¹

חברים, הוטל עלי מטעם הועדה המתמדת להביא לפני הועידה שוּרת הצעות אשר יסמנוּ את קוי פעוּלתנוּ לתקוּפה הקרובה. אני מודה וּמתוַדה, כי לא אימת הציבוּר בלבד, אלא גם אימת הענין, שעלי להביאו בועידה, מקשה עלי את הדיבוּר. יש בי הרגשה, חברים, שבכל זאת העיקר הפעם הוּא לא רק ידיעה ברוּרה של המצע הרעיוני, אלא ידיעת המעשה הדחוף והקונקרטי, אתו אנוּ יוצאים מן הועידה הזאת. כאשר ישבנוּ בועדת המצע עשינוּ עבודה לא מעטה והרגשנוּ שנוכל במספר שעות מסוים למצות את תוכן חזוננוּ ושאיפותינוּ. אך משהתחלנוּ בועדה המתמדת בדיוּנים בבעיה: מה מחייבים אותנוּ, הלכה למעשה, המצע שקיבלנו והמציאוּת הנוכחית של התנוּעה הקיבוצית, מודה אני כי על שאלה זו היה קשה הרבה יותר לתת תשובה. אגלה לכם סוד ממטבח ההכנות לועידה הזאת: חשבנו גם על האופי שיש לשוות לועידה הזאת, משום שקל מאוד לעשות מן הועידה דבר חגיגי בלבד. עם כל כאב הפילוּג, שפצעיו עוד לא הגלידוּ, יש בכל זאת, אחר המערכה הגדולה על איחוּד במשך שנים רבות, הרגשת חג, כפי שהיא באה לידי ביטוי במעמד הנהדר של ליל הפתיחה.

עם זאת ידענוּ כי בשוּם פנים לא נצא ידי חובת הענין והמעשה, כי לא נהיה נאמנים לשליחות האיחוּד אם נעסוק בועידה רק בצד החגיגי של אישור עוּבדת האיחוּד. אף ידענוּ שלא נוכל לפרוש בועידה זו את כל יריעת המעשים והפעוּלות אשר תוטל עלינוּ בתקוּפה הקרובה. על כן בחרנוּ בדרך אמצעית ואמרנוּ לעצמנוּ: נעלה בועידה רק אותם הדברים הבוערים והחיוניים ביותר בשעה זו שהם פינה ויתד לעצם קיוּמנוּ. וכל מה שנחסיר, ובין אלה – בעיות משקיות וחברתיות רציניות ביותר, נעביר לשורת מועצות מיוחדות.

וכמה הערות מוקדמות לפני שאגש לפירוט הדברים. חברים, יצאנוּ מתוך ההנחה, שכיום אין חבר הקבוצה והקיבוּץ רשאי לומר לעצמו: ‘נצח הקבוצה לא ישקר’. אינני יודע אם הכל שותפים להערכה זו, אך נראה לי שגורל התנוּעה הקיבוצית בארץ, בקצב העליה וההתישבות המתנהל על־ידי המדינה העברית בתקופת קיבוץ הגלוּיות, יוכרע לחיוב או, חלילה. לשלילה, תוך תקופה קצרה של ארבע־חמש שנים בלבד. דעתי היא, כי במקום שנרבה קינות על גורל הקבוצה במדינה (וכמעט שהיה הדבר לשגרה), נסגל לעצמנו בשעה זו ראיה בהירה ואכזרית של המצב ללא רחמנוּת על עצמנוּ, לא כדי להסיק ממנה מסקנת יאוש, אלא כדי לדעת אל נכון, מה המסקנות הנובעות ממנה לכל ישוב ולתנוּעה כולה.

לשבור את המשבר

בתקופה האחרונה נוצרה ספרות שלמה סביב בעיות המשבר בתנוּעה הקיבוצית. עסקו בכך רבים. ברצוני להבליט רק את הנקוּדה הנראית לי כמרכזית. לדעתי, לא תיכון תנוּעה קיבוצית כחלק אורגני של הארץ הזאת, של המדינה ושל הישוב אם לא תוכל, כמו בעבר, להיצמד למערכות הגורליות והמרכזיות של העם ושל המדינה. אם יש דבר שועידה זו יכולה למלא, מבחינת יצירת הצבת הראשונה, הרי זה דבר שהייתי קורא לו: השבת אבידה. אנוּ איבדנוּ, או הולכים ומאבדים, את הנכס העיקרי והיקר ביותר שהיה לנוּ: הכרת היעוד והשליחות בעם. אילוּ רק זאת עשתה הועידה שהחזירה להמוני החברים בתנוּעה את האבידה הזאת – היתה נוצרת הצבת הראשונה לשרשרת חדשה של מעשים גדולים. אין לך דבר פטלי יותר ב־3 שנות קיוּמה של מדינת־ישראל (רק הדורות הבאים יוכלו להעריך את הגדולות והנצורות שנעשו בהן) מן העוּבדה, שהתנוּעה הקיבוצית שרוּיה בתקוּפה זו במשבר פנימי חמור ובדכאון רוחני קשה לאין שיעור.

ודאי, חברים, אין בועידה זו מקום לפולמוס עם מישהו, אוּלם קשה להימנע מלציין שחומרת מצבנוּ בשלוש שנים אלוּ – אינה רק בגלל אָפיה של העליה ההמונית הסטיכית, ולא רק בגלל השמדת יהדוּת אירופה והמרכזים העיקריים ששימשוּ כמקור לתנוּעה חלוצית וקיבוצית, אלא גם בגלל עמידתו האופוזיציונית של הרוב בתנוּעה הקיבוצית לממשלת קיבוץ הגלוּיות. ולשוא הדיבוּרים, כי אופוזיציה לממשלה אין פירוּשה אופוזיציה למדינה. במדינה אשר במרכז עניניה של הממשלה, במרכז מאוייה עומדים ההתישבות וקיבוץ הגלוּיות, מביאה האופוזיציה לממשלה לידי חבלה בענינים החיוניים ביותר של המדינה. מה שהשמענוּ באזני הרוב בקיבוץ המאוּחד, לפני שנתים ושלוש שנים, השמיעו חברי הקיבוץ המאוּחד של מפ"ם באזני ‘השומר הצעיר’, ואף במלים חריפות יותר, בויכוּח הפנימי בשאלת ההשתתפוּת בממשלה.

