(נוסח מנחם פרי, לפי כתבי יד המחבר. הנובלה נכתבה בפאריז ב-1926.)
(נוסח מנחם פרי, לפי כתבי יד המחבר. הזכויות על נוסח זה בידי מנחם פרי ואינן קניין הציבור. הנוסח מתפרסם כאן בהסכמתו. הנובלה נכתבה בפאריז ב-1926.)
– אָה, אוֹרניק!
– בוקר טוב, אוֹרניק!
– מה הטמפרטורה?…
– והליחה?…
על הגזוזטרה המפוּלָשה של הדיוֹטה הראשונה שוכבים כבר רוב החולים על דרגשי-הברזל הלבנים, העומדים זה סמוך לזה לאורך כל הגזוזטרה הצרה. שוכבים אפרקדן, מעוּטפים בַּשמיכות המקופלות כמין שק עד לחוטם מפני הצינה השקופה והצורבת של בוקר חורף.
כמכונה גדולה וכבדה מסיט אִירמֶה אוֹרניק, סטודנט האקדמיה למסחר, את גופו הענקי לאט, הֶסֵט אחר הֶסֵט, בצעדים המועטים שמחדרו אל הדרגש. כתפיו הרחבות והמעוגלות משהו עוברות במשופע מימין לשמאל, ובאמצע משוּקע, בלי שום סימן של צוואר, ראש גדול ומכודר כדלעת.
סְנִיטוֹת חבריו ניתזות מגופו הגדול ככדורי גומי. אין אוֹרניק משיב, אלא מחייך לעצמו וממלמל משהו בלחישה, וידיו הגדולות והשעירות, הבולטות עד למעלה מפרקיהן מתוך השרוולים הקצרים של אדרתו הישנה והמהוהה, שאין אוֹרניק משתמש בה עכשיו אלא לשכיבה, מטפלות בִּתנועות שקולות ואיטיות בעריכת הדרגש.
אחר-כך מניח אוֹרניק בזהירות מרובה את שמונים-ושישה הקילוגרם שלו על-גבי הדרגש ומתעטף יפה בשמיכות, עד שאינו בּוֹלט אלא ראשו הגדול, החבוש מצנפת-צמר אמוּצה של תיירי-הרים.
ממעל לרוּכסי ההרים הגבוהים משמאל, שצוקיהם חבושים כיפות שלג כחלחל, מאדימה והולכת רצועת שמיים ארוכה. ברחבי החלל השקוף משוטטת עננה לַבנונית קטנה, שצלעהּ האחת מַוורידה, ושרשרת ההרים שלימין – לתוֹך שחמוּמית אלכסונם העליון נמסך עכשיו קורטוב של גוֹן צהבהב מרתית. לבָנה גדולה מן הרגיל דבוקה למרומי מַערב ועומדת, לבָנה נוכרייה, מיותרת, מחווירה כולה, שמזכירה פנס-רחוב הדולק נשכח בבוקר.
אוֹרניק שוכב זמן-מה בלי נוע ומסתכל בְּהַר מֶנדל האדיר הסוגר במרחק הכחול את המוצא של עמק אַלבָּנוֹ המאורך. פתאום הוא מרגיש מעין בעבוע עולה מחזהו אל הגרון. אוֹרניק מוציא את ידו הימנית מתחת לשמיכות ונוטל מעל הכיסא שאצל דרגשוֹ את צלוחית-הרוֹק השטוחה, פותח בלחיצת אגודל את צמיד-הנִיקל שלה, מגביה קצת את ראשו ומכּחכּח לתוכה אגב השמעת קול עמום. כשסיים, הריהו מביט בעין אחת, אגב עצימת השנייה, לתוך פי הצלוחית, מביט ארוכות ובעיון כמומחה, עד שמבחין סיבי-דם דקים מאוד, השזורים בליחה הירקרקה כעוֹרקים האדומים בחלבּוֹן של עין מודלקת. מיד חש אוֹרניק תשישות כואבת בכל גבו, מבפנים, שמתפשטת והולכת עד לארכובותיו ומרעידתן. אוֹרניק סוגר את הצלוחית, מנענע אותה, מסתכל זמן-מה בתוכנה בעד הזכוכית הכחולה, ומחזירה למקומה.
אחר-כך נוטל אוֹרניק מעל הכיסא את שני מודדי-החום, שאחד מהם נתון בנדן של ניקל ומשנהו בנדן של נייר אדום, מערטל אותם מן הנדנים, שמניחם על השמיכה, מטפל ונועץ מודדי-חום, אחד תחת בית-השחי, ואת השני לתוך פיו, ליתר דיוק, ומציץ על שעונו.
– שוב?! הלוא מדדת זה עכשיו! – אומר בן-חדרו של אוֹרניק, האינג’ינר צֶבֶּרְג, השוכב על הדרגש הסמוך.
אחרי עשרים רגע – אין אוֹרניק מודד עשרה, כי-אם עשרים רגעים, כדי להרחיק עצמו מן הטעות – מוציא הוא את מודדי-החום בזה אחר זה ומשווה את תוצאותיהם: שוב שלושים-ושבע וארבע! וכאב חריף מתנעץ ברקוֹתיו של אוֹרניק.
כשמתחילות קרני החמה לִרְמוֹחַ בָּעיניים, מתעוררות ארבע הגזוזטרות של ה“סָנָטוֹריוּם למעוטי-אמצעים”. מתבדחת הדעת, השכיבה נעשית נוחה ונעימה במקצת. דיבורים נפלטים, דרגשים מוּזזים בחריקה. אותם שהחמה אסורה להם, מורידים את הווילאות המקופלים וצמודים לכותל, שמתמתחים כמין גג מושפע, ואירמֶה אוֹרניק מותח עוד מלבד זה סוכך ענקי אפור של תגרני שוק, שאין איש יודע כיצד נתגלגל לידיו.
מעל גזוזטרת הנשים שמלמעלה נשמע מיד קולה הדק של טרוּדי וִיזל. זוֹ השֵׁדה הפְּרָאגָאית הקטנה, שקוראת לפְרָאוּ1 שְׁנַאבּל, שאינה מצוּוה על השכיבה לפני צאת השמש:
– פְרָאוּ שְׁנַ-א-א-בּל, היא כבר ישֵׁנה!
– מי ישֵׁנה? – שואל קול עמום.
– השמש!
ומחשבה טובה עלתה לפני אדוֹלף רִיטֶר, השוכב באמצע הגזוזטרה, בהודיעו תחילה ימינה ושמאלה, הריהו מפקד אגב הגבּיהוֹ קצת חצי גופו העליון, מפקד בקול כבוש ובתנועת-יד מסייעת, כגנרל שכבר הושלך בקרָב מעל סוסו:
– אחת– שתיים– ש-ל-ו-ש!!!
וכל שוכבי דיוטה ראשונה פה אחד:
– פְרָאוּ– שְׁנַא-בּל – דִי– זוֹ-נֶה![ftn2]
מלמעלה מתרוֹסס שׂחוק קולני של הרבה פּיוֹת נשים.
סמוך לכך נשמעת צעקתה של ליוּבּה גוֹלדיס, סטודנטית רוסית, המתרעמת מטעם-מה על טרוּדי ויזל ומתריסה בהברתהּ המרוסקת והחביבה:
– טרוּדה צִיגֶה![ftn3]
ותשובתה של טרוּדי:
– רוּסקָה פתיה! – לשׂחוק-הנאתן של שאר הנערות.
אדולף ריטֶר מפקד שוב, ומתריסר פּיוֹת פורץ כינוי-החיבה, שליוּבּה גוֹלדיס מכנה בו תמיד את ריכַרד בּרלין הגדול והדשן:
– סְוֵר– צֶר– סְלִי– מֶר– קְנַ-בֶּה![ftn4]
– ריטֶר אוֹקסֶה![ftn5]– צועקת ליוּבּה כלפי מטה בשׂחוק.
דוקטור מַחְלִיס בא “לעשות וִיזִיטה”.2 בראש מופשל לאחוריו ובחזה מובלט הוא עובר בחלוקו הלבן לאורך הגזוזטרה, ו“האחות ליזל”, טירוֹלית גוצה ומצומקת, כרוכה בעקבותיו. אצל כל דרגש שואל דוקטור מחְלִיס, תמיד באותו טון אדיש ואותן מלים שגורות: “מה המצב?”, “טמפרטורה?”, “עשיית-צרכים?”, מעיף עין על לוח-הטמפרטורה שמושיט לו השוכב, מתקין לאחד ולשני תרופה, שהאחות ליזל רושמתהּ בפנקס הקטן שבידה.
בלחישה בלתי-נשמעת כמעט, כהרגלו זה שנה ומחצה, כדי “שלא לייגע את הריאה”, מתאונן אוֹרניק לפני דוקטור מַחְלִיס, שמחייך בפיו הכוּשי אגב חשיפת שיניים גדולות וצהובות כשל סוס. אוֹרניק מונה את מחושיו לפרטיהם ופניו העגולות בצבען החיוור-מרוּפש אינן זעות אף כלשהו.
– בלילה האחרון נדודי-שינה, הֶר דוקטור, עד שלוש-ורבע אחרי חצות. אחר-כך תנומה נרגזת, הזעה. אמש, מכאוב בגב, מימין למעלה, כשיעור קרוֹנֶה אוסטרית, משעה שמונה עד תשע. הרבה ליחה, סיבי-דם. הבוקר כבר שלושים-ושבע וארבע. המולה באוזן שמאלית, כאב-ראש, דקירות בחזה סמוך ללב.
– לא-כלום, אוֹרניק – מנחם דוקטור מַחְליס – אין כל סכנה!
ואל האחות ליזל שמאחוריו:
– בּרוֹם קָאלי! למרוח יוד על מקומות הכאב לפני השינה! בערב – חיתול!
מה יודע זה! – מהרהר אוֹרניק בזלזול. דוקטור קַלבּל – אילו היה הוא כאן!
אבל דוקטור יוהאן קַלבּל, הרופא היחידי שאוֹרניק נותן בו אֵמון, יושב בווינה, ואין לאוֹרניק אלא להסתפק בזה שהוא שולח לו אחת לשבועיים מכתב ארוך ומפורט על מהלך מחלתו ומצרף לו לוח-טמפרטורה מדויק, שעורך הוא בשבילו בייחוד.
בינתיים כבר מחזרת בֶּטי עם פת-שחרית שנייה: תמיד אותו ספל חלב תפל ואותן שתי פרוסות לחם בחמאה, שכבר היו לזרא.
– וקותלי-חזיר היכן, פְרָאוּ בֶּטי? – שואל בבדיחה קארל לוי, בחור וינאי צהוב, בפנים מפוטמות ואדומות תמיד.
– בחנות! – שׂוחקת המשרתת.
החולים יושבים על הדרגשים ולועסים. מהם מוציאים במתגנב מתחת למזרן נתחי נקניק, מסתכלים לצדדין ושמים במהירות בפה. אוֹרניק אוכל בלי תיאבון, כּוֹסס באריכות, לשם עיכול יפה.
אבל החמה ניתקה כבר שטח לא-מעט מן הצוקים המושלגים והמסנוורים, ויוצקת שפע של חמימות צהובה וצחה אל גיא אַלבָּנוֹ. הכרמים שבמישור משתטחים לבטלה גמורה. הגפנים פזורות סמוך לקרקע כצומת שורשים בלתי-חשובים, והמקלות הנעוצים ליד הללו, שנראים עכשיו כיבשים ביותר ומיותרים לגמרי, מתחרכים במפוצל בשרב כשלדים מלבינים. דרך מרוּבָּצָה עוברת ומתחמקת לאחורי אילנות וגנים. מנגד, במרוחק משהו, מלבינים בשלווה הבתים הנמוכים והטהורים של מָאִיס התחתון. ומתוך גיבּוּב הבתים והמלונות המצוחצחים ובעלי התריסים הירוקים, שעומדים על השיפוע, בתחתית רוכסי ההרים משמאל, כאילו זה על גגו של זה, משוּבּצים ירק אילנות ושיחים – מבקיעים ומתנשאים פה-ושם חודי בתי-כנסייה נושנים ומעופרים, שמזכירים בחטיפה יראת-שמיים כבושה בחלל אפלולי וקריר וריח לבוֹנה מעוּבש. ההרים קרובים עכשיו ביותר, ודומה שאין לך להַלֵך אלא רגעים מספר כדי להגיע אליהם.
בשקט זה שוכחים החולים לפרקים סיבת שכיבתם כאן. מרפרפות לפני העיניים שמלות-קיץ לבנות של נשים צעירות, זרועות חשופות, שזופות-שמש. הדרגש נעשה לפתע קשה, וחצי השעה שנשארה עוד עד לשעת הטיול נמשכת לאין קץ.
סוף-סוף חוזר הטְרָאם, שהולך מדי חצי שעה לכפר לאנא, מתקרב והולך בחריקה מתגברת ועובר על-פני בית-המרפא. קארל לוי קופץ הראשון מעל הדרגש ומתחיל לקפל את השמיכות.
– חסרים עוד חמישה רגעים, הֶר לוי! – צועקת בקולה המפוּצָם והיבש האחות ליזל, שביצבצה בפתחו של אחד החדרים.
– עלי ללכת ל…! – משקר הלה. ובלחש: – התפקעי!
החולים מזדרזים לקום. אוֹרניק נשאר שוכב יחידי. אין הוא הולך לטייל, מפני שחושש לפריצת דם.
חדרם של אדולף ריטֶר ושבח אדלר שבאמצע הדיוטה הראשונה שטוף נגוהות רווּיוֹת של חמה. לובן כותלי החדר ורהיטיו המועטים הנחוצים מגדיש את האור עד כדי סימוּי.
לפני דלת הזכוכית הפתוחה אל הגזוזטרה עומד ריטֶר בתחתוניו הקצרים וממרק את פניו במי קוֹלוֹניה, שֶׁמַזֶה מדי פעם מן הבקבוק השטוח לתוך כפו הרחבה. אחר-כך הוא מעיף עין לתוך המראָה שמעל לכיור האֶמַייל הלבן ופולט בקורת-רוח:
– הפנים כבר נשתזפו יפה! אחר-הצהריים יהיו שלושים מעלות! חמה מצוינת!
בנועצו רגל מסורבלת וקצרה כְּבוּל-עץ לתוך מכנס מגוהץ מחדש, שקִפְּלוֹ חד כתער, לוטש ריטֶר את עיניו המכוּוצות, קצרות-הראוּת, שנראות בלי המשקפיים כעירומות, לעברו של אדלר, הטרוד אף הוא בהתלבשות, וממשיך:
– צריך לערוך “מכתב-כתיבה”3 לזקן שלי, שישלח מטבעות. ושיאריך את זמן-החופשה. שאר הפקידים יתפקעו מקנאה! חה-חה – כל שנה אני נוסע לחודשיים – ולהם יֶרח אחד בלבד! ולקופת-החולים עלי להגיש בקשה שנייה ולקבל אישור מדוקטור מַחְליס הקוֹף.
– הֶר אדלר – עובר ריטֶר תוך כדי דיבור לעניין חדש – אפשר רצונך להיספח אלינו לטיול? קבוצה קטנה של זוגות אחדים. בּרלין ייקח אתו את המצלמה ונצטלם כולנו.
– לא!
– מדוע?! הזמֵן איזו נערה – התדע, ניצנץ רעיון נפלא במוחו של ריטֶר, הזמֵן את מרישקה כהן…
גופו הגוּץ והמפוטם מתמוגג מהתפעלות:
– זוהי ריבה! זו יודעת כבר למה נבראו בחורים בעולם!… ואין היא מן הגרועות כלל, אם אף לא “בלבלוב נעוריה הראשונים”… נתתי בה עין זה כבר… ואף היא אינה מסרבת… באולם-האכילה היא מעמידה תמיד את הלוֹרניוֹן4 עלי… אבל, יודע אתה, טרוּדי מפריעה. צר לי על הנערה. אמש שוב בכתה כל שעת הסעודה ולא אכלה כלום. הנערה אינה משגיחה על עצמה כלל, או שבוֹכה, או משתוללת כּשׁד!
– אה! – נזכר ריטֶר שוב אחרי רגע – אילו נזדמנתי איתה בווינה, עם מרישקה זו!… אבל היא לא תשתמט כלל! אחת אמרתי!
ריטֶר כבר סיים בינתיים את תלבושתו. הכל כתיקונו. הצווארון לבן ונקי, העניבה עשויה בדמות פרפר מעופף. אלא שגפי חוטמו הארוך והעבה מאודמים יותר מן הרגיל מחמת הכַּרסֶמֶת,5וריטֶר ממשמש בהם מבחוץ בקצות אצבעותיו ונזכר שצריך לקחת מטפחת נקייה.
– ובכן, התלך עימנו? – שוֹנֶה ריטֶר את שאלתו.
אדלר מנענע בראשו ללאו.
שניהם יורדים בנעלי-הלבד אל “חדר-הנעליים” שבדיוטה תחתית. על מדרגות-האבן הרחבות והממורקות מדביקה אותם סיעה של נערות, שטרוּדי ויזל הדקה והפזיזה, באדרתה ומגבעתה הירוקות ירוק-בקבוקים, מדברת ושׂוֹחקת ביניהן.
– סֶרווּס6, טרוּדילי! “מה המצב?” “טמפרטורה?” – מחקה ריטֶר את הדוקטור מַחְליס.
טרוּדי מושיטה ידיה הצרות לשני הבחורים ואומרת בעליזות:
– מה אתם שוב מטכּסים עצה – זוג נהדר!
כמעט את כל החלל של חדר-הנעליים הצר תופס לול-הברזל הגבוה והארוך שבאמצעיתו, העשוי טורים-טורים של כּוּכים מרובעים קטנים, שנעלי החולים עומדות בהם ריקניות מטיול לטיול, של הגברים לימין ושל הנשים לשמאל – נעליים מנוּקוֹת יפה, גבוהות וחצאיות, מחורטמות וקהות. עכשיו מצטופפים החולים ברווח הצר שלצדי הלול, עומדים על רגל אחת, נשענים על הכותל, ומטפלים שטופי-זיעה בקשירת שרוך-הנעל של רגל שנייה, בעוד שרבים מהם ממתינים במסדרון בקוצר-רוח.
בזווית של חדר-הנעליים המלא עומד הֶר קיש מְנועָל כבר, עומד קצר כקטוּע, ושפתיו המגובבות מפושקות לחיוך של תאווה. בקולו המתון פולט הֶר קיש, כמתוך פה מלא רוֹק, כלפי גריטי פינגר, שעומדת מנֶגדוֹ גְחונה וטרודה בנעילת נעל חומה, פולט סתם, לשם דיבור בלבד:
– ומה מצבה, פְרוֹילַיין7 פינגר? אנה תשים הגברת פעמיה? היינו, מי יהא מאושר ליהנות מחֶברתה?
– עמךָ, הֶר קיש, עמך, יקירי!… ולאפסֵי ארץ וימים… – צוחקת גריטי פינגר.
נעים מאוד, פְרוֹילַיין, הִי-הִי – לכבוד גדול לי!
בשעת צחוקו מצטמצמות עיניו האמוצות הקטנות של הֶר קיש ונעלמות כליל בין הקמטים המרובים של ארבעים שנותיו. נראים רק חוטמו המחודד, שפמו השחור והעבה, הגזוז אנגלית, ולסתותיו המכוסות עד לעיניים שורשי זָקָן קשה, שלא גולח זה ימים אחדים.
הֶר קיש מסתכל בלהיטות ברגלה של גריטי פינגר, רגל יפה ומחוטבה שבפוזמק בהיר, ואומר בקול דשן:
– מוצא אני שפניה לא הוטבו עדיין, פרויליין פינגר… עליה להרבות באכילה, גבירתי, אני אומר, להרבות באכילה ולהוסיף על המשקל… יפה היא, כמובן, אף עכשיו, יפהפייה, אני אומר… אבל הריאה… בשביל הריאה…
– אשתדל, הֶר קיש, ודאי…
– הֶר אדלר – פונה קיש אל הלה – אולי תואיל להעניק לי עוד סיגרֶטה? שלי אזלו… אקנה אחר-כך ואחזיר לך… יש לך אצלי כבר ארבע…
– תקבל סיגרֶטה, הֶר קיש!
במסדרות הארוך והאפלולי עמדה מרובעת המנהלת פרויליין הָאן, בתולה כבת ארבעים-וחמש, בסינרה הלבן שהיו תלויים עליו לימינו צרור מפתחות רבים וגדולים. בדבּרהּ עם אחת המשרתות היו עיני-הבלש שלה, הקטנות והדוקרות, פוזלות מפעם לפעם כלפי חדר-הנעליים ודעתה נתונה כולה לנעשה שם.
“בכל מקום נתקלים בנבֵלה זו!” – הירהר אדלר ובירך אותה בעוברו.
כשיצא את הגן המקיף את בית-המרפא הדליק לו סיגרֶטה ובלע את עשנה בלהיטות עצומה, אחרי שעות מרובות של לא-עישון. העשן החריף ניחַת בריאתו הנגועה וגרם לו תשישות ניכרת, אבל אדלר לא השגיח בכך. הוא התמודד קצת ופתח כפתורי מעילו מתוך הרגשה של שחרור.
אל המַסד האפור שמתחת לסְייג-הברזל של גן ההוטל קוֹנטינֶנטָל היו דבוקות לטאות ירקרקות אחדות, שהתחממו בלי-נוע בשמש ונראו מרחוק כרְבָבים ירוקים מאורכים. כשעבר אדלר אצלן, התחמקו בטיסה נחפזת וחשאית אל תוך הירק המרוּבּה שבפנים הגן.
מֵימֵי הפָּאסֶר הירקרקים והשטוחים-ביותר בשעה זו של חורף שאגו והשתקשקו מתוך מירוץ מהיר באפיק הרחב והעמוק, פעם באמצעיתו ופעם מן הצד, עקפו לְפִלחי-האבן הגדולים והמקומחים אבק לבן, התפלגו מקומות לשני קילוחים צרים וחזרו והתלכדו יחד אחרי דרך קצרה. היתה כאן התגלות של כוחות טמירים, שנלחמו בכל עוז על קיומם. אדלר נתמלא תקווה. ריאתו החוֹלָה ודאי תעלה רפואה. הכל יחזור למוטב. אדלר הרגיש את עצמו לפתע בריא לגמרי.
כיכר הטיול שלאורך שפת הנחל היתה מלאה המון. אנגליות רזות וגבוהות התנועעו בהילוכן הכבד והגולמי, משכו איתן כלבים בני גזע טהור, ומצלמה היתה תלויה לצידן. אדרותיהן הצבעוניות ומשקפי-הקרן הגדולים שלהן, שהצניעו תחתם רוב הפנים הקטנות, העבירו בדמיון קטעי תמונות של חיים אחרים, חיים רחוקים ומוזרים, שקראו פעם על-אודותם באיזה ספר. קצינים איטלקים, רובם נמוכי-קומה ובעלי פנים שחומות וחדוֹת-קווים עברו אנה-ואנה כאדוני הארץ, מתוך הכרת ערכם. עטיפותיהם השחורות או האמוּצוֹת, שהלכו והתרחבו כלפי מטה, הִשוו אותם לפירמידות נמוכות מתנועעות.
אבל רבים מן הטיילים היו חיוורים וכחושים, הלכו כפופי-גב ועל משענתם, השתעלו מפרק לפרק ותמכו את החזה בידם, ועיניהם הקודחות תרות אחרי מקום פנוי על הספסלים שלצדדין. סַבָּלים בכובעי-שׂרד אדומים דחפו קרונות-מושב נמוכים בעלי שלושה אוֹפנים, שישבו בהם חולים בפנים נופלות וכתומות כקלף, מעוטפים שמיכות שעירות ומפורחות.
באחד הקרונות האלה ישבה עלמה כבת שמונה-עשרה, חיוורת וצרה. אשה בשנות העמידה, גבוהה וקצת מסורבלת, שצבעי פניה המֵימיים העידו על מוצא צפוני, הלכה ליד הקרון. מבלי-משים הלך אדלר בקרבתן והעיף מדי פעם מבטים גנובים אל עיני הנערה התכולות והפקוחות לרווחה ואל ידה החולנית בעורקיה הכחלחלים והמתוחים, שהיתה מוטלת תשושה על-גבי השמיכה. “זוהי ודאי האֵם” – התאמץ אדלר להבליג על הרגשה אי-נעימה, שהתחילה להתפשט בקרבו וכבשה את כל פנימיותו – “האֵם בוודאי… אֵם טובה… יש גם דמיון-מה בפניהן של שתי הנשים, דמיון רב, אפשר לומר”… אבל תקוותו הקודמת של אדלר שוב לא היתה בו. הוא ראה לפתע את עצמו-הוא מובל בקרון כזה והרגיש מיד עייפות בכל איבריו וזיעה התפרצה מגבו. אֶח! – ניסה להתנער והרחיק עצמו בצעדים נחפזים לצד אחר.
לפני המרפסת הרחבה שלאור הקָזינוֹ, בניין לבן ובעל כיפה גדולה, הבחין מרחוק את רחל פּורטוּגל מתקרבת בהילוכה המתון אל הסוּכּה העגולה והמפולשה, שמנגנת בה הלהקה. אדלר כיוון דרכו לָבוא לקראת הנערה באקראי. לאחר שבירך אותה, אמר:
אם הגברת תרשה, יילָווה אליה קצת.
סילוד קל חלף זווית פיה השמאלית של הנערה, שרצתה לעבור הלאה. עמדה לרגע, העיפה על אדלר את עיניה השחורות והחודרות שמתחת לגבּוֹת צרות ומעוגלות כקשת ואמרה בחיוך:
אבל – אם לא יהיו משתעממים…
לא, בזה אין הוא בטוח כלל… אפשר מאוד שישתעמם מי מהם…
רחל פּוֹרטוּגל ניסתה לתקן:
– לא זאת רצתה לומר, יסלח נא! – אולי נצא מן הדוחק הזה, אין הפּרוֹגרמה היום טובה! – לא, היא נתכוונה לדָבָר אחר לגמרי. רואה הוא, לא כבר אירע לה שנלווה אליה דוקטור אחד, פילוסוף. התחיל הלה מיד להראות את כל הבּיבּליוֹתקה העשירה שלו… יום נהדר היה, כמו היום, והלה הימם אותה בעניינים רמים שעה שלמה… עדיין לא שבה לאיתנה מטיול זה…
– ואף אצלו חששה איפוא ל“ביבליותקה עשירה” – מה? וכי יש בחוטמו אף סימן כלשהו לכך? – נתבדח אדלר והצביע כלפי חוטמו הישר.
– לא, באמת! – הפכה הנערה פנים שוחקות כלפי אדלר – יסלח לה שלא עמדה על כך מיד… דווקא על החוטם שכחה להביט…
מבלי-משים עברו כל כיכר-הטיול והיו נמצאים עכשיו על משעול-טַפַּיְנֶר, שמתנשא עקלקלות ועולה על המדרון שליד נִקרת הפֶּאסֶר העמוקה, בין צמחים דרומיים ירוקים ונותני ריח חריף.
– אולי נשב קצת? – הציעה רחל פּוֹרטוּגל.
ישבו על ספסל שליד דופן ההר. על המשעול המוּצל על-ידי האילנות והשיחים המרובים ריטטו אף-על-פי-כן כתמי חמה מפוזרים, שהתלבטו עליהם זבובים גדולים, בעלי גב סגול-כהה נוצץ. מן העוֹמק ניטלטל ועלה שקשוק בלתי-פוסק של האשד הקרוב, הסמוי, ומנגד נשקף פה-ושם בית לבן קטן, דבוּק אל צלע המדרון השני, ש“חורבת-צֶנוֹ” מתנוססת על קצהו, בּירָנית-אבנים אפורה, שמגדלהּ הגבוה והמרובע כבר נקרס בראשו.
אדלר הרגיש את עצמו לפתע מוצף כולו נחשול של נעימוּת. הציץ על רחל פּוֹרטוּגל שלידו, שפיה המלא, הגדול והקפריזי בפנים הסגלגלים ודֵהֵי-הגוון, חייך עכשיו חיוך שָׁלֵו נשכח של תינוק, ואמר:
– וכי אין זה משונה, פרויליין פּוֹרטוּגל, שעשית דרך רחוקה כל-כך, מהוֹדוּ עד עמק אַלבָּנוֹ, אולי רק בכדי לשבת עמי עכשיו על ספסל זה?!
– מהוֹדוּ, לא מהמבּוּרג? – הצטחקה הנערה.
– לא. רק דרך המבּוּרג. מסביבות בּוֹמבֵּי…
שעון המגדל השמיע מרחוק שתים-עשרה – צריך היה לחזור.
כיכר-הטיול היתה מרוקנת כבר לחצאין. הלהקה ניגנה את הקוֹמפּוֹזיציה האחרונה, אופרטה וינאית, שנדמתה כאן משונה ומגוחכת משהו, בינוֹת לענקי ההרים החמוּרים שמסביב. החמה צרבה בעוז ואדלר הסיר מדי פעם את מגבעתו וספג במטפחת את קילוחי הזיעה מעל-גבי מצחו המקומר. אגב הליכה מהירה פלט:
– דוקטור מַחְליס ודאי אורב כבר במסדרון!
מכל צד התחילו החולים מתלקטים אחד-אחד ובחבורות ונוהרים אל בית-הלבֵנים הרם, שהיה דומה מפָנים לקְסַרְקְטין אדום.
אדלר הרגיש בו שוב את זו המועקה הסתומה והנִקשָׁה, שנשתקעה בקרבו מיום שבא לכאן. הוא נכנס עם רחל פּוֹרטוּגל אל האכסדרה המרוּוחת והנאוֹרה, ששני כתליה היו מצופים מן המסד עד הטפחות לוחות-שַׁיש גדולים ובהם חקוקים באותיות-זהב, גדולות, שורה מתחת לשורה, שמות המייסדים, הנשיאים, הסגנים וכל השאר:
ד"ר בֶּרנרד פּוֹלָק מפראג, נשיא;
הוֹפְרָט8 ד"ר מַנדלשטם מווינה, מייסד;
הנדיבה מרת הנרייטה כהן מאוסטרוי; וכו'.
כמו תמיד בעוברו אכסדרה זו שוב התחיל מתהפך בו באדלר כגוש כבד הפסוק המטריד: “כי זה דרך כל האדם”, שקשה היה לו אחר-כך זמן רב להסיע עצמו ממנו.
לפני חדר-הנעליים ההומה נפרד מאת רחל פּוֹרטוּגל. זו הסבירה לו פנים ואמרה:
– נו, צריך איפוא להיכנס שוב אל ההרמוֹן…
על הגזוזטרה שטופת החמה עומדים ויושבים החולים, ומודדי-חום נעוצים בפיהם כסיגרֶטות. מהם עומדים סמוך למעקה, נשענים עליו בגבם, משרבבים ראש כלפי מעלה ומחליפים פסוקים עם הנערות הגחוּנוֹת על-גבי מעקי הגזוזטרות העליונות.
ריכרד בּרלין טָרוּד בייבּוש העתקות של תצלומים, השטוחות על הדרגש בחמה, תמונות לחות ושחורות עדיין, שאין להבחין בהן שום צורה. מתקרב הוא פעם בפעם אל המעקה וקורא מתוך טרדה אל ליוּבּה גוֹלדיס:
– עדיין לא יצאו! צריך לייבש עוד קצת!
זו שוחקת לעומתו בחיבה, ועיניה האלכסוניות יורות להבים ירוקים. אחר-כך היא משלשלת להנאתה את אזוֹרהּ הכחול, המגיע עד לגזוזטרה הראשונה. אדולף ריטֶר תופס בו ומושכו אליו.
– הניחה! – צועקת ליוּבּה בשׂחוק – אני נופלת למטה!
שׂערהּ הערמוני הגזוז מתבדר ומתפלג לשוֹנוֹת-לשוֹנוֹת מסביב לראשה המוּרד, ובעד סורג המעקה נראים רגע, בין כנפי החלוק שלה המבוּדרוֹת, חלקי שוקיים עגולות ולבנות, שבין הפוזמקאות והמכנסיים השחורים. הבחורים ממצמצים בעיניהם אגב שׂחוק דשן.
וִינְדל הקטן, בן חדרו של ריכרד בּרלין, יוצא במקטורן הצמר הצבעוני שלו. ראשו מוּטה לצד כתפו השמאלית הנמוכה משהו מחברתה, ושערו המשומן דבוק לגולגולתו כאִספּלָנית שחורה נוצצת.
וינדל אומר אל הכנופיה בקולו הדק והמרוגז תמיד:
– ליוּבּה גוֹלדיס, צריך לומר, היא ריבה לא מכוערת אלא שהיא דקה יותר מדי, קנה-סוּף! אין בְּמָה לאֱחוֹז!… אוהב אני נערה שאפשר לאחוז בה… שִׁיקְצָה כמו מיצי – זו היא עניין!… מן הגורן ומן היקב!…
גרמי לחייו הצרים והחיוורים מתאדמים בשעת דיבורו מחמת התרגשות, ועיניו העגולות והבולטות כשל דג מתבלטות עוד יותר.
– ומה דעתךָ, הֶר אדלר, הֲצָדקתי? – שואל וינדל את הלָה, שהוא רוחש אליו מטעם בלתי-ידוע סימפטיה יתרה.
– צדקת, בוודאי!… מחייך אדלר.
– והללו בנות ישראל החמודות – מתרגש וינדל והולך – לא תיהנה מהן אף כמלוא נימה!… לך איתן מיד אל החופה!… הנה התוודעתי היום על הקוּרפְּרוֹמֶנָדֶה9 לשיקצה אחת – אני אומר לכם: יפהפייה! טיפּ-טוֹפּ! וכבר קבעתי איתה ריאיון בביתה… יהא עניין!… אצלי תמיד – מנקש וינדל בשתי אצבעות יד ימינו על חזהו הנופל והצר – אצלי תמיד אחת שתיים!… ואלא מה אתם סבורים?! שאהיה עומד ולוטש עיני-עגל כלפי בנות בית-המרפא הכשרות?! הפרישוּת מזיקה לריאה! זאת אני יודע יותר טוב מדוקטור פּוֹלק העקר!… אני הנני מבּריגיטנָאו – מווינה העיר, לי לא צריך להראות באצבע!… וינאי אמיתי יודע הכל!…
– כך הוא הדבר! – מחַזק קארל לוי בלגלוג של טוּב-לב – אני זה כבר אמרתי: וינדל יודע הכל…
בינתיים מידרדרים כבר בפנים הבית תִּפְתּוּפֵי הגוֹנג העמומים והמרתתים. הבחורים מזדרזים לסעודת-צהריים. מהם מתעכבים במסדרון, לפני דלת-הזכוכית הגדולה המובילה אל המדרגות, ומסתכלים בנערות היורדות חבורות-חבורות מן הדיוטות העליונות. אדלר מברך את רחל פורטוגל, העוברת בהילוכה הזקוף והמתון, וזו משיבה בנענוע ראש קל וחיוך חטוף חולף על שפתיה. זרועותיה המלאות-משהו בולטות עד לַקיבּוֹרת מתוך השרוולים הקצרים של שמלתה התכולה, שמערטלת חצאי-עיגולים של חזה וגב דֵהֵי-צבע, ועורפּה היפה מתחמק בצניעות מתחת לצוֹמת המרוּפֶּה של שׂערהּ השחום והכבד.
– רחל פורטוגל – אומר ריטֶר – יפה כאן מכולן! נערה יפה באמת!
לאדלר לא ניחא. דברי ריטֶר על רחל פורטוגל מעוררים בו מין רגש אי-נעים, מטעם בלתי-ידוע אף לו בעצמו.
– ובשקט זה שלה – מוסיף הלה – כבוש טֶמפּרמֶנט! מזג לוהט!
– נוּ– משסע אדלר בקצת בהילות – צריך לרדת!
באולם-האכילה הארוך, ששלושה שולחנות ארוכים ממלאים אותו כולו, יושב אדלר על מקומו הקבוע שבאמצע השולחן הראשון, המוקצה לגברים. על המקום שמנגד טובל כבר הֶר קיש פרוסות לחם-סוֹלת במרק המהביל ולועס מלוא לוגמיו, לועס בלהיטות ובהנאה, ועיניו הקטנות מצטמצמות ומתחמקות לחלוטין ופניו משתטפות זיעה.
– אכול את המרק, הֶר מייזל – מזרז קיש מתוך פה מבוֹרָץ את שכנו, נער צ’כי כבן שש-עשרה, שיושב ואוכל – אכול, ידידי, המרק מצוין היום! האמן לי…
– אוֹכַל, הֶר קיש, אוכל להנאתך הגמורה! – מלגלג הקטן במצמצו בעיניו הערמומיות כלפי ריטֶר ואדלר.
באולם האפלולי-משהו מחמת התריסים המוגפים לחצאין נשמעת שעה קלה נקישה של מאה כפות, שמשתקעות ומתרוממות חליפות כמנופי מכונה ענקית משונה. מאה בני-אדם אוכלים מרק. החום גדול והרבה פנים חיוורות מעלות רְבָבים אדומים, חולניים. בפתח המוביל אל המטבח נראית מפרק לפרק המנהלת, שעומדת חבויה חציה מאחורי המזווה. בפניה המגורמות והקמוצות, שעורן השזוף מתוח עליהן כעל-גבי אימוּם, מסתמן רוע-לב נִקשה של נשים מכוערות שנזדקנו בבתוליהן. עיניה הקטנות והחדות משוטטות באולם ומקיפות את הכל – אין נסתר מהן.
אדלר נעץ מבטיו באילזֶה דוהָן, שיושבת ממולו ליד השולחן האמצעי ועיניה כבושות כולן בקערה שלפניה.
– עמלךָ לשווא! – אומר אליו בחיוך האינג’ינר צֶבֶּרְג שכנו – אחר המרק תתיישב עליה דעתה קצת…
אירמֶה אוֹרניק, שלא מיהר הפעם למצוא בחדרו פיסת נייר-עיתון לאחוז בעדה בכף המנעול מפני ההיגיינה, כדרכו תמיד לאחר שניקה את ידיו לאכילה – נכנס עכשיו לאולם בבת-צחוק ביישנית על פניו העגולות והאפורות.
– אָ – – – ה! – מקדמת העֵדה את פניו בקול חנוּק.
בין השולחנות כבר דוחקות עצמן המשרתות שטופות-זיעה, לאסוף את הקערות הריקות. שאון עבה וכבד, ערבוב של דיבור, שְׂחוק ונקישת כלים, טבוע באוויר החם והצפוף אף בלי זאת. קריצות-עין וסימני-ידיים מפלסים להם דרך, בין הראשים החוצצים, אל הנערות המרוחקות שמסביב לשולחן השלישי.
– אין לכם שום רגש של בושה! – צורחת לפתע המנהלת ופניה להבים – הלא אין אתם ביער! מי יכול לעבוד ברעש כזה?! הדעת נטרפת ממש! כמערת שודדים!
ההמולה נפסקה לפתע ככרותה בקרדום. מסתמנים רגע ליבּוּטי זבוב נִתעה על השמשה. הדומייה מעיקה, לכל אחד הרגשה אי-נעימה, כאילו היה נמצא עירום בשוק בעצם יום בהיר.
אבל מעט-מעט מתלבָּה ההמיה שוב. מתמלטים תחילה פה-ושם דיבורים בודדים וכבושים, ולאחר שעה קלה כבר נתבצר השאון כמקודם.
בינתיים נגלית בקצה השולחן פִּנכּה שטוחה וסגלגלה, שסדורה עליה שכבה של נתחי בשר-בקר חום, נתחים דקים ויבשים. הפִּנכּה מושטה ועוברת מיד ליד ובעקבותיה נודדת קערה עמוקה יותר, שֶׁבה ערמת תפוחי-אדמה כתומים ומפוחמים בקצותיהם מחמת טיגון מרובה.
קיש אוחז כבר את המזלג בידו, נועץ מרחוק את עיניו הלהוטות בנתחי-הבשר, בורר לעצמו חתיכה יפה ו“עסיסית” ובולע את רירו. אבל כשהגיעה הפִּנכּה לידו של קארל לוי שכנו – שוב לא נשתיירו בה אלא שתי מנות צנומות, שאת המשובחה שבהן מעביר הלה אל פִּנכּתו.
– טוֹל לך עוד מנה, הֶר לוי, טוֹל במנוחה את הכל!… – אומר קיש בקולו הנמוך והמתון.
– צדקת, הֶר קיש! – שוחק לוי, בנוטלו את המנה האחרונה. לפני קיש הוא מציג את הפנכה הריקה.
– את הרוטב – אומר האינג’ינר צֶבֶּרְג לשכנו – הגישה נא את הרוטב!
– על הכל אני יכול לוותר– מוסיף האינג’ינר – רק לא על הרוטב! בלי רוטב אי-אפשר לי לבלוע אף כזית.
שכניו של קיש כּוֹססים מתוך שריקה להוטה, מתקנחים פעם בפעם בַּמַפית שבָּחֵיק וטוחנים שוב, ועיניהם נוצצות ופניהם מלוהטים. כל אחד נטל לו גל של תפוחי-אדמה, ובשביל קיש הותירו בקערה כדי כף אחת בלבד. קיש יושב לפני ערמה של קערות ריקות, שהערימוּן הבחורים אצלו במתכוון, יושב ומשתעשע במזלג שבידו, מלא כעס עצור.
– לתיאבון! – פולט קיש כלפי שכניו בקולו השקט – תפוחי-האדמה, ניכר, אינם מטוגנים היום כהוגן…
– אדרבה! – אומר ריטֶר, שהרחיב כבר מתחת לשולחן את אזור מכנסיו כדי חצי טפח ונוטל לו עכשיו את שיוּר תפוחי-האדמה שעומדים לפני קיש – אדרבה, תפוחי-האדמה “במקרה” מצוינים היום…
– “טוֹל לך הכל”, הֶר ריטֶר– אומר מייזל הקטן וממצמץ בעיניו – “אכוֹל במנוחה את הכל!”…
כששכניו של קיש עומדים כבר לגמור, מביאה פָּאוּלה שני נתחי-בשר, מנות זעומות ביותר, ומניחה אחת מהן בפִּנכּתו, שהֵרים כנגדה. קיש מוסיף לאחוז את פִּנכּתו מוּשטה כלפי פּאוּלה. בטוח הוא שאף המנה השנייה בשבילו – אבל את זו שמה המשרתת על פִּנכּתו של מייזל הקטן, שכבר אכל את שלו.
– הקטן ממעט באכילה – אומרת פּאוּלה – אינו מוסיף על משקלו, המנהלת ציוותה להשגיח עליו קצת יותר.
– אבל פרויליין פאולה – אומר קיש שקט ומתון בעודו מתפקע בקרבו מכעס – הלא תפוחי-אדמה עדיין אין לי!… הבשר מצטנן!…
– לדאבוני, הֶר קיש, תפוחי-האדמה אזלו כבר. אלך ואראה במטבח אם יש איזה ירק אחר.
