א

דפי שירה אלה – ענפים ירוקים הם, עתים – עלים בודדים מאילנות רבים־רבים, עמוסים, בעלי שיעור־קומה וענוים, בתוך יער עבות. יער זמירות נע־ונד היתה בעיני שירת יידיש, וככל שהתמיד־העמיק הקשב היה בא הרהור וטופח על הפנים: טורח זה לחבר עולמות־שירה יחד שמא אינו אלא התקנת סוגר לכנס בו רוח גדולה, לכלוא בתוכו מרחב של דורות ואישים.

לא הפלגתי לסבכי ראשית, בין שזו נעוצה, כסברה מקובלת, במאה הט״ו והט״ז, בשמואל־בוך, בבבא־בוך ובמגילת וינץ, ובין היא רואה עצמה כבת המאה הי׳ד, וחייה חיים שבע״פ ובכתבי־יד. אף אותה תקופה, הטבועה בחותמם של יהודי אשכנז וקולה של האשה נשמע בה ברור, יודעת צורות־שירה וסוגי־שירה שונים, שירי קודש וחול, משחרים למוסר־השכל ומתרוננים מתוך חירות, יראי־שמים ואירוטיים – מהם שאולים מן העברית ומן השכנים ומהם שנביעתם חיה, מקורית. משנדדה שירה זו ונתקרבה אלינו בזמן ובמקום, ככל שהיא נכנסת יותר לתוך המאה הי׳ח ובאה למזרח אירופה, לארצות הסלבים, לפולין ולרוסיה – נבחין בה קולות ומראות חדשים, שפע רב; עומדים אנו על אדמתה החדשה, שהיתה טובה לה וחורגת. לפנינו – המעשיה החסידית הפיוטית, עזת־דמיון, רבת־רימוזים, עשירת־השראה, ולפנינו – שיר־העם, הלובש גם בעניו רוב גונים וצורות; גלוי־פנים ומכסה, פעמים, כוונות שבלב. הנה הוא כלי־שרת למגמות של מוסר והשכלה; והנה הוא בא לבדח את ׳עמך׳, משרתו בהומור ובסאטירה; והנה הוא פכפוך תמים של משאלות ורציות, של חיים שפרוטתם המזומנת עלובה ודינרם המבוקש אובד בחולין. שירים אלה, אנונימיים וקרואים־בשם, פניהם – הפשטות, ויסודם – נלבבות. ממעינות זכים אלה שאבה השירה שקמה לאחר מכן, שעל־כן נאצל אף לה חן של טבעיות, נעימת קולה אינטימית ורחשי־לבה מפכים בצלילות. הלחן שליוה את שיר־העם הנגין גם את שיר היחיד בבואו. הלה, אף אם כליו לא היו מלוטשים, אף אם מראותיו והגותו באו מן הקרוב והמוכר – זכיה גדולה היתה שמורה לו, זכיה של עושר: מן העם לוקח – ואל לבו שב; המשורר, השיר והקורא – במעגל אחד נעו. הסימטה והסדנה, הסנדלר ואיש־החוט־והמחט, השוליה והמשרתת – בדיחתם וחידודם ביידיש, בה עלזו ובה רוננו רגשי לבם, אם תמימים ופרימיטיביים ואם פוקרים ורועשים. הנער היהודי, האנוס להיפרד טרם־עת ממשחק, ממשובות ומנערות וגם מספר, הנערה שגעגועיה הציצו מבעד לחלון אל המרחק, אל טווס־הזהב במעופו – שפכו שיחם, נלבבים ודמועים, ביידיש. וה׳טרובאדור׳ היהודי, כגון אותם זמרי ברוד, והבוהימה היהודית והשחקנים, זה שבט הנוודים של עם־נדודים – נטלו רשות לעצמם לחיות חיים שלא כשגור, חיים שיש בהם מידה יתירה של חירות ללא ׳היתר׳ עם גושפנקה – דוקא ביידיש.

ב

התעוררותה הפיוטית הגדולה של יידיש ופלישתה אל חיי העם – אחות היא להתחדשותה והתעצמותה של העברית. שתיהן ילידות שנות השמונים של המאה הקודמת, ודרכי הילוכן הנה הן מקבילות והנה הן חוצות זו את זו, עתים רצויות זו לזו ומתמלאות אחת מחברתה ועתים יריבות, רואות עולמן בגיאותו ובזוטו, קרבות ומרתיעות, ולפעמים דומה: לא אותם שמים נטויים מעליהן ולא אדמה אחת מפרנסתן. שירות שתים של עם אחד.

העברית נטועה בעבר המופלג, מהלך בה קולן של סערות ורובצות בה דממותיהם של חורבנות. צופה היא מבעד להיסטוריה אל העתיד. מועקת כל הזמנים, ענותם של דורות מכוונות הולם לבה ודפקה. כמעל גבעה נישאה סוקרת היא גורלן של תפוצות ופזורות, כולה חרדה לקיום הכבשה בין זאבים. הים הגדול של קורות העם, של פורענויות, הסיעו, כאילו, עיניה מראות גלי יום ושעה זידונים. לקויי ראיה סבורים היו: מקופחת העברית תחושת הווה, נטולה, כאילו, מקרקע של ממש; אך היא נשמה גורל עַם מראשית עד אחרית הימים.

אכן, יידיש, באין עליה מטען שנות אלפים ומשאוי של זכירה, דעתה ושעתה נתפנו יותר אל המציאות, אל הכאן ואל העכשיו. עיניה פקוחות היו למצוקות קרובות, לענות, לדלות, קשובה לאנחות לב מקרוב. צחצוח־חרבות שלה מכוון היה נגד ׳כלי־הקודש׳ יותר מאשר נגד טיב שליחותם של אלה בעם; תחת להיאבק עם רוח נאבקה עם נושאיה; מערכות שנחלצה אליהן נגד ׳כותל המזרח׳ ונגד ה׳פני׳ – היו בתחום הריאלי והסוציאלי. את רחובנו וסימטתנו זיעזעה, עוררה את ׳בונצ׳ה שוייג׳, נדכאי וחלכאי ׳עמך׳, כל מאודה – לצור צורה להמון הגולמי, לשים בפיו שם־מפורש.

ג

בשנים שקדמו למלחמת העולם א׳ יפה היה כוחה של יידיש בפרוזה יותר מאשר בשירה. ודאי סייע לה בכך עצם היותה לשון־דיבור חיה. קלסיקני הפרוזה ראינום כותבים יידיש, מתגעגעים לעברית וקמעה חוזרים ונותנים את עצמם, במו ידם או במסירת קולמוס, מתן שני עברי. פשיטא, ביאליק ובני־דורו פטיש שירתם חזק יותר, סדנם רחב וכוח זעמם ומחצם גדול. שירת יידיש הטון שלה מינורי יותר, מביאה היא עמה רוך והמיות לב רחום; היסוד הנשי, דומה, שליט בה. הרבה היא נותנת מכוחה לשיר־הרבים, הלאומי והסוציאלי, החוצב להבות, קולני כמעל גבי מתרסים, אך לא תמיד צלילו נקי והסובסטנציה הפיוטית שלו משקלה לא־מרובה. אולם כבר בימים ההם, בראשית המאה, שקודה היא על עצמה, על תוכה וברה, מצללת דברה, מגמשת לשונה, מעלה את מלאכת־הפיוט וטורחת להכניס שירה לבית היהודי, לפתוח לבבות לקראתה.

אותו מרכז גדול לשירת יידיש שהיה קיים ברוסיה – שלוחותיו עברו ים. יידיש נתלשת ממקום חיותה, מן העיירה ונזרקת לתוך הדינמיקה הסעורה של חיינו. למקום שאוכלוסי ישראל גולים לבקש לחם וחירות – לשם גולים עמהם גם סופרים ופרחי־סופרים, כשרונות קרואים ויעודים. מן הדרכים ומן היבשת החדשה צצים ועולים מוטיבים חדשים, הלכי־רוח וסמלים חדשים. המשורר, אפילו עיניו תלויות עדיין בבית העומד או מט לנפול בתחומה של העיירה, אפילו אינו אלא נע־ונד, על כרחו הוא מתחדש, מתעקש ונאחז גם בקרקע הזרה והקשוחה של הכרך האמריקני המתהווה.

ואילו השירה העברית – אנך שהיה נטוי בידה מתעקל לשעה ולשעות. היא חישפה אמנם את ההויה היהודית בין העמים, חזרה בכל כוחה אחרי פשר של ממש לנצח ישראל – ועם זאת אינה מצויה בתהליך העליה לארץ־ישראל במלוא שיעור כוחה. מוקדה ועיקרה – שחרור היחיד, עיצוב דמותו של האדם היהודי. מענה אותה הרגשת תלישות, ביעותי הידלדלות של מקורות ראשונים, הפער בין רצון החיים ובין היכולת לחיות. יש מן היופי הטראגי במאמץ זה של השבת יצרים ליהודי, החזרתו אל הטבע, רגנרציה של חושיו. אולם סיכון היה בכך, כי היחיד יראה מעתה את עצמו בלב־לבה של הויית העם, וכל העולם, כביכול, מקופל בו, והוא עצמו נתון־נתון לליבוטיו, ליבוטי בשר־ודם־ורוח־ונפש.

ד

המלחמה, מהפכות ותמורות – עמהן ואחריהן ימים של שברון ותנופה. מרכזי תרבות מתמוטטים ומשכני־הארעי אינם זוכים לאריכות־ימים. קרעים שבחברה היהודית נבלטים לאין תקנה, חיי העם נחצים לפי מגמת פניהם: הכא–והתם. העברית הולכת לארץ ישראל, רואה הכרח ההליכה, ואילו יידיש תרה אחרי אדמת צמיחה וגידול, ורואה הווה ועתיד בכל מקום שאוכלוסין יהודים מרובים מצויים. מתפצלת היא לשלושה מרכזים, שכל אחד מהם מתבצר ומבקש להיות פתרון הגמוני לקיום היהודי. פולין, ארצות־הברית וברית־המועצות – ג׳ ארצות, ג׳ מרכזים, ושנים מהם חיים, במעט ובהרבה, בזיקה למרכז השלישי, שראשיתו לא כאמצעיתו, ואמצעיתו לא כהווה. הצד־השווה – שכולם משתחררים מן ההמוניות, לא עוד יידיש כלי־שרת־והסברה, כי אם תכלית, גובר בה אמונה בכוחות עצמה, מעינות־פנים נבקעים. שדה־הסתכלותה גדל וטוח־ראייתה מרחיק; ביטויה מתעצם, גונים לקולה והדיאפזון שלה מתרחב. מאידך דומה היה, כי השירה העברית בארץ מצמצמת את עצמה ויפה לה, מבקשת לה כברת אדמה ופיסת־שמים, מתברכת בכיבושי ראשית של נופים רגועים, אידיליים של קרקע ארץ קטנה, ופרקים מתנאה גם במבוכת־מבע וצניעות הקול. שירת יידיש כובשת ועולה בדמויות שהיא מעצבת, באידיאות, בעצמת ביטוי. צרת היהודים מגבירה בה את התודעה של צרת היהדות, של מצוקות עולם. אפילו היא יונקת מן הסביבה הקרובה – שוב אינה רואה אותה מנותקת מכבשונה של הויה, מחזון לאומי וחברתי, והכל מואר בזרקורי מאורעות היסטוריים ואוניברסאליים. אימי המלחמה וההתפוררות שלאחריה; המציאות הגרוטסקית נעות־הפנים של אמריקה היהודית ׳העושה חיים׳; האמונה המתרוננת וההבטחות המרהיבות של ברית־המועצות; תקוות גאולה וחזון משיחי – פרצו בעזות לתוך ליריקת יידיש. חלומות גדולים ראתה, אמונה רבה טיפחה. מצוקות־נפש היחיד וצער האומה וקרעי החברה מגיעים בה למימד של עומק. התחילה תוהה על עתידות העם, חזרה ושקלה עבר, רחוק וקרוב, – ק׳ן שנות אמנציפציה, רעיונות ויצירה, בניה ומיט. דוקא ימי המהומה והחולין האמריקני מבקשים אחיזה בעבר, בתפארת־קדומים, במורשת, באגדי ובמיתי. בשני עשורי שנים הופיעו ׳הגולם׳ של ה. ליוויק ו׳ההלך׳ של מ. בוריישו; ה׳לילה׳ של משה־לייב הלפרן והפואימות של משה קולבאק; שירי הסער של פרץ מארקיש והבלדה האיציק־מאנגרית; תנ׳ך יהואש. קפיצת־דרך היתה לה לשירת יידיש בכל, גם בלכסיקה וביכולת הצורנית, גם בדקות התחושה ובמעוף ההשראה. ובעוד מתני ענות וניצול ועמל ויזע בארץ החיים – וכבר קם דור של שירת היחיד, משוררים, שבויי צלילים וגונים, חדשני צורה, והנה – מפגישי העכשיו עם מרחקי זמן ומקום, שחידוש ומורשת ירדו אצלם כרוכים. על־פני שטח צר של ארבעים שנה מצטופפים דורות של פיוט, סמוכים זה לזה ומפליגים זה מעל זה, וכולם – ברכתו של עם ופזרון עושרו.

אך עושר זה אינו בא ברוב טובה; קדרות רובצת עליו. משבאו ימי־השמד הפתיעה שירת יידיש בחיותה; בזרם עז קלחה במחתרת וביער; כאילו ערוכת מיתרים היתה לקראת השואה. קולה בקע בעוז, בבכי, במחאה ובהטחה ובזעקה. הלא היא שהעלתה ׳שירת העם היהודי אשר הורג׳, הלא היא ששרה בתעצומות־נפש שיר ׳אחרון גורל׳. אכן, גם המשורר העברי נחרב עליו עולמו, אף הוא ראה עצמו מתחת למפולת, אך היה לו גם עולם נבנה והולך, אדמה־מעט ושדות תוחלת מרובה. ושמא הקדימה השירה העברית זה מכבר וחזתה את הרעה בטרם נפתחה. ׳שירי הזעם׳ ו׳בעיר ההריגה׳ ראו את הארץ כולה כפי שהיתה לנו לאחר־מכן ברדת עלינו הלילה הנאצי; יידיש גילתה עתה פני תבל, עם הזרוע ועם הקרדום על החרבות ובתוך האש – ולא נאלמה. פרק שירה מופלא; כתונת־פסים של דור־זקונים שלנו טבולה בדם – – –

שלושת המרכזים הגדולים ליידיש. פולין היהודית שכלתה בגוב ובכיבשן; התכחשותם של המוני־העם בארצות־הברית ללשון זו שהעלתה חייהם, עזיבתם אותה דוקא בימי התעלותה ותנופתה; הריגת־מלכות בברית־המועצות, גזירת כרת, שנדונו בה לשונו של עם וספרותו.

חלומות נכנסו – וחלומות נפטרו. האומנם שליחות שלא נרצתה? תפארת של שקיעה?

עוד איים פזורים פה ושם, וישראל – אכסניה לספרות יידיש, יחידים וכיתות מתפללים ואומרים שירה, נאמני־יידיש מזה שנות־דור ודבקים־בה בדרך חרוכת להבות.

ה

לא מעט ממה שנתבקש להיאמר על אכסניות של שירה וזמנים, על אסכולות ואישים – אמור ומפוזר בסקירות־ההערכה הקצרות המתלוות אל דיוקנאותיהם של משוררי אסופתנו זו במבואי שיריהם.

שישה מנינים של משוררים. לא מעט נתחייבתי כלפיהם בבחירה, בתרגום, בדחילו לייחודם וקולם. כלום אין מן האשליה בתלישת דפים מתוך ספר־חיים־ויצירה וראייתם בחירים של שנים עשרות, של כרכים מרובים? שיקולים ושקילה, חרדה וכונת חדירה לתוך תוכם של דברים אף הם כוחם לא תמיד איתן למדי בפני טעם אישי, בפני תנודות בהזדהות המתרגם עם המתורגם. מידת הייצוג של כל אינדיבידואליות שירית אף היא כרוכה בדקי־שיקולים והכרעות, ולא נתיימר, כי אין אלא אפשרות אחת.

אך לא פחות מן החובה לנוכחים כאן, חבנו כלפי אלה שאינם עמנו בזה. ביודעין לא הובאו מדברי משוררים עבריים שכתבו יידיש, אם דרך קבע ואם במזדמן, – משוררים דו־לשוניים אלה פרשה בפני עצמה הם, והחיים אתנו – כוחם עמם לעשות לשירתם בהיות שעת־רצון־והתעוררות. ואולם משוררי יידיש לא מעטים הגונים הם למבחר זה, מהם ששמם על שפתי, ומהם שדברם נשמע כבר באזני עברית. אלא שמשאלות רבות שעת הגשמתן מתמהמהת. חיבת־לב לשירת יידיש היתה בי לחובת־לב, וזו – למצות־עשה; והנה תם מעשה הספר – ולא נשלם.

שבעים־שמונים שנות שירה, במובחר ובעידית שבה, במישורים המבורכים וברומם של שיאים. לא כונסו משירי־העם: ראויים הם לאסופה מיוחדת; וכן לא הבאתי מן המשוררים העממיים, הפרימיטיביים והפרוליטאריים – קנין היסטורי־תרבותי הם שאין חולקים עליו. המגמה היתה: השירה האמנותית, והתחום – למן י. ל. פרץ, האישיות רבת־ההשפעה־וההשראה על דורות של יוצרים, ועד סיום־שלעת־עתה – גילויים נחשבים שהבקיעו מבין חרבות ת׳ש–תש׳ה. השירים באסופה ניתנו בסדר כרונולוגי, וארצות־שירה, תקופות ואסכולות באות בשכנות. בבחירה ניתנה הדעת על דברים שיהיו נשמעים באזני בן־הדור ובן־הארץ. לא שההווה הוא אמַת־המידה ואמֶת־המידה, אך אין מנחילים שירה וספרות אלא־אם־כן קיים חיבור וקשר מעבר לזמן וללשון; לחיבור טראנס־זמני זה חתרתי בכל יגיעי, והוא הרעיון המקיף מעשה הספר הזה.

׳רָאִיתִי מִלִּים יְהוּדִיּוֹת, כִּקְטַנֵּי מְאוֹרוֹת,

קְטַנֵּי מְאוֹרוֹת׳ –

המלים־המאורות, כדבר השיר באסופה זו, הנה הן מכונסות כאן להיות למאור אחד.

׳הִרְגַּשְׁתִּי מִלִּים יְהוּדִיּוֹת כְּיוֹנִים טְהוֹרוֹת,

יוֹנִים טְהוֹרוֹת׳ –

הנה הן מתלהקות. עוד עיני שהויות עליהן, ותפילתן: לדרך, רחומות – נתבו נתיב אל הלבבות.

מ. ב.

