופת ה“צדקה-גדולה” של נחלת הבּרוֹן הירש וחבריו היתה נבראה לנו חברה בעלת כספים כמו “חברת הינדה המזרחית” בשעתה, והיא ביקשה לה את הטשרטר לעצמה, כלומר, לוּ נמצאו לנו אנשים שהעמידו את כל אשר להם וכל רכושם על כיבוש קנינים וארצות באפנים אלה או כדומה. זוהי הדרך היחידה לגאולה ארצית של העם. איש שהיה נותן לנו את אלה היה הגואל…

הרצל ביקש להיות יותר מאלה שני הנדיבים והפועלים לפי מבטם הצר ואמר לברוא דבר, שיעלה על מעשיהם, ובאמת אינו אלא שלישי ביניהם ³. כמוהם כן הוא לא הכיר, שלעולם לא תהיה ירושה לנו ממושיעים ונושעים, הא לחוד והא לחוד, אלא מאנשים פועלים לעצמם וסוללים בזה את הדרך לאחרים. הוא אמר להיות איש-המעשה, ואשר יצא ממפעלו – היא יצירת רעיון או חיזוק רעיון על ידי המעשה ולא עם המעשה… דבר אחד היה נחוץ לבני-ישראל הפזורים, דבר אשר יקיף את כל חיי בני הגולה ורצונם ויטה אותם בכל אשר להם, בלי כל שיור – מעשה אחד ורק מעשה אחד, ופרי תעמולת הרצל היו שניות, רק שניות – – –

הֶרְצְל וְאוּסִישְׁקִין⁴

א

הרצל הוא האיש שעיני רבים מישראל צפויות אליו, אבל יִקוב הדין את ההר. אם למעשים יוביל את האדם אין מַקשים, אבל אם לדין, נראה איך ידין.

בעמים קטנים נלחמים על קיומם והם צפויים, אם לשבט או לחסד, אל עם אחר יותר גדול, והתנועה הלאומית, שצררה בכנפיה את העם הקטן, עוד לא חדרה לכל אישיו, ועוד רבים בו אשר יראים מפני העתיד הלאומי המקוּוה, יען אשר יסַכן את ההווה, כלומר – ידחק את הזכויות המעטות של ההווה, יש פנים לכאן ולכאן, כלומר – יש לכל אחד מהצדדים הערכה מיוחדת למעשיו וערבון מיוחד בעד מעשיו; אבל כיון שאחד עומד כבר במחנה הלאומית שוב אינו יכול לטעון כבעלי תרעומות ההווה. – הרצל אמר לדחות את ההווה מפני העתיד, ובכל זאת הוציא מפיו את הדברים האלה: “חפץ אני לקוות, כי אלה החיים תחת שלטון טורקיה, שהשתתפו במועצה הצנועה, לא יוכרחו לסבול לרגלי השתתפותם במועצה הארצי-ישראלית תוצאות בלתי-נעימות… חפץ אנכי להצדיק את זאת רק בחסרון הנסיון המדיני של האדון אוסישקין, כי במסע-הביקור שלו בפלשתינה הביא את אחיו החיים שם בתמידות בסכנה”…

ומה יאמר מנהיג הציונים, כי יבואו אנשים ויקראו באזניו כל אותם הדברים עצמם נגדו ונגד מועצותיו, שאינן משונות במאומה מאותן של אוסישקין, ומה ישיב לתלונת האנשים נגד הציונים לאמור: חותרים אתם במעשיכם חתירה באדמה שמתחת רגלינו. מה יאמר לאלה שאמרו, שבזל וכדומה הקשו ירושת ארץ-ישראל, תחת להתקרב אליה, שהקריאות בלא עתן – חפצים אנו להיות בארץ-ישראל אזרחים ממדרגה הראשונה ולא של מדרגה שניה, הן הן עוצרות לאחרים להיות על כל פנים אזרחים בעלי מדרגה שניה… שתפישת המרובה סיכנה את המועט…

“בכל אופן הנני מזהירם, לבל יעשו שנית את המעשה בבלי דעת זו, הוסיף הרצל אז, כי הנה אין אני יכול לצייר היטב בנפשי, כי ממשלת טורקיה תתן רק ליהודים בפלשתינה הרשאת עם עומד ברשות עצמו, בעת שאינה נותנת עמידה ברשות עצמם כזו גם לעמים המושלמנים והנוצרים בממשלתה, גם תחת השפעת המועקה של צבא מכל הממשלות הכבירות”. ודברים כאלה נשמעו מפי איש, אשר הסיע את העם להאמין בציורים עממיים ואמונות עוד גדולות מאלה. ומה יאמר, אם ישיבו לו ולהועד הציוני מעשי-ידיו מלה במלה כדבריו: אין אנו יכולים לצייר היטב בנפשנו, כי ממשלת טורקיה תתן רק ליהודים בפלשתינה שלטון בית, דבר שלא תעשה וכו' וכו'.

“ואולם יש אנשים, הוסיף הרצל עוד, האומרים לטעון בעד בעלי ה’גאולה', שחושבים את קניית הקרקעות לעבודה-מעשית, יען כי הקניה והמכירה הן מקרים תמידיים בחיים המעשיים; אולם בזה מונחת השקפה מוטעית. אני מתחשב בטעות זו רק באותה המידה, עד כמה היא מביאה מבוכה בין בני מפלגת הציונים. כי נמצאים אנשים מהירים, המוציאים כסף לדברים חסרי-הגיון, בזה אין עוד הרעה גדולה כל כך, אסון אבידת כסף איננו עוד גדול ונורא, אולם רק אז נעשה את הדבר לרעה, אם התנועה הציונית תהיה אשמה בזה.”

וההאשמה היא – “כי אותה רכישת הקרקעות מעוררת לתחיה ספיקוּלנטים וכו' והגאולה תיקָנה במחיר יקר מאד וכו‘. הלא בקניות חפשיות אין המוכר צריך לדעת כלל איזה ערך נותן הקונה לקנייתו זאת וכו’. סיפור המעשה לזה: פעם אחת הוכיח אותו אחד מחברה הנהגת יק”א, כי הציוניות עוררה את התחרות בעניני רכישת הקרקעות בפלשתינה וכו'; באופן מוצלח יכול היה לענות לו, כי בציוניות אין מקום ליסודות לא נקיים כאלה".

השתוממו למקרא הדברים האלה. האם ההתחרות בקרקעות ארץ-ישראל ויוקר המחיר, ידיעת המוכרים למפרע את הערך שנותנים הקונים העברים לקניות, הן רק תולדות חברה כה“גאולה” לבד? והציוניות גופא, אשר השכם והערב הערב והשכם דיברה על-אודות גאולת הארץ וכדומה והפיצה שאיפותיה בכל כנפות הארץ, עד כי גם לאזני הערבים מוכרי הקרקעות הגיעו, האם לא די היה בה לעורר את המוכרים, שיעלו את המחיר עשרת מונים? והאם אין זאת תולדה מוכרחת מכל שאיפה כגון דא? וגם אם יתן השולטן באיזה זמן מן הזמנים לעם היהודים שלטון בית, האם יכול הוא לכוף על היחידים בעלי הקרקעות, שלא יעלו את השער? האם בעצמו לא יעשה את המסחר המביא תועלת למכור אדמת הממשלה במחיר רב? לעם אשכנז יש בלי ספק שלטון-בית על אדמת פוֹזנה ואגפיה ומטרה מדינית בידו, להנחיל את הארץ הזאת לבניו האשכנזים ולהרבות את השבט האשכנזי שם כל מה דאפשר, וגם כוח מה לזה… ושער הקרקעות יוקיר ויוקיר דוקא על ידי זה, שמרגישים הפולנים שאיפה זו. בכל חושיהם יוסיפו לבצר מעמד אומתם; וכי ימכרו, יקחו עשרת מונים מכדי שוי הארץ ואין לעצור בעדם.

ובאמת אין השער החָמרי עושה בדברים עממיים כלום. קנין קרקעות לשם מטרה לאומית לא יוכל להיערך לפי ערך השער, לפי סכום העבודה ופרי הארץ, השווי ואַמַת-המידה של השוֹוי והערך אינם שקולים כלל. הציוניות, תהיה של אוסישקין או של הרצל, צריכה לדעת, שרכישת קרקעות בארץ-ישראל תעלה לה ביוקר גדול, בהתחרות מעלה את השער וקרבנות חָמריים מרובים; ואם באמת חיה היא, אז תביא את הקרבנות האלה היום או מחר, אם בקניות קרקעות לאט לאט או במידה מרובה. הציוניות צריכה היתה לדעת, שכל רצון גדול דורש את קרבנו. עליה היה לברר לאנשים הפרטיים קצרי-הראות, כי לקניותיהם יש יסוד כלכלי-עממי, כלומר – שיש לקרקעות הנקנית בארץ-ישראל ערך אחר, ערך רב מערכו החָמרי בלבד. היא היתה צריכה להרחיב את המבט ולברוא את הרצון והיכולת, לאַבד תשעים ממאה בארץ-ישראל כדי לזכות באותו החלק העשירי … ואין זה דבר מוסרי, אלא ענין של קיום לאומי והכרחי. והנה בא אז מנהיג הציוניים בעצמו והגדיל את הפחד מפני ההתחרות ויוקר המחיר וירידת האלפים לטמיון…

הרצל אמר: “הצד הנכבד שבדבר הוא התחדשותה בכל-תוקף של הטעות הנושנה, שאפשר לרכוש את הארץ על ידי קניית נחלות וקרקעות וכו'”. וביאר הרבה פעמים “כי יש הבדל בין זכויות היחיד על איזה קנין וזכויות העם, והנה רק לרגלי ההבדל הזה נולד בתנועה הציונית הכל!” וחפץ הוא לבאר עוד זאת, “כי לוּ קנה אדם אחר בעצמו את כל הקרקעות ביקטרינוסלב, או עיר אחרת, אז אינה שייכת עוד לו במובן המדיני, רק לשלטון וכו'. כל תלמיד לתורת המשפטי יאַשר, כי הוא, הרצל, מגיד בזה את האמת”.

והאמת היא, כי בעלי הקרקעות הם רק הם המושלים, והמה אדוני הארץ בכל מקום והיסוד הראשי של הממשלה בכל מקום. האמת היא, שאם אין אנשים נאחזים בארץ, כל ממשלה היא רק מופשטת, האמת היא, שגם הממשלות בעצמן, בכל מקום אשר הן יורשות ארצות חדשות, ישלחו אנשים להתאחז, או עוד יותר מזה – ישלחו אנשים להתאחז, ואחרי-כן יבואו ויירשו…

גם בארץ אשכנז כבר היו דברים נשמעים: הסוחר האשכנזי והעובד הוא החלוץ ובעקבו יבואו כלי-התותח. אמנם יש הבדל בין זכויות אישיות-פרטיות ובין זכויות עמים, אבל יסוד הזכויות העממיות הן הזכויות האישיות, זכויות עממיות בלי אזרחיות – כלומר – בלי קרקעות, הן כנשמה בלי גוף, כגג בלי כתלים…

ואנו רואים, למשל, כי אסונה של ארץ אוסטריה הוא, שהסתפקה בממשלה מופשטת ולא שמה לבה ברב להושיב את שבטיה בארצותיה הנכבשות. המלחמה בשלזיה העליונה בעלת שבטים שונים היא רק מלחמה חָמרית, הממשלה היא ממשלת אשכנז התקיפה והאדונים המה אלה אשר להם הארץ.

ילמד לנו התלמיד למשפטים את תורת בית רבו, אבל לא ישנה בזה: הקרקעות והאחוזות הם האלפא-ביתא של כל ישוב ממשלתי, ומהם רק מהם יצרף לו עם את המלים…

בא הד"ר הרצל אל השאלה החמורה, אל השאלה המדינית והוא דן: “להאדון אוסישקין יש דעה קדומה נגד הדיפלומטיות והמדיניות וכו', והדבר הזה מזכיר לו את הדעה הקדומה, שיש להרבה אנשים פשוטים וישרים נגד האנשים שלמדו בבית-מדרש מדעים בחשבם, כי יש יתרון לאנשים לא-נאורים על אנשים נאורים. והאם בדבר בעל תכונה מדינית, שאותו יכולים להביא קדימה רק בדרך דיפלומטית, צריכים להתנהג בדרך אחרת ולא דיפלומטית?”

אמנם הדברים שאמרו הציונים להשיג הם באמת בעלי תכונה מדינית גדולה; אבל השאלה במקומה עומדת, אם להם כבר הכוח לעבודה כזו.

לארצות שלזויג-הולשטיין, למשל, יש בלי תפונה כוח חיוני בפני עצמן ושאיפה להיות למדינה מיוחדה; אבל לפי מצב הענינים עתה, צריכים המה לחשוב חשבונותיהם עם עם אשכנז.

אמנם הצורך לעם ישראל בארץ ובבית עצמי הוא קיים ומוחשי; אבל כי אותה ארץ, אשר אליה הוא נושא את נפשו, כבר בידי אחרים היא, הוא גם כן דבר מוחשי וקיים.

מדוע תתן הממשלה הטורקית לאנשים חדשים אשר מקרוב באו את אשר בידה? מדוע תן לעם להיאחז באחת מן ארצותיה ולהוסיף יסוד עממי דתי שלישי על שני היסודות העממיים והדתיים שכבר יש בגבוליה, זאת היא השאלה, שעדיין אין לה פתרון, ושבעיקר שאלה הרצל גם הוא לגבי אחרים.

הדברים של היום, כלומר – הדברים המוחשיים בארצות טורקיה היום, מחסור הכסף וכו' אמנם נותנים לחשוב, שתעשה טורקיה זאת מפני תכלית חָמרית, להרים קרן אחת מארצותיה וכו'; אבל הדברים מדאתמול, כלומר – סקירה על מהלך הענינים המדיניים-העולמיים ותגרות הכוחות הפועלים בממשלת העם הזה ומלאכותו יתנו להענינים מהלך אחר. מחסור הכסף בטורקיה אינו אלא תוצאה אחת משינוי המהלך התולדתי. הטורקים לא יגָאלו באיזו רבבות, או בענף מסחרי חדש, וכל עוד כוחם במתנם ישמרו בכל תוקף על הדברים כמו שהם.

הציונים המדיניים צריכים לדעת תולדות ארץ-ישראל בלי עמנו, לא פחות מתולדות עמנו בלי ארצנו ואת אשר נעשה בינתים … צריכים המה לדעת, כי ארצנו הקדושה כבר נעשתה לקנין לעמים רבים ולשתי דתות גדולות; עליהם לדעת, כי נחלת ארץ-ישראל ביד האיסלאם אינה מוסד פחות-הערך להם מהחזקת קוֹנסטנטינוֹפּול. ולהפך – שאיפות מסעי-צלב מדיניים עוד לא כבו לגמרי בלבבות הנוצרים, אם גם באיזה שינוי. די להראות, כי גם אנשים גאונים כראש צבא אשכנז, מוֹלטקֶה, ששום איש לא יחשדהו בחלומות-שוא, עוד חשב זמן-מה על דבר יסוד ממלכה נוצרית על האדמה הקדושה…

כה עוד היה מקום למחשבות אצלנו לפני המעשים ויחד עם המעשים.

ואותו הצד שבו החזיקה הציוניות של הד"ר הרצל, כלומר – לחזור על פּתחן של ממשלות אחרות, שתתערבנה בעניני ממשלה אחרת, האם זה הועיל? והאם לא היה גם בזה חשש סכנה גם לאותם שמבית גם לאותם שמבחוץ…

ב

אוסישקין הוא אחד מן העשרה הראשונים של חובבי-ציון, החובבים שמסגרת פּעולתם המעשית נכללה בפעולת ה“ועד לתמיכת עובדי אדמה בארץ-ישראל” אשר באודיסה וביצירת מוסדות ה“כרמל” ובדומה לאלה.

הוסיף אוסישקין לרדת פעם לארץ-ישראל לזמן-מה, וכתב לו אז אחד מחברי ועד הפּועל: בשמחת לב קראתי מפעולת ההסתדרות שלך בארץ-ישראל, וכשביב אור היה הדבר בין המבוכות, שבאו בתנועת הציוניות על ידי ההצעה הארצית. מידך תעלה רפאוּת לנו."

“עם שהוא חי ושואף לחיות – פתח אוסישקין אז את אסיפת המועצה להסתדרות הענינים בארץ-ישראל, בזכרון יעקב, – מטרתו תמיד אחת היא; אבל האמצעים, שהוא משתמש בהם, צריכים להתחלף לפי דרישת הזמן.”

"גם אבותינו השתוקקו תמיד להושיב את ארצנו, שגלינו ממנה, ולמטרה זו שלחו שמה את זקניהם, מטרת אבותינו היא גם מטרתנו; אבל במקום זקנים, אנו רוצים לשלח לארצנו אנשים חיים, למען יחיו בה.,

"אנחנו האחרונים לא באנו חלילה לגרוע ממטרת הראשונים, אלא להוסיף עליה! כן רק להוסיף אנו מבקשים ולא לגרוע. על הדברים: אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בונים בו, אנו רוצים להוסיף את הדברים: וברכתיך בכל אשר תעשה "…

“אנחנו עשינו את המוטל עלינו, הוסיף שם לאמור, אנחנו באנו אליכם ועשינו הכל מה שהיה בידנו לעשות, בכדי להביא אתכם לחיים, ועתה גורלכם בידכם”…

והוא לא ידע, כי אנשים היושבים בראש אסיפה של הסתדרות בארץ-ישראל בתור בני חוץ-לארץ והולכים אחרי-כן לחו"ל, תחת להישאר בארץ ולהמשיך את התחלת המעשים על ידי מעשיהם בעצמם בכל יום, עוד אינם יכולים לומר: אנחנו באנו אליכם.

“כלל גדול הנכם צריכים לזכור, אמר אז, ואותו אל תשכחו לנצח, ואז תהיה הצלחתכם בידכם. שימו נא תמיד לנגד עיניכם לא את מטרותיהם הפרטיות, כי אם מטרת הכלל, ואז יקום הדבר, שאנו שואפים אליו”.