עתה אנוּ באים בועידה זו, לאחר שלוש שנים כאלה ודנים בענין החזרת עטרת החלוציות, עטרת הקיבוץ והקבוצה, לישנה, כאשר הצורך בכך מזדקר לעין־כל מכל פינה שוממה, מכל בעיה סבוכה אקטואלית בארץ, מכל שטח בלתי־זרוּע החייב והמסוגל לתת מזון לעם, מכל נסיונות ההתישבות וקליטת העליה שהתנסינו בהם בתקופה האחרונה. כיום, לאחר שלוש שנים אלוּ, שהיוּ שנות גידול והתעצמות למדינה ושנות חולשה מבהילה לתנוּעה הקיבוצית, כשאנוּ דנים בבעית חידוּשה של התנוּעה החלוצית בישראל, שוררת הרגשה מוצקה, כי הגיעה השעה שנפסיק את הדיבוּרים על משבר. יש לחולל משבר במשבר – זהו צו השעה. נדמה, כי שוב איננו זקוקים לשכנע, אם מישהו עדיין לא שוכנע, שלא עברה שעתם של החלוציות, של הקיבוץ והקבוצה גם אחר קום המדינה. ייתכן שהיוּ בתחילה אשליות כאלה, ייתכן שחשבו רבים וכן טובים, שהקמת המדינה תפתור את כל השאלות. עברו שנים אחדות ונתברר שהמדינה היא אמנם מכשיר כביר להגשמת הציונות, אוּלם היא לבדה, בלי נושא חלוּצי, מהפּכני, בלי נושא מגשים, בלי גרעין העומס על שכמו את תפקידי המהפּכה הגדולה בתוך העם, בתוך תנוּעת הפועלים – בלי נושא כזה גם המדינה בסכנה. נדמה, כי מסקנה זו יכולה וחייבת להיהפך כיום לנחלתה של תנוּעת הפועלים כוּלה. הנה, לדוּגמה, אנוּ ‘נשרפים’ כיום בארץ בבעיה הכלכלית, אשר תכריע את גורלנוּ לא פחות מאשר מלחמת השחרוּר בשעתה. והייתי אומר, חברים, לא על דרך המליצה, שאם נשים בכף מאזנים אחת את המשבר בדויזים ובכף מאזנים שניה את משבר הנושא החלוצי, לא אהסס ואומר שמשבר החלוציות חמור ממשבר הדויזים. אמנם העליה היא סטיכית, אך לא נוכל להקים עם עובד בצורה סטיכית ולא נוכל לעשות התישבות בצורה סטיכית. כדי ללכד את שבטי ישראל המתכנסים מכל קצוי תבל, כדי להשרישם בעבודה, בקרקע, בתרבות וכדי ליצור מהם עם אחד – אנוּ זקוּקים לכוחות גרעיניים ולמדריכים. על כן חייבת ועידה זו לתת מענה לשלוש שאלות מרכזיות:

א. הקיים יעוד למחנה הזה במדינת ישראל, או לא? ואם קיים – מהוּ?

ב. היש בכוחנוּ לחולל מפנה בתנוּעה החלוצית, או אין?

ג. מה הם הדרכים והאמצעים להבטיח את המשכת התנוּעה הקיבוצית לשם מילוּי שליחוּתה?

בשאלה הראשונה דיברוּ הפותחים. ברצוני רק להדגיש, שועידה זו, אם תצליח להחדיר לכל חבר בקבוצה ובקיבוּץ את הרגשת השליחוּת והיעוד, תמצא את מטה הקסם לחולל שוּרת המעשים הגדולים המחכים לנוּ.

בשאלה השניה – אם בכוחנו לחולל מפנה בתנוּעה החלוצית, לאחר שאיחרנוּ והחמצנוּ כל כך הרבה – התלבטנוּ בישיבות הועדה המתמדת, והיא מנסרת בחלל האויר של הועידה ובכל ישוּב וישוּב. ורצוני לענות ללא טשטוּש: אני חושב שיש ואין, והדבר תלוּי בגישה אשר תוכרע בועידה, וביחוּד מיד לאחריה, על־ידי המוני החברים בישוּבים.

גישה של שעת חירום

חברים, ההכרעה תפול בין שתי גישות, שכיום הן נראות כמנוגדות זו לזו. שתי הגישות הללו חוצות לא רק בין חבר לחבר, אלא הן חוצות בנפשו של כל אחד ואחד.

גישה אחת מתימרת להיות ‘ריאליסטית’. לפיה חייבת התנוּעה הקיבוצית להתחפּר בעמדות ‘עד יעבור זעם’. גישה זו רואה את הדרך בריכוז כוחנוּ בפנים, בביצוּר הבית הקיבוצי והקבוצתי, בחישול הכוח, בהעלאת ערכו העצמי. על־פי גישה זו עלינוּ לתקן בראש וראשונה את כל הפגמים הפנימיים, לפתור שוּרה של בעיות אשר זה שנים שאינן מוצאות את פתרונן בגלל הזנחות וכדומה. גישה זו עלוּלה כיום להיהפך, ביודעים וּבלא יודעים, נחלת רוב חברי הקבוּצות והקיבוצים, אם ‘נצלם’ את הלך־הרוּח השורר והאָפייני בשעה זו בישוּבינוּ. לדעתי, גישה זו לא רק שאין עמה כל מוצא מן המשבר החמור בו אנוּ נמצאים, אלא שאין בכוחה להציל אף מה שהיא מתימרת להציל, את הקיים. אנחנו חייבים לזכור: אין הבור מתמלא מחולייתו. בלי שנפלס לנוּ דרך רחבה וגדולה להמוני הנוער והעולים, בלי שנרכוש לעצמנוּ את המעמד שהיה לנוּ בעבר בקליטת עליה, בהתישבות, בבטחון – אין שחר לתקוה כי נשמור על הקיים. עלינוּ לסגל לעצמנוּ גישה של שעת חירום ולדעת כי התנוּעה הקיבוצית נמצאת על פרשת דרכים לא משוּם שמישהו שׂם מצור עלינוּ, אלא בגלל שורה של סיבות שבחלקן צוּינוּ כבר. במצב זה עלינוּ לערוך לעצמנוּ תכנית פעוּלה הנראית דמיונית, בראיה סטטית של המצב בישובים, אוּלם היא ריאלית מבחינת הבטחת עתידה של התנוּעה ומבחינת השתלבוּתה האורגנית במפעל האדירים של קיבוּץ הגלוּיות המתחולל בארצנו. אם יחוש כל אחד מאתנוּ כי הבעיה היא ‘לחיות או לחדול’, פשוּטו כמשמעו, ושדבר זה יוכרע תוך שנים ספוּרות, כי אז עשוּי לנצח האינטרס העליון של התנוּעה בהתנגשותו ‘הטבעית’ באינטרס המקומי. נדע זאת מחר בבואנוּ לקבל את ההחלטות על הגיוּס הנרחב וידע כל ציר מה משתמע מן ההחלטות לישוּבו הוא.

בימי מלחמת השחרוּר לא שעינוּ הרבה לנימוקים הגיוניים כשלעצמם, והגיוס היה גיוס של שעת חירום. ידענוּ היטב מה המחיר אשר אנחנוּ משלמים מבחינה משקית, מבחינת כוח אדם ומבחינות אחרות. ידענוּ כי על כף המאזנים הוטל הכל. כיום אנחנו ניצבים פנים אל פנים מול קיומה או חדלונה של תנוּעה אשר רשמה דפים מזהירים בתולדות תקומת עמנוּ ואשר עדיין שמור לה עתיד מזהיר במאבק על הגשמת מלוא חזוננוּ הציוני־סוציאליסטי, בתנאי כי תאזור כוחות עליונים ליציאה למרחב. התאזרות זו דרושה לא להצלחתה עצמה בלבד, אלא זהו כיום צו עליון של קיום המדינה עם ציבוּר הפועלים ההגמוני בתוכה.

ומכאן לשאלה השלישית והמכרעת: מה הם הדרכים והאמצעים להבטיח את המשכת התנוּעה הקיבוצית לשם מילוּי שליחוּתה?

הכפלה

ותכניתנוּ כוללת הכפּלה, הכפּלה בכל: הכפּלת המסגרות החינוכיות, הכפלת ממדי הקליטה והכפלת הגיוס. בעית הבעיות של ועידה זו היא בעית המילוּאים. לא בעית המילוּאים הצרה למשק מסוּים, אף כי גם זוהי בעיה חשובה וגם היא חייבת למצוא את פתרונה, אך בעית הבעיות היא מילוּאים כדי שיהיה המשך רחב התואם למעשה הגדול הנעשה במדינה, לקצב קיבוץ הגלוּיות וההתישבות. הבה ונפרט את שלוש הנקוּדות העיקריות הללוּ: מקורות כוח האדם, קליטה וגיוּס.

