לְהַרְחָבַת הַסִּפְרוּת
א: צֹרֶךְ וִיכֹלֶת בְּסִפְרוּתֵנוּ הַיָּפָה
הרחק מקרית־ספר שלנו אני יושב, ואַרכּן אזני לשמוע את הד הקול המפריע את הדממה, על־אודות ערך השירה ומהלך הספרות היפה אצלנו.
מעבר מזה שומע אני אחד ממשוררינו מתפּלל: “כל מאויי תמיד, אשר יוּתן לבני־ישראל שירים ליריים הרבה; כי אמרתי רק הדבר הזה הוא אשר יתן להם איזה טל תחיה, איזה רוך ועדן, איזו נחת ונעימות… ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה… ונפשם היבשה ולבם הכהה, להרבות מעט נשמה יתירה…” (דויד פרישמן בהקדמתו לתרגום אנדרסן). ומעבר מזה אני שומע אחד ממבקרינו מטיח דברים כלפּי השירה בעצם, כלפּי אותה השירה העומדת ברשות עצמה ואינה באה לשמש את הדעה. לשיטתו צריכה הדעה להיות יסוד מוסד ופינת־יקרת כל דבר שבשירה וביפה; מפּני שספרותנו נפרדת ונבדלת מספרויות העמים בזאת, אשר “יותר ממה שהיא באה לענג בדשן נפש הקורא, להלהיב את רגשותיו ולתפוש אותו בלבו, מטרתה להניע את גלגלי מכונת מעשה מוחו, לגהצו ולצחצחו ולעודדו לעבודת המחשבה והעיון…” (“על־דבר המהלך החדש בספרותנו היפה”, “הפּרדס”, ספר שלישי). ובדבר זה הרי הוא מסתמך אכתפיה דאחד־העם, האומר, כי “בישראל מוכרחת היצירה להיכנע מפּני המחשבה, אם רוצה היא להיכבד על פּני העם” (“על פּרשת דרכים” חלק א').
גם המסַפּרים שלנו ברובם רק תועלת ממשית הם מבקשים במלאכתם, רק אותה ספרות יפה נאותה להם, אשר שכרה בצדה ביחס לצרכי חיי החברה… ולא עוד, אלא שפוסקים הלכה למעשה, שהשירה צריכה לתת לנו קלסתר פּניהם של החיים “ממש”, של החיים הנראים לכל, לא של החלומות והדמיונות הפּנימיים, שאינם נראים להמון ואינם שוים מאומה בשוק החיים הריאליים.
ואם איני שוגה, ניצח ה“ריאליסמוס” ב“המהלך החדש” אצלנו, ורושם הנצחון הזה נראה לעינים, בכל נסיון במקצוע זה. באה העת לצאת מתוך ערבּוּב המוּשגים ובלבּוּל הדעות, ולבאר לעצמנו ריאליסמוס זה מה טיבו.
אחר שגברה במערב התנועה הרוֹמַנטית והפילוסופיה העיונית, בתור מחאה מוּכרחת מוּל תגבורת ה“חומר” וה“חולין”, והתחילו בני־אדם להחליף את הקליפה בהתוך, להתרומם ברוחם מעלמא הדין לעולם־האצילות ולחדור לתוך העצם המופשט כשהוא לעצמו, אז באה על ידי גדישת הסאה וה“פּריחה באויר” עוד הפּעם נסיגה לאחור… במקום ההתרוממות לשמי השמים חזרו בני־אדם לתת עיניהם בארץ, החומר הממוּשש בידים החל לדחות את צללי הרוח, והקליפה – את התוך. הספירות העליונות, הנשמה היתירה, המופלא והמכוסה שם לפנים מן הקלעים פּינו מקום לטבע הגלוי, לפשוטם של החיים. צרכי האדם הרגילים והתמידיים נעשו לעיקר הויתו; הלא רק הם נוגעים לנו, וראוי שתתעסק המחשבה והיצירה רק בהם.
ועם זה היו הימים האלה, מצד אחד, ימי הסיום של המהפּכות במדינה ובחברה, והמערביים, שהאמינו כי כבר השיגו מלוא־רצונם בחירות ובדעת, הרגישו צורך לעמוד ולהתבסס על יסוד הקנינים החדשים שרכשו להם; ומצד אחר – באה עת התגברות המדעים המדויקים, אשר שׂמוּ כבלים על הרוח המופשט שבאדם ויעצרו בעד תעופת דמיונו. ובכן חדלו גם המשוררים לדאוֹת עָל, והסופרים ה“יפים” – לחלום בהקיץ, ויהיו ל“רואים”, לרואים את הנעשה ואת אשר יעָשה בחברה ובחיים, בראש כל חוצות ובחדרי חדרים. וכה התגשמה השירה, והספרות היפה עברה מן החזון אל הציור, מן “היצירה” אל ההבטה לתוך היצורים, מן האויר הרוחני אל העולם הריאלי.
והשמועה הגיעה לסופרינו ומסַפרינו, והתחילו אף הם לטעון: “ריאליסמוס! הבו לנו ריאליסמוס!” בעת שבמקורו כבר העריב שמשו…
אם יאמר לך משורר: אנכי אשיר רק מתוכי, מבלי כל נגיעה אל העולם אשר מסביב לי, אַל תאמין לו; ואם יאמר השני להיפך: אני אשיר רק מגבי, רק את הדברים כהויתם אני רואה, מבלי לערבב בהם צבעי נפשי הפּנימית, גם הוא משקר. כשם שאי אפשר לשירה בלי עולם מוחש ובלי חיים מקיפים אותה מכל צד, כך אי אפשר לה בלא נפש פּנימית, המרכבת את עולם־העשיה עם עולם־האצילות ועושה משניהם עולם חדש. השירה אינה מתארת אנשים וחייהם, היא בוראה אנשים חדשים וחיים חדשים…
הסופרים הריאליסטים חושבים, שמגמת השירה לשיר על מהלך החיים ולסַפּר לנו את הדברים כהויתם, את הנגלות והנודעות; ושוכחים המה, שכל כוח השירה מונח במסירת הסתר שבגלוי…
המלים “סתר שבגלוי” נראות כעין סתירה; אבל הן כוללות הגדרה נכונה למהוּת השירה ותעודתה: השירה באה להתיך את חלקי החיים וחזיונותיהם שכבר התאַבּנוּ בצורה ידועה ומקוּבלת ולחַדש את רישומם בלבנו כאילו נוצרו זה עתה. דוקא באותם הדברים הנגלים, הנחשבים כענינים ברורים ומובנים, נמצאים הרבה צדדים נסתרים, הרבה נקודות וקוים שלא שיערנו אותם ולא עלו על דעתנו; דוקא במקומות שנעשו מדרס לכּל – שם אנו מוצאים חיים נסתרים ועולמות נסתרים…
איש יהודי היה בימי “המהלך החדש”, “בן־כפר”, שלא ראה את המלך, ושמו מנחם הסופר. והאיש הזה, שאמר בתומו להיות אחד מן החלוצים, הרעיש את עולמנו בשאלה אחת לאמור: “מדוע אין בספרותנו החדשה רוֹמַנים גדולים וטובים?” – “מדוע? – השיב לו סופר אחד הנחשב ל’בן־כרך' – אבל שׂא לי, אדוני הריאליסט! מאין יוּקחוּ רוֹמַנים בחיי ישראל? קלסתר פּני הספרוּת דומה לקלסתר פּני האומה, ותנאי החיים שאנחנו בני־ישראל נתונים בהם, אינם נותנים את הדרוש לרוֹמַנים גדולים… הטהרה והפּרישות, ההסתפּקוּת ויראת־החטא, הממלאות חיי היהודי על פי התלמוד, לא יתנו מקום לתיאורים עזים, לאהבת נשים, לשעשועי אצילים, לשׂחוק והוללות ולמלחמת־הבּינַיִם, וכל הדברים היפים ההם, אשר אם יסוּבּכוּ ויסוּכסכוּ זה בזה וירבו ביניהם המעקשים והנפתולים, אז תקשר ותסבך יד הסופר האמן את החבל הזה ברוב אונים, ואחר־כך יתיר את האגוּדה לפי חכמת־הנפש ותכונת הרוחות… מה שאין כן אצלנו… היכולים אנחנו לכתוב רוֹמַנים ולשיר מחיי ישראל? אין לנו ארץ, אין לנו חופש הרוח וכוח־היצר (!), הננו שוכנים לבדד…” (דברי עורך “האסיף”).
אמנם כן, הננו שוכנים לבדד… “מאין יוּקחוּ רוֹמַנים בחיי ישראל?” – מהטהרה והפּרישות ויראת־החטא, מחיי היהודים על פי התלמוד ושלא על פי התלמוד, מהרבנות והחסידות, מההשכלה והלאומיות ויתר צבעי חיינו הרבים. האין אנו בני־אדם לוחמים מלחמת החיים, עולים ויורדים, סוערים ונחים? האין נפשנו, חיינו ועולמנו מלאים חידות שיכולות לפרנס שירה וספרות?
“ואמנם חרפּה היא לספרותנו היפה – עלינו לקבּוֹל בצדק עם אחד מסופרינו – שכל השנים האחרונות, שנים של סערות הרוחות והתעוררות הלבבות, שנים של שלטון דעות חדשות ותנוּעות נמרצות בקרב האומה, שנים אשר גיבורים חדשים בעלי קלסתר פּנים חדשים עוברים לפנינו על בימת החיים ומעשים נעשים ומפעלים נפעלים ובנינים נבנים, שראשם מגיע אל חיק עתיד נעלה מעל כל מושג אנוש, אם השנים האלה לא הטביעו חותמן עליה ולא השאירו בה אחריהן כל זכר וציוּן לדורות עולמים; אם מסַפּרינו אינם שׂמים לב לכל הנעשה סביבותינו מבית ומבחוץ, אינם מטים אזנם לשמוע הד דופק החיים, שאונם והמונם, ומסיחים את דעתם ומפַנים לבם לקטנות ולדברים של מה בכך”… (“הפּרדס”, ספר שלישי).
“קפּאון גדול – מקונן ‘מנחם הסופר’ – שׂורר בקרב ספרותנו ורוח תרדמה נסוכה עליה, הסופרים לבשו את שמלת השינה ומתנמנמים… אין כל רגש סוער וכל רוח מתפּעל, אין רעיון גדול ואין מאמר כביר, אין תנועה ואין חיים… דרך אחת כמעט לכל הסופרים, ופזמונים נושנים וידועים שגוּרים בפי כולם כל הימים. זה מעלה גירה מדברי השני, והשני יעלה גירה מדברי הראשון, וכן סובב הולך הגלגל…” אבל גם המקונן הזה עצמו רק נאה דורש היה; ובשעה שבא להיות גם נאה מקיים ולהביט בעושר עולמו של ישראל ובטרגדיה הנצחית שלו, לא ראה רחל מבכה על בניה, כי אם את “לאה מוכרת דגים”…
“אותו אומץ־הלב ועוז־הרוח – קבל סופר אחד נכונה – שעמד לפנים לסופרינו הזקנים להגן על דעותיהם בחרף־נפש ולבלי לוַתר מהן אפילו כחוּט־השׂערה, פּשט עתה ויעף מסופרינו הצעירים לגמרי”. “סופרים מסַפּרים מחזירים כרוכלים בסחורתם, שהשיגו הכל על פי מקרה ולא על ידי הרגשה פּנימית; והם עצמם אינם יודעים, מדוע הם כותבים ומסַפּרים זה ולא זה? למה הם מתארים חיים אלה ולא אלה? באשר השירה שלהם אינה תולדה מוכרחת מהגות־רוחם”.
"הרי מעט בּיירון וגיטה, מעט בּרנה ופוֹיל היזה, גולדסמית ושפּילהגן וכו'; – ספרות כזו מזכרת את ‘תיקון ליל שבועות’, אשר הלעיטו אותנו בבית־המדרש. ובלקט מלאכוּתי כזה, חיקוּי גמור, חושבים הם לברוא בתוכנו ספרות, אשר לא יחסר כּל בה, ספרות חיה וטבעית, הנושאת ונותנת בכל עניני החיים ובכל עניני הרוח אשר הביאה לנו השכלת המערב (לשון קול־קורא אחד).
דורשים אנו מהחוזה והמשורר שיראה את החיים בעיני רוחו הוא, שראייתו תהא עצמית לו, לפי יחסו לעולם ומלואו; בעוד שאצלנו כל אחד רואה כחברו ומדבר כחברו, כל אחד ואחד הולך בדרך הכבוּשה, בלי תוספת משלו.
האהבה בספרותנו אינה אהבה טבעית והאיבה אינה איבה; החיים בה אינם חיים והמעשים בה אינם מעשים.
“עניים אנחנו ועל כן עניים גם חיינו” – יאמרו סופרינו. אבל אדרבה, העוני הגדול ועינוי הנפש שאין דוגמתו, הוא הוא שמעשיר את חיינו במלחמות נפשיות המלאות הוד שירה עילאה, שאין דוגמתה ושאי אפשר שתהיה דוגמתה אצל אחרים. “מרירות זו שבחיינו הוא כל שבחם” (מנדלי מוכר־ספרים).
הטרגדיה הגדולה שבחיים באה עמנו מתחילת ברייתנו. בכל איש עברי או אשה עבריה, מהעומדים בפנים ומהעומדים מבחוץ – בכוּלם, תחת המַסוה הפּרושׂ עליהם ועל חייהם, יסתתר צער נפשי עמוק, צער שירי.
במדע מבקשים אנו את האחדות, אחדות שתכלול החזיונות השונים בהרמוניה כללית שלמה; אבל בשירה גם נשׂים לבנו אל הקרעים והניגוּדים שבחיים.
הנה האבות והבנים, שני עולמות מתנגשים יחד ונלחמים זה בזה; הנה פּגישת קוּלטוּרה ישנה לאומית ונחלת־אבות עתיקה עם השכלה חדשה, מולדת העמים אשר מסביב לנו, שגם אנחנו ירינו בה איזו אבני־פּינה. הנה ניגוּדים עצומים בחיי היחיד והציבור, רגשות וצרכים אזרחיים עם רגשות וצרכים לאומיים, מלחמת נפשנו בנפשנו…
יש שקצה נפשנו להיסגר במסגרת הקוּלטוּרה הישנה שלנו, בעוד שהעולם לפנינו רחב וגדול, רם ונישׂא, ושאיפה רבה וחזקה ממלאת אותנו ודוחקת אותנו לצאת למרחב, להחליף את “הערכין” העתיקים בחדשים; וכיון שהגענו למטרתנו, נפשנו עלינו תאבל למראה חורבות אבותינו, ואנו חוזרים ומשתקעים בזכרונותינו העתיקים ואגדותינו התמימות…
כל אחד מאתנו הוא בונה וסותר, רוצה בדבר וממאן, אוהב ואויב, מקווה ומתיאש.
יש לנו הסגוּלות היסודיות של כל נפש חיה מַשׂכּלת וּמַרגשת; אבל חסרים לנו אותם התנאים, שעל ידם ישיג אדם את חפצו ויהיה למה שבכוחו להיות. ואותם הכוחות היתירים אשר במסגרת הצרה, מעיקים עלינו, רוצים הם לצאת לחוּץ, להתגלם ולקבל איזו צורה מוחשית; רוצים הם – ואינם יכולים…
מיום אשר בגולה נתהלך לא היו לנו ימי משבר כימים האלה.
שאלת הקיום, שאלת הלאום, שאלת האדם וצרכיו – ממלאה עתה אותנו, במידה שלא ידענו עד כה.
הרי אנו עומדים לפני שאלת כל השאלות: להיות או לחדול – ולבנו מלא סערת מלחמה, פּחד ותקוה.
יש שיאוש רב ממלא אותנו. רואים אנחנו אהלינו הולכים וחרבים, בנינו נותנים לזרים כוחם והולכים לנטור כרמים אחרים, בעוד שאצלנו הפּרוּץ מרוּבה על העומד… ואנו מרגישים באפיסת הכוחות של עמנו. – ויש שקרני־תקוה בוקעות מן העבים, ונפשנו מתמלאה טל של תחיה, נחלום שיבת העם וכל חדרי לבנו ימלאו אורה…
וכה אור וחושך משמשים בחיינו בערבוביה, הכנעה וקומה זקופה, עבדוּת וחירוּת.
שואלים: מדוע אין בספרותנו היפה דברים הראויים להתכבד? ומשיבים: בשביל שהחיים שלנו יתומים; אבל יתומים הם החיים, מפּני שסופרים דלים שרויים בתוכנו. לא הרועים המה בלי צאן, כי אם הצאן בלי רועים…
ב: מִכְתָּב גָּלוּי אדוני אחד־העם!
זוכר אנכי שבהקדמתך לקבצך “על פּרשת דרכים”, בשעה שיאוש תקפך לחשוב, שעייף אתה וידיך רפות, התוַדית שלא נחשבת בעיניך מעולם כסופר אמיתי, כי אם רק כאורח בהיכל הספרוּת.
תיתי לך, אישי הסופר, על הרוח האחרת שהיתה אתך, להתישב בספרותנו במכתב־העתי “השילוח”. מדוֹר אתה בונה למדע, לספרוּת ולעניני החיים, מדוֹר נחוּץ בשעת חירום.
הרשני נא, עורך נכבד, להעיר את אזנך, שכשאני לעצמי הנני רואה באותו ה“יסוד” שהנחת לירחונך, להעמיד את הצרכים הרוחניים של ספרותנו העתית רק על היהדות ועל מה שנוגע ומתיחס אל היהדות, כעין הטיה למשעול צר…
באותה שעה שנגביל חוּגנו בשם “יהדוּת” שמע מינה דאיכא לא־יהדות, שהחיים שם מחוץ לגבולנו הם דברים אחרים ושונים מאלה שלנו; ובדבר זה, בקריעה שאנחנו קורעים את החיים לשתי רשויות, לשלנו ולאשר מסביב לנו, הרי אנו מרחיבים את הקרע הפּנימי אשר בתוך לב צעירינו.
אתה אומר: “שערי ההשכלה נפתחו לפנינו בלי מעצור, וכל דורשיה ימצאוה עתה על נקלה ואינם נזקקים עוד לסרסרותה של הספרות העברית. בדרך הדעת לא מצאה עוד עניה זו מטרה נכונה לפעולתה, כי מה בצע בלקטה לנו שבּלים צנוּמות בשדה אחר, ואנו באים לתוכו בלעדיה ואוכלים כדי שׂביעה?” – אבל בעוד שאנו באים לתוך שדה אחר, בשביל להשׂבּיע נפשנו, הרי אנו נזכרים כי ספרותנו עניה היא, רק “יהוּדיה” היא ואין פּת בסלה לצרכינו האנושיים.
הרי במכתבך אל עורך “הפּרדס” אתה בעצמך קובל על אשר התחילה הספרות להתפּתח שלא כדרכה, לשׂוּם לבה ראשונה אל ההתגלות החיצונית של החיים, אל ה“לאומיות” ושכחה את ה“אנושיות”, את הרוח הפּנימי שבו תלוּי הכל. אז הכרת לדעת, ש“האדם באוהל הוא המניע הגדול, אשר כוחו ותכוּנתו יתגלו בכל המעשים החיצוניים”, ועל כן דרשת אז “הרמוניה גמורה בין האנושיות והלאומיות”; אולם עתה עושה אתה את ספרותנו לעברית ואת החלק האנושי הרי אתה מניח לספרויות אחרות.
ספרות כזאת, בעשותה את היהדות לדבר נבדל, שאינו קשוּר ומאוחד עם חזיונות חיים אחרים הממלאים אותנו והם הם עיקר עצמנו, – תובילנו אחרי עבודת דור אחד אל היהדות המערבית המופשטת, העושה את היהודים לבעלי דוּ־פרצוּפים. ואנחנו הלא זאת מטרת עבודתנו שהיה נהיה לעם, לאנשים שרגש לאומי כללי ונחלה תולדתית מאגדים אותם, לא רק איזה “חשבונו של עולם” קבוע ומוגבל…
חשבן אתה, אדוני אחד־העם! ועל כן מֵקל אתה בכבוד השירה, ואין אתה רואה גודל ערכה בחיי אדם ועם; ואין אתה שׂם אל לבך, שקיום כל עם הוא דבר התלוי יותר בשירה מאשר במחשבה. והיה בעת אשר מחשבות זרות והרהורים של יאוש באים אל לבנו, אולי רגשי השירה של הדרת שׂיבתנו ושל רוחנו העתיק־יומין ישיבו אותנו לגבולנו…
ראה, גם אתה מודה כי “היצירה הפּיוטית בהגשימה חזיונות החיים, שאלותיהם וחוּקותיהם בצוּרות מוּחשיות יפות, פּועלת היא ביותר על רוח בני־אדם ומוּכשרת לחרוּת כל אלה על לוח לבם ולעוררם למחשבות ולהתבוננוּת יותר הרבה ממשׂא וּמתן עיוני מופשט” (תעודת “השילוח”). ובכל זאת בולטת בין השיטין שלך כעין הקלת־ראש נגד היסוד הזה בספרות ובחיים, בעשותך אותו לעבד כפוּת להמחשבה, שהיא “תכלית כל התכליות” בעיניך.
רואה אני שבמקצוע הספרות היפה עודך הולך בשיטתך, שסימנת במאמרך “הלשון וספרותה”. ושם אתה מטעים: “הקורא העברי, שיש לו טעם עברי, ואפילו הוא קורא ספרים לועזים, ישאל בהכרח על כל ספר, תהיה צורתו איזו שתהיה: מאי קא משמע לן? ואם אינו מוצא תשובה לשאלה זו, יתענג אמנם על יפי המלאכה, יהלל גם אומנות בעליה; אבל, סוף סוף, במעמקי לבו אינו מרגיש התבטלות מפּני כבודה ורוממותה של המלאכה, אם אין עמה חכמה. כי על כן לא תוכל גם הספרות הסיפּוּרית להתרומם למדרגת הכבוד הראויה לה, כל זמן שלא ישימו המסַפּרים לבם לתכוּנת עמנו זו, שנשתרשה בו עמוק עמוק על ידי מהלך חייו ההיסטוריים, ולא יסתפּקו בהשתדלותם שיהיה הציור מצד עצמו יפה ואמיתי, אלא ישתדלו עם זה שתמצא בו גם המחשבה העיונית את מזונה, שהרי באמת יכול גם המסַפּר לעשות את היצירה כלבוש לאיזו תורה נכבדה, פּסיכולוגית, מוסרית או חברותית. ואם אצל עמים אחרים, החושבים את היצירה הפּיוּטית כתכלית נשגבה לעצמה, אין דבר זה אלה רשות, ויש גם מתנגדים לו, הנה בישראל מוכרחת היצירה להיכנע מפּני המחשבה העיונית, אם רוצה היא להיכבד על פּני העם”.
ספרי המחשבה בשעתם גם הם היו זרים לעולמנו ולרוחנו כספרות היפה היום, ומעין אותן הטענות, שטוען אתה עכשיו עליה, היו אחרים טוענים לפנים על הפילוסופיה והמחשבה. בימי הפילוסופיה הדתית בעולם אשר מסביב לנו אנוסים היינו גם אנחנו להתפלסף ולחשוב מחשבות על־אודות הדת והדעת, על האלהים והמציאות, העצם והיסוד; תחת אשר עתה הספרוּת היפה ממלאה את לבות בני־האדם הנאורים.
צרכי החיים הרוחניים בדורנו והאופן שבו הם נזונים שבוּ לקדמוּתם, לימים אשר בהם המחשבות על־אודות העולם והחיים לא היו מופשטות מעצם החזיונות והמעשים, בתור מחשבות בנויות על גבי מחשבות והרהורים על גבי הרהורים; עתה רוב בני־אדם שואבים מחשבותיהם מתוך מכמני החיים וּבונים את העיונים על עצם המעשים, יחידי־סגוּלה עודם סגוּרים בעולם המופשט ומרחפים בהגיונות עליונים; אבל הקהל הגדול עומד בשוק החיים וקורא ביותר דברים שלקוחים הם מן החיים.
חפצים אנחנו להיות “בני־אדם עברים” שנזונים ממקום אחד. מרגישים אנחנו צורך לרפּא את הקרע אשר בלבבנו. – צריכים אנחנו להרחיב גבולותינו ולהעמיד את ההשכלה האנושית וצרכיה בשורה אחת עם נחלת קדומים שלנו.
אַל יהיו עוד ה“אדם” וה“עם” כשתי רשויות נפרדות, הא לחוד והא לחוד.
אמנם הננו יודעים שכוחנו ועצמותנו מונחים בתולדתנו; אבל כל עבר שאין עמו הווה, או רק זה שנפרש מן ההווה, הרי הוא בעצמו מפסיק בזה חוט חיתוֹ…
יודעים אנחנו כי רב הדרך ורבה העבודה לפנינו; יודעים אנו כי הרכבת העבר וההווה עבודה קשה היא, אחרי שעל פי סיבות רבות נעשו שני אלה כאויבים וכצרים זה לזה; אבל חפץ החיים הדופק בקרבנו, רצוננו העז להיות בני־אדם ובני־ישראל כאחד, הם ימלאו אותנו תקוה, שעשה נעשה וגם יכול נוכל.
הגיע המועד לחַפשׂ דרכנו ולצאת למרחב…
ג: מֵעֵין הטַּעֲנָה
הלוֹך לבטח דרכנו מבלי שאוֹל: מדוע נלך, לאָן נלך ואיך נלך – הוא סימן לנפש שלמה רק באותה שעה אשר באמת בריאים ותמימים אנחנו ואין בדק כל־שהוא בין הלך־רוחנו ומעשינו. אבל כיון שהרוּחות המנשבות בנוּ ומסביב לנו התחילו לקעקע את בירתנו, תנאים וצרכים שונים דורשים מאתנו בחזקה את תפקידם, ובכל זאת לא נחשוב דרכנו, הרי זה אות לא לטובה, באחד מן הימים יחרב ביתנו; ואם לא נקדים להכין דבר ליום שבר, אז לא ישאר לנו מאומה…
שומע אנכי לאמור: אדרבה, אחרי שבחוזק יד נוּטלוּ מנפש עמנו הדברים היותר עיקריים בחיי עם, ואנחנו גם רוחנו כמ' וס' שבלוּחות בנס אנו עומדים, הרי הדבר ברור, שספרותנו צריכה להיות רק עברית ולהתעסק רק בשאלות קיומנו, כי אם אין ישראל ספרוּתו מנַין? ועל דבר זה אין להשיב אלא זה: אם אין ספרות ישראל מנַין? כלומר, אם לא נדאג לקיבוץ הרוּחני האחד הזה שנשאל לנו לפליטה בכל ארצות פּזורנו – אזי נלך באשר נלך…
כסבוּרים אתם שבחקרי היהדות תרפאו את מצב רוחנו ההרוס; ואין אתם שׂמים אל לבכם כי בדבר הזה, בצמצוּמה של ספרותנו ביהדות בלבדה, הרי אתם גורמים אותו הכליון בידים.
“בעדם, בעד רבים מבנינו, שעל פּי חינוכם וחייהם אין עוד שום ספרוּת – נחוּץ לנוּ לברוא ספרוּת עברית, להבינם את המאור שבתורה בכל גדלו והדרו, את המידות המצוינות שבישראל, שהן אחוּזות ודבוּקות ברוּח הלאוּמי ובתורה”, יתוַדה אחד מסופרינו (“מוחלפת השיטה”, ב“לוח אחיאסף”).
והם אינם חפצים לשׂום אל לבם, כי כל אמירה בלחש לא תועיל, בבוא על ספרותנו אותן הרוחות החזקות, אשר תזעזענה את הבנין ממסד עד הטפחות.
השאלה היותר רבה היא זו: האם דברים שהם עד עתה כסוף הכל, כתוצאה ממלחמת העברי שבנו עם מה שמסביב לנו, יכולים לחנך דור עברי מחדש? – –
והכרה זו, כי אותה הספרות החפצה להיות כולה עברית היא רק סיום, – היא היא שמעוררה בנו תביעות להרחבת עוגתה ולהכניס בה יסודות חדשים; והיה אם לא נרצה רק לסיים כי אם גם להתחיל, עלינו לצאת מחוגנו הצר. – –
ומה היא ספרוּת היהדוּת באשכנז? אם לא מצבה גדולה ויפה, שאומרים להציבה על קבר “עמם המת, החנוט הגדול בין כל חנוטי הארץ…” (“הפּחד בספרותנו”, “לוח אחיאסף” שני). “אחינו האשכנזים חפצו להראות העמים את יפי ספרותנו, וסופרינו אנו חפצים להראות בני־עמם את היופי הזה, כלומר, לחבּב אותה על בעלה” (שם). השׂכּיל הסופר הזה להראות את הקורבה שבין ספרותנו העברית ובין היהדות המערבית; להראות ששתיהן תוצאת נטיה אחת וסופן אחד.
ואנחנו הלא חפצים אנו להיות עם, להיות יהודים קודמים להיהדות, להיות את אשר יהגה רוחנו וישאף לבבנו, להיות בני־אדם שיש להם עולם, ורק מיהדים הם אותו העולם בשׂפתם וברצונם. סופר אחד ב“הצפירה” טוען נגד ה“תובעים” אצלנו: “שהם מסיחים דעתם מן העיקר ושוכחים, כי לוּ גם תהיה תביעתם דבר שהזמן גרמא ושהשעה צריכה לה – משוללי יכולת אנחנו למלא אחריה”. אבל שוכח הוא שכיון שירגישו בני־אדם צורך בדבר, הרי זה אות על איזו יכולת, יכולת שאם לא עכשיו – אולי תבוא לאחר זמן.
והנה באים וטוענים מצד אחר:
“האמת היא כי ספרות העם, כלומר – ספרות שהיא ילידת כל העם כולו, איננה במציאות כלל(!). כל ספרות וספרות ובכל תקופה ותקופה יוצאת רק מלב מפלגה אחת של העם” (ד"ר פרבשטיין, “השילוח”, כרך שני).
משׂכּילי ברלין ש“אופן פּרנסתם הכריח אותם להשתחרר במידה ידועה מחוּקי האמונה הישנה” מצאו צורך בהשתחררות; ותהי להם הספרות העברית החדשה “לאמצעי”, רצונו לומר, אמצעי להשיג את הדברים שהיו נחוּצים להם ל“צרכי מסחרם ופרנסתם”. – “המשכילים ברוסיה חפצוּ בהשכלה, למען יוכלו לסחור בכל רחבי הארץ”, והלכו ובראו להם את ספרותנו העברית החדשה, ש“בעיקרה היתה רק באת־כוח של מפלגה ידועה” (שם), רצונו לומר, מפלגת סוחרים ידועים, שמצאו צורך בה בתור אמצעי להשיג פּרנסה ברוַח ולסחור את הארץ. – עתה נתעורר אצלנו בחזקה הצורך ל“הבנת שאלת היהודים”; ומפּני זה “צריכה ועתידה ספרותנו להיות לאמצעי להשגת התכלית הזאת” (שם), כלומר – לכייל רק פּתרונים לשאלת הקיבה וצרכי המסחרים שלנו.
הנה נפש ורוח, שאלת גוי ואדם כולו. הנה תשוקות והתעוררות הנשמה היתרה בגוי עתיק־יומין לחיים עילאים ונישׂאים, לחיי דעת וחירות, לחיי מעשה ועבודה פּנימית, לתחיה רבתי ולהתרוממות חדשה; והם אומרים: רק לסחור את הארץ אנו חפצים, מבקשים אתם רק פּת לסלכם.
ד: כְּעֵין תְּשׁוּבָה
אחד־העם בא להשיב על טענותי. הוא היה משׂים עצמו כלא שומע; אבל עכשיו “שהם, הטוענים, נכנסים לתוך רשוּתו ומשמיעים טענותיהם בפניו, אם ברצון או באונס – עליו לשמוע ולהשיב דבר” (“צורך ויכולת”, “השילוח”, כרך ראשון).
והוא אומר: “הנני מבחין בין אפשר לנמנע”, רצונו לומר, אי אפשר עוד למלא ספרותנו בכל התביעות שצעירי ישראל תובעים הימנה; אי אפשר עוד, באשר הקפיצות הגסות בלי פסיעה אחרי פסיעה, לאט לאט, הנן נמנעות גמורות…
“צורך יש אמנם לעמנו, כלכל שאר העמים, בכל ענפי המדע והספרות, אם אם אין להם נגיעה בעניני היהדות, אבל ביחס הספקת צורך כזה, הרי ידענו שאין כוחה של ספרותנו אלא בלקט שבלים צנומות וכו‘; – אבל, לאשרנו, יש לעמנו, מלבד הצורך להשכלה כללית, שהוא משתתף בו עם שאר העמים, עוד צורך אמיתי לדבר אחד מיוחד לו והוא – ידיעת־עצמו. ואַל נא תהי ידיעה זו – במוּבנה הרחב – קלה בעינינו. האדם בצורתו היהוּדית – זה הוּא איפוא, לפי מצבנו עתה, הנושא היחידי לספרותנו, אשר בו תוכל עוד לשׂוּם תקותה, כי ירוממנה משפל מצבה ויעשנה במשך הזמן באמת לחלק עצמי מעולמנו הפּנימי וכו’”.
מעין שלוש תשוּבות בדבר. ראשית, אין ביכולת ספרותנו למלא חפצי הצעירים המבקשים להרחיבה על כל צרכי האדם. שנית, ידיעת־עצמנו, כלומר – הצרכים העברים שלנו באשר עברים אנו קודמים לכל הנוגע לאדם. ושלישית, הלא זה נבקש בספרותנו, שתתן לנו את האדם בצורתו היהודית, רצוננו – כל האדם וכל צרכי האדם.
ולכאורה יש איזו סתירה בין שלוש התשובות. לכאורה אין אָפני היכולת פוסלים את התביעות שבצורך; אחרי שהרגשת הצורך בעצמו כבר מועילה הרבה לתגבורת היכולת. לכאורה, ידיעת־עצמנו, אם כוללת היא כל עצמותנו, את העברי והאדם יחד, היא היא מַצרכת גם ידיעת דברים אחרים שביחסם להאדם אינם זרים לו כלל. ולכאורה האדם בצורתו היהודית, כלומר, אותה ההרכבה, שלא ניכרים בה עוד התחומין שבין אדם ליהודי, הוא הדבר שאותו אנו תובעים…
ובאותו הכרך עצמו, במאמרו “עצה טובה” מנסה אחד־העם להשיב עוד והוא אומר:
“הלשון הלאוּמית החיה באמת בקרב בני עמה וכו' היא נותנת להם הרבה יותר ממה שכתוּב בספר־המלים שלה. כל מלה וכל מבטא בה מעוררים בלב בני עמה, מלבד המושג הברור וגלוי לכל, עוד גם שברי מחשבה והרגשה בלתי־ברורים, ששרשם עמוק בחיים הלאומיים וההיסטוריים של העם הזה וכו‘, ועל כן, כשהמחשבות הזרות נכנסות לרוח העם דרך ‘המסננת’ הלאומית הזאת, כבר אבד להן, על ידי זה עצמו, חלק גדול מזרוּתן ונעשו יותר מוּכשרות לקבל רשמי החיים הלאומיים ולהשתעבד לאט לאט לצוּרתו העצמית של העם. – אבל באומתנו, במצבה עתה, דרך ‘העיכּוּל’ הטבעי הזה צרה מאד. כמעט אין לנו שיור רק הלשון בלבד, שיש בה עוד איזה סימני חיים; וכל הבא ואומר שצריך להכניס ולשעבד כל תוכן הקוּלטוּרה, ואפילו זה שאין לו שום יחס אל היהדות, הוא סומך איפוא רק על כוח הלשון וכו’”.
אבל אין אנו מבינים, מה טיבה של יהדות לחוד ומחשבות אנושיות לחוד. גם אנו יודעים את התנאים אצלנו, התנאים המצוּמצמים לספרותנו; אבל לא בכמוּת הכא עסקינן, רק באיכוּת, לא בכמוּת העבודות וסאת העבודות, רק באיכוּת העבודות.
אמנם קטנה היא ספרותנו; אבל אותו המעט שיש לנו לא יהא מוגבל עוד בגבול ראשונים, ואַל יאָמר לנו יהדות מצד זה ואנושיות מצד זה.
לאַחוֹת את הקרעים אנו מבקשים על ידי הצירוף הזה, לאַחד מה שנקרע אצלנו בידים. והקרע רב וגדול…
ה: עַל הַסִּפְרוּת
“למה נעשה שקר בנפשנו, – קורא סופר אחד ב’השילוח', שנה שניה, במאמר נקוב בשם ‘הציונות והעם’ – האם הספרות העברית החדשה היא הקוּלטוּרה של היהודים”. הקוּלטוּרה היהודית האמיתית “בת ארבעת אלפים שנה” היא; ואיך נקדים את המאוּחר? –
אבל לנו בני הדור הזה הדבר להיפך, לנו נוגעת תרבותנו האחרונה, לפי שהיא עצם מעצמנו, לפי שהיא סכום חיינו וכוללת מהוּת מחשבותינו.
מושג ארבעת אלפים שנה הוא רק מושג כולל, מושג המאחד את כל מועדינו הארוכים. הנה ארבעת אלפים שנה רק שלשלת גדולה של מאות רבות מתגלגלות זו בצד זו וגם זו כנגד זו…
כל אחד מאתנו, בשעה שיערוך את האני הפּרטי שלו מול עולם האין־סוף, אז מעט הוא לפני הכל; אבל ערך זה לא יעצור בידו להיות קרוב אל האני שלו או אל מהותו וּזמנו.
אמנם מבלי המחשבות הגדולות, המעשים הגדולים והרגשות הגדולים, מבלי התנועות הרוחניות והרצונות הרבים אי אפשר להתקיים בתור בעל נפש חיה ומַרגשת; אבל אחר כל זה הרי הפסיעה שאני עושה היא העיקרית.
הספרות העברית האחרונה היא רק בת מאה וחמישים שנה או עוד פּחות מזה; אבל אנחנו עשינו אותה, אנחנו יצרנו אותה, אנחנו נתנו לה שאיפותינו אנו, ערכינו אנו, מגמתנו אנו. תרבותנו האחרונה היא חיינו.
אצלנו אין חול וקודש זה בצד זה, אין שני עולמות של קוּלטוּרה חיצונית וקוּלטוּרה לאוּמית; אנו רוצים להיות בני־אדם שלמים, בני־אדם בעלי אופק אחד וּבעלי מחשבה אחת וּבני זמן אחד…
מצבנו החמרי והרוחני, מעמדנו הנפשי בתור אבר לעם עתיק ואבר מעולם חדש, לחצנו הגדול בין המצרים, ספקותינו, שאלותינו, מחשבותינו ורגשותינו, כל אשר בנו עתה – הלא הכל עמל הוא להתגשם באיזה מבטא, באיזה דבר קיים, בספרותנו…
קובל הוא אותו סופר על ספרותנו כאחד־העם, “שבפסיעה אחת פסחה על כל המון הדורות שעברו מעת חתימת המקרא ועד זמנה, כאילו לא חשבו ולא כתבו הדורות ההם מאומה”. ואנו יודעים שכל עוּזה מוּנחת דוקא באותה פסיעה…
אנוסה היתה לפסוע על אלפי השנה, מפּני שהתחילה לבקש לה ערכים חדשים ומגמות חדשות; אנוסה היתה להתחיל את הדבר מחדש, אחרי שהישן נס ליחו.
אין אנחנו יכולים לעסוק רק בהטוית החוּט הלאה – מזונות חדשים צריכים לנוּ.
בספרותנו האחרונה, אם עוד יכולה היא להתבסס, נתאחד, ונאחד את השׂרידים בנוּ.
