היתה עלי אימת-ציבור כשנקראתי לעריכת ‘ספר החלוץ’, בסיכומם של שני עשורים לקיום התנועה: תרע“ז-תרצ”ז . הרי זה מעשה כינוס לקורות ולעשייה ולמחשבה של דור, שמשך נחליו ויוּבליו, גאי-זרם ודקי-קילוח, מארצות מרובות ומרבדים שוני-מעמק והיה לנהר גבה-חופים ורב-גלים אוצל ברכה לארץ-ישראל כולה. החרדה באה גם בפמליה קולנית של בעיות, מהן המתלווֹת תדיר לכל מעשה של כינוס: מוּסר הבחירה, דינם של דברים לזכירה ולשכיחה, לחתימה ולגניזה, ומהן מיוחדות לספרה של תנועה: הרי זה ספרו של קהל, כתוב בידים רבות, מצוינות אמנם במעשים אך לא תמיד הקולמוס כלי-אומנותן. לא, אין זו תזמורת רבת-כלים והעריכה אינה ניצוח! המון קולות בוקעים ועולים בבת-אחת, חרישים ורעשנים, והם אמורים להצטרף, אף-על-פי-כן, לתפילה אחת בציבור.אם לא עמד כשרון היחיד המובהק לעשות — תבוא ותעלה היכולת המצורפת, המצוּותת של הרבים, אלו ששעה גדולה שמה קולמוס-של-ארעי בידם או פותחת פֶה לאֵלם שלהם, ודבריהם, שבכתב ושבעל-פה שהיו לכתובים, דברים של נאה-מקיימים, ללא חציצה בינם לבין זרימת המאורעות, ונביעתם מעין בין צורים.

יפה חרדה שמצטרפת למעשה, והיא מוליכה אל הדוגמה, אל ראשונים, אל הבנאים והאדריכלים, יוצקי הדפוסים לרצונות ולצרכים. והרי, לאחר משוררו של הכינוס, נוטה-האנך, לנגד עיניך: ברל, בולט בין הבולטים, אחד ראשון.

ברל… חביבה עליך עממיותו של השם, הפרטי ברשות הרבים, שלא שינה את עצמו גם במעלה החיים וההישגים. פעמים אתה רוֹהה אולי מפני אינטימיותו, אך יש בה גם כדי לצמצם ריחוקים, אם לא לסלקם כליל. וחביב עליך ביותר נוסח ברל, דרך איש-הרוּח בהגות המחוברת למעשה השוטף וההיסטורי וצומחת עמם. היה נוסח ברל בפובליציסטיקה הפועלית, בביטוי ה’קהלי' הארצישראלי בכללו. היה ייחוד לשון וסגנון גם בויכוח ובפולמוס, וחותם האישיות והעצמיות גם בהחלטה ובהצהרה ובהכרזה ובמצע ובתכנית, ואף — בקריאת שם למוסד ולמפעל. הללו חלילה להם שיהיו מקלחים, כמנהגו של עולם, בערוצים נחפרו כבר, מזומנים ומותקנים, לוקים בשגור ובנדוש. באשר יהגה ברל, בכל אשר יבטו ויכוון — מלחמת מצווה לו, מלחמה לא-מוצהרת אך מקוּימת, בשלטון הנוסחה ו’עמדתנו' ופרוגרמתנו. גם במבולן של פגישות וכינוסים וּועידות לא נסתחפה רעננות הביטוי, רעננות ראשונית, אחראית, ונשתמר חן של צירופים וקישורי-דברים, ושלט ניקיון ושררה איזו אסתיטיקה מיוחדת, לא של היכל-שן, כי אם של יחיד בתוך העֵדה. ואפילו אגב פרשנות של אירועי-עת ועניני-שעה מגיע הוא לעומקי רבדים, אל הקיים ואל הנצחי שבדברים, ו’דבר' — משמעותו כפולה: אמירה שמתגלגלת ב’יהי', בבריאת יש, מאמרות שבהם נברא תכנו החי של עולמנו.

לנגד עיניך ברל העורך, עורכו של ‘דבר’, העובד בשטפו היומיומי ובסיכומיו המתגבשים, שמו כרוך עם ‘הקונטרס’, ה’מוסף' ו’הילקוטים' (איזה שמות עממיים-עבריים), בעל הפתיחות, שידע לתת לה לספרוּת-העבודה הכרה עצמית, ואשר דבריו הפותחים את ה’ילקוט' מהלכים אחריך בניגוניות שבהם ובתפארת שביסוד: ‘המעדר והמכתב, המחרשה והעתון ניתנו כרוכים יחד בתנועת העבודה בארץ-ישראל. מאמצי הגוף ומאמצי הנפש, העבודה וההגנה והמחשבה והביטוי מילאו זה אחרי זה וסייעו זה לזה. וככה עלה וצמח הענף הצעיר ביותר בגזע עתיק-היומין של הספרוּת העברית: ספרוּת העבודה בא"י’.

הדברים מהלכים אחריך, ופשוט וטבעי הוא הצורך ‘לגשת’ אל ברל בשעה תוהה זו של טרם-מעשה. ואנחנו גם נודענו זה לזה. עוד בחוץ-לארץ, בפולין, במרכזו של ‘החלוץ’ ובקבוצה בדזילנה. זכור הוא בהופעתו בתנועה: אחד אלמוני, יהודי מכל ימות-השנה חבוש כובע-‘דאשק’, המבקש לעמוד על נפשם של דברים במגע-מישרין, ללא חציצה שלמעמד ועֶמדה; זכור כמערער ‘על המצב הקיים’, תנא ופליג, הרואה צורך לחולל תמורה, להורות — וחברים ותלמידים קשובים, מהרהרים, שומעים-לא-נשמעים.

פגישות שקדמו — היש בהן כדי לסייע עתה לפגישה, לגרש תהיות ולסלק היסוסים, ושמא עשויות הן לשמש חייץ ואף לייצב ריחוקים של ארעי?

החשש, אפילו יש לו צידוק כלשהו, כוח אין בו כדי לעכב. אך עיכוב בא מצד אחר: ברל איננו; לא בביתו. בארץ הוא, אך לא בבית. ‘נסתר’ הוא. ‘בריחה’ היא לו לברל, אחת מרבות, שהוא בורח מעת-לעת מן העיסוקים והעשיות ו’ממחלקתו' בתנועה (‘מחלקת השכל’ כמות שהוּא מכוּנה בפי קרובים שואלי-עצתו וכרויי אוזן לשיקוליו) — אל עצמו, לעיון, לחשבונה של נפש ולכבשונה של תנועה. ואולי גם — אל הפינקס הפתוח ואל היד הרושמת. ‘מערה’ זו שבא אליה אינה עלוּמה לגמרי, ‘מערה מודרנית’ היא, מצוידת טלפון ‘מוצנע’ וּודאי אינה מרוחקת במופלג, ואף על פי כן מחתרת היא.

ברחוב מרחובות רחביה שבירושלים, מחתרת-מרצון. אכן, לא ניחא במקצת להיות ‘עוכר שלוותו’ של איש מסתתר. חיכיתי לשעת-רצון — וזו לא התמהמהה.

באתי אמנם לשאול — ונמצאתי נשאל; באתי לשמוע ואלוּץ הייתי, על פי ברל, גם להשמיע. תשובות לשאלות בדבר דרכו של אדם בארץ ועבודתו במשק. ליבוטים מתלווים לו לאדם, כידוע, ונמצאתי מספר על כוח מושך וכוחות ‘בורחים’, על טילטולי-נפש בין הפריחה ובין שממות ההרים מסביב, שהעין מבקשת מפלט מהן.

— אולי לא היית צריך ללכת לשם. קשה המקום גם מבחינת אקלימו.

כמשדל את עצמי סיפרתי בשבח ארץ-ישראליותה של בקעת הירדן, ערכים בתומם, חיי קבוצה ברצינותם.

— וכלום בגבת זה פחות? —

ביקשתי להתגבר על שאלת-הבינים בהמשך של שבחים שקשרתי לטיפוס האדם, העממי. ברל נאחז, כמשתער, בדברים, הפליג בניתוח המושג ‘עממיות’, בנתינת סימנים באיש התנועה למן ימי ‘השומר’ ואנשי דגניה, שהצד השווה בהם שכולם עממיים היו, הן לפי משלח-ידם, מהם גם ‘זבנים’ ועוזרי-מסחר (‘פריקאזטשציקעס’). ואף אנשי עין-חרוד לא יוּחדו. הבדל אחד ניכר אפשר היה למצוא באנשי בית-אלפא בשעתם. כאגב דיפרוף באלבום הדיוקנאות של התנועה מעלה הוא מן המציאות פרקי גיניאולוגיה יהודית. כמה בני אדמו"רים מצויים בינינו. פתאום מישהו מתגלה. תכופות נחשף איזה שרטוט עדין, איזה קו דק בפנים רבי-יגיעה וחרוּשים — בדוק ותמצא ספר-יוחסין. האם זה יימסר לדור בא, היוּנחל לו, ישפיע עליו להפרותו ולדשנו? לא ניתנה לישראל שלווה של דורות כדי שהאילן הגיניאולוגי יתמשך — — וכאן נוטה השיחה, בכוח פורץ, אל הדור בארץ. ברל זיו עיניו מעומעם, ידו בבלורית ראשו משתהה קמעה: האבות מייסרים אמנם את בניהם, אבל מושגיהם מבולבלים עליהם. הילד שואל בדברים של יסוד, סבא שלנו לא היה צריך להיות מקורי כדי להשיב תשובה לשואליו, היה לו נוסח.

דומה היה עלי, גם לפי נסיוני, כי כבר מתגעגעים גם בקיבוץ לגיבושו של נוסח. נתעיפו מלחצוב תשובה, אך מן המוכן אין לקבל. ומורי-הוראה היכן הם?

— ואילו היו — מטיח ברל — כלום היו מקשיבים להם? נשתלטה אטימות. כבולה הרוח ושוב אינה בת-חורין להרהר, לתהות ברומם של דברים, לשאול.

ושוב נמצאתי משׂיח מנסיוני, כי לאחר שנים ראשונות שאדם עושה בארץ מתעורר רצון לבדיקת דברים מיסודם; מתחיל תהליך של ראייה ראשונה כבעינים חדשות, לא הסכינו עם דברים ולא נשתגרו בעשיות.

— ובכ“ז בכל תנועה מצוי ‘שׂמוּני נוטרה את הכרמים’. מי ‘שמוני’? — אך הוא מצוי. בכל כינוס תראה אותו. היכרתי באמריקה פועל-ציוניסט אחד שהיה כל ימיו בטוח: פועלי-ציון — זה הוא. וכך גם בארץ. בראשיתו של ‘הפועל הצעיר’, למשל, שעה שאד”ג היה מדבר צריך היית לחשוב אם זהו-זה או לאו, אך איש אחד היה בארץ במפלגה שהיה נהיר לו הכל, כל השבילים: צ"י. ודאי אמר זה בלבו: הפועל הצעיר — דאָס בין איך (זה אני); אמנם לצערי נזקק אני לפעמים לאלה, להני בעלי-תריסין, אבל — —

העדוּת הבאה ממרחקים, החצים הנקלעים למרחוק מטרות קרובות היו להם, ‘בולים’ מסומנים יפה. מכוחו של דיאלוג פנימי אמרתי: כשם שרבים אצלנו שומרי החומות הן רבים בתוכנו פורצי החומות והאיפכא-מסתבראים, ופוקרים ומתפכחים והופכי-קערה. וטבעית, ושמא גם חיובית רתיעה זו מפני רביזיה שאינה פוסקת, חשש שמא יתקעקעו יסודות. הרי הכל חדש כל כך עדיין, ואולי גם לא מעטים המבקשים דלתות לצאת — —

— אולי בך, הופעה חיובית היא זו. הדבקות ביסודות, בערכים שרכישתם וסיגולם עולה במאמצי גוף ונפש. אבל אחרים — —

— ואולם מה היתה דמותם של אנשי-השמא לפנים! ברדיצ’בסקי, זה שהבליט את הקו הבלתי-מקובל, ה’בלתי-ליגלי' בהיסטוריה שלנו, קו הנמשך מראשית הדורות, של שאינם-משלימים, אשר ריב להם עם הקו המסרתי — ההיתה זאת מאניירה? ההתנאה בספיקות? הן דווּיים היו הספיקות, בקעה איזו זעקה לוודאות, לאחיזה — —

— עכשיו קל לומר כך. אך צא וראה מה היה בשעתו היחס למי“ב. הייתי עכשיו בספרייתו שהועלתה עם בני המשפחה מגרמניה. ראיתי את העולמות אשר עליהם השתער האיש, ראיתי התחלות שלו, שלא זכו לבוא על הֶמשכן: גאון היה האיש — וגאון זה נאכל לא מעט בשעתו ע”י היחס אליו. זכור פלייטונו של טביוב עליו. כמה הלעיגו על חתימתו: סטוד' פיל', ברסלוי. אחד-העם, שגדול היה בתרבות, עוד נלחם בתוך-תוכו על יחסו אל ברדיצ’בסקי. ידע, כי צנא מלא ספרא הוא, אבל אחרים, אשלי-רברבי וזעירי דמן-חבריא? — ראו בו גינוני מאניירות, ניטשיאניות וכוליה.

ומן הרחוק-קרוב אל קרובים ומתרחקים, אל ‘ודאים’ ופקפקנים בקיבוץ. מעלה שמות, מוצא בהם היאבקות-פנים; אי אמירת ‘אמן’ עצמות בה, שאילה לנתיבות, שחותמה אמת. הנה ל' הופיע במועצת יגור. איש לא התווכח אתו, לא באותה מועצה ולא לאחריה. איש לא יצא לשער.

מצאתי צורך להעיר על צורת דבריו של האיש במועצה, על מנהגו בדיבורו, על יהירות ופוזה, על הפרז של בטחון: כלום כך מדבר הכואב, שהגיע להטלת ספק בערכי עבר, ביציבותם של ערכים?

ברל מעיר: זה אסתיטיזם.

וממשיך מניה וביה: אכן, יודע אני חולשות ופגמים שבו, והם נתלוו אליו מאז, גם כשהיה מקובל על דעתם של רבים בקיבוץ. זכור לי שבאחת הועידות מתחתי עליו ביקורת, הרתיעני טבנקין: ‘לאט לך’. אין ספק, איש-ביטוי חשוב היה של העליה השלישית, וזו חולשתה היתה בחידוד הניסוח. זה היה אז. ומה שעשה עתה — לא לשם קאריירה עשה. הוא איבד הרבה. הן אי-אפשר להציע לו שום תפקיד ציבור בלי ‘לגרות’ אחרים, מה שנעשה לו הרי זה אוסטראקיזם, ולמי? — לאחד ממנסחי רעיונותיו של הקיבוץ, והוא הן ביקש פשרה, אפשרות של עבודה. עוד קודם-לכן היה אומר לי: ‘רוצה הייתי כי טבנקין יתדיין אתי, אבל הוא אינו עושה זאת’. והוא ניתן להשפעה. הושפע קודם מברלין, עכשיו מושפע הוא מלונדון — ודאי, לא תמיד השפעות טובות, אבל — — וכלום רק אתו נמנעים מלהתדיין, מלהתווכח? חסר המשא-ומתן, נאלמה השקלא-וטריא, התמעט הקשב. אין אוירה לשאלה ולהרהורי ערעור ולבדיקה — וכל זה מביא לדילדול רעיוני. פוחת והולך הביטוי העצמי, המרענן. היכן דברו של ‘דבר’? אֵי יכולת הכתיבה? איני מוצא אותה גם ב’מבפנים'. בעל כוח-קריאה אני — וקשה עלי הקריאה בהוצאות התנועה. כמה צריך להתייגע כדי לשלות איזו שורות טובות!

נמצאתי מודה במקצת, כי אמנם מצויים במרחבי תנועת הפועלים יחידים וציבורים שביטויים כפות, יוצא כבמדים ובשריון, אך דומה כי בקיבוץ ישנם גם ייחודי-סגנון ויש חציבה מן הסלע. ברל שיסעני:

— והלא רבים מתנבאים בלשונו ובסגנונו של טבנקין!

— וכלום אין יסוד לסברה, כי אישיות בעלת ביטוי מקורי מחנכת לעצמיות?

ברל ‘קילשן’ אצבעותיו בבלוריתו הנאה, שחציה נעורים וחציה זיקנה, ניענע בראשו ניענוע של שלילה גמורה: לא, לא כך. ודאי ייחוד הוא בטבנקין שמעביר את החוויה לפני השומע, שאינו נותן את המסוכם, כי-אם את המעברים הפנימיים. שמא חולשה היא בו אי-ההתחשבות בציבור, בעייפות, בזמן. לא ניתן לחקותו, והמנסים בכך נמצא דברם לוקה. יש בהם חיבוטי ביטוי, ואין בהם מן ההתלקחות שבו.

וכבא לרופף כוחה של אמירה קודמת, שלא תבצר לה מקום בלבי, הוא מכוון את הרגע ומוסיף:

— ב’דבר', ככלות הכל, נדפסים דברים המרעידים רבים (‘יום אחד’ לש' לביא ועוד).

כאן ראיתי, נפתח פתח ל’השחיל' בו את ענייני, עצם הענין שהביאני הנה אל ברל לשיחה, להימלך בדעתו, ואולי גם לתבוע.

— ואעפי"כ לא נאמר ב’דבר' ולא כלום ל’החלוץ' ביובלו.

ביקש לפטרני בעומסם של העומסים ובמשהו כיוצא בכך, אך השגיח מיד ב’חיצוניות' שבדברים ופתח ב’תוך':

— הנה אני עצמי. איני יודע מה לומר. יכולתי לומר ל’החלוץ' כשהיה חלום, מאווי, יכולתי לומר מה רצוני כי יהיה ואיך¹. אבל עכשיו? מה אני? אני בבחינת יודע שאיני יודע; אחרים חושבים שהם יודעים.

— ובדברים שביסוד? —

— יש מי שיכול לחזור עליהם; אני — לא. אינני סופר. אין אני כותב אלא כשמרגיזים אותי. עובדה: ביאליק ביקש בשעתו להשפיע עלי כי אכתוב באיזה ענין ולא עלתה בידו, אבל מכתב ‘לא-נחשב’ של רבניצקי — הרגיזני ואכתוב.

— ו’אחד במערכה', למשל?

— אמרו לי: נחוצה הקדמה — וכתבתי.

נתחייכו עיניו בחיוך של משובה ומיד, תוך כדי התעמעמות:

— כותב אני לשם שינוי דבר, צורך מעשה והגשמה. וכבר התייאשתי מכך, מכוחי לשנות. הייתי בפולין ב’החלוץ'. ניסיתי לומר, אמרתי — ולא קיבלו דברי.

— ‘קבלו דעתי, ואם לאו’? — מידה היא שבאה אלינו מאלהי ישראל הכופה הר.

— לא, איני בא לכפות. איני דיקטאטור, אף לא בסגנונו של אלהי ישראל. להיפך, אני איני מפריע לאחרים לעשות.

— וכלום אין בדרך זו, של הסתלקות, משום הטלת מרות? והלא יש הכרח של חיים ועבודה יחדיו. תהא היאבקות!

כאן יצא קולו מגדרו, מגדר שיחה, שהיה בה הרבה שמיעה והרבה כיבוש-עצמי-מתוך-כוח:

— מירמה! מסכים אני לפשרה, ובלבד שתיקבע. אבל אין הדבר כך אצלנו. לא איהפך ל’נוטאבל', למין יושב-ראש-של-כבוד וכולי.

יצאו דברים מלבי, שלא כך רואים חברים אותו, ולא זו זיקתה של התנועה אליו, — ובאו דברים שלו, שופעים, רוגשים, מיוסרים, מוצלפים, על עצמו, על תנועת הפועלים, שמיואש הוא ממנה: ‘הכל יורד: ה’מוסף’ התנוון, ‘אהל’ התנוון וכולי. לסאטיספאקציה של ‘אהה, אמרתי זאת’ — איני נושא את נפשי. רוצה אני דברים למעשה, כיוון שלא ניתן לי — אסתלק. רוצה אני בפינה. יינתן לי דבר אחד זה' — —

היתה דממה. רכונה על עצמה, קשובה אל הוידוי ואל ההטחה, אל הכאוב — המכאיב, אל הבדידות שבתוך ההערצה והכיבושים. נשתהתה הדממה, מופנמת, וכמו נחצתה והיתה לשתיים — —

כדרכן של דממות, נפרצה אף זו, אך שוב לא חזרה אל ראשיתה. בחיוך שהוי, שבקצותיו נאחז איזה כאב דק וחד, שב ברל בשאלות אלי, לאיטו, בכבדות. ודאי נסתברו מתוך תשובותי חבלי-איחוד-וסיכסוך שבין עבודה ושירה בציבור. דברי שימשו לו לברל בית אחיזה לדבריו, שמתוכם צף ועלה, כמאליו, השם ברנר: ‘עובר היה מתחום לתחום, מן הסיפור והרומאן אל המאמר והרשימה והציוּנים בלי סבל. ידע וכיוון את השעה’.

