כל תנוּעה אינה בת עונשין אלא על דברים שהיה בכוחה לעשותם ולא עשתה.

ב. כצנלסון

באיחוּר רב ולאחר ניתוח קשה, שלא כל פצעיו הגלידו עד כה, קם לפני שנתים איחוּד המאוחדים בתנוּעה הקבוצתית. נוכח המאורע היחיד במינו בתולדות עמנוּ, נוכח חידוּש עצמאוּתנו והקמת המדינה העברית, לא זו בלבד שעמדנו מפולגים וחסרי־אונים מול הגל האדיר של עליית היהוּדים מכל קצוי תבל, אלא שביזבזנו שנים נוספות לאחר תקומת המדינה עד שהגענוּ למעמד האיחוּד בכנרת. לא ייפלא, שנשאנוּ את לבנו אל אותו מעמד מתוך תקוות גדולות, כי יחול עם האיחוּד מפנה מכריע בגורלה של תנוּעה בעלת עבר מפואר וזכוּיות היסטוריות כבירות, ושיחושל כאן כוח אשר יגרש את המבוכה, את אזלת היד ואת נמיכות הרוח ואשר ישוב ויוציאנו לדרך המלך של מעשים גדולים ואל נקוּדות המוקד של העם במדינתנו: בקליטה, בהתישבות, בבטחון.

הנתמלאו התקוות הללו? התוכל ועידת אפיקים להצביע על תכניות שבוצעוּ ועל מאוַיים שבאו על סיפוקם?

אין ספק, שהסוקר את תקופת שתי השנים יוכל לציין שוּרת הישגים חשוּבים והגדול שבהם יהיה אולי – בעצם העובדה, שמחננו ניצל מתבוסה מוחלטת, שארבה לו כשאש זרה אחזה את בית התנוּעה הקיבוצית ואיימה לכלות את הכל. יותר מזה: נתגלתה חיוניות מפליאה בהיערכותן המחודשת של השוּרות ללא אחוז אבידות מינימלי שהיה מחוּיב המציאוּת בעת מפולת והרס משקים.

אוּלם במעמד הר כנרת רצינו לא רק להציל את המחנה מתבוסה, אלא גם להצעידו להסתערות ולהחזיר לו את עמדות הבכורה שהיו לו בנוער, בקליטה ובהתישבות וגם את רגשי האֵמוּן שרחשוּ לו בציבוּר הפועלים ובהמוני העם. בהתאם לכך נערכה תכנית הפעוּלה ותכנית ההתגייסות, ובועידת אפיקים ייבחן הדבר מה מילאנוּ ומה לא מילאנוּ בתכנית שנערכה.

במסגרת הרשימה הזאת אנסה לחשׂוף כמה מנקודות התורפה של תנוּעתנו הנראות לי כאבני נגף ראשיות בדרך ההסתערות המבוקשת.

נציין קודם כל את המבוכה הרעיונית ואת בלבול המושגים שירדו לעולמנו עם הויכוּח על העבודה השכירה שנהפך למעשה לויכוח על מהוּתו של הקיבוץ, על יסודותיו ועל דרכו במדינה. ויכוּח זה עלוּל, חס וחלילה, לתפוס בתנוּעתנוּ אותו מקום פטלי שהיה לויכוּח הפוליטי בקיבוּץ המאוּחד ואשר תוצאותיו הראשונות חלו זמן רב לפני הפילוג: שיתוּק הפעוּלה הקונסטרוקטיבית היוצרת, צמצום היכולת הכיבוּשית והתנוּפה החלוצית בנוער ובעליה. ויכוּח זה חייב למצוא את הכרעתו בועידת אפיקים, אם חפצי־חיים אנוּ, והצעות המרכז הן מינימליות והן חייבות לאחד וללכד את כל חלקי התנוּעה ברצון כן לבצען עד הועידה הבאה.