מקורות כוח האדם הם: תנוּעות הנוער החלוציות, עליית הנוער וּמוסדות חקלאיים שונים, תנוּעה חלוצית בגלוּיות ה’שליוות' ובחלק מן הגלוּיות הנמצאות בדרך לישראל, הנח"ל, ואחרון אחרון חביב, ואוּלי הוּא האגוז הקשה ביותר בין כל הגורמים – העולה ה’סתמי', אותו עולה אשר קיבוּץ הגלוּיות מביאו.

הנוער בארץ

אשר לתנוּעות הנוער בארץ, ברצוני לגלות סוד שאינו ידוע, אוּלי, לרבים. תנוּעות הנוער בארץ כיום אינן קטנות יותר ואינן חלוציות פחות מאשר בשנים הקודמות. הצרה היא שתנוּעות הנוער בארץ, ברוּבן הגדול, ‏ הן תנוּעות הישוּב הותיק, וזעומים עמדתן ומעמדן באותו החלק המהווה כיום למעלה ממחצית הישוב – בעליה החדשה. ותנוּעות הנוער לא עשוּ זאת דווקא בגלל הסיבות אשר מרבים לדבר עליהן, ואשר הן נכונות בודאי, בגלל שינוּי כללי בהלך־הרוח לאחר המלחמה ובגלל הנטיה הגוברת לקרייריזם וכו'. ודאי לסיבות הללוּ השפעה רצינית על הרגשת חולשתן של התנוּעות, אבל חושש אני, שלעתים אנחנו מקילים לעצמנוּ את המלאכה על־ידי כך שאנחנוּ מוצאים את הסיבה האובייקטיבית, כביכול, ומסירים מעלינוּ את האחריוּת למסקנה האחרת המתבקשת: השקעת כוחות הדרכה רציניים כדי לעמוד נגד הלכי־רוח אלה וכדי לחדור חדירה מעמיקה לנוער העולה במעברות ובישובי העולים. אינני יכול לאשר את דברי קדיש לוז, כי הקדשנוּ שליחים הרבה לתנוּעות הנוער, והקציר היה דל. עד כמה שידוּע לי לא הקדשנו לתנוּעות הנוער אף את המינימום הנדרש נוכח גידוּלו העצום של הישוּב ונוכח תפקידינוּ בהתישבות. נדהמתי כשאמרוּ לי שהמספר הכולל של שליחים לתנוּעה המאוחדת, שאין לה כל קושי אובייקטיבי להכפיל את עצמה תוך זמן קצר ולהגיע ממספר של חמשת אלפים וחמש מאות חברים למספר של 11–12 אלף חבר, שבתנוּעה כזו פועלים בסך־הכל ששה־עשר חברים משתי התנוּעות ההתישבותיות גם יחד. וכיום, כאשר התנוּעה הזאת מגישה את דרישותיה לועידה בתכנית המבוססת על חדירה למרכזי העולים הגדולים, אין היא מגיעה אלא למספר מינימלי של שמונים־תשעים חבר לשליחוּת.

עליית הנוער

עליית הנוער היא כיום סוגיה מסובכת, מבחינה תקציבית ומבחינה חינוכית, לרגל מיעוט היוצאים להגשמה בשל משפּחות הילדים והנוער העולות לארץ ומוציאות אותם מן המשקים לעזרה למשפּחה. ועם זאת, כאשר סיכמתי את מספרי עליית הנוער בתוך ישוּבינו, נוכחתי לדעת שרחוקים אנוּ מאוד ממיצוי האפשרוּיות הגדולות הגלוּמות, על אף הקשיים, בדרך זו של הכשרת נוער לחלוציות. ואנוּ דורכים בשביל צר ביותר. בענין זה עלינוּ לעשות שני דברים, ובדחיפוּת יתירה: ראשית עלינוּ להכפיל את מספר חברות הנוער בישוּבינו, ושנית: עלינוּ לפנות אל הסוכנות היהוּדית בתביעה נמרצת להרחיב את מפעל עליית הנוער ולא לצמצמו. כי אותו הדבר המרכזי אשר מדוּבר עליו כל כך הרבה, ובצדק: ענין היִצור החקלאי, יצור מזון לישוּב (ואשר הועידה הזאת, אף אם לא תקדיש סעיף מיוּחד בסדר יומה לשאלה זו, לא תוכל להתעלם ממנוּ), דבר זה לא יוכל לבוא על פתרונו המלא בלי הזרמת אנשים רבים למשקים, וביחוּד נוער, המקבל הכשרה חקלאית והמגדיל את הפוטנציאל ההתישבותי של המדינה. ענין יִצור המזון בדין שידריך את מנוּחתנוּ, כי הציבוּר בכללו, הארץ והמדינה, לא יבינו מהי הסיבה שלמרות המכונות, שטחי הקרקע וסידורי ההשקאה הנמצאים ברשוּתנו, ולמרות הנסיון העצום שרכשנוּ, איננוּ מגדילים בשעה זו את היצור החקלאי. עלינוּ להשמיע באזני כל ובכל התוקף את בעית הגדלת היצור החקלאי במשקינו התלוּיה בראש וראשונה בהזרמת כוח אדם נוסף ובממדים גדולים. ואחד המקורות הברוכים לכך היא עליית הנוער.

גם המוסדות החקלאיים ומשקי הפועלות, מן הראוּי שיוכנסו לחוג פעוּלותינו, כי ערך רב להם לא רק בהגברת החינוך החקלאי כי אם גם בהוסיפם חומר אנושי חשוב ממדרגה ראשונה להשלמת גרעינים. הכוונה לקבוּצות של בנות ממשקי פועלות, אשר לא אחת ‘החיו’ וחיזקוּ גרעין זה או אחר המורכב רוּבו מבנים.

התנועה החלוּצית בגולה

ומשהו על התנוּעה החלוצית בגולה. למראה הגלוּיות המתחסלות מכאן והגלוּיות השליוות מכאן, אנוּ מזדרזים לסתום את הגולל על תקוַת תקוּמתה של תנוּעה חלוצית בגולה, כי יודעים אנוּ שאין בדבר זה משוּם פתרון דחוף למצוקתנוּ באנשים ולמחסור הגדול בגרעינים. אבל אני מזהיר את ציבוּרנוּ מפני הגישה הזאת. הרואה את חיי השעה בלבד ומתעלם מבעיה גדולה וחמורה אשר תצוף בעוד שנתיִם־שלוש, כאשר הרעב לעליה בגלויות המתחסלות יבוא על סיפוּקו ומדינת ישראל תיזקק מאוד, מסיבות שלא אמנה אותן כרגע, לנוער עברי של היהדות האנגלו־סכסית. הקמת תנוּעה חלוצית רחבת־מידות בארצות ‘השליוות’, ובראש וראשונה בארצות האנגלו־סכסיות, אינה פותרת כיום שוּם בעיה מבחינה כמוּתית, אוּלם מבחינת חשבון מרחיק־ראות, והוּא חשבון שהוּא קרוב, לאמיתו של דבר, יותר מאשר רחוק, עלוּלה להיות מכרעת מבחינת אֳפי העליה, ההכרח בגיווּנה התרבוּתי, המקצועי והחברתי וגם מבחינת אָפיה של התנוּעה הציונית באותן הארצות. ועל כן בכל חשבון של תכנית פעוּלתנוּ לא נוכל להתעלם גם מן החשבון הזה של בנין תנוּעה חלוצית בגולה, על אחת כמה וכמה שבין הגלוּיות הללוּ ישנו חלק, הגוש הצרפתי והצפון־אפריקאי, אשר בנין תנועה שם הוּא למעשה בנין תנוּעה בדרך לארץ.

