אֶליק היה לפי גילוֹ, זמנוֹ והיקף פּעוּלתו בן העליה השלישית; לפי שרשיוּתוֹ וראשוֹנוּתוֹ – היה כאחד מאנשי העליה השניה.

מה שאָנוּ קוראים היום בשם העליה השניה היתה בעצם רק שארית מועטה מהעליה שהגיעה ארצה בשנות 1904–1914. אין מספּרים פּחות או יותר מוּסמכים מהעליה בשנים ההן, אבל נדמה לי שלא אתרחק מהמציאוּת אם אוֹמַר, כי שמונים אחוּז מאלה שעלוּ, לפחות עד שנת 1910, חזרוּ כלעוּמת שבאוּ. המציאוּת העכוּרה, הקשה והעוֹיֶנת גם מבחוּץ וגם מבפנים, גם מצד השלטון העוֹתוֹמני והתושבים הערבים, וגם מצד רוּבּוֹ של הישוּב היהוּדי בימים ההם לא היתה בה משיכה יתירה, להיפך: כמעט הכל דחף ודחה והכבּיד. להלכה היתה עליה יהוּדית אסוּרה לגמרי, ואפשר היה לבוא ארצה רק לשלושה חדשים כעוֹלה־רגל. כמו כן היתה רכישת קרקעות על־ידי יהודים אסוּרה, ונדרשוּ כל מיני תחבוּלות ועיקוּפים ומתן שוחד בשביל לרכוש פּיסת אדמה, וכל רכישה נמשכה שנים. הישוּבים החקלאיים היהוּדים (‘המושבות’) היו מועטים, כעשרים בערך, ועבודתם נעשתה כמעט כוּלה על־ידי ערבים. העבודה הערבית היתה זוֹלה, מעוּטת צרכים וּנתוּנה בלי התנגדוּת לניצוּל ושעבּוּד, והפּועלים הערבים היו אמוּנים בעבודה חקלאית מדורי דורות, ופועל יהודי שבא מהעיר לא יכול היה להתחרות בהם אלא בקושי. השמירה במושבות היתה כוּלה בידי ערבים, לרוב בידי שודדים מפורסמים שהפּילוּ חיתיתם על הסביבה. השלטון העוֹתוֹמני לא היה מסוּגל ולא היה לו ענין להבטיח הנפש והרכוּש בארץ, והצטמצם בגביית מסי המעשׂר הכבדים. הישוּב היהוּדי העירוני היה דל וקטן, ובארבע ‘הערים הקדושות’ (ירושלים, חברוֹן, טבריה וצפת) התפּרנס בחלקו הגדול בחלוּקה. חיפה היתה עיירה קטנה; ועיר־הנמל היחידה היתה אז יפו, עיר שרוּבה הגדול של תושביה היוּ ערבים, וליהוּדים לא ניתנה דריסת רגל בעבודת הנמל והים, אם כי היהוּדים כבר אז סיפּקוּ החלק העיקרי של פּרנסת הנמל – בעליה וּביבוּא, והיהוּדים ביפו היו מיעוּט קטן מפוּזר בין חנוּיות ערביות ברחוב בוסטרוס ונוה־שלום.

חרושת יהוּדית לא היתה קיימת בכלל, אם להוציא מן הכלל בית־חרושת קטן לשמן. בית־החרושת היחיד הראוּי לשם זה היה של גרמני (וַגנר) ביפו, וּכמוּבן שלא היתה בו דריסת רגל לפועל יהוּדי. לא התקיימוּ בארץ בתי־ספר תיכוניים וגבוהים, ולא הופיעוּ עתונים, מחוּץ לעתון עלוּב בירוּשלים שלא היה כדאי לקרוא אותו. שכר העבודה, למי שהצליח לקבל עבודה, היה ירוּד, ורמת־החיים של פּועל היתה בשפל המדרגה. היחסים בין ‘הותיקים’ והעולים החדשים היו גרוּעים. רוב האיכרים היו ‘טריטוֹריאַליסטים’ וליגלגוּ על ה’צעירים' הנאיביים שבאוּ לארץ שוממה, דלה, הרוּסה, חסרת כל סיכּוּיים. ואין פּלא שרק מעטים נשארוּ. ונשארוּ מעטים שהיו מחוננים בעוז־רוּח; ביאוּש מוּחלט מן הגלוּת, באמוּנה עמוּקה ביכולת האָדם ובאחריוּתה האישית; בהכרה שהעבודה היא מַסד כל חיי אוּמה ותנאי מוּקדם לתקוּמתנוּ; בעקשנוּת קנאית לשליחוּתם ההיסטוֹרית, המהפּכנית, בעצמאוּת רוחנית ואינטלקטוּאַלית; בראיה

אכזרית של המציאוּת, בחוסר כל תלוּת בדעות מקוּבלות וּבשגרות מחשבתיות, הן ציוניות והן סוציאליסטיות, בנכוֹנוּת לסלול לעצמם דרך חדשה בתקוּמת האוּמה; – ובהסתפּקוּת במוּעט, גם במוּעט לעצמם וחייהם היומיומיים, וגם במוּעט הישׂגים, והיוּ מוּכשרים להקדיש ימיהם וחייהם לפכּים קטנים כאלוּ, שלא היה בהם מעוף ודרמתיוּת והיקף, אבל הם עיקרי חיי עם. היתה בהם התכוּנה הגדולה והיקרה של ראשוֹניוּת, אבל הם היוּ מוּגבלים: היוּ רק בעלי ממַד אחד, ממַד העומק: עומק התחוּשה והרצון. ממַדי הרוחב והאורך היוּ נעדרים במציאוּת הישראלית של הימים ההם; וזה הכריח את המעטים, שנרתקוּ לחזון העתיד על־מנת להגשימו בעצם פּעלם, להתעמק בראִיית המציאוּת העלוּבה, למרוד בה, ולחתור בכל מלוא אונם לצוּרת חיים חדשה. גם היותם מועטים וצעירים, לרוב רווקים, בלא דאגה וחשבון לעתידם הפּרטי, ועמידתם נגד הוָיה המנוּגדת כוּלה לחזון חייהם, הטביעוּ חותם מיוּחד על אנשי העליה השניה המעטים. והם נעשוּ למניחי יסודות: למאבק ללא פּשרה לעבודה עברית; לשמירה ולהקמת כוח יהודי, היודע להגן בעצמו על חייו ורכוּשו וכבודו, ‏לנסיונות מחַדשים בהתישבוּת, ליצירת עתונוּת לוחמת ותרבוּתית כאחת; לשיתוּף האשה כשוַת זכוּיות וחובות בעבודה, בשמירה, בחיים הציבוּריים, בחינוך; לארגוּן מעמד הפּועלים והישוּב בכוחות עצמאיים ויוצרים. הם החזירוּ ליָשנה עטרת המפעל של ראשוני העליה בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע־עשרה וגם הכניסו לתוכו ערכים מהפּכניים ויוצרים שחצבוּ מתוך נפשם לאור הסתכלוּתם במציאוּת הארץ־ישראלית, היהוּדית והעולמית בימיהם. והם זכוּ לממשיכים – בעליה השלישית.

העליה השלישית הגיעה לארץ לאחר הכיבוּש הבריטי ופרסוּם הצהרת בלפוּר. זו היתה עליה של אפקים נרחבים, תנוּפה גדולה ותפיסת המרוּבה. רוב אנשי עליה זו נתחנכוּ בתנוּעות רחבות־היקף ברוּסיה, בפולין או בגליציה: בתנוּעת ‘צעירי־ציון’, צ. ס., ‘השומר הצעיר’ וכדומה. בכוח עליה זו נוצרה בשנת 1920 ההסתדרוּת הכללית, הוּקם גדוּד־העבודה, נסללוּ הכבישים הראשונים בעבודה עברית – מתוך הנהלה עצמית של העובדים, הוּנחוּ היסודות למשרד לעבודות ציבוּריות (סולל־בונה), שנעשה לקבּלן הראשי בארץ, והוּקם הקיבוּץ הגדול – קיבוּץ עין־חרוד – שאיחד בתוכו עבודה חקלאית, מפעלי בנין, חרושת וגם עבודת חוּץ, ונועד להיות קיבוּץ פּתוּח להמונים, ונוסדה הגנה רבת־חברים ובלתי־מפלגתית במקום ‘השומר’ המצוּמצם הקשוּר למפלגה אחת.

ניצני המפעלים המוּרחבים ויוזמיהם יש למצוא אמנם בקרב אנשי העליה השניה, אוּלם בלי התנוּפה של העליה השלישית לא היוּ מרחיבים המסגרות. אוּלם זו לא היתה הרחבה בלבד. הכמוּת נהפכה לאיכוּת.

הסתדרות העובדים נהפכה למנוף הראשי בקליטת עולים, בהרחבת ההתישבוּת העובדת ובעיצוּב פּני החברה החדשה. הקיבוּץ הגדול נעשה לכוח המחנך הראשי בנוער הגולה ולכוח המוסרי המדריך בציבוּר הפּועלים בארץ. ההגנה היתה לכוח מגן מרכזי בישוּב. עבודה עברית חדרה לענפים חדשים שלא שיערוּ כלל אנשי העליה השניה בזמנו – בבנין, בסלילה, בחרושת. הקואופּרציה נעשתה למניע הראשי בתחבוּרה בין הישובים היהוּדים, וציבוּר הפּועלים נעשה לכוח המרכזי והמדריך, תחילה בישוּב, ואחר־כך גם בתנוּעה הציונית.

אֶליק, שלא כאנשי העליה השניה, בא כרבים בעליה השלישית מתוך תנוּעת נוער – מ’השומר הצעיר' (נצ"ח), וכל ימיו היתה תנוּעת הנוער בגילוּייה השונים והפּעולה בנוער מהצירים המרכזיים של מפעל חייו. במידה רבה יש לרשום לזכוּתו את יסוּדוֹ של נח"ל ועיצוּב דמוּתוֹ החלוּצית. לפני כך הוּא הקדיש שנים רבות לתנוּעת צופים עובדים בתוך הסתדרוּת ‘הנוער העובד’, ועד יומו האחרון – לבעיות הנוער ומיזוּג הגלוּיוֹת בנוער. – הרבה שנים לפני העליה הרבתי מארצות המזרח העסיקה את אֶליק בעית הנוער בעדוֹת המזרח ומיזוּגו עם הנוער האשכנזי, וכבכל השאלות לא היתה לו גם בשאלה זו גישה דוֹגמַטית, אלא ראָה בעין פּקוּחה הקשיים הזרוּעים בדרך הפּשוּטה לכאורה. הוּא ידע ש’אין לשים פּדוּת בין עדוֹת‘, אבל לא התעלם מהמציאוּת המרה ש’בין ילדי אשכנזים וילדים פּרסים ותימנים שוררת איבה וקנאָה’, ולא נרתע מההכרח לארגן קבוּצות עדתיות, – כמעבר ליצירת חינוּך משוּתף וסביבה כללית של נוער ללא הבדל עדוֹת.

הוּא חיפּש דרכים לא רק למיזוּג העדוֹת, – אלא גם לפרוץ חומת ‘מאה שערים’ ולהביא ‘בחוּרי ישיבה’ לעמק ולגליל להתישבות ולעבודה.

אֶליק לא נרתע מקשיים, ובאחד ממכתביו מיום ט' באדר תרפ"ז נמצאות המלים האָפייניוֹת: ‘בדרך כלל ניתן לומר שמצבנוּ אָיום. כשאני בודק את הדוֹפק הפרטי שלי הנני רואה שאני חזק – ומתחזק עוד יותר’, אם כי באותם הימים התהלך יחף, כפי שהוּא מספּר באותו מכתב: ‘לא אתבייש ואספּר לך את הסוד: זה שלושה שבועות שאני יחף – ממש’.

אחרי השוֹאָה באירופה ראה צורך להסתער על הנוער והדור הצעיר בערי הארץ ‘מתוך תקוָה כי הוּא יגלה מתוכו כוחות חלוּציים להפרות את שממות הנגב והגליל וימלא במידת־מה את החלל שנתהווה אחר השוֹאָה הגדוֹלה’.

ואם כי הוּא היה חבר קיבוּץ וקנאי במסירוּתו לחיים הקיבוּציים, תבע מהנוער למלא כל השליחוּיוֹת של הפועל העברי בארץ – ‘בהתישבות, בכיבוּש עבודה, בשוּרה (של ההגנה), בנוֹטרוּת, במחנות־העבודה, בבריגדה, במערכות ההעפלה וקליטת העליה ובהדרכה בתנוּעת הנוער’.

גוּלת הכותרת של יצירתו ואהבתו היתה נח“ל. בין הפוּגה להפוּגה במלחמת הקוֹממיוּת, בראשית אוגוּסט 1948, פּנוּ כל תנוּעות הנוער הישראליות אלי כלשׂר הבטחון להקים בצה”ל מסגרת מיוּחדת לגרעינים ההתישבוּתיים. על האיגרת חתמוּ תחילה כל תנוּעות הנוער החלוּציות: ‘עקיבא’, ‘בני־עקיבא’, ‘עזרא’, ‘המכבי הצעיר’, ‘הצופים’, ‘התנועה המאוּחדת’,‏ ‘הנוער העובד’, ‘השומר הצעיר’ ו’מחנות העולים'. כשהתחלתי לגבּש את המסגרת הזאת כחלק אוֹרגני של צה“ל – בצוּרת נח”ל – נתחרטוּ שתי תנוּעות הקשוּרות למפּ“ם (‘השומר הצעיר’ ו’מחנות העולים') ורצוּ להוציא גרעיניהן מהמסגרת החדשה. זה היה בתקוּפת הנסיון של מפּ”ם לקיים מסגרת ומפקדה נפרדת לפלמ"ח.

אֶליק היה מהראשונים שהבין, כי בתקוּפת המדינה לא ייתכנוּ צבאות נפרדים, וכי יש למזג האימוּן הצבאי עם החינוּך החלוּצי ההתישבוּתי, מבלי שיבוּלע אף לאחד משני התפקידים האלה. הוא הטיף ל’ריכוּז הנוער העומד על סף ההליכה להתישבוּת, שישלים את תקוּפת האימוּנים והמלחמה ויגיע להתישבוּת, מתוך שילוּב עקרונות התישבוּת, הגנה ומלחמה'. דברים אלה נאמרוּ עוד בשנת מלחמת הקוֹממיוּת.

הוא ידע כי ‘על הגיוּס להשיב בראש וראשונה לצרכי הבטחון, שיעמדו גם להבא במרכז דאגותינו, אוּלם צרכי בטחון אלה כוֹפים עלינוּ חיפּוּש דרכים חדשות כיצד להפוך שנות שירוּת צבאי לשנות חינוּך והכשרה חקלאית, למען נוּכל להפנות המוני נוער להתישבות, שתגביר את בטחוננו. הגיוּס יהיה איפוא לבטחון ולהתישבות’. הוּא לא נרתע מהנסיונות שנעשוּ אז על־ידי דבּרי הנוער במפ“ם, בעיקר מאנשי הקיבוּץ המאוּחד, להטיל דופי בצה”ל וּלהדביק בו תו ‘אנגלו־סַכּסי’, ועל־ידי כך גם לפסוֹל את נח"ל. הוּא היה בטוּח – ובטחונו לא נתבּדה – כי הנוער יעמוד על השקר שבדבר: צבאנו הוּא קודם כל צבא עברי.

כאדריכל של נח“ל חתר לקראת ‘יצירת חגוֹרת בטחון למדינה’, והתנגד לדעה שמצאֶָה לה מַהלכים בקרב הקיבוּצים 'שהנח”ל יהיה מקור לפתרון בעיתם של ישוּבים צעירים בלבד', והוּא טען כי ‘לנח“ל נועד תפקיד מיוּחד אשר רק הוּא מסוּגל למלאותו: ללכת לאותם המקומות היוצרים את חגורת בטחונה החיצונית של המדינה – זה תפקידו של נח”ל’.

אוּלם אֶליק חי באופן אינטנסיבי כל חיי התנוּעה, אם כי לבו היה נתוּן במיוּחד לקיבוּץ, לבטחון, לנוער ולקליטת עליה.

אחדוּת התנוּעה הקיבוצית, אַחדוּת תנוּעת הפועלים, שמירה על עצמאוּתנוּ הרוּחנית והרעיונית, חרדה נאמנה למשׂימות המדינה – כל אלה מילאוּ את נפשו עד רגעוֹ האחרון.

הספר של אֶליק אינו משנה סדוּרה של תנוּעת הפועלים בזמנו. אבל הקורא ימצא בו ביטוּי נאמן לחזוֹן־תקוּמה ולמפעל־חיים של אחד החלוצים המוכשרים והמסוּרים ביותר, חלוּץ־למופת, בחייו המעשיים וּבדרכי מַחשבתו, שנתנה לנוּ העליה השלישית.

11.9.57

בספר שלפנינוּ בּוֹלטים קוים מדמוּתו של אֶליק – של נפש סוֹערת ויוצרת; של אָדם שדרכּוֹ ברוּרה לפניו והיודע להיאָבק עם מכשוֹלים; של חבר העוֹמס שליחויוֹת והממלאן לא רק בנאמנוּת, אלא גם בהצלחה רבה. וכשהוּא נאבק עם בעיות המַטרידות אותו – הן בביתו הקיבוּצי והן על משמרותיו בציבוּר הרחב – אַתה מוצאו לפעמים שרוּי בדאגה ולפעמים נסער, אך תמיד הוּא יודע להסביר פנים לחבר, ולא לחבר בלבד אלא אף ליריבים קשים. הוּא חונן לא רק בכוֹשר הסברה, לחימה והנהגה, אלא גם בכוח לכבוש לבבות.

הדברים שבספר, פּרי רוּחוֹ והגוּתוֹ של אליק. כונסוּ מתוך עזבוֹנוֹ, שכלל רשימות וּמאמרים, שפּוּרסמוּ מעל במות שונות, שיחות והרצאות שנרשמוּ בשעתן, והעתקי מכתבים מימי שליחוּתוֹ בתנוּעות הנוער, וצורפוּ גם קטעים ממכתביו אל בני משפחתו.

את המדור הראשון – הנוער בארץ – פּתחנוּ בצרוֹר־מכתבים, המכניס את הקורא לתחום פּעוּלתו הראשון של אליק בעודו צעיר לימים. מכתבים אלה הם מן התקוּפה, בה הוּטל עליו להשתתף בהנחת היסודות לחטיבת נוער צוֹפית־חלוּצית במסגרת הסתדרות הנוֹער העוֹבד.

הוּא עושה את עבודתו ההדרכתית־חינוּכית בסניפים שונים בארץ: בפתח־תקוה, בחיפה, בירוּשלים ועוד. היתה זו עבודה בתנאים אוֹבּייקטיביים קשים, שמַדריך נוער בימינוּ אינו יודע אותם: מצד אחד מצוּקה חמרית קשה – ‘מועדון קשה מאוד להשיג. – – – יתחילוּ הגשמים ואָבדנוּ’ (במכתבו מחיפה 7.12.26); או: ‘התחילוּ הגשמים, ואני יחף. אין לרגלי אלא נעלי בד שלי שנקרעוּ בעבודה’ (במכתבו מפתח־תקוה, ט' בכסליו, תרפ"ז). ומצד אחר הצרת צעדים על־ידי מורים בישראל: ‘אני נרעש עכשיו במקצת בשל העוול הגדול שנעשה לנוּ. אָכן מתחילים ללחום בנוּ באופן רציני. – – – מנהל בית־הספר – מַכּה במַקל באכזריוּת שני ילדים מצוֹפינו וּמגרש אותם מבית־הספר בחירוּפים וּבגידוּפים: לכוּ לעזאזל! צופים בּוֹלשביקים לא נחוּצים לנוּ’ (במכתבו מ־16.2.27).

אליק לא היה האיש הנרתע מפּני קשיים בדרכו. סיסמתו היתה: ‘אין עומדים בחצי הדרך. יש חלוֹם, חזוֹן, תעוּדה – הגשימה!’ (שם). והיה שׂכר למאמציו. קמה חטיבת נוער יפה שדגלה היה: הגשמה חלוּצית. אוּלם החטיבה פּורקה בשל גורמים פנימיים – בלתי־צפוּיים (ראה מאמרו של יוסף יזרעאלי: ‘הסתדרות הצופים העובדים’, עמוּד 33).

לעוּמת תחוּם פּעוּלתו הראשון על אכזבותיו, מתנשׂא לנגד עינינוּ מפעלו האחרון בקרב הנוער בארץ על הישׂגיו: הכוונה לנח“ל, שהיה למפעל חייו. כיצד נוצר מפעל זה? 'היה ברוּר, שלכל כיבוּשינו הצבאיים לא יהיה ממש, אם לא יבואוּ בעקבותיהם כובשי הקרקע, שיקימוּ שרשרת חיה של ישוּבים בּוֹנים ולוחמים. וכך הוּקמה החטיבה הצעירה ביותר בצבא הגנה לישראל, חטיבת הגרעינים ההתישבותיים בשם נח”ל (נוער חלוצי לוחם)'. כך מספר אליק במאמרו ‘כיצד הוּקם הנח"ל’. בלי שידע הקורא, כי כותב הדברים האלה היה הרוּח החיה ביצירה זו ובעיצוּב דמוּתה.

אליק אינו מַעלים מן הקורא את הקשיים שנערמו בדרכו ליצירת הנח"ל. אך אין הוּא נרתע מפניהם: ‘תמיד היתה הקמתה של מסגרת כרוּכה בחבלי לידה קשים’ (שם).

יש לזכור, שהנח“ל קם בימי חבלי הפּירוּד הקשים במחנה העבודה (זמן לא רב אחרי הפּילוּג במפלגת פועלי ארץ־ישראל ועל סף הפילוּג בקיבוץ המאוחד), ודבר זה נתן אותותיו גם ביצירה זו שהיתה עדיין בחיתוּליה. היום ייראה הדבר תמוּה, שבראשית צעדיו של נח”ל ניסתה מזכירות הקיבוץ המאוחד לעלות על דרך ההחרמה־למחצה: ‘וכך יצא שמן הקיבוּץ המאוּחד צריכים היו לבוא לאימונים 230 איש, אוּלם רק 142 מהם הגיעו (5 חברות) ואילו 88 (3 חברות) לא הגיעו לאימונים. נשאלת השאלה: מדוע לא הגיעו לאימוּנים? נתנוּ כאן את התשובה: ‘הגזירה נפלה, אך אנוּ לא קיבלנוּה’. ובכן זוהי ‘גזירה’? – – – ואיך לא קיבלוּ את ה’גזירה’? – על־ידי כך שהנוער לא התגייס. הנני רואה את הדבר כחמוּר עד מאוד. הקיבוץ אינו רשאי ללכת בדרך הזאת' (מדבריו במועצת הקיבוץ המאוחד, נובמבר 1948, ראה ‘לבעית הנושא החלוצי’). על נסיון החרמה זה יכלוּ להתגבר בכוח חוק הגיוס, אולם אליק שׂם את הדגש בהסברה, במגע האישי ובשכנוע הציבוּרי.

באותה מועצה של הקיבוץ המאוחד חוזר אליק ומגולל את מגמות הנח"ל, תפקידיו וסיכּוּייו וּמתאַמץ להוציא כל חשש מן הלב החשדני: ‘אין חשש מפני תכנוּן של מסגרות מגבוֹה – – – ערכינוּ הקבוּעים לא זו בלבד שהם קיימים, אלא תפקידם הוגדר וגדל פי־כמה בתוך המדינה – – – המסגרת תכלוֹל את כל הגרעינים, אבל כל גרעין ילך בדרכו והמסגרת לא תתערב בתכנם החינוּכי’ (שם).

בהיסוּסים ובהסתייגוּיות לא־מעט קידמוּ את יצירת הנח“ל חוּגים חשוּבים גם בקרב צה”ל. לא קל היה לעכּל את הרעיון להקים חטיבה צבאית־עובדת־מתישבת, – דבר שאין לו תקדים בצבאות העולם. אוּלם כשרוֹ וחינוֹ האישי של אליק סייעוּ במידה רבה להתגבר על הקשיים. הוּא ידע להדביק באמונתו הלוהטת בצדקת המפעל ובחשיבותו רבים וטובים: ‘לא עזבה אותי מעולם ההכּרה הברוּרה, כי חובת כבוד, חובת המדינה, חובת הבטחון וחובת הצרכים המיוחדים של עמנוּ היא להציל לצבא הגנה לישראל גם במסיבות שהשתנוּ את ערכיהם החיוּביים של ההגנה והפלמ“ח. הרוצה בכך יראה בנח”ל דרך מרכזית לצבא הגנה לישראל. הקמת הנח"ל והתפתחוּתו משמשת הוכחה ניצחת כיצד אפשר לשמור ערכים חיוּביים ולהעלותם לשלב גבוה יותר’ (מתוך מכתבו לשר הבטחון עם סיוּם עבודתו).

המדור השני – בתנועה בגולה ובארץ – משׂתרע על תקוּפת פעוּלה ארוּכה יותר; כאן משתקפות שליחוּיותיו בנוער בגולה ועמדתו בשאלות שעמדוּ במרכז ענינה של התנוּעה הקיבוצית ושל תנועת הפועלים.

בצרורות מכתביו של אליק מאותה תקופה אנו רואים אותו על משמרתו בקרב הנוער היהודי בגולה. החל במגעו אל נוער בעיירה הליטאית הספוגה תרבוּת יהוּדית שרשית; דרך פעוּלתו הקבוּעה וביקוּריו בערים גדולות במרכז אירופה, שבהן שימשוּ ההתבּוֹללוּת והקומוּניזם אבן־שוֹאֶבת לנוער; וכלה במאמציו ללכּד לעליה ולהגשמה חלוּצית נוער, שנמלט מצפּרני היטלר והגיע לאנגליה.

במכתביו שלאחר מפּלת היטלר, אנוּ רואים את אליק חוזר ועוֹמס על עצמו שליחות, במאמץ להיפגש עם שׂרידי התנועה שניצלוּ מן השוֹאָה בעיקר כדי לפעול במגמה לאַחד חלקי תנוּעה במסגרת אחת, אותם חלקים שבמפעל החלוּצי בארץ ובאידיאולוגיה מאוּחדים הם למעשה.

פּרק פּעוּלתו של אליק בגולה, בקרב תנוּעת נצ“ח (נוער צופי חלוּצי – ‘השומר־הצעיר’), משוּלב בפרק אחר: בפרשת חילוּקי הדעות בין קיבוצי נצ”ח (אפיקים, גבעת־חיים, כפר־גלעדי, קבוּצת כנרת, כפר־בלוּם, מעגן, נאות־מרדכי ועין־גב) ובין הנהגת הקה"מ. חילוּקי־הדעות נבעוּ מתפיסה שונה בשטחים אחדים: א. במבנה תנוּעת נוער חינוכית (לא במקרה נעשה נסיון להקים בליטא את ‘החלוץ הצעיר’, על אף קיומו של נצ"ח, המחנך לחברוּת בקיבוץ המאוחד. ראה מכתביו מליטא); ב. בדרך בנינה של היחידה הקיבוּצית (גידוּל הדרגתי או גידוּל ללא סייג); ג. באיחוּדה של התנוּעה הקיבוּצית.

פרק זה כולל כמה וכמה רשימות ומסתיים במאמר מקיף: ‘קיבוצינוּ בתוך הקיבוּץ המאוּחד’. במאמר זה מספר אליק על פרשת נפתוּלים קשה בתוך הקיבוץ המאוּחד: ‘נתַנו ידנוּ לאיחוּד הקיבוּצי הראשון, – עצם השם ‘הקיבוץ המאוחד’ ואָפיים החברתי של הגוּפים שהשתתפו ביצירתו העידוּ על המגמה שהוּנחה ביסוד: לשמש מסגרת מאַחדת את כלל התנוּעה הקיבוצית על גווניה השונים. – – – לא היה משוּם מקרה בהצטרפוּתנוּ למסגרת הזאת. התנאים האוֹבּייקטיביים, בהם פּעלה תנוּעתנוּ ברוּסיה – – – הכשירוּ את ראשוני העולים מתנוּעתנוּ בארץ לחפש את השיתוּף ואת הקשר למסגרות חברתיות (תנוּעה קיבוצית מאוחדת) ופוליטיות (אַחדות העבודה) רחבות יותר של מעמד הפועלים המתהווה בארץ. מגמות ההתבדלוּת שהטביעוּ חותמן על הקיבוצים השומריים יוצאי פולין וגליציה היו זרות לרוּחנוּ. וכשהמגמות הללוּ נוּסחוּ במַצע הפוליטי המיוּחד של הקיבוץ הארצי וכשהוּקמה האורגניזציה הנפרדת – נפרדוּ דרכינו’.

אולם התקוות שתלוּ במגמות התפתחוּתו של הקיבוץ המאוחד לא נתקיימו. לא זו בלבד שהוא לא שימש מסגרת מאַחדת לכלל התנוּעה הקיבוצית ברוּח מגמת האַחדות שהוּנחה בעת יִסוּדו, אלא אף בתוך מסגרתו הוּא לא השׂכּיל לאַחד את חלקיו ולמזגם. הכוונה אינה לאַחדוּת הקיבוצית בלבד, אלא גם לאחדות המעמדית־מדינית. וּבמאבק פנימי זה על הנאמנות לערכי האַחדות נטל אליק חלק לא מועט. ביטוּי־מה לכך ניתן במאמרים ובשיחות הפותחים ב’לאחר ועידת המפלגה ברחובות' (ראשית פרק ג') ומסתיים ב’נפלה ההכרעה' (סוף פרק ד').

פרק ה' כולל את הרצאתו בועידת היסוּד של איחוּד הקבוּצות והקיבוצים ואת מאמרו לקראת הועידה השניה שנתקיימה באפיקים. מתוך הרצאתו בועידה – לדרך פעוּלתו של האיחוּד – בּוֹקעת אמוּנתו בכוח התנועה הקיבוצית ליטול חלק נכבד בביצוע המשׂימות החלוציות שהמהפכה הלאומית הטילה על דורנו. אך לשם מילוּי המשׂימות בהיקף ההוֹלם את התנועה, חובה ראשונה היא: הרחבת בסיסה והגבּרת כוחה. הוא קרא לעבודת נמלים בנוער ובעליה ולא לסמוך על: ‘נצח הקבוּצה לא ישקר’. גם לא להתיאש מעתיד הקבוצה. ‘במקום שנַרבה קינות על גורל הקבוצה במדינה’, הוּא מבקש כי ‘נסגל לעצמנוּ בשעה זו ראיה בהירה ואכזרית של המצב ללא רחמנות על עצמנוּ’. וכל זה ‘לא כדי להסיק מסקנות יאוּש, אלא כדי לדעת אל נכון, מה המסקנות הנובעות מזה’. ומסקנתו היא פעוּלה רחבת ממַדים כדי להבטיח את המשכיותה של התנוּעה הקיבוצית לשם מילוּי שליחותה.

כיצד ייעשה הדבר? התשוּבה מסתכמת במלה אחת: הכפּלה! הכפלה במסגרות החינוכיות ובממדי הקליטה. ותנאי לכך הכפלת ההתגייסות לפעולה בשטחים אלה.

האין הדברים אַקטוּאַליים גם היום – שש שנים מאז קם האיחוּד? במאמרו ‘חמישה תפקידים’, שהוּקדש לועידת אפיקים, הוּא מגלה לנוּ כי ‘במעמד הר כנרת רצינוּ לא רק להציל את המחנה מתבוּסה, אלא אף להצעידו להסתערוּת ולהחזיר לו את עמדות הבכוֹרה שהיוּ לו בנוער, בקליטה ובהתישבוּת וגם את רגשי האֵמוּן שרחשו לו בציבור הפועלים ובהמוני העם. בהתאם לכך נערכה תכנית הפעולה ותכנית ההתגייסוּת’. במאמר זה הוא תובע מאת הועידה לחשׂוֹף את מקומות תוּרפתה של התנועה; ושוּב ‘לא כדי לשקוע בזרועות היאוּש, אלא כדי לפנות מוֹקשים רציניים המוּנחים בדרכה של התנוּעה להתקדמוּת, ולהתחדשוּת’. – – – ‘יש לשוּב ולזקוף את קומתו הרוּחנית של חבר הקיבוּץ, להחדיר בו גאוָה על מפעלו, ולא לשם טיפּוּח כיתתיוּת והתנשׂאוּת על אחרים, אלא כדי לטפּח את הכוח, בעזרתו יּוּכל לשרת את צרכי העם והמדינה’.

המדוֹר ‘בבית’ נפתח בסקירה קצרה על תולדות קיבוץ אפיקים במשך עשרים וחמש שנים ועל דרך מיסדיו ברוּסיה. מהפכת אוקטובּר חוגגת את נצחונה ומעלה סיסמות עולם חדש של חופש ושויון לכל; – אולם ‘באוירה זו נמצאו צעירים עברים, שברק זה לא סינוור את עיניהם, ונפשם כלתה לציוֹן. שנות מחתרת, רדיפות, גירושים – רק חישלו את כוח רצונם לעליה’.

עיקר הדברים במדור זה – סבך הבעיות הפנימיות המעסיקות את בית־אפיקים, שאליק היה שוּתף פעיל בנסיון לבררן ולמצוא להן פתרון. הקורא המתעניין בבעיותיה החברתיות־פנימיות של התנועה הקיבוצית ימצא ענין בדברי אליק במדור זה. הרי ההתלבּטוּת בשאלות הטיפּוּל המשוּתף, החג בקבוּצה, פּעילותו של החבר, דור ההמשך, העבודה השכירה וכדומה, – משוּתפת לתנועה הקיבּוּצית בּרוּבּה המכריע.

יש לציין, כי בשעת בירוּרים בבעיות החברתיות הפנימיות, נראה אליק בעיני רבים כמגן נלהב על העקרונות כפי שהוּנחוּ, ועל הדפוּסים כפי שנקבעוּ עם ראשית התגבּשוּתה של התנוּעה הקיבוצית. עם זאת אין למנותו עם האוטמים את אָזנם לרחשי לב הציבור – במידה שתביעותיו אין בהן משום סטיות רציניות מן היסודות: ‘מן הבנין הזה, ששמו קיבוץ, אין להוציא לבנה בלי לערער את הבנין כולו. אחד מתיאש מן החינוך המשותף, השני חדל להאמין במאמצים חברתיים וסוֹגד להוד קדוּשתו – המשק, השלישי ‘עייף’ מדמוקרטיה קיבוצית – – – כל אלה הם לבנים בבנין’ (‘האם זהו הפּתרון?’).

לאחר זמן, לרגל הופעת ‘החוברת הכחוּלה’ (של ועדת החברה המרכזית באיחוּד, שהוא נטל חלק פעיל בניסוחה האחרון), מנסח אליק את עמדתו בנדון, לאמור: מצד אחד נגד דבקוּת דוֹגמטית בכל נוהג מקודש בשחר ימיה של הקבוצה ומצד אחר נגד אופורטוּניזם קיצוני המַשלים עם כל סטיה – והמכריז על כשרוּתה. הוּא תובע: ‘לעגוֹן בחוף מבטחים של הנאמנות לכל דבר שיש בו משוּם יסוד, עליו מוּשתת עצם בנינו המשקי והחברתי של הקיבוּץ, – ועם זאת להתיר רשמית כמה וכמה מנהגים שהחברה השלימה עמם זה כבר, וחדלה לראותם כמשהוּ רציני המתנקש בקיוּמו של הקיבוץ’ (‘עם פתיחת הדיוּן בשאלות חברה’). לא פחות מן הבעיות החברתיות שהטרידו את מנוחתו של אליק, העסיקה אותו השאלה: מה מקומה של הקבוצה במדינה? בניגוּד להלכי־רוח קיצוניים (מצד אחד פסקוּ, שהקבוצה סיימה את תפקידה עם קום המדינה, ומצד אחר קבלוּ, שהשלטון במדינה מתנכל לקיוּמה), סבוּר היה שבתקוּפתנו גדלו ממַדי שליחוּתה של הקבוצה, וכי המשׂימות המוּטלות על המדינה אינן יכולות להתבצע בלי שיתוף פעולה הדוּק בינה ובין הקבוצה. אך ‘לצערנו, לרגל הפילוּג המַמאיר והמַעמיק בתנוּעת הפועלים, קיימים בחלק מסוּים של התנועה הקיבוּצית מעצורים מדיניים להכיר בהכרח עליון זה של צורך בקואופּרציה מלאה עם השלטון, המתוה את דרכו של קיבוץ הגלויות. חלק בתנוּעה הקיבוצית מַעדיף את ה’צורך’ באופוזיציה פוליטית למטרות התמוֹדדוּת עם השלטון על יצירת התנאים הנוחים היחידים המסוּגלים לקדם את גידול התנועה הקיבוצית' (‘הרהורים ביום חג’).

דומה, מאז החליטו כל חלקי התנועה הקיבוצית להשתתף בהנהגת המדינה, פּסק הדיבוּר על התנכּלוּת השלטון לקבוצה. אף־על־פי־כן יש גם כיום מקום לאותה שאלה, שהעלה אליק לפני שש שנים ומעלה: ‘מהו סוד המבוּכה שהשתררה בתנוּעה הקיבוצית?’

הוּא ביקש להתגבר על המבוכה על־ידי תנוּפה פנימית גדולה, שיש בה כדי להפיל מחיצות שבין הקבוצה ובין העולה החדש וילדיו, ועל־ידי הסתערות על מרכזי הנוער בארץ, כי לא ראה דרך לנצל את האפשרויות הגדולות להתישבות שנתגלוּ – זו הפעם הראשונה בתולדותיה – מאָז קום המדינה בלי העולה הפונה אל הקיבוץ ובלי מחנות־נוער גדולים.

וּתנוּעה כתנוּעתנוּ חייבת לפי ניסוּחו של אליק: ‘להוכיח את חיוּניוּתה בכל תקוּפה, גם בתנאים משתנים ומתחדשים, אם היא איננה רוצה להיהפך למוּצג ארכיוֹני. – – – לפרט, וגם לפרט בקיבוּץ, מוּתר לעתים להיות עייף וחלש, אולם תנוּעה ‘מתעייפת’ חותמת את גזר דינה לקפאון’ (‘הרהורים ביום חג’).

עדיין רחוקה התנוּעה הקיבוצית מאותה תנוּפה פנימית גדולה, שאליק ציפּה לה, כדי שתוּכל להתגבר על סכנת הקפאון האורבת לה. אוּלי ישמשוּ הדפּים בספר זה דחיפה למחשבה פּוֹרה יותר בבית הקיבוצי, לחיפּוּש דרכים לשינוּי פּני הדברים בדרך מהפּכנית יותר כיאה לתנועה מהפכנית. והיתה זו תרוּמת רוחו של אליק החיה אתנו.

אליהו שומרוני – אליק – נולד בחנוּכּה, שנת תרס“ט (1909) בכפר סידרובטיץ, כפר של 30 משפחות, שבאזור קיוֹב, וגדל בעיירה מלין באותו אזור. בשנת 1921 עברה משפחתו לקיוֹב, לאחר שנתנסתה בפורענויות במלחמת העולם, בהפיכתו של פּטלוּרה וּבתלאות הימים הרוֹגשים של המהפכה הסוֹביטית. בילדוּתו קיבל אליק חינוּך מסורתי. הוּא למד מפי מלמד תנ”ך ותלמוּד, ומורה אחר השלים את ידיעותיו בעברית ובדקדוּק. עם בואו לקיוֹב, הכשיר עצמו ללימודים בגימנסיה, וב־1922 נכנס לגימנסיה “תרבוּת” ששפת ההוֹראה בה הן בנושאי היהדוּת הן בנושאים הכלליים היתה עברית.

הגימנסיה, בעלת העבר המפואר בתולדות החינוך העברי בקיוֹב, עדיין מסוּגלת היתה להמשיך בקיוּמה ‘הבלתי־רשמי’ בעיני השלטונות, שעדיין לא ביצעוּ בהחלטיוּת ובזרוע נטוּיה את החרמת השפה העברית ה’קוֹנטרה־מהפכנית'.

מוצאו של אליק ממשפחת רבנים. אביו, ר' אהרן שינדרמן, בנו של רב, היה בעצמו מוּסמך לרבנוּת, אך מיאן להתפּרנס ממנה. ביתו היה בית ציוֹני, ממעריציו הנלהבים של הרצל, שוקלי השקל מימי ראשית התארגנוּת התנוּעה הציונית. מגעו הראשון של אליק אל ציבור יהודי גדול חל בתקופה, שלחץ המשטר הקומוניסטי לטשטוּש עצמיוּתה של הקהילה היהוּדית ולניתוּקה מן העם וממקורות תרבוּתו, לכיבוּי כל ניצוץ של הכּרה עצמית יהוּדית קולקטיבית – נתן אותותיו ההרסניים.

הוא לא זכה ליניקה בלתי־אמצעית מאותה ציבוּריוּת תוססת, שהפכה את רוסיה למרכז השכלה ותרבות יהודית מסורתית, למעיין לא אכזב של חיוניות לאוּמית ולבית־יוצר של זרמי התחדשוּת בעם במחשבה ובמעשה. ואם הופיע אליק אלינוּ על שרשיוּתו היהודית ועל עממיותו המלבבת – כאבר חי מן החסידוּת המקוּבלת – ודאי יש להשראת הבית והמשפחה וליניקתו ממקורות תרבוּתנוּ חלק רב בעיצוּב קוים אלה בדמוּתו.

בקיוֹב הצטרף אליק לתנוּעת ‘השומר הצעיר’. באביב חייו, עם פריחת עלוּמיו, שתתה נפשו השוֹקקת ממקורות ההשראָה המיוּחדים במינם במסכת רבת־הגוונים של שיבת ציון. תנוּעת ‘השומר הצעיר’ בססס"ר היתה גילוּי נבדל וּמוּפלא בתולדות הציונוּת. התנוּעה התארגנה בעצם ימי ההתפּוררוּת שפּקדה את המחנה הציוני בשנים הראשונות שלאחר המהפכה הרוסית. היא פילסה לה נתיב על אף מהלוּמות משטר, שאֵיבתו לציונוּת נבעה מעצם מבנֶהָ של המדינה אשר לפי מַהותה איננה מסוגלת לסבול כל ארגון בלתי־ממשלתי שלא נוצר ושאיננו מוּדרך על־ידי השלטון המרכזי. ומה עוד כשבמאבקה למיגור האימפּריה הבריטית – נחשבו הלאוּמיוּת השוֹביניסטית והכסינופוֹביה הערבית לבעל ברית נאמן יותר מן הציונוּת על אף היותה גורם לקידוּם כלכלי ותרבוּתי במזרח התיכון.

אך התנועה כבשה לה דרכה על אף מספּרם הרב של הנוטשים מרצונם את עמם, מוּכּי סנוורים מזוהר השחרוּר הכלל־אנושי שמביאה המהפכה. בתנאי ניתוּק מן המעשה הציוני בארץ, בתנאי מחתרת, באוירה של סכנה מתמדת ושל חברות מיוּחדת במינה הצומחת מתוך עמידה בצוותא במבחן, עוּצבה דמוּתה ההירוֹאית של תנוּעת ‘השומר הצעיר’ בססס"ר, צמחה תנוּעת נוער שאינטוּאיציה היסטוֹרית טיפּחה את נאמנותה לעם ואת אמונתה בגאוּלתו בציון. וּתנוּעה זו ידעה לצייד את חניכיה, אגב גיבּוּש דרכה החינוכית העצמאית, בתחוּשת ההמשכיוּת, ביכולת ההיצמדוּת לכלל מעמד העובדים בארץ ולכלל האוּמה.

בתנוּעה זו פּעל אליק בכל להט מזגו, תחילה כחניך ולאחר זמן כמדריך. חבריו בלגיון ‘השומר הצעיר’ זוכרים עד היום בהערצה את גילוּי שׂכלוֹ החריף, את לשונו המשכנעת, את עבריוּתו המוּבהקת, את שירתו הלבבית ואת כל אישיותו הרעננה. בטרם מלאוּ לו 16 שנה נאחז אליק באפשרוּת העליה לארץ עם דודו. הוּא מגיע לארץ־ישראל ב־1925, עלם צעיר, שדרכו בחיים ברוּרה לפניו – בניית בית קיבוּצי עם חבריו בתנוּעה, אשר בה נתגבּשה השקפת עולמו ובה נרקמה רעוּת שרשית וניצחת.

מהיותו צעיר מדי לחברוּת בקיבוּץ, נשאר בשנותיו הראשונות בארץ עם בני משפחתו. פעיל היה בנוער העובד ובארגון תנוּעת נוער חדשה בארץ – ‘הצוֹפים העובדים’. ארגוּן תנוּעת נוער זו שהיתה מוּגדרת במישרין להסתדרות העובדים הכללית – בתקוּפה שתנוּעת הצוֹפים בארץ עדיין התנהלה לפי מַתכּוֹנת תנוּעת הצוֹפים בעולם, בלי צוי הגשמה בחזית החלוּצית בארץ, – היה אחד הנסיונות הראשונים בארץ להקים מסגרת תנועתית אחת, שתכלול נוער לומד ונוער עובד כאחד.

אך שנים רבות עברו; וחוגים תנועתיים אלה הוסיפו לחיות בנפרד – הנוער העובד לחוּד והנוער הלומד לחוּד – עד אשר, במסיבות אחרות לגמרי, במסגרתו הממלכתית של הגדנ“ע ושל הנח”ל הגשים אליק משאת־נפשו זו.

כל אותה תקוּפה מגיעים לארץ בוגרי התנוּעה מרוּסיה אחרי רצותם את ‘עווֹן’ נאמנוּתם הציונית – בגירוּש לסיבּיר. נוצר קיבוץ ‘השומר הצעיר’ מססס"ר, והוא מתחזק, מתפּשט ונודד בפלוגותיו הקטנות מן הגליל העליון לגליל התחתון, משם לעפוּלה ומעפוּלה פושטות פלוגותיו לחיפה, לזכרון־יעקב, לטירה ולפלוגת הים בתל־אביב; עד שהקיבוץ מתרכז וּמַכּה שרשים בעמק הירדן, שם הוּא מיסד לאחר זמן את אפיקים. אליק שומר על קשר אמיץ אל חבריו וב־1927, בהגיעו לגיל החברוּת, הוּא מצטרף לקיבוּץ.

סגוּלת אליק לכבוש את לב בני הנוער ולחנכם העלתה אותו על דרך השליחוּת בארץ ובחוץ־לארץ. בין 1929 ל־1939 נקרא 4 פעמים לצאת לשליחות לחוץ־לארץ: לאוֹסטריה ולליטא, לפעוּלה חינוכית־ארגונית יסודית בהסתדרויות הנוער: ‘בלאוּ־וייס’ – ‘השומר הצעיר’, ‘ברית ביל"ו’ – נצ''ח' (נוער צופי חלוּצי) ולעתים ללטביה, לצ’כיה ולרומניה לתקוּפות קצרות, אף לביקוּר לחדשים מספר בלונדון לשם טיפוּל בנוער עולה, ששהה שם בימי שלטון היטלר בדרכו מאירופה המרכזית לארץ. בתקופה שבין 1945–1947 ריכז אליק במזכירות מפלגת פועלי ארץ־ישראל את הפעוּלה בתנועות הנוער החלוציות הקשוּרות אליה ואת הפעולה במשמרת הצעירה. בסוף תקוּפה זו יצא לחדשים אחדים לפּאריס ולארצות אירופה אחרות בנסיון לשוּב ללכד את חברי נצ''ח ששׂרדוּ אחרי השוֹאָה ולנהל משא־ומתן על איחוּד הנוער המתחנך ברוח עקרונותיה וערכיה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל. באותו זמן אף נאסר על־ידי משמר רוסי בנסותו לעבור את גבול הונגריה.

גם לפעוּלה במזכירוּת הקיבוּץ המאוּחד הוּטל עליו להתגייס, והוּא נטל חלק בעבודתה במשך תקופה קצרה. היא תקופת המאבק הפּנימי על רעיון אחדוּת התנוּעה הקיבוצית. ואליק נמנה עם ראשי הלוחמים למען ביצוּע האיחוד.

בכל מקום, בין חוּגי נוער השונים זה מזה בשרשי תרבּוּת וּבמנטליוּת, מצא נתיב ללבבות וזכה לתנוּבה מבורכת. הוּא קירב רחוקים וחישל ברית קרובים, הוּא הנחיל ערכי יסוד, הדריך לחיי עבודה ויצירה, לעילוּי הצעיר העברי בחיי שיתוּף, ביחסי אחריוּת וכבוד הדדיים; הוּא חִינך לחיי תרבוּת יהודית עמוּקת־שורש, למאבק על זכוּיות העם לקוממיוּת במולדתו ההיסטורית. חניכיו מצוּיים באזורי ההתישבות החלוצית בארץ, ובלבותיהם אהבה והערצה למדריכם אשר היה בעיניהם ובעיני התנוּעה כוּלה לבחיר השליחים.

התכונות אשר עמדוּ לו לאליק והרעיפו ברכה על פעולתו בחינוך הנוער אינן ניתנות להגדרה מדוּיקת וּלניתוּח מחוּשב. אין ספק, שאליק נעזר בידיעתו היסודית את הארץ וביניקתו ממעמקי תרבוּת העם. הוא חונן בכשרון הסברה מפליא, שינק ממחשבה מַעמיקה ורחבת־היקף, בביטוּי שוטף, עשיר, ציוּרי ונרגש, אך בהיר ודייקן בניסוּח. מי שזכה להיות במחיצתו יוסיף: לא רק במעלות אלוּ צפוּן סוד הצלחתו והשפעתו. העיקר הוּא אליק עצמו, האָדם, אישיוּתו, תמימוּתו, טוהר־לבּוֹ וישרוֹ ביחסיו לאָדם. אוֹפּטימיסט ובעל תנוּפה היה מטבעוֹ, ולא מתוך שהתעלם ביוֹדעים ממַשברים ומתופעות קשות אשר נסכוּ בו עצבוּת ודכאון. הוּא חונן בעממיוּת טבעית, שסיגלה אותו להתערבות מלאה בין הבריות. מתוּן במחשבה היה, אך בעל לב גועש, החי חוָיותיו לעומקן, וּמזג הפורץ להשתפך בחויוֹת אלה; שוֹפע הוּמור וצחוק מלבב, העולה ממעמקים ומדביק שומעיו; שופע חביבות ונכון להקשיב ולחדור לעולמו של הזוּלת ולדבר אליו לפי הלך מחשבתו; בעל רצון עז, אך נכון גם לפשרה, אם היא מביאה לידי מעשה; בר־סמכא ללא שמץ התנשאוּת; ‘חסיד’ באמונתו הקנאית, בדבקוּתו בעקרונותיו ובדרכו – כבביטוּי בשירה ובשמחת חיים; מצטיין בכנוּת ללא סייג – חלוּץ מגשים, שאינו יודע חציצה בין אמונתו ובין אמרתוֹ, בין דיבוּרוֹ וּבין מעשיו. אישיוּתו הקסימה, שיכנעה, חינכה.

ארגון נוער חלוצי וחינוך נוער לחלוּציוּת היוּ ערכים נעלים ופעוּלות קודש בעיניו. דאגתו המתמדת היתה לנושאם הגרעיני של צרכי העם, אשר יעמוס על שכמו את תפקידי הבניה. עם כל אמונתו הרבה ביכולת היצירה הגנוּזה בעליה החדשה ובנוער שאינו מאורגן, החשיב במיוחד את גרעיני ההתישבות של נוער מאורגן לצורך ביצוּר הגבולות וכיבוש אזורי פיתוח הקשים מבחינת תנאיהם הבטחוניים וההתישבותיים. עם כל הערכתו לתנוּפה המוּגברת באמצעוּת מכשירים ממשלתיים, תבע את טיפוּח ההתנדבוּת ואת כוח הרצון הפּנימי, האידיאליסטי, שבלעדיהם ינוע בכבדות אף מנגנון־מדינה משוּכלל ביותר.

מרכז משיכתו של אליק היה הקיבוץ, אבן השתיה של עולמו הרוחני. בכל רמ“ח אבריו ובכל ישוּתוֹ הרוּחנית היה איש הקיבוּץ והתנוּעה הקיבוּצית. הוּא ראה בקיבוּץ את המכשיר היעיל והחלוּצי להגשמת תפקידי המהפכה הלאוּמית, הוּא ראה בו התגלמוּת מוּסר־יחסי־אדם ומקור להעלאתו. העבודה הגוּפנית היתה ערך מקוּדש בעיניו. הוּא נזהר כל ימיו שלא להינתק ממנה כליל לרגל התביעות התדיריות ממנוּ לפעילוּת ציבוּרית. אחרי כל שליחוּת חזר לעבודה – לנהגוּת במכונית משא, לאוטובוס, ל’מכונה שלו' בבית־החרושת. שקוּע היה בעבודתו וגילה יזמה בה כבתפקידיו הציבוּריים האחראים, הוּא יזם שיפּוּרים בעבדו במטבח באותה התמכּרות, אשר בה הקים מחנות נח”ל. פעמים הוּטל עליו להיות מזכיר הקיבוץ והעמיק במיוּחד במסכת החברתית. רגיש היה לכל סטיה מן הטהרה ומן התכנים הנכספים. כל 26 שנותיו בקיבוץ חי את עניני התנוּעה הקיבוצית. הוּא הסתער על כל נטיה להסתגרוּת ביחידה המשקית, היה פעיל במוסדות המרכזיים, במועצות ובועדות והיה בין מניחי היסודות באיחוד הקבוצות והקיבוצים.

ראוּי ליחד את הדיבוּר על פעולתו בנח“ל – מפעל חייו האחרון. ב־1948 – ימי מלחמת השחרוּר – נחלץ אליק לפי קריאתו של בן־גוּריון להקמת אגף הנוער והנח”ל במשרד הבטחון והתמסר לטיפוּח הגדנ“ע והנח”ל. כאן מצאו סגולותיו המיוחדות כר פעוּלה נרחב. ביצירת הנח“ל – חיל מיוּחד זה, המכשיר את הנוער על־ידי שילוּב אימונים צבאיים, עבודה חקלאית וחינוך לחלוּציוּת, לכוֹננוּת בטחוֹנית והתישבות – הגיע אליק למרום־התגלוּתוֹ. דומה, פעוּלתו הברוּכה כמחנך נוער וכבונה משק וחברה קיבוצית וצמיחת תכוּנותיו האישיות שימשוּ מעין פרוזדור וּמעבדה, בהם טיפח שׂר האוּמה כשרונותיו המיוּחדים למען יוּכל אליק להגשים יעוּד זה ביום פקוּדה. מבצע הנח”ל – העברת אלפי חיילים בכוּר ההיתוּך של ההכשרה החקלאית; שמירת שלמוּת הגרעינים ההתישבוּתיים בזמן שירותם הצבאי; ביצוּר ישוּבי־ספר קיימים, שנתרוֹפפוּ תחת מהלוּמת משבּרים שונים ויסוּד ישוּבים חדשים בחגורת המגן של הארץ; מפעל ההיאחזוּיות אשר קידם את ישוּבם של אזורים החיוּניים לפיתוּח הארץ ולהגנתה; פגישה בלתי־אמצעית של הנוער הישראלי המאוּרגן עם עולים חדשים; יצירת גג ממלכתי, אחד ואָחיד, לתנוּעות הנוער מכל גוני הקשת, גג אשר תחתיו יכוּון מרצם על־ידי המדינה לאפיק חלוּצי. מבצעים מזהירים אלה בהיקפם ובתכנם מעידים על רוחק ראייתו של אליק ועל כושר פּעוּלתו.

על אף המסורת הרבה בתנוּעת תקוּמתנוּ של שילוּב עבודה, התישבות והגנה – סימלה הקמת הנח"ל פילוּס נתיב מקורי בתוך ארגוּנו של צבא סדיר. היה זה מעשה נועז, שבוּצע בזכוּת התפיסה הכוללת של מסכת בטחוננו, אשר טוּפּחה בידי ד. בן־גוריון.

ברם, על אף התמיכה העקרונית וחרף ההשראָה שבאוּ משר הבטחון, היה כל צעד בדרך התפתחות הנח“ל וגידוּלו מלוּוה מאבק מתמיד. נקוּדת הכובד העיקרית במערכה על גידוּל הנח”ל מקורה היה נעוּץ בחששות בלב חוגים אחראים, שמא יפגע הדבר בכשרוֹ של צה“ל לבצע משׂימתנו הצבאית. השאלה היתה אם כוונה זו, שצבא הגנה לישראל יהיה בימי שלום גם צבא עובד ויוצר – עוֹלה בד בבד עם תעוּדתו של צה”ל להגיע לרמה צבאית־מקצועית גבוהה. ההכרה, שמקוריוּתנוּ במבנה צבאנוּ והמשׂימות החלוּציות המוּטלות עליו היא תולדה מחוּיבת־מציאוּת של רקמה בטחונית מיוּחדת במינה של עם מפוּזר המקבץ נידחיו אל ארץ קטנה ושוממה – לא היתה מוּבנת מאליה לכל הגורמים, שיד להם בעיצוּב דמוּת הצבא. בחזית רעיונית זו עמד אליק במלוא קומתו, באיתנוּתו השרשית של איש ההתישבוּת, ביכולת לפנות עורף למקוּבל ולפלס דרך עצמאית, שתהלום את חזוֹננו ומציאוּתנוּ המיוּחדים.

תפיסתו המהירה, גמישוּתו המחשבתית, יכלתו ללמוד ולחדור לעומקם של דברים – עומדים לו בלימוד בעיות הבטחון והצבא, שתפקידו החדש מחייבוֹ. מתוך הבנה, כי על אף התלוּת ההדדית בין מערך הבטחון ובין מעמד ההתישבות, וכי על אף הצטלבות מעגלותיהם בנקוּדות־מפגש רבות, אין נקוּדות הדגש של השתים זהוֹת ואחידוֹת – נהפך השליח לנוער ואיש ההתישבות גם לאיש הבטחון.

בכל חריפוּתה עמדה בעית הביצוּע – התכת החזון הנרחב בדפוּסי הגשמה. צבא עובד, זהוּת המגינים והמתישבים; שמירת שלמוּת העתוּדה החלוּצית שבגרעיני ההתישבות של תנוּעת הנוער; ביצוּר הספר על־ידי צעירים מלוּמדי־מלחמה, מיזוּג כפיה ממלכתית בהתנדבוּת אישית; חיים בצוותא – של סלתוֹ ושמנוֹ של הנוער החלוּצי – מזה, וה’ירוקים' שבעליה החדשה – מזה; שיזוּר ערכי המוּסר והחברה של ההתישבות לתוך החינוך בצבא, חזון מוּרכב זה המתגלם בנח"ל היה נר לרגליו.

כאן הגיעו לידי גילוּי פּוֹרה כשרונו ותחוּשתו של אליק לארגון. אין מלה בתקנונים הרבים, אין כלי במערכת המכשירים השונים, אין דפוס במבנה, אין צעד במפעל ופינה בהווי של נח“ל, שאינם נושאים חותם מחשבתו, אישיוּתו ויזמתו. החוזה עם המשק המאַכסן, נוהל הגרעינים, תקנות תחיקתיות וצבאיות, הסדר ‘שירוּת ללא תשלוּם’, חלוּקת השנה לאימוּנים ולעבודה, סדרי הגיוּס, בסיס האימוּנים, בית־הספר למפקדי כיתות, המדרשה החקלאית של נח”ל, הלהקה התיאטרלית, העתון, מחנות הנח“ל על מבניהם, מקומם במשק ופיזוּרם על פני הארץ; רעיון ההיאחזוּיות וצוות שיתוּף הפעוּלה בין הצבא ובין הסוכנוּת היהוּדית, הסמל, השיר לחייל במחנה שליד המשק, – בכל הוטבע פעלו. כל פרט יקר בעיניו. הכל שוּבּץ במקומו מתוך שמירה על שלמוּת מערכת הדפוּסים, המסגרות והמכשירים שבלעדיהם היה נהפך – על אף כל הרצון הטוב – הרעיון, שצה”ל יהיה בית יוצר לערכים ולמבצעים חלוציים, לשאיפה ערטילאית.

תקופה זו היתה קדחתנית ביותר בחיי אליק, פוריה ומלאת סיפוּק; גמיאת קילומטרים לבסיסים ולמחנות לפגישה בלתי־אמצעית עם המפקדים, החיילים, הגרעינים, המשקים הקולטים; ישיבות עם שר־הבטחון ועם המטה הכללי להנחת יסודות עקרוניים ולקביעת קוים מַנחים לפעוּלה; התיעצויות מתמידות עם פּיקוּד הנח"ל במכלול הבעיות שנתעוררוּ ובמסכת המגוּונת של פעוּלות שהתנהלוּ. הוּא נוהג בהצלחה בדרך הממוּקשת של אזרח בתפקיד בטחוני, הבא במגע מתמיד אל אנשי־צבא בתקוּפה של התארגנוּת משרד הבטחון, שעה שעדיין לא הוגדרוּ הסמכוּיות, עדיין לא נקבעוּ התחוּמים, עדיין לא נוצרה שגרה וּמסורת – כשהמַצפּן היחיד הוּא חכמת החיים של העושים.

הוּא מקיים מגע מתמיד עם זרמי ההתישבוּת ועם תנוּעות הנוער, הוּא נפגש עם הגרעינים לפני גיוּסם ומלווה אותם בכל שלבי שירוּתם עד צאתם להתישבות. הוּא מחפש ומגייס חבר אנשים מסוּר לתפקידי פּיקוּד, מתוך ידיעה, שמפקדים הפּועלים מתוך הכרת שליחוּת, הם נושאו הגרעיני של הנח"ל.

בכל התכנסוּת נשמעים דברו השנוּן והמעודד, עצתו הנבונה, קריאתו להיחלצוּת להתישבוּת בספר, צחוקו השופע, והוּא עצמו שומע וקולט ניבים ממפקדים גבוהים ונמוכים, מחיילים פשוטים חברי גרעינים, ומן העולה אשר תמול־שלשום הגיע אל חופי הארץ ועדיין הוּא נתוּן בסחרחורת ממערבולת זו של צבא ומשק. הוּא יוזם את הברית בין הערבה ובין הנח“ל, ברית שהתחילה במבצע ‘ערבה’ ו’סולל', בעבודה באילת ובהתקנת קטע מדרך עין־בּוֹקק – עין־גדי ובקוּרס דייגים באילת – וביומו האחרון לתפקיד זכה לברך את יחידת הנח”ל המתאחזת ביטבתה.

בכנס מפקדים בנובמבר 1951 עולה אליק על במת הנואמים בהופעתו הרשמית האחרונה כראש אגף הנוער והנח“ל במשרד הבטחון. הוּא מסכּם תקוּפה של שנתים בקיוּם פּיקוּד הנח”ל, ומסכּם את מפעל חייו האחרון והמזהיר, שהגדירוֹ ללא הפרזה ‘ביצוּע רעיון נועז, שאין דוּגמתוֹ בשום צבא בעולם – מפעל שיש בו מן החידוש מבחינת התנוּפה וההיקף בתנאים הממלכתיים החדשים’. דבריו גוֹעשים בשטף, יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. המלה ‘אני’ אינה נזכרת בהם, אך הנעימה האישית מפעפעת בכל, כי מדוּבר בפרי ריכוּז נפשי אישי עצוּם. הגות מעמיקה, עבודה בלתי־פּוֹסקת ללא ליאוּת, עמידה במאבקים ממוּשכים, כשרון לשילוּב מחשבה, שכנוּע ובניה, – מעטים ישווּ לו בסגוּלות אלה. ברציפות אוֹרגנית הוּא מגוֹלל בכנס זה, שלב אחרי שלב בתולדות המפעל, את המניעים למעשה, את ההכרח וההגיון בדפוּסים שנוצרוּ. הוּא שוֹקל מציאוּת והישׂגים מוּל מטרות נכספוֹת, הוּא מַתוה חזוֹן נרחב ומציין גם דרכים להגשמתו. הקהל נכבש, משתלהב ומתלהב מן הסגנון ומכוח־הביטוי.

על־ידי עמקוּת המחשבה ובהירוּתה, על־ידי הלהט והטמפּרמנט, הכּנוּת והדבקוּת החסידית של הדיבּוּר, נתעלתה כאן המחשבה למוֹפת של קסם המפעל ושל קסם האיש החלוּץ הזהה בשלמוּת עם המפעל.

את הרצאתו בכנס המפקדים ההוּא, הוּא מרחיב עד כדי היותה לספר ‘מגל וחרב’. הספר מצטיין בבהירוּת ניסוּח הדברים, הוּא מעיין של ידיעה והשראה לכל הרוצה להעמיק בחקר השילוּב של חינוך והתישבוּת במסכת בטחוננו.

תשעה חדשים אחרי שוּבו לאפיקים, שוּב נבחר כמזכיר הקיבוּץ. בכהוּנתו כמזכיר של ישוּב גדול, ותיק, בעל אוכלוסיה מגוּונת וּמשק מוּרחב – תפקיד התובע ריכוּז נפשי מכּסימלי – שומר אליק עלקשריו אל הנח"ל, מלווה את כל מפעליו ומשתתף בהתיעצוּיות, בהן נחרצוּ הכרעות גורליות לעתידו. שוּב הוּא משקיע מחשבתו הערה בבעיותיו החברתיות הפּנימיוֹת של הקיבוּץ, הן במשקוֹ והן ברחבי התנוּעה. שילוּבו של הדור הצעיר במפעל, סוגיית העבודה השכירה, ניסוּח חוּקה שתגדיר אורח־חיים של חבר בקיבוּץ, זכוּיות וחובות של החבר לכלל ושל הכלל כלפי הפּרט, – שאלות אלו מעסיקות אותו במיוּחד. עם זאת אין הוּא פּוֹסק מתבוע מן התנוּעה הקיבוצית תנוּפה מחודשת בהתישבות, קליטה, חינוך וגיוּס שהציג אותה בהרצאתו הפּרוגרמטית עם יסוד איחוּד הקבוצות והקיבוצים: הזדהוּת במעשים גדולים – במשׂימותיה העיקריות של המדינה.

והנה מתקרב סיוּם שירוּתו כמזכיר. רבים הניחוּשים על השליחוּת שתוּטל עליו בקרוב, כי עוד נכוֹנו לו תפקידים מרכזיים, ובעצרת לזכר הצנחנות בקיבוץ מעגן, צנח האוירון הקטלני – וּבא הקץ.

ברוּך־מעשה בשטחים רבים בחזית העשיה החלוּצית, נקטף אליק בן 46 באִבּוֹ, מבחינת גילוּי יכלתו וביטוּי כשרוֹ. עוד שירי מזמור רבים גנוּזים היוּ בחביון לבו, ולפתע ניתק פּתיל חייו באסון מחריד.

אם יש הגיון בגורלו של אדם – גם במיתה חטוּפה – אולי לא מקרה הוּא, שהמעמד האחרון בו השתתף אליק היה ציוּן לפאר גילוּיי ההתנדבות להצלת העם, שצמחוּ בקרקע קיבוּץ אשר לאליק היתה יד ביסוּדו ובעיצוּב דמוּתו.

בחוג לספרות בקיוב [באמצע, בין העומדים]

בשנת עלייתו לארץ, 1925

בנוער בארץ

מאת

אליהו שומרוני

---

צופים עובדים

---

מכתבים

מאת

אליהו שומרוני

פתח־תקוה, ב' בכסליו תרפ"ז (5.8.26)

ישראל¹, חיניה, פירה, אלתר, פומה וכו'!

הימים שאני נמצא פה עברו וחלפו במהירות נפלאה. והכל – מפני שעבדתי כל אלה הימים כפליים: ביום – עבודה ממש, ובערב – עבודה עם הנוער. בכל יום אני שב הביתה עם חשכה. היום חזרתי מעבודת היום בחצי שעה מוקדם. תפסתי חצי־שעה זה לפני צאתי מהבית לעבודה בנוער כדי לכתוב מלים אלה.

יש לי הרגשה כי נפלתי לעולם אחר ששמו פתח־תקוה. באמת, נפילה, כאילוּ נחתכתי נתלשתי מ’הכל' ונמסרתי ל’אחד'. אינני יודע כלום מה שנעשה מחוץ לפתח־תקוה. משדרכה כף רגלי על אדמת פתח־תקוה, נתברר לי שלא אוכל להגשים את חלומי להסתדר פה בקבוצת ‘כפר ילדים’. אין הם מקבלים אורחים. גם נתברר לי כי להסתדר באופן פרטי, זאת אומרת: לשכור חדר ולחפש עבודה שאינה ולהיות מה שקוראים ‘פועל בודד’ – גם כן לא אוּכל. אין אני, חס ושלום, ירא את הבדידות שתעיק עלי, אלא, מבינים אתם, פה בדידות משני צדדים: גם מהצד ‘החברתי’ וגם מבפנים. בדידוּת מבפנים גרוּעה קצת יותר. נוסף על כך, יודעים אתם כמה לירות היוּ בכיסי בצאתי מתל־אביב לפתח־תקוה. והלכתי לשם ברגל, כי לפנות ערב כבר אי אפשר היה לנסוע באוטו בששה גרושים, אלא באוטו קל יותר בעשרה גרושים.

בין כך ובין כך סך־הכל שחשבנוּ אותו ל’אפשרויות' נהפך פה לחלומות. אבל אליק אינו אובד־עצות. חיפּשׂתי וּמצאתי כי בניהם של משפחת לוי הידועה לכם, העוברת להתנחל בכפר־גנים, התחילו לבנות צריף גדול על אדמתם. ביום השלישי לבואי הנה התחלתי לעבוד עם הבנים עד שייבנה שם הכל. עדיין הם במושבה, ואנוּ הולכים ברגל בכל יום לעבודה ושבים באיחור, כי הבנים עובדים לא לפי שעות, ולי, כמוּבן, לא נוח לעזוב מוּקדם יותר את העבודה. הצריף הולך ונשלם, והמשפּחה תעבור לשם. ואז אצטרך גם אני לעבור. יהיה קצת קשה ללכת בכל ערב למועדון ולשוב מאוחר לכפר־גנים. אבל, מה לעשות? אין דרך אחרת.

מה הספקתי בעבודתי בקרב הצופים? קודם כל סידרתי את עבודת הפלוגה. המועצה מתכנסת בזמנים תכוּפים. לשם הרמת המצב אני מסדר פּעוּלות במועדון גם בערבים כשקיבוּצי קבוּצות אינם מתקיימים. כאשר רק הגעתי לפתח־תקוה הכרזתי על התכוננוּת להתחרוּיות שתתקיימנה בחג מלאות חצי שנה לקיום הפלוגה. הדבר יהיה בעוד שלושה שבועות, בשעה שאצטרך לעזוב את המקום. סעיפי ההתחרות הם: ספּורט, פּנקסי צופה, עתונים וכדומה. אמנם חודש ימים הוּא אולי זמן קצר מדי בשביל להתכונן להתחרות, אולם יש צורך לסיים תקופת חצי שנה במפקד ובהתחרוּת. אבל אני שואל את עצמי, איזה ערך יש לכל זה, אם אצטרך בעוד שלושה שבוּעות לעזוב את המקום ולא יהיה לי ביד מי להשאיר את הפלוגה. כעת אסוּר הדבר בפירוּש, וייגרם הרס לפלוגה אם נשאיר את הצופים על שכם המועצה בלבד. ראשי הקבוצות צעירים מאוד ואין להם שום אוטוריטה. הם לא יוּכלוּ להחזיק משמעת בקבוּצות והצופים אינם מרגישים כלל (לא כוּלם, כמוּבן) שבקיבוץ נחוּץ להתנהג אחרת משברחוב.

באחד הימים עליתי ל’גבעת־השלושה‘. עשיתי הכרה עם ‘שומרת’ מפולניה המתעניינת בצופים עובדים. אף־על־פי שהיא נמצאת בפלוגת ‘מעבר’, חולמת היא על קיבוץ ארצי של ‘השומר הצעיר’ מיסודו של מאיר יערי ו’מעבר’ הוא רק מעבר לקיבוץ זה. אבל הדבר הזה אינו כל כך נורא, לולא דיבוריה על חינוך חפשי הנובע מן החיים. העיקר, היא עובדת הרבה בלוּל וּבגן, ויורדת למושבה אוּלי פעם בחודש. יוצא שחלום צירוּף החברה הזאת לעבודה נתבדה. עשיתי הכרה גם עם בחוּר – ‘שומר’ פולני העובד במושבה. אין הוא מדבר על חינוך חפשי (הוא עצמו, כמדומני, חפשי מכל דעות על חינוך), בחוּר פשוּט הוּא ואינו מבין איך אפשר לעבוד ביום ולעסוק בערב בעבודה ובתנועה. הוא ‘מתעניין’ מאוד בצופים עובדים, לקח ממנוּ לקרוא את ‘הצופה העובד’ ושוב אינו מתגלה באופק. אם כן, נגמרה פרשת ה’שומרים' מפולניה. נפגשתי גם עם ראש קבוּצה אחד מן ההסתדרות הכללית של הצופים. הוא היה קרוב מאוד אלינוּ, ואף יצא מן ההסתדרוּת וכבר חשב להצטרף אלינו, אלא לא היה איש שיסביר לו את מהוּת הסתדרוּתנוּ (והוּא בחוּר הוגה), קרא את החוּקים שלנוּ, והבהילה אותו המלה ‘מעמד’. הוא לא הבין מדוּע החוק הראשון בחוּקת ‘צופים עובדים’ אומר: נאמן למעמד.

אני מבקש מכם לכתוב לי על מצב הלגיון בתל־אביב וכן על ‘הצופה העובד’. אם תודיעו לי שהעתון עדיין אינו יוצא השבוע, אכתוב משהוּ.

ברכת ‘היה נכון’ לכם, הצופים. לצופי פלוגה שלישית רציתי לכתוב לחוּד, אלא שאין לי אפשרוּת היום.

לעת עתה זה הכל.

היה נכון!

אליהו

פתח־תקוה, מוצאי שבת, ט' בכסליו תרפ"ז

שלום, יוסף! ²

את מכתבך קיבלתי. לא חשבתי לעזוב את המקום בטרם נתיעץ על עתיד העבודה פה. במשך השבועות שאני פה הספקתי ללכד מסביב למועדון את החבריה שהתחילה להתפורר ולהתפזר. הכנסתי סדר בקיבוצי הקבוצות ומילאתי אותם תוכן חדש – ההתכוננוּת למִפקד הראשי שיתקיים ביום מלאות חצי שנה לקיוּם הפלוּגה. דבר זה הכניס רוּח חיים בעבודה שנרדמה כבר והתחלתי להרגיש תסיסה ופעולה בין הצופים.

את המִפקד נחוּץ לסדר לפי דעתי במצב־רוּח מרומם. בדעתי לקיים מחנה ולשוב בתהלוכה דרך כל רחובות המושבה. למפקד הזה אני רוצה להזמין צופים גם מתל־אביב, אחרת לא יהיה החג ניכר בגלל מיעוט הצופים במקום.

טיפלתי בענין משיכת אנשים חדשים לעבודה. לאסוני נפגשתי עם ‘שומרים’ מפולניה המתיחסים אלינו כמאיר יערי, ובפיהם דיבורים עלינו, כדיבורים השגוּרים בפי יערי.

עליתי לגבעת־השלושה בקשר למדריכים. נפגשתי גם עם בן־אשר, ואף הוא אמר לי: מן הגבעה אין לך מה לקוות.

בקשתי אליך: כתוב לי על מועצת הקיבוץ, מה השאלות שעמדו לדיון? האם עמדה גם שאלת מדריכי הצופים – חברי הקיבוץ? ואם כן, באיזה שטח הועמדה ואיך נפתרה? את מי אתה לוקח מן הקיבוץ לעבודה בתל־אביב? מה נשמע בזכרון ובעמק?

אני עובד יום יום ואיני מגיע לידי קריאת ספר, כדי להתכונן לאיזו שהיא שיחה. בכל ערב עלי להיות בין הצופים בקיבוצי הקבוצות; ובערבים שאין בהם קיבוצי קבוצות ישנה מועצה ופעולת המועדון, שאני עורך שלוש פעמים בשבוע. עכשיו כשמשפחת הלוי תעבור לכפר־גנים, וגם עלי יהיה לעבור, יקשה המצב עוד יותר, אך, אין דבר, הנני שׂבע רצון מאוד שהיתה לי הזדמנוּת לעבוד עבודה מקצועית עם נגרים בבנין הצריף. עכשיו תהיינה עבודות אחרות. בכל אופן מרגיש אני את עצמי טוב מאוד ורואה אני שעבודתי נחוצה מאוד. נראה אם יגיע לי אחר כך כסף או לא. לעת־עתה התחילו הגשמים ואני יחף. אין לרגלי אלא נעלי בד שלי שנקרעו בעבודה.

אליהוּ

דרישת שלום לכל החברים.

חיפה, יום שלישי, 7 לדצמבר 1926

שלום, יוסף!

באה היום נוסיה מזכרון. היא מספרת שהענינים מתנהלים שם בכבדות.

פה בחיפה ניגשתי ישר לעבודה. את רוב הצופות המבוגרות מקבוצת ‘פטיש’ הוצאתי, כי בין כך ובין כך יסתלקו מאתנו בעוד שלושה חדשים. מקומן של הבחוּרות הללוּ בנוער העובד.

קבוצת ‘מחרשה’ אינה מלאה וקשה להשלימה בחומר אנושי מתאים.

כל הצופות נמצאות לעת־עתה בקבוצת ‘צבת’ ופירה מנהלת אותה.

את קבוצת הספרדים מנהל שמואליק. בעתיד תהיה זאת פלוגה שניה. אנו נתחיל לארגן קבוצה של ילדים וילדות ספרדיים כאשר יהיו לי ראשי קבוּצות מקבוצה נבחרת (בעוד 2–3 חדשים).

מועדון קשה מאוד להשיג. החלום על בית־הספר ‘נצח ישראל’ – נשאר בגדר חלום. על כרמי לתת תשוּבתו מחר, וקלמן³ סובר שלא נצליח להשיג מועדון בבית־ספר עממי. באתי בדברים עם ברל רפטור. הוא אמר לי שיקציבו 5 לירות לדירה בשביל הנוער, אז יהיה חדר גם בשבילנו. אך הדבר יארך עוד הרבה חדשים, ולעת עתה קשה עד אין שיעור. יתחילוּ הגשמים ואבדנוּ. גם מקום פשוּט תחת כיפת השמים קשה למצוא. חצר ‘הפועל’ אינה מספקת ואינה נוחה לקיבוצי קבוּצות ולקיבוצי פלוגה. ומקום אחר קבוע איננו. יהא עלינו לסבול בזמן הראשון.

במוצאי השבת היה נשף חברים של הנוער העובד, לכבוד יום ההסתדרות הכללית. התכנית היתה דלה מאוד: פתיחה, קריאת עתון עם מדור היתולי, שירה קולקטיבית שלא הוכנה כראוּי. בין שאר המברכים בירכתי אני בשם הצופים העובדים. דיברתי כעשרה רגעים. לפי ההתעניינוּת והעינים הרבות הלטוּשות, הכרתי שהיתה זאת מלה פומבית ראשונה על הצופה העובד.

עתה זה היתה אסיפה כללית של חברי הקיבוץ מפלוגת חיפה וכרמל. השאלה שנדונה – בחירת צירים לועידת ההסתדרות. חברים גילו את דעתם בפירוּש נגד אחדוּת ההשקפה בקיבוץ. אפרוחי, דודיק אמרו בגלוי שלא יצביעו בעד רשימה א' (ואִתם היוּ עוד הרבה חברים שעדיין לא גילוּ את דעתם). היתה הצבעה והתוצאות היו: שמונה־עשר בעד חופש ההצבעה ושמונה־עשר נגד. לדבר אחד הסכימו כולם, לבחור צירים. בחרו את זאב ולסיה⁴ ומוּבן שהחברים האופּוזיציוניים נמנעו. בודאי תבין, כי מתעוררת מיד שאלת מבנה הקיבוץ ויסודותיו. יהא עלינוּ לקרוא בזמן הקרוב לפגישת הקיבוץ שתדוּן בשאלת צורת קיבוצנו ויסודותיו, ואם יאוּשרוּ החלטות הפגישה הקודמת, הרי שיפרוש חלק הגון למדי מן הקיבוּץ. ההרגשה היא שצפוּי לקיבוץ קרע. על החברים הפעילים לנהל עכשיו פעולה הסברתית רחבה מאוד, מפני שלרוב החברים אין שום מושג על שאלות חיינו בארץ ועל שפל המצב שאנו נתונים בו. מתגנבת רביזיה בלב הרבה חברים והיא מחפשת לה ביטוי אופּוזיציוני.

יש עוד פרטים חשוּבים הרבה מאסיפה זאת, שתוכל לקבל מפי זאב כאשר ישוב לתל־אביב.

עכשיו רצוני לגמור, כי מאוחרת השעה. בבוקר השכּם עלי לקום לעבודה. אני עובד יום יום בהר הכרמל. וכתוב לי על הכל בפרוטרוט…

דרישת שלום לחבריה.

אליהו

חיפה, יום א', 19 בדצמבר 1926

למטה הראשי!

קיבלתי מכתב מועדת התרבות המקומית אל מנהל בית־הספר ‘נצח ישראל’ וּבו בקשה לתת לנוּ חדר, אך תשוּבת המנהל היתה שלילית. אין אף חדר פנוּי. כשבאתי אל כרמי לקבל תשובה, נתגלגלה שיחה בינינוּ על הצופים העובדים ועל הצופים הכלליים. הוּא סבוּר שאין בין צופי בית־הספר ובין צופים עובדים הבדלים גדולים. ‘רק רושם רע עשיתם בחוקה שלכם, שהעתקתם מן הסוביטים. הצופים שלכם יהיו לפרקציונרים טובים’. הרגשתי שדמי רותחים בקרבי, אבל בכוח רב עלה בידי להירגע, להשיב לו בבת־צחוק וּלבטל דבריו מא' עד ת', עד שהרגיש שהגדיש את הסאה. הזכרתי לו קשרינו אל ההסתדרות הכללית. על זה השיב בלגלוג: ‘בן־גוריון ושפרינצק אינם בשבילי ולא כלום’. הוא מציע לי להיפגש עמו באחד הימים, לשוחח וּלברר מה שיש לברר.

אחרי שמעו את תשובת כרמי יעץ לי קלמן לערוך ‘התקפה’ על מועצת פועלי חיפה בענין השגת חדר בבית הפועלים שבנינו הולך ונשלם. כתבתי מכתב בשיתוף עם ועד הסניף של הנוער העובד. תשובה עדיין איננה, ואפילו תהיה תשובה חיוּבית, לא יצא הדבר לפועל אלא בעוד חדשים אחדים. לעת־עתה סובלת כל הפעולה. במועדון תלויה עכשיו התפתחות הגדוד פה.

בבית־הספר הריאלי יש צופה אחת שלנו, אך אין מתירים לה לבקר בקבוצה. כתבו איך להתנהג במקרה זה. התכוננתי להיכנס אל המנהל ולשוחח אתו, אולם העדפתי להתיעץ אתכם בדבר לפני כן, כי כניסתי אליו תחייב לפעולה במקרה סירוב מצדו. ואולי עלינו לשלוח מעין מכתב גלוי ל’דבר'?

קיבלתי ידיעה מפירה הלוי שמצב הפלוגה בפתח־תקוה קטסטרופלי, ‘מאיר’, היא כותבת, ‘הוא בחור טוב’, אך הוא לא ריכז את הצופים ויש חשש שיתפזרו. הואיל והיא יודעת שאני טיפלתי בהם והשקעתי מאמצים (כפי שהיא כותבת), היא מזהירה אותי כדי שהדבר ייודע למטה הראשי וישימו לב לכך.

ביום החמישי לפנות ערב הגעתי לעפולה. סידרתי את הקבוצה שהיתה מיואשת ומפוזרת. כל יום ו' הייתי בכפר־גדעון. הספקתי הרבה בהכנת המדריך שעשה עלי רושם טוב.

באופן זה התקשרתי עם עפולה ועם כפר־גדעון ושני המקומות האלה יהיו להבא תחת פיקוחי המעשי.

אנו כולנוּ, חיפה־עמק, מחכים בכליון־עינים ל’הצופה העובד' מס. 5.

ה. נ. ⁵ אליהו ש.

מוצאי שבת, 15 בינואר 1927, חיפה

למטה הראשי!

למכתב זה אני מצרף את שאלוני המדריכים, 19 שאלונים של צופי העמק ו־45 שאלונים של צופי הגדוד החיפאי. עלי לציין, כי על אף המספר המשמח, 45 צופים בגדוד חיפה, יש אחוּז הגוּן למדי שאינו קבוּע. רוב הצופים חדשים הם, ועדיין לא התקשרו להסתדרות. לדוגמה, בקיבוץ גדוד שנתקיים היום השתתפוּ רק 28 צופים. בפלוגה הראשונה מורגש חסרונה של מדריכה, בחורה בוגרת. אין אף צופה אחת המסוגלת להיות ראש קבוצה טובה וּמנוּסה. בשל כך סובלת העבודה בין הצופות. קבוצת הצופים החדשה שהתחילה להתארגן לפני שבוּע, בהנהלת הצופה דויד מתית, ריכזה כבר ששה צופים. אבל קשה לארגן את קבוצת ‘מחרשה’. שלושה ילדים מבית־הספר העממי מילאו טפסי בקשות לכניסה לקבוצה זאת, ולמחרת היום הגיע אליהם איוּם מאת המנהל כרמי שכניסתם ל’צופה העובד' תגרום להוצאתם מבית־הספר. הילדים נרתעו, ובינתים פּוּתוּ גם על־ידי מדריכי השבט הצופי והם עומדים להסתדר שם בקבוצה. בכל זאת ששה צופים הלומדים בבית־ספר זה מבקרים אצלנו. אם תהיה שם התקפה רצינית יותר עלינו, יהיה עלי לבוא בדברים עם המנהל. לעת־עתה משתדל אני לחזק שם את הקן הצופי שלנו בשיחות עם הצופים ובמתן הוראות להתנהגוּתם.

ה. נ. אליהוּ

15.1.27

שלום, יוסף!

החלטתי להשתתף בפעולות הנוער העובד ולאסוף כסף לבנין הצריף. בהפצת סרט בימים אלה ישתתפוּ גם כעשרים צופים. חוּץ מזה יערוך הנוער העובד נשף פומבי, ואנו נופיע עם הצופים בנשף בתכנית ‘לקראת הכינוס’.

אני חושב שיש להכין בכל המקומות תכנית כללית לקראת הכינוס, לפחות תרגילים חפשיים. כדאי שיכינו את התרגילים האלה כל הצופים בארץ לקראת הופעתנוּ במגרש עם ‘הפועל’. ככה אני מבין את נוסח החוזר, שתכתוב בו: המטה הראשי החליט להשתתף באופן אקטיבי בחגיגה הספּורטיבית של ‘הפועל’. בימים אלה אתחיל לאַמן את הצופים בתרגילים וּכשאבקר בימים הקרובים בעמק אאמן גם אותם.

בגדוד ניכרת התקדמות. נתארגנו צופים חדשים. לפי הפקוּדה האחרונה נחלק הגדוּד לשתי פלוּגות.

בשבת שעברה ביקר שמואל בעמק. מסרתי לו תכנית קטנה לעבודה. נתקיים קיבוץ משותף לצופי כפר־גדעון ולצופי עפולה. השתתפוּ עשרים צופים: 13 מכפר־גדעון ו־7 מעפולה. שתי הקבוצות האלו נקראות: פלוגת העמק.

אהרן רוזנברג עובד עם קבוצתו בכפר־גדעון ואפשר לסמוך עליו. גרוּע מזה המצב בעפולה. שם אין להם ראש קבוצה מבוגר, שיוכל לנהל פעולת תרבות המתאימה לרמתם של הצופים המפותחים יותר.

אני רואה חובה לעצמי לבוא לעפולה בימים אלה כדי להקים שם דבר־מה. אך כיצד מגיעים לשם מחיפה? השתדל להחיש את שליחת האופנַיִם. אם לא אקבלם, לא אוּכל להיות שם, הפּעולה תוזנח ותרבה התמרמרות בין הצופים.

רצוני שתכתוב מכתבים, מפני שהחוזרים אינם נותנים אלא ידיעות יבשות.

דרישת שלום לחברים ולזאב.

אליהו

חיפה, 30.1.27

שלום, יוסף!

קיבלתי את מכתבך ואת החוזרים מס. 16–17. שאלה קשה מאוד היא שאלת הכסף להוצאות הדרך. אין לי כל אפשרות כספית בתוך הגדוד, כי מתאמצים אנו עכשיו בכל כוחותינוּ להכין עניבות למִפקד הראשון של הגדוד שיתקיים כעבור שבועים (ו' אדר. אגב, תודיעני מתי מציינים את יום טרומפלדור, באדר א' או באדר ב'). מן הנוער העובד קיבלנוּ 30 גרוש בלבד. אספנוּ גם 50 גרוש מן הצופים ועוד יחסר.

היום חזר צבי בן־דוב מן העמק. שלחתיו לשם לשבת לערוך אזכרה לא. ד. גורדון. בכפר־גדעון עורכים המורים התקפה על החוק הראשון. מחכים שם לבואי, ולי אין אמצעי־תחבורה. הכרחי לשלוח לשם מדריך קבוּע. אחרת ילך הכל לאיבוּד. משוּם מה צלל שמואליק, שהיה מבקר את העמק, בתהומות תל־אביב? פלוט אותו מקרבכם!

לפני שבוע בקירוב נכנסה שאלה ל’ארגז השאלות ותשובות' של הנוער העובד: למה נוצרה הסתדרות הצופים העובדים? ביקשתי שלא יציגו את השאלה בשיחה ללא נוכחוּתי. אולם כשלא היה נושא לשיחה, הציגוּ את השאלה הנזכרת לעיל בהיעדרי. במקרה נכח בקלוב שמריהו, שענה ראשון במלים מטושטשות, ונתקבל הרושם שהסתדרות צופים עובדים קשורה בקיבוץ ‘השומר הצעיר’. כשנכנסתי לקלוב עמדתי מתוך השיחה על דברי שמריהו. נטלתי רשות הדיבור ועניתי לשאלה במישרין וּבבהירוּת. השעה היתה מאוחרת, והחליטו לקבוע ערב מיוחד להרצאתי על מהות הצופים העובדים. נעניתי, כמובן, להצעה. ראיתי שהבירור הזה נחוּץ, מאחר שהרבה חברים מהנוער העובד קלטו דעות מוקדמות לגבינו. להרצאה ניתן פרסום במודעות. – – –

עתה זה שבתי מן הקלוב. דומה שהרצאתי הצליחה, כי עלה בידי לחשׂוף את שרשי תנוּעתנוּ. בסוף הרצאתי התעכבתי במלים אחדות על הקשרים אל הנוער העובד ועל הנחיצוּת בקיוּם שתי הסתדרוּיות. היו שאלות שנגעוּ לעצם הרצאתי. מעניין שכּל המתנגדים לקיום שתי הסתדרויות שתקוּ, כאילוּ ניטל מהם כוח הדיבוּר. היתה זאת ההרצאה הראשונה בנוער העובד על הצופים העובדים במשך כל זמן קיוּמנוּ פה. עד עכשיו שררה אי־הבנה גמוּרה לגבינו. הנושא ‘צופים עובדים’ ירד לזמן מסוים מעל הפרק.

לנושא הרצאתי בישיבת המועצה הקבועה אינני מתנגד, אלא שעליך לפרש יותר במכתב הבא על מה עלי להתעכב, כי הנושא ‘לקראת עבודת הקיץ’ כללי מדי.

אזכרה לא. ד. גורדון היתה אתמול בקיבוץ ‘גדוד’. האזכרה נתקיימה בקלוב של הנוער העובד, בשל הגשם.

ה. נ. אליהו

חיפה, 16.2.27

שלום, חבריה!

חולפים ימים ועוברים שבוּעות, יורדים גשמים ומתחוללות סערות, במסלוּלו סובב כדוּר העולם ואני עמו ואינני מרגיש בכך. תופעה טבעית זו מיוסדת על חוקי הטבע. אילו עמדתי לרגע מנוע – כך אני מהרהר לפעמים – והייתי מתיצב בידים חבוּקות ובעינים פקוחות נוכח עולם סואן וסובב זה, הלא אז יהא ראשי עלי סחרחר ויאבדו עשתונותי. במרוצת הזמנים ובשינוּי העתים, שוטפות מחשבות את המוח, עולות על גדות ההגיון ודוחפות אותך: לך, אַל תעמוד, רוּץ, אם חי אתה ודם נוזל בעורקיך, רוץ והשג, אזור כוחותיך, פּן תפגר. וכשאתה מנסה להדביק את הרצים סביבך, או כשנכנסת בך רוח עוז להקדים אף את המתקדמים, אתה מרתיח את דמך, גועשים הדוָדים פיח־פיח, אד מיתמר ועולה. שטוּיות! והוסף לרוץ! אין עומדים בחצי הדרך. יש חלום, חזון, תעוּדה, הגשימה! הנה נדמה לך שאתה ממשש דבר־מה באפלה, עשית עיניך ואָזניך כאפרכּסות, את ידיך – כצבת, כוּלך לוהט בתשוּקה, אתה קופץ ורודף כאייל ותופשׂ את זנב ההגשמה לטפס בחשכה בחומה חלקה כשמושכים אותך ברגליך למטה – סכנה בכך. אך הנה אתה חייב ומוכרח למען ההגשמה לפרוץ את החומה. אתה מסתכל סביבך ורוצה לזעוק: ‘מי לרעיוני אלי!’ אך אין שומע, והנך נשאר יחידי במערכה. אבל, כמנהגי תדיר, אין דבר, כל הדרכים מוליכות אלינו – ומפה מוצא אָין.

זה זמן רב לא כתבתי לכם, אַל תתפלאוּ על כך. לולא הגשמים המשביתים אותך בעל כרחך מעבודה לא הייתי כותב לכם גם עכשיו, אך מכיון שיש שעה פנוּיה, כביכול, אשׂרטט אותיות אשוריות אחדות. אני נרעש עכשיו במקצת בשל העוול הגדול שנעשה לנו. אכן מתחילים ללחום בנו באופן רציני. מאכלת אויב בנפש הבריקה לעינינו. תארוּ לכם תמוּנה זו: מנהל בית־ספר חרדי ‘נצח ישראל’, ד"ר לוין(!), מכה במקל באכזריוּת שני ילדים מצופינוּ וּמגרש אותם מבית־הספר בחירופים ובגידופים: ‘לכו לעזאזל, צופים בּולשביקים לא נחוּצים לנוּּ!’ אחד משני אלה שוב לא בא אלינו. אין ספק, שאמו התרפסה לפני המנהל שישכך חמתו וישוב ויקבל את הילד ‘הפושע’; הילד השני, כבן 13, לא נכנע ולא נפחד. הוּא בא אלי וסיפר לי את פרטי הדבר, ובלבו אומץ והעזת פנים שלא להיכנע אף אם יכריחוּהוּ הוריו. אין הוא רוצה להוסיף וללמוד בבית־ספר זה, ודורש שיעבירוהו לבית־ספר עממי. הכל נהפך בקרבי, כמו שאומר לפעמים יוסף. בפירוש אני אומר לכם, אש־נקמה, נקמת הילדים העלובים, בני עניים וּמרוּדים, אחזה בכל ישוּתי; האומנם? הייתכן דבר זה לעיני השמש בארץ־ישראל? הייתכן שפּדגוג דוקטור, מנהל בית־ספר הנשען על כספים לאומיים, ישתמש באכזריוּת כזאת במגלב, כשוטר ממשלה צארית? וכלפי מי? כלפי חניך! אמצעי פּדגוגי מצוין! בכלל ניכרת בחיפה מגמה כזאת להילחם בנו ולמחוק אותנוּ מעל פני האדמה. אם עדיין בית־הספר העממי שותק, הרי זה משוּם שכבשנוּ שם, לפי שעה, ילדים מועטים, ועדיין אין הסכנה גדולה כל כך. אך יודע אני, אם תתגבר השפּעתנוּ על הילדים, תהיה אותה המלחמה נטושה וּבכל תוקף. אין אני יכול לעבור בשתיקה על מקרה זה של ‘נצח ישראל’. לאָשרו של המנהל הייתי שם פעמַיִם ולא מצאתיו. ברצוני לשמוע באורך־רוח וּבלי התרגשוּת מה ישיב לי, ואחרי־כן אערוך מכתב חריף ל’דבר' ואקים שערוּריה ציבורית.

בשבת היה המִפקד הראשון לצופי חיפה. השתתפוּ קרוב לארבעים צופים. בחלקם הגדול קיבלוּ עניבות. לפנות ערב הלכנוּ ממקום המִפקד – גן הדר־הכרמל – למטה, ועברנו את רחובות העיר. על הצופים עצמם השפיע הדבר באופן מצוין.

אַל תתפּלאוּ, רעי, שהתחלתי בהא וגמרתי בדא, אצלי הכל קשוּר וכרוּך יחד. התחלתי – המשכתי – גמרתי אתמול, היום… אבל המחרים לפנינוּ!

שלום שלום! למכתבכם אני מחכה.

אליק

חיפה, ט' באדר תרפ"ז

שלום, יוסף!

זה היום השלישי מאז התחוללה סערה גדולה. וגשם ניתך בהפסקות קטנות, גגות מועפים באויר, אוהלים נעקרים ממקומם, צריפים נהרסים, כל זה סביבנו, בקיבוץ ‘בברכה’⁶ ובקיבוץ ‘הרצליה’⁷. זה האחרון אך התחיל להקים את מחנהו על־ידנו, והנה באה הסערה והרסה הכל, עד שנאלצו אחרי ליל עבודה להעתיק את מיטותיהם לחדר־האוכל שלנו. קירות צריפינו מתנועעים כלולבים והגגות מזדעזעים, אך אינם מועפים. אך הגשם חודר בעד הגג: תיק־תיק, טיפה אחרי טיפה רועפת ונוטפת על הפּנים, על הכר שבמיטה…

אך למה בלטריסטיקה? העיקר – שלושת ימי בטלה, שלא יכולתי לנצלם אף כמלוא נימה: גשם וקור, ובין סדקי קיר אחד לסדקי הקיר ממוּלו מרחף הרוּח, חודר לעצמות ומרעיד אברים… אחוז חלחלה אני כל הימים האלה, ועטוּף באדרת מתהלך אני כצל, או שאני נועץ שתי עיני באיזה ספר – ולא אמוּש ממנוּ עד הערב. דבר־מה אחר אי אפשר לעשות. אני מתחיל לכתוב מאמר או לרשום משהו, מנסה להתרכז באיזו מחשבה – בן־רגע מתערב איזה דבר המבלבל, מסבך, מכניסך למבוכה, והחוט ניתק.

עדה נוסעת מחר לתל־אביב. היא אמרה לי: אליק, הכן מכתבים. ישבתי והוצאתי את ידי הקפוּאה והרועדת ואחזתי בעט מקולקל זה השׂורט על גבי הנייר ואינו כותב יפה. בודאי שמעת, שהיא – עדה – עוזבת את הקיבוץ. כשישבנו כל החברים בארוחת הערב היא ניגשה לשולחן ופתחה בקול רועד אך חזק ומוחלט: ‘אני עוזבת את הקיבוץ, כי רצוני להיכנס ל’אהל’ – היא לא הוסיפה דבר ועזבה את חדר־האוכל. החברים דרשוּ לקיים שיחה, לשאול לסיבות (למה לשאול, הלוא ברור!), אולי אפשר לעשות משהו, אולי אין צורך לשם כך לעזוב את הקיבוץ. קם בן־צבי ואמר: ‘לא! לא נערוך שיחה, יהא זה שלא לכבוד הקיבוץ, אם אחרי סגנון: ‘אני עוזבת’, נשוחח אתה’. אך הטון החזק הזה נשמע רק ברגע המקרה. שלושה ימים לאחר־מכן כשבא אריה הלר⁸ והרצה על מצב הקיבוץ ועל סיכוייו לעתיד, וכשנגעו גם במצב החברתי של הקיבוץ (על שלוש היציאות האחרונות: יצחק מלר מזכרון, אברהם מטירה ועדה) שינה אותו בן־צבי את הטון, דיבר באסיפה זו במתינוּת, בשקט וּבלבביוּת: ‘אנוּ חייבים לעשות את חשבון הנפש שלנוּ, לחזור על נושנות, לשוּב אל מצפּוּננוּ וכוּ’.' בטון כזה המשיכו חברים רבים אחרים. זאת לי הפעם הראשונה – מיום היותי בקיבוץ – אסיפה נעימה, חברית כזאת, בלי צעקות: ‘תכסיסים’ ו’דמגוגיה'. והעיקר, היה איזה רצון להבין זה את זה. דבר שלא תמיד הוא קיים במציאותנו.

בדרך כלל ניתן לומר שמצבנוּ איום. כשאני בודק את הדופק הפרטי שלי הנני רואה שאני חזק – וּמתחזק עוד יותר; ומצד אחר חברים רבים מגלים רפיון־ידים. בפינות נידחות וּבמסתרי חדרים אתה יכול לשמוע שיחות על אי־סיפּוּק, על אי־יכולת ועל חוסר תקוה להגיע לידי סיפּוּק. קלמן קלמנס (התקרבתי אליו מאוד) יכול למנות לך 12 (!) איש השרויים באַפּטיה מוּחלטת, שאינם חדוּרים שוּם רצון ושוּם שאיפה. וירה דושקינא יכולה לספּר לך על שבעה חברים העומדים לעזוב את הקיבוץ. לא חשוּב לי, כמוּבן, אם הדבר אמת או לא. הדיבורים כשלעצמם מעידים על מצב של שפל. ובמצב כזה היש הצדקה לאותו פּיזור הקיים בינינוּ? 106 חברים בקיבוּץ פזוּרים בארבע פלוּגות. מדברים עכשיו על ריכוּז. את טירה אי אפשר לבטל, גם לא את פלוּגת הים שעל שפת הירקון. מציעים את ביטול הפלוגה בזכרון־יעקב וריכוז שתי הפלוגות (זכרון וחיפה) בג’יסר⁹ בעבודות רוטנברג. אך אסור לנו לשקוע בהשליות. לעבודת רוטנברג נחוּץ חומר אנושי בריא וחזק. אריה הלר עשה את חשבון האנשים שניתן להביאם בחשבון לפלוגת ג’יסר, והשׂערות סמרוּ. רק 20 בחוּרות ו־40 בחוּרים. זהוּ כל הסיכוּם. והרי אנוּ קיבוּץ ארצי… הפרספקטיבות לעליה הן דלות מאוד מאוד… ואנשינוּ חלשים מאוד מאוד… וברור כבר לכל שבכלכלה של 3 גרושים במשך שנים לא ייתכן להמשיך. נוסף על כך המצב החברתי, סכסוכים פוליטיים וכו' וכו'…

אגב, היום בא זאב מתל־אביב, הוא ישהה פה חודש ימים. אולי יהיה הוא האוטוריטה בעיני החברים; בדרך כלל אין בקרבנוּ אנשים בעלי אוטוריטה, שדעתם מקובלת והעשויים להשפּיע. ודווקא בשעה זאת נחוּץ איזה אַקטיב חזק, שיתן את הטון, שיהיה המרכז. שיעורר מתרדמה במקום אחד, וירגיע רוּחות במקום אחר – שיהיה בחינת לבו ונשמתו של הקיבוץ. אַקטיב כזה איננוּ. לעומדים בראש מתיחסים באי־אֵמוּן. השׂנאה לאחדוּת’ניקים גדולה. ככה הם הענינים. לפגישה הקרובה פתרונים…¹⁰

אינני שׂבע־רצון שאתה אינך דייקן בכתיבת מכתבים. על מכתבי האחרון לא נזדרזת לענות, וזה מעכב את עבודתי. עוד שבועים לישיבת המועצה שלנו. עלי להכין את הרצאתי, ועדיין לא ברור לי הנושא שלי. מחר צריך להיות המִפקד, אך הוּא יידחה, בלי ספק, בשל הגשם, לשבּת הבאה. כבר מוּכנות 40 עניבות שתימסרנה לצופים במפקד. רצוּי מאוד שבעת המפקד יהיה מכתב־ברכה מאת המטה הראשי. כתוב וּשלח.

הענינים בעמק מוזנחים. לא אתבייש ואספר לך את הסוד. זה שלושה שבועות שאני יחף – ממש; לעבודה (אני עובד יום יום בכרמל) אני לוקח נעלים מאת חבר העובד בעיר בבית־הפועלים (הוא עצמו נועל סנדלים…), ובערב, כשעלי ללכת העירה, אני עובר בין החברים וּמתחנן עד שמישהוּ, היושב בבית, מרחם עלי ונותן לי את נעליו. ועוד: אין לי רשות ואין אני מעיז לבקש רשות לצאת ליומַיִם לעמק במצב ירוד כזה, כשיקר כל יום עבודה. ובשבת שוב אינני יכול ללכת, כי עסוק אני פה. וכפי שתקרא במכתבה הקצר של מלכה המצב בעפולה אינו טוב. בכפר־גדעון טוב יותר.

הייתי אצל אבצוג – חבר הועד הפועל של המועצה. יש תקוה שאקבל להוצאות הדרך.

כתוֹב לי מה מצבך. שמעתי שהסתדרת בעבודה כלשהי. שמעתי שהסמינר התחיל בפעולה. והכל לא ממכתביך, כי אם מתוך שמוּעות קלוּטות מן האויר. למכתב מקיף אני מחכה. שלום שלום!

אליהו

דרישת שלום לחבריה. משוּם מה אין הם כותבים???

מה ביחס ל’דף המדריך'?

חיפה, י"ח באדר א'

ה. נ., יוסף!

במכתבי האחרון לחבריה כתבתי על הענינים ב’נצח ישראל'. היום הייתי אצל המנהל ד"ר לוין. מתוך צווחתו: ‘מה אתה מחפּשׂ פה?’ הבנתי כי מפּי מזכירו שמע, שהייתי כאן זה חמש פעמים ולא מצאתיו. נכנסנו לחדר ההנהלה, הוא הרים קולו: ‘מה אתה רוצה?’ אני אומר: ‘פה אירע דבר שהפליאני עד מאוד, דבר שעדיין לא קרה בשוּם בית־ספר…’ הוּא אינו נותן לי לגמור וצועק: ‘לא נרשה לילדים ללכת אל הבּולשביקים. את הילדים מסרוּ לידינוּ לחנכם ברוּח היהדוּת הלאוּמית…’ גם אני הרמתי את קולי: ‘מי זה נתן לכם רשוּת מוסרית יוּרידית להשתמש באמצעי כפיה, במכות ובגירוּש על שהם נמשכים לסביבת ילדים עובדים…’ הוא צועק: ‘אַל תלמדני מוּסר…’ אני עונה: ‘לא נעבור על כך בשתיקה. נפרסם את המקרה בעתונוּת…’ הוא יוצא את החדר מתוך כוונה שאצא גם אני ואעזבנו לנפשו. אני יוצא אתו וּממשיך בשיחה… וסביבנו עשרות ילדים (בשעת ההפסקה) מתבוננים אלי, מכירים אותי, ויודעים לשם מה באתי, כי המקרה החריד את כל התלמידים; אני ממשיך וחוזר גם במסדרון בנוכחוּת המון ילדים: ‘באמצעי כפיה, במכות…’ הוא התרגז: ‘מה זה, גם פה, לעיני הילדים, אתה מדבר?..’ עזבתי את בית־הספר בלוית מבטיהם של עשרות עיני תלמידים.

אערוך באלה הימים מכתב חריף ל’דבר' בענין הנדון. אינני מקווה לתוצאות מעשיות, אך למכתב הזה יהיה ערך דמונסטרטיבי, והעיקר תהא בו אזהרה לשאר בתי־הספר, אשר גם הם אינם רחוקים מהילחם בנוּ באמצעים ממין זה.

אינני יודע אם הרצאתי במועצה תהיה כפי שתיארת לעצמך. אני עוד לא עיבדתיה כראוּי. אני מתכוון לתת כיווּן כללי יותר לעבודת הקיץ ולמפעלים שעלינוּ להקים, להתאמת פעוּלותינוּ לכל המקומות.

להתראות!

אליהו

מוצאי שבת

שלום, יוסף!

קיבלתי היום את מכתבך הקצר. אינך מבין אותי. מצד אחד, אינני יכול לכתוב מכתב על פעולותי בהסתדרות בלי שאודיע לכם – חברים קרובים – עוד דבר־מה משלי עצמי, ומצד שני אל ייפלא בעיניך, שבמכתב אחד אני כותב: ‘למטה הראשי!’ ובמכתב אחד: ‘שלום, יוסף!’

אשר ל’נפשיות‘, שוב אומר לך, כי אין אתה תופס רחשי לב הזולת. רואה אתה ‘נפשיות’ זו כדבר שלילי, ויודע אני גם את נימוקך: ‘הסנטימנטליות… מרחיקה את האדם מפעולה מעשית… וכו’..’ אולם לגבי דידי דבר זה הוא המניע והמחזק אותי להמשיך בעבודה. ובעצם מה אתה מכנה בשם ‘נפשיות’? – הרהורים במכתב על נושא מופשט ומחוץ לעבודה (גדוד, לגיון..)? הלא חייב אתה לדעת שבשעת עבודה (לא חשוב גופנית או צופית) אין ‘נפשיות’ זו מעסיקה אותי, אבל מוכרח אני (בכל זאת בן 18 אני, ולא יותר) וזקוּק אני לרגע טהור, לרגע מחשבתי־הרהורי, כדי למצוא את עצמי בסבך התנאים והמעשים, שלא אטושטש ושלא איהפך למוכני העושה הכל מתוך הרגל גרידא.

יוסף! עד עכשיו לא כתבתי לך שהיו לי רגעי סבל מוסרי קשים בשל זיווג העבודה, כפי שאתה קורא לזאת. תאר לעצמך, כמה מרירות וצער גורם לי מקרה כשחבר הקיבוץ קורא בשם ‘קונץ’ את נסיוני לנצל לפעמים יום גשם לשם סידור תכנית־עבודה לפלוגה, או לשם כתיבת מכתב אל המטה הראשי, ואינני הולך לאיזו שליחות העירה: להביא לחם, בשעה שחברים אחרים שוכבים להנאתם במיטותיהם. כששמעתי מלה זאת (אמנם רק פעם אחת, ואותו חבר נרתע קצת כשהירהר בכך) קפא דמי בעורקי, ולא יכולתי להוציא הגה מפי ובן־רגע חלפה מחשבה: לא!.. לא טוב אני עושה. קודם כל אני חבר לקיבוץ אנשים אשר אני חי אתם. מוטב שיסבלו כל הענינים ובלבד שחברים ירגישו בי חבר… עכשיו מבין אתה, יוסף, עד היכן הגיעוּ הדברים… ממש קיללתי את היום בו הסכמתי להיות ראש צופי הצפון, ועם זה להיכנס לחיי הקיבוץ. והרי פה היה ענין של הסכמה או של אי־הסכמה…

אחרי עבודה רבה וקשה כשאני מיטמטם מאין שהות לקריאת עתון וספר; אחרי ‘קיבוץ’ עם ילדים פראים, אשר בו אינני עוסק במשהו יפה, תרבוּתי, כשאינני אלא חוטב עצים או שוטר הצווח: ‘שקט!’ (וזה אחרי שבת עבודה בצופים. ואני הרי שאפתי באמת לעבודה חינוכית־תרבותית בסביבה צופית שעברה את שלב הארגון) האם הייתי יכול לפעול במסירות לולא הכוח המוסרי הפנימי – הדוחף, הנבחן ונבדק ברגעי ה’נפשיות' האלה?..

לא, יוסף! אסור להתיחס בזלזול למומנטים ממין זה. הם חיוניים ומצויים לא רק בי. תוכל למצאם גם בך. ואולי לא פחות מאשר בי, ואל תחשוב את הדבר לאידיאליזם רומנטי, הנוגד להשקפותינו המטריאליסטיות.

אשר לחבריה, אמרת במכתבך אמת מרה: לא התחַיית אִתם. כשהייתי בתל־אביב חשבתי תמיד את ההתפרצוּיות השונות בישיבות, כתוצאה מן הקשיים הנובעים מענינים שונים. מחוץ לישיבות הרגשתי את עצמי כמעט תמיד בסביבה חברית, ודווקא עכשיו, כשקראתי מכתבי אלתר וחיניה, עברה בי המחשבה: יוסף לא התחַייה עם החבריה! אולי מוטב היה אילו היו בך רגעי ‘נפשיות’ ממין זה המצוי בי… ועל אף הכל, יוסף, אני חושב, שאסור להעמיק את התהום. יכול אתה להעריך כדעתך וכרצונך כל איש ואיש, אך כשאתה עובד אתם, צריך להיות יחס של כבוד חברי של אחד למשנהו. ואל תזלזל כל כך בכוחות ואפילו הם חלשים! מאחורי גבינו אין עומדים צעירים המוכנים למסור מיטב שנותיהם ומרצם לחינוך ילדים. וחיניה רגילה זאת עשתה דבר־מה במשך השנה. ועם מטה־לגיון זה, שאינו יכול עכשיו לדון באופן רציני בישיבה, יצרת את הלגיון התל־אביבי. אני כותב לך את הדברים האלה לא כמגן ולא כמאשים. פשוט, חושש אני כמו שחשבתי כשהייתי אני בתל־אביב, שמא יביא מצב זה השורר ביניכם לתוצאות בלתי־רצויות כלל. נשאל־נא את עצמנו: היש לנו אנשים אחרים אשר יחליפו אותם, הרי התשובה ברורה. ומדהימה העזתו המחוצפת של קומץ יחידים קטן להקים תנועה באין תומכים רבים, ודווקא עכשיו, לפני הועידה, כשהתקפות חזקות מתחוללות מימין ומשמאל, ברגעים אלה דרוּשים שלמוּת מבפנים וליכוד החברים המעטים הנושאים באחריות… ויש צורך לנטוש כל שטח אשר בו עלול להתפתח סכסוך כלשהו…

יוסף, חושבני שהבנת אותי בכל מאת האחוזים כפי שרציתי שתבין אותי.

שאלת השכבה הבוגרת עולה על הפרק ואולי כבר בא הזמן להעלותה. החבריה גדלים ואינם מסתפקים בעבודה צופית גרידא; נחוצים אידיאלים חדשים… להשריש הרגשת תנועה… הייתי רוצה מאוד שתכתוב דבר־מה בענין זה.

בקרבי מתרוצצים קטעי מחשבות ודעות על הסתדרותנו בהווה ובעתיד בדבר קשרינו להסתדרות הכללית, אך הם עדיין לא נתגבשו לחטיבה אחת. עוד עלי להשקיע הרבה מחשבה ועיון…

אני גומר בבקשה לכתוב ולכתוב, אבקשך לאמץ יותר את הקשר בינינו.

שלום!

אליהו

נ. ב.

דרישת שלום לכל החבריה. סלח, שכותב אני בעפרון. אין במחנה עט ודיו.

הנ"ל

חיפה, מטה הגדוּד

ה. נ., יוסף!

שבתי אמש מן העמק. את תפקידי העיקרי מילאתי: החייתי את קבוצת ‘מחרשה’, העמדתי לפניהם תפקיד: לעמוד בעוד חודש ומחצה לבחינות המדרגה השלישית. ערכתי לראש הקבוצה תכנית עבודה מפורטת עם תזיסים לשיחות לתקופה הזאת. בקיבוץ הקבוצה שוחחתי על טרומפלדור, ואחרי־כן על עבודתם. הכנסתי שינוי בעבודת הקבוצה: כל צופה מכין שיחה. מתוך‏ 17 השיחות, שפירטתי לפניהם, תצטרך מלכה לסדר רק 4 שיחות: א) תולדות התישבותנו בארץ; ב) תנאי העליה וסדריה; ג) אחינו בעבודה ובמלחמה (בסעיף

זה ירצה יצחק קופמן על הסתדרות הנוער העובד); ד) מחוזי הארץ ודרכיה הראשיות. בתכנית כלולה גם המעשיות הצופית.

מספר צופי הקבוצה – תשעה. לפני זמן־מה עזב את הקבוצה צופה (בן 15–16) מסיבות ‘אידיאולוגיות’. שוחחתי אתו. בפיו מלים משל בוגרים: רוב חברי ההסתדרות הכללית מתנגדים לנו, אנחנו מחנכים ילדים ברוח ‘מלחמת מעמדות’. את המקרה הזה הנני מביא לפניך מפני שהוא מתחיל להיות טיפוסי לגבי העמק. בבית־הספר שורר מין יחס שלילי לגבינו. כשמנסים הצופים למשוך תלמידים אלינו, הם עונים בערך ‘מלחמת מעמדות’! קדמה לכך פעולת הסתה נגדנו מצד מורים. לעומת זה עוזרים המורים לשליחי הסתדרות הצופים הכללית לארגן סניף בבית־הספר. גם מועדון יוקצב להם כשיושלם בנין בית־הספר. מתוך הסיבות האלה אין התרחבות הקבוצה אפשרית כמעט, אף כי הקדשתי לכך תשומת־לב מיוחדת.

נודע לי, שקיימות אפשרויות לארגון צופים עובדים במרחביה ובסביבה, וזה אם יישלח לשם מדריך קבוע.

במכתבי הקודם כתבתי על המצב בבית־הספר העממי בחיפה, והנה אתמול הודיע המחנך אמוראי לצופים שלנו שהם יכריעו – או הצופים העובדים או בית־הספר. הילדים לא ענו דבר. בודאי יקראו להורים ויודיעם כי יוציאו את בניהם מבית־הספר אם לא יעזבו את ההסתדרות. בבית־הספר יש לנו 8 צופים מן הטובים ביותר. הילדים מבולבלים ומפחדים מאוד. אם יעזבו אותנו ישפיע הדבר לרעה על כל הצופים, ובפרט על החדשים מבית־ספר תיכוני־מסחרי. אני עודדתי את רוחם.

היום הייתי אצל קלמן. לפי דעתו יש לדבר קודם כל עם כרמי ולהודיע לו בפירוש שנילחם בכפיה כזאת כשלימיננו ההסתדרות הכללית. אם יישנה שם מה שאירע ב’נצח־ישראל', אגש למנהל, אף שיודע אני את תשובתו מראש. במקרה זה יהא עלינו לאסור מלחמה מרכזית, על־ידי המטה הראשי וּועדת־התרבות המרכזית, מפני שענין לנו עם חברי ההסתדרות.

אני סובר ומקווה שתבוא הנה ליום שלישי הבא – יום תל־חי. ביום זה אכניס להסתדרות את ילדי בית־הספר התיכוני.

ה. נ.

אליהו

7.3.27

שלום, יוסף!

שבתי לחיפה ומצאתי בה הרבה דברים חדשים:

א. הנוער העובד מצא דירה חדשה – שני חדרים ומטבח. בדירה הזאת יש חדר נוסף (בו גרים שני חלוצים), בלירה ומחצה אפשר לספח גם את החדר הזה לדירה, אז יהיה מועדון גם בשבילנו. אבל היכן העזרה הכספית לכך?

ב. מצב הפלוגה ירד פלאים בזמן היותי בתל־אביב. נוכחתי עד כמה זעומה עדיין ההתחלה. מצב הצופים הספרדים קשה עד אין שיעור. ראש הקבוצה אינו מתאים לתפקידו כלל ואינו בטוח שהקבוצה תוסיף להתקיים. מתחדדים היחסים בינם לבין האשכנזים.

ג. פעולותי בבית־הספר התיכוני מוכתרות בהצלחה. יש לי שם כ־15 ילד (ביניהם 4 ילדות). קבוצת הילדים מצוינת: סיכויים לראשי קבוצות. הם מתקשרים ברוחם עם ההסתדרות. בנשף תל־חי תהיה פקודה על כניסתם לגדוד.

ניגשתי לארגן קבוצת מדריכים.

ד. על־יד מחננו חונה קיבוץ ‘השומר הצעיר’ מגליציה. בקיבוץ זה התרכזו ממנהיגי תנועת ‘השומר הצעיר’. אחד מהם בשם שרר – שהיה חבר ההנהגה העליונה – שוחח אתי על כניסתו להסתדרותנו. הוא דיבר לפני כן עם לסיה. הלה ענה לו שאינו עכשיו בתוך הענינים ושלח אותו אלי. הבחור בן 22, שנתים בארץ, סימפטי למדי. לדבריו מתעניין הקיבוץ שלו, ובפרט מתעניינים מנהיגי התנועה בהסתדרותנו. עניתי לו: ‘הדבר הראשון שעליך לעשות הוּא להכיר את מהות הסתדרותנו ותפקידיה, ניתנת לך אפשרות לבקר בכל הקיבוצים, לעמוד על תכנה ועל שיטתה של פעולתנו, ולאחר זמן תדע, אם מצאת את מקומך בהסתדרותנו או לא’. על כך ענה: ‘כמובן, אם אתנגד ליסודות ההסתדרות לא אעבוד’. לפי בקשתו נתתי לו את עתוני ‘הצופה העובד’ ואת העיקרים. בשבת הוא היה בקיבוץ פלוגה, ראה את חחומר האנושי. אגב שיחה הביע דעה בדבר קשרינו עם ועדת־התרבות. הוא מתנגד לזה בהחלט. אני מדגיש: ‘קשר להסתדרות ולועדת־התרבות אינו אלא צינור’, והוא אומר: ‘הקשרים להסתדרות צריכים להיות קשרים רוחניים בלבד, אך אל ועדת־התרבות – בהחלט לא’. אף־על־פי־כן דעתי היא: יש לתת לו אפשרות לראות ולהביע דעה, כמובן, בחוגי מנהלי ההסתדרות. רצוי שיבוא בקשר מכתבים עם המטה הראשי.

ה. סוף סוף שמו לב בבית־הספר העממי לצופים האחדים שלנו. במועצת המורים החליטו: כל המשתייך להסתדרות הצופים העובדים, יוּצא מבית־הספר – אחרי שישוחחו עם ההורים. החליטו לעת־עתה שעל המחנכים לברר מי ומי המה הצופים העובדים. מחנך הילדים שלנו הוא אמוראי (חבר ‘הפועל הצעיר’), ידוע בחיפה כשמרני. באסיפות הפועלים לפני הבחירות שמעתיו מדבר בשפת השוק נגד בן־גוריון: ‘כלום יודע אתה משהו, הכל למדת מאתנו. מפלגתך קיימת חמש שנים, מפלגתנו עשרים’. אמוראי זה, מתנגד אף לאוטונומיה של ועדת־התרבות, מה ש’הפועל הצעיר' שוב איננו מזכיר. בבית־הספר התחיל ללחום בנו משהופיעו שם צופים אחדים. אולם צופה אחד ענה לו: ‘נרשמתי לצופים העובדים לא ליום אחד ולא אצא משם’. הילדים מחכים לקריאת המנהל לשיחה אתו. בהמשך התפתחות הענינים יהא עלי לנקוט אמצעים. רצוני, שנתיעץ קודם על כך. פה אין זה ענין של בית־ספר ‘נצח־ישראל’, פה ענין לנו עם אנשי ההסתדרות.

ו. בעוד שבועים־שלושה עוזב הקיבוץ את חיפה ואת זכרון־יעקב ועובר לכנרת. שם יעבוד בבנין. ראשי סחרחר. אני נבוך, שוב נסיונות. והפתרון?.. כבר אני מתחיל להתלבט.

אני מחכה לבואך בקוצר־רוח. שלח לי בינתים את ‘דף המדריך’.

ה. נ.

אליהו

חיפה, 8.5.27

למטה הראשי,

הימים שלפני אחד במאי עברו בין הצופים בהתעוררות ניכרת. החלטנו להופיע זו הפעם הראשונה בפומבי: להשתתף באסיפת הפועלים באמפיתיאטרון ובחגיגת ‘הפועל’ על המגרש. אמנם ידעתי כי רבים המכשולים, אך השארתי לצופים להחליט על דעת עצמם אם להשבית את הלימודים באחד במאי או לא. ביום ראשון ב־9 בבוקר התאספו 34 צופים בתלבושות, הסתדרו בשורות וצעדו בפיקודי לאמפיתיאטרון. הקהל לאלפיו קידמנו במחיאות כפים וקם על רגליו. הצופים תפסו מקומם על מדרגות הבמה, והנוער על הספסלים הראשונים. בזמן האסיפה בא מורה מבית־ספר תיכון ודרש שאפקוד על התלמידים ללכת לבית־ספרם. אמרתי, כי נכון אני למסור לתלמידים את דרישת המנהל, ויעשו הם כחפצם. התוצאה היתה, שהתלמידים לא נשמעו ונשארו באסיפה.

אחרי הצהרים השתתפו הצופים בתרגילים הכלליים עם הנוער ועם ‘הפועל’; את כל החגיגה הספורטיבית סיימה פלוגת הצופים כשהם ערוכים יפה בפירמידה גדולה שהצליחה באופן יוצא מן הכלל. הקיצור, באחד במאי היה מורגש שהצופים משתתפים בכל. אך תוצאות החג הזה לא בוששו לבוא. העונש הראשון היה בבית־הספר התיכון. את הצופים פיזרו לחדרים לשלוש שעות מאסר. החלו איומים על שבירת הארגון, שפיכת קיתון בוז על המדריכים המחנכים אותם ברוח מלחמת מעמדות.

כעבור ימים אחדים ביקרתי אצל המנהל ובסופו של דבר השכנתי שלום בבית־הספר והצופים ממשיכים בו את לימודיהם.

מאורעות חשובים יותר התרחשו בבית־הספר העממי. כל השבוע שלאחר האחד במאי איימו על הילדים שישליכום מבית־הספר, אם לא יביאו מכתב מראש הגדוּד שהוצאו מבין הצופים. כאשר דבר זה לא נתמלא, גורשו שלושה צופים מכיתה אחת. בשלושת הצופים הנותרים מכיתה אחרת לא נגעו.

הצופים המגורשים באו אלי מיואשים ומפוחדים: הביתה אין הם יכולים ללכת, מה יאמרו ההורים? ידעתי כי כדי לשנות את המצב נחוץ לעורר את ציבוריות חיפה כולה. כתבתי הראשונה היתה מועצת פועלי חיפה. נתקבלתי על־ידי המזכיר דויד כוהן. הרושם הטוב שעשו הצופים על הציבור באחד במאי נתן לי תוקף לדרוש התערבות המועצה בענין זה. אחרי שדויד כוהן טילפן אל בית־הספר העממי, הלכו לשם אבצוג ורזילי כדי לשוחח עם אמוראי. השיחה ביניהם היתה חריפה מאוד: ‘הענין הוא פדגוגי ואין אנו יכולים להרשות, אך בכלל’ – הוא מוסיף – ‘נתקבלה החלטה בועידת ‘הפועל הצעיר’ נגד הצופים העובדים’.

‘דבר זה באמת ארשום לי’, ענה אבצוג ועזב את החדר, ואילו רזילי עדיין פוסח על שתי הסעיפים, ‘אולי באמת הענין פדגוגי…’ – אומר הוא. ברל רפטור חזר מתל־אביב והתיעצתי אתו. החלטנו כי יש לקרוא לישיבה מלאה של המועצה, שישתתפו בה כ־300 פועל, ולהוקיע את הדבר בפני כל הציבור. נוסף על כך לטלפן ליבנאלי ולברל כצנלסון.