תורה כוזבת בעקבות עבודה שכירה    🔗

כל נסיון להחדיר לתנוּעה את המחשבה, כי העבודה השכירה מוכרחה להיות תופעה קבועה לשם קיום מצוַת היִצוּר – יביא עמו בהכרח שינוּיים מרחיקי־לכת (שניצניו הראשונים כבר נראים בתוכנו) והעתידים בסופו של דבר ‘להפוך את הקערה על פיה’ ולחסל את המסגרת הקיבוצית מבפנים. הדברים לא בשמים הם ולא בגדר מגידי־עתידות ורואי־שחורות. הם פועלים אף כיום. אם עתידו של האיחוּד בגידול ובהשפעה חינוכית על הנוער – הרי אין קיבוץ הבנוּי על עבודה שכירה יכול לקסום לנוער, כי הוּא אינו יכול להסביר את ערכיו על יסוד סתירות פנימיות, מהותיות; אם האיחוד עורך תכנית קליטה להמוני יהודים במדינה הצריכים לעבור מן העיר לכפר – עלולה התכנית להישאר על גבי הנייר, משוּם שהפתרון ה’נוח' של עבודה שכירה למצוקת חוסר הידים העובדות במשק, עושה למיותר את מאמץ הקליטה הקשה של המשפּחות המטופלות; אם האיחוּד מדבר על העלאת פריון העבודה – אין העבודה השכירה מסייעת לעליה זו. ולא זו בלבד: העבודה השכירה בממדים רציניים מעלה תורה חדשה וכוזבת האומרת, כי אין קיום כלכלי בלעדיה למשק ולקיום ענפיו; אם האיחוּד רואה את תקוַת עתידו בבניו – אין העבודה השכירה יכולה לסייע לחיזוק הקשר האידיאי בין הבן ובין ביתו הקיבוצי. באחת – דרך בנין משקינוּ בהכרח שתהפוך אותנוּ לתנוּעה ‘משקיסטית’ קצוּצת־חזון, אשר תשמור, אולי, על מלוא היצור במשקים הקיימים, אך תקפח בהכרח כל תנופה חלוצית וכושר התישבותי בשטחים חדשים. גם לנסיון של הקמת חוות בניהול אדמיניסטרטיבי של חברינו יש ערך רק אם מכינים ואם מחנכים לקראתן גוּפים חלוּציים להתישבות קבע.

קליטה מול העסקת שכירים    🔗

כנגד זה יש שמביאים את המספר של אלפיים פועלים שכירים באיחוד, שבעזרתם קיימנוּ את מצוַת יצור המזון ותרמנו את תרומתנו לבעיה הגדולה של התעסוקה. האומנם היתה זאת הדרך היחידה לביטוי נאמנותנוּ הבלתי־מסוּיגת למדינה ולצרכיה? אני כופר בכך. נפתח נא את ספר הפרוטוקולים של ועידת האיחוּד ונמצא בו, כי ערכנו תכנית קליטה של 12 אלף נפש לשנה על־ידי הכפלת מספר חברות הנוער העולה, מספר גרעיני הכשרה של תנוּעות הנוער, נח"ל וקליטת עולים מן הישוב החדש. ולביצוע התכנית החלטנוּ על משטר־קליטה מחייב ועל מכסת גיוס של 6% מכל ישוב.

אילו נשארנו נאמנים להחלטות הועידה לפני שנתיִם ואילוּ היינוּ פועלים לפיהן – האם יש ספק בכך, שתרומתנו למדינה, למצוַת היִצור, לריבוּי ישוּבי ספר, לבטחון, לחינוך‏ ילדים ונוער, לקליטה ממשית ומשרישה – היתה יכולה להיות גדולה פי כמה מאשר תעסוקת אלפיים שכירים בלבד? ומדוּע לא פעלנוּ על־פי התכנית שקבענוּ לעצמנוּ?

נחשוף גם את יתר נקוּדות התורפה שלנוּ: בועידת היסוד דיברנו על גישה של שעת־חירום, על משטר־קליטה מחייב, על התגייסות רבתי לחינוך מילואים לקראת הקבוצה בתוך הנוער העולה, בקרב הנוער החלוצי, בין העולים במעברות, בגדנ“ע ובנח”ל ועל מרוּת בביצוּע – וכל זה לא כדי להחזיק מעמד על־ידי הפנָיַת מיטב הנוער החלוצי להשלמת ישובים צעירים קיימים בלבד, אלא גם כדי שנשוב ונופיע כגורם רציני בבנין הארץ ובהתישבות החדשה.

