למקרא רשימותיה של ח. על החינוּך המשוּתף¹ התעורר גם בי הרצון להגיב ולומר משהו בשוּלי הדברים הנדונים, ואפילוּ איני מזוּין כל צרכי בידיעת תורות החינוּך.

ח. ניסתה לערער על אחד מערכי התנוּעה הקיבוצית והציגה את השאלה לפני עצמה ולפני כוּלנוּ: החינוּך המשוּתף האם הוּא פּוֹעל־יוצא הכרחי מחיי השיתוּף? את התשוּבה לשאלה זו עלינוּ לחפּשׂ לא בתקנות ולא בסעיפים מנוּסחים, אלא בעצם מטרת חיינו הקיבוּציים, וממנה עלינוּ להסיק גם על החינוּך המשוּתף. אנוּ דור ראשון למהפּכה חברתית ואישית זו, ששמה – קיבוּץ, ושאלת־גורל היא לנוּ, אם הדור הצעיר שנולד וגדל בקיבוּץ, ימשיך במפעל אבותיו, אף כי חסרים לו כמה תנאים אוֹבּייקטיביים, אשר הולידוּ את גורמי המהפּכה בנוּ. לא נכונה הדעה הרוֹוחת ש’מלחמת אבות וּבנים' היא תופעה החוֹזרת ונשנית בכל דור ודור. אין מרד הבנים באבות בא לעולם אלא אם בשלוּ במעמקי האוּמה תנאים כלכליים, חברתיים ותרבוּתיים המחייבים שינוּיים רציניים למען ההתקדמוּת.

במאה ה־18 וה־19 היו דורות בעם ישראל שלא מרדוּ כלל בדרכי אבותיהם. טבעי הוּא שהדור הצעיר בעם, אשר כוחו אתו, נוטל עליו את התפקיד לעקור דרכי אבות, על כל הצער והיסוּרים הכרוּכים בדבר, למען החדש, הגואל. במידה שעיננוּ יכולה לחדור ולראות את העתיד, איננוּ רואים כיום סיבות מכריעות שתדחפנה את הדור השני או השלישי בתנוּעה הקיבוּצית לערער את יסוֹדוֹת החיים הקיבוּציים אשר הניח הדור הראשון. לפי הכרתנוּ כלוּלים בצוּרת החיים הקיבוּצית־פּועלית, מיטב השאיפות והמַאוַיים, שעליהם חירפוּ נפשם בחירי הדורות בתולדות האנוֹשוּת. ואם הדור הבא אחרינוּ לא יסלף מוּשׂגיו, ואם חוּשיו לא יקהוּ להבחין בין טוב לרע, בין יושר לרֶשע ובין אנוֹכיוּת לעזרה הדדית – בודאי שיוסיף נדבּכים חדשים על בנין החברה החדשה שהקימוֹנוּ, ולא יקעקע את יסודותיו. אוּלם אסוּר לנוּ להסתפּק באמוּנה זו בלבד, מתוך הנחה שמאליו מוּבטחים לנוּ רציפוּת מפעלנוּ והמשכוֹ בידי הדוֹר הבא. כמו שבתהליך יצירת החברה הקיבוּצית על ידינוּ, נתוּנים אנוּ בהיאָבקוּת מַתמדת בין כוחות הנסיגה שבתוכנוּ המושכים אותנוּ לאחוֹר, ובין מתיחוּת רצוננוּ ומגמתנוּ לשלמוּת קיבוּצית – כך מחייבת אותנוּ הדאגה להמשך מפעלנו ליצור ערוּבוֹת ממשיות עוד בימינוּ, להבטיחוֹ מסכּנות של סילוּף. החינוּך המשוּתף של ילדינוּ הוּא אחת הערוּבוֹת העיקריות לכך, שמפעלנוּ הקיבוּצי לא יהיה חזיוֹן בן־חלוֹף, אשר צף ועלה על גל קוֹניוּנקטוּרה מסוּימת, ונמחה מעל פּני האדמה עם מַשב רוחות חדשים. הטעוּת היסודית בהרהוּריה של ח. אינה מוּנחת בנסיונה למנות את הליקוּיים במוסדות הילדים – (דבר שיש לעשותו מתוך כוונות של שיפּוּר), כי אם בעצם המחשבה, כי ייתכן להשאיר סדר־חיים קיבוּצי ומאמצי בנין חברה קיבוּצית, תוך עקירת עקרוֹן החינוּך המשוּתף.