צילו של ברנר, המיוסר והמייסר, כמו הכניס רוך, הביא רווחה מעט. אכן, אושפיז קרוי היה עתה בתום הפגישה, שלא נשלמה. היא נמשכה הפגישה-השיחה בדרך מן החדר אל הפרוזדור, ואל היציאה, ואף כשהיד היתה מונחת על כף המנעול. ‘אמן גדול היה ברנר — המשיך ברל — ספרו האמנותי ביותר: ‘מכאן ומכאן’. כל הבלתי-אמנותי (המחברות, ההקדמות וכו') אינו אלא מעשי הרגזה, להכעיס את טעמו הספרותי של הדור, אנטי פרישמן’.

ואף לאחר שפסקו הדברים ונמצאתי מהלך ברחוב-צהרים ירושלמי רוגע בכובד של מטה ובצלילות של מעלה, לא פסק המשא-ומתן הפנימי. הנה באתי לחזק את עצמי לקראת מעשה ואני נמצא — — וכל אותה שעה של דין-ודברים בין ודאויות ומבוכות, לא משו מנגד עיני שתי הפנים, הפן של מורה וכובש רוחני והפן של קובל ונרתע; הרהיב הראש שחציו נעורים וחציו זיקנה, והאירו העינים במאור חכמה ומשובה, וליבב החיוך השהוי שבקצותיו אחוז כאב דק וחד —

ואותו חיוך של כאב עדיין שהוי עלי — —

[תשי"ט]

א. התשובה

‘בט"ו במאי 1921 הירצה מר רולאנד סטוֹרס, מושל ירושלים דאז, על דנטה אליגיירי, שתיאר בשעתו את מסעו ב’תופת’. היתה זו הרצאה בפני ‘עידית’ השלטון הירושלמי על משוררה הגאוני של איטליה, בעל ה’קומדיה האלוהית‘, במלאות שש מאות שנים למותו’.

‘וביום ב’, 2 במאי אותה שנה, נמצא הרוג ביפו הסופר העברי י' ח' ברנר, שגם הוא כתב לנו על גיהינום ומת בגיהינום זה הנקרא חיי היהודים. היתעניין המושל הנאור, הנציב העליון, גם במותו של סופר זה, שנמצא הרוג בשטח הנכבש ע"י אנגליה, שטח הנמצא באחריות שלטונו'.

‘מי — מי הסופר שיספר לדורות על גיהינום זה ב’בית הלאומי’ שעורכים לנו פקידיו, שוטריו של הנציב העליון של אנגליה?'

השואל — יצחק טבנקין. הזמן: אייר תרפ"א (‘קונטרס’ פ').

אותה רשימה קטנה (אגב: מן הדברים המעטים, לפי עדותם של רושמי־רשומות, שנכתבה בעצם ידו של י"ט, הידוע כבעל תורה שבעל־פה) הטילה בי סערת־נפש יותר מדפים רבים של ספרות ופובליציסטיקה. נחשול שבה לא שכך, לא רגע.

ייתכן, כי באותם ימי־הנעורים, ימים של ייחוד עם השירה וקירבה ראשונה אל חיי ציבור, הרהיבה אותי גם צורתם של הדברים. אותו כיבוש עצמי שבראשיתם: ה’שקט' הסיפורי שבמסירת כרוניקה בדבר הרצאה אחת. וזו הצגת ‘מחזה מול מחזה’: שלוות ההר מול הפרעות בשפלה. וזו הסערה המתרגשת תוך כדי כך עד להטחת אבנים רותחות בחלון הגבוה. — — הרגשתי בה ברשימה קטנה זו כוח של משורר: ראיית העולם בתמונות, התגשמותן של בעיות באירועים מסויימים, עילויו של הפרט הקטן, בן־החלוף, כדי כלל גדול, כדי סמל קיים.

ואף־על־פי־כן, ודאי לא זה העיקר. העיקר — אותו מזג נסער, אותו פאתוס מוסרי, הרגשת אש הגיהינום של חיי היהודים בגולה, המתפשטת גם אל ‘הבית הלאומי’ המובטח ‘בעין יפה’ לעם הנשרף; העיקר — העמידה קבל עם ומול עולם שליט ורודה בשאלות היותנו וחדלוננו.

לימים, כשהיכרתי את טבנקין פנים־אל־פנים וכריתי אוזן לדבריו, לא נתבדתה אותה התעוררות שהיתה בי למקרא ה’שאלה'; נתקיימה ונתחזקה בי הרגשת כוחה היוקד. מדי דברו ביהודים ובחיי היהודים חשתי וידעתי, כי דבריו מלופפים ‘אש הגיהינום’ וכי זעקתו היא ‘שאגת ניצלה חי על גחליו’.

אכן, הוא רואה את הגיהינום — בהווה של הגולה היהודית, בסדר־העולם הקיים. הוא שאל שאלות תהומיות והוא השיב — בקריאה לצאת מתוך גיהינום כפול זה, להתיר את עצמנו מבית־האסורים ומן הכבלים, כי בידנו הדבר (‘הגשמה אישית’).

הוא ראה את הגיהינום, אך לא הבטיח גן־עדן. הוא ‘רק’ הורה דרך לחיים טובים ויפים יותר, עורר את הדור לתמורה, למיצוי אפשרויות החיים במשותף, לחיים של אושר, המתחרזים באורח טבעי כל כך עם: יושר.

גם על ‘החוטאים’ והעוזבים לא איים מעולם ב’יסורי שאול' ובדינו של כור־מצרף. הוא רק הביע, במאוד וביקוד, את תוגת־הלב, על שהם מקפחים את עצמם מחיות חיים שיש בהם ‘פרנסה’ (הוי, הפרנסה היהודית) ואין בהם בושה וכלימה, על שהם זורקים מידם את הדינר והולכים לחפש את הפרוטה.

הקיבוץ בעיני טבנקין אינו מקלט לבורחי־מן־הגיהינום, למבקשי מיפלט מאש־הקיום עלי־אדמות. לא, לא בריחה ולא ‘בחירה באביונות’, לא נזירות והתנזרות מכל השפע ומכל הטוב, ולא ויתור על ססגונות החיים. גדול הקיבוץ בעושר אפשרויותיו, ונהרו אל העבודה המשוחררת, לא באחרית הימים, כל יופי נאצל ונשגב שבחיים. לא, לא כת בורחת ונמלטת ומוותרת ומתנזרת הם הקיבוּצאים, והוא עצמו — אמן־חיים גדול, כאחד מרבי הרנסנס.

וכל הכישרון שלו לחיים אומר: קיבוץ.

[תשי"ז]

ב. על פינקסו ועל הדוכן

‘נו, תכתוב עכשיו שירים’ — פנה אלי בניצנוץ־עינים שובבני, ואני — בבית־החולים בעפולה. ‘אמנם בית־חולים, אבל הכתיבה עצמה מין מחלה היא. מחלה זו אני לא לקיתי בה כלל’ — שיקע עיניו בעיני, השהה אותן בדומיה אריכתא, שאף על פי שמאור היה בה, עננה של צער היתה נחבאת בשוליה.

אכן, הוא לא לקה בה, ב’מחלה' זו, ואם שכל ימיו קולמוסו בידו. בועידה, בכינוס, בישיבה — פינקסו פתוח והיד רושמת, רושמת. איש־קשב הוא, אלוף המאזינים. יפה הרישום להאזנה, אך גם העינים ‘קשובות’, גומעות את הדובר, פניו, ניעו וזיעו, וקרנים מפציעות אל מעגל המכונסים, להבחין גיאות עירוּתם וזוּטה. הו, פינקסים אלה לכשייפתחו, רשימות אלו לכשייחשפו מגניזתם — וקמו לפנינו פרקי־קורות של תנועה, גילגולי הגות ואישים ומעשים, שקלות־וטריות, וּודאי גם תגובות מניה־וביה על פרחי־כהונה בגמגומם ובחציפותם, התנבאויות והתבדויות.

הוא רושם, ‘מתמיד’־ברישום: דבר חבר וחבר תלמיד ובר־פלוגתא; ואילו אותו, דבריו שהוא משמיע — אחרים רושמים אותם. פרוטוקולים פרטיים ו’מוסמכים’, ברציפות של יד אחת וקטעים משורשרים מיד אל יד, סטינוגרמה ואף רשמקול יומרני בדיוקו ובנאמנותו. והדברים גם מגיעים אל הקורא מזה שנים עשרות — אך לא מידי אומרם. דבריו — דברים שבעל־פה הם. ‘דברים שבעל־פה אי־אתה רשאי לאמרם בכתב’ — לאמרם אי אתה רשאי, אך שמא רשאי אתה לכתבם? תהליכים שנים הן, אמירה שבעל־פה ואמירה שבכתב, ואף מי שגלוי לפניו מנגנון זה — מכוסה ונעלם מפניו המנגנון האחר. דברים שבכתב — צבע אחד כביכול לנגד עיניהם: צבע הנייר, שלבן הוא כשגור; ואילו דברים שבע“פ — מיקהלת של עינים להם ופנים ססגוניים. הללו רואים ושומעים את קהלם, ואילו הללו לא עינים ולא אזנים נוכחות אתם. ודאי: גם לדברים שבכתב — ציבור, ואם לא מסויים ומתוחם, ואפשר צינור עלום מן העין מתמשך ומשפיע בלא־יודעין, אלא שבני־חורין הם מסוגסטיות, ואילו דברים שבע”פ ציבורם בחינת נתון וקבוע. פעמים צצים הם ספונטאנית מתוך המגע, בו־במקום, ושמא גם בעל־כרחם, באיזה כוח כופה, ולא הרי זה כהרי זה. פשיטא, פטור אתה מלגלות את הגלוי ועומד: שררה ששורר בעל־הכתב בדבריו, ש’בביתו' הוא: שקוֹל ותקן ומחוֹק והפסק, ואילו דברים שבע"פ פעמים הם ‘השוררים’ בבעליהם; הדוכן, המעמד, הקהל עושים יד־אחת בעלת עצמה רודה ורודנית; ואתה בעל־כרחך אתה מדבר ועובר, וגומר.

ואף־על־פי־כן תורה גדולה וחכמה רבה שבדברים שבע“פ הגיעו אלינו לא בקולות וברקים כי אם בדממת כ”ב אותיות. כלום צורך הוא שנפליג אל חכמי יוון המהלכים־הדברנים? או אל נבואות ישראל שהושמעו, מסתבר, קודם לכן במקהלת־עם, בעצרת־חג? כלום נבוא להעיד עלינו מתקני־עולם ומטיפים ודרשנים ומקהילי קהילות, של אומות־העולם ושלנו, בבתי־היראה ובשווקים, דברים שהעלו במו ידם ובמסירת־קולמוס? — נקרב עדותנו. עולם הרוח והספר של החסידות בעיקרו עולם של דיבור הוא, של ‘אמירת תורה’, וזו הרי היתה נשמעת בדמדומי מוצאי־שבת וחג, ואין זאת אלא שנרשמה לאחר מכן לאור הנר או לאורו של יום מחרת בידי אומרם או בידי תלמיד לפי הזכרון. דומה, שלא הקפידו על הפרוטוקול, לא גופי־דברים בדיוקם הארכיאולוגי הוליך את עטם, כי־אם נשמת הדברים, מַשק־הכנפים, הרוח המהלכת. ‘ליקוטים’, ‘ליקוטים’ — והלוקט פרחים בשדה בררן הוא ולא כל השדה ייאסף. המאור שבדברים הריץ אותם, הם רדפו אחרי הבהוב וניצנוץ, אחרי איזו נקודה מאירה, ציידי ברקים היו! ודאי, ניצוץ אחד שנדלק, שנשאר דולק בלב, שקול כנגד כל אותם פיגומים שסוף דינם סילוּק — —

זכה רבי נחמן מברסלב המשורר שקם לו אחד רבי נתן. יודעים אנו את הרבי, מתפעלים מהמעשה בז' בעטלערזש, באותו מעין שבקצה העולם הנכסף אל לבו, אך מה טיב ידיעותינו על אותו תלמיד ורושם? ההשאיל גם משהו מנפשו לרבו־ומשוררו ושם יפעתו שלו בקיפול כנפיו, הצניע את עצמו וכך יפה לה לאותה שירה שגדולה היא מכוח עצמה? ושמא יפעתו של אותו ‘תלמיד’ באותו חוש־של־אמן להשמיט את האין־צורך־בו, בוויתור אציל על המיותר, ואף על פי שאינו מקים ולדות משלו חוש אבות לו ואהבת זרע חייא וקיימא?

תלמידיו של י“ט דומני ביקשו לשמור על הפרוטוקול. ודאי, חס לנו מלקפח שכרם, שכר שליחים לדברים ומעשים, מתווכים בין הרב והרבים, ברם — — טבנקין כוחו בדברים שבע”פ, בלהט שבדבר הנחצב, ואף באיזה שיכרון שבדברים, היוצר קונטאקט עם המעגל המכונס, הקשוב מרצונו ופעמים כמו כפוי. כל ימיו נושאיו מסוימים ביותר, ‘מקורקעים’ הם כאילו, אך זה כוחו לשוב אליהם כל יום כאל מעשה־בראשית, ‘זה כוחם’ שהם מתחדשים על ידיו כנובעים מתוך המציאות המשתנית והזורמת. מחוברים הם אל מציאות זו ואף־על־פי־כן איזו רוחניות מחיה אותם ומרחפת מעל לממש המשעבד ומשועבד לחוקים זל גופים פיסיים וסוציולוגיים. פעמים מהלך היה הוא עצמו ומוליך אותך שעה ארוכה בדרך יגעה ומוגיעה עד שמבהיק משהו בשיפולי רקיעים. פעמים היית רואה שיטה ישנה־נושנה של שיפשוף ומירוק אבן באבן עד שנבקע הניצוץ כמו מתוך אין — ואתה שש אליו, כאילו מתוכך נחצב. ופעמים לא ניצוץ הוא אלא ברק ואותו צריך לצוד. ותלמידים לא תמיד ציידי־ברקים הם. ודאי י"ט כלי־מחשבתו מובהקים: חריפות־מוחין ואיזמל ניתוח ויכולת־צירוף וקירוב רחוקים זה אל זה והארת סתומות בנגלה, ואף־על־פי־כן דומה עלי: המיוחד הטבנקיני — באיזה מימרא־כרגע, בשורה בודדת, בהרף־עין חזיזי שחוֹצה שמים ומאיר כברת־ארץ. כלום מקרה הוא ש’העתיר' עלי לא אחת דברים על ערך הפיתגם, כתמצית חכמת־עם, מגילה מקופלת של תבונת דורות? — וכל אותו פיתגם לכאורה אינו אלא עדה קטנה של מלים, שאינן מצטרפות למנין, והן כנסת גדולה!

י"ט מבקר חריף הוא של עצמו, כלומר: של דבריו כפי שהם מגיעים אליו בתיווכה של אותה יד טורחת שוודאי גם הטריחה את המקצועה ואת השופין, וודאי גם התיזה שבבין וביקשה לגלף. הוא עצמו אוזן לו למלים, של אחרים, שלו, או ה’מיוּחסים' לו, ולעולם אינו מרוצה מעצמו כפי שהוא בשחור־על־גבי־לבן. ודאי: אלמלא מלאכתם של אחרים כמות שהיא, נמצאנו אנו מפסידים ונמצא הוא מקופח, ואף־על־פי־כן — —

שפע דבריו טורחים בבירור ובליבון הלכות ומעשים, בניתוח המציאות, וכל עצמם לא באו אלא לשם ‘קוּם ועשה’ — מפליגים למרחקים, לעבר, עשירים בציורים מן הקרוב ומן הריאלי, מפתיעים פעמים בדימויים ובמישחקי־מלים: העולם מתגלם בתמונות ובמראות, אך אידיאה מוליכה אותן.

[תשכ"ג]

ג. עם הפרח ביד

לֹא צְרִיף וְלֹא אֹהֶל, לֹא מִשְׁכָּן וּמָקוֹם —

אַךְ הַפֶּרַח בַּיָּד — —

וּבְכֹל שֶׁאָבֹאָה אַקְדִּים לְשָׁלוֹם,

וּבְכֹל שֶׁאֶצְעַד.

לֹא מִפְתָּן לִמְנוּחָה, לֹא חַלּוֹן לַחֲלוֹם —

אַךְ הַפֶּרַח בַּיָּד.

וְהַסְּתָו כִּי יִפְגַּע בִּי — הוּא יְחִי הַיָּתוֹם:

זֶה פִּרְחִי לֹא יֹאבַד,

לֹא יֹאבַד — —

פרח־פיוט זה — אגרת קטנה הוא מלפני שנים רבות, ושרשו בפגישה אחת על פרחים, במעשה שהיה.

בימים ההם, בטרם בית ב’סוּטין', שימש מלון אחד על שפת ימה של תל־אביב, אכסניה ומַטה גם יחד לאנשי מזכירות־הקיבוץ. שבּת אחת נזדמנתי לעיר ונקלעתי לאותו מלון, שנתרוקן מבאיו הקיבוציים, כרגיל בסופי־דשבוע. טבנקין שַׁבת אז בעיר לרגל ענין־שהוא. אך בצהרי היום אמר להפליג לדרכו. ביציאתו, עם פרידה, הביא לי פרחים מפרחי חדרו. אכן, היו אלה בשבילי פרחי מבוכה. אך היד המגישה לא חזרה בה ואף דחקה בי לקחתם.

— מה אעשה בהם ואני גם אגרטל אין לי לשימם בתוכו — היססתי בפה ומילמלתי בעין.

—צ’ארלי צ’אפלין לא היה משיב כמותך. הוא היה נוטל את הפרחים, ועם הפרחים בידו היה משיג צנצנת, ועם צנצנת הפרחים היה רוכש לו שולחן להעמידם עליו, ועם השולחן היה מגיע אל חדר לשימו בתוכו ואֶל בית, ואֶל — —

ניצחני. היתה כניעתי גמורה.

אותה חכמת הפרח־ללא־צנצנת זכורה לטובה. חיה בי שנים.

דומה עלי, כל תורתו של האיש, תורת החיוניות המתממשת והמבקשת להיות ממש, נתקפלה באותו משל מועט. אכן, אפשר לו לדור להפליג הרחק, ניתן לו לאדם להשיג הרבה־הרבה, עד כדי ‘הכל’, ובלבד — —

ובלבד שיהיה פרח זה ביד.

קרא לו: קבוצה, קיבוץ, קומונה, כפר עברי, או — —

דומה עלי, כי כל ימי שומע אני, שומעים אנו כולנו, כשהוא משנן באזנינו:

עם פרח־האש, עם הקיבוץ, ביד.

יהיה הקיבוץ — תהיה התישבות,

תהיה התישבות — תהיה ארץ ויהיה עם,

יהיה עם — יהיה סוציאליזם,

ויהיה אדם חדש, ושלום ועתיד.

דרך הפרח — אל האגרטל, ואל השולחן, ואל החדר, ואל הבית — בית נאה, אשר חלון בו ושלום, ואור בו וייחול.

[תשי"ז]

ד. פגישות

יום אחד נזדמנתי עמו לדרך במכונית אחת. בתפנית חדה מכוון הוא פניו אלי: נו, תעלה, בסוק, משהו מן המרתף שלך; הן כל אחד מרתף לו משלו ועלית־גג לו משלו — —

ועד שאני שוהה — הוא אינו משתהה וממשיך ומוסיף:

מה צירוף הוא זה — דוחק הוא בי — שוק שחור? (הימים, — ימי־הצנע, והשוק השחור משגשג ושליחי־החוק במדינה ידיהם משמשניות) — מה צירוף הוא זה שוק־שחור? והרי השוק אינו שחור: ירוק הוא, אדמוני הוא, יוצא בצבעים, ססגוני, אלא אימתי הוא ‘משחיר’? — כשהוא ריק.

וכמו מרוצה מאמירה זו היפה לעצמה וּודאי עשויה ‘להלום’ אותי ולהסב נחת לדעתי, המשיך ואמר: המלחמה בשוק השחור היא — בשדה. עגבניה גדלה, בצל מוריק, חציל מסגיל — הנה כלי־הזין והתחמושת.

הגדרה צבאית, צבעית? — מה אתה אומר?

תוך כדי אותה נסיעה סרה מכוניתנו למוסך ברמת־גן. עד שזו מצטיידת בשיקוייה יצאנו מתוכה, מתבוננים על סביבנו. טבנקין — עיניו רעבות וצמאות, והן שוהות בכל שנקלע להן. ולא נותקו ממכונית אחת מורמה בידי מנוף; זו תלויה על גבי שרשראות בחללו של המוסך, ומכונאי ושוליה שלו נכנסים במלוא־קומתם לפני־ולפנימה, מפשפשים בבני־מעיה, בוחנים ובודקים במפתחות שבידם, מפרקים ועושים בה כחפצם וכנסיונם. הנה היא — פנה אלי לאחר שהייה תהוּיה — גאה זו, שאצה לה הדרך, הצופרת למי שנקלע לה בטווח־ראייתה, תוקעת ותורעת, הנה היא עכשיו בקלונה. נוּתקה מן האדמה, ניטל כוחה, ורצון זר עושה בה — —

בשתיקה קוהלתית נענינו לו לנהג לחזור ולהיכנס אל המכונית. לאחר שעה קלה הבחנתי בטבנקין שהוא ממלמל בינו לבין עצמו, כי חש הוא בראשו. ‘צדתי’ אמירה זו והצעתי לו כדור נגד מיחושי־ראש.

