הַרְחָבָה וְצִמְצוּם
א: הָרַב וְהַכֹּהֵן
בימי הנוער, כשאדם מבקש להתאחז בעולם ובחיים, הוא גם מכייל לו את פרשת העולם ואורחותיו ודורש צירופים והיקפים. וגם כי יבקש לו פדות לנפשו ממסורת קדומים – אינו בא אלא לידי אֵמון אחר. אלהים ידבר אז בחזון ובמראה! – אחרת היא בימי העמידה, בימי ההכרה. האדם, שאמר אעלה על במתי עב לדבּק שמים בארץ, אינו מבקש אלא להכיר את הגבולים למועדי התולדה וגם לחזוּת נפשו הוא. וכי יפול הצעיף – אז הוא חוזר ובודק ומנתח, אף במקום שידע לפנים אך הערצה. הוא לוקח ספר-ספר, מגילה-מגילה, שאמר אולי המה יביאו לנו הגאולה והחירות, וחוזר וקורא…
הנה ספר “שבחי הבעש”ט" לעינינו, מגילת החסידות, “והוא סיפור נפלאות ונוראות, מכבוד אור ישראל וקודשו, המאיר לארץ ולדרים עליה באור תורה ועבודה, הרב האלהי מ' ישראל בעש”ט זיע“א ומתלמדיו הקדושים, אשר נתאבקו בעפר רגליו לשתות בצמא דבריו, דברי אלהים חיים. – והגם כי הם כטיפה מן הים, עם כל זה תקח אזני שמץ מנהו וכו', ורבו התועלת הנמשכים מזה להלהיב לבות בני-אדם לעבודתו”.
“ומפני כי בהוצאות ראשונות נפלו שיבושים רבים, וגם נלקו בחסר ויתיר, הוצאנו כעתהוצאה חדשה, שלמה ומתוקנת, לא יחסר כל בה על פי ההוצאה הראשונה, שנדפסה על ידי המחבר בעצמו”. לבוב. מובן כי הוצאה חדשה מתוּקנת וּשלמה לאו דוקא; ואפילו מההקדמה, המתחלת: אמרתי ממגילת ספר כתוב עלי וכו', נשמט הסיום המענין, שהוא עוד נמצא בהוצאה השניה: " היה לו לבעש“ט עליית-נשמה בתפילת המנחה להעלות נשמות רבות… וכפי שכתוב בספר עץ-החיים שער השבת, משה רבינו, עליו השלום, היה זריז בענין זה בכל ערב יום השבת, להעלות כל הנשמות בין של חיים ובין של מתים; ומזה המעשה נכונה, **שהיה הבעש”ט גם בבחינת שמה"…** כה עלה שליח-העם הזה מסֵתר מעמדו להיות דבּ לדור וגואל ברוח ולפנות דרך לפני הגואל המקווה. לא אלמן ישראל בימים ההם מגאונים אדירים וחסידים ואנשי-מעשה; והרי ספרי-קבלה וספרי-מוסר, והרי צירופים והשגות, והרי מסורה דתית רבה, עיונית ומחשבתית. כמעט אין לחד, אין עוד להוסיף; והנה בא אחד להוסיף, בא לחדש.
“ממש על דרך שזכרו ראשונים-יאמר בעל סדר הדורות החדש – וביחוד הגאון הקדוש מהר”י צמח ז“ל על האר”י ז“ל, כי התגלות נשמתו היתה מוכרחה מאד בדור ההוא, כדי שתתגלה ותתפרסם חכמת אמת על ידו… כן ממש היה מן השמים, כי הנשמה הגדולה מעולם היותר עליון (ר“י הבעש”ט) תתגלה בדור ההוא, עקבתא דמשיחא. כדי להאיר לארץ ולדרים עליה באור תורתו וקדושתו”. האר“י והבעש”ט! הראשון יוצר האגדה וחולם עז, אדם נוצר לגדולות וידו אסורות, אף אסורות; והשני יצור-האגדה, אדם בא מן העם ומושל על התורנים והנלויים עליהם, על היחידים ועל הרבים. האר“י עם כל צללי חייו, הוא בבחינת אחד קדוש, דנחית מן שמיא; והריב”ש הולך ונרקם לנגד עינינו; גם נסתריו גלויים לנו,, אין עלטה, ואין גם אויר ארץ קדומה, ארץ אבות, סביבו; והוא נעשה לחלום-עם ולאגדת עם.
“יעצני לבי-אומר המקדים לה”שבחים" – לכתוב המאורעות על-דבר אותו רב, ששמעתי מאנשי אמת; ובכל מעשה כתבתי ממי ששמעתי… ותודה לאל, שהיו לי בזכרון, ולא הוספתי ולא גרעתי והכל אמת ויציב ולא נשתנו הדברים מפי… וכתבתי את זה לזכרון ובנַי ולבני-בנַי, שיהיה להם לזכרון ולחיזוק אמונה, אמונת ה' ותורתו ואמונת הצדיקים וכו‘, כמו שאמרו חז"ל, לעולם יצפה אדם ויאמר, מתי יגיעו מעשי למעשי אבות וכו’. ועל כן ידע נאמנה כל הקורא בו, בזה ספר השבחים, כי לא כתבתי זאת דרך סיפורי-מעשיות ודברי-הימים, רק שישגיח באמיתות בעין השכל בכל מעשה ומעשה נוראות השם, ויקח לעמו מוסר-השכל מזה לקַשר לבו ביראת-השם ובאמונת-חכמים". תומת מחבר! והוא אינו מחבר, כי אם מלקט ומצרף מה ששמע מאחרים ומה ששמעו אחרים מאחרים, ואלה שוב מאחרים; וגם מה שקראו ברשימות אחרים ובכתבים של אחרים.
פעם נמצא ב“שבחים” סיפורים שלמים, סיפורים שכמעט תום מקראי להם ומנוחה להם ובירור יפה להם; ופעם אין כל מוקדם ומאוחר ואין סדר.-אמנם המלקט מתחיל בימי הנוער של הגואל, ומביא לנו שׂרטוטים מימי הלידה, הילדות, התפתחות וההסתר והגילוי. אבל כיון שנעשה כבר הבעש“ט למה שהיה, ויצא ממחבואו אל אחיו לפעול ולעשות. שוב אין סדר בסיפורים ובמעשיות ואין עוד השתלשלות במהלך הענינים… פעם ידבּר המאסף בלשון נוכח, ופעם בלשון נסתר. פעם חוזר על מה שכבר סיפר, פעם סותר לדברי עצמו, או מתחיל ואינו מסיים… הכל משמש בערבוביה, באין הבדל בין חול לקודש, בין דברי רמות לשיחות חולין, ולא תמצא כאן אפילו אלפא-ביתא של צירופי סיפור וחזון שבסיפור. המלקט אינו מסַפּר כלל, כי אם משיח, מביא דברים קטועים, או את הטפל בלי עיקר ובלי תוך; ובכל אשר נקרא ונוסיף לקרוא, לא נרגיש שום חום לב ולא שום התרגשות ויראה עילאה לנושא האגדות והמעשיות, כמו שנמצא אותה בבעל “סדר הדורות החדש” הנזכר. יקח לו הקורא מכל השיחות והמאורעות האלה מוסר השכל, כדי לקשר לבו ביראת-השם. זוהי המגמה והתכלית – חינוכו של הקורא, ולא רק הרמת באישיות של הבעש”ט והצבת ציון לה. וזה גם כבר למעלה מכוח המלקט…
" יען שראיתי בכתבים, שהעתקתי מהם סדר השתלשלות והתגלות הבעש“ט, זכותו יגן עלינו, דברים שלא כסדרם… ובשם אדמו”ר הרב נבג“ם, שמעתי הכל בסדר נכון ובביאור היטב, לכן נדפס כאשר שמעתי מפיו הקדוש. ומה שנסתעף מזה אכתוב אחר זה, ככתוב בכתבים הנ”ל". – המחבר רק רוצה לתת לנו צירופי-דברים, שכבר נכתבו בכתבים, אבל שלא כסדרם, עם דברים מוגהים מפי השמועות, נוסחאות של אגדות שונות, הללו בכך והללו בכך, ואמנם אנו לא נדע מפי מי נציל דבר, אבל אלה ואלה יגידו לנו דבר-מה, לנשמע מהם ענין-מה.
לראשית הסיפורים, כאמור, יש איזה מהלך ואנו קוראים דברים כסדרם בקירוב. הרב מ' אליעזר אביו של הבעש“ט היה דר במדינת וָאל אחיי סמוּך לספָר. פעם אחת באו שודדים לעיר ושבו אותו בשביה, והוליכוהו השבאים למדינה רחוקה ומכרו אותו שם; וישרת את אדוניו באמונה, וישא חן בעיניו ויפקידהו על ביתו. – ויעל מעלה-מעלה להיות משרת גם למשנה למלך על מקומו להיות יועץ למלך, ויתן לו את בת המשנה לאשה, והוא לא נגע בה. ותשלח אותו לארצו ולמולדתו, כי נודע לה, שיהודי הוא בסתר, בהיותו בדרך נגלה אליו אליהו ז”ל לבשׂר לו דבר הולדת בנו המושיע. ויבוא לביתו וימצא את אשתו בחיים ויפקוד אותה ונולד להם הבעש"ט, והמה אז בני מאה שנה.
ויהי אחרי פטירת אביו ויגדל הילד, ואנשי העיר, מפני שיקרה נפש אביו מאד בעיניהם, גמלו חסד עמו ויתנו אותו למלמד שילמד עמו. אמנם הער הצליח בלימודו מאד; אבל דרכו היה ללמוד כמה ימים, ואחר זה לברוח מבית-הספר…
ויחפשו אחריו וימצאו אותו יושב לבדו ביער… יביאו אותו עוד הפעם למלמד; והוא בורח בכל פעם אל היער להתבודד שם. והתיאשו ליתן אותו עוד למלמד. והוא יתום, ואין משגיח עליו. הוא נער משולח " ויגדל הילד, שלא כדרך הארץ"…
הנה לנו ראשים אגדת-מלך. אביו של הגודל לפני מלכים יתיצב וישרת אותו באמונה. הארץ היא רחוקה, רחוקה מאד, ואין לכל זרע היהודים בה מדרך רגל, אין שם כל דת ישראל ואין גם זכר למסורת אותה דת. והישראלי ההוא, תושב אחד הכפרים שבמדינת וָאלאחיי, הנהו מפקד צפונות עם זר בשלום ובמלחמה, ואשר ידברּ ימָלא כדבר אלהים. – לפי דברי הימים של הנביא משה. הוא בעצמו גולה, לפני בואו אל הר חורב, אל ארץ הכושי למלוך שם ארבעים שנה; ופה עמרם הוא הגלה, עמרם אבי המושיע. ואנו עומדים וּמתפלאים ף מהיכן באה לחוג יראים זה, לחוג שומרי תורהו אמונה אגדת-מלכם זו? ומה להם ולהוד מלכים? ––
אליהו החוזה, אליהו התשבי, מבשׂר את בוא המושיע. וזה עצמו הוא בעיקר נער שובב; אל החדר לא ישא עיניו, לא ישמע בקול המורה והמלמד, ורק ביער ישים לו קנו. מה לו ולהיער? הוא חפץ להתבודד. להתבודד… ופה כבר מונח
הקשר בין העולם שמחוץ לתורה ובין מסורת התורה והיראה. מתבודד אדם ויושב לו בסתר עצי היער ושם הוא מבקש את קונו, או כבר מתאחד עם קונו. לא המחנה ובשאון אנשים תמצאו את העבודה הנכונה לה', כי אם הרחק מחוץ למחנה…
ולפתע – כמעט אין אנו יודעים איך היה הדבר – הנה הנער היתום אינו עוד שובב, אינו מתחבא עוד ביערו ובנקיקי-סלעים: הוא אחד ממשרתי ה“חדר”; הוא מוליך ומביא תינוקות ללמד שם אמרי אֵל או אל בית-הכנסת, כי יאמרו שן “אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא!” הנער מבקש לו עבודת-שמים; ובכל עת לכתו ע תלמידים ברחובות – קריה הוא מזמר עמהם ב“קול נעים ובחשק רב”; והיתה הנחת-רוח גדולה במרומים מעבודה זו, כמו מהשיר, שהיו הלויים אומרים בבית-המקדש". “עת רצון גדול למעלה” – “ויבוא גם השטן”…
מבכּר אלהים הבל תינוקות-של-בית-רבן, שאין בהם עדיין חטא, על תפילות בציבור ורוב הזמרות דקדישא, על תמודי הגדולים ואנשי התורה; מבכּר הוא שירת הנוער וחדותא דליבא לשמו ולשם גדולתו על כל סדרי התהילים והמעמדות בבתי-כניסיות ובבתי-מדרשות. והנה הולך נער עם נערים ומזמר עמהם לכבודו; והנה חיה מתנערה שירת הלויים בדוכנם במשכן הקודש אשר בירושלים לפנים בימי תפארתה. וכה אנו באים לניצנים השניים של החסידות – לניצני “העבודה”. התבודדות ועבודה! שני דברים ידועים לנו גם ידועים מימי הקבלה והמוסר. אבל כאן המה באים באיזה תוקף ובאיזה חידוש. התבודדות ועבודה! והן לא הרי זו כהרי זו. זו מבקשת את האלהים במנוחה שלמה, בדומיה ובשתיקה בת האפס; וזו תבקשהו בשאון. בשאון הנפש והתרגשות הלב. אבל אנו לא נתפּלא על זה. דרכים שונים כאלה גם לאלהים, גם לאדם. והן גם יושב-שמים פעם יבוא בקולות וברקים, ופעם אך בדממה ידבּר, גם ידבּר.
והשׂטן בא ומתיצב למפריע על שני הדרכים יחד. על יד האור יבוא תמיד ניגוד האור… ואמנם פה היה השטן לא סמאל גופו, כי אם “ערל מכשף”, אשר התהפך לחיה הנקראה “וואלקולאק”. הרים ראש המזמרים את המקל אשר בידו והמית את החיה הזאת. – ואחר זה כבר חדל להיות “עוזר” ב“חדרים” ונעשה לשומר בית-המדרש, מן היער לחדר, ומשם לבית-המדרש, אם גם בתור שומר ושַמש…
וּפה כבר תתחיל ה“התחכמות” של המתעתד לגדולות בעניני שמיא. ודרכו היה, כשיושבי בית-המדרש נעוֹרים ויושבים ולומדים ועובדים את ה', היה הוא, השומר, ישן, או עושה את עצמו כישן… אולם כאשר ישנו הנערים והתנמנמו הלומדים, איש איש על מקומו מרוב יגעת-נפש, ניעור הישן וקם ועבד עבודתו לפני האל יתברך, “עבודה תמה”. התחילו המתנמנמים להעיר משנתם, תיכף ומיד חזר הוא על מקומו לישון, עצם עיניו ושכב כבול עץ; וכסבורים היו הלומדים, שישן זה השומר כל הלילה. – בזמן קצר, קצר מאד, כבר נפוג כל הטבע, כל התום והטוהר, והרי לפנינו איש מתכּסה, עובד את אלהים בלא, אבך לא נוכל לומר, כי הדרך הזה ימצא כל כך מסילות ללבנו…
חשבנו, כי סיפורים כמו אלה, יובילונו לאט-לאט אל חיפושי הבעש"ט ואל התאמצותו למצוא את דרכו, אשר יבור לו, אבל אולי הרגישו האורגים ומספרי המעשיות, כי כל מה שסיפרו הם לא יספיק עדיים לעשות את האדם דבּרן לעמו ומשיח לדורו, וביקשו ומצאו דרך אחרת לפשר גדולות אישיותו הנמרצה, ואמרו להורות לנו – מדוע היתה כל כך נמרצה.
בעיר רַשקוב ישב לו הרב ר' שמעון, בן הרב דק“ק פולנאי. וממנו תימשך המסורה, שהיה איש אחד בראשית ימי הבעש”ט, שנקרא שמו ר' אדם… וממנו גם באו כתבים להבעש"ט, שוב כתבים…
גם לר' אדם זה היה שיח ושיג עם אחד ממלכי הארץ והתהלך בפלטרין; ובעיקר היה עני וסגוף, כרבי חנינא בן דוסא. פעם בא למערה אחת וימצא בה כתבים גנוזים מקדמת דנא, ובהם היו רזין וסתרי דאורייתא.שם עיניו בהם ויתהלך כל ימיו בהנהגת השם לאור אותם רזיו. ויהי בבוא עתו להיאסף אל אבותיו עשה “שאלת חלום”, למי למסור את המטמונים הללו בהאי עלמא, והשיבו לו בחלום הלילה, שמסור ימסרם לאיש אחד, שמו ישראל בן אליעזר, המתגורר בעיר שקופי, וימלא הצדיק הנסתר הזה את ידי בנו יחידו להתהלך בארץ ולבקש את הפלאי זהו ולמסור לידו את מסתרי התורה.
וכה בא לישראל בן אליעזר מטמון של רזין כתובים, שלא נגלו עד יומו גם לאחר דור, וכנראה, גם רבי אדם זה לא זכה מה שזכה אלא בשביל הבא אחריו… לכאורה יכול היה ר' אדם זה להיעשות בעצמו לגודל המקוּוה; והן גם לו נגלו סתרי תורה, שהיו גנוזים עד ימיו. אבל להשגחה האלהית יש מכינים לחוד וגואלים לחוד… גם למשה הרועה מצינו את אהרון אחיו הגדול ממנו, והוא היה היה לו לאלהים ולפה.
והבעש“ט נושא אשה אחר-כך; וגם זה הוא עושה שוב בהתחקמות הסתרית. ב”פעלציל" קצר וחגורה רחבה, כאחד האנשים הפשוטים, הוא לבוש, בעת עמדו לפני אחי הנערה, לבקש את ידה. היא רק היא תדע אחר זה את סודו, את אשר הוא נושא בחובו, והן גם הבטיחה לו בשבועת דברים, שלא תגלה מדרכו לשום אדם שבעולם. ואנו משתאים ואומרים: הן אדם העובד את ה' בתום ובפשטות, אין לו מה לירוא מלגלות ואין לו מה להסתיר מאת אחיו…
וילך הבעש“ט ואשתו לתור להם מקום בארץ, ויתישבו לא הרחק מהרי גויברג, הרי-חמר, בעל הכתבים – או אולי שוב אין כאן כתבים – היה חופר בבורות את הטיט ואת החמר, ואשתו היתה נוסעת אחר זה עם מתנת האדמה העירה, למכור אותה. ומזה התפרנסו בדוחק: הבעש”ט כמעט לא היה אוכל כלל והיה מתענה – הוא, המחפש דרך חדש לבן-אדם. “נתענה הפסקות גדולות”. אפילו בעת שהיה אוכל, או אומר להשביע רעבונו העצום, “היה חופר גומא בארץ ונותן לשם קמח ומים; והיה הלחם נאפה מחום החמה”, " וזה היה כל מאכלו אחרי תענית". אין כאן שוב אשה כלל ועזר לבעלה, כי אם אדם נזיר מתבודד לגמרי במדבר; ואין איש ואין ישוב, ואין כל מזון מן המוכן. התרחקנו שוב מכתלי בית-המדרש וממקום מגורי בני-אדם ותהלוכותיהם; והנה לפנינו אדם עובד את האלהים יחידי, עובדו התעניות ובסיגופים, הכל כמו שכתוב בספרי הסיגוף ואצל דורשי יסורי האדם… ושוב אין אנו יודעים, מה טיבו של הגואל הזה, אם על ידי חבלים כאלה בנפשו הוא אומר להיגאל…
ההרים, אשר היה הבעש“ט מתבודד ביניהם ומתהלך עליהם, היו הרים גדולים וגבוהים עד מאד, וביניהם גיא עמוק; מסביב להם גם חורין ומערות, מושב לליסטים ולשודדים. פעם אחת הלך הבעש”ט על הר אחד, והוא שקוע אז בעומק ההתבוננות ואל ראה, כי בא אל קצה ההר וילך הלאה. כסבורים היו הליסטים, שישבו במחבואם, הנה יכּשל עתה האדם הזר ותפורקנה עצמותיו, אבל מיד הלך ההר השני לקראתו ונתאחד עם הראשון. ויפלו האנשים האלה על פניהם, בראותם חזון פלאי זה, ויאמרו: הנה אך איש אלהים מתגורר בינינו! ויקומו ויבואו לפניו וישתחוו לו ויאמרו: הננו לך מעתה לעבדים! – ומאז היה זה המתבודד לשופט-שלום בין השודדים… ובכל אשר יריבו איש את אחיו יבואו לפניו, והוא מַצדיק את הצדיק ומרשיע את הרשע. – חזון-אגדה כזה על יד תעניות והפסקות סתם בודאי לא פיללנו!
ויהי היום ויבואו בני-הליסטים לפני שופטם העברי ויאמרו לו: אדוננו, הנה יודעים אנו דרך קצרה לארץ אבותיך, והיא נמשכת דרך מערות ומחילות; א יש את נפשך, לך נא עתנו ואנחנו נורה לך את הדרך הזאת, ויואל הבעש“ט לילך עמהם ויתעתד ללכת אל ארץ-הקדושה, ויהי בהיותם בדרך היה עליהם לעבור אמַת-מים, ודף אחד פרוּשׂ ומוּנח על שני עברי החוף. העמיד הבעש”ט את רגלו על הדף והציץ, והנה כאן להט החרב המתהפכת… ויחזור לאחור ולא בא אל הארץ משאת נפשו.
במקום ההוא פגש ג צפרדע,שבה נתגלגלה נשמת תלמיד-חכם שחטא, והלכה ותעתה חצי אלף שנה, מבלע מצוא מנוחה ומרגוע. ויתקן הריב"ש את הנשמה השוממה, זה היה תיקונו הראשון בעולם הגלגולים!
בלי תורת הגלגול וחשבון הנשמות, הלקוחות מאוצר עליון ותשובנה לאוצר, בלי קיום העולם הרוחני הזה על גבי העולם הגופני, עולם על עולם ועולם בתוך עולם, בלי היות האויר, התנועות, ההויות וצירופי הגרמים השמימיים והארציים כאופן בתוך אופן כחלק בתוך חלק, בלי כל אלה לא נבין כלל מהלך אנשים כאלה, דרכם ותעודתם. רואים מה שלא נראה עוד לאחרים… הנה מצד האחד ממשלת הטוב; ומצד השני ממשלת השטן, ויש שגם הטוב אינו גמור וגם הרע מוביל אל הטוב. לכאורה הכל קיים והכל גָבוּל, ומצד פנים – הנה הכל מתנועע ונמשך אל המקור. כל העולם הזה הוא אך מין אחיזת-עינים, וגם מערכת עולם-הבא לא תתגלה בשוה יש בה עליות על גבי עליות וצירופים על גבי צירופים. ביסודי התורה הישנה קיים לנו: זה היה רבו של זה, וזה היה רבו של זה, זה מסר לזה וזה קיבל מזה, והרי גם עיקרים, כללים, מידות, דרכים, ענפים – והנה נוסף כאן מין דבר המניע את הכל ומערבב את הכל, בודאי מושלים התלמוד והשולחן-ערוך גם כאן; בודאי יש קיום המצוות עם כל סעיפיהם ופרטיהם. אבל יש דבר אחד, המעלה את הכל ומרומם את הכל, והוא החיות, ההויה הפנימית. אין אדם צריך להתקדש כלל, אם הוא כבר קדוש ולו נשמה גבוה ניתנה, גם ניתנה… העבודה, החיות, התוכיות, האצילות אשר באדם, בעיקר אך דברי-מתנה הם… להבעש"ט, האדם המורם מעם הזה, ניתנה נשמה עליונה, ועל כן התעלה לאשם עליון. הוא היה למה שהיה, לוּ גם לא עָבד על פי דרכו ולוּ גם לא התבודד ולא צם ולא נפרש מאחיו…
זוהי המגמה של כל הסיפורים הללו, אשר פירטנו אותם ואשר יבואו במסגרת חייו. אין יכולת בידי חוזה חזון האגדות הללו לסמן לנו את התכונה אשר באדם ואת הפרצוף נשמתו, ואנו כמעט לא נדע, במה גדול הבעש“ט מאחיו. אין נו מוצאים במערכת הסיפורים והשבחים, לא מעשים כבירים תכוּנתיים ומוּסריים לתת לנו דבר כזה, ואין לה לאגדה כשהיא לעצמה, גם צורך בזה. והרי מה יועילו כל המעשים הטובים וזיכוך-הנפש, אם אין הנשמה מתחילת ברייתה באה ממקום אור אמת ומעיים הנצח? רבּי הדור, שבאים לעולם, כדי להדריך את בני-אדם במעגלי הטוב והישר ובדרכי היחוּד, הלא המה אך שליחים הם שלוחים ממרום לשם מלאכות זו. וכל תעודתם היא למלא זאת המלאכות. והבעש”ט, ישראל בן אליעזר, שקם אחרי האר"י להמשיך את דרך הגאולה, הן גם הוא בודאי היה רק שליח…
ואם ישאל הקורא: אם כן למה כל תכסיסי הכנתו של רב זה? למה כל ההתבודדויות וההפרש מבני-אדם וכו' וכו', אחרי שהכל במתנה ינתן? יקרא את ה“שבחים” הלאה וידע. השביעו אותו, את הבעש"ט, פשוט מן השמים השביעוהו, שלא יעסוק בשמות קדושים, עדי תמלאנה לו שלושים ושש שנה. – הוא נשא מסוה על פניו כל אותם הימים, שעדיין לא ניתנה לו רשות להתוָדע אל הקהל. השולחים והמפקדים על השליח, לאמור לו: בוא לעולם התחתון ועשה כך וכך, הלא יכולים המה גם לקבוע לו זמן ומועד, לקבוע את השנה להתגלותו, את החודש המיוחד, את היום ואת השעה… ואם נמצא דוחה את השעה או מאַחר את השעה, הוא מחריב את כל העולם כולו. – –
וכה אנו באים מדרך רוחנית ביותר, מדרך שנותנת חיות והתעלות הכל גשם ובכל נמצא, להתגשמות יתירה. הנמצאים התחתונים מעולם התחתון מתעלים ומזדככים נעשים למקום השראת שכינת מרומים; ובני העולם העליון וכל תוכנית העולם מתגשמים באופן נורא…
באים האנשים האלה השם חירות ופדות הנפש, בשם חירות העם ופדות הנמצאים, והנה הם מביאי את אלוהות העולם בכבלי מכונה! שעה ורגע של אותות ומועדי השנה של חגים, שלפנינו נקבעו ם המה בבית-דין ועל פי עדים, נעשים שוב נצחיים, מוחלטים. הגואל שוב אינו גואל על נפש ורוח, כי אם כוכב לכת. מהלכו הוא כחוק, בואו הוא חוק ולכתו מן העולם הוא חוק. – ולאידך, שוב נעשים החוקים האלה והמעשים ההחלטיים למין אחיזת-עינים, למין תכלית אחרונה, ואף על פי כן אינה אחרונה. הגואל בא לנקות את העולם מחבלי החטא, שבא בירושה מקדמת דנא; ובלכתו, שוב חוזרים ערפילי החטא לכסות את פני תבל ויושביה.. האר“י ואף הבעש”ט לא פדו סוף כל סוף את העולם. ותכליתם הן היתה לפדות, לתקן,לטהר, לזכּך ו“להשיב הכל אל השורש”. צימצם האלהים את עצמו, כדי לתת מקום להתפשטות הלא היא כוח הבריאה וסדר הבריאה תוכנית הבריאה. באין התפשטות חלקי המציאות והפרדתם מן הכלל הכולל אי בריאה ואין אפשרות לבריאה לסידור עולמי כלל; אין חיים בלי תנועה שוטפת ובלע התהווּת חזקה, המכה גלים בים אין סוף; ועם כל זה מתגעגעים הנמצאים הנפרדים לשוב אל המקור, היש אל האפס. כה חוזר המתוקן להיות בלתי-מתוקן והשלם נשלם היות בלתי-נשלם. ואין אנו יודעים, למי ולמה כל העמל" – התשובה במסכת אגדות הללו לשוא תחפּשו.
אנו חוזרים אל הסיפורים עצמם.