והכלל הזה אינו מאוּמת כלל ואינו בר קיימא. אמנם לרגעים נעלים אחדים יעזוב היחיד את צרכי חייו הפּרטיים ויעסוק בטובת הכלל; אבל החיים התדיריים דורשים את תפקידם, והיד הפועלת בתולדה וחפצה לפעול בתולדה היא מַכּרת את האדם ויסודות נפשו ואינה נלחמת עם האהבה העצמית של האדם; היא תשתדל להעמיד את שאיפות האדם הפרטי בחוג הכלל, באופן שמעשיו, שהוא עושה לטובת עצמו, יעלו לסכום טובת הכלל ולחשבון הכלל.

לא זו היא המאֵרה בחיינו, שאין אצלנו אנשים הרבה מוכשרים לדחות את חייהם הפּרטיים מפּני טובת הכלל, רק זה – שאנו נתונים בתנאים כאלה, שעושים את חיי הפּרט ושאיפותיו בעדו ובעד ביתו מובדלים מחשבון הכלל ואינם מצטרפים לכלל, כלומר – אינם יכולים להצטרף לכלל; לא על קרבנות יחיה עם ולא מהם יבּנה. האם יצטרף מאישים פּרטיים החיים לעצמם ועומדים כל אחד במקומו, איש בביתו ונחלתו. וכל הנחלות שיסודן צרכי הבית של היחיד והמשפחה, הן הן עושות את הציבור והיו ליסוד מוסד לאפשרות יסוד הציבור.

אצילים בעלי נחלאות גדולות בכל עם, הם בודאי בעלי אהבה עצמית יתירה, שלרוב גם גודשת את הסאה על חשבון הכלל; אבל הם בוראים דבר קיים על ידי הרגש היסודי הזה, שעזר להם לתקוע יתד בארץ ולכבוש להם נחלה, להם ולבניהם אחריהם, והם הם יסוד כל מדינה וארץ. “אֶגוֹאיסטים” כאלה נחוצים לנו, הם כובשים את הארץ ולא טובת-הכלל מופשטת.

לוּ היה אוסישקין, בתור בעל אחוזה בארץ-ישראל, איש שגם שאיפותיו הפרטיות והכלכליות היו נבלעות שם בארץ ההיא, הוא ועוד כאלה, – לוּ עשו לכאורה הכל בעד עצמם ובעד ביתם, המה היו מכוננים את הדבר של ציבור והיו מניחים איזה יסוד לבנין ציבור ולשכלול ציבור כלכלי-עממי. – אבל הציוניות של אוסישקין וחבריו וגם ההסתדרות שלהם, אם גם ממשית יותר מעט מאותה של הרצל, אינה פוריה ממנה, באשר גם היא עוד קורעת את האדם העברי לשני גזרים, לעובד פרטי בעד חייו בחוץ-לארץ ולעובד בעד הכלל בארץ האבות, מכריחה אותו להיות עם המעשים העצמיים כאן ולהיות עיניו צופיות לשם.

בעולם החיים, יותר נכון – בכיבוש החיים, יהיו של איש פרטי או של עם וקיבוץ לעם, מתחילים במעט ובאים קמעה קמעה להרבה, מתחילים בצעד הראשון על מנת לעשות את השני. – המשל אומר: פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, ואין זה משל, כי אם זהו מהות ההתהווּת ביחיד ובחברה. נפשות אחדות מצטרפות למשפחה אחת, משפחות אחדות נעשות למושבה, ממושבות אחדות נעשה קיבוץ גלילי, והגלילים האחדים מתקשרים לחלקת ארץ נושבת. – מה שלא יעשה היחיד בעצמו, בעדו ובעד ביתו ובעד הדור הבא, לא יעשה הכלל בעדו. הכלל הוא רק סכום חָמרי ורוחני, המתהווה ממעשי יחידים ובא מכוחם של יחידים. נאמין בגאולת העם, בכל צורה שתהיה, את ההתחלה יעשו היחידים ובאה היא רק על ידי יחידים. היחידים, הבונים להם בימה לאומית ואזרחית בחייהם, רצוני לומר – בהיקף כל חייהם, המה מכינים את מעשי הציבור והם הם אבני-הפינה להציבור. אמנם הסתדרות קיבוצי אחינו בארץ אבותינו על ידי אישיים פרטיים, נאמר על ידי יחידים המתחילים בעצמם בבנין בים, היא מעטה ודלה לעומת הכלל; אבל היא היא ראשית הכלל והבנין היחידי המוחשי שיבּנה בידים, באשר הוא בנין פּנימי ולא חיצוני, מופשטי, באשר יש לו היקף מקומי ונצחי ואחיזה בארץ ואינו תלוי באויר או בגלגול מחילות…

אחד מחלוצי דְבַר הרצל מצא כי ישוב קטן מסוכן לציוניות מהצד הפוליטי והכלכלי, כי ישוב קטן לא יברא לעולם את התנאים הכלכליים ה“נורמַליים” ותמיד ימָצאו המתישבים האלה ברעה; ואם את המתישבים הראשונים תשיג הרעה, אז יאשימו את הציוניות וכו'. – אבל לא כן הוא: ישוב גדול אינו אלא סכום המצטרף מישובים קטנים; המהלך הכלכלי ה“נורמַלי” הוא הנעשה איש אחר איש, צעד אחר צעד ולא בקפיצה בפעם אחת מבחוץ. אחיזת אנשים בארץ, אחיזה ביתית לחוד בנויה על האגרוף ועל המחרשה, היא היא תתן את היסוד לתרבות חָמרית ורוחנית עממית, ובזה גם למשפטית-לאומית, שלא תהיה אלא חתימה על שטר שכבר ישנו…

כדברים האלה אמר גם אוסישקין: “עוד קודם יצירת המדינה צריכה הארץ להיות קנינו המוחלט של העם, הבורא את המרכז במובן הקוּלטוּרלי והכלכלי” (הפרוגרמה הציונית שלנו"). הוא החליט, כי “יותר נקל לקנות קרקעות בארץ-ישראל קודם התקבלות הטשרטר”, וגם ידע הוא לאמור, כי "איניציאטיבה פּרטית כוחה יפה מכוח מוסדות ציבוריים "; ובכל זה דרש מאת אישי העם “אומץ-רוח כזה, להיות נכון להקריב את האינטרסים הזמניים על מזבח הטוב המקוּוה בעתיד”.

ובעשותו זאת, כלומר – בחשבו, שיש כאן “אינטרסים” ארעיים המונעים את בן-האדם מהאושר הלאומי המדיני הנצחי, ולאידך – יש דברים שמובילים אותו לאותו עתיד, אם רק יתגבר על אהבתו העצמית, – בזה עזב אוסישקין את היסוד הברור האחד לקנין מדיני-חברתי, יסוד הנבנה על צרכי האדם היום-יומיים ולא בניגודו אליהם, ויחל לחלום דברים, שלא ניתנו לנו…

כה הוא בא לידי כך, להעמיד על ידי הסעיף האחרון מ“הפּרוגרמה שלו”: ישוב הארץ על ידי וכו', – שגם הוא צריך לפשוט מעליו מעטפתו הכללית ולישא עליו מטבע זו: התישבות האדון אוסישקין בארץ-ישראל – את הסעיף הזה: הכנת לב העמים והממשלות אל רכישת ארץ ישראל על ידי היהודים.

ועוד הוסיף זה, אם גם לא בתור “סעיף”, אבל בתור הצעה קלה, כי עלינו לדרוש מן הממשלה הטורקית בעזרת הקונסולים האירופיים, העומדים ומחכים ליום שנפתח פינו להרצות לפניהם בקשותינו, וימהרו לעשותן ובידם לעשותן, “כי תשיב לנו את זכויותינו בארץ-ישראל אשר נשללו ממנו”. ויחד עם זה באה עוד הצעה, שאמנם מתנגדת מעט להצעה האמורה והיא, כי ה“דיפּלוֹמַטיה שלנו צריכה לעמוד על המשמר בבירת תוגרמה ולהשתמש בכל שעת-הכושר – ושעות כושר תזדמנה הרבה – כדי להרבות את השפעתה ולבצר מעט מעט (מעצמנו על ידי קונסולינו שם ולא עוד על ידי אחרים) את מעמדנו בארץ ישראל” (שם).

ניסה האדון אוסישקין לנתק לשעה את עבותות הרצל מעליו ולעמוד על המוחש והאפשר ונמצא כי הוא רק בעיקר נושא כליו…

מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ סְתָם…

ה' מ. מ. אוסישקין בקונטרסו “הפרוגרמה הציונית שלנו”, האמורה, “הוצאת ציוני ארץ-ישראל”, בדבּרוֹ מארץ-ישראל ליהודים מצא לנחוץ להקדיש גם פרק מיוחד להערות אלה: ממי יקבלו אותה היהודים? – ושם נשמע, אם איני טועה, בפעם הראשונה מפורש, שישנם גם ערבים בארץ אבותינו, ושלהם חלק רב מן האדמה; אבל הוסיף לאמור “שהערבים האלה חיים בשלום ואחוה עם היהודים, הם מודים בזכותם ההיסטורית של בני-ישראל על הארץ” – הערבים מודים בזכותנו התולדתית בארץ שהיתה לאבותינו. ולנו, בני עם מפקפק, הנה שעות של יאוש, שנפקפק בהן בזכויות הללו. כי הן אבותינו לא היו ילידי הארץ ברובם, כי אם כובשי הארץ, והזכות, שרכשנו לנו בזה, רכשו להם גם הכובשים שכבשוה אחר-כך מידינו. לא לנו הארץ בכל, שכאלף שנים היתה עזובה מאתנו, ועמים אחרים כבשוה בדמים וריווּ אותה בדמים. כה מדבר לפעמים הספק בלבנו ונוספה לנו עוד אבן מעמסה אחת.

והנה החלו להישמע גם בגלוי ספקות בוַדאיות של אוסישקין. מסופרים בני ארץ-ישראל שמענו בירור דברים על דבר התנועה הערבית ובני הערבים. לא מודים המה בזכויותינו, הערבים ההם, כי אם כופרים – לא קרקע בתולה ארץ-ישראל לפנינו, כי אם קרקע מיושבת על ידי גוי עובד אדמתו ויש גם לו זכויות על אדמתו… הסופר א. חרמוני, יליד ארץ-ישראל, עורר במאמריו על דבר התנועה הערבית ב“השילוח” על אלה הדברים; ועוד יותר מפורש שמענו מפי תושב ארץ-ישראל אחר, שגלל באסיפת ה“עבריה” בימי האסיפה הציונית השביעית בבזל את השאלה הרַבּה הזאת לפנינו, שאלת יחס בני-ישראל הבאים להשתקע בארץ-ישראל אל הערבים…

“שאלה נעלמה” קרא לה המרצה, וה“עובדה, שאפשר היה להסיח את הדעת משאלה יסודית כזו, ושאחר שלושים שנה של עבודה ישובית צריך לדבר עליה כעל חקירה חדשה, עובדה מעציבה זו מוכיחה לו למדי את קלות-הדעת השוררת בתנועתנו וכו'”.

“מיום שצמחה התנועה הלאומית וכו', אמר המרצה הנ”ל, לא חדלו העסקנים הציונים מלהתענין בסדרי הארץ ובחוקיה וכו‘. על הכל דנינו והתוַכּחנו וכו’; אך דבר אחד שכחנו: שכחנו, כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים, ומעולם לא היה בדעתו לעזבה".

והוא הולך ומתאר לנו את העם החי הזה בתור עם “בעל לב רגש ונפש אוהבת”, שקשוּר הוא במולדתו בעבותות חזקים" וש“יש לשער, שהרבה ממנו הם נידחי עמנו ופליטיו, שהתבוללו בעמים בימי הרדיפות והחורבנות”, וגם בדמם חלק ממנו. “אם יש איכרים, המרטיבים את שדותיהם בזיעתם, הם הערבים”. “בהתפתחותו הגופנית עולה הערבי על כל עמי אירופה”. “ואין לעם הזה צורך בתנועה: עצום ורב הוא ואינו טעון תחיה, כי מעולם לא מת ולא חדל לחיות אף רגע.”

“כבר הגיעה השעה, אמר הציר הלז, לשרש את הדעה המשובשת, שנתפשטה בקרב הציונים, כי בארץ-ישראל יש אדמה בלתי נעבדת מחוסר ידים וכו'”. “אין שדות שוממים, ולהיפך, כל פלח משתדל להוסיף על חלקתו מאדמת הבור הסמוכה לה וכו'”. “ובכן, כשאנו באים להיאחז בארץ, הלא מתעוררת מיד השאלה: מה יעשו הפלחים, אשר את שדותיהם נקנה אנחנו? – ואנה יפנה המודח? – אמנם המושבה העברית ממציאה לכזה לפעמים עבודה וכו'; אבל ראשית, הלא אין יכולים להתחייב להספיק לו עבודה בקביעות, ושנית – בזאת נרע לעשות. כי כשתינתן לפלח עבודה במושבה המיוסדת על אדמתו, תינתן לו גם היכולת לבלי היפרד מעל האדמה, שגידלתהוּ וכילכלתוּ מיום היוָלדוֹ, והוא יוסיף להביט עליה גם אחר-כך כעל נחלתו, שנעשקה לפי שעה על ידי זרים”…

הוסיף המרצה לאמור: “נניח כי בארץ אבותינו אין לנו לדאוג לאחרים וכי מוּתר לנו, או אולי גם חובה מוטלת עלינו, לקנות קרקעות מכל הבא בידינו. האומנם יכול אופן-קניה זה להתמיד? האומנם יחרישו המנושלים הללו ויקבלו ברוח קרה מה שנעשה להם? הלא סוף סף יתעוררו להשיב בכוח האגרוף מה ששללו מהם בתוקף הזהב! הלא משפטים ידברו עם הזרים, שנתשו ⁵ אותם מעל אדמתם. – ומי יודע, אם לא יהיו אז לתובעים ולשופטים גם יחד… והאנשים אמיצי-לב, מזוינים כולם, קַלעים נפלאים, רוכבים מצוינים, קנאים לאומתם וביחוד לדתם. – והעם הזה הלא הוא אך חלק קטן של הגוי הגדול, המחזיק בכל סביבות ארצנו: בסוריה, בארם-נהרים, בערב ובמצרים”…

"ואַל לנו לזלזל בזכויותיו של העם הזה – קרא – וביחוד חלילה לנו להשתמש ברשע עושקי-אחים. אַל לנו לבטוח באפר המכסה את הגחלת: זיק אחד יתמלט – ויהיה לתבערה שלא תכבה ". – – –

בתור תשובה, אם לא על שאלה זו, כי היא טרם נשאלה, אבל על שאלות מעין זו על דבר העם המושל לפי שעה, עם הטורקי, שלא נאות להוציא בלעו מפיו ולתתו לעם היהודים, כאשר חשבו מראש – בא הרצל והציע במועצה אחת רבה הצעה חדשה, לאמור: נעזוב את ארץ אבות, שהדרכים אליה מלאים חתחתים ונבחר בארץ אחרת … ו“מדינת היהודים”, חזונו של הרצל, הן היתה בראש וראשון בנויה ביסודה על חיפוש ארץ אחרת בעד עם ישראל ולאו דוקא ארץ אבות. וכה נולדה אז על יד הציוניות במחנה היהודים תנועה שניה: תנועה ארצית, לאמור: הבו ארץ לעם היהודים, עם גולה.

הקיבוץ המדיני והארצי, הארץ העצמית והתולדתית, פועלים הרבה בביסוס עם; ואם נראה, שעם יעבור גבולו ויכבוש לו ארצות זרות, אין זה כי אם כמרחיב את גבולות

ועם כל זה יש להודות, שברצון זה נולד אצלנו דבר חדש, שחסר לנו בימי הגלות, והוא רגש הקיבוצי הלאומי. כל ימי הגלות וכל הטלטולים הגדולים מארץ לארץ היו רק שינוי מקומי. אנחנו למדנו לבוא רק למקום, שכבר באו אנשים אחרים; למדנו להיות כרוכים כבנים קטנים בסינר אמם, מבלי נסות לעמוד בפני עצמנו… ראו תולדות היהודים באמריקה, ראוּ תולדות היהודים בשאר הארצות החדשות. ואם התעורר העם לדעת, כי היציאה והטלטול צריכים לקבל צורה חדשה, ושטוב לנו אנשים חיים כשהם לעצמם וכובשים להם את הדרך בארץ בתולה מלעבור אלפי אלפים יחד למקום מדרס ומיושב כבר מאחרים, אין בזה כי אם אות חיים…

הכוח התרבותי אינו רק בקריאת ספרי חושבים ומשוררים, כי אם בכיבוש הארצות והפצת התרבות. טוב שנילחם עם פראים משנמכור “בגדים ישנים” לבעלי השכלה. אבל הנה בגוף ההצעה הרבה דברים לעמוד עליהם. באחת אין אורח מכניס אורח, והן העם האפריקני גם ישמיע קולו… והרי זה דבר שלטון בית במלאכות שמבחוץ הישוב היהודי המתבסס שם לוקח עליו את המלאכות האנגלית המדינית באפריקה המזרחית להפצת התרבות האנגלית ו“ממשלת העולם” שלה; והרי יוצא מזה בריטניות מרובה גם לאותם שבבית, והרי זו “עבודה זרה” לעתיד… ושנית אין מוכשר לזה ברב עם שכתב על דגלו: קשים גרים לישראל! עם שלא יפנה לו את הדרך לעמים פראים על ידי מסיתים דתיים, שהמה היסוד הראשי בכל מיני כיבושים בארצות רחוקות. אוגנדה נכבשה בעיקר על ידי בעלי שלוש הדתות: הקטולית, הפּרוֹטסטנטית והאִיסלאם. מלחמת הדתות שם קשתה, והיהודים, שלא יבחרו להם נשים מבין הכושים ולא יבואו עמהם בתערובת דתית ואישית, יחיו “ככבשה בין הזאבים”… שאין במספר שלושים אלף או חמישים אלף, גם מאה אלף יהודים הבאים לשם, ולוּ גם ראש המזרחי הולך לפניהם עם רבניו ושוחטיו ושאר מנהיגי העם – לבסס לנו שם תרבוּת יהודית עצמית, זה דבר מובן מאליו.