קיש חותך את הבשר לחתיכות פעוטות מאוד, בּוֹללן היטב בכרוב החמוץ מן הקערה המלאה, שהביאה לו פאולה, מַזֶה עליהם את שיור הרוטב הצונן ומתחיל לאכול.
– הכרוב טוב מאוד!… – סוחט קיש מתוך פה ממולא – נוח הוא לי מתפוחי-האדמה היבשים והממוצים, שאין בהם אף לחלוחית של שומן…
– אולי אתה רוצה במעט כרוב, הֶר מייזל?… – מראה קיש כלפי הקערה שלפניו במזלגו, שנתלתה עליו אטרייה לבנה-אפורה של כרוב ומתלבטת באוויר – ואתה, הֶר ריטֶר? הלוא אתם אוהבים כרוב! כרוב יפה לריאה, אני אומר לכם…
– לא, תודה!
– שמא אתה, הֶר אדלר?
– לא!
– לא טוב, הֶר אדלר! – מוסיף קיש אגב כיסוס עסיסי – הַאֲמינה לי… בשבוע האחרון כָּחשׁת כדי שלושים דֶקָגרָם – זה לא טוב! סמוך עלי… אני בעל ניסיון… אין טוב לריאה מאכילה מרובה! ראש לכל – אכילה! פִּיטוּם!…
– אבל, הֶר קיש – מחייך אדלר – הן לא כָּחשתי כלל! אדרבה, בשבוע האחרון הוספתי חצי קילו!
– הוא אשר אמרתי, אדוני, זה מעט! חצי קילו מעט מאוד בשביל ריאה! צריך להוסיף מדי שבוע קילו אחד – לכל הפחות קילו אחד! תפסתי את המינימום, אני אומר לך! הנה למשל הֶר ריטֶר – מראה קיש במזלגו כלפי הלה, שיושב ממולא כולו תפוחי-אדמה ופניו אדומים ומזיעים – הן הוא חברך, אדוני, הלא כן? בן-חדרך, נדמה לי – הנה! בלי עין-הרע!… זהו פציינט כנפשי!… מלאכתו נאמנה!… בְּרֵיאָה אין לזלזל, אני אומר לך! טעונה היא טיפול מרובה, אדוני! והעיקר – אכילה, פיטום! להשמין את המקומות הפגומים! האמן לי…
– אבל הלוא אתה בעצמך לא הוספת כלום בשבוע האחרון?! – משסעו האינג’ינר צֶבֶּרְג בשׂחוק.
– אני? – יש סיבה, אדוני! לכל דבר יש סיבה שלו! אני הייתי אחוז-צינה, השתעלתי. הקיבה שלא כתיקונה, וחמישים דֶקָה הוספתי בכל-זאת! הוספתי, אני אומר לך! אלא שזה מעט! כאין-וכאפס, אדוני!
– וכי לא צדקתי, הֶר לוי, מה? – ממשיך קיש אחר הֶפסק-מה אגב לעיסה – אף ממך, אדוני, יש לי נחת-רוח!… ממך ומהֶר ריטֶר!… לא כמו האינג’ינר – ציר ומרק! והפיטום היכן, אני שואל! המִן הרוטב תבריא ריאה? טוב בשביל יולדת ולא בשביל ריאה! תפוחי-אדמה, כרוב, בעיקר כרוב, אדוני!… – טוען הֶר קיש ומצביע על הקערה שלפניו.
מייזל הקטן כבר האדימו כל פניו משׂחוק כבוש – הממזר הצ’כי הלזה! עכשיו אין הוא יכול להתאפק עוד. קיש מפשיל אף הוא את שפתיו הבשרניות לשׂחוק ואומר:
– הנה, את הֶר מייזל אני אוהב… נער חכם! הגם שמפראג… הִי-הִי! Ein betamter Bursch.10
הרוב כבר סיימו וממתינים לקינוח-סעודה. פְרָאוּ שנאבּל, אשה כבת ארבעים, גבוהה, כחושה וחוטמנית, כבר מקנחה את פניה האדומות במטפחת גדולה ונושפת כקטר. זו כבר גילגלה לתוכה, מלבד שתי קערות מרק, שתי מנות בשר, לחם וכוסות מים – כמה תִּלים של תפוחי-אדמה. אין איש יודע להיכן נעלמות ערמות המזונות האלה. נשארת היא תמיד רזה כשהיתה. הנערות שבשכנותה הודפות זו את זו ושׂוחקות.
עיני אדלר נתקלו רגע במבטה החטוף של רחל פורטוגל, שיושבת כאילו מוּסָחָה אלפי פרסאות מכאן.
כמה היא יפה, נערה זו! – מהרהר אדלר, בגללה בלבד כדאי לשבת בבית-המרפא!
אילזה דוֹהָן, שהִלגִיזה עד עכשיו את תפוחי-האדמה מתוך התמכרות עצומה, גרפה סוף-סוף את עיניה מתוך הפִּנכּה, ויושבת כבר זקופה. פניה החיוורות-תמיד משולהבות עכשיו מן הסנטר ועד לשׂערהּ השחור והמשורבב-משהו על-גבי מצחה, ועיניה הכחולות, הגדולות והנפלאות, משוטטות אילך ואילך.
– כבר שככה חמתה… – אומר האינג’ינר צֶבֶּרְג.
– אדלר מתפיח לסתותיו לעומתה ומרמז לה שכבר עבתה כך, והיא שוחקת ומבריקה בשיניה הקטנות והיפות.
טוב לו לאדלר להסתכל בעיניה הפלאיות של אילזה דוֹהָן. עיניים כאלה עדיין לא ראה.
פישר הכַּנָר, שכנו של האינג’ינר, מוציא מכיסו פנקס ועיפרון ורומז לה שירשום עכשיו את דמות דיוקנה. פרצופו השזוף והמכודר של פישר הכַּנר דומה לזה של קרוֹאָטי מגושם, ועיניו חומות כשני פשפשים, עינים ערמומיות, דוקרניות.
אִילזה דוֹהָן מעמידה פנים רציניות כביכול, יושבת בלי-נוע, ופישר רושם, בהסתכלו פעם בפעם בנערה, ציורי-נַבלוּת שונים, רושם ושׂוחק לכל מלוא פרצופו.
אחר-כך הוא מראה לה מרחוק את הציור ומכסה באצבעו על מקצתו עד שאין להכיר את טיבו, ושואל אותה ברמיזה אם הציור מוצא חן בעיניה. הבחורים סביבו מצטנפים משׂחוק.
ליוּבּה גוֹלדיס הציגה לפניה על השולחן בובת-גומי קטנה מצבע השוקולדה, שראשה העגול גדול מכל הגוף, וחלבונות-עיניה הגדולים מתהפכים ימינה ושמאלה. מפרק לפרק הופכת ליוּבּה גוֹלדיס את ראשה כלפי ריכרד בּרלין, מרימה כנגדו את הבּוּבּה ומשרבבת לו לשון חדה וורודה, הדומה לפגיון מלוהט.
גריטי פינגר מבקשת בעיניה את מבטו של אדלר. הלה מעמיד פנים כאינו מבין.
ומרישקה כהן, בשערה השחור, הגזוז והמתולתל, מהפכת בלוֹרניוֹן-הכסף שלה, מקריבתוֹ פעם בפעם בתנועה מתונה ומלומדה אל עיניה השחורות, קצרוֹת-הראוּת, ומודדת את המסובים. על פיה המבוגר והיודעני מרפרפת כל הזמן בת-צחוק קלושה, שכאילו אומרת: “אנחנו – לנו כבר ידוע כל זה… לא מעניין ביותר…”
כבכל יום בשעת סעודת-צהריים נראית בפתח המטבח סגנית-הנשיא, פראוּ-דוקטור ווֹלף, במגבעתה השחורה ובחלוק הלבן על-גבי שמלותיה השחורות, ופניה החביבות הזקנות, הקורנות מטוב-לב, שופעות שלווה וביטחון ללִבּות החולים.
אחרי קינוח-הסעודה מתרוממים החולים מלאים ומתוך דעת מבודחת.
– נשימתי קצרה – מתאונן ריטֶר, שאצטוֹמכתוֹ כאילו נתמתחה מחמת המזונות המרובים עד כדי דחיקת ריאתו – אין אוויר!
הנשים מתכנסות במסדרון האפלולי לפני המעלית, שחוזרת מדי פעם מלמעלה, חופנת מתוֹכָן קומץ ומגביהתן. הבחורים סובבים אותן, מתלחשים עימהן, קובעים ריאיון לטיול של ארבע אחרי-הצהריים, מעיפים פסוקים לכאן ולכאן ואינם יכולים להסתלק מהן.
– המנהלת, המנהלת! – נזרקה התראה חשאית לתוך הפקעת. הבחורים מתבדלים כהרף-עין. דרי קומה ראשונה נמלטים לאחורי דלת הזכוכית ועולים סיעות-סיעות לחדריהם.
מתכוננים לשכיבה של אחרי-צהריים. דלתות דופקות, נעלי לבד מוֹללות על-גבי הלינוֹליאוּם החלקלק שבמסדרון הארוך.
אדלר הצית לו סיגרֶטה בחשאֵי-חשאין, הצניעהּ בתוך תיבת השולחן הפתוחה כדי סדק, ומוצץ פעם בפעם מציצה גנובה בשעה שהוא פושט את בגדיו.
– אל תפחד! – אומר ריטֶר שנכנס עכשיו – עתה לא יבוא אדם.
אחר-כך מנפנף אדלר את האֲלוּנטית11 אילך ואילך בגובה החלל כמין מכשף משונה, ומפריח לעבר הדלת, הפתוחה אל הגזוזטרה, את העשן הכחלחל, העומד באוויר בערבוב של קווים, עיגולים ורְבָבים.
אגב התפשטו את בגדיו משרבב ריטֶר את גפי חוטמו הגדול ומתייגע להריח בעד הכַּרסֶמֶת הכרוֹנית שלו את עשן הסיגרֶטה.
– לא – מבטיח הוא את אדלר – שוב אין מריחים כלום!
– הנספוג קצת חמה, ריטֶרְל – מה? – קורא קארל לוי מן הגזוזטרה בזורקו גזר קליפה של תפוח-זהב על גבו המעורטל של הלה.
– המתן, רמאי צהוב – שוחק ריטֶר – הנני אליך!
אֲמָרים, הלצות, גזרי קליפות תפוחי-זהב, מעופפים אילך ואילך לאורך הגזוזטרה. הנשים מקעקעות למעלה ושׂוחקות. מהן משרבבות מעל-גבי המעקה ראשים חבושים מטפחות צבעונין ומציצות למטה. רֵילי ריכטר שילשלה חבל, והבחורים קשרו אותו אל כר-מראשותיו של אוֹרניק, וכשזה אומר להניח עליו את ראשו – מתרומם לפתע הכר מעל הדרגש ומתחיל לעלות למעלה לשׂחוק כל החֶברָה.
– שוב רֵילי! – לוחש אוֹרניק בחיוך של טוב-לב ומביט אחרי הכּר העולה. ראשו הכבד תלוי זמן-מה ברפיון.
– יָא, וָאס אִיסְט דֶן, מַיְנֶה הֶרְרֶן, מִיט דֶרְר לִיגֶקוּרְר?! (והשכיבה, רבותי, מה תהא עליה?) – צועקת לפתע האחות ליזל בקולה הפגום ובהברתה הטירוֹלית.
הבחורים קופצים איש אל דרגשו ושוכבים.
פּוֹרגס, בן חדרו של קארל לוי, יושב על הכיסא שאצל דרגשו וגבו הרחב והדשן מופנה כלפי החמה. על עמוד-עץ שלפניו עומדת אספקלריה, ושנייה, קטנה ועגולה, שהוא מחזיק בידו את קת-הכסף הארוכה שלה, תחובה בתוך פיו הפעור הוא מסיע כך את קרני-החמה אל שחפת הגרון שלו.
– התגמור עוד מעט, פּוֹגרס? צריך לישון! – מאיץ לוי.
ריטֶר השכיב את גופו העירום, שלא נשארו עליו אלא תחתוניו הקצרים, והפקיר אותו לקרני-החמה. פולט הוא בהנאה עצומה:
– אה, ת-ענוג! קצת חמה כזו לא תמצא בשום מקום!
מעט-מעט מתבצרת בבית-המרפא ה“מנוחה המוחלטת” של אחר-הצהריים. חמה כבדה וכתומה נסוכה במלוא העמק. על-גבי השקט העב מרעידים-משהו שמיים כחולים ועמוקים. השלג מכחיל מעל צוקי ההרים, מתיז ניצוצות, מבהיק עד כדי סימוי עיניים. הטרָאם עובר במשָׁק וגירוד ופורשׁ ללאנא. מרחוק, מאחורי הבתים המעולפים אילנות מוריקים, צפרה הרכבת על-גבי הסכר צפירה חדה, אפֵלה ומעוקמת בקצֶהָ. משק הגלגלים מפליג והולך. זוהי הרכבת שהולכת אל מעֵבר לגבול, שתעבור את העמקים הנמשכים מאות פרסאות בינות לרוכסי האַלפּים של קוֹרינטְיָה ושטיריה, שתדחק עצמה דרך הנִקרות הנפתלות והאפלות, ולמחרת השכם תגיע לווינה המקיצה.
רוב החולים כבר נרדמו. ריטֶר נוחר כמִנסָרָה.
– לגיון של כַּרְסָמִים! – פולט קארל לוי, בהתהפכו על צדו, בקול חוטמני, אחוז-תנומה.
החמה מתפלשת על גופו המעורטל של אדלר, צורבת את חזהו כתחבושת לוהטת. נשיפות קלות מרפרפות פעם בפעם על-גבי החזה המלוהט, מתפשטות ומתחמקות לאחורי הכתפיים, אל הגב השטוף זיעה. המוח בַּקודקוד כבד, מוּתָךְ, ובהניע אדלר את ראשו, נדמה לו שהוא שומע בחוּש את מוחו מבעבע מבפנים כנוזלים. למרות העייפות שבו, אי-אפשר לו להירדם.
וינה – נאחז באדלר הרהור – שם חורף עכשיו, צינה, שלג. אלא שאין שם סִרְכָה בָּרֵיאָה. אין ריאוֹת בווינה. מזדמנת לפעמים לעיניים, אגב עיון בעיתון, איזו רשימה על דבר השחפת שהתפשטה בשנים האחרונות – אבל הדבר מופלג כל-כך, לא ייאמן. ואין איש שם לבו לזה. מתעטף אדם באדרת ושוב אינו מפחד מפני הצינה. או שנכנס לשבת בבית-קפה חם, על ספה מרוּבֶּדֶת, ישיבה של סתם. בעד החלון הגדול נראים עוברים-ושבים טרודים, אוטומובילים נחפזים, קרונות גדולים שתלויים עליהם מכל צדדיהם חביונות ריקות של שֵׁיכר, קרונות כבדים ושחורים של פחמים, גברים מושכים קרונות-יד, רוכבים על אופניים, סוס ענקי שהחליק ונפל על המרצפת החלקה מפני הקרח ומעכב את התנועה, וכדומה. אבל ריאָה – אין.
– מה השעה, הֶר אדלר? – שואל ריטֶר מתוך תנומה.
מלמטה, מגזוזטרה תחתית, נשמע פתאום מַפּץ כשל זכוכית נשברת, וסמוך לכך קולו המתון והמוֹנוֹטוֹני של קיש כקורא מתוך ספר:
– אדונַי, קצת מנוחה אינה יכולה להזיק!
בינתיים נתרחקה כבר החמה, צנחה על-גבי חוֹד ההר, כתרנגולת היושבת בין השמשות על קורה ללון. נעשה קריר.
– עת לקום, רבותי! – מתרומם ריטֶר ומעביר מטפחתו על פניו המזיעים. על גבו הרחב מקועקעים מקִמטי המזרן קווים ורצועות כעין פצלות ורודות.
אחר-כך עומד ריטֶר בחדר לפני הכיור ומדיח את גופו השזוף והמחומם.
– אה! – נושף הוא – הדחה בצוננים יפה מאוד אחרי חמה! הגוף מתקשה ומסוגל לעמוד בפני הצטננות.
קארל לוי נכנס מן הגזוזטרה. פניו המלאים, המשולהבים והזרועים בהרות-קיץ מתחת לעיניו המימיות, מחייכים בקורת-רוח.
– אינך מניח לישון, ידידי – מטיח לוי – נוחר כמִנסרה!
– מי נוחר?
– אתה, ריטֶר, אתה בכבודך ובחוטמך!
– אי-אפשר! הן לא ישנתי כמעט כלל! אולי חמישה רגעים…
– אבל נחור נחרת! כל שעת ה“מנוחה המוחלטת”!
קארל לוי מנמיך קצת את קולו ועובר לעניין שבשבילו נכנס:
– סוף-סוף אשיג אותה!… תראה!
– את מי?
– נו, את שניידר! אני מעכב בכוונה… שתחילה תהא מכרכרת קצת!…
– שים לב שלא תהא אתה המכרכר! – אומר ריטֶר ומשפשף את גבו באלונטית מחוספסת – היא ערמומית, שניידר!
– אני? – לא, חביבי! אם כן אינך מכיר אותי עדיין! דבר של אמביציה הוא אצלי, רק אמביציה ולא יותר!… היא חושבת אותי לתם, סבורה שנתאהבתי בה… לא אכפת לי כלל!
קארל לוי עושה צעדים אחדים לאורך החדר וחוזר ועומד לפני ריטֶר המתלבש:
– התדע, היא סיפרה לי שיש לה ידיד בווינה, אבל לא אירע ביניהם כלום… לא רצתה…
– אפשר…
– מורתחת היא מאוד, בוערת ממש כאש!… סבורני שהיא עדיין בתולה…
– ועד היכן כבר הגעת?… – שואל ריטֶר כבקי.
– נו, ההכנות כבר נעשו… ערכתי כבר את שדה-המערכה… – מחייך לוי חיוך של ניבול – ואת העיקר אני דוחה במתכוון… מלבד זה עדיין אין לי מקום. תחת כיפת השמיים לא תניח… ואף אני איני אוהב דברים שבחטיפה ובחיפזון…
– שְׂכוֹר לך חדר באיזה מלון – מייעץ ריטֶר.
– זאת גם אעשה! כבר שאלתי בהוֹטל צֶנטרָל – ובעיניו המימיות של לוי מבליחים שני להבים חיוורים וחומדים.
אחרי רגע מתחיל לוי שוב:
– דוקטור מַחְליס נתן בה עין… מבקר תכופות בחדרן… פעם, סיפרה, רצה לנשקה, כשטרוּדי לא היתה בחדר…
– קוף מנוול שכזה!
– הבוקר, יודע אתה, הלוא רצה להיספח אלינו לטיול. רמזתי לה, לשניידר, ואמרה לו שאנחנו הולכים אל מַכּרים שבאו מווינה…
– הוא מנסה דבר אל כולן – ממשיך לוי – את ה”זריקות" הוא עושה להן דווקא בירך, לנערות… לא-כבר ברחה גריטי פינגר מחדר-הרופאים ודמעות בעיניה. אין איש יודע מה אירע שם… אף את טרוּדי רצה לנשק…
– מניין לך?! – קופץ ריטֶר כנשוך.
– שניידר סיפרה לי.
– שקר! היא משקרת!… – קורא ריטֶר מודלק כולו וכתפיות-הגומי הכחולות שלו, שהיה מטפל ברגע זה בריכוּסן לכפתורים הקדמיים של מכנסיו, חוזרות וניתזות לאחוריו – רוצה היא לגולל על טרוּדי!… אשאל אותה– טרוּדי לא תכַחֵש…
– זה הפשפש הגליצאי! – רותח ריטֶר ומבקש על השולחן את משקפי-הקרן העגולים שלו, כאילו לא היה רואה לכעוס בלעדיהם – הוא עוד יכיר לדעת אותי! לא לחינם הייתי ארבע שנים במלחמה! ארבע שנים בחֲפוּרוֹת! אני אֲבַעֵר אותו מאַלבָּנוֹ!… עוד מחר יישלח מכאן!… להיות מתנקש בנערות חולות, מחוסרות-מגן!…
– אבל היא משקרת, שניידר! – מתנחם ריטֶר באותו רגע עצמו – כל מוֹצָא שפתיה שקר וכזב…
תִּפְתּוּפֵי הגוֹנג נשמעים מן המסדרון. קארל לוי אומר ביציאתו:
– על-כל-פנים, לא כדאי להתרגז כל-כך. אפשר שכל העניין שקר…
ריטֶר מתלבש בזריזות ושותק מלא רציחה.
לפנות-ערב עמד אירמֶה אוֹרניק לפני הכיור והדיח את פיו, כהרגלו לפני כל סעודה ולאחריה, שלוש הדחות: תחילה במים פשוטים, אחר-כך במי-מַנגָן ולבסוף במי-אוֹדוֹל. אחר-כך העמיד את הכוס ופתח את ברז-המים לשטוף את רבבי-המנגן האדומים-סגולים, שנשארו במפוזר בקוֹנכִי-האֶמַייל הלבן. קרירוּת חריפה וספוגת ריח אוֹדוֹל פיעפעה עוד זמן-מה בפיו וגרמה לו נעימות משהו.
החולים יצאו לטייל ובית-המרפא היה שרוי בדממה גמורה. מבחוץ נשקפו שמי-ערבּיים מאפירים והולכים. אוֹרניק לא חש עכשיו, לתימהונו, שום מכאוב מיוחד, מה שלא אירע לו זה ימים וירחים. אבל מין כבדוּת עמומה, כאותה שחשים בשרב-קיץ לפני גשם, היתה נסוּכה בכל גופו הגדול. אוֹרניק ניגש והדליק את אור החשמל, הוציא מתוך תיבת שולחן-הלילה שליד מיטתו את נייר-המכתבים ואת עט ה“ווֹטֶרמָן” שקנה לו לפני שבועות מִספר, ושלא היה נותן לשום אדם לנגוע בו, מפני ההיגיינה, וישב לגמור את מכתבו לדוקטור קַלבּל, שהחל לכתוב לפני הצהריים. בכתב קטן ומרוסק כתב:
"– – – האוויר טוב כאן, אולי יותר טוב מִבְּאָלַנְד, כפי שהתכבדתי להזכיר במכתבי הקודם, אבל פעולתו על מצבי אינה ניכרת. מצבי לא הוטב, הליחה מרובה כקודם ואינה נקייה מדם, חום גבוה על-פי-רוב, דקירות ומיחושים תכופים אחרים, כפי שתיווכח, הֶר דוקטור הנכבד, על-פי לוח-הטמפרטורה שבזה. נדמה לי אפילו שאני משתעל כאן קצת יותר. בדרך-כלל הריני משתעל מעשרה עד חמישה-עשר שיעולים ליום בהיר, בימי גשמים ועננים – יותר. השיעולים קטועים ונבובים, על-פי-רוב בלי ליחה. הסובר אתה, הֶר דוקטור הנכבד, שיש אפשרות אף-על-פי-כן שיהפוך מצבי כרוני? כל זמן שלא הגעתי לכדי כך, הרי ישנה תמיד הסכנה של פריצת-דם!
על הרופא של המוסד אין לסמוך כלל. דוקטור פּוֹלָק, הרופא הראשי, מבין אולי משהו, אבל אין הוא בנראה. מבקר בבית-המרפא לעתים רחוקות ביקורים קצרים ואין השעה מספקת לדבר אתו כראוי.
מובן-מאליו שאני נוהג בי תמיד, בשים לב למצבי, זהירות מרובה ואיני זז אף כמלוא-נימה מן הסדר שהתוויתי לי. לפני כמה ימים הרשיתי לי לטייל עשרים רגע, לא יותר. הלכתי, כמובן, לאט-לאט – ואף-על-פי-כן נתעייפתי מאוד, זיעה כיסתני והחום עלה גם כן כדי חמש עשיריות. מאז אני נזהר יותר.
את סמי התרופה שהתקנת לי, הֶר דוקטור, בפגישתנו האחרונה, הריני שותה כקודם, בהסתר כמובן. האוסיף לקנות בקבוק חדש, לכשיכלה זה?
הנני להוסיף עוד שהיום במקרה אין אני חש שום כאב, ובלילה האחרון היטבתי לישון – הלוואי ויאריך המצב הזה – – – "
החולים היו מצוּוים לָמוֹד את החום ולספור את הלמוּת-הדופק ארבע פעמים ביום. אבל אוֹרניק היה מודד אחת לשעתיים, ולוח-הטמפרטורה שלו – עורך היה שניים בבת-אחת: אחד בשביל דוקטור קַלבּל – שימש לו יומן מדויק, שרשם בו בפרטוּת, מלבד חום, דופק עשיית צרכים – שנצטוו אף שאר החולים על רשימתם – כל מה שהיה לו,לדעתו, יחס-מה למצב מחלתו, כפי שמראה הקטע שלהלן.
לוח הטמפרטורה של אירמֶה אוֹרניק, סטודנט האקדמיה למסחר כללי
| ט | מ | פ | ר | ט | ו | ר | ה | ד | ו | פ | ק | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| יום לחודש | שעה 8 | שעה 10 | שעה 12 | שעה 2 | שעה 4 | שעה 6 | שעה 9 | זיעת לילה | קֶרי | דם | בוקר | צהרים | אח"צ | ערב | ליחה | עשיית צרכים | משקל | רפואות | הערות | |
| — | —- | — | — | – | — | – | – | – | — | — | —- | — | – | — | — | – | – | – | – | |
| י"א לשבט | 36.7 | 37.2 | 37.7 | 37.8 | 37.5 | 37.6 | 37.1 | - | 1 | 1 | קצף אדום אפשר מן השיניים. | 86 | 100 | 106 | 80 | ½ צלוחית | קשה | 86.80 | מיטה. פירָמידוֹן. נתרִיוֹן-סָלִיציל | כל הלילה נדודי שינה. כאב גדול באוזן ובעין. משמאל צָבוי. כאב חזק בגב ובימין בחזה. |
| — | —- | — | — | – | — | – | – | – | — | — | —- | — | – | — | — | – | – | – | – | |
| י"ב לשבט | 37.2 | 37.4 | 37.4 | 37.6 | 37.3 | 37.5 | 36.9 | - | 1 | 1 | סיבים מעורבים במוגלה | 102 | 104 | 94 | 85 | 5/4 צלוחית | נוזל | - | מיטה לפני הצה' מפני חום גבוה | שינה טובה. דם מן האף. דקירות קלות מבפנים, משמאל, מפטמת הדד עד לחוט- השדרה. תחבושת על צוואר |
| — | —- | — | — | – | — | – | – | – | — | — | —- | — | – | — | — | – | – | – | – | |
| י"ג לשבט | 36.6 | 37.0 | 37.0 | 37.3 | 37.4 | 37.1 | 36.9 | - | 0 | 2 | שמץ קצף בלילה. סיבים | 80 | 85 | 95 | 84 | 1 צלוחית | נוזל | - | קמתי מן המיטה | נדודי שינה עד ארבע. תשישות מחמת טיול של 10 רגעים. סַכְתי את הגרון ואת החוטם |
אוֹרניק סגר במעטפה גדולה את מכתבו, שצירף אליו את לוח-הטמפרטורה של השבועיים האחרונים, וירד בצעדים איטיים למוסרו להֶרמן המשרת, שישימהו בארגז-הדואר. כשחזר לחדרו וטמן את מכשירי-הכתיבה שלו, ישב קצת על הכיסא ונתן דעתו לנעשה בקרבו, הקשיב לכל איבר ואיבר לחוד – לא! שום מיחוש לא נסתמן בו באמת! אוֹרניק התרומם, חבש לראשו את מצנפתו האמוצה, יָרק לתוך הצלוחית שהוציא מכיסו, לבש אדרתו ואמר לצאת אל הגזוזטרה לשכב – ופתאום חש זעזוע בלחיו השמאלית. לא היה זה כאב מפורש אלא מעין צריבה לא-נעימה. ניגש אוֹרניק אל הכיור ושטף עוד פעם את פיו במי-מַנגָן, אבל הצריבה לא פסקה.
בחוץ כבר היה חושך. אוויר צונן וחריף קלח לתוך החדר בעד הדלת הפתוחה במקצת. אה! – עמד אוֹרניק על סיבת כאבו – שכח לסגור את הדלת וקירר ודאי את שיניו בשעת כתיבה! אי-זהירות כזו! הלוואי ולא תתפתח שוב דלקת-חניכיים! ולפני רגע כתב לדוקטור קַלבּל שאין הוא חש היום שום כאב; אילו היה המכתב עוד בידי הרמן!
אוֹרניק לא חס על טרחתו וירד עוד פעם אל המשרת, אבל המכתב לא היה עוד. אוֹרניק עלה שוב לחדרו. הרגיש את עצמו לפתע עייף מאוד ונעזב לגמרי.
בינתיים כבר מלאו חמש שעות, ובמסדרון נשמעו צעדים נחפזים של החולים החוזרים מן הטיול. האינג’ינר צֶבֶּרְג נכנס בנושאו בידו את אדרתו ומגבעתו, שכבר הסירן מעליו על המדרגות, ואמר בבדיחה:
– כמדומה שאתה מתחיל להתרשל, אוֹרניק!
– מדוע? – שאל הלה בלחישה.
– שעדיין לא יצאת ל“שכיבת-הערב”.
– אני חש בשיני. אשכב במיטה.
– לא, לא! – מוחה האינג’ינר, כאילו היתה צפויה איזו סכנה בשבילו – מוטב שתצא אל הגזוזטרה! לא יארע לך כלום!
אוֹרניק פשט לאט את בגדיו ושכב במיטה.
אחרי סעודת-ערבית נכנס אדלר אל אוֹרניק, ששכב כבר ימים אחדים במיטה. ריח ממוזג חריף של יוֹד, קוֹדֵיאִין, קוניאק, אוֹדוֹל ובוֹרית עמד באוויר החדר.
לסתותיו של אוֹרניק מחותלות היו באלונטית גדולה ולבנה, שהטביעה בתוכה רוב פניו העגולות. השמיכה הלבנה-כתומה היתה שמוטה עד לכרסו, ובעד כותונתו הפתוחה ביצבץ חזה לבן ושעיר.
האינג’ינר צֶבֶּרְג, שישב אצל השולחן והעתיק מירחון מצויר גוף עירום של אשה, קם והגיש לאדלר את כיסאו.
– ומה שלומך, אוֹרניק?
– רע! – לוחש אוֹרניק כחולה מסוכן שכבר לקה קולו – השיניים. וכל מחצית הראש השמאלית. הלחי תפוחה כולה – דלקת-חניכיים אמיתית. מלבד זה חום, דקירות ברֵיאה.
– אתה רק מִתחַלה, אוֹרניק! – מתערב האינג’ינר צֶבֶּרְג – התר את שיניך ורד מן המיטה!
על שולחן-הלילה שלמראשותי המיטה עומדים שני בקבוקים קטנים, המכילים סממנים צבעוניים, ועל-ידם סדוּרים שלושה מודדי-חום וצלוחית-הרוק הכחולה, המלאה כמעט עד הפה. על הכיסא ליד המיטה מונחים זה על-גבי זה ספרים אחדים בכריכות ישנות, ועל מסעדוֹ תלויים בגדיו של אוֹרניק.
– מה אתה קורא כאן, אוֹרניק? – שואל אדלר, ברומזו כלפי הספרים אגב נענוע-ראש.
– קורא?! – מתפלא אוֹרניק, כאילו היה נחשד בגניבה – לא, אין אני קורא כלום! מונחים ספרים סתם. זה שנה ומחצה שאיני קורא כלל.
– מפני מה? – מתעניין אדלר.
– אין אני רשאי…
– מה אינך רשאי? – נדמה לו לאדלר שלא היטיב לשמוע.
– לא, איני רשאי – שונה אוֹרניק בכובד-ראש – אסור להסיח את הדעת מן הריאה… הורי מונעים לחמם מפיהם ושולחים לי כל הצטרכותי – זה שנה וחצי, התפסת את הדבר לכל היקפו? שנה תמימה וחצי! ואני אהיה כאן מהַנה את עצמי בקריאת ספרים ומזלזל ברֵיאתי?!
– אבל החיטוט המרובה במחלה אינו למועיל, אוֹרניק! אדרבה, זה מביא לידי התרגשות והעלאת החוֹם!
– אין רשות – עומד אוֹרניק על שלו – לאדם חולה, שהוא למעמסה על אחרים, אין גם רשות לשאוף אוויר!… בפרט חולה-ריאה! הוא מזיק לבריאים עם כל נשימה. הוא ממלא את האוויר חיידקים מסואבים. התדע, הֶר אדלר – לוחש אוֹרניק בטון של מגלה-סוד ומחייך חיוך מטורף – לדעתי צריך היה להשמידם… ליתן להם סם ולהכחידם בבת-אחת!…
– את מי?
– נו, את החולים. את חולי-הריאה…
– נכון! – מתגרה האינג’ינר – את אוֹרניק מצווה להשמיד!… ליתן סם, רק סם!…
– אתה טועה, אוֹרניק, כל זמן שאדם שואף אוויר – רשות לו לכך! ויתר על כן, מחויב הוא לכך! ואין לקפח אפילו שישים-שברגע של חייו.
– אדם אחר לאו – טוען האינג’ינר ועיניו שוחקות – אבל את אוֹרניק צריך להעביר מן העולם! חובה קדושה, אני אומר!… שוכב אדם ובודה לו כל רגע מחלה חדשה וגוזל מנוחת שכניו! להרעילוֹ אחת וחסל!
אוֹרניק מחייך לתוך האלונטית שלו. גבותיו המחוברות והעבות, העוברות קו שחור אחד לרוחב כל מצחו הנמוך והקשה, מאהילות על עיניו האפלות, עד שאין להציץ עכשיו לתוכן.
– בלילה שעבר – ממשיך האינג’ינר – הקיצותי פתאום לקול שאון. מדליק אני את האור – והנה יושב אוֹרניק במיטה מזוין באגרופים ומתכתש – עם מי, חושב אתה, הֶר אדלר? לא תמצא, אני מבטיחך! – יושב ומתכתש עם הכותל… ממטיר עליו מכות לפי כל חוקי הבּוֹקס… “בָּצִ’י”, נהם כמטורף, “ארוצץ גולגולתך, ממזר! אעקור לך רגל ואבריח בה את הדלת!”… חה-חה-חה – לולא העירותיו – ודאי היה הורג את הכותל… ועתה אמוֹר בעצמך אם אפשר לשבוק לו חיים,12 לאדם כזה?!
– לא אמת – שׂוחק אוֹרניק במבויש – האינג’ינר בדה הכל… נתקלתי רק במרפקי בכותל…
– רד מעל המיטה, אוֹרניק! – שונה האינג’ינר, ששכיבתו של אוֹרניק קשה לו מטעם-מה – רד והתלבש ואל תטפול עליך מחלות-שווא! הערב “נשף-חֶברָה”, רד ותבלה שעה עם הנערות!…
– אין לי צורך בנערות… – אומר אוֹרניק, החש לפתע מכאוב בחניכיו כאילו תקעו לו לשם מסמר ארוך – אין צורך ואין רשות…
– ואף-על-פי-כן – אומר אדלר אגב התנשאוֹ מעל הכיסא – עליך להתחזק, אוֹרניק! לקרוא ולפזר קצת דעתך! תראה, אחרי שבוע אחד תרגיש את עצמך בטוב יותר!…
אדלר יוצא אל המסדרון הריק עכשיו ומטייל לאורכו על-גבי הלינוֹליאוּם האדום-כהה והחלקלק, שמבהיק בעין צהבהבת-משהו מחמת אור החשמל. דבר-מה כבד, שאין הוא יודע שחרו, מתהפך בו באדלר מבפנים. הוא עומד קצת ליד החלון שבקצה המסדרון ומסתכל בלילה השחור והעבה, ואחר-כך חוזר לטייל.
אַננִי, משרתת דיוטת-הנשים, יורדת מלמעלה עם הכד הלבן הגדול להבאת חלב, יורדת בהילוכה הכפרי הכבד והמתנדנד אילך ואילך. שׂערהּ של אַננִי שחור כזפת ומתולתל, ועיניה השחורות והשׂוחקות-תמיד דולקות בלהב דרומי, תובע. כך הן הנשים שחולמים עליהן בלילי-קדחת, מהרהר אדלר, נשים של לילה ושל אש בוערת…
אַננִי עוברת ומחייכת כלפי אדלר. זה כבר הרגישה שהלה נתן בה עין, שמכַוון הוא, כנראה, את שעת עוֹברהּ וממתין…
אדלר מעיף עין לצדדין והולך אחריה, תוֹפסהּ בזרועה המלאה ולוחץ אגב כך בגב ידו את שׁדהּ המבורץ:
– יפהפייה שחרחורת, מפני מה אין את נראית פעם גם אצלנו, בדיוטה הראשונה?
עומדת אַננִי על המדרגות ושׂוחקת, מבהיקה בפה של שיניים קטנות ולבנות כשיני עכבר, ובלחייה העגולות והשחומות מתקערות שתי גומות כהות, שאין לעמוד בפניהן.
– אין פנאי – מתחטאת אַננִי – עבודה מרובה…
– בּוֹאי נא לרגע אל חדרה של בֶּטי – תובע אדלר ומתחנן כאחד – כולם עכשיו למטה ב“אולם-החֶברָה”…
– עכשיו לא! צריך להביא את החלב.
– ומתי כן, מתי?
– בפעם אחרת. אפשר מחר… הלוא הייתי בצהריים אצל בֶּטי – היכן היית?!
– לא ידעתי, אַננִי. לא ידעתי.
– טוב, בֶּטי תאמר לך מתי אבוא… ועכשיו עלי להזדרז – אַננִי משתחררת מידו ומתחמקת אל המטבח.
אדלר נשאר זמן-מה נדהם, הוא חש תשישות בארכּוּבוֹתיו וראשו לוהט. הוא דומה לאדם שרץ בשארית כוחו אל הרכבת וזו זזה ממקומה ברגע שהגיע אליה.
נשפי-החברה, או “נשפי-החיבור” כלשון הליצנים, היו שניים לשבוע. בני-הנעורים היו מתכנסים באולם המיודע לכך ליד אולם-האכילה ומניסים בחבורה שעה אחת של חייהם בבית-המרפא, משמונה עד תשע בערב.
כשנכנס אדלר, כבר נמצאו באולם כעשרים איש. מהם עמדו ליד ארון-הספרים הפתוח ועילעלו בספרים ממורטי-הכריכה וצהובי-העלים, על-פי-רוב מן הספרות הקלאסית, ובכתבי-עת מצוירים מלפני חמישים שנה, שכבר ספגו לתוכם זיעה של אלפי ידיים חולניות וריבוא רבבות חיידקים של שחפת. מהם ישבו אל אחד השולחנות, בחורים ונערות, השׂתוחחו ושחקו. קבוצה אחת צבאה אל הפסנתר הגדול, המשולש, שעמד בזווית הסמוכה לדלת, עילעלו בגל החוברות של תווי-נגינה, פלוני ואלמוני היכה במנענעים ביד לא-למודה והעלה אקורדים קטועים ונחשלים של אופרטה או שיר, היה חם, האוויר כבד ומהמם.
קיש נכנס
– אה, הֶר קיש!
– ערב טוב, הֶר קיש! – מקבלים את פניו בשאגה.
– אדונַי – אומר קיש ועיניו מצטמצמות בבת-צחוק – אדונַי, קצת מנוחה אינה יכולה להזיק!…
– לכאן, הֶר קיש!
– אלינו!
– הנה כיסא!
קיש יושב לאט על הכיסא שפינו בשבילו ליד הפסנתר. כהרף-עין תוֹפסתוֹ הכנופיה ומנשאת אותו ואת כיסאו למעלה-למעלה.
קיש מנפנף בידיו מעל-גבי הראשים, מתאדם לכל מלוא פניו הלא-מגולחות, וצוֹוח ומרים את קולו מן הרגיל רק כדי טון אחד בלבד:
– רבותי, אני אומר.. אין זו ממידת בני-אדם אינטליגנטים שוב!… אני… הלוא הכיסא יכול להישבר!…
הכנופיה מנהמת משׂחוק:
– לא, לא, אל תדאג, הֶר קיש, הכיסא לא יישבר!…
– אדונַי – מאיים קיש מלמעלה – אדונַי, אני מבין הלצה… אבל לַכל גבול ומידה, אני אומר לכם! כשמפריזים על המידה – הריני אדם קשה!…
קיש כבר הוּרד ועומד אדום כולו ורותח.
– נשאנוּךָ לנשיא, הֶר קיש!… מהיום ואילך אתה נשיאנו!…
– יפה הלצה בשעתה – בוער קיש – ובמידה נכונה!… הכל במידה!… אבל כשמפריזים – אני אומר לכם: היזהרו בהֶר קיש!… גם סטירת-לחי אצלי אינה בנמנע!… אצלי לאו!… אני מתרה בכם – לא יֵצא טוב!… לעולם אל יפריזו!
– ואתה, הֶר מייזל – פונה קיש אל הקטן שעומד אצלו ושׂוחק – אתה הנך נער, אני אומר לך… נער!… מפראג!…
– מפני-מה אתה מתרגש הֶר קיש? – שואלת ליוּבּה גוֹלדיס, שישבה עד עכשיו והתלחשה בקרן זווית עם ריכרד בּרלין ופני שניהם מלוהטות ועיניהם נוצצות.
– מי מתרגש? אינני מתרגש כלל… מחייך קיש כנגדה חיוך התאווה שלו – לא אמרתי אלא שצריך תמיד לשמור על המידה הנכונה… העיקר: הכל במידה!… הלא כן, פרויליין גוֹלדיס?!
– ודאי, ודאי! הֶר קיש צודק! כך הוא הדבר בדיוק!… שוחקת ליוּבּה גוֹלדיס.
– הֶר קיש צודק!…
– יחי הנשיא!… – מחזיקה הכנופיה אחרי ליוּבּה גוֹלדיס.
– “רבותי, קצת מנוחה אינה יכולה להזיק!”… – מתריס מייזל הקטן וממצמץ בעיניו הערמומיות.
– נכון מאוד!… – מסכים קיש בבת-צחוק – אֶת הֶר מייזל אני אוהב!… נער מבין עניין!…
בינתיים נתמלא האולם מפה אל פה. החום גדול, והשאון, ואין אוויר לנשימה. אדלר מסתובב לבדו, שוהה רגע אצל קבוצה זו וזו ורוחו סרה לגמרי.
– בוא ושב קצת איתנו, אַדְלֶרְל! – מזמינה גריטי פינגר, שיושבת עם האינג’ינר צֶבֶּרְג.
אדלר נשאר אצלם מעוּמד ומסתמך במרפקיו על השולחן.
– ומה תשמיעי נצורות, גריטילי אוצרי? – סונט בה אדלר.
– השמיענו אתה, אַדְלֶרְל, כי חכמת ממנו…
– כמדומה לי שאַת אחוזת-אהבה במקצת, גריטילי, עינייך רוחצות באהבה…
– לא במקצת… כלל לא במקצת… נפשי ממש יוצאת מאהבה… – שׂוחקת גריטי פינגר בחושפה שיניים גדולות, קצת יותר מדי גדולות לגבי אשה.