שבע שנים רצופות ישב לו אבי-החסידות, או מי שנעשה לאבי-החסידות, בחביון הרים, ויעבוד שם את ה' לפי דרכו. ויהי כי קרבה העת להתגלותו, כלומר להיתר התגלותו בקהל, עזב את המקום ההוא, הריק מאדם ומושב לשודדים, ויתישב בכפר אחד, ושם שוב “קנה שלמות”. אשתו עסקה בצרכי הבית, וה' שלח ברכה והצלחה במעשה-ידיה, ולא ידעו עוד לחץ ומצוק כלפנים. והוא בנה לו מעבר לכפר, ביער סמוך, בית-התבוננות ויכרה לו מקוה-מים על יד הבית. שם ישב על עבודתו משבת לשבת. במוצאי-שבת, בצאת יום הקדוש ובאים ימי החול בעולם, היה יוצא גם הוא לביתו ביער, ובערב שבת אחרי הצהרים היה שב לבית אשתו, וילבש בגדי לבן בבואו, ויקדש את השבת מתוך הרחבה מתוך שמחת הלב. ניטלו גם מלבו הדוחק וההפרש הגמור מבני-אדם וצרכיהם; הוא מרגיש, כי עוד מעט ותצא הנשמה החבויה ממחבואה…
אפס כל זה כשהיו לבדם בבית, אך הוא ואשתו, אבל אם נזדמן הדבר, ששבת אורח אצלם בים השבת – ומיום שהרוָחה באה בבית, התחילו גם הם לקיים מצוַת הכנסת-אורחים במלואה – אז שוב “תכסה” הרב הזה. לא היה לובש באותה שבת איצטלה דרבנן; אדרבה, הוא היה משרת את האורח בכל מיני שירות. הבעש"ט העתיד להיות רבנן של כל ישראל, עושה שירות פשוטה לאורח בביתו כהלל בשעתו… ואנו רואים את החדותא דליבא על פני המספר…
ונזדמן הדבר, שהוצרך אחד גדול, ממפורסמי-הדור לשבות בכפר ההוא אצל הבעש“ט; והוא לא ידע מאומה מכוחו של בעל-הבית ויצר לו מאד על הדבר הזה. הבעש”ט, כמובן, שם את המסוה על פניו, איחר לבוא הביתה בערב שבת כבר אחרי חשיכה, והשולחן כבר ערוך והנרות דולקים, הוא עמד על יד הכותל כמתפּלל, וידלג ויקצר, כי הן כבר קיבל השבת לבדו. – הבעש“ט כיבד את האורח החשוב לקדש על היין, והוא ואשתו אך שתו מכוס של ברכה וישבו לאכול את סעודת השבת. פרשת השבוע היתה הראשונה מאלה שמות. ובעל-הבית “הכפרי” – אַל תשכחו נא, כי בכפרי זה כבר הסתתר מי שעתיד להיות הבעש”ט – ביקש מן האורח ה“בו תורה”, כי ספר לו מעט מדברי התורה. והתם הזה מתחיל לסַפּר לו, למי שגדול ממנו, את כל הכתוב בחומש על גלות מצרים, איך באו שמה יעקב וביתו שבעים נפש, ויפרו וישרצו וירבו ויהיו לגוי גדול, ואיך התחיל עם מצרים להעביד בפרך את הגוי הזה ולמרר את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים, ויאנחו בני יעקב מן העבודה הקשה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים, וישמע ויזכור להם בריתו מאז, אשר כרת את אבותיהם. ויושב יושב לו הבעש“ט הכפרי ושומע כל הדברים הפּשוּטים ההם מקדמת האבות בארץ המעבר, ואין סודות בפה המסיח, אין רמזים, אין צירופים מפרעה השטן וממצרים ממשלת השטן. לב המסַפּר, כלומר, מלקט ה”שבחים", מרקד בקרבו למראה התמימות ההיא. כה ידע מי שעתיד לגלות רזין רדין דרזין להתכסות…
אחרי שנגמר הסיפור על פרשת מצרים, שסיפר תלמיד לרב, בירכו ברכת מזון, היציעו לאורח את המיטה על יד השולחן, שהיתה מיטת בעל-בית. וה“בעש”ט שכב עם אשתו" בבית המבשלות, בני הכפרים לא התבישו ולא ידעו כיסוי באלה.
ושמעו והשתוממו, הנה אך נרדם האורח, קם הריב“ש וישב לו על התנור ויחל לומר זמירות השבת וכונות השבת על פי דרכו. ויהי אור סביבו. הקיץ האורח משנתו לקול האמירות וירא את האור הגדול ההוא על ראש הבעש”ט ויתעלף מרוב פחד.
וממחרת היום קם הבעש“ט ויסר את המסוה מעל פניו. אמנם הוא הלך לבית-התבודדותו ביער להתפּלל, אבל כבר שב משם ב”נשיאת ראש". ויצעד אנה ואנה בחדר ויזמר את המזמור ויסדר פרקי דסעודתא בדבקות גדולה. אחר-כך קידש הוא בעצמו ובכוָנה, ואמנם באמצע הסעודה ביקש שוב מאת האורח, כי יספר לו עוד דברי תורה; אבל תיכף התחיל לומר הוא בעצמו לפני האורח מעניני התורה וסודותיה, כשזה כבר התביש להמשיך דבריו מאתמול ולא היה בו עוד רוח…
לא אאריך, שעה אחרי שעה התגלה הבעש“ט לפני אורחו החשוב יותר ויותר; ובסעודה השלישית כבר דיבר הרב הבעש”ט בהתגלות שלמה, וידרוש ברזין דאורייתא דברים אשר לא שמעה עוד אוזן מעולם. – –
והאורח הזה, איש נודע בקהילתו, חזר עוד במוצאי-שבת לעירו, ויבוא לפני הרב דמתא ולפני נשיאי העדה וידבר באזנם כדברים האלה: הן אור גדול שוכן לא הרחק מאתנו, ואנו לא נדע! ויבוא רוח באנשים האלה ויאמרו: אין זה, כי אם ישראל בבן אליעזר הוא, היושב בכפר הסמוך לנו, כי אמנם הרגישו זה כבר, כי דברים באיש הזה וכבר ראו כמה פליאות בדרכו.
וימהרו חשובי העיר וישׂכרו עגלה ויסעו למקום משכן הבעש“ט לדבר על לבו, כי יבוא לגור ביניהם. והבעש”ט הרגיש בדבר בואם, ויקח מקלו בידו ויצא לקראתם. כה פגעו ההולכים את הבא על אם הדרך. והנה יער לא הרחק משם ויסורו אליו, “עשו כסא מענפי אילנות” והושיבו את הבעש“ט על הכסא ההוא ו”קבלו אותו ורב עליהם“. נענה הבעש”ט להם והתחיל לומר לפניהם דברי-תורה על פי דרכו אשר מצא.
כה נבחר המתבודד ואיש-הפלאים הזה למורה ולרבנן בישראל. וישב על כסא האר“י ז”ל. וזהו סדר ההשתלשלות שלו, כפי ששמעם המסַפּר והמלקט בשם אדמו“ר נבג”ם…
ואותם הכתבים, שלפי המסורה נתנו לו את החיל הרב הזה, להיות צופה בעליונים ומנהיג בתחתונים, סגר הבעש"ט אחרי התגלותו באבן שבהר ולא השתמש בהם יותר.
השבע השביע הבעש“ט אבן אחת בהר ונפתחה, ויגנוז בה את הכתבים הקדושים ושוב נסגרה עדי עד. אומרים גם אומרים, כי אלה הכתבים הגנוזים, שבאו לידי הבעש”ט מיד ר' אדם, נגלו רק חמש פעמים במשך כל הדורות לבני-אדם. הם היו בימי קדם בידי אברהם אבינו עליו השלום, היו גם בידי יהושע בן-נון… וב' פעמים השתמשו בהם בימים המאוחרים: ר' אדם והבעש"ט. את החמישי, שזכה להם בינתים, לא נדע לנקוב בשם…
עד כאן מראשית ימי הבעש“ט ומהתהווּתו, והמלקט אמנם מוסיף למלא את דברי הימים האלה בסיפורים ובשיחות שונות.. חותנו של המלקט, מו' אלבסנדר שו”ב, היה סופר הבעש“ט שמונה שנים, בטרם נתמנה החסיד ר' צבי לסופר שני, מרו מלאכה אצל הבעש”ט. והרי הוא כותב שוב דברים ששמע מאיש אשר שימש את הרב עצמו.
ולפי השמועות הללו התבודד ר' ישראל בעש“ט, בימי הכיסוי שלו, מעבר לנהר פּרוּט, ושם היתה חצובה בסלע ההר כמין מערה, ששם ישב כל הימים,, מביתו היה לוקח לו רק לחם אחד, מזון סעודה אחת, והיה אוכל אך פעם אחת בשבוע. כך התענה והתבודד כמה שנים… ורק בערב שבת היה שב לביתו. – אחר דברים האלה קבע דירתו בקרית טלוסט. והיה עני גדול, לבוש רק “טוזליק” ישן, ומחורי מנעליו הקרועים נראו האצבעות; והוא היה טובל אז את בשרו בכל יום במקוה מים קרים, אפילו בתקופת טבת… כבר ידע העם מעט ממנו, ובאו אליו פעם בפעם חולים להתרפא; אבל הוא לא נענה להם ולא שם לבו אליהם, אך פעם הובא לפניו גם איש, שאחזהו ה”רוח“, כדי להחלימו, וימאן לעשות זה, כדרכו, אבל בלילה ההוא הגידו לו מן השמים, כי כבר כלו לו שלושים ושש שנה וחדלו ימי ההשבעה, ויקם בבוקר ויגרש את ה”רוח", וישב המשוגע להיות כאחד האדם, וגם לא התפלא העם למראה הזה. גירוש הרוחות על ידי אנשים עוסקים בשמות ויראים את ה', הלא ממעשים שבכל יום הוא, ואין זה ממעשה נפלאות כלל.
עניה היא הסביבה, אשר בה התגלה הבעש“ט, וסגורה היא במסגרת של חיים פעוטים ונמוכים. הרי אנשים בני-תורה ובני-יראה מעט, הרי סוחרים קטנים, מלמדים, חנוַנים, מוכרי משקאות ומוכסים. והעמל ללחם, אם רב הוא אם מעט, גם הוא אינו מביא תנועה רבה בחיים. ומה המה החיים היומיים, אפ ננכה כך וכך שעות לעבודת השי”ת, כך וכך שעות לשינה ואכילה, בברכה מלפניהן ומלאחריהן, ומעט מזונות באמצע, אינך רואה אנשים בעלי רוח כלל; ושמים רחבים על ראשי כל אלה הצללים-היהודים בודאי אינם משתרעים… והרי מכשפים, והרי קמיעות והשבעות ורפואות בלחשים ובקריאות מזמורי תהילים. הסידור מושל בערב ובבוקר; השולחן-ערוך מושל בכל; וגם נשים זקנות מושלות… לכאורה אין בכלל בעולמו של האל יתברך לעשות הרבה ולעבוד הרבה… והן גם מן הארץ עד ורקיע רק גובה שתי קומות אדם. – היו גם “אבות” לפנים; היו גדולים רבים וצדיקים; והרי הרבה מזה כתוב בחומש ובזוהר. אבל עתה, עתה נתמעטו הלבבות! החיים קצרים, ה“רוחות”, בני-השטן, כבר באים בבתים וברחובות לאור הלבנה ועושים משחק באדם…
מה יעשה גדל-רוח בד' אמות הללו? ומה מקומו כי ותוה לו? – וגם כי תוסיפו לקרוא ב“השבחים”, ותבואו לימים שבהם כבר התוַדע הגואל, אין אנו רואים אנשים נגאלים הולכים הם ונמשכים החיים הפעוטים הללו, נמשכים הלאה כמקודם… והבעש"ט ושב היום במקום זה ולמחר במקום זה; הוא נוסע לאחד ממקורביו או ביחד עם מקורביו. מקרה יבוא על מקרה ומעשה נוסף על מעשה; ולבבנו א נרעש ולא נקבל כל רושם למראה דבר אחד מרומם…
ומה המה האנשים, המלווים את הבעש"ט על דרכו? וגם מתי סודו מי המה? אנשים בני-תורה, מקובלים, יראים וכו' הם, מהם גם “בעלי מופתים”; אבל שידוד המערכות להם, גם לרבם הגדול, לא יותר הוא ממין אמנוּת ואך מין מלאכה. – מה יש להתפלא על כל אלה? – הם יכולים להוריד ולהעלות, יכולים לרפא חולים ולגרש רוחות, יכולים להוריד גשמים; והן גן יכול אדם ללכת ברגליו, יכול להרים משא, יכול לנסר עץ או להבריח בהמה. זו יכולת וזו יכולת, רק זו שלהם היא יכולת יותר גבוהה…
יודעים הם תלמידי הבעש“ט, אשר עליהם יסופר ב”שבחים“, כי רבם ומורם הוא איש גדול ונורא, יודע סודות ורזין; אבל הם אך יודעים כל זה. תום ואמונה, אמונה פּשוּטה כראוי לתלמידים ברבם, וכאשר גם נמצא לפי האגדה החסידית, בתלמידי הרב המגיד, יורשו של הבעש”ט, לא ימצא אצלם. כמעט אין להם כל יראת-רוממות כלפי מורם הגדול, אם כי יודעים הם, שיכול הוא לעבור את העולם מקצהו אל קצהו ביום אחד ב“קפיצת הדרך”; אם כי יודעים הם, כי אין נסתר ממנו, ושאפילו דברים, שעוד משה נביא-הנביאים היה משתמש בהם באתכסיא, משתמש הוא בהם בגלוי…
מדבּרים שם במערכה זו על ממלכת השטן, על הניגוד שבין העליונים ובין התחתונים; מדבּרים על זהרים הכרות, עבודות, כוָנות, יחודים, מלכוית, ואפילו על הוד ותפארת – ואין כאן הזיה כלל, אין כאן ערפילי הזיה ונעימות ההזיה! הכל הלא נראה בחוש, הכל, גם הרוחניות שברוחניות, הוא דבר אשר נמָשש בידינו ממש, כמו שנמשש את האבן שעל הרקיע או את קרני העז וכנף העוף. ה' ציוה לברך על השחיטה. ה' ציוה לכסות את הדם. ה' ציוה להתפלל וללבוש ציצית. ציוה לטבול את הגוף במקוה לפני עלות השחר וציוה לכון בכוָנת אחד בשמע. הוא ציוה גם לומר יהי רצון פלוני, מזמור אלמוני, וציוה ללחוש על השדים ועל הרוחות, – הוא שעוד בחומש אמר “לא תעוננו ולא תנחשו!” האֵל הוא המצוה תמיד, והוא הבורא, והוא היוצר והוא המיחד את כל העולמות העליונים והתחתונים; הוא גם משגיח בעיניו ממש על כל מעשה ועל כל עבודה, ומונה וסופר כל מזיגה ומזיגה, אם היא ביושר ובצדק. הצדק אך מידה הוא, המשפט הוא אך מידה; ואפילו הכוַנה והתעצומות גם כן מידות הן. מה תתפלאו, בני-אדם? איך לא תדעו כל זה? הלא זה פשוט ומפורש לכל, ונאמרו הדברים בכל ספר וספר… גם ספרים, ספרי מוסר ויראה, הנם אך כללים מחלקי העבודה ותכסיסי העבודה. כל דבר הוא אמצעי ואיזו תכלית, והוא גם תכסיס לעבודה וליראה. הנך יוצא למלחמה, והנך מזוּין בכלי מלחמה, אז תצליח. צריך אדם להיות מזוין בפני השטן, מזוין נגד הרהורים רעים ומחשבות זרות, והוא צריך להילחם עם המשטינים והמקטרגים. ממשלת השטן וכל מלאכיו זהו מין עולם על עולם. תאמרו" הכל אחד, והנכם מיַחדים בערב ובבוקר ובצהרים – והרי כאן מעין שניוּת. וכל אלה גם לאלהים גם לצדיקי מעלה אך למשחק…
כאלה וכאלה יספר לנו בעל ה“שבחים”!
והרי לנו איגרת מהבעש“ט, שכתב להרב דק”ק בראהון. וזו לשון האיגרת אות באות: “בחורף הזה תבוא מן הדרך ותמצא בביתך על החצר שלך רעש גדול מאנשים נשים וטף, ותתעלף מחמת הפחד; וכשיעוררו אותך, אז תצוה תיכף להקיז לך דם משני גידים. – ותיכף תשלח שליח מיוחד להודיע לי על-דבר הרעש. אף על פי שתהילה לאל יש לי עינים לראות מרחוק… אף על פי כן תשלח לי איגרת על ידי שליח… נאום ישראל בעש”ט".
את שורש המעשה ותכליתו אינו רוצה המלקט לגלות, – הוא לא רצה גם לכתוב גוף המעשה, מטעם כמוס עמו.
ושב פעם הלך בן-אהוב של איזה איש למרחקים ויאחר לשוב לבית אביו, ואביו לא קיבל ממנו כל ידיעה ויירא פן קרהו אסון. ויבוא לפני הבעש“ט במר לבו, וישאלהו: יורני רבינו, אם חי עוד בני ואדע! ויצו הבעש”ט להביא לפניו ספר הזוהר, ויפתח אותו ויסתכל בדפיו ויא באצבע ויאמר: הנה בנך, הוא עתה במקום פלוני אלמוני. ויבדוק וימצא, והנה היה הדבר כן.
עינים לו לבעש"ט לראות מרחוק ועינים לזוהר הקדוש. אור שברא הקדוש-ברוך-הוא בששת ימי בראשית היה אדם מביט בו מסוף העולם עד סופו; הסתכל במעשה דור המבול ודור ההפלגה. וראה, שאין אדם ראוי להשתמש בו, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. והיכן גנזו? גנזו בתורה, בזוהר.
פעם אחת היה הבעש"ט בעיר בַּלטה, ואמר שהעיר הזאת תיחרב פעם אחת ואחר – כך תיבנה ותהיה עיר ואם בישראל, ותעמוד עד ביאת הגואל. – ואמנם, כאשר פרצה המלחמה בין ישמעאל ובין יוָן, נחרבה אותה עיר כולה, ולא נשאר כי אם בית קטן. כה חזה למרחק…
הבעש“ט היה רגיל לומר על עצמו, שהוא גלגולו של רבינו סעדיה גאון. ולא נדע מאין לו זה? נאמר, כי שקד ללמוד ספרי רס”ג; ואף רושם אילו לא נמצא בדבריו… ובמקום אחר שמענו, כי נשמתו היתה נשמת חנוך1, גם נפש דוד ורוח שלמה יחסו לו2. לאידך, היה אדם בעל עבודה והיה יודע להתפלל הכוָנה ובעוצם. מעשה שהיה מתפּלל בדרך בבית אחד בכותל מזרח, וסמוך לכותל מערב היו עומדות חביות מלאות תבואה; והיו רואים שהתבואה רועדת החביות לרגלי תנועותיו של הבעש“ט. ונוסח אחר אומר” התפלל הבעש“ט תפילת מנחה בכפר אחד, בחדר שקורין שפייכלר, אוצר-תבואות, והיו שם הרבה חביות מלאות תבואות. ובעת התפילה היתה הרקדה גדולה בין החבות בעבור רעידת הבעש”ט בתפילתו, ונתקיים בו המקרא: והר סיני עשן מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויחרד כל ההר מאד – ואותו מהלך יזכירנו בסיפור התלמוד על-אודות ר' עקיבא, כי בשעה שהיה מתפלל עם הציבור, היה מקצר מלפני כולן; וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, היה אדם מניחו בצד זה. ובא ומוצאו בצד אחר, מפני הכריעות וההשתחויות, שהוא עושה (תוספתא ברכות ובבלי שם).
והבעש“ט אינו רואה בענינים של מטה בלבד, כי אם גם הענינים של מעלה. צופה ומביט בעולמות העליונים ויודע כל משפט אשר יתעתד לבוא, ויודע גם כן לבטל משפט. עם ראה בערב יום הכיפורים קטרוג גדול על ישראל, שתסתלק מהם תורה שבעל-פה. והיה מתעצב מאד כל היום ולא הגיד לשום אדם; והלך לבית-הכנסת ואמר לפני העם דברי-כבושים, ופתח את ארון הקודש ושם בו ראשו וצעק ואמר: וַי לנו, הנה רוצים לקחת התורה מידינו, איך נוכל להתקיים בין האומות אפילו חצי יום? והנה אין אנו שוב במזיביז בירת החסידות, כי אם בוילנה, והגר”א עומד לפני הארון…
עומדים כל העם ואומרים ככל-נדרי בלבות נשברים, וקטרוג הולך ומתחזק. אין תשובה ואין מרחב! ננעלו, ננעלו כל השערים בהיכלות של מעלה, אין בא ואין עולה. עוצרים גם בעד הבעש“ט, ששוב פשט גשמותו מלמטה, והוא מטפס בעליונים. גם רבּו – בסיפור המעשה סתם, ובנראה הוא אחיה השילוני – לא יכול להביא את הרוַח לבני-ישראל ולבטל את רוע הגזירה, בראות הבעש”ט כי אין עזר, הלך ברעש להיכל המשיח, והוא מסר בידו שתי אותיות, להסיר בהם את המסגר הגדול מעל שער התפילות. ויהי מרחב, ונסתתמו פּי המקטרגים.
נוסח אחר: אמר משיח הצדק להבעש"ט, איני יודע אם תפתח את השער, אבל אם אך תפתח, תהיה ודאי ישועה לישראל. וזה השער היה של היכל קן-צפור, אשר מעולם לא נכנס בו אדם, כי אם שוב רק המשיח. – ואת טיב היכל קן-צפור הלא אתם יודעים…
“וזה הקטרוג – מסיים בעל ה”שבחים" – היה מן כת שבתי צבי ימח שמו… ושרף הבישוף של עיר קאמיניץ שתי גמרות… ואחר-כך היה ויכוח לפני הבישוף דקרית לבוב… אבל נפל פחד התורה עליו ולא הרשיע… והכת הרשעה הנ“ל כולם השתמדו”… שמע המלקט גם מהבר בקהילתו, שבהגיע השמועה מסוף מעשי הקטרוג נאנח ואמר הבעש"ט, כי השכינה מיללת ואומרת, כל זמן שהאבר מחובר יש תקוה שתהיה לו איזו רפואה… וכשחותכין האבר אין לו קנה עולמית… כי כל אחד מישראל הוא אבר מהשכינה…
בכלל ענין שבתי צבי העסיק הרבה את הבעש“ט3. פעם שלח להרב דקרית ביטשוב לומר לו, שהשו”ב דמתא הוא מכת שבתי צבי. פעם שבת הבעש“ט בשייריגראד, ובמוצאי שבת ישב עם חבריו לסַפּר להם מה שראה בעליונים בשבת, ואמר שידפיסו באותה שנה ספר חדש, ואינו יודע את שם הספר, כי עדיין לא קראו לו שם, והוא נתחבר מארחד מכת שבתי צבי ימח שמו, לשון המספר הוא יפה, ונופת תטופנה שפתי זרה; ומתירא הוא, כי יחָלק לב העם על ידיו יטמא חס ושלום את העולם… וסיפר הרב ר' יואל, שפעם בא שבתי צבי העצמו לפני הבעש”ט לבקש ממנו תקנה… ואמר ר' יואל בזה הלשון: התיקון הוא להתקשר נפש בנפש, רוח ברוח ונשמה בנשמה. והתחיל הבעש“ט להתקשר עמו, עם שבתי צבי, במתון, כי היה ירא ממנו… כי היה שבתי צבי רשע גדול… “ופעם ישן הבעש”ט, ובא שבתי צבי ופיתה אותו… והשליך אותו בהשלכה גדולה, עד שנפל לשאול תחתיה… והציץ הבעש”ט מקום חנותו… וראה, שהוא עם יש“ו על לוח אחד… ואמר הבעש”ט, שהיה בו בשבתי צבי ניצוץ קדוש… ותפסו סמאל במצודתו“. ישו, שבתי צבי והבעש”ט כולם הטבלה אחת! פעם בא שבתי לפני ר' ישראל לפתות אותו ופעם מבקש ממנו תיקן… ניצוץ קדוש, מאד קדוש, היה בשבתי המשיח, אך גבר עליו סמאל. מקודש לטומאה רק שעל; יעלה בן-אדם על פסגת הקדושה ואומר: אגאל את עמי בחומר גם ברוח, ותיכף יבוא השטן ויערבב את העולם… והשכינה מיללת ואומרת: קלני מראשי! קלני מזרועי! והרי כל אחד מישראל הוא אבר מהשכינה, כל אחד מישראל! מישראל קרינן הכא, כל אחד מבני שבטי ישראל הוא אבר מן שכינת עולם, ולא כל בן-אדם שרוח באַפו ונשמת שדי תחייהו… ואלי באנו על ידי הטמעה זו לפֶתר התכווצוּת
החסידות וצמצומה עם כל רצונה, לכאורה, להרחיב את הדרך לאלהים…
אנו מגוללים ב“שבחים” ומגוללים. מה לנו עוד פירוט המעשיות והשיחות, הנסיעות של הרב, חריצותו והתחכמותו, והן לא יגידו לנו אלה את שלא נדע כבר. והרי גם הרבה מעשיות אינן מהבעש“ט עצמו, כי אם מתלמידיו ומתלמידי תלמידיו. באים אנשים חכמים ולומדים מרחוק, כדי לתהות על קנקני הבעש”ט; והמה מוצאים בו פליאות ורואים במעשיו סתירות, רב סתירות. וסוף הדבר, כי מוצאים הם, או אומרים למצוא, במאורע אחד מבוא לנשמתו ודרכיו. – וה הבעש“ט הוא שוב רופא-חולים, מתפלל על פרנסות בדוחק ונוסע לעיירות שונות ומדבּר את דבריו. הוא שומע כרוזים מן השמים, רואה פני אדם הוא וכבר יודע הוא את מעשיו וחטאיו, פלוני בא אליו לבקש על מזון ועל מחיה; והוא רואה את מלאך-המות מרקד אחריו. העיקר אצלו התקשורת והראיה, הבחינה וההתבוננות, אפילו בדברים שבני-אדם אחרים אינם מתבוננים בהם ולא ישימו להם לב. הלא הוא החוזה, הוא האדם שיודע הכל ומתעלה על ידי הכל, גם השטן לא יכול לו. מהם המלאכים וגם השרפים בפניו? הוא ידיד ד' ולא עבד ה'! מחמישים שערי בינה נפתחו לפני משה אך מ”ט שערים; ודרך הגאולה של רב החסידות הוא לפתוח עוד את שער החמישים…
והנה לפנינו סיפור, עוד סיפור בהבעש“ט, כתוב בסגנון שאר הסיפורים ב”שבחים", בתור מופת אחד מפּעולותיו הרבות ועוד אופן אחד ממלאכת עבודתו בעד הרבים ובעד היחיד, הכל לפי שורש הנשמה ולפי הזמן והעידן.
אבל עלינו לשהות דוקא אצל מאורע זה לשהות ולהתעקב; וממנו כבר נלמד הרבה, אולי עוד הרבה והרבה מאשר שמענו בספר השבחים ושבחי השבחים עד היום.
ליל בפורים! נתאסף כל הקהל לבית-המדרש של הרב, העומד עד היום בקרית משכנו. עומדים עומדים כל המתפללים עטופים בטליתותיהם, והנרות דולקים בבית-האל, דולקים על החלונות ועל העמודים. ואַל תשכחו נא, כי בבית זה מתפללים אלה, שהם מהשיירה של הרב; אַל תשכחו כי בבית הזה הפּתח לשערי עולם, ושם עומד גם הסולם לשערי שמים. והרב, הרב בתוכם הלא הוא עולה בסולם! ועמד הבעש“ט במקומו ולא התחיל להתפלל… ניכר בו, שהוא במבוכה רבה… ונתעכב בעם עד בוש. והוא עוד לא הפלל ולא יתחיל בתפילה. כבר הגיעה העת לומר כל-נדרי ולהתחיל בתפילות הערב הקדוש, והבעש”ט עומד ומחשה ולא ישים לבו לקהל. וירא העם כי דברים בגו וגעו כולם בבכיה, כי הלא דבר הוא… דבר נורא קרה, וזה יעצור בעד כל תפילה ותחנונים. – ואמנם קטרוג גדול מאד היה הפעם בשמי השמים על עם היהודים; ולא היה באפשרות שתעלנה התפילות למעלה… כומר היה בארץ ההיא, והוא צדיק תמים ולא נגע באשה מימיו, גם לא הרהר בכאלה בעולם, ולא קרה לו מעודו מקרה לא טהור. וצדקתו היתרה של זה הכומר גרמה למשטינים לקטרג על ישראל. – והבעש“ט ידע וראה כל זאת ויצר לו מאד, ולא יכול לפתוח פה להתפלל. הוא עומד על עמדו, ומביט לכאן ולכאן, מביט בכל פעם גם בעד החלון החוצה. – לפתע – והנה אותו הכומר הולך על יד בית-המדרש. וימהר הבעש”ט ויסר טליתו מעליו ויעזוב את בית-האלהים ויתחבר אליו וילכו שניהם יחדיו. והתחיל הבעש“ט לדבר עם הכומר על-דבר צירופי המינים לקיום תבל, כי הן לא לתוהו בראה, לשבת יצרה… ויתעצם בשיחה הזאת עם כוהן הדת. והשיב הכוהן ואמר, כיהן הלא גם על פי נימוסי דתם וחוקם אסור לכל כוהן לבוא בברית את האשה. ויתעמל להצדיק את דרכו. והבעש”ט לא הרפה ממנו, והוא אומר כי כדי לקיים מצוַת פריה-ורביה יכול אדם גם למחול על כהונתו. כה נדברו יחד הרַבָן הישראלי והכוהן הנוצרי. והלילה הוא ליל סליחה וכפרה! ושוב טען הכּוהן כי הלא הוא מבני מעמד גדול בחיים, ואיך ינחת דרגא וישא אשה מבנות דלת העם? נענה הבעש“ט ואמר, כי הוא מכיר שר ואציל גדול בבית אחוזה פּולנית, ולו בת יפה, יפת-תואר ויפת-מראה, והוא ודאי יתרצה לתת לו בתו לאשה, אם אך יגלה לו חפצו להתפּטר ממשרתו ולבוא בברית-הנישואין. ויתאר לו הבעש”ט את יפיה של הנערה וערך החיים החדשים, האם יחליפם בחיי מקלט ונזירות, אשר הוא חי עכשיו? ונכנס הדובר ללבו של השומע והתאווה תאוה לראות את הנערה ההיא ורב חנה – והוּצת החום הזר בבשר הנזיר…
מיד עזבו הבעש"ט וימהר לבית –מדרשו, שם טליתו עליו והתחיל להתפלל עם קהילתו, קהילת הקודש, בכוָנה וברצון. וגם נסתמו פי המקטרגים וסרה השׂטנה מבית-ישראל!