קשה גם לצייר, שבדרך המלאכותי הזה נבנה לנו בית. קשה לצייר, שהציבור הישראלי, יותר נכון – האישים הפרטיים, המבקשים את לחמם ולחם ביתם באופן נאות להם על פי טבעם, יהפכו בּן-לילה מאנשי-בינַים, המסוגלים לתווך בסחר ישובים קודמים להם, לאנשים עומדים על הקרקע בראשונה. וגם זה, מלבד ששלטון-בית תחת ממשלת אנגליה, שאינו נותן כל זכיה תולדתית גם למתישבים במדינתם, כלומר – להרחיב משלתם וכוח ממשלתם – מה שהוא הנשמה היחידה של כל ישוב מדיני חי, – לא יהיה פורה ברב, בהיותו עומד על מעמדו כל הימים ואינו מתפתח, הנה גם השפעת השכלת אנגליה, אדוני הארץ, שלהם גם מפתחות הארץ ותרבות הארץ, לא תהיה יותר מעטה על בנינו אז מהשכלת רוסיה או אשכנז וצרפת. ומי יודע, אם גם שם לא יהיו נעשים אחינו לבעלי דו-פרצופים בחייהם וברוחם? שלטון-בית עברי באפריקה תחת אַדנוּת אנגליה ושאיפותיה הגדולות התרבותיות, לוּ גם יצלח, יהיה לבני-ישראל לכל היותר מעין “אלכסנדריה של מצרים” בימיה; הוא יתן לנו אנשים עברים-אנגליים, אם תאבו או לא תאבו. אבל תאבו – והדור הבא לשם יאבה…

ובאו “ציוני ארץ ישראל” וטענו – אחר שרעיון אוגנדה אמנם נפל, אבל פּינה מקומו לרעיון טריטוריאלי פשוט – “את אשר יגורנו בא לנו. אם האוגנדיסמוס לא היה אלא טעות מסוכנת, הנה הטריטוריאליסמוס שוב אינו טעות כלל, אלא היא שאיפה ברורה ומכוונת לקרוע את עם ישראל מעל העבר שלו, לאַבד מלבו את הכרתו ההיסטורית הלאומית – ולעשותו לעם אחר, שיש לו תקוות לאומיות אחרות וקנינים לאומיים אחרים” ⁶, כאילו הם בעצמם, לוּ באמת יאחזו ברעיון התחיה עד קצהו, לא יבואו לידי שינוי-ערכין גמור בכל מכמני הגלות ובכל אשר עשה אותם מראש לבני גלות… ובאו ה“ציונים הטריטוריאליים” וקראו ⁷: לא כן! הציוניות היא תנועת שחרור וגם היא הלא רוצה היא בשחרור וכו'.

והתוצאות? עם כל השניות שבין המפלגות בענין הארץ המקווה הנה הדרך לשניהם רק אחת… גם הארציים התחילו להשמיע על השקלים, ליסד מועצות ולשלוח צירים ויהי גם להם הכל לשאיפה מופשטת מרחפת על גבי הדברים ולא לחלק מן הדברים. ויהי הללו מושכים לכאן והללו מושכים לכאן, ובעיקר שניהם יושבים בבית ועושים מעשיהם בני היום, כאשר עושים שאר בני היהודים, שלא פנו לשניהם גם יחד, בלי הבדל…

התוצאות היו, שבשעה שהתחילו הרוחות להתנגש בארץ רוסיה והעם קיווה לחירות ולזכויות, החלו הציונים כהארציים, וגם החלוצים במשמע, לשתף רוחם אל הענינים בארץ ולקש אוכל מפרי הארץ. – כ – כ – כ

עוֹד בִּדְבַר הָאָרֶץ

“ההתישבות הפּעוטה בפלשתינה בצורתה עתה, אמר הד”ר הרצל בנאומו הראשון באולם המכבים בלונדון, לא תפגוש מעצורים חדשים, כפי שיש לשער, מצד הממשלה הטורקית העליונה; ובכל זאת דומה אני, כי לנדידה בהמון תתנגד טורקיה בהחלט. אפשר לה להממשלה להתיר נדידה בהמון, רק כשתהיה על יסוד אידיאה מדינית, ואם אפשר בכלל ליסד מדינה יהודית בלתי תלויה, במדרגה זו או אחרת, אי אפשר שיִנתן לנו הדבר הזה, החשוב לנו כל כך מבלי שילומים מתאימים מצדנו. בעד הטריטוריה שתינתן לנו – תהא זאת פּלשתינה או ארץ אחרת איזו שהיא – הננו צריכים להביא למושלי קושטא הנאות חָמריות גדולות; אבל במקרה זה עלינו להתנות, כי יתנו לנו את הערובות, הדרושות לבטחון קיומנו הלאומי בעתיד" (תרגום עברי של “כל כתבי הד”ר הרצל הציוניים“, קובץ ראשון, עמוד י”ד, ט"ו).

ובא נורדוי ואמר במאמרו “תעודת הציונים” ב“לוח אחיאסף” משנת תרנ“ט: חלילה לבני עמנו להאמין, כי בבוקר לא עבות אחד יקבלו פּתאום בשורה טובה מאת ההנהגה הציונית המרכזית, כי גאולתם באה וארץ-ישראל ניתנה בידיהם”…

“אני נותן, למען תתן אתה, הוא הכלל והחוק, אשר על פיהם תחיה הפוליטיקה – הוסיף לאמור. – למען תתן אחת הממשלות איזה דבר לאחרים, אז עליה לדעת מראש בדיוק מה תקבל במחירו”.

“אנחנו, בתור יהודים פרטיים, אין לנו מה לתת לממשלות במחיר הארץ אשר אנו שואפים אליה וכו'”.

אחד מתושבי ארץ-ישראל במאמרו ל“שאלת הישוב בארץ-ישראל” ב“השילוח” אמר: “במה אנו יכולים להוכיח את כשרוננו להשתמש כראוי ברשיון הגדול הזה? איזה יסודות יש לנו להאמין בעצמנו ולהוכיח לאחרים, כי חפצנו יעלה בידינו וכי לא נביא את הממשלה הטורקית לידי עסק-ביש”. ובא אוסישקין, שאמנם אינו מדיני בעל-דמיון ביותר ומבקש לרוב את המוחש, והעמיד ליסוד ב“הפרוגרמה הציונית” האמורה: הכנת לב העמים והממשלות אל רכישת ארץ-ישראל על ידי היהודים; ובביאור לאותו חוק אמר: “עלינו לדרוש מן הממשלה הטורקית בעזרת הקונסולים האירופּיים, כי תשיב לנו את זכוּיותינו בארץ-ישראל, אשר נשללו ממנו”.

ובא פלוני ציוני במאמר “על עסקי ממונות” ב“השילוח” וטוען: להד"ם! “הן כל הגויים פותחים את פיהם כקבר לבלוע את ארץ-ישראל להם לעצמם.” והוא מזכיר את העובדה, כי כאשר “הגישו חובבי-ציון הראשונים בראשונה את כתב-בקשתם אל שר העיר באודיסה, לתת להם רשיון ליסד חברה יהודית לישוב ארץ-ישראל, השיב להם, לאמור: פלשתינה היא ארץ הנצרות וכו'. ואת ההשקפה הזאת של הנוצרים על ארץ-ישראל יכיר כל איש היודע ומתבונן אל כל מעשי הנוצרים השונים בארץ תקותנו”.

ואחד-העם בא והוציא את הסכום למפרע ואמר: “אילו היה איפוא מנהיג הציונים שם לבו מראשית פעולתו, לא היה צריך להמתין, עד שיבואו גדולי העולם וילמדוהו, איך עושים היסטוריה וכו', אלא היה מבין, כי עיקר ההתקדמוּת צריך לבקש בלב העם עצמו, בשינוי השקפותיו המוסריות על ערך חייו בגולה ובהכרתו את החובה הגדולה המוטלת עלו לברוא לעצמו תנאי חיים, – וכי כל זמן שהשינוי הזה בלב העם לא הגיע עוד למדרגה הדרושה, לא יועיל הרבה מה שמלכים ושׂרים ידברו טובות על הציוניות” (“ילקוט קטן”, סימן ל"ו).

וכולם לא נתנו אל לבם, כי גם ה“שינוי בלב העם פנימה” או, “הכנת העם”, כפי שמכנה דבר זה נורדוי, גם המה עוד לא יחייבו ויוציאו דבר חי, כל עוד לוּקח מאתנו אשר היה לנו ואבדנו שורש נשמתנו בארץ…

הארץ תחזק יחסי יושביה אליה, החלשים יהיו לחזקים והנחשלים יאמצו ידיהם, כל עוד יש קשר בין מקום ובין יושביו, בין הרבים להיחיד; היחיד לא יברא את הרבים ביודעים, כי אם הוא אבר נאחז בו ונשפע ממנו.

עם כי ילך לרשת ארץ חדשה, יחידים שנעשו לעם או לגון-עם חדש על קרקע חדש, הן אמנם דבר כזה נעשה, גם בזמן ששערי התולדה כבר פתוחים לפנינו ואינם עלוטים עוד בערפלי קדם. הרי ארצות-הברית הדרומית והצפונית, הרי עם הבּורים ועוד כאלה רבים; אבל היהודים ביניהם לא יתחשבו, הם לא ביקשו להתחשב, לא ביקשו להתאחז בקרקע ולא יבקשו זה עד היום, אם גם יכריזו בראש כל חוצות לאמור: התנער ישראל, הוא מבקש אדמתו!

“חבר ועד גאולה – אומר הסופר מרדכי בן הלל הכהן במאמרו “שני מיני ישוב” ב”השילוח" – מבשר אותנו, כי כל הנחלאות שלהם נמכרו; אבל השמחה אינה גדולה, כי לא איכרים עברים נוספו על ידי זה בארץ-ישראל, לא עברים עובדי-אדמה באו להתישב על הנחלאות האלה, אלא כסף ישראל עבר אל הערבים העשירים במחיר האדמה, וכסף ישראל יעבור אל הערבים הפלחים במחיר העבודה, אשר יעבדו הם; הם יעבדו ויחרשו ויזרעו ויקצרו ולא אחינו בני-ישראל"…

“בתוך עמי אנכי יושב, הוא קורא, ועיני צופיה על חיי בני עמנו ועל דרכיו. אין חלק לציונים בחיי בני עמנו!”

יש להוסיף: לא היו לנו גם ציונים כלל במובן האמיתי, לא היו לנו אנשים שידעו, כי אין תכנית הציוניות, מה שהטעים הרצל וראה “נקודת-הכובד” שלה, – “שיעברו העניים לארץ מולדת חדשה, ארץ האבות הקדומה, בעזרת העשירים, שלא יפסידו על ידי זה מאומה, ולהיפך עוד ירויחו” (כל כתבי הנ“ל, ע' י”א) – לא היו לנו אנשים שילַמדו אחרת ויעשו אחרת.

לא לימדו אותנו לדעת, כי אין רוַח מאומה לאומה רעועה, שעוד בה עשירים ועניים, כי העשירים עושים בעד אחרים ולא עושים בעד עצמם; שאין רוַח לאומה, כי חדלה להיות אומה ואין נחלה לה בארץ ויושביה עמה.

“לישועות ונחמות יִחַלנו בכל עת, התחיל סופר אחר מאמרו “אחרי הרעש”, בכלות אסיפה רבה ציונית, הישועות והנחמות היו לשמות נרדפים עם נסים ונפלאות, כי באמת אך תקוה אחת עודדתנו תמיד, שיבוא הנס מכל מקום; וכה הסכין העם כולו עם הדעה, כי לא בידו טובתו, וכי רק ביד אחרים לעשותו למאושר או לאומלל בארץ החיים”.

השתנו הדברים: “זאת ראו ראשי הציוניות, ונתנו אל לבם, כי חדל העם להאמין בנפשו וירשמו על דגלם את הפתגם התלמודי: אם אין אני לי, מי לי? לאמור: אין סומכים על מעשי נסים. ואת התורה הזאת לימדו וחזרו ולימדו לכל, עד אשר יכולים היינו לחשוב, כי כבר חרותה היא על לוח לבם. רבים הנוהים אחרי תנועת העם ויודעים הם, כי רק בהם ובהתמכרותם אל הרעיון תלויה הצלחת הרעיון, כי רק לפי ערך האמצעים, אשר ימציאו אל ועד הפּועל, יכול זה לפעול ולעשות גדולות, כזאת יכולנו לחשוב על דבר ידיעתו של העם בציוניות”.

ואנו חשוֹב חשבנו, שכיון שאדם מבין כבר דברים כאלה, מבין מה בין גאולה הבאה בידים ובין זו של המשיחיות הדמיונית, חשוֹב חשבנו שהוא גם יבין, שאין עזר תלוי ב“ועד-הפּועל” כלל. רק העם בעצמו, אישי העם בעצמם, יכולים לעשות כל אחד ואחד בעדו ובעד ביתו; ואותה ציוניות, שסומכת רק על שתדלנות מופשטת, מבלי הצטרפות האישים הפרטיים ומבלי עבודת כל אחד ואחד בכל חייו, היא סוף כל סוף אינה אלא נסית ואין לה מעמד קיים גם באותם האנשים עצמם וחייהם, בציונים עצמם, באשר לא תמלא את חייהם בכל, באשר אינה מתחלת בחייהם…

תנועת העם, רצוני לומר – תנועה בכלל ושאיפה כללית שאינה נוגעת בחיי כל איש ואיש ומעמדו ובכל היקף עולמו ולא תסיע חיי כל איש ואיש מעצמו, היא בריאת יש מאין, היא מַתחלת מן הגג בטרם ירו אבן-פינה…

מִן הַמַּחֲנֶה

לפני איזו שנים נדפס מאמר אחד בשם “מדוע הנני ציוני?” מאת הרופא הידוע מַכּס מַנדלשטם. “וידוי של אחד מזקני הציונים” היה רשום עליו, והוא התחיל בדברים פּשוטים: “אני הגבר ראה עוני! ומידעי את עני עמי ואת גורלו המר, אשר כמעט אפסה לה כל תקוה, נשגבה ממני להבין, איך ימצאו עוד יהודים, שאינם עוד ציונים”… תום מסרי ומחשבתי. לא היו בדברים האלה רעיונות פּוריים, חידושים – רק הרוח האישי הנושב בהם.

“אך עלי להודות, קראנו שם, כי ימים רבים היתה לי אהבתי לציון כעין סמל העתיד: כי יבוא יום ועמנו יסיר, באיזה אופן שיהיה, את עול הגלות מעל צוארו ויבקש לו מפלט באחת מארצות תבל הגדולה והרחבה, למצוא מרגוע לנפשו העייפה. מכאוב עמי היה גם מכאוב לבבי, אשר כרקב היה לעצמותי וימרר כל שמחת חיי, בכל רגע נראה לי, כאילו ירדו אלפים שנות הגלות של עמי כעיט על בשרי ואין מציל. אולם זה שנים אחדות קיבלה אהבתי לציון צורה. העליתי עליה בשר והפחתי באַפיה נשמת חיים; והארץ, אשר אני נושא את נפשי אליה, היא פלשת”.

“לולא ידעתי אל נכון את ערכם המוסרי של בני עמנו, למרות אלפי נגעיהם ופצעיהם הרוחניים, אשר הוכו בית שונאיהם בנפש, לא הייתי ציוני; אולם בטוח אני, כי יהפכו היהודים בארחות אבותיהם על אדמת החופש והדרור ללאום העומד במוסרו לנס עמים, כי בהשתנות דרכי חייהם לטובה יוכלו לאַחד את הקולטורה היותר רחבה עם מצב מדיני-מוסרי בתכלית השלמוּת, אשר בכלל לאֵל יד בן-תמותה להגיע אליה; בטוח אני, כי מארץ פלשת תצא בפעם השנית, ואולי עוד בהוצאה מתוקנה ביותר, תורת-חיים לכל המין האנושי, לכן הנני ציוני אדוק, מדיני מכף רגל ועד ראש”…

והוסיף שם לאמור: “המלחמה, אשר ניכּוֹן לה אנחנו, היא פשוטה מאד ובלתי מסוכנת ביותר, אנחנו קרובים אל עבודה מתונה, עבודה שאין בה שפיכות דמים, רק קולוניזציה קולטורית; חרבנו וקשתנו המה עבודה חרוצה ושקידה רבה וכו'. אלה מאהבה ואלה משנאה יתמכו בידנו! סוף כל סוף איש לא יעמוד לנו לשטנה. לא נפול לאיש למשא, כי, להיפך, חפצים אנו לעזוב פה המקום לאחרים”.

מנדלשטם מחייב את המתבוללים העברים בני-גילו בארץ רוסיה, קראו אז. בישראל לא יבוש, לתחיית עמו ישא עיניו; ישא עיניו לחלצו מן המיצר ולבנות לו בית במקום נאמן ולציוניות המעשית יקדיש כוחו, שמו בעצמו כבר מכיל בקרבו איזו ערובה בעד הדעה הציונית; והוא גם עוסק בה ופועל ונותן לה כל אשר ביכלתו. הוא עזר לבנין אוצר-הלאומי ולמוסדו הנאמן. הוא נשא באסיפות הציוניות הגדולות משאו על דבר “הרמת המצב הגוּפני של עם היהודים”. וכן לא ימנע את רגלו מכל הכנסיות הגדולות, שהיו בעניני הציוניות והארציות ובעניני בנין העם. הוא עבד לטובת בנין ישראל המעשי גם בבזיליאה גם בקיוב, גם בלונדון גם בוַרשה. רופא הוא מנדלשטם, אחד מרופאי חולי-העינים היותר מצוינים ונודעים, מכל אפסי ארץ ינהרו אליו חולים המונים המונים לבקש עזרתו בצר, עתותיו נתונות לכל נגועי אלהים והוא לא ינום ולא יישן, לבצע לא ישים לבו, תמוך יתמוך את הדל, עשיר ורש יחד נפגשו אצלו, כי יבקשו תרופתו. זהו יומו ועבודת יומו; ועתידתו וכל הרהוריו נתונים המה לארץ אבותיו, יסוד עמו בארץ, להרים אותו בגשם וברוח ולתת לו אחוזה בארץ, בארצו.

