א 🔗
מֵעַבְדוּת לְעַבְדוּת 🔗
בגליון הראשון של “המגיד” לשנה החדשה נדפסה באותיות גדולות שמועה משמחת, בשם “להתוַדע ולהיגלות”, וזה לשונה:
“בהגיע לאזני חברתנו השמועה המשמחת, כי כבוד קדושתו הצדיק הנשגב שליט”א מטשוֹרטקוֹב מחַבּב את מעשי ישוב ארצנו הקדושה בלב ונפש, שלחה חברתנו אל כבוד קדושתו חמישה צירים נכבדים, והמה נוכחו לדעת, כי אמנם נתוּן הצדיק שליט“א לרעיון ישוב ארץ-ישראל בכל לבו… ויואל כבוד קדושתו להראות לעין כל, כי משתתף הוא במפעלי חברתנו וחפץ באשרה וקיומה, ויתן ידו לחברתנו (חתם על מניה אות 2600), ויקח על שכמו את המשרה הקדושה לשים עין פקוחה על עניני חברתנו הנוגעים בדת: א) למנות – בעת הצורך – רב ושו”ב במושבתנו, אשר הננו עוסקים בישובה; ב) להשגיח על הנבחרים להתנחל במושבתנו ולחַוות דעת קדשו עליהם, אם ראויים הם להיאחז בה, על פי התנהגותם בדרך התורה והמוסר; ג) גם נכון הנהו לפקח על דרכי בני המושבה – העומדת להיוסד בקרוב בעזרת השם – בתורה ומוסר, בעזרת אחדים מרבני אה“ק תובב”א. – טרנוב, בצום העשירי אלף שמונה מאות עשרים ושמונה לחורבן בית מקדשנו. בשם החברה: אברהם בן אהרן ד“ר זלץ, משנה לנשיא. זכריה מענדל שפירא, המזכיר”.
ובכן שמחים היו חובבי-ציון בגליציה, על כי הואיל כבוד קדשו לקנות מחברתם את המניה 2600 (המניה היא בת עשרה פלורין), בגלל שלושה תנאים קטנים הללו… והם משׂיאים משׂוּאוֹת ומבשׂרים את הבשׂוֹרה לכל ישראל, כי מעתה יבוא לציון גואל אמיתי ויתקרבו כל הלבבות לבנין לאומי עדי עד.
מאמין הייתי, שכל אלה אשר לבם ינהה אחרי תחיית האומה והתנערותה שואפים גם להניח אבני-פינה לבנין קוּלטוּרה חדשה ישראלית, שתרומם את רוחנו; ועל כן תמה אני, אם תנאים כאלה של “שליט”א" זה וכדומה הם אותם האמצעים המסוגלים להוביל את התכלית הזאת; תמה אני, אם “חַוַת דעת קדשו” על פּלוני ופלוני, כי “ראוי הוא להיאחז בארץ-ישראל על פי התנהגוּתו בדרך התורה והמוּסר”, והשגחתו “של כבוד קדושתו בעזרת אחדים מרבני אה”ק על דרכי בני המושבה בתורה ומוסר" תישר את הדרך. תמה אני, אם כל זה מסוגל לתת לנו אותם האנשים הדרושים לנו לבנין החדש, אותו הדור המוסרי – בעל חירות הרוח – שאליו אנו מחכים.
חושב אנכי, שבני המושבות “העומדות להיוָסד”, צריכים להיות דוקא אנשים, שאינם מוכשרים להכניע רוחם תחת השגחת אחרים בתורה ובדת.
