א. התשובה    🔗

‘בט"ו במאי 1921 הירצה מר רולאנד סטוֹרס, מושל ירושלים דאז, על דנטה אליגיירי, שתיאר בשעתו את מסעו ב’תופת’. היתה זו הרצאה בפני ‘עידית’ השלטון הירושלמי על משוררה הגאוני של איטליה, בעל ה’קומדיה האלוהית‘, במלאות שש מאות שנים למותו’.

‘וביום ב’, 2 במאי אותה שנה, נמצא הרוג ביפו הסופר העברי י' ח' ברנר, שגם הוא כתב לנו על גיהינום ומת בגיהינום זה הנקרא חיי היהודים. היתעניין המושל הנאור, הנציב העליון, גם במותו של סופר זה, שנמצא הרוג בשטח הנכבש ע"י אנגליה, שטח הנמצא באחריות שלטונו'.

‘מי — מי הסופר שיספר לדורות על גיהינום זה ב’בית הלאומי’ שעורכים לנו פקידיו, שוטריו של הנציב העליון של אנגליה?'

השואל — יצחק טבנקין. הזמן: אייר תרפ"א (‘קונטרס’ פ').

אותה רשימה קטנה (אגב: מן הדברים המעטים, לפי עדותם של רושמי־רשומות, שנכתבה בעצם ידו של י"ט, הידוע כבעל תורה שבעל־פה) הטילה בי סערת־נפש יותר מדפים רבים של ספרות ופובליציסטיקה. נחשול שבה לא שכך, לא רגע.

ייתכן, כי באותם ימי־הנעורים, ימים של ייחוד עם השירה וקירבה ראשונה אל חיי ציבור, הרהיבה אותי גם צורתם של הדברים. אותו כיבוש עצמי שבראשיתם: ה’שקט' הסיפורי שבמסירת כרוניקה בדבר הרצאה אחת. וזו הצגת ‘מחזה מול מחזה’: שלוות ההר מול הפרעות בשפלה. וזו הסערה המתרגשת תוך כדי כך עד להטחת אבנים רותחות בחלון הגבוה. — — הרגשתי בה ברשימה קטנה זו כוח של משורר: ראיית העולם בתמונות, התגשמותן של בעיות באירועים מסויימים, עילויו של הפרט הקטן, בן־החלוף, כדי כלל גדול, כדי סמל קיים.

ואף־על־פי־כן, ודאי לא זה העיקר. העיקר — אותו מזג נסער, אותו פאתוס מוסרי, הרגשת אש הגיהינום של חיי היהודים בגולה, המתפשטת גם אל ‘הבית הלאומי’ המובטח ‘בעין יפה’ לעם הנשרף; העיקר — העמידה קבל עם ומול עולם שליט ורודה בשאלות היותנו וחדלוננו.

לימים, כשהיכרתי את טבנקין פנים־אל־פנים וכריתי אוזן לדבריו, לא נתבדתה אותה התעוררות שהיתה בי למקרא ה’שאלה'; נתקיימה ונתחזקה בי הרגשת כוחה היוקד. מדי דברו ביהודים ובחיי היהודים חשתי וידעתי, כי דבריו מלופפים ‘אש הגיהינום’ וכי זעקתו היא ‘שאגת ניצלה חי על גחליו’.

אכן, הוא רואה את הגיהינום — בהווה של הגולה היהודית, בסדר־העולם הקיים. הוא שאל שאלות תהומיות והוא השיב — בקריאה לצאת מתוך גיהינום כפול זה, להתיר את עצמנו מבית־האסורים ומן הכבלים, כי בידנו הדבר (‘הגשמה אישית’).

הוא ראה את הגיהינום, אך לא הבטיח גן־עדן. הוא ‘רק’ הורה דרך לחיים טובים ויפים יותר, עורר את הדור לתמורה, למיצוי אפשרויות החיים במשותף, לחיים של אושר, המתחרזים באורח טבעי כל כך עם: יושר.