— כדור? וכי איזה כדור אתה מציע לי?

— מה שיש לי: ‘פלגין’!

— מה אתה מציע לי? פלגין? זה לא טוב, זה מפלג; אולי יש לך אחדין?

אַחדין נחוץ לי!

משחקי מלים, החוש להם ולצירופים והציוריות שבביטוי, הכישרון לדימוי, גילום המחשבה בתמונה, — מגופי אישיותו הם, והם גם מן המידות הטובות שמצוין היה בהם דורו, דור לא־טכנולוגי, שהשיר והסיפור פירנסו את נפש בניו ואת הוויתם החברתית־הרוחנית, בחינת לחם ומים ואבות־מזון; דור שראיית דברים ותחושתם ללא חציצה באו כרוכים אצלו עם ההגות הפילוסופית והניתוח הסוציולוגי וההכללה המדעית. וגיבורי הספרוּת הטובה, הם, חיבוטי מחשבתם ועשייתם שותפים ובני־לוויה נאמנים היו למי שמבקש להבין סדרי־חברה־וחיים ולשנותה, והספרוּת היפה כוח נתינתה לא ייבוש ולא ייכלם, חלילה, ליד הספר המדעי, ששניהם שותפים בגיבוש אדם ועולמו.

י"ט — קורא הוא שאינו פוסק. והשנים לא ייגעוהו ולא דילדלו את הלהיטות, נוסח: ‘ידענו, שמענו, כזאת וכזאת כבר ראינו’. קורא עברי הוא כפי שידעו הסופר העברי בדור הקודם, ושאינו מצוי עוד כמעט בימינו, שהספרים משופעים ואולי גם נידלדלו במקצת בעטיה של הטכניקה שקיפחה לא־מעט מסוד ומחן של יצירה. נכבש הוא אף עתה כאחד אוהב למה שרואה אור: ספר וירחון, קונטרס ומוסף ספרוּתי. ודאי, אין השעות, לרבות הלילות, מספיקות, אך ה’סקרנות' צעירה. ואין דרכו דרך ‘ההרחה’ והדיפדוף כדי חיווּי־דעת ופסיקת דין; קודם־כל קורא הוא, נהנה או רוגז, אך לעולם רוצה דעת, מביא ‘לחמו’ מעולמות שונים. טראנסמיסיה חיה הוא: לעולם אינו משאיר את הקרוא זה־עתה לנפשו, להנאתו ולצערו, אלא משתף אותך כיוון שנכנסת בתחומו, עושה אותך שותף ויודע.

לא סגי במסירת דברים — אלא הוא גם קורא דברים כנתינתם: קריין הוא. ומשתבח בכך. כשהגיעו בשעתו אליו, מתוך הגניזה שבוויטל, פרקי ‘דאָס ליד פון אויסגעהרגעטן יידישן פאָלק’ של יצחק קצנלסון — היה קורא אותם ו’מכבד' בהם ומפרנס באי־ביתו וחוגיו וסמינריוניו ערבים רבים. וכן הוא עושה לשיר ולסיפור ולרשימה ולדבר־הגות ולתמונה המגיעים אל צריפו ונוגעים באיזו נימה שבלב — והדברים רבים ו’הנגיעות' אין־מניין להן.

קורא, קורא עברי הוא, בנוֹי המשמעות המסורתית שבמושג: קריאה שהיא הנאה ומזון ואוויר ליום־יום ולשבת־וחג. והסופר הנקרא — ישן וחדש, שלהם ושלנו, גדול־עולם ותיק וטירון, כולם, דרי־מעלה ודרי־מטה מקום שמור להם בלב ובזכרון, ובלבד ש’משהו' מציק להם. דמותם קבועה, וכרקטריסטיקה צפויה, וחסד ניתן להם ועקרבים לא ייחשכו מהם, הכל, כמובן, לפי הנותן ולפי המקבל.

יום אחד, לאחר הרצאה באפעל על שניאור, כפי שהיה מקובל עלי, הסתייג י"ט מכמה וכמה מניסוחי. זכור היה לו שניאור מימי צעירותו, וזכורה היתה לו הביטחה בעצמו, בכוחו הכובש, ב’שפם' היפה שכוחו מלא עולם. הנאטוראליזם־לתיאבון הטיל בו רתיעה. וביותר ראייתו את האשה: ‘רמברנדט צייר את ג’סיקה שלו וגויה את אשתו — והרי הן גופניוּת שהוֹוה לרוחניות, ואילו כאן אף השמימי נעשה גשמי’.

על סופר רב־כשרונות־וצדדים, הנוטה אל המוזר והמתמיה ואל הנידח, אמר פעם בחיבה: ‘ארכיטקט־מיניאטוריסט הוא; ‘בתים’ שלו אינם למגורים. אילו היה בונה בתים — היו רק ליוצאי־דופן’.

על משורר־יידיש בעל שיעור־קומה שבקולו ובפאתוס שלו מתגלגל משהו מן הרעם הביאליקאי־הנבואי השפיע רוב דברי־הערכה, אך לבסוף הפטיר, המתוך המשא־ומתן ובינו לבין עצמו: ‘ביאליק היה שוכח את עצמו ואילו הלה זוכר תמיד את עצמו’ — —

אכן, דברים שכובשים את לבו — כאחד אוהב הוא להם, ומשים עצמו שליח להם. ומה אכחד? — נכבשתי לאהבתו שירת יידיש, מקור ותרגום. הראית? — היה פונה אל שומעי לקחו, אל באי־צריפו, ו’מבחר שירת יידיש' בידו. ולא סגי ליה בראייה, אלא מיד עומד ומשמיע. התעוררות זו — הירהרתי בחשאי בשמעי דבריו על הספר בכינוס מורים — אהבה זו סימן של צעירוּת היא; סימן? — היא־היא הצעירות. עיניו, שזהורית של אש שובבית היתה מרצדת בהן, הרעננוֹת שבאותו כינוס היו; ובלבי אמרתי: עיניו הצעירות של הקיבוץ.

משסחתי דבר זה לחבר־סופר בקי־וחריף השיב לי: הראית עיניו של מארטין בובר בן הכך־וכך? אלו עינים צעירות! אלו הן העינים הצעירות שלארץ־ישראל.

אכן, תלמידי־חכמים עיניה הצעירות של הארץ הם. ואם שלושה הם — י' טבנקין אחד מהם.

[תשכ"ג]

…ואיש ישנו בעין-חרוד, אפתיקר שמו, והוא עושה את לילו ליד תנור-האפיה, ויומו — לאמנות, לציור. בלילה יביא את הלחם — פת-שחרית חמה, וביום — את חזונו; בנפשו יביאנו. לנוגה התנור לוהבים פניו וקולו משוטט בשיר, ולאש פנימית לא-תחדל ילהטו צבעים על בדיו, — ואש באש נוגהת.

כך סיפר חבר מן הארץ סיפור המעין, כך סיפּר שליח באזנינו על אנשי-המעין, ואנחנו שם — על נהרות פולין ועל הוויליה ועל הוויסלה.

והאיש — הוסיף חיוך של שליח שני, הוספה שבאה למעט — האיש כעיגוּל החתום. אל פנית-יצירתו, אם בין קירות אם בחלל החפשי — זר לא יקרב; קמיעות והשבעות סביב לעיגול, המבקש לפרוץ ולהציץ — יוטרד.

אכן, בתוך עמו יושב האיש — וכמו מתנכר; פינה סתומה-אטומה — בתוך הבית הגדול, הפתוח; גלויים חייו לעיני כל — ואגדי האיש.

חידת חייו בא לפתור — ויהי לחידה — —

והנה הוא מקרוב. במעלה הגבעה העין-חרודית ובמורדותיה. העין נאחזת בו, ב’מימד' בלתי-שגור זה, מטפסת אליו. רצונך להגיע אליו, על כרחך אתה מטפס טיפוס-מבטים. הן לרוב לא תראֶנו יושב, אלא עומד, ובעיקר — מהלך.

כבד, כחצוב — ועם זאת לירי, ורוך מתעלם בו. רם-קומה ונישא — וראשו שח קמעה. מכוח-המשיכה של האדמה? מכובד הטען אשר כיתף — טען-יום-ולילה, טען-חול-וקודש? — עיניו, עיני צייר, אינן משוטטות, דומה: נסוגות הן פנימה, מצותת בעליהן לקולות מדמדמים. אך הנה ישא עיניו, והן מישירות נכחן: אל ההר שממול ואל האנשים הטורחים כאן בצלו. בולט האיש בנוף זה, בולט עד מאוד — בערפו.

ערפו של אפתיקר! איזה קשי-עורף של יוצר! כוח בו, עוצר-אונים — וזעף. אכן, לא אידיליה הוא כפר גדול זה. ‘חברה הרמונית’ זו — רבים קרעיה, ואילו עורף זה לא יוכרע. אל כולם ישוֹר — ויוכל. על כרחך אתה יוצר — ובעל כרחם ‘הם’ ייהנו מן היצירה.

היו גישושים ראשונים שלי בדרך אליו — כגישושי סייר בארץ לא-נודעת, לא מתוודעת.

ביני לבין עצמי הייתי מהרהר אחריו, אחרי לחשים-רחשים סביבו: הן הוא כולו אומר לה לאדמה זו: הרי אַת מקודשת לי, ועם זאת לא פעם מזדעק מתוכו: הרי אַת מגורשת לי; הן דברו לאנשיה: לכם אני, וקול ירתיענו: לא לכם, לא לכם…עורף יראה להם — ולא פנים. ערפו.

ואולם יש יום — והמחיצות נבלעות באדמה. ואפתיקר קרב. יום חג, או, חלילה, יום-אבל; יום שמחת-רבים וצער-יחיד. והרי הוא מלבישם צורה, את הימים, לבל יהלכו ערטילאים. מוציאָם מבדידותם ומרתקם בשרשרת הזמנים. יודע הוא, יודע להראות פניו לכלל — וגם לפרט.

זכית — והרי ידו הגדולה, הרחבה אינה זזה מתוך ידך, מתרפקת כנבוכה על כתפיך. זכית — והרי הוא מתנשא אי-שם בפאתי חדר-האוכל, שט לקראתך וצלחתו בידו, עובר אליך לשבת על ידך: אורח נוטה-לשעה אתה כאן. סיים סעודתו עד לא השגיח בך — הרי הוא עומד עליך לשמשך: מושיט לך בתנופת- הדגשה סכין שתמיד גולה הוא משום-מה מעל השולחן הקיבוצי, או טורח על התה, שיהיה מצוין באותן מידות שמנו שתיינים מובהקים בתה, מידות ש’הקיר' העין-חרודי, עם כל ה’טכניקה' שלו, שיצאו לה מוניטין, מפגר בהן לעתים במקצת.

מי בדה שדוחה הוא באַמת-הבנין שבידו? — הוֹ, כמה מקרב הוא במפתחות שבידו: הפצרות שהוא מפציר בך לבוא אל ה’משכן‘. מה, לרגל ענין באת? השעה דוחקת? — הן לא ראית עדיין את ההירשנברג החדש, אל האיזרַאֶלס. כך עומד הוא לפניך, ל’שירותך’, משל לא הוא כי אם אתה גומל עמו חסד, שנלווית אליו אל המשכן.

לפני ולפנים. מחריש, יתן לך לראות, מלווה התמונה שאתה נעכב על ידה, צופה בשניכם כאחד, ופתאום, כנכנס אל המרכז — יאהיל בידו על כתם, על פרט — והעיקר כבר הובלו, הומחש.

וחוזר אל עצמו. אתה, התייחד עם הבדים. והוא, ידיו מופשלות מאחוריו, ניצב לו, ועיניו, אם רק תציץ בהן, — אהבה רבה, עזה, לבית הזה ולכל אשר בו.

בדים שנאספו הנה — הרי הם שלו, ודומה: יקרים הם עליו גם מבני-רוחו. שהרי דבק הוא בהם, מפליג בשבחם, מוכן להפריז ולהאמין בדבריו.

הנאבק ליצירה — מתאבק בעפר רגליהם של ראשונים וטובים, והוא להם כאָב. הן הוא שכינסם יחד, את כל אלה שגלו מעל שולחן השכינה העברית; מירכתי-ארץ — אל משכנו. כך היה עומד ומהלך אתר במקומו: כבן וכתלמיד — לכבוד, כאָב — לרחמים, וכאוהב.

מקרב הוא במפתחות שבידו; מפתחות — למשכן ול’אטליה' (הבית העשיר והצריף הדלף הבית — לאחרים, ולנפשו — הצריפון).

בשעות לילה מאוחרות כבר נגנזים המפתחות. עתה מתדפק הוא על דלתך שלך. הד הוא לשיר קטן שראה אור באחד המוּספים האחרונים, והרי הוא תוהה על ההמשך. כיוון שזיקה לך לשיר-עם, לפוֹלקלור, לאתנוגרפיה — הרי רשות משותפת לכם, לשניכם, שותפות של אוזן ועין. קרובות יותר ללבו ביותר שקידות שאתה שוקד על שירת יידיש לתיתה לעברית, וביתר ייחוד — על שיר-העם, שהוא שגור על פיו במלים ובצלילים: מצוה גדולה היא להצילו מן הנשיה, לעשות למעננו ולמענו — יאריכו ימיו בארץ, בעברית.

— מי יתן לנו — קובל הוא ותובע לילה אחד — שיר-עם, כמו ביידיש. עממי בליבובו, בנקיונו, בזוֹך תפילתו. הרבה מן השירים שלנו הרי יוצאים בסך, בקצב של חיילים, בטרטור של אֶשאלונים נוהרים. זכר לימים רחוקים, ימי גייסות יוצאים לקרב, ימי עקירות ומהפיכות.

עמידת-חצות שעמדנו וערכנו על הגבעה מול הגלבוע, העלתה מתוכו דברים, מקוטעים אך כבדי-תוכן וגבוּשי-צורה, על ימים ראשונים בעמק, על געגועים להוּמוֹר, לשיר-העם; מבליט הוא חלוציותו של האיש ק"י סילמן, שהיה נקלע למקומות רחוקים, מלבב בחמדת-בדיחה ובשיר-העם, אם משלוֹ ואם טבוע בחותם שיר יידישי: ‘מקוסטינה עד ראש-פינה’, ‘שם שועלים יש’ ועוד. עד שיצמח לנו שיר-העם משלנו, ואף לכשיצמח — הבה נביא לנו את השיר מיידיש שאין לו שיור אלא בקרקענו.

המכנס הנלהב של היצירה הציורית, של הפולקלור האמנותי — עֵר היה לכינוס השיר העממי, להצלת שירת יידיש ומעודד את היד העושה.

מדי פגשו בי, היה כשואל וכתובע. — הרי יש לך כבר משל קולבאק — עתה הבא את משה לייב האלפרן: איי איי, אונזער גאָרטן…אודאי אונזער גאָרטן. וואָס דען, ניט אונזער גאָרטן? הגן שלנו. בודאי גננו. אלא מאי, לא גננו?¹

יום השלושים. נוהרים למשכן, לחדר-האוכל הקיבוצי. נוהרים חברים-לאמונה-ולאמנות. שעת הלילה מסלקת פרוכת שחורה (אתה בשעתה התקנת אותה!). ארון-הקודש נפתח ובתוכו קבועה דמותך. לעילוי נשמתך יעוּין אתה ביצירת חייך, במפעל אשר הקימות. שיר קטן מתלבט משום-מה בין הדברים. שיר, שהבאתיו בשעתו מיידיש² אל ביתנו העברי, ואתה, דומה, חוננת אותו עד מאוד. אחזור, אקראנו באזניך. הלא תשמענו:

מַה לִּי מָוֶת, מִי לִי מָוֶת.

נִתּוּזִים שֶׁל גְּוָנִים,

חִלּוּפִין הֵם בַּחַיִּים:

עִלּוּזִים

בַּמַּעֲצָבֶת.

רַק קִיחָה הִיא

וּשְׁלִיחָה הִיא

בַּזְּמַנִּים.

[תשי"ג]

קס"ח אגרות, מהן אגרות משפחה: אל האח ואל הרעיה ואל הבת והבנים, ומהן אגרות אל ידידים וחברים-אמנים, — הנה הן יוצאות, בגילוי-לב ובכובד- הגות, מגניזתן הפרטית רבת-השנים, ושעותיהן הבודדות, שעות של ארעי, כאילו, מתקהלות כהיקהל דפים אל ספר, נקבעות ועומדות בצוותא: ספר-חיים.

אגרת אל אגרת מצטרפת לדרמה, שקויה חזון-לב, עשירה נדודי-גוף ומבורכת מעשים, העולה ומעפילה, באורח של חזיון-תוגה, אל הטראגי, אל פיסגת-הכשרון ושכרון-היצירה באוירה של עקידת בן בשעת שחרית חדשה לאומה, מתעלה ומזדככת על ההרים, הרי צפת והרי ירושלים, — וצונחת אל הסיום, אל החידלון בטרם-עת.

מרכז-מוקד לה לדרמה זו, וקול אחד מהלך מסופה עד סופה: קול יעוד, אליו נקרא האיש, והוא: היצירה. שליחות שאינה מרפה, מלווה ליבוטי-תמיד, מתעודדת ומבקרת את עצמה, הופכת והופכת במעשים ובכוונות שלה, חושפת מישאלות ובודקת כיבושים לאורם של יוצרי-מופת, שואלת לישותה העצמית, ולא תיגע מלחתור אל גבהיה.

גיבורה של דרמת-החיים: יוצר, אמן-הוגה, מבית-אבא, מסגר יהודי בעיר עזת תסיסות אידיאיות, רעודת-שאיפות, שבתחום המושב אשר ברוסיה, יצא בתחילת המאה והוא נושא אותו, את הבית, אל כל אשר ילך. המראות שבמחובר לקרקע הילדות — אפשר עקורות ונתושות הן יום, אך למחרתו הן חוזרות וצומחות, כמו קמות לתחיה בו ואתו. נופים ראשונים של אדמת-מטע, גוזר אתה עליהם שישתכחו — הם מצמצמים את עצמם, יורדים למחתרתה של הנפש — אך שבים ובוקעים ועולים וכמו תובעים עלבונם. ‘את בוברויסק זו עם זכרון הקבצנות, הרפש-עד-צואר ועם השמים הנמוכים מעל הראש הייתי צריך לשמור בקרבי, שמור היטב’ — יתוודה בעצם ימי המלחמה, והוא בן מ"ז, חייל יהודי באיטליה, והוא מזדרז להוסיף ‘אבל’: ‘כלום אפשר היה להחזיק אותם (את הזכרונות) בקרבנו מול שמש לוהטת זו? — מעבר זה מארץ צפונית לשמש זו היא קטסטרופה’ — אכן, המעבר עלול היה להיות שואה לאישיות וליצירה, וזו לא נתחוללה — הארץ הצילה: במראות-ילדות של עם, בנופים חבויים וכמוסים בקפלי נשמת עם עקורה, אך נאמנה לזכרונותיה. תוך סיכון של שיברון צוּותה האמנות לבנות את עצמה — ומנחם שמי נשמע לצו ועשה: בנה את יצירתו, והוא שותף לבניית אמנות-הציור הארצישראלית החדשה, המקורית.

תחילתו — מרד של צעיר ברבותיו, זינוק מסוּגר של סייגים אקדימאיים. נקלע מיד לישימון האנושי של קסרטין תורכי, נתון בהווית עלבון, קשיחות-לב ותאוות-רשע, מלופף אש קוצים. מעמקי מציאות אופלת זו, גדושת-הצללים, מפציע אור, מתעצם והולך, אור האהבה: רעיה, קן-משפחה, אבהות צעירה. ועד מהרה — ושוב עקירה מרצון, מהתנדבות: אל הגדוד העברי, הליכה אחרי הקול הקורא, עז ונאמן. מתוך שלוות-מעט — אל המולת-הדרכים, אל מוקדי-העת, עם הציבור.

בשובו, מקץ שנים אחדות שוממות מיצירה, אל עצמו, אל הציור, נישאות מאליהן העינים אל המטרופולין האמנותי שבאירופה, מסוערת הרעיונות והתורות והניסויים. אך הכרתו, הכרת איש-שורש, אומרת לו, כי הארץ ‘היא מיכרה של יופי עמוק ומקורי בשביל הצייר’ והוא דוחה לשעה רעיון ההפלגה למרחקים עד אם יקנה לו ‘משהו’ מעשרה הציורי של הארץ.