תְּנָאֵי הַסִּפְרוּת
א: זִכָּרוֹן לָרִאשׁוֹנִים
אנשי כתבי הקודש וגיבוריהם חיו בתורה שבעל־פּה עד ימי הזוהר וגם אחרי־כן. הסיפּוּרים הרבים והאגדות על־אודותיהם נולדו מהצורך לראותם עוד בחזוֹן, יותר נכון – מהשתמרותם במוחות הדורות הבאים ובלבבות הדורות עוד בתבנית מה. התנאים והאמוראים, הגאונים והפּוסקים, החכמים ואנשי־מעשה עד רַבֵּי החסידים, דור אחרי דור, כל מי שעשה דבר גדול בימיו ושקבע לו איזה מקום בחיים ובספר, לא פסקה השפּעתו במותו, כי אם חיה עוד במעשיות ובאגדות, בביאורים לתורתו ובקיצוּרים מספרו, בליקוּטים ודרושים ובכל עשׂיית אזנים לתורתו.
זהו המשך, על כל פּנים איזה המשך, וזהו קנין ומין השארת־הנפש ההולכת ומאירה; בציון לשון התלמוד: שפתה דובבת בקבר… וכן הוא אצל עמים אחרים.
אין לך חכם וגדול בדורו, שאינו חי ימים רבים בתולדות ובשמוּעות על־אודותיו. אין לך סופר גדול, שהשפּיע על החיים ועל הספרוּת, שלא יכתבו על־אודותיו ספרים וזכרונות, שהיקפם רב מהספרים אשר כתב בעצמו. ספרי בעלי־האסוּפּוֹת נרם לא יכבה, והולכים ומתנחלים הם לבאים וחיים עם כל דור.
אמנם בטבע של בני־אדם לשאוף אחרי חדשות, ונוהים הם אחרי היצירות בשירה ובמחקר, בחכמה ובספרות של זמנם; אבל יקראו גם כן את פּרי הספרוּת הקודמת להם. העם קורא את גיטה והוֹיפּטמן, את פּוּשקין וגוֹרקי, את מיצקביץ ושנקביץ וכו' וכו'. מת סופר או חכם אחד, הרי באים ומאספים כל דבריו, את כל מכתביו שכתב בימי חייו; איש איש בא ומביא בטנא את זכרונותיו על־אודותיו, וכן תיוָלד ספרות שלמה, שתתן מקום להכיר את איש־הרוח הזה באורו וגם בצלליו.
ואצלנו? בספרות החדשה שלנו יורדים יוצריה מהרה מעל הבימה. כשסמולנסקין חי, היה הוא החלוּץ בספרות ובשירה והיה ראש וראשון בזמנו, כיון שמת נשתכח… הוצאת ספריו בעיר המלוכה נפסקה, מרדכי בן הלל הכוהן כתב על־אודותיו מאמר אחד נלהב. בריינין הוציא לאור בלי סדר מאה מכתבים הימנו ואסף איזה חומר לתולדותיו ותו לא. צוייפֶל מת, אחד מאנשי־צורה הגדולים בספרותנו, בעל נפש שירית ומצוין בשפתו וברוחו, מי ידע עתה דבר על־אודותיו? מי ישׂים לבו למה שכתב או גם יקרא אותו ויהנה מפּריו? מי ידע את “חשבונו של עולם” וסגנונו? מי ידע עוד את גוֹטלוֹבּר, אחד מחלוּצי ההשכלה המצוינים אצלנו? מי יזכור גם את יל“ג, גם את בּרוֹידס, מנדלקרן או ק. שפּירא? וריב”ל, אם גם ספריו נדפסים, מי קורא בהם? מי זה יטפּל עוד באד"ם הכוהן וּבבנו, אחרי שהחל לקרוא את המשוררים החדשים. מי זה יודע אצלנו עוד על דבר נפתלי זאב שור, ישראל ברנשטיין ואפילו על דבר גציל זליקוביץ?
שצקס בעל ה“מפתח” מת, ואין איש מציב לו ציוּן, אין איש זוכר את האדם הנפלא הזה. אין אצלנו יודע את סטנוֹב ומה שעשה בזמנו לשכלול שפתנו; אין איש זוכר את פּפּנהיים, ולכאורה גם את שטיינברג שחי אתנו…
תמה אנכי אם אחד ממחדשי מלים אצלנו קרא את ספרי ברש, חז“ס, גבריאל יהודה ליכטנפלד, ויודע אף קצת מה שחידשו הם בלשוננו? תמה אני אם יודעים הקוראים החדשים, שהיו אנשים שכתבו ספרים והדפיסו ספרים גם לפני בעלי “אחיאסף” ו”תושיה", ושהיו לנו גם אז ספרי חינוך ומקרא.
סופרי ישראל! כמה מצוּקות היו על דרכם, בכמה מלחמות בבית ובחוץ היו למה שהיו, כמה ניגודים ומעצורים היו להם, לרוּחם ולהשׂכּלתם, כמה סבלו בחייהם, המלאים בדידות ותוגה; והנה מה שעשו ובראו מונח בקרן־הזוית, גם קורא אין לדבריהם.
בשעה שהתפּלל פּלוני הצדיק תפילת שמונה־עשרה, מסַפּרים החסידים, היו באות אליו כיתות כיתות של מתים לבקש תיקוּן לנפשם. חושב אנכי, שכל איש בעל איזה דמיון ולב מרגיש אצלנו יראה את כל הני הנפשות הגדלות אצלנו, דאזלין ערטילאין בעולם התוהו שלנו ומבקשות על נפשן, מבקשות השארה לנפשן…
ב: הַבְדָּלָה
מי מאתנו לא ידע את ברכת המבדיל? מי האיש מישראל וגם הבּוּר שבּבּוּרים אינו יודע מה זאת “הבדלה”? השפה המדוּברת לקחה את המלה הזאת ועשתה אותה למלה “יהוּדית” פּשוּטה. נרות־“הבדלות” של שעוה נקנים בפרוטה; הילדים, אלה הצאן שלא חטאו, אוחזים אותם בידם והגדולים מברכים לאורם: המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. המבדיל! ופירוש המלות הלא פשוט: להבדיל, להבדיל בין זה לזה ולהכיר מה יבדיל זה מזה. – ובכל זאת לא למדנו הרבה מזה, לא למדנו לדעת, שגם בשכל ובמוּסר ובספר נחוצה מידת ההבדלה – להבין להבדיל בין דבר לדבר, בין איש לאיש ובין ענין לענין, ואם תמצאו לומר גם בין מידה למידה, בין ספר לספר. מצוָה זו אינה כאחרת, זדונות אינם כשגגות ומדרש אינו כמעשה. הקדוש־ברוך־הוא הראה לאדם הראשון דור דור וסופריו, דור דור וחכמיו, דור דור ודורשיו. צריך לדעת מה זה יבדיל את הסופר מהחכם וּשניהם מן הדורש; צריך לדעת מה זה יבדיל את יפתח בדורו משמוּאל בדורו וּשניהם ממשה בדורו, מה זה יבדיל את קוהלת משיר השירים…
חכמי התלמוּד גם הם לימדו להבדיל בין קלוֹת לחמוּרוֹת, וגם בנביאים הבדילו ואמרו: ישעיהו דומה לבן־כרך שראה את המלך ויחזקאל דומה לבן־כפר שראה את המלך, והוֹרוּ לדעת מה בין אספּקלריה מאירה לאספּקלריה שאינה מאירה.
מה נשתנו הדברים אצלנו במשך הדורות! העיקרים והטפלים באים במערכה אחת, גופי תורה ודקדוּקי תורה מעורבים יחד. אין הבדל במה שתלמיד ותיק מחַדש ובין מה שנאמר למשה בסיני; אין הבדל בין טפל לעיקר, בין נמושות העולם ובין אבות העולם. ואותו דבר, חסרון ההבדל בין המעשים והדעות, בין האומרים והנאמרים, בין הכללים והפּרטים, היה בעוכרינו וטימטם את דעתנו. הדעת, דעת האדם, איננה פּוריה… אם לא תדע להבדיל בין דבר לדבר, אם לא תדע להעריך כל דבר באשר הוא ולהבין אותו דבר כשהוא לעצמו ולא במה שמשותף הוא לדבר אחר. ההבדל הוא ראשית ההכרה ואור ההכרה, הוא הוא הכוח התרבוּתי־הרוחני האמיתי, הוא הוא הדעת האמיתית. הצריך אנכי לאמור, שבחסרון כוח המבדיל אצלנו לא נבין גם את מאורות התולדה והשתלשלות המקרים והתוצאות?
וברם זכוּרה ההשכלה לטוב, היא הביאה לנו עם הביקורת את תורת ההבדל. היא לימדה אותנו להבדיל בין העיקרים והטפלים, בין האבות והתולדות, בין האמיתיות בתולדותינו ובין הזיוּפים… היא נטעה בקרבנו את הרגש הזה ותחנך אותנו לדעת ולהכיר, להכיר דבר מצד ערכו האמיתי והיחידי, מצד אותו דבר שנקנה לו ורק לו; היא עבדה וחרשה את אדמת שׂכלנו, שיהיה מוכשר ברבות הימים למטעים כאלה. – –
ועלינו, כל עוד אותה המטרה החינוּכית לנו לנגד עינינו בספרותנו, ראוי להכריע את כל המעשים והנסיונות רק על פּיה; עלינו לבדוק כל דבר ולדעת להבדיל בכל דבר. למשל, אוצר בּלוּם של כל מעשי הדורות אצלנו במדע אחד ובשירה אחת, עם כל השכר הגדול אשר בצדו, הנה הפסדו בצדו, כי יעקור על ידי זה את הנטיעות של הבדלה ויקח מאתנו עוד הפּעם את כשרון ההבדל וכוח המכיר והמבדיל. – אשכול ספרוּתי כולל יהיה אצלנו עוד הפּעם למין אלפסי, מין משנה־תורה, שכל ההלכות והחוּקים בו שוים, רצוני לומר, נשתווּ על ידי החומה האחת המקפת אותם. וכמו כן הדבר בספרים הנדפסים באוצר ספרוּתי סידורי, שיופיע מעת לעת ומפקידה לפקידה; לא יאָמר עוד: עיין סופר זה, מחבר זה, רק עיין באוצר הספרוּתי הזה. מה לו לקורא לדעת מאיזה שורש־נשמה נובעים הדברים שהוא קורא, אחרי שכוּלם נדפסים באותיות שוות ונתוּנים באוצר אחד ובתבנית אחת, והרי לפניו יוצרות ופיוּטים לכל השנה…
בֵּירָא דְשָׁתִית מִנֵּהּ מַיָּא אַל תּשְׁדֵּי בֵּהּ קְלָא. אבל אין משׁוֹא־פּנים. בן־אביגדור היה אחד מאלה, שכיוֵן לטובה, לפתֵח ספרוּת היפה אצלנו. נוסדו על ידו “ספרי־אגורה”, “ספרי־עם”, וה“ביבליותיקה־עברית”, ועוד; והתחיל עוד הפּעם הסכוּם הכולל ומחיקת ההבדל בעניני ביקורת וכן יצא שׂכרם בהפסדם. וחזיון זה ילמדנו, מה לנו קיבוּץ דברים והצללים שבאו בספרותנו מאגודת דברים שונים לאחד.
ומטעם זה אדַמה שעוד לא באה העת אצלנו לאחדות הסופרים וליסוד חברת־סופרים, אחרי שאין עוד לנו חוש מבדיל בין הסופרים, – וכל עוד אין בידנו הרכוש הרוחני הזה, ההבדל ודעת ההבדל, פּעולת כל סופר מאפע. ברוחניות עוד לא עת כנוס אצלנו, כי אם עת פּזור והבדל… עת ללמד את העם להבדיל בין דברים נכוחים ובין דברים שאינם נכוחים, בין מי שעטרת רוחו הוֹלמתוֹ ובין מי שאינה הוֹלמתוֹ… קודם שבשלו אצלנו הביקורת וכוח ההבדל הספרותי הרוחני, שהם ראשית כל ספרות וכל עבודת־רוח, לא עת חבור והַקהֵל לנו, כי אם, אדרבה, עת הבדלה ובירוּר. נתינת שני שקלים למפרע לחברת סופרים או גם כתיבת איזה דברים לא יכשירו עוד אדם להיות סופר או גם עורך בישראל. נעצו חרב על סף בית ספרותנו, לאמור: כל תלמיד שאין תוכו כברוֹ אַל יִכּנס!
ג: מֻקְדָּם וּמְאֻחָר
עם הספר אנחנו, ועם כל זה אין אנו שומרים היטב את חוקי הספר; אין אנו שומרים את חוק המוּקדם ומאוחר בדעות ובמחשבות, שבלעדיו אי אפשר לכל תגבורת רוחנית להתקיים. הדעות והמחשבות באות בסכום אחרי סכום, בדור אחרי דור, באיש אחרי איש; זה חושב מחשבה עד מחציתה וזה עד תומה, והשלישי לומד הימנה מחשבה אחרת, שהיא גם כן תוליד ברביעי הולדה אחרת, וכן יצטרף הכל לחשבון גדול והיה לנו לעינים בעת נָחֵל גם אנחנו לחשוב. בקצרה: ידיעת הדברים שכבר נחשבו בענין אחד, מועילה לנו שלא לכלות כוחנו לחינם, לכבוש דרכים שכבר נכבשו ולחפּש אחרי דברים שכבר נמצאו או על כל פּנים שכבר עמלו בהם בעלי רעיון. אבל אצלנו חדל המוקדם והמאוחר, חדלה הידיעה בדברים, בגשתנו לחשוב על־אודותיהם, ממלאכתם של אחרים ומיגיעת אחרים באלה. אין אצלנו עתה המשכת הקו הרוחני מיד ליד ובנין אחרי בנין. דברים שכבר נאמרו ונדרשו מונחים בקרן־זוית, כאילו לא היו ולא נבראו. מחשבות שכבר נחשבו תמול אינן נמצאות לבעלי מחשבות מהיום.
קובלים אנו על מיעוט הקוראים אצלנו; אבל הסופרים וּבעלי־המחשבות קריאתם עוד יותר מעטה במה שקרוב להם, רצוני לומר, במה שנעשה ונחשב בתחוּם מחשבותיהם, מבמה שיעָשה מחוּץ לתחום. אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו; אבל דא עקא, אין אדם אצלנו יודע במה שהכין חברו…
ד: כְּהֻנָּה
מקדמת דנא עד ימי ספרותנו החדשה היתה שוררת אצלנו כהוּנה של אנשים, מן בכורה ניתנת לשבט, למשפּחות, לאנשים יחידים העוברים לפני העם וכבודם על העם. הרי הכוהנים והעם, הנביאים והעם, הסופרים והעם; הרי התנאים והאמוראים, רבני סבוראי וראשי הגולה, גאוני קדמאי ובתראי, גדולי הפוסקים ואבות הקבלה; הרי הפילוסופים והמשוררים, הטפסרים והפרנסים, הרבנים והגדולים – זאת היא השלשלת הגדולה שבכל הדורות. יראת הרוממות של עמנו לגדולי החסידים והצדיקים אין לשער; לכבוד הגאונים אצלנו אין ערוֹך. לא כן הדבר בספרותנו החדשה. ניטל הימנה כבוד הכהונה, ניטלה היראה העילאה של האנשים שאנו חייבים בכבודם; ניטל מאתנו אותו דבר שהיה שמור בבית־גנזנו כל הימים. אם במליצים היה חלקי, הייתי אומר: לקוּ המאורות!
ובאמת אין לך מאֵרה גדולה מזו, אם מאַשרי העם וההולכים לפניו אין כבודם על אלה הבריות, שמלמדים אותם דעה ורוצים לפתוח את לבבם להיטיב ולהשכיל באמת. אין עולם רוחני נבנה ויכול להיבנות, בחסוֹר לו היסוד הזה.
מחשבות לבדן אינן עושות הרבה, דעות לבדן אינן עושות הרבה והאמירות אינן עושות הרבה. תנו כבוד לדורשיהן, תנו לנו סופרים מכובדים כתלמידי־חכמים!
ה: הַסְּבִיבָה
אין לך רחוק מן האמנות ועולמה הרוחני האישי כחשבון העולם החמרי, שמעמיד הכל על הסביבה ועל התנאים החיצוניים בתור אבות הדברים הפּנימיים. היוצר והבורא מעצמו, לפי ציווי נפשו ותוצאות רוחו, המושל בכל ומפיח רוח־חיים בכל, בודאי אינו יכול להיות שומע בנפשו לדברים עומדים עליו ושבידם לפקוד עליו. היצירה השירית החזיונית או המעשית היא זו, שמשעבדת לה את הכוחות ושתבנה לה ממלכת־רוח במלוא חומר העולם; ועם כל זה תלויה היא בסביבה ומוצאת היא סיוע רב בסביבה. לגדל פּירות – להוציא פּירותיה אין לה דבר עם חוקי־הטבע העיקריים ההכרחיים, העושים מעשיהם ולא ישנו תפקידם; אבל כי יעשׂוּ הפּירות הללו, אחרי שכבר נתבשלו וניטלו מן האילן, לקנין אחרים, זה כבר תלוי ברעב רוחני או שׂובע רוחני של אותם האחרים…
החושב החמרי מסדר לו את מהלך העולם והחיים בדרך פּשוּטה: כך וכך סיבות חמריות מולידות חזיון רוחני, אלה ואלה המאורעות החמריים גרמו כי יקום משה המחוקק ויתן את תורתו לעמו, ואלה ואלה המקרים התולדתיים הולידו את ישעיהו, את נביא פּלוני, חוזה פּלוני וגואל פּלוני. – אולם מגסות רעיון כזה רחוק החושב הרוחני. הוא יאמין וירגיש טיב ההתגלות הרוחנית, שלה אופי אחר מהגלגלים החמריים; הוא יודע שמשה ירד ממרום ולא לבד עלה למרום, אבל כיון שירד ותורת ה' בידו, היה מבקש לו מקבלים את התורה. לכל נותן צריך מקבל; ואם הראשון בא מעולם־העליון, ודבריו באים מעולם־העליון, הרי המקבל הוא בן־אדם עומד בעולם התחתון ובידו לחזק תורה או גם להפר תורה…
מה היו מועילים חזיונותיו ומשאותיו של יחזקאל, לוּ ניצחו אחר־כך אלה שביקשו לגנוז את ספרו. מה היה עם חכמתו של שלמה, לוּ גנזו את קוהלת, את הספקן הגאוני הזה או גם המשלים העמוקים המלאים בינת חיים. ספר אסתר הוא הפּחוּת שבכל כתבי־הקודש ונוח לו שלא נכתב משנכתב; אבל אסתר שלחה לחכמים לאמור: כתבוני לדורות! – וקיימו וקיבלו היהוּדים בעצת אלה את המגילה הזאת עליהם ועל זרעם. ומעשה טוביה, זה הסיפור היראי המלא תום ה' והוד שירי עליו, נשאר חיצון ופעולתו על לבות בני־ישראל היא כאין, אם גם נכתב להם וניתן להם.
הכל תלוּי במזל ואפילו ספר־תורה שבהיכל. בני־אדם שומעים לקח או ממאנים; בני־אדם מקרבים אשר ניתן להם או הם מרחקים. ספר התלמוד גדל רק על ידי הסביבה הרבה, שהיתה לו מדור לדור; סביבה מעטה מזו היתה לקבל ועוד מעטה לפילוסופיה הדתית ולדברי מחקר. לרבנות הגאונית היתה סביבה; סביבה עוד יתירה היתה לחסידות וסביבה קלה להשכלה. לספרות העברית החדשה אין כמעט כל סביבה… אנחת המשורר: “למי אני עמל?” יושבת בנפש כל משורר וחוזה עברי, גם אם “קולות אלהים” יתמלטו ממנו. אחרי הטרדה, שטרדה ההשגחה השירית להולדת דבר גדול ולהשמעת דפקה, הנה הושמן לב העם הזה ואין שומע.
אמנם אחד־העם מבאר לו את החזיון, ואולי גם הוא רואה בחזיון זה מעין נקמה, נקמה בשירה בת־חורגתו, שהיא אצלו גם בת־חורגת העם ואין לו בה צורך מוחלט, והוא אומר: “לשוא משתדלים גם המסַפּרים, מימי מאפּו ואילך, לרכוש לה את כבוד־העם על ידי תוכן יפה, לצייר תמוּנות שלמות מחיי העבר וההווה, הלוקחות לב לא במליצה לבד, כי אם גם ביפין הפּנימי, בהגשימן הלך־הנפש בבריאות חיות למראה עינים. גם מלאכת היצירה הזאת, אשר לפניה יכרעו ברך עמים אחרים, אינה מכבדת את ספרותנו בעיני עמנו, וכאז כן עתה רואה הוא בה רק פּרפּראות מתוקות, הטובות לענג בהן את הנפש לפעמים; אבל בשרא וכורא הוא לא מבקש בה, כי אם בספריו הקדמונים” (“לשאלת הלשון” א. “על פּרשת דרכים” א.). והתירוץ הזה, שיש בו קורטוב של אמת, בודאי לא יספּיק. עם שאין לו עוד שיר־השירים יכול להתנחם כי עוד יִבּרא לו כזה, ובהיבּראוֹ תיבּרא עמו גם הסביבה הנחוּצה, אם לא לגידוּל, הנה לכל הפּחות לשמירתו וחיוּתו בלב. אבל עם שיש לו שירי־קדם כאלה, ונמצאו לו גם יודעים שכל העולם אינו כדאי כאותו היום שבו ניתנו, ועם כל זה הוא גוזר חרם על מי שעושה זמר בלבו ומוציא כל זמר לשם מחשבה, עם כזה אין לו תקומה בשירה ואינו נותן מעמד לשירה.
משורר ישראלי היום הוא כמשורר במדבר. חסרה לשירתנו היום סביבה חיצונית וכל רושם מסביבה חיה לוקחת ומנחלת; ועל כן אין דבר חי אצלנו לבד, וגם מה שיש לנו והיה לנו בעצם אינו לנו ואין כוחו נראה בנו. – –
ו: “שְׂכַר סוֹפְרִים”
“מה אני בחינם אף אתם בחינם”. אשרי האיש אשר אינו נהנה מיגיע רוחו, בזה ורק בזה ישמור את קדושת המחשבה וטוהר המידות. ציירו לכם איש מוכיח עוון ויבוא על שכרו, איש שאין לו אלא מלאכת־שמים ומצפּה הוא אל שכר גמול האדם. בעם טבעי ויושב על אדמתו, אולי גם אפשר הדבר. יאחז הלז את המחרשה וישיר שיר לאדוני, יפעל ויעשה את עבודתו ולפנות ערב ישים לבו אל ממלכת־הרוח והטבת המעשים. משנתעוותו הזמנים ורבו גם ענין הידיעות וקנין החכמה לאיש שילמד תורה ברבים, כבר נעשה הדבר לאי אפשר, בלי מתן־שכר מיוחד. אין רוח האדם עושה פּרי במה שלא נשקע בו ואינו הוגה בו יומם ולילה. ביטול העסק בעניני הרוח גורם באיזו מידה גם המעטת הרוח. וכן נעשתה התורה גם לאכסניה שיש בה לחם, על כל פּנים לעובדיה. הפצת ספרות התלמוד באה על ידי זה, שנשענה על הרבנים ומוסד הרבנות בישראל. הרבנים, שמצאו את לחמם, היו ל“נושא תמידי” לחכמת־הרבנות. כוהני כל עם ועם המה נושאי מלאכת הדת, והם בונים עם זה גם את ביתם לפי שעה. בימי הבּינַיִם היו רוב חכמינו רופאים ועסקו במלאכה זו, שפּירנסה גם את תורתם וחכמתם. חכמת־ישראל בארצות המערב מצאה לה ערבון קיומה בזה, שהיא נשענת עוד הפּעם על רבני העדוֹת, שמוצאים את לחמם בכבוד ויכולים עם זה להקדיש זמנם לשם עבודת תולדות ישראל לשמה. וספרות ישראל בימי המאספים נשענה באיזו מידה על המורים בישראל או – על פושטי־יד בישראל. בימים הראשונים לימי ספרותנו עוד נמצאו גם הרבה מתנדבים בעם ונמצאו במספר רב אנשים, שעזרו להוצאת ספרים לאור. יהודה ליב גורדון היה הראשון שהתחיל להבין ערך שכר־סופרים בספרות; ומה שעשה הוא בעד פּרי עצמו, ניסה בן־אביגדור לעשות גם בעד אחרים. המוציא־לאור הזה הנהיג אותו מנהג בספרותנו ויעשהו לבסיס, אם גם אינו מספּיק. ענין שכר־סופרים לקיום הספרות וליסוד נאמן לעוסקים במלאכת־סופרים דורש קהל הגון, שיודע את חובתו לאנשי־הרוח וביותר מוציאים־לאור הגוּנים וישרי־לב. לנו אין לא הא ולא הא…
שכר־הסופרים ופרנוּס הסופרים בדרך ישרה, עם כל הצל הרב שבדבר, להיותו גורם עבודת־הרוח גם לשם ממון והשבעת קניני הנפש בעל־כרחם להוציא מהם פּירות, גם בעת לא יתנו עוד פּריָם, הוא לאידך גיסא האופן האחד, להחזיק באלה שתורתם אומנותם, אִיבּסן השיב לסופר אחד אשר חשב את הדבר לכלימה להיות נהנה בגשמיות מעניני רוח: “וכי עלי להתבייש לחיות מדבר, שבשבילו אני חי?” בכל דבר יש קלא־אילן ויש תכלת. גם המשפּט יהָפך למשׂפּח והדיין נושא פּנים לפעמים או גם לוקח שוחד; ואטו משום זה לא נושיב דיינים וכסאות למשפּט?
הנני אומר האופן האחד, כי שאר הדברים, התמיכות מן הצד, מוסדות ציבוריים־ספרותיים וחברות ספרותיות, שבעיקר גם אלה אינם לנו – לאו כלום הם. ענין של רבים מביא תועלת לאלה שנוטים לדעת הרבים ומשחדים לבות הרבים. החברות הציבוריות שלנו יוכיחו! ידענו את הקללה, שקיללו בה בני־ישראל, שגם בדברים טובים יכשילם ה' באנשים שאינם מהוגנים. ידענו למדי ה“מאַשרים המתעים וּמורי־השקר”, וידענו מי ומי עולים לדוכן במקום שיש מקום לחלק “עליות” בציבור…
סופר בישראל שאינו לא רב ולא מורה, שבאיזו מידה שניהם הם מוכרים את נשמתם, מפּני שהם מורים וַדאיות לאחרים שלהם עודן ספקות, אין לו מעמד קיים ולא תקוה לחיות; ואם לא יחניף להציבור, גורלו עוד יותר מר.
תוּגת הסופר העברי, אשר ישימו בסד רגלו, מעמדו, מלחמת־החיים שלו, לא הקשה כי אם הבזויה, וחוסר כל יחס־הכבוד מצד נותני לחמו, כאילו ינקמו ממנו על אשר אינו מרכין גם את רוחו לפניהם – כל אלה לא נודעו עוד במעט. והקהל שלנו? – היש לנו קהל? והישגיחו מו"לינו באמת בדעת הקהל? היש לנו היסוד לבנין הספרות ולתקומת אנשי־רוח?
ותימה, אין לנו דבר בחיי העם יותר מעניני ספר אלה. אין לנו ארץ, אין לנו מדינה, אין לנו כל הטרדות העצומות, הכרוּכות במדינה. לנו בני הגולה, אם גם נשאף לגאולה, אין קשר חי ודבר מסור לנו; בידינו אין יותר ממקדש־מעט זה הנקרא ספרות, וכוהניו – כוהניו ילבשו בושת.
ז: מֵעִנְיָן לְעִנְיָן
באחת מחוברות “השילוח” בא בין “ענינים שונים” מאמר קטן בשם “שאלה”, מבלי ציוּן שם כותבו מפורש. המאמר כתוּב בטעם, ואין בו אותה “הצורה הזרה” שראה בו העורך…
וזאת היא הרצאת הדברים בקיצור: “בימי קדם, בהיות התורה הגורם העיקרי בחיי האומה, מי שבא להורות תורה היה זקוּק לסמיכה, עתה נתקלקלה תקנת הסמיכה ונשאר רק שמה. – הספרות החדשה היום באה לרשת במידה ידועה את מקום התורה לפנים; ועתה יגידו נא כל דורשי אמת, מי המה תופסי התורה החדשה הזאת, מי המה ראשי מוֹריה, מי סמכם לדוּן ולהורות? – הסמיכה לפנים יותר משהיתה זוקקת את החכם לחכמה ודעת, היתה זוקקת אותו – לטוב ולישר. – וכמה סופרים, כמה ראשי המדברים בספרות, כמה שופטי־הדור היו נפסלים, לוּ היתה עוד נוהגת הסמיכה בטעם קדמונינו!”
“ומה תקנה בדבר? הוא אומר, הלתקן כעין תקנת הסמיכה? – אז נברא חוק ריקן, מנהג חיצוני בלי תוכן פּנימי. תקנה מעין זו של סמיכה טובה היא רק בזמן שהיא נבראת מאליה”. “החיים המועילים הם הנבראים על ידי תוכן החיים, אבל רחוק כי החוק יברא תוכן חדש בחיים; עלינו עתה לברוא אותו התוכן בחיים, שברא לפנים את הסמיכה, ואז ייצרו להם החיים בעצמם חוק באיזו תמונה שתהיה לשמור על אותו התוכן”.
אם החיים בעצמם, ולא מבעי החיים הבלתי־סדורים שלנו, יבראו להם אותה הצורה הנכונה, כדי לשמור על התוכן, נפון. נקל לומר, לברוא אותו התוכן בחיים; אבל תוכן אינו נברא, כי אם בא. וגם בבואו עוד אין ערובה להתגלותו ולאפשרות התגלוּתו, כל עוד אין לנו תנאים בריאים ואנשים היודעים להגן על הפּירות שנתבשלו, או על כל פּנים לקטפם בעתם ולא לתת אותם להתיבש על האילן.
הסמיכה בתור רעיון הבדלי היא באמת הגיון ישר. לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול! ומי שבא להורות ולדון בציבור, צריך להראות אם ראוי וכדאי הוא לכך1. אבל במעשה – הסמיכה גם היא תשׂרך את דרכיה. קנאת־חכמים לא תתן סמיכה למי שעטרה זו הולמתו, ולאידך, יעלו לרוב לגדולה זו אנשים שאין תוכם כברם. ה' ישפּוט ללבב ובן־אדם יראה רק לעינים. הסמיכה היתה מביאה תועלת, לוּ לא היו הסומכים בני־אדם עם כל “חולשת בני־אדם”. הראיות מן התולדה, בתעיות כגון דא, אצלנו ואצלם, אין צריך להביא. כל איש יכול לקחת אותן ממקומן.
תעיות וטעיות עוד יותר רבות היו באות, לוּ היה ענין הסמיכה או ההסכמה והחרם נוהג גם בספרים ובדברים שברוח. מיטב הרעיונות והמחשבות, שצריך להם זמן רב כדי לכבוש להם את הלבבות, היו נשמדים מאתנו ולא היו לנו. מי היה נותן את הספר “מורה נבוכי הזמן” לבוא בגבולנו, לוּ שאלו אותו והדבר היה תלוּי בו. מ. ל. לילינבלום בודאי החרים את “חטאת נעורים” לוּ נמסר לדינו: ואחד־העם, בהיותו עורך ואדון לפרי מחשבות אחרים, לא היה מדפיס את המאמר “תורה שבלב”, לוּ שלחו לו איש אחר. ולהיפך, מוצאים אנו דברים רבים מסופרים ידועים נדפסים וחוזרים ונדפסים בתמיכת האמרכלים והסומכים הספרותיים שלנו, דברים שאנשים בעלי מוסר ספרותי ויודעים להבדיל בין טוב לרע, בין דבר שראוי הוא להיאָמר ושאינו ראוי, לא היו נותנים להם בשום אופן לבוא בקהל.
ועכשיו שנגענו בזה, באנו אל המאֵרה היותר גדולה בספרותנו, שהיא היא שהיתה בעוכרינו. אצל כל עם ועם יש רבים, גם בין המוציאים־לאור ועושי־הספרות, שאינם יודעים מה לקרב ומה לרחק, או שהרגש המסחרי מעביר אותם על דעתם ומפתה אותם לסחור בדברים פּחוּתי־הערך יותר מאשר בדברים טובים; אבל יחד עם זה יש גם עין פּקוּחה וּמועילה לבני־הרוח, קיום העם וקיום רוחו נותן לו בכל דור גם את אלה שיודעים להגן על הטוב ולהילחם על הטוב; והם־הם נושאי הספרוּת ובוני הספרות. ואם גם ימָצאו אויבים לאיש־הרוח, שהקדים לבוא דור לפני זמנו (מאורע שוֹפּנהוֹאֶר לדוגמה), הרי יבוא הדור השני ויתקן את המעוּות של הקודם; ואצלנו הן לא זה ולא זה. – גם התנאים אינם נוחים בעמנו לכמו אלה. אם לא ימצא סופר אצלנו אוזן קשבת לדבריו בחייו, לא יוכל להניח את שארית נשמתו לבאים, מפּני הטעם הפּשוט כי אין ערובה נאמנה לעם כעמנו, התלוּי באויר וכל ספרותו תלויה באויר, כי הדור הבא לא יטוּלטל עוד טלטלה רבה, אם גם ידע לקרב דבריו.
אם אנו עוד כותבים עברית ונוטעים את שארית נפשנו בעברית, אז ספק גדול הוא אם בנינו יבינו את דברינו ואם יתקיימו בהם. על העתיד פּרושׂ צעיף שחור; וההוֹוה, ההוֹוה של כל סופר עברי, שעוד לבו רד עם אֵל, שאינו משקר לעצמו ואינו משקר לאחרים, ההוֹוה שלו מלא קמשונים וברקנים; דרכו מלאה קוצים, ששׂמים לפניו אלה אשר לא יראו אל לבו, ועוד יותר אלה, שיודעים את האמת ומתכּוונים הם למרוד בה.
בימים שיסודות הגוי ימוטו, הפּירוד והרקבון מתרבים בו, אין תום, אין חפץ ואין קיום. ענין טובת־הכלל מתערב באהבה עצמית ועמה באה שנאת איש־הרוח באשר הוא איש־הרוח. אנשים מקוללים, שאין בנפשם מתום, יעָשו למברכים את השם ברבים. כל ראש לחלי, ומי שלא יאמין בבריאות הגוי יסָקל. בּינוּ לחיי איש־הרוח ובעל רגש באויר מעיק כזה וידעתם את קרבנו. ללב מי שמקריב את נפשו וחייו ביום אחד אני מבין ואני מקנא בו; אבל אוי לו לאיש שנותן את קרבנו יום־יום, נותן חתיכה חתיכה מנפשו, מכבודו…
“להסופר והמשורר העברי בזמן הזה, יקונן סופר אחד, אין אדמה מוצקה תחת רגליו, אין סביבה עברית מתוקנה, שיהא רוחו יונק ממנה, אין קהל; אבל יש לו מקל־נודדים, לחם יבש, חרפות וגידופים, מארת יום אתמול וקללת יום מחר!..”2
איך מילאנו פּינו צעקה על עיווּת וחטא אדוני הארץ, אשר רוב עמנו יושבים בצלם, ואיך נתנו קולנו לחירות הדפוס ולחירות האדם ולכל שאר מיני החירות; רק אחת נשכח מאתנו, שאנחנו הרענו את מעשינו שבעתים מהם, ושבממלכה האחת שניתנה לנו, ממלכת־הרוח שלנו ושבידינו היא, אין תקומה לאדם אשר שאר־רוח לו.
איש מדיני גדול אחד אמר, שכדי לשמור על השלום בין עמי המערב צריך רק עשרה חבלים, לתלות עשרה עורכי מכתבי־העתים היותר גדולים, הקוראים לריב ומפיצים משׂטמה וריב.
חבלים אלה אצלנו למי? – –
ח: לְהַשְּׁאֵלָה
אחד מסופרי העתון “הידיד” היהודי, שכיון שאיסתייעא ליה מילתא, כי פינו לו עמודים במכתב־עתי, למלא בהם הגוּת רוחו, כבר הוא אדון־כל, נמנה וגמר, שאחרי אשר חדל עתון עברי פּלוני לצאת לאור, והיה עולם העברי פּנוּי זמן־מה בלי עתון עברי, חדלה בזה השפה העברית מלחיות והראתה כי נרה נדעך. – איני יודע אם אותו הסופר איש צעיר לימים הוא, והוא הולך ומונה חשבונו של ישראל, מיום ש“זרחה שמש החירות” ברוסיה ולא ידע מה שהיה לפני זה, או כי רק כשל כוח זכרונו… כמדומה, שבעולם היהוּדי היה הפסק יותר גדול להופעת עתונים, ואף על פי כן לא מתה הספרות העממית עם זה מיתה חטופה, ושבה לאיזו תחיה בבוא עִתה. מאותו סופר נעלם ההבדל היסודי שבין ספרוּת ועתונוּת, ואינו יודע שעתונוּת עוד לא ספרוּת היא, ושספרוּתו של עם אינה בטלה, אם גם עתוניו יפּגרו כולם מלכת. העתונוּת היא בית־אכסניה לספרות; היא תתן מקום לחלקי ספרות, תפרסם את מעשי המשורר ותתן להקורא את פּרי־עטו או – גם תצר צעדיו… אבל אם גם דרכה ישרה, אינה עוד עם זה הספרוּת בעצמה. בית־מלונה של הספרות היהודית אינו “הידיד” וחבריו, כמו שחושבים האנשים האלה לתומם, כי אם נפשם של מנדלי מוכר־ספרים ושל שלום־עליכם. הספרות העברית לא תחדל לחיות לוּ גם יחדל עוד הפּעם “הזמן” לצאת לאור ועמו גם “הצפירה” וגם “השילוח”, כי אם במות ביאליק ואחד־העם ועוד אלה, ודור אחר רוחני לא יקום לרשת את מקומם…
אם מצב הספרות העברית ברע הוא על ידי התנאים החיצוניים, מפּני שקשה לבנות בגולה והכל אצלנו כמ' וס' שבלוחות, הרי בזה לא יחידה היא; ואותם התנאים העיקריים, נאמר הקרקעיים, החסרים לה ולקיומה, הלא חסרים המה באותה מידה גם לספרות היהודית ולכל חיינו ומעשינו על אדמת־זר… בתנאים רעועים כמו אלה אין בטחון ל“הידיד” היהודי ול“הדרך” העממי כי יתקיימו יותר מ“המליץ” העברי ומ“הצפירה” העברית שקדמו להם. אגרין, אותו סופר ב“הידיד”, בודאי לא יאריך ימיו יותר מזלמן אפשטיין, בעל־מחשבות לא יזָכר יותר מפרישמן. מה כל החרדה? ובמה תבכּרו את העתונים ואת נושאי הדגל היהודי על אחיכם העברים? כולכם תמוּתוּ, כל עוד לא יהיה לנו בית נאמן לשבתנו ויסוד ארצי לרוחנו. כולכם תמותוּ ותחדלו מן ארץ החיים, לא יִשאֵר מאתנו אף אחד. – –
ואם נשׂים לב לתנאים הפּנימיים, שהם הם האשמים בירידת ספרותנו וכל דבר רוח באהלנו, גם באלה לא שונים הם העתונים היהודיים מהעבריים, ואותה קללת־אלהים הרובצת עלינו רובצת גם עליהם. רק אצלנו אפשר היה הדבר, שאחרי בּרוידס יבוא עזרא גולדין, שאחרי פייארברג יבואו ליפּמן־לוין וקבּק, ואחרי בּרנר ושוֹפמן ימלוך יכנה"ז… רובה של העתונוּת העברית הפּוּמבית כהיהודית היא אויבת באיזו מידה לכל איש־הרוח ועוצרת בעד ההשתלמות וההתפּתחוּת ביד חזקה. היִפּלא הדבר כי רעה נגד פּנינו, כי תש כוחנו?
