נולד: 1894, אוסטרולנקה, פולין; ניספה: 1943, גיטו וארשה

לא אישׁ־חבורה ולא משורר מן השורה, לא בית לו בווארשה, ולא שולחן ב’טלומאצקה 13‘, באיגוד הסופרים. בכרך היהודי הגדול, כוורת ציבורית וספרותית בשנות העשרים והשלושים, רבת סיעות וחבורות, היה איש־לבדד מהלך. בעצם אף נתיב לא ניתב לו; חוצה היה בדממתו רעשים ומהומות, מטיל לתוכם בפתאום שיר או מסה – ונעלם. שעת בין־מנחה־למעריב מוצאת אותו בין ‘החסידים המתים’, הם הברסלבים, והוא כאחד מהם. – כבד־צעד, פנים מלאוֹת ספק שבעות, מעילו ארוך, מהוּה וגדוש עתונים וקונטרסים, אך דומה היה כי נושא הוא בסתר דבר־מה עלוּם ואילם, איזה שכול. היה בו משהו מבוֹעת, אך לא ביקש להטיל פחדים; ידע, כאילו, את היפה ביפעות – הצוותא המתכנסת, אך כבוש היה לגדול בצערים – לבדידות; היתה בו יראת־שמים ומורא־החיים. מטולטל כל ימיו בין האמנוּת והאמוּנה, בין המוסף הספרותי ומועדון־הסופרים לבין ה’שטיבל’ ובית־המדרש, דומה כי זו לא היתה מקלט לו וזו לא היתה לו בית.

בנו של מלמד עני, קיבל חינוך כמקובל: חדר, ישיבות; דבק בתורת־המוסר, הדרך המיוחדת להתאצלוּת הנפש והתעלות האדם. בפרוץ מלחמת העולם א' נמצא בווינה, ובתורת אזרח רוסי נעצר במחנה־שבויים. ראשית הופעתו הספרותית 1919, ונתייחד מיד ברעננות הנושא ובחיתוך־הביטוי; מסתו – מעמיקה הגוּת, בשנות השלושים השתתף בעתונות ארץ־ישראל העובדת בשיר, בסיפור ובמסה. בולטת במובהק היתה נטייתו אל המסתורין. במלחמת העולם ב' נשאר בווארשה ונספה בגיטו. ב’שיר על העם היהודי שהוֹרג' מקונן עליו יצחק קצנלסון: ישראל שטרן – אבן־חן בכתר־ישראל.

לֹא קִנֵּאתִי בְּאִישׁ, בְּדָבָר,

אֶלָּא בְּשִׁיר שֶׁל חֶרְמֵשׁ

לְעֵת־עֶרֶב בַּכְּפָר…

לֹא קִנֵּאתִי בְּאִיש, בְּדָבָר,

אֶלָּא בַּשִּׁיר הֶעָמֹק

שֶׁלַּדְּמִי, הַדּוֹלֵק אַחֲרֵי הַהִלּוּךְ,

הַהִלּוּךְ הַבָּרִיא, הַסָּבוּךְ,

שֶׁל שָׁרְשֵׁי

הָאִילָן.

בַּהֵד הֶעָמוּם, הֵד עָבֶה וְרָחָב,

שֶׁל גְּעִי הַשְּׁוָרִים

עֲדַיִן בּוֹקַעַת אוֹתָהּ הַגְּנִיחָה

שֶׁל אֵם־אֲדָמָה

הַכּוֹרַעַת לָלֶדֶת

רִגְבֵי־שָׂדֶה רִאשׁוֹנִים.

לֹא קִנֵּאתִי בְּאִיש, בְּדָבָר,

אֶלָּא בִּצְלִיל־חֶרְמֵשׁ מְהֻרְהָר

לְעֵת־עֶרֶב בַּכְּפָר…

כַּמָּה מִן הָעוֹלָם וּמִן הָרוּחַ

עַל־פְּנֵי אָדָם אֶחָד? –

הֲלֹא מְעַט מִזְעָר:

כְּמִדַּת דִּמְעָה וְעוֹד דִּמְעָה.