הנח"ל

המקור החמישי ממקורות כוח האדם לישוב הקיבוצי הוּא הנח“ל. מאחר שהיתה לנוּ תקוּפת נסיון ממושכת למדי בביצוּע חוק שירוּת הבטחון, שחייב נוער המתגייס לצבא לעבור בשנה הראשונה תקופת אימונים והכשרה חקלאית, ומאחר שאפשר לומר כיום בוַדאוּת שהנסיון הזה הצליח לא לבד לגבי נוער מאורגן בתנוּעות חלוציות, אלא הוּכח שיש בדרך הזאת כדי לאפשר ביצוע החוק לגבי אלפים ורבבות מן הנוער וּמן העולים החדשים שאינם מאורגנים במסגרות חלוּציות – יש להעלות מעל בימה זו תביעה אחת ויחידה: הגדלת הנח”ל, הגדלה ניכרת ורחבה. הזרמת יחידות רבות למשקים. העברת מרבית העולים, המתגייסים לצבא, במצרף האימונים וההכשרה החלוצית בנח“ל. לא זו בלבד שתוקל במשקים המצוקה הגדולה של מחסור באנשים, אלא שתהיה זו הקליטה הטובה והיעילה ביותר של העולים הצעירים במציאוּת הארץ. ברוּר, כי רבים שיעברו מצרף זה ימשיכו שנה נוספת את שירוּתם, וערכם יהיה רב, כי כשרו של הצבא יעלה על־ידי כך שרוב חייליו נתנסוּ באימונים ובהכשרה חקלאית בכפר העברי בשנת שירוּתם הראשונה. אוּלם רבים מאלה יתחנכו על־ידי כך להמשך חיים חלוציים בהתישבות מרצון ובקביעות. עדיין לא הבינונוּ מה מחייב ענין הנח”ל את המשקים מבחינת ההדרכה, אֳפי הקליטה, צורת הטיפול ביחידות נח“ל בתוכנוּ. אני מתקשה למצוא דוגמה נאה יותר של קואופרציה בין השלטון המבצע קיבוץ גלויות והתישבות ובין תנוּעה קיבוצית, מאשר דוגמה זאת של קבלת חוק הנח”ל במוסד העליון של המדינה – בכנסת. דבר זה מחייב את הממשלה בביצוּע החוק. דבר זה מחייב לא פחות מזה את המשקים בקליטת יחידות נח"ל בתוכם.

העולה ה’סתמי'

וכאן מן הראוּי ליחד את הדיבוּר על אותו ספינקס גדול שכולנוּ עומדים תוהים לפניו: העולה ה’סתמי' הרגיל מקיבוץ הגלוּיות. אולי אין מושג התהייה מבטא היום את ההרגשה שבלב רבים. חושש אני לומר זאת, שרבים מתוכנוּ מיואשים במקצת מאותו טיפוס של עולה הבא עם קיבוּץ הגלוּיות. אלפים מהם עברוּ במשקים, ‘הציצו ולא נפגעו’, הציצוּ ויצאוּ. ואני יודע שאל לב חברים רבים חודר יאוש. ורבים השואלים: הנוכל בטיפוס אדם זה, שבא עם הזרם ההמוני של העליה, לבנות קיבוצים וקבוּצות? אני חושב שמשגה פטלי הוא לסתום את הגולל על אלה ולהתיאש מתקוה שמחצבה ענקית זאת, ששמה עליה המונית, תיפתח משהפטיש הקיבוצי שלנוּ יחצוב בה. איני יודע לאן תוליך אותנוּ מסקנת יאוש. נדמה לי, שהבעיה העומדת לפנינוּ אינה אם גם יהודים אלה מסוגלים לחיות לפי צורת חיינוּ. עד עתה לא השקענוּ ביהוּדים אלה חלק האלף ממה שעשינוּ בשעתו בעיירות פולין וליטא. הבעיה שעדיין לא התחלנוּ בפתרונה היא בעית יצירת הכלים המתאימים להדרכה ולחינוך חומר אנושי כזה לצורת חיינוּ. ניגשנוּ לענין הזה גישה פשטנית מדי ואמרנוּ: כל עולה הבא אלינוּ – הרי הכל פתוּח לפניו והוּא נתון מיד, במרבית הדברים, בתנאים שוים לתנאי החבר בקיבוץ. הילד, על־כל־פנים, נמצא מיד בתנאים שוים לתנאי כל ילדי המשק, וכל הוצאות הקיום ניתנוּ גם לבוגרים מיד כפי שהן ניתנות לחברים. חשבנו איפוא כי העולה יעריך כראוי את יתרונות חיינוּ. אולם לא הבאנו בחשבון את החלק הקשה ביותר בקליטה: כיצד לגשר על פני מרחקים של מושגים והוָיה המשתרעים על אלפי קילומטרים ועל מאות דורות. ייתכן שאחד המפתחות העיקריים לעליה הזאת טמון ביכלתנו להעלות אנשים מקרבם אשר ידעו לתרגם את דברינו לשפתם. קשה מאוד לומר בנקוּדה זו דברים ברוּרים יותר, פרט לקביעת ההנחה כי סעיף זה אסור שיימחק מפעוּלתנוּ בשער העליה ובמעברות. ישיבת המרכז חייבת לחפּש היטב היטב את הדרכים המתאימות לכך מתוך הנסיון שנצטבר. ננסה נא לחדש בתנופה גדולה את צורת החבוּרות. אוּלי יש מקום ליצור בתוכנוּ מחנות עולים, בעלי דרכי הכשרה והדרכה מיוחדים ומותאמים יותר לאָפיה של העליה ההמונית. על־כל־פנים נתחייב בנפשנו אם לא נחפּש פתרונות קליטה לעליה אשר יהיה בכוחם לפרוץ את החומה הגבוהה החוצצת כיום בינינו וּבין המוני העולים. ברוּר. שלא נוכל לוַתר על הילדים ועל הנוער מבני העליה הזאת.

משטר של קליטה

למה מחייבת קליטה? קליטה משמעה: א. שיכון בממדים רחבים. החשבון המינימלי מראה שעלינוּ להקים תוך השנה הקרובה בישוּבינו 5000–6000 יחידות דיור, לפחות. אחד המוסדות החשוּבים שקם לנוּ עם האיחוּד הוּא המוסד המרכזי לבניה בשוּתפות עם סולל־בונה. גם כאן עלינוּ להשתחרר מן השגרה ולהבין שלא נוכל לקלוט היום עולים ונוער באותה הדרך שקלטנוּ לפני 10–15 שנה. השיכון חייב להיות נרחב כדי שלא נהיה במצב של חוסר יכולת לקלוט חברת נוער עולה בגלל מחסור בשיכון.

ב. הכשרת מדריכים לכל סוגי כוח האדם הזורמים לישובינו. נזכור כי בשטח זה פיגורנוּ גדול וחמור. אחד הדברים שעיכבו בעבר ומעכבים גם כיום את הגדלת עליית הנוער הוּא חוסר מדריכים, והם לא יהיוּ לנוּ במספר מספיק אם לא תהיה דאגה מרכזית להכשרתם.