הצופים חזרו והלכו למחרת היום לבית־הספר. שוב גורשו ושוב באו אלי. הלכתי אל בית־הספר בדרישה להכניסם ללימודים עד הבירור במועצת המורים, אך נתקלתי בקיר אטום. הכוונה ברורה: להוגיע את הילדים. עדיין הצופים חזקים ברוחם, אך אם יימשך הדבר עוד יום או יומַיִם, קשה לחזות מראש אם יחזיקו מעמד. אם לא נעמוד עכשיו על החזרתם של שלושת הצופים האלה, יאבד בשבילנו בית־הספר העממי לתמיד.

ה. נ. אליהו

יום ד', 25.5.27, חיפה

שלום, יוסף!

אחרי נשף ל"ג בעומר שלנו התחלתי להכניס רוח של התכוננות לקראת הכינוס. לא ידעתי ברור, אם אמנם יתקיים הכינוס הגדול, משום כך חשבתי לנחוץ לערוך טיול של צופי חיפה לעמק, זאת אומרת: כינוס מחוזי. ואם הכינוס הגדול יבוצע, אפשר יהיה לדחות, כמובן, את הכינוס בעמק.

בנוגע לחיכוכים עם בית־הספר, כמעט שאין שום חדש. רשימתי ב’דבר' הודפסה במלואה, בלי שום קיצוצים. השאירו בה אפילו את הפיסקה האחרונה על ההשוואה עם ג. פ. או. תשובת כרמי שוב תהיה כנראה: שכל זה כזב! ואז יהא עלי לתת תשובה לתשובה.

שמעתי ממקור נאמן, שחקלאי וחבריו שולחים או שכבר שלחו ל’דבר' מאמרים לויכוח על הסתדרותנו. לנו טוב יותר לכתוב תשובה למתנגד, במקום שאנו נתחיל במאמרים על מהות הסתדרותנו.

שני נערים חדלו בינתים לבקר בהסתדרות והנערה יהודית – ראש הקבוצה – עובדת באופן בלתי־לגלי. יש חשש, שיכפו על ילדה אחת מכיתה נמוכה יותר שתצא מהסתדרותנו. יתחיל שוב סכסוך. מששת הצופים שהיו בבית־הספר לא נשארו אלא שנים. אך לא זה העיקר. אבדו בשבילנו כל אותם הילדים אשר חיכו בקוצר־רוח לגמר הסכסוך לטובתנו. עתה אנו בחינת ‘טריפה’ בשבילם.

השאלה עקרונית בשבילנו: היש רשות למורים לאסור על ילדים להיות בהסתדרות צופים אחרת מחוץ לכללית. אל נחשוב שמקרה חיפה לא ימצא הד בשאר מקומות. סניף המורים התארגן, האנשים כאן קנאים הם ומרגישים הם חובה קדושה להילחם עד חרמה בהסתדרותנו. ואם לא נעמיד כנגדם כוח חזק יותר יש סכנה שננוצח.

שלום. דרישת שלום לחברים.

אליהו ש.

ירושלים, 14.2.28

שלום לך, לויצה! ¹¹

שלשום קיבלתי את מכתבך ה’יבש' וברצוני לענות עליו. למראית־עין יש לי בירושלים כוחות מדריכים רבים וחשובים, אולם למעשה עושה כל אחד מהם בקושי עבודה אחת פעוטה. רק בת־שבע נמצאת כולה בפעולה בלגיון, בגוף ובנשמה.

השבוע התחלתי לאסוף קבוצה חדשה של נערים מן העיר העתיקה. פעולה זו ושאר פעולות (קבוצה נבחרת, חוג ספורטיבי, חוג דרמתי, עתון, הכנה לנשף תל־חי), הוציאו אותי מחיי הקבוצות הישנות של אלתר, זאב וריטוב. אני סבור הייתי שיכול אני לסמוך על מדריכים מבוגרים אלה, אולם למעשה אין רואים את פני אלתר וזאב במועדון כל השבוע ולא בשבת בקיבוץ הלגיון. רואים אותם רק בערבים בשעה של קיבוץ הקבוצה. לפעמים יש גם אי־נעימות, כשעלי לעמוד על המשמר ולדרוש שהם ילכו לקיבוץ־קבוצה ושלא יבטלוהו. אולי אין להאשים את החברים האלה. הם טוענים, שהלימודים דורשים מהם את כל היום ואת כל הערב. גם אני מבין כי נתקלים הם בקשיים בכניסתם ללימודים אחרי שנים ללא לימוד. אך למעשה אין לי עוזרים לפתח במידה הדרושה את הלגיון.

מכל זה תבין את קשי המצב. על הכנסת לימודים קבועים למדריכים – אין כלל לחלום, מאחר שבמאמצים רבים אני מצליח לאסוף את החברים לישיבת מטה הלגיון. הגאולה תבוא אולי מצד אחר. אירגנתי כאן קבוצה נבחרת של שמונה צופים, מן הטובים בלגיון, ואני רוצה בזמן הקרוב להכשיר כששה מהם לראשי קבוצות.

אני מבקש ממך, שתפרט לי מהי תכנית העבודה לקורסים בתל־אביב ובפתח־תקוה על כל פרטיה ודקדוקיה. אל תסתפק במלים: שאלות מתודולוגיות, אלא כתוב את הנושאים ואת ראשי הפרקים לשיחות מסוג זה. כשאתה כותב: מולדת, כתוב מה יש ללמוד בידיעת המולדת, כי מולדת, מתודולוגיה, התהווּת כדור הארץ, הם מושגים כוללים, ואני זקוק לא לשם הדברים, כי אם לדברים עצמם. אם תעשה את הדבר הזה, אולי בשיתוף עקיבא, ארגיש עזרה מעשית כלשהי מצד המטה הראשי. הבינה נא, למה אני מתכוון: תכנית לקורס של צופים בגיל 18־17־16, אשר להם הכרה שטחית של המדרגות, צופים בעלי תפיסה טובה למדי, העתידים להיות כעבור זמן־מה ראשי קבוצות. השאלה היא מה צריך לתת להם? ופה עלי להעיר – לא לתכנית תרבות עשירה אני מתכוון, אלא לשורת שיחות מסוגים שונים, הדרושים לראש־קבוצה. המטה הראשי צריך לעבד את התכנית לפרטיה, ובכל מקום יסגלה לתנאיו המיוחדים. השתדלו לעשות זאת בזמן הקרוב ביותר, תוך שבוע עד עשרה ימים.

רצוי היה להוציא, לוּ יכלתם, איזה עלון ערוך יפה בשביל הצופים, כי הסקירות – הן בשביל המדריכים בלבד. וחוץ מאינפורמציה אין בהן דבר. את הקונספקט ואת התכניות אתם צריכים לדרוש מכנרת¹². אגב, אם אהיה בעמק אוכל להיות גם בכנרת ולקבל את הדרוש. השאלה היא אם יהיו לי הוצאות הדרך. אם יש חשיבות לביקורי בעמק, השתדלו לסדר את הדבר. אגב, נחוץ לעשות דבר־מה בענין חיפה. אם תסתדר נסיעתי לעמק, אבקר גם בחיפה ואולי אוכל לעשות שם דבר־מה, כי הקשרים שלי אל חיפה עדיין חזקים מאוד.

הייתי אצל קובלסקי. תוף טוב בקוטר של 35–40 סנטימטר מחירו 180 גרוש. חלילים מצויים במחיר של 20 גרוש. יש להם סניף בתל־אביב. לו יכולתי להשיג את סכום הכסף, הייתי קונה תוף לירושלים. לצלילי התוף, בתהלוכה אחת בעיר, ינהרו מאות נערים ירושלמיים להירשם לצופים העובדים. כאן יש לדברים, כתוף וחליל, השפעה עצומה על הילדים המזרחיים. ‘ברית טרומפלדור’ תרכוש לה בדרך זאת נפשות הרבה גם מתוך הילדים העובדים.

כתוב, לויצה, מכתבים מפורטים יותר על הנעשה ועל מה שאינו נעשה במטה הראשי ומסביב לו. אני מבקש להעמיד על סדר־היום שאלת כינוס או פגישה בין צופי יהודה בחג הפסח. לפי דעתי, כדאי לקיים משהו בימי חול המועד פסח. אם לא תתקיים פגישה כזאת, אצא עם צופי ירושלים לטיול רחוק.

עבודתי הולכת ומסתיימת. עבדתי שלושה ימים בשבוע הקודם. בשבוע שעבר רק יום אחד – מסיבת הגשמים. אם תוכלו להשיג סכום כסף מסוּים ותלוו לי, תוציאוני מן המיצר. נוסף על החובות שלי, נשארתי גם בלי נעלים, ומוכרח אני לקנות לי זוג חדש באלה הימים. ביום גשם אינני יכול לצאת החוצה והדבר מכביד על עבודתי. יש סיכויים לעבודה גדולה בבנין הספריה הלאומית, וקבוצתנו (קבוצה טכנית לעבודה) תעבוד שם. אך מתי יתחילו אין איש יודע.

שלום וברכה! ד"ש לברוך ולכל החברים.

אליהו

---

ארגוּן ילדי עדוֹת המזרח

מאת

אליהו שומרוני

אם עדיין אין בידנוּ, מפני מיעוּט הנסיון, לקבוע תכנית שלמה המתאימה בכל מאַת אחוּזיה לפעולה בין ילדי המזרח, הנה הולכת ומתבהרת על־כל־פנים שאלת צורת הארגון ומרשה לנו להוציא כמה וכמה מסקנות מועילות.

באָמרי ‘צורת הארגון של ילדי המזרח’, אני מתכוון בעיקר לשאלה המכאיבה: הניתן לקיים קבוּצות מעורבות, בעיקר מאשכנזים ומילדי המזרח (ספרדים, תימנים, פרסים וכו')? בהיפּגשי עם חומר אנושי זה במקומות שונים, ראיתי שאיבה וקנאה שרוּיות בין ילדי העדות השונות. אנחנוּ הנחנוּ, וּבצדק, שאין לשים פּדוּת בין עדוֹת, דיבּרנוּ כך על ארגוּן ילדי המזרח ולא דיבּרנוּ על צוּרת הארגוּן. לא היה כל פּקפּוּק בכך שנכניס ילדים אלה כשאר הילדים בתוך הפּלוּגות הקיימות ושוּם שאלה מיוחדת על ארגונם לא עלתה על דעתנוּ. אך הנה בא נסיון העבודה וטופח על פּנינוּ ומראה לנוּ ששגינוּ.

בעיקר מתעוררת השאלה הזאת בכל חריפוּתה בחיפה. הצופים מתחלקים שם לפי העדות: 60% אשכנזים ו־40% מזרחיים, ואילו בירושלים ובתל־אביב השאלה איננה חריפה כל כך כי בראשונה הרוב המוצק – בני עדות המזרח ובשניה – אשכנזים. אך גם בשתי הערים האלה עתידים המדריכים אגב התפתחוּת הלגיונות להיתקל בשאלה זו ויהא עליהם למצוא את הפתרון הדרוש. בתל־אביב, למשל, כשניסינוּ לארגן את ילדי התימנים, הכנסנוּם לקבוצה מעורבת והיינוּ בטוחים שבנקל ימצאוּ את מקומם בחיי הלגיון. והנה לא כך היה הדבר: הם לא חיוּ בשלום עם שאר צופי הקבוּצה – עם האשכנזים, ולגמרי לא התמזגוּ בסביבה הצופית הכללית. דוגמה קלה זאת מראה על הצורך ביצירת סביבה מתאימה משלהם, שבה ירגישוּ את עצמם כאזרחים מלאים. גם מדריך בחיפה הניגש לארגן קבוצה אינו שׂם פדוּת בין העדות וּמשתדל ללכּד את הילדים בקבוּצות משוּתפות, אם רק הגיל מרשה זאת, אך הוּא נתקל מיד בהתנגדוּת נמרצת. ושני הצדדים מסרבים להיות בקבוצה אחת. יחסי איבה וקנאה שוררים בין הילדים, והאיבה הזאת מתפתחת לא בשטח הילדוּתיוּת, כיחס המצוי בין ילד לחברו, אשר רגע אחד הוא מַכּהוּ וסמוּך לכך הוא מחבקהוּ, אלא דווקא בשטח ההבדלים הפסיכולוגיים העמוקים בתכוּנות וּסגוּלות, הבדלים באופי ובהרגלי־חיים הנובעים ממורשת דורות. כינוּיים לאין מספר בפי הילדים מכוּונים להבלטת העדתיות. נוכחתי לדעת שמאמציו של המדריך ושימוּשו בכוח הפקודה לא יועילוּ, להיפך, על־ידי כך אך יחריף את היחסים בין הילדים ותיפגע סמכוּת המדריך. ולא עוד אלא ש’הארגוּן המשוּתף' הזה לא יאַפשר עבודה קבוּצתית סדירה, כאשר היא לא תמשוך במידה שוה את כוּלם. ושוּב מפּני אותם ההבדלים בהתפתחוּת, באופי ובכשרון התפיסה, הוכרחנוּ לסדר את ילדי המזרח (ספרדים) בקבוּצות מיוחדות. מעניין לציין, שילדים אשכנזים אחדים, בני גילם, יצאוּ את ההסתדרות מתוך סירובם המוחלט להיות בקבוּצות מעורבות. אני אומר, אַל נירתע מפני ההכרח לאַרגן ילדי המזרח בזמן הראשון בקבוצות מיוחדות, כי אין כל יסוד לנימוּק על הבלטת העדתיוּת בארגוּן מיוחד. דווקא זאת הדרך היחידה להבראת היחסים ולהשלטת שויון כלשהוּ על־ידי פעוּלות משוּתפות בין הקבוּצות, קיבוּצי הגדוּד כוּלו ועוד. נשקול נא באיזה מקרה אנוּ מעודדים את הבלטת ההבדלים ואת התנגשוּתם: האם כשילדי העדות השונות נמצאים בקבוּצה אחת, או כשהם נמצאים בגדוּד אחד, אך בקבוּצות מיוּחדות? מוּבן שבמקרה הראשון. עלי להודות כי גם המקרה השני אינו פשוּט כל כך כפי שהוא נראה לכאורה. פה צריכה להיעשות עבודה חינוּכית מתמדת המכוּונת להתקרבוּת מכּסימלית של הקבוּצות השונות על יסוד יצירת סביבה צופית כללית אחת לכל הצופים בגדוּד או בלגיון. היצירה קשה ואִטית, הרבה תנאים גורמים מפריעים לכך, אבל היא בטוחה והכרחית, וּבה התרוּפה למצב הלקוּי הקיים.

אני בטוח שהרבה חברים מדריכים יסכימוּ לדעתי שהבעתי לעיל, ואם יש מדריכים אשר בידם להוסיף לדברים שהם חולקים עלי לגבי השאלה שנגעתי בה, היה רצוי מאוד שיתבררוּ הדברים מעל ‘דף המדריך’.

בשאלת הפעולה עצמה בין העדות המזרחיות לא נגעתי. אולי אשוב אליה ב’דפּים' הבאים.

אליק נואם במעמד עלייתה של היאחזות נח"ל על הקרקע

אנשי נח"ל בעבודת סיקול בעין־גדי

---

בשולי הפרק: על 'הסתדרות הצופים העובדים'

מאת

יוסף יזרעאלי

הרשימה שלפנינוּ נכתבה פרקים פרקים במשך תקוּפה ארוּכה. ראשיתה בהכנת הקובץ לקראת מחצית היובל של קיבוצנוּ – אפיקים. בימים ההם ביקש ממני אליק להעלות בשביל הקובץ זכרונות מתקוּפת עבודתנוּ המשוּתפת ב’הצופים העובדים' – אלא שלא נסתייע הדבר. הנני מסיים פּרק זכרונות זה בתנאים שלא ציפּינוּ להם – עם הופעת ספרו של אליק לזכרו.

אליק עלה לארץ בגיל צעיר עם קרובי משפחתו שהשתקעוּ בתל־אביב. על אף גילו הצעיר, ראוּהוּ כחבר בכוח בקיבוּצנוּ. הן הוּא היה חניך תנוּעתנוּ עוד ברוּסיה, וּמן המזדהים אתה ועם מגמותיה בלב ונפש. טבעי היה איפוא הדבר, כי משהחליט קיבוצנוּ על הקמת תנועת ‘הצופים העובדים’ נכלל אליק בין הפעילים בתוכה.

על אליק כחבר, כאיש תנוּעה, כמַדריך נוער נאמר הרבה ועוד יסוּפּר בהזדמנוּיות שונות. אוּלם, רצוני לציין, כי הוּא חונן בחוּשים תנוּעתיים מיוּחדים. בבואו לעבוד ב’צופים העובדים' היה רק כבן 17 ולא היתה לו הכשרה תנוּעתית מוּקדמת מספקת כמו שהיתה ל’בוגרים' ממנוּ, בתנוּעה ובקיבוץ. אף־על־פי־כן, ‏ מה שלם היה במַאבקנוּ על דרכנו בתוך ‘הצופים העובדים’! מה בהיר היה בהגנה על ערכי יסוד של התנוּעה וקשה לשכוח זאת עד היום!

לזכרו מוּקדשת הרשימה הזאת, ודמוּתו הבּהירה והמחנכת תלווה אותנוּ.

נסיון להקמת תנועת נוער מגשימה

אחת הפּרשיות הנשכחת והולכת בתולדות תנוּעת הנוער החלוּצי בארץ היא פּרשת הקמתה וּפעוּלתה של ‘תנוּעת הצופים העובדים – השומר הצעיר’, שהוּקמה בשנות 1925–1928 על־ידי ראשוני קיבוּצנוּ (אפיקים). מבחינה היסטורית היתה זו המסגרת הראשונה של הנוער בארץ שאָמרה בפירוּש, כי מגמתה היא חינוּכית חלוּצית, וכי מטרתה לחנך את חבריה להגשמה מלאה בחיי קבוּצה.

ייתכן, כי מבחינת חקר תולדות תנוּעת הנוער בארץ־ישראל אין לפרשה זו ערך מיוּחד, ובהעלאת זכרונות מאותה תקוּפה אין יותר מאשר תרוּמה לזכרון חוָיות סנטימנטליות של ימי בראשית – ימי ‘ילדוּת’ – לקיבוּצנוּ. ברם, בנסותי לסכּם פּרקי נסיון, שרכשנוּ לעצמנוּ באותם הימים, מתעוררת בי מחשבה מוּזרה במקצת: ייתכן שלתופעות חברתיות וציבוּריות רבות בימינוּ שרשים עמוּקים דווקא באותה תקוּפה, ולפחות כמה מן התופעות ומן הגילוּיים של הזמן האחרון (פּילוּג בתנוּעת הפּועלים ובתנוּעה הקיבוּצית), אפשר להבין ביתר בהירוּת לאור פּרשה צנוּעה למדי, שהיינוּ שוּתפים לה לפני 30 שנה בקירוב.

הנני ניגש איפוא לרשום את פּרקי ‘הצופים העובדים’ מתוך אשלית־מה, כי ייתכן שיש בהם ערך אובּייקטיבי החורג ממסגרת זכרונותיו של אחד השוּתפים לנסיון חינוּכי מסוּים בהקמת תנוּעת נוער חלוּצית חינוכית בארץ.

הרקע

כדי להבין לשם מה נכנס קיבוצנוּ לפעילות מיוּחדת של הקמת תנוּעת נוער חינוּכית בארץ, חובה להקדים ולספּר – ולוּ בקיצוּר – על מניעיו הרעיוניים של קיבוּצנוּ עם עלותו לארץ.

ראשוני אפיקים – חניכי ‘השומר הצעיר’ הרוּסי – באוּ מקרב תנוּעה צופית־סקאוּטית, שנכבשה להשפעתה של הציונוּת והחלוּציוּת בתנאי מחתרת סוביטית. הראשונים היוּ חברים למסגרות סקאוטיות שונות – כלליות או של יחידות יהודיות מיוּחדות – שעדיין פּעלוּ בשנות 1918–1920, על אף המהפּכה הבּולשבית, ונמצאוּ במסגרות אלוּ בשוּלי ההתארגנוּת, שהתחילה על־ידי המפלגה הקומוּניסטית עם הקמת ‘הפּיונרים’ – כמסגרת המכשירה לחברוּת בקומסומול.

חברי ‘השומר הצעיר’ הרוּסי ינקוּ את ההשפּעה הציונית מהורים ציונים; מבית־הספר העברי ‘תרבות’, שעדיין לא נסגר על־ידי השלטונות; ומתוך מגע עם יחידים מארץ־ישראל, שבאוּ לביקוּר קרובים אחרי מלחמת העולם הראשונה. עצם השם ‘השומר הצעיר’ בא בהשפעת הקריאה על ‘השומר’ וּבהשפּעת חברי ‘השומר’ שביקרוּ ברוּסיה, שסיפּוּריהם על מעשי גבוּרתו של ‘השומר’ בארץ, היה בהם כדי להלהיב את דמיונו של נוער צעיר. סניפי ‘השומר הצעיר’ הרוּסי קמוּ ללא קשר הדדי, ורק לאחר שנים מספּר (1921–1922) התחילה להתגבּש המסגרת הארצית, שניסחה ראשיתה של תכנית ושל מגמה תנוּעתית.

קשר תקין אל הארץ לא היה קיים. היינוּ במחתרת ולא יכולנוּ אף לחלום על מגע אל גורמים ציוניים מחוּץ לרוסיה. לא ידענוּ על הנעשה מעבר לגבול. גדלנוּ והתפּתחנוּ בתוך אוירתה המיוּחדת של התנועה, תוך מגעה אל מסגרות ציבוּריות וחינוּכיות אחרות של התנוּעה הציונית במחתרת הרוסית. מהם למדנוּ ובויכוּחים אתם גיבּשנוּ עמדות והשקפות.

דומני, שיצירת המגע אל הארץ והדחיפה להרחבת העליה, יש לזקוף לזכוּתו של החבר ד. בן־גוריון שביקר ברוּסיה בשנת 1923 כשליח ההסתדרוּת לרגל פתיחת התערוּכה החקלאית ונפגש במוסקוה עם החברים שהשתתפוּ במושב השני של המועצה הראשית. אין לקפּח גם את זכוּת השפּעתו של החבר יהודה אלמוג (קוֹפּיליביץ) אשר בביקוּרו ברוּסיה יצר את המגע אל ‘גדוּד־העבודה’ בארץ־ישראל וקרא להצטרף אליו.

כך הצטרף הפּסיפס הססגוני של השפּעות שונות לשלמוּת מסוּימת וגוּבּשה השקפת עולמה של התנוּעה, שהביאוּ אתם ראשוני הקיבוּץ: מן הנסיון הצופי – הרגלי תנועת נוער חינוּכית, רצון לחינוּכו העצמי של האָדם, כללי התנהגוּת אישית, הגשמת ערכי מוּסר וערכי־חיים הלכה למעשה; מן המגע אל שליחי הארץ – הכּרת החובה של הגשמה חלוּצית, לבנין חיי קיבוּץ, לעבודה, ולבנין ארץ־ישראל פּועלית וסוציאליסטית; וּמהשפּעת תנאי המַהפּכה – הכּרה בצורך קיוּמו של ארגוּן פועלים מאוּחד, בהדרכת מפלגת המעמד.

הפגישה עם המציאות

במחציתה השניה של שנת 1924 התחלנוּ לעלות לארץ ולהתרכז בקיבוּץ. במשך שנת 1925 עלוּ רבים. בדרכים שונות (דרכים לגליות, גירוּש מרוּסיה, הברחת גבולין) הגיעוּ חניכי התנוּעה וחברים מספּר מן המַטה הראשי. בפסח 1925 כבר יכולנוּ לסכּם לעצמנוּ – בפּגישה השניה של פלוּגות הקיבוּץ – סיכּוּמים ראשונים של התרשמוּתנוּ בארץ.

המַגע הראשון אל המציאוּת הדהים, הפליא ואף גרם מבוּכה.

נפגשנוּ עם אנשי ‘השומר הצעיר’, ראשוני העליה השלישית (בית־אלפא), ועם עולים חדשים כמונוּ: אנשי קיבוּץ ב' (משמר העמק) וקיבוּץ דילבּ (מרחביה). עדיין הם בשלב ראשון להתגבּשוּתם הרעיונית, קרובים לעולמו הרוּחני של ‘הפועל הצעיר’. יש להם מוּשׂגים סוציאליסטיים מסוּיגים, וניכּרות בהם הדגשת המומנט הלאוּמי ורומנטיקה של ‘אל־על’.¹ מי פּילל בימים ההם כי ‘השומר הצעיר’ ייעגן בדבקוּתו לאידיאולוגיה של מרכּסיזם־לניניזם? לעומתם היתה עמדתנוּ הסוציאליסטית ברוּרה יותר. אוּלם המבדיל ביותר בינינוּ ובינם באותה תקוּפה התבטא: א. בהנחתם כי יש ‘נצחיוּת’ בעצם קיוּמה של תנוּעת נוער של ‘השומר הצעיר’, ב. בשלילת הנחתנוּ היסודית, כי מפלגת פּועלים אחת צריכה לנהל את עניני מעמד הפּועלים, וכי תנוּעת נוער חייבת לחנך את בּוגריה ליכולת השתלבוּת במסגרות כלליות של ציבוּר הפּועלים. היה איפוא ויכוּח יסודי בינינוּ, אם יש לפעוּלה חינוּכית בנוער תפקיד פוּנקציונלי בלבד או שהיא נועדה להקמת תנוּעת נוער לשמה.

ראינוּ את עצמנוּ כחלק בלתי־נפרד מציבוּר הפועלים כוּלו. היינוּ קשוּרים ל’אַחדוּת־העבודה'. היינוּ קיבוּץ בלתי־תלוּי, ורצינו באיחוּדה של התנוּעה הקיבוצית. ואָמנם כעבור זמן־מה נתנוּ ידנוּ להקמת הקיבוּץ המאוחד, בתקוה שהתנוּעה הקיבוּצית כוּלה תתלכּד במסגרת אחת. כשהוּקם הקיבוּץ הארצי של ‘השומר הצעיר’ לא הצטרפנוּ אליו, מפּני שהתנגדנוּ להתבּדלוּת התנוּעה הזאת במסגרתה המיוּחדת, ונאבקנוּ בתוך ‘השומר הצעיך’ העולמי על זכוּתו של קיבוּץ העולה לארץ להגדיר עצמו כרצונו.

לחוקרי תולדותיה של תנוּעת הנוער החינוּכית החלוּצית בציונוּת ידוּע כי ל’השומר הצעיר' זכוּת־ראשונים כתנוּעה חינוּכית, במלוא מוּבנה של המלה. זו היתה תנוּעה שהדגישה את הצורך בהעלאת ערכּו האישי של החניך. מבחינה זאת, לא היה כל הבדל בין ‘השומר הצעיר’ הרוּסי, הפּולני, הגליצאי או הרומני. מה שמפליא אוּלי הוּא, כי אנוּ הצלחנוּ לטפּח ערכי תנוּעה אלוּ בתוך המחתרת הסוביטית על אף ניתוּקנוּ מן העולם היהוּדי החפשי. הרגשת הזהוּת הזאת קשרה אותנוּ אל שאר חלקי ‘השומר הצעיר’, על אף הזהוּת הרעיונית ועל אף נקוּדות־מוצא אידיאולוגיות שונות. זו היא הסיבה לעוּבדה, שנשארנו במסגרת משוּתפת כשש שנים.

במַקבּיל לתהליכי הסתגלוּת לאַקלימה הרוּחני והציבוּרי של

ארצנוּ באותה תקוּפה, פּעלוּ, כמובן, התהליכים הפּרוזאיים של הסתגלוּת לחיי עבודה, של יצירת חברה קיבוּצית, של טיפּוּח ערכי הווי וחברה. ידידים המספּרים כיום על ‘הקיבוּץ הרוסי’ (כך קראוּ לנוּ בימים ההם), אומרים, כי עשינוּ רושם טוב, רושם של חבוּרת צעירים המשתדלים להיות פּועלים טובים. וליצנים היוּ מוסיפים: ‘ואפילו לא רצוּ לעבוד, הרי היוּ לפחות חבריה עליזה’. בצדק או שלא בצדק – הלך שמנוּ לפנינוּ. אוּלי לרגל היותנוּ אחד האוּדים האחרונים שניצלוּ מהריסות היהדוּת הרוּסית המפוארת; ייתכן משום שהיינוּ בעיני רבים מין יצור משוּנה: ספק ‘השומר הצעיר’, ספק אנשי ‘אַחדוּת־העבודה’. עברוּ עלינוּ, כמובן, ימים קשים: אכזבות, רעב, חוסר־עבודה. אוּלם בסיכוּם סופי – נתגבּשנוּ כיחידה קיבוּצית שנחשבה גם באותם הימים כיחידה טובה.

עוד בזמן הראשון לקיוּם הקיבוּץ התגבּשה בתוכו ההכּרה, כי מוּטל עליו למלא שליחוּת בקרב הנוער בארץ; כי חייבים אנוּ לתרום תרוּמה משלנוּ בגלל מעמדנוּ המיוּחד: היותנוּ חניכי תנוּעת נוער מגשימה והיותנוּ קיבוּץ הרואה עצמו כחלק אורגני של כלל ציבוּר הפּועלים בארץ. המסקנה היתה: להקים תנוּעת נוער ברוּחנוּ. למען שלמוּת התמוּנה יש להוסיף כי קיננה בלבנוּ השאיפה להקים המשך לתנוּעתנוּ שברוּסיה הנמַקה במחתרת.

ראשיתה של התנועה

ב־1924 הקימה הסתדרוּת העובדים את ‘הנוער העובד’. הכוונה הראשונה היתה: לארגן נערים עובדים, שמפּאַת גילם עדיין אין הם יכולים להצטרף לאיגוּדים המקצועיים של ההסתדרוּת. עם זאת היתה בלבם של ראשי ההסתדרוּת המחשבה, כי במסגרת ההסתדרוּת אפשר יהיה ליצור תנוּעת נוער אחידה, שתמנע פּילוּגים, לפחות, בקרב הדור הצעיר. יש לזכור, כי באותם הימים עוד לא היוּ נערים עובדים רבים בארץ. הכוונה היתה בעיקר למאות אחדות של נערים עובדים בערים ובמושבות הגדולות. באותו זמן היוּ לא מעט נערים לומדים בירוּשלים, בגימנסיה הרצליה ובבית־הספר הריאַלי בחיפה. וכוונתה של ההסתדרוּת היתה, להקיף קודם־כל את הנערים העובדים ולגבּשם במסגרת אחידה.

זכוּרה לי הפגישה בתל־אביב שאליה הוּזמנוּ אחדים מקיבוּצנוּ. השתתפוּ בה מטעם הועד הפּועל: ד. בן־גוּריון, דוב הוז, אליהו גולומב ויציב. מקיבוּצנוּ באוּ לסיה גלילי, זאב־הים ואנוכי. בפגישה נדונה שאלת השתתפותנוּ בפעוּלה בנוער, ביחוּד בנוער העובד. הם הסבירוּ לנוּ את המגמה לפעוּלה בנוער העובד, ואנוּ הבענוּ נכונוּת להיענות לתביעה, אוּלם הרגשנוּ כי עיקר יכלתנוּ היא בפעוּלה חינוּכית, וכי ברצוננוּ להקים בתוך ‘הנוער העובד’ מסגרת חינוּכית צופית לנערים עובדים ולומדים כאחד עד גיל מסוּים. אם זכרוני אינו מטעני, היתה הסכמה לשיטת פּעוּלתנוּ ולכניסתנוּ לפעוּלה ב’נוער העובד'.

אותה שעה עמדה לפנינו שאלה ‘פּוליטית’־טקטית. אנחנוּ היינוּ חברי התנוּעה העולמית של ‘השומר הצעיר’. ההנהגה העליונה של התנוּעה דנה אָמנם בהקמת סניף של ‘השומר הצעיר’ בארץ, אוּלם עדיין רחוקה היתה מביצוּע התכנית. לנוּ היה ענין רב להתחיל בעבודה חינוכית בארץ בטרם תחליט על כך התנוּעה העולמית, כדי ליצור עוּבדה קיימת. אוּלם בעיקר רצינוּ להוכיח שאפשר להקים מסגרת לפעוּלה חינוּכית בתוך המסגרת הכללית של הנוער, כי אין צורך ליצור תנוּעה עצמאית ונבדלת. נאלצנוּ איפוא לפעול לא בדרך ‘קונסטיטוּציונית’. הודענו להנהגה על הקמת מסגרת לפעוּלה חינוּכית ב’נוער העובד’ ששמה: ‘הסתדרוּת הצופים העובדים – השומר הצעיר’. כך העמדנו את ההנהגה העליונה לפני עוּבדה של התחלת פּעולתנוּ ב’נוער העובד'.

מצד ההנהגה העליונה היו מחאות והודעות על הפרת משמעת התנועה. ההנהגה עדיין לא היתה מוּכנה ליזום תנוּעה עצמאית בארץ. לעוּמת זה, עצם הלחץ המוסרי של הרצון ליצור מסגרת אחידה לנוער היה חזק למדי, כך שלמעשה נסתיימה ההתנגשוּת בהבעת מחאה בלבד. הואיל ולמעלה משנתים לא נעשוּ על־ידי ‘השומר הצעיר’ שום נסיונות להקמת תנוּעה משלו, היתה איפוא לפנינוּ דרך פתוּחה לפעוּלה עצמאית ברוּחנוּ. לא שיערנו, כי הויכוּח העיקרי יתפּתח זמן־מה אחר־כך מכיווּן אחר לגמרי, והוּא אשר יכריע את גורל נסיוננוּ החינוּכי.

בהתיעצוּיות שנתקיימוּ בקיבוּצנוּ הורכבה המשלחת לפעוּלה בהתאם לקוים שגוּבשוּ בועדה התנוּעתית של הקיבוּץ. חבר המדריכים הורכב מן החברים: ישראל אילנאה, ברוך קטן (כיום מחוּץ לקיבוּץ) ויוסף יזרעאלי (מרכּז). אליהם הצטרפו לפעוּלה כמה צעירים – ובראשם אליהו שומרוני – שהיוּ בתנוּעה ברוּסיה ועלוּ לארץ עם הוריהם ולא הצטרפוּ לקיבוּץ בשל גילם הצעיר (סוּכּם כי א. גלילי (לסיה) לא ייכנס לפעוּלה ממשית, אוּלם הוּא יהיה קשוּר קשר הדוּק לפעוּלה מטעם משלחת חוּץ־לארץ של התנוּעה הרוּסית וידריך את חבר המארגנים). אגב, המשלחת פּעלה בתנוּעה בערבים, ובימים עבדוּ חבריה בבנין ובחקלאוּת כדי לקיים את עצמם.

‘הנוער העובד’ שכן בימים ההם בתל־אביב בצריפים, מוּל מגרש חול רחב־מידות, כעת ‘גן־מאיר’. עצי השקמה, שאחדים מהם שׂרדוּ לפליטה ברחוב המלך ג’ורג', מוּל בית החלוּצות, היוּ איי הצל בתוך שממת החול. מרחוק… נראה רחוב אלנבי וממנוּ דרומה השׂתרעה העיר. למעשה היוּ צריפי ‘הנוער העובד’ פּינה מבודדת בתוך העיר, דבר שקשה מאוד לתאר כעת למכירים את סביבות גן־מאיר במרכזה של העיר הסואֶנת.

בתוך הצריפים מצאנוּ קבוּצת נערים העוסקת בעניניה. יש לזכור את גיל המדריכים והחניכים כאחד. אנוּ היינוּ בני 19–20. בני ‘הנוער העובד’ היוּ בני 16–17. בין פּעילי ‘הנוער העובד’ אז (חברים נבחרים לועד) היוּ: ישראל גלילי, משה כרמל, משה פלמן ז"ל, ואחדים פּחות מוּכּרים לציבוּר. נפגשוּ איפוא שני עולמות: ילידי הארץ (או נוער אשר גדל בארץ) וצעירים אשר זה לא כבר עלוּ מרוּסיה. נוער שעברית היא שפתו היחידה וביניהם משורר צעיר (א. בּרוידס), ולעומתם אנשים שהרוּסית שפתם ואילו העברית עדיין אינה שגוּרה בפיהם; צעירים אשר גדלוּ באוירה רוּחנית של אנשי העליה השניה – והם בני השכבה שיצרה את ההסתדרוּת, וצעירים שבאוּ מתוך המחתרת החלוּצית ברוּסיה, ולהם מוּשׂגים וחוָיות הטעוּנים זיקוּק במַצרף המציאוּת החדשה.

אלה ואלה צריכים היוּ למצוא שפה משוּתפת ולהשתדל לטפּח הרגלי פּעוּלה משוּתפים. עמדה איפוא בחריפוּת הבעיה של מיזוג רוּחני בין קבוּצות אנשים שונות, וכן הבעיה של תפיסות שונות על חינוּך נוער. אוּלם כשניגשוּ לפעוּלה לא ידענו, כי בעיות מסוּג זה תתעוררנה בחריפוּת בלתי רגילה. גם לאחר שחזרנוּ משליחוּתנוּ, כשהמפעל החינוּכי שהתחלנוּ בו התפּורר, לא כוּלנוּ הבינונוּ מיד היטב את אשר קרה. רק כעבור זמן־מה התחילה התמוּנה להתבהר לכוּלם. כאמור, באנוּ להקים מסגרת חינוּכית בתוך ‘הנוער העובד’: תנוּעה הבנוּיה על קבוּצות חינוּכיות המחוּלקות לפי גילים (שכבות). על מסגרת חוּקית וציווּיים המחייבים כל חניך, על סממניה של תנוּעת נוער בהופעה חיצונית (תלבושת צופית, צעידה בסך, משמעת, מחנאוּת וכדומה), והעיקר – על גיבּוּש הכרתם של החניכים תוך תהליכים חינוּכיים ובירוּרים תנוּעתיים פּנימיים.

אוּלם אנשי ‘הנוער העובד’ לא היו מוּכנים לקבל את השיטה הזאת. הם רצוּ לקיים מסגרת ‘כללית’ של מועדון ושל חוּגים לימוּדיים. הם ראוּ נגד עיניהם את שיטת התארגנוּתם של הבוגרים בהסתדרוּת ורצוּ לקיימה במַתכּונת מוּתאֶמת לנוער. עוד עם ראשית פעוּלתנוּ נתברר כי יש לחפש פּשרה. הפּשרה נמצאה אָמנם, הוּחלט כי אנוּ פּועלים בגיל צעיר יותר, בשעה שהמסגרת הכללית של ‘הנוער העובד’ עוסקת בגיל 17 ומעלה. דרשנוּ כי בוגרי השכבה הצעירה שיגדירוּ עצמם להגשמה קיבוּצית, ימשיכוּ בטיפּוּח קשרים אל ‘הצופים העובדים’. אוּלם ברבות הימים נתברר, כי הפּשרה היא המקור לאי־יכולת להמשיך בפעוּלה. הנהגת ההסתדרוּת לא היתה מוּכנה לתת לנוּ את התמיכה הדרושה, כי מבחינה רוּחנית גילתה יתר הבנה כלפּי רצון אנשי הועד המרכזי של ‘הנוער העובד’ – שהרי אלה היוּ דומים להם ולנסיונם בעבר יותר מאשר אנו. היינוּ איפוא מבודדים במאבקנוּ על הקמת המסגרת החינוּכית לפי רוּחנוּ. ‘השומר הצעיר’ חיכה לכשלוננוּ. הנהגת ההסתדרוּת באותם הימים לא הבינה בעיותיה של תנוּעת נוער חינוּכית. צעירי ‘הנוער העובד’ פּחדוּ מפני ‘חידוּשים’ והתיחסוּ אלינוּ בהסתייגוּת וּבסקרנוּת – ‘ניחא! עשוּ משהו ואנוּ נדון לאחר־ מכן’.

אף־על־פי־כן נכנסנוּ לפעוּלה והתחלנוּ בונים את המסגרת.

התנועה בפעולתה

הראשונים שאוּרגנוּ בקבוּצות ‘הצופים העובדים’ היו צעירים שהיה להם קשר מסוּים אלינוּ עוד ברוּסיה. חלק מהם עלה לארץ עם הוריהם וחלק מהם היה קשור קשרי משפּחה, ידידוּת והיכּרוּת אל חברי קיבוּצנוּ. אלה היווּ את הגרעין שאפשר היה לסמוך עליו. ממנוּ צמחה חבוּרת מַדריכים צעירים. והעיקר – הם היוּ מסוּגלים להוות ‘גשר’ טבעי בינינוּ ובין הנוער בערי הארץ ובמושבותיה. במשך שנים ספוּרות הצלחנוּ להגיע לממַדים רציניים ביותר לגבי אותה תקוּפה, למספר ‘עצוּם’ של 800 חבר. וסניפי התנוּעה הוּקמוּ בתל־אביב, בחיפה, בירוּשלים, בעפוּלה, בפתח־תקוה, בזכרון־יעקב ועוד.

החניכים אוּרגנו ביחידות חינוּכיות (קבוּצות). כל סניף עירוני נקרא ‘לגיון’ (שם מוּזר במקצת, שהוּבא אתנוּ מרוּסיה). להדגשת האופי העובד של התנוּעה, נתנוּ לכל קבוּצה חינוּכית שמות כלי־עבודה או מכונות־עבודה: מחרשה, דינמו, מַגל. חרמש וכדומה. הפּעוּלה החינוּכית בתנועה אורגנה כאמוּר על יסודות צופיים ועל מערכת חוּקים ומצוות שכל חניך־צופה מקבל על עצמו להגשימם. אף כי השיטות הללוּ ‘שיטות יבוּא’ הן נקלטוּ יפה גם באוירה המיוּחדת לארצנוּ. ויש לציין כי כמה מן הנימוּסים החיצוניים המציינים את תנוּעות הנוער בארץ, הוכנסוּ על־ידי ‘הצופים העובדים’.

כאמור, עוררוּ השיטות הצופיות התנגדוּת פּסיכולוגית מסוּימת בקרב בּוגרי ‘הנוער העובד’, וביחוּד בקבוּצת הצמרת שלו. הצופיות נראתה בימים ההם מגוחכת במקצת בעיני ‘הבוגרים’, והם לא היו מוּכנים לראות בה שיטה חינוּכית. יש לזכור כי התנוּעה הצופית הכללית בארץ־ישראל של אותם הימים היתה מוּגבלת ביחידה ‘סקאוּטית’ טיפוּסית של צופי תל־אביב, בהנהגתו של נשרי, וביחידה של ‘צופי ירוּשלים’ בעלת אופי רעיוני חלוּצי מסוּים, שטוּפּחה על־ידי ד"ר שואבה המנוח. היחידות הללו נבנוּ לפי דוּגמה שאוּלה מן הסקאוּטינג האנגלי, ועדיין לא ידעוּ על ההתאמה החיצונית והחלוּצית של הצופיוּת, שטיפּחנוּ ב’השומר הצעיר‘. הצופיוּת שלנוּ הזכירה איפוא לבוגרי הנוער העובד’ את הסקאוטיות של הצופים הכלליים ולא רצוּ להסתגל למחשבה כי שיטה זו עשוּיה להיות חשוּבה ומועילה ביותר.

בהזדמנוּת זו מן הראוּי להזכיר בהערכה ובהערצה את עזרתם של מחנכים מספּר שהתיחסוּ אלינוּ בהבנה עמוּקה, ואשר עזרתם היתה חשוּבה ביותר. כוונתי לאליעזר שיין ז"ל, וייבדלוּ לחיים ארוּכים יצחק שוייגר, רחל שזר ואחרים. הם לא חסכוּ מזמנם וממרצם כדי לקיים אתנוּ – עם חבר המדריכים – שיעורים בידיעת הארץ, בהיסטוריה העברית, בבעיות התנוּעה. תמיד נענוּ לפגישות עם חניכינוּ שלנוּ וליווּנוּ בכל לבטינוּ. מצמרת ההסתדרוּת היוּ נפנים לענינינוּ: אליהו גולומב וּברל כצנלסון. דלת ביתם היתה פּתוּחה תמיד לפנינוּ. היוּ מוּכנים תמיד לשמוע על צרות מזו ועל שמחות מזו; כל אחד לפי שטח התעניינוּתו המיוּחד, ושניהם יחד – ברצונם העז לקרבנוּ אל עניני התנוּעה ולשלבנוּ בה.

הבעיה החינוּכית־פּוליטית הראשונה נוצרה עם ניסוּח ‘חוּקי הצופים’. ה’חוק' הראשון נוּסח בערך כך: ‘הצופה העובד הוּא בן נאמן למעמד הפּועלים העברי בארץ־ישראל וחלוּץ העם העברי’. ‘הפּועל הצעיר’ התנגד בכל תוקף לניסוּח סעיף ‘מעמדי’ מוּבהק, וטען כי שמה של ההסתדרות הוא: ‘הסתדרוּת העובדים’ ולא ‘הסתדרוּת הפּועלים’. ‘אַחדוּת־העבודה’ צידדה בנוסחתנוּ. בסופו של דבר שימש ה’חוק' הזה נושא לדיוּן בועידת ההסתדרוּת השלישית. ותוך כדי כך נוצר הרושם בציבוּר כי היינוּ לא רק לתנוּעה ‘הסתדרוּתית’, אלא גם לתנוּעה הנתמכת על־ידי ‘אַחדוּת־העבודה’ – מפלגת הרוב בהסתדרוּת.

הפעוּלה החינוּכית, בהיקפה הרחב ובצביונה הציבוּרי, התחילה להתגבּש. התחלנוּ להתקרב למטרה הראשית: הקמת מסגרת של הגשמה חלוּצית – ‘גרעין’ מגשים לחיי קיבוּץ (בלשון תנוּעות הנוער כעת). הראשונים מבוגרי התנוּעה התחילוּ לצאת לקיבוּצנוּ (אפיקים) לבלות שם את ימי חוּפשתם ולעבוד אתנוּ. התחילה להתרקם המחשבה על יצירת מסגרת להגשמה עצמית עם עולי התנוּעה מארצות אירופּה המצטרפים למסגרת השפּעתו של קיבוּצנוּ. כאמוּר, מגמתנוּ היתה כי כל חניך ילך לחיות בקיבוּץ, וכי בו יראה את דרך ההגשמה לבנין חברה חדשה. אוּלם המשבר שפקד אותנוּ חיסל את פּעוּלתנוּ דווקא בשׂיא מאמצנוּ החינוּכי. קשה לקבוע כעת לאיזה הישׂגים היינוּ מגיעים, אילוּ נמנע המשבר. אוּלם יש לציין כי חלק מבוגרי התנוּעה נמצא בישוּבים קיבוּציים ואחדים מהם בהתישבוּת מושבית.

משבר, לבטים, חיסול

ההצלחה הארגוּנית, התוצאות החינוּכיות החיוּביות והריכוּז הגדל והולך של מסגרת המחנכים בתוך התנוּעה, העלוּ לפני חברי הועד המרכזי של ‘הנוער העובד’ את הצורך לשוב ולבחון את יחסם לפעוּלתנוּ. הם נוכחוּ לדעת, כי שוּב אין להסתפּק בנוסחת פּשרה: ‘נסו ונראה אחרי־כן’, אלא שיש צורך לקבוע יסוד ברוּר לפעוּלת ‘הצופים העובדים’. אז הועלתה על הפּרק השאלה הארגוּנית־מַהוּתִית, שאלת מעמדנוּ בתוך ‘הנוער העובד’. תוך כדי כך התעורר ויכוּח חריף ורציני, שחייב מסקנות ברוּרות וסופיות.

אנשי ‘הנוער העובד’ אָמרוּ במפורש: א. איננוּ מסכימים לקיוּם מסגרת ארגוּנית עצמאית ואוטונומית בתוך ‘הנוער העובד’; ב. אנוּ מוּכנים לקבל חלק מסוּים מן השיטה הצופית (שבדרך כלל נראית בעינינוּ כמיליטריסטית) לגבי השכבה הצעירה, אוּלם איננוּ רוצים בה לכלל ‘הנוער העובד’; ג. הצוּרה הארגוּנית הקיימת ב’נוער העובד' – אסיפה כללית, קיוּם סניפים כדוּגמת סניפי הבוגרים וכדומה, היא היאָה לנוּ ואיננוּ מסכימים לצוּרות התארגנות של תנוּעת נוער חינוּכית לפי דרככם; ד. איננוּ מסכימים לרעיון של קיוּם מסגרת חינוּכית משוּתפת עם הנוער הלומד.

לעוּמתם הציגה חבוּרתנוּ את תכניתה: א. יש צורך לקיים מסגרת חינוּכית־חלוצית מיוּחדת בתוך ‘הנוער העובד’, הואיל ומסגרת זו כוללת גם נערים שאינם נוטים לחיי קיבוּץ; ב. אנוּ רואים בשיטה החינוּכית על סממניה ועל סמליה, את השיטה הטובה ביותר, לפחות לגבי החלק המתעתד' להגשמה; ג. מיזוּג אורגני של מסגרת חלוּצית מַגשימה – בעלת שיטה חינוּכית – בתוך הסתדרוּת כללית של ‘הנוער העובד’ תפלס את הדרך לקיוּם תנוּעת נוער אחידה בארץ, ותבלום נסיונות להקים מסגרות נוספות לנוער; ד. איננוּ רוצים להיבדל מן ‘הנוער העובד’, הואיל וההיבדלוּת נוגדת את השקפתנוּ המחייבת קיוּם מסגרת אחידה וכוללת של כלל מעמד הפועלים.

כרגיל בויכוּח מסוּג זה החלה התמודדוּת על שטחי השפּעה ועל חוּגי נאמנים, ונשתרבבוּ גם תופעות לואי של יחסים אישיים. כעת – במרחק של שלוש עשרות שנים – נראים ויכוּחים אלה כבלתי־חשוּבים בהחלט. בהזדמנוּת זו כדאי אוּלי לציין, כי אליהו שומרוני ז"ל שגילה יותר מכל אחד מאתנוּ יחס של סבלנוּת והוּמור טוב בויכוחים אלוּ, וגם המשיך בפעוּלה בתוך ‘הנוער העובד’ לאחר שיתר שליחי הקיבוּץ חזרוּ לביתם, גם הוּא לא הצליח לגשר בין הבדלי ההשקפות, מפני ששורש הדברים נעוּץ באותם הבדלי ההשקפות העקרוניים שהזכרתי לעיל.

האוּמנם לא ניתן לגשר בין הבדלי ההשקפות? הייתכן, שלא יכולנוּ להבין איש את רעהו והיה הכרח להחריף את המשבר, עד כדי חוסר מוצא? כאחד המשתתפים בויכוח זה, אני יכול להעיד, כי לוּ היוּ משתתפים בויכוּח הצעירים בלבד, ייתכן שהיינו מגיעים לעמק השוה. אוּלם אז לא הבינונוּ, כי הויכוּח הוּא לא רק בינינוּ ובין חברי מרכז ‘הנוער העובד’ וכי מקורו במקום אחר. והוּא נובע מגישות חברתיות־ציבוּריות עמוּקות ורציניות הרבה יותר. את המקורות האלה חובה להסביר.

כבר רמזתי על השוני הפּסיכולוגי בין גישתם של אנשי צמרת ההסתדרוּת ובין גישת אנשי תנוּעת הנוער החינוּכית לצורות ארגוּן נוער ולפעוּלה החינוכית בתוכו. ברם. כדי להבין את המציאוּת הציבוּרית והחברתית, בה פּעלנוּ באותן השנים, אין הסבר המקורות הפּסיכולוגיים בלבד מספּיק. מקורות אלוּ יכולים אוּלי לתת הסבר־מה ליחס האנשים לשיטה, אוּלם אין בכוחם להסביר את המסקנות הארגוּניות לגבי הבעיות המעשיות שחייבוּ תשוּבה.

‘אַחדוּת־העבודה’ היתה מפלגת הרוב המדריכה באותם הימים, בתוכה פּעלוּ והשפּיעוּ – השפּעה מכרעת – שלושה אישים: ד. בן־גוּריון, בּרל כּצנלסון ז"ל, ויצחק טבּנקין. השפּעתם חרגה בהרבה מתחוּמי המפלגה, ואפשר לומר בודאוּת כי הם היוּ מעצבי דמוּתו של הדור שיצר את ארץ־ישראל החדשה – דור אשר הוליך את התנוּעה הציונית להקמת המדינה. מן השלישיה הזאת פעל בעיקר טבּנקין בתוך החלק שנחלץ לבנין התנוּעה הקיבוּצית־חלוּצית – בקרב החלק המגשים את הסוציאליזם הארץ־ישראלי. ואָמנם הוּא וחבוּרת אנשים שהתרכזה סביבו, נהנוּ מן האֵמוּן המלא של המפלגה וצמרתה. ובכל ענין הקשוּר בפעוּלה חינוכית־קיבוּצית־חלוּצית היה טבּנקין הפּוסק והמַכריע. באותן השנים ראָה את תפקידו בטיפּוּח תנוּעה חלוּצית בעלת אופי כללי עממי, שאינה תלוּיה בשוּם סממנים שטיפּחם ‘השומר הצעיר’ הפּולני. זכוּיות רבות שמוּרות לקבוּצה הקיבוּצית הזאת. היא טיפחה את התנוּעה החלוּצית בגולה בימים ההם. מתוכה יצאוּ ראשוני השליחים לגולה החלוּצית. תודות למאמציה הוּקמה תנוּעה קיבוּצית גדולה – הקיבוּץ המאוּחד, שבאָפיו היה נועז, כובש וקשוּר באלפי נימים לתפקידי הביצוּע בתנוּעת הפועלים. אין כל ספק, כי מעמדה, היקפה ודרך פעוּלתה של התנועה הקיבוּצית כיום (על כל זרמיה) נושאת בתוכה גרעיני השפעה של החבוּרה הקיבוּצית מאותם הימים. שבראשה עמד יצחק טבּנקין.

ברם, הקבוּצה הזאת הצטיינה גם בקוי אופי מוּבהקים, שהשפּעתם גם היא מוּרגשת עד היום הזה: קיצוניוּת בהגנה על דעותיה, חוסר כשרון לגשר בין דעות שונות וכדומה. וכך קרה, שויכוּחנוּ – הארגוּני ו’המסגרתי' למראית עין – בתוך ‘הנוער העובד’, נפל לתוך מערבולת של השפּעות שונות שהתחילו להתגבּש אָז בתוך ציבור הפועלים בכלל ובתוך ‘אַחדוּת־העבודה’ בפרט. מבחינה פּסיכולוגית היינוּ אנוּ – אנשי ‘השומר הצעיר’ הרוסי – קצת יוצאי־דופן בתוך ה’משפּחה': היינוּ ‘השומר הצעיר’, אף כי דיברנוּ בלשון של כלליות לציבוּר הפּועלים; היינוּ חסידי שיטות חינוּכיות (סלקטיביות), שעה שרצינוּ להרכיבן על מסגרת כללית של ‘הנוער העובד’. וכפי שהסברתי כבר לעיל קשה היה לאנשי העליה השניה ולחניכיה להבין ולהקשיב לדברינוּ על שיטות, חינוּך, מסגרת וכדומה. דומה, לא אֶטעה אם אומַר, כי טענותינוּ בנדון זה, יותר משעוררו סקרנוּת, גרמוּ לאחדים מהם שעמוּם…

אוּלם מצבנוּ הציבוּרי החמיר במיוחד, כאשר החבוּרה הקיבוּצית של י. טבּנקין גילתה, כי שיטותינוּ אינן הולמות את השיטות שהיא מתכוונת לטפּח בתוך התנוּעה החלוּצית הכללית בגולה, וכאשר התבהר להם, ש’הנוער העובד' צריך להיות משענתה בארץ, – דומה, בו ברגע נחרץ גורל ‘הצופים העובדים’ – ולא היתה כאן אלא שאלה של זמן.

הסוף הפורמלי היה פּשוּט ודרמתי כאחד. לאחר שוּרת ויכוּחים סוערים בתוך ‘הנוער העובד’ היה הכרח להכריע בנקוּדה מרכזית: הזכּאים ‘הצופים העובדים’ להמשיך בפעוּלתם האוטונומית בקרב ‘הנוער העובד’. אנוּ אמרנוּ כי‏ יש להמשיך בנסיון זה עד גיל מסוּים, כלומר, רק עד גיבּושו של הגרעין המגשים לחיי קבוּצה. אנשי ‘הנוער העובד’ אָמרוּ: אין להרשות שום אוטונומיה ויש לשמור על כמה מן השיטות הצופיות לבני 13–14 בתוך ‘הנוער העובד’ (הם הסכימוּ כי שכבה זו תיקרא ‘הצופים העובדים’). הבירוּר הזה הוּבא לפני החבר ד. בן־גוּריון כמזכיר הועד הפּועל של ההסתדרוּת. השתתפוּ בבירוּר זה – שהיה ‘חם’ – רבים, ובן־גוּריון סיכּם אותו בערך כך: ‘אינני מתמצא בפרטי הויכוּח, אוּלם עלי לדון על יסוד של אֵמוּן באחד הצדדים בויכוּח זה – אני מאמין יותר להם’.

בכך נסתיימה הפרשה. במשך שבוּעות אחדים חוסלה תנועת ‘הצופים העובדים’ מיסודו של קיבוּצנו.

סיכום

פירוּק ‘הצופים העובדים’ היה מַכּה מוּסרית קשה לחבוּרתנוּ. ‘השומר הצעיר’ צהל והתחיל פּועל להקמת תנוּעתו בארץ, ותוך זמן קצר הוקמה תנוּעתו, והתחנכוּ בה בני אותה צמרת ההסתדרוּת, שנתנה יד לפירוּק ‘הצופים העובדים’. ידענו כי נכשלנוּ בנסותנוּ להוכיח את האפשרוּת לקיים את שלמוּת החינוּך במסגרת אחת, בלי להתגודד במסגרות עצמאיות, דבר המוליך להתבדלוּת פוליטית ומפלגתית. לזכותנו ייאָמר. כי ברבות הימים הוכיחה המציאות את צדקתנוּ.

לא פעם שאלנוּ את עצמנוּ: מה היה אילמלא קיבלנוּ את הכרעתו של בן־גוּריון והיינוּ ממשיכים בקיוּם ‘הצופים העובדים’ כמסגרת עצמאית, מחוּץ ל’נוער העובד'. מבחינה מעשית יכולנוּ לעשות זאת כי התנוּעה היתה הולכת אחרינוּ בשלמוּתה. הרי ברל כצנלסון היה אומר – בתקופת הלבטים – מפורשות ושקוּלות: ‘אם אַתם תחליטוּ כי אַתם נוטלים על אחריוּתכם – אחריוּת לדרך זו – מוטב’; וגם בן־גוריון הודיע פעמַיִם: ‘כאשר יחליט בּרל כּצנלסון, אֶתמוך בזה גם אני’. אוּלם אנחנוּ לא נטלנוּ על עצמנוּ – בתנאים שנוצרוּ – את האחריות. אָכן, אינני מפקפק כעת שאילוּ היינוּ ממשיכים, היינו מצליחים להקים מסגרת של תנועת נוער חינוּכית חשובה שהיתה מצמיחה מתוכה שכבות רבות של מגשימים.

ברבות הימים שוב הוכיחה המציאוּת את צדקתנו. בעת הויכוּח על מַהוּת ‘הצופים העובדים’ עדיין היינוּ נערים, אוּלם הרגשנוּ כי החבוּרה הקיבוּצית, שבראשה עומד טבּנקין, אינה מסוּגלת לגשר. בכל זאת הלכנוּ עם חבוּרה זו כברת־דרך ונתנו ידינו להקים את הקיבוּץ המאוּחד. אך בתוכנוּ הרגשנוּ את חוסר סבלנוּתם, את חוסר יכלתם ליצור מסגרת אחידה לכל הבאים לקבוּצה ממקורותיה השונים של התנוּעה החלוּצית.

ייתכן וזכר נסיונם של ‘הצופים העובדים’ ילמדנוּ לנהוג ביתר סובלנוּת, ביתר הקשבה וביתר הבנה לחיפּוּשי דרך של אלה הצעירים מאתנוּ כיום ב־30 שנה!

הנוער בארץ בראשית צעדיו

מאת

אליהו שומרוני

---

הנוער בארץ בראשית צעדיו

מאת

אליהו שומרוני

תנאי בל יעבור לגידוּלו ולהתפתחוּתו של מעמד הפועלים בארץ הוא עליית הנוער היהוּדי מתפוּצות הגולה והעברתו לעבודה פרודוקטיבית יוצרת. לארגון הנוער בגולה, לכיבוש המפעל והכשרתו מכוונים מאמצים רבים. שליחים לעשרות נודדים בגולה, אין הם פוסחים על שוּם עיר ועיירה ומביאים אתם את דבר הארץ ויצירתה. הם נאבקים על כל נפש צעירה בישראל, ונלחמים בכוחות ההרס של ההתבוללות. שליחוּתם נושאת פרי. רק ארץ אחת לא זכתה לכך שיוקדשו כוחות לנוער שלה: ארץ־ישראל עצמה. ל’עליה' פנימית אל מעמד הפועלים מקרב הנוער הגדל והחי בארץ אין דואגים רבים.

כיבוּש נוער לעבודה ולהתישבות

איך נפרוץ את חומות ‘מאה שערים’ ואת חומות העיר העתיקה? כיצד נוציא את בחורי הגמרא מן הישיבה וכיצד נביאם לעמק ולגליל למעשה ולעבודה? כיצד נשחרר את הנערים ואת הנערות התימנים, הבּבלים והספרדים מכבלי שעבודה של המשפּחה הפּטריארכלית, המלאה אמוּנות הבל ומנהגים מימי הבינים, כדי לקרבם אל המפעל? כיצד נכבוש לעבודה ולמעמד הפועלים את בני המושבות והערים מן העליה החדשה לבל ילכוּ שולל אחר ברק החיים הריקים של הציביליזציה האירופית, אותה ציביליזציה שביצרה לה מקום ביבוא הארץ־ישראלי? – לשאלות אלוּ עדיין לא הוקדשה תשוּמת־לב מספקת. והעיקר, עדיין לא הוקדשו הכוחות הדרושים לשינוּי פני הדברים. לתופעה זאת יש סיבות שמקורן בעבר: הפועל העברי מן העליה השניה היה בודד בחייו ובמלחמתו; הוּא לא מצא בארץ ציבוּר פועלים המוכן לקבל פני עולים חדשים; הוּא ידע את כשלון עלייתם של החלוצים הראשונים – הביל"ויים, העריך והעריץ את גבורתם, שעזבו את ספסלי האוניברסיטה ועלו לארץ רחוקהּ ושוממה להפרותה בעמל כפיהם, אך ראה גם את התכחשותם לחזון חייהם, את פתיחת שערי מושבותיהם למחנות פועלים ערבים זולים. הוּא ראה את בניהם של הללוּ והם נושאים נפשם לעזוב את המושבה, את הארץ, לנוע על בירות אירופה ברדיפה אחרי תענוגות הכרכים, ובמקרה הטוב ביותר – לעסוק שם בלימוּדים. איש העליה השניה מצא גם נגע אחר שפשט בארץ וכירסם בבשר היִשוּב העברי: ה’חלוקה', שבמישרין או בעקיפין, באמצעות כוללי ירוּשלים או באמצעות הפילנטרופיה של הברון, הקיפה אז את רוב התושבים היהוּדים והטביעה חותמה גם על הנוער, שלא גילה רצון לקיום עצמאי, ולא שאיפה למרוד בחיים הפרזיטיים שחיו אבותיו.

באטמוספירה זו, מוכרח היה איש העליה השניה להקים חומת ברזל בין החדש והעולה וּבין הישן והרקוב. יחס הבוז של איכרי המושבה ל’ירוק' העולה, הנלחם מלחמה עקשנית לכיבוש עבודה, אי־האֵמוּן שגילה האיכר לגבי יכלתו של הפועל היהוּדי להחזיק במעדר, חסמו את הדרך למגע ולאפשרות של התקרבות הדדית. אורח־חייו של הפועל (האוהל הבלוי, הפינה ברפת, העבודה, השמירה, השפה העברית ויצירת הביטוּי העצמי) היה שונה תכלית שינוי מאורח חייהם של האיכרים, שחיוּ על ניצוּל הפועל הערבי ושעבודו, שהמשיכו לדבר בשפת הגלוּת, ושחינכוּ את בנותיהם בשפה הצרפתית בבית־הספר ‘אליאנס’. אמנם פה ושם ניצנצוּ גם אורות בודדים. במקומות שנתגלוּ איכרים מעטים ‘משוּגעים’, שהעסיקו פועלים עברים, שם גם התקרבוּ בני המושבה לפועלים, הקשיבוּ לשיחותיהם, נתחממוּ לאורם והתהלכוּ אתם בידידוּת. תופעה זו היתה קיימת במושבות הגליל, אשר שם עדיין לא שכח האיכר את ריח השדה והיה עובד בדרך כלל עם פועליו כאחד, שלא כביהוּדה, שבמושבותיה היו איכרים לא מעטים שלא ידעו כלל היכן כרמם או פרדסם. אם נוציא מן הכלל בודדים, שעזבוּ בתי הוריהם ונספחו על מחנה הפועלים, אפשר לומר, שנוער הישוּב הישן ברוּבו לא הרגיש קשר אל הארץ במובננו אנוּ. נוער זה לא היה קשוּר אל קרקע הוריו שעוּבּדה בידי זרים, ולא נשא בלבו שוּם שאיפה לאוּמית־ציונית. ‏ גם כיום מצוּיים בערי אירופה, ואף באמריקה ובאוסטרליה, בני איכרים שיצאוּ בנעוּריהם את הארץ. אין מספרים מדויקים, אולם לא נגזים אם נאמוד את מספרם באלפים.

אם היו או לא היוּ אגודות נוער בארץ עד סוף מלחמת העולם הראשונה, על כל פנים בחיי הנוער לא היה רישוּמם ניכר כלל ולא השפיעו עליו. ידוּע שא. ד. גורדון פנה בכרוז אל הנוער הארץ־ישראלי, כרוז הרצוּף תוכחה על חיי הרקב והפרזיטיוּת. הוּא פנה אליהם לעזוב דרכי אבות וקראָם לחיי עבודה. אולם הכרוּז היה כקול קורא במדבר.

תנאי חיים לנערים עובדים

ומה תמונת הנוער בארץ כיום, אחרי שנות התקדמוּת וריבוּי הישובים היהוּדיים על־ידי העליה החדשה?

קודם־כל, רב־גוניות שאין דוגמתה בשום ארץ אחרת. קוי החלוּקה של תנועת הנוער הארץ־ישראלית אינם מונחים בשטח הסוציאלי בלבד: בוּרגני ופרולטרי.

העוּבדה שארץ־ישראל מכילה בתוכה נציגים מיהודי העולם כוּלו, החל ביהוּדים מארצות אירופה וכלה בכורדים, בפרסים ובבבלים, מטביעה חותם מיוחד על הנוער. ההבדל בשפה, במסורת, במנהגים ובהווי שבין כל החלקים והעדות, בונה מחיצות שלא ביום אחד יוּסרוּ. טועים הסבוּרים, כי הבדלים קיימים בין שני סוגי יהודים בארץ: בין האשכנזים ובין עדות המזרח. העדות הכלוּלות בשם האחד: ‘עדות מזרחיות’, אינן מהוות חטיבה אחת כל עיקר. הרבה סייגים, פרי עבר שונה ומסורת שונה, מפרידים ביניהן. ושוב יש להבדיל בין נוער הישוב הישן, וּבין נוער העליה החדשה (במונח ‘נוער’ אינני מתכוון לעליית החלוּצים מן הגולה, אלא לנוער צעיר שבא עם משפחות הוריהם, ביחוד בעליה הרביעית).

בשנים האחרונות עם התפתחוּת הארץ, עם גידוּל הערים, עם התרחבוּת שכבת המשגיחוּת והפקידוּת, מצא לו הנוער המקומי, שהיה נודד למרחקים, שדה פעוּלה בארץ גוּפה, ויציאת בני המושבה לחוּץ־לארץ פחתה. נוער העליה החדשה נכנס ברובו לעבודה גוּפנית, מאחר שבתנאי הארץ לא הספיקה עבודת האב לכלכלת המשפחה. חלק מנוער העליה החדשה פנה ללימוּדים. הנוער העובד בארץ: בכפר ובעיר, בחרושת, במלאכה ובמסחר – כולל אלפים.

תנאי חייו של הנוער העובד ודרגת התפתחוּתו הרוחנית והתרבותית, היו בדרך כלל בשפל המדרגה. ניצוּל מבהיל, שעות עבודה ללא הגבלה, חוסר תנאים היגייניים אלמנטריים במקומות עבודה, שכר זעוּם, גערות המעביד – זוהי מנת חלקם של מאות נערים עובדים בין חומות העיר העתיקה בירושלים ובבתי־מלאכה האפלים שבסימטאות הצרות בטבריה ובצפת. חלק גדול מן הנוער הזה הם ילידי הארץ, העובדים משחר ילדותם, ילדים שגורלם מנע מהם את האפשרוּת לרכוש השכלה כלשהי בבית־ספר יסודי, ולרבים מהם זרה אף צורת אלף. ואף חלק מן הנוער העובד, העסוק במקומות עבודה חדשים ומשוּכללים, עדיין לא זכה לטיפוּל ולדאגה, להעלאת רמת חייו, ליצירת תנאים שיאפשרוּ התפתחוּת תרבותית חברתית, לימוּד מקצוע וכו'. בעוד שהפועל הבוגר השיג בזכות ארגוּנו ובזכות מלחמתו העקשנית במשך שנים רבות – תנאי עבודה המתקרבים לתנאים הנהוגים באירופה, נתון הנוער העובד במצב, המתאים לא לכוחות העולים והמתקדמים בארץ, אלא לחלק הנחשל והמפגר שבה. בדרגת התפתחוּת אחרת ובתנאי חיים אחרים, נתון חלק מן הנוער העובד, שגדל במספרו בשנים האחרונות עם התרחבוּת רשת בתי־הספר הנמוכים והתיכוניים. רוב הנוער הלומד מוצאו מן השכבות העממיות, שמצבן הכלכלי מחייבם להקדים את הפסקת לימודיהם. חלק גדול מילדי בתי־הספר העממיים בערים ובמושבות עתידים להיכנס למעגל העבודה, והם משמשים רזרבה טבעית למחנות הנוער העובד.

התחלות ארגוּניות

מה הם ארגוני הנוער והסתדרויות הנוער הקיימים עכשיו בארץ? מה היקפם ומה מידת חדירתם לשכבות ולעדות השונות? המתבלטים כבר בהסתדרויות מסוימות הקוים היסודיים אשר בהצטרפם יוכלו להעיד על מציאוּת תנועת נוער מקורית, על כל התוכן העשיר הצפוּן במוּשג זה? או שריבוי הארגונים על שלל פרצופיהם, הצצים ונובלים, אינם אלא חבלי־לידה, הכשרת קרקע לצמיחת תנועה מקפת ומרכזית?

לארגוּני הנוער בארץ אין היסטוריה עשירה. רישומם ניכר רק מתוך חוברות בודדות ומתוך דפים צנועים, המפוזרים פה ושם בפובליציסטיקה, ביחוּד של תנוּעת הפועלים. נסיונות ארגון ראשונים נעשו אחר הכיבוּש הבריטי, כשהעליה המחודשת המריצה את התפּתחוּת הישוּב ואת החיאת חוּשיו הציבוריים אחרי שנות המלחמה הקשות שעברוּ על הארץ. כרגיל צצוּ בראשונה אגוּדות צופיות, מהן עצמאיות ומהן בהדרכת מורי בית־הספר, שנשאוּ אופי לאומי כללי. היוּ גם תקוּפות פריחה והתפתחוּת, שהביאוּ לידי הקמת איגוּד ארצי בשם הסתדרוּת הצופים העברים – ‘הצופה’. אוּלם שעות ירידותיה של הסתדרות זו היוּ תכוּפות יותר מרגעי עליותיה. הסתדרות זו לא היתה אלא העתק של הצופיות הבדן־פאוּלית בשטח הארץ־ישראלי, בלי לנסות לחדור לבעית הכשרתו של הדור העברי הצעיר, החי והגדל בארץ, שנועד לתפוס את המקום הראוי לו בבנין החברה העברית החדשה במולדת. ואפילו היו אגודות נוספות שמסיבות מקומיות לא נצטרפוּ להסתדרוּת זו, הרי לא היה פרצוּפן שונה מפרצוּפה של הסתדרוּת הצופים הכללית.

התחלה רצינית יותר לארגון הנוער, שהניחה יסוד כמעט לכל ההסתדרוּיות הקיימות עכשיו, חלה בראשית העליה הרביעית, שהיתה ברוּבה עליית בעלי משפחות. עליה זו הביאה אתה נוער רב, שנענה לארגון הרבה יותר מנוער הישוב הישן. ארגוּני הנוער התפתחוּ בכיווּנים אלה: א. התעוררוּת חלקים גדולים של הנוער העובד שהביאה ליצירת הסתדרוּת הנוער העובד; ב. תסיסה בקרב הנוער הלומד, שלא הביאה אמנם לידי יצירת הסתדרוּת נוער לומד בהיקף ארצי, אך יצרה ארגוּנים מקומיים, שבראשית צעדיהם ניכר הרצון לפעולת חינוּך מעמיקה ולחיפוּש דרך. לאחר זמן־מה, עם כשלון העליה הרביעית והתחלת המשבר, התחילוּ להתלכד גם ארגוּני נוער בעלי אופי בורגני מובהק, התלכדוּ מתוך קנאה והתחרוּת בהסתדרויות הנוער הטבוּעות בחותם האידיאלים של תנועת העבודה. ארגונים אלה לא הציבו לעצמם שוּם תוכן חיוּבי עצמי. ככה קמה ה’ברית' הרביזיוניסטית המפורסמת הנזונה משנאה לפועל, המפיחה בלבות הנערים שנלכדו ברשתה את אש ה’פטריוטיזם' והפתוס הלאומי המזוּיף. אם מודים בעוּבדה שקיימת מציאוּת מעמדית בארץ, הרי אין לחשוב שחזיון זה של הסתדרות נוער בורגנית, המגלה סימני פאשיזם, לחזיון מקרי וחולף. במובן זה אין להשלות את עצמנוּ ואין להניח שארץ־ישראל, על כל הבעיות המיוחדות לה, תוּפלה לטובה ותפסח על חוּקים היסטוריים של ההתפתחוּת הקפיטליסטית. ברם, אין זה מחייב שהסתדרות נוער בורגנית תהיה המונית ורבת השפעה בקרב הנוער. הדבר תלוּי, כמובן, בתנועת הנוער החלוּצית.

נסתפק בהערות קלות אלה ביחס לחלק הבורגני של הנוער בישוב הארץ־ישראלי, ונראה מה דמותן ומה מהוּתן של אותן ההסתדרוּיות, אשר חותם תנועת העבודה טבוּע בהן, או שהשפעתה ניכרת בהן.

הנוער העובד

הסתדרות הנוער העובד, הענף הצעיר של תנועת הפועלים, היא תנועה מקורית. לא גורמים מקריים העלוּה על במת החיים, כי אם צרכים ראשוניים, חיוניים של אלפי פועלים צעירים ושל ילדים עובדים. הרצון להתעלות משפל המדרגה הכמוס בלבות העֵרים של אלפי העובדים הצעירים – הוא שקרא להתעורר ולהתאחד לאגודה אחת. ואמנם ראינו כיצד התרחבה תנועה זו תוך זמן קצר וחדרה לפינות רבות בארץ, בעיר ובכפר. מתפקידיה הראשונים של הסתדרות הנוער העובד הוא סיפוק צרכיו הכלכליים של החבר הצעיר. מלחמה למען תנאי־עבודה נורמליים, לימוד מקצוע, חוקי הגנה וכו'. לשם זה יצרה הסתדרוּת זו מכשיר מיוחד – הסקציה המקצועית, הקשוּרה אל האגוּדה המקצועית של הפועלים הבוגרים, אך היא נהנית מאוטונומיה מלאה, והעיקר היא נמצאת בתחומי הסתדרוּת הנוער. מתוך נסיון עבודתה וחייה של ההסתדרוּת נוכחוּ החברים לדעת, שלא ייתכן ארגוּן הנוער העובד לסקציות המקצועיות בלי שילוּוה פעוּלה תרבותית מספקת. ואמנם צרכיו התרבוּתיים של הנוער הזה לא היו פחוּתים מצרכיו הכלכליים. הסתדרוּת הנוער העובד לא יכלה להיות הסתדרוּת מקצועית גרידא. הקלוּבּ שימש לא רק לשכת־עבודה, כי אם גם כמקום פגישה חברית לשיחה, לקריאה, ללימוּד וליצירת אוירה של סביבת נוער.

פעוּלה מיוחדת, המותאמת לגיל הצעיר, ניהלה הסתדרוּת הצופים העובדים שהתקיימה בהיקף ארצי באופן אוטונומי בתחוּמי תנועת הנוער העובד. הסתדרוּת זו הצליחה להקיף לא רק ילדים עובדים, כי אם גם חניכי בתי־ספר עממיים: ילדי עובדים ובני שכבות עממיות אחרות שעתיד חייהם – עבודה.

בועידה הראשונה (תשרי תרפ"ז) של תנועת הנוער העובד (שנתכנסה במלאות שנתיִם לקיוּמה) הקיפה כבר כ־1200 חברים מאוּרגנים בסניפים ברוב ערי הארץ ומושבותיה. היא אירגנה בתוכה גם את רוּבו של הנוער בעמק. תפקידיה התרחבוּ, וכתנוּעה הממשיכה בנאמנוּת את דרכה של תנוּעת הפועלים והיונקת ממקורותיה, הושפעה, כמובן, משאיפותיה המכסימליות והמרכזיות: חקלאוּת וחיי שיתוּף. ונסיון ההגשמה הראשון התבטא בהליכת קבוּצת נוער מירושלים לעין־חרוד. עד מהרה גברה התנועה לחקלאוּת ונוצרוּ שתי קבוּצות ברחובות ובפתח־תקוה שכללו כ־50 איש. כיום מתכוננת קבוצת הנוער העובד לעלות על הקרקע ולבנות משק חקלאי להסתדרות כוּלה. גם בלבות החברים שבעיר פעמה רוח היצירה הטבוּעה בכל מפעלנוּ בארץ ונוסדו בתי־מלאכה ללימוּד מקצוע. אמנם בארצות אירופה מוּטל על המדינה התפקיד לדאוג להשכלתם הטכנית והמדעית של המתעתדים להיות פועלים. אוּלם בארץ נחשלת כארצנוּ, במקום שממשלת המנדט אינה ממלאת את חובותיה האלמנטריות כלפּי תושביה, לא נוכל לשבת בחיבוּק ידים ולחכות באפס מעשה לפעולותיה. זהו הקו היסודי לתנועת־הפועלים בארץ כוּלה, וזה שימש נר גם לרגל הנוער העובד. נוסף על ערכם ועל תועלתם הממשיים, שימשו המפעלים שהוקמו גם מכשיר חינוּכי רב לנוער העובד, שכן נתבססה פעוּלתם לא על אמרות ופראזות, כי אם על ריכוז הנוער ועידודו למעשה וליצירה.

אם נשאל למצבה של הסתדרות הנוער העובד כיום, אחרי חמש שנות קיומה, נראה שעובר עליה משבר מסוּים. נצטמצם היקפה; התנועה לחקלאוּת, לקבוּצה, לשינוּיי אורח־החיים נתמעטה, ופחתה במידה גדולה הפעוּלה הצופית בגיל הצעיר. הפעוּלות שריכזו והפעילוּ חברים, שהכניסו עוז ומרץ בתנועה החלוּצית המתבטאת ביצירת קבוּצה חקלאית חדשה או בית־מלאכה בעיר, שרוּיות כיום בצל. משבר זה עובר גם על שאר ארגוּני הנוער. אולם תנועת נוער אינה יכולה להיבנות מפעוּלות ארגון בלבד. את הכלים שנוצרוּ יש למלא תוכן יסודי להגשמת השאיפות שלשמן נוצר הארגון. הסתדרוּת הנוער העובד נקלעה למאבק בין הצורך הראשוני לשמש כאיגוד מקצועי לנוער, כנהוּג בכל הארצות, ובין גורמים שדחפוּ אותה לעלות על דרך של תנועה חינוכית, בעלת תפקידים ויעוּדים רחבים הרבה יותר מאשר תפקידי הגנה על תנאי עבודה.

נוער המפלגה

בסוף העליה הרביעית נוסדה ‘הבחרוּת הסוציאליסטית’ כאיגוד הנוער של ‘אחדוּת־העבודה’. בשתי שנות קיוּמה הראשונות היוּ בתוכה לבטים קשים בשאלה אם יש הצדקה לעצם קיוּמה, מאחר שהמושגים שהביאו אתם חברי ה’בחרות' מהסתדרוּיות הנוער המפלגתיות בגולה לא התאימוּ לאוירה הארץ־ישראלית. לא קל היה להעתיק את תפקידי ה’יוּגנד'¹ בציבוריות הגלוּתית אל המציאות בארץ. שם תפקידיה הם פוליטיים, אולם התפקידים העיקריים המוּטלים על הנוער בארץ הם: הגשמה, בנין, התישבות; ואילוּ שדה הפוליטיקה מצומצם כאן למדי.

הויכוּח על מהוּתה הוּא שליוה את צעדיה הראשונים של ה’בחרוּת‘. ברבות הימים, תוך כדי התקרבוּת מתמדת לארץ, לתנאיה ולדרישותיה הלכה ה’בחרוּת’ והתרחקה מ’קאמפף־שטימונגען' (הלכי־רוּח של מאבק פוליטי) והתחילה לחפש לה מקום בשדה ההגשמה והיצירה. וכמו ב’נוער העובד' כך גם ב’בחרוּת' בא הביטוּי המלא לכך ביציאה מן העיר אל הכפר ולקבוצה. וכך נוצרה – בעצם ימי המשבר הקשים בארץ – קבוצת ה’בחרוּת' בהרצליה, שהתפתחה והתרחבה, וכיום היא מוסיפה לקלוט גם את עולי הנוער המפלגתי מן הגולה. ה’בחרוּת' היא הסתדרוּת מצומצמת למדי. היא כוללת כ־300–400 חבר המאורגנים במספר מועט של סניפים. אין להניח, כי עתידה היא לצאת בקרוב לדרך המלך של תנועה רחבה. והרבה גורמים לכך: גיל חברי ה’בחרוּת' הוא 18–23, גיל הבגרוּת אשר בו בולטים צרכי האדם לחיים פרטיים, גיל המחפש תנאים וסביבה המאפשרים את החיים האלה (אין כוונתי לומר בזאת, שחיים אלה לא ייתכנוּ בתחומי התנוּעה. קשה הפעלתו הציבוּרית של חבר בגיל זה אם לא קיבל הכשרה מוקדמת לכך בגיל צעיר יותר). וזהוּ מכשולה העיקרי של ה’בחרוּת': היא באה לארגן את הגיל הבוגר הזה ואין בתוכה או על־ידה שכבה אחרת, צעירה, שתהא נזונה ממנה ותשמש לה כהמשך. ובפתרונה של שאלה זו תלויה במידה רבה התפתחוּתה לעתיד.

ארגוני נוער לומד

בשנים האחרונות החלה תסיסה בקרב הנוער הלומד להתארגן. היזמה להתארגן לא היתה בהיקף ארצי. היא נשארה מקומית גרידא. קיים ‘לגיון הצופים’ בירושלים המורכב כוּלו מן הנוער הלומד בבתי־ספר עממיים ובגימנסיה. ‘לגיון’ זה היה לו מלכתחילה אופי לאוּמי כללי, וברוח זו ניהל פעוּלה חינוּכית במסגרתו המצוּמצמת שהקיפה כ־150 צעירים. היה גם נסיון מצדו לארגן נוער לומד בכמה מושבות יהודה ולרתקו אליו בהנהגה ובהשפעה חינוכית. במידה מועטת הצליח הדבר ב־3–5 מושבות. בשכבת הבוגרים הנקראים ‘שומרים לנסיון’, החלה התקרבות אידיאית לתנועת־העבודה, אולם רבה בה הערפליוּת, כתוצאה מאי־ידיעה ומאי־הבנה מוחלטת בחיי הפועל. ככה נכשלו הראשונים שיצאוּ מן ה’לגיון' לפני 3־2 שנים לעבודה בעמק, מאחר שההבדל בין החלומות על עבודה, שטוּפחוּ בהסתגרוּת מופרזת במעון הירושלמי, ובין מציאוּת חיי הפועל היה גדול מדי.

לנוער הלומד בארץ נתוּנות אפשרויות רבות בעודו לומד להתקרב אל מחנה העובדים ולנשום באוירת יצירתו. לוּ נהג כך לא היה המעבר מן הגימנסיה לעבודה חריף כל כך והיה נותן תוצאות טובות יותר מאשר נתן ה’לגיון' הירושלמי, שלא ניצל את האפשרוּיות האלה ואולי אף לא עמד עליהן. יש לציין שה’לגיון' למד מכשלונותיו בעבר, ובזמן האחרון החלה יתר הכנה להליכה מאורגנת לעבודה ולקבוּצה, שכם אחד עם הנוער הלומד בתל־אביב.

ה’חוגים' – הוא הכינוי לארגון הנוער הלומד, שראשיתו נעוּצה בגימנסיה ‘הרצליה’ בתל־אביב². ה’חוּגים' מקיפים נוער מכל הגילים, רובו מן הגימנסיה, אך ניכר בהם גם חלקם של בתי־ספר אחרים (הסמינר למורות). השאיפה לעבודה והרעיון הסוציאליסטי חדרוּ ל’חוגים' עוד בתקופה הראשונה לקיוּמם והכוּ שרשים עמוקים. בעצם, אלה ממלאים את תוכן פעוּלתם ומשמשים קו יסודי בכיווּנם החינוכי.

נוצרה קבוצת ה’חוגים' בחדרה, המשמשת נקוּדת משיכה לנוער הלומד בעיר. עליה פנימית זו למעמד הפועלים מספסלי הגימנסיה לחזית כיבוש־עבודה במושבה, אינה נמדדת בכמות החלוּצים הארץ־ישראליים האלה. עֶרכּה רב מזה, באשר אלה הם הראשונים, חלוצי־החלוצים מתוך הנוער הלומד, ששנים רבות מצא דרכו בשטחים אחרים לגמרי.

בין ה’לגיון' הירושלמי ובין ה’חוגים' התל־אביביים החלה התקרבות, וקודם כל בריכוּז האנשים היוצאים לעבודה. לקבוצה בחדרה נכנסה קבוּצת חברים מן ה’לגיון' הירושלמי ובפגישת שני הארגוּנים האלה בא גם איחוּדם. אמנם עדיין האיחוד פורמלי, מאחר שעדיין לא באה אחדוּת פעוּלה בשטח החינוּך, בקביעת מהוּת רעיונית אחת. אוּלם נשברה הפרובינציאליוּת שליותה את צעדיו הראשונים של הנוער הלומד, ויש רצון ליצור תנועה ארצית, שתקבע את מהוּתה ותפקידה בנוער העובד בארץ.

צו השעה: יצירת תנוּעה חלוּצית

אם נסַכּם את כל האמוּר לעיל נבוא לידי מסקנה, שעדיין לא נגאל הנוער בארץ, שעדיין לא קם בהמוניו להתארגן ולמלא יעוּד חשוּב בתהליך בניננוּ. קיימים מסגרות וארגונים רבים, אולם בקרבם הולך ובשל הצורך בהסתערוּת חדשה על אלפי הילדים ובני הנוער שעדיין לא טעמו טעם ארגוּן וחיי חברה מאורגנים. את מקום התסיסה הקיימת בנוער בארץ, את מקום הניסויים השונים חייב לרשת מאמץ קולקטיבי גדול מצד כל חלקי הנוער המתיצבים על בסיס ארץ־ישראל העובדת, לשם יצירת תנועה חלוּצית מגשימה שתהיה בנויה מן המסד עד הטפחות, מן הגיל הרך עד גיל הבגרוּת, על יסודות חינוכיים המתאימים לכל גיל וגיל, ובהתחשבות באָפיין של השכבות הסוציאליות השונות. זהו צו השעה שהעלתה התפתחות הדברים.

נוסף על חיל המילוּאים הנאמן ברבבותיו הקיים בגולה, חייבת תנועת הפועלים לזכות בדור הצעיר הגדל בארץ, להנחיל לו ערכיה ולחנכו ברוּחה.

משמרת צעירה

מאת

אליהו שומרוני

---

עם המשמרת הצעירה

מאת

אליהו שומרוני

חברים, שנה בחיי תנוּעה, ועל אחת כמה וכמה בחיי תנוּעה צעירה, אינה אלא רגע. במה דברים אמוּרים? כשהשנים הן שנים כתיקנן, כשחיי העולם וחיי העם זורמים להם באפיק שליו ושאנן. אך בשנים, כגון אלה שאנוּ חיים אותן עכשיו, עלוּלות שנה אחת או שנתים להיות גורליות מאוד. ועל כן בהכרח שיהא קנה־המידה בימים וּבשנים אלה, לכל פעולה או לכל אי־פעולה מצדנוּ, אחר מאשר בשנים כתיקנן.

לכל תנוּעה יש מסגרת ותוכן. ואולי יצלצל הדבר כפרדוכּס אם אומַר: בתנועת ‘המשמרת הצעירה’, התוכן – מבחינה אובּייקטיבית, מבחינת היעוּד – הוא מוחשי יותר מאשר המסגרת עצמה.

איתרע מזלה של המשמרת, והיא נולדה בתקוּפת משבּר חמוּר מאוד בתנוּעת הפועלים בארץ. בתקוּפת משבר האֵמוּן ההדדי, משבר החברוּת ומשבּר האחדות בציבוּר העובדים. המשמרת נולדה בתקוּפה, שהכלי המרכזי, שהפועל העברי בארץ הקים אותו למילוּי יעודו, נראה כאילוּ הוא הולך ונסדק; כאשר נעשה נסיון רציני לקומם את הנוער החלוּצי בארץ נגד מפלגת פועלי ארץ־ישראל, נגד מפלגת המעמד. מאז חלפה שנה, ואנחנוּ יכולים לומר עכשיו בבטחה, שהנסיון הזה לא הצליח.

עלינוּ להכיר בחוּשוֹ הבּריא של נוער, שהימים האלה צריכים להפנות את מעיינינוּ ומאוַיינוּ לא למה שהיה, אלא, בעיקר, אל אשר יהיה, אל אשר עלוּל להתרחש, אל אשר אנחנוּ חייבים לעשות בימים הקרובים.

בכינוּס זה עומדים אנחנוּ בשעה שמלחמת העולם מסתיימת, כשאמתלותיהם האחרונות של המחזיקים את שערי הארץ נעוּלים צריכות ליפול. באירופה מתרכזים השׂרידים במחנות וחייהם תלוּיים להם מנגד, וכל רצונם דרוּך אל השער – אל שער הארץ: הייפּתח או שלא ייפּתח. אנחנוּ מחכים לשׂרידים אלה, אנחנוּ מחכים לחברינוּ החוזרים מן הצבא, אנחנוּ מחכים לעולים רבים אחרי כל אשר עבר עליהם שם. והשאלה המתעוררת פּשוּטה היא: האם אנחנו פותחים להם בית – בית מכל הבחינות, בית של קיוּם ממש? האם נפתח אנחנוּ את שערינוּ לקליטתו הרוּחנית של הדור שעליו לבוא אלינו?

המשמרת צריכה לראות את עצמה מגוּיסת לתפקיד פתיחת שעריה מבחינה תנוּעתית, מבחינת קליטתם הרוּחנית של חברים, שעמדוּ בשירוּתי הצבא במשך שנים, וּבעיקר ליהודים הצעירים המרובים העולים אל הארץ הזאת, אשר אינם יודעים את חייה וּתנאיה.

אף כי מסגרתה של המשמרת הצעירה מסגרת מפלגתית היא, לכאורה, הרי במהוּתה המשמרת היא התנוּעה הכללית הרבגונית ביותר בארץ. אין חלק בציבוּר הפועלים אשר לא יהיה מיוּצג בה, אין צוּרת חיים, שהפועל העברי בארץ צר אותה, שחברי המשמרת אינם חיים אותה; אין תפקיד שהפועל העברי בארץ נטל ועמס על שכמו, אשר חברי המשמרת אינם עמלים על מילוּיו. המשמרת כוללת חברים מכל גוני הקשת שבציבורנוּ. אנחנוּ רואים כאן חברים מן העיר ומן הכפר, מן המושב, מן הקיבוץ ומן הקבוצה; את פני הדור השני בהתישבוּת ואת העולים הצעירים האחרונים שבאו מתורכיה, מעירק ומאירן. אנחנוּ רואים כאן את החברים הנמצאים בכל שטחי שליחוּתו של הפועל בארץ – בהתישבוּת, בכיבוש העבודה, בשוּרה, בנוטרות, במחנות העבודה, בבריגדה, במערכות ההעפּלה וקליטת העליה ובהדרכה בתנועת הנוער. זוהי דמוּתה של המשמרת, דמוּתה האמיתית.

הרכבת שהביאה את החברים מן הצפון ומן הדרום, אותה רכבת של ממשלת פלשתינה־א"י, הזוחלת שמונה־תשע שעות – רכבת זו הביאה חברים צעירים, הנוסעים ברוּחם וּבנפשם ברכבת אחרת לגמרי, ברכבת מהירה יותר, ארץ־ישראלית יותר, חלוּצית יותר, כיבוּשית יותר.

עוד מעט נשמע את דברי בן־ציון¹ שחזר מך הבריגדה, הוא יספּר לנוּ מה פעלוּ ופועלים חברינו המגוּיסים בצבא. אבל אתנו כאן, באולם זה, יושבים הרבה עשרות חברים מגוּיסים בלי מדים², ומגויסים אלה גם הם ממלאים את שליחוּתם המלאה בכל מקום שהם נמצאים בו, בכל תפקיד שהם נקראים לו. אחת היא החזית בה עומד החבר במחנה המגויסים כאן³ והחבר הממלא אותה שליחוּת ואותו יעוד שם.

וּרצוני לומר לחברים אלה, לחברינו במחנות, שהם אתנו כאן: המשמרת – אזרחים בה כל החברים, כל הממלאים את קשת היעודים וקשת התפקידים של תנועתנו.

והייתי רוצה לומר גם לחברים העולים הצעירים המשתתפים כאן, חברים מרומניה, מטרנסדניסטריה, מהונגריה, מתורכיה, משוייץ, חברים שבאו מעירק ומאירן, וגם מעולי בּוכנוַלד⁴ המשתתפים כאן בכינוס – לכל העולים הצעירים האלה רצוני לומר: אתם נפגשים כאן בפעם הראשונה עם תנועת הנוער הארץ־ישראלית – היאחזוּ, היקלטוּ במהירוּת, היו במהרה לארץ־ישראליים, למען תוכלוּ להטות שכם עם קודמיכם לאלה שיבואו אחריכם.

מה חסר לרכבת המגוּונת הזאת שהביאה את 13–14 מאות החברים שהגיעוּ לכינוּס? לא חסר אלא דבר אחד: להפוך את כל אלה לכוח מלוּכד, אקטיבי, פעיל, ער, מרחיב־השפּעה, הכובש בהתמדה נוער, שעדיין רחוק הוא מאתנוּ.

שתי עינים למשמרת: עין אחת רואה את החברים הצעירים יותר – זוהי העין של התמול הקרוב; ויש למשמרת עין שניה – עין הצופה אל חברותם במפלגת הבוגרים, בהסתדרות הבוגרים. ושני תפקידים אלה מחייבים הרבה מאוד. ואלה הן סגוּלות וּתכוּנות המאַפשרות הרבה דברים דווקא לשכבה זו – תפקידים לגבי החברים מתמול בתנוּעת הנוער, תפקידים לגבי החברים מהיום במפלגה ובהסתדרות. גם כאן וגם שם יש לעשות הרבה. גם כאן וגם שם נקראת המשמרת למעשים. זוהי הסגוּלה המיוחדת, ואותה אין לדכא. יש מה לעשות בקרב רבבות הנוער הצעירים יותר – יש להביאם אל מחנה העבודה, אל מחנה ההגשמה העצמית, למילוּי מצוות. והרבה יש לעשות בתוך המפלגה, הזקוּקה לתוספת כוחות רעננים וצעירים יותר לאחר כל מה שקרה לה בתקוּפה האחרונה – לאחר מה שקרה באָבדן חברים דגוּלים של התנוּעה ולאחר מה שקרה על־ידי הקרע בתוך התנוּעה. כל זה מחייב שהמשמרת תוסיף כוחות פעילים ורעננים לשינוּי דברים, להעמקת דברים במפלגה ובהסתדרות גם יחד.

יש צורך להגדיל את עומס השליחוּת המוּטלת על כל אחד ואחד מאלה היושבים כאן. כי אנוּ חיים בתקוּפה, אשר רק מיצוּי כל כוחנו עשוי להבטיח משהוּ. השליחוּת מגוּונת מאוד ורבת פנים: לעליה, להפעלת העליה ולהקלטתה, להתישבוּת, לשוּרות הבטחון – לא ייתכן שחבר המשמרת לא יהיה בשוּרות הבטחון; השליחוּת היא לנוטרוּת, למחנה העבודה, להדרכה בנוער. וּדרוּשה הבטחת התפתחוּתה של המשמרת הצעירה, כמסגרת המשמשת ערובה, שכּל המצוות שהזכרנוּ, הנובעות מתורתו וּמשנתו של ברל – תקוּימנה.

1945

---

מכתב אל חבר המשמרת בעיר

מאת

אליהו שומרוני

אחד היסודות החשובים ביותר בתנועתנו הוא שלל הגוונים בהרכבה האנושי ובצוּרות חייה: חקלאי ופועל בעיר, אשכנזי ותימני, ותיק ועולה חדש, איש מושב ואיש קיבוץ. כל חלק בתנועה מהווה בה חוליה טבעית ואורגנית, אשר בלעדיה נמצאת השרשרת כוּלה פגוּמה. את חסנה של השרשרת מבטיחה האחריוּת ההדדית של חלקיה השונים. היא המלט המלכד, היא הערובה. אחריוּת זו אינה נתוּנה מראש לאורך ימים ושנים. היא חוזרת ונבחנת בכל תקופה לאור ציווּייה השונים. והמבחן עצמו חמוּר, קובע גורל התנוּעה.

נקלעתי פעמים אחדות לעיר ונתכוונתי לעמוד על טיב הפעולה הנעשית על־ידי חברי לתנועה, על־ידי חברי המשמרת הצעירה בעיר. ביקרתי במועדון בשעת הרצאה, בפעוּלת חוג ובמסיבת שבת, ואודה על האמת: במבט ראשון נגולה לעיני תמוּנה מלבבת למדי: מאות חברים צעירים, שוקקים, שכבה חדשה למפלגה, שכבה אשר חסרונה היה מורגש שנים רבות. אולם מיד נתקעת במוחך שאלה אחרת המטרידה ואינה מרפה: איזו חובה ממשית מוטלת על כל בחוּר ובחוּרה הבאים להרצאה או למסיבה? המשמש אתה רק אובייקט לפעוּלות הסברה של המשמרת או שקיים בך גם איזה רצון, להיות הנושא עצמו של התנועה ותפקידיה? מהו קנה־המידה, המוסרי והמדיני, לפיו תשפוט את המשמרת, לפי מה שהיא אומרת או לפי מה שהיא עושה?

אין אני יודע את כל התפקידים שנטלה על עצמה המשמרת בעיר: תפקידים במפלגה, בהסתדרות, בשוּרה, בנוער וכו‘. ברצוני, כחבר ההתישבות, להפנות אליך כמה וכמה דברים הקרובים לי ביותר והמדריכים את מנוחתי דווקא בימים אלה. הוטלנו למערכה כבדה וגדולה, אשר כמוה לא היתה לחומרה בכל שנות העליה וההתישבות בארץ. כרגיל לא ניצלנוּ גם הפעם מויכוח פנימי על דרכי מאבקנו עם מדיניות המעל של ממשלת המנדט. יש דברים מוסכמים ויש דברים השנוּיים במחלוקת. אני מניח, שהדי הויכוּח הגיעו גם אליך, וייתכן כי לקחת חבל בו. אני מרשה לעצמי לשער, שבויכוּח הזה עמדת לצדם של הטוענים, כי נאלצים אנוּ לנקוט גם אמצעי היאבקות, אשר ‘הישוּב לא הסכין בהם’. גם לי נראה, שעומדים אנוּ במצב של חוסר ברירה, על כן אין דעתך זאת מפליאה אותי. אוּלם השאלה המטרידה אותי היא: מה הן המסקנות, שאתה מסיק לגבי עצמך למחרת השתתפוּתך הפעילה בקביעת ‘קו’, ‘עמדה’ וכו’? המרגיש אתה חובה לנהוג למעשה לפי העמדה שקבעת להלכה? בתכנית מלחמתנו המדינית, על המוסכם שבה ועל השנוּי במחלוקת, יש תפקידים הדורשים את המתנדבים המעטים והמוכשרים, אך יש תפקידים, והם חשובים לא פחות מקודמיהם, אשר רק מחנות נוער גדולים ורבים מסוגלים לבצעם, ובהיעדרם עלולים אנוּ להיכשל כשלון חמור ביותר. על אחד מאלה ברצוני לעמוד כאן.

ודאי נתקלו עיניך לא פעם בכרזות הצבעוניות הנאות המתנוססות על לוח המודעות בעיר: ‘הבונים יבנו, המעפילים יעפילוּ, המגינים יגנו’. הידוּע לך, כי אחד מן הדברים האלה, בנין מפעל ההתישבות החדשה, עומד לפני סכנת צמצוּם חמור לא רק בגלל גזירות הקרקע, אלא גם בגלל המחסור, שלא היה דוגמתו, בגרעינים חדשים, במועמדים להתישבות? הידוּע לך, כי מחוסר גרעינים ותיקים נאלצים המוסדות להציע עליה לנקוּדות חדשות, לקבוּצות עולים חדשים שעדיין לא סיימו את שנת הכשרתם? האם לא תשתומם, בהיוָדע לך, כי באחת מארבע הנקוּדות שעלוּ לאחרונה על הקרקע נמצאים לא יותר מ־21 בחורים, המשוועים לתגבורת, והם יושבים במרחק עשרה מטרים בלבד מגבול ארץ שכנה?

תשאל בודאי: מה קרה? איך הגענוּ עד הלום? שים לב לעובדות הבאות והכל יתחוור לך. במשך כל שנות המלחמה לא היתה עליה לארץ וביחוּד עליה חלוצית, זו אשר מאז ומתמיד היתה הבסיס העיקרי למפעל ההתישבותי בארץ; ואף־על־פי־כן, על אף שנות המלחמה ועל אף הספר הלבן, העלינוּ על הקרקע נקוּדות חדשות. הווה אומר: הרזרבה ההתישבותית נדלתה ברוּבה הגדול. ועתה, עם סיוּם המלחמה, אנוּ עומדים לפני אסון כפול. אותה היהדוּת, ששימשה מקור לא אכזב לעליה החלוצית, הושמדה בחלקה המכריע, ובפני שארית הפליטה ננעלוּ שערי הארץ כליל. התשתומם, שבתנאים אלה מופנות כל העינים אל הנוער הגדל בארץ, מתוך תקוה, כי הוּא יגלה מתוכו כוחות חלוציים להפרות את שממות הנגב והגליל וימלא במידת־מה את החלל שנתהווה אחר השואה הגדולה? אם נקח, לדוגמה, עיר כתל־אביב. היחוּל בה שינוּי כלשהוּ לרעה אם יעזבוה אלף בחורים ובחוּרות צעירים? והרי אלף צעירים אלה יכולים לשמש יסוד לעשרים גרעינים חדשים, אשר יתעתדו לעלות לעשרים נקוּדות חדשות בארץ. האומנם נגזר עלינוּ שגם לכאן תועבר מאֵרת הגלות מדורי דורות – הצטופפוּת יתירה בכרכים והזנחת עמדות יסוד ועמדות מפתח בחלקים חיוניים של הארץ?

אודה, כי בכתבי שורות אלוּ רואה אני חיוּך על פניך וכמי שאומר: אין חדש בדברים. שמענוּם לא פעם. אך עודדתני לכתוב הידיעה הצנוּעה, אך רבת החשיבות, שפורסמה, כי הוקם במשמרת הגרעין הראשון להתישבות. הרי סימן הוּא כי יש חברים, ולוּ גם מעטים, החשים כי בשעה זו מוטל עליהם לעשות משהו יותר מביקור במסיבה. והשאלה המעניינת אותי היא – מה האוירה הכללית אשר תיוָצר סביב הנבט הרך והצעיר הזה; היזכה ליד אוהדת ומסוּרה המעודדת לגידוּל ולהרחבה, או שייחנק, חלילה, באודו באִבּוֹ, מחוסר אויר לנשימה ובהעדר אקלים רוחני מתאים? יודע אני כי לא כל חברי המשמרת בעיר יכולים, אם מסיבות אלוּ ואם מסיבות אחרות, להצטרף לגרעינים, אך הייתי רוצה לדעת (ואוּלי תהיה מוכן לענות לי?) היש רבים הנכונים להצטרף אל מחנה העולים להתישבות; הקיימת אוירה המעודדת את הרצון הזה ומטפחת אותו? הנעשית פעוּלה לקרב את הכפר העובד ללבו ולמוחו של החבר בעיר. חושש אני (הלוַאי ואתבדה!), כי בלי אוירה כזאת ייראוּ המעטים אשר התחברו לגרעין הראשון כיוצאי־דופן, או כיוצאים מן הכלל הרחוק מרוח היצירה המפעם את עסלוג'¹, בית־אשל או משגב־עם.

כחבר המשמרת בהתישבות, הנמצא אתך בתנוּעה אחת, והמודה כי רבים, רבים מאוד הענינים המקשרים אותנוּ – רציתי לבוא ולומר לך, כי חרד אני מאוד לגורל קשרינוּ, אם לא נתאמץ לכרות ברית־חיים בינינוּ נוסף על ברית התנועה הקיימת. הרגשתי היא כי עלינוּ להדוף במשוּתף את סכנת העקרוּת האורבת למשמרת בעיר. עלינוּ ללמוד ולשנן לעצמנוּ את הלקח ההיסטורי, כי אין סיכוּיים לשום תנועה חברתית ומדינית להצליח בארץ אם לא תשלב את עצמה,‏ – בצוּרה זו או אחרת – במערכות היצירה וההתחדשוּת.

לבסוף, רואה אני צורך להעיר הערה אשר מקוצר המצע לא אסבירנה אלא ברפרוף. יכול להתקבל הרושם מן הדברים דלעיל, שצו ההליכה להתישבות נובע אך ורק ממצבנו המדיני החמור, באשר לא נגעתי כלל בערכן העצמי של צוּרות החיים המתחדשות, מבחינה חברתית ומבחינת האושר הגנוז בהן לפרט. כאחד מרבים, החי את החיים האלה, יכול אני להעיד כי יש כאן מזיגה נאה בין הציווּיים הלאומיים והסוציאליים הכלליים, בין צרכי הפרט ובין כמיהתו לחיי חברה מתוקנים ועשירי תוכן. אך לנקוּדה זו אולי אשוב בפעם אחרת.

בינתים הייתי מביע משאָלה, כי אתה וחבריך תנסו לברר מעל דפי עתוננוּ את הבעיה כוּלה, הנראית לי כחיונית ביותר לגבי עיצוּב דמותה של המשמרת הצעירה.

נח"ל

מאת

אליהו שומרוני

---

כיצד הוקם הנח"ל

מאת

אליהו שומרוני

קיץ 1948. עדיין הנגב במצור. עדיין הגליל המערבי ביד האויב. הימים ימי ההפוגה. והיא כתחנת־נופש קצרה בין קרבות לקרבות. האויב עורך כוחותיו, יודע הוּא כי עדיין לא נפלה ההכרעה. ואז גמלה ההחלטה לגייס כל בני י“ז לאימוּנים מרוכזים. הללוּ נענו לצו באלפיהם, נטשו את ספסל הלימוּדים, את הסדנה ובית־החרושת, והתיצבו רעננים ודרוכים. גילם הצעיר מנע אפשרוּת השתתפוּתם בחטיבות הקרביות מיד. אך כל החילות ביבשה, בים ובאויר רצו ב”צברים" הללוּ, להמשך האימונים הצבאיים ולתגבורת לשעת ההכרח. ואכן, תגבורת זו ניתנה, והיא מילאה שליחותה במסירות ובנאמנות. בקהל המגויסים הללו היה גם הנוער החלוצי מקרב תנוּעות־הנוער וחברות עליית־הנוער. גם נוער זה חייב היה באימוּנים וּבהתכּוֹננוּת לקרבות אֶפשריים, ואף נכון היה לכל, אך בלבו קיננה דאגה נוספת: לשלמות גרעיני ההתישבותיים, תוך כדי מילוי תפקידיו הצבאיים.

בימים ההם התבלטה ביתר שאת חולשת מעמדנוּ ההתישבותי באזורי הנגב והספר. גם העתוּדות החלוציות בגולה נידלדלו כמעט כליל. הנוער הישראלי הבוגר כוּלו עמד בשוּרות הצבא הסדיר הלוחם. גדוּדי הפלמ"ח שריכזו במסגרתם בימי שלום, בתנאי עבודה ואימונים, את ההכשרות המגויסות נותקו, בתוקף התנאים, מבסיסי־ההכשרה מיד עם פרוץ המלחמה, ונהפכו יותר ויותר לגדוּדי צבא סדיר על כל זוהר מבצעיו וכיבוּשיו הצבאיים, אך גם על כל התנאים החדשים לגבי אפשרוּיות ההכשרה החקלאית והחברתית לגרעינים התישבותיים.

בתכניות ההתגוננות עלתה וגברה הדחיפות במעשי התישבות בטחונית בעצם ימי המלחמה. ודווקא בשטח זה הורגש מחסור חריף.

לא ייפלא, כי על רקע זה התבלטה ביותר שאלת התנאים והמסגרת לגיוס שנתונו החדש של הנוער החלוּצי. בראשית אוגוסט, 1948, פנוּ כל תנוּעות־הנוער הישראליות במכתב משוּתף אל שׂר הבטחון¹ וביקשוּ הקמת מסגרת מיוּחדת לגרעינים התישבותיים. הסכמתו העקרונית של שר הבטחון לא בוששה לבוא. היה ברוּר, שלכל כיבוּשינוּ הצבאיים לא יהיה ממש, אם לא יבואוּ בעקבותיהם כובשי הקרקע, שיקימו שרשרת חיה של ישוּבים בונים ולוחמים.

וכך הוּקמה החטיבה הצעירה ביותר בצבא הגנה לישראל, חטיבת הגרעינים ההתישבוּתיים בשם נח“ל (נוער חלוּצי לוחם). ראשוניה היו הגרעינים החלוציים של תנוּעות־הנוער הישראליות. לא יצאוּ ימים רבים עד שנצטרפוּ אליה חברות הנוער העולה חייבות הגיוּס. לאחר 2 – 3 חדשי אימוּנים מרוכזים ניתנה האפשרוּת לגרעיני הנח”ל לקבל את הכשרתם החקלאית במשקים אגב המשכת אימוּנים ומילוּי תפקידים צבאיים מסוּימים.

עם סיום השנה הראשונה לקיוּמו של הנח"ל מן הראוּי שייבחן משלוש בחינות: א. עקרונות היסוד; ב. פעוּלות ומבצעים; ג. מקומו בצבא הקבע.

עקרונות היסוד

אין רעיונו היסודי של הנח“ל חדש עמנו. בצורה זו או אחרת עובר רעיון מזיגת האימון והכושר הצבאי בהכשרה חקלאית ובתפקידים התישבותיים כחוט השני בכל המסגרות הבטחוניות שקמו לנוּ בארץ, מימי ‘השומר’, דרך ה’הגנה' והפלמ”ח, ועד ‘צבא הגנה לישראל’.

מסע נח"לאיות

לפני יציאה לסידרה

הבקי בתולדות הישוּב יודע, כי תמיד היתה הקמתה של מסגרת חדשה כרוכה בחבלי לידה קשים, ולא כאן המקום להסביר את סיבות התופעה הזאת, אך כל המחונן בראיה בלתי־משוחדת יודה, כי שינוּי המסגרות לא היה אלא ביטוּי לצרכים ולתנאים מתחדשים, ומגמת התפתחוּתן של המסגרות היתה תמיד בסיכוּמו של דבר עליה לשלבים חדשים, מושלמים והולמים יותר את צרכי התקופה החדשה. גם אם אין דמיון מלא בכל הפרטים בין מסגרת אחת לחברתה, אין לראות בשוּם פנים ניגוּד מהוּתי ביניהן. כל דור למד מקודמו אם מעט ואם הרבה, הוסיף נופך משלו והעלה את הענין לשלב גבוה יותר.

עקרונות היסוד, שהתווּ את דרכי הנח"ל מימיו הראשונים, היו:

ראיית בעיות ההתישבות כחלק אורגני ובלתי־נפרד מבעיות הבטחון בארץ, ראיית הקשר ההדדי שביניהן כקשר לאורך ימים, כל עוד מכסה השממה את רוב שטחי ארצנוּ.

ראיית המתישב העברי כדמות סינתטית של חלוץ בונה הארץ, המחונן במיטב הסגוּלות הקרביות, והמוסר נפשו עליה בשעות חירום.

טיפוח ערכים חלוציים מתוך הזדהות מלאה עם תפקידי השירות בצבא הגנה לישראל ומתוך הכרת אחדוּתו. לשם כך יצירת תנאים למזיגת התפקיד הבטחוני באפשרוּיות הכשרה חקלאית.

עידוד לכל התלכדות חברתית לשם יצירת גרעינים התישבותיים הנענים לזעקת האדמה השוממה והמסוגלים לסתום את הפרצות המסוכנות מבחינת צרכי הבטחון.

פעולות ומִבצעים

בהיקפו המספרי היה הנח“ל בהיוָסדו מוגבל במסגרת השנתון 1931 בלבד, ורק בחלק קטן מן השנתון הזה, הנמנה עם גרעיני תנוּעות־הנוער ועליית־הנוער. לרגל מצב המלחמה לא היתה אפשרות אובייקטיבית להקיף במסגרת הנח”ל ובתנאיו המיוּחדים אלפי נערים וּנערות שלא ניתן להם חינוך חלוצי. ייאמר כאן מיד, כי ראשוני הנח"ל ראוּ מציאות זו כתופעה זמנית בלבד הכפויה על־ידי המלחמה, והתפללוּ ליום בו תהיה אפשרוּת להביא לפני הסמכות העליונה של המדינה את ההצעה להכניס למסגרתו כל נער ונערה בישראל בהגיעם לגיל הגיוּס.

שטחי פעוּלתו העיקריים של הנח"ל, בשנה הראשונה לקיוּמו, הם: גיוס ואימוּנים, הכשרה חקלאית ותרבוּתית, חיזוּק ישוּבי ספר, מבצעים מיוּחדים, וגוּלת הכותרת: התישבות בטחונית של הגרעינים.

בדרך הגיוּס נקט הנח"ל בשיטה, שאיפשרה את השמירה על השלמוּת החברתית של הגרעינים (בנים ובנות) ועל הגילים השונים אשר בתוכם. במיוּחד יש לציין את הצלחת הדרך הזאת לגבי המפעל הגדול של עליית הנוער, שהיה צפוּי להרס מוחלט, אילוּ הוגשם כלפיו צו הגיוס ללא התחשבות בתנאיו המיוּחדים. לפי הסכם מיוּחד עם הסוכנות נקבע, כי גיוּסן של חברות הנוער החייבות־גיוּס יבוצע רק אחר ‘ותק’ מינימלי של 9 חדשים בארץ, אגב מתן אפשרוּת לחזור אחרי חדשי האימון הראשונים למשקים ולסיים את חוק הלימוּדים במקרה שמצב המלחמה יאפשר זאת. ואכן, דרך זו הצדיקה את עצמה במלואה.

החלק העיקרי של האימונים בוצע במרוכז בתקופה הראשונה של הגיוס, אוּלם הם נמשכו על־פי שיטה ידוּעה (מסעות וכו') גם בתקופת ההכשרה החקלאית, שקיבלו גרעיני הנח“ל במשקים. כל אותם החדשים פעל הנח”ל לזירוז הכשרתם החקלאית, החברתית והתרבוּתית של גרעיניו מתוך ידיעה ברוּרה, כי לא רחוק היום, והם ייקראוּ להתישבות באזור הספר ובנגב.

בכל פעוּלות ההסברה – בימי העיון, בפגישות ובביקוּרים – עמדה התכונה להתישבות במרכז שימת הלב. מתוך הנחה זו נטל על עצמו אגף הנח“ל במשרד הבטחון משימה נוספת: הוּא אירגן, בעזרת משרד החקלאות, קורסים חקלאיים מקצועיים מיוּחדים לאנשי הנח”ל לקידוּם הכשרתם.

בתקופת ההכשרה נתבע הנח“ל לכמה וכמה פעוּלות חשוּבות בעלות ערך חיוּני ביותר לצבאנוּ. ולא נפרט את כולן. נציין כאן רק שני מבצעים מיוּחדים, שנודעו בציבור הרחב: ‘מבצע סולל’² ו’מבצע ערבה'³. בשני המבצעים האלה נתגלתה מסירות מופלאה של הנוער החלוצי, שביצע את המלאכה, שהוטלה עליו בתנאי מדבר קשים מאוד ובחומו הלוהט של הקיץ. היה זה מבחן גדול לנח”ל ולסיסמת ‘צבא עבודה’ החרותה על דגלו. והוּא עמד בו יפה.

אולם לכל האימונים, המסעות, המבצעים וההכשרה תכלית עליונה אחרת. ובה, בסיכוּמו של חשבון, המבחן האחרון: באיזו מידה מכשירים כל אלה את הצעיר העברי המגוּיס לא לשירות חד־פעמי בלבד, אלא לחיי מתישב קבע על האדמה השוממה המצפּה לגואליה.

לא עברו ימים רבים וצעירים אלה מן הנח“ל נתבעוּ לחזק ישובי־ספר בנגב ובגליל. לאחר־מכן הלכו גרעיני הנח”ל ליסד ישובים חדשים בשטח המפורז על גבול סוריה (נח“ל ‘האון’ בסמרה⁴, ונח”ל הצופים בתל אל־קסר⁵) עם כל התנאים המיוּחדים שבעליות הללו. לגרעינים אחרים, הממשיכים הכשרתם במשקים, נכונות בקרוב עליות חדשות. ובהן מבחן הנח"ל.

הנח"ל בצבא הקבע

בחוק שירות הבטחון תש"ט שנתקבל על־ידי הכנסת הראשונה במדינת ישראל כתוב בפרק 6 סעיף (ו'):

‘שנים־עשר החדשים הראשונים לשירותו הסדיר של גבר ושנים־עשר חדשי השירות הסדיר של אשה יוקדשו בעיקרם, אחרי אימון צבאי ראשוני, להכשרה חקלאית כפי שייקבע בתקנות וכו’.'

תעוּדת כבוד היא לכנסת הראשונה, שבבואה לחוקק את החוק הראשון לשירות הבטחון במדינת ישראל, שמה בו כיסוד מוּסד את הכשרת הנוער העברי לעבודת⁶ האדמה. אין ספק, כי חוק זה מגלם בתוכו את מיטב הערכים של כל הדורות החלוציים מימי ביל"ו ועד כובשי חניתה ועסלוג', ולא יימצא דוגמתו בשום צבא בעולם. אָכן, רק עשרה אחוזים מעם ישראל נתקבצו בארץ ורק כעשרה אחוזים מאדמת ישראל מעובדים ומיוּשבים, יש למהר ולבנות את שממות העם ושממות האדמה כאחת.

מי יעשה זאת? התנוּעה החלוצית הגדולה והמפוארת שהיתה בגולה נכרתה! בגלוּיות המתחסלות אין שהות לפעוּלת חינוך והדרכה ממושכת. המון בית ישראל זורם לארץ כמו־שהוא, ללא הכשרה מוקדמת, בלי בית־ספר עברי ובלי חינוך חלוצי. אמנם תנוּעות־הנוער החלוציות בארץ ימלאו גם בעתיד תפקיד גדול, והן זכאיות לכל העידוּד מאת מוסדות המדינה והצבא, אולם מסגרת הצבא תהיה היחידה במדינה, שבה ייפגשוּ ללא מחיצות שכבות הנוער העברי על כל עדותיו, מכל ארצות הגולה ומכל שכבה סוציאלית. ויחיו יחדיו בתנאים של שויון מלא שנתים ימים, ובגיל המכריע בחיי אדם. ברור, כי בתנאים אלה אנוּ מחויבים לראות את הצבא כבית־ספר חשוב ביותר, הקובע בעיצוב דמוּתו המוּסרית, החלוצית, התרבוּתית והחברתית של הנוער ה’צברי' והנוער העולה. אם לא יהיה הצבא גורם גדול בחידוּש תנוּעה חלוצית גדולה בישראל, שתסתום את הפרצות הרבות בספר ובנגב, לא יוכל להיות משענת נאמנה לבטחון המדינה. כי אין בטחון למדינה בלי שרשרת גדולה של מאות ישובי ספר המאומנים והמוכנים להדוף כל התפרצות של האויב.

כוונת החוק ברוּרה: להביא כל נער ונערה בישראל במגע קרוב אל הטבע, אל עבודת האדמה, אל סביבה מחנכת ולעורר בהם את הכוחות הרדומים לקראת חיים חלוציים במולדת הנבנית.

אין המדינה כוח כל יכול, ואין אדם בוחר לו צורת חיים על־פי צו וחוק. אך ביד המדינה ליצור מסגרת ותנאים בהם יתחנך האדם לראיית נקוּדת־המוקד של התקופה ולהזדהות אישית עם גורל העם והארץ. בדרך זו נהפך הצו החיצוני לצו פנימי שבלב, וחובת השירות נהפכת לתנוּעת התנדבות.

וזה תפקידו של הנח“ל בביצוּע חוק שירות הבטחון. מה שעלה יפה והצליח בחלק קטן מן הנוער יש להפוך לנחלת הרוב הגדול שבו. הנח”ל חייב להיות כור ההיתוך החלוצי לאלפים ולרבבות חיילים; ואם כל המפקדים, המדריכים ואנשי ההתישבות, שיבואוּ במגע אתם, יהיו חדורים הכרת האחריות הגדולה לפקדון הגדול שהפקידה האוּמה בידם, ויטפחו בהם, תוך מזיגה אורגנית, כושר קרבי ואהבת המולדת, אחוַת לוחמים וחיי יצירה, נאמנות למדינה וצמאון להשכלה ולתרבות עברית, – אז ייבנה צבאנו כצבא עובד ומישב שממה, צבא לוחם בימי מלחמה ובונה בימי שלום, למען העם ובשם העם כולו.

1949

---

מסגרת להכשרה חלוצית צבאית

מאת

אליהו שומרוני

¹

בהתחשב בעוּבדה, שיחידות הכשרה מתהווֹת בעיקר כתוצאה של חינוּך ממוּשך, של הכשרה ממוּשכת במשקים, ושאין להקימן לצרכי ההתישבוּת – הן כמילוּאים והן כגוּפים עצמאיים – על יסוד פקוּדת גיוּס בלבד; ובהתחשב בצורך החיוּני הדחוּף בגרעיני הכשרה לצרכי ההתישבוּת הכיבוּשית גם בימי חירוּם ומלחמה, – יש ליצור תנאים מיוּחדים, בעיקר בתקוּפת המלחמה והחירוּם, שיאַפשרוּ ליחידות ההכשרה למלא את התפקידים שלשמם נוצרוּ.

ארגון ותפקידים

1. מוּקמת חטיבה עצמאית להכשרה חלוצית צבאית (בקיצור: ה.ח.צ.).

2. ה.ח.צ. תכשיר את יחידותיה לתפקידים הבאים:

א. להתישבות כיבוּשית בשפלה, בהרים וּבים.

ב. לחיזוק ההתישבוּת הקיימת.

3. כתפקיד מרכזי ראשון תקבל עליה ה.ח.צ. את הקמת היחידה הגדולה להתישבוּת כיבוּשית בנגב.

4. למסגרת ה.ח.צ. ישתייכוּ: א. כל גרעיני ההכשרה בבוא מועד יציאתם להכשרה, או בבוא מועד התגייסוּתם. ב. כל גרעיני ההכשרה הנמצאים במשקים ושלא גוּיסוּ עד עתה גיוּס מלא. ג. כל חברות הנוער העולה הנמצאות במשקים ובמוסדות החינוּך מגיל ½16, אחרי היותן חצי שנה במשק, או במוסד, או בבוא פּקוּדת התגייסוּתן לפני כן. ד. כל חברות הנוער העולה במשקים ובמוסדות חינוּך מגיל 17, אחרי היותן לפחות שלושה חדשים במשק, או במוסד, או בבוא פּקוּדת התגייסוּתן לפני כן. ה. ה.ח.צ. תהיה נתוּנה למרותו של משרד הבטחון.

5. הנהלת ה.ח.צ. תתמנה על־ידי משרד הבטחון.

6. על יד הנהלת ה.ח.צ. תוּקם מועצה מיעצת מוּרכבת מבאי־כוחן של תנוּעות הנוער החלוציות, של לשכת עליית הנוער, של הזרמים ההתישבוּתיים, של המוסדות המישבים, של מחלקת החינוך ושל משרד הבטחון.

ההכשרה הצבאית

1. את ההכשרה הצבאית תקבל ה.ח.צ. על־ידי המוסד המתאים של צבא הגנה לישראל.

2. המוסד הצבאי ימציא לצורך זה את המדריכים ואת הנשק וישא בכל ההוצאות הקשוּרות באימונים.

3. המוסד הצבאי שינהל את אימוּניה של ה.ח.צ. יתחשב באָפיין המיוחד של יחידות ההכשרה וידאג ככל האפשר לתנאי אימוּנים שלא יפגעוּ בשלמוּתה החברתית של יחידות ההכשרה. הסידוּרים הדרוּשים לתנאי אימונים מתאימים ייעשו על־ידי המוסד הצבאי בתיאום מלא עם הנהלת ה.ח.צ.

מטרת האימונים

מתוך ההנחה שיחידת ההכשרה על הרכבה החברתי הרגיל חייבת להיות: א. מוּכנה להגנה עצמית; ב. מוּכנה לשמש בזמן הצורך גורם מסייע לכוחות הסדירים; ג. לספּק לעצמה, ובזמן הצורך גם לאחרים, כוחות פיקודיים, – ייקבעו כמטרת אימוּניה של ה.ח.צ. הגבולות הבאים: א. אימוּן בסיסי של יחידת חיל הרגלים, הכולל: אימוּן הפּרט, הכיתה, המחלקה בכל סוּגי הנשק המתאימים לכך. ב. חברים במספּר מסוּים, בשיעוּר של 15% מכל יחידת הכשרה, יתאמנוּ לתפקידי פּיקוּד ולתפקידי פלוּגת סיוּע ופלוּגת מַטה של גדוּד רגלים.

הערה לסעיף ב. 15% אלה מוצאים על יסוד בחירה מתאימה של המוסד המאַמן, בתיאום עם יחידת ההכשרה ועם הנהלת ה.ח.צ.

היחסים עם הצבא

1. לא המוסד המאַמן ולא השלטונות הפיקוּדיים של הצבא רשאים להעביר יחידים המשתייכים ליחידות ה.ח.צ. ממקום למקום מחוּץ ליחידים הכלוּלים ב־15%.

2. המוסדות הנזכרים לעיל אף אינם רשאים להעביר יחידת הכשרה ממקומה הקבוּע בלי הסכמת הנהלת ה.ח.צ., אלא אם כן תתקבל הוראה מפורשת של משרד הבטחון.