זהו הסיפור ב“שבחים” גופא, בהוצאה שלפנינו עמוד ק"ו, סיפור, שבעת שנקרא אותו, פנינו יתאדמו מבושה…
הנה עם בא אל הר חורב לקבל לוחות-יה. ואלהים מתגלה בקולות וברקים ובענן כבד. הלחות הם לוחות-אבן כתובים באצבעו מעבר מזה ומעבר מזה, ונושאי הלוחות הולכים מאז מארץ לארץ ומתנת – יה בידם.
ואני זו בריתי, אמר ד‘, רוחי אשר עליך ודברי אשר שָׂמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם. והפיצותם את דברי בגויים. אשרי אנוש יעשה זאת. ואַל יאמר בן הנכר הנלוה אלי לעשות ולקיים דברי לאמור, הבדל יבדיליני ד’ מעל עמו ואסור לי ללכת בדכריו. הלא לי כל הארץ, הלא לי כל אדם.
והן גם מתפלל העם הזה בימי-הדין לאמר: ובכן תן פּחדך ה' אלהינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת וייראוך כל המעשים וישתחווּ לפניך כל הברואים ויעָשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם. וידע כל פּעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויעשו כולם את רצונך!
ואותו כוהן דתי בודאי יצור שדי היה; ואם התקדש ונשמר מאשה, ככתוב בספרי השליחים, לא עשה בזה כתב האלהים ולוחותיו פלסתר… אדרבה, קיים גם את תורת-סיני וברית-סיני. – הפצת טהרת הדת לעם-אבות וגם לבני עמים אחרים, כי יכירו גם המה מלכות-שדי ויקבלו עליהם מוסר-שדי, האם זה יחָשב לעם-אלהים לעוון ולחטא? וזה יתן פּתחון פה למשטינים ולמקטרגים?!
מה היא תורת הקבלה והחסידות, אם לא תורת ההרחבה? העולם המוחשי יתרחב. העולמות הניתנים יתגדלו, גם זו התורה הכתובה והמסורה תתרחב מעל לגבוליה. האלהים בשמים הוא גדול מאד, גדול ואין-סופי והוא ימלוך על עולם מוגבל ועל מערכות מוגבלות? לא! צריך להרחיב ממשלתו על כל ההויות והספירות; גם ההויה גופא צריכה להתרחב! כה התפשטה בממלכת התורות האלה ממשלת האל והשגחתו על עולמות חדשים ועל מקומות אין תכלית – הנושא התגדל והתרחב ועמו גם הנשואים, המוחשים, העיונים, הצירופים וכל התעלומות. ובכל זאת – נשאר האלהים האין-סופי מוגבל מאד… יתר מגבול שבטי ישראל אינו יכול להרחיב ממשלתו ולשפּוך את רוחו… כל ממלכת אין-סוף ורחבי אין-סוף, כל אלפי ההשגות ורבבות המחשבות והמעשים הם אינם נעשים ואינם נארגים אלא רק בשביל ישראל, בשביל עם ישראל, עם יהודה ושארית יהודה. – נכרי ששָבת חיב מיתה! כוהן דתם שנשמר מאשה, הוא מביא בזה שטנה על זרע יעקב. האֵל הוא גדול ורם ונשגב ואין לו תכלית, ואין לו שיעור, ואין למעשיהו שיעור ולברואיו שיעור, ויחד עם זה הוא מתכווץ ומצמצם את עצמו ואת רצוני אך בבני שבטי – יעקב. הוא אינו חפף כלל, שיעבדוהו שאר העמים, ואינו מקבל מלכותו מהם. מה לו ולהם? והוא בישראל עבדו בחר.
כה קם גואל לעם הזה, גואל, שעוד אחיה השילוני מבני קדם מלמדו תורה, אליהו נגלה לו, כתבי-יה ניתנו לו, שנמסרו רק לאברהם ולבן נון – והוא בעיקר אינו גואל… ונושא הוא את כבלי הצמצום האיום הזה, אשר אכל כל הטוב והטוהר בדת ישראל, הלאה, הלאה…
אמרנו הנה חירות דתית גמורה לפנינו; אמרנו אור אלהים יזרח על כל, ויכירו וידעו אותו כל בני-האדם וגם בני-איש, ויַטו שכם אחד לעבדו; והנה אמונה דתית לפנינו, דחוּקה ואסורה בכבלי-עם, ואנו סוגרים גם סוגרים את ה“שבחים”, אשר אמרנו הנה יהיו לנו הם לעינים, בעלבון-נפש ובדכיון-נפש.
הרבה מקראות ראויים להישרף, והם-הם גופי תורה. הרבה-הרבה אמרו אצלנו לגנוז, ועל הרבה צללים היהדות הודינו אף הודינו. סיפור המעשה הזה על הכוהן הטהָור, המסתייע לחטא ולתאות-בשר על ידי איש טהור ואחד קדוש לנו, שנתָנוּ לו את לבנו, הוא הכתם הגדול היותר גדול שביהדות של החסידות! ויעך לזה גואל נקרא?! רק מי שיקום ויעביר אותו הכתם ויטהר את לבנו באמת הוא יהי הגואל, גואל הצדק, לנו. אלהים הוא מלך העולם, אך לא שומר שבט אחד, ולוּגם שבטנו אנו…
ב: צַוָּאוֹת וַאֲמָרִים
בשנת כך וכך לחורבן הבית ולבדק העם על ידי תורת החוקים והספרים, ביום הרת עולם ודין כל בשר לפני יושב מרום, עשה הריב“ש השבעה " בשמות הקדושים” ותעל נשמתו למעלה, וירא שם דברים נפלאים ונשגבים, שכמותם לא ראו כל הצופים ומבקשי הדו\ים והנתיבות; וירא נשמות של חיים ושל מתים רצים רצוא ושוב, רצוא ושוב והמונם רב מאד, עד אין מספר. ויעל העולה להיכל הגואל וימצאהו יושב ומלמד את התורה לתנאים ולצדיקים שמימות עולם וגם לשבעת הרועים. אור תורה ואור מצוה ואור השׂגה. ושיננתם לבניכם והגיתם בספרי החוקים והמשפטים. אתם בני כל הדורות! גם המשיח לומד תורה, גם הרועים השבעה…
ויגש בן-האדם, שעלה מעולם התחתון לראות בצפונות יושבי-מעלה, וישאל את המשיח זאת השאלה. שכבר נשאל עליה זה עידן ועידנים ועדיין לא השיב עליה נכונה, לאמור: אימתי ייתי מר? ויקם השונה מעל כתבי-המשנה ויאמר לשואל: אַצת לשאול, בני, ואני אשב פה, עד שיתפּרסם בעולם דרכך, אשר בו תאמר להוליך את העם היגע. ויבוא ענן ויחץ ביניהם וסר כל המראה… ורגשות כבדים מעיקים על לבנו, ואנו שואלים: מי ומי רועינו עתה? איזו מסורה נשמור – אם זו של התנאים, או זו של הצדיקים? ומה טיבו של המשיח, היושב ולומד בהיכלו ומחכה עד שיבוא אחר ויפתח חרצובותיו? ומהו הדרך, שבו אך נלך לאור השמות הקדושים? אלהים הוא נקרא בשמו ושבעים שמות לו. לו עובדים בדיבור ובמעשה, בשמירת הפקודים והציוויים, והוא לפעמים “אין העולם ומלואו מחזיק אלוהותו”, ולפעמים “מדבר את האדם מבין שערות ראשו”…
אנו פותחים ספר “כתר שם טוב”, חלק ראשון וחלק שני, והם כל דברי קדשו של הרב הקדוש הטהור והנורא מוהר“ר ישראל בעש”ט זלל“ה, אשר הובאו ביתה וסף וכו'. – “וישא אהרון, המלקט ליקוטים, את ידיו להניף את חזה התנופה, מחזה שדי יחזה מַזֶה בן מזה, והוציא את אור החכמה, הוציא עוזה מנרתיקה להראות השרים הם החכמים את יפיה”, ואנו קוראים תיכף צוָאה מהבעש”ט: “להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה וללמוד בכל יום שיעור מוסר, הן רב והן מעט”…גם פה לומדים כמוש ם, לומדים כמאז ומקדם… ואיה, איפוא, הדרך החדשה, שאליה מחכה המשיח?
כל אחד צרך להתנהג על פי מדרגתו, מה שאין כן התופס מדרגה של חברו, זה וזה לא תתקיים בידו". אין חירות אלוהות נגד התכונה הטבעית. ישמור האדם את אשר ניתן לו וישא עליו את הכבלים אשר יסמנו את נפשו. למה יעלה? ולמה ירד? – שעל אחד מזה והנה כבר סתירה גמורה לאמור: “אין לך שום דבר נברא בעולם, שלא יהיה כולל הכל; והבחירה נתונה לו, לאדם, להטות את הדבר לאיזו בחינה שירצה”. – והשואל ישאל: אם הבחירה נתונה לנו להטות כל דבר ולתת לו צורה אשר נחפוץ, מדוע לא נוכל לסגל לנו גם מידות שלא ניתנו לנו? ומי שיכן זה, מדוע לא יוכל זה?
" מידת המלכות היא מצדנו ומידינו, בעת אנו מכירים גדולתו ומלכותו של אלהים יתברך; ואז הוא נשלם במידת מלכותו, כי אין מלך בלא עם". דברים יפים אמנם שאובים מגנזי המדרשים; ויחד עם אלה, על יד אלה, פּתגם מעין זה: “שכאשר יודע אדם נגעי לבבו מחלי הנפש, אז ממתיק על ידי ידיעתו זו את המעקשים, וזוהי רפואתו”. ובכן האדם ירפא מדעתו את נגעי לבבו, בבואו בסוד הקטנות. מי שמכתיר את אלהים וממליך את אלהים, הוא כשהוא לעצמו מלא רק שברון-לב.
אנו שומעים את הריב"ש מדבּר ממדרשו של עקיבא בן-יוסף, ששורש כל האותיות הוא אות אלף, והוא קרוב לאחדות. – ומוסיף הוא לאמור: המדבּק את עצמו בחלק אחדמן האחרות דבוק בכולם. כי כמו שהקדוש-ברוך-הוא הוא מקומו של עולם, לפי דברי הקדמונים, כן האדם שנקרא עולם הקדוש-ברוך-הוא מקומו עליו, והוא עומד עליו ורואה במעשיו… צופה אלהים באדם ורואה במעשיו, וצופה האדם באלהים ומתבונן במסכת ההויה, אך, “כל נברא הוא מוגבל וכל ראיתו היא מוגבלת”. מי שיונק מהכל סוף-סוף אינו יכול לראות את הכּל – וחוזרת הדלת הפתוחה להיות נעולה. ומה הרוַחנו, איפוא בהשגה? מה תתן לנו ההכרה החלקית?
לא אור ינתן לנו, אם נוסיף להפוך דף אחרי דף ולבדוק פּתגם אחרי פּתגם, בפּגמים לקוּחים מאחרים ואף שאינם לקוּחים. לא אור, כי אם שברי ניצוצות. בערימת עפר ואפר מתלקחים פּה ושם איזה שברי ניצוצות ורשפים, ולא יעלה הלהב ולא יבער הכל כבלב הכבשן…
“כשיש רעשים בעיר או במדינה המתנהגים בשקר, ויש ביניהם צדיק המתנהג באמת, כאשר עוסק בתורה ובתפילה, אז יתפרדו כל פועלי-און”. 5אין אמת ובריאת אמת כשהיא לעצמה מכבּה את השקר, היא עוד צריכה להשתתף עם תורה ועם תפילה. – דבקות מחשבת האדם באור-אין-סוף, זה “כלל גדול בתורה ובתפילה”. כללים לתורה וכללים גם לתפילה! כללים לעבודה, כללים ליחס האדם לקונו, כללים למעשים ולטהרת הגוף – וגם לטהרת הלב! אין דרך, כי אם דרכים; איו יחיד, כי אם יחידים, ואין הכרה אחת-כי אם צירופים. בה שוב עלינו לחרוז כבימי הלמוד והמוסר חרוז לחרוז, מאמר למאמר, ועיון לעיון; ומרוב נתיבות ודרכים ומרוב ציונים ורמזים שוב לא נדע מה על אדם לעשות ומה יקרא באמת מעשה…
יש יראה חיצונית ויש יראה פנימית; יש עבודה שבלב ויש עבודה לגבוה, שאינה באה אלא משרירות לב. עבודת השטן הולכת ונמשכת, והוא מסבּך את עצמו ואת תחבולותיו במלכות דקדושה. בבוקר מתגלגלים בעולם עוד סימני הליל; וכי התעוררנו לתחיה ולפדות, להסיר מאתנו את סבל החיים, זוחל הנחש הקדמוני ונושך אותנו בעקבותינו – והוא גם אינו ממית, כי אם מרעיל… כן חוזר הכל לחטאו של האדם הקדמוני! עמדנו על הר סיני ועדיין לא נפסקה הזוהמה; באנו בברית באנו באָלה ובשבועה ונצרף את עצמנו בכל תרופות החוקים והמעשים – עוד יש לשוכן-ערבות תביעה עלינו ועדיין לא שילמנו את נדרינו! וכי תחפּש בדברי הריב"ש, שעליו ניבא המשיח, אף הוא בעצמו עודנו מתירא מן הנחש ולוחם עם ממשלת הנחש; לוחם במשלים, בחדודין, באמרים, בכוָנות, לוחם בתורה ובתפילה ובדברי התורה והתפילה… מה לו פרס המעשים? מה בעיניו “חוזק והתלהבות”? מה הן “מדרגות ועליות”? ולמה נעלה – אם סוף סופנו לירד? ולמה נטהר – אם עוד מושלת הטומאה כמאז?! ומה עוד נחפּש באותם הפּתגמים והאמרים? מה יתנו ומה יוסיפו לנו אלה עוד?…
" ריבונו-של-עולם! אין אנו מחיילותיו של בני סמאל, המכונים בשם ‘נגע רע’, והם נפילים, גיבורים, ענקים, רפאים, עמלקים. אלא מחיילותיה של שכינת עוזך אנו, ואנחנו עובדים לפניך כבני מרון, אנחנו מחיילותיו של בית דויד ובני זרעו של יצחק אנו, ועקידת יצחק לזרעו ברחמים תזכור. והרי אנחנו חתומים בכנפי מצוה, הכר נא למי החותמת, הכר נא".
ככה מסיחים גם הנגאלים על ידי הריב"ש את קונם – ואנו חוזרים ולובשים שקים במותנינו. כי קול שופר עוד טרם נשמע…
זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על פי ה', מורשת קהילת יעקב ותהי לעדות בישראל, וירא העם ויבינו בה ויהגו בה דור. זה מפרש וזה מבאר, זה מוסיף וזה מכייל. נפש האדם סוערת ועורגת ליה ומבקשת את האלהים בספרים אשר ניתנו לנחלה. והספרים קשי-הבנה הם והפּתרונים בעצמם מלאים חידות. אנו מביטים לפנים – והנה עלטת הדעות, אנו פונים לאחור – הנה אמרים על גבי אמרים. חטא גדול רובץ על הבריאה ועל כל החיים למיניהם, ועל בני ברית הסבלון עוד מכביד ומעיק ביותר.
אנו פותחים שוב את צוָאת הגואל החסידי, לראות מה הביא זה לנו בטנא לפדות ולישועה, מה הביא לנו מעצמו ומחזות נפשו הוא, והנה שוב פירורים בידינו, אשר ידענו גם ידענו את סימניהם מאז ומקדם ואשר לא אחת כבר ניתנו לנו לתרופה…
הנה על יד השבחים ועל יד הכתרים והאמרים ספר צואת הריב"ש והנהגות ישרות, “אשר נמצא באמתחת חסידא ופרישא איש אלהים מוהר”ר ישעיה אב“ד וריש מתיבתא דק”ק יאנוב. הלא המה צואות והנהגות ישרות בתורה ובתפילה ובשאר מידות, אשר נשמעו מפיו הקדוש בוצינא קדישא מונר“ר ישראל בעש”ט וכו'".
הספר הקדוש צוָאת הריב“ש, מרוח אפנו, אור נשמתנו, אור צח, מרן אלהי, קודש קדשים. בעש”ט זי“ע וכו', ה דברים העומדים ברומו של עולמים, נמצא מכתיבת יד קודש ונדפס שתי פעמים; ועתה הוצאתי לאורה פעם שלישית עם הוספות”.
אמנם אמר הרב רבי שניאור זלמן מלאדי באיגרת הקודש, שנספחה לליקוטי אמרים, “כי להבין אמרי בינה, שמה שכתוב בו, בספר הצוָּאות, הגם שבאמת אין זו צוָאתו כלל… רק הם ליקוטי אמרותיו הטהורים, ליקוטי בתר ליקוטי ולא ידעו לכוון הלשון על מתכונתו”… בכל זאת אמרנו לעיין וללקט מעט מהאמרות הללו, הישירות והבלתי-ישירות…
צוָאת הריב“ש עליו השלום, להיות תמים בעבודתו יתברך, ושתהיה עבודת האדם עבודה תמה, והעיקר, שלא לשכוח הדברים, והעיקר, ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב והן מעט… ויראה האדם להדביק את עצמו במידות טובות והנהגות ישרות, ושלא יניח שום יום מעשית מצוה, הן קלה הן חמורה. – והמשכילים יזהירו, רצון הכתוב לומר, כי הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כבחמורה, כי רחמנא לבא בעי”…
כה מתחיל השולחן-ערוך המוסרי הזה בתום ובפשטות ובדרכי המוסר הידועים – ויאן אנו רואים כלל מהפכות ודרכים חדשים. " שיויתי ה' לנגדי תמיד! שיויתי לשון השתוות… בכל דבר ובכל מאורע שיבוא לאדם. הכל יהי שוה אצלו, בין אם משבחים אותו ובין אם מבזים. בין כשאכל מעדנים ובין שאכל בלתי מעדנים, הכל יהיה שוה בעיניו כי מה לנו זה וזה, ביון שהוסר היצר-הרע ממנו, מן אותו אדם, מכל וכל. – צריך האדם לעבוד השם יתברך בכל כוחו, והשם רוצה שיעבדו אותו בכל האפנים"…
“ידבק אדם מחשבתו למעלה ולא יאכל ולא ישתה יותר מדי, ולא יענג עצמו ולא יסתכל כלל בעניני העולם הזה… רק ישתדל בכל הענינים להפריד עצמו מהגשמיות, כי הסתכלותו בעולם הזה מגשם אותו”… “יחשוב אדם, שהוא מבני העולם העליון; ולא יהיו חשובים בעיניו כל אלה הדברים בעולם הזה. כי כל העולם התחתון כולו הוא כגרגר חרדל נגד עולם העליון”… ובכן חלה האחדות. אין כאן עולם אחד כלל, כי אם עולם עליון ותחתון. והתחתון טפל הוא לגבי העליון, אך טפל.
“בכל דבר שיעשה אדם, יחשוב בזה, שהוא עושה נחת-רוח לבוראו יתברך; ואף= על-פי-כן אַל יתהלל החכם בחכמתו, העובד בעבודתו והמשיג בהשגתו – במה חשוב אדם יותר מתולעת? התולעת עובדת להבורא יתברך בכל שכלה וכוחה, והאדם גם כן רימה ותולעה”. – ואַל תדמו נא, לפי זה, כי יש כאן בחיר היצורים, כי יש כאן מן עבודה גבוהה. הן כל יצור עובד בחיות שלו, לפי שכלו ולפי מעמדו ולפי חיוּתו. – ושוב אנו מתפלאים, אם זהו היחס שבין הנבראים להבורא, בין היצורים והיוצר, מה טיבה עוד של נחת-רוח זו שיש להבורא מן האדם, כלומר, נחת-רוח יתרה? האדם וכל עבודתו אינם חשובים לפני הבורא יותר מהרמש למינהו והזוחל למינהו, העובדים אותו לפי דרכם, ומה מוֹתר האדם? במה יחריד הנמצא הזה, אחד משוכני עולם תחתון, עולמות עליונים בעבודתו? ואיך אפשר ששוב נאמין בהאמור הלאה על קדושת האדם בבוקר והיעשותו אדם אחר שנולד, והוא ראוי להוליד, ונעשה עם זה כמידת הקדוש-ברוך-הוא שהוליד עולמות?… ואיה הגשר מן השויון עם התולעה אל הקרוב לאלהים?
הדרך המובילה את האדם לאלהים אינה זו המלמדת אותו חובות לאלהים. אֵל-האור. המחיה את כל היקום, אינו דורש כי נעבדהו ואין לו מתו-שׂכר ואינו מעניש. אין כללים בטהרת האדם ואין חוקם וצירופים. במישור שלפני הרים וגבעות ועל חוף הים יחלום האדם; וכי יעצום את עיניו, ישמע שוב את ההר העולמי המדבר מכל. מאישות כבירה ומביטוי קיים לכל רחשי הלב תבוא הגאולה.
אנו מוסיפים לקרוא בצוָאה: “קודם כל יזהר אדם בכל תנועה ותנועה בעבודתו, שתהיה בלי פניה – כלומר, בלי מניה חיצונית – ולזה צריך **התחכמות”…** והן אנו חושבים, כי הדברים נעשים בלי פניות צדדיות המה אך ילדי התום ותמימות. כי מי שמתחכם בעבודתו לבוראו. כבר הוא מתחכם,
ושוב אינו עובד את השם בפשטות ובדרך תמימה. – “ישמור שבת כבלכתה בכל דקדוקיה ופרטיה ולכל הפחות ידקדק בקריאת שמע”. ושוב " כל דבר שעושה האדם, יעשה בזריזות, כי בכּל יכול לעבוד את השם". ולפי זה הלא אין צורך שוב דיוק בקריאת-שמע ובהלכות-שמע ובשאר מצוות, אם בּכּל אף בּכּל, יכול בר-נש לעבוד את השם. איה השיטה האחדותית באלה?
ועד שם: " מחשבת האדם תהיה למעלה בעולם העליון בעבודת השם יתברך, וידבק ויבטח בו, שהוא ישיג חפצו, זהו כלל גדול. – אף על פי שבשעת הלימוד אין אפשר לדבק עצמו בו יתברך, מכל מקום צריך ללמוד, והתורה מצחצחת נשמתו. – צריך אדם לילך ממדרגה למדרגה בתפילה, שלא יפסיד כל כוחו בתחילת התפילה".
הכלל הראשון הוא הדבקוּת. התפילה היא התגברות הדבקות והלמיד הוא כמעט הפסק הדבקות. “כשלומד צריך לנוח מעט, בכל שעה, כדי לדבק עצמו בו יתברך”. והעיון בתורה גופא אינה דבקוּת. בסז כבר חידוש וברור, שאין הלימוד בתורה עשיה; ואין גם העשיה כהמחשבה. – האדם מחפש אך התדבקות בקונו; ועל כל שעל ושעל יש גורמים מפרידים… הכוָנה הישרה והמחשבה באלוהות מובילה להתדבקות. ולאידך, מעשים בלי מחשבה, ואפילו מעשה תוריי, כמו העיון בכתבי –התורה, זה כבר מעין סילוק והפסק. כל זה, כאמור, בעיונים תוריים. אחר הוא הדבר כשהינך אומר את דברי התפילות והתחנונים, שבהם כבר הקירוב שבלב מדבּר והתשוקה לאלהים.
" דע כי כל תיבה שבתפילה היא קומה שלמה, וצריך להיות כל כוח האדם בה, כי אם לאו – אם לא תעשה כן, תהיה כמו מחוסר אבר“… " זה חסד גדול מהשם יתברך, שאדם חי אחר התפילה, שלפי דרך הטבע היה לו למות, כי נתן כוחו בהתפילה”. ויחשוב הנה האדם קודם התפילה, שכן הוא מוכן למות באותה התפילה בעבור הכוָנה"…
התפילה של השתפּכות, לה גם יתרון על אמירת מזמורי תהילים הקבועים; ועל כן “לא יאמר אדם מזמורי תהילים הרבה קודם תפילתו, שלא יחליש גופו ולא יכול לומר אחר-כך העיקר”. “הבכיה היא רעה מאד” – “העצבות היא מניעה גדולה לעבודת הבורא”. ועוד הפעם: אם אין אני לי מי לי? " צריך האדם להיות בתפילה כמו מופשט מגשמיותו ואיננו מרגיש מציאותו בעולם הזה". מה לנו בכיה ועצבות, סיגופים ואפילו אמירת תהילים ולימוד, אם על ידי התפילה נשיג הכל ונתעצם ביוצר-הכל. “התפילה היא זיווּג עם השכינה”… התפילה היא התאחדות דרי-מטה עם השכינה. מכל הצוָאות וציוני המידות והדרכים תישאר לנו אך צוָאה זו. וקמת בן-אדם בבוקר להתפלל, ותעמוד בערב ותתפּלל, תתפלל בכל כוָנת התפילה, בכל יחודי התיבות והמלים, תתפּלל הכל ישותך ובכל נשמתך ובכל מהותך, סילוק הגוף מהנפש, ויחוד התחתונים עם העליונים, יחוד ממש!
אבל “הנה ‘מחשבות זרות’ וקליפות רוכבות על הדיבור”… “יש להט החרב המתהפכת השומרת את דרך עץ החחים; וכשאדר רוצה לדבּק מחשבותיו בעולמות העליונים ובהבורא יתברך אין מניחין אותו הקליפות”… ובכן, שוב נקרע העולם האחדותי כאן לשני קרעים… הרי טוב והרי רע: הרי טוב גמור והרי רע גמור; הרי \מקשרים והרי מניעים, הרי יש גורמים לדיבוק וגורמים לפירוד. לא מתוהו ובוהו נברא העולם ומחושך לא היה אור. באמצע ההויה עוד נגרר ים רשמי התוהו, ועל יד האור משמש גם החושך…הנך צדיק בדרכיך, ועל ידי מחשבה אחת זרה תרשיע, ותגרום לנצחון הקליפות, – ובעיר, אין שוב הליכה עוד בדרך המישור, כי אם התגברות, התגברות האדם על האויב המסוכן… והאלהים גם הוא נלחם את השטן… השכינה היא, לכאורה, מולכת על כל וממלאה היא את הכל, ועם כל זה עוד מקום רחב-ידים למלכות הקליפה…
כה אין מנוחה ואין מרגוע כל הימים גם לעליונים גם לתחתונים! ואנו בני-אדם יושבי מטה אך תולעים אנו תולעי-אדמה… חלילה לנו להתרומם בנפשנו על הזוחלים לרגלינו, הו אנו סוף כל סוף המנוצחים במלחמה הארוכה, מלחמת האור בחושך, עולם חי בבוהו. מה הועילה איפוא התורה? ומה הועילו הנביאים? הו רב נעשה עד היום. אף על פי כן אף בירור קיים אחר לעולמי לא נעשה. בהשכמת כל בוקר ובקימת האדם לתורה ולתפילה, למעשים טובים ולכוָנה, תתחדש הבריאה ויתגבר הטוב על הרע, האור על החושך, אבל זה רק תגבורת לשעה, אך ליום… הקליפה עומדת עם כל זה בתקפה ואורבת גם לצדיק גם לרשע, גם לטהרה גם למעשים. היא תטיל ארס בצדק, ביושר, ובאה אף באה לבלבל את האדם בקודש הקודשים, בשעת התפילה, על ידי הרהורים זרים…
תורת חיים ניתנה לנו ובחרנו בחיים, מימין הטוב ומשמאל הרע, ואנו פונים לימין ומבקשים את מידת הימין. מדוע יחצה ה' את עולמו? ולמה יכסה את פניו כי נבקשהו? הנה מצד זה: נמיכת-רוח, שפלות-האדם, ומצד אחר – גאה יגאה כל אשר רוח באפו. זה מטפס ועולה וזה מתכווץ ויורד, ונפגש קצוץ כנפים עם זה שיעשה לו אבר לעלות השמימה; הלז אומר אדמה לעליון, כי שם ברית עדי עד, והלז פורש וּבוכה, מסתכל בידיו והנה ריקות…
תורת ההשגה והחברה תעלה אותנו אל עולמי עָל ותורת “המוסר” תשבּר אותנו ותשפּילנו. מזיכוך הרוח יבואו יסורו הרוח. אם רק צעדים אחדים נעשה והברכים כבר כושלות. הוד והדר לבשנו – והנה אין עוד כסות ואין פינה בנפש לנוח. מתחיל האדם להתענות ולסגף את עצמו, ובמקום הילולים ושבחים למארי עלמא, שפתיו דובבות דברי-יגון ושברי-הלב. וכמה קוצר אז בלב!