לזכרכם אבי ואמי

זלמן־יהודה נ״ע ואלטה־דינה הי״ד

ולכם, תיבדלו לחיים,

יהודית ועידו

ולבני־הארץ לדורותם

הקלדה: נעה הורן

הגהה: דרור איל

י. ל. פרץ

---

יצחק לייבוש פרץ

מאת

משה בסוק

נולד: 1852, זאמושץ, פולין; נפטר: 1916, וארשה

׳שבת תהי׳ – צלילים רמים של שלשלת־הזהב, לעת ניתוק וריתוק חוּליות, והמשורר עצמו – חוּליה שכל־כולה ריטוט וניגון, צמצום השרשרת ומיתוחה. שירתו, שראשיתה עברית: ׳העוגב׳, עשירה בסוגי־יצירה רבים: במעשיות־עם, בסיפורי־חסידים, בדראמה, ובכל שיצר – עיצב את הסגנון הלירי.

מראשי בוני ספרות יידיש (המשולש: מנדלי–פרץ–שלום־עליכם), הדמות הראשה באסכולת וארשה. רב ומורה־דרך ומעורר. סולל נתיבה לרומנטיזם היהודי. פתח פה ל׳בונצ׳ה שוייג׳ היהודי, לעשוקי־חיים־וגורל; נושא צערם ומחאתם של עמלים ונענים. הביא עמו מהישגי השירה האירופית ותנופתה. לשונו ומזגו – הבהובים וחיזוזים; משפטו – לא ידע רגיעה, כולו פרפורים והשתלהבויות; מקצבוֹ נסער. – מן הגילויים המובהקים של יהדות פולין, המבקשת ׳למעלה מזה׳, הממריאה – וצונחת, נלהבת – ונכזבת. באין־המרגוע שבו, בחיפושיו־תמיד השפיע על כל ספרות יידיש, על האינטליגנציה ועל דור עולה ביצירה, על אוכלוסי ישראל, שביקשו את השבת שלהם, נצח שבתם – –

---

יְהוּדֵי שַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב

מאת

יצחק ליבוש פרץ

יְהִי שַׁבָּת!

שַׁבָּת!

לֹא יֵחָרֵשׁ,

לֹא יִזָּרֵעַ,

לֹא בִּנְיָן וְלֹא תִּקּוּן,

לֹא מִקָּח, לֹא מִמְכָּר.

– שֶׁיֶּחֱרַב הָעוֹלָם?

– שֶׁיֶּחֱרַב הָעוֹלָם!

וְאָנוּ,

אָנוּ יְהוּדִים־שֶׁל־שַׁבָּת,

אָנוּ יְהוּדִים־שֶׁל־יוֹם־טוֹב,

אָנוּ יְהוּדִים־שֶׁל נְשָׁמָה־יְתֵרָה,

עַל חָרְבוֹתָיו נְהַלֵּךְ.

– לְאָן?

– אֵי־אָנָה?

אֵלָיו! אֵלָיו!

שָׁרִים וְחוֹלְלִים נֵלֵךְ

אֵלָיו!

רַנְּנוּ עִמִּי!

רִקְדוּ עִמִּי!

וְכָךְ!

וְכָךְ הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ,

שָׁרִים וְחוֹלְלִים…

אָנוּ יְהוּדִים גְּדוֹלִים, גְּדוֹלִים,

יְהוּדֵי שַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב.

עֲנָנִים לִקְרָאתֵנוּ נִבְקָעִים!

שָׁמַיִם שַׁעֲרֵיהֶם פּוֹתְחִים!

לַעֲנַן־הַכָּבוֹד נִנָּשֵׂאָה,

אֶל כִּסֵּא־הַכָּבוֹד,

עַד לְכִסֵּא־הַכָּבוֹד!

עַל אֶבֶן הַשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר

עוֹמְדִים אֲנַחְנוּ!

וְלֹא תַּחֲנוּן בְּפִינוּ,

וְיָדֵינוּ לֹא נִפְשֹׁט,

יְהוּדִים גְּדוֹלִים, גֵּאִים, אֲנַחְנוּ –

זֶרַע אַבְרָהָם… יִצְחָק וְיַעֲקֹב!

קָצְרָה רוּחֵנוּ מִלְחַכּוֹת!

---

שָׁלֹשׁ תּוֹפְרוֹת

מאת

יצחק ליבוש פרץ

אֹדֶם־עַיִן, כְּחוֹל שְׂפָתַיִם,

וְקֹרֶט דָּם בַּלֶּחִי אָיִן.

חִוְרוֹן הַמֵּצַח. יֶזַע קַר.

וְהַנְּשִׁימָה, קְטוּעָה, תִּבְעַר.

שָׁלֹשׁ נְעָרוֹת פֹּה תּוֹפְרוֹת.

מַחְטָהּ תַּבְהִיק. הַבַּד צָחוֹר.

מְהַרְהֲרָה אַחַת: אֶתְפֹּר,

אֶתְפֹּר יָמִים, אֶתְפֹּר לֵילוֹת,

לֹא לִי, לֹא לִי שִׂמְלַת־כְּלוּלוֹת.

וּמַה לִּי, מִי לִי כָּאן? – אֶתְפֹּר.

לֹא שְׁנָת לִי. לֹא מְנוּחָה.

אֶל ׳בַּעַל־הַנֵּס׳ אָקוּם, אֵלְכָה:

יִהְיֶה מֵלִיץ לְמַעֲנִי:

וְלוּ אַלְמָן, מִן הַזְּקֵנִים,

עִם יְלָדִים תְּרֵיסָר!

וְהַשְּׁנִיָּה: אֶכְלֹב, אֶתְפֹּר –

וּבְצַמָּתִי זֹרַק אָפֹר.

הוֹלְמָה רַקָּה, הָרֹאשׁ יִקְדַּח,

וְהַמְּכוֹנָה לַקֶּצֶב תַּךְ:

טַה־טַה, טַה־טַה, טַה־טַה!

הַהוּא רָמַז לִי – וָאָבִין:

בְּלִי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין

שָׁנָה תְּמִימָה שַׂחֵק וּרְקֹד

מוּכָן הַלָּז אִתִּי – לֹא עוֹד!

וּמַה יִּהְיֶה, וּמַה יְּהִי?

שְׁלִישִׁית בְּדַם לִבָּהּ שָׁרָה:

אֶתְפֹּר חוֹלָה, אֶתְפֹּר עִוְרָה,

אֶל כָּל דְּקִירָה – הַלֵּב יוֹגֵן:

שָׁבוּעַ זֶה הוּא מִתְחַתֵּן.

לֹא אַאֲחֵל לוֹ רָע!

יָמִים עָבָרוּ – נִשְׁכָּחִים.

׳קָהָל׳ יִדְאַג לְתַכְרִיכִים,

לְאַמַּת־קַרְקַע מְצֻמְצָמָה:

אָנוּחַ בָּהּ לִי בִּדְמָמָה.

אִישַׁן הַמָּוֶת וְאִישַׁן!

---

בַּקֶּבֶר

מאת

יצחק ליבוש פרץ

הָיֹה הָיְתָה נַעֲרָה לְפָנִים,

בְּנַעַר דָּבְקָה לְאַהֲבָה;

אַף הוּא אַהֲבָה לָהּ הֵשִׁיב;

שְׁנֵיהֶם – נַפְשָׁם עֲצוּבָה:

הַנַּעַר – אֵין כֹּל־לוֹ, וְזוֹ –

לְאָבִיהָ אוֹצָר שֶׁל זָהָב;

נוֹעֵל הַגְּבִיר בִּפְנֵי בֶּן־

עֲנִיִּים דַּלְתוֹתָיו.

הַבַּת – בְּקוֹל אַבָּא שׁוֹמַעַת:

מוֹלִיכִים לַחֻפָּה אוֹתָהּ כְּבָר;

הַנַּעַר – דּוֹעֵךְ כְּמוֹ נֵר,

גַּלְמוּד בַּמַּרְתֵּף הוּא נִפְטָר.

שָׁמְעָה, כִּי מֵת, מֵת הַנַּעַר,

וַתֵּצֵא מִבֵּיתָהּ בְּאֵין־אוֹר;

לְאָהוּב, אֶל הַקֶּבֶר תָּבוֹא –

וְנִפְתַּח לְפָנֶיהָ הַבּוֹר.

הַמֵּת כְּבָר מוֹשִׁיט זְרוֹעוֹתָיו –

לַקֶּבֶר מוֹשְׁכָהּ כֹּחַ רָב;

מֵעֵינוֹ אֶת הַחֶרֶס תָּסִיר,

נְשִׁיקוֹת תַּעְתִּיר עַל עֵינָיו.

פּוֹקֵחַ הַמֵּת אֶת עֵינָיו,

תְּחַבְּקֶנָּה יָדוֹ אַהֲבָה;

נִסְתַּם בּוֹר־קִבְרָם עֲלֵיהֶם;

יָנוּחוּ עֲלֵי מִשְׁכָּבָם.

מוריס וינצ'בסקי

---

מוריס וינצ'בסקי

מאת

משה בסוק

נולד: אוגוסט 1856, יאנובה, ליטא; נפטר: מרץ 1933, ניו־יורק, ארה״ב

ה׳סבא של הסוציאליזם היהודי׳ – והוא מאבות הפיוט הסוציאלי־פרוליטארי ביידיש. בפעולתו הספרותית רבת־השנים, בפיוט, בפובליציסטיקה ובפיליטון, מצויה הסאטירה מותחת־הדין ומצוי ההומור ומידת־רחמיו. ניבו פשוט, צליליו מעוטי מילודיות, אך נרגשים באהבה לעובד; שיריו, שירי עבודה ומאבק, מוּשרים ומדוּקלמים היו בלונדון, באמריקה, ברחבי רוסיה.

דרך חייו של בן־ציון נובאכוביטש (שמו המקורי של מ. ו.) – נדודים, מאסר, גירושים ופעילוּת לא־תחדל. מיאנובה לקובנה ולווילנה, לאחר־מכן – לאוריוֹל שברוסיה; כאן, ב־1874 – ניצני עבודתו הספרותית בעברית, בעתון ה׳מגיד׳; מכאן, ב־1877 – לקניגסברג, משתתף ב׳האמת׳ של ליברמן, בשבוּעונו העברי של רדקינסון ׳הקול׳, ובן כ׳א נעשה עורכו של הירחון הסוציאליסטי ׳אסיפת חכמים׳, בו נדפסו דבריו בחתימת בן־נץ. ב־1878 נאסר, שוחרר בערבות ונמלט ללונדון, בה עשה ט׳ו שנים. כאן נצטרף לאיגוד הפועלים הקומוניסטי מיסודם של מארכס ואנגלס, הקים את הבמה הסוציאליסטית הראשונה ביידיש ׳דער פוילישער יידל׳. 1894 נקרא לאמריקה. מייסד את השבועון הסוציאליסטי הסולידי ׳דער אמת׳, והוא מחבוּרת מייסדי העתון היומי ׳דער פארווערטס׳ והירחון לספרות ולפוּבּליציסטיקה ׳די צוּקוּנפט׳. בחמישים שנות פעילותו נתנסה בנדודי־רוח ונדודי־לשון. מן ההשכלה ומנטיה להתבוללות הגיע לסוציאליזם, שהטיף לו תחילה בעברית בשיר ובמאמר; נתחבט הרבה בשאלה הלאומית. נע־ונד על פני אירופה ואמריקה, רדוף כמהפכן, כתב גם רוסית, גרמנית ואנגלית. לעת־זקנה פירסם זכרונות בעברית.

---

שָּׁלֹשׁ אֲחָיוֹת

מאת

מוריס וינצ'בסקי

עִיר יֵשׁ בְּאַנְגְּלִיָּה, לֶסְטֶר זֶה שְׁמָהּ,

בְּלוֹנְדוֹן נִקְרֵאת כָּךְ כִּכָּר –

שָׁלֹשׁ אֲחָיוֹת, בִּדְמָמָה,

נִצָּבוֹת שָׁם יוֹם־יוֹם, אֵין־מַכָּר.

הַצְּעִירָה פְּרָחִים הִיא מוֹכְרָה,

שְׂרוֹכֵי־מִנְעָלִים – הַשֵּׁנִית.

בַּחֲצוֹת מִשְׂתָּרְכָה הַבְּכִירָה:

אֶת גּוּפָהּ זוֹ תִּתֵּן לַקּוֹנִים.

מַבִּיטוֹת הַצְּעִירוֹת בָּאָחוֹת,

לֹא אֵיבָה, לֹא אָלָה בְּקוֹלָן;

הֵן בָּזוֹת הַשָּׁלֹשׁ, נִדָּחוֹת,

לָרְחוֹב, וְלָעִיר, לָעוֹלָם.

אַךְ בְּשׁוּב הַקְּטַנּוֹת אֶל הַקֵּן,

לוֹ ׳בַּיִת שֶׁלָּנוּ׳ קוֹרְאוֹת –

עַל שְׂרוֹךְ וְעַל פֶּרַח שְׁתֵּיהֶן

מוֹרִידוֹת, אֵין־רוֹאִים, הַדְּמָעוֹת – –

ש.ש. פרוג

---

ש. ש. פרוג

מאת

משה בסוק

נולד: 1860, מחוז חרסון, אוקראינה; נפטר: 1916, אודיסה, רוסיה

יש רואים בו אב ומחדש בשירת יידיש. מחובר לקרקעם של משוררי־העם שקדמו לו, עשה לגיבוש לשון יידיש, שיוה פנים אירופיות לשירתה: במקצב, בצילוּלו של הצליל והחרוז, במוסיקליות; העשיר אותה בתכנים ובצורות, הזרים בה נפשיות ופעמים רוממה בתנופה. בן שדה וערבה, ניחן בחוש לטבע ונוף, ושירו – תהילה לעבודה ולאדמה. בעמידתו בפרשת־הדרכים בין ההשכלה והציונות, נתרוותה שירתו מוטיבים של זו ושל זו, סופגת אכזבות ומחדשת אמונה. ימים שמלכות רוסיה השתעבדה בישראל ונתערער הקיום ונתחללו החיים, הבשילו ביצירתו מאוויי־חירות וגברה התשוקה להויה שיש בה בטחון וכבוד. ראשיתו השירית – בלשון הרוסית ובה עיקר־כוחו. מעורה בנופה של אוקראינה ובשירת אותו דור (שבצנקו, נקראסוב, פט), היה שליח פיוטי לעם המרודף, קול לא־ידום ליגונו ולזעמו. לימים עבר ללשון יידיש. בליריקה – נלבב וכן, שיריו האפיים שתולים על מעיני־העם: נושאים תנכיים, מוטיבים מימי הביניים ואגדות־עם המרטטות תעלומה בלדית. עתים פיזמן מעניני דיומא, ועשה לשון יידיש כלי־שרת למגמות ולרעיונות ציבוריים.

יליד בוברובי־קוט, מושבה חקלאית יהודית, מן הראשונות בפלך חרסון שבדרום רוסיה. ראשית חינוכו – חדר, ואהבה שגילה לעברית ולתנ׳ך נתקיימה בו כל ימיו; המשך חינוכו – בביה׳ס הרוסי שבמקום. 1880 רואה אור בכור־שירו ברוסית בעתון יהודי־רוסי. הוזמן ע׳י עסקני־ציבור וסופרים לבוא לפטרבורג (לנינגרד כיום), הירבה לפרסם בעתונות הרוסית הכללית והרוסית־יהודית, וכן התחיל כותב יידיש. אף־על־פּי שיצאו לו מוניטין נתלבט רוב ליבוטים. בעטייה של מחלה עזב, 1909, את פטרבורג והדרים לאודיסה. ׳חכמי אודיסה׳ זכרו לו ימי גדולתו ונהגו בו כבוד, אך קולו הונמך ונדם. על ערש־דוי, 1915, כתב סידרת שירים אחרונים – עברית. אחד מהם – זו לשון פתיחתו: ׳יוֹם שׁכּולוֹ בּרכה שׁלח / לי האל הטוֹב היוֹם׳.

---

חוֹל וְכוֹכָבִים

מאת

שמעון שמואל פרוג

הַיָּרֵחַ יָהֵל. מַזְהִירִים כּוֹכָבִים.

וְלַיְלָה בַּגַּיְא וּבָהָר.

פָּתוּחַ סִפְרִי הַקָּדוּם לְפָנַי.

אֶקְרָא בּוֹ מוֹנִים אֵין מִסְפָּר.

מִלִּים יְקָרוֹת. פְּסוּקִים קְדוֹשִׁים.

קוֹל אֶשְׁמַע: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, הָעָם,

אַרְבֶּה זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי־הַשָּׁמַיִם,

כַּחוֹל עַל שְׂפַת־יָם.

רִבּוֹן־הָעוֹלָם, הַבְטָחוֹת כִּי הִבְטַחְתָּ –

דִּבּוּר אַף אֶחָד לֹא יֹאבַד.

רְצוֹנְךָ הַקָּדוֹשׁ יֵעָשֶׂה, וִיהִי־מָה.

בַּמּוֹעֵד, בַּמָּקוֹם לוֹ יוּעַד.

אַחַת הַבְטָחָה הִיא כְּבָר מְקֻיֶּמֶת:

אֵדַע זֹאת, אָחוּשׁ בְּבִטְחָה:

הָיִינוּ כַּחוֹל, כֶּעָפָר לְמִרְמָס,

הֶפְקֵר לְכָל רֶגֶל דּוֹרְכָה.

הָיִינוּ, אָבִינוּ, כַּחוֹל וְכָאֶבֶן,

פְּזוּרִים וּנְפוֹצִים בָּעוֹלָם.

אוּלָם כּוֹכָבֶיךָ, זַכִּים, בְּהִירִים,

אַיָּם, כּוֹכָבֶיךָ, אַיָּם?

---

חֲבֵרִים

מאת

שמעון שמואל פרוג

יָדְךָ צַחָה, מִשְׁיִית

לִי תֵּן, יַלְדִּי יָקָר.

קְרוֹבִים אֲנַחְנוּ, שְׁאֵרִים,

שְׁנַיִם יְדִידִים מִכְּבָר.

סִפּוּר־מַעֲשֶׂה נִקְרָא,

סִפּוּר־פְּלָאִים אֶחָד:

אַתָּה מַתְחִיל, אֲנִי גוֹמֵר –

אַךְ מָה אִכְפַּת!

תַּנְחוּם אֶחָד מָתוֹק, מֵאִיר,

וְעִצָּבוֹן אֶחָד יַעֲטֹר:

רֹאשְׁךָ הַקָּט – בְּזִיו,

רֹאשִׁי – בְּשֶׁלֶג־צְחוֹר.

זָכִינוּ שְׁנֵינוּ בְּמַתָּת,

מִן הַחַיִּים מַתָּת אַחַת:

אַתָּה – בָּאוֹר, אֲנִי – בַּצֵּל –

אַךְ מָה אִכְפַּת!

---

יוֹנַת־פֶּרֶא

מאת

שמעון שמואל פרוג

אֶל סֶלַע־שַׁחַם מִתְרַפֶּקֶת,

בּוֹ לְאַהֲבָה דָבְקָה –

בְּקֵן־שֶׁל־נְשָׁרִים הִיא נִרְדְּמָה:

יוֹנָה רַכָּה.

רִחוּפִים שֶׁל נֶשֶׁר, זִנּוּקָיו,

וְרוּחוֹ – קִנּוֹ יָעִיר –

מִשְׁזָר לָהּ, מַאֲרָג לָהּ,

וְהָעֶרֶשׂ וְהַשִּׁיר.