3. העברת יחידת הכשרה על־ידי הנהלת ה.ח.צ. מנקוּדת הכשרתה הקבוּעה להתישבוּת או למשק אחר, מוּתנית בהסכמת השלטונות הצבאיים מבחינת מצב הבטחון, בו נמצא הישוּב או האזור, אשר בה חונה יחידת ההכשרה.

4. עד שתהיה אפשרות לבחור את סגל המאַמנים מיחידות ההכשרה עצמן יש להשתדל להרכיב את סגל המאַמנים מאנשי ההתישבות ומתנוּעות הנוער הנמצאים בצבא.

החוזה

1. יסודות החוזה בין המשקים ובין יחידות ההכשרה יוכנוּ על־ידי ועדה המוּרכבת מן המוסדות המישבים, מזרמי ההתישבוּת וממשרד הבטחון.

2. החוזה טעוּן אישוּר שר הבטחון.

3. החוזה ייחתם בין הנהלת כל משק והנהלת ה.ח.צ.

4. המוסדות המישבים בתיאוּם עם באי־כוח זרמי ההתישבוּת ימציאוּ להנהלת ה.ח.צ. את רשימת המשקים המסוגלים לחתום על החוזה.

5. משק המסוגל לחתום על החוזה יהיה מחוּיב לקבל יחידת הכשרה כשיידרש על־ידי הנהלת ה.ח.צ.

קביעת מקום ההכשרה

1. מקום ההכשרה לכל יחידה ייקבע על־ידי הנהלת ה.ח.צ., בתיאוּם מלא עם יחידת ההכשרה, עם זרמי ההתישבוּת ועם השלטונות הצבאיים הנוגעים בדבר.

2. יחידת ההכשרה אינה רשאית לעבור על דעת עצמה ממקום למקום בלי הסכמת הנהלת ה.ח.צ.

3. עליה להתישבוּת תיעשה על־ידי המוסדות המישבים, בתיאוּם מלא עם יחידת ההכשרה והנהלת ה.ח.צ.

כ“ב בתמוז תש”ח, 29.7.48

---

לבעית הנושא החלוצי

מאת

אליהו שומרוני

אין ספק, שבעית המילואים לקיבוץ ולתנועה ההתישבותית כולה היא הבעיה המרכזית במועצה הזאת¹ ובמועצות דומות בתנועה ההתישבותית. לפי מיטב הכרתי הבעיה חמוּרה עכשיו כל־כך, מיוּחדת במינה כל־כך, עד כי מן הראוּי שלא תהיה פולמוסית.

העליה וההתישבות

אנחנוּ עומדים לפני שני קטבים מנוגדים זה לזה: קוטב אחד – האפשרויות הבלתי־רגילות שנפתחו להתישבות רחבת־מידות, אשר ביטוי להן נתן אמש הרצפלד: ‘זה היום קיוינוּ לו’, ולעומתו – קוטב שני, אכזרי: ‘מי ומי?’ וכאן אנו עומדים מחוּסרי אונים. חברים, חוששני, שאין לנו די אומץ לב לראות את המצב ראיה בהירה ואכזרית. היכן הם הנושאים החלוציים, אשר ינצלו – לפחות במינימום – את האפשרויות החדשות שנתגלו עם קום המדינה?

אינני יודע אם רבים חזוּ מראש את התמוּרה הצפויה. לכל הדעות, חלה בארץ תמורה מהפכנית. והמציאוּת עלתה על כל המשוער. בתקופה אחרת היינוּ מתברכים אילו יכולנוּ לעשות תוך שנים אחדות את אשר עלה בידנו לעשות השנה.

אנחנו עומדים בדיספּרוֹפּורציה בין היכולת הסוּבּייקטיבית וּבין האפשרויות האובייקטיביות אשר אינן אפשרויות בלבד, אלא גם הכרח. ההתישבוּת איננה באה לשם התישבות בלבד. היא גם חישוּק־הפּלדה לכיבושי המדינה, התנאי לקיומה של המדינה, לחיזוּקה ולביצורה. עם התמורה המהפכנית הזאת, עדיין אנחנו עומדים ללא פתרון רדיקלי לגבי התמוּרה המהפכנית השניה שהתחוללה בתוך עמנוּ: שהעליה המגיעה לארץ (וגם ליום הגדול הזה זכינוּ, ועליה גדולה זורמת לארץ) – הגרעינים החלוציים מועטים בתוכה. ואין תועלת בדבר, שמוצאים אנו הסברים הגיוניים ויודעים את הסיבות לתמוּרה הזאת בתוך העליה.

בעית המעבר לעבודה גופנית בתוך העליה הזאת היא אולי קלה יותר משהיתה בעליות הקודמות. אך אין בה נכונוּת ללכת לחקלאוּת ולהתישבות. הריכוז בערים מגיע לאחוז גבוה, עד כדי סיכון כל בניננו הנורמלי בארץ. במיוחד נפגעה בתוך המציאות הזאת ההתישבות הקיבוצית. איננו יכולים להתנחם בכך, שהבעיה היא בעית צורת התישבות – שצורת התישבות מסוימת מוצאת כביכול דרך מהירה יותר אל לבות העולים או אל לב הנוער, וצורה אחרת מתקשה למצוא מסילה ללבותיהם.

קיימת בתוכנו תסיסה גדולה לתיקונים חברתיים, שהתחילה עוד לפני המלחמה ושהופסקה בתוקף תנאי המלחמה, תסיסה שהביאה עמה איזה פורקן. חושבני, שהכרחי להביא את התסיסה הזאת לאיזה חוף־מבטחים. יש הכרח לברר את השאלות, להעמידן לבירור לגופן. בדק בית זה הכרחי הוא. אולם, אינני מַשלה את נפשי, שטמוּן כאן איזה מפתח גדול, וכי שערי הקיבוץ ייפתחו לרווחה והאלפים, שאנחנו רוצים לראותם בתוכנוּ, אמנם יבואו אלינוּ לאחר שנעשה מלאכה זו.

עומדים אנחנו עתה בחזיתות שלוּבות הקשורות זו בזו באופן גורלי: החזית הצבאית וחזית העליה, אך שאלת החזית ההתישבוּתית תעלה ותעמוד במרכז. וּלוַאי ויפחת ערכה של החזית הצבאית ולעומתה תעלה קרנן של החזיתות העיקריות שלמענן קיימת החזית הצבאית: העליה וההתישבות. אחד הנושאים המרכזיים, המעסיק אותנוּ והעתיד להעסיק את המדינה ואת כל ציבור הפועלים, יהיה: גילוי דרכים להרחבת ההתישבות, להרחבת נושאה החלוצי.

נוכח העליה הזאת בצוּרתה כיום, על הרכבה האישי, על עברה, על חוסר נטייתה להליכה לכפר, ונוכח המצב בתוך הנוער – הכרח הוּא שנעלה קודם־כל את יעודם של הקיבוץ, של החקלאות, של הכפר העברי. ויעודנוּ הוּא חיסוּן עצמנוּ בתוך הגל העולה עכשיו לארץ לא לשם הסתגרוּת, אלא למען שליחוּת מחנכת שתוּכל לחדש ולהגדיל זרמים לקיבוץ, להתישבות.

הקיבוץ במדינה

בעית הקיבוץ במדינה שוּלבה בתוך הדברים שנאמרו במועצה. עוּבדת הקמתה של המדינה נדונה מבחינת השפעתה על הקיבוץ, על תפקידיו, על יעוּדו. חושבני, שתפקיד הקיבוּץ בתוך המדינה גדל, נכפל ושוּלש. וּבאָמרי קיבוּץ – כוונתי לתנוּעה הקבוּצתית כוּלה, לתנוּעת ההתישבוּת כוּלה.

מדוּע? החברים שרצוּ במדינה, שהאמינוּ כי המדינה עשוּיה לקוּם לאלתר – חברים אלה ראוּ את המדינה כמכשיר ולא כמטרה בפני עצמה, כמכשיר לחזית העליה ולחזית ההתישבות. לא ייתכן פירוש אחר, ועדיין לא שמעתי פירוש אחר לכך. ואני משתומם למראה התופעה הזאת, שבתוכנוּ זקוקים להסתייגויות נפשיות מהענין שנקרא ‘מדינה’. כאילו אנו עומדים לפני מצב שהמחנה יתחלק לנושאי המדינה והאדמיניסטרציה מזה, ולנושא החלוצי־ההתישבותי מזה. אסור שהמחנה יתחלק כך! אין לכך יסוד. עם כל הסכנות האורבות לנו עם קום המדינה (יש מנגנון, ויש פּקידות, ובכל פּקידות יש ביורוקרטיה), ובודאי ישנן תופעות שליליות שצריך לעקרן, אך, סמי מכאן חַיִץ בין המדינה ותפקידיה ובין ההתישבות ותפקידיה! אַל נשלים עם חַיִץ כזה – לא רעיוני ולא נפשי.

לא ניבנה בהתישבות בניגוד למדינה, אלא עם המדינה, בסיועה וכאחד מתפקידיה הראשיים. אינני בקי כל־כך בבעיות תכנוּן מדינה, אך לא הוּכח לי כי תכנון צריך להיות בניגוּד לכוחות התישבוּת בונים עצמאיים. כלוּם אין תכנוּן מדינה יכול להיות בנין הארץ והתישבוּת? הייתי מזהיר את עצמנוּ מליצור קונפליקטים נפשיים מלאכוּתיים בין יעוּדו ותפקידו של הקיבוּץ לבין התפקידים האובייקטיביים שלשם מילוּים הוקמה המדינה.

אולם הבעיה, בה אנחנו עוסקים היום, לא בכוחה של המדינה לפתרה, מכיון שהיא בעיה אנושית־חינוכית ביסודה. המדינה יכולה, לכל היותר, לסייע בלבד. שעה שאנחנו מרגישים את הידלדלוּת המקורות החלוציים להתישבות, אין הפתרון בסיוּע המדינה. קודם לכּל סימוּן דרכים להגברת תפקידנוּ החינוּכי. כל זמן שבּונים את הקיבוּץ, את הקבוּצה ואת המושב על היסוד הווֹלונטרי, אין בעית קיוּמם והתפּתחוּתם ארגונית או טכנית. וטוב יהיה, אם לא נתעלם מכך.

המדינה יכולה, כמובן – והיא חייבת – לעזור בהרבה דברים. רצוני להאמין, שלפועלים יהיה לא רק ערך קובע, אלא גם ערך מכריע בעיצוב דמות המדינה, גם כשעדיין איננו עומדים לפני הקמת שלטון פועלים בלעדי בארץ. אנו מאמינים, כי גם בתקופת המעבר למדינה סוציאליסטית, יהיה לפועלים ערך מכריע בעיצוב דמות המדינה, כשההתישבות והעליה עומדות במרכז עניניה.

גיוס הנוער והגרעינים

על רקע זה הופיעה גם ההתלבטות בשאלת גיוּס הנוער והגרעינים המתעתדים להתישבות.

עמדנו בתוך ההפוגה אשר לא ראינו אותה כשלב של שלום, ידענו שעלינו להתכונן לשלב חדש של מלחמה: להגביר כוח, למַצוֹת את כל האפשרויות. ואמנם לקראת שלב מלחמתי נוסף התכּוֹנַנוּ במכּסימוּם הכוחות שעמדוּ לרשוּתנוּ. הגיוסים החלו להתרחב בשני הכיווּנים: גם בגובה הגילים הקשישים יותר וגם בגובה הגילים הצעירים יותר. אינני יודע איך אפשר לנהוג אחרת בתקופת מלחמה.

גיוס זה הקיף אלפי בני נוער, מן הנוער הלומד ומן הנוער העובד. איך אפשר לומר כאן, כי מישהו במועצה זו יודע יפה איך צריך היה לכוון את בני הנוער המגויסים. לא ראיתי דוגמאות הרבה לכך, שעם הנתוּן במלחמה יביא לבירור ציבורי את השאלה איך לכוון גיוסם של אלפים. אבל כאן פסק מי שפסק, שאלפיים בני הנוער שהיו במחנה, צריכים היו ללכת לאימונים במשקים. הוא לא סיפר לאן הלכו אלפיים הנערים האלה, היכן נעלמו, סוף־סוף, אחרי האימונים?

אני יודע, שבאותה תקופת ההפוגה, מתוך תכנית של התכוננוּת רצינית למלחמה (והיום אנו יודעים, שהיא לא היתה לשוא), הורגש מחסור גדול בכוח אדם. ואם גיל הגיוּס הוּא 18, יבואוּ לפחות אלפים אחדים של בני נוער, לפני שהגיעו לגיל הגיוס, ויתאמנו, למען יהיו מוכנים בבוא צו־הגיוס. זאת היתה ההחלטה. היא פורסמה. הנוער נקרא, בא, התגייס ועבר את תקופת האימונים. המשיג שואל: מדוע לא באו למשקים? אשאל שאלה אחרת: אם קיים מצב, שבמשקים יכולים להיות עוד אלפי חברים, מדוע מוציאים מתוכם עוד ועוד אנשים, דבר הפוגע כל־כך קשה במשקים? – נראה, משוּם שקיים מצב מסוּים המחייב גיוסים גדולים.

לאן הלך הנוער הזה? – רוּבו הלך להמשך אימוּנים. מדוּבר בנוער, שלא היה מאורגן בגרעינים התישבוּתיים ובחטיבות שונות. ביום בו נסתיימוּ האימוּנים בשלבם הראשון, באוּ מפקדי חטיבות לתבוע נערים להמשכת האימונים, והם נענו בחיוב על־ידי סידור עם אגף כוח האדם בצבא.

אין לשכוח שאנחנו עומדים ב־1948, בתוך תנאי מלחמה, בימי גיבושן של יחידות צבא. אין הדבר דומה לאימונים במשקים כפי שהיו לפני ארבע־חמש שנים². משהוּ, בכל זאת, נשתנה. אין כיום מצב כזה. שחטיבה לוחמת אחת בלבד זקוּקה לגילים צעירים. כמה וכמה חטיבות בתוך צבאנוּ מוכיחות באותות וּבמופתים שהן זקוּקות אך ורק לגילים הצעירים, ומזמן חדל צורך זה להיות מונופולין של חטיבה אחת.

אין ניגוד בין התישבות ובין לחימה

שעה שהמחנה הגדול הזה של בני השבע־עשרה היה באימונים, קמה תסיסה בתוך הנוער המאורגן בתנועות הארץ־ישראליות ונשאלה השאלה: ‘מה יהיה גורל הגרעינים, אם הקו הכללי של הגיוס הוא הליכה להתמַחוּיוֹת צבאיות שונות, בתוקף צרכי המלחמה?’ כל תנוּעות הנוער אמרוּ פה אחד: איננוּ יכולים ללכת להתמַחוּיות צבאיות שונות, כי הן מרחיקות את הגרעינים ממטרתן ההתישבוּתית מרחק רב מאוד. את הנימוּק הזה הביאוּ כל מאַמני הפלמ"ח בתוך הגרעינים הללו. הם הביעו התנגדות להליכה להתמַחוּיות צבאיות, ותבעוּ שבגמר המחנה – יבואוּ הנערים קודם כל למשקים. אולם אם דבר זה לא יינתן, הרי הדרישה היתה, שהגרעינים לא יתפרקו, אלא שתוּקם מהם מסגרת מיוּחדת.

לא שמעתי שום נימוּק, שהתביעה הזאת באה מתוך התחרוּת בפלמ“ח. תנועות אלו – חבריהן כולם הם עד עכשיו חברים בפלמ”ח, ומוסיפים להיות בו.

התיאור שניתן כאן על הקמת מסגרת הגרעינים – איננו מציאותי. התסיסה קמה לא מתוך ניגוד בין התישבות ובין לחימה. הופתעתי מאוד בשמעי על ניגוד כזה. לא שמעתי מפי איש מן החַיִל או מפי מפקד החטיבה הזאת הסברה מעין זאת: פחות סכנה, פחות קרבנות. אני משתומם על הנמקה כזאת! אם לחימה קיימת רק בחטיבה הניידת – מדוּע יושבים חברים צעירים בגשר ובמנרה? כלום כך אנחנו רואים את הארץ? כלום מי שנמצא בניידת נתוּן בסכנה, ומי שנמצא במקום אחר איננו בסכנה? כלום נדביק על חבר צעיר את התו של משתמט, אם ילך להתישבות? כלום לא ילך להתישבות צבאית, על כל הסכנות הכרוכות בה? כלום יודעים אנו בדיוק היכן הוא הקרב המסוכן ביותר – ביחידה צבאית פלונית או במשלט, ששם יושבים חברים ללא תואר של גבוּרה?

השקפה חדשה לנו על תפקידנו ההתישבותי: הגנה סטטית בהתישבוּת שוּב אינה קיימת, קיימת הגנה אקטיבית. מי אמר שתפקידו של נח“ל הוא למנוע מן הנוער תפקידי לחימה? כלום כך נפנה אל חבר צעיר בהתישבות: אם אתה יושב במקום התישבותך ועדיין אינך בן ארבעים – אתה משתמט? אם תישאר בגשר או בעסלוג' – כלום תיקרא משתמט, משום שאינך בניידת? כלום כך רואים אנו את הארץ?! הן תמיד אמרנוּ, שכּל נקוּדה היא ספר, שכּל משק – הגנה, ושכּל איש – מתישב ולוחם. והרי זוהי מציאוּת חיינוּ לאורך ימים, ומדוּע נשלול מן המתישב את תואר הלוחם? האם השאלה היא רק לגבי גיל שבע־עשרה? לעתים קל יותר להיות בחטיבה צבאית, מאשר באיזו נקודה מבודדת, בעמדת חי”ם³. היינוּ עדים לתופעות, כאשר חברים אמרוּ: ‘קשה לנו להיות שלושים איש במקום בנקודה מבודדת, בחי"ם’. בכל זאת, הרגשתך אחרת היא כשאַתה כלוּל ביחידה צבאית גדולה, על אף כל הסכנות הקיימות. כלום נאמר אנחנו, אנשי ההתישבות, לנוער: ההתישבות אינה אלא השתמטות ובריחה מלחימה, ותובעת קרבנות פחות?

תנועות הנוער פונות אל שר הבטחון

התסיסה להקמת מסגרת הגרעינים התחילה מלמטה. ב־10 באוגוסט ש. ז., כשנכתב לשר הבטחון מכתבן של תנוּעות הנוער החלוציות (‘עקיבא’, ‘בני־עקיבא’, ‘עזרא’, ‘המכבי הצעיר’, ‘הצופים’, ‘התנועה המאוחדת’, ‘הנוער העובד’, ‘השומר הצעיר’ ו’המחנות העולים') – נח"ל עדיין לא היה קיים. במכתב לשר הבטחון כתוּב:

'בקשר לדיוּן המתנהל בצבא על עתידם של חברי הגרעינים ולאחר התזכירים שנשלחו אליכם, התקיימה היום פגישת מזכירויות התנועות, שחזרה וסיכמה את עמדת התנועות בעד הקמת מסגרת מיוחדת לגרעינים, שאינה קשורה לחטיבה צבאית כלשהי, פרט לאימונים, אם יוחלט על כך.

'ואשר לעתידם הקרוב – הוחלט לתבוע את הוצאת הגרעינים למשקי ההתישבות, יחד עם הבנות. ובמקרה של המשכת האימונים – לשמור על שלמות הגרעינים ולא לפרקם להתמחויות צבאיות בחטיבות השונות.

‘אנו עוקבים בחרדה אחר התפתחות הדיונים וחוששים להתפרקוּת הגרעינים, ומבקשים מכם לדוּן ולהתערב באופן דחוף ולהזמיננו לדיון זה’.

ב־16 באוגוסט קיבלו תנועות הנוער את המכתב הבא מאת בן־גוריון:

'אני מאַשר קבלת מכתבכם מיום 10.8.48 בדבר גרעיני ההתישבות של ילידי 1931.

'מגמתכם לשמור על גרעיני ההתישבות לצרכי התישבות קרובה – היא ביסודה נכונה ומשרד הבטחון יתן למטה הצבאי הוראות בנדון זה. מובן מאליו, שכל עוד לא נסתיימה המלחמה צרכי המלחמה והנצחון קודמים לכל, אבל בלי הכרח ברור אין לתת לפורר גרעיני התישבות, ומשרד הבטחון מקבל ברצון את עמדתכם המאוחדת להקים מסגרת מיוחדת לגרעינים, שלא תהא קשורה לחטיבה צבאית כלשהי.

'יהיה צורך, אחרי מתן חופש של שבוע לגרעיני ההתישבות, להמשיך באימוניהם במסגרת של נוער חלוצי לוחם, וייאחזו בכל האמצעים לשמור על שלמוּת הגרעינים. עד כמה שאפשר בתוך תנאי המלחמה'

לאחר זמן החלו הבירורים על אָפיה של המסגרת ועל הדרכים להקימה תוך הישענוּת על הגורמים הציבוריים הקיימים. אגב, בבירורים הנוספים הובלט ש’השומר הצעיר' ו’המחנות העולים' שוב אינם רוצים בהקמת המסגרת הזאת. ומזכירות הנוער העובד הודיעה, שחתימתה ניתנה שלא על יסוד בירור במזכירות הנוער העובד. – –

נוכח תמורה זו ראוי לשים לב לגילוי־הדעת שנתפרסם על־ידי שש תנוּעות נוער החוזר על העוּבדות המסבירות איך הוקמה החטיבה. גילוּי הדעת מסתיים במלים אלוּ:

‘אָנוּ פּונים ל’השומר הצעיר’ ו’המחנות העולים' להחזיר לחטיבה את גרעיניהם, אשר השתתפו יחד עם גרעיני יתר התנוּעות בשלב הראשון של האימונים. בהקמת הנח"ל ראינו את הדרך היחידה בשעה זו להציל את הנוער החלוצי מהתפוררות. החטיבה בעצם מהוּתה צריכה להקיף את הגרעינים מכל תנוּעות הנוער, הזרמים ההתישבוּתיים ועליית הנוער. זכות וחובה היא איפוא על כל הזרמים להשתתף בבנינה ועיצוב דמותה'.

היזמה באה מקרב תנועות הנוער, התסיסה באה מתנועות נוער נאמנות הפלמ“ח, שחבריהן נמצאים כל השנים בתוך המסגרת המגויסת של הפלמ”ח.

המניעים להקמת נח"ל

לשם מה איפוא הוקמה המסגרת הזאת? מה החידוּש בהקמתה? הרי זה אותו הנוער הפעיל בלחימה ובהתישבוּת. ומה הניע את הנוער הזה לתבוע הקמת מסגרת כזאת? ההנחה, שהיוּ כאן אספירציות ושאיפות מלמעלה וחיפּוּש תחליף⁴ – אין לה יסוד. שבוּעות רבים התהלכוּ חברים, הסבירוּ את הצורך וחיפשוּ דרך למזג את שני התפקידים: את ההתישבות ואת הלחימה. הבעיה היא: הרשאים אנחנו ללכת בדרך קיצונית האומרת, שבזמן מלחמה אין לדאוג לשוּם דבר אחר, ורק לאחר שנסיים את המלחמה נבנה את נושאה החברתי של ההתישבות? יכולה להיות גם תפיסה אחרת, נכונה יותר: בעצם תקופת האימונים

לחפש דרכים, כלים וצוּרות כדי לשמור על האלמנט החלוּצי שלא יתפורר. החברים חיפשוּ לא את ההשתמטוּת ולא את אי־הלחימה. שאלו כאן אם יש לדוּן לכף חובה את העבר? לא זו הבעיה, אם מה שהיה לפני שנה היה נכון. עוּבדה היא כי לפני שנה היינוּ כוח מגוּיס קטן ויחיד בארץ. עוּבדה היא שהנושא החלוצי, החלק ההתישבוּתי, נשא כמעט יחידי בעול התקוּפה – בקיוּמו של הכוח המגויס. המצב נשתנה בימי המלחמה. התפקיד הצבאי מוּטל היום על כתפים רחבות יותר. לכן רבות יותר גם האפשרוּיות למזג תפקיד צבאי בתפקיד של גרעין התישבוּתי. עקירת הנוער מתוך הבסיסים המשקיים היתה בעבר אולי הכרחית יותר מאשר כיום, כי אז היה זה הכוח המגויס היחיד.

המטבע הראשונה אשר הוּצקה באָפיה של מסגרת הגרעינים, היא היותה בלתי־קשוּרה לחטיבה צבאית כלשהי. האפשרויות למיזוּג הצד ההתישבוּתי עם הצד ההגנתי והמלחמתי גדולות יותר במסגרת הגרעינים.

נקבוּ כאן מספר של 250 בני נוער, שצריכים להיכנס לפלמ“ח. מדוּע צריכים הם להיכנס לפלמ”ח? האם לא יוּכלוּ למלא את תפקידם ההתישבוּתי והמלחמתי באמצעות מסגרת הנח“ל? הנח”ל מבוסס על אי־תלוּת בחטיבה, על העדר קשר אל חטיבה צבאית. הגיעה השעה להדגיש ולהכריז שהתפקיד ההתישבותי הוּא תפקיד צבאי ואיננוּ נופל מכל צורך צבאי אחר. עלינוּ לומר זאת בכל המוסדות, ואפילוּ ניתקל בחוסר הבנה. אם נכניס את הגרעין לחטיבה או לגדוּד – לא נקרב את התישבוּתו, לא נהפכנוּ תוך זמן קצר לקבוּצה צבאית־התישבוּתית למעשה.

הוזכר כאן עד כמה עדיין אין הנגב קוסם ומושך. ענין זה צריך להיות תפקידו של הנח"ל: הליכה לנגב, הקמת הבריגדה ההתישבוּתית לנגב. הדבר יבוא מרצונם החפשי של האנשים, לא מלמעלה. עצם מבנה המסגרת, התא היסודי בה – הוא הגרעין. הוא ממשיך בקשריו אל תנועת הנוער שלו ואל הזרם ההתישבוּתי שהוא קשור אליו, והוא הולך להתישבוּת באותה צוּרת חיים שהוא בוחר בה.

כן אין שחר להנחה האומרת, כאילוּ מונעת הקמת מסגרת הנח“ל פעוּלה בצבא. אדרבה, אחת המסקנות העיקריות שצריכה להיות במועצה הזאת היא – הסתערוּת גדולה ומקפת בכל המסגרות: במחנות־העליה ובכל חטיבות הצבא, והקמת מחלקה להתישבוּת משוּתפת לכל הזרמים, על־ידי המטה הראשי של הצבא. עלינו למצוא דרך לעשרות אלפי חברים. איש איננוּ מניח כלל, שהנח”ל פותר את שאלת ההתישבוּת בכללה. אין זה אלא ריכוּז של מועטים. יש עוד עשרות אלפי חברים, אשר אין להתיאש מהם, שבתכנית של שחרוּר אפשר יהיה לקשור חלקים רציניים מהם בפעוּלה תכניתית כזאת בתוך הצבא. זוהי הבעיה הניצבת כעת לפנינוּ: להגיע לפעוּלת הסברה רחבה בקרב החיילים ולחנכם לקראת התישבוּת.

תפקידנו החינוכי

הקיבוּץ והקבוּצה אינם נבנים לפי פקוּדה. הם נבנים לפי צו פנימי. את אשר תבע ברל כצנלסון, שהנער יצא לשנת־עבודה במשק, נוכל להגשים. תפקידנוּ יהיה חינוּכי בעיקרו ועלינו יהא לדאוג לכך, שבתוך שנת העבודה ייפגש הגרעין עם חברי תנוּעות הנוער; וכי הישוב, כישוּב מחנך, ידביק אותו בערכיו. ועם סיוּם שנת השירוּת ימשיך הנער בדרך זו מתוך רצון, ולא בתוקף צו.

העמדנו לדיוּן במועצה סעיף מרכזי: מילוּאים. מכאן מסקנות כלפי הגולה והשליחוּת אליה. הוא הדין ביחס לעזוּבה השוררת בקשר לשליחים לנוער בארץ. אסור לנוּ להעמיד את המדריך במצב שיעבוד בנוער בחיפה ובתל־אביב בהרגשה של משתמט. עלינוּ להרים את ערך השליחוּת, כדי שהמדריך ירגיש שהוא עוסק בעבודה קדושה. הרמת רוּחו של המדריך בתנועת הנוער תוכיח לו, כי הוא עושה עבודה חשובה, הכרחית, המועילה גם לצבא וגם להתישבות.

כף המאזנים נוטה לצד ההתקרבוּת לימים בהם נוכל להתרכז יותר בעניני ההתישבוּת והעליה. אמנם, עדיין לא נפטרנוּ מן המלחמה ומסיבוּכיה. אבל במידה שאפשר לחוּש את הדברים, קיימת נטיה לצד גילוּי כוחנוּ היוצר.

המצב מחייב איפוא פעוּלה בגולה, בנוער שבארץ ובצבא. דרוּשים כלים ודרכים כדי להגיע לצבא. עלינוּ לפתוח כל סדק וכל דלת כדי להביא את דבר ההתישבות אל הצעירים, אל הנוער ואל הבוגרים, החיילים ואחרים. צריך לשלוח מאות חברים אל המחנות הללוּ לסוּגיהם. זהו התפקיד הגדול!

פרשת גיוס עליית הנוער והקיבוץ המאוחד

כאשר נתפרסם הצו לאימוּנים לבני שבע־עשרה, הופיעה בעיה: איך יעמדו בצו הזה הנערים והנערות מעליית הנוער בני גיל זה? כל הגורמים הקשוּרים בעליית הנוער – הזרמים ההתישבותיים, המרכז החקלאי ומוסדות עליית הנוער, היו מאוחדים בדעה, כי על אף צרכי הגיוּס הגדולים אין להפעיל את הצו הזה כלפי כל חברת נוער. עם זאת היתה הרגשה, כי לא ייתכן לשחרר מגיוּס את כל חברות הנוער. הוצעה פשרה: אפשר לגייס נוער עולה אם הוא למעלה מתשעה חדשים בארץ (יוזמי הפשרה היו דווקא אנשי עליית הנוער והחברים מההתישבוּת).

השאלה הובאה לפני הועד הפועל של ההסתדרוּת, ושם נתקבלה החלטה: לקבוע את המינימום של תשעה חדשים. לבסוף נתקבל העקרון הזה, הלכה למעשה, גם על דעת המוסדות המגייסים. גם אחרי החלטה זו הביאה ועדת הבטחון בחשבון שורה של משקים שמבחינת מצבם הגיאוגרפי־הבטחוני יש להמליץ לפני מוסדות הגיוּס שלא לגייס את חברות הנוער הנמצאות בתוכם (כגון: גשר, כפר־סולד, עין־גב, מענית, נגבה, דן וכו'). ועדת הבטחון ההתישבוּתית היא שקבעה את הרשימה למוסדות המגייסים וציינה את מי לגייס ואת מי לשחרר. היה בנדון זה תיאוּם מלא, ושום ‘גולם’ של גזירה לא פעל באופן אוטומטי. וכך יצא, שמן הקיבוּץ המאוחד צריכים היו לבוא לאימוּנים 230 איש, אוּלם רק 142 מהם הגיעו (5 חברות), ואילו 88 (3 חברות) לא הגיעוּ לאימוּנים. נשאלת השאלה: מדוע לא הגיעו לאימונים? נתנו כאן את התשוּבה: “הגזירה נפלה, אך אנו לא קיבלנוּה”. ובכן, זוהי ‘גזירה’? והלא היא באה לאחר שהענין הובא לפני הועד הפועל של ההסתדרוּת ולאחר שהוחלט שם על עקרון זה והוגשם הלכה למעשה! ואיך לא קיבלו את ה’גזירה'? – על־ידי כך שהנוער לא התגייס. הנני רואה דבר זה כחמוּר עד מאוד. הקיבוּץ איננוּ רשאי ללכת בדרך זאת.

אני קורא ב’צרור המכתבים' על הדיוּנים בשאלת גיוּס הנוער העולה, ונאמר בו, כי בנח“ל מתכוונים לשכן נערים ונערות במחנות נפרדים. מנַיִן האינפורמציה הזאת? הגרעין בנח”ל שלם מבחינה חברתית. הוא קולט את הבנים והבנות כאחד. החברות הללו התגייסוּ בשלמוּתן, שהרי לא יוכלו למלא את תפקידן ההתישבוּתי בעתיד אם לא יתגייסוּ בשלמותן.

מסגרת הנח"ל נשענת על הגופים החלוציים

שאלוּ כאן: איך תוקם המסגרת? התישען על הכוחות הקיימים, שהיצירה הזאת נוגעת בהם במישרין? תשובתי: הן! על כוחות אלה צריכה מסגרת הנח"ל להיבנות וכך תיבנה! הפניה אל ‘השומר הצעיר’ ואל ‘המחנות העולים’ להיכנס ולהשתתף לא פסקה. מוּקמת מועצה, שעליה לקבוע את גורל החטיבה בכלל, ועוד הרבה דברים שעדיין אינם בבחינת מטבעות יצוקות. במועצה צריכים להיות מיוּצגים הזרמים ההתישבוּתיים, תנועות הנוער, המוסדות ההתישבוּתיים ועליית הנוער. הגורמים האלה כבר משתתפים ברוּבם המכריע בפעולה, וגם הקיבוּץ המאוחד חייב להשתתף בה. הרי מגרעיניו כבר נמצאים בתוך המסגרת.

המסגרת כוללת כיום 15 חברות נוער ו־21 גרעינים, מהם 16 ארץ־ישראליים – מן ‘הנוער העובד’, מן ‘הצופים’, ומן ‘התנועה המאוחדת’. יש גרעינים הקשוּרים בקיבוּץ ויש גרעינים של חברות נוער.

אין חשש מפני תכנוּן של מסגרות מגבוה ולצוים מגבוה. ערכינוּ הקבוּעים לא זו בלבד שהם קיימים אלא תפקידם הוגבר וגדל פי־כמה בתוך המדינה. האפשרוּיות החדשות רק מוסיפות חובות ואינן גורעות. הגורמים האלה הם גורמים של בנין ושל השפעה, של עיצוּב דמוּת. המסגרת תכלול את כל הגרעינים, אבל כל גרעין ילך בדרכו, והמסגרת לא תתערב בתכנם החינוכי. יהיה חופש החינוּך ועצמאוּת החינוּך. כלוּם ניתן לאגד בני נוער מ’בני־עקיבא' ועד ‘השומר הצעיר’ בדרך אחרת? איך נחזקם ונלכדם מבחינה חברתית ואיך נצמידם להתישבוּת, אם לא יהיו קשוּרים אל תנועותיהם, אל זרם ההתישבוּת שלהם ואם לא יעמדוּ בקשר ישיר אתם?

נזרקה מלה: ‘קסרקטין’. כשיש מלחמה – יש גם קסרקטין. המטרה אינה להביא את הנוער לקסרקטין. המחנה איננוּ קסרקטין. השאלה היא: מה התוכן? והתוכן הוא חינוּכי, חלוּצי, והנוער הוא חלוּצי. בנח"ל יש גם חברים שאינם במחנה־האימוּנים. יש גרעינים, שאינם במחנה־האימוּנים היום, שהיו בו כבר ונמצאים עתה במשקים כמגויסים.

בשיחות ארגון המדריכים מעליית הנוער נקבעה תכנית למלא את החסר מבחינה תרבותית בתוך תנאי האימוּנים. החברות באו על מדריכיהן, הם היו אתם במשקים ונמצאים אתם במחנה־האימוּנים.

הסתערות גדולה

אם נרצה לסכם במועצה הזאת את השאלות הקשורות בבעית המילוּאים, נגיע למסקנה: תפקידנוּ – הגברת עבודתנו החינוּכית, הגברת השליחות, הסתערוּת גדולה בגולה, בתוך מחנות המעבר לארץ, בתוך מחנות העליה בארץ, בתוך הנוער הארץ־ישראלי, שליחות חדשה ומוגברת לתנוּעות הנוער, פעוּלה גדולה בתוך כל חטיבות הצבא (כדי לאפשר התלכדויות חיילים להתישבוּת עם ראשית הדימוביליזציה); ריכוּז הנוער העומד על סף ההליכה להתישבוּת, שישלים את תקוּפת האימוּנים והמלחמה ויגיע להתישבוּת, מתוך שילוּב עקרונות התישבות, הגנה ומלחמה.

אלה הם הדברים שהמועצה צריכה להיות מאוּחדת בהם. הבעיה בתכנה איננה מפרידה, אלא מאחדת והיא צריכה לאחד את כוּלנוּ. בהשקעת כוחות מרוּבים נוכל להתגבר על המצוּקה שאנו חשים בה – מצוּקה של סכנת הידחקוּת לקרן־זוית בעצם התפתחוּתה של הארץ. בהתגייסוּת גדולה ומלאה של הרבה חברים לכל הענפים נתגבר על המצוּקה שבהעדר הנושא החלוּצי.

---

מבחן החולין

מאת

אליהו שומרוני

חברים! באולם זה התכנס מחנה נוער מגוּון מכל חלקי הארץ, מכל צוּרות ההתישבות, מן העיר ומן הכפר, מן המושב, מן הקיבוץ, מן הקבוצה ומתנוּעות־הנוער החלוציות. המיוחד שבכינוס הזה, הייתי אומר, הוּא קודם כל בכך, שאיננוּ כינוס של ‘יום טוב’ וחג, לא ‘חג’ של בחירות ולא חג אחר. הייתי קורא לו לכינוס זה: מבחן החולין. אנחנוּ חיים עכשיו בימים שמבחן החולין דווקא הוּא המבחן הקשה והמכריע מכל המבחנים שנתנסינוּ בהם בשנה האחרונה.

גודל התמוּרה המַהפּכנית

רצוני ליחד את הדיבוּר על נקוּדה אחת הנראית לי עיקרית בכינוס זה. אני רואה לפני צעירים הרבה, ומרגיש אני שרוב החברים אשר התכנסוּ כאן, עדיין ענין הגיוס עומד לפניהם. לפני לא מחנה של חיילים משוחררים. אגב, ספק אם המונח ‘חיילים משוחררים’ נכון גם לגבי חיילינוּ המשוחררים, כי בארצנו ובתנאיה יקרה לעתים קרובות, שאנוּ נאלצים לקרוא את החייל המשוחרר, אחרי מלאו את חובותיו ואת תפקידיו, שנית לדגל, אל השירות ואל הגיוס. אך באולם זה, אם אינני טועה, נמצא נוער רב, שעדיין לא הגיע לגיל התגייסות. והשאלה המרכזית, שצריכה לעמוד לפני אלפי בני הנוער אשר נתכנסוּ כאן, היא: כיצד, איך ובאיזו רוח יגויס הנוער הזה על אלפיו ועל רבבותיו?

חברים! פעמים אני נפגש עם חברים מתנוּעות־נוער שונות. בשוחחי אתם על תפקידי הנוער ועל חובות תנוּעות־הנוער בתקוּפה זו מתעצם בי הרושם הברוּר, כי עדיין לא עמדנוּ על גודל התמוּרה המהפכנית, שחלה בארצנו ושעדיין איננוּ יודעים לסגל את מחשבתנו לתנאים החדשים בהם אנחנו נתוּנים. אנחנוּ מוסיפים לדבר על תנוּעת־הנוער ועל תפקידיה, על נוער פרברים ועל נוער עירוני, על חינוך ועל התישבות במושגים שהלמו את המציאוּת לפני שנים, ושאינם הולמים את מציאוּת היום ואת מציאוּת יום מחר. עדיין לא חדרה לנוער החלוצי הכרת הצרכים החדשים וגם האפשרוּיות הכבירות לגידול מהיר של המחנה החלוצי, שנפתחוּ בעקבות המאורעות הגדולים של השנה האחרונה. רצוני איפוא לעמוד על תכנו, על תפקידו ועל היקפו של הגיוס העומד לפנינו.

מיזוּג תפקידי בטחון והתישבוּת

על הגיוס להשיב בראש וראשונה לצרכי הבטחון, שיעמדוּ גם להבא במרכז דאגותינוּ, אוּלם צרכי בטחון אלה כופים עלינוּ חיפוּש דרכים חדשות כיצד להפוך שנות שירות צבאי לשנות חינוך והכשרה חקלאית למען נוכל להפנות המוני נוער עברי להתישבות, שתגביר את בטחוננו. הגיוס יהיה איפוא לבטחון ולהתישבות, ושני אלה יהיוּ דבוקים וצמוּדים זה לזה לתקוּפה ארוכה וממוּשכת, זהו לקחו העיקרי של העבר הקרוב וזהוּ תפקידו המרכזי של הנוער העברי בארץ בשנים הקרובות.

עומדים אנחנוּ בסיום תקופה במלחמת תקוּמתנו מבחינת נצחונות צבא הגנה לישראל וכיבוּשיו, וכבר דוּבר על כך, כי מסוכן לחשוב, כי כיבוּשים צבאיים בלבד עשוּיים להבטיח את בטחונה ועתידה של המדינה. בלי מחנות גדולים של מתישבים אשר ילכו בעקבות הכיבושים הצבאיים עלולים להתבזבז מיטב נצחונותינוּ. ומשוּם כך הולכים אנוּ עכשיו לעשות דבר, אשר אין לו תקדים בשוּם צבא מצבאות העולם, ואשר אין לו תקדים גם בנסיוננוּ בארץ הזאת. אנחנוּ פותחים בנסיון רציני מאוד למזג את תפקידי הבטחון והצבא עם משימת ההתישבות בארץ הזאת.

בכל צבא בעולם קיימת הפרדה קיצונית בין שירות צבאי ובין חיים אזרחיים, בין הגיוס והאימוּנים הצבאיים וּבין העבודה הגופנית. ואילוּ אנחנו רוצים שהשירות בתוך הצבא יהיה ממוזג אורגנית בעבודה וששירות צבאי של אימונים, טיפוח הכושר הצבאי וכוננוּתנוּ המלחמתית ייעשו בד בבד עם הכשרה חקלאית לשם ריבוי גרעיני התישבות, אשר בגמר שירות החובה ילכו מתוך בחירה חפשית להתישבות קבע.

נועז הדבר ומהפכני ואין דוּגמתו לא בעולם ולא במציאוּתנוּ. ולא שהרעיון הוּא חדש. הרעיון עצמו איננוּ חדש. החידוּש הוּא בהיקפו. גיוּס כזה היינוּ מבצעים בעבר במסגרת של מאות חברים, ואילו המגמה החדשה מעיזה להביא כל בן ובת בישראל בגיל 18, בין אם הם בתנוּעת־נוער וּבין שאינם בתוכה, בין שהם משתייכים לעליית הנוער וּבין שהם מחוצה לה, אל מסגרת השירות הממוּזג בשנת אימונים והכשרה חקלאית.

עם העברת מרכז הכובד משדה המערכה הצבאית לשדה היצירה וההתישבות הבטחונית ועם קום הצורך המדיני והצבאי לישוב מהיר של שממות הארץ, שוּב לא נוכל לפטור המוני נוער עברי הגדל בארץ והעולה אליה מחובת ההשתלבות במעגלי העבודה והיצירה החלוצית.

כך אנוּ מגיעים לשלב חדש בדרכי התגייסותנוּ, אשר יקבע במידה ניכרת את דמות צבאנוּ ואת עתיד התישבוּתנוּ כאחד.

כאן נפתח סיכוי גדול, חדש, העשוּי להביא פירות חשובים ולפתור את אחת הבעיות המרכזיות שכולנוּ מתלבטים בהן. שמענוּ כאן מפי חבר אחד, העובר בכּפרים הנטוּשים, דברי הערכה למפעלם החלוצי של העולים בכפרים הנטושים. אך שמענוּ גם מפי חבר אחר, הבא מן הנגב, על קילומטרים לעשרות ולמאות שעוברים בהם כשהכל מסביב חרב ושומם. אנוּ יודעים, כי לאורך ימים לא נוכל לקיים שטחים אלה בכוחות צבאיים בלבד. ברוּר, שהמדינה אינה כל־יכולה, וחובת השירות על־פי יסודותינוּ המקוריים אינה אלא מסגרת, אך בידנוּ הדבר להפוך את שירות החובה לתנוּעת התנדבות. זו היא המשימה העומדת לפנינו. לא מן ההכרח שהחוק יעמוד בסתירה לתנוּעת התנדבות, ותנוּעה חלוצית אינה צריכה להיות סתירה למסגרת מחייבת. המסגרת המחייבת ותנוּעות ההתנדבות החלוציות בתוכה – בכוחן של אלה למצות את כל האפשרוּיות הכבירות הנפתחות בגיוּס החדש.

סיכוּי לתנועות הנוער

שני חוגי נוער נמצאים כאן באולם הזה: חברים המשתייכים לתנוּעות־נוער וחברים שבאוּ מתוך המשקים.

חברים מתנוּעות־הנוער! רק חדשים מספר מפרידים בין זה שהיה קיים עד עכשיו ובין היום שאלפי בני נוער מכל הערים והמושבות, מכל שכונות העוני והפרברים, מאותם המקומות שתנוּעות הנוער במשך שנים רבות ניפצוּ ראשם אל קיר אטום ולא העלו דבר, יזרמו אל מסגרת השירות הלאומי של האימונים והעבודה. תהיה זו טעות פטלית, אם תנוּעות־הנוער לא יבינו את הסיכוי הגדול הנפתח להם בתנאים החדשים ליציאה למרחב. מה שלא ניתן כל השנים, כשפה ושם ניסו לפתוח מועדונים בפרברים, ניסוּ למשוך לעבודה גם ‘נוער זהב’, כשכל הנסיונות של הרחבת המסגרת החלוצית נכשלו, כאשר כל האמצעים החינוכיים בתנאי העיר והמושבה היו בהכרח מוגבלים – נעשה אפשרי עתה כאשר כל הנוער הרב הזה יובא במגע חי, בלתי־אמצעי אל ערכי ההגנה, העבודה והיצירה בכפר העברי המתחדש בארצנו. בוגרי תנוּעות הנוער ייפגשוּ עם כל הנוער אשר קודם לכן לא ידעוּ לרכוש את לבם. הם ייפגשוּ אתו כתף אל כתף במחנה האימונים, בשדה העבודה, בחיי המשק החקלאי, בתנאים שוים לחלוטין, בתנאי חברוּת ובתנאים סוציאליים שוים. ולא יחסר אלא דבר אחד – וכאן אסור לתנוּעות הנוער להחמיץ את שעתן – הרצון, ההבנה, ההסתערות, הגישה החברית הנאמנה כדי להדביק גם בנוער הבא מתוך חובת השירות את ‘חידקי’ ההתנדבות החלוצית אשר תשאיר אותו במסגרת ההגשמה החלוצית גם אחר שנת השירות. אם בוגרי תנוּעות־הנוער לא יחושו כי באה שעתם הגדולה ויסתגרוּ לשמירה על הקיים בלבד, מסופקני אם יעשוּ דבר טוב לעצמם, ובודאי שלא תושג המטרה הגדולה, אשר לשמה אנוּ מעיזים לסלול לנוּ דרך מיוחדת בהקמת צבא עובד.

שליחוּת חינוּכית לבני המשקים

ובאזני בני המשקים ייאמר: רגיל נוער המשקים זה שנים רבות לנוער מן החוץ המתחנך במשקו, אבל עד לתקופה האחרונה היה זה נוער מסוּים: נוער חלוצי שבא מן הארץ או נוער חלוצי שבא מן הגולה. הוּא כמעט שלא ידע סוגי נוער אחרים. הוּא שמע שקיימת אי־שם שכונת־התקוה, שמצויים פרברי עוני – אך למעשה לא נפגש עם נוער זה אלא מעט מזער. כעת יחול שינוּי רב. יבוא נוער אשר מעולם לא היה במשקים, אשר לא ידע כלל מקומם של משקים אלה ולא ראָם; נוער הרחוק מהוָיתנוּ ההתישבותית. וגם כאן יהיה צורך – יהיה ממש הכרח בדבר – שהנוער המקומי ימלא שליחות חינוכית, שליחוּת לא כמצוַת אנשים מלוּמדה, אלא מתוך רצון פנימי, לסייע לנוער הזה לסגל לו את הרגשת הבית בתקופה שיימצא בה, והעיקר – שייוָכח הנוער הזה מתוך נסיון חייו שחיי העבודה והכפר וצוּרות החיים שיצרנוּ הם חיים שכדאי לרצות בהם ולהמשיכם תמיד, כל ימי החיים, ולא בתקוּפת ההכשרה בלבד.

בשתי הזרועות הללוּ – של אנשי המשקים מכאן ושל בוגרי תנוּעות־הנוער החלוציות מכאן – תלוּי הרבה, אם כתוצאה מן הנסיון הנועז הזה יתוספוּ לנוּ אלפי מתישבים, מאות גרעינים חדשים אשר יבטיחוּ את גבוּלות ארצנוּ על־ידי שרשרת ארוכה של ישוּבים בערבה ובהרים, על חופי ימים וברצוּעות הספר. שילוב ההתישבות והבטחון – בכך חייב הנוער העברי להיצמד בכל כוחו וּמאודו.

רוצה הייתי לראות רבים מאלה היושבים כאן, מן הנוער החלוצי ומבני המשקים, כשהם צמוּדים אל האלפים הרבים שאינם כרגע באולם הזה ואשר יצטרכו להיות במחיצתם, מחר־מחרתים, אוהל מול אוהל במחנה האימונים, צריף מול צריף במשק החקלאי, כשהם יוצרים חוָיה אחת משותפת, כור היתוך לחלוציות עברית בעלת היקף ותנוּפה ההולמים את יעודי הדור ותפקידיו.

1949

---

הקיבוץ המאוחד והצבא

מאת

אליהו שומרוני

השאלה היא: כיצד רואים אנחנו עכשיו את ענין הצבא שנוצר עם קום מדינת ישראל? הרואים אנוּ אותו כדבר מוגמר או כתהליך של התהווּת מסגרת בעלת תפקידים חדשים, אשר עלו לשלב חדש עם קום מדינת ישראל? לעתים, בשמעי שיחה זו רבת הקושיות והלבטים, אני שואל את עצמי: כיצד קרה הדבר שלגבי ענין עדין ומסובך כהתהווּת צבא נחפזים בקרבנו לברך על המוגמר, לענות אמן אחרי כל דבר, והשולל, מאידך גיסא, ישלול כל דבר בסיטונוּת?

מתולדות תנוּעת הפועלים בארץ למדתי כי התקנת כלים חדשים מתוך כלים קיימים, היתה תמיד מלוּוה חבלי לידה קשים. לא אחת שמעתי מפי אנשי העליה השניה, שסיפרוּ על חבלי־מעבר לא־קלים בין תקופת ‘השומר’ לתקופת ‘הגנה’. ואחרי־כן ידענוּ גם אנחנו בתוך ההגנה בעיות סבוכות והיאבקות מתמדת בין דעות ואסכולות שונות. והרי זה דבר מובן מאליו, שהמעבר ממסגרת ההתנדבות, מתנאי מחתרת, לצבא גלוי וחפשי ולשירות חובה בתוך מדינת ישראל – מוכרח להיות מלוּוה חבלי לידה ויסוּרים; ואין להניח כלל, שתהליך זה יסתיים בזמן הקרוב.

טיפּוּח ניגוּדים

ברור לכל: מלחמת השחרוּר בשנה הזאת לא היתה דומה למאורעות 1936 – 1938. ויש יסוד להנחה, שהאויב שיעמוד בפנינוּ במלחמה העתידה – שוב לא יהיה כפי שעמד בפנינו השנה. אם נכוון מעשינוּ לקראת אותו היום, שאיש אינו יכול לקבוע את תאריכו, – לא ייראוּ לנוּ בעיות הקמת הצבא פשטניות כפי שהן נראות בשיחותינוּ.

לצערי, נתקלים אנוּ בענין זה הקובע את גורל הארץ – בענין הצבא – בספיחי־הויכוח בדבר עצם הקמת המדינה. היו שנים, ששטח הבטחון היה נקי מענינים מסוג זה. אך היום, לצערנוּ, חדר וחודר הויכוּח המדיני הקיים גם למקום זה. ענין הקמת הצבא הוּא תהליך ממושך מלוּוה הרבה קשיים ולבטים. אך הקובע הוּא, באיזו מגמה וכיצד פועלים: אם בדרך של טיפוּח ניגוּדים והגבהת מחיצות, או מתוך קבלת הכורח של קיוּם צבא סדיר, ומכאן גשירת גשרים והגברת יעילוּתו של הצבא – העשוי לקבוע את גורל העם ובטחונו. גם ישראל גלילי הודה, שהצבא הוא רע הכרחי. מבחינה אובייקטיבית אין כל קושי לטפח את הרע הזה, אבל עלינוּ לשאול את עצמנו: לאן יביא טיפוח הרע ההכרחי הזה?

מספרים אישיים…

זוכר אני את הימים הראשונים להקמת הצבא הסדיר ואת הסערה הגדולה שקמה סביב ענין הדירוג והכתפיות. באותו ויכוּח הייתי פסיבי לגמרי, ולא היה לי אף מקום מתאים לבטא בו את השקפתי. אך עלתה אז במוחי השוואה, אשר ככל השוואה אינה מדוּיקת בכל מאת האחוזים. חברים יזכרוּ בלי ספק, שבזמן שהיה בקיבוץ מספר חברים לא רב, לא רצוּ לסמן את הבגדים במספרים. היוּ אשר ראוּ בסימון הבגדים את ניווּן הקומוּנה. זוהי הסטנדארטיזציה, טענוּ – הוצאת נשמת הקומוּנה. יודע אני, שהויכוּח הזה לא התנהל בכל המשקים. אך נוצרה אידיאולוגיה שלמה: אם הקיבוץ צריך להיות בנוּי על יסוד מחסן א' או מחסן ב'. אזכור כיצד באותה אסיפה בה הוחלט על המהפּכה הזאת, קם חבר, שנשאר נאמן לענין הזה של אי־סימון הבגדים, וצעק חמס, שמפרקים את הקיבוץ!

אינה דומה מסגרת של מאות חברים, של אלף או אלפיים מגוּיסים עם היכרות אישית הדדית – לצבא הכולל רבבות. יש משטרים שונים בעולם ולהם צבאות שונים בעלי מגמות שונות; אין זה מקרה, כנראה, שיש משהו משוּתף בצורתם ובמבנם של כל צבאות העולם.

ההחשדה והפסילה

והרי דוגמה שניה, שאני רואה בה את שורש הענין. כוונתי לשיטת ההחשדה והפסילה המלווה כל צעד שאינו דומה בכל מאת האחוזים לצעד הקודם, אף כי הצעד החדש אינו מתכחש לצעד הקודם ואין בו סתירה מהותית לצעד הקודם. אך מאחר שיש בו משוּם חילופי מסגרות, ארגון, בתוקף התנאים החדשים, הוּא נתקל מיד בהחשדה (כיצד אמר ישראל¹? ‘יש פסלנות לצד אחד…’) אבל יש פסלנות לכל צעד שנעשה הכרחי בשעה מסוּימת. גישה זו מתנקמת אהדדי.

במועצת הקיבוץ בגבעת־ברנר (שנתקיימה בנובמבר 1948) אמרתי, כי גדודי הצבא הסדירים אינם יכולים בתוקף תפקידיהם לקלוט את הגרעינים וחברות־הנוער, להבטיח את שלמותם החברתית עם הבנות, ולשמש להם מקום הכשרה להתישבות, ומתוך חרדה נאמנה לרזרבה התישבותית מוכרחה היתה בקיץ אשתקד לקום מסגרת חדשה. מאז קמה המסגרת (ובאמת, לא חשוב השם. איך כתב עתון ‘בשער’ לאחר ביקור במבצע נח"ל באילת? ‘לא חשוב השם, העיקר התוכן’. ואני דיברתי אז על התוכן ולא על השם). והנה במקום לקדם את הצעד הזה בברכה, במקום להכניס לתוך המסגרת החדשה את כל חברות־הנוער והגרעינים אשר היו באותו שנתון (גיל 17), שעדיין לא הגיע לגיל הקרב, באו הפסלנות וההחשדה, באה הטענה כי הדבר הזה נוצר ל’מטרת פילוג הגרעינים'.

מאז הויכוּח הגדול הזה עברה שנה. פתחוּ עתה את הדין־וחשבון שהודפס לקראת ועידת הקיבוץ הזאת² ותקראו בו כי כך וכך חברות־נוער מהקיבוץ היו השנה במסגרת הנח"ל, עלו להכשרה ועברוּ להתישבות. אני מודה לחברים שלא העלימו את האמת. אודה, כי היתה זו בשבילי הפתעה גמורה.

30 גרעינים

מה קרה במשך השנה? במסגרת הנח“ל נקלטוּ במשך השנה למעלה משלושים גרעינים מחברות הנוער העולה ומתנוּעות־הנוער הארץ־ישראליות. מה עשוּ כל השנה? – היו באימונים, מילאו תפקידים צבאיים מסוימים בסביבה. אבל העיקר – הם היו בהכשרה חקלאית והוסיפו להתאמן בתוך המשק ולהתכונן להתישבות. אחרי־כן מילאו תפקיד חיוּני במשקי הספר ובנגב. ואחרי־כן ביצעוּ מִבצעים, כמו ‘מבצע סולל’ ו’מבצע אילת‘³, שערכם גדול להתישבוּת ולצבא גם יחד. אחרי־כן החלו הגרעינים לעבור להתישבות־קבע ל’חצרים’ ול’צאלים' בנגב, ועם קבוצת הפלמ”ח הקימו את ראש־הנקרה. גרעין אחד הלך לבית־העמק, וכן הלכו לסמרה שעל־יד עין־גב. בתור להתישבות מחכים גרעיני נח"ל אחרים. על הדבר הזה יצאוּ ממועצת גבעת־ברנר ההחשדה והפסילה הסיטוניות ורינה עברה במחנה: נוצר משהו הבא ‘לפרק’ את הגרעינים ההתישבותיים…

לשמע התיאורים שהושמעו היום על צבא הגנה לישראל ברצוני לומר לישראל גלילי: המסקנה שהסקת בסוף דבריך, שחברי הקיבוץ מקומם בצבא – מסקנה שאני מצטרף אליה בלב ונפש, באשר לא ייתכנוּ שתי דעות בענין זה – איננה מתישבת בשוּם פנים עם האוירה הנוצרת בין כתלי הקיבוץ בקשר לצבא. כי הנה אחר־כך בא חבר, שהוּא קיצוני ממך בענין זה, והוּא מסיק את המסקנה ‘ההגיונית’ מאוירה זו ופוסק, כי לחבר קיבוץ אין מקום בצבא. לא ייתכן, שחבר קיבוץ ילך לצבא לפי הוראה בלבד, בלי הכרה פנימית ובלי הזדהות מלאה. חובה ליצור אוירת רצון והבנה, כפי שהיתה קיימת תמיד כלפי ארגון ההגנה. חילופי השמות והמסגרות אינם קובעים.

שלמוּתו הנפשית של חבר הקיבוץ

אין זאת אומרת, שקשיים לחבר הקיבוץ בצבא אינם קיימים. אך אם נמשיך בשיטת הפסילה וההחשדה, הרינוּ פוגעים בעצם שלמוּתו הנפשית של חבר הקיבוץ ושל בן־הקיבוץ להיות בצבא הזה. ודאי שצריך להקדיש מכסימום מאמצים למנוע סכנות. אין מסגרת צבאית בלי סכנות, וגם אנחנוּ בני־אדם אנוּ.

אשר לעתיד, כדאי, חברים, שנלמד לקח מן השנה הקודמת לקראת השנה החדשה. ניגשים אנוּ לעשות דבר, שאינו דומה לא לפלמ“ח ולא לנח”ל, כי לא הפלמ“ח ולא הנח”ל עסקו בדבר החדש העומד לקום, מבחינת היקפו. מתוך שתי שנות שירות סדיר, תהיה שנה אחת שנת הכשרה חקלאית ואימוּנים לכל בן ובת בישראל. שמא נמעיט, נוכח משימה גדולה זו, בהחשדה וניצור אוירה אוהדת יותר למפעל זה? שמא לא יזדרז לוליק⁴ להכריז מכאן, שתהיה זו עבודת־כפיה למגוּיסים וישאיר טענה זאת לרוקח וחבריו. למה תהא העבודה כפוּיה? הרי הבחור הזה יעבוד בכרם, בפרדס ובגן עם חבר המשק. מדוע צריכה להיות בו הרגשה של עבודה כפוּיה.

מדביקים תו ‘אנגלו־סכּסי’ לצבאנוּ

ומה החשש לתנוּעת־הנוער? להיפך, תנוּעת־הנוער מוצאת את פתרונה האידיאלי במבנה הזה. ומסיבה פשוּטה: היא מלכדת גרעינים עוד לפני הגיוס לצבא. הגרעין המתגייס – מתגייס בשלמוּתו ומקבל את הכשרתו החקלאית יחד. קיימת החלטה מיוּחדת של הכנסת המטילה על שר־הבטחון להתקין תקנות מיוחדות להבטחת שלמותם החברתית של הגרעינים. במציאוּת קיים כבר דבר זה, והוּא הצדיק את עצמו במידה מלאה. גרעינים של תנוּעות־נוער נכנסוּ למסגרת הנח"ל והם היוּ שלמים בתוכה – הבנים והבנות יחד – והם עברוּ יחד בהכשרה ובאימונים ואף שלחו מתוכם שליחים לתנוּעות־הנוער. האם לאחר כל אלה, יש לדבר על חציצה בין הצבא ותנועת־הנוער?

לקראת שנת השירות השניה, אם הגרעין יתגבש, הוא ילך להתישבות הגנתית. איזו רוּח טבעו איפוא בחוק שירוּת הבטחון? איזו רוּח הניעה את שליחי העם לקבלו בכנסת? – רוח החלוציות. ולשוא ינסה אורי ברנר עשרת מונים להדביק לצבאנו את התו ‘אנגלו־סכסי’. הנוער יעמוד על השקר שבדבר. ייתכן כי מצוּיים קצינים הרוצים בשיטות ‘אנגלו־סכּסיות’ כפי שיש מצדדים לשיטות אחרות, אך צבאנוּ הוּא קודם כל צבא עברי, וגם אם תעבור את כל ארצות העולם לא תמצא חוק שירות בטחון לפי העקרונות שנתקבלו בקרבנו.

ישראל שאל: מדוע לא נחלק את תשעת חדשי ההכשרה במפוזר בשתי שנות השירות? – הצעה כזאת נבחנה, ואני חושב, שהיא לרעת ענין ההכשרה החקלאית והמשקים כאחד. אם המשק יצטרך לקבל אחת לחדשיים מחלקה חדשה של חמישים איש, לא יוכל לשאת בכך, וגם אנוּ לא נצליח לגבש גרעינים התישבותיים. הכרח הוּא לתת לנוער שהות לחדור קצת למשק ולענפים. מטרתנו הראשונה צריכה להיות: ריבוּי גרעיני התישבות. הצעה זו נבחנה לגופה ונמצאה בלתי־מתאימה ואין הדבר קשור לעמדה מפלגתית זו או אחרת.

1949

---

לקראת הקמת היאחזויות

מאת

אליהו שומרוני

דברי הם המשך לדברים ששמענוּ מפי אשכול¹. לכל כנס מכנסי הנח“ל ‘מסמר’ מיוּחד. בכנס הקודם היה זה המעבר מבסיסי האימונים לעבודה ומבחן הנח”ל בהכשרה חקלאית. ‘מסמר’ הכנס הזה חייב להיות בתכוּנה לנקוּדת השיא של הנח"ל – להתישבות! אין זה מוקדם מדי להעלות תביעה זו לפני הכנס הזה, ואין זה גם מאוּחר מדי. נשארוּ רק חדשים ספוּרים לגמר שנת שירוּתם הראשונה של הטוּראים. כמה וכמה דברים, אשר אומַר כאן, ייראו כנועזים מדי, והאמת היא שאין לגשת אליהם בלי אמונה גדולה.

מעיינות ההתנדבוּת והחלוציות

בשנים האחרונות השתרר בתוכנוּ מוּשג שהוא בעוכרינוּ. הדבר התחיל באותו יום גורלי, שהמונח ‘ציונוּת’ הוכנס במרכאות כפוּלות, עד שכמעט כל אדם בישוב מתבייש כיום לדבר על ציונוּת. אנחנוּ עצמנוּ התחלנוּ ללעוג למוּשג הזה ולתוכן הכלוּל בו. זוהי אחת הטרגדיות של הדור, אשר נשא על שכמו את מלחמת השחרוּר, שמסר עליה את נפשו והגיע לגילוּיי גבורה עילאיים אשר עדיין לא באוּ על ביטוּים המלא. מה שאירע לעמים אחרים אחרי תקופת מלחמה ומתח, אירע גם לנוּ, ועדים אנו לגילוּיי התפרקות חמוּרים ביותר. אוּלם אין לשכוח את ההבדל שבין מצבנוּ לבין מצבו של כל עם אחר. ייתכן שעמים אחרים יכולים להרשות לעצמם התפרקות כזאת, אך לגבינוּ נפתחוּ האפשרוּיות הכבירות להגשמת יעוּדנוּ ההיסטורי דווקא אחר קום המדינה, ואנוּ זקוּקים שנית וביתר שאת למעיינות שופעים של התנדבות וחלוציות. נסיון חיינוּ בארץ, מפעלנוּ החלוצי, המאבק על הקמת המדינה לימדונו דבר אחד: שוּם דבר לא נעשה בארץ הזאת על־ידי קטני אמוּנה. אם יש משהוּ מיוחד בארץ הזאת ובעם הזה, שחידש את נעוריו אחר אלפי שנות גולה, הרי זו העוּבדה, שנמצאוּ בתקוּפות שונות אנשים, פעמים מעט פעמים הרבה, אשר האמינו בדברים, שהשכל האנושי הרגיל איננוּ תופסם. ורק משוּם שהיינוּ מאמינים גדולים הגענוּ עד הלום.

אשכול פרש לפניכם יריעה רחבה של 20 מיליון הדונמים, אשר אנחנוּ אדונים להם ואת תכניות ההתישבות לשנים הקרובות. ואני רוצה כי נשאל את עצמנוּ: מי יבצע את התכניות הללו? – מצבה של הרזרבה ההתישבותית חמוּר ביותר. לא שאין יהוּדים שיתישבוּ. בשתי השנים האחרונות נעשה מפעל אדירים של העלאת יהוּדים על הקרקע.

אנשי נח"ל ב' בנחל־עוז

ראש־הממשלה, הרמטכ“ל רב אלוף יגאל ידין ואליק בשעת ביקור באחד ממחנות נח”ל

אבל אני מדבר על רזרבה להתישבות באותם המקומות אשר היהודים הללוּ אינם יכולים ללכת אליהם. משוּם שמבחינת צרכי הבטחון הכרח הוא לשלוח לשם רק חומר אנושי חלוצי ומאומן. ורזרבה התישבותית כזאת שבכוחה ללכת למקומות כאלה אפסה כליל.

תפקיד הנח"ל: יצירת חגורות בטחון למדינה

משרד הבטחון עומד לפני לחץ כל זרמי ההתישבות על הרזרבה ההתישבותית המעטה המרוכזת בנח“ל. חשוב שכל מפקד בנח”ל ידע כי אין היום רזרבה התישבותית חלוצית מחוץ לנח“ל. כל מה שזרמי ההתישבות מספיקים להכשיר ולחנך בתנוּעה החלוצית, בעליית הנוער, בגרעיני העולים, בתנועות הנוער הישראליות חייב להגיע, בהתאם לחוק שירוּת הבטחון, לנח”ל. פירוּש הדבר, שמחוץ לנח“ל אין כל רזרבה התישבותית חלוצית מאורגנת. ואם יש היום בנח”ל עשרות גרעינים מאורגנים של ההתישבות, הרי עומד משרד הבטחון במאבק קשה עם כל זרמי ההתישבות בדבר כיווּן הגרעינים הללוּ: לחיזוק ישוּבים צעירים בלבד או הפרשת חלק מהם להתישבות בטחונית חדשה. הויכוּח נובע מתוך העובדה, שבתקופה האחרונה התהווה מצב חמור מאוד בהתישבות הצעירה. ישובים שהוקמו על־ידי מיטב הנוער הישראלי, אשר עמד במלחמת השחרוּר, ישוּבים כאלה יש ונשארים בהם רק כ־30 – 35 אנשים. ובתוך המצוקה הזאת, טבעי הדבר, שההתישבות המאורגנת רואה את הגרעינים הללוּ בראש וראשונה כמועמדים הבאים בחשבון להשלמת הישובים הצעירים.

אך בזאת בלבד לא סגי. הנח“ל, וביחוּד המטכ”ל האחראי לבטחון הארץ על כל חלקיה – וגם לשטחים מיוּחדים העומדים בשממונם ופרוצים להסתננוּת, איננו יכול לקבל את ההנחה, שהנח"ל יהיה מקור לפתרון בעיתם של ישובים צעירים בלבד, הראוּיים אמנם לכך מבחינה בטחונית. יש ובא־כוח תנוּעה בא ואומר: ‘מה התועלת בכך שאתם הולכים להקים ישוב חדש אם ישוב קיים הולך ונהרס?’

מן הראוּי איפוא שנעמיד לפנינוּ את הבעיה היסודית: מה בעצם תפקידו של הנח“ל בהתישבות? בתכנית הגדולה שנפרשה לפנינוּ על 100 אלף בתי אב בחקלאות, המהווים רבע מתוך אוכלוסיה של 2 מיליון יהוּדים – מה מקומו ותפקידו של הנח”ל? היכול הוּא מבחינה כמותית למלא את כל הצרכים הללוּ? – בודאי שלא. לנח“ל נועד איפוא תפקיד מיוחד אשר רק הוּא מסוגל למלאו: ללכת לאותם המקומות היוצרים את חגורת בטחונה החיצונית של המדינה. וכשתיוָצר חגורת בטחון זאת יוכלו להתישב מן החגורה הזאת ולפנים גם יהוּדים שאין להם הכנה חלוצית, שאין להם אימוּן צבאי מוקדם ושאין בכוחם לשאת באחריות לבטחון האזורים הקרובים לגבול. זה תפקידו של הנח”ל. והוּא צריך לראותו לנגד עיניו יום יום.

גם הבודדים בנח"ל להתישבוּת

כבר עברנוּ את השלבים העיקריים של התהווּת החַיִל. כולנוּ התרשמנוּ אתמול מהדברים של הסמל גדעון גולן שתיאר את המעמסה הרובצת על המפקד בנח“ל. הדברים נאמרוּ כוידוי אישי. הוּא סיפר בין היתר שהוּא עצמו לא האמין, שאפשר להביא את הצעיר שבא לנח”ל – בכוח צו הגיוּס – לידי כך שיעבוד. אני זוכר כיצד עסקנו בבעיה זו בפגישות שנתקיימו לפני קבלת חוק שירות הבטחון. ידענו אז כי המבחן הראשון של הנח“ל יהיה להוכיח, שחייל מסוגל לעבוד. בזה צריך היה להשקיע את כל המרץ ואת כל כוח אמונתם של המפקדים. והנה קצב המאורעות מתקדם, מכה על ראשנו ומעלה לפנינוּ את הבעיה השניה, המכרעת יותר: היגיע החייל הזה, דרך הנח”ל, גם להתישבות בטחונית?

יש לנוּ בנח“ל שני סוגי חומר אנושי: הגרעינים והבודדים. על הסוג הראשון קיים מאבק וחלק מן הגרעינים המרוכזים בנח”ל ילך, כנראה, בעתיד הקרוב גם להתישבות חדשה. אך טעוּת ביד אותם מפקדים הסבוּרים שגרעין כזה הבא לנח“ל ונושא שם של גרעין, הוּא תמיד גרעין נאמן ומושלם. למעשה על הנח”ל לעמול הרבה גם על החומר האנושי הזה, כדי שיהיה גרעין הלכה למעשה, כדי שתקופת היותו בחַיִל תחזק אותו מבחינה חברתית, חקלאית, מקצועית וכו'.

אם נקיים היום משאל בין מפקדי המחלקות כולם ונשאלם: מה יאמרו אנשיכם בחודש ה־11 לשירותם, כשיהא עליהם להכריע לאן פניהם מועדות: לצבא הסדיר או להתישבות? אני בטוח, כי 99% של המ"מים יענוּ: האנשים במידה שעמדנוּ על טיבם במשק ובעבודה, יעברוּ ברובם המכריע לצבא הסדיר. אין ספק, כי מבחינת הראיה הסטטית של המצב תשובתם נכונה. והנה בא אדם כמוני ואומר: אין לקבל את העוּבדה הזאת. אינני כופר בקיוּמה, אך אני אומר: אין לקבל אותה. פירוּש הדבר: סגל המפקדים המכונס כאן חייב

לצאת מכאן בהכרה איתנה וברוּרה, שהוּא יוצא לשלושה חדשים להיאבק על העוּבדה הזאת. אני אומר, לא על סמך השערות, אלא על סמך נסיון מסוּים, שאסוּר לראות ראיה סטטית את החומר האנושי הזה המרוכז בנח"ל והקרוי בודדים; אסוּר לחשוב כי לא יוכלו לחול בו שינוּיים רציניים לקראת היחלצות יתר לתפקידי התישבות בטחונית. זוכרני, לפני שנתים ומחצה היה ויכוּח במקום אחר, כאשר הועלתה לראשונה המחשבה. שיהודים סתם שבאו עם זרם קיבוץ הגלוּיות ילכו להתישבות ויאחזוּ בקרקע בדרך זו, שאשכול סיפר עליה כאן. גם אז נמצאו אנשים שאמרוּ: הדבר לא יעלה ולא יצלח. אין לעולים האלה כל מוּשגים חלוציים, אין להם כל הכנה לכך, והם יעשו הכל ובלבד שלא ללכת להתישבות. וּלעוּמתם היו אנשים אשר האמינו כי גם ביהוּדים אלה ניתן לעורר רצון הגשמה חלוצית.

לחצוב במעמקים

לגבי החומר האנושי של הבודדים אני שׂם את הדגש לא כל־כך בנוער שנולד בארץ, אלא בנוער שבא מן הגולה. נוער זה הוא מבחינות רבות, לוח חלק, ודווקא משוּם שאינו מעורה בארץ ומשוּם שהוּא ללא בית וללא מקצוע, הריהוּ מסוגל יותר לקלוט השפעה וחינוך אשר יורוּ לו את הדרך הנכונה בבנין חייו ועתידו האישיים. לא ייתכן שהחלוציות במדינתנו תהא נחלת מועטים. אין כל ספק, כי גם בקרב המוני העולים הזורמים לארץ, וביחוּד בקרב העליה הצעירה, מצוּיים ‘מטמונים’ חלוציים לרוב. אך אין הם נמצאים על־פני השטח, ויש הכרח לחצוב במעמקים כדי לגלותם. והשאלה העיקרית אשר תקבע את גורלו של הנח"ל וגורל ההתישבות כאחד, היא: האם נצליח להקנות לסגל מפקדינוּ את היכולת לראות באנשים אלה לא רק חיילים, שצריך לאמנם אימוּן צבאי, אלא גם אנשים שיש הכרח להורותם דרך בחיים; להקל מהם את חבלי הסתגלותם לארץ, לשפה, לעבודה, לעזור להם בפתרון בעיותיהם האישיות; לפתוח לפניהם אפקים לא ידעוּם, לשנות את מוּשגיהם הישנים ולהחדיר בהם את הכרת הארץ ואת הכרת האפשרוּיות הממשיות לבנין החיים הבריאים המיוסדים על עמל ויצירה עצמית.

שנת שירוּת שניה בכיבוּשי התישבוּת

הרעיון החדש המובא לפניכם אינו לחץ על החייל הבודד, שיחליט בגמר שנת השירות הראשונה ללכת להתישבות קבע. כשם שאמרנוּ בכנס הקודם, שהיה מוקדש לבעיות המעבר מבסיס האימונים להכשרה חקלאית, שאיננוּ מדברים בשלב זה על התישבות, והתרכזנוּ רק בבעיות הכניסה לעבודה, כך ההצעה שאני מביא לפניכם כיום איננה הצעה שהחייל הבודד יתן בחודש ה־12 את תשובתו האישית הסופית שהוא הולך להתישבות־קבע. הרעיון המובא לפניכם הוּא אחר: אנוּ רוצים למצוא בין כל מסיימי שנת השירות הראשונה 200 – 300 חיילים בודדים ראשונים אשר מרצונם הטוב יסכימו להקדיש את שנת השירות השניה, בהתישבות, לא בהכשרה במשק קיים, אלא בהיאחזוּת בהתישבות חדשה. ובגמר שתי השנים יקום המשק החקלאי כוּלו: הפרות, הטרקטורים והבנינים, להם לנחלה, אם הם יחליטוּ להישאר במקום כמתישבים קבוּעים. רשאי אני לגלות לכם, כי לדרך זו של הקמת משקים חדשים כבר ניתנה הסכמה מלאה מצד הסוכנוּת היהוּדית. ודאי, נסיון זה חדש הוּא בהתישבות, ואנוּ פותחים בו בגלל אותה סיבה שהזכרתי לעיל, בשל מחסור חמוּר ומסוּכן בגרעיני התישבות חלוציים. בדרך זו אנוּ מאריכים למעשה את תקופת ההכשרה החקלאית של חיל נח“ל מ־9 חדשים – לשנה ו־9 חדשים, בהבדל בולט נוסף כי בשנה השניה מקים איש הנח”ל משק חדש, וכל פרי עמלו עשוּי להיות לנחלתו וביתו הקבוּע, אם ירצה בכך. לחייל עצמו אין כל הפסד אישי בתקופה זו, באשר כל זכוּיותיו כחייל שמוּרות לו וחדשי העבודה במשק הנח"ל נחשבים לו כשירות צבאי, וההכרעה האישית אינה נדרשת ממנו אלא מקץ שנתים. דרך חדשה ונועזת זו עשויה להצליח במידה שהמפקדים והמדריכים ידעוּ לנצל בשנה זו, בתנאים נוחים באופן יחסי, את כל האפשרויות להשפיע השפעה של ממש על הכרעתו של החייל.

עמדת המפתח להצלחת הרעיון הזה נתונה, לפי מיטב הכרתי, ביד סגל המפקדים, בידם בלבד. אם קיימים התנאים האובייקטיביים להקמת המשקים הללו – והם קיימים אם המימון הדרוש ישנו ואם החומר האנושי קיים – מצטמצמת כל הבעיה בנקוּדה אחת: ברצונו וּבמאמצו של הסגל. ומאמין אני שהסגל יבצע משימה זו אם יאמין בה. המצב כיום במחלקת מעגן, לדוגמה: כאשר 50% – 60% מן הבודדים רוצים להישאר שנה נוספת בנח"ל וללכת להתישבות, מוכיח, שדבר מעין זה יכול להיות גם במחלקות אחרות של בודדים, כי אין הבדל גדול בחומר האנושי בין המחלקות השונות. הכל תלוּי בסגל, ואם סגל המפקדים יהיה חדוּר חזון גדול, יוכל להדביק בו גם את פּקוּדיו.

בדרך גבוּרה אפורה

ואני מודה לסגן אלוף פלד שהציג את השאלה בצורה בהירה באמרו: ‘מפקד על מי? ומפקד לשם מה?’ כשמפקד יודע את אנשיו ויודע לשם מה ולאן הוא צריך להוליך אותם, הוא מצליח לבצע את המשימה שהוטלה עליו. המבחן בימי מלחמה הוּא בלחימה, אבל אינני יכול כיום ‘להזמין’ מלחמה, כדי שמפקד צעיר יוכל להוכיח את כשרו. אך, לאשרנוּ, יש לנוּ מבחן אחר כשאין מלחמה, והמבחן האחר הוּא ביצירה. ומבחן זה קשה לעתים למפקד מאשר להוליך יחידה בקרב. מאמץ חד־פעמי של הולכת יחידה בקרב איננוּ שוה, מבחינה פסיכולוגית בעיקר, למאמץ של משהו אפור, יומיומי, לגבורה אפורה ומתמדת במשך תקוּפה ארוּכה, כשאין עמה זוהר נצחון. בדרך גבורה אפורה זאת קשה יותר להוליך חיילים. אבל זהוּ יום המבחן לנח“ל ולצבא בכללו, והסגל הוּא המפתח לכך. ולסגל נחוצה תכנית פעוּלה, כי חזון בלבד לא יספיק. הסגל צריך לדעת את אשר עליו לעשות וכיצד עליו לבצע משימה זו. התכנית צריכה לכלול פעוּלות רבות במחלקות, בפלוגות ובגדודים. כאשר שמעתי את תיאוּרו הדרמתי של גדעון, כיצד הוּא עמוס, חשבתי לעצמי: מפקד הפלוגה, מפקד הגדוּד, מדוּע אינכם באים לעזרת המ”מ הזה?

נחוץ עוד דבר שבלעדיו אין סיכוּי להצלחת המפעל אשר אנחנו מדברים עליו, וזהו המגע האישי אל כל חייל וחייל. בעיה זאת קיימת בכל יחידות הצבא, אבל בנח"ל מקבל הדבר משמעות מיוחדת, נוכח התפקיד להכין את חייליו ללכת להתישבות. על נשק זה של מגע אישי אל החייל, של שיחה עם הפרט, של הקשבה ללבטיו אין לוַתר בשוּם פנים. דבר זה משנה לפעמים גורל אדם. אנחנו מדברים כאן באנשים צעירים ולא בבני 30 – 40, שיש בהם יציבות מסוימת, וקשה לשנות את דרכם. נער בן 18 – 19 עדיין אינו יודע מה גורלו בחיים, וניתנת אפשרוּת להשפיע עליו. צריך להיות טיפוּל אישי נוסף לאוירה הכללית הצריכה להיוָצר מסביב לחייל ההולך להקים ישובים משלו: אוירה אשר ברבות הימים תטביע את חותמה על כל פעוּלותיו וחייו ותחרוג הרחק מעבר לתחוּמיו.

משׂימה נוספת הוּטלה על נח"ל

ונקודה אחרונה. בתכנית הזאת צריכה להיות עוד מחשבה אחת נועזת על מנת שנוכל לבצע את הדבר. כוונתי היא, שלביצוע הדבר הכרח הוא ללכת בדרך ריאורגניזציה של המחלקות במשקים. כמו שהנח“ל הבין יפה, שאין לשבץ חייל ממחלקה העוברת להכשרה חקלאית באותו האופן המקרי כמי שנכנס לבסיס אימוּנים, כך לא תיתכן מקריות במיוּן החומר האנושי בהליכה להתישבות. רגילים אנו, כי בבסיס האימוּנים, סמוּך ליציאתם של האנשים להכשרה, מבצעים ריאורגניזציה מלאה כדי להתאים ככל האפשר את האנשים למחלקות לקראת יציאה להכשרה. אך אנחנו חייבים לחשוב, שבחודש ה־11 לא נוכל לקצור את פרי החינוך החלוצי של הנח”ל ולהביא להתישבות חיילים, אם נראה את ההרכב של הבודדים במשק זה או אחר כמחלקה ההולכת כולה להתישבות, או העוברת כולה לצבא הסדיר. אם זו תהיה הגישה, מקפּח הנח"ל את הפּרי המועט שעשה ואיננו דולה מתוכו את כמוּת האנשים שהספּיק לחנך להתישבות.

על כן ברור, שכדי ש־200 – 300 איש ילכו להיאחזות, יצטרכו לבחרם על־ידי סלקציה מתוך 1200 – 1400 איש. כמובן, בראש וראשונה צריך לרכז אנשים מתוך המסגרת הקרובה ביותר, ממסגרת הפלוגה.

בשיחות נוספות עתידים הדברים להתלבן, ולמצוא את מסלולם המתאים לביצוע. חשוב בכנס הוא לא פרט זה או אחר. חשוב שהכנס יצא בהרגשה, ויעביר אותה לכל הפּלוגות והגדודים, שמשימה נוספת הוּטלה על הנח"ל, משימה שהיא גוּלת הכותרת לחייל.

באביב הקרוב, כאשר ייוָצרוּ 3 או 5 נקוּדות חדשות של הנח"ל, יהיה המשך לכך. בשלב זה לא הכמוּת חשוּבה. חשוּבה יותר עצם סלילת הדרך החדשה. חשוּב עצם המעשה, עצם הוכחת אפשרוּת ביצוּעו. אם תיפתח הדרך, תבוא אחרי־כן גם הכמוּת. לדעתי זוהי הרוח, זהו התוכן והחזון, אשר אנחנו יכולים לתת למפקד על כל קשייו שהוא נתון בהם – והוא נתוּן בקשיים רבים. אם הסגל יתלכד למשימה כזאת וייצור אוירה מסביב לרעיון הזה, לא כרעיון מוּפשט, אלא כדבר מעשי, נוכל להצליח בביצוּע המשימה. ואם הסגל יאמין בכך יאמינו גם החיילים.

תשי"א – 1951

---

סיכומים ראשונים

מאת

אליהו שומרוני

בחדשי יוני – יולי מסיימים חיילים מספר, בוגרי מחזורי האימונים בנח‘"ל, את שנת שירותם, בהתאם לסעיף ו’ מחוק שירות־הבטחון. עמם הוקם למעשה חיל הנח“ל במתכונת ארצית ובמבנה שלם, המכיל בתוכו את כל החלקים שעליהם מוּשתת כיום הנח”ל: מפקדה ארצית, בסיסי אימונים מרכזיים, מטות גדודיים ופלוגתיים, מחנות הכשרה חקלאית, בית־ספר למפקדי כיתות, מדרשה חקלאית, אגף הנח"ל במשרד הבטחון על תפקידיו המסוימים – ועל הכל: אלפי חיילים, גרעינים וּבודדים, ילידי הארץ ועולים חדשים, המגשימים על גוּפם את רעיון הקמתו של צבא עובד.

אין ספק, כי בתולדות הנח"ל תירשם שנה זו כשנת הנחת יסודות. עצם המפעל, אָפיוֹ וטבעו המיוחדים, מחייבים צמיחה של שנים תוך לימוּד מן הנסיון המצטבר בקליטת מחזורים נוספים, בשיטות האימונים וביסודות המבנה הצבאי, בבחינת המשטר הקיים במשקים, בשיטות ההדרכה החברתית והתרבותית, בדרכי הטיפול בגרעינים ובטיפוח היצר ההתישבותי בין המוני החיילים הבודדים. ובכל אלה יש לעסוק תוך חתירה מתמדת לשיפּוּרים, תוך מלחמה בשגרה כובלת ובהעזה לשינויים, אך תוך נאמנוּת למטרה העיקרית.

את לקח הנח"ל אפשר ללמוד אך ורק מתוך ראיית הנסיון הנועז, שהיה בעצם יצירת כלי אדיר המצמיד נוער רב להכשרה חקלאית אגב השירוּת הצבאי. החידוּש איננוּ ברעיון, אלא בנסיון להגשימו בקנה־מידה ממלכתי וּלהעמיסו על רבים־רבים, שלא קיבלו לפני התגייסוּתם כל הכשרה רוּחנית ותרבוּתית לחיים חלוּציים. ביחוּד חשוּב הדבר לגבי עולים חדשים, הבאים מכל קצוי עולם, ללא ידיעת הלשון ותרבוּתה, ללא הכרת הארץ ותנאיה.

ואף כי הנח"ל נמצא כיום בעצם גידוּלו והתפתחוּתו, ועל אף העוּבדה כי מספר המסיימים את שנת השירוּת אינו רב ביותר, בהשוואה לגידול הכפוּל והמשוּלש, שבא זמן קצר אחר מחזור האימוּנים – ניתן בכל זאת לסכם כמה סיכוּמים ראשוניים.

סיכוּמים אלה לא ימַצוּ את מלוא הלקח הצבאי, הבטחוני, החינוּכי וההתישבוּתי של הקמת חיל הנח"ל, אך יכולים הם לשמש ציוני דרך בתוך תהליך התפּתחוּתו וגידוּלו.

מבחן העבודה בשירוּת צבאי

ראשית, התאמתה ההנחה בדבר אפשרות קיום מסגרת צבאית, הבנוּיה על יסוד מזיגת אימוּנים ועבודה והמותאמת לכל צעיר החייב בגיוּס לצה“ל. שילוּב העבודה בשירוּת הצבאי הבא לכתחילה כ’כפיה' מלמעלה בתוקף חוק שירות הבטחון נהפך בדיעבד, בכוּר ההיתוּך של הנח”ל, לברכה, המשפיעה על כל חוָיתו הגוּפנית ועל הכרתו של החייל.

ביחוד יש לציין את ההשפעה החיוּבית של ההכשרה החקלאית על החיילים העולים. ההסתגלוּת לעבודה הגוּפנית, החדירה לענפי המשק, הכרת הכפר העברי על רמת חייו הכלכליים, החברתיים והתרבוּתיים, המגע אל הדור השני, ה’צברי', הכרת טבע הארץ, אזוריה השונים ונופה – כל אלה מזרזים את תהליך התערוּתו של העולה החדש במולדת. גילוּיי התערוּת בולטים של חיילים אלה ראינוּ לא מכבר בהופעות הנח"ל בחגיגות העצמאוּת, בקרב עשרות מעברות וּמחנות עולים. התערוּת זאת של החיילים העולים, הכרחית להם גם למילוּי תפקידם הצבאי כחיילים.

מבחן כושר הלחימה

שנית, שוב התאמתה ההנחה, כי עוּבדת התעסקוּתו של החייל, בחלק מזמנו, בעבודה, אינה גורעת מכושר לחימתו אם נשמרים בקפדנוּת המסגרת, המבנה והמשטר הצבאיים, ואם ביצוּע תכנית האימונים מוּתאם וקבוּע מראש. התאמתה ההנחה, כי בתנאיה המיוּחדים של ארצנוּ ניתן לקיים בהצלחה כוננוּת קרבית מלאה של יחידות חיילים, העוסקים בימי שלום בעבודה פּרודוּקטיבית, בהגברת היִצוּר החקלאי, וּמקילים באחוּז מסוּים מתקציב הבטחון הכבד של המדינה.

מראשית הקמתו של חיל הנח“ל שאפוּ מפקדיו להפכו לחלק אורגני מכוחו הקרבי של צבאנוּ מבחינת תכנית האימוּנים, המבנה הצבאי, המשטר, הנוהג ורוּח הכוננוּת של כל פרט וכל יחידה בתוכו. הנסיון שנרכש דיו כדי לנסוך בנוּ בטחון ואמוּנה, כי בשעת חירום לא יכזיב חיל הנח”ל משום שהקדיש חלק מתקוּפת שירותו לעבודה¹.

יצוּין כאן, כי עם תום השנה הראשונה הוּבהר במידה מכרעת מבנהו הצבאי של הנח“ל כחלק מחיל הרגלים. עוּבדה זאת פותחת אפשרויות חדשות להרחבת מסגרתו של חיל הנח”ל ולביצוּע מוּשלם יותר של חוק שירוּת הבטחון.

מבחן הגרעינים

שלישית, הקמת חיל הנח“ל הצילה את הרזרבה ההתישבוּתית (בוגרי עליית הנוער, תנוּעות הנוער, גרעיני עולים וכו') מסכנת התפוררוּת מוחלטת. תנאי השירות בנח”ל הבטיחו את מילוי חובתם הצבאית של הגרעינים אגב קבלת הכשרה חקלאית ומתוך שמירה על שלמוּתם החברתית. יתירה מזו: לחלק ניכר של הגרעינים המגיעים לחיל הנח"ל, חלשים במספר ומעורערים מבחינה חברתית, נפתח סיכוּי של גידול מספרי על־ידי הצטרפוּת חיילים בודדים אליהם. עבודת הריתוק הצבאי לתקופה של שנתים מאַפשרת לא אחת לגרעין זה או אחר להתגבר על משברים פנימיים.

הריתוּק במסגרת הצבאית בולם במידה רבה את העזיבה הקלה, שאנו עדים לה בגרעינים הבלתי־מגויסים, ובהמשך הזמן עשויים לפעול נגד גל העזיבות גורמי התבגרות חברתית ואישית, התקשרות למשק, הקמת משפחה וכו'. בדרך זו משמש חיל הנח"ל לגרעינים גורם של ליכוד חברתי, יִצוּב פנימי וּמקום הכשרה מתאים ביותר לתפקידם הבטחוני וההתישבוּתי. זוהי כיום ההערכה והמסקנה המשוּתפת לכל זרמי ההתישבות.

מבחן ההתישבוּת

רביעית, הנח“ל מתחיל להגשים אחת המטרות הראשיות שלו: הקמת משקי חיילים בנקודות חיוניות ביותר לבטחון המדינה. בפעולתו ההתישבותית של הנח”ל חלה הפסקה מסוימת מאז הקים הגדוד הראשון של הנח"ל (בעודו מסגרת משנה בגדנ"ע) שבעה משקים חדשים והשלים 17 משקי ספר קיימים.

עתה, עם תום שנת השירות הראשונה של מחזור האימונים הראשון במסגרת חיל הנח“ל, שהוקם עם קבלת חוק שירות הבטחון בכנסת, מחדש הנח”ל את פעולתו ההתישבותית והוא יעלה בחודש הקרוב ל־5 נקודות חדשות, ו־11 גרעינים יבואוּ כתגבורת ל־11 משקים צעירים היושבים בגבולות המדינה והנאבקים מר על קיומם בגלל מחסור בכוח אדם. אחר הפסקה של 2 – 3 חדשים בלבד יהיה בכוחו של נח"ל להעלות 6 – 8 גופים חדשים להתישבות וכשתי עשרות גרעינים נוספים יוכלו להשלים משקי־ספר.

החידוש העיקרי בפעוּלה ההתישבותית הוּא בזאת, ששותפים לה מספר ניכר של חיילים בודדים, מהם שהצטרפוּ לגרעינים, ומהם המקימים מן היסוד בשלב הראשון שני משקים חדשים. אמנם עדיין לא הובטחה קביעוּתם של מתישבים אלה, אך חשובים לאין ערוך גילויי ההתנדבות האישית שבאו לידי ביטוי בפעולה שנעשתה לריכוז החומר האנושי מקרב החיילים הבודדים לצורך הקמתם של משקים אלה.

אין ספק, כי התנדבות זאת היא פרי החינוך, העבודה וההכשרה ותנאי השירות המיוחדים לחיל הנח“ל. במצב הקיים כיום בעם ובמדינה, בהיעדר תנועה חלוצית גדולה ובירידת המתח החלוצי ורוח ההתנדבות האישית בנוער העברי – יש בחתירה זו של חיל הנח”ל לטיפוח ערכים חלוציים בקרב החיילים משום שׂחיה נגד הזרם. הישגים ראשונים אלה יחזקו את ידי אלה שהאמינו ביכלתו של הצבא לשמש בית־ספר לעם לחינוך חלוצי ולקליטה רוּחנית של המוני העולים, נוסף על תפקידו הבטחוני.

מבחן החינוּך

חמישית, מתפתחת בהדרגה רשת כלים לחינוך, ללימוד ולהסברה: בית־הספר למ“כים, המדרשה החקלאית, הירחון, הלהקה הדרמתית, קוּרסים לפעילי החינוּך, להקות למחול ולזמרה – וכל אלה כבר הספיקוּ במידה ניכרת להעלות את הפעילוּת החינוּכית והתרבוּתית של החייל, לטפּח הווי ישראלי, ליצור התחלות של ‘מסורת’ ורוּח יחידה הנמסרות ממחזור אימוּנים למשנהוּ, מכּנס לכנס, משכבת מפקדים ראשונה לשניה וכו'. בשטח זה, אולי יותר מאשר בכל שטח אחר, רחוקים אנו ממיצוי היכולת הגנוזה והאפשרוּיות האובייקטיביות הקיימות בנח”ל, אולם המגמה ביסודה נכונה, והכלים הנוצרים גדול יהיה ערכם בהתרבותם ובהתעצמם.

הסיכוּמים הראשונים מצביעים על קו ההתפתחוּת הנטוי כלפי מעלה. הגרעין שנזרע הכה שורש, כי הוא צמוד אל האדמה וממנה הוא בא. מחנות נח“ל הפזורים בכל קצוי הארץ היו חלק מנופה, וחיילי נח”ל המשכימים בכפרים בוקר בוקר לעבודה או יוצאים לאימוניהם הם תופעה המונית, מוּבנת, אורגנית. עם זאת אין להיתפס לאשליה, כי הבנין הושלם. בשנה החולפת רק נבנוּ היסודות המאפשרים המשך הבניה.

תשי"א – 1951

---

גדנ"ע ונח"ל

מאת

אליהו שומרוני

נעיין רגע קט בבעית יחסי הגומלין בין הגדנ“ע וּבין הנח”ל. לדברי הבאים אין כל קשר לעובדה ה’היסטורית', כי מתוך סיבות מיוּחדות היתה לידתו הראשונה של הנח“ל ב־1948 בחיק הגדנ”ע. הבעיה כשלעצמה מתעוררת גם אילוּלא היתה עוּבדה זו קיימת. הנח“ל הנוכחי נולד בשנית, במסגרת צה”ל, עם קבלת חוק שירוּת הבטחון ב־1949. מאז קיימות לגדנ“ע ולנח”ל שתי מפקדות נפרדות ועצמאיות, שהספיקו להתרחק אחת מחברתה מרחק מספיק, וכדאי לחשוב על נקוּדות המגע והקירבה האובייקטיביות, המחייבות שיתוף פעוּלה בשטחים מסוימים.

יש לזכור, כי אותם הגורמים, שהניעוּ את הכנסת לחוקק את חוק הנח“ל, הם המחייבים גם את הגברתה והעמקתה של פעולת הגדנ”ע בנוער הישראלי והעולה, בגילים 14 – 17, עד מועד התגייסוּתו לצה"ל. הנוער הזה מקיף כיום למעלה מ־70 אלף נפש, וּמספרו הכללי יגדל וילך עם זרם העליה ההמונית. אחוז הנערים והנערות ילידי הארץ, או חניכיה, פוחת והולך ולעוּמתם גדלים רבבות ילדים עולים, בישובי העולים ובמעברות, הממשיכים בחוג משפּחתם ועדתם את נוסח החיים הגלותיים וכל הקשור מבחינת ההווי, השפה, המושגים והרגשת הזרות והנכר לכל המתרחש בארצנו. העוּבדה, כי רבבות עולים אלה אינם מעורבים בישוּב הותיק, שישוּביהם הארעיים או הקבוּעים אינם כוללים אלא עולים חדשים, ולעתים קרובות בני עדה אחת בלבד, – נושאת בחובה סכנות חמוּרות מאוד של הגבהת המחיצות השבטיות במקום הריסתן, של השתרשות החיים הגלותיים במקום ההתערות ההכרחית בחיי הארץ.

בישוּב הותיק לא קמה עד עתה כל תנועת התנדבות רצינית של אנשים, אשר יראו מחובתם להילחם בסכנות אלוּ על־ידי ‘הליכה אל העם הזה’, ללמדו קרוא וּכתוב עברית וּלהנחיל להם ערכי־יסוד ראשוניים בתרבות העם והארץ. אנשי המוסדות האחראיים לקליטת העליה כורעים, באין עזרת הציבור לימינם, תחת עול הדאגות ה’גשמיות' לשיכון הארעי, ליום העבודה, להספקת המצרכים החיוניים ולתחליף של גן ובית־ספר. גם כאשר הדברים הללוּ מסתדרים (ולא תמיד הם מסתדרים), אין הם פותרים כלל את בעית הוָיתם הרוחנית ואת שאלת דמותם החברתית של ישובי עולים אלה. לא אחת תפגוש אנשים אשר הציצו אליהם ונפגעוּ, כלומר, הגיעוּ למסקנת יאוש האומרת, כי בימינו לא יקום מתוך ‘דור המדבר’ הזה עם אחד. ייתכן, כי הצדק עמם. אבל המדינה, אם חרדה היא לעצם קיומה ולבטחונה, חייבת להיאבק על נפשו, על גוּפו ועל רוּחו של הדור הצעיר.

בין הגורמים ה’אזרחיים' העשויים לחזק את בטחוננוּ, אנוּ מונים בראש וראשונה, ובצדק, את העליה הגדולה. ברם בתנאים מסוּימים עלוּלה העליה גם להחליש את בטחוננוּ. אם לא נדע לקלוט את העליה קליטה כלכלית ותרבוּתית, אם לא נדע לישב את העולים בכל אזורי הארץ, אם נישבם בלי שנלמדם את מלאכת ההתגוננוּת ובלי חינוך לעמידה איתנה ולחירוף נפש בשעת משבר, אם לא נבצע מלאכת שיקום גופני ורוחני רציני ביותר בילדי העולים, כדי שצבאנוּ יהיה בריא בגופו וברוחו – כי אז עלוּלה להתגשם, חלילה, תקותם של אויבינוּ, כי גידוּלנוּ ו’התנפחוּתנוּ' המספרית יהיוּ בעוכרינוּ ‘בסיבוּב השני’.

כל אלה עשויים להסביר במקצת את העוּבדה שהמדינה והצבא מקדישים תשוּמת־לב רבה כל כך לגדנ''ע, תשוּמת־לב גדולה בשיעור ובהיקף מאשר בארצות אחרות.

התפקידים המוטלים על צבאנו, בתנאיה המיוחדים של מדינת ישראל, עצומים ומגוּונים ביותר, וּבדין, ששירוּתו של חייל יתחיל לא בתאריך הגיוס – בגיל 18, ושיסתיים לא ביום השחרוּר, שנתים לאחריו. כשם שהצבא מקיף בדאגתו, בארגוּנו ובאימוניו את כל סולם הגילים בחיל המילוּאים (עד גיל 49) – כן הכרחי לצבאנוּ, כי יהיוּ לו ‘מילואים’ גם בסולם הגילים הטרום־צבאיים (14 – 17). וכל הטוען, כי לא בא הדבר אלא משוּם חיבתנו המיוּחדת לחינוך ‘מיליטריסטי’ של הנוער, מעיד על עצמו, כי לא חדר כלל וּכלל לבעיות המיוּחדות לעם זה בלבד.

לא נעסוק כאן בתולדותיה של מסגרת הגדנ“ע הקיימת בשינוּיי שם וצוּרה למעלה מעשר שנים. אך אומר, כי מעולם לא היה הכלי החינוכי הזה חיוני כל־כך וּמעולם לא נזקקוּ לו ילדים ונוער רב כל־כך, כפי שנתגלה הדבר בימינו אלה. ימינו אלה והנוער הרב הזה, אינם מניחים לגדנ”ע להצטמצם בד' אמות של הכשרה טרום־צבאית, במושגים שהתאימו אולי לשנות המחתרת ואשר שוב אין הם הולמים את מציאוּת המדינה, את מציאוּת הצבא הגלוי ואת מציאותם של רבבות ילדים עולים. כשניתן לנוער המטוּפּח מן הגימנסיה ‘הרצליה’ שיעור באקדח בתקוּפת המחתרת, היה הדבר בשבילו עולם וּמלואו, אך כשנוער זה רואה כיום בראש חוצות ובגלוּי תותח, טנק ואוירון, שהם שלנוּ – דרוּשים אמצעים חדשים ודרכי חינוך אחרות כדי להלהיב את דמיונו של הנוער וכדי לתת חזון לרוחו.

הגדנ“ע מתלבט בכל אלה, ולאט־לאט הוּא עולה בדרכים הנכונות המוליכות למטרה. מה בעצם צריכה להיות מטרת הגדנ”ע? הממצה הביטוּי ‘הכשרה טרום־צבאית’ את מטרות הגדנ“ע או את צרכי הנוער? האם בהכשרה טרום־צבאית במובנה המצומצם והמקצועי, נצא ידי חובתנו כלפי הנער העולה ונכשירו להיות חייל, כפי שצבא הגנה לישראל גורס אותו? האם בכך נכשיר אותו להיות אזרח כפי שמדינתנו זקוּקה לו? – ברוּר, כי התשובה היא שלילית. אין מסגרת הגדנ”ע הכרחית רק כדי שהנער יכיר את הרובה בגיל 16, במקום להכירו בגיל 18 בבסיס האימוּנים של הצבא.

גם את עצם המושג ‘הכשרה טרום־צבאית’, בהתאם לצרכיו האמיתיים של הצבא, יש לגרוס אחרת מאשר הדבר נראה לכאורה. אם נדון רגע קט בבעיה רק מבחינת הכשרתם כחיילים בעתיד, הרי הדבר הנחוץ לנוער, וביחוּד לנוער העולה, הוּא בראש וראשונה פיתוח תרבוּת הגוף, כושר פיסי, סבילוּת, טיפּוּח תכונות אופי, כגון: יזמה, יושר אישי, מסירות, אומץ לב, משמעת פנימית, הרגשת אחריוּת, רעוּת וחברוּת, עזרה הדדית, ועל כוּלם – אהבת המולדת. כל אלה קודמים ללימוּד סוגי הנשק למיניהם, באשר הם היסוד לכל צבא בריא וטוב. ואם היסוד הזה יהיה קיים בכל גדנ“עי, יהא ערך רב גם לפעולה שפוּתחה בזמן האחרון – לקשור גדנ”עים מספר אל חילות מקצועיים מסוּימים של הצבא: תותחנים, ים, אויר, קשר וכו'.

אך כל אלה יחד לא הספיקו לגדנ“ע שלנוּ, והסתבר, כי עליו למלא עוד שתי משימות נכבדות: אחת כלפּי הנוער ואחת כלפי חינוכו החלוצי של הנוער. בלשון הגדנ”ע: ‘מבצע התערוּת’¹ ו’מבצע להפרחת השממות'².

כשהתחיל הגדנ“ע, לפני שנה ומעלה, לפעול בשטחים אלה היוּ שראוּ בכך הסגת־גבוּל של תנוּעות הנוער והצביעו על הסכנה לדמוקרטיה הצעירה שלנוּ, בהקמת ‘תנוּעת נוער ממלכתית’. אם לא תותקף הדמוקרטיה שלנוּ מצדדים אחרים, סבורּני, כי מצד זה אין כל סכנה נשקפת לה. לתנוּעות הנוער במדינתנוּ לא רק שיש חופש פעוּלה גמוּר, אלא הממשלה התחייבה במצעה לטפח את הנוער החלוּצי ולסייע לעבודתו. אכן, בעצם הקמת הנח”ל היה עידוּד רב לתנוּעות הנוער החלוציות, מלבד העזרה הממשית, הישירה, שהנח"ל נותן להן. אוּלם, אין לשכוח, כי תנוּעות הנוער הן תנוּעות מכסימליות מבחינה רעיונית והן דורשות מחבריהן לא רק רמה גבוהה למדי של התפּתחוּת כללית, אלא, בדרך כלל, גם הזדהות עם עמדות פוליטיות מסוּימות. ברוּר למדי, כי אָפיין זה של התנוּעות מגביל אותן מבחינת המספר, וביחוּד הוּא זר וּבלתי־מוּבן לנוער העולה, שהגיע מארצות נחשלות. עוּבדה היא, כי כל התנוּעות יחד, לא גילו כל כושר חדירה ל’ישראל השניה' של העולים החדשים.

הרשאית המדינה, נוכח העוּבדות שהעלינו לעיל, להשאיר שדה זה הפקר? והרי מילוּי תפקידו הראשוני של הגדנ“ע – ההכשרה הטרום־צבאית – אינו יכול להתקיים אלא במסגרת ממלכתית. בזאת מודות, אמנם, כל תנוּעות הנוער, אך יש ומישהוּ מקרבן מתעורר מפעם לפעם ‘למחות’ על פעוּלה חינוכית של הגדנ”ע ולתבוע ממנו הצטמצמות בד' אמות של ההכשרה המקצועית הטרום־צבאית. למישהו זה ייאמר: אם נמצאו סיבות ונימוקים שהצדיקו, ללא פקפוּק, עבודה חינוכית, חלוצית, בקרב נוער בוגר העומד בשוּרות הצבא, הרי קל וחומר שתיעשה פעוּלה כזו בגיל צעיר. לא תוכל להתקיים מסגרת נוער בגדנ“ע בלי תוכן חינוכי, כי עלולה היא להיהפך לגוף בלי נשמה וללא רוח חיים. ואין תוכן חינוכי ראשוני אחר לנוער, בתקוּפת קיבוץ הגלוּיות, מאשר התערוּת בארץ והפרחת שממותיה. מכאן – מחנות ההתערות של הגדנ”ע לנוער העולה, מכאן – המפעל הנהדר, פנינת הגדנ“ע, באר־אורה, אשר משך כבר אלפי נערים ונערות, מכל החוגים ומכל השכבות בישוּב, והממחיש להם את החזון הגדול של החיאַת הערבה הצחיחה, ומכאן – גם התכנית להוסיף ולהקים בערבה ועל גדות ים־המלח חוות נוספות ולנטוע בקרב רבבות בני הנוער יחס נפשי לחבל זה של ארצנו המחכה לגואלו. ומכאן – התכנית החדשה לנצל, מבחינה חינוכית, את כל האפשרויות הגדולות הצפונות במפעלים אלה, כדי לארגן במסגרת הגדנ”ע גרעינים, אשר יתעתדוּ בהתבגרם ללכת יחדיו להתישבות בטחונית.

כלום יש בכל אלה משוּם ‘התחרוּת’ בתנוּעות הנוער? – אני כופר בכך. אין סכנה נשקפת מהתחרוּת שביצירה. למסגרות שונות אין זכות קיוּם רק אם תפקידיהן וּמהוּתן עזבון. אין תנוּעות הנוער יכולות ואף אין הן צריכות למלא את התפקיד הבטחוני, הממלכתי, של הגדנ“ע. ואם יש בגדנ'”ע, וחייבים להיות בו, אֶלמנטים חינוּכיים דומים לאֶלמנטים שבתנוּעות הנוער, עדיין אין ביכלתם להפוך את הגדנ"ע לתנוּעת נוער. על מדריכי הנוער להבין עוּבדה פּשוּטה ואֶלמנטרית: בהתוסף לתנוּעות הנוער גורם ממלכתי, אשר יפעל בכלים גדולים ומשוּכללים, כדי להטותו מזרמם העכור של אנוכיוּת, קרייריזם וּשחיתוּת אל מעיינות היצירה החלוּצית בארץ. באוירה הטהורה שתיוָצר יוּטב גם מעמדן של תנוּעות הנוער.

ברוּר לגמרי, כי מאחר שרוּבּו של הנוער בגיל 14 – 17 אינו מאוּרגן בתנועות הנוער, יוּכל הגדנ“ע לטפּל בו וּלמלא תפקיד חינוּכי גדול. באר־אורה היא התחלה רצינית מאוד בכיוון החינוּך החלוּצי הממשי, אוּלם אם מפעל זה, ודומיו, יכוּ שורש בנוער (וכוּלנוּ רוצים בכך!) תתעורר מאליה שאלת טיבו של הפּרי אשר יצמיח. הן לא ייתכן, שהגדנ”ע ישקיע עבודה חינוּכית עצומה בקשירת הנוער לערבה, על־ידי חודש עבודה של כל נער בחַוָה, בשנה הראשונה, השניה והשלישית וּמכל זה לא יישאר אחר כך אלא חלום נעוּרים בלבד.

ערך המפעל הוּא בכך שהוּא נושא עמו תקוה, כי לפחות חלק מן הנוער הזה יגשים אישית ויתישב קבע בנגב וּבערבה. חשיבוּת רבה לכך שהגדנ“ע, בצעדיו הראשונים, בטיפּוּח גרעינים התישבוּתיים, יראה בנח”ל את האפיק הטבעי, בו עליו להזרים את פּריוֹ. המשכה הטבעי של באר־אורה היא יטבתה (עין־רדיאן), שהוּקמה על־ידי חיילים בודדים מן הנח“ל³. הגדנ”ע יכול לזרוע גרעיני חינוּך חלוּצי. הגדנ“ע יכול להקים חווֹת לתפארת, שמטרתן היחידה תהיה חינוּך, והנוער יבוא לעבוד בהן בצוּרת ‘מבצע’; אך אין הגדנ”ע יכול לקצור את יבוּל חינוּכו בצוּרת ישוּבי־קבע המוּקמים על־ידי חניכיו, משוּם שבהגיעם לגיל 18 עליהם להתגייס לצבא הגנה לישראל. אם לא יימצא הגשר והקשר בין העבודה החינוּכית והחלוּצית של הגדנ“ע וּבין אפשרוּיות הביצוּע הממשיות בשדה ההתישבוּת הבטחונית, הקיימות בנח”ל, קיימת סכנה, כי כל מה שהגדנ“ע זרע בשטח זה על תלמי לבּות הנוער יפוּץ עם הרוח, בבוא שעת גיוּסו של הנוער לצה”ל.

כך הגענוּ אל בעית הקשר ואל שטחי־המגע ההכרחיים בין הנח“ל והגדנ''ע. עמדתי על מפעל ההיאחזוּיות של הנח”ל⁴, אשר נולד מתוך אותה המגמה, ‘להדביק’ ב’חידק' ההתישבוּת גם את החיילים הבודדים. אף הגדנ"ע החל עוסק באותה מלאכה באמצעים אחרים, המתאימים לו, בקרב הנוער.

לא כאן המקום לפרט תכנית פעוּלה להידוּק הקשרים בין הגדנ“ע והנח”ל, קודמת לכל תכנית הכרת הצורך בקשרים וּבשיתוּף פּעוּלה. הדרכים הממשיות תתגלינה בנקל, יש מקום למגע הדוּק בין מפקדיה של שתי המסגרות. רצוּי לכלול בכל מסע של גדנ“עים ביקוּר בישוּבי הנח”ל וּלהכין ביקוּר כזה, בצוּרה שיהיה לו ערך מחנך. אפשר ללמוד הרבה מלקח הנח“ל בארגוּן גרעינים, במידה שהגדנ”ע יתחיל לפתח שטח זה של פעולה.

בכל אשר נעשה עלינו לזכור הנחה יסודית, כי הגדנ“ע והנח”ל הם שתי זרועות של מולדת, שבּניה גלוּ ממנה והתפזרוּ בנכר, ועתה הם שבים אליה דלים, רחוקים זה מזה וּזקוּקים הם לכוחות רבים ועצוּמים, שיוּשקעוּ בהם, עד שתבוא הבראתם הגוּפנית והרוּחנית השלמה.

---

מכתב לשר הבטחון

מאת

אליהו שומרוני

ה' בכסליו תשי"ב (4.12.1951)

אל: ראש הממשלה ושר הבטחון, ד. בן־גוּריון

מאת: א. שומרוני

ביוני 1948, עם ההפוגה הראשונה, נקראתי על־ידיך לעבודה במשרד הבטחון בלי דעת אל נכון מה התפקיד הקונקרטי אשר יוּטל עלי. נקלעתי אז לראשית הפולמוס הטרגי על גורלו של הפּלמ“ח. כעבור שבועות אחדים, עם התסיסה שקמה בנוער החלוצי סביב צו הגיוס לילידי 1931 ולאחר עבודה שקדנית, נמצאה הדרך להקמת המסגרת החדשה – נח”ל, אשר כללה מלכתחילה גרעינים חלוציים בלבד.

במחציתה הראשונה של 1949 התנהלו על ידיך הבירורים הפּנימיים המכריעים על אופי חוק שירות הבטחון שיוגש לכנסת. באותה תקוּפה ‘פלשתי’ לא אחת לחדר עבודתך והעסקתיך שנית ושלישית בענין הכללת הנח“ל בחוק שירות הבטחון וכל הכרוך בכך. בפרוטוקול הישיבה המכרעת בנדון זה, שנתקיימה ב־23.3.49 בהשתתפוּת הרמטכ”ל י. דורי, ש. מאירוב¹ וחברים אחדים מוזמנים, אני מוצא שאלתך מופנית אלי לאמור: ‘אם להביא בחשבון לא את הלהטים של הפלמ“ח, אלא את הערך החלוצי ההתישבוּתי המיוּחד שהיה לו, האם משמש הנח”ל המשך לזה?’ – בפרוטוקול רשומה תשובתי במלה אחת: ‘כן’. אודה, כי משמעוּתה המלאה של תשובה זו יכול אני לחוש כיום פי כמה מאשר בתאריך הנזכר לעיל. לא היה לי אז כל פקפוּק בסכנה האיוּמה שנשקפה למדינה מן הספרטיזם המדיני והצבאי של ראשי הפלמ“ח, אוּלם מן הרגע הראשון של הבירורים על הקמת נח”ל, בטרם היה שם נח“ל, ועד לקיטת מאות הטירונים האחרונים של האלף השביעי השבוּע – לא עזבה אותי מעולם ההכרה הברוּרה, כי חובת כבוד, חובת המדינה, חובת הבטחון וחובת הצרכים המיוּחדים של עמנו היא להציל לצבא הגנה לישראל, גם במסיבות שהשתנּוּ, את ערכיהם החיוביים של ה’הגנה' והפלמ'”ח. הרוצה בכך יראה בנח“ל דרך מרכזית לצבא בישראל. הקמת הנח”ל והתפּתחוּתו משמשת הוכחה ניצחת כיצד אפשר לשמור ערכים חיוביים ולהעלותם לשלב גבוה יותר, בלי כל תופעות הלואי השליליות של יהירות והתנשאות על פני יחידות אחרות, או חתירה תחת שלמוּתו של הצבא ותחת אחידותו.

בסיימי את עבודתי במשרד הבטחון לאחר שלוש שנים ומחצה אין לי אלא להודות לגורל, או למקרה העיור, שעשיתני שליח לדבר מצוה וזיכיתני להשתתף, במידת יכלתי, ביצירה מן היסוד, אשר נכונוּ לה בעתיד גדולות ונצורות.

עם זאת יודע אני, כי לבנין זה לא הוצקו אלא יסודותיו (אמנם יסודות בריאים), וּמקננת בלבי חרדה להקמת הבנין כוּלו ולקצב הקמתו.

על כן החלטתי לשוב ולהטרידך בפעם האחרונה וּלבקשך לעיין בתשוּמת־לב בתזכיר הרצוף בזה והמכיל סיכוּמים אחדים של נסיון הנח"ל עד כה וציון הבעיות העיקריות המחכות לפתרונן.

אינני נוגע במכתב זה בבעיות הגדנ“ע, באשר תהיה לי ההזדמנות בימים הקרובים להשתתף בדיון, שיתקיים אצלך בהשתתפות הרמטכ”ל.

א. שומרוני

---

בשולי הפרק הרוח החיה מאת מאיר שחר

מאת

אליהו שומרוני

השנה שנת 1949, שלהי מלחמת השחרוּר. הוקם צבא הגנה לישראל, וכחיל מיוּחד בתוך הצבא, הולך ומתארגן הנח"ל, שמלבד הכשרתו לכוננוּת קרבית נועד לו תפקיד נוסף: הכשרת נוער חלוּצי לישוּבי ספר, לכיבוּש השממה ולהדבּרתה. הרוּח החיה בפורמציה זו הוּא אליק שומרוני. בחרדה רבה עקבנוּ אחרי התפּתחוּת החיל הזה. כוּלנוּ ראינוּ בו את משא־נפשנוּ: חיל לוחם ביום פּקוּדה וחיל עבודה בימי שלום.

באחד הימים הוזמנתי על־ידי אליק אל אגף הנח“ל במשרד הבטחון. בפגישה זו התחיל מַפליג בדמיונו העשיר בתארו לפנַי את ילד טיפּוּחיו – את הנח”ל, את יעוּדו לחנך גרעינים להתישבוּת וּמשׂימותיו, על סגנון חייו ועל ההווי המיוּחד שיהא לו, ומיד הציע לי שאֶתגייס ואֶצטרף אליו לעבודת האגף. כששמעתי הצעה זו יוצאת מפּי אליק – נרתעתי. עתה זה חזרתי משליחוּתי באירופּה, ועז היה רצוני לשבת בביתי ולשוּב אל עבודתי בשדה. אך אליק אינו מרפּה ממני. התלהבוּתו גוברת והולכת וּבשטף דיבוּרו כמעיין המתגבר מוסיף הוּא לשׂאת את משא הנח“ל. לא הועילו הסברותי והפצרותי שלא ימריצני לקבל עלי כיום את התפקיד הזה. הוּא לא שׂם לב לדברי. 'לנוּ נחוּץ חבר אנשים נאמן שיתמסר לנח”ל בלב ונפש, אנשים שיראוּ בכך תפקידם בחיים'. לאט־לאט הרגשתי שכוח התנגדוּתי הולך ופוחת – ושתקתי. ואת שתיקתי פּירש כהודיה וכהסכמה. כך התחלנוּ לעבוד וּלהקים את המפעל. יחד עבדנוּ שתי שנים תמימות, עד שאֶליק מסר את הענינים לאחר וחזר למשקו.

אותם הימים הייתי עֵד לכוח השפּעתו ושכנוּעו. בדמיונו ובהתלהבוּתו היה מדביק וכובש את כל אלה שעבדוּ במחיצתו. נתגלה לי, שלא אני היחיד שאֶליק ידע לכבשו בכנוּתו, בנאמנוּתו ובקסמו האישי.

אליק היה לא רק איש־דמיון, אלא גם גדול במעשים. משיזם רעיון הירהר בו הרבה ועיבּדו לכל פּרטי הפּרטים. הוּא לא ידע ליאוּת בעבודה, פּעל בשקידה והפעיל אחרים. באָפיו לא היה איש־צבא. הוּא היה איש תנוּעה ולוחם אמיץ לדעותיו, ועם זאת היה גם תכססן מעוּלה. בהנהלתו גדל ועצם הנח"ל במהירוּת.

על משמרת הנח“ל עמד אליק כצוּר איתן. תיקוּן חוק שירוּת הבטחון מ־1950 נותן סמכוּיות רחבות לשׂר הבטחון, וכתוצאה מכך הוּאט קצב גידוּלו של חיל הנח”ל שהתכוון להרחיב את ההכשרה החקלאית על כל חיל הרגלים בצה"ל.

אליק אינו מקבל את הדין. הוּא מרבה לשוחח ומוכיח לשר הבטחון, למפקדים בצה“ל, לחברי הכנסת. מתרוצץ בין הקריה ובין מסדרוני הכנסת כדי לשמור על המפעל. הוּא אינו מוַתר. אך משנפלה ההכרעה הוּא מקבל את הדין – ואפילו הוּא בניגוּד לרצונו. ולא זו בלבד אלא הוּא מתהלך בין המפקדים וחיילי הנח”ל וּמנמק וּמסביר את ההכרח שבהחלטה ונוטע אֵמוּן בלבּם ובלב כל העובד במחיצתו.

על אף היותו חבר קנאי לתנוּעתו ידע לרכוש את אמוּנם של חברי שאר תנועות הנוער. תקיף וישר היה, איש־קיבוּץ מגשים והכל כּיבדוהוּ וּהעריצוּהוּ.

הנח“ל נוסד, כאמוּר, לגרעיני תנוּעות נוער, לשמירה על הגרעינים כגרעיני התישבוּת. עם זאת צפה אליק מראש את התפתחוּתו ואת התרחבוּתו של הנח”ל כגורם מחנך וקולט עליה חדשה בצבא, כמכשיר ההופך עולים חדשים לחיילים טובים ולמתישבים בספר ולאזרחים נאמנים למדינה. הוא דאג גם לחייו הפּרטיים של החייל. רצה ליצור לו בית חמים עוד בהיותו בצה"ל, להעניק לו הווי ישראלי, חלוּצי ולעשותו בגמר שירוּתו בצבא לאדם עברי פּרודוּקטיבי.

הוּא היה איש־עבודה. לא איש משרד, אלא איש שדה. פעם־פעמַים בשבוּע לפחות היה יוצא לשטח, להיפּגש עם חיילים ועם מפקדים ולראות את הכל במו עיניו. שוטט הרבה בכל הארץ, מבסיס לבסיס, ממשק למשק ומקן לקן. בדרכו היה אוסף במכוניתו חיילים, ובעיקר אנשי נח"ל, משוחח אתם ומסביר להם. תמיד היה סניגורם של חיילים כלפּי מפקדיהם ופרקליט למפקד בדבּרו עם פּקוּדיו.

לא היה מחמיץ הזדמנוּת והיה משתתף בכל מסיבה ובכל חגיגה של חיילים ושׂמח בשׂמחתם. בכינוּסי הנח"ל – היה יושב מן הפּתיחה עד הנעילה. שומע ומאזין למוצא פּיו של כל חייל. מעולם לא זילזל בזוּלת. ולוחם היה בציניוּת ובכל גילוּייה.

הנח“ל גדל וכבש לעצמו מקום מכוּבד כחַיִל לוחם בצה”ל – באימוּנים ובעמידתו בקרב. מיחידותיו הראשונות מתאחזים חיילים בודדים, עולים חדשים בנגב, בגליל וּבערבה. אליק מאמין בהם, אך הוּא חרד להם ומלווה אישית כל עליה על הקרקע. הנח“ל עולה על גדותיו, הוּא נעשה לנח”ל זורם וכובש לבבות בקרב הנוער, הער והדרוּך לכּל. הוּא מקים בית־ספר לדיִג באילת, קבוּצת דייגים בים־סוּף וכו'.

הנח“ל משנה את נוף הארץ. עשרות מחנות לחיילי נח”ל קמים על־יד המשקים. אליק משתף את עצמו בקביעת מקום לכל מחנה. מגמתו, שהמחנות יהיוּ ליחידות בלתי־תלוּיות במשק ושיהיוּ עם זאת מעורים בחיי הישוּב. במחנות אלה צריכים להתחנך אלפי בני־נוער ולספּוג את רוּח ההתישבוּת החלוּצית. החייל צריך לאהוב את מחנהוּ, ועל־ידי כך להתקשר לפינת ארץ זו, עד שביום פּקוּדה יעבור רטט בלבו, וידחפהוּ למערכה.

בשנים הראשונות, בעוד הנח“ל בראשית צעדיו, ידע אליק כל חייל וחיילת בשמם והתעניין בבעיותיהם. לאחר זמן, כאשר רבּוּ שוּרות הנח”ל, היוּ עיני אליק נוצצות מגיל בפגשנוּ בדרכנוּ, ברחובות עיר או הארץ, מאות חיילים ענודי סמל הנח“ל – המַגל והחרב. הנה אחד והנה עוד אחד, היה אומר בעברו על פּני חייל וּמפנה את ראשו ומלווהוּ במבּטו המלבב. ומצטער הוּא ששוּב אינו יכול להכיר אישית כל אחד מאנשי הנח”ל בשל גידולו והוּא מוסיף ורוקם את חלום העתיד.

הנח"ל הגיע לשׂיא התפּתחוּתו ועוד נכונוּ לו עתידות. מנגד עוקב אחר גורלו, ומנגד מצא את מותו.

בתנועה בגולה ובארץ

מאת

אליהו שומרוני

---

בשליחות אל נוער בגולה

---

מכתבים מליטא

מאת

אליהו שומרוני

קובנה, 10.10.1931

שלום, חבריה!

אחרי יסוּרים רבים הגעתי הנה. מצבנוּ בליטא הסתבך מאוד. נוסף על החוּלשה הפנימית, אי־פעילוּת של הנהגה מרכזית, רפיפוּת הקשר אל הקנים – רבוּ צוררים מבחוּץ. ואלה באוּ לנוּ ‘מבפנים’, מתוך המסגרת המשותפת הקיבוּצית שלנו…

מעלים סיסמה יפה, ותוצאותיה מעשים מכוערים. מדברים על הצורך באיחוּד הנוער כוּלו, כביכול, שיהווה את השכבה הצעירה של… ‘החלוץ’ ומנסים לפלג את קִנֵינוּ.

בימים האחרונים של חג הסוכות נערכה פגישת שומרי ההכשרה שבגליל ממלי. השתתפו יותר מ־30 חבר. הרציתי על מהוּתנוּ הקיבוצית, על עמדתנו ב’החלוּץ', על מצב התנוּעה העולמית.