גם על ‘החוטאים’ והעוזבים לא איים מעולם ב’יסורי שאול' ובדינו של כור־מצרף. הוא רק הביע, במאוד וביקוד, את תוגת־הלב, על שהם מקפחים את עצמם מחיות חיים שיש בהם ‘פרנסה’ (הוי, הפרנסה היהודית) ואין בהם בושה וכלימה, על שהם זורקים מידם את הדינר והולכים לחפש את הפרוטה.

הקיבוץ בעיני טבנקין אינו מקלט לבורחי־מן־הגיהינום, למבקשי מיפלט מאש־הקיום עלי־אדמות. לא, לא בריחה ולא ‘בחירה באביונות’, לא נזירות והתנזרות מכל השפע ומכל הטוב, ולא ויתור על ססגונות החיים. גדול הקיבוץ בעושר אפשרויותיו, ונהרו אל העבודה המשוחררת, לא באחרית הימים, כל יופי נאצל ונשגב שבחיים. לא, לא כת בורחת ונמלטת ומוותרת ומתנזרת הם הקיבוּצאים, והוא עצמו — אמן־חיים גדול, כאחד מרבי הרנסנס.

וכל הכישרון שלו לחיים אומר: קיבוץ.

[תשי"ז]

 

ב. על פינקסו ועל הדוכן    🔗

‘נו, תכתוב עכשיו שירים’ — פנה אלי בניצנוץ־עינים שובבני, ואני — בבית־החולים בעפולה. ‘אמנם בית־חולים, אבל הכתיבה עצמה מין מחלה היא. מחלה זו אני לא לקיתי בה כלל’ — שיקע עיניו בעיני, השהה אותן בדומיה אריכתא, שאף על פי שמאור היה בה, עננה של צער היתה נחבאת בשוליה.

אכן, הוא לא לקה בה, ב’מחלה' זו, ואם שכל ימיו קולמוסו בידו. בועידה, בכינוס, בישיבה — פינקסו פתוח והיד רושמת, רושמת. איש־קשב הוא, אלוף המאזינים. יפה הרישום להאזנה, אך גם העינים ‘קשובות’, גומעות את הדובר, פניו, ניעו וזיעו, וקרנים מפציעות אל מעגל המכונסים, להבחין גיאות עירוּתם וזוּטה. הו, פינקסים אלה לכשייפתחו, רשימות אלו לכשייחשפו מגניזתם — וקמו לפנינו פרקי־קורות של תנועה, גילגולי הגות ואישים ומעשים, שקלות־וטריות, וּודאי גם תגובות מניה־וביה על פרחי־כהונה בגמגומם ובחציפותם, התנבאויות והתבדויות.

הוא רושם, ‘מתמיד’־ברישום: דבר חבר וחבר תלמיד ובר־פלוגתא; ואילו אותו, דבריו שהוא משמיע — אחרים רושמים אותם. פרוטוקולים פרטיים ו’מוסמכים’, ברציפות של יד אחת וקטעים משורשרים מיד אל יד, סטינוגרמה ואף רשמקול יומרני בדיוקו ובנאמנותו. והדברים גם מגיעים אל הקורא מזה שנים עשרות — אך לא מידי אומרם. דבריו — דברים שבעל־פה הם. ‘דברים שבעל־פה אי־אתה רשאי לאמרם בכתב’ — לאמרם אי אתה רשאי, אך שמא רשאי אתה לכתבם? תהליכים שנים הן, אמירה שבעל־פה ואמירה שבכתב, ואף מי שגלוי לפניו מנגנון זה — מכוסה ונעלם מפניו המנגנון האחר. דברים שבכתב — צבע אחד כביכול לנגד עיניהם: צבע הנייר, שלבן הוא כשגור; ואילו דברים שבע“פ — מיקהלת של עינים להם ופנים ססגוניים. הללו רואים ושומעים את קהלם, ואילו הללו לא עינים ולא אזנים נוכחות אתם. ודאי: גם לדברים שבכתב — ציבור, ואם לא מסויים ומתוחם, ואפשר צינור עלום מן העין מתמשך ומשפיע בלא־יודעין, אלא שבני־חורין הם מסוגסטיות, ואילו דברים שבע”פ ציבורם בחינת נתון וקבוע. פעמים צצים הם ספונטאנית מתוך המגע, בו־במקום, ושמא גם בעל־כרחם, באיזה כוח כופה, ולא הרי זה כהרי זה. פשיטא, פטור אתה מלגלות את הגלוי ועומד: שררה ששורר בעל־הכתב בדבריו, ש’בביתו' הוא: שקוֹל ותקן ומחוֹק והפסק, ואילו דברים שבע"פ פעמים הם ‘השוררים’ בבעליהם; הדוכן, המעמד, הקהל עושים יד־אחת בעלת עצמה רודה ורודנית; ואתה בעל־כרחך אתה מדבר ועובר, וגומר.