וּמַה הִיא שֶׁמֶשׁ? –

קַב שֶׁל אוֹר וְלֹא יוֹתֵר.

צְאוּ־וּרְאוּ נָא בָּאָדָם, הַשַּׂר,

בָּרְחוֹבוֹת וּבַגַּנִּים

הוּא מְהַלֵּךְ, מוֹלֵךְ

בֵּין מִדְרָכָה וַעֲנָנִים!

אִם יֵשׁ קָדוֹשׁ מִמֶּנּוּ?

אִם יֵשׁ נָאֶה מִמֶּנּו? –

וּבָחֲדָרֵינוּ

הַיּוֹם טוֹפֵחַ

בִּכְנָפַיִם נוֹאָשׁוֹת

כְּתַרְנְגֹל עָקוּד.

רָאִיתִי נְתִיבְכֶם הַדַּל, אַחַי הָעֲנִיִים,

הֲלַכְתֶּם כַּהֲלֹךְ הַחֹרֶף דֶּרֶךְ הַשָּׂדוֹת,

זְרוֹעוֹתֵיכֶם צוֹנְחוֹת מִכֹּבֶד, כַּעֲנָפִים לוֹבְשֵׁי־כְּפוֹר

אַחֲרֵיכֶם הָלַכְתִּי כַּהֲלֹךְ הַחֹרֶף דֶּרֶךְ הַשָּׂדוֹת.

הַיּוֹם דָּוָה לָבָן עַד מֶרְחַקָּיו: כְּפָרִים אַתֶּם הַמֻּשְׁלָגִים

הַלֵּיל יִלֵּל עַד מַעֲמַקָּיו: בֶּן־כֶּלֶב הוּא מֻפְקָר.

וְאָנֹכִי, הֵלֶך־הַשָּׂדוֹת הַזָּר, הִתְפָּרַחְתִּי כִּשְׂדֵכֶם,

אֲבָנִים צָמְחוּ עָלַי, קָפָאתִי כְּדִשְׁאֲכֶם הַקָּר.

וּבְבוֹא שָׁעָה רַכָּה אַחַת בִּמְעוּף סְנוּנִית,

שְׁנִיָּה מַבְהֶקֶת בְּמִטַּת הַצְּחוֹר, שְׁלִישִׁית קוֹרֶנֶת בְּקוֹלֵי־קוֹלִים:

עֻשַּׁרְתִּי – לֹא עֹוד אֶדַּל בִּמְחִצַּתְכֶם:

עַתָּה אֲנִי בְּרַק־זִיו, עַתָּה אֲנִי תּוּגָה, אֲנִי – אָבִיב בְּבֵית־חוֹלִים.

א

יְשַׁן, בְּנִי, עוֹד רַךְ עַרְשְׂךָ וְצוֹחֵר.

עֵינֶיךָ עֲצֹם. אַל תִּשְׁמַע אֶל דְּבָרִי אֲדַבֵּר.

מַה תִּתֵּן לְךָ מַחֲשֶׁבֶת סוּמָה, מַה תּוֹעִיל.

הִיא הוֹלְכָה – הַהִלּוּךְ מוֹרָאוֹת בָּהּ מֵטִיל!

לְהֵיכָן הֵם יַָגִּיעוּ, לֵילוֹת אֵין־שְׁתִיקָה?

יוֹם יָבוֹא – וְאַחֵר יְקַלֵּל, וְאִתְּךָ הַצְּדָקָה.

אָדָם טוֹב וְלַיְלָה וְכוֹכָב אָז יַזְהִירוּ יַחְדָּו.

יְשַׁן, אַל תִּשְׁמַע בִּבְכּוֹת אִמָּא עַכְשָׁו.

ב

אַתָּה כְּבָר יָשֵׁן, בְּנִי הַקָּדוֹשׁ. יְשַׁן.

תָּפַס הָאֳנִי לַיָּרֵחַ – וְשָׁט לוֹ אֵי־אָן.

מַפְלִיג וּמַגִּיעַ אֶל יַעַר גָּבוֹהַּ מְאֹד.