– ואֶת מי, אֶת מי?
– נו, מְצא בעצמך, אַדְלֶרְל, הלוא עין בוחנת לך.
– ודאי את האינג’ינר – רומז אדלר בראשו כלפי הלה.
– “מה ערכי כי אַייחל”?! – שוחק האינג’ינר.
– לא מצאת!
– ואלא אֶת מי?
– נו, אותך, יקירי… רק אותך, בלבד!… – שׂוחקת גריטי – ומן הרגע הראשון!…
– האוּמנם?… לא פיללתי כלל… – מעמיד אדלר פנים של כובד-ראש.
האינג’ינר מחייך. עיניו האפורות-ירקרקות נטחבו וקרחתו מזיעה.
– ואם לא אשיב לך אהבה, גריטילי תמתי, הלוא תאבדי עצמך לדעת – מה?!
– ודאי, ודאי, אתלה את עצמי מיד… כן, אתלה את עצמי על האינג’ינר, אם ירשה, על אוֹרניק נחמדי, על הֶרמן…
– א-ה! על הֶרמן! בוודאי… על הרמן בלבד! – מהתל אדלר.
ליוּבּה גוֹלדיס מתהוללת בפָנים לוהטות ושיער מבודר ומתעופף, שׂוחקת ומדברת גרמנית קשה ומרוסקה, תופסת בידיה הצנומות והארוכות-משהו את זה ואת זו ומציעה לשחק ב“פרה-עיוורת”. מיד תפסו לו להֶר קיש, קשרו מטפחת על עיניו, הרחיבו חוג סביבו, והלה מסתובב בפה פעור ומְתַפֵּס באוויר בידיו המושטות, בעוד העֵדה מורטת אותו מפָּנים ומאחור ומשתמטת מידיו מתוך שׂחוק וצווחה. קיש מחזיק באיזו נערה, ממשמש בה בהנאה, ממשמש בגופה, בפניה, ומוצא: “ליוּבּה גוֹלדיס!”
– “לא!” – שואגת החבורה והמשחק נמשך.
אחר-כך נכנס פישר הכַנָּר ומביא את כינורו. פישר מוציא את הכינור מנרתיק-הבד האפור, משעינו על כתפו, לוחץ אליו את סנטרו הדשן והשזוף ומתחיל לכנר את ה“פואמה של פיביג” הנצחית שלו, שהוא מנגנהּ בכל עת-מצוא. עיניו הדוקרניות והמחוצפות של פישר משוטטות אגב כך אילך ואילך, מסתכלות בכעס כבוש בכל מי שמעז להוציא הגה.
אדלר מתמלא לפתע חימה גדולה על בחור זה, שמכריח לשמוע את צרימותיו. מתקרב הוא אל הדלת ואומר לצאת, והנה הוא רואה את רחל פורטוגל, שנכנסה זה עכשיו. אדלר מברך אותה ונשאר לעמוד אצלה, סמוך לדלת.
רחל פורטוגל רוחה סרה מטעם-מה. בעיניה השחורות ביטוי של עצב, וזווית-פיה סולדת מפרק לפרק. היא מביטה באדלר ודומה שאין היא רואה אותו כלל, אלא דבר-מה שמאחוריו.
– את עגומה, גבירתי – אומר אדלר בדאגה – הן לא אירע כלום?!
– לא! – משיבה הנערה קצרות ומקפחת לו לאדלר דיבורו.
לפתע נעשה לו לאדלר צר, צר מאוד. נתבלט לעיניו בבת-אחת כל כובד המצב, מצבו שלו-עצמו ומצבם של כל אלה בני-הנעורים, העומדים ויושבים כאן בפָנים משולהבים ועיניים קודחות. אדלר הרגיש מחנק בגרונו. מאוד-מאוד היה רוצה עכשיו לשׂחוק, לשׂחוק בקולי-קולות, להצטנף מחמת שׂחוק וכאב. עיניו של אדלר, עיניים כחולות וטהורות כשל תינוק, נתעגלו ונתמלאו עצבות. רגע קל, אך רגע אחד בלבד. ורחל פורטוגל תפסה בסקירת-אקראי אותו ביטוי חטוף שבעיניו והרגישה לפתע שאדלר זה קרוב לה באיזו בחינה, קרוב לה מבפנים, מעין אותה קוֹרבָה שנוצרת בין בני-אדם זרים על-ידי אסון משותף.
רוצה רחל פורטוגל לומר לו לאדלר איזו מלה מיוחדת, משדלת.
– התישאר כאן עד הסוף, הֶר אדלר? – היא שואלת בקול דואג ומלטף.
– מה? – מתעורר אדלר – אָה, כן!… הַיינוּ, לא! לא אשאר! אסע בעוד ארבעה שבועות. קשה כאן בהמון… ואַת גבירתי?
– כסבורה אני שאשאר. אף-על-פי שקשה גם לי. אבל הן רוצה אדם לשוב לאיתנו.
בפתח נראה הֶרמן המשרת, טירוֹלי צהבהב וחסון, שבא להזכיר שכבר עברה השעה.
אחרי רגע נתרוקן אולם-החברה וכל החולים נכנסו למנוחת-לילה.
אם היה בימים של בית-המרפא כדי הַדהמה והיסח-הדעת כלשהו – הנה הלילות היו מופקרים לחלוטין והרשות היתה נתונה בהם לכל-מיני הרהורים מציקים לְצוֹרר את החולים באין-מפריע.
החולים היו שוכבים כל היום, ממעטים בטיול, מתנמנמים אחר-הצהריים, והגם שהיו לרוב עייפים מחמת המחלה לכשעצמה, ואף מפני הטמפרטורה שהתגברה בערבים – הנה היו יחד עם זה שרויים כמעט תמיד במצב של גירוי, של עֵרוּת חולנית, וקשה היה להם להירדם בשעה תשע וחצי, כחוק בבית-המרפא.
שמֵי הלילה היו כפויים על העמק כגיגית שחורה הפוכה, שמבהירות בתוכה נקודות אין-מספר. ההרים מסביב היו מגובבים גושים אפלוליים וכבדים למאוד. פה-ושם הבליח אור זהבהב קטן של איזה ביתמרוחק. נישאה והגיעה לכאן ממרחק-מה זִמרת שיכור מופלגת, חלומית, זִמרה צרודה ומרוססת של נעימה איטלקית מסולסלה, שהיתה לרגע פוסקת וחוזרת ופותחת. וצינה מוּגלדה ודקה-דקה חתכה בלי-משים בּרֵיאָה המורתחת חיתוכים בלתי-מורגשים כאותם של תער חדה.
הה, גדול היה הלילה של זוֹ עזוּבת-ההרים, גדול ומשוחרר ויפה ועגום לא-מעט! כאן, לא כמו בכרך, היית נתקל בו פנים-אל-פנים! להשתמטות לא היה מקום! ופירושו היה מעין זה: נראה מי יגבור ממי!… חשוֹב מחשבתך עד סוֹפהּ, ואפילו קצת הרחק מכן, חשוֹב!…
ראשו המחותל באלונטית של אוֹרניק, שהיה דומה לפקעת של מוֹכין, התלכד באפלולית החדר עם לובן הכר שמתחתיו. מעוּלף היה ריח יוד כבד, שהצמיק בו לא-כבר את חניכיו הדואבות. גופו היה יוקד ואצבעות ידו הימנית, הן בלבד, היו טחובות-זיעה. הוציא אוֹרניק את ידו הימנית והניחה על-גבי השמיכות. מכאוב עקשני הלם בחניכיו מלמטה למעלה, הלם בתכיפות ובקצב, כטיפה שמטפטפת לפרקים מברז-המים שלא נסגר יפה.
השכיבה היתה קשה לו לאוֹרניק. עכשיו, דווקא עכשיו– עלה בדעתו רעיון משונה – טוב היה לברוח… לא ידע אוֹרניק להיכן עליו לברוח, ואף לא ידע בבירור מפני מי ומה – אבל לפתע הבריק בו חשק תקיף ומכריח, לרוץ בחשכת הלילה מרוצת-שיגעון, לרוץ עד גוויעת כל החושים. אש לוהטת יקדה באוֹרניק, מלא היה כביכול קיטור רותח כקטר מוסק ועומד, והוצרך להתאפק בכל כוחו לבלי נַתֵּר מעל מיטתו.
עלו לפני עיניו שורה של פסוקי-זמנים שבשנים האחרונות הסתחררו לפניו ערטילאיים, מסוימים, מובהקים. היו כאן ימים, שבועות, ירחים, זה לצדו של זה, של שכיבה תדירית בבתי-מרפא, ביניהם שעות מועטות של רמישָׂה נחשלת: גסיסה ארוכה וקשה. דעתו של אוֹרניק התחילה מתבלבלת עליו. וסוף דבר? – התפעמה בקרבו שאלה. אוֹרניק הרגיש לפתע בעליל את המשא הכבד של גופו הענקי, כאילו היה נושא אותו ביד אחת. וכך הירהר אוֹרניק באותה שעה של חשכת לילה:
הנה כאן, לאורך כל המיטה ולחצי רוחבה, משא כבד ומנוגף זה – אוֹרניק! מטר אחד ושמונים-וארבעה של אוֹרניק! פקעת סבוכה ומסובכת של בּוּדפּשט וּוינה, של גימנסיה ואסכולה גבוהה למסחר כללי ושל מחלה ובתי-מרפא. והנה, ממולו, עולם גדול ומלא, על הדרת ימים ולילות, על שמחת היצורים ויגונם – וכל זה יפה לכאורה, יפה עד כדי פסיקת נשימה, אלא שבעיניו-הוא, אוֹרניק, נפלא כל העניין וסתוּם… בהחלט אין הוא משיג את דבר החוליות הנעוצות זו בחֲבֶרְתָּהּ, וחברתה בחברתה, עד סוף כל הדברים ותחילתם. הוא, אוֹרניק, הנהו אחת החוליות האלה, אפשר אף חשובה, לדברי שבח אדלר, וכל נשימת אוויר שהוא נושם מוכנה ועומדת בשבילו מששת ימי המעשה, בשבילו הוא, ואין אדם רשאי למונעה ממנו – וכיצד אפשר איפוא שירגיש את עצמו אף-על-פי-כן כעומד מחוץ לכל זה, מחוץ לעולם כולו, וכאילו לשטן לו? שיהיו העולם ואוֹרניק צוררים כביכול זה לזה?
היתה כבר שעה מאוחרת כשנרדם אורניק תוך כדי הרהוריו המטורפים, אשר קטעים מגוחכים מהם עוד הוסיפו להטרידו בעיקשות בשנתו המרוגזת.
אחרי ימים אחדים הסיט אירמֶה אוֹרניק לפני הצהריים את גופו הגדול, הרחיק אותו לאט ובזהירות מבית-המרפא. ידיו הגדולות היו משולשלות לו לצדי שתי צלעותיו, במרוחק משהו מן הגוף כפוף-הגב, מיותרות ומבוטלות לגמרי, ובפניו המוּצלוֹת על-ידי שולי המגבעת השחורה והמעוכה היתה טבועה זו ההבעה המיוחדת להן תמיד של שקט בלתי-נע וקצת מטומטם. יום חמה גדושה שוב הציף את עמק אַלבָּנוֹ, את הבתים והמלונות המצוחצחים והמשוקעים בירקרק רווה, ואת ההרים הכבדים שמסביב.
על הגשר הדביקה גריטי פינגר את אוֹרניק ואמרה:
– מה עיני רואות, אוֹרניק? היוצא אתה באמת ובתמים לטייל ואינך חושש כלל?!
– כן, החלטתי לטייל חצי שעה – מחייך אוֹרניק מבויש.
גריטי עצרה צעדיה והלכה שעה קלה לידו של אוֹרניק.
אחר-כך שאלה אם רוצה אוֹרניק ללווֹתה אל השוק. יש לה לקנות דבר-מה.
– ודאי… המ… שבכל… שרוצה אני, גבירתי, – מגמגם אוֹרניק במבוכה – אלא…
– מה “אלא” – משסעתוֹ גריטי בשחוק של בִּטחה, ועיניה האפורות-ירקרקות ננעצות מן הצד בפניו הדוממות – שמא יש לך עכשיו פגישה עם נערה…
– לא! ודאי לא! – מבטיח אוֹרניק בתמימות – אבל – קשה ללכת עמי… אסור לי למהר…
– אלך לאט-לאט! אזחל כסרטן – כך! – מדַדָה גריטי ועוברת לפני אוֹרניק בצעדים טפופים ביותר.
הולך אוֹרניק בעל-כורחו ליד הנערה, שאינה מגעת לכתפו, ושותק. מרגיש הוא מין דוחק, כאילו היה נדחק בין אוכלוסים צפופים ביותר. למה נטפלה אליו נערה זו?! אף-על-פי-כן גם נעים לו הדבר באיזו פינה סמויה שבקרבו.
חם לו לאוֹרניק. אדרתו הקצרה נעשתה כבדה. לא עמד כלל על כך שכבר מהלך הוא ככל אדם, אומנם לא במרוּצה, אבל הליכה שכיבוש דרך בה.
– אינך מדבר כלום, אוֹרניק?!
– מה? – מתבלבל הלה.
עברו מתוך שתיקה מקצת הרֶנוויג, רחוב נרחב בתחילתו, שמרכבות רתומות לסוס אחד עומדות כל היום לשני צדדיו וממתינות לנוסע עראי, והעגלונים מלוקטים על-יד אחת מהן, תפוסים בשיחה בטלה ובעישון סיגרֶטות גרועות. אחר-כך נטו אל רחוב השוק הצר והמסואב, שבתיו הנושנים ובעלי התריסים האפורים בנויים כולם בסגנון ימי-הביניים ומצוירים מבחוץ פה-ושם כתובות מסולסלות ותמונות מחיי קדושי הכנסייה. לאורך שני טורי החנויות נמשכות שתי אכסדרות מפולשות אל הרחוב ומקוֹרוֹת על-ידי דיוטות הבתים העליונות, המובלטות כלפי חוץ, אכסדרות נמוכות, אפלוליות וצוננות תמיד כמרתף, המשמשות מקום לעריכת כל-מיני סחורה.
– הלא תרשה? – שילבה גריטי את זרועה בזרועו של אוֹרניק עם כניסתם לתוך האכסדרה שלימין.
אוֹרניק הרגיש לפתע צמרמורת קלה באיבריו ועייפות משונה ונעימה באיזו בחינה.
– המכיר אתה את אדלרמקרוב? – שאלה גריטי.
– איזה אדלר?
– נו, את אדלר זה, שלנו!
– אני מכיר אותו מכאן, מבית-המרפא – לוחש אוֹרניק, שנשימתו כבר קצרה מחמת התרגשות והליכה מהירה.
– אדם מוזר קצת, הלא כן?!
– מוזר? אפשר! הַיינוּ ודאי, מוזר!…
– ואתה, אוֹרניק, אינך מתעניין כלל בנערות – מה? – שואלת גריטי ספק בכובד-ראש ספק בהלצה.
– אני… אני חולה… – מתבלבל אוֹרניק.
גריטי פינגר נכנסה לחנות אחת ומשכה איתה את אוֹרניק, שרצה להמתין בחוץ. פתחו לפניה קופסות נייר ארוכות, מלאות פוזמקאות-משי. גריטי מישמשה בפוזמק מצבע עור-בשר, נעצה לתוכו את ידה הקטנה והלבנה ומתחה אותו על-גבי זו, בחנה שעה קלה ושאלה את אוֹרניק, שעמד בלי-ניד לצידה, עייף ומהומם, אם מוצא צבע זה חן בעיניו…
– צבע זה… הַיינוּ… לגבי… – גימגם אוֹרניק ולא סיים.
אחר-כך קנתה עוד פיסת בד של שלוש אמות, סילקה את המחיר ומסרה את הצרור לאוֹרניק. אוֹרניק נטל את הצרור בידו הימנית, מְסָרוֹ תיכףלידו השנייה, כאילו היה זה משא כבד למאוד, וחש לפתע דקירה ברֵיאָתוֹ. מיד צפה והצטיירה בדמיונו פריצת-דם מסוכנת, ראה את עצמו מוטל בלי-נוע במיטה ופיו מתמלא מדי רגע זרם דם חם וקצת מלוח, בעל ריח עמום, מוזר ובלתי-נתפס כמעט. ונדמה לו בעליל שדבר-מה מתרומם מקרבו אל הגרון. אוֹרניק פנה לצדדין, הוציא את צלוחית-הרוֹק שלו, שנשא תמיד בכיסו, והבחין אגב כיחה, שאין זה אלא ליחה פשוטה. אף-על-פי-כן הרגיש את עצמו מעוּנה על לא אשם.
בחוץ קנתה גריטי מאת תגרנית קילו של תפוחים, תפוחי-זהב אחדים, וטענה הכל על אוֹרניק. בפניו של אוֹרניק התבלט צער גדול. הלך ליד הנערה גדול וכבד וידיו מלאות צרורות, ונדמה לו שבעוד רגע יכרע תחת המשא הכבד. היתה בו עכשיו הוודאות הגמורה שטיול זה לא יעבור עליו בלי רושם. ברחוב גֵיתה הרחב והיפה שהתה גריטי על-יד כל חלון-ראווה של המחסנים הגדולים, הסתכלה בנעליים, בשמלות ובלבָנים, דנה על המחירים על-גבי הפתקאות הלבנות, ולא נתנה דעתה כלל לחזור לבית-המרפא. אוֹרניק היה נואש. אָה – הירהר בלב מכוּוץ – אילו היה עכשיו שם, על דרגשו או במיטה.
בינתיים צילצל שעון המגדל – עתה מוכרחים היו לחזור. אוֹרניק פסע פסיעות רחבות, מה שלא אירע לו זה שנה ומחצה, נשם בכבדות, כל גופו היה טבול זיעה, ועל לסתותיו פרחו עיגולים אדומים.
– ואף-על-פי-כן – אמרה גריטי לפתע – עליך ליתן דעתך קצת יותר על הנערות… רבות מתעניינות בך…
במסדרון מסר סוף-סוף לנערה את צרורותיה. זו אמרה:
– ובארבע תצא לטיול?
– בארבע? איני יודע… אפשר… כשארגיש את עצמי בטוב…
יציאתו של אוֹרניק היתה חידוש. בחדר-הנעליים סנטו בו החולים בטוב-לב, שאלו אם לא שכח למדוד את הטמפרטורה ברחוב…
– מה מצבך, הֶר אוֹרניק? – חייך קיש את חיוכו הדשן – מעט טיול אינו יכול להזיק, אדוני!
אוֹרניק חלץ את נעליו והעלה על המדרגות את גופו הכבד, שהוסיף כביכול על משקלו כפי כובד גריטי פינגר וצרורותיה. ראשו היה קודח וכואב ומלא שברירי-מחשבה, אבל מבעד לכל העייפות המרובה ומיחושיו השונים האמיתיים חש עכשיו בזרועו הימנית את המִכוָה שגרמה לה נגיעת ידה של גריטי פינגר ברחוב השוק, הוא חש אותה בבהירותיתרה, כאילו היתהמיחוש חדש וקשה.
מה אמרה זו לבסוף? העביר אוֹרניק בזיכרונו את דבריה של גריטי כששכב אחרי רגעים מספר על דרגשו תחת הסוכך האפור שלו. “רבות מתעניינות בך”… אבל מה לו ולנערות?! הרֵיאָה… צריך לשמור עליה… לשם כך הוא כאן… והיא, היא עצמה, המתעניינת אף היא בו?… טוב היה לדעת… ומה ארס בשחוקה של זו!… לא! בארבע, כמובן, לא יֵצא! הלוואי שיעבור טיול זה של עכשיו בלי תוצאות רעות. למה זה הסכים ללווֹתה?! והוריו סבורים שם שהוא משגיח על רֵיאָתוֹ כהוגן. לא, פעם שנייה לא יארע לו כזה!…
אותו יום החסיר אוֹרניק שתי מדידות של טמפרטורה.
ב“חדר-היום” המרווח של הדיוטה הראשונה עמדו וישבו הבחורים אחרי סעודת ערבית על-יד השולחנות, כבכל ערב שלא חל בו נשף-חברה. שיחקו בקלפים, בדומינו, בשחמט, במָאיוֹנְג. מהם הסתכלו ויעצו עצות בלבד. היבהבו באולם דיבורים, שׂחוק, שיעולים, צעקות. הפנים היו משולהבות, הטמפרטורה גבוהה, העיניים הבריקו באור החשמל הצהבהב.
אירמֶה אוֹרניק, שהחליט לשחק הערב חמישה-עשר רגעים בשחמט, ישב בפנים לא-זעות מול בן-משחקו דוקטור שַׁמהַאפט, רופא וסופר פילוסופי מפראג, שדרכו היה לדבר על כל עניין רגיל במאמרים ארוכים ומסובכים, כאותם של ספרי-המדע הגרמניים, לדבר הרבה ובעקיפים, עד שמעולם לא יכלו לעמוד על כוונת דבריו. בעוד ראשו הקירח נשען על ידו הימנית המוצבה על השולחן, חישב דוקטור שַׁמהַאפט בקול נמוך ומתון את “מהלכיו”-הוא, ואותם של אוֹרניק, ופיו הרחב הצטחק פעם בפעם בהנאה כבושה מהמצאותיו.
– אילו הייתי מזיז את המלכה שלי, רואים אתם – הסביר דוקטור שַׁמהַאפט לסביבותיו – היה נשאר החייל בלי מגן, הפרש בא ומכהו וּמַבעֶה פרצה בחומה בצורה זו, הלא כן? “שחור” מפסיד אז לבטח, באין הצלה. ואלא מאי? המוצא היחידי ממצב זה הינהו: לסתום לו את הדרך על-ידי הזזת הצריח – דבר פשוט מאוד! ומהלך זה מיד-המקרה בא לי, מיד-המקרה בלבד… כי בינָתי – מחייך דוקטור שַׁמהַאפט בענוותנות עשויה – בינָתי הדלה, במה היא נחשבת לגבי מהלך “גאוני” כזה?… ובמשחק הלוא אין כוחי רב כלל… אין אני אלא מתחיל, מתחיל נעדר-כישרון… ואוֹרניק, שהוא עכשיו המשׂתער, מה אתם סבורים? לדעתי, עליו להזיז עכשיו את המלכה שלו כדי “שדה” אחד, כדי “שדה” אחד בלבד – ועל-ידי כך שוב יביאני במֵצר…
אדלר מתעכב אצלם שעה קלה ופורש אחר-כך ויוצא אל המסדרון. החדר שממול “חדר-היום”, המשמש מקום-שמירה לכלי-החלב השונים בשביל הדיוטה הראשונה ול“תרופות-הבית” של האחות ליזֶל, פתוח עכשיו, ובֶּטי יושבת ומדיחה ברותחים שבקערה גדולה המון ספלים לבנים ומאורכים. פליישמן – בחור צנום וגבוה, נהג אוטומובילים מטֶשֶׁן שבמוֹרַביה – וּוינדל הקטן עומדים ליד בֶּטי, צובטים אותה פעם בפעם, מצטחקים ומנבּלים עימה את פיהם.
אדלר נשאר בפתח ומסתכל פנימה.
– איננה!… – צוחקת בֶּטי כלפי אדלר.
אבל מאחורי הדלת נשמעת אוושה קלה. אדלר מציץ לשם ומוצא את אַננִי מסתתרת מתוך צחוק כבוש.
– ולמה זה נחבאת, יפהפייה שלי, צוענית שלי?! – חוֹבקה אדלר מאחורי הדלת ומְעשֶׂה באריכות ובכוונה את שדיה המלאים.
– הניחה, הֶר אדלר – משחררת אַננִי את עצמה מזרועותיו בתנועה מרושלת והשׂחוק חופר לה שתי גומות בלחייה – הניחה, המנהלת יכולה לבוא.
וינדל עומד ונהנה בגלוי.
– הנה, הֶר אדלר הוא איש כנפשי!… – אומר וינדל. – ניגש מיד אל גוף העניין בלי עקיפים… טֶמפּרמֶנט!… ניכרת מיד אסכולת וינה…
אדלר לוחש לאוזנה של אַננִי:
– ואימתי נזדמן ביחידות, רק שנינו בלבד?… מתי יום החופשה שלָך?
– אודיעך על-ידי בֶּטי. נצא פעם להתהולל קצת..
– נו, – מוסיפה אַננִי בקול – עכשיו עלי להזדרז!
היא נועצת לו לאדלר את ידה הגדולה והמגושמה, האדומה מעבודה גסה, ממצמצת לעומתו בעיניה השׂוחקות, שיַמֵי תאווה והוללות בהן, ומתרחקת בהילוכה המתנדנד.
– מוצאת אַננִי חן בעיניך, הֶר אדלר? – מתגרה בֶּטי בשׂחוק – אבל הֶרמן כבר קָדַם אותך…
– אין בכך כלום, פראוּ בֶּטי – צובט לה אדלר מפני הנימוס – יש מקום בשביל שניים.
– הניחה, הֶר אדלר – מסרבת בֶּטי למראית-עין, ופניה הכמושים-משהו של אשה בת ארבעים מתעוררים, ועיניה השחורות והצעירות-עדיין מתלחלחות מתאווה – מה לך אצל נשים זקנות!…
– הן את עכשיו במיטב שנותייך, פראוּ בֶּטי – חוֹנֵף לה אדלר בבת-צחוק.
– אילו ראית אותי לפני כמה שנים! – מתפארת המשרתת על שעבר – אז הייתי ריבה – אש להבה!… כמה התכתשו הבחורים בעבורי, אני אומרת לך: עד שפך דם! – הנה כזאת הייתי!… “מָיֶרהוֹפֶר בֶּטי” היתה ידועה! בלָאנָא ובכל הסביבה!…
– הרבה מאהבים היו לך, בֶּטי, מה?! – מתערב פליישמן הארוך.
– עתים אחרות היו, אחרות לגמרי! בֶּטי היתה בֶּטי!… ימים ולילות היו מחוללים ומתעלסים!… לא נמצא בחור בכל הסביבה שלא נכווה בבֶּטי השחורה!… כּוּ-לם!… ועכשיו עליכם לצאת – משסעת בֶּטי את עצמה – המנהלת יכולה להיכנס בכל רגע.
במסדרון אומר פליישמן:
– “תיבה זקנה” זו!… בוערת ממש! אבל היא טובה עדיין, בּהֵן שלי… מה?!
לאחר רגע הוא לוחש לאוזנו של אדלר, שווינדל לא ישמע:
– אנו נמצא איזו תחבולה!… אנחנו שנינו והיא ואַננִי… לכל השדים!
אדלר עובר דרך חדרו ויוצא אל הגזוזטרה האפלה. מדליק הוא לו סיגרֶטה ומוצץ בהסתר. שמיים אינם עכשיו. בְּעֶשֶׁת השְׁחור העָבֶה והאטום צפים במרחק-מה אורות דלוחים אחדים. אין בתים, אין הרים – נִמחה הכל. האוויר פושר וקצת טחוב. מכלל שגשמים ממשמשים לבוא – מתברר לאדלר. בקצה הגזוזטרה עומד ריכרד בּרלין ומתלחש עם ליוּבּה גוֹלדיס שלמעלה. מ“חדר-היום” מבקיעים ויוצאים קולות ושחוק. בֶּטי עוברת מחדר לחדר, מדליקה אור, מציגה שני ספלי חלב על שני שולחנות-הלילה, מכבה ויוצאת.
בינתיים הגיעה השעה תשע. אדלר נכנס לחדרו ומתחיל לפשוט את בגדיו בעודו גומא לסירוגין מן החלב.
ריטֶר וקארל לוי מתפרצים מסוֹערים ומתוך שׂחוק.
– בכמה זכית, רמאי צהוב? – שוחק לוי.
– לא הרבה. כשתי לירות, ואתה?
– אף אני לא הפסדתי. האחות ליזֶל – השד יישאנה! לוּ הניחה לגמור, הייתי זוכה גם הפעם!
שניהם יוצאים שוב. אחרי רגע נכנס ריטֶר מבוהל:
– צריך לשכב מהר ולכבות את האור! דוקטור פולק בבית-המרפא…
ריטֶר מוסיף בלחישה, אגב התפשטוֹ:
– השמעת, הֶר אדלר, פראוּ פּוֹטאק שוכבת שוב. פריצת-דם חדשה! צריך מחר לשלוח לה פרחים…
גשמים ירדו זה ימים אחדים בלי הפוגות. העמק נסתחף סחבות חיוורות-אפורות של עננים ששוטטו כל היום סמוך לקרקע, כבמחוּבר. נבלעו בהם הבתים וענקֵי ההרים. לפרקים אירע שקיבלו העננים לאחר-הצהריים גוון כתמתם-משהו ונחשף רבב שחום של צלע-הר. אז נדמה שבעוד שעה קלה יתבהר האוויר, אבל חיש חזרו הללו וחיתלו הכל כמקודם.
על הגזוזטרות מוסמכים הדרגשים לאורכם אל הכותל, מרגלותיו של זה למראשותיו של משנהו. נטפי מטר חדים ניתזים באלכסון עד לכותל כמעט, קרקע הגזוזטרה מטפיח, ובמִשקעוֹת שבו נִקווּ שלוליות.
בימים כאלה נמנעים רוב החולים מעצמם מלצאת לטיול, אף כשאין איסור מפורש. אבל גם השכיבה מענה ביותר. טחב צונן נוזל בלי-הרף לתוך הרֵיאָה החולָה ומגרֶה לשיעול. מעוטפים עד לחוטם, שהפך אדמדם-כחול, שוכבים החולים בפָנים חיוורים, זועפים, כמעט אינם מוציאים הגה, אך משתעלים מפרק לפרק ומכחכחים. עכשיו ברור שהרֵיאָה חולה, חולה באמת, ואין שום תרופה. דומה כאילו הוּצאה זו ונתלתה לנגד עיניו של החולה – רֵיאָה מעוכה, מחוֹררת, מלאה ליחה ירוקה-כתומה.
שעה אחרי ההתחלה של שכיבת-ערב חזר קארל לוי מן העיר שבע-רצון ביותר. עבר דרך חדרו של ריטֶר ונשאר לעמוד מבפנים אצל הלה, שדרגשו מוכנס היה משהו פנימה בעד הדלת הפתוחה.
פניו של קארל לוי אדומות עוד יותר מן הרגיל ולעיניו המימיות-כחולות ברק חיוור ויבש כשל זכוכית.
– נגמר!… – אומר לוי בארשת של סיפוק.
– מה נגמר?
– הייתי עכשיו עם שניידר – מבאר לוי בלחישה.
– היכן?
– שכרתי חדר בהוֹטל צֶנטרָל… אני אומר לך – טיפּ-טוֹפּ-טוּלי!
– ורצתה ללכת להוֹטל?
– מה זה “רצתה”? – האיצה!
– מזל טוב! – מתרומם ריטֶר קצת מעל דרגשו, מלוהט כולו מהתרגשות, ותוקע לקארל את ידו.
– אבל אני אומר לך – מתלהב לוי מחדש – יקוֹד אש!… עשר שיקצוֹת אני נותן לך בעדה!…
– ודוקטור מַחְליס?
– מה דוקטור מַחְליס?
– האין ביניהם כלום?…
– לא! עכשיו אני בטוח שלא!… היא מלגלגת עליו…
– ואף-על-פי-כן!… ערמומית היא…
– אחת היא! הוא לא ישיג אותה! האריך לנו את הטיול לשעה. אמרנו שאנו הולכים אל הקינוֹ…13
– ומחר שוב… – אומר לוי לאחר רגע – היא רוצה שנזדמן גם בווינה… אבל שם יש אחרות…
– אף-על-פי-כן אל תפריז, צריך לשים לב גם לרֵיאָה…
– מה לי רֵיאָה! ריאָתי בריאה כמעט. אין סכנה!
– קארל, קארל, שכב! – נבעת ריטֶר באמצע השיחה – דוקטור מַחְליס כבר “עושה ויזיטה”!
קארל לוי מתגנב באפלולית אל דרגשו אגב כפיפת חצי גופו העליון ומכניס את עצמו בבהילות אל מתחת לשמיכות. כשמתקרב דוקטור מַחְליס אל דרגשו של לוי, כבר שוכב הלה כאילו לא קרה כלום.
– עכשיו באת, הֶר לוי? – שואל הדוקטור.
– האיך?! באתי כבר לפני חצי שעה! בשש!
– ומה ראית בקינוֹ?
– היה יפה מאוד!…
– מה הציגו שם?
– הציגו – – – אֶת השם כבר שכחתי… אָ-הָא! אני יודע כבר! הציגו: “הכלה האבודה”…
השמיים שוב היו בהירים ועמוקים והחמה להטה. הכל היה מרוחץ למשעי, האדמה רטובה עדיין מן הגשמים של הימים האחרונים, ורעננות קרירה ומשיבת-נפש היתה מסוכה באוויר המצוחצח והחם. ענקי ההרים שוב היו קרובים ביותר, אלא שהשלג נתרבה בקמטיהם ולִמקומות השתרע עד לתחתיתם כמעט.
חולי בית-המרפא שאפו רוח לרווחה. יצאו שוב לטייל, קבעו רעיונות, עשו תצלומים, סיכסכו עניין והקלו ראש, כרגיל.
אחרי סעודת-צהריים נתקלה גריטי פינגר באוֹרניק במסדרון ושאלה לשלומו.
אוֹרניק בא במבוכה:
– כך. כמו תמיד.
– התצא בארבע?
– איני יודע עדיין… אפשר… הַיינוּ… והגברת?
– בוודאי! אני הולכת תמיד.
אוֹרניק שכב אחר-כך על דרגשו מתוך החלטה מוצקת לבלי צאת בארבע. מוטב לו שישכב שעה יתרה, בפרט כשהטמפרטורה שלו גבוהה היום! עליו להיזהר יותר! הטיול אינו למועיל כלל! יֵצא כשלא יהא לו חום!
ברבע לפני ארבע, כשקמו כולם והתחילו להתכונן ליציאה, נשאר אוֹרניק שוכב. הוציא מפיו ומתחת בית-שחיו את שני מודדי-החום ומצא שלושים-ושבע ושלוש – אי-אפשר לו איפוא לצאת! הרגיש גם עייפות וראשו היה כבד עליו.
כשנשמעו מתוך המסדרונות תִּפְתּוּפֵי הגוֹנג והחולים הזדרזו לסעודת-עראי של שעה ארבע, התרומם אוֹרניק לאט, סגר את הסוֹכך האפור, קיפל במתינות את שמיכותיו, נכנס לחדרו, רחץ את ידיו ופניו ושטף את פיו, כדרכו, והתחיל אחר-כך לרדת לאט אל אולם-האכילה.
על המדרגות עמד פתאום, כאילו נעכב על-ידי מעצור בלתי-נראה. אחר-כך פנה ועלה שוב למעלה בצעדים נחפזים בלי-משים, הוציא מארונו שבמסדרון את אדרתו ומגבעתו והזדרז לירד.
את הקקאו שלו לגם אוֹרניק לגימות גדולות, בהיסח-דעת גמור, ויצא מיד לנעול את נעליו.
במסדרון עמדה גריטי פינגר מנועלה כבר ומוכנה לצאת.
– מה, הנך יוצא אף-על-פי-כן, הֶר אוֹרניק? – אמרה גריטי בבת-שׂחוק ופנתה תוך כדי דיבור אל האינג’ינר צֶבֶּרְג, שיצא אותו רגע מחדר-הנעליים:
– נלכה! הֶר אינג’ינר!
אוֹרניק נשאר רגע על מקומו כתקוּע. נדמה לו שנתקפחו שתי שוקיו בבת-אחת. גל של חום הציף לפתע את כל גופו. נכנס אף-על-פי-כן אל חדר-הנעליים, שהיה כבר ריק כמעט, והתחיל לנעול את נעליו. באמצע נמלך אוֹרניק וחזר וחלצן. מוטב שישכב שעה זו ולא יטריד את רֵיאָתוֹ! אבל תוך כדי הרהורו זה חזר ונעל שנית את נעליו.
אוֹרניק יצא מבית-המרפא והלך דרך ישרה אל הקזינוֹ, הַיינוּ: רגליו של אוֹרניק יצאו לגמרי מרשות בעליהן ונשאוהו על דעת עצמן לשם.
באולם הגדול והמרוּוח, ששני כותלי אורכו עשויים חלונות גדולים, זה סמוך לזה, ושעל סיפּוּנוֹ המקומר מצוירים נשים עירומות ומחוֹללות של המיתולוגיה היוונית, ומלאכים קטנים, מפוטמים ועגולי-איברים, המנגנים להן בכלי-ניגון עתיקים – עומד עכשיו אוויר כבד וחם, ממוזג ריחות פּוּך ובשׂמים ועשן סיגרֶטות. המלצרוֹת השחומות בשביסיהן ובסינריהן הלבנים והמגוהצים מתפתלות בחריצות בין השולחנות הקטנים והצפופים – הפרושׂים מפות לבנות ואליהם מסֵבים אורחים עד אפס מקום – ובין שני טורי התמרים, רחבי הטרפים הירוקים, העומדים בעציצי-עץ גדולים לאורך האולם. הכיסאות העומדים כמה שורות לשני צדי פתח הכניסה – בשביל הללו שלא באו אלא לשמוע נגינה – תפוסים כבר כולם, ואף היציע, שיוצא בגובה קומה אחת לתוך פְּנים האולם, מלא המון.
אוֹרניק נכנס ונשאר עומד סמוך לדלת. על הבימה שמנגד, העשויה חצי גורן עגולה, מנגנת הלהקה מִשֶׁל ואגנר. דעתו של אוֹרניק מעורפלת לגמרי. הצבעים המובהקים של תלבושות הנשים והצלילים הקולניים והמלוכדים אחד במשנהו נקלטים בו מבלי דעתו – אין הוא רואה ואין הוא שומע כלום. אי-אפשר לומר שיש עכשיו באוֹרניק מין עצבוּת בולטת, או מרירות, או איזו הרגשה אחרת – אף שמץ מכל אלה אין בו. אבל יש בו מעין התאבּנוּת, כאילו היה לדוֹמם ממש, עד שכל מה שמתרחש סביבותיו אינו מגיע כלל לחושיו בְּנִיכָּר. עומד הוא כאן כאילו נטלוֹ מישהו ממקום אחר והעמידוֹ באקראי כאן. וכך ודאי יהא עומד עוד שעה ארוכה, עד שישוב מישהו וישׂימהו במקום אחר.
בהפסקה של חמש מבצבצת גריטי פינגר לפני אוֹרניק כמתוך הקרקע ואיתה האינג’ינר.
אוֹרניק מביט בה בעינים קמות ונדמה שאין הוא מכיר אותה.
– מה אתה מביט כך, אוֹרניק? – שוחקת גריטי – כלום אינך מכירני?
– הַיינוּ… ודאי… א-ני, אני מכיר אותך היטב… – ממלמל אוֹרניק.
– יפה, יפה מאוד שאתה מכירני עוד… נו – מזרזת גריטי – בוא, אוֹרניק, ונשוב! הגיעה השעה.
– כך? כבר הגיעה השעה? – אוֹרניק מציץ על האורלוגין שממעל לבימה – כן באמת! טוב מאוד… הַיינוּ, טוב, שהזכירה אותו… שכח לגמרי…
אוֹרניק פוסע לצידה של גריטי. חבל מאוד שצריך כבר לחזור אל בית-המרפא! דווקא עכשיו אין אוֹרניק עייף. לגמרי לא. טוב היה עכשיו לטייל קצת!
– סופך להיות לבן-אדם, אוֹרניק! – אומר האינג’ינר צֶבֶּרְג– העיקר שתרבה בטיול ותלמד להלך! השאר יבוא מאליו!
– ויודע אתה – אומרת גריטי בחיוך – אני זה כבר נתאהבתי באוֹרניק… יפה הוא מכל בחורי בית-המרפא.
– כיצד זה? – אומר האינג’ינר – כסבור הייתי שנתאהבת באדלר… כמדומה לי שכך אמרת לפני כמה ימים.
– לא, זאת היתה אך הלצה… אבל לאוֹרניק לבי נתוּן באמת ובתמים…
– רואה אתה, אוֹרניק, פעם אחת יצאת לטייל וכבר שברת לב נערה יפה – מחייך האינג’ינר.
אבל סוף-סוף מה היא רוצה הימנו, גריטי פינגר זו? – מהרהר אוֹרניק בכניסתם לבית-המרפא.
בעמק אלבָּנוֹ נראה לפתע האביב. נכנס בחשאֵי-חשאין ואיש לא עמד עליו בכניסתו, לפי שאף החורף טעם האביב היה לו כאן. בִּן יום אחד התחילו האילנות והשיחים ללבלב, ללבלב בְּנִגלֶה, וריח חריף ומבושם נדף בגיא. מימי הפָּאסֶר, שגאוּ מחמת שלגים מפשירים באין רואה במרומי הרים, רצו עכשיו בבהילות נמרצה, כאילו היו חוששים שמא יאחרו. הגשמים והערפילים נעלמו לגמרי, בימיםלהטה החמה ביתר עוז ואף הלילות היו עכשיו יותר חמים – וזה היה האביב.
שבח אדלר הכין את עצמו מבעוד יום. התוכנית היתה גמורה לכל פרטיה.
כשחזר מן הטיול של לפנות-ערב, לא השאיר את נעליו בחדר-הנעליים כרגיל, אלא העלה אותן במתגנב והצניען בארון-הבגדים שבמסדרון. ניתנה האמת להיאמר, שבאותו ערב היה אדלר מרוגז קצת יותר מן הרגיל, אבל איש לא עמד על כך. בבית-המרפא היו הכל מרוגזים תמיד, מעט או הרבה, בפרט בערבים.
בתשע וחצי פשט אדלר את בגדיו ושכב. את אדרתו ונעליו הוציא לפני-כן מן הארון והסתירן תחת המיטה.
בחדר היה חושך. במיטה השנייה שכב כבר ריטֶר וכאילו להכעיס לא רצה הפעם להירדם. דיבר ודיבר בלי-הרף, מה שהרגיז עכשיו את אדלר עד לכדי שיגעון.