ואף־על־פי־כן תורה גדולה וחכמה רבה שבדברים שבע“פ הגיעו אלינו לא בקולות וברקים כי אם בדממת כ”ב אותיות. כלום צורך הוא שנפליג אל חכמי יוון המהלכים־הדברנים? או אל נבואות ישראל שהושמעו, מסתבר, קודם לכן במקהלת־עם, בעצרת־חג? כלום נבוא להעיד עלינו מתקני־עולם ומטיפים ודרשנים ומקהילי קהילות, של אומות־העולם ושלנו, בבתי־היראה ובשווקים, דברים שהעלו במו ידם ובמסירת־קולמוס? — נקרב עדותנו. עולם הרוח והספר של החסידות בעיקרו עולם של דיבור הוא, של ‘אמירת תורה’, וזו הרי היתה נשמעת בדמדומי מוצאי־שבת וחג, ואין זאת אלא שנרשמה לאחר מכן לאור הנר או לאורו של יום מחרת בידי אומרם או בידי תלמיד לפי הזכרון. דומה, שלא הקפידו על הפרוטוקול, לא גופי־דברים בדיוקם הארכיאולוגי הוליך את עטם, כי־אם נשמת הדברים, מַשק־הכנפים, הרוח המהלכת. ‘ליקוטים’, ‘ליקוטים’ — והלוקט פרחים בשדה בררן הוא ולא כל השדה ייאסף. המאור שבדברים הריץ אותם, הם רדפו אחרי הבהוב וניצנוץ, אחרי איזו נקודה מאירה, ציידי ברקים היו! ודאי, ניצוץ אחד שנדלק, שנשאר דולק בלב, שקול כנגד כל אותם פיגומים שסוף דינם סילוּק — —

זכה רבי נחמן מברסלב המשורר שקם לו אחד רבי נתן. יודעים אנו את הרבי, מתפעלים מהמעשה בז' בעטלערזש, באותו מעין שבקצה העולם הנכסף אל לבו, אך מה טיב ידיעותינו על אותו תלמיד ורושם? ההשאיל גם משהו מנפשו לרבו־ומשוררו ושם יפעתו שלו בקיפול כנפיו, הצניע את עצמו וכך יפה לה לאותה שירה שגדולה היא מכוח עצמה? ושמא יפעתו של אותו ‘תלמיד’ באותו חוש־של־אמן להשמיט את האין־צורך־בו, בוויתור אציל על המיותר, ואף על פי שאינו מקים ולדות משלו חוש אבות לו ואהבת זרע חייא וקיימא?