הפגישה היתה נהדרת והחזירה לי את הבטחון כי עוד ניתן להדוף את ההתקפות עלינוּ. בשיחה על ‘עמדתנו ב’החלוּץ’ ראיתי את זרע ההתנגדות אלינו, שזרעו חברינו מן הקיבוץ המאוחד, אולם – ללא שינויים רציניים בדעות חברינו, לא בשטח הכרתנו בצורך הפעוּלה המכסימלית ב’החלוץ' ולא בשטח מפעלנוּ החינוּכי בהמשכו הקיבוצי בארץ. טוב, שלפני עונת החורף נתקיימה פגישה זו, שביררה את השאלות וחיזקה את הבטחון בדרך התנועה.

מממלי לטבריק. הקן חדש ומקיף 60 צופים וצופים בוגרים. לפי תכניתם האיסטרטגית של בעלי היזמה להקמת ‘החלוץ הצעיר’, צריך היה קן זה להיות הסניף הראשון של ‘החלוץ הצעיר’. אין לספר על כל האמצעים הפסוּלים שנקטוּ למען הפוך את הקן לסניף ‘החלוץ הצעיר’. שהיתי במקום יומים. הקן נשאר בידינוּ.

קראתי את מהרשק¹ לשיחה. דיברנו כ־3 שעות. הוא הודה שהיו כאן מעשים מכוערים, אולם… ‘רצינו לראות בכם את החלוץ הצעיר’. הוּא הבטיח הבטחה מפורשת, שלא יגעוּ עוד בשום קן מקנינוּ. אוּלם כל מאמצי למנוע את עצם התחלת הפעוּלה ליצירת ‘החלוּץ הצעיר’ לא הועילוּ.

שאלתי אם כל זה נעשה בהסכמת הקיבוץ המאוחד. התשוּבה היתה: אם עושים – סימן שיש הסכמה לכך.

לאחר שנתפניתי מן החזית החיצונית הזאת, שתפסה את יומי הראשון בקובנה, פניתי לעבודה כלפי פנים. היו לנו ישיבות ההנהגה הראשית בהם דנו על המצב ועל תכנית הפעוּלות הקרובות. המצב קשה, כי היתה הזנחה רבה. אין בקנים הרגשת תנועה, כי אין קשר אל המרכז. לשם חידוּש הקשר אל כל הקנים ולשם בירוּר כמה שאלות עיקריות, קראנוּ למושב דחוף של המועצה הראשית בצירוף אחראים אחדים מן הקנים.

תנאי העבודה קשים. אין משרד, אין מכונה. הדפסה – בחסד זרים.

עם כל זה, החומר האנושי שלנו לא רע, יש שדה רחב לפעולתנו ואינני פסימי לגבי העתיד. יש, פשוּט, צרות מיוּתרות: עיכוּב אַשרה, התחרוּת ‘החלוּץ הצעיר’, חוסר כספים, חוסר אנשים מנהלים. נצטרך לעבוד עם כל ה’תוספות' הללוּ.

היום חגג הקן הקובנאי מלאות שנה לקיוּם ההסתדרות בליטא. בקן יותר מ־100 איש. חלק גדול – ילדים קטנים (חבירים). המעון – חדר קטנטן. לקבוצות אין עדיין פּרצוּף, הפעוּלה החינוכית עומדת בראשיתה. מנהלים בעלי נסיון – חסרים. אני רוצה לגזול מעט זמן, כדי שאוּכל להתמסר במקצת לקן הקובנאי.

היוּ שלום וכתבוּ!

אליק

קובנה, 16.11.1931

למזכירות הקיבוץ², שלום רב!

לא כתבתי לכם מיום עזבי את הארץ בגלל חוסר קביעות במקום מסוּים. מששת חדשי הגולה שלי – חמישה חדשים נדדתי בכמה וכמה ארצות: אוסטריה, צ’כיה, גרמניה, לטביה, ורק בחודש האחרון נכנסתי לעבודה בהסתדרוּתנוּ בליטא.

תנוּעתנוּ כאן נמצאת בקו־עליה מתמיד. ההסתדרות נוצרה מיד אחרי הפילוג בורוטקי³, ותוך שנה הסתעפה רשת הסניפים והקיפה יותר מ־30 ערים ועיירות וקרוב ל־1400 חברים. הגידול המהיר הזה מחייב ביצור והעמקת הפעוּלה החינוכית. לכך מכוּונים כל המאמצים בשטח ההדרכה, הביקורים, הכנת חבר מנהלים, פגישות. המכשול העיקרי של התנוּעה – חוסר לגליזציה. לא שיערתי שאחרי מחתרת רוסיה אזדמן שוּב לפעוּלה במחתרת, אף כי ללא כל דמיון בתנאים.

גם בהפרעות מבפנים נתקלתי: התעוררה כאן יזמה להקמת ‘החלוץ הצעיר’. לצערי הרב ולחרפּתנוּ הכללית לא מצאוּ להם בעלי היזמה דרך אחרת להקמת ‘החלוּץ הצעיר’, מאשר חתירה ונסיון להעביר כמה מקני הסתדרוּתנוּ. לא הייתי מאמין לדברים הללוּ אילמלא פגישתי עם ילדינוּ בכמה עיירות. מפיהם שמעתי את הנימוקים ואת ה’הסברות' של מארגני ‘החלוץ הצעיר’ שבאו אליהם לדרוש את יציאתם מתנוּעתנו.

התנופה המלחמתית נגדנוּ הדהימה, ביחוּד כשהיא באה מצד חברים המתעתדים לחיות אתך בקיבוּץ מאוּחד אחד בארץ. האוּמנם מקדשת המטרה את כל האמצעים?

למזלנו נזדמן לבירור לויטה⁴ בדרכו מועידת ‘החלוץ’ בלטביה. הבירוּר החל לעצם השאלה: היש אפשרוּת, זכוּת ותקוה להקמת ‘החלוץ הצעיר’ בליטא? השאלה היא, טענוּ חברינוּ, האם גם בעיירה הליטאית, הקרועה והשסוּעה בין ההסתדרויות הרבות (במצב שכבר קיימת ומתפתחת הסתדרוּתנוּ, שהיא כיום ההסתדרות היחידה המחנכת לקיבוץ המאוּחד ולאַקטיביות בוגריה ב’החלוץ'), ניתן להקים הסתדרוּת נוער חינוכית חדשה, שבמהותה האידיאולוגית תהיה בהכרח מקבילה לנוּ, וגורמת מלחמת־אחים?

למעשה אין סיכויים ריאליים להקמת ‘החלוץ הצעיר’. כוחות מנהלים אין לגמרי, והעיקר אין אפשרות לבוא אל אותה העיירה המדולדלת בליטא, שגדלה ד' על ד', שעה שהנוער במקום. המקיף 40 או 80 איש, כבר חולק ל־3–4 הסתדרוּיות.

הבירור לא השיג את מטרתו. הוא לא מנע את הנסיון להקים את ‘החלוץ הצעיר’. הסתפקנוּ בקביעת סייגים ובאיסוּר מוחלט על פעוּלת חתירה, תוך הדגשת הקירבה שבין שתי ההסתדרויות.

בעברי את ברלין, בדרך לליטא, שוחחתי לא אחת עם חברי ‘ברית־העולים’⁵, עם ליבינשטיין⁶ ועם סֶרֶני⁷ בשאלת איחוּד תנוּעת־הנוער הקשוּרה לקיבוּץ. הכרת הכרח האיחוּד הולכת ובשלה בכל חלקי התנוּעה, ונדמה לי שהמעצור העיקרי הוּא מצב הקיבוץ בארץ. השאלה היא, האין אפשרוּת להקים בגולה את כוחנוּ המשותף בנוער לפני מציאת פתרון סופי לחילוקי הדעות הקיימים בקיבוץ. לי נדמה, שאפשרוּת כזאת קיימת. ברוח זו דיברנוּ גם בברלין (אגב, סרני הציע שֵם ל’ילד' – ‘השומר החלוצי’).

אני כותב מכתבי זה בעצם ימי המועצה של הקיבוץ. יידון בה גם הסעיף: דרך הקיבוץ בנוער הגולה. בישיבות ומועצות רבות צוּין הצורך, שהקיבוץ יברר סוף־סוף את דרכי העבודה בנוער באופן יסודי, יכשיר חבר עובדים ויכניס יותר ריכוז ושיטה בשטח חשוב זה. אני כשלעצמי תולה תקוה מועטת בבירורי מועצה, כי מה שדרוש לנוּ הוּא ‘בית־ספר’ לחבר אנשים, שיש לו נטיה וענין בעבודה בנוער. במועצה אפשר להתוות את המגמה הכללית, והיא צריכה להיות: איחוּד כל הכוחות, חיפוּש דרכי חינוך ההולמים את הדור הצעיר ברוח תנוּעת־הפועלים הארץ־ישראלית והתנוּעה הקיבוצית.

הנה בא החורף והנני חושב. כי הכרח הוּא לקיבוץ לרכז מן הפלוּגות 20–30 חברים לסמינר של חדשיים, המוקדש בעיקר לציוּד אנשים בידיעות הדרוּשות לעבודה בנוער שבארץ ושבגולה.

עם סגירת העליה אנוּ נכנסים לתקופה קשה מאוד. אורבות סכנות רבות לנוער החלוצי. שוּב כבשנים 1927–1928 יהא עלינוּ לרכז את הכוחות בבנין התנוּעה החלוצית על ‘מבצריה’, עד בוא יום פתיחת השערים. מלחמה על עליה אינה מורגשת כלל, לא בגולה ולא בארץ. מתחילה ההשלמה. פה ושם מורגשת יציאה מן המחנה ושיבה לחיים הבעל־ביתיים בכסות אידיאולוגית. בינתים גוברת יד הפורעים, הפוגרומשצ’יקים, (בוילנה וּבוארשה), אוּלם יש פוגרום גרוּע ביותר: שאננוּת, הדנה יום יום המונים גדולים של יהוּדים לחרפת־רעב ולכליון. נראה לרגעים, שלגוף הדווי הזה, ‘עמך ישראל’, שוּב אין כוח לנקוט אמצעי־הצלה אחרונים. תנוּעתנוּ הציונית־חלוּצית היא בבחינת: ‘חבוש החייב להתיר עצמו מבית־האסורים’, וכאן – אזלת־יד בכל. למראה מצוקה זו, שוב אתה מוכרח להישען על הנוער.

שלום וברכה לכל החברים.

א. שומרוני

קובנה, 10.12.1931

שלום, חבריה!

כבר אנוּ עומדים אחרי פגישתנוּ הארצית. היה זה מפעל תנוּעתי גדול לאין שיעור. לא ציפינוּ כלל להשתתפוּת גדולה כל כך ולא פיללנוּ לראות שכבה בוגרת כל־כך. היוּ בפגישה 152 בוגרים מלבד השבליים ומלבד 10 בוגרים אורחים מריגה. הורגשה ומורגשת התנוּעה, אך גם הורגש, שאינה אלא בת שנה בלבד. היה בפגישה גרעין־אנשים נאה הבא בחשבון להנהלת ההסתדרות, ביחוּד במקומות, – אך עם זאת היה גם חומר גלמי הרבה. וחומר זה תובע הרבה ודרוּשה עבודה ענקית. רבה זעקת המקומות למנהלים ולחומר־הדרכה. מבחינה חברתית הצליחה הפגישה מאוד. היא עזרה הרבה לחיזוק עמדתה הציבוּרית של ההסתדרות. הערב הראשון היה פומבי, והתאסף קהל אורחים גדול. הפתיחה הזאת עשתה רושם חזק על החבריה עצמה וגם על האורחים. אוּלם הגימנסיה היה מלא מפה לפה. יצוין, כי בכל שלושת ימי־הפגישה עמדו לרשוּתנוּ הגימנסיה ובית־הספר על כל שירותיהם: הסקה, מיחם לתה, ללא כל תשלום. מורי שבלי עקבו בהתעניינות אחרי הפגישה, בירכוה והשתתפוּ בה. רשימת הברכות היתה ארוּכה (מברק מן הועד הפועל של ההסתדרות) ולצערנוּ הרב, בגלל רשלנות, חסרה ברכת המחלקה והקיבוצים.

שבוּעים לפני הפגישה עמדתי בחזית־אש. אחר השיחה עם לויטה, ואחר ההסכם על הימנעות חתירה הדדית וכו‘, התחילוּ במסע־הצלב נגד הסתדרוּתנוּ. לפי דברי המקומיים דומים ימים אלה לימי הפילוג ב’השומר הצעיר’.

השנה הראשונה עברה כאן מתוך מלחמה ב’קיבוץ הארצי. השנה עומדים אנוּ לפני תפקיד גורלי: לפני ביצור תנוּעתנוּ ולפני חיסונה מפני התקפות ‘פנימיות’ של ‘החלוץ הצעיר’. אמנם ‘הקיבוץ המאוחד’ משתמש בדבר ומפיץ שמוּעות שהרבה קנים עברו ל’החלוץ הצעיר‘, שהסתדרוּתנוּ כהסתדרות ‘השומר הצעיר’ מתבטלת, ושאני עוזב את ליטא וכו’. אך בינתים באה הפגישה הנהדרת כהכחשה ברוּרה. יכולנוּ להודיע לחברינוּ שכל הקנים, ‘ברוך השם’, ‘חיים וקיימים’.

חדשי החורף יחלפו מהר, וב־20 באפריל יהיה לכם ה’כבוד' להיפגש אתי בכנרת⁸. חובה לחשוב מיד על אדם, שיבוא בסוף מרס לליטא. אסור להשאיר כאן את ההסתדרות ליום אחד בלי שליח. האיש החייב לבוא הוא גלר⁹ או מועמד אחר.

ב־24.12 אסע לפגישה השומרית לריגה. בפלוּגת השומרים בריגה קיים קן מוסוה של ליקבידציה ציונית, בכל מיני אמתלאות (אוניברסיטה, פשיטת רגלה של ס.ד. וכו').

כתבוּ!! מה על השליחוּיות העומדות לצאת לרומניה, לאמריקה? כתבוּ מה בקיבוצים וב’קיבוץ המאוחד'?

שלום! שלכם

אליק

קובנה, ‏ 28.12.1931

שלום לך, סרני!

קיבלתי את גלויתך ומילאתי מיד את בקשתך. לבחור מקניגסברג נשלחה חבילת חומר הגונה וכבר קיבלתי ממנו אישור על קבלתה.

בודאי תתפלא שלא כתבתי לך מיד עם בואי לליטא. נקלעתי כאן למציאות שהפסיקה באופן חריף כל כיוון הפעולה שצייַנו בשיחותינו בברלין. פגשתי כאן אנשים בעלי יזמה להקמת ‘החלוץ הצעיר’, וצעדיהם הראשונים היו מכוּונים דווקא לקנים ולסניפים של הסתדרותנו. ככל שהדבר נראה מגוחך ומכוער, העובדה נשארת עובדה: זכינו בליטא למלחמת־אחים בין חברים לקיבוץ אחד בארץ. במציאות הליטאית, על הסתדרויותיה הרבות ועל עיירותיה הקטנות, אין נוער בלתי־מאורגן העשוי להיות נושא ריאלי להקמת תנועה חדשה של ילדים ונוער. דרך החתירה תחת הקיים נשארת איפוא הדרך היחידה.

התבין, סרני, שבמצב זה אין כל טעם והגיון להמשיך בקו שהתחלנו בברלין. אם לאחר שישבנו כאן עם המזכירות הראשית של ‘החלוץ הצעיר’, בצירוף מהרשק ולויטה, לקבוע הסכם מסוּים על אי־חתירה הדדית ועל עבודה משותפת, באו כעבור שבועים מעשים מצד אנשי ‘החלוץ הצעיר’ העושים את דבריהם פלסתר, הן תבין עד היכן הרחיקו לכת מתוך שכחת כל אחריות חלוצית וקיבוצית.

אתמול השתתפתי בפגישה הראשונה של קיבוץ־עליה לקיבוץ המאוחד. את הפגישה הקדישו לשאלה מרכזית: יצירת ‘החלוץ הצעיר’. שעות עסקו בביקורת על תנוּעות־הנוער. במחי־יד ביטלו את כולן. 5–6 שעות הלהיבו אוירה של שׂנאָה והתנגדוּת לבוגרי תנוּעות־הנוער. כדי להצדיק את יצירת ‘החלוץ הצעיר’, צריך היה להראות, כי גם הבוגר מהשוה"צ־הצופי־חלוצי, אינו עובד ב’החלוץ', שהוא ‘מתבדל’.

היחיד, שתפס בסוף הפגישה את אשר עשו כאן, היה מהרשק, שניסה לדרוש הבחנה בין שני סוגי ‘השומר הצעיר’ ולהזכיר כי בכל זאת קרובים אנו, עובדים יחד ב’החלוץ' ובקיבוץ המאוחד. זה היה בשעת הנעילה, אך דברי אזהרה אלה נבלעו, בלי ספק, בתוך הצעקות ההיסטריות הקודמות. השני שניסה לעמוד נגד זרם השנאה אלינו, היה יצחק בלומברג מגבעת־ברנר, שהותקף על כך בטונים הגבוהים ביותר.

על אף ההתקפה הזאת ועל אף יחסי־המלחמה שכפו עלינו, לא סטיתי מדעותי, שהבעתי לפניכם בפגישתנו בברלין על האפשרות ועל הצורך בפגישה בין חלקי הנוער של הקיבוץ המאוחד. העיכוב הוא מצד מזכירות הקיבוץ בארץ. טבנקין אמר בישיבת המזכירות: יעשה כל אחד מה שהוא רוצה'. הרי כאן מתן אישור למצב הפירוד.

התנועה כאן בליטא מתפתחת מיום ליום. בחנוכה נתקיימה פגישתם הראשונה של בוגרי ההסתדרות. השתתפו קרוב למאתים בוגרים. התנועה פשטה בעשרות ערים ועיירות והיא חודרת למקומות חדשים. בפגישה נוסד קיבוץ־עליה הכולל 120 איש. עשרות חברים מתכוננים לצאת לקיבוץ הכשרה. בינתים הם פועלים בסניפי ‘החלוץ’ ובשכבות הצעירות של ההסתדרות.

כתוב מה נשמע ב’קדימה‘. המתקדמת עבודתך? מה ב’ברית־העולים’? איזו אפשרות אתה רואה עכשיו בפגישת הסתדרוּיות הנוער שלנו? באיזו הזדמנות?

אחכה לתשובתך. דרישת שלום לחברי י. ו. ב.

א. שומרוני

קובנה, 6.1.1932

שלום, חברים!

אתמול שבתי מביקור של 5 ימים בריגה. אולם בטרם אספר על ביקור זה, אמסור שורות מספר על השתתפותי בפגישת קיבוץ־עליה של הקיבוץ המאוחד. בפגישה לא נתבררו שאלותיו החיוניות של קיבוץ־עליה, אולם יום תמים חיממו אוירה רווּית רעל והתנגדות לבוגרי תנועות־הנוער – ללא הפליה בין שומרים לשומרים. "כולם, כולם אינם של ‘החלוץ’, אין חלוצים מלבדנו, אנחנו ה’סתם־חלוצים‘, זה שמנו וזו גאוָתנו’. הדברים נאמרים בביטול גמור כלפי אחרים. היתה בי הרגשה, שאני עומד לפני ‘אתה בחרתנו’ חדש. הנאומים היו כמו במיטינג, ולמתעניינים בפסיכולוגיה המונית, ניתן מקום נרחב לחקירה. מובן, שלא היה חשבון להודות אף ברמז קל, כי עשרות שומרי תנועתנו, אשר יחסם ל’החלוץ' שונה מיחסם לקיבוץ הארצי נושאים בעול, אחראים ועובדים ב’החלוץ', שהרי הודאה בכך חותרת תחת הנסיון חסר־ההגיון ליצור הסתדרות נוער חדשה.

הזהרתי את החברים מדרך זו של הצרת מסגרת ‘החלוץ’, ועשייתה מונופולין של סתם־חלוצים. היתה הקשבה לדברי, ואולי גם נזרעו כמה גרעיני־אֵמון לדרכנו ב’החלוץ‘. כשניסה חבר מגבעת־ברנר, יצחק בלומברג, ‘להזכיר’, שקיימת תנועה קרובה לנו, והוא שואל בתמימותו: איך ייתכן להקים בעיירה מסוּימת את ‘החלוץ הצעיר’ כשרוב הנוער כבר נמצא ב’השומר הצעיר’ נצ“ח? – הבחור הוא מקבל ‘מנתו’, אף כי ארץ־ישראלי הוא, בכעס ובזלזולים. על הסכנה שבמגמה זו תוכלו לעמוד מדברי הנעילה של מהרשק: ‘יש בי הרגשה קשה מן הפגישה, על שפיתחנו רוח התנגדות לחלקים בתוך ‘החלוץ’, שיהא עלינו מחר לעבוד אתם יחד. מחובתי להדגיש, שיש להבדיל ולהבין, ש’השומר הצעיר’ נצ”ח היא התנועה הקרובה אלינו ביותר, זוהי תנועתנו. את החברים האלה יהא עלינו לקרוא מחר לעבוד ב’החלוץ'.

ביקור במחנה גדנ"ע [אליק ראשון משמאל]

אליק שר במסיבת־פרידה לסיום עבודתו בנח"ל

על אף רוח הפגישה. לא נשנה את עמדתנו ב’החלוץ' ואת רצון העבודה המשותפת.

אחר פגישה זו נסעתי לריגה. באתי ביום האחרון לפגישה השומרית הכל־לטבית, אך הספקתי להיפגש עם חברים רבים מן הפרובינציה, והעיקר: עוד היתה לי שיחה עם גדוד השומרים בריגה השקול כנגד חצי־הפגישה (100 חבר). נתגלה דור שומרים חדש, נאמן מאוד ומסור. אולם בשיחתי עם גדוד הבוגרים הריגאי בשאלה שנתעוררה, על יחסנו לעבודה הפוליטית בגולה, לרגל כניסת חבר אחד למפלגה, הרגשתי מיד את הרוח האידיאולוגית שנשבה בפגישה ואת חוסר היציבות של האנשים. הויכוח הציוני בפגישה תפס מקום מועט (אולי גם מפני זה, שאני, המרצה בשאלה זו, לא הגעתי במועד לפגישה), גם השאלה על דרכו של הבוגר בתקופת סגירת שערי העליה לא תפסה מקום רב. השאלה המרכזית בפגישה היתה: תפיסתנו הסוציאליסטית. הויכוח היה רחב, והשתתפו בו כ־30–40 חבר. החבריה אומרים שהויכוח עמד על רמה תרבותית גבוהה. הסיכומים היו ברוח הסוציאליזם המהפכני השמאלי. צוּין, כי בגלל ‘הרפורמיזם של הס. ד. ובגלל פעולת החתירה של הקומוניסטים – אי אפשר לתפוס את השלטון באירופה’, וכי ‘הסוציאליזם יתגשם רק מתוך אחדותו של מעמד הפועלים’.

מדאיגה אותי התלישוּת מחייו הריאליים של הפועל האירופי, התעלמות ממתן תשובה ממשית על צרות הפועל היום וקורת־הרוח מניסוח רדיקלי. מדאיגה עוד יותר השפעת כיוון זה על שאלותינו המעשיות בתנועת־הנוער החלוצית בשעה ששערי הארץ סגורים.

לשבחם של החברים ייאמר, שאין בריגה ציבור ער במובן החברתי והתרבותי כגדוד השומרים; במצב של חוסר מוצא לכל המרץ הרב הזה – לא לעליה ולא להכשרה, מובנות הסטיות הללו. הסיסמה הנישאת בפי כל היא הפעלתם של הבוגרים. אחר ויכוח ממושך עד חצות ואחר התקפה ‘גנרלית’ מצדי על ההליכה בצדי דרכים – נתקבל סיכום, המפרש את תוכן עבודתנו הציונית־סוציאליסטית בגולה בזמן נעילת השערים: חתירה להכשרה קבועה, להכשרה מקצועית לאור דרכי הקיבוץ בארץ, פעולה ציונית־סוציאליסטית בין המוני הנוער היהודי ומשיכתם לשורות ‘החלוץ’, פעילות יתר ב’החלוץ‘, הרחבת מפעלנו החינוכי, פעולת הליגה וכו’ – אלה הם השטחים הנשארים ריאליים לגבינו גם בשעת מצוקה זמנית זו.

שלום.

אליק

---

תנועתנו בליטא ובלטביה

מאת

אליהו שומרוני

גלוּת ליטא היא חטיבה מיוחדת של יהדות, שנשארה מחוץ להתבוללוּת. מדינה צעירה היא ליטא. תרבותה אינה עשויה למשוך את היהדוּת להתבולל בתוכה. ערכי יהדות חזקים לה לליטא – והיא כמעט יחידה בעולם במובן זה. החינוך העברי מקיף חלק גדול של הילדים. בתי־הספר העבריים נתמכים על־ידי הממשלה. המורים קרובים לציונות ולארץ־ישראל העובדת, אך אין הדבר משתקף בפעולתם בבתי־הספר. יש בליטא כ־240 נקודות ישוב יהודיות. ב־220 יש סניפי הקרן הקיימת. חלקם הגדול של הישובים האלה הם עיירות יהודיות ב־100 אחוז. תהליך ההתבוללוּת כמעט שלא נגע באלה, מה שאין כן תהליך ההתרוֹששוּת הכלכלית. תופעה זו יש לה לא רק אופי טרגי אלא גם מצב מגוחך. מצויים ישובים שלמים התלוּיים בצ’ק האמריקני. אבל גם זה הולך ופוחת. היהדות הזאת בכללה היא ציונית. זרם אנטי־ציוני כמעט שאינו קיים. יש זרם אידישיסטי קטן. הקרוב להזדהות עם התנועה הקומוניסטית. בתנאי השלטון הפאשיסטי אין תנועה קומוניסטית רשמית, אך רעיונותיה הם רעיונות האידישיזם.

הדת עדיין ממלאה תפקיד חשוּב. גם בקרב חלק מהנוער, ביחוּד בעיירות הקטנות. יש מקרים, שנער יוצא להכשרה ובהיתקלו בפעם הראשונה בחייו בבישול בשבת, הוא בורח הביתה מן ההכשרה.

על ‘החלוץ’ הליטאי עברו כמה וכמה תקופות. בפעם האחרונה חזר ונתארגן על־ידי רשיש¹. הוא האיש הפופולרי ביותר ביהדות ליטא. ‘החלוץ’ מקיף כ־1100 חבר. כוחו אינו בכמותו בלבד. הוא המרכז לכל התנועה; בלעדיו לא תתואר הפעולה הציונית. שוב אין שנאת ציונים ל’החלוץ', כי ירדה השפעת הרביזיוניסטים. חשוב מפעל ההכשרה. יש אפשרויות הכשרה בקנה־מידה גדול. 280 חלוּצים היו מרוכזים בשנה הזאת בהכשרה בגליל אחד (בנקודות הכשרה במרחקים קטנים זה מזה כמו בין ישובי עמק יזרעאל).

תנועת ‘השומר הצעיר’ הצופית־חלוּצית (נצ''ח) התחילה בפעוּלה בשנת 1930, אחרי הפירוד בוורוטקי. הסתדרותנו היא השניה בגדלה אחרי ‘השומר הצעיר’ מיסודו של הקיבוץ הארצי. הסתדרותנו מקיפה חלק מהחברים שהיו לפני כן בתנוּעת ‘השומר הצעיר’ המאוחדת, אולם רוב החברים באים משכבות שלא היו מאורגנות מעולם. כיום יש קרוב ל־1500 חבר בכל שלוש השכבות, ב־34־35 קנים. הפרי הראשון – 200 בוגרים, שרובם ב’החלוץ'. בהכשרה היו בשנה הראשונה 30 חבר. כעת מוכנים לצאת להכשרה – 60. עיקר הפעוּלה – עבודה חינוכית. הרמה התרבוּתית של הנוער, פּרט לעבריוּתו, נמוכה מאוד. חוץ מן העברית אין יניקה משום תרבות. הרוסים הפסיקוּ את השפעתם, אידיש אמנם מדוברת, אבל אין התרבות האידישאית משפיעה. גם התרבות העברית אינה חודרת במידה מספקת. עד היום מעטים עתוני ‘דבר’ בליטא. גם ספרי תנועת הפועלים הארץ־ישראלית לא חדרו לשם. השליחים מן הארץ מהווים את הגשר בין הארץ ובין הגולה.

תנועתנו נמצאה כל הזמן בקשרי מלחמה עם ‘השומר הצעיר’ (הקיבוץ הארצי). אם בפולין יש מקום לתנוּעה השומרית, במגמתה השמאלית על רקע הציבוריות שם, הרי בליטא דרושה פעולה רבה עד להכרה סוציאליסטית אלמנטרית. הציבוריות בליטא מושפעת מארץ־ישראל העובדת, ובתוכה מורגשת השפּעתה של תנוּעת צ.ס.

עד הזמן האחרון היתה תנועתנו היחידה הקשורה בקיבוץ המאוחד. בחדשים האחרונים נפתחה פעוּלה לארגון תנועה נוספת של נוער וילדים: ‘החלוץ הצעיר’. קיימות 7־8 נקודות. יש קושי רב בהקמת תנועה חדשה, לרגל הפיצוּל הרב הקיים מכבר בתנועת הנוער: ‘השומר הצעיר’, מהקיבוץ הארצי, ‘השומר הצעיר’ הצופי החלוצי, גורדוניה. אף היו התנגשויות. ניגודים בין אחים קרובים קשים ביותר.

‘החלוץ’ בליטא היה עד הזמן האחרון תנועת הכשרה בלבד. בחדשים האחרונים היה נסיון להקים את ‘החלוץ’ לא רק על מרכזו ועל נקודות הכשרתו, אלא גם על סניפיו. נסיון כזה שימש הסמינר, שארך 6 שבוּעות ושרוכזו בו כ־30 חבר.

יש שאלה שהיא ספציפית לליטא: הרוב ב’החלוץ' הן חברות (היתה הגירה גדולה מכאן, בעיקר של בחוּרים). עובדה זו מכבידה על הסידור בהכשרה. יש כ־120 שאלונים של חברים, אך מספר שאלוני החברות גדול פי שנים. אחוז החברות בתנועת הנוער גדול מאשר בין סתם־חלוּצים.

העליה האחרונה הכניסה רוח־חיים והתעוררוּת בתנועה. כ־80 חבר עלו ממקומות ההכשרה של ‘החלוץ’. הדבר הורגש בתנועה ובהכשרה.

בלטביה: סמוּכה לליטא לטביה, השונה בהרבה מליטא שכנתה. אין לה פרצוּף ציבורי מסוּים. נאבקות בה השפעות תרבותיות שונות: רוסית, גרמנית, לטבית, ואין פרצוּף תרבותי אחיד ליהדות. בתי־הספר בה מגוונים מאוד: באידיש, בגרמנית, ברוסית, ויש בה גם בתי־ספר עבריים מעטים.

הסתדרויות הנוער כבשו לעצמן מקום מסוים ביהדות הלטבית. ההסתדרוּיות החשוּבות: ‘השומר הצעיר’ נצ"ח, אחריה – ‘גוֹרדוֹניה’. ‘השומר הצעיר’ קיים כ־5 שנים כתנוּעה מאוּחדת. הסתדרות זו הנה בעלת מסורת בחינוך. היא מקיפה 1800–2000 חברים בנקודות שונות (בריגה – 300, בדוינסק – 250). יש עליה חלוצית מלטביה (כעת 38 עולים בקיבוץ ‘השומר הצעיר’ בטבריה); השנה יצאוּ 120–130 מן ‘השומר הצעיר’ להכשרה. הישגים נאים יש גם בחינוך, אך התנועה עדיין לא הגיעה למכסימוּם אפשרויותיה. מלחמתה העיקרית בתוך הנוער היא ב’ברית טרוּמפּלדוֹר' (מיסודם של הרביזיוניסטים). ‘גורדוניה’ היא הסתדרוּת לא גדולה, כוחה ב’החלוּץ' מועט מאוד, יש גם הסתדרות ‘נוער ברוּכוֹב’ (מיסודה של המפלגה הצ.ס.), שהתפּתחה במגמה חלוּצית. מתוכה עלה קיבוּץ סרגוביץ שנקלט בפלוּגת ‘הרצליה’. קיים בלטביה ה’בּוּנד' (כמעט שאינו קיים בליטא), יש השפּעה קוֹמוּניסטית ושל ‘ברית טרוּמפּלדוֹר’.

הדוקים הקשרים בין ליטא ובין לטביה. אין צורך בויזה כדי לנסוע מארץ אחת לשכנתה. ואמנם בסמינר האחרון שנערך בליטא השתתפוּ 5 חברים מן ‘החלוץ’ בלטביה. גם בהכשרה בליטא משתתפים חברים מלטביה. מקיימים גם ביקורים הדדיים בליטא ובלטביה ומחליפים הדדית חומר הדרכה.

1932

באניה ‘פולוניה’. 25.6.1936

חברים יקרים

אניה מלאה יהודים – צעירים ולא־צעירים, פועלים, סוחרים וסתם יהודים – מפליגה מחופי הארץ, בה קרוב ל־500 (!) איש. הללו נטשו מאחוריהם את הארץ המתבוססת בדמיה וייפגשו בעוד ימים מספר עם אלפי יהודים מן הגולה. השאלה המנקרת במוח: למה נוסעים הם אל הגולה? איזו רוח יפיחו בין אלפי היהודים אשר אִתם יבואו במגע? התהא זאת רוח יאוש, רפיון ידים או שתהא קריאה לעידוד ותגבורת! לוּ אוכל לערוך משאל באניה כדי לדעת לשם מה נוסעים עכשיו מהארץ כל כך הרבה אנשים! כמה מהם משתייכים לטיפוס ה’יורדים‘, השורפים מתוך יאוש את הגשרים מאחוריהם ואשר מחר־מחרתים יפיצו שנאה וארס בצוּרות שונות? הנה כאן בעלי־בתים ה’סרים’ הביתה, לפולין, מתוך הנחה של ‘חבי כמעט רגע עד יעבור זעם’. כמה כאן אנשים אשר על אף הכל אין הם נכונים לוַתר על הרגלם לבלות את חדשי הקיץ באירופה? כמה מהם נוסעים לרגל ענינים שאינם סובלים דיחוּי? אני מתהלך בתוך ה’ישוב' הזה של ‘פולוניה’ המאוכלס מאה אחוז יהודים ומחפש תשובה לשאלות אלה.

ביום הראשון לאחר ההפלגה שררה בציבור שתיקה למופת בעניני הארץ, כאילו נדברו האנשים ביניהם על כך עוד לפני ירידתם באניה. רגע חשבתי, שנמנעים הם משׂיחה על הנעשה בארץ כדי להיפטר ממתן תשובות לשאלה המרחפת באויר: איך עוזבים במצב כזה את הארץ? משהתחיל הציבור לבלות את הזמן בנעימים, משמילאו לקול צלילי הפטיפונים זוגות רוקדים כל חלל ריק, משזרם הקהל בהתלהבות אל משחקי המזל שנערכו עליידי הפקידים שמתפקידם לשעשע את הנוסעים, ומשנהר הקהל בהמוניו לסרט קולנוע תפל, הבינותי שאין אנשים אלה נוטים לקלקל את מצב רוחם בשיחות ובידיעות על יריות, על פצצות וכדומה.

נחמתי היחידה היתה שבשעות הערב אשמע, לכל הפחות, את הידיעות היבשות והרשמיות של רדיו ירושלים, אך הופתעתי כשנודע לי שרדיו ירושלים לא יישמע כאן. נמצאו אנשים שאירגנו משלחת אל פקיד גבוה באניה, הלז דחה אותנו באמתלאות שונות ונמצאנו מנותקים מן הנעשה בארץ ששה ימים. מפה לאוזן מוסרים שהקפיטן אינו מסכים למסור את ידיעות ‘קול ירושלים’, כדי שלא לעכור את רוחם של הנוסעים המטיילים. תארו לעצמכם את מצב רוחי ב’פח' הזה, שלתוכו נפלתי.

אני מנסה לקלוט משהו מן השיחות בין הבריות כאן. עומד לו תייר אמריקני שאינו נפרד לרגע ממשקפתו וממַצלמתו ומסביר לקבוצת אנשים שנתרכזה סביבו, כי לארץ־ישראל צריכים לעלות רק יהודים אשר אין להם מוצא אחר. זוהי ההשקפה הידועה מכבר, שיש קיבוצים יהודים (אחינו הנרדפים בפולין ובגרמניה) הזקוקים לארץ־ישראל ויש כאלה שאינם זקוּקים לכך. אל השיחה נצטרפה במרץ מיוחד ובכוח שכנוע רב בחורה צעירה לבושה מכנסים קצרים וחולצת ספורט. חיש מהר השתלטה על הסביבה והסבה את כל השיחה לאפיק אחר. היא החליטה בלבה, שקבוצת האנשים העומדים ומקשיבים לה הם ילדים פוליטיים והחלה בעברית שוטפת וחיה, באמצעים מנוסים של פדגוג, להסביר מה זה רעב, עניים ועשירים, בהצביעה על ההבדלים הסוציאליים גם על הים (מחלקה ראשונה ושלישית). על מומנט זה התעכבה רק 2–3 רגעים, מורגש היה שלא זו מטרת נאומה. כאן שיבצה משהו מתולדות חייה: ‘הייתי ילדה קטנה. במקרה נקלעתי לסביבה לאומית, הושפעתי על־ידיה ועליתי לארץ. אך עכשיו שהתבגרתי נפקחו עיני. הארץ עניה וחרבה ולעולם לא תפתור את שאלת היהודים. האנטישמיות מקורה במשטר הקפיטליסטי, ועל כן קודמת לכל המלחמה הסוציאלית. אין הבדל בין יהודים ובין לא־יהודים, רק רוסיה פותרת את שאלת היהודים. כל עוד לא מוּגר הקפיטליזם באירופה צריכים יהודים לנסוע לבירוביג’אן. רק שם ניתנות אפשרויות כלכליות. לארץ־ישראל אין נוסעים אלא מתוך ‘סנטימנטים’. עמדתי כל הזמן מן הצד והקשבתי לקול המדבר בבטחון כזה, לסגנון העברי הנאה, לניסוח הבהיר של המשפטים ורציתי להיזכר מנַין הוא טיפוס זה המוּכּר לי כל כך? התערבתי בשיחה. שאלתי אותה שאלות, שבכוחן לשבור את כל קו הסברתה, ואז החלה להסתבך ולסגת. משום־מה לא היתה מעוניינת שיזהו את השקפתה עם השקפת המפלגה הקומוניסטית, וכשאחד הבחורים הטיח בפניה את המשפט: ‘אַת אנטישמית, ועורכת פרעות בארץ בשיתוף עם הערבים!’ – התנפלה עליו בשצף קצף והודיעה, שלוּ היוּ עכשיו על היבשה היתה תובעת אותו למשפט. בשיחה שקטה יותר, לאחר שחלק מן הקהל התפזר, סיפרה שחונכה ב’השומר הצעיר’ בפולניה, היתה זמן קצר בקיבוץ בחיפה, אחר־כך ‘התבגרה’, ‘הבינה’ וכו' וכו'.

27.6 – עמדנו יום תמים בפיריאוס. נצטרפתי לקבוצה שסיירה, בהדרכת מורה־דרך יווני המדבר גרמנית, באתונה ובסביבותיה. אודה, שנתמלאתי רטט למחשבה שרגלי תדרוכנה על אדמת אפלטון וסוקרטס, שעיני תראינה שרידי תרבות גבוהה, שנחרתה עמוק בלב האנושות לדורות רבים. בשוטטי בין חרבות אקרופוליס בתוך שרידי הבקום־תיאטרון ובראותי את העדות החיה הזאת לרמתן של הטכניקה, האמנות, הארכיטקטורה באותה תקופה, מתגנבת בלי משים המחשבה־השאלה: הייתכן, שבמשך אלפי שנים התקדמנו כל כך מעט?

רושם מיוחד עשה מורה־הדרך בהסברותיו. הוא כשלעצמו ארכיאולוג לפי מקצועו, גם משורר ומכונאי. מתוך תרגום לגרמנית של אחד משיריו שהשמיע באזנינו לא נתברר לי אם עיסוקו הארכיאולוגי הביאהו לידי כתיבת שירים או שנפשו הפיוטית דחפה אותו לחקירות ארכיאולוגיות, וייתכן כי אין כל סתירה בין שני אלה, באשר שירתו כולה מתמזגת עם דמויות התקופה הקלסית ששל יוון. לגבי האיש הזה אין השרידים והפסלים המרובים עצמים מתים. הוא מפיח בהם רוח חיים, הוּא מדבר וכותב עליהם כבן־התקופה ההיא, ואלפי השנים החוצצות בינו ובין אותו ‘תור הזהב’ של יוון אינן מונעות אותו מראות את פרפור הנשמה השוכנת, כביכול, בגוף הנערה – בפסל.

לא יקשה להבין כיצד הגיע משורר וארכיאולוג לשמש כמורה־דרך. אנשים מסוג זה סובלים מחסור. את נוסעי האניה האמידים מארגן משרד עירוני גדול לסיורים, ואילו המעמד הפרולטרי באניה (שגם לי הכבוד להשתייך אליו) אינו נרשם באניה על־ידי המשרד לסיורים. הוא יורד אל החוף, מתארגן קנוצות קבוצות, ועושה את דרכו ברגל ובאוטובוסים עירוניים (לא במוניות שכורות לכל היום כנוסעים האמידים) בלוית מורה־דרך כגון זה שלנו. בשכר הדרכתו, 13–14 שעות, לא ביקש מקבוצה של 24 איש אלא לירה ארץ־ישראלית אחת. שאר ההוצאות – על חשבוננו. ראינו הרבה, והרושם לא יימחה. בגאוה מיוחדת מצביע מורה־הדרך שלנו על אתונה החדשה, המאוכלסת ¾ מיליון תושבים (עם פיריאוס – מיליון ורבע בקירוב), שהיתה לכרך ב־35–40 השנים האחרונות. מרכז העיר בנוי יפה, אך מהלך רגעים מספר מן המרכז הסואן ראיתי המון סימטאות צרות ומרופשות, ללא מרצפת וללא עץ וירק, מעונות נמוכים ללא צורה, שקשה לכנותם בשם בתים ואשר העניות מבצבצת בהם מכל פינה וסדק. עניות זו נשקפת מן הבגדים המטולאים והקרועים של המוני העוברים ושבים וממראה הילדים המתגוללים בסימטאות. עברתי על־יד מחנה פליטים, הכולל 80 אלף נפש. זהו חלק מ־2 מיליון הפליטים היוונים מאסיה הקטנה שהועברו על־ידי הממשלה היוונית ב־1922. אמנם עברתי כ’תייר', דרך רפרוף, אך הרושם הכללי הוא כי אין מחזה זה שונה (ואם שונה – אז לרעה) משאר ‘קצוי הכרך’, ואולי אף גרוע מהם.

בשעת ארוחת הצהרים פרש מורה־הדרך שלנו עתון יווני ופנה אלינו בזו הלשון: ‘הרוצים אתם לשמוע משהו מן ה’פַטֶרלנד’² שלכם?' – לשמע המלה ‘פטרלנד’ הרעיד משהו בקרבי, חשבתי בלבי: אילו הבינו, בפשטות כזאת, בלי חכמות יתירות, אותם הפוליטיקאים הגדולים שבידיהם גורל הארץ, את עניננו הנקרא ציונות – כשם שמבין זאת הגוי היווני הטוב הזה – היה אולי גורלנו אחר. מתוך העתון נודע לנו, שששים אלף בדואים מעבר־הירדן מאיימים לעבור את הירדן ולבוא לעזרת ערביי ארץ־ישראל במלחמתם באנגליה וביהודים, ושחלק מהם כבר עבר ומחבל את מסילת־הברזל צמח־חיפה. תארו לעצמכם את מצב רוחי. מצד אחד אני יודע, שיש להתיחס בזהירות לידיעות הסנסציוניות שמפיצות סוכנויות טלגרפיות שונות, ומצד אחר, נסיון שני החדשים האחרונים בארץ לימדני, כי הרבה ממה שחשבנו לבלתי־אפשרי נתקיים, והדמיון שהוא בהכרח חולני במסיבות הקיימות עלול לתאר לעצמו מצבים אבסורדיים ולא־אבסורדיים.

חזרתי לאניה בהלך־רוח של דכדוך ובהרגשת־חרדה כפולה ומכופלת.

תפילתי היחידה היא להגיע במהרה לרומניה ולראות קצת עתונים יהודיים.

היו ברוכים, וישרו עליכם הברכה והשלום!

שלכם

אליק

נ. ב. בגלל החפזון בבוקר לא הספקתי ללחוץ ידי חברים רבים ולקחת מהם את ברכת הפרידה – אִתם הסליחה.

למותר להוסיף, שאני מחכה בכליון עינים ל’כל כנרת'³ ולמכתבים מאת חברים.

הנ"ל

---

מכתבים ממרכז אירופה

מאת

אליהו שומרוני

פראג, 5.7.1936

לחברי המחלקה¹, שלום!

בקלוז' שהיתי ערב ויום. הייתי בישיבת ההנהגה הראשית (חברי ההנהגה עושים רושם סימפּטי מאוד). בישיבה התקיים דיוּן על המצב ב’החלוץ' ובעליה. דנו גם באפשרויות להתפתחוּת תנועתנו ברומניה.

בטרנסילבניה שליטה הסתדרותנו ברחוב הנוער היהודי. היא כוללת נוער ב־23 סניפים (‘השומר הצעיר’ עובד שם ב־5 סניפים בלבד), נתמכת על־ידי תנועת הבוגרים של ‘בוריסיה’ ואוצרת בתוכה פוטנציות חשובות של גידול והתרחבוּת. חסרים למנהלי תנועתנו שם שני דברים יסודיים: מסורת חינוכית ומעוף ארגוני. עם חברי ההנהגה ועם השליח אברהם הירש² ניסיתי לקבוע את דרכי הפעוּלה של ההנהגה הראשית ואת תפקידיה הדחוּפים של התנועה. אחרי מושבות הקיץ יכריזו על חודש ‘ארגון’. יש גם תכניות לחדירה לרומניה.

פרק מיוּחד ברומניה הם עניני ‘החלוץ’. עד עתה שלטוּ בו ‘השומר הצעיר’ ו’גורדוניה' והם קיפחו בהתמדה את אנשי ‘דרור’ ברומניה ואת אנשי ‘הבונים’³ בטרנסילבניה (דוגמה מאלפת: נתקבלה הקצבה גדולה מאת הסוכנות לעזרת משקי ההכשרה. המרכז השתמש בחלק מן הכספים הללו לכסות את גרעונו ואת השאר חילק בין משקי ההכשרה של ‘השומר הצעיר’ ושל ‘גורדוניה’. למשק החקלאי העצמי של ‘הבונים’ לא הקציבו כלום, ורק אחר תביעות ואיומים ניתנו להם לירות אחדות). בזמן האחרון חל שינוּי ידוע במצב. מתכוננים עתה לבחירות לועידת ‘החלוץ’. כאן התברר, שאנחנו (‘דרור’ ו’הבונים'), המהווים ב’החלוץ' 22%, יכולים להכריע את הכף בין שני הכוחות העיקריים. ‘השומר הצעיר’ הזדרז ועשה הסכם עם ‘דרור’ ועם ‘הבונים’ כדי להוות את הרוב במרכז ולהשאיר את ‘גורדוניה’ במיעוט.

המחלקה התנגדה לקבוע את הירש כשליח ‘החלוץ’ לרומניה, כי רצינו שיתמסר לפעוּלת הסתדרוּתנוּ בטרם יעבור להונגריה. מתוך פרטי הבירור נוכחתי לדעת שהיה חשוב לנו מאוד אילו נמצא עכשיו אברהם ברומניה. מוּטב לשמור על ההתפתחוּת ברומניה מאשר להיכנס לענין מפוקפק מאוד בהונגריה.

אני יושב זה יומים בפראג ומחר אסע לוינה. נמצאים כאן בחברתי אריה, מינקה⁴ וצבי יחיאלי. הם דנים במצב, והסיכוּם לעת עתה עגוּם למדי. צבי אינו מסכים להישאר כאן ולהשתתף במושבות הקיץ. אריה, אם לא יסע להתרפא בקרלסבד, יהיה כמה ימים במושבת המנהלים. הרי שהמצב חמור. הוחלט כאן, שעלי לקצץ את זמני במושבות של אוסטריה ואבוא ב־15 באוגוסט להשתתף במושבת המנהלים ובמועצת ההסתדרות שתתקיים לאחריה (27.8). עיבדנו כאן תכנית מפורטת של מושבת המנהלים וחילקתי ביני ובין אריה את ‘הנושאים הארץ־ישראליים’. אך הבעיה העיקרית העומדת כעת לפנינוּ היא ענין ההנהגה העומדת להיבחר, שתהיה בהרכבה צעירה וחדשה. במצב זה הכרחי להחיש את צאתו של איציק⁵. אין לשכוח, שעמדתו של ‘תכלת־לבן’ תתרופף גם ב’החלוץ' עם עזיבתו של א. אופיר. תוך חיפוּשים והתלבטות צצה בתוכנו תכנית חדשה. עד פרוץ המאורעות עשה כאן צבי יחיאלי פעולה כספית חשובה שנפסקה עם המאורעות. אין ספק, כי כעבור חדשים מספר יוכל צבי לחדש את פעוּלתו. הוצעה הצעה, שצבי יחזור הנה אחרי חדשים אחדים כשליח ההסתדרות במקומו של אריה, וגרטה⁶ ואיציק יעבדו ב’תכלת־לבן'. צבי הסכים לתכנית זו מתוך פקפוקים שונים. אריה כותב על כך היום גם לרוזנשטיין. עליכם לשגר משלחת לגבעת־חיים ולגמור בענין איציק וצבי יחיאלי.

הוינאים מקיימים שלוש מושבות: מושבת צופים של ‘תכלת־לבן’ מתקיימת ביוגוסלביה על־יד המושבה של ‘תכלת־לבן’ היוגוסלבית. ‘ברית־ביל"ו’ מקיימת מושבת צופים בתוך אוסטריה. לאחר מושבות הצופים תיפתח מושבת בוגרים משותפת.

אריה בהיר דורש את החשת בואו של צבי⁷. ההצגתם את השאלה בקיבוץ? ומה בדבר אברשה⁸? אני מציע להחיש את יציאתו. לבסוף ברצוני להוסיף, שבישיבות ההנהגות של טרנסילבניה וצ’כיה הודעתי שההנהגה העליונה עוברת לארץ, ועליכם להוציא לתנוּעה העולמית חוזר מפורט בשאלה זו. את המחלקה המערבית אוכל לארגן רק לאחר שתיבחר כאן בצ’כיה הנהגה חדשה ולאחר שיחודש המנגנון. בכל המקומות דורשים בתוקף שתוציאו את החומר של הסמינר, ביחוד את החומר החינוכי.

מתי נוסע לסיה ללונדון? מה עשיתם כדי להחיש את צאתו של פדקה⁹?

כתבו לוינה ובפרוטרוט.

שלכם

אליק

דרישת שלום לחברים.

כתבו פרטים על הנעשה ב’בתלם'¹⁰.

13.7.36, מחנה ‘תכלת־לבן’ הוינאי בגוזד (יוגוסלביה)

לחברי המחלקה, שלום רב!

נמצא אני עכשיו במושבה של ‘תכלת־לבן’ הוינאי, משתתפים בה 135 איש. על־ידנו מושבת ‘תכלת־לבן’ היוגוסלבי עם אלכס¹¹ בראש ובה 45 איש. כאן בהרים הקור עז, וקשה לי במקצת להתרגל לתנאים החדשים. את זמני חילקתי בין שלוש המושבות: ‘תכלת־לבן’, 'ברית־בילוּ" וצ’כיה¹².

לפני צאתי למושבות היתה לי ישיבה עם מזכירות קיבוץ־העליה המשותף ל’תכלת־לבן' ול’ברית־ביל"וּ'. עכשיו נמצאים 34 איש בהכשרה, 11 חברים יצטרפו להכשרה אחרי החגים. אל אלה ייספחו חברים חדשים בסתיו.

‘תכלת־לבן’¹³ עדיין לא נרפא מנגע השמאליות ועוד לא התבררו לי דרכי המלחמה בה. יש ביניהם שאינם מגלים את פרצופם. ‘ברית־ביל"וּ’ נקיה כנראה מן הפגע הזה.

מוינה עומדים לעלות ארבעה אנשים. ביחס לכיווּן העליה בארץ – דעת החברים היא, שיש לרכזה ב’בתלם' ולצרפה אל שאר הוינאים הנמצאים שם.

אלכס מתכונן לשוב בעוד זמן קצר לארץ. חובה לזרז את צאתו של השליח החדש ליוגוסלביה. אלכס הצליח להקים כאן התחלה חשובה ואפשר לפתחה.

כתבו. אליק

גוזד (יוגוסלביה), 17.7.1936

לח' צבי רוזנשטיין, שלום רב!

אני כותב אליך ממושבות הקיץ של ‘תכלת־לבן’ (הוינאי והיוגוסלבי). לפני יציאתי למושבה זו שהיתי בוינה 4 ימים בלבד. ובין השאר נפגשתי עם חברים רבים מן ‘החלוץ’. עד כמה שהספקתי לעמוד על המצב, מתוך שיחות עם חברים שונים, נתברר לי שבואו של שליח ל’החלוץ' דחוף מאוד והכרחי. אמנם, קיימת איזו לשכה המחלקת את מעט הסרטיפיקטים שישנם, אך אין תנוּעה סביב לשכה זו. רשומים על הנייר כ־1250 חברים ב’החלוץ' הוינאי, אך לאסיפת הסניף (אם עורכים אותה) באים 30–40. חושבני, כי על אף כל הקשיים לא ייתכן להשאיר את וינה בלי שליח. אני מציע לך להמשיך בלחץ על עזריאל שולמן מגבעת־חיים. הוא בקי בתנאי וינה, זוכרים אותו כאן, והוא יצליח בלי ספק.

לבסוף, ברצוני למסור לך כי על אף חתימתי על ‘דבר’ (לפי הצעתך: תשלום דמי המשלוח) לא קיבלתי עד עתה אף אֶכסמפלר אחד. גם את איגרות הועד הפועל לא קיבלתי. הן תבין, כי קשה להישאר בימינו אלה ללא ידיעות מן הארץ.

שלום רב.

א. שומרוני

גוזד (יוגוסלביה). 17.7.1936

שלום רב עליך, בנקובר!

אני כותב אליך ממושבת קיץ של ‘תכלת־לבן’ הוינאי המתקיימת ביוגוסלביה. זוכר אתה בודאי את ביקורי במרכז המפלגה לפני צאתי את הארץ. רציתי להיות בטוח שאקבל את החומר מן המפלגה והשארתי את כתובתי הוינאית, אך לצערי הרב, לא קיבלתי דבר, אף כי כבר הופיעו שני ביוליטינים חדשים מאז צאתי את הארץ. אבקשך, בנקובר, לכלול את הענין הזה בין שאר טרדותיך המרובות כי ‘בנפשי’ הוא.

בדרכי הנה עברתי ברומניה ובצ’כוסלובקיה. נפגשתי עם הנוער שלנו וגם עם חוגים אחרים. התפלאתי על השאננות ביחס למאורעות בארץ. אולי היו תגובות פסיכולוגיות בראשית פרוץ המאורעות, ועכשיו ‘התרגלו’. עד כמה שהספקתי לעמוד על הענינים, נתברר לי, כי הפעם לא קמה תנועה של כפירה או יאוּש, כפי שהיה הדבר ב־1929. אין להסיק, כמובן, מסקנות ביחס לעתיד וביחס לכל המקומות, אך הרושם הכללי: לא נבהלו.

אני חוזר על בקשתי לדאוג שמשלוח החומר של המפלגה יגיע אלי, ותבוא עליך ברכה.

אליק שומרוני

מושבת ‘ברית ביל"ו’, 29.7.36

שלום לך, אריה¹⁴ יקירי!

הגעתי הנה רק אתמול, קשה לי כעת לסכם את פעוּלת מושבת ‘תכלת־לבן’. הרבה ליקוּיים טכניים שם, אך העבודה היתה אינטנסיבית, ונדמה לי שהצלחתי למצוא קשר אל החבריה. ייתכן, כי יעלה בידנו החורף להביא את התנועה בוינה לידי קונסולידציה. אני כותב ‘ייתכן’, כי הקשיים מן הסוג הפוליטי עדיין לא הוסרו, ועדיין הם שוכנים בגוף הזה ומכרסמים את בשרו.

לענין השתתפוּתך במושבי המנהלים: אומר לך בכל הרצינות, שאינך רשאי לעשות דבר זה. נסעתי בכוונה דרך צ’כיה, כדי להבטיח את השתתפוּת שניכם (אתה וצבי) במושבה. אך לא ייתכן להשאיר את המושבה בלי איש מאתנו. מצבי אני כבר ברור לי: אחרי שתי המושבות האוסטריות אהיה כ’לימון סחוט', ואין הכוונה עייפות פיסית בלבד. הסכמתי לבוא לישיבת המנהלים של צ’כוסלובקיה, כי חשבתי שנוכל להגשים איזו תכנית עבודה. אך אינני יכול להסכים לנסוע לשם לבדי.

דרישת שלום למינקה ועדה¹⁵.

אליק

מושבת ‘ברית־ביל"ו’, 30.7.1936

שלום עליך, אריה¹⁶ יקירי!

את מכתבך המפורט קיבלתי זה כבר אך לא יכולתי להשיב עליו. שלשום הגעתי הנה מיוגוסלביה – ממושבת ‘תכלת־לבן’. עבדתי שם בתנאים שמנעו ממני מהתרכז בכתיבה. עדיין מוקדם לסכם את פעוּלת המושבה, אך יש לקוות שהיא תשמש התחלה טובה לשנת עבודה חדשה. יש ב’תכלת־לבן' הוינאי שתי מגרעות עיקריות: הפראזה השמאלית השלטת בין הצופים הבוגרים (בני 16) והעדר ההכרה באנשים הנאמנים שיש להיפטר לחלוטין מן הקן הקומוניסטי השוכן בתוך ההסתדרות. המגרעת השניה, קשה לרכז חבר אנשים בוגרים להנהלת ההסתדרות. בעשרים ימי עבודתי במושבה הספקתי פחות או יותר להתקרב אל האנשים ולרכוש את אהדתו של הגדוּד ה’מורד' תמיד (של הצופים הבוגרים). הכרתי את שתי החזיתות אישית, את חזית הנאמנים ואת חזית השמאליים וגרוריהם. טיהור ההסתדרות מן הנגע הזה ייתכן רק בעבודת החדשים הקרובים.

כאן במושבת ‘ברית־ביל"ו’ האוירה שונה לגמרי. מצוּיים כאן חסרונות אחרים, אך החומר האנושי סימפטי מאוד ואיננו יודע דבר על צרת השמאלניות. ענין איחודן של שתי ההסתדרויות מסובך הרבה יותר משחשבנו בישיבות המחלקה. לא ברור כלל, אם נהיה חזקים יותר אחרי האיחוד. אם יבטיחוּ את קיומי אשאר שם כל החורף ואנסה להביא את התנועה בוינה לידי קונסולידציה.

ביוגוסלביה התקדמו הענינים יפה. נפגשתי עם האנשים וערכנו את תכניות העבודה. אלכס רוצה לשוב, אך הכרחתי אותו לחכות עד שיבוא אריה שינדלמן וימלא את מקומו.

אני מקיים קשר אל ארבע ארצות במערב (מלבד הונגריה, כי לא ברור לי מה המצב שם). על אופן פעולתה של המחלקה המערבית נחליט אחרי ועידת ההסתדרות הצ’כית בהתיעצות עם ההנהגה החדשה שתיבחר.

לסיה כבר יצא ללונדון. מופס¹⁷ מגבעת־חיים עומד להגיע לוינה בענינים פרטיים. המחלקה דורשת ממני שאשלח אותו לשנה ל’הבונים' באנגליה (הוא יודע אנגלית).

במושבה זו של ‘ברית־ביל"ו’ אשאר עד 14־15 באוגוסט. מכאן אסע למושבת המנהלים בצ’כוסלובקיה ואשוב לוינה בראשית ספטמבר.

שלום. אליק

1.8.1936

לחברים בקיבוץ

זה חמישה שבועות מאז יצאתי מן הארץ. משונה וקשה המעבר ממתיחוּת של קרבות כבדים אל מחנות קיץ של נוער צוהל, מתרונן ומשתובב. דרושה איזו הבלגה מיוחדת כדי שלא להיות יוצא דופן במערכת הפעוּלות הרגילות. רק ההכרה, כי גם כאן חזית, כי לא נעמוד במלחמה זו שהוכרזה עלינו, אם לא נדביק את המוני היהודים והנוער שבגולה בהרגשתנו ובחרדתנו – רק הכרה זו מכריחה אותך להסתגל לתנאים ולצורות העבודה השונות: להסביר השכם והערב לכל יחיד ולכל חוּג, לחזור לעתים על אמת אלמנטרית ולהמריא לפעמים למרומי הפוליטיקה הגבוהה – וכל זה בלוית מנות גדוּשות של טלגרמות יום יום על פצצה בתלמוד־תורה, על הרוג בכפר־סבא ועל יריות החוזרות ונשנות אל רמת־הכובש.

מתגבשת בי ההכרה, למראה התגוּבה הקיימת כאן למערכה שאנו עומדים בה בארץ, כי עוד בראשית המאורעות שגו מנהיגינוּ ומוסדותינו המרכזיים שגיאה פטלית וחמוּרה. אסור היה להרגיע את הגולה. מוטל היה עלינו, מיד עם התברר תכנה האמיתי של המערכה הזאת, להכריז על גיוּס המוני היהודים למלחמה זו, שהיא מלחמתם; להצביע על דרכי פעוּלה קונקרטיים, למתוח את כל העורף הגדול הזה – ששמו גולה – כלפי החזית. ומה עשינו? תחילה הודענו, שאין צורך בשום פעולות כספיות מיוחדות וכי הישוב עומד איתן, ואחרי כל טלגרמה מגזימה של יט"א, שלחנו טלגרמה מרגיעה של ‘פאלקוֹר’¹⁸. והתוצאות? מאות אלפי היהודים, שכל תקוותיהם קשורות בארץ־ישראל, נעשו תוך שלושה חדשים לקוראים פסיביים של כרוניקת הדמים. רבים מתרגלים ונעשים אדישים. ומי ימנה את אלה שתולעת הספק מתחילה לכרסם בלבם?

כשאני מסתכל במתרחש כאן: בארצות מרכז אירופה ומערבה, כשאני נושם כאן את רוח מתיחותם ודריכותם של ההמונים, כשכל פגיעה בגבולות וכל צל של חשד מעין זה מקימים ומגייסים עמים (לא נדון כעת על המטרות), הרי כלימה תכסה את פניך למראה ההמונים היהודים. אלה עומדים זה שלושה חדשים פרוקי־נשק, פטורי־מעש, בלי סיסמה של תשובה על מלחמה ממש שהוכרזה עלינוּ, שאפשר לכנוֹתה, בלי חשש של מליצה, מלחמה לחיים ולמוות.

את המצב הזה אני מרגיש היטב גם בעבודתי בנוער. הקומוניזם, אשר שינה בשנים האחרונות כמה וכמה פעמים את עמדותיו ותכסיסיו והמסתגל לתנאים השוררים בכל ארץ וארץ, הוא כיום כוח משפיע בקרב הנוער בכלל ובתוך הנוער היהודי בפרט. אם בוינה, למשל, טושטשו לגמרי בתוך פעוּלת המחתרת התחוּמים בין הסוציאל־דמוקרטים ובין הקומוניסטים, כשהאחרונים הם המכוונים למעשה את הפעוּלה, הרי כל חבר שלנו העובד והקרוי להירשם באגודות המקצועיות הבלתי־לגליות, בא במגע מסוּים אל הפעוּלה הקומוניסטית. לכל ענין הקומוניזם כאן ‘ריח’ אחר, שונה מן ה’ריח' הידוע לנוּ ואם נוסיף על כך שקשה לעתים להבחין בין חבר המסתפק באהדה סתמית לסיסמאות שמאליות, ושבנקל אפשר להחזירו למוּטב, ובין חבר היושב בתנועה בתפקיד של ‘סוכן’ – הרי תבינו את כל הקשיים שבפעוּלה. ואף־על־פי־כן קיימות תקוות מבוּססות, שיעלה בידנו להביא את התנועה כאן לידי קונסולידציה.

את מכתבי זה אני כותב ממושבת קיץ של ‘ברית־ביל"ו’ הוינאית.

הגעתי הנה לפני שלושה ימים ממושבת ‘תכלת־לבן’ הוינאי. שתי המושבות כוללות כ־400 ילדים ובני־נוער; העבודה רבה ומיגעת. כינוני כאן בשם ‘משיח’, כי שתי ההסתדרויות מצפות לי זה שנה, ומחוסר שליח, חיברו אניקדוטות על שליח־’משיח‘. ב’ברית־ביל"ו’ יש לנו חומר אנושי יקר. בחלקו הגדול הוא מבין ומדבר עברית, והעיקר הוא משוחרר כמעט לגמרי מן השמאליות המכרסמת את גוף ‘תכלת־לבן’. הבעיה המרכזית: איחוד התנועות, ניצול האפשרויות האובייקטיביות להרחבה וגידול. המושבות משמשות התחלה טובה. לעבודה במושבות גייסתי גם את ליובה רביץ.

ליובה חושב לבוא לקיבוצנוּ. מתוך סבל רב, כשהוּא נתון לרעב למחצה לשליש ולרביע, למד בוינה את תורת הארגון והניצוּח על מקהלות פועלים. הוא למד לנגן, לחלל ולתופף על כלים מכלים שונים ומשוּנים, אשר שמותיהם לא אדע. הוא חסך פרוטה לפרוטה מארוחת יומו וממתנות נדבנים שונים וכבר רכש את מרבית הכלים הדרושים לארגון התזמורת. תכניתו: לארגן את הפעוּלה המוסיקלית בעמק הירדן. השאלה היא, אם ייוָצרו תנאים לארגון פעוּלה זו של מקהלה ותזמורת. עלינו לעזור לו בהגשמת תכניותיו.

הצרכים הבוערים ביותר של התנועה כלוּלים במלת קסם אחת: שליחים. בשני החדשים הקרובים חייבים לצאת צבי הרשקוביץ ואברשה לכטמן מקיבוצנוּ, פדקה מכפר־גלעדי, יצחק פניגר ואריה שינדלמן מגבעת־חיים. בלי חמשת האנשים האלה לא יתקדמו הענינים.

ברכתי החמה להופעת הילדים החדשים במחננוּ: של שפרינצה, אסתר ורבקה – גם האבות רשאים, כמובן, להתברך בחיל הזה. עד עתה לא ‘פינקתם’ אותי במכתבים. חלה הפסקה כלשהי גם במשלוח ‘כל כנרת’. מחברים רבים אני מחכה לשורות מעטות, לידיעות ולקטעי ידיעות על הנעשה בכלל ובקיבוץ בפרט.

היו שלום וכתבו. שלכם

אליק

דרישת שלום לכל החברים, בפרט לחברי ב’תנועת המכוניות‘. לצערי, אינני מוצא ב’כל כנרת’ שום ידיעות על הנעשה במקצועי. הייתי שמח מאוד לו היה אחד החברים הנהגים כותב קצת על הנעשה.

מושבת קיץ של ‘ברית־ביל"ו’, 12.8.1936

שלום עליך, מישה¹⁹ יקירי!

אני חושש, שנכנסתם לתקוּפת ‘בין הזמניםי, של ‘שלטון’ יוצא ו’שלטון’ נכנס. יודק²⁰ כותב במכתב האחרון, שמנגנון המחלקה עבר לקבוצת כנרת. ובכן, יקירי, היכן סימני עבודתה של המזכירות החדשה. בעיות התנועה דוחקות, ואנחנו חייבים לתת להן את הפתרון בזמן. כל החמצה מתנקמת בנו קשה. קודם כל עניני השליחים: את גבעת־חיים צריך ‘להפציץ’ במשלחות ובמכתבים ולהוציא משם את איציק ואת אריה שינדלמן. אתם חייבים למצוא בקרבכם את הכוח להוציא את פדקה ללטביה. גם את אריה ב’החלוץ' בצ’כיה מחויב מישהו להחליף. את אברשה לכטמן חייבים לשלוח אל הגולה. כל הפעוּלות הללוּ הן מינימליות, יש בידנו לא רק לקיים את התנועה אלא גם להרחיבה באופן ניכר ברומניה וביוגוסלביה, באוסטריה ובצ’כיה. מה דרוש לשם כך? לא להשאיר תפוצה ללא שליח.

מישה, עליך להמשיך בהוצאת ה’איגרת' והמכתבים השבוּעיים על המצב בארץ. חשיבות ממדרגה ראשונה נודעת לפרסוּם חומר חינוכי. בכל הארצות מורגש הצורך בחומר החינוכי. פרסם את החוברת בשאלת העבודה בשכבה הראשונה. רוב החומר הוכן על־ידי לסיה. אם ביכלתך לעשות עם פדקה איזו עבודה בקשר לכך, – הייתם מספקים בזה צורך דחוּף והכרחי, ואל תלכוּ בגדולות. עליכם לפתוח בסדרה של ‘דפים למדריכים’.

יודע אני, מישה, מה קשה עכשיו, במצב השורר בארץ, לעסוק בכל אותם הענינים, שעליהם כתבתי, אך איננוּ רשאים לנטוש את חזית הגולה – כי בנפשנוּ הוא. גם לי לא קל לעשות כאן את עבודתי בלוית מברקים על הרוגים ופצועים, אך אם התאזרנוּ עוז לעמוד גם על המשמר הזה – אל נעשה עבודתנו פלסתר.

כתוב לי מה נשמע אצלך באופן פרטי? מה מצב בריאוּתך? מה בקבוצת כנרת? דרוש בשלום החבריה: נתקה, ליוטק, חדוה, זהבה וכו' וכו'. דרוש בשלום יהודית ובשלום בנך.

כתוב. אליק

וינה, 2.9.1936

לחברי המחלקה, חברים יקרים

אמש חזרתי לוינה מצ’כוסלובקיה. סיימתי בכך את מפעלי הקיץ של אוסטריה וצ’כיה שארכו שני חדשים רצוּפים. בסיכוּם אפשר לומר, שהמושבות הצליחוּ ויצרוּ את התנאים לעבודה נורמלית לשנה הבאה – אם נאפשר מיד את צאתם של השליחים לארצות אלה. בצ’כיה שהיתי שבוּע במושבת המנהלים והשתתפתי בישיבת המועצה הראשית, שארכה חמישה ימים.

ההרצאות במועצה לא עוררוּ בדרך כלל ויכוח ובירור, פרט לעמדתו של פיינשטיין²¹ בועידת האינטרנציונל בשאלת ‘החזית המאוחדת’. שאר הנושאים: המאורעות בארץ ומצבנו הפוליטי, השאלה הערבית, הסוציאליזם הבינלאומי ועוד ועוד – לא עוררו את החברים לשיחה או לויכוח. אולי נעוּצה הסיבה גם בכך, שהחברים הבוגרים בתנועה נמצאים בהכשרה ולא השתתפוּ במועצה זו. אך קשה להתנחם בהסברה זו. קיימים, כנראה, גורמים עמוקים יותר: הנוער הזה איננו חי את חיי החרדה בשאלותינו הגורליות. מדכא אותי השקט והשאננוּת כלפי המצב בארץ. פעמים רבות שאלתי את עצמי: האומנם נובע הדבר מרוב בטחון ציוני, וכמעט שהייתי מוכן לשמוח על התופעה הזאת שאין רואים כיום אותם גרעיני הליקבידציה שהסעירוּ את רוחות הגולה אחרי מאורעות תרפ"ט. אך ברבות הימים נוכחתי לדעת, שהסיבה לשקט הזה נעוּצה בחוסר השרשיות. לא פעם הייתי עוקב אחרי התנהגוּת החברים ברגע הופעת העתונות במחנה: הכל ‘מתנפלים’ ומחפשים ‘מה במדריד ובסרגוסה’²², עד שאני ניגש ו’הופך' את הדף הראשון של ה’פראגר טגבלט' ומצביע על הפינה הקטנה המספרת כל יום ‘משהו’ על הנעשה בארץ. וחוסר הרגש היסודי האומר שה’משהו' הקטן הזה. הנכתב כבר עכשיו, לאחר 5 חדשים, לא באותיות של קידוש לבנה, הוא הוא הקובע והמכריע לגבינוּ.

כשאני שוקל עכשיו את מצבנו המדיני ואת המערכה החדשה, המתחילה עם ‘הועדה המלכותית’ ואת סכנת גזירת העליה, הרי יש להצטער מאוד מאוד על שבידינוּ אנו הרדמנו את הגולה. אין בי ספק, שעתידים לנשור רבים מן המחנה הציוני וביחוד מן המחנה החלוּצי. תופעה זו, כאן בגולה, לא תתחיל בקרבנות צפת וחיפה, אלא בקרבנות גזירת העליה. אך אם נגזר עלינו לעמוד במערכה קשה לא רק נגד ‘ווֹקוֹפּים’²³ ו’פילים‘²⁴, אלא גם נגד מקצצי הכנפים, המתיאשים והספקנים מבפנים, אל נתיר בשום פנים התחמקוּת והתפוררוּת ללא מלחמה על נפש ההמונים. בציריך התכנס הועד הפועל הציוני; הוא סיכם סיכוּמים חשובים והכריז גם על מפעל ה’עזרה ובצרון’. אך האומנם תישמע כעת הקריאה הזאת ברוח שתזעזע את התפוצות מקצה עד קצה? האומנם יוחרד ‘ארי ישראל’ מרבצו וישאג את שאגתו האיומה לעיני העולם כולו? אך אתה מזדעזע כמעט למחשבה האכזרית אך האמיתית, שכל מעשי הרצח והברבריזם בארץ אינם עושים רושם על העולם ‘הנאור’ הזה. האם אין המאורעות בארץ־ישראל מחוירים לעומת נחלי הדם הניגרים בספרד – וראו נא איך מגיב העולם ‘הנאור’. האם בסיטואציה המסובכת הזאת ישמעו ויקשיבו לכתב האשמה שלנו על ממשלת בריטניה שהפרה את התחייבוּיותיה? לנו אין מידת בטחון זו של היהודי הבינוני האומר: ‘אנגליה יודעת את אשר לפניה… והיא לא תבגוד בנו’. בטחון זה בטחון שוא הוא.

בתקוּפה הקרובה יועמד כל מפעלנו על הקלף האחרון של התמדה בהיאבקוּת מרה וממושכת עם כוחות עוינים וחזקים. ראיה זאת של הכרח בהיאבקות ממושכת ואכזרית. היא אולי המרכזית בחינוּכנוּ בתוך העם ובתוך הנוער שלנו.

במועצה הנזכרת לעיל דנו במשך שעות בשאלת הגבתו של החניך הבוגר על המאורעות הפוליטיים המתרחשים מסביב. כל חבר רואה את הקשר הקיים בין מצבנו בארץ ובין המצב בעולם. מכאן המסקנה, שמוטל עלינו לתת תשוּבה וביטוּי למתרחש. במצב־הרוח המיואש בתוכו נתון הנוער, נראה כיום מוצא אחד: מלחמת התקפה על עמדות הפאשיזם, ואת הדרך לכך רואים ב’חזית המאוחדת'. לא שמעתי אף קול אחד בין החברים נגד ‘החזית המאוחדת’. בנדון זה רואים עתיד מזהיר בקשר לשינוי עמדתם של הקומוניסטים הצרפתים, של בלום ושל אחרים. וכל האהדה נתוּנה לאותו חלק במחנה הסוציאליסטי (באוּאֶר ואחרים) הדורש את אחדות תנועת הפועלים. ואם עכשיו, בעצם מאורעות ספרד, אין הסוציאל־דמוקרטיה הצ’כית נוקפת אצבע ואילו הקומוניסטים, שהם עתה בצ’כיה מפלגה חזקה, אוספים כספים לטובת פועלי ספרד, הרי דברים אלה מוצאים הד בלבבות.

אכן, בשמינו, המתערפלים כעת מאוד מאוד, מתחילים להבהב ולרמוז האורות הנוצצים האחרים: אותם האורות הגוזלים מאתנו בכל דור ודור ממיטב הנוער – השורף את נשמתו במלחמה לא לו.

החבר הטוב הזה בתנועה אינו מרגיש, איך נשמטת הקרקע מתחת רגליו, איך כל ההצעות הללוּ על קואופרציה עם קומוּניסטים המתנכלים בנפשו, ועל הפעלת בוגרינו במגביות למען ספרד, מוליכות להתרחקוּת מן העיקר. החבר אינו מרגיש, שגורל ספרד לא יושפע כמלוא נימה מפעוּלתם או מחוסר פעוּלתם של בוגרי ת"ל²⁵, ואילוּ גורלו של העם העברי תלוּי מאוד מאוד בזאת מה ירגיש ומה יפעל הנוער שלו.

לא קל להוכיח לנוער, שמלחמת פועלי ספרד קרובה אמנם מאוד ללבנוּ, שהפילוג הממאיר בתנועת הפועלים בצ’כיה אמנם מזעזענוּ – ואף־על־פי־כן גורלנו אנו, שדה מלחמתנו אנו לסוציאליזם ולחיים אנושיים, אינו שם ואינו יכול להיות שם.

הויכוּח הזה שוּב הראה לי, שכל אמת של תנועה לא די שהיא נחרתת פעם על דגלה. למען תתוה את דרך התנועה וכדי שתעביר אותה בתקוּפות של ‘חוסר מוצא’ המתרגשות עלינו מפעם לפעם – יש לשוב ולהעלות אמת זו ולצרפה בכוּר היסוּרים החדשים.

עכשיו, יותר מבכל זמן אחר, עלינוּ לחזור אל הפלשתינו־צנטריוּת שלנו. גם בפני שערים נעוּלים עלינו לעמוד בגולה ולשלול אותה.

בקו הכרתי זה עבר גם הבירוּר במועצה בשאלת דרכנו בהכשרה.

יש להתכונן לקראת הבאות. יש לבנות את ההכשרה בצורה שתוּכל לקיים את עצמה כחברה קבועה יותר.

א. שומרוני

וינה, 4.9.1936

שלום עליך, אריה יקר!

מצטער אני, שלא נשארתי בפראג עד שובך מקרלסבד. היה בכוונתי לשוחח אתך בכמה שאלות, ובעיקר על תכנה ועל מסקנותיה של מועצת ‘תכלת־לבן’. חושבני, שהמועצה הצליחה, ובהרגשה זו נתפזרו החברים. היו בה במועצה גם נקודות סכנה, שהצלחנו לעקפן (הויכוח סביב פעילות בוגרינו במגביות שעורכים הקומוניסטים למען ספרד), אך יש החלטה הנוגעת גם לעבודתך, ומעוניין אני לדעת את יחסך ועמדתך אליה. כוונתי להחלטה על חידוּש נעוריו של קיבוץ־העליה בתנועת ‘תכלת־לבן’. מתוך הויכוּח במועצה על המצב ב’החלוּץ' ובהכשרה ראיתי הכרח דחוּף בהקמת קיבוץ־העליה של התנועה. קיבוץ זה יקיים את הקשרים בין החברים על פזוּריהם, ישפיע השפעה חוזרת על כל שכבת הבוגרים בהכרעתה לחלוּציוּת ולהכשרה ועל דרכי סידור חברינו בהכשרה, ואפילו יישאר עקרון ההכשרה המעורבת בעינו. אין זה סוד בודאי בשבילך, שלאור שלוש שנות נסיון בהכשרה מעורבת בצ’כיה, שמענו כעת במועצה קולות על כשלונה של דרך זו. גם לשם הבנה נכונה של ההכשרה המעורבת, גם לשם הגשמת עקרוננו (ריכוזים) בתוכה, דרוש קיבוץ־עליה, פגישותיו, מזכירותו, קשר מכתבים וכו‘. מתאר אני לעצמי כי כמה אנשים, משותפינו בגוּש הכללי, עלוּלים להקים רעש על הקמת קיבוץ־העליה של ‘תכלת־לבן’, ויפתחוּ באותה מלחמה חסרת שחר, שערכו נגדנו בארצות אחרות. אך בתקוּפה הקשה המתקרבת עכשיו (חוסר עליה ופרישה המונית מן ‘החלוץ’ ומן ההכשרה), אינני מוכן להשאיר את 80 חברי ‘תכלת־לבן’ בהכשרה ועוד עשרות בוגרים המשתייכים למועמדים להכשרה ללא כל קיבוץ־עליה, ללא קשר תנוּעתי, ללא ריתוק החברים לקיבוץ מסוּים בארץ. המסגרת הכללית של ‘החלוץ’ איננה מספיקה לכל, ואף אין זה מתפקידה לארגן אנשים הקשוּרים לקיבוּץ מסוּים בארץ. השכבה הבוגרת בתנועה קיפחה את הקשר אל החברים שבהכשרה – באין קיבוץ־עליה. במו ידינו אנו שומטים את החוליה המקשרת בין התנועה החינוכית ובין הקיבוץ בארץ. אגלה לך את האמת: לא ידעתי שהמפנה בצ’כיה, מאז פעוּלתו של בן־אהרון²⁶ ב’החלוץ’, גרר אחריו את ביטולו המוחלט של קיבוץ־העליה שלנו. בכל ארצותינו קיימים קיבוצי־עליה פרט לצ’כיה. נזהרתי מלקבוע במועצה את תקנון קיבוץ־העליה, כי רציתי שהדברים ייעשו תוך התיעצוּת אתך, ושלא לפסוח על סמכוּתו של מרכז ‘החלוץ’ וכו'. על כן החלטנוּ על הכנות של חדשיים עד הפגישה הכללית, אשר בה ידובר גם על תכנו של קיבוץ־העליה. חושבני, שכבר שמעת פרטים על כל הויכוח הזה מפי חברי ההנהגה, ועל כן אסיים בזאת.

הייתי רוצה שתכתוב לי על דעתך בקשר לענין הזה. ועוד דבר, יעקב אדלשטיין²⁷ הבטיח שלדרישתנו תיקרא ישיבת מרכז המפלגה, שתברר אתנו את יחסינו ההדדיים. את הישיבה חובה לקיים, ועליך להשתתף בה.

כאן, בוינה, נכנסתי כבר לעבודה והנני עמוס מאוד. בחודש הזה תתקיים פגישת קיבוץ־העליה ואחריה ועידה של נצ"ח (משותפת לשתי ההסתדרויות).

על המצב הכללי אתה יודע כמוני – ‘ס’איז מיאוס’. אין בארץ לא הסכם ולא כלום – ואין מרחם.

ממולה²⁸ קיבלתי מכתב, הוא הפסיק את הוצאת ‘כל כנרת’ בגלל סכסוּך עם צבי הרשקוביץ.

ירו על האוטובוסים שלנו, אך לא היו נזקים.

היה שלום! אליק

וינה, 11.9.1936

שלום, לסיה!

קיבלתי ידיעה ממישה שיצאת סוף סוף ללונדון. אקווה כי עם בואך ללונדון תשגר לי מכתב מפורט. כידוע לך, השגתי את הסכמתו של מופס, שיעבוד ב’הבונים' 8־9 חדשים, בתנאי שיבוא על כך אישור מגבעת־חיים. אוּלם ישראליק²⁹ כותב לו, כי לדעתו ולדעת חברים אחרים עליו לשוב הביתה. אינני רואה תשובה זו כגזירה. אם כה ואם כה נוסע מופס ללונדון להתראות עם אביו הנמצא שם. אם לא יקבל אישור מגבעת־חיים ישהה בלונדון שבוע ימים ויחזור הביתה.

על המצב בלונדון וב’הבונים' נודע לי מפי חבר ‘ברית־ביל"ו’ שעשה באנגליה בשנה האחרונה. לפי דבריו נוצר בתוך ‘הבונים’ ארגון מיוחד של נוער חלוצי, שהיתה לו גם מושבת קיץ מיוחדת, והוא מתנהל על־ידי חברינו ב’החלוץ‘. ברור לי, שחבר משלנו בנוער בצירוף פעולתך ב’החלוץ’ ובצירוף הליכת האנגלים לקיבוצינו – עשוי לקבוע את עתיד התנועה באנגליה. אגב, אין לי כל ידיעה לאן הלכו העולים מאנגליה. ב’היינט' וב’דאס נייע ווארט' קראתי שהחלוּצים האנגלים מתישבים על שפת ים כנרת. כלום הלכו לקבוצת כנרת?

אשר למחלקה המערבית, רצוף כאן החוזר הראשון המספר על התכניות המצומצמות שנערכו. בקלוז' מדפיסים חומר בשפה ההונגרית ושולחים אותו לסלובקיה, ליוגוסלביה וגם להונגריה. מה שחסר עכשיו – הוא חומר בשאלות החינוך. דרושים תקצירים מעובדים של המדרגות וקיים הכרח להכניס בהירות כלשהי בשאלת הפעוּלה בשכבה א'. בצ’כיה נהרסה כל השכבה הראשונה לחלוטין בגלל חוסר שיטה והעדר מדריכים מנוסים. לא ראיתי לי אפשרות להרצות במועצה בצ’כיה על שיטת ‘בני־המדבר’ ולהגן עליה, כי ידעתי שאין איש בין המנהלים, שידע לבצע את הדבר. רצוני לדעת מה גורל החוברת שהתחלת בה? גם מלטביה כותבים לי שהמצב בשכבה הראשונה חמוּר ושהמנהלים אובדי עצות. אם אין סיכוי עתה לפרסוּם החוברת בשלמותה, שמא תוכל לערוך את הדברים פרקים פרקים?

ב’ברית־ביל"ו' כבר התחילה העבודה מתוך מצב־רוח מעודד. אין מלים בפי להעריך חשיבותה של תנועה זו, על גרעינה העברי ועל הכוחות הצפונים בה. כאן אני עומד בשתי רגלי על קרקע מוצקת. מוקף אני חוג אנשים נאמן, בעל יכולת, המשתחרר מעט מעט מליקוּייו של ‘ארגון תלמידים’. לא כן המצב ב’תכלת־לבן'. שם אני עומד בחזית ממש.

עוד בקשה לי אליך, מסור לי בקיצור, בכל מכתב, מן ‘הרכילות’ הפוליטית המגיעה אליך בלונדון הבירה, הרי אתה יוצא ובא במשרדי ההנהלה הציונית.

שמא תכתוב מאמר (או בצורת מכתב) על מצבנו המדיני עכשיו בשביל ה’בונדסבלאֶטאֶר'³⁰ העומד להופיע כעבור חודש.

היה שלום, וכתוב! אליק

וינה, 15.9.1936

שלום עליך, אריה יקר!

את מכתבך מאתמול קיבלתי. חשבתי שהפלגת לארץ, מאחר שזמן רב לא ענית על מכתבי. הריני מעביר לך חומר על מושבות הקיץ של ארצות המערב והבלטיקום. אנא, מסור את כל החומר הזה להנהגה והמרץ אותם להוציא מיד את חוזר המחלקה המערבית על המושבות, כי בחודש הבא שוב לא יהיה הגיון בהוצאת חוזר כזה. משוּם מה לא נתקיימה עד עתה ישיבת מרכז המפלגה? כתוב לי פרטים.

מישקה צ.³¹ כותב מעט. מתוך מכתב מיודק נודע לי, שענינינו בארץ מתנהלים בעצלתים. ה’כיבוש' היחיד: פדקא הסכים לצאת בינואר ללטביה. צבי יחיאלי הודיע למישקה, כי בלי איציק לא ילך לצ’כיה. לראש השנה נועדה ישיבה מורחבת של המחלקה, שתדון בשאלת השליחים וביחס לעמדתנו במועצת הקיבוץ המאוחד המתכנסת בראשית אוקטובר. אברשה לכטמן מסתלק בהחלט מן הנסיעה, ועל צבי הרשקוביץ אין לחץ מספיק. שלמה אלפרט הביע רצונו לנסוע לגולה, לקיבוצי ההכשרה, מה דעתך? מלטביה דורשים ממני בכל תוקף לבוא לועידתם בדצמבר. כתבתי להם, שלא כדאי להוציא כל כך הרבה כסף להוצאות הדרך. הם ענו שישאו בהוצאות ודורשים שאבוא.

קיבלתי מכתב מליטא מיוסף הר־געש: מצב תנועתנו שם קשה. התנועה החלוּצית נהרסת והמפלגה בירידה. שוב התחילוּ לדבר בשאלת האיחוד עם ה’יוגענד' (‘החלוץ הצעיר’ נבלע שם ב’יוגענד'). אך גם במצודתנו הלטבית לא הכל בסדר. ביחוד קשה המצב בשכבת הבוגרים. רבים עזבו את ההכשרה ויושבים בביתם.

ברומניה מורגשת התרוממות־רוח אחרי מפעלי הקיץ כפי שמעיד מכתבו של הירש. כאן, בוינה, הטוב והרע שקולים זה כנגד זה. ב’ברית־ביל"ו' התחלנוּ בעבודה יפה ומתקדמת. ב’תכלת־לבן' אני שקוּע בים של צרות (דזאורגניזציה, יחסים מסוכסכים ופראזיאולוגיה קומוּניסטית) ועוד איני רואה מתי יוּחל ב’טיהור' ובהבראה. ב’החלוץ' – הרס. אין שליח ואין חלוּצים (חוץ מבוגרי הסתדרות הנוער). יש משרד עלוב ומזכיר העובר בפעם האלף על רשימת החברים מלפני שנתים. ציבוריות חיה סביבו – אינה קיימת.

קיבוצנו, שמו, כידוע לך, נקבע כבר סופית ורשמית – אפיקים. צבי הרשקוביץ הציע להסיר את המלים ‘השומר הצעיר’. לא תמכו בו. ושמנו המלא: ‘קיבוץ השומר הצעיר אפיקים’.

ויניה³² הרצה אצלנוּ ‘לקראת מועצת הקיבוּץ’. התוַכּחוּ אתו 8–10 חברים. פרטים רבים אין וירה כותבת בענין זה.

2.10.1936

בענין השתתפוּתי ב’ימי־הבוגרים', ראה מכתבי להנהגה. לדעתי יכול אתה וחייב אתה להשתתף באחד הכינוסים.

אני מעביר אליך את מכתב המטה הראשי הלטבי בענין ההדרכה הסוציאליסטית. חושבני, שעלינו לעזור להם בענין זה. אני מתאר לעצמי שבחוזר יימצא מאמר על ‘בעיות בתנועה הסוציאליסטית’ ו־2־3 תרגומים מן הפובליציסטיקה הסוציאליסטית לעניני השעה (‘קאמפף’ ואחרים). אני חושב, שמוטלת עליך החובה להוציא את החוזר הזה – בעזרת המנגנון של ההנהגה הראשית. ייתכן שחלק מן החומר אשלח אליך מכאן (אולי את המאמר הראשון), אך יש כאן קשיים עצוּמים בליקוּט הדברים, שהרי אין תחת ידנו שום דבר מן הירחונים הללוּ (כאן זה ‘טריפה ופסולה’).

כתוב לי על תכניותיך. הבאמת חושב אתה לחזור?

אלכס נמצא השבוע בוינה – הוא בא להיפרד מעל הוריו וחוזר לארץ. שליח ליוגוסלביה במקומו עדיין לא בא. באיזו דרך אתה חוזר לארץ? אם אבקר בפרוסניץ בלבד, הרי שלא נתראה.

ממועצת הקיבוץ המאוחד עדיין לא קיבלתי ידיעות מפורטות. בעד נוסח בן־אשר בשאלת איחוד התנועה הקיבוצית הצביעו 38 צירים. בעד נוסח הועדה המתמדת – 75. את הנוסחאות עצמן אינני יודע. ליבינשטיין לא חיכה לסיום ועזב את המועצה לאחר ששפכו עליו קיתוני שופכין. נראה, שיוכרח לעזוב את הקיבוץ המאוחד. קטעים אלה הם ממכתב של וירה.

מה תאמר לעלוננו ‘אפיקים’? ארבעת הגליונות הראשונים – טובים. פדקא וצבי יוצאים סוף סוף ללטביה (דצמבר?). אריה בהיר כותב אלי בשאלת איחוד התנועות בגולה. הוא דורש שנטול עכשיו את היזמה בידנו. אחר ביקוריו בוארשה ובברלין סבור הוא, כי אין מניעות רבות להגשמת האיחוּד. אני אינני אופטימי כל כך. יחסי ייקבע בעיקר לאחר שאקרא את הדין־וחשבון ממועצת הקיבוץ המאוחד.

אסיים. ענה לי בענין החוזר ללטביה ובענין תכניותיך בכלל.

הנתראה?

היה שלום ודרוש בשלום מינקה ועדה.

אליק

10.10.1936

למטה הראשי בריגה, חזק!

אינני רואה כאן אף עתון או ירחון סוציאליסטי חוץ מעלוני מחתרת, שאין להם כל ערך. כאן נתון הכל תחת המגף הממשלתי. יראים הבריות להחזיק משהו כתוב על נושא זה. החומר האקטוּאלי והידיעות על הנעשה בתנועת הפועלים הבינלאוּמית והויכוּחים במחנה הסוציאליסטי – אינם בידי, ואני כאן, ב’מרכז אירופה', מפגר יותר מאשר בהיותי באסיה שלנו, בכנרת. לא כן המצב בפראג. עליכם לכתוב לי מיד באיזו שפה דרוש לכם החומר ובכמה טפסים. האם תסתפקוּ במאמר ארוך על המצב ועל הבעיות בתנוּעה הסוציאליסטית שייכתב על־ידי אחד מחברינו, או שאתם רוצים גם בלקט מאמרים מתורגמים מן הפובליציסטיקה הסוציאליסטית הכללית?

חזק ואמץ!

אליק

וינה, 19.10.36

לחברי המחלקה, שלום!

שלשום נסתיימה ועידתה הראשונה של נצ''ח באוסטריה (משותפת לשתי ההסתדרוּיות ‘תכלת־לבן’ – ‘השומר הצעיר’ ו’ברית־ביל"ו'). סדר היום היה: מצבה הפוליטי של הציונות בשעה זו; יחסנו למפלגה בגולה; עמדתנו ב’החלוץ‘; המצב בתנועה העולמית; עבודתנו המשותפת לקראת האיחוּד המלא באוסטריה. בשאלת המפלגה בגולה נתקבלו החלטות עקרוניות המחייבות השתתפוּת הבוגרים בפעולותיה החשוּבות של המפלגה. הכניסה למפלגה היא אישית ואינה חובה. בבירור שאלת ‘החלוץ’ צוינה תכנית לשינוּי מצב הדברים הקשה ב’החלוץ’ ולהתוָית קו פעולתנו.

תוצאות חשובות הושגו בועידה בכיווּן לקונסולידציה של תנועתנו בוינה. למעשה כבר איחדנו כל מה שניתן לאיחוד והתחלנוּ בפעוּלת ארגון רחבה.

‘תכלת־לבן’ נצטמצמה מאוד אחרי המלחמות הפנימיות שעברו עליה, ובוינה היא מקיפה 180 חבר בלבד. אך מצבה הקשה של הסתדרות זו אינו מתמצה במספר הקטן כי אם במצבה הפנימי הקשה של שכבת הצופים הבוגרים. השכבה הזאת מסוכסכת במובן החברתי וחלק בתוכה חונך על פראזיאולוגיה קומוניסטית. בתוך השכבה ערכו ‘מלחמה מעמדית’ בין החלק ה’פרולטרי' (אלה שכבר עברו לעבודה) לבין החלק ה’בורגני' (שעדיין לומדים), ומרעילים את האוירה. המסכסכים אינם מעיזים לצאת בגלוי נגד האידיאולוגיה של תנועתנו, אך מוצאים הם עשרים אלף דרכים לשמור על רוחה ה’פרולטרי' של התנועה. הם כינסו צופים בני 13 וערכו ‘סמינר’ בשאלות הסוציאליזם הבינלאומי ודנו בהבדלים שבין האינטרנציונל השני והשלישי ובשאלת החזית המאוחדת. משלחת של צופים צעירים (בני 12) מתיצבת לפני המנהלים ומוחה על מינוי ראש פלוגה פלוני, באשר הוא ‘ימני’ בשאלות הסוציאליזם.

לא כן המצב בגדוד הבוגרים הקטן ששרד ב’תכלת־לבן'. קבוּצה זאת – אחידה פחות או יותר ומבינה את העיקר, שיש רק דרך אחת להציל את ‘תכלת־לבן’ והיא – האיחוד עם ‘ברית־ביל"ו’. רק משום כך יכלה הועידה המשותפת להצליח.

‘ברית־ביל"ו’ נתונה במצב אחר לגמרי. הסתדרות זו עומדת בעצם שגשוּגה ובגידולה המתמיד. גרעינה חזק, עברי וצופן בקרבו כוחות ויכולת התפתחות. הוא מקיף קרוב ל־300 חברים.

יסוד ההגשמה החלוצית רופף ביחוד בחברות הברית. קשה להוציאן להכשרה על אף המחסור הרב בחברות בקיבוצי ההכשרה. עובדה משמחת היא, שכל אלה שעמדו השנה בבחינת הבגרות. עברו עתה לעבודה, כלומר, לא היה צורך להוציא אנשים מן התנוּעה להמשכת לימודים בבתי־הספר הגבוהים. מלבד תנועתנו בוינה קיימת גם פרובינציה. יש קן באייזנשטאדט המקיף כ־50 חברים ופעולתו נאה למדי. לעומת זאת סובל הקן בגראץ (60 חברים) בשל חוסר מדריכים.

כתבו!

שלום רב.

אליק

וינה, 26.10.36

ליהודה רזניצ’נקו³³, שלום רב!

ברצוני למסור לך מעט על הנעשה כאן ב’החלוץ‘. אגב עבודתי בהסתדרויות הנוער אני משתתף בכל הבירורים ב’החלוץ’, במרכז ובגוש הכללי והגעתי למסקנה שחטאנו לארץ הזאת יותר מאשר לכל ארץ אחרת. המשבר הקשה ב’החלוץ' כאן חל לא עם המאורעות בארץ־ישראל. למעשה נשארה אוסטריה אחרי פעולתו הפוריה של שלום וורם (מבית־אלפא³⁴) בלי שליח ארץ־ישראלי מתאים, ודבר זה גרם לירידה ב’החלוץ' ולהרס. אמנם, על גבי הנייר רשומים יותר מאלף חברים, אך למעשה אין יותר מאשר 100–300 חברים, רובם בוגרי הסתדרויות הנוער. מעון ‘החלוץ’ שמם, אין יוצא ואין בא, חוץ מן המזכיר המנהל איזה חשבונות ומשיב לפעמים על מכתב לוארשה או לתל־אביב. עם הסתבכות הענינים בארץ גדלה העזיבה עוד יותר.

אליק [שני משמאל] בקבוצת חברי ‘תכלת לבן’ בוינה, 1931. רובם חברי קיבוץ גבעת־חיים כיום

בסניף ‘השומר הצעיר’ נצ"ח בליטא [באמצע, בין העומדים בשורה הראשונה]

הכשרה חקלאית קיימת כאן רק בקיץ, ואילוּ בחורף קיימת רק ההכשרה של הקיבוצים העירוניים בוינה ובגראץ. חברי ‘השומר הצעיר’ ו’גורדוניה' המתנגדים עקרונית להכשרה מעורבת נשארים בחורף בבית, מפני שהקיבוּצים העירוניים מהווים נקוּדות הכשרה מעורבת. הקיבוץ הוינאי (ההרכב שלו: מחציתו מן ‘העתיד’ וה’בודדים' ומחציתו מבוגרי נצ"ח) נמצא בלב המחוז היהודי, תופס דירה נאה מאוד בשתי קומות, מטבח מסודר. חדר־קריאה וחדר־אוכל מרוּוח המשמש גם מקום למסיבות. קיים כאן גם מנהג יפה: כמעט בכל ליל שבת עורך הקיבוץ ‘עונג שבת’ על נושא מסוּים, והמסיבות הללוּ מושכות תמיד חברים רבים מן ‘החלוץ’ ומהסתדרויות הנוער. מלבד מסיבות השבת הקבועות, מתקיימים כסדרם השיעורים לעברית. קיים גם ‘חוג עברי’ השולט בשפה במידה מספקת (בעיקר מיוצאי הגימנסיון העברי על שם חיות) והעוסק בספרות העברית בכלל ובספרות תנועת העבודה בפרט. במובן הכלכלי הקיבוץ הוא עתה ‘חי הנושא את עצמו’. הוא אף צבר חסכונות מעטים לימי חוסר עבודה הצפוּיים בחורף (קופת החסכון עוזרת גם במקרה הצורך לעלייתם של חברים); חברים אחדים עסוקים בעבודה קבועה בבתי־חרושת ובבנין, אך לא פחות מזה חשוב ענף ההכנסה הנקרא: ‘עבודה לעת־מצוא’. הציבור היהוּדי מכיר את ה’שטאט־קיבוץ'³⁵ ומי שמתכוון להעביר רהיטים, להכניס פחם למרתפו, מי שזקוּק לבדק הבית או לתיקוּן נעלים, מטלפן לקיבוץ ובקשתו מתמלאת בסדר ובדייקנות. הקיבוץ הקים לו גם בתי־מלאכה בזעיר אנפין: נגריה וסנדלריה. גם החבר המעביר ‘משאות’ בעגלת־יד מוצא את לחמו בכבוד ואף מקבל לעתים ‘דמי שתיה’, נוסף על השכר המותנה.

יש לו לקיבוץ אפשרויות פנימיות לגדול, אך אין רזרבה המוכנה לצאת כיום להכשרה. וזוהי הנקוּדה המסוכנת ביותר המציינת את המצב ב’החלוץ‘. אָפיינית ההשתמטות מצד חברות מספר מללכת להכשרה, בנימוק שאין הן יכולות ללחום את מלחמת ההכשרה בבית הוריהן, באשר הקיבוץ נמצא באותה העיר: המשפחה לא תוּכל ‘לשאת את החרפה’ הזאת. לעומתן ישנן חברות בקיבוץ שהוריהן איימוּ עליהן במשטרה וכו’ אם יעברו להיות ב’שטאדט־קיבוץ' – אך לבסוף התרגלו גם ל’אסון' הזה.

את רוב זמני ומרצי תופסת העבודה בשתי הסתדרויותינו: ‘תכלת־לבן’ ו’ברית־ביל"ו‘, שנשארו גם הן זמן רב בלי שליח מן הארץ. בימי החג נתקיימה ועידה משותפת של שתי ההסתדרויות, אשר ציינה תכנית מעבר לאיחוד מלא של התנועה כאן, בחרה מוסדות משותפים ומיזגה לחלוטין את שכבות הבוגרים. הועידה דנה ארוכות במצב ‘החלוץ’ וחיפשה דרכים מעשיות להפעלת הבוגרים בסניף על־ידי הטלת תפקידים והשתתפוּת חובה בכל האסיפות, הועדות וכו’. הבוגרים, חברי הקיבוץ, שוחררו מכל תפקיד בהסתדרות החינוכית, והגרעין הפעיל פנוי רק לעניניהם של הסניף, של המרכז ושל הגוּש הכללי. הבעיות הפנימיות של התנועה כאן נובעות מן העובדה, שיש לנו אחוז גבוה של נוער לומד, דבר שיש בו בלי ספק משום ברכה, אך דרכו להכרעה האישית לחיים חלוציים, למעבר לעבודה גופנית – מלאה התלבטויות וקשיים רבים. על אף המצב המדיני המסובך של הארץ הקטנה הזאת, על אף חוסר העבודה וחוסר העתיד לנוער היהודי בעל ‘המקצועות החפשיים’ כאן, עוד יש בתנועתנו סוג נוער, העומד תחת לחץ גדול מאוד מצד הוריו הדורשים מבניהם להמשיך את לימודיהם בבתי־הספר הגבוהים. ובמלחמה הזאת בין צו התנועה להכרעה חלוצית ובין ‘חשבון הרגע’ של ההורים, אשר לעת עתה עדיין קיוּמם מובטח איך שהוא – יש ונופלים גם ‘חללים’.

וינה היהודית הולכת בעוד ימים מספר לבחירות לקהילה. עצם החזיון הזה של בחירות כמעט דמוקרטיות ברחוב היהודי נראה מוזר למדי במדינה אשר רק לפני זמן קצר הושלמה בה הדיקטטוּרה המלאה של שושניג. יתירה מזו: גם מפלגתנו, הקיימת כאן קיום עלוב, ואף כי נטל עליה לשנות את שמה (ל’בנין הארץ') לא שוּנה מזלה, – גם היא הולכת לבחירות ברשימה מיוחדת. אמנם, יש אומרים שהממשלה מתכוונת לקבוע על־ידי בחירות אלה את מספרם של ה’מרכסיסטים' היהודים בוינה, ואחרי כן תאסור את קיומה של ‘בנין הארץ’, כמו ש’עפו' צירי פועלי־ציון מן הקהילה מיד אחרי מאורעות פברואר. אך בינתים ששון ושמחה בליאופולדשטאדט (המחוז היהודי), ומלחמת הבחירות נטוּשה. גם הנוער החלוצי, על כל אגפיו, אזר חלציו ויצא לעזרת ‘בנין הארץ’ (אם יש כאן ‘תרתי משמע’, – זוהי שאלה אחרת). היה גם משא־ומתן בין מפלגתנו ובין הציונים הכלליים על קביעת רשימה מאוחדת לבחירות, אך מין זה של ציונים כלליים שבוינה (אלה לא ציונים כלליים א' ולא ב' – אולי הם ציונים כלליים ד'), איך לא ינצל את הקוניונקטוּרה האנטי־מרכסיסטית? הם התקשרו איפוא עם שטריקר³⁶ ועם הרביזיוניסטים – ורשימה ‘לאומית’ זו מתכוננת לשלוט שלטון יחיד בקהילה. לנו יש, כמובן. גם אינטרסים ממשיים בקהילה. למשל, הקהילה היוצאת עכשיו, ה’נקיה' מצירי ארץ־ישראל העובדת, הורידה את התמיכה הכספית ל’החלוץ' ולהסתדרוּיות הנוער שלנו עד לאפס, שעה שהעניקה אלפי שילינגים בשנה לבית"ר ולנוער הכלל־ציוני. תארוּ לכם את הקשיים העצומים שבניהול תעמולת בחירות על־ידי מפלגה כשלנו שאינה יכולה לגלות בתנאי וינה כיום את פרצופה האמיתי. אמנם, מוציאים עתון לגלי והנוער שלנו מכניס אותו חינם לכל בית ישראל, אך אנוסים לכתוב בו ברמזים ש’המבין יבין' על מה ובעד מה מתנהלת המלחמה.

לבחירות הולכת גם רשימת ה’אוּניון' – אלה המכריזים שמולדתם היא אוסטריה, כי בנים הם לעם האוסטרי ונאמנים ל’חזית המולדת' של ‘המדינה הנוצרית האוסטרית’, וכי הדת היהודית בלבד מקשרת אותם לקהילה. כשאתה קורא את עלוניהם לקראת הבחירות אתה חושב: מה רב העיורון והטמטוּם באנשים אלה החוזרים עכשיו, ב־1936, אחרי כל מה שעבר על היהדות בגרמניה, על כל הפטפוט התפל של חוסר קשר בין יהודי אוסטריה ובין היהודים בארצות אחרות. ב’אוניון' נשארה אותה ראיה ‘מלמעלה למטה’ על ה’אוסט־יודען‘³⁷, המחפשים להם מחמת רדיפות בפולין או ברומניה מולדת חדשה בפלשתינה. אך מה נוגע כל זה לנו, ליהודי אוסטריה, המושרשים מדורי דורות (? – חלק גדול מיהודי וינה בא הנה מגליציה ומפולין), בארץ זו אשר סעיף פלוני בחוקתה אומר ש’כל האזרחים שוים לגבי החוק והמולדת’. גם מאורעות הדמים בארץ מסייעים לאדונים אלה לנפץ אשליות על ‘מולדת אחרת’; ואין הם מתביישים להראות בגלוי את שמחתם לאיד. מצח נחוּשה!

את תוצאות הבחירות קשה לחזות מראש. אם יהיה רוב לרשימה הציונית רק בצירוף צירי מפלגתנו – יהיו נאלצים להתחשב במקצת בדרישותינו. אך, אם יזכו לרוב בלי עזרתנו, אין זה מן הנמנע שיחדשו את ריצתם למשטרה להלשין על המרכסיסטים היהודים שחדרו לקהילה. ב־8 בנובמבר יוכרע הדבר.

אסיים את המכתב שארך במקצת הפעם. אני חוזר שנית על מה שכתבתי בראשית דברי: שיבוא הנה מיד שליח ל’החלוץ‘. מי נוסע ל’החלוץ’ הצ’כי? גם אריה אופיר חוזר החודש הביתה.

בקשה לי למזכירות³⁸ : שלחו הנה את ה’צרור' ואת שאר הוצאות הקיבוץ בטפסים אחדים. כאן רבים החברים הקוראים עברית, והגליון האחד הנשלח אלי אינו מספיק.

עד עתה לא נתקבלו כל ידיעות על מועצת הקיבוץ האחרונה. נדמה לי שאתה, יהודה, מרכז את הועדה לעניני ‘החלוץ’, ענה בענין השליח.

שלום לכל החברים.

א. שומרוני

וינה, 9.11.1936

שלום עליך, אריה יקר!

עבודת המחלקה המערבית נכנסה למסלוּל מסוים. אני מקיים קשר תכוף עם כל הארצות חוץ מהונגריה. אמש נפגשתי כאן עם שליח הקיבוץ הארצי הפעיל בהונגריה, והוא סיפר לי על תנועת נצ“ח שם. בקרוב יבקר שם חבר 'ברית־ביל”ו'. החומר בדפוס של המחלקה המערבית – הופיע בצ’כיה.

השבוע הוכיתי שתי ‘מכות’: ישראליק כותב לאלכס ולמופס לחזור הביתה. שב הנה מלונדון חבר מ’ברית־ביל"ו' אשר עבד השנה ב’החלוץ' וב’הבונים‘. הוא מסר לנו כי ב’הבונים’ יש התפתחוּת מסוימת לקראת ציונות וחלוציות. 8 מחוזות של לונדון כבר מתנהלים על־ידי חברינו ב’החלוץ‘. אמנם ב’הבונים’ יש אלפים שלא ילכו בדרך החלוּציוּת, אך בתוך מסגרתה נוצרת מסגרת שניה – הנוער החלוצי, הקשוּר אלינוּ, וחובה להמשיך בתוכם את העבודה. בינתים יושב אורנשטיין³⁹ בלונדון רק כדי לחדור לעבודת ‘הבונים’. סיפרוּ לי פרטים על מאמציו ועל תכסיסיו. ל’השומר הצעיר' יש חשבון לקיים שם שליח על סמך של תקוה בלבד, ולנו, שניתנת לנו האפשרות הממשית לרכוש תנועה שלמה וחשובה, אנו מבטלים אותה בידינו. אני עדיין לא ויתרתי. מופס עדיין כאן. כתבתי לגבעת־חיים וגם למחלקה, ואני עדיין מקווה להעביר את רוע הגזירה.

אשר לידיעותיך על המצב בלטביה, יש לומר, שהקוים האלה יהיו בודאי אָפייניים לכל הארצות בתקופה הקרובה. מוטב לראות בעינים פקוחות את המשבר הקשה המתקרב בצעדים מהירים, ולהתכונן לקראתו. אתה כותב, שבפעוּלות החינוך, התרבות והארגון בלבד, לא נעמוד בשכבת הבוגרים, בשל הבריחה ל’תכלית‘. בכל זאת אין לנו דרך אחרת מאשר יתר ארגון, יתר תרבות ויתר פעילות חברים בתנועה וב’החלוץ’. אינני מתיאש גם מפעולה תרבותית, כי חיים רעיוניים אינטנסיביים יעזרו לנו לעבור תקוּפה קשה זו. יש לחפש צורות פעוּלה חדשות, שיכניסו כל בוגר ובוגר למעגל שאלותינו הגורליות כאומה, כארץ־ישראליים וכסוציאליסטים. חריפות המשבר המתקרב, התהום הנפתחת לפנינו כעת, בדין שיחדירו בקרבנו את ההרגשה ואת ההכרה, כי דווקא לנוּ, כיהוּדים, אין מה להפסיד במלוא התבל – ‘חוץ מן הכבלים’. את אכזריות הפרובלימטיקה ואת האכזריות שבפתרון עלינו להעביר גם להכרת החברים בגולה. אל נא נרדים את עצמנוּ ואל נירדם עם החברים בעיירה. האדישות והאפטיה יהיו עכשיו שונאינו הגדולים. אולי לא יכפרו בתורתנו, אולי לא יעברו רבים למחנות האויבים, אך שוב ישקעו רבים בביצת ההשלמה של העיירה המתנוונת. נגד הזרם הזה עלינו לשׂחות בכל חפץ החיים ובכל רצון המהפכה אשר בנו.

לשאלת האיחוד עם ה’יוגענד' בלטביה – חבל שלא כתבת מהו המצב ב’יוגענד‘. מה מבדיל בינינו. הרי לא נדרש מאתנו להכריז על עצמנו כעל נוער המפלגה באופן ארגוני. אם נסכים לקביעת העמדה האידיאולוגית הברורה של ההסתדרות המאוחדת ולאפשרות כניסת בוגרינו למפלגה (לא בסיטונוּת ולא תוך החלטה המחייבת את כולם), ואם ה’יוגענד’ התפתח לחלוציות ב־100% ולהכרה בדרכה החינוכית של התנועה על שלוש שכבותיה – נוכל לבוא לידי איחוד. מעניין לדעת מה מתוסף על־ידי האיחוד? עוד בוגרים חלוצים, עוד כוחות מדריכים, מה היקפה של הסתדרות זו? כתוב לי פרטים בשאלה זו.

אתה עדיין מחכה לצבי. אני בטוח שיבוא, ולא כדאי שיתחיל בלעדיך את העבודה בלטביה. עליך לסבול, חביבי, עוד 2־3 חדשים. עם זאת הייתי רוצה להיות במצבך.

היה שלום וכתוב.

אליק

נ. ב. על ההתקפות בדלהמיה⁴⁰ קראת בודאי. ירו במכונית שלנו בדרך לטבריה וניסו להצית אחת ממכוניותינו בצמח. סביבתנו עכשיו מסוערת מאוד, והישיבה כאן היא ממש כעל ‘גחלים’. אָפקנו המדיני מעורפל מאוד. על אף מכתבי גור⁴¹ לוייצמן, בטוחני, שגזירת העליה בוא תבוא, אך השקט לא יבוא. אין להאמין שהכנופיות ייעלמו במהרה. דבר אחד, כנראה, למדו עכשיו היטב – את מלאכת ההגנה על הנקודות.

וינה, 11.11.1936

שלום עליך, אריה יקירי!

בטוחני שאתה כבר בפראג ועדיין לא נסעת לארץ. אני מבקש ממך לענות לי מיד בדבר ההדרכה הסוציאליסטית. את שלי עשיתי כבר: אתה תקבל בעוד ‏ ימים אחדים מאמר על הפרובלימות בתנוּעה הסוציאליסטית. מה שנדרש ממך הוּא דבר לא גדול: לתרגם לאידיש 2־3 מאמרים טובים מן הפובליציסטיקה הסוציאליסטית.

שמע, חביבי, אפילו אתה ‘בורח’ בעוד ימים מספר לארץ, עליך בכל זאת להספיק לתרגם שני מאמרים ולמסור את העבודה הטכנית להנהגה.

הועידה שתתקיים השנה בלטביה היא בלתי־רגילה והם עושים הכנות רבות וחשובות. בשאלה זו אין הם יכולים להכין כלום, ועלינו לעזור להם. עלי יהיה, כנראה, לנסוע לועידה, כי לסיה לא יוכל לבוא מלונדון. פדקא יגיע רק בינואר־פברואר, בהיר חוזר עכשיו וגם יוסף הר־געש חוזר. הגולה מתרוקנת כולה משליחינו הישנים, והחדשים עדיין אינם באים.

כתוב לי איך עברו ‘ימי־הבוגרים’. מי השתתף בפרוסניץ, מה דוּבר ומה הוחלט בשאלת קיבוץ העליה? כתוב לי איך ובאיזה מצב אתם משאירים את ‘החלוץ’ בצ’כיה. כלום גם ברדיצ’בסקי⁴² נוסע עתה?

המחלקה אינה מבשרת הרבה טובות. גם את פרוטוקול הישיבה האחרונה עדיין לא העבירה. ממועצת הקיבוץ המאוחד אין לי פרטים רבים מלבד מה שנמסר ב’אפיקים' מס' 5. את ענין האיחוד ‘קברו’ לעת עתה לזמן ארוך. אם בידך הגליונות האחרונים של ‘הפועל הצעיר’ (ראיתי רק את גליון ראש השנה), של ‘השומר הצעיר’ ו’במעלה' – העבר אלי. באיזו דרך אתה חוזר ארצה?

היה שלום ודרוש בשלום מינקה ועדה. בתי מחכה ‘במיוחד’ לבואכם, כי הובטחה לה בובה חדשה שמינקה תביא. כתוב מיד.

אליק

וינה, 14.11.1936

להנהגה בפראג, חזק!

אני שולח לכם את המאמר, שנכתב על־ידי אחד הוינאים, למען החוברת הסוציאליסטית ללטביה. אם כבר יצא אריה אופיר מפראג, עליכם לעשות מיד מה שהבטחתם: לתרגם את המאמר הזה לאידיש ועוד 2־3 מאמרים מן הפובליציסטיקה הסוציאליסטית הכללית. אריה הבטיח שלפני נסיעתו יקבע אתכם את החומר הבא בחשבון.

בזמן הקרוב עתיד אולי איציק לבוא לצ’כיה. על כל פנים תפקידו של אריה אופיר, בבואו לארץ, יהא לעשות את הכל למען יצאו השליחים גם ל’תכלת־לבן' וגם ל’החלוץ'.

היום מתקיימות כאן הבחירות לועידת ‘החלוץ’ האוסטרי. הגוּש הכללי יזכה בודאי ב־60–65 אחוז, ובתוך הגוש הכללי יש רוב לנצ"ח. הדבר מטיל עלינו אחריות מיוחדת לעניני ‘החלוץ’. החלטנו לשחרר את וילי ריטר מן הקיבוץ העירוני, כדי שיכהן כמזכיר ‘החלוץ’ האוסטרי. במועמדת זו תומך הגוש הכללי כוּלו. בבחירות ישתתפוּ לא יותר מ־400–500 חבר – עדוּת לירידה הגדולה שחלה ב’החלוץ' כאן.

חזק ואמץ! אליק

9.12.1936

שלום עליך, מישה יקירי!

קיבלתי את מכתבך לשליחים ואני ממהר לענות לך.

בזמן האחרון השקעתי הרבה מרץ בשיפור היחסים בינינו ובין הסתם־חלוצים, והדבר עלה‏ בידנו. הגוש הכללי מתכנס להתיעצויות, והעיקר – היחסים בהכשרה המעורבת טובים בהחלט. אנו חושבים לפתוח במידה מסוימת את שערי קיבוץ־העליה לאותם החברים מן הסתם־חלוצים המתכוננים ברצינות לחיי קיבוץ בארץ.

עליך להודיע לרוזנשטיין, שהמועמד ל’החלוץ' הוינאי הוא משה אוורבוך⁴³. כל זמן שלא בא השליח מהארץ אני משתתף במידה ניכרת בעבודת ‘החלוץ’ (מרצה בסניף, משתתף בכל ישיבות המרכז, בכל התיעצויותיו של הגוש הכללי וכו'). לא רציתי לקבל כסף מן ‘החלוץ’, כי לא רציתי לשאת את הגושפנקה הרשמית המחייבת של שליח ‘החלוץ’. קשרים טובים אני מקיים גם עם אנשי ‘השומר הצעיר’ ו’גורדוניה', והם מקבלים את השתתפותי בעבודת ‘החלוץ’ ברצון אף בלי המנדט המחייב.

מדוע יצא מ. חדש לפולין דווקא? האם לא חשוּב היה לשלוח חבר ותיק מכנרת לארץ שבה קיימת תנועתנו, למשל, ל’החלוץ' הצ’כי? מאחר שא. לכטמן הסתלק לחלוטין מיציאה לגולה, נחוץ להעלות את מועמדותו של חופש (הדבר אפשרי כעת גם מבחינת ענף הבננות של אפיקים). גם אתה, מישקה, מועמד לחוץ־לארץ, היחיד הבא בחשבון למלא מקומי בוינה, וצריך סוף סוף לעבוד קצת מתוך תכניתיוּת ידועה גם ב’משק השליחים'.

שלך

אליק

וינה, 24.1.1937

שלום עליך, לסיה!

סבורני, שכבר הגיעוּ אליך הדים מן הועידה הלטבית. ההרגשה הכללית בתנועה היא, שהועידה הצליחה מאוד ועזרה בהרבה להתפתחוּת התנועה להבא. הפגישה שנקבעה לדיון בעניני האיחוד נדחתה, וסעיף זה הורד מעל סדר יומה של הועידה. הפגישה בוטלה על־ידי ‘החלוץ הצעיר’ הפולני, שכתב כי איננו מיחס חשיבות לפגישה זו. את עמדתו ביטא בלוצרן⁴⁴ וכו'.

בוארשה התעכבתי עם אריה ב. במשך יומים. רציתי לתהות על הקנקן ולדעת מה נשמע בפולין. יכולתי להסיק, כי ‘החלוץ הצעיר’ ו’פרייהייט' עדיין רחוקים מאוד מן האיחוד. עדיין לא נסתיים ב’פרייהייט' הויכוח על חלוציות. הם מוכנים להכניס למצע חובת החינוך לחלוציות, אך לא חלוּציוּת חובה, כמקובל אצלנו. אולם בחוגי מזכירות הקה"מ יש רצון ‘לגמור’ את פרשת האיחוד בפולין.

המצב הארגוני והכללי ב’החלוץ הצעיר' קשה הרבה יותר מאשר ב’פרייהייט'. אין קיוּם לסניפים עם ירידת הסניף החלוּצי הכללי ואין מנהלים. אנשי ‘החלוץ הצעיר’ מציינים כסיבה למצב הקטסטרופלי את חוסר המנהלים, ואינם רוצים להודות, שזוהי תוצאה ממבנה התנועה ומדרכה.

בוינה חלו שינוּיים חשובים. בדרך כלל הביא ענין האיחוד סימני הבראה רציניים מ’מחלות' וינה הספציפיות. מושבת החורף המשותפת עברה בהצלחה מרובה ושימשה גורם דוחף לאיחוּד מידי ומלא. לפני נסיעתי לריגה נערך נשף חנוכה פומבי על־ידי נצ"ח (שכרנו תיאטרון), אשר הצליח מאוד גם במובן המוסרי (קהל גדול של הורים וידידים) וגם במובן החמרי. הפסימיזם שלי לגבי וינה ולגבי ‘כדאיות’ העבודה כאן פג בזמן האחרון, עם השינוּיים שחלו כאן החורף. מדאיגה אותי מאוד שאלת ההכרעה לחלוציות אצל אנשים רבים המתלבטים קשה ובוחרים לבסוף בדרך חיים אחרת. החלטנוּ כעת לערוך התקפה נמרצת על אנשים רבים בתביעה לצאת באביב להכשרה. זה יבריא את כל האוירה בגדוד הבוגרים הגדול (כ־100 איש) ויעזור גם ל’מאטורנטן'⁴⁵ להחליט על מעבר לעבודה.

עניני ‘החלוץ’ מתנהלים כעת על ידינו (וילי ריטר שלנו – מזכיר ‘החלוץ’). אנחנו הסיעה החזקה ביותר ב’החלוץ' (במרכז: 4 נצ"ח, 3 סתם־חלוצים, 2 ‘השומר הצעיר’, 2 גורדוניה', 1 ‘מכבי הצעיר’). הסידורים החדשים במרכז הם תוצאה מן הבחירות האחרונות לועידה.

אסיים. בזמן האחרון היו לי אורחים רבים מן הארץ. אחרי צבי היה כאן אריה אופיר בדרכו לצ’כיה לחודש ימים, ובשבוע שעבר היה כאן שלמה אלפרט בדרכו ללטביה. כתוב לי מה נשמע באנגליה, מה

ב’הבונים'? עד מתי נשאר שם מופס ומה פעל? מה דעתך על סידור מושבת מנהלים מרכזית לארצות המערב בראשית הקיץ? התוכל לבוא למושבה כזו אם תתקיים בצ’כיה?

דרישת שלום לקלרה⁴⁶ ולילדים. היה שלום וכתוב.

אליק

---

קטעי מכתבים לבני המשפחה

מאת

אליהו שומרוני

¹

וינה, 10.7.1936

– – – המצב בארץ עדיין לא נשתנה, וזה משפיע על מצב־רוחי ונוטל ממני כל אפשרות של שמחה מינימלית, ולמושבת־הקיץ חייבים על אף הכל להכניס רוח עליזה וּבריאה, שירה וריקוּד – – –

24.7.36

– – – על עבודתי כאן קשה לי לדון. בימים הראשונים היו החבריה מאוכזבים במקצת (כך נדמה לי). הם חיכוּ לי כל־כך הרבה וקראו לי ‘שליח־משיח’. צרות להם בשפע, ובתמימוּתם הרבה חשבו, שבדרוך רגלי על אדמת ההסתדרות יסולקו מיד כבמטה־קסמים כל הקשיים. אני כשלעצמי קשה היה לי המעבר מחפירות ההגנה והיריות שבארץ אל נוער צעיר, משתובב ומתרונן.

5.8.36

– – – יש אשר אני חושב ברגעים של ‘מצב־רוח’, שאני בעצם איני מתאים לכל התפקידים הקשים שהוטלו עלי, שלי עצמי חסר הרבה מאד, וייתכן שעלי להשפיע על אנשים העומדים על דרגה תרבותית גבוהה משלי, ויודעים יותר ממני. אך, עם זאת, כשאני רואה את האנשים בהוָית חייהם הזעיר־בורגניים ובחוסר היכולת הנפשית לקבוע את גורל חייהם, איני יכול להשתחרר מהרגשת התהום הרובצת בין איש הקיבוץ וּבין ה’אינטליגנטים' וה’אינטלקטוּאליים' מסוג זה.

20.8.36

– – – השבוע נדהמתי למקרא הרציחות האחרונות בארץ – בחיפה, בצפת. פשוט איום! אין רואים קץ, והעצבים נמתחים בחרדה. יש והדברים האלה משכיחים דאגות פרטיות, והכל נראה כל־כך פעוט ואפסי לעומת כובד המערכה הזאת, שבה עומדים עכשיו בארץ. כל צרותינו המעסיקות אותנו ניטלת חשיבותן למקרא הידיעות הללו על הפצצות ברחוב הרצל ובמשפחה הישנה את שנתה בצפת. הדברים איומים ומחרידים בטרגיותם.