היודעים התמימים האלה, מה טיבה של השגחה כזו? ואילו ידעו והבינו זאת, מסופק אני, אם גם הם היו שמחים על הדבר…
שלושה דברים השמיעה החברה הנ“ל בהודעתה או בבשורתה, שאדמו”ר פלוני “הואיל לקחת על שכמו את המשרה הקדושה לשים עין פּקוחה על עניני החברה הנוגעים בדת”. א) “למַנות בעת הצורך רב ושו”ב בהמושבה שהיא עוסקת בישובה; ב) להשגיח על הנבחרים להתנחל במושבה ולחַווֹת דעת קדשו עליהם, אם ראויים הם להיאחז בה על פי התנהגוּתם בדרך התורה והמוסר; ג) גם נכון הנהו לפקח על דרכי בני המושבה – בתורה ובמוסר, בעזרת אחדים מרבני אה“ק תובב”א“. והרי הדברים ברורים: שכיון שהנבחרים להתנחל במושבה יהיו רק אלה, שזכו לחַוַת-דעת-קדשו עליהם ביראת-שמים, ובהמושבה גופא יהיו מושגחים על ידי רב ושו”ב שאדמו"ר ממנה עליהם, ומבחוץ על ידי אחדים מרבני ארץ-ישראל שיהיו בעזרתו, הרי מצודתו של הצדיק פרושה על בני אותה המושבה והרי פה אינקויזיציה רוחנית…
כל זה הלא גלוי ומפורש; ועל כן תמוה הדבר. איך אומרים בעלי החברה הנזכרת ב“גילוי-דעת” שלהם: ש“עלילת-דברים היא, אשר ישימו לאיש נכבד ונעלה מאד, שרק למען הרחב את חוג ממשלתו נתן ידו להחברה וכו'”.
שואל אני, האם קולוניה ישראלית, אשר הנבחרים להיאחז בה צריכים לחַוַת-דעתו של אותו קדוש, וסרים למשמעת רב הנמנה ממנו ולרבני ארץ-ישראל העומדים לעזרתו אינה מסורה בכל לממשלת האדמו“ר? והאם המחאה על השתעבדות אנשים מישראל תחת הכנעה רוחנית כזאת רק עלילת-דברים היא? על אותו האדמו”ר אין אנו קובלים. הוא על פי דרכו יכול לדרוש, שגם אנשים אחרים ילכו בארחותיו; אבל קובלים אנו על בעלי החברה הציונית, שמסרו לו את בני עם ה'.
שואלים אנו: האם האיש הרוצה ללכת חלוץ ולפנינו וראוי הוא לעבודה גופנית, חייב להאמין גם בי"ג עיקרים ולהראות שמאמין הוא בכל דברי המסורה?
אמנם יודעים אנו את טיב התכסיסים האלה, כי למען תפוש את היראים לעבודת בנין עמנו עושים להם הנחות, על פי הכלל: המטרה מַכשרת את האמצעים. אבל זה שאנו טוענים: הדברים שאתם רואים בהם רק אמצעים הם, לאידך, לנו המטרה העיקרית, מטרה שאליה אנו נושאים את נפשנו, והיא: להכשיר את עמנו, את הדורות הבאים, לחירות פנימית, שיהיו אנשים בעלי תרבות רוחנית עצמית, אנשים שאינם מצוּוים לחשוב את מחשבותיהם, להרגיש את רגשותיהם ולעשות את מעשיהם לפי תפקיד ידוע. ואותה המטרה, להחיות רוח שפלים, להחיות את הלבבות והמוחות, צריכה להיות הבריח התיכון, אשר יבריח כל המפעל בבנין העם. דור חדש של אנשים בני-חורין צריך לנו, אם נביא לבנות בנין חדש, ולא רק תכנית של הסעת קרשים ישנים ממקום למקום לפנינו…
ב 🔗
“לפנים חשבנו – אומרים גם הציונים, – כי חדלו בני העמים לשנוא אותנו, וכי ינחילו לנו זכוּיות ומשפּטים צדיקים. חשבנו, שיעמידו אותנו באותו מעמד שבו הם עומדים, ועל כן עזבנו את אשר לנו והלכנו אחריהם לעבוד בכל אשר להם ולהשתתף במפעליהם החָמריים והרוחניים, והנה לפתע פּתאום אנו רואים, כי עוד שונאים אותנו עתה כמו אז וכי הזכויות שאמרו לתת לנו אינן זכויות ממש, ובכן שבנו לגבולנו, לגבול ישראל. ושיבה זו לאהלי אבותינו אינה אלא תשובה על השנאה שלהם והדחיה שלהם”. “אתם הנכם דוחים אותנו ואין אתם רוצים עוד במפעלנו, טוב הדבר! נשוב לביתנו וננסה להיות גם אנו לגוי בפני עצמו, אנחנו לא ננשק את השבט ולא נוסיף להתקרב לכם עוד, אנחנו נחיה מהיום והלאה בעד עצמנו, בעד עצמנו לבד”…