–… נכנס דווקא ברגע כשזה נשק לה במסדרון – סיפר ריטֶר בלחש ובהתרגשות – כבמתכוון… דוקטור פולק צעק אחר-כך בחדרו של ריכרד ברלין שלא יסבול כאן בשום פנים התנהגות כזו! “מעשי נערוּת הם” – צעק ועיניו דמעו מפני ההתרגזות – “מעשי נערוּת, שאין מקומם בבית-מרפא! אין כאן בית-תענוגים בשביל נערים פוחזים, כי-אם מקום לאנשים רצינים, שרוצים לשוב לאיתנם ולאומנותם!” וכו' וכו'. ריכרד ברלין לא החריש אף הוא. הוא, ברלין, אינו מרשה לשום אדם להתערב בענייניו הפרטיים! אין הוא “נער פוחז”, ודוקטור פולק ייזהר נא קצת יותר בדיבורו! שומר הוא על סדרי הבית לא פחות משאר החולים, לגמרי לא פחות, ודואג בעצמו לבריאותו כפי הדרוש! ואם אין התנהגותו טובה בעיני הדוקטור, הרי הוא מוכן לעזוב מחר את בית-המרפא, מחר בבוקר! דוקטור פולק, מוטב לו שילמד תחילה כיצד להתהלך עם אנשים חולים! בתור רופא צריך היה לדעת שכל התרגזות קלה מזיקה לחולה-רֵיאָה, וליתן דעתו על כך! על זה הנמיך הדוקטור את קולו והתחיל להתנצל שאין הוא מתכוון סוף-סוף לרעתו. “הֶר ברלין הן יבין בעצמו, שאין כאן המקום לדברים כאלה… מייסדי בית-המרפא ותומכיו לא לכך נתכוונו כלל, אלא לתת את היכולת לחולים אומללים לשוב לאיתנם” – – –
מתי כבר ייאלם הדיוט זה? – מהרהר אדלר בחמתו. דווקא הערב אין הוא רוצה להירדם!
– ולליוּבּה גוֹלדיס סילק את חלקה לחוד – ממשיך ריטֶר – זו בוכה עכשיו בחדרה. ומחר מוכרחים שניהם לעזוב את בית-המרפא. כבר הודיעו להם.
עצביו של אדלר מתרגזים והולכים. יכול היה עכשיו לגשת אל ריטֶר זה ולחונקו, לחונקו בלי חנינה, עד שישתתק.
אין אדלר מוציא הגה. מעמיד את עצמו כישן. זה רגעים אחדים שאין הוא מבחין יותר את דבריו של ריטֶר. שומע הוא רק את לחישתו המטרידה של הלה, שמפכפכת בלי-הרף בחשֵׁכה.
סוף-סוף נרדם ריטֶר. מתחיל הוא לנחור, תחילה נחירות בודדות, בחשאי ולסירוגין, ומעט-מעט ביתר תוקף, כמקהלה שלמה.
אדלר שוכב קצת ומקשיב לנחירותיו של שכנו. דעתו של אדלר נצטללה עליו לגמרי.
מחר אפשר שאהיה כבר במקום אחר… מנצנץ בו רעיון פתאומי.
שעון המגדל מצלצל בְּרַחֲקֵי הלילה שני צלצולים. עשר וחצי, כבר!
אדלר מתרומם ויושב בזהירות במיטה, מקשיב רגע, מושיט את ידו לעבר הכיסא החבוי כולו בחשכה ונוטל לאט את מכנסיו. לפתע חרקה המיטה – יימח שמה! אדלר נשאר רגע מאובן. נדמה לו שפסקו נחירותיו של ריטֶר. אבל לא, הלה ישן כמקודם! מתחיל אדלר לטפל במכנסיו, מתייגע ללבוש אותם ואין הדבר עולה בידו. מה זה היה למכנסיו? הם נשתגעו, נשתגעו וחסל! אָ-הָא! – מתברר לאדלר לאחר מישוש מדויק ומייגע – נעץ את הרגל הימנית במכנס השמאלי ואת השמאלית בימני. דווקא עכשיו! אדלר כמעט שהתפרץ בשׂחוק. ככתוב, היתל בקרבו: “מירוץ מכשולים”… מוכרח הוא לפשוט שוב את המכנסיים הארורים ולחזור וללובשם.
שטוף כולו זיעה, בכבדות ובהֶפסקים מרובים עלה לבסוף בידי אדלר ללבוש את כל בגדיו. ירד כבר מעל המיטה ועומד ומקשיב. אחר-כך הוא גוחן ומוציא את אדרתו ואת נעליו מתחת למיטה.
אדלר מתקרב בגרביים אל הדלת ומטה אוזנו אליה. במסדרון שקט. שׂם הוא את ידו על כף המנעול והנה – סמר בשרו – אבל לא! שעון המגדל הוא, שהתחיל לצלצל. ברוך יהא שעון המגדל שעמד לו לאדלר בשעת פתיחת הדלת!
המסדרון היה מואר באור מדוּמדם חלוש. הריקניות הגמורה שבו הפחידה במקצת. אדלר שהה רגע לשאוף רוח. עיניו היו מסונוורות קצת מן המעבר הפתאומי לתוך האור. דממה כבדה היתה כבושה במסדרון.
אחר-כך התחיל יורד את המדרגות בצעדים חשאיים וגנובים בגרביו, ואת אדרתו ונעליו נשא בידו. לפני חדר 17 שבתחתית, חדרם של פליישמן וקיש, התעכב אדלר, הקשיב תחילה זמן-מה, פתח בזהירות את הדלת ונכנס.
בחדר היתה דממה. אך ליד דלת הזכוכית שמנגד, הפונה אל הגזוזטרה, הבחין אדלר בחשכה דמות אדם ארוכה. רטט חלף אותו. אפס, בו-ברגע נזכר שפליישמן הוא זה, הממתין לו כמדוּבר.
בנשימה עצורה וביגיעה מרובה עבר אדלר את החדר הארוך, על-פני קיש הישן, ושני הבחורים יצאו אל הגזוזטרה. ישבו על אחד הדרגשים הסמוכים לנעול את נעליהם מבלי דבֵּר דָבָר. אף-על-פי-כן שמע אדלר בחוש את דפיקות לבו התכופות והחזקות.
אחר-כך התנופפו על-גבי מעקה הגזוזטרה, הורידו עצמם אל המַסָד שמעבר השני, ומשם קפצו ועמדו על קרקע הגן.
כשיצאו בזהירות מן הגן, שהחול והחצץ שבשדרתו חרקו בלי רחמים, נשארו עומדים מבחוץ, סמוך לשער. זמן-מה שתקו. צריך היה להחליף כוח אחרי הטורח הקשה. מסביב לא היה איש. הלילה היה צונן וצח. אדלר הוציא מכיס אדרתו את כובעו המקופל וחבשו לראשו.
– אולי לא תבואנה כלל! – לחש אדלר לבן-זוגו.
– לא, בוא תבואנה! – השיב השני בבטחה.
– תיש אשמאי כזה! – שידל אדלר את עצמו בקִרבּוֹ– יהודי שכבר עברו עליו שלושים, שלושים שנות עמל וטלטולים, ועדיין הוא עומד בסורו!… יפה היה אילו נמלכו הללו…
לא! הללו לא נמלכו כלל.
סמוך לכך נפתחה דלת בית-המרפא ונסגרה שוב. שני הבחורים דחקו את עצמם אל הגדר והסתתרו בצל האילנות שצמרותיהם היו בולטות כלפי חוץ.
צעדים נתקרבו ושתי נשים יצאו משער הגן.
– הן, הן! – אמר פליישמן וקרא בלחישה:
– בֶּ-טי!!
הנשים ניגשו.
– נלכה! – לחשה בֶּטי בקצת בהילות.
כיוונו צעדיהם מתוך שתיקה לעבר מָאִיס העליון.
כשהגיעו לדרך-המלך, המרוחק למדי מבית-המרפא, התפרצו ארבעתם לפתע, כאילו נדברו על כך תחילה, בצחוק קולני מופקר, מפורק פרקים-פרקים, שנישא והפליג למרחבי הלילה השחורים. הנשים נצטנפו משׂחוק.
– חה-חה-חה! – החזיקה אַננִי את כְּרֵסָהּ בשתי כפיה ונידנדה חצי גופה העליון לפנים ולאחור – חה-חה-חה! איני יכולה עוד! חה-חה-חה!
מוזר היה אותו שׂחוק של ארבעת האנשים באישון לילה סמוך לחוף הפָּאסֶר המשקשק, מוזר ומבעית, ולפתע נבהל אדלר מפני שׂחוקו שלו-עצמו ומפני אותו של בני-לווייתו.
צפו אפילו ועלו בדמיונו של אדלר קטעי-מעשיות על אבירים אמיצי-רוח, שגוזלים בלילות-זוועה את אהובת נפשם. על נשים צעירות ויפות, שנתפסו לכשפים ומושכות ברשתן עלמים תמימים, מפריחות אותם בלילה מרחקים של אלפי פרסאות אל משתה ההפקר וההוללות שלהן.
– ובכן, נלכה, ילדים! – זירזה בֶּטי.
דרכם נמשכה מקצתה לאורך החוף, לפני גרַנד-הוֹטֶל המפואר, בחלונותיו המרובים והסומים-עכשיו, ונטתה אחר-כך ימינה, ליד בית-הכנסייה הגוֹתי המחודד, שעמד דומם, שחור ומכונס לתוך עצמו. עברו אתגן האילנות הקטן והשׂמאילו משהו. הרחובות התלולים של מָאִיס העליון היו אפלים. פנסי-הרחוב כבר כובו. אך פה-ושם היבהב אור בודד של חלון מואר או של בית-מרזח.
חדר-האורחים היחידי של בית-היין הקטן, שנכנסו אליו שני הזוגות, שרוי היה בחצי אפלולית. כתליו היו מצופים מן המַסָד עד למחציתם ציפוי עץ אלון שחום וחלק, שהושחר כבר מרוב שנים. מציפוי העץ ועד לסיפון המקומר, בכל מקום פנוי מן התמונות הזולות – ציורי נוף וצַיִד ישנים ומעושנים, שהיו מלאים כבר סדקים קטנים אין-מספר ונקודות שחורות של זבובים, ושמיהם הכחולים-פעם כבר הפכו אפורים-כתומים – היו כתובים בכתב גותי מסולסל ובצבע אדום על-גבי היסוד הלבן-אפור פתגמים כעין אלו:
קרני אַיִל כהות, קרניים גדולות, משורגות ומסובכות, היו מהודקות לאמצעיתו של כל כותל ושימשו קולבים לבגדים.
השולחנות, הספסלים והכיסאות מעץ-אלון קשה היו מגושמים, מוצקים, עתיקים וכפריים.
בחדר היו רק שני אורחים, שני חיילים איטלקים שיכורים. אחד – ראשו היה מוטל על צדו על-גבי ידו הפשוטה למלוא אורכה על השולחן, פניו האדומות פעורות לשׂחוק, אצבעותיו מתפתפות ביגיעה על טבלת השולחן, וכובעו האפור מונח אצלו מהופך, כקדֵרה עומדת. חברו ישב אצלו נשען על מסעד הכיסא, ראשו שמוט לאחוריו ופניו כלפי התקרה, והצריד בקול גס ודק חליפות פסוקי זמר עממי איטלקי. הכוסות של זכוכית עבה ומלוטשת עמדו לפניהם, על השולחן המַטְפיח-לִמקומות, מרוקנות כולן, ובקרקעית הבקבוק הכרסתני היה שיוּר של יין אדום.
המלצרית העייפה – שישבה ליד הדלת המובילה אל המזנון והשתעשעה בעצלתיים עם חתול שמן, טלוא לבן ואפור, שנהם בהנאה בחיקה – קפצה ממקומה בכניסתם של האורחים המאוחרים כמקיצה מחלום רע והפילה את החתול, שהחל מיד למוֹדֵד את רגליו הקדמיות.
– מה מצווים האדונים? – שאלה בקול אחוז-תנומה את האורחים, שישבו אל שולחן שבזווית.
אדלר הזמין שתי ליטראות יין לבן, מן המשובח.
– ומה, אַננִי – תפס לה אדלר בסנטרה הרך וחייך לתוך עיניה – אֶת מי אַת אוהבת יותר, אותי או את הַאנסל?
– איזה הַאנסל? – תָּמהה אַננִי.
– הֶר אדלר ודאי מתכוון להֶרמן – הסבירה בֶּטי.
– אה, הֶרמן!… נו, את שניכם בשווה… ברגע זה אך אותך! אותך בלבד!… מיצמצה לו אַננִי בעיניה השׂוחקות והיודעניות וניסתה לדגדג אותו תחת בית-שחיו.
אדלר נתרתח. כרך שתי זרועותיו סביב גזרתה, לחץ עצמו בכל כוחו אל שדיה המלאים ונשך לה על שפתיה עד זוב דם.
– אַ-וּ– צעקה אַננִי, שפניה נתאדמו כולן מחמת התרגשות – זה כואב, אוצרי!
מילאו את הכוסות, נקשו בהן זו לזו “לחיים”, הֵריקון ומילאוּן שוב.
נתבדחו הלבבות מן היין הכבד והמתוק-קצת של דרום טירוֹל. שׁוֹקה המסורבלת של אַננִי כבר היתה רכובה כולה על זו של אדלר וצרבה אותו כאש.
אַננִי הסירה את משקפיו הגדולים של אדלר מעל עיניו והרכיבתם על חוטמה.
– הנה אני פרופסור! – שמחה כתינוקת ושׂחקה – כאותו המתאכסן בהוֹטל קוֹנטינֶנטל!…
היה כבר אחרי חצות. החייל השר התרומם בכבדות ומשך אחריו את חברו ושניהם הפליגו החוצה חבוקים ומתנדנדים אילך ואילך כשיבולים מלאות ברוח.
– צריך לילך! – פקד אדלר, שמצחו המקומר כבר היה אדום עד לשורשי שערו ועיניו קיבלו ברק של זכוכית.
חם היה לו לאדלר, ובהתרוממו, חש בגופו קלילוּת יתרה, כאילו נפחת קצת כוח-המושך של האדמה. פליישמן הארוך היה מצטחק כל הזמן בלי שום נימוק.
בחוץ עטפה הצינה את פניהם המלוהטות והשיבה קצת את רוחם כמרתף צונן ואפל ביום קיץ לוהט.
אַננִי נשענה מלאה ורכה על אדלר, נעצה אתידה השלובה בזו שלו לתוך כיס אדרתו ואצבעותיה נסתבכו באצבעותיו.
דעתו של אדלר היתה מבודחת בלי שיוּר כלשהו. נתיישרו כל העקמומיוֹת שבקרבו ושמחת-חיים לוהטת הציפה את כל ישותו. נסתמנה בו תשוקה עצומה ליתן קולו בשיר, בשיר עגום משהו, שיוסיף נועם לרוח פי עשרה.
חדרה של בֶּטי, שהיה שׂכוּר על-ידיה בקביעות בבית נושן בעל שתי קומות שבמָאִיס העליון, לא היה מרוחק מכאן. בֶּטי פתחה את השער וארבעתם נכנסו לתוך פרוזדור אפל ומשם טיפסו ועלו על מדרגות העץ הרעועות, לאורם של גפרורים, אל הדיוטה הראשונה ונכנסו אל החדר.
לאור העששית המודלקה נראה חדר קטן ונמוך ורהיטיו פשוטים ודלים. מיטת-העץ הישנה והנמוכה לא היתה מוצעת, והשמיכות שעליה היו נערמות ומסובכות זו בזו כפקעת, כאילו זה עכשיו קם ממנה יָשֵׁן. הכר היה מקומט ומוטל מן הצד, ועל הסדין הלבן, ששוב לא עמדה בו טהרתו, התנוססה לעצמה נוצה שחרחורת קטנה. על השולחן הפרושׂ נייר-עיתון ישן וכתמתם היו מונחים סכין משחיר, שלא ניגבוהו כַּנִיכָּר אחרי השימוש, ופלח קטן של תפוח-זהב, מצומק כבר ובקרום לבנבן. האוויר היה כבד ואטום, בן ימים אחדים.
אדלר פתח מיד את החלון והכניס קצת לילה. אחר-כך משך את אַננִי אל הספה המעוכה והמחותחתה, שעמדה למרגלותיה של המיטה.
– המתן רגע! – לחשה זו והבל פיה לוהט.
היא הסירה בתנועות נמהרות ונכשלות את מגבעתה הכפרית הרחבה העשויה תבן שחור עם זר פרחים ועלים, פשטה את אדרתה השחורה ואת החולצה מבד עשוי קווים שחורים ולבנים ושדיה המסורבלים דחקו עצמם בעד הכותונת המגושמה.
יגעים ואחוזי-תרדמה הלכו אחר-כך, בארבע אחר חצות, שני הזוגות דרך העיר המנומנמה מקצה לקצה. בראש נבוב לחלוטין ובארכובות פָּקוֹת התנועעו לאט ובעצלתיים, וצעדיהם הקישו מרושלים על הלילה האטום ונתמזגו בקריאות-תרנגול בודדות ומופלגות, שפסקו ונִשנו שוב.
לפני גן בית-המרפא נפרדו, ושני הבחורים נכנסו כלעומת שיצאו. הכל עבר בשלום.
אדלר נרדם אחר-כך במיטתו תרדמה כבדה ונטולת חלום, כאילו נכרת ראשו מעליו.
– כבר שבע וחצי! – עורר ריטֶר למחרת את אדלר – תיכף יצלצלו לפת-שחרית!
אדלר הקיץ ב“מה?” נבהל ולא ידע תחילה היכן הוא. חוטמו היה מיובש מבפנים ומרוענן משינה נעימה ומנשימת אוויר צונן בעד הדלת הפתוחה, וראשו היה כבד וכואב משהו. מעט-מעט נתפכח קצת ונזכר במאורעות הלילה, שנִדמו לו עכשיו כבלתי-ממשיים.
הוא נזדרז להתלבש ולהתרחץ. כשירד אחר-כך במאוחר לפת-שחרית, נתקל במסדרון במנהלת ובירכהּ לשלום. זו התייצבה לפניו קצרה ומרובעת, חסמה לו את הדרך, ואמרה כדבר-של-מה-בכך, ופניה נעולות כבמסגר, ועיניה החדות דוקרות כמחטים:
– הֶר אדלר עוזב היום את בית-המרפא!…
– מי? – תמה אדלר, שלא ירד לסוף כוונתה.
– הוא, הֶר אדלר! – שָׁנתה המנהלת בקול שקט ולא גרעה עיניה ממנו – הֶרמן יביא לו את מלתחותיו ויארוז את החפצים.
– כיצד? – ניסה אדלר – הן נשארו לי עוד שבועיים!
– נכון, אבל כְּיוצא-מן-הכלל לא יוציא אצלנו את כל זמנו, כי אין אנו סובלים כאן טיולי-לילה כאותם של הֶר אדלר… אנחנו קבענו לטיול שתי שעות ביום וזה מספיק לגמרי לאנשים חולים.
– כך?! – אמר אדלר ופרש לאולם-האכילה.
אולם-האכילה כבר היה ריק, ופאוּלה חיזרה על השולחנות ופינתה את הספסלים ואת סלי-הגלוסקאות הריקים.
כיצד זה נתגלה הדבר? – ניקרה השאלה במוחו של אדלר בשעה שלעס בהיסח-הדעת את הגלוסקאות הטריות והחורקות ולגם את הקקאו הצונן והתפל.
העובדה לכשעצמה לא ציערה אותו ביותר. בית-המרפא היה לו לזרא מן היום הראשון. החיים בהמון שֶׁבּוֹ ומשטר בית-הסוהר, שאדלר לא יכול בשום פנים להתרגל אליהם, הרגיזו את עצביו מיום ליום יותר. אף פני החולים השונים, בחותם-המוות שעליהם, התחילו להטריד אותו יותר מדי. לא נחוץ היה לו להיות נזכר על כל שעל, שנידוֹן הוא לכריתוּת ימים. ובשבועות האחרונים שקל בדעתו לא אחת, אם אין נכון בשבילו יותר לחזור לווינה לפני גמר זמנו, הגם שהיה זקוק בלי ספק לריפוי, וישיבתו בבית-המרפא פעלה בניכָּר לטובה על מצב רֵיאָתוֹ. מלבד זה, שוֹוֶה היה לו לפרוע בשבועיים של בית-מרפא בעד אָוַנטוּרה זו, לא לשם העניין לכשעצמו, אלא מפני הגנבה, הפחדים והגירויים שהיו כרוכים בו. ואף-על-פי-כן לא ניחא היה לו עכשיו כשהוטל עליו לנסוע.
מכל מקום, אדלר עלה לחדרו ונתן דעתו לחזור לווינה.
החולים כבר שכבו בגזוזטרה. השמועה על דבר “טיול-הלילה” ותוצאותיו נפוצה ביעף בכל הבית. כולם ידעו הכל, ובכל ארבע הגזוזטרות התלחשו אך בזה. מניין נודע הדבר? – נסתר מבינתו של אדלר.
ריטֶר קרא לאדלר בעד הדלת הפתוחה.
– כיצד זה – אמר בשׂחוק – כיצד זה ביצעת את המעשה ואיש לא ידע?
– הלוא עיניך הרואות שהכל יודעים!
– אבל אני ישן אתך בחדר אחד, מיטה ליד מיטה, ולא הרגשתי כלל! כל הכבוד, הֶר אדלר! ראוי אתה לאִצטלה של ראש-חבר-שודדים – כל הכבוד! חבל מאוד שלא ידעתי את כוחך בעוד מועד!
אדלר הסתובב עכשיו בין השוכבים כבן-חורין, פטוּר מעול שכיבה. הרגיש את עצמו כנער שגורש מבית-הספר, המטייל לו בחוצות וידיו משולשלות לתוך כיסי מכנסיו.
– יפה, הֶר אדלר – יִישר וינדל הקטן את כוחו ועיניו הבולטות אמרו לקפוץ מחוריהן מחמת הנאה – יפה מאוד! לא כמקקים אלו, ששוכבים כאן ובולעים את רירם!… אתה הנך משלנו! תחי בְּרִיגִיטֶנַאוּ שבווינה!!
אחר-כך הביא הֶרמן מן העלייה את שתי המזוודות השחומות של אדלר. עיניו המימיות-כחולות של המשרת הביטו באדלר בחציפות, ובת-צחוק של שמחה-לאיד חלפה על פניו.
אָ-הָא! – ניצנץ לפתע במוחו של אדלר – המשרת! הוא שפתח להן את הדלת בלילה, ובוודאי ריגל אחריהן…
יציאת הרכבת מאַלבָּנוֹ היתה בשעה שתיים אחר-הצהריים. בשעה שתים-עשרה וחצי כבר היו חפציו צרורים ומונחים במסדרון התחתון. אדלר כבר סילק בלשכה את המגיע ממנו ואכל עכשיו ביחידות סעודת-צהריים, לפני שאר החולים, כדי שלא יאחר את הרכבת. הוא אכל בלי תיאבון, כמו תמיד לפני נסיעה, שִׁייר רוב המזונות וסיים מהר. כשיצא מאולם-האכילה פגע בקיש, שטייל רעב במסדרון.
קיש שאל מיתמם:
– האינך רעב עדיין, הֶר אדלר?… סעודת הצהריים מתמהמהת היום יותר מתמיד. האִצטוֹמכָה הומה ממש מרעב!
– כבר אכלתי סעודת-צהריים, הֶר קיש – משיב אדלר בחיוך.
– כבר אכלת?… בוודאי בבית-אוכל בעיר!… פעמים שאף אני אוכל משהו בשעת הטיול, כשהרעב מציק ביותר… מידה טובה היא לך, הֶר אדלר!… לעולם יאכל אדם מיד כשניעור בו התיאבון!…
– לא בעיר, הֶר קיש, כאן אכלתי, באולם-האכילה!
– כיצד זה?… נו, ודאי פרוטקציה! פרוטקציה עושה הכל!… זה כבר ראיתי שזכות מיוחדת עמדה לך כאן בבית-המרפא!… אני אומר לך הֶר אדלר, פרוטקציה היא דבר גדול בעולם!… פרוטקציה מועילה בכל מקום ובכל שעה!…
– אומנם פרוטקציה… – מחייך אדלר – אני נוסע היום לווינה!
– מ-ה-ה-ה? – ממצמץ קיש בעיניו הקטנות מתוך תמיהה עשויה ומציץ באלכסון אל איש-שיחו – לא, אתה משטה בי!…
– לא, לא, הֶר קיש, אני נוסע באמת היום!
– אי-אפשר!…
– ואף-על-פי-כן!
– ומה החיפזון, הֶר אדלר?… הן עדיין לא נִשלם זמנך כאן!… בוודאי עסקים נחוצים לך בווינה, עסקים שאינם סובלים דחייה…
– נכון מאוד, הֶר קיש, עסקים נחוצים!…
– ובכל-זאת, אני מייעץ לך כידיד אמיתי, עליך להישאר כאן עד גמר זמנך!… העיקר, אני אומר לך, הבריאות! אל תנהג קלות-ראש ברֵיאָה! ריאה היא החלק היותר חשוב בגוף האדם, אני אומר לך! שמע לעצתי, הֶר אדלר, עצה של בעל-שנים וניסיונות: השתמש בשעת-הכושר! לא בכל יום אפשר לנסוע למקום-מרפא! העסקים לא יוחמצו, אני אומר לך!… הישאר עד גמר זמנך!… דעתי היא שתבקש אפילו הארכה של חודש נוסף!… ייתנו לך הארכה!… לך בוודאי ובוודאי שייתנו!…
– אני מוכרח לנסוע היום – מחייך אדלר – אין לדחות.
– נו – מבליט קיש את שפתיו הבשרניות אגב ויתור – אם כּלָה ונחרצה היא מלפניך, לא אפציר בך. אני את חובתי, חובת-ידיד, יצאתי… אבל אני אומר לך עוד פעם –
– נו, שלום, הֶר קיש – משסעוֹ אדלר ופושט את ידו לפרידה.
– שלום ודרך צלחה! לכבוד גדול ייחשב לי להזדמן אתך בווינה! אני מזמינך לבקרני בביתי, הֶר אדלר! תשתה אצלי קפה שחור טוב, שחור מצוין! בכל וינה אין משיגים שחור כזה! ביתי – הַאנגָאסֶה 24! מחוז תשיעי! אל תשכח!
– כן, אכנס לעת מצוא.
קיש מחזיק עוד את ידו של אדלר.
– ובכן שלום וכל-טוב, הֶר קיש! – מציל אדלר סוף-סוף את ידו ופורש לעלות לדיוטה ראשונה.
– דרך צלחה! לכבוד לי, הֶר אדלר! הקוֹמפּלימֶנט שלי. ובכן, אני סומך עליך, אדוני – קורא עוד קיש מאחורי אדלר – נעים יהיה לי מאוד! הַאנגָאסֶה 24, אל תשכח! תשאל להֶר אַרנוֹלְד קיש! תוסיף אַר-נוֹלְד! באותו בית דר עוד קיש אחד!…
ימים רעים הגיעו לאוֹרניק, ימי טרדה ובלבול הדעת. כל זמנו הפנוי לא הספיק לו עכשיו להיות משגיח כהוגן ברֵיאָתוֹ החולה, הטעונה טיפול מרובה כל-כך. איזה בורג סמוי קטן נתחלחל, וכל המכונה הגדולה “אוֹרניק” עמדה מלהוציא את חוק-יוֹמה של מדידות-טמפרטורה, של שכיבה, של זהירות וכל השאר. שוכב היה אומנם אף עכשיו את השעות הקבועות, כשאר החולים, אבל שוב לא היתה זו שכיבה אמיתית, שתועלת בה. בשכיבתו של עכשיו לא היו הכוונה הדרושה, המנוחה הפנימית הראויה, לא היה צמצום כל ההוויה לתוכה: זו לא היתה שכיבה לשמה.
פנימיותו של אוֹרניק היתה עכשיו נסערת תמיד, קצרת-רוח. דבר-מה סורר, נסתר לגמרי מהכרתו, התקומם בו כלפי סדר-חייו שקבע לו הוא-עצמו מיום שחלה, וכלפי זה שהטיל עליו משטר בית-המרפא. שוכב היה על דרגשו נטרד, נטול-סבלנות, ממתין לגמר השכיבה. אוֹרניק נהג בעצמו זלזול גמור. שוב לא נתן דעתו לנעשה בגופו החולה, בלוח-הטמפרטורה שלו היתה רשלנות ניכרת, היה מגביה עכשיו את קולו בדיבורו מבלי להרגיש בכך, ולא השמיט אף טיול אחד. אוֹרניק זה, אפשר לומר, נתחלף במין אוֹרניק אחר.
ומשונה הדבר שבאמת פסקו מיחושיו הקודמים, למִצעָר לא הגיעו להכרתו. אפילו השיניים, שהיו מענות אותו לעתים תכופות, נמלכו לפתע והִרפו ממנו לגמרי. נדמָה שאף פניו נשתנו. הללו היו עכשיו מכוּונים יותר כלפי חוץ, פחות דוממים, וקיבלו במקום צבעם החיוור-מרוּפש צבע שחום יותר, בריא יותר.
תכופות היה אוֹרניק מטיל עם גריטי פינגר. היה מלווה אותה אל החנויות, ממתין במסירות ובעונג לגמר הקניות, נושא אחר-כך את צרורותיה כדבר המובן-מאליו ובלי שום התאמצות, צוחק לעקיצותיה של הריבה, ואינו מרגיש בַּעבוֹר שעת-הטיול. אכן, שעה יחידה זו של טיול היתה עכשיו קצרה יותר מדי בשביל אוֹרניק. יכול היה לטייל, אילו הוּרשה, שעות מרובות, אפילו כל היום.
הבחורים היו מקניטים אותו בגריטי פינגר, מלגלגים עליו בטוב-לב, אבל אוֹרניק חייך לו את שלו, או שהשיב לפרקים אף הוא בהלצה.
הכל היה לכאורה טוב. אבל גריטי פינגר זו נתקעה לו לאוֹרניק כעצם בגרון. קצרה בינתו מהבין לתהפוכותיה של הריבה. הוא לא ידע את טיבה-היא לכשעצמה, ולא הבין את יחסה אליו. אולם חשוב היה לו עכשיו לדעת זאת, ואוֹרניק הוגיע את מוחו לחינם בשעת שכיבתו ביום ובשעת נדודי-השינה, ניתח כל ביטוי אקראי וכל דיבור שלה, ולא העלה בידו כלום.
בלילה פושר אחד של תחילת יֶרח אפריל שכב אוֹרניק במיטתו ועיניו פקוחות לתוך החשכה. כבר שעה אחרי חצות ורוחו של אוֹרניק ערה לגמרי. אין שום תקווה שיירדם זה הלילה, אבל גם נוח לו בכך. הרהורים שונים, מרוססים ומלוכדים זה בזה, משוטטים מסביבו בחלל האפל, קטעי תמונות של עבר והווה ואף דברים שלא היו מעולם. בחדר-האורחים המרוּוח שבבית הוריו שׁוֹרה חמה של יום-קיץ אחרי-הצהריים. דממה וקצת שעמום כבד ומפיל שינה. אַלפרֶד, אחיו הצעיר, עודנו תינוק, מגיע עד לאַרכוּבוֹתיו של אוֹרניק. אוֹרניק גוחן מדי פעם לכל מלוא קומתו, תופס את הקטן ברגלו ומרימו מעל לקרקע כדרך שמרימים כיסא ברגלו האחת, והתינוק מתכווץ כולו משׂחוק. אִילוֹנקה השחורה, בת השכן, עולה ויושבת בחיקו של אוֹרניק עליזה ושׂוחקת, מנשקת לו על קצה חוטמו, על שפתיו המגובבות ועל תנוך אוזנו, נועצת אצבעות פשׂוקות, אצבעות דקות וארוכות, בשערו השחור, מסתירה לפתע ראשה בחזהו ומתחילה להתייפח בחשאי, וכשמרים אוֹרניק את פניה, הריהו מוצא את השקרנית הקטנה שׂוחקת מתוך דמעות באומרה לו שהוא, אוֹרניק, הוא רע מאוד, רע מכל אדם.
לתוך תמונות אלו חורקת מפרק לפרק מיטתו של האינג’ינר צֶבֶּרְג בהתהפכו. בעד דלת-הזכוכית הפתוחה מציצים לילה שחור-ונרגע, ומקצתו של מזרן לבן שעל דרגש סמוך. מיילל לפתע חתול מרוחק יללת אימה כְּזו של תינוק, שמבריגה עצמה לתוך שחרוּרית הלילה ומקרישה לרגע את הדמים.
אוֹרניק יודע עכשיו ברור ששוב אי-אפשר לו להשתחרר ממנה ואין דבר זה מצער אותו כלל. מדבר אוֹרניק אליה בחשאי ובהתרגשות.
אין הוא חומד לו לצון כדרך הבחורים של עכשיו – אומר הוא – מדוע אין היא רוצה להאמין לו?
היא יודעת – משיבה גריטי פינגר – מכירה היא את אוֹרניק היטב.
רואה היא, כל הזמן לא רצה לדבר. כלום לא ידעה הכל מבלי שידבר?! רצה להמתין, לנסות את עצמו. אין הוא יכול להרפות ממנה. יקָרָה היא לו מכל – מפני מה אין היא מאמינה?
לא, היא מאמינה, אבל –
כל חייו נתונים בידה – מפחד אוֹרניק ליתן לה לסיים – יעשה כל מה שתצווה עליו! היא מחייכת? תלעג לו כאוות נפשה, אם זה גורם לה הנאה. לא אכפת לו! אבל אין הוא יכול. אין הוא יכול לוותר. ואם אינה אוהבת אותו לא אכפת לו. ובלבד שתלך עמו, שלא תעזוב אותו.
להיפך – אומרת גריטי בכובד-ראש – אין היא לועגת לו כלל. מעולם לא לעגה לו. חביב הוא עליה מאוד, אוֹרניק. אבל היא ירֵאה שאין –
ילך עימה לפראג– אומר אוֹרניק בחום – לווינה או לכל מקום שתרצה! מצב-בריאותו יוּטב גם כן. כבר הוטב עכשיו. הן היא רואה בעצמה ששוב אין לו שום מיחושים! בריא הוא כבר כמעט לגמרי…
ודאי שכבר הוטבלו ושמחה היא על כך מאוד. שמחה בכל לבה. אבל היא יודעת שאין היא טובה בשבילו… מכירה היא את עצמה היטב. אוֹרניק צריך לנערה אחרת לגמרי. לנערה שקטה יותר. היא, גריטי, נסערת יותר מדי, הפכפכנית. מלבד זה – מסיימת גריטי בחיוך – הרי היא ארוסה כבר…
כך איפוא, היא ארוסה… הוא אומנם שמע מעין זה, אלא שלא האמין… היא ארוסה איפוא באמת… אבל… אף-על-פי-כן, אין בכך כלום!… דבר קטן לגמרי!… והיכן הארוס?
בפראג.
לא, אין זה מעכב כלל!… מעשים בכל יום… יכולים לבטל את העניין בנקל!… כבר בריא הוא כמעט לגמרי… כלום אין היא רואה ששוב אין לו שום מיחושים!… ייסע לפראג וידבר על לב אִמהּ… ייסע כבר מחר!… יכרע לפניה ויבקש… האֵם ודאי תסכים… בוודאי ובוודאי!… לאֵם לב רחמן!… כבר בריא הוא!… אין הוא יכול להרפות ממנה. לא אכפת לו… אין הוא יכול… כבר בריא הוא…
אוֹרניק מוסיף עוד לדבר אל גריטי פינגר בלב מורתח ודואב ובנשימה קצרה. החוץ מתחיל בינתייםלהאפיר מעט-מעט בדמדומי שחר, הלוך אחר-כך והַכחיל כְּחוֹל-ירקרק. לפתע נמצא אוֹרניק מהלֵך על מגרש חורפי מושלג, מגרש נרחב וזר, שאין הוא מכיר אותו. אוֹרניק מהלֵך כבר זמן רב והוא עייף עכשיו מאוד, כוחותיו אפֵסים והולכים מחמת עייפות מכאיבה, צריך לשבת ולנוח קצת, אבל אין בית בכל הסביבה ואף אין לפנאי לשבת, מפני שהדרך נחוצה מאוד, כל חייו תלויים בהליכה זו. הקור גדול, אבל לאוֹרניק חם. טוב שחם לו לפחות – מנחם אוֹרניק את עצמו. אולם לפתע מתחילה אוזנו השמאלית להטרידו, הוא חש בה מבחוץ דקירות חדות, שמתגברות והולכות בהוסיפו ללכת. ממשמש אוֹרניק באוזנו ומוצא שזו צָבְתָה וגדלה כשיעור כל צלע הראש, עד ששוב אין היא נתפסת בכף היד. מחמת הקרה – מתרץ אוֹרניק לעצמו מיד, והדבר מובן לו בהחלט, אלא שמתברר לו פתאום שעכשיו הכל אבוד, לאין הצלה. אף-על-פי-כן מוסיף אוֹרניק ללכת בשארית כוחו, וכל צעד מגביר את מכאובו באוזן, כאילו הוא צועד על-גבי זו ממש, עד ששוב אין העייפות הקודמת מוחשה לו כלל. אוֹרניק נזכר פתאום בתרופה אחת. מוזר שלא נזכר תיכף בתרופה פשוטה זו! צריך אשה שתכה במקל על האוזן התפוחה, שתכה בכל כוחה, ואז תחזור זו ליושנה והמכאוב יחדל. אבל בכל הסביבה אין אשה. הדקירותחזקות לבלי הכיל, אוֹרניק הולך כבר לאט-לאט, האוזן השמאלית מעיקה עליו כמשא כבד, מכריעה אותו לארץ – עוד רגע וייפול – ואז אבד הכל לעולם! והנה רואה הוא מרחוק אדם מתקרב. כן, זוהי אשה! מבחין אוֹרניק עם התקרבהּ קצת יותר. לאושרו יש לה גם מקל! אפשר איפוא לתקן עוד הכל! כשהתקצר הרווח שביניהם עד לכדי צעדים אחדים בלבד, רואה אוֹרניק שהאשה זקנה מאוד, כפופה וצולעת. ראשה עטוף בסוּדר שחור, עינה האחת עיוורת, עצומה ומשוקעת כולה בחוֹרהּ, והשנייה – עין שחורה בלי חלבון כלשהו. בולטת ומחודדה כמסמר. הזקנה עמדה לפני אוֹרניק נשענת על מקלה הקצר, השחום והעב, פיה מעוּוה לשׂחוק נטול-שיניים ועין-המסמר שלה מכוּונת אליו. המכאוב באוזנו פסק לרגע מעצמו. אוֹרניק ממשמש בה עוד פעם בידו, אבל היא תפוחה כקודם. יודע הוא שהכאב לא פסק לזמן ארוך, שיחזור מיד ויתחיל שוב, אלא שאוֹרניק מתבייש מטעם-מה לומר לזקנה שתכהו במקל – אין זה מן ההגוּן. מלבד זה הן ודאי תיפול כשתרים את המקל שהיא נשענת עליו. עד שאוֹרניק נמלך, הבינה הזקנה מעצמה, נשאה את מקלה וטפחה על האוזן פעם ועוד פעם. אָה! חש אוֹרניק, אבל הרי אמו היא זו – מתברר לו פתאום – ומניין לה מקל זה? משונה! הזקנה הוסיפה להרים מדי פעם את המקל ולהכות ופיה הריק שָׂחַק שׂחוק שחור, ולאוֹרניק הוקל יותר ויותר. מכאובו היה אפילו למין נעימוּת מוזרה. ובינתיים שוב לא היתה הזקנה המכה אמו, אלא גריטי פינגר, בשמלה שחורה ארוכה, ששׂחקה וחבטה על אוזנו בפוזמק בהיר. האינג’ינר צֶבֶּרְג עמד בשעת מעשה ושׂחק ברעל: “טוב כך, פרויליין גריטי! יקבל סטירות ויהא אדם!” אולם אוֹרניק חש הנאה מרובה, שהלכה וגברה עם כל סטירה, הנאה שעדיין לא חש כמותה מעולם –
– ובכן, אוֹרניק, אינך רוצה לקום היום, מה? – מעורר האינג’ינר צֶבֶּרְג, שעומד לפני מיטתו של אוֹרניק בשרוולי כותונתו ומסבן את פניו לגילוח.
– מה השעה? – פוקח אוֹרניק את עיניו, ונדמה לו שלא ישן כלל.
– כבר שמונה וחצי! – משקר האינג’ינר בהלצה ומוסיף להסתבן – כבר אחרי סעודת-שחרית!…
מתוך שכיבה פושט אוֹרניק את ידו אל שולחן-הלילה ונוטל את שעונו. רבע לפני שמונה. אף-על-פי-כן צריך לקום. הוא שוכב עוד זמן-מה, מרגיש הוא רגע עייפות גופנית עצומה, כאילו אחרי התאמצות מרובה. אחר-כך הוא מתנשא ונוטל את גרביו מעל הכיסא שאצלו, גורב אחד מהם ונשאר יושב כפוף על המיטה והגרב השני בידו. מתאמץ אוֹרניק לזכור עניין אחד חשוב מאוד. לפני רגע ידע בבירור שצריך הוא לעשות דבר-מה. מה הוא צריך איפוא לעשות? – אוֹרניק ממשמש באוזנו השמאלית – הבלים! הרי זה אינו אלא חלום! אבל מה צריך הוא לעשות? מה? אָ-הָא! – מצא אוֹרניק לפתע – להתגלח!… עליו להתגלח, זקנו כבר צמח. ותוך כדי הרהור נשתכח כבר מאוֹרניק שוב עניין הגילוח. עין משונה היתה לה לזקנה! – מחייך אוֹרניק לעצמו בהנאה. ולא דיברה כלום, רק שׂחקה בפיה השחור. בעצם הרי אין שומעים לעולם קול בחלום. קול מפורש לא! אפשר אף במצב של היפנוזה כך. אוֹרניקמוסיף להתלבש לאט, מפסיק מדי פעם, נזכר ומתחיל שוב. לפני הראי התלוי מעל לכיור-האֶמַייל הלבן שליד דלת-הזכוכית המובילה אל הגזוזטרה עומד האינג’ינר צֶבֶּרְג, צנום וארוך, ומגרד במכונת-גילוח את לחיו הרזה, מגרד בחיפזון במקום אחד פעמים רבות. אוֹרניק מעיף לשם עין ושלא מדעת קולט מתוך הראי את פרק ידו הכחושה והגרמית של האינג’ינר שמתייגעת במכונת-הגילוח הקהה. אף-על-פי-כן עדיין הוא שמן יותר מדי, האינג’ינר צֶבֶּרְג – מהרהר לו אוֹרניק הרהור טפל – הכל לשווא! כן, הכל לשווא!… שתי המלים האחרונות נתקעו בעקשנות במוחו של אוֹרניק כשתי משקָלות כבדות ושוב אינן מניחות לו. הכל לשווא!… מה “הכל לשווא”? – אוֹרניק שכח את ראשית מחשבתו, והוא חוזר בקרבו על שתי המלים בלי דעת פשרן: הכל,
ה-כ-ל לשווא!…
– תיכף יצלצלו, אוֹרניק. למה אתה יושב כגולם!? – מזרזוֹ האינג’ינר, שפניו סגולים אחרי הגילוח והוא מקנח באלונטית את חלקי המכונה המפורקת.
– כן, כן!… ממלמל אורניק בהיסח-הדעת – בוודאי… “ה-כ-ל”… היינו: צריך… כן, צריך…
אוֹרניק התלבש סוף-סוף וניגש אל הכיור להתרחץ. שכח אוֹרניק להדיח את פיו תחילה, כהרגלו תמיד, התחיל מיד לרחוץ אתידיו באריכות ומתוך טרדה מרובה, כאילו היו הן העיקר, וניגב אחר-כך את פניו היבשים, ששכח לרוחצם. אוֹרניק תעה בחדר אילך ואילך וחיפש דברים שעמדו בגלוי לפני עיניו. תוך כדי חיפוש שכח את מה ולשם מה הוא מחפש, וירד לבסוף רבע שעה אחרי תִּפתּוּף הגוֹנג, ירד בלתי-מגולח אל אולם-האכילה.