וּמֵאָז הִיא בְּבֵיתָהּ

בְּדוּדָה, אִלְּמָה, תִּשְׁכֹּן;

׳צִפּוֹר־פֶּרֶא׳! ׳יוֹנַת־פֶּרֶא׳! –

לָהּ קוֹרְאִים הַכֹּל.

הַפִּרְאִית! – זִמְזוּם הַזְּבוּב,

הַפִּרְאִית! – עוֹרְבִים קוֹרְאִים.

חֲלוֹם הַנֹּעַר! – שְׁנָת־יוֹנָה שֶׁלִּי

בְּעֶרֶשׂ־נְשָׁרִים – –

מוריס רוזנפלד

---

מוריס רוזנפלד

מאת

משה בסוק

נולד: 1862, סביבי סובאלק, פולין; נפטר: 1923, ניו־יורק, ארה״ב

מחלוצי שירת יידיש במוצאי המאה הקודמת ובתחילת המאה הנוכחית, – מן הראשונים בזמן ובמעלה. בן־העם, מקופח מילדות ומתורה, מנוסה נדודים ותלאות, נאבק על שירו, ועמדו לו בכך מזגו הנסער וכוח אישיותו. שירו טבעי ומזנק, רענן בתיאורו, מתרונן במקצב, ויודע להרעיש בדברי־כיבושין ולהצליף בסאטירה. נימות שירתו סוציאליות, לאומיות ועממיות, קולה הטחה, לבה לגורל היהודי, ועיניה – תוגה.

יליד הכפר באקשה בסביבות סובאלק שבפולין, בן למשפחת עובדים. ב־1882 – היא שנת ההגירה היהודית הגדולה מרוסיה – פנה לאמריקה, אך בדרכו שהה זמן־מה באמסטרדם, ועבד כלוטש־יהלומים. עד־מהרה שב במפח־נפש הביתה, אך מקץ שנה חזר ויצא עם משפחתו ללונדון ואחז מעשה־אבותיו בידיו (חייטוּת). נדד לאמריקה, עבד ב׳שאפ׳ לחייטים, וב־1866 ראה אור שיר־ביכוריו. שירתו הלהיבה רוחו של הפועל והמהגר היהודי באמריקה, והיתה נשמעת באזני העם ומוּשרת בפיו. ספרו ׳דאס לידער־בוך׳, שיצא לאור בשנות התשעים, הוציא לו מוניטין גם מחוץ לתחומי יידיש. הרבה נכתב עליו, תורגם ללשונות אחרות, בכללן – אנגלית. חוגי ספרות ותרבות בארצות שונות גילו ענין בו כבהפתעה כפולת־שלוש: משורר הגיטו, השאפ, היידיש. אך זיוו עומעם עד־מהרה, והמשורר נתייסר ביסורי שאול: בנו מת, והוא עצמו לקה בשיתוק, צפוי לסכנת הסתמאוּת. שׁכוּח ונידח חי שנותיו האחרונות.

---

לְיַד הַחוֹף

מאת

מוריס רוזנפלד

צֵל דַּק רוֹעֵד עַל־פְּנֵי הַבַּקְשָׁה

הַדַּיָּגִים, כְּסוּפֵי־זָקָן, יַפְלִיגוּ

עֲלֵי גַלֶּיהָ חֲרִישֵׁי־הָעֶרֶב –

לַצַּיִד הַלֵּילִי הֵם נִשָּׁאִים.

צוֹפֶה יָרֵח – וַאֲנִי.

הַמְּשׁוֹטִים חוֹצִים הַמַּיִם.

הָרֶשֶׁת מִתְעַמְּקָה וּמַעֲמֶקֶת.

קַשְׂקַשֵּׂי־גָבִישׁ בּוֹרְקִים בָּאַפְלוּלִית.

הוֹ, יַלְדֵי־זִרְמָה נָאִים!

נֶהֱנֶה יָרֵחַ – וַאֲנִי.

אֶל מוּל שׁוּלָיו שֶׁל הַר־הַיַּעַר הַשָּׁחוֹר

נְבוֹכוֹת הֵן הַסִּירוֹת הָאֲפוֹרוֹת.

בָּאוֹת בַּעֲרָפֶל, וּלְיַד חוֹפִים אוֹבְדִים

נִגּוּן שֶׁל כְּפָר מָתוֹק נוֹגֵן.

קַשּׁוּב יָרֵחַ – וַאֲנִי.

בְּרוּכִים הֱיוּ, הַדַּיָּגִים עַל פְּנֵי עַמְקוּת אִלְּמָה!

שְׂאִי בְּרָכָה, תִּזְמֹרֶת־כְּפָר הוֹמָה!

אֲוִיר־הַלֵּיל הָרַךְ גּוֹמֵעַ בִּרְכוֹתַי.

נַפְשִׁי־סִירָה תָּשׁוּט עַל־פְּנֵי הַבַּקְשָׁה.

מַחֲרִישׁ יָרֵחַ – וַאֲנִי.

---

יַלְדִּי

מאת

מוריס רוזנפלד

יֵשׁ לִי יֶלֶד, בֵּן יָקִּיר,

יֵשׁ לִי יֶלֶד־מַחְמַדִּים.

מִדֵּי אֶרְאֶנּוּ – לִי נִדְמֶה:

תֵּבֵל לִי לְבַדִּי.

אַךְ לִרְאוֹתוֹ בְּעוֹד הוּא עֵר

יָמִים אֲקַו לַשָּׁוְא:

אֲנִי אָבוֹא – וְהוּא יָשֵׁן,

בַּלֵּיל אֶרְאֶה פָּנָיו.

אַשְׁכִּימָה שַׁחַר לֶעָמָל,

אָשׁוּבָה מְאֻחָר:

הָהּ, מִבְּשָׂרִי כִּי אֶתְעַלֵּם,

מַבַּט־יַלְדִּי לִי זָר.

בָּאֹפֶל לְבֵיתִי אָשׁוּב,

רוּחִי בִּי תַּעֲטֹף –

אִשְׁתִּי תַּקְבִּיל פָּנַי בְּגִיל:

עַלִּיז הַבֵּן וָטוֹב.

כִּי מֹתֶק הוּא וְאִמְרֵי פִּיו:

׳אִמְרִי – יִפְנֶה אֵלַי –

מָתַי יָשׁוּב אָבִי הַטּוֹב

וּמַה יָּבִיא לִי שַׁי?׳

אַקְשִׁיב וַאֲמַהֵר אֵלָיו:

דָּבָר יִפֹּל מִיָּד!

אַהֲבָתִי כָּאֵשׁ תִּבְעַר:

יִרְאֵנִי־נָא הַקָּט!

עַל יַד עַרְשׂוֹ לִי אֶתְיַצֵּב,

אַבִּיט, אַקְשִׁיב – וָהָס.

חֲלוֹם יָנוּעַ עַל שְׂפָתָיו:

׳אֵיפֹה אָבִי מֵאָז?׳

אֶשַּׁק עֵינָיו, עֵינֵי הַתְּכוֹל

הֵן נִפְקָחוֹת – הָהּ, בֵּן!

רוֹאוֹת הֵן, גַּם רוֹאוֹת אוֹתִי,

הִבִּיט – וַיַּעַצְמֵן.

אָבִיךָ פֹּה, הַבֵּן יַקִּיר,

הוּא שַׁי לְךָ הֵבִיא.

חֲלוֹם יָנוּעַ עַל שְׂפָתָיו:

׳אֵיפֹה, אֵיפֹה אָבִי?׳

בְּלֵב הוֹמֶה, בְּלֵב עוֹגֵם

אֶשְׁקַע בְּמַחְשָׁבוֹת:

׳יֵשׁ יוֹם, יַלְדִּי, אַתָּה תָּקִיץ –

לֹא תִּמְצָאֵנִי עוֹד׳ – –

---

שִׁיר גּוֹלִים

מאת

מוריס רוזנפלד

בֶּן בְּלִי אֶרֶץ נָע וָנָד,

עִם מַקֵּל־גּוֹלִים בַּיָּד,

לֹא קָרוֹב וְלֹא גוֹאֵל,

כָּאן – הַיּוֹם, וְשָׁם – הַלֵּיל,

לֹא אֶתְמוֹל וְלֹא מָחָר,

מְרֻדָּף עֲלֵי צַוָּאר,

לְעוֹלָם: אַךְ שְׁכוֹל וּדְוַי,

לְעוֹלָם: אַךְ אַלְלַי,

לְעוֹלָם: אַךְ לֶךְ־לְךָ

בְּעוֹד הָאֵשׁ לֹא דָעֲכָה.

גְּבוּרָתֵנוּ בֶּעָפָר,

תּוֹרָתֵנוּ – בִּידֵי צָר,

לָנוּ שֵׁם – וְהוּא אָסוֹן,

מַחְצַבְתֵּנוּ – לְקָלוֹן.

כִּי גָדַלְנוּ – חֵטְא נִשָּׂא,

תִּפְאַרְתֵּנוּ – קַלָּסָה.

לְעוֹלָם: גּוֹרָל שָׁדוּד,

לְעוֹלָם: חַיֵּי עַבְדוּת.

לֵךְ בַּקֵּשׁ צְדָקָה, הַלֵּב,

בִּמְאֵרַת אוֹיֵב.

כֹּה שָׁנָה שָׁנָה תִּרְדֹּף.

לֹא תִּקְוָה, לֹא סֶלַע־חוֹף.

כֹּה נָנוּד מִדּוֹר אֶל דּוֹר,

עֲטוּפֵי אֵימַת־מָגוֹר –

מִנִּי עֹנִי אֶל עֱנוּת,

לֹא מִקְלָט וְלֹא חָסוּת.

לְעוֹלָם: צְעַד, צְעָד,

לְעוֹלָם: הוֹשֵׁט הַיָּד,

לְעוֹלָם: יָגוֹן, יָגוֹן,

עַד הָרֶגַע הָאַחְרוֹן…

---

הַזֶּרֶם

מאת

מוריס רוזנפלד

בַּגַּיְא חוֹפֵז הַזֶּרֶם

הוּא שָׂח, הוֹמֶה, רוֹעֵשׁ.

אִם שִׁיר־פְּרִידָה הוּא לוֹ?

אוֹ שִׂיחַ־לֵב לוֹחֵשׁ?

אֶל הַר־מְכוֹרָתוֹ יִשָּׂא

שָׁלוֹם הוּא וּבְרָכָה?

אוּלַי תְּהִלִּים יַגִּיד גַּלְמוּד,

וְנַפְשׁוֹ עוֹגְמָה, בּוֹכָה?

אוּלַי יִשְׁאַל הַדֶּרֶךְ אֵי,

וְאִם רַבָּה הִיא עוֹד?

בָּאֹרַח הַנּוֹהֵר – אוּלַי

יַנְעִים שִׁירַת נְדֹד?

אוּלַי פִּי אִילָנוֹת יִשְׁאַל

אֵיפֹה סוֹפוֹ יָבוֹא?

אֶל אֵיזֶה נַחַל הוּא רָדוּף

וְלוֹ יִמְסֹר אֶת לְבָבוֹ?

---

אֹהַב הָרוּחַ

מאת

מוריס רוזנפלד

אֹהַב הָרוּחַ, אֹהַב הַיָּם:

כִּי עַל כֵּן בּוֹדֵד אֲנִי כָּרוּחַ

וְכַיָּם הוֹמֶה לִבִּי.

אֹהַב הָעָב, אֹהַב הַלֵּיל:

כִּי עַל כֵּן כָּעָב בִּכְיִי

וְכַלַּיְלָה – עוֹלָמִי.

יהואש

---

הקדמה – יהואש

מאת

יהואש

יהואש

נולד: 1870, ואֶרג' בלובה, פלך סובאלק; נפטר: ינואר, 1927, ניו־יורק, ארה"ב

מראשי שירת היידיש המודרנית, בין הראשונים לפילוס מסילתה, לחידוש תכנים וצורות. ההגות היא אבן ראשה ואבן־חן ביצירתו, והוא בא בסודם של גוֹן וצליל, וקול ומראה ותוכן ירדו לו כרוכים. ‘ביית’ את ציור־הטבע בשירת יידיש. נתן לנוף חיות של ציוּריות והלך־נפש, אף העניק לו מיסוד ההתבוננות והאינטלקטואליות. מאזין לנביעתן של בארות־קדומים, העלה בדמיון־יוצרים אגדות יהודיות, וחטיבה לעצמם הם שיריו על שיריו על נושאים ומוטיבים מן המקרא, התלמוד והקבלה, שיסודם – שלמות האמונה ותמימות־הרגש. אך במעגלי העבר והטבע, לא נסגר שירו, הנפתל והנחבט בשאלות יקום וקיום, עולם ועם. מן הראשונים בשירת יידיש שנכנס לתחום ההשפעה של התרבות האנגלו־סאכסית.

יהואש (שלמה בלוּמגארטן) גדל בבית יהודי מסורתי של תורה עם דרך־ארץ, וזכה בנעוריו להשכלה יהודית וכללית. זמן־מה עשה גם בישיבת ווֹלוֹז’ין, אך עזב אותה עד־מהרה והתמכר ללימודי לשונות וספרויות־לעז. ראשוני שיריו ראו אור בשנת 1890, בקובץ ‘די אידישע בּיבּליאטעק’, בעריכת י.ל. פרץ, וב’הויז־פריינטס', בעריכת מ. ספקטור. אותה שנה עקר לאמריקה וקול שירו נדם. 1900 חלה ויצא לדנוור שבקוֹלוֹרדה. משחזר והופיע בבמות יידיש בארה’ב וברוסיה, ניתנה דעת הציבור עליו ברוב־הערכה. ב־1910 התחיל שוקד על תרגום התנ’ך ליידיש. 1914 הפליג לארץ־ישראל, ביקש להשתקע בה, למד ערבית, אף תירגם מן הקוראן, אך בעטיה של מלחה’ע אנוס היה לעזוב את הארץ. פרי מסעו לארץ וישיבתו בה הוא ספרו ‘מניו־יורק לרחובות ובחזרה’. בשנות חייו האחרונות שיקע עיקר כוחו היצרי בתרגום התנ’ך, שכמה וכמה מספריו לא הניחו דעתו של המשורר בכיבוש ראשון שכבש אותם, חזר ונתנם מתן שני. התרגום – נאמן ברוב דיוקים, חרד על הקצב ועל הגוֹן שבמקור, סגנונו עממי וארכאי, מכנס מילים נידחות ומשתכחות ונותן להן נשימה, וכולו בית־גנזים ללשון־יידיש עתירת מסורת ויסודות, עממית ופיוטית.

---

יוֹנִים וּנְחָשִׁים – טויבּן און שלאַנגען

מאת

יהואש

אֲנִי מִגְדָּל, עֵינוֹ נִפְקַחַת,

מֵאַפְלוּלִית יוֹמָם וָלֵיל;

פַּעֲמוֹן אֲנִי הַמְצַלְצֵל,

רָחוֹק, בַּסַּעַר וּבַפַּחַד.

אֲנִי דְּמָמָה צוֹנֶנֶת,

אֲנִי הָעֹמֶק הַיָּצִּיב;

אֶגְמַע לִי עִם כָּל טִיף

מְלֵאֻיּוֹת לֹא־תִּמָּלֶאנָה.

מִתּוֹךְ מִכְרוֹת אֶשְׁאָבָה

שִׂמְחָה, בַחֹשֶׁךְ, בַּמִסְתּוֹר

וְאֶאֱרוֹג הַפְּתִיל יֵאֹר

הַלַּיְלָה שֶלַּמָּוֶת.

אֲנִי הַשּׂבַע הָרוֹגֵעַ,

הַכֹּסֶף לֹא יֵדַע שָׂבְעָה;

תְּפִילַת הַנֶּפֶשׁ הָעוֹטְפָה

אֲנִי, עִם כָּל כְּאֵב – דּוֹמֵעַ.

אֲנִי חוֹמָה אֶל־עָל תַּגְבִּיהַּ,

וְקִירוֹתֶיהָ – זְגוּגִיּוֹת;

בַּקְצָווֹת – יוֹנִים שֶׁהוֹמִיּוֹת,

וּנְחָשִׁים מִמַּאֲרָב יַבְקִיעוּ – –

---

בֵּין דֶּשֶׁא וְכוֹכָב – צווישן גראָז און שטערן

מאת

יהואש

אֶתְכַּרְבֵּל לִי בַּאֲפֵל־הַקַּיִץ,

מִגְּבִיעִים שְׁחוֹרִים אֶגְמַע שְׁחוֹר־יַיִן.

בֵּין דֶּשֶׁא וְכוֹכָב

אָשִׂימָה מַאֲרָב

לְצוֹתֵת, לָצוּד דָּבָר.

מָה הַשִּׁיר יוּשַׁר

שֶׁנִּכְסַפְתִּי לְהַקְשִׁיב בַּדְּמִי,

מִנִּי מִי, אֱלֵי מִי?

---

נֵר דּוֹעֵךְ – אַ ליכט וואָס צאַנקט

מאת

יהואש

אֲנִי הַנֵּר דּוֹעֵךְ בַּסַּעַר.

שְׁלַח יָדְךָ אֵלַי וָגֹן.

אֶל רֹאשׁ מִגְדָּל אֶזְחַל, תּוֹלַעַת.

הַרְאֵנִי־נָא הֵיכָן תִּשְׁכֹּן.

תַּבְנִית זוּטִית הַיָּם הוֹרְסֶנָּה,

אַתָּה הַיָּם, אַתָּה יַמִּי.

בִּסְבַךְ הַיִּסּוּרִים – הוֹרֵנִי

נְתִיבְךָ: הֵיכָן יַעֲמִיק.

---

יַאנְג סֶה־פוּ – יאַנג סע־פו

מאת

יהואש

יַאנְג־סֶה־פוּ בַּת הַמַּלְכָּה,

אַרְמוֹנוֹת שִׁבְעִים לָהּ,

קִיטוֹנוֹת שִׁבְעִים בְּכָל אַרְמוֹן,

חַלּוֹנוֹת שִׁבְעִים בְּכָל קִיטוֹן.

וְשׁוֹמְרִים נוֹדְעוּ בַּשְּׁעָרִים,

וּמָגֵן וָחֶרֶב זוֹהֲרִים,

יַאנְג־סֶה־פוּ אֶל הַמַּרְאָה:

מִי כָּמוֹךְ עוֹד כַּבִּירָה?

יַאנְג־סֶה־פוּ, בַּת הַמַּלְכָּה,

לַיְלָה־לֵיל יוֹרֶדֶת לַנָּהָר.

אָז כַּזַּית הִיא תִּזְעָר,

וְעַלְעָל יָרֹק תִּקְטֹף

לְהַפְלִיג בּוֹ מִן הַחוֹף,

מִן הָעֵשֶׂב שְׁנֵי חוּטִים

הִיא נוֹטֶלֶת לִמְשׁוֹטִים,

יַאנְג לַמַּים נוֹהֲרָה:

מִי כָּמוֹךְ עוֹד זְעִירָה?