בבדידות, בהרגשת נידח לפינה מדברית שבאסיה, שכוחת שכינת יצירה, ללא אפשרות של משא-ומתן אמנותי, כאשר הדפס צבעוני המגיע מהתם הזדמנות הוא וספר רפרודוקציות בחינת חג (‘ערב-ערב מתבוננים אנו בהן ועינינו לא תשבענה’) — שומר הוא על גחלתו ואף מלבּה אותה. מה שקטה ומרעשת-לב אותה תערוכת-יחיד ה’מתקיימת' בחדרו שבטבריה: ‘יחיד’ — שלו, ודומה אך לו ולרעיה. אמוּר אתה, אמן בישראל, חצוב מתוכך, התייצב מול בעיות ולפתור אותן, לשרות עם נסיונות; במו ידך. והוא נתון למצוקות-נפש, מיוסר ספיקות: ושמא כל זה מיותר, ושם כבר הכל פתור ונפתר, ושמא כל מעשי-ידיך אפסות כלפי הגדלות והעצמה שם? אבד היוצר אמונה בכוחו וביצירתו — נגרפה האדמה מתחת לרגליו.

עוּלוֹ של בית, עשיות של יום-יום, טרחו ומשאו — ושעות גנובות יום ולילה, שקודות ומתמידות. באש-אמונה של אבות, בהתעוררות-לב של מתקני-חצות ומעוררי-שחר.

ושוב — חיבוטי-יצירה ודין-ודברים עם בודדים וראשונים המתלקטים לחבורה ולתערוכה. אינו משתיק מחלוקת עם עצמו ועם אחרים: אמנות ארץ-ישראלית מהי. ארץ-ישראל — משמע: מזרח. והמזרח? — פשיטא, לא אקזוטיות, לא תפאורנות אוריינטלית, כפי שיש גורסים ומקיימים, לא ז’אנר מקומי ולא סמלים. מזרח — הווה אומר: ייחוד אוירה ואור וראייה, משהו אורגאני, טבוע בפנים, קולו נחבא — וקיים בנפש.

הארץ, המזרח — והתרפקות שאינה פוסקת על אותו כרך של עולם השופע כישופי ציור, אפשרויות וגילויים, והן שם, בפאריס, גם האח, חולמני, השר ומספר ומנגן עלי כינור, ריע-למעלה-מאח. אבן-שואבת היא אותה עיר אגדית, שאוירה חיי אמנות, משכר, אך יש רתיעה ממערבלתם של אסכולות ותורות וזרמים. כל ‘החשבון’ עם השמש הארצישראלית עוד לא נגמר; כמו יד סמויה דוחה מן ה’זהב' המושך אל ה’גחלת' הצורבת, וכך משיכות ודחייות גלי-גלים, כגאותו וכזוטו של ים.

שרשיו כאן, ונופו נוטה אל רוחות-עולם, על סף ביתו ובתוך ארצו — והוא קשוב למשבים, הולך בנתיבו — ושואל לדרכים, פותר, לכאורה, בעיות והן חוזרות ונשאלות: הטבע, רשמיו הרבים לאין-ספור, מסירתם האימפולסיבית — וביטוי עצמותו של האדם; הטחת-המכחול הספונטאנית — ובנייתה ההגיונית של התמונה; בלתי-אמצעיות של הרגש ועיוני מחשבה מנתחת; נפשיות, הרמוניה — והניגודים העזים ומאבקן של צורות.

קולות מתוכו הם, והדים מן המרחק המופלג. מציץ לפאריס, הצצה ראשונה, התבוננות תוהה וביקרתית — ושב עד מהרה לארץ. לאן? — אל הבדידות (‘בבדידות כזו היה אולי גם רמבראנט הולך לאבדון’), אל העדר-סביבה (‘בסביבתי הרוחנית כמה העתקים צבעוניים משל סזאן ורינואר’), אל עבודת יצירה, ואל — הגעגועים: לתרבות, לפאריס, ללובר; שואב לשעה תנחומים גם בדברי שאגאל, כי בכוחות עצמו הוא מגיע כאן לאותן מסקנות אמנותיות שאליהן מגיעים בפאריס, ולא עוד אלא שהוא גם שומר על הכּנוּת ועל הייחוד, שרבים שם מקפחים אותם.

פגישה נועזת ועזת-רושם היא פגישתו השניה עם פאריס, לאחר תשע שנים, כשהוא בא ללמוד, לראות — ואף להראות, להציג. צופה באחרים — וחוזר ובודק את בדיו. צופה ברעבון, בבולמוס, עוקב ולומד את המודרניים — ו’נח בלובר‘. גדולים הדגולים מבחינת ‘הכּנוּת והרגש האמיתי’; תוך השוואה וניתוח הוא מעלה כי קרוב הוא יותר לציירים יוצרי האוירה מאשר לבעלי הגישה הקרה, הארכיטקטונית. פתוח להתרשמויות, להתפעלות ולהערצה — ואמת-בנין בידו, לקרב ולרחק, לבקר ואף לשלול; יודעי טכניקה ויודעי-זריזות לא יוליכוהו שולל. מיוחדת באורה, ושמא גם באיזו עצבות יהודית, הפגישה עם גדולי היהודים שבאסכולת פאריס, וביותר — הפגישה עם שאגאל ועם סוּטין. וזה דברו אל עצמו: אפשר לשבת בארץ-ישראל ולעבוד לא-פחות מאשר בפאריס, אבל צורך הוא ל’הציץ’ הנה: כאן גם מיסגרת המחזיקה אותך, ‘מעמידה מצוות’ וכאן גם חירות, אפשרויות של העזה.

תערוכת-היחיד שלו בפאריס של 1937 השוקקת תצוגות — היערכות היא לו ומערכה, ויותר מתצוגה היא התבוננות עצמית, שמסקנתה: התעצמות הרצון, כי יהי הציור שלו עוד יותר ארצישראלי, ‘עוד יותר נובע מהמקור, מן האדמה ומן האויר בארץ’; וכי ייאמן לעצמו עד גמירא — ה’כלים', האמצעים כבר יבואו: האישיות עתידה לגלותם.

פאריס העניקה לו הרבה, הרבה נטל ממנה, ולדרך מלווה אותו דברו של בן-השוחט מסמילוביץ, והוא מגאוני אסכולת פאריס: ‘רוצה אני להיות פשוט ומובן ואנושי, העיקר: אנושי, שתמונותי יעוררו, כמו אצל רמבראנדט, רגש של אהבה לאדם’. דבר-פרידה הוא, ווידוי, וברכה.

שבה הדרך מן המרחבים — אל הבית, שלא טושטש בתוכם ולא נתגמד בפניהם. ‘פאריס נתנה לי דחיפה לראות יותר את ארץ-ישראל’. לעבודה! ועתה לא מתוך ספונטאניות, עת שקוד על האירגון ועל הצורה.

והימים — שלוותם נתעכרה: ‘מאורעות’, הארץ במערבולת, אירופה בעצם-סערה ובטרם מלחמה, וכבר האש מתפשטת. פורענויות של יום-יום אינן מלאכים טובים ליצירה. ושמא אין זו אלא צרוּת אנוכית לעשות ליצירה בשעות של צרה? — אם-כי זו בְּשֶלה: ציֵיר, צייָר! לא יִדום הקול שבלב. קול מוּדע משכבר הימים. הוא דן את עצמו מרצון, מהתנדבות, ל’גילגול' שני כחייל, בגיל סולידי חוזר על ‘תורה’ שקנה לפני עשרים שנה — מפליג אל החיילוּת ביושר ובהומור, שבשניהם נתברך. חייל — וצייר. אינו בוסר מלשמש כציירה של פלוגה, פעמים גם שש אל תפקידים של הציור השימושי: שיפור המחנה, קישוט האולם, עיטור קיר ונשף — אך כל שעה וכל הזדמנות אינן מסיחות דעתן מן העיקר: הציור. מרבה לשוטט, להתבונן, להעלות רישומים. פגישה היא במהדורה שניה עם המזרח, ופגישה היא עם חומר חדש: חי ואקטואלי. ‘המלחמה והצבא הם לא הטאנק והאוירון בלבד: יש גם אנשים’. ומי בדה, כי פרצוף אחיד ללובשי המדים? העין תבחין, לוּ אך תעמיק ראות. מלחמה וציור — אם לא שני הפכים הם בנושא אחד? ואכן, צייר-מלחמה הוא שלא כשגור: ‘בלי רוח מלחמה ובלי גבורה ופאתוס’: הנושא והתוכן — אינטימיים-אנושיים. ולא עוד אלא מעין התגלות היא לו, כי יש בצבא משום הווי, לאמור: ‘דבר-מה מאוחד, מוצק וקבוע’, והן החיים האזרחיים בארץ, ביותר בעיר, חיים דינאמיים שבהתהוות ניגרת, דפוסיהם רופסים ומסגרותיהם ארעי. גוברת בו הנטיה לקומפוזיציה, להעמקת התוכן האנושי, ודמות האדם כובשת יותר ויותר את ריבוע הבד. חיי הקסרקטין, דלותם המרודה, סבלן וזנותן של מצרים (‘האגדית והבאנאלית’) ושל בנגאזי, מיצר של ימי מלחמה — והציור הולך, מאליו כאילו, בדרך של תמטיקה, בדרך של רעיון, ואפילו ספרותי; המקום והזמן גורמים. אך הבעיות הגדולות, התדירות של היצירה חוזרות ונשאלות, בעיות רישום וצבע וצורה, בעיות אופי, רגש ובניה, מה חלק להם לכל היסודות בתמונה וכיצד יאוזנו איזון פנימי.

בתנאים המיוחדים של חיי צבא בארץ זרה, תוך טילטול-קבע וחניות-של-ארעי, תחת כיפת השמים ובאוהל-האטליה, הוא שקוד על הציור והוגה בו. שלמות הוא מבקש, וגדולה מן השלמות היא העצמוּת. עתים מייסרהו הרעיון, כי רחק ממנה וכי דוקא דבריו הראשונים הם-הם העצמיים, ואפילו לא משוכללים. בפגישה עם טבע של ארץ חדשה, ואם מזרחית, פגישה שיש בה לעולם קשיים של התוַדעות, ואפילו מידה של התנכרות, חוזר הוא ותוהה על ה’תלוּת' של הצייר בטבע, על חיוב ושלילה שבציור-ישר-מן-הטבע, ועיקר-העיקרים: כיצד שומרים על האימפרסיה הראשונה, שבה רואה הצייר עיקר-כוחו, תוך עיבוד-שיכלול, שיש בו פעמים כדי לקפח את הרעננות הראשונה? — אכן, מטיבו שקדן הוא, ושקידה והתמדה חובה הן, אין לסמוך על הנס — ואם-כי עצם היצירה מעשה של נס הוא. רעננות ושקידה — והבעיה תחזור להטרידו, בפנים מרובות ובוואריאציות שונות, בבואו לצייר, כחייל, בארץ הקלאסית לציור — באיטליה.

הפגישה עם איטליה תכנה כפול ומשולש: פגישה עם העם ועם הנוף, כ’מועמדים' לציור, ועם הרנסאנס. העם — במצבו הטראגי, עריו חלקן הרוסות ומופצצות, ועוני וסבל וזוהמה בסימטאות ובכפר. הרי זה כאילו המשך למה שראה במצרים ובבנגאזי, אלא מגודש בצללים ואופל: דיכאון ופחד, מפולת בתים ושריפת-נפש. דמויות-יגונים מזה, ומזה — כניעה בפני הכובש והעשיר, ו’אוירה מיוחדת של פיוט — וזנות'. ועם זאת מלבב העם, וביחוד איש-הכפר, סימפאטי בעבודה, בהתרוננות-על-אף-הכל, באהבת-חיים ובחדוות-חיים. עם קתולי — וקל-דעת, אמן שירת-הנהנין בכל תנאים שהם, מחונן מטבעו בחוש ליופי, צבעוני ואף תיאטרלי. ‘כל איטלקי, ביחוד כשהוא שיכור במקצת, מדבר כאילו נושא מידברותיו מעל במה’.

אכן, אם לצייר את איטליה — הרי זו של 1944, הדוויה, המיוסרת. אך התמצא ידו? — הרי אחוזה היא בטבע ובנוף, והכל שרוי בתוך איזו אתמוספירה של רכות ועדינות. וזו, דומה עליו, רחוקה ממנו, שכן היא גם ‘אופטימית’ יותר מדי, ואילו הוא ‘איש-פרא מהמזרח’, בן טבע אכזרי. דרומה של איטליה הריהו אמנם ים-תיכוני, והים — ‘שלנו’, אך בהתוודעות ראשונה מרתיעות אותו הפאנורמות, מרתיע היפה-יותר-מדי; רואה בכל מיסוד התפאורה ומוצא פחות מדי מן הממש, ופעמים נדמה: לא טבע ולא נוף לנגד עיניו כי-אם ‘דיקורציה ומאחורי-הקלעים שאלהים בעצמו טרח שיהיו נאים’. כל פגישה עם אחת הערים הגדולות והנודעות, ניאפולי, פלורנץ, רומא, מילאנו, וֶנציה — ראשיתה הרגשת-זרות, וכמו ריב לו עמן: זו מתוקה מדי, וזו אגדית מדי, זו תעשייתית וזו מימיה מייאשים, אך קמעה-קמעה, ופעמים גם במחי-יד, יבקיע את שריוני-ההתנכרות, נושרות מחיצות — ונופיה מתוודעים.

פותח בציור חיילים על רקע הטבע, בנשים לבושות שחורים ליד מפולת ביתן, בפליטים ו’מחוץ לתחום‘, קומפוזיציות על הדיכאון שלאחר המלחמה — ומפלס דרך אל נופים. אל ההווי, הולך שבי אחרי ה’אינטריאֶר’ האיטלקי. פְנים — הווי אומר: ‘גיבוש חיים ואנשים המלוכדים עם החפצים ועם הבנינים שבתוכם הם מצויים’ — וארץ-ישראל עדיין לא זכתה בכך אלא בשיעור מועט, והצייר נושא מאז געגועים ל’פנימים‘, למוצק שבהווי, לאדם ולאנושי אשר בו. שאיפה היא בו להיות צייר של הווי, ואם כן — יקפיד עם עצמו — הדרך בעתיד מובילה אל הכפר בארץ ואל הקיבוץ. ורק בנקודה זו, בהשוואת ה’פנימים’, יוצאת איטליה נשכרת. שכן בכל אשר ילך, בכל גילגוליו בארץ היפה והשירית, הלא עומדות זו מול זו שתי ארצות, טבען ונופיהן, מראות שבעין ומראות שהוא נושא בתוכו כמו ‘מתחרות’, והאחרונות יוצאות, בעיניו הארצישראליות, כמנצחות. ההרים בארץ נמוכים יותר? — אבל אצלנו הכל מונומנטלי ורוחני יותר; אף מישטחינו הישרים מחוננים בצבעים נפלאים, מיוחדים. ‘וֶנציה כפרתה של צפת’. וסמי מכאן פאטריוטיות יוהרנית; הרגשה היא של צייר, ראייה היא.

בעצם ההתוודעות עם העם ועם הנופים, חלה גם הפגישה עם איטליה האמנותית. עם הרנסאנס. אכן, הוא ראה אותם כבר במקצת, את אמני-המופת, בשעתו בלובר, אך כאן הם בביתם. עמידה שהוא עומד בפניהם — כבפני מעשי- בראשית. זו היכולת, וזה כוח-הביצוע, וזו הרגשת-הצבע, הנושאים המסובכים — והשלמות. דומה, מטילים הם בך חולשת-דעת: אין זאת, כי האנושות פוחתת והולכת, ודורות אחרונים, על כל גילוייהם, אינם אלא בחינת חובבים כלפיהם.

בניתוח שלאחר כריעת-ההתרוממות, ניתוח צונן יותר, מוצא הוא גדלותם האנושית בכך, שידעו את סוד הצירוף בין השקידה המרובה והשמירה על הרעננות; אף מבחין ב’זיעה' ובאורך-הרוח המרובה, ולא עוד אלא שהוא מתיר לעצמו הגדרות חריפות ועומד על גילויים של ‘חוסר טעם’ בסמיכות לאמנות גבוהה. אכן, גדלותם הנשגבת כמו ‘מרדפת’: ‘ואחרי כל זה אני שב למועדון ומרשה לעצמי להביט בתמונותי’ — כמו נוזף הוא בעצמו. אף-על-פי-כן: אחדות מהן אפשר, בכל-זאת, להביט בהן. צריך, צריך לשוב — אל עצמך.

על יד מעין הציור הוא עומד, שותה בלהיטות — ומעורר צמאון אל עצמו.

פגישה זו עם אמני-המופת מעמידה אותו מחדש, וביתר עומק, על הזיקה המכרעת שבין האמנות ובין טבע הארץ. היוצרים הם כה איטלקיים וכה נובעים מן הטבע האיטלקי. והמסקנה: ‘בדומה לציירי וֶנציה שעבדו בעירם ולא יצאו ממנה, צריך צייר לשבת על יד פתח ביתו ולהתעמק’; כאן הדרך אל השלמוּת. ושמא כל איטליה חלום היא, ופתרונו — במעשים של יצירה בארץ; וכל המראות וכל הנסיונות והעשיות אינן אלא הכשרה למה שהוא קרוא לעשות, ועתיד לעשות, ב’כיברת-ארץ קטנה' לפתח ביתו — —

אכן, כל הנדודים אינם אלא הכשרה אל — הבית. והשעה כשרה לתנופת יצירה, לוהבת בתשוקת יצירה, והיא מלווּה בחריפות של הרגשה, כי ‘מישהו’ גדול, לא-נראה דוחק (‘כמה נשאר עוד לחיות?’). נוף-קדומים של צפת — נוף התחדשות והתנערות הוא לאמן. צפת המצוינת במזרחיות, שאותה ביקש כל ימיו, באגדיות שבה, בפנים שהוא לפני-ולפנים, אין-גוף הנוהר למרומים. והמציאות — מסוערת, נושמת גורל ומאבק. רוח גדולה בעם ובדורו הצעיר הזוכה להתגלות. ושוב ושוב: מצוקת הסתירה: הציור: שמא אינו אלא מנוסה מן הדינאמיות הקרובה — אל צפת המרוחקת? מן הממש — אל הקדום ואל אשר מעבר-לארץ-ולעת? עם המכחול ביד, הצבעים לפניו, הבדים מתוחים, היכולת דרוכה להשתערות עליהם — וסערת הדור עזה ממנה, ובסערה — גם הבנים. הם גבהו ונתעלו במערכה. נסיון חייהם הצעירים, דומה, כבר כבד מנסיונו, וחכמת-החיים שקנו בעמידה פנים-אל-פנים מול המוות, מפליאה, אחרת. לפני שנים מועטות היו אגרותיו לבנים מוסר-אב ותוכחת-אב, הרואה אמנם מעלות שנתברכו בהן ה’צברים', אך לא חושׂך נזיפה ותביעה. רואה בהם מעין ממעטי דמות עצמם, מסתפקים במועט שבתפקיד, מבקש, כדרך אב, כי הבנים יהיו ‘קצת’ ככל בני-הנעורים ולא יוותרו לגמרי על עצמותם למען…ולמען… ולמען…עתה הוא רואה אותם עומדים על ההרים, שעליהם הם נלחמים, כובשים את עצמם וכובשים אותם; לא ירכין חייו בפניהם, אך עמידתו — בעינים נשואות אליהם, המורמים. ‘חזק מתוכו’ ופילוסופי, כובש חרדות-לב, כולא שפתיו מלהעלותן, מפסל הוא חכמת-חיים: ‘אהב את החיים — ואל תירא את המוות’ —

והמוות בא.

קדרות יגון סלעית. לא הטחה בפני אלהים וגורל, לא שוועה. המוות עתיד מעתה להיות לא רק צל מלווה כי אם גם חלק מעצמוּתו, מן היצירה, ואם גם מתעלם מן העין. המוות — זעזוע, אך אינו משמיט את עפרון-הרישום שבידו לא למראה מתו המוטל לפניו ולא למראה אם אל בנה כי איננו (‘פיאטה’!).

לא נשמט עפרון-הרישום ולא נשמט המכחול. ורק הבדים נעשו צלולים יותר, מזוככים יותר, מלופפים אש אהבה ורגש. נפשה של הארץ, פנים-פנימה, שאותה ביקש כל ימיו, הנה התגשמה בדמויות הצעירות שעלו ברכב-אש — והשאירו מאחריהם נתיב של אש.

באנדרטה ובספר, באבן המתמודדת לעמוד בנוף הירושלמי השגיא ובריטוטי-האור של סיפורי ה’חברים‘, ¹ דברי העת השוטפת אך מונומנטלית בשיטפה — משקע שמי מאודו, כוח יצירה וכאב-ונצחון-יוצר. בשניים אלה בלבד, במצבה ובספרם של ה’חברים’, זכאי אדם-אמן לקנות עולמו. אך עולם-עולמותיו — תמונות השנים האחרונות, בדי צפת הזוהרים בצבעים ובמסתורין; צומחים הם ממציאות הארץ, מאורה וגוניה, ממראות-הנוף, מזכרון-הבן — ומתעלים ומרחפים.

דומה, כל החיפושים וכל ההעפלות וכל ההישגים רוכזו בתמונות אלו ונתקפלו ביכולת אחת, מגשימה. כל המציאויות של סבל ועוני, של צער ושכול, של מלחמות וסערות כמו צורפו ביסורים ונזדככו. כמו פורק משאו של עולם, מנוער מן החולין. הנגלה עוטה סוד, הגופני והמוחשי — הופך אגדי, רוחני, וענות-מעמקים היתה לשירת-מרומים.