ג. עלינוּ ליצור בתוכנוּ משטר של קליטה. שוּב לא נוכל לסמוך על אינטואיציה של כל מקום וגם לא על רצון טוב או על אסיפה מוצלחת פחות או יותר במקום. עלינוּ להגיע בענין זה, בתוכנוּ לפחות, ואילוּ אפשר היה אף במדינה כולה, לידי משטר־קליטה מחייב. פירוּשו של דבר, תקנון מפורש לגבי לימוד העברית לעולה, לגבי ענין השיכון, הבריאות, הלבשה והנעלה מינימלית, הדרכה, חופשות והוצאות אישיות. ודרוּשה ביקורת עצמית של התנוּעה לשמירה על קיום התקנון הזה.

ד. משטר של קליטה מחייבנו להקים קרן מרכזית לעזרת קרובים. אל נחשוד בכל מי שעוזב את הקיבוץ, כי נימוק העזרה לקרובים שהוּא מעלה אך אמתלה הוא. אפשר לעזוב כיום את הקיבוץ בלי כל אמתלה, עלינוּ להבין כי בעיה זו אמיתית היא ולא מדומה. יכלתו או אי־יכלתו של הנער להגיש עזרה לקרוביו קובעת לא פעם את דבר הישארוּתו בקיבוָץ.

אין כל צדק ואין כל שויון כשבאחד המשקים, המבוססים מבחינה כלכלית, מצוּי גרעין תנוּעתי שאינו זקוּק לעזרת קרובים, בעוד שקבוּצה צעירה ממנה מקבל עליה עול של נוער הרואה עצמו חייב בהגשמת עזרה לקרובים. בדין שיהיו טיפול ודאגה מרכזיים, ולשם כך יש להקים קרן מיוחדת. על המקורות לקרן זו תדון ישיבת המרכז.

כיצד נכפיל מספרנו?

לפי תכנית שקבענוּ לעצמנוּ נוכל לקלוט, מלבד העולים המגיעים בזרם קיבוּץ־הגלויות ושאין לקבוע מראש את מספרם, 12.000 נפש בשנה הקרובה כפי שנראה להלן:

נוער עולה: כל ישוב, שמספר חבריו מתקרב למאה – חייב לקלוט חברת נוער עולה אחת; כל ישוב הכולל 200 חבר – חייב לקלוט 2 חברות נוער; וכל ישוב שמספר חבריו גדול מזה – 3 חברות נוער.

פירוּשו של דבר, ש־57 ישובים יקלטו 85–90 חברות נוער עולה. לעוּמת המצב הקיים הרי כאן הכפּלה. יש לנוּ כיום 45 חברות נוער, וקרוב ל־2000 בני נוער עולה מתחנכים בתוכן.

בחברת נוער עולה אנוּ משקיעים כוחות הדרכה מרובים, והנסיון מראה שאין כל יעילות במסגרת חברתית של נוער עולה שאינה עולה על 40 איש. ישנה נזילה גדולה, ורבים מהם מוּצאים על־ידי הקרובים. מכאן, שבהגיע חברת נוער עולה לגיוס – מצטמצם מספרה לעתים עד כדי המחצית ולעתים גם למטה מזה.

במוסדות עליית הנוער עלינוּ להעלות את הדרישה להרחבת מסגרת חברת נוער ל־60 איש. בצורה זו אנוּ מגיעים למספר של 5 אלפים בני נוער עולה וילדים. בתוספת כוח אדם אשר צריך להגיע אלינוּ: גרעיני עולים, הכשרות נוער לפני הגיוס – ובחשבון זה גם הגדלה רצינית של הנח"ל – יכולים להגיע למספר של 7000 איש. מכאן שהמספר של 12–13 אלף איש בשנה ממקורות כוח האדם המתוכנן, מלבד העולים משער העליה, עשוי לשנות מיסודו את מצבנו כיום, ולהכשיר לנוּ גרעינים להשלמת ישובי־הספר ולהקמת ישובים חדשים.

פעולה רעיונית

הרבה דוּבר על הצורך בהתחדשות, בהתנערות וביציאה למרחב. אך כל זה מותנה בהעלאה רצינית של הפעוּלה הרעיונית, כלומר, בהבהרת דרכנו בעם ובמדינה על־ידי לימוּד, על־ידי הפצת רעיוננוּ וחזוננוּ ועל־ידי מסירת המורשת הרוחנית לנוער ולגלי עליה חדשים. לא נוכל לבצע אף חלק מן התפקידים המוטלים עלינוּ אם לא נעלה לפעילות שכבות חדשות רבות של חברים בתנוּעה. וזאת נוכל לעשות רק בדרך של פעולה סמינריונית גדולה וענֵפה. בין יתר המשברים יש לזכור גם את המשבר בשטח הפעילות. עלינוּ לקיים סמינר קבע להכשרת פעילים ושליחים לגולה; עלינו להכשיר בצורה רצינית פעילים מתוך העליה, כלומר: עלינוּ לקיים מחזורים סמינריוניים לכל העליות, העדות והשבטים שבקרבנו.

יהא עלינו לקיים מחזורי עיון ולימוּד להתישבות הצעירה ולדור השני בתוכנוּ וסמינריונים לנוער העולה ולנוער הישראלי המאורגנים בגרעינים עוד לפני התגייסותם לנח"ל. לשם כך יהא עלינוּ ליטול על עצמנו אחריות חינוכית ישירה. עלינוּ להגביר השתתפותנוּ בסמינריונים של הסוכנות להכשרת מדריכי עליית הנוער ושליחים לגולה. עד עכשיו לא ניצלנוּ כראוּי את כל המוסדות האלה. ולבסוף יהא עלינוּ לפעול פעולה ספרוּתית ענפה, להוציא שבוּעון, ירחון, בטאון לנוער וספרי־תנועה שיהיו מוקדשים בעיקר לבעיות התנוּעה הקיבוצית.

חיזוק האורגניזציה הארצית

מקום חשוב בתכנית פעוּלותינוּ יהא עלינוּ ליחד לחיזוק האורגניזציה הארצית של התנוּעה. בנדון זה היוּ ויכוחים במשך שנים. כל הבעיה הזאת של מרות, של ארגון ארצי מהודק יותר או פחות היא, לפחות מבחינה תיאורטית, נחלת העבר. אין כיום איש הכופר בצורך שבאוֹרגניזציה ארצית מלוכדת, בעלת כושר פעולה ובעלת סמכות. אבל במקום הויכוּח הישן על מרות באה צרה אחרת הקשה אולי הרבה יותר מאי־הכרת העקרון. אין מבצעים למעשה אותה מרות שמכירים בה להלכה. חובתנו לעקור את האשליה – אם קיימת אשליה כזאת – שיש דרך, בה כל קבוצה לבדד תשכון, שיש פתרון לבעיות הישוב הקיבוצי, אף אם אין פתרון לבעיות כלל התנוּעה. אם נכון הדבר שאנוּ נתונים בתוך מערכה גדולה וחמורה, הרי נכון יהיה לומר כי מערכה מחייבת פיקוּד מרכזי, תוך דמוקרטיזציה מכסימלית, כמובן. אנוּ מביאים עכשיו לועידה חידוּש מסוּים בדרך בחירת מוסדות. הצעתנוּ אומרת שהועידה לא תבחר מועצה קבוּעה כמקובל, אלא שהמועצות תיבחרנה כפעם בפעם מתוך הישובים. אנוּ מציעים זאת משוּם שהענינים החמוּרים והקשים העומדים לפנינוּ מחייבים מגע בלתי־אמצעי עם כל ישוּב וישוּב ושיתוּפו בדיונים ובהכרעות שבכל מועצה המתכנסת בין ועידה לועידה.