---

זֶמֶר יָשָׁן – אַן אַלט ליד

מאת

יהואש

בְּיַפַּן, אֵי־שָׁם,

יְזֻמַּר כֹּה שִׁיר נוֹשָן.

אִישׁ־צָבָא מִן הַנַּפָּח שׁוֹאֵל:

צֹר לִי חֶרֶב, בְּיָדְךָ חַשֵּׁל.

יְהִי הַלַּהַב קַל

כָּרוּחַ עַל הַגַּל

וְאָרֹךְ, רְחַב־תְּנוּפָה,

כַּשִׁבּוֹלֶת הַזְּקוּפָה.

יְהִי גָמִישׁ כַּפֶּתֶן וְזָרִיז,

בְּעֵיִנַים אֶלֶף מַחֲזִיז.

רַך יְהִי כַּמֶּשִׁי וְחָלָק

וּכְקוּר שֶׁל עַכָּבִישׁ כֹּה דַק,

קַר וְאֵין־רַחֵם כַּכְּאֵב…

‘וְעַל הַקַּת מָה אֲגַלֵּף? –’

עַל הַקַּת, נַפָּח חָבִיב –

אִישׂ־צָבָא לוֹ אָז יָשִׁיב –

נָא גַּלֵּף לִי עֵדֶר־צֹאן,

וְנָהָר אֵינוֹ פּוֹסֵק מִזְּרֹם,

בַּית, עֵץ שֶׁל דֻּבְדְּבָן עַל־יָד,

אֵם לְתִינוֹקָה חוֹלֶצֶת שַׁד…

בְּיַפַּן, אֵי־שָׁם,

יְזֻמַּר כֹּה שִׁיר נוֹשָׁן.

---

אֶל אִכָּר זָקֵן – צום אַלטן פּויער

מאת

יהואש

פְּרֹשׂ כַּפֶּיךָ וְתֵן לִי בִּרְכָתְךָ,

כָּבֵד, אַרְצִי וּשְׁזוּף־חַמָּה.

עַל יָדֶיךָ הַגְּדוֹלוֹת –

קְלִיפַּת יָמִים בְּרִיאִים וַחֲסֻנִּים,

שְׁקוּיַת מָטָר וְשֶׁלֶג וְרוּחוֹת

וּצְרוּבַת שְׁמָשׁוֹת יוֹקְדוֹת.

נִכְנְסוּ שָׁנִים, יָצְאוּ –

וְאַתָּה מֵאַחֲרֵי בְּהֶמְתְּךָ הָלַכְתָּ,

וְהַמַּחֲרֵשָׁה פָּתְחָה לְנֶגְדְּךָ

רַחְמָהּ שֶׁל אֲדָמָה;

וַיַּעַל רֵיחַ קְרָבֶיהָ

וַיָּבוֹא אֶל בְּשָׂרְךָ.

אַתָּה לֹא יָדַעְתָּ,

וְלֹא בַּנְתָּ,

אַךְ בְּשָׂרְךָ סָפַג עַזֵּי־רֵיחוֹת

שֶׁל אַדְמָתְךָ,

שֶׁל פַּרְעֵי־שָׁרָשִׁים פִּלְּחָה מַחֲרַשְׁתְּךָ,

רֵיחַ זֶבֶל שֶׁל פָּרוֹתֶיךָ הַשְּׁמֵנוֹת,

שֶׁל תּוֹלָעִים בֻּתְּרוּ בְּלַהַב הַמַּחֲרֶשֶׁת.

הָרוּח נָשְׁבָה מְלוֹא רֵאוֹתֶיךָ,

רוּחַ בְּלוּלָה חָצִיר וְקוֹל־צִפּוֹר וְנַחַל,

וְהַשֶּׁמֶשׁ הֶעֱמִיקָה חֲנִיתוֹתֶיהָ

בְּכָל קַפְלוּל עוֹרְךָ הַגַּס

וְחֻדֵּי הַחֲנִיתוֹת עֲדַיִן נְעוּצִים בָּעוֹר –

מְכִתּוֹת שְׁחֻמּוֹת, קָשׁוֹת שֶל שֶׁמֶש.

וְהָרָקִיעַ הָרָחָב, כָּחֹל, אָפֹר, שָׁחֹר, אָדֹם,

רָחַץ עֵינֶיךָ.

לֹא יָדַעְתָּ,

וְלֹא בַּנְתָּ,

אַךְ גּוּפְךָ סָפַג כָּל מִזְרָם, כָּחֹל, אָדֹם, שָׁחֹר,

שֶׁל יוֹם, שֶׁל לַיְלָה, שֶׁל רְקִיעַ־דִּמְדּוּמִים

כִּסְפֹג אוֹתָם הַנַּחַל, הַבִּצָּה,

קוֹץ הַשָּׂדֶה,

וְהַסּוּס הַמְלַחֵךְ עֲשָׂבִים בָּאָחוּ.

וַאֲנִי – שִׁבְעִים לָשׁוֹן לָמַדְתִּי,

וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ דְּבַר הַשֶּׁמֶשׁ וְהַשָּׁמַיִם,

וּדְבַר הֶעָנָן

וְהַתּוֹלַעַת הַיִרֻקָּה עַל הֶעָלֶה, –

וְאֵלֶיךָ בָּאתִי וַאֲבָקֵּשׁ:

פְּרֹשׂ יָדְךָ וְתֵן לִי בִּרְכָתְךָ,

כָּבֵד, אַרְצִי וּשְׁזוּף־חַמָּה.

אברהם ליסין

---

הקדמה – אברהם ליסין

מאת

אברהם ליסין

אברהם ליסין

נולד: מאי 1872, מינסק, בילורוסיה; נפטר: 1939, ניו־יורק, ארה"ב

משורר ופובליציסט בעל שיעור־קומה וייחוד בספרות יידיש. סוציאליסט מנעוריו, בן־בית בחוגי הפועלים בעיר מולדתו מינסק ובווילנה, היתה ראשית דרכו בשירה – שירות לתנועה, עשיית נפשות לה, אך לעולם לא חדל מהַגוֹת בפלא הקיום היהודי ולא הדיר עינו ושירו מנוֹיוֹ של אילן וניר. לימים, בפעילות סוציאליסטית רבת־השפעה באמריקה, גבר הפובליציסטן שבו, שנתייחד בשאר־רוח, בראיה יהודית־היסטורית, ומאמריו נזדהרו בזהורית שירית. אף הליריקה שלו, שקולה נדם ונתעורר חליפות, נתנסתה בנפתולים בין המגמה הסוציאליסטית ובין החויה האישית. שירו היהודי, שפיכּוּיו גבר בשני עשורי חייו האחרונים, כל תולדותינו מפרנסות אותו בזעקות ‘שמע’, ביסורים ובעוז של עם־לא־יחדל. – דרכו בשירה: רחבוּת השוּרה, פשטות המילים, רהיטות המקצב; לא בסוד הצמצוּם כוחו הסוּגסטיבי, כי אם בשפע שבלב, הבא לעורר.

אברהם וולט (ליסין, חתימתו הספרותית, תרגום רוסי הוא של התיבה וואלד – יער) – בן למשפחה רבת־יוחסין, ובית־ילדותו – בית של תורה ויראת שמיים. עודו נער־עילוי הציץ בספרי קורות ישראל והעמים, שלח ידו בשיר עברי, בעקבות שירי רמח’ל ומיכ’ל. גלה לישיבה הנודעת סלובודקה, שהיתה מעוז לתנועת ה’מוסר‘. לימים עשה גם בישיבת ווֹלוֹזין, אך כשהבחינו בנטייתו להשכלה – גורש מן הישיבה. הלך לווילנה, השתלם בלשון הרוסית ובספרותה, שקד על מדעי ההיסטוריה והחברה, וזכרונו הפינומנלי עמד לו בקניית הרבה דעת. חזר כסוציאליסט למינסק, ועשה בקרב הפועלים היהודים. דרכו המיוחדת, ה’וואלטית’, חדורה רגש לאומי במובהק. נלחם נגד הקוסמופוליטיות המובילה לטמיעה, מבליט ערכה של לשון יידיש, מטביע מחותמו על תכניתם היהודית של החוגים, שמהם קם לימים ה’בונד'. משנת 1879 – באמריקה, והוא מראשי ‘פארווערטס, עיתון הפועלים ומעורכיו; למן שנת 1913 ועד מוֹתו – עורך הירחון ‘די צוקונפט’. תמורות רבות ידעו חייו ובכולם לא נטשו ה’רגש של קדושת החיים וקדושת המוות מתחת המאכלת והקרדום’; מתבונן במהלך הדורות ראה ‘עלים נושרים – אך האילן קיים; אילנות כורעים והיער לעולם עומד’.

---

הָאשֶׁר דַּעַת עַל הָאשֶׁר לְוַתֵּר – דאָס גליק צו קענן אויך זיך אָפּזאָגן פון גליק

מאת

אברהם ליסין

הָאשֶׁר דַּעַת עַל הָאשֶׁר לְוַתֵּר

שִׂמְחָה זוֹ לְוַתֵּר עַל הַשִּׂמְחָה, כִּי דַי –

רַסֵּן חִמּוּד־הַלֵּב, בַּיָּד הַדְבֵּר,

וְגֵא, לְִכְבּשׁ גֵּאוּת בְּרוֹמְמוּת הַדְּוָי.

הוֹלֵךְ אֲנִי בִּנְתִיב הַצַּעַר, חוֹצֶה הַלַּיְלָה הַמְיֹעָר.

רִשְׁרוּשׁ־אִילָן הוֹיֶה לְגוּשׁ מַשְׁחִיר,

לְ’וַי' אֶחָד. כְּבַד־סוֹד, נִסְעָר, –

וְאַךְ כּוֹכָב זוּטָר, כָּעַין יִתְגַּחְלֵל, יָאִיר.

אֵין שַׁחַר לְלֶכְתִּי, וְלֹא אֵדָע אֵי־אָן אֶחְתּוֹר –

אַךְ עוֹד אוֹסִיף אֵלֵךְ, זֶה כּוֹכָבִי הִנֵּה הוּא מְנוֹרָה

דּוֹלְקָה בַּפֶּתַח, מֵאַחֲרָיו הַתֹּהוּּ שָׁם יִשְׂרוֹר;

הַ’וַּי' בִּפְנִים עוֹד יְעַנֵּנִי הַנּוֹרָא.

זֶה הַ’שְׁטִיבְּל' הַיָּשָׁן, בֵּית־הַמּוּסָר, שׁוּב אוֹתִי יָנִיעַ.

מֵרַחֲקֵי־יַלְדוּת נִשְׁקָף חֲזוֹן־עִוְעִים:

שַׁלְהֶבֶת הַמְּנוֹרָה בְּעַד לַדֶּלֶת, מַצְהִיבָה, תַּבְלִיחַ

וּפָנִים־שֶׁל־גְּוִיל מִתְלַהֲבִים, נוֹגְהִים.

הִנֵּה כְּבָר מְכַבִּים הָאוֹר, וּבָעֶלֶט הַצּוֹנֵן

בּוֹקְעִים קוֹלוֹת, כְּנָפַיִם מַשִּיקוֹת –

קוֹל וַי נִלְהָב וּמִתְרוֹנֵן;

קָרָה בְּעַצְמוֹתַי – וַאֲנִי יְקוֹד.

נִגּוּן הַמּוּסָר מִיָּמִים מִכְּבָר,

שֶׁכָּל יָמַי הִקְרִין אוֹתִי בְּפַחַד־אֵשׁ;

הֵן קְרָב לִי עִם עַצְמִי מֵאָז, זוֹכֶה בּוֹ – וְנִשְׁאָר

עוֹמֵד נָבוֹךְ בַּיַּעַר הָרוֹעֵשׁ.

דּוֹעֵךְ הָאוֹר, בָּעֶלֶט שׁוּב תָּאֵר,

בְּנִגּוּן־מוּסָר יָשָׁן, הִתְרוֹמְמוּת הַדְּוָי –

הָאֹשֶׁר דַּעַת עַל הָאֹשֶׁר לְוַתֵּר,

שִׁמְחָה זוֹ לְוַתֵּר עַל הַשִּׂמְחָה, כִּי דָי!

---

אוֹרוֹת בְּרוֹדְוֵי – די פייערן פון בראָדוויי

מאת

אברהם ליסין

הַדּוּמִיָּה מֵעָל אֶל צְעָדַי תֵּרֵד,

וּבָאֲפוֹר, כִּשְׁעַת־הַלֵּיל, אֵלַי נִלְוֵית.

וּשְׁנֵינוּ יְגֵעֵי־עָגְמָה, אֶשְׁאַל בְּלַחַשׁ־קוֹל:

מַה פֹּה סְאוֹן סָאַן וְאֵי נֶחְבָּא הַכֹּל?

וּשֶׁמָּא בּרוֹדְוֵי זוֹ לֹא בְּהָקִיץ הִיא מְהַמָּה?

וּשְׁאוֹן־זָרִים זֶה – רַק הֵד הוּא שֶׁאֶשְׁמַע?

אֲנִי עוֹדֶנִּי יֶלֶד, סָגוּר בְּבֵית־מִדְרָשׁ,

פִּנוֹת־שֶׁל־צֵל כֻּלּוֹ, בְּקִמּוּרִים גֻּדָּשׁ.

מִתַּחַת קִמּוּרָיו לֵילוֹת תּוֹעֶה אֲנִי,

כָּל נִיד כָּל צְלִיל – מֻכְפָּל בַּהֲמוֹנִים;

רַבִּים־רַבִּים מִצְטַלְצְלִים אֶל קוֹל קַלִּיל,

רַבִּים־רַבִּים אֶל כָּל רַחְשׁוּשׁ זוֹנְקִים בְּחִיל.

הַכֹּל יָנוּעַ – וְהַכֹּל רֵיקָן רוֹבֵץ!

רִגּוּשׁ בַּכֹּל – וְאֵלֶם פֹּה כָּבֵד אֵין־קֵץ!

מִצְחָק זֶה בֵּין חוֹמוֹת־צְלָלִים אֵימָה יֹאמַר,

לִתְעוֹת בַּתַּעְתּוּעִים וְעַד הַסּוֹף הַמָּר!

בְּרוּם חַלּוֹן – הַעוֹד יַאְדִּים לִי שַׁחַר צַח?

וְהַשַּׁמָּש – הַעוֹד יָבוֹא וְדֶלֶת לִי יִפְתַּח?

לִבְכּוֹת אֶרְצֶה, אַךְ מִקּוֹלִי אֵחַת:

שֶׁלֹא יָשִׁיב הָרִיק לִי אֶלֶף פַּעַם וְאַחַת – –

---

בַּמִּדְבָּר – אין וויסטעניש

מאת

אברהם ליסין

אֲנִי הַסְּנֶה

בּוֹעֵר עַד אִם אֻכַּל;

אָחוּשׁ, אֶרְאֶה:

אֲפוֹר הָאֵפֶר – גַּל.

אֵין בָּא לִרְאוֹת הָאֵשׁ,

וְלֹא מַרְאֶה גָּדוֹל,

הַגֶּזַע הַלּוֹחֵשׂ –

כִּשְׁחוֹר גֶּחָל יִגְחוֹל.

לְבַדִּי אֲנִי עוֹמֵד

בִּקְצֵה הַיְשִׁימוֹן;

רוֹעֶה כִּי יִזְדַּמֵּן,

קָטֹן, נוֹהֵג הַצֹּאן –

הוּא לֹא יָשִׂים אֶל לֵב

בִּבְעֹר הַסְּנֶה;

השּׁוֹט בַּיָּד, צוֹלֵף –

הַצֹּאן מֵשִׁיב לוֹ: מֶה.

---

מִתַּחַת חַלּוֹנִי – אונטער מיינע פענצטער

מאת

אברהם ליסין

אִילָן־עֲנָק מִתַּחַת חֲלוֹנִי תִּפְרַח,

אֶל קֶרֶן זוֹ דְּחוּיָה אֵיכָה נִטְרַדְתָּ?

אֵין־זֹאת כִּי בְּצִיַּת־חוֹמוֹת, אֵין־אָח,

יְתוֹמוֹ שֶל יַעַר־עַד שָׂרַדְתָּ!

גּוֹמֵא הָיִיתִי מֶרְחֲבֵי הָאֲדָמָה

הַיּוֹם בַּמַּחֲשָׁבָה הַמְּרוֹמְמָה;

וּמְיֻסָּר, יְגַע גּוּף וּנְשָׁמָה,

בְּאִילָנִי הַמַּחֲרִישׁ אַבִּיט, אֶשְׁתּוֹמְמָה:

מִי מִמִּי חָכַם? אֵיכָה יוֹרִיק פֹּה בַּמֵּצַר,

שְׁוֵה־נֶפֶשׁ אֶל אֲשֶׁר יְסוֹבְבֶנּו?

לְפָנִים – אֶל הַגַּרְזֶן, עַתָּה – לָרוּחַ הַנִּסְעָר,

בְּזַעַף־נַהַם לַגֶּזַע מִתְכָּוֵּן הוּא – –

---

שַחֲרִית – אין דער פרי

מאת

אברהם ליסין

אֶעֱמֹד לְפָנֶיךָ, אוֹרִי, וְאָשִׂיחָה:

הוֹ, שׁוּבָה־אַכְלֵס זוֹ אֶרֶץ־שְׁמָמָה;

וְרוּחַ־חַיִּים נָא בַּטֶּבַע הָפִיחָה,

וְהַחֲזֵר בְּחֶמְלָה בְּקִרְבָּהּ הַנְּשָמָה.

כֹּהֵן לְאוֹרְךָ, לְפָנֶיךָ כּוֹרֵעַ,

מִתְפַּלֵּשׁ בִּיגוֹנוֹ אֵלֶיךָ יִקְרָא:

צַוֵּה לִי חֻמְּךָ וְאוֹרְךָ הַשּׁוֹפֵעַ –

כִּי רִיק מִסְּבִיבִי, וְקַדְרוּת, וְקָרָה.

עֲתֶרֶת גּוֹנֶיךָ הָשִׁיבָה לִי, הָבָה –

מֶבָּטִי מְפֻכָּח, אֵלֶיךָ כּוֹסֵף.

הוֹ תְּנָה וְאָחוּשָׁה הַנֵּצַח בַּמָּוֶת,

בַּקִּיוּם – הַפְּלָאִים נָא שׁוּבָה חַשֵּׂף.

וְאָשׁוּב אֶמְצָאֲךָ בַּכֹּל: בְּנִיעַ

הָרוּחַ, בָּאָבָק הַפּוֹרֵחַ קַל־קַל.

בֶּעָנָן שֶׁיָּעוּף – אֵלַי שׁוּב תַּגִּיעַ,

וּבְעֵשֶׂב מֵצִיץ – תִּשְׁתַּבָּח, תִּתְהַלָּל.

לְפָנֶיךָ, אוֹרִי, אַחֲרִישָׁה בְּבֶכִי,

בִּבְדוֹדִי אֶתְפַּלֵּל בְּאֵין־אֹמֶר, אֵין־קוֹל:

הַעֲלֵנִי מִתְּהוֹם אֲבַדּוֹן בְּחַסְדֶּךָ!