וכאורה הרי אין תענית וסיגופים רצויים לו לבעל הצוָאות; לכאורה הרי כאן הרמת הרוח וצריכה לבוא כאן איזה הרמה מכבלי החטא ויסורי החטא; ובכל זאת עומד אף האדם החסידי ומתפלל ביום תענית ובקבלת תענית. לפי הנוסח: “אוילי, בשביל תאותי וכבודי הסרוח הכעסתי את המלך העליון, לכן אני רוצה לענות את עצמי, להכניע תאותי וכבודי; יכנע עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה. ואקיים מצוה חשובה, – והריני רוצה לענות עצמי, כדי שאוכל לעבוד השם יתברך באמת ובלב שלם, באהבה וביראה, כדי שיהיה יחודו על ידִי… וכך אני רוצה לענות את עצמי… וכדי להקריב את עצמי לקורבן לפניו”…
ושוב שם: " אוי לי, מה אני מה חיי, שאני רוצה להקריב חלבי ודמי וגוּפי ואשי ורוחי ונפשי וכוחי ולבי וזרועותי לפניו, לפני בורא כל העולמות, וכל העולמות נעשו בדבריו והכל כאין נגדו, ומכל שכן אני עפ ורימה ותולעה, ואין לי לבקש רק מחסדיו הגדולים. שיוסיף לי כוח להקריב הרבה קרבנות לפניו ויפה לי לשמוח עצמי מאד, שזכיתי שנעשה מגופי רוחי ונפשי כמה נחת-רוח. ועוד יפה לי לשמוח עצמי, שנתן לנו דבר, שנוכל להכניע את היצר הרע מעלינו. ואני רוצה להתענות, שציערתי להקדוש-בריך-הוא ושכינתיה, וכדי להקל צערה".
ועוד שם: " אוי לי, מה נחשב עינויי נגד מה שציערתי אותך?! ואין לי לבקש רק מחסדיו הגדולים, שישגיח על עינויי להקל צער משכינתיה ותסורנה הקליפות מהשכינה…ותטהר ותתיחד עם בעלה ביחוד גמור… בחסד וברחמים, ויהי יחיד מעילא לתתא על ידי עינויי, ממוח ללב ומלב לכבד, ויריק שפעו גם עלי, ועני בוטח, שהוא ברא כל עולמות בדבריו יש מאין וכו‘, והוא משגיח עליהם לתת להם שפע וחיותם, וכל שכן שיכול והוריד לי כוח וישגיח החסדיו גם עלי וכו’ וכו'".
כה פתחנו צוָאת הברית, ואנו עומדים בשערים הקטנים של “שערי ציון” וקונטרסים מלאים שפלות רוח לפני ה'. האדם ולבו שבורים הם כחרס הנשבר; והוא מדבר ומסיח עם הבורא באורך, ברוב אורך. ולא נבין איך עוד לו תקומה בעולם ובחיים?! – על יד הרוחניות היתרה וחפץ הטוהר והזדככוּת אנו מוצאים אך הגשמה, הגשמת הבורא והגשמת הברואים והגשמת היחס שביניהם. סובבות-סובבות הקליפות וכבר דוחות רגלי השכינה… פירוד והפרד בין השכינה כביכול ובין בעלה… האל ברא כל העולמות, והכל כאין נגדו, והוא מבקש מקצת קורבן מגופו של פלוני בעינויו ומיעוט דמו. לממלכת השכינה גרם צער, יצטער גם האדם. איה גם אלהים שוכן מרומים, שאין לו צורה תבנית תחתונים? התפילה תכונן את העולם ומלואו, היא תישר את הכל ותסלול מסילה להכל; אבל איזה מלים תבחר פה? ואיך תבטא לפנינו את בטוי-הנפש וצרכי-הנפש? “אין אני מתירא מחולשה בעבור תענית, כי בלא זה כמה בני-אדם חולים; ואוד שהשכינה סועדת את החולה”. כל זה נאמר בתפילה גופא, והוא פסוק בפסוקי התפילה. ומה כל העמל לאלהים, אם כזה הוא האדם?
“יחשוב האדם, שבתפילתו הוא הולך מהיכל להיכל”. – " יחשוב שהכל, בין עולם הגלגים, בין עולם המלאכים ועולם הכסא, הכל כאין נגדו יתברך" – וצעד מזה הלאה נאמר: " צריך לאדם לרחם על השכינה"… צריכים אנו לרחם על בעל הרחמים, שהוא נותן לנו חנינה וחסד. “בכל דרכיך דעהו! דעהו לשון חיבור”. ואמנם בצוָאות תמצאו פה ושם ענין חבור האדם והבורא, תמצאו לפעמים ציוּנים לדרכים – אבל אל את הדרך!
וזה נדבר. אין לנו פהּ דרך אחת רחבה, המובילה לפתח החיים ולאור החיים וגם לאלוהות החיים, כי אם ציוני דרכים וגם נפתולי נתיבות… אף האלהים המופשט ו“הסכום הכולל” מתגלה לנו שוב כאן בהרבה פנים, ומדברים משמו גם כאן דברים אשר לא ציום ושלא פקדם… כי עייפים אנו מכל ה“תורות” והמעשים, היחודים והכוָנות הצירופים וההשגות, ואנו חפצים לעמוד פעם ערומים מול הטבע, כי יפתח הוא לנו את שעריו וגם שערי יה, הנה השמים ממעל לראשנו לא לנו הם והארץ שבה ראינו ירחי קדם שלנו אף היא נשמטה מתחת רגלינו. אין כאן גם ארץ האר"י והאופק של מקובלי צפת ואף חזון קברות האבות איננו כאן… אלהים מחריש, והטבע מחריש, מהכתבים והתורות, שהיתה להם קדושה בעינינו, פרחו האותיות – ונשארו רק גוילים…
מה נואלנו!
סִפּוּרֵי נִפְלָאוֹת
א
פותחים אנו ספר מעשה נסים ושבחי האר"י נדפס בצפת, ועתה הובא לבית-הדפוס מחדש במונקאטש. – פסיעה גסה היא מצפת למונקאטש. איש קדוש חי בימי קדם ויעבוד את ה' לדבקה בו; והוא כבש לו לבות רוב בני-ישראל ויחיה בהם. ספרים רבי עלילה הם לרוב מספר החתום; אבל בספרים קטנים בני-פרוטה ימצא היהודי את נפשו והיו לו כספר-תפילה, בתחינה לשפתי אם וכשירי אם…
ספר שבחי האר"י הוא מעשה ידי סופר; הוא אינו קובץ של מסורות בודדות, בלי מוקדם ומאוחר, רק הוא מעשה ידי איש אחד, שידע את אשר לפניו, ידע לסַפּר.
איש היה בארץ הצבי, ושמו מוהר“ר שלמה לוריא ז”ל, והיה האיש ההוא תם וישר, ירא אלהים וסר מרע. ויהי היום והוא לומד בבית-המדרש ואיש אין אתו, ונגלה אליו אליהו הנביא ויאמר אליו: שלוח אני אליך מה' לבשׂרך, שאשתך תהר ותלד לך בן, וקראת את שמו יצחק, והוא יחל להושיע את ישראל… ושמן יֵצא בכל העולם… זו היא תחילת הסיפור, המתחיל תיכף בעמוד השני של השער, ואנו כבר עומדים באמצע… לא באדם, אשר החל לבקש את ה' וימצא אותו בדרכו, הכתוב מדבר, כי אם בשליח ממרום. לא על ידי עבודה רבה בלבד ויגיעת-קודש היה האר"י מה שהיה, כי אם מתנה היא בידו או מלאכוּת היתה בידו… יש נשמות פּחותות ויש נשמות גבוהות וגבוהות מעל גבוהות; ואלה העליונות גם ברדתן לארץ מלאות הן קדשי שמיא, בן-אדם הולך על אדמות ונשמת שדי בקרבו!
אמנם האר“י הלך ונסגר במצרים הישנה שש שנים, והיה לומד ביום ובלילה בקדושה וטהרה, עד שזכה שבכל לילה היו מעלים את נשמתו ושואלים אותו, לאיזה ישיבה של מעלה הוא רוצה לבוא, אם לישיבת רבי אליעזר הגדול או לישיבת רבי עקיבא, או לישיבת רבי שמעון בן יוחאי? ולמקום שהיה רוצה לשם היו מוליכים אותו, כבן המתרצה לפני המלך. – רבי אליעזר הגדול, רבק עקיבא ורבי שמעון בן יוחאי היו חיים עוד אז כמו שחי האר”י; הוא צריך עוד לתקן דברים בעלמא הדין; והמה כבר יושבים במלכות-השמים ממעל, וכולם יחד לומדים בתורה ומחזיקים ישיבה, אלף וחמש מאות שנות תלאה וחיי נדוד ארוכיםלא הפסיקו פומם מגירסא… זוהי השארת הנפש והחיים הנצחיים; משה מת ולא ידע איש את קבורתו. אבל יושב הוא בגן עדן העליון ולומד תורה עם יתר הרועים…לא רחוק ממנו יושב משיח צדקנו, יושבים הם צדיקים יסודי עולם משנות דור ודור; צריך רק השראה השכינה, רק עלית שמה ללילה אחד, ומיד נפגשים שם עמם, נותנים להם שלום והם מחזירים שלום…
האר“י לא היה הולך לביתו, כי אם משבת לשבת, ולא היה מדבר אפילו עם אשתו, כי אם בלשון הקודש… הוא זכה שלא נראה זבוב על שולחנו כאלישע בן שפט וריח גן-עדן היה על שולחנו; זכה לדעת שיחת-דקלים ושיחת עופות ושיחת-מלאכי-השרת. והיה מכיר וידע בפרצוף האדם, לדעת איזה נשמה יש בו וכמה שנים שהוא בגלגול. הוא ידע מי יחיה ומי ימות, והיה שומע הכרוז מכריז בשמים על כל דבר, והיה כובש את נבואתו מפני הרמ”ק. – זו הפעם הראשונה שאנו שומעים גם על דבר תכונתו. “הוא היה גדול מבעל הפרד”ס", הוא היה משיח בן יוסף, והיה יכול לגאול את ישראל, רק השעה לא היתה זכאית לכך; ובכל זאת היה נכנע לפני הרב המקובל הישיש והיה כפוף לו כהלל לפני שמאי…
ויהי בלילה אחד בעלות נשמתו השמימה, ויבוא לישיבת רבי שמעון בן יוחאי, אמר לו רב התלמוד: מה לך בארץ הטמאה במצרים? קום לך לצפת תב“ב! ויקם האר”י וילך אל ארץ ישראל. ושם שערי אורה אחרים לגמרי… שם שירת הארץ וזכרונות הארץ, שם שותה הצדיק מבארה של מרים ולומד את אידרא בהשגחה עליונה. “ואילו ניתנה רשות לעין לראות, היו רואים כנופיה גדולה של צדיקים ומלאכי-השרת, שבאים לשמוע”, הכל כמו שהיה בעת שירד רבי יוחנן בן זכאי מן החמור, כשדרש רבי אליעזר בן ערך במעשה מרכבה… האר"י הולך גם לגוש-חלב אל ציון שמעיה ואבטליון, גם את ציון בניהו בן יהוידע הוא פוקד.
פעם אחת יצא הרב עם תלמידיו מחוץ לעיר צפת בערב שבת, והם לבושים בגדי לבו ומזמרים" מזמור לדויד הבו לה' בני אלים, פנה אליהם ואמר: רצונכם, תלמידַי לילך לירושלים עתה לקבל שם את השבת? והתחילו התלמידים להתישב בדבר. – ויחרד האר"י חרדה גדולה, ויספּוק כף אל כף, ויאמר: אוי לנו, שלא היתה לנו זכות להיגאל… אילו היו נוצרי עדותי משיבים בפה אחד,שהם רוצים לילך לירושלים, היו נגאלים כל ישראל…
והוא, הרב, מרגיש בצער הגלות, מרגיש, ש“מימות יהושע בן נון אנו עומדים במדרגת הלבנה, דלית לה מגרמה כלום”… מדוע מתחילה מדרגת הלבנה עוד מימי יהושע בן נון, מימי התחלת האחוזה בארץ, ואם גם פני יהושע דומים ללבנה, לא אדע.
הכל מושבע ועומד אצל הרב הזה, ולאידך, הכל בזכותא תליא מילתא. הפכים אנו רואים בעולם: יש מזל ואין מזל. מי יבוא אחר המלך ומי יביל עלילותיו?
פעם אחת היה יושב הרב והיה לומד עם תלמידיו בספר הזוהר, והגיעו לענינן שבו סוד גדול, שאין רשות לגלותו… והפצירו בו החברים עד בוש – וגלה להם את דבר הסוד; ומיד שמע שמכריזים גזירה על בנו הקטן, שימות בעוד שבעת ימים, ויהי הדבר כן, ויתאבלו תלמידיו במות הילד וינחמו על מעשיהם ויכאב לבם לבוא אליו. וישלח הרב ויקרא להם ויאמר להם: בבנַי, אַל תיראו, כי אחדל לגלות לכם סודות התורה עתה; לא אזוז מדרכי עד כה, אם גם יקחו ממני כל בני… ויפּלו התלמידים לרגליו ויאמרו: יחי המלך! אולם אף אחד לא הרהר בלבבו: והצאן הרכים האלה מה חטאו ומדוע יענשו הם משמיא?
חרפּה שברה לבי. פעם אחת בא לפני האר“י בחור אחד, שהיה בדעתו לילך לחוץ-לארץ, נשק את ידו וביקש ממנו שיגיד לו, מה יקרה לו במסעו? וישיבהו הרב: נוכח ה' דרכך ותלך לשלום, ושם בחוץ-לארץ תקח לך אשה יפת-תואר ומוהר ומתן תתן לך הרבה, ובשבתך עמה ששה חודשים תמות, ולא תירש ממנה, כי אם ת”ר זהובים… והסיבה היא שבהאשה ההיא בא גלגול נשמת חברך, שציער אותך ששה חדשים והפסידך סך כזה; וכשמת נגזר עליו להתגלגל באשה ושתתענג ביפיה נגד הששה חדשים שציערך, ות“ר הזהובים המה כנגד הת”ר זהובים שהפסידך… ת“ר בת”ר. ואגדה זו אינה באה אלא להפליג בנבואת הרב.
כשבא הרב רבי חיים – קוראים אנו בספר “שולחן ערוך” להאר“י – ללמוד חכמה הקבלה מהרב ז”ל, הלכו שניהם לטבריה, והאר"י הוליך את תלמידו בספינה קטנה, שהיתה לפניהם על החוף, והיה כאשר באו בים נגד העמודים של בית-המדרש הישן, אז לקח רבי יצחק כוס אחת ומילא אותה מים משם, והשקה ממנה להרב רבי חיים ואמר לו: עכשיו תשיג בחכמה נשגבה זו, כי אלה המים, אשר שתית. הם-הם מבארה של מרים.
לא די לאדם שישכּיל וילמד, הוא צריך לשתות מים מן הבאר, ובלי מים חיים אלה אין אור ואין השגה, איו עליה ואין יחוד! גם התורה נקראת מים, דנאמר: כל צמא לכו למים. ואשרי למי שהוא עוד צמא, אשרי למי שהוא עוד מחפּש את הבאר.
הרב המורה האר“י ז”ל ראה חכם אחד, אחר כמה שנים שנפטר, והיו עוד מענישים אותו, ולא העלו אותו למחיצתו. ניגש ושאל: מה היה חטאו של זה בעולם התחתון? יענו ואמרו לו: מעידים אנו עליו שמים וארץ שלא הניח אפילו מצוה אחת שלא קיימה, ומעולם לא עבר אף על נדנוד עבירה. רק פעם אחת נכנס רגב עפר אחד במנעלו שלא בכוָנה – והיום יום שבת – והוא לא ידע ויצא כך לרשות-הרבים. ואותו עוון תלוּי בו. –
הגשמה גדולה. בעד רגב עפר, שיבוא במנעל האדם ביום השבת, שלא מדעתו, והוא יוצא בו וצועד בו, הוא מתחייב מיתה למקום. ה' אינו שוב שֵם הויה ככתבו, כי אם אדוני, אדון קשה ובא הוא במשפט ולא יחנן. מה לנו עוד היחוּדים והכוָנות, העליות וההזדככות? אין כאן עוד חסד כלל, כי אם גבורות; האדם מבקש נפשו ואמנם נותנים לו צרי ומרפּא – ויחד עם זה הרי כובד האבן.
ב
ספר שבחי ר' חיים וויטאל כולל ענינים נאמנים, נוראים ונפלאים, אשר נמצאו בכתבי רבינו הגדול והקדוש איש אלוהי מרן חיים וויטאל זצוק“ל, אשר רשם לו בכתב ידו הקדושה ממש כל קורות ימי חייו וכל המוצאות אתו עם רבו רבינו האר”י ז"ל וזולתו נשמתם עדן, – יצא לאור זה רבות בשנים, ורבים כמהים וצמאים לדברי קדשו ובל ירָאו ובל ימצאו; ואי לזאת נדפס עתה מחדש כליל ביופי ובהדרת קודש, לבוב. – כליל ביופי גוזמא היא… הנייר גרוע בתכלית הגריעות. האותיות מטושטשות ומדובקות יחד, וכל הקונטרס כמותו לא ראיתי לרוע בדפוס.
השבחים הללו אינם אגדות-עם, שיחות תלמידים, שזכו להסתופף בצל של קדושים. כ אם, ככתוב על השער, כתובים הם בעצם ידו של בעל “עץ חיים”, שהרביץ תורה אחרי האר"י. – אוטוביוגרפיה מפה קודש מלל רברבן, שלכאורה אין דרכו לחשוב על-אודות גדולתו וקדושתו, היא דבר חדש.
השנת חמשת אלפים ושלוש מאות ואחת ליצירה, בהיות אבא מורי עדיין בחוץ-לארץ, הוא מתחיל לסַפּר, נתארח אצלו תלמיד-חכם גדול בתורה, ושמו רבי חיים אשכנזי ואמר לו: דע, כי אתה עתיד לילך לארץ-ישראל ושם יוָלד לך בן, וקראת לו חיים כשמי, והוא יהיה חכם גדול, שלא יהיה כמותו בדורו… ואחרי שנתים ימים שבא אבא מורי לארץ הקדושה נולדתי אני, הדבר היה בשנת הש"ג ליצירה…
“בשנת שי”ד לפ“ק, כשהייתי בן י”ב שנה, היה חכם אחד גדול בקי בחכמת שׂרטוטי היד, והביט בשׂטוטי כפּות ידי ואמר לי: דע, כי עתידים לבוא הרהורים רעים בלבבך ויהיו לפניך שני דרכים, ואם תבחר בדרך הגיהינום, לא יהיה בדורך רשע גדול כמותך; ואם תבחר בדרך גן-עדן, תעלה בחכמה וביראת חטא על כל בני דורך! שני גויים בבטנך, רשע וצדיק. אשה אחת היתה בקיאה בהטפת השמן על המים ואמרה לו, שראתה בשמן כזה, שהוא עתיד למלוך על כל ישראל. – ועוד אישה חכמה מדברת עתידות היתה, וגם היא היתה בקיאה בחכמת הטפת השמן והיו מאומתים כל דבריה שאמרה מראש. אמרה לו: שנשמתו אינה מן הדור הזה, כי אם מן הדורות הראשונים, דור התנאים… פעם אחת היה בירושלים והיתה שם אשה אחת גם כן חכמה, וסיפרה שכל זמן שהיה דורש, ראתה עמוד אש על ראשוואליהו ז“ל מסייעו. – ושוב פעם אחת יצא אחרי התפילה מבית-הכנסת בשביעי של פסח, והיו מקת נשים הולכות לפניו, ותבט אשה אחת מאחריה ותרא מצד ימינו עמוד אור לבן מבהיק כפלי כפלים מאור השמש וממלא כל הרחוב ההוא.”
אור מצד זה ולוחשי-לחש מצד זה, לא הזוהר ו“תורת האמת” מגידים לאדם שיחו, כי אם אנשים בקיאים בחכמת שׂרטוטי היד…נבואה ניתנה למכשפי וחכמת ה' לנשים בקיאות בצירופי טיפות שמן עלי מים… כל המעשים קרו ויאתיו בארץ-ישראל, ואין כל רושם שירי ארצי בהם והוד הארץ! לנו הרגש, שדברי מאמיני הבלי-השוא אתנו ושומעים אנו שיחות נשים זקנות בפולין…
ה' מסעד הכוהן מסר לנו בשם גדול הדור, שהיה יודע עתידות, שהוא הרח“ו הוא משיח בן יוסף (הן גם האר"י היה משיח בן יוסף). ושוב בא איש אחד מארץ פרס, ושמו ר' שאלתיאל אלשיך, ורואה מראות בהקיץ, והוא נביא וחסיד מתענה כל ימיו ואמר להרח”ו, כי תמיד מראים לו, שגאולת ישראל תלויה בו, בהרח"ו. – ומי שגאולת ישראל תלויה בו, שואל באובות וידעונים…
אולם בשלהי הקונטרס יש פרק המוקדש לחלומות מיוחסים להרח"ו, ואנחנו תמהים על דמיונם ושירתם העזה, בהם אמנם נמצא את המלים, אמר המעתיק, ומי יודע מאין באו לו.
בשנת של“ט, כשהיה הרח”ו בירושלים, בא אליו גוי אחד בנאי ואמר לו: חלמתי בלילה ההוא, שמכותל הבית הזה יוצא מעין מים חיים ומשקה לכל העולם…
“בשנה היא חלמתי, והנני ניצד על ראש ההר שבמערב צפת על יד כפר מירון ואשמע קול מבשר ואומר: הנה המשיח בא! והנה עומד המשיח ותוקע בשופר ויתקבצו אליו אלפים ורבבות מישראל מכל אפסי ארץ פזוריהם; והוא קורא לנו לראות בנקמת מחריבי בית-המקדש, ונלך עמו ונילחם וַנכּה האויבים מכה רבה. – ויצו לכל היהודים ויאמר להם: אחי, טהרו עצמכם, – ונטהר אותנו ונבנה בית-המקדש על מכונו ונקריב קורבן התמיד על יד הכוהן הגדול…”
טובים דברי החלומות האל משיחותיו בהקיץ.
ג
“זה ספר נפלאות מהרי”ל, בו יסופר האותות והמפתים והנפלאות מאת רבן ומרן וכו' מהר“ל מפראג זצוקלל”ה, אשר הפליא לעשות גדולות ונוראות על ידי הגולם, אשר ברא בכוח חכמת הקבלה, להילחם נגד עלילת-הדם וכו‘; – הספר הזה נכתב על יגי הגאון הגדול וכו’ מוהר" כ“ץ זצ”ל, התנא דבי נשיאה וכו‘. והיה ספון בהביבליותיקה הגדולה דעיר מיץ; ואחרי חורבנה וכו’ נפלו הרבה ספרים עתיקים וכו' בידי עשירי העיר; והרבה יגע ועמל המו“ל, עד שמצאה ידו להשיג העתקה הזאת, כאשר יראה הקורא בהקדמה… יצא לאור על ידי הרב ר' יודל רוזנברג דומ”ץ בעיר וָרשה. בהוצאת המו“ס ר' אהרון וכו‘, ונדפס בדפוס החדש המשובח של ר’ חנוך הענוך בפיטרקוב בשנת תרס”ט לפ“ק. – מהר”ל נולד בשנת ה' רע"ג!
לפני שלוש מאות וחמישים שנה בערך היה הדבר, כי קם רב גדול בתורה ביראה. בראותו כי רבת סבלה בת-יעקב מזו העלילה הרעה, עלילת –דם, ואין עוזר, לברוא איש גולם מד' יסודות, אש רוח מים ועפר, והוא יושיע את ישראל בצר… בדמיון מפחד, אבל בלי גדולת הנפש נעשה הדבר; ובכל זה חי קם לעינינו. שבעה ימים רצופים עסק הרב ומתי-סודו בתיקונים והנהגות; ויהי ביום השביעי, בהגיע חצות הלילה, קמו והלכו לנהר אחד, שכל שפתו חמר וטיט, וילושו החברים מן הטיט צורת אדם; ציירו בו הפנים ועשו לו ידים ורגלים ויניחו אותו פרקדן. אחרי-כן עמדו לרגליו ויסתכלו בפניו כשעה חדא, אחר-כך החלו להקיף אותו שבע פעמים ויכונו בצירופי אותות ויחודים; ויהי ככלות ההקפה השביעית נתאדם גוף הגולם כגחלת אש. אחרי שבע הקפות אחרות כבתה האש ובא יסוד המים בגוף ויעל אדים, אז החלו לצמוח לו לגולם מיד שערותיו, “וגם צפרנים נתהווּ בראשי אצבעותיו”. החל הרב בעצמו להקיף אותו גם כן שבע הקפות, ויחד את תלמידיו קוראים הם את המקרא בספר תולדות האדם: ויפח באַפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה! כה אמרו שבע פעמים ואחר זה פקח הגולם את עיניו, עמד על רגליו ויבט כמשתאה…וימהרו החברים להלביש אותו בגדים, אשר הכינו לו, שׂמו מנעלים ברגליו, חבשו מצנפת לראשו ויקראו שמו יוסף. ויוסף היה השמש השני בבית הרב, ודר בחדר של בית-הדין, שם ישב תמיד בקרן-זוית על קצה השולחן, נשען בראשו על שתי ידיו, אינו אוכל ושותה וישן גם למראית עין ו“לא חשב ולא דאג על-אודות כל דבר; על כן קראוהו האנשים בשם יוסילי גולם, ויש אשר קראו אותו יוסילי אילם”.
ויוסילי גולם, מעשה ידי אדם, נושא מים לחג הפסח, כי כן ציותה עליו אשת הרב, והוא מביא את המים בלי הפסקכי כן דרך הגלמים, אשר לא יפסיקו מלאכתם הפקודה עליהם, עד כי כמעט נשתף הבית. והוא בעיקר אינו מסוגל לשירות שבבית, תחת זה הוא מסוגל לשירות שבחוץ. – מן יום הפּורים עד חול המועד של חג הפסח היה מתחפש ושׂם אזור במתניו כנושא סבל, והיה סובב בשוָקים וּברחובות לדעת, אם לא יחרש לב נוצרי רע על היהודים, להעליל עליהם עלילת-שוא.
הגאון מהרי“ל גם “הלביש אותו קמיע כתוּבה על קלף צבי, ועל ידה נעשה לפעמים רואה ואינו מראה”… מופתיו ונפלאותיו, אשר עשה, רבו מיני שערות ראש, והלא הם מסופרים לנו בספר זה פרק-פרק, אל תבקשו שירה וחזות-נבואה באלה. מעשה ה”גולם" לטובת עם נעלב הם ממעשים בכל יום. הוא ילָחם עם הכמרים; יציל בנות ישראל שנשבּו ויהפוך לבן לדתן. על פיהו יוציא הרב משפט צדק. “מעשה על-אודות ספר-תורה, שנפל לארץ ביום-כיפורים” ויתענה הרב, ויפּלו פניו וישאל שאלת-חלום, לדעת סיבת הדבר, ונפל פתקא מן שמיא ותשובתה לאמור: לא תשא על לב פכש קמה! ויוסילי גולם מצא את הפּתח להחידה, בסדרו את האותיות כך: אא“ע לת”ש לל“ב פ”כ שקמה, כלומר א“ל אש”ת עמי“תך ל”א תת“ן שכבת”ך לזר“ע לטמא”ה ב"ה. –
בשעשועים כאלה משחקים אז בפמליה של מעלה!