דעתו של אוֹרניק הלכה אחר-כך ונתעכרה יותר ויותר. הוא שתק באותו יום יותר מן הרגיל ועשה רושם של אדם טרוד מאוד. היו כאן דברים חשובים, שקולים כנגד הכל, שהתהפכו בקרבו בלי-הרף ושטעונים היו עיון-מה, מפני שאוֹרניק הרגיש בבהירות שכל הווייתו תלויה אך בהם, בדברים סמויים אלו, אלא שעם כל התאמצותו לזכור אותם, לעמוד על טיבם, לא העלה בידו כלום. כל-אימת שעלה לו כמעט לנגוע בהם ונדמה לו שעוד רגע יִתְפְּסֵם, חזרו הללו שוב ונשמטו מיד מזיכרונו ונעלמו. אוֹרניק יָגַע ויָגַע לזכור, ודעתו נטרפה עליו והלכה. דומה היה למי שתועה בלילה אפל, מסתובב במעגל מסביב לביתו ואינו מוצאו.
כשניגש דוקטור מַחְליס בשעה עשר אל דרגשו, לא הרגיש בו אוֹרניק כלל. הנה נטל את לוח-הטמפרטורה מעל הכיסא, הסתכל בו ושאל את אוֹרניק מפני מה לא רשם היום את הטמפרטורה שלו.
– מה? – הביט בו אוֹרניק בעיניים מטורפות – את הטמפרטורה? שכח… הַיינוּ, כן!… שכח… ודאי שכח…
– וכיצד אוֹרניק מרגיש את עצמו?
– שכח… כן… – מחייך אוֹרניק לעצמו – אָ-הָא! כיצד הוא מרגיש את עצמו? הַיינוּ, הבריאות? ודאי… טוב!… מצוין!… כן, מצוין.
דוקטור מַחְליס פורש מתוך חיוך אל הדרגשים הסמוכים.
לפנות-ערב של אותו יום הלך אוֹרניק עם גריטי פינגר לטייל. החמה טיגנה כל היום את העמק, ועכשיו, הגם שכבר נטתה לשקוע, עדיין היה האוויר מחומם למדי וההליכה היתה מייגעת. הם עברו את כיכר-הטיול, מקצתה של שדרת גִילְף, ונטו אל משעול-טַפַּיְנֶר, שמתנשא עקלקלות על המדרון המשופע ביותר ורואים מגובהו חלק הגון של העיר, את השוק ואת בתי-הכנסייה על ראשו המחודד, הנערמים זה על-גבי זה מתחת לרגליים ממש.
אוֹרניק הלך ליד הנערה שקוע בשתיקה עקשנית. אבל גם גריטי פינגר לא דיברה הפעם כלום, שלא כהרגלה. שתיקתו של אוֹרניק התחילה לבסוף להרגיז אותה. זה הגבר הגדול, שהלך לצידה כפלח-סלע דומם, התחיל להכביד עליה, ופחד חסר-נימוק הלך והתבלט בקרבה יותר ויותר.
– למה הוא שותק בעקשנות כזו, כאילו קיבל שכרו על כך! דבֵּר מלה, אוֹרניק! – רטט משהו קולה של גריטי.
– אָה, כן! בוודאי… הַיינוּ, מה יש כאן לדבר… – גימגם אוֹרניק בהוסיפו ללכת וחייך לעצמו חיוך עגום, מטעם בלתי-ידוע.
אבל פחדה של גריטי פינגר הלך וגדל. חשה מחנק בגרונה. מניין לה לפתע אותו פחד נואל? מפני מי ומה? את תשובתו המגומגמת של אוֹרניק לא הבחינה. קלטה רק את קולו העמוק, שנדמה לה כמשונה, כזר, כבא ממרחק, וריגוזה הפנימי התגבר אגב כך עוד יותר. לאחר רגע נתחוורו לה דבריו של אוֹרניק, הַיינוּ תיבה-תיבה בפני עצמה, בלי קשר בין אחת חברתה.
– שחור מקצה לקצה!… – נמלטה לפתע אמרה מפיו של אוֹרניק, מבלי שהרגיש בכך.
– מ-ה-ה-ה-? – נבהלה גריטי ועיניה האפורות-ירקרקות נתרחבו – לא, איני יכולה יותר! – אמרה בבהילות ותפסה בזרועו של אוֹרניק – נשובה!
אוֹרניק לא שמע.
– נשובה, נ-שו-בה! – צעקה כמעט הנערה ומשכה בחוזקה את אוֹרניק ונבעתה עוד יותר מפני צעקתה היא-עצמה.
– בוודאי, בוודאי… – הסכים אוֹרניק – מה אמרתְּ, נשובה? כן, כן, נשובה…
הלכו בדרך חזרה. לא הלכו כי אם רצו. גריטי פינגר ברחה מפני מישהו, ברחה ומשכה אחריה את אוֹרניק הענק, שפסע פסיעות נרחבות ועיניו כבושות בקרקע וידיו הגדולות מדולדלות לו לשתי צלעיו כאיברים שבורים של איזו חיה ענקית.
לפני גן בית-המרפא עמדה גריטי פינגר טבולת זיעה ומתוך נשימה קצרה. פחדה להביט בפני אוֹרניק. הלה לטש עליה עיניים מטורפות ונוצצות באש זרה.
– אלך – אמר כמדבר אל עצמו – כן, כן, אלך. יש עוד פנאי…
אחר-כך הושיט את ידו הגדולה ונטל את ידה של גריטי, השהה אותה קצת בתוך שלו, נמלך לפתע, גחן עליה ונשק נשיקה קצרה על גבה. סמוך לכך פנה והלך בצעדים גדולים לעבר העיר, הפך עוד פעם את ראשו והעיף עין, ממרחק צעדים אחדים, על הנערה, שעוד עמדה תחתיה נדהמה, ונעלם מאחורי גדר הגן של ההוֹטל קוֹנטינֶנטל.
אוֹרניק צעד בחיפזון, עבר שוב אותה דרך שהלך בה לפני כמה רגעים עם גריטי פינגר – הכל מבלי הכרה צלולה. מלא היה דבר-מה כבד וגדול, לאין צורה מסוימת, שהדף אותו אֵי-לאן בעל-כורחו. אוֹרניק הלך מתוך החלטה עיוורת, שהחליט בשבילו מישהו אחר ושלא היתה ידועה לו כלל. אבל הוא הרגיש בְּסָתוּם שכל גופו כאילו מתכווץ לשם פליטת אנרגיה עצומה, כאילו היה עליו לעקור הר משורשו ולהשליכו אל אפיק הפָּאסֶר.
לפתע מצא את עצמו עומד על “בימת-השטן”. זוהי בימת עץ קטנה ומרובעת, מוקפת מעקה לשלוש רוחותיה, הנטויה על-גבי הנִקרה הצרה והעמוקה, מקום שמשתפך בה למטה אשד הפָּאסֶר המשקשק. אוֹרניק תמה רגע אחד: איזו הדרך בא לכאן? – ושוב שכח מיד. עורב נכבד כבר התיישב בינתיים בין האילנות שעל שיפוע המדרון והציץ בחשאֵי-חשאין אל “בימת-השטן” הריקה ואל האדם הגדול, שעמד באמצעיתה בלי-נוע כתקוע. ציוץ מסולסל של ציפור יחידה ניתך מן הסמוי ונתמזג עם המַשָׁק המבוהל של האשד שמתחת. “ציפור!” – נצטללה לרגע דעתו של אוֹרניק.
הוא ניגש ורצה לשבת על אחד הספסלים, נמלך מיד ופנה ועמד ליד מעקה הבימה, נשען עליו בחזהו והסתכל למטה, אל המים המתחבטים בפלחי האבן ומקציפים.
אותה אבן שמִן הצד, – הבריק בו הרהור שלא מן העניין – שטוחה לכאורה למדי, ואף-על-פי-כן עוֹשֶׂה קילוח קטן זה עקיפים ואינו מעזלהעפיל ולעבור… פשוט, להעפיל… ואף-על-פי-כן… – נתבלבלה שוב מחשבתו, ואוֹרניק טרח לשווא לתפוס חוט הרהורו.
– אין פנאי!… – לחש בקרבו מישהו בנשמע.
– לא, לא, אין פנאי… בוודאי… – הסכים אוֹרניק וחיוך מעוּוה ריפרף על שפתיו. אבל אוֹרניק לא ידע כלל מדוע אין פנאי.
באותו רגע נשמטה מגבעתו השחורה והמעוכה מעל ראשו, התהפכה באוויר וטָשָׂה למעמקים. סילוד קצר חלף את גופו, והוא הרגיש שמרימים אותו מאחוריו מעל הקרקע והוא תלוי ברפיון ונופל אל תהום עמוק נפילה מהירה ופתאומית כבחלום. תוך כדי נפילה נתבהרה דעתו לאֶלֶף-שברגע, ואוֹרניק ראה לפניו ראִייה נכפלת את הקצף הלַבנוּני והמבעבע של המים ואת מגבעתה השחורה והעגולה כקדֵרה של גריטי פינגר. אחר-כך היכה ראשו המכודר הכּאה עמומה וכבדה על-גבי פלחי-האבן. “בימת-השטן” נשארה ריקה ונסוכת דמדומים מאפילים.
בערב שררה מהומה בבית-המרפא, מרוצת חיפזון למעלה ולמטה על-גבי המדרגות. המנהלת התרוצצה טרודה אילך ואילך ופניה הכתומות והמגורמות היו קמוצות מתוך רשעות עוד יותר מתמיד. שני המשרתים, הֶרמן ופְרִידל, נשלחו כבר פעם שלישית אל העיר לחפש. במסדרונות היו החולים מלוּקטים כנופיות-כנופיות, התלחשו וחקרו איש את רעהו, הגם שאף-אחד לא ידע כלום. דוקטור פולק בא מבוהל מן העיר, על-פי קריאה טלפונית, והוא רץ עם דוקטור מַחְליס על-גבי המדרגות, שניהם מזיעים והאחות ליזל מאחוריהם. האינג’ינר צֶבֶּרְג נשאל על-ידי הרופאים, גריטי פינגר נחקרה, ותשובותיהם לא חִיוורוּ כלום.
למחרת הבוקר היה אוֹרניק, שהובא זה עכשיו, מוטל בפרוזדור פרקדן על דרגש. בגדיו היו קרועים ומקומטים, רטובים, ולמקומות מטונפים בטיט כתמתם. בעד המִכנס הסדוק והמופשל כלפי מעלה ביצבצה רגלו האחת עד לסובכהּ, רגל שעירה וכחלחלה, שגרבהּ היה שמוט ומשולשל על-גבי הנעל. קרוּם המוח היה כתוש והפנים מסואבות בבליל של דם קרוש שחור, של שיער, של עור נקלף ושל רפש. העין האחת, שנשארה במקומה, היתה סגורה למחצה, ובעד סדקה נשקף קו של חלבון. ידיו החבולות והמאוגרפות – השמאלית היתה תלויה מדולדלת לצד הדרגש והימנית מונחת על חזהו, כאילו רצתה לתחוב מודד-חום תחת בית-השחי…
המשרת ניגש ופרשׂ עליו שמיכה.
בכל הגזוזטרות ידעו פתאום שהובא. עכשיו החרישו החולים, לא היה מה להוסיף. גריטי פינגר שכבה בדיוטה שלישית על הדרגש, עיניה קמוֹת ומכוּונות לנקודה רחוקה, לבה מכוּוץ במכאוב עצום, וידה הימנית, זו שגחן עליה אוֹרניק אתמול בשעת פרידה, לוהטת כיקוד-אש, לוהטת לעצמה, בבלי דעת בּעלים.
פאריז 1926
-
גברת. ↩
-
ביקור. ↩
-
Schreibebrief, איגרת, בעיקר של השליחים בברית–החדשה. ↩
-
מונוקל. ↩
-
מחלת הפה והגרון. ↩
-
לפקודתך. ↩
-
הָעַלְמָה (גברת לא נשואה). ↩
-
יועץ–החצר. ↩
-
טיילת במקום–מרפא. ↩
-
בחור כהלכה, נחמד, חמוד.תערובת של גרמנית ויידיש: המלה היידית היא בַּאטַעמטֶער (חריף, נחמד), שמקורה בעברית: טעם. ↩
-
מגבת. ↩
-
להותיר לו חיים. ↩
-
הקולנוע.[17] ↩
-
עסיס ענבים נותן לנו כוח, מעורר דמנו ומוסיף אומץ ללב. (הערת המחבר) ↩
מנחם פרי: אחרית־דבר והערה על נוסח הספר
‘בבית המרפא’, שהושלם בפאריז ב־1926, נחשב ליצירת הסיפורת הראשונה של פוגל, אך מסתבר כי בשנת 1925, שנתו האחרונה של פוגל בווינה, כתב את הסיפור הנדפס כאן, שהוא, ככל הנראה, סיפורו הראשון. הסיפור הועתק על־ידו בכתב־יד נקי, בלא מחיקות, כך שאין הוא בגדר טיוטה, אך פוגל לא רשם לו כותרת. עדיין אין ניכר כאן כוחו של פוגל בפרוזה כפי שהוא מתגלה ביצירותיו המאוחרות, אבל כבר קיימים הגיבור הפאסיבי, האופייני לפוגל, האשה הדומיננטית, וכמה משפטים תיאוריים מזכירים את פוגל במיטבו. יש, כמובן, גם קירבה לשופמן.
את הסיפור, אשר ככל הנראה פוגל אף לא ניסה לפרסמו, מצאתי משורבב בתוך כתבי־יד של הסיפורת שלו שנתפרסמה, במהלך העבודה על המהדורה החדשה של “חיי נישואים”.
מ.פ.
דַיָּר (וינה, 1925)
מהתחלה נעשה הדבר ברצונו, היא אף מצאה חן בעיניו באיזו בחינה, אבל עכשיו כבר היה עייף וחש גם תיעוב. אלא שלא היה כאן מקום לשום סירוב. כשהיה נשאר פעמים, אחרי כיבוי האור, שוכב על ספתו ודימה להשתמט – מייד הרגיש בצעדים עמומים, חשאיים, ההולכים וקרֵבים אליו בזהירות, וסמוך לכך התחילה יד נפוחה, בעלת אצבעות קצרות ושמנות, יד ידועה לו למדי, מחפשת אחרי ידו. בֵּיילה היתה לוחשת אז בהבל פה לוהט: “בוא, משה’לי, אל המיטה שלי!”, נוטלת אותו בידו ומובילתו בזהירות באפלולית־החדר, המוגדשה מחמת התריסים המוגפים, אל מיטתה, שהיתה כבר מחוממת על־ידי גופה של סימקה הקטנה. אחר־כך היתה מטביעה אותו במפלי בשרה המעוכים, מתעללת בו עד אפס אונים. לא היה כוח להשתחרר מכל זה.
לפנות בוקר, בטרם קום הילדים, היה זִילבֶּרשְׁלַג מגשש ועובר בחשיכה אל מישכבו ושוכב לישון.
אבל באותו בוקר, כשנתעורר לפתע לקול צחוק כבוש, ראה מייד שאיחר. משה זילברשלג פקח את עיניו לחצאין ונוכח שאין הוא חולם. העששית היתה מודלקת. בעד סדקי התריסים התפרצו והלכו רצועות בוקר כחלחלות, שנִדמו כצוננות ביותר. באמצע החדר עמד חיימקה, נער בן שבע, יחף, כשהוא אוחז בידו האחת נעל מרופש רפש מוגלד ומלבין, עמד והתלחש עם סימקה אחותו הצעירה, שישן עמה הלילה על הספה השבורה שאצל המיטה.
– זילברשלג ישן עם אמא! – צחק הקטן מתוך ערמומית והצביע כלפי המיטה – ראי, סימקה, זילברשלג עם אמא! אני אספר לסבא!…
בבת אחת נעשתה המיטה לזילברשלג צרה ביותר. לא העיז להניד אבר. הוסיף לשכב שכיבתו הקודמת סמוך לכותל, בעיניים עצומות למחצה, והפקיר עצמו למתרחש בחדר, בתוך הרגשה של מי שעומד לספוג עונש מלקות.
בינתיים הקיצה ביילה, תפסה בסקירה אחת את שאירע, התרוממה ברגזנות וישבה במיטה. שערותיה הערמוניות היו סתורות וירדו לְשוֹנוֹת על גבי שיכמה וכתפיה המעורטלים. לחיהּ השמאלית היתה מעוסה ומָאֳדמה. שָׁדהּ הגדול שטף ועבר את פי־הכותונת כעיסת לחם בצֵקה העוברת פי העריבה. בתנועת יד מאומנת וחרוצה הרימה אותו והכניסתו לפנים מן הכותונת.
– למה זה אינכם מניחים לישון ממזרים?! – התחילה ביילה צווחת מייד – שוכב בבית חולה מסוכן והתליינים צועקים באֱשׁוּן לילה!… אתה ישנת כבול עץ – מצביעה ביילה כלפי חיימקה – ואני הייתי מוכרחת לעמוד כל הלילה בצינה ולהרתיח מים לזילברשלג, שהקיא והקיא בלי הרף!… או שמא אתה סבור, שאתן לו, לנוטה למות, לשכב על הדרגש הקשה, מה?! למה אינך נותן לאדם חולה לנוח קצת, חיימקה?! עוד היום אדבר עם המורה שלך! התלבש מהרה ולך אל בית־הספר! המצאת כבר את הספרים והמחברות, תכשיט יקר!
חנקה, נערה בת שלוש־עשרה, נכנסה עכשיו מן החדר השני, שלנה בו הלילה, מאחר שהדייר לא היה בבית. הנערה לא היתה לבושה אלא שימלתה התחתונה הקצרה, נעליה היו פתוחות ושרוכיהן נגררו אחריה על הקרקע. בפניה הוורודים והרעננים היה ניכר ששנתה נעמה לה.
– שוב חיימקה! – סייעה חנקה לדברי אמהּ – תמיד שומעים רק את קולו של הגנב! חשכת לילה – והבריון מחריב כבר את הבית! למה אינך נותן לזילברשלג החולה לנוח קצת?! אני אספר לסבא וילמדך בינה! בושה וחרפה בפני אדם זר! אני אומרת לך תמיד, אמא, שמגנב זה לא יֵצא טוב!
– די חנקה! – שיסעה ביילה, שהתכנסה בינתיים שוב במיטה, התכסתה יפה בכסת ואצבעותיה כבר זחלו בהיחבא על פני גופו של זיברשלג ומישמשו בכרסו, – די לצעקות! הכיני את המיחם – תסעדו פת שחרית ותלכו לבית־הספר!
זילברשלג שכב בעיניים עצומות ולא זז. התחיל מאמין בביטחה, שכל זה אירע לו באמת בלילה. הרגיש לפתע הרגשה אי־נעימה באיצטומכתו, מעין ריקנות מופרזה כלאחרי הקאה מרובה, והירהר, שטוב היה, אילו היה שוכב עכשיו רחוק מכאן, במיטה חמה באמת, בלי ערימת הבשר המלוחלח והמעוסה שאצלו, בלי אותן האצבעות הקצרות והנפוחות, הממשמשות באבריו כעכבישים מגועלים.
וינה, 1925
(נוסח מנחם פרי, לפי כתבי יד המחבר. הנובלה נכתבה בפאריז ב-1932.)
(נוסח מנחם פרי, לפי כתבי יד המחבר. הזכויות על נוסח זה בידי מנחם פרי ואינן קניין הציבור. הנוסח מתפרסם כאן בהסכמתו. הנובלה נכתבה בפאריז ב־1932.)
מאדאם בֶּרמוֹן אמרה:
– תהיו פה כבתוך שלכם. אין איש בבית כל היום.
פניה הצפּוּדים קְטָנים היו תחת מגבעת־התבן רחבת־השוליים. הפסיקה את כיבוס הלבנים ליד הבאֵר שבגינה. בחדר שהראתה נקרשה אפלולית חמה, אטומה, מחמת התריסים המוגפים. אדולף בַּארְט ספג מדי רגע את מצחו.
– זולת זה הרי הים לפניכם. עשרים צעד. לֶך־לךָ, בּיזשׁוּ! -גערה בכלבלב ברוֹד לבן ושחור, בעל עיניים מלופלפות, שנתלבט לעומתה.
– כן, הים לפנינו.
אדולף בארט החליף בלחישה כמה מלים עם בת־לווייתו.
– יפה. אנו נשארים כאן.
לפנות־ערב, כשנפחת החום, העבירו מזוודותיהם מבית־הנתיבות. הים שרוע היה בתכלתו העזה כמפה. הדייגים נעתקו מן החוף, דוגית פה דוגית שם, כלפי האופק, לפרושׂ את המִכמרות. בגן הפנסיון הסמוך נערכו השולחנות לפת ערבית.
על עטיפת־רחצה צבעונית היתה גִינָא מפורקדת בעצלתיים, מלופפה בגד־רחצה של צמר ירקרק־בהיר, שהבליט מבנה גופה היפה. בסוֹכך סיני רקוע ומפורח חופפה על ראשה. בארט, במשקפי־שמש, השתעשע לצידהּ בחצץ היוקד, קולע חלוקי אבנים אל המים. מאחוריהם היו שטוחות לייבוש מכמרות חומות־כהות. נדף מהן ריח חודר של ים ודגים. האוויר רתת בשרב סמוך לקרקע.
צִ’יצִ’י עלה מן המים ובא לֵישב אצלם. קיפל רגליו תחתיו כבני המזרח. על חזהו השעיר ניצבו נטפים בודדים.
– המים חמים.
אמר בהברה נלעגת, כפותה לאיטלקית.
– אבל אתה רועד.
– נשארתי שעה ויותר.
גינא נתהפכה על צידה, פניה מול שני הגברים. זבובים גדולים עטו אל דג זערורי, מוטל ליד הסירה הקרובה, המשׁוּיה מן המים.
– בשלושת הימים כבר הספקתְּ להשתזף מעט, גבירתי.
צ’יצ’י הֵשיט עיניו על גלילי שוקיה הדהוֹת. הסיע עצמו יותר אליה והִשווה עורו מגוֹן מַטבעות נחושת אל עורה הלבנוּני כעין השנהב.
– לא, עדיין לא כמותְך.
ואל בארט:
– שים את הכובע על ראשך. או שְׁכב אצלי תחת הסוכך.
– וכי מה שמךָ הנכון? – שאל בארט.
– פרנצֶ’סקוֹ אָדֶסּוֹ. אבל הכל קוראים לי כאן צ’יצ’י.
לאחר הרף־עין:
– ידידי מרומא כבר בא הבוקר. זה המתורגמן של חברת “קוּק”, את יודעת. עומד להופיע כאן בכל רגע.
– שמֵחה מאוד! – היתלה גינא.
הושיט לעומתה חפיסת־סיגרטות צהובה. גינא מיאנה. אז עישנו הוא ובארט, שכובים על כְּרֵסם והחמה על גבם. למרגלותם רבץ הים. בלי ניד. רק על האופק רמשׂה והלכה ספינה חלומית, משָׁם אל שָׁם. ואילו כאן, סמוך אצלם, נשתכשכו גוריו של סְטֶפָאנוֹ, כחצי תריסר ילדים מלוכלכים, מבן שתיים ומעלה, אגב צהלה וצווחה והתזת מים. ומן הצד היו לָאצִי וזוּזִי משחקים בכדורת עם מַרסֶל, זו הלִיאוֹנית השחרחורת, שופעת החן והעלומים – ושלושתם כיצוקי ברונזה.
– הלִיאוֹנית יפה מאוד – אמרה גינא לא אל איש.
– יפה היא – הסכים צ’יצ’י – אבל את, מאדאם, יפה ממנה.
– תודה!
בארט חייך בזווית אחת של פיו, השליך בקשת את שריד הסיגרטה.
– שָֹשַֹר־השפתיים של זוּזי בהיר יותר מדי. אינו מתלכד עם שֶׁזֶף העור.
– טעמה של שִׁקצה.
– חוץ מזה עמוסה היא בטן.
– לָאצִי הִנֵהו גם כן מווינה – שילֵב צ’יצ’י.
– הַיינו מבודפשט…
משורת הבתים מנגד פרש היַפָּני במכנסי־רחצה, חצה אלכסונית את הכביש הרץ עם החוף ונתקרב לכאן. הוא היה גבוה מרוב בני־גזעו ורשמֵי פניו מדודים. בעקבותיו באה ידידתו, אירופית, בגלימת־בוקר מפורחת ציצים ענקיים מצבע התירס, ועל תסרוקתה שֶׁנֶץ כחול. זו היתה נמוכה, זקנה ממנו כדי עשר שנים. לדברי גינא עשתה רושם של מי שתוכניתו עמו. היפני נכנס לשחות ובת־זוגו נשארה עם לָאצִי וזוּזי, שכילו בינתיים לשחק.
– אמש סבאו שוב עד ארבע.
צ’יצ’י הכיר כל דרי המקום וידע כל המתרחש כאן.
– אצל סטֶפאנו?
– לא, בבית היפני. בַּכְּחָנַליָה אמיתית.
– ואתה?
– לא היה לי חשק.
בארט נתרומם וישב. ספג באֲלוּנְטית חזהו ושוקיו המיוזעים, המקועקעים על־ידי החצץ. פניו היו סמוקות ואניצי בלורית צהובה דבקו למצחו.
– לא קר, מה, גִין!
המתורגמן של חברת “קוּק” לבוש היה במין טרזנות, לפי העונה. שערו השחור, הנוצץ משומן, דבוק היה לקרקף כאִספּלָנית, פניו הנפוחים חלקלקים. הושיט ידו השמאלית, כשהוצג על־ידי צ’יצ’י. הימנית שלו היתה יד תותבת, בכסָיה שחורה.
– אה, מתגוררים אתם בפאריס! מכיר אני כעשר אצבעותי.
המתורגמן הכיר הכל “כעשר אצבעותיו” – זה הוברר מיד. בעיקר ידע שפות זרות (האמנות, בבקשה מכם!). ברומא היתה לו ידידה, משוררת יפנית. את הראָיה לכך הביא עמו: ספר שירים יפני ששורותיו מאונכות – “דורון ממנה”. לקרוא בו אינו יודע עדיין, אבל הוא יִלמד מפי יפני זה. כבר לקח עמו דברים, והגברת, התֹאבֶה ללמדו גרמנית עבור לֶקח איטלקי?
ה“ערבי” – על שום שידע לחקות חיתוך דיבורם של הערבים – חברו של צ’יצ’י לדירה ולעבודה, כרוך היה אחרי המתורגמן כנושא־כלים. בתנועות ראש של הסכמה ליווה דברי הלה, עלול לקרוע כדג כל מי שיָהין להטיל בם ספק.
גינא קמה על־מנת להיכנס לרחוץ.
– אם כן חכו־נא רגע עד שאפרוק בגדי.
המתורגמן נתחמק לאחורי הסירה וה“ערבי” עמו. כעבור רגעים מועטים הופיע מעורטל. לובן גופו המבהיק הורגש בין השזופים שמסביב כעירום לא־צנוע. יד תותבתו נשארה עם הבגדים וקטע־זרועו מחותל היה באלונטית. הוא הפיל את האלונטית ארצה, נכנס בקפיצה אחת אל המים ונשתטח מיד לשחות. ה“ערבי” לא מש מעמו.
– למדֵני לשחות על הגב – אמרה גינא אל בארט.
אחר־כך אמרה:
– שחיתי אחריך, אך לא עצרתי כוח וחזרתי. אתה מרחיק מאוד. שלא יאונה אסון!
צ’יצ’י עג עוגה מסביב לגינא. בכבדות ובחוסר־נשימה חתר בידיו ורגליו והיכה גלים.
– הנה, הביטי! תניעי את הידיים והרגליים כך. א־חת, שת־יים! א־חת, שת־יים! א־חת – עכשיו נַסִי.
בארט פרש זרועותיו מתחת לשטח המים והיא נתפרקדה עליהן.
מקרוב עמדה מרסל והסתכלה.
– אינך יודעת לשחות על הגב, מאדאם? אבל זה פשוט מאוד. הנה!
ומיד הראתה את כוחה, שוחקת בפה של שיני־עכבר מבריקות.
– ואימתי נערוך שנינו שחיית־התחרות, מַדמוֹאזל מרסל?
– בכל שעה שאתה רוצה.
– היום אחר־הצהריים – ניחא?
– אם לא אסע לניצה.
– מוצאת חן בעיניך, הקטנה! – העירה גינא, כשזו פנתה מהם.
ואל צ’יצ’י:
– מר צ’יצ’י, צריך שתלמד עד מחר שחיית־גב, אתה מבין!…
המתורגמן וה“ערבי” נתקרבו. המתורגמן התכופף והשקיע עצמו עד לסנטרו במים שלא היו עמוקים כאן אלא עד לחזה. שהה כך כל זמן היותו בקרבתם. אף־על־פי־כן ניצנצה זרועו המוּמֶמֶת בעד המים הזכים. גינא ערכה נגד צ’יצ’י קרב של התזת מים, בעוד שבארט פרש אָרְבוֹת ידיו והפליג בכחול הקריר. כשחזר, העיר את גינא על השעה המאוחרת ועל הנחיצות להיכנס לסעודת־צהריים. השמש חנתה עכשיו בדיוק על הקודקוד. ברחוב הראשי, העשוי טור־בתים יחידי נוכח הים, כסדוק לאורכו, רחשו הנגוהות כנוזל כתום לוהט. העוברים היחידים מיעכו צילם תחת רגליהם.
חנות המכולת של סטֶפאנו, בריחוק שלשה בתים מבית מעוֹנהּ של מאדאם בֶּרמוֹן, מסורה היתה בידי אשתו, נפוליטנית רזה כבת ארבעים, שהלידות המרובות והעבודה החריבו את גופה. מאדאם סטֶפאנו לא נראתה מעולם מחוץ לתחומי ביתה. תמיד התהלכה באותה שמלה עצמה, שצבעהּ הלבן־לשעבר כבר הפך אפרורי מזוהם; תמיד לא מסורקת, ואניצי שיער שחור־כחלחל, זרוּע נוצות, תלויים לה ויורדים אל תוך הפנים המצומקות. רגליה המיוחפות תמיד, בנעלי בד מרופטות, היו מלבינות לובן מבהיק,ועורקים כחולים נשתרגו עליהן. השמש הדרומית לא היתה לה שום שליטה על עורה של מאדאם סטֶפאנו.
במִמכר היין ושאר המשקאות התעסק סטפאנו גופו. זה היה גברתן, עריץ, ובניגוד לאשתו לא הזיר עצמו מתענוגות עולם־הזה. אהב לאכול היטב, לשתות הרבה, ואהב נשים. בריון ואיש מדון, נזהרו הבריות מלבוא עמו במגע. בינו ובין יתר הנפוליטנים (רוב דרי המקום היו נפוליטנים ורק מיעוטם צרפתים), כמעט כולם בני משפחתו וקרויים גם כן סטפאנו, שררה איבה תמידית. הוא חי בָּדוּל מהם, כמנודה.
מלבד עדר התינוקות הקטנים, היה להם בן גדול, ג’וֹזֶף, שעבד כעתבחיל־הצי בעיר־הנמל הסמוכה, ובת בוגרת, זֶזֶט. זו, יפהפייה כּוֹפרית בת שש־עשרה, שגוף לה מוצק ומפוטם, לסתות סמוקות וריסי־עיניים מואדמים תמיד, היתה טובה לכל מלאכה. סייעה בחנות על יד הוריה, עשתה עבודות הבית והמטבח, ניהלה את הקפה שלמעלה על מרפסת הגג, סבאה עם האורחים, רקדה עימהם פוֹקסטרוֹט וּואלס לצלילי הגרמופון הצרוד, הפקירה חלקי גופה הבשרניים לצביטותיהם הגנובות וצחקה הרבה וקולנית.
– הנעמה הטבילה, מה!
קידם סטאפנו את פניהם.
גינא לא היתה לבושה אלא עטיפת־הרחצה. רעננות המים היתה נסוכה עדיין בפניה. סטאפנו לפף אותה בעיניו הלהוטות.
– מהרי, מאדאם סטאפנו! הרעב מכלה אותי!
– הֵי, שָׁם, בני־זנונים! היזהרו ביין! –
נהם סטפאנו החוצה כלפי התינוקות שלו, שנתלבטו מסביב לשולחן שתחת הדוֹלֶב המֵצֵל מעֵבר הכביש השני, שכבר התנוססו עליו בקבוק יין גדול וכוסות לסעודת־צהריים.
מאדאם סטפאנו וזֶזֶט שקלו לגינא חמאה, גבינה, פירות, מיני ירקות. בארט בחן בעיניו מן הצד קופסות הכבושים שעל המדפים.
– וילד, גבירתי?
שחקה מאדאם סטפאנו בשיניה הנוצצות.
– עדיין לא.
– אינךָ ממלא חובתך, אתה! – הטיחה החנוונית כלפי בארט – אשה בריאה כזו ויפה! את יפה, מאדאם!
– ובעלי?
– הוא גם כן! בוודאי! מוצא חן בעיני חַ־חַ־חַ!
– הנך שומע, מר סטפאנו!
הלה, שטיפל כפוף בחביות היין שבזווית, ליד הפתח, נזדקף מלוא קומתו הענקית.
– מסכים הֶ־הֶ! אשתי עם מר בארט ואני עמך, מאדאם, בצדק, האין כן!
זֶזֶט פשקה שפתיה לצחוק של שותף־לדבר־עבֵרה.
– יש לעיין בדבר – נתלוצץ בארט מאוּנס.
סטפאנו הניף מן הקרקע בקבוק מלא יין ורוד.
– רואים אתם את זה? מייעץ אני לכם לקחתו! תטעמו ואחר תבואו לומר לי! ורוד כזה עדיין לא היה לי מעולם!
– יפה. הבה ננסה.
– ובערב מדוע אינכם עולים פעם אל הקפה שלי? – אמר סטפאנו, בעומדם כבר לֵילך – בֵּית־ועד לכל העולם! בואו־נא ונריק אחד יחדיו!
בגינה כיבסה מאדאם בֶּרמוֹן לבנים כתמיד ברַהַט שליד הבאר, תחת מגבעת־התבן שלה הרחבה. דֵידֵי, נכדהּ הקטן בן השלוש, השתעשע לא הרחק עם בִּיזשׁוּ על הקרקע. דֵידֵי היה לו ראש גדול ומכודר ועיניים עגולות, בולטות. דומיית הצהריים הדחוסה רקוּמה היתה כאן קטעי זמזום זבובים, קריאות קצרות ומטושטשות של דֵידֵי, טפיחה לחה של שפשוף הלבנים.
מאדאם בֶּרמוֹן עיכבה אותם בעוברם, להודיע להם כי צ’יצ’י, “אותו איטלקי”, הוסיפה בנעימה של זלזול (הצרפתים שבכאן, אדוני הארץ, לא הגו חיבה לאיטלקים), היה פה לפני כמה רגעים ומסר ספר, שגינא שכחה על שפת־הים.
בידיים חרוצות הכינה גינא את האוכל ובארט מסייע על ידה. מקץ שעה קלה ישבו לסעודה בחדר־האוכל השרוי בחצי אפלולית, כשדֵידֵי וביזשוּ צובאים עליהם ומלווים תנועותיהם בלהיטות רבה, זה – אצבע תחובה לו בפיו, וזה מכשכש בזנבו וממצמץ בעיניים המלופלפות.
– הנה!
הושיטה להם גינא פרוסות לחם בחמאה וגבינה. דֵידֵי בלע גם סוּלתנית, אבל ביזשוּ ויתר עליה.
המזונות והיין הוורוד מסכו לֵאוּת נעימה באיבריהם, ותיכף לגמר הסעודה עלו אל חדרם שבדיוטה הראשונה להינפש. התפשטו ונשארו עירומים, שני גופים נהדרים, צעירים, רוּויי שמש וים. וגינא חשבה לה מחשבת זדון, שטוב היה אילו נמצאה עימהם עכשיו אף מרסל הנפלאה, ואולי עוד אשה אחת יפה, כאן, תוך זו האפלולית הקלושה, המבושמת ריח תמרוקים ומי קוֹלוֹניה והשופעת אדי חמדה מהממים…
אכן מי תיכֵּן לב אנוש!
– הֲאָכלת את המרק, דֵידֵי?
מר לָארוּאֶט, חתנה של מאדאם בֶּרמוֹן, היה שואל את בנו אותה שאלה עצמה מדי ערב בערב בדיוק בשבע, כשחזר מניצה, שם שימש פנקסאי בבית־מסחר של יינות ושמנים לסיטונות. מר לָארוּאֶט היה נמוך, רחב־כתפיים, ורגליו מקומרות כלפי חוץ ככד. קלחת־קש נמוכה עמדה כנוכרייה על קצה גולגולתו הענקית. בתנועה למודה הִתיק את הקלחת אל מול מפרקתו וניגב פניו מן המצח ולמטה.
מאדאם ברמון מזגה לו כוס יין וענתה כדרכה במקום דֵידֵי:
– אכל היטב והתנהג כהוגן.
מיושב בחיקו, התרפק דֵידֵי על אביו, שירבב לעומתו פניו המטומטמות שהגליד עליהן קרום זיעה ואבק, האיץ בו שיובילו בסירה.
– המתן קצת, דֵידֵי!
אשתו של מר לארואט שהתה זה שבועות אחדים בהרים מסיבת ריאתה הנגועה. אולם את אמו, מטרונה שמנה וקפדנית, אפשר היה לראות עכשיו, כמו בכל ערב בשעה זו, מיושבת רוָחוֹת על כיסא ליד פתח ביתה, הרחק כעשרים בתים מכאן, פני הרֶשע שלה מול הים ואימתה מוטלה מרחוק על בנה ועל מאדאם ברמון מחותנתה. מטרונה זו בדתה לה כל־מיני מחלות, ראתה עצמה כחולה מסוכנת. בייחוד גבר עליה פחד ההליכה. בטוחה היתה, שאם תנסה לחצות את הרחוב מביתה עד לשפת־הים, מרחק של עשרים צעד, תיפול מיד מתה. לא היתה מתרחקת איפוא מסף ביתה, וכאן ישבה, עוברת על גדות הכיסא, לקלוט כל המתרחש במקום, לקבל ברכות העוברים ולענות עליהן כפי ערכו ומעלתו של המברך, או אף לא לענות כלל. כל הרכילות והדיבות הרעות על פלוני ואלמוני ידועות היו לה לפרטיהן, איש לא הבין מניין, כי מעולם לא נראתה משוחחת עם מישהו.
בביתה מָשלה בעריצות. איש לא ההין למרות את פיה ולשנות כמלוא נימה מאורח־החיים שקבעה. ובנה, מר לארואט, היורש היחידי של נכסיה המרובים ושל פיקדון הכסף אשר בבנק, אנוס היה למסור לידה בכל שלהי חודש משכורתו במלואה והיא היתה חולקת לו כלנער האסכולה פראנקים מועטים לצרכיו הפרטיים הקטנים.
– הרחיצה בים מייגעת, מאדאם!
קרא מר לארואט בעד החלון הפתוח כלפי גינא, שהיתה משוקעת בכורסה על המרפסת הקטנה.
גינא גירשה בתנועת־יד רשלנית יתוש סמוי שזימזם בסמוך.
– החום קשה. צריך להתרגל.
– אני אינני סובל מן החום כל עיקר. אין הוא מפריעני.
– מפני שנולדת כאן.
– כך הוא!
שתה את היין עד תומו ונתרומם.
– נַא, צריך להיכנס לפת ערבית. בוא, דֵידֵי, עמי! אחר תבוא ה“סנדקאית” לקחתך.
את מאדאם ברמון היה דֵידֵי מכנה הסנדקאית. רק מאדאם לארואט נקראה בפיו סבתא.
ביציאתו אמר מר לארואט:
– אם רצונכם לעשות טיול קטן בסירה – אחרי סעודת־הערב.
– תודה. נראה אחר־כך.
– מוטב אולי בשבּת – חזר בו מיד – אז אני פנוי כל אחר־הצהרים.
והפליג ברגליו העקומות עם דֵידֵי וביזשוּ.
כשחום היום פג במקצת, יצאו מביתם ועמדו רגע כחוככים, מעיפים עין אילך ואילך לאורך הרחוב. במרחבי הים זרוּעות היו סירות־הדייגים והערב יורד עליהן בלאט. נדף אי־משם ריח דגים צלויים. משהו זר וקרוב כאחד כבוש היה באוויר. סטפאנו, שהיה מסב בחוג משפחתו לשולחן שבחוץ, נִשבֶּה לקערה ענקית של מָקָרוני ברוטב עגבניות, קרא לכאן והזמין ברמזי יד. בארט וגינא לא נעתרו להזמנתו. פרשו לצד הנגדי, הלאה על־פני הפנסיון, שדייריו סעדו עכשיו בגן, וביניהם לָאצִי וזוּזי, רוחם טובה עליהם כתמיד, מדברים ושוחקים קולנית. לאיטם התהלכו לאורך הרחוב הריק כמעט, והאבק המרובץ מעמֵם צעדיהם, ובהגיעם אל קצהו, אל הווילה האחרונה החבויה בגן, שנזרקו מתוכו נביחות עבות וקצת צרודות של כלב סמוי, כבר היה הים לימינם ממוזג עם הערב לאחד, והדייגים נבלעו בם על סירותיהם. מַשק דק ומרגיע נתרוֹסס מתחת לרגליים. ובבת־אחת נמצאתָ תלוש משום מקום מסוים שצורתו קבועה בנפש ועומדת, ומחובר לדבר־מה אחר, נעדר תחומים, אשר בך ומחוצה לך. שעה קלה עמדו מחרישים, שואפים מלוא ריאתם את הערב המרוענן. אחר חזרו על עקבותם.
האולם המרווח של הקפה הסמוך לביתה של מאדאם לארואט היה ריק. אגס החשמל היחידי שלו חָלַק מאורו המועב גם למרפסת המסוככת שמִפָּנִים.
– הֵי, פַּטרוֹן!
נתן בארט בקולו אל חלל האולם.
נערה שחרחורת הביאה להם אל המרפסת מי־לימון צוננים.
חיש מהרה ביצבץ אצלם צ’יצ’י, גוץ, מרובע, בחליפה שחורה שׁבּתית, וצווארון כותונתו פתוח. כף ידו מוצקה היתה ורחבה כקרש, זרועותיו עגולות, קצרות, שריריות, כמטילי ברזל. מלתעותיו הרחבות הבולטות העידו על גבורה אתלטית.
הושיב עצמו ליד בארט, ממול גינא.
– אינך עובד כעת? – שאל בארט.
– בעל מלאכתי נסע לנורמנדיה לשבועות מספר והרי אנו בטלים עד שישוב.