כלוּם מקרה הוּא הדבר, שסדר החיים הקיבוּצי גרר מאָז ‏ ימיה הראשונים של הקבוּצה באופן אוֹרגני, ללא החלטה דוֹגמטית קודמת, טיפּוּל וחינוך משוּתף? כלוּם מקרה הוּא, שחברה המיוּסדת על ביטוּל הקנין הפּרטי, על עזרה הדדית ועל יחסי אדם חדשים, – תפסה חיש מהר עמדה אחרת למעמדה של החבֵרה בקרבה ולדרכי חינוּך הילד? לא זו בלבד שאין כאן מקריוּת, אלא שכל הבנין הקיבוּצי כמשטר חיים, אשר פניו אל העתיד והמבשׂר את הבאוֹת, היה רעוּע מלכתחילה והיה צוֹפן אפשרוּיות ל’הפיכת הקערה', אילוּ היתה חסרה בו אבן יסוֹד זו ששמה: חינוּך משוּתף.

בטוח אני, שלמרבית נקוּדות הקטרוּג (אגב, אין הן חדשות כלל בתנוּעה הקיבוּצית), אשר ציינה ח. ניתנוּ ועתידות להינתן תשוּבות מַספּיקוֹת מצד עובדי החינוּך המשוּתף בתנוּעה הקיבוּצית, מתוך נסיונם הרב והמאַלף. אך קשה להשתחרר מן המחשבה ששרשי הקטרוּג נמצאים לאו דווקא בליקוּיי החינוּך המשוּתף, אלא בכל אותה מסכת החיים הקיבוּצית כוּלה התובעת מן האָדם מתיחוּת אישית לאורך ימים בכל שטחי חייו. כמו לכל תנוּעה חברתית מהפּכנית אמיתית הבאה לשנות סדרי בראשית, אורבת גם לנוּ הסכּנה של קוֹצר־רוּח באנשים, שהתיצבוּ בתפקידי ההגשמה ושל התפּרקוּת אטית ממעמסת הערכים, אשר בהם יצאנוּ לדרך הארוּכה. הכרת הדרך הארוּכה על כל קשייה וההצטיידוּת בנשימה ארוּכה כדי לילך בה צריכה, בדרך כלל, להיות אחת מאבני היסוד בחינוּכנוּ העצמי והתנוּעתי – אם אין רצוננוּ להיות משיחי־שקר המבהיקים באופק לרגע היסטורי וצוללים מיד בתהום הנשיה.