13.9.36

– – – אני יודע רק שהמצב (בארץ) מסובך מאוד, וכי דרושה עין בהירה מאוד כדי לראות בעד הערפל הכבד את הכתמים הבהירים. דרוש חוש מיוחד אשר יוליכנו מעבר להווה אל העתיד האחר. אני מרגיש את הצדק במעשינו, את ההכרח האחד במפעל הזה וגם את היופי שבו, שכדאיים כל המאמצים, כל הקרבנות ואף הקרבת החיים עצמם. אם מאות ספרדים יצאו עכשיו למלחמת גבורה נואשת נגד מטורפים פאשיסטיים מבני עמם מפני שהם רוצים בחיים אנושיים וצודקים יותר, וכל זה ‘כדאי’ מאוד – לנו, שהמלחמה בארץ קובעת את האפשרות הראשונה לחיות ‘בכלל’ ולא להיות למרמס תחת מגף ההיטלרים בעולם הזה – כדאי מאוד מאוד. יריות, פצצות, עייפות ללא גבול מחלישות את גוף האנשים – הרוח לא תישבר בנקל, והאויב ייסוג לאחור. מה שמדאיגני, זה לא אם מלחמתנו צודקת או לא צודקת, כדאית או לא כדאית, כי אם איך מגיבים אותם מאות אלפי יהודים בגולה אשר בשבילם – ורק בשבילם – מתנהלת המלחמה הכבדה. כאן יש לי חשבון קשה. והוּא מעורר מחשבות נוגות…. הימים מכריעים ומטורפים. יודע אני, שכל אחד בארץ מתבגר בחדשים אלה בעשר שנים ולא פעם אני מקלל את מזלי על אשר דווקא בשעה זו אינני משתתף במערכה הזאת באופן בלתי־אמצעי. יודע אני מה חשובה עבודתי כאן ואיזו תועלת

אני מביא, ואני כותב וקורא לשליחים נוספים שיבואו לגולה, אך כשלעצמי לבי נוקפני משום־מה שאני ישן במקום בטוח ומתהלך ברחובות ובדרכים ללא סכנת התנקשות. ‘משהו’ מעיק עלי כל הזמן. ביחוד כשאני נזכר במקצועי ובתנאי העבודה של חברי הנהגים, ו’משהו' זה מזכיר לי תמיד, שמקומי לא כאן אלא בקיבוץ ובעבודה. כל זה מכרסם בפנים כתולעת ואינו נותן מנוח. תפילה אחת בלבי: יעבור נא כל זה וייגמר.

6.10.36

– – – אני עובד כעת הרבה, ולמען האמת יש משהו בקרבי עכשיו הדוחפני לסדר את העבודה בצורה שתעסיק אותי כולי, שתיגעני ולא תשאיר לי זמן פנוי. יש לי איזה פחד פנימי מפני זמן פנוי, לשעה שאתה נשאר רק עם עצמך, עם מחשבותיך ועם הרגשותיך. נדמה לי שאם אעסוק כל הימים והערבים רק בעבודה לא ארגיש בהליכתו האִטית של הזמן, ‘אקפוץ’ מעל השנה הזאת שתהיה כנראה אחת השנים הקשות ביותר בחיי.

14.10.36

– – – אני שולח על־ידי ליובה² לאבא את חמש הלירות שהיו לי לשם קניית חליפה. החלטתי שלא לקנות כלום, מאחר שאינני חושב להישאר בגולה למעלה משנה, – אסתדר בחליפה האחת שבידי. ואילו לאבא, חושב אני שיחסר כסף להסתדר.

3.11.36

– – – אני בא עכשיו מקונצרט של הוברמן. הייתי מוקסם כולי מנגינתו. נעים היה לחשוב שאמן זה נוסע כעת לארץ לארגן את המפעל הגדול של התזמורת הארץ־ישראלית. היה זה קונצרט פרידה יחיד לוינה לפני נסיעתו לארץ. הקהל הגדול שמילא את אולם הקונצרטים המפורסם של וינה ממש יצא מכליו מרוב התפעלות. לאחר שגמר את התכנית הרשמית (בך, בטהובן, שוברט וקומפוזיטורים מן החדשים) רעם האולם ממחיאות כפים סוערות, והקהל לא רצה לעזוב עד שהוכרח לתת ‘תוספת’: ‘מומנט מוסיקלי’ של שוברט, ולאחר שגמר תוספת זו שוב ‘השתגע’ הקהל כרבע שעה במחיאות כפים ובצריחות. הוא הוסיף לרקוע ברגליו עד שהאמן נאלץ לתת עוד תוספת: הריקוד ההונגרי לברהמס. קשה למסור את גודל ההנאה מנגינה זו – הצלילים דובבו לנפש, לדמיון, ליופי. שכחתי את כל העולם הגדול על צרותיו וקללותיו. חשבתי בלבי, אם יש יופי כזה בעולם, כיצד שוכן על־ידו גם הרע, הרֶשע והכיעור? יש בנגינתו טמפרמנט חזק, הייתי אומר: ‘יהודי’, אך במקום הדרוש, כגון: בצלילים הראשונים של ‘מומנט מוסיקלי’, הוא יודע להיות רך, עדין ועצור… אולם היה ‘משהו’ קטן שקילקל במקצת את מצב־רוחי. כשנדחפתי עם כל הקהל, שמעתי פתאום מאחורי: ‘שלום, אליק!’ הופתעתי בראותי בחורה אחת מותיקות קיבוץ ג‘…³ לפי חיצוניותה, לבושה, מגבעתה והמניקיור, הבינותי שאין לה ולקיבוץ ולא כלום. אך במקום שאשאלנה למעשיה כאן, היא פותחת ראשונה כמתפלאת מאוד: ‘מה אתה עושה בוינה?’ עניתי לה: "הנה אַת שלושה חדשים בוינה ומעולם לא ניגשת אל מעון הנוער. אף לא נכנסת לראות את ‘הקיבוץ העירוני’. היא עונה: ‘לא נעים לי לבוא’. זה מזכיר לה את ‘חטאת נעוריה’. ובכן, תשאלי במה קילקלה לי במקצת את מצב־הרוח? פשוט, לא היה נעים לראות בן־אדם שחי שנים הרבה בקיבוץ, וכשיצא ממנו ‘התהפך’ לגמרי. היא מדברת באירוניה ובבת־צחוק על כביסה ומטבח בקיבוץ ועל ‘ויכוחים טיפשיים’ שהיו בקיבוץ וכו’.

– – – אז (לפני 5 ו־7 שנים) הרגשתי לא רק ‘ברען’, התלהבות, אלא גם השפעה אישית בכל קבוצה וגדוד שבאתי אתו במגע. היו לי אמצעים טבעיים הרבה, שהשתמשתי בהם בלי כל מלאכותיות והתאמצות כדי לחנך, להשפיע, להוכיח, להכניס חיים.

– – – אך אני יודע שנשתנה הרבה מאוד. אין אדם חי בזכויות העבר, והמחשבות הפסימיסטיות של ההווה שלי מרגיזות אותי מאוד מצד אחד, ומצד אחר הן גם מעוררות ‘אמביציה’ להתעורר יותר, ‘ליטול את עצמי בידי’ וכו‘. אך התנאים הפעם קשים כצוקי הסלעים: הנוער קרייריסטי, אין לו אידיאל בלב, אינו מוכן לשום הקרבה עצמית, להתאמצות, אינו מורד כלל בחיי הוריו – להיפך, הוא נשמע לכל, ואת חוסר רצונו הוא לחיות ולהגשים את צו התנועה – הוא מכסה באיצטלה של ‘קשיים בבית’ וכו’. ואם יש מעטים שהם ערים יותר, יש שטעו ללא דרך וכורכים ציונות בקומוניזם.

30.11.36

– – – הכל חדגוֹני ואפור. בדידות נפשית. אין יום נבדל הרבה מחברו. שוב שיחות ושוב ישיבות. צרה זו וצרה אחרת. צריך לדבר עם חבר זה ולשים לב לחבר אחר. פעם נדמה לי ‘פינה זו בוערת’ ונחוץ לעשות הכל כדי לתקן, לשנות, ולפתע מתגלה איזה פרץ בפינה אחרת. כך אני מתרוצץ מ’תכלת־לבן' ל’ברית־ביל“ו' ומ’ברית־ביל”ו' ל’תכלת־לבן‘. והתוצאות? מי יודע? לעתים נדמה לי – העבודה נושאת פרי. ולפעמים נדמה לי הכל כמגדל קלפים. יש ומסיבת בוגרים עוברת בהצלחה, ו’מצב־הרוח’ מתרומם, וכשאני שואל את עצמי כמה מאלה יעזבו באמת את בית הוריהם וילכו בדרכנו, האין עבודתנו כאן עבודת סיזיפוס? – הרי עשיית חשבון זה מביאה לידי הרהורים כבדים. קשה מאוד העבודה כאן ודרושה סבלנות – ואותה סבלנות, שבמקצת נשארה בי, עומדת לי להתגבר על הרבה מומנטים מיאשים.

– – – בן 28 אני עכשיו ומאחורי למעלה מד11 שנות עבודה וחיים בארץ. השתניתי מאוד. לא מעט עבר עלי. בכל זאת כשאני מַשוה את עצמי עם צעירים רבים כאן, אשר אולי למדו ויודעים יותר ממני, אינני רואה מה יתרון להם. אופק צר, ‘חיפוש תכלית’, חוסר התלהבות לרעיון, חוסר מחשבה עצמית – אלה הם קוים המציינים עכשיו אף את הטובים מהנוער.

באניה גליליה', 5.2.1939

– – – בכלל, לא אני צריך הייתי לנסוע. מחשבה זו אינה עוזבת אותי כל הזמן. בעבודה בלתי־אמצעית עם הילדים והנוער לא אעבוד. אף אין בי כרגע הכוחות הנפשיים הדרושים לכך, אין בי הרעננוּת הדרושה. אני מרגיש יותר ויותר את השינוּיים שחלוּ בי, ואפשרות עבודה בנוער – זה מודר מסוים.

---

מכתבים מאנגליה ובדרך לקונגרס הציוני

מאת

אליהו שומרוני

לונדון, 21.2.39

– – – אשר לעבודתי כאן – עדיין קשה לי להעריכה. רגע נדמה לי, שעליתי בדרך; ורגע נדמה לי, שלפני הר גבוה ואטום, והעליה בו לא תצליח. צריכים פה ליצור יש מאין. דרושים אנשים וכספים, ואלה עדיין אינם. אין גם השפה האנגלית הדרושה כאן לעבודה (ובכך גם ערובה שלא אשאר כאן). אגב, אינני לומד כלל אנגלית. מלווה אותי פחד מפני לשון זו: אם יתרחש אסון ואדע אותה מעט, הרי אשתעבד לשליחוּת – לנצח (במרכאות ובלי מרכאות).

– – – בכלל מתבזבז כאן זמן רב על שיחות עם אנשי הקומיטטים¹. אני מנסה לזרז את הענינים, לפסוח על הקומיטטים. אני רוצה להיפגש עם הילדים במישרין ולא עם רבנים ועם קומיטטים.

לונדון, 9.3.39

– – – דווקא עכשיו דרוש הרבה נוער, ונוער מורד המוכן להקרבה עצמית. אינני יודע אם הוא מצוי כיום. ייתכן, ובכל זאת אילו היתה לנו הנהגה חזקה מאוד, גרעין גדול של אנשים, אשר יצאו אל העם ואל הנוער, היינוּ מזעיקים את הנוער ואת היהודים אל דגלנו. אם לא נעשה זאת, צפוּיים אנו לסכנת בדידוּת גם בתוך העם היהודי. אני רואה, שבארצות שביקרתי בהן עכשיו, יש כוחות פוטנציאליים רבים, אך חסרה הדרכה, כוח מניע, מעורר, מחנך… יש רגעים, ואני חושב להשליך את הכל ולחזור מיד לארץ, כדי לזעזע קצת את חברינו ולהוציא משלחת לגולה.

לונדון, 16.3.39

– – – מתיצבת לפַני השאלה, איך נפעל בימים הקרובים, איך נפעל, איך נארגן, איך נציל מה שאפשר להציל? איך נעלה אנשים? לו היו היהודים מלוכדים קצת יותר, נדבנים קצת יותר למען ארץ־ישראל, היו צריכים עכשיו ליצור הרבה דברים, הרבה עוּבדות למען ארץ־ישראל ובארץ־ישראל. לוּ לוּ…

24.3.39

– – – כשאני מסתכל בעד חלון חדרי אל הפּאַרק היפה, אל הגבעות מסביב ומרגיש את השקט השורר (אחרי הרעש של לונדון), מתעוררת בי תשוקה לשבת איזה ימים ולנוח, פשוט לנוח ואולי לקרוא איזה ספר בלטריסטי (‘המון’ זמן עבר מאז קראתי ספר מעין זה).

לונדון, 1.3.39

חברים יקרים, שלום

זה כעשרה ימים שאני נמצא בלונדון. על אף ממדיה העצוּמים של עיר זו, מרגישים כאן בכל זאת בפליטים היהודים. שבאו הנה מגרמניה. נתקלים בהם, ושומעים גרמנית במכוניות, ברכבת ובמסעדה. עשרות ועדים (עד 70 ויותר) הוקמו כאן לטיפוּל בפליטים. רק בזמן האחרון רוכזו כולם בבית אחד גדול.

יש עתונים המבליטים את הברכה, שהפליטים מביאים אתם, בהכניסם הון ובפתחם בתי־חרושת חדשים וכו‘. אך נתעלם מן האמת אם לא נראה גם את התחזקוּת רגשי האנטישמיוּת שחלה עם גיאוּת זרם הפליטים. חוצפתם של אנשי מוזלי² גוברת בנאוּמים הנישאים בהייד־פארק ובקרנות הרחובות. אין להגזים בערכם כיום, אך מעניין שההנחה על תלוּת ישירה של גידול האנטישמיוּת בעליית זרם הפליטים היהודים, היא כללית כמעט. תורה שלמה נובעת מכאן לגבי הליכותיהם של הפליטים היהודים. מתנהלת בתוכם ‘פעוּלה חינוּכית’, לבל יתבלטוּ יותר על המידה, שלא יתפסוּ מקום עבודתו של אנגלי וכו’ וכו'.

אינני יודע מה מספר היהודים הגרמנים שנכנסו הנה בחדשים האחרונים. יש מעריכים: 13־14 אלף. התעניינתי במיוחד בילדים שהובאו הנה. עד עתה כבר נמצאים באנגליה כ־3500 ילד. בראשית הפעוּלה הובאו למאות לתוך מחנות זמניים, ומשם הועברו לסידוּר קבע במשפחות פרטיות ובבתים מיוּחדים להם (כל בית נועד ל־30־40 ילד, ו’קומיטאָט' מיוחד דואג לכלכלתם ולחינוּכם). לפי קצב ההרשמה של משפחות המוּכנות לקבל ילדים, חשבוּ בזמן הראשון, שניתן להעביר הנה אלפים רבים של ילדים. והנה עתה אחרי האלף השלישי חלה כמעט הפסקה גמוּרה בהבאת הילדים. מעתה מוּתר להביא הנה ילד רק לאחר שהובטח המקום הקבוּע לסידורו הכלכלי. זרם ההרשמות של משפחות פרטיות נפסק, והמשך הפעוּלה תלוי בגיוּס אמצעים להחזקת הילדים על־ידי מוסדות וּועדות שונות שהוקמו.

אולם הדבר המדאיג ביותר היא האוירה הכללית, אשר בה מתנהלת כל הפעוּלה הזאת והשפעתה על נפשות הילדים. לפני שלושה ימים ביקרתי בדוברקוט – במחנה הילדים הגדול והאחרון ששׂרד (כ־600 נערים). המחנה בנוי צריפים קטנים, נוחים למדי, והוּא משמש בימי הקיץ כקייטנה. ראש המחנה ואף חלק מן הצוות הם אנגלים. המחנה מחוּלק ל־17 קבוּצות, והמדריכים, רוּבם ככוּלם, אנשים מקריים שבאוּ בזרם הפליטים וחיפשוּ אפשרוּת להסתדר בינתים. לרובם המכריע אין קשר לציונוּת ולארץ־ישראל, אך מעניין ביותר הוא הלך־הרוח בין מאות הנערים הללוּ, בני ה־15־16. גם לאלה אין נטיה להעמיק חשוב על גורל חייהם ועל פתרון של ממש. באטמוספירה שנוצרה כאן מסביב לפליטים וביחוּד מסביב לילדים, טוּפחוּ בתוכם אשליות רבות על סידוּר במשפחות עשירות, על אפשרויות של לימוד ותקוות להתחמקוּת מן החוק הגוזר על כל הילדים האלה לעזוב את אנגליה בהגיעם לגיל 18. האַלטרנטיבה שהוצגה לפני מאות הנערים שבדוברקוט היתה: להתקבל במשפחות פרטיות או לצאת להכשרה חקלאית קולקטיבית, שמטרתה תהיה בעיקר עליה לארץ־ישראל. והנה מ־600 נערי המחנה הזה ניאותו רק כ־70 לצאת להכשרה חקלאית וגם אלה ‘ניצלוּ’ רק בזכות מדריך אחד (מחברי תנועתנו הצ’כית), שנזדמן לאנגליה והעמיד את עצמו לרשוּת הפעוּלה בין הילדים. המדריך הזה היה שם כערער בערבה. הנערים שהצליח להתקשר אתם נמצאו מפוּזרים בקבוּצות הרבות, והמנהל הקודם של המחנה אסר עליו פעוּלה מיוחדת ביניהם. רק בזמן האחרון, עם מינוי מנהל אנגלי חדש, אשר גילה אהדה לציונוּת, ניתנה לו האפשרות לארגן את הנערים הציונים בקבוצת הכשרה נפרדת. כעבור ימים מעטים תעבור קבוּצה זו לארמון־בּלפוּר בסקוֹטלנד, אשר ישמש כמקום ראשון להכשרה בגיל זה.

פתחתי בשיחות פרטיות עם נערים רבים במחנה ונוכחתי לדעת, שאחת הדאגות הגדולות המעיקות עליהם, הוא ענין קרוביהם שנשארוּ בתופת הגרמני. גם זה קובע את רצון הנערים ‘להסתדר’ כאן: אולי יצליחו לעזור מכאן להורים. בעת ביקורי שמעתי הסברה רחבה, רשמית, של אחד המדריכים בשאלה: איך יוכלו הנערים לעזור לקרוביהם? בראשית דבריו הסביר ארוכות את עמדת הממשלה לכל ענין הפליטים: ‘שיבואו רק במידה שלא ירגישו בהם ביותר ושיעזבוּ את הארץ בהקדם’. אחר־כך באו הפרטים בנוגע לסוּגים השונים: עד גיל 18 ולגבי בני 60 ומעלה – דרושה לכל מקרה ומקרה ערבוּת כללית של תושב אנגלי או של תושב ארץ אחרת, המתחייב לשלם את כלכלת הפליט.

ההקשבה היתה רבה, והנערים הציפוּ את המרצה בגל שאלות, והוא כבא־כוח הועד לעזרת הפליטים, המוּכר על־ידי הממשלה, מדגיש וחוזר ומדגיש: ‘קודם כל חפשו להוריכם אפשרויות הגירה לארצות אחרות, ואם אתם נאלצים לפנות ולחפש דרך לאנגליה, שמרו על החוקים החדשים ואל תמסרו הודעות כוזבות, כי בכך תסגרו את הדרך לאחרים, תגבירו את האנטישמיות’ וכו' וכו'.

לא אַרבּה פרטים, אך משוּרת עובדות ומפגישתי עם הילדים שסוּדרוּ בערים מצטיירת תמוּנה עגוּמה מאוד, שבמרכזה נעוצה העובדה הפטלית: לארץ־ישראל לא ניתן למלא את התפקיד, שעליה למלא בימי השואה הגדולה. שוב נוכחנוּ לדעת, שחוּרבן יהודים באיזו ארץ איננו מביא ממילא לציונוּת ולארץ־ישראל. בכל תחנה חדשה שאליה מגיע היהודי הנודד הנצחי הוא מנסה לחדור בכל סדק ולהיאחז בכל קש של הצלה. היש לחפש הגיון או מחשבה עקבית בתופעה הרווחת למדי של התנצרוּת פליטים יהודים שהגיעוּ הנה? – וזאת לאחר הנסיון הגרמני! אכן, אף בתוך הרס החיים היהודיים ובתוך מחנות פליטים יש צורך בחרישה עמוקה להתעוררות ההכרה הלאוּמית, לנכונוּת להעפלה חלוּצית וקודם כל לאידיאה מחנכת.

ובשטח הפוליטי מאיימת הבגידה בכל גילוייה האכזריים. באותו שבוּע שמכירים בפראנקו מכירים במוּפתי. שלשום אחרי הצהרים מסרה המשלחת היהוּדית³ לממשלה גילוי־דעת נמרץ והחלטה לעזוב את הועידה. באי־כוח הממשלה ניסו ‘לתקן’ את רושם ההצעות ודרשוּ להמשיך בשיחות. השיחות נמשכות עכשיו באורח בלתי־רשמי, אך אין מאמינים בשינוּיים רציניים. דומה, הגיעה השעה להתחיל בחלק השני של המערכה הזאת. תתיצב השאלה: מה אנחנוּ צריכים לעשות בשעה זו? איך, באיזה אמצעים, ובאיזה דרכים צריכה להיות התגוּבה היהודית? צריך היה, בעצם, כבר עכשיו לפרק את הכינוּס הגדול של שליחי היהדוּת, לגייס חלק גדול מהם ולצאת אל העם, להזעיקו לפעילוּת ולמעשים קונסטרוּקטיביים.

היקוּם בנו הכוח להגיב בהתאם לחוּמרת הבגידה?

אליק

לונדון, 12.4.1939

למזכירות ההנהגה העליונה

שלום עליך, אריה!

בימים האחרונים של פסח נתקיימו שתי ועידות: של ‘החלוץ’ ושל ‘משמר־הבונים’⁴. בערב הפתיחה של ועידת ‘החלוץ’ הרצה מ. שרתוק⁵. במרכז הדיונים עמדו שאלות הרחבתה של התנועה החלוצית.

בועידת ‘משמר־הבונים’ היה בירור בשאלות האידיאולוגיות של התנועה. עלינו לדעת, שבחדשים הקרובים יהא צורך להעמיק בבירורים הללו שעדיין לא נסתיימו בועידה הזאת. על הועידה הבאה, שתתקיים בסתיו, יהיה להחליט גם בשאלת ההצטרפות הארגונית אלינו לאחר שיבואו בדברים על כך גם עם מרכז ‘הבונים’.

שורה⁶ (שהגיע בינתים לארץ), יציג במזכירות הקיבוץ המאוחד את הדרישה לעורר את שאלת האיחוד המלא עם נצ"ח. הלחץ בענין זה יגבר לרגל ההתקרבות ההולכת וגדלה כאן בינינו ובין אנשי ‘הבונים’⁷. אינני חושב שעוד אוכל להשתתף בבירור זה, כי בשבוע הבא אפליג לארץ.

שלום ולהתראות.

אליק

לונדון. 13.4.1939

שלום עליך, אהוד⁸ יקירי!

עלי לשוב ולהזכיר לך כמה ענינים שבחלקם כבר כתבתי עליהם ועדיין לא קיבלתי תשובה, ולהעלות גם כמה וכמה ענינים חדשים:

אנו יודעים רק את כתובות חברינו באנגליה (וורקדורף) ולא יותר. ופתאום אני קורא במכתב של שליח מדנמַרק על 10 חברי נצ"ח במקום הכשרה אחד ועל 6 במקום אחר. גם שטנר⁹ פגש שם ובשבדיה חברים מתנועתנו. הכרחי, אהוד, שתעביר מיד הנה את הכתובות, כדי שמזכירות קיבוץ־העליה תתקשר עם כל החברים. העבר להם את ‘ידיעות קיבוץ־העליה’ וכו'.

בודאי קיבלת את כל החומר מירושלים הנוגע לעריכת המפקד (בשבוע הנוער מ־27 במאי עד 4 ליוני). המפקד הזה יקבע את מקומה וערכה של כל תנועת נוער ואף את גודל התמיכה הכספית. עליך לקיים ישיבה מיוחדת של ההנהגה הראשית¹⁰ ולעשות את כל ההכנות הדרושות לעריכת המפקד.

יוסף יזרעאלי נמצא כבר כאן. סינק¹¹ יבוא הנה רק בשבוע הבא.

מחלקת ‘הבונים’ מתרחבת עכשיו על־ידי אנשי ‘הבונים’ מגרמניה. מנקודה זו אנו מתחילים בעבודה משותפת אתם גם בשטחים אחרים.

ועידת ‘משמר הבונים’ החליטה בין השאר: ‘לקשור גם להבא את קשרי ‘משמר הבונים’ לנצ''ח בשטח החינוכי־הרעיוני ובדרך הקיבוצית המשותפת בארץ־ישראל’. כל ההחלטות חשובות וברוּחנו. הועידה הבאה, בסתיו, תחליט גם על הכניסה הארגונית, לאחר משא־ומתן עם מרכז ‘הבונים’.

כתוב לחברינו בארץ: בחברות הנוער, במשקי הפועלות וכתוב לריכוזים כאן, באנגליה.

שלך

אליק

18.8.1939

חברים יקרים,

אילוּ היו גם האניה וגם עובדיה יהודים, כי אז היתה הרגשת הבית הארץ־ישראלי שלמה לגמרי. רוב הנוסעים – פניהם לקונגרס, מאלה רוּבם – מצירי הפועלים. בחדר־האוכל הגדול יש מתלוצצים: אולי נפתח במועצת ההסתדרוּת. הכל מיוצגים כאן: העיר והכפר, המוסדות ו’הזרמים' (ההתישבותיים והמפלגתיים). ואם בעשרים הקונגרסים הקודמים חסרו פועלי־ציון שמאל, הרי באו עכשיו ותיקנוּ את המעוּוָת, כדברי הפתגם הרוּסי: מוטב במאוחר מאשר…

נוכחוּתם של זרובבל, של אָרם ושל אלכסנדר¹² מעוררים קצת סקרנוּת ואף רגש סיפוּק. אלכסנדר אומר, כי במשך 15 שנות חייו בארץ לא יצא ממנה. והנה בא ‘שינוי העמדות’ – ‘ושבו בנים לגבוּלם’. החברים מן העיר מספרים על חריצוּתם הרבה – של חברי פועלי־ציון שמאל – בהפצת השקל ועל מלחמתם הנאמנה בחוּגי הימין על זלזוּלם בשקל ובכבוד ההסתדרוּת הציונית. אכן, הם באו על שכרם: 5 צירים מארץ־ישראל. ההתחלה יפה. נדמה, אין מניעות רבות להזמינם להצטרף אל סיעת העבודה, ואולי אפשר יהיה לחשוב בעתיד הלא רחוק גם על יותר מזה… האומנם יהא עלינו לחכות לצעד הנוסף עוד 20 שנה?

לרוב הנוסעים, העמוסים כרגיל עבודה ציבוּרית שאינה יודעת גבוּלות ושעות קבוּעות, משמשת נסיעה זאת הזדמנוּת למנוחה ולהבראה ממש. מזג האויר הנוח, הכלכלה הטובה, השינה המספיקה בלילה והנמנוּם לסירוגין על הסיפוּן במשך היום, סרטי קולנוע בערבים ולמהדרין – אף ריקודים – כל אלה והעדר ידיעות על הנעשה בארץ ובעולם משרים עליך אוירה של נופש, של פריקת עול ודאגות. זוהי הרוח השוררת בקרב רוב הנוסעים שתיכנו תכניות רבות לקרוא, לכתוב, לעבור על החומר, להכין את התזיסים וכו' וכו' (אגב, יש להוציא מכלל זה את שטיינמן, השקוד ביותר על מלאכת הכתיבה).

במצב זה קפץ פתאום רוגזו של הרצפלד על קהל החברים. ‘סטייטש’, הוא אומר, ‘מתבטלים הרבה. יתכנסו נא צירי הקונגרס ויתחילו עוד כאן, באניה, לעוץ עצה: מה רוצים מקונגרס זה ומה תפקידו העיקרי’.

ומדיבוּר למעשה. על הסיפון העליון מתכנסים הצירים למפלגותיהם השונות והרצפלד פותח: זה כמה קונגרסים שהוא מחפש עשרות אחדות של אנשים, שיעזרו לו בעריכת אובסטרוקציה בקונגרס. אכן, אובסטרוקציה! כי מהו הקונגרס? – ההתחלה הכוללת את הפתיחה, את הויכוח המדיני והסיוּם המתרכז כוּלו בענין בחירת האכסקוטיבה. וכדי שהצירים המרוּבים לא יתפזרוּ במשך ה’אמצע' הארוך בהרי שוייץ, מעסיקים אותם בועדות שונות לענינים שניים במעלה, כגון: תקציב, התישבות וכו‘. והנה גם הפעם אורבת סכנה, שבמרכז הויכוּח שוב תופיע שאלת ה’אָנד־ציל’ ¹³ : מדינה יהודית, פתרון פדרטיבי, קיוּם המנדט וכו'. ובתוך הויכוּח הזה ישכחוּ את התשוּבה האמיתית והיחידה לספר הלבן – עוד 50 נקוּדות חדשות! הארץ־ישראליים מכל המפלגות צריכים להתארגן ולארגן את האובסטרוקציה, להפנות את הקונגרס לעיקר.

אם כי הדברים נאמרו בחום ובהתלהבוּת, לא היו בכל זאת ידי היושב־ראש מלאות עבודה. השיחה לא התפתחה. ז’וכוביצקי¹⁴ ניסה לחלוק על כמה דברים ותכניות ששמע עליהם בזמן האחרון. הוא חלק, למשל, על ענין המעפילים העלוּל להביא אסון על הארץ. מישהו ניסה לומר, כי דווקא קונגרס זה צריך לתת ביטוּי לזעם העם נגד הספר הלבן. התחילוּ להיכנס לפרטים, שאין מקומם באסיפה גדולה הפתוּחה גם… לשלושת הערבים משרונה הנוסעים ‘להשתלם’ בברלין. בינתים הופיע אחד מקציני האניה, אשר העיר, כי כל אסיפה אסוּרה כאן (הנימוּק שניתן: באניה נמצאים גם חיילים. לא ידענו עד כה, שחיילי איטליה מבינים עברית…). ברץ¹⁵ נעל את האסיפה בהצעה שכל אחד יתכונן לקונגרס, מתוך שיהגה בזמן הנסיעה בשאלות הקונגרס.

שלא כרגיל עגנה הפעם האניה ברודוס. אתנו נוסעים אנשים אחדים שמתפקידם לבקר במחנה המעפילים, שנתקע באי הזה לאחר שאנייתם נשרפה ולאחר שעברו עליהם תלאות וטלטוּלי דרך במשך ארבעה חדשים.

האפט¹⁶ אסף בין קהל הנוסעים סכום כסף לטובת הפליטים. אחת מפקידי לשכת עליית הנוער הביאה אתה שני סרטיפיקטים לילדים שנמצאו שם. תמורת סכום קטן, דמי נסיעה בסירה, ניתנה האפשרות לרדת לרודוס לשעה ומחצה.

עם בואנוּ העירה נודע לנו, כי מחנה המעפילים חוּסל עתה, וכל האנשים הועלו על אניה העוגנת באחד המפרצים שבסביבות העיר ומתכוננת להפליג שנית למרחקים כדי לנסות את מזלה…

בשלוש מכוניות קטנות, ואתנו בא־כוח הקהילה היהודית של רודוס, יצאנוּ למקום אניית המעפילים. עברנוּ ברחובות המרכזיים של העיר, העושה רושם נעים בנקיונה ובירק הרב שבה, והמשכנוּ דרכנו בכביש אספלט החוצה גבעות נמוכות, שמהן נשקף מראה נהדר על פני הים והעיר גם יחד. שמנוּ לב לאיכרים היוונים (האי מאוּכלס יוונים, תוּרכים ואיטלקים) החובשים מגבעות קש בעלות שוּלים רחבים בחרשם בשוָרים, ולבארות המרוּבות, שמימיהן נשאבים בטחנות רוח.

לאחר 20 רגע של נסיעה במכונית הגענוּ למפרץ. במרחק 200 מטר בערך מן החוף עגנה ספינה לא גדולה ובה עמדוּ צפוּפים מאות אנשים. לספינה זו קשוּרה ספינה קטנה ממנה, גם היא מלאת אנשים, יחד למעלה מ־600 איש. בראותם אותנו התחילו מנפנפים במטפחות, וכל גוש־האדם הזה התחיל נע ומזמין אותנו – בתנועות ידים – לבוא אליהם. שני חיילים איטלקיים מזוּינים שמרו על האניה, לבל ירד איש ממנה לחוף. באמצעוּת בא־כוח הקהילה ביקשוּ אנשי המשלחת מאת החיילים, שיוּרשה להם לבקר באניה, לשוחח מעט עם האנשים ולמסור להם את הכסף. המשא־ומתן נמשך זמן רב והחיילים עמדוּ בסירוּבם. ראינו 2־3 אנשים הקופצים הימה ויורדים בסירה קטנה, שהיתה סמוּכה לאניה. עברוּ רגעים מספר והסירה לא זזה בכיווּן החוף. נראה, שאסרו גם עליה להתקרב. בעל כרחנו חזרנו העירה כדי שלא לאחר את מועד צאת האניה. נפרדנוּ מעליהם בתנועות ידים והצטערנוּ מאוד שלא עלה בידנו לראותם ולומר להם לפחות מלה מעודדת. הכסף נשאר בידי בא־כוח הקהילה, שידאג לסיפוּק מזונם כל זמן שהאניה עוגנת שם.

בדרך שוּבנוּ סרנו לסימטאות היהודיות של רודוס. באי זה חיים כ־1,800 יהודים. עם בני הנוער דיברנו עברית. לא מכבר ריחפה על ראשי היהודים האלה סכנת גירוש. כידוע מהווה האי הזה אחת העמדות האיסטרטגיות החשובות של האיטלקים בים התיכון.

מחר בצהרים נגיע לטריאֶסט ומיד נצא לז’נבה. כשאני מסתכל בקהל הצירים, הותיקים ממני, ושומע את שיחם, רואה אני את החרדה שבלב כוּלם לגורל הקונגרס הזה ולגורל היאבקוּתנו להבא. היהיה זה קונגרס של גיוּס כל הכוחות, של יצירת תנאים להמשכת העבודה בקנה־מידה גדול, או שיהיה זה קונגרס של התגברוּת המחלוקת הפנימית, שתחליש את הכוח ותכבול אותו?

קראתי כאן חוזר של ארגון ‘התקוּמה’ (מאנשי ‘המדינה העברית’) הקורא לכל חוגי הימין להקים את ‘חזית המולדת’, שתפקידה העיקרי יהיה לכבוש את השלטון בישוּב ובציונוּת מידי השמאל. החוזר כתוּב בסגנון נאצי טהור, אך בכשרון דמגוגי לא קטן. אולם לא הם בלבד רואים כתפקיד ראשי את הפלת השמאל. פרשת הבחירות בארץ, החרם מצד ‘המזרחי’, כל אלה מבשרים מלחמה לא קלה כלל.

שלום לכולכם ולהתראות בקרוב.

אליק

גנף, 24.8.1939

– – – יש בכך איזה סמל טראגי, שנציגוּת העם היהוּדי התאספה ימים מספר (?) לפני המלחמה בעיר השלום גנף, – ובמקום לקבוע את מפקדת העם, שתקדם את פני הימים הנוראים, היא מפוּלגת, מפסידה שעות יקרות ואינה מסיימת את הכינוס הגדול הזה כדי לתת אפשרות לאנשים לשוב איש איש אל משמרתו.

– – – גם אם תהיה מלחמה הכרחי שיהיו ארץ־ישראליים בגולה, כי יהיה להם תפקיד לא קטן.

גנף, 26.8.39

– – – כל המאמצים להבטיח מקומות באניות שונות עלו עד עתה בתוהו. המצב בעולם כולו נשאר מתוּח כתמול ושלשום. האניות האיטלקיות שוב אינן יוצאות לארץ־ישראל. זה ימים אנו משתדלים לעבור לצרפת, כדי להימצא בארץ ידידותית ובעלת נמל פתוּח לים התיכון, כי כל רגע עלוּלים הגבוּלות להיסגר. לאחר התערבות רבה ‘בחלונות הגבוהים’ בא הנה פקיד מצרפת, והוא דואג לנסיעתנו למרסל, ושם נחכה לאניות היוצאות לארץ־ישראל, אם המצב בעולם בשבוּע זה יאפשר את צאת האניות. אנו חותמים על הצהרות, שהחברה אינה מתחייבת להסיענו הלאה. אנו מקווים שנצא היום למרסל אחר הצהרים, כי על כל פנים מוטב להיות בצרפת. אנו, כל הצירים הארץ־ישראליים, מאורגנים, והדאגה לנסיעה ולכספים משוּתפת. מפה נצא, כנראה, כוּלנוּ יחד, אך במרסל יהא צורך להתחלק לשני חלקים. חלק יסע ביום חמישי (31.8) וחלק – שבוע לאחר־מכן. כל זה, כמובן, אם יוכלוּ לנסוע דרך הים התיכון. אם המשבר בעולם לא יאפשר זאת, מטפלים גם בדרכים אחרות. אחת מהן – דרך היבשה (תורכיה) ברכבת.

– – – כמובן, כשנפרדים בימינו מעל שליח אין יודעים, אם עוד נזכה לפגוש אותו.

---

מכתבים וקטעי מכתבים אחרי השואה

מאת

אליהו שומרוני

פאריס, 3.1.1947

לאופיר, דובדבני ודן¹, שלום רב!

במכתבי זה אסכם את פרשת באזל והנוער. כפי שהתברר בשיחות עם חברי ‘גורדוניה’ אחרי ועידתם, הם אינם מוַתרים על התנאי כי האיחוד חייב להיות עולמי ולכלול את כל ארצות אירופה, ארץ־ישראל והארצות האנגלו־סכסיות. אנוּ הסכמנוּ עקרונית לדבר זה, אך טענתנו היתה כי אין לקשור את ועידת האיחוּד באירופה אל תאריך נכונוּתם של אנשי ‘הבונים’ באמריקה ובאנגליה להשתתף בועידה זו. הויתור שלהם בנקודה זו היה כי ועידת האיחוד באירופה תתקיים כאשר התנועה שלנו בהונגריה ורומניה תהיה מוכנה לאיחוד, וכי ייעשו כל המאמצים להכניס גם את הארצות האנגלו־סכסיות לאיחוּד. במלים אחרות: אם חברי ‘גורדוניה’ יראו כי מצדנו יש מאמץ כן לפעול למען האיחוד בארצות ההן ויהיה ביטוי ממשי לכך בכיווּן העליה מארצות־הברית ומאנגליה גם ל’חבר הקבוּצות' – יסכימו לועידת איחוד בלי ‘הבונים’ האמריקני־האנגלי. הם מוסיפים גם את התנאי שהתנוּעה המאוחדת בארץ תשתתף באיחוּד יחד עם ההסתדרוּיות האירופיות.

מה הסיכוּיים לועידת איחוד באירופה? – נדמה לי כי היינוּ יכולים לקרוא לועידה כזו בזמן הקרוב ביותר, אילו סיימנוּ את פרשת האיחוד בהונגריה וברומניה. דבר זה תלוּי בנו ורק בנו, וניתן לביצוּע רק בתנאי שיגיעוּ לשם שליחים מתאימים. השליחים שלנו שנמצאים עכשיו שם, או שהם מתנגדים לאיחוּד או שאין בכוחם להביא את התנוּעה להכיר בצורך בו.

אחרי שאלת מנין הארצות שבלעדיהן אין איחוּד, באה בעית כיווּן העליה. בעיה זו גזלה הרבה שעות בירור. לבסוף, כדי למנוע אי־הבנות, סוּכמה נקודה זו בכתב, לאמור: 1. מקבלים את עובדת היותן של קבוּצות המוגדרות מלפני האיחוד לזרמים התישבוּתיים מסוימים; 2. אין עושים כל פעולת הגדרה בתנועה המאוחדת של הלא־מוגדרים. אילוּ יצאנוּ יחד לפני שנה להקים תנועה כללית לכל זרמי ההתישבוּת, היה המצב אחר. משלא קם האיחוד לפני שנה, קיימת עוּבדת ‘גורדוניה’ עצמאית שמספר מסוים של בוגרים ממנה רואים את עתידם רק ב’חבר הקבוּצות'. על כן את כלליות התנוּעה יכולים לבנות: א. שליחים ומדריכים אשר כל קן, סניף וקבוצת הכשרה חדשים, מחנכים לערכים משותפים בלי להגדיר בגולה. ב. כל השכבות החינוכיות למטה מגיל ההכשרה מתוך הסתדרויות הנוער הקיימות. ג. אותן ההסתדרויות הארציות שהן כיום מאוחדות וכלליות: גרמניה, צרפת, ארץ־ישראל והארצות האנגלו־סכסיות.

לפי סידור זה כל הבוגרים בהכשרה אשר עד הקונגרס בבאזל היו קשורים מקודם לחלקים מסוימים בארץ – ילכו במסלול קשריהם הקודמים. התנועה, זו הקיימת וזו שתגדל ותתרחב, הופכת להיות תנועה כללית, בלי שימת תו ההגדרה על בוגר או קבוצת עולים בהיותם בגולה. מוסדות התנועה בארץ יכוונו את עלייתם. דרישת ‘גורדוניה’ היא כי ההסדר בין ה’חבר' והקיבוץ לאחר ניכוי המוגדרים, יהיה מחצה על מחצה. אילו עשינו רק את החשבון הסטטי הזה בלי להביא בחשבון יציאה למרחב וארגון תנועה גדולה, היינוּ צריכים להסס ב’כדאיות' המודוס הזה. אם נסכים להסדר המוּצע בשלב האחרון של המשא־ומתן, הרי הדבר ייתכן רק מתוך הנחה כי אנו הולכים לקראת יצירת תנועה גדולה וכי היתרון של צד אחד – הוא חולף וזמני בתוקף מסיבות ועובדות ידועות. בתוך תנועה גדולה, שאת הרחבתה צריך לראות ב־4 ארצות: גרמניה, רומניה, הונגריה ואמריקה, אין לנוּ לחשוש ממודוס כללי של מחצה על מחצה ויש בו צדק מסוים בהשוואת שני כוחות אלה בארץ.

ענין הזיקה למפלגה. הנוסח בהחלטות ועידת ‘גורדוניה’ הוא כלהלן: ‘התנועה תפעל תוך עצמאות חינוּכית וארגונית שלמה ותחנך את חבריה לזיקה רוחנית לערכי מפלגת פועלי ארץ־ישראל’. סעיף זה נתקבל בועידה רק ברוב ולא פה אחד. התנגד לניסוּח זה אברהם בן־חנוךִ², בידעו כי ניסוח זה לא יאפשר את הצטרפותה של התנועה המאוּחדת לתנועה העולמית. יש להוסיף כי ניסוח זה לא יכלול את ‘הבונים’ באנגליה. בישיבותינו המשותפות הצעתי, כי במסגרת התנועה העולמית צריך להימצא מקום להסתדרות ארצית שיש לה זיקה מפלגתית ישירה, כדוגמת ‘הבונים’ באמריקה, וגם להסתדרויות ארציות, כמו באנגליה ובארץ־ישראל, שהזיקה המפלגתית בפרוגרמה שלהן אינה מפורשת. גם סעיף זה לא סוכם ונחזור עליו ערב כינוס הועידה.

בסיכום אפשר לומר, כי אם לפני ועידת ‘גורדוניה’ לא היתה כל אפשרות לדון דיון ממשי איך, מתי ובאיזה תנאים נגשים את איחוד הנוער, שכן מקודם היתה התחמקוּת מדיון קונקרטי, הרי בגמר הועידה ולאחר שהם סיימו את הויכוּח בפנים, נמצאה פשרה ידועה בין המחייבים ובין השוללים, וזו הפעם הראשונה נפתחה הדרך לדבר על ‘תכלית’. ואם תביאו בחשבון ששיחות אלו התחילוּ כבר בתוך תוכו של הקונגרס וכל הכרוך בו, הרי תבינו כי עשינו מלאכה לא קטנה. על כל פנים – אין כיום שום מיסטיקה. אנוּ יודעים

בדיוּק באיזה תנאים אפשר להקים את האיחוד ובאיזה תנאים אי אפשר. החל מבאזל לא נוכל להישאר יותר על האולימפוס של דורשי איחוד. או שהתכנית הקונקרטית שצוינה לעיל (ובראש וראשונה הכשרת רומניה והונגריה לאיחוד) תתגשם או לא תתגשם. את מי יאשימוּ אחר־כך באי־הגשמת האיחוד – אותי דבר זה לא יעניין. בלי הבאת רומניה והונגריה לאיחוד לא נוכל לדרוש לא פריטי בעליה ולא פריטי בהנהגה, ועצם ועידת האיחוד לא תוכל להתכנס.

בסוף חודש זה אהיה (כך אני מקווה) אצל יצחק הירש³ ושם תהיה לי פגישה עם החברים משתי הארצות. ייתכן כי אצליח לשנות את הלך־רוחם (ואחשוב זאת להצלחה גדולה), אבל גם אם אצליח לשנות את הרוח, לא יקום הדבר בלי רשימת השליחים הדחוּפה שהועברה אליכם.

ועתה לסידור עניני נוח“ם⁴ בגרמניה. כשלושים שעות, לפחות, ביזבזתי בענין אומלל זה. מעולם לא שיערתי כי הגענוּ שם למתיחוּת כה גדולה. ‏כל השליחים באו לבאזל משם בדעות קטגוריות: או שיש איחוד או שנוח”ם יתפלג מיד אחר הקונגרס. אי־האיחוּד בשעתו בפולין בין ‘גורדוניה’ ונו“ח⁵ היה פטלי לנוח”ם בגרמניה. הקיבוצים הפולניים של ‘גורדוניה’ לא התמזגו בנוח“ם, ובמידה שיש הכשרה מעורבת הם אינם מוַתרים על זיקתם הברורה ל’חבר הקבוצות'. והחלה תחרות על הגדרה, חשדנות ואי־אמוּן. המצב היה ללא נשוא. לאחר דין ודברים ארוך ומיגע באנו לידי ההסכם הבא: אין עושים כל פעולת הגדרה של הבלתי־מוגדרים ואין עושים כל משאל אצל המוגדרים. החברים בארץ המטפלים בקבלת העליה יביאו בחשבון כי הקיבוצים המוגדרים של ‘גורדוניה’ מפולין שבאו לבוַריה ייקלטוּ בחבר הקבוּצות, והקיבוּצים של נו”ח מפולין ילכוּ לקיבוץ המאוחד וכל יתר העולים מנוח“ם יתחלקוּ שוה בשוה בין הקיבוּץ ובין ה’חבר'. ההנהגה בנוח”ם צריכה להיות מוסכמת על כל הצדדים (למעשה תהיה הנהגה פריטטית). הבירור נסתיים באוירה טובה. סודרה רשימת השליחים הנכנסים לעבודה בתנועה ובסמינר ואם לא יקרו שם אסונות, נדמה כי זה אחד הדברים החשוּבים שגמרנו בבאזל.

הצעתי כי ננסח משהו לפרסום בתוך התנועה אשר יעיד על הפגת המתיחוּת. וזהו הנוסח שנתקבל:

1. התנועה מחנכת תוך יחס הוקרה לכל צורות ההתישבוּת. בפעוּלה החינוכית בתנועה, בפגישות פעילים ובסמינרים יוסברו הערכים היסודיים המשותפים של התנועה ההתישבותית תוך מגמה ברורה לאיחוד התנועה הקיבוצית.

2. מוסדות התנועה בארץ יסייעוּ לעולי התנועה בקליטת העליה במשקי ההתישבוּת העובדת תוך התחשבוּת בצרכי המפעלים וקבוצות העולים.

3. מוסדות התנועה ימצאו את הדרך הנאותה לסידור מתאים של אותן קבוצות העולים אשר קיימו בעבר את קשריהן הישירים עם זרמים התישבותיים מסוימים בארץ.

לאחר הסדר עניני נוח"ם ולאחר בירור העמדות העיקריות הקשורות בקריאת ועידת האיחוד, יצאנו מבאזל במוסד מפלגתי אשר צריך לרכז את כל עניני השליחות המפלגתית באירופה ואשר צריך לשקוד גם על הכנת ועידת האיחוּד. את מזכירוּת המשלחת ירכזוּ באומגרטן⁶ ואנוכי. המזכירות בהרכבה המלא: באומגרטן, שומרוני, מ. סורקיס, נחום קוניאק, שאול⁷, ח. הופמן⁸, ילינק⁹, חנן ברקוביץ¹⁰ ונ. רוס.

לסיה, שינבוים¹¹, אדרת¹², רחל¹³ וכו' שישתתפו בסמינר של נוח"ם – כולם יושבים כאן ומחכים לויזות לגרמניה. הסמינר ייפתח לא לפני 20 לחודש זה.

שלום לכולכם. אליק

עם שליחים בריגה [ראשון משמאל. על ידו אריה בהיר וצבי עופר]

אליק מרצה ב’מושבת מנהלים עולמית של נצ"ח בצ’כוסלובקיה, 1937

1.1.47

– – – דווקא בתקופות של קטסטרופות גדולות ואסונות הפוקדים את הכלל מחפש לו הפרט פינת אושר משלו, ודבר זה אולי הוא הנותן כוח לאדם להתגבר על צרות רבות. אני מנסה להסביר לי את ההרגשה ה’אגואיסטית' הזאת ואת הצדקתה אף נוכח כל המזדמן לי פה לראות ולשמוע מחיי הפליטים והמחנות וכו‘. ומעניין, כי תופעה זו חזקה כל־כך באנשים שעברו בכל מדורי הגיהינום, כאילו שר ההיסטוריה היהודית עומד על גבם ומצליף ודוחפם לנער את צללי המוות והכליון, לחיות ולהתגבר ולהכעיס את כל הרוצחים ואת השונאים. האין זה פלא באיזה תנאים אנשים קושרים קשרי אהבה, מולידים ילדים ללא כל ידיעה מראש היכן ישכיבו את התינוק בהיוָלדו ובמה ילבישוהו. ראיתי בבאזל מקצת מאנשי גרמניה. ביניהם מהחברה: ליטאים ולטבים. החברים הללו (רק עשרות נשארו מכל התנועה היפה הזאת¹⁴) קשורים ביניהם קשרי גורל, עבר משותף איום להם, והם חיים כולם תוך דאגה הדדית כמשפחה אחת במובן הנעלה של המלה. ואני שומע – פלוני ואלמונית זוג, ויש להם תינוק, ומנדליט¹⁵ יביא משהו לתינוק משוייץ. חברה אחת בהריון. קיימת דאגה להשיג קצת כסף כדי להיטיב קצת את מצבם של החברים הללו הזקוקים למשהו נוסף למכסת המזון של אונר"א. שמחתי מאוד, כשעלה בידי להמציא קצת כסף לחברים הללו ולצרכים מסוג זה. יש דאגה לחברה חולה כרונית וכו’ וכו'. אני רואה בתופעות הללו חיוניות עצומה ואיזה כוח מופלא של יהודים היודעים ‘איבערלעבן’ (לבלות) את בני המן שבכל הדורות.

– – – לוּ החברה הסובבת היתה לוחצת פחות עלי – ותמיד יש איזה לחץ הנהפך לגורל אצל אדם הנתון במסגרת חברתית, העמוס תפקידים שמילוים הנאמן גורם להתאכזרות מסוּימת למשפחה ולילדים – הייתי מסוגל לעמוד במבחן זה ביתר ‘כשרון’. אך אפילו לא עמדתי במבחן בציון ‘טוב מאוד’, בהיותי מטולטל במשך שנים מתפקיד לתפקיד תוך הפוּגות קצרות – אין זה מפחית מן ההרגשה, אלא להיפך – היא מתעצמת יותר דווקא תחת פטיש הלחץ החיצוני. אם גוזלים ממך את האפשרות לחיים נורמליים נעשים הם יקרים לך פי שבעה.

– – – רצוני הפעם לא רק לחזור לארץ, אלא גם לחזור – הביתה לעבודה.

19.1.47, ברכבת לבראטיסלבה

– – – השכן שלי לתא התחיל להציג את עצמו באדיבות רבה ובשפה הצ’כית. ניסיתי לדבר אתו רוסית ולא ידע. החלפנו כמה מלים באנגלית, והשיחה נפסקה. כשהתחלנו להסתדר לשינה שוב התחיל לדבר והפליט שהוא וינאי החוזר מפראג. ‘הרי יודע אתה גרמנית’, פלטתי פתאום ומיד התחרטתי. ‘מובן מאליו’, ענה. התחלנו לשוחח והתברר שהוא יליד אוסטריה – פקיד. הייתי נבוך מאוד, כי זה לי הגרמני הראשון, שאני מדבר אתו על אדמת אירופה. לא ידעתי את נפשי. לא ידעתי איך לנהוג – להחריש או לשוחח ועל מה לשוחח. מי יודע מה היה מקומו והיכן בשנים הללו. פתאום שאל אותי, מאין אני בא. עניתי לו: ‘מפלשתינה’. ‘ואתה ערבי?’ הוא שואל אותי. ‘לא’, עניתי, ‘יהודי אני!’ והדגשתי חזק את המלה Jude. פניו נתכרכמו ולא הוסיף דבר, אך אמר כי שמע, שהמצב הכלכלי שם לא רע. אני לא יזמתי את המשך השיחה, והוא לא המשיך. הוא השתדל לגלות כלפי אדיבות בצורה מודגשת… הפגישה עם הגוי הזה והתנהגוּתו העסיקו את מוחי על משכבי לא מעט. והמחשבות רדפוּ זו את זו ואף נאבקו זו עם זו. מובן, כי לא בעיה לאומית העסיקה אותי באותו הערב (הגויים עמדו על דמינו, ואין לנו מקום ביניהם), אלא בעיה אנושית. רציתי לנחש את מחשבתו של האיש. האם ניעורים בו רגשי בושה על מעללי בני עמו, או צער על הפסקת מֵלאכת ההשמדה. לא היה בי ספק, שהזדהותי כיהודי מארץ־ישראל עשה עליו רושם – אך אין בי בטחון בטיב הרושם, ואוּלי נסיוני לדוּנו לכף זכות וליחס לו מחשבות והרגשות מסוימות הנם דברים בעלמא…

– – – לחלק מן השליחים העוסקים בעניני הצלה ועליה יש לפחות סיפוק בעבודה שהם עושים. הגענו להישגים רבים בשטח זה, ופרשה זו ראויה שתיכתב ותועלה באחד הימים בפרטיה לפני העולם כולו.

6.2.1947

– – – בחוץ יורד שלג. אותו השלג החודר לעצמותי זה ימים אחדים בטלטולי דרכים שונות ומשונות. אף־על־פי־כן יש לי סיבה מספיקה להיות שבע־רצון במידה בלתי־רגילה על שאני נמצא כרגע כאן, ולא באותה מצוקה (וצינוק) בהם הייתי כלוא ימים אחדים, שקדמו ללילה האחרון. לפני שלושה ימים כתבתי לך מכתב ממדינת מולדתו של משה ישראל¹⁶. המכתב נכתב בהשפעת מצב מסוּים שנמצאתי בו, והתחרטתי אחר־כך על ששלחתיו, אך הואיל ומכתב זה יגיע אליך לפני המכתב ההוא – הרי שלא יגרום שום דאגה. סיבת המכתב ההוא היתה תקלה חמורה שבאה עלי באותה מדינה¹⁷. אין לומר שאי־שם בגלגולי המחשבות השונות לא העליתי על הדעת אפשרות של תקלה, כשהחלטתי לצאת לכרך ההוא¹⁸, אבל שיקרה הדבר הגרוע ביותר – זאת לא שיערתי. וכאשר קרה – לא היה בו כל צל של תקוה שאצליח להיחלץ מן המצוקה בזמן קצר ובגלגולי נסים וצירופי מקרים שונים ומשונים. אַת בודאי משערת מה הענין, לאחר הפסקה של 22 שנה נפגשתי עם בני מולדתי הותיקים¹⁹ בתנאי קבלת פנים גרועים ביותר, שניתן להעלות על הדעת. אכן, פגישה ‘מלבבת’ מאוד, ואם החדשים הקרובים עד שובי הביתה לא יטשטשו את פרטי הרשמים על ‘הרפתקה’ זו, יהיה זה סיפור פיקנטי למדי על־יד כוס תה עם החברים הותיקים בקיבוצנו (מדוע ה’ותיקים' – ברור! ²⁰).

11.2.47

– – – הנסיעה מפראג הנה היתה מעניינת מאוד. בתא אתי ישבו: אשה עם ילד שילדה במחנה־הסגר נאצי. היא יודעת לספר סיפורים מופלאים על קורות חייה בזמן המלחמה, בהיותה תחת שלטון הנאצים, ואחר־כך עם הפרטיזנים, וכיצד ניצלה במידה רבה בזכות תינוקה. עתה היא נוסעת ממרסיל לארץ אל בעלה, שעלה בזמן הריונה – ב־1940, והוא עדיין לא ראה את בנו. ישב גם פקיד אוסטרי הנוסע בדרכון דיפלומטי לעבוד בקונסוליה האוסטרית הנפתחת בפאריס. ישב אדם אמיד בן צ’כיה הגר כיום בקנדה ושביקר בפראג כדי למכור את נכסיו. ואחרון אחרון – איש צבא צ’כי. כרגיל החלו השיחות בהיסוס רב, ובהמשך הזמן נעשו אינטנסיביות מאוד, ביחוד לאחר הערה מסוימת מצדי אשר גרפה גם את האוסטרי אל השיחה. הנושאים היו: המלחמה, אשמת הגרמנים, תכניותיהם האישיות והלאומיות, מלחמת היטלר ביהודים, הרוסים ומעצמות המערב, הפתרון לשאלת גרמניה כיום ולעתיד וכו‘. האוסטרי הציג את עצמו כאנטי־פאשיסט (כל גרמני טוען כיום, שהוא אנטי־נאצי), הוא דיבר הרבה על הניגודים בין האוסטרים ובין הפרוסים, על הצורך לעקור את הרוח הנאצית; הוא עצמו היה כל שנות המלחמה בחזית, ושם, בצבא, לא ידעו על תאי הגזים ועל שריפת מיליוני אנשים. כל זה נודע לו אחרי ששוחרר מן השבי (10 חדשים היה בשבי האנגלים). הוא דיבר בזכות השפטים בראשי הנציונל־סוציאליסטים, אבל… (כאן מתחיל ה’אבל' הידוע) כדי להפוך את העם הגרמני לעם דמוקרטי אסור לנהוג בו ביד חזקה, כי זה יביא לידי התמרמרות עצומה בהמוני העם, והיאוש יביא היטלר חדש, והראיה – גם היטלר הישן עלה לשלטון בשל חוסר־העבודה העצום ששׂרר בגרמניה. המסקנה איפוא – צריך לתת קיום לעם הגרמני, שלא להוציא מידו את חבל־הרוהר ולא את שלזיה וכו’. ועוד הערה יש לו: לא בדין הוא ששופטים את הגנרלים. הם אינם אשמים. הם רק מילאו את פקודות ה’פירר‘. ועוד הרבה ברוח זו. זוהי דמותו של ‘דמוקרט’ אוסטרי, ה’מגנה’ את הנאצים. אילוּ שמעת בהשתפך נפשו על סבל הגרמנים, על חוסר דירות וכו‘. דבריו כוּונוּ לעורר רחמים על סבלותיהם… האשה היהודיה לא טמנה ידה בצלחת, היא הודיעה, כי איננה מוצאת בנפשה כל רגש של רחמים כלפי הגרמנים, אחרי שהרגישה על בשרה את מעשיהם הוַנדליים. את דבריה ליותה בתיאורים מזעזעים של ‘הווי’ המחנות, של פרצופי הס. ס. ושל תעלוליהם וכו’. לגוי הצ’כי מקנדה היה תזיס ‘יסודי’ אחד: היטלר הפסיד במלחמה ברגע שהכריז מלחמה על היהודים, ושתי הוכחות לכך: ראשית, ידוע מתולדות האנושות, שכל צורר יהודים סופו ליפול; ושנית, היטלר גירש את היהודים מגרמניה, וגדולי המדע הלכו לאמריקה והכינו את פצצת האטום. האוסטרי ‘שלנו’ הרגיש את עצמו כאחד הנתון במצוקה, אך השיחה התנהלה ברוח ‘ידידותית’. באחת התחנות בצרפת ראה בעד החלון שבוי גרמני מלוּוה חייל צרפתי. הוא קפץ ורץ לתת לו סיגריה, והסביר לנו אחר־כך את רגש הסולידריות כחייל וכשבוי לשעבר. ‘והוא הרי סוף סוף אינו אחראי לשגעונותיו של היטלר’. נפרדנו ‘כמעט’ בידידות. נסיעה זו לימדתני פרק בענין תורת ‘אי התידדות’. אמרנו: החרם את הגרמנים, ואנו מתריעים על האנגלים והאמריקנים המתידדים עם הגרמנים בגרמניה. והנה אני נוסע ברכבת, וקשה לי לעמוד בפני יצר השיחה, ולוּ מתוך סקרנות בלבד, ומתוך רצון להגיד ולהגיב. ברור, כי השיחה הזאת אך מגבירה את היחס השלילי לגרמנים. אבל הבנתי, כי אופן דיבורו המתוק וההצדקה בעקיפין של הגרמנים מטשטשים באנגלי ובאמריקני את יחס השנאה. וכבר מתידד הוּא אתו ושנאתם מופנית נגד שונא אחר לגמרי – הרוסי. ואילוּ שמעת, איך ‘דיפלומט’ זה דיבר על אכזריוּת הרוסים ועל יחסם לשבוּיים הגרמנים וכו'.

פאריס, 17.2.47

– – – אני משלים במקצת עם הארכת שהותי כאן במשך חודש חדשיים נוספים, תמורת זה בכוונתי לחזור הביתה לגמרי… אם אסכם פעולה בחוץ במשך שנתים יכירו בזכותי לחזור הביתה. אני כבר חושב על עבודתי בבית – נהגות או עבודה אחרת, ועדיין לא סיכמתי לי. יש לי משיכה לאיזו שהיא עבודה בבית בלי טלטולים (אולי ‘קלת’?).

– – – ומעל לכל מגיע לי להיות בבית ולעבוד יום־עבודה נורמלי ככל החברים.

מינכן, 28.2.47

– – – כל היום ברכבות הגרמניות שאינן מוסקות, מלוכלכות, שחלונותיהן סתומים בשברי לוחות. הרגשת הפגישה עם ההמון הגרמני משוּנה. סקרנות מהולה זעם ושמחה לאידם, לקומתם הכפופה, להתרפסותם. כל היום ישבתי והקשבתי לשיחותיהם. כולם סובבו על ענינים פעוטים בלבד. טמטום ואדישות. השלמה עם הגורל… חברי לדרך, הנוסע כאן לא בפעם הראשונה, מצא לו דרך מיוחדת ל’נקמה' בגרמנים. הוא פורש בקרון לראוָה את כל המאכלים שהצטייד בהם, אוכל בנחת ולאט לתדהמתם העצומה של הגרמנים… אוי לה לנקמה כזו!

פאריס, 14.3.47

– – – ביקרתי בתיאטרון אידישאי קטן – – – הענין בכל המחזה הזה הוא בתגובת הקהל. – – – בקטע אחד שומעים מלחמת דברים חריפה בין אבי המשפּחה ובין הבן העומד לשאת אשה נוצריה. וכאשר הוא מרים את קולו ואומר לבן: ילדיך יהיו אולי יהודים למחצה, אולם נכדיך יהיו מרצחי יהודים – רעם האולם שעה ארוכה ממחיאות כפים. סימן שקלע לנקודה רגישה ומובנת לכל.

---

בשולי הפרק: בשליחות תנועתנו מאת וילי ר

מאת

אליהו שומרוני

פגישתי הראשונה עם אליק היתה עוד בשנת 1929; הייתי במחנה קיץ של תנוּעת ‘השומר הצעיר’ האוסטרית, ואליק הגיע אלינוּ לביקוּר עם משלחת תנוּעת הנוער הארץ־ישראלית אשר השתתפה בכנס עולמי של תנוּעות הנוער הסוציאליסטיות בוינה. לא במקרה נבחרה הבירה האוסטרית למפגש בינלאוּמי זה. הסוציאל־דמוקרטיה האוסטרית היתה גאה על הישׂגיה והנהלת ‘העיריה האדוּמה’ הפגינה את כיבוּשיה לפני נציגי העמים השונים. גם נציגי ארץ־ישראל העובדת, וביניהם אליק, התרשמוּ עמוק מוינה הפּועלית, ובבואם אלינוּ למחנה הקיץ לא פּסקוּ מהביע את התפּעלוּתם ממראה עיניהם. וּבודאי לא העלוּ על דעתם, שבביקוּר זה, בכפר אוסטרי קטן, ימלאוּ את שליחוּתם העיקרית.

בשבילנוּ, משתתפי מחנה הקיץ, היתה זאת הפּגישה החיה הראשונה עם הארץ; ועדיין זכוּרים לי היטב הימים המעטים שבילינוּ עם אליק בשירה, בריקוּדים וּבשיחת חברים. הרושם היה עצוּם, וההתלהבוּת במחנה כללית.

שנתיים אחר־כך שוב נפגשתי עם אליק בוינה. הפעם בדרכו לליטא. זה היה זמן מועט אחרי הועידה העולמית של ‘השומר הצעיר’, בה התפּלגה התנוּעה ונוסדה תנוּעתנו, תנוּעת נצ"ח. הוּא בא והסביר לנוּ את רקע הפּילוּג, ונדמה לי ששוּכנעתי מצדקת דבריו, לא במקרה, כי דווקא באוסטריה ידעוּּ לשמור על תנוּּעה סוציאליסטית מאוּחדת וכוּלנו האמַנוּ, כי רק תנוּעת פּועלים מאוּחדת תוּכל למלא את שליחוּתה בארץ ובעולם כוּלו.

היוּ אלה פּגישות קצרות וחטוּפות. חמש שנים לאחר־מכן הגיע אליק לשליחוּת ממוּשכת אלינוּ לוינה. זכיתי לעבוד במחיצתו במשך שנה ומחצה. רק אז הכּרתיו מקרוב ועמדתי על אָפיו העדין ועל תכוּנותיו הנפלאות. תוך כדי עבודה משוּתפת בתנוּעתנוּ וּבתנוּעת ‘החלוּץ’ האוסטרית נקשרתי עם אליק בקשרי ידידוּת עמוּקים, אשר לא נוּתקוּ עד יום מותו הטרגי. כעשרים שנה שקדתי על קשרים ידידותיים אלה, והם באו לידי גילוי בעשרות ואולי במאות פגישות בארץ ובחוּץ־לארץ, בכינוּסים תנוּעתיים שונים, ובפגישות ושיחות אישיות.

תנוּעתנוּ האוסטרית הגיעה בזכוּתו של אליק לידי התפּתחוּת והתקדמוּת יוצאות מן הכלל. היא היתה לתנוּעת הנוער החלוּּצית הגדולה והחזקה ביותר באוסטריה. היא התפּשטה והתרחבה בוינה ובערי השדה, ונוער יהודי משכבות שונות נכבש לתנוּעתנוּ. אליק ידע גם להלהיב גם לשכנע, הוא רכש לבבות; פּשטוּתו, צניעוּתו וטוב לבו קירבוּהוּ אל כל אדם צעיר; לא זו בלבד שרכש את לב הנוער, הוּא גם שיכנע, הסביר, התוַכּח ולא ויתר עד שדלה את כל טענותיו של היריב. בימים ההם היתה לתנוּעה הקומוּניסטית השפּעה חזקה בקרב הנוער היהוּדי באוסטריה, ולא פּעם עמדנוּ לפני הבעיה לשמור על שלמוּת תנוּעתנוּ מפּני השפּעתם ההרסנית. אליק ידע לעמוד בפני ההתקפות הללוּ, ותוך ויכוּח עם גורמים עוינים לבנות ולהרחיב את התנועה ולבססה מבחינה ארגוּנית ורעיונית. אין ספק שבזכוּת שליחוּתו המוּצלחת סוּגלה התנוּעה לעמוד בפני הזעזוּעים הקשים שעברוּ עליה עם כיבוּשה של אוסטריה על־ידי היטלר. – אליק שוב לא היה אתנוּ בימים הטרגיים ההם. אך מיד התקשר אתנוּ ודאג להמשך מפעלו ולקליטת העולים יוצאי תנוּעתנוּ. עם פּתיחת שערי וינה הנאצית בא אלינוּ, אמנם לביקוּר קצר, כי לא קיבל רשיון אחר מה’גסטאפּוֹ', – אך היה זה ביקוּר מעודד וּמרענן באותם הימים השחורים. הוּא התעניין בגורלם של כל החברים, בגורל תנוּעתנוּ ובסיכּוּיי עתידה. הוּא יעץ, עודד ועזר כמיטב יכלתו. מוינה המשיך דרכו לאנגליה, כדי לקבּל שם את חברי תנוּעתנוּ שלא יכלוּ לעלות לארץ ואנוּסים היוּ למצוא שם מקלט זמני עד עלייתם לארץ.

ועוד פּגישה אחת בגולה חרוּתה יפה בלבי: עם סיוּם מלחמת העולם השניה, בהיותי בשליחוּת בגרמניה הכבוּשה, – הופיע אליק אצלנוּ במינכן ביום בהיר אחד, והפּעם כשהוּא בדרכו אל שׂרידי תנוּעתנוּ באירופּה. נזכרתי בפגישתנוּ בוינה בימי היטלר, ערב מלחמת העולם השניה, וחשבתי בלבי: משטר אימים זה אָמנם נהרס, אך אתו נהרסוּ גם חלקים יקרים מאוד של עמנוּ ושל תנוּעתנוּ. השׂרידים שנשארוּ בחיים זקוּקים לעידוּד רב, ללב חם, ליחס אנושי ויהוּדי עמוק, ואין רבים המסוּגלים כאֶליק למלא שליחוּת בתקוּפה כזאת.

עם מותו הטרגי אבד לתנו דעתנוּ איש יקר ושליח מסוּר וּמוּכשר, ולרבים מאתנוּ חבר וידיד אהוּב ונאמן.

קיבוצי נצ"ח

קיבוצי נצ"ח

מאת

אליהו שומרוני

---

יש לשמור על הגרעינים

מאת

אליהו שומרוני

אף כי לא השתתפתי עד היום במועצות של הקיבוץ, הנני מרגיש בשני ימים אלה של המועצה רוּח עליה ושׂגשׂוּג. אמנם נשמעוּ גם דברים מרים: חברים מן העליה החדשה פרשו. בודאי יש נימוקים לכך. פה שמענוּ סנוּניות ראשונות של דעות הקובלות על מיזוּג החברים החדשים עם החברים הותיקים. שאלוּ כאן: למה פּילגוּ את ‘קלוסובה’?¹ אולי היתה זו באמת אחת הסיבות לעזיבה שדוּבּר עליה?

נעשו שגיאות הרבה בשטח קליטת העליה. גם קבוּצת ‘רצון’², אשר את חבריה ליויתי בדרכם לארץ, מצאתי עכשיו בדכדוּך־נפש. בקשי מתחברים חברים בתנוּעה בגולה אחד לאחד עד שנוצר גרעין, הגרעין עולה לארץ, והנה פה עומדים לפני בידוּל חברים ופיזוּרם.

בנוגע לקיבוּץ שנוצר בטבריה, הרגשנוּ שאיננוּ יכולים לקבל חברים נוספים לקיבוּצנוּ בכנרת. מצד שני רוצים החברים החדשים להתנסות בכּל מחדש. עליהם להתלבט כל אותם הלבטים שפקדוּ את החברים הותיקים. מובן, שחובה להשתדל להקל להם את היקלטוּתם בארץ, שלא לתת להם לחזור על השגיאות שנעשו על־ידי קודמיהם. ביחוד יש לשמור על הגרעינים ושלא לפוררם. אסוּרה גישה של חלוּקת אנשים בין הפלוּגות בטרם הגיעוּ לארץ. את הגרעינים שנוצרוּ בתנוּעה בגולה יש לטפּח.

יערי מדבר על שלום ועורך מלחמה

אשר לדברי הח' יערי. בשבילי היו דבריו קשים מאוד. הרגשתי שרחוקים הם מאוד מאמת. הוא דיבר כל כך הרבה על איחוּד ועל שלום. הוא דרש נאה, אבל לא קיים נאה. יש הוכחות חותכות למעשים שנעשוּ, על־ידיו ועל־ידי חבריו, כלפי אותם החברים בתנועה המתנגדים לדעותיו של יערי. הוא דיבר כאן על שיטה אדמיניסטרטיבית והזהירנוּּ מפני הליכה בדרך זו. אוּלם אנחנו חברי ‘השומר הצעיר’ מססס“ר הרגשנוּ יפה על גבנוּ שיטה אדמיניסטרטיבית מה היא. באותן הארצות שהחברים מצטרפים לקיבוּץ הארצי לא נתנוּ לנוּ לפתוח פינוּ. ואפילוּ במקומות אחרים, שאינם מצטרפים לקיבוץ הארצי, כמו בצ’כיה, בוינה, גם שם אין נוהגים בנו אחרת. בצ’כיה הזהיר יערי מפני חברינוּ ותבע למנוע מהם את הכניסה לעבודה בנוער. מוינה דורשים איש מן ‘השומר הצעיר’ מססס”ר, אך כאן בארץ מציעים במקומו איש אחר – מן הקיבוּץ הארצי.

1929

---

הנהגת 'השומר הצעיר' דוחקת הקץ

מאת

אליהו שומרוני

מורגש הצורך להבהיר לעיני החברים בקיבוּץ את מצבנוּ ואת עמדתנוּ בתוך התנועה העולמית – ‘השומר הצעיר’. אם עוד לפני זמן־מה היוּ שקיווּ למצוא הסדר מניח את הדעת בתוך מסגרתה הקיימת של התנוּעה, באה הישיבה בבנימינה וגרמה לנו אכזבה מרה. בישיבה זו עם חברים מן ההנהגה העליונה שלל הרוב שלילה מוחלטת את דרכנוּ – את נסיוננוּ להתלכד בתוך הקיבוץ המאוחד, כמסגרת כללית לתנוּעה הקיבוּצית כוּלה, ואת האוריינטציה על מפלגת פועלי ארץ־ישראל, כמסגרת מעמדית מדינית כללית של ציבוּר הפועלים בארץ.

בעקבות הישיבה בבנימינה נתקיימוּ ישיבות של המועצות הראשית בארצות שונו, וסיכוּמן הוא שלילת האפשרוּת למצוא שפה משוּתפת אתנוּ. מנגנון הקיבוּץ הארצי מיסודו של ‘השומר הצעיר’ פעל במהירות ברוב הארצות לגיבוּש התנוּעה ברוּחו. נוסף על ההסתדרות בלטביה, שהיא בלב ונפש אתנו, התיצבה לצדנוּ בימים האחרונים גם ההסתדרוּת באוסטריה. הידיעות מליטא הן, כי שם עדיין החברים מתלבטים. קיים שם הרצון שהקיבוּץ הליטאי יצטרף מסגרת הקיבוּץ הארצי, אך עם זאת מחייבים אוריינטציה על מפלגת פועלי ארץ־ישראל. בקרוב יתלבנוּ ודאי הדברים.

הרוב בועידה העולמית של ‘השומר הצעיר’ העומדת להתכנס בקרוב, ידחק בוַדאי להכרעה מידית בויכוּח הקיים בינינוּ. אין בכוחנו למנוע את דחיקת הקץ, כלומר, אין בכוחנוּ למנוע את הרוב מהכרעתו בעד פילוג¹. במצב זה עומדת לפנינוּ השאלה מה תהיה דרכו של קיבוצנו אחרי ההכרעה הנדונה – הכרעה לפילוּג?

אפשרוּיות שונות ייתכנוּ למחרת הפילוּג, אוּלם לפנינוּ דרך אחת בלבד, גם אם תהיה קשה מאוד. הדרך הקלה היא, ויתוּר על ערכים ותפקידים שאנו נושאים אתנו ושנלחמנו עליהם עד עתה: הן במסגרת התנועה העולמית, הן בתוך הקיבוץ המאוּחד. במקרה זה עלוּל הקיבוּץ להיות לאחת הפלוּּגות בתוך הקיבוּץ המאוחד; והתנוּעה השומרית שלנו בגולה תחדל להיות תנוּעה חינוּכית בקרב הנוער. פירוּש הדבר, כי עליה על הדרך הקלה אומרת ליקוידציה. אני חושב שלא נוכל ללכת בדרך זו. אולם הבחירה בדרך הקשה מחייבת לא רק אמוּנה בצדקת דרכנו, אלא גם ריכוז כוחות מכסימליים לפעוּלה בתנוּעה, הרגשת אחריוּת גדולה ואמוּנה כי על אף הכל נצליח.

אם הרוב יכריע בועידה הקרובה בעד פילוּג, יוּטל עלינו להקים מסגרת שניה של תנועת ‘השומר הצעיר’ בגולה; ונצטרך להביא לפני הנוער תכנית פעוּלה חדשה. מה יהיוּ יסודות התכנית? יסודותיה יהיוּ מותאמים לתנוּעת נוער קיבוצית ציונית־סוציאליסטית. לא נשלול את השיטות החינוּכיות בנוער בגולה כפי שנתגבשוּ בתנועה העולמית. אוּלם נתבע את ביטוּל ההתבדלוּת של הנוער בעלייתו לארץ – פרי המגמה של הרוב ב’השומר הצעיר'. אנו נורה לנוער דרך למעמד פועלים מאוחד ולתנועה קיבוּצית מאוּחדת. דרכנוּ בנוער בגולה תהיה אחרת מדרכה של המפלגה בנוער בגולה. אנו נבנה תנועת נוער חינוכית עצמית. אך אין פירוּשו של דבר, שתנועתנו העצמית בגולה תיצור לעצמה אידיאולוגיה מיוחדת. אנו ניצור תאים להכשרה אישית עצמית, אך נדריכם לאותה הדרך האידיאולוגית האומרת: תנועה קיבוצית מאוחדת וארגון פוליטי מאוּחד של הפועלים.

את דרכנוּ בתוך התנועה העולמית הנני רואה כאָטאפה, כשלב בדרך השומרית. לכן הנני מאמין, שההתפּתחוּת הנוכחית בתנוּעה העולמית, המביאה ליצירת שתי מסגרות לתנוּעת ‘השומר הצעיר’, עוד עתיד לה מפנה. אם תנועת ‘השומר הצעיר’ תרצה להיות נאמנה לאידיאלים שלה, יבוא המפנה. אז תגיע התנועה העולמית לעמדתנוּ ותמצא – כמונוּ – את הדרך למפלגה ותנועה הקיבוּצית.

1930

---

מתיחת הקו בקיבוץ המאוחד

מאת

אליהו שומרוני

מהו מקור הקשיים? לדעתי נובע מקור קשיינוּ בפנים הקיבוּץ המאוחד מ’מתיחת הקו' של האידיאולוגיה הקיבוּצית על־ידי הרוב שבקיבוּץ. עלינו כבר עבר הנסיון הקשה – על כל תוצאותיו – של ‘גיבוּש’ ו’מתיחת הקו' בתנועה העולמית הקודמת¹. אולם אם היה מקום לחזיון זה בתנועת נוער בגולה, כשקביעת האידיאולוגיה החברתית על כל נוסחאותיה המדויקות היתה לה למטרה מרכזית בהתפתחוּתה, הרי לא תיתכן תופעה כגון זו בקרב חלק חשוב של התנועה הקיבוּצית ־ הקיבוץ המאוּחד, אשר ענינים חיוניים ומציאות־חיים ריאלית קובעים את דרכו בארץ.

אפשר לקבוע הנחה אחת: עדיין לא נוצר טיפוּס קיבוּצי אחיד, ועדיין רבים ושונים מקורות יניקתה של התנוּעה הקיבוּצית על כל גווניה וגילוּייה. השאלה, לאן פני התנועה מוּעדות מתיצבת ותתיצב, במוקדם או במאוּחר, לפני כל גוּף קיבוּצי או קבוּצתי בארץ. מתוך מסיבות וגורמים רבים היינוּ הראשונים לגשור גשר בין העליה השניה והשלישית ובני התנוּעה החלוּצית הכללית שבקיבוּץ, מכאן, ובין תנועת נוער חינוּכית, מכאן. ראשונים היינוּ, אך שוּב אין אנוּ היחידים. בסיפוּק נציין את שינוּי הקו בקיבוּץ המאוּחד לגבי הרזרבה שלנו בגולה, לגבי קביעת חינוּך ממוּשך יותר ומלא יותר, לקראת חיי קיבוּץ, ודווקא בדרך של תנועת נוער חינוּכית. אוּלם בפנים הקיבוּץ המאוּחד נשמע כיום קולם של ‘דוחקי הקץ’ להריסת המחיצות בתוך הבית האחד, אותן מחיצות אשר עדיין (אמנם לא לתמיד) הן מוצדקות מבחינת התנאים שבהם נתוּנה התנועה הקיבוצית על ממשיכיה; ואשר, נעיז לומר, אינן גורמות נזקים חמוּרים כל כך, שיחייבוּ מלחמת תנוּפה בהן.

יתכן, שיש ויש הגיון רב באוניפיקציה של הקיבוּץ, בחתירה מהירה לאחדוּת, למונוליטיות של כל החלקים. יש בכך הרבה מן הנועז, מחתירה לגדולות, מן השאיפה למכּסימוּם. אולם לא נדחק בדרישה עקשנית מאת כל גוף חדש הרוצה להצטרף לקיבוּץ: לקיים כל אות וכל תג שנתקדש בהליכותיו.

שתי דרכים לתנועה: טיפוּח המסגרת העצמית של כל גוּף קיבוּצי ארצי העושה להעמקת ההבדלים, ולהעברתם אל זירת התגוששוּתו של הנוער העברי בגולה, מלחמת אחים והתפוררוּת החזית גם כלפי חוץ; או חתירה מתמדת של כל חלקי התנוּעה להתיצב על דרך אחת משוּתפת. האם מתוך ההתפתחוּת והשינוּיים, שחלוּ ברבות השנים בכל גוּף קיבוּצי ארצי לא נשמע את הקול התובע איחוד? – מי יאמר, שהתהום שנפתחה לפני שנים בין הקבוּצה הותיקה ובין הקיבוּץ הגדול, עדיין בעינה עומדת, בלי זעזוּעים ובלי שינוּיים? – והקיבוּץ הארצי השומרי, האם לא חלוּ תמוּרות וחליפות בתפיסתו הקיבוּצית? ההתלבטוּת הפנימית הקשה של הקבוצה הקטנה, עמידתה במבחן הנאמנות לעקרונותיה, חוסר הסיפוּק, והתוכן ב’חבר הקבוּצות', מחייבים אותה לחרוג ממסגרתה ולחפש משענת בגוּף גודל בתנועה. ומאידך גיסא, הקיבוץ המאוחד שינה, אגב מלחמת קיוּמו, את דרך בנינו הממשי, אף כי נשאר הנוסח העקרוני הקודם.

על כן שאלת ‘מתיחת הקו’ האידיאולוגי של הקיבוּץ המאוּחד נוגעת לא רק למצבנו אנו בקיבוּץ. זו היא שאלת הרחבת המסגרת או צמצוּמה, שאלת הכשרת התנאים לאיחוּדה של התנוּעה כולה.

1931

---

תנועת נוער מאוחדת

מאת

אליהו שומרוני

לוּ יכולנוּ לתאר בדמיוננוּ פגישת שתי התנועות (‘השומר הצעיר’ – נצ"ח ו’החלוּץ הצעיר') ללא ‘מסורת’ השנים, היו הצעותינו מופיעות כהצעות הקיבוץ המאוחר כולו. אולם מאימתי קבע הקיבוץ המאוחד כי דרך אחת ויחידה טובה בגולה – והיא דרכו של ‘החלוּץ הצעיר’? דבר זה אינו עומד בהתאמה ליסודות הקיבוּץ. רואה אני שדברים הרבה בקיבוּץ נקבעו לגבי הגולה כריאקציה על דרכם של ‘השומר הצעיר’ מיסודו של הקיבוּץ הארצי ושל ‘גורדוניה’. ומה שמפריע כיום בהקמת תנועת נוער אחת ומאוחדת של הקיבוץ המאוחד היא ההנחה שנקוּדת המוקד של הקיבוץ בגולה הוא ‘החלוּץ’, וכי תנועת הנוער אינה אלא בחינת פרוזדור לו.

טבנקין קבע, שהקיבוץ המאוחד צריך להתבסס גם על ‘החלוּץ’ וגם על תנועת הנוער – ואנו מסכימים לכך. אולם למעשה לא ראה הקיבוץ לפניו אלא את ‘החלוּץ’, ועד היום לא עלה בידו להפוך את ‘החלוּץ’ לתנועה חינוּכית. הקיבוץ איננו כיום הכוח היחיד ב"החלוּץ', ולעומת זה תנועת הנוער היא כיום הכוח במחנה ארץ־ישראל העובדת.

על הקיבוץ לקבוע לו למטרה את איחוּד תנועת הנוער ואת זרימתה לתוך ‘החלוּץ’. תנועת הנוער הקיימת אינה עומדת בשום התאמה לצרכי הקיבוּץ ולכוחו הממשי בארץ. הקיבוץ לא הרויח מכך, שריכז כל השנים את מיטב כוחותיו בהפיכת ‘החלוּץ’ לתנועתו והזניח מתוך כך את פיתוּח תנוּעת הנוער שלו.

הצעתנוּ מכוּונת להקים תנועת נוער אחת, המחנכת לקיבוץ המאוּחד. השאלה היא אם יכול הקיבוץ המאוּחד להרשות לעצמו להופיע בגולה כחזית נפרדת. שהרי הפירוּד הזה אינו נובע מתוך פירוד רעיוני עמוק, אלא מתוך מציאוּת מסגרות ארגוּניות שונות. אני חושב, שהקיבוּץ עדיין לא קבע, שדרכנוּ החינוּכית אינה הולמת את צרכיו. מתוך דברי חברי המזכירוּת לא יכולתי להבין מה הוא הדבר העיקרי המונע אותם מקבל את הצעתנו. הלא מה שנדרש כל השנים על־ידי הקיבוּץ מוּצע על־ידינו כהנחה יסודית. אימוּץ כוחות תנועתנוּ בגולה יביא מאליו לידי כיבוּשים חדשים. אין לחכות להגשמת האיחוּד מאליו. הדבר מחייב מעשה מקדם ומסַכּם.

הישיבה כיום חוזרת על הישיבה בעין־חרוד¹. הפירושים שניתנו כאן מיותרים במידה רבה. למשל, אין אני סבוּר שהקיבוץ המאוחד מניח צוּרת חינוּך אחת בגולה. אני חושב שקשה מאוד לחנך בתוך ‘החלוּץ’ במקומות שאין אנחנו מהווים בהם רוב חברים לקיבוץ המאוחד. החלטותיהן של הועידות החלוּציות אינן מספיקות לחנך נוער ברוחנו הקיבוּצית והפוליטית. תפיסתנוּ לגבי מהוּת ‘החלוּץ’ מזדהה לגמרי עם תפיסתו של הקיבוּץ. אני חושב שתנועה חלוצית בעלת תוכן יכולה להיבנות גם על־ידי תנועת נוער בעלת שלוש שכבות. יודע אני, שהדבר אינו קל, אך אם נהיה מפורדים אנחנו נידחף לדרכו של הקיבוּץ הארצי.

נתקיים בתוכנו בירוּר סביב שאלה זאת. הבינונוּ, שבכל ארץ לא תוּכל להתקיים אלא הסתדרוּת נוער אחת בלבד. דבר זה מחייב איחוּד. בדיוּן בשאלת האיחוּד מתעוררת שאלת ליטא וכדומה. ‘החלוץ הצעיר’ בליטא עדיין לא יצא מגדר נסיון, ואילו הסתדרות ‘השומר הצעיר’ קיימת שם זה זמן רב ובהיקף גדול. אם מציעים כאן שתישאר בליטא הסתדרוּת אחת בלבד ואם מבטלים את ההסתדרוּת בעלת שלוש השכבות, הרי פירוּשו של הדבר: ביטול ‘השומר הצעיר’ – נצ"ח בליטא.

1932

---

לאיחוד הקיבוץ ותנועות הנוער

מאת

אליהו שומרוני

בסוף דברי טבנקין היתה דרישה אחת: בל יבואו הקיבוצים¹ בהחלטה מסוימת למועצה. בתוך הקיבוּץ המאוחד מקוּבל שצירי הפלוּגות באים למועצה בלי דירקטיבות מסוימות. אולם לנוּ, לחברי ‘השומר הצעיר’, לא היתה אפשרות אחרת מאשר לבוא למועצה ולבטא את אשר התברר בתוך הקיבוצים. איננוּ מופיעים במועצה זו להגן על חוסר השיתוּף שהיה בינינוּ בתקופה האחרונה. התקוּפה הראשונה של היותנו בקיבוּץ המאוחד לא עברה בסימן של חוסר פעוּלה וחוסר שיתוּף. תמיד אמרנוּ, שהאוטונומיה קיימת כתוצאה מחילוקי הדעות שהו קיימים בינינו, אך האוטונומיה הרחיקה לכת עד כדי חוסר כל שיתוּף, ועל כן נתקבלה הקריאה, שהופנתה אל הקיבוצים השומריים בישיבת יגור, שיגדירו את עצמם ואת דרכם בקיבוץ בכל הרצינות הדרושה.

הקמת תנוּעה גדולה בגולה

אנחנוּ שותפים לקיבוץ בהנחה, שהיצירה בארץ והמפעל המתגשם הם הקובעים את דרכיה ואת אמצעיה של הפעוּלה בגולה. הויכוּח המתנהל בינינוּ אינו רק על שיטות חינוּך ועל מבנה תנועת נוער. הלחץ מצדנוּ לאחדוּת שלמה לא היה מבוּסס דווקא על הזדהוּת שלמה בכל שאלות הקיבוּץ. מאחורי המניעים העיקריים שפעלוּ בתוכנוּ בכיווּן לאיחוּד, היתה ההנחה, שהגיעה השעה לקיבוץ ליצור לעצמו בגולה תנועת נוער גדולה חינוּכית, חלוּצית, שתתאים לתקוּפה זו בתנועה החלוּצית בגולה ולצרכי הקיבוץ בארץ. לא ייתכן לסבול עוד את הדיספרופורציה הגדולה שבין כוחו הגדול של הקיבוץ בארץ ובין מיעוּט כוחו בגולה. גם מתוך הבירוּר בסעיף הקודם, על המצב התרבוּתי והחברתי בפלוּגות, בולט יותר ויותר ההכרח ביצירת כלים מושלמים יותר לפעולתנו בתוך הנוער בגולה. חשנו בהתרופפוּת החוסן התנוּעתי של הקיבוץ בגולה וראינו צורך ואפשרות לעצמנוּ לתרום את חלקנו במפעל זה של חיסוּן הקיבוץ.

אגב חילוּפי דעות על תוכן האיחוּד התבלטוּ גם הניגוּדים הקיימים בינינוּ. סלע המחלוקת לא היה דווקא בשיטה החינוכית בגולה. הדברים נגעו גם לדרך הקיבוץ בארץ. הננוּ חושבים, שפעולה חינוכית בגולה שיש לה ערך, בדין שנראה את פריה המכסימלי בדפוּסי חיים שלמים בתוך הקיבוּץ בארץ. זהו תוכן מלחמתנו על ריכוּז יוצאי התנועה בתוך נקודות הקיבוץ. עכשיו מעריכים הכל את כניסת הגוּש השומרי² לכפר־גלעדי; נתבררה לכל צדקת הדרך הזאת. ענין דומה לזה יכול לצוּף מחר במשק ותיק אחר בקיבוץ. שאלת אופן ההשלמה בקיבוץ נהפכת לאחת השאלות היסודיות ביותר. דרך הריכוּז של חניכי תנועת נוער היא הדרך הנכונה והמבטיחה ביותר לא רק לקיבוצים השומריים, אלא לקיבוּץ כולו. בפגישת באי־כוח התנועה בדנציג נתקבל הרעיון הזה כיסוד חינוּכי לא רק בשבילנו, אלא בשביל תנועות הנוער של הקיבוּץ כוּלו.

איחוּד הנוער

בכל פרשת המשא־ומתן על האיחוד היינוּ חוסכים לעצמנו הרבה מאוד מרץ, אילו היתה לפני שמונה חדשים למזכירות הקיבוץ עמדה אחרת. גם אותנו לא סיפק מצע דנציג³. ראינו בו חוסר שלמות וחוסר מונוליטיוּת. אף־על־פי־כן קיבלנו אותו בלי פירוּשים והוספות. לא כן מזכירות הקיבוּץ בישיבתה שנתקיימה בחיפה. אמנם גם בישיבת המזכירוּת נמצא חלק מן החברים שהציע לקבל את המצע בלי להניח אבני נגף על דרך האיחוּד. אולם לבסוף גברה המגמה לחטט ולפרש, והעיקר: להכריע מראש בשאלות השנוּיות במצע במחלוקת, ודבר זה עשה לאַל את האיחוּד. דברים שנתקבלוּ על־ידי באי־כוח כל התנוּעות בגולה, כגון: ריכוז העולים והעמדה ב"החלוּץ‘, נשללו בהחלטות המזכירות בחיפה. טבנקין לא סיכם בדבריו את היסודות שעליהם יושתת האיחוד בגולה. הוא הסתפק בקביעת הרוח העיקרית במצע דנציג: סטטוּס־קווֹ בכל השאלות השנוּיות במחלוקת ועל יסוד זה הוא מציע להשאיר לויכוּח גם את שאלות הריכוּז והזיקה הישרה ל’החלוץ’, מצע דנציג לא קבע יסוד פרינציפיוני להשאיר הכל במצב של סטטוּס־קווֹ. למעשה מביאה הצעת טבנקין ליצירת פדרציה חסרת תוכן משותף, בלי פתרון מינימלי לשאלות, בלי כושר פעוּלה, בלי קביעת דרך לגבי הארצות החדשות וכו'.

המקורות לחוסר השיתוּף בקיבוּץ

כולנוּ כואבים את כאב חוסר השיתוּף בין ‘השומר הצעיר’ – נצ"ח ובין הקיבוּץ כוּלו. וכאן במועצה קל לנוּ לשכוח את מצב הדברים בגולה. למהוּתו של דבר, גם בגולה אין כל אפשרות להמשיך במצב הפירוּד באותה מידה שאין להשאיר את המצב הקיים בארץ. הצעת איחוּד בארץ בלבד אינה פותרת את השאלה כלל וכלל. לכן הצענו למן הרגע הראשון יצירת התנוּעה האחת בארץ ובגולה. לנו אין חשיבוּת בכניסה האוטומטית של הקיבוצים השומריים שלנו לקיבוץ הארצי המאוחד. אין ערך מכריע בתוספת מספרית של 400 איש לקיבוץ המאוּחד, אם הצעד הזה אינו מלוּוה צירוף כוח פוטנציאלי תנועתי. בקיבוּצים השומריים היתה בזמן האחרון בדיקה יסודית מאוד של דרכנוּ, ואין ספק שבהרבה שטחים צוּינה התקרבוּת הדדית בינינוּ ובין הרוב בקיבוץ; עם זאת לא נעלמוּ מעינינו חילוּקי הדעות וההערכות שנשארו עד היום. לנו היתה וישנה גישה אחרת לגידוּל הנקוּדות הקיבוּציות. הסעיף בתקנון על גידוּּל לפי היכולת הכלכלית והחברתית היה לגבינו לממשוּת. בנין הנקוּדה היה מחוּשב ומיוסד על ריכוּז חניכי התנועה. בדרך זו הלכנו, ונדמה שהצלחנו בה.

הצעתנו לאיחוד כיום אומרת יצירת תנועת נוער אחת מאוחדת, לא פדרציה. תנועה זו תהיה קשוּרה קשר גורלי אל ‘החלוּץ’ ותמלא בו את התפקיד המכריע. בוגרי התנועה יהווּ את הגרעינים היסודיים בסניפי ‘החלוּץ’ ובהכשרה, אך עם זאת חייבת התנועה להישאר עצמאית. בחינוך הנוער לקראת הקיבוץ אנו רוצים להשיג מכסימוּם של יכולת להגשמתו. את דרך הריכוּז שנקבעה לא ראו בנציג כגורם מפריע לאיחוּד, ואני חושב, שהיסוד החינוכי הזה חייב להישאר גם כיום. אינני יודע מה יהיה גורל ההחלטות שתתקבלנה במועצה. אנו מצדנוּ מבטאים כאן, במידת היכולת, דברים שהובררוּ בתוכנו בפרק זמן ממושך מאוד. יש אפשרות רבה של התקדמוּת, של הגברת כוחנו בארץ ובגולה. הסיכוּם בדין שיהיה: יצירת הכלי המאוחד, השלם, על יסודות מסוימים בלי טשטוּש, על חילוּקי הדעות הנשארים בתוך מצע דנציג. לא כל ציר במועצה יכול לחדור לפרטי הדברים הנדונים, אבל כל אחד יכול להבין את הצעתנו בשלמותה. אם היא תתקבל – תהא מבוּססת התקוה, שנמצא מן המועצה מלוּכדים ומחוּסנים לקראת הבאות.

הצעת סיכּוּם

בשם הקיבוּצים השומריים הנני להביא הצעת סיכוּם זו:

1. המועצה קובעת את ההכרח באחידותו הארגוּנית השלמה של הקיבוּץ בארץ ושל תנוּעות הנוער החינוּכיות החלוּציות הקשוּרות בו בגולה.

2. בהתחשב בקשריהם הבלתי־אמצעיים ואחריוּתם המיוּחדת של הקיבוּצים השומריים לתנועת ‘השומר הצעיר’ בגולה מכירה המועצה בצורך להגשים, עם ביטוּל האוטונומיה בארץ, את איחוּד התנוּעות בגולה.

3. איחוד תנועת הנוער בגולה מתכוון ליצירת הסתדרוּת עולמית עצמאית אחת של נוער חלוּצי על היסודות העיקריים הבאים (שהונחו בפגישת דנציג על־ידי באי־כוח ‘החלוּץ הצעיר’, ‘השומר הצעיר’, ‘ברית־העולים’):

א. חינוך לקראת כל מפעלי ההסתדרות והקיבוץ והתיצבוּת לרשוּתם.

ב. השתייכוּת מלאה של בוגרי התנועה ל’החלוּץ' ופעילוּת בכל שטחי עבודתו וחייו.

ג.ריכוּז חלוּצי התנוּעה בתוך מקומות הכשרה פתוּחים לכל חברי ‘החלוּץ’. חברי ההסתדרוּת והנספחים אליהם מתארגנים בקיבוצי עליה לקראת עלייתם לארץ והגשמתם בקיבוץ.

ד. קיבוצי העליה מתרכזים במידת אפשרויותיו של הקיבוּץ בארץ ביחידות מסוימות.

ה. בעניני השכבה השלישית, השיטה החינוכית והאוריינטציה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, – נדחית ההכרעה לאחר הועידות העולמיות.

הודעה (בשם הקיבוּצים השומריים):

'אנחנו הבאנו הצעת איחוד הקיבוץ בארץ והתנועות בגולה לפי אותם היסודות המהוּתיים, שלוּבּנוּ ושבוררוּ במשך תקוּפה די ממוּשכת בתוך קיבוּצינו השומריים בארץ ובתנועת ‘השומר הצעיר’ – נצ"ח בגולה. בבירוּרים בתוך המועצה הופיעוּ הצעת חדשות לאיחוּד השלם בארץ ובגולה. לקבוצת צירי הקיבוּצים השומריים במועצה לא היתה כל יכולת לקבוע על דעת עצמם עמדה סופית להצעות החדשות, לא רק מפני שההצעות הללוּ הן בניגוּד להכרתה, אלא ביחוד מתוך הסיבה המובנת, שההצעות הללוּ לא הועלו על סדר־יומם של קיבוצי ‘השומר הצעיר’ והתנועה בגולה.

המועצה המורחבת של הקיבוץ המאוחד החליטה את אשר החליטה – ההחלטות הללוּ יכולות לעבור לדיון חדש ולהחלטה בתוך הקיבוּצים השומריים ובתנועה. שום סיכוּם אחר של השאלה הזאת במועצה אינו נראה עכשיו לעין'.

1933

---

הנסיון שלא הצליח

מאת

אליהו שומרוני

¹

לפני המועצה² היה ברוּר, כי אנו עומדים לפני סיכוּם הדברים. וכדי לראות נכוחה את מצבנוּ, צריך יהיה להעריכו לא כמקרה, אלא כהשתלשלוּת הכרחית של התפתחוּתנו. נשארתי בהערכתי הישנה – מקור הסתירה שנמצאנו בה כל הזמן הוא באיחודו הבלתי־טבעי של קיבוּצנו עם קיבוץ עין־חרוד. אם נרצה להיות כנים עם עצמנוּ, נודה כי ניסיון איחוד זה סופו להסתיים בכשלון גמוּר. אני רואה את עצמנוּ כענף מתנועת ‘השומר הצעיר’ העולמית, וכי חלה בנו (באגף הרוּסי) התקדמוּת רעיונית מהירה יותר מאשר בשאר החלקים. והצעד הזה העמיק את התהום בינינוּ. אוּלם גם לאחר העמקת התהום, המשכנו בתורת ‘השומר הצעיר’. לוּ הסקנוּ מסקנות אחרות בשטח הקיבוצי לא היינוּ נמצאים במצב בלתי־נורמלי זה. והראיה, מעולם לא עמדנוּ בויכוּח רציני עם הקיבוץ הארצי של ‘השומר הצעיר’ בשטח הקיבוצי. כמוהם בנינו את קיבוצינו על יסוד יוצאי תנועת הנוער. לא פיתחנו בתוכנוּ את האידיאל לגידול היחידה רק לפי הכמות. דרכנו זו בבנין קיבוצינוּ עמדה כל השנים בסתירה רצינית לדרכו של הקיבוץ המאוחד.

והיה עוד דבר אחד פטלי: אנו הערצנוּ את רעיון אחדוּת התנוּעה הקיבוּצית, אם כי השתייכוּתנוּ לקיבוץ המאוּחד היתה סמלית יותר מאשר רעיונית, כפי שציין בצדק טבנקין. אנוּ פיתחנוּ בתוכנוּ הזיה לראות את הקיבוּץ המאוחד – ברוּחנוּ ולפי השקפתנוּ.

שנים לחמנוּ על כך, שהקיבוּץ המאוחד יכיר שבתוכו מצוּיות שתי דרכים, ולא הבינונוּ כי הדבר אבסורדי ונוגד לצורך ההתמזגוּת. עוּבדת האיחוּד הכניסה אותנו לסתירה, שבה הננוּ מתפתלים, אולם בזכות אחדוּתנו הפנימית בקיבוצנו, יכולנו להתפתח ולהגיע למצבנו הנוכחי.

בקשר לנדון אזכיר דברים, שכתבתי בשעתו מחוּץ־לארץ למחלקה: נוכח מצבנוּ המדאיג, עולה על הלב שאלה אחת. כשהיינוּ בתנועה המאוּחדת של ‘השומר הצעיר’ רצינו לראותה בדמוּת אחרת, ומה התועלת שרוצים אנו עכשיו לראות גם את הקיבוץ המאוחד בדמות אחרת? אין בי כל ספק, שהקיבוץ המאוחד אינו גוּף גמיש. הוא ארגון צנטרליסטי. כלום לא הגיע הזמן שנבין את העוּבדה הזאת? הקיבוץ המאוּחד בנוי על השיטה של אי־ויתוּּר, ולא יירתע מפליטת גוּפנוּ – הזר לו במהותו. אל נשלה עצמנו בנדון זה, כי אחריותנו לתנועה גדולה. טעוּת היא לחשוב, כי הקיבוץ המאוחד יקבל את דרכנו בנוער, גם אם דרך זו תבטיח חינוך לנשיאה בעול האחריוּת לקיבוץ כולו.

בהצעת הויתור שהצענוּ³, יש משוּם כניסה למצב מסובך חדש בתוך הפעוּלה המשוּתפת בקיבוץ המאוחד. אני מאמין בתנועתנו ובשלושת קיבוצינו⁴ בארץ, שיצאוּ מפסיביוּתם ויקבעו את גורלם לכאן או לכאן. כל זמן שנהיה חלשים, ירצו לעשות רווחים מחוּלשתנו. מעומק לבי אני מצטער על צרוּת אָפקה של המזכירוּת⁵. האוּמנם צריך היקף קטן זה של תנוּעתנו החינוכית לשמש גורם להרגשת הנחיתוּת? ואם בתוך התנוּעה, בעבודה, הנני מתמלא חרדה לגורלנוּ, הרי זה נובע רק מתוך חששות מפני נסיגות קיבוּצינוּ בארץ. רק לא לגמגם, נצא לדרך – לכאן או לשם.

אבדה האמונה באפשרות מיזוּגה של תנועתנוּ עם תנועת הקיבוּץ המאוּחד. נתבדתה גם התקוה, כי מסגרת הקיבוץ המאוּחד עתידה לשמש מסגרת לתנוּעה הקיבוּצית כוּלה.

החברים שראוּ את הניגוּדים היסודיים שבינינוּ ובין הקיבוץ המאוּחד, היו בעצם חייבים לבוא בהצעה לפרוש מן הקיבוץ. אני קיבלתי את ההנחה של הרוב בקיבוץ המאוחד: להבהיר את יחסינו ולקבוע את עמדותינו ומסקנותינו. היו שתי אפשרוּיות: יציאה או איחוד – ובהצעתי היה רצון לאיחוד. המאמץ להקמת קיבוץ אחד בארץ (בלי אוטונומיה) ותנועת נוער אחידה היה בהצעתי, אך היא נדחתה.

לסיכוּם דברי אומַר: תנועתנו (‘השומר הצעיר’) לא הצדיקה את זכוּת קיוּמה בקיבוץ המאוּחד. הרעיון היה אולי יפה, אולם הנסיון לא הצליח. לא אסתמך על כך, כי עוד לפני כניסתנוּ לקיבוץ המאוחד הצבעתי נגד כניסתנו. בשבילי קיים ויכוּח אחד עם ‘השומר הצעיר’, והוא פוליטי בלבד. אני ניגש למסקנות, לא כחבר ‘השומר הצעיר’, כי אם כחבר התנועה הקיבוּצית. אני מעריך את עוּבדת קיוּם קיבוּצינו בקיבוּץ המאוחד ואיני רואה אפשרות ליציאה מתוכו. לוּ הייתי צריך להישאר נאמן לפרינציפ שלי – הייתי מתנגד להישארותנו. אוּּלם מתוך ניתוּח מצבנוּ, איני יכול להציע הצעה אחרת. וגם צריך להיות ברוּר, כי מעולם לא הוצעה הצעה על ידינו, שפלג מתוכנו יקים תנועה עצמאית משלנוּּ.

---

קיבוּצינו בתוך הקיבוץ המאוחד

מאת

אליהו שומרוני

פרשת התפתחוּתם של קיבוצי נצ"ח (נוער צופי חלוצי – ‘השומר הצעיר’) בתוך הקיבוץ המאוּחד היא פרשה רבת לבטים, שבמרכזה נעוץ רעיון מרכזי: למצוא את הדרך הסינתטית בין שני קטבים הנראים מנוגדים: התפקיד והאדם, המשק והחברה, הכמות והאיכות, החבר מן השוּרה החלוּצית וחניך תנוּעת הנוער.

זה למעלה מעשר שנים שאנו גושרים את הגשר הזה, לעתים תוך קשיים גדולים ואף מיוּתרים, אך תמיד מתוך נאמנוּת לעיקרים מסוּימים, שעליהם תיבנה – לפי אמוּנתנוּ – אַחדוּת המפעל השיתוּפי בארץ.

המגמה שהונחה ביסוד הקיבוץ המאוחד

ב־1927 נתַנו את ידנוּ לאיחוּד הקיבוצי הראשון, שבו השתתפוּ: קיבוץ עין־חרוד על משקיו ופלוּגותיו (אילת השחר, גשר נחלים [כיום – אשדות־יעקב], יגור, עין־טבעון, ג’דרו), קיבוץ הכובש (כיום – רמת־הכובש), קבוץ ‘ווֹלין’ מחדרה, קיבוץ ‘השומר הצעיר’ מססס"ר (כיום – אפיקים). האיחוּד הזה קם ונהיה בתקוּפת משבר גדול בארץ, לאחר התפוררוּתם של עשרות קבוּצות וקיבוצים, לאחר ירידת הגדוּד ולאחר שחלק מן הקיבוצים השומריים התלכד לגוף פוליטי מיוּחד (הקיבוץ הארצי), שהידק את מסגרתו והתבדלוּתו בחישוּק ה’קולקטיביות הרעיונית'.

עצם השם ‘הקיבוץ המאוּחד’ ואָפיים החברתי של הגופים שהשתתפוּ ביצירתו, העידו על המגמה שהונחה ביסודו: לשמש מסגרת מאחדת את כלל התנוּעה הקיבוצית על גווניה השונים, לכנס את הכוחות השונים בתנוּעה הקיבוצית למפעל מאחד, להתגבר על המשבר הגדול, ולהיות לכוח המחנך והמדריך בנוער ובתנוּעה החלוּצית.

לא היה משוּם מקרה בהצטרפוּתנו למסגרת הזאת. התנאים האובייקטיביים, בהם פעלה תנוּעתנוּ ברוּסיה: הכרח העמידה הרוחנית והאידיאולוגית האיתנה מול הכוח הכביר במדינה, השולט בכל האמצעים לכיבוּש הנוער, אף המסורת הנודעת של תנוּעת הפועלים והציבוריות הרוסית – כל אלה עזרו לתנוּעה השומרית ברוסיה להגיע – עוד בשנים הראשונות לקיומה – להגדרות חברתיות וּפוליטיות מסוּּימות. תנאים אלה הכשירו את ראשוני העולים מתנוּעתנו בארץ לחפּש את השיתוף ואת הקשר למסגרות חברתיות (תנוּעה קיבוצית מאוחדת) וּפוליטיות (אחדוּת העבודה) רחבות יותר של מעמד הפועלים המתהווה בארץ. מגמות ההתבדלות, שהטביעו את חותמן על הקיבוצים השומריים יוצאי פולין וגליציה, היוּ זרות לרוחנו. וכשהמגמות הללו נוסחו במצע הפוליטי המיוּחד של הקיבוץ הארצי וכשהוּקמה האורגניזציה הנפרדת – נפרדוּ דרכינו בארץ. אף בתנוּעה העולמית של ‘השומר הצעיר’ החל הויכוּח על דרכם של בוגרי התנוּעה בארץ, ויכוח אשר גרם לפילוג – בשנת 1930 – ולהקמת תנוּעתנוּ העצמאית.

מסגרת מאוּחדת לכלל הפּועלי

השקפתנוּ על שיתוף ועל התמזגות עם חלקים אחרים של ציבור הפועלים, נבעה מתוך ההנחה היסודית שאין בארץ תפקיד פוליטי מיוחד ליוצאי תנוּעת נוער חינוּכית באשר היא תנועת נוער. יתירה מזו, הנחנו כי למעמד הפועלים המאורגן צריך להיות רק מכשיר פוליטי אחד (מלבד ארגוניו המקצועיים־משקיים) לשם השגת מטרותיו ההיסטוריות – וזוהי המפלגה, המאחדת בתוכה חברים לצורות חיים שונות בעיר ובכפר, בקיבוּץ ובמושב. סברנוּ, כי מתפקידה של תנוּעת הנוער החינוכית בגולה להכשיר את חבריה לערוּת רעיונית ולאקטיביות פוליטית במסגרת המאוחדת של הכלל הפועלי.

מאידך גיסא ידענוּ שערך הצטרפוּתנוּ לאיחוּד הקיבוצי הרחב אינו מצטמצם בתוספת מספר מסוים של חברים יוצאי תנוּעת נוער חינוכית, אלא בערכים מסוימים שהתנוּעה מביאה אתה, ובחשיבות הנסיון הגדול לשתף כוחות שונים במסגרת אחת.

תנוּעת נוער אינה יכולה להסתפק, לדעתנו, בפעוּלה חינוכית בגולה בלבד. היא מחפּשת את מידת האפקטיביות של פעוּלתה בשדה ההגשמה הקיבוצית בארץ. והיא יכולה לתרום את תרוּמתה הגדולה בבנין המשקי והחברתי של הקיבוץ, כאשר יודעים לחרוד לערכים שהיא יצרה ולגרעיני הליכוד הטמונים בקרבה. עוד במועצת היסוד של הקבוץ המאוחד חיפשנו את הערוּבות לאפשרוּיות התפּתחוּתה הנורמלית והבריאה של תנוּעת הנוער בתוכו, לתועלתה היא ולהבראת התנועה כולה. את הערוּבות מצאנוּ אז לא רק ברצון הטוב והבנה המלאה ששׂררוּ בין כל המתאחדים. הן באו לידי ביטוּי בעצם הויכוּח על יסודות הקיבוּץ המאוּחד ואף בסעיפי התקנון שלו.

דרכים לתנוּעה קיבוּצית גדולה

א. גלילי (בא־כוח הקיבוּץ הרוּסי¹) אָמר במועצה (אוגוּסט 1927): ‘נחוץ שהקיבוץ יסתגל לקבלת חברים לא רק מתנוּעת ‘החלוץ’, אלא גם את יוצאי תנוּעת הנוער. יש להחשיב בראש וראשונה את האישיות בתוך התנועה, לטפּח את הנטיות והגוונים השונים. נחוּץ להתרחק מסכמטיוּּת, כי דרכה של זו תמיד מצֵרה. הנדע לקיים בתוכנוּ גופים חברתיים שונים שלא יתפוררו בתוך הקיבוץ, אלא יהווּּ בתוכו גופים חיים ומתפּתחים? – אין זו דרישה אגואיסטית של קיבוץ זה או אחר, אלא השגה איך לקיים תנוּעה קיבוצית גדולה. ככה תיפתח לפני הקיבוץ הדרך לקליטת תנועת הנוער’ (מתוך 'קובץ הקיבוץ המאוחד).

בויכוּח על קנה־המידה לגידול היחידה הקיבוצית, הדגישו חברינוּ את הצורך להתחשב לא רק ביכלתה הכלכלית, אלא ם ביכלתה החברתית. ברוח זו נוסח סעיף ב' בפרק השני של ‘יסודות ותקנות הקיבוּץ’ כדלקמן:

‘הכנסת חברים למשק נקבעת על־ידי המשק לפי צרכי העבודה ובהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית והחברתית שלו’.

אך את מידת הצלחתם של יוצאי תנוּעות הנוער החינוכיות (וגם של חוגים חלוציים אחרים) ביצירה הקיבוצית, בארץ, קובעת בהרבה השיטה לפיה קולטים את העליה, מיסדים נקוּדות חדשות או מגדילים נקוּדות קיימות. לנוּ היה ברור מראש, כי רק בדרך ריכוּז יוצאי התנוּעה בנקוּדות מסוּימות (בלי לנעול את הדלת בפני חברים אחרים), ניתן לקצור את יבול העבודה החינוכית של התנוּעה. ולא זו בלבד: התנוּעה בגולה, היא עצמה זקוּקה להמשך הטיפול בה ולטיפוח מצד בוגריה מגשימיה בארץ; ועל הנקוּדות הקיבוציות, שנוצרו על ידיה, מוטלת החובה להמשיך בקשרים אתה, לשמש לה מרכז משיכה ודוגמה חיה להגשמת מאוַייה.

היסודות האלה, שאיפשרו את האיחוּד הקיבוצי, בוטאו בהגדרה ברורה כדלקמן:

‘קיבוצי עליה ונוער, חברים וקבוצות, הנכנסים לקיבוּץ מתוך איגוּדים חלוציים בגולה (קיבוצי עליה, הסתדרוּיות נוער), יכולים להתרכז בנקוּדות עבודה והתישבות מסוּימות ולהוות את גרעיניהם היסודיים בהתאם לאפשרוּת המשך מילוּי תפקידיהם בקליטת העליה בארץ וקשריהם עם חברים בחוץ־לארץ’ (פרק 5, סעיף ג' בתקנות הקיבוץ המאוחד).

נתגלוּ מגמות חד־צדדיות

עד כאן על התנאים והמסיבות, בהם השתתפנוּ בהקמת הקיבוץ המאוחד. אין המאמר הזה עוסק בתולדותיו ואף לא בתולדות התפתחוּתם של קיבוצי נצ"ח בתוכו. יצוין רק שהתפתחוּת הקיבוץ המאוחד בשנים שלאחר־כך היתה בכמה שטחים שונה מזו ששוערה בשנת היסוד. במקום להוסיף לפתח ולטפח את מגמת האחדוּת שהונחה ביסודו, נתגלו בתוכו מגמות ברוּרות להתפּתחוּת קיצונית חד־צדדית, להשלטת דוגמטיות מסוּימת בהלכה ובמעשה של הקיבוץ, עד כדי הפיכתו לאחד הפלגים בתנוּעה הקיבוצית. תנוּעתנוּ סבלה במיוּחד מהתפּתחוּת זו של הקיבוץ המאוחד, מפני שהכיווּן השולט בו לא החשיב את מקומה ואת ערכה של תנוּעת הנוער החינוכית בבנין התנוּעה הקיבוצית. את בנין עתידו שלו ראה, בעיקר, בעליה חלוצית המונית. מכאן – חוסר ההתחשבות בתביעת הריכוז של יוצאי תנוּעת הנוער, וההיאבקות של תנוּעתנו שעה שמתגלה הצורך ליצור נקוּדה קיבוצית חדשה, ומכאן – קידוש טיפוס אחד של הסתדרות נוער: ‘החלוץ הצעיר’, ששללה בפּרינציפּ את נחיצוּתה ואת חשיבותה של שכבת הבוגרים ואמרה לשמש את ‘החלוץ’ ואת הקיבוץ המאוחד על־ידי ויתוּר על ליכודם של הבוגרים ופיזורם בתנוּעה החלוצית ההמונית.

יצוין כאן גם קו אָפייני אחר לדרך פעוּלתו של הקיבוץ המאוחד בנוער. ארבע תנוּעות נוער מחנכות את חבריהן לקיבוץ: ‘החלוץ הצעיר’, ‘פרייהייט’, ‘הבונים’, ונצ“ח. אף כי שום מועצת קיבוץ לא סיכמה את נסיון התנוּעות הנ”ל ולא קבעה איזו היא הסתדרות הנוער ההולמת יותר את צרכי התנוּעה החלוצית והתנוּעה הקיבוצית – ביכר הקיבוץ את ‘החלוץ הצעיר’ על פני שאר התנוּעות. כשנתכנסוּ בדנציג ב־1933 באי־כוח ארבע התנוּעות ועיבדוּ מצע לאיחוּד, אשר כלל גם את היסוד החשוב של שלמוּת התנוּעה החינוכית ורציפוּתה (3 שכבות) וגם את עקרון הריכוּז בקליטת העליה של התנוּעה, הספיקה ישיבת מזכירות מורחבת של הקיבוץ בארץ כדי למחוק מתוך המצע את שני הסעיפים הללוּ. וזה מפני שיש בסעיפים אלה משוּם ויתור על תפיסתו המסורתית של ‘החלוץ הצעיר’. רק אחרי שש שנות מאמצי־שוא לקיים, לפתח ולהשליט הסתדרות נוער כזאת ורק אחר תסיסה רבה בקרב ‘החלוץ הצעיר’ עצמו בחיפוּשי דרך לשמירה על בוגריו, באה כיום ההסכמה לעקרון הסתדרות נוער שלמה בעלת שלוש שכבות. ‘ויתור’ זה איפשר את האיחוּד בפולין בין ‘החלוץ הצעיר’ ובין ‘פרייהייט’, אין איש יודע כמה שנים תעבורנה עד שיוסכם להלכה ולמעשה גם על היסוד השני של מצע דנציג, על ‘ריכוּז יוצאי תנוּעת הנוער בנקוּדות מסוּימות’, יסוד שהוּא מסקנה עקבית והכרחית של שיטת שלוש השכבות.

סיבת האוטונומיה לתנוּעתנוּ

עמדה זו של הרוב בקיבוץ כלפּי תנוּעת הנוער קבעה בהרבה את מצב תנוּעתנו. במשך שנים הוטל עליה להגשים – בדרך אוטונומית – את הדבר שהוסכם עליו פה אחד במועצת היסוד של הקיבוץ המאוחד כי הוא תנאי לאיחוּד, אך עוד בשנים הראשונות לקיום הקיבוץ קמו עליו עוררין. האוטונומיה של תנועתנו ושל מוסדותיה בארץ בענין כיווּן עלייתם של בוגריה, איננה הלכה לדורות, אלא תוצאת מצב מסוּים, שתואר לעיל. כיום, לאחר כל מה שעבר על הקיבוץ בשטח קליטת העליה, לאחר שנעשו בתוכו שגיאות חמוּרות כל־כך בדרך הקלטתם של בוגרי שאר תנוּעות הנוער ואף של העליה הסתם־חלוצית, שוב אין לנוּ כל ספק בצדקת דרכנו. אילמלא הגשימה תנוּעתנוּ, הלכה למעשה, את עקרונותיה אף בתוך הקיבוץ המאוּחד לא היוּ קמות על־ידי בוגרי תנוּעתנוּ אותן שש־שבע הנקוּדות הקיבוציות, כפי שהן קיימות כיום על מפעליהן ועל יציבותן החברתית. לא רק אפיקים, גבעת־חיים וכנרת, אלא גם כפר־גלעדי, ‘בתלם’² ואף הקיבוץ הצעיר האנגלו־בּלטי³ לא היוּ מגיעים למה שהגיעוּ, לוּלא הבטיחה תנוּעתנו את הנושא החברתי הרצוּף לבנין המפעלים הללוּ.

הויכוּח בין מוסדות תנוּעתנו ובין מוסדות הקיבוץ לא התנהל בשאלת הליכה או הימנעות מהליכה אל מפעל חשוב כהחיאת תל־חי – כפר־גלעדי, אלא בשאלת ה’איך' ללכת. תנוּעתנוּ נטלה על עצמה ברצון ובאהבה את תפקיד ההליכה לכפר־גלעדי לאחר שהבטיחה לעצמה מלכתחילה את האפשרות ללכת במרוכז ומתוך הבטחת המשך בנינה של הנקוּדה על־ידי התנוּעה (אין הכוונה לחברי התנוּעה בלבד, אך על כך להלן). ויכוּח זה חזר ונשנה עם הצעת איחודם של גרעין תנוּעתנו ושל קבוצת ‘בתלם’, לאור סיכוי מפעל התישבותי על חופו המזרחי של ים כנרת (עין־גב), שתבע גוף חברתי מלוכד. אך מצער, שיסוד זה, יסוד הריכוז בהקלטת העליה, שהבטיח את הנושא החברתי להצלחת המפעלים הללוּ לא יכולנוּ להשיג אלא אחרי היאבקות עזה ואחרי שימוּש ב’נשק' האוטונומיה. והכל משוּם מה? משום שדרך זו ‘אינה דרכו של הקיבוץ’…

‘האחריוּת לקיבוּץ כוּלו’

יש חברים שאינם מטילים ספק בהצלחת בוגרי תנוּעתנוּ בהגשמתם הקיבוצית בארץ. אף הם רואים את היתרונות הקיבוציים באותה השיטה שלפיה נקלטו עולינוּ, אוּלם הם טוענים כלפינוּ טענה מעין זאת: ‘אבל אתם אינכם אחראים לקיבוּץ כוּלו’!

ראוּיה טענה זו שניחד עליה את הדיבור. ודאי הוּא הדבר כי תנוּעתנוּ בהיקף עלייתה הקיים אינה יכולה לספּק עולים לשלושים נקוּדותיו של הקיבוּץ. הרי ‘החלוּץ הצעיר’, ‘פרייהייט’ ו’מחנות העולים' – גם אלה לא הלכוּ אל כל נקוּדות הקיבוּץ. הויכוח בינינוּ הוּא איפוא: מתי נהיה אחראים יותר לקיבוץ כוּלו, מתי נבטיח יותר את יציבות נקודותיו, מתי נשמור יותר על רכוּשו העיקרי של הקיבוץ להגשמת מפעלנוּ – על האדם, מתי נבטיח יותר אף את היציבוּת הכלכלית של משקינוּ? האם שעה שנדע לחרוד ולטפח כל ערך של כל גרעין אנשים, אשר נצרף בהכנה משותפת בתנוּעה החלוצית ובהכשרה, כדי שיתן את פריו השלם ביותר במילוּי תפקידינוּ המיוּחדים במינם בארץ – או כאשר נבזבז בשל שיטה נפסדת, בעצם ידינו, את מעט החומר האנושי המגיע לחיי קיבוץ?

בשם ‘האחריות להחלוץ כוּלו’ לחם הקיבוּץ זה שנים נגד שכבה בוגרת לתנוּעת נוער, בשם ‘האחריות לקיבוץ כוּלו’ מתוַכחים עתה נגד דרך ריכוזם של בוגרי תנוּעתנו בקיבוץ.

במושב המועצה העליונה האחרון של תנוּעתנוּ אמר חבר מזכירות הקיבוץ לאחר ששיבח את איכותה של עליית נצ“ח מבחינה קיבוצית: 'לו היתה עליית נצ”ח ברשות הקיבוץ כוּלו, היינוְ משתמשים בה אחרת והיתה מביאה תועלת מרובה יותר'. אולם לאור עובדות של קליטת העליה בקיבוץ בשנים האחרונות ולאור נסיונו בשדה זה, אנו מגיעים בהכרח למסקנה ברוּרה וחותכת: לוּ היתה עליית נצ"ח ‘ברשות הקיבוץ’ ולוּ היוּ נוהגים כלפיה בשיטת הקליטה של בוגרי שאר הסתדרוּיות הנוער המחנכות לקיבוץ – היתה התוצאה מבחינה קיבוצית פּחוּתה יותר.

תנוּעות הנוער ב’החלוץ' ובקיבוּץ

לפי המפקד האחרון היוו בקיבוץ המאוחד – בסוף שנת תרצ“ז – יוצאי ‘החלוץ הצעיר’ אותו אחוז בערך שהיווּ חברי נצ”ח (9,9 – 10,1). עליית ‘החלוץ הצעיר’ עמדה ‘לרשות הקיבוץ’ ושוּם ‘טענות’ אין כלפּיה. נשאלת השאלה: ההצליח הקיבוץ להשתמש בעליית החלוץ הצעיר' להקמת מפעלים רבים יותר, נקוּדות יציבות יותר מבחינה חברתית, או מפעלים בעלי אופי חלוצי־כיבוּשי יותר מאשר בעליית נצ"ח? עיון כלשהו במפת הקיבוץ יגלה את התשובה הנכונה לשאלה זו. קשה להשתחרר מן ההרגשה שהקיבוץ החמיץ הזדמנוּיות חשוּבות להכנת רזרבה קיבוצית מוכשרה מקרב תנוּעת הנוער, בשל עמדתו הפסולה לגבי בנין התנוּעה החינוכית בגולה ולגבי הדרך בקליטת עלייתה בקיבוץ. אין לשכוח, שתנוּעתנו קיימת בשל סיבות הטמונות בעברה כחלק מתנוּעת ‘השומר־הצעיר’ העולמית רק בארצות בעלות ישוב יהודי קטן ביחס, וגידוּלנוּ בהן מוּגבל מסיבות אוֹבּייקטיביות (זה אָפיה של תנוּעתנו גם בארצות החדשות שבהן חדרנוּ בשנים האחרונות: יוגוסלביה, טרנסילבניה, אנגליה). אוּלם בפּוֹלין ובגרמניה,ֹ כלוּם היתה לקיבוּץ – עד לזמן האחרון – דרך ברוּרה ושיטה נכונה לטיפּוּח תנוּעת נוער חינוּכית גדולה?