ועוד זאת, אמנם כל ספרות וספרות חיה מן ההווה ועליה לחיות בהווה, אם רוצה היא לחיות הלאה; אבל הנה יחד עם ההווה לא תשכח גם את האתמול, את האתמול הקרוב אשר נתן לנו מכוחו גם בעד היום. אמנם מו"לי כל עם ועם מוציאים לאור לכל ראש השנה שלהם סיפוּרים ושירים חדשים; אבל יחד עם זה המה עמלים גם לחדש את נעורי הקודמים. יש קשר חי בין יצורי הסופר והמשורר אשר עשה ובין מה שהוא עושה ויעשה. דבריו נקבצים מזמן לזמן וניתנים לציבור ומוכנים בעד הציבור. אם לא יעלה ביד המשורר לעשות היום דבר חדש, אז יראה פרי מהישן ואינו אנוס להשביע רוחו בעל־כרחו, פּן ירעב ללחם. יש קהל חי ויש פּעוּלה חיה ומעמד נאמן ונכון לבעלי־הרוח. איה סימני מעשים כאלה אצלנו אף במקצת? האם נותן העם לסופריו גם מעט מזער ממה שהוא נותן לרבניו, ומה גם מה שנותנים החסידים לרביהם? איה אצלנו יד תומכת, איה חיזוק והעמדה לאיש רוחני? איה האפשרות היסודית למשורר לנו לחיות, להמשיך את דבריו ושלא להיות נימוֹק בחייו? –
הקורא העברי כהקורא היהודי חושבים למלא חובתם בזה, שחותמים על עתון חדש למקרא. אבל על שולחנו של מי מונחים ספרי משוררינו ומסַפּרינו? מי יאסוף נידחי הרוח לתוך אוצר ביתו, על כל פּנים באותה מידה, שאבותינו אספו ספרי ש"ס וספרי יראים? ומי דואג לכתבי סופרינו כי יהיו נקבצים יחד ונמצאים ביחד, לוּ יבוא איש לאספם הביתה? איה אצלנו מוציא־לאור שיתן את נפשו על אלה, ואיה גם אחד שיזכור את קרית־ספר של ישראל ואת חיי העובדים בה – את סופרי ישראל.
אבותינו החזיקו ישיבות, נתנו מלחמם לכבוד לומדי תורה והחזקתם; ואנחנו, שהרמת תרבות ישראל וספרותו לא תמוש מפּינו, לא נעשה מאומה להחזיק בידי אלה הסופרים החיים אתנו היום, בעוד הם חיים ולא תש כוחם מסבלון החיים.
אנו עם עתיק־יומין, ואנו מתפּרנסים לרוב מעתונות היום, שהיא מצדה כבר תדאג למדי לעצור גם בעד יצירת היום. אשר נעשה עוד שנה לפנים ואשר הניח בו הסופר את נשמתו, כבר הוא ניתק מן השלשלת הרעועה שלנו ויורד לטמיון; אשר חי עוד אתמול כבר חדל היום.
גם תבן אין אתם נותנים לבעלי־הרוח שלנו ולבֵנים אתם דורשים, לבנים לבנין לדורות. את חובתכם היסודית, את האלפא־ביתא, אין אתם מקיימים ועושים לגבי סופריכם ומשורריכם המעטים, והרי אתם תמהים: ספרות זו למה היא הולכת וחרבה? – – –
קְטָעִים
א: דֶּרֶךְ קְצָרָה
בספרות היפה ובדברי שירה הכל יודעים את ערך הצורה, שהיא אינה טפלה לגבי החומר, אלא עיקר גמור.
מימים ימימה, מיום החל אדם לחשוב ולהשכיל בדבר השירה ותורת היופי, ישׂים כוָנים להצורה ולאָפני השירה נשאל ונדרוש בדבר המחלצות, שעל פּיהן נבקר את התמונות והציורים, את רחשי־הלב, אם עשויים המה על פי חוּקי ההשוָאה ומשפּטיה ומתאימים הם בכּל לעצם הענינים. אחרת הוא הדבר בעניני מחשבה ובמסירת דברים תורניים והגיונות לאחרים, בהם אין דורש ואין מבקש אחרי צורה נאותה ואחרי חוּקי הדיבור והשמיעה ואחרי כל אלה הדברים, השייכים להסברה ומכריחים המה לשימת־לב. בדברי שירה, הנוחים להיקרא, ואדם נמשך מאליו אליהם, הרי מדקדקים ועמלים לעשות את הדברים ערבים לאוזן ונוחים להישמע; ובמחשבה, שאין אתה עומד עליה אלא מתוך עיוּן, לא נראה עמל הרבה להקל להשומע, ונהפוך הוא: עוד משתדלים להכביד על הקורא.
המשורר יֵדע עת לכל חפץ, וכי גם הנשגב והנעלה יעסיק את האדם רק מזמן לזמן, לשעה חדא ולמועד קצר; ועל כן הוא מביע את חזיונו וכל אשר ירחש בנפשו בדברים מעטים נחרתים בזמן קצר. החזיון על הבימה, גם חזיון־תוגה, המעביר לפנינו חורבן חיי־אדם או מסכת חיי בני־אדם אחדים, לא ימָשך יותר משתי שעות או שלוש; יפּול המסך, והרואה ישׂא בחוּבּוֹ את אשר חזו עיניו, ימים רבים. הסיפוּר הקצר רצוּי לעתים יותר מהארוך, באשר האדם אוהב לשמוע דבר בשיחה אחת ולא בהמשכים. כי מה היא השירה שבכתב, אם לא העתקה מדברים שבעל־פּה, תמוּנה ערוכה על הנייר באותיות הדפוס ובצירופי מלים מאיש עומד לפנינו ומסַפּר; וזה אפשר רק לשעה, לחצי, כדי נשימת־אדם, רצוני לומר, למה שיכול אדם להוציא לפנינו בשעה מעטה. מה תאמרו למי שישיר באזניכם שירה ארוכה מבוקר ועד ערב ומערב עד בוקר? תלאה האוזן לשמוע!
והאם לא ילאו המוח והלב יחד לעיין ולשמוע, אם איש אחד ירצה לנו את מחשבותיו יום שלם או יוֹמַיִם בלי הרף? האם אפשר לשמוע ולהבין דברים בעל־פּה, שבכתב המה כוללים איזה חלקים?
בתלמוד נאמר: כל האומר שמועה בשם אומרו יראה בעל שמועה כאילו עומד כנגדו, שנאמר אך בצלם יראה איש… ואמנם המחשבה בלבד ועיונה אינם עושים הרבה, אם לא נצייר לנו את האומר ואת החיים שבדיבור. עלינו לראות את האיש ואת שיחו, שחפץ להטות את אזננו לדבר אחד ולמחשבה אחת; וכל זה רק אפשר, אם מה שנותן לנו כולל עיון אחד ולא עשרה, אם אותו האיש מטעים את דבריו ומקציעם. דברים בקיצורם, דברים הניתנים לנו בבת אחת, שמורים הם אתנו להפוך בהם ולעיין בהם, כאשר נמסרו לנו והגיעו אלינו. הנה שמענו אותם ונבין אותם, ואחר־כך נוכל ללכת דרכנו ולטפּל בשאר צרכינו. היום קצר והחיים מרובים ומי יקדיש יום כולו לשיחות אדם אחד ולמחשבות בלי קץ? מי זה יפנה מקום בלבו ובמוחו בהיקף זמני אחד לדברים שישב המחבר על האבנים שלהם ימים רבים?
כמה האריך משה בתפילתו בת ארבעים יום וארבעים לילה וכמה קיצר בתפילתו: אל נא רפא נא לה! דרך ארוכה וקצרה. – –
ב: יוֹרְדִים
חזיון־תוגה הוא היסוד הראשי בשירת כל עם וספרותו החזיונית. תוגת גיבור ומלחמת בודד, תוגת־אהבים או תוגת אֵם תלפתנה רגשותינו, תמלאנה אותנו הד עצבון עולמי ונשמע קול האפס הנצחי. בחזיון־התוגה נראה, כמו בראי, את העצב בשירה ובחיים של אותו עם ומה זה יחריד את נפשו, נביט ללבבו ולענני לבבו…
רבי יוחנן, כי הוי מסיים ספרא דאיוב, היה אומר: סוף כל אדם למות וסוף כל בהמה לשחיטה. שחיטת בהמות בתחוּם המושב נעשית בפוּמבי בלי כל רגש צער בעלי־חיים והשתתפוּת הלב. גם המות, כי יעלה בחלונינו, אם כי יבכו ויקוננו עליו, יִשָכח מהרה אחר ימי “השבעה” או “השלושים”. ה' נתן וה' לקח!
אבל דבר אחד יש באהלי יעקב, שיחריד מעמקי הנפש וימלא אותם עצב, זה הירידה מנכסים. חזיונו של איש, שהיה עומד במעלה גבוהה בקניני החיים ויהי אדון למאות ולאלפים וידו פּתוּחה לעשות ולהיטיב, ועתה חזר עליו הגלגל; בביתו, שהיה מלא כל טוב, אין כל; בניו האמונים עלי תולע והמפונקים רעבים ללחם והוא בא לכך לבקש עזרה מידי אדם: עולמו חושך בעדו. – –
אלה הם רגשי התוגה ברחוב הגיטוֹ, זהו העצבון שימצא נתיב בכל לב, כקטן כגדול, כאיש כאשה, כפשוט כתורני.
בני־אדם יורדים מנכסיהם, והחי נותן את לבו…
ג: זוּגוֹת
אין מלכות אחת נוגעת בחברתה. בשעה שאנו עומדים בעיוּן דבר אחד, אז הרי זה היסח־דעת לעמוד תוך כדי דיבור בדבר אחר. כך הוא בדעה, במחשבה, וביותר – בשירה ובאמנות. אין אחת גדלה בצל חברתה ובצד חברתה, כי אם חיה ביותר לעצמה. מונח בטבע הדברים, שיפליגו בדרכם ויסתעפו בדרכם. מונח בצורך בישוּלם והשלמתם המיוחדה, שלא ילכו שלובי־זרוע עם דברים אחרים, להגדיש את הרושם בהצטרפותם, כי אם לעמוד על עצמם ולהשתמש בכוחם לבד, בלי סיוע ועזר מצד אחר. – אם אין כוח בדברי שירה של פּלוני לפעול בעצמם על הקורא ולקחת את לבבו, אז חולין הוא לו להוציאם לאור בלוית ציורים מעשי־ידי־אמן עוטרים אותם. ולהיפך, המשורר הנאמן אינו אץ להיות שותף למעשי־ידי ציירים, שבלעדי המלה העזה, הנדפסה בצדם, צבעיהם אינם בולטים ואינם נותנים לנו כלום. ומפּני זה רבים אינם נוחים מן המנהגים החדשים בספרות האמנותית, להשתמש בזוּגות בעניני יופי וכדומה. אומרים: ספרים לחוד וציורים לחוד; תנו כל אחד להיות גדל בשלו ורק בשלו…
ד: לְמִקְרָא וּלְשַׁעַשׁוּעִים
אם גם נעשים ציורים לספרי־שירה ידועים לעטרם ולפארם בדפוס, יעשו כך רק בספרים שכבר פילסו להם נתיבות בין הקהל ולא באלה שמתחילים זה עתה לצאת לאור. הרי עושים כך בספרי התנ“ך, בספרי בעלי־האסוּפּוֹת וכדומה; דברים שנדפסו באלפי מהדורות ותוצאות בלא ציורים, ינסו מו”לים אחדים להוציא לאור את המהדורה המאה ואחת בציורים ובקישוטים. והנה אותן המהדורות היפות בצבעיהן היפים, בציוריהן ושכלולן נדפסות בעיקרן לא למקרא, רק לשעשועים, בתור דברים יפים המונחים על שולחנות העשירים. ועל כן באותה שעה שעושים זאת, דואגים גם כן לעם, לקהל הגדול, ומדפיסים את הדברים האלה במהדוּרות פּשוטות, במחיר נמוך, בקונטרסים נקנים בפרוטות. ומטעם זה אין לבנו לאלה המדברים על הכבוד, שנעשה למשורר פּלוני ואלמוני, בצאת לאור שיריו או תרגומי שיריו בתכלית ההידור והיופי, עם ציורים. – על טיב הציורים לא אדבר!
אין פּותחים ביובלים ובעטרות, אין פּותחים בתוצאות יקרות רבות המחיר, בעוד שאין מהדורה פּשוּטה של הדברים ההם. תנו את שירי המשורר או פרי־רוחו של הסופר לאיש איש מן קהל הקוראים, אם יש לנו קוראים. בתחילה קיימו למקרא ואחר זה עשו לכם שעשועים. – –
חָזוֹן וְשִׁירָה
א. אַחְדוּת וְרִבּוּי
לפני עין המשורר פּתוחים שערי העולם. השמים מספרים לו כבודם והארץ תראה לו את מלואה. בכּל, בכּל – בעמקים ובגבעות, בימים ובנהרות, יראה את הודם וישמע את הדם, נפשו תמָלא משחר וערב, מקיץ וחורף, ממועדי החיים וחזיונותיהם; אבל מה שונים הם יחסיו לכל אלה, ועד כמה אין שויון במגע רוחו להם. – –
אמנם אין לאדם־המשורר יחס התועלת בחזון, והוא, לפי ציוּן פילוסוף גדול אחד, בן־חורין לגבי הפסד ושכר, לגבי קרוב ורחוק; אבל הוא אינו בן־חורין לגבי עליה וירידה, וביותר לגבי הריק והמלא. – הטבע לו למשורר לפעמים כגליון לכתוב בו הגוּת רוחו, לפעמים כספר כתוב אשר ישמע לשונו רק בקושי, ולפעמים כמסתורין הללו שמדברים אליו אך בראשי־תיבות ובצירופים…
אנו מקבלים מדבר רושם שמחריד אותנו לשעה, ולמחר כבר נשכחהו והיה רק כעובר־אורח, אשר לא יכה שורש בלבנו; ולהיפך, דבר אחד טפל, שאין ערכו כהלז ולא נראה לנו לפי שעה ברב, יחצוב לו למחר מעמד בזכרוננו. יש חזון אשר יפריא את הלב מיד, וחזון אחר אינו רב ואינו מעורר אותנו ברב; רק אחר־כך, כשישָכח זמן רב מאתנו, עלה יעלה פּתאום מתהום הנשיה, והרי אז כוחו אתו לפעול עלינו ולמלא אותנו ברחשים ופלאות־לב. – חידושו של דבר זה היה, שלא ידענו אותו עד עתה והתגלה לנו בראשונה זה עתה; וחידושו של האחר הוא, שנותן לנו מחדש דבר שנתישן בנו. שנים רבות נדע ענין אחד, חיי איש או מאורע, מבלי שנעמוד עליהם ומבלי שנשים להם לב ביותר; ובבוקר אחד נשכים והנה ירָאו לנו באופן זר וחדש לגמרי: הבָּרוּר יהיה לנו לחידה והנגלה יקבל סתר־פּנים…
הרבה תלוי בריחוּק־העמידה מדבר ידוע, וכן גם בזמן ובעונה של הראִיה; והרי לא אחת היא, אם עומדים אנו בראש ההר או לרגליו, אם אנו רואים את העולם בעלות השחר או אנו עומדים לפניו לפנות ערב. ועם כל זה הן יש שעות למשורר ולחוזה, שבהן יברא לו בנפשו פּנימה את המרחק או קירוּב העמידה וגם מועד הראיה. הנה הקַיץ מתעורר בדמיון המשורר בירחי הסתיו, חזיון תוגת־החיים יבוא גם בעת שבחוּץ הכל יצהיל פּנים. לא ההפכים הם העושים אלה, כי אם הקישור הפּנימי בין אור וצל, בין תקוה ופחד. מה שבעיני החושב מחשבה חדשה, הנה להמשורר אופק חדש. הוא רואה דברים שונים והוא דן עליהם. אהבה ואיבה מתנגשות בלבו; חמתו בוערת בו והוא גם רב סַלח. – ואותו דבר, להיות מסיים ומתחיל בכל יום, להיות בונה ומחריב, להתרומם ביחסו אל העולם והחיים ולהשתקע אחר־כך בנקוּדה אחת של החיים, נותן ליצירה השירית מין חיזוק ומין חיוּת עולמית, שאינם נמצאים כלל מחוצה לה. גם המשורר הריאלי הוא בעיקר בורא מעצמו ונותן להדברים חיים מעצמו… אין בין השירה הריאלית האמיתית והלירית אלא זה, שבהאחרונה תלויים הדברים בגוּף המשורר, ובהראשונה הוא הנותן לדברים את גופם. הים כי יכה גלים או כי ינוח – לעולם ים הוא ואינו נח. השירה היא אי־המנוחה האישית, המתגלמת במנוחה יצירתית, או להיפך, מנוחת העולם כי תשבת על ידי התרגשוּת המשורר. בעומק המחשבה כבר מוּנחים ניצני הרגש וראשיתו של חזון גדול, ובמפעלות החזון הרי נעוצים חשבון־עולם והגעגוּעים להכללת החיים ולאלהות החיים.
בשירה נמצא גם הסימן להמעמד הנפשי של העם ומזלו של אותו עם… השירה העממית נושאת תבנית מיוחדת, ואף על פי כן היא קנין הכל. מבדילים הם בני עלמא בין שירי נוער ובין שירי שׂיבה, כאילו אין כבר בראשית הטבע הפּגישה הנפשית עם האחרית, ולהיפך כאילו אין בזקנה חרדת הנוער וגעגועי הנוער. אין דבר מוגבל על מצריו כמו השירה, ואין דבר שבו התחוּמים יונקים כמו השירה. זהוּ ריבוי באחדות ואחדות בריבוי…
ב. הַדָּת וְהַשִּׁירָה
האמונה באֵל אחד יחיד ומיוחד תזיק באיזו מידה לשירה ולחזיונות השירה וגם תועיל לה. אין לטבע תכנית אחת, והחזיונות הם שונים ורבים. העיקר בשירה היא ההסתכלות החזיונית והראיה המוחשית והנפשית. שונה הדבר, אם הטבע עומד על עצמו וחזיונותיו עומדים על עצמם, או אם הכל רק כלי־שרת ותשמיש לקונה־הכל וליוצר־הכל. מפּני האחד לא נראה את הרבים ולא נבין למהות העצמית של הרבים… בחזיונות הטבע של כתבי־הקודש תגבר יד השויון ויד האלהים העושה אותם; לעומת זה הסתירות שבחיים, שבחיי האדם, תגדלנה בעינינו תחת ממשלת האל, ממשלת אל אחד. אם ה' אחד יחיד ומיוחד, אז לא נבין, מדוע יעוות משפּט? ומדוע ייטיב לרעים ויָרע לטובים? ואם המזל אינו עיור ותחתיו באה ממלכת ההשגחה, הלא לב המשורר יֵצא בראותו, שגם פּה אין צדק ואין דין אמת. משה כתב ספרו וספר איוב! האיש שראה דרכי ה', לו יש צורך ואנוס הוא בנפשו גם להבין, אם ישרים הדרכים האלה. – – –
על פי הגיון זה צריכה היתה ספרות החָזון שלנו להתעשר עושר רב, באותה מידה שספרות הטבע לא יכלה להתרחב. ומה אנו רואים? האֵל יגבר כל כך ויבצר עמדתו, עד כי כָּלים הספקות ואין עוד מקום לשאלה. הקדוש־ברוך־הוּא ינהג את עולמו של אדם, והוא יודע הכל בפרטי פרטים… כל דבר יש לו סיבה ויש לו תשלום, ואנו מה כי נלין באהלינו? – בימי התלמוד ובעלי המדרש עוד נמצא פה ושם שאלת החיים בחשאי, עוד יתבונן האדם לרגע בחייו ובמהוּת חייו; אבל אחר־כך התעלם הכל בנפש העם. הנה מטבע פשוטה: טוב ורע ותשלום גמולם הבא בעקבם המה ידיעות מעין אלה, שאם נַסיק את התנור בחורף יחם בחדר ואם לא נסיקוֹ אז קר בחדר…1 מין תום וכסילות־חזיונית כזו באהלי יעקב, שעוד חלק גדול ממנה אתנו היום התנחל לספרוּת היפה שלנו. מאפּוּ היה עוד מוּשפּע מהצדק הדתי הזה וגם סמוֹלנסקין עוד לא היה חפשי ממנו. הנה החטא והנה גם ענשו! סקירה חזיונית זו בהוית האדם ובמהלך נפשו היתה לנו למין מחלה מתדבקת. אין משורר עברי מבין את לב האדם כמו שהוא ואינו מביט בעלייתו ותהומו. היותר נכבד לנו בשירתו הוא צביון התכוּנה, תכוּנת הגיבור ונושא הסיפוּר. שואלים אצלנו תמיד: צדיק או רשע? חכם או סכל? אנו לוקחים אַמת־המידה ואנו מודדים בה את נפש האדם לארכה ולרחבה; אבל את ערך המאורע, המאורע הנפשי הפּתאומי, שהוא גורם בחיי האדם, אם לשבט ואם לחסד, אותו דבר שימלא אותנו חידות־עולמים ותוּגת־עולמים, לא נבין ולא נדע. אין לנו בעולמנו אלא בן־אדם העומד לפני צורו וקונו; ולאלה שלמדו את סוד האהבה, שהיתה זרה לנו, גם זה שעומד לפני אשה, לפני עלבון או חסד אשה. – אבל אין לנו בן־אדם זה, שעומד לפני עצמו ושנותן דין־וחשבון לעצמו. ראו, אדם שולח יד בנפשו, לא מפּני שׂוֹבע ולא מפּני רעב, לא מפּני רוב טובה ולא מפּני רוב צרה, אלא פּשוט – הוא הרים את מסך החיים ונתפּלץ… תוּגת האדם, כי גזלו ממנו את האלהים אשר בקרבו, כי ינאץ את הטבע ורואה כי הכל הוא רק רעות־רוח…
קוהלת היה לנו למין דבר שעושים לו פּירושים, ואפילו איוב הוא חלק מתורה־שבכתב, ובעיני המליץ הספר הזה הוא מליצה נשגבה. – לא ינסה אדם אצלנו לדעת, כי הכא בחיים עסקינן ובכוס קוּבּעת־החיים – כוס ששותה אותה בר־נש בין בתוקף מזלו ובין מתוך הסתכלות… בקצרה, אין לנו חירות גמורה לשירה ולחזיון השירה. האלהים והגשמת האלהים בדמיוננו יחַייץ בינינו ובין הטבע, בינינו ובין החיים; ולאידך, אם עזוב נעזוב את האלהים, אז יתומים אנו בלא אב, והבדידות הישראלית תאפיל על שאר רגשות הנפש ועל סער הנפש. כה אנו באים מן הכד אל השוקת, והיד שהיתה בנו ובחזון רוחנו לא תרף מאתנו. לא זה הוא מלאך־המות שכולו עינים, כי אם גם זה שהוא עיור ומעוור…
ג. הַהִתְפַּשְׁטוּת וְהַהִשְׁתַּפְּכוּת
שני מלכים היו לנו. הראשון מלך על כל ישראל והשני החל למשול בתור מלך יהודה: שאול ודויד! שאול הוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם, אדם בעל יחשׂ, גדול וגיבור־רוח. כשבא באותו לילה לפני בעלת־האוב לבקש עזר, תוגת־עצב תחריד לב כל אדם; וכשנופל על חרבו, פּן יתעללו בו פלשתים, אז הכל בנו מחריש ומשתומם לגבורת־הנפש. ודויד, נער קטן, אדמוני, לא עלה עליו הגורל מאת העם לבחרו למלך. מעל עדרי צאן לוּקח והתגלגל במחילות המרידות, עד שעלה לגדולה; את זה הוריד בדם שׂיבתו שאולה, את זה דחה, את זה קרב. הוא כרת ברית והפר ברית, מריבת־דמים בביתו, איבה ופירוד בינו ובין העם. הוא רוצה לבנות בית לה‘, ונמצא, כי ידיו בדמים נגוֹאלו… על מיטתו שלא ירד ממנה, עודו חותם גזר־דין על אוהביו ואויביו. וראו זה: שאול לא שר את השיר לה’, ביום הציל אותו ה' מיד אויבו דויד; והיה בהיות רוח־אלהים עליו, ציוה לאחר לקחת את הכנור בידו ולנגן לפניו ורוַח לו. – אבל המלך דויד היה לנעים זמירות ישראל ולבעל התהילות של רוב הדורות. מי יודע סתר, אולי החוטא הגדול הוא גם המתפּלל ברב. תפילה לאדם על שגיונות! מי שהרג את הרועה ויִשב את הכבשה, אותו הכה לבו והוא בא לידי השתפּכוּת הלב.
הנני מצייר לי את שאול מלך ישראל יושב נשען על חניתו ועיניו מביטות להרי ישראל. מחשבות רבות וגדולות בלבו על כסאו וּממלכתו ועל העתיד של העם, ששונה הוא מזה ששירך את דרכו על ידי נתיבות התולדה הדתית שלנו, והוא רואה את הצל בא מרחוק, צלו של דויד. – איזו שירה היתה נשארת לנו לפליטה, לו פתח המלך הזה את פּיו ונתן לנו מנפשו הוא, שירה של עוז נורא היתה לנו. והנה בא דויד יורשו בחייו ולאחר מותו והוא היה היה לנו לפה… ה' מה אהבתי ומה שנאתי! הליריקה של החוטא והמתחטא באה ושוטפה את נפשותינו. שירי האדם שלנו היו תהילותינו. תחת שירת ההתפּשטות לכיבוש החיים בעוז באה לנו שירת ההשתפּכות ושברון החיים. לא נשיר, כי אם נתפּלל; לא נחיה בתרועת עוז, כי אם נקונן… לב האדם, שברון הלב וכל מפלצת הלב מבקשים להם טהרה בצקון לחש, בהלל, בבקשה. “מן ספר התהלים עד התחינות של אמותינו שלשלת גדולה של שירי השתפּכוּת, תפילות ותחנונים, יוצרות ופיוּטים”, אומר ביאליק בדבריו “על־דבר שירתנו הצעירה”, “במחיצה אחת עם הפּיוּט הלאומי שלנו וכו' גדל מאליו עוד סוג פּיוּטי וכו' – התחינה העברית העממית, בתה הטבעית של התפילה הלאוּמית הקדמונית ואחותה הפּשוטה והבריאה של הסליחה והקרובה הפּייטנית”. בכי ותחנונים לנו רב; אבל משירת ההתפּשטוּת, זו שאינה באה מסבלון החיים, כי אם כובשת לה את החיים – אין לנו גם מידה אחת. לחיות לא נוכל; אבל ידינו תעשינה תושיה, כי נברך ונקלל…
ד. הַמַּעֲבָר
הסימן עליה הוא לעם בעת ששירתו עולה, ושירת העוז והרגשת שאון החיים לו? הסימן ירידה לו, בעת שהכל מתפּרק בו ונביאיו שׂמים לאֵבל כנוֹרם? בעם כתיקוּנו, יושב על אדמתו וצר לא בא בגבולו ומעשיו כתיקוּנם, הרי אין מקום להשתפּכוּת של שירה; אין מקום לרחשים בעוד הידים מלאות עבודה; ובאפס מעשה והכוח המדיני יחלש, הרי יש מבוא לדברים שבלב ולשירה שבלב. בשירת דבורה ושירת הים הרי שירת העוז, ובשירת תהלים אי־תוקף מדיני והתעמקוּתה של התעטפות הנפש האישית. שקספּיר היה בימי העוז של אנגליה, גיטה ורעיו בימי שפלות עם אשכנז. גורדון חי רוב ימיו בימי חלום השלוה אצלנו, ומשוררינו האחרונים שרים בימים שהאניה החלה להישבר…
ועוד זאת. האם נדע מהמשורר את זמנו היטב והאם הוא תמיד בן־זמנו ונושא בנפשו את הדי זמנו? הנכיר בהאידיליה של אליעזר ורבקה על עין המים וסיפור קרבת העברים הקדמונים אל הארמים זמן יצירת הסיפור, שחל בלי תפונה בימי הריסת הגבולים של שני האחים האלה השכנים? הנכיר בתום סיפוּר רות וטוביה את אסון יהודה וישראל שקדם להם? ואצלם – הנכיר בשירי גיטה את אסון עמו? או הנכיר מיאושו של צרתוסתרה את נצחון עמו? אימיתי נכתב איוב – אם בימי משה ואם בימי השופטים או בימי גלוּת עשרת השבטים? שירי האהבה ושאון הטבע של שירתנו האחרונה באו בימי מיכ"ל; ולאידך, כבר היה בקדמות נוער של זה מעין צערנו אנו. המשורר הוא בן העבר, בן זמנו, וגם רחוק מזמנו וקודם לזמנו. המשורר הבא מעצמו אינו הקדם אל הבא אחריו ואינו בן למי שהיה לפניו.
בשירה אין התקדמות – ובזה אני פליג על בעל “שירתנו הצעירה” הנ"ל; – כל משורר אמיתי סובב על צירו ובזה הוא נצחי. שירת גיטה בודאי לא היתה מבוא לשירת היינה, סיפורי דוסטויבסקי לא היו פּתיחה לגורקי וי. ל. גורדון רחוק מלהיות מעבר למשורר צעיר זה או זה… עם כל משורר וחושב גדול תבוא ההתפּתחוּת עד קצה. אדרבה, לנו הדבר לפעמים כמו יתרוקן הטבע לרגע בבריאה כבירה, ועל כן הבאים תיכף אחריה, כבר אין להם אותו הרוח החזק ואותה המתנה הגדולה.
ביאת המשורר היא נס ואינה פרי התפּתחוּת. המשוררים האמיתיים והיצירות הגדולות עומדים זה בצד זה ולא זה אחר זה. – תוקף החיים שמתגלה פעם אחת מאיר, גם אם כבר נראה לנו אור אחר…
אֳמָנוּת וְשִׁירָה
א. אֲמִתִּיוֹת שׂוֹחֲקוֹת
בשם “אמיתיות שוחקות” נמסרה לנו בירחון “הזמן” על־ידי דויד פרישמַן הרצאה נמרצה מאת סופר שוַייצי ידוע לשלושה דברים נכבדים שבשירה: על מהוּת הסגנון הריאלי, על הסגנון האידיאלי ועל התכוּנה האֶפּית.
נסיון לטעת עיוּנים כגון אלה בעברית חשוּב לנו, והוא נשכח במהרה. עתה הנני בא גם אנכי להוסיף לטפּל באלה, אם גם אֵדע, כי כמקרה הזה יקרני גם אני…
“הסגנון הריאלי במקומו הראוי, כשמשתמשים בו בהכרה היוצאת מן הלב וברוח נאמן, איננו – כפי שאומר הסופר הזה – טעות של איזו מודה וכו', כי אם הוּא ביטוּי נאמן של אחת הצוּרות, אשר לרוּחו של האמן”. “עיקרו של הסגנון הריאלי היא האמת שבמציאות בלי שום משוא־פּנים”; ואולם “אמת זו וכו' אינה גדולה בערכה כמו האמת הפּואיטית”, אלא “יש לה ערך גדול לימודי”. היא היא גם “שמחזירה להספרות” את רוחה הנכון בשעה שתלך עקלקלות, והיא ש“תגרש ממנה את הרוחות הרעות”. – –
“כל אמת שבעולם היא בת כובד־ראש” ויש לה יראת־הכבוד מפּני המוחש והנראה, ולא תפליג בדברים שאין להם שיעור. היא נותנת לנו תמיד את הקרקע מתחת לרגלינו; ואולם אם אנו עומדים על הארץ, אַל נא נרחיק לומר באדיקות, שאין שמים כלל ושלא ישאף רוח האדם לשמים. “כשם שהריאליסמוס נלחם ביושר ובא לידי נצחון תמיד, בשעה שהוא יוצא נגד האידיאליסמוס המזויף, כך הוא נופל ונכנע תמיד בחרפּה, בשעה שהוא מעיז לצאת למלחמה על האידיאליסמוס האמיתי – כלומר, על הפּואיזיה עצמה”.
“בעצמו של דבר הרי כל אמנוּת וכל פּואיזיה מדברות אלינו בסגנון האידיאלי, מאחרי שהן באות לברוא לנו עולם שני נשגב יותר ונאצל יותר”. כליון־נפש של כל עם ואדם הוא: “לצאת ולעלות”. חירות אנו מבקשים, יציאה מן הסוגר הצר, שואפים אנו למרחב…
“יתרון עיקרי של הסגנון האידיאלי הוא הטהרה הנפשית, טהרת הדמיון והרוח והמחשבה, הלשון והצורה”; אבל לו גם “חסרון עיקרי”, והוא ה“חוסר של אומץ־רוח”, כן “בנוגע לאומץ־רוח של המציאות בחיים”. אור וצללים! ואַל תאמרו רק דרך אחד עולה אל כּל ואור בכּל.
זהו מעט מהרבה מן הנאמר בשני הפּרקים הראשונים. ואנו רואים את הדורש עומד ומכריע, מכריע בין השירה המציאותית, שכולה מציאוּת, ובין זו שהיא רק אצילות; הוא מבקש בשתיהן את האמת, והאמת השירית היא לו שיווּי־המשקל בין שמים וארץ ובין שני קצותיו של רוח האדם. אין זה רק תולדות פּישוּר ותיווּך, כי אם ראִיה והבטה בכל דבר וגידוּלו.
הנה לא התוכן בשירה לנו עיקר, כי אם גידולה; ואם גדֵלה היא, ועוד יותר, ** איך** היא גדלה. – בהערכת הדרכים השונים של השירה עלינו גם לדעת, משום מה המשורר האחד כך הוא, ואיך מצא פּייטן שני את דרכו לשירה? אצל אלה נמצא, כי חשבון המעשים והחזיונות השונים בחיים היו להם לקו, ואצל אחרים – רק חשבון האדם עם עצמו. זה יָחוד לנו חידה, רק חידה… וזה כבר מתחיל בפתרון והרצאת הפּתרון; זה יאמר לשחוק מהולל, וזה יראה חמס בחיים ורק חמס. – –
האמת המציאותית תשפּיע על רוחו של המשורר. הן נפשו היא חלק מחלל העולם; והן גם ההבדל שבין האמת ובין הרגש אינו אלא הבדל יחסי, כי הלא גם המוחש ידוע לנו על ידי יסודות הרגש ועל ידי תפיסת הרוח. יודעים אנו, כי את הכל ימוד המשורר במידתו; ועל כן נוגעים לנו, מלבד תוצאות מעשי ידיו ופרי מעשיו, גם דרכי נפשו ורוחו, כי הן באלה תלויה הרכבת הדברים וחזיונות הדברים.
“הסימנים, שעל פּיהם אני מכיר את תכונתו האֶפּית של סופר – קוראים אנו בפרק השלישי של אותו ההרצאה – אלה הם: שמחתו הגלוּיה והנאמנה, שהוא שמח על המון המקרים המרובים, אם מקרים של מעשים או של מאורעות”. “וכל מי שאין לו כליון־נפש לכמו אלה, כל מי שאינו מתפּרץ ואינו משׂתרע על כנפי הדמיון כרוח־בוקר חדש אל תוך העולם, בהיותו צמא לדעת, מה יהיה משפּט הצידה, אשר ישלח לו המקרה בדרכו, זה איננו אֶפּיקן אמיתי – מבטן אמו”. ועוד סימן יותר מובהק יש להוסיף על אלה, והוא הרוח האגדי. בלי רוח אגדי אמיתי אין גילוי שירי אמיתי בחיים, ואין שירה חזיונית בלי אגדה ובלי הקרום שקורמת עליה מין אריגה זו. על ידי רוח האגדה יתהפך גם המכוער ליפה, ודברים מענים את הרוח יהפכו לאינם מענים כלל. מן המצורע היושב בפרשת־דרכים במכאוביו הגלויים נסיר את פּנינו בשאט־נפש, ובאגדה היה יהיה מוּכּה־אלהים לסמל בעינינו. מַשרה המקום שכינתו על אישים ששאר־רוח להם ומתגלה היא גם לנדכאי־רוח! איש זקן וחלש יושב על מיטת אשתו הגוֹועת, מאורת העוני, השמש לא זרחה להם; ותום הרגע ועקת הרגע יתנו להם ויוסיפו להם איזה הוד. – לא התוכן הרב והדברים הנראים יוצרים את הבדלי השירה, כי אם זה, איך הם נראים לנו ואיך הם מקבלים חזות בלבנו.
“החוק הראשי של האמנות האֶפּית הוא להפוך את מעמדי הנפש לחזיונות”. ומן הצד השני נעשים החזיונות לדברים של חיים עם תום החיים על ידי מעמדי הנפש. אנו מלווים את המשורר גוֹטפריד קֶלֶר בהררי החיים ולא נראה זעם, ודוסטויבסקי ילמדנו לחלום קשה בחיים. סמולנסקין מוכיח עוז, ברוידס יביע אומר ומלא רגש, מנדלי מהתל חרש, ולכולם נאמין… יש חיים מיוחדים, אָפקים בחיים ומעין שידוד־המערכות בחיים על ידי אפני־השירה המיוחדים ורק על יד אפניה.
“להמציא אותם החזיונות החיצוניים, שעל פּיהם נבין על נקלה מבחוץ כלפּי פנים ובדרך הקצרה ביותר ובצורה השוה לכל נפש את המקרים הפּנימיים שקדמו להם – זהו הנצחון של האמנות האֶפּית”, יאמר הסופר ההוא. ויש שלא נשאל גם למקרים הפּנימיים כלל; אין בכלל רק מה שבפרט בלבד, הוּא אחד עמו…
השירה האמיתית היא אותה המאחדת את הקרעים בהסכם אל המציאות, ובה מתאחדת נפש המשורר עם נפש המאורעות והמעשים וגופם. לה אין הנפש תוצאה מן הגוּף, כי אם הגוּף הוּא גילוּי של הנשמה; ואם אָנוּ רואים אותו, כבר אנו שקועים בנבכי הנשמה. – היא לא תעתיק את הדברים ממקומם, כי אם רואה היא את הדברים במקומם לאור נרה היא. אין שירה אמיתית בלי אור ואין חזיון אמיתי, יותר נכון, אין דבר חזיוני־שירי אמיתי בלי רוח־אגדי, המלווה את כל הנאחז בין צירי העולם והאדם יחד.