בדרך זו נשיג שיטה דמוקרטית של הכרעות התנוּעה, אבל הדמוקרטיה שלנוּ בדין שתהיה מלוּוה יכולת ביצוּע. יהא עלינוּ איפוא ללכד ולרכז את כל כליה המרכזיים של התנוּעה. הרבה מדברים במדינה על מכת ה’סחבת' במנגנון. נודה כי מכה זו לא פסחה גם עלינוּ. עלינוּ לשנות מיסודה את שיטת הגיוּס שהיתה נהוגה עד כה. לא ייתכן להגיע לידי גיוס אדם אחד ב’מחיר' 3–4 ביקוּרים במקום. זוהי שיטה בזבזנית המנפּחת באופן מלאכותי את מנגנון התנוּעה בלי שתביא כל תועלת ממשית. יש צורך שהשליח במקום לדבר הגיוס יהיה הציר שהשתתף בועידה או במועצה או חבר המרכז מאותו ישוּב עצמו. הארגון הארצי חייב להיות בנוּי במבנה מוצק ויעיל, חסכוני ומצוּיד במיטב הכלים והמכשירים, כדי להקיף את כל שטחי פעולותינוּ המגוּונים.

יבוצע הגיוס במלואו

ואחרון אחרון, גולת הכותרת של הועידה – הגיוס.

לא נשאר לי אלא זמן מועט לפרק הגיוס, פרק שבלעדיו יישארו כל דיבוּרינוּ, הכרזותינוּ ותכניותינוּ על הנייר בלבד. ההצעה המובאת לועידה אינה הקיצונית ביותר. התחלנוּ בדיונינוּ במכסה גבוהה יותר, אף כי בעיני רבים תיראה גם מכסה זו מוגזמת ואוּטופית. אוּלם, אמרנוּ גיוס של 600–650 איש, ולמרות הקושי הרב שבביצוּע, יש בו משוּם בטחון מינימלי שאפשר יהיה לזוז מנקוּדת הקפאון הנוכחית. אם כל צירי הועידה יהיו חדוּרים הכרה, כי גורל האיחוּד וגורל התנוּעה תלוּיים במאמצים העליונים שייעשוּ לחידוּש החלוציות במדינה – יבוצע הגיוס במלואו. ברוּר שהיסוד הוּא מכסת גיוס מחייבת ושוה תוך חישוב קפדני מתמיד ותוך הטלת העומס על כל ישוּב וישוּב בהתחשב, כמובן, במצבים מיוּחדים של ישוּבים מסוּימים.

מה ייכלל בתוך מכסת הגיוס? – במכסת הגיוס צריכים להיכלל שמונה סוגי פעילים:

1. מתגייסים להדרכה בתנוּעות הנוער, למוסדות עליית הנוער ולמשקי הפועלות;‏ 2. מועמדים שילכו לסמינרים להדרכת עליית הנוער, כלומר: כוונתנוּ לחייב משקים להוציא אנשים שילכו לשנה, שנה ומחצה לסמינר עליית הנוער ולהסכים לכך שתקופת הלימוּד במוסד זה תיכלל במכסת הגיוס; 3. שליחים לגולה; 4. שליחים לשער העליה ולמעברות; 5 מפקדים בצבא הקבע ונח"ל בתוכו; 6. הדרכה למשקים צעירים; 7. שליחים למוסדות מרכזיים של המדינה, ההסתדרות והמפלגה; 8. עובדים מרכזיים של איחוּד הקבוּצות והקיבוצים.

משסיכמנו את הצרכים המינימליים של כל אחד משמונת שטחי הפעולה הגענוּ למספר של 600 חברים. כיום מגויסים כ־300 בקירוב. פירוּש הדבר: על הועידה לחייב את הכפלת מספר המתגייסים. לגבי הישובים פירוּשו של דבר שכל ישוב יחוּיב להפריש מכסת גיוס בשיעור ששה אחוזים ממספר העובדים במשק. ששה אחוזים אלה נותנים אמנם מספר של 662 איש, אך מתוך שאנוּ יודעים שיש משקים הנתונים במצב מיוּחד וש־70–80 חברים ישוחררוּ לאחר שועדת הערעוּרים תתחשב במצבם המיוּחד, הרי שבאופן ריאלי נתקרב בקושי למספר הנדרש של 600 איש, אף אם נמצה את הדין לגבי כל משק שאינו נתוּן במצב חמור ביותר.

גיוס זה הוּא ריאלי ובלתי־ריאלי כאחד, כשם שהפעוּלות שדיברנוּ עליהן אפשריות ובלתי־אפשריות כאחת. אם משק מסוּים מופיע בתכנית הגיוס בתוספת של 10 חברים על אלה המגויסים כיום, הרי לפי הלך־הרוח הסטטי במשקים שוה כמעט הקושי להוציא חבר אחד נוסף מאותו משק להוצאת עשרה חברים. אוּלם אם נצליח להתגבר על הראיה הסטטית ונצא במחנה מגויס לכל שמונת שטחי הפעוּלה שמניתי, יש תקוה כי בעבודה מאומצת תוך אימוּץ כל הכוחות, תוך החזרת התנוּעה אל הכרת יעודה ושליחותה, תוך שרשרת פעוּלות שיוכיחו לנוער ולעם כוּלו שאנוּ מתכוונים בכל הרצינות להשתלב בקיבוּץ גלוּיות ובהתישבות, יחלוף המשבר, והאיחוּד יהיה למנוף אדיר בהגשמת החזון הציוני הסוציאליסטי.

כל תנוּעה אינה בת עונשין אלא על דברים שהיה בכוחה לעשותם ולא עשתה.

ב. כצנלסון

באיחוּר רב ולאחר ניתוח קשה, שלא כל פצעיו הגלידו עד כה, קם לפני שנתים איחוּד המאוחדים בתנוּעה הקבוצתית. נוכח המאורע היחיד במינו בתולדות עמנוּ, נוכח חידוּש עצמאוּתנו והקמת המדינה העברית, לא זו בלבד שעמדנו מפולגים וחסרי־אונים מול הגל האדיר של עליית היהוּדים מכל קצוי תבל, אלא שביזבזנו שנים נוספות לאחר תקומת המדינה עד שהגענוּ למעמד האיחוּד בכנרת. לא ייפלא, שנשאנוּ את לבנו אל אותו מעמד מתוך תקוות גדולות, כי יחול עם האיחוּד מפנה מכריע בגורלה של תנוּעה בעלת עבר מפואר וזכוּיות היסטוריות כבירות, ושיחושל כאן כוח אשר יגרש את המבוכה, את אזלת היד ואת נמיכות הרוח ואשר ישוב ויוציאנו לדרך המלך של מעשים גדולים ואל נקוּדות המוקד של העם במדינתנו: בקליטה, בהתישבות, בבטחון.

הנתמלאו התקוות הללו? התוכל ועידת אפיקים להצביע על תכניות שבוצעוּ ועל מאוַיים שבאו על סיפוקם?

אין ספק, שהסוקר את תקופת שתי השנים יוכל לציין שוּרת הישגים חשוּבים והגדול שבהם יהיה אולי – בעצם העובדה, שמחננו ניצל מתבוסה מוחלטת, שארבה לו כשאש זרה אחזה את בית התנוּעה הקיבוצית ואיימה לכלות את הכל. יותר מזה: נתגלתה חיוניות מפליאה בהיערכותן המחודשת של השוּרות ללא אחוז אבידות מינימלי שהיה מחוּיב המציאוּת בעת מפולת והרס משקים.