רבבות נוער ככוחות מילויים    🔗

למעשה לא הצלחנו להחדיר אל שוּרותינוּ את החרדה לעצם קיומה של התנוּעה בלי התחדשות חלוצית: לא הבינונוּ כי שוּם פרט, ומכל שכן תנוּעה, אינו יכול לחיות ולהתקיים בזכות העבר בלבד. אם חדלה התנוּעה למלא את היעוד, שלשמה נוצרה, מתאכזרת אליה ההיסטוריה ואינה זוכרת לה חסד נעוריה; הגישה של שעת חירום חייבה לראות את ענין הקיבוץ כנתון להכרעה, בחינת ‘להיות או לחדול’, במשך תקופה לא ארוכה של 5–10 שנים על רקע ההכרח בעליית היהוּדים ובהתישבות מהירה של חלקי הארץ השוממים; הרבינו לדבר על מעמדו של הקיבוץ במדינה, אך את הדבר הגדול והמרכזי שהמדינה מסרה לתנוּעה הקבוצתית באמצעות חוק שירות הבטחון, את רבבות הנערים והנערות במסגרת הגדנ“ע והנח”ל, לא ידענו לכלכל בדאגת אב לבנו ולהפוך אותו למעיין לא אכזב של כוחות מילוּאים, רעננים וגדולים, לדרכנו, עד שבאו מקטרגים שונים המחפּשים שעת כושר לצמצם את הנח“ל עד ‘חיסולו ההדרגתי’, למרות העובדה המזדקרת לכל, כי אפילוּ בצמצוּמו מהווה הנח”ל משענת עיקרית לעצם קיוּמה של התישבות הספר, ובלעדיו צפוּיה מפולת ודאית.

הרבינו לדבר על קליטה, אך את משטר־הקליטה המחייב, שהמכסימליסטים דיברו עליו כעל צורך המדינה כולה, לא ניסינוּ להגשים אף בתנוּעתנוּ אנוּ, וכאן הסיבה העיקרית לסיכוּמים העגומים בשטח זה, בצד חוסר הצלחתנו בבנין שיכונים למטרה זו.

העמדנוּ בועידת היסוד את הגיוס התנוּעתי על מינימום של 6 אחוזים בניגוּד לחשבון הצרכים שחייבו 8 ואף 10 אחוזים, – אך למעשה, הממוצע בביצוּע אינו עולה על 3 אחוזים, והעיקר, שבתוך אחוז זעום זה קיימת דיספּרופּורציה משוועת בין מספר המגויסים לתפקידים משקיים וארגוּניים שהוּא רב לעומת המספר הקטן והמצומצם של המגויסים לשטחי חינוך והדרכה המביאים בעקבותיהם מילוּאים לקיבוץ.

תנוּעה היא מטרה, אך תנוּעה פירוּשה גם ארגון, מכשיר לביצוּע. איך קיימנוּ את התנוּעה במשך שתי השנים נוכח התפקידים שסומנו בועידת היסוד? – נודה ולא נבוש: קיימנוּ אותה על יסודות פדרטיביים, וזו חולשתה העיקרית עד היום הזה. מבחינה פסיכולוגית אפשר להבין את כל צעדי הזהירות וההימנעות מהכרעה שהיו אָפייניים לתנוּעה בשתי שנים אלה. ברם, התוצאות לקיוּם פדרטיבי של תנוּעה בתקופה כזאת לא איחרוּ לבוא והן קבעו את חולשתנו בגיוס כבקליטה, במעמדנו בנוער כבאופן הטיפול בנגע העבודה השכירה, בעניני חברה וחינוך כבלבטי הקמת החטיבה.

המסתבר מכל האמור לעיל, כי ועידת אפיקים צריכה להיות ועידה של קינות? – לא ולא!

אין תחליף לקיבוץ    🔗

לאָשרנו, המצב האובייקטיבי בארץ מבליט יום יום את ההכרח בפרישת הכנפים של התנוּעה הקבוצתית. עדיין לא קם במדינת ישראל תחליף אשר ישוה לכוחו הפוטנציאלי של הקיבוץ בישוּב הספר, ביִצור ופיתוּח, בקליטה שרשית, בחינוך ילדי עולים ונוער. המתיחות המתמדת בגבוּלות, העתידה להיות, כנראה, מנת חלקנו שנים רבות, מאירה באור חדש את האמת הישנה, כי גם במציאותה של המדינה לא יושג הבטחון, אלא על־ידי התישבות צפוּפה, והכוח הבטחוני של הקיבוץ בספר עולה על הכוח בכל צורת התישבות אחרת. כאן החזית העיקרית של הקיבוץ ולמענה – הדאגה למילואים.