והנה באו ימים, שבהם חגגו בקיוב את חג יובלו, יובלו של רופא, כעבור עליו תקופה ארוכה בשדה עבודתו. חג היה ליושבי קיוב עיר מושבו ולכל יודעי שמו; ובין מכבדיו באו גם הציונים, השתמשו במקרה זה להביע לו כבוד.

“אנחנו הציונים, אמרו הצירים האלה, משתמשים במקרה זה, ביום מלאת שלושים וחמש שנה לעבודתך במקצוע הרפואה, להביע לך את ברכתנו העמוקה ואת רגשי הכבוד הנאמנים לך בתור מלומד, רופא; וביחוד בתור עובד בלתי-עייף על שדה העבודה הלאומית העברית, יען כי במשך התקופה הזאת, מלבד העבודה המדעית והמעשית במקצוע שלך, הקדשת לא מעט כוח ואנרגיה לשאלות הציבוריות הלאומיות של העם העברי”.

והברכה האחת, “כי ראש עמנו בעתיד, ה’אייכנשטם' העתידי, שאת צורתו הנעימה והמעוּלה תיאר הדמיון העשיר של מנהיג הציונים ב’תל-אביב', יהיה באמת דומה לך”.

משה סמילנסקי מדפּיס זה ימים רבים מכתבים מארץ-ישראל בכל מכתבי-העתים אשר לבני-ישראל, ואנו קוראים בשום לב את אשר יודיע, והוא מודיע אותנו לפעמים מה.

והנה העיר פעם על איזה ענינים מעניני ארץ-ישראל וביניהם נמצאה הוספה קטנה בת איזה שורות, שבה היה כתוב לאמור: “בראשון-לציון גברה בימים האחרונים מחלת-העינים, המחלה גורמת הרבה צער ועמל למושבתנו. פּליאה בעינינו, מדוע לא יטריחו את עצמם אף פעם ציונינו הרופאים, שיש בהם מומחים מפורסמים במחלת-העינים, לבוא לאיזה חדשים לארץ-ישראל, לחקור את מחלת-העינים פה ולהורות לרופאים את הדרך ילכו בה”. –

ורופא-העינים מנדלשטם לא נסע שמה, להושיע את אלה בארץ-אבות; והוא איש בר-לבב ויודע, כי מעשה קודם למדרש, ויודע גם נגעי עמו. – – –

לפני איזו שנים קרה, כי הציונים באודיסה נחלו נצחון ויבשרו על-אודותיו בכתבי-העתים, לאמור: אחד-העם נבחר בתור חבר לסניף של חברת מפיצי השכלה אשר שם. המלחמה היתה רבה מצד הציונים נגד החברה הזאת מימים ימימה, אחד-העם ודוּבּנוב פּתחו בדבר והסיעו כל כוחם ליהד את החברה הזאת ולהכניס אליה כוחות יהודיים; קשים היו המעצורים, הנלחמים את הלאומיים השתמשו בכל האמצעים לגבור חילים ולהזדיין נגד האויב, אבל לא יכלו לו. – אחד-העם, איש שדעותיו ושאיפותיו להם לרועץ, לסמל ה“ריאקציה”, הנה יחלוק אתם את ממשלת ההשכלה ויחַוה להם דעוֹ… ואחרים התפלאו ואמרו לנפשם: ולשמה מה זו עושה? הם אמרו לעצמם, כי חברת מפיצי-השכלה עם בסיסה הרוחני והאזרחי וחשבון עולמה העברי היא כל כך שונה מעולמם של הציונים, עד שלכאורה אי אפשר כלל להציונים לחַלק עמהם את המפעל הזה ולהיכנס עמהם לישיבה אחת…

“צרת היהודים”, אמר הד“ר מנדלשטם במאמרו “שאלת הגיטו”, לוח אחיאסף תרס”ג, “היא כל כך ניכּרת ובולטת, עד כי לא יכחיש אותה כיום שום איש, כאויב כאוהב. כבידי מצרים כן גם בימינו אלה יהודי הגיטו עושים לבנים ומביאים בידם עצמם תבן לבנין אוה החומה הגודרת עליהם ומבדילתם מכל שאר בני-האדם”.

והגואלים עומדים על גבי עושי הלבנים. – –

מִזֶּה וּמִזֶּה

“ובשביל כל אלה, אמר ה' אוסישקין בהרצאתו אשר בכנסיה הגדולה במינסק, הנני עומד כעת על הבימה הזאת ואומר לכם: כי אנחנו חייבים לתקן הרבה את כל סדרי עבודתנו, ליסד לנו אורגניזציה כזו, אשר לחזיונות מעציבים לא יהיה בה מקום. – והיסודות הראשיים, שעליהם תיבּנה האורגניזציה, איך לבכּר את האיכות על פני הכמות. יש לנו ציונים לאלפים, אגודות למאות; אבל אנשים אך מעט לנו, מעט מאד. אמנם גם אנשים רבים לנו, אבל רק לגבּאוּת, לקטנוּת-המוחין, לסכסוכי כבוד, אבל לעבודה – אין איש – המעטים הנמצאים הנם כשבלים בודדות בין המון הנרפים”.

ולוּ נמצאו באמת אז אותן השבלים הבודדות, לוּ היו נמצאים אצלנו אז אנשים היודעים את אשר לפניהם והיו להם הצדקה והכוח לדעת את אשר לפניהם, כי אז אולי גם היו נמצאים אותם הנדרשים, נמצא אז ההמון המאמין, ההמון המקבּל – לוּ רק נמצא מי שנותן לו דבר שלם, ולא למחצה… לא נמצאו אז נותנים דבר של היום ושל המחר בשוה, מבלי לחכות, כי יבוא היום ויבלע מה שלמחר.

והנה אחרי הדחיפה הראשונה בארץ-רוסיה נגד היהודים נדפסו בעתון הז’רגוני היומי “הידיד” מעין הדברים האלה: המקרים האחרונים לימדו אותנו לדעת, שלעבודתנו עד עתה חסר הסדר הנכון. חשוֹב חשבנו אנו רק לעתידתנו ורק מעט שמנו לב להווה ולצרכי ההווה… אמת הדבר, שגם בעד העתיד עשינו מעט, אבל בעד ההווה עשינו עוד פּחות ממעט. – הימים האחרונים הראו לנו, שאנחנו צריכים לחשוב גם בעד היום… נעזוב את הארץ, אם יהיו בידינו האפשרויות לזה, נלכה בעת שהעמים אשר בצלם נשב יאמינו בנו ובתועלתנו להם, נלכה ברצון, אבל לא באונס וכו'. – ובא קורא מסתתר ושאל אז לתומו באותו מכתב-עתי על השינוי הגמור בין הבת-קול, אשר נשמעה בספרות אחרי ימי הרעמים הראשונים, ובין זו, שנשמעה בימי-המשבר האחרונים. אז החלו סופרינו להעתיק את לבבנו משאלות ההווה ומתקוַת ההווה, שהיו למפח נפש, ולטעת בנו תחתם מחשבות ורצונות רק על-אודות עתידתנו, שם שם הרחק ממושבנו עתה, שלא יהיה לנו בו מנוחה, וכל הפעולות והמעשים מצדנו לבסס את אזרחיותנו לא יועילו, ועתה יתחילו לומר להיפך; ועוד זאת, נניח שהבת-קול החדשה צודקת היא, שבאמת אין דוחים חיי שעה כולם מפני חיי הווה, מי זה לידנו יתקע, כי שלום יהיה לנו, שבאמת יכירו העמים בתועלתנו להם, ואחינו בארצות המערב יוכיחו.

ואז בא בית-המערכת והקדים להשיב ממחרת היום לאותו השואל, שבאמת אפשר לצרף שני אלה הדברים יחד, ושאין הנידון מארצות המערב דומה לראיה, מפני שהם עשו שקר בנפשם, להכחיש בלאומיותם, תחת שאנו יהודי רוסיה, לא נכחיש בכך. – וכה התחילו לדון על השניות שבנוּ ועל הסתירות אשר בחיינו עתה בזו המסקנה, מסקנה מראש שאין בהם סתירה. – –

אפשר לעתיד ולהווה גם יחד, בהיות עבודת ההווה נותנת לאט לאט השארה גם לדורות הבאים, שחיים באותה סביבה מקומית ומביאה להם את הסכום הכולל; לא כן הדבר בהיותם שניהם רחוקים במקום, ובהיות כל עבודתנו עתה שונה במהותה ובהשארת הקרן הקיימת מן אותה של העתיד…

הווה ועתיד! היום נעבוד בעד המחר והמחר יבוא מהיום, מסכום עבודתנו אתמול נבוא להיום, וכן פּרוטה פּרוטה בהווה מצטרפת לחשבון גדול בעתיד; ולעומת זה, אין לך עתיד קיים, אם אינו בנוי על ילדי היום ועל כוח היום. הערת רוח לאומי על עם נכנע, אבל עוד יושב על אדמתו, תתן לו את החירות הדרושה לעתיד וגם צרכי היום; לא כן הדבר בעם שבגולה הוא יושב ומפרי אדמה אחרת הוא אוכל ואנוס הוא לאכלם עוד… לא כן הדבר בשעה שאנו יושבים כאן ועינינו לשם…

“אנחנו לא עשינו עד כה מאומה להרמת מצבנו הגשמי, קרא הד”ר ח. ד. הורויץ באסיפה אחת לאומית, היהודי נעלה ונישא בין כתלי בית-הכנסת, שם הוא מתנשא על כנפי דמיונו, נפשו מתיפחת ומשתפכת ברגשות-קודש; אבל בצאתו מעון אלהים, מבית תפילתו, אך צעוד יצעד בשוק החיים – מיד והיה לאיש פרוטה, לזוחל ומנשק כפּות רגלי כל הפושט לו יד עזרה כל שהיא. אין לנו אידיאל עממי, אשר ימלא את לבבנו בבית ובחוץ."

אבל גם זה לא אידיאל עממי שלם הוא, אשר יפלג גם בעת ה“תחיה” את חיינו למבית ולחוץ, בעת שעלינו לבקש את שניהם, את שניהם יחד…

ובא גם מו"ל “הצפירה” והתחיל לדבר בימים האלה על “חצי האמצעים”. “ודע מה שתשיב”! קרא. “גם זו היא אחת מהתחבולות, להביא, למצער, הצלה פּורתא. אין לבטל בהבל-פּה את כל ערך הסניגוריה; הדברים שעושה, למשל, החברה Abwehr באשכנז אינם דברים עיקריים, ויש ספק אם הם מועילים הרבה, אבל אין זה מהיושר והאמת לבטלם לגמרי”. “אם חפצים בני עמנו לצאת בהם ידי חובתם, הוסיף לאמור, אם חצאי-דברים האלה מעכבים מעשות דברים שלמים ומהתבונן אל מעמד הענינים כהויתם, אז בודאי הם מביאים רעה, אבל אם הם רק הוספות והוראת-שעה, אז אין לבטלם ולדחותם, כי אם לקיימם”. והוא לא שם לבו אל ההבדל העיקרי והיסודי, לא שם לבו לזה, כי דוקא בשביל שאחינו במערב עושים את הדברים החצאים בעינינו הם אינם עושים גם את השלמים ואינם יכולים עוד לעשותם… או גם זה, שבשביל שאינם עושים את הדברים השלמים ומרגישים עצמם בתור אזרחים אשכנזים גמורים, מבלי לרצות כלל לנטות לשאיפה אחרת, יכולים המה להגֵן על זכוּיותיהם בכל כלי-נשק הארציים ואם גם חצאים. מעשיהם של אלה בנויים על חשבון אחר לגמרי משלנו, על חשבון אחד ברובו; ואם נחשוב באמת אחרת מאִתם, עלינו גם לעשות אחרת. – –

ולאידך, בקשת שיווי-זכוּיות בארץ נשב בה, גם ההתבוללות העממית, אם נבין אותה במובן הגיוני, כלומר – בתור נתינת מקום לחיי בני-ישראל בארצות פזוריהם בהווה ונתינת האפשרות להם, איזו אפשרות רוחנית גם חָמרית לחיות באשר הם שם, היא תקשור על כל פנים בחיים מעתה והתנאים המדיניים מעתה; היא תתן פּתרון, לפי דרכה, לכל השאלות בנות-יומן ולכל הצרכים בני-יומם, באשר תניח לכל אדם באשר הוא שם להתחיל במעשיו, באשר לו ומסביב לו. להיפך הוא הדבר בצד שכנגדה, בלאומיות המופשטת. היא תבנה עליות בלי תחתיות, נושאה היא משׂוּאוֹת בעניני דשמיא, בעוד שעניני דארעא סותרים אותה מכל צד. ראו אדם אוהב את שפתו העברית בלבו ונתון הוא גם לשפה אחרת; הוא דורש רמות על נחלת אבותיו והשכלתם, ועמל הוא ברב, להכניס את בניו להשכלה אחרת. אותה השאיפה אינה מניחה את ידה מזה ומזה, מהעתיד ומההווה גם יחד, ולפיכך אין בידה מאומה. עובדת היא ביחד לעגל ולמשכן, לעניני-בית ולעניני-חוץ, ואלהיה של אומה קיימת הוא רק אחד ואין שני לו…

הַצִּיוֹנִיּוּת וְהַסַּבְלָנוּת

חיי כל עם ועם עומדים על החיים המתגלים, הנראים ומתנועעים ונעשים בחברה וביחיד, כאותם הנארגים בסתר, הנארגים במקום שלא תשורם עין הקהל הגדול. יש דברים, שהם המשך להאתמול ובנויים הם על החיים מדאתמול, ולהיפך כאלה, שסותרים המה למה שהיה וכל כוחם מונח בסתירתם. לא ניתן לכל אדם לכייל בכל מאורע ומעשה את מעשי כל הדורות מראש, אבל ליחידי-סגולה ניתן דבר זה. היום דורש רק צרכי היום בכל אמצעי היום; אולם המחר דורש חשבון אחר, את החשבון הגדול… החיים הפשוטים וחיי המסורה הם לרוב שני דברים שונים, ואצלנו הם אינם שני דברים. – בחיוב, בחיוב תמידי לכל ירושת העבר ושותפותם הבלתי נפסקת ובלתי משתנית עם עניני היום, נבוא לידי זה, שנסגור בעצמנו את הדרך בעדנו, ובשלילה אולי נמצאהו. – אלף פעמים נשנה לנו: טוב מעשה עם המדרש ועל יד המדרש, בלי שום לב לזה, שהמעשה נתפוצץ על ידי המדרש והיה רק כצל בנו. – –

והנה בא סופר ציוני אחד ומבקש אחוָה ורעות בין ה“מסורה והחיים” אצלנו, אחוָה ורעות בדברים סותרים אהדדי… והכל הוא עושה בסיעת “המבט הרחב”, ועל כל מקרה ומאורע מדהיום הוא “משביע” רוחות תולדות ישראל מהחל ועד כלה. ודוקא על ידי המעטה המדעי הכולל, שבו הוא משתמש, לא נבין את הפרטים, דוקא על ידי האתמול הארוך, כל כך ארוך, לא נבין מה יתן לנו היום. – –

אם המזרחיים “ביקשו היתר-עיסקא בעד עסקי אוצר-הכספים שלנו ובקשתם נתמלאה; אם דרשו הגפת דלתות אוצר הזה בשבת ויו”ט ודרישתם נעשתה“, אין עוד כל צורך בדבר להתחיל בביאורים עמוקים: “צעיף תעלוּמה ומעטה עלטה פרוש על כמה דורות אחרי דור עזרא ונחמיה, תקופה בת מאתים שנה עד בוא הקץ לממשלת פּרס, ובמשך הדורות הללו החלה המסורה להתפתח על ידי אנשי פלא 'אנשי כנסת הגדולה’…” כמדומה, שבין ימי אנשי כנסת הגדולה ובין ימי ה”מזרחיים" שלנו מונח זמן רב; כמדומה, שבינתים הרבה דברים נעשו לנו ונשתנו בנו…

“ובכן תלך המסורה שלובת-יד עם החיים בכל מקום”. תלך! גם המזרחיים הולכים. אם היישוב הדתי של עזרא ונחמיה היה על כל פּנים פּרי מעשיהם בעצמם באיזו מידה, באים המזרחיים “נכדיהם”, לפי פירוש דורשי הימים אצלנו, לקחת תחת חסותם דברים לא להם שנעשו בראש וראשון בניגוד להם. זוהי הליכה עם החיים, לבקש היתר-עיסקא רבני על האוצר הישראלי לישוב ישראל! זוהי נקרא הליכה עם המזרחיים, לקחת את האבנט הקדוש ולשימו על צואר האומה!

“המסורת לא תורה חתומה ניתנה אלא מגילות מגילות ניתנה, לפי חשבון יריעות ספר החיים הנגלות מתקופה לתקופה ומדור לדור”. והלא הדורות אצלנו נגולו לכל כספר, בחוט אחד נקשרים ובמסכה אחת נדרשים.

“הן בפירוש הכריזו העומדים בראש ההנהגה הכללית הציונית, כי דבר אין לה עם הדת. רק אמנם, לעת עתה, בעוד שהציוניות היא במצב החומר ההיולי, לא תוכל להיות כל התנגשות עם הדת, מפּני כי ה’אין' לא יתנגש עם ה’יש'”. השומעים אתם! תנועה חדשה עממית, תנועה שבאה לחתוך חיים לעם הישראלי ולבקש לו פּדות חברתית ותולדתית, תנועה שבאה להפסיק את החוט הגלותי הארוך ולהתחיל חיים חדשים בהרכבה חדשה, היא במצב ההתהוות שלה, היא ה“אין” לעומת התקופות הקודמות, שבא זמנן להשתנות ולפנות מקום לחיים חדשים וצרכים חדשים עממיים; והן הן בבחינת “יש”, עתה, בעת שבאה העת למתוח את הקו בין החדש והישן, בין הצרכים החדשים, שבהם תלוי עתידנו בתור עם ואדם, ובין אותם הישנים, שעשו אותנו ללא-עם וללא-אדם. לעת עתה ישלימו יחד וילכו בצותא חדא, ואחר-כך, אחר-כך אולי יתגלע הריב; ואז בלי ספק לא תימלט מהתנגש בכמה דרכים עם המסורת, אבל אין לפחד שמא תגרום ההתנגשות איזה זק והפסד לאחד מן הצדדים"… ולבנו יאמר לנו, ששינוי תולדתי עיקרי, שינוי כזה, שכמוהו לא היה בכל זמן הגלות, צריך לגרום על פי טבעו הפסד לדברים העתיקים ואינו מתמלא, ככל בנין חדש, על משׁוּאוֹת ישנות רק מחורבנם. לבנו יאמר, שכל בנין חדש סותר את הישן…

ועוד סופר אחד, יותר תורי מהקודם, מַזה לבית מַזה, קם לסייע לפשרות בציוניות המעשית עם הדת והוא קרא: “אמרו להעם, כי הציניות תתן לו חיים, הכריזו בשופרותיכם תרועת קול תחיה, העם ינוע ויעמוד מרחוק; אך אם הוא יטה את אזנו לשמוע קול צלצל הד המסורה, אז הוא בידכם ורוחו הולך שבי אחר הקסם הנפלא הזה, אשר כוחו וגבורתו ממלאים את דברי ימינו”.