ובא השמש. יצא חוק חדש ממלך בשר ודם, הוא המלך רודולף, לבטל בארצו כל משפט של עלילת-דם. “וירא המהר”ל, כי שקטה בארץ ושאין צורך עוד בהגולם, כי יהיה שומר מה מליל, ויקרא אליו את תלמידיו הקרובים ויגמרו אומר, לבערו מן העולם ולא יהלך עוד בארצות החיים… פקודת כל אדם באה עליו, על הגולם, ושבו ארבעה היסודות, מים ואש, עפר ורוח, אחד אחד לגבולו… הדבר היה בחצות הליל, ושכבו כל בני העיר איש-איש על משכבו ולא ידעו, מה יעָשה עתה בגג בית-הכנסת העתיק. ובאו רוחות השמים שורות-שורות לקבל בכנפיהם את הרוח, שנוצר בשם-המפורש, והרב מהר"ל יושב ומעיין בספר גדול… נשאלת שאלה בפניו: אם מת כזה כמו הגולם מטמא כשאר המתים. אחד מן החבורה שעזר בסילוק חיים ממנו, היה כוהן…
והנה אלה שיחות מהר"ל על-אודות הגולם, אחרי אשר נתרוקן מרוחו.
הוא היה אומר: " על פי דין פטור הגולם מכל המצוות, אפילו מאותן המצוות, שהאשה והעבד מחויבים בהן; אלא משום מראית-העין ציוה עליו לקיים איזו מצוות“. והוא אמר, ש”לא נמצא בהגולם אפילו כחוט השערה לא יצר-טוב ולא יצר-רע; וכל מה שהיה עושה היה עושה בהכרח מחמת יראה גדולה, שלא יתבטל תיכף במציאות"…
“הגולם נברא בכוח מיוחד, שלא ישלטו בו כל כלי-זין להמיתו”. – “הגולם לא היה יכול להיבראות עם כוח הדיבור”. – “הגום היה מורח להיבראות בלי כוח המוליד”. – הגולם יקום בתחית המתים, אבל לא בגוף ראשון“, ו”הגולם יהיה לו גם כן חלק לעולם הבא"…
ועוד זאת: אחרי דרש בהלכות ובחוקות התורה, בא לידי החלטה, כי הגולם אחרי מיתתו אינו מטמא, יען כי אין גופו נולד, רק נעשה… ובהמה הנבראת בכוח זה – זוכרים אנו את העגלא-תילתא דהוי נבראת בערב שבת – אינה צריכה שחיטה ואין בה משום אבא מן החי… וכל שכן, שאין בה משום נבלה, אין בו אתא דטומאה".
דמדומי חמה של הגר"א.
ד
בין המון ספרי חסידים, שכולם כוללים “דברי תורה”, “השגות” ועיונים באלוה ואדם, צרכי נפש ורוח, והכל דרך פירוש וביאור לחומשי התורה, שאמנם בהם המקראות לחוד וההרצאות לחוד ואינם יונקים זה מזה כלל, יש ספר אחד שונה מהם בתוכנו ובצורתו, וכבר שמו יגיד חידושו, שם הספר: “סיפורי מעשיות, מה שזכינו לשמוע מפי רבנו הקדוש אור הגנוז והצפון הר”ן זצלל"ה; והוא הרב רבי נחמן מברסלב.
רבי נחמן היה רב גדול לחסידים. הוא יסד כיתה מיחדת בחסידות, שהיתה מוחרמה ומנודה משאר החסידים ונרדפת על ידם לא פחות משנרדפו החסידים בעצמם על ידי המתנגדים אויביהם. רבי נחמן כונן שיטה חדשה בחסידות, שעומדת בשורה של בעל ה“תניא” ושל בעל “יסוד האמונה”. בשמו סידרו תפילות חדשות, והיהו לשיחה בין אדם ובין קונו. הוא יסד את העיקר החדש ביהדות, והוא ה“**וידוי”.** וידוי החוטאים לפני הצדיק ומירוק העוון… הוא עבר את הים לנשק אבני ארץ אבותיו ולראות שם את ה“שכינה בטהרתה ובלא כיסוי”… וכל ימיו נשא בחובו את הרעיון, כי הוא-הוא הגואל… כי הוא הרים את המסך ושבידו הכל נמסר. – “צדיק הדור”, שהיה בחסידות ל“עמוד העולם”, לצינור המשפיע לכל העולם, גדל בדמיונו של זה עוד שבעתים… לו לא היה די לדעת, כי“שבעה אנשים קיפלו את העולם”; הוא דרש, כי יהיה זה אחד, יחיד ומיוחד… כה הלך והשתרבב רצוני עד בלי שיעור, אמיץ דמיונו, כי רב הוא. אם נעמוד על סודו – לחסידי ברסלב יש הרבה דברים, שאין מגלים מגלים אותם רק ליחידים בשבועה ובאָלה – היה הוא האיש, שגדול היה ממשה אבי הנביאים, גדול מהאבות, הוא היה “בן-האדם”, שלו חיכתה הבריאה…
בתנאים אחרים היה אולי מאורע זה ראשית לבנין דת חדשה ולכיבוש רוחני. מה נשאר אצלנו ממנו? כיתה קטנה, כנסיה, אמנם מוצקה באמונת הגואל, כיתה שלא החליפה אותו באחר, אבל תחייה חדשה לא הביאה על ידה. ההשגחה כמו עשתה את צעדה הרב הזה בכדִי!
והנה לנו סיפוריו.
גם הבעש“ט, אבי אביו, המשיל משלים והמליץ דברי השואה ודמיון. הרב רבי פנחס מקאריץ הפשטן היה אומר דברי שיחות ופתגמים קצרים, ויחדש הרבה ב”מילי דאמרי אנשי“. אבל כי רבן גדול לחסידים, מיסד שיטה אלהית ו”בעל תורה חדשה" יֵשב על כסאו ויספּר לנו סיפורי-מעשיות פשוטים, יספּר “מעשה מאבידת בן מלך”, “מעשה ממלך”, “מעשה ממלך וקיסר”, מ“מלך וחכם”, מ“חכם ותם”, " מעשה ממלך שכבש כמה מלחמות", "מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו וכו' וכו' – מעולם לא שמענו זאת.
אולם לאלה אתנו, שידעו לבור את הטוב בסיפורים על-אודות גדולי החסידים והרביים, כמו “שבחי הבעש”ט“, מעשה הצדיקים”, דברי צדיקים" וכדומה, ואזנם היתה קשבת ויפי האגדות המעולפות בצורה בלתי-נשלמת ורחוקה מאד מן השלמות. היתה הקריאה “בסיפורי מעשיות”, אשר לפנינו, קשה מאד. – השפה בהם נשחתה ונלעגה ואין בה מתום. אין בתאורים אלה אף משפט אחד שלם ובנוי כצורכו, והסיפורים חסרים כל סדר וכל משטר. אין כאן סימני הפסק, אין עליה וירידה של חזון; הטפל נעשה לעיקר והעיקר לטפל, ובין המון דברים צדדיים נמשך הסיפור ותוכנו.
כי קמו מעריצי הספר ומקדישיו עד היום לחפש בהם סודות ורמזים ולפרשם על דרך דברי בקבלה והסתר ולעשות מהם גם מטעמים חדשים4, איני צריך לומר, עם שירי הטבע והאהבה של שיר השירים והסיפורים האפיים של האבות ב“ספר בראשית” לא נהגו אבותינו…
תְּפִלוֹת וֶאֱמוּנוֹת וּמִנְהָגִים
תְּפִלַת הַבֹּקֶר
א
מעל הארץ פרושׂים השמים. כוכבים עולים ומאירים ונאספים, מועדי השנה באים והולכים. בני-אדם נולדים, פורחים לבוקר ומתים, ורבו עליהם, על ההולכים על שתים חיות השדה, לבלעם חיים. הנך צמא ואין באר לשתות, זרעת ואין זרעך באדמה ופני השמים כנחושת ולא יתנו את הגשם. נפלת ולא קמת. אשה אהובה הבאת לך מן השביה והיא חלתה – ואין מרפא לה. כן מושלים המזלות הקבועים בגלגליהם גם בגיבור ובנשיא במשפחתו. ומושל השמש, ומושל הירח, מושלים הכוכבים והמזלות, וכולם עושים את מלאכתם ואינם חדלים. למועד זה יצא השחר, למועד זה יבוא השמש ויפנה; את האופל לא תחצה, אם לא תכה אבן אל אבן להעלות ניצוצות. הים לך לחומה, כי יצר לך האויב; אבל עם הגלים לא תילחם, והמה באים ושוטפים הכל בגאונם.
על נקיקי הסלעים שוכב לו האדם הקדמון, עוד בשרו עירום, בלי לבוש, ורק אזור למותניו, וכל תשקוטנה התאוות ההומות בקרבו כהמות ים, כי כלה כל חמתו בשפחות הנחרפות, וחרב גאולת-דם שבה אל תערה – אז בא ומתקרב אליו שממון-עולם, בא ונוגע בבשרו ונפשו: מתפּשט על המצח וחודר אל המוח, נכנס בחוֹרי העינים ונקיקי האזנים ובא אל הדם ואל הבשר. טרם ראיתם שממון שאינו מדבר ועולם שאינו שומע; לא ראיתם עולם באין אלהים ובנים אין אב!
והנה כוחות השמים מתחילים להיות מושלים ממש, מושלים הם למעשה כגיבורים ואמיצי-לב מטה. אין עדיין יוצר כּל, כי אם יוצרים, יוצר-יוצר בחלקו; ואכזרים המה מושלי מַעל אלה, מקבלי מנחה הם.אדם כי יקריב להם קורבן, גדי או איל מן הצאן, וריכּך את לבם, והעבירו את רוע הגזירה. אז יגרשו את הארבה מתנובת-שדי, יעבירו את הקדחת מן הישוב וימלאו את הבורות הריקים מים. ויש אשר לא מבני-צאן ומן הכבשים תביא את קורבנך אליהם, לא בדבש ובלחם ובסולת תראה את פניהם, כח אם את בנך בכורך או את עבדך, אשר נפל לידיך משבי האויב, תקריב אליהם, והעברת את פרי-בטנך באש, או תקח את אלה, שקמו נגדך וחיללו את בריתך, והוקעת אותם למזלות השמים, ושככה חמתם, וקמת אאחר זה והשתחוית להם ולא תדע עוד עוני.
והנה יצא אֵל גדול, גיבור ונורא, אשר יצר את השמים ואת הארץ, את הים וכל אשר בם, וילחם את בני-האלהים הרבים אשר מסביב לו, ויכבשם לעבדים ולעושי-רצונו, והוא ישב על כסאו ויקח את השרביט בידו. תחת ממשלת-הרבים באה ממשלת יחיד; והוא כולו אש, כסאו שא ושרביטו אש, וממשלתו בלי מצרים.
הוא מצווה על השמש להאיר, על הגשם לרדת מטה, הוא שולח את מלאכיו, את החיים ואת המות, לרדות בעולם, הוא יך ויחבש, הוא מביא את המחלה על האדם ועל הבהמה והוא גם מרפא. הוא מרעיב ומשביע. הוא משגיח על בריותיו ועיניו בכל. עיני אלהים זה, היחיד והמיוחד, הן אש ובבותיהן אש, והן מביטות ורואות בבת אחת ממעל ומתחת, בים וביבשה, מימין ומשמאל. והכל הן רואות. אין סתר ממנו, מאלהים זה, ולא יפול ויקום עוד כל חי והוא לא ידע.
משגיח הוא האלהים על כל המחנות והשבטים, כי קמו ונלחמו משפחה במשפחה, שבט בשבט, וזה יט חסד ואת זה יכה בשבט עברתו. את אשר ואהב אלהים עליון זה ירָצה לו ואת אשר לא יאהב לא ירצה. פוקד הוא עוון אבות על בנים, וגם נוצר חסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו.
והנה נקטת בחייך, בא סבל-החיים להממך, ועל יד מיטת בנך אשר הולדת עומד מלאך-המות, והנה קם ודיברת באזני אלהים הזה שוכן מעלה: אנא, ה' רפא נא את חליו של בני זה. תפילה! בעיורון הבריאה לפנים ובממשלת היחיד עתה, ממשלה לא תדע שינוי והעברת המשפט, יפּול הדיבור בין האדם ובין קונו. וקונה הכל, שידיו פרושׂות על הכל, נוטה אזנו ושומע, שומע לרחשי-לבו של היושב-מטה. הבן האהוב יחלום ויבריא וירד מעל המיטה, והוא חי ומרקד לפניך. רחשי-תודה בקרבך לאלהים, והנך עומד בפתח העולם וענית ואמרת: אודך ה', כי פדיתני מיד צר! האל המושל נעשה לפודה ומציל ומרחם על הבריות. הוא אינו עוד מושל תקיף ועריץ, מקבל את מסיו מן יצוריו, כי אם אב הוא ליצוריו. אמנם כבד את אביך ויראת מאלהיך, אבל הוא רחום וחנון. הוא יושב על כסאו הבוער ומסביב אש מתלקחת. אולם בדמעות ששפחת לפניו ציננת את אש החימה ואת הכעס במרומים. מה לך בן-אדם להיות נושא את הנטל הכבד של החיים וקובל על עמל-החיים, קום והתפללת לאלהיך, ובירכת את האלהים והודית לאלהיך, האל בשמים הוא שומר את הברית לכל עובדיו באמונה, ואתה כי הודית למקום וקיבלת עליך את עולו, נעשית לבן בריתו. תפילה במקום קרבן! וקמת בבוקר, בעלות השחר, כאשר ייקץ הכל לחיים ולבעבודה בשדה, ויצת אל הים הרחב והגדול והתפּללת.
ב
סֵדֶּר הַתְּפִלוֹת הֶחָדָשׁ
הנה לפנינו סדר התפילות החדש כמנהג ק“ק ספרדים, תפילות ותחנונים מדבר יום ביומו דיבור-דיבור על אופניו, עשרת הדיברות ופרשת המן גם פרקי שבת…מזמורים ועמידות של שלוש רגלים… דיני הזכרת גשם וטל, תפילות וכוָנות, וזאת מן החדש: נתוסף בו פירושים מלוקטים מגאונים קדמונים, דברים עתיקים וישנים אם חידושי חידושים ודינים, דינים המונים-המונים, מראשונים ואחרונים, ושאר תיקוּנים מהוגנים ומועילים. הכל נדפס ונערך בשנת יע”תר אל אלוה וירצהו, ועתר האדם הישראלי ואלוה מתוך הסידור הזה ודיניו המונים-המונים מלוקטים מראשונים ואחרונים, וירצהו ולא יחסרהו.
ויאמר ה' אל משה בארץ המדבר: דבּר אל עמי אשר הוצאתי מארץ מצרים להיות להם לאלהים, ועשו להם ציצית, ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. ובלכת המלובש בציצית לבית-הכנסת, הוא אומר: הריני מזַמן רגלי להליכה ועבודת בוראי לבית-הכנסת של אברהם סבא. ה“כי כל מלכו של עולם” הוא משתחוה ואומר בכוָנה גדולה את המקרא מפרשת בלעם: מה-טובו אהליך יעקב! ואחר כך מתחיל בסגנון אחר: ריבון העולמים! בזכות שלושה אבות אני בא להתפלל לפניך; ובזכות תקבל את תפילתי ותיעשה כתר לראשך על ידי מטטרון שר הפנים… מטטרון שר הפנים, שהאלהים רצה אותו לעשות ממונה על כל הממונים ועל כל השליחים, הוא עומד וקושר כתרים לאדונו מתפילות כל פה. ואדונו הוא “עילת כל העילות, סיבת כל הסיבות”. והוא שומע תפילה ורוצה בתפילות ובתחנונים של עבדיו מטה. הוא רוצה ביחודו; הוא רוצה, שבני-אדם ייחדוהו ויקבלו אחדותו. ואם תחשוב, איך איחד את ברואי? עמוד על פתחי בית-הכנסת ואמרת: הריני מקבל עלי אלהותו יתברך, כמו שציונו במעמד סיני. אולם לא די בכלל הזה, יענית ואמרת עוד ככל הכתוב בסידור לפניך לאמור:
והריני אוהב השי"ת בכל לבי והריני ירא ממנו. – והריני ממליכו על כל אבר ואבר והנני עבד לו. – והריני מקיים מצוָת ואהבת לרעך כמוך. – והריני מקיים מצוַת עשר זכירות, – וקיימתי מצוַת השקמת בית-כנסת, ואני מקיים מצוָת ישיבת בית-כנסת. – והריני מוכן לקיים מצוַת מפני שׂיבה תקום. – והריני מכוון לקיים מצוַת תלמוד תורה. – והריני מקיים מצוַת עשה של ציצית בטלית קטן וטלית גדול. – והריני מוכן לקיים מצוַת צדקה. – ולקיים מצוַת פרשנות דקרבנות. – וּמצוַת קריאת פרשת התמיד והקטורת. – וּמצוַ קריאת פרקי דזמרה. – וּמצוַת לומר אשרי והללויות. – וּמצוַ ת עניית-אמנים; וּמצוַת ברכת דיוצר, וּמצוַת שמע דיוצר, וּמצוַ ת וראיתם אותו, וּמצוַת סמיכת “גאולה לתפילה” ועוד ועוד ועוד.
איחרת לקום, והנה תיקנו לך תפילה קצרה. אך קצרה והיא ואמרת: לשם יחוד קודשא ברוך הוא ושכינתי ההריני מקבל עלי עול אלהותו… והנני עבד לו יתברך, והריני מקיים מצוַת ואהבת, והריני מכוון לקיים מצוַת ת“ת וּמצוַת ציצית וּתפילין, מצוַת קריאת-שמע וקריאת-שחרית; ואני מכון בכל לדעת רבי שמעון בן יוחאי הקדוש… והריני מקבל עלי כל תרי”ג מצוות דאורייתא וּמצוות דרבּנן, ועוד אמרים ואמרים. – – –
וקמת בן-אדם, כשתאיר משנתך בבוקר, ותאמר לפי הנוסח המקובל: מודה אני לפניך מלך רחום וחנון, שהחזרת בי השמתי בחמלה רבה אמונתך. ותחזור ותאמר" יהא רצון שיהא לבי נכון ומסור בידי ולא אכעס ולא אכעיסך. על המיטה ששכבת בה בלילה ופקדת את רוחך ביד אלהים, תדבר על הכעס פעמים; ואחר-כך תיטול את ידך ותשימן זו אצל זו ותגביהן למעלה ותאמר: שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. ותאמר גם את הפסוק הזה: ואשא כפי אל מצוותיך אשר אהבתי. מובן שקודם הניגוב עליך עוד לברך ברכת נטילת-ידים; ומובן שבלבושך מיד את הטלית-הקטן, עליך לברך למלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציונו על מצות ציצית;
לא די לך לעשות את המצוות, כי אם להודיע עליהן וּלכוון עליהן. לא די לו לאדם לקבל עליו אלהותו יתברך, כי אם מחויב הוא לכלול ולפרט בקבלה זו כל המצוות הכלולות והנלוות. עליו לקבל בפיו את כל התרי"ג מצוות דאורייתא ממש, וכל מצוות דרבנן, הן מדברי קבלה הן מדברי סופרים, הן וענפיהן וענפי ענפיהן.
והרי לכם תפילה לאמרה קודם כל תפילה: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתכניע כל המקטרגים וכל הקליפות החיצונים, המשוטטים בעולם… והרי בקשות על דרך הסוד, בנוהגים לאמרן בארץ-ישראל בראשי-אמרים: ידיד נפש אב הרחמן. – הדור נאה זיו עולם. – ותיק יהמו רחמיך. – היגלה נא ופרוש חביבי.
והרי פתח שערך בדפקי יה פתחו. – והרי הודיה: כל ברואי מעלה ומטה יעידון יגידון כולם כאחד. – והנה התפילה “יגדל אלהים חי וישתבח”. – תפילות ובקשות מיוחדות בתור הקדמות לתפילה לימי תענית ערב ראש-חודש, לשבת, לשבת ומועד, לשבת וראש-חודש, והרי “פתיחת אליהו”; הרי “אדרא זוטא קדישא”, ארוכה מאד ארוכה; והרי עוד הפעם תפילה נאה, תפילות ופזמונים, פזמונים ושבחים, פיוּטים ואמירות.
ובכל אלה עוד לא התפללנו את התפילות העקריות, כפי אשר אנו מצוּוים בכל יום. האלהים כבר נלאה שמוע דברינו וקבלותינו. יצורים אחרים ובריות אחרות עומדים ונדחקים לפני כסאו לבקש גם ה רחמים על עצמם. הלא ממלכת הבריאה רחבה היא גם רחבה, ואנו מחזיקים בכנפי השכינה וּמרננים פרשיות ופיוטים, פסוק על פסוק, אומר על אומר, הגה על הגה, אות על אות, לקחו בניו של מקום את התפילה הרצויה, רחשי-אדם לאביו שבמרומים הטהורים, ועשוה פלסתר, עשוה מעמסה בין על המתפללים ובין על השומע כל תפילה. לקחו פניני הנפש וזיכּוך הנפש והטביעו אותם בים הסידור.
ג
עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׂ
הרב הגדול החסיד החכם הכולל מוהר“ר יחחם יוסף דויד אזולאי זצ”ל מעיר הקדושה חברון כתב לעבודת ישראל ספר בשם “עבודת הקודש”, חלק ראשון “מורה באצבע” שמו והחלק השני “צפורן שמיר” יכונה. נדפסו בירושלים ונדפסו עוד הפעם ולזכּוֹת את הרבים.
במורה באצבע הנהגות פרטיות הגידו האותיות. – והן גם טובות ונכוחות: ישתדל אדם להעביר על מידותיו, כי זה כל האדם; בַּקש שלום ורדפהו, וזו מידת אהרון הכוהן. – מאד יזהר בצדקה, וביותר יזהר שתהיה צדקתו בסתר. – יזהר אדם להסתיר מעשיו הטובים ולימודו. – בסימן ב' סדר הלילה כבר אנו מוצאים, שמאד יטה אדם אוזן לדברי קדיש ולענות כהוגן אמן, ובקדיש יכוון אמן, שהוא בגימטריה אידהנויה – מִשנָה אותיות נשמה; וכשנוא קורא סדר זרעים, יכוון לתקן אשר פגם במאכלות אסורות. – לימוד המשנה בקול רם – ולימוד ספר הזוהר מרומם על כל לימוד. – יישן אדם קודם חצות, ישתדל לישון מתוך דברי-תורה, ויאמר קריאת שמע במעומד, – ויכוון למסור נפשו בתיבת אחד. אחר כל מתוַדה, לפי סדר האר"י, ואחר הוידוי – מקבל עליו ד' מיתות בית-דין.
והנה סדר היום, יומם יצוה ה' חסדו, כן יתן לידידיו חוקים וּפקודים מפורטים לכל האמירות בעת התפילה, הנטילות והכוַנות, המה כוללים קכ"ח סימנים, קרי: מאה ועשרים ושמונה סעיפים. ביום עובד אדם מעט גם לשם פרנסה, והשם הממונה על הפרנסה דיקרנוסא גימטריה חתך וכו‘. אם אוכל האדם, הרי עליו ברכות ודיניהן וכוַנותיהן; ואם אינו אוכל ורוצה לקבל עליו תעניות, קודם שיעקור רגלו מתפילת שמונה-עשרה, יאמר: ריבון העולמים! הריני לפניך על תנאי בתענית נדבה למחר מעלות השחר עד אחר תפילת ערבית; ואם לא אוכל להתענות, או לא ארצה, כשאומר מזמור לדויד ה’ רועי, אוכל להפסיק את התענית, ולא יהיה עלי שוםעוון. כה מדבּר בן-אדם את השכינה. תנאי על תנאי, התענית אינה לו הסחה לשעה מן החיים, כי אם קורבן נדבה או נדר.
והנה דיני וכוָנות השבת אין ערוך. – והנה אורה נכונה לחודשי השנה. – שיירות שיירות דינים נכונים מתשרי עד אדר פתח הסידור. ולבסוף פרטים ב“דברים שאדם דש”, ויהיה בהם “מזורז למקודש”. – ב“צפורן שמיר” הרי דינים ופרטי דינים ב“ראש התחלה יהודה לתפילה”, ב“תפילין ותפילה”. וב“ענין הלימוד ואביזרייהו”… “כל תופסי התורה ישגיחו ויתבוננו ללמוד תורה לשמה”. “מי שחשקה נפשו בתורה כל כך עד שיום ולילה לא יחשובכי אם בתורה, וישליך אחרי גווֹ עניני העולם השפל והגשמי וכו' ובתורתו יהגה ובאהבתה שגה, ישיג מעלה נפלאה, שלא יצטרך כלל לתעניות ולסיגופים”. “שורש הכל התבודדות, כי היא ענין נשגב גדול ורם”. הכל כדכתיב בספרי חסידים, ו“השגת החכמה למעט בדיבור ולהרבות בשתיקה” כדתנן אצל הראשונים: סייג לחכמה שתיקה.
“צריך בכל יום לקרות מוסר”. – יזהר שיהיו ידיו ובגדיו ומקומו, שקורא שם, נקיי. – האדם, באשר הוא בשר ודם, צריך גם לאכול; אבל "יזהר בכבוד נשמתו יותר מכבוד גופו, וקודם אכילתו ילמד מעט, שהוא מזון הנפש. –
ואחר-כך, רק אחר-כך, יסעד למזון הגוף“… “צריך להתפלל על הפרנסה קודם אכילה”. ו”יהיה בכבוד על שולחנו, כי על שולחן המלך הוא אוכל“… “אם יבוא עני, בעוד שהוא בשולחן (יושב על שולחנו), ישמח מאד ויתן לו פת מסעודתו – ועל כל פנים לא ישלחנו ריקם; וישים בין עיניו, כי זה חלק גבוה”. – “יטבול פרוסת המוציא במלח שלוש פעמים, ויכוון כי על ידי זה יומתקו הגבורות ותסתלק הסטרא-אחרא”, הכל על ידי המלח. – ו”אם מאכל אחד ערב לו, ומסלק ידו מלאכול… כדי לסגף עצמו על חטאותיו… הוא חשוב לפניו יתברך… ועביד מהני להיות לו כפרה… ואם יתמיד בזה – כלומר, לאכול ולהסתגף בינתים, – הוא פיקח… שאוכל ומתענה בבת אחת… כי מעט סיגוף זה, שמסלק ידו מאכילת הערב לחיכו, נרצה לו כעין תענית"… פוקח הוא האדם, שאוכל ועם כל זה הוא מתענה…
ולא אלאה אתכם ב“הערות וגדרות משום תקנת אות ברית” וב“דברים הבאים, כמה נעים להזהר מדרך חטאים”, ב“מילי דמטמרין מועילים לשמירה, לו, לאדם יטור האי נטירה” ועוד ועוד; לא אפרט לך את ה“דברים המסוגלים לכפרה, ורפואות תעלה לחולי פצע וחבורה”, או את ה“הנהגות ישרות” ו“בדר התרת קללות” ושאר “נוסחי תפילות” – קללות ותפילות! – עלינו כבר לבוא ל“חלק השני מעבודת הקודש”, הנקרא “קשר גדול”, ושם חוזרים הדינים:“לקום באשמורת”, “דיני ציצית”, “קצת דיני תפילין” “וחליצת תפילין” ועד. דינים-דינים על “ודש ודבר שבמנין”, “דיני ענית אמן”, דיני יוצר-אור“, “דיני ק”ש”, ו“דיני ברכות שמונה-עשרה” וכו' וכו'.
ובני-אדם מישראל עוד דינים ל“הזכרת גשם וטל”, דינים ב“שאלת טל ומטר”, “דיני חזרת התפילה”, “דינים מאמירת תחנונים” – דינים מאמירת תחנונים – ודיני תשלומין למי שלא התפלל פרט וכלל, פרטים וכללים. – כל זה ב“קשר גדול”.
ואחרי “תם ונשלם זה שבח לאל בורא עולם” מתחיל בפירוט ובפרטי פרטים סדר היום וסדר האדם מ“כף אחת”, על פי הכוכב “כף אחת” – שבעה “כוכבי לכת” לספר – ושם כל סימני יהי רצון וכל מיני נוסחאות של רבש"ע.
“יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתמלא רחמים על פלוני בן פלוני, ותבטל מעליו כל גזירות קשות ורעות”. – “יהי רצון מלפניך אב-הרחמן, שתמלא רחמים עלינו ועל יושבי העיר הזו וכל גבולה, ותצילנו ממלחמה וממצור ומשבי ומביזה”. “יהי רצון מלפניך, שתמלא רחמים עלינו – סתם רחמים – ותעשה למען רחמיך ולמען שמותיך הקדושים”…
ריבונו-של-עולם! בחסדך יצרת עולמך ובראת אדם ועשית לו עזר וציויתנו לישא אשה וכו‘. כה “מתפלל בחור ירא, שרוצה שתזדמן לו כלה הגונה”. “רבש”ע, בושנו מאד ונמס לבנו על אשר פגמנו וכו’“. כה להתפלל שוב במוסף ר”ה ויוה“כ, בעת אמירת ומפני חטאנו, ו”היא תפילה קדומה" ונסמכת בלי הפסק לאותה התפילה של הבחור הירא.
“אל מלא רחמים, יהמו נא רחמיך עלינו לקבל ברצון הכנעתנו והרהורי תשובותינו”. – ואנא מלך רחום וחנון, תתמלא רחמים על כל אחינו בית ישראל, הנפוצים בארבע כנפות הארץ ובפרט על יושבי ארץ-ישראל“… והנה “סגולה להולך לפני מלך או שר ומושל”, סדרי כוָנות פשוטות, כשיעשה צדקה”. “סגולה לעין הרע משֵם ר' יהודאי גאון”, תפילה על פרנסה“, “נוסח כל נדרי, שהיה אומר הרב החסיד מהר”ש שרעבי ז”ל" ו“נוסח וידוי מתוקן לאמרו בהכנעה להכות באגרוף על החזה”… והוא פירוש גמור על אשמנו, גזלנו, בגדנו, – אשמנו, כי אכלנו אכילה גסה, אכלנו אך למלא בטננו ולא חשבנו להיות בריאים לעבודת ה'. – בגדנו, ברכנו ברכות לבטלה וברכה שאינה צריכה… גזלנו, גילינו סוד-תורה למי שאינם ראויים…וכן הולכת ומתפּרטת כל האלפא-ביתא שבידי אדם, הולכת ומתפרטת לא בספר, כי אם בחיים.
דיברנו בשבת דברי חול. – הירהרנו אחרי רבותינו. – ויתרנו על כבוד ה‘. – זיכּינו החייב וחייבנו הזכאי. – זרקנו הצפורנים… חיבקנו ונשקנו העריות האסורות לנו. – טעינו בהלכה. – ישבנו עם התפילין. – כפרנו בכל התורה כולה – וזה שקר גמור כלפי שמיא: אנשים הללו מעולם לא כפרו בתורה ובמצוות ובכל אביזרייהו, והכל אתי, רק למַלא דברי וידוי מהאות כ’ מהא"ב… לא ציפינו לישועה. – מרדנו במלכות בית-דויד. – נשתמשנו בשמות הקודש. – סרנו ממנהגים טובים. – ענינו אמן קטופה וחטופה – וכל העונה אמן כזו עושה את בניו יתומים! – פּגמנו בשמות הקודש ובאותיות התורה. – ציארנו – ובזה מעט חמימות ועניני האדם גופא – ציערנו נשותינו, ציערנו את בני-ביתנו, ציערנו אפילו בעלי-חיים. – קיללנו חברינו, קרינו בספרים חיצונים – גם זה השני הוא שקר גמור… רשענו, שיחתנו, שיחתנו תורתך, שכחנו אלהותך – גם באלה לא נאמין – אבל הנה שיחתנו הזקן, כי נקרעו ממנו שערות בזדון או בשגגה, וזה כבר אפשר. – תקענו כפינו ולא קיימנו.
ואלה החטאים והעוונות הפשעים והאשמות, הזדונות והשגגות המה אך מעט מהרבה, אשר יחטא אדם בר-ישראל כזה, שמזוין הוא באלפי דינים ומנהגים, האמירות וההתנהגות בכל ימות השנה.
ד
עֲבוֹדַת הַשַׂבָּת
מחלל האפס, משממת התוהו ומעמקי החושך התעורר האלהים לברוא עולם, ויקוו המים הזידונים אל מקום אחד ותיראה היבשה. ויעש אלהים רקיע ממעל, ומאורות תלה בשמים וכוכבי לכת, עשה ימים ונהרות, הוציא מן הארץ דשא עשב מזריע זרע וכל עץ עושה פרי למינהו, עשה את התנינים ואת כל נפש חיה ועוף וכל רמש. חיים-חיים נראו יום-יום במרחבי אין-סוף של ההויה; נבראו גם הרוחות ממעל ומתחת נברא האדם. ויהי ערב ויהי בוקר, ויהי ערב ויהי בוקר. וכאשר כילה יוצר כּל את מלאכתו בשמים ובארץ ביום הששי, ישב לנוח ביום השביעי ממעשה ידיו. ויקדש אלהים את היום, אשר בו שבת, לדורות עולם, כי ינוח בו כל עובד ועושה ולא יעשה בו כל מלאכה. יום השביעי הוא שבת לה‘, בו ינוח גם הבורא גם הנבראים לאות ברית-עולם. את שבתותי שמורו, כי אות היא ביני וביניכם, לדעת כי אני ה’ מקדשכם! ושמרתם בני-אדם גם דני-איש, אתם ובניכם ובנותיכם אתם ועבדיכם ואמותיכם, גם הגר אשר בשעריכם, ושמרתם את יום השבת, לנוח בו מפעליכם. ינוח בו כל אדם וכל בהמה, כל אשר רוח בו וכל אשר נשמה באַפּיו, להודות לי נוח ינוח ככל חי וכל יצור, כאשר נחתי גם אני מעמל הבריאה. שבת לאלהים ושבת לבני-עולם אשר יקראוהו!
עד כאן מגילה אחת של השבת בבריאה ובמעשה. והנה מגילה אחרת את אמריה תאמר: ושמרתם את השבת, כי קודש היא לכם, מחלליה מות יומת! צללי-המות, שאמרנו לנוח גם מהם ביום המנוחה, הנה באים באהלנו, לחלל את היום הקדוש. כל העושה מלאכה ביום שבתון, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. מות וכרת לאשר יעבוד בשבת. מות וכרת המה שני שומרי החוק, נעלב האדם וישפל.
ויקבלו בני-ישראל את התורה מהר-ברית ויעברו במדבר, וה' הולך לפניהם, הוא ומלאכו. ויהי בעת חנות השבטים למחנותם, יצוא יצא איש עברי מחוץ למחנה לקושש עצים, והיום יום שבת, וימצאו אותו מקושש, ויניחו אותו במשמר, כי לא פורש מה יעָשה לו. – ויאמר ה' אל משה עבדו: מות יומת האיש הזה! ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים וימת. וימת איש באבני עדה שלמה, על עשותו מלאכה, והדת ניתנה לסקול כל עושה כזאת לדורות. אמר אלהים לתת לוחות ברית לעמו ועבדוהו ויהי לעם קדוש; ולא שמנו לבנו לדעת, כי אבנים הללו תבטלנה גם את אבני הברית, ברית חסד ומנוח. ותחת חטא העגל, רבץ על העם ועל תורתו יחד חטא חדש, חטא המקושש. – –
“אמר הקב”ה: שבת זו נתתי לישראל לאות ברית ביני ובינם, בששת ימי המעשה יצרתי ועשיתי את העולם ובשבת נחתי. לפיכך נתתי להם ששת ימי מלאכה, ויום השביעי ברכה וקדושה ומנוחה לי ולהם". “ובא יום השבת ונעשה סניגור לאדם – גם כי יחטא ויחלל את פקודת השבת – ואמר לפניו: ריבון העולמים! בששת ימי בראשית לא נהרג יצור בעולם, ובי אתה מתחיל? – זו קדושתי? וזו היא ברכתי!” כה אנו רואים את חזון המקושש בלשון חכמים ובנוסח דבריהם.
ובא בעל המגילה ב“ואלה שמות” וביאר את תורת השבת לאמור: לא תבערו בו אש בכל מושבותיכם. בא עוד מבר והחמיר ואמר: שבו איש תחתיו, אַל יצא איש ממקומו ביום השביעי, בא ירמיהו הנביא ועמד בשערי ירושלים והכריז ואמר: כה אמר ה' צבאות, הישמרו בנפשותיכם ואַל תשאו משא ביום השבת, למען לא אצית אש בשערי ירושלים ואכלה ארמנותיה ולא תכבה; ובא נחמיה בן-חכליה ויבא את העם באַלה ובשבועה, ללכת “בתורת האלהים” ושלא לקחת ביום השבת כל שבר, אשר מביאים עמי-הארץ למכור. ויָרב את חורי יהודה, על כי לא שמרו את פקודי יום שביעי לחללם. ויהי כי צללו שערי ירושלים לפני השבת, ויפקוד ויסגרו הדלתות, ומנעריו העמיד לשומרים על השערים, כי לא יבוא משא ביום השבת. ואנו רואים את שומרי השבת, והמקלות בידם, עומדים מזוינים בפקודת בונה-הבית ובונה-העם.
ושוב אנו מנסחים בלשון חכמים: “אמרו ישראל לפני הקדוש-ברוך-הוא, ריבון כל העולמים! מלאכת השמים והארץ כלתה במוצאי ששת ימי בראשית, רחמיך וחסדיך אַל תכלא, שאם תכלא רחמיך וחסדיך, אין אנו יכולים לעמוד”. אין אנו יכולים לעמוד בסקילה ובכרת ובכל עונשי חילול יום המנוחה. קדשהו, אך קדשהו, וברכהו ופתח לבנו לעבדך באמונה ובתום, וזה לבד הוא אות ברית.
לא באבני-סקילה יוסד ברית-עם ודת-אל, כי אם בקדושת הלב ובתיקון הלב…
ה
מַרְשִׁיעֵי בְּרִית
בימי הרת-עולם, בימי האבות, בימים אשר ניסה אברהם העברי בבואו בימים לקחת את בנו יחידו, את יצחק, להעלותו לעולה על אחד ההרים, קול ברמה נשמע" אַל תשלח ידך אל הנער ואַל תעש לו מאומה! הקול הזה מחה חרפת קורבנות-אדם ויצר יסוד אחר ליראת-אלהים וקרבת האדם למקום. קול אחר הוא, אשר קרא לאברהם: המול ימול יליד ביתך; ואשר לא ימול – ונכרת הנפש ההיא מעמיה, את בריתי הפר.
ומשה, נותן התורה, “התרשל במילה” (נדרים, ל"א, ב). לא הוא היה, שמל את אלעזר בנו, כי אם צפורה אשתו בת כוהן מדין, היא לקחה צור ותכרות את ערלת בנה ותקראהו “חתן דמים למולות”.
בני ישראל מקבלי התורה בהר חורב “ערלים היו”, ו“לא מלו אותם בדרך”, רק יהושע עשה לו חרבות צורים למוֹל את בני ישראל. ופה אין אנו שומעים על-דבר ברית, כבמעשה אברהם, אך – ויאמר ה' אל יהושע: היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם.
עוד ירמיהו קורא: הנה ימים באים. נאום ה‘, ופקדתי על מול בערלה (ירמיהו ט', כ"ה). נדחקו המפרשים בזה; וכמעט לנו הרושם, שחפץ היה לטהר את המנהג הזה, באמרו: המולו לה’ והסירו ערלות לבבכם (שם, ד' ד'). קריאה כזאת קורא גם בעל משנה-תורה לאמור: ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י', ט"ז).
אבל הנה היתה המילה לאות-ברית בין ישראל ובין אלהים במשך דורות. “מפני-מה אני יוצא ליהרג?” “מפני שמלתי את בני והכנסתיו בבריתו של אברהם אבינו”. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי – מקרא יאָמר בברית-מילה. יהי דם הנמול בקהל אמונַי כריח הניחוח אשר לה'". אומר אבי הבן, ובפרשת הזוהר, שפותחים וגוללים בה וקוראים אצל אחינו הספרדים, נאמר: תאנא כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא כאילו הקריב כל קרבנין עלמא לקמיה דקודשא-ברוך-הוא וכאיו בני מדבהא שלימתא קמיה…
וזר אַל יקרב. כל בן-נכר לא יאכל בו בפסח (שמות י“ב, מ”ג). כה אמר אדוני ה‘, כל בן-נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (יחזקאל, מ"ד, ט'). כך גדרו גדר, ונדמו נדמו דברי ישעיהו השני או השלישי: ואל יאמר בן-הנכר הנלוה אל ה’ הבדל הבדילני ה' מעל עמו (ישעיהו, נ"ו, ג').
שאול שאלו: אם חביבה היא המילה, למה לא ניתנה לאדם הראשון, יצור-אלהים? השיבו ואמרו: כל מה שנברא בעולם דורש עשיה וגם האדם, “אפילו אדם צריך תיקון” (ב“ר, פי”א). בן-האדם צריך תיקון בגוּפו, אם חפץ הוא במלכית-שדי.
מעשה במונבז ובזוטוס, בניו של תלמי המלך, שהיו יושבין וקוראין בספר בראשית. כיון שהגיעו להמקרא: ונמלתם את בשר ערלתכם, הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה וזה הופך פניו לכותל ובוכה… (ב“ר, פמ”ו). בוכים מבקשי נתיבה לאל עולם.
מצוַת מילה היא, כאמור מעין קרבן; וכשם שדם הקרבן לכפּרה על המזבח, כך דם המילה מכפּר, על כן מצותה ביום שמיני, כי הקרבן לא יכפר עד יום שמיני. כנאמר: ומיום השמיני והלאה ירָצה… דבר זה ידוע מראשונים.
"דע – אומרים המקובלים – כי יש שליחים ממונים על דם-ברית ונוטלים אותו ומניחים אותו בהיכל ידוע משבעה היכלי המלך. ובשעת כעסו של הקדוש-ברוך-הוא הוא משגיח בדם ההוא, והמקטרג מסתלק משם, והקדוש-ברוך-הוא מרחם על ישראל.
“תינוק, אומר המנהג ההלכתי, תינוק שמת קודם שנימול, בין קודם שמונה ימים בין לאחר שמונה, רק שלא נימול מחמת חולי שהיה בו, מלין אותו על קברו ואין מברכין על המילה. אבל משימים לו שם לזכר, שירחמוהו מן השמים ויחיה התחית המתים”. – –
וזכרתם, כי בר-נש שמת, אדם גדול אם קטן, הפסיק עם זה את החבל שבינו וביניכם, לא עליו שנאתכם ואהבתכם גם יחד. ומה חלקכם אשר תתנו לו? שַל נעליך, בן-אדם, כי אתה ניגש למת או לקבר. עבוד את אלהים בחייך, תן לאלהים עליון כל אשר לך, ואף את נפשך ובשרך, אבל הסר את ידך מן המתים ואל תאמר לדרוש את ה' בקרבן מן המתים.
וכשקרה מעשה בשנים האחרונות בעיר ואם בישראל, כי קמו אנשים מזרע היהודים לכרות ערלה ילד מת בן שנה, לא קמו נגדם בני-העם כאיש אחד יחד.
ואם נשמע קול תגר פה ושם, באו אחרים תוך כדי דיבּור להמליץ על אלה, שחללו גופו של מת, ועמדו ושאלו בתום פנים: “אם קוראים אנו את הברכה על ראש רופא, החותך בגוף, מפני שהוא מתכון להצילו בכליון – למה לא נתיחס באופן כזה גם לחתך קטן בערלת גול המת התמים, המציל את נפשו הישראלית עם זה מכליון” (" הנימוס הדתי והקיבוץ הלאומי" באחד מחלקי “השילוח”). מה נואלנו.
ו
בִּקּוּרִים
הנני פותח ספר קטן ככף איש, והוא ספר בִיקוּרִים, אשר עשה ותיקן איזה רב וגאון בישראל. ביקורים! משם הקונטרס עוד לא נודע הכא במאי עסקינן, לא נדע, כי תחת מסע המחנות, מחנות השכינה, הכא בעניני מות האדם ובלכתו מהעולם הזה ידובר. חדול יחדל מעגל-החיים וכל צרכי החיים. יחדל המבוא המפולש לרחוב החיים ולכל הענינים המקשרים אותך עם החיים וממלאים את רוחך ואת גופך, והנך בא בקבר שחצבו לך בעמקי האדמה וסופך יאכלך עש, עש ממש, באים כל הפרעושים והרמשׂים הקטנים, שבהרמת יד אחת הברחת אותם בחייך מעליך, ואוכלים את הבשר ואת העצמות. מקננים בעינים ובסתרי לשון; ואתה שוכב אילם גמור. למראשותיך, לרגליך, מימינך ומשמאלך מונחים עוד אילמים, בולי-עץ כמוך, שבחים רמות מללו, עלבון-אדם מי זה יביעו!
בעת שאנו שוכבים על ערש דוינו, ומלאך-המות קורץ בעיניו, והחי שבנו נותן אל לבו: “למי ולמה היה כל העמל?” אַל נא תבואו אז ותנחמונו, אַנא תבואו ותדברו באזנינו דברים, שבלי תפונה אינם ערבים גם לאזניכם. מה תחפצו בני-אדם עודכם בחיים ומלאים תאוות וחיזוק – החיים מבן-אדם חי וגווע. סורו-סורו מן הגווע, לכו מן החדר וסגרו את הדלת ואַל תביטו בהיאבק החי עם מר המות…
הזיעה נוזלת ממצח החולה האנוש, עניו נמקו בחוריהן, וגופו יתפורר, והוא מתעמל ויושב, שׂם אזור במותניו, כדי שלא יהי לבו “רואה את הערוה”, מתעטף הוא גם בציצית, ועל ראשו יקשרו התפילין והוא מתוַדה אחד, אחד: אשמתי, בגדתי, גזלתי, דברתי דופי, הכל-הכל ככתוב בספר העוונות והפשעים. הרב אומר משנת סלחתי. באים שוב שלושה אנשים ומתירים לו כל הנדרים והשבועות והחומרות: אין כאן נדר, אין כאן שבועה, אין כאן מנהג, אין כאן נידוי, אין כאן חרם, אין כאן אַלה, אין כאן קללה, אבל יש כאן מחילה, סליחה וכפּרה. יש כאן העלבת האדם על ערשׂ המות!
באה כנסת החבורה וכותבת לנו צרור מצוות של “ביקור חולים”, באים “חברים מקשיבים, אשר נועדו עברו יחדיו במסורת הברית”, “לעמוד אצל החולים בשעת אמירת הוידוי”. ו“כן שעת יציאת הנשמה”…באים-באים וקורעים הנשמה הדואבת קרעים-קרעים בעודה בסבך החיים…
“ביקור חוילם דאורייתא”. – “אשרי משכיל על דל, אין דל אלא חולה”. – והמבקר את החולה בא לקיים “מצוַת ביקורים” צריך להיות “שלם בגופו”, “שלם בממונו”, ו“שלם בתורתו”.
ישתדל הרב שהחולה יאמר הוידוי בשחרית, אם אפשר, וטרם כל יאמר הרב אל החולה דברי-תנחומין“, ולאידך, “יאמר החולה הוידוי בלב שלם ונפש חפצה, כי בשכר זה יסלח ה' לעוונותיו”. – הרב פותח ואומר אל החולה: דע, בני, אין צדיק הארץ אשר יעשה טוב ולא וחטא – אך על כל העבירות יש תקנה על ידי התשובה”. ועוד יאמר לחולה המתכווץ המכאוביו: דע, כי התשובה תלויה בג' דברים: וידוי, חרטה, עזיבת החטא“. ו”יזכיר לו הרב העבירות החמורות“. יזכיר לו אותן עבירות, שאדם דש בעקביו”, ואחר כך תבוא החרטה… ועזיבת החטא…
“החרטה כיצד? – צריך שיתחרט בלבו חרטה גמורה וחלוטה על כל עוון אשר חטא”. ו“עזיבת החטא כיצד? – צריך שהחוטא יקבל עליו, שלא יחזור עוד לסורו”. ובכן אף מרמה, אדם הולך או כבר הוא עומד על מפתן המות שוב לא יחזור לסורו, לחטוא לאלהים בחמורות ובקלות, לא יחלל עוד את השבת ולא ירים עוד יד ברעהו להכותו. ולמה אתם מכים בפניו בדברים כמו אלה? למה אתם חותכין מן החי אברר-אבר, או תשימו אותו לבוז?
ועוד לא די, אחרי הכרכורים הללו, מזהיר הרב את המבקרים, שיֵצאו כולם לחוץ, והוא ישאיר את המתעתד למות לבדו. ואז, בהיות חי מדבּר עומד בפני בן אין-אונים. הוא מתחיל שוב לקרוע נפשו ואת נשמתו; הלא עוד עוונות חילול-השם, חילול שבת, עריות, שבועות שוא ושקר, לשון-הרע ונבול – פה. ואם התודה האומלל בתחילה בכלל, אנוס הוא להתודות עתה בפרט.
החולה אנוס, לאחרי שכבר שילם המס הזה לציבור, למחול ולסלוח לכל בר-ישראל או בת-ישראל, ש“הכעיסו אותו והקניטו אותו”. הוא עוד “מפריש צדקה”, קודם שמתוַדה; ואחר-כך שוב מתוַדה האדם, כאשר יגיע כוחו אל קיצו וילאה גם ילאה מכל האמירות והמענות החוזרות ונשנות, ואומר מלה במלה את אשר יקדימו הרב בלשונו: ה' אלהים אמת ותורתו אמת ומשה נביאו אמת ודברי חכמתו כולם אמיתיים.
ואחרי אמירה זו, בלוית פיוטים ועוד אמירות, תבוא הקריאה של “שמע-ישראל!” ואחרי שמע-ישראל צריך החולה שיקבל עליו “ארבע מיתות בית-דין”, ויחשוב במחשבתו “כאילו בפועל נסקל ונשרף, נהרג ונחנק כתורה ובהלכה, על-דבר כבוד שמו הגדול והגיבור והנורא והמיוחד”.
צללי –המות הולכים ופרשים על המיטה ועל שוכבה וּממלאים ת כל הדוחק שבחדר. כבר בּירך המת ברכת “שעשני יהודי” ונאנק דום. ולפתע נזכר הרב, שמא “עבר החולה על איזה חרם מחרמי הקהילה – אנו זוכרים, כי כבר התירו לו השלושה כל החרמים – ו”המת בחרם ח“ו, אינו נכנס במחיצת הצדיקים ואוי לו ואוי לנפשו”.
והנה ה“מסירת המודעה” של המפרפר ביסורי-המות ב“צירוף הקב”ה ובצירוף ה“עדה הקדושה”, ועוד ברכות והודאות משני הצדדים, עד שסוף כל דבר “נפטר הרב וחבריו מן החולה, בדברי ניחומים… הכל לפי מה שהוא אדם”… עוד ניחומים בפי אלה שעינו חולה מעונה עד תום כוחו ואונו בו, והמה עושים זה, הכל לפי מה שהוא אדם: לפחות ימעיטו לדבּר ולגדול ירבו.
ולא אענה אותכם עוד, קוראַי ב“סדר גסיסה” ו“הדלקת הרות”. מלאך-המות כבר משחיז את הסכין, והחולה חוזר וּמתוַדה ו“מצדיק עליו את הדין”, והנה חוזר ובא הרב וּמלמד את המפרפר וגווע לגמגם בקושי עוד את י“ג העיקרים, ומעיר אף מעיר את הגוף המתפלץ לחשוב בעצמו, “כאילו דחפוהו ממקום גבוה, ושמו אבן גדולה על לבו ורגמוהו כל ישראל”. יאלצוהו לתאר לו, כאילו פתחו את פיו והשליכו פתילה של עופרת בפיו ונחמרו בני-מעיו, כאילו חתכו את ראשו בסיף, וכאילו שמו סודר על צוארו וחנקו אותו”.
אלהים שבשמים! הלא אֵל רחום אתה ורב-סַלח, ואיך לא קראת באזני אותו רב ף רב לך, הרף מיצור כפי!
מִסּוֹלְלֵי דְרָכִים
א
הרמב“ם והגר”א! זה בכה וזה בכה.
“בכלל לא הלך לבו של ר' יהודה הלוי – אומר עורך “העתיד”, ב”העתיד" ח“א, עמוד נ”ד – אחרי הפילוסופיה, ואין היא אצלו אלא עקב לסולתה של התועלת בחיים, לצורך חיזוק הדת – לא כן הרמב“ם, שמדרגת השכלתו עברה את גבול הדיליטנטיזמוס, והוא כבר מתחיל לבקש את השיטה ואת הסדר שבעולם ושבחיים ואת היחס המשותף שביניהם, לשם הכרת האמת בלבד, מבלי כל בקשת איזה תועלת שהיא לא גשמית ולא מוסרית. הוא, הרמב”ם, מתרומם כבר עד למרום הפסגה, ששם ארץ ושמים נשקו, ששם אן אלהים אחרים על פני חי-עולמים, ואין אמיתות אחרות, מבלעדי האמת האוטונומית".
“במפתח, שמסר הרמב”ם לביאור הציורים שבכתבי-הקודש – מוסיף אותו סופר לאמור במאמרו “הערכות” ב“העברי החדש”, עמודים קל“ה, קל”ו – ב“מורה נבוכים” מסר לנו גם את חוט-ההמשך של הנבואה. שגם היא נלחמה בציורי ההמון – הגשמת האל על ידי עבודת העגלים והבמות. – לא בעבודתו החיובית – לסַכּם את התורות החתוכות של המוני האומה בקובץ אחד, ב’יד החזקה' – נעשה הרמב“ם למורה גדול, אלא בעבודתו השלילית, בשלילת תארי השם, בהרחקת הגשמיות, ובכלל – בהתנגדותו למקובל ומפורסם בין ההמונים. ובשלילה זו היה הרמב”ם המשך הנביאים" – “כן, לא ב’יד החזקה' שלו, לא במה שעשה אזנים לתורה חתיכה ומקובלת, אלא בהמשכתו את מלחמת הנביאים בבעלי ‘ההערכה הלאומית’, ההמונית, נעשה הרמב”ם למורה היותר גדול בישראל אחרי תקופת הנביאים. הוא היה תלמידם של הנביאים גם בזה, שכמותם לא ידע גם הוא כל ויתורים ופשרות".
ובעיקר אין תהום רבה יותר מאשר בין הנביאים, המוכיחים את דרכי האדם אל פניו ומניעים את רוחו עָל, ובין הרב המורה, ש“כוָנתו הראשונה לבאר עניני שמות אשר נמצאו בספרי הנבואה מהם שמות משותפים ומהם שמות מושאלים”. אינני יודעהבדל יותר גדול לאלה, הנותניםקולם על תועים בארחותיהם, ובין אלההמבארים לנשארים ברוב מבוכה ובלב נבהל. לא נשחק במושגים.
ולאידך, הנה הרמב“ם פוסק, למשל, בהקדמתו לספרו “משנה תורה”, ש”כל המצוות, שניתנו לו למשה בסיני, בפירושן ניתנו – כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו – והמצוה, שהיא פירוש התורה, לא כתבה, אלא ציוה בה לזקנים ויהושע ולשאר ישראל". והקראי ר' אהרון האחרון בהקדמתו לספרו “כתר תורה” אומר: “אם כן לא נאמין, שיש מצוה על פּה מסורה” ועוד ועוד. לאיזה מקור נאמין? האם לאותו של בעלי התלמוד או לאותו של אחינו הקראים? והם גם כן יהודים הם. והנה במהות “כלליותיה ויסודי נשמתה” של היהדות גם הרבנים בעצמם המה חלוקים… משכללי היהדות והרוצים להכניס בה רוח-חיים צריכים להמשיך מעשיהם; ומי יודע, אם לא דוקא על ידי זה, שהיו מכניסים ביהדות הציבורית דברים שאינם בעיקרם אלא מחאה נגדה, אם לא על ידי כך היו ממשיכים אמיתיים שלה, הממשיכים ניגוד יסודי תוריי ודתי, שהולך ומתגלה בכתלי היהדות גופא בכל הזמנים, ולאידך, ספרי החוקים של תורת כוהנים וחומש הפקודים, ואפילו אלה שבמשנה-תורה, שהואיל משה ביאר בעבר הירדן, הלא אינם קישורי טבעת בטבעת ממש בספרי החוזים והנביאים…
הנני פותח את ספר “המורה” והנני קורא בו בפרק חמישי מן חלק א‘: "כשהחל אריסטו, ראש הפילוסופים, לחקור ולהביא ראיות על הענינים העמוקים מאד, אמר ודרש התנצלות וכו’. דע כי לא נכון למסתכל בספרי לדון אותי, במה שאני חוקר לכף חובה ועזות וכו‘. וכן נאמר אמחנו, כי אין ראוי לאדם למהר ולשלוח יד לזה הענין הגדול וכו’, עד אשר ירגיל נפשו בחכמות ובדעות, לברר וללבּן מידותיו, כדי שיהיו זכּים, וימית תאוותיו ותשוקותיו המחשביות“… והנני מסיים בפרק מ”ט מן החלק האחרון, שאומר: “המצוות הנכללות בחלק ארבעה-עשר הם, אשר ספרנו בספר-נשים ובהלכות איסור-ביאה וכלאי-בהמה ומצות-מילה מזה החלק, וכבר הקדמנו לספר כוָנת זה החלק וכו' וכבר ביאר זה אריסטו”. והנני הולך מאחור לפנים עד פרק ל"ו מן החלק הזה, שבו ישים דבריו על מצוות הנכללות בחלק הראשון והן אשר נזכרו בהלכות יסודי תורה, ביאורים והסברים, ענינים שכליים בחיי החוקים, הכל עשוי לתכליות ידועות, חברתיות ואנושיות, ואם תמצא לומר גם אלהיות.