ועוד זאת מצאתי. משורר אחד הוא עשיר, עשיר הוא יותר מדי ברוב צבעיו וסממניו, משתמש הוא בגוַנים – נותן על אחד עשרה, מבריק הוא – תחת להאיר, והוא מכניס יותר משמוצא לפניו. משורר אחד ימוד את כל המציאות לארכה ולרחבה, יחבק זרועות עולם, ואופק מיוחד מוגבל לא יכיר עוד. והנה משורר שלישי, והוא מוצא לו נתיב אחר בשירה, נתיב שאמנם עמל ויגע בו ונתן עליו את נפשו; אבל הוא נעשה אחרי־כן עבד כפוּת ליצירותיו בעצמו, לאפני יצירתו ולא יכול להמיש עוד את עוּלם מעל צוארו. במלאכת כולם בקיעים, רק בקיעים. השירה היא אחדוּת בריבוּי… היא תבוא מן הפּרט אל הכלל ותדע להוביל אותנו דרך הצינור, המוביל מן היחיד אל הרבים –; אבל אוי לה, אם תטביע את היחיד בתוך הרבים ולא נראה אותו בשאון הרבים. המשורר צריך להיות בן־חורין גם מעצמו ומאפני מלאכתו הוא – ולא יהיה פּזרן במקום שמספּיק מעט ודוקא מעט. לפי הרוח הסוער מודדים לרוב את תוקף השירה; אבל השירה אינה סער, אדרבה, היא תדע לפעמים לכבוש את הסער. – – –
ב. הָאֳמָנוּת בְּיִחוּסָהּ אֶל הָעָם
באותו ירחון, הנקוב למעלה, קראתי עוד הרצאה נכבדה, גם כן על ידי אותו הסופר, בדבר האמנוּת. הרצאה שמסרה לנו בדיוק נמרץ תשעה דברים “מובנים מאליהם”, אשר העמיד המשורר הגרמני ריכרד דֵיהמֶל בשם הכולל “האמנות ביחוסה אל העם”
ואלה הם תשעת העיקרים:
“האמנות היא סכום של מעשי אמנות, שלא נבראו בשביל העם ולא בשביל שום אדם, אלא בשביל החיים הנצחיים ובשביל כל מה שאין לו תכלית”. ואותו דבר אינו מובן מאליו כלל, וגם ה“ביאור” הבא אחריו אינו מספּיק לנו. בודאי לא כל הדברים הנעשים לשם אמנות הם אמנות, והאמנות האמיתית אין לה מטרה לשם מה… אבל לא נוכל לומר, כי אין לה דבר עם חשבון האדם את עצמו ואת צרכי עצמו. “לחיים נצחיים מגיעה רק אותה אמנות, העולה ושואפת בכל זמן תמיד אל מה שאינו ידוע”. אולם גם זו, שמבקשת את החלק העולמי בידוע ואת הנצחי במה שהוא ארעי בעינינו. “רק תעודה אחת של היוצר הוא יודע: לקבוע חוק לזה שאינו נועד; רק גבול אחד של יצירה הוא רואה: לתת צורה לזה שאינו מוגבל”. אבל עוד יותר מבקש היוצר את האור במוגבל ואת חוּקי־ההליכה של הנאמר והנעשה. אנו מנסחים את ההנחה כך: האמנות היא הארכת החיים הזמניים לאורך ימים והמשכת הקוים בין היום ובין המחר על ידי גילוי נפשי, גילוּי־שכינה. האמנות היא החיים בלי תִכלה הנתוּנים במסגרת ידועה וקיימת לעד.
והדבר השני ה“מובן מאליו” הוא זה: “בנוגע לאמנות אין לנו אלא שני מינים של עם: מין תפארת־אדם ומין חלאת־אדם”. והוא גם הוא צריך עיון.
אמת הדבר ש“אמנות שלמה אינה פועלת בתור דבר שלם על כל אדם, אלא על אותן הנפשות, שהן בעצמן יש להן נטיה לשלמוּת, והן יכולות להרגיש את כוח הנפש של זולתן”. אולם פּעולת האמנות מחייבת את ערכה ובוראה את ערכה. וגם זאת: האמנות נוצרת לרוב מתוך כוח פּנימי, כוח יוצר, ואין צורך לה בהתנגדות חיצונה מצד אמנות נמוכה של האספסוף, בכדי לחזק את רצונה. הנה בין “חלאת אדם” ובין “תפארת אדם” גשר ועליו עוברים בני־אדם.
אנו באים אל הכתוב השלישי: “אין שום עם בעולם היוצר אמנות; כל עם מעורר את האמנים ליצירה”. ואולם העם נותן והעם מקבל; מקבל הוא ביותר מיחידיו, אשר יתרוממו על האחדות של השבט ובודדים המה בחייהם, מאשר יקח מאלה הנושאים את דגלו ביד רמה.
“גם מה שקוראים על פּי רוב אמנוּת לאומית לא נבראה מעולם על ידי כוח כולל של איזה רצון לאומי, אלא שבתחילה הרוּ והגוּ אותה יחידים מתוך לבם עצמם, ורק לבסוף נעשתה לקנין משותף של כל האומה”. ולפעמים גם נעשתה לקנין עם אחר ונכנסה לגבוּלות עם אחר.
אנו עומדים כבר בתוך הדיבור הרביעי: ש“העם אינו מבין דבר מן האמנוּת” וכו‘, ובביאוּרו, ש“רק מעטים נמצאים בעולם, המוּכשרים ליהנות הנאה גמורה מן האמנות”, וש“הכוח של הנאה גמורה הוא דבר יקר־המציאות, כמו הכוח של יצירה גמוּרה”. ולזאת, אם מדמים אנו מילתא למילתא, יתעצב לבנו. ריכרד דיהמל יכול היה לנַחם עצמו ואת בני־גילו לאמור: "כי החיים אינם תקופה שאינה מוגבלת, ומעשה־אמנות גמור יכול להיות נחשב במשך הרבה מאות שנה וכו’ לדבר שאין לו שום ערך, ללא־דבר וכו'; ופתאום והנה מת זה לא היה אלא מת מדוּמה, והוא קם לחיים חדשים ומחַיה אלפי נפשות ומעורר אותן לרגש חדש וליצירה חדשה ולהנאה חדשה". אבל כזאת לא נוכל לומר אנן, אנן יתמי דיתמי…
והנה דיברו חמישי: “הנאה של אמנות אצל כל מין ממיני העם אינה אלא התלהבוּת לרגלי זה שאי אפשר להיות מושג”. וביאורו: “כשם שמהות האמנות אין לה ביאורים, כך אינה מבוארת גם מהוּת ההנאה של אמנות”. ואחריו דיבור ששי חשוּב, וזהו: “האמנות היותר גבוהה אינה פּועלת שלא על ידי אמצעי, אלא על ידי אמצעי, בתור אגדה הנכנסת ללב העם”. – ובאמת רואים אנו, כי גיבורי הרוח וגדולי האמנות כבר פּועלים בשמותיהם לבד, ככוחות חיים ועצמים מיוחדים. אוּלי זוהי המתנה האחת שניתנה לאלה עלי אדמות!
הדיבור השביעי מזכיר את זה: “שום אמנות לא היתה עממית מתחילה; רק כוח אהבתה לחירות הנטועה בה לכתחילה, שמחדשת את פּני כל, היא נעשית עממית”. ולרוב גם אינה נעשית. הדיבור השמיני אומר: “כל אמנות שאינה נשארת עממית, נעשית ללא־אמנוּת, לדבר ריק ולמוץ בפני רוח”.
נשאר עוד המאמר התשיעי: “האמנות הולכת על דרכה; אשרי האמנוּת, שאפשר לו להעם ללכת אחריה”. יותר נכון היה לומר: אשרי העם, שימצא את הדרך לאמנות ולא יגדור בעצמו בפניו את הדרך. –
ג. חַי מְדַבֵּר
“כשאדם נער אומר דברי זמר, הזקין אומר הבל הבלים”. פּתגם זה אינו מאוּמת כולו. אין גבוּלות לרוח האדם, גם בימי זקנה ושׂיבה יאיר לו הבוקר; ולהיפך, ידע לפעמים גם בימי שחרותו את חורף החיים. מתנת אלהים רבה לבן־אדם, ולעומת זאת ניתן לו גם הרבה לענות בו בחיים. אין שום חי סובל על פּני האדמה כמו “מלך היצורים”, ואין מי שיודע בצערו ויודע לתנות את צערו ולבטא מהוּתו כמוהו. יש לנו שיר־השירים וספר קוהלת, ברכי נפשי ואיוב, דור דור יזמר לאל־עליון, אלהי התהילות, או נפשו תתעטף ואז יבכה על מר גורלו לפני שוכן־עולמים. ועדיין לא הוגד עד גמירא כל השאון שבחיים וכל התוגה שבחיים; עדיין לא הביע אף אחד את אשר יש להיאמר ולא הריק עוד את הסער כולו. – עוד יש מקום לבני־אדם להודיע לנו מחדש על־דבר סבל נפשם ולהוציא את המית־נפשם… כשם שהתחלת החיים באה עם כל איש שנולד, כן מתחילים באיזו מידה עם כל אדם גם הבעת החיים והצער מחדש. את הדיבור נלמד, רחשי־שפה נתונים לנו; אבל רחשי־לב אינם נתונים לנו מחוץ, כי אם עולים הם מקרבנו ומפלסים להם נתיב, מבקשים להם דרך. – ובא הוד הבוקר, ובא דוחק הערב, ובא הקיץ, ונאסף הקיץ וּפינה מקומו לתכריכי הסתיו וימי חורף. מתגולל הספר הגדול של העולם והחיים עם דפּיו הרבים, דפּים שאנו קוראים בהם וכותבים בהם; אנו קוראים ונבהלים, אנו קוראים ומגיהים… אנו כותבים ומוחקים, אנו כותבים ובאים אחרים אחרינו למחוק… בשרשי האביב כבר מונח הכורת. אין מנוחה לנו ומרחב גם לשעה, אין קנין ואין ירושה לנו. וכי נעמול ונעבוד בחרף־נפש ובכל אמונת החיים שבנו, נמצא כי כל העמל הרב היה לבטלה; וכי יגענו לרוב ועמדנו במלחמת־החיים כי קשתה, נמצא כי כל זה היה למותר. אמרו לאדם: מה הבאת לך וגם מה נחלת בחיים?!
בעיני תמהון כאלה מבטת הנפש על חלקה בעולם ושואלת ומקוננת: איה המשפּט? איה הצדק? איה ההבטחות הניתנות לנו? איה הטוב חלף הטוב ואיה הם התשלומין ומתן־השכר, אם יש מתן. פּועל שכיר יבקש את פּרי־יגיעו ואין אדון לו, והנה גם עבודתו עברה וחלפה. – הוא חורש והאדמה היא ברזל, זורע הוא והגשם לא ירד, או ישדד אדמתו ובא גשם בזעף והשחית ושטף את הכל. נאמר: ובירכתיך בכל אשר תעשה, ואין ברכה. נאמר: טוב, רב טוב צפון לאדם, ומכשולים פּרושׂים לרגליו, רק מכשולים. העולם כביכול עושה את המטבע שלו פלסתר… השטן מושל בכּל, וממשלת השטן רק להרע היא. ואם יבוא טוב לשעה, למחר כבר יחלוף, או גם כרגע יחלוף מרמה בו, בכל רק מרמה. ואם תצעק, אין שומע לך; ואם תשקול קניניך במאזנים, על שתי הכפּות תמצא אבנים. ולהיפך, אם תאמר לשבת דומם ולקבל עליך הכל באהבה, אז יעירו ויעוררו אותך וימטירו עליך זלעפות. אַל תאמר למצוא מנוחה ואַל תאמין, כי יש מפלט, כי יש מפלט גם לרגע.
קולות ובנות־קולות כאלה אנו שומעים מפּי השירה הלירית העצובה, וזהו ההד התמידי שלה. המלים ידועות; שמענו כל אותן האנחות אחת לאחת בכל השירה של הספר, ועם כל זה באה היא עם כל משורר חדש מחדש; באה היא מחדש, אם נובעת מלב וממקור אמת תצא. – חידושה של השירה הנולדה היא, שבאה היא במגע חדש עם העולם ועם החיים. אם יבוא היום, אז יבואו עמו גם צלליו ורחשיו, ובערב יתחדשו כל צללי הערב. מי זה יאמר, כי כבר נתרוקנו החיים עד תומם ביום אתמול ושכבר נאמר הכל אתמול? – –
השירה הלירית מוצאת תמיד את המבטא לצער חדש ולהרגשת החיים מחדש. אין אנו הולכי דרכים, באופן שאם הלכנו מיל כבר אנו על אֵם הדרך, כי אם אנו מתחילים ללכת בכל עת אשר יופיע היום. הרי לתפילת שחרית ולתפילת מנחה וערבית נוסח קבוע, נוסח קבוע גם לשיחות ראשי חדשים ושבתות ומועדי השנה; אבל השירה היחידית קובעת לה את נוסחה בכל פּעם ופעם ומבקשת לה את דרכה מחדש. – בה אין חשבון מראש ואין קביעות מראש; אין לוקח ונותן, כי אם מבקש ושואל… ואם מאה פעמים מצאנו דבר, במאה ואחת אבד לנו. ואם נדע או אם נאמר לדעת דבר עד קצהו, למחר שוב לא נדעהו. הנכם חופרים באר, והנה בור, ולהיפך – נוזלים מן הצור מים חיים. לאלהים מרחוק קוראים אנו: הראנו את כבודך, והוא יסתיר פּנים. – הנה יתגלה, הוא מתגלה לנו, ולמחר והנה החלל ריק וההויה תכסה שוב בצעיף את פּניה. – מן השינויים והחליפות בעולם ובחיים, בנפש ובמגעי הנפש תבוא המלה החזקה הלירית, אבל לא מן העמידה והתפישה שביד. הנה חילוף הצבעים והקצוות, והנה דחיות ממזרח וממערב; הנה בתוך בנין – הריסתו, ובתוך תקוה – משבר. משחק נורא המה החיים להמם את האדם ולעשותו עם זה לחי מדבר ומשורר…
ד. כִּבּוּשׁ הָרוּחַ
רוח הוא באדם, רוח סוער ומסער, בירכתי העולם הוא חי על פּני אחד מצבא השמים והוא חובק זרועות עולם, חודר לכל העולמות כולם ולכל החיים כולם. אין עוצר בו ואין דבר נשגב ממנו. בלבו הוא נושא את תוגת הבריאה והמית הבריאה. הוא חושב עצמו למלך היצורים ולתרומת ההויה; גם האפס לו חזון ורב סתרים משא בנפשו. האלהים מדבּר עם האדם, מדבּרת עמו מערכת היצירה, סובב סובב רוחו על כּל, ונפשו – לפעמים כפלג רחב ולפעמים רק כספוג. הנה בוקר וערב, קיץ וסתיו, חיים ומות ופלאי־המות; הכל הכל לו לחידה, והוא יבקש את הפּתרון וימצא לו פּתרון. מי יחיה ומי לא יחיה? מה המה החיים ותורת החיים? ומה הוא המעשה וחזון המעשה בחיים ובעולם? אלפי דברים יפתח לו האדם ולרבבות מושגים יחדור. אין קצה לאוצרותיו, והנה גם יתרושש, יתרושש מאד; ואז, כי ירד משמים ארצה, יקלל את מזלו או יתגבר בתפילת לחשו על מזלו. קראו את ספרי הנביאים, קראו ספרי־התורות וספרי־התפילות. היער הומה. מתקדרים השמים, למחר כבר בא האור, אור נערב, ובערב הכל יליט פּנים וישים לו סתר־פּנים. אַל תעירו ואַל תעוררו. מי ניבא והטיף מוסר, ואחרי־כן אמר שלום ללבו הסוער. הסער הוא כוח, התנועעות חזקה. הנפש תסוער כמו אלוני היער; ואם נשמע המיתה, אין זאת, כי אם המית הסער. בקולות ובברקים יופיע האלהים ממרום, ואז הריהו מטיל פּחדו, ככוח טבעי שאין לו מעצור.
הכוחות המניעים בשטף וברעם המה התחלת האלהים בטבע ואין מחשבה ודרך מסוימה להם. אחרים הם אותם צירופי המחשבה, הבאים לאדם מתוך חשבון ומתוך עיון… אלהים בדממה ידבר, בניגוד להסער; אחרת היא אותה בת־קול של השירה, הבאה מעצמה ולא בתור ממלאה מלאכת הצער. איזהו גיבור? הכובש את יצרו. ואיזהו משורר אמיתי? הכובש את סערו, כובש את מהוּתו וכל תוּגת מהוּתו ומדבר על־אודות אחרים בהשקט ומנוחה ורועה את החיים של אחרים כרועה את עדרו. כי יצר לאדם, כי יעמוד רגע לפני תהום של האפס… אז נפשו צועקת. מתנה היא הרגשת הצער והדוחק בחיים, מתנה מיוחדת היא ההבטה הראשונה באשר מסביב לנו ולחיינו. השירה האמיתית היא כוח ההתחלפות, יותר נכון, היציאה מעצמנו ומתאֵי חיינו המיוחדים והכניסה לרשות אחרים, לרשות אחרים לגמרי. לא על־דבר נפשנו נסַפּר ונקונן, ולא רק את חלומותינו נתאר. אדרבה, לבנו שבור ובאור אחרים נעמוד; או – תקוה לנו, אין כתם בנפשנו, ומעוון אחרים נפשנו נמקה. לא זה הוּא הבורא, הבורא ויוצר בעד עצמו, על פי צרכי עצמו והכרחיות עצמו, כי אם היוצא מעצמו וכובש את עצמו. – –
הַיָּפֶה בַּשִּׁירָה
א. הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת
בשבת האדם בסתר ישתוקק לגלוי, ובעמלו בנגלה ישאף אל הסתר.
אנו נגלה את הסוד ולא נעצור ברוחנו, ועם כל זה אנו אוהבים סוד וכיסוּי. והמשורר גם הוא נדחה מזה אל זה: פּעם יבוא במסתרים, יבקש לו נתיבות לא־ידועות, אשר לא הלכו בהן אחרים, ופעם ישקיע את עצמו רק בנגלות ובפירוט הדברים; לו העיקר מה שעיניו ועיני שאר בני־אדם רואות. וכי בהמלבוּש לבד לא נכיר את הגוּף? וכי בקמט בגד זה, בראיית זוית זו לא נראה את התוך ואת הפּנים? וכי בדיבור זה ובציור אופן דיבור זה לא נבוא אל הנשמה ואל מסתרי הנשמה? ולהיפך – אתם אומרים: דבר זה אינו מובן לנו, סתום הוא מאתנו, לא נחדור אל תוכו, כי לא יתָפשׂ בידיים. אבל הכי באמת הרגש אינו תופס? וכי באמת העין הפּנימית אינה רואה מה שרואה עין פּשוטה? וכי הסיקור הנפשי הדק אין לו אחיזה בחיים אשר נתאר? האם סער האדם פּחות הוּא ממנוחת האדם?
ועוד זאת, האם מושג הנסתר והנגלה הוא מושג החלטי ומברר רק דבר החלטי, או אינו אלא דבר יחסי? וכי מה שנגלה לזה נגלה גם לזה, ומה שנסתר מזה נסתר גם מן השני? וכי אין הכל תלוי יותר במקבל מאשר בנותן? וכי יש מידה וקצב לדברים שברוח? וכי הכל אחד ובעל תיאור אחד?
אנו חושבים שהשירה היא מין ראי, כי אין זו אלא מסירת דברים נמצאים או מעשים מתהווים או תיאור הלך־רגשות בהיקף ידוע, בעוד שהיא, השירה, בעיקרה אינה אלא מין הולדה, או לכל הפּחות הרכבה חיה. המשורר־המתאר הנאמן אינו זה, שסופר ומונה את מקרי העולם והחיים וגלגולי בני־אדם, ולא גם זה, שהוא ממַצה הרגשותיו על־אודות כל אלה; כי אם זה, שנפשו והעולם החיצוני מצטרפים שניהם בו לדבר אחד ובוראים דבר אחד. המשורר אינו מעתיק לו מן החיים דברים שקרו ויאתיו, כי אם להיפך, הדברים שם בחוץ נעשים ראי לנפש המשורר ומהלכם הוא על פי רוח המשורר. העצבון והתוּגה, כל מאורע מחריד בעולם הוא פשר איזה חלום שירי וחזיוני. המשוררים, אם אפשר לומר כך, הם האידיאות החיות ההולכות עלי אדמות, אידיאות שעל פּי צביונן מקבלים המעשים בחוץ תוצאות מיוחדות ומראים לנו פּנים. מה שמסכים עם חוּקי נפשנו שם מבחוץ, הרי זה לפנינו מאורע שירי וחלק שירי, ומה שאינו מסכים לזה והוא גורם לנו יסורים וניגודים, הרי הוא לנו גם כן דבר של שירה. המשורר אינו שואל, אם דבר זה הוא נגלה או נסתר, נראה או בלתי נראה, כי אם זה, אם הדבר הוא חי ומורגש. – את אשר חי ראה יראה; ואת אשר יראה ואין בו ממש, לזה לא ישים לבו. הרחבת הדיבור בשירה והתיאור הרב בכמוּת אינו עצם אחר מן הקצר והקרוץ בעין, כי אם הכפל והשילוש: דבר זה יאָמר בשעה רבה ודבר אחר יאָמר אך ברגעים אחדים. – בודאי בשירה רחבה בנין תכניתי קיים עומד לפנינו; אבל הנה גם בשירה קצרה כבר הרשימה לאותו בנין. – בני־אדם מרגישים ושומעים את הסמוּכים בנפשם, גם יודעים, שלמראה בנין נהדר בגאונו, איזו מנגינה תתרחש בלב. – הנגלה בהיקף רחב וגדול יפלס לו נתיב להנסתר, ולהיפך, הן נפש האדריכל מלאה זמרה. בלי נסתר וּבלי כוח הזמרה לא נברא מאומה בנגלה; וכל נגלה שאין בו נסתר ואין בו רחשי נסתר, הרי הוא מת ובלי רוח. וכי אך ריאלי היה זוֹלא וכדומה, ורק משורר נגלי? מנדלי, שהוא לכאורה כולו ריאלי, הוא גם סופר לירי. החיים אומרים: לא כמו שאנו נכתבים אנו נקראים, כי אם כמו שאנו נתפסים. טורגניב היה כוהן במקדש הטבע. טולסטוי היה גם צנוע במהלכו זה. מי מהם יעשיר אותנו יותר? האם הנגלה וחוזר ונגלה או זה שלכאורה הוא נסתר ועם כל זה הוא מפורש? מי יתן לנו יותר – הנותן במלוֹא חָפנים, או זה אשר מפרה אותנו ונותן לנו את אשר בנו? חשוֹב חשבנו כי דבר זה הוא מחוצה לנו, והנה הוא יושב בנו ובתוכנו הוא…
כי נאמר להבין את איכות החזון בשירה, עלינו לפנות לרגע למחקרי הענינים, אם גם העיון בכגון זה אינו העיקר ולא ילמדנו עוד מה שנלמד מהשירה בעצמה ומבנותיה.
החיים נובעים ממקום אחד ומהלך החיים הוא שונה. את החומר נוכל להשיג רק על ידי הצורה, ובלעדיה הלא הכל כים ומלואו בטרם יכה גלים. בשפת המחקר יש לאמור: הצורה שמקבל כל נמצא להיותו נמצא היא היא המבדלת אותו משאר חלקי המציאות ועושה אותו לנמצא פּרטי; או הנמצאים הפּרטיים, הנבדלים מכלל העולם והמושגים לנו על ידי חושינו, נעשים לנמצאים פּרטיים רק על ידי הצורה, כלומר, על ידי אותו הפּירוט ואותו הצביון המיוחד שהם מקבלים; ולולא זה, לולא הצד המיוחד שלהם ורק שלהם, הלא הם מתערבים בהוית העולם ואינם מובנים עוד לנו כדברים בפני עצמם. – בלעדי מעשים ורגשות מסומנים, אשר בהם תתגלם הנפש ותֵרָאה לעינינו, אין אנו יודעים הימנה ולא נוכל לדעת הימנה. ונמצאו למדים מזה, כי בדבר המושג הצורה היא העיקר, הגלוי והמוחש, אותו דבר, אשר יקל לנו תפיסתו וכניסתו לחוג הרגשתנו ושכלנו אנו. אבל יודעים אנו גם זה כי מלבד הצד המתפּרט בכל יצור, עוד יש בו צד גדול, שמאַחד אותו אחר־כך גם עם הכלל כולו ועם המהות הכוללת, ולולא אותו הכוח הכללי, או המקור העולמי, היה גם מקור הפּרט יבש.
השירה האחוזה, כלומר, זו שמאוחזה עוד בנפש המשורר וברחשי לב המשורר, היא כוללת לרוב רק הרצון לשיר, כלומר, הרגש הכולל היודע ממציאת דברים מוחשים ומורגשים מרחוק, מתעורר לצאת, מבלי יכולת גמורה לגלם כראוי את אשר הוא תופס ולתת לו צורה נראית, – ולפעמים הוא גם כוח גדול כזה, שאינו צריך כלל ללבוש וחי לפנינו גם בלי לבוש. לעומת זאת בשירת החזון, שירת החזון הגמור, כשכבר עלה קרום על הכל ונתגלם לפנינו, היא הרי התפּרטה לכאורה מן המוחש הכולל והיתה לבריאה בפני עצמה, ועם כל זה תשמור את שייכוּתה אל העצם הכולל ותגיד לנו מה גם עליו. בשירה זו אנו שומעים את ההד העולמי, כמו שבגלי הים אנו שומעים המית כל הים, וכמו שבתכלת השמים אנו שומעים רחשי צבא השמים. יפה אמר חושב־משורר אחד: השירה היא הד האין־סוף באותו דבר שיתראה כדבר מוגבל. ואני אסמן הדבר כך: השירה המוּחשית היא השמעת ההד הנסתר אשר בכל נגלה… מן רשות־הרבים המפולשה לכל עברים נבנה לנו רשות־היחיד, שנראה ונשמור במצריה, והיא עם כל אשר בה היא לאידך רק פּתיחת חלון לרשות־הרבים ולחלל העולם. – –
ב. שְׁלשָׁה דְבָרִים
איני בא לדון בזה על ההבדל שבין שירה חדשה לאותה שאינה חדשה, בין תבנית שירה זו ובין תבנית אחרת, רק למהות השירה אתבונן, יותר נכון לכוח השירה בכלל בכתבינו אנו. – עיקרי הדבר הם שנים: א) כי אותו האדם, האומר שירה, הוא משורר באמת ואנוס הוא למעשהו זה לפי דחיית נפשו וחיוּת נפשו; ב) שיוכל גם לגלם לפנינו את החי בלבו ולהראות לנו מה שהוא רואה בחזון רוחו.
השירה האישית היא מין חזיון נפשי, חלום עז בהקיץ, שיחלום האדם המשורר מחבלי העולם וחבלי החיים, מחבלי חייו והכרחו הנפשי לבקש לו תוכן לחייו. משורר זה שואל את שאלות החיים, שכבר נשאלו מכבר, כאילו הוא שואל אותן בפעם הראשונה, כאילו הן שייכות לו ורק לו. לנגד עיניו קסמי החיים נשברים, היופי שבעולם נשבר ונשבה… תחת זה השירה המוחשית היא חלק מן העולם החיצוני, הבא אל האדם המשורר פּנימה ומתקדש על ידי נפשו. משורר כזה לוקח מן העולם גוף ונותן בו נשמה, לוקח חיים פּשוּטים ומראה בהם מכמני החיים.
באיזו מידה השירה היא החלק מן הטבע הבא על ידי מעשי הטבע; ובמידה אחרת יתירה היא השירה על הטבע, באשר היא סופגת אותו ואת חללו, מאחזת אותו בקשר יותר פּנימי ומעמידה את חזיונותיו בהיקף אחר מאשר הם בעצם. – –
משפּטי האחרון צריך ביאור. הנה הר לפנינו, מתחתיתו מתפּשט עמק גדול, ממעל לו ירָאו שמי התכלת, ובהם מתנועעים כתמי עננים, מבלי דעת ארחם ורבעם; כולם לא ידעו זה מזה ואינם מצטרפים זה לזה. אפשר לנו לצייר לנו בדמיוננו ממעל שמים מעוננים לגמרי, יכולים אנו לצייר לנו עמקים עוטפים בר מתחת, שדות בלי מרעה, או ניצני יער; אבל עכשיו שנעשו בעינו של המשורר לתמונה אחת כזו שהוא רואה עתה, אחרי שהחיה את כל זה בנפשו בצירוף אחד ובמהלך רוחו, הרי הם כבר מוגבלים במציאות זו, יותר נכון, הרי הם כבר ניתנים לנו בחזיון טבעי חדש, חזיון המגלה כל אשר הסתתר בלב המשורר וכל אשר היה זרוע בו.
זה הדבר: נפשו של המשורר מוציאה פּירות בעולם, שרק הוא יכול להוציאם. – הוא המוליד והנותן לכל דבר צורה מיוחדת ומזריח על הכל אור מיוחד.
לו, וגם למשורר המוחשי, הענינים גופם אינם העיקרים; רק ההד העולה מהם, הרוח המחיה אותם. השירה הפּנימית שבכל דבר פּנימה יוצאת חוצה ונשמעת לחוץ. בשפת החסידים יש לומר: השירה היא קיבוץ של אותם הניצוצות המפוזרים בכל מרחבי עולם, המשתוקקים לעלות ולהתעלות…
חפץ אנכי לדון בזה על־אודות שאלה אחת נכבדה הנוגעת בספרות היפה, בחלק הסיפורי אשר בספרות היפה, והיא שאלת הידיעה, הידיעה בנפש ובמסתרי הנפש, שלפי רבים היא היא השירה גופא. חכמת הנפש ושירה הן אצל רוב המסַפּרים האחרונים, כשמות משותפים לדבר אחד. אומרים: זהו משורר גדול, זהו פּסיכולוג גדול, וזה יודע לחדור אל מסתרי הנפש והחיים הניתנים.
ולי רעיון אחר בזה:
בעיני הידיעה על מהוּת האדם היא רק תוכן אחד לשירה, ואיזו מידה של שירה, אבל לא השירה כולה. אדרבה, במקום שתקצר יד הדעת, רצוני לומר, במקום יכלה יחסנו אל האדם והחיים מצד הידיעה וההכרה, שם תחל השירה ומהוּת השירה. השירה לא לבד שתראה את הדברים והחזיונות אשר בעולם, היא גם תניע את החיים. השירה בוראת ויוצרת על פּי מתנת־יה מיוחדת, כמעט לא תמָצא בעולם המעשה.
העני הפּושט יד, שמצויר לפנינו בסיפור יפה, הוא כבר נתקדש ונתעלה; הוא מין בריה יותר חיה ויותר אמיתית מאותו העומד לפנינו ומבקש ממנו פּרוטה. הצער שבלב המשורר הוא יותר חי ויותר מבהיק מצערו של פּלוני הדל ומעצבון נפשו של אלמוני.
המסַפּר האמיתי, המשורר־המסַפּר, הוא רק בורא ויוצר, הוא בורא בין הדברים שראה הוא או שלא ראה, בין אלה ששמע או לא שמע, בין דברים שנתנסה בהם בעצמו או גם לא נתנסה בהם.
נפשו של המסַפּר היא ככנור המנגן: הכנור המנגן יבוא לידי קולותיו היפים על ידי סיבות מכניות, שאם גם מולידות הן את הקולות ומסבבות את הקולות, הנה שונות הן תכלית שינוי מהקולות גופם; וכך הוא אצל המסַפּר: בנפשו נארגים דברים על ידי נגיעתם בעולם החיצוני, אבל הם שונים לגמרי וחיים באופן מבהיק לגמרי מאותם שבחוץ.
כללו של דבר: הידיעה בעצמה וגם ידיעת הנפש אינה שירה עוד; ואם תאמר שירה היא, היא רק ממדרגה בינונית שבשירה. כשרון העין לראות והאוזן לשמוע אינו נותן עוד את חללה של השירה כולה.
וגם בזה יש להבדיל בשירה. יש להבדיל בין אותה השירה הבאה מצרת־נפש, רצוני לומר, ממה שיחסר לנפש המשורר בחיים ובתוכן חייו, ובין אותה הבאה ממותרות נפש, מהעודף שבנפש המשורר ועולמו.
יש שירה, שהיא רק בת־קולה של המועקה, של החסרון בחיים ובמידות, של פּגם החיים ודכאון הרוח. הנפש צועקת לחיים, לאותם החיים החסרים לה, והיא משוררת או בוכיה. – ויש שירה הבאה מתוך הרחבת החיים, מתוך סאה גדושה: האור המאיר בנפש המשורר ובחיי המשורר הוא גדול כל כך, עד שמאיר גם לאחרים ומתנחל לאחרים. הראשונה, שירת המועקה, באה לרוב מבלתי ־אפשרות לכבוש החיים ומבלתי השגת יסוד נאמן בחיים; ולעומתה השנית, השירה של המותרות, באה מריבוי האפשרות לחיים ומרוב ההשתמשות בצבעים שבחיים.
וראו זה, השירה ממין הראשון נותנת לנו מנפש המשורר הרבה יותר ממה שהיא באמת, כי הנה הצעקות יתירות לרוב מהצועק בעצמו; והשירה ממין השני נותנת לנו רק חלק אחוז מנפש המשורר… דוקא מי שישיר ממותרות רוחו אינו נותן רק חלק אחד ממנו; ולהיפך, אותו המשורר שיספּר מחסרונותיו נותן לנפשו היקף יותר גדול מאשר לה באמת.
ועוד הבדל גדול יש בין אותה השירה הבאה מבהירות המחשבה, רצוני לומר, מחיזוק כוח המחשבה ברב, ובין אותה הבאה מכליון־נפש לחיים עם נפש אחרת, לסער האחוה שביחוד.
בטרם נדע להכיר איכות שירה מיוחדה, עלינו להתבונן להמקור של אותה שירה; רצוני לומר, עלינו לדעת מאין בא המשורר אלינו, איזה מעמד נפשי ותכונתי הביאו לנו. ראוי לדעת, אם שירה זו באה מפּסולת שבנפש או מהעידית שבנפש, אם היא התגלות עזה של כוח מוסרי ודתי, או אינה רק געגוּעי החוטא לחיים טובים וטהורים, געגועי־טוהר.
השירה שורה או על חכם גיבור ועשיר או על חוטא ומצטער, והלוחות כתובים מזה ומזה. – –
בְּשִׁירָתֵנוּ אָנוּ
א. שִׁירָה עִבְרִית
עם הספר אנו, חיינו הלאומיים הם חיי הספר ושפתנו היא שפת הספר; לא יִפּלא, אם גם שירתנו היא לרוב שירת הספר. ושני דרכים, יותר נכון, שני דברים ונשואי דברים היו לה לשירתנו למנה: ירושת האבות לבנים ומלחמת האבות עם הבנים או הבנים עם האבות…
מה שלבני עמים אחרים העולם הגדול והרחבת המבט המשפּחתי הצר על ידי פּתיחת העולם הרחב והחיים הרחבים לפני היחיד, הוא אצלנו העולם התולדתי העתיק שלנו.
לב המשורר ימָלא מגלגולי היחיד לרשות האבות ולהדורות שקדמו. – שירה זו היא שירת ההתפּעלות, שירת החדר וההרחב שבחדר. והנה באים הניגוּדים, רגשי ניגוד להחדר ולתורת החדר; באים הניגוּדים להאבות ולמורשת האבות, באים כל רגשות החירות שבאדם לפתח מעליו מוסרות המסורה וכל כבלי הדורות, ולב המשורר ימָלא גם מזה ויעשה כוָנים גם לזה. שירת הגעגועים והניגוד אנו קוראים לשני מיני שירה אלה גם יחד. אנו מרגישים ניגוד להעולם הדתי אשר מסביב לנו, לעולם הצר, החוּקי, התורי, ואנו אומרים שירה; ובעוד שאָנוּ עומדים הרחק מן האבות ומחלומות האבות, אנו מתגעגעים לאיזו קורבה ולאור ביתי, ואנו אומרים שירה. אלה המה צירי השירה העברית, שעליהם תסוב. על שניהם, על שני מיני חיים הללו, תספּר השירה העברית שלנו האחרונה ועל אלה יש לה הרבה לסַפּר…
ועוד שירה שלישית באה לנו, שירה מורכבת משתי אלה הקודמות, מורכבת מניגודן זו לזו… המשורר יחיש הוד החדר וגם מועקת החדר. ביד אחת הוא רוצה להסיר מעליו את עול הדורות, וביד השנית הוא ממשיך את השלשלת הלאה; הוא בעצמו הנהו עוד חוליה אחת בשלשלת, שהוא אומר לקרעה… שירה זו היא שירת הקרע שבלב: הלב קרוע וּמוּרתח, כוחות שונים מושכים אותו לכאן ולכאן, והמשורר עומד על פּרשת דרכים ואומר שירה.
והדבר האחד, המשותף לכל מיני השירה, הוא חשבון היחיד הישראלי עם עמו. המשורר הוא החושב לאחרית, שואל שאלות עמו וסובל סבלון עמו.
המשורר העברי הוא אדם בן־חורין, שמרגיש את יסורי העבדות הישראלית ושואף לחירות. הקשר הגרדי, שהוא בא להפסיק ושעליו הוא עומד בנפשו, הוא הקשר התולדתי ולא הטבעי. לא הטבע וכברת ארץ נושבת מחזקים את האומה העברית ומחדשים את חייה בכל פּעם, כי אם התולדה ודברים שבכתב… לא מה שלפנים מקשר אותנו ונותן לנו אחיזה בחיים, כי אם מה שלאחור. לא אשר יהיה מעסיק אותנו, כי אם אשר היה. מבאר אשר כרו האבות שואב המשורר היהודי. לו דברים עם החיים שעברו והימים שעברו; לו חשבון עם לוּחות ושברי לוחות שמונחים בארון…
העם שחי חיי נזירות זה מאות שנה, עם שמתחייב בנפשו, אם הוא מסתכל ואומר מה נאה אילן זה או ניר זה, עם כזה איננו יכול לגדל משוררים מתוכו, כי אם מברו. הנה למשוררים עברים צריכה חירות מראש, חירות מן החיים ואותם ערכי החיים שבם נולדו ונתגדלו. צערנו הארוך מדור דור, מלחמותינו הנפשיות מבית ומחוץ, כל אשר סבלנו וכל אשר נסבול עוד – הכל נותן לשירתנו אנו צבע של צער והמיה גם יחד.
אם אמנם מעשירים המה הצבעים השיריים האלה מצד אחד, בתִתָּם להיחיד את נחלת הרבים ובהרחיבם את אפקו הפּרטי של היחיד ומכניסים אותו לרשות־הרבים, הנה תיעצר מצד אחד נפשו העצמית של המשורר. גשמים מרובים כי ירדו אמנם תרוה האדמה מהם, אבל לפעמים גם תישטף מרוב המים…
השירה היא הכוח האישי החירותי והיוצרי, היא תפלס לה נתיב, תניע על ידי ראִיה בהירה את החיים ומשטרם. השירה נבראה להרים את רוח האדם, ותעודתה להשמיע קולה בחיים ולתת לנו את מנת החיים, ואצלנו לרוב תאנק.
אין לנו חיים יסודיים, ועל כן גם אין לנו שירה חיובית. חפצנו לתאר – ונאנק דום.
ב. מְזַמְּרִים בַּסְּתָו
כי פותחים אנחנו את הספר הרביעי של “כל שירי יהודה ליב גורדון”, “שירי־עלילה”, קוראים אנו בשיר הראשון, שהוא גוּלת הכותרת של השירה־קינה שלנו, בשיר “בעלות השחר” (במקום הקדמה), את דברי המשורר המקונן ואומר:
מִנִּי אָז לֹא אָשִׁיר שִׂמְחָה וָנַחַת,
לֹא אֲקַו לָאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶשׁ,
אָשִׁיר יוֹם מָר, אָשִׁיר עַבְדוּת נִצַּחַת,
אֶחֱלֹם דִּרְאוֹן עוֹלָם, עַבְטִיט וָרֶפֶשׁ.
אשיר דראון עולם! המשורר קורא לריב ורואה עמל בעמו ואי־נחת בחיי עמו. הנח לי, לא משורר, כי מקונן הנני; לא אוסיף עוד זמר! מיטב המשוררים, מיטב האנשים, אשר לבם רד עם מחונקי עמם ואסירי עמם, אלה שהרגישו את עקת הדורות וצער חללי הדורות, קראו תגר על מעשי האבות ותבעו מן האבות את עלבון הבנים… על חורבן דור ה“מאספים” ובעלי החרוזים, שבאו להכתיר את “השפה השרידה”, את “מפעלות הטבע”, קמו אנשים שידעו כי לא עת שחוק ועליצות לנו; כלי נשק להילחם חגרו – להילחם עם עמם וקדשי עמם.