בתנופת-יצירה ובסופת-יצירה חי מנחם שמי את שנותיו האחרונות. וכאילו אפשר לומר כך: גדולות מדי היו מלהימשך, מאירות היו—

ועינינו ראו בסילוק האור, ועינינו חוזרות וצופות באור המאריך-ימים.

והרבה מן האור זרוע ועולה מדפי הספר הפתוח לפנינו.

[תשי"ח]

רבים שליחי הארץ, — ודויד כנעני נתייחד מיד בבואו בשעתו אלינו, אל ‘החלוץ’ בפולין. אכן, מיוחד בין רבים. שליח — ואין בו כלל מאותה קלות של טילטול ומסע ודיבור. מעין כובד באורח-הדיבור ובדרך ההילוך. משהו שלא כאחרים — כבודם במקומם שמור! לא, הדיבור אינו עיסוקו והעסקנות לאו משלח-ידו היא. דומה, כי שש הוא להכריז על עצמו: פלח אני! ולא פלח סתם, אלא גלילי, לא מיהודה רעשנית-המאבקים ולא מן העמק המלהיב, הפאתיטי — פלח גלילי הוא. יוגב עברי, ועוד ‘מן הימים ההם’, מימי תל-חי, אחד ש’יצק' על ידי טרומפלדור. ואכן, חלקת-אדמה ‘הולכת’ אחריו אל אשר ילך. ארצי האיש, אך המתקרב אליו יבחין מיד, כי ארציות זו שבו — מתרוחנת, רוחניות בעינים החייכניות ובנושאי דברו: נופי הארץ, זמרתה ושירתה.

וייחודו השליחי נתבלט מיד במובהק משהפליג לדרך, לקיבוץ ולסניף, לסמינריון ולמושבה, לעצם מעשה השליחות. לא הרצאה פוליטית, לא שיחה אקטואלית, לא קריאה חלוצית: פנס-קסם מיטלטל עמו, ובו מקסמי הארץ, חיים ונופים, וקולו עמו, קול מתרונן; פועל הוא בפנס הקסם ובקסם השיר — —

הוא הראה, קודם כל, את הארץ: אין כמראה-עינים. הוא הוציא את שומעיו למרחביה, ‘טייל’ בה וסיפר ותיאר. הדברים שקויים אהבה רבה, אך אהבת אהבותיו — הגליל. וזכתה ביותר החוּלה, שבאותם הימים, תרצ"ד, נגאלה, והרי היא מבהיקה בזיו של פנינת הגליל. היה לילה בגרוכוב הסמוכה לווארשה. באם הלילה עמד לו בית ונהר, בלב-שדות — נלהב. ‘העיר שולחת את פסיה: אזרועות, הבחורים עזי-הנפש עורף לה הפנו’.¹ היה ליל-שבת בירח אייר וחברי הקיבוץ מסובים יחד, מאזינים לסיפור על הארץ, על החוּלה — ותדהמת-פתאום: ירי. כדור ממארב פגע פגיעת-מוות בחברת הקיבוץ פרידה ווֹלקוביסקה. אותה יריה אל הקיבוץ לא היתה אלא גילוי אחד מגילויי שנאת ישראל, אות לימי פשיטיק ובריסק, בפרוע פרעות בגולת פולין. השליח המספר — חברנו דויד כנעני. הוא שספד לחלל בדברים ארץ-ישראליים:

‘באת לשמוע דבר מארץ-ישראל, פרישת-שלום מאחיך שבגליל — ועוד נפשך נתונה בנעשה שם בצפון ומחשבתך נשזרת-נרקמת במסכת העבודה שבאילת-השחר ובתל-חי — והנה נפלת פצועה, שותתת-דם — ותתקדשי עם גיבורי תל-חי, אחות לגורל עם דבורה דרכלר ושרה צ’יז’יק’. הוא ראה את מציאותנו בעיני הספַר הצפוני, ותל-חי התפשטה עד לגולה שבצפון הרחוק — —

הוא נעץ אמנם קנה שלו בגליל, אך פתוחים היו לפניו נופי הארץ כולם והוא פתחם לפני שומעיו. ונכבש הלב ביותר והלך אחרי סיפורו של דויד על הפלגתו למדבר סיני ולים סוף. היה זה כ“ד שנים לפני מסע צה”ל למדבר סיני. מאירים הדברים באור ניפלה, אור של חזון-לב ומראה-שרב. הבה נשלוף אותם מגליון נושן (‘העתיד’, י“ב אייר תרצ”ה):

‘לא חולות נודדות (דיונות), לא עמודי חול מיתמרים, לא רוחות סער, כי-אם אדמה סלעית, אדמה ‘ממש’, קרחה רמה לא-זרועה-צחיחה, מישור רחב-ידים אשר העין לא תתפוש את קצה רחבה או ארכה, מרחביה — — ואתה, אם פלח אתה, קום וישבת על הטרקטור כבד-הפלד ונעצת את סכין המחרשה עמוק בלב קרקע-בתולה זאת והעברת תלם ארוך-ארוך של קילומטרים! מה עמק יזרעאל ויתר העמקים לעומת הענק — המדבר’ — —

ועל עקבה-אילת: ‘לא ירחק היום והחוף השומם של ים-סוף ישוק מרוב באי-ים ועובדי צי מסחר ומלחמה: המוכנים אנו לקראת היום הזה?’

ובסיכומם של דברים:‘לא קטנה היא א“י כפי שהיא נראית לכאורה. אם יעלה בידינו למצוא מים במדבר — תגדל הארץ ותכיל מליוני יהודים. אך לים-סוף עלינו לחדור בימים הקרובים ביותר, עכשיו — — זה משמש לנו נקודת- אחיזה לדבר גדול וחשוב יותר בעתיד: לקראת הנמל הגדול אשר ייפתח בארץ: לפתח האוקינוס ההודי. אכן, עתידה א”י שתתפשט’ — —

אל נופי הארץ והאדם שנתפשטו והועלו בשיחה ובפנס-הקסם נתלווה קולו המתרונן, מהלך חסדי שירה וזמרה. ודאי, לא יחיד היה בכך. כל שליח נתחייב לקחת עמו מזמרת הארץ; ואפילו היה מהסס וחוכך ומרתיע היו כופין אותו עד שאמר שירה. מה שאין כן דויד: שליח מתרונן היה, שליח הזמר. ולא בלבד משום שפנקסו היה פתוח לפניו וקולו מזדמר; היתה זו רננת נפש: הארץ שרה מתוכו והוא שר אותה. הארץ — ואפילו זה שיר תורכי או רוסי או מולדאבי, ופשיטא — שיר ביידיש. הן גם מן התורכי לא לקח אלא מה שהיה בו מהמיית הלב: נוף כפר, הלך-רוח, הרגשת-טבע. והורם קולו וגבר ומשך אחריו בשוררו את השיר היידי-סובייטי: ‘ווער האָט עס? א נאַקעטער יוּנג פון די בלאָטעס!’ — היה כוח מכשיר-לבבות באותו בחור של איציק פפר, הבחור מן הביצות, שקם ועשה ובנה — —

אכן, גילגולים רבים לניגון. פעמים מדמה היית, כי מקצות הארץ באים הרוחות ומרעידים מיתריו של חלוץ. מן החסידות ומן הפועל היהודי, מן המהפכה ומשירי-עם ועמים. ודויד כנעני שליח השיר היה, זַמר-עם נודד בעל תיבת-זמרה משלו.

כבר אז, בשנים שלפני המבול, יוחד מקום נכבד ב’רפרטואר' של דויד כנעני לשירי יצחק קצנלסון — השירים הפיוטיים-הרכים, המתרוננים, המתרפקים. נפש אחת ממללת מתוכם, וגוניהם עתירים: ישראלי-קדום: ‘בארץ גושן פנה יום’; רומאנטי: ‘רחל עמדה על העין’, ‘די זון פאַרגייט אין פלאַמען’ (השמש צולל תוך להבות); חלוצי-עממי: ‘גילו הגלילים’; שיר עבודה: ‘נפול נפלה תוך השדה’; וחסידוּת: ‘יהודים רוקדים’.

בשיר ובזמר — יצחק קצלנסון, אך השיחה וההרצאה — עיקרן ומרכזן: טרומפלדור וברנר. עליהם היה מספר לא מתוך שמיעה ולא מתוך קריאה בלבד: היתה זו עדות לא-נשכחת של חבר ותלמיד, בת קולן של שיחה ופגישה ועשייה יחד. והיודע ידע, כי דויד גם תירגם יומן תל-חי בספר ‘מחיי יוסף טרומפלדור’, שברנר טרח בו, היתווה לו צורתו אף תירגם הרבה מן המכתבים.

לימים, לאחר השואה, כשהיתה דמותו הרוננת של יצחק קצנלסון לדמות-יוגנת, ונצטרפה זו מאליה אל השתיים הראשונות, והיו לנושא המשולש של דויד כנעני: טרומפלדור-ברנר-קצלנסון. שירת יצחק קצלנסון, קינת השואה הובאה אל רבים-רבים בארץ על-ידי דויד כנעני. הוא גם שטרח במהדורה הראשונה של 'כתבים אחרונים לי"ק, כתבי ימי גטו וארשה ומחנה ויטל. דויד כנעני סיפר אותו וקרא אותו ושר אותו. ישובים רבים זכורות להם ודאי שבתות יצחק קצנלסון, שהיו גם שבתותיו הגדולות של דויד. פותח היה בסיפור חיים ויצירה, מתעלה בפרקי הגיטו: ‘למות מתוך שיר אנו אוהבים’; ‘אנו שרים מלב מצולה בה הושלכנו’ וסוחף אחריו, ביגון וברננה:

הֶאָח,

הִתְעוֹרְרוּ וְשׁוֹרְרוּ.

הוֹי, עַם אֱלֹהִים.

לְפֹעַל יָדָיו

הִתְבּוֹנְנוּ, הִתְבּוֹנְנוּ.

גִּילוּ בִּרְעָדָה,

גִּילוּ וְהִתְרוֹנְנוּ.

מתעוררים ומשתוררים בלב ניגוניו של דויד כנעני. רבים מאתנו ‘יתבוננו לפועל ידיו’: איש-האדמה, אשר נשא עמו בכל אשר הלך חלקת-שדה; שידע לרונן לבבות, לחבב נופים, דמויות נערצות ושיר —

די זון פאַרגייט אין פלאַמען, די זון מען זי קוים (השמש צולל תוך להבות…)

נעמוד, נשהה, נביט בלהבות: להבות-חיים הן — —

[תש"ך]

אכן, כנער היה עוד גראבוב אתנו, בחבורה שלנו, כמו אז, בפגישה אתו בדומאצ’יבה, בועידת ‘החלוץ-הצעיר’ בפולין. על החינוך בשכבה הבינונית הרצה, והוא בעצמו בן ט“ז-י”ז.

בְּנֵךְ יִהְיֶה תָּמִיד יֶלֶד בְּהִיר-עֵינַיִם

לאט לי חבר למראה גראבוב רחב-הכתפים, עם הגוף המיתמר חסון ורוטט כאחד, מאוּחז בקרקע ומתנגן ברוח. הוא הירצה, הן הוטל עליו להתוודות, לאַלף, אך ראה ראיתי: עדיין הוא עומד בפני החיים כבפני פלא, בפני סוד. אח — הירהרתי לעצמי את הרהוריו הוא — אילו, אילו זכינו להביט גלויי-עינים ולחשות, לצוד קולות ולגנזם, לתהות ולהזות; ואם לבטא אחר כך את הרחשים שבלב, את ההזיות שלית בהן תפיסה כלל, הלא יפה מימרא אחת, ‘אח’ או ‘אַי’, רמז ממעמקים, אות מעל המגדל, כדרך שהיה מתבטא אורי ניסן גנסין, האח הגדול.

בראותי אותו על הבמה באותו בית שבתוך יערות-האורן שאלתי את נפשי: כלום בשבילו הבמה? אם איש-דברים הוא? הריחותי דבריו — בחלקם שהיו שלו ורק שלו — כמו ריח השרף הנוטף מן העץ אשר ביער. רגע משנהו הבהיקו לי דבריו כמו רסיסי-הבדולח, שמנער מעליו במשובה של פולחן הנער, שעלה זה עתה, רענן וצוהל, מתוך הנחל. הוא היה בעיני כנער רץ אחרי צפרים, הן נעלמות במרומים, הוא מזדקף על ראשי האצבעות, ראשו נטוי אל השמים ואל הנקודות המעופפות. אך פעמים יורדות הן, הצפרים, ועומדות על כתפו, על כף ידו הפרושה, וניצב הנער מוקף עדת בנות-כנף ממריאות עוף. כאחת מהן עמד על פני הארץ הזאת…

לימים תכפה הפגישה, פגישה שבקירבת-מקום וקירוב לבבות, ראיתי מחברות-נעורים שלו, שירים ורשימות, אגרותיו מדרכים. הבהקות שבהן רמזים היו למסתרים בלב ובאופק. היתה בהם בדבריו תהייה מרובה, עמידה לפני הפליאה-החיים. לא קל היה לנחש לשירו אם הוא מיסוד התפארת שבנפשו או שדינרו ייחפש ויימצא במקום אחר. ברשימותיו — מעין גילגול-נשמות של נערי ברדיצ’בסקי וניגון עצב עולה מתוכן, ניגון של כובשים שרצונם נשגב מיכלתם. בעניני תנועה — רבו ברשימותיו הספק וההיסוס, ואם-כי מחנך ומדריך היה וכבר הוטל עליו להורות דרך לאחרים. הספק פירנס את הוודאי, והשמא העשיר את הברי. אגרותיו — לבני-המשפחה, לריעים וידידים ומוסדות-התנועה, מבית ומדרכים, שהמו באותם הימים מרוב נעורים ומשפע כוחות חורגים אל הארץ. אגרות אלו, מתבוננות ונוגות, אפשר יש בהן גם משום ציוּן לעיירות ולכפרים בפולין היהודית שמלפני המבול. באגרות הפנימיות-האינטימיות, כשהוא סר הצידה, מן הכביש הראשי, נוטה ‘אצל’ עצמו, הוא מתיר לעצמו מעין התפנקות והתרפקות, ודמעה עצורה נוצצת בעינו כבעיני האח הגדול אורי-ניסן. נעימת הדברים — כמשק גלים באותה סירה הקשורה אל החוף ומתנועעת לרוח החלום, ואין יודע אם נפשה למרחב, ואפשר מבקשת היא להירתק אל חוף-ביתה. עירוּב שם וכאן, סכסוכי בית בנדודים ודרכים שהיו לבית — ‘אני כותב לכם זאת ביער, הוא הולך ומאפיל’ — ומן האפילה האירו הדברים.

אכן, משורר היה הנער הזה, משורר נסתר. כלום יחידי היה בתוכנו? המעטים הם אשר נפשם סוערה אל התנועה החלוצית, אל נפנוף דגלה, כאל שיר-השירים שלנפש, לתרועת-השמחה ולדממת המכאובים?

גראבוב ואחרים, חברינו וידידינו — משוררים נסתרים. אין להם חדר לייחוד- הנפש ושעה להתבודדות להם אין. בתוך המולת הרבים יקשיבו לנפשם ולדממתה. משוררים, שהיו למדריכים-נודדים, אגיטטורים המכשירים את עצמם ואחרים, בגוף ובנפש, לקראת הארץ, העבודה. גנסיניות שבהם מתברנרת — —

רואה אני אותם בדרכים, כשהם נתלים בעגלות המובילות מן העיר קמח ונפט אל עיירות ישראל. לאן, צעירי? מה אתם מובילים, זכַּי וטהורַי? הם נבוכים מענוֹת אך אני ידעתי: שמן למאור אתם לילדי ישראל ולחם-שמים להם. הנה הם נכנסים ‘השליחים הכובשים’ לעיירה, וקראו: ייכנסו אלינו בעלי-מקרא ובעלי-משנה! עמי-הארצות ובוּרים ומחוסרי-כל! האחרונים יהיו אולי הראשונים. בואו-בואו, משה’לאך- שלמה’לאך, לכלוכים ורעבים, קרועים ובלויים, מפוחדים ונבוכים. והרי הם מתכנסים ובאים כצפרים וכעורבים וככלבים אל השיר ואל הריקוד, אל סיפור-החיים העצוב ואל — אגדת הארץ שבמרחק הפורח — — והמשוררים הנודדים פותחים נפשם, מפזרים כל אשר להם (כי גבר הרעב ושוממים האסמים), ומפרנסים את הדור הצעיר…

אֵי לא פיזרו את נפשם! מכל חוזר מטושטש על שפירוגראף, משיחות בסניפים ובמושבות ובכינוסים, מאגרות ריעים ופתקות-אדהכי, עולה אלי שירתם, המייתה, בנות-קולה. להקות מתנבאים במחנה!

אכן, כמוכם כבני-הנביאים לפנים: אין שיור לנפשכם לא בספר ולא במגילה, לא בשיר ובסיפור, אך היא צרורה וסוערת בספר-החיים הנכתב בהמוני ידים בתמצית הנפש של הדור…

להקות מתנבאים, אגיטטורים-משוררים, חולמים צנועים ופרופוגאנדיסטים. נפשכם לחלום ולעמל, וגורלכם — נדודים ודברים; אתם לשתיקה ולקשב, וחייכם — על הבמה וברשות הרבים. התגיעו פעם לעצמכם? האומנם גזר הוא כי תתעלמו מבשרכם ומדמכם, מ’השיר שבלב'? האומנם תעברו בתהלוכת-הדורות רואים-לא-נראים, ‘ללא התגלות’?

לא פעם, משפגשתי את גראבוב, משנפגשה בו מחשבתי, שואל הייתי בחשאי: התבוא שעת-הרצון, היתגלה? חששתי לשאול, האם מפעם אותו יצר היצירה, פן הישהו אלהים. אך ראיתי והנה השכינה, שכינת הילדות הרחוקה, לא נסתלקה מעיניו; ראיתיו והוא לא אץ ‘להתבגר’ ול’התפכח' גם מנסיון מגעו עם הנוער הארץ-ישראלי. ראיתי, כי מבקש הוא בעינים איזה רקיעים שאינם, כי רודף הוא אחרי ניצוצות שתועים במרחקי נפשו ובמעמקי מאוויו לבקשם בנשמות של דור, שקורץ, אולי, מחומר אחר. שבוי היה בידי שיר שהתנגן פעם מעל לראשו ומאז יבקש אותו, מצותת גם לאחרים, אולי יגונב צליל-ריע לצלילים ‘ההם’ המהלכים בנפשו, אולי יינתן האות. שבוי-שיר היה — ושוֹבה בשירו-אשר-לא-הושר — —

[ת"ש]

הוא קורץ מחומר הגיבורים, אך נפשו – לעלילת היום-יום, לצמיחה השקטה. אהבת-אהבותיו – הבית הכפרי הקטן, הגן על ידו, התינוק בתוכו. הג’יפּ מגמא מרחקים, קפיצות-דרך לאופנוע, אך טוב גם ללכת בעיקבי החמור, שקים מיטלטלים משני צדדיו מוליכים צידה ליומים: אפשר לקשור אותו לאילן ולשכב שכיבת-סתרים בתצפּית של יום ולילה ויום…

פשוט היה, לכאורה, ועם זה מורכב. מתחת לשלמות המוצקה עוטה השריון היו גם יסודות-שבניגוד, אך הם השלימו ביניהם או הרתיעו בכבוד זה מפני זה. בשם שלו עצמו – פריץ יורדן – אתה שומע כבר איזו שניות: ‘פריץ’ הגרמני ומידות שיצאו להן מוניטין, ו’יורדן', זה נהר העברים שמימיו מתמשכים אחריו אל אשר ילך, גם לקובלנץ שבגלות גרמניה…

אכן, היה בו מארץ-גידולו: דיוק, בולמוס לפרטים, אירגון עצמי פנימי, משמעת: נכונות לקבל אותה ואף להטילה, והיה בו מן ה’יורדן', מן האיש העברי הקדום, מן היהודי החדש.

איש צבא היה, בנו של קצין בחיל גרמניה, שדרש ממנו לחזור מארץ-ישראל: שנתון שלו נקרא עתה אל הדגל! החובה – מעל לכל, הלויאליות! אכן, נתכּנו לו עלילות מלחמה, אך לא פחות מזה היה איש עובד, אוהב עבודה ואדמה. את נפשו הצבאית שם על סדנו של ה’ידיד', וינגייט חישלו וניגדו על הרי הגלבוע, ואת נפשו העובדת הפקיד בידי ‘החלוץ’ והקיבוץ: העמידו עלי עוֹל, שימו עלי מצוות!