אִילָנוֹת בּוֹ צוֹמְחִים, כָּל אִילָן – בֶּן מֵאוֹת.

עִם שָּרְשֵׁי־שָׁרְשֵׁיהֶם מְגִיחִים מִן הָעֹמֶק דּוֹרוֹת

שֶׁהָיוּ, מוֹשִׁיטִים אֶת יָדָם לָאִגְרוֹת –

אִגְרוֹת מֻכְסָפוֹת, הָיָּרֵחַ הֵבִיא – –

עַל כְּחוֹלוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה תְּשׁוּבָה מְשִׁיבִים.

כְּבָר חוֹזֵר הָאֳנִי, אֶל חַלּוֹנֵנוּ יִקְרַב,

בִּשְׁנָתְךָ תִּתְחַיֵּךְ מִן הָאֹשֶׁר הָרָב.

וְאַתָּה, וַאֲנִי, לֹא עוֹד לְבַדֵּנּוּ אֲנָן.

יְשַׁן, בְּנִי. חֲלוֹם זֶה יָפֶה, יְשַׁן.

הַיָּמִים – אָבִיב, וּשְׁלָגִים, וּגְשָׁמִים.

כְּחָתוּל מְטַפֶּסֶת עַל־פְּנֵי עַמּוּדָיו שֶׁל הַלֵּיל –

הַתּוּגָה, וְעַל כָּל הַדְּרָכִים מְהַלֶּכֶת אֵימִים.

יָשַׁבְתִּי בָּדָד, בְּסֵפֶר עַתִּיק מְעַלְעֵל.

מֵרֹאשׁ הַדּוֹרוֹת הִבְהִיק זִיו דָּבָר עַד הֲלֹם,

עַד בֵּיתִי – עַתִּיק בִּדְבָרִים אַךְ גֵּא וְנִרְגָּשׁ.

וַאֲנִי לֹא יָצָאתִי לְהַקְבִּיל פְּנֵי חֲלוֹם

בְּלֶחֶם וָמֶלַח עַל כֶּסֶף־מַגָּשׁ.

וְלֹא יָקַד הַדָּבָר בִּשְׁנָתִי כַּבָּרָק, לֹא לִהֵט,

וְיָשׁוֹב לֹא יָשַׁב לִמְרַאֲשׁוֹתַי עִם שַׁחֲרִית

וְעֵינָיו סַכִּינִים, כְּדַיָּן וּכְשׁוֹפֵט,

וּבִימָמוֹתַי לֹא כִּרְסֵם כְּגָפְרִית.

בָּרִקּוּד שֶׁל הַיּוֹם הֶאֱבִיב לִי אָבִיב.

רָשַׁמְתִּי חֶדְוָה בְּמַקְלִי בְּחוֹל חַם;

וּלְתוֹךְ סְעֻדָּתִי – הַנְּהִי לֹא הִרְעִיף,

שָׁעָה שֶׁיְּהוּדִי מְבֹעָת אֶל הַקִּיר שׁוֹתֵת דָּם.

וְהוּא כָּבֵד וְעִוֵּר כֶּעָנָן, דַּרְכּוֹ אֶל הַבַּיִת נִסְתָּר,

וּצְחוֹק מִתְקַרְזֵל בְּשַׂעֲרוֹת בִּרְיוֹנִים,

וְנִמְלָט רְחוֹבִי כְּעַכְבָּר, נִמְהָר וְזוֹטַר,

וְעֵצִים נִצָּבִים כְּרוֹבֵי־צַיָּדִים בַּגַּנִּים.

וְלֹא בּוֹשׁוּ צָהֳרַיִם, וְהַבֹּקֶר לֹא חָפַר,

וְחַמָּה מִתְנוֹסֶסֶת, זוֹהֶבֶת, בָּעִיר כַּמִּגְדָּל.

וְלֹא בָּעַר בַּחַמָּה, לֹא בָּעֵץ וְלֹא בִּי הַדָּבָר,

דְּבַר סֵפֶר עַתִּיק: ‘הָאָדָם – חֵלֶק אֲלֹהַּ מֵעָל’.