באים אחרים ואומרים, כי שנאת עולם לעם-עולם אינה אלא צל עובר ומזרזים את אחיהם לאמור: “אל נא, אחים, אל נא יפול לבבכם, עוד יאירו שמי החירות על ראשנו ועוד יראו העמים מה אנחנו להם”, – מיד באים אותם ה“לאומיים” אצלנו וקוראים: “שקר הדבר! השנאה לישראל לא תעבור! כל הימים אשר נחיה בין הגויים ונעבוד אצלם ישנאו אותנו ולא יתנו אותנו להתאַחד עמהם! ובכן אל נא נַשלה את נפשנו בשוא: העננים לא יעברו, ולנו דרוש גג לחסות תחתיו”…
מעין אותם הדברים אמר נשיא הכנסיה בבזיליאה בפתיחתו: “הם עזבו אותנו,… הם דחו אותנו… ברגעים הראשונים, בבוא עלינו שואת האנטיסמיטיסם, נתמלא כל אחד מאתנו רגשי השתוממות וחרון… ואחר –כך אמרנו, אם כן הדבר, נשוב לביתנו… ואחינו שבבית מקבלים אותנו בשתי ידים… יודעים המה, שלא נעיז לנגוע בכל הקודש פנימה”…
אני לא הייתי במעמד פתיחתא זו. אבל ה“פרוטוקול” רושם לנו פה את הקריאות של “הידד” ומחיאת-כּפּיִם לאות רצון; והם, הנאספים, שליחי הציבור הישראלי, שליחי האומה המקיצה לתחיה היו. אבל אני איני מבין את ה“הידד” הזה כל עיקר. לדעתי אין הכנעה יותר גדול מזו, שגוי כולו יעמיד ישותו על נטיות אחרים אליו! בני העמים אינם רוצים בקרבתנו ולפיכך נתבודד במועדינו. אבל תחיה אמיתית תבוא רק מבפנים, רק מצד הכוח הפנימי לחיות. תחיית-העם היא צורך נפשי הבא מתוך רצון העם, ואם באמת כשאנו לעצמנו אין אנו מרגישים את הצורך הלאומי לחיות בעד עצמנו, להיות גוי לבדנו, אם גם העמים יאבו להעניק לנו מכל טוב, אז תחיה זו אינה תחיה כלל.
יש לדעת, אם אנחנו הננו עם החי מתוכו, אם רגש קיום העם בא מבפנים ומתפרנס מבפנים, ואינו חי רק מחוץ. כל עם הוא עם בעבור שהוא עם, מבלי שום לב אם רוצים אחרים בכך או לא. אבל זה איננו עם, שנעשה לכך רק על ידי תגרות אחרים.
“אחד-העם” כחושב מתון יציע את דבריו ואומר: “השנאה לישראל היא אחת ממצוות העבר היותר חזקות, שנשתרשה עמוק עמוק בלבות עמי אירופה וכו', העיקר הוא, כי שנאה זו, מצוַת העבר, נשארה בכל עצם תקפה, היא ותולדותיה המעשיות, גם בעת שההווה התחזק והתפשט במידה הגונה ובהרבה מענפי החיים כבר נסו צללי העבר מפניו, אות הוא, כי שרשו של העבר הזה מונח עמוק עמוק בלב, עמוק כל כך, עד שההווה בדרך התפשטותו לא הגיע אליו עדיין ולא הספיק עוד להחליש כוחו במסתרים” (על פרשת דרכים, חלק ראשון). ומַכּס נוֹרדוֹיי כמתלבה קרה בדרשתו השניה בכנסיה השניה בבזיליאה: “אי שמים! אינכם רואים, כי שלהבת שנאת-היהודים יוצאת מסבכיה הידועים מקדם ומתפרצת בארצות חדשות, היא מתלקחת במקומות אשר כבתה שם וכו' – ואתם קוראים, כי רק מחזות בודדים הם. אתם אומרים לראות חליפת תנועת האנטיסמיטיסם במהרה, אבל כל עֲבָרה של התולדה העברית קורא באזניכם בקולות שבעים הדורות של יהודים מרודים ונאנחים, כי שקר אתם מנבאים! נבואתכם אינה אלא פשיטת רגל; יען כי אינכם רוצים לשלם תיכף את חובותיכם, הנכם עורכים שטרות על סכומים גדולים לעתיד, בדעתכם כי לא יעלו לכם מאומר ולעולם לא יפָּדוּ”.