וראו נא: אלה שאמרו את ה“לאו” הגדול, הם היו לעורקי הספרות ולרוח החיה בה. חידה היא. העם היה בעיקר עם אלה, שהיו – נגדו ונגד אוצרותיו מני קדם… לא “ילדי־רוחי” של פּינס, שבא לבנות את הריסת דת עמו, היו לאבן־פּינה בספרותנו, כי אם “הדת והחיים” והספר “חטאת נעורים” שבאו להרוס ורק להרוס.
“אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא, כי המר שדי לי”. העם יודע להבדיל בין המדברים את האמת באזניו ואם גם מרה היא, ובין אלה, שמכזבים לו וקוראים שלום – ואין שלום. העם חפץ בחירות; בחירות גם מן החָרוּת בצפּורן שמיר…
והנה שבו בנים לגבולם! באו סיבות חיצוניות ותוכיות ומכל עבר ופינה החלו לקרוא לתחית ישראל וללאומיות ישראל. הנה קולות חדשים ובנות־קולות: את קדשי עמנו לא נחריב; אדרבה, נקים את הריסותיו. לא נפתח חלונות לאור העמים, אלא הגויים גם הם לאור ישראל ילכו. לא בקיעים לנו, כי אם יסודות נאמנים. לא עבדים אנו, המחכים לגאולה כל הימים, כי אם, אדרבה, אנחנו גואלים ברוח… ומלאה ספרות ישראל החדשה תהילה לאומית ותשבחות לאומיות. אין כאלהינו, אין כאוצרותינו, אין כמוסרנו, אין כחוּקי חיינו!
ובואו וראו: משוררי ישראל המעטים לא נואלו ולא חטאו באלה. בסביבת המרכז הרוחני אל אחד־העם נשמעה השירה השלילית הכבירה של פייארברג. ובעיר שגדלים בה ספיחי חיבת־ציון עוד היה העוז לאחד מבני החבורה, מבני אותה חבורה עצמה2, לסיים סוף שירתו: “שמא! שמא הכל טעות היא בידכם!”
שמא! וכשמקונן “המשורר הלאומי” על חורבן “עיר ההרגה”, מקונן על החללים שדמם צועק אלינו מן האדמה, לא קדושים שנהרגו על קידוש־השם רואה הוא בהם, כי אם חללים, “חללי חינם”.
וְצַר לִי עֲלֵיכֶם, אַחַי. וְלִבִּי לִבִּי עֲלֵיכֶם:
חַלְלֵיכֶם – חַלְלֵי חִנָּם. וְגַם אֲנִי וְגַם אַתֶּם
לֹא יָדַעְנוּ לָמָּה מַתֶּם וְעַל מִי וָמָה אַתֶּם מַתֶּם,
וְאֵין טַעַם לְמוֹתְכֶם כְּמוֹ אֵין טַעַם לְחַיֵּיכֶם…
וּשְׁכִינָה מָה אוֹמֶרֶת? – הִיא תִּכְבּשׁ בָּעָנָן רֹאשָׁהּ
וּמֵעֹצֶּר כְּאֵב וּכְלִמָּה פּוֹרֶשֶׁת וּבוֹשָׁה…
בושה! ובשעה זו יבואו סופרים־לאומיים־שוטרים, המיסרים אותה קשה על שנשתנתה משכינתם של שאר העמים. אלהים של כל עם הולך לפניו לכבוש את אויביו, ואלהיהם של ישראל שופך זעמו על בניו ועבדיו ומוכיח אותם בלבת פּי נביאיו. – – –
“אילו הגידו את הדבר הזה לזרים, – קורא סופר לאומי אחד3 – אילו הגידו את הדבר הזה לזרים, היו בודאי משתוממים מאד! איך אפשר, שהאינטליגנציה הניזונה ישר מחיי העם ומזינה מצדה גם היא ישר את העם, לא תרגיש בזעזוּעים הלאומיים של אותו העם? איך אפשר, שבעלי הדעת הלאומית היותר רחבה, אלה שרגילים לראות בהם את תמצית הנפש היותר רבה, אלה שרגילים לראות בהם את תמצית הנפש הלאומית, את צירופה היותר נעלה, המשוררים והאמנים הלאומיים, יהיו רחוקים כל כך ברוחם ובהרגשותיהם מרוחה והרגשותיה של האומה? איך אפשר, כי בהתעורר תנועה לאומית כבירה, אשר בכל אופן יש בה מן ההוד והיופי, מן הזוהר וההתפּעלות, לא יהיו אלה עומדים בראשה, מתנבאים לה ומפיחים בה את רוחם השירי?”
ועוד לקורא זה: “עובדה היא, עובדה היא”, ש“רובם הגדול של היוצרים והאמנים הלאומיים, אשר יד להם ושם בספרותנו, עומדים מנגד לתנועה הלאומית ולכל רעיון של פּדוּת לאוּמית, באיזו צוּרה שהיא מתגלית; הם עומדים מנגד ומגלים מזמן לזמן את שאט־נפשם לאלה העוסקים בבנין האומה, ויש גם שמתנגדים להם בגלוּי”.
ואמנם למשורר העברי, אם רק אוזן קשבת לו, לא באו ימי גאוּלה, והוּא אינו מאמין בגאוּלה של היום, בלי פתרון האתמול הארוך… בלבו נשמע רק “לאו” לכל “הן " שוא. פּחד השאלה בלבו, במקום שאחרים כבר השיבוּ בחיוב. במקום שֶאלה ישמחו, יושב הוא כ”אבל בין החתנים". הם אומרים: בוני ציון אנו, או בוני ארץ סתם, ומלבו התוּגה לא תמוש.
וצאו וראו גם זה: כל אלה שעוז בלבם להתנגד לכל האוצרות הרבים שלנו ולשאון הרבים – איזה דבר מלווה אותם, שנכנס גם בלבם של בעלי החיוב; ולאידך, אלה שכורעים ומשתחוים לחיוב ושרים ומזמרים לאלהי הבנין – כוחם אין אתם ואין בזמירותיהם ודבריהם כל חיזוק.
אלהים לא עשה את הדברים ישר אצלנו. מעקשים ועקלקלות לנו מדור דור, מראשית ועד אחרית. אין נקי בנו, אין מנוח לנו. אַל תבקשו אם כן גם בשירה העברית שלוה ועוז, לה רק חיי־צער והרגשת אותו הצער.
דִּבְרֵי שִׁירָה
א
שבעתים ישאב המשורר מבאר החיים ויאמר להריק את הדלי, ובבואו לִשְנות מעשהו יראה, כי עוד לא עשה מאומה ולא הגיד מאומה. עשרת מונים ירים את המסך, ובפעם האחת־עשרה עוד הכל מעוטף בצעיף. בעצם הדבר הנה מועקת הלב וגעגועי הלב הם הם מקור הדיבור החי, מקור לא־אכזב. מבשרו יחזה המשורר את החיים, מבשרו יחזה את חיי בני־אדם והמונם, מנפשו יבוא בו הכוח לחדור אל מכמני העולם ולצרף לו את ארג העולם. הוא עומד בחרדת־נפש מול האפס התמידי ומול הטבע העיור ומבקש שם השארת־הנפש האלהית ונתיבות אלוה. המשורר ימצא את נפשו בסבלון העולם ובהרת־עולם. תוגת הבריאה וחבלי הבריאה באים בנשמתו ואומר הוא להיסתר מפּני התהום הנצחי ברחשי לב אחר ובעצבון לב אחר.
השירה היא מגע עולם בעולם, בה נשמעת המית־הלב בלוית הד העולם; יסורי המוּסר והחטא עם כליון נפש העולם מבקשים להם ביטוי בחי מדַבר. בשירה נשמע קול החיה שבאדם וקול אלהים אשר בלב האדם. הנה מעֵבר מזה האדם ומעֵבר מזה הטבע.
המשורר אומר למצוא מרגוע בדרכו; והוא מרגיש, כי הכל מסביב לו הוא עדי־אובד; מעקת העוון נפשו מתפּלצת והשמש על ראשו בוערת. הוא עולה גבעות ויורד, נופל וקם. אור וחושך יחד יחוּדו לו חידות; האלהים יושב בהיכלו וּפותר את החידות, אך את שפתו לא נכיר.
אור השירה הוא מתנת־יה ועקת־יה. אלהים המסתתר בכּל ימלא את הלב וישומם את הלב. אתא בוקר, אתא ערב…
ב
שירת היחיד אצלנו אי אפשר לה בלי שירת הציבור, בלי הבעת צרת הציבור, בלי הבעת צרת הגוי… כל אשר בנו ובחיינו אנו תוסס מחורבן הציבור ומיסורי הציבור. האזינו ותשמעו בנפשכם צרת העם כולו, יסוריו כולם וקרעיו כולם. האזינו ותשמעו בנפשותיכם את אשר סבלתם בגלגול ראשון, את אשר סבלתם באלפי הגלגוּלים של כל הימים, של כל המועדים ושל כל הזמנים. מי אצלנו עודנו חי בעד עצמו וקיים לעצמו? מי מאתנו אינו נמק בעוון הדורות ואינו סובל בנפשו מעקת הדורות? מי מאתנו חי לעצמו, מבלי מגע עם אשר אירע בעבר ובהווה? מי מאתנו עוד נקי לביתו? – –
ונפשי חולמת ליומו של המשורר, למשורר אשר יתן לנפשנו פּדות. – נפשי חולמת לאיזו מלה חזקה, עזה ומרעישה, אשר תרעיש ביפיה ובעוּזה את כל החי בנו ותוציא את כל העצור בנו ושוכן בנו. נפשי חולמת לנצחון השירה אצלנו, נצחון תוגת היפה ונצחון תוּגת הדורות.
ויבוא יום, שבו כל הטיפות המרות של חיינו הארוכים תצטרפנה והיו לים גדול אשר יכה גלים. – – –
ג
התנאים החיצוניים לגידול השירה שלנו, לגידול החיוּת האמיתית, המה רעים וצרים; אולם התנאים הפּנימיים, הסערה הפּנימית המתהלכת בקרב הדור הצעיר אצלנו, ותסיסת נפשם המבקשת לה דרך, כמעט טובים המה ומוּכשרים להוליד ניצני שירה, על כל פּנים שירה אישית.
הצער התולדתי שלנו, אלה היסורים, שבהם עוד לא נתנסתה כל אומה ולשון, השלכת הנפש מקלע אל קלע, מאהבה לאיבה ומניגוּד לחיוב היו נותנים לנו שירה רבת־הנפש. חיינו המשוּנים במינם, כל סערת הלב והמוח, הגעגוּעים והמלחמות התדירות, כל אשר יאָרג בלבבנו זה דורות רבים, סותר זה את זה ונאחז זה בזה – כל אלה היו באים, לרגלי השאלה הגדולה, המבריחה את כל עולמנו מראשו ועד סופו, לסערה חיצונית ועזה, נשגבה ונוראה יחד. אבל מי מבעלי הספרות ישמע בקול המלה הזאת? מי יפנה לה מקום? איה היד המושטה לקבל את כל אלה ואיה הלב אשר ירגיש צרכי לב אחר?
חיוּת הספרוּת היפה אצלנו, רצוני לומר, האפשרות לתקומתה וביטויה אצלנו, מוצאת מקום מעט ולרוב הדברים יבנו מצודות.
בנין הספרות היפה, גידול הספרות היפה והשירה אצלנו במידה הנחוצה היה נותן לנו איזה שם ושארית. כל דברי נפשנו ותולדותינו, כל השייך לנו, כל הנאסף אצלנו מדור דור, מבלי עשות פּרי, היה בא על ידי השירה הזאת לידי תחיה ולידי פעולה. השירה היתה מתיכה כל אשר נאסף בנו וכל אשר חיה אתנו ואת אבותינו; כל אשר ראינו ושמענו, כל אשר סבלנו מהחל ועד כלה. היה מוצא לו בה מפלט…
ד
אמנם על יד שירת התולדה נחוצה לנו שירת הטבע, שירת היחיד בעצמו וצרת נפשו או המית נפשו; נחוּץ לנו קרקע שירי חדש וכוחות שיריים חדשים ומניעים חדשים. ואמנם לאלה נשׂים עינינו ולהם נשׂבּר. – בעוד שנרות הדורות דולקים או כבים, הנר שבחיי היחיד מתמזמז. הידעתם, כי יום הדין גם לנו, יום הדין לחיינו אנו, לשאיפותינו אנו, לסבלון נפשנו אנו? הידעתם את מארת האדם ואת אשר יצר לו? ביטוי שירי כזה נבקש ולוֹ נפלל. נפלל לביטוי שירי אנושי, לשירת בשר־ודם, שהיום הוא כאן וחולם חלומות, ולמחר הוא בקבר. לשירה אנושית אזננו נטויה; אבל כבר אותו דבר, שאנו שרים עברית, שאנו שרים שירה בשפת עבר עלאדמת נכר – כיבגולה אנו, אנו ושירתנו גם יחד, אנו ועתידותינו, אנו וחלק גדול מעברנו; אותו דבר, שגם בשעה שאיזה ענין ניתן לנו, היסוד חסר לנו, הערבון לקיוּם האומה הלאה והיכולת להתקיים הלאה, אנו ושירתנו, אנו וכל אשר לנו, – זה יביא אותנו עוד הפּעם ביד חזקה לחוף השירה הישראלית ולכל השאלות הישראליות ותורתן גם יחד.
אשר ימלא אותנו אינו יכול להשכיח מלבנו את אשר חסר לנו… ואשר יש לנו לא יוכל למלא מקום זה שאין לנו. אנו משוררים לעם, בלי יסודו של עם וקיומו של עם. ידנו פּתוּחה לתת ולחזור ולתת, ועניים אנו, עניי־עם. – – –
השירה היא כוח החירות האישית היוצרת, היא תפלס נתיב ותניע את גלגלי החיים ומשטריהם על ידי הראיה הבהירה. השירה נבראה להרים את האדם, נבראה למען תישמע בחיים; ואצלנו – הן תאנק בעצמה, תתלבט בצערה ובהשמעת צערה. בת־קולה יוצאת מחרבות הר חורב וחורבן האומה. אם לנו מבוא אל הטבע, הנה הוא סגור לפנינו על ידי התולדה…
ה
השירה לא תבנה רק על קרקע החיוּב בלבד, אלא גם השלילה תהיה לה ליסוד נאמן. לא מנצחון בעלי התורות תצא, כי אם מעקת התועים, מבקשי־דרך ומהרסי־דרך, גם מאלה. – התאמרו, כי התועים והמתעים שלנו התעו רק מרוע לב, ושרק להשחית ולעקור במזיד היתה כוָנתם? התאמינו, כי רק רִשעה היתה בלב אלה אשר באו להחריב את העם, רק לחזות נקם בקדשי העם רצו – ותו לא?
ומי יכול להתעות בלב שלם גוי כולו? מי ישנא את שבטו שנאת־חינם? לב מי לא ישבר בקרבו לצער עם שלם? איה הנפש החוטאת, האומרת “לאו” לקדשי הגוי, שלא תזוב דמה ושלא תמוק בצערה? אם נדע ונעריך את גבורת אלה שמתו על קידוש־השם, עלינו להקשיב גם לתוגת אלה שהקריבו עולמם וחייהם לשם הריסת השם. עלינו להביט שמאל כמו לראות ימין, שאמנם אינן רחוקות אצלנו זו מזו. והן גם המברכים שלנו היו גם מקללים, ומי שקיבל את הלוחות הן גם שבר את הלוחות…
והיה אם תשמעו בקולכם, בקול נשמתכם, תראו, כי הפרשיות סמוּכות, פּרשיות היחיד וּפרשיות הציבור, פּרשיות שלכם וּפרשיות של אחרים; תשמעו ותקשיבו הד כל הצרות, הד כל המועקות, הד כל הדורות וכל הזמנים; תשמעו ותקשיבו המית כל הנפשות הגדלות בנו, בין כה ובין כה; תשמעו ותקשיבו כל השאלות שבחדרי־הנפש שלנו וכל סערות הנפש… אז עשירים נהיה בשירה לא נדע עתה שחרה; אז יתעשרו היחידים בנו בנשמותיהם של אחרים. נשמות אחרים תבואנה בהם להוסיף יגון על יגונם ולהרחיב המיתם, המית נפשם.
למה תאמרו אין לנו, בשעה שעוד זה יש לנו? – – –
עִנְיְנֵי לָשׁוֹן / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי
מיכה יוסף ברדיצ’בסקי
בִּדְבַר הַלָּשׁוֹן
א
עִבְרִית וַאֲרָמִית
שני גויים בבטנך. איני מכוון בזה ליעקב ועשׂיו, כי אם ליעקב גוּפו. בית יעקב נחלק ליהודה וישראל, שמתרוצצים עדיין בנו, ושפתנו היתה לבת שתי לשונות – עברית וארמית.
לא אשׂא בזה אל המדע עיני, אם עם ישראל, שמארם יצא, דיבר בתחילה ארמית, ובכנען למד לדבר עברית ואחר־כך חזרה שפתו על אכסניתה הארמית, או אם העברית קדמה להארמית ועם ישראל למד זו האחרונה במגעו המדיני והתרבוּתי עם הארמים שכניו. איך שהיה, לנו עסק בשתי שפות, שעם כל היותן שכנות זו לזו, הן שונות בתכלית השינוי אשה מאחותה, לא בביטוי ובמלים, כי אם בנפש אשר בהן. השפה העברית אוהבת את הנשגב, הפּסול והחטוב במבטאים, בה כפל לשון, התעלות הקול, היא שפת ההתפּעלות, שפת השירה הלירית ושפת ההתעוררות והתוכחה; והשפה הארמית היא שפת המשל והסיקור החד, שפת הפּתגם החד והמוסר. שפת עבר היא שפת ישראל, שפת עם חי ולוחם, היא שפת העוז והטבע; והארמית – היא שפת ההכנעה שבלב, שפת הדת, שפת היהודים… והיטב אשר דיבר גייגר במקום אחד: כי מיום שהחלה היהדוּת להתבסס נעשתה שפתה ארמית; ובדבּר העם ארמית, הנה לו נשמה אחרת ורוח אחרת, מבטו על החיים והעולם נשתנה, יחסו לאלהים ולהטוב והישר נשתנה, הכל בו נשתנה…
וגם לזה יש לשום לב. נרה של השפה העברית נדעך כשנחלשה המדיניות שלנו וכשכוחה לא היה עוד אתה; ושפת ארם האריכה ממשלתה על העמים השכנים גם אחרי אשר ארץ הארמים היתה לחרבה.
ואנו עברים־ארמים בלשוננו. לא שנים מקרא לנו ואחד תרגום, כי אם שנים תרגום ואחד מקרא. תפילת המתים והחיים, ה“קדיש”, הוא לנו “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”; וה“יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא” הוא קרוב ללב העם יותר מ“גדול ה' ומהוּלל מאד”. פּתגם מוסרי בפרקי־אבות תופס חלק יותר גדול בחיי היהודים מפסוק בישעיה או באיוב. ספר “משלי” במשליו ובהוראת החיים שלו ואחיו “משלי בן סירא” המה המעבר בין שני עולמות אלה. ליהודי שכבר הכין לעצמו כלי־גולה אין פּנאי לעמוד מול הטבע והחיים ולשהות במבטאיו ובמדברותיו. לו צריכה תורה קצרה, אשר ישים אותה בצרור על שכמו וילך הלאה… הוא לא יתאר לו גבורת האלהים וממשלתו בצבא השמים והארץ, הים ומלואו, תבל ומלואה, ולא יכול להוליד את השירה הארוכה של רחשי נפש לפני פועל־יה; לו די הרמז האלהי הקצר: דע לפני מי אתה עומד! בצמצוּם הדיבור ישמור את הדבר בחובו והוא יאיר לפניו ויעורר את לבו. זהו ההבדל היסודי בשתי השפות האלה ורוחן, ביותר – באשר היו בנפשנו אנו. “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ!” ו“מאימתי קורין את שמע בערבית?” איש עברי אמר זה ואיש יהודי אמר זה; ובין שני אלה מונח הבדל עוד יותר גדול מזה שבין ישראל לאדום או לעמון ומואב…1
משוררי ימי־הבינים שָרוּ עברית וכתבו אשדודית. – כאשר החלה אצלנו תחיית השפה והספרות, חזרו המשכילים להמקרא ולדרישת המקרא, אבל את ביאוריהם כתבו בשפת רש“י והתלמוד. נפתלי הירץ וייזל שר “שירי תפארת” וכתב את “אמרי שפר” ו”גן נעול" לא בשפת “שירי תפארת”. גינצבּוּרג ואֶרטר ומאפּוּ כתבו עברית. גוֹטלוֹבּר כתב עברית וּצוייפל רבנית; יל"ג בשירתו נוטה לשפת עבר, בהיתוליו וסיפוּריו – לשפת בבל. מנדלי השתמש בחזיונותיו העברים בשפת המשנה וּפייארברג חידש נעורי שפת עבר. זלמן אפּשטיין התאמץ גם לחשוב עברית, מה שעשו אחרים בשפת תערובות. והשאלה רבה: למי המלוכה? למי ניתן שארית ואחרית בספרותנו? –
וראו זה, תחת שבימי־קדם היה הדבר כך, ששׂפת עבר קירבה אותנו אל הטבע ואל חירות החיים והשפה הארמית באה בתוכנו עם הכיבוש הדתי, הנה בימים האחרונים לרוב הדבר להיפך. אנשים שנשארו במעגל העבריה וטהרת לשון־הקודש, כשטיינברג, פרידברג, איש נעמי, וַרשבסקי וכו', לא התרוממו לחירות המחשבה כלל; לכפירה והרס יצאו דוקא אלה, שעמדתם היתה בשפת התלמוד. הרי שור, הרי שצקס, הרי אברהם קרוכמל ושלמה הירש ב“קורות ישראל ואמונתו”. הרי פרייליך ורוזנפלד בעל ה“משפּחת סופרים” והרי מ. ל. לילינבלום. הספר “חטאת נעורים” נכתב בלשון התלמוד והספר “עם־עולם” בשפת עבר… רק נחמן, הגיבור הראשי בסיפור “לאן?”, הוא המדבּר בלשון עבר ומהרס את עולמנו ממסד עד הטפחות בשפת עבר. התאָמַת שתי השפות האלה בשויון־הַרכָּבִי נמצא בשירת ביאליק וגם מה בשירת כהן, ובאיזו מידה עוד ב“שירי העלילה” של גורדון. ועם כל זה, המלאכה לעקור את הכפל הזה משרשו עוד לא נעשתה כולו, ומי יודע אם תיעשה? הוא הדבר: שפה אינה נעשית, כי אם גדלה היא. היא אינה נלמדת כולה מתוך הספר, כי אם גדלה בלב ובנפש, ואותה שאינה גדלה מעצמה אין לה חיוּת…
ופה אנו באים למשפּט בשני הפכים. הכפל בלשוננו בא מקריעת העם לשני חצאים שאינם מתאחים, ואף על פי כן החלו להתאחד. הפּירוד הזה עצר לרוב בעד התפּתחוּת לשוננו, והוא גם העשיר אותה. אין לנו שפה אחת ספרותית, כי אם שתים; זו סמוכה לזו, ושתיהן בנס הן עומדות וגידולן בנס…
ב
בִּכְתָב וּבְפֶה
הלשון ראשיתה בפה, וזמן רב יעבור עליה עד שתבוא לידי השתלמות בכתב ועד שתקבל לבוש גם בכתב. הדיבור החי הוא המקור העולמי הנובע והוא משאיר שארית בדברים שבכתב. אמנם הכתב עולה באיזו מידה על פּרי הפּה, להיותו כבר יצירה שירית בכל אפניו; ועם כל זה כוחו אתו, רק בקבלו יניקה מדברים שבעל־פּה, אם גם שהוא משפּיע אחר־כך על משפּיעו. הלשון, אחרי קבלה צורת הכתב, הרי היא שוב פּועלת על הדיבור ומשלימה אותו. האחים גְרים שאבו מן שפת העם, והעם שואב משפתם; וחזר הנפעל להיות פּועל, ואותה תנועה חוזרת מביאה לידי אוצר שמוּר. נס גדול הוא, שלמרות מה שחדלה שפת עבר להיות שפה מדוברת, והרי אין לה לא זו ולא זו, לא הלקיחה מן העם ולא החזרת הנתינה לבעליה, עלתה לה להשתלם ברב ולהיות בכלל גדֵלה… אבל יחד עם זה מוכרחת היתה להתעלות על פי התנאים האלה לשפת היחשׂ, לשפת־קודש. אם בכלל כל דיבור שבפה חולין הוא לגבי הכתב, ואדם שלוקח ספר לקרוא בו, הרי הוא נכנס עם זה כמו לעולם אחר, הנה אצלנו, שאין כל זכר וקשר בין הקריאה ובין הדיבור, על אחת כמה וכמה. ואמנם על ידי יחש קודש זה, עלתה לנו למעֵט עד עתה סאת החול בספרותנו; אבל חָסר לשפתנו עם זה הנוער ונגבל הכשרון להכניסה במחיצת הנוער. שפתנו היא ביסודה שפה לגדולים וקשה לצמצם אותה לקטנים. וכל אלה הנסיונות שנעשו בזמן האחרון לעשותה נוחה לנערים, לא עלו יותר מיצירת שפה אי־טבעית ומסולסלת. השתא דקשישנו לדרדקי!
גם הדיבור בשפת עבר לא יעלה לנו בטוב, בעוד לנו רק זה הדרך האחד: ההליכה מכתב אל הפּה ולא להיפך. מעלין בקודש וגם מורידין, אבל לא רק מורידין. מבור נאספו בו מים, אם גם מים חיים וטהורים, עוד לא נעשה באר, בטרם נחפּור באדמה; וכל עוד שאנו עם־הספר, ורק עם־הספר, די הדבר, וגם זה למופת, שיש לנו שפת הספר…
“מציאותו של רכוש לשוני בלבד – אומר ח. נ. ביאליק במאמרו “חבלי לשון” ב”השילוח" – אינה מספּקת עדיין, אלא הוּא טעון הפיכה והפיכה ותנועה שאינה פוסקת ומחזור תמידי בחיים וכו'“. אבל אין התנועה באה מפי המדַבּר, כי אם מלבו. – ואם ידבר הנ”ל מ“מצב של תחיה גמורה ושלמה ללשוננו, תחיה בדיבור ובכתב, מעין זו שיש לה כבר סימנים מוחשיים בארץ־ישראל” – דוקא “הסימנים המוחשיים” הללו יורונו היטב מה בין דברים הגדלים בחשאי ונעשים מאליהם ובין אלה שנעשים בידים… לא לבד אחינו הספרדים, ששפת־קודש בפיהם כל הימים, לא הביאו תחיה לספר שלנו ולשפה, כי אם גם יוצאי ירך השבט האשכנזי שניסו לעשות כמוהם, כמו בן־יהוּדה וחבריו הבאים “לדחוק את הקץ”, עמדו מלדת.
ג
עִבְרִית בְּעִבְרִית
ב“הצבי” של בן־יהוּדה נדפס בשנת א' תתכ"ו תוכן מאמרו של י. גרזובסקי (מורה בשני בתי־הספר ביפו) על־דבר “השיטה הטבעית בלימוד שפתנו או עברית בעברית”, מאמר שבו הוא מראה דרך חדשה או מברר את הדרך החדשה, ללמד עברית בעברית ולנטוע אותה בלב הנער לבית־ישראל בעברית גופא ולא בעזרת השפה היהודית או שפה אחרת שבפיו. לא שניוּת תהיה אצלנו, לשון על יד לשון ולשון נקנית על ידי לשון, כי אם לשון נקנית על ידי עצמה ומסורה על ידי עצמה.
עברית בעברית! והדבר הזה היה לקול־קריאה אצלנו ולראשית מעשה. יש לנו מורים רבים המלמדים את תלמידיהם שפת עברית בעברית ועושים להם את ה“שיטה הטבעית” לקו; יש לנו כבר בתי־ספר מעט או הרבה העומדים על יסוד השיטה הזאת; יש לנו במקצוע זה ספרי־חינוך הרבה, ועוד יותר: כבר יש לנו סופרים אחדים שנולדו בחוּג העברי הטהור ויצאו ממנו לכתוב לנו עברית טהורה, בשפה שנמסרה להם כולה עברית. שמחי, בת יעקב! אחרי דממה סער, ואחרי התרשלות והעדר לימוד שפת אבות קם בך בן דור מדבּר בשפת חוזיך וחכמיך…
ונפלא הדבר. הדור הזה, הדור העברי, שלכאורה כולו עברי, רחוק רחוק מאד משפת החוזים והחכמים. הוא ידבר עברית, המלים עבריות, השמות והפעלים עבריים, עבריים הם על פי המקור ועל פּי חוקי השפה והלשון, אבל – אינם נובעים מן המקור ואין להם כל חיבור חי ושיתוף עם המקור. נפלא הדבר, שדוקא אלה הנושאים את דגל ה“שיטה הטבעית” בלימוד ובחיים, כמו שכחו את טבע השפה ואת רוח השפה. אין בכל מה שכותבים ומדברים אפילו סימן של רוח השפה; רק שפה מלאכוּתית אנו רואים אצלם, שפה עשויה בידים בלי כל רוח־חיים. קראו את דברי כל המזמרים לנו פּזמון “עברית בעברית”; קראו את דברי כל אותם האנשים המדברים עברית, וגם לא למדוה בתחילה על ידי שפה שאינה עברית, וראו עד כמה רחוקים הם ביסוד נפשם מן הרוח העברי ומן ההד העברי.
אותם האנשים שלמדו שפת עבר בלי “מיתודות” ובלי שיטות, אותם שלמדו לדעת את הספר העברי עוד קודם שלמדו את השפה העברית ושהיו רחוקים מאד מעברית בעברית, הם הם חדרו אחר־כך לעומק השפה ולרוח השפה; ובהם, דוקא בהם, הכתה השפה העברית שורש ותעשׂ פּרי. לעומת זה לא עשתה פּרי בלב אלה, שלמדו אותה בדרך נכונה ושנמסרו להם יסודות השפה בדיוק, ועוד יותר בעברית גרידא…
השפה היא דבר טבעי וגידולה יבוא מאליו על ידי נטיעת ניצנים של לשון, ואולם אין היא דבר מלאכותי הנעשה על פי חשבון והגיון.
הספר היה לנו לשפת האֵם, הספר העתיק והבלתי־מסודר, הספר העתיק באוריו ובצלליו, ואף על פי שמרובים צלליו. אולם במקום שהאם והמורים מדברים עברית יש לנו רק צל שפה עברית, ועוד יותר – תחסר לגמרי מחשבה עברית.
בכל אשר גדל בחוג־הלשון העברי ואשר כולו עברי אין לב חי ודברים חיים. אין מחשבה של חיים ואין ארחות חיים; צפּרים מדברות בלשון בני־אדם. נחנק הכל בלבם של אלה, לרגלי שפה עשויה זו. דוקא במקום שאמרנו להיטיב – הרענו; דוקא במקום שעל פּי השכל צריכה היתה הברכה להיות שלטת במעשי ידינו – באה מארה.
“חסרון השמות והמלות להרבה מושגים וביטויים – אמר כותב מאמר אחד ב”הבוקר" בשם “השיטה הטבעית בלימוד העברי” – חסרון השמות וכו' מגביל ומצמצם את מחשבת הנער ואינו נותן לכשרון הדיבור להתפּתח בו, כי ברצוֹת הנער להביע לחברו, ומה גם לגדול ממנו שמתבייש מפּניו, אחת ממחשבותיו, או לתאר חזיון, שעשה רושם בנפשו, ואין לו די מלים לבטא את כל זה, הוא מתחיל לגמגם וכו', ובראותו כי תם לריק עמלו, הוא מחניק מחשבתו בקרבו וישׂם מחסום לפיו; וכך תלך המחשבה של הנער הולכת הלוך וּמתנונית, וכשרון הדיבור הולך ונאלם"…
“אחרי שנות עמל כאלה אין זכר עוד לכל הלימודים, שהלעיטו אותם בהם – הוא מוסיף ואומר – ולא עוד, אלא שעל פּי רוב נעשו גם שונאים להם ולכל אותם ההבלים וכו'. תחת זה אותם הנערים אשר השפּיעו להם את התנ”ך על־פּי תרגום וגם הלעיטום רש“י בלי נקודות וכו', הנה פּסוקים רבים שגורים על פּיהם, תורתם בתוך מעיהם ומתגעגעים לה, קוראים עברית ויודעים ספר”. יודעים את הספר על פּי הספר; בהלך נפשם יחרות הספר את דבריו, והם נשמעים לו או אינם נשמעים לו… תחת שאצל הראשונים, ואפילו אצל אלה ששומרים את תורת בית־מוריהם, הכל גלמים, גלמים בעלי צורה יפה, אולם בלי חיים. ואמנם כמה רחוקים אלה מחיים!
ומה נכונה קריאת בעל המאמר ההוא אל ההורים, כי “משתעשעים הם בצעצועים ובפרחים נובלים ומשחקים בנפשות בניהם”, כי “יתענגו לשמוע איזו מלים עבריות מפּי ילדיהם וכו'; ולא ישימו לב להתבונן, כי אך צפצוּף של תוכיים הם שומעים, צלצול של איזו מלים בודדות”.
“בגולה לא ידברו בנינו עברית”. “אַל נא תשלוּ את נפשכם ואַל ישיאכם הדמיון הכוזב, כי תגשמו את רצונכם בגולה, כי לא תצלח, ורק את נפש בניכם אתם קובעים!”
את נפש בניכם תשחיתו בשפה עשויה בידים; את נפש בניכם אתם קובעים, ואל תאמרו אלה יוציאו לכם פּירות, או כבר הוציאו פּירות.
ד
דָּבָר מִדָּבָר
נשאלתי מאת חבר אחד לדיבור ועוסק בהרחבת הדיבור העברי2 על אלה הדברים:
א) מהו ערך ידיעת הלשון בעד הפּרט להכרת־עצמו הלאומית, להרגשת כבודו וכמוצא להבעת נפשו?
ב) מהו ערך תחיית הלשון לשחרור הלאומי, כלומר, בתור אמצעי לשחרור הלאום?
להשיב על השאלות האלה, שבסידורן ואפנן כבר בנויות הן על איזו וַדאיות, לא נקל למי שאין לו וַדאיות אלה ולמי ששואל גם עליהן…
מהו ערך ידיעת הלשון בעד הפּרט להכרת־עצמו הלאומית? אנו מפרידים את שליש השאלה הזו מהיָתֵר, להיותה עומדת בפני עצמה, ונאמר: יש ערך לידיעת הלשון לתועלת ההכרה העצמית של הלאום וקניני הלאום, אבל רק במידה קצובה, וזו אינה עוד היסוד הגמור להכרה זו. בודאי בעם כעמנו, כלומר – במעמד עממי כמעמדנו, שהכל לנו דברים שבכתב וכל היחסים שלנו המה ענינים שבכתב, הרי הלשון, ידיעת הלשון, מכילה אפשרות רבה לבוא בקירוב עם אותם הענינים העממיים, לדעת אותם ולהכיר אותם. ולעומת זאת, הרי החומר התולדתי שלנו, מושגי הספרים וכל דבר רוחני מסורים לנו במסגרת צרה מסורתית כל כך, מסגרת שגם חוקרינו ודורשינו לא הרחיבו אותה כהוגן, ואולי גם אינם מבינים אותה כהוגן, עד שעל האדם בנו, החפץ להכיר את הדברים באמת, לחַפּש את בירורם מבחוץ ולא מבפנים… בעניני המקרא שלנו, החלק הראשי מיצירות רוח ישראל, לא תועיל לרבים לשחרור הרוח ולהבנה ברורה גם ידיעת הלשון העברית על בוריה, בלי מפתחות או מבואות כתבי־הקודש ותולדות ישראל הכתוּבים בידי אלה שאינם מבני ישראל ולא בלשון בני ישראל…
והנה באים אנו לחלק השני של השאלה: מהו ערך ידיעת הלשון להרגשת כבודו של הפּרט, כבודו הלאומי? וגם בזה נוכל לומר הן במידה מוגבלת. רואים אנו יהודים רבים בארצות המערב, שאינם יודעים שפת עבר, ויש להם רגש החיבה לעמם יותר מאלה היודעים אותה. גם מזה לא נעלים עינינו, כי לפעמים גם אנשים שלא מבני הלאום ההוא, בעסקם בשפה רק לשם בּלשנוּת ולשם השׂגתה בלבד, יבואו על ידי כך לחיבת אותו הלאום וכבודו. ויש גם להיפך. פּוֹל די לַגַרד ידע בודאי עמקי שפת עבר והיה אויב לבני עבר. באיזה מובן נוכל לומר, שידיעת שפת עבר היא לפעמים אב לכיבוד הלאום, ופעמים רק תוצאה, ולפעמים לא תעלה ולא תוריד. כן מוצאים אנו איש ירא וחרד לדבר ה‘, יען כי יודע הוא את דבר ה’, מצוותיו ופקודותיו; ולהיפך, ישקוד אחר בתורה, בעבור שהוא כבר ירא ה' בלבו. באנשים רבים ידיעת המצוות והבקיאות בתורה אינה פּועלת כלל על רוח מוסרם, והרי הם גרועים עוד מאלה שאינם בני תורה…
ובנוגע לשליש האחרון מהשאלה הראשונה: מה היא הלשון בתור מוצא להבעת נפשנו? גם בזה קשה לבוא לידי הגבלה אחת. בעם כתיקונו, היושב על אדמתו, יונק ממנה כל הלחישות הדקות, שהן הן מצאו מבטא ומלים בשפתו, מדבּר באותה שפה ואינו יודע שפה אחרת, בודאי אין מוצא להבעת רוח האדם כי אם שפת אמו. אבל אצלנו הדבר אינו מוכרח כל כך. באחת, אנו קרועים לשתים או לשלוש לשונות: הרי שפת עבר, הרי השפה היהודית והרי שפת העם אשר אנו יושבים בו, או שפת העם אשר ממנו למדנו לחשוב. שנים או שלושה גויים בנשמתנו, וכל אחד מבקש את שלו ומוצא את שלו. ובשנית, גם לשון עבר עצמה, להיותה נכתבת ולא מדוּברת, מצורפת על ידי כך מנחלות רבות. אין הסופר מוצא שפה לפניו, כי אם בורא אותה לו או בונה אותה לעצמו.
ועוד זאת. הנה, למשל, שלום־עליכם ידע שפת עבר ומצא לו ביטוּי נאמן לשירתו בשפה היהודית; מנדלי בודאי ידע שפת עבר, ועשה את המהלך גם לשירתו העברית דרך השפה היהודית. מוצאים אנו סופר זה מריק דבריו מלשון אל לשון בלי שינוי רב, ואנו רואים שדבריו שנכתבו בשפה זו יכולים היו גם כן להיכתב בשפה אחרת; ולהיפך, יש סופר שמשתמש בשתי שפות או גם שלוש, וכשם שתחומי השפות אין יונקים אצלו זה מזה, כך אין תחומי דבריו יונקים, וכל אחד גידולו בתוך שפה זו שמצא לו מבטא בה, ואי אפשר כלל להלבישו לבוּש אחר.
