רקע
דוד פוגל
דייר
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד; 1990

מנחם פרי: אחרית־דבר והערה על נוסח הספר

‘בבית המרפא’, שהושלם בפאריז ב־1926, נחשב ליצירת הסיפורת הראשונה של פוגל, אך מסתבר כי בשנת 1925, שנתו האחרונה של פוגל בווינה, כתב את הסיפור הנדפס כאן, שהוא, ככל הנראה, סיפורו הראשון. הסיפור הועתק על־ידו בכתב־יד נקי, בלא מחיקות, כך שאין הוא בגדר טיוטה, אך פוגל לא רשם לו כותרת. עדיין אין ניכר כאן כוחו של פוגל בפרוזה כפי שהוא מתגלה ביצירותיו המאוחרות, אבל כבר קיימים הגיבור הפאסיבי, האופייני לפוגל, האשה הדומיננטית, וכמה משפטים תיאוריים מזכירים את פוגל במיטבו. יש, כמובן, גם קירבה לשופמן.

את הסיפור, אשר ככל הנראה פוגל אף לא ניסה לפרסמו, מצאתי משורבב בתוך כתבי־יד של הסיפורת שלו שנתפרסמה, במהלך העבודה על המהדורה החדשה של “חיי נישואים”.

מ.פ.


 

דַיָּר (וינה, 1925)


מהתחלה נעשה הדבר ברצונו, היא אף מצאה חן בעיניו באיזו בחינה, אבל עכשיו כבר היה עייף וחש גם תיעוב. אלא שלא היה כאן מקום לשום סירוב. כשהיה נשאר פעמים, אחרי כיבוי האור, שוכב על ספתו ודימה להשתמט – מייד הרגיש בצעדים עמומים, חשאיים, ההולכים וקרֵבים אליו בזהירות, וסמוך לכך התחילה יד נפוחה, בעלת אצבעות קצרות ושמנות, יד ידועה לו למדי, מחפשת אחרי ידו. בֵּיילה היתה לוחשת אז בהבל פה לוהט: “בוא, משה’לי, אל המיטה שלי!”, נוטלת אותו בידו ומובילתו בזהירות באפלולית־החדר, המוגדשה מחמת התריסים המוגפים, אל מיטתה, שהיתה כבר מחוממת על־ידי גופה של סימקה הקטנה. אחר־כך היתה מטביעה אותו במפלי בשרה המעוכים, מתעללת בו עד אפס אונים. לא היה כוח להשתחרר מכל זה.

לפנות בוקר, בטרם קום הילדים, היה זִילבֶּרשְׁלַג מגשש ועובר בחשיכה אל מישכבו ושוכב לישון.

אבל באותו בוקר, כשנתעורר לפתע לקול צחוק כבוש, ראה מייד שאיחר. משה זילברשלג פקח את עיניו לחצאין ונוכח שאין הוא חולם. העששית היתה מודלקת. בעד סדקי התריסים התפרצו והלכו רצועות בוקר כחלחלות, שנִדמו כצוננות ביותר. באמצע החדר עמד חיימקה, נער בן שבע, יחף, כשהוא אוחז בידו האחת נעל מרופש רפש מוגלד ומלבין, עמד והתלחש עם סימקה אחותו הצעירה, שישן עמה הלילה על הספה השבורה שאצל המיטה.

– זילברשלג ישן עם אמא! – צחק הקטן מתוך ערמומית והצביע כלפי המיטה – ראי, סימקה, זילברשלג עם אמא! אני אספר לסבא!…

בבת אחת נעשתה המיטה לזילברשלג צרה ביותר. לא העיז להניד אבר. הוסיף לשכב שכיבתו הקודמת סמוך לכותל, בעיניים עצומות למחצה, והפקיר עצמו למתרחש בחדר, בתוך הרגשה של מי שעומד לספוג עונש מלקות.

בינתיים הקיצה ביילה, תפסה בסקירה אחת את שאירע, התרוממה ברגזנות וישבה במיטה. שערותיה הערמוניות היו סתורות וירדו לְשוֹנוֹת על גבי שיכמה וכתפיה המעורטלים. לחיהּ השמאלית היתה מעוסה ומָאֳדמה. שָׁדהּ הגדול שטף ועבר את פי־הכותונת כעיסת לחם בצֵקה העוברת פי העריבה. בתנועת יד מאומנת וחרוצה הרימה אותו והכניסתו לפנים מן הכותונת.

– למה זה אינכם מניחים לישון ממזרים?! – התחילה ביילה צווחת מייד – שוכב בבית חולה מסוכן והתליינים צועקים באֱשׁוּן לילה!… אתה ישנת כבול עץ – מצביעה ביילה כלפי חיימקה – ואני הייתי מוכרחת לעמוד כל הלילה בצינה ולהרתיח מים לזילברשלג, שהקיא והקיא בלי הרף!… או שמא אתה סבור, שאתן לו, לנוטה למות, לשכב על הדרגש הקשה, מה?! למה אינך נותן לאדם חולה לנוח קצת, חיימקה?! עוד היום אדבר עם המורה שלך! התלבש מהרה ולך אל בית־הספר! המצאת כבר את הספרים והמחברות, תכשיט יקר!

חנקה, נערה בת שלוש־עשרה, נכנסה עכשיו מן החדר השני, שלנה בו הלילה, מאחר שהדייר לא היה בבית. הנערה לא היתה לבושה אלא שימלתה התחתונה הקצרה, נעליה היו פתוחות ושרוכיהן נגררו אחריה על הקרקע. בפניה הוורודים והרעננים היה ניכר ששנתה נעמה לה.

– שוב חיימקה! – סייעה חנקה לדברי אמהּ – תמיד שומעים רק את קולו של הגנב! חשכת לילה – והבריון מחריב כבר את הבית! למה אינך נותן לזילברשלג החולה לנוח קצת?! אני אספר לסבא וילמדך בינה! בושה וחרפה בפני אדם זר! אני אומרת לך תמיד, אמא, שמגנב זה לא יֵצא טוב!

– די חנקה! – שיסעה ביילה, שהתכנסה בינתיים שוב במיטה, התכסתה יפה בכסת ואצבעותיה כבר זחלו בהיחבא על פני גופו של זיברשלג ומישמשו בכרסו, – די לצעקות! הכיני את המיחם – תסעדו פת שחרית ותלכו לבית־הספר!

זילברשלג שכב בעיניים עצומות ולא זז. התחיל מאמין בביטחה, שכל זה אירע לו באמת בלילה. הרגיש לפתע הרגשה אי־נעימה באיצטומכתו, מעין ריקנות מופרזה כלאחרי הקאה מרובה, והירהר, שטוב היה, אילו היה שוכב עכשיו רחוק מכאן, במיטה חמה באמת, בלי ערימת הבשר המלוחלח והמעוסה שאצלו, בלי אותן האצבעות הקצרות והנפוחות, הממשמשות באבריו כעכבישים מגועלים.


וינה, 1925


המלצות קוראים
תגיות