אבל הנשמע כדבר הזה, שגוי כולו יהיה לאשר הוא רק מפני שעמים אחרים אינם רוצים בקרבתו.
“כשחזרנו על כל הצדדים – אומר “אחד-העם” במאמרו “פצעי אוהב” – ומצאנו רק תהום רבה מסביב, כשראינו הארץ רועדת תחת רגלינו ואין לנו מעמד, התגבר בנו פּתאום חפץ-הקיום בכל עוזו, כחוק לכל חי במצב כזה, וברגע אחד למדנו לדעת את עצמנו, נפקחו עינינו לראות, כי תעינו עד כה בעולם של דמיון והזיה, כי דעותינו לא דעות היו, הרגשותינו לא הרגשות, כי רדפנו אחרי מטרות שאינן מתאימות כלל לתכונות נפשנו האמיתיות, למהלך-חיינו הטבעי, וכל מעשינו והשתדלויותינו לא היו רק אחיזת עינים ומעשי קופים בלבד”…
ולכל חפץ זה הם, העמים אשר אנו יושבים על אדמתם, אנסו אותנו; חזרנו על כל הצדיים שלהם ולא מצאנו קורבה ועל כן שבנו לעצמנו…
הד"ר י. ל. לנדא קרא לאמור: “בואו וראו, נוֹרדוֹי ולַזר התיצבו בראש המחנה הגדול, האומר לשוב ציונה, רק יען אין בחפצם לכוף ראשם תחת ראשי אויבי עמם” וכו', ולומד מזה, כי מותר להיות לאיש לאומי באונס חיצוני ולא ברצון פנימי. אבל לדידי אין הדבר הזה ראָיה כלל, אותי מענין החזיון, כי גם אנשים כהרצל, נוֹרדוֹי ולזר, אשר “התיצבו בראש המחנה הגדול” היו לאשר היו דוקא מחוץ לתחום… הרצל, נוֹרדוֹי ולזר דורשים בריש-גלי התנערות הלב העברי והפעולה העברית, בעוד אשר הם עובדים בשדה קוּלטוּרה אחרת וספרות אחרת.
בנין העם הוא רק סכום כל העבודות החָמריות והרוחניות באופק לאומי וגזעי אחד; בנחלת העם יצטרפו כל מעשיהם של אישיו הפרטיים ל“קרן קיימת” ולסכום תולדתי קיים לדורות; אבל אצלנו אין הדבר כן. שומעים אנחנו לאמור: הרי שפינוֹזה, הרי מימוֹן, הי הלוי ומאירבּר, מנדלסוֹן-ברטוֹלדי ורוּבּינשטין, הינה ואַנטוֹקוֹלסקי, לסל ומַרכּס וכו', אנשים שלקחו חלק גדול בהשכלת המערב ויגדילו לעשות; אבל כל המתפארים האלה ישכחו, כי דוקא אנשים מצוינים אלה יעידו על ההיפך. שוכחים המה, כי עם כל האישים הפרטיים הרבים שלנו, העובדים בשדמות הקוּלטוּרה ואגפיה, אין לנו לעצמנו מזה מאומה, רצוני לומר, מעשי המשכילים האלה בחוץ לא יצטרפו לחשבון לאומי עברי, אחרי כי כולם עובדים הם בכרמים אחרים, באין עבודה בבית, ואנוסים המה לתת לזרים חילם…
הקוּלטוּרה הלאומית שלנו בתור “נחלת-אבות” רחוקה כל כך מן החיים וצרכי החיים בחומר וברוח, עד כי גם בנינו, אשר בין החומות נולדו, אנוסים לחפּש להם עבודה רוחנית בחוץ, לנו רק ספרים, ספרים לרבבות ולאין מספר יש לנו, וגם המה לא יספיקו מזון כוחני לכולנו, עד כי אנוסים אנו לפרנס עצמנו משלהם. כל אשר לנו בתור בעלי קוּלטוּרה יבוא רק מבחוץ; כל עבודתנו באותה הקולטורה עצמה נשארת מבחוץ. אנחנו שלהם, ראשנו ורובנו תחובים בהשכלתם וקוּלטוּרתם, בעבודתם ובמשאת-רוחם. וכל זמן שהדבר יהיה כך, כל זמן שבבית לא תהיה לנו קוּלטוּרה עצמית אנושית, שתאסף כל כוחותינו הפוריים ונחיה וניארג בשלהם – הרגשות הלאומיים ישארו רק רגשות מופשטים, מבלי כל תוצאה קיימת בחיים.