לוּ היה חשש, כי מכסף הקופה הלאומית יוקחו אמצעים להשגת שאיפותיהם של החפשים בציוניים, אז לא נקף הקהל הגדול העומד תחת השפעת המזרחי אף אצבע לטובת המוסד הזה; ולאידך גיסא, לוּ היתה הציוניות כולה על פי הרוח ההיסטורי של האומה, אז היתה התנועה הזאת מַקפת את כל האומה בכל מפלגותיה, כי בעיקרה אין כמוה מַתאמת להתורה ורגשי העם" (“הסבלנות החיובית”).

והן לדַבּר מהציוניות בהחלט על פי הרוח ההיסטורי של רוב האומה, נאמר מפורש – על פי הרוח הדתי, אינו משפט מאומת מצד ההיסטוריה שלנו בעלת דו-פרצופים. ההיסטוריה המשיחית אצלנו וביטול המצוות לעתיד לבוא אינם הולכים שכם בשכם עם זו שעשתה לה לעיקר וליסוד הכל קיום המצוות והחוקים התוריים: ההיסטוריה של יבנה אינה במהותה אותה של ירושלים. הקהל הגדול הדתי נוצר בעד הגלות ומבוסס הוא בגלות. חשבון-עולמו ושורש נשמתו לא תלוי בירושלים של מטה, רק בירושלים של מעלה, הוא לכל היותר דתי-ציוני, אבל אינו ציוני-דתי.

סבלנות שלילית ומה גם חיובית לא בראה תולדה ולא תכונן תולדה כל הימים. כיבוש הארץ בודאי לא בא על ידי סבלנות; וגם זאת התורה לנו מורשה, שלא תדע אלהים אחרים על פניה, גם כן לא התחזקה על ידי סבלנות. בין הגלות והציוניות, רצוני לומר – בין ביכור הרוחניות על כל דבר מדיני ארעי, ובין עשות הבסיס המדיני והעממי לראש וראשון גם לדברים שברוח, מונח שינוי גמור והולדה חדשה לגמרי; ומדרך השינוי שלא להיות סבלן, מדרך השינוי לדחות ולכבוש באמת…

ההשכלה בשעתה, להיותה חיה נושאה את עצמה ומתקיימת רק על ידי עצמה, לא יכלה בשום אופן להשלים את היראים. החסידות, המהפכת קערת הרבנות על פיה, לא יכלה לדור עמה בכפיפה אחת. הפרושים התנגדו לצדוקים, הקראים לרבנים והקבלה ותורת הנסתר לנגלה. גם בעלי התורה בעצמה, שרצו לשפּוך רוחם על כל העם, נעצו חרב בבית-המדרש והבדילו את החברים מעמי-הארץ. זאת אומרת: אין דבר אמיתי מתקיים אלא במפלגה אחת קיצונית, שעושה את הדבר בכּל, אבל לא בפשרנות סבלנית, שמכניסה הכל בה, מפני שאינה דורשת הכל…

“השלום! המתינות! דעת זקנים נוחה ומיושבת! אלה הם העמודים, אשר הציוניות בונה עליהם בנינה”, יותר מפורש – בנינו של הסופר ההוא. ולא זו בלבד, התורה מסייעת על ידו, המסורת עומדת על ידו, כל קדושת נחלת אבות עומדת על ידו. שואף הוא להיות נלוה על אלה שהלכו לפניו, שואף הוא ל“האמת החברתית” והדורית, בעוד שהבא בשם “האמת האישית” הוא כמביא שטר בלי חתימת עד נאמן; והוא, כלומר – מַזה לבית מַזה, שואל למי שאין לבבו לכ: מי שָׂמך? מי שׂמך, אותך היחיד, לשׂר ושופט עלינו, הרבים?

מי שׂמך? הלב ישים אותנו – והצער שבלב. אנשים האומרים הן למסורה בכל חללה, ואלה שאינם אומרים הן לכּל, שניהם כאחד אסורים המה בחבלי הדורות שקדמו להם ושניהם יחד מדברים על נפש הגוי ועל מלחמת לבו. – האמת החברתית אינה ביסודה אלא אמת אישית, שנטבעה לרבים, וסערת היחיד שהיתה לשאון הרבים…

“ישעיה הנביא דיבר בשם המסורת, והוא מעיד וכו', הלא מספר הפסוקים בדברי נביאנו הם מספר הקריאות בשם המסורת אשר לפי השקפת מחזיקי המסורה היא החיים האמיתיים, החיים שבחיים”. ובכן לאותו סופר הצדקה. – אבל נביאי ישראל לא דיברו בשם המסורת, שהיתה מקובלה בימיהם, אלא באו להנחיל את ישראל מסורת חדשה ולטעת מטעים אלהיים אחרים בנפשו, הסותרים למסורת ההמונית האלילית הקדומה.

האלהים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אשפּוך עליהם רוחי! כה דיברו, כה נלחמו בשם האמת האישית שלהם עם האמת החברתית, שעל כל ראש הר בנתה מזבחות לבעלים. “סבלנות של אמת” מדהיום הם טרם ידעו.

“השלום! המתינות! דעת זקנים נוחה ומיושבת! אלה הם העמודים, אשר הציוניות בונה עליהם בניניה, ואיזה הדרך עבר הרוח להתאכזר כל כך על האידיאל הכללי של האומה ולקבעו נפש?”

איזה הדרך? הרוח האכזר! הרוח שבא לכבוש לו דרך ולטעת חפצים חדשים באדם ובעם לא ידע חַנוֹת לחפצים אחרים.

“בהיקף של שלום, אהבה ורצון מתפּתח האדם בכל סגוּלותיו; שם משכן העבודה, מנוחת הנפש, בריאת הגוף והנשמה”. אבל לפעמים קוראת בריאת הגוף והנשמה העממית דוקא לריב. – השעות הגדולות התולדתיות של עם, שבָּן יחתם אם לשבט או לחסד, הן דוקא נושאות בחוּבן ריב פּנימי מוסרי, והנן באות דוקא בתגרת הדעות ומלחמות הדעות…

הציוניות, אם היא באמת “דבר חי נושא את עצמו”, אם באמת נושאה היא בחוּבּה שינוי הבסיס הלאומי ויסודו מחדש, היא גם תבנה הכל מחדש; היא אמנם מולידה את היום בחבלי האתמול, אבל מגלמת היא את האתמול לפי צרכה ומהותה… שעה תולדתית גדולה יוצרת באמת ואינה רוצה שאנשיה יהיו מלחכי פּנכּה בלבד, כי אם רוצה היא לגדל דור חדש עומד על עצמו ומוליד מעצמו.

לא במספר יִוָשע עם, כי אם בחַיל, לא בסבלנות ואמת עשויה, כי אם בחיים וכיבוש דרך לחיים.

ועוד הפעם בא הסופר הזה להמשיך את דבריו בדבר “סבלנות ואמת”, והוא מתח את דינו הקשה ואמר: “אין איש שׂם מחסום לפי כל חוקר והוגה, יאמר מה שיאמר; אבל אין רשות לו לשום את דעתו בפי אוֹטוֹריטט בגילוי פנים שלא כהלכה, למען הונות את האנשים הנמשכים אחריו, הדבר הזה מרמה היא”. כלומר – מרמה היה בידי איש, בהוציאו משפט, שהגלוּת היא בּיכּוּר הרוחניות על כל דבר מדיני וארעי קיים. והוא השיב ואמר: “הרוחניות של תורתנו לא תלך לעולם נגד החיים וישובו של עולם. הדבר המדיני, שהוא נגד התורה, הוא גם נגד השיטה המדינית. המשפט הזה הוא כללי; ואם יש דברים ואיזה מצבים ותנאים הסותרים אוו, נשמע נא מפי הדנים אתנו דברים ברורים ונראה אם כן הוא”.

“סופרים, היזהרו נא בדבריכם, קרא, לא כבד הוא הדבר לנסח בסגנון פילוסופי כל מיני משפטים רחוקים מן המציאות וכו'” – ועוד לא שׂם אל לבו, שהמאמר “כי הרוחניות של תורתנו לא תלך לעולם נגד החיים וישובו של עולם”, אינו אלא מנסח בסגנון פילוסופי כולל את המציאות שביסוד הגלות והמִשמרת שבגלות. סופרים ממין הזה שכחו, שאין זאת לא-שמועה על המציאות, לאמור, שהיהדות שבגלוּת בויתורה והתפשרותה לחיי הגלות עשתה אותנו בדבר אחד עיקרי ללא-עם, ללא אדם-עם ושאבדה בהתקיימותה וברצונה להתקיים בכל אופן את הבסיס הראשי לישובו של עולם, כלומר – את הקנין הארצי-מקומי ואת הערובה-הנחלית על כל הדברים הרוחניים המתנחלים, שהיא אשר עשתה לנו כל זה, לא תלך לעולם נגד החיים וישובו של עולם… סופרינו התוריים מביאים בכל פּעם לאות חיבת הארץ בפי חז“ל את המאמר “כל הדר בחוץ-לארץ הרי זה דומה כמי שאין לו אלוה”! – אמנם דיבור יפה, אבל אין ממנו ראיה כלל. דיבור שרק נאמר ונכתב, לא יבוא בחשבון תכונת העם ומעשיו – כל עוד לא התגלם בחיים ולא היה לכוח פועל בחיים ובמעשה. התולדה הארוכה לא היתה חתוכה על פי המאמר התלמודי הנ”ל וגם לא ביקשה כלל להיחתך על פיו… בעם ישראל ובתולדתו שבגלות חי מאמר אחר: אילמלי שמרו שתי שבתות מיד היו נגאלין! או כדומה לו. האם מרמה היא או הגיון נאמן הוא לקרוא: “אילמלי קיימו בני ישראל את המאמר התלמודי הראשון: כל הדר בחוץ-לארץ וכו', אז היו נגאלין”. האם זיוף הוא לגבי אלה, שמכירים בזה ורק בזה את היסוד החי לכל עם באשר הוא עם ומחפּשים דוקא ב“שולחן ערוך” ובפנקסי העם הדתיים את ההטעמה “יהרג ואַל יעבור!” בדבר הארץ וחיבת הארץ.

“אבל שאלה היא ותהי לשאלה: מה העבודה, כלומר – עבודת החקירה ודרישה במהות העבר לאלה היוצאים ביד רמה כנגד העבר? למה לנו ציטטים וראיות מדברים – מאלה שבמקום אחר בעצמם מטפחים הם על פניהם?” כן משיבים אותנו לאמור. למה? לפי שאין העבר רק קנין כספם של אנשי היהדות התוריים שלנו בלבד ואינו רק להם לדרשוֹ כמין חומר…

נקל לומר, כי “חטא הוא להאמת, לקחת מאמר המתפרש לכמה כונות ולגות בו פנים שלא כהלכה וכו'”, או זה “שלדַבר מהציוניות בהחלט, על פי הרוח ההיסטורי של רוב האומה – מפורש, על פי הרוח הדתי, אינו מאוּמת מצד ההיסטוריה שלנו בעלת דו-פרצופים, באשר ההיסטוריה לא תוכל להיות בעלת דו-פרצופים ואין איש יושב על האָבנַיִם וצר צורה להיסטוריה, והיא תוצאה אחת מן המון מקרים, שורה כוללת אחת, אשר היא כמסקנה מכל תמצית החשבון העולמי; ולכן כשם שישראל אינו אלא אחד, כן אין לו היסטוריה אלא אחת”. אבל אין הנוסח הפילוסופי הזה הכולל עושה כלום נגד המציאות התולדתית אין מלכות בית דוד מסקנת מלכות בית שאול ואין ההיסטוריה של יבנה מסקנת ההיסטוריה של ירושלים – אם נאבה או לא נאבה. אם הבעש"ט מסַפּר מהקטרוג הגדול שהיה על ישראל ורגז מאד על הרבנים ואמר, כי בשבילם הוא, שבּוֹדים מלבם הקדמות שקרים, ואמר, כי עמדו למשפט כל התנאים והאמוראים ⁸… כמדומה לי, שזו היא בת-קול אחרת מאותה של הרבנים. ואם הזוהר יאמר: ובגין דא אתקבור משה לבר מארעא קדישא וקבורתיה דילה משנה איהי, דשלטא על מטרוניתא דאיהי קבלה! – הרי זה רק כעין סטירה על לחיה של התולדה לומר, שהזוהר הוא מסקנת המשנה.

זהו הדבר, אנו אומרים, סבלנות לא בראה תולדה ולא תכונן תולדה כל הימים; ואלה טוענים: “יודעים אנו, אשר כל אידיאל דורש ממחזיקיו קרבנות ומסירות-נפש, והאיש המתרשל בזה אינו קרוי בשם סבלן אך בשם בוגד; אבל במה הדברים אמורים, במי שמתיחס ביחס ישר להאידיאל ולא בעקשנות נפרזה של אינטרסים צדדיים על חשבונו של האידיאל”, כלומר – הם, שמשליכים כל השינויים היסודיים בתולדתנו בקדירה אחת של סבלנות, שלא תבחין ולא תבדיל, ועל כן גם בנה לא תבנה… המה מתיחסים אל האידיאל בדרך ישר; ואלה הדורשים מבנין עממי תולדתי חשבון ודעת, חשבון תאיו וחדריו ודעת שינוייו היסודיים, המה עושים זאת מתוך עקשנות נפרזה של אינטרסים צדדיים…

לנו הגיעה העת לדעת דרכינו ולא לעצום את עינינו. אם חפצים אנו באמת במסקנה אחת תולדתית, אז עלינו להבחין ולהעריך היטב את החלקים השונים, ודוקא השונים…

עוֹשֵׂי שָׁלוֹם

“אל תתיראו לא מן הפּרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס”.

נלחמה ההשכלה במכת-פרושים זו בכל כוחה בשירה ובחזון, בשבט ההיתול ובמלחמת-סופרים, ראשית דבר היה לה לרפא את עמנו מהמאֵרה הזאת.

טיפוס הצבוע הדתי בפימה עלי כסל שלו, בגדלותו ויהירותו, הבאות מקטנוּת-רוח – זה ידוע למדי; והוא עוד היום רועה בשושנים ברוב מקומות של בני ישראל. אבל עתה, בימי השלום, המבריח את כל בית-יעקב, ובימי הנשיקות בפומבי בין בעלי ימין ושמאל, איש לא יפקוד עוד את עווֹנו בספרותנו וינוח לו…

ובוא וראה, עוד טיפוס חדש צבועי עמד לנו עתה ולוקח את מקומו: צבוע לאומי, שמתגאה בזה בציבור ונוטל כבוד לעצמו, מפני שאוהב הוא – לא את המצוות כבראשונה – רק את עמו ואת קדשי עמו…

הצבוע הדתי היה עומד בבית-התפילה בקיר המזרחי והיה עולה לתורה ששי או שלישי, גם אם לא קרא ולא שנה וידע רק בקושי פירוש המלות בספר; דיה היתה הטלית המצויצת שעל כתפו, אבנטו של משי והעטרה של כסף על ראשו, די היה להגביה קולו בתפילתו וחקותו את הירא-שמים. הצבוע הלאומי רק שינה את צורתו, ואחד הוא בזה ובזה; גם הוא פוסע על ראשי אנשים אחרים רק משום שלובש הוא איצטלא דלאומיות; הוא מחזיק טיבותא לנפשיה, משום שהוא לאומי נלהב וכו'.

אין אני רואה בין הצבוע הדתי ובין הצבוע הלאומי שום הבדל, את שניהם שנאה נפשי… אחת היא, אם איש מתגאה בתפילין של רבנו תם וטוטפתו בין עיניו, או מתגאה במגן-דויד על חזהו; אחת היא, אם איש אוכל מצה לשם כבוד או עושה מצוה בפומבי ביינו של כרמל. אין הבדל בין זה לבין זה, כמו שאין הבדל בין המשולח, הנוסע לקבץ ממון לישיבת מיר ובין המחזיר על הבריות לשם ספרות העשויה לחיזוק היהדות… אין הבדל בין צביעות לאומית לצביעות דתית!

ודא עקא, הצבוע הדתי מצא על כל פנים בספרותנו את האנשים אשר נלחמו בו וגילו את כּיעורו לעיני השמש, והצבוע הלאומי יגדל ויעשׂ פּרי באין מוחה; להיפך – הוא מושל בסביבתו. – לפנים פתחו מכתבי-העתים את שעריהם לכל מי שבא להסיר את הצעיף מעל האנשים האלה, ועתה משתמשים הם הצבועים ההם בכתבי-העתים גופא, בתור כלי-שרת למטרתם… עתה גם לא כבד הדבר למצוא מעין אלה גם בין הסופרים בעצמם. אויר טהור תנו לנו, טהור מן הצביעות בדו-פרצופיה!