צ’יצ’י התגורר כאן זה שלוש שנים ועסק בכל־מיני מלאכות ארעיות, מאֵין לו אומנות קבועה. בעונת הדיִג, כשנראה נחיל הסוּלתניות, היה מפליג לעת ערב בים עם הדייגים, נשאר איתם כל הלילה, לפרוש את המכמרות ולמשוֹתן. עכשיו עבד זה כמה זמן כבנאי, יחד עם ה“ערבי”. מאחורי בית סטפאנו הקימו בניין של שלוש דיוטות, שעמד כבר להיגמר. שניהם עשו בעצמם כל המלאכה, בנו, ריצפו, קֵירוּ, קבעו דלתות וחלונות. באחד החדרים הקטנים בדיוטה התחתית, שהכשירוהו מיד לדירה, העמידו שתי מיטות־ברזל נושנות ודרו שם כל משך העבודה, תוך ריח חריף של סיד, מלט, נסורת, צבע.
שמלת הבד הכחולה הלמה את גינא. על שכמה תלוי היה ברפיון בּוּרנַס צמר אדום. פניה הסגלגלים, בם נתקררו כבר קרני השמש, דמו לפרי בשֵׁל, מפוקס כקטיפה, וביטוי נרגע נמתח עליהם. והנה ישב צ’יצ’י ממולה ולא גרע עיניו ממנה. כוס השיכר הצהבהב עמדה מלאה לפניו, שכבת הקצף נצטמצמה והלכה. אחר־כך קם והלך לכונן את הגרמופון שבאולם. לאחר שניגב במטפחת כף ידו, הזמין את גינא בקידה מנומסת של אסכולת הריקוד לוואלס מתוק, חלוּד. רקד בטעם, בגמישות, למרות קומתו הנמוכה, והיטיב להדריך. אולם ידו הכבדה צרבה את גבה כברזל לוהט, ושמחה היתה כשנגמר הוואלס. צ’יצ’י ניגב את הזיעה מעל פניו.
– לא, - אמרה גינא – לא קל לרקוד. השרב עודנו עצור באיברים.
בארט ישב ועישן. בלי־הרף נאבק עם היתושים, שעקצו רגליו היחפות בסנדלי הבד. עמד ורקד עם צ’יצ’י צ’רלסטון, שניהם מרעידים גופם זה כלפי זה, מתנודדים מצד אל צד כספינה על ים זועף.
– והיכן הסירה שאמרת?
פנתה גינא אל צ’יצ’י.
– סירתו של אחי סטפאנו מטפיחה.
– חבל! בערב כזה הייתי רוצה לעשות טיול.
– אשתדל להשיג אחרת. אולי מחר. אם לא יֵצא מַרקוֹ לדיִג.
בארט אמר משועמם:
– לאחר שקיעת החמה פונה זיווֹ של מקום כעין זה. מתאר אני לי את החורף, את ימות הגשמים – נַא!
הציע לעלות אל סטפאנו. שם אינך כלוא למִצער.
מתחילה סירב צ’יצ’י להצטרף. לפני כמה ימים נפלה קטטה בינו ובין סטפאנו. אף־על־פי־כן נמלך והלך עימהם.
למעלה, על מרפסת הגג, שמדרגות חיצוניות, נסמכות לכותל הבית, הובילו שמה, כבר הצריד הגרמופון ג’אז מטורף. לָאצִי רקד עם זוּזי. היפני וידידתו שתו קפה שחור וקוניאק. מלבדם נמצאו עוד כמה מן התושבים, דייגים צעירים ונשיהם, שותים עם סטפאנו יין אדום. זֶזֶט שירתה את האורחים, טיפלה בגרמופון, כשלסתותיה אדומות ופיה אינו פוסק מצחוק.
אך ישבו, והנה בא היפני להזמין את גינא למחול. במבטים קודרים ליווה אותם צ’יצ’י בהסתחררם. בלגימה אחת הריק את גביע הקוניאק שהביאה זֶזֶט. גינא חזרה מיועפת. בשביל הערב מספיק לה. יותר אין היא יכולה. אולם כשניגש אליה סמוך לכך סטפאנו, נעתרה לו, שלא להעליבו, למרות התיעוב שגרמה לה קרבתו. צ’יצ’י ישב כעל־גבי גחלים לוהטות. וכאילו כדי לקחת נקם ממישהו, קם ורקד חליפות עם זֶזֶט, עם האנגלייה, ידידת היפני, עם זוּזי הגבוהה ממנו כמלוא שיעור הראש. אבל רוחו כבר היתה זעופה עליו.
בארט, שהיה מעשן בלי חשׂך, כשרגליו הארוכות נתונות אחת על־גבי חברתה, חייך לעצמו חיוך קטן של היתול. סיבת השתנותה הפתאומית של רוח צ’יצ’י לא נעלמה ממנו והוא ראה בזה שמץ גיחוך. וכי כיצד מאתר הוא לו את העניין, אותו צ’יצ’י? כלום לא יבין, שכל זה שום המשך אין לו? התהום בין שתי בריות אלו, השונות והרחוקות כל־כך זו מזו, הרי לא ניתנה בשום פנים להיות מגו שר ת! לבו של בארט יכול להיות שקט! לא צ’יצ’י האיש ויַתּיק ממנו את גינא!
מרסל הופיעה עם חברתה, פאריסאית צעירה ולא יפה, ששהתה כאן עם הוריה בווילה הפרטית שלהם. הנערות באו לשבת אל שולחנם. ארשת השעמום נמחקה כרגע מעל פניו של בארט.
– הים הולם אותך יפה, מאדמואזל מרסל.
– מחבבת אני את הים, זה אמת.
והוסיפה:
– יכולה הייתי לרחוץ יומם ולילה.
– ועם זה אין את מרבה כל־כך לרחוץ – העירה גינא.
– הרופא אסר עלי. יעצני אפילו לנסוע להרים. אלא שכאן יש לי דודה.
הירח עלה. מרבד זוהר כספִּי נשטח על הים, ארוך עד לאופק. הגלים הקטנים נוצצו כקשׂקשׂים. אי־שם פתח קול־גבר עסיסי לסלסל זֶמר איטלקי נוגע עד הלב. גינא עצמה עיניה למחצה ונתכופפה לאחוריה, משעינה גבה על מעקה הגג. הסיגרטה שבידה כבתה. אֶפֶס קול צחוקו הגס של סטפאנו, אשר נתפרץ אותו רגע מעֵבר הגג השני, קרע דבר־מה עדין שהתחיל נטווה בנפש. גינא זרקה לצדו מבט של נזיפה. וכמכוונת למחשבתה הסמויה, פלטה מרסל: “כמה מגושם הוא!”
שלווה כהה נשתפכה והלכה על היישוב ועל הים. בערב זה ובמקום זה הרגשתָּ את עצמך חסוי מפני פגעי החיים. משום־מה נזכר בארט במנהל המשרד שבו עבד כמהנדס ראשי. הלה, רווק בא־בימים, וזָקָן לו מחודד, זרוּע שׂיבה, היה נקי מכל תאווה, ויום השבתון היה לו תמיד יום עינויים, הואיל ולא ידע מה לעשות בו. וכשאירע לעתים, שבארט נתעכב בשבּת אחר־הצהריים שעה נוספת בלשכה כדי לסיים איזה תרשים – היה הלה חושב לו את הדבר לחסד שגמל לו להנאתו הפרטית, להפיג שעמומו. רחמיו נכמרו לפתע על אותו מנהל, וזקנו המחודד נדמה לו עכשיו עלוב בייחוד, כאילו נתבטאו בו בלבד כל הריקנות וחוסר־החדווה שבחייו. תלה עיניו במרסל שממולו, ראה פניה הצרים, עדיני הקווים, עיניה האפורות־כהות, המוצַלות בעפעפיים ארוכים, פיה המלא, הצמא לחיים – ולא הבין כיצד יכול אדם להיות אומלל כל עוד לא פסו מן העולם בריות נפלאות כאלו. וגין עצמה? כלום לא הספיק מבט יחידי שלה בשביל להקהות כל עוקצי המרירות שנתחדקו בך?! אכן הגורל חפץ בטובתו, שזימן לו אשה יקרה זו, העשויה לערוך לאדם את חייו כנוף קֵיצי, שאף הסופות המתרגשות עליו ברכה בהן. נטל ידה ללטף אותה על גבה פעם־פעמיים. גינא הפריחה לעומתו חיוך מלא חיבה.
– את נשארת כאן עד הסתיו, אני משער – פנה אל מרסל.
– עד סוף אבגוסט. מה אתה רוצה, צריך לעבוד.
– לעבוד? מראה פנייך אינו כך.
– ואף־על־פי־כן. מבקרת אני בבית־ספר לאחיות־חולים.
סטפאנו רקד עכשיו עם זֶזֶט. צ’יצ’י לא יכול לכבוש את ההערה שהייחוסים בין האב והבת אינם כשרים, מה שידוע לכל.
– ואיש אינו מלשין עליו, בכל־זאת.
– פוחדים אותו, אין איש רוצה להעמיד חייו בסכנה. עלול הוא לכל מעשה.
אחר־כך בא המתורגמן בלוויית ה“ערבי”. הם נסחפו אל החבורה השנייה, אל היפני ולָאצִי עם נשיהם. מיד פשט המתורגמן מעילו והתחיל רוקד לסירוגין עם זו ועם זו, כשיד תותבתו מונחת מתה על שכם בת־זוגו. צחוקו היה נבוב, מן השפה ולחוץ, צורם. מרסל אמרה שאין היא יכולה לנשוא אותו, את זה המתורגמן. יש בו משהו כוזב. צ’יצ’י לימד עליו סנגוריה רק בשפה רפה וחדל. סוף־סוף אין הוא מכירו אלא מכאן, וזמן קצר בלבד.
בארט הֵשיט מבטו לאורך הרחוב המנומנם, שהיה נסוך עכשיו אור ירח. על שטיח החצץ המשתפע ויורד אל הים זרוּעוֹת היו הדוגיות ולצידן של כמה מהן נערמו תלוליות של דייגים ישֵׁנים עם נשיהם וטפם, דרי הבתים מעֵבר הרחוב מנגד, שערכו משכבם כאן, בקרירוּת הלילה. הגלים הקטנים נדדו ונדדו מן האופק ובאו והשיקו אל החוף אגב משק קל ומעומם.דוק הירח שנמתח על כל זה עשאו ללא־מַמשי.
– אילו אפשר היה לרחוץ עתה!
בארט נתפס מיד לרעיון זה של הפריסאית.
– מפני מה לא? הרי לא קר כלל! ואת, גין?
– אל תעשו שטויות! אין זה שווה דלקת־הריאה.
מרסל נכונה היתה להצטרף. וצ’יצ’י, הלה שָׁבה אליו בבת־אחת רוחו הטובה. יכול הוא להישאר במים אפילו חצי שעה ועוד יותר, לכשתרצו.
בארט הלך עם מרסל ראשונה. מאחוריהם גינא, צ’יצ’י, הפריסאית. שילב זרועו בזו של מרסל.
– התדעי לפחות שאת יפה?
מרסל הפכה אליו פנים מחייכות.
– כבר הוגד לי כעין זה.
אה, כמה ידעה מרסל זו לחייך פלאים! עצבות כמעט שלפתה את לבו למראה חיוכה הדק והמצוֹדד. הוא נמצא לפתע שטוף נחשול של כוח עודף. טוב היה לרוץ עכשיו עד כלות הנשימה, לקפץ, לטפס על אילן זה, להיאבק עם אויב קשה. חום זרועהּ החשופה ניתך בו בעד שרוול כותונתו כזרם חשמל. כן, עכשיו הריהו אנוס כבר לרחוץ, שוב אין זו קפריזה. החום אוכלהו ממש בערב קריר ומטולל זה.
כאל עצמו רטן:
– לא. הרבה נשים יפות כמותך עדיין לא ראיתי. וכבר נזדמן לי לראות איזו אשה, בכל־זאת!
– אשתך –
– יכול אני לומר זאת גם בפניה. יפה היא בעצמה יותר מדי בשביל להיות צרת־עין בחברתה.
מבלי־משים לחץ במקצת את זרועה. החצץ חרק ונידרדר תחת צעדיהם.
– הנה הגענו!
הִרפה ידה והפך פניו אחורנית.
– ובכן, ילדים!
לחינם ניסתה גינא עוד פעם להניאם. חבויים מאחורי סירה, במרחק־מה, פרקו בארט וצ’יצ’י מלבושיהם ובזינוק אחד הפילו עצמם אל הים, עירומים כליל. הנערות עשו כמותם. בארט הספיק לקלוט ביעף נצנוץ גווה העירום של מרסל בקופצה את הצעדים המועטים עד למים.
– לא קר כלל!
קרא כלפי גינא, שישבה סמוך לחוף.
נתקרב אל מרסל ושחה לצידה. שלא במתכוון נגע בגופה מתוך שחייה ונשימתו נפסקה כמעט.
– רחיצה זו, לא אשכחנה לעולם – לחש לה, שצ’יצ’י לא ישמע.
מרסל נתפרצה משום־מה בצחוק.
– צאו! – האיצה גינא – תצטננו ותמותו כולכם!
מסוגל היה לשחות כך כל הלילה, אף־על־פי־כן נזדרז ויצא. מיעך נטפי המים על גופו. שיפשף את העור, עשה תנועות התעמלות, כירכר כרכורים משונים על ארבע, כדי להחיש מרוץ הדם, כי נתברר שהאוויר קריר היה יותר מן המים. תנועותיו וכרכוריו היו מוזרים בנוגה הירח הרוֶה.
– וכל זה למה?
הטיחה גינא בגישתו אליה מלובש כבר.
– צריך לרוץ קצת! – אמר בארט כשהופיעו הנותרים – הבה, עד לפנסיון! נראה מי קודם!
כולם רצו, זולתי גינא. אחר־כך עמדו להמתין לה.
הפנסיון כבר היה אפל. בעד הגדר נראו בגן השולחנות והכיסאות הריקים, הטלואים רבבי ירח. כלבלב בא בריצה לאורך הכביש וכפותיו טבעו עמומות באבק המרובץ. כשנתקרב יותר, הוברר, שאין זה אלא ביזשוּ הברוד לבן ושחור. הכיר את בארט ונתעכב, הופך ראשו אל הסיעה שליד הפנסיון. אחר ניגש אליו לכשכש לו בזנבו וללקק בחיבה את ידו. מעל גג סטפאנו יספו לקלוח מנגינות הגרמופון הצרודות. הזוגות הסתחררו. ושלולית גדולה של אור חשמל נשתרעה משם עד למים כמעט.
– אסע עימךְ לניצה.
– לא, אני נוסעת לבדי.
פני צ’יצ’י עטו ביטוי עריץ. מלתעותיו נתרחבו עוד יותר.
– כלום יכולה את למנוע אותי מנסוע?
– בוודאי שלא. אבל אני רוצה לנסוע יחידה.
– לוּ ידעת, מאדאם!
כבש עיניו בחצץ והוסיף:
– נכון אני, אם תגזרי עלי, לחצות את הים, לשחות עד לאלג’יר. נכון אני לצום שני שבועות רצופים.
שׂם כַּפוֹ הרחבה על חלוקו, בִּמְקום הלב.
גינא פלטה צחוק קטן, קטוע.
צ’יצ’י הרים אליה עיניו.
– מוטב שלא תצחקי!
– כך! אתה אוסר עלי!
– אני מנפּוֹלי, מאדאם!
צ’יצ’י זרק צור קטן באוויר.
– אצלנו בנפּוֹלי כורתים את הראש!
– אה!
– כורתים את הראש – שנה צ’יצ’י.
– שפיר. ובכן?
צ’יצ’י שתק.
גינא הטילה אלונטית על שוקה האחת, שהחמה התחילה צורבתהּ ביותר.
– אתה אומר שהנך ידידו של בארט. מפני מה הנך מכַוון את השעה שהוא אינו איתנו? השמֵע־נא פעם דברים אלו בפניו!
– יכול אני לומר זאת אף בפניו. אין לי מה להסתיר.
ולאחר הפסקה קלה:
– מוטב שלא תתעללי בי.
– הנך מדבר הבלים, מר צ’יצ’י.
– אַת האשה היחידה, הראשונה. עדיין לא אהבתי כך שום אשה.
– מה זה נוגע לי! אין אני יכולה לכלוא עצמי בארגז. לא עודדתיך לכך!
– אומרים שאין את נשויה לו כל עיקר…
– ואם גם! אין זה נוגע לשום איש!
צ’יצ’י הוריד שוב ראשו. מוכנית כָּבַר חצץ בין אצבעותיו.
גינא אמרה, ופניה הסמיקו לפתע עד לשורשי שׂערה:
– הנך מעז הרבה, אדוני! אם רצונך שאוסיף לדבר עמך, חדל לך מדברי הֲבַאי כאלה!
צ’יצ’י לא השיב. הגדיש את הסאה. אבל כלום לא היה הכל אחת? ירדה ורבצה על לבו תוגה כבדה. למה באה דווקא לכאן לבלות ימי החופש? החסרות ערי־חוף בעולם?
– ובכן, אינֵךְ רוצה שאלַווך?
– לא.
הפכה בסוכך שלה, שכובה על צידה.
– כשבעלי יקום ממחלתו, תוכל להיספח אלינו פעם.
– מיום שבאת הנה, נודדת שנתי בלילות. תאבוני ניטל ממני. כשאני רואה אותך, מחַשב לבי להתפוצץ.
וכעבור הרף־עין:
– איטלקי אינו משמיע דברים כאלה לריק. מוטב שתתחמקי ממקום זה כל עוד מועד.
– אם לא תחדל כרגע, אבקשך להתרחק מכאן!
– תסלחי לי, מאדאם.
לא הרחק רבצו לָאצִי וזוּזי, המתורגמן וה“ערבי”. המתורגמן כבר היה שזוף כלשהו, אבל הניגוד בינו ובין בני חברתו נזדקר עוד לעין. שריד־זרועו מחותל היה באלונטית כתמיד. כלאחר אוזן קלטה גינא קרעי שיחתם, על איטליה, על ונציה. היה בה פחד קל מפני אדם זה שאצלה, שהשתייך לגזע זר, לשדֵרה חברתית שונה, ושטיבו לא היה ברור לה די הצורך. אי־אפשר היה לדעת לְמה הוא עלול. עם זה גירתה אותה תאווה לא־מרוסנת זו, מבלי שנתנה לעצמה חשבון על כך. גינא לא ניקתה מקוֹקֶטיוּת. בזווית חבויה שבנפשה נעים היה לשמש סיבה לנדודי שנתו של אדם, שעוד לפני שבועיים לא היה קיומך קבוע כלל בתחומי הממשות שלו.
העיפה עין על צ’יצ’י. זה ישב קודר, בלי ניד. קצות חלוקו הפתוח שמוטים היו מעל השכם, ומקצת חזהו המקומר, החסון, מעורטל. אותו גבר חזק, שדמה בקיפאונו לפסל של ברונזה, עלוב היה מאוד בישיבתו זו וטעון חמלה.
המים נתחבטו בחשאי אל החוף. בסמוך זחלה סירה מלאה גופים עירומים, שאון וצחוק. גוריו של סטפאנו נמצאו בה, מרסל וחברתה הפריסאית גם כן. זרועות ורגליים משורבבות היו מעל ירכתי הסירה ונשתכשכו במים. מבֵּינוֹת לקולות הציצה הדממה הכבדה, הכתומה. האנגלי הארוך צף ועבר על צדו לאורך החוף ומאחוריו כלבו הדֶנִי הגדול והדק. פעמיים ליום, לפני הצהריים ולעת ערב, היה האנגלי שוחה עם כלבו אותו מרחק, מאחורי בית סטפאנו על־פני כל הכפר ועד לקצהו השני, תמיד באותו קו ישר, כאילו היה מותווה לפניו באין רואים. שעה קלה ליוותה אותם גינא בעיניה.
אחר־כך הופיע על הכביש רוכל הגלידה עם קרון־היד שלו והכריז בקול מוּתָך על סחורתו. גינא חילצה את צ’יצ’י מחיטוטיו העכורים בתיתהּ לו כסף לקנות גלידה. כשחזר, ישב שנית מנגדה ורגליו מקופלות תחתיו. התבונן בה בדבקות בשעה שליקקה את הגלידה מצבע קפה בחלב.
– מפני מה לא קנית אף בשבילך? הלוא ביקשתיך!
צ’יצ’י עשה בידו תנועה מסלקת.
– לב קשה לך, מאדאם!…
– סבור אתה?
ומקץ רגע, כשאצבעותיו נוברות בחפיסת־הסיגרטות:
– וכי בשביל שפועל אני –
– אתה מדבר שטויות! אני אוהבת את בעלי.
– אין אני כסיל יותר מאחרים. לא קראתי ספרים, אבל חשבתי מה במוחי.
בקצה אצבעו נקש פעמים אחדות על מצחו.
– איני מפקפקת בזה. הב לי סיגרטה!
צ’יצ’י אמר עוד:
– אפשר שאלך לפאריס. אמצא מחייתי גם שם. יכול אני לעשות לי מסחר של דגים. יש לי קשרים.
גינא נשפה כעכֵי־עשן, שנסתמנו בחמה בבהירות. זמן־מה הסתכלה בעיון בציפורני רגלה המשורבבה. אחר הפכה ראשה לאחוריה, אל הכנופיה שבשכֵנוּת, שנספחה אליה גם מרסל. זו בירכה מרחוק מתוך בת־צחוק של חביבות.
לפני חנות סטפאנו פרקו עכשיו מעל מכונית־משא חבית גדולה וכמה ארגזים עם כתובות שחורות. קול סטפאנו הָאדיר נתגלגל עד הלום. בפתח הופיעה מאדאם סטפאנו ברגליה המיוחפות, הצחורות, ובשׂערה הפרוע.
– את שותקת, מאדאם. אין לך כלום לומר לי.
– לא־כלום.
– הערב אשיג סירה –
– הערב לא, לכשישוב בעלי לאֵיתנו.
– את מענה אותי. מאוד!
הוא נתרומם לפתע, כאילו בא לידי החלטה חשובה, והלך אל המים.
– שמח אני מאוד שבאת!
בפיז’מה של משי אפור שכב במיטה, מכוסה בסדין עד למחציתו. החדר שרוי היה באפלולית חמה.
– הן צריך לבקר חולה – אמרה מרסל.
– חולה מסוכן אינני – צחק בארט – אלמלא באת היום – מחר ודאי כבר אקום.
– זה חמישה ימים שהנך שוכב. כלום מה היה לך?
– קדחת. הצטננות קלה, עכשיו כבר עבר הכל.
– מַשמע שהרחיצה בלילה מסוכנת. פלא שלא הצטננתי אז גם אני, שכן אני רגישה ביותר.
– רואה את, פעמים נפגעים דווקא הלא־רגישים. האינך רוצה להסיע כיסאך קצת יותר אל המיטה, שאוכל להבחין היטב רשמי פנייך?
– והיכן היא גינא?
– עליה לסדר דבר־מה בניצה.
מרסל השעינה עצמה על מסעד הכיסא. ענק פניני־זכוכית כחולות ענוד היה לצווארה. שחמומית עורה הוּדגשה עוד יותר על־ידי שמלת הבד הצחורה. למעלה מחצאי הגרביים הלבנים מכוסות היו רגליה כּישוּת שחרחורת דקה. סובכיהן היו מפותחים, שריריים, כשל רקדנית.
בארט תהה עליה זמן־מה מתוך שתיקה. אחר העביר כפו על בלוריתו הצהובה, כלפי עורף.
– והמגבעת, אין את אומרת להסירה?
מרסל עשתה רצונו. את מגבעתה הלבנה והרחבה כגלגל הניחה על כיסא. בנענוע־ראש חינני בידרה שׂערה השחור המתולתל, הגזוז מעשה נער. מטעם־מה חייכה בפני עצמה חיוך נשכח.
– או, כמה חם כאן! יותר מאשר בחוץ.
בארט נתרומם וישב. נטל ידה של מרסל, יד צרה וארוכה, והצמיד אליה שפתיו, השהה אותה אצלו וליטפהּ ברוֹך פעמים רבות.
כל הבית משוקע היה בדוּמייה עבה. זמזומו של זבוב סמוי שהֵקיץ, אף הוא הוסיף נופך על זו הדומייה העורגת, נעשה חֵלק ממנה. אחר נקרעה על־ידי צווחת תינוק שנתפרצה בחוץ. הקול נדמה כקולו של דֵידֵי, ולעיני בארט נגלו פניו הרחבות כשהן חרושות מחמת בכי ומכוערות מאוד, כפי שראן כבר הרבה פעמים.
ראשה מוּטה הצידה כלשהו, ישבה מרסל מרוּפּה סמוך למיטה ועיניה הנפלאות מישירות נִכחן. הקשיבה אל עולם פלאי, שהיה פעם ולא היה כלל. ידה האחת היתה מהפכת בחריטהּ מתוך היסח־דעת והשנייה מופקרה לבארט. אחר כאילו הקיצה ואספה אליה ידה. הרכיבה רגל על־גבי חברתה.
– ומחר הנך יורד כבר.
– מחר אני יורד כבר.
מקץ הרף־עין רטן בלחישה, כדובר אל עצמו:
– כל הזמן ברי היה לי שתבואי. המתנתי כל הזמן. כל אימת שבקעה ועלתה חריקת צעדים מן הגינה, נדרכה ישותי לקראתך. ואני –
הפסיק באמצע ותלה מבטו עליה.
מרסל יספה לשבת נשענת לאחוריה, שלושת־רבעי פניה מוסבות אליו ובת־צחוק מאירה יצוקה עליהן. עיניה עצומות היו למחצה, מוצנעות בין עפעפיה הארוכים. מבין שפתיה הפשוקות כלשהו ניצנצו השיניים הקצובות הלבנות. לבנוּניתן הובלטה ביתר עוז על־ידי גוֹן הברונזה של העור ועל־ידי הכּישוּת השחרחורת שבזוויות הפה, שהוסיפה לה חן לא־יתואר.
כך ישבה כאן, לפניךָ, מרסל. זו האֵלה הזרה, הרחוקה מחייך כמרחק מלוא כדור־הארץ והקרובה כדי מגע יד. ואותה שעה נתברר, שמסוגל אדם למַצות רק ברגע אחד בלבד כל תמצית האושר שמוּנָה לו לכל ימי חייו ולהיות ניזון אחר־כך, כל שאר הימים, מרגע יחידי זה. מתוך גופו של בארט פגה התשישות ששִׁיירה בו הקדחת.
מן החוץ עלה קולו החלוד של רוכל הגלידה כמעולם אחר. הכריז כרוזים בודדים. בין כרוז אחד למשנהו נמתחה הדממה הלוהטת. בארט שירבב חצי־גופו העליון מול מרסל, עד שראשו נגע כמעט בראשה. העמיק להציץ לתוך עיניה, דקים מועטים, והלב פועם להתפוצץ. פתאום כרך זרועותיו על צווארה ומשכהּ אליו. עלטה ירדה על העולם, על עבר, הווה, עתיד. מרסל לא הראתה אלא סימני מיאון רפים. שפתיהם נתערבבו אלו באלו.
אחר נשתחררה מזרועותיו. לשני צדי חוטמה ביצבץ חיוורון דק. בידיים לא־מצייתות קלף בארט מעליה את שמלתה ואת תחתוניתה. מרסל נשארה עירומה. היא פלטה לפתע צחוק מרוסק, צרוד קצת, ועלתה בקפיצה על המיטה. וכחיה דורסנית תקעה שיניה בבשרו של בארט, בצווארו, בשכמו, בחזהו.
גינא אמרה לחזור ברכבת של שש שעות. נשתיירו לה כשעתיים להתשוטט להנאתה ברחובות, להסתכל בדברים הנאים שבחלונות־הראווה. קומתה זקופה, פניה דהים־שחומים, מגלים את האש הפנימית למרות שקט ביטוּיָם, בשמלת משי מצבע תותי־אדמה ועגילים גדולים באוזניה, נאצל ממנה כעין בושם של ארצות אֶקזוֹטיוֹת, מעבר לאוקיינוס, שם בני־אדם מתהלכים עירומים ויצר לבם פראי ואדיר, מעוּרה בטבע קדומים, באלוהים. הגברים עצרו בלכתם, תוהים על יהירות דמותה, על הוד המלכות בהילוכה ובכל תנועה שלה. מהם שינו דרכם, עקבו אחריה זמן־מה, ניסו בחצאי פסוקים מגומגמים להטותה לבית־קפה, אל הקזינו. לשרב היה כאן ריח מחניק של כרך. ראשי הסוסים חבושים היו מגבעות־תבן מכורסמות־שוליים, עפוֹרוֹת מיוֹשֶׁן, ואוזניהם שבלטו מן החורים העשויים לכך היו סולדות בלי־הרף מחמת עקיצות זבובים.
כשנטתה אל הבּוּלוואר הראשי, ביצבץ לפניה צ’יצ’י בחליפתו השבַּתית השחורה.
– אה!
גינא עמדה תחתיה.
– אין בדעתי להיות עלייך לטורח, מאדאם. אסתלק מיד, אם רצונך בכך.
גוץ, מרובע, חסון כּכֹרֶת, עמד לפניה וגולגולתו המגולה מוצבה לו על כתפיו הרחבות בלי חציצת צוואר.
מפי גינא נתמלט פתע, כמו בעל־כורחה:
– יכול אתה ללוותני קצת.
ותוך כדי רגע תיקנה:
– חצי שעה לכל היותר. אחר־כך עליך לעוזבני.
פני צ’יצ’י אוֹרו. עשה תנועה לנשק לה ידה, אך גינא משכה ממנו את היד אגב ביטוי של תיעוב, שנעלם מעיניו.
צעד לצידה לאורך הרחוב ההומה, קטן ועלוב לעומתה. זמן־מה שתק. אך שמחה גדולה פיעפעה קִרבּו. דמיו התרוננו בו אל אשה נפלאה זו שאצלו. מבטו שלוח היה נכחו, בלי להבחין כלום.
– בימים האחרונים עבדתי על הפיגום מִפָּנים. היתה לי עבודה גם מן הצד השני, בצֵל, אף־על־פי־כן עבדתי כל היום בחמה. כי מכאן יכולתי לראותך עוברת אל חנות סטפאנו ואל שפת־הים.
גינא עשתה כאינה שומעת. השרב חיתל אותה כתחבושת יוקדת. הרחוב המרווח צר היה לה. וקטן איטלקי זה שנטפל אליה, בפניו האדומות כעין הלבֵנה, אף הוא לא היה עשוי להפחית את החום, כי אם להיפך.
– סבורה הייתי שתיכנס לבקר את בעלי.
– לא יכולתי להישאר שם. מוכרח הייתי לנסוע לניצה. רצוני רק לשמוע מפיך שאין בך טינה עלי.
– לא, מפני מה!
– עברתי אולי על גבולות הנימוס. היום לפני הצהריים.
גינא נתעכבה פעם בפעם לפני חלונות־הראווה, נכנסה אל חנות תמרוקים לקנות מה. צ’יצ’י המתין לה. אחר המשיכו דרכם לאורך הבּוּלוואר המוביל אל שפת־הים, אל הקזינו, אל המלונות הגדולים והארמונות הפרטיים, שחזיתם מול הים והשמש. החוף היה כאן מגוּון למאוד מחמת הסוככים הצבעוניים הענקיים, האוהלים, המגבות של המון הרוחצים. לאורכו, על כביש האספלט הממורק, טסו המכוניות ישר והפוך, אגב טוּטים נזעמים. מרפסת הקזינו המפוּלשת היתה מלאה עד אפס מקום; התזמורת כבר התקינה כליה למנגינות המחול של מנחה.
לא, גינא לא נעתרה לבקשת צ’יצ’י לסור עמו אל הקזינו. הִזכירַתְהוּ ששעתו כבר עברה ועליו לעוזבה. צ’יצ’י ציית ונפרד. פנה והלך בכיווּן נגדי. אולם כעבור רגעים מועטים, כשהפכה באקראי את ראשה אחורנית, ראתהו לא הרחק נשען על מעקה המֵזח ופניו אליה. נתקפת מחֵמה פתאומית, עצרה בטקסי וקפצה לתוכו. בטבור העיר פיטרה את האוטו. התיישבה על מרפסת בית־קפה, סמוך למדרכה. נשמה רְוָחוֹת כנגאלת.
לאחר שכילתה לשתות את קפה־הקרח, העבירה יתד־הכַּרמיל על שפתיה והציתה סיגרטה. לא, טרחנות שכזו! עכשיו יהא־נא מבקש אותה! אבל לפתע טפח על לבה גל של רחמים אל אדם זה, ובאותו רגע, אילו בא לֵישב על־ידה, ודאי לא היתה מוחה. הריהו אדם עלוב, ומה אכפת לה אם הוא מתנהל לצידה. לא! שיסעה עצמה במחשבתה – מוטב כך! שאם לא, שוב אין לך מפלט מפניו!
נשענת לאחוריה, נהנתה מישיבה בטֵלה זו על גדות הבּוּלוואר הסואן. הסתכלה באוכלוסים, בחנה פני הנשים ותלבושותיהן, והיום להט לעיניה והלך. דוֹפֶק החיים התפעם בעוז, בקִרבּה פנימה כמחוצהּ לה. עֵרה היתה בה תחושת גופה, והיא הגתה אליו אהבה, אל גוף מסתורי ותוסס זה, כאל יצור בָּדוּל ממנה.
הגבר של השולחן הסמוך, שלא גרע עיניו ממנה כל הזמן, הִתיק כיסאו כדי כמה טפחים. כממשיך שיחה שנפסקה רק לפני רגע, אמר:
– עיר זו צריך לראותה באביב. אז היא יפה.
היה זה איש כבן שלושים, שפנים לו גלויים ומבט ישר, מעורר אמון.
גינא חייכה.
– ולמי הייתָ אומר זאת, אילו לא נכנסתי לכאן?
– לא הייתי אומר.
– ועכשיו הנך מבקש לספר בשבחה של עיר זו.
– המ… לאו דווקא.
קרא למלצר להביא לו סיגרטות.
– בעצם הייתי רוצה להביע לך רגשי תודתי.
גינא תלתה עליו עיניים משתאות.
– כי באת הנה ואת יפה כל־כך.
– עלי להודות על האמת: לא היה בדעתי לגרום לךָ נחת־רוח – צחקה גינא.
– היינו הך.
פתח חפיסת־הסיגרטות ושירבבהּ לעומתה. אחר ספג במטפחת את מצחו החופשי, הנאה.
– רואה את, גבירתי, יש ואדם מקיץ בבוקר והכל כתיקונו. הקיץ בעינו עומד. השמש ציירה גם הבוקר מקצתו של חלון ברום הכותל הכחול. שאון הרחוב אותו ריח לו וגוון של תמול שלשום. לכאורה לא נשתנה כלום, כחוט השערה, האין זאת? ואף־על־פי־כן הריהו מרגיש מיד, כי לא זה הוא. משהו חסר היום. לפתע אין הוא תופס פשרם של הדברים הכי־פשוטים, לא זיקתם אליו ולא זיקתם בינם לבין עצמם… דומה כאילו הוברר, שאותה תכלית אחרונה, הנותנת ערך לכל דבר ומעשה, איננה כל עיקר… אחר־כך הוא ממשיך, מתוך הֶרגל. הפעולות הקטנות היומיות – הכל כשורה וכסדר. אלא שמעתה שוב אין טעם לכל זה.
הדליק את הסיגרטה שכבתה.
– והנה מופיעה לפי תומה אשה זרה – ובבת־אחת נתהדק מחדש הקשר בינו ובין העולם.
לאחר שתיקה קלה:
– אם איני טועה, הרי הגברת מגרמניה.
– נגיד מווינה.
– אם כן מוטב להשליך רסן הלשון הזרה.
אבל גינא ביקשה כבר לֵילך, בשביל שלא לאחר את הרכבת.
– אי משום זה! תעשי עמי חסד, אם תרשיני להביאך באוטו שלי. בעשרה רגעים תהיי בביתך.
הציג עצמו בשם אֶרווין קרַאפט ממינכן, שופט־חוקר שפירש, משום שאומנות זו של גילוי פשעי זולתו אינה לפי רוחו.
באותו רגע עבר צ’יצ’י בחיפזון על־פני הקפה, בכיוון בית־הנתיבות הקרוב.
גינא חייכה לעצמה בקצת שמחה לאיד, בתארהּ לה מפח־נפשו כשלא ימצאנה שם.
– ועכשיו הנך שט להנאתך באוטו שלך.
– כך בערך.
– חיים לא גרועים.
– לא תמיד.
הציע לעשות תחילה טיול קצר בעיר, טרם יובילהּ אל מחוז חפצה. גינא ישבה אצלו, ליד ההגה, במכונית האפורה הגדולה. דירדרו ברשת הרחובות, שמהם היו תלולים, מטפסים על רוּכסי ההרים, שהעיר נשענת עליהם. עברו רובעי וילות מוצנעות תוך שלוות גנים והמשיכו לאורך מפרץ הים הכחול כעל כרטיסי־ציור. רוח משיבת־נפש סערה לקראתם. וכשהוריד אותה לפני בית בֶּרמוֹן, הוסכם ביניהם שיבוא באחד הימים הקרובים לקחתם לטיול בסביבה.
בקול רם, צווחני, סילסל המתורגמן שירי־עם איטלקיים, כש“הערבי” יושב על־ידו מעשן. למרות הדלת הפתוחה של הגזוזטרה המפולשה, היה בחדר חום מחניק. השולחן העשוי להתרחב הוסע אל הספה באופן שהיה מקום לכל הקרואים. הרבה בקבוקים כבר היו מרוקנים, האיברים נסוכי עופרת. לָאצִי ביקש לרקוד, רק לרקוד. היפני, בעל המשתה, דאג גם לכך: גרמופון עם דיסקוסים מוכן היה ועמד על דלפק בזווית.
זוּזי השתעתה עם גינא. אחר באה לשבת אצל בארט.
– אין אתה שותה, מר בארט. הנך מבכר כנראה להיות הפיכח היחידי בין המבוסמים, כדי לראותם בקלקלתם.
– אין זה כך. שתיתי אולי יותר מאחרים. מה לעשות והמשקה אינו פועל עלי! ברם הלילה עוד ארוך.
ידידת היפני שישבה בסמוך על הספה, מנפנפת מול פניה השלוקים במניפת־נייר צבעונית, מילאה כוסו והגישה לו.
– אם כן ישתה־נא. לבריאות הנשים ישתה.
בארט עשה רצונה. הוא אמר: “לבריאות בעלת־הבית בפרט וכל הנשים היפות בכלל!”
עור צווארה של אשה קטנה זו היה נובל, זָרוע המון קמטים דקים, תלוי ברפיון כשק ריק. כל מטען שנותיה נשאה עליו, על צוואר זה. אולם זוּזי היתה מלאה ברִיאות כפרית, חיוניות עליזה, אם גם קהה כלשהו.
– התיסע בקרוב לווינה? – שאלה את בארט.
– אפשר בחורף. לחג־המולד.
– ואז הרי תבקר אצלנו! תטלפן תחילה. או שתציץ אל קפה “מוּזיאום”. אנו נמצאים שם בכל ערב.
– שפיר. אשים את הדבר על לבי.
לָאצִי כונן את הגרמופון ורקד עם מרסל. צ’יצ’י הזמין את גינא. בשעת הריקוד פלט סמוך לאוזנה:
– אותו גבר זר מעניין אותך יותר מאשר אני.
– איזה גבר זר?
– זה שהביא אותך באוטו מניצה לפני שלושה ימים.
צ’יצ’י כבר היה מבוסם קמעה ולשונו הותרה יותר.
– שמעני, אדוני – נתפרצה גינא – באיזו רשות אתה מרגל אחרי?!
– איני מרגל. ראיתי במקרה.
– אני אוסרת עליך לשמור צעדי, השמעת!
– אין אני מלשין. אל לך לחשוש. ראיתיך גם יושבת עמו בקפה “מוֹנָקו”.
– אל תוסף דבֵּר אלי!
קולה רתת מזעם.
אותו רגע נגמר הוואלס והיא הלכה וישבה אצל מרסל.צ’יצ’י הגיח כוס יין. מלתעותיו נתרחבו עוד יותר. עכשיו, משנשתתק הגרמופון, פתח המתורגמן שנית בשיר, וצ’יצ’י פיזם בקול נמוך, עכור, בלתי־מורגל. גלי הנעימה החמה נשתפכו מעל הגזוזטרה אל שחור הלילה החרוש נשיבות קלילות כנשימת איש, ואל מרחבי הים הרדום. זעזועים טמירים ניעורו בלִבות המקשיבים וניצנץ לעיניהם יום מלוהט זר, שרוע על־גבי קמה מצהיבה, בערבות ארץ כיסופים. אחר זימר לָאצִי בלוויית אשתו שיר וינאי עממי:
Ja, ja, der Wein is` gu-et,
I` brauch' kei` neuen Hut-et,
I` setz' mei` alten auf,
'Bevor i` a Wasser sauf`.
גינא השעינה עצמה על מעקה הגזוזטרה. הביטה על הרחוב השומם שלאחר חצות, והרחק מכאן, בכיוון הים, שנשם באין־שֵׁמע, ממוזג עם הלילה לגוש עבה אחד. עלתה בה עצבות קלה, שלא חסרה שמץ נעימות. משום־מה קם לפניה לילה אחר, מרוחק ממנה כמה שנים, משרק הכירה את בארט. לאחר טיול ממושך עמו בחורשות הפּרַאטֶר, עמדה בחדרה לפני החלון הפתוח, גם כן נטויה אל ליל הקיץ, ועדנת רגשותיה אל בארט כאילו קלחה מתוך זה הלילה אל נפשה וגאתה בה והלכה, ועוררה צורך נמרץ לבכות ולשיר. ומתוך שתיקה דחוסה זו דימתה אז לקלוט בחוש שפשופו של גפרור, מעֵין שפשוף לא־ממשי בַּחדר הגובל, מקום שאביה הצית מן־הסתם את הסיגרה אגב עיון בספרי הכימיה שלו. אביה, פרופסור קארל פוּנקֶן, בעיניו המלאות בינה עילאית, הסלחניות, הצופות לעומק הנפש מבלי לפגוע בך, שככה אהבה אותן. אותו איש־סגולה, שרק נוכחותו בלבד כבר עשויה לצקת בַּלב ניחומים וחוסן. בעצם נולדה במזל טוב, הירהרה גינא. חייה שטפו בנחת, מלאים וזכים, בלי הזדעזעויות יתרות, העלולות למַטמֵט שווי־המשקל הפנימי. לא מעט גרמה לכך אהבתה את בארט, זו האהבה המתמדת, העמוקה, שאינה יודעת לֵאוּת ושעמום.
לָאצִי נתקרב בלאט ועקר אותה מהרהוריה.
– תסלחי לי, גבירתי, אם אני מפריע, זה כבר חפצתי – היינו, פנייך מעניינים מאוד. אפשר לעשות פורטרט מצוין. בחשק רב הייתי מצייר דיוקנך.