עלינו לא לשכוח, כי אם אדם כותב וחושב בשפת עם אחר, משורר ומזמר ברוח עם אחר וכו', הרי הוא כבר שייך באיזו מידה לאותו העם והרי הוא חלק של אותו העם. הרצל היה סופר אשכנזי, לזר היה סופר צרפתי; מפעלם הספרותי מוקדש היה לאותם העמים, אשר לאורם הלכו ובכוחם היו לאשר היו.
“בנוגע לקולטורה – אמר הד”ר הרצל בימי כנסיה אחת בבזיליאה – אך זאת אגיד: אם שאלת הקולטורה נוגעת בדברי דת ואמונה, הנה אכפול את דברי, שאמרתי בקונגרס הראשון: להציוניות אין דבר עם הדת וכו'. הננו מכבדים כל דעה דתית. בציוניות יש מקום לכל הדעות הפוליטיות וגם לכל ההשקפות הדתיות. הננו יהודים לאומיים, יש לנו מקום מאוחד לעבודה בעד עמנו, ולא נחפוץ להחליש כוחנו בעסקנו בענינים אשר בכוחם להפריד בינינו. לפי דעתי נחוץ להסיר את שאלת הקולטורה מסדר היום של הקונגרס לזמן מיועד". ולוּ הייתי סתם מקשן, כי אז היה עלי רק להזכיר מה שהעיר בפתיחתו בקונגרס האחרון, כי הציונים היותר נאמנים הם אלה, שרגש דתי עז יפעמם, אשר מזה יש ללמוד, כי יש להציוניות דבר עם הדת… אבל דיינו, שאף בדבּרוֹ על “שמירת נחלת-אבות שלנו”, הטעים “שעמנו איננו רוצה לשוב לחיי העבר, רק לחיי ההווה הוא מתעורר”.
אם הד"ר הרצל אומר: “בזה איננו יהודים גרועים מהרבנים, אשר גם המה בהתאספם יחד לא יִתוַכּחוּ על-אודות הדת”, אני רואה בזה רק צביעות דיפּלומַטית, שהפסדה מרובה משכרה. לא לנו לערבב דברינו עם דברי הרבנים, כלומר, להעמיד שאלת קיום כל העם ואפשרות קיומו על בסיס כיתה דתית, שאין לה בעולמה אלא שמירת אורייתא על חשבון ישראל.
אמנם מכבד אנכי כל דעה דתית וקוּלטוּרה דתית, המספּקת לאדם כל צרכיו ונותנת לו כל מזונותיו הרוחניים. בני קוּלטוּרה כזאת היו אבותינו בימי התלמוד ואף בימי-הביניִם. אבל עתה נהרסו החומות הללו ולנו צריכים בנינים אחרים. לוּ היה החלוץ לפני מחנה ישראל איש היודע באמת ערך הדברים שהוא רוצה בהם, לוּ היה פה באמת רצון פּנימי שנולד מהכרחים נפשיים פנימיים, כי אז לא היה יכול להשתמש בשום אופן בפשרות גמורות. לוּ היה מעמיק הרצל בהלך הדברים והבין לסתרי השינויים התולדתיים גם מקדם ומאז, כי אז היה קורא ואומר: לציוניות יש דבר עם הדת, או עוד יותר: לציוניות יש רק השקפה אחת דתית ואיננה נותנת מקום לכל יתר ההשקפות הדתיות. לתנועה כבירה כזאת, אם באמת מקורה בלב, יש רק רצון אחד וחשבון אחד…
אם חפצים אנו להיות לעם, צריכים אנחנו להשיג את האפשרות לשיתוף נכסינו בתור עם. אם מנהלי הציוניות בעצמם אנוסים המה לעבוד בתור בעלי קולטורה מחוץ לתחום, הרי זה די לסתור מה שהמה רוצים לבנות בפנים.