ועידת אפיקים חייבת לחשוף, תוך ראיה בהירה ואכזרית, את נקוּדות התורפה של תנוּעתנו לא כדי לשקוע בזרועות היאוש, אלא כדי לפנות מוקשים רציניים המונחים בדרכה של התנוּעה להתקדמות ולהתחדשוּת.

ועידת אפיקים צריכה בראש וראשונה להחזיר לאיש הקיבוץ והקבוצה את האמונה בערכו ובדרך חייו. ככל שלא נהיה קשורים באלפי עבותות אל העולם הסובב אותנו – בלי שמירה קפדנית על יעוּדו של הקיבוץ ועל חזונו הציוני־סוציאליסטי המלא, לא תהיה לנוּ תקומה. יש לשוב ולזקוף את קומתו הרוחנית של חבר הקיבוץ, להחדיר בו גאוה על מפעלו, ולא לשם טיפוח כיתתיות והתנשאות על אחרים, אלא כדי לטפח את הכוח, בעזרתו יוכל לשרת את צרכי העם והמדינה. האמונה לאיש הקיבוץ – כמחלפות לראש שמשון. זהו תפקידו של הבירור הרעיוני.

שנית, חייבת הועידה לראות לנגד עיניה לא את הקיים בלבד הטעון סיוע והשלמה, אלא גם את העמדות החדשות שעלינוּ לכבוֹש בערבה ובחבל סדום, בחופי ים סוף ובגליל המערבי. לאורך ימים לא נוכל לפרנס את רוּחו של הנוער במצוות ההשלָמות של הקיים בלבד. זהוּ צורך דחוף של המדינה וזהו סם־החיים של תנוּעתנו.

כל בדק הבית הפנימי שבדעתנו לערוך, במעבר מחודש אל יסוד העבודה העצמית ובהסדרת בעיות החברה והחינוך – ערכו רב מאוד לעצם חייהם התקינים של כל קיבוּץ וקבוצה, אך ערכו גדול עוד יותר למאמץ הקולקטיבי של החזרת היכולת החינוכית הכובשת לתנוּעה כולה.

שלישית, הועידה חייבת להשמיע את דברה באזני הציבוּריות הפועלית ובאזני מפלגתה הראשית על הגברת האחריות ההדדית בינינו לעידוד הכוחות החלוציים במדינה, לעידוד ההתישבות הקיבוצית, לבנין שיכון לעוברים מן העיר לכפר, לשמירה נאמנה על היסוד החלוצי בצה“ל ולהגברת כוחות של הנח”ל בתוכו.

רביעית, הועידה צריכה להתוות את קוי הפעולה לשתי השנים הקרובות מתוך שימת הדגש המרכזי בכל אותם השטחים שיש בהם חינוך והדרכה לכוח האדם העשוּי להצטרף אל מפעלנוּ הצטרפות של ממש.

חמישית, הועידה צריכה לצקת יסודות ארגוניים מוצקים לתנוּעה שתהא מושתתת על סמכות של הכרעה ומרות בביצוּע.

למי צילצלו הפּעמונים?    🔗

עשרות בשנים התברכנו בתכונה יקרת־ערך שנקראה בשמות שונים: אי־שקט פנימי, אי־השלמה ואי־הסתפקות בקיים. תכוּנה זו עמדה לנוּ בשעות מצוקה ודכדוך הנפש.

זכינו לתקופה של הגשמת החלומות הנועזים ביותר שחלמנו: לעינינוּ התרחשו עלילות גדולות ונצורות; הייתכן שהמחנה שהיה בין מבשרי הגאולה ובין מביאיה יאחזנו שיתוק דווקא בשעה הגדולה? – למי איפוא צילצלו הפעמונים? –

אמר פעם ברל: בכל ילד יהודי יש לנוּ תקוה למשיח, ולעינינוּ התקבץ כאן עם גדול ורב, על רבבות ילדיו, ולעינינו שוחררה אדמת ישראל מדן ועד אילת, האם לא נדע להניף את פטיש הקיבוץ על סדן היצירה העצום שזומן לנוּ? – עוד טמונים במחננו כוחות טמירים וגדולים; ואם הקו יהיה נטוי לקראת החזון ואם נבהיר לעצמנו הדרך בה נלך ואם נחשל היטב את כלי הביצוע – עתידים הם לבוא על גילוּים המלא.

1953