וְחַלְּצֵנִי מֵאַין – יָדוֹ פֹּה בַּכֹּל – –

---

מִמַּעֲמַקִּים

מאת

אברהם ליסין

מִמַּעֲמַקִּים, מִתְּהוֹם,

אֵלֶיךָ אֶקְרָא:

אוֹרְךָ, בַּאֲשֶׁר הוּא יִזְרוֹם –

יוֹפַע לִי נְהָרָה.

בְּצִלָּם שֶׁל יָמִים הַכָּלִים אֲשׁוֹטֵט

אַחֲרֵי זְהוֹרִית שֶׁתּוֹעָה – וְאֵינָהּ.

וְהַדֶּרֶךְ – יְגוֹנִי וְרֵיקָן וּבוֹדֵד,

וְצִנָּה מְהַלֶּכֶת, צִנָּה – –

מִמַּעֲמַקִּים, מִתְּהוֹם,

אֵלֶיךָ אֶקְרָא:

בַּאֲשֶׁר שָׂם, בַּאֲשֶׁר שָׁם תִּשְׁכֹּן –

הִתְגַּל מִסִּתְרָה.

וְאָשׁוּב וְאֶרְאֶךָ כִּבְקַדְמַת יַלְדּוּת רְחוּמָה,

וְיָשׁוּב וְיַפְשִׁיר אֲשֶׁר־בִּי־נִתְאַבֵּן,

וְיָשׁוּב לַתְּפִלָּה כָּל אוֹרָהּ וְחֻמָּהּ,

וּבִכְיִי יִתְרוֹנֵן – –

מִמַּעֲמַקִּים, מִתְּהוֹם,

אֵלֶיךָ אֶקְרָא:

בִּקַּשְׁתִּיךָ לַשָּׁוְא בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם:

בַּת־קוֹל לֹא חָזְרָה;

וְעַתָּה בְּסוֹפָהּ שֶׁל הַדֶּרֶך, בְּצֵאתִי מֵעוֹלָם,

מֵחֲלוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם כִּי אֵצֵא אַל־חֲזֹר –

הַאֻמְנָם תִּשָּׁאֵר כֹּה נָהִיר־נֶעְלָם, –

זָרוּת, וּמָגוֹר?

אברהם רייזין

מרדכי גבירטיג

---

הקדמה – מרדכי גבירטיג

מאת

מרדכי גבירטיג

אברהם גבירטיג

נולד: אפריל 1877, קראקוב; ניספה בשואה: יולי 1942

משורר־עם וזמר־עם. יש רואים בו את הטרוּבּאדוֹר היהודי, אחרון ל’זמרי בּרוֹד'. חן של פשטות ונלבבוּת עממית לשירוֹ, תחושתו הלאומית מגעת לשרשים, למתרחש בנשמת העם. שירו חדר אל הבית ואל הרחוב, נדד ועלה על קרשי הבמה והתפשט על־פני תפוצות פולין ואמריקה. נושא שירו – מן הקרוב: המשפחה, הילד, אהבה וגעגועים וענוּת. הלחן הנלווה אל החרוזים – ושניהם מיד אחת ניתנו – מוסיף להם המיית־לב וחמימות־רגש. נודעים היו כמה וכמה משיריו, כגון ‘רייזלה’, שיר של אהבה בתוך הסימטה היהודית, ‘שנות ילדות’, אך כבש ביותר השיר ‘העיירה בוערת’. השיר נכתב אמנם ב־1938 אחרי הפוגרום ביהודי העיירה פשיטיק שבפולין, אך שרוּהו בימי השוֹאה הלוחמים היהודים בקראקוב; השיר חרג מתחומיו הראשונים, קיבל משמעות עמוקה של ראיה למרחוק ואזעקה, לבש רוח של מרי ומרד.

מרדכי גבירטיג (שמו האמתי: בארטיג) – בן למשפחה דלה, ובעודו נער – שוליה של נגר. מנעוריו גילה עירות ואהבה לשירה, לנגינה ולמשחק. ב־1905 ראה אור שירו הראשון. במלחה’ע א' שירת חמש שנים בצבא האוסטרי. בשנות שירותו ולאחר מכן כתב שירים וחיבר או התאים להם מנגינות שהושרו בקרב יהודי גליציה. לימים נתנו עליהם דעתם זמרים ובמאי התיאטראות לאמנות זעירה ועשו להם פומבי רב. השירים יצאו במכוּנס, בצירופים שונים, ב־1920 וב־1936. באוקטובר 1940 גורש עם משפחתו למחנה שבלאגבניק, הסמוכה לקראקוב. באביב 1942 הוחזרו לגיטו קראקוב, וכל אותן שנים הוסיף לכתוב, ומקצת מן השירים הגיעו לידינו, והאחרון הוא השיר הסרקאסטי: ‘כי טוב’. ב־4 ביולי 1942, ביום גירוש היהודים מן הגיטו והסעתם למחנה־המוות בבלז’יץ, נורו מן העורף רבים מן המוּבלים, וביניהם מרדכי גבירטיג. בקראקוב, עיר־מולדתו שכה אהבה, נפל. ‘שלום לך, קראקוב’ שר בגיטו – והוא מעין קדיש על עצמו, פ.נ. על קברו, שלא נודע מקומו – –

---

הַעֲיָרָה בּוֹעֶרֶת – אונזער שטעטל ברענט

מאת

מרדכי גבירטיג

אֵשׁ, אַחִים, סָבִיב תִּבְעַר.

הָהּ, עֲיָרָתֵנוּ זוֹ תִּבְעַר.

רוּחַ־זַעַף, רוּחַ־קֶטֶב,

מִשִׂתָּעֶרֶת, מִתְפַּשֶּטֶת,

מְשַׁרְבֶּטֶת הַשַּׁלְהֶבֶת,

וְהַכֹּל סָבִיב בָּאֵשׁ.

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד

• לְמַרְאֶה הָעֲיָרָה;

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶֶּגֶד

• וְהָאֵשׁ גּוֹבְרָה.

אֵשׁ, אַחִים, סָבִיב תִּבְעַר.

כְּבַר קָרֵב הַיּוֹם הַמַּר

וּבָאֵשׁ הַמִּתְלַקַּחַת

נַעֲלֶה כֻּלָּנוּ יַחַד

וְנוֹתְרוּ, כִּלְאַחַר קְרָב,

שְׂרִידֵי כֹּתֶל שֶׁחָרַב.

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד

• לְמַרְאֶה הָעֲיָרָה;

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶֶּגֶד

• וְהָאֵשׁ גּוֹבְרָה.

אֵשׁ, אַחִים, סָבִיב תִּבְעַר.

רַק יֶדְכֶם תַּעֲמֹד בַּצָּר.

אִם לָכֶם תִּיקַר הָעֲיָרָה –

מַהֲרוּ־כַּבּוּ הַתַּבְעֵרָה,

בְּדִמְכֶם־כַּבּוּ הָאֵשׁ,

לְאֵל יֶדְכֶם כִּי יֵשׁ.

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד

• לְמַרְאֶה הָעֲיָרָה;

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶֶּגֶד

• וְהָאֵשׁ גּוֹבְרָה.

---

שָלוֹם לָךְ קְרַאקוֹב - בלייבּ געזוּנט מיר, קראָקע

מאת

מרדכי גבירטיג

הֲיִי שָׁלוֹם עִירִי!

הֲיִי שָׁלוֹם לָעַד.

לְיַד בֵּיתִי הָעֲגָלָה מַמְתֶּנֶת כְּבָר.

שֻלַּחְתִּי מִתּוֹכֵךְ,

כַּכֶּלֶב הַנִּטְרָד,

בְּיַד אוֹיֵב אַכְזָר.

הֲיִי שָׁלוֹם, עִירִי!

קָדוֹשׁ לִי עֲפָרֵךְ הַמְּחֻלָּל;

פֹּה נִטְמְנָה אִמִּי, הָאָב נִטְמַן.

אָמַרְתִּי: עַל־יָדָם אֶשְׁכַּב –

אַךְ לֹא רָצָה כָּךְ הַגּוֹרָל:

אֵי־שָׁם מַמְתִּין לִי בּוֹר מִזְּמָן – –

אוקטובר 1940

ה. רויזנבלט

יוסף רולניק

ראובן אייזלנד

מאני לייב

ז. סגלוביץ'

י. י. שווארץ

משה נאדיר

משה לייב האלפרן

דוד איינהורן

אנה מרגולין

ה. לייוויק

מנחם בורישו

---

הקדמה – מנחם בורישו

מאת

מנחם בורישו

נולד: ינואר 1888, בריסק־דליטא; נפטר: פברואר 1949, ניו־יורק, ארה"ב.

משורר ופובליציסטן רב־תהיות־והגות. מעורה במציאות היהודית בפולין ובאמריקה, בשנות החירום של שתי מלחמות־עולם ובהפוגה שביניהן, קושב כבד־אחריות לבעיות הקיום האקטואליות, לא פסקו כל הימים נדודי־רוחו. בוחן ובודק את נפשו ונפש שירו לאורו של העם, מבקש טעם עמידתו ההיסטורית וייחוד עתידו; שרוי בעולמות המחשבה היהודית, הפילוסופית והדתית, מפולש לספיקות – ונושא אמונה. תלמיד מובהק לי.ל. פרץ, מקורץ מן החומר הרומאנטי והחלומי, חתר, כרבו, אל השלימות הרוחנית ואל התיקון המוסרי, ולא מצאם בקיים ובמוגמר אלא בסעוּר ובמחלחל; צעד עם הרבים, – ועם זאת פרוש לעצמו, בעמידת־יחיד ובצעידת־יחיד אל ה’שבת הנצחית‘; כמוֹתו ביקש קו־החיבור בין הייחודי־היהודי ובין האוניברסאלי, את הברית הקיימת בין היחיד והרבים תוך נפתולים של סתירות וכורח. עולם־פנים זה מעלה המשורר בתנופה אידיאית ובססגוניות צורנית בספרו הגדול ‘דער גייער’ (ההלך). נתפש, מרצונו ומכרחו, ברשת המעשים, מתבונן בנעשה ובעושים וצופה דרכם בגלגולים הרוחניים של חיי העם ומעליהם אל העומד להתארע, מבקש לפענח חזוּת הבאות. ההלך אף מפליג לארץ־ישראל אך חוזר בו, מחוסר אמונה כי ‘דורות עשויים לעשות קפיצת־הדרך’ ומתוך אמונה ב’עם עולם’, אשר רק מכיתה ממנו עשויה למצוא תיקון וגאולה בארץ־אבות, שעל־כן ‘תיקון־אדם יקדש כל אדמה וכל נכר יביית’.

מנחם בוריישוֹ – שמו מעיקרו: מנחם גולדברג; בוריישו – כינויו הספרותי על־שם משפחת אמו. ראשית חינוכו אצל אביו, מורה עברי, כן בביה’ס הרוסי במקום. 1905 יצא לווארשה, וכאן, בכפיפתו של י.ל. פרץ, תחילת עבודתו הספרותית. למן 1915 בארה’ב, משתתף בעתונות היומית ובכתבי־עת בדברי שירה, ביקורת ספרותית ותיאטרלית ובמאמרים בעניני השעה. מטעמי פרנסה שינה כמה פעמים מקום־מגוריו ועסוקיו. בכור־ספריו ‘א רינג אין דער קייט’ (חוליה בשרשרת) ניו־יורק, 1916. אך ייחד את מקומו ואת שמו ‘זאוול רימער’ (זאוול הרצען), 1923, ‘כרוניקה פיוטית’, מחורזת, סיפורית־לירית, מימי מלחמת העולם, והנפש הראשית – איש־עם מגושם־גוף ואציל־רוח. כעשר שנים היה שקוד על ספרו ‘ההלך’, 1945, בו, כמו בספריו האחרים, ביקש למצוֹת חשבונו עם נפשו וטיב שליחותו בעם – חשבון דורות ודור ‘עלי־אפר’.

---

דֶּרֶךְ בַּיַּעַר – אַ וועג אין וואַלד

מאת

מנחם בורישו

יְהוּדִי יוֹצֵא בְּיוֹם פָּנוּי שׁוֹטֵט בַּיַּעַר,

בַּאֲפָר שָׁקֵט לְהִתְבּוֹדֵד, נַפְשׁוֹ בּוֹ יַעַר.

וּבַשְׁבִיל, יַפְסִיעַ בּוֹ, עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה:

כִּגְדוּד בַּסָּךְ יוֹצְאוֹת חוֹצֵץ פָּרוֹת־מֹשֶׁה־רַבֵּנוּ,

וּבְרֹאשָׁן, מְצֻיְּצֵי־כָּנָף וּמְרֻבֵּי־תִּפְאֶרֶת,

כְּפָרָשִׁים מְגֻנְדָּרִים שַׁיֶּרֶת פַּרְפָּרִים נוֹהֶרֶת.

מֵאַחַר שֶׁהֵם עָפִים כָּאן – יְהַרְהֵר – הַשְּׁבִיל שְׁבִילָם הוּא,

וּבַיַּעַר – הֵן לַהֵלֶךְ מֶרְחָבִים שֶׁלֹּא יִתַּמּוּ.

וּזְהוֹרִית הַשֶּׁמֶשׁ עַל עֵצִים כָּאן מְגַחְלֶלֶת,

הִיא תּוֹרֶה הַדֶּרֶךְ, תּוֹבִילְךָ הַבַּיְתָה עַד לַדֶּלֶת.

אַךְ בְּכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה, הֵם לוֹ חוֹצִים הָאֹרַח,

כִּבְמִתְכַּוֵּן שֻׁלְּחוּ, מְצֻוִּים עַל־פִּי הַכֹּרַח.

וְתוֹהֶה הוּא: מִמָּתַי מִנְהַג הַיַּעַר הוּא כְּאִלּוּ

לְהַקְבִּיל אָדָם חָדָשׁ בְּפַמַּלְיָא וּבִדְחִילוּ?

אַךְ מוֹרֵי־הַדֶּרֶךְ לְפָנָיו מְרַפְרְפִים שַׁיֶּרֶת,

מוֹלִיכִים אוֹתוֹ אֱלֵי־שָׂדֶה, בּוֹ דְגָנִיּוֹת עֲתֶרֶת.

פֶּרַח בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו הוּא מְמוֹלֵל וְעֵינָיו יָתוּרוּ:

גְּבִיעַ־צְחוֹר, עֲלֵי־קְטִיפָה צְהֻבִּים עָטוּר הוּא.

הַגָּבִיעַ – מַחֲנֶה שֶׁל אַבְקָנִים מִצְּחוֹר יַצְחִירוּ,

זֶה עַל זֶה הֵם מִתְרַפְּקִים, בְּטוּרִים יַעֲטִירוּ –

וְהַכֹּל עוֹמֵד עֲלֵי עַמּוּד יָרֹק וְדָק אֶל עָל יַגְבִּיהַּ,

מִן הָאֲדָמָה פַּרְנָסָתָם יָבִיא הוּא.

מִי הֵם הַיְּחִידִים, ‘פְּרָחִים’ זֶה שְׁמָם בְּפִינוּ?

וַהֲרֵי כָּל פְּרָט רַבִּים הוּא, לְהִתְלַכֵּד יַחְדָּו הֵהִינוּ.

כָּל אֶחָד הֲרֵיהוּ סְכוּמָם שֶׁל אֲבָרָיו כֻּלָּם,

וּסְכוּם כָּל הַסְּכוּמִים הוֹיָה שֵׁנִית יָחִיד גָּדוֹל: יָחִיד־עוֹלָם –

אֶחָד וְכֹל מְקֻשָּׁרִים כֹּה, זֶה אֶל זֶה נִדְבָּקוּ,

שֶׁהַכֹּל שֶׁל כָּל אֶחָד הוּא, וְאַף אֶחָד לֹא מְנֻתָּק הוּא.

בֵּין הָעֲשָׂבִים – יִרְאֶה – עוֹמֵד סְנָאִי, בּוֹ יִתְבּוֹנֵן הוּא,

וּבְלִבּוֹ יֹאמַר: הַפַּרְפָּרִים, אֶת צְעָדָיו כּוֹנֵנוּ,

הֵם שִׁלְּחוּ אֶת הַסְּנָאִי בּוֹ, לְנַסּוֹתוֹ עוֹד פַּעַם.

אֶעֱשֶׂה תְּשוֹבָה בְּעוֹד מוֹעֵד – יֹאמַר – כִּי נַפְשִׁי יוֹדַעַת:

בְּנֵי־הַיְּקוּם אֲנַחְנוּ, וְכֻלָּנוּ נַעֲלִים בַּיַּחְסָנִים,

וְכֻלָּנוּ, כָּל אֶחָד, רָאוּי הוּא לְקַבָּלַת־פָּנִים –

לִכְבוֹדְךָ אָקוּמָה בְּבִרְכַּת בָּרוּךְ־הַבָּא נִלְבֶּבֶת,

וְכֵן גַּם אֶעֱשֵׂה לַצְּפַרְדֵּעַ, לַשָּׁפָן וְלָאַרְנֶבֶת.

הַסְּנָאִי מוֹדֶה – וּקְפָץ בֵּין הָעֵצִים אוֹתוֹ יַחְבִּיאוּ.

אַחֲרָיו יָתוּר הַיְּהודִי, וּפִיו אֶל הָאַלוֹן יַבִּיעַ:

– אֵין עִנְיָן כְּלָל עִם הַנַּתְרָנִים הַפְלֵג בַּחֲקִירָה

עַל אַחְוַת־בְּרוּאִים, עַל אַחְדּוּת שֶׁבַּיְצִירָה.

אַךְ אַתָּה, רַבִּי אַלּוֹן, עַתִּיק־יוֹמִין, רַב־שֹׁרֶשׁ וְאֵיתַן־הָרוּחַ,

אֶת הַנִּגְלֶה וְהַנִּסְתָּר בִּקְלִפָּתְךָ חַקּוֹת עֲלֵי לוּחַ.

הֵן יָדַעְתָּ אֶת ‘הַזֹּהַר’: כָּל עֵשֶׂב צִיץ וָשִׂיחַ

מְמֻנֶּה עָלָיו כּוֹכָב, וְעֵינוֹ עָלָיו תַּשְׁגִּיחַ,

וּלְפִי שֶׁמְּמֻנֶּה לָהּ לְכָל נֶפֶשׁ, הֲרֵינוּ מְקֻשָּׁרִים בְּיַחַד

עִם כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מֵעָל, עִם אֲדָמָה וּנְשִׁימָה מִתַּחַת.

וְאִם הָיָה זֶה חֶלְקְךָ כֹּה הִדָּבֵק בָּאֲדָמָה אֵין־נִיעַ –

לִקְרָאתְךָ, רַבִּי אַלּוֹן, אֲנִי פּוֹסֵעַ, בַּעַדְךָ וּבַעֲדִי אַפְסִיעַ.