בשירה, בשפה הלירית, שפת עבר בכללה היא המוצא היחיד להבעת האדם הישראלי ורק בה יבוא עשרה הרב; ועל כן מוצאים אנו ערך שירה זו גדול אצלנו ביותר. – בשירה האֶפּית, במערכת החיים ובענין התיאור אין כוחה של שפת עבר גדול ככוח השפה היהודית, שכנתה הקרובה; אנכי איני מדבר בזה מהכוח בעצם, כי אם מצד התנאים. אם מדברים אנו להעם, אז שפתנו העברית אתנו; ואם אנו מדברים מהעם ונספּר על חייו, אז יד השפה היהוּדית על העליונה. והמחשבה – שפת המחשבה – עד עתה אין אצלנו רק מעטים מאד, שיודעים לומר בה כל מה שיחשבו ולא קטעים ממה שהם חושבים… יתר קהל הסופרים לא נקיים הם ממליצה, גם אם רחוקים בנפשם ממליצה. לא יפּלא, כי אם יצלח לאנשים האלה לכתוב בשפה חיה, ואם ידעו אותה על בוריה מתוך עצמם ולא מפּי הכתב, כי רק אז יתבררו להם דבריהם בעצמם ויעמדו על תוכם…
נשארה לנו השאלה על־דבר ערך תחיית הלשון לשחרור הלאום. – גם על זו נוכל להשיב רק בהן מוגבל. בעם עומד בארצו ונלחם עם העמים שכניו על זכוּיותיו, בודאי כל שעל ושעל, שהוא כובש לו מעם שכנו על ידי שפתו, הרי הוא בזה גם משחרר עצמו באותה מידה. בעיר שיש בה ממשלת־קהל־עירונית, הרי כל כיבוש־שפתי יתן לאישי אותו העם, המדברים באותה שפה, משרות ועבודה. בקיצור, עם הכיבוש השפתי כרוך גם כיבוש כלכלי, ועם זה גם לאומי־ארצי. לעומת זאת, תחיית הלשון העברית אינה נותנת לנו רב באחוזת קרקע זה שאנו יושבים עליו ובמצב החיים שאנו נתוּנים בהם. זרים אנחנו בעיני העמים וניחשב כזרים, אם נדבר בשפת עבר או בשפה היהודית ואם גם בלשונם; ואת ארצנו לא נכבוש בודאי בזה, שאנו מדברים עברית ובונים לנו בימה של דיבור עברי מחוצה לה… עם היושב על אדמתו ויש לו ראשי היסודות לחיים בתור עם, הוּא גם אינו שואל, כי אם עושה; ולנו לא תועיל גם התשובה, כל עוד אין לנו למילוּי רצוננו אחיזה בחיים ותפיסת יד בחיים…
בִּדְבַר לָשׁוֹן וָסֵפֶר
א
מֵאָז וּמֵעַתָּה
"וקודם כי אדבר בשרשי הלשון העברי, אשר מהם הסתעפו אמיריה ונשתלחו פּארותיה – קובל ר' יצחק בן משה, המכונה פריפוט דוראן הלוי ממלכות קאטאלוניא, בפרק השביעי מספרו "מעשה אפוד “, מכיל כל חלקי דקדוק לשון עברי על פי ההגיון וכו' – אקדים הקדמה ואומר, שכבר קרה ללשון העברית, מה שקרה לבעליה, רצוני, שנתדלדלה בדלותם ונתמעטה במיעוטם ונשתכחה בגלותם וטלטולם; וכאשר היתה מקדם היותר שלמה שבלשונות והיותר רחבה ומסתפּקת מכולן וכו', שבה כעין בעליה [להיות] היותר קצרה שבלשונות, ולא יספּיק הדיבור בה לא בשמות ולא בפעלים בהרבה מחלקי הנמצאות, ואולי בחלק היותר גדול מהם”.
“והחכם בעל הכוזרי וכו' נתן סיבת דלותה ומיעוטה דלות בעליה ומיעוטם; וזה כי אחר שגלו אנשיה ונפוצו אנה ואנה בין גויי הארצות הסתפּקו בלשונות הגויים ההם והניחו לשונם הנבחר וישכחוהו וכו‘. והנה בשבעים שנה של גלות בבל שכחו קרוב לחצי העם לשונם וכו’. ואם בזמן ההוא הקצר קרה להם זה, ומה גם עתה בגלות הארוך הזה, אשר אבדו ספרינו וחיבורינו וכו', ואבדו החכמות הרבות, אשר היו באומתנו, והיה כל זה סיבה לקיצור הלשון העברי ומיעוטה”.
“ועוד אחרת – יוסיף לאמור – חזקה היא שעמדה מנגד, גרמה זה, מאתנו היתה נסיבה; והיא שהמשתדלים בחכמת התורה, רצוני, בעלי התלמוד, הניחו הלשון ההוא הנבחר וכתבו מאמריהם בלשון ארמי ברוב, שהוא לשון־הקודש שנשתבש, ואולי לא עשו זה בבחירה, אבל להכרח, כי נשכחה הלשון אז בזמן חיבור התלמוד”.
לב דואג ומלא תום. תמימות היא לחשוב את לשון ארמית ל“לשון־קודש שנשתבש”. ומשיב שד"ל במכתב גדול על יסודי הדקדוק, הנספּח לסוף הספר, ואומר: “יסוד היסודות בחכמת לשון־הקודש הוא, כי העברית והארמית לשון אחת היו מתחילה, ולשון ארמית נשארה ברובה אם לא בכולה, כמו שהיתה, ולשון העברים קיבלה מעט מעט קצת שינויים; ומזה נמשך, כי דברים רבים נמצאים בלשון־הקודש, אשר סיבתם בלתי נמצאת בלשון הקודש עצמה, ואף לא בלשון ישמעאל וכוש, אבל היא נמצאת בלשון ארמית”.
עברים וארמים אנו. מוצאנו מארם ומכנען; בכתבי־קדשנו ספר שיר השירים אשר לשלמה וספר קוהלת המיוחס לחכמת שלמה. הנה ספר דברים בתוכחותיו הארוכות וספר המשנה בחוקותיו וסעיפיו, והנה שירי המליצים והחושבים אצלנו ולשון המבארים והפוסקים. לשון עבר שוב חוזרת על מקורה המקראי בזמן המאספים, ולשון התלמוד התחדשה בימי החלוּצים והחכמים דורשי־הקדמוניות. נתדלדלה שפתנו, הרבה פּעמים נתדלדלה ונתעקמה, נתקצרה ונתכווצה ונתיבשה. ו“אחרי בלותה היתה לה עדנה” וחזרה לתחיה. עניה היא שפתנו לרגלי הרבה תנאים פּנימיים וחיצוניים – וגם עשירה היא. יש בה הרבה מלים, ניבים ומליצות רבות ומושגים קרובים, ולה יחסר לפעמים לחם יומה… ספרים רבים נכתבו בה בדורות רבים במקצועות שונים, ובהם פּזורים וקבוּרים חלקי שפה שונים, ואין אתנו מכיר אותם; ומן הצד השני גם כולם לא יספיקו לנו צרכינו בפרטים רבים.
נתדלדלה האומה, נתדלדל ונתפּלג הציבור הישראלי. קורא איש איש לאלהים ומתפּלל לאלהים בלשונו וברוחו… מפטירין אחרי פּרשת ויקרא, הכוללת עניני קרבנות, בנביא שדבריו חוצבים להבות אש נגד הזבחים… אחרי המקרא יבוא התרגוּם בלשונו הרכה, ובימות החול הרי פסוּקי תנ“ך, פּרקי משנה ורמב”ם ופסוקי הלכות וקבלה; וכל זה הוא “חוק לישראל”, הכל נדפס ומכורך בספר אחד, נושא אותו איש יהודי בשק הטלית־ותפילין שלו.
נתפּטמה האומה בפלפוּלים יבשים, בקיצורי דינים ושו"ת רחבים והמון ספרי דרוש שאין תוכם כברם. הרי המון מלים בלי הגיון, ניבים בלי תוך, ביטויים בלי מושג חי, ולעומת זה בים המלות צפים דגים חיים… בבתי־מדרשות והקלוֹיזים מתגולל בין ספרים יבשים בלי ערך ספר הכוזרי, ספר חובות הלבבות, ולפעמים גם ספר מאור עינים.
ובספרות החדשה תמצאו חצירי שפה ופרחי שפה. לא אחשוב כרוכלא את האור והצללים בימי מהלכה ועד עתה: הרי שפתו החמה והחיה של פייארברג והשפה המליצית של שטיינברג; הרי הלשון העשירה של ביאליק וכהן והשפה הקשה של טשרניחובסקי, הרי שפתו של אחד־העם, ולהבדיל באלף הבדלות, שפתו של תלמידו – יוסף קלוזנר.
סמרטוטי־שפה ויקרת־שפה נתונים לנו ביחד. אין מוקדם ואין מאוחר ואין גם מבדיל. הנה אחרי “שיחות מני קדם” ליעבץ הפּרוזה המאובנה של גרזובסקי; אחרי לשון מדויקת של לילינבלום לשונו הפּרוזית של קליינמן, ואחרי בורנשטיין וזלמן אפּשטיין הא לך הפּרוזה של ש. ל. ציטרון ושל קבּק…
כל העוסק במקרא לבדו מידה ואינו מידה בידו; כל ההוגה רק במשנה לא מידה שלמה לו; וכל המשתקע בספרות ימי־הבינים או בספרות החדשה לא יבוא רק על שכרו. יש בר ויש תבן הרבה, ובבר עצמו, הרי חיטים והרי שׂעורים. פּזורים אנו וחלקי שפה שונים לנו; לא נדע היום דבר מאתמול, גם היום לא ידע מהיום גופו…
לא זו היא הצרה שיבטא אותה דוראן, ש“אתה תמצא, כי כל שרשי המלים, שמות ופעלים ומלות הטעם, במה שנמצא אצלנו, לא יעלה מספרם לשנים אלף, ולא יעלה מספר הפעלים מהם לאלף ושלוש מאות; ואם תבחין ותחקור זה בשאר לשונות האוּמות המתחלפות, יעלה מספרם לכפלים ויותר מזה” (מעשה אפוד, שם), כי אם חוסר חוש המבדיל והעדר כל נטיה טבעית שפתית. יש לנו מִשנות הרבה, ואין סדר וחוק למשנה.
לנו חלקים לשוניים הרבה ואין בנין, אין בנין מסוים. יש לנו שתי שפות שלמות, עברית וארמית, לשון המקרא ולשון התלמוד; יש לנו פּתותי לשון של ימי־הבינים וניצני לשון של מיטב הספרות החדשה, ובכולם פּרצים, אך פּרצים.
ב
הַשָּׂפָה וּמִלֶּיהָ
שאלת השפה וחוסר המלים שבה התעוררה בדור האחרון בספרותנו ורבו אלה הקובלים, ששפתנו העתיקה לא תספיק עוד, שהמלים הישנות לא תספּקנה לכל המושגים החדשים שבאים בגבולנו; לנשמות החדשות בחיים ובספרות אין עוד גוּפים אצלנו, אין גוּפים למלים של חול בשפת קודש…
וראו זה, אותן התביעות והטענות הבלשניות אינן נמצאות דוקא במקום דעות חדשות ומחשבות חדשות. שמענו לאמור: הבוּ לנוּ מלים חדשות! הבו לנו בריאות חדשות להגות לבנו, להסתדרות מחשבותינו, בטרם ראינו באלה התובעים (ידענו את התובעים למדי) את ההגיונות ואת המחשבות האלה… ובאמת אין שפה במלואה בין מחשבה במלואה; ובחוסר כוח המחשבה החיה בנו, חסר גם כוח המוליד ביטויים למחשבה ולצרכי המחשבה. כסבורים אנו, שהמחשבה מתחלת במלה, שבאה היא מהמלה העשירה, בעוד שהמלה היא רק תוצאה, תולדת המחשבה. יותר נכון, בכל מקום שיש מחשבה חדשה ומושג חדש בלב, הרי כבר יש מלה חדשה וביטוּי נכון לאותה המחשבה ואל המושג ההוא; בכל מקום שיש נשמה הן יש גוּף שפתי קיים לאותה הנשמה.
והיטב אשר דיבר אחד־העם, כי בימים שהספרים היו מלאים ענין ומחשבה “לא היתה גם לשוננו נצרכת לעזרת מרחיבים מיוחדים, שאין דוגמתם בעולם” (“לשאלת הלשון”, “על פּרשת דרכים”, חלק א'). “כל הלשונות, הוא אומר, נולדו עניות והלכו ונתרחבו אחרי־כן ביחד עם הרחבת המחשבה בקרב העם; אבל בשום אחת מהן לא נעשתה ההרחבה על ידי אומנים מיוחדים לכך, ואף לא על ידי מדקדקים וחוקרי הלשון בכלל, כי אם על ידי סופרים גדולים הוגי דעות, אשר ידיעתם בהלכות הלשון היתה לרוב קטנה; והם לא דאגו כלל להרחבתה מצד עצמה, אלא הענין שעסקו בו הביאם להמציא מלים וביטויים ודרכי־דיבור חדשים, הכל רק לצרכם בלבד, כדי לבאר היטב את מחשבתם או כדי לצייר יפה את ציורם”.
בטרם היו בינינו אנשים אשר חשבו כקוהלת, לא היה איש יכול לברוא אותן המלים החדשות והביטויים שנתוַספו על שיר השירים ועל תהילת ישראל. כשהתפּשטה השכלת רומא המשפּטים בישראל בהרכבה יהודית נולדה עמה שפה משפּטית עשירה, שפה כוללת כל אותם המושגים המלאכותיים הקבועים בדת ודין, בעונשין ובדיני ממונות וכו'. הפילוסופיה־הדתית פילסה לה נתיבה בלשון, אם גם בכבדות, יען כי גם דרכה ובואה אלינו היו בכבדוּת… עשירה ממנה היא שפת הקבלה, להיותה יותר מקורית ותופסת מקום יותר עמוק בלב. כן אתה מוצא בספרותנו החדשה. יל"ג ברא לו את שפתו, ברוידס רכש את שפתו ואחד־העם יצר את שפתו; לעתירי־נכסין כבר יש שטרות על נכסיהם. השפה תבוא מן הלב והיא דבר שבלב, אבל אין היא דבר נעשה בחשבון…
ועוד זאת: בנין השפה, התעשרות השפה, אינם באים על ידי בריאת מלים חדשות וביטויים חדשים, רק על ידי זריחת אור חדש על המלים הישנות. המלים והביטויים, שכבר יש לנו, שכבר השתמשו בהם רבבות פּעמים, באים על ידי הרוח החדש והאור הנפשי הזרוע עליהם לידי הרכבה חדשה ולידי זיווּג נפשי חדש. שפת המקרא ומליצותיה בפי לבנזון הבן היא אחרת לגמרי מאותה של האב. הסגנון התלמודי השירי בפי מנדלי הוא אחר לגמרי מאותו שבפי אלמוני, והמלים העבריות בפי ביאליק הן אחרות מאשר בפי שמעונוביץ. לא ידיעת השפה והבלשנות פּועלות בלשון, כי אם האור המושל, הזיווג הנפשי וההרכבה הנפשית אות באות, דבר בדבר, חרוז בחרוז.
באותו מובן, שהחושב לוקח לו יסודות למחשבותיו מאלה שהיו לפניו ומשתמש גם כן בהערכים והמושגים המלאכותיים שקדמו לו, ואף על פי כן נעשים הדברים על ידי רוחו העצמי ליסוד חדש גמור בלבוש חדש, כן הדבר גם בלשון וביסודות הלשון. הסופר המקורי, שרוח אלוה בקרבו ומלתו על לשונו, אינו רק יודע את השפה ומשתמש בידיעתו, כי אם בורא אותה מחדש ויוצר אותה מחדש. לו המלים, השמות והפעלים כאבני גזית בידי הארדיכל, כצבעים לצייר וככלי זמר למזמר. הנה כנור ועוגב בידי שנים, בנינם אחד הוא, המיתרים שוים בהם; זה מוציא מהם קולות נשגבים, וזה אך צורם את אזנינו בניגוניו.
העשרת השפה היא מין יחוד, דבר מתגלה במשורר זה ובחושב זה ונעשה בכוחם ועל ידי כוחם. הכוח השירי והמחשבתי המקורי הוא לשפה ולהרחבת השפה כטעמים ונגינות, שנעשים לעצם מעצמם…
לא הלבושים וערך הלבושים עושים את היופי, כי אם הלבשתם בטעם והאור החוזר עליהם מחן פּני לובשיהם.
ג
מִלָּשׁוֹן אֶל לָשׁוֹן
“אזכיר לך כלל אחד, והוא: שכל מי שירצה להעתיק מלשון אל לשון ויכוון לתרגם המלה האחת במלה אחת וישמור גם כן סדר המאמר וסדר הדברים, יטרח מאד, ותבוא העתקתו מסופקת ומשובשת ביותר… ואין ראוי לעשות כן… אבל צריך למעתיק מלשון אל לשון, שיבין הענין תחילה, ואחר־כך יספּר ויפרש במה שיובן ממנו הענין ההווה בלשון ההיא ויבאר היטב; ואי אפשר לו מבלתי שיקדים ויאחר ויספר מלה אחת במלות רבות, או מלות רבות במלה אחת, ויחסר תיבות ויוסיף תיבות, עד שיסודר הענין ויבואר יפה, ויובן הלשון לפי הלשון ההיא, אשר יעתיק אליה” (איגרות הרמב“ם, דפוס ליפסיה, עמוד כ”ז).
אין לשון דומה אל לשון לא בתוכה ולא בברה, ואת אשר ישים ה' בפי אדם בלשון זו, לא ישימהו מלה במלה בלשון אחרת. מה שבונה לשון, לשון מיוחדת, אין זה רק הביטוי והצלצול, או צירופי המלים והתוכן בלבד, כי אם תכוּנתה, יותר נכון, תכוּנת האישים המדברים באותה הלשון, אלה שנולדו בה, והתחילו לראות ולהביט על ידה בעולם, להרגיש ולחשוב, להמשיל ולדבּר או גם להתקוטט ולהתרועע.
הלשון היא לא לבוש לדבר כולל ולמושג כולל ומשוּתף לכל, כי אם חלק מעצם הדבר והמושג, והגבלתו או פּירושו אצל העם ההוא או השבט הזה.
אחד הוא העץ, היער, ההר והגבע, השמים והארץ בכל מקום שהם; אבל יחס בני־האדם אליהם אינו אחד ואינו שוה, אלא שונה הוא ברב. ואם בדברים המוחשיים כך, על אחת כמה וכמה בדברים שאינם מוחשיים, כמו מושגי החברה והיחיד, הטוב והרע, היפה והמכוער, המעציב והמשמח. כששני ציירים אמנים עומדים לפני ככר אחת ירקרקת ומציירים אותה בששר עלי גליון, הרי התמונה של זה אינה דומה לתמונה של השני; ודוקא השינוי שבתיאורם ובמעשה־ידיהם הוא הוא היסוד האמנותי והיוצרי שבכם. וכך הוא הענין גם בשפה ולשון. חלקי המציאות והחיים, שניתנו להם לבני אדם, משתנים בדיבור שינוי רב, והשינוי הזה הוא החלק היוצרי שבכל לשון, ועם זה הוא הצד העולמי שבה. בדבר זה, בריבוי הלשונות והשינויים העיקריים שבמהותן והויתן, בנפשן וברוחן ובכל אשר בהן תלוי עושר האדם, עושר מחשבות האדם ושפעת ההסתכלויות שבאדם. – בריבוּי הדיבור והלשון, שבא לנו על ידי דור ההפלגה, אין אנו יכולים לראות ירידה, כי אם עליה. לא עונש היה זה לאדם, כי אם מתנה, מתנת־יה…
בודאי טוב ויאה לתרבותו הרוחנית של האדם, כי התחומין אשר שׂמוּ הטבע והתולדה בין לשון ולשון יוסרו מזמן לזמן, ושהנטיעות שגדלו בלשון אחת תנטענה גם בלשון אחרת, כדי שנדע איש איש ממחשבות השני וכל עם ועם יתעשר על ידי הגיונות חברו ושירתו. אבל כשאנו עושים כך, עלינו לנטוע נטיעות אלה באדמתנו, כי יגדלו עוד הפּעם אצלנו, ולא נוכל להסתפּק במה שנביא פּירות גמורים כמו שהם מכרם אחר לביתנו ונעלה אותם מיד על שולחננו. – ההעתקה מלשון אל לשון היא מעין בריאה ויצירה אמנותית ולא רק מלאכה מכנית בלבד. להוסיף ולגרוע ולשנות בדברים המוּבאים אלינו מחוץ לגבולנו, ככל הצורך באותה שפה, שאנו מעתיקים אליה – לא עבירה היא, כי אם נחיצוּת היא, נחיצוּת גמוּרה, המוּנחת במהוּת הדבר שאנו עושים ובתעוּדתו. ולהטוענים ואומרים, כי בזה אנו חוטאים לספר המקורי, יש להשיב: מוטב שנחטא לספר, משנחטא לשפה ולרוח השפה. וליודעים מה טיבה של שפה ושהכל במקומו מקבל גם צביון אותו המקום ואוירו הרוחני, אין זה גם חטא ומעוּות כלל. כשחביבות עלי המחשבות והתוצאות הספרותיות שבשפה אחרת ואני אומר להביאן לגן ספרותנו אנו, אז עלי לתאר את הדברים כך, איך היה אומרם יוצרם מראש, לוּ היה עברי ובא להגיד את המחשבות או השירות האלה עברית.
ואמנם לא נקל הוא דבר זה ולא ניתן לכל. לא ניתן הדבר לכל אדם, שיוכל לגייר כל דבר מעיקרו ולעשות דבר שאינו שלנו לשלנו בהויתו ובצביונו. ולא רק בדברים שנחשבו ונולדו בלשון עם זר, השונה ברוחו ממנו, אנו צריכים ליחוד השפה ולכוח יוצרי גדול למלאכת ההבאה או המסירה מלשון זו אל לשוננו, כי אם גם בדברים שנאמרו “יהודית”, שפת העם שלנו, לא נאות לתתם בקודש כהויתם בחול ממש. גם דברים אלה צריך להולידם מחדש לפי רוחנו העברי, השונה לגמרי מהרוח היהוּדי.
כל אחת משתי השפות, יהודית ועברית, אם כי לכאורה בעם אחד הן גדלות, – עולם בפני עצמו היא, ואנו יכולים לפתוח רק חלונות מעולם זה לעולם זה, אבל לא לעשותם עולם אחד – אם בכלל נבין, מה זה מפריד בין העולמות הללו ומה עשה אותם מתחילת ברייתם לשנים…
והנה הסופר י. ח. רבניצקי במאמרו “על הסגנון של מנדלי מו”ס" (“העומר”, חוברת ראשונה), בדברוֹ על־דבר סגנונו של זקן מסַפּרינו, אומר: “וכשאנו רואים אותו, את מנדלי, עורך כמה מסיפוּרי המעשיות שלו מקודם יהודית, ואחר־כך הוא מתרגמם בעצמו עברית, אפשר לשער, שטעמו ונימוקו עמו במעשהו זה, מפּני שמתירא הוא, שמא תעבירהו עניוּת השפה על דעתו ותביאהו לידי צמצוּם והשמטה שלא במתכוון… מה שאין כן בסיפור שכבר כתוב יהוּדית, דבר לא יגרע אצלו אחר־כך בעברית, כי לא ישקוט ר' מנדלי ולא ינוח, עד שימצא כל הדרוש לחפצו באוצרות המקרא, התלמוד והמדרשים הפּתוּחים לפניו ואין בהם נסתר מנגד עיניו”. ואני רואה בהשערה זו טעות יסודית במהוּת השירה ותכונת השפה. וטעות זו היא לא רק אצל סופר זה בלבד – הוא עצמו אינו משורר ואינו בא על כל פּנים לנהוג בשירה קלות־ראש כזו, – אלא שגם העוסקים במלאכה זו באים על ידי זה לידי קלקול והשחתה. על מנדלי אין אני דן, לגאון הכל מוּתר. וּבעיקר, בבית־האָבנים של שירה רבתי זו של אותו זקן אין הדבר מתהלך כמו שיחשוב אותו סופר לתוּמו… רק רוצה אני להעיר, כי טעות גדולה היא לאמור, שדברים אשר ישיר אותם המשורר בשפה זו יכול היה לשיר אותם מלה במלה גם בשפה אחרת, ושאותו הדבר העיקרי ליצירת השירה ולהתגלמותה, מלאכת השפה, טפל הוא ורק ענין הרצון או המקרה הוא להשתמש בשפה זו או זו… השפה היא חלק הכרחי מהשירה, כהשירה בעצמה; ואם יראני אדם על איזו שירה, שאין בה ממידה זו ושבנקל יערנה המשורר מתוך נשמתו לשפה זו או אחרת, או מלשון אל לשון – אז שוב אני אומר לו, כי נוח לה, לשירה זו, שלא נבראה משנבראה ושאין חיוּתה בתוכה, יש לכל נשמה גוּף אחד ולא שני גוּפים…
ד
אַחַת וּשְׁתַּיִם
זו אלפא־ביתא בכל ספרות, שהיא עומדת על שפתה, על שפתה המקורית והיסודית ורק עליה יוסד מוסדה. כל עם תרבוּתי יודע ערך השפה ואיזה כוח עצור בשפה; כל עם יודע מה בין מהוּת שפתו העצמית והרת־רוחה הניתן לה ורק לה ובין זו, שרק נותנים מכלי אחר אליה… השפה אינה רק מטבע עוברת לסוחר, שמתחלפת במטבע אחרת, כי אם מגע נפש בנפש ורוח ברוח… הקדמונים אמרו: שמע בכל לשון שאתה שומע; אבל אנחנו לא נשמע ולא נדבר אחת בשתי שפות. כל לשון ומהותה יחידה היא במינה והיא בריאה מיוחדת במינה.
הקרעים שבחיים עשו אותנו לעם משמש בכמה לשונות, והולידו בנו הכרחים לביטויים שונים. על אלה ידאב לבנו, אבל על כל פּנים נשמור את התחוּמים ונדע את ערך התחוּמים… נדע, שאין שירה אחת נכנסת במלואה בתחוּם חברתה. אם ישיר אחד מאתנו עברית, אז ידע, ששירתו זו היא עברית; ואם ישיר בשפה המדוברת, אז ידע מפּני מה ישים לרוחו לבוש כזה.
אחרת הדבר באלה, ששירתם אינה גדלה בשום שפה, היום יוציאו אותה עברית ולמחר יהודית. אין הקורא העברי יודע, אם מה שנתון לו הוא דבר מקורי או העתקה, וגם הנותנים בעצמם אינם יודעים זה עוד…
וצר הדבר, כי פרץ המשורר היה ראש וראשון לקלקלה זו אצלנו. ואותו קולר תלוי בצוארו. את טיבו ופעלו של סופר זה כבר הגידו ברבים למדי, נחוּץ לדעת גם את צלליו. – הוא בא ועירבב את הפּרשיות… הוא בתור משורר הרי ידע וצריך היה לדעת את ערך השפה לשירה, ובא ועשה את השפה פלסתר ויסירה מהיות גבירה… בודאי תעודת כל ספרות – יוצאת מזה ספרות המונית – גם להכניס מפּרי שפה אחרת בגבולה וליהנות ממנה, ולא מבעי מאחותה הקרובה; אבל עלינו לדעת מה זה גדל באמת אצלנו ומה זה רק נוּטע בתוכנו אחר־כך, ושירה שלא גדלה ביסודה בעברית, הלא אין לה הזכוּת להימנות לקרן־קיימת של הספרות העברית…
עוד היום, כשמונים את צעירי משוררי ישראל ומסַפּריו, הרי מונים את נוֹמבּרג, שלום אַש, רייזין ועוד; וכשפּונים לספרוּת היהודית, הרי שוב קוראים לפנינו את שמות האנשים האלה. היום יופיעו דבריהם עברית ולמחר יהודית, ואין איש יודע איזה דברים נכתבו עברית ואיזה נכתבו יהודית. ותהי אצלנו השפה, שהיא יסוד כל ספרות והבסיס שלה, רק לכלי, לדבר טפל… זלזול שפתי כזה, וביטול כל יסוד חיים שבה, לא היה עוד אצל כל אומה ולשון. ולנו לא שפה אחת, כי אם שתים, ובשתיהן, עקרוּ את התחוּמים והיו – כאילו אינם.
שְׁנִיּוּת
א
בָּעָם וּבַסֵּפֶר
בפרק הראשון של “סקירות ורשמים” בעתון “הבוקר” העיר סופר אחד על־דבר השניוּת בספרותנו, אל תקרי בספרותנו, אלא בספרויותינו: ספרות עברית ויהודית, שרחוקות הן זו מזו וקרובות בסופריהן, קרובות בנו. – לא לבד כי לבנו נוטה למזרח ולמערב, כי אם מחולק הוא גם בכתלי הבית עצמם…
הנה בזכרוננו ובחביון לבנו שפת קדם, שפה עתיקה חיה בנו; ובפינו – הנה שפה אחרת. ה“חבר” ו“עם הארץ” עוד מושלים בנו שניהם: הרי הם ושפתם, הרי הם ולשונם, הם ורוחם, ומשניהם אנו נזונים… האדם בנו יכול להגביר את הקודש על החול, או להיפך, להמליך את החול על הקודש; אבל לשניהם תביעות עלינו ואותם לא נשתיק…
למה נשלה את נפשנו? כל עוד בגולה אנו, וגם העבודה בעבור ארץ האבות הוא יסוד בחיינו, הרי אנו נתונים בין שני צירים שונים. – לא תעקרו את העברית בּן־לילה, אבל גם לא תשמיטו מעם היהודים את שפתו היהודית. ואם יבואו החיים החיצוניים ויעשו כאלה או גם עושים כאלה, אז חותרים המה חתירה תחת שתיהן יחד. – ברבים מאתנו לא לבד שניוּת מושלת, כי אם עוד יד שלישית בנו: שפת־הארץ, שגם אותה נעבוד. לחלק אחוז מאתנו עוד לדבּר בלשון הארץ. לא רק לספרות העברית והיהודית, כי אם גם לרוסית, לגרמנית ועוד יש יסוד בחיינו על אדמת זרים. – –
כי יתפּוצצו ויתפּלגו הכוחות בנו על ידי אלה, כי תחת פּיתוח ועבודה בספרות אחת שלמה לנו ספרויות שונות לא שלמות, לא נעלם מאתנו; לא נכסה גם כן על הפּחתים הנעשים ברוחו של סופר, שהוא בן כמה רשויות ואנוס הוא להשתמש בעניוֹ ברשויות שונות. אבל נפריז אם נאמר, שבין הצללים האלה לא ימצא גם מעט אור; כי הן עם הדחיות והנטיות השונות לכאן ולכאן נולד גם איזה דבר של ריבוי־צבעים, עם שינוי־האופק יבוא גם הרחב האופק. אבותינו חיו רק בארבע אמות של תורה ולשונה ולא הציצו לדברים אחרים כלל, ואף על פי כן לא עשתה ידם האחת תושיה, כמונו המחולקים בנפשותינו… אין לנו חומה בצורה להתבצר, בקיעים אצלנו, רק בקיעים; אבל בעד הבקיעים נביט, אנו מביטים החוצה ולא נאמר רק הפסדנו.
מלאכת הסופר העברי וגם היהודי או הארצי, כלומר – זה שמשתמש גם בשפת הארץ, היא דבר גלגוּל ובת השתנות פּנימית. סופר כזה ידבר עם כל חוג וחוג, ושואב הוא מכל חוג וחוג בכתבו ובלשונו. – הוא מדבּר אחרת בשפת עבר, שפת נחלת העבר עם כל יצירות העבר, אחרת בשפה היהוּדית, שפה נתינית ואסופית, שאין לה בעולמה אלא מסגרת חייה… והוא מדבר אחרת בשפת הארץ, אם היא וספרותה לו לנחלה. – בלשון עבר, לשון הספר, אנו טובלים את כל ירושת האבות במלים ובניבים, במושגים ובתמוּנות, בחזיונות ובהשגות שונות שבנפשנו אנו, ואנו מולידים אותה שוב בהרכבת רוחנו ועושים ממנה בריאה חדשה. הרי חלקים הרבה מני קדם, והרי הכל עצם מעצמנו ובשר מבשרנו; אנו אברים של בנין גדול והוא מעשה ידינו. – לא כן בשפה היהוּדית, שפת ההווה, שאין לה עבר, בה אין אנו נותנים מעצמנו – כל נתינה עצמית בה מובילה רק להשחתת השפה, – כי אם מקבלים, מקבלים אנו מחיי היום, מאִמרות השעה… על מנת חלק סופרינו בשפת הארץ לא אדבר עתה.
בלשון עבר וספרותו לנו דבר עם ערכי הדורות ומחשבות הדורות ועם גלגולי הדורות, לנו לרוב דבר עם האישים הגדולים יוצרי המחשבה והספר, עם היחידים ושארית הנשמה של היחידים; ובלשון יהודית וספרותה לנו עסק עם העם, עם העם הפּשוט, שברא בשפה גרמנית, לקוחה מעמי הגרמנים, כלי־יוצר לעצמו ולרוחו ושהטביע בה את רוחו… בעברית לנו עושר, רב עושר במלים ולבושים, אלפי לבושים ושמות־נרדפים לכל רעיון ורגש, לכל נדנוד של מחשבה ונפש, וביהודית לנו שפה מקומצה, קצרה וגם חדה. הנה בעברית שימוש בלשון נופל על לשון, בהרכבת חלקי שפה לקוּחים מתחוּמים שונים וממערכות שונות ורבות; והנה ביהודית קיצור, דילוג, ביטוי למחצה, רמיזה. העברית והיהודית שני עולמות שונים הם – מה שונים – ובשניהם אנו שרויים, או שרויים הם בנו וזה חלקנו ולא רק חלקנו אנו. – –
במידה ידועה יש גם לעם היושב על אדמתו ואינו קרוע בנפשו לשתי שפות שונות יסודיות מין כפל שפה, הלא היא שפת־הספר עם שפת הדיבור העירונית, המשוכללה והכוללת, ושפת־הכפר, זו השפה המדוברת בחלק מיוחד באותה הארץ (דיאַלקט). המעיין הגדול הוא שפת־הספר, שפת בעלי־האסופות של אותו עם, במחשבה ובשירה, בדת ובמדע; אבל גם שפת־ההמון, שעוד לא נגעה בה יד יצירה ספרותית, היא באר שממנה ישאבו מים חיים. בגרמניה, למשל, הרי שפת הֶרדר, גיטה ושילר, והרי העושר ההמוני, שהביאו בכליהם האחים גרים ולשונו של פריץ רויטר וחבריו; הרי עליה על גבי עליה והרי יניקה מן הדיוטה התחתונה. – ואצלנו, הן מלבד היהודית עוד לנו הארמית, שכנה לעברית, שפת התרגוּם ושפת התלמוד. הנה “אל אלהי הרוחות!” “אל שדי!” “ה' אל צבאות!” שפת הנבואה, שפעת שפת הנבואה, ויחד עם זה, קול קריאה, כמעט קריאת אשה: “ריבונו־של־עולם!” “אבי שבשמים!” האדם מסַפּר עם קונו, מספּר ומבקש לפני השכינה ומחזיק בסינרה, כתינוק המתחטא לפני אמו. עוד פסיעה אחת, וכבר אנו שומעים הד קריאה אחרת: “גאט פון אברהם”, “מיין ליבער הארציגער גאט!” אִמרו ליהודיה, הבוכה ומתחננת לפני אלהיה מתוך ספר התחינות, שהיא אינה עבריה. קחו את הכוס של דמעות, שבה שפכו אמותינו את נפשן אחת אחת זה כמה דורות, והשליכו אותה הלאה, או שברו אותה לרסיסים! לא במשל אדבר אליכם.
אמנם השפה היהודית לקוחה מאדמת־זר ושאובה היא ממעיין אחר; אבל היא שלנו, היא נעשתה לחלק מאתנו; היא שלנו, במקום שחדלה להיות גרמנית והחלה להיות יהוּדית. לא השרשים והמלים, וגם לא השמות והפעלים מגדלים שפה, כי אם הנטיות והשימוּשים, הנטיות הנפשיות וההרכבות השונות ושימוּשן בפה וברוח היהוּדי. השפה היהוּדית, כמו שהיא מחוברת לנפש ההמון הפּשוּט ומסמנת גבולות שכלו והשגתו, היא יהודית טהורה, בה נמצא ביטוי וגילוּי של נפש העם, שרחוק מאד מן הספר וגדל עם זה באויר של ספר ותורה ומצוות. כלאים! הרכבת חלקים שונים ויצירה אחת, יצירה שספר דקדוקה הוא תאי הנפש והחדרים המסובכים של רוח העם; גם החלק העברי בשפה היהודית אינו עוד עברי גמור, הוא לא ילין שם, כי אם נעשה אזרח…
הספרות היהודית, כלומר – ספרות זו שעמלה למסור כל אותם הרחשים והביטויים ההמוניים בצורתם כמו שהם חיים בפי העם, אינה נכוית מספרות עברית וגם אינה מסגת את גבולה… היא עוסקת בקרקע חדש, קרקע לא זרוע, והיא כובשת לה אופק חזיוני ודיבורי חדש. ולאידך גיסא, האומר כי בידה לרשת מקום אחותה הבכירה, הספרות העברית, הוא אינו יודע מהו סח, אינו יודע מה היא יהודית וטבע המיוחד שביהודית. קוהלת, למשל, נכנס לחלקי הכתוּבים ומקומו על יד שיר השירים; אבל מי שחושב, שקריאת “הבל הבלים! הכל הבל!” מחה תמחה כל זכר של שירה וכל שאון חיים בנו, אינו אלא טועה. הנה זכר ונקבה, איש ואשתו, לא תלבש אשה שמלת גבר ולא תהיה לגבר.
נפש האדם היא דבר משותף וגם חלל העולם שבו תתנועע הוא משותף. בעצם יש רק בני־אדם עם רחשים נפשיים משותפים, והעמים המיוחדים, הלאומים השונים הם יציבו להם גבולות. אמנם אותם הגבוּלים המיוחדים הם דברים ארעיים לגבי יסודות האנושיים הכלליים; אבל לגבי העמים והשבטים עצמם הם עולמיים, בהם מונח וגדל השינוי והכוח לשינוי, ובהם הלא תכנית אותו שבט, תכניתו המיוחדת, ובאיזו מידה גם מציאותו. – מחשבה יצירתית, שירה עזה נוכל לתרגם לכל לשון ולשון, והן עשרה והרחבתה היא, שתוכל להינתן גם לבני־אדם אחרים בלשונם הם; אבל היסוד הבוראי שייך רק להעם שחולל אותה ולשבט הולידה. תאמרו: הרי לבוש והרי גוף, הרי קליפה והרי פרי; אבל בדברי מחשבה ושירה הקליפה היא עיקר לפרי וגם ארוגה היא בפרי. שירה אמיתית יסודתה בשפה אחת, בשפה מיוחדת, ותלויה בדרכה ובמהלכה, בנטייתה ובהדה; היא תיוָלד עם השפה ויוצאת היא ממעמקי השפה ולא תיכנס בתחילת ברייתה במקרה באותה שפה. שירה עברית היא מיוחדה במינה ויש לה אופק מיוחד וחידות חייה, וגם שירה יהודית תסובב על צירה ויש גם לה דרכים וחיים בפני עצמם; אבל שירה עברית שיכולה להיאָמר מלה במלה יהודית, בלי כל שינוי ושכלול מיוחד וחיים מיוחדים, לה לא נאה עוד השם עברית והשם יהודית. וכן להיפך, לא נוכל לקרוא לזו שירה יהודית, שמשוררה ויוצרה יכול להלבישה תוך כדי דיבור מחלצה עברית ולכתבה עברית (פּרץ, למשל, ונוֹמבּרג), זו לחוד וזו לחוד. אין שירה באה ערטילאית; וכל שירה, שתיולד ערומה במוח המשורר ואין עורקי שפה לה, עורקי שפה מיוחדת, נוח לה שתיקבר ערומה…
שירה עברית היא רק זו, שיכולה להיוָלד רק עברית ושיונקת מהרוח העברי ומנחלת שפת העברים, וכאשר תפקח עיניה הנה כבר היא עברית. וכן הדבר בשירה היהודית, באותה שנושאה עליה חותם תכנית היהודית (שלום־עליכם, למשל), היא תצא לאויר העולם וכבר שפתה אתה. כל נדנוד, כל ביטוי מיוחד בה, כל נטיה וכל רחש נפשי לקוח מן המציאות, לקוח מן הנפשות הפּועלות בה ומתוך מסכת חייה ביחוד. אין כאן שיחות מסַפּר בדברים שקרו לו או בדברים שקרו לאחרים, כי אם אותם האחרים באים ומסַפּרים לנו מחייהם הם לפי דרכם, עוברים לפנינו ומשיחים, ואנו רק השומעים… מעטים בה הצבעים, העם לא ידע כל מלאכת־מחשבת, ולו גם אין צורך כלל במלאכת־מחשבת. יש חיים נתפסים בידים ואינם צריכים לשפופרת.