ו“ממה שאתה צריך לדעת, – אומר הרמב”ם בפרך ל“ד מהחלק האחרון – כי התורה לא תפנה לענין זר ולא תהיה המצוה הולכת אחרי המועט… אבל כל מה שהיתה הכוָנה להמציאו, אם סברה נכונה או מידה טובה, או מעשה מועיל, ילכו בו אחרי הרוב ולא יפנו אל המעט או להיזק, שיבוא לאחד מבני-אדם מפּני המצוה והנהגה וכו‘. ולפי זה המבחן, אי אפשר להיות המצוות מועילות, לפי שינוי עניני האנשים והזמנים, כמועסק הרפואה וכו’, אבל יצטרך להיות מנהג המצוות מוחלט כולל ההמן כולו; ואף על פי שהוא ראוי בחוק קצת אנשים ואינו ראוי בחוק אחרים, כי אילו יהיה כפי האישים, היה נפסד הכל ונתת דבריך לשיעורין”…
ושוב אנו פותחים במקום “המורה” היסודי וההסברים הקשים ההגיוניים והשׂכליים את קובץ ה“תשובות” שלו למעשה יום-יום, והנה כאן אין עוד פילוסוף וחושב, אין כאן גם חוקר מתון, אין כאן אך רב מורה אצל בני-אדם לתורה ולתעודה ומבאר את השכליות שבתורה ודרך הנבואה, כי אם גם איש מוסר קשה ודיין קשה…
וזהו קיצור “נוסח פתיחת החרם, שלח הרמב”ם ז“ל לנו-אמון, על דברי כוהן שנשא גרושה”, כוהן בזמן הזה בלע עבודה במקדש ובלי חיובי המקדש.
" והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף… מה שנודע לעדת התלמידים חיל ה' וכו‘, כי כשהגיע לנו, מה שעשה הרשע אבן אליעזר בן נצאר בן שמארן – והרים יד בה’ אלהי ישראל וביזה את דבריו 8וחילל קודש ה‘, אשר אהב ונשא גרושה והוא כוהן, הוצאנו ספר-תורה המקודש, אשר העיז להמרותו, והחרמנו בשם מפורש ברבים בקהל ועדה… ובשם הזונה שיִחד לו והיא הסנה בת אבן אלעלה… וכן החרמנו באותו מעמד בשם כל בר ישראל, שישא ויתן עמהם או שישתה עמהם, או שישב עמהם בתוך ד’ אמות… ואין משתתפים עמהם בחיים ולא במות… ואם יתמידו במרים ומיאנו לקחת מוסר, תודיענו זה, כדי שיצא הפתיחין עליהן בעיירות הקרובות והרחוקות… וחלילה לנו, שנסביר פנים לזה… אבל תחלצו בהשגחה להעביר הדין בהם, על מה שעשו, ויאררם הקהל כולו בקשר אחד. ארור עושה מלאכת ה' רמיה! וארור מונע חרבּו מדם! ובעל הרחמים וכו' יחזירם למוטב וכו' וכו' יהי רצון".
ואמרינן נמי – כותב הרמב“ם בתשובותיו אלה, סימן קמ”ב, לענין שבועה – שבועת עם-הארץ מעומד ושבועות תלמיד חכם מיושב… ושבועה בספר-תורה וכו‘. וכמו המנהג בתלמיד-חכם, שמשביען אותו חולץ תפילין שלו ואוחזן בידו תחת ספר-תורה… ומביאין מיטה, שנושאין עליה מתים… ומניחין אות באמצע; ונודות נפוחין, במבקיעין אותן או שמתירין אותן בשעת השבועה, כדי שתצא הרוח בהן בקול עברה מרתחת… ונרות דולקין, שמכבין בשעת השבועה… ואפר מקלה מפוזר ושקין מוטלין באמצע. – ועומד שליח בית-דין בפני הנשבע וסודר הטענות והכפירה ואומר להנשבע: אתה פלוני בן אלמוני, אם יש עליך לפלוני זה מכל הטענה וכו’ בשמתא דישראל ליהו ההוא גברא, בחרם בית-דין העליון ובחרם בית-דין התחתון וכל דברי האָלה הכתובים בספר התורה הזה כולם יחולו על ראשו וכו'"…
אם עמוס והושע, זכריה ומיכה היו משביעים את האדם כך אפון.
ב
“לא בספריו”, יאמר הסופר הסוערי הלז, כי אם הרבה יותר בהשפעת אישיותו הגדולה נערץ ונקדש. הגר“א, באישיותו המוסרית הרוחנית, שבה, כמו קוי ההקף בתוך מרכזו, כלולות היו נשמות רבּוֹ רבבות ישראל, שבה, כמו בתוך פריזמה, השתקפה היהדות של שׂדרות דורות בכל השתלשלות עבודתה וביטוייה השונים”. “זו היתה אמנם יהדות דוויה וסחופה, יהדות של גלות, אבל זו היתה יהדוּת של נפש ישראל הכללית. – היהדות ההיסטורית של הרבה-הרבה מאות שנים בכל קיפוליה ושׂרטוטיה היותר נלבבים מצאה את נושאה בהגר”א" (“ההשכלה והחסידות”, “העתיד”, ח“ב, עמוד ל”ג). השאלה לא נפסקה והיא אומרת: מה טיבה של יהדוּת דחויה וסחופה, יהדות של גלות, אם גם אמיתית היתה לפי דרכה ולפי רוחה. להיות נערצת עתה ולהיות לסמל בן-אדם? הבן לא נוכל, במה נתיחדה ונתעצמה אישיותו של הגר"א, עם כל דעתו את דברי התורה ונוסחותיה האמיתיים באופן מפליא וקיַימו את המצוות וחוקי האלהים עד עצם נפשו, על אלה האחרים שכמותו, שגם הם עשו אזנים לתורה, המיתו את עצמם באהלה והתאמצו בדרישת התורה ובמילוי משפטיה.
“האגדה מספרת, יאמר אותו סופר, שהיה פרק זמן ידוע בחייו של הגר”א, שלא למד ולא קרא בשום ספר שבעולם, זולתי – ב“ספר הספרים” לבדו. ומשם, מראש הצור הזה, השקיף על פני כל הספרות הגדולה והרחבה, שהתפצלה והתפּתלה לארבע רוחות, כערוצי נחלים מתוך מעיין-סלע. – ואפשר לשער, מה שצריך היה איש כהגר“א להרגיש באותה שעה, כשראה המ עלתה להם למימיו הזרים של אותו ה”מקור הטהור, וכמה טיט ורפש נטבּע בהם בדרך נפתוליהם…(שם).
ואגדה זו – בדיה היא! והן זהו הגר“א שלא ראה ולא יכול לראות מעולם את המקור הטהור של ספר הספרים, בלי כל ערוצי הנחלים, הם ואגפיהם ואגפי אגפיהם. האפשר לאיש כהגר”א בלי שיתא סדרי משנה, תוספתא ומכילתא, ספרי דבי רב? האפשר לאיש גאון זה בלי שני התלמידים, התוספת והפוסקים ואוד? – האפשר לו בלי הקלות ובלי החמורות ובלי הדרכים והאורחות וכל מעשי אדם הכתובים בספרים והנאמרים בספרים? לא פתח המרצה הזה את פרשת בראשית שבספר הספרים ולא קרא את הפּסוק הראשון בו עם ביאורו של הגר“א ב”אדרת אליהו" לאמור: מלת ראשית הונח להורות על ראשית החלטי, אשר לא יצויר דבר נמצא קודם לו. – ברא, הבינו כל מפרשי הדת שמורה על דבר מחודש יש מאין. – אלהים, הוא מורה על כוח המנהיג ככל העולם ומלואו ומביט על כל מעשיהם. – את, מונח להורות על עצם הנפעל ועוד, עד כאן על דרך הפשט. ועל דרך הרמז: בראשית, ידוע שהאדם עולם-קטן והכל רמוז בו. – ויאמר אלהים יהי רקיע, היא גוגולת של הראש המקיף את כל הראש סביב-סביב עד הגרון… והוא מבדיל בין מים העליונים, שהוא המוח, ובין מים התחתונים, שהיא הריאה…כה שאב הגר"א מן המקור הטהור של ספר הספרים!
“הבר”א ידע גם הגיון ודקדוק והנדסה, ובעצמו חיבר ספרים במקצועות אלה. – והיה בזה למופת לתלמידיו, שאחריו נמשכו, – ובגלל זאת אפשר להגיד בבחינת-מה, שאילמלא הגר“א שקדם לאלה, לא היתה וילנה ל”קריה נאמנה" להשכלה. – איך שהוא, הן זה היה איש הגיוני גאוני בסקירתו הנטויה, כמובן, כלפי צד אחד, אבל גאוני בסקירתו הדקה וחדה" (“העתיד”, שם, עמודים ל“ב, ל”ג). – ולאידך " הגר“א לכאורה פותח פתח כחודו של מחט לביקורת הישן וכו'; אבל כל זה בתנאי, שיוסיפו אלה מאה ידות לחכמת התורה, שיהיו לרקחות ולטבחות להתורה, להתורה שלו…”(מאמר “הרחבת הגבולין”, “העתיד”, חלק שלישי, עמוד קמ"ט).
והנה במסכת אבות עם פירש“י ופירוש הגאון אנו קוראים בהקדמה: “אספרה אל חוק דבר אחר, אשר שמעתי מפיו הקדוש – אספרה כאשר ישבתי לפניו – לפני רבנו החסיד אליהו נ”ע – ונתגלגל לפניו הענין של החכם אריסטו… ואמר רבינו הגאון, שודאי הוא, שהיה אריסטו כופר מתחילה עד הסוף… ואילו היה בא לפני, הייתי מראה לו סיבוב החמה והלבנה עם כוכבים מאירים על השולחן הזה,,, כאשר יאירו ברקיע השמים… ואיך היה מכחיש בדעתו, שהעולם מתנהג על פי הטבע…וכי היה מן הנמנע לשמעון הצדיק, שהיה בדורו, להראות לו נפלאות רבות מגבורות הש”י… אלא שהיה אריסטו יודע ריבונו ומכוון וכו'. – ובאמת – יוסיף המַקדים – נרתעתי לאחורי, בשמעי הדברים האלו יצאו מפורשים מפיו הקדוש והטהור. אף הוא, רבינו, השיב אמריו לי: מה התמהון הזה? – על ידי שם אחד הייתי עושה כל זה. – והגאונים, שאחר זמן הגמרא, ידעוהו – זה השם – גם כן…"
מכל מה שאנו קוראים ושומעים על-אודות הגר“א – מצרף ואומר סופר אחר – מורחים אנו לציירו כך: עטוף בטלית ותפילין יושב הוא בחדר מלא ספרי הרבנים ושל בעלי הקבלה וקורא והוגה לאור הנר יומם ולילה. – קוי השמש אינם חודרים לתוך החדר האפל הזה, ואור החיים רחוק ממנו. – מה להגר”א ולהנעשה בחוץ? את פני האדם אינו רואה ואינו רוצה לראות; את קול האדם אינו שומע ואינו רוצה לשמוע. – את עוז החיים אינו מרגיש ואינו רוצה להרגיש; וכל מה שהוא רואה בחושיו, שומע באזניו ומרגיש בלבו, בא מעולם אחר, עולם ישן נושן" (ש. א. הורודצקי במאמרו “הגר”א והבעש“ט” באחת מחוברות “השילוח”).
והעולם ישן-נושן לא היה אצלו עולם כלל, כי אם קטעי עולם. פרשיות של עולם. פרשיות כתובות מעבר מזה ומעבר מזה. ורבו האותיות, ורבו הנקודות, ורבו הדינים וצירופי הדינים, ורבו הנימוקים, ורבו הגירסות, ורבו הביאורים, ורבו ההשוָאות, ורבו חילוקי הדינים.
אנו מבינים לרוחו של איש נזיר, שפרישותו מכל עניני העולם היתה גדולה כל כך, עד אשר לא שאל מעולם לשלום בניו ומעודו לא כתב להם שום מכתב של פרישת-שלום ולא קרא את מכתביהם (הקדמה ל“ספרא דצניעותא” עם ביאור הגר"א). אבל אין אנו מבינים, איך יכול אשם להוציא משפט, שהגר"א ידע לכבד את האדם שבחברו, גם אם הכיר בו כי פוש הוא וכו' (“העתיד” חלק שני, עמוד ל"ד, הערה א').
נאמן עלי אבא שבשמים. – יאמר בעל-ההקדמה הנזכר – ששמעתי מפיו הקדוש של הגר“א, כי היה בימיו בוילנה איש חולם חלומות נוראים, מבהילים כל שומעיהם, והיה מגיד לכל אדם מה שיחו ומה מעשיו בחדרי חדרים, ותפּול אימתו על הבריות. והובא האיש הזה לפניו, לפני הגר”א ואמר לו: הרשני לומר דבר אחד לפניכם, כי הן זה שבועים ישבתם במקום הזה וחידשתם חידושי תורה בפרשת האזינו על אלו ואלו הפסוקים… וישב אצלכם רבי שמעון בן יוחאי מימין והאר“י ז”ל ישב משמאל. ויתפלא הגר“א על זה, מאין ידע יליד-אשה מזה הדבר שאירע לו? והן גם גבאו לא היה באותו יום בביתו וישלחהו אז. ויען ויאמר: אמת הוא דובר, וחידשתי אמנם אז דברים נוראים; ומדי דברו זאת, צהבו פניו מאד… אחר-כך הציץ הגר”א בפני החולם וירא והבין, שהוא בעל מרה-שחורה, ובעל מרה-שחורה לפרקים חלומותיו צודקים ואמיתיים, וציוה להגבאי לדחפו ולגרשו…"
ואנו מנסים להעתיק לנו מהלך הדברים כפשוטם וכפי הוראתם.
הנה חי לו בוילנה גאון אחד מן הלומדים המצוינים ואחד מן הקדושים. בידו הוא אוחז את המפתחות לשערי התורות וההשגת, המצוות והמעשים, והוא ממית עצמו על כל סייג, על כל אות, על כל נקודה ועל כל קוץ. בשנתו מעלים אותו למתיבתא דרקיע ומלמדים אותו שנית; מגידים חוזרים ובאים להיכלו, והוא מסתיר פנים מהם. זה השער לה‘, ואפילו מלאכים עומדים כאן בחוץ, בסגנון כזה מסַפר בעל-ההקדמה זה על רבו, והוא לא כאחד מצבא מרום בארץ. והנה חי באותה קריה נאמנה לה’ עוד איש אחד, לא מפורסם ולא רבן, והוא עושה בעמל את דרכו. והנה נפל התבלול מעיניו, והוא רואה במעשי בני-אדם וצופה מרחוק. – הוא רואה את גאון ישראל יושב ולומד בפרשת האזינו, ורשב“י יושב מימינו והאר”י משמאלו. והוא אינו מאמין, כי יקָרא פעם משפל-ביתו לעמוד לפני שׂר-התורה הזה, לפני איש שחברים כאלה לו בחיים. וכשהוא עומד פנים אל פנים עם משאת-נפשו ומשיח עם רבן של כל ישראל, מכיר הלז, שאך על פי “מרה שחורה” באו לו כוחות נסתרים אלה, ויצו לגבאו, העומד ומשרת בקודש, לדחפו ולגרשו. והנה שתי ידים גסות של הגבאי אוחזות בעורף המקובל האומלל הזה, והוא נדחף בחזקה מבית-התורה וגורש…
ג
אנו פותחים ספר אבן שלמה תוספאה, והוא נוסד לפלס דרכי התורה והעבודה במאזני צדק ולפנות מהן כל אבני מכשול לבל יכשלו בהן תועי-רוח. וגם עוד איזה ענינים נפלאים; וכל אלה מיוסדים על מקראי קודש ומאמרי חז“ל, כפי מה שביארם לאמיתה של תורה הרב דומה למלאך ה' צבאות, הגאון החסיד האמיתי, ריש כל בני הגולה, אי אלהים קדוש המפורסם בכל קצוי ארץ מו”ה אליהו מוילנה זצוק"ל. והוא לקוט מכל ביאוריו הקדושים בנגלה ובסתר מאותם שכבר באו לדפוס וגם ממה שנמצא תחת ידינו בכתובים ועוד ועוד.
והנה מפתח הפרקים לזה הספר, שבו כבר שׂורר איזה סדר, סדר לא תמצאו בצוָאות החסידים כל עיקר. ואלה המה: פרק א' יבאר דרכי שבירת המידות הרעות, שהוא שורש כל עבודת ה' יתברך. פרק ב' יבאר איזו מהמידות הראשיות, שהן **כעס תאוה וגאוה. ** פרק ג' יבאר ענין בטחון והסתפקות וכו‘. פרק ד’ יבאר דרכי העבודה ועניני מלחתץ היצר, בדרך כלל להמון-העם וביחוד ללומדי התורה. לאלה לחוד ולאלה לחוד. פרק ה' יבאר ענין יראה ואהבה ושמירת המצוות. ** פרק ו' יבאר דרכי החינוך וגידול בנים ודרכי תוכחה. ** פרק ז' יבאר ענין דברים-בטלים והפכם, שהואשקידת התורה, והפרש בין עסק התורה לשאר המצוות… פרק ח' יבאר דרכי הלימוד ועניני לשמה ושלא לשמה ופנימיות התורה. פרק ט' יבאר **עניני תפילה. ** פרק י' יבאר
ענין פטירת הנשמה מן הגוף ושכר ועונש וכו'. רק י"א יבאר עניני ערב-רב וחבלי-משיח ועניני הגאולה
העתידה.
המידות נערכות לפי טבע הנוף והנפש, והמעשים לפי הרוח, כמו שהרוכב על הסוס יכול להכריחו לילך בדרך הישר על ידי יגיעה, אף אם הוא סוס רע, כן אף מי שנפשו רעה בטבע במידות יה יכול להיטיב תכונתו.
העיקר תלוי ברוח היוַלדם. – מצד הגוף והנפש האדם גרוע הוא מכל החי; אבל מצד הרוח והנשמה גדול הוא מכולם (פרק א‘, ה’, ו'). ענין התורה לנפש היא דוגמת המטר לארץ, שמצמיח מה שנזרע בה סם-חיים או סם-מות, כן בתורה מצמיח מה שבלבו של העובד (שם, י"א ).
הכל יש כאן: בירורי המידות, ציוני המעשים וכללי ההליכות לאשם באשר הוא אדם. כל דבר על אפניו, על מקומו, וכל כלל מבואר על פי טעמו, שיטה מסוימה לא תמצאו גם באלה. אך חשבון, יותר נכון-חשבונות. ואפילו הסודות המה אך כלללים וילידי הגיון. געגועי האדם לאלהים אינם געגועים, אך יראה עילאה והכנעה תחתאה כאן האל הוא שופט, אך שופט, וכל התנהגוּתו בשמי מרומים ובתחתונים הוא אך במשפט, איך נעוות מעשינו והנה נבוא במשפט. איך לא נעשה הטוב והטוב הן הוא טוב מצד היושר ומצד התועלת. טוהר, טוהר הרוח גופא לא תמצאו. פה “גאולה לא תבוא רק על ידי לימוד התורה. ועיקר הגאולה תלוי בלימוד הקבלה” (פרק א‘, ג’). אבל אין זו גאולת הנפש ופדות האדם, כי אם גאולה משעבוד, ואם גם משעבודי היצר-הרע.
חייב אדם לקיים כל דברי ארבע חלקי “השולחן הערוך” מאלף ועד תיו, לקיים את התוספות, את הגזירות
גופא ואת הגזירות לגזירות. ואפילו מצוות התלויות בארץ מתקיימות בחוץ-לארץ; ואפילו דברים הנעשים בזמן הבית נחזרים ונעשים בזמן שאין עוד בית. – וראהו תלמידו, שקנה בכור, הינו בהמה כשהיא מבכירה ונתן בעצמו הבכור לכוהן ובירך שהחיינו. – ושוב ראהו ששחט עגל ונתן זרוע ולחיים עם הלשון והדיבה לכוהן, ובירך גם כן שהחיינו ( “מעשה רבי”, ליקוטי דינים, סימן ק“ב, ק”ג).
מחייב, מייב הגר“א את האדם “ללמוד אחרי התפילה תיכף ג' שעות בלי הפסק. – ללמוד פרק משניות ולחזור היטב. – ללמוד רב אלפס בכל יום ולחזור היטב. – ללמוד ספרי-מוסר כמה פעמים בכל יום. – ללמוד מקרא ואגדות ומדרשים. – ללמוד גמרא שני דפין הכל יום עם פירש”י ולחזור היטב. – ללמוד שולחן-ערוך אורח-חיים ולחזור היטב, בכל יום. – ללמוד מסכת על-פה. – ללמוד בטלית ובתפילין. – ללמוד הלכות רגל ברגל”. – עד כאן ללמוד, ושאר “כל עניני פרנסה (ודרכי החיים) ומצוות (אפילו מצוות) ושינה אחר חצות היום שתי שעות”. – עד כאן לימות השבוע מג' ואילך. “יום ב' בשבוע כולו לה'. בו תשובת המשקל” ( שם הלכות ק“ש ותפילה, סימן ס' – ס”ב). תאמרו, יכל אדם לחשוב תמיד בדברי הלימוד וקיום המעשים, ולא רק לקיים הכל. חלילה וחלילה, דברי השולחן-ערוך המה דברי האורים ואין להרהר אחריהם, אפילו בדברים שהנפש הדתית סולדת. “מותר להשתין בתפילין, כשהם בראשו של אדם בבהכ”ס עראי, כמבואר בש"ע… ( שם, הלכות ברכת השחר, סימן כ"ד). והיד, שמחקה אלפי גירסאות, נזהרה למחוק הערה זו מסעיפי החוקים לבושת האדם…
בְּאָהֳלֵי הָהֲלָכָה
א
הנה קובץ אחד מספרי שו“ת של גאונים קדמונים וגם ראשונים, ושמו תשובות הגאונים, אשר העתיק מקובץ כתב-יד והגיה אותן והוסיף בהן הערות מוהר”ר יעקב מסופיה זצ“ל מ”ץ בק“ק איבפאלטרי בדאלמאציה יע”א, יוצאות לאור בפעם הראשונה על ידי חברת מקיצי נרדמים ונדפסו בליק בשנת ה' אלפים תרכ"ד לבריאת העולם.
נעתקו התשובות מכתב-יד נושן, הנמצא באחת מערי איטליה על ידי הרב חיד"א. והחיים המתוארים בהם הם מימים ראשונים, ננסה ללקט בעמודים אלה, לדעת איך היו אבותינו אלה ואיך חשבו ואיך היה מהלך חייהם אז.
ששאלתם: מהו בעל המעשים? – בעל המעשים הוא טוב-עין בצדקה ובצרכי-ציבור וּבמידות טובות, אף על פי שאינו מופלג בחכמה, חייב אדם לנהג בו בכבוד. – תום הם מבקשים, בני-תורה אלה, ויתר הוא להם זה על התורה, תום מרחף גם על הענינים התוריים, שנדונים עליהם, – הם לא יעלו הרים, ולא ירדו עמקים, הכל כמישור לפניהם, וגם האלהים מתהלך במישור, מי יאמר שיש כאן חידת-פלאים וסודות אדם. עלינו רק לעבוד את השם ולהיות זהירים במנהגי חכמים. עלינו לקיים את דברי החכמים ולהבין דברי חכמים. למה נתעמל בדרכנו? ואין קושי בר-נש באלה, למה נאמר אפסה עצה מאתנו להתהלך ממישרים, והן הכל הוא בגבולנו אנו ונתון לנו.
מנהג היה בישיבה, שהתלמידים מקטינין את התפילין שלהם, ולא היו גבוהים יותר מאצבע ומניחין סודר עליהם; אבל הרבנין היו גבוהין תפיליהן כשלוש אצבעות, כדי שלא ישוו תלמידיהם אליהם… לא ישוו התלמידים עם הרב אפילו במצוות: יבואו אלה לפני אלהים בתפילין מצומצמים, גדלם אך כאצבע, והללו בתפילין גדולים כשלוש אצבעות. הללו אנשי-צבא של תורה והללו הנפקדים…
מתקשים הם הרבנים בענין גוהא שבתלמוד, ומשיבים כי לא אך חכמי ישראל אמרו כן, אלא הרבה מחכמי יוָנים וזולתם אמרו, שיש מן העננים, שהם מלאכים ושרים, ומהם קול רעמים וקול זוָעות ומהם בורקי ברקים; ואף מקרא כתוב במלאכים: ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק.
לרב פלטוי: וששאלתם, מהו שיחת-דקלים. – אמרו, יום שאין בו נשיבת הרוח וכשאתה פורס סדין אינה מתנענעת, עומדים בין שני דקלים, שהם קרובים זה לזה, ורואין איך ינועו זה לזה, יש לנו בו סימן, שמכירין בהם כמה דברים. – ואמרו, כי מר אברהם קאבסי ז“ל גאון, שהיה בשנת אק”מ לשטרות, היה מכיר בשיחת-דקלים… נתן משה רבינו לסנהדרין הלכות כשפים בקבלה ולימדם אותן. ומי שיודע בהתכות כשפים, יודע גם בשיחת-דקלים בודאי.
לרב עמרם גאון: עמרם בר ששנא ריש מתיבתא דמתא מחסיא וכל רבנן ותלמידיהון ושאר אחינו בית ישראל, הדרים במדינת ברצלונא יקרים ונכבדים ואהובים לפנינו, שלומם ירבה לעד ויגדל! קבלו שלום ממנו וממר רב צמח דיינא דבבא ומן ריש-כלה ומכל חברים הסמוכים, שהם במקום סנהדרי גדולה… ומן בני-קיומי, שהם במקום סנהרי קטנה…ומשאר חכמים ותנאים ותלמידי-חכמים שבישיבה כולה… שתמיד בשלומכם אנו שואלים ומבקשים רחמים עליכם, שירחם עליכם המקום ברחמיו ברבים. – השאלות, ששאלתם לפנינו, ציוינו וקראו אותן לפנינו, כשיושבים לפנינו אבות-בית-דין ואלופים וחכמים וכל תלמידיהם. והתבוננו בהם, ועמדנו על מה שכתוב בהם, וכך הראונו מן השמים…
רבי-הגולה ואמרכלי-התורה, הם ודייניהם, הם ותלמידיהם, הם וסנהדרין יושבים בשורה לענות על השאלות, שתבואנה לפניהם מארבע פינות הגולה, הלא עיני כל ישראל לכאן נשואות, – ומה הן השאלות המתגוללות מקצה עולם אחד אל השני? – כוס של קידוש טעון בכרה לאחריו או לא? מן השמים משיבים בכאן, ולכאורה גם בתלמוד ארץ האבות לא היו בקיאים כל כך… ומה שמצאתם בתלמוד ארץ-ישראל כענין שמועה זו, אין אנו יודעים מהו? – אלא מאי, דגמירנא בפירושה, הגדנו לכם.