תלמידיו של י“ט דומני ביקשו לשמור על הפרוטוקול. ודאי, חס לנו מלקפח שכרם, שכר שליחים לדברים ומעשים, מתווכים בין הרב והרבים, ברם — — טבנקין כוחו בדברים שבע”פ, בלהט שבדבר הנחצב, ואף באיזה שיכרון שבדברים, היוצר קונטאקט עם המעגל המכונס, הקשוב מרצונו ופעמים כמו כפוי. כל ימיו נושאיו מסוימים ביותר, ‘מקורקעים’ הם כאילו, אך זה כוחו לשוב אליהם כל יום כאל מעשה־בראשית, ‘זה כוחם’ שהם מתחדשים על ידיו כנובעים מתוך המציאות המשתנית והזורמת. מחוברים הם אל מציאות זו ואף־על־פי־כן איזו רוחניות מחיה אותם ומרחפת מעל לממש המשעבד ומשועבד לחוקים זל גופים פיסיים וסוציולוגיים. פעמים מהלך היה הוא עצמו ומוליך אותך שעה ארוכה בדרך יגעה ומוגיעה עד שמבהיק משהו בשיפולי רקיעים. פעמים היית רואה שיטה ישנה־נושנה של שיפשוף ומירוק אבן באבן עד שנבקע הניצוץ כמו מתוך אין — ואתה שש אליו, כאילו מתוכך נחצב. ופעמים לא ניצוץ הוא אלא ברק ואותו צריך לצוד. ותלמידים לא תמיד ציידי־ברקים הם. ודאי י"ט כלי־מחשבתו מובהקים: חריפות־מוחין ואיזמל ניתוח ויכולת־צירוף וקירוב רחוקים זה אל זה והארת סתומות בנגלה, ואף־על־פי־כן דומה עלי: המיוחד הטבנקיני — באיזה מימרא־כרגע, בשורה בודדת, בהרף־עין חזיזי שחוֹצה שמים ומאיר כברת־ארץ. כלום מקרה הוא ש’העתיר' עלי לא אחת דברים על ערך הפיתגם, כתמצית חכמת־עם, מגילה מקופלת של תבונת דורות? — וכל אותו פיתגם לכאורה אינו אלא עדה קטנה של מלים, שאינן מצטרפות למנין, והן כנסת גדולה!

י"ט מבקר חריף הוא של עצמו, כלומר: של דבריו כפי שהם מגיעים אליו בתיווכה של אותה יד טורחת שוודאי גם הטריחה את המקצועה ואת השופין, וודאי גם התיזה שבבין וביקשה לגלף. הוא עצמו אוזן לו למלים, של אחרים, שלו, או ה’מיוּחסים' לו, ולעולם אינו מרוצה מעצמו כפי שהוא בשחור־על־גבי־לבן. ודאי: אלמלא מלאכתם של אחרים כמות שהיא, נמצאנו אנו מפסידים ונמצא הוא מקופח, ואף־על־פי־כן — —

שפע דבריו טורחים בבירור ובליבון הלכות ומעשים, בניתוח המציאות, וכל עצמם לא באו אלא לשם ‘קוּם ועשה’ — מפליגים למרחקים, לעבר, עשירים בציורים מן הקרוב ומן הריאלי, מפתיעים פעמים בדימויים ובמישחקי־מלים: העולם מתגלם בתמונות ובמראות, אך אידיאה מוליכה אותן.

[תשכ"ג]

 

ג. עם הפרח ביד    🔗

לֹא צְרִיף וְלֹא אֹהֶל, לֹא מִשְׁכָּן וּמָקוֹם —

אַךְ הַפֶּרַח בַּיָּד — —

וּבְכֹל שֶׁאָבֹאָה אַקְדִּים לְשָׁלוֹם,

וּבְכֹל שֶׁאֶצְעַד.

לֹא מִפְתָּן לִמְנוּחָה, לֹא חַלּוֹן לַחֲלוֹם —

אַךְ הַפֶּרַח בַּיָּד.