וּבְעוֹדוֹ דוֹבֵר,לְפֶתַע, מַחַט בְּשְׂפָתוֹ נִתְקַעַת,

וּלְפָנָיו – צִרְעָה מְזַמְזְמָה בַּהֲנָאַת־מִרְשַׁעַת.

אָז יֹאמַר לָהּ: לִמְזִמָּתֵךְ הַלֵּיצָנִית יָרַדְתִּי, הַמְזַמְזֶמֶת,

לְהַזְכִּיר לִי בָּאת, כִּי לֹא כָּלְתָה שִׂנְאָה, כִּי הַרִשְׁעָה קַיֶּמֶת.

מְקַבֵּל אֲנִי גַּם הָרִשְׁעוּת, לוּ תִּצְרְבִינִי וְתַרְעִילִי, –

כְּדַאי בָּעוֹלָם לִהְיוֹת, אִתָּךְ יַחְדָּו אֲפִלוּ.

הַפְּרָחִים בַּצֹהַב וּבַצְחוֹר, נְשִׁימָתָם עוֹלָה צוֹנֶנֶת.

וְכָל עֲלֵה־קְטִיפָה לְצֶרֶב־הַתְּפִיחוּת – כּיָּד חוֹנֶנֶת.

וּמַחֲנֶה דְרוֹרִים, כְּ’ֶחֶדר' יְלָדִים, בְּהִקָּרֵא לוֹ דְרוֹר אֵין דַּי,

יִנָּשֵׂא בִּצְוִיץ אֶל עָל: כְּדַאי, כְּדַאי, כְּדַאי…

---

אַתָּה עוֹד צָעִיר – עס קלאָגט זיך די מאַמע

מאת

מנחם בורישו

אַתָּה עוֹד צָעִיר – קוֹבֶלֶת הָאֵם –

וּרְאֵה, בִּשְׂעָרְךָ לֹבֶן־כֶּסֶף הוּטַל.

– כְּלוּם, אִמָּא, אֶפְשָׁר עִם הָעָם, שְׁנוֹת אֶלֶף גִּילוֹ,

הֱיוֹת בֶּן־תִּשְׁחֹרֶת רֹאש מָלֵא טַל?

הָאִשָּׁה לֹא תַּרְפֶּה: אוֹנְךָ מְרֻפָּט,

מִצְחֲךָ – קְמָטִים חֲפָרוּהוּ, חָפוֹר וְחָרוֹשׁ!

– הָאֹשֶׁר נָתִיב יְפַלֵּס בְּמִצְחִי,

וְאַתְּ הֵן תֵּדְעִי: שְׂכָרוֹ הוּא נָקַב – וְיִדְרֹש!

הַיְּלָדִים חוֹנְנִים: גַּעְגּוּעֵינוּ אֵלֶיךָ.

לֹא תִּרְאֶה צַעֲרֵנוּ, רַחוּמֵנוּ הָאָב.

– אַף לִבִּי, יְלָדַי־זַאֲטוּטַי, אֲלֵיכֶם.

אְלֹהִים יְנַחֵם אֶת כֻּלָּנוּ. רַבִּים תַּנְחוּמָיו.

---

לֹא בִּשְׁבִילִי אוֹתוֹת בִּקַּשְׁתִּי – ניט פאַר זיך געזוכט ביי דער השגחה

מאת

מנחם בורישו

לֹא בִּשְׁבִילִי מִיַּד הַהַשְׁגָּחָה אוֹתוֹת בִּקַּשְׁתִּי,

וְלֹא לִשְׁלֵמוּתִי – עַצְמִי כָּבַשְׁתִּי:

זַכַּאי אֲנִי מִשֵּׂאת עָווֹן!

לֹא רִאשׁוֹן עָבוֹר לִפְנֵי הַדּוֹר נֶחְלַצְתִּי,

עִם הֵלֶךְ אַחֲרוֹן אֲנִי לִצְעֹד עָלַצְתִּי –

זַכַּאי אֲנִי מִשֵּׂאת עָווֹן!

וְלֹא הָלַכְתִּי קְטֹף נִסִּים מִשְּׂדוֹת־שָׁמַיִם,

רַק פַּת הוֹצֵא מֵאֲדָמָה וּלְאָכְלָה בַּמַּיִם –

זַכַּאי אֲנִי מִשֵּׂאת עָווֹן!

מִתּוֹךְ עַרְסוֹל־חוֹלִים עַל פְּנֵי כּוֹכְבֵי־רָקִיעַ

אֲנִי קוֹרֵא, תּוֹבֵעַ, אֶת קוֹלִי אַשְׁמִיעַ:

זַכַּאי אֲנִי מִשֵּׂאת עָווֹן!

זישו לאנדוי

---

הקדמה – זישו לאנדוי

מאת

זישה לנדוי

נולד: 1889, פלוצק, פולין; נפטר: ינואר 1937, ניו־יורק, ארה"ב

מעמודי התווך של חבורת ‘יונגע’ (הצעירים), טוען ועושה לחידושה של שירת יידיש באמריקה. בשם האסייתיות הצרופה קם נגד מגמתיות בשירה, אף הטיח כלפי קודמיו באמריקה ומעבר־לים. חבורה זו ראתה את עצמה בראשית לשיר האמנותי ביידיש, שאת מקורותיו ביקשה בשירת־העמים, בשיר־העם ובזמר העממי. סימנים מובהקים נתנו בו: גמישות, מילודיות, פשטות ודיוק, ועיקרו – חיי היחיד. בזישו לאנדוי, אמן רגיש ואינטלקטואל ער־חושים, ניתן להבחין, יותר מאשר בחבריו, רוחות מהלכות באמנות של אותו דור: זה רצון הניתוק, קידוש הפרימיטיבי, היומיומי, שהוא אולי עיקרם ומשתיחם של החיים, התנכרות לעולם הנמצאים והתערסלות בעולם מדומיין שהוא, כאילו, ממשי מן המציאות. יותר מחבריו הפליג באוריגינליות־לראוה, להרגיז את הטעם המקובל, משתעשע בליעוג עצמי, בסתירות ובניהוליות אסתיתית. אולם אם גם נאחז בסבך של ניסויים ותורות, באו שנים ומאורעות ומורשת דורות ועוררו נימות חבויות ודחויות. מיטב שירתו נתרוותה ונתמלאה, כמאליה, תכנים חברתיים ולאומיים. במפתיע חרג מסוגרו ושר שירי־עת שנתגלה בהם כצופה למרחוק וקשוב לבאות; את גרמניה המזוּינת והלוחמת ראה, ב־1918, בעינים של שנות השואה והאבדון.

זישו לאנדוי – נין ונכד לשושלת רביים וצדיקים. עודו ילד נתייתם מאמו. חינוכו – חדר, לימודים כלליים ועברית – באורח פרטי. 1906 היגר עם המשפחה לאמריקה, ואותה שנה ראה אור שירו הראשון. תחילת פעולתו הספרותית טבועה בנוסח הזמן, וכליה – כמקובל וכמוּסכם. רק ב־1911 חלה תמורה מכרעת בדרכו הפיוטית, קמה חבורת ‘יונגע’ והוא לא דבּר ומעורר, וביתו – בית־ועד; במסות ספרותיות וכן באנתולוגיית שירת יידיש באמריקה שערך, הוא שוקד לתת ביסוּס ולעשות פומבי לדרכה של החבורה, היוצאת לימים גם באסוּפות מיוחדות משלה. חיבר גם מחזות אחדים, וכן תירגם משירת העולם, ויצוינו ביחוד הבלדות הסקוטיות. – חייו ושירתו נותקו בטרם זמנם.

---

שִׁירָה

מאת

זישה לנדוי

הַלַּיְלָה מְסַלֵק בְּרִיחַ,

וְהַלְבָנָה תָּצוּף, תִּקְרַב.

מִישׁוֹר גַּם גֶּבַע־בְּיָרֹק יָגִיחַ,

מִילִין יָרוּצוּ לְפָנָיו.ֹ

הוֹלֵךְ הוּא, וְהוֹלְכִים אִתּוֹ גַּם יַחַד

רֵיחֹות מַעְיָן חָרִיף גּוֹלֵשׁ.

מִלִּים עָלָיו יָשֹׁקוּ מִן הָרַחַק,

מַשַּׁק הָאֶשֶׁד הָרוֹעֵשׁ.

אֲשֶׁר מִלִּים רְחוֹקוֹת מִלֵּלוּ,

אֲשֶׁר בְּשִׁיר יַנְעִים הַלֵּיל –

נֻפַּץ כְּבָר לִרְסִיסִים יָהֵלוּ,

וּלְרַגְלָיו פֹּה יִתְגּוֹלֵל.

קַלִּיל יִצְעַד, כְּאִלּוּ צָף הוּא,

דִּבּוּר וָלֵיל, וְאוֹר וּצְלִיל,

כַּיַּיִן לְחִכּוֹ יֶעֱרָבוּ,

כְּיַּיִּן רַב־יָמִים מַצְּלִיל.

מֵאַהֲבָה רַבָּה,מֵאֹשֶׁר

חוּשָׁיו לִדְמֹעַ מַתְחִילִים:

זֶה הֶרֶף־עַיִן לוֹ גִלָּה כָּל עֹשֶר

כַּוָּנַת תָּנִים, מִלִים.

הָאֶצְבָּעוֹת לָלוּשׁ יַתְחִילוּ

מֵהֲבָרוֹת הֲלָךְ־לְבָבוֹ;

וְזוֹ אֶל זוֹ מִלִֹּים רוֹגְשׁוֹת, בִּדְחִילוּ,

בִּשְׁבָח הַשִּׁיר אֲשֶׁר יָבוֹא.

הַלֵּיל סִלֵּק אַחְרוֹן בְּרִיחַ,

כִּבְשָׂה רוֹעָה בְּשַׁחַק רָם.

מִישׁורֹ תּוֹכוֹ כָּל הַגְּבָעוֹת הֵגִּיחַ,

הָאֲדָמָה רוֹגְשָׁה כַּיָּם.

---

אֶל הֶַצֶּ'יכַנוֹבִי

מאת

זישה לנדוי

ל­א בֶּן חוֹרִין אֲנִי: לְמֻן אֲבוֹת־אָבִי

הוֹלֶכֶת אַחֲרֵי שַׁרְשֶׁרֶת אֲרֻכָּה:

לֹא בֶּן־חוֹרִין אֲנִי: עֵינַיִם קְרוֹבוֹת

יְלַוּוּנִי, חֲמוּרוֹת, לַדֶּרֶךְ הָרְחוֹקָה;

בְּאֹמֶץ־יָד, וְאִם גַּם בְּרִשּׁוּל,

אָשׁוּב אֲבַרְזְלֵךְ, שַׁרְשֶׁרֶת אֲרֻכָּה!

קָרוֹב מִכֹּל – דָּמִי יָחוּשׁ – אַתָּה לִי צֶ’יכַנוֹבִי,

גַּם לִי חוֹבָה הֵם הַחַיִּים חוֹבָה;

לְנֹכַח הַגּוֹרָל, מוּל פְּנֵי־הָאֶבֶן –

בְּאַהֲבָה אִם אֲקַבֵּל אוֹ לֹא־בְּאַהֲבָה –

לִבִּי גַּם רָעוֹד לֹא יִרְעַד,

שִֶּׁכֵּן, כָּמוֹךָ, קִדַּשְׁתִּי הַחוֹבָה.

אוּלָם בְּתוֹךְ רִשְׁתָּם שֶׁל חוֹב וָחֹק

חֵרוּת רַבָּה יֶשְׁנָהּ, וְגִיל כֹּה רַב;

אַךְ עֶבֶד־עֲבָדִים יֹאמַר, כִּי נֶשֶׁר

בְּסוּגַר אֵינֹו פּוֹרֵשׂ אֶת זְרוֹעוֹתָיו;

הוֹ, רַבִּי אַבְרָהָם הַצֶּ’יכַנוֹבִי,

נִינְךָ פּוֹרֵשׂ כָּמוֹךָ זְרוֹעוֹתָיו.

---

יָצָא הַבֶּעשְׁ"ט הַקָּדוֹשׁ

מאת

זישה לנדוי

וְהַבֶּעשְׁט הַקָּדוֹשׁ בַּשָּׂדוֹת הִתְהַלָּךְ,

בַּשָּׂדֶה הַצּוֹנֵן לְעֵת־שַׁחַר הָלַךְ.

הָיוּ מִצָּפוֹן מְנַשְּׁבִים הָרוּחוֹת,

קָרִים וְעַזִּים מְנַשְׁבִים הָרוּחוֹת,

וְהִתְחִילוּ קוֹפְאִים אֲבָרָיו.

הוֹלְכִים וְקוֹפְאִים אֲבָרָיו.

פָּתַח הַבֶּעשְׁט הַקָּדוֹשׁ אֶת שְׂפָתָיו

וּבְקוֹל הִתְרוֹנֵן,

כָּך פָּתַח אֶת שְׂפָתָיו

וְרוֹנֵן, וְרוֹנֵן, וְרוֹנֵן;

'אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַזּוֹכֶה

כִּי רוּחַ־תַּשִׁיב בּוֹ־נוֹגַעַת,

אַשְּׁרֵי כִּי אֲנִי הָאִישׁ הַזּוֹכֶה

כִּי תְּהִי קָרָתְךָ בִּי עַד רַעַד.

אַשְׁרֵינִי, אַשְּׁרַי וְאַשְׁרַי,

אַשְּׁרֵינִי, אַשְׁרַי וְאַשְׁרַי'.

הָאֲוִיר הַצּוֹנֵן בַּצָּמָא הוּא גוֹמֵעַ

וּבְהָגוּת עֲמֻקָּה חוֹזֵר וְשׁוֹקֵעַ.

בַּשָּׁמַיִם יָצְאָה לְאִטָּהּ

שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה, לוֹהֲטָה,

וְהַחֹם עַל סְבִיבָיו כֶַֹּתֹּפֶת בָּעַר,

טִפִּין־טִפִּין הַיֶּזַע נִגַּר,

וּבַשָׂדֶה הַלוֹהֵב

רוּחַ לֹא נָשְׁבָה, נִרְדְּמָה,

וּפֶתַע־פִּתְאֹם בַּשָּׂדֶה הַלּוֹהֵב

קוֹלוֹ שֶׁל הַבֶּעשְׁט נִשְׁמַע בָּרָמָה, –

זֶה הַבֶּעשְׁט אוֹמֵר שִׁיר,

הַלֵּל לַבּוֹרֵא הַבַּעשְׁט אוֹמֵר שִׁיר:

'עַל קָרָה וְעַל, חֹרֶב עַל מָטָר וְחַמָּה,

עַל יוֹם וְעַל לַיְלָה – הַלֵּל!

וְעַל כָּל שֶׁתִּשְׁלַח לָאָדָם עֲלֵי אֲדָמָה,

הַשֶּׁבַח לְךָ, הַלֵּל וְהַלֵּל!

אַשְׁרֵינִי כִּי בָּאֵשׁ אֶעֱמֹד,

בָּאֵשׁ שֶׁהִבְעַרְתָּ אֲנִי אֶעֱמֹד.

וַאֲנִי אִם אֶזְכֶּה וְאֶכְרַע, בִּדְבָרְךָ כִּי נִשְׁמַע,

עַל פְּנֵי אַדְמָתְךָ בַּצָּמָא –

אַשְׁרֵינִי, אַשְׁרַי, וְאַשְׁרַי,

אַשְׁרֵינִי, אַשְׁרַי, וְאַשְׁרַי!'

דוד הופשטיין

---

הקדמה – דוד הופשטיין

מאת

דוד הופשטיין

נולד: 1889, קורוסטישב, אוקראינה; מהרוגי־מלכות, 1952

מראשי ‘חבורת קיוב’, ששימשה מרכז לספרות יידיש בימי המהפכה הרוסית, ומן הראשונים במעלה בשירת יידיש בברית־המועצות. פתח (עוד בשנת 1912) בשירי טבע ואידיליה, אולם קשוב לסערות ולתמורות, מעורה במורשת הדורות וחי את דורו והלכי־נפשו. בהיר מחשבה, ניבו ציורי ומוסיקאלי, ושירו יש בו מעמעומי האימפרסיה ומהבהקי האינטלקט. אמן הצורה, ממזג ערכי המסורת הקלאסית עם חידושים מפתיעים. יש רואים בו אבי השיר החדש ביידיש, יוצרה של המלה היידישית המודרנית בכללה.

נולד 1889 בקורוסטישב, פלך קיוב לאביו יושב־כפר ועובד־אדמה. נתנסה בצעירותו בעבודה חקלאית. בכפר, עודו נער, ביכרו ראשוני שיריו – בעברית ובאוקראינית. לימים גלה למקומות־מדע: לקיוב וללנינגרד. ידיד וריע לאשר שווארצמן, המשורר־הלוחם. בא בריב עם היבסקציה בשל חתימתו על תזכיר בדבר הרדיפה על עברית ברוסיה המועצתית. עזב בשנות העשרים את רוסיה. התגורר בברלין. בשנת 1925 עשה זמן־מה בארץ, וכאן ראו אור, ב’דבר', ‘הדים’ ‘הארץ’ ועוד, מקצת משיריו העבריים, לא מצא אחיזה בארץ וחזר לס.ס.ס.ר. אף הוא נתלבט לא־מעט בחיבוטי המשטר וציווייו, ואף־על־פי־כן – חוט שירו לא ניתק. נאסר עם שאר אסירי־מלכות ב־1948 ובנסיבות שלא נתבררו – קופחו חייו.

---

תַּפּוּחַ

מאת

דוד הופשטיין

הוֹ, כְּלִי טָהוֹר, שָׁקוּף וְרֵיחָנִי. הוֹ, חֵמֶת־

יַיִּן: שֶׁלֶג שֶׁקָּפָא.

סָבִיב־סָבִיב הֻטְבַּעְתָּ בְּחוֹתֶמֶת

עֲנֻגָּה שְׁקוּפָה!

אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה? – הַחֵךְ, הַשֵּׁן יַמְתִּינוּ.

אֵיכָה מֶבַּט־הָעַיִן יִפָּרֵד

מִזֶּה הַדַּ"שׁ הַמְיֻחָל, אֲשֶׁר יַרְנִינוּ

שִׂמְחוֹת אָבִיב מוֹרֵד!

זֶה דַ"שׁ רָחוֹק מִן הַפְּרִיחוֹת יְפוֹת הָעַיִן.

עֲשַׁן הָאָרֶץ. זִיו־עוֹלָם.

אַךְ זוֹ הַשֵּׁן שׁוֹמֶרֶת, מַמְתִּינָה – אֶל צַיִד.

נְגִיס – וְתַם־נִשְׁלָם.

---

תַּהֲלוּכָה

מאת

דוד הופשטיין

הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ בְּרִאשׁוֹנֵי טוּרַיִךְ,

אֱנוֹשׁוּת צוֹעֶדֶת,

בְּצַעַד גֵּא, אַמִּיץ, לוֹהֵט וָקַר, –

צַעַד־צַעַד!