ציוניות בבזיליאה, מבלי תת אפשרות להיות עברי גם מחוץ לארבע אמותיה ביתר המפעלים ובכל האדם הקולטורי שבנו, היא כעין היהדות האשכנזית בבית-הכנסת… שאלת הקולטורה היא השאלה היותר גדולה אצלנו; עלינו לדעת, אם אפשר לנו להיות בני-אדם עברים שלמים במפעלינו ובמעשינו, בכל רחשי נפשנו ובכל צרכי רוחנו. וכל עוד שלא תהיה לנו האפשרות הזאת, כל עוד שבנינו יהיו אנוסים לעבוד מחוץ לתחום, באשר אין לנו גם שארית קולטורה בתחום, אז הדיבורים והמשאות לא יועילו מאומה…
ג 🔗
שִׁבְרֵי לוּחוֹת 🔗
מעין חזיון היתולי-תוגי היה יום הקולטורה בכנסיה השניה אשר בבזיליאה, רצוני לומר – אותו יום אשר בו עמדה שאלת הקולטורה על הפרק לפני קרואי העדה הזאת.
אומרים היינו, כי הכא בקולטורה ממש עסקינן, בדרישת קוּלטוּרה לעם המבקש להיות עם עומד על רגליו. והנה אנו נזכרים בפתיחת ראש האסיפה והנחתו הכללית, שהציונים לא יזידו לנגוע בקדשי היהדוּת. שמע מינה, דאיכא יהדות קודמת לקולטורה, יהדות עיקרית שאסור לנגוע בה. – –
המתחיל בשאלת הקוּלטוּרה מטעם הקומיסיה של הקוּלטוּרה אמר: “היא, הקומיסיה, חשבה ועיינה הרבה בדבר ומצאה, שהקולטורה בחוג הציוני אינה יכולה להיות מעין אותה קולטורה, שבאיזה דרך נוגעת ביהדות, או תחלל איזה רגש קרוב לה וכו'.” ובסוף סיים ואמר: “שהתוצאה הברורה של אותה הקומיסיה תיראה גלוי לכל, שהקולטורה, אשר הציוניות מבקשת ואליה נושאת נפשה, אינה לא דתית ולא בלתי-דתית, כי אם לאומית”.
ובכן, לפי הסיום של המרצה הזה, יש שלושה מיני קולטורות: קולטורה דתית, קולטורה בלתי-דתית וקולטורה לאומית; והציוניות מבקשת את הקולטורה הלאומית.
אבל כיון שהציוניות אינה נוגעת מאומה בערכי היהדות, בקולטורה הדתית, הלא קרובה היא אליה ושייכת היא אליה.
תם אני ולא אדע, מה היא מין קולטורה, שאינה לא דתית ולא בלתי-דתית רק לאומי, כלומר, דתית.
ומה שסתם זה פירש השני שבא אחריו באותה מועצה.
“הננו נמצאים כעת בשדה אחר לגמרי מאשר נמצאנו תמול ושלשום וגם לפני זמן מועט וכו', כל אשר עסקנו בו עד עתה רק עניני-דארעא המה אבל עתה אנו עוברים אל השדה הכי נישא, להאידיאלים של החנוך, הדת והאמונה”.
השומעים אתם? כל הענינים אשר נשאו ונתנו בהם בכל ימי הכנסיה: עניני העם ותחיית העם ועתידות העם – הכל הבל, רק עניני דארעא הם, דברי-חוץ… והוא עתה בתור שליח-ציבור לעניני הקולטורה ולצרכי הקולטורה יעבור לענינים העיקריים, לעניני שמיא, עניני החנוך, הדעת והאמונה.
הטעים המרצה הלז ואמר: איננו צריכים ויכולים להבין תחיה לאומית התומכת יסודותיה ומסתפקת ביסודות חָמריים, אנו עסוקים לא רק בתחיה מדינית ואחדות לאומית, כי אם ביחוד בתנועה, שגם נחלותינו מימי קדם היקרות לא תלכנה לאיבוד".