וְהַסְּתָו כִּי יִפְגַּע בִּי — הוּא יְחִי הַיָּתוֹם:

זֶה פִּרְחִי לֹא יֹאבַד,

לֹא יֹאבַד — —

פרח־פיוט זה — אגרת קטנה הוא מלפני שנים רבות, ושרשו בפגישה אחת על פרחים, במעשה שהיה.

בימים ההם, בטרם בית ב’סוּטין', שימש מלון אחד על שפת ימה של תל־אביב, אכסניה ומַטה גם יחד לאנשי מזכירות־הקיבוץ. שבּת אחת נזדמנתי לעיר ונקלעתי לאותו מלון, שנתרוקן מבאיו הקיבוציים, כרגיל בסופי־דשבוע. טבנקין שַׁבת אז בעיר לרגל ענין־שהוא. אך בצהרי היום אמר להפליג לדרכו. ביציאתו, עם פרידה, הביא לי פרחים מפרחי חדרו. אכן, היו אלה בשבילי פרחי מבוכה. אך היד המגישה לא חזרה בה ואף דחקה בי לקחתם.

— מה אעשה בהם ואני גם אגרטל אין לי לשימם בתוכו — היססתי בפה ומילמלתי בעין.

—צ’ארלי צ’אפלין לא היה משיב כמותך. הוא היה נוטל את הפרחים, ועם הפרחים בידו היה משיג צנצנת, ועם צנצנת הפרחים היה רוכש לו שולחן להעמידם עליו, ועם השולחן היה מגיע אל חדר לשימו בתוכו ואֶל בית, ואֶל — —

ניצחני. היתה כניעתי גמורה.

אותה חכמת הפרח־ללא־צנצנת זכורה לטובה. חיה בי שנים.

דומה עלי, כל תורתו של האיש, תורת החיוניות המתממשת והמבקשת להיות ממש, נתקפלה באותו משל מועט. אכן, אפשר לו לדור להפליג הרחק, ניתן לו לאדם להשיג הרבה־הרבה, עד כדי ‘הכל’, ובלבד — —

ובלבד שיהיה פרח זה ביד.

קרא לו: קבוצה, קיבוץ, קומונה, כפר עברי, או — —

דומה עלי, כי כל ימי שומע אני, שומעים אנו כולנו, כשהוא משנן באזנינו:

עם פרח־האש, עם הקיבוץ, ביד.

יהיה הקיבוץ — תהיה התישבות,

תהיה התישבות — תהיה ארץ ויהיה עם,

יהיה עם — יהיה סוציאליזם,

ויהיה אדם חדש, ושלום ועתיד.

דרך הפרח — אל האגרטל, ואל השולחן, ואל החדר, ואל הבית — בית נאה, אשר חלון בו ושלום, ואור בו וייחול.

[תשי"ז]

 

ד. פגישות    🔗

יום אחד נזדמנתי עמו לדרך במכונית אחת. בתפנית חדה מכוון הוא פניו אלי: נו, תעלה, בסוק, משהו מן המרתף שלך; הן כל אחד מרתף לו משלו ועלית־גג לו משלו — —

ועד שאני שוהה — הוא אינו משתהה וממשיך ומוסיף:

מה צירוף הוא זה — דוחק הוא בי — שוק שחור? (הימים, — ימי־הצנע, והשוק השחור משגשג ושליחי־החוק במדינה ידיהם משמשניות) — מה צירוף הוא זה שוק־שחור? והרי השוק אינו שחור: ירוק הוא, אדמוני הוא, יוצא בצבעים, ססגוני, אלא אימתי הוא ‘משחיר’? — כשהוא ריק.

וכמו מרוצה מאמירה זו היפה לעצמה וּודאי עשויה ‘להלום’ אותי ולהסב נחת לדעתי, המשיך ואמר: המלחמה בשוק השחור היא — בשדה. עגבניה גדלה, בצל מוריק, חציל מסגיל — הנה כלי־הזין והתחמושת.

הגדרה צבאית, צבעית? — מה אתה אומר?