לסוג הטענות נגד דרך תנוּעתנו בריכוז עלייתה, שייך גם ענין האחריות לעליה ה’סתם’־חלוצית. כיום, לאחר שגם ‘החלוץ הצעיר’ הסכים ליסוד שכבה בוגרת בהסתדרות נוער, ולאחר נסיון נצ“ח והבונים בנשיאה בעול האחריות המלאה לתנוּעה החלוצית הכללית, שוב אין סתירה נראית בין קיום שכבה שלישית לבין עבודה אחראית של בוגרי התנוּעה ב’החלוץ'. אך קיימת שאלת הדרך הנאותה לקליטתם של אותם החלקים מן העליה החלוצית הכללית הבוחרים בחיי קיבוץ, ושעליהם אין התנוּעה הקיבוצית רשאית לוַתר. בנדון זה ובקשר לויכוּח המתנהל אתנו בשאלה זאת, כדאי להביא שוב מסיכוּמי המפקד האחרון בקיבוּץ. המפקד מראה שהקיבוּץ המאוּחד כוּלו מורכב מ־61% יוצאי תנוּעות נוער שונות ורק מ־39%, שלא היו בהסתדרות נוער. אך גם בכל אחד מקיבוצי נצ”ח אחוז ה’סתם’־חלוצים מתנודד בין 35 ל־40. המספרים הללוּ מוכיחים לנוּ שני דברים:

א. אף הקיבוץ המאוחד כוּלו מוכרח יותר ויותר להישען על תנועות הנוער.

ב. אין כל סתירה בין דרך ריכוזם של יוצאי תנוּעת הנוער וּבין אפשרות חיים ויצירה משותפים עם חלוצים שלא היו בהסתדרוּיות נוער. ולא עוד אלא שבנין היחידה הקיבוצית על יסוד גרעינים מלוכדים וחזקים של חניכי תנוּעת הנוער, מבטיח את טיב קליטתם של שני החלקים גם יחד.

חניתה חלוּצית כיגור

אחת השאלות החשובות ביותר לקיוּמו של הקיבוץ כיום, היא שאלת הקמתן של נקוּדות חדשות. לאחר שהוגשמה תכנית ההתישבות של השנים האחרונות עומד הקיבוץ לפני חוסר רזרבה התישבותית. שתים הן הסיבות, שגרמו למחסור בקיבוצים חדשים בתוך הקיבוץ המאוחד, כמועמדים להתישבות:

א. הקיבוץ המאוּחד ראה את חזות הכל בהגדלת הישובים הקיימים ואת התפקיד הזה ביכר על־פני התפקיד של הקמת נקודות חדשות.

ב. הקיבוץ המאוחד לא מצא דרך מתאימה בקרב התנוּעה בגולה שתביא לידי ליכוד גרעינים המסוגלים להוות התחלה לגופים קיבוציים חדשים.

הקיבוץ המאוּחד בנוּי על רעיון מרכזי נכון: כיבוּש כל מקורות המחיה והעבודה הטמוּנים בסביבה הישוּבית הקרובה. הקיבוּץ המאוּחד היה הראשון בתנוּעה הקיבוּצית שביטא את העיקר החשוּב הזה ואף הגשימו כפי יכלתו. אוּלם עם זאת התפתחה בקיבוּץ המאוּחד פֶטישיזציה של מספּרים גדולים לכל ישוּּב קיבוּּצי. בהם ראה הקיבוּּץ את העיקר, גם כשצרכי הארץ וההתישבוּת דורשים לעתים משהוּּ אחר.

הקיבוץ המאוחד שמתפקידו להקים ישובים בכל אזורי הארץ, בעמקים וּבהרים, צריך להיות מוּכן להקים ישוּבים גדולים כקטנים לפי הנתוּנים האוֹבּייקטיביים שבכל מקום ובכל סביבה, ולראות בכוּלם את הגשמת תפקידי התנוּעה. כי הרי ברור שערכה החלוצי של חניתה, הנמצאת על גבול הארץ ושבמשך שנים לא תוכל אוּלי לכלכל יותר מ־120 או 150 חברים (חוסר עבודה שכירה בסביבה וכו'), אינו יורד מערך יגור הכוללת מאות חברים. בכל זאת לפי השגרה המקובלת בקיבוץ המאוחד רואים ביגור ‘יותר ציונות, יותר חלוציות ואף יותר סוציאליזם’.

בשלוש השנים האחרונות, עם הצטמצמות העליה, ונוכח הצורך בכיבוּש עמדות עבודה והתישבות בפינות שונות בארץ לרגל הסכנות הפוליטיות האורבות לנוּ היה מקום להניח שהתפקיד הדחוף ביותר הוא: להכין גוּפים חדשים למפעלי התישבוּת חדשים. היה מקום להניח, שבתקוּפה כזאת, חשוּב לעין ערוֹך יותר ליכוּד גרעין לפלוגה חדשה, מאשר צירוף 50 איש לפלוגה קיימת המונה כבר מאות חברים, אשר לעתים היא גם מחוסרת אפשרוּיות כלכליות וחברתיות לגידול מהיר נוסף. אוּלם, כאמוּר לעיל, הוגשם בקיבוץ המאוחד קו אחר והתוצאות לא איחרוּ לבוא. את המעוּות הזה באו לתקן בהצעות ‘רדיקליות’. אומרים להקים פלוּגות חדשות או לחזק פלוּגות צעירות על־ידי קבוּצות חברים ‘גרעיניים’ (בנות 15–20), מפּלוּגות וממשקים ותיקים יותר.

עצם הדרך הזאת של הקמת פלוּגות חדשות על־ידי חברים מגויסים מפלוּגות שונות עומדת, לדעתנו, לפני מבחן רציני. הקמת תא קיבוצי חדש דורשת הכנה מוקדמת של גרעין חברתי קבוּע. גרעין כזה, חוליותיו צריכות להתחבר עוד בגולה: בתנוּעת הנוער ובהכשרה. יכול הגרעין להכשיר את עצמו באחד המשקים הותיקים בארץ, תקופה נוספת, הכשרה מקצועית וחברתית בטרם יצא לחיים עצמאיים. יש ערך רב להליכת מספר חברים ותיקים – לשנה־שנתיים – עם גרעין כזה, מאחר שהעיקר, הנושא החברתי הקבוּע, ישנו בעין. אך עד הזמן האחרון הלכנו אנחנו לבדנו בקיבוּץ המאוחד, בדרך זו. גרעינים אחדים כאלה הוקמו על־ידי תנוּעתנו. והם הניחו יסודות לנקוּדות חדשות או התאחדוּ עם גופים קיימים. לא מובן מדוּע לא הוכר מעולם בקיבוץ המאוחד נסיוננוּ זה, שהצליח לכל הדעות, כדרך שיש ללמוד ממנה משהו או להכיר לפחות גם בה בצד הנסיון האחר הנתון במשבר. לא מובן מדוּע דווקא שיטת הפלוגה ה’מקובצת', היא ‘דרך הקיבוץ’, ואילוּ את ההכשרה המוקדמת לגרעין יחידה חדשה, חייבת תנוּעתנוּ ‘אויסקעמפן’ (לכבוש לה) בזכוּת האוטונומיה שלה.

כל היודע מה גורלית השאלה הזאת להתפּתחוּתו של הקיבוּץ המאוּחד – יסיק את המסקנה, שבקיבוּץ חייב לחוּל שינוּי יסודי בדרך הקמתם של גוּפים חדשים בדרכי הכנת הרזרבה בגולה.

במבחן האיחוּד

הקיבוץ המאוחד עומד גם לפני מבחן עמדותיו בתנוּעת הפועלים ובתנוּעה הקיבוצית. זה קרוב לארבע שנים, מאז יובלה של דגניה, ששאלת איחוּדה של התנוּעה הקיבוצית אינה יורדת מעל סדר־יומה של התנוּעה ושל הקיבוץ. רבים המניעים להתעוררות שקמה אז. מהם: חרדה למצבה הפנימי של התנוּעה בארץ ובגולה; ראיית החיוּב וכוח היצירה הצפון בליכוּד הכוחות; תהליכי התקרבות עובדתיים בין זרמי התנוּּעה השיתופית וכו‘. הקיבוץ המאוחד נשא בחוּבו מאז היוָסדו את הרצון לאחדוּת חלוצית: בנוער, ב’החלוץ’, במפלגה הפוליטית ובחיי התנוּעה – בכל גילוּיי מלחמתה ויצירתה. מדוע לא עלה בידנוּ בשוּם מקום, אחר 15 שנות עבודה מסורה של שליחי הקיבוץ בנוער החלוצי בגולה ובארץ, לבצע את אחדוּתו של החלוץ והנוער? מדוּע נקלעת מפלגתנו, שעלתה לאחריות ההנהגה המדינית בעם בשעה החמורה ביותר בדברי ימיו, בניגוּדי מחיצות המסכנים את אחדוּתה ואת כושר פעוּלתה?

ומדוּע אורבת גם להסתדרות – מכשיר ההגשמה החלוצית בארץ – סכנת התאבנותו ואי חידוּשו של הנושא החלוצי היוזם בכל שטחי פעוּלותיה? אין כיום ספק ששינוּי יסודי, במערכות החלוץ והנוער בגולה ובארץ ובשאלותיה החינוכיות הגדולות של כלל התנוּעה, יבוא אך ורק עם אחדוּתה של התנוּעה הקיבוצית. ואף לגבי המצב הפנימי המעורער של המפלגה וההסתדרות – איחוּדה של החזית החלוצית הוּא המַפתח העיקרי.

מאוֹרעוֹת הדמים בארץ, שבאוּ עם ראשית ההתעוֹררוּת לקראת האיחוד, לא החישוּ את ביצוּעוֹ. משהמאוֹרעות נהפכוּ למערכה כבדה וּממוּשכת, שהעמידה את התנוּעה בנסיון מכריע של כוחותיה הפּנימיים, טבעי היה הדבר, כי עוד במועצת הקיבוּץ ביגוּר שנתקיימה בשנת תרצ"ו, חזרה ונדונה שאלת האיחוּד. אוּלם הקיבוּץ הסתלק אז מיזמה וּמהפעלת האיחוּד, ובקולותיהם של שני שלישים מן הצירים הוכרעה למעשה שאלת האיחוּד לשלילה.

בשנה האחרונה חרגה שאלת האיחוּד ממסגרות הדיון בזרמים הקיבוציים והיתה לשאלת גורל בביתם הכללי של פועלי ארץ־ישראל. יש לציין לזכוּתה הגדולה של ועידת מפּא"י, שנתקיימה ברחוֹבוֹת ב־1938, שהיא העלתה את השאלה לדיוּן ולמסקנות מעמד התנוּעה כולה, שגילתה פּה אחד את דעתה, ש’הגיעה השעה לעשות עת כל המאמצים לאיחוּדה של התנוּעה הקיבוּצית כוּלה'⁴. יתירה מזו: באי־כוח הקיבוּץ וחבר הקבוּצות הצהירוּ מעל במת הועידה על נכוֹנוּתם להיכנס מיד למשא־ומתן על האיחוּד. היה מקום להניח כי האיחוּד יבוּצע בכנוּת ותוך זמן קצר מאחר שהועידה חשׂפה את שרשי המצב הפנימי הקשה בתנוּעה ולאחר שקמה הרוּח במתכנסים להכריע על האיחוּד. אך, לאסוננוּ, עברוּ חדשים רבים ללא הגשמת החלטות הועידה, אף כי האופק המדיני התערפל יותר ויותר והפרץ בפנים התנוּעה – על כל גילוּייה – הלך הלוך והתרחב. אולם שעה שחבר הקבוצות הכריז על נכונוּתו לאיחוּד, אף ניסח את עמדתו הקונקרטית בצורת מצע בכתב, היה הקיבוץ שרוּי במבוכה רבה ולא הבהיר את עמדתו הברוּרה והמוחלטת עד היום הזה.

לשאלת רבים, כיצד יבוּצע האיחוּד ומה הם יסודותיו – יש לומר: לפי הכרתנוּ העמוּקה, לא חוסר מַצע מעכב את בוא האיחוּד.

יסודות האיחוּד העיקריים

קבוצת חברים מפלוּגות שונות של הקיבוּץ (ואף כותב השוּרות הללוּ בתוכה) ניסתה לנצח את היסודות העיקריים, אשר עליהם יושתת איחוּדה של התנוּעה הקיבוצית – ואלה הם:

1. דמות חלוצית עממית לתנוּעה המאוּחדת. קליטת עליה מתמדת והקפת כל עולה וכל פועל בארץ הבוחר בחיי שיתוף. מתן חינוך והכשרה שיטתית ומעמיקה בתנוּעת הנוער והחלוץ ליצירה הקיבוצית בארץ.

2. עמידה לרשות צרכי התנוּעה ולרשות התכנית הכיבושית, ההתישבותית וההגנתית של תנוּעת הפועלים הארץ־ישראלית. ניצול מכסימלי של כל מקורות המחיה בחקלאות, במלאכה ובחרושת, בעבודה שכירה, בתחבורה ביבשה ובים בכל אזורי הארץ על תנאיהם המיוּחדים. היחלצות מתמדת לתפקידי כיבוּש מתחדשים במציאות המדינית וההגנתית של הארץ, כגון: ישוב קרקעות־ספר, כיבוּש עמדות בנמלים ובעבודות הים, ביחידות הגנה וכו'.

3. טיפוּח נכסי תרבות ובניית חברה עברית סוציאליסטית. העלאת ערכי החיים וההווי הקיבוציים על יסודות השויון והשיתוף המלא וגילוּי כוח יצירתו של כל יחיד בהם. חינוך הדור הצעיר והכשרתו להיות יורש ראוּי לשמו ומחדש את תרבות העם, את יצירות תנוּעת הפועלים ואת מפעלה הקיבוצי.

4. העזרה והאחריות ההדדית, השויון והמרוּת החלוצית – אלה קובעים את משטר הארגון ותוכן המסגרת הארצית ביחסיה אל יחידותיה וחבריה.

5. יסוד הגידול של היחידה הקיבוצית – אגב ניצול כל האפשרוּיות הכלכליות שברשוּתה – היא מגמה משוּתפת לתנוּעה המאוּחדת בכל גילויי יזמתה החלוצית. הרשות נתונה לכל עולה ולכל גרעין התישבותי לבחור לעצמו את הטיפוס הישובי הרצוּי לו בתנוּעה הקיבוצית, את ממדיו ואת קצב גידוּלו.

6. תנוּעת נוער אחידה, ‘החלוץ’ אחיד והכשרה מאוחדת, הם הערובה הנאמנה ביותר להגמוניה של הציונות הסוציאליסטית בעם, לכיבוּּשן ולחינוכן של שכבות נוער ושכבות עם רחבות להתמזגות ולאחדות הרמונית במסגרת המאוחדת של התנוּעה הקיבוצית.

אין כאן אלא ראשי פרקים לתכנית האיחוּד. בטוחים אנוּ שבעיקרי הדברים קיימת כיום הסכמה בין חלקי התנוּעה השונים. עיקרים שדגל בהם הקיבוץ והגשים אותם תוך נסיונות קשים מחד גיסא, כגון: אָפיה העממי של הקבוצה, איחוּד החקלאות, המלאכה והעבודה השכירה, ערכה החשוב של האורגניזציה הארצית; ומאידך גיסא: הפנית תשומת הלב לשאלות בנין החברה הקיבוצית וראיית ערכה הגדול של תנוּעת הנוער החינוכית בעליית חיי השיתוף – היו לנחלת התנוּעה כולה ומשמשים עדות חיה להכרח האיחוּד ולאפשרות ביצוּעו. השאלה העיקרית השנויה כיום במחלוקת איננה, לדעתנו, ביסוד המרוּת החלוצית, הנדרשת לאורגניזציה המאוחדת לשם הגשמת תפקידיה החלוציים. קיימת מחלוקת בנקוּדה מכרעת אחרית והיא: מתן זכוּת ליחידה קיבוצית התובעת לעצמה זכות לקבוע את קצב גידולה; במלים אחרות, שהפכו לאמרות־כנף בויכוּח על האיחוד: אפשרות וזכות של ‘דגניות’ ושל ‘יגורים’ לקיום ולהמשך בתוך תנוּעה קיבוצית אחידה. כאן אין להשתמט מתשובה ברורה וכל הדוגל באיחוּד בלי שיסכים לזכות הבחירה לגבי הגוון הישובי בתנוּעה המאוּחדת – נוֹשׂא את שם האיחוּד לשוא.

על פּרשת דרכים

הקיבוץ המאוחד עומד על פרשת דרכים. התפתחוּתו הפנימית של הקיבוץ בשנים האחרונות מחייבת בירור ומסקנות בכל שטחי עבוֹדתו וחייו.

הקיבוץ המאוחד, כגוף הקיבוצי הגדול ביותר בארץ, שעצם לידתו היא פרי אָפיה האחדותי של תנוּעת הפועלים בארץ, שירש מהירושה הרוחנית של ‘אחדות העבודה’, חייב כיום תשובה לתנוּעה כולה: היישאר נאמן לכוּר מחצבתו, היעלה בכוח מחוּדש ורענן את מגמת האחדוּת של התנוּעה הקיבוצית ושל התנוּעה הפוליטית, היגלה מתוכו ובתוכו את היזמה לאחדוּתם ולשיתוּפם של כל הגורמים הבונים והמַפרים לריפוּי פצעי התנוּעה?

כל הנאמן לבית העבודה, כל היודע את מפעלו של הקיבוץ וערכו הגדול בארץ, כל המרגיש באחידות הגורל של הקיבוץ ותנוּעת הפועלים, כל החרד לעתידו של הקיבוץ, למעמדו בתנוּעה ולשלמוּתו הפנימית – ישא נפשו למוצא קונסטרוקטיבי של איחוּי הקרעים בתנוּעה.

אין לדעת את אשר יקרה ברבות הימים, ואף לא את אשר יתרחש בימים הקרובים ביותר. אין לדעת עד מתי ולאיזה מידות יגיע מסע־הכליה על מרכזי היהדוּת. אנוּ חיים אף כיום באוירה של המלחמה הגדולה המתרגשת ובאה, והאוירה הזאת כבר קובעת את היקף המכשולים העצומים הנערמים על דרך היאבקוּתנוּ ויצירתנוּ בארץ.

במה וכיצד נעמוד בפני כל אלה? נתוּנים רבים אינם בידינוּ, אך דבר אחד יש והוּא כולו תלוּי בנוּ: לקראת הימים הבאים – הגשמת אחדוּתו של הכוח החלוצי וגילוּי אחריוּתו לגורל תנוּעת הפוֹעלים הארץ־ישראלית.

פאריס, אפריל 1939

בסימן הפירוד

מאת

אליהו שומרוני

---

לאחר ועידת המפלגה ברחובות

מאת

אליהו שומרוני

ברטט ובחרדה ציפו המוני החברים לועידת המפלגה. מתיחות רבה שררה בכינוסים לקראת הועידה ומתיחות לא מעטה שררה גם בין ספסלי הצירים למאותיהם. שנים של קיום מפלגה ללא כינוסים, ללא חיי תנוּעה רעיוניים אינטנסיביים, ללא מגע של בירורים בין חלקי התנוּעה השונים – הטביעו על הועידה חותם מיוּחד. כולה הופנתה לטיפול בשאלותיה הפנימיות של המפלגה. כל הנסיונות להפנות את תשומת לב הועידה לשאלות ה’גדולות' (למצב בארץ, בציונות, בגולה וכו'), עלוּ בתוהוּ. הועידה עסקה בעיקר בבעיה המרכזית: עצם קיוּם המפלגה ותנאי התפּתחוּתה לעתיד.

מה הביאה הועידה לתנוּעה? אין ספק, שכל מי שציפּה לפתרון מהיר לשאלות הכאובות התאכזב מרה. מקום הועידה הזאת וערכה בתולדות תנוּעתנוּ ייקבע רק בעתיד, כשכל השטרות אשר עליהם חתמה הועידה יוגשו (אם יוגשו) לגוביינא. ניתן לסכם את ששת ימי הועידה בשני משפּטים קצרים: לא היה לנוּ בשנים האחרונות כינוס מפלגתי, שיחשוף במידה כזאת, אכזרית לעתים, את נגעי התנוּעה. היה זה כינוס שלא שימש אזעקה לסכנה המאיימת מאחר שעמד כבר בתוך תוכה. עדיין לא היה לנוּ כינוס, אשר כך יצביע על התהום הנפתחת בהישמט ההגה של אחדוּת פועלית, ככינוס ברחובות. אוּלם, אילוּ זאת בלבד עשה, היה ערכו קטן, באשר לא ייתכן שתנוּעה בעלת תפקידים היסטוריים הקובעים חיי עם ומעמד לא תעסוק אלא בהלקאה עצמית בלי לגלות מוצא קונסטרוקטיבי מן המבוך הסתום. הכינוס ברחובות הראה גם דרך להתגברות, הוּא סימן את האפשרוּיות הקיימות ליציאה למרחב.

שלושה הם פרקי החלטות אשר בהגשמתן יעשו את ועידת רחובות לועידת מפנה והכרעה בתנוּעתנוּ: א. איחוּד התנוּעה הקיבוּצית; ב. אחדוּת תנוּעת הנוער הארץ־ישראלית ברשוּתה העליונה של ההסתדרות הכללית; ג. ההחלטות הארגוניות.

שאלת איחוּדה של התנועה הקיבוצית עברה כחוט השני בכל הדיונים בועידה. במישרין או בעקיפין נגע בה כל חבר שהשתתף בדיון והיא נהפכה לשאלת התנוּעה כולה. העוּבדה, שמישהו הצטרף לתביעת האיחוּד מתוך חשבונות תכסיסיים, או שעשה אותה קרנים לנגח חלק מן התנוּעה – אינה מפחיתה כמלוא נימה מערכה המוסרי הגדול ומחיוּניוּתה של התביעה. רעיון אמיתי וצודק אינו נפסל משום שמצטרפים אליו גם אנשים בעלי חשבונות צדדיים. על התנוּעה לשאול למקורו של הרעיון ולנושאיו האמיתיים, ועל אלה אין תשוּבה אלא אחת: המקור הוּא בלי ספק טהור והוּא נזון ממיטב מאמציה ויצירתה של תנוּעת הקומוּנה זה חצי יובל שנים. ונושאיו – הם אנשי הקיבוּץ והקבוּצה החשים את אסון הפּירוּד ואת האפשרוּיות הכבירות הגלוּמות במעשה האיחוּד למפעל הקיבוצי ולתנוּעת הפועלים כוּלה.

ודאי, בתנוּעה כתנוּעתנוּ יש ערך רב לסגנון של ויכוח ולתרבות של יחסים בין החלקים השונים. ובכל זאת, לא אִמרה זו או אחרת, או האשמה איזו שהיא שהושמעו מעל במת הועידה קובעות את תוצאותיה, אלא הסיכּוּמים המשוּתפים שנתקבלוּ על אף הויכוּח ולאחר יסורים ולבטים פנימיים מרובים. העוּבדה, שהועידה גילתה את דעתה המאוחדת, כי הגיעה השעה לאיחוּד התנוּעה הקיבוצית, העלתה את השאלה לגובה שממנוּ קיימת רק דרך אחת: פגישה בלתי־אמצעית של חלקי התנוּעה הקיבוצית לשם בחינת דרכי האיחוּד ואופן הגשמתו.

תנוּעה שיש לה המשך – יש לה עתיד. דורות ממשיכים הם ערובה לנצחון המטרה. תנוּעה פוליטית, חברתית, בלי נוער – נדונה, במוקדם או במאוחר, לעקרות ולאבדן העמדות. קיימת דיספרופורציה משוועת בין כוחה הקובע והמכריע של ארץ־ישראל העובדת בנוער העולה מן הגולה וּבין מיעוט כוחה של תנוּעתנוּ בנוער הגדל בארץ. תנוּעת הנוער והחלוץ בגולה וציבור העובדים המאורגן בארץ העלו את תנוּעתנוּ הפוליטית לעמדת ההנהגה בישוב ובציונוּת. וכאן בארץ, גדל לעינינו דור ‘אשר לא ידע את יוסף’, דור אשר חדל להתבייש בהווי־חיים פיליסטרי, ‘אזרחי’. תנוּעה אבנטוּריסטית תוכל להשתמש בנקל במרצו וב’מרד הנעורים' שלו למלחמה ב’סכנה האדומה'. לתופעה זו נראים כבר כיום סימנים בולטים למדי.

כדי לראות את העובדות הללוּ, אין צורך כלל להפחית מערכן של התנועות הקיימות ושל יצירותיהן, כגון: נען, בית־השיטה, אלונים ותל־עמל. אוּלם, לצערנוּ, לא אלה קובעים את פרצוּפו של החלק המכריע בנוער הארץ־ישראלי. כבר היום עולים עליהם האיגוּדים האזרחיים למיניהם בכמותם וּבכוח התפשטוּתם.

העלאת שאלת הנוער בועידת רחובות כאחת השאלות המרכזיות היתה איפוא דבר בעתו. לשבחה של מפלגתנו בארץ ייאָמר, שהיא לא ראתה כמעט מעולם את שאלות הנוער בשפופרת הצרה של ‘יוּגנד’ מפלגתי שנועד לשמש את ה’אינטרסים' של המפלגה. בניגוּד למסורת המפלגות בגולה, ידעה המפלגה הארץ־ישראלית להבין לרוח העצמאות של תנוּעת הנוער וליסודותיה החלוציים המובהקים. גם ועידת רחובות לא הלכה בדרך הקלה של החלטות על יצירת ארגון נוער ‘נאמן’ למפלגה ו’קשור' בה. השאלה שהתיצבה במלוא קומתה היתה: כינוּסו והאדרתו של כוח תנוּעת הפועלים המחנך בנוער הארץ־ישראלי. הדרך לכך: אחדות תנוּעת הנוער הקיימת ברשוּתה העליונה של ההסתדרות הכללית.

איחוּד ארגוניו הקיימים של הנוער הלומד ימנע את פיצוּלו לפי הזרמים ההתישבותיים, ימנע את ההתגודדות האידיאולוגית העלולה להעמיד בסכנה את שלמוּת המפלגה; והעיקר, הוא ישמש מנוף כביר להסתערות על המוני הנוער הרחוקים מדבר התנוּעה ומרוּחה. התקוּפה שאנוּ חיים בה אינה מצטיינת בזרימה ספונטנית של נוער אל שוּרות התנוּעה הסוציאליסטית. על במת החיים והציבוּריות עלוּ תנוּעות אשר למדוּ את מלאכת כיבוש הנוער בפתוס של לאומיות מתרברבת המביימת פוזה של ‘גבורה’ במקום שינוּי ערכין פנימי. כך מנהגו של ‘העולם’ בימינו, וכך מתחיל הדבר גם בתוכנוּ. אוּלם, ייאָמר מיד: אין כל הצדקה ואין כל אמת אובייקטיבית בהנחה, שאין מנוס ואין מפלט מ’הכרח' הפאשיזציה של הנוער הארץ־ישראלי. תפקידיה של הציונוּת החלוצית, המתגשמת בתקופה הרת סכנות זו – מסוגלים לגייס את הנוער ולכוונו לאפיק היצירה והגבורה האמיתית. דרוש רק שהכוח המחנך של תנוּעת הפועלים יתגלה במלואו, מאוחד ומלוכד, משוחרר מפטליזם מיאֵש ומרגשי תבוסנות. ואז – יוקם הסכר בפני גידולי פרא בשוּרוֹת הנוער.

בחינת המצב הקיים, ראיית הסכנות האורבות, ביקורת עצמית (לעתים מופרזת) – לא חסרוּ בועידת רחובות בשעות הדיון על הנוער, אך ערכם של הדברים ייבחן במידת הגשמתם של הסיכומים אשר נתקבלו. בועידה ניתן האות לאיחוד חלקי התנועה, לביצור ולכיבוּש. למעשים אלה מצפה התנוּעה כוּלה.

אחת החולשות החמוּרות של מפלגתנו טמונה בהעדר משטר ארגוני המקיף את חיי התנוּעה על כל תאי רקמתה. אוּלם, אליבא דכולי עלמא, אין התפקידים הגדולים המוּטלים עלינוּ מרשים המשכת התשישות והרפיפות הארגונית אשר ציינה את המפלגה בכל שנות קיוּמה. משטר ארגוני אשר יבטיח מוסדות מרכזיים פעילים וקבוּעים, כינוס המועצות והועידות למועד המשמשים ערובה כלשהי לחיים רעיוניים אינטנסיביים של כל חלקי התנוּעה והכרעה דמוקרטית בשאלות הנדונות; משטר ארגוני אשר יקיף את כל שליחי המפלגה במוסדות הישוב, בתנוּעה הציונית, בעיריות, בקהילות, בהסתדרות, בנוער וכו' – ויתאם אתם את קוי הפעוּלה; משטר ארגוני אשר ייצור קשר חי וממשי בין המרכז וּבין הסניפים ויכוון את הפעוּלות וההנהלה בסניפים עצמם (ביחוּד בגדולים), יצירת משטר כזה נעשתה להכרח חיים שבלעדיו עלולות חוליות רבות של גוף המפלגה להתפרק לחלוּטין. נדמה, שועידת רחובות קבעה גם בשטח זה כללים חשובים אשר בהגשמתם יתוקן מעוּות חמור ביותר.

לכאורה מוזר הדבר שועידת המפלגה שנתכנסה בעת כזאת התרכזה כולה בשלושת פרקי השאלות שנזכרו לעיל, ואילוּ שאר השאלות לא זכוּ לדיון ממצה. יש לזכור שהועידה הזאת היתה פרי המצב במפלגה בשנים האחרונות והיא היתה מוכרחה, כנראה, לעסוק אך ורק בבדק בית פנימי. אוּלם, מאז הועידה חלו שינוּיים רציניים במצב בארץ. מאורעות הדמים הוגברו ובמערכת הכוחות הפנימיים של הישוב נִבעה פרץ מסוכן: קבוּצות בריונים מנסות לחקות את דרכי הכנוּפיות הערביות ותוקעות על־ידי כך סכין בגב הישוּב. לא מעטים החוגים האזרחיים המחפים מתוך חשבונות מפלגתיים על מעשי הצעירים אחוזי הטירוף. הסכנות האורבות מכאן לשבירת חזית הישוב – עצמוּ ורבּוּ. יש מי שעומד מוכן ‘לסתום את הגולל’ על מפא"י אשר נתגלתה ‘בכל כשלונותיה’ בועידת רחובות. הבריונות הרביזיוניסטית שוב מרימה ראש לאחר שהצליחה להעלות צעיר תמים לגרדום ולצבור מעט רווח מפלגתי על־ידי מעשה ‘הגבורה’ של ראש־פינה.¹ אין לשער כיום את ממדי ההתקפות מבחוץ בימים הקרובים ומה גודל הפרובוקציה הנזרעת יום יום והמתפתחת מבפנים. לעוּמת כל אלה לא תוכל לעמוד אלא תנוּעת פועלים מלוכדת ומאוחדת, מודרכת על־ידי מפלגתה הפוליטית המותחת את כל כוחותיה למילוי התפקידים האובייקטיביים, ילידי התקופה.

אם ועידת רחובות עסקה בהתקנת המכשיר של מלחמת מעמד הפועלים, חייב המכשיר עתה להתחיל לפעול במלוא כוחו: כלפי פנים – לבצע את דבר איחוּד התנוּעה הקיבוצית ושל תנוּעת הנוער ולהקים את מכשירי ההדרכה והארגון למפלגה על כל תאיה; כלפי חוץ – להיות החומה החיה בישוב, אשר אליה יתנפצוּ מזימות ההשמדה של הכנופיות הערביות ותכניות ה’שבירה' של הבריונים הרביזיוניסטים ושל המזדנבים אחריהם.

אין זה למעלה מיכלתה של התנוּעה להתיצב במערכות הללוּ בכוחות מחודשים ומוּגברים.

1938

---

פרישת סיעה ב'

מאת

אליהו שומרוני

¹

כינוסה של סיעה ב' המתקיים היום אינו בעצם אסיפה מיסדת של מפלגה חדשה. ההתחלות לכך נעשו למעשה לפני שנים מספר – שעה שהתחילו לאסוף ‘נאמנים’ בקיבוץ המאוחד לכינוסים סגורים.

מתולדותיהן של תנועות שונות למדנו, כי אחרי מעשי פילוּג נוצרת ספרוּת עשירה, המסייעת לטשטש את הסיבות האמיתיות לפילוג. הוא הדין בפרישת סיעה ב'.

מתוך גילוי הדעת שפירסמה הסיעה, אנו לומדים כי שתי סיבות מנעו השׂגת הסכם בינה ובין המפלגה: א. המפלגה אמרה להטיל עליה מרוּת (בלשון סיעה ב': ‘מרוּת שלטונית’), ב. אין מחַסלים קיומה של סיעה בדרך אדמיניסטרטיבית – בדרך של כניעה.

המסקנה מכך היא שההסכם במפלגה לא קם – לא משום שבפני סיעה ב' התבהרה דרך פוליטית נפרדת, אלא מפני שסיעה ב' דוגלת ב’מרוּת מַצפוּנית‘, כביכול, ואילו המפלגה דוגלת ב’מרוּת שלטונית’. האמת היא, שתפיסתה של סיעה ב' היא כי טובה המרוּת כל זמן שהיא באה לשרת אותה – ולא בשעה שהיא נמצאת במיעוט. ייתכן שמחר תיעלם סיבת ‘המרות השלטונית’ ובמקומה תופיע אידיאולוגיה חדשה, כדי להצדיק את המסגרת החדשה.

הפילוג במפלגה מכה קשה הוא לקיבוצנו ולתנועתנו, מפני שאנו קשרנו את גורלנו במידה גדולה מאוד במגמת האחדות הכללית.

---

תל־אביב, 26.1.1945

מאת

אליהו שומרוני

– – – רק האופטימיוּת הטבועה באָפיי לגבי עבודה ציבורית עדיין מחזיקה אותי על רגלי, אבל יש מקום ליאוּש.

– – – ועתה אגלה לך את סודי: כשאני משרך דרכי בסימטאות תל־אביב בשעות הלילה המאוחרות אחרי ישיבה עולה הרהור במוחי – כמה כוחות ומרץ מכלים אנו לשוא בשל הטירוף הגדול, ששמו פילוּג. השטן עצמו לא היה יכול להמציא קללה גדולה מזו לפועלי ארץ־ישראל ולנוער, וההרגשה המדכאת ביותר היא זו הנוסכת בך ודאוּת, כי אכן קרה הדבר, ואין כוח בעולם המסוגל לשנותו. כולנו רוקדים את מחול השדים, ואין קול אשר יצווה: הרף! גורל הוא. לי במיוחד קשה לשחות במים אלה, כי מעודי קשה לי לעשות דבר שאינני שלם עמו לגמרי.

---

פירוק האחדות החלוצית בפולין

מאת

אליהו שומרוני

במערכת הבחירות לועידת ההסתדרות האחרונה סער במחננו ויכוּח גדול על תכנו ועל מהוּתו של ‘החלוץ’ בגולה. כבשאר שטחי חיינוּ נתגלה גם כאן אותו חזיון משונה של תהום פעורה בין המציאוּת הממשית וּבין הלבוּש החיצוני של נושא הויכוּח. עברה כמעט שנה מאז ועידת ההסתדרות, ומן הראוּי שנבחן בעיה זו לאור הנסיון הממשי של פעוּלת השליחים והתפתחוּתה של תנוּעת ‘החלוץ’ בארצות שונות. היוּ שלחמו ב’חלוץ' האחיד בנימוּקי ‘החלוץ’ ההסתדרותי ובצורך של שמירה על עצמאוּתה של תנוּעת הפועלים וערכיה המעמדיים. עוד אז סברה מפלגת פועלי ארץ־ישראל, או רוּבה, שהויכוּח האמיתי איננו על ‘חלוץ’ הסתדרותי או לא הסתדרותי, אלא על חלוץ' הסתדרותי אחיד ומאוחד או חלוץ מפורק, פדרטיבי, מחולק בין גושים וזרמים שונים הפועלים בקרב ההסתדרות. יתירה מזו: כל הנושא את נפשו להעלאת סמכותה, כוחה המוּסרי המחנך של ההסתדרות בעיני הדור הצעיר הגדל בארץ ובעיני שארית הפליטה בגולה, לא ייתכן שיתגעגע לחידוּש מפת התפצלוּתה של התנוּעה החלוצית על כל תגיה כפי שהכרנוּה באירופה לפני המלחמה.

ועידת ההסתדרות נתקיימה חדשים מספר לפני גמר המלחמה, אך משהרגשנו בתמונת הזוָעה, העתידה להתגלות לעינינו עם הרמת המסך מעל גיא ההריגה, אמרנו כי ‘יש להעמיד את חינוך הנוער החלוצי על ערכי יסוד חלוציים אלה: הגשמה אישית, עליה, עבודה, עברית, חקלאוּת, כיבוּש עבודה, הגנה, התישבוּת עובדת לכל צוּרותיה, עזרה הדדית ושיתוף, אחדות פועלים חלוצית, חברות להסתדרות הציונית, חברוּת להסתדרות העובדים הכללית’. ועוד נאמר בהחלטות הועידה: ‘ההסתדרות תחייב את שליחיה ל’החלוץ’ לכוון את פעוּלתם לאחדוּת ולהתלכדות חלוצית ממשית. אסור על שליחי ההסתדרות ועל חבריה להקים מסגרות נפרדות ב’החלוץ' בסניפיו ובמפעלי ההכשרה שלו'.

אין ספק, שהחלטות אלו, שלא נתמכו על־ידי האופוזיציה, היו ביטוּי נאמן לרצון הרוב המכריע של פועלי ארץ־ישראל ונתנוּ עם זאת את התשובה היחידה האפשרית ההולמת את מאוַיי האחדוּת העמוקים התוססים בקרב שרידי המחנות, לוחמי הגיטאות והפרטיזנים.

אולם, לאסוננוּ, גדול, כנראה, גם כוחו של פילוג. ואם לפני חדשים מספר היו בקרבנו חברים לא מעט, שהתנחמו בכך, שהגולה לא תיכנע לרוּחות הפירוד המנשבות מן הארץ, באו העובדות של הזמן האחרון וטפחו באכזריות גם על פני תקוה זו. הנה כך כותבת חברה מפולין¹, אחת מאלה שעמדו בראש מלחמת הגיטאות ואשר נצרפה עם רבים בכוּר היסוּרים שאין דוגמתם בתולדות האנושוּת:

‘אחרי שוב חברינו מלונדון² חלו שינויים בעבודתנו. חברי ‘השומר הצעיר’ קיבלו הוראות מיערי לפלג את התנוּעה המאוחדת ולהקים תנוּעת ‘השומר הצעיר’. החברים בפולין קיבלו את ההחלטה הזאת ופילגו את התנועה. לאיחוד עם ‘גורדוניה’ בלבד לא הסכמנו, ולכן עובדות כיום כל שלוש התנועות במסגרות נפרדות, תוך שיתוף פעולה מכסימלי, בשטחים שהדבר ניתן. חילקנו בינינו ‘דעם אָרעמען פּעקל’ ³ : מ־16 קיבוצים, הקיימים בפולין, קיבלה ‘גורדוניה’ 4, ‘השומר הצעיר’ – 6 ואנחנו – 6. לא הסכמנו לחלוקה זו. והויכוחים נמשכו ימים שלמים, ולבסוף קיבלנוה בלית ברירה. איננו יודעים מה דעתכם בענין זה. לפי דעתנו, במצב הקיים בפולין – הפילוג הוא אסון. חלמנוּ, שהאיחוּד כאן ישפיע אוּלי במשהו גם על האיחוּד בארץ, אך, לדאבוננו הרב, לא עלה לנוּ’.

וחבר אחר, מראשי המרד היהוּדי ומארגניו⁴, כותב:

‘ובכן, מה שהיה בפולין כבר לא קיים. ‘השומר הצעיר’ עשה הכל למען הפוך את הקערה ועלה לו הדבר. כל זה התחיל ימים מספר אחרי שוּבי מלונדון. קוים כינוס מיוחד של אנשי ‘השומר’ ובסופו בא לידי חלוקת האנשים והקיבוצים. מי עשה ‘געשעפט’⁵ יותר רע? אינני יודע. כולנו עשינו ‘געשעפט’ רע. ברור לי, שאבד לנו דבר גדול ויקר, שלשוא השקענו בו מאמץ רב. בפולין התהלכנו ימים כמשוגעים. היה פשוט קשה לחיות ולעבוד. לוּ היה כלב מלקק את לבי, היה נרעל. פשוט קשה לחיות’.

וחבר שלישי, אשר נוכח בכינוס המיוחד של ‘השומר הצעיר’ בפולין, כותב:

‘רוב באי הכינוס התקוממו להוראות שנתקבלו מלונדון, אבל כרגיל ב’שומר הצעיר’ ניצח הקו וסוּכם, כי יש להציע איחוּד ל’דרור' רק בתנאי שיגדירו עצמם כהמשך לסיעה ב‘. אם לא – על ‘השומר הצעיר’ להקים תנוּעה עצמאית’.

ברטט קדושה שמענוּ בועידת ההסתדרות את החברה רוז’קה,⁶ שהגיעה משם וסיפרה על אחוַת הלוחמים היהוּדים, על אחדוּת חלוצים, על טשטוש התחוּמים הישנים. מי שיער כי לא יעברוּ חדשים מספר ועל אחדוּת זו תונף יד מן הארץ, מן ההסתדרות, ותצליח להביא לידי הפרת שבוּעת האמונים שנחתמה בדם לבם של אחים לנשק, אחים לגורל איום ולמטרה אחת.

איך קרה הדבר, שהפילוג ב’החלוץ' בפולין, המתפשט גם בארצות אחרות, התרחש ללא הד וללא זעזוּע כלשהו בציבוּר הפועלים בארץ, בהסתדרות? היכן כל אלה שחשבו כי הם, ורק הם, נאמנים על ‘החלוץ’ ההסתדרותי, מדוּע אינם מגיבים על הנעשה בפולין נוכח הפירוק הברוטלי של ‘החלוץ’ ההסתדרותי, אשר עתה זה התחיל בצעדיו הראשונים בקרב השארית הזעומה של 80 אלף יהודי פולין? האומנם יקר יותר שלום־בית פנימי ‘באופוזיציה המאוחדת’ משמירה נאמנה על אחדותו ושלמוּתו של "החלוץ' ההסתדרותי?

נודה על האמת, כי גם מפלגתנו, אשר יזמה את הבירור ואת ההחלטה ההסתדרוּתית הנכונה לגבי בעיות ‘החלוץ’, אינה נקיה מאשמה. ידענוּ כי יש בהסתדרות זרמים ומפלגות המדברים גבוהה, לצרכי פולמוס, על סמכות עליונה הסתדרותית, אך במציאות החיים מוצאים הם דרכים לחתור תחת כל החלטה, ואפילוּ נתקבלה בפורוּם העליון, אם איננה לפי רוּחו של מיעוט זה או אחר. בענין הנדון כאן הושמעה בועידה הודעה מפורשת מפי הח' יערי, כי תנועתו לא תקבל את הדין ולא תפעל לפי ההכרעה שנפלה בהסתדרות. ידענוּ איפוא כי מכשולים אין־ספור ייערמו על דרך ביצוּען של החלטות הועידה, והיה זה מחובתם של האחראים בהסתדרות, והשלמים עם החלטותיה, לשקוד נאמנה על ביצוען ולגייס כוחות הדרכה ושליחוּת רבים כדי למנוע את התהווּתה של המפה החלוצית המפוררת בגולה, המוסיפה כיום אסון על אסון, צער ובוּשה גם יחד.

1945

---

רשימה מאוחדת לקונגרס כיצד?

מאת

אליהו שומרוני

עם התקרב מועד הבחירות לקונגרס הציוני הכ"ב, הקונגרס הראשון אחר המלחמה ואחר התמוּרות הענקיות שחלוּ במצבו של העם היהודי – החל הדיון והויכוח על אופן הליכתם של פועלי ארץ־ישראל לקונגרס: במאוחד או במפורד. זכינוּ, וכל המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות מצהירות על עמדתן החיוּבית להקמת רשימה מאוחדת של פועלי ארץ־ישראל. ואם לא קמה עד עתה הרשימה המאוּחדת הרי יש לבדוק לא את העמדות המוצהרות להלכה, אלא את תכנן למעשה.

בתוך התקוּפה האיוּמה אשר עברה עלינו, כשהעולם כוּלו נתחלק לשני חלקים: חלק המכלה ומשמיד וחלק העומד על דמנוּ, התגבשה הכרתו הלאוּמית של העם היהודי, והתנועה הציונית הניפה את דגל המלחמה על פתרון מלא ודחוּף של בעית היהודים בדרך של יציאת הגולה, על־ידי מסירת השליטה בעניני עליה והתישבות לידי הסוכנות היהודית ועל־ידי כינון ארץ־ישראל כמדינה יהוּדית. מאחורי התביעות המדיניות המנוּסחות בתכנית בילטמור־ירושלים עומד כיום רוב העם היהוּדי והתנוּעה הציונית. הפועל העברי, הנושא את שליחות העם ויעוּדו, חלוּץ ההגשמה הציונית, הוא אשר מילא את התפקיד המכריע ב’גילוּי רצונו של העם היהודי' (כביטוּיו של ברל כצנלסון). עובדה זו – יש לראותה כניצוץ מניצוצות האורה המעטים בתוך המחשכים האופפים את בית ישראל. ועתה הגענוּ לימי הכרעה שלא היו כמוהם לחוּמרה. ארצנוּ נתונה בתוך זירת התגוששוּת כבירה, התגוששוּת המתנהלת כאן בין איתני עולם. מתוך אינטרסים אימפריאליסטיים אמיתיים ומדוּמים, מתנכלים עתה בשארית תקוָתנוּ ואומרים לגזול את כבשת הרש. הועדה האנגלו־אמריקנית אומרת לגזור על תקוָתם המדינית של הציונות ושל העם היהוּדי ‘אחת ולתמיד’ ולהוסיף חיזוּק מחוּדש לשלטונה הבלתי־מוגבל של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ. מסקנות הועדה, המשאירות לשיפוּטה של האדמיניסטרציה בלבד את מכסות העליה וגבוּלות ההתישבוּת, מסגירות את עניניו החיוניים של העם היהודי לידי אותם הכוחות המצֵרים את צעדינו זה 25 שנים והן מבליטות ביתר שׂאת את הקשר האורגני שבין המשטר המדיני בארץ ובין גורל העליה וההתישבוּת. מסקנות אלו זורעות אור חדש על תביעותיה המדיניות של התנועה הציונית והן מגבירות את הצורך הדחוּף במלחמה על הגשמתן המלאה.

והשאלה הנשאלת בראש וראשונה היא: היעמוד הפועל העברי בארץ ובני בריתו בגולה כמקודם בראש ההיאבקוּת החמוּרה על הגשמת מלוא תביעותיו של העם היהודי, או לא?

בתוך ציבוּר הפּועלים קיימת מפלגה אחת, ו’השומר הצעיר' שמה, העורכת מלחמה חריפה ללא פשרות בתכניתו המדינית של הרוב המכריע בתנועה הציונית ובתנוּעת הפועלים; וכשמפלגה זו באה כיום ומדברת על רשימה מאוחדת לקונגרס, הרי השאלה הראשונה המתבקשת היא: מה התוכן אשר יצדיק את השם רשימה מאוּחדת? בא הח' מ. יערי ומספר ב’משמר' מיום 3.5.46, שמפלגתו הציעה רשימה משותפת על יסוד שני מצעים, פירוּש הדבר: מצע הרוב הדוגל במאבק על הגשמת מלוא תביעותיו של העם היהוּדי ובכינוּן ארץ־ישראל כמדינה יהודית, ומצע של המיעוּט הדוגל בתכנית המדינית הדוּ־לאוּמית. ואם ישאל הבוחר, איך תכיל רשימה ‘מאוחדת’ כזאת דבר והיפוּכו, ואיך אפשר למסור את הקול האחד לרשימה המתחייבת ללחום בעת ובעונה אחת בעד מדינה יהודית ונגדה, בעד מדינה דוּ־לאוּמית ונגדה? ומה היסוד המוסרי, הציבוּרי והפוליטי לרשימה דו־פרצוּפית מעין זאת? ומדוּע מוּתר לקרוא בשם פרוגרמה כזאת לציבוּר פועלים בלתי־מפלגתי ולהמוני העם להצביע בעדה? ברוּר כי כל אחד החרד חרדת־אמת למעמדו של הפועל בציונוּת חייב לדעת, כי לא בויתוּר על תביעותיהם המדיניות של העם היהוּדי ושל התנועה הציונית ולא בטשטוּשן ירכוש הפועל העברי את אֵמוּן העם, אלא רק אם יוסיף לעמוד בראש מלחמתו המדינית בכל כוחו החלוּצי המתגלם ביצירתו הקוֹנסטרוּקטיבית ועוז מאבקו כאחד.

היש להסיק מכאן. כי לא תיתכן רשימה מאוּחדת ממש בבחירות לקוֹנגרס הציוני, אשר תכלול גם את ‘השומר הצעיר’? – לאו דווקא! הענין תלוּי אך בו ובעמדתו. הויכוּח על הדרך המדינית, בה צריכה ללכת התנוּעה הציונית במוצאי מלחמת העולם, נמשך בתוכה שנים מספר, והוא נסתיים בהכרעה דמוקרטית. גם תנועת הפועלים העברית נתנה את תשובתה הברוּרה התומכת תמיכה נאמנה בתכנית המדינית של התנוּעה הציונית, ותשוּבה זו מקיפה כ־80 אחוּז מפּועלי ארץ־ישראל. השאלה היא איפוא אם בדעתו של ‘השומר הצעיר’ להוסיף, על אף ההכרעה, ולהילחם מלחמה אַקטיבית בתכניתו של הרוב. לצערנוּ, מעידים כל הסימנים כי פּני ‘השומר הצעיר’ למלחמה בתכנית הרוב. וזהו הרס כל בסיס לשוּתפוּת, וחסימת הדרך להקמת רשימה מאוּחדת ממשית. רק לפני ימים מספּר כתב ‘משמר’ ¹ : ‘ישנם בתוך הציבוּר הציוני המוסיפים להביע אכזבה על אשר הועדה לא העניקה לנו מעמד של מדינה. ישנם המצביעים על קוצר השגתה של הועדה. על הבלתי־מרוּצים האלה יש לומר: יותר משהועדה לקתה בשטח זה בקוצר השגה, לקוּ הללוּ בחסידות שוטה’. ולהלן מוסיף ‘משמר’: ‘באיזו מידה היתה זאת הצעה בלתי־מעשית תעיד העוּבדה, כי – לפי הידיעות – לא נמצא לה בועדה אף תומך אחד’. צאוּ וראוּ, מה מזהיר הניתוּח (היטען ‘משמר’ כי הוא סוציאליסטי?..) של עתון פועלים עברי המעניק לשנים־עשר ג’נטלמנים אנגלו־סכסים את תעודת ההבנה וההשגה של הבעיה היהוּדית לעוּמת החסידים־שוטים (שהם, כידוּע, יהודים וכוללים ‘רק’ מיליונים אחדים) אשר לקוּ בקוצר השגה ונתפסוּ, רחמנא ליצלן, לרעיון המדינה היהוּדית. הוכחה ‘ניצחת’ לאי־מעשיוּתו של הרעיון צריכה לשמש העוּבדה, כי לא נמצא לו לרעיון זה בועדה אף תומך אחד. לא נתוַכח עם אנשי ‘משמר’ על הטעם הרב להסתייע באנגלו־סכסים אלה ולראותם כקנה־מידה לצדקת שאיפותינו ותביעותינו. אין הדבר בא אלא להעיד עד היכן הרחיקוּ לכת חברי ‘השומר הצעיר’ במלחמתם בתכניתה המדינית של התנועה הציונית.

גם חברי ‘התנועה לאחדות העבודה’ מדברים על הקמת רשימת פועלים מאוחדת לקונגרס. בהצעותיהם שנתפרסמוּ התבהרוּ שתי נקוּדות חשוּבות: א. כי ‘התנועה לאחדוּת העבודה’ תתמוך בתביעות המדיניות של התנועה הציונית; ב. בתור תנאי להכללת ‘השומר הצעיר’ ברשימה המאוחדת תובעת ממנו ‘התנועה לאחדות העבודה’ ‘שלא להופיע בתכניות ובהצעות אלטרנטיביות, מקבילות, אוּלם תובטח זכוּתו להביע בצוּרה מוסכמת ובדרך חיוּבית את הסתייגוּתו’ (מתוך הצעת ‘התנוּעה לאחדות העבודה’ – ‘דבר’ 9.4.46). יצוין איפוא כי אין כל הבדל מהוּתי בין ההצעות הללוּ ובין הצעות מפלגת פועלי ארץ־ישראל, ובמידה ש’השומר הצעיר' שולל אותן הוא שולל את שתיהן כאחת. ב’משמר' מ־3.5, לאחר שהח' מ. יערי מספר מה היוּ הצעותיהן של המפלגות השונות להקמת הרשימה המאוחדת, אומר הוא בהגיעו להצעות ‘התנועה לאחדוּת העבודה’: ‘לבסוף נזדקר המרצע מן השק. הוּראינו לדעת, מהו חופש ההסתייגוּת, אשר ציזלינג תבע בשביל ‘השומר הצעיר’. הוא פסק, כי מאליו מובן, שאין אנו יכולים להופיע באלטרנטיבה ציונית אחרת. נתברר, כי בנשימה אחת זיכוּ אותנו גם בחופש־דעה וגם בסתימת־פה. כוונתם היתה, שנחייב את אשר מחייבים גם הם ונסתייג תוך התכחשוּת לעצמנו’. נמצאנו למדים, כי כל עוד ‘התנועה לאחדות העבודה’ תומכת בתכנית בילטמור ואוסרת על ‘השומר הצעיר’ להופיע בתכניתו הציונית האלטרנטיבית, מסרב ‘השומר הצעיר’ להיכלל ברשימה המאוחדת, גם לאחר מתן ההסכמה להצהרת הסתייגוּת מוסכמת; כי ‘השומר הצעיר’ תובע לעצמו לא את זכוּת ההצהרה, אלא את זכוּת ההופעה המלאה בתכניתו המדינית הנפרדת, אשר תבוא לידי ביטוּי בכל שלבי המערכה: מצע נפרד, תעמוּלה בשמו והצבעת התכנית בקונגרס הציוני.

אם זהוּ רצונו של ‘השומר הצעיר’ (ואין בכך כל ספק!) אין להתפלא על כך, שאין כל בסיס משוּתף לרשימה מאוחדת בין ‘התנועה לאחדוּת העבודה’ ו’השומר הצעיר‘, מאותה סיבה שלא קיים גם בסיס משוּתף לרשימה מאוחדת של מפלגת פועלי ארץ־ישראל ו’השומר הצעיר’. כפי שהוסבר לעיל נתוּנה ההכרעה בידי ‘השומר הצעיר’ עצמו באיזו מידה יש בו נכונוּת להימנע ממלחמה בתכנית המדינה היהודית. נכונוּת זו לא נתגלתה, ומנוּי וגמוּר (לפי עדוּתו של יערי במאמר הנזכר לעיל) ב’השומר הצעיר' להופיע הפעם בבחירות לחוּד.

המסקנה המתבקשת מאליה במצב זה היא: ילכוּ ברשימה מאוּחדת אותן מפלגות הפועלים העומדות על בסיס התביעות המדיניות של התנוּעה הציונית ואשר נבחנוּ במבחן השיקוּל וההכרעה של 80 אחוּז ומעלה מפועלי ארץ־ישראל. בתנאים הנתוּנים תשיג רשימה כזו אם לא ליכוּד של מאה אחוז, הרי לכל הפחות את הליכוּד המכסימלי האפשרי ותמנע התנצחוּת בין מחנות פּועלים שאין ביניהם, לגבי הקונגרס הציוני, כל הבדל מהוּתי; רשימה כזו עלוּלה להרעיף טיפות נחמה במחנות ‘החלוּץ’ והנוער בגולה הנתוּנים כיום בריב אחים בתוך תהליך התפצלוּת והתפוררוּת למסגרות בהתאם למכת הפילוּג בארץ־ישראל; ברשימה כזאת היה אולי פתח תקוה לחידוּש המאמצים לאיחוּד פוליטי של המפלגות המשתתפות ברשימה המאוּחדת.

לדאבוננו יש סימנים המעידים, כי ‘התנועה לאחדות העבודה’ מתכחשת ביודעים למסקנה המוצדקת היחידה הזאת. חוזר כאן החזיון הידוּע ההולך ונשנה מאז הפּילוּג במפלגת פועלי ארץ־ישראל. בשם ‘איחוּד כולל’ של מאה אחוז פילגו את המפלגה שהקיפה 70 אחוז מציבוּר הפועלים. הסכמת ‘השומר הצעיר’ לאיחוּד כולל מעולם לא הוּשגה תוך שנתים אלו, אוּלם בשם האיחוד הכולל הכשילוּ חברי ‘התנועה לאחדוּת העבודה’ כל נסיון וכל מאמץ לאיחוּי הקרע. כך היה לגבי נסיונות האיחוד בתקוּפה האחרונה וכך בדיוּק חוזרת אותה תופעה לגבי הענין האקטוּאלי של הקמת רשימה מאוחדת לקונגרס הציוני. לפי החלטות המרכז של ‘התנועה לאחדוּת העבודה’ נקבעת מראש עמדה ‘פרינציפיונית’, ללא כל בירוּר של הנחות ותנאים, האומרת: או כל המפלגות יחד, או כל אחת לחוּד. ונשאלת השאלה. מדוּע? הרי ‘השומר הצעיר’, כעדוּתו של ‘משמר’, שולל את תנאי ‘התנוּעה לאחדוּת העבודה’ להכללתו ברשימה, ותנאים אלה ‘מכשילים’ את הקמת הרשימה המאוּחדת הכוללת, לא פחות מתנאי מפלגת פועלי ארץ־ישראל. מהו איפוא היסוד המוּסרי, הציבוּרי והפוליטי להחלטת המרכז של ‘התנוּעה לאחדות העבודה’ להכשיל את הקמת הרשימה שתהא מאוחדת לרובם המכריע של פועלי ארץ־ישראל? האם אין היא חייבת לתת תשוּבה ברוּרה לציבוּר הפועלים על שאלה זו, במקום לעסוק בתכסיס הנפסד של חיפוּש ה’אשם' בכשלון המאמצים להכללת ‘השומר הצעיר’ ברשימה המאוחדת ולהצדיק בכך את ההתבדלוּת ואת החרפת המלחמה הפנימית בציבור הפועלים? ואם ההליכה הנפרדת של המפלגה ‘לאחדות־העבודה–פועלי־ציון’ היא תוצאת ההכרח של שמירה על ‘שלום בית’ פנימי – יהא נא האומץ להודות בכך בגלוּי, אך בל תחזור שנית ושלישית ההלכה המכסימליסטית של איחוד כולל ובצדה המעשה המינימליסטי של הקמת מפלגה נוספת, ההלכה המכסימליסטית של רשימה מאוחדת כוללת ובצדה המעשה המינימליסטי של הליכה נפרדת לקונגרס הציוני.

1946

---

זו תעמולה וזה שׂכרה

מאת

אליהו שומרוני

במערכת הבחירות לקונגרס הציוני מילאה המפלגה ‘לאחדוּת־העבודה’ תפקיד מיוחד במינו, אשר לא במהרה יישכח מזכרונם של פועלי ארץ־ישראל. דרכי תעמולתה, הסיסמאות שבהן השתמשה, אופן דיבוּרה וכתיבתה העידוּ עליה כמאה עדים, כי אי־שם בסוד חכמיה ועסקניה נקבעה ההנחה ה’וַדאית‘, שכל התנאים המדיניים, החיצוניים והפנימיים כאחד, הבשילוּ את הצורך ואת ההכרח ה’היסטורי’ ממש לעליית מפלגת סיעה ב' להנהגת הישוב והציונוּת. הואיל ובדרך להשגת המטרה הזאת קיים ‘מכשול’, הנקרא מפלגת פועלי ארץ־ישראל, נפתחה עליה הסתערוּת אדירה, רבת אמצעים ועשירת המצאות, אשר כמוה לא היתה בתוכנוּ זה שנים רבות.

השדה הרחב, אשר בו לקטה סיעה ב' בשפע רב את אבני בליסטראותיה היה, כמובן, אותו המצב האובייקטיבי הקשה בו נתוּנים הישוב והתנוּעה הציונית בהיאבקוּת הגורלית עם ממשלת הכּחש והמרמה. כל רגשי המרירוּת והאכזבה שהצטברוּ בישוב ובנוער זה שנה ומחצה בעקבות מדיניותו של בוין היו צריכים, לפי תכניתה של סיעה ב', להירתם במסע השבירה של מפא"י.

להתקפה התכניתית הגדולה הזאת היו שלוש מטרות: המדינה היהודית, המאבק וההנהגה.

מתוך התכחשוּת גמוּרה לעובדה הידוּעה של חתימת סיעה ב' על תכנית בילטמור־ירושלים, בשעת קביעתה ובמועצת ההסתדרוּת – כוּונוּ אליה חיצי הביקורת והערעור, עשוּה לאב הכשלונות והצרות, שניתכו על ראשנו, והכל כדי לקטרג ולהשמיץ את מחולליה.

כדי להמציא ניגוּדים וכדי להגביה מחיצות מלאכותיות הצמידה סיעה ב' את הבעיות הקשות של המאבק לפולמוס הבחירות והמציאה סיסמה מתגרה בשם ‘מאבק רצוּף’, ומאחר שהוציאה אותה לרחוב מבריקה ומצוּחצחת – השתעבדה לה כליל. הסיסמה הלכה ו’השתכללה' עם כל אסיפה ועם כל כרוּז עד שהתחילוּ בוקעים מתוכה קולות משוּנים השאוּלים ממקורות אחרים וזרים לגמרי…¹ ולבסוף גוּלת הכותרת ומטרת המטרות: חילוּפי ‘ההנהגה הכושלת’ ב’הנהגה לוחמת‘. כאן נעשתה מלאכת חתירה והשמצה מיוחדת במינה, ואוצר המונחים הפוליטיים שלנו התעשר במושג חדש שנתחדש בבית־מדרשה של סיעה ב’: ‘הזחילה לשולחן העגול’. כאן פרחו הדיבוּרים ‘הבגידה’ ו’וישיזם‘², ואתם עלילות וסיפּורי בדים; כאן נהפכו נציגי עם לסוחרים העוסקים ב’מיקח וממכר’; כאן דוּבר ונכתב הכל מתוך בטחון מסתורי, כי כעבור יום יומַים יצעדוּ המוני הישוב אל הקלפי ויטאטאוּ את ההנהגה הזאת מעמדתה, ועל כן שוב אין חייבים לה לא יחס של כבוד מינימלי ולא משמעת (ראה י. נודד, בעתון המפלגה ‘לאחדוּת העבודה’, על אי־חובת המשמעת להנהגה).

שלושת סממנים אלה היווּ את מרקחת התעמוּלה של סיעה ב‘, וכל מי שהקשיב לדבריה או מי שקרא את כרוזיה ברחובות עיר השתומם על הרגש, שנטעה בקהל חסידיה, כי שלושה סוסים אלה מובילים את מרכבת סיעה ב' ישר לשער הנצחון. ואם הנצחון בטוח וּודאי כל כך, הרי מוּתר לשלוח כל רסן, לדהור לקראתו במלוא הקיטור. זו האוירה הפסיכולוגית בה נשתכרו חברי סיעה ב’ עצמם וניסוּ לגרור לתוכה את הציבוּר הרחב.

מעניינת תגובתן של מפלגות אחרות לתכנה של התעמוּלה הזאת. ‘השומר הצעיר’ הוקיע את צביעוּת סיעה ב' בפרשת תכנית בילטמור; מפלגת פועלי ארץ־ישראל תבעה ממנה אמירה חיוּבית לציבוּר והגדרת דגלה: מדינה יהודית, המשך המנדט הבריטי או פיקוּח בינלאוּמי, אך התגוּבה המעניינת ביותר באה מצד… הרביזיוניסטים. כאשר החלה סיעה ב' את חתירתה תחת ‘הקוֹאַליציה המַפּא"ית’ של הסוכנוּת ‘הזוֹחלת’ קמה שמחה במעוֹנם על העזרה שבאה להם מצד שלא פיללוּ, והם התחילוּ להשמיע אותות אהדה וסולידריוּת. פלג רביזיוניסטי מסוים (תנועת העם) הרחיק באהדתו עד כדי הצעות לסיעה ב' לשיתוּף פּעוּלה ולאיחוּד ‘הנוער הלוחם’. אך אָפיינית מאוד מודעת האזהרה שפורסמה על־ידי הרביזיוניסטים ערב הבחירות, בה הם מזהירים את הנוער ומתרים בו שלא ילך אחרי סיסמאות ‘כמעט רביזיוניסטיות’ (כלשון המודעה), אלא לבחור ברביזיוניזם המקורי. ביום פרסוּם מודעה זו עדיין רחוקים היו חברי סיעה ב' מהבנת תכנה, מה שברוּר היום לכל אחד בישוב, כי כל מי שחתר תחת סמכוּתה של ההנהגה הציונית, הכתים אותה בחטא ‘הבגידה’ ו’הזחילה‘, מי שדרש חילוּפים והטיל לרחוב סיסמאות ‘כמעט רביזיוניסטיות’ – לא את עצמו בנה על־ידי כך, אלא את הרביזיוניזם המקורי. במידה שהיוּ נכונים שכבות נוער וחלקי ציבור לקלוט מבחינה נפשית ורעיונית את דברי ההסתה נגד ההנהגה הציונית ונגד חוּט השדרה שלה – מפלגת פועלי ארץ־ישראל, לא פנוּ בבחירות הללוּ לא אל רוקח וברנשטיין ואף לא לסיעה ב'. הם ביכרו את המקור על התרגום, וכל מי שידו היתה במלאכת הסתה זו אחראי לא מעט לאלפי הקולות שנפלו בחיק הרביזיוניזם. זהוּ הלקח הברוּר מתוצאות הבחירות המתאשר על־ידי ניתוּח המספרים בערים ובמושבות. הרי בקושי תחזיק מפלגה זו מעמד, בהשוואה לבחירות לאסיפת הנבחרים, בה בשעה שהיא ערכה את מערכתה לקראת ‘קליטת’ המונים ו’כל הנוער’. אכן, האכזבה השוררת בחוּגי סיעה ב' גלוּיה הפעם לעיני כל, אך יש ‘לקוות’ כי עוד תימצא ‘הסברה’ לכשלונה, ובודאי תהא גם בכך אשמה… מפא"י.

הלקח השני שיש ללמוד בבחירות הללוּ הוא הפגנת בגרוּתו הפוליטית של ציבור הפועלים ואוהדיו בישוב אשר, על אף המשבר המדיני החמוּר ועל אף השיסוּי וההסתה מכל עבר, חזר והביע את אמוּנו במפלגת פועלי ארץ־ישראל הנקראת במנדט מחודש ומחוּזק להמשיך את הנהגת הספינה הישובית והציונית. הנצחון המוחלט של המפלגה מתבלט עוד יותר על־ידי העובדה, כי היא שמרה בבחירות הללוּ על האחוז שהיה לה באסיפת הנבחרים, על אף השתתפוּתן של מפלגות נוספות בבחירות לקונגרס הציוני ועל אף עליית כוחו של הרביזיוניזם. יוצא איפוא כי הרוב הגדול בציבוּר הפועלים הרגיש נאמנה, כי חיזוּק מעמדו של הפועל בציונוּת אפשרי בדרך אחת בלבד: התלכדוּת סביב מפלגת פועלי ארץ־ישראל; וכי כל החתירה תחתיה מחלישה את כוח הפועל ומגבירה ביודעים או בלא יודעים את הימין הקיצוני.

הגיעה השעה, שחברי סיעה ב' יעשו את חשבון עולמם מה רצוּ הם ומה השיגוּ בהיפרדם לפני שנתים ומחצה ממפלגת המעמד הגדולה. הם עזבו את המפלגה בסיסמת ‘האיחוד הכולל’ – והאיחוּד הכולל מהם והלאה; הם הלכו למערכת בחירות בהסתדרות כדי להוריד את מפא“י למיעוט – ונכשלו; הם חתרוּ להבאיש את ריחה של המפלגה בנוער הארץ־ישראלי, העובד והלומד, ולחסל את השפעתה בו – ונכשלו; הם יצאוּ למסע פילוג של מפלגות ‘האיחוד העולמי’ – ופרט לפולין לא הצליחוּ; הם חתרו במרכזם העיקרי – הקיבוּץ המאוּחד – אל זיהוּי הקיבוּץ עם הסיעה, והגיעוּ בבחירות הללוּ ל־56 אחוז בלבד מול 41 אחוּז של מפלגת פועלי ארץ־ישראל ושלושה אחוזים של ‘השומר הצעיר’; הם קיווּ, לבסוף, להיבנות מן המשבר המדיני, להכות את מפא”י בבחירות לקונגרס, ליהפך בן־לילה למפלגת המאבק אשר תתיצב בראש הנהגה לוחמת – והעלו במקום זה אבק רב וחרס בידם, פרט… לסיוּע ממשי לרביזיוניזם. נוכח מאזן שלילי זה, הידוּע ומוּכר היטב לחברי הסיעה בפנים ולציבוּר הפועלים בכללו, האם לא הגיעה השעה לביקורת החשבון המוּטעה? האם לא ירפו סוף סוף מאמונתם, כי לאיחוּד הפוליטי של ציבוּר הפועלים מוכרח להקדים שלב של שבירת מפא"י והורדתה לדרגת מיעוּט? בכמה נסיונות מסוּג זה עוד ינסו ומה המחיר אשר ציבוּר הפועלים עוד יהא חייב לשלם?

1946

המאבק בתוך הקיבוץ המאוחד

מאת

אליהו שומרוני

---

בשאלת הסמינר לשליחים

מאת

אליהו שומרוני

¹

האם יש ויכוּח כי השליחות לגולה כיום, במצבה האיום ובסבך הזעזוּעים המדיניים הגדולים בארצות המשתחררות מן העול הנאצי, היא גם שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה? איני מתאר לעצמי מפלגה הרואה את עצמה אחראית לעניני ההסתדרות, אשר לא תעמיד כיום במרכז דיוּניה את שאלות הגולה, את השליחות אליה, את כל הבעיות המתעוררות בעקבות השליחות ובעקבות תפקידיה הגדולים בהצלה, בארגון תנוּעה חלוצית, בעליה מהירה ובדרכי הקליטה בארץ. הקיבוץ בוַדאי שיש לו ענין רב בשליחות; אולם אין לשכוח, כי שאלה זו נוגעת לא לקיבוּץ בלבד.

הגולה תובעת אַחדוּת המחנה

אינני רואה את השעה הזאת כשרה לחשבונות היסטוריים על דרכנו ב’החלוץ'. אין ספק, שכולנוּ ביצענוּ מעשים טובים, אך לא ניצלנו משגיאות. אותי מעניינת יותר השאלה מה נעשה ואיך נפעל בגולה בשתי השנים או בשלוש השנים הקרובות, העתידות להכריע את מצבנו מבחינה פוליטית, מבחינת הגשמת יעוּדנוּ לריכוז שארית הפליטה בארץ. ומה אעשה ואני מרגיש, שקיימת סתירה איומה בין המצב בגולה, בין תביעת הגולה לא רק להצלה מהירה, אלא גם לאחדות המחנה, לבין המצב האומלל והטרגי, שבו שרוּיה תנוּעת הפועלים בארץ. אנוּ מקילים ראש ונוטים להתעלם מן הסתירה הזאת וממשיכים לדבר כאילוּ לא קרה דבר. מה שהיה טוב בשנים כתיקנן לא יכשר היום, והצרה היא בכך, שאין אנוּ מסוגלים להגיש לגולה הדווּיה את הדרוּש לה בכוחות מלוכדים של מחנה חלוצי, קיבוצי, מאוּחד. מובטחני, כי איש מאתנו לא שיער בימים שחרדנוּ לגורל העם, בהגיע אלינוּ בשׂורות איוב מגיא ההריגה, שבבוא הרגע והמסך יוּרם וכשיהא עלינוּ לצאת אל אחינוּ לקבץ שרידים, פליטי חרב ורבבות יתומים, תמצאֵנוּ שעה היסטורית חמורה זו דלים ומפורדים. פלגות פלגות… היש להתפלא על כך, כי שרידי החברים בגולה מתנוּעות שונות אשר יחד פעלוּ במחתרת, אשר יחד התגוננוּ בגיטאות ממשיכים יחד בעבודת ארגון והצלה? היש להתפלא, כי חברים אלה מביעים במכתביהם חששות שמא יכניסוּ השליחים שיבואוּ מן הארץ את נגע הפירוּד לגולה?

במצב זה נשאלת השאלה: האם עלינוּ לקבל את הסתירה הזאת כעוּבדה, על כל המסקנות הפטליות הנובעות ממנה, לגבי דרך פעוּלתנו בגולה, או שמוטלת עלינוּ החובה, על אף הפילוג הקיים בארץ, להתגבר על הסתירה הזאת ולמצוא דרך משוּתפת בשליחות ובדרכי הכנתה? מובן, אילוּ יכולנוּ לתת כיום את התשובה המלאה, אשר בה בלבד כלול הפתרון לבעיותינוּ, אילוּ יכולנוּ לאחד את התנוּעה הקיבוצית ואת המפלגות, היינוּ מונעים על־ידי כך יסורים וזעזוּעים רבים אשר להם אנוּ צפוּיים בעתיד הקרוב. לצערנוּ, אין באוּלם זה חברים רבים המאמינים בכך, ועל כן מן ההכרח שייעשה נסיון לרכז את שליחי הארץ במסגרת ההסתדרות, ולכלול במסגרת זו את הדברים המשוּתפים לכוּלנוּ, את תכנה של השליחות, ולפעול בגולה כחטיבה אחת בכיווּנה, בהדרכתה וּבמרוּתה המלאה של ההסתדרות. כל הצעה אחרת על פיצול השליחות לגושים בהדרכתם הם ובהכשרתם הנפרדת, עלוּלה להוסיף קלון על האסון הגדול.

הקשיים לרגל הקרע המדיני

בויכוּח הנוקב הזה יש עוד צד אחד, שעדיין לא הובלט במידה מספיקה, צד הנוגע למצבו הפנימי של הקיבוץ. אני רואה לפני מציאוּת מסוּימת, מסובכת וחמוּרה, אשר נוצרה בעשרות משקים לרגל הקרע הפוליטי. ואני שואל את עצמי: הקרואה מועצה זו רק לענין הסמינר לשליחים, או שמוטלת עליה החובה להשמיע את דברה כיצד נחיה יחד במשק אחד, כיצד נהיה אחראים לו, לקיוּמו ולהתפּתחוּתו, ומה דמוּת תהיה לחברתנוּ נוכח הפילוּג שהיה לעוּבדה.

שאלה זו מבצבצת מכל שורה של אינפורמציה על אסיפה במשק פלוני ועל בחירות למוסדות מקומיים במשק אלמוני וכו'. לפני ימים מספר סח לי חבר, כי במשקו התאספו חברי מפלגה אחת לדיון נפרד מוקדם בשאלת בחירת חבר לתפקיד מסוּים במקום, ובשאלה אחרת דומה התאספו לחוד חברי מפלגה אחרת. אודה, כי בשמעי זאת הזדעזעתי ופרצתי בצעקה: הרי אתם הורסים את הבית! להיכן נגיע בעוד שנים מספר, אם חדשים אחדים אחר הפילוג כבר מצוּיות תופעות כאלה וכבר מתחילה מלחמה סיעתית על כך מי יהיה גזבר במקום או מרַכז ועדת החינוך?! הרשאית מועצה זו, המוקדשת לעריכת סמינר פוליטי בקיבוץ, להתעלם מן הבעיה הזאת? הניגרר אחר התפּתחוּת סטיכית במקומות ולא ננסה להקים לה סכר? האין חובתנוּ להקדים ולקבוע דרכים ותחוּמים למוּתר ולאסוּר בתוכנוּ כקיבוּץ במציאוּת החדשה והקשה, כדי שלא נגיע, חלילה, למצב, אשר אין איש מאתנו רוצה בו?

ברוך איזנשטדט² הציג את השאלה הזאת בפתח הבירור, ואיש לא ניסה לענות עליה. היא נשארה תלוּיה בחלל המועצה ללא תשובה. לפי עניות דעתי קיים קשר פנימי עמוק בין שאלת הסמינר הפוליטי המוצע כאן ובין הבעיה הפנימית בקיבוץ, שעדיין לא היה כמותו בתולדות הקיבוץ. כלום בדאגה ובאחריות למצב המתהווה יוכל לשאת רק צד אחד? הענין חמור מדי כדי שנוכל להתחמק ממנוּ בתשוּבות פורמליות. אמש הביא אשד ציטטות מזמן הפולמוס הגדול במפלגה בענין הסיעות והצביע על הסכנות הכרוּכות בקיוּם סיעה מפלגתית בקיבוץ. הייתי רוצה לשאול את אשד מה אמר הוּא והחברים החושבים כמותו, כאשר באנוּ אנחנו להתריע בכינוס תל־יוסף הנודע על מגמת הפילוג במפלגה ועל הסכנות הכרוּכות בהן לתנוּעת הפועלים כולה, וגם לקיבוץ? – לאזעקותינוּ אז השיבו: אתם מאיימים בפילוג הקיבוץ. על טענתנו, שיש לראות שעה אחת קודם את אשר עלוּל להתרחש בכל משק ומשק, ענוּ בנאוּמי הסברה ארוכים ומרגיעים, כי מאחר שהקיבוץ איננו מפלגה אין סכנה נשקפת לשלמוּתו ולאחדוּתו מן הזעזוּעים במפלגות הפוליטיות. מה טעם איפוא לטעון נגד קיוּם סיעה מפלגתית בקיבוץ. ודאי שקיימת סיעת המפלגה כמו שקיימת סיעת המפלגה האחרת, ולא יועיל כאן שוּם ויכוח היסטורי מי משתי הסיעות קדמה בהתארגנותה לחברתה. וייאמר הדבר ברוּרות ובגילוי לב: מי שהלך בעינים פקוחות לקראת פילוג מפלגת פועלי ארץ־ישראל חייב היה לדעת מראש, כי התוצאה האכזרית החמורה מן הפילוג הזה תהיה: קיום שתי סיעות מפלגתיות בתוך הקיבוץ המאוחד.

זוהי עוּבדה קיימת, והשאלה שאנו עוסקים בה היום היא: היש איזו שהיא מסקנה ממצב זה לגבי חיינוּ המשוּתפים בקיבוץ, או שאותו צד שנוח לו הדבר יתעלם מעוּבדה זו ויחמיר את מצבנוּ החמור גם בלאו הכי? היכולים אנוּ כיום לעשות דבר, אשר לפי כל אָפיו וּמַהוּתו אינו יכול להיעשות אלא בהסכמת שני הצדדים?

זיהוּי הקיבוּץ עם מפלגה מסוּימת

סופר כאן היום על הצורך הרב במורים עברים לגולה ועל הצורך להכשיר חברים־שליחים בידיעת לשונות זרות. הסמינר שמוצע כאן, שיימשך שלושה חדשים, לא יכשיר לא לזה ולא לזה. גם שאלות הקיבוץ, המיוחדות לקיבוץ, תופסות רק חלק קטן מתכניתו של הסמינר. ומרבית התכנית מוקדשת לשאלות הכלליות של התנוּעה הציונית, של תנוּעת הפועלים, לשאלות ההסתדרות וכו' שהתשוּבות עליהן, לפי דעתכם, הן שונות והן ניתנות על־ידי המפלגות לפי עמדתן ודרכן. ואם כך הדבר, אֶשאַל: היש זכוּת לכוֹף עלינוּ בכוח החלטת רוב השתתפוּת בסמינר פּוליטי הנערך בניגוּד להשקפתנוּ וּלמַצפּוּננוּ?

ואם בכל זאת עומדים אתם על דעתכם ורוצים להקים את הסמינר, רואה אני חובה לעצמי לכנות את הילד בשמו ולראות בו חתירה מפורשת לפוליטיזציה של הקיבוץ כדי לזהותו במידה מכסימלית בביטוי, בנציגות, בגיבוש רעיוני עם המפלגה החדשה אשר קמה לאחר הפילוג.

מגמה זו של הפוליטיזציה אינה פוחתת על־ידי כך שתוכלו להצביע ולומר, הרי חשד זה אינו מבוסס נוכח מציאוּתם של חברים רבים המשתייכים למפלגת פועלי ארץ־ישראל. שמעתי פעם את יערי מתפאר, כי גם בקיבוצי הקיבוץ הארצי יש חופש דעה וכי יש בו חברים המשתייכים למפא"י. היכולים אלפי החברים ממפלגת פועלי ארץ־ישראל בקיבוץ המאוחד להסכים לכך שיסתפקו בהצבעה למען מפלגתם פעם בשלוש שנים, כדוגמת מעמדם של החברים המעטים הנסבלים בקיבוצי ‘השומר הצעיר’, כשמעשי הקיבוץ וביטוּיו יהיו טבועים בחותם ברוּר של מפלגה אחת? – יודע אני שהבעיה אינה קלה, כי קשה מאוד לקיים קיבוץ מאוחד במצב של פילוג, אך אם זה גורל, ואם אין איש יודע לכמה זמן נכון גורל זה, הרי אסור שיהיו בקרבנו מחשבות ומעשים המוליכים להזדהוּתו של הקיבוץ עם מפלגה אַחת מן המפלגות, כי בנפשנוּ הדבר.

בבירור הזה הוטחה כלפינוּ גם טענה אחרת המחייבת תשובה, הטענה היא: יש ויכוח נוקב על סמינר הקיבוץ או סמינר ההסתדרות בלבד. יש דיון ובירור והכרעה ועליכם לקבל את ההכרעה, אחרת אין הקיבוץ יכול להתקיים. תשובתנו היא, כי ערב הכינוס בתל־יוסף נתתם לנוּ תעוּדת שחרוּר מקבלת מרוּת בשאלות כגון אלו. בגילוי הדעת של מזכירות הקיבוץ, אשר פורסם אז בעתונוּת, נאמר: ‘חברי מפלגה ובעלי דעות מפלגתיות־פוליטיות בקיבוץ המאוחד רשאים, כמובן, להתכנס ולדוּן בשאלות מפלגתיות וּפוליטיות. זכותם היא לדון ולקבוע את עמדתם לשאלה זו או אחרת המתעוררת בחיי מפלגותיהם; יכולים הם להשתתף בכינוּסים מפלגתיים ופוליטיים לפי זיקתם והשתייכותם למפלגות וזרמים בתוך תנוּעת הפועלים הארץ־ישראלית’. לפי הגדרה זאת מותר לי לשאול כיום: היכול אני לקיים את זכותי ‘לדון ולקבוע עמדה לשאלה זו או אחרת המתעוררת בחיי מפלגתי’? וּמה אעשה, כאשר לפי כל סימני ההיכר, שאלת השליחות לגולה היא גם שאלה פוליטית כללית, גם שאלה הסתדרוּתית, והיא נתעוררה בחיי מפלגתי והוחלט בה על הסמינר ההסתדרוּתי, והחלטה זו נראית גם לי, כחבר הקיבוץ, כהחלטה נכונה מאוד – המותר לי לקבוע עמדה ולהתנהג לפיה? – גילוּי הדעת הנזכר לעיל התיר, ובכוח מה תטילוּ עכשיו איסוּר?

באותו גילוּי הדעת אנוּ מוצאים פיסקה אחרת, כהמשך לראשונה, וגם לה ערך קובע בדיון שלפנינו: ‘אוּלם אחדוּתו של הקיבוץ, שלמוּתו וכושר יצירתו הם ענינו של הקיבוץ כוּלו, של חבריו כולם, על דעותיהם והשקפותיהם הפוליטיות השונות. הקיבוץ לא זיהה מעולם את עצמו עם השקפה זו או אחרת הרוֹוַחת באחת המפלגות הציוניות־סוציאליסטיות ולא הושתת מעולם על קולקטיביות רעיונית מחייבת’. בהתאם לכך אני שואל: אם לא זהות עם השקפה זו או אחרת, אם לא קולקטיביות רעיונית, למה יוטל עלינוּ סמינר פוליטי, שמגמתו הפוכה מן המוצהר בגילוּי הדעת?

ימי עיון מיוחדים לחברי הקיבוּץ

ייתכן שתראוּ בדברַי תמימות. אוּלם כשלעצמי חושב אני בכל הרצינות, כי בויתוּר על עריכת סמינרים מסוג זה צריכים כולנוּ להיות מעוניינים. ‏רק חדשים מספר עברוּ מאז הפילוג וּראוּ את המציאוּת המתפתחת בתוך המשקים. אין הסמינר ערובה לקיוּם שליחוּת גדולה של חברי הקיבוץ. זאת נשיג בהסתדרות. לדברים שעלינוּ לברר כחברי קיבוץ נקבע ימי עיון מיוּחדים לשמם, אין צורך לשם כך בסמינר פוליטי מובהק.

טענתי היא שלא קיבלתי במועצה זו תשובה על המצב הפנימי המתפּתח בקיבוץ, ותרשוּ לי, חברים, לקרוא קטע אחד ממכתב של חבר צעיר מקבוצה צעירה בקיבוץ. אל תפסלו אותו בגלל מלה זו או אחרת. ומוּטב כי נטה אוזן קשוּבה ונדע מה מרגיש כל חבר בבית הקיבוצי שלו:

– – – ‘רבה ההתרוצצות בקיבוץ המאוחד, וזה לא מתמול שלשום. אלא הפירוד מחריף מפעם לפעם. ביחוּד החמיר המצב אחר הפילוג במפלגה. המצב חמוּר ומורגש בכל ישוב וישוב שאינו על טהרת הפלג האחד או משנהו. אנוּ, חברי המפלגה בקיבוץ, עומדים עתה לפני נסיון מוגבר להפוך את הקיבוץ לקולקטיביות רעיונית של זרם אחד בתוך תנוּעת הפועלים. אנחנו רואים בכך סילוף גמור בתכונת היסוד של הקיבוץ להיות פתוח לכל חבר הסתדרות, ותהיה השקפתו בתחוּם הציונות הסוציאליסטית כאשר תהיה, וּבלבד שיזדהה עם עקרונות הקיבוּץ על בנין משק וחברה’.

המכתב מסתיים בתביעה נמרצת להרים מחדש את דגל אחדוּתה של התנוּעה הקיבוצית.

אין המועצה רשאית להתעלם מכך, כי ההרגשה שבוטאה במכתב זה היא הרגשתם של אלפי חברים בקיבוץ.

---

שויון זכויות לחינוּך בנוער

מאת

אליהו שומרוני

¹

זועזעתי בראותי איך הכניסו בתוך תנוּעת הנוער העובד, בין נערים בני 14, פּוֹליטיזציה והגדרה פוליטית מפלגתית. בשיחה עם ישראל גלילי, בימי הועידה האחרונה, נזכרנוּ בתקוּפת הויכוּח עם ‘השומר הצעיר’ על יסודות הנוער העובד. הסעיף האוסר את קיוּמם של ארגוּנים פוליטיים בתוכו הוּא אשר נעל בשעתו את הדלתות בפניו.

והנה עובדים בנוער עשרות שליחים, חברי הקיבוּץ. תנוּעת ‘המחנות העולים’ מסוערת. בנוער העובד זעזוּעים וערעוּר יסודות. הניסה הקיבוץ במשך כל התקוּפה הקשה הזאת לקרוא, לפחות פעם אחת, את חבריו ולנסות למנוע משהוּ? – מי קבע דרך? – האם קיים הקיבוץ לפחות ישיבה אחת של ועדת הנוער עם השליחים, לא אחרי פילוג ‘המחנות העולים’, אלא לפניו? –

בנימין גליקסון², שדיבר כאן קודם, ניסה להסביר את מהותם השונה של שני הצדדים, חברי הקיבוץ, אשר התוַכּחו ביניהם ב’מחנות העולים', ביחס השונה שיש לכל צד לקיבוץ עצמו. לדעתו, יש מי שהפרימַט הפוליטי קובע לגביו – ואלה הם, כמובן, יריביו, ויש מי שבשבילו קובע דבר אחד ויחיד – הפרימט ההתישבותי הקיבוצי. לאור העובדות הידועות לי אין אף שמץ אמת בהצגת דברים מעין זאת. אם דברי בנימין נכונים רשאי אני לשאול אותו כיצד נהגו הוּא וחבריו במשך השנה המסוערה הזאת? היכן היה הדיון והיכן נקבע הקו אשר בנימין נקט אותו בתנוּעה כשליח הקיבוּץ? לי ידוע שהקיבוּץ לא כינס שום כינוס מוסמך משלו, על מנת לקבוע אם הוא תומך באיחוּד הנוער הלומד או שולל אותו. או אם ללכת או לא ללכת בדרך הפוליטיזציה של הנוער העובד. לי ידוּע על דיוּנים שנתקיימו, כי אין להניח שבנימין וחבריו עשו מה שעשׂוּ על דעת עצמם, בלי להימלך במישהו. אלא שדיונים אלה נתקיימוּ לא במסגרת הקיבוּץ, אלא במסגרת המוסד המפלגתי אליו בנימין משתייך (לקריאתך, בנימין, כי אין זה נכון, אני מפנה אותך לביוּליטין של ‘התנוּעה לאחדוּת העבודה’, בו פורסם פרוטוקול מישיבת המזכירות הארצית בדבר הכנות ‘התנוּעה’ לועידת הנוער העובד. שם תקרא גם את הדיון וגם את העמדה שנקבעה).

הייתי אורח במועצה הידוּעה של ‘המחנות העולים’ בבית־השיטה שהתוַכּחה רבות בשאלת איחוּד הנוער הלומד. שם נמצא לפחות חבר אחד מבין שוללי האיחוּד אשר העיז לומר בגלוּי, כי ההתנגדוּת לאיחוּד לא באה בגלל חוסר אפשרוּת אובייקטיבית לקיים תנוּעת נוער מאוּחדת מבחינה התישבוּתית כללית או מבחינת צרכי הקיבוץ, או צרכי הנוער עצמו (עובדה היא כי איש אינו מציע לפרק את תנוּעת הנוער העובד, חלקים־חלקים, לפי הזיקה לזרמים ההתישבותיים!). ההתנגדוּת לאיחוּד ‘המחנות העולים’ עם ‘גורדוניה’ נובעת ממציאוּת הפילוג הפוליטי של פועלי ארץ־ישראל.

הדיונים וההחלטות בשאלות דרך הפעוּלה בנוער לא נקבעוּ איפוא השנה, שנת המאורעות המכריעים בנוער הארץ־ישראלי, במסגרת הקיבוּץ ועל דעת הקיבוּץ. ואין כל יתרון מבחינת הקיבוץ המאוחד לשליח אחד מבית־השיטה על פני חברו השליח מאותה בית־השיטה.

חברים, כבר הגיעה השעה לדבר זה אל זה דברים גלוּיים. ותנאי קודם לכך: יכבד כל אחד את דעתו של הזולת. אין לקבל את החלוקה האבסורדית לנאמנים ובלתי־נאמנים לקיבוּץ. ‘אחרי שחקרתי בענין זה – אומר בנימין גליקסון – באתי לכלל מסקנה שמקור חילוקי הדעות בינינוּ הוּא רק זה: הקיבוץ או לא הקיבוץ’. יוצא איפוא שאברהם אדרת, חברו של בנימין למשק, צריך לרכוש לו מחדש, אחרי כל שנות חייו ופעלו בקיבוּץ, תעוּדה אשר תקנה לו זכות לחנך לקיבוץ. לאן נגיע בדרך זו? – אם דברי בנימין נכונים, נובעת מהם מסקנה פשוּטה מאוד, האומרת: הקיבוץ בונה את כל עבודתו בנוער ואת שליחוּתו לגולה החלוצית אך ורק על אותם 55 האחוזים שהצביעוּ בפעם האחרונה במשקי הקיבוּץ בעד ‘התנוּעה לאחדוּת העבודה’. וזוהי המציאות שמנסים למעשה ליצור אותה. זוהי קביעה מראש שיש רק 55% נאמנים, והיתר – או לחיסול מבחינה ציבוּרית או למעמד של נסבלים בצורה זו או אחרת.

חברים! אם זוהי המחשבה המשתלטת עליכם תהיו נאלצים לחשוב את מחשבתכם עד הסוף – כל כמה שלא יהיה מר הסוף הזה. במצב שנוצר היום אי אפשר להתמיד.

במועצה הקודמת, בנען, ניסיתי להציג את השאלה איך נחיה יחד במצב של פילוג פוליטי ורעיוני מחריף והולך. איש לא ניסה להשיב על שאלה זו. מאז עברוּ חדשים מספר. באו עובדות. אחת קשה מחברתה. גם ישראליק גלר הגיע היום למסקנה בדבריו כי יש צורך במשהו הנקרא תבונת חיים. כל אחד מרגיש כי אין אפשרוּת כך להמשיך. חיי קיבוץ אינם חיי מפלגות. חיי קיבוץ דורשים עוד משהו: יחסי אמת אלמנטריים. ואני צריך להגיד לכם דבר שאמנם הוא חמוּר מאוד, אך אין מנוס ממנוּ – אתם קובעים עכשיו משטר פנימי כזה בקיבוּץ, אשר כתוצאה ממנוּ מוכרחה לבוא התמרדוּת מתמדת של חברים וקבוצות שונות בקיבוץ.

בסיכוּם: רצוני לקבוע שלושה דברים בלבד.

א. אין אמת בהנחה, שחלק אחד בקיבוץ קבע את עמדתו בשטח הפעוּלה בנוער לפי שיקולים קיבוּציים גרידא וחלק אחר לפי שיקולים פוליטיים.

ב. המסקנה ההגיונית מאופן הצגתכם את השאלה היא כי אתם רוצים להישען בפעוּלה בנוער אך ורק על חברי ‘התנוּעה לאחדוּת העבודה’. וזאת אתם עושים בשם הקיבוץ כוּלו. 28 שליחים מן הקיבוץ עובדים בנוער העובד וכוּלם חברי סיעה ב'.

ג. אם יתמידו בנוהג זה בענין גיוס חברים לשליחוּיות ובשטחים אחרים, ייקבע בקיבוּץ משטר, המוכרח להביא לידי התמרדות גלוּיה של חברים וקבוּצות. ואם אין רצון להגיע לידי כך, יש צורך בהסדר. לכך היתה מכוּונת המועצה הזאת.

1946

---

מכתב לשליחים

מאת

אליהו שומרוני

תל־אביב, 24.3.46

לחברים בשליחוּת, שלום רב!

עתה זה נסתיימה מערכת הבחירות לועידת הקיבוץ. אמסור לכם את הקוים העיקריים שהתבלטוּ במערכה ואת תוצאותיה.

תכונתם העיקרית של אנשי סיעה ב' לקראת הבחירות החלה בהשמצת חברי המפלגה בבריגדה על חטא ‘התכחשוּתם לבית הקיבוצי’, על חוסר דאגתם לרזרבה, על ‘טיפּוּח גורדוניה’ וכו‘. בשבועות האחרונים התנהלה ההתקפה הזאת באמצעות כלי־מבטא רשמי של מזכירוּת הקיבוּץ, המכוּנה ‘צרור ידיעות’ של ועדת החלוץ. ההתקפה עברה לפסים אישיים ו’הפושעים’ העיקריים, ששמותיהם נזכרו במכתבים חתוּמים בראשי־תיבות ובמכתבים אנונימיים, היו: בן־אשר, חיים דן, דובדבני, מרדכי חדש וכו‘. נוסף על שמות אלה, ניתן עוד שם אחד, כולל יותר, לשמצה: ‘חברי מפא"י’. בקראך את ה’צרור’ים האלה קשה היה להבדיל בין כלי מבטא של מסגרת קיבוצית כללית, המכוּון בכל דף וּבכל שוּרה שלו לצרכי בחירות, וּבין קונטרס תעמולה של סיעה ב’.

במועצת הקיבוץ, בה הוחלט על כינוס הועידה, כבר ניתן ה’רמז' הראשון לאָפיה של המערכה.

שבוּע אחר המועצה החלוּ הביקוּרים במשקים. אציין את המוֹמנטים האָפייניים ביותר, שבאוּ לידי ביטוּי בדברי אנשי סיעה ב‘: א. הטענה כי ‘הקיבוץ במצור בהסתדרות’. השתדלו מאוד לטפח את הרגשת הקיפּוּח של הקיבוּץ בהסתדרות, ומי ‘שולט’ בהסתדרות הרי ידוע. ב. ‘הדאגה לרזרבה’ – בשם הדאגה לרזרבה, כביכול, בא כל המפנה הגדול ומתן ספר כריתות למסגרות כלליות ב’החלוץ’ ובנוער. כאן כל שוּרת ההאשמות על חברי הקיבוץ ממפא“י הדואגים ל’כלל־ישראליות' ולא לקיבוץ. הטענה היא, כי רק בדרך הגדרה נבטיח רזרבה לקיבוץ. כאן הטענות התפלות ביחס לנוח”ם ש’איננו סוציאליסטי' וכו‘. ג. ‘נאמנות לדרך הקיבוץ’ – בנדון זה קו ההסברה של אנשי סיעה ב’ היה עקבי לחלוטין. נאמן לקיבוץ יכול להיות רק מי שאיננו חבר מפא“י, באשר מפא”י מקפחת את הקיבוץ בהסתדרות ומפא"י מונעת רזרבה מן הקיבוץ וכו'.

המבחן לא היה קל. למזלנוּ הגיעוּ בינתים מן ה’פושעים' ה’מתכחשים לביתם הקיבוצי' (דובדבני, דן, מ. חדש) לארץ, והם הספיקו לעבור בישובי הקיבוץ ולהעלות את מסכת הגולה ואת גורמי ההתפוררוּת בתוכה. ריכזנוּ קבוּצת חברים, שהשתתפה בביקוּרים בכל ישוּבי הקיבוּץ (פרט ל־2–3). חברינוּ השתדלוּ להעלות בעיקר את השאלות העקרוניות התלוּיות במעמדו ובדרכו של הקיבוץ בתנועת הפועלים, בתנועה הקיבוצית, ב’החלוץ' ובנוער ובמשטר הפנימי שלו.

אשר לתוצאות הבחירות: מתוך 49 ישובי הקיבוץ נתקיימוּ בחירות יחסיות ב־22 ישובים, בחירות כלליות – ב־17 ובחירות תוך הסכם על חלוקת הצירים – ב־10. בין 17 הישובים שנתקיימו בהם בחירות כלליות ששה אשר בהם חברינו במיעוטים קטנים, הללו לא תבעוּ בחירות יחסיות תחת לחץ הטענה והאוירה ש’מי שתובע בחירות יחסיות הורס את הקיבוץ', אך הם האמינוּ לרוח הדברים שנאמרוּ באסיפה הכללית, כי הבחירות הן ‘כלליות ממש’ וגם ‘המיעוט יבוא לידי ביטוי’. בששה ישובים אלה לא נבחר אף ציר אחד מחברינו, ביניהם מקום כבית־אורן אשר בבחירות יחסיות יכלו חברינו לקבל ציר ללא קושי. אם נסכם לא את קולות החברים האוהדים לנו בכל ישובי הקיבוץ, אלא רק את הצירים אשר נבחרו בפועל, יהיה הסיכום: 37% – לנו, 60% – לסיעת הרוב, 3% – בלתי מוגדרים. הסיכוּם הזה אומר שבצירוף קבוצות החברים בששת המשקים אשר לא באוּ לידי יִצוּג בבחירות הכלליות שנתקיימוּ בהם – מהווה כוחנוּ הריאלי בקיבוּץ למעלה מ־40%. במשקים שהיוּ בהם בחירות יחסיות יכולנוּ לסכם גם את מספר הקולות שניתנוּ לרשימתנוּ ונוכחנוּ לדעת, שבשום מקום כמעט לא ירד כוחנוּ בהשוואה לבחירות לועידת ההסתדרוּת, ובמקומות אחדים אף היתה לנו עליה קטנה (אילת־השחר, מעוז, שדה־נחום, רמת־הכובש, גבעת־ברנר). אנו מעריכים כי 37% למיעוט בבחירות לועידת הקיבוץ ובשיטת בחירות שלא איפשרה יִצוּג מלא של המיעוט הם הישג ניכר.

בברכת חברים

א. ש.

---

הנחות לבירור לקראת ועידת הקיבוץ

מאת

אליהו שומרוני

א. מעמדו הרצוּי של הקיבוּץ בפתח התקופה.

ב. הקיבוץ בתנועת הפועלים.

ג. הקיבוץ בשארית הפליטה, ב’החלוּץ' ובנוער.

ד. הקיבוץ והנוער הגדל בארץ.

ה. הקיבוּץ והתנועה הקיבוצית (איחוד או יִחוּד).

ו. מסקנות.

א. מעמדו הרצוי של הקיבוץ בפתח התקופה

תפקידי הקיבוץ – בהתישבות מחודשת רחבת מידות, בקליטת עליה גדולה וגדֵלה. בהיותו נושא נאמן ואחראי לשליחוּת הסתדרוּתית ל’החלוץ' ולנוער. בהיותו גורם מלכד שרידים, עוזר להשתרשוּתם, הופך אבק אדם לחברה בונה ויוצרת. בהיותו פתוּח לכל עובד, עולה ונער, לכל זרם וגוון. בהיותו נושא ויסוד לתנוּעה קיבוצית מאוּחדת. בהיותו גורם המלכּד ליכוד־אמת את תנועת הפועלים הארץ־ישראלית.

ב. הקיבוץ בתנועת הפועלים

כוחו היה בהזדהוּתו המוחלטת עם מגמות היסוד של תנועת הפועלים ועם נושאה האחראי.

מאז הפילוג במפלגה מתבלטת הסתירה בין ערכי היסוד של הקיבוץ כקיבוץ פתוּח לכל ובין האינטרס הסיעתי של הנהגת הקיבוּץ המיצגת מפלגה אופוזיציונית של 17 אחוז בהסתדרות.

הנהגת הקיבוּץ לא עמדה במבחן הסתירה הזאת.

מכאן – חתירה לזיהוּי הקיבוץ ככלל עם סיעה ב‘, לקולקטיביות רעיונית (בשלב ראשון – במפעלים הצעירים), לשינוי מוחלט בעמדה המסורתית של הקיבוץ ב’החלוּץ’ וקביעת מצע משוּתף עם ‘השומר הצעיר’ – היריב לקיבוּץ ב’החלוץ' זה עשרים שנה; חתירה להגדרה התישבוּתית ופוליטית של הנוער בגולה וּבארץ; נעילת שערי הקיבוץ בפני נוער שלא עבר את המסננת הפוליטית של סיעה ב'; חלוּקת חברי הקיבוּץ לנאמנים ובלתי־נאמנים וצמצוּם אכזרי ושרירוּתי של גילוּי כוחו המלא של הקיבוץ בשליחוּת; תופעות מבישות של מעצר־בית, בכוח רוב סיעתי, לחברים ממפלגת פועלי ארץ־ישראל הנקראים לשליחוּת; השמצת עשרות חברי הקיבוץ בבריגדה על חטא האַחדוּת אשר לה הטיפוּ בנוער החלוּצי במציאוּת של שרידים מועטים מן השוֹאָה הגדולה; תמורות ותהליכים להעמקת הפּילוּג בתנוּעת הפועלים, להחרפת הניגוּדים בקיבוּץ ולסיכוּן שלמוּתו.

ג. הקיבוץ בשארית הפליטה, ב’החלוץ' ובנוער

מאוַיי אחדוּת תססוּ בשארית הפליטה אחרי השואה. אחדוּת המחנה החלוּצי, לוחמי הגיטאות והפרטיזנים, יצירת החטיבה של שרידי יהדוּת אירופה.

גילויים אלה ציפוּ לסיוּע ולעידוּד מארץ־ישראל החלוצית, העובדת.

גילוּיים אלה טוּבעו בגל עכור של שנאה ומלחמת אחים שהגיע מארץ־ישראל.

הקיבוץ לפי כל אָפיו החלוּצי ולפי עברו יכול היה וחייב היה לקדם בברכה את ראשית התהוותן של מסגרות כלליות ליהודים אחים, שפניהם לעבודה ולהתישבוּת בארץ, להשקיע כוחות בהן ולעודדן. דרך זו היתה מצילה את השארית מאסון מלחמת־אחים, נוסף על אסון ההשמדה. דרך זו היתה בונה את הקיבוץ.

במקום זה באה הסתייגות ההנהגה של הקיבוץ מגילוּיי האחדוּת בגולה, תחילה על דרך ההחשדה, ולאחר־מכן תוך התנגדוּת גלוּיה, ולבסוף – חיפשה לה מפלט בחיק ההגדרה ההתישבותית והפוליטית של ‘דרור’ בסיסמת הדאגה לרזרבה.

18 שנה לא הכזיבה הכלליוּת את הרזרבה לקיבוּץ. ודווקא כיום, עם קיוּמו של זרם עולים כללי במהותו, שעדיין לא היה כמותו בתולדות העליות לארץ, נוצרה התיאוריה בהנהגת סיעה ב' – כי סכנה צפויה ממנה לרזרבה של הקיבוּץ.

אכן, ניצח האינטרס הסיעתי את ענינו של הקיבוּץ ושל כלל ההסתדרוּת.

ד. הקיבוץ והנוער הגדל בארץ

הקיבוץ כקיבוץ כללי דגל בתנועות נוער כלליות ותבע את איחוד הנוער החלוצי.

עם הפילוּג במפלגה (גם בתקוּפת הסיעות בתוכה) חל המפנה. החל הזלזוּל בכלליוּת וגברה החתירה להגדרה ופוליטיזציה.

החל פילוּג המחנות העולים – פרי הלחץ להגדרה פוליטית של נערים בני 14–16. במקום איחוּד הנוער החל קידוּש הדרך המיוחדת, הנפרדת.

התביעה לפוליטיזציה חדרה גם לנוער העובד. דרך זו נראתה כמבטיחה את שלטון סיעה ב' בתנועה. כאן עדיין דוגלים בכלליוּת. לשאלה מדוּע כשרה כלליוּת בנוער העובד ופסוּלה בנוער הלומד – אין תשובה בפי הנהגת הקיבוץ. לא הדרך קובעת, אלא התכסיס הסיעתי.

סיכוּן מעמדו של הקיבוּץ בנוער בארץ על־ידי קביעת יחס התנכרוּת לתנוּעות שלא לפי ה’קו'. הפליה לגבי ‘התנועה המאוּחדת’.

הזרוּת לקבוצות־הכשרה שאינן בהשפעת סיעה ב'.

גיוס מדריכים לתנוּעות הנוער לפי קו סיעתי מוּבהק.

דרך זו מקפחת את מעמדו של הקיבוּץ בנוער הארץ־ישראלי, מרחיקה ממנוּ חלקים חשובים, מסלפת את דמוּתו.

ה. הקיבוץ והתנועה הקבוצית (איחוד או יחוד)

ראיית הפילוּג בתנועה הקיבוּצית כמקור עיקרי לאסון הפילוג של תנועת הפועלים, כסיבת היסוד לקרע במפלגת פועלי ארץ־ישראל.

התנגדוּת הנהגת הקיבוּץ לאיחוד התנועה הקיבוּצית בועידת נען (1939) היתה עוד אז מטעמים פוליטיים ולא מטעמים קיבוציים.

הפילוּג בתנוּעה הקיבוּצית קיים בתקוּפה של התקרבוּת

אובייקטיבית מכסימלית בין חלקיה בשאלות דרך בנינה של הקומונה הארץ־ישראלית.

סכנת הבדידוּת והיתמות וחוסר ההמשך האורבים לתנועה השיתוּפית כוּלה.

הופעת התנוּעה הקיבוּצית בשארית הפליטה כגורם מפלג ומפריד בין אחים לאסון ולנשק: הופעה המורידה את ערכה המוסרי ואת כוחה המושך.

אסון הפילוּג בתנועה הקיבוצית המשתקף בנשמת הדור השני הגדל בקומוּנה. הנצחת הפילוּג לשילשים ולריבעים.

איחוד התנוּעה הקיבוצית אפשרי והכרחי באשר:

אין אמת בהבדלים המטוּפחים בין צורות הקומוּנה הארץ־ישראלית.

רק בכוחו של האיחוּד להעלות את קרנה המוסרית ואת כוחה המחנך של התנועה הקיבוּצית בנוער הגדל בארץ; לכבות את אש הפירוד שאָחזה במחנה האחים הדווּיים המתדפּקים על שערי הארץ; להבטיח הגמוניה רוּחנית חלוּצית לתנועה השיתופית בהסתדרוּת העובדים; לאַחד את ציבוּר הפועלים איחוד־אמת ובר־קיימא; לשחרר כוחות עצוּמים המתבזבזים למלחמת האחים ולהפנותם למלחמתו הנואשה של הדור על הצלת ישראל ועל הגשמה ציונית־סוציאליסטית; ולזקוף את קומתו הרוּחנית של האָדם העובד בקומונה כחלק אוֹרגני של תנוּעה גדולה, כובשת ומישבת המטביעה את חותמה על הארץ ועל נופה.

ו. מסקנות: הקיבוץ עומד על פרשת דרכים

דרך אחת, זו שמַתוה כיום, ביודעים ובלא יודעים, סיעת הרוב בקיבוּץ, מוליכה: לקשירת גורלו של הקיבוץ במפלגה שהיא כת אופוזיציונית בהסתדרוּת, לצמצוּם בסיסו של הקיבוּץ בציבוּר הפועלים הארץ־ישראלי, לשינוּי דרכו ב’החלוץ' ובנוער ולהסתמכוּת על קבוּצות נוער מוגדרות הגדרה פוליטית והתישבותית, להעדפת השיקוּלים הסיעתיים על השיקוּלים הכלל־קיבוציים בגיוּס כוחו של הקיבוּץ בשליחוּת, לליבוּי הניגוּדים במחנה הנוער בגולה ובארץ, לצמצוּם הרזרבה לקיבוץ ולהקטנת כוחו ההתישבותי, לדחיקת הקיבוץ למבוא סתוּם של קיבוץ מיוּחד במקום קיבוץ מאוּחד ומאַחד.

כלפי פנים מוליכה דרך זו להחרפת הניגוּדים הפנימיים, לקביעת דרגות שונות לאזרחות בקיבוץ (נאמנים ובלתי־נאמנים), לשיטת פסילה אישית וחרחוּר ריב מתמיד בחברה הקיבוצית, לקיפוּח זכוּיות אלמנטריות של חברים שדעתם שונה מדעתם של בעלי ה’קו', לסילוּף הדמוקרטיה הקיבוצית. לקביעת משטר פנימי, העתיד להביא בהכרח לידי התמרדות גלוּיה של יחידים וקבוּצות אשר ימאנוּ לקבל כפיה פוליטית של רוב סיעתי.

הדרך השניה אומרת: מיצוּי המסקנה היחידה האפשרית נוכח אסון ההשמדה, והכרח ההיאבקוּת על עתידנוּ בארץ – איחוּד המחנה הקיבוּצי, העלאת כוחו המחנך והמאחד בקרב שארית הפליטה, בתוך הדור השני לתנועת העבודה, וכיסוד נאמן לאיחוּד פוליטי של פועלי ארץ־ישראל. דרך זו תציל את הקבוצה הארץ־ישראלית מדלדוּל, את הגולה החלוּצית מריב־אחים, את תנוּעת העבודה מהידרדרוּת במדרון ההתפוררוּת ומאבדן עמדותיה בישוב ובציונוּת.

1946

---

נפלה ההכרעה

מאת

אליהו שומרוני

יש לי משוּם־מה הרגשה, כי ההכרעה כבר נפלה. למעשה אין כיום קיבוּץ מאוּחד. כאשר תותח יורה בלילה רואים קודם כל את ברק האש ורק אחר־כך שומעים את קול היריה. התנוּעה נמצאת עכשיו במחשך. אנו מתוַכּחים כאן, רואים אנוּ אמנם את ברק האש ומשתדלים להרחיק מאתנוּ את קולות הנפץ, אוּלם היריה כבר היתה. לי נדמה כי פרשת הדרכים הפטלית נפתחה דווקא במשא־ומתן האחרון¹ והוּא, יותר מאשר עשרות עובדות ומעשים שקדמו לו, שקירב את ההכרעה.

בין ישיבה לישיבה של ‘ועדת הפיוס’² בקיבוּץ שאלתי את אליעזר כנעני, אם רושמים פרוטוקול בישיבות הללו. קיבלתי תשובה: כותבים וכותבים. אמרתי לו: אם כותבים בישיבות אלה פרוטוקול, חוששני כי נפלה בקרבם הכרעה על פילוג. שהרי אילוּ חיפשוּ בכנוּת דרך להציל את שלמות הקיבוץ, אילוּ ניסוּ ברצינות להידבר, למצוא פשרה – היו מוַתרים על כתיבת פרוטוקולים. עצם כתיבת פרוטוקולים – מטרתה פרסום, מטרתה חישול כלי המלחמה של הפילוג הסופי.

השומרים חברי מפ"ם נאמנוּת לפרימַט ההתישבותי?

כאחד החברים שאיתרע מזלו והוא נתון שנים רבות בויכוּח המר עם הרוב השליט בקיבוץ, אני רוצה להזהיר, אולי אזהרה אחרונה, מפני התכסיס המרכזי, שהרוב נוקט בו כל שנות ההיאבקות הפנימית בקיבוּץ. והתכסיס הוּא – הפרד וּמשול. בועידה המפורסמת של נען, כשיחסי הכוחות בין המחייבים ובין השוללים את איחוּד התנועה הקיבוצית היו כמעט שקולים, הצליחו השוללים להכניס טריז בין חברינוּ בשאלת בחירת מוסדות הקיבוץ. סבורני, כי גם כיום בונה הרוב לא במעט את חשבונו על זריעת מבוכה בתוך שוּרותינוּ. מנין אני לומד דבר זה? מן הגליון ‘בקיבוּץ’ שהופיע השבוּע. ויניה כוהן פונה שם אל חברי מפא“י ולבלתי־מפלגתיים ואומר בערך כך: חברים שהקיבוץ יקר להם נשארים נאמנים לפרימט ההתישבותי. שוב לפנינוּ ה’רכיבה' על הסוס הישן של חלוקת הקיבוץ לנאמנים, אשר רק טובת הקיבוץ נגד עיניהם, והם משום־מה כולם חברי מפ”ם, ולבלתי־נאמנים המשועבדים כל ימיהם לתכסיסים מפלגתיים וכל מעייניהם להרוס את הקיבוץ. ואלה האחרונים נמנים, כמובן, עם מפא"י.

יש להכריז קבל עם, כי זוהי התחסדות נטולת כל בסיס מוסרי, כי הרי עמדתו של הרוב המפ"מי בשנתים האחרונות נקבעה לפי כל מיני שיקולים, אך בשום פנים ואופן לא לפי השיקול של פרימט התישבותי. ‘החטא הקדמון’: פילוג מפלגת פועלי ארץ־ישראל ואיחוּד עם מפלגה מילולית עקרה מכל מעשה חלוצי כ’פועלי־ציון שמאל' על חשבון העמקת התהום בין חברים לקיבוץ אחד – ההיה ב’מבצע' זה משום התחשבות כלשהי בפרימט ההתישבותי? האם לא בשם החרדה לשלמות הקיבוץ, לכושר פעלו החלוצי ולמעמדו של המפעל הקיבוצי בכללו – הזהרנו והתרינו מפני הנפת החרב על אחדוּתה של תנוּעת הפועלים, שהתגלמה שנים רבות במפלגת פועלי ארץ־ישראל? – הנה הצביעו בכנסת פעמַיִם על מלוות מאמריקה, המוקדשות בחלקן לפיתוּח היצור החקלאי ולחיזוק המשק הקיבוצי. האם לא ראיתם, איך חברי קיבוץ, צירים בכנסת, נמנעים בשעת הצבעה על המלוה השני? הלזאת תיקרא הצבעה בשם הפרימט ההתישבותי? – או אוּלי ההימנעות בהצבעה על חוק שירות הבטחון, שלפיו צריכים לבוא שנה שנה אלפי חיילים אל המשק הקיבוצי להכשרה חקלאית, נבעה מעקרון ‘הפרימט ההתישבותי’? –

מעמדה של התנועה הקיבוצית במדינה

הבעיה העיקרית העומדת לפנינו: מעמדה של התנוּעה הקיבוצית במדינה. עדיין לא עמדנוּ על מלוא האסון שקרה לתנוּעה הקיבוצית בעצם העוּבדה, שרוב התנוּעה הקיבוצית עמד, עם קום המדינה ועם התגלוּת האפשרוּיות הכבירות בפתיחת העליה ההמונית ובהתישבוּת, באופוזיציה לשלטון, ולמעשה, באופוזיציה למדינה. כל ההכרזות של י. גלילי ושל חבריו כי הם עומדים באופוזיציה לשלטון אך לא למשימה, אין להם, לצערנוּ, כל אחיזה במציאוּת. למעשה כל הפורק מעליו עול האחריוּת לשלטון, מוצא את עצמו מפורק מעול האחריות למשימה, לקיבוץ הגלוּיות, להתישבות, למפעל. משוּם שבתנאי ארצנו ובמדינה זו לא ייתכן בתקוּפה זו שלטון, שבמרכזו לא יעמדוּ שני התפקידים העיקריים, שלמענם הוקמה המדינה: קיבוּץ הגלוּיות וישוּב הארץ.

בשום פנים אינני יכול להסכים להנחה, כי היתה זו גזירה מן השמים שהתנוּעה הקיבוצית תעמוד חסרת אונים לתפוס את המקום הראוּי לה בתהליך אדיר זה, שלא היה דוגמתו בכל תולדותינו, דווקא כשנפתחו לרווחה שערי הארץ וכשבאו מאות אלפי יהוּדים, וכשאדמת הארץ היתה פנוּיה להתישבות רבתי בממדים העולים על כל חלומותינו. מי שיער כי בבוא השעה היעודה יקום חַיִץ כזה בינינו וּבין המוני העולים, בינינו ובין מיליוני הדונמים המשוחררים? אין לתופעה זו, לדעתי, אלא הסבר אחד ויחיד: הכוחות המרכזיים של הרוב בתנוּעה הקיבוצית נתונים בתסביך מפלגתי אופוזיציוני החוסם להם את הדרך להשתלבות חפשית, ללא מעצורים פנימיים בתהליך הזה. אילוּ היה טבנקין חפשי מתסביך אופוזיציוני־מפלגתי, מובטחני שהיה מסעיר את הקיבוץ מקצהו ועד קצהו והיה מעלה עשרות הצעות המכוונות להריסת החַיִץ בינינוּ ובין העליה ההמונית.

היום אין לו לטבנקין כוח להיפרד מריפטין, ולנוּ אין כוח להיפרד מעל טבנקין. והתוצאה היא – שיתוּק הפוטנציאל העצום הגנוז בתנוּעה הקיבוצית ונזק חמור למדינת ישראל. הרי לא ייתכן שנשקוט על שמרינוּ ושלא נראה את התמוּרות המהפכניות החלות יום יום במפּת הארץ. האם יש סיכוי שהתנוּעה הקיבוצית תקיים את מעמדה בישוב, כשכל שנה עולים מאתים אלף יהוּדים ומיסדים 100–120 נקוּדות חדשות, וביניהן לא היו אלא 12 נקוּדות קיבוציות בתש“י, ואשר לתשי”א גם מספר זה אינו מובטח? מתוך שלושים גרעינים התישבותיים ויותר שבנח"ל אינני יכול לקבל מכל זרמי התנוּעה הקיבוצית יחד חמישה גרעינים להתישבות חדשה. אי אפשר שנוסיף למדוד את הדברים בקנה־מידה מימי השלטון הזר, כשהגבלות ‘הספר הלבן’ הבליטו באור מיוּחד כל שעל אדמה שנגאל על־ידי התנוּעה הקיבוצית וכל ספינת־מעפילים שהגיעה אל חופינוּ.

הבעיה היא, אם תשמש התנוּעה הקיבוצית דרך לרבים ותטביע את חותמה על התפתחות הארץ, או שתישאר בצדי הדרכים (ואז גם ה’יש' אינו מובטח לאורך ימים). כאן מבחנה העליון של שיבת ציון המונית בשעות הרת עולם. באופק שוב מתקדרים ענני מלחמה עולמית. ונוכח האפשרויות הכבירות, שנתגלו עם הקמת המדינה, הרי בעית הקצב היא המכרעת לגבי הצלת יהודים, לגבי גידול הישוב, לגבי הרחבת ההתישבות ולגבי חיזוק כושר עמידתנו בעת צרה העלולה לבוא.

הפתרון למשבר – היחלצות גדולה

במצב זה חייבים אנוּ לשאול את עצמנו: מהי הפונקציה שממלא אותו ריב פנימי אומלל בתוך הקיבוץ המאוחד? – מהי המטרה שאליה כבולים כיום הכוחות הנאבקים העיקריים? – מהי תכלית המאבק הזה ואת מי הוא בא לשרת? – לצערי, אני נאלץ להגיע לידי מסקנה, כי אינני רואה במאבק זה שוּם דבר מקַדם, בונה, קונסטרוקטיבי, שוּם פתרון לבעיותיה האמיתיות של התנוּעה הקיבוצית. אם מצב זה יתמיד שנים אחדות, אני רואה לפנַי חזוּת שחורה. עשרות וּמאות חברים פעילים יבזבזוּ את כוחותיהם להתכתשות הדדית מתישה, ולא יהיה בכוחו של מאבק זה להוסיף אף נקוּדת ישוּב אחת בערבה, או לעודד את רוחם של ישוּבים צעירים הכורעים תחת נטל המעמסה מחוסר ממשיכים. ואפילוּ אירע לנוּ נס ולא היינוּ מפולגים בתנוּעה הקיבוצית, גם אז היינוּ חייבים לאמץ את כל כוחותינוּ כדי למצוא נתיבות ללבותיהם של עולים מחוסרי כל עבר וחינוך חלוציים, ואוּלי בכוחות מוסריים וחינוכיים עליונים היינוּ שוברים את הקרח. אך כיום, לא דבר זה עומד במרכז הענינים ולא שאלה זו ממלאה את חלל ישיבותיהן של המזכירות ושל המועצות. אנוּ מבזבזים את מעט הכוח למלחמה פנימית, אשר לא תבנה לא קיבוצים מפ“מיים ולא קיבוצים מפא”יים.

בנקוּדה אחת רואה אני הבדל בינינו ובין חלק חברים במפ“ם. כאשר נתפרסמו ב’על המשמר' מאמרים אחדים מוקדשים לשאלת המשבר בתנוּעה הקיבוצית השתדלו חברי ‘השומר הצעיר’ להסביר, כי הם מחוסנים מפני יאוש באשר עיניהם נשוּאות להגשמת חחזון הגדול: נצחון ‘עולם המהפּכה’. ראיתי בהסברה זו מעשה של סובלימַציה הנובע מחוסר אמונה בתפקיד, שהתנוּעה הקיבוצית חייבת למלא עכשיו, בימינו, בשטח קליטת העליה. איך כתב אחד מאנשי ‘השומר הצעיר’: כאשר המהפכה תדפוק על שערי ארצנו נעזור לנגח אותם מבפנים. אינני יודע אם חזון זה לבדו מספיק כדי לפרנס את נאמנותם הקיבוצית של חברי משמר־העמק ומרחביה. אך ברור לי, כי לחברי מפא”י בקיבוצים ובקבוצות אין דבר זה יכול לשמש תחליף לתחושה החריפה בצורך של תנופה מחודשת והסתערות להתישבות קיבוצית רחבת מידות בכל חלקי הארץ. בלי יציאה לדרך המלך, בלי שיבה להיות גורם רציני בקליטת עליה, בלי היצמדות מחודשת לנקודת־המוקד של העם והארץ, כפי שהיה הדבר בימי ‘חומה ומגדל’, בימי ההעפלה, המאבק ומלחמת השחרוּר – אנוּ נדונים להתנוונוּת במלחמת אחים פנימית עם הרוב המפ"מי.

ואני שואל: כלום אין מצב דברים זה מעמיד את עצם קיוּמה של מסגרת הקיבוץ המאוחד בסימן שאלה? – כלום המסגרת היא מטרה בפני עצמה או שהיא אמצעי למטרה? – ואם היא אמצעי למטרה, האם היא מוסיפה כיום לשמש את המטרה, אשר לשמה הוקמה? – ואם נמצא, כי אינה משמשת את המטרה, האם נעדיף את קיום המסגרת על מילוי המטרה? – אלה הן השאלות שאין מנוס מהן. מדברים הרבה על משבר בתנוּעה הקיבוצית. אני כופר בזה, שיש איזה שהוּא פתרון למשבר זה בלי היחלצות גדולה ובלי השתלבות בתהליך קיבוץ הגלוּיות וישוּב הארץ, ואי אפשר לבצע דבר זה בלי קואופרציה מלאה, בלי שיתוף עם השלטון המנצח על מלאכת הגשמת הציונות בימינו.

היבינו חברי מפ"ם בקיבוצים, כי זוהי המסקנה היחידה מעקרון הפרימט ההתישבותי, אם דוגלים בו בכל הרצינות ואם אין אוחזים בו כבקמיע נאה למלחמת בחירות מפלגתיות?

המצעים השונים – והיסוד הרוחני המשותף

ליום פתיחתו של הכינוס פורסמו שלושת המצעים של שלוש המפלגות במפלגת הפועלים המאוחדת. אסיר תודה אני להם, שפירסמו את המצעים דווקא היום. ייתכן ולא הייתי אומר כל מה שאמרתי אילמלא קראתי את המצעים. ידענו את הויכוּח במפ“ם וחשבנו: אולי יש במפ”ם ויכוּח אידיאולוגי מהותי־רציני ואנוּ עלולים להתחייב בנפשנוּ אם נעשה משהו, שיחיש את הפירוד בקיבוץ ויקל על הרוב הקומינפורמי להשתלט כליל על המיעוט הנאבק על נפשו. המצעים גילו לנוּ את המצב, ועלי לומר לכם גלוּיות: הויכוח בתוכם על הסיעתיות והקולקטיביות הרעיונית של ‘השומר־הצעיר’, על המפלגה הטריטוריאלית, או על מועד הכניסה לקומינפורם, הוּא ויכוּח חשוב, אוּלם מבחינתנו, מבחינת האפשרות של חיים משוּתפים בקיבוץ אחד הוּא טפל ואיננוּ מהווה עיקר. אותי מעניין העולם הרוחני המאחד את שלושת המצעים והוּא העולם הקומוניסטי. מאחר שגם מצע י. גלילי מדבר על 'דרך ההגשמה הנועזת של המהפּכה הסוציאליסטית על־ידי כיבוש השלטון בדרך של ‘דיקטטוּרה פרולטרית’ ומאחר שגם הוא אינו מדבר על עולם המהפּכה בלי שיוסיף את המלים ‘שברית המועצות עומדת בראשו’ – יודעים אנוּ כיום שמבחינה רוחנית נפלה בתוכם ההכרעה. מעתה שוּב לא יוכלו חברי מפ"ם בקיבוץ המאוּחד להעמיד פני נעלבים על כי מדביקים להם, כביכול, תו של קומוּניסטים. יש מצע כתוב ואפשר לדגול בו בגלוי או להתכחש לו, אבל אי־אפשר לטשטשו יותר ממידת הטשטוּש שנהגו בו מחבריו.