כחייל ידע לבצע משימה ביחידוּת ובצוותא, אך נשתבח ביותר בשתי עיניו: בכוח-הראייה. הוא ראה לפרטים ולפרטי-פרטים עד כדי ‘שעמום’ מדעי ועם זה נתברך ביכולת לצרפם לתמונה ולהביאם כדי הכללה, להניחם הדום למסקנות. בראייה זו היתה דינאַמיוּת מרוּבּה, כוח ל’המציא‘, כביכול, את הפרטים, לגלותם ולחשפם מאבקם ומריפשם ולהוציאם נוגהים ונוצצים לאור היום. הפרטים – הם מעולם לא הובאו מגובבים ומעורמים זה על גבי זה או זה על יד זה; הוא נתנם מתן שלו כנתונים בידי הטבע. עינים אלו לא היו רק תכליתיות, צופות אל הענין שלפניהן בלבד; הן מילאו תעודתן, נאמנו למשימתן, אך ראו גם מחוץ לתחום השעה וצרכיה. אור וצל, הר ונהר, שקיעות וזריחות, יפיה של אשה ועיני ילד, אילנות וחלוקי-נחל, חתימת-דשא בהרים, קרחת ביער, גרגרים חבויים ודשאים נמוכים ופרח נבוך – הם כמות שהם, ולא כ’אובּייקטים’ בלבד, ולא כמסייעים לסימון ולציון מטרה, הם באורם שלהם העצמי ובאור החוזר עליהם מן הנצח – הם מעולם לא חדלו להתקיים, בכל מערכות עולם ובכל הקרבות הם היו, ועינו של פריץ להם ולבו להם.

עין רואה זו – בן-לוויה היה לה: כוח-זכרון, ‘בור סוּד’. פעמים, כשהייתי שומע אותו מספּר באזני או במסיבת חברים, דומה היה עלי: פינקס פתוח הוא, והוא גם היד הרושמת, אך ה’דיו' סמויה מן העין; כל הכתוב אין בו ממעמסת-זכרונות, מן המכביד, ‘אורירי’ הוא. קל היה, כתרמיל-צד של היוצא לדרך קרובה. בעבדי על רשימותיו הגרמניות לספר העברי ‘בריחתי מן השבי’ ¹הייתי תמיה לעתים: פרט פלוני או זוטרתא אלמונית היאך נשתמרו בדפים, שלא נכתבו בשעת המעשה אף לא במקום המעשה. ביקשתי בעקיפין לבדוק סודו של דבר. ואת ‘חטאי’ אני מזכיר: שאילתיו מעשה-תם כמה וכמה שאלות, הטעונות, כאילו, הבהרה. אך תשובותיו טפחו לי על פני: הן היו תמיד בדיוק מדויק כרשום. הוא ידע לחזור על דברים ומעשים וחוויוֹת, ולמעלה מזה: הוא ידע להקימם לתחיה, לחדש ימיהם, לתת להם נשמה, חיוּת פלאסטית. את סיפור בריחתו מידי השבּאים סיפר במעגלים צרים ורחבים, ואף בעבריתו המהלכת על גבי סלעים נשמו הדברים, ודמות היתה להם ותואר, ואף – פאתוס. אכן, פאתוס זה עלוּם היה, כל אותה עלילת הבריחה הלא נתרחשה בכוחו של אותו פאתוס החירות, של האיש המבקש את חופו, את ביתו בעולם. ‘יהודי גדול עומד לפנינו!’ – קרא עליו אחד הראשונים למישמע סיפורו. בבריחה נתגלה המאמין שבו, איש-הרוח המבצע בכשרון-מעשה של חייל. שירותי ידיעות, כושר התמצאות וזכרון טופוגרפי, אך מעל הכל: הרוח. רוח זו היוצרת את הגיבור, ה’עושה' את האגדה.

הוא היה מאמין, אך לא מאין-ברירה, מיאוש, לאחר-ככלות-הכל. הוא האמין ולא נתפס לכשלונות, לא גילגל בתבוסות: הללו ‘טבעיות’ הן כּמורדות הנחל, כמדרון ההר, אך העין ראתה את מעלה הנחל, היתה נשואה אל שיא ההר. שם, שם על השיאים… כן, מה שם? – על ‘כוכב הרוח’ ועל ‘דליקה’ סיפר פעם, אגב-אורח, בשעת ארוחת-בוקר בקיץ בשדה באזני חברים לעבודה מסביב לכד-התה הגמלוני-הרפתני. מאן-דהוא, מפוכח מכל שכרון, ביקש להפיג רשמם של דברי אמונה בחיוך מפקפק, פריץ שמע ולא נפגע, אך טפח לו לאותו חייכן על כתפיו ואמר… מה שאמר שוב איני זוכר, אך רוח אמירתו עדין מרחפת עלי: ההרים ישנם, אם תאמין ואם תחדל, והשיאים מתעלים והאגדה אמת היא…

כאיש צבא אהב את האגדה ואת גיבוריה ואהב את ההיסטוריה, את הדוגמה, את המופת החותך. ציטטות מן הקלסיקנים היו זכורות לו מימי תלמודו. מלחמות יוון ורומא שביליהן היו נהירים לו, אך גם בהיסטוריה המודרנית הציץ; וספרוּת מלחמות ימינו היתה שגורה על פיו.

כאיש צבא ידע לקבל פקודה, להיות כפוף למרות, אך הוא בחן גם מפקדים ודרגות; לא התהלל בגבורתו, אך ניתח מעשים. רק את ה’ידיד' מורו ורבו, העריץ הערצה שאין אחריה הירהור של כלום. אף בפיסגת מעשיו, שזכו להוקרה ולאות-הצטיינות גבוה, ידע לשוב לשורה ולהיות אחד טוראי. הוא ידע לפקד על עצמו, והיה מחבב לראות בו בעצמו את החייל ומצביאו כאחד. זר היה לו המלל, לעולם ביקש גרעינם של דברים, ושגור היה על פיו משל האבן מימי היותו חוצב במנחמיה: יכול אתה להכות בה באבן ולחזור ולהכות, והיא, הסרבנית, במריה תעמוד, אך אין אתה צריך אלא לפגוע בה בנקודה העיקרית והיא נענית לך. העיקר: הנקודה שבאבן!

נקודה זו, נקודת החיות שבו, לא תיפגע. כך האמין, בהרבה פורענויות נתנסה, ויצא בשלום מידי כולן. ‘עוד לא הוצק הכדור בשביל פריץ’ – רגיל היה לומר, והיה באמירה זו חן של לחש-נחש. באייר תש"ח פגשתיו בחצר אשדות וידו חבושה. מה דבר נפל, פריץ? – כך וכך היה מעשה. יצא לפעולת סיור (לימים נודע לי: פעולת סיור אמיצה) והג’יפּ שהובילו עלה על מוקש (אגב: פריץ ביקש להימנע מנסוע בדרך ההיא, אך פקודת מפקדו חזקה עליו), הנהג מצא מותו במקום ופריץ נחבל חבלה קלה בידו. כיצד? – שאלתיו. ‘חייל ותיק אינו מת לעולם’ – היתה תשובתו. אך הפגז שפגע בו ובחבריו לעמדה עירער אמיתו זו.

‘החייל הראשון בגדוד כרע נפל’ – כך הודיעני חבר על מותו של פריץ. ואני אל נפשי אמרתי: אם לא מן הראשונים-במעלה בצבא החלוץ לישראל?

אכן, איש צבא היה, אך אהבת-אהבותיו – הבית הכפרי הקטן, הגן על ידו, התינוק בתוכו.

[תש"ח]

עתה נפגש עם המוות פגישה אחרונה, סופסופית. והן לא זר היה המוות לטוביה, אשר בא אלינו מ’בין קירות נופלים'. הן אותן השנתיים שהעלה בספרו, למן ‘ברקים ביום יאנואר’ 1943 עד ‘אביב ביאנואר’ 1945, שנתיים בווארשה הנכחדת והמורדת, בין חרבות, על גגות, בבונקרים ובתעלות – הן אותן השנתיים אינן בעצם אלא קורות פגישה אריכתא אחת עם המוות. ולא עם ‘מיודענו’, המתהלך מאז מסביב לביתנו, הקוצר הנצחי וחרמשו התמים בידו – אלא עם מוות ‘מודרני’, טוטאלי, מצויד ציודי הכחדה, הולם הלמויותיו ביד טבטונית.

פגישה עם המוות, עין בעין, פנים אל פנים – ועמידה נגדו, ומרידה בו. פנים הרבה היו לו למוות זה: אימה וכדור ושריפה, רעב ורדיפות וחתחתי עלטה, צמא ושברון, וחדלון חברים וכליון עם – וחלל שנתרוקן מכל, רק לא מן האימה. הנה הוא קרב ובא, משתער ומוחץ – והנה הוא מרתיע ושם לו סתר-פנים; נדרש ואינו נמצא, יבוקש – ואינו נענה. משל אין הוא רוצה בכנועים ובממוגרים: את הגאים והאמיצים יבקש, את הקמים נגדו.

והרבה פנים לה למרידה זו: לבוא במערה ולהסתתר מפני המוות, ואף לרוץ לקראתו: לפנות לו דרך, להניח לו לעבור – ולהקבילו בטבור הרחוב; להטיח נגדו שארית הכוח והזעם – ואף לכבוש פנים וחרון. ‘עד יעבור’.

בכפיפה אחת עם המוות דרים היו כאן הבחורים. הכל כאן שלו – ורק לא הם, יתומי-העם. נצחונם של מנוצחים!

ספר פגישות עם המוות. איזו ריאליות דמיונית, איזו מציאות של ככלות-כל-הקיצין, שאין אחריה כל ממש. ואף-על-פי-כן: ישימון-חיים זה מלא תנועה, נושם נשימה של מאמץ ומעפל; רב-תמורות, חד-מיפנים, והמעברים חותכים כאותו רחוב לאֶשנוֹ שבספר, שהוא תל-חרבות מצידו היהודי מזה ועומד על תילו, בנוי ובלתי-פגיע, מן העבר האַרי מזה. הנה שבילי-האש ושבילי-השלג, סיטוּאַציות-קצה של אדמה חרוּכה, מאוּרות-תמוטה ותעלות-מדמנה – והנה ירק אילנות ודשא, ז’וליבוז' הנאה ויום-קיץ בביאֶלאַנה משתעשע בחיק-הטבע, ויפה לו. והנה חורשת לומיאַנקי, הסמוכה לווארשה. איים בתוך ים-האש, נאות דשא בישימון!

ואף בתוך-תוכם של מצבים אחרונים – חילופי-גוֹנים ואור וצל, תקוות וייחולים, מועקה שמתרווחת, מיצר שנפתח, נרות-שבת נדלקים בידי אשה במחתרת, קול תפילה עולה מן החצר לתוך המחבוא, ועֵר הלב לקולו של עולם, ודברי תורה ודעת והתבדחוּת מאחרי קירות כולאים. זה הסיוע, וזה הסיכון של שאינם-בני-ברית, נלבבים, שומרי צלמם וגחלת-ליבם! אכן, יש רגעים ירוקי-נצח בשלכת ימינו. שעות ישנן גם בזמן הזה, במקום הזה. בעבורם אולי יש אחרית גם לקוֹסמוֹסדוֹם זו!

שאינם-בני-ברית, אשר לא הפרו את הברית עם חברנו המחבר ועם חבריו, משהוא זוכר אותם, קשה עליו הפרידה מעליהם והרי הוא משהה אותנו ומפליג בסיפורם ובשבחם. משל נתחייב הוא להם ולא הם לנו ולגורלנו.

הספר – ספרנו, ספר גורלנו היהודי: ההישמדות מתחת הרקיע – ויצר-החיוּת של עם קם מאֶבלוֹ ומאֶפרוֹ; הדביקות בכל שרטון-חיים – והמורא מפני החסד המיטיב, שמא משטה הוא בנו; ואף חבלי-תודה אלה לחסידי עולם נשוי-תודה וחשוך-מרחמים – מעטים ובודדים בעולמם. כאותה חבורה חלוצית אחרונה, שלא שלטה בה האש. עתה נותנים הם דעתם ויגיעם להציל את המנצלים בשביל ההיסטוריה, מניאים אותם, בדיבור ובמעשה, מהוסיף להתגרות עם הגורל. מוקירים בחורינו חרדה זו, אך אינם מרתיעים מ’משימה' אחרונה, חוזרים ומפליגים אל תוך-תוכם של ‘אחרי הדברים האלה’, אל נסיון שאחרון הוא אולי. בכל אשר ילכו – לא יברחו עוד מאותה שליחות שהם דבקים בה והיא דבקה בהם – פליטי הכלייה ומורדיה.

‘אף ימים רבים לאחר-מכן’ – מסופר באחד הפרקים האחרונים של הספר – ‘לא יכולתי לעבור בשלווה על פני ברז של מים, אף-על-פי שכבר שתיתי לרווייה’. הוא לא הירפה ולא נתרווה הצימאון למים חיים, הלא הוא הצימאון לחיים שיש בהם התנערות והתחדשות. אותו צימאון של הגרעין החלוצי, שקורות הצלתו המופלאת, חסד אחרון שעשה עמנו שר-האכזריות של יהדות פולין – מעלה לפנינו בתום ובענווה אחד מבניה. טוביה בוז’יקובסקי חרד לפרשה זו, כלפרשיות אחרות: לאדם ולילד מישראל – שלא יישכחו, למאורע שלא יאבד, לניצנוץ-עין של המון ולרגש של יחיד. משא כבר נושא ספר זה, משא אבדננו ומשא מלחמתנו, מלחמת הגיטו, במתוכנן ובזינוקי-פתע, במעשים של אי-כניעה והתנגדות. מן השואה, מתחתיות שאול, זינקה גבורה אחרונה זו, ואפילו מועטה היתה, ואפילו במאוחר באה – גדולה היתה, בזמנה היתה. השואה – אדמתו הנרעשת, והמרד – לַבַּת ההר.

ודאי: מאורעות אחרונים מסיגים גבולם של ראשונים. מלחמת השיחרור, ו’ניסים' שנעשו לה וגבורות שעשתה תפשה את כל לבנו, דוחקת פעמים מלפניה טרגדיה ותפארת. אך היא, אף היא, כלום לא נפל עליה, הרבה או מעט, מאורם של ‘ברקים ביאנואר’ ובאפּריל 1943 בווארשה, ‘מאביב של יאנואר’ 1945? השואה ומלחמת השיחרור – שכנוֹת הן זו לזו בזמן, ודומה: גם קרובות קירבת קרקע ושרשים. האסון ‘פירנס’ את הגבורה. מכוחן של המנוּצחים שאב גם נצחוננו. ואף בלב ובהכרה הלא יתאחדו ספרי העם אשר תם-לגווע, ספרי ‘בין קורות נופלים’, עם ספרי בניו בארץ, ששיקעו מלחמתם ונצחונם בקירות הבית – להרימם.

[תשי"ט]

נגיד יזמות: משה ברסלבסקי / משה בסוק

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

[א]

‘נגמרו החיים, וכך נגמרו, ואין תקנה’ – פסוק גנסיני זה, שמשה ברסלבסקי אמרוֹ על חבר שנתלש בצעירותו, היה מהלך אחרי בשנים האחרונות ימים רבים, כסיום של מנגינה עתיקה-עתיקה, והוא חוזר ונוקב בי עתה כסוף-פסוקו של אומרו.

בווילנה ובווארשה, ב’החלוץ' דפולין נתוודענו, והוא ‘צבר’-כמעט, פיסת אדמה ארץ-ישראלית, שליח-נודד מבקיע לו מחיצות-לשון ודובר יידיש בווילנה זו שגאוותה על היידיש שבפיה רבת הנוֹי והצליל ומחוברת כאילו לקרקע-הווייה של ממש. בארץ, בדרכים, בקיבוץ ובתנועה חזרנו ונפגשנו ונתיידדנו בהרגשה של שרשים קרובים ואדמה אחת. ועבודתנו הספרותית והוצאת הספרים קירבה את יומנו וערבנו ועשינו זה עם זה ושמענו זה את זה גם מעבר למרחקים וריחוקים.

ואף בימיו האחרונים נמצאנו כביד הגורל בסמיכות מיוחדת: הוא – בבית ‘מאיר’ ואני – ב’ביילינסון'; ואני מציץ בחלון, רואה את הכביש הממהר, פעמים נדמה לי כי הוא ניגש עד לפתח, ממתין לסיום המסוים ויאמר צידוק הדין – – לילה-לילה הייתי רואה את השריפה שהעלה בורא מאורי האש היפה, אש החיים. ולא אחת אמרתי לרדת בבגדי-החולים ולקרוא לנהג: ‘קחני לבית מאיר’. אך הריתוקים והריתועים עשו את שלהם, והעיקר – מחשבה נצחית זו שדוחה תמיד את הסוף, המתרחקת מקירבתו, המשדלת תמיד: ‘עוד הדרך נמשכת’, והוא תמיד בא, הסוף, במפתיע, כאילו נזדרז ובא – –

‘נזדרז’ – והוא סמוך ונראה, אף ראינו ערמת תמימים של משה המבקש להתעלם ממנו. ראינוהו לפני שנים שוכב ב’הדסה' בחדר הראדיותיראפיה, שכן קרוב, יומם ולילה, אל בני אין-תקוה, והוא מזמין ספרים להמשך עבודתו על ספרו הגדול לתולדות תנועת הפועלים הא"י. וכך, בחיוניות-לא-תיכנע, תוך אבדון שנתעלם כאילו מן העין, בשארית הכוח המתקבץ מכל הפינות שבנפש ‘ומעלה רסיסים מעולם האורה החי בנשמתן של ישרים עליונים’, זכינו וניתנו לנו כרך ב' וג' של ספרו וכן ‘אירגוני פועלים בעליה הראשונה’, מאמרים ומסות, תגובות בעניני ספרות וציבור, ובעצם הימים האחרונים נמצא שקוּד על פרקי הכרך הרביעי – –

זכה משה וספרו הגדול נפל עליו אור, הוערך ונגוֹל לעיני ישראל, הרואות עוד לנושא זה. כבר הוגד, ועוד יוגד מה היה משה ברסלבסקי כהיסטוריון של תנועת הפועלים והארץ. ייתכן, כי סוציולוגים והיסטוריונים יבקשו כאן משהו ולא יינתן להם. שמא – יותר ניתוח מדעי או כאילו-מדעי, ואולי – יותר טרמינולוגיה מן השגורה על פיהם של בעלי אסכולות ומישנות סוציולוגיות; מישהו ייכּוה אולי מגחלתם של דברים ומלהבת שבהם, ויטען לצינה מועטה, שהיא יפה בנידון דידן, לאיזה ריסון בהרצאה, – הכל, כידוע, מן הסימנים המובהקים שניתנו במדע. אך אנחנו נמצא כאן (ולא על חשבון הידיעה והיגיעה) מה שאין בספרים רבים – אהבה. דומה, סגולת-סגולותיו היא האהבה, אהבת התנועה, אהבה רבה למעשים הטובים, שכּן רוח חסד ואהבה שרוי היה בנשמתו. הוא שטבע, כמדומה, מטבע זו, מכל מקום היא היתה אצלו במחזור הטבעי: ‘החברוּת הגדולה, הרחבה’. ודאי שתנועה באה לשם עשייה, למען המעשה, אך גדולה מזה ההידברות של האנשים, דביקותם זה בזה, היחדיו; הרוח המאַחדם ואוגדם ומוליכם וחובטם ומפייסם. שעל כן למעלה מגופי-העובדות – נפש נפשן; שעל כן כל דיון וכל הכרעה וכל מעשה וכל תחנה בתנועה מלוּוה אצל משה ברסלבסקי איזו המיית-נפש, איזו נדיבות-רוח, איזו אצילות.

באהבה זו נתייחדו כבר דבריו הראשונים שכתב בשעתו לפי ל' שנה, שעה שהפליג ‘בדרכים’ בפולין החלוצית, בהיותו עם ההכשרה בהסתערותה המופלאה לכיבוש עבודה ולמעבר, במוחש ובממש, לתנועת הפועלים הא"י. פרקי הכשרה אלה, המצויינים בפני עצמם, יד ועדוּת הם לימיו היפים, ואם קשים, של ‘החלוץ’. את להט הכיבוש, את הנחשול שקם, גא וסוחף, העלה בפאתוס ובתנופת-יכולת. ואל החלוץ הכובש המיטלטל בדרכים, אחוז איזה כוח-איתנים שבעם אובד ומתעורר, אליו הביא את אהבת הארץ, חיבב עליו משקים ומעשים, כבישים ומשעולים ב’טיול בארץ‘, שהיה ברבות הימים, במהדורה תניינא, ל’זאת הארץ’. ספר נלבב ומתרונן, שקוי חמדת-נעורים.

בן הוא לאותו דור שהגה ביראת-לבב את השם: התנועה, תנועת שיחרור. אותו דור, שהקולקטיב היה בשבילו גילוי, הליכוד – אמונה, וה’אנחנו' גאל ופדה את ה’אני' מאבדן ומהתפוררות.

שליח היה בפולין, אך איש איתן-שרשים זה קל-תנועה היה – לעשות שליחות. דומני: שליח היה גם כאן, שליח לבו, שליחה של הארץ, אהבתה, תנועת מחונניה, שליח עתידה ולשונה וספרותה, או ‘ביטויה’, כפי שהוא בוחר היה לומר.