מעשה שהיה בימי אסיפה גדולה לצירי המזרחי בבזיליאה, ויבואו אנשים ונשים לשמוע אל ההרצאות, והנואם כבר התחיל את מִדברו, ויפסיקו היושב-ראש ויפנה לאורחים בקול נגיד ומצווה ובסגנון בלתי מנומס לאמור: על פי חוקי ה“מזרחי” אסור לאנשים ונשים לשבת יחד על ספסל אחד! הקריאה הזאת הטילה סער גדול באולם; ויקם הרב ריינס, שעל פני כל העם יכּבד, להשקיט את הסערה, ויאמר: “המזרחי לא יכוף הר כגיגית על מי שהוא ימאן לכסות את ראשו או להרחיקו מחברת נשים; אבל כשאנחנו לעצמנו הננו חרדים לדתנו, וכל דין תורתנו ומנהג עמנו יקר לנו ולרבים מאלה שקרבתם לנו נחוצה ומועילה מאד לרעיוננו הקדוש, בשביל זה אמרנו להיבדל לאגודה, שבתוכה לא יֵעָשה אף הדבר היותר קל שהוא למורת רוח מוסרתנו” (“הצפירה”).

נגד אמרות כאלה אין איש יכול לקטרג, אם אינו רואה דוקא באותו הרעיון ומהותו אותו השינוי הנצרך בהרבה דברים שנתאַבּנו בלבנו, ואינו רואה את הצורך לברוא רצונות חדשים, נאמר – גם מסורת ציונית. – אבל על אחת נתפּלא, בעל המזרחי אינו דתי, כי אם “מדיני”; ה“מזרחי השתדל בכל מאמצי כוחו להגדיל מספר חבריו, ובשביל זה היה מוַתר על הרבה מתקנותיו ונימוסיו” – לא דברי המה אלה, כי אם דברי סופרו של “הזמן” בבזיליאה. – נשמע מה בפיו: “ד”ר אחד מעמודי התווך של מזרחי הגיד לו, כי בפירוש אמר מראש לראש המזרחי, שהוא איננו שומר דת וכו', ובכל זאת נתקבל להמזרחים בזרועות פתוחות"…

“עלה אז על הבימה הציוני הד”ר פסמניק לקרוא את הרצאתו על דבר היחס של המזרחי להקופה הלאומית. איזה יחס מיוחד יכול להיות להמזרחי בשאלה זו? פתרון לזה לא נמצא, גם כאשר כילה המרצה את דבריו וכו', אף דיבור אחד לא נמצא בזה, שיהא מונח עליו חותם מזרחי" (“הזמן”). ואולי זהו גופא חותם מזרחי, שהמדברים על-אודות הקופה הלאומית בקהל לא ידברו בגילוי-ראש. – אבל גם זה כפי הנראה אינו נחוץ דוקא… אדם שאינו שומר את הדת יקובל בזרועות פתוחות לאגודה נבדלת מן העדה, כדי שתוכל לשמור אף את הדבר היותר קל במשמרת דתנו “לב טהור ברא לנו!”

ה“אורח לשבת” שאל במדור התחתון של מאמריו ב“הצפירה” לאמור: “במה זכה אליהו הנביא לערכו המיוחד בין יתר הנביאים? ומה הוא הדבר, אשר שת עליו את קרני ההוד העממי? הנביאים האחרים דיברו דברים רמים, שנשארו ככוכבי אור לעולם, ודברי אליהו מעטים ושמו נשוא על כל שפה!” והשיב: "כמעט כל הנביאים פּנו בדבריהם הלום והנה, והם לא חפצו במות הרשע, כי אם בשובו וחיה וכדומה; תחת שאליהו הנביא בא רק להָבֵר, שניוּת שנאה נפשו וקולו חוצב להבות אש: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה' הוא אלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו!

אליהו לא הרשה לבני שבטיו לרעת זאב וטלה כאחד, לשמש בתכלת ובקלא אילן, הוא הרגיש נחיצת ההבדלה והגוֹ סִיגים.

ועל כן קודמת ביאת אליהו להגואל, הגאולה לא תבוא עד שנדע, מי ומי לנו – והתוינו תו על מצחות המפלגות בנו, והתוינו תו…

ואנחנו רחוקים אנו מקנאת דת, מזעם וריב! אין אנו חפצים למשוך את הבריות בציציות כנפיהם או בבלוריתם, אין לנו כל טענה כנגד מי שהוא לצרינו; אבל אין אנו חפצים בצורות מטושטשות, אין אנו חפצים שירבץ עלינו ערפל של ערב רב.

מצב טהור תן לנו, אלהים!"

את כּנוֹס הוא לנו, אומרים לנו, עת תנועה בחיינו והסרת הדברים, אשר נוֹאַלנוּ בהם וחטאנו להם לעצמנו. ועם כל זה לא היו חיינו מלאים סתירות ודו-פרצופים על כל שעל ושעל כמו עתה. – על השניוּת שבלב, שגם מזה ומהזה אין מנוח לנו, לא נדבר, חרפּה שברה לבי, גם העושים והמעשים ונושאי דגל אצלנו לא נקיים הם מאלה.

באסיפה רבה ציונית, במותב כנסת איזו מאות אנשים, שעיני הרבה מישראל היו נשואות אליה, נמנו וגמרו, ליסד שתי קוּלטורוֹת זו בצד זו, קוּלטוּרת הרב ריינס והרבנים וקוּלטוּרת ההשכלה, קוּלטוּרה עממית. ובכן פּנה הנואם – והוא הוא בעל “אורח לשבת” – בהראותו לצד ימין ואמר: יסדוּ אתם ישיבה מסודרה לתורה ולתעודה; ובפנותו לצד שמאל ואמר: בנו אתם ושכללו אוניברסיטה למדעים, לאמור – עשו אתם בכך ואתם בכך ומשניכם תסתייעא מילתא. – ואנחנו חשבנו, שאמנם ימין ושמאל סותרות זו את זו; חשבנו, שאין קוּלטוּרה אמיתית אלא אחת, ואם השכלת ימין צודקת, שוּב אין מקום לאותה של שמאל, או להיפך. חשוֹב חשבנוּ כי קוּלטוּרה רבנית שכל כוחה ותעודתה לבנות עלייתה בשמיא בקשר רפוי לארעא, קוּלטוּרה שהובילה את בניה לגלות ונבנתה מחורבן הארץ, חשוֹב חשבנו שהקוּלטוּרה הזאת מתנגדת לגמרי לזו, שעושה את העממיות לה לעיקר; ולאידך גיסא אמרנו בלבנו, כי קוּלטוּרה לאומית שרוצה להפסיק את חוט הגלות הארוך ורוצה לטעת בנו ערכים חדשים ורצון חדש לגמרי מאותו בן הגלות ובן חסות הגלות, שהיא אינה יכולה, לפי טבע הדברים, לדוּר בכפיפה אחת עם קוּלטוּרה בת הגלות; חשוֹב חשבנו, שתנועה חדשה רוצה דברים חדשים לגמרי, והנה באה הפשרה וטפחה על פנינו…

אחד מהלאומיים האדוקים השמאליים נפל אז על צווארי הרב ריינס, וזה האחרון קם ויברך: ה' עוז לעמו יתן הוא יברך את עמו בשלום! וינועו אמות הספּים מקול הקורא “הידד”! ולא נשמעה אז בת-קולו של הנביא אליהו בהר הכרמל: עד מתי אתם פּוסחים על שתי הסעיפּים? – – –

א

מֵעַבְדוּת לְעַבְדוּת

בגליון הראשון של “המגיד” לשנה החדשה נדפסה באותיות גדולות שמועה משמחת, בשם “להתוַדע ולהיגלות”, וזה לשונה:

“בהגיע לאזני חברתנו השמועה המשמחת, כי כבוד קדושתו הצדיק הנשגב שליט”א מטשוֹרטקוֹב מחַבּב את מעשי ישוב ארצנו הקדושה בלב ונפש, שלחה חברתנו אל כבוד קדושתו חמישה צירים נכבדים, והמה נוכחו לדעת, כי אמנם נתוּן הצדיק שליט“א לרעיון ישוב ארץ-ישראל בכל לבו… ויואל כבוד קדושתו להראות לעין כל, כי משתתף הוא במפעלי חברתנו וחפץ באשרה וקיומה, ויתן ידו לחברתנו (חתם על מניה אות 2600), ויקח על שכמו את המשרה הקדושה לשים עין פקוחה על עניני חברתנו הנוגעים בדת: א) למנות – בעת הצורך – רב ושו”ב במושבתנו, אשר הננו עוסקים בישובה; ב) להשגיח על הנבחרים להתנחל במושבתנו ולחַוות דעת קדשו עליהם, אם ראויים הם להיאחז בה, על פי התנהגותם בדרך התורה והמוסר; ג) גם נכון הנהו לפקח על דרכי בני המושבה – העומדת להיוסד בקרוב בעזרת השם – בתורה ומוסר, בעזרת אחדים מרבני אה“ק תובב”א. – טרנוב, בצום העשירי אלף שמונה מאות עשרים ושמונה לחורבן בית מקדשנו. בשם החברה: אברהם בן אהרן ד“ר זלץ, משנה לנשיא. זכריה מענדל שפירא, המזכיר”.

ובכן שמחים היו חובבי-ציון בגליציה, על כי הואיל כבוד קדשו לקנות מחברתם את המניה 2600 (המניה היא בת עשרה פלורין), בגלל שלושה תנאים קטנים הללו… והם משׂיאים משׂוּאוֹת ומבשׂרים את הבשׂוֹרה לכל ישראל, כי מעתה יבוא לציון גואל אמיתי ויתקרבו כל הלבבות לבנין לאומי עדי עד.

מאמין הייתי, שכל אלה אשר לבם ינהה אחרי תחיית האומה והתנערותה שואפים גם להניח אבני-פינה לבנין קוּלטוּרה חדשה ישראלית, שתרומם את רוחנו; ועל כן תמה אני, אם תנאים כאלה של “שליט”א" זה וכדומה הם אותם האמצעים המסוגלים להוביל את התכלית הזאת; תמה אני, אם “חַוַת דעת קדשו” על פּלוני ופלוני, כי “ראוי הוא להיאחז בארץ-ישראל על פי התנהגוּתו בדרך התורה והמוּסר”, והשגחתו “של כבוד קדושתו בעזרת אחדים מרבני אה”ק על דרכי בני המושבה בתורה ומוסר" תישר את הדרך. תמה אני, אם כל זה מסוגל לתת לנו אותם האנשים הדרושים לנו לבנין החדש, אותו הדור המוסרי – בעל חירות הרוח – שאליו אנו מחכים.

חושב אנכי, שבני המושבות “העומדות להיוָסד”, צריכים להיות דוקא אנשים, שאינם מוכשרים להכניע רוחם תחת השגחת אחרים בתורה ובדת.

היודעים התמימים האלה, מה טיבה של השגחה כזו? ואילו ידעו והבינו זאת, מסופק אני, אם גם הם היו שמחים על הדבר…

שלושה דברים השמיעה החברה הנ“ל בהודעתה או בבשורתה, שאדמו”ר פלוני “הואיל לקחת על שכמו את המשרה הקדושה לשים עין פּקוחה על עניני החברה הנוגעים בדת”. א) “למַנות בעת הצורך רב ושו”ב בהמושבה שהיא עוסקת בישובה; ב) להשגיח על הנבחרים להתנחל במושבה ולחַווֹת דעת קדשו עליהם, אם ראויים הם להיאחז בה על פי התנהגוּתם בדרך התורה והמוסר; ג) גם נכון הנהו לפקח על דרכי בני המושבה – בתורה ובמוסר, בעזרת אחדים מרבני אה“ק תובב”א“. והרי הדברים ברורים: שכיון שהנבחרים להתנחל במושבה יהיו רק אלה, שזכו לחַוַת-דעת-קדשו עליהם ביראת-שמים, ובהמושבה גופא יהיו מושגחים על ידי רב ושו”ב שאדמו"ר ממנה עליהם, ומבחוץ על ידי אחדים מרבני ארץ-ישראל שיהיו בעזרתו, הרי מצודתו של הצדיק פרושה על בני אותה המושבה והרי פה אינקויזיציה רוחנית…

כל זה הלא גלוי ומפורש; ועל כן תמוה הדבר. איך אומרים בעלי החברה הנזכרת ב“גילוי-דעת” שלהם: ש“עלילת-דברים היא, אשר ישימו לאיש נכבד ונעלה מאד, שרק למען הרחב את חוג ממשלתו נתן ידו להחברה וכו'”.

שואל אני, האם קולוניה ישראלית, אשר הנבחרים להיאחז בה צריכים לחַוַת-דעתו של אותו קדוש, וסרים למשמעת רב הנמנה ממנו ולרבני ארץ-ישראל העומדים לעזרתו אינה מסורה בכל לממשלת האדמו“ר? והאם המחאה על השתעבדות אנשים מישראל תחת הכנעה רוחנית כזאת רק עלילת-דברים היא? על אותו האדמו”ר אין אנו קובלים. הוא על פי דרכו יכול לדרוש, שגם אנשים אחרים ילכו בארחותיו; אבל קובלים אנו על בעלי החברה הציונית, שמסרו לו את בני עם ה'.

שואלים אנו: האם האיש הרוצה ללכת חלוץ ולפנינו וראוי הוא לעבודה גופנית, חייב להאמין גם בי"ג עיקרים ולהראות שמאמין הוא בכל דברי המסורה?

אמנם יודעים אנו את טיב התכסיסים האלה, כי למען תפוש את היראים לעבודת בנין עמנו עושים להם הנחות, על פי הכלל: המטרה מַכשרת את האמצעים. אבל זה שאנו טוענים: הדברים שאתם רואים בהם רק אמצעים הם, לאידך, לנו המטרה העיקרית, מטרה שאליה אנו נושאים את נפשנו, והיא: להכשיר את עמנו, את הדורות הבאים, לחירות פנימית, שיהיו אנשים בעלי תרבות רוחנית עצמית, אנשים שאינם מצוּוים לחשוב את מחשבותיהם, להרגיש את רגשותיהם ולעשות את מעשיהם לפי תפקיד ידוע. ואותה המטרה, להחיות רוח שפלים, להחיות את הלבבות והמוחות, צריכה להיות הבריח התיכון, אשר יבריח כל המפעל בבנין העם. דור חדש של אנשים בני-חורין צריך לנו, אם נביא לבנות בנין חדש, ולא רק תכנית של הסעת קרשים ישנים ממקום למקום לפנינו…

ב

“לפנים חשבנו – אומרים גם הציונים, – כי חדלו בני העמים לשנוא אותנו, וכי ינחילו לנו זכוּיות ומשפּטים צדיקים. חשבנו, שיעמידו אותנו באותו מעמד שבו הם עומדים, ועל כן עזבנו את אשר לנו והלכנו אחריהם לעבוד בכל אשר להם ולהשתתף במפעליהם החָמריים והרוחניים, והנה לפתע פּתאום אנו רואים, כי עוד שונאים אותנו עתה כמו אז וכי הזכויות שאמרו לתת לנו אינן זכויות ממש, ובכן שבנו לגבולנו, לגבול ישראל. ושיבה זו לאהלי אבותינו אינה אלא תשובה על השנאה שלהם והדחיה שלהם”. “אתם הנכם דוחים אותנו ואין אתם רוצים עוד במפעלנו, טוב הדבר! נשוב לביתנו וננסה להיות גם אנו לגוי בפני עצמו, אנחנו לא ננשק את השבט ולא נוסיף להתקרב לכם עוד, אנחנו נחיה מהיום והלאה בעד עצמנו, בעד עצמנו לבד”…

באים אחרים ואומרים, כי שנאת עולם לעם-עולם אינה אלא צל עובר ומזרזים את אחיהם לאמור: “אל נא, אחים, אל נא יפול לבבכם, עוד יאירו שמי החירות על ראשנו ועוד יראו העמים מה אנחנו להם”, – מיד באים אותם ה“לאומיים” אצלנו וקוראים: “שקר הדבר! השנאה לישראל לא תעבור! כל הימים אשר נחיה בין הגויים ונעבוד אצלם ישנאו אותנו ולא יתנו אותנו להתאַחד עמהם! ובכן אל נא נַשלה את נפשנו בשוא: העננים לא יעברו, ולנו דרוש גג לחסות תחתיו”…

מעין אותם הדברים אמר נשיא הכנסיה בבזיליאה בפתיחתו: “הם עזבו אותנו,… הם דחו אותנו… ברגעים הראשונים, בבוא עלינו שואת האנטיסמיטיסם, נתמלא כל אחד מאתנו רגשי השתוממות וחרון… ואחר –כך אמרנו, אם כן הדבר, נשוב לביתנו… ואחינו שבבית מקבלים אותנו בשתי ידים… יודעים המה, שלא נעיז לנגוע בכל הקודש פנימה”…

אני לא הייתי במעמד פתיחתא זו. אבל ה“פרוטוקול” רושם לנו פה את הקריאות של “הידד” ומחיאת-כּפּיִם לאות רצון; והם, הנאספים, שליחי הציבור הישראלי, שליחי האומה המקיצה לתחיה היו. אבל אני איני מבין את ה“הידד” הזה כל עיקר. לדעתי אין הכנעה יותר גדול מזו, שגוי כולו יעמיד ישותו על נטיות אחרים אליו! בני העמים אינם רוצים בקרבתנו ולפיכך נתבודד במועדינו. אבל תחיה אמיתית תבוא רק מבפנים, רק מצד הכוח הפנימי לחיות. תחיית-העם היא צורך נפשי הבא מתוך רצון העם, ואם באמת כשאנו לעצמנו אין אנו מרגישים את הצורך הלאומי לחיות בעד עצמנו, להיות גוי לבדנו, אם גם העמים יאבו להעניק לנו מכל טוב, אז תחיה זו אינה תחיה כלל.

יש לדעת, אם אנחנו הננו עם החי מתוכו, אם רגש קיום העם בא מבפנים ומתפרנס מבפנים, ואינו חי רק מחוץ. כל עם הוא עם בעבור שהוא עם, מבלי שום לב אם רוצים אחרים בכך או לא. אבל זה איננו עם, שנעשה לכך רק על ידי תגרות אחרים.