המצב לאחר פרסום המצעים אינו קל יותר, לצערי הרב, אלא חמור יותר. פרט לאֶפּיזודות קצרות וחולפות עוד לא קרה בעולמנוּ זה, שבארגון אידיאי אחד יהיוּ קומוּניסטים וסוציאליסטים יחדיו. היתה תקופת מעבר קצרה של שותפות בין המפלגות הקומוניסטיות והסוציאליסטיות בארצות הכיבוש הרוסי שלאחר מלחמת העולם האחרונה. לא נשאר זכר מתופעה זו. אף ויכוח פנימי במפ"ם ופרסום שלושה מצעים אינו אפשרי אלא משום שעדיין לא קיים במדינתנו המשטר הנכסף, שבו דוגלים שלושת המצעים.

סימנים רבים מעידים, שברוב המפ“מי גוברת הנטיה לפילוג הקיבוץ. הבעיה המרכזית העומדת לפנינוּ היא: האם יפעלוּ 5000 חברינו כקולקטיב מאורגן, אשר יוציא מלבותיהם של חברי מפ”ם כל אשליה על התפוררות כוחנו? אני בעד כל נסיון נועז, כן וגלוי של הסדר, אך על דבר אחד אין לוַתר בשום פנים ובשוּם תנאי, – על אפשרות פעולה בכל כוחנוּ ובכל השטחים: בעליה, בנוער, במשק וכו'. ואם הרוב במזכירות הקיבוץ ימשיך בהתנגדוּתו לגייס את חברינוּ לועדות הקיבוץ – עלינוּ להשיב על כך תשובה אחת ויחידה: חברינו מתגייסים ופועלים, ומאחורי הפעילים צריכים לעמוד אלפי חברינוּ בכל נקוּדות הקיבוּץ.

אינני יודע כמה זמן עלול להימשך הויכוּח הטרגי בקיבוץ ובמה יסתיים. אינני יודע אם עשויים אנוּ להציל בדרך הססנות את שלמותו של הקיבוץ המאוּחד. אבל את השאנסה האחרונה, את הנסיון למאמץ עליון של העלאת הקבוצה לדרך המלך והסרת החַיִץ בינה ובין המוני העולים – זאת ודאי וּודאי שאנוּ עלוּלים להפסיד, אם לא נאזור את כל כוחותינוּ לפעילות מתמדת תוך עצמאות רוחנית מלאה.

1951

איחוד הקבוצות והקיבוצים

מאת

אליהו שומרוני

---

האיחוד לקראת הבאות

מאת

אליהו שומרוני

¹

חברים, הוטל עלי מטעם הועדה המתמדת להביא לפני הועידה שוּרת הצעות אשר יסמנוּ את קוי פעוּלתנוּ לתקוּפה הקרובה. אני מודה וּמתוַדה, כי לא אימת הציבוּר בלבד, אלא גם אימת הענין, שעלי להביאו בועידה, מקשה עלי את הדיבוּר. יש בי הרגשה, חברים, שבכל זאת העיקר הפעם הוּא לא רק ידיעה ברוּרה של המצע הרעיוני, אלא ידיעת המעשה הדחוף והקונקרטי, אתו אנוּ יוצאים מן הועידה הזאת. כאשר ישבנוּ בועדת המצע עשינוּ עבודה לא מעטה והרגשנוּ שנוכל במספר שעות מסוים למצות את תוכן חזוננוּ ושאיפותינוּ. אך משהתחלנוּ בועדה המתמדת בדיוּנים בבעיה: מה מחייבים אותנוּ, הלכה למעשה, המצע שקיבלנו והמציאוּת הנוכחית של התנוּעה הקיבוצית, מודה אני כי על שאלה זו היה קשה הרבה יותר לתת תשובה. אגלה לכם סוד ממטבח ההכנות לועידה הזאת: חשבנו גם על האופי שיש לשוות לועידה הזאת, משום שקל מאוד לעשות מן הועידה דבר חגיגי בלבד. עם כל כאב הפילוּג, שפצעיו עוד לא הגלידוּ, יש בכל זאת, אחר המערכה הגדולה על איחוּד במשך שנים רבות, הרגשת חג, כפי שהיא באה לידי ביטוי במעמד הנהדר של ליל הפתיחה.

עם זאת ידענוּ כי בשוּם פנים לא נצא ידי חובת הענין והמעשה, כי לא נהיה נאמנים לשליחות האיחוּד אם נעסוק בועידה רק בצד החגיגי של אישור עוּבדת האיחוּד. אף ידענוּ שלא נוכל לפרוש בועידה זו את כל יריעת המעשים והפעוּלות אשר תוטל עלינוּ בתקוּפה הקרובה. על כן בחרנוּ בדרך אמצעית ואמרנוּ לעצמנוּ: נעלה בועידה רק אותם הדברים הבוערים והחיוניים ביותר בשעה זו שהם פינה ויתד לעצם קיוּמנוּ. וכל מה שנחסיר, ובין אלה – בעיות משקיות וחברתיות רציניות ביותר, נעביר לשורת מועצות מיוחדות.

וכמה הערות מוקדמות לפני שאגש לפירוט הדברים. חברים, יצאנוּ מתוך ההנחה, שכיום אין חבר הקבוצה והקיבוּץ רשאי לומר לעצמו: ‘נצח הקבוצה לא ישקר’. אינני יודע אם הכל שותפים להערכה זו, אך נראה לי שגורל התנוּעה הקיבוצית בארץ, בקצב העליה וההתישבות המתנהל על־ידי המדינה העברית בתקופת קיבוץ הגלוּיות, יוכרע לחיוב או, חלילה. לשלילה, תוך תקופה קצרה של ארבע־חמש שנים בלבד. דעתי היא, כי במקום שנרבה קינות על גורל הקבוצה במדינה (וכמעט שהיה הדבר לשגרה), נסגל לעצמנו בשעה זו ראיה בהירה ואכזרית של המצב ללא רחמנוּת על עצמנוּ, לא כדי להסיק ממנה מסקנת יאוש, אלא כדי לדעת אל נכון, מה המסקנות הנובעות ממנה לכל ישוב ולתנוּעה כולה.

לשבור את המשבר

בתקופה האחרונה נוצרה ספרות שלמה סביב בעיות המשבר בתנוּעה הקיבוצית. עסקו בכך רבים. ברצוני להבליט רק את הנקוּדה הנראית לי כמרכזית. לדעתי, לא תיכון תנוּעה קיבוצית כחלק אורגני של הארץ הזאת, של המדינה ושל הישוב אם לא תוכל, כמו בעבר, להיצמד למערכות הגורליות והמרכזיות של העם ושל המדינה. אם יש דבר שועידה זו יכולה למלא, מבחינת יצירת הצבת הראשונה, הרי זה דבר שהייתי קורא לו: השבת אבידה. אנוּ איבדנוּ, או הולכים ומאבדים, את הנכס העיקרי והיקר ביותר שהיה לנוּ: הכרת היעוד והשליחות בעם. אילוּ רק זאת עשתה הועידה שהחזירה להמוני החברים בתנוּעה את האבידה הזאת – היתה נוצרת הצבת הראשונה לשרשרת חדשה של מעשים גדולים. אין לך דבר פטלי יותר ב־3 שנות קיוּמה של מדינת־ישראל (רק הדורות הבאים יוכלו להעריך את הגדולות והנצורות שנעשו בהן) מן העוּבדה, שהתנוּעה הקיבוצית שרוּיה בתקוּפה זו במשבר פנימי חמור ובדכאון רוחני קשה לאין שיעור.

ודאי, חברים, אין בועידה זו מקום לפולמוס עם מישהו, אוּלם קשה להימנע מלציין שחומרת מצבנוּ בשלוש שנים אלוּ – אינה רק בגלל אָפיה של העליה ההמונית הסטיכית, ולא רק בגלל השמדת יהדוּת אירופה והמרכזים העיקריים ששימשוּ כמקור לתנוּעה חלוצית וקיבוצית, אלא גם בגלל עמידתו האופוזיציונית של הרוב בתנוּעה הקיבוצית לממשלת קיבוץ הגלוּיות. ולשוא הדיבוּרים, כי אופוזיציה לממשלה אין פירוּשה אופוזיציה למדינה. במדינה אשר במרכז עניניה של הממשלה, במרכז מאוייה עומדים ההתישבות וקיבוץ הגלוּיות, מביאה האופוזיציה לממשלה לידי חבלה בענינים החיוניים ביותר של המדינה. מה שהשמענוּ באזני הרוב בקיבוץ המאוּחד, לפני שנתים ושלוש שנים, השמיעו חברי הקיבוץ המאוּחד של מפ"ם באזני ‘השומר הצעיר’, ואף במלים חריפות יותר, בויכוּח הפנימי בשאלת ההשתתפוּת בממשלה.

עתה אנוּ באים בועידה זו, לאחר שלוש שנים כאלה ודנים בענין החזרת עטרת החלוציות, עטרת הקיבוץ והקבוצה, לישנה, כאשר הצורך בכך מזדקר לעין־כל מכל פינה שוממה, מכל בעיה סבוכה אקטואלית בארץ, מכל שטח בלתי־זרוּע החייב והמסוגל לתת מזון לעם, מכל נסיונות ההתישבות וקליטת העליה שהתנסינו בהם בתקופה האחרונה. כיום, לאחר שלוש שנים אלוּ, שהיוּ שנות גידול והתעצמות למדינה ושנות חולשה מבהילה לתנוּעה הקיבוצית, כשאנוּ דנים בבעית חידוּשה של התנוּעה החלוצית בישראל, שוררת הרגשה מוצקה, כי הגיעה השעה שנפסיק את הדיבוּרים על משבר. יש לחולל משבר במשבר – זהו צו השעה. נדמה, כי שוב איננו זקוקים לשכנע, אם מישהו עדיין לא שוכנע, שלא עברה שעתם של החלוציות, של הקיבוץ והקבוצה גם אחר קום המדינה. ייתכן שהיוּ בתחילה אשליות כאלה, ייתכן שחשבו רבים וכן טובים, שהקמת המדינה תפתור את כל השאלות. עברו שנים אחדות ונתברר שהמדינה היא אמנם מכשיר כביר להגשמת הציונות, אוּלם היא לבדה, בלי נושא חלוּצי, מהפּכני, בלי נושא מגשים, בלי גרעין העומס על שכמו את תפקידי המהפּכה הגדולה בתוך העם, בתוך תנוּעת הפועלים – בלי נושא כזה גם המדינה בסכנה. נדמה, כי מסקנה זו יכולה וחייבת להיהפך כיום לנחלתה של תנוּעת הפועלים כוּלה. הנה, לדוּגמה, אנוּ ‘נשרפים’ כיום בארץ בבעיה הכלכלית, אשר תכריע את גורלנוּ לא פחות מאשר מלחמת השחרוּר בשעתה. והייתי אומר, חברים, לא על דרך המליצה, שאם נשים בכף מאזנים אחת את המשבר בדויזים ובכף מאזנים שניה את משבר הנושא החלוצי, לא אהסס ואומר שמשבר החלוציות חמור ממשבר הדויזים. אמנם העליה היא סטיכית, אך לא נוכל להקים עם עובד בצורה סטיכית ולא נוכל לעשות התישבות בצורה סטיכית. כדי ללכד את שבטי ישראל המתכנסים מכל קצוי תבל, כדי להשרישם בעבודה, בקרקע, בתרבות וכדי ליצור מהם עם אחד – אנוּ זקוּקים לכוחות גרעיניים ולמדריכים. על כן חייבת ועידה זו לתת מענה לשלוש שאלות מרכזיות:

א. הקיים יעוד למחנה הזה במדינת ישראל, או לא? ואם קיים – מהוּ?

ב. היש בכוחנוּ לחולל מפנה בתנוּעה החלוצית, או אין?

ג. מה הם הדרכים והאמצעים להבטיח את המשכת התנוּעה הקיבוצית לשם מילוּי שליחוּתה?

בשאלה הראשונה דיברוּ הפותחים. ברצוני רק להדגיש, שועידה זו, אם תצליח להחדיר לכל חבר בקבוצה ובקיבוּץ את הרגשת השליחוּת והיעוד, תמצא את מטה הקסם לחולל שוּרת המעשים הגדולים המחכים לנוּ.

בשאלה השניה – אם בכוחנו לחולל מפנה בתנוּעה החלוצית, לאחר שאיחרנוּ והחמצנוּ כל כך הרבה – התלבטנוּ בישיבות הועדה המתמדת, והיא מנסרת בחלל האויר של הועידה ובכל ישוּב וישוּב. ורצוני לענות ללא טשטוּש: אני חושב שיש ואין, והדבר תלוּי בגישה אשר תוכרע בועידה, וביחוּד מיד לאחריה, על־ידי המוני החברים בישוּבים.

גישה של שעת חירום

חברים, ההכרעה תפול בין שתי גישות, שכיום הן נראות כמנוגדות זו לזו. שתי הגישות הללו חוצות לא רק בין חבר לחבר, אלא הן חוצות בנפשו של כל אחד ואחד.

גישה אחת מתימרת להיות ‘ריאליסטית’. לפיה חייבת התנוּעה הקיבוצית להתחפּר בעמדות ‘עד יעבור זעם’. גישה זו רואה את הדרך בריכוז כוחנוּ בפנים, בביצוּר הבית הקיבוצי והקבוצתי, בחישול הכוח, בהעלאת ערכו העצמי. על־פי גישה זו עלינוּ לתקן בראש וראשונה את כל הפגמים הפנימיים, לפתור שוּרה של בעיות אשר זה שנים שאינן מוצאות את פתרונן בגלל הזנחות וכדומה. גישה זו עלוּלה כיום להיהפך, ביודעים וּבלא יודעים, נחלת רוב חברי הקבוּצות והקיבוצים, אם ‘נצלם’ את הלך־הרוּח השורר והאָפייני בשעה זו בישוּבינוּ. לדעתי, גישה זו לא רק שאין עמה כל מוצא מן המשבר החמור בו אנוּ נמצאים, אלא שאין בכוחה להציל אף מה שהיא מתימרת להציל, את הקיים. אנחנו חייבים לזכור: אין הבור מתמלא מחולייתו. בלי שנפלס לנוּ דרך רחבה וגדולה להמוני הנוער והעולים, בלי שנרכוש לעצמנוּ את המעמד שהיה לנוּ בעבר בקליטת עליה, בהתישבות, בבטחון – אין שחר לתקוה כי נשמור על הקיים. עלינוּ לסגל לעצמנוּ גישה של שעת חירום ולדעת כי התנוּעה הקיבוצית נמצאת על פרשת דרכים לא משוּם שמישהו שׂם מצור עלינוּ, אלא בגלל שורה של סיבות שבחלקן צוּינוּ כבר. במצב זה עלינוּ לערוך לעצמנוּ תכנית פעוּלה הנראית דמיונית, בראיה סטטית של המצב בישובים, אוּלם היא ריאלית מבחינת הבטחת עתידה של התנוּעה ומבחינת השתלבוּתה האורגנית במפעל האדירים של קיבוּץ הגלוּיות המתחולל בארצנו. אם יחוש כל אחד מאתנוּ כי הבעיה היא ‘לחיות או לחדול’, פשוּטו כמשמעו, ושדבר זה יוכרע תוך שנים ספוּרות, כי אז עשוּי לנצח האינטרס העליון של התנוּעה בהתנגשותו ‘הטבעית’ באינטרס המקומי. נדע זאת מחר בבואנוּ לקבל את ההחלטות על הגיוּס הנרחב וידע כל ציר מה משתמע מן ההחלטות לישוּבו הוא.

בימי מלחמת השחרוּר לא שעינוּ הרבה לנימוקים הגיוניים כשלעצמם, והגיוס היה גיוס של שעת חירום. ידענוּ היטב מה המחיר אשר אנחנוּ משלמים מבחינה משקית, מבחינת כוח אדם ומבחינות אחרות. ידענוּ כי על כף המאזנים הוטל הכל. כיום אנחנו ניצבים פנים אל פנים מול קיומה או חדלונה של תנוּעה אשר רשמה דפים מזהירים בתולדות תקומת עמנוּ ואשר עדיין שמור לה עתיד מזהיר במאבק על הגשמת מלוא חזוננוּ הציוני־סוציאליסטי, בתנאי כי תאזור כוחות עליונים ליציאה למרחב. התאזרות זו דרושה לא להצלחתה עצמה בלבד, אלא זהו כיום צו עליון של קיום המדינה עם ציבוּר הפועלים ההגמוני בתוכה.

ומכאן לשאלה השלישית והמכרעת: מה הם הדרכים והאמצעים להבטיח את המשכת התנוּעה הקיבוצית לשם מילוּי שליחוּתה?

הכפלה

ותכניתנוּ כוללת הכפּלה, הכפּלה בכל: הכפּלת המסגרות החינוכיות, הכפלת ממדי הקליטה והכפלת הגיוס. בעית הבעיות של ועידה זו היא בעית המילוּאים. לא בעית המילוּאים הצרה למשק מסוּים, אף כי גם זוהי בעיה חשובה וגם היא חייבת למצוא את פתרונה, אך בעית הבעיות היא מילוּאים כדי שיהיה המשך רחב התואם למעשה הגדול הנעשה במדינה, לקצב קיבוץ הגלוּיות וההתישבות. הבה ונפרט את שלוש הנקוּדות העיקריות הללוּ: מקורות כוח האדם, קליטה וגיוּס.

מקורות כוח האדם הם: תנוּעות הנוער החלוציות, עליית הנוער וּמוסדות חקלאיים שונים, תנוּעה חלוצית בגלוּיות ה’שליוות' ובחלק מן הגלוּיות הנמצאות בדרך לישראל, הנח"ל, ואחרון אחרון חביב, ואוּלי הוּא האגוז הקשה ביותר בין כל הגורמים – העולה ה’סתמי', אותו עולה אשר קיבוּץ הגלוּיות מביאו.

הנוער בארץ

אשר לתנוּעות הנוער בארץ, ברצוני לגלות סוד שאינו ידוע, אוּלי, לרבים. תנוּעות הנוער בארץ כיום אינן קטנות יותר ואינן חלוציות פחות מאשר בשנים הקודמות. הצרה היא שתנוּעות הנוער בארץ, ברוּבן הגדול, ‏ הן תנוּעות הישוּב הותיק, וזעומים עמדתן ומעמדן באותו החלק המהווה כיום למעלה ממחצית הישוב – בעליה החדשה. ותנוּעות הנוער לא עשוּ זאת דווקא בגלל הסיבות אשר מרבים לדבר עליהן, ואשר הן נכונות בודאי, בגלל שינוּי כללי בהלך־הרוח לאחר המלחמה ובגלל הנטיה הגוברת לקרייריזם וכו'. ודאי לסיבות הללוּ השפעה רצינית על הרגשת חולשתן של התנוּעות, אבל חושש אני, שלעתים אנחנו מקילים לעצמנוּ את המלאכה על־ידי כך שאנחנוּ מוצאים את הסיבה האובייקטיבית, כביכול, ומסירים מעלינוּ את האחריוּת למסקנה האחרת המתבקשת: השקעת כוחות הדרכה רציניים כדי לעמוד נגד הלכי־רוח אלה וכדי לחדור חדירה מעמיקה לנוער העולה במעברות ובישובי העולים. אינני יכול לאשר את דברי קדיש לוז, כי הקדשנוּ שליחים הרבה לתנוּעות הנוער, והקציר היה דל. עד כמה שידוּע לי לא הקדשנו לתנוּעות הנוער אף את המינימום הנדרש נוכח גידוּלו העצום של הישוּב ונוכח תפקידינוּ בהתישבות. נדהמתי כשאמרוּ לי שהמספר הכולל של שליחים לתנוּעה המאוחדת, שאין לה כל קושי אובייקטיבי להכפיל את עצמה תוך זמן קצר ולהגיע ממספר של חמשת אלפים וחמש מאות חברים למספר של 11–12 אלף חבר, שבתנוּעה כזו פועלים בסך־הכל ששה־עשר חברים משתי התנוּעות ההתישבותיות גם יחד. וכיום, כאשר התנוּעה הזאת מגישה את דרישותיה לועידה בתכנית המבוססת על חדירה למרכזי העולים הגדולים, אין היא מגיעה אלא למספר מינימלי של שמונים־תשעים חבר לשליחוּת.

עליית הנוער

עליית הנוער היא כיום סוגיה מסובכת, מבחינה תקציבית ומבחינה חינוכית, לרגל מיעוט היוצאים להגשמה בשל משפּחות הילדים והנוער העולות לארץ ומוציאות אותם מן המשקים לעזרה למשפּחה. ועם זאת, כאשר סיכמתי את מספרי עליית הנוער בתוך ישוּבינו, נוכחתי לדעת שרחוקים אנוּ מאוד ממיצוי האפשרוּיות הגדולות הגלוּמות, על אף הקשיים, בדרך זו של הכשרת נוער לחלוציות. ואנוּ דורכים בשביל צר ביותר. בענין זה עלינוּ לעשות שני דברים, ובדחיפוּת יתירה: ראשית עלינוּ להכפיל את מספר חברות הנוער בישוּבינו, ושנית: עלינוּ לפנות אל הסוכנות היהוּדית בתביעה נמרצת להרחיב את מפעל עליית הנוער ולא לצמצמו. כי אותו הדבר המרכזי אשר מדוּבר עליו כל כך הרבה, ובצדק: ענין היִצור החקלאי, יצור מזון לישוּב (ואשר הועידה הזאת, אף אם לא תקדיש סעיף מיוּחד בסדר יומה לשאלה זו, לא תוכל להתעלם ממנוּ), דבר זה לא יוכל לבוא על פתרונו המלא בלי הזרמת אנשים רבים למשקים, וביחוּד נוער, המקבל הכשרה חקלאית והמגדיל את הפוטנציאל ההתישבותי של המדינה. ענין יִצור המזון בדין שידריך את מנוּחתנוּ, כי הציבוּר בכללו, הארץ והמדינה, לא יבינו מהי הסיבה שלמרות המכונות, שטחי הקרקע וסידורי ההשקאה הנמצאים ברשוּתנו, ולמרות הנסיון העצום שרכשנוּ, איננוּ מגדילים בשעה זו את היצור החקלאי. עלינוּ להשמיע באזני כל ובכל התוקף את בעית הגדלת היצור החקלאי במשקינו התלוּיה בראש וראשונה בהזרמת כוח אדם נוסף ובממדים גדולים. ואחד המקורות הברוכים לכך היא עליית הנוער.

גם המוסדות החקלאיים ומשקי הפועלות, מן הראוּי שיוכנסו לחוג פעוּלותינו, כי ערך רב להם לא רק בהגברת החינוך החקלאי כי אם גם בהוסיפם חומר אנושי חשוב ממדרגה ראשונה להשלמת גרעינים. הכוונה לקבוּצות של בנות ממשקי פועלות, אשר לא אחת ‘החיו’ וחיזקוּ גרעין זה או אחר המורכב רוּבו מבנים.

התנועה החלוּצית בגולה

ומשהו על התנוּעה החלוצית בגולה. למראה הגלוּיות המתחסלות מכאן והגלוּיות השליוות מכאן, אנוּ מזדרזים לסתום את הגולל על תקוַת תקוּמתה של תנוּעה חלוצית בגולה, כי יודעים אנוּ שאין בדבר זה משוּם פתרון דחוף למצוקתנוּ באנשים ולמחסור הגדול בגרעינים. אבל אני מזהיר את ציבוּרנוּ מפני הגישה הזאת. הרואה את חיי השעה בלבד ומתעלם מבעיה גדולה וחמורה אשר תצוף בעוד שנתיִם־שלוש, כאשר הרעב לעליה בגלויות המתחסלות יבוא על סיפוּקו ומדינת ישראל תיזקק מאוד, מסיבות שלא אמנה אותן כרגע, לנוער עברי של היהדות האנגלו־סכסית. הקמת תנוּעה חלוצית רחבת־מידות בארצות ‘השליוות’, ובראש וראשונה בארצות האנגלו־סכסיות, אינה פותרת כיום שוּם בעיה מבחינה כמוּתית, אוּלם מבחינת חשבון מרחיק־ראות, והוּא חשבון שהוּא קרוב, לאמיתו של דבר, יותר מאשר רחוק, עלוּלה להיות מכרעת מבחינת אֳפי העליה, ההכרח בגיווּנה התרבוּתי, המקצועי והחברתי וגם מבחינת אָפיה של התנוּעה הציונית באותן הארצות. ועל כן בכל חשבון של תכנית פעוּלתנוּ לא נוכל להתעלם גם מן החשבון הזה של בנין תנוּעה חלוצית בגולה, על אחת כמה וכמה שבין הגלוּיות הללוּ ישנו חלק, הגוש הצרפתי והצפון־אפריקאי, אשר בנין תנועה שם הוּא למעשה בנין תנוּעה בדרך לארץ.

הנח"ל

המקור החמישי ממקורות כוח האדם לישוב הקיבוצי הוּא הנח“ל. מאחר שהיתה לנוּ תקוּפת נסיון ממושכת למדי בביצוּע חוק שירוּת הבטחון, שחייב נוער המתגייס לצבא לעבור בשנה הראשונה תקופת אימונים והכשרה חקלאית, ומאחר שאפשר לומר כיום בוַדאוּת שהנסיון הזה הצליח לא לבד לגבי נוער מאורגן בתנוּעות חלוציות, אלא הוּכח שיש בדרך הזאת כדי לאפשר ביצוע החוק לגבי אלפים ורבבות מן הנוער וּמן העולים החדשים שאינם מאורגנים במסגרות חלוּציות – יש להעלות מעל בימה זו תביעה אחת ויחידה: הגדלת הנח”ל, הגדלה ניכרת ורחבה. הזרמת יחידות רבות למשקים. העברת מרבית העולים, המתגייסים לצבא, במצרף האימונים וההכשרה החלוצית בנח“ל. לא זו בלבד שתוקל במשקים המצוקה הגדולה של מחסור באנשים, אלא שתהיה זו הקליטה הטובה והיעילה ביותר של העולים הצעירים במציאוּת הארץ. ברוּר, כי רבים שיעברו מצרף זה ימשיכו שנה נוספת את שירוּתם, וערכם יהיה רב, כי כשרו של הצבא יעלה על־ידי כך שרוב חייליו נתנסוּ באימונים ובהכשרה חקלאית בכפר העברי בשנת שירוּתם הראשונה. אוּלם רבים מאלה יתחנכו על־ידי כך להמשך חיים חלוציים בהתישבות מרצון ובקביעות. עדיין לא הבינונוּ מה מחייב ענין הנח”ל את המשקים מבחינת ההדרכה, אֳפי הקליטה, צורת הטיפול ביחידות נח“ל בתוכנוּ. אני מתקשה למצוא דוגמה נאה יותר של קואופרציה בין השלטון המבצע קיבוץ גלויות והתישבות ובין תנוּעה קיבוצית, מאשר דוגמה זאת של קבלת חוק הנח”ל במוסד העליון של המדינה – בכנסת. דבר זה מחייב את הממשלה בביצוּע החוק. דבר זה מחייב לא פחות מזה את המשקים בקליטת יחידות נח"ל בתוכם.

העולה ה’סתמי'

וכאן מן הראוּי ליחד את הדיבוּר על אותו ספינקס גדול שכולנוּ עומדים תוהים לפניו: העולה ה’סתמי' הרגיל מקיבוץ הגלוּיות. אולי אין מושג התהייה מבטא היום את ההרגשה שבלב רבים. חושש אני לומר זאת, שרבים מתוכנוּ מיואשים במקצת מאותו טיפוס של עולה הבא עם קיבוּץ הגלוּיות. אלפים מהם עברוּ במשקים, ‘הציצו ולא נפגעו’, הציצוּ ויצאוּ. ואני יודע שאל לב חברים רבים חודר יאוש. ורבים השואלים: הנוכל בטיפוס אדם זה, שבא עם הזרם ההמוני של העליה, לבנות קיבוצים וקבוּצות? אני חושב שמשגה פטלי הוא לסתום את הגולל על אלה ולהתיאש מתקוה שמחצבה ענקית זאת, ששמה עליה המונית, תיפתח משהפטיש הקיבוצי שלנוּ יחצוב בה. איני יודע לאן תוליך אותנוּ מסקנת יאוש. נדמה לי, שהבעיה העומדת לפנינוּ אינה אם גם יהודים אלה מסוגלים לחיות לפי צורת חיינוּ. עד עתה לא השקענוּ ביהוּדים אלה חלק האלף ממה שעשינוּ בשעתו בעיירות פולין וליטא. הבעיה שעדיין לא התחלנוּ בפתרונה היא בעית יצירת הכלים המתאימים להדרכה ולחינוך חומר אנושי כזה לצורת חיינוּ. ניגשנוּ לענין הזה גישה פשטנית מדי ואמרנוּ: כל עולה הבא אלינוּ – הרי הכל פתוּח לפניו והוּא נתון מיד, במרבית הדברים, בתנאים שוים לתנאי החבר בקיבוץ. הילד, על־כל־פנים, נמצא מיד בתנאים שוים לתנאי כל ילדי המשק, וכל הוצאות הקיום ניתנוּ גם לבוגרים מיד כפי שהן ניתנות לחברים. חשבנו איפוא כי העולה יעריך כראוי את יתרונות חיינוּ. אולם לא הבאנו בחשבון את החלק הקשה ביותר בקליטה: כיצד לגשר על פני מרחקים של מושגים והוָיה המשתרעים על אלפי קילומטרים ועל מאות דורות. ייתכן שאחד המפתחות העיקריים לעליה הזאת טמון ביכלתנו להעלות אנשים מקרבם אשר ידעו לתרגם את דברינו לשפתם. קשה מאוד לומר בנקוּדה זו דברים ברוּרים יותר, פרט לקביעת ההנחה כי סעיף זה אסור שיימחק מפעוּלתנוּ בשער העליה ובמעברות. ישיבת המרכז חייבת לחפּש היטב היטב את הדרכים המתאימות לכך מתוך הנסיון שנצטבר. ננסה נא לחדש בתנופה גדולה את צורת החבוּרות. אוּלי יש מקום ליצור בתוכנוּ מחנות עולים, בעלי דרכי הכשרה והדרכה מיוחדים ומותאמים יותר לאָפיה של העליה ההמונית. על־כל־פנים נתחייב בנפשנו אם לא נחפּש פתרונות קליטה לעליה אשר יהיה בכוחם לפרוץ את החומה הגבוהה החוצצת כיום בינינו וּבין המוני העולים. ברוּר. שלא נוכל לוַתר על הילדים ועל הנוער מבני העליה הזאת.

משטר של קליטה

למה מחייבת קליטה? קליטה משמעה: א. שיכון בממדים רחבים. החשבון המינימלי מראה שעלינוּ להקים תוך השנה הקרובה בישוּבינו 5000–6000 יחידות דיור, לפחות. אחד המוסדות החשוּבים שקם לנוּ עם האיחוּד הוּא המוסד המרכזי לבניה בשוּתפות עם סולל־בונה. גם כאן עלינוּ להשתחרר מן השגרה ולהבין שלא נוכל לקלוט היום עולים ונוער באותה הדרך שקלטנוּ לפני 10–15 שנה. השיכון חייב להיות נרחב כדי שלא נהיה במצב של חוסר יכולת לקלוט חברת נוער עולה בגלל מחסור בשיכון.

ב. הכשרת מדריכים לכל סוגי כוח האדם הזורמים לישובינו. נזכור כי בשטח זה פיגורנוּ גדול וחמור. אחד הדברים שעיכבו בעבר ומעכבים גם כיום את הגדלת עליית הנוער הוּא חוסר מדריכים, והם לא יהיוּ לנוּ במספר מספיק אם לא תהיה דאגה מרכזית להכשרתם.

ג. עלינוּ ליצור בתוכנוּ משטר של קליטה. שוּב לא נוכל לסמוך על אינטואיציה של כל מקום וגם לא על רצון טוב או על אסיפה מוצלחת פחות או יותר במקום. עלינוּ להגיע בענין זה, בתוכנוּ לפחות, ואילוּ אפשר היה אף במדינה כולה, לידי משטר־קליטה מחייב. פירוּשו של דבר, תקנון מפורש לגבי לימוד העברית לעולה, לגבי ענין השיכון, הבריאות, הלבשה והנעלה מינימלית, הדרכה, חופשות והוצאות אישיות. ודרוּשה ביקורת עצמית של התנוּעה לשמירה על קיום התקנון הזה.

ד. משטר של קליטה מחייבנו להקים קרן מרכזית לעזרת קרובים. אל נחשוד בכל מי שעוזב את הקיבוץ, כי נימוק העזרה לקרובים שהוּא מעלה אך אמתלה הוא. אפשר לעזוב כיום את הקיבוץ בלי כל אמתלה, עלינוּ להבין כי בעיה זו אמיתית היא ולא מדומה. יכלתו או אי־יכלתו של הנער להגיש עזרה לקרוביו קובעת לא פעם את דבר הישארוּתו בקיבוָץ.

אין כל צדק ואין כל שויון כשבאחד המשקים, המבוססים מבחינה כלכלית, מצוּי גרעין תנוּעתי שאינו זקוּק לעזרת קרובים, בעוד שקבוּצה צעירה ממנה מקבל עליה עול של נוער הרואה עצמו חייב בהגשמת עזרה לקרובים. בדין שיהיו טיפול ודאגה מרכזיים, ולשם כך יש להקים קרן מיוחדת. על המקורות לקרן זו תדון ישיבת המרכז.

כיצד נכפיל מספרנו?

לפי תכנית שקבענוּ לעצמנוּ נוכל לקלוט, מלבד העולים המגיעים בזרם קיבוּץ־הגלויות ושאין לקבוע מראש את מספרם, 12.000 נפש בשנה הקרובה כפי שנראה להלן:

נוער עולה: כל ישוב, שמספר חבריו מתקרב למאה – חייב לקלוט חברת נוער עולה אחת; כל ישוב הכולל 200 חבר – חייב לקלוט 2 חברות נוער; וכל ישוב שמספר חבריו גדול מזה – 3 חברות נוער.

פירוּשו של דבר, ש־57 ישובים יקלטו 85–90 חברות נוער עולה. לעוּמת המצב הקיים הרי כאן הכפּלה. יש לנוּ כיום 45 חברות נוער, וקרוב ל־2000 בני נוער עולה מתחנכים בתוכן.

בחברת נוער עולה אנוּ משקיעים כוחות הדרכה מרובים, והנסיון מראה שאין כל יעילות במסגרת חברתית של נוער עולה שאינה עולה על 40 איש. ישנה נזילה גדולה, ורבים מהם מוּצאים על־ידי הקרובים. מכאן, שבהגיע חברת נוער עולה לגיוס – מצטמצם מספרה לעתים עד כדי המחצית ולעתים גם למטה מזה.

במוסדות עליית הנוער עלינוּ להעלות את הדרישה להרחבת מסגרת חברת נוער ל־60 איש. בצורה זו אנוּ מגיעים למספר של 5 אלפים בני נוער עולה וילדים. בתוספת כוח אדם אשר צריך להגיע אלינוּ: גרעיני עולים, הכשרות נוער לפני הגיוס – ובחשבון זה גם הגדלה רצינית של הנח"ל – יכולים להגיע למספר של 7000 איש. מכאן שהמספר של 12–13 אלף איש בשנה ממקורות כוח האדם המתוכנן, מלבד העולים משער העליה, עשוי לשנות מיסודו את מצבנו כיום, ולהכשיר לנוּ גרעינים להשלמת ישובי־הספר ולהקמת ישובים חדשים.

פעולה רעיונית

הרבה דוּבר על הצורך בהתחדשות, בהתנערות וביציאה למרחב. אך כל זה מותנה בהעלאה רצינית של הפעוּלה הרעיונית, כלומר, בהבהרת דרכנו בעם ובמדינה על־ידי לימוּד, על־ידי הפצת רעיוננוּ וחזוננוּ ועל־ידי מסירת המורשת הרוחנית לנוער ולגלי עליה חדשים. לא נוכל לבצע אף חלק מן התפקידים המוטלים עלינוּ אם לא נעלה לפעילות שכבות חדשות רבות של חברים בתנוּעה. וזאת נוכל לעשות רק בדרך של פעולה סמינריונית גדולה וענֵפה. בין יתר המשברים יש לזכור גם את המשבר בשטח הפעילות. עלינוּ לקיים סמינר קבע להכשרת פעילים ושליחים לגולה; עלינו להכשיר בצורה רצינית פעילים מתוך העליה, כלומר: עלינוּ לקיים מחזורים סמינריוניים לכל העליות, העדות והשבטים שבקרבנו.

יהא עלינו לקיים מחזורי עיון ולימוּד להתישבות הצעירה ולדור השני בתוכנוּ וסמינריונים לנוער העולה ולנוער הישראלי המאורגנים בגרעינים עוד לפני התגייסותם לנח"ל. לשם כך יהא עלינוּ ליטול על עצמנו אחריות חינוכית ישירה. עלינוּ להגביר השתתפותנוּ בסמינריונים של הסוכנות להכשרת מדריכי עליית הנוער ושליחים לגולה. עד עכשיו לא ניצלנוּ כראוּי את כל המוסדות האלה. ולבסוף יהא עלינוּ לפעול פעולה ספרוּתית ענפה, להוציא שבוּעון, ירחון, בטאון לנוער וספרי־תנועה שיהיו מוקדשים בעיקר לבעיות התנוּעה הקיבוצית.

חיזוק האורגניזציה הארצית

מקום חשוב בתכנית פעוּלותינוּ יהא עלינוּ ליחד לחיזוק האורגניזציה הארצית של התנוּעה. בנדון זה היוּ ויכוחים במשך שנים. כל הבעיה הזאת של מרות, של ארגון ארצי מהודק יותר או פחות היא, לפחות מבחינה תיאורטית, נחלת העבר. אין כיום איש הכופר בצורך שבאוֹרגניזציה ארצית מלוכדת, בעלת כושר פעולה ובעלת סמכות. אבל במקום הויכוּח הישן על מרות באה צרה אחרת הקשה אולי הרבה יותר מאי־הכרת העקרון. אין מבצעים למעשה אותה מרות שמכירים בה להלכה. חובתנו לעקור את האשליה – אם קיימת אשליה כזאת – שיש דרך, בה כל קבוצה לבדד תשכון, שיש פתרון לבעיות הישוב הקיבוצי, אף אם אין פתרון לבעיות כלל התנוּעה. אם נכון הדבר שאנוּ נתונים בתוך מערכה גדולה וחמורה, הרי נכון יהיה לומר כי מערכה מחייבת פיקוּד מרכזי, תוך דמוקרטיזציה מכסימלית, כמובן. אנוּ מביאים עכשיו לועידה חידוּש מסוּים בדרך בחירת מוסדות. הצעתנוּ אומרת שהועידה לא תבחר מועצה קבוּעה כמקובל, אלא שהמועצות תיבחרנה כפעם בפעם מתוך הישובים. אנוּ מציעים זאת משוּם שהענינים החמוּרים והקשים העומדים לפנינוּ מחייבים מגע בלתי־אמצעי עם כל ישוּב וישוּב ושיתוּפו בדיונים ובהכרעות שבכל מועצה המתכנסת בין ועידה לועידה.

בדרך זו נשיג שיטה דמוקרטית של הכרעות התנוּעה, אבל הדמוקרטיה שלנוּ בדין שתהיה מלוּוה יכולת ביצוּע. יהא עלינוּ איפוא ללכד ולרכז את כל כליה המרכזיים של התנוּעה. הרבה מדברים במדינה על מכת ה’סחבת' במנגנון. נודה כי מכה זו לא פסחה גם עלינוּ. עלינוּ לשנות מיסודה את שיטת הגיוּס שהיתה נהוגה עד כה. לא ייתכן להגיע לידי גיוס אדם אחד ב’מחיר' 3–4 ביקוּרים במקום. זוהי שיטה בזבזנית המנפּחת באופן מלאכותי את מנגנון התנוּעה בלי שתביא כל תועלת ממשית. יש צורך שהשליח במקום לדבר הגיוס יהיה הציר שהשתתף בועידה או במועצה או חבר המרכז מאותו ישוּב עצמו. הארגון הארצי חייב להיות בנוּי במבנה מוצק ויעיל, חסכוני ומצוּיד במיטב הכלים והמכשירים, כדי להקיף את כל שטחי פעולותינוּ המגוּונים.

יבוצע הגיוס במלואו

ואחרון אחרון, גולת הכותרת של הועידה – הגיוס.

לא נשאר לי אלא זמן מועט לפרק הגיוס, פרק שבלעדיו יישארו כל דיבוּרינוּ, הכרזותינוּ ותכניותינוּ על הנייר בלבד. ההצעה המובאת לועידה אינה הקיצונית ביותר. התחלנוּ בדיונינוּ במכסה גבוהה יותר, אף כי בעיני רבים תיראה גם מכסה זו מוגזמת ואוּטופית. אוּלם, אמרנוּ גיוס של 600–650 איש, ולמרות הקושי הרב שבביצוּע, יש בו משוּם בטחון מינימלי שאפשר יהיה לזוז מנקוּדת הקפאון הנוכחית. אם כל צירי הועידה יהיו חדוּרים הכרה, כי גורל האיחוּד וגורל התנוּעה תלוּיים במאמצים העליונים שייעשוּ לחידוּש החלוציות במדינה – יבוצע הגיוס במלואו. ברוּר שהיסוד הוּא מכסת גיוס מחייבת ושוה תוך חישוב קפדני מתמיד ותוך הטלת העומס על כל ישוּב וישוּב בהתחשב, כמובן, במצבים מיוּחדים של ישוּבים מסוּימים.

מה ייכלל בתוך מכסת הגיוס? – במכסת הגיוס צריכים להיכלל שמונה סוגי פעילים:

1. מתגייסים להדרכה בתנוּעות הנוער, למוסדות עליית הנוער ולמשקי הפועלות;‏ 2. מועמדים שילכו לסמינרים להדרכת עליית הנוער, כלומר: כוונתנוּ לחייב משקים להוציא אנשים שילכו לשנה, שנה ומחצה לסמינר עליית הנוער ולהסכים לכך שתקופת הלימוּד במוסד זה תיכלל במכסת הגיוס; 3. שליחים לגולה; 4. שליחים לשער העליה ולמעברות; 5 מפקדים בצבא הקבע ונח"ל בתוכו; 6. הדרכה למשקים צעירים; 7. שליחים למוסדות מרכזיים של המדינה, ההסתדרות והמפלגה; 8. עובדים מרכזיים של איחוּד הקבוּצות והקיבוצים.

משסיכמנו את הצרכים המינימליים של כל אחד משמונת שטחי הפעולה הגענוּ למספר של 600 חברים. כיום מגויסים כ־300 בקירוב. פירוּש הדבר: על הועידה לחייב את הכפלת מספר המתגייסים. לגבי הישובים פירוּשו של דבר שכל ישוב יחוּיב להפריש מכסת גיוס בשיעור ששה אחוזים ממספר העובדים במשק. ששה אחוזים אלה נותנים אמנם מספר של 662 איש, אך מתוך שאנוּ יודעים שיש משקים הנתונים במצב מיוּחד וש־70–80 חברים ישוחררוּ לאחר שועדת הערעוּרים תתחשב במצבם המיוּחד, הרי שבאופן ריאלי נתקרב בקושי למספר הנדרש של 600 איש, אף אם נמצה את הדין לגבי כל משק שאינו נתוּן במצב חמור ביותר.

גיוס זה הוּא ריאלי ובלתי־ריאלי כאחד, כשם שהפעוּלות שדיברנוּ עליהן אפשריות ובלתי־אפשריות כאחת. אם משק מסוּים מופיע בתכנית הגיוס בתוספת של 10 חברים על אלה המגויסים כיום, הרי לפי הלך־הרוח הסטטי במשקים שוה כמעט הקושי להוציא חבר אחד נוסף מאותו משק להוצאת עשרה חברים. אוּלם אם נצליח להתגבר על הראיה הסטטית ונצא במחנה מגויס לכל שמונת שטחי הפעוּלה שמניתי, יש תקוה כי בעבודה מאומצת תוך אימוּץ כל הכוחות, תוך החזרת התנוּעה אל הכרת יעודה ושליחותה, תוך שרשרת פעוּלות שיוכיחו לנוער ולעם כוּלו שאנוּ מתכוונים בכל הרצינות להשתלב בקיבוּץ גלוּיות ובהתישבות, יחלוף המשבר, והאיחוּד יהיה למנוף אדיר בהגשמת החזון הציוני הסוציאליסטי.

---

חמישה תפקידים

מאת

אליהו שומרוני

כל תנוּעה אינה בת עונשין אלא על דברים שהיה בכוחה לעשותם ולא עשתה.

ב. כצנלסון

באיחוּר רב ולאחר ניתוח קשה, שלא כל פצעיו הגלידו עד כה, קם לפני שנתים איחוּד המאוחדים בתנוּעה הקבוצתית. נוכח המאורע היחיד במינו בתולדות עמנוּ, נוכח חידוּש עצמאוּתנו והקמת המדינה העברית, לא זו בלבד שעמדנו מפולגים וחסרי־אונים מול הגל האדיר של עליית היהוּדים מכל קצוי תבל, אלא שביזבזנו שנים נוספות לאחר תקומת המדינה עד שהגענוּ למעמד האיחוּד בכנרת. לא ייפלא, שנשאנוּ את לבנו אל אותו מעמד מתוך תקוות גדולות, כי יחול עם האיחוּד מפנה מכריע בגורלה של תנוּעה בעלת עבר מפואר וזכוּיות היסטוריות כבירות, ושיחושל כאן כוח אשר יגרש את המבוכה, את אזלת היד ואת נמיכות הרוח ואשר ישוב ויוציאנו לדרך המלך של מעשים גדולים ואל נקוּדות המוקד של העם במדינתנו: בקליטה, בהתישבות, בבטחון.

הנתמלאו התקוות הללו? התוכל ועידת אפיקים להצביע על תכניות שבוצעוּ ועל מאוַיים שבאו על סיפוקם?

אין ספק, שהסוקר את תקופת שתי השנים יוכל לציין שוּרת הישגים חשוּבים והגדול שבהם יהיה אולי – בעצם העובדה, שמחננו ניצל מתבוסה מוחלטת, שארבה לו כשאש זרה אחזה את בית התנוּעה הקיבוצית ואיימה לכלות את הכל. יותר מזה: נתגלתה חיוניות מפליאה בהיערכותן המחודשת של השוּרות ללא אחוז אבידות מינימלי שהיה מחוּיב המציאוּת בעת מפולת והרס משקים.

אוּלם במעמד הר כנרת רצינו לא רק להציל את המחנה מתבוסה, אלא גם להצעידו להסתערות ולהחזיר לו את עמדות הבכורה שהיו לו בנוער, בקליטה ובהתישבות וגם את רגשי האֵמוּן שרחשוּ לו בציבוּר הפועלים ובהמוני העם. בהתאם לכך נערכה תכנית הפעוּלה ותכנית ההתגייסות, ובועידת אפיקים ייבחן הדבר מה מילאנוּ ומה לא מילאנוּ בתכנית שנערכה.

במסגרת הרשימה הזאת אנסה לחשׂוף כמה מנקודות התורפה של תנוּעתנו הנראות לי כאבני נגף ראשיות בדרך ההסתערות המבוקשת.

נציין קודם כל את המבוכה הרעיונית ואת בלבול המושגים שירדו לעולמנו עם הויכוּח על העבודה השכירה שנהפך למעשה לויכוח על מהוּתו של הקיבוץ, על יסודותיו ועל דרכו במדינה. ויכוּח זה עלוּל, חס וחלילה, לתפוס בתנוּעתנוּ אותו מקום פטלי שהיה לויכוּח הפוליטי בקיבוּץ המאוּחד ואשר תוצאותיו הראשונות חלו זמן רב לפני הפילוג: שיתוּק הפעוּלה הקונסטרוקטיבית היוצרת, צמצום היכולת הכיבוּשית והתנוּפה החלוצית בנוער ובעליה. ויכוּח זה חייב למצוא את הכרעתו בועידת אפיקים, אם חפצי־חיים אנוּ, והצעות המרכז הן מינימליות והן חייבות לאחד וללכד את כל חלקי התנוּעה ברצון כן לבצען עד הועידה הבאה.

תורה כוזבת בעקבות עבודה שכירה

כל נסיון להחדיר לתנוּעה את המחשבה, כי העבודה השכירה מוכרחה להיות תופעה קבועה לשם קיום מצוַת היִצוּר – יביא עמו בהכרח שינוּיים מרחיקי־לכת (שניצניו הראשונים כבר נראים בתוכנו) והעתידים בסופו של דבר ‘להפוך את הקערה על פיה’ ולחסל את המסגרת הקיבוצית מבפנים. הדברים לא בשמים הם ולא בגדר מגידי־עתידות ורואי־שחורות. הם פועלים אף כיום. אם עתידו של האיחוּד בגידול ובהשפעה חינוכית על הנוער – הרי אין קיבוץ הבנוּי על עבודה שכירה יכול לקסום לנוער, כי הוּא אינו יכול להסביר את ערכיו על יסוד סתירות פנימיות, מהותיות; אם האיחוד עורך תכנית קליטה להמוני יהודים במדינה הצריכים לעבור מן העיר לכפר – עלולה התכנית להישאר על גבי הנייר, משוּם שהפתרון ה’נוח' של עבודה שכירה למצוקת חוסר הידים העובדות במשק, עושה למיותר את מאמץ הקליטה הקשה של המשפּחות המטופלות; אם האיחוּד מדבר על העלאת פריון העבודה – אין העבודה השכירה מסייעת לעליה זו. ולא זו בלבד: העבודה השכירה בממדים רציניים מעלה תורה חדשה וכוזבת האומרת, כי אין קיום כלכלי בלעדיה למשק ולקיום ענפיו; אם האיחוּד רואה את תקוַת עתידו בבניו – אין העבודה השכירה יכולה לסייע לחיזוק הקשר האידיאי בין הבן ובין ביתו הקיבוצי. באחת – דרך בנין משקינוּ בהכרח שתהפוך אותנוּ לתנוּעה ‘משקיסטית’ קצוּצת־חזון, אשר תשמור, אולי, על מלוא היצור במשקים הקיימים, אך תקפח בהכרח כל תנופה חלוצית וכושר התישבותי בשטחים חדשים. גם לנסיון של הקמת חוות בניהול אדמיניסטרטיבי של חברינו יש ערך רק אם מכינים ואם מחנכים לקראתן גוּפים חלוּציים להתישבות קבע.

קליטה מול העסקת שכירים

כנגד זה יש שמביאים את המספר של אלפיים פועלים שכירים באיחוד, שבעזרתם קיימנוּ את מצוַת יצור המזון ותרמנו את תרומתנו לבעיה הגדולה של התעסוקה. האומנם היתה זאת הדרך היחידה לביטוי נאמנותנוּ הבלתי־מסוּיגת למדינה ולצרכיה? אני כופר בכך. נפתח נא את ספר הפרוטוקולים של ועידת האיחוּד ונמצא בו, כי ערכנו תכנית קליטה של 12 אלף נפש לשנה על־ידי הכפלת מספר חברות הנוער העולה, מספר גרעיני הכשרה של תנוּעות הנוער, נח"ל וקליטת עולים מן הישוב החדש. ולביצוע התכנית החלטנוּ על משטר־קליטה מחייב ועל מכסת גיוס של 6% מכל ישוב.

אילו נשארנו נאמנים להחלטות הועידה לפני שנתיִם ואילוּ היינוּ פועלים לפיהן – האם יש ספק בכך, שתרומתנו למדינה, למצוַת היִצור, לריבוּי ישוּבי ספר, לבטחון, לחינוך‏ ילדים ונוער, לקליטה ממשית ומשרישה – היתה יכולה להיות גדולה פי כמה מאשר תעסוקת אלפיים שכירים בלבד? ומדוּע לא פעלנוּ על־פי התכנית שקבענוּ לעצמנוּ?

נחשוף גם את יתר נקוּדות התורפה שלנוּ: בועידת היסוד דיברנו על גישה של שעת־חירום, על משטר־קליטה מחייב, על התגייסות רבתי לחינוך מילואים לקראת הקבוצה בתוך הנוער העולה, בקרב הנוער החלוצי, בין העולים במעברות, בגדנ“ע ובנח”ל ועל מרוּת בביצוּע – וכל זה לא כדי להחזיק מעמד על־ידי הפנָיַת מיטב הנוער החלוצי להשלמת ישובים צעירים קיימים בלבד, אלא גם כדי שנשוב ונופיע כגורם רציני בבנין הארץ ובהתישבות החדשה.

רבבות נוער ככוחות מילויים

למעשה לא הצלחנו להחדיר אל שוּרותינוּ את החרדה לעצם קיומה של התנוּעה בלי התחדשות חלוצית: לא הבינונוּ כי שוּם פרט, ומכל שכן תנוּעה, אינו יכול לחיות ולהתקיים בזכות העבר בלבד. אם חדלה התנוּעה למלא את היעוד, שלשמה נוצרה, מתאכזרת אליה ההיסטוריה ואינה זוכרת לה חסד נעוריה; הגישה של שעת חירום חייבה לראות את ענין הקיבוץ כנתון להכרעה, בחינת ‘להיות או לחדול’, במשך תקופה לא ארוכה של 5–10 שנים על רקע ההכרח בעליית היהוּדים ובהתישבות מהירה של חלקי הארץ השוממים; הרבינו לדבר על מעמדו של הקיבוץ במדינה, אך את הדבר הגדול והמרכזי שהמדינה מסרה לתנוּעה הקבוצתית באמצעות חוק שירות הבטחון, את רבבות הנערים והנערות במסגרת הגדנ“ע והנח”ל, לא ידענו לכלכל בדאגת אב לבנו ולהפוך אותו למעיין לא אכזב של כוחות מילוּאים, רעננים וגדולים, לדרכנו, עד שבאו מקטרגים שונים המחפּשים שעת כושר לצמצם את הנח“ל עד ‘חיסולו ההדרגתי’, למרות העובדה המזדקרת לכל, כי אפילוּ בצמצוּמו מהווה הנח”ל משענת עיקרית לעצם קיוּמה של התישבות הספר, ובלעדיו צפוּיה מפולת ודאית.

הרבינו לדבר על קליטה, אך את משטר־הקליטה המחייב, שהמכסימליסטים דיברו עליו כעל צורך המדינה כולה, לא ניסינוּ להגשים אף בתנוּעתנוּ אנוּ, וכאן הסיבה העיקרית לסיכוּמים העגומים בשטח זה, בצד חוסר הצלחתנו בבנין שיכונים למטרה זו.

העמדנוּ בועידת היסוד את הגיוס התנוּעתי על מינימום של 6 אחוזים בניגוּד לחשבון הצרכים שחייבו 8 ואף 10 אחוזים, – אך למעשה, הממוצע בביצוּע אינו עולה על 3 אחוזים, והעיקר, שבתוך אחוז זעום זה קיימת דיספּרופּורציה משוועת בין מספר המגויסים לתפקידים משקיים וארגוּניים שהוּא רב לעומת המספר הקטן והמצומצם של המגויסים לשטחי חינוך והדרכה המביאים בעקבותיהם מילוּאים לקיבוץ.

תנוּעה היא מטרה, אך תנוּעה פירוּשה גם ארגון, מכשיר לביצוּע. איך קיימנוּ את התנוּעה במשך שתי השנים נוכח התפקידים שסומנו בועידת היסוד? – נודה ולא נבוש: קיימנוּ אותה על יסודות פדרטיביים, וזו חולשתה העיקרית עד היום הזה. מבחינה פסיכולוגית אפשר להבין את כל צעדי הזהירות וההימנעות מהכרעה שהיו אָפייניים לתנוּעה בשתי שנים אלה. ברם, התוצאות לקיוּם פדרטיבי של תנוּעה בתקופה כזאת לא איחרוּ לבוא והן קבעו את חולשתנו בגיוס כבקליטה, במעמדנו בנוער כבאופן הטיפול בנגע העבודה השכירה, בעניני חברה וחינוך כבלבטי הקמת החטיבה.

המסתבר מכל האמור לעיל, כי ועידת אפיקים צריכה להיות ועידה של קינות? – לא ולא!

אין תחליף לקיבוץ

לאָשרנו, המצב האובייקטיבי בארץ מבליט יום יום את ההכרח בפרישת הכנפים של התנוּעה הקבוצתית. עדיין לא קם במדינת ישראל תחליף אשר ישוה לכוחו הפוטנציאלי של הקיבוץ בישוּב הספר, ביִצור ופיתוּח, בקליטה שרשית, בחינוך ילדי עולים ונוער. המתיחות המתמדת בגבוּלות, העתידה להיות, כנראה, מנת חלקנו שנים רבות, מאירה באור חדש את האמת הישנה, כי גם במציאותה של המדינה לא יושג הבטחון, אלא על־ידי התישבות צפוּפה, והכוח הבטחוני של הקיבוץ בספר עולה על הכוח בכל צורת התישבות אחרת. כאן החזית העיקרית של הקיבוץ ולמענה – הדאגה למילואים.

ועידת אפיקים חייבת לחשוף, תוך ראיה בהירה ואכזרית, את נקוּדות התורפה של תנוּעתנו לא כדי לשקוע בזרועות היאוש, אלא כדי לפנות מוקשים רציניים המונחים בדרכה של התנוּעה להתקדמות ולהתחדשוּת.

ועידת אפיקים צריכה בראש וראשונה להחזיר לאיש הקיבוץ והקבוצה את האמונה בערכו ובדרך חייו. ככל שלא נהיה קשורים באלפי עבותות אל העולם הסובב אותנו – בלי שמירה קפדנית על יעוּדו של הקיבוץ ועל חזונו הציוני־סוציאליסטי המלא, לא תהיה לנוּ תקומה. יש לשוב ולזקוף את קומתו הרוחנית של חבר הקיבוץ, להחדיר בו גאוה על מפעלו, ולא לשם טיפוח כיתתיות והתנשאות על אחרים, אלא כדי לטפח את הכוח, בעזרתו יוכל לשרת את צרכי העם והמדינה. האמונה לאיש הקיבוץ – כמחלפות לראש שמשון. זהו תפקידו של הבירור הרעיוני.

שנית, חייבת הועידה לראות לנגד עיניה לא את הקיים בלבד הטעון סיוע והשלמה, אלא גם את העמדות החדשות שעלינוּ לכבוֹש בערבה ובחבל סדום, בחופי ים סוף ובגליל המערבי. לאורך ימים לא נוכל לפרנס את רוּחו של הנוער במצוות ההשלָמות של הקיים בלבד. זהוּ צורך דחוף של המדינה וזהו סם־החיים של תנוּעתנו.

כל בדק הבית הפנימי שבדעתנו לערוך, במעבר מחודש אל יסוד העבודה העצמית ובהסדרת בעיות החברה והחינוך – ערכו רב מאוד לעצם חייהם התקינים של כל קיבוּץ וקבוצה, אך ערכו גדול עוד יותר למאמץ הקולקטיבי של החזרת היכולת החינוכית הכובשת לתנוּעה כולה.

שלישית, הועידה חייבת להשמיע את דברה באזני הציבוּריות הפועלית ובאזני מפלגתה הראשית על הגברת האחריות ההדדית בינינו לעידוד הכוחות החלוציים במדינה, לעידוד ההתישבות הקיבוצית, לבנין שיכון לעוברים מן העיר לכפר, לשמירה נאמנה על היסוד החלוצי בצה“ל ולהגברת כוחות של הנח”ל בתוכו.

רביעית, הועידה צריכה להתוות את קוי הפעולה לשתי השנים הקרובות מתוך שימת הדגש המרכזי בכל אותם השטחים שיש בהם חינוך והדרכה לכוח האדם העשוּי להצטרף אל מפעלנוּ הצטרפות של ממש.

חמישית, הועידה צריכה לצקת יסודות ארגוניים מוצקים לתנוּעה שתהא מושתתת על סמכות של הכרעה ומרות בביצוּע.

למי צילצלו הפּעמונים?

עשרות בשנים התברכנו בתכונה יקרת־ערך שנקראה בשמות שונים: אי־שקט פנימי, אי־השלמה ואי־הסתפקות בקיים. תכוּנה זו עמדה לנוּ בשעות מצוקה ודכדוך הנפש.

זכינו לתקופה של הגשמת החלומות הנועזים ביותר שחלמנו: לעינינוּ התרחשו עלילות גדולות ונצורות; הייתכן שהמחנה שהיה בין מבשרי הגאולה ובין מביאיה יאחזנו שיתוק דווקא בשעה הגדולה? – למי איפוא צילצלו הפעמונים? –

אמר פעם ברל: בכל ילד יהודי יש לנוּ תקוה למשיח, ולעינינוּ התקבץ כאן עם גדול ורב, על רבבות ילדיו, ולעינינו שוחררה אדמת ישראל מדן ועד אילת, האם לא נדע להניף את פטיש הקיבוץ על סדן היצירה העצום שזומן לנוּ? – עוד טמונים במחננו כוחות טמירים וגדולים; ואם הקו יהיה נטוי לקראת החזון ואם נבהיר לעצמנו הדרך בה נלך ואם נחשל היטב את כלי הביצוע – עתידים הם לבוא על גילוּים המלא.

1953

בבית

מאת

אליהו שומרוני

---

הרהורים ביום חג

---

למחצית היובל של הקיבוץ

מאת

אליהו שומרוני

אכן, חג היום. חג לפרט בקיבוץ, לחברה כולה, לילדיו, לחניכיו, לממשיכי דרכו בכל פינות הארץ – לתנוּעה כוּלה.

25 שנות עמל ויצירה – מחצית יובל למאמצי אנוש: לכיבוש עבודה ולכיבוש עצמנו לעבודה, להקמת משק מגוּון ומפותח, לטיפוח חברה שיתופית, לגידול דור שני, להיאבקות רעיונית בתנוּעה, להיחלצות ולעמידה בכל מערכות הגורל, שפקדוּ את ארצנו ועם ישראל מימי ה’מאורעות', מלחמת העולם, המאבק וההעפלה ועד ימי מלחמת השחרוּר.

25 שנים… והדרך זרוּעה תחנות: ווּזיה¹, בית־גן, עפולה, חיפה, טירה, זכרון־יעקב, הירקון, ה’רפת' של כנרת החדשה, נהריים, חצר־כנרת ‘ההיסטורית’ – אפיקים. כל שם מעלה שפע של חוָיות. כולם יחד היווּ שלבים עיקריים בהתפתחותו של הקיבוץ, מלוּוים הישגים וכשלונות, משברים פנימיים ומאמצי התגברות עליהם.

גמול למאמינים

25 שנים לפרט ולכלל מה הן? תחנות נופש, או תחנות הצטיידות?

ודאי הדבר, שלפרט בתוכנוּ, אשר עבר כברת־דרך זו, כולה או מרביתה, אשר שיקע בה את מיטב אונו הגופני והנפשי, אשר זיהה את חייו האישיים הזדהות מלאה עם המפעל הקיבוצי־הקולקטיבי, – אשר כל צמח בשדה, אשר כל ענף ואשר כל פינה במשק, הם חלק מדמו ומחלבו – לפרט בתוכנוּ מהווה התקוּפה שעברה – עולם וּמלואו, מפעל חיים, נצחון לרוּח יוצרת, לכוח התמדה, לחזון חברתי אנושי גדול – גמול למאמינים.

ואף־על־פי־כן עומדים אנוּ ככלל קיבוצי בראשית הדרך ועל פרשת הדרכים.

25 שנים… קדמה להן מסכת גבורה עילאית של קומץ נערים ונערות עברים במחתרת הרוסית. המהפּכה חוגגת את נצחונה. מיליוני אדם ניתקו אזיקי עבדות, סיסמות עולם חדש מהדהדות באזני כל. חופש ושויון לכל. באוירה זו נמצאו צעירים עברים, שברק זה לא סינור את עיניהם, ונפשם כלתה לציון. שנות מחתרת, רדיפות, גירושים – רק חישלו את כוח רצונם לעליה. תחילה עלו יחידים, אחר־כך בקבוּצות גדולות יותר ובתקופה מאוחרת יותר – שוּב יחידים עד שהורד מסך הברזל, ויהדות בת מיליונים נותקה לחלוטין מגוף האומה.

אוד מוּצל מאש.

ה’פרולטריזציה'

עיר חדשה נבנית בלב העמק. כאן הקים הקיבוץ את מחנהו. כאן ה’פרולטריזציה' האמיתית. שכירי יום. השפה השליטה – רוּסית. הזרוּת לארץ ולתרבות העברית – רבה. אף־על־פי־כן, מפעמת בלבבות אידיאה גדולה: הקמת קומוּנה עברית מעורה בציבור הפועלים, כחלק אורגני בתוכו. מתרקם הווי חלוצי, לילות הורה סוערים אחר יום עמל מפרך. חיפוּשים ראשונים אחר ביטוּי אמנותי וספרוּתי (עתון רוסי…). מופיעים ראשוני ה’קנאים' לדיבור עברי. מופיעה השליחות התנוּעתית הראשונה (הקמת תנוּעת נוער בארץ)².

בנדודיו מגיע הקיבוץ לחיפה. טועם לראשונה טעמו של משבר כלכלי. רובם של פועלי ארץ־ישראל נתון בחוסר־עבודה וב’סיוּע'. העזיבה רבה, ורב ממנה היאוש. כאן מתחיל להתלכד גרעין חקלאי השואף לקרב את הקיבוץ להתישבות חקלאית על־ידי הכשרת חבריו.

וּבו בזמן הופיעה ‘סיעת’ עירונים, הרואה את התגלמותה המעמדית היחידה בבנין קיבוץ עירוני קבוע.

הקיבוץ מתפצל לפלוּגות ולכיווּנים שונים: הכשרה חקלאית בטירה, כיבוּש עבודה בזכרון־יעקב, חדירה ראשונה לעבודת־ים בפלוגת הירקון. קיננה התקוה בלב, כי מאות חברים מן התנוּעה ברוסיה, יעלוּ לארץ, – והקיבוּץ חייב להכין מקומות קליטה…

תקוה זו נכזבה. לרגל המצב הכלכלי בארץ העמיק המשבר הפנימי יותר ויותר. הקיבוץ הגיע למבחן עליון. עצם קיומוּ הועמד בסימן שאלה. ההליכה ל’מפעל רוּטנברג'³ היתה עוגן הצלה ונשאה בחוּבּה את סיכוּיי ההתישבות בעמק הירדן.

גיבוש הדמות החברתית והפוליטית

כך הגענוּ לתקופת ה’רפת' של כנרת. ה’רפת‘, נהריים, כנרת הישנה היווּ את הפרוזדור ל’טרקלין’, הפרוזדור להתישבות־קבע. 4 שנים תמימות ארכה ההליכה בפרוזדור. בתקופה זו עוּצבה דמוּתו החברתית והציבוּרית של הקיבוץ. אוירת עמק־הירדן, המגע אל אנשיו, נסיונן המשקי והחברתי הגדול של קבוּצותיו הותיקות – מילאוּ תפקיד רב־ערך בהחשת תהליך ‘התאקלמוּתו’ של ‘קיבוּץ השומר הצעיר מססס"ר בכנרת’.

בתקופה זו הגיע הקיבוץ ליציבות חברתית, ובשלה ההכרה הפנימית לקראת התישבות חקלאית עצמית בעמק הירדן. מוקם משק־עזר, עשרות חברים מקבלים הכשרה חקלאית במשקים שונים, קמה ה’נגריה' (הגרעין הראשון של ‘קלת’), קמים ענפי מלאכה אחרים. ה’פורד' הראשון – ‘מבשר’ ענף התובלה. השלטת הדיבוּר העברי, צעדים ראשונים בחינוך הילדים, פעילות אמנותית ובימתית גוברת, ליכוד חברתי תוך התגברות מתמדת על ‘ירוּשת’ הפיזור של חיפה וּפלוּגותיה, בירורים רעיוניים, השתתפוּתנו בהקמת הקיבוץ המאוּחד, הגברת השליחוּת לגולה, גידול הקיבוּץ על־ידי חברים מליטא ולטביה. מלחמה רעיונית בתנוּעה העולמית של ‘השומר הצעיר’ על מגמות איחוּד ופירוד בתנוּעת הפועלים – כל אלה מילאו את חללו של הקיבוץ, צרפו בכוּר־היתוּך אחד את חבריו, גיבשו את דמוּתו החברתית והפוליטית בתוך מחנהו של הפועל העברי בארץ.

הקיבוץ מתארס עם אדמתו

ליל קיץ לוהט בעמק הירדן. 2–3 צריפים על חלקת אדמה צחיחה. אבק מיתמר ועולה מעלה מעלה. גוּפות מיוזעים מתנועעים בקצב גובר והולך. הרגלים רוקעות, והמנגינה חוזרת על עצמה וחוזרת ללא קץ ותכלה. הקולות בוקעים מגרונות ניחרים. המעגלים מתפתלים כנחשים. והדמוּיות נאחזות זו בזו ומצטרפות לגוש אחד – הקיבוץ מתארס עם אדמתו.

מווּזיה עד אפיקים – 7 שנים תמימות.

בראשית היתה ‘נקודה’⁴. עדיין רוּבו של הקיבוּץ חונה בכנרת, עדיין הוא מוציא את לחמו בעבודת חוץ, אך ה’נקודה' כבר ספגה לתוכה את מיטב המאוַיים, את יזמתו ואת מרצו של הקיבוץ. מיום העליה על הקרקע ועד ריכוּזו המלא של הקיבוץ על אדמתו עברו 4 שנים נוספות. ספק אם במפת ההתישבות בארץ קיים עוד קיבוץ, אשר התקיים כקיבוץ 11 שנה עד הגיעו למקום התישבותו.

אכן רבים וקשים היוּ חבלי המעבר, אך משניתן הסדן ליצירה הלמו בו פטישי הקיבוץ בחזקה. כאן ניתן לראשונה פורקן מלא לכוחות היצירה הרבים שהיו חבוּיים בקיבוץ. כאן אירע גם אותו הדבר המיחד את אפיקים, כאשר קצר המצע החקלאי מהשתרע עליו – חיפשוּ לעצמם כוחות היצירה של הקיבוץ שדות פעוּלה נוספים בחרושת, במלאכה ובתובלה. היה זה כורח כלכלי, אך לא פחות מזה – פרי יזמה ומרץ שהצטברו בחברתנו.

25 שנים – ואף־על־פי־כן אנוּ עומדים ככלל קיבוצי בראשית הדרך.

הסתירה בין היכולת המשקית והחברתית

הגענוּ לאחת הבעיות המרכזיות של אפיקים (ושל התנוּעה הקיבוצית כולה): חוסר האיזוּן בין היכולת המשקית והכלכלית המרובה שנתגלתה בקיבוץ לבין מכשירי הארגון החברתי. קצב ההתפּתחוּת הכלכלית, שפיתחה אפשרוּיות קליטה בממדים שלא חלמנוּ עליהם, חזק פי כמה מקצב ההתפּתחוּת החברתית. מוסדות המינהלה, הרחבת מעגל הפעילות והאחריות הציבוּרית, העלאת סיפוק צרכי החברים על שלב גבוה יותר, המותאם לחברה מגוּונת וּבוגרת יותר, תוך נאמנוּת ליסודות הקיבוציים והשתחררות משגרה כובלת ומשַמרת, הדמוקרטיה הקיבוצית הפנימית ותפקידו של המוסד העליון – האסיפה הכללית – כל אלה וגורמים דומים אחרים, פיגרוּ פיגור רב בהשוואה לפריחה הכלכלית, לותק החברים, לרב־גוניוּתו של הישוּב, לצרכים האישיים המסתעפים וגדלים.

לכל אלה היה חלק רב ביצירת הרגשה של ‘משבר’ ושל ‘עייפות’. אין ספק, כי מבחינה אובייקטיבית יש למשבר זה פתרון, וכל עין בוחנת תכיר את התמוּרות הפנימיות, המתחוללות בקיבוצנו (ובמקומות רבים אחרים). אמנם התמוּרות הללו נכפוּ בחלקן עלדידי ה’סטיכיה' מלמטה, עלדידי ‘התמרדות’ החבר ויצירת ‘עובדות’. אך הן הביאוּ, בסופו של דבר, לדיון ציבוּרי ולהסדר קיבוצי. בשטח סיפוק הצרכים האינדיבידואליים והתאמת תנאי הדיור לגיל ולותק עשה הקיבוּץ צעד גדול קדימה, ויש בזה משוּם תיקון מעוּות, אף־על־פי שגם כאן לא מיצינו את כל האפשרוּיות להפחית סבל מיוּתר, לשמור במידה מכסימלית על ‘הרגשת בית’, בתנאי ישוב גדול וגדל. נראה הדבר, כי הקו לתיקונים בשדה זה נטוּי, והמחשבה הקולקטיבית תדע להבחין בין הרצוי והמצוּי: בין תיקוּן קונסטרוקטיבי הנשען על יסודות קיבוציים לבין ‘מוקשים’ המסוגלים לקעקע את הבסיס. דבר אחד יש להגיד בתוקף: הפחד מ’מוקשים' אסור שיגרום להסתלקות מעצם החיפוּשים אחר תיקוּנים הכרחיים. כל החרד לגורלה של התנוּעה הקיבוצית, להפיכת הקיבוּץ לצוּרת חיים קבוּעה לדורות, חייב לכרות אוזן לכל הגילוּיים, הצרכים והקשיים הנובעים מעצם תהליך הביצוּע של הרעיון המהפּכני.

אין חידוּש ברעיון השיתוף, אך בשוּם דור ובשוּם תקופה לא נבחנה אידיאה גדולה זו בהתגשמוּתה בהיקף כזה ובתנאים כאלה. ודווקא משוּם שאידיאה זו מתגשמת לעינינוּ, ועל־ידי אנשים רבים, אנוּ עדים למכאובים ולחבלי לידה של החברה החדשה.

משברים קוניונקטורליים

לתנוּעה הקיבוצית לא חסרוּ משברים, שהיוּ פרי גורמים חיצוניים, אוּלם לאחר כל משבר באו תקופות עליה ושגשוּג. המשבר הקוניונקטורלי בתנוּעה הקיבוצית היה לרוב צמוּד לתקופת שפל בציונוּת. והיתה קיימת זהות בין האינטרס הכללי והעליון של האוּמה במאבקה לשחרוּר, לבין האינטרס ה’קטן‘, כביכול, של האדרת התנוּעה הקיבוצית. מערכות בטחון, ישוּבי חומה ומגדל, מלחמה ב’ספר הלבן’, הבריחה וההעפלה, הבריגדה והמגע עם שארית הפליטה, הפלמ"ח, המאבק ולבסוף מלחמת השחרוּר, – בכל אלה התיצב איש הקיבוץ והקבוצה בראש, מתוך תחושה עמוקה, שבכל שלב ושלב מהמערכות הנזכרות לעיל עמד הוא בנקוּדת המוקד העיקרית של האומה ועמידתו זו הביאה פרי־הילולים גם לביתו ולתנוּעתו.

עתה התחוללו בארצנו ובעמנוּ תמוּרות מהפּכניות כבירות אשר בהכרח הביאו את התנוּעה הקיבוצית לא למשבר קוניונקטורלי, אלא למבחן עליון של עצם קיומה ויכלתה להוות גם במציאות החדשה את המסד העיקרי, שעליו יושתת מפעל האדירים של קיבוץ הגלוּיות והפרחת שממות הארץ. ייתכן שדורנוּ אשר חזה מבשרו – גם את השואה הגדולה ביותר שהתחוללה על עמנו, וגם את האושר הרב אשר נפל בחלקו להיות שוּתף פעיל בחזיון המופלא של הקמת המדינה וקיבוּץ הגלוּיות, – אינו מסוגל לראות נכוחה את התהליכים והחזיונות המתרחשים לעיניו, ובאלף דרכים ינסה להתחמק מראיית ההר התלול, שאל פסגתו חייב הוּא להגיע בכל מחיר.

שליחוּתה של הקבוצה

מהו סוד המבוכה שהשתררה בתנוּעה הקיבוצית? האומנם בתנאים החדשים נשלם יעודה? האם שליחוּתה הכרחית היתה רק להנחת היסודות הראשונים של מפעל ההתישבות בארץ ואילוּ הקירות והטפחות יוכלו להיבנות בלעדיה?

בשחר ימיה של התנוּעה הקיבוצית נטוש היה ויכוּח אם הקבוצה היא מטרה בפני עצמה כיצירה חברתית וצוּרת־חיים מוסרית־סוציאַליסטית או הקבוצה משמשת אמצעי יעיל להגשמת הציונוּת. במרוצת השנים הוּכח, כי לא היה כל ניגוד. לא היתה כל אפשרות להקים חברה־כת, פרושה ונבדלת, שכל מעייניה יהיו נתונים אך ורק לטיפוּח יסודות השויון והצדק בין חבריה, ללא קשר עם סבלות העם כוּלו, דאגותיו ומלחמותיו. וּבאותה המידה אין לקיים לאורך ימים קבוצה כמכשיר, המשמש מטרות לאוּמיות וסוציאליות כלליות בלבד, בלי שאנשיה יחושו בה גם את טעם חייהם האישיים כמגשימיו וּמטפּחיו של חזון חברתי גדול.

בחינה מדוּקדקת של מצבנו כיום מוכיחה כי גם בתנאים החדשים לא רק שלא תם תפקידה של התנוּעה הקיבוצית, אלא גם גדל פי כמה וכמה. אמנם מתוך רבבות העולים מופנים חלקים למקומות נטושים בגבוּלות, מהם עושים מאמצים להיאחז במקום. אוּלם לא כל היאחזות בקרקע עלולה להבטיח לנוּ את שני הדברים העיקריים, שבהם תלוּי עתידה של מדינתנו: התישבות בריאה וּבטחון. הרי אנוּ מכנסים את פזורי עמנו למדינת ישראל המוקפת אויבים, הזוממים לקום עליה בהזדמנות ראשונה ולהשמידה. ואם נזניח את בעית הבטחון במדינה זו, אנוּ מתחייבים בנפשנו.

מעמדנוּ בחבל עולם זה מחייב אותנוּ לאורך ימים ליצור כאן עם עובד ולוחם. אין כל אפשרוּת לפתור את בעית הבטחון של ארצנוּ בלי התישבות צפופה בספר ובנגב. לצערנוּ, לא כל התישבות עשוּיה ליהפך מאליה להתישבות בטחונית. הארץ זקוקה לדמות מתישב בעל ערכים חלוציים, חברתיים והגנתיים, דמות סינתטית של יוצר ולוחם. אחרת יקרה אתו מה שקורה לכל איכר בעולם בשעת מלחמה, כאשר המוני המתישבים נהפכים לעדת פליטים. אפילוּ כיום, כאשר קיימת ‘רק’ מכת המסתננים, יש שורה של מקומות, שאליהם מוכרחים לבוא גוּפים חלוּציים מאורגנים בעלי כושר הגנתי.

מסתבר איפוא, כי לא רק לשם מטרות ‘רחוקות’ של הקמת חברת עובדים חפשית, סוציאליסטית, זקוּקה המדינה לתנוּעה חלוצית, קיבוצית.

נתגבר על המבוכה

המבוכה בתנוּעה הקיבוצית נובעת מן העוּבדה, שזו הפעם הראשונה בתולדותיה היא הועמדה פנים אל פנים לפני אפשרוּיות בלתי־מוגבלות בשדה ההתישבות, אלא שהיא טרם הצליחה להפיל את המחיצה הקיימת בינה לבין המוני העולים הזורמים ארצה. ‘פתאום’ ‘שוחררה’ התנוּעה הקיבוצית מתפקידיה הקודמים, כאשר היא היתה ראש ומרכז בימי ההעפלה והעליות על הקרקע בשטחים אסורים. העליה חפשית והאדמה חפשית, ונקוּדת המוקד החדשה היא כיבוש רוּחו ונפשו של העולה החדש וילדיו ושל הנוער העברי הישראלי, למפעל הקיבוצי, כדרך גדולה ורחבה לפתרון בעיות קליטת העליה, ההתישבות והבטחון.

אעיז לומר, כי ברחבי התנועה הקיבוצית טרם חדרה ההכרה, כי ההכרעה נתונה בין קיום וחדלון, בין האפשרות להשתלב השתלבות של ממש בתהליך האדיר של קיבוץ הגלוּיות, המשנה את פני הארץ ונופה במשך שנים מעטות, לבין הסיכוי האיום להישאר בצדי הדרכים כמצבת זכרון לימים עברו.

חוק הוא, כי כאשר אדם נתון בסכנה גדולה הריהו מסוגל לגלות כוחות גדולים ביותר כדי להדפה. הוא הדין בציבוּר. אילוּ בא אדם כמה חדשים לפני פרוץ מלחמת השחרוּר והיה מתאר מה הכוחות והאנשים אשר יופרשו מהמשק לצרכי המלחמה היו רואים אותו כהוזה בהקיץ, ואם כיום אף לא מחצית ולא שליש מזאת מוקדשים למלחמה באמצעים חיוביים, על המשך המפעל הקיבוצי בארץ, סימן הוּא לחוסר תחושת הסכנה לעצם קיוּמו של המפעל.

מה מצבנוּ? הרזרבה ההתישבותית של התנוּעה הקיבוצית אפסה כליל. אחוז הנקוּדות הקיבוציות בעליות על הקרקע יורד פלאים. ההתישבות הצעירה הקיימת מתלבטת קשה בגלל חוסר רזרבה לקיוּם מסגרת חברתית מינימלית. והנה נקטוּ הגופים הארציים בשיטה של ‘קיצור החזית’. ומרצון למנוע את ‘חרפת החיסול’ של נקוּדה קיימת, מַפנים כל גרעין, המתלקט בקשיים עצומים, ל’השלמה'.

אולם שריפה גדולה אי אפשר לכבות בטיפות מים בודדות. האם במצב זה הברירה שהועמדה כיום לפני התנוּעה הקיבוצית היא התחפּרוּת בעמדות ‘עד יעבור זעם’, או הסתערות? הברירה הראשונה יכולה היתה להיות מתאימה בתקוּפות שנכבלנו על־ידי שלטון זר. כיום הברירה הראשונה מוכרחה להוביל לאבדון, כי ‘הזעם לא יעבור’. העליה תימשך במלוא הקצב ואת הארץ מוכרחים לישב ומהר. ההתחפרות בעמדות קיימות תהיה איפוא מעשה הרה־סכנה לקיוּמה.

אם נכונה ההנחה (ואני מאמין שהיא נכונה) שאין לבצע קליטת עליה, התישבות רבתי ודאגה רצינית לבטחון המדינה בלי להעמיס על שכם התנוּעה הקיבוצית חלק נכבד מן המשימות הללו, הרי אם לא הסתלק ממנה יצר הקיום והגידול, היא חייבת בתנאים החדשים לבחור אך ורק בדרך השניה: ההסתערות.

לשם כך שוּמה עליה: א. לראות ראִיה בהירה ואכזרית את פרשת הדרכים שאליה הגיעה. ב. לערוך תכנית נועזה של פעוּלות ומעשים אשר יבקיעו את החומה הקיימת בינה לבין המוני העולים. ג. לבצע גיוּס גדול של המוני חברים בממדים של שעת חירום, אשר יעמדו לרשוּתה לשם הגשמתה של התכנית.

אין לומר בשוּם פנים, כי בעליות החדשות, המגיעות ארצה, טיפוּח תנוּעה חלוצית רצינית הוּא חסר סיכוּיים מראש. עדיין לא השקענו בהן אפילוּ חלק־האלף ממה שהיינוּ משקיעים בעיירה הפולנית והליטאית. המעט שנעשה, מוכיח, כי בכל גל עליה ובכל שבט מישראל גלומים כוחות חלוּציים חבוּיים, אשר בעזרת פעוּלה חינוּכית, חברתית ותרבוּתית ענֵפה, אפשר להביאם לידי התגלוּת ולוּ גם ביטוּיָם וצוּרתם יהיוּ שונים במשהו מהרגלינוּ ומוּשגינוּ אנוּ.

וכאן אנוּ מגיעים לאחת מנקוּדות המפתח העיקריות להבנת המציאוּת החדשה בה נתונה התנוּעה הקיבוצית. גם אם תעצור כוח לחולל את המפנה בתוכה ותצא חמושה להסתערות גדולה, היא לא תוכל כיום לקצור את פרי המאמץ בלי שיהיה שותף לה עוד גורם אחד – המדינה.

המדינה כגורם מסייע

מדינתנו מונהגת על־ידי ממשלה עצמאית, שהיא ברובה פועלית. במרכזו של שלטון זה עומד וחייב לעמוד דבר קיבוּץ הגלוּיות והפרחת השממה. אין לתמוה על כך, אם כל תופעה, כל ארגון וזרם חברתי נמדד כיום בשיעור תרומתו לביצוּע המשימה העיקרית. השלטון אינו יכול לצוות על חלוציות, אך בידו אמצעי התחוקה, השליטה על אדמת הארץ ואוצרותיה, האמצעים הכספיים לפיתוּח, תכנון ההתישבות באזורים השונים, הפנית זרם העולים לשטחי תעסוקה והתישבות. וכל האמצעים הכבירים הללו יכולים בתנאים מסוּימים לסייע להתפּתחוּתה ולהתפשטוּתה של התנוּעה הקיבוצית. ‘תכנית ההסתערות’ אינה יכולה להתגשם במציאוּת החדשה בלי שיתוף פעוּלה הדוק, ולאורך ימים, בין התנוּעה הקיבוצית, המדינה והשלטון הנבחר בה באורח דמוקרטי.

השותפות הזאת היא כורח־חיים וגורלית לשני ‘הצדדים’ כאחד. ואם עד עתה היא טרם באה לידי גילוּיה המלא, הרי הסיבות לכך נעוצות הרחק הרחק מן האינטרסים האמיתיים של התנוּעה הקיבוצית.

הפירוד המחבל

לצערנו, לרגל הפילוג הממאיר והמעמיק בתנוּעת הפועלים, קיימים בחלק מסוּים של התנוּעה הקיבוצית מעצורים מדיניים להכיר בהכרח עליון זה של צורך בקואופרציה מלאה עם השלטון, המַתוה את דרכו של קיבוּץ הגלוּיות. חלק בתנוּעה הקיבוצית מעדיף את ה’צורך' באופוזיציה פוליטית, למטרות התמודדוּת על השלטון, על יצירת התנאים הנוחים היחידים המסוגלים לקדם את גידול התנוּעה הקיבוצית. בחלק זה יכולה למצוא לה מהלכים הדעה הפטליסטית, כי בתנאים הנוכחים של ממשלה ‘סוציאל־קלריקלית’ ‘מכוּרה’ למערב, לא נשארה לתנוּעה קיבוצית בעלת החזון המהפכני אלא הברירה הראשונה של התחפּרוּת בעמדות, תוך ציפּיה לקונסטלציה פוליטית מהפּכנית חדשה. פה ושם אתה שומע, כי רק מי שקושר ברוּחו ונפשו את חזון הקומוּנה הישראלית עם חזון נצחונו של הקומוניזם בעולם, מחוסן, מבחינה אידיאית, בפני תבוסנות כלפּי תפקידה ויעוּדה של התנוּעה הקיבוצית.

להוותנוּ, מסתתר מאחורי גילוּיים אלה של ‘אמונה גדולה וחזקה’ בתנוּעה הקיבוצית, יאוש וחוסר אמונה לכבוש היום את המוני העולים לחיי קיבוּץ, ואז עלוּל להימצא התחליף של ראיית ישוּבים קיבוציים כעמדות ומכשירים של מלחמה מדינית עבור ‘מחר גדול ונכסף’. יש מי שסבור, כי תחליף זה עלול לשמור חלקים מסוּימים בתנוּעה הקיבוצית מהתפוררוּת. אין טעוּת וסכנה גדולה מזו.

לקח העבר והנסיון של ימינו מלמדים אותנוּ, כי רק במידה שהתנוּעה הקיבוצית נצמדת בכל כוחה ולהט אמונתה בנקוּדת המוקד העיקרית של האומה כולה, ולה היא מקדישה את כל מסירוּתה והפוטנציאל האנושי היקר המרוכז בתוכה, ללא חשבונות כיתתיים – באותה מידה נמצאת היא עצמה נבנית, גדלה וצועדת בראש מערכות ישראל. ואם מסיבות אלו או אחרות יקרה האסון והגשר בין התנוּעה הקיבוצית לבין נושאי המשימה העיקרית של קיבוץ הגלוּיות לא ייבנה בהיקף ובממדים הנדרשים, תחלופנה 4–5 שנים והמאזן בהכרח יהיה שלילי.

חשבון נפש

הגיעה איפוא השעה לחשבון נפש ברור. אין חידוּש בעצם רעיון השיתוף. בארצות שונות ובתקוּפות שונות נוסדו קומוּנות. הן נבלו משום שהן לא מצאו אחיזה בהמוני עם רחבים ולא היו להן התנאים הנאותים להתפּתחוּתן. אין לומר, כי אצלנו ‘נצח הקבוצה לא ישקר’. גדול כוחה של הסטיכיה והיא עלוּלה לגרוף אתה גם מפעל מושרש ואיתן. למזלנו, גורל הקבוצה הישראלית היה אחר ויכול להיות אחר גם בעתיד, משוּם שבתנאינו המיוּחדים של בנין ארץ ושיקום עם, שיקום גופני, רוחני, חברתי וסוציאלי, ישנם, מבחינה אובייקטיבית, התנאים הנהדרים להתישבות שיתופית, בממדים של מפעל אדיר, מרכזי, המטביע את חותמו על חלקים גדולים של הארץ, יוצר תרבות חדשה ועשירה, תרבות האדמה ותרבות האדם. רק מפעל בהיקף כזה, ומשוּם שהוּא נענה לצרכים המרכזיים של הדור והתקופה, יוכל לשגשג, אפילוּ בצד משק הבנוּי ומתפתח על יסודות קפיטליסטיים, עד הקמתו של המשטר הסוציאליסטי המלא במדינתנו. בהכנסת חובת ההכשרה החקלאית בשנה הראשונה של השירות הצבאי בחוק המדינה, היה משוּם עידוּד כביר לתנוּעה החלוצית בכלל ולתנוּעה הקיבוצית בפרט. זוהי דוגמה נהדרת של שימוּש חיוּבי באפשרוּיות הקיימות במדינה.

אך בזה לא סגי. נגע הקרייריזם, המתלווה באופן ‘טבעי’ למאורע כביר מעין זה, של הקמת מדינה לעם נטול עצמאות במשך אלפי שנים, קיבל ממדים גדולים. והעיקר שהוא מרעיל את נפשו של הדור הצעיר, הנדרש למלא תפקידים חלוציים. יש ומשתכרים מגינוני מלכות, יש והנצחונות הצבאיים שלנו מעבירים על הדעת ומטפּחים אשליות בטחון, יש ונוהרים להיכלי המדע בהנמקת ‘השירות היעיל ביותר למדינה’. יש ומכריזים בראש חוּצות, כי ‘תקוּפת החלוציות נגמרה’. ויש החושבים כי ישנן כיום דרכים ‘חדשות’ ו’ריאליסטיות' יותר ליִשוּב הארץ.

אין השלטון כל־יכול, אך בידיו אמצעים רבים ללחום נגד הלכי־רוח אלה, המתפשטים במדינה והעלוּלים לסכן את ביצוּע כל המטרות שלשמן היא הוקמה. שלטון המנצח על מלאכת הגשמת הציונוּת בדורנוּ, ממילא לא תהיה דרכו סוּגה בשושנים, משוּם שלא יוכל להבטיח בשנים אלה רווחה ונוחות לכל, והוּא נאלץ להעמיד תביעות והגבלות חמוּרות לציבוּר. השלטון חייב יהיה לחזור ולשנן לעם, וביחוּד לנוער, כי 8–10 האחוזים מן העם, שנתקבצו כאן, בונים את ביתם החדש על הר געש, אם חייו לא יהיוּ קודש לקליטת עליה, התישבות ובטחון. הבעיה היא איפוא: שינוּי האוירה, החזרת העטרה החלוצית ליָשנה, ואין להטיל את המלאכה הזאת על שכם השליחים של התנוּעה הקיבוצית בלבד. לא תקום כיום תנוּעה חלוצית גדולה וראוּיה לשמה, בלי שהמדינה תחפוץ ביקרה. כי במאה דרכים אפשר לסייע לה ובאלף לחבל בה. המאמץ חייב להיהפך נחלת כל הגורמים המעוניינים בה.

זמן רב ויקר הלך כבר לאיבוּד, אך טרם איחרנוּ את המועד. הימים היוּ גדוּשים מאורעות. ההתפתחוּת היתה מהירה, מסַחררת. ייתכן שמתוך פחד להיסחף בגלי הסטיכיה, שפרצו בכוח רב, ציוה האינסטינקט הפנימי של התנוּעה הקיבוצית על חפירת עמדות מגן סביבה; אך לאורך ימים אין להחזיק מעמד בהן.

שוּם תנוּעה חברתית רצינית אינה יכולה להתקיים בזכות העבר בלבד, ויהיה הוּא מפואר ביותר. תנוּעה חייבת להוכיח את חיוּניותה בכל תקופה. גם בתנאים משתנים ומתחדשים, אם היא איננה רוצה להיהפך למוצג ארכיוני. יש עוד לזכור, כי המהפכנות איננה סגולה הנשמרת מאליה ובאורח אוטומטי. יש ותנוּעה שהיתה מהפּכנית מאוד בשחר נעוריה נעשית שמרנית מאוד בתקופה מאוחרת יותר ובמציאות חדשה. תופעות של עייפות, הסתיידות עורקים, חולשות גיל והזדקנות, קפאון מחשבתי אינן נחלת האדם בלבד. יש וכל אלה פוקדות גם תנוּעה. ההבדל הוּא בזה, כי לפרט מותר לעתים להיות עייף וחלש, אולם תנוּעה ‘מתעייפת’ חותמת את גזר־דינה לקפאון.

הדברים כאן נסַבוּ לא על פרטי האמצעים והדרכים, שבהם צריכה לאחוז התנוּעה הקיבוצית כדי לצאת למרחב. קודמת לכל אלה תחושת הסכנה בהמשכת המצב הקיים בתוך מציאות מהפּכנית, חדשה. אם זו תהיה – יימצאוּ גם האמצעים והדרכים.

תש"י–1950

---

משהו על ה'סדר'

מאת

אליהו שומרוני

– – – חסל סדר פסח שנת תרצ"ח. השולחנות מוּצאים החוצה, יד בכתף נגעה ומעגל ההוֹרה מסתחרר והולך… עוד חוליה אחת בשרשרת הנסיונות של מתן־דמוּת לחג בכלל ולחג הפסח בפרט. ובמוח נוקבת השאלה: האם זהו הדבר אשר אליו נכספנו, ההרותה המסיבה הזאת את צמאוֹ היוקד של הציבור להרגשת חג, בו כל אחד הוּא לא צופה בלבד, אלא משתתף בפועל ויוצר עם השאר את הוָית־השעה של שאר־רוח המבדילה בין קודש לחול…

לכאורה, היה הכל, כדאמרי אינשי, ‘בסדר גמור’. התכונה לחג הורגשה במחנה בכל פינה. עצם התפקיד להפוך את צריפנו הדל שבסביבת הלולים לכלי המחזיק ציבוּר חוגג תבע התמסרות רבה של ידים נאמנות שטיפלו בשקידה בהרחבת תחוּמיו, בכיסוּי מערומיו בירק השדה ובפרי־רוחם של ציירינוּ ופַסלינו. הקירות העלובים הללו, רבי הסדקים והחרכּים, שוּנה מראיהם הרגיל והם דובבו אלינוּ בשפת האביב והחירות, בשפת רמזים לעבר וסמלים לעתיד. גם השולחנות הערוכים יפה והתאורה המיוחדת הוסיפו לוית חן. החברים המסובים – בלב כל אחד רטט פנימי ונכונות נפשית לקדש את החג ולרוממו. מאליה נשתררה ציפיה מתוחה. מחכים. למה? – כל אחד נזכר באזהרה שקיבלנו מאת המנצח יקירנו שלא ‘להפריע’ את הסדר ב’סדר' ולהתנהג אך ורק ככתוב בהגדה. ומכאן – הציפיה להתחלת ה’תכנית', כשכל אחד מַפנה את מבטו לעבר הבמה שהוּקמה, מתוך ריכוז כל החושים בנכונות לראות ולשמוע… בלבד? –

והנה עולה ומבצבץ גרעין השאלה הראשונה: האם לא גזלנוּ על־ידי ההקפדה היתירה בהתנהגות לפי ה’תכנית' את החופש הפנימי המינימלי הדרוּש לכל אחד כדי לרקום את מסכת החוָיה החגיגית בצוותא? –

ביחוד הובלט הדבר בחלק הנהדר של הסדר, בטקס הבאת העומר על־ידי הילדים, כשרב כל כך היה הצורך (ורבות היו האפשרוּיות לכך!) בשיתוּף הציבוּר כוּלו, תוך חדוָה עמוקה, בשירת הקוצרים הקטנים המביאים את העומר.

‘בא השמש?’ – הקוצר ישאל. 'האקצור? – בזה המגל? – חלקה זו? – יוסיף וישאל. ‘הן והן!’ – יענה הקהל¹.

והקהל, האם ענה? – החוּטים שנותקו עם קביעת המסגרת שוב לא התאחוּ, לא הרעידוּ את המיתרים, והשירה לא פרצה בעוז כפי שהיתה צריכה (וגם יכלה) לפרוץ. ובזאת, דווקא בזאת, לא עזרה אזהרתו של יקירנו המנצח, ימים אחדים לפני כן, שלא יֵשבוּ כב’הצגה', אלא שכל אחד ישתף עצמו בפעילוּת לפי המקומות המסוּמנים בהגדה: ‘שירת הציבוּר עם המקהלה’…

אחר הסעוּדה שוב מתלקט הציבוּר. רובה של התכנית עדיין לפנינו. האזהרה הראשונה ‘להתנהג לפי ההגדה’… וכו' – זכורה יפה. אין מפריעים ואין המסוּבין ‘מעיזים’ לתת קולם בשיר ומחכים למנצח אשר יתן את האות.

השמעת קטעים מפרקי אגדה וספרות, דקלומים, שירת המקהלה, התזמורת, תנועה ושירה לפי ‘עלי, באר, ענו לה²’, ביוּם דרמתי לפי ‘וַיִלונוּ העם’ – כמה עמל, מסירות ואהבה הושקעו בכל דבר לחוּד, ואכן גם נהנינוּ משירתה המלוכדת של המקהלה. וראינוּ את התקדמותה הרבה של התזמורת ואת הקטע הדרמתי שעלה יפה. ברם, דווקא משום כך חובה עלינו לשאול את עצמנוּ, האם גם שילוּבם של כל האלמנטים הללו בדרכי ‘ההוצאה לפועל’ של ההגדה עלה יפה; באיזו מידה העשירוּ וגיוונוּ כל החלקים הללוּ את שעות ה’סדר' ובאיזו מידה גרמוּ להסחת תשוּמת לבו של הציבוּר ועקירתו מתוך הרקמה החברתית המתהווה במסיבה; ייתכן, שהסרת כמה ליקויים טכניים, כגון ההפסקות היתירות, התאמת הבמה וכו‘, עשוּיה לשפר בהרבה את ביצוּע התכנית, אוּלם נדמה שעצם הפרובלימה שבדרכי שילוב כל האלמנטים הנזכרים לעיל ב’סדר’ זקוּקה לליבון נוסף לאור הנסיונות שעשינו.

אבל, ‘איך ומה צריך להיות?’ – ישאלו חברים. אודה, שאין עמי רצפּט בדוק ומוּכן מראש לעריכת ה’סדר' בישובינוּ החדשים, כי בשלב זה של התפתחותנוּ עדיין אין רצפּט כזה יכול להיות ואף אינו צריך להיות.

אנחנוּ דור ראשון לתנוּעת החיים השיתוּפיים. לפתח כל ישוּב קיבוּצי מרגיש אתה את חבלי התהוותו: בקביעת הבית לבוגר ולילד, במתיחת תעלת ההשקאה, בסימון הדרכים והשבילים, בנטיעת עץ הפרי ועץ הנוי, בחיפוש הדרכים להנהלה עצמית ולסיפוּק צרכי החברה – בכּל אתה רואה עמל־נמלים ליצירת יש מאין, ללא מסורת עבר ובניגוּד זועק לרוחות המנשבות בעולם.

וכלוּם יהא מוּצדק לומר, שמצאנו את צוּרת החג ההולמת אותנו. חג, אשר בעצם טבעו הוּא פרי לחוָיה מושרשת של עם וחברה בת אלפי שנים; חג, אשר כל מנהג, כל אגדה וכל ביטוי הקשוּרים בו, הם תוצאה של גלגולים רבים, שעברו עליו מגרעינו הראשון – איך נרצה לראותו מושלם תוך שנים מועטות ובחברה שעדיין היא שקוּעה כוּלה ביצירת המסד?

אין כוונת הדברים להטיף למצוַת ‘שב ואל תעשה’ מתוך הרגעה עצמית, ש’הכל יבוא עם הזמן וההתפתחוּת'. אדרבה, מצוּוים אנו על חיפוּשים עוד תקוּפה ארוּכה, מתוך הכרת הקשיים האובייקטיביים אשר נכונו לנוּ.

גם כל מה שנעשה עד עתה – לא היה בכדִי. עברנוּ דרך ארוכה: התחלנוּ בשלילה גמוּרה של ציון חגים מסוּימים, המשכנוּ בפרודיות ובחיקויים היתוליים לצוּרותיו הדתיות של החג והגענוּ לידי ברירת הגרעינים החיוביים, הלאוּמיים, החברתיים וההיסטוריים של החג, כשהם לובשים צוּרה חדשה, עממית, אמנוּתית.

ייתכן, שביסוד ובפרינציפּ עלינו בדרך הנכונה לגבי עריכת חג הפסח, אולם שׂוּמה עלינוּ לזכור, שכל הסתפקות ביש וכל היאחזות בשבּלוֹנה נושאות כיום בחוּבּן את סכנת ההתנוונוּת.

הדברים שנקבעו (ושאנוּ חזרנוּ עליהם זו השנה השניה) עוד רב בהם הגישוש, הניסוי. ועליהם לשמש רק שלבים בסוּלם העליה אל החג על תכנוֹ ועל צורתו הקבוּעים.

כך אנוּ מצווים לאחוז את החבל בשני ראשיו: גם בשאיפה לצוּרות קבוּעות, באשר מהותו של חג מחייבת אותן, וגם בהמשך החיפוּשים והשינוּיים.

עד מתי?

עד שהערכים החיוּביים המצטברים בדרך נסיונית ארוּכה זאת, אגב נשירת הפסול והחולף, יתלכדוּ למסכת חג שלמה והרמונית, אשר את בסיסה יהווה ישוב עומד על תלו, ערכי חיים קבוּעים, דורות גדלים ממשיכים, הוָית אדם וחברה, שעבודת החולין קודש להם ושהקודש משלים בהם את החול.

1938

---

סדר פסח תש"ה

מאת

אליהו שומרוני

הערב מסובים אנוּ לסדר פסח תש"ה על מאות חברינוּ, ילדינוּ, הורינוּ ואורחינוּ, מעלים את זכר יציאת מצרים, את חג החירות, את זכרון הקדומים השופך אור יקרות דרך מאות ואלפי שנים – ובלבבות תוּגה ויגון. כל חג וּמועד, השנה וּבבּאות, מהוּל יהיה טיפות מרי וזעם אשר נטוף תטופנה מאותו שדה קטל עצוּם בו הועלה עם שלם לגרדום.

מצוה לספר ביציאת מצרים; וחובה תהיה לספר, וימסור אב לבנו וסב לנכדו, את אשר עוללוּ ליהוּדים על אדמת נכר. הסיפוּר לא לשם סיפוּר הוּא דרוּש. מעשה חדש ודרך חדשה דרוּשים, אך אותה המטרה הישנה־העתיקה: יציאת מצרים – יציאת אירופה.

אירופה? – החשים אנוּ גיל ושמחה כשרבבות מבני אויבינוּ נתוּנים כיום להרס ואבדון? נקם, נקם – זועק הדם היהוּדי. אילוּ ניתן לפתוח את קבר האחים הגדול ולהפיח בעצמות רוח חיים; אילוּ ניתן להעלות עור, בשר וגידים על שלדי הילדים הרכים הזרוּעים על פני שדות ומרחבים בהם דרכו רגלי הצורר; אילוּ ניתן…

וברגע זה נשוּאות עינינוּ אל חברינוּ, נושאי המדים והנשק. מקומם ייעדר כאן הערב, אך כל ישוּתם, ערגתם, הגותם – כאן, עמנוּ הם. מתוך החפירות, מגיא ההריגה, מבעד לברק היריות באישון לילה, רואים הם את האור הגדול השפוך על המשפּחה המסובה כאן, על הבית, ושומעים רננת ילדיו. רואים הם לרגע קט, חוזים בעיני רוחם וחוזרת היד במשנה תוקף ללפות את הנשק הנוקם והגואל.

מה הגמול? – תשאלו. הם יצאו לחזית (הן זאת הידיעה האחרונה). הם יבקיעו את חומת הצורר, יפגשוהו פנים אל פנים ויקמו את הדם היהוּדי השפוך. כל כדור באויב מתוך חשבון יינעץ בלבו: על דם ראובן ושמעון, על דמם של משה’לה ושלמה’לה הרכים, על דם כל בית ישראל. הם יבואו אל משכנותיו וישלחו בהם אש, וישאירו בכל מקום את עקבות הנקמה הגדולה, אך בתוך תימרות העשן יבואוּ גם אל עיי החרבות לחפּש את אחיהם, את האודים המוצלים המעטים. הם יתוַדעוּ אליהם, יסירו מעל פניהם את צלם הבלהות, ירעיפוּ טיפות נחמה, יזקפוּ קומתם השחה ויטעוּ תקוה בלבם, כי יגיעוּ לחוף מבטחים.

כך היה ברומא וכך יהיה בברלין – אם עוד שרדו בה יהוּדים.

‘חייב כל אחד לראות את עצמו כאילוּ הוּא יצא ממצרים’. חייב כל אחד מאתנוּ לראות את עצמו כאילוּ הוּא נסע בקרונות המוות, כאילוּ הוא נכלא בתאי הגזים, כאילוּ הוּא התענה בטרבלינקה ובמיידאנק. וחייב כל אחד מאתנוּ לראות את עצמו כאילוּ הוּא נושא את הנשק לנקום ולגאול, כאילוּ הוּא הקורא לפליט כי יבוא.

בלבנו תקוה, כי שוב ישובו החברים מן המערכה הגדולה ואִתם – שארית הפליטה לארץ נבנית. אז, רק אז נסב אל שולחן האחים הערוּך.

ערב פסח תש"ה – 1945

---

מדינה יהודית

מאת

אליהו שומרוני

חלום דורות, ערגת מיליונים של עם נודד, המפוזר והמעונה בין גויים, תפילת ישראל זכה, חרישית מאות בשנים, תקוַת מורדים והרוגי מלכות ברגעי העליה לגרדום, חזון מעפילים גיבורים, תקות התקוות של עמנוּ, חלום זה – האומנם ניצבנו היום על סף פתרונו?

אכן, דלה שפת אנוש מהביע את ההומה בלב; אחת נדע – בהולם אחד דופק היום כל לב ישראל מקצה העולם ועד קצהו: במחנות הנידחים על האדמה הטמאה, בגירוש קפריסין, בארצות ערב הקרובות והרחוקות, באמריקה הגדולה ואף בברית־המועצות. עיני כל נשוּאות הנה, אל זו הארץ היעודה ואל זה הישוּב – גרעין תקומת עם ושחרוּרו.

טבעית ומובנת השמחה המתפרצת ועולה על גדותיה. אשרי הדור שזכה לטיפת הנחמה בים של יסורים, למעט¹

…המדינה היהוּדית, לפני שתיהפך עוּבדה גיאוגרפית ופוליטית, חייבת להיות עוּבדה נפשית ומוּסרית בלב כל יהוּדי ויהוּדי. מכאן ישאב כוח ועידוד במערכה הגדולה.

יום החג יחלוף. העבודה הגדולה, העיקרית עדיין לפנינוּ. ואת העבודה הגדולה, הקדושה תלווה כל יום, כל שעה סכנת ההתנקשות. יד אחת עושה בעבודה ואחת – תחזיק בשֶלח. נבנה תוך התגוננוּת ונתגונן תוך המשך מזורז של בניה. נפריח את שממות הארץ, והכל למען העיקר – לכנס את פזורי ישראל במולדתם החפשית והעצמאית.

30.11.47

---

ושוב אנו חוגגים

מאת

אליהו שומרוני

ושוּב אנוּ חוגגים, זו הפעם הששית, את יום יסוּדה של מדינת ישראל; ושוּב אנוּ מכוונים את מוחותינוּ, לבותינוּ והגיגינוּ אל מאורע מופלא זה שזכינוּ להתרחשותו בימינוּ אנו, ושאליו ציפו, התפללוּ, ועליו חלמו דורות בישראל אלפי שנים; ושוב אנוּ מעבירים נגד עינינו את מאמצי היצירה, הכיבוש, הבנין, המאבק והמלחמה הכבירים, אשר הושקעוּ על־ידי תפארת העם והנוער בשנים שקדמוּ למאורע זה; ושוּב אנוּ מתיחדים עם זכרם היקר של חברים, אחים ואחיות, בנים ובנות, ממיטב האדם והדור הזה, אשר חירפוּ נפשם במערכה כבירה זו וממנה לא שבוּ; ושוּב אנוּ עומדים גאים ומשתאים על נס תקוּמתה של מדינת ישראל.

האומנם נס היה כאן? – המדינה הזאת לא קמה בנסים, וחשוב כי נחרות על לוּח לבנוּ את הידיעה הברוּרה, כי לא בנסים נבטיח את קיומה האיתן בשנים ובתקוּפות הבאות. עם כעמנוּ, שאבד ממנו בגלוּת של אלפי שנים טעם העצמאוּת והממלכתיוּת ושהיה נתוּן בעצם קיוּמו לשבטם ולחסדם של ממלכות וגויים זרים – טבעי הוא שהציפיה לנסים ולגאוּלה, שתבוא על־ידי כוחות עליונים, בלתי־רציונליים, הפכוּ לחלק מהוָיתו ומעולמו הרוחני. אולם דורנו החלוּצי מרד בפטליזם היהודי המסורתי, מרד בכניעה לגורל העיור, וחתר עשרות שנים לגילוּי כוח יהודי עצמי ולגיבוּשו, להתערבוּת אקטיבית במהלך ההיסטוריה היהודית כדי לשנות אחת ולתמיד את כיוּונה, מתוך אמוּנה גדולה בכוחות הטמירים הרבים הטמונים בעם הזה לכל שבטיו ועדותיו, כוחות שיש לעוררם לפעילוּת. דפי החלוציוּת העברית בעם ובארץ כתוּבים בהרבה עמל, יזע ודם, וכל פרק בהם היה שלב הירואי עשיר־עלילות, עלילות שבסיכוּמן הביאו עמם את היום ההיסטורי של ה' באייר תש"ח.

לא! לא בנסים קמה מדינת ישראל!..

אך הנה באוּנוּ ימי שפל אחר הימים הגדולים של תש“ח, אחר התקבץ הגלוּיות בהמון רב ואחר יסוד ישובים חדשים למאות. עתה אנו יודעים את אשר ידעוּ לפנינו תנועות שחרוּר של כל העמים, כי המבחן האמיתי והסופי של כל מהפכה, אינו ביום התחוללה, אלא במידת הכוח הפנימי שהיא מגלה לשמור על הישגיה, להתמיד בעקרונותיה ולהדוף את הסכנות הרבות האורבות מכל עבר לחיסוּלה; עתה אנוּ יודעים כי הכוחות הדרוּשים לנוּ לקיומה של המדינה, להגנתה, לעצמאותה, לניצוּל כשרה הכלכלי ולמילוּי התפקיד העיקרי שלשמו נוסדה – ריכוז העם היהוּדי והתישבוּתו בה, חייבים להיות חזקים לא פחות ואולי אף יותר מן הכוחות שפעלו עד ה' באייר תש”ח; עתה אנו יודעים, שהכוחות העוינים לנו שנאבקנוּ עמהם לחיים ולמוות זה שנים רבות לפני קום המדינה ובתקוּפת מלחמת השחרוּר, לא רק שלא ויתרוּ על מזימת השמדתנוּ, אלא הם עלוּלים, במסיבות מסוימות, בין־לאומיות, להתחזק פי כמה, גם אם הם עורכים, לפי שעה, מלחמה זעירה נגדנו, העולה גם היא בקרבנות מרוּבים ויקרים.

היכולה ידיעת העובדות הללוּ ליאש אותנו? – בשוּם פנים ואופן לא! בנים אנו לעם עתיק, רווּי סבל ויסורים ללא אח ודוגמה בתולדות האנושות. אין מזבח בעולם, עליו לא הועלינו קרבן, ואין פורענוּת שלא פגעה ביהודים באשר יהודים המה. אך זו הפעם הראשונה בתולדותינו, מאז גלה ישראל מארצו, שאנו נתוּנים במערכה שיש בה טעם ותכלית וכשאנו עומדים במאבקנוּ, ההופך לעתים למאבק־דמים, אנוּ יחד גם בונים ויוצרים, מתקדמים ומבססים את עתידנוּ. עלינוּ לראות ראיה מפוכחת את המציאוּת האכזרית של העולם בו אנו חיים ולדעת כי נכונו לנו ימים קשים. ייתכן ושוב יוּטל הכל על כף המאזנים, ויידרש כל שיוּר של כוח כדי להחזיק מעמד ולשוב ולנצח. דווקא משום כך, קובע ומכריע מה ייעשה ומה לא ייעשה בשנות מעבר אלו, שנות ביסוסה ההכרחי של מדינת ישראל; הנזוּז מנקוּדת הקפאון המסוכנת בגידול האוכלוסיה? התחוּדש העליה מארצות הגולה ה’שליוות' והבלתי־שליוות? התקום תנוּעה חלוּצית מחוּדשת? הנצליח לישב את אזורי הספר והנגב העומדים בשממונם ומשמשים מטרה נוחה ומגרה להסתננוּת, לשוד, לרצח ולמזימות מדיניות? הנפחית את תלוּתנוּ בסיוּע חיצוני ונתקדם בצעדים מהירים ובוטחים לקראת עצמאוּת כלכלית? הנדע לבנות עם אחד מתוך בליל העדות והשבטים, שנתקבצוּ כאן מכל קצוי תבל, על אף המחיצות ומרחקי הדורות הקיימים ביניהם? העושים אנו את המוּטל עלינוּ כדי להציל, לפחות, את הדור השני הגדל בארץ, משיני הבערוּת, הנחשלוּת והשנאה העדתית ולמזגו מזיגה תרבוּתית וחברתית מלאה כערובה ראשונה, הכרחית לעצם קיוּמה של המדינה ולהבטחת עתידה? הנדע לטפח בתוכנוּ תרבוּת עם דמוקרטי השוקד על ערכי הרוּח, המוּסר, המדע ועל דרכי ממשל נאור ומתקדם חדוּר רעיונות סוציאליים ומשמש מופת להמוני העם? –

ושאלת השאלות – האם ייעשו כל הדברים שמנינוּ במגמה ובדרך שיעלוּ בהתמדה את כשרנוּ הבטחוני והצבאי, כדי שנוכל להדוף, בשעת ההכרח, כל התנקשוּת אויבים המתנכלים לקיומנוּ? –

מאז ומתמיד ידע מחננוּ לא רק להציג את השאלות המרכזיות המשמשות נקוּדות מוקד לעם, אלא גם לתת את התשוּבות עליהן מתוך התאזרוּת עצמית והתגייסוּת מכסימלית. כיום, ‘חשבוננוּ עם עצמנו’ מורכב ומסובך יותר, ואף־על־פי־כן, גם כיום אין תחליף אחר לתנוּעה החלוּצית; גם כיום קשה להניח כי השליחוּת בעם ובנוער תקוים, והנגב יתמלא מתישבים, ובטחוננוּ יהיה יציב בלי שתעבור במחננוּ רוח חדשה וגדולה, רוח של התגייסוּת למעשים גדולים ולמפעלים נועזים.

נעלה את חג העצמאוּת על ראש שמחותינוּ, כי יום גדול הוּא. ואשרי הדור שזכה לו, ובכל ימות השנה נטרח, נעמול ונדאג לכך שחג זה – ערכו, קנינו וחזונו המיוחד – לא ייעקר מקרבנוּ לעולם.

1954

בעיות חברה

מאת

אליהו שומרוני

---

קטע ממכתב

מאת

אליהו שומרוני

צפת, 12.9.1934

– – – למה התישבתי פה? סוף סוף הרי איננה חולה, ופה עולה הכל כל כך ביוקר. ההבראה כולה¹ תעלה כאן יותר ממאה לירות, ואומרים שבסידור הזה היו יכולים לשפר את הכלכלה לכל החברים בקיבוּץ. לא היה צורך בהבראה יקרה זו. וכך מרעיבים את הקיבוּץ כולו כדי לתת הבראה למספר אנשים קטן, ואחר כך שבים אנשים אלה הביתה וחיש קל מפסידים הם במשקל בשל הכלכלה הכללית הגרועה. רבות השגיאות שאנו שוגים ורבים הדברים שהם בלתי־רציונליים בהחלט.

היום התוַכחנו כאן הרבה על חיי בודד וחיי קיבו, וכמו בהרבה מקרים אחרים שוב עמדתי להגנת הקיבוץ, וכמעט כל החברים חיטטוּ בחסרונות ובליקוּיים, כאילו הם עצמם אינם… בתוך הקיבוץ. אחר־כך שאלתי את עצמי: למה אני עושה זאת, ובקנאוּת כזאת? האומנם מתוך קסרקטיניות, האומנם מתוך איזו חובה אופיציאלית – שאיננה בי? בודאי שלא! אלא אני מרגיש את עצמי יותר מוכשר להתגבר על הרבה צרות ‘קטנות’, יום־יומיות. הנה כאן שומע אני התאוננות על כלכלתנו, על החינוך, על הטיפול בחולים וכו'. וכשאני מנסה לומר, שהבחוּרה שלנוּ אינה מעריכה את העוּבדה שלאם של ילדים קטנים קל יותר בקיבוץ מאשר מחוץ לקיבוּץ – אין הם מסכימים לי. וכשאני אומר, מה שהקיבוץ עושה למען חולה אין הבודד עושה ואינו יכול לעשות, – אומרים לי, שהקיבוץ עושה בני־אדם לנכים ושמראה פניה של הבחוּרה מחוּץ לקיבוּץ טוב משל חברה בקיבוץ.

בעת ביקור בפלוגת הקיבוץ שעיבדה את משק טירה, 1927

פגישת הפלוגות של קיבוץ ‘השומר הצעיר’ מססס“ר [כיום אפיקים] בכנרת בפסח תרפ”ח [אליק רביעי משמאל, בין היושבים בשורה השניה]

---

רוחות בחיי קיבוץ

מאת

אליהו שומרוני

אנוּ מסכמים עתה מעשים של שנה יוצאת ומדברים על המעשים אשר ייעשׂוּ בשנה החדשה; אנוּ שומעים דין־וחשבון של מוסדות וּועדות אשר פעלוּ, וּבוחרים, לעתים בשינוּיים קלים, מוסדות חדשים. אך בחיינוּ הקיבוּציים למדנוּ לדעת, כי לא רק המעשה אשר יעשה חשוּב, אלא גם איך ייעשה וּמה הרוּח אשר תפעמו. דווקא משטר חיי הקיבוּץ מאַפשר תופעה מיוּחדת במינה, שהאדם ישתתף במעשה אשר מבחינה אובייקטיבית יש לגמור את ההלל עליו, אך הוא, האדם עצמו, המשתתף בפועל במעשה – רוח המעשה תפרח ממנוּ. היש מי שמתהלך במחנה ואזנו קשובה לקלוט את הרוחות המנשבות? מה רבות ושונות הרוּחות! יש מעשה טוב, והרוּח נכאה, יגעה, ללא תנופה; ויש, לעתים, מעשה רע והרוח מתופפת, מצדיקה, מרימה ראש. יש אורך־רוח לשגרה, לפרישה בפינה, להרגל רע שהפך לטבע שני, ויש קוצר־רוּח למאמץ תרבותי־חינוּכי־חברתי – מאמץ הבא להצדיק את המימרה העתיקה, כי ‘לא על הלחם לבדו יחיה האדם’.

יש רוּחות! יש מי שחוזה בעיני רוּחו שחורות לקיוּמו הכלכלי של הקיבוּץ; הניבא לו ניווּן תרבוּתי וחברתי אם לא יימצאוּ דרכים להעלות את החברה ואת היחיד בתוכה; יש מי שלבו מתמלא כיסופים למסורת בית אבא־אמא והוא אינו מאמין לתחליפי חג ומועד בנוסח החדש, ובעצם הכיסוּפים מוצא הוּא מפלט לרוּחו המחפּשת; יש מי שרוחו קצרה ללבטי החינוך בקיבוּץ, ונדמה לו כי אי־שם בחופי חיים אחרים טוב יותר; ויש מי שרוּחו שקטה לגמרי כמי הכנרת ביום קיץ בהיר, ואם לא תידה בו אבן היא תישאר שקטה ימים ושנים ללא ניע וזיע.

ויש גם רוּחות נגדיות, כמוּבן, רוּחות תסיסה פורה, רוּחות עשיה מתוך אמוּנה והתגברות, רוּחות קונסטרוקטיביות, בונות, מתמידות. לא תמיד עומד האדם ברוּחו בפני רוּח אחרת. לעתים, נאבקות הרוחות המנוגדות ומשפיעות באותו אדם גוּפו. המותר לנוּ ככלל בעל יעוד וחזון לעמוד מנגד? המאוַיים התרבוּתיים והחברתיים – האומנם אינם אלא פרי גיל ותקופה מסוּימים? האומנם תקופתנו אנוּ, שמעטות כמותה בהיסטוריה האנושית (בתולדות עמנו – תקופה מיוחדת במינה), מעלה בעיות רוחניות־תרבותיות־פוליטיות פחות ומצריכה העזה, התאזרות ופתרונות מהפּכניים פחות מאשר אותה תקופה בה צעד מפעלנוּ הקיבוצי את צעדיו הראשונים? –

השאלה היא, באיזו עין רואים אנו את התקופה המתקרבת. מה תדרוש מאתנו ככלל ומה תדרוש מכל יחיד בתוכנו. אין ברצוני לחזור על הצהרותינו המוסכמות, כי למען הצלה ולמען עמידה בהיאבקות על קוממיוּתנוּ בארץ הזאת נהיה כוּלנוּ מוכנים וכו' וכו' – בנוסח הידוּע. במקום זה מדאיגה שאלה אחרת. איך ייעשה הדבר? הנזנק ביום בהיר אחד, כשניקרא לכך, בקפיצה נחשונית אל התפקידים הגדולים? היקום בנו הכוח, בלי שנטפּחהו קודם, בלי שנחנך את עצמנו לכך יום יום, בלי שמעשינו, רוחנו, אורח חיינוּ, תרבותנו הפּנימית יהיו מכוונים לכך על־ידי מאמצים קולקטיביים מתמידים?

1944

---

למהות הדמוקרטיה הקיבוצית

מאת

אליהו שומרוני

¹

התיים בקיבוץ הם פרי מהפכה. אין ספק, כי אצל כל אדם המצטרף למחננוּ, מתחוללת תמוּרה מהפּכנית גדולה המשנה ביסוד את צורת חייו, הכלכליים. המוסריים, החברתיים והתרבוּתיים. ברם, הדרך אל הקיבוץ ובתוכו אינה תמיד חלקה וישרה. יש בה עליות וירידות, הצלחות וכשלונות, ולפתחה רובצת השגרה, האינרציה. את חחזון הגדול קשה לתרגם יום יום לשפת המציאות האפורה על

סתירותיה המרוּבות.

החזית החברתית

אם להשתמש במושג הנפוץ מאוד בימים אלה, יש לומר: כי הגיעה השעה שנפתח בחיינוּ הקיבוציים ב’חזית שניה' – החזית החברתית. בחזית הראשונה, המשקית, יצאנוּ עטורי נצחון. העמל הרב אשר הושקע בשטח זה, החל בצעדים הראשונים של כיבוּש עבודה וכיבוּש עצמנוּ לעבודה, ועד היותנו משק מסועף ורב־גוֹני – נשא פרי. על כן אתה מרגיש כאן קרקע מוצק תחת רגליך. כל נדבך נוסף נבנה על קודמו. הנסיון הקודם נאגר ומסייע לכל מפעל חדש, להתקדמות המשקית. לא כן בשטח החיים החברתיים והתרבוּתיים. כאן מרובה הפּרוּץ על העומד. הישג מסוּים של שנה אחת אינו מובטח לשנה שניה, אם לא עמלת לכבשו שנית. ה’מסורת' כאן רכה וענוגה וכל רוּח תזיזנה. בודאי, ישנם גם בשטח זה נכסי־צאן־ברזל, ערכים קבועים ויקרים, אך זה טבעם: מורגשים הם כל זמן שאתה ממשיך לטפחם ומתמיד לשקוד עליהם.

מרובות מאוד הבעיות הפנימיות של החברה הקיבוצית: חיי החברה וארגוּנה, מיזוּג העליות השונות, חיי תרבות והפעולה הרעיונית, האמנות בקיבוץ, יחסי חברים, בעיות החינוך המשוּתף ועוד ועוד. אוּלם בתור נושא ראשון בחרנוּ את בעית הפעילות של החבר בחברה הקיבוצית, באשר כאן גנוז מפתח להרבה שערים נעולים. הדיון על פעילות החבר בקיבוץ הוּא דיון על אופן חייו וּבו בזמן יש כאן דיון על החברה כוּלה.

איך תיארנו לעצמנו את הפרט בחברה הקיבוצית? ראינו אותו כיצור חברתי, כחלק אורגני של הכלל הקיבוצי, הנתון לעֵרוּת מתמדת, מסור לכלל ועומד לרשוּתו, נושא באחריוּת בעול ובדאגה של היצירה הקולקטיבית. אם נשאל את עצמנוּ ההוכיחו עשרות השנים של חיים קיבוּציים, שחזון זה לא היה אלא חלום? נצטרך להשיב: לא! עדה היצירה הקיבוצית הענפה, הטבוּעה במפת הארץ מדן ועד באר־שבע.

אוּלם נשרת שירוּת דוב את המפעל, שאנוּ מקדישים לו את חיינוּ, אם נרצה להתעלם מתופעות מדאיגות, הקונות לעצמן שביתה בחברתנוּ, ואשר עם התפשטוּתן עלולות הן לסכן לא במעט את קיומו האיתן של כל הבנין אשר הוקם.