כי סופר היה משה ברסלבסקי לפי יעודו הפנימי, בעצם מהותו. אכן, על אירגון לא נמנה ועל כרוזים של אנשי-רוח לא חתם. בחרדת כבוד הגה את השם סופר, ואל מוריו ורבותיו בחיים – אל ביאליק ואל ברדיצ’בסקי ואל ברנר ואל ברל – נשא עיניים כאל אילנות גדולים, מוטב לומר: אל הרים נישאים, הנוגעים בשפרירים העליונים. בילקוט-הצד שלו נשא הרבה מן הספרות והשירה המתהווה, פרי הארץ במובהק: רחל, ס' יזהר, ועוד ועוד. הספרות היתה בדמו וביומיומו, אם כי לא עיטר את עצמו מעולם בעטרה זו, ובשובבות נוהג היה להציב מחיצה, כביכול, בינה לבינו. ביטויו שלו – ותמיד, דומני, היה רושם, גם בישיבה ובטילטולים – רב-גוֹני: הפובליציסטיקה, ההגות, הרשימה החווייתית והשירית, מחקר וסיפור ותרגום. בחברות ספרותית מיוחדת במינה שיתף את עצמו, את כוחו, בחוויות הגדולות של בני הדור: הגנה ומלחמה, העפלה וגיטאות, השיחרור. ‘השאיל’ לא אחת את עטו ואת כשרונו לרבי-פעלים ומסוערי-חוויות אך ממעטי-דברים, אף נתן להם פאתוס ורגש ונלהבות שבו. כאחד נסתר הציל וגאל – וחזר והסתלק לפינת האלמוניות, אל הצל. כמה דברים חשובים העתידים לשמש אבני-גזית לסופרים ומשוררים, ניתנו לנו בידיו. דיינו אם אזכיר ‘הימים האחרונים של גיטו וארשה’, עדוּתה של צביה. נגיד יזמות היה, ועולמות שלמים פירנס בעריכוֹת שערך, בספרים ומחברים צעירים ש’עשה' ו’יילד'. אכן, כל עריכה יש בה משום הכרח של אלימינציה, של צימצום, של התאכזרות למה שנראה בעיני הזולת יקר וקרוב. ומשה, מידת רחמים שרויה היתה בו. שעל-כן אלוץ היה פעמים לנקוט תכסיסי-קרבות כמוסים, שאינם מועטים כלל בעבודה רוחנית כבדת-ראש. פעמים היה מאַגף ברוֹך, נמנע מקרב פנים-אל-פנים. עתים היה אומר בינו לבין לבו ובינו לבינינו: נשאיר לה להיסטוריה, תשפוט היא, תחרוץ היא דינה, ואנו נעשה את מעשינו, ניתן לו לדור ולבניו ויביעו את עצמם.

אכן, עולמות שלמים פירנס, והוא עצמו כחנינא בני – דיוֹ בקב חרובים. ורק בשנים האחרונות, פנים-אל-פנים עם ודאוּת הקץ, זכה וריכז את בקיאותו, את ידיעותיו והערה אהבתו לתנועה בספרו הגדול. ‘וימת משה’ – נאמר על הפסוקים האחרונים שבתורה: ‘ומשה כותב בדמע’ – ביסורים ובחיבוטים כתב משה ברסלבסקי אחרוני פרקי ספרוֹ – ואנו קוראים בהם בעיניים מעורפלות, כקרוא צוואה של ריע ואח – –

‘נגמרו החיים – וכך נגמרו – ואין תקנה’ – –

[ב]

העיר הגדולה, רבת-האוכלוסין – כמנהגה: גודשת תנועה וטורח ומעשים – ומשה ברסלבסקי איננו. שוב לא תחכה לי בבואי לכאן הפגישה ה’מסרתית' עם משה, לא עוד נימלך זה בזה, לא נידיין. לא עוד נשב ישיבותינו טן-דו, דוברים בארבע עינים ושותקים פעמים שתיקת לב אחד. לא עוד נמצה יחדיו אמיתם של דברים, מבקשים למנוע מריבה בין הדין והשלום. אין-סוף פגישותינו – וסוף היחדיו – –

עכשיו מתחיל העבר לחיות את חייו. שנית, ובאינטיסיביות. אשר היה – מבקש להיעשות הווה, ודמו ופועַם-לבו נמרצים. גואים הזכרונות בנחל כבר. אך חושש אתה, ושמא יודע כי הזכרונות אינם אלא פרידה, ניפנופי-יד בקצה הרציף עם הפלגת המסע. ואתה נמלט אל הדמות, נאחז באישיות, בקבוע ובמוצק שבה.

אומרים, כי שלם היה משה, אך גם הוא, כאישיות הוגה ומגשימה, נתנסה בחיבוטי-פנים, במאבקים כמוסים. שלמוּת אם היתה בו לא בבת-אחת ניתנה לו. לא בטח בוודאות של הערכות, באבסולוט של מצבים ואישים. כאיש של ‘קורות ומקורות’ ידע את תנודות המטולטלת ההיסטורית, והבחין בארעי שאינו ראוי כי יקודש כקבע. כלום איש-פשרה היה, כפי שניתן היה לדמות? – והן יסודותיו איתנים היו, וערכים שלו – גבושים ויציבים. מול יריבים ןבנוכחותם של אינטרסים היה חוזר על מצפונו ובודקו, רגיש ואין-רוגע. ובאי-רגיעה זו מתבונן היה בקיום היהודי, בהוויה היהודית, או כפי גירסתו שלו: ב’תהומיות הוויתנו'.

ענווה היתה בו, כולה ישותית, בפני הגדלוּת והיציבות הנפשית, בפני החכמה וסערות החיים, בפני הדרת מעשים ותפארת עושים. בחרדת רוממות עמד בפני תולדות העם וגורלו, והוא משתאה כל ימיו אל נופי הארץ, ליצירתה ולשונה: עתיקי-יומין ומתנערים ומתחדשים. חושף היה כל ימיו: עם הטוריה ביד – בין מחשפי פסיפס הרצפה של בית-הכנסת העתיק בבית-אלפא, והוא שהעלה ‘פסיפסים’ חדשים נפלאים כחנה סנש וג’ימי ושלומית, והוא ה’מגלה' פרחי-סופרים, נושא טרחם בשמחת-מצווה – וכמה מהם כבר עומדים ברשות עצמם, אך נתחייבו לו למשה בגילויים ועילויים. אכן, בכל ענוותו, ענוות-אמת, גאוּת אחת התיר לעצמו: ‘התהדרות’ בטוריה שעשה בה. לא נשתכחה טוריית בית-אלפא, אך גם לאחר-מכן היתה זו ‘מכנרת’ בידו. משתבח ומתנאה היה בפתיחת בורות בפרדסים. דומה, כי גם אל שדה הספרות, שנכנס בו בהתרעשות הלב כבפתחו של היכל ושירת-כיהן בה כל ימיו בחרדה, אף אל שדה-הספרות בא, בעיקר, כעודר, עידור גדול וקטן, כפותח בורות להנביט ולהצמיח ולהעלות נוף, לתת כוח גידול וסם-חיים. רבן העושים לספרות העבודה ולספרוּת האוטנטית היה, ולהן גם עשה נפשות, ביסס את המעשה ביסוס רעיוני שבדיעבד ומלכתחילה. הוא ראה את המירוץ בין החיים לבין הביטוי, את ה’פער' ביניהם, העריך מַתָנים שהספרוּת נותנת, אך למעלה מזה נוצצו לנגד עיניו מרגליות בקרקע בני העם ובתחתיות נשמתם. באיתערותא דלעילא אמר דברו בנושא זה בועידה האחרונה של הקיבוץ, בערב ההוצאה. נעמוד, נקשיב: ‘בדברים אלה לא נרמז אלא על יבולה של ערוגה אחת שטיפחנו מימי השואה והמאבק, על פריו של אלון אחד – אלון הבכוּת והמרי. אבל הן רוצים אנו שההיסטוריה העברית תחדל להסתופף בבתי-קברות, בבונקרים ואפילו בתאי-מחתרת. אין אנו רוצים להיצמד לגורל הכופה עלינו לקבור מגילות כאנשי סרך היחד ולא כמפקדים במרד הגיטאות ולא כאסירי-ציון אנוסים. רוצים אנו שלא המוות יחשוף את דמותו של דור לוחמים ושל בני הדור הצעיר, והמוות הן הוא-הוא שדובב אותם לראשונה. די לנו בזעקת נואשים ובגבורת-אחרונים – זו נאגרה כבר למכביר במחסני האומה, שתספיק להרבה דורות, אם לא לכל הדורות. הן כל זה היה מס איום למען החיים, למען יש חדש במולדת וביש הזה השלכנו עוגן, יחד עם ספרות העבודה כולה’.

בתחום זה – עשה משה ברסלבסקי מעשה-אמודאי: צלילה לצורך הצלה - -

היתה בו איזו רתיעה, אורגאנית כמעט, מפני מלים לועזיות, רתיעה שהיה בה מן המורא ומן הסלידה, אך שתים מלים נאחזו בו ו’רדו' בו, עד כי לא חש, כאילו, בלועזיותן: ווּלקאניות וקטסטרופה. אכן, לא לכסיקה היתה כאן. שכּן הוא רגש תמיד עם ההוויה היהודית, לבּה רדומה זו של הר-פרצים, מזועזע מרעמי השואה העתידה המתגלגלים כבר ב’הוא אמר לה‘, ב’שמים בקשו רחמים עלי’ ו’בעיר ההריגה' ותל-חי ובדברי מוריו ורבותיו בתנועת העבודה, עד שנרעדה אדמתנו כולה בהרג הרב, רעידה שאינה פוסקת – –

יציב ערכים, מסוים ערכים, המצמצם את עצמו ואת תחומיו וכך, כאילו, יפה לו, החושש מחוות-דעה ומהכרעה בעניינים שלא צמחו בו ועמו – הלך אל הגולה, זינק אל הגולה על פני גשר של אש; והוא, שהעברית היתה לו טל-ילדות ודם-נעורים ויין-דורות, נתן לעצמו, כבש לעצמו לשון יידיש. פריצת המעגל, אימוץ שאימץ אל לבו את העם שבגולה ולשונו – אף הם תולדה של אותה ווּלקאניות, של תחוּשת הקטסטרופה והכרח ההצלה.

גלוי לעין פאתוס שהיה בו, פאתוס ‘מתלעלע’ לעתים, אך הוא פרי אינטנסיביות הרגש, התפעמות שירית. הנה: ‘אמור לכוהנים: אל יחרדו לכהונתם, אמור לעשירים: אל יחרדו לעשרם, אמור לאנשי התורה: אל ימצאו מפלט בתורתם. אמור לכל: יתנו את כל אשר להם למען חרותנו, למען בנינו אחרינו; יתפרק העם את עדיו למען הפדות. אמור להם: ביום עֶברה לא תעמוד להם הכהונה, לא ימלט ההון ואף התורה לא תציל’. היה בו פאתוס לקדום – ולמתהווה. אזכור מלפני שלושים שנה שורותיו על רחל, לאחר מותה: ‘אמצו אל לבכם את קומץ העלים האלה, אמצום באהבה ובכאב: ככה עוד לא הושר אצלנו’ – – מכאן, מן ההתפעמות הזאת גם ה’הנני והלכתי' של משה ברסלבסקי. תמיד.

אולם הנה יש אשר יתנצנץ בעיניו ובדברו – בדיבור יותר מאשר בכתובים – ברק שובב ומשובב לב. היבהובים של הוּמוֹר, המעמיד את כל הרצינות על ראשה, מסלקה ומפנה דרך חסומה – לאמת. הומור זה הוא שקירבו אל הילד, פתח לפניו שערי עולמו בשובבות ובחכמה. ידע, ידע ברסלבסקי לשבות לב ילד, לענגו במשחק, במעשי קונדס, בצלליות מרקדות על הקיר, בחרוז ובדורון מפתיע. והן פעמים הזוטות, הפכין הקטנים נפש חיה להם וניב להם מיוחד – –

מעריץ גדול היה ברסלבסקי. זאת הארץ, תנועת הפועלים ‘שלו’, זאת ההסתדרות וזה הקיבוץ, זאת ספרוּת העבודה וזאת ספרוּת התנועה. אש-תמיד, זהורית-של חסד-לא תכבה.

הערצנו הערצותיך, משה.

היסוד לעולם עלוּם מן העין, אך בלעדיו – האין. ומשה ברסלבסקי – מן היסוד היה. עליו, ועל דומיו ודומי-דומיו ייכון היש אשר לנו. ואולי כל ישו של עולם.

[תשכ"ב]

[ג]

…אין זה צל משתרך. ולא זֵכר המסרב להסתלק. חיים הם. כיברת אדמה. טורח שלה. תמימות שבעשייתה. המאור שעל פניה, שמפציע מתוכה.

הוא ההֶעדר שנוכח; חידלון – שהוא ‘יש’; האין – הקיים. כלום רואה אני את הגשר ביניהם? הוא נטוי, קמור בתוכי. ממשי ככל ממש. עומד אני עליו עכשיו ברגע-של-חצות. הלילה נפרד לשנים – זה בכה וזה בכה – –

הנה ניתנו לך ד' אמות – ולא תאמר: צר לי המקום.

אתה גם בחייך מעולם לא אמרת: המקום צר לי.

‘זאת הארץ’ שפעה מרחבים, שטחים; עתידה הארץ שתתפשט, מאליה. שתגדל, מתוכה. יבשת!

אוכלוסין של יהודים בגויים, המבקשים להיות ארץ-ישראליים, העשויים להיות ארץ-ישראליים – עולם מלא הם, עולמות.

ואותה תיבה קטנה: קיבוץ – מה גדולה היתה שעה שהיית הוגה בה והוגה אותה. כמה אדם ואדמה ונצח וקוסמוס נתת לה.

עברית, תנ"ך – מסדך.

ביאליק, ברנר – מקדשך.

בגנסין נגנזו מצוקות-נעוּרים-ובחרות, וחזרת ושמעת אותן מתוך יזהר, וששת אל ‘ימי ציקלג’ כאל מקום-חיבורם של עולמות.

בפגישה ראשונה אתך אי-אז לפני היות המבול על-פני כדורנו, אי-שם בטרם-פונאר, שרת בכנופיה של חלוצים, נלהב ופאתיטי: ‘ומפני זה, ומפני זה יושפע שפע, שפע רב בכל העולמות’ – – לא נעלמה מן העין מבוכה שהיתה בך. הן מרצונך-על-כרחך הוטלת אל בין הרבים, ואתה במצוקת לשון המעמידה, ברוב חביבות, סייגים בפניך. וההכרח כופה עליך השמעת דברים, נשיאת דברים.

נצטרד קולך – ונמלטת, כאילו, אל השיר: ‘ומפני זה יושפע שפע, שפע רב’.

מאז אותה פגישה מלפני-היות-המבול – פגישות אין-סוף. עתים היית אתה – אני, ופעמים שומעים היינו זה מתוך קולו של זה, ופעמים כמו מרחוק בא הקול, צרוד, מגומגם ולא-ניחא לו. על הרעב ליצירה, על מריבה עם הסביבה, עם החברה, לא חשכנו דברים, אך על המריבה עם זה מרובה-העינים, על מריבה זו הסופסופית – החרשנו, אף כי עיניו של ‘ההוא’ כבר היו בחלון.

בעצם: אתה המחריש, קודם ועתה. כי החיים זועקים את המריבה. אין הפוגות.

אכן, כולנו מודעיו.

אך אתה – בחירו.

קרוב הוא לנו בכל עת –

אך אנו דוחים, איכשהו,

את המועד – –

[תשכ"ד]

א. חלוץ

החלוץ – מתוך סערת עולם הבריק לעיני הילד שם זה, חד ואמיץ: החלוץ.

מקרוב בא השם. מבית-אבא-אמא, מפי האח הבוגר. ובהברה האשכנזית כמובן, ומנוגן מלעיל: החלוץ. והוא בא כאילן על שרשיו וקרקעו, מעורה במקרא מפורש-לא-מפורש: החלוץ עובר לפני המחנה. כאילו מה’חדר' בא. מן המדבר הרחוק והשומם. מאותן ארבעים שנה של נדודי עם במדבר-חייו בין העבדוּת שבנפש לבין מעשה הגאולה, כבן וכאח לאותו גזע פלאי הנודד לגאול את עצמו מכל שפלות, גזע כובשי-עצמם-וארצם.

ואך עצם הילד לרגע עיניו, שמע קול צעדים בסך, קול המון צעדים, כצבא העובר – אבל רק רגע. כי בהגות הבית את השם החלוץ – ונפתחו מרחבים בין החומות, ועלה ריח שדות בקציר, ריח אדמה מבורכת. ובשבתו ליד שולחן-השבת בבית-אבא-אמא בעיר הרוסית שבתחום ותלה כל קשבו אל פני האח הבכור, אשר שב זה עתה מאוקראינה ובפיו מ’זמרת הארץ':

זאָג מיר, שוועסטיר לעבּן,

איך וועל דיר עפּעס פרעגן:

וואָס-זשע וועסטו טאָן אין פאלעסטינע?

והאחות-הרחימאית משיבה:

איך וועל דאָרט קאָרן שניידן,

אבּי נאָר קיין גלות ליידן,

אבּי נאָר אין פאלעסטינע – – –

הוא בשאלתו והיא בתשובתה:

איך וועל גיין אין א סיטצן קליידל,

אבּי נאָר צו זיין א יידיש מיידל,

אבּי נאָר אין פאלעסטינע – – – ¹

בתוך המחנה צועדת ושרה גם האחות, שמלת-בד לגופה וחרמשה בידה. בבית שבתחום היהודי עלה עם ‘החלוץ’ ריח האדמה; רחוק-רחוק – ומבסם. והארץ, אליה עוד נדד הילד עם שבטי-ישורון, נסע וחנה – זאת הארץ התקרבה כל-כך עד לכף רגלו: עת הקציר הגיעה והחיטה נתנה מאה שערים – –

אכן, זה היה בשבָּת, בשֶׁבת בני-הבית גם יחד, בהנעים האב זמירות, ובהיות שמלת-הבד והקציר זמרה בלבד. אבל במוצאי-שבת עבר מישהו (אולי זה אותו הבנאי שב’איש חסיד היה'?) והקים מחיצה בבית. הבית היה לשנים. ואור ליום א' – כבר עמדו שם בחוץ וחיכו דרכיים: דרך לאב ודרך לבן. מזה ומזה.

עמדו וחיכו דרכים. ללכת! ללכת! כל העולם כולו אז הלך. כל הנתיבות נדדו. אשלוני-צבא באו ואשלונים יצאו. גייסות גימאו מרחקים. הדרכים, הרחובות הפגינו. גני-עם ליבלבו בשפע של הבטחות והתנבאויות. אף החומות דיברו. לשון-פלקטים ניתנה להם, רעשנית, אך טובה ומבטיחה. עוד מעט והעמידו גם הן, החומות, את רגליהן ואחזו דרכן. איך אפשר לעמוד והעולם צועד אל הפלא?! – הכל היה פרוצסיה אחת גדולה, בלי סמלי דת, אבל כולה חרדת-קודש, אל המיוּעד והמקוּוה.

כן, החלוץ היה בין ההולכים. ולא בין אנשים ה’ציוויל' שעל המדרכות, כי אם באמצע הרחוב, על המרצפת, עם המיליציונר והגייסות ומתנדבי-החופש. אבל היה בהליכתו איזה כובד, משהו מבדידות. כקול כינור בהכות התופים, כהמיית חליל בתקוע החצוצרות. מיותם כלשהו היה הד צעדיו. אמנם הרוחות ניפנפו גם לו בהמון זרועות ודגלים, האושר היה קרוב כל כך, על-יד, אך החג לא נסך עליו שכרון עד כדי שכחת-עצמוּתו. אף ביום החוגג לא שכח כי יש מערכה, בה לא יעמוד אלא הוא ושכמותו. הדגלים פה קראו, המערכה פה היתה קרובה ויקרה, אך כאיש-ברית נאמן לא יבגוד בגורלו הוא, במערכה ההיא, העזובה, המצפה לו, רק לו. היתה אכזריות מרובה לא להושיט את היד אל האושר הקרוב, לא לתת לה לנפש כי יציפנה האור. והיתה בכך עצבות כבדה: הנה צעד עם כולם; הם הגיעו כאילו למחוז-חפצם – ועליו עוד ללכת, ללכת – –

הוא הלך יחידי, אך בקצב הצעדים של הרבים. לבדו הלך כאילו, אך עם התהלוכה הגדולה של העולם הפורח – מנגינה אחת בלב הכול, ואביב אחד מעל לראשם.