אדם זה היה לה בלתי־סימפטי. גלב אמיתי, היתה חושבת עליו. היא דחתה אותו במענה של הן ולאו ונזדרזה להיכנס פנימה. ישבה על הכיסא הפנוי לצדו של בארט, ששוחח עם מרסל ולא הרגיש בה. אִמרתו שנפלטה אותו רגע מפיו העבירה מטעם־מה רטט על גבה. “ברו של דבר פעמים הוא שונה מתוכו, עד כדי היות הפכו הגמור…” גינא תמהה בעצמה על הרגש המציק שעוררה בה אמרה זו, שלא היה לה לכאורה כל יחס אליה. ולא עוד אלא שעלה בה מין פחד סתום מפני המשך השיחה, כאילו יכול היה במרוצת הדברים להיאמר מה שעשוי לצערה באמת. נדחפה להפסיקה כרגע. הסמיכה כיסאה יותר אל בארט והניחה כפה על זרועו. זה הפך אליה פנים מחייכות חיוך רך.
– מה לך, גין? – אמר בלחישה משדלת.
והוסיף:
– שמא את משתעממת?
גינא הישירה אליו את עיניה הכהות, שהיו מעולפות עכשיו אותו דוק של יגון קל, מוּדע לו כל־כך. התחיל מלטף בחיבה עור זרועהּ הקריר, החלק כעור אפרסק, עד שהובהרו פניה בבת־צחוק קלושה.
– אין האנשים שמחים כאן – אמרה – או אולי נדמה לי כך.
מבטו הכבד, העקשני, של צ’יצ’י, שעמד מנגד נשען בגבו על הכותל, לא מש מעליה כל הזמן, ולא נוח היה לה.
– מוטב אולי ליכנס לישון.
– עוד מעט – השיב בארט מבלי לזוז.
הגרמופון ניגן שוב וגינא נתרוממה ומשכה את מרסל למחול. היפני, מבוסם כבר, העתיר נשיקות בקרן זווית לזַ’קלין, הפריסאית הקטנה, חברתה של מרסל, כשהיא פולטת פעם בפעם צחק חד, צורם. האנגלייה ישבה לא הרחק ועל פניה הסמוקים נקרש חיוך שוטה. בעד ערפל הפוֹקסטרוֹט והכוהל רמזה עליהם במניפה. המתורגמן שלף אותה מטמטומהּ והתחיל מסתחרר עימה.
הם יצאו אל הרחוב המנומנם. גינא, בארט ומרסל. באמצע הכביש המטולל התהלכו מחרישים והלילה הפושר הפיג בקרבם מעט־מעט את אדי הכוהל. הערבוביה של הקולות השתויים וצלילי הגרמופון הלכה ונסוגה אחור, נהייתה קלושה יותר ויותר, איבדה לסוף מַמשותה. סֶרח טעם תפל נשתייר בה בגינא מן הערב. מרוקנת היתה ומשועממה מאוד. עייפות חמה פיעפעה באיבריה. הציעה לשבת על אחד מפלחי הסלע פזורים לאורך החוֹלָה.
אכילה ושתייה, זהו עניין אינטימי. עם אנשים זרים, שאין לך כל זיקה אליהם, יש בזה משום חוסר־צניעות…
– פעמים נוצרת הזיקה על־ידי שיתוף הסעודה – העיר בארט.
גבם אל הים, ישבו והסתכלו בטור־הבתים הכבויים מנגדם ונמלאו הַיַתמות הלילית הרחק מכאן נתקעו בלילה כמַסמרות כמה נביחות קצרות ולא יספו. רק מאחוריהם התנשם הים עמומות, עד אינסוף.
כעבור שעה קלה קמו והמשיכו טיולם עד לקצה היישוב, מקום שהחוף מתווה חצי־עיגול כמגַפֵּף את המים. אחר חזרו על עקבותם ונטו לרחוב צדדי, בו גרה מרסל. כשיצאו שוב אל הרחוב הראשי, רק גינא ובארט, הִדביקם צ’יצ’י. במרוצה בא, נפעם ביותר, כמעט מתייפח, מה שעורר רושם מוזר. מיד התחיל מדבר, לִמְרוּסָקים ובקול חנוק, שלא כדרכו כלל:
– אתה מבין, ומאדאם תסלח לי… נבָלה היא מאין כמוה!… אל תחשבו שאני שיכור… אין אני שיכור אף כמלוא נימה, אתם שומעים!… ללמד זכות על עצמי – אין טבעי בכך… אתם מכירים אותי קצת!… איני מבקש לייפות כלום… דַמוּ בנפשכם, אדם שיכור כלוט, שיכור כבול עץ, שאינו מבחין בין פרה לתרנגולת!… וכי מה עשה לי, לכשתשאלוני? לא־כלום… בהחלט לא־כלום. ביקשתי מחילה ממנו… בכיתי לפניו… נשקתי לו… איש־צדק אנוכי, רואים אתם!… כך טבעי!… והוא מחל לי… בפני כולם מחל… וגם כן בכה… אבל אין אני בטוח… ואם כל עצמו לא עשה זאת אלא למראית־עין ומתוך שהוא שתוי?… הוא היחידי ששתוי הוא באמת… עוד הרבה יותר מן המתורגמן ומלָאצִי… וכיצד יכול אני להיות בטוח?… איני רוצה שינטור איבה… לפי שמכיר אני משׁוּגתי בדעה צלולה ואני מתחרט, אתם עֵדי!… וכולם בכו עימנו וכולם נשקו איש לרעהו, אבל –
– וכי מה אירע שם – שיסעוֹ בארט – ספר דברים כהווייתם!
– לספר – אין מה לספר… אין זה מעניין אפילו… אתם מוצאים שמהלומה מעניינת?… מלאכה זו, איני אוהב אותה… וייתכן יותר לקרוא לזה תאונה, מקרה נואל, מאשר מעשה בכוונה תחילה… הדבר נעשה מאליו, ורק לאחר־כך עמדתי על זה. אבל שיכור אינני… הוא הנֵהו שיכור ואני לא…
הם נמצאו עוברים על־פני מעון היפני, שנתפרץ מתוכו ברד של קולות צחוק פרוע. צ’יצ’י נתעכב תחתיו ושירבב ידו כלפי ריבועי האור הכתום של הדלת ושני החלונות הפתוחים.
– הנה, אתם שומעים, הם צוחקים!… צוחקים!… ואם הם מסתירים את התרעומת תחת הצחוק?… והיפני בייחוד, זה יותר מכולם….
– אל אלוהים, מה קרה שם סוף־סוף – היתה גינא גרויה כבר.
– הוא הדבר, מאדאם! לא קרה כלום… כמעט לא־כלום… אלא שז’קלין התפרקה שמלותיה ורקדה עירומה. ואף זוּזי התפשטה ואף היא רקדה. והאנגלייה עשתה כמותן. שלושתן עירומות. משום שהיו שלושתן שתויות. וכולן רקדו. כלפי זה אין לומר כלום. רקדו ושתו לסירוגין. אחר־כך נמצאה ז’קלין יושבת בחיקי, הלוא כן… כי האור כבר הועלה שוב… והיא בכתה מחמת שִׁכרות ורחמי נכמרו עליה. ישבה איפוא בחיקי ובכתה. והנה בא היפני, האין כן, עירום גם הוא, רק במכנסי־רחצה, ואמר להורידה מעל חיקי. בזה אין כל עוול. שמא מִקנַת כספי היא? אֶפֶס הקטנה לא היה לה חשק. כי אמרה אליו: “היֵה זהיר בצ’יצ’י! יודע הוא אמנות הבּוֹקס!” ואז היפני אלי, לפי שהיה שתוי: “כך? אתה יודע אמנות הבּוֹקס? הבה נראה!” והוא תפס בחוטמי ומשך אותי לכאן ולכאן. כך. (צ’יצ’י חיקה בידו מעשה היפני.) אתם מבינים, לא המכאוב עיקר אלא העלבון. מעולם עוד לא העז איש למשוך אותי בחוטמי. וכולם צחקו למִשבַּתי. ואז קפצתי והטבעתי לו סנוקרת תחת העין. מן המעולות!… ועינו צבתה כליל. ומיד התחיל לבי נוקפני וביקשתי מחילה. בדמעות ונשיקות. כי אולי לא היתה כוונתו לרעה – שיכור כמו שהוא. ואילו אני אינני שיכור.
גינא נתפרצה פתאום בצחוק. הם הגיעו עכשיו אל דירתם, אל מבוא הגינה, וביזשוּ דחק עצמו ועבר מתחת לפשפש והשתרע עליהם בנהמת־נחת. בארט ניער אותו בנזיפה קלה.
– את צוחקת, מאדאם! אבל אין מקום כאן לצחוק. צ’יצ’י, ראשו עדיין במקומו. מוטב שלא לצחוק! מה אתה אומר, מר בארט? כלום חטאתי נגד חוקי הנימוס? לא דוקטור אני ולא מהנדס, אמת, אך אדם גס אינני! ואף לא נבל! זה פחות מכל! אין דרכי לפגוע בכבוד מישהו בדיבור או בתנועה, תודו בעצמכם, היפני אדם הגון הוא, אבל שיכור. ואני מתחרט על המקרה. איני רוצה שתהא לו טינה בלבו. וזה הכל! אבל לצחוק אין מקום כאן.
– ואתה לא שתית כלום הערב? – סָנטה גינא.
– כיצד לא שתיתי? גם כן שתיתי. אך לא הרבה. ועוד: אצלנו רגילים לשתות. שמא מתנהג אני כאדם שיכור? הנֵה!… רצונכם ונעשה עכשיו בטיול בסירה. אני יכול לקחת סירתו של מרקו. לא? אבל לא משום שהעלבתי בכם, חלילה. אם העלבתי בפליטת־פה, הריני מבקש סליחה. (תוך כדי כך הניח כפו על החזה.) ברם, עלי לשוב כרגע אל היפני.
– אולי תלך לישון!… – אמר בארט – כבר שלוש אחרי חצות.
– לא. לא אוכל לישון אם לא אדע בבִטחה שאין בלבו כלום עלי.
וצ’יצ’י רץ חזרה אל היפני.
הם היו עדיין באמצע סעודת־שחרית. קראפט בירכם בפשטות של בִּטחה. הגם שסעד כבר במלון שלו, ניאות לשתות עימהם ספל קפה, “מאהבַת הביתיוּת”. נחת־רוח פשוטה, ענוותנית, היתה שרויה בחדר־האוכל האזרחי של מאדאם ברמון. האפלולית הקלושה הומתקה על־ידי סילון של חַמה, זורם אלכסונית בעד הפתח, שטבלו בו זבובים עליזים.
גינא העמידה לפניו צלחת ריבה ומרחה לו חמאה על לחמנייה. כל ישותה הפיקה רעננות בתולית. עם זה היה בתנועותיה החינניות, הרכות בזריזותן, משהו אמהי־מרגיע. אֶרווין קראפט, שקלט קִסמהּ קליטה ראשונית, לא־נפסדת עדיין מחמת הֶרגל, חש רגע צער חשאי בהעלותו על דעתו אשה צעירה אחרת, שטיבה שונה לחלוטין. זו האחרת היתה משרה סביבה רוח של בלבול. תנועותיה המתועתעות מסיבת אי־סדר פנימי חוללו תמיד מין טירוף בעצמים ואנשים, עד כדי ביטול ייעודם המיוחד. בדמיונו ניצנץ ביעף, כמשל גרוֹטסקי לרעיון זה, שולחן הפוך, כְּרָעיו אל־על, שהשינוי עושהו מגוחך ושוב אי אתה יודע לאיזה שימוש נועד.
נסתמך על מסעד הכיסא וקינח במפייה את פיו המחוק.
– ועכשיו, אני סבור – חבל לאבד כלום מן היום היפה.
גינא ביקשה ממנו להמתין עוד מעט למרסל. יסלח־נא, שהזמינה אותה על דעת עצמה להצטרף עימהם לטיול. נערה יפה וחביבה ו“לא תכער מראה הנוף”. היא גופה תקפוץ למעלה בינתיים להיטיב תלבושתה.
מרסל הביאה עימה חדוות הבוקר המצוחצח, הכתום־כחול. ישבה מול קראפט באלכסון, בשמלה אמוצה כעין הפלדה וכיפה מאותו צבע. שיחה קלה, מוּארה בברקי שׂחוקהּ הצלול, ניגרה לאט. בארט הירהר, שלא בקשר עם השיחה, שקרפאט זה יש בו באמת משהו ישר, לוכד. כמה חדה היתה עינה של גינא ומה נכון וקולע משפטה על בני־אדם! בזה אפשר היה לסמוך עליה, בלי חשש ופקפוק.
גינא חזרה וכולם נתרוממו. כעבור רגעים מועטים התגלגל האוטו על כביש חלק, מתנוצץ שחור, שעובר כחוט־השדרה דרך כל היישובים שלאורך שפת־הים, המשובצים בירק עסיסי של צמחי הדרום. חנייתם הראשונה היתה, מקץ נסיעה קצרה, בעיר־מרחץ קטנה, שלא עלתה לפרסום אלא לפני שנים מספר. עיר זו תימרה בִּיקוד החמה על מלונותיה החדשים מגוֹן השוקולדה, האתרוג והקפה־בחלב, על בניין הקזינו העטור ננסי תמרים, על דִירֵי־האוטומוֹבּילים הענקיים, על רֶסטוֹראנֵי־התפארת ומרפסותיהם החסויות משֶׁמש על־ידי סוככים צבעוניים גדולים – מקום ועד בינלאומי לגדולי הדור: לצ’אמפיוני ספורט למיניהם, למלכות־יופי, ל“כוכבי” פִילְם, לסוֹפרי־טרקלין משוחי־לַכָּה, לרודפי אָוואנטוּרה שונים, לסתם אמריקניות משוגעות וכדומיהם. כאלה נתלבטו ברחובות הנקיים, המפולשים מול הים, מעורטלים חציים, רק במגבות, בפיז’מות. מי שנראה כאן במלבושיו הרגילים עורר רושם כשייך לגזע אנושי שונה.
קראפט החנה את המכונית לצדי חורשת תוֹרְנִיות נסמכת לקזינו, שעמדה על גבנון לא־גבוה. השאירו בגדיהם באוטו והלכו דרך החורשה הקטנה, בה רבוצים היו כמה מן הרוחצים על הספסלים הפזורים בין האילנות ועל הקרקע השחום של מחטים יבשים ונכפשים, הטלוא למקומות כתמי חמה מבהיקים. פה־ושם התלקח קול צחוק עליז בחום הנקרש, התנפץ אל דומיית האילנות הרמים. השחרור מן הבגדים השיב לבני־אדם הללו מין חירות הטבועה בם מלידה, על־ידי מגע השמש נעשה צחוקם צלול יותר, פראי, חופשי. עם היותם זרים זה לזה, ראו עצמם כבני משפחה אחת, העירום ביטל את הריחוק ביניהם, הִשווה אותם זה לזה אותו שוויון יסודי של שעת הלידה ושעת המיתה.
– תְּמֵהָה אני שלא שׂמת מושבך כאן – פנתה גינא אל קרפאט – בימות הקיץ הרי ניצה כאולם ערוך למשתה, שהקרואים לא הופיעו בו.
– נוחה היא לי מאנדרלמוסיה זו. וכי היית רוצה לשבת כאן?
– כפר־הדייגים המנומנם שלי, אותו לא אמיר.
בקצה השני של החורשה, שנסתיימה בפתיעוּת במדרון תלול ביותר, הבריק לעיניהם בבת־אחת ערבוב של צבעים מתנועעים ומהבהבים בחמה: של כלי־הרוחצים למיניהם ושל המון הסירות, שגלשו אילך ואילך לא הרחק מן החוף – התמזגות כל דרגות הגוונים על רקע כחול־הים העז, שנתרכך והלך כלפי האופק והפך תכלת־שמיים בהירה, ומימין נתלכד עם ירוק מעובה של גנים וחורשות.
– הֵי, הבחורים, מי מכם קופץ?
רוחה הטובה של מרסל אָצלה נופך־זוהר לעיניה האפלות, הגחכניות, ויצקה תנועה מרובה באיבריה המחוטבים. היא דילגה מרגל על רגל.
– עימךְ אני! – קרא בארט.
– ואת, גינא?
– לא, חייכה זו, הם הִנם כבר מן המיושבים, היא ומר קראפט, האין כן!
ירדו מן המדרגות הרחבות, אשר הובילו ממרומי החורשה אל המים. למטה פרשו מרסל ובארט אל גשר־הנסרים הצר והמלוחלח, שנטוי היה מן החוף עד למקום שהים עמוק כבר מקומת איש, ונגמר בבימה מרובעת גבוהה, עשויה מצידה אחד טבלה מלוכסנת לגלישה. הרחיקו שׂחוֹת, עד למחרוזת החביות האדומות, המסמנות את השטח המוקצה לשחייה. פרקדן, זה לצד זו, הטביעו מבטם בעומק השמיים, שהרעיפו עליהם מטוהרם ודממתם. השאון מסביבם, דְקוּר הקריאות הצורמות, נתעמֵם במקצת, כמסונן דרך פרגוד. עתים נתקלו ברצועת מים צוננים ביותר כמי שנכנס לתוך מרתף־קרח. ניגוד־הטמפרטורה החָריף והפתאומי הריץ בבשר צמרמורת של אֵימה. מיד נדחק ועלה הרעיון המבעית של האפשרות של שבץ־הלב, הגם שהלב בריא היה לחלוטין. העיתון יביא אחר־כך אותה ידיעה קצרה וטיפוסית, שהעין מרפרפת עליה בהיסח־הדעת, אגב גמיאת קפה של שחרית. ברגעים כאלה היה בארט מחליט, שאם יֵצא הפעם בשלום, לא יוסיף עוד. אפס בפעם השנייה, משרק חש מגע המים, נדחף להרחיק מחדש על־ידי מין שאיפת־כבוד נערית שהצד הנואל שבה לא נעלם ממנו.
– חוזרים!
חרץ בארט מבוהל, אף־על־פי שלא היה עדיין עייף כל עיקר.
אפופֵי המולה מדהימה ישבו גינא וקראפט וחיכו להם על החול החם, רגליהם מושטות לגלים הקטנים המתרטשים אליהן. הנם נכנסו לשטוף מעליהם את החול ואחר חזרו כולם להתלבש, כי עת צהריים הגיעה.
לאחר הסעודה נמצאו שוב מידרדרים על הכביש הממורק, והים לשמאלם מסתתר ומתגלה חליפות, ומראיתו בלבד ממתיקה כלשהו סבל השרב. האוטו בִּיתֵּר את האוויר המדומדם־צהבהב ודלה מתוכו לשון־רוח חלקה, שליקלקה את הפנים, את השיער. טוב היה לחתוך כך בבשר החם של היום ולהציל ממנו אי־אלו נשיבות קרירות.
משוקעת לרווחתה במושב הרך, עצמה גינא עיניה. אז דימתה לטוס אחורנית ונאלצה לאמץ חושיה בשביל להגיה קִרבּה הרגשת הכיווּן. אולם בפוקחה שוב את העיניים, תקפה אותה ברגע הראשון סחרחורת קלה. כי נתברר, שלמרות הַיגיעה לכַוון פנימיותה בכיווּן הנסיעה, חל בה אף־על־פי־כן בלבול קטן, ועל־ידי המעבר הפתאומי אל הממשות כאילו נעקר בה דבר־מה ממקומו. על משחק זה חזרה כמה פעמים. אחר־כך הצמידה מבטה אל מרסל היושבת על־ידה, ריכזה עצמה כלפי הפרופיל המשורטט קווים טהורים וגלויים, שעה קלה כך, עד שלבסוף ניטשטשו הקווים והתחילו מרצדים לעיניה. מסבך ההרגשות הלא־ברורות שרחשו אותו רגע בנפשה נתבדלה אחת מעט־מעט וצפה למעלה, מסוימת כבר למדי: ו הוודאות הנבואית שאינה צריכה ראָיה, כי ממנה, ממרסל, לא תצמח לה רעה גדולה… לא עכשיו ולא בעתיד. ומטעם זה נכמרו גם רחמיה על מרסל זו, אפשר מפני שראתה אותה ברגע זה כחלשה ממנה, בלתי־עלולה להזיק לה בשום בחינה. נטלה ידה. מרסל הפכה פניה והציצה בה בנֶכֶר, כנשלפה מחלום.
– המוצא הוא חן בעינייך?
רמזה בסנטר כלפי גבו של קראפט.
מרסל תהתה על הגב הרחב והישר בחלוק אמוץ, שהפיק גמישות וכוח של איש־ספורט.
– לא בלתי־סימפטי.
בלי מעבר לחשה גינא:
– אם את אוהבת אותו… הקנאה אינה ממידתי….
– אותו?
– לא, כמובן.
והתחילה מדברת בבארט, שישב עם קראפט ליד ההגה, מנתחת מידותיו, מגלה יתרונותיו בפני מרסל זו, מתוך מין הכרח פנימי להגביר את הסכנה.
– ראוי הוא לאהבה – סיימה – אשה שאינה מתלקחת לאהוב אותו, זו חוּשֶׁיה אינם קבועים לה במקומם הנכון. דעתי הכֵּנה.
– תעמולה לא גרועה! – צחקה מרסל.
ובסמוך לכך:
– וכי אין את סבורה שזה עשוי לעורר חשד ביחס לטיבו? או שמא מתכוונת את לכך?…
אינה פְּתיה כלל וכלל הקטנה! הירהרה גינא.
– הרי היה כבר סיפק בידך להכיר אותו קצת.
האוטו עבר עכשיו על גשר נטוי על נהר רחב ושטוח, שבעד מימיו הזכים נשקפו פלחי האבן הפזורים על קרקעו. קראפט פנה לאחור והודיע, שהם פורשים אל ההרים, לא על־מנת לבקר בערים שנועדו לתיירים, בלתי אם לאשר תוביל הדרך.
בארבע בקירוב עצר קראפט לפני פונדק בכפר הררי שוקט, שרחובותיו שוממים היו וכלבים הלחיתו בצל בתיו הנמוכים, לשונם הרועדת משורבבה מתוך הפה. שתו קפה רע ואכלו סעודת ארעי. הפונדקאי, בשרוולי כותונת מופשלים, מזוּין היה שפם מחודד, ותִלְתּוּל על הסנטר ששִׁייר עליופִּיף שיער ארוך להתגנדרות. חתול מנומר נהנה משלוות היום, רבוץ על אחד השולחנות המוצקים השחומים.
– הרי זה כאילו הופרש מתוך העולם כל הסואן והמרגיז. לפתע שומע האדם את עצמו, בלי פרגוד.
כך אמר בארט ושם בפיו לחמנייה כרוכה חמאה, גבינה ועגבנית.
– לאו כל אדם רוצה לשמוע את עצמו – העיר קראפט – הרוב בורח אל השאון.
מקץ שעה קלה ישבו שוב באוטו והתגלגלו במעלות ומורדות, מתעכבים בכפר אחד ובמשנהו, וכשירד עליהם הערב, שמו פניהם הביתה, מלאים געיות של בהמות זרות ומבושמים ריחות של הוויה פשוטה, תמימה, ישָׁנה כימי עולם ומתחדשת בלי הפוגות, עד אינסוף.
אבטומאט הנגינה שפך ג’אז עמום אל האולם המועב. כמה זוגות הסתחררו במרושל. לפני הקפה שעמד על שפת “הכביש הלאומי” התנוססה משאבת־בנזין אדומה. אוטומוֹבּילים טסו ועברו בהפסקות קצרות, מסנוורים בפנסיהם הקדומנים. מבית־הנתיבות הלא־רחוק, מאחורי הגנים המשתרעים מעֵבר לכביש, ניטלטלו הלום מפרק לפרק צלצולי־סימוּן צלולים, קצובים. סמוך לכך התנשמה ואיוושה רכבת, נתחבה שריקה אפלולית באֵלֶם הלילה.
הם ישבו בגן האחורי הגובל באולם המוארך המוקצה לריקוד. פרפרים ויתושים נתחבטו אל אגסי החשמל התלויים ויורדים מבין ענפי האילנות. שולחנות השֵׁכר העגולים הגדולים היו מכוסים מפות לבנות עם ריבועים אדומים.
צ’יצ’י נתרומם ונכנס אל האולם לכלכל את אבטומאט הנגינה במטבע של חמישים פרוטה. אחר חזר למקומו, מלוּוה ואלס עצל ונצרד. ביקש שוב לרקוד. גינא נשתמטה באמתלה של עייפות. שתתה שריד השֵׁכר ושבה לינוק מן הסיגרטה יניקות קצרות ותכופות.
– מר בארט יבוא לכאן לקחתך?
– לא נדברנו.
– ואת לא ביקרת אותה?
– כן, לפנות־ערב.
– אבל מחלתה אינה אנושה. אני מקווה.
– אי־אפשר לדעת. גניחות דם. מכל מקום הוטב לה. גם החום ירד.
– חבל! נערה חביבה מאוד. אין היא משגיחה על עצמה. הרחיצה בים ודאי מזיקה לה גם כן.
– מסתבר. עליה להימנע מכמה וכמה דברים. ריאה אינה סובלת זלזול.
– אבל אז, כשנסעתם לטיול עם הגרמני, הרי היתה עדיין כתיקונה.
– לא נפלה למשכב אלא לפני שישה ימים.
– החוף נתייתם קצת בלעדיה. היא הביאה רוח של משובה וחוסר־דאגה.
לאחר רגע אמר, ובקולו רטטה נימה של עצבות קלה, שלא נתמזגה יפה עם חזותו האתלטית:
– הקיץ, את יודעת, ממתין אני לו תמיד בכיליון־עיניים. עתים נקלע לכאן איזה אורח לפי רוחך.
– היינו, אורחת?
– לא, אפילו אורח. פשוט. בחורף השעמום נורא כאן. תיכף לגמר העבודה הריני מחליף בגדי ונוסע לניצה. כמעט בכל ערב. לשחק בקלפים עם בני המקום ולשתות פֶּרנוֹ? אין זה עניין לי.
הוא שלח חיוך אל השולחן השלישי, כלפי כנופיה של שלוש נשים ושני גברים, שלצידם הִלחית כלב ענקי שמן, מנומר לבן־כתום.
– ביום א' – הנמיך צ’יצ’י קולו – הייתי עימהם בבּוּש־דה־לוּ. זקוקות הן לשלישי, בשביל האומנת. הן צריך להעסיקה גם כן, שעה שהן מטפלות בבחוריהן. זו הגבוהה, רואה את, המלאה, היא האם. אלמנה. גרועה יותר מן הבת. בעלה של הצעירה עסוק בניצה. אינו בא אלא אחת לכמה ימים, מופיע עם ערב ושב בבוקר. וכאן נמשכת ההילולה. סוף־סוף אינן מכוערות, לא האחת ולא השנייה. והבחורים אחים הם. שותפים לאם ולבת. לעתים מצטרף עימהם גם אביהם.
– רואים אותן תמיד עוברות על החוף עם ילד כבן ארבע.
– הילד ישן, כדרך התינוקות. והן מתעלסות.
– ואתה נטלת על עצמך את האומנת.
– כלום נופלת היא מהן, מה?! לא פחות יפה ולא פחות צעירה. ברם, רק בעת אותו טיול. מה את רוצה, האדם משתעמם. ומלא הוא צער גם כן.
וסמוך לכך:
– שמא סבורה את, שאין אני יכול להשיג גם אותן? איזו שארצה! אבל זו נעימה לי יותר. השדרה החברתית לא מעלה ולא מורידה אצלי. אגב, הייתי מוזמן אתמול לביתן לסעודת־ערבית. אך לא הלכתי.
גינא פזלה מזמן לזמן כלפי השולחן השלישי, תהתה לא- מעוניינת על־פני כל אחד מבני הכנופיה, שקטעי שיחתם הקולנית הגיעו הלום. היתה משועממת מאוד. זה כמה פעמים שאלה עצמה הערב איזה שד כפאה להיעתר לבקשתו לסור עמו אל הקפה. הזמינה עוד כוס שֵׁכר והריקה אותה בלגימה אחת.
– את אומרת לֵילך כבר?
קרא צ’יצ’י, כראותו אותה מוציאה ארנקה.
– אפשר לטייל עוד קצת – נתמלט מפיה שלא בטובתה והיא התחרטה תוך כדי דיבור.
צ’יצ’י לא הניח לה לשלם. היא מעליבה אותו בכך. המנהג אצלם, שהקָבָלִירים משלמים ולא הגבירות. חוץ מזה הרי הוא־הוא שהזמין אותה. מוכרחה היתה לבטל רצונה מפני רצונו, כי ייחס לעניין חשיבות יתרה ופניו כבר היו סמוקים מהרגשת העוול.
הציע דרך אחרת, מקצתה ב“כביש הלאומי” ורובה במשעול גנים. הערב פיכפך אל קרבך כמשקה קל וריחני. הריאה נתרחבה. חצי־ירח נתגלה ונסתתר חליפות מעל לחומת האילנות לימינם, עתים נתלה לרגע קט על אחת הצמרות, ללא ניד, מרעיף משם שלוותו הקרירה על הכביש המעורטל, שעמד עכשיו להבהיק בנוגה מועם קצת, ועל הכרמים והגנים השרועים מנגד. בתים לא נמצאו כאן. או שהיו חבויים במעמקי הגנים, בלי נראה, הרחק קצת מצדי הכביש. ומשם, מעומקי הגנים, פרצה לפרקים נביחה נרגזת לקול צעדיהם המעוממים שבנעלי־החוף. נשתרכו ברשלנות, בלי דיבור, פעם מפוזרים ופעם מאוחדים, איש־איש נתון להרהוריו. בין המכוניות הנחפזות כבר היה רווח גדול; עוברי־אורח לא נראו.
כשנטו אל המשעול הצר והאפלולי, שמשׂוּכות הזרדים לצדדיו נתחככו ברגליים, שילב צ’יצ’י זרועו בזו שלה. רטט קל חלָפהּ למגע זרועו. אבל הניחה לו לעשות. יספו לשתוק. רק נשימתו של צ’יצ’י היתה עכשיו כבדה, טרופה, נשמעת. לגינא נעשה לא־נוח. התרגשותו הגלויה הלכה ונאצלה אף עליה, התחילה מעט־מעט כובשת ישותה. מה זה היה לה לפתע?! יצירי גווה לֵאוּת משונה באה בם, כעין שיתוק, ההליכה נעשתה קשה עליה. נמסך קִרבּה מין טמטום בהמי, שהליט בערפל את דעתה, דומה לאותו הִימוּם כבד לאחר בליעת משקאות חריפים. לחיצת הזרוע השרירית הורגשה לה בסָתוּם, כמו בריחוק־מה מתחומי הווייתה. את המשעול המחותחת, המשובש בפלחי אבנים, ראתה ולא־ראתה. כסהרורית התהלכה.
הגיעו אל מגרש קטן. הנחל הצר שלצדו יצק מַשק צנוּע אל גוש הדממה. בזווית מופלגת בְּנפש גינא דימדמה הרגשה, שתמיד היתה מהלכת במשעול זה, ושתוסיף להלך כך עד קץ הימים, מעורבת במַשק העדין ובלילה הריחני ואפילו בזה הגבר הזר. דומה כאילו נשאבו מתוכה כל חייה מלשעבר והאפשרות לחיי העתיד.
בלי דעת צנחה על השיפוע של אפיק הנחל. וצ’יצ’י נמצא משתטח לרגליה ולוחש בנשימה רותחת מלים סתומות־פשר. לא, גינא לא הבינה כלום. רק חשה שגופה יוקד כנגוּע קדחת קשה. ונשיקותיו הצורבות, הנושכות, של צ’יצ’י, על ידיה, על זרועותיה המעורטלות, על צווארה, על פניה. בנשיקות אלו היה משהו של דריסת חיה איומה, של רצח. לוּ אמרה למחות, לא היתה מסוגלת, ולוּ אמר להמיתה, לא היתה מוחה. שוב לא היתה לה כל שליטה על עצמה. הרגישה עמומות שמשהו נעשה בגופה, משהו איום וגורם תענוג ממית כאחד – אך כל זה כבחלום סיוטים, כגזֵרה שאין לשנותה ואין להתקומם כנגדה.
אחר־כך מצאו עצמם שוב מהלכים במשעול הצר בין שתי משׂוּכות הזרדים, גינא תלויה בזרוע צ’יצ’י וידה האחת נעלמת תוך שתי כפותיו הרחבות המיובלות. מפרק לפרק גחן והצמיד שפתיו הלוהטות אל גב יד זו, הצרה והחלקה כקטיפה, בדבקות עצומה, כאל חפץ של קדוּשה. יכול היה לֵיתן נפשו בעדה, בעד יצור יקר זה שהתהלך לצדו. לאושר כזה לא פילל, לא יכול לתארו לעצמו אף בחלום. כיצד יוכיח לה שכל חייו נתונים לה ושהיא רשאית לעשות בם כרצונה? ורעיון חטוף הבריק בו, אם לא ישליך עצמו לעיניה אל הים.
אולם גינא הלכה לידו שותקת, מתנודדת פעם בפעם כהלומת יין. דבר־מה נתפרץ לתוך חייה, לתוך גופהּ, דבר־מה זר, נורא, שכבר יישאר בה עולמית, לאין פדות והצלה. כל יתר הדברים מעתה ניטל ערכם ביחס אל זה. וכלום היה מישהו זולתה אשר בדבר? הרי זה לא היה אלא צד סמוי של מהותה, סמוי אף ממנה־עצמה, שבא פתע לידי גילוי באמצעות גורמים ידועים. כי לא המאורע לכשעצמו היה חשוב כאן. אותו אפשר היה אולי למחוק, לבטל על־ידי שִׁכחה. אולם העובדה שהיא היתה עלולה לכך, בלי שום נימוק, סתם, רק מפני שהערב יפה והמשעול שומם ואיזה גבר מצוי לידה – זו עשויה היתה להוציא אדם מדעתו. הרי אין היא רשאית אפילו להתכעס על אדם זה שאצלה, לכלות בו חמתה. וכי מדוע היה עליו להחמיץ את ההזדמנות?! הן הוא אוהב אותה! לא, אין אשם כאן זולתה! ואותה כסילות שבעניין, אותו טמטום וחוסר־טעם! יכולה היתה לירוק בפניה עצמה!
נשתחררה מזרועו בפתיעות כזו, עד שעצר רגע בלכתו והעמיד עליה פנים תוהות. נמצאו מתקרבים עכשיו אל החוף, אל בתי־היישוב הראשונים, והאפלולית נהייתה קלושה. שוב לא היו רחוקים מדירתה. בטון שאינו סובל התנגדות פיקדה:
– עכשיו עזוב אותי! אני הולכת לבדי!
נזדרזה ושמטה ידה, בגחנו עליה לנשקה. השאירַתהוּ נדהם תחתיו ונתרחקה בצעדים חפזים כבורחת, בלי הסב ראשה אחורנית.
בארט נמצא כבר בבית והתכונן לשכיבה. נכנס כנראה רק רגעים מועטים לפניה. היה כחצי שעה אחר חצות. מעל גג סטפאנו הבקיעה עוד הנגינה הצרודה של הגרמופון. מזמן לזמן הגיע הלוֹם שׂחוק קולני מופקר, שגינא הכירתו כשחוקו של לָאצִי. השתוממה שקודם לכן, אך לפני רגעים מספר, בעוברהּ על־פני בית סטפאנו, לא הרגישה כלל במוסיקה ובקולות האורחים. אפס כל זה הרי אחת היה לה. חלצה שמלתה ותחתוניתה ועמדה לרחוץ גופה בצוננים מתוך אגן הרחצה שליד הפתח. בספוג גדול של גוּם מצבע החלודה שיפשפה את הגוף השזוף, שצורת בגד־הרחצה מסומנת היתה עליו ככתובת־קעקע לבנוּנית־דהה, שיפשפה במין חֵמה, כמתכוונת למרֵק מעליו רבב סמוי. לא דיברה דבר. בארט פשט בגדיו אגב עישון. אחר עלה בזהירות ונזדקף מלוא קומתו על המיטה וחבט בכף ידו על הקיר סמוך לכרכוב. “ארור!” – פלט בפני עצמו – “נעלם!” ארוך וזקוף עמד על המיטה ותר בעיניו במלוא חלל החדר. לא, היתוש נתחמק! לאחר כיבוי האור, על סף התנומה, יהא נשמע כבר זמזומו הנוקב, השורקני, סמוך־סמוך לאוזן, ועקיצתו תזדקק במחי אחד אל תוך עֵרוּת מרוגזת. ועכשיו אין לך אלא להתייאש הימנו. ירד שוב מן המיטה וניגש אל גינא המסתפגת. כרך זרועו סביב גזרתה.
– מדוע כה שותקת, גין הקטנה?
היא לא ענתה. לאחר רגע:
– ומה מצבה?
– החום עלה שוב.
– הצצתי אל הקפה – הוסיף – דימיתי שאמצאך עוד.
– הקדמתי ללכת. השתעממתי והלכתי לטייל. ואתה נשארת שם עד עכשיו?
– מובן־מאליו שלא! יצאתי בעשר. שוטטתי ברחובות.
– ומפני מה לא באתָ אל הקפה קודם? – פלטה בחֵמה כבושה.
– קודם? לא חפצתי להפריע – נתלוצץ בארט – הן היית במסיבת קָבָלִיר.
גינא הגלישה מעל־גבי ראשה כתונת־לילה כחולה. במרירות הירהרה ולא בלי קורטוב של בוז: “כן, כן, ידידי, הייתי במסיבת קָבָליר”.
אגב התקרבהּ אל המיטה:
– מוטב היה לוּ הפרעת.
והיא עלתה ושכבה.
הטון המיוחד של דבריה נעלם מבארט. מזג לעצמו כוס מים והריקה בגמיאה אחת. הוא שאל אם היא מבקשת לקרוא עוד מעט. לא, לקרוא לא רצתה. אז כיבה את האור ופתח דלת הגזוזטרה. קולות הדיבור והצחוק נתפרצו בבת־אחת אל החדר ביתר עוז, קרובים וברורים, כנפלטים על הגזוזטרה ממש. מתוכם יצא זנב שְׂחוֹקה הצִווחני של זֶזֶט. מרוסק, צורם, בו מובלעת היתה חציפות־בוסר מרגיזה. לפני גינא ניצנץ פתע החזה המלא של זו ונסתמן בה רגש לא־נעים. גינא היתה שכובה פרקדן במיטה הרחבה, סמוך לכותל, שתי ידיה מוּתקוֹת מן הגוף, מזה הגוף שנעשה כביכול זר לה, ושזיקתה האינטימית אליו נקרעה. גוף זה שלה היה עכשיו אחר, בלתי־מובן לה, לא אותו של תמול שלשום. והוא עורר בה אֵימים ובחילה. נתגלה בו יסוד נוכרי, שנוא, שגלום היה בו תמיד, אך מחוץ לידיעתה, ושעלול היה להטיל מרותו עליה בכל רגע. בלי ניד שכבה, מתייראת לזוע, לבלתי בוא במגע עם גוף זה, הדומם והכבד, שעדיין פיעפע בו חוֹם זר, מציק. טוב היה, לוּ יכלה עכשיו להקיא, פשוט. אולי היתה משתחררת מאותו רגש של גועל. הכירה טובה לבארט על התמהמהותו על הגזוזטרה. הלה עמד שם מסתמך על המעקה, ראשו מופנה כלפי גג סטפאנו. מכאן אפשר היה לראות את הסילוּאֶטה השחורה שלו. אילו רצה רק להאריך בעמידה זו עד אין־שיעור! בלתי־מוכשרת היתה עכשיו לשאת קרבתו, מגעו, כשם שלא יכלה לנשוא את עצמה היא. “אה, בן־בליעל שכמוך! חַ־חַ־חַ!” נשמע קולו המבוסם של סטפאנו, ספוג קורת־רוח של הוללות. אחר נשתררה לרגע דממה, שניתן להבחין בה אגב אימוץ חוש השֵׁמע שקשוק דק ביותר של הים, בהתחבטו בקצב אל החוף. גופה של גינא יקד. שָׁמטָה מעליה את הסדין שנתכסתה בו. לוּ אפשר היה לפחות להירדם ולשכוח כל זה לכמה שעות! אולם שום תקווה אין שתמהר להירדם עכשיו.
בארט נכנס ושכב אצלה. בלאט, שלא לעורר שימת־לבו, הסיעה עצמה אל הכותל. אפס הלה הסיט גופו סמוך אצלה, נלחץ אליה לכל מלוא אורכו ושפתיו חיפשו בחשכה את אלו שלה.
– אין את ישנה עדיין, גין, יקרה שלי.
גינא נרתעה ונתיישבה הכן.
– אה, חם לבלי הכיל!… שמא נצא לשאוף רוח? או שנעלה אל סטפאנו?
– עכשיו? בשעה זו?!
– מה בכך! מוכרחת אני… אם לאו, אתפלש עֵרה עד הנץ הבוקר. מרגישה אני זאת. אם עייף אתה, אלך לבדי.
– אולי בכל־זאת… נסי להשתטף עוד פעם בצוננים.
גינא קפצה מן המיטה.
– מובן שלא אתנךְ ללכת לבדך בשעה זו.
על גג סטפאנו עדיין לא היתה השעה מאוחרת כל עיקר. מצב־רוח מרומם שרר שם. חבוקים יחד עמדו היפני והמתורגמן ברווח שבין שני טורי השולחנות לאורך הגג ואָצלו איש לרעהו נשיקות מצלצלות בתנועות של מריוֹנֶטוֹת, בעוד שזֶזֶט ניצבת אצלם, שתי ידיה המאוגרפות נעוצות במותניה, בצורת כד כרסני בעל שני אֳגנים, מצטחקת במלוא פניה ועוקבת אחריהם במבטיה כמנצח על קרב־התחרות. לָאצִי עמד כפוף לפני ידידתו של היפני, היכה באגרופו על חזהו וקרא בקול חלוד: “אני!… האמיני, גבירתי, אני ולא אחר!…” אחר־כך צנח כמיואש אחורנית על הכיסא וכיסה פניו בשתי כפיו. כצרור גולמי היתה זוּזי מוטלת על כיסא, צוחקת בפני עצמה בלי קול ובלי הבֵּט אל איש.
– הנה הִנם! בן־בליעל שכמוך, חַ־חַ־חֵ! – קידם סטפאנו פניהם – זֶזֶט! החבוקים ניתזו זה מזה ולטשו על הבאים עיניים מטומטמות.
גינא שתתה קוניאק, גביע אחד ושני. מאורע מציק ידוע נצטמצם בקרן זווית שבנפש ומשם ארב, נכון לזינוק. ציוותה להביא עוד גביע. “לא, אי־אפשר לי כעת!” – ענתה קצרות למתורגמן שבא להזמינה למחול. זה פנה ונתקל בזזט והדביק לה נשיקה מוצצת על הפה, לשחוקם של האורחים.