,מהו הדבר, שקיבצנו פּה יחד? הוסיף לאמור – מה הוא הדבר השוכן עמוק עמוק בנבכי לבבנו? אם החיבה לאנשים אומללים ונדכאים – הלא תמצאו כמו זו גם בין עמים אחרים. יש קשר אחר עמוק בינינו, שאינו כמוס ונסתר כלל; אין אנו צריכים להביע אותו, יען אנו מרגישים אותו בקרבנו, הלא היא האחדות הדתית והמסורה הדתית".
“בלי הקשר הפנימי הזה לא היינו יכולים להבין את הציוניות. ובכל אופן בתור תנועה נעזרת בחיים אין אנו יכולים להניח גם רגע, כי רק על חלקה החיוני נוַתר, מבלי לוַתר יחד עמו גם על שורש נשמתה”.
“אין אנו רוצים בשום אופן לרדת לתוך חיי היחיד העצמיים, ימי האינקויזיציון עברו”.
“אין אנו חפצים בזה, ואין איש הרוצה, כי על התנועה הזאת יטבע חותם דתי”.
“ועל כן – כלומר, בשביל שאין אדם חפץ בקולטורה של אינקויזיציון – אנו מעמידים בשורה הראשונה סבלנות פשרנית גמורה: אני מצדי רוצה, כי הציניים לא יעשו דבר, אשר יפגע ברגשותי הכי קדושים; אני דורש כי יכבדו את עצמותי הדתית. מובן, כי לא יעלה על דעתי לכפותה על חבר אחר”.
הרואים אתם את סבלנותו של הפיקח הזה? לא יעלה על דעתו לכפות את הדת על חבר אחר, כזאת לא יעלה על דעתו כלל; רק הוא רוצה מצדו, כי הציוניים לא יעשו דבר, אשר יפגע ברגשותיו הכי קדושים. מובן מאליו, שרוצה הוא בקוּלטוּרה של סבלנות משני הצדיים, כלומר, הוא אינו כופה רצונו על אחרים ואותם האחרים לא יעשו נגד רצונו…
ועל כן צריכה הציוניות, לדעתו, להשביע רצון את כל המגמות. הציוניות שואפת לא רק אל תחיה כלכלית ומדינית, כי אם גם אל תחיה רוחנית של כל העם היהודי; ויחד עם זה היא – כלומר, אותה התחיה הרוחנית של נחת קדומים – נמצאת “על מרום הקוּלטוּרה אשר בכל כיבושיה תחזיק בכל עת”.
“אין אנו מוַתרים מאומה על כל מה שרכשנו ברוח, אין אנו נסוגים צעד אחד לאחור ואיננו רוצים להיוָרש ברוח; להיפך, רוצים אנחנו, עד כמה שאפשר, להתעשר ברוח יותר ויותר”. אחר זה בא הצד השני ואמר: אנו מצדנו דורשים, כי “הציוניות לא תעשה דבר למרות רוח הדת היהודית”.
אחד מחברי הקונגרס בקונטרסו “כנסת הגדולה או הקונגרס השני בבזל, הוצאת “תושיה” – בדברו על-אודות הדרשה הקוּלטוּרית הנ”ל יסיים כדברים האלה:
“אותו הדורש, הד”ר גסטר, דיבר את דבריו בקול רם וחזק, חוגג. נדמה היה לנו כמדַבר מתוך הערפל. הוא לא קרא מעל הספר, כי אם כנוח עליו הרוח, ויהי קולו הולך וחזק ויקשיבו כל הצירים, ויקשיבו כל השומעים, וידעו כי נחה על הבית רוח הנבואה, רוח ישראל האמיתית. הוא חזה את חזון העתיד האמיתי של היהדות. ידוֹ ע ידעו כל הנדגלים בשם ציון, כי באמת אֵש דת היהדות הצרופה נשמרה בלבם… עוד היום אנו עומדים תחת השפעת החזון הגדול הזה. עוד היום אנו מרגישים מה שהרגשנו ברגעים הגדולים האלה, כי ימי הנביאים והבית, תפילת שלמה ועזרא בשעתם שָבו לנו. הקדמונים היו אומרים על רגעים כמו אלה, כי כבוד אלהים נח על הבית"…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.