תוך כדי אותה נסיעה סרה מכוניתנו למוסך ברמת־גן. עד שזו מצטיידת בשיקוייה יצאנו מתוכה, מתבוננים על סביבנו. טבנקין — עיניו רעבות וצמאות, והן שוהות בכל שנקלע להן. ולא נותקו ממכונית אחת מורמה בידי מנוף; זו תלויה על גבי שרשראות בחללו של המוסך, ומכונאי ושוליה שלו נכנסים במלוא־קומתם לפני־ולפנימה, מפשפשים בבני־מעיה, בוחנים ובודקים במפתחות שבידם, מפרקים ועושים בה כחפצם וכנסיונם. הנה היא — פנה אלי לאחר שהייה תהוּיה — גאה זו, שאצה לה הדרך, הצופרת למי שנקלע לה בטווח־ראייתה, תוקעת ותורעת, הנה היא עכשיו בקלונה. נוּתקה מן האדמה, ניטל כוחה, ורצון זר עושה בה — —

בשתיקה קוהלתית נענינו לו לנהג לחזור ולהיכנס אל המכונית. לאחר שעה קלה הבחנתי בטבנקין שהוא ממלמל בינו לבין עצמו, כי חש הוא בראשו. ‘צדתי’ אמירה זו והצעתי לו כדור נגד מיחושי־ראש.

— כדור? וכי איזה כדור אתה מציע לי?

— מה שיש לי: ‘פלגין’!

— מה אתה מציע לי? פלגין? זה לא טוב, זה מפלג; אולי יש לך אחדין?

אַחדין נחוץ לי!

משחקי מלים, החוש להם ולצירופים והציוריות שבביטוי, הכישרון לדימוי, גילום המחשבה בתמונה, — מגופי אישיותו הם, והם גם מן המידות הטובות שמצוין היה בהם דורו, דור לא־טכנולוגי, שהשיר והסיפור פירנסו את נפש בניו ואת הוויתם החברתית־הרוחנית, בחינת לחם ומים ואבות־מזון; דור שראיית דברים ותחושתם ללא חציצה באו כרוכים אצלו עם ההגות הפילוסופית והניתוח הסוציולוגי וההכללה המדעית. וגיבורי הספרוּת הטובה, הם, חיבוטי מחשבתם ועשייתם שותפים ובני־לוויה נאמנים היו למי שמבקש להבין סדרי־חברה־וחיים ולשנותה, והספרוּת היפה כוח נתינתה לא ייבוש ולא ייכלם, חלילה, ליד הספר המדעי, ששניהם שותפים בגיבוש אדם ועולמו.

י"ט — קורא הוא שאינו פוסק. והשנים לא ייגעוהו ולא דילדלו את הלהיטות, נוסח: ‘ידענו, שמענו, כזאת וכזאת כבר ראינו’. קורא עברי הוא כפי שידעו הסופר העברי בדור הקודם, ושאינו מצוי עוד כמעט בימינו, שהספרים משופעים ואולי גם נידלדלו במקצת בעטיה של הטכניקה שקיפחה לא־מעט מסוד ומחן של יצירה. נכבש הוא אף עתה כאחד אוהב למה שרואה אור: ספר וירחון, קונטרס ומוסף ספרוּתי. ודאי, אין השעות, לרבות הלילות, מספיקות, אך ה’סקרנות' צעירה. ואין דרכו דרך ‘ההרחה’ והדיפדוף כדי חיווּי־דעת ופסיקת דין; קודם־כל קורא הוא, נהנה או רוגז, אך לעולם רוצה דעת, מביא ‘לחמו’ מעולמות שונים. טראנסמיסיה חיה הוא: לעולם אינו משאיר את הקרוא זה־עתה לנפשו, להנאתו ולצערו, אלא משתף אותך כיוון שנכנסת בתחומו, עושה אותך שותף ויודע.