עַל עַמּוּדֵי־קָלוֹן עוֹד מְטַּלְטֵל לוֹ

אֱלֹהִים קַדְמוֹן,

וּמְטֻלֶּא־אֲוִיר עוֹד יִתְנַפְנֵף לוֹ

הַדֶּגֶל הָאָדֹם שְׂבַע־הַיָּמִים –

וְלֹא נַרְתִּיעַ צַעַד!

וּמַכּוֹשִׁים מְעוֹרְרִים – בּוֹרְדִים עַל תֹּף מָתוּחַ,

וּמְצִלְתַּיִם מְדַנְדְּנִים – לוֹטְשִׁים חֻדּוֹ שֶׁל צְלִיל הֵם

בָּאֲוִיר הַמְרַחֵף

וְלַמְּרוֹמִים אֶת קְרִיאָתָהּ זוֹרֶקֶת

חֲצוֹצְרָה מַבְהֶקֶת…

וְאַף אֲנִי הַיּוֹם נְחֹשֶׁת מְצַלְצֶלֶת! –

דּוֹלֵג

עַל כָּל מָקוֹם שָׁלֵו בִּקְטִיפָתוֹ;

אֲעוֹרֵר אֶת הַיָּגֵעַ

וְאֶת אַנְחַת־כּוֹשֵׁל אֲכַס

בְּצַהַל צְחוֹק –

לֹא נַרְתִּיעַ צַעַד.

---

בדרכים רחוקות

מאת

דוד הופשטיין

בִּדְרָכִים רְחוֹקוֹת,

גַּלְגַּלִים טַחֵי־עַיִן

טוֹחֲנִים שָׁם טָחוֹן כָּרֵחַיִם

אֲבָקִים בְּנֵי־בְּלִי־בַּיִת לְרוּחוֹת עַזֵּי־מֵצַח –

אֶת מֶשֶׁךְ־הַזֶּרַע צָבַרְתִּי בִּשְׂדוֹת הַהֶפְקֵר שֶׁלַּנֶּצַח.

שַׂמְתִּים עַל שִׁכְמִי הֲמוֹנֵי הַזְּרָעִים,

שֶׁמָּלְאוּ טַלְלֵי־סְתָו וָצֶנֶן,

וְעִם טַעַן מוֹרֶשֶׁת, בַּיָּד – הַמִּשְׁעֶנֶת,

עִם הַנֹּאד הַמְבֻקָּע – בַּחֶלֶד

הִפְלַגְתִּי לְנֹד וּלְטַלְטֶלֶת.

לִרְקִיעִים נַעֲלִים

מִבָּתִּים, מִזָּרִים, הִתַּמְּרוּ עֲשָׁנִים כְּחַלְחַלִּים.

לְיַד גְּדֵרוֹת עַנְוֵי־רוּחַ

הַתֶּלֶם נָכוֹן כְּבָר, רַעֲנָן בֶּחָרִישׁ וּפָלוּחַ.

בִּתְפִלָּה־לְגַלְמוּד, וּבְמוֹרָא נֶעְלָם,

טָמַנְתִּי זְרָעִים, לְיַד בָּתִּים לִי־נָכְרִים מֵעוֹלָם.

עַל פְּנֵי אַדְמוֹתַי הָרַכּוֹת אֶעֱמֹדָה, עַד בֶּרֶךְ שָׁקוּעַ

בַּתֶּלֶם, בְּחֶבְלֵי־זְרִיעָה הוּא זָרוּעַ.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶן, צִפֳּרִים! הָרוּחוֹת, הַבְּרָדִים, אַף אֶתְכֶם!

אִם תֵּרְדוּ לַמִּזְרָע לְלַקֵּט, אִם תְּהִי בּוֹ יֶדְכֶם!

עַל שִׁכְמִי נְשָׂאתִיו אֶת זַרְעִי, כְּשֵׂאת יֶלֶד –

מִדְּרָכִים רְחוֹקוֹת, מִנֹּד וְטַלְטֶלֶת…

---

שֵׁמוֹת

מאת

דוד הופשטיין

כְּגוּרֵי־זְאֵבִים מְשַׂחֲקִים הֵם יְלָדַי,

כְּגוּרֵי־זְאֵבִים הַשְׁנַיִם:

הַבְּכוֹר שְׁמוֹ שַׁמַּאי –

כְּשֵׁם אֲבִי־אָבִי

בַּעֲיָרָה נִדַּחַת זָקֵן נִדְעַךְ־עֵינַיִם –

וְשֵׁם הַשֵֹּׁנִי הִלֵל…

שֵׁם אַחֵר הִמְתִּין

בְּשָׁלָב סָמוּךְ שֶׁלַּסֻּלָּם שָׁרוּי בְּצֵל,

אַךְ אֲנִי, מִלֵּב תֵּבֵל גְּדוֹלָה,

מִמְּצוּלַת הַהֲמֻלָּה,

הִשְׁגַּחְתִּי פֶּתַע

רַחַף נֶשֶׁם שֶׁל רַכֵּי־יָמַי

מֵעַל לְעֹבֶשׁ קֵן נוֹפֵל–

וְשֵׁם הָאֶחָד שַׁמַּאי,

וְשֵׁם הַשֵּׁנִי הִלֵּל….

כְּגוּרֵי־זְאֵבִים מְשַׂחֲקִים הֵם יְלָדַי,

כְּגוּרֵי־זְאֵבִים הַשְּׁנַיִם,

וּמְנַקְּרִים הֵם זֶה לָזֶה

בְּרֶשֶׁף־פֶּרֶא שֶׁל עֵינַיִם.

וַאֲנִי צוֹפֶה בְּמֶבָּט כָּבוּשׁ

שֶׁל לֵב סוּמָא

בְּהִתְגַּלְגֵּל שֵׁמוֹת כֹּה נוֹשָׁנִים

כְּגוּרֵי זְאֵבִים,

כִּצְנֵפוֹת שֶׁל אֳשָׁרִים רַעֲנַנִּים…

---

קֵיסָם

מאת

דוד הופשטיין

קֵיסָם שֶׁלִּי, קֵיסָם זוּטָר,

אִתִּי תָבוֹא, אִתִּי יָקָר –

וְלֹא עוֹד אֲקוֹשֵׁשׁ

אַחַת אֶשְׁאַל, דָּבָר מִצְעָר:

קֵיסָם קָטָן, מִצְּחוֹר יִטְהָר –

אַשִּׁיב הָאֵשׁ.

---

יָגוֹן

מאת

דוד הופשטיין

לֹא גַּג, לֹא קִיר – וּמִפְתָּנִים יוֹחִילוּ,

רַגְלַי נֶעֱצָרוֹת – לָבוֹא מְזֻמָּנוֹת.

דְּלָתוֹת מוֹשְׁכוֹת אוֹתִי, אוֹתִי יוֹבִילוּ:

דְּלָתוֹת שֶׁל סְתָו־בְּחָרְפִּיּוּת מְוֻלָּנוֹת.

הָאַהֲבָה פֹּה עִרְסְלָה בְּרֹך הָעֶרֶשׂ,

בְּקָתוֹת רַבּוֹת – דּוּמָם תִּמֵּר פֹּה עֲשָׁנָן.

הַאִם נֶחְלַץ מֶבָּט מִפֹּה, פְּלֵטֶה־נִשְׁאֶרֶת,

הַעוֹד אֵי־שָׁם יְשַׂחֲקוּ כֹּחוֹת־מִכָּאן?

מַה בֶּצַע לִי בְּזוֹ זַכּוּת הַמְֻצֶּלֶלת

נוֹטְפָה בֶּחֳרָבוֹּת, בַּחֲרַכִים הָאַפְלוּלִים,

וּמַה זּוֹרְעִי (אֶחָד לְעֶת־עַתָּה) – הָרוּחַ הַהוֹלֶלֶת –

יִזְרֶה מֵאַזְכָּרוֹת־הָאֲבֵלִים – –

---

שְׁלָגִים

מאת

דוד הופשטיין

הַשְׁלִיגוּ, שְׁלָגִים, הַשְׁלֵג וְהַפְלֵג!

מַהֲרוּ־נָא כַּסּוֹת

הַכְּתָמִים

שֶׁל דְּוַי־הַדָּמִים

בְּעִטּוּפָיו שֶׁל הַמָּוֶת!…

מַהֲרוּ־נָא, שְׁלָגִים, לְהַשְׁווֹת פֹּה הַכֹּל,

קָטֹן וְגָדוֹל,

מַהֲרוּ לְהָמִיר פֹּה הַכֹּל:

מֶרְחַקִּי הָעוֹפֶרֶת,

נְשַׁמּוֹת הַדְּרָכִים,

בַּסְּחִי פֹּה חוֹשְׁכִים…

וּבְטֶרֶם

אָדָם עֹז יַרְהִיב

לְנַתֵּב לוֹ נָתִיב

בַּחֵיק הַצָּחוֹר –

סַנְוְרוּהוּ בַּטֹּהַר הַצַּח,

סַנְוְרוּהוּ בְּיֹפִי נִצָּח,

עַד־אִם נִצְרָף…

הַשְׁלִיגוּ,

שְׁלָגִים, הַפְלֵג וְהַשְׁלֵג!

כַּסּוּ־נָא הַסְּחִי הָאַרְצִי…

בָּעִטּוּף הַשִּׁלְגִי, הַצּוֹנֵן –

חַם מִדַּי דְּוַי הָאָדָם,

אָדֹם מִדַּי כֶּתֶם הַדָּם –

אָדֹם מִדַּי

הַדָּם וְהַדְּוָי!

---

לח. נ. ביאליק

מאת

דוד הופשטיין

לֹא גַּג, לֹא קִיר – וּמִפְתָּנִים יוֹחִילוּ,

רַגְלַי נֶעֱצָרוֹת – לָבוֹא מְזֻמָּנוֹת.

דְּלָתוֹת מוֹשְׁכוֹת אוֹתִי, אוֹתִי יוֹבִילוּ:

דְּלָתוֹת שֶׁל־סְתָו בֶּחָרְפִּיּוּת מְוֻלָּנוֹת.

הָאַהֲבָה פֹּה עִרְסְלָה בְּרֹךְ הָעֶרֶשׂ,

בִּקְתּוֹת רַבּוֹת – דּוּמָם תִּמֵּר פֹּה עֲשָׁנָן.

הַאִם נֶחְלַץ מֶבָּט מִפֹּה, פְּלֵטָה־נִשְׁאֶרֶת,

הַעוֹד אֵי־שָׁם יְשַׂחֲקוּ כֹּחוֹת־מִכָּאן?

מַה בֶּצַע לִי בְּזוֹ זַכּוּת הַמְצֻלֶּלֶת

נוֹטְפָה בֶּחָרָבוֹת, בַּחֲרַכִּים הָאַפְלוּלִים,

וּמַה זּוֹרְעִי (אֶחָד לְעֵת־עַתָּה) – הָרוּחַ הַהוֹלֶלֶת –

יִזְרֶה מֵאַזְכָּרוֹת־הָאֲבֵלִים – –

ז’יטומיר – ראדוֹמיסל, 1921

ש. י. אימבר

---

הקדמה – שמואל יעקב אימבר

מאת

שמואל יעקב אימבר

נולד: פברואר 1889, יז’ראן, גליציה; ניספה בשואה, 1942

ראשון לשירת יידיש המודרנית בגליציה, פילס דרך להוציאה מתחומיה הרגיונליים ולקירובה אל ספרות יידיש שבמטרופולין. עשיר תרבות שירית שקד, במאספים שערך ובבמות שהקים, על כיווּנה האמנוּתי והאידיאי של שירת יידיש בארץ־גידולו. ליריקן נלבב, ראייתו – רומאנטית, ושירו – חלומי ועורג. הפרוזה שלו, ביידיש ובפולנית, מיעוטה – ביקורת ומחקר ספרותי, ורובה – פולמוס, עזת־נשימה, רבת־תנופה ופאתוס, ובסגנונה חוברו מרירות והומור, ליעוג והגיון. בפובליציסטיקה כבשיר תחושתו נאמנה וחריפה מן הכוח לנגד את הרצון: ממבשרי המודרנה – ויריב לזרמיה בבואם; שר שירי־מכורה – וחוזר לתעות בדרכים; רואה עמידת היהודים בלהבות של שנאת ישראל – ומוציא רוב־כוח באשליות של פולמוס; בא בחבורה – וסופו עמידת יחיד, שכוּח ונעזב.

יליד יז’ראן שבגליציה. בנו של הסופר שמריה אימבר ודודן לנ.ה. אימבר. ראשית חינוכו – מסרתית, לאחר־מכן – בי’ס תיכון, אוניברסיטה של למברג (ספרות משווה). ניסויים ספרותיים ראשונים – בפולנית; תרגומים מיידיש, גרמנית ואוקראינית. שיר שלו ראה אור ב’רביבים' בעריכת י.ח. ברנר. ספרו הראשון ביידיש ‘וואָס איך זינג אין זאָג’ (אשר אשיר ואדבר), 1909, וכן הפואימה ‘אסתרקה’, 1921, עוררו הדים בשעתו. ב־1912 עלה לארץ, ופרי מסע זה הוא ספרו ‘אין יידישן לאנד’, הקרוי במהדורתו המורחבת ‘היים־לידער’ (שירי־מכורה). משלהי 1915 עד סוף מלחה"ע א' שירת בצבא האוסטרי. עושה זמן־מה בווינה, וב־1921 מפליג לאמריקה. שוהה בה, בהפסקה אחת, כחמש שנים, ומוציא לאור אנתולוגיה של שירת יידיש, אחד מקור בטרנסקריפציה לטינית ואחר תרגום, אנגלית, בפרוזה. בחזירתו לפולין מתגורר בלמברג ובקראקוב, מקים במות־יחיד לפולמוס ספרותי עם הזרמים הקיצוניים בשירה. אך עיקר כוחו נתון למלחמה במשמיצי ישראל. מבחר שיריו מכונסים בספרו ‘גאקליבענע לידער’ (שירים נבחרים), ווינה, 1921.

---

הַשָּׂדֶה לֹא יֹאמַר עוֹד דָּבָר לִי?

מאת

שמואל יעקב אימבר

הַשָּׂדֶה, לֹא יֹאמַר עוֹד דָּבָר לִי?

הַיַּעַר, לֹא יָשׁוּב וְיָשִׁיר

אֶת אֲשֶׁר הָיָה שָׁר וְאוֹמֵר

לְכֹסֶף־הַלֵּב הַצָּעִיר?

הַמֶּרְחָק, לֹא יֹאמַר עוֹד דָּבָר לִי,

וְקֶסֶם שׁוּלֵי הָרְקִיעִים?

וּבַכּוֹכָבִים לֹא אֶקְרָא עוֹד

כְּתָב־יָדְךָ הַקְּדוֹשָׁה, אֱלֹהִים?

הַאֻמְנָם כֹּה קָרוֹב אָנֹכִי,

אֱלֹהִים, אֶל שַׁלְוָתְךָ הַצַּחָה,

כִּי שׁוּב לֹא אֶרְאֶה אֶת פְּלָאֶיךָ:

כָּמוֹךָ אֲנִי בְּתוֹכָם – –

---

נִתְעֵיתָ אֶל בֵּין מֶרְחַקִּים

מאת

שמואל יעקב אימבר

נִתְעֵיתָ אֶל בֵּין מֶרְחַקִּים –

לֹא תֶּאֱשַׁם בַּתְּעִיָּה, לֹא תֶּחְטָא;

כִּי נִכְסַפְתָּ אֶל אִמָּא הַבַּיְתָה –

בַּלֵּב הֵן עוֹד יֶלֶד אַתָּה.

כַּיֶּלֶד הֱיֵה, לֹא תֵּבוֹשׁ

מִמֶּרְחָק אִם תָּשׁוּבָה אֶבְיוֹן –

לֹא תָּבוֹא בְּיָדַיִם רֵיקוֹת:

אִתְּךָ חֲלוֹמוֹת בַּחֶבְיוֹן.

---

בְּהִגָּדַע הַיַּעַר

מאת

שמואל יעקב אימבר

בְּהִגָּדַע הַיַּעַר –

וּבָכָה כָּל עֵץ,

וְחֶרֶשׁ־חֶרֶשׁ

יֵבְךְ לוֹ הַקַּרְדֹּם…

הֲיֵאָמֵן דְּבָרִי:

אֲנִי, קַרְדֹּם, אֶבְכֶּה,

בְּהִגָּדַע הַיַּעַר

בְּהֶבְהֵק הַלַּהַב?

אהרן לעיעלעס

לייב ניידוס

משה ברודרזון

אשר שווארצמן

אהרן קושנירוב

אפרים אויארבאך

בנימין יעקב ביאלוסטוצקי

נחום ברוך מינקוב

לייב קוויטקו

---

הקדמה על לייב קוויטקו

מאת

משה בסוק

נולד: 1893, הולוסקוב, אוקראינה; הוצא להורג אוגוסט 1952, בריה"מ

מצעירי "החבורה הקיובית', ולימים – מן הבולטים בשירת יידיש בבריה’מ. מגדולי סופרי־הילדים: יצירותיו לילדים תורגמו לשלושים לשונות סובייטיות וראו אור בק’ל מהדורות. ראשוני שיריו, וכן ספרו ‘1919’ שיצא לאור בגרמניה, הם פריים של ימי הזעזועים, התקווֹת והפרעות שלאחר־אוקטובר, והיה בהם מריגושי הסערה ומתוגת אין־האונים של העם. רטטה בו נימה עממית חזקה, והיתה בו חיוּת טבעית עם נטיה נמרצת לגרוטסקי ולדמיוני. ראשיתו השירית הבטיחה יותר מאשר קיימה; ודאי גרמו לכך מגמות ביצירה הסובייטית. ישר־קו היה המשורר, ואורח־כתיבתו המקורי לא הלם תרועת הימים. שירי־הילדים שלו נתברכו בלשון עממית, קרובים הם ואינטימיים, ריאליים ועשירים קסמי־ציור, רבי־משובה – ותוכם רצוף מוסר־השכל חינני.

יליד הולוסקוב, מחוז ביאלטה לחופו של הבּוּג, גדל באוּמן, פלך קיוב. לאחר המהפכה יצא לחוץ־לארץ, שהה בברלין ובהאמבורג, ב־1926 חזר לבריה’מ. ספרו האחרון ‘כתבים נבחרים’ יצא לאור במוסקבה 1948 והוא כינוס של שלושים שנות יצירה. ב־1948 נכלא עם שאר גדולי ספרות יידיש בבריה’מ, והוא, ידידם של הילדים, ואשר ליבו אמונה בארץ הגדולה – בין רצוחי־מלכות, 12 באוגוסט 1952.

---

לוּ אַךְ אַתְקִין עַד גֶּמֶר

מאת

ליב קוויטקו

לוּ אַךְ אַתְקִין עַד גֶּמֶר כִּנּוֹרִי הַדַּק.

אֶגְלֹף אוֹתוֹ וַאֲחַטֵּב זֶה יוֹם תָּמִים.

מִקֻּפְסִית שֶׁל גַּפְרוּרִים, בְּאֶצְבָּעוֹת קוֹדְחוֹת,

אֶגְלֹף אוֹתוֹ וַאֲחַטֵּב זֶה יוֹם תָּמִים.