– מה, בתי?! בן בליַעַ – ב־תי? נערה לא מבוגרת?!… אני אאלפך!
לָאצִי קפץ ונתייצב ביניהם.
– עצור בך, ידידי, סְטוֹפּ! אינך מבין הלצה?! אנו אורחים שלך, הִנֵה!
– אה, צדקת, ח־ח-ח! אורחים! זֶזֶט, נבֵלה, שני בקבוקים ורוד, שניים! אני הוא המכבד!
גינא דחתה את ההזמנה להיספח אל החבורה. נשארו במקומם. הקוניאק הרדים את הכרסום שבלבה, אבל הִשרה עליה רוח של עצבות ושל כמיהה אל מקום אחר, בלתי־מוגדר, רחוק ושונה מכאן. מוכנית שלפה מחריטהּ יתד־הכַּרמִיל וראי לצבוע מחדש שפתיה. ממעל תלוי היה ירח על בלימה. וזו הרוח האטומה, ספוגת אדי השיכרון, שחיתלה גג זה, לא נתלכדה עם הטוהר שלמעלה ועם הירח המחייך עדינות.
רגליו נתונות זו על־גבי זו, ישב בארט זעוף, ממתין לרגע שגינא תתרומם. המעיט לשתות. לא אהב לשתות על־פי הציווי, בלי צורך פנימי. איזו רוח תזזית נכנסה בה פתאום? להיות אשה קמה בחצות לילה, מתלבשת ורצה לשתות קוניאק אצל סטפאנו! דווקא! בין בני־אדם שתויים ומגונים אלו, שיודע הוא בה, שאינה סובלת מראיהם! מי יבוא עד חקר לב אשה! התנהגות זו – ודאי צריך היה לצרפהּ אל אותה שורה של מעללי האשה, שהם לכאורה מחוץ לגדר עילה ומעוֹלָל ובכוח השכל הישר לא תשיגם… בארט הפך פניו וראה אותה יושבת בלי ניד, מבטה שלוח נִכחה, כלפי החבורה הרועשת שבסמוך וכמו מבעד לה והלאה, פיה סגור ומסוגר, ככולא בחוזקה איזה דיבור, שלא יתמלט. לבו נתחמץ בו. בישיבתה זו היה משהו דווּי, למרות היהירות של צורת הראש. על דעתו עלה לילה אחר, על ספסל בגן העיר, בתחומי אור פנס. רק זמן קצר הכירו זה את זו. ביחסיהם עדיין לא נתבצרה זו הקביעות הנוצרת על־ידי תֵּיאום הדדי, על־ידי קיצוץ סיקוסֵי האופי הבולטים, כי אם פירכס בם משהו רוטט, מבליח כשלהבת ברוח, אושר תוהה וחרד ולא־בטוח. מחוץ לסייג הרְפָפות נשתקשקו טְראמים מאוחרים נבובים וחלפו – פרט חיצוני זה נחרת בזיכרונו. לאחר נשף קונצרט ושהייה בקפה התיישבו שם, בלילה הזך, בלַווֹתו אותה אל ביתה. ומדוע נמצאה לפתע, כמו עכשיו, נתונה להרהורים קודרים, נוכריים, שהורידו מסך בינו ובינה? במצב זה של כליאה תוך עצמה היתה שרויה אז ימים אחדים רצופים, ומבלי ששינתה בנִיכּר התנהגותה עמו, ראה עצמו בבת־אחת כמושלך החוצה, אל עולם ריק, אובד ערך…
– האין את אומרת להיכנס, גין?
היא נרתעה ממגע ידו ותהתה עליו רגע בנֶכֶר. אחר מילמלה אגב חיוך תועה, רווה נכאים, יותר אל עצמה מאליו:
– כן, צריך.
לא הרחק מן הפנסיון החנה את המכונית ויצא מתוכה בבגד־הרחצה שלו, מוכן לרחיצה. הבוקר עדיין היה צעיר, אם כי נסוך כבר חמה צורבת. דוק של חלומיוּת עילף את הים הבלתי־זע ואת הבתים והגנים המטוללים שממולו. נשי הדייגים, תחת מגבעות־תבן רחבות, כבר היו עסוקות בתיקון מכמרות על החוף הריק מרוחצים. אצל כמה מהן התגוללו על החצץ תינוקות מלוכלכים, שזופים, עירומים־למחצה. פשטות, טבעיות לא־מזויפת, שכאילו נשתמרה בעינה אלפי דורות, משחר ילדותה של האנושיות, כך, בלי שינוי על־ידי תמורות העתים. קרפאט הרגיש עצמו רגע קרוב־קרוב אל תמצית מהותה של ההוויה. חדוות־חיים לא־נעכרת שטפתהו בבת־אחת. בירך את הדייגות בסבר פנים של ידידוּת והלך להשתטח על החצץ. מנגד באלכסון כבר עמדה מאדאם סטפאנו בפתח חנותה, סתורת־שיער מדובלל, רגליה הנוצצות מלובן במנעלי־בד מרופטים ומטונפים. מאהילה בכפה על עיניה, הביטה זמן־מה לאורך החוף כמחפשת. אחר קראה בקול פגום, מיובש, שהִידֵד עד לכאן: “מַר־טִי־נוֹ, מַר־טִי־נוֹ, בוא להת־ר-חץ!”
קראפט העיף מבט לעבר ביתם של בארט וגינא. אילו אפשר היה לו לאדם להודיע חפצו לחברו מרחוק, בלי לשון, על־ידי מין טלגרמה אלחוטית מנפש לנפש! הנה אתה מבקש, למשל, לראותה, ברגע זה, מתאווה בכל רמ"ח איברים – והיא, מסתבר שאף עצב אחד לא נע בה בשל כך. היא תצא, בוודאי, אבל בעוד שעה או שעתיים, לפי תומה, ומציאותך כאן הפתעה קלה תהא לה. לחינם טסת הנה כחץ ירוּי.
חריקת צעדים מתקרבים הרתיעתהו. מתוך צל של תקווה הפך ראשו אחורנית.
– מן הזריזים אתה!
בארט שׂחק רְוָחוֹת בהושיטו לו ידו.
– זה כמה ימים שלא נראית במקומנו.
– ומה איתכם? מה שלום גינא?
– גינא? – בארט צנח אצלו על החצץ. – איזו רוח רעה שורה עליה. זה יומיים. אפשר תוכל אתה לבדר אותה קצת.
– אני? מפני מה אינך מתפשט?
– אקפוץ תחילה לבקר את מרסל.
– עדיין לא קמה?
– עודנה תשושה. עליה להישאר עוד ימים אחדים במיטה.
הוא הוסיף:
– נערה חביבה. האינך סבור?
– המ, כן.
שניהם עישנו מתוך שתיקה. רוח צפונית קלילה זֵרתה צמרמורת על עורו של הים. בארט נזדקף.
– ועכשיו אני מפליג. התישאר כאן כל היום?
– איני יודע. נראה.
קראפט הלך אל מכוניתו ליטול ספר וחזר ונשתטח סמוך למים. לא הספיק לקרוא דפים מועטים עד שגינא הופיעה. קפץ ממקומו ובירך אותה בשמחה לא מסוּתרת. גינא פרשה על החצץ את עטיפת־הרחצה וישבה עליה. שירבבה ידה מול הספר.
– מותר לראות?
העיפה עין על השׁער התרוֹג, דיפדפה רגע והחזירה אותו למקומו. קראפט הסתכל בה בוחנוֹת. נדמה לו שפניה שוּפוּ קצת.
לָאצִי יצא מן הפנסיון מזוין מכשירי ציור ובד מתוח. שלח מרחוק ברכה לכאן ופרש לעבר בּוּש־דה־לוּ. אולם לאחר מאה צעדים נתייצב, נוכח בית סטפאנו וכונן את הכַּנָה.
– ודאי אחזור בקרוב למינכן.
– כל־כך מהר.
מפורקדת השתעשעה בחֲזִינַת הסוכך. פניה הפיקו שוויון־רוח גמור.
– עסקים תכופים.
– סבורה הייתי שאין לך שום עסקים. כמדומה לי שכך סיפרת פעם.
– יש לי אשה. – ואין היא יכולה לבוא הנה?
– אין היא יכולה.
בחייכו לעצמו חיוך נעווה, יסף:
– אנו עומדים בגירושין.
הושיט ידו אל תיק־הסיגרטות של עור מצויר. מתוך היסוס קל:
– הנתראה עוד, גבירתי?
– איני יודעת. אני סבורה: לא.
– חבל!
מקץ הרף־עין שנה כאל עצמו:
– חבל מאוד!
גינא נתמלאה לפתע רחמים עליו, בלי טעם ניכר, על אותו אדם שליָדה, אשר נדמה בעיניה אותו רגע אומלל ביותר. עטפה אותו במבט חם, מלטף. אחר הביטה ארוכות אל הים החלק שלרגליה ואל סירה מוקטנת עד לִנקודה, שעל האופק. קראפט חפן חצץ ופיזרו בשקידה של היסח־דעת. עכשיו ביצבצה אונייה בעלת מפרשים שחורים כמצוירת על האופק הכחול־בהיר. “הנה, הבט!” – עוררה גינא – “מָשָׁל העפילה ועלתה ממצולות הלילה הנצחי”. האונייה עמדה בלי נוע ונעלמה והלכה לעיניהם בלי נוע. והַסירה גם היא לא נראתה יותר. עכשיו שוב הִלחית הים עירום, חלק, שותק.
– קיץ זה – אמר בלחישה – עוד אהגה בו ימים רבים.
הִשהה עליה מבט.
– התרשיני לכתוב לך פעם?
– מה בצע.
בעצב של ויתור אמר:
– צדקת, בעצם.
קראפט שתק. הביט בה ארוכות מן הצד, כאומר לחרוֹת חזותה עמוק בזיכרונו. לבו נתכווץ בו לרעיון ששוב לא יוסיף לראות פנים חמודים אלו, על פיהם הנֶערם, הגדול, הסולד בצימאון־חיים לא יְרוּוה, על הסנטר הפיקח, המחודד בעיגולו, על עיני־השֵׁכר השחומות, שמבטן חודר בלי לפגום, על המצח הנשיי הזך, העטור נזר שיער עבות, ערמונִי־כהה, מכה גלים.
– התאבי לעשות עמי עוד טיול לפני נסיעתי?
– מתי אתה נוסע?
– מכאן ולאחר שלושה ימים.
– איני חושבת שאוכל.
נתרוממה וישבה. חם היה לה. נכנסו ושחו זה בכתף זו בכחול הקריר והמשיב נפש. המים הפיגו מקרבם לרגע את כל העכור, יצקו בהם חדוות־חיים פשוטה, אַנימָאלית. לאורך ולרוחב לא נראתה נפש חיה. רק הם בלבד, שניהם ברחבי הים האינסופי. והיה בהם רגש סתום של התמזגות עם הטבע התמים בתבונתו העילאית. אחר חזרו אל החוף, גינא חייכה כלפי קראפט בידידות. בעד שֶׁזֶף פניה נסתנן לובן רענן, עיניה הבריקו טהורות וממורקות. שוב היו שכובים על החצץ הקשה. עישנו ולא דיברו, והחמה מייבשת עורם.
זוּזי באה ונשתטחה לא הרחק. אבל לָאצִי יסף לעמוד ולצייר מול חנות סטפאנו, כשסטפאנו וגוריו אופפים אותו בחצי־עיגול. ובוקר־קיץ זה נִיגר אט־אט ובאין־שֵׁמע אל מִקווה העתים, כריבוא ריבואות בקרים לפניו, בוקר רקום חמה כתוּמה וים כחול וגנים מוריקים ושקט שקוף וצמד אנשים שנימים טמירות מאַגדוֹת ולא־מאגדות אותם.
– היפני עדיין לא היה היום כאן?
קראה זוּזי. גינא ניענעה בראשה.
קראפט נזדקף והודיע כי הוא שב לניצה. בחיוך קצת ביישני הוסיף: “יש ואדם מאבד עצמו לדעת רק מפני אימת המיתה…”
גחן ונשק ידה.
– תאמרי שלום לבארט.
– כלום לא תסור עוד פעם לפני נסיעתך?
– ייתכן שלא.
פרש אל המכונית. אחר תקע שתיים שלוש תקיעות, פָּתַת טִרטוּר והפליג מבלי הפוך ראשו. ענן האבק הלבנוּני, שהתאבך לאורך הרחוב, חזר מעט־מעט ושקע ארצה.
לעת ערב (הדייגים נמצאו כבר זעים־לא־זעים על גב הים המאפיל; ריחות סעודת־ערבית התחילו פגים מרחובות היישוב) הושלך חִצצוּר מלא בקיעים לאורך הרחוב הראשי. לפני פתחו של סטפאנו עמד גבר נמוך, צנום, בפראק מהוּה, בעניבה שחורה, בנעליים מרופטות ולבנות מאבק, וחצוצרה קצרה צמודה אל פיו. מאדאם ברמון טפפה במצעדה המוֹלל עד לפני שער הגינה, חזרה סמוך לכך והודיעה בזלזול:
– האיטלקי עם שתי ילדותיו.
גינא כילתה לאכול פלח אבטיח, פינתה את השולחן ויצאה להשתטח בכורסה על המרפסת. בארט ישב אצלה על כיסא. היא שכבה שקועה בתוך עצמה. בימים האחרונים לא דיברה כמעט יותר מן הדברים הנחוצים היומיומיים. לבארט נדמתה כנחלפת. לחינם יָגע לעמוד על סיבת הדבר. על שאלותיו קיבל תשובות שלא חיוורו לו כלום, פעם ושתיים, עד שנתייאש מזה. אבל הוא ניחם עצמו שבמרוצת הימים תסור ממנה רוחה הרעה והכל יבוא על מקומו.
מאדאם ברמון הוציאה כיסא מן החדר וישבה אצלם, ידיה בחיקה.
– אה, כמה אני עייפה! כל היום בשמש הלוהטת!
שׂערה הזרוּע שיבה היה עדיין עבות ומתולתל. הוא נסתיים על העורף בצומת כשיעור אגרוף. עיניים פיקחיות ובת־צחוק נעימה יצקו חיים בפנים המצומקות.
היתה פנויה עכשיו לשיחה בטלה.
– בשבוע הבא תשוב בתי מן ההרים. תטפל קצת בדֵידֵי בעצמה.
בניה היו כבר נשׂויים, פרט לאחד, שעבד כעת בצבא ופקד אותה מפעם לפעם בכרטיס־מצויר מסין ההודית. כולם התגוררו בסֶן־לוֹרַן־וַר, שישה קילומטרים מכאן. והיא? כל עוד כוחה בידיה לא תעמיס עצמה לעול על איש! אוהבת היא לעמוד ברשות עצמה, יותר מכל. תמיד הרוויחה למחייתה ביגיע־כפיה. לפני שנים, כשחייתה עוד יחד עם בעלה, היתה סוחרת פרחים. בכל בוקר השכם היתה מובילה פרחים לניצה, למוֹנקו, למוֹנטה קרלוֹ, כי בעלה, עליכם לדעת, לא נקף מימיו אצבע קטנה. תמיד עצלן היה.קם היה בבוקר, נוטל רובהו ויוצא לציִד. הציִד תאוותו. מתשוטט היה כל היום, השד־יודע־היכן, ושב עם ערב אל המרק. פעמים הביא שפן או ארנבת, על־פי־רוב לא הביא כלום. כְּתום הסעודה היה מצית מקטרתו והולך לבלות את הערב במסבאה. כל הדאגות היו עליה. כשגדלו התינוקות, אמרה לו: עד כאן, ידידי! או שאתה הולך לעבוד או שאנו נפרדים! ואז עברה לגור כאן.
ובעלה? הולך לציִד כמקודם. למעמסה עכשיו על בנה בכורה, זה שביקר אותה ביום א' עם ילדיו. שמא אתם סבורים: גבר חלש הוא? לוּ ראיתם אותו! גדול וחזק! בשלושים־וחמש תאמדוהו, לא יותר! לא כמוה, שהעבודה פירכה גופה והזקינה אותה בלא עת. מה אתם רוצים, חמישה ילדים! לכלכלם, לגדלם, להכניסם לחופה – הכל על ראש אשה אלמנה… כי כמוה כאלמנה. גורלה עוד מר היה מגורל אלמנה.
– ובתך נישאה למר לארוּאֶט לאחר שבאת לדור כאן? – התעניין בארט.
לא, נישאה קודם. לפני עשר שנים. בת תשע־עשרה היתה אז. היא, מאדאם ברמון, התנגדה בתחילה. אף־על־פי שאיש אמיד הוא. יש לה רב, למרשעת הזקנה, צריכים אתם לדעת. הבית שהם דרים בו עם הגן הגדול. והבית הסמוך, המושכר, זה שמתגורר בו היפני בדיוטה הראשונה. ושטחים גדולים של שדה וכרם. חוץ מזה – הרבה כסף מזומן בבנקים. וכל זה ייפול לו בירושה, כי בן יחיד הוא. ומשרה טובה יש לו גם כן, בבית־המסחר של שמנים ויינות. ומדוע התנגדה לשידוך? משום כילוּתה ורשעותה של הזקנה. למשל הן בכל הסביבה, בהיקף של מאה קילומטר. הם, בני משפחת ברמון, אנשים עניים הם, אך יודעים כיצד להתנהג. יודעים את היאוּת והראוי. אף הקמצנות צריך שיהא לה גבול, סוף־סוף! אבל בתה נתעקשה. רצתה רק בו. הילדים אהבו זה את זו. ואז נתנה הסכמתה. ואין היא מתחרטת. בתה רואה עמו נחת. שומר אותה כבבת עינו. גם בה, במאדאם ברמון, נוהג הוא כבוד מרובה ויחסי ידידות שוררים ביניהם. בעיניכם ראיתם! מסַפק לה שמן ויין לכל השנה, הגם שאינה זקוקה לכך, ברוך השם! זה שנים שהיא כובסת בשביל הפנסיון ויש לה כדי הצטרכותה. אבל סימן הוא של מסירות מצדו. היא אומרת תמיד: בעל שאוהב אשתו אוהב גם חותנתו.
והמחותנת? מוטב לה, כשאינה רואה פרצופה! נזהרת שלא להיתקל בה. אבל היא שולחת תמיד לקרוא לה, לשם שירות זה או אחר. כלום ראיתם מימיכם נבלה מסריחה שכמותה?! משקלה מאה קילו ומעלה ואינה זזה ממקומה!
– וכי מוכרחת את לֵילך כשהיא שולחת לקרוא לך?
– מוכרחת! ודאי שאין אני מוכרחת! אין איש יכול לכפותני! אולם אין אני רוצה ליפול לתוך פיה. זהו גיהינום! עלולה היא לבדות עליך כל־מיני שקרים ולהבאיש ריחך בכל המקום, אין אתם יודעים כלל לְמה היא מסוגלה, מרשעת זו! אני רוצה במנוחה. היה כבר זמן שלא אמרנו שלום זו לזו, שתי שנים רצופות. אחר־כך שלחה פעם לקרוא לי – והלכתי. מה אתם רוצים, בתי סוף־סוף דרה במחיצתה. אין אני יכולה לנעול בפני את דלתם לגמרי! עד כמה שאפשר, הריני נמנעת מלדרוך על מפתן ביתה.
המרפסת כבר היתה מלאה אפלולית. גינא נתרוממה.
– אנו יוצאים קצת?!
כשעברו על־פני חנות סטפאנו, קראה החנוונית מעל הפתח:
– אין אתם עולים? אצלנו הצגה היום.
ולא היתה יכולת להשתמט.
כשני תריסרים מן התושבים היו מסובים אל השולחנות, מקצתם עם נשותיהם. בשרוולי כותונת חפותים שתה סטפאנו בכנופיה אחת, צחק ונהם בקולו הגס. זֶזֶט שֵׁירתה.
האיטלקי שבפראק יָגע להעמיד כינור על הטון הנכון, הִמליט צלילים נבוכים. שתי ילדות לא־מפותחות, בגיל של שמונה ועשר, ישבו בלי נוע ליד השולחן הסמוך, בשמלות ורודות, קצרות ופעמוניות. שנצים ורודים היו קשורים בדמות פרפרים ענקיים בשׂערן המדובלל. על רגליהן הרזות חצאי־גרביים שהיו פעם לבנים וסנדלים מכוסים בוץ ואבק מאשתקד. טבולות עניוּת צורחת, ישבו בנימוס ובכובד־ראש מאוּנס והמתינו לתורן, עיניהן מכוּונות אל הרִיק. מלמעלה כבר מיצמצו כוכבים טחובים.
גינא ובארט בחרו את השולחן הקיצוני, אצל המבוא. מיד הופיע צ’יצ’י. לחץ ידו של האיטלקי ואחר ניגש אליהם.
– ראיתיכם עולים.
פני גינא נתקדרו לרגע.
– אתה מכיר אותו? – חקר בארט.
צ’יצ’י ישב.
– יש לו אשה שְׁחוּפה ותשעה ילדים, אחד קטן מן השני. לפני שמונה ירחים באו מאיטליה. זמן רב חיפש עבודה ולא מצא. עכשיו הוא מחזר בסביבה עם שתי ילדותיו ומביא הביתה כמה פרוטות. לוּ ראיתם את הצריף שהם גרים בו! גם בשביל כלב הוא רע.
האיטלקי התחיל לכנֵר, כשהילדה הצעירה ניצבת על־ידו קשה כמקל ומזמרת איזה שיר־ילדים איטלקי בקול רזה, נכלם. הזִמרה והפיזום היו כל־כך עלובים בגיחוכם, כל־כך מציקים בחוסר־היכולת הגמור, שגינא ובארט כבשו פניהם בשולחן מבושה. זו היתה קריקטורה מעוררת פלצות וגועל, שעדיין לא שמעו כמותה מימיהם.
אחר סובבה הקטנה בקערית. כְּתום המגבית, כִּינֵר האב סוֹלוֹ מכַּרמֶן, כשפניו יצוקים כמסֵכה של דונג, בלי ניד ובלי ביטוי של חיים. לא, מהיום ואילך שוב לא ילך בארט אל האוֹפֶּרה לשמוע כרמן! אחרי כן זימרו שתי הילדות דוּאֶט והאב מנצח עליהן באצבע נטויה.
היפני וידידתו באו. סטפאנו צחק לקראתם מרחוק וניענע בידו. הקטנה סובבה עוד פעם בקערית. אחר פרקה שמלתה הוורודה ונשארה בטריקו מִגָוון עור הבשר. מתחת לשולחן שֶׁחָנו אצלו העלתה חביונה קטנה, פתוחה משני צדדיה, והניחה אותה על־גבי קטע שטיח אדום מחוּק, שפרש האב על הרצפה. מקופלת לשניים, רגליה מול פניה, דחקה עצמה ועברה דרך החביונה המפולשת, הֵנה ושוב. סטפאנו מחא כף, נוהם מצחוק. אחר נדחקה שנית אל תוך החביונה, מקופלת לשניים, ואחותה גילגלה אותה אילך ואילך על השטיח, כשהאב מפקח על המלאכה. ככלות נוּמֶר זה היתה הפסקה. האיטלקי הזמין קפה בשביל ילדותיו. כבעל־כורחן שתוהו, עייפות, חיוורות, אחוזות תנומה.
כשהפך בארט ראשו אל השולחן הסמוך ונסתבך בשיחה עם היפני וידידתו, כִּיוון צ’יצ’י את השעה ללחוש:
– זה כמה ימים שלא עלה בידי לשוחח עימָך. את משתמטת מפני.
– הנך טועה. אין לי מה לשוחח עמך.
– אז, באותו לילה…
לחש צ’יצ’י בחום.
– מה?! אל תעז, השמעת!!!
פניה נסתמקו, רטטה מזעם כבוש.
– אבל אין זה משחק, גבירתי!
כמפייס הוסיף מיד:
–
– די! איני רוצה לשמוע כלום! אף מלה אחת לא!
צ’יצ’י חָוור. מבין שיניו סינן:
– אינני צעצוע, מאדאם! איני מרשה לשום אדם להשתמש בי בשעת הצורך ולזורקני אחר־כך! הישמרי על נפשך!
– חה־חה־חה! – צחקה לו לתוך פניו.
אחרי כן אמרה:
– דיברת עמי בפעם האחרונה!
והסבה פניה ממנו.
מוכנית השתעשע צ’יצ’י בכוסו הריקה, חיוור, פיו הרחב והמחוק סגור כבמַסמרות. אחר פשק שפתיו כדי סדק צר וניצנצו שיניו הלבנות, הקצובות.
אותו רגע נתפרצה נהמתו המבוסמת של סטפאנו, שנשמעה על־פני כל האנדרלמוסיה של קולות האורחים:
– די! איני מרשה יותר, בן־בליעל שכמותך!
כל הראשים הופנו בבת־אחת אל צדו. הוא עמד אצל האיטלקי הנבעת, שכינורו כבר נתמך היה לו על כתפו, מוכן לנגינה, והִרעים:
– תם הקונצרט! איני מרשה! חסל!
צ’יצ’י נתרומם וצעד בכבדות, מרובע וחיוור, ונתייצב לפני סטפאנו. פתאום נשתררה דומייה. הערב המַכְכּיב נטוּי היה קריר על הגג, בלי נשימה. צ’יצ’י אמר בקול שקט, מבשר רע:
– הנח לאנשים לסיים! תן לאנשים להרוויח לחמם!
– מה־ה-ה! קבצן! מחזר על הפתחים! בביתי אתה אומר לצוות לי!
ומהלומה כבדה, עמומה, נחתה על ראשו.
בו ברקע1 הִבריק סכין. סטפאנו לפת בשתי ידיו צלעו השמאלית, מקום שֶׁרְבָב אפל נתרחב והלך על הכותונת הבהירה. בצנחו ארצה צרח:
– הרג אותי! המית אותי! בן־בליע-
כברק קפץ צ’יצ’י בין השולחנות ונעלם.
קול אשה נתפרץ ביבבה, זֶזֶט צווחה.
בארט וגינא השתמשו במהומה וירדו מן המדרגות. כשנכנסו לאחר טיול של שעה אל גינת בית מגוריהם, פרשָׁה דמות מכותל הדִיר המעולף בצל וצעדה לעומתם. צ’יצ’י שם אצבע על פיו לאוֹת שתיקה ולחש:
– רציתי רק להיפרד. אני נמלט הלילה.
גינא הושיטה לו ידה והוא נשקהּ. אחר לחץ מתוך שתיקה ידו של בארט ונתחמק.
– מפני מה, בשם אלוהים?! וכי אי־אפשר אחרת?
על קצה המיטה ישב, רגליו משולשלות ארצה. לפת ראשו בשתי כפיו ונשאר זמן־מה מאובן. בעד הדלת הפתוחה אל הגזוזטרה פיכפכו בלאט דמדומי־ערב בלולים קריאות בודדות, מופלגות, בלתי־מוגדרות. מפרק לפרק באה נשיפת רוח קלה. מעל לצמרות האילנות המועטים שלפני הגזוזטרה נשקף הים שחָלַפְתוֹ צמרמורת.
גינא הוציאה מן הארון תִּילֵי שמלות והטילה אותן על כיסא. שתי מזוודות־עור עמדו על הרצפה פתוחות.
בארט הרים שוב ראשו ועקב אחרי תנועותיה המסוימות.הרגשה ודאית היתה בו, ששוב לא יוסיף לראותה עוד. במחי אחד נהיה הכל בלתי־חשוב, מיותר. מעתה שוב אין שום טעם לחזירתו לפאריס, לקימתו יום־יום השכם על־מנת לבוא במועד אל משרד ההנדסה – אין טעם לעבודתו ולמנוחתו.
– משבר נפשי… וכי אין להתגבר על זה באופן אחר?!
הִרגיש שדיבורו לחינם, ששום שלטון שבעולם לא יניאנה מלבצע החלטתה. אף־על־פי־כן יסף לדבר מעוצם ייאושו.
– אם מוכרחה את להיות לבדך איזה זמן, הרי אפשר לסדר את הדבר, שלא יבולע לאיש… יכולים לשכור חדר בפאריס. או שמא, שמא בשל מרסל?…
היא עצרה רגע בעבודתה והישירה אליו עיניה.
– מרסל?
– שטות כמובן!
– אני יודעת.
ולאחר הרף־עין:
– אולם כל זה אינו מכוּון נגדך. ביחסי אליך לא חל שינוי.
– ומדוע זה? מדוע? וכי מה קרה פתאום? כלום אין לך אמון בי עד כדי כך?
– רצונך שאשקר לך? עד עכשיו לא שיקרתי לך. כלום יודעת אני? אפשר שאיני יכולה לבאר גם לי עצמי. כל זה מכוּון אולי עוד יותר נגדי…רק נגדי בלבד. מרגישה אני שעלינו להפסיק. אין עצה אחרת. כל השבוע האחרון התגוששתי לשווא עם הרגשה זו.
היא חזרה לקפל את השמלות ולשימן במזוודות בדייקנות, זו אחר זו. הנֶכֶר הלך וכבש מלוא החלל. הזיקה שנתבצרה במשך השבועות אל אלה ארבעת הקירות, אל מערכת־רהיטים זו, אל כל כלי וכלי בפרט, נתנדפה בבת־אחת, כלא היתה. וגינא זו עצמה, שעמדה והניחה במזוודות שמלות וחפצים למיניהם, אף היא כבר היתה עכשיו נוכרייה. שוב לא היה שום גשר אליה.
כמהרהר קולנית אמר, ובקולו החם תסס ים של עצבות:
– האם לא חשתי בימים האחרונים שדבר־מה מתרחש לבוא? כל רגע ורגע ספוג היה ודאות זו. ואת? את שתקת. וכי לא הייתי ראוי שתדברי אלי? שנינו יחדיו, אולי היינו מוצאים איזו תחבולה. הן ראיתי שאת סובלת. לוּ בָּחַנוּ יחד את הסיבה, בגילוי לב, ייתכן שהיתה מתבטלת.
החוץ החשיך והלך. בפינות החדר נערמו הצללים. מישהו נצטחק לא הרחק קולנית ולמרוסקין. “אין זה לָאצִי”, פילח את בארט רעיון הֲבַאי. יסף לשבת ישיבתו הקפואה, ובקרבו פיעפע חום מטריד, לא־בריא. שמע בחוש דפיקת לבו המהירה, הנרגזת.
היא סגרה דלת הגזוזטרה והעלתה אור. בעוברה אצלו, הִגלישה כפה על בלוריתו הפרועה, כלפי עורף. אחר המשיכה אריזתה. משהו כבד הרביץ עצמו בחלל החדר, עשה את האוויר מעובה, בלתי־ראוי־לנשימה.
– ומדוע מחר דווקא, גין? האין את יכולה להמתין עוד ימים מספר?
– אתה קורע את לבי.
– ואת בעצמך? ראי, גין, הימלכי בדעתך. הן את אוהבת את הים. נוציא שמננו כאן ואַחַר תראי. שמא את חוששת שבינתיים תתרופף החלטתך? אם תתרופף – סימן שאין הכרח! הרי לא ייתכן להרוס כך חייהם של שני אנשים! כך, אולי רק בשל קפריזה!
גינא נזדקפה ונשארה רגע באפס מעשה, ידיה מדולדלות לשני צידיה. עיניה נוצצו קודחות, נִדמו יותר גדולות, ומַגָלים אפלוליים נתקערו מתחתן. שפתיה נתרפטו כלשהו. אחר אמרה:
– לא אמרתי שלא אשוב.
– אפשר שאשוב – שָׁנתה יותר אל עצמה מאשר אליו. נתכופפה שנית אל המזוודות.
– אילו ידעתי שהדבר יימשך חודש, שלושה חודשים, חצי שנה!
קם וניגש אל דלת הגזוזטרה ונתייצב שם, פניו אל החדר. מתוך שתיקה התחקה על תנועותיה. מן החוץ התחילה מבקיעה פריטת־פסנתר מעוממת, מן־הסתם מן הפנסיון הסמוך. ופריטה זו גם היא שוב לא היתה מיוּדעה, חֵלק מאותה מחרוזת של ימים ולילות מבהיקים, צבועי שמש וירח, כי אם להיפך: מתנכרת, מרגיזה, כיסוד זר שאינו שייך לכאן. כאן לא היה כעת מקום לרוח של תוגה ערבית קלילה וענוגה, שנקלטת לנפש אגב היסח־דעת ומתפשטת בה כריח מרוחק ולא־טרדני של סיגלים. עכשיו, בחלל זה, נתגוללו רסיסים של דבר־מה שנתבקע לבלי השיב, לא באשמתו הוא ולא באשמתה של גינא, שנתבקע באכזריות הגורל – והיתמות כירסמה ונקבה עד לדמעות. כל ששת השבועות שבילו במקום זה, אשר היה בהם כדי להשאיר בַּלב זֵכר בהיר ומרנין, הוברר עליהם עכשיו, שלא היו יפים כל עיקר, שהיו, להיפך, מלוכלכים בחום מדהים, במאֵרת יתושים, ואפילו בשעמום, כן, פשוט, בשעמום, ושעתידים להשאיר מרירות על שום סופם, העשוי להטיל צלו אחורנית כביכול. מקום זה, ברור היה כחמה, גזל ממנו את גינא, מבלי שידע כיצד. ועכשיו, עכשיו לא היתה כל תקנה.
נשען בגבו על הדלת עמד, מבטו שלוח אל גינא, מבט נבוב, לא־רואה. אחר סגרה זו אחת המזוודות, חילצה עצמותיה והושיבה עצמה על כיסא. את השאר תעשה מחר השכם. עייפה היא.
הוא בא וישב אצלה. נטל ידה וליטף אותה. מן החוץ שוב לא חדר כל צליל. הדממה הצפינה אותם בקרבהּ. ואלמלא המזוודות באמצע החדר, שהכריזו על הרס ודאי של אורח־חיים רגיל וקבוע, אפשר היה לחשוב שכלום לא נשתנה, שערב זה, הממזג דִממתו עם שני בני־אדם מַחֲשים, לא נִפלֶה במאום מערבים כיוצא בו שקְדָמוהו בחדר זה או בחדר אחר.
כשכרך זרועו על גזרתה ואמר למושכה אליו, חש התנגדות קלה. הוא הרפה ממנה.
– בוא ונצא עוד קצת.
נתרומם בלי לומר מלה.
בבית־הקפה שליד מעון היפני ישבו אחר־כך לבדם על המרפסת המסוּככת, המוּעבה, המיוּתֶשֶׁת, שעל כתליה העשויים רשת־חוטים טיפסו שׂריגים נושאים אשכולות־בוסר ירוקים. בארט שתה יין וקוניאק בערבוביה וראשו הסמיק והלך. לא דיבר. מזמן לזמן הטיל מבט בגינא שמנגדו, פתח פיו כרוצה לומר מה, אך לא אמר כלום.
– אל תרבה לשתות כל־כך. הן אין אנו רוצים להעכיר ערב זה בשכרות!
הוא העמיד עליה עיני זכוכית. פניו היו מסֵכה מעוּוה, זרה. לאחר רגע הטיח צרודות כלשהו:
– לא ידעתי שאת יכולה להתאכזר כל־כך…
פתאום אמר בפני עצמו:
– אפשר שיש כאן איזה גבר…
– למה החיטוטים? אילו היה זה כך, כלום הייתי מעלימה ממך? רואה אני אותך כידיד נפשי, למרות הכל. אולי אדבר פעם. לכשאבין יותר בעצמי… לוּ באתי לדבר כעת, היה הכל יוצא גס, מזויף. מעללי איש – לא תמיד ניתנו להתבאר על־ידי עצמם… תן לי לבוא עמי תחילה לידי גמר, לידי בירור… אחת זאת יכולה אני לומר לך: רגש הכבוד שלי אלַי גופי נפגם. הסיבה? אולי היא פעוטה, משוללת ערך… אולם כל זמן שאיני יכולה לחיות עמי בכפיפה אחת, איני יכולה לחיות גם עמך…
– פלפול שדוף! מלים! – פלט בגסות בלתי־מורגלת בפיו ביחס אליה.
ובקול שונה, כמתחנן:
– אמרי, גין, הרוצה את שאעקור אותך מלבי? כן?…
– אהיה אומללה מאוד.
שניהם שהו בשתיקה. עיניו כבושות בשולחן, שתה בארט בעקשנות אילמת.
מרסל הופיעה, פניה חלולות, חיוורות מבעד לשחמומיתן, וסודר של צמר על כתפיה. חייכה חיוך קלוש, כמתביישת בתשישותה. בלי מלה הושיט לה בארט ידו וחזר והוריד עיניו.
– שמחה אני באמת לראותך כבר בחוץ – הסבירה לה גינא פניה.
– מאתמול אני יוצאת אל הרחוב.
ובבת־צחוק דקה:
– והרי אין עדיין בדעתי לשבוק חיים.
– לא, אל תעשי כן. אולם בערב טוב אולי להיזהר. הערב קריר.
– האסון הוא שהרופא אסר עלי במפגיע את הרחיצה בים.
– הן רחצת כבר דייך, סבורה אני. בקיץ הבא ודאי תהיי שוב מותרת.
– בקיץ הבא…
נדמה לה לגינא שהיא נתבגרה יותר, נעשתה יותר אשה משהיתה לפני מחלתה, כאילו הציצה מקרוב בתעלומת החיים והמוות. בבת־אחת הרגישה עצמה קרובה אליה מין קרבה פנימית שאינה תלויה בדבר.
– ואני נוסעת מכאן מחר – נתמלט מפיה.
– את לבדך?
– לבדי.
והוסיפה מיד:
– אנוסה לנסוע לווינה אל הורי.
בארט החזיק אחריה כהד:
– אנוסה לנסוע לווינה. מה תשתי, מרסל? הֵי שם! – הרים קולו כלפי חלל האולם – כוס חלב חם בשביל מדמואזל מרסל!
– עכשיו תהא שׂומה עלייך לבדר אותו באלמנותו – נתלוצצה גינא.
– אעשה כל אשר ביכולתי, מאדאם. ובלבד שייאות לקבל ניחומים מידי.
שוחחו עוד שעה קלה בדברים של מה בכך, בלא השתתפותו של בארט. הדממה מסביב מזוּגה היתה אִוושה עמומה של הים. אחר קמה מרסל ללכת. הם הלכו עימה ללוותה.
הרכבת עמדה לבוא כל רגע. הם עמדו על הרציף ושתקו. לא היה להם מה לומר זה לזו, משום שהיה להם הרבה מאוד לומר זה לזה, בשוקיו ובארכובותיו של בארט פיעפעה תשישות עצומה, כאילו נִדלו מתוכן כל אוֹנָיו. בחזהו היתה ריקנות מדאיבה. הרכבת עדיין אינה כאן, אך לא תאחר בואה, לא תאחר. אין שום תקווה שתארע איזו תקלה לא־צפויה, קלקול המסילה למשל, ושיהא נגרם עיכוב. אולי היתה מתבטלת על־ידי כך כל הנסיעה… מצד שני ביקש שתחיש בואה, שיקיץ הקץ. קשה היה לנשוא המתנה זו. נעץ סיגרטה לבין שפתיו ושכח להבעירה. שמיכות צמר על זרועותיהם, עמדו הנוסעים ליד מלתחות וצקלונים הדורים, או שטיילו אילך ואילך לאורך הרציף. האכסדרה המזוגגת מלאה היתה חוֹם שָׁקט ועקשני. סַבָּלֵי בית־הנתיבות דחפו קרונות־ברזל נמוכים, עמוסים תלי צרורות. על המסילה השלישית עבר קטר בודד בשריקה ובתימרות עשן עבה ואטום. בארט צָעַד צַעַד בהיסח־דעתו לעֵבר לא מסוים, נמלך וחזר אל גינא. היא גחנה אליו והצמידה שפתיה אל לחיו. נטלה ידו האחת בין ידיה היוקדות וליטפה אותה ארוּכות ושוֹתקוֹת. מדוע עשויים היו החיים כך, שאבן יכולה היתה ליפול פתאום ולעשות שַׁמות, מבלי שתדע ביד מי נזרקה? מי היה אשם בדבר? אולי לא היתה אשֵׁמה אף היא־עצמה. אולם עכשיו תבוא הרכבת והיא תיסע מכאן, לבלי השיב. עכשיו ייקָרע דבר־מה בלבה לאין־תקנה. ואם גם תשוב לאחר זמן ותחדש את חייה, לא תוכל בכל־זאת לאחות את הקרע העומד להתווֹת בעוד רגעים מועטים, קרע הפרידה. שוב לא תוכל להתחיל במקום שהפסיקה, בדיוק באותו מקום.
כחיה ענקית נתקרבה הרכבת, מתוך התנשמות סואנת. הקטר פלט רגע אגב עוברו חום עצום. הרכבת עמדה והנוסעים השׂתערו עליה. בארט העלה את המזוודות ותפס מקום ליד החלון. עמד על שני הספסלים לשני צדי התא, הניף את צרורות־היד בזה אחר זה והניחם למעלה על המדף. “מתעכבת כאן חמישה־עשר רגע. אלך לקנות עוד מעט פירות”. הוא נעלם וחזר מיד עם שק של נייר מלא אפרסקים ענקיים.
אחר־כך עמדו שוב על הרציף, ליד כבש הקרון, ולא ידעו מה לומר איש לרעותו. בארט נזכר עכשיו בסיגרטה הקרה שבפיו והציתה. פקיד בית־הנתיבות הכריז במטושטש שמות של תחנות ראשיות ואיש לא הבין כלום. את כל התחנות המטושטשות הללו תעבור גינא, בעצם הלילה, ועוד תרחיק מהן והלאה, תרחיק ותרחיק. ולא קשה יהא לךָ לעלות גם כן באחר־צהריים אחד על רכבת כזו ולעבור גם כן לילה ויום והרבה תחנות מטושטשות ולהגיע אליה – ואף־על־פי־כן לא תעלה ולא תגיע. מעתה שוב אין לךָ כל אפשרות נפשית לכך. הוא נתן עליה עיניו וראה שהיא חיוורת מאוד וארשת של צער לה. עיניה שקעו בארובותיהן. רצה לצרוח לעומתה: “למה, גין, למה ועל שום מה?!” אך המלים מתו על שפתיו, אחר התנפל עליה פתאום כחיה טורפת ולחצה אל לבו עד כדי לרסק עצמותיה. ואחר ראה שדמעות עמדו בעיניה ולא ניגרו. “En voiture!” קרא הקרר. שריקה נפלטה. היא עקרה עצמה מזרועותיו וקפצה ועלתה. “אל תחשוב לי לאָוֶן, דוֹלְף, וסילחה לי!” הרכבת זזה. גינא שירבבה ראשה בעד הצוהר, ניפנפה במטפחת. ועוד שעה ארוכה הבחינה אותו ניצב בלי נוע ככלונס נטול־חיים, ראשו מורכן קצת הצידה, אוחז מגבעתו ביד מורמה, מבלי להניעהּ. –
פאריס, 1932
-
בו ברקע – כך מופיע בספר עצמו, ויש להניח שצריך להיות ‘בו ברגע’ (הערת פרויקט בן־יהודה). ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.