הפרט והחברה

ומה הן התופעות המדאיגות? ישנה תופעה של הסתגרות הפרט. יש שאדם בתוכנוּ לובש שריון לשם ‘התגוננוּת’ מתמדת בפני החברה, התובעת ממנו לקיים איזו חובה ציבורית. בשבע דרכים יהדוף כל ‘התקפה’ המכוונת לרתום אותו באיזה שהוּא עול. ולעתים קרובות ה’עול' הזה יכול להיות גם תפקיד זעיר, שאינו מצריך מאמצים מרובים, וכן חודרת באורח בלתי־רשמי ההכרה, כי חובה קיימת בעיקר לגבי מילוּי יום העבודה. ואילוּ כל יתר הדברים, שהחברה זקוקה להם, צריכים להסתדר לפי רצונו החפשי של הפרט. כך אנוּ עדים מדי שנה בשנה למחלת ההתפטרוּיות בעת בחירת אנשים לתפקידים שונים. הסתגרות הפרט מלוּוה אדישות להרבה דברים המתרחשים בתוך הקיבוץ או בציבוּריות רחבה יותר. הביקור באסיפה הכללית אינו נחשב כחובה שאין להשתמט ממנה. ההימנעות בהצבעה אף היא גילוּי של אותה אדישות, אם כי יש לה סיבות נוספות הקשוּרות בעצם חוסר הכנת האסיפה, כלומר, בעוּבדה שציבוּר החברים אינם מצוּידים בידיעת הענינים, כדי שיהיה מוכשר להכרעות אקטיביות בהם. אנוּ עדים גם לצמצוּם האופק אצל חלק מהחברים, הנגרם על־ידי העדר חיים רעיוניים וּפוליטיים עֵרים של הציבור הקיבוצי. בשיחה עם חבר כזה נדמה לך, כי בעצם לא שינה את עמדתו היסודית שלו, אך אתה מוצא התרחקות ושיבוּש דברים, ולעתים אף שכחת החזון.

ממלאי תפקידים

מכל ה’מפלגות' המסוכנת ביותר לקיבוץ היא מפלגת ה’בעלי־לא־איכפּת', העלוּלה להיוָצר בתוכנוּ עקב סדרי חיינוּ: הרי את תפקידי החברה מוכרחים למלא ומישהוּ צריך לשאת בהם ועל כן – בלי רצון מכוּון – נוצרת שכבה קבוּעה כמעט של ממלאי תפקידים, הנעקרים מעבודה גופנית ומכל מקצוע, ורתוּמים בעול העסקנוּת, ללא חליפין, במשך שנים רבות.

ייתכן שמישהוּ יחשוב, כי ישנה ברכה לקיבוץ בהתמחות מספר חברים במקצוע העסקנות, באשר גידול היקפו של המשק וריבוּי עניניו, דורשים ידיעה יסודית יותר מאת החבר הממלא את התפקיד. לדעתי, מרובה השלילה על החיוב בדרך ‘קלה’ זו, והקיבוּץ צריך להימנע בכל כוחותיו מגיבוּש חבר עסקנים קבוּע בשטחי פעוּלותיו. מישהוּ יכול לומר: יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק. ייתכן. ייתכן כי לאחר שחבר ממלא תפקיד במשך שנים רצופות, קשה לו המעבר לעבודה גופנית וממילא הוּא נמשך ביתר קלות למלא תפקיד זה או אחר. ואילוּ הציבוּר, הרוטן על תופעות אלוּ, חושש גם ל’אֶכּספּרימנטים' חדשים ומעמיס מחדש את התפקידים על אותם החברים כמעט.

הדמוקרטיה הקיבוצית

בפעוּלתו או באדישוּתו של כל פרט בחברתנו, נבחנת גם יעילותה של הדמוקרטיה הקיבוצית. בתוכנו ודאי שאנוּ מוכרחים להבדיל בין דמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה קיבוצית אמיתית. עיקרה של הדמוקרטיה שלנוּ אינה יכולה להיות בהצבעה פורמלית באסיפה הכללית. האסיפה צריכה להיות רק פסגת הפירמידה הקיבוצית, הנשענת על בסיס רחב של עשרות ומאות תאי־פעילות של אנשים החיים חיים מלאים ועֵרים יום יום בעבודה ובענפי המשק, בחברה, תרבות, מדיניות, חינוך, אמנות וכוּ'. אינני מאמין שקיבוץ הנושא בעול תפקידים מרוּבים, יכול להתקיים בלי הפעלה מתמדת ומכוּונת של רבים מאוד בתוכו. לא תוכל להתקיים הנהלת ענינים דמוקרטית של קיבוץ בלי פעילות הכלל הקיבוצי וכל פרט בתוכו.

קשה מאוד להשתחרר מן ההרגשה כי כוחות רבים אינם באים לידי גילוּיים המלא, כי פוטנציות רבות הגלומות בחברתנו אינן מנוצלות דיין, וזה לרעת הפרט והחברה גם יחד. אני מכיר רבים מחברינוּ גם מחוץ־לארץ, ולעתים אתה מתפלא על חברים ידוּעים, כיצד – יחד עם עלייתם בעבודה, בבטחון וכוּ' – הם מגלים כאן נסיגה באותם השטחים, שהם נושאי שיחתנוּ הערב. ונשאלת השאלה: האם זה הכרח המציאות? הרי שאיפת הקיבוץ היא: עליה אישית של כל פרט בתוכו, לפי מלוא יכלתו ונטייתו. שאיפה זו מתגשמת בתכנה, אך היא צריכה להעמיק יותר.

גם בעית מיזוּג העליות קשוּרה במידה לא מעטה בשאלת הפעילות. באוירה של אדישות אין צומחים כוחות חדשים, צעירים ובלתי־מנוסים ואינם מצטרפים לפעילות. והרי השכם אינו מתרחב בהתאם לצרכים והאפשרוּיות האובייקטיביות.

מפעל לדורות או חלום נעורים

נוכח ביקורת זו יש שאתה שומע: האדם שלנוּ התבגר ומה שאפשר לדרוש מחברה צעירה אין לדרוש מחברה מבוגרת; מופיעים צרכים חדשים, נטיות אחרות, וכל סדר יומו של הפרט בחברה קיבוצית בוגרת הוּא אחר. אין ספק, שבעיות הקיבוץ הותיק שונות בהרבה מבעיותיו של קיבוץ צעיר, ואפשר שהיה כדאי פעם לנתח במיוחד את כל התמוּרות החלות אצל הפרט והכלל הקיבוצי בישוּב הותיק; אוּלם דבר אחד צריך להיות מוסכם: גם קיבוץ ותיק אינו יכול להתקיים על זכרונות בלבד. אין הקיבוץ חלום־נעורים בלבד, או מאמץ חד־פעמי עליון למהפּכה חד־פּעמית. התמדה במפעל דורשת כוחות יותר גדולים ובזאת הוּא ייבחן אם הבנין שהוקם הוּא לדור או לדורות. הייתי מקבל את ההסברה הפשטנית של ההתבגרות אילוּ ראיתי כי התופעות השליליות, שצוינוּ לעיל, הן נחלתם של הקיבוצים הותיקים בלבד. אך יש שבקיבוץ ותיק המצב טוב יותר בנדון זה מאשר בקיבוץ צעיר, ויש שבתוך הקיבוץ הותיק ה’זקנים' צעירים יותר מהצעירים. עלינוּ לחפש איפוא את הגורמים בכיווּנים אחרים.

נדמה כי גורמים רבים חוּברו יחדיו, המשפיעים על הפרט והכלל ומולידים את התופעות הנזכרות לעיל. כולנוּ מודים בתלוּת ההדדית הגורלית, הקיימת בין הגורם הכלכלי והחברתי בבנין הקיבוץ, אך למעשה אנו מרכזים את מיטב הכוחות בשטח הכלכלי בעיקר, ביחוּד בתקוּפת הקמתו ובנינו של המשק. אנוּ אוכלים שנים רבות מן ‘הקרן החברתית’ הראשונה, שהונחה ביסוד הבנין הקיבוצי בשנותיו הראשונות ואיננוּ דואגים במידה מספקת להגדלתה והאדרתה, כדי שתעניק לנוּ פירות נוספים ומחודשים לימים באים. אנו סומכים יתר על המידה על המטען הרוחני הראשוני ואיננוּ מבינים, כי עמידה בחיי הרוח והתרבוּת, היא כנסיגה ויבוּש הבארות. אנוּ ‘חוטפים’ מן היד אל הפה ואיננוּ יכולים לאזור כוח, כדי לקיים פעוּלה חברתית או רעיונית רצופה ותכניתית, כדי ללקט את גרעיני ההווי הקיבוצי לדמות מוצקת משפיעה וכובשת של ישוב פועלים סוציאליסטי. אנו קולטים עליה חדשה ומצליחים להקנות לה ביתר קלות את סגוּלותינוּ הטובות, החלוציות, המתגלות רק לעתים מזומנות והמכוסוֹת יום יום שכבה די עבה של שגרה קרתנית. אנוּ מדברים על דמוקרטיה קיבוצית, אך לא למדנוּ לשכלל כלים ארגוניים ותרבוּתיים, כדי לעשותה יעילה ופעילה, ערה ומקפת כל חבר וכל חוג בתוכנו.

דעת קהל פעילה

אלה הם מקצת מן הגורמים שהביאו למשבר פעילותו של הפרט בחברה הקיבוצית. מזה יש להסיק מסקנות. אנוּ חיים בתקוּפה גורלית. לא תועיל כל התחמקות. המתיחות של חיינוּ תגבר ולא תרד, על כל פנים בשנים הקרובות. נברר איפוא יחד איך לחיות את התקוּפה. הפתרון איננוּ בתקנון כתוּב. מעולם לא היה תקנון לחיינוּ, אבל היה משהוּ אחר חשוּב יותר מזה: דעת קהל פעילה, ערה ומגיבה על תופעות שונות. ויש להחיותה מחדש ולהפכה לגורם קובע בחיינוּ.

---

הפעילות בתא הקיבוצי ובתנועה

מאת

אליהו שומרוני

לפני שנתים קבענוּ את עריכת האסיפות השנתיות ואת בחירת מוסדותיו וּועדותיו של הקיבוץ בחודש אוקטובר, במקום חדשי הקיץ החמים – יולי־אוגוסט – ודומני, שאין להצטער על שינוּי זה. מעלה נוספת לדחיה זו, שכן היא מאפשרת לועדת ההצעות, הנבחרת אחר חג הפסח, לעשות עבודתה. לקראת האסיפות השנתיות ול’עונת' הבחירות, בצורה יסודית יותר. אוּלם שינוּי חשוב זה עדיין אינו פותר את כל הבעיות ה’מסורתיות' המתיצבות שנה שנה לפני ועדת ההצעות בבואה להרכיב את מוסדות הקיבוּץ וּועדותיו.

ומה הן הבעיות?

א. התפתחוּתו הגדולה של המשק על כל ענפיו בחקלאות, בתעשיה, במלאכה, בתובלה, במוסדות חינוך מקומיים ואזוריים, במוסדות שירות גדולים, במחסנים ובמוסדות ההנהלה – הולידה את ההכרח להעסיק מספר גדול של חברים בתפקידים אדמיניסטרטיביים ריכוזיים. במשק גדול כמשקנוּ, לא רק שמזכיר אינו יכול להיפנות לעבודה גופנית (פרט לתורנוּיות־שבת) במובן האורתודוכסי של מלה זו, אלא שהדבר נמנע גם ממרכז ענף, מסדרן עבודה, ממחסנאי וכו'. כל התפקידים האדמיניסטרטיביים הללוּ דורשים מאת החברים הנושאים בהם, התמחות, ידיעת הענינים הנתונים לטיפולם, התמדה בגבוּלות מסוּימים ותכוּנות אישיות המכשירות אותם למגע אל הציבור.

ב. למחסור החריף בכוחות מינהלה כמה וכמה סיבות; ראשית – הדיספרופורציה הקיימת בין הגידול המשקי הנמרץ ובין גידולה של החברה שהיה אִטי יותר; שנית – ריתוּק מספר גדול של חברים פעילים למפעלים וענפים (כגון: ‘ספן’, ‘קלת’, ענפי משק מסוּימים, בית־הספר ועוד) המצמצם את אפשרוּיות התמרוּן והחילופים בקביעת חברים לתפקידים השונים; שלישית – ‘דעת הקהל’ הקיבוצית לא תמיד מעודדת את החבר לנשיאה בעול הפעוּלה הציבוּרית. היא מתאכזרת אליו ברגעי ההכרעה באסיפה, ומכבידה עליו לעתים קרובות את מילוּי תפקידו בעבודת יום־יום; ורביעית במנין, אך רבת חשיבוּת, היא הסיבה – שהחבר עצמו אינו שׂשׂ לשים צוארו בעוֹל תפקיד מחמת ‘כאב הראש’ המתמיד הכרוך בו, בשל מריטת עצבים, בשל התעסקות מיגעת בישיבות בערבים על חשבון שעת הנופש, שעת הקריאה ובילוּי הזמן בחוג המשפּחה.

וכך אנוּ עדים למשבר כרוני בפעילות החברתית, לתופעה של הסתלקות מתמדת מקבלת תפקיד – דבר אשר נהפך כמעט למחלה ‘אורגנית’ של החברה הקיבוצית. ומכאן רק צעד אחד בלבד לשיטה הנפסדת הרווחת בחיינוּ הציבוּריים של הטלת כל התפקידים על חוג מצומצם מאוד של חברים, שהתרגלו משוּם־מה לראותם כמתאימים, בניגוּד לתביעתם, לאַפשר להם תקוּפות של עבודה ‘נורמלית’ במשק ללא עול של תפקיד (לעתים, תביעה זו יורדת מאליה במידה שחבר פלוני או אלמוני ‘מאחר’, מבחינת הגיל וכושר ההסתגלות, לעבור מעבודה שיש עמה מילוּי תפקיד, לעבודה ‘רגילה’). בשל צורת הבחירות הנהוגה בישוּבנוּ ובשל צורת הלחץ על החבר והודעות ההסתלקות בצדו, יקרה לפעמים שהציבוּר בוחר לתפקיד מסוּים חבר שאינו מתאים ביותר אך ורק משוּם שהוּא לא הסתלק. אין כל רע בדבר, אילוּ היה אותו ציבוּר, שהרים ידו בהצבעה בשעת הבחירה, מכבד את ההכרעה שנפלה והיה זוכר את חובתו כל ימות השנה לסייע לאותו חבר במילוּי תפקידו. אך, דא עקא – ההצבעה לחוד ו’המציאות' לחוד.

התופעות שמנינו לעיל, האם הן הכרח המציאות? – לדעתי, לא! אך כדי לשרש אותן יש צורך בקביעת כמה וכמה הנחות, מהן ישנות ומהן חדשות, שבלעדיהן אין תקוה כי המצב הזה ישתנה בעתיד:

א. חובת הפעילות החברתית. כל חבר חייב לדעת, כי כשם שהשתייכוּתו לחברה קיבוצית עובדת, מחייבת אותו למשמעת עבודה, ועד היום יסוד זה איתן ומקוּבל על הכל, כן נובעת מהשתייכות זו גם חובת הפעילוּת החברתית המתחילה בהשתתפוּת באסיפה כללית, חברוּת בועדות ועד מילוּי תפקיד בענף, במוסדות הקיבוץ המקומיים והתנוּעתיים. אם כל חברי הקיבוץ מכירים בכך, שאורגניזציה חברתית זו, ששמה קיבוּץ, אינה יכולה להתקיים אם לא ישרתוה ממלאי תפקידים מינהליים במספר מסוּים – ממילא נהפכים תפקידים אלה לחלק אורגני של עבודת הקיבוץ התקינה, שבלעדיה אין לו קיוּם. מה איפוא היסוד המוּסרי והמעשי להבדל, שרבים נוהגים להבדיל עד היום. בין עבודה בשדה ובסדנה, שחבר חייב בה לכל הדעות, וּבין ריכוּז ענף, מזכירות, גזברות וכו' שלגביהם אין חובה זו מובנת? –

ב. הטלת חובת הפעילות, הלכה למעשה, על רוב החברים. אם ההנחה בסעיף א' תתקבל, צריך להישאר רק סייג אחד המשחרר חבר מסוּים מחובה זו – הכרת הציבור באי־התאמתו למילוּי תפקיד מסוּים. אוּלם את הדגש יש לשים במאמץ המתמיד של החברה הקיבוצית לשתף ולהפעיל מכסימוּם חברים מכל השכבות והגילים בשטחי הפעוּלה החברתית, הציבוּרית והמינהלית של הקיבוץ מתוך אמונה גדולה ביכלתו של האדם בקיבוץ להגיע לידי פיתוּח כוחותיו הפנימיים ולידי עליה אישית. עלינוּ לזכור כי צורת חיינוּ נתנה לחברים הרבה אפשרויות לפיתוּח כשרונותיהם, אשר היוּ בלי ספק נשארים חבוּיים ומבוזבזים, אילוּ לחמו רק את מלחמת הקיוּם הרגילה שבחיי בודד. אך מאידך גיסא, נזכור כי גם בקיבוּץ נוצרות לעתים מסיבות הדוחקות לקרן זוית חברים המרגישים שיכלתם האישית בשטח זה או אחר אינה מנוצלת כראוּי. יש צורך להשתחרר מהשגרה המקובלת בהערכת חברים ובהדבקת תוים עליהם. מישהוּ שמקובל לחשוב עליו, כי מתאים הוּא, והוּא נבחר לתפקיד זה או אחר – עלוּל גם לאַכזב, אם ישמש בתפקיד מספר שנים מופרז, מתוך עייפות ושגרה. ולעומת זה, חבר הנבחר לתפקיד בפעם הראשונה או לאחר הפסקה של שנים מספר, עשוי למלאו ברעננוּת מספקת תוך איזון מינימלי של עצביו הוּא ועצבי החברים הבאים במגע אליו. לביצוּע מגמה זו דרושים שני דברים: העזה של הציבוּר לבחור באנשים חדשים כדי להרחיב את חוג הפעילים, ואוירה של עידוד וסיוע בכל ימות השנה.

ג. תקופת כהונה מוגבלת בתפקיד. קיים ויכוח, מה עדיף על מה בתוך אורגניזציה קיבוצית על כל המיוּחד שבה: התמדת חבר בתפקיד והתמחות בו, מתוך העדפת המומנט המשקי והיעילות שבשיטה זו, או תקופת כהונה מוגבלת וחילופי גברא בפרקי זמן אופטימליים, מתוך העדפת המומנט החברתי והשלמה עם הצד השלילי שחילופין אלה גוררים עמם. התשובה לשאלה זו צריכה להיות שונה לגבי שני סוגי תפקידים. אם לגבי סוג ‏ התפקידים המשקיים, כגון מרכז־ענף, הנהלת בית־חרושת וכו' רצוּיה ואף הכרחית ההתמדה, ואין להגביל את ממלא התפקיד בפרקי זמן קצובים מראש, הרי לגבי מילוּי תפקידים ציבוּריים מובהקים במוסדות המשק המקומיים או התנוּעתיים, יש להעדיף ללא פקפוּק את השיטה של תקופת כהונה מוגבלת לפרקי זמן קצוּבים מראש. יודע אני, שלגבי שאלת קיומה של התנוּעה הארצית חיוּני ענין הגרעין הקבוּע של האקטיבה התנוּעתית, וכי יתר הזרמים הקיבוציים מקיימים את תנוּעותיהם על יסוד גרעינים קבוּעים פחות או יותר, ואף־על־פי־כן יפה עשתה מועצת תל־יוסף, שקבעה כלל שהמגויס חוזר למשקו אחר שנתים של פעילוּת.

אם יקוים כלל זה, הן בשטח הארצי הן בשטח המקומי, עתיד הוּא לדרבן את כל הגורמים להעלות מפעם לפעם שכבות חדשות של חברים לפעילות, כי דבר אחד, כנראה, אין החברה הקיבוצית מסוגלת ‘לעכל’ – חלוקת קבע לשכבת ‘עסקנים’ ולשכבת חברים שאינם יודעים אלא את עבודת יומם.

אין הכלל הזה פוגע בעוּבדה שיש מספר חברים ותיקים בתנוּעה המיצגים אותה כלפּי חוץ, או העומדים בראשה, העושים את עבודת התנוּעה בצורות שונות באופן קבוּע כמעט. חברים אלה, כל אחד באופן אישי, קיבל את ה’מנדט' שלו ממשקו הוּא ומן התנוּעה כולה, ואם המעמד הזה בא תוך הסכמה והבנה הדדית בין החבר לקיבוּצו, הרי הציבוּר הרחב חייב לקבל את התופעה הזאת כאחד הדברים ההכרחיים המלווים כל תנוּעה חברתית רצינית. יצוּין רק שאין, לדעתי, כל אפשרות לכפּות על חבר להפוך אותו לעסקן קבוּע, כשם שלא יתואר מקרה הפוך של כהונה ממושכת וקבוּעה בתפקידים מחוּץ לבית, שלא על דעת הקיבוּץ, אליו משתייך החבר.

ד. הכשרת אנשים לתפקידים. בשחר ימיה של התנוּעה לעגנו ל’מומחים‘, ואת החברים לתפקידים השונים בחרנוּ לא לפי ידיעותיהם המקצועיות והמעשיות בענין שלשמו נבחרו, אלא לפי סימנים אחרים, החשוּבים בלי ספק גם כיום, כגון: נאמנוּת, מסירוּת, אופי חברתי וכוּ’ וכוּ'. כיום אנוּ יודעים להעריך את הצורך בהשתלמות ולימוד, אך הערכה זו עדיין אינה מקיפה את כל השטחים החיוניים לקיבוץ. לדוגמה: עובדים בישוּבנוּ חברים בריכוז הבניה זה 15–20 שנה במסירוּת והתמדה, אוּלם מי יכול להעריך כמה שגיאות יכולנוּ למנוע בשטח חיוּני זה. אילוּ היו חברים אלה, בתמיכת הקיבוץ, יוצאים מפעם לפעם להשתלם במקצוע זה וללמוד באופן יסודי את בעיות הבניה בקיבוץ בכלל, ובאקלים החם של אזורנוּ בפרט? – זה שנים שהתנוּעה מקיימת סמינריונים רציניים למרכזי משק, ועד עתה לא שלחנו אליהם אף תלמיד אחד¹. לא נמשיך בדוגמאות נוספות, אך ברוּר דבר אחד: ככל שהקיבוץ יכשיר אנשים לתפקידים השונים – כן יחדיר בהם יתר בטחון ביכלתם למילוּי המשימה, כן ירחיב על־ידי כך את חוג הפעילים.

מנינוּ איפוא לעיל ארבעה אמצעים שבכוחם לתרום תרומה רצינית לפתרון משבר הפעילות: א. קביעת חובה של פעילות חברתית, בדומה לחובת העבודה; ב. הרחבת מעגל הפעילים; ג. קביעת תקוּפת כהונה מוגבלת, בהתאם לאֹפי התפקיד; ד. הרחבת השיטה של לימוּד והשתלמות לנושאי התפקידים הקיימים בפועל ובכוח.

לבסוף, מלים אחדות באזני ועדת ההצעות. לצערנוּ, כל ועדת הצעות הנבחרת בישוּבנוּ אינה פועלת לטוָח רחוק יותר מאשר סידור הענינים של אותה שנה. כל שיטת עבודתה בנוּיה על הנחה אחת: ‘אחרַי – המבוּל’. העיקר לפתור את הבעיה המעיקה בו ברגע. שיטה זו מתנקמת קשות. על־פי שיטה זו החלפנוּ ללא הצדקה מזכירים לאחר 11 חדשי עבודה, במקום למצות במלואו את התור של שנתים; על־פי שיטה זו אין בכלל שוּם תכנון רציונלי של חלוקת כוח־אדם, המביא בחשבון את צרכי הבית ואת צרכי הגיוס לתנוּעה, מתוך איזון כלשהו של שני הצרכים החיוניים גם יחד.

אני מעיז להציע לועדת ההצעות החדשה לזנוח שיטה זו ולהביא לקיבוץ תכנית מקיפה של חלוקת כוח־אדם לתפקידים המרובים, מתוך ראיית הצרכים ל־2–3 שנים לפחות.

1954

---

מתפקידי ועדת החברה

מאת

אליהו שומרוני

¹

בהזדמנות זו של מסירת דין־וחשבון על־ידי ועדת החברה לפני בחירתה של ועדה חדשה, מוטל עלינו לברר מהי ועדת־החברה ומה תפקידה בחיינוּ. המוסד ועדת־החברה מפגר – לדעתי – לעומת התפקידים האובייקטיביים המוּטלים עליו. תפקידו חייב להתרחב, מפני שהקיבוץ כולו נמצא בפיגוּר בשטח החברתי ובשטח הארגוני. אין התאמה בין התפתחותו הכלכלית של הקיבוץ להתפתחוּתו החברתית והתרבותית. קיימת סתירה בין התקנון הישן ובין המציאוּת כיום, והיא באה לידי ביטוי בכל הזדמנות ומשמשת גורם הורס בתוכנוּ. מובן, שאין בכוחו של ישוב בודד לפתור שאלה זו. אנחנו זקוּקים להגדרות ברורות ולתקנון. בעבר שימשו האוירה הציבורית ודעת הקהל קנה־מידה לנוהג ולא הורגש צורך בחוקים. אולם כיום לא נוכל להמשיך בדרך זו. שוב אין הקיבוּץ יכול להיות לפי הרגשת החברים בלבד. האמצעים הישנים שוב אינם מספיקים, מאחר שהתנועה הקיבוּצית היתה לתנועה המונית. עם זאת עוד עלינו לעבור דרך ארוכה – לקביעת נורמות.

עד אשר תקבע התנוּעה כוּלה – על דעת הקהל ועל דעת המקום – דברים מוסכמים, עלינו לקיים מכשיר זה הקרוי ועדת־חברה, אף כי אינו מקבל מן האסיפה הוראות כיצד לנהוג. הרכב הועדה, הכוללת אנשים שהקיבוץ נותן בהם אמוּן, הוא הערובה היחידה בתנאים הקיימים. העיקר הוא: ועדת־החברה צריכה להיות פעילה וערה לכל הסובב אותה.

יש להקים ועדה בעלת סמכוּת חזקה יותר, המוכרת על־ידי האסיפה, ועליה לעבוד בשני שטחים: 1. להיות היוזמת בהעלאת בעיות שונות. 2. לפעול כועדת ביקורת. לועדת־החברה נכניס את מומנט הביקורת, והקיבוּץ יתן לה את הסמכוּת הדרושה לכך. קיים בקיבוץ מכלול בעיות בלתי־ברורות. לשם טיהור האוירה, לשם שיפוּר היחסים ההדדיים, על ועדת־החברה לבקר באופן מתמיד את חיינוּ, ויש בכך ברכה.

מחוסר תקנון אין דרך אחרת לפני הקיבוץ מאשר לתת אמוּן בועדת־החברה, החייבת לשמש כמצפונו של הקיבוּץ. זו תהא דרך־בינים עד אשר התנועה תאזור כוח ותגיד לקיבוץ דברים מפורשים לאחר 40 שנה. אולם, כל זמן שהתנועה לא עשתה זאת נשארה ועדת החברה המכשיר היחיד. עלינוּ לבוא לידי הבנה בקשר לדרך פעוּלתה של ועדת־החברה. וזאת לזכור, הועדה עומדת תחת לחצם של חברים הרבה הדורשים בירוּר. הועדה נקלעת בין שני קצוות: בקצה האחד קיים הצורך לדון בבעיות עד תומן, ובקצה השני קיים החשש מפני דיון בענינים קטנוניים. אולם עדיין אין קנה־מידה לדיון שבעיני האחד יש לו חשיבות ובעיני משנהוּ הוא דבר קל־ערך. קנה־המידה המשותף ייוָצר בהמשך פעוּלתה ונסיונה של הועדה.

פאריס, 15.3.47

– – – לעתים מול כל הצרות והיסורים, שאתה עֵד להם כאן, נראה לך כל הויכוח בקיבוץ, על מכשירי רדיו, להתפנקות ולהסתגרות אנשים באוֹפק צר ומחניק. ואת הרי יודעת שמעולם לא זילזלתי בדברים אלה, אך אם אנשים ישקיעו את עצמם אך ורק בענינים אלה ובליבוּי הקנאה איש לרעהוּ, מי יודע לאן יגיעוּ.

– – – לי ברור כי יש לסכם תחנה בדרך התפתחותו של הקיבוץ, למצוא איזה הסדר חוקתי לבעיות מספר כדי לשים סכר מפני הידרדרות למדרון.

---

עם פתיחת הדיון בשאלות חברה

מאת

אליהו שומרוני

באיחוּר רב ולאחר הזנחה רבה, מעלה התנוּעה לדיון מרכזי ולהכרעה מוסמכת את שאלותיה הפנימיות של החברה הקיבוצית. אמנם, לא חסרו ב־10–15 השנים האחרונות דיונים בעל־פה ובכתב בסוגיות אלוּ, אך הם התנהלו בצורה ‘פרטיזנית’, בלתי־מרוכזת והעיקר ללא סיכוּמים מחייבים. אין פלא, איפוא, ששׂדה זה העלה קוצים ודרדרים לרוב. תמיד נמצאו סיבות חשוּבות שהצדיקו, כביכול, את דחיית הדיון בשאלות חברה; תמיד היו ‘מאורעות’ כלליים אשר האפילוּ על שטח זה של חיינוּ ודחקוּ לקרן־זוית את הדיון התנוּעתי עליו. זכורני, ועידה אחת של הקיבוץ המאוחד, בה הציעה עם פתיחתה, קבוצת חברים לכלול בסדר היום סעיף של בעיות החברה הקיבוצית. חברים אלה השתייכו מבחינה מדינית לאופוזיציה ולמרות זאת נתקבלה הצעתם ברוב קולות למורת רוחם של אנשי ההנהגה, אך משהגיע תורו של הסעיף לדיון, הקדיש הפותח מטעם ההנהגה את רוב זמנו להסברה מדוּע אין לדון בפורוּם של הועידה בבעיות החברה.

הפער בין ההלכה והמעשה גדל

אין ספק שאחת הסיבות שגרמו להתחמקות הציבוּר הקיבוצי מלקבוע עמדה מחייבת בשאלות החברה הפנימיות היה הפחד מפני הסתירה העלולה להתגלות, אגב הדיונים, בין הכרזותינוּ ובין הנוהג שהשתרש וקנה לו שביתה בחיי יום־יום. ומעניין שפער זה בין ההלכה ובין המעשה איננוּ קבוּע ועומד, אלא גדל והולך משנה לשנה ללא קביעת סייגים ועמדה תנוּעתית כוללת ומחייבת.

התורה ניתנה מסיני; באוּ חכמינוּ ואמרו: ‘עשו סייג לתורה’, ואמנם קמו לה מפרשים ומפרשי מפרשים, אך נאמניה לא זנחו אותה ושמרוּ מכל משמר את בסיסה בכל ‘שולחן ערוך’ שנקבע. תורת הקבוּצה קיימת ועומדת ויסודותיה איתנים, אך לציבוּר החי על פיה חובה לתת ‘שולחן ערוך’, כי על כן תורת חיים היא – לנוּ ולבנינוּ אחרינו. העקרון המקודש ביותר, אם הדוגלים בו אינם יודעים לתרגמו לשפת המעשה והמציאות, סופו שהוּא נהפך למסגרת לקישוט ומתרוקן מתכנו.

התנוּעה הקיבוצית הקימה, מבחינה משקית והתישבותית, מפעל אדירים על יסודות חברתיים, שאין דוגמתם בתבל כולה. ההצלחה המשקית האירה לה פנים ועברה על כל המשוער. מיטב המרץ והמסירות הושקעו בשטח זה, אך לעוּמת זה נתגלוּ בקיעים בשטח החברתי אשר רבוּ ורחבוּ, כי לא נסתמוּ בעוד מועד. האיזון ההכרחי בין שני החלקים נתערער, וּבסופו של חשבון מוכרחים הליקוּיים החברתיים להשפיע השפעה שלילית חוזרת, גם על מבנהו המשקי של הקיבוץ.

החוברת הכחולה

על כן נברך על היזמה שהתעוררה במוסדות ה’איחוד', להעמיד על סדר יומה של התנוּעה את בעיות החברה הקיבוצית, ולסכּמן במועצה מיוחדת שתתכנס בחודש יולי. לפנינוּ החוברת הכחולה הנושאת את השם ‘הנחות והצעות בבעיות החברה הקיבוצית’, ולמקרא הכתוב בה, שאלו רבים: המבטאה חוברת זו את חחזון הקיבוצי, או שיש בה משוּם צילום המציאות הקיבוצית בלבד? –

זוהי שאלה נכבדה מאוד, ומרמזת על שלוש האפשרוּיות שהיוּ נגד עיני החברים שעסקו בהכנת החומר לדיון במשקים ולהכרעות המועצה: אפשרות ראשונה – דבקוּת דוגמטית, עקרה, בכל עקרון וּבכל נוהג שהיוּ מקודשים בשחר ימיה של הקבוצה, תוך התעלמות מוחלטת מן התמוּרות ומן השינוּיים שחלו בעשרות שנות חייה ובמציאוּת הסובבת אותה בארץ, בתנוּעת הפועלים ובעולם כוּלו. אפשרוּת שניה – אופורטוניסטית קיצונית, לצלם כל סטיה, כל נוהג וכל מושג שהשתרשוּ בחיינוּ עד ימינוּ אלה, בלי לדקדק הרבה מה תואם את היסודות הראשוניים והאלמנטריים של חיי־קבוצה ומה חותר תחתם, ולהכריז על כשרותם הקיבוצית ועל אישורם בגושפנקה רשמית, כדי לשחרר את מצפוּננוּ ממועקת הסתירה בין ההלכה שלנוּ וּבין המעשה. ועדת החברה המרכזית, וביחוּד הח' א. ריזנר שהכין את רוב החומר לדיוּניה, בחר באפשרות השלישית – לעגון בחוף מבטחים של הנאמנות לכל דבר שיש בו משוּם יסוד עליו מושתת עצם בנינו המשקי והחברתי של הקיבוץ, ועם זאת להתיר רשמית כמה וכמה מנהגים שהחברה השלימה עמם זה כבר, וחדלה לראותם כמשהו רציני המתנקש בקיוּמו של הקיבוץ כקיבוץ.

גבול ההתפשרות עם המציאות

דרך זו היא הקשה שבשלוש הדרכים ובהכרח שתעורר ויכוחים, באשר חברים שונים יפרשו באופן שונה את גבול ההתפשרות עם המציאות, שמעֵבר לו מַתחילה ההתכחשות ליסודות הקיבוץ. אין סכנה בויכוּחים הללוּ בתנאי שהם מתנהלים בפורוּם קיבוצי מתאים, ומסתיימים בהכרעה קולקטיבית. לדוגמה: במעבר ממחסן בגדים א' למחסן ב', הקרוּי מחסן נורמות, לא ראה רוב הציבוּר הקיבוצי התכחשות ליסוד השויון והצריכה המשוּתפת (אף כי בודדים ראו בכך ‘קץ’ הקומוּנה), אלא הסדר רציונלי יותר לטובת החבר והקיבוץ גם יחד. לעוּמת זאת, רואה כיום רוב הציבוּר הקיבוצי את המעבר ממחסן הנורמות למחסן על יסוד תקציב אישי, ‘המתגלגל’ חיש מהר לצורה של הקצבות כספיות לקניית מצרכים בחוץ – את פירוּקו של אחד משני עמוּדי התווך עליו עומד וקיים הקיבוץ – השיתוף בצריכה (העמוד השני – השיתוּף ביִצוּר). אָפייני הדבר, כי באותם המשקים בהם הונהג התקציב האישי במחסן בא הדבר (לפי עדות החברים בכנס ועדות החברה) לרגל הכשלון הארגוני במחסן הנורמות בגלל אי־הצלחה בבחירת החברות המתאימות, ולא משוּם שנוכחו פתאום לדעת שצורתו החדשה של המחסן הנה קיבוצית יותר, חסכונית או משקית יותר. סוּפר גם על קוּריוז מעניין, שבאחד המשקים הגדולים נטה רוב הציבוּר, בגלל כשלון ארגוּני, לאחר שוּרה של אסיפות סוערות, לעבור לתקציב אישי, והנה התנדבה חברה אחת להכניס סדר במחסן, וכעבור חדשים מספר נעלם הויכוּח כליל ושוּב אין אדם תובע את המעבר לתקציב אישי.

התביעה לרביזיה בנימוק: ליקוּיים…

מדוגמה זו אפשר להסיק כמה מסקנות חשוּבות: התביעה לרביזיה ולשינוּי צוּרה בנימוק של ליקוּיים, בשטח זה או אחר מחיי הקיבוץ, אינה יכולה להיות קנה־מידה לקבלת הכרעות מרחיקות לכת. ליקוּיים רציניים אינם חסרים בשוּם שטח משטחי חיינוּ. מה לנוּ חשוּב יותר משטח העבודה? וכלום לכל החברים יחס אחד לעבודה, כלום לכולם אותה הרגשת האחריות, אותה מסירוּת ואותו פריון־עבודה? – ואף־על־פי־כן, למראה תופעות שליליות של רשלנות וחוסר מסירות בעבודה איננו נתפסים מיד לאותה עצה רעה, הנשמעת מפעם לפעם בתנוּעה הקיבוצית, להנהגת נורמות אישיות של הֶספק בעבודה (להבדיל מנורמות של הספק הנבדקות על־ידי עובדי הענף כוּלו). דוגמה אחרת: מרבים לדבר על בזבוּז בקיבוצים ועל זלזול ברכוש הציבוּרי. בכל קיבוץ מצוּיים חברים הכואבים את הענין הזה במיוּחד, ומאן דהוא אף מגיע למסקנת יאוש, האומרת שנגעים אלה הם ‘אורגניים’ לעצם צורת החיים הקיבוציים ועל כן?… על כן הוא מיואש!… כלום עוּבדה זו של בזבוּז אינה נכונה, וכלום אין להילחם בתופעה זו? – ודאי שחובה להילחם, ואף־על־פי־כן הוּכח בחשבון הלאומי הכולל, כי צורת ההתישבות הקיבוצית עולה לעם פחות כסף מכל צוּרת התישבות אחרת. בבואנוּ לבחון עקרון קיבוצי זה או אחר איננוּ יכולים להסתמך על ‘עוּבדות חיים’ מנוגדות לו, שנוצרוּ בתוכנוּ, כהוכחה ניצחת לחוסר אפשרוּת הגשמתו של העקרון. הרוצה ללכת בדרך זו חייב לזכור כי מעל הויכוּחים הפנימיים שלנוּ קיימת עוּבדת חיים כבירה וניצחת הרבה יותר, שהחברה האנושית בכללותה ואף 95% מתושבי ישראל אינם חיים חיי קיבוץ. הבעיה לגבינו היא תמיד אחת ויחידה: הזקוּקים אנו לעקרון זה או אחר כדי לקיים קיבוץ או שאפשר גם בלעדיו?… האם נוכל לקיים קיבוץ, אם בגלל חולשה ארגוּנית במחסן הבגדים נשלח כל חבר העירה לקנות לו בגדים, אם בגלל חוסר שיפוּרים בחדר־האוכל נפתח מטבחים פרטיים, אם בגלל אי־סדר בבתי־הילדים נעבור ללינה משפּחתית, אם בגלל רשלנותם של חלק חברים בעבודה ננהיג נורמות של הספק, אם בגלל שימוּש לרע בנימוק ‘בריאות’ נדרוש תעוּדת רופא על כל יום מחלה, אם בגלל בזבוּז רכוש הקיבוץ נחלק אותו לחבריו, ולהבדיל אלף הבדלות – אם בגלל ‘עובדת חיים’ שנוצרה. שחברה אחת או שתים החלו לגוון את הנוף האנושי שלנוּ בפרכּוּס צבעוני ובעשיית צפרנים, נכריז כי איננוּ מתערבים בענינים ‘פרטיים’ של סגנון ותלבושת וריקודים סלוניים, למרות הקשר הפנימי הקרוב הקיים בלי ספק בין דברים ‘פעוטים’ אלה ובין עיצוב דמוּתו של האדם בחברה סוציאליסטית וחינוך ילדים.

על אף הלעג והציניות

החזית החברתית בקיבוץ רחבה מאוד ועמוקה, ולא הדוגמאות והבעיות שצוינוּ לעיל דווקא הן החשוּבות ביותר. ידוּעה לי בעיה חברתית אחת השקולה אולי כנגד כל שאר הבעיות החברתיות יחד (כוונתי לבעית העבודה העצמית של המשק הקיבוצי), ואינני דן בה הפעם משוּם שרבות דוּבּר בה. אוּלם עם פתיחת דיונינוּ בשוּרה שלמה של בעיות חברתיות עלינוּ להשתדל קודם כל לדעת לבור את המוץ מן התבן, לחוש בסיס תחת רגלינו, בסיס של עקרונות מוצקים. על אף הלעג והציניות, בהם חדורים סביבתנו והעולם כוּלו, לכל שאיפה נעלה ולכל אידיאה חברתית, עלינוּ לדעת, כי אשליה מסוכנת היא לחשוב, כי קיבוץ יכול להתקיים ‘פשוט’, ‘סתם ככה’, בלי שחזונו הגדול והמיוּחד יאיר את דרכו. אזננו צריכה להיות קשוּבה לכל הצעה לתיקון, לשיפוּר ואף לשינוּי שיש בהם משוּם סיפוק צרכיו האמיתיים של האדם; משוּם העלאת רוחו, השכלתו, תרבותו ותנאי חייו. אך נרחיק את נפשנו מכל פרקטיציזם צר, נטול אופק וקצוץ כנפים המושך אותנו בכל כובד קסמיו ופיתוּייו לאחור, אל אותה תחנת חיים, אותה עזבנו לפני שנים רבות חדורים הכרת שליחות ויעוד מסוימים.

1954

חינוך משותף

מאת

אליהו שומרוני

---

בשולי הקטרוג על החינוך המשותף

מאת

אליהו שומרוני

למקרא רשימותיה של ח. על החינוּך המשוּתף¹ התעורר גם בי הרצון להגיב ולומר משהו בשוּלי הדברים הנדונים, ואפילוּ איני מזוּין כל צרכי בידיעת תורות החינוּך.

ח. ניסתה לערער על אחד מערכי התנוּעה הקיבוצית והציגה את השאלה לפני עצמה ולפני כוּלנוּ: החינוּך המשוּתף האם הוּא פּוֹעל־יוצא הכרחי מחיי השיתוּף? את התשוּבה לשאלה זו עלינוּ לחפּשׂ לא בתקנות ולא בסעיפים מנוּסחים, אלא בעצם מטרת חיינו הקיבוּציים, וממנה עלינוּ להסיק גם על החינוּך המשוּתף. אנוּ דור ראשון למהפּכה חברתית ואישית זו, ששמה – קיבוּץ, ושאלת־גורל היא לנוּ, אם הדור הצעיר שנולד וגדל בקיבוּץ, ימשיך במפעל אבותיו, אף כי חסרים לו כמה תנאים אוֹבּייקטיביים, אשר הולידוּ את גורמי המהפּכה בנוּ. לא נכונה הדעה הרוֹוחת ש’מלחמת אבות וּבנים' היא תופעה החוֹזרת ונשנית בכל דור ודור. אין מרד הבנים באבות בא לעולם אלא אם בשלוּ במעמקי האוּמה תנאים כלכליים, חברתיים ותרבוּתיים המחייבים שינוּיים רציניים למען ההתקדמוּת.

במאה ה־18 וה־19 היו דורות בעם ישראל שלא מרדוּ כלל בדרכי אבותיהם. טבעי הוּא שהדור הצעיר בעם, אשר כוחו אתו, נוטל עליו את התפקיד לעקור דרכי אבות, על כל הצער והיסוּרים הכרוּכים בדבר, למען החדש, הגואל. במידה שעיננוּ יכולה לחדור ולראות את העתיד, איננוּ רואים כיום סיבות מכריעות שתדחפנה את הדור השני או השלישי בתנוּעה הקיבוּצית לערער את יסוֹדוֹת החיים הקיבוּציים אשר הניח הדור הראשון. לפי הכרתנוּ כלוּלים בצוּרת החיים הקיבוּצית־פּועלית, מיטב השאיפות והמַאוַיים, שעליהם חירפוּ נפשם בחירי הדורות בתולדות האנוֹשוּת. ואם הדור הבא אחרינוּ לא יסלף מוּשׂגיו, ואם חוּשיו לא יקהוּ להבחין בין טוב לרע, בין יושר לרֶשע ובין אנוֹכיוּת לעזרה הדדית – בודאי שיוסיף נדבּכים חדשים על בנין החברה החדשה שהקימוֹנוּ, ולא יקעקע את יסודותיו. אוּלם אסוּר לנוּ להסתפּק באמוּנה זו בלבד, מתוך הנחה שמאליו מוּבטחים לנוּ רציפוּת מפעלנוּ והמשכוֹ בידי הדוֹר הבא. כמו שבתהליך יצירת החברה הקיבוּצית על ידינוּ, נתוּנים אנוּ בהיאָבקוּת מַתמדת בין כוחות הנסיגה שבתוכנוּ המושכים אותנוּ לאחוֹר, ובין מתיחוּת רצוננוּ ומגמתנוּ לשלמוּת קיבוּצית – כך מחייבת אותנוּ הדאגה להמשך מפעלנו ליצור ערוּבוֹת ממשיות עוד בימינוּ, להבטיחוֹ מסכּנות של סילוּף. החינוּך המשוּתף של ילדינוּ הוּא אחת הערוּבוֹת העיקריות לכך, שמפעלנוּ הקיבוּצי לא יהיה חזיוֹן בן־חלוֹף, אשר צף ועלה על גל קוֹניוּנקטוּרה מסוּימת, ונמחה מעל פּני האדמה עם מַשב רוחות חדשים. הטעוּת היסודית בהרהוּריה של ח. אינה מוּנחת בנסיונה למנות את הליקוּיים במוסדות הילדים – (דבר שיש לעשותו מתוך כוונות של שיפּוּר), כי אם בעצם המחשבה, כי ייתכן להשאיר סדר־חיים קיבוּצי ומאמצי בנין חברה קיבוּצית, תוך עקירת עקרוֹן החינוּך המשוּתף.

כלוּם מקרה הוּא הדבר, שסדר החיים הקיבוּצי גרר מאָז ‏ ימיה הראשונים של הקבוּצה באופן אוֹרגני, ללא החלטה דוֹגמטית קודמת, טיפּוּל וחינוך משוּתף? כלוּם מקרה הוּא, שחברה המיוּסדת על ביטוּל הקנין הפּרטי, על עזרה הדדית ועל יחסי אדם חדשים, – תפסה חיש מהר עמדה אחרת למעמדה של החבֵרה בקרבה ולדרכי חינוּך הילד? לא זו בלבד שאין כאן מקריוּת, אלא שכל הבנין הקיבוּצי כמשטר חיים, אשר פניו אל העתיד והמבשׂר את הבאוֹת, היה רעוּע מלכתחילה והיה צוֹפן אפשרוּיות ל’הפיכת הקערה', אילוּ היתה חסרה בו אבן יסוֹד זו ששמה: חינוּך משוּתף.

בטוח אני, שלמרבית נקוּדות הקטרוּג (אגב, אין הן חדשות כלל בתנוּעה הקיבוּצית), אשר ציינה ח. ניתנוּ ועתידות להינתן תשוּבות מַספּיקוֹת מצד עובדי החינוּך המשוּתף בתנוּעה הקיבוּצית, מתוך נסיונם הרב והמאַלף. אך קשה להשתחרר מן המחשבה ששרשי הקטרוּג נמצאים לאו דווקא בליקוּיי החינוּך המשוּתף, אלא בכל אותה מסכת החיים הקיבוּצית כוּלה התובעת מן האָדם מתיחוּת אישית לאורך ימים בכל שטחי חייו. כמו לכל תנוּעה חברתית מהפּכנית אמיתית הבאה לשנות סדרי בראשית, אורבת גם לנוּ הסכּנה של קוֹצר־רוּח באנשים, שהתיצבוּ בתפקידי ההגשמה ושל התפּרקוּת אטית ממעמסת הערכים, אשר בהם יצאנוּ לדרך הארוּכה. הכרת הדרך הארוּכה על כל קשייה וההצטיידוּת בנשימה ארוּכה כדי לילך בה צריכה, בדרך כלל, להיות אחת מאבני היסוד בחינוּכנוּ העצמי והתנוּעתי – אם אין רצוננוּ להיות משיחי־שקר המבהיקים באופק לרגע היסטורי וצוללים מיד בתהום הנשיה.

ראשיתה של הדרך עוד בגולה, כשהתיצב הצעיר היהוּדי לפני ההכרח לקבוע את דרך חייו כפועל המתעתד לעלות לארץ־ישראל. מה רבים מבני־הנעוּרים אשר מפרפּרים היוּ עוד בתחנה ראשונה זו, ששמה המעבר לעבודה גוּפנית, פּרפּוּרי־יסוּרים רבים בין הצו ההכּרתי הבּרוּר (או הכרח המצב החמרי), לבין אלף בלמים ממינים שונים, אשר כוּלם כאחד אָמרוּ: חסר הכוח לגשר על התהום שבין ההלכה ובין המעשה. לאחר שהצעיר כובש את עצמו וגובר על מעצוריו, משהוּא יוצא לדרך זו ומגיע לתחנה הראשונה – אל הארץ – מתברר מיד כי גם כאן עוד נכוֹנוּ לו מבחנים. כי עדיין רחוק הוּא מן ‘המנוּחה והנחלה’, וכי הכרעות רבות מצפּות לו כאן: עצם ההחלטה הפנימית להצטרף לחיי קיבוּץ, ההסתגלוּת לעבודה בתנאי הארץ, חבלי רכישת לשון הארץ, התאמה לחברה ולסדרי־חברה העומדים בניגוּד בולט להרגלי חייו הקודמים וכו'. אך חשוּבה ביותר בכל אלה היא העוּבדה, כי גם לאחר שהאָדם שלנוּ עבר את כל התחנות הללוּ, אינה פּוֹסקת אף רגע היאָבקוּת הפּרט עם עצמו והיאָבקוּת הכלל עם הפּרט על שמירת דמוּתה של החברה החדשה. לוּ צירפנוּ אחד לאחד את כל אותם הענינים הקטנים (מתוך הפּרוטוקולים של שיחות הקיבוּץ), בהן באָה לידי גילוּי נטיית הפּרט לנסיגה – ואפילוּ לא הגיע לידי מסקנה של עזיבת המסגרת – היתה מתגלה לעינינוּ תמוּנה עשירת־גוונים של היאָבקוּת קשה וּמַתמדת מצד החברה – אם לא נצרף הנה את המקרים, שהחברה עצמה עלוּלה להיות נתוּנה במורד – על שלמוּת צרוּפה, על טוֹהר רעיונותיה, על נאמנוּת למטרה הסופית. לעתים רחוקות משׂיג החבר בהכּרה, שרגעי חוּלשתו (ולמי מאתנוּ אין רגעים כאלה?), המעוררים בו את היצרים, שהקיבוּץ קידש עליהם מלחמה, מתיצבים בסתירה לדרך כולה ולא לפרט אחד שבה. הנה ח. בטוחה ומאמינה שהוצאת אבן יקרה זו, ששמה חינוּך משוּתף, מתוך הבנין הקיבוּצי לא יזעזע את יסודותיו ולא יסכן את כושר עמידתו. אך כלוּם אין היא תופסת, כי בכוח אותו הגיון ובאותן דרכי אוֹריינטציה יבוא מחר חבר אחר ויאמר לעקור עקרון יסודי נוסף של החברה הקיבוּצית, וגם הוּא יבטיח לנוּ, שמעשה זה אינו מתנקש ביסודות הקיבוּץ, באשר ‘העקרון הזה איננוּ פּוֹעל־יוֹצא הכרחי של חיינו המשוּתפים’.

כלום לא נעשוּ נסיונות כאלה בעבר? כל ויתוּר עקרוני בשטח אחד בהכרח שיגרור שוּרת ויתוּרים לאורך כל החזית. התרפּוּת מתח־החיים או ה’עייפוּת' הנוטה לוַתר על עקרון מסוּים – למראה קשיים בדרך ההגשמה – בהכרח שתגרור הפחתת מאמצים לקיוּם שאר עקרונות חיינוּ ולשמירה עליהם. אם לא נשיג בהכרתנוּ את חוּקיוּת בלתי־כתוּבה זו של חיינוּ הקיבוּציים יועמד בספק ערכּוֹ המַתמיד והמַהפּכני של כל מפעלנוּ. אַל נשכח, כי גם כאשר איננוּ מכריזים על התפּרקוּת מעקרונות – מלאים חיינוּ יום־יום סטיות קלות וחמוּרות מאותן הדברות החקוּקות על לוּחות הבּרית הקיבוּציים. מבחינה זו ייאָמר לשבחה של ח., שהביאה את ספקוֹתיה אל בימת משפּט הציבוּר, במקום שלדאבוֹננו מרוּבות הדוּגמאות, כשחברים מתחילים למעשה להתנהג בניגוּד לעקרון מסוּים, בטרם הסתלקה ממנוּ החברה כוּלה.

אם בדברים אלה לא הכנסתי את ראשי לשאלות החינוּך הקוֹנקרטיות, באשר מאמין אנוכי שרשימות ח. חורגות ממסגרת הדיוּן על ליקוּיים בחינוּך המשוּתף, והשארתי את התשוּבה עליהן לעובדי החינוּך – קשה לעבור בשתיקה על החד־צדדיוּת הבולטת מאוד ברוּח דבריה של ח. מפליא פּשוּט כוחה של השכחה המשתלטת עלינוּ. מספּיקות שנים מועטות של חיי קיבוּץ, כדי למחות מזכרוננוּ את פּרצוּפו האמיתי של אותו הווי חיים בעל־ביתי, שהתקוֹממנוּ לו בעבר. וכך מונה ח. את מגרעות החינוּך המשוּתף, כשנגד עיניה מרחפת איזו דמוּת אידיאלית ושלמוּת חינוּכית ונפשית של ילד המתחנך בבית פּרטי של אבא־אמא.

בפרק האחרון של דבריה כשח. הרגישה שהגדישה את הסאָה היא מציגה את השאלה היסודית: אוּלי בכל זאת מרוּבה החיוּב בחינוּך המשוּתף שכדאי בגללו להשלים גם עם השלילה? אך גם בזאת היא מפקפּקת, באשר אינה רוצה ‘להתחייב בנפשו של הדור לשם הגשמת דבר, שאין היא רואה בו עקרוֹן חיינוּ השיתוּפיים’. זה שנים אחדות נשמעות תלוּנות בעל־פּה ובכתב – על תוצאות החינוּך המשוּתף, האשמות כבדות ניתכות על ראש הדור הצעיר הגדל בתנוּעה. אני כופר בעצם ההנחה שהחינוּך המשוּתף כבר ניתן כיום לסיכּוּם לשם בדיקת תוצאותיו. על יסוד מה? האם ניתנה כבר לדור הצעיר האפשרוּת לעמוד במבחן – ולא עמד בו? מנַין הפּזיזוּת לחרוץ משפּט על נטע רך בחברתנו הזקוּק ככל שאר יסודותינוּ (עזרה הדדית, שויון, הסתלקוּת מקנין פּרטי וכו'), לצמיחה ולטיפּוּח בידים נאמנות וחרוּצות, השואבות ממעיין האידיאה הגדולה. כלוּם מוּצדקת המסקנה, שילדינוּ לא יעמדוּ במבחן השיתוּפיוּת כיוָן ששגוּרה עתה בפיהם המלה ‘שלי’? לדעתי, משגה כבד בידי שוֹללי החינוּך המשותף להתבסס על תופעה זו, באשר מקורה גם בתכונות הנמסרות בירושה (ואין להתעלם שהצורך בקנין פרטי טבוע באדם של תקוּפתנוּ כ’טבע שני') וגם במוּשׂגיה וּבהתנהגוּתה של חברת הבוגרים. אך עדיין אינני מוכן להסיק מכאן את המסקנה החותכת שתופעה זו, על הקו השלילי שבה, שדווקא היא תקבע את דמוּתו ואָפיוֹ של הדור הצעיר – ולא אותו היש הגדול של חינוּך דור צעיר על רקע של מפעל קיבוּצי ובמסגרתוֹ, דור מוּשרש בעבודה ובטבע סביבתו, דור שהשיתוּף סם חיים הוּא לו ועצם החיים. מנין ועל יסוד מה האמוּנה בנצחון הטפל על העיקר? החינוּך הוּא תהליך ממוּשך של פּעוּלות או הפעלות, שתכליתו טשטוּשם (אם לא עקירתם) של קוי אופי שליליים והבלטת קוי אופי חיוּביים הטבוּעים באדם. האין ביכולת חברתנוּ, המהווה את הקרקע הדשן לגידוּל הדור הצעיר, להפעיל ולהבליט יותר את קוי האופי החיוּביים? בדרך כלל נדמה שהויכוּח מתנהל לא לפי הכתובת הנכונה: את ההאשמות הניתכות על ילדינוּ על־ידי הבוגרים יש להחזירן – רוּבן ככוּלן –לחברת הבוגרים, באשר ממנה בא המופת הרע, כמו שממנה נמסרים לילדינוּ גם יסודותיהם החיוּביים של חיינוּ. לא ייתכן כלל לשמור את חברות הילדים מליקוּיים רציניים, אם חברת הבוגרים תהיה מלאה פּגימות רציניות של חוסר שויון, של זלזוּל או של פגיעה בכבוד חבר, של חוסר תשוּמת־לב לאוֹרח, של אנוֹכיוּת – כל אותן ‘המעלוֹת’, אשר בגלל קוצר ראיה או בשל רצון להסתָרת מוּמים, רוצים לתלותן דוקא בקוֹלר עקרון החינוּך המשוּתף. תמימוּת היא לחשוב שהלינה בחדר ההורים, השמירה מ’קוֹלקטיביוּת יתירה' וקביעת המשפּחה כמקור ההשפּעה ה’מכרעת' על חינוּך הילדים, עלוּלה ליצור את קיר המגן שבעדו לא תחדורנה ההשפּעות המזיקות הללוּ, אם הן חיות וקיימות בחברה סביבנוּ. ואם כך הדבר, הרי ניתנת לנוּ הוכחה נוספת למחשבה, כמה אחוּזים, דבוּקים וּשלוּבים מאמצינו לחינוּך הדור הצעיר ברוחנוּ, בהיאבקוּתנוּ המַתמדת על הדמוּת המוּסרית־קיבוּצית של חברתנוּ הבוגרת. זוהי נקוּדת־המוֹצא לדיוּן והיא בלבד עלוּלה להתווֹת לנוּ דרך־אמת.

אין הדבר מוּצדק לא מן הצד העוּבדתי ולא מבחינת ההישׂגים, שנגיב על כל קושי שניתקל בו בהגשמת אחד מעקרונותינוּ, בסקפּטיציזם ובויתוּר על העיקרון עצמו. לא מקרה הוּא, שח. אינה יכולה להיות ‘עקבית’ ולהציע בסיוּם דבריה הצעות חדשות על יסוד התנגדוּת לחינוּך משוּתף והיא מסתפּקת בשוּרת תיקוּנים (עוּבדות קבוּעות וכו'), אשר בוַדאי לא ירבוּ החוֹלקים עליהם. מסקנה עקבית מהנחתה המוּטעית בשטח זה היתה מביאה אותה במוּקדם או במאוּחר לערעוּר הבנין הקיבוּצי עצמו, ולכך לא התכוונה ח. ברשימותיה.

לבסוף הריני מצטרף לדעת המערכת, שלא נענתה לחברים שסברוּ, שיש לגנוז את רשימותיה של ח., משום ש’הן יוצאות דופן'. אסוּר לנוּ לעלות על דרך זו. שטחים רבים מוּזנחים בחיינוּ, והגבה חברית וּבירוּר קוֹלקטיבי בזמן הנכון עשוּיים למנוע תוצאות בלתי־רצוּיות.

כל העוקב אחרי הנכתב והנאמר בכינוּסים שונים בשאלה זו יודע, שענין החינוּך המשוּתף הוּא אחת השאלות העדינות והמוּרכבות ביותר בתנוּעה הקיבוּצית. אוּלי משום שדרוּשה כאן התגבּרוּת על מסורת ועל הרגלי דורות יותר מאשר בשטחים אחרים בחיינוּ. עלינוּ לצאת כמנצחים גם בשטח זה, כמו בשטחים אחרים (עבודה, משק), שבהם הראינוּ את היכולת הרבה הגנוּזה בחיי שיתוּף. אך תנאי קודם לכך: ראיית הדברים מתוך אָפקי תנוּעה בהירים, מתוך השקעה מתמדת של כוחות תרבוּת, מדע, חינוּך. בטוּח אני, שיבוא יום וייפּסק הויכוּח התפל על ‘קיפּוּח’ השפּעת ההורים על ילדיהם בצוּרת החינוּך המשוּתף. קיפּוּח כזה אינו קיים במציאוּת, כשם שאין סתירה במַהוּת הדברים בין חינוּך קוֹלקטיבי של חברות ילדים, וּבין השפּעה חיוּבית מעשירה העשוּיה לבוא מצד ההורים. הקיבוּץ חייב לחתור למזיגת שני הגורמים (בעצם שלושה, גם חברת הבוגרים) ולהשלמתם ההדדית. רק כשיעמדוּ כל הגורמים הללוּ על רמה מוּסרית־תרבוּתית נאוֹתה, יהיה חינוּכנוּ יעיל ויתן את פּריו הרצוּי. בנפוֹל גורם אחד – יורד גם ערכּם של שאר הערכים. גם מחוּצה לנוּ, גם על הילד הנתוּן לחינוּך אינדיבידוּאַלי, כביכול, ולהשפּעה ‘מכרעת’ של בית הוריו, מַשפּיעים גורמים רבים: הסביבה הסוציאלית, הרחוב, בית־הספר, תנוּעת הנוער. ‏אך במקום ששם גורמים אלה נלחמים זה בזה, ניתנת לקיבוּץ אפשרוּת (לצערנוּ עדיין לא ניצלנוּה במלואה, ומכאן – הסיבוכים) להביא לידי הרמוֹניה מַכּסימַלית את שלושת הגורמים שצוּינוּ לעיל. בכיווּן זה בלבד צריכים להיות דרוּכים מאמצינוּ.

1937

---

קטע ממכתב: במחנה־קיץ בגולה, 23.7.37

מאת

אליהו שומרוני

– – – אתמול כשהחבריה היתה בטיול התאמצתי וסיימתי את הרשימה ל’אפיקים' בשם: ‘בשולי הקטרוג על החינוך המשותף’. אני מתבייש בפני עצמי, כשאני נזכר כמה שעות גזלה ממני הרשימה הזאת. הדבר מיאש ממש, כל ביטוּי ומשפט לא כתבתי אלא חצבתי מקרבי ממש. חש אני אחריות מופרזת כלפי האות הכתוּבה. מחשבות באות, אך עד שהן מסתדרות ולובשות צורה של משפט עובר זמן רב. נראה שלא נולדתי להיות עתונאי, שדרכו לרקוח כל בוקר מרקחת עתונאית. ואולי באים הקשיים ממיעוט כתיבה. אָפייני הדבר, שמחציתה השניה של הרשימה כתבתי ביתר קלות, ובכל זאת נדמה לי שהיא טובה מן המחצית הראשונה. בסך הכל יצא לא זה שרציתי, כלומר, לא כל מה שרציתי ולא באותה השלמוּת שרציתי.

---

האם זהו הפתרון?

מאת

אליהו שומרוני

שמואל תובע את הגדלת השפעתה של המשפּחה בחינוך הילד, בדרך של ביטול הלינה המשוּתפת¹. אין בזה משוּם חידוּש, הרי לינה פרטית קיימת בכמה משקים. החידוּש הוּא בהנמקה, שבתקופה מסוּימת, בהיות הקיבוּץ קטן במספרו, הוא מילא לגבי הילד את תפקיד המשפּחה, ואז מוצדקת היתה הלינה המשוּתפת; ואילוּ עם גידוּלו של הקיבוּץ, אין תפקיד זה יכול עוד להתמלא על ידיו, לפיכך בא תורה של המשפּחה.

בעית הגידול של החברה הקיבוצית היא בעיה נכבדה כשלעצמה, הנוגעת בכל שטחי החיים. אוּלם רחוק אני לקבל את ה’רמז' לפתרון של ש. על יחידות המונות אלפי אנשים, שלא יוגדרו יותר כקיבוצים ושיהיוּ מושתתים על יסודות אחרים. את בעיות הגידול יש לראות מתוך בחינת היסודות הקיבוציים דווקא. אין זה מעניני לדון על כך בתחומי רשימה זו. כאן עלי רק לציין, שאינני רואה הצדקה לקשר הישיר, שקבע ש., בין שאלת הלינה המשותפת לבין גידולו של הקיבוץ. אילוּ היה קיים הקשר הזה, איך נסביר את העוּבדה, שדווקא בקבוּצות קטנות אחדות טוּפח הנוהג של הלינה במשפּחה, ואילוּ בקיבוצים גדולים הונהגה הלינה המשוּתפת דווקא. אין זאת כי למצדדי הלינה במשפחה, היו נימוקים אחרים לגמרי, שמקורם בתנאי הקבוצה הקטנה הותיקה, במיעוט ילדיה, בנסיון המועט של החינוך המשוּתף באותה תקופה. ובינתים, נוהג זה נהפך באותן הקבוצות למסורת, שחלק ממשיך בה. ולא מעטים החלקים המורדים בה, בגלל הבעיות הקשות שצורה זו הולידה. לא מעט שוחחתי עם חברי קבוצה, המקנאים בנו, שאין אנוּ יודעים את הקשיים של לינת הילדים במשפּחה.

בעקבות ההנמקה של שמואל: האומנם היתה פעם קיימת קונצפציה כזאת, שהחברה הקיבוצית צריכה להיות משפּחה לילד? ולפי זה יוצא, כי בהיות החברה קטנה הריהי ניחנה בסגולה זו, אך עם גידולה היא ניטלת ממנה? יש ומשתמשים לגבי הקבוצה במושג משפּחה. נראה, כי בתקוּפה מסוּימת, בראשית צעדיה, היתה מוצדקת הגדרה זו. גם מתוך הסיבה הפשוּטה, שהציבוּר הקטן כלל בעיקר רווקים ורווקות, והקבוצה היתה להם למשפּחה במקום זו שנעזבה בגולה. אוּלם אז היתה הקבוצה משפּחה לחברים ולא לילדים, כי ילדים כמעט שלא היו בתוכה. וכאשר נולדו הילדים הראשונים, הם היווּ אמנם את מרכז תשומת הלב של הקבוצה, אולם גם אז היו ההורים משפּחת הילד. וכאשר מופיעים בקבוצה ילדים במספר רב יותר, מתבלטים גורמי החינוך השונים: משפּחת הילד, החברה הקיבוצית, המטפלת, המורה, חברת הילדים – ולכל אחד תפקיד נכבד משלו. ואמנם הצלחתו של מפעל החינוך המשוּתף תלוּי אז בעֵרנוּתם, פעילוּתם והתאמתם המתמדת של כל הגורמים גם יחד.

סתם ולא פרש ש. מה הן האפשרוּיות הגדולות, שהלינה במשפּחה מעניקה להורים, להשפעה גדולה יותר על הילד, מבחינת חינוּכו החברתי. האומנם כל הבעיה הנה טכנית? שיהא הילד לן סמוך לחדר ההורים?

אולי קיימת בעיה של יכולת המשפּחה להשפיע השפעה חינוכית מעמיקה. על הילדים, אנוּ, הדוגלים בשויון, נהיה אולי קנאים לו בשטחים שהשויון ניתן להגשמה. לעומת זה, נבין, כי ישנם שטחים, שבהם השויון האבסולוטי בין בני־אדם אינו ניתן להגשמה. כשם שאין שויון במידת אָשרו הפרטי של האדם, כך אין בודאי שויון במידת אָשרו של הילד, בחוָיותיו, שמחותיו, או דכאונו בחוג משפּחתו. וכאן טבע האדם מתנקם בכל אכזריוּתו. יציבות במשפּחה – אושר לילד. אם חמימוּת ואהבה שוררות בין האב והאם, הרי גם הילד שואב מהן מלוא חפנים. ואם מתהפך הגלגל – לא יפוגו על נקלה צערו ודכאונו של הילד, גם אם נמלא על גדותיו את חדרו צעצוּעים. אי שם, בפינה נסתרת של נפשו, מצטברת מרירוּת וברבות הימים תפרוץ בגילוּיים שונים.

כאמור, גם עצם היכולת לחנך, אינה נתונה מראש לכל משפּחה ואין היא שוה לכוּלם. אם לאור הדברים הללוּ נראה את בעית הילד במשפחה, נבין אז, שהתשובה לה אינה הלינה בחדר הסמוך. אם הבעיה אינה טכנית גם התשובה אינה יכולה להיות טכנית. ואם אין בידנוּ לבטל כליל את אי השויון בשטחים שמניתי לעיל, יש ביכולת החברה להקטינו, היא יכולה ומצוּוה לגלות יזמה ופעילות, כדי להעלות את יכלתה של המשפּחה להיות גורם בחינוך ילדיה. מה היסוד ליאוש ב’שיטה' וב’דרך' מאחר שלא עשינוּ את המינימום הנדרש מאתנוּ להצלחת הדרך. מהו מספר החברים־ההורים המתעניינים בשאלות חינוך ילדינו. מהו מספר השיחות שסידרנו להורים על תפקידם בשעת פגישתם עם הילדים, על תוכן שיחתם, על אגדה ושיר. מאחר שלא עשינוּ בשטח זה, האומנם יצילנוּ הלך־רוח תבוסני, האומר: אקח את ילדי לחדרי ואני אשקוד על חינוּכו במקום החברה המלאה פגמים.

הנחה פדגוגית אלמנטרית אומרת, כי אין לסגור ילד בפני רוּחות מנשבות בקירבתו. החינוך המשוּתף נתון בכמה וכמה רשוּיות (שמנינוּ לעיל) ולא תיבנה רשות אחת מכשלונה של חברתה, או בלי עזרתה הפעילה. מיטב המאמצים של המורים עלולים לעלות בתוהו, בגלל חוסר כשרון לארגן את חברת הילדים בבית, או בגלל שגיאותיהן של המטפלות בגיל הרך יותר. מיטב מאמציה של המטפלת ומסירוּתה עלולים לרדת לטמיון עקב התנהגות מוטעית של ההורים כלפי ילדם. ומיטב היכולת של ההורים לחנך לא תעצור כוח בפני סטיות חברתיות של חברת המבוגרים.

הריטון במחנה על החינוך המשותף, נובע מתוך העוּבדה, שלא הספיקו לנוּ הנשימה הארוכה והיכולת הקולקטיבית לבניית כל גורם וגורם בחינוך והתאמתם ההדדית בדרך נאותה. והגענוּ לכך, שלעתים מעוררים שאלות על עצם זכוּת קיוּמו. הריטוּן נובע גם מתוך חוסר הערכה מספקת ליֵש ולהישגים (על אף הליקוּיים) ומתוך האידיאליזציה של החינוך שמחוץ לקיבוץ, ולעתים אפילוּ לרגל הלך־רוּח של אדם ש’התפכח' שיש בו הנכונוּת להשתחרר מערכי יסוד, שנראים לו כיום ‘דוגמטיים’ יתר על המידה.

השגיאה של ש. איננה נעוצה בהרהוריו, ספקותיו או אי שביעות רצון. אדרבה, נהרהר הרבה ובל נהיה שבעי רצון – אך כולנוּ יחד! ובתנאי שנחפש תשוּבות ותיקונים בהתאם ליסודות חיינוּ ולא בערעוּרם. השגיאה היא בעקירת בעיה אחת ונכבדה מכל מסכת החינוך. והמצאת תרופת־אליל, שאינה פותרת כל שאלה – לא זו המוצגת ואף לא אלה שעובדי החינוך מתלבטים בהן.

אחת השאלות שיחתכו את גורל חינוך ילדינו הנה דמותה של חברת הבוגרים. כל תביעותינוּ החינוכיות לגיבוש אָפיו של הילד, הרגליו, מושגיו על הצדק, אמת, שויון, עזרה הדדית, חברוּת, פעילות חברתית, נאמנות לאידיאה – עלוּלות לשאת פרי באותה מידה שהעקרונות הללוּ הנם אבני יסוד גם בחברת הבוגרים. ואז, מאמצי החינוך המכוון והדוגמה החיה של הסביבה, יבטיחו לנוּ את דמות הדור, בתור דור ממשיכים. מלחמת אבות ובנים אינה גזירה הנתונה מראש, שכל דור חייב להתנסות בה. אך כדי להימנע ממנה. חייב הדור הבוגר להיות ראוּי לכך, חייב הוּא לשמור שמירה מעולה על הפּקדון, שההיסטוריה הפקידה בידו, כדי למסרו לדור השני כירוּשה יקרה, שלמה ובלתי מעורערת, הדובבת ללבבו והכובשת את רוחו. ילדינוּ לא ישפטונוּ על סידור לינתם. אולם נתן את הדין על קיוּמן או על אי קיוּמן של אותן הסיסמאות שחרתנו על דגלנו בזמן הנחת היסודות.

הדור הראשון של התנוּעה הקיבוצית עומד ועוד יעמוד בעתיד במבחן חמור. אין ספק שהמהפּכה העברית, המתגלמת ביצירה הקיבוצית בארץ, היא אחת התופעות המופלאות ביותר בתולדות התרבות האנושית, אך הבעיה היא: חלום נעורים בלבד, או מהפּכה מתמדת. איך אמרה פעם חברה אחת: קשה לשטוף כל היום וכל יום צלחות במטבח ולזכור שאַת מגשימה סוציאליזם. אוּלם כאן נעוץ הפתרון: למעשה האפור, היומיומי, מוכרח להתלוות החזון כמאיר דרך, כקובע, כקריטריון עליון. מן הבנין הזה, ששמו קיבוץ. אין להוציא לבנה בלי לערער את הבנין כוּלו. אחד מתיאש מהחינוך המשוּתף, השני חדל להאמין במאמצים חברתיים וסוגד להוד קדושתו – המשק, השלישי עייף' מדמוקרטיה קיבוצית ומתגעגע לשלטון מרכזי והנהלה מסודרת, זריזה בלי ‘לסחוב’ ענינים באסיפות ובישיבות רבות. כל אלה הם לבנים בבנין. גמישות אינה חסרה בקיבוץ, לעתים היא מצוּיה יתר על המידה. פשרות ישנן לרוב, ולעתים הן נהפכות אפילוּ לעיקר. אוּלם הנדע גם להציב גבוּלות לכל אלה? –

1943

עבודה שכירה

מאת

אליהו שומרוני

---

תעשיה בקיבוץ וחוסר עובדים

מאת

אליהו שומרוני

¹

למותר להוכיח, כי קיימת יכולת לפתח מפעלי תעשיה בקיבוּץ. ההנחה היא: שכל מה שפועל מסוגל לעשות, מסוגל לעשות חבר קיבוץ – בצוּרתו הקיבוצית. הדגש הוא: איך לעשות? הנסיון מועט, אולם הוא הוכיח, שמלאכה (עדיין אין זו תעשיה) היא דבר בר קיימא בחיי הקיבוּץ. לעתים קרובות על התעשיה בקיבוץ להתפתח בצעדים מהירים הרבה יותר מאשר החקלאות, למשל. הסקטור החקלאי אינו עשוי להביא לידי תמורות גדולות במספר העובדים.

החקלאות גדלה והולכת בד בבד עם יכולת קליטתו של הקיבוץ, אוּלם התעשיה אינה יכולה להתפתח בצורה כזאת. יחידה משקית אחת אינה יכולה להדביק את ההתפתחוּת שבתעשיה. אולם אנחנו איננוּ מבררים את השאלה היסודית הזאת. דבר זה עדיין לא חדר להכרתנוּ.

הרחבת הנושא

אין לקשור פיתוּח מפעל תעשייתי גדול ביחידה משקית אחת בלבד. במפעל תעשייתי גדול ראוי להרחיב את הנושא. גם בועידת הקיבוץ באשדות־יעקב דיברו על מפעלים תעשייתיים, המתבססים על כמה וכמה יחידות קיבוציות. באופן מעשי אולי עדיין לא הגיע הזמן לכך, אולם הבירור בנקוּדה זו הוא חשוב.

קיבלנו את הפתרון הפּליאטיבי של עבודה מבחוץ², מתוך ידיעה, שבבוא העליה נחליף את העבודה הזאת. המפעל יתפתח, אולם צריך להרחיב את הנושא על קיבוצים נוספים. הרי אנו יודעים את מידת גידולנו שנה שנה.

אליק [שני משמאל, עומד] מקבל את פניהם של אנשי מעברת צמח שבאו לסייר במשק אפיקים, 1953

אליק וּוירה שומרוני עם צפורה ויונה כסה בחתונת בניהם.

אליק וצפורה [ראשון ושניה משמאל] נספו באסון מעגן

המסקנה צריכה להיות, שאין לכבול את התפתחוּת ‘קלת’. יש לעשות הכל ובלבד שנקיים את המפעל. אולם להסיר את המעצורים להתפתחות המפעל אפשר רק על־ידי החלטת הקיבוץ להרחיב את נושא המפעל. התקוּפה הנוכחית של המלחמה אינה צריכה לציין את דרכו של הקיבוץ להבא, אחרי המלחמה.

---

הקמת מחלקה ללבידים

מאת

אליהו שומרוני

¹

א

הויכוח מי יקבל לידו את מפעל הדיקטים, מזכירות הקיבוץ המאוחד או ‘סולל בונה’, הוא ויכוּח תפל. רע הדבר, שאין כיום מוסד, שיורה דרך ברוּרה בענין הנדון. ההסתדרות נתרוקנה מתכנה, ומשוּם כך כזה הוא גורל הויכוח בשאלת מפעל הדיקטים. יש דברים החורגים ממסגרת קיבוץ, והם ענינה של כלל התנועה.

אפשר לעשות דברים גדולים גם בשטח התעשיה, אך מתוך שמירה על יסודות הקיבוץ. אין אני מבין למה נביא הנה פועלים מחיפה, שישאירו את משפחותיהם בעיר ויעבדו כאן ושייוָצר בהם הרושם, שקיבוץ אפיקים הוא המעביד. מבחינת ‘קלת’ וגם מבחינה אובייקטיבית אסור למנוע את הקמת המפעל. אם לא נוּכל להקימו בכוחותינו אנו, יקים אותו ‘סולל בונה’ לבדו.

ב

– – – ההצעה הנוכחית על שותפות עם סולל בונה' היא מפנה מכריע. בשבילנוּ פותרת הצעה זו את השאלה החברתית הקיימת כאן בתקופת המלחמה. בהצעה על שותפות עם ‘סולל בונה’ אין שום דבר סתוּם. בגלל חוסר ידים עובדות אין קיבוּצנוּ מסוגל להוות כיום גורם יסודי בביצוע המפעל הזה. אולם כשאין גורם אחר, שיעשה מלאכה זאת עם ‘סולל בונה’, מוטל עלינו להחליט בחיוב ביחס לקבלת ההצעה הנדונה.

רצוי היה אילוּ קמה שוּתפוּת של קיבוצים לביצוּע המפעל הנדון, ואם אין הדבר ניתן – שותפות בינינו ובין מוסד הסתדרותי. ‘סולל בונה’ מוּכן להחזיר את המפעל משתהיה היכולת לבצע את כל העבודה. הצורה הזאת של סידור פותרת שאלותינו בזמן המלחמה.

---

התקשרות עם 'יִצור ופיתוח'

מאת

אליהו שומרוני

¹

א

עצם ההתקשרוּת עם ‘יִצוּר וּפיתוּח’ יש בה משוּם הגבלת העבודה השכירה, כשלב ראשון לחיסוּלה הגמוּר. היום אי אפשר לחסל עבודה שכירה בבת אחת, והדרך היחידה היא להתחיל בקטנות. יש לפתור את הבעיה בצעדים ממשיים ולא במליצות. וכמו שקם ‘יִצוּר וּפיתוּח’, כן תקוּם גם חברה לחרושת – ואז תבוא גם שאלת ‘קלת’ על פתרונה. לא מסירת הרווחים תפתור את הבעיה. עם כניסת ‘יִצוּר ופיתוּח’ לעבודה באדמותינוּ, צועדים אנוּ צעד רציני קדימה לפתרון שאלת העבודה השכירה. הערב נביא למפנה בחיי קיבוצנו, אם ננקוט צעד צנוּע זה ונתקשר עם ‘יִצוּר וּפיתוּח’. ברוּר לי, כי לא נחליט על אי־פיתוּח. גם אם דרך זו תארך שנתיִם או שלוש שנים – נתקדם בה. לכן הנני מציע לכל החברים ללכת בדרך שקבעה התנועה, נתחיל ללכת בה, ונזוּז סוף סוף מנקוּדת הקפּאון.

ב

שואלים: משוּם מה דווקא עכשיו נזכרוּ בענין? הסוד הוא פשוט מאוד: כאשר הכנסנוּ עבודה שכירה במשקנוּ, נמצאנוּ במצב של שערים סגוּרים, – ואז אמרוּ, שיש להתפשר זמנית עם המציאוּת, כדי ליצור בסיס לעליה. משנפתחוּ השערים נתברר שהעליה לא באה. ואז דוּבּר על הספקת מזון לישוב, שלא ייתכן להחזיק בקרקע וּבמים ושלא לפתחם.

עכשיו החריף ענין זה משוּם שהעבודה השכירה חורשת חריש עמוק בחברתנוּ. היא מחבלת בקליטה, היא נועלת שערים בפני נוער. הילדים הצעירים אינם מכירים מציאוּת אחרת בקיבוץ, זולת המציאוּת של עבודה שכירה.

מדברים על פתרונות שונים, מהם קיצוניים, כגון: חיסוּל מידי של העבודה השכירה ללא התחשבוּת במשק (דבר הזהה עם החלטת מוסדות הקיבוץ המאוחד); השלמה עם העבודה השכירה, מפני שקודם כל קובע ענין הפּיתוּח. אני שולל את שני הפתרונות. הפתרון הראשון עומד בסתירה לעוּבדה, שהתנוּעה מקבלת קרקעות, מים ומכונות ואינה יכולה שלא לנצלם לפיתוּח (במשקנוּ, למשל, יש עוד מקום ל־200 מפרנסים). מאידך גיסא, השלמה עם עבודה שכירה אין לה מסקנה אחרת מאשר חיסוּל הקיבוּץ. לא חשוּב מה התאריך לחיסוּל הקיבוּץ. החברה יכולה להמשיך חייה בחצר אחת ושלא להוות קיבוּץ. אין זה פתרון לתנוּעה הרוצה בחיים. ואז באה הצעת פתרון שלישית: סינתזה בין צו הנאמנוּת לקבוּצה לבין צו הנאמנוּת למדינה. למטרה זו קם ‘יִצוּר וּפיתוּח’, הוּא צריך להפריד בין הפועלים השכירים וּבין המשק – בלי שתיפּגע יכולת פּיתוּחו של המשק.

ההצעה של ‘יִצוּר וּפיתוּח’ יש בה כדי להוריד 40%–50% מן העבודה השכירה. וּבינתים יש לקלוט עולים – ואפשר לקלוט. אם נכשיל את ההצעה, יהא פירוש הדבר: קבלת פתרון ההשלמה.

---

סכנת העבודה השכירה

מאת

אליהו שומרוני

דומה, הגיעה השעה שנדבר בשאלה זו דברים גלוּיים ונוקבים. כשאני משוחח עם חבר מפעילי התנוּעה בשאלה זו, תשוּבתו היא: כלום יש חילוקי דעות בינינו בשאלה זו? כלום יש בינינו מי שחושב שקיבוץ פלוני יכול להתקיים על יסוד עבודה שכירה? אולם, לצערי, עלי לקבוע: קיימים חילוקי דעות בינינו בענין זה – ולא רק בין הפעילים, אלא גם בקרב המוני חברים. ניכרים תהליכים ותמוּרות בקרב המוני חברים, החיים את חיי הקיבוּץ, שיש בהם כדי לעורר חרדה. תהום רובצת בין הדיון בישיבה רשמית זאת¹, וּבין המציאוּת הקיבוצית הנוצרת בעקבות נגע העבודה השכירה, כשם שתהום רובצת בין דיוּן באסיפה כללית של משק באותה בעיה וּבין שיחה פרטית עם החבר בענין הנדון.

עבודה שכירה וקיבוץ – תרתי דסתרי

כל מי שלמד משהו בתולדות משטרים וחילופי משטרים יודע, כי כל משטר מכיל בחוּבּו את היסודות ואת הגורמים להפיכתו זמן רב לפני התאריך הנחשב לתאריך המהפּכה. גורמי ההפיכה צומחים לאט לאט מתוך המשטר הקודם. הקיבוּץ והקבוּצה הם משטר סוציאלי מסוּים שאנחנוּ מקיימים אותו בתוך משטר קפּיטליסטי. בשטח זה כמה וכמה גורמים הפועלים להפיכת הקערה על פיה והעשויים למוטט את יסודות הקיבוץ. ואחד מהם – אולי הגורם הראשי – הוּא גורם העבודה השכירה. אם לא יחול שינוּי בנדון זה לא יהיה מנוס מתמוטה, ואין כאן אלא שאלה של תאריך.

אחד מחברינוּ נתלהב פעם לענין הלינה המשפּחתית, היינוּ: שהילדים ילונו בחדרי הוריהם. בשיחה על אותו נושא אמרתי: אילוּ היה דבר זה עומד על הפרק בקיבוּצנוּ לפני שנים, הייתי הופך עולמות בהתנגדוּתי לכך, והייתי לוחם בהצעה זו בחירוף נפש. גם היום אצביע נגדה. אבל אם יקרה ‘אסון’, והקיבוּץ יחליט ברוב דעות שהילדים ילונו לא בבתי הילדים, אלא בחדרי הוריהם – לא אראה בכך היום את הרס הקיבוּץ. יש דברים שבהם חלוּ שינוּיים אגב התפתחוּתה של התנוּעה הקיבוצית. וכבר חלוּ שינוּיים לגבי דברים, שמעולם לא חשבנו כי יוכלו לחול בחיינוּ. אך יש דברים יסודיים, ששינוּיים בהם עוקרים את כל ענין הקיבוּץ. ענין זה של ניצול הזולת ושל חיים על הכנסות שלא ממקור עבודתך, ענין זה וקיבוץ – הם תרתי דסתרי.

שונה ההערכה בתוכנוּ למידת הסכנה וההרס הכרוכים בעבודה השכירה. מה המסקנה מכך? שיצירתנו היפה, שיש בה אידיאה חברתית קיימת השלמה עם עבודה שכירה בקרב כמה שכבות בתנוּעה, השלמה הגובלת ברצון להמשיך בה. כבר מצוּיים סוציולוגים בתוכנו המוכיחים, שלא נוכל לקיים את רמת־החיים שהגענוּ אליה אם נחסל את העבודה השכירה. מה המסקנה מכך? שיצירתנו היפה, שיש בה אידיאה חברתית נעלה, לא תוכל להתקיים אלא אם כן יעבוד על כל משפּחה בקיבוּץ עוד מישהו וישאיר משהו מעבודתו בתוך המשק. הייתכן כדבר הזה?

כופר אני כפירה מוחלטת בהנמקה ה’ציונית' של העבודה השכירה. אם נשוה את כמות המזון שמתוספת בעבודה השכירה, לעוּמת ההרס החברתי הפנימי ולעוּמת החלשת המאמצים לניצול מלא של יום העבודה, נמצא שאין הדבר כדאי אף מבחינה כלכלית. כשרבה העבודה השכירה במשק, יורד ערך יום עבודתו של החבר. לשם מה עליו להתאמץ כשיש פתרון קל?

אמרנוּ: כדי לקיים את המשק, כדי ליצור מקורות קליטה לעולים, רצוּיה עבודה שכירה כדבר זמני. יש בכך משוּם נימוק קיבוצי ציוני. אנוּ נפתח את המשק וכשייפתחו השערים נהיה מוכנים לקלוט עליה. תאריך זה נסתיים. איננו קולטים את העליה הזורמת לארץ. אין נשלחים גרעינים למשקים כאפיקים ואשדות־יעקב. כשאצטרך להכריע מבחינה התישבוּתית־ציונית מה חשוב יותר: גרעין נוער נוסף לקיבוץ אפיקים או גרעין ההולך לנגב – אכריע בעד הנגב. לקיבוצים הגדולים לא נַפנה גרעינים להשלמה. הקיבוצים הגדולים היוּ צריכים לשמש בסיס רציני לקליטת סוגים אחרים של עולים. אבל הלך־הרוח היה אחר, ובמידה שקלטנו, היוּ ממדי הקליטה כל כך זעומים, שאין לבנות על כך הרבה. אף כי לא התיאשתי מאפשרוּת של קליטה נוספת, אין אני מצדיק את העבודה השכירה מתוך נימוק שיש איזו פרספקטיבה לגידול. במצב של היום זוהי הונאה עצמית.

אין קליטה כשיש פועלים שכירים

חושב אני שפתרון העבודה השכירה מחבל בכל מאמצי הקליטה, ביודעים ובלא יודעים. משנמצא פתרון העבודה השכירה, פוחתת הדריכות לקליטת סוגים אחרים.

אם נכונה הדעה הרווחת עכשיו בתנוּעה הקיבוצית כולה, שאין תקוה לנהירת המונים לקיבוץ, שהתקוה היחידה היא בבני המקום, בילדים עולים ובתנוּעות נוער חלוציות, הרי עלינוּ לראות: אין אפשרוּת לחנך נוער וילדים על יסוד האידיאה כשאתה הורס את האידיאה ונוטל ממנה את תקפה המוּסרי. הפניה לנוער שיבוא לקיבוץ בגלל יסודותיו אלה, התוקף שלה בהכרח שירד וייפגם בתנאים של היום. נהיה ל’משקיסטים‘, נבנה משקים, נעשה מפעלים קפיטליסטיים, אבל לא נהיה מחנכים, וּבמוסדות התנוּעה, בפרופורציה של הגיוס, יהיו 80% לחלק המשקי ורק חלק אפסי לפעוּלה רעיונית, לחינוך, לועדת הנוער וכו’.

איני מאמין שהבעיה תיפתר על־ידי יזמה מקומית ועל־ידי הכרעה מקומית. איני אומר שהדבר יהיה קל גם כשיהיה דיון תנוּעתי כולל. השעה דוחקת, וכל החושב שאין כאן אלא ענין של התפתחוּת מקומית, אינו אלא טועה. ותנוּעתנוּ חוטאת, שלא העמידה ואין היא מעמידה את השאלה הזאת להכרעה על סדר היום של התנועה.

‘יִצוּר ופיתוח’ יספוג את העבודה השכירה

כשדנו על הקמת ‘יִצור ופיתוּח’ לא יכולתי להבין מדוע לא יראה המפעל הזה מלכתחילה לפניו את שני התפקידים גם יחד, את הפיתוּח במקומות חדשים ואת ספיגת העבודה השכירה במקומות הקיימים? על זה היה הדיון, והרוב החליט נגד, כלומר, היתה החלטה מפורשת שהמפעל ייבנה מלכתחילה כדי לפתור רק את בעית הפיתוּח בשטח חדש.

אין לנוּ דרך קלה לפתרון בעיותינוּ. אין גם דרך קלה לכך בקיבוּץ המאוּחד, ואנוּ הרי אחראים ממנוּ להרחבת היצור החקלאי. הם מיואשים בהרבה מובנים. הם מתהלכים כאנשים שחשך עליהם עולמם. הם עד היום אינם מסוגלים לרקוד ביום העצמאוּת, כי תכניתו של טבנקין על מנדט של שלוש מעצמות לא התגשמה. ומי שאיננוּ אומר חיסול העבודה השכירה על יסוד חיסול חלקי משק. חיסול ענפים, מוכרח לתת פתרון שיש בו שחרוּר מן הסתירה הטרגית בין הרצון להיות נאמן למדינה, להוסיף מזון, לפתח משק, להכין בסיס לקליטה, ובין הרצון לשמור על עבודה עצמית, דבר שצריך להיות יקר לא פחות מן היסוד הראשון. אך עלינוּ להבין שקיום כל המצוות, שאנוּ מצוּוים לקיימן, אין לעשות אגב זריעת גרעיני הרס על היסוד הקיבוצי. לא נתקיים אם יחסר האיזון הזה בין נאמנוּתנוּ למדינה ולפיתוּח וּבין נאמנוּתנוּ לערכי היסוד של הקיבוץ. אם נשרת את המדינה ונהרוס את הקיבוץ, מה השירות שנשרת את המדינה? תכוּפות אני בא בין הנוער, ואין לי תשובה לנער כשהוא שואל: תופעה זו של ניצול אלפי פועלים במשק הקיבוצי – כיצד?

מי שאיננוּ רוצה להסתבך בסתירה הזאת, לפניו דרך אחת: פיתוּח ענפי המשק וספיגת העבודה השכירה על־ידי ‘יִצור ופיתוּח’. אנחנוּ מתחילים לעלות על דרך זו. ואני קובל על האיחור, על ההסתייגוּיות. אני חושש מפני דבר חמור, שהיום נחליט פה החלטה מתאימה, ומחר בשעת ביצוּע, כשניתקל במכשולים, תישאר ההחלטה על גבי הנייר. עלינוּ לקבוע קודם כל עקרון: אין המשק נהנה אף כשוה פרוטה מעודף ערך עבודתו של היהוּדי העולה, העסוק במשק קיבוצי (קריאת בינים: ממה יתקיים המשק? א. שומרוני: וממה נתקיים ארבעים שנה?). ואז – יש בטחון יותר בקיום ההחלטה.

חושב אני שהמרכז זכאי וחייב לקדם בברכה את הקמת המפעל ‘יצור ופיתוּח’. אינני רואה כל סכנה חברתית ביסודות המפעל הזה. יש בזה משום קפיצה בקידום המשק חסר היכולת. אני רואה בכך פיתוּח מזורז של משק צעיר.

אילוּ התחלנוּ לספוג את העבודה השכירה במשקים על־ידי ‘יִצוּר ופיתוּח’ מראשית הקמתו, לא היינוּ מגיעים למה שהגענוּ. טוב המפעל הזה מכל עבודה שכירה במשקים. אני מניח שזו לא תהיה הצורה היחידה. לא תיתכן רק דרך הפקעת השטח מרשות המשק ומסירתו לעיבוּדו של המפעל. יהא עלינוּ למצוא גם צורה, בה יהיה השטח בידי המשק והפועל לא ייכלל בסידור העבודה של המשק ולא יעבור מענף לענף, אלא יעבוד באותו ענף כל הזמן והמפעל יקבל את עודף הערך מאותם הפועלים השכירים, העסוקים בענף. אם המטרה היא שהמפעל יספוג את כל העבודה השכירה, ושכל פועל שכיר במשק יהיה פועל של המפעל ולא של אותו משק, הרי אני בטוח שתימצא גם צורה שניה ושלישית.

הבעיה העומדת היום לפנינוּ היא, ששורה של משקים ותיקים צריכה לעמוד במבחן רציני בסידור חייהם הכספיים והכלכליים מיגיע כפיהם בלבד.

חברה לחרושת באיחוד

ישנה תופעה חמורה, שאינני יכול לתפסה. הנה ניגשים חמישה משקים להקים בית־חרושת ענק בעמק הירדן, שהונו הוא 2.500.000 דולר. ואני שואל: מה היסוד המוסרי לדבר הזה? האם על־ידי כך שקיבוץ פלוני ישלח אדם להנהלת בית־החרושת, רשאי המשק להשתתף בבית־החרושת? האם זה יסוד למשק קיבוצי, שיקבל רווחים מעמלם של פועלי טבריה? חלק מן המשקים כבר נעל את הדלת בפני משקים אחרים באזור המעוניינים בשותפות בבית־חרושת זה². התופסים אנוּ מה נעשה שם? איני אומר שבית־החרושת ‘סֶפֶן’ לא יקום. אבל עליו לקום על יסודות אחרים.

מתרעם אני גם על כך, שבמידה שניכר היום שלב של התקדמות בהצעות המזכירות לחיסול העבודה השכירה – לעוּמת המצב לפני שמונה חדשים – הרי אין ההצעות נוגעות אלא לחקלאות. אני מתרעם על כך, שהמזכירות אינה מביאה הצעות בנוגע לחרושת. המזכירות צריכה לעבד הצעה חדשה: צריכה לקום חברת החרושת של האיחוּד, ואז יקום בית־חרושת כ’ספן', ובתי־חרושת אחרים, על יסודות ההולמים אותנוּ.

לגבי החרושת צריך המרכז לקבל החלטה המטילה על המזכירות להכין לישיבה הבאה הצעות מפורטות להקמת חרושת האיחוּד. אני חושב שאין כל טעם לדחות ולחכות עוד בשאלה מכרעת זו. רצוני שהמזכירות תביא הצעות קונקרטיות, שייערכו ביקוּרים ב־20–30 משקים, שבהם הבעיה היא בעיה מכרעת. השאלה צריכה להידון באסיפות כלליות, כי הענין חמור. אחרי הבירורים האלה תבוא הכרעה במועצה על יסוד הצעות מעשיות.

חברים, בענין העבודה השכירה אנוּ עומדים מעבר לשעה 12. איחרנוּ הרבה, ללא הפרזה אני אומר, כי ענין זה גובל בשאלת קיומה או חדלונה של תנוּעתנו הקיבוצית.

1953

הקיבוץ בגידולו

מאת

אליהו שומרוני

---

קבלת חברים

מאת

אליהו שומרוני

שוב אנו עומדים לפני אסיפה של קבלת קבוצת מועמדים לחברוּת בקיבוּץ. הפעם קבוצה לא גדולה של 13 מוּעמדים, אשר ברובם המכריע נקלטוּ יפה בחיי הקיבוּץ. במשך שנת 1953 אושרוּ לחברוּת בקיבוּץ 42 חברים חדשים (שמחציתם בני המשק ובנותיו). ואם נזקוף גם את 13 המועמדים לקבוּצה ההיא, הרי שגדל הקיבוּץ בשנת 1953 ב־50 חברים ומעלה. מתוך המספר הזה, הגיעוּ למעלה מ־30 איש במסגרת ‘מן העיר אל הכפר’.

מנסיוננו ב־2–3 השנים האחרונות בשטח זה של קליטה, אפשר להסיק כמה וכמה מסקנות: גם אם רובו של זרם ההולכים להתישבוּת אינו פונה לתנוּעה הקיבוּצית, יש לקיבוּץ אפשרוּיות קליטה נרחבות למדי. לא הוכח שרוב ‘החומר האנושי’ מסתגל ביתר קלות וביתר מהירוּת למושב מאשר לקיבוּץ. ואם פונים בעיקר למושב – הסיבה נעוצה בכך ששערי הקיבוּצים אינם פתוּחים לרווחה, כדי להשיב במהירות על צורך סידורם של האנשים הרוצים או הנאלצים לעזוב את הערים, העיירות והמושבות. מי שעינים בראשו יראה נכוחה, כי הבעיות החברתיות ולבטי ההסתגלות, הקיימים במושבים החדשים, אינם נופלים מקשיי הסתגלותו של העולה בקיבוּץ ולעתים אף חמוּרים מהם. עלינוּ להבין, כי המאבק העיקרי על דמוּתה החברתית של המדינה הזאת, כלכלתה, תרבוּתה, בטחונה והבטחת עתידה, נטוש בעיקרו על הפנית העולה החדש והנוער הגדל בעיירות ובמעברות אל הכפר. כאן הדגש; בעצם נטישת הפרנסות העירוניות ובהליכה אל החקלאוּת נעוּצה המהפכה היהוּדית העיקרית, ולרבים רבים הנכונים למהפכה זאת, קלה יותר ההליכה לקיבוּץ המבטיח נשיאה קולקטיבית בעול כבד זה של יצירת משק חקלאי, מאשר ההסתכנות בהיאבקות עם המכשולים הכלכליים, עם חוסר הנסיון, עם חוסר הסעד – וכל זה תוך בדידות קשה וחמוּרה. על הרגשת הבדידות אפשר, כמוּבן, להקל עלדידי צוּרות שונות של הגברת העזרה של המדינה, של ההסתדרות ושל תנוּעת המושבים. אך הבדידות במושב בעינה עומדת, כי זהו חלק אורגני של צוּרת התישבות זו.

בן־גוריון המשיל את הקבוּצה להר אֶוֶרֶסט¹ – כלומר: היא שיא השיאים של ההתפתחוּת האנושית והחברתית. אך ייתכן ולא נטעה הרבה אם נאמר, כי הפרחת שממות הנגב והקמת כפרים למאות ולאלפים בכל צורה שהיא על־ידי יהוּדים שרחקוּ זה אלפי שנים מעבודת האדמה ועבודה בכלל, הנו מבחינה מסוימת עליה ל’אֶורסט', אם כן מן ההגיון להניח כי ההעפלה אל אֶורסט זה בכוחות קולקטיביים, תוך עזרה הדדית וערבות הדדית מכסימלית, עשויה להבטיח יותר את השגת הפסגה במינימוּם קרבנות וזמן ובמכסימוּם יעילוּת. זהו סוד הקמת הקבוּצה תוך התמזגות אורגנית עם הצורך הלאומי של יצירת משק חקלאי, עצמאי, של העובד העברי בארץ. ואם אנוּ עדים לעוּבדה, כי מציאוּת הקליטה בקיבוּצים שונה בהרבה מן המסקנות ההגיוניות המתבקשות מאליהן, הרי הסיבה לכך נעוּצה בשתים: ממדי הבניה של השיכון בקיבוּצים אינם עומדים בשום התאמה לצרכיה ולאפשרוּיותיה של הקליטה; לא הפעלנו כוחות ארגוּניים, חינוּכיים והסברתיים די הצורך לפעולה בקרב השכבות והחוּגים השונים במדינה, כדי למשוך אנשים לדרכנו ולצוּרת התישבותנוּ. אנוּ מדברים בתנוּעה על הצורך בתנוּפה מחודשת בשני שטחים אלה, ואיננו מגיעים לכך.

אם ללמוד מן הלקח המצומצם. המקומי שלנו, אפשר לומר ללא שמץ של פקפוק: יש שכר לפעוּלה ואין מקום ליאוּש והלכי־רוח פסימיים לגבי אפשרות גידולו של הקיבוּץ. לכל חדר שיתוסף בישובנו נוכל למצוא מועמד כזה שנסכים כוּלנוּ לתת לו שַנסה להסתגל לחיי הקיבוּץ. כדי להגביר את אמוננוּ בקליטה וכדי שנוּכל לשמור על רמה חברתית מינימלית בקבלת חברים, אין הקיבוץ צריך להירתע מן ההכרח להפסיק התארחותו של אדם זמני או שלא לאשר מועמד לחברות במקרים הבולטים של חוסר התאמה לחיי העבודה והחברה הקיבוּצית. זו המסקנה – השלישית – נוסף לענין השיכון והפעולה החינוּכית, שעלינוּ להסיק בסוגיה זו ששמה קליטה ‘מן העיר אל הכפר’. לעתים קרובות רואה הציבוּר את הקשה יותר, את היוצא דופן, ובאורח ‘טבעי’ נוטה הוא להכליל, והוא מצביע: ‘זוהי העליה כיום, זוהי התנוּעה מן העיר אל הכפר’… ושוכח, כי אין ראובן דומה לשמעון ואין מעשיו הגרוּעים של האחד מעידים על מעשיהם והתנהגותם של הפונים להתישבות. אנו נצטרך להשלים עם התופעה המקובלת כיום שהסלקציה העיקרית נעשית תוך כדי העבודה והחיים בחדשים הראשונים לשהותו של האיש החדש.

החלטנוּ על ‘תכנית שנתים’ לחיסול העבודה השכירה; הגידול ההדרגתי שלנו בחברים קבועים עשוי להגשים תכנית זו, לפחות, לגבי ענפי המשק החקלאי.

החברים העומדים לאישור האסיפה, נברכם מקרב לב על הצטרפוּתם המלאה לקיבוּץ ויהיו נא לנו שותפים נאמנים בהמשך בנינה של חברתנו.

1954

---

ברכת ההמשך

מאת

אליהו שומרוני

22 בנים ובנות בקיבוץ סיימו את חוק לימוּדיהם ומצטרפים לחברוּת בו. זהוּ המחזור הגדול מקודמיו. המחזור שהניח לפני 12 שנה את היסוד לבית־הספר המקומי. זהו המחזור המַשלים את מחצית האלף הראשונה של חברי הקיבוץ. עם הבנים והבנות הללו הגיע קיבוצנוּ ל־517 חברים, ש־85 מהם נמנים עם הדור השני. בשנים האחרונות הרבינו לראות בעיקר את הצללים שבחיינוּ, לא חסכנוּ מעצמנוּ את שבט הביקורת והצלפנו בו על ימין ועל שמאל. אמנם יודעים אנו, כי לא נגוזו ולא נעלמו גם האורות, אך משוּם־מה השארנוּ אותם גנוזים ו’חששנוּ' להעלותם, וכך אנוּ מציירים לעצמנוּ לעתים קרובות תמוּנה מסולפת ממציאות חיינוּ, שצלה מרובה. כביכול, מן האור שבה.

המבחן הגורלי: הדור השני

לפחות ביום זה, יום הצטרפות שככה נוספת של בנים לחברוּת בקיבוּץ, נשתק לרגע קט את קולות הקינה, שרגילים אנוּ בהם, ונשים דעתנוּ ורגשותינוּ לברכת ההמשך של הדור השני למפעלנוּ. אוי לתנוּעה שאין לה המשך. גזר־דינה נחרץ לניווּן ולחיסול. וגם לתנוּעתנוּ הקיבוצית זהוּ המבחן העיקרי, ואף כי שׂבענוּ אכזבות וכשלונות לא מעט בקליטת סוגי נוער שונים, לא יפסיקו הכשלונות אף בעתיד את מאמצי הקליטה. יודעים אנוּ נאמנה, כי אין מבחן גורלי יותר לתנוּעה הקיבוצית, לעצם קיומה ועתידה, משאלת הקליטה של הדור השני שנולד ונתחנך בקיבוּץ. לאחר עשרות שנות קיוּם הקבוצה בארץ, ולמרות העוּבדה כי מבחינה היסטורית רחוקה יותר, אנו מהווים עדיין ‘אכספרימנט סוציאלי’, הרינוּ יודעים, כי בחתירתנוּ הבלתי־פוסקת לעיצוּב דמוּת וצורת קבע לישוּב הקיבוצי, עלינוּ להבטיח קודם כל את רציפוּת הדורות. יִשוּב ‘נורמלי’, הווה אומר – כל סולם הגילים ושילוב כל הדורות במעשי היצירה הקולקטיביים במשק, בחברה, בתרבות, בהגנה, בפעילות ציבוּרית, בחינוך ובחיי תנוּעה ערים ופעילים. זהו היסוד אשר בלעדיו לא יִכּון הבית הקיבוצי כבית־חיים.

חלוציות גם במשק ותיק

יחד עם זאת אסור כי נתעלם מן הסתירה הפנימית הקיימת בין הצורך האובייקטיבי של הקיבוץ – צורך משקי וחברתי כאחד – לקלוט את הדור השני בתוכו פנימה ולהפקיד בידו את העמדות הרבות המחכות לו במשק, ובין הצורך הסובייקטיבי של הנוער הזה (בחלקו לפחות) שלא להסתפק בהמשכיות הרגילה, היומיומית, של מעשי האבות, אלא לשתף עצמו במעשי יצירה בראשיתיים, במקומות ובתנאים אשר יַקנו גם לו את הרגשת החלוציות המלאה, שהיתה נחלת הוריו ושעליה הוא יודע מתוך סיפוּרים בלבד, בלי לחוש בה בהוָיה הקיימת היום במשק הותיק. אמנם אנו טוענים לבנים, ובצדק, כי לא פּסה חלוציות גם במשק הותיק וגם בתוכו יש כר נרחב לפיתוח משקי, לפעילות חברתית ולהתגייסות ציבוּרית, אך כבר העיז להגיד בפומבי איש נהלל ותיק, ממיסדי תנוּעת המושבים, כי המרחק בין נהלל של היום ולבין מושב עולים בנגב, גדול מן המרחק בין תל־אביב של 1920 ובין נהלל בשנת היוָסדה. ייתכן כי ישנה הפרזה מסוּימת בהגדרה חריפה זו, אך בכל זאת יש בה איזה גרעין של אמת. שממת הערבה, הנסיונות הראשונים לנטוע בה ישובים חקלאיים כעין־גדי, עין־רדיאן¹, עין־יהב ושדה־בוקר – מבליטים כיום את תפקידיה החלוציים של מדינתנו ביתר שׂאת מאשר נקוּדות ישוּב בנוּיות בחלקים אחרים של הארץ. גם אום־ג’וני² לפני 46 שנה היתה ‘עין־גדי’ של היום. לכל תקופה בתולדות התישבותנו היה מרכז־כובד משלה. וכשיש מרכז, אין זאת אומרת שכל יתר החלקים אינם חשובים, או אינם חלוציים, או שאפשר ‘להסתדר’ בלעדיהם, אך יש נקוּדות תורפה, או נקוּדות סכנה מסוימות המחייבות הסתערות מיוחדת, ואז אנוּ אומרים: דרושה לנוּ תנופה חלוצית מחודשת. ברוּר, שלנגב השומם אורבת סכנת ניתוק מן המדינה. הנגב השומם קורא למסתננים, לפשיטות ואף לפלישות; הנגב משמש איפוא סיסמה חינוכית למיטב הנוער, סדן למעשי יצירה מן היסוד, וכתובת לכל ‘בחור וטוב’ בישראל.

האין מנוס מן הסתירה הפנימית אשר לתוכה נקלע לעתים בן קיבוץ: בין חובתו כממשיך במשק בו הוא נולד, גדל ונתחנך, ובין הצורך הנפשי להיות שותף למעשים חלוציים חדשים בנקוּדות המוקד העיקריות של העם והמדינה?

צה"ל – הזדמנות לבנים למלא שליחות

לא קל לענות על שאלה זו. כל תשובה פסקנית טומנת בחוּבּה סכנות רציניות. אם נרצה לחנך את בנינוּ לראיה אכּסקלוסיבית של צרכי המקום בלבד, אורבת סכנה כי נגדל דור צר־אופק, פיליסטרי וקצוּץ־חזון, ואם נשים את הדגש רק במשימות החלוציות החדשות וביציאה לנקוּדות ספר צעירות – נמצאנו מסכנים את עצם קיוּמו של המשק הותיק. מצב זה מסמן לנוּ בהכרח את ‘שביל הזהב’ היחיד בו עלינוּ ללכת, ולמעשה הולכים בו כל זרמי ההתישבות הקיבוצית. היסוד של שילוב הדורות בישוב הקיבוצי חייב להישאר, אחרת אין לו תקומה. אך יש ויש דרכים לשיתוף הדור השני גם במסכת היצירה החלוּצית המתרקמת מעבר לחומות יִשוּבו־קיבוּצו. בשלב הראשון נותן השירות הצבאי לבנינו ולבנותינוּ הזדמנוּיות למכביר למלא שליחוּת חלוצית בחינוך הנוער העולה במסגרת הנח“ל והגדנ”ע, בהדרכת ישובים צעירים והיאחזוּיות בנגב ובספר, במילוּי משימות בטחוניות בצוּרות רבות ושונות.

לפני בנינו המצטרפים היום לחברות בקיבוץ עומד קודם כל המבחן האישי של כל אחד מהם בשלב ראשון זה, ומן הראוּי לזכור, כי צבאנוּ על־פי מִבנהוּ ורוּחו מאַפשר לכל הרוצה לקיים שליחות חלוצית נאמנה לעשות הרבה יותר ממה שנובע מנוסחת הפקוּדה הפורמלית. בפורמַציות השונות של צה"ל, ולאור תפקידינוּ המיוּחדים בחינוך, בהדרכת עולים חדשים, בהתישבות וכו', יש מקום רב ליזמה אישית ברוּכה, למסירות, להרגשת אחריות לכל מפעל ומבצע. נאַחל לבנים כי יעשו בכל אלה כמיטב יכלתם.

גם בגמר השירות הצבאי אין להכריז על תור ההתפּרקות וההסתגרות בחדר המשפחה הצעירה או בחדר הרווקים ‘הפרינציפּיוניים’. תנוּעתנוּ התחילה להסתער בזמן האחרון על שכבה חשובה זו של הנוער במשקים ולתבוע ממנה התגייסות לעבודה בנוער ובישוּבי הערבה; התחילה, אך לא התמידה, בכל אופן רבות הוזנח בשטח זה. הופיעוּ סימנים מדאיגים של אדישות ואַפטיה לכל ענין בעל ערך תנוּעתי ומדיני כללי. נדמה לי, כי בין האמצעים המכוונים להפעלת השכבה של גומרי השירות הצבאי בשטח המקומי והתנועתי־כללי (הא בהא תליא), ‏יש לחשוב גם על ארגון ‘חוגי נוער’ מקומיים, אזוריים וארציים, במקביל ל’חטיבה' המכילה את בני הקיבוצים עד גיל ההתגייסות.

שאלת מיזוג הדורות

בקיבוץ גדול כקיבוצנוּ לא נשיג את מטרת מיזוג הדורות על־ידי זה שנאמר לכמה עשרות בנים: ‘קיבלנו אתכם לחברוּת, מעתה והלאה בעלי זכוּיות וחובות שוות אתם, לכו והתמזגוּ בקהל החברים’. אין להתעלם לא מקשרים חברתיים של חוגים שונים בקיבוּץ גדול ולא מהבדלי גיל. יש להעדיף ‘חוג נוער’ מאורגן הנפגש לעתים מזומנות ודן באופן חפשי (ללא הצבעות מחייבות) בבעיה מקומית המעסיקה את הקיבוץ, או בבעיה תנוּעתית פוליטית כללית, על קיום כמה חוגי נוער המופעלים לפי ‘היירארכיה’ חברתית מקרית, הנפגשים בכמה חדרים וּמשוחחים על אותם הנושאים שאין מקליטים אותם ל’קול אפיקים'³ .

ייתכן ואין זה מקרה שלא קם עד עתה ‘חוג הנוער’ באפיקים. מספר קטן של בני נוער אינו מאפשר הקמת חוג כזה, אוּלם כדאי לזכור כי עד ראשית השנה הקרובה 1955 יחזרוּ מן השירות הצבאי כ־15 בנים וּבנות ועם הקודמים יִוָצר הרקע המאפשר הקמת החוג ללא דיחוּי. יש חוששים כי דיונים ב’חוג נוער' סגור, כביכול, ישמשו עילה להתלקחות ‘מלחמת אבות ובנים’. אין טעות גדולה מזו. יש להעדיף כל ‘מלחמה’, כלומר, אקטיביות של נוער, הבעת דעה וכו'; וכשתהיה ‘מלחמה’, מסופקני אם תהיה דווקא בין אבות לבנים. בהרבה ענינים עקרוניים קיבוציים עומדים ‘על החומות’ דווקא ותיקים, ויש בין הצעירים המוכנים לוַתר, וכן להיפך. אם עלוּלות להיות ‘חזיתות’ בשאלה זו או אחרת – הן ודאי תהיינה ‘מעורבות’.

ההשתלבות היא אורגנית

השאלה היא איך נוכל להחדיר בהרגשת הבנים את הבטחון, כי יצליחו להשתלב בענפי המשק החקלאי והתעשייתי, בחברת הבוגרים על כל גילוּייה ועל יסודות קיוּמה כחברה. איך נוכיח להם שהאורגניזמוס הפנימי, המקיים את החברה. עדיין מתפתח ועומד בעצם התהווּתו. הרי יש הכרח אובייקטיבי בכך, שהבן יתפוס את מקומו בכל שלבי הקיבוץ. ההשתלבות היא אורגנית מפני שהבנים נעשים הגורמים, שעליהם המשק נישא, בשוּתפות עם החברים ובהבנה אתם.

הציבוּר שואל אם נכונה הגישה, להעמיד שנה שנה לפני הבנים את שאלת ההכרעה. ההצטרפות לקיבוץ צריכה להיות אורגנית ולא מכנית. הנער צריך להתחנך על אהבה לביתו הקיבוצי, עליו להיות מצוּיד במטען רעיוני שיכה את שרשיו בבית ויפרוש כנפיו על התנוּעה כוּלה. אכן, בתקוּפת המעבר חייב הקיבוּץ לעזור לנוער בפתרון הבעיות – לא להזעיף אליו פנים, אלא לקבלו באהבה. על כל חבר להבין, כי הנוער במשקנו שונה מאתנו, כי הוּא גדל בתנאים אחרים, כי חסר הוּא אותה מורשה שיש להוריו. הבעיה היא כיצד לבנות את הגשר לנוער לא על־ידי כך שנרצה שידמה אלינוּ בכל – זוהי אחת האוטופיות הגדולות. עלינוּ לבנות את הגשר על־ידי כך שהנוער, על־פי יכלתו הוּא ולפי גישתו הוּא, יעשה עם הוריו את המלאכה. נראה בנוער שותף לנוּ ואל נעמידנוּ במצב של תובע, אלא גם במצב של נתבע.

ניסינוּ, בהזדמנות זו של כניסת בנים ובנות לקיבוץ, להעלות בקצרה בעיות מספר המעסיקות את החברים ואת הבנים כאחד. ודאי, דרוּשות גם מסקנות מן הדברים, אך אותן יש לבצע הלכה למעשה. אך כל מה שנאמר וכל התלבטות שהיתה בעבר, או תהיה בעתיד – לא יכלוּ להאפיל על הרגשת הכוח נוכח גידוּלו של הקיבוץ הבא מתוכו, נוכח גידול אורגני, שרשי – המביא עמו את ברכּת ההמשך הבטוח.

שאו איפוא, כל המצטרפים היום לקיבוץ. מבניו ומחניכיו, את מיטב הברכות והאיחוּלים ליציאתכם בשם הבית המשוּתף לנוּ למלא את שליחוּתכם החלוצית.

יולי 1954

בנוער בארץ

מכתבים

המכתבים לוקטו מתוך עשרות העתקי מכתבים שנשמרו בתיקיו – מתקופת עבודתו צופים־עובדים, והובאוּ בהשמטת חזרות ודברים שאין לקורא ענין בהם.

ארגוּן ילדי עדות המזרח

מתוך רשימה שנתפרסמה ב’דף למדריך' מס' 1, עלון תנועת ‘הצופים העובדים’.

הנוער בארץ בראשית צעדיו

פורסם בשנת 1930, בשני המשכים, בכותרת ‘הנוער בארץ ישראל’, ב’על המשמר', בטאון נצ"ח, שהופיע בריגה.

עם המשמרת הצעירה

מתוך דבריו בכנס המשמרת הצעירה שנתקיים ב־11.8.45 [כפי שנרשמו בסטנוגרמה].

מכתב אל חבר המשמרת בעיר

פורסם בעתון המשמרת הצעירה ‏’אנוּ משמרת' ב־1.3.46 בכותרת ‘מכתב לחבר בעיר’, בחתימת א. נ.

כיצד הוּקם הנח"ל

פוּרסם ב’דבר' (9.12.49) בכותרת ‘שנה לנח"ל’.

מסגרת להכשרה חלוצית צבאית

מתוך תזכיר למשרד הבטחון בשם ‘הנחות להקמת מסגרת להכשרה חלוּצית צבאית’ (ארכיון נח"ל).

לבעית הנושא החלוּצי

מתוך דבריו [לפי הסטנוגרמה], במועצת הקיבוץ המאוּחד, נובמבר 1948.

מבחן החולין

מתוך דבריו בכינוס נוער במסגרת מפלגת פועלי א"י 1.7.49.

הקיבוץ המאוּחד והצבא

מתוך דבריו בועידת הקיבוץ המאוּחד ב־1949, שפּוּרסמוּ בעתון ‘אשמורת’ 23.10.49.

לקראת הקמת היאחזויות

מתוך דבריו בכנס הסגל הפּיקוּדי של נח“ל ב־8.2.51 [לפי הסטנוגרמה בארכיון נח”ל].

גדנ“ע ונח”ל

פורסם בחוברת ואח"כ גם בספרו של אליק ‘מגל וחרב’.

מכתב לשר הבטחון

נכתב עם סיום עבודתו בנח"ל.

בתנועה בגולה ובארץ

מכתבים מליטא

מתוך מכתביו מליטא בעת שליחוּתו בנוער. המכתבים הוּבאוּ בהשמטות כנ"ל.

תנועתנו בליטא ובלטביה

מתוך דברים על תנועת נצ"ח בארצות הבלטיות, שמסר ב־3.5.32 בעין־חרוד בישיבת מזכירות הקיבוץ המאוחד.

מכתב מהאניה

פורסם בעלון ‘אפיקים’.

מכתבים ממרכז אירופה

חלק ממכתביו בתקופת שליחוּתו בשנת 1936־37, שבה ריכז את הפעולה בקרב תנועת נצ“ח בגולה. מקום ישיבתו הקבוע היה בוינה. המכתבים הובאוּ בהשמטות כנ”ל.

קטעי מכתבים לבני המשפחה

קטעים שיש בהם ענין לקורא, שהומצאוּ למלבה“ד ע”י וירה שומרוני, מתוך צרור מכתבים לבני משפחתו מתקופת שליחותו במרכז אירופה.

מכתבים מאנגליה ובדרך לקונגרס הציוני

המכתבים מ־17.3 ומ־18.8.39 פורסמו בעלון ‘אפיקים’. שאר לקונגרס הציוני המכתבים וקטעי המכתבים כנ"ל.

יש לשמור על הגרעינים

מדבריו במועצת הקיבוץ המאוחד ב־22.11.29.

הנהגת ‘השומר הצעיר’ דוחקת הקץ

מתוך סקירה באסיפת הקיבוץ, בחודש מאי 1930.

מתיחת הקו בקיבוץ המאוּחד

מתוך דבריו בפגישה השניה של קיבוצי ‘השומר הצעיר’ בקיבוּץ המאוּחד, שנתקיימה בפסח תרצ“א בחצר כנרת, בה שכן קיבוּץ ‘השומר הצעיר’ מססס”ר (כעת אפיקים).

תנועת נוער מאוחדת

מדבריו בענין איחוּד הנוער, בשתי ישיבות מזכירות הקיבוץ המאוּחד עם המחלקה של נצ"ח, שנתקיימוּ בעין־חרוד ב־9 במאי וּב־1 באוגוּסט 1932.

לאיחוּד הקיבוץ ותנועות הנוער

מדבריו במועצת הקיבוץ המאוּחד שנתקיימה ביגור ב־30.6 – 5.7 בשנת 1933.

הנסיון שלא הצליח

מדבריו באסיפת הקיבוּץ אחרי המועצה הנ"ל.

קיבוצינוּ בתוך הקיבוץ המאוּחד

מאמר זה הדן בפרשת נצ"ח בתוך הקיבוץ המאוּחד נמצא בכתובים נכתב בעת שהוּתו בפאריס ומסומן בתאריך: אפריל 1939.

לאחר ועידת המפלגה ברחובות

המאמר פורסם בספּטמבר 1938 ב’על המשמר', בטאונה של נצ"ח.

פרישת סיעה ב'

מדבריו באסיפת הקיבוץ במאי 1944.

פירוק האחדות החלוצית בפולין

מתוך מאמרו ‘לגורל החלטה אחת’, פּוּרסם ב־28.12.45 בעתון המשמרת הצעירה

בחתימת א. נ.

רשימה מאוחדת לקונגרס כיצד?

מתוך מאמרו בעתון המשמרת הצעירה ‘זאת משמרת’ שנתפּרסם ב־ 17.5.46, בחתימת א.נ.

זו תעמולה וזה שכרה

כנ"ל. פורסם ב־6.11.46.

בשאלת הסמינר לשליחים

מתוך דבריו בויכוח במועצת הקיבוץ המאוחד בנען (13.1.45), שפּוּרסמוּ ב’הפועל הצעיר' ב־16.1.45.

שויון זכוּיות לחינוּך בנוער

מתוך דבריו במועצת הקיבוץ המאוּחד בחיפה ב־4.2.46. עיקר הדברים פורסמו בעלון בכותרת ‘על הצורך בהסדר’.

מכתב לשליחים

מתוך מכתב־חוזר, ששלח ב־24.3.46 לשליחים, חברי הקיבוּץ המאוּחד, בשם הועדה המרכזת של סניפי מפלגת פועלי א"י בקיבוּץ המאוּחד.

הנחות לבירור

ההנחות חוברו, כנראה, כחומר למרצים לקראת ועידת הקיבוץ המאוּחד ונמצאוּ בתיקיו.

נפלה ההכרעה

מתוך דבריו בכינוס חברי מפלגת פועלי א"י בקיבוץ המאוּחד, שנתקיים ב־2.2.51 באפיקים.

האיחוד לקראת הבאות הרצאתו בועידת היסוד של איחוד הקבוּצות והקיבוּצים ב־23.10.51.

חמישה תפקידים

המאמר בכותרת ‘עם הועידה’ פוּרסם בעלון ‘אפיקים’ ערב כינוּס הועידה השניה של האיחוד באפיקים.

בבית

למחצית היובל של הקיבוץ

המאמר – פרט לארבעת העמודים הראשונים – פוּרסם בקובץ אפיקים בכותרת ‘החברה הקיבוּצית בשעה זו’.

משהוּ על ה’סדר'

הרשימה פּוּרסמה בעלון ‘אפיקים’ ב־21.4.38.

סדר פסח תש"ה

הרשימה פוּרסמה בעלון ‘אפיקים’ בערב פסח תש"ה (28.3.45).

מדינה יהוּדית

מדבריו במפקד חברים, שנערך באפיקים עם החלטת או“ם על הקמת מדינה יהוּדית בא”י.

ושוב אנוּ חוגגים

רשימה לרגל יום העצמאוּת הששי, פּוּרסמה בעלון ‘אפיקים’ ב־5.5.54.

רוּחות בחיי קיבוּץ

הרשימה פורסמה בינואר 1945 ב’הד־התנוּעה', מס. 43־44, בטאון תנוּעת נצ"ח שהופיע בארץ.

למהות הדמוקרטיה הקיבוצית

מתוך דברי פתיחה בחוג לבעיות החברה ב־1944, שפורסמוּ בעלון ‘אפיקים’ ובקובץ אפיקים.

הפעילות בתא הקיבוצי ובתנועה

הרשימה פוּרסמה בעלון ‘אפיקים’ ב־18.6.54 בכותרת ‘לשאלת הפעילוּת הציבוּרית’.

מתפקידי ועדת החברה

מדבריו באסיפת הקיבוץ ב־1.11.52.

עם פתיחת הדיוּן בשאלות חברה

מאמרו בעלון ‘אפיקים’ ב־16.4.54.

בשולי הקטרוג על החינוך המשותף

הדברים נכתבוּ בעת שהותו בחו“ל במחנה־קיץ של נצ”ח בשנת 1937.

האם זהו הפתרון?

הרשימה פּוּרסמה בעלון ‘אפיקים’ ב־1943 וגם בקובץ אפיקים.

תעשיה בקיבוץ וחוסר עובדים, הקמת מחלקה ללבידים

לקט מדבריו בויכוח בשלוש אסיפות הקיבוץ, שהוקדשו לדיון בשאלת התעשיה, שאלה שהסעירה בשעתה את חברי אפיקים.

התקשרות עם ‘יצוּר וּפיתוּח’

מדבריו בשתי אסיפות הקיבוּץ (11.1.53–15.8.53).

סכנת העבודה השׂכירה

מדבריו [לפי הסטנוגרמה] בישיבת המרכז של האיחוּד, שנתקיימה בגוש זבולון בשנת 1953. פּוּרסמו ב’ניב־הקבוצה' כרך ה' חוברת ג'.

קבלת חברים

רשימה זו פורסמה בעלון ‘אפיקים’ ב־1954.

ברכת ההמשך

מאמרו האחרון של אליק, שפורסם בעלון ‘אפיקים’ ב־17.7.54. בתוך המאמר שילבנוּ קטע, על יסוד דבריו באסיפה לקבלת בנים לחברות בקיבוץ, שנתקיימה ב־12.6.53.