לא סגי במסירת דברים — אלא הוא גם קורא דברים כנתינתם: קריין הוא. ומשתבח בכך. כשהגיעו בשעתו אליו, מתוך הגניזה שבוויטל, פרקי ‘דאָס ליד פון אויסגעהרגעטן יידישן פאָלק’ של יצחק קצנלסון — היה קורא אותם ו’מכבד' בהם ומפרנס באי־ביתו וחוגיו וסמינריוניו ערבים רבים. וכן הוא עושה לשיר ולסיפור ולרשימה ולדבר־הגות ולתמונה המגיעים אל צריפו ונוגעים באיזו נימה שבלב — והדברים רבים ו’הנגיעות' אין־מניין להן.

קורא, קורא עברי הוא, בנוֹי המשמעות המסורתית שבמושג: קריאה שהיא הנאה ומזון ואוויר ליום־יום ולשבת־וחג. והסופר הנקרא — ישן וחדש, שלהם ושלנו, גדול־עולם ותיק וטירון, כולם, דרי־מעלה ודרי־מטה מקום שמור להם בלב ובזכרון, ובלבד ש’משהו' מציק להם. דמותם קבועה, וכרקטריסטיקה צפויה, וחסד ניתן להם ועקרבים לא ייחשכו מהם, הכל, כמובן, לפי הנותן ולפי המקבל.

יום אחד, לאחר הרצאה באפעל על שניאור, כפי שהיה מקובל עלי, הסתייג י"ט מכמה וכמה מניסוחי. זכור היה לו שניאור מימי צעירותו, וזכורה היתה לו הביטחה בעצמו, בכוחו הכובש, ב’שפם' היפה שכוחו מלא עולם. הנאטוראליזם־לתיאבון הטיל בו רתיעה. וביותר ראייתו את האשה: ‘רמברנדט צייר את ג’סיקה שלו וגויה את אשתו — והרי הן גופניוּת שהוֹוה לרוחניות, ואילו כאן אף השמימי נעשה גשמי’.

על סופר רב־כשרונות־וצדדים, הנוטה אל המוזר והמתמיה ואל הנידח, אמר פעם בחיבה: ‘ארכיטקט־מיניאטוריסט הוא; ‘בתים’ שלו אינם למגורים. אילו היה בונה בתים — היו רק ליוצאי־דופן’.

על משורר־יידיש בעל שיעור־קומה שבקולו ובפאתוס שלו מתגלגל משהו מן הרעם הביאליקאי־הנבואי השפיע רוב דברי־הערכה, אך לבסוף הפטיר, המתוך המשא־ומתן ובינו לבין עצמו: ‘ביאליק היה שוכח את עצמו ואילו הלה זוכר תמיד את עצמו’ — —

אכן, דברים שכובשים את לבו — כאחד אוהב הוא להם, ומשים עצמו שליח להם. ומה אכחד? — נכבשתי לאהבתו שירת יידיש, מקור ותרגום. הראית? — היה פונה אל שומעי לקחו, אל באי־צריפו, ו’מבחר שירת יידיש' בידו. ולא סגי ליה בראייה, אלא מיד עומד ומשמיע. התעוררות זו — הירהרתי בחשאי בשמעי דבריו על הספר בכינוס מורים — אהבה זו סימן של צעירוּת היא; סימן? — היא־היא הצעירות. עיניו, שזהורית של אש שובבית היתה מרצדת בהן, הרעננוֹת שבאותו כינוס היו; ובלבי אמרתי: עיניו הצעירות של הקיבוץ.

משסחתי דבר זה לחבר־סופר בקי־וחריף השיב לי: הראית עיניו של מארטין בובר בן הכך־וכך? אלו עינים צעירות! אלו הן העינים הצעירות שלארץ־ישראל.

אכן, תלמידי־חכמים עיניה הצעירות של הארץ הם. ואם שלושה הם — י' טבנקין אחד מהם.

[תשכ"ג]