– רוּחַ קֶטֶב, אַתְּ חַכִּי מֵעֵבֶר לְדַלְתִּי.

מֻכְרָח אֲנִי הַקְצִיעַ שִׁפּוּלָיו.

אַתָּה, הַמָּוֶת, עַל סִפִּי עֲצֹר וּשְׁמֹר.

מֻכְרָח אֲנִי לְהַחֲלִיק עוֹד אֶת רֹאשׁוֹ.

לִקְבֹּעַ יְתֵדוֹת בְּצַוָּארוֹ הַקָּט.

נִימִים לִמְתֹּחַ מְלֹא אָרְכּוֹ.

מִתְהוֹלְלִים כְּבָר הַלִּסְטִים בַּבַּיִת הַשָּׁכֵן,

וּכְבָר דַּלְתִּי הֵגִיפוּ בְּמַבָּט־עֵינָם.

הוֹ, עוֹד נִימָה שֶׁל רֹאשׁ אֶל הַכִּנּוֹר…

אַל חֲרָדָה, יַקִּירָתִי: רַק עוֹד נִימִית.

כִּנּוֹר זוּטָר לַבֵּן הַחֲוַרְוָר.

הָהּ, מִי יִתֵּן, לְאֹרֶך־יָמִים!

---

עֵשָׂו

מאת

ליב קוויטקו

עֵשָׂו שָׂעִיר, בְּרוּךְ רֵיחַ הַשָּׂדֶה!

חַבְתִּי חוֹב לְךָ יָשָׁן –

שָׁקוּעַ בְּעָמְקִי מוּטָל הוּא,

קָבוּר בְּאוֹצְרוֹתַי הַטְּמוּנִים.

עֵשָׂו,

בַּחֲשַׁאי, מֵאַחֲרֵי כְּתֵפֶיךָ,

בַּלָּאט, סוֹפֵג הָיִיתִי רֵיחַ גּוֹרָלְךָ,

אֶת הַשִּקּוּי הָעַז

שֶׁל הַשָׂדֶה, נוֹדֵף מִמְךָ.

עֵשָׂו,

גְּדָל־שֵׂעָר, בִּרְכַּת אַבָּא כְּהֵה־עֵינַיִם

עַל רֹאשְׁךָ, רֹאשׁ יַעַר־עַד,

בָּהִיר וָרַךְ –

אַל־נָא תְּהִי נוֹשֶׁה עַתָּה. אַל־נָא תְּהִי נוֹשֶׁה.

טִפִּין־טִפִּין שֶׁלְךָ נָשְׁרוּ

לְתוֹךְ עָצְבִּי כְּבַד־יָמִים.

טִפִּין־טִפִּין יָצְאוּ

עִם הַנְּשָׁמוֹת לֹא־יִסָּפְרוּ

בְּאֵפֶר־הַדְּרָכִים,

בְּאֵפֶר הַהֱיוֹת…

עֵשָׂו,

בְּעֵמֶק הָעֱנוּת, הַמִּשְׂתָּרֵעַ, שֶׁל קַדְמוּת עוֹבֶשֶׁת

רֻקַּם,

נִטְוָה,

אֹרַג

לִבִּי זֶה הַקַּדְמוֹן,

חֲלוֹמִי זֶה הָעַתִּיק,

מַבָּטִי שָׁחוֹר־מַבְהִיק –

חַפֵּשׂ־נָא שָׁם, בַּקֵּשׁ.

עֵשָׂו,

שׁוּבָה אֶל כִּבְשׂוֹתֶיךָ.

לַמַּעְיָנוֹת שֶׁלְּךָ הָרֵיחָנִים.

שִׂימָה עֲלֵיהֶם יָדְךָ,

יָדְךָ הַשְׂעִירָה מֵאָז…

---

אַתָּה, הַכָּרוּךְ אַחֲרַי

מאת

ליב קוויטקו

אַתָּה, הַכָּרוּךְ אַחֲרַי;

זוֹכֵר אוֹתִי

בְּעֵת אֶשְׁכַּח עַצְמִי;

שׁוֹמֵר בְּמַבָּטֵי־תָּמִיד

חַיַּי עַזֵּי־מִזְרָם;

אַתָּה, זוֹכֵר־אָבִי

וּמְצַפֶּה אֶל יַלְדִּי –

אַתָּה, יָדִיד נִצְחִי עָלוּם! –

הַט חֶסֶד לִשְׁאֵלָתִי:

אַל־נָא תַּרְאֵנִי אֶת חַיַּי חָיִיתִי־כְּבָר!

תָּמִיד־תָּמִיד הִפְצִיעַ שַׁחַר –

תַּשׁ כֹּחִי…

תָּמִיד, מֵאָז יַלְדוּת,

בְּקֶרֶן־רְחוֹבוֹת עָמַדְתִּי,

תָּמִיד חָלַף עָלַי רָפוּי

הַפֶּצַע הַפָּתוּחַ, ־

מְרֵרָתִי פָּלַטְתִּי.

בְּקֶרֶן רְחוֹבוֹת,

בְּקֶרֶן־רְחוֹבוֹת…

תָּמִיד־תָּמִיד הִפְצִיעַ שַׁחַר –

תַּשׁ כֹּחִי…

יָדִיד!

הַסְתִּירָה מִפָּנַי הַדַּף חָיִיתִי־כְּבָר,

הָפְכֶנּוּ, נַעֲוֵה־פָּנִים,

אֶל שְׁחוֹר־הַקִּיר: הַשִּׁכָּחוֹן!

יָדִיד!

מֵאָז הֱיוֹת אָדָם וְעַד עַתָּה

עֲדַיִן רֹאשׁ אֶחָד לִי, לֵב אֶחָד,

מֵאָז הֱיוֹת אָדָם וְעַד עַתָּה

עֲדַיִן אַפְלוּלִית הִיא, אַפְלוּלִית הַנְּשָׁמָה…

וְתָמִיד־תָּמִיד הִפְצִיעַ שַׁחַר –

תַּשׁ כֹּחִי…

הַסְתִּירָה מִפָּנַי הַדַּף חָיִיתִי־כְּבָר,

הָפְכֶנּוּ אֶל שְׁחוֹר־הַקִּיר: הַשִּׁכָּחוֹן!

מלך ראוויטש

ישראל שטרן

---

הקדמה על ישראל שטרן

מאת

משה בסוק

נולד: 1894, אוסטרולנקה, פולין; ניספה: 1943, גיטו וארשה

לא אישׁ־חבורה ולא משורר מן השורה, לא בית לו בווארשה, ולא שולחן ב’טלומאצקה 13‘, באיגוד הסופרים. בכרך היהודי הגדול, כוורת ציבורית וספרותית בשנות העשרים והשלושים, רבת סיעות וחבורות, היה איש־לבדד מהלך. בעצם אף נתיב לא ניתב לו; חוצה היה בדממתו רעשים ומהומות, מטיל לתוכם בפתאום שיר או מסה – ונעלם. שעת בין־מנחה־למעריב מוצאת אותו בין ‘החסידים המתים’, הם הברסלבים, והוא כאחד מהם. – כבד־צעד, פנים מלאוֹת ספק שבעות, מעילו ארוך, מהוּה וגדוש עתונים וקונטרסים, אך דומה היה כי נושא הוא בסתר דבר־מה עלוּם ואילם, איזה שכול. היה בו משהו מבוֹעת, אך לא ביקש להטיל פחדים; ידע, כאילו, את היפה ביפעות – הצוותא המתכנסת, אך כבוש היה לגדול בצערים – לבדידות; היתה בו יראת־שמים ומורא־החיים. מטולטל כל ימיו בין האמנוּת והאמוּנה, בין המוסף הספרותי ומועדון־הסופרים לבין ה’שטיבל’ ובית־המדרש, דומה כי זו לא היתה מקלט לו וזו לא היתה לו בית.

בנו של מלמד עני, קיבל חינוך כמקובל: חדר, ישיבות; דבק בתורת־המוסר, הדרך המיוחדת להתאצלוּת הנפש והתעלות האדם. בפרוץ מלחמת העולם א' נמצא בווינה, ובתורת אזרח רוסי נעצר במחנה־שבויים. ראשית הופעתו הספרותית 1919, ונתייחד מיד ברעננות הנושא ובחיתוך־הביטוי; מסתו – מעמיקה הגוּת, בשנות השלושים השתתף בעתונות ארץ־ישראל העובדת בשיר, בסיפור ובמסה. בולטת במובהק היתה נטייתו אל המסתורין. במלחמת העולם ב' נשאר בווארשה ונספה בגיטו. ב’שיר על העם היהודי שהוֹרג' מקונן עליו יצחק קצנלסון: ישראל שטרן – אבן־חן בכתר־ישראל.

---

לֹא קִנֵּאתִי בְּאִישׁ, בְּדָבָר

מאת

ישראל שטרן

לֹא קִנֵּאתִי בְּאִישׁ, בְּדָבָר,

אֶלָּא בְּשִׁיר שֶׁל חֶרְמֵשׁ

לְעֵת־עֶרֶב בַּכְּפָר…

לֹא קִנֵּאתִי בְּאִיש, בְּדָבָר,

אֶלָּא בַּשִּׁיר הֶעָמֹק

שֶׁלַּדְּמִי, הַדּוֹלֵק אַחֲרֵי הַהִלּוּךְ,

הַהִלּוּךְ הַבָּרִיא, הַסָּבוּךְ,

שֶׁל שָׁרְשֵׁי

הָאִילָן.

בַּהֵד הֶעָמוּם, הֵד עָבֶה וְרָחָב,

שֶׁל גְּעִי הַשְּׁוָרִים

עֲדַיִן בּוֹקַעַת אוֹתָהּ הַגְּנִיחָה

שֶׁל אֵם־אֲדָמָה

הַכּוֹרַעַת לָלֶדֶת

רִגְבֵי־שָׂדֶה רִאשׁוֹנִים.

לֹא קִנֵּאתִי בְּאִיש, בְּדָבָר,

אֶלָּא בִּצְלִיל־חֶרְמֵשׁ מְהֻרְהָר

לְעֵת־עֶרֶב בַּכְּפָר…

---

כַּמָּה מִן הָעוֹלָם

מאת

ישראל שטרן

כַּמָּה מִן הָעוֹלָם וּמִן הָרוּחַ

עַל־פְּנֵי אָדָם אֶחָד? –

הֲלֹא מְעַט מִזְעָר:

כְּמִדַּת דִּמְעָה וְעוֹד דִּמְעָה.

וּמַה הִיא שֶׁמֶשׁ? –

קַב שֶׁל אוֹר וְלֹא יוֹתֵר.

צְאוּ־וּרְאוּ נָא בָּאָדָם, הַשַּׂר,

בָּרְחוֹבוֹת וּבַגַּנִּים

הוּא מְהַלֵּךְ, מוֹלֵךְ

בֵּין מִדְרָכָה וַעֲנָנִים!

אִם יֵשׁ קָדוֹשׁ מִמֶּנּוּ?

אִם יֵשׁ נָאֶה מִמֶּנּו? –

וּבָחֲדָרֵינוּ

הַיּוֹם טוֹפֵחַ

בִּכְנָפַיִם נוֹאָשׁוֹת

כְּתַרְנְגֹל עָקוּד.

---

אָבִיב בְּבֵית־חוֹלִים

מאת

ישראל שטרן

רָאִיתִי נְתִיבְכֶם הַדַּל, אַחַי הָעֲנִיִים,

הֲלַכְתֶּם כַּהֲלֹךְ הַחֹרֶף דֶּרֶךְ הַשָּׂדוֹת,

זְרוֹעוֹתֵיכֶם צוֹנְחוֹת מִכֹּבֶד, כַּעֲנָפִים לוֹבְשֵׁי־כְּפוֹר

אַחֲרֵיכֶם הָלַכְתִּי כַּהֲלֹךְ הַחֹרֶף דֶּרֶךְ הַשָּׂדוֹת.

הַיּוֹם דָּוָה לָבָן עַד מֶרְחַקָּיו: כְּפָרִים אַתֶּם הַמֻּשְׁלָגִים

הַלֵּיל יִלֵּל עַד מַעֲמַקָּיו: בֶּן־כֶּלֶב הוּא מֻפְקָר.

וְאָנֹכִי, הֵלֶך־הַשָּׂדוֹת הַזָּר, הִתְפָּרַחְתִּי כִּשְׂדֵכֶם,

אֲבָנִים צָמְחוּ עָלַי, קָפָאתִי כְּדִשְׁאֲכֶם הַקָּר.

וּבְבוֹא שָׁעָה רַכָּה אַחַת בִּמְעוּף סְנוּנִית,

שְׁנִיָּה מַבְהֶקֶת בְּמִטַּת הַצְּחוֹר, שְׁלִישִׁית קוֹרֶנֶת בְּקוֹלֵי־קוֹלִים:

עֻשַּׁרְתִּי – לֹא עֹוד אֶדַּל בִּמְחִצַּתְכֶם:

עַתָּה אֲנִי בְּרַק־זִיו, עַתָּה אֲנִי תּוּגָה, אֲנִי – אָבִיב בְּבֵית־חוֹלִים.

---

שִׁיר־עֶרֶשׂ

מאת

ישראל שטרן

א

יְשַׁן, בְּנִי, עוֹד רַךְ עַרְשְׂךָ וְצוֹחֵר.

עֵינֶיךָ עֲצֹם. אַל תִּשְׁמַע אֶל דְּבָרִי אֲדַבֵּר.

מַה תִּתֵּן לְךָ מַחֲשֶׁבֶת סוּמָה, מַה תּוֹעִיל.

הִיא הוֹלְכָה – הַהִלּוּךְ מוֹרָאוֹת בָּהּ מֵטִיל!

לְהֵיכָן הֵם יַָגִּיעוּ, לֵילוֹת אֵין־שְׁתִיקָה?

יוֹם יָבוֹא – וְאַחֵר יְקַלֵּל, וְאִתְּךָ הַצְּדָקָה.

אָדָם טוֹב וְלַיְלָה וְכוֹכָב אָז יַזְהִירוּ יַחְדָּו.

יְשַׁן, אַל תִּשְׁמַע בִּבְכּוֹת אִמָּא עַכְשָׁו.

ב

אַתָּה כְּבָר יָשֵׁן, בְּנִי הַקָּדוֹשׁ. יְשַׁן.

תָּפַס הָאֳנִי לַיָּרֵחַ – וְשָׁט לוֹ אֵי־אָן.

מַפְלִיג וּמַגִּיעַ אֶל יַעַר גָּבוֹהַּ מְאֹד.

אִילָנוֹת בּוֹ צוֹמְחִים, כָּל אִילָן – בֶּן מֵאוֹת.

עִם שָּרְשֵׁי־שָׁרְשֵׁיהֶם מְגִיחִים מִן הָעֹמֶק דּוֹרוֹת

שֶׁהָיוּ, מוֹשִׁיטִים אֶת יָדָם לָאִגְרוֹת –

אִגְרוֹת מֻכְסָפוֹת, הָיָּרֵחַ הֵבִיא – –

עַל כְּחוֹלוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה תְּשׁוּבָה מְשִׁיבִים.

כְּבָר חוֹזֵר הָאֳנִי, אֶל חַלּוֹנֵנוּ יִקְרַב,

בִּשְׁנָתְךָ תִּתְחַיֵּךְ מִן הָאֹשֶׁר הָרָב.

וְאַתָּה, וַאֲנִי, לֹא עוֹד לְבַדֵּנּוּ אֲנָן.

יְשַׁן, בְּנִי. חֲלוֹם זֶה יָפֶה, יְשַׁן.

---

דְּבַר סֵפֶר עַתִּיק עַל הָאָדָם

מאת

ישראל שטרן

הַיָּמִים – אָבִיב, וּשְׁלָגִים, וּגְשָׁמִים.

כְּחָתוּל מְטַפֶּסֶת עַל־פְּנֵי עַמּוּדָיו שֶׁל הַלֵּיל –

הַתּוּגָה, וְעַל כָּל הַדְּרָכִים מְהַלֶּכֶת אֵימִים.

יָשַׁבְתִּי בָּדָד, בְּסֵפֶר עַתִּיק מְעַלְעֵל.

מֵרֹאשׁ הַדּוֹרוֹת הִבְהִיק זִיו דָּבָר עַד הֲלֹם,

עַד בֵּיתִי – עַתִּיק בִּדְבָרִים אַךְ גֵּא וְנִרְגָּשׁ.

וַאֲנִי לֹא יָצָאתִי לְהַקְבִּיל פְּנֵי חֲלוֹם

בְּלֶחֶם וָמֶלַח עַל כֶּסֶף־מַגָּשׁ.

וְלֹא יָקַד הַדָּבָר בִּשְׁנָתִי כַּבָּרָק, לֹא לִהֵט,

וְיָשׁוֹב לֹא יָשַׁב לִמְרַאֲשׁוֹתַי עִם שַׁחֲרִית

וְעֵינָיו סַכִּינִים, כְּדַיָּן וּכְשׁוֹפֵט,

וּבִימָמוֹתַי לֹא כִּרְסֵם כְּגָפְרִית.

בָּרִקּוּד שֶׁל הַיּוֹם הֶאֱבִיב לִי אָבִיב.

רָשַׁמְתִּי חֶדְוָה בְּמַקְלִי בְּחוֹל חַם;

וּלְתוֹךְ סְעֻדָּתִי – הַנְּהִי לֹא הִרְעִיף,

שָׁעָה שֶׁיְּהוּדִי מְבֹעָת אֶל הַקִּיר שׁוֹתֵת דָּם.

וְהוּא כָּבֵד וְעִוֵּר כֶּעָנָן, דַּרְכּוֹ אֶל הַבַּיִת נִסְתָּר,

וּצְחוֹק מִתְקַרְזֵל בְּשַׂעֲרוֹת בִּרְיוֹנִים,

וְנִמְלָט רְחוֹבִי כְּעַכְבָּר, נִמְהָר וְזוֹטַר,

וְעֵצִים נִצָּבִים כְּרוֹבֵי־צַיָּדִים בַּגַּנִּים.

וְלֹא בּוֹשׁוּ צָהֳרַיִם, וְהַבֹּקֶר לֹא חָפַר,

וְחַמָּה מִתְנוֹסֶסֶת, זוֹהֶבֶת, בָּעִיר כַּמִּגְדָּל.

וְלֹא בָּעַר בַּחַמָּה, לֹא בָּעֵץ וְלֹא בִּי הַדָּבָר,

דְּבַר סֵפֶר עַתִּיק: ‘הָאָדָם – חֵלֶק אֲלֹהַּ מֵעָל’.

קדיה מולדובסקי

פרץ מארקיש

יעקב גלאטשטיין

משה קולבאק

שמואל האלקין

יעקב יצחק סיגאל

רחל ה. קורן

איזי כאריק

יוסף פאפירניקוב

איציק פפר

יחיאל לרר

איציק מאנגר

משה שימל

אבא שטולצנברג

עזרא פינינברג

נחום בומזה

אריה שמרי

אברהם לב

משה ואלדמן

רייזל ז'יכלינסקי

חיים גראדה

שלמה רויטמן

אברהם סוצקובר