“אחד-העם” כחושב מתון יציע את דבריו ואומר: “השנאה לישראל היא אחת ממצוות העבר היותר חזקות, שנשתרשה עמוק עמוק בלבות עמי אירופה וכו', העיקר הוא, כי שנאה זו, מצוַת העבר, נשארה בכל עצם תקפה, היא ותולדותיה המעשיות, גם בעת שההווה התחזק והתפשט במידה הגונה ובהרבה מענפי החיים כבר נסו צללי העבר מפניו, אות הוא, כי שרשו של העבר הזה מונח עמוק עמוק בלב, עמוק כל כך, עד שההווה בדרך התפשטותו לא הגיע אליו עדיין ולא הספיק עוד להחליש כוחו במסתרים” (על פרשת דרכים, חלק ראשון). ומַכּס נוֹרדוֹיי כמתלבה קרה בדרשתו השניה בכנסיה השניה בבזיליאה: “אי שמים! אינכם רואים, כי שלהבת שנאת-היהודים יוצאת מסבכיה הידועים מקדם ומתפרצת בארצות חדשות, היא מתלקחת במקומות אשר כבתה שם וכו' – ואתם קוראים, כי רק מחזות בודדים הם. אתם אומרים לראות חליפת תנועת האנטיסמיטיסם במהרה, אבל כל עֲבָרה של התולדה העברית קורא באזניכם בקולות שבעים הדורות של יהודים מרודים ונאנחים, כי שקר אתם מנבאים! נבואתכם אינה אלא פשיטת רגל; יען כי אינכם רוצים לשלם תיכף את חובותיכם, הנכם עורכים שטרות על סכומים גדולים לעתיד, בדעתכם כי לא יעלו לכם מאומר ולעולם לא יפָּדוּ”.

אבל הנשמע כדבר הזה, שגוי כולו יהיה לאשר הוא רק מפני שעמים אחרים אינם רוצים בקרבתו.

“כשחזרנו על כל הצדדים – אומר “אחד-העם” במאמרו “פצעי אוהב” – ומצאנו רק תהום רבה מסביב, כשראינו הארץ רועדת תחת רגלינו ואין לנו מעמד, התגבר בנו פּתאום חפץ-הקיום בכל עוזו, כחוק לכל חי במצב כזה, וברגע אחד למדנו לדעת את עצמנו, נפקחו עינינו לראות, כי תעינו עד כה בעולם של דמיון והזיה, כי דעותינו לא דעות היו, הרגשותינו לא הרגשות, כי רדפנו אחרי מטרות שאינן מתאימות כלל לתכונות נפשנו האמיתיות, למהלך-חיינו הטבעי, וכל מעשינו והשתדלויותינו לא היו רק אחיזת עינים ומעשי קופים בלבד”…

ולכל חפץ זה הם, העמים אשר אנו יושבים על אדמתם, אנסו אותנו; חזרנו על כל הצדיים שלהם ולא מצאנו קורבה ועל כן שבנו לעצמנו…

הד"ר י. ל. לנדא קרא לאמור: “בואו וראו, נוֹרדוֹי ולַזר התיצבו בראש המחנה הגדול, האומר לשוב ציונה, רק יען אין בחפצם לכוף ראשם תחת ראשי אויבי עמם” וכו', ולומד מזה, כי מותר להיות לאיש לאומי באונס חיצוני ולא ברצון פנימי. אבל לדידי אין הדבר הזה ראָיה כלל, אותי מענין החזיון, כי גם אנשים כהרצל, נוֹרדוֹי ולזר, אשר “התיצבו בראש המחנה הגדול” היו לאשר היו דוקא מחוץ לתחום… הרצל, נוֹרדוֹי ולזר דורשים בריש-גלי התנערות הלב העברי והפעולה העברית, בעוד אשר הם עובדים בשדה קוּלטוּרה אחרת וספרות אחרת.

בנין העם הוא רק סכום כל העבודות החָמריות והרוחניות באופק לאומי וגזעי אחד; בנחלת העם יצטרפו כל מעשיהם של אישיו הפרטיים ל“קרן קיימת” ולסכום תולדתי קיים לדורות; אבל אצלנו אין הדבר כן. שומעים אנחנו לאמור: הרי שפינוֹזה, הרי מימוֹן, הי הלוי ומאירבּר, מנדלסוֹן-ברטוֹלדי ורוּבּינשטין, הינה ואַנטוֹקוֹלסקי, לסל ומַרכּס וכו', אנשים שלקחו חלק גדול בהשכלת המערב ויגדילו לעשות; אבל כל המתפארים האלה ישכחו, כי דוקא אנשים מצוינים אלה יעידו על ההיפך. שוכחים המה, כי עם כל האישים הפרטיים הרבים שלנו, העובדים בשדמות הקוּלטוּרה ואגפיה, אין לנו לעצמנו מזה מאומה, רצוני לומר, מעשי המשכילים האלה בחוץ לא יצטרפו לחשבון לאומי עברי, אחרי כי כולם עובדים הם בכרמים אחרים, באין עבודה בבית, ואנוסים המה לתת לזרים חילם…

הקוּלטוּרה הלאומית שלנו בתור “נחלת-אבות” רחוקה כל כך מן החיים וצרכי החיים בחומר וברוח, עד כי גם בנינו, אשר בין החומות נולדו, אנוסים לחפּש להם עבודה רוחנית בחוץ, לנו רק ספרים, ספרים לרבבות ולאין מספר יש לנו, וגם המה לא יספיקו מזון כוחני לכולנו, עד כי אנוסים אנו לפרנס עצמנו משלהם. כל אשר לנו בתור בעלי קוּלטוּרה יבוא רק מבחוץ; כל עבודתנו באותה הקולטורה עצמה נשארת מבחוץ. אנחנו שלהם, ראשנו ורובנו תחובים בהשכלתם וקוּלטוּרתם, בעבודתם ובמשאת-רוחם. וכל זמן שהדבר יהיה כך, כל זמן שבבית לא תהיה לנו קוּלטוּרה עצמית אנושית, שתאסף כל כוחותינו הפוריים ונחיה וניארג בשלהם – הרגשות הלאומיים ישארו רק רגשות מופשטים, מבלי כל תוצאה קיימת בחיים.

עלינו לא לשכוח, כי אם אדם כותב וחושב בשפת עם אחר, משורר ומזמר ברוח עם אחר וכו', הרי הוא כבר שייך באיזו מידה לאותו העם והרי הוא חלק של אותו העם. הרצל היה סופר אשכנזי, לזר היה סופר צרפתי; מפעלם הספרותי מוקדש היה לאותם העמים, אשר לאורם הלכו ובכוחם היו לאשר היו.

“בנוגע לקולטורה – אמר הד”ר הרצל בימי כנסיה אחת בבזיליאה – אך זאת אגיד: אם שאלת הקולטורה נוגעת בדברי דת ואמונה, הנה אכפול את דברי, שאמרתי בקונגרס הראשון: להציוניות אין דבר עם הדת וכו'. הננו מכבדים כל דעה דתית. בציוניות יש מקום לכל הדעות הפוליטיות וגם לכל ההשקפות הדתיות. הננו יהודים לאומיים, יש לנו מקום מאוחד לעבודה בעד עמנו, ולא נחפוץ להחליש כוחנו בעסקנו בענינים אשר בכוחם להפריד בינינו. לפי דעתי נחוץ להסיר את שאלת הקולטורה מסדר היום של הקונגרס לזמן מיועד". ולוּ הייתי סתם מקשן, כי אז היה עלי רק להזכיר מה שהעיר בפתיחתו בקונגרס האחרון, כי הציונים היותר נאמנים הם אלה, שרגש דתי עז יפעמם, אשר מזה יש ללמוד, כי יש להציוניות דבר עם הדת… אבל דיינו, שאף בדבּרוֹ על “שמירת נחלת-אבות שלנו”, הטעים “שעמנו איננו רוצה לשוב לחיי העבר, רק לחיי ההווה הוא מתעורר”.

אם הד"ר הרצל אומר: “בזה איננו יהודים גרועים מהרבנים, אשר גם המה בהתאספם יחד לא יִתוַכּחוּ על-אודות הדת”, אני רואה בזה רק צביעות דיפּלומַטית, שהפסדה מרובה משכרה. לא לנו לערבב דברינו עם דברי הרבנים, כלומר, להעמיד שאלת קיום כל העם ואפשרות קיומו על בסיס כיתה דתית, שאין לה בעולמה אלא שמירת אורייתא על חשבון ישראל.

אמנם מכבד אנכי כל דעה דתית וקוּלטוּרה דתית, המספּקת לאדם כל צרכיו ונותנת לו כל מזונותיו הרוחניים. בני קוּלטוּרה כזאת היו אבותינו בימי התלמוד ואף בימי-הביניִם. אבל עתה נהרסו החומות הללו ולנו צריכים בנינים אחרים. לוּ היה החלוץ לפני מחנה ישראל איש היודע באמת ערך הדברים שהוא רוצה בהם, לוּ היה פה באמת רצון פּנימי שנולד מהכרחים נפשיים פנימיים, כי אז לא היה יכול להשתמש בשום אופן בפשרות גמורות. לוּ היה מעמיק הרצל בהלך הדברים והבין לסתרי השינויים התולדתיים גם מקדם ומאז, כי אז היה קורא ואומר: לציוניות יש דבר עם הדת, או עוד יותר: לציוניות יש רק השקפה אחת דתית ואיננה נותנת מקום לכל יתר ההשקפות הדתיות. לתנועה כבירה כזאת, אם באמת מקורה בלב, יש רק רצון אחד וחשבון אחד…

אם חפצים אנו להיות לעם, צריכים אנחנו להשיג את האפשרות לשיתוף נכסינו בתור עם. אם מנהלי הציוניות בעצמם אנוסים המה לעבוד בתור בעלי קולטורה מחוץ לתחום, הרי זה די לסתור מה שהמה רוצים לבנות בפנים.

ציוניות בבזיליאה, מבלי תת אפשרות להיות עברי גם מחוץ לארבע אמותיה ביתר המפעלים ובכל האדם הקולטורי שבנו, היא כעין היהדות האשכנזית בבית-הכנסת… שאלת הקולטורה היא השאלה היותר גדולה אצלנו; עלינו לדעת, אם אפשר לנו להיות בני-אדם עברים שלמים במפעלינו ובמעשינו, בכל רחשי נפשנו ובכל צרכי רוחנו. וכל עוד שלא תהיה לנו האפשרות הזאת, כל עוד שבנינו יהיו אנוסים לעבוד מחוץ לתחום, באשר אין לנו גם שארית קולטורה בתחום, אז הדיבורים והמשאות לא יועילו מאומה…

ג

שִׁבְרֵי לוּחוֹת

מעין חזיון היתולי-תוגי היה יום הקולטורה בכנסיה השניה אשר בבזיליאה, רצוני לומר – אותו יום אשר בו עמדה שאלת הקולטורה על הפרק לפני קרואי העדה הזאת.

אומרים היינו, כי הכא בקולטורה ממש עסקינן, בדרישת קוּלטוּרה לעם המבקש להיות עם עומד על רגליו. והנה אנו נזכרים בפתיחת ראש האסיפה והנחתו הכללית, שהציונים לא יזידו לנגוע בקדשי היהדוּת. שמע מינה, דאיכא יהדות קודמת לקולטורה, יהדות עיקרית שאסור לנגוע בה. – –

המתחיל בשאלת הקוּלטוּרה מטעם הקומיסיה של הקוּלטוּרה אמר: “היא, הקומיסיה, חשבה ועיינה הרבה בדבר ומצאה, שהקולטורה בחוג הציוני אינה יכולה להיות מעין אותה קולטורה, שבאיזה דרך נוגעת ביהדות, או תחלל איזה רגש קרוב לה וכו'.” ובסוף סיים ואמר: “שהתוצאה הברורה של אותה הקומיסיה תיראה גלוי לכל, שהקולטורה, אשר הציוניות מבקשת ואליה נושאת נפשה, אינה לא דתית ולא בלתי-דתית, כי אם לאומית”.

ובכן, לפי הסיום של המרצה הזה, יש שלושה מיני קולטורות: קולטורה דתית, קולטורה בלתי-דתית וקולטורה לאומית; והציוניות מבקשת את הקולטורה הלאומית.

אבל כיון שהציוניות אינה נוגעת מאומה בערכי היהדות, בקולטורה הדתית, הלא קרובה היא אליה ושייכת היא אליה.

תם אני ולא אדע, מה היא מין קולטורה, שאינה לא דתית ולא בלתי-דתית רק לאומי, כלומר, דתית.

ומה שסתם זה פירש השני שבא אחריו באותה מועצה.

“הננו נמצאים כעת בשדה אחר לגמרי מאשר נמצאנו תמול ושלשום וגם לפני זמן מועט וכו', כל אשר עסקנו בו עד עתה רק עניני-דארעא המה אבל עתה אנו עוברים אל השדה הכי נישא, להאידיאלים של החנוך, הדת והאמונה”.

השומעים אתם? כל הענינים אשר נשאו ונתנו בהם בכל ימי הכנסיה: עניני העם ותחיית העם ועתידות העם – הכל הבל, רק עניני דארעא הם, דברי-חוץ… והוא עתה בתור שליח-ציבור לעניני הקולטורה ולצרכי הקולטורה יעבור לענינים העיקריים, לעניני שמיא, עניני החנוך, הדעת והאמונה.

הטעים המרצה הלז ואמר: איננו צריכים ויכולים להבין תחיה לאומית התומכת יסודותיה ומסתפקת ביסודות חָמריים, אנו עסוקים לא רק בתחיה מדינית ואחדות לאומית, כי אם ביחוד בתנועה, שגם נחלותינו מימי קדם היקרות לא תלכנה לאיבוד".

,מהו הדבר, שקיבצנו פּה יחד? הוסיף לאמור – מה הוא הדבר השוכן עמוק עמוק בנבכי לבבנו? אם החיבה לאנשים אומללים ונדכאים – הלא תמצאו כמו זו גם בין עמים אחרים. יש קשר אחר עמוק בינינו, שאינו כמוס ונסתר כלל; אין אנו צריכים להביע אותו, יען אנו מרגישים אותו בקרבנו, הלא היא האחדות הדתית והמסורה הדתית".

“בלי הקשר הפנימי הזה לא היינו יכולים להבין את הציוניות. ובכל אופן בתור תנועה נעזרת בחיים אין אנו יכולים להניח גם רגע, כי רק על חלקה החיוני נוַתר, מבלי לוַתר יחד עמו גם על שורש נשמתה”.

“אין אנו רוצים בשום אופן לרדת לתוך חיי היחיד העצמיים, ימי האינקויזיציון עברו”.

“אין אנו חפצים בזה, ואין איש הרוצה, כי על התנועה הזאת יטבע חותם דתי”.

“ועל כן – כלומר, בשביל שאין אדם חפץ בקולטורה של אינקויזיציון – אנו מעמידים בשורה הראשונה סבלנות פשרנית גמורה: אני מצדי רוצה, כי הציניים לא יעשו דבר, אשר יפגע ברגשותי הכי קדושים; אני דורש כי יכבדו את עצמותי הדתית. מובן, כי לא יעלה על דעתי לכפותה על חבר אחר”.

הרואים אתם את סבלנותו של הפיקח הזה? לא יעלה על דעתו לכפות את הדת על חבר אחר, כזאת לא יעלה על דעתו כלל; רק הוא רוצה מצדו, כי הציוניים לא יעשו דבר, אשר יפגע ברגשותיו הכי קדושים. מובן מאליו, שרוצה הוא בקוּלטוּרה של סבלנות משני הצדיים, כלומר, הוא אינו כופה רצונו על אחרים ואותם האחרים לא יעשו נגד רצונו…

ועל כן צריכה הציוניות, לדעתו, להשביע רצון את כל המגמות. הציוניות שואפת לא רק אל תחיה כלכלית ומדינית, כי אם גם אל תחיה רוחנית של כל העם היהודי; ויחד עם זה היא – כלומר, אותה התחיה הרוחנית של נחת קדומים – נמצאת “על מרום הקוּלטוּרה אשר בכל כיבושיה תחזיק בכל עת”.

“אין אנו מוַתרים מאומה על כל מה שרכשנו ברוח, אין אנו נסוגים צעד אחד לאחור ואיננו רוצים להיוָרש ברוח; להיפך, רוצים אנחנו, עד כמה שאפשר, להתעשר ברוח יותר ויותר”. אחר זה בא הצד השני ואמר: אנו מצדנו דורשים, כי “הציוניות לא תעשה דבר למרות רוח הדת היהודית”.

אחד מחברי הקונגרס בקונטרסו “כנסת הגדולה או הקונגרס השני בבזל, הוצאת “תושיה” – בדברו על-אודות הדרשה הקוּלטוּרית הנ”ל יסיים כדברים האלה:

“אותו הדורש, הד”ר גסטר, דיבר את דבריו בקול רם וחזק, חוגג. נדמה היה לנו כמדַבר מתוך הערפל. הוא לא קרא מעל הספר, כי אם כנוח עליו הרוח, ויהי קולו הולך וחזק ויקשיבו כל הצירים, ויקשיבו כל השומעים, וידעו כי נחה על הבית רוח הנבואה, רוח ישראל האמיתית. הוא חזה את חזון העתיד האמיתי של היהדות. ידוֹ ע ידעו כל הנדגלים בשם ציון, כי באמת אֵש דת היהדות הצרופה נשמרה בלבם… עוד היום אנו עומדים תחת השפעת החזון הגדול הזה. עוד היום אנו מרגישים מה שהרגשנו ברגעים הגדולים האלה, כי ימי הנביאים והבית, תפילת שלמה ועזרא בשעתם שָבו לנו. הקדמונים היו אומרים על רגעים כמו אלה, כי כבוד אלהים נח על הבית"…

א. עוֹלָם הָפוּךְ

עולם הפוך אני רואה אצל אחינו שבמערב: בנוהג שבכל אומה חיה וחפצה לחיות, שהטיפול בהעבר שלה בא רק כדי להחיות את ההווה, ובשעה שהיא עוסקת בפילוסופיה של תולדתה, עיקר מגמותיה הן אותן התוצאות היוצאות מהחשבון הכולל הזה, שמהן תקח לה אבנים ליסודי חייה בהווה ובעתיד; בעוד שאחינו שבמערב עושים את ההיפך, הם משקיעים את שארית רגשותיהם הלאומיים התולדה המופשטת של היהדות בעבר, כדי שיהיו בני-חורין בהווה, להתבולל בין העמים ולחיות חיים שאין להם כל יחס אל העבר ההוא, הקפול ומונח אצלם בבתי-מדרשות וביבליותיקות. הם מבקשים לצאת ידי חובת עמם רק על ידי עסקם בפילוסופיה של תולדות ישראל, שהן לפי דעתם דבר שכבר נשלם ואינו סובל עוד שינוי ותוספת.