וראו זה: בספרות היהודית החדשה, בחלק גדול ממנה, החלו לעזוב זה כמה את המלאכות הראשית שלה והחל השימוש בשפופרת, בשפופרת ספרוּתית ורק ספרוּתית (עוד הפּעם פּרץ, למשל, ותלמידיו נוֹמבּרג ושלום אש)… לא יהוּדית עממית ניתנת לנו מחיי העם ורחשי שפתו – והלא זהו יסודה האחד והכשרה בחיינו, – כי אם יהודית של השתלמות והשתכללות, יהודית שתאמר להתרומם על עצמה ותפסיק עם זה את החוּטים המקשרים אותה לעם, אשר בה ידבר ושפך בה את נפשו, והולכת וקרבה היא לצור מחצבתה לפנים… אין כאן דבר “שפחה תירש גברתה”, גברתה העברית, כי אם, אדרבה, כיבוש אותה השפחה על ידי גברת אחרת, השפה הגרמנית… הספרות היהודית החדשה לא תשתדל לשאוב מחיי העם בתומם ובפשטותם, או לתת לנו דברים ותוים נפשיים שעוד אינם בכתב, רצוני לומר, תיאור חיים בעל־פּה עם כל ביטוי הפּה, כי אם היא מבקשת לעשות את הדבר להיפך: לבוא אל העם, להביא דברים להעם ולהשכילו, תחת ללמוד ממנו ומנפשו דברים אשר לא נדע ולא נקנה אותם בספר…
שׂוררת האמונה אצלנו, כי שפת עבר היא שפה נקנית רק בעמל רב, מפּי ספרים ומפּי מורים, וכי דרושה עבודה רבה להיות יוצא ונכנס בה ולהשתמש במכמניה; ולעומת זה יכול כל תופש עט לזכות בשפת יהודית ולעשות בה חיל; ובאמת שפה זו, הנקובה באחרונה, לא נקנית גם ביגיעה. ממאה נכנסים לחדר יוצאים עשרה או חמישה בני־תורה, וידיעת שפה היהודית בטהרתה והכרת עצמותה אינה ענין של תורה כלל; אין אדם יכול להשיגה, אם אינה יושבת כבר בו ובנפשו.
שׂפת עבר וספרותה היא בנין של חבורה ולה נחלה רבה. המשורר יוצר, החושב יוליד מחשבות; אבל הם מוצאים מכמנים שפתיים רבים לפניהם, ויכולים באיזו מידה לסמוך על מה שלפניהם. אולם תחת זה על הסופר היהוּדי להתחיל בכל פּעם מעצמו. השפה היהוּדית וחייה האמיתיים הם ענין שבעל־פּה. – דרישה זו, שמבקשת לעשותה בעל־כרחה לשפת הספר וליורשת הספר, לעשותה לדבר שבכתב, רק קלקול היא.
ספרות העם בלשונו, ככתבו וכלשונו, תמלא באיזו מידה את הליקוּי שבספרות הכתובה ותתן לנו, עייפי המחשבה והרגש, דברי שירה פּשוּטים בתום החיים וצירופים פּשוּטים של החיים; ואם תתהפך גם היא רק לדבר שבכתב ויונקת מן האמנות שבכתב, אז עוקרת היא בעצמה את שרשיה…
על יד שירת פוֹיסט וסערת תוגת המחשבה עוד יש מקום באשכנז לשירת האובדים והנידחים ב“האורגים” (“די וועבּער”) וכדומה לה, וזה הוא העושר וההרחב. ומהשירה היהודית החדשה הן לא רחוקה המזימה גם להעתיק את פוֹיסט לשפת האורגים… והנה דבר זה יגיד, איך תעתה מני דרך, מדרכה היא. – –
בכל שירה מקורית, הבאה מעצמה, גם התרגום היותר מעוּלה וההעתקה היותר נאמנה לא ימסרו את חזיונותיה כי אם בקירוב, ומי שבא לעמוד על כולה ולדעת אותה בכל, עליו לקרוא אותה בלשון יצירתה; תחת זה אנו נהנים משירה יהודית זו – שמתרחקת ממקורה, ומתעמלת ללבוש מחלצות של ספרות חדשה עם שפה חדשה, המכנסת לתוכה גם דברים שלא נולדו בה – בכלי שני יותר מבכלי ראשון, ונאותה לנו צורתה העברית או הגרמנית השלמה מחזותה הראשונה הבלתי־שלמה, וגם הבלתי־יהודית…
לא לבד שניוּת של לשונות לנו, עברית וארמית, עברית ויהודית, לנו גם שניוּות יסודית ביהוּדית גוּפא…
לנו התחלה מספרוּת יהודית עממית, ספרות שכמעט לא ניתנה להיאָמר בשום לשון, וגם מרוח העברי היא רחוקה, וזה חידושה; וכן גם ספרות יהודית־גרמנית־עברית, ספרות שבה הכף מכריעה יותר לגרמנית (קראו, למשל, את דברי שניאור ביהוּדית, ועוד יותר את דברי הז’רגוניים הוילנאים), אבל יכולה למצוא לה מפלט גם בשפת עבר. מין כוי, יותר נכון, בריה בלי גוּף, עצם בלי גוף לשוני מיוחד…
אם חסרים היו לנו הסיפורים העממיים של ראשי הספרות היהודית העממית (חלק אחוז ממנדלי והכל משלום־עליכם), כי אז היה חסר לנו עולם מלא, חסר היה לנו “משנה תורה” של נשמת העם הפּשוּט בשפתו וברוחו הוא… תחת זה לא נתנה לנו הספרות ה“יהודית־הגרמנית” החדשה – ורק בשם זה אכנה אותה, כי לה נאה, – שבאה אחריה לרשת את מקומה, שום דבר שלא ידענו אותו מעברית או גם מגרמנית. יכולים אנו לצייר לנו רוב מנין ורוב בנין של ספרות זו הן בגרמנית גרידא והן בעברית; ודבריה הלא גם ניתנים לנו בכל פּעם גם בעברית ונמנים לדברים עברים, וגם נקראים הם בחפץ יותר בעברית.
היסוד הראשי של היהדות הפּשוטה הוא הריאליות והחיים הגלוּיים שבה מבלי לבוש וסלסול כל שהוא. היהודי אומר הכל, מגיד הכל ומוציא מפּיו הכל מבלי שיכסה את מערומיו. לא רק הלשון מדברת פּה, כי אם גם הגוּף, כל האברים. – עם הד כל מלה נראה את האומר ונשמע את פּי המדבר. נפש פּשוטה מדברת לפנינו, ורחוקה, מה רחוקה היא להיות מזמרת ב“ימות החול” הקשים, כמה הם קשים! תחת זה בת־הקול הראשית של הספרות היהודית החדשה שלנו היא תוקף הליריות, מין עליזות בלי קץ, השתפּכוּת ומליצה שירית, שטף של מליצה. שם העם מדבּר, הציבור היהודי שמקלו בידו, שׂקוֹ על מתניו ושכמו נוטה לסבול; ופה חזן הכנסת (ושלום אש בראש) יסלסל מנגינותיו; ואין קהל, אין ה“קהל” עונה לעומתו, אין קהל יהודי מדבר מפּיו.
בספרות היהודית הפּשוּטה אין כל השפּעה, זולת השפּעת העם היהודי הדובר, ויש כאן מגע בלתי־אמצעי עם רוח העם ונפשו, וטביעת הסופר – בהסרת עצמותו לשעה – בנפש העם, כמו שהוא חי ופועל, סובל ואומר וגם חולם קשה; והספרות היהודית המסולסלת (ואפילו זו הפּשוטה לכאורה, כאותה של רייזין ושל וייסנבּרג או רוֹזנפלד) היא כוּלה בת השפּעה, השפּעה הבאה מן החוץ, והיא רק ילידת הספר. – אין לה פּרי, כי אם פּרחים; בסגנון השורר בחדרי־משכיות תספּר, צעצועים תפזר, והעם יושב בשפל ביתו והמטר סוחף…
שניוּת בחיינו, "אם כבנים אם כעבדים ", ולכל אחד ביטויו המיוחד; אבל אוי להם לעבדים, שמשימים עצמם לבני־שׂררה ומנסים לדבּר בלשון שׂררה! –
ב
מִלּוּאִים
“כל לשון נשענת תמיד על המון העם המדבּר לתומו מתוך שגרת הלשון, העם יוצר את לשונו, לפי רוחו וכו'”.
“הטו אוזן לשיחות בני עמנו הפּשוטים, שעדיין לא נפגמה לשונם על ידי קריאת ספרויות זרות ועל ידי שימוש תמיד בלשונות זרות, ותשמעו, שהלשון המורגלת בפיהם אינה ז’רגון, אלא לשון, שאמנם מלותיה שאולות הן מלשונות אחרות, אבל כבר הספּיקו אותן המלות להתאזרח בקרבנו, וכל חלקי הלשונות, שנכנסו לתוך לשוננו המדוברת, נתמזגו בה כל צרכם והיו לבריה אוֹרגנית עומדת ברשות עצמה. שימוּש הלשון היהודית, אפני הדיבור ודרכי מבנה משפּטיה אינם כלל אותם של הלשונות הזרות, וגם חפשים הם מכל חוּקים מעיקים. בטבע הז’רגון אינם כלל וכלל. כי כל היודע את הלשון המדוברת שלנו מכיר הוא, שאף על פּי שאין לה ספר דקדוק בפועל, יש לה דקדוק בכוח; וכל חטא כנגד חוּקי הלשון פּוגם את הטעם ועושה רושם רע על הקורא או על השומע” (משה קליינמן במאמרו “לשונותינו” באחד מכרכי “השילוח”).
הלשון היא דבר חי מעצמו ועומד על עצמו, אם גם באה והשתרבבה והתפּלגה מתוך קניני עם זר; ואין הלקיחה בה עושה כלום, אם כבר היא באה לידי הרכבה פּנימית ויסודית, באופן שלא כאמה בתה… עובד אדמתו יוציא לחם וישׂבע לחם, אם יודע הוא טבע הארץ והסתגל לעבודת הארץ, ולוּ גם כבש את הארץ ולא נחל אותה מדור דורות. שמות החדשים והמלאכים העלו אבותינו מבבל. עזרא הסופר שינה, לפי המסורה, את הכתב העברי לכתב אשורי, ואת זה שבו היה המכתב חָרוּת על הלוּחות באצבע אלהים, הניח ל“הדיוטות”; וכל זה לא עצר בעד הדורשים לדרוש על כל קוץ ותג מן האותיות החדשות תלי תלין. ומי זה יקח מנפש העם את הרגש, שבאותיות ההן ניתנה התורה מסיני וכבר נכתבה בסיני. השפה העברית גופא אולי מוצאה מכנען; מארם באנו, מארם יצאנו, ואחר־כך היתה שפת ארם לנו גם לשפת־קודש. לא נדרוש ראשונות!
“סגוּלה מיוחדת – אומר סופר המחברת “ז’רגון ולשון עבר” – יש לישראל, לסַגל לו קנינים רוחניים של עמים אחרים ולעבדם בשינוי צורה על ידי זה, שייהדם ויאציל עליהם מעומק הנפש היהודית, באופן שיש לדמוֹת, שהם קניני ישראל מעודו ולא באו כלל מן החוּץ”.
והסגוּלה הזאת אינה רק של ישראל לחוד. קיבלו רוב העמים את הדת הנוצרית והיתה לעצם מעצמם ולהד רוחם מני קדם, וכך קיבלו עמים רבים את הרוח הרומי והיוָני. בעולם הרוחות שורר שיתוף־המינים ורבוּי המינים, ובו תמצא ההסתגלוּת מקום יותר מגוף ההולדה. יהודי הישפּניה ויהודי גרמניה היו לשני שבטים, ודוקא על ידי שינוּי של שפה, שבאה להם מן החוץ ונעשית להם לחלק פּנימי ונפשי. אכן יד ההרכבה רבה, רבה היא יותר מאשר נשער!
בנוגע ליהודי הישפּניה אין ידיעתנו רבה והיא מקוטעה מאד. ושמענו דברי סופר אחד לאמור: “כי הקהילות האשכנזיות התפּתחו מעצמן ולא נגררו אחרי הקוּלטוּרה הכללית כמו הקהילות הספרדיות; ועל כן – הוא אומר – עלינו לחשוב את לשון יהודית לבדה לאוצר החיים המיוחדים של היהודים, לשון ז’רגון לבדה – היא היא המורכבת, נותנת לנו ציור שלם של חיי רחוב היהודים” (ישראל זנגביל במאמרו “הלשון והחיים” בספר היובל לנ. ס.).
ציור שלם מחיי העם, מחיי רוב העם היהודי, היושב בארבע אמות של עבודה וסחורה ולא בתורה לחוד, נותנת לנו רק שפת־העם, השפה המדוּברת בפיהם; ודוקא אם תימסר לנו רק כמו שהיא מדוּברת, בלי הבאת ניבים חדשים, כינויים חדשים ובנין משפּטי־לשון חדש, שרחוקים הם מנפש העם ומרוחו עוד מאה מונים משפת עבר. על־דבר העם ועל־אודות נפש העם נוכל לדעת, אם נשמע אותו מדבּר ואיך הוּא מדבּר…
קליינמן במאמרו, המוּבא לעיל, מגביל דבריו לגבי לשון היהודית ואומר: “ואפילו אם נסכים לרגע, כי בלשון היהודית אפשר למסור ביתר דיוק את הסטַטיקה של החיים הלאומיים שלנו (הוא חושב, שגם זה אי אפשר לעשות בשלמוּת), הרי הכל צריכים להודות, שהדינַמיקה של חיינו אינה מוצאת לה בשום אופן ביטוּי נכון בלשון המדוברת וכו'”. ולנו לא סטטיקה ולא דינַמיקה תוכיחינה, – ידענו ממי השמות האלה לו – כי אם החיים יוכיחו, חיי היהודים, חיי חלק גדול מעם היהודים באשר הוא חי ואיך הוא חי ומוצא לחייו ביטוי מיוחד בשפתו ורק בשפתו.
“הלשון היהודית, הז’רגון – אומר בעל המחברת “ז’רגון ולשון עבר” הנזכר – הוא בנין נשגב, שיש להשתומם עליו; היהודים לקחו שמות ופעלים מהשפה הגרמנית, הפּולנית והרוסית והרבה מאד מהשפה העברית ועוד משפות אחרות ויערבו אותם יחד, רקחום, טיגנום, עיבדום ויעשום לשפה אחת, שפה טבעית, שפה המביעה כל רגשות נפש היהודים וכו'. היהודי יצק בשפתו זו את נפשו ואת רוחו, כעסו, שיחו, עצבונו ויגונו וגם ששונו ותוחלתו. בה נטע חלק רב מחכמתו וּבינתו – וערמומיותו; וּבה תמצאו את חידודיו ועקיצותיו וּמהתלותיו, את עקמוּמיותיו וּקנוּניותיו, בה תמצאו את אָפים של היהודים, את תכוּנותיהם ורשמי נפשם. אחד לא נעדר”.
התיבות בשפה זו זרות הן, אבל הנטיות לא זרות; השמות והפעלים בה לא לנו, והשימוּש בהם רק לנו הם. יש כאן נטיה והשמעה והתחדשות, קול חדש והבאת נפש חדשה בגוּפים נושנים. “ריבוי המלים משפות אחרות אשר בה, ואפילו המלים העבריות קיבלו במשך הימים בשפה זו שינוי נפשי” (הנ"ל); וגם יסודות אלה, שלוּקחוּ מן החוּץ, גדלו עוד פּעם באופי מיוחד בפנימיוּתם, והמטעים הזרים הכוּ שורש רב בלבנו והוציאו עם זה פּירות חדשים.
בשפת המקרא נשארו לנו רשמים יסודיים משפת הכוהנים והחוזים, המשוררים והחושבים; אבל כמעט לא נשאר דבר משפת בני העם עצמו, אשר קיטר לאליליו ולאשריו על כל גבעה נישאה וימצא בהם את רוחב נפשו ואת תום חייו. באוצר לשון התלמוד ובעלי המדרשים נשמרה לנו שפת הפּרושים והחברים וכל בעלי הסייגים למיניהם; ואולם אבדה ממנו שפת בני עם־הארץ, אלה שנשאו בעצמם עול הארץ ועבדו את הארץ עד תומם. – בשפה היהודית נשתמרה לנו הנשמה היהודית החילונית וצבעה המיוחד. גם אם תקחו ספרי ההלכה והשו"ת, ספרי הדרוש והמוסר, ספרי הקבלה והחסידות וספרי ההשכלה ותצרפו אותם יחד, לא יתנו לכם אותו החלק את אשר היהודית נותנת לנו. סעודה בעלת תבשילים רבים תמצאו, אבל בלי היהודית יחסר הלחם, על כל פּנים מין לחם כזה.
“לבלתי היוָכח בערכו הרב של הז’רגון – אומר הסופר מרדכי בן הלל הכהן (במאמרו “שפת הגלוּת”, “לוח אחיאסף”, תרס"ג) – והן לא נוכל לכחד, כי את השפה הזאת ברא לו עמנו ויאצל עליה גם מרוח שפתו העתיקה ומרוחו הוא; ואנו מוצאים בקרב שפה זו, שהיא נכריה לו בעיקרה, ניצוצות רבים מאורו של ישראל, וקרנים מנשמתו הלאומית”… אבל יותר נכון לדבּר על־דבר נשמה לאומית יהוּדית על יד הנשמה הישראלית. עברית או ישראלית ויהודית, עברית של הספר ושל בעלי הספר ויהוּדית של החיים, חלקי נשמה חדשים באים ומתאחזים יחד, ועל יד הרוח העברי והרבני מתעורר הרוח היהודי מרחוק. הרי הרמב“ם בסידוּרו ורוב בנינו, והרי התייר והאדריכל העממי מנדלי מוכר־ספרים; הרי רש”י לשתי התורות, תורה שבכתב ותורה שבעל־פּה, והרי שלום־עליכם, הפּרשן הגדול לנפש העם. ולאידך, במחנה השני של היהדות העשויה החדשה, הרי משה חיים לוצטו ב“לישרים תהילה” והרי שיריו הליריים של יצחק־לייבוש פּרץ, הרי מליצת המלבי"ם – והרי הפּרוזה היהודית הנזכרת של נוֹמבּרג ואַש…
“אין איפוא כל יסוד, – יסיים הסופר ההוא במאמרו הנזכר – כי מסיחים הסופרים המתנבאים במחנה ישראל את דעתם מן הז’רגון, הז’רגון היהודי, בהיות השפה הזאת מדוברת בפי רוב בנינו ובנותינו וכו‘; ואך בעזרתה נוכל להבין את חיי ההמון העברי הפּנימיים והנסתרים מעיני זר וכו’. כי טרם נבין את הז’רגון טרם נדע להרגיש את העורקים הדקים מנפש ההמון, טרם תלמד אזננו לשמוע את לחש המיתרים והנימים ההומים אלינו חרש מעל שפתי ההמון, בדברו אלינו או בין איש לרעהו, לא יהיה לנו גם המפתח הנאמן אל הגן הנעול אל לב העם”.
אבל ללב העם נבוא מתוכו ולא מגבו; רק אז תעשינה ידי הסופרים היהודיים תושיה, אם ישמעו אל שפת העם, אל שפת העם הפּשוטה, ולא יבראו לו שפה עשויה, מלאכותית, שפה יותר גרמנית מיהודית, שעוד מעט גם תשוב אל “מקורה הראשון” ולא תהיה שונה עוד מאומה מן הלשון הגרמנית הטהורה (כמו שמעיר י. ח. טביוב במאמרו “הנשמה היהודית” באחד מגליונות “הבוקר”). רק אז אפשר לומר, כי לנו ספרות יהודית, אם יתארו חיי היהודים ביהודית גרידא ולא ביהודית גרמנית, שעיקרה גרמנית… אין נפקא־מינה לדינה של שפת העם כלל, אם נדבר על־דבר “שפת ההווה” או “שפת ההתהווּת” או אם סוקרים אנו על כל זה מ“נקודת ראות הנצחיות” ו“לא מנקודת ראותה של ההתהווּת הנצחית – נקודת־ראותה של ההיסטוריה” (ראה “שפת העם ושפת הספר” ב“הבוקר”); אבל נפקא־מינה רבה, אם שפה זו היא יהודית, אם יודעים הסופרים לסַמן היטב את מצרי השפה הזאת התמה, או אם הם באים לטשטש אותה על כל שעל ושעל, לעקור את תחומיה ולעשותה בידים – ללא יהודית. ועד כמה נעשתה לאי־יהודית בידיהם, בידיהם של אלה!
שואלים הם, האנשים האלה, כלפּי הדברים, “ששׂפת יהודית וחייה האמיתיים הוא ענין שבעל־פּה”, ורק קלקול היא דרישה זו, ש“מבקשת לעשותה בעל־כרחה לשפת הספר” ולשאוב אותה משפת הספר ולא מחיי העם, “שאלה קטנה ופשוטה עד למאד”: “האם כל השפות שבעולם, והעברית בכלל, שפות הספר ויורשות הספר הן מתחילת יצירתן? מי קודם למי? השפה או הספר? השפה קודמת”. בודאי השפה קודמת להספר, ולשניהם החיים נתונים; אבל אם דבר לנו עם החיים, עלינו לשוב אל המקור. ודאי הוא זה, ששׂפת “האזינו” ו“אז ישיר” או חזיונות בלעם אינם שפת ה“עם”; אבל סיפורי רות ושופטים לא נכתבו בשפתם של אלה…
בנוגע לדברים כלפּי ספרוּת היהודית העממית, ש“כל נתינה עצמית בה מובילה רק להשחתת השפה” ולזיוף יסודה העממי, שהוא הלא המקור היחידי שלה והבאר האחת שממנה נשתה, מעמידים הם פּנים ושואלים: הא כיצד? כל נתינה עצמית, עד כמה שהיא נתינה באמת, היא יצירה, ומדוע זה יש מקום ליצירה במחשבה היהודית ואין לה מקום בשפה היהודית? –
והאם יצירה מחשבתית או אמנותית אפשרית היא בלי יצירה שפתית? וזה הלא גם אנו שואלים בנוגע להספרות היהודית החדשה, שהיום תלבש מחלצות יהודיות ולמחר או אתמול לבשה מחלצות עבריות בלי שינוי, ואפילו בלי שינוי מעט. איך אפשר לנשמה בלא גוּף, בלא גוּף מיוּחד? ואיך אפשר ליצירה נפשית ושירית, ואפילו לצל יצירה כגון זה, בלי כל יצירה של שפה, שפה מיוחדת, ורק מיוחדת?
איך נחשוב זאת לשירה יהודית, שלא נולדה יהודית כלל, או שלא היתה מוּכרחת להיוָלד יהודית, ושענין השפה בה הוא רק מקרה ולא עצם ויסוד?
יודעים הם האנשים האלה, ש“לשון עֵבר וספרותה דבר להן לרוב עם היהודים וכו', בעוד שללשון יהודית וספרותה עסק עם העם, עם העם הפּשוט”; והם שואלים: “מי הוא העם? איה מקום רבצה של חיה משונה זו? האם לא בביתכם ובנשמתכם היא יושבת?” ואנו משיבים: לא! לא שוכנת היא בביתם ובנשמותיהם של אלה, היושבים לכאורה בתוך העם ואינם שומעים אל שפת העם ואל רוחה האמיתי.. ומצא לא תימצא במסגרת זרה, הרוקמת את רקמתה בדיבורים זרים חיצוניים, כמו “יצירות קולקטיביות” “פּרספּקטיבה היסטורית”, “פּרוצס היצירה של הכלל” וכל המלים הגבוהות ההן, אשר ידענו אותן מהז’רגון הספרותי שלנו… אנשים פּשוּטים הם עם היהוּדים, העם היהודי, פּשוּט הוא מאד, ובגדולות כאלה לא יתהלך. – – –
ג
יְהוּדִית וְעִבְרִית
בספר־המלים “מלון הלשון העברית הישנה והחדשה כולל כל מלות העבריות שבתנ”ך והמלות העבריות ומספר רב מיתר המלים שבתלמוד ומדרשים, וכל המלים שבספרי הפּוסקים, המחקר, החכמות, הפּיוּטים, השירה והמליצה, עד ימינו אלה; וכמו כן המלות שנתחדשו בזמן האחרון, ומספּר רב של מלים, אשר יצר המחבר למושגים ישנים וחדשים, אשר לא מצא להם כלל מלים בספרותנו או שהמלים אשר מצא אינן טבועות במטבעת הלשון העברית, חיבּרוֹ אליעזר בן־יהוּדה ירושלמי, כרך ראשון, ירושלים־ברלין, אתת“מ לחורבן” – בספר־המלים הזה, עמוד תקע"ח, אנו מוצאים בערך בעל את שני הענפים האלה:
“בעלנות, ש”נ, מידת הבעלן. חפץ מיוחד לעשות דבר־מה: זו בעלנות לעשות ככה. נהוג בפי העם".
“בעלן, ש”ז, לנק' בעלנית, מ“ר בעלנים – ניות, מי שחפץ בדבר, שיש לו תשוקה לזה. לשון העם”. ומביא ראיה לזה מהשיחה: “הנה בילדותי, שהיו כוחותי עמי הייתי בעלן להתעסק תמיד להעמיד העננים, כדי שאקדש הלבנה” (זכרון טוב, סיפורי מעשיות של הצדיק מנעסכאיז, י"ט).
ולא ידע הבלשן הזה, כי הרבי מנעסכאיז דיבר פּה יהודית ולא עברית; לא ידע, כי עברית לחוד ויהודית לחוד, וגם במלים שמוצאן מעברית.
בשפה הכל הולך אחרי האם ולא אחרי האב; ולנו אין דבר עם המוליד, כי אם במה שנולד ובאיזה מקום נולד ונשרש. בעל מוצאו ממקור עברי, ובעלנות היא קנין יהודי, השייך לאוצר השפה היהודית, שייך לה ורק לה… הפּועל לאו מילתא הוא, כי אם הפּעולה. האור יבוא ממעל; הוא ממציא מרפא והפרחה לכל עץ, כשאינו עושה פּרי, בכדי שיעשה פּרי, והפּרי הוא כבר דבר אחר מן האור. וכל המחזיר בעניני שפה את הולדות ואת ולדות הולדות, שהתאזרחו והיו לנחלה מיוחדת, בעלת סדר מיוחד ושבט מיוחד, לקנין האב ומיחשׂם על נכסי האב, הוא אינו מכיר לגמרי – גם את תכוּנת האב…
אַל יחשוב לי בן־יהודה את דברי אלה לעוול!
הסופר י. ח. טביוב במאמרו “היסודות העבריים בז’רגון” (“הזמן”, מאסף שלישי, סט. פב.), המעורב אמת וטעות יחד, חושב חמש סיבות בתור גורמים להכנסת החלקים העברים בשפה היהודית, ואלה הן:
א) לימוד התורה (בכתב ושבעל־פּה) הנפרץ בין יהודי גרמניה, ואחרי־כן בין היהודים הסלַוים, במידה שלא היתה כמוה בין יהודי ארצות אחרות. רוב המלים והמבטאים שבתנ"ך ושבספרות התלמודית והמדרשית היו שגורים בפי כל, כקטן כגדול; ועל־נקלה התאזרחו המלים והמבטאים העבריים והתלמודיים בשפה המדוברת בפיהם. ב) סיבה שניה היתה – הדתיות המעשית הנפרזה של היהודים בגרמניה ובארצות הסלוים, “דקדוקיהם בקיום המצוות וזהירותם בכל מנהגי הדת”; והם הם “הועילו הרבה לשום שפת עבר בפיהם, בפי הגדולים כמו הקטנים”. ג) גם מידת הגאוה והחפץ להתפּאר ולהתהדר בלמדנות, מידה שדבקה ביחוד ביהודים הסלוים, הסֵבּה להכניס אל השפה המדוברת המון מלים ומבטאים עבריים ותלמודיים. ד) יחד עם אלה גרמה “אהבת הליצנות והחידוד, אשר גברה ביחוד בקרב יהודי פולין”, והיא “הועילה הרבה להכנסת יסודות עבריים ותלמודיים אל השפה המדוברת וכו‘; והם הכו שרשם עמוק וכו’, עד כי היו לעצם מעצמו של הז’רגון”. ה) ועוד דבר אחד הכריח את יהודי גרמניה להשתמש בדיבורם לעתים קרובות במלים עבריות וכו': “הזהירות שלא יבינו הנכרים את דבריהם”.
אלה המה היסודות הראשיים אצלו. “ומלבד כל אלה – הוא מוסיף – היו היהודים הסלוים אנוסים על־פּי הדיבור להעשיר במלים עבריות את השפה, שקיבלו מיהודי גרמניה, כי בה רחב חוּג מושגיהם, ומאין ביכלתם למצוא את המלה הגרמנית הנאותה לכוָנתם, ומאין בחפצם להשתמש במלים סלויות, ביחוד למושגים מופשטים, שיש להם איזה יחס אל עניני הדת וכו' – הוכרחו להביע את כוָנתם במלים ובמבטאים עבריים, שלקחו ושנלקחו מאוצר הספרות הביבלית והתלמודית, או שחידשו בעצמם וכו'”. – והוא אינו רואה, שבאותו החזיון אשר מצא מלבד הסיבות הראשונות והעיקריות אפשר שמונחת הסיבה הראשית והיסודית… אין מכניסים לתוך שפה ביודעים ובכוָנות מיוחדות למטרות מיוחדות, אלא הדברים נכנסים בה ונעשים לחלקה בלא־יודעים, ומה שנעשה הוא חידוש גמור והולדה גמורה.
“הז’רגון היה למין זיווּג של שם ויפת, הזיווּג לא עלה ליפת, אבל שֵם ראה חיים טובים בזיווּג זה” (שם). העם היהודי מצא לו ביטוי חדש לנשמתו ויצר לו שפה מיוחדת לצרכי נשמתו. הנני אומר העם היהודי ולא העם העברי. קרובים הם ורחוקים, ולא נראה את הגשר שהעבירו עליו יסודות רבים מעברית ליהודית. היסודות העבריים בשפה היהודית לוּקחוּ מעברית; אבל מכיון שנתקבלו בפי היהודי, קיבלו ברוחו שינוּי רב והיו לעצם מעצמותו. לעברית לא ישובו ואינם עוד עברית, אם גם קרובים הם במבטאם לעברית.
“הז’רגון היה למין זיווּג של שם ויפת” – לבעל המאמר פּה תוצאה אחרת מאשר הוצאנו. הוא רואה בזה רוָחה ללשון העברית, ומתוצאה זו מתחלת טעותו הגדולה… הוא רוצה או רצה להרחיב את העברית על ידי היהודית; דעתו היתה, ש“עלינו להשתדל לתת לז’רגון, בכתב ובדיבור, צורה עברית יותר ויותר, עד שנעביר את המון עמנו לאט לאט מן הלשון הז’רגונית אל העברית” (שם); והוא משיא עצה לסופרי הז’רגון (היודעים גם עברית), להרגיל את קוראיהם הז’רגוניים לחקות את הסמיכות בשפת עבר, ולא יוסיפו לכתוב: “ישיבה־בחור”, “מוסר־ספר” וכו‘, אלא כראוי – “בחוּר־הישיבה”, “ספר־מוסר” וכו’; ולא שם את לבו לההבדל היסודי שבין “בחור־הישיבה” ובין “ישיבה־בחור” בפי העם, וכי דבר בעל ערך הוא, שיש לנו “ישיבה־בחור” על יד “בחור־הישיבה”…
נכונים, מה מאד נכונים דברי טביוב כלפּי הז’רגון המלאכותי בימינו, שכל מה שהוא מתפּתח יותר, הרי נכריותו מחויבת להתבלט יותר ויותר (“הנשמה היהודית”, ב“הבוקר”); אבל אינם נכונים עוד, אם הוא מכחיש ב“צורתה היהודית” למפרע ולא יבדיל בין עברית גופא ובין עברית שנעשית יהודית. הוא אומר ש“הנשמה היהודית היתירה שבז’רגון הגרמני נכללת רק ביסודותיו ובתערובותיו העבריות” וש“הנשמה” הזאת אין לה דבר עם “הגוף” הז’רגוני, ה“גוף” יכלה ויעבור מן העולם ו“הנשמה” לא תצא כלל וכלל מן העולם, כי היא תוסיף לחיות בלשון העברית, אשר ממנה לוּקחה (שם). – והוא לא ידע, כי אין חלקי הנשמה של העברית וצלה מהות הנשמה כולה של השפה היהודית, ולא הבין את השינוי היסודי והתהומי שבין עברית ליהוּדית.
עוד רב לדבר בזה!
ד
יִפּוּי הַשָּׂפָה הַיְּהוּדִית
באחד מגליונות מכתב־עת “הבוקר” ביקר הסופר ה. ד. נוֹמבּרג מחברת קטנה אחת יהודית: שטיעלע געזאנגען, געדיכטע. השם הוא גרמני גמור, והיהודי לא יבין מאומה, מה זה “שטיעלע געזאנגען” ומה זה “געדיכטע”. בקטעים שמביא המבקר אפשר להכיר איזה נדנוד שירי; אבל רחוקים הם, רחוקים מאד מרוח השפה היהודית ותומת השפה היהודית. – וכשם שלא נבין על פי הדוגמאות המעטות, איך מושיבים כותב כאלה מיד על “כסא הזהב של הפּוֹאיטים” ומרעישים אזנינו במלים נשגבות ובפרזות גדולות שאין כאן מקומן, דוקא לא כאן… כך לא נבין, איזה שייכוּת יש לחרוזים כאלה, שהוא פורש לפנינו, חרוזים שהכל בהם בנוי על יסודות לשון עם זר ועל הד שירה אחרת, לשירה יהודית, שעולמה הוא אחר מכגון אלה – בעל הד אחר לגמרי.
במהות מין שירה כזו לא נדון; אבל במהות השפה, השפה העממית ורוחה אנו דנים. מה שהמבקר החולם מזכיר בדרך אגב, לנו כאן העיקר.
לנו עיקר יסודי הוא, אם נדע להבדיל בין שפה הגדלה בתוך נפש העם וארוגה בכל פּרטיה ונדנודיה בחיי העם הפּנימיים, ובין שפה שאין לה עוד קשר־מה עם אותו העם והלכה למקום שממנו לא תשוב עוד אל העם. – לנו העיקר לדעת, כי בשפת העם אין יִפּוּי ושכלול בידים ואין כאן יצירה מלאכוּתית, כי אם שמועה, שמועה על דיבור העם ורחשי לבו.
וַרשבסקי, המשורר העממי המנוח, פרוּג בשיריו היהודיים הפּשוטים – ושירים יהודיים הם תמיד פּשוּטים! – לא ביקשו “ממלכת הערפלים” באין־סוף שלהם, כי אם באו לאוהל היהודי ולביתו הנוטה לנפול; הם לא נהו אחרי סלסולים ושכלולים ולא הביאו סולת לאלה שרגילים בפת קיבר ושׂבעים דוקא מפּת קיבר. הם לא ראו בפני האשה היהודיה את ה“טוּל” שלה, – אל אלהים! מאין לנו דיבור זה? – כי אם את “סינרה” הרחב ראו, אותו סינר האם, ששורת ילדים הולכי יחף מחזיקים בו ומבקשים לחם לפיהם, לחם יבש, ולא המון עננים קלים רבי הגוָנים"…
“הנה נחוץ לזכור, – יאמר המבקר החולם הזה בביקרתו ההיא – שהמקצוע הזה, לעשות מן החומר העממי סגנון שירי מדויק, רב־גוָנים ויפה, היה עזוב עד עתה”; וכמדומה לו, שחוּץ ממנדלי מוכר־ספרים לא עמל עוד איש ליפּות את השפה העממית. אבל לא מניה ולא מקצתיה! אין שום נחיצוּת לעשות מן החומר העממי סגנון ספרותי, לבנות ולשכלל, כי אם לדעת אותו, לדעת אותו בכל תאיו ואותיותיו ולמסרו כמו שהוא. אין כאן בשפה היהודית ובשירה היהודית, במובנן האמיתי ולא המזויף, משורר מדבּר בעד עצמו, בעד אישיותו, כי אם נפש העם מדברת מתוך גרונו; אין כאן מיטיב נגן לירי, מסלסל בקולו ושופך צקון לחשו, כי אם שליח־ציבור, מדבּר, מסַפּר ומקונן בשם הציבור וּבשפת הציבור. אין כאן יִפּוּי; כל יִפּוּי עצמי בשפת העם זיוף יסודי גדול הוא.
קובל המבקר ואומר, “שכל מה שנעשה במקצוע זה, מקצוע שכלול השפה, נעשה על פי רוב בלי דעת”; ולא ישים אל לבו, שבדברים כאלה כל מה שנעשה בלי דעת ועל פי נטיה טבעית והרכנת האוזן לנפש העם מעצמו עולה אלף מונים על כל זה שנעשה בדעת. ושוכח הוא, או אולי גם אינו יודע, כי המעשים העשויים בשפה היהודית ובשירתה ביודעים וכל הנסיונות להרימה וליפּותה או גם להרחיבה טישטשו את אָפקה לגמרי ויעשוה ללא־יהודית…
“סגנון יהודי – הוא מוסיף – אין לפי שעה עוד, יען כי היה חסר עד הימים האחרונים התנאי הנחוץ לסגנון הזה – ה’קוּלט' בעד השפה, החיבה לשפה”.
ואנו משיבים: סגנון יהודי היה לנו, היה לנו במין שלמוּת רבה, שאין למעלה ממנה. שלום־עליכם היה לנו. הוא, היהודי הפּשוט בלי התחכמות יתירה וּבלי צבעים ספרותיים וגוָנים, נשא בחובו את הסגנון היהודי והרוח היהודי; והסגנון הזה הולך הלוך וחרב – והוא כבר נחרב. נחרב עד תומו – מיום שהחל ה“קוּלט” המיוחד בעד השפה היהודית וה“חיבה” הספרוּתית החדשה לשפה היהודית. – – –
הלב כואב לדעת כל זאת.
טִשְׁטוּשׁ הַגְּבוּלִים
מכתב אל עורכי ה“נתיבות”
שואלים אתם אותי, עורכים נכבדים, מה דעתי על־דבר ריב לשונות בספרותנו; – ואני איני קורא לה ריב לשונות, כי אם הריסת לשונות, הריסה ממש.