אוּלם במעמד הר כנרת רצינו לא רק להציל את המחנה מתבוסה, אלא גם להצעידו להסתערות ולהחזיר לו את עמדות הבכורה שהיו לו בנוער, בקליטה ובהתישבות וגם את רגשי האֵמוּן שרחשוּ לו בציבוּר הפועלים ובהמוני העם. בהתאם לכך נערכה תכנית הפעוּלה ותכנית ההתגייסות, ובועידת אפיקים ייבחן הדבר מה מילאנוּ ומה לא מילאנוּ בתכנית שנערכה.

במסגרת הרשימה הזאת אנסה לחשׂוף כמה מנקודות התורפה של תנוּעתנו הנראות לי כאבני נגף ראשיות בדרך ההסתערות המבוקשת.

נציין קודם כל את המבוכה הרעיונית ואת בלבול המושגים שירדו לעולמנו עם הויכוּח על העבודה השכירה שנהפך למעשה לויכוח על מהוּתו של הקיבוץ, על יסודותיו ועל דרכו במדינה. ויכוּח זה עלוּל, חס וחלילה, לתפוס בתנוּעתנוּ אותו מקום פטלי שהיה לויכוּח הפוליטי בקיבוּץ המאוּחד ואשר תוצאותיו הראשונות חלו זמן רב לפני הפילוג: שיתוּק הפעוּלה הקונסטרוקטיבית היוצרת, צמצום היכולת הכיבוּשית והתנוּפה החלוצית בנוער ובעליה. ויכוּח זה חייב למצוא את הכרעתו בועידת אפיקים, אם חפצי־חיים אנוּ, והצעות המרכז הן מינימליות והן חייבות לאחד וללכד את כל חלקי התנוּעה ברצון כן לבצען עד הועידה הבאה.

תורה כוזבת בעקבות עבודה שכירה

כל נסיון להחדיר לתנוּעה את המחשבה, כי העבודה השכירה מוכרחה להיות תופעה קבועה לשם קיום מצוַת היִצוּר – יביא עמו בהכרח שינוּיים מרחיקי־לכת (שניצניו הראשונים כבר נראים בתוכנו) והעתידים בסופו של דבר ‘להפוך את הקערה על פיה’ ולחסל את המסגרת הקיבוצית מבפנים. הדברים לא בשמים הם ולא בגדר מגידי־עתידות ורואי־שחורות. הם פועלים אף כיום. אם עתידו של האיחוּד בגידול ובהשפעה חינוכית על הנוער – הרי אין קיבוץ הבנוּי על עבודה שכירה יכול לקסום לנוער, כי הוּא אינו יכול להסביר את ערכיו על יסוד סתירות פנימיות, מהותיות; אם האיחוד עורך תכנית קליטה להמוני יהודים במדינה הצריכים לעבור מן העיר לכפר – עלולה התכנית להישאר על גבי הנייר, משוּם שהפתרון ה’נוח' של עבודה שכירה למצוקת חוסר הידים העובדות במשק, עושה למיותר את מאמץ הקליטה הקשה של המשפּחות המטופלות; אם האיחוּד מדבר על העלאת פריון העבודה – אין העבודה השכירה מסייעת לעליה זו. ולא זו בלבד: העבודה השכירה בממדים רציניים מעלה תורה חדשה וכוזבת האומרת, כי אין קיום כלכלי בלעדיה למשק ולקיום ענפיו; אם האיחוּד רואה את תקוַת עתידו בבניו – אין העבודה השכירה יכולה לסייע לחיזוק הקשר האידיאי בין הבן ובין ביתו הקיבוצי. באחת – דרך בנין משקינוּ בהכרח שתהפוך אותנוּ לתנוּעה ‘משקיסטית’ קצוּצת־חזון, אשר תשמור, אולי, על מלוא היצור במשקים הקיימים, אך תקפח בהכרח כל תנופה חלוצית וכושר התישבותי בשטחים חדשים. גם לנסיון של הקמת חוות בניהול אדמיניסטרטיבי של חברינו יש ערך רק אם מכינים ואם מחנכים לקראתן גוּפים חלוּציים להתישבות קבע.

קליטה מול העסקת שכירים

כנגד זה יש שמביאים את המספר של אלפיים פועלים שכירים באיחוד, שבעזרתם קיימנוּ את מצוַת יצור המזון ותרמנו את תרומתנו לבעיה הגדולה של התעסוקה. האומנם היתה זאת הדרך היחידה לביטוי נאמנותנוּ הבלתי־מסוּיגת למדינה ולצרכיה? אני כופר בכך. נפתח נא את ספר הפרוטוקולים של ועידת האיחוּד ונמצא בו, כי ערכנו תכנית קליטה של 12 אלף נפש לשנה על־ידי הכפלת מספר חברות הנוער העולה, מספר גרעיני הכשרה של תנוּעות הנוער, נח"ל וקליטת עולים מן הישוב החדש. ולביצוע התכנית החלטנוּ על משטר־קליטה מחייב ועל מכסת גיוס של 6% מכל ישוב.

אילו נשארנו נאמנים להחלטות הועידה לפני שנתיִם ואילוּ היינוּ פועלים לפיהן – האם יש ספק בכך, שתרומתנו למדינה, למצוַת היִצור, לריבוּי ישוּבי ספר, לבטחון, לחינוך‏ ילדים ונוער, לקליטה ממשית ומשרישה – היתה יכולה להיות גדולה פי כמה מאשר תעסוקת אלפיים שכירים בלבד? ומדוּע לא פעלנוּ על־פי התכנית שקבענוּ לעצמנוּ?

נחשוף גם את יתר נקוּדות התורפה שלנוּ: בועידת היסוד דיברנו על גישה של שעת־חירום, על משטר־קליטה מחייב, על התגייסות רבתי לחינוך מילואים לקראת הקבוצה בתוך הנוער העולה, בקרב הנוער החלוצי, בין העולים במעברות, בגדנ“ע ובנח”ל ועל מרוּת בביצוּע – וכל זה לא כדי להחזיק מעמד על־ידי הפנָיַת מיטב הנוער החלוצי להשלמת ישובים צעירים קיימים בלבד, אלא גם כדי שנשוב ונופיע כגורם רציני בבנין הארץ ובהתישבות החדשה.

רבבות נוער ככוחות מילויים

למעשה לא הצלחנו להחדיר אל שוּרותינוּ את החרדה לעצם קיומה של התנוּעה בלי התחדשות חלוצית: לא הבינונוּ כי שוּם פרט, ומכל שכן תנוּעה, אינו יכול לחיות ולהתקיים בזכות העבר בלבד. אם חדלה התנוּעה למלא את היעוד, שלשמה נוצרה, מתאכזרת אליה ההיסטוריה ואינה זוכרת לה חסד נעוריה; הגישה של שעת חירום חייבה לראות את ענין הקיבוץ כנתון להכרעה, בחינת ‘להיות או לחדול’, במשך תקופה לא ארוכה של 5–10 שנים על רקע ההכרח בעליית היהוּדים ובהתישבות מהירה של חלקי הארץ השוממים; הרבינו לדבר על מעמדו של הקיבוץ במדינה, אך את הדבר הגדול והמרכזי שהמדינה מסרה לתנוּעה הקבוצתית באמצעות חוק שירות הבטחון, את רבבות הנערים והנערות במסגרת הגדנ“ע והנח”ל, לא ידענו לכלכל בדאגת אב לבנו ולהפוך אותו למעיין לא אכזב של כוחות מילוּאים, רעננים וגדולים, לדרכנו, עד שבאו מקטרגים שונים המחפּשים שעת כושר לצמצם את הנח“ל עד ‘חיסולו ההדרגתי’, למרות העובדה המזדקרת לכל, כי אפילוּ בצמצוּמו מהווה הנח”ל משענת עיקרית לעצם קיוּמה של התישבות הספר, ובלעדיו צפוּיה מפולת ודאית.