לרב האי ף מצוה לתרגם בבית-הכנסת על הקורא בתורה ועל המפטיר בנביא. והלכה זו ירושה מימות הנביאים… ועוד לו: אין אנו יודעין, שיש מעלה לתרגם של תורה על תרגום של נביאים, אלא כמו שיש מעלה לתורה גופה על הנביאים…
ועוד לו, לגאון הזה: לכך נתנה לנו התורה שיעור בביצים ובפירות, לענין חלה, שדברי סופרים על הר סיני ניתנו וכו', לפי שהביצים והפירות נמצאים בכל מקום, כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שישראל עתידין להתפזר בין האומות; ומשקלן ומידתן, שהיו בימי משה, ושהוסיפו עליהם בימי חכמי ארץ-ישראל, אין נשמרין להן, והמידות משונות בדורות ומדינות, שבכל דור ודרו היו חכמים מחדשין מידותיהם, כמפורש בכמה מקומות… ובעיקר אין כאן חידוש תכונתי כלל, לא בעניני תורה ולא בעניני נביאים, ולא בעניני התרגום, ואף בעניני מידת-הסופרים… מתגלגלים המה החוקים והתורות והמנהגים וחוזרים ומתגלגלים. דור דור מראהו כפני הקודם, שירה-שירה דומה לקודמת לה ואבות-בית-דין הם כקודמים להם. גלתה השכינה מבית-אל לירושלים, משם ליבנה, מיבנה לאושא ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית-שערים, ומבית שערים לצפורי, מצפורי לטבריה; גלתה מארץ-ישראל לבבל ויעבור עמה מחנה החוקים והדינים, השאלות והתשובות בכל פעם. מה תתפלאו ותשאלו לגופי דברים? הלא אלהים אחד ותורתו אחת. תורתו אחת ואף על פי כן יש בה תורה לתרגום, תורה ונביאים, דברי משה ודברי סופרים ועוד דינים של חכמים ותלמידים עד אין סוף…
ב
אנו פותחים משנה קדומה בשרידי תוספתא, ואנו קוראים בה מעט בהלכות יום השבת, אשר בו נשבות לאלהים היוצר לזכר מעשה בראשית ואנו קוראים: ארבע רשויות שבת, רשות-היחיד, רשות-הרבים, כרמלית ומקום פּטור. – וּמלבד אלה הרשויות הנה מתחילים דינים מבערב-שבת: לא יצא החייט במחטו, ולא הנגר בקיסמו, ולא הצבע בדוגמא, ואל הסורק במשיח, ולא השולחני בדינר. – כל זה מן האסורים, אבל פותקין מים לגינה בערב-שבת עם חשכה, והיא שותה והולכת בשבת; נותנין קילור לעין ואיספלנית על גבי מכה ערב-שבת, והן מתרפאין והולכין בשבת; נותנים גפרית תחת הכלים ערב-שבת ומתגפרין והולכין בשבת. התורה אמרה: לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ופה מתחילים הדינים: במה מדליקין? ובמה אין מדליקין? הלז אומר: אין מדליקין בצרי, והלז אומר: אין מדליקין אלא בשמן-זית בלבד. עמד השלישי על רגליו ואמר: מה יעשו אנשי בבל, שאין להם אלא שמן-שומשמין? מה יעשו אנשי מדי, שאין להם אלא שמן-אגוזין? מה יעשו אנשי אלכסנדריא, שאין להם אלא שמן-צנונות בלבד? מה יעשו אנשי קפוטקיא, שאין להם לא כל ולא כך… ובבבל ובמדי, באלכסנדריא ובקפוטוקיא עומדים אחינו משבטי יה ומחכים לפסקים, במה ידליקו ובמה לא ידליקו.
והנה דיני כירה,שהסיקוה בגפת ובעצים, או משנת שתי כירים המתאימות, אחת גרופה וקטומה ואחת שאינה גרופה וקטומה. – שאלת מה מטלטלין ומה אין מטלטלין. – התורה אמרה: ואף בהמתך תנוח, ולנו כבר פסקים גמורים: לא יצא חמור באוכף שלו, ואף על פי שקשור בו; לא יצא גמל במטולטלת התלוייה בחטורתו; לא יצא הסוס בזנב-השועל ולא תצא פרה בחוסם שלה. – והנה אבות מלאכות שבתורה, הנפרדות ומפורשות לארבעים חסר אחת: הזורע והחורש והקוצר והמעמר, הדש והזורה, הבורר והטוחן והמרקד והלש והאופה, כל זה במלאכת פרי האדמה; ואם במלאכתו אנו – הנה הגוזז את הצמר, המלבּנוֹ והמנפּצוֹ והצובעו והטווה והמיסך והעושה שני בתי נירין והאורג שני חוטין, הקושר והמתיר ותופר שתי תפירות, או קורע על מנת תפור שתי תפירות ועוד ועוד. וכל אבות-מלאכות אלה, עשען כולן האדם בהעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת: צד אדם חלזון ופצעו, הרי זה חייב שתי חטאות. תחת אשר חופר, חורש וחורץ מלאכה אחת הן, מכבס וסוחט מלאכה היא.
רוחנו סר מרוב פרטי הדינים ופרטי הפרטים של מנוחת-הנפש ביום השבתון לה', ביום שכולו לגבוה. זרקת מרשות-הרבים לרשות הרבים ורשות-היחיד באמצע… זרקת מן האסטרטא לדיר או לסחר… הנה שתי בקעות זו על גבי זו, וקמת וזרקת מן התחתונה עליונה או מן העליונה לתחתונה, או הנה מבוי ששוה לרשות-היחיד ועשהו מדרון לרשות-הרבים… הנה תל ברשות-הרבים… עמוד ברשות הרבים… גג ברשות הרבים… מנורה ברשות-הרבים…
עזוב עזבת את רשות-הרבים ורשות כל הדינים הללו, והנך נוסע על ספינה בים – אבל הנה סלע בים גבוה עשרה טפחים, והנה גם אפשר לזרוק מים ליבשה. – והרי בתים שבספינה, לוחות שבספינה וכלי עעץ, וכל קרש, והרי הכל נותן מקום לדינים ולפסקים ולפסקי-הפסקים.
וזכרנו בקושי הדינים הללו, שבאמת רחבים מיני ים, ואם אלף שנים יחיה אדם, לא יספיק למנותם כי רבו, במשנת בעל המכילתא במסכת דשבתא: אני ה' מקדשכם לעולם הבא כגון קדושת השבת; נמצינו למדין, שהיא מעין קדושת העולם הבא. וזכרנו במאמר רבי שמעון בן מנסיא: הרי הוא אומר, ושמרתם את השבת, כי קדוש הוא לכם, **לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורין לשבת. ** – אבל קדושת עולם-הבא והמנוחה העתידה, מנוחה לגוף ונפש – גם מתורות ופקודים והלכות – עוד לא באה לנו, ואנו מסורים ליום השבת והוא עובד בנו
בפרך, מי יגלה עפר מעיני החכם הזה, יקום וידון.
מניחים אנו את אבותינו הרבנים ואנו פותחים את ספרי המצוות של אחינו הקראים. והנה ספר מצוות גדול, הנקרא גן-עדן, והנה איזה סימנים מ“הדיבור במצות השבת”.
“יען היות מצות השבת מצוה תוריית, והתורה בנוי לפי חכמת המבטא, צריכים אנו לעיין בענין המצות הנאמרות לענין השבת; – כה אמר בנו סה”ל צ“ל. שמלת מלאכה כוללת כל המעשים. – והנה נודה, שטעם מעשה ועבודה אחד, ויפול על המותחל ועל הנולד; ואולם בשם מלאכה בא השיבוש עליו, כי יש מי שהכילו על הנולד”.
“אמנם שני החלקים הראשונים, שהם המותחל והנולד, שהוא על ידי חיבור כולל אותם שם מלאכה, והעושה מלאכה בשבת בעדים בסקילה, והעושה בסתר חייב כרת”. – “ובעלי הקבלה אמרו: ארבעים אבות מלאכות פחות אחד… ויש לאבות תולדות… ואנחנו בארנו, שכל מעשה רצוי הוא מלאכה”…
והנה ספר המצוות, הנקרא אדרת אליהו, והוא הפוסק האחרון; והוא גם הוא עומד על המלות שנשתמשה התורה בהם במצוות השבת והן: מלאכה, מעשה, עבודה, זכירה, שמירה, יום, ברכה, קדושה, הכנה, ישיבה; והוא מחפש אחרי ה“דברים הנכנסים תחת סייג מעשה”, אחרי “דברים הנכנסים תחת סייג מלאכה”, אחרי “מעשים הנולדים בחיבור המוליד בנגיעה אחת בלבד, ואחר-כך נפרד ממנו”, ואחרי “מעשים הנולדים בשבת בלי חיבור המוליד, והם דברים תלויים בפעולתנו”. – ואצלו גם אצלו דברים, שיתחייבו ביום השבת ממאמר זכור את יום השבת לקדשו, דברים שיתחייבו ממאמר ויברך אלהים את יום השביעי, דברים שיתחייבו ממאמר ויקדש אותו. כל מאמר ומאמר בתורה בעניני שבת, בין ישר ובין אי-ישר, בין בנסמך ובין בפועל, הוא כבר מחייב עשיות ובלתי-עשיות. ואין אלה חיובים סתם, כי אם חיובים העונשים ובענויים, בעונשי הגוף והרוח גם יחד. “הנה על העובר בנסתר, מיעד לו הכתוב כרת”… “אמנם העושה מלאכה בגלוי, על ידי עדים והתראה, חייב סקילה, על פי בית-דין… ואם עשה מלאכה בשגגה בין בסתר ובין בגלוי, חייב חטאת…והעובר על דברי חכמים במצות שבת, אשר הוציאו מכוח דברי-תורה, חייב מכת מרדות”…והנה גם אלה לוקים, לוקים ממש.
אנו חוזרים אל הדורות מראש, ואנו פותחים את הליקוטים מספר המצוות לענן הנשיא, לענן בן אדוננו דויד, בן אדוננו חסדאי, בן בוסתנאי, בן חנינאי, בן פפנאי, מבני משולם בן זרובבל, בן פדיה בן שאלתיאל, בן יהויכין המלך, ואנו קוראים בדיני שבת ומועדים, כי “מותר לשאת בשבת משא דבר הקל, אין משא, כי אם בכתף”. " ואמר ענן, ירצהו האל, ואם תאמר כי להדליק בשבת הוא שאסור, אבל אם הדליקה מחול, טוב הוא להניחה בשבת, כתב הרחמן לא תבערו אש. – לכן אסור הוא להניח בין נר ובין כל אש בוערת בשבת בכל דירת-ישראל". “ואמר ענן, ירחמהו האל, ויכינו את אשר יביאו, ללמדך, שצריך להכין כל מאכלי שבת ביום הששי”. – “ואמר, כי השבת והמועדים קדושת שניהם שוה זו לזו”. – ושוב אנו עומדים בשולחן-ערוך עתיק-יומין ליום הקדוש, נקרא שבת שבתון ונקרא יום מנוחה.
אנו פותחים שוב את הסידור למערכת שבת. מי שאומר שיר השירים לפני קבלת שבת, עליו לומר אחר זה: ריבון כל העולמים! יהי רצון לפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו,שבזכות שיר השירים אשר קראתי ולמדתי שהוא קודש קדשים, ובזכות פסוקיו ובזכות תיבותיו ובזכות נקודותיו ובזכות שמותיו וסודותיו הקדושים והטהורים, שתהא השעה הזו שעת רחמים… “ומי שנאנס ולא קרא שיר השירים” יאמר פסוקים אלה: ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש – הנך יפה דודי אף נעים – וחכך כיין הטוב. – הביאני המלך אל בית היין.
קודם קבלת-שבת ממש יכּנס האדם בכי טוב ויאמר נוסח תפילה זו: “ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה וכו‘. הנני בא לומר מזמורי קבלת שבת מלכתא, להאדיר ולהעלות עולמות עליונים למעלה, ויהי רצון מלפניך ה’ אלהינו ואלוהי אבותינו, שתפן ברחמים אל קריאת מזמורי תהילים וכו‘. – ויכוון כי בכל מזמור וכו’. הוא כורת וּמסלק הקליפות ששלטו וגברו וכו'”. ואחרי אמירת מזמורים הנה פיוט נאה ומשובח ברוב התשבחות: לכל דודי לקראת כלה! הקהל אומר מזמור שיר ליום השבת והיחיד מיַחד שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדחיו ורחימו.
אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים כל יום יהללוך סלה. אתה קידשת את יום השביעי לשמך ובירכתו מכל הימים וקידשתו מכל הזמנים. ישמחו במלכותך שומרי השבת, עם מקדשי שביעי. ועל יד נוסח קדושה רוממה זו, על ידי הקריאה לאלהים: “ברוּך שם כבוד מלכוּתו לעולם ועד!” מתחיל סדר הדינים המנוקדים; בתור המשך לתפילה ישיח האדם המשנות “במה מדליקין ובמה אין מדליקין?”
אין מדליקין בלכש ולא בחוסן ולא בכלך, ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים, ולא בזפת ולא השעוה ולא בשמן קיק, ולא בשמן שריפה ולא באליה ולא בחלב. נחום המדי אומר: מדליקין בשמן מבושל! ואנו מחכים לנחום המדי אחר, שיבוא ויאמר: אין מקדשין את יום השביעי לשמו יתברך לא בדיני חוסן ולא בדיני חלך, ואף לא בידיעת טיב פתילת האידן ופתילת המדבר… שים חלקנו יושב-מעל בתורתך שבלב, שַׂבענו מטובך וטהר לבנו לעבדך באמת, ולא לעבוד את יום השבת בהלכות ובדינים…
ג
בדפוס לא רע ונוח לקרוא נדפס הספר הקטןחותם קודש,כולל כל הלכות מילה, ומבאר כל פרטי המנהגים, אשר יסודם בהררי קודש בכל עניני הבקיאות, אשר הורה לנו הניסיון היומי, ועוד כמה ענינים הנלוים לזה, ללמד לבני יהודה וישראל תורת המצוה הזאת, וכל הידיעות הנחוצות ודרושות אל תכלית שלמותה, עם מבוא באר היטב וערוך מאת יעקב לוין, שו"ב קרקוי, שנת עדות ה' נאמנה.
ואנו מלקטים כעמיר גורנה בסעיפי הספר; והרי זה שולחן-ערוך חדש, שולחן ערוך מנהגים מלוקטים ליקוטי בתר ליקוטי, ואף לנכון הם מלוקטים ומסודרים.
סימן א' מדבר במצות המילה וקדושתה, ובו כ"ז סעיפים. וטעם מצוה זו, לפי שרצה הקדוש-ברוך-הוא לקבוע בעם, אשר בחר מכל העמים להיות עם סגולתו, שיהיה להם אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם נבדלים בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומבואם אינו שוה, וגם יהיו כולם חתומים בחותם מלכו של עולם; וכל רואיהם יכירום, כי הם זרע בירך ה'.
זה לפי הפשט ולפי השכל, אמנם עניו סוד המילה והפריעה הוא זה, “שהדין נותן, שהאור יתפּשט בכל העולמות, ואור הצפון יתגלה ויאיר. אבל הקדוש-ברוך-הוא העמים אור שכינתו והצפין טובה מפני חטא אדם הראשון והרשעים הנמשכים ממנו, בענין ששורת-הדין מתגבר ונעשה מסך מבדיל מעלים הקדושה, והמוני החיצונים, שנתן לשמור את דרך עץ החיים – והנה אלה הם שתי ערלות, אחת להט החרב, שהיא ערלה הנכרתת, והב' הכרובים הוא כנפי ערלה שנית, הנקלפת מכאן ומכאן”…
מצות מילה היא כעין קרבן, וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח, כך דם המילה מכפּר, ועל כן מצותה ביום השמיני…כי הקרבן לא יכפר עד היום השמיני והלאה ירָצה… ואותו דבר כבר ידוע מהראשונים ומבעי הזוהר.
אין מלין בניו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר האב ונמנע למולו. שאז הבית-דין מחייבים לכוף את האב להכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו ואפילו להכותו… ועל ידי גויים… (סימן ב‘, אות ג’).
תינוק שמת קודם שנימול, בין קודם שמונה ימים בין לאחר שמונה, רק שלא נימול מחמת חולי שהיה בו, מלין אותו על קברו, ואין מברכין על המילה. אבל משימים לו שם לזכר, שירחמוהו משמים, ויחיה בתחית המתים (סימן ה', י"ט). – נֵפל ששכחו למולו, אם הוא סמוך לזמן קבורתו, בודאי לא נתנוול, פותחין את קברו ומלין אותו… אבל אם שהה איזה זמן, דיש לחוש שמא נתנוול, אין פותחין (שם, כ"ד).
קבלה בתוך בני עמנו בכל תפוצות ישראל – מוסיף בעל הספר “חותם קודש” – דאם מתה אשה מעוברת, עושים כל תחבולות, שתמליט הולד מת, ולא תיקבר כך הילד, כי יש סכנה בדבר לקברה כך עם ולדה; וגם ונוול את המת לקרוע את בטנה ולהוציא את ולדה אסור מצד הדין. – ומצאתי כתוב, דלפעמים לא ניחה לנפטרת, כי תמליט הולד מת. דאם יצא לאויר העולם ולא יקרא לו שם, אזי יזיק לו; וכל זמן שלא יצא, עובר ירך אמו הוא, אשר על כן צריך להעמיד שתי נשים, וגם ילכו שלושה אנשים כשרים אצלה בתורת בית-דין… ויאמרו לה דברים רכים: את פלונית בת פלונית, כבר הוזהרת על פי חרם בתקיעת שופר, שתמליטי הולד, ולא שמעת… ואולי מפני שאת חוששת, שלא יקָרא שם להולד, על כן אנחנו הבית-דין מבטיחים אותך, שיקַרא לו שם בישראל, הן אם יהיה זכר, והן אם תהיה נקבה; ואם יהיה זכר, אז יהיה נימול ואחר כך נקרא לו שם, על כן אל תעשי באופן אחר, רק תמיטי את הולד; ועל ידי קריאת השם יזכה לעמוד בתחית-המתים עמך… כן יאמרו לה שלוש פעמים בלשון-הקודש… ושלוש פעמים בלשון אשכנז… ככה מדברים בני-אברהם אל המתים ועומדים וטוענים עם המתים. והודות לאל הרחמן, שלא יחמיר עוד הפוסק ומסיים ואומר: באם שיראו שגם זה לא יועיל, אחר עבור זמן-מה, אז יפטרוה מן הרחם ויבקשו ממנה מחילה, ויאמרו לה, שנעשה הכל לפי מנהג ישראל… ויקברוה כך ולא ידאגו כלל, ואין שטן ואין פגע רע חס-ושלום. – כל זה כתוב שם סימן כ“ד וסימן כ”ה. סימן על יד סימן. אין שטן ואין פגע! והחרמת המת, הדיבור עם המת צורם באזנינו ומעליב את נפשותינו. והן לא בסימנים גרידא הכא עסקינן, הרי הם דברים לקוחים מן החיים. ותיארתי אותם גם אני הכותב מן החיים…
מל ולא פרע כאילו לא מל. – נותנים הערלה הנחתכת לתוך חול או עפר. – ויש אומרים, כיון דבני-מזרח והלים על המים, ובני-מערב על העפר, לכן יש לתת הערלה החול ולא בעפר, לקיים דברי שניהם…(סימן ה', י"א).
מעוני הדרך לא מלו בני ישראל, אומר רבי ישמעאל: וכי ערלים שמעו קולו של הקדוש-ברוך-הוא על הר סיני ונתן להם התורה? אלא חס ושלום, נמולין היו, אלא שלא היתה להם פריעה, וכל מי שמל ולא פרע את המילה, כאילו לא מל. וכשבאו ישראל לארץ-ישראל, אמר הקדוש-ברוך-הוא ליהושע: אי אתה יודע, שאין ישראל נימולין כתיקון, חוזר וּמול אותם שנית. ויעש יהושע כן וקיבץ כל הערלות עד שעשה אותן כגבעה; והיו ישראל לוקחין את הערלה ואת הדם ומכסין אותן בעפר המדבר. וכשבא בלעם הקוסם, ראה את כל המדבר מלא מערלתן של ישראל לעתידד, אמר: מי מנה עפר יעקב? ומי יכול לעמוד בזכות דם המילה, שהוא מכוסה בעפר (ציון לפרקי דרבי אליעזר, פ' כ"ט).
ובא המשורר ביאליק וקורא בקול גדול במאמרו “הלכה ואגדה”: בואו והעמידו עלינו מצוות!
ד
בשנת תרמ“ג לפ”ק יצא לאור בורשה בדפוס ר' מאיר יחיאל האלטר עם שותפו מהדורה חדשה של הספר חופת חתנים, כולל קדושת הזיווג והנישואין, מים אשר נעשה שידוכין עד יום החופה, וכל דיני נידה, וסתות, כתמים וכל הלכותיהן, נקרא בשם קונטרסט **הצנע לכת… ** גם הלכות מקואות בכל פרטותיהן עם ביאור שיעור מידתה, על פי חשבון המדידה, נקרא בשם מקוה טהרה… ועל כולם קונטרס נפלא יקר מכתם ופז בענינן קדושת-הזיווג מרבינו הקדוש המקובל האלהי מאורן של ישראל מורנו הרמב“ן זלל”ה, אשר היה בכתב-יד ישן נושן ב“ביבליטעק”… כל אלה חוברו על ידי הרב הצדיק הגאון הריף כחד מקמאיהר' רפאל מילדולה מחכמי מגנציא ז“ל. ועתה הוספנו דיני וסדר נוסח כתובה דאירכסא מאת הרב רבי חיים ישעי' הכוהן נ”י מ“ץ דק”ק ראחוב.
הדפוס הוא התכלית הרע והאותיות מעוורות עינים, ואנו עמלים לעין מעט בקונטרס הלז. הלא בני-בשר אנו, ואלהים קידש אותנו, אין עוד חיבור המינים, כי אם קדושת הברית ודיבוק נפש ברוח. כך ציוו במרומים וכך העלו את האדם במרומים.
אנו פוסחים על ההקדמה ועל הפתיחה, ואנו באים לתפילה, לנוסח התפילה, שיאמרה בר-נש, כי תבעי נפשו לזיווג הגון. יעמוד לפני קונו וידבר: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלהי אבותינו, שתמציא לי ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים את זיווגי הראוי לי בזמני וכל צרכי ותקנתי, זיווג הגון הראוי להוליד וכו‘, כמו שהמצאת זיווג לאדם ראשון, ליצחק ליעקב ולמשה ולכל אחד זיווגו בעתו ובזמנו. ואותה אשה, שתמציאה לי לזיווגי, תהא אשה טובה, אשה טובה במעשיה ונאה במראיה, בעלת מעשים-טובים, בעלת-חן, אשה משכלת ויראת-אלהים, רודפת-צדק וגומלת-חסד, כל זה בחיוב. הצד השלילי של הזיווג הוא אף שלא יהיה בה שמץ פסול ומום ופגע, ולא תהי כעסנית ורגזנית, רק תהיה בעלת ענוה ונמיכות-רוח, בריאה וּבעלת-כוח, ולא תועיל אכזריות הבריות ושונאים ומחשבותיהם ותחבולותיהם וּמועצותיהם לעכּב את בת – זיווגי ההוגנת לי; ויקוים בי מקרא שכתוב: מצא אשב מצא טוב. – יהיו לרצון אמרי פי! איסתייעא מילתא ואירע להמבקש שידוך וּבא בברי עם איזו נערה, או אפילו החזיר גרושתו, הנה מתחילים הסימנים והדינים. סימן א’ דן בדבר השוה לכל נפש בשידוכין ובהמשך זמנם. סימן ב' נושא ונותן בענין ספירת שבעה נקיים. סימן ג' מדבר בדיני חפיפה, בהגיע תור נערה ללכת אל בית-הטבילה, דברים הצריכים לגופה, אם לבדוק בית-הסתרים ששבה, והם כל דיני חפיפתה בין בחול ובין בשבת. סימן ד' נוגע בעניי דברים השייכים אחר בדיקה וכל מיני חציצה. בסימן ה' דיני נוסח הכתובה. בסימן ו' דיני התענית ביום החופה.
יום-הנישואין הוא יום מחילה וכפרה. – ועוד טעם אחר אמרו לענין התענית, והוא כדי שלא יאכלו וישתו וישתכרו החתן עם הכלה, ויאמרו קידושי טעות הון…
אבל אין הטע השני עיקר, והרי מסודר לפני החתן “תפילת ענני” להתפלל ביום שמחת לבו… וזה הנוסח…
ענני, אבי, ענני, ככי בצרה גדולה אני… אנא, ה‘, כפּר נא מעווני ומחטאתי טהרני, לב טהר ברא לי אלהים ורוח נכון חַדש בקרבי. והחזק בדק ביתי הרעוע ותקן את כל אשר עיוותי, והאר כל השמות שפגמתי בהם ויהיו למאורות. – אנא ה’, מלטה נפשי… ואַל תסתר פניך ממני…
והנה תפילה גם בעד האשה לאמור: אתה ה' אלהים, האל הגדול הגיבור והנורא, אתה עשית את השמים ואת הארץ. אתה הוא יוצר האדם, וצפחת בו רוח והשמה ובראת איש ואשה רשמת בהם שמך הקדוש יו"ד באיש וה' באשה. למען דעת וללמד אותם לאמור: זכו – שכינה ביניהם, לכן אני האשה, הניצבת לפניך היוםיי' האלהים אלהים קדושים המוכנת ומזומנת בקדושה ובטהרה כדת משה וישראל עבדיך ליכנס לחופה עם החתן בעלי, הנני מַפּלת תפילה ותחנונים לפני כסא כבודך בעת ובעונה הזאת, שאתה מוחל לי ולבעלי…
לא דיים הדברים הישרים המעטים ההמה, והנה עוד נוסח “יהי רצון” כתוב בעד הכלה: יהי רצון, שתשרה שכינתך ביני ובין בעלי ותיחד עלינו שמך הקדוש ותכניס בלבנו רוח טהרה וקדושה ותרחיק ממנו כל מחשבות והרהורים רעים וכו' וכו' וכו‘. – ואחר זה בא תיכף יהי רצון שני: יהי רצון לפניך, ה’ אלהים, שיהיה זיווגנו עולה יפה. זיווג הגון של אהבה ואחוה, שלום וריעות, זיווג כשר כדת משה ויהודים, זיווג הגון של יראת-שמים ויראת-חטא, זיווג של בנים הגונים, זיווג של זרע של קיימא, זיווג של ברכה וכו' וכו' וכו‘. והרי גם יהי רצון שלישי בעד זאת בעייפה מרוב דיבור ואמירות: יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו ואלהי אבותינו, אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, שתשמור ותנצור תמיד את בעלי מכל נזק ומכל רע ומכל חולי וגומר וגומר.
אין כאן עוד טהרת האהבה והתדבקות נפשות; כמעט עומדים לפנינו אנשים המוכנים למות באחת מד' מיתות בית-דין, ועליהם להתוַדות על כל חטאיהם ופשעיהם, והנה עומד התליין, עומדים המסקלים, עומדים העדים והשופטים.
אדם נושא אשה וידבק בה ויבנה לו בית, ואיך לא תיפרקנה עצמותיו? איך לא תישפך מררתו? איך לא יתוַדה בתמצית נפשו ובדמי-לבבו? החתן עומד במקוה-המים ו“נותן את קולו בבכי”. תכלה הרשעה כולה כעשן! יזדווגו דודים יחד בקדושה וטהרה, ועל ידי הקדושה והטהרה הנה תפילת “אשמתי, בגדתי, העויתי!”
וכתב הרמב“ם ז”ל, שחתן נושא אשה, לוקח אפר ומקלה ונותן בראשו במקום הנחת התפילין, כדי לזכור ירושלים. לא די עוונות היחיד ופשעי היחיד ביום ההוא, והנה מעמיסים עליו זכרון חורבן-הבית וחורבן העיר. אין קץ ליסורי החתן והכלה בום כלולותיהם.
פונים אנו לעניני צניעות. בכלל זה להיות בנות ישראל צנועות בלבושיהן, ולא תלבשנה בגדים טובים משובחים יותר מדי, אלא בינונים. הסתפקות! הרודף אחרי תאותו במלבושים יקרים וחמודים יפּוֹת את עצמו היא חמדה ראשונה רוש ולענה, שיתענו בה יצרנו. – והנה עניני קידושין, ודיני ברכת אירוסין ודיני סעודת נישואין. דיני סעודה, דיני ברכת-המזון ועניני אנינות מחופה.
והנה דיני חופת נידה, דיני לבישת הליבון ודברים האסורים בנדותה, דיני טבילה ועניני שבעת ימי המשתה; ועוד הפעם דיני פרישת עונה ודיני קביעות הוסת ודיני כתמים, דיני רואה דם בשעת תשמיש, וזאת תורת היולדות לזכר ולנקבה, ובין כל מערכת הדינים האלה אזהרות בעניני בעילת מצוה.
יש אומרים, שאחר שמצא החתן בתולים מברלך: ברך אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים, אל ימשול זר במעיין חתום זרע קודש, שמרה בטהרה וחוק לא הפרה, ברוך הבוחר באברהם ובזרעו אחריו. והחכם מהרש“ל כתב, דאין מברכים ברכה זו, הואיל ולא הוזכרה בש”ס. והבית-חדש ככותב, שיש לברך, אך לא בשם ומלכות. והן גם גאונים אמרוה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.