כבר חדלה השאלה: אם בעברית נשתמש או ביהודית? למי משתיהן משפּט הבכורה? ואם נכון הדבר כי שפחה תירש גברתה? עתה שאלה יותר עמוקה וחזיון יותר נוּגה לפנינו: אם באמת עוד לנו עברית ועוד לנו יהודית? הן נעקרו התחוּמים לגמרי ואין אדם בנו יודע עוד מה זו עברית ומה זו יהודית. קוראים אנו היום דברים עבריים, ואנו חושבים לרגע כי לנו הם; ולמחר – שוב אנו קוראים אותם הדברים ממש יהודית. לאידך, ניתנים לנו דברים יהודיים, דברים כתוּבים בשפת האֵם, אשר לא תדע לרוב עברית; ולפתע יוָדע לנו, כי הם לקוּחים ושאולים מעברית, מן השפה העברית. כלי מריק אל כלי, נאד לנאד, והיין המזוּג אינו דוקא משוּמר, כי אם חמוּץ…
כל ספרות וספרוּת לוקחת מחברתה ושואלת מחברתה; אבל יש הבדל גדול יסודי בין היצירות שנוצרו בשפה היסודית ובין אלה השאולות; ואפילו אצלנו, עם פּרוץ בלשונות ובעל בלבול לשונות, גם כן היה תמיד שינוי עיקרי בין עברית ללא עברית.
אפילו אצל הרמב“ם גופו אנו מבדילים בין ה”משנה תורה“, הספר הענקי, הכתוב בלשון משנה טהורה וההולך וממשיך לשון העברית החדשה, ובין ה”מורה" של בן־מימון ושל אבן־תיבון. ולא מבעי שיש הפרש גדול בין היינה, אפילו בחלק השירה היהודית שלו, ובין לוֹצטוּ ולבנזון. יש הבדל בניָני בין יל"ג ובין פרוג, בין ביאליק ובין יהואש. שלום אַש הלירי אינו זלמן אפּשטיין כלל, ודויד פּינסקי אינו יהוּדה שטיינברג.
התחיל מנדלי ראש החבורה לתרגם דבריו היהודיים עברית. התחיל לעשות זאת, בחדלו להאמין בנצחיותה של השפה העממית, שבעיקר היא רק היא ביכרה את המשורר שבו ועשתה אותו למה שהוא; – ובבקשוֹ לו נתיבות וגם ערובה במשמרת שפת האבות, התחיל לכתוב גם עברית באותו סגנון ממש של דבריו היהודיים, רק שנתונים הם בלבוּש עברי. ושוב באו תלמידיו והעתיקו בסגנונו הוא את יתר דבריו. והנה לנו עתה ארבעה מיני מנדלי: א) מנדלי ביהודית, ב) מנדלי בעברית בהעתקת עצמו, ג) מנדלי בעברית נעתק על ידי אחרים, ד) מנדלי בעברית על ידי עצמו…
וכל אלה ד' המינים, השונים לכאורה זה מזה, מתערבים יחד וניתנים לנו כמעט כמין אחד. וכשאנו מתבוננים לחזיון הזה, אין אנו מתפּלאים שוב למיעוט השפּעתן של יצירותיו הענקיות. במידה אחת נתעשרה הספרות העברית על ידי התרגוּמים וחצאי תרגוּמים האלה, ובתשע מידות נתערבבה על ידי אלה… קם אחריו פּרץ לעקור את התחוּמים והורה הלכה למעשה, כי אין דברי שירה נוצרים בשפה מיוחדת ולהם רוח מיוחד, כי אם יש דברי שירה סתם, שירה בלי גוּף ובלי לבוּש כלל, ואנו רק המלבישים אותה היום לבוש יהודי ולמחר עברי. חילול קודש כזה ודריסה ברגלים על ערכה של השפה בספרות לא ראינו עד היום אצל כל אומה ולשון. בּן־לילה נעשה קנין השפה, שבה עמלו דורות רבים ונתנו עליה נפשם, לדבר של הפקר. ואחרי פּרץ, שעם כל סרחונו הגדול הן תלמיד־חכם היה, בא והולך דור של גמדים וקטני השגה והבנה, והם הגדישו עוד את הסאה וקילקלו בזה עוד יותר מרבם. פּרץ על כל פּנים ידע היטב עברית, והלואי כתב את דבריו רק עברית ולא יהודית מטוּשטשת; אבל תלמידיו הן לא ידעו כולם לכתוב עברית. – –
גם פּרץ הסופר הוא לנו היום משולש או מרובע. לנו דברים שנכתבו ממנו עברית ונשארו בעברית; לנו שוב דברים מאתו שנעתקו עברית על ידי עצמו או על ידי אחרים; ולאידך, לנו פרץ יהודי ממש, ופרץ יהודי נעתק על ידי עצמו מעברית או גם על ידי אחרים. ולא מבעי אצל תלמידיו ובני תלמידיו. פּה אין אנו יודעים את החשבון כלל… יש כאן שורה ארוכה של דברים עבריים, של דברים עבריים־יהודיים ושל יהודים־עבריים וגם מקצת מזה ומזה. משוגעים אנו ממראה עינינו! הרי שירה עברית והרי – יהודית, והרי כפילוּת, והרי שוב עברית נעתקה רק מרוּסית כתוּבה מיהודים או העתקה מאשכנזית. חדלה אצלנו כל הכרה שפתית, חדל כל ערך של שפה.
ב“השילוח” או במאסף אלמוני פּלוני ופלוני הוא משורר עברי, בירחון ז’רגוני הוא יהודי, בספרי ה“הוצאה העברית” בברלין הוא אשכנזי, וכן הוא פּולני לפולנים ורוסי לרוסים. גם קוֹרלניק נחשב לסופר עברי, גם גורליק ועוד כאלה.
מדרך העולם הוא, שמתחילה יתאחז המשורר או הסופר בספרוּת עמו, אחר־כך, כשיגדל ויכירו את ערכו, יחלו להפיץ מעיינותיו חוצה, כלומר: קמים בעם אחד אנשים המחַבּבים אותו ומתחילים לטעת יצירותיו גם בשדה ספרותם הם; ואצלנו נעתקים דברים משפה אל שפה בטרם עוד הופיעו בשפת המקור. – ואם זה בספרויות הלועזיות היהודיות מעין הכרח במידה ידועה, כי אלה אינן יכולות להתפּרנס משלהן כל עיקר ואנוסות הן לשאול מעט אחת מחברתה, וגם אני שלחתי לפעמים לעתונים רוסיים־יהודיים דברים כתובים אשכנזית; אבל אין היוצא מן הכלל נעשה לכלל, ואין הרשות הניתנה בדברי מחשבה ניתנה גם לדברי שירה… והעיקר, צריך לציין בכל דבר שאוּל, כי שאוּל הוא, כי הן על הקורא לדעת בכל דבר שהוא קורא, אם זה דבר מקורי הוא או אך תרגוּם. ואצלנו – לבד מזה, שאין מציינים ציוּנים אלה כלל, לבד מזה שהסופרים שולחים את דבריהם היהודיים לבתי המערכות העבריות, ושם מתרגמים אותם עברית ונותנים אותם להקהל בתור דברים עבריים, – לבד מכל זה יש אצלנו כאלה השולחים מראש דברים נעתקים בביתם מיהודית לעברית ומטעים לפעמים בזה גם את העורך עצמו.
בקצרה: כדי להיות עתה סופר עברי מן המנין, אין צורך עוד לכתוב עברית. שוכר אדם לעצמו נער שיודע למשוך בעט בשפה העברית; ואותו הנער מעתיק שורה בשורה מדברים כתוּבים באיזו לשון או מבלבול־לשון – והנה סופר עברי חדש לנו, המדבר אלינו בלשוננו אנו; ולא אך בענוה ובדממה, כדרך כל מתגנב הלבוש בטלית שאולה, כי אם במצח נחושה הוא עולה על הבימה ומוכיח לעברים בעברית, שפה שאינו נזקק לה כלל…
שערוריה! אין זאת רק גניבת־דעת והטעת הרבים, כי אם שערוריה גמורה. חותרים האנשים האלה חתירה תחת “שארית הפּליטה” שלנו, ומקעקעים על ידי מעשיהם אלה את בנין ספרותנו.
אין אנו עם, כי אם שברי עם, אין לנו ארץ ולא יסוד חמרי ורוחני, כי אם שאיפות לחצאין ותקוות לרוב נכזבות. אין לנו גם דת קיימת ואיזה עתיד נראה. כל החומות פּרוצות, בכל לב רק צער ומועקה; ואף בבשרנו חותכים אבר אבר, והדם שותת או שוב אינו שותת. לא נשאר לנו כלום, כי אם זאת הספרות העברית העלובה, ועל ידה – מעט מהספרות היהוּדית העממית ההמונית. והנה באים האנשים ההם ועושים זו של בית־אֵם לאשכנזית ממש ומסירים ממנה את הוד השכינה היהודית; באים שוב ועושים את זו של בית־אֵם למקום שופכין של בית־אב… נותנים לספרות העברית בכל יום בחשאי ובגלוי, בגניבת־דעת ובעזות־מצח, כך וכך דברים נכתבו יהודית, וביהודית פסולה ומזויפת, וכמה היא מזויפת!
לא, אדוני העורכים, לא נוציא את בנינו להורג ולא נסבול ולא נשא את תוּגת־הדורות בשביל עברית של שלום אַש ואף לא בשביל זו של בעל־מחשבות…
בְּקִיעֵי הַסִּפְרוּת
א
ראוי לקרוא אחרי התנאים הרעים, השׂוררים בספרותנו מצד המעשים נגד העושים, מצד שומרי הגנות מול העצים עושי פרי. לא יאוּמן, אבל חוק אצלנו, כי אין מקום לרוח חיים, אין מקום לאומץ־רוח ולאדם הולך בדרכו. – אם במזיד, אם בשוגג, אם יש שיטה לדבר או אין שיטה – מעצורים ישימו לכל אלה, שנפשם שואפת למחשבה חיה ולהרחב. אין מבוא להתנערות, ואולי אין גם חפץ.
אין אצלנו אפשרות ליושר, לחיפוש ולדרישת האמת, ואין מבוא לרחשי־לב. אם לא תאמר “הן” למה שהציבור אומר הן ונקטת בחייך; ואם תבקש נתיבה ולא תסתפּח בדרך שהולכים בה אחרים, אז אין מנוח לך וירדפו אותך עד חרמה. ספרות הם אומרים לבנות, ואוי אוי לבוניה. – כי תביא אבנים, אומרים הם חול תן לנו. נפשך צועקת ליסוד; והם אומרים, הנה כבר ההיכל והגג…
שקר מתחבר לשקר וזיוף אחד נזקק לחברו. הנה יושבים המה לסעודה מדומה, ומי זה ישמע על מי יֵעָטה אבל? – כה נבדלים ונידחים בעלי לבב מריקי לבב וכה כובש הרקבון גם מקום זרע. – –
וזהו העלבון שבדבר. אם נקבול על התנאים החיצוניים בחיינו, והם הלא גורמים עיקריים לבקיעי חיינו ולפרצת חיינו, אנו יודעים את התשובה בעצמנו: אין בידינו לשנות את מזלנו בגולה, ואם האדמה מתמוטטת בכל פּעם מתחת לרגלינו, בודאי יכשלו ההולכים עליה; אבל איזו תשובה בפינו למראה כל המעצורים שבבית וכל הרקבון שבבית? מה נאמר ומה נדבר, אם נרשיע גם בדברים שמסורים לנו ורק לנו. –
באה העת שידוֹע נדע מה היא שארית הפּליטה שבספרותנו לנו, ושאם לא עכשיו, מי יודע אם עוד תתקיים לנו. כבר צריך לדעת, שהמלה החיה הנשארה לנו, המלה הכתובה החיה מפּה לפה, היא היא הדבר האחד שעוד יכול לחזק אותנו זמן־מה.
ואם הספר היה לנו לרועץ, כי אכל את מיטב כוחותינו דור אחר דור, הוא יכול עתה להיות לנו גם למין תקומה או לעורר אותנו. עתה, כי כתלי בתי־מדרשנו נוטים לנפּול, כי החיים הדתיים הולכים ומתפּרקים, – מה עוד לנו זולת הספר החדש שלנו? –
ועם כל רגשי השלילה שנרגיש לספרות שלנו, לספרים בתור תכלית, בתור תכלית עיקרית לאדם העברי, כאילו לא נברא רק לשרתם ולעבדם… נודה, שבתור אמצעי ובתור כלי־שימוּש לאמצעי מאַגד אותנו, מאַגד את המפוזרים ברחבי העולם והנתונים בתנאים משונים – אנו רואים בהם תועלת. איש איש לדרכו הולך, ניתקים היתדות והחבלים המחַבּרים אוהל לאוהל. כמעט אין עוד אלהים אחד לנו, ולא מבעי – תרבות אחת ומוסדי חיים אחדים, – ואם אין עוד לשון וספר לנו, לשון וספר חי לאחד בעיר ושנים במשפּחה, שעל ידם הם נאחזים יחד וניכּר איש לרעהו ומתוַדע לב ללב, מה עוד ישאר לנו?
וזוהי האחריות המוטלת על אמרכלי ספרותנו ושומרי פתחיה עתה. והיא, אחריות זו, לא פחותה היא מזו שהיתה מוּטלת על אלה שעמדו על יד חומות ירושלים. אַל אהיה כמגזם בעיניכם! ירושלים של מטה כי תחרב, הנני מנסח דברי אחד־העם, עוד יש לה תמורה באחרת; אבל מי יקים בנין הרוח ההרוס? מי יעמיד חומות חדשות ברוחנו? –
ב
שם שם, בין המחשבות הממלאות אותי ואת עולמי, ובין אותן השאלות, שאין בהן מרגוע ושאין עליהן תשובה, הנה שאלת ספרותנו, שאלת הספרים החדשים שלנו, שלא תתן לרוחי מנוח… הספרים הקודמים אצלנו, אותם הספרים עתיקי־יומין, ספרים בּלים אף נושנים, ספרים מעוורים את העינים במיני אותיותיהם המטושטשות עם כל הצר שבגבולם ועם כל היובש שברוחם, המה מכילים יחד עם זה גם איזו שֵׂיבה עולמית ואיזה דבר נתון להם, רק להם. הספרים האלה נכתבו ברובם לשם טהרת המידות, לשם אלהותו יתברך וּמצוותיו בכל יום. יש שפּרק זה הוא גרוע, מחשבה זו היא פּיגול, ביאור זה הוא תפל והסברה זו היא עקומה, אין סוף לדברים ואין התחלה, אין סדר ואין משטר; אבל לכּל מין הד, מין ירושה, מין הכנעה שבלב. בודאי גם גנבו ולקחו בעלי הספרים הללו איש מאחיו, לקחו מחשבות שלמות מאחרים וגרעו אותן, עקרו אילנות מצל וגזרו אותם לשימם לעצי שריפה, ובודאי גם בהם חלשים גוברים על החזקים, רעים על הטובים, טומטומים מתנשאים על מולידים; אבל איזה דבר ניתן להם, מה שאינו לספרים החדשים שלנו. ומה המה רוב ספרינו היום מול אלה שלפנים? מה המה הדברים הנכתבים אצלנו עתה, עם כל החשבון שבמוח והמרק הפּסול שבלב?
מה נותנים לנו החדשים במקום ספרי־מוסר ויראת־השם? בכּל אך שקרים אסתטיים, זיופים נפשיים ודעות שאינן דעות כלל, כי אם גיבוב אמרים.
נפלה ספרותנו, כולה מגרעת ואין מה מתום. הנוער בה אינו נוער והזוקן בה אינו זוקן. חסרה לנו יראת־הרוממות מפּני מחשבות באמת ומפּני דעות באמת, וחסר לנו כל רגש הערצה וכבוד לאותם הדברים שחיים אנו מהם.
הנה על כל שעל ושעל דברים נראים כמדעיים, נראים כשיריים, נראים כמחשבתיים – ואין בהם רוח, ואין בהם תום! תחת מעט – ואין טוב אך במיעוטו – נותנים לך הרבה. הנך רעב ללחם וצמא למים, ונותנים לך עפר תחוח ומי־רקק. לארס – קוראים סם מרפּא, ואשר יקהה שינים – מהללים בשער בתור נותן ריח.
אני קורא בספרינו החדשים, קורא ומתפּלא: מאין יבואו אלפי מלים בה לרעיונות ריקים, לדברים בלתי מחודשים כלל. אמרות אין־מספּר לכל איש יודע רק לצרף אמרים של אחרים ולגבב דברי אחרים. – לכל מקום שאתה פּונה, הנך רואה רק סריסי מחשבות וסריסי הרגשות, ואלה מדברים דוקא רמות וממללים רמות. אין אלהים בלב, וקוראים בשמו בקול גדול; אין אהבה ואין רחמים ואין הרמת הרוח, ואת כל אלה ישאו על דגל.
אהבת־ישראל אצלנו, צלצול אותה מלה בבית וברחוב ובכל פּינה בספר, היא מין צביעות חדשה, צביעות משחיתה כל חלקה טובה בנפש וברוח. – איה מקום אצלנו למלה חדשה באמת – למלה של חיים ובת צער אמיתי? איה מקום אצלנו לכל איש דובר אמת בלבבו ולא יחניף לקהל?
מזייפים אצלנו את הקודש, מזייפים את הרגשות, מזייפים את המחשבות ומזייפים את הדעות! אמרנו לפלס לנו נתיב – והנה זדים מדלגים בו; אמרנו הנה יבוא אור, ורק אופל מסביב לנו, אופל ורשע.
ג
בשכבר הימים יש שחשבתי על־דבר תולדה חדשה אצלנו, על־דבר בריאת ספרות חדשה והערכה חדשה בחיים וברוח.
לא לשינוי־ערכין במובן חיצוני נשאתי נפשי, רק במובן פּנימי, יצירתי. מה יחסר לנו, אם נתעשר גם בנשמת רַבֵּי האבות וגיבורי העם, בכל ארחותיהם, בנשמת כל אלה שביקשו להביא גאולה לעולמנו, אם בחיזוק החומות או גם – בקריעת החומות; ולמה ניוָרש, כי נדחה את אלה שלימדו אותנו עד עתה לדחותם? מדוע יהיה אָפקנו צר כל הימים, גם לגבי עצמנו ולחוקרים גדולים משלנו, אם גם נשארו מחוצה לנו? ומדוע תהיה מידת תולדתנו דומה למיטת סדום; והן לא סדומיים אנחנו: מעבר הנהר באנו ונרחק ללכת מארצנו. עם שכאלה לו, מדוע רק אלה לו?
אלהים אדירים! מדוע נדחה כל הגדול והרם, אשר לא נצטמצם מפּני גדלוֹ בד' אמותינו הצרות, בשתי ידים? ומדוע לא נשים לב לזה, שכל אלה שקראו לחירות מהחוקים המעיקים, ואפילו מהתורות והמצוות, לא קראו כזאת מזדון, כי אם מהרגשת תעודת האדם והתרוממות האדם. וגם אלה שהרחיקו נדוד מאהלי העם, כי נמקו בחייהם ובחייו, הלא נשאו עליהם סבלון־התולדה הלאה, ואף רגע בעולמם לא שכחו את אשר זנחו זנוֹחַ. ומדוע יהיה לנו הלאו הגדול פּחות מההן השלם? והן שניהם בוראים ומשניהם מבוא לחיים. – –
עם השאון אשר בלבי, עם יסורי־התולדה וגעגועי־הערכין אשר בקרבי, יאוש גדול בא בי לפרקים, יאוש אוכל מנפש עד בשר… הנני רואה את ספרי הדורות, ואני שואל: אנה הם באים? הנני רואה את הספרים המופיעים חדשים לבקרים, ואני תמה: להיכן הם הולכים? כבית־מועד גדול לי כל הספרות שלנו: שם קבורות מחשבות, קבורים רגשות, קבורים לבות ונפשות, ומי יודע אם תבוא עוד נפש לפקח עליהם? מי יודע אם עוד יבין איש את “שפת המצבה”?
ולבי יאמר לי, שבהיכּבוֹת נר זה לנו – יכבו אצלנו כל הנרות; לבי יאמר לי, שהחורבן הזה הוא החורבן האחרון…
נפשי בי מרה ותנחומין אין לי. רואה אני את חלומי נפתר לרעה; רואה אני את הדור חָרֵב וספרותו חרֵבה, ורואה אני, מה עוד יש לנו ממה שביקשנו להאמין, כי הוא יש אתנו. צערי גדול ולבי בי נאלם. נאספים אנו איש איש והחלומות יחדלון…
ד
ראיתם מימיכם עם על תלו וספרות כתיקוּנה; עם מכבד את סופריו ונותן להם היסוד לחיות, לפעול ולעשות וספרות יודעת להבדיל בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין אמת בה לשקר בה. ראיתם בני לאום מקיימים את האלפא־ביתא לגבי אנשי־הרוח, ויודעים הם על כל פּנים להעריך את הרוח. בקרב אלה שיש להם אתמול ויש להם מחר ויש להם הווה, בקרב אלה יכול להיוָלד הרעיון ויש אצלם מבוא לרעיון על־אודות בעלי המחשבה והשירה: מי בקצו ומי לא בקצו? העם הנותן שואל לפעמים מהו מקבל או מהרהר אחרי מה שהוא מקבל. עם כזה יכול גם לחטוא לחושביו ולמשורריו; אבל מה שיקלקל אותו דור – יתקן הדור השני, ואם ירע – אין זה במזיד, אלא בשוגג. הרי תעית־הרוח, והרי דברים שקדמו לבוא לפני זמנם; וכשיחיד נתפס, בא אחר היורש את מקומו הראוי ויעש לו כַּוָנים. יש כאן גוף ויש כאן אברים, ועל כן יש כאן ערבון ודין – וגם כבוד ונחלת כבוד. זה לעומת זה וזה בעד זה.
אחרת, אחרת הוא הדבר בבני עמנו, עם שבור וקרוע ובעל ספרות קרועה, ספרות שאמנם יש לה אתמול, אבל אחרית המחר מי יודע. – וההווה? – אַל נא יחשוב לי אלהים לעוול, ההווה הוא מלא חתחתים והוא קבר הסופר – בחייו. ואלה האנשים, “דברני העם”, הקוראים בשמות: לאום, קדשי לאום וספרות לאום – אלה לא יבושו להצר את צעדי כל אלה שרוח להם ולהממם… אין רעוּת בספרות העברית, אין קיום ואין לחם; – אבל יש כאן הכנעה וחטאת־מרי שבע פעמים ביום. וקילל הסופר בחייו ויראה און וכשלון ואין איש; אין איש דוקא בין הקוראים לקיום ובין המדברים רמות, ועוד מזידים לדבּר אצלנו על “זר של משוררים” ועל כתרים להכתיר אותם. עבדות נתתם לנו, חיי־צער; ועל כולם חיי־שׂפק, חיי שׂפק נורא, אם אמת בפיכם, אם אמת הדבר, שרוצים אתם לחיות מרצון ולא מאונס, ואם תוכלו לחיות עוד וכדאי הדבר שתחיו עוד. – – –
נולדו אצלנו דברים רמים ואמרות גבוהות על־דבר תחיה ופדות, על־דבר הקמה לתחיה ובנין לעד; נולדו חפצים ושאיפות, מועצות והסתדרויות, והכל סובב על העתיד ועל התקוה בבא. ארץ אתם רוצים להנחיל לנו, תרבות משוכללה, רוצים אתם להקים ניר לישראל ויהיה שלום וצדק רועים יחדיו, אור ויופי בכל; ובדבר האחד, המעט שבידכם, ספרות תקראו לו, הנה רק עוול בידכם ורעוּת־רוח, רשעת לב ומעצור בעד כל דבר רוחני בידים. על־דבר משוררים אתם מדברים ועל־דבר כתרים לראשם – וחייהם חיי עבדות, חיי עבדות ומארה כל הימים. יֵרא אלהים וישפּוט!
עם שאמנם קם לתחיה ומבקש פּדות, וכנים דברים אלה, הוא ימצא גם את מלאכיו ונביאיו. לב יאמר ללב ולב יעורר לב, ואין צער במקום שיש תקוה, ואין יאוש בעלות הבוקר. וזה הדבר שאנו שואלים: איה, איה הם נביאי הבוקר? מדוע מצא לו דור ההשכלה וההרס את מבטאו הנאמן בסופריו ומשורריו, והדור הלאומי לא מצא לו מבוא ללב משורריו? מדוע לשלילה ולצער השלילה – אנו מאמינים, ועוד היום כוחה עלינו ככוחה אז ונאמנת היא ללבנו כאז; ומדוע אין אמת בחיוּב ולא ניתנו לנו נביאי אמת? – –
יל"ג וברוידס ולילינבלום – לא רק “התקוממו כנגד התאַבּנוּת הלב העברי, כנגד דיכוי הנפש האלהית שבאדם והכנעתה לדינים ומנהגים, שכל קדושתם אינה אלא השׂיבה החופפת עליהם” (דברי סופר אחד), כי אם ביקשו לפעמים גם לעקור את הכל ושאלו על הכל…
ועצם השאלה, למרות הקולות ובנות־קולות של תחיה, ממקומה לא משה עד היום, והיא אוכלת מנפש עד בשר. תחיה הם אומרים ודמנו שותת. מראים הם על אור ואך חושך ישופנו.
“אלהים של ישראל יודע גם להטיף תנחומים”; אבל הוא לא ישקר – ואין לנו מנחם. גם בעלי התחיה השאונית לא יתנו לנו מנחם!
ה
“כשאדם נער – אומר דברי־זמר”, ובשירה העברית האחרונה שמענו לרוב דברי קינה. שירת הנוער אצלנו היא שירת הצער והד צער עממי ממלא רוב חללה. המשורר לא יוכל להסיר מקרבו חשבון עמו ויסורי עמו. קול קורא לתחיה ופדות, והלב מרחף בין תקוה ופחד. זה ימים רבים לא נשמע בישראל “הן” לאומי מרבים מבניו כמו בזמן האחרון, ויחד עם זה באו גם צללי “לאו” ותוּגת הלאו. – ימי ההשכלה נתנו לנו טיפּוּסים של שוללים ידועים בשירה ובספר, הרי שמואל ב“הדת והחיים” והרי צלפחד בר חוּשים ב“חטאת נעורים”; אמרנו כי אלה ספו־תמו, והנה בא הלאו החדש וּמדבּר בלשונם ביתר תוקף וביתר הרעשה, והסביבה היא אחרת, אחרת לגמרי… שמואל וצלפחד היו חלוצים במחנה ונשאו דגל מלחמה וריב, וצעקתו של השולל מדהיום היא צעקת בודד… אין לנו גיבורים עתה, גיבורים שנשקפים לנו חייהם בחזון מראשית ועד אחרית; אין לנו פּעולות שלמות ומעשים מסוימים, למרות שאון בני־ציון וחוג החברות לבנין ציון, אבל לנו דוחק־נפש והמית־נפש. – אין לנו עתה ההרחב שלפנים; אבל העצמיות גדולה מאשר לפנים, וגם הצער העברי רב הוא מאשר לפנים. מה שהעולם ההיולי הכולל הוא לאדם משורר יתחיל לשורר ויבקש חיים ממות, מפלט מצללי האפס, ויחד עם זה צרים לו גם כתלי החיים ויבקש גם חירות מן החיים, הוא להמשורר העברי העולם העברי, עולם ארוך, מאד ארוך, מלא כוחות מתנגשים, מלא סער וצער ומלא חידה. – גם היחיד העברי הוא עבד לרבים, ואינו יכול להסיח דעתו מן הרבים; אבל הוא אינו חי עם הציבור, כי אם נמק בעוון הציבור ומרגיש בכל ישותו עקת הציבור.
אין דרך לנו, אין דרכים וארחות ואין מנוח. נפשנו נתונה כבצבת, השמש לנו לא תזרח והירח לא יחלום. אנו הולכים בזה ואנו נכוים, ובזה – וגם כן נכוים. מי יחיה אצלנו ומי יודע את החיים? מי יאמין ומפיק אֵמוּן? – הן אין זו שירה עוד, כי אם צעקה, צעקה ודוחק ודיכוי־הנפש, ואתם תאמרו כנפים לנו; כנפים תינתנה לנו – ורגלינו תיכשלנה גם תיכשלנה.
כה אָפס מנו מזור ומי ימצא לנו מנחם? – – –
שְׁנֵי דְבָרִים
א: חַבְלֵי מִינוּת
שני עולמות ניתנו לאדם – העולם הגשמי והעולם הרוחני, ארץ ושמים.
בעולם הגשמי מתגעגע הוא להרחיב גבוליו, והוא מרחיבם בכוח ובמלחמה. אין עם שלא ישאהו רוחו להרחיב את ארצו, לרכוש את אשר מסביב לו, ואם גם שלם ישלם כל שעל אדמה חדשה במיטב דם בניו. קראו בתורה, קראו את דברי המחוקק בכל פעם לאמור: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך. ארץ של שבעת עממים ניתנה לישראל על ידי משה ויהושע, וארצם של שלושה עמים, של הקני, הקנזי והקדמוני, עתידים אנו לנחול בימות המשיח. המשיח והגואל יגדיל את מידת הארץ וירחיב את גבולותיה לכל עבר. – אחרת היא בעולם הרוחני, ועוד יותר בעולמנו אנו. גם האלהים הגדול, שהוא מקומו של עולם וכל העולם מקומו, קנא יקנא לאלהים אחרים וקורא: לא יהיה לך אלהים אחרים על פּני! ומשה נביאו מזרז לאמור: את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסיפו עליו. – שמא יקום באחרית הימים נביא או חוזה או חושב לעקור התחוּמים הרוחניים של האדם, בעת רוחו גאה יגאה ונשא למעלה ראש, – לא תשמעו אליו ואַל תאמינו להמית לבו. כמסמרות נטועים דברי בעלי־אסופות, ויותר מהמה, בן־אדם, היזהר עשׂוֹת ספרים הרבה. כל המכניס לביתו ספרים יותר מדי ובא להרחיב את אוצרות המחשבה והדעה “מהומה הוא מכניס לביתו”…
וינעלו הדלתות, ויסגרו השערים. אשר היה וניתן פעם אחת הוא יהיה לעולמים. אִכלו מפּירות האילנות, שכבר המה נטועים, ואַל תעיזו לנטוע נטיעות חדשות. אַל תזידו, פּן תתך עליכם חמת חכמי האומה ושומרי־האמונות. כל המוסיף גורע וכל הקורע חלונות במבואות אפלים הוא בא להשחית את האויר. הבונים בנינים חדשים רק מהרסים הם את הישנים והנוטעים מחדש המה רק מקצצים…
מחדשי־אמונות היו בעינינו לכופרים, בוראי מחשבות וקוראים את האדם לאלהים ולמכמני הטבע מחדש – לעוסקים ב“ספרי־קוסמים”. ורבצה בנו ובספרותנו הארוכה אָלת הדחיה. אלפי דברים פּוריים במוסר ובאלהות נחנקו בעודם באִבּם, אלפי דברים רמים ונישאים נרמסו ברגלים. כה היה עם־אלהים אך לשומר פּקודים ואמונות קבועות בספר ולא למבקש אלהים בערב ובבוקר בחידוש מעשי־בראשית בכל יום. עם של ספר עתיק היה לשונא את הספר החדש. תוגת כל אלה אצלנו, שבאו לברוא מחדש, שבאו להרחיב ולחַדש, חרותה בצפּורן שמיר…
בקבלה מצד אחד ובפילוסופיה הדתית מצד שני, מבפנים ומבחוץ, באו שתי רוחות מנשבות להניע את הבּנוּי והמוגבל, ובמלחמה ארוכה וקשה ניסו שתי התורות הללו להרחיב את התורה הישנה ולהביא בה זרם מחשבתי חדש. שתי קריאות לחירות באו מעֵבר מזה ומעֵבר מזה, ולפעמים סבוּכים זה בזה; וגם בעלי החירות בעצמם נשאו חבלים רבים במתניהם וחחים בלשונם. מצמצום באו להתפּשטות, ומהתפּשטוּת באו שוב לצמצוּם אחר; – וחזרו היסודות החדשים והעיקרים החדשים להציק שוב לחירות. מתסיסה רבה באנו למעגל־קסם, מתורה אחת לתורות ועיונים. הכוָנה פּיצצה את מסגרת המעשה, ושוב נעשתה לשיטה אחוזה בלולאות הרבה.
עם ההשכלה והביקורת נולדו בתוכנו ניצני חירות גמוּרה וניתנה לנו חירות להתבונן במחשבות, בדעות ובמעשים, להתבונן בכל הנחלה ובכל פּרי הספר שלנו מאז ומקדם. מאנשים תיאולוגים שומרי משמרת של תיאולוגיה נושנה גם נושנה נעשינו אנשים יודעים ובוחנים, שואלים ודורשים, חושבים ומונים. ההכרה וכוח ההכרה באשר לנו ניתנה לנו. ואזל עם־ברית, אחוז בחבלי ברית, עם למוּד לשמור את התורה ואת המצוות ולהילחם על אמונות וחוקי־אמונות שהנחילוהו גם הנחילוהו – אזל ללמוד ולבחון. – זוהי כבר מהפּכה, מהפּכה ברוחו ובנפשו. ואת כל זה רכשנו על ידי ההשכלה והביקורת; וכמה – כמה רכשנו על ידיהן!
והנה באה הלאומיות האחרונה, שבעיקרה נולדה רק על ידי תגבורת אותה המהפּכה, שעשתה אותנו מנוטרי־דת, מאנשים רק נוטרי־דת, לעם ולמחפּשים אחרי יסודו של עם, ומחרבת שוב את קניננו האחרון הזה, מחרבת אותו בידים… אין חירות עוד לנו לדון ולשפוט, להעריך קניני קדם ולדעת מה המה לנו וכמה הם עוד לנו; שוב אין חירות. – –
לפנים היו בעלי מחשבה חדשה חשובים אצלנו ל“כופרים במציאות ה'” ולחותרים חתירה תחת תורת משה והנביאים והחכמים, “וכל הפּורץ גדר ישכנו נחש”… ובימים האחרונים, שהן “ימי תחיה ופדות” יהיו לנו, כל מי שישאהו לבו לחקור ולדרוש במסורה העברית, להציב לה גבולים או להרחיב ולחַדש, או גם לבקר ולנתח הוא נחשב לכופר בקדשי האומה הישראלית ולמהרס דברים שנתקדשו בעיני העם.
ממיתים אצלנו את אלהי המחשבה באמצעי רדיפות רוחניות ובצעקות בציבור, מטעים את הציבור. החושב בתורות הדורות נחשב עתה לבוגד בעמו; וכל המהרהר בחילוּפי הדורות ומתעמל לדעת ערכי הדורות, אם לטוב אם לרע, אם לחיים או למשבר החיים, הוא מקעקע את בנין כל הדורות. אין דין וּדברים מחשבתיים עוד, אין מחקר ואין עיון, כי אם חריקת־שינים ועינים אדומות מקנאת־עם או גם מקנאת ה' ותורתו.
שוב הכל הולך ונדרס בנו. כל אשר נלחמנו לו ואשר אמרנו להקים בתוכנו נחרב. הספרות החדשה הספרות של המחשבה החדשה הולכת ונעשית לשפחה חרופה לספרות הדתית, ו“חבלי המינות” הולכים וחונקים לנגד עינינו את השארית לנו. הוטל הארס…
וכה אנו עומדים לפני החורבן האחרון בנו, חורבן המחשבה וההכרה, שאמרנו הן תהיינה לנו למפלט. גדול הצער.
ב: מִן הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים1
חוגגים בני־האדם, עושים הזכרות לנשמות, עושים הזכרות לחיים ולמתים. יש קשר בין בני המשפּחות, יש קשר קיים בין היחיד ובין הציבור, יש קשר בין העם ובין יחידי העם. וכי יצאת לאויר העולם כבר יש לך נחלה וסביבה חיה; וכי גדלת ובאת במסיבות החיים יש לפניך אופק ממעל וארץ מתחת; וכי למדת לקרוא בספרים וידעת, כי חיו כותביהם והוגיהם לשמך ונשאו בעמלך; וכי שׂיבה זרקה בך ועוד מעט והנך יורד מן הבמה, והנה דור חי הולך בעקבותיך, מחבב את קדשיך ואשר אספת אתה יהיה להם למשמרת. יש ערובת הקיום ויש שיתוף במעשה ובמשא־הנפש. אין צורך לכגון אלה בתחית־המתים ובהקמה ובשבועה. גם המתים חיים המה, חיים בפי הבאים; חיים המה מאליהם, על ידי הרוח והחפץ שאינו פוסק. אם תרצה לומר: יחיד אני, בידי הסוף לאיזה קו; ואם תרצה לומר: אב למשפּחה חדשה אני, ראש לשבט, אבר הגוף; הד נשמע מיער רחב, אלהים פּועל מתגלה במעשיו. – –
והנה בין בעלי תרבות ודת גם אנשים עמלים בקרית־ספר. יש הוגים וחושבים, משוררים ויוצרים. יש לכל גוי נאור מין הרכבה של מאה נשמות באיש אחד, של אלף, של רבבה. אחד חי בשביל הרבים ונושא בחובו תקוַת הרבים וצקון לחש של הרבים. השמש עולה, השמש יורד, ועם צבאות השמים ועם תנובות הארץ אלפי רגשות מתחדשים ויוצאים ממחבואם. הלא ביד האחד להכריע, לברוא ולעורר. הלא לנשמת המשורר והחושב להביע רחשים אין קץ, לעלות ולשתף עליונים בתחתונים.
ואם חנן היוצר את פּלוני ואלמוני להיות מיושבי בית־המדרש ולשמש בעט קסת־סופרים, הלא מנה רבה לו ניתנה. אלהים יאציל מברכתו על אחד בעיר להיות קורא בלוחותיו או גם לחרוֹת אות ומלה אחת. מצטרפים היחידים הללו למשפּחת־סופרים, לשבט רוחני. אשרי מי שאומנותו לשמש בהיכל המלך; אשרי מי שאינו עומד בפני שער העולם, והוא סגור מזה ומזה ואין פּותח. אשרי המשורר והחושב; אשרי הנשמה השואבת מהים הגדול והולכת וחיה בים.
גם לנו ים, גם לנו שמים ועולם, גם לנו נשמות ורחבי נשמות, ומה גם צירופי נשמות; אבל הכל הולך לבלי שוב, הכל חי לבדו ומת. בודדים, בודדים משוררינו וחושבינו בחייהם ובמותם. אין השארה לנו ואין גם יסוד קיים. וכי נתת את נשמתך והמית נשמתך לגוי, הנה בנך שוב לא ימצא את המבוא ואת הפּתח לחייך… אין אחיזה לנו, אין תומך. איש איש מדבּר בפני עצמו ומתוך נגעי־לבבו ללבבו בעצמו; בריחוק ארבע אמות שוב אין שומע. – – –
על קברו של מת אנו עומדים, להציב ציוּן לאחינו, לאחד מבני החבוּרה שהלך מאתנו, ואין נוחם בפינו. אין לנו מלה חיה להורישה לבאים ואין מי יערוב לנו שתהיה מוּבנת לבאים. אפסו, תמו כל הקריאות החיות וכל שיתוף הנכסים והלבבות. וכי תאמרו: שובו למחנה, איש לאהליו ישראל! הן נשבר המגן, נחרב האוהל. רק תוּגה חרישית עוד מאַחדת אותנו; וגם היא תרד דומיה, כי תישכח השפה מפּינו, שפתו של המנוח ושפתנו אנו.
נשמור עליה.
-
נכתב לזכר סופר צעיר שמת. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.