הילד גלה עם בית-אבא-אמא מעיר-התחום שברוסיה לעיר הירושלמית שבערי הגולה. הנהרות האביביים הגאים נסוגים, והוא מתהלך כחולם על גדותם. הוא לא יודע מי כבש את הסערה ומי הוריד גאון הנהרות, אך הוא מאזין לקולות. על הגשר יעמוד, מביט למרחק. והנה הם – החלוצים. ובצוותא, חבורות-חבורות. בני אוקראינה הם, הפוגרומית. בדרך לארץ-ישראל. והפעם – לא כהולכים הם: מיצעדם נחפז. האץ להם דרכם? מי מצליף עליהם? – אומרים: מוראות אוקראינה; ומראה-העינים – הה, עינים אלה אשר חזו את אשר אזנינו רק שמעו. אוקראינה! אך לא אימת פליטי-פרעות ניבטת מהם, לא פחד נודדים. זמרה הם מביאים אתם, וחדוה וצחוק. עם יגון החיים כרתו ברית – ועם השמחה. הילד משתאה: כלום לא עושי-נפלאות הם? כך ללכת בן המגור שמאחוריהם והאור שלפניהם? ככה – על החבל המתוח בין ארץ-הדמים ובין הארץ הרחוקה, הנשאפת?

ובבוקרו של יום אחד מקיץ הנער – והם בחצרו: חוטבים עצים. זמן רב הוא עומד, מתבונן בהם ובעבודת-ידם; תחת הגוֹיים באו הבחורים האלה. כלום לא מהגבעונים הם, חוטבי-העצים ושואבי-המים? אך ברגעים של הפסקה, לארוחה ולמנוחה, הם מקרבים אותו אליהם (והוא קרוב אליהם גם מקודם); דומה: מפזמים הם בחשאי ‘ישמחו במלכותך… קוראי עונג’. וכשהם שבים ביקוד לעבודתם, לחטיבת העצים, פותח מישהו ב’וטהר לבנו, אח, לבנו'. האם לא נסתרים הם? צדיקים שיצאו לערוך גלות בעוון אחרים ולמרק חטאים לא חטאו?

הנה כי-כן: המוּצלים מן הזוועות – עוד ידעו, בנדודיהם, להציל משכנות ישראל. את בכי ישראל ידעו ואת ההתרוננות – וציווּ גם לו, לנער, החיים.

אשר עמדו בשער מול ליסטים וחבורות-פורעים – ידעו גם בלכתם משם להיאמן לעצמם, ללכת לא כנמלטים ומצילי-נפשם.

האימה לא דיכאה, כי אם הזקיפה קומה.

החשיכה שירדה – מולה נדלקו מאורות שבנפש. הסערה לא הליטה את הפנים, כי אם קרעה עינים לרווחה, הזעיקה כוחות, והלב נפרץ אל הרוחות… יש מחר. ללכת. ללכת.

הילד גדל והיה לנער והוא יושב בעליית-הקיר שבבית-אבא-אמא. העולם עוד חלום. ספרים וסופרים הם המציאות, והמציאות שעל-ידך – מה לה ומי לה פה? אמנם, קיים בית-אבא-אמא, והמסחר מסתובב על גלגליו, בארון הברזל שמוּרות ואלוטות שונות, הנגנזות וחוזרות ומתגלות; הוא שומע גם על עסקי-כסף, ירידות ועליות – כל זה ‘להם’, להם ולא לו. לו – טולסטוי ודוסטויבסקי. הוויה וחידלון, וסוד הקיום, ומה מחוז-החפץ לכל התמורות. הנה נתלתה החמה בחלונו. ידיו קמוצות: תפסו לה לחמה בקרניה. אור זרוע בכל. אך רגע שני – וכמו מסע ארוך, רב-קרונות, עובר עליו, והוא בין הפסים, נשמר מן הכליה, אך הימוּם הוטל בו. הלום רעש הקרונות וסאון המסע – אנה הוא בא?

ובאחד הימים, בשעת בין-השמשות והגעגועים, בתעות עוד היום בשבילים שכוּחים – הוא יוצא. לאן? – אל החלוצים. באחד הרחובות ‘ביתם’, והוא אחר, בית-ערב-ולילה; בצאת אדם למנוחות – הם להמיה ולסערה. קראה לו לנער שירתם, האורה הפורצה מן החלונות, הליכתם האחרת. מבדידות ההגות הוא נמשך אל רעישת הציבור. אך גם פה הוא בודד: הם גדולים ובוגרים – והוא צעיר-לימים וקטן בעיניו. הם מדברים על כבישים, על סלילת דרכים – והוא תוהה למשעולו בנתיבות עולם. הם יודעים כבר את אשר עליהם לעשות מחר – והוא עוד עומד ושואל. יחידי בין רבים.

באחד החדרים – שיחה. (והוא לא ידע למה זה ייקרא שיחה: הן אחד המדבּר? – אולם נעימה לאוזן המלה ‘שיחה’: בסוד שיח, ושיח אנוש, ולפני אדוני ישפוך שיחו…)

המשוחח – איש ‘מהתם’. מדבר יידיש – ומתקשה. מוזר הדבר, איש יהודי שהיידיש איננה ששה בפיו להתבטא! כקורא הוא מתוך ספר יפה, אך הקריאה בו קשה במקצת, והאור שופע מתוך הכתוב ומושך ומושך. והנה הוא נעצר כמבקש לסלק אבן-נגף: אָט די – התלבטות…

נו – הוא פונה אל השומעים – אך ביידיש ‘התלבטות’? –

איך? – שואל הנער את עצמו.

אין מלה-אחות לה ל’התלבטות'. והוא ממשיך, המשוחח:

–אין דומה להתלבטותו של האדם העברי, הפועל בארץ, על יצירת חיים חדשים – –

לעדה זו לא נצטרף הנער באותו ערב, נדון להתלבטויות; הוא חזר אל עצמו, אל ספריו (ביניהם, כמובן, מסביב לנקודה, מכאן ומכאן ושכול וכשלון) – אך הוא ידע: אל הסף הזה עוד יחזור; עם אלה עוד ישוב-ייפגש.

[תרצ"ח]

ב. חלוץ צעיר

– – גינות קטנות. גינות רעננות. בנות-טיפוחיהם של נערי ‘החלוץ הצעיר’. עלץ הלב לתום הוויתן, אל בשורת-צמיחתן, וייחל ושמר מוצאי בוקר וערב: הפקחו עלים עיניהם? יש גמול לטורח? הצמיחה – התבוא אל הפרי?

שקידה זו, וציפיה זו, ואף הפרי שנשאו – ודאי שלא היה בהן כדי להזין הנוף ולפרנס הבית, אך הן השפיעו שפע רב על הנפש הצעירה השואלת לרחוק, אל מעֵבר לים, דוחקת את הקץ, מקפיצה את הדרך אליו.

בדרך היה – השדה שמחוץ ל’תחום-שבת‘, היה הכפר. לא אחד-אחד יצאו אליהם ולא ‘בזויי-נפש ומעונים’ עמדו בפניהם. בצוותא מתרוננת ובצעדים עליזים הפליגו לטיול ולכינוס, למושבה ולסמינריון. חיננית היתה אותה ביקתת-אכרים שבמקום איקונין או גם מעליו (משום שלא היה סיפק בידי ה’גוי' וברצונו להגלותו ממקום קביעותו) היה דבר התנועה או דיברתה מתנוסס לנגד העינים בדומה ל’שיויתי’ בבית-הכנסת ואוצל קדושה-מעט למקום.

וכלום יש חירות למעלה מאותה שינה על הארץ ואכילת פת בקהווה חרוכה, מאותם לילות-גורן-ומדורה שהטעימו קמעא מטעמה של ארץ-ישראל-של-מטה, ומה מופלא מימים של שיחות-אין-קץ בצילן של אילנות עתיקים ועל גדות אגמים ונהרות, אשר נפשם למרחקים והם מתרפקים, תוך כדי הילוכם, על חופים קרובים.

קץ לא היה לאותן שיחות שלא היו, למען הדיוק, בלתי אם מונולוגים של השליח, של איש ‘החלוץ’ ועתים – של ריע-מדריך. אכן, כאן הרביצו תורה, כאן היתה התמדה במקובץ, כאן ראית גלגולו של ‘המתמיד’ בישראל: תנועה ‘מתמידה’, כי כבד הרעב-לדעת בסניפים, ולא ינקפו אלא שלושה-ארבעה שבועות ואתה תהא מצוּוה לחזור לשם, אל העינים הנשואות, השואלות – מהר, איפוא, וצמח, עלה וחכם.

אולי מוזרה במקצת האמת כמות שהיא: ימיה הטובים של התנועה ומועדיה לא חלו בביתה, במקום גידולה בעיירה ובסניף, כי אם בדרכים. כמה פעמים בשנה ‘עלתה לרגל’ למושבה ולכינוס ולסמינריון. ‘בכוח שיחה אחת במושבה אעבוד חדשים’ – נאחז בזכרון קולה הכבוש והעמוק של אחת מדריכה. בכוח ‘אכילה’ זו בכינוס ובמושבה היו הולכים אחר-כך ‘ארבעים יום וארבעים לילה’; כאן היו תחנות-הציוד לתנועה, מרכזי ה’חיונה', בדומה לשווקים ולירידים של אבותיהם של אלה.

אך לא בכוח הליכה זו ולא על השיחה ועל ההרצאה בלבד תחיה תנועה. לא מעט בא לה מהכוח השופע מכל חברה מתהווה, מאותו רגע שהנחל הקטן, ‘האני’, הולך אל הים – ‘אנחנו’ – ומשתפך לתוכו. ודאי: זה כוחה של הברית, של הרבים, של ‘המעגל’, אך כאן נצטרפה לכך גם איזו התרפקות-גומלין, דביקות-חשאין באין-אומר. התרפקות זו, דביקות זו – ברכה לא מעטה אצלה להן החברה-הנערה, מאור נפשה זרעה עליהן. עתים היית מדמה והנה היא משרה מרוחה על כל התנועה, היודעת הלכי-רוח, רגישה לתנודות נפשיות ולרעידות הדקות של הלב וריטוט מיתרים.

היתה זו תנועה של הליכה – ושל הלך-נפש. אל תעירו את ההשתתפות בשיחה, את סיפור ‘דרכי לתנועה ובתוכה’ או ‘פרשת עבודתי בסניף’, ואל תעוררו את השירה ואת הריקוד. אין מצווים על הדיבור, ופחות מכן – על השירה. אלו חבלי-הלידה של כל שיחה! אותה שתיקה-אריכתא לאחר דברי הפתיחה. אותן דממות מאזינות, אותן מבוכות בציבור. עתים ביקשת ליידות אבן, להרגיז אותה דממה, להטיח דברים במבוכה המתכנסת ויפה לה – אך משהושרה מבטך על אלו העינים הכבושות, משגוּנב אליך משהו מן הדריכוּת העמלה בחשאי, כאותם שרשים החותרים להביא מזונותיהם ממעמקים – ובוֹשת מפני שפת-יתר, ונכלמת מפני קלון כל מלל, ונכבשת כיבוש גמור בידי אותה ציפיה עקשנית לצמיחה איטית של מלים מעטות, נפשיות, עצמיות, שגמגומן רמז: רב הנסתר מן הנגלה.

כי בנים ובנות אלה רק את עצמם ואת נפשם עשו ושמעו. קצה נפשם בכל פיקוד והטלת מרות ובצו הבא ‘מגבוה’; אף למשרוקית השגורה כל-כך בפי כל מדריך ‘בּזו’ שנים מרובות. עינו של המדריך, עינו בלבד, כעינם של אבא-אמא, מכנסת וממשמעת, מפקדת לעת-צורך ומצווה, ודברי המדריך אינם אלא כאותן מלים (שהן למותר, אליבא דאמת) שנוהגים לצרפן לציור ולתמונה – והציור והתמונה חזקים וכובשים מתוכם, וכוחם גדול משל צבא המלים.

משפתח אותו ‘אילם’ את פיו – דיבר הלב (‘תנועה ליבא בעי’). ובמקום שהלב מדבר – יש גם עליצות סמויה מן העין: הנה חצבתי והעליתי מעט (‘אני לא ביקשתי, אך שמעתי לרצון ציוָה עלי’) – ואולי, אולי יש בזה צורך-מעט, נחיצות כל-שהיא גם לך, חברי הקשוב, וחברתי הקשובה. היתה זו תנועה של המית-לב ורגש ². שירתה היתה תפילה. תפילות בציבור אלו, בשדות ובגרנות ועל חופי נהרות, שם ישבנו גם עלזנו גם עגמנו – תפילות זכּוֹת של אבותינו לא יבושו בהן בהיאספן יחד בצל כנפיה של שכינת האומה. תנועת-רגש מתפללת זו התרפקה על השיר ועל הסיפור, על היצירה הספרותית של אבא ושל אמא, של עברית ויידיש. אימצה אל לבה את השיר החדש: שיר מרד נסער ושיר לירי צלול ושקוף. שיר-הרבים ושיר-היחיד לא היו שתי רשויות נבדלות. אחת נגעה, נגעה מאד בחברתה. כל מתת נאמנה נרצתה.

לא יקופח מן הזכרון חסדו של ערב באחת מן המושבות. בצל אילנות ישבנו אותה שבת. הרצאות ושיחה – והאזנה. הנה גוּנב לבני המושבה, שהמשוחח יוצא-ונכנס בבית-הספרוּת – ומיד שמו עליו מצור. תחילה, כדי להיפטר מענשן של הפצרות, קרא בפניהם קטע מתוך השירה הצעירה בארץ. קריאה – והקשבה ותחינת-עינים וציפיה מפצירה. וחוזר חלילה. ירדו הדמדומים, האילנות האפילו, השורות נתעלמו בשחור הספר – והוא קורא בעל-פה והם אחריו, משננים לעצמם במקהלה שיר אחרי שיר, ורואים אור לעת ערב – –

כגילוי היה לו צמאון דשאים אלה לטל כי יותן עליהם, תום הלב הפתוח כשדה החרוש. ולא זזה ידם מידו כל אותן השעות עד שכּבשו כוכבים את הרקיעים. הללו הביטו בנו, ואחד מהם הציץ ונשר אל תוך המעגל. וכשעצמתי עיני, ודאי עלי ששמעתיו לואט: ניצחתוני, בני, ניצחתוני – –

אכן, היה בהם בכדי לנצח גדולים ותקיפים, מהודרים וממושטרים מהם. בני-עיירה אלה, ה’בוֹשים' לדבר בשער, הנבוכים בפני עשרם של אחרים, ה’קרתנים' שהכרך עשוי להממם – להם היתה קרקע-נפש יציבה ביותר, שלא נזדעזעה בהרבה רעידות, בהן נתנסה העם ונתנסו תנועות ביהדות.

בידי בני-זקוניה אלה הפקידה העיירה הרבה מסגולות רוחה. בכוחות אחרונים אימצה אותם אל לבה וציוותה עליהם: לכו, עיזבו אותי, כי זקנתי מלהיות לכם לאם, לכו ולא תרקבו פה עמי.

הם יצאו מעליה – ועמם מלאכיה הטובים. בבית-התנועה ובחיים התהלכו ברגש וברטט. לא היה בדבריהם משום בטחון קולני, מאותה ודאות הצועדת בסך. ודאי, אמת אחת היא לי ולרבים, לאחד ולמחנה כולו – אך כל אחד נתחייב להגיע אליה בשביל שלו, לסלול את שבילו בעצם מצעדו. שונאם-בנפש היה הנוסח, ואיבתם – כל ‘עמדתנו’; הם סלדו מכל מדים, בין מדי-גוף ובין מדי-נפש. על-כן לא ששו אל הטכניקה החינוכית, שכּן יסוד כל היסודות הוא ‘הגישה הנפשית’, המקור שבלב, והלב – אהבה הוא. אהבה ורחמים גדולים אל קרועים-בלואים אלה האומרים לקרקר קיר-הגלות: כולם מבקשים להיגאל, אחד מהם הוא ודאי הגואל; בעצם, כל גאול הוא גואל. הומניות היתה כאן. פרחי-שליחיה היו – והם, אולי, לא ידעו – –

שנונה היתה ביקרתם, יורה כחץ בגיבורי-הבמות, נואמי-המפלגות ורבי-הפוליטיקה. למשמע מלל מתרברב, לשון-לימודים שאינה מגמגמת לעולם ושהכל מותקן ומזומן אצלה תמיד – היו מנמיכים מבטם, כובשים פניהם ונכלמים בקלונם של אחרים.

ודאי, היה בזה משום מרד העיירה היהודית החרישית בהמונו של הכרך. עיירת ווהלין וליטא לא קיבלה נוסח וארשה ולמברג. קול המולתם של החיים הפוליטיים ורוח זו שהסעירו מסביבם ‘עושי-הפוליטיקה’ ביטלו מן העשייה המעמיקה, הפסיקו מן המשנה האחת שעליה ביקשו לתת את נפשם. חלילה להם מהיות נייטראליים למאבקים הציבוריים, אך היה בהם ‘פחד מפני הריקנות’, מפני חוסר הממש, מפשטנות שבניסוחים, מאשליות שבמלים.

פשטנות שבניסוחים! אשליות שבהגדרות!

נערים מתלבטים אלה היה להם ‘כשרון’ מיוחד למורכב שבחיים, לסבך שאין להתירו בהחלטה. נפשם ביקשה את האחדות, את שלטון ההרמוניה – ועיניהם רואות את הסתירה ואת השניות. מחניים בנפש, קרעים במציאות. שלמוּת לא תקום באילוסיה, וכל המברך עליה אינו אלא מוציא ברכה לבטלה.

הם ראו את הגולה כמות שהיא והפסק שנפסק לה כבר. שלילת הגולה? – חלילה מלבוז לה ולערכיה. מידת הדין בהערכת עצמנו – ומידת רחמים ליופי המעט שבבית, בעיירה, בקיום היהודי.

הכא והתם. מחניים. ‘ובחרת’. הם בחרו. ‘עתידה הארץ להתפשט’, עתידה העברית להיות לשון הנפש, – והם מתרפקים על יידיש, מחבבים שירתה, חרדים ליצירתה. הלכה כעתיד, והעתיד – לתרבות העברית, אך לא ניכלם באהבתנו את ההווה, את יידיש – שלנו היא; מנפשנו הן שתיהן.

אכן, יפה התרפקות זו שבתנועות הנוער, חברוּת המעגל הצר. והם גם הביאו עמם מעיירתם צניעות מופרזת, הנרתעת מרשות-רבים, המבקשת פינה לייחוד עצמה. ובכל זאת: צו-הלב היא ההליכה אל התנועה העממית, לחיות בקיבוץ ההומה. מרבי ההתלבטות בפכים קטנים – פסקו להתלבט. שעת ההכרעה באה!

נערים אלה, הכל הועמד אצלם על עיקר אחד, על הגשמה, – והיא, דומה, רשותם היחידה. המפלגה – מסגרת מצירה; אורח-חייה, סגנון יומה, דרך ויכוחיה – לא להם. תאמר: פרישוּת אסתיטית? התמכרות לחולשה היפה? שעת ההכרעה באה, ועמה – ההתגברות. שכּן העיקר הוא מעשה התנועה, הכרח ההגשמה. הצורך הריאלי – הוא גם יפיים של החיים וקדושתם.

בלתי-מרוצים היו. לעולם לא היתה דעתם נוחה מעצמם, מאחרים, יותר-מכל – מעצמם. ויותר משהיה בידם לשנות דברים, להיאבק לתמורה – ידעו להיות לא-מרוצים. ניתן לומר: לעולם היתה יכולתם מסוימת, אך מסירותם – לאין-מצרים. ומסירות – עושה הכל. בה האמינו. בה בטחו.

נערים ונערות אלה, שמסגרתם רופסת, שמספרם אין בו משום כוח-מחץ ביריבים – אמוּרים היו ללכד המונים, להיות עמם וגם – העזה צעירה זו! – גם להוליכם. המתלבטים, המטיחים אחד בשני: ‘פה-נפש’, הפורשים מכל פומביות, הנוטים להתרפק זה על זה בקרן-זוויתם, – נחלצו בכל מקום ובכל שעה להיות שליחי הרעיון: לא ייחוד, ולא אי-מבטחים ולא נוה-דשא בשממת-המציאות. מי אמר: רעיון זה הורכב להם, שליחות זו הועמסה על כתפים שלא ביקשו לשאתה? כבני העם ידעו, שאין שיור לתורה אלא בהינתנה לעיני כל ישראל, שאין הנעלה מתקיים בידי אנשי-סגולה בלבד, וכי הכל יש להם חלק במעשה הגאולה.

בצל האילן הגדול – החלוץ – חסה מראשיתו שיח החלוץ-הצעיר, בו דבק לאהבה. האילן סוכך עליו, אך גם חסך ממנו אור-שמש ומזונות-קרקע. אלמלא שמסר השיח את כל שהיה לו, אולי היה עולה וגדל והווה עצמו אילן. אך אילו חרד רק לצמיחתו שלו, מי יודע מה היה עולה לו לאותו אילן! כל ימיו ביקש לגונן עליו, לשמור עליו ולהאדירו. את כל שהיה לו, את מאור שמשו וכוח יניקתם של שרשיו ואת און גידולו נשא באהבת אין-מעצור לאילן. את כל עצמותו מסר לו, את כל מאודו.

מתחת לקרקע אחת נפגשו שרשיהם וגזעם דבק ולופת זה את זה ונופם יוצא בסערת-צמרות אל הארץ הרחוקה.

[תש"ד]