הרבינו לדבר על קליטה, אך את משטר־הקליטה המחייב, שהמכסימליסטים דיברו עליו כעל צורך המדינה כולה, לא ניסינוּ להגשים אף בתנוּעתנוּ אנוּ, וכאן הסיבה העיקרית לסיכוּמים העגומים בשטח זה, בצד חוסר הצלחתנו בבנין שיכונים למטרה זו.

העמדנוּ בועידת היסוד את הגיוס התנוּעתי על מינימום של 6 אחוזים בניגוּד לחשבון הצרכים שחייבו 8 ואף 10 אחוזים, – אך למעשה, הממוצע בביצוּע אינו עולה על 3 אחוזים, והעיקר, שבתוך אחוז זעום זה קיימת דיספּרופּורציה משוועת בין מספר המגויסים לתפקידים משקיים וארגוּניים שהוּא רב לעומת המספר הקטן והמצומצם של המגויסים לשטחי חינוך והדרכה המביאים בעקבותיהם מילוּאים לקיבוץ.

תנוּעה היא מטרה, אך תנוּעה פירוּשה גם ארגון, מכשיר לביצוּע. איך קיימנוּ את התנוּעה במשך שתי השנים נוכח התפקידים שסומנו בועידת היסוד? – נודה ולא נבוש: קיימנוּ אותה על יסודות פדרטיביים, וזו חולשתה העיקרית עד היום הזה. מבחינה פסיכולוגית אפשר להבין את כל צעדי הזהירות וההימנעות מהכרעה שהיו אָפייניים לתנוּעה בשתי שנים אלה. ברם, התוצאות לקיוּם פדרטיבי של תנוּעה בתקופה כזאת לא איחרוּ לבוא והן קבעו את חולשתנו בגיוס כבקליטה, במעמדנו בנוער כבאופן הטיפול בנגע העבודה השכירה, בעניני חברה וחינוך כבלבטי הקמת החטיבה.

המסתבר מכל האמור לעיל, כי ועידת אפיקים צריכה להיות ועידה של קינות? – לא ולא!

אין תחליף לקיבוץ

לאָשרנו, המצב האובייקטיבי בארץ מבליט יום יום את ההכרח בפרישת הכנפים של התנוּעה הקבוצתית. עדיין לא קם במדינת ישראל תחליף אשר ישוה לכוחו הפוטנציאלי של הקיבוץ בישוּב הספר, ביִצור ופיתוּח, בקליטה שרשית, בחינוך ילדי עולים ונוער. המתיחות המתמדת בגבוּלות, העתידה להיות, כנראה, מנת חלקנו שנים רבות, מאירה באור חדש את האמת הישנה, כי גם במציאותה של המדינה לא יושג הבטחון, אלא על־ידי התישבות צפוּפה, והכוח הבטחוני של הקיבוץ בספר עולה על הכוח בכל צורת התישבות אחרת. כאן החזית העיקרית של הקיבוץ ולמענה – הדאגה למילואים.

ועידת אפיקים חייבת לחשוף, תוך ראיה בהירה ואכזרית, את נקוּדות התורפה של תנוּעתנו לא כדי לשקוע בזרועות היאוש, אלא כדי לפנות מוקשים רציניים המונחים בדרכה של התנוּעה להתקדמות ולהתחדשוּת.

ועידת אפיקים צריכה בראש וראשונה להחזיר לאיש הקיבוץ והקבוצה את האמונה בערכו ובדרך חייו. ככל שלא נהיה קשורים באלפי עבותות אל העולם הסובב אותנו – בלי שמירה קפדנית על יעוּדו של הקיבוץ ועל חזונו הציוני־סוציאליסטי המלא, לא תהיה לנוּ תקומה. יש לשוב ולזקוף את קומתו הרוחנית של חבר הקיבוץ, להחדיר בו גאוה על מפעלו, ולא לשם טיפוח כיתתיות והתנשאות על אחרים, אלא כדי לטפח את הכוח, בעזרתו יוכל לשרת את צרכי העם והמדינה. האמונה לאיש הקיבוץ – כמחלפות לראש שמשון. זהו תפקידו של הבירור הרעיוני.

שנית, חייבת הועידה לראות לנגד עיניה לא את הקיים בלבד הטעון סיוע והשלמה, אלא גם את העמדות החדשות שעלינוּ לכבוֹש בערבה ובחבל סדום, בחופי ים סוף ובגליל המערבי. לאורך ימים לא נוכל לפרנס את רוּחו של הנוער במצוות ההשלָמות של הקיים בלבד. זהוּ צורך דחוף של המדינה וזהו סם־החיים של תנוּעתנו.

כל בדק הבית הפנימי שבדעתנו לערוך, במעבר מחודש אל יסוד העבודה העצמית ובהסדרת בעיות החברה והחינוך – ערכו רב מאוד לעצם חייהם התקינים של כל קיבוּץ וקבוצה, אך ערכו גדול עוד יותר למאמץ הקולקטיבי של החזרת היכולת החינוכית הכובשת לתנוּעה כולה.

שלישית, הועידה חייבת להשמיע את דברה באזני הציבוּריות הפועלית ובאזני מפלגתה הראשית על הגברת האחריות ההדדית בינינו לעידוד הכוחות החלוציים במדינה, לעידוד ההתישבות הקיבוצית, לבנין שיכון לעוברים מן העיר לכפר, לשמירה נאמנה על היסוד החלוצי בצה“ל ולהגברת כוחות של הנח”ל בתוכו.

רביעית, הועידה צריכה להתוות את קוי הפעולה לשתי השנים הקרובות מתוך שימת הדגש המרכזי בכל אותם השטחים שיש בהם חינוך והדרכה לכוח האדם העשוּי להצטרף אל מפעלנוּ הצטרפות של ממש.

חמישית, הועידה צריכה לצקת יסודות ארגוניים מוצקים לתנוּעה שתהא מושתתת על סמכות של הכרעה ומרות בביצוּע.

למי צילצלו הפּעמונים?

עשרות בשנים התברכנו בתכונה יקרת־ערך שנקראה בשמות שונים: אי־שקט פנימי, אי־השלמה ואי־הסתפקות בקיים. תכוּנה זו עמדה לנוּ בשעות מצוקה ודכדוך הנפש.

זכינו לתקופה של הגשמת החלומות הנועזים ביותר שחלמנו: לעינינוּ התרחשו עלילות גדולות ונצורות; הייתכן שהמחנה שהיה בין מבשרי הגאולה ובין מביאיה יאחזנו שיתוק דווקא בשעה הגדולה? – למי איפוא צילצלו הפעמונים? –

אמר פעם ברל: בכל ילד יהודי יש לנוּ תקוה למשיח, ולעינינוּ התקבץ כאן עם גדול ורב, על רבבות ילדיו, ולעינינו שוחררה אדמת ישראל מדן ועד אילת, האם לא נדע להניף את פטיש הקיבוץ על סדן היצירה העצום שזומן לנוּ? – עוד טמונים במחננו כוחות טמירים וגדולים; ואם הקו יהיה נטוי לקראת החזון ואם נבהיר לעצמנו הדרך בה נלך ואם נחשל היטב את כלי הביצוע – עתידים הם לבוא על גילוּים המלא.

1953