ולא עוד, אלא שגם באותה פילוסופיה עצמה בוחרים המה להם ארחות עקלקלות, בשוגג או במזיד. רגילים המה לעשות חזיונות פרטיים ליסודות ואת היסודות לחוקים. על ידי כוח-ההפשטה בהלך-מחשבתם הם מכיילים את הפרטים; וכיון שהגיעו, על ידי צירופי איזה מעשים להנחת כלל ידוע, מיד הם רואים בו כעין מטבע נצחית, הטבועה בהלך תולדתנו, או עיקר שכל ישראל לא נבראו אלא בשבילו…

יודעים אנו, שבמשך תולדתנו הארוכה מסרנו נפשנו והקרבנו את חיינו על מזבח קיום עמנו. ובעוד שהחזיון הזה ימלא את לבבנו בעוז-נפש, מתחכמים אחינו שבמערב לראות בו רק תכלית מוסרית מיוחדת, שהיא היא “מַלאכוּת” ישראל, או בלשונם – “מַלאכוּת היהודית”, כלומר, עם ישראל בא לעולם אך ורק בשביל לקדש את השם ולהנחיל לכל באי-עולם את היסוד הגדול בתורת המידות: יהָרג ואַל יעבור!

ואחד מחכמי ישראל, מורה לתולדה ולפילוסופיה הדתית בבית-המדרש העליון לחכמת-ישראל אשר בברלין¹, עוד מרחיק ללכת בהנחתו, שהרעיון הזה של “קידוש השם” נעשה ליסוד היהדות בימי תגבורת המכבים, שבהם ובעצם נשמתם הלאומית הוא רואה רק “קדושים דתיים”, שלא היה להם כל אידיאל לאומי זולתי ליהרג על “קידוש השם”.

החכם הזה, העושה את היהודים טפלים לגבי היהדות, נותן לה, ליהדות, עוד “מַלאכוּת” אחרת, המונחת באופן התיחסותה אל העולם ומלואו. לפי דעתו, היהדות באה לעולם, כדי לעצור בעד תגבורת הפילוסופיה של היאוש, שיצאה מבעלי דת בּוּדהא ושסכנה נשקפת ממנה לקיום האנושיות ולצרכי התפתחות רוחניותה. בעוד שהקולטורה הבּוּדהית, עם כל עומקה וירידתה לתוך תחום המציאות, חותרת חתירה תחת חיי-האדם, בראותה את העולם והחיים לבושים שחורים ואת הרע מרובה מן הטוב, – תביא היהדות ב“עינה הטובה” סם-חיים ללב האדם ותעשהו ליצור המכיר ערך כל נברא וטובת ריבון כל המעשים ביחסו לתבל וליושבי בה; ואותה הכרה היא יסוד כל המעשים הטובים, שעל-ידם האדם הוא אדם.

הנני מודה, שאם נראה בכל עם בעל קולטורה רבה, העוברת את גבולו והולכת הלוך ושטוף בעוז רוחה גם עמים אחרים, איזה “רעיון יסודי”, נוכל לומר כזה גם על הקולטורה העתיקה של עם ישראל; אבל להגביל את הרעיון היסודי שלנו בתור יסוד הטוב, בניגוד אל תורת היאוש ועין-רעה, ולומר שבשביל זה באנו אנחנו לעולם – הוא רחוק מן האמת בעם כעמנו, שיש לו ב“קוהלת” ספר הספרים של היאוש, עם שגם מוריו בבית-המדרש נמנו וגמרו, “כי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא”.

הדעות והמחשבות שהולדנו במשך אלפי שנות עבודתנו הרוחנית, רבות הן ושונות לפי השתנות חיי הדורות וצרכיהם; אבל טפלות הן לגבי הרשמים שהשאירו אחריהן במסתרי נפשנו. לא האידיאה של הקרבנות, שהקרבנו לרבבות על מזבח קיום עמנו במשך תולדתנו העצובה, מעסקת את לבבנו; רק פּעולתם הרבה על נפש בני-ישראל, פּעולה שממנה באה לנו הרוח הכהה הממלאה את לבבנו מום בגולה נתהלך, רוח עצב לאומי, אשר יתגלה מעט או הרבה ברוב המעשים הרוחניים, אשר יעשו בני-ישראל, בין אותם שבתחום ובין אותם אשר מחוץ לתחום.

וחזיון זה דורש עיון.

ב

נתפּרסמו בעתון יהודי אחד מכתבי אברהם גייגר ליוסף דרנבורג. גייגר היה האחד בחכמי ישראל שבאצות המערב, שבו התגלמו ימי התסיסה אצל אחינו שבמערב, הוא היה איש, שבכל נפשו ומאודו, בכל רוחו הכביר והסוער, היה חפץ להחיות את ישראל גם בהווה, מבלי הסתפּק בחייו שבעבר, כצונץ וסיעתו ובמכתבים הללו, בגלוי ובסתר שבהם, בשיטין ובמה שבין השיטין, ישָמע קול-נכאים, נפש איש היודע שאינו הולך לבטח דרכו. – מצד אחד הוא מחיה מתים במשאיו, ובחשבו חשבונו של ישראל וכל רכוש הקולטורה הרבה שלו, נחלת-עולמים, הרי הוא בא לידי תחיה, ורוח חדש עמו להחיות את היהדות על ידי הדעת שבקרבה; ומצד שני “כעש יאכל ברוחו, אחרי שאינו מאמין באמונה שלמה, שמהיהדות הזאת עוד ישקו העדרים… ומתירא הוא פן ייגע לריק ויוליד לבהלה” (ברסלוי, כ' לחודש יולי 1841).

“מה הן תוצאותיה של תקופת בן מנחם ביחס אל היהדות? – ככה יאמר עוד באחד ממכתביו בשנת הארבעים – חלף הטוב המעט, שנחלו יחידי-סגולה, חתרה חתירה תחת קיום העם כולו; היא שללה מאתו הדרת השיבה, מבלי תת לו ילדות חדשה”.

“כן רואה אנכי – יוסיף ויאמר לחברו זה – בחיי עמנו כעת סימני גסיסה. אמנם כן, החי בטבעו לוחם מלחמת קיומו ולפני רדתו שחת יתחזק ביתר שאת ויתאזר עוז, כשלהבת המתלקחת בטרם תכבה. וסלח לי אם אומר לך: אולי גם אני, בתור חי ומחַיה, אינני רק תוצאה של החיים הגוססים הללו”…

ובטרם תכבה השלהבת הוא נושא עיניו אל אחיו ובני עמו היושבים ברוסיה ופולין, בתקותו שמהם תצא תורה ואורה. ובתשיעי לאפריל שנת הארבעים ואחת יכתוב אל דרנבורג (שנקרא אז ללכת ולהתישב ברוסיה) כדברים האלה: לפי מהלך רוח ההשכלה בימינו בעמים ובישראל, יכולים אנחנו לקוות ממנה ברכה מרובה, כל עוד תהיה נוטה כלפי מזרח. בארץ מבורכת כרוסיה יש לאֵל יד אחינו בני-ישראל היושבים שמה, בבואם תחת הנהגת אנשים היודעים לרעות את צאן מרעיתם, לעלות למעלה, שאין אחיהם שבמערב יכולים להשיגה; ולולא תנאי החיים הביתיים שלא יתנוני הרחק ללכת, כי אז אולי אמרתי גם אני ללכת באשר תלך".

ובכל זאת הדור הבא אחריו עדיין עושה שקר בנפשו, לדחות את היהודים מפני היהדות ולהעמיד את היהדות על עיקרים שבדו להם ועיקר הראשון הוא: “אני מאמין שהיהדות עומדת למעלה מכל עצמוּת לאוּמית, באש מַלאכוּתה לאַחד ולאַשר כל העמים והלשונות; ועל כן מוטל על כל בני האמונה הישראלית בראש וראשונה, להוציא את היהדות לחירות מכל מיני התחומים הלאומיים המגבילים אותה, שאינם שייכים כלל לעצם היהדות ועוצרים רק בעד התפתחותה, ולעשותה בזה מדָת עם אחד לדת-עולם, לדת אשר לפי תוצאות דברי ימינו ותולדתנו נוכל לאמור בצדק, כי היא היא מהות היהדות”.

אבותיהם אכלו שום וריחם נודף, והם חוזרים ואוכלים שום…

ג. צוֹרְרֵי יִשְׂרָאֵל

הרהורים שונים עלו על לבבי, בקראי את המאמרים הנוגעים לעניני ישראל במהדורה החדשה של הקובץ “מלחמת האשכנזים” מאת הינריך לבית טרייטשקה, שיצא לאור עם הוספות מעזבונו. הם המה מאמרי טרייטשקה נגד היהודים, אשר עשו רושם גדול בשנות השמונים מבחוץ ומבית ואשר גרץ ואחרים מחכמי ישראל נלחמו בהם.

אמנם יש במאמרים אלה דברים קשים לנו כגידין, אבל אחר התבוננות ראויה, אנוסים אנחנו להודות שהתנגדותו של טרייטשקה אלינו מיוסדת גם על איזו הכרה בעניני עם.

מומסן, החוקר בדברי ימי הרומאים, אשר כל ימיו העמק לחשוב על תולדות המת הגדול הזה, יכול לטעות ולחשוב, כי גם גורל עם ישראל היה כמוהו, כי כזה כן זה, אחרי הנחלה הגדולה שהנחילו לבאי-עולם, התבוללו בין שאר האומות ואינם עוד; אבל טרייטשקה, שעסק בדברי ימי עמו החי, היטיב לראות, כי גם עם ישראל עודנו חי.

טרייטשקה אינו “שונא ישראל”, כלומר, אינו שונא עצמותו ורוחו של ישראל, במובנו של שוֹפּנהוֹאֶר או דירינג, שהם היו שונאינו בלב ונפש; הוא רק נלחם עם רוח ישראל מלחמת-מגן. דבריו היו נוטים רק כלפּי אותו חלק מעם ישראל, שנכנס לתחום עם אשכנז ושאינו רוצה או אינו יכול להיכּנע לפני הקוּלטוּרה הגרמנית ואינו יכול להתאחד עמה אחדוּת גמורה; והוא רואה בתנועה האנטישמית באשכנז מעין התעוררות הנטיה הטבעית של האשכנזים להגן על עצמם נגד זמורת זר"…

כחוקר דברי-הימים אינו מסתפק במשפטים כוללים על-אודות שנאת העולם לעם עולם, והוא שואל: “מה זה ועל מה זה נרדפים העברים כל הימים, אשר בגולה יתהלכו? מדוע זה תתנפל תמיד ‘החיה הרעה’ שבלב העמים דוקא עליהם יותר מעל כל שאר בני-אדם?” ובא לידי מסקנה, ש“הדבר מונח בסתירה הפנימית אשר בעם ישראל, מאז קללת אלהים רבצה עליו להיות עם מחוּץ לארצו, להיות שרוי בין האומות וצריך לזכויותיהם ולחלק עמהם חלק כחלק מצד אחד, ושומר מסורת אבותיו ועצמותו הלאומית מצד אחר; וזאת רק זאת הסבה לו המלחמה החיצונית של העמים, שאינם נרצים לתת לזרים כאלה חילם”.

לפי דעתו, כל עם אשר יתרצה לתת לבני עם אחר היושבים אתו בארצו זכויות אזרחיות ויחשוב אותם כבניו ממש, מבלי הבדל ופדות, הרי הוא עושה כן רק על מנת לסַגל לו כוחות החלק הזר הזה בחומר וברוח, ולעושתם לדבר שכולו שלו. ובאותה שעה שרכשו להם העברים המערביים שיווּי-זכוּיותיהם, הפקירו בעצמם את עצמוּתם הלאוּמית והסכימו להיות לצרפתים, לאשכנזים, וכו'. “ואנחנו – יוסיף ויאמר – אנחנו רק אדעתא דהכי, שבני-ישראל הם עתה רק מפלגה דתית, לא לאומית, נמנינו וגמרנו להשוותם אלינו בחברתנו ובארצנו. זה הוא היסוד, שמשפּט-השיווי הזה נבנה עליו, רצוני לומר, נתינת זכות מדינית תמורת הזכוּת הלאומית שסילקו ידיהם ממנה. ומן הזכוּת הזאת שיש לנו על הפקרת לאומיותם והתבוללותם הגמורה אתנו – לא נוכל לוַתר אפילו כמלוא נימא. אנחנו השוינו אותם אלינו על מנת שיהיו וירגישו עצמם כאחד מאתנו; אבל באותה שעה, שרגש הגזע הישראלי מתעורר ודורש תפקידו הלאומי, יהָרס מאליו אותו היסוד שעליו תישען זכוּתם להשתוות אלינו.”

“רצונו זה של עם ישראל, רצונו הלאומי, יכול להימלא רק באופן אחד, בעזבו את הארץ וביסדו מדינה ישראלית בפני עצמה”…

“אין אני מאמין באפשרותה של התבוללות גמורה בין ישראל לעמים, שמימות עולם תהום רבה רובצת ביניהם, תהום שבין מהות האיש המערבי לבין מהות בני שם. וגם אלה שיתבוללו ויתערבו אתנו לא יהיו אלא מזרחיים מדברים אשכנזית”…

גם משפטיו הקשים על הינה ובּרנה, אף על פי שהגדיש בהם את הסאה, יש להם על מה שיסמוכו. אותו הזכרון הלאומי-הישראלי, שאנו, בתור בני-ישראל, חושבים אותו להם לטובה, חושב הוא מצדו, בתור אשכנזי לאומי, להם לרעה; כי בשעה שהקיץ בהם החוש העברי הרי חדלו להיות אשכנזים. לפי דעתו, כל כשרון יעשה פרי ישוה לו רק בעמדו בתחוּם אחד, בעם אשר מקרבו יצא ואשר אליו קשוּר הוא בקשר נצחי, טבעי. – אמנם בידי “הגאון” הינה עלתה פּעמים רבות לעבור את הגשר ולשיר שירים טבעיים מעל גדות הריינוּס; אבל בּרנה ה“בינוני” לא היה מעולם “ביתי”, וגם דבריו הנכוחים והטובים מרחפים באויר, כי לא שורַש בארץ גזעם.

ובמות טרייטשקה, כשעוד ספדוהו ספדניא, לא שכחו אחינו אלה את “אשר עולל להם” ולא נמנעו מלספר גם אחר מיטתו…

הנרים גם אנו אבנים לסקל את ארונו? – –

ד

צורר גדול מהראשון ועמוק מן הראשון היה הבלשן המזרחי פויל די לַגַרד, שעשה רושם גדול בדבריו נגד העברים בארצות המערב. ביאור אותו החזיון ושנאתו המדעית הוא ענין בפני עצמו; ואביא רק דבריו היותר קשים².

"לא חזיון יקר הוא לראות אנשים המתמרמרים כל כך על כל אפני החיים שהיו משוקעים בהם מבלי דעת בימים עברו, עד שאחר-כך, כאשר נפקחו עיניהם לראות את האמת, הם פונים עורף לעבר ההוא בכללו, למשפחתם ולארץ-מולדתם וכל הכרוך בהן.

"לסוף דעת האומללים האלה במעשיהם אלה לא נוכל לרדת לעולם, יען שהם שותקים ומסתירים הם את טעמם. מאושרים לא יהיו האנשים ההם לנצח, יען כי למרות כחשם בעבָרָם הוא נשאר תמיד על עמדו ומטפח להם על פניהם; ולהיפך, אומללים הם מאד, יען כי סוף-סוף הם לומדים לדעת, כי נחלת-העבר הזאת שבאה אליהם באשמת האבות ושהם סובלים ממנה במסתרי לבבם אינה ראויה לשנאה כלל, ולא עוד אלא שבמידה ידועה ולפי תנאים ידועים רשאית היתה הנחלה הזאת להתקיים לדורות.

"דומה למרירות-הנפש של האומללים האלה מוּכרחת להיות, לפי דעתנו, גם מרירות נפשם של אותם העברים שבימינו, אשר כבר נפקחו עיניהם לראות נכוחה את טיבה ומצבה של היהדות.

“הם מסתכלים לאחור ורואים שיש להם עבר שאיננו עבר; רואים את השנאה שהיתה כבושה להם בלב כל המין האנושי, את חייהם המרים שהיו חסרים כל מטרה וריקים מכל תוכן. הם מַביטים גם לפנים ורואים עוד הפּ עם רק שנאה, בוז וקלסה; כל נפש מרגשת תיקרע לגזרים בזכרה גורל עברים כאלה”.

"והנה אם בכלל אין אנו מתמלאים רחמים לעולם על אנשים הנדחקים מעברם, העברים בכל זאת ראויים לרחמים ולאהבה מצדנו – לוּ רק היו פושטים את ידיהם לקבלה מאתנו בלי גאוה ויהירות, – מפני שגורלם ידוע לכולנו וכל אחד מאתנו מכיר ומרגיש את טעם דחייתם מתוך העבר שלהם, שאיננו עובר לעולם, ומחיק יולדתם שצמקו שדיה. – עזרא הסופר הביא עליהם את רוב האסון הזה והפרושים השלימו את דחייתם. "אוון-אבות מלווה את העברים האלה רוב הימים: הספר, שהיה למרכז חייהם לגמרי… ועוון כזה אינו סר על ידי רשימת ספרים אחרים טובים מן הישן שפג טעמו. עוון כזה יכופר רק על ידי תשובה אל החיים עצמם.

“אולם על האשכנזים לשום אל לבם, כי לא עזרא אחד בלבד עמד עליהם להטיל דוחק בתולדותם, כי אם רבים… ועל כן יתחרו יחד את העברים היושבים בתוכם בדאגתם לתחיית העתיד, בשובם כמוהם אל קדמות העבר לפני מתן הספר, שבו היה האדם רק מקשיב בדומיה לילדות הטבע והיה גדל בשלוה עם עצי היער ועם תבואת השדה”. – –