ראשיתה של הדרך עוד בגולה, כשהתיצב הצעיר היהוּדי לפני ההכרח לקבוע את דרך חייו כפועל המתעתד לעלות לארץ־ישראל. מה רבים מבני־הנעוּרים אשר מפרפּרים היוּ עוד בתחנה ראשונה זו, ששמה המעבר לעבודה גוּפנית, פּרפּוּרי־יסוּרים רבים בין הצו ההכּרתי הבּרוּר (או הכרח המצב החמרי), לבין אלף בלמים ממינים שונים, אשר כוּלם כאחד אָמרוּ: חסר הכוח לגשר על התהום שבין ההלכה ובין המעשה. לאחר שהצעיר כובש את עצמו וגובר על מעצוריו, משהוּא יוצא לדרך זו ומגיע לתחנה הראשונה – אל הארץ – מתברר מיד כי גם כאן עוד נכוֹנוּ לו מבחנים. כי עדיין רחוק הוּא מן ‘המנוּחה והנחלה’, וכי הכרעות רבות מצפּות לו כאן: עצם ההחלטה הפנימית להצטרף לחיי קיבוּץ, ההסתגלוּת לעבודה בתנאי הארץ, חבלי רכישת לשון הארץ, התאמה לחברה ולסדרי־חברה העומדים בניגוּד בולט להרגלי חייו הקודמים וכו'. אך חשוּבה ביותר בכל אלה היא העוּבדה, כי גם לאחר שהאָדם שלנוּ עבר את כל התחנות הללוּ, אינה פּוֹסקת אף רגע היאָבקוּת הפּרט עם עצמו והיאָבקוּת הכלל עם הפּרט על שמירת דמוּתה של החברה החדשה. לוּ צירפנוּ אחד לאחד את כל אותם הענינים הקטנים (מתוך הפּרוטוקולים של שיחות הקיבוּץ), בהן באָה לידי גילוּי נטיית הפּרט לנסיגה – ואפילוּ לא הגיע לידי מסקנה של עזיבת המסגרת – היתה מתגלה לעינינוּ תמוּנה עשירת־גוונים של היאָבקוּת קשה וּמַתמדת מצד החברה – אם לא נצרף הנה את המקרים, שהחברה עצמה עלוּלה להיות נתוּנה במורד – על שלמוּת צרוּפה, על טוֹהר רעיונותיה, על נאמנוּת למטרה הסופית. לעתים רחוקות משׂיג החבר בהכּרה, שרגעי חוּלשתו (ולמי מאתנוּ אין רגעים כאלה?), המעוררים בו את היצרים, שהקיבוּץ קידש עליהם מלחמה, מתיצבים בסתירה לדרך כולה ולא לפרט אחד שבה. הנה ח. בטוחה ומאמינה שהוצאת אבן יקרה זו, ששמה חינוּך משוּתף, מתוך הבנין הקיבוּצי לא יזעזע את יסודותיו ולא יסכן את כושר עמידתו. אך כלוּם אין היא תופסת, כי בכוח אותו הגיון ובאותן דרכי אוֹריינטציה יבוא מחר חבר אחר ויאמר לעקור עקרון יסודי נוסף של החברה הקיבוּצית, וגם הוּא יבטיח לנוּ, שמעשה זה אינו מתנקש ביסודות הקיבוּץ, באשר ‘העקרון הזה איננוּ פּוֹעל־יוֹצא הכרחי של חיינו המשוּתפים’.

כלום לא נעשוּ נסיונות כאלה בעבר? כל ויתוּר עקרוני בשטח אחד בהכרח שיגרור שוּרת ויתוּרים לאורך כל החזית. התרפּוּת מתח־החיים או ה’עייפוּת' הנוטה לוַתר על עקרון מסוּים – למראה קשיים בדרך ההגשמה – בהכרח שתגרור הפחתת מאמצים לקיוּם שאר עקרונות חיינוּ ולשמירה עליהם. אם לא נשיג בהכרתנוּ את חוּקיוּת בלתי־כתוּבה זו של חיינוּ הקיבוּציים יועמד בספק ערכּוֹ המַתמיד והמַהפּכני של כל מפעלנוּ. אַל נשכח, כי גם כאשר איננוּ מכריזים על התפּרקוּת מעקרונות – מלאים חיינוּ יום־יום סטיות קלות וחמוּרות מאותן הדברות החקוּקות על לוּחות הבּרית הקיבוּציים. מבחינה זו ייאָמר לשבחה של ח., שהביאה את ספקוֹתיה אל בימת משפּט הציבוּר, במקום שלדאבוֹננו מרוּבות הדוּגמאות, כשחברים מתחילים למעשה להתנהג בניגוּד לעקרון מסוּים, בטרם הסתלקה ממנוּ החברה כוּלה.

אם בדברים אלה לא הכנסתי את ראשי לשאלות החינוּך הקוֹנקרטיות, באשר מאמין אנוכי שרשימות ח. חורגות ממסגרת הדיוּן על ליקוּיים בחינוּך המשוּתף, והשארתי את התשוּבה עליהן לעובדי החינוּך – קשה לעבור בשתיקה על החד־צדדיוּת הבולטת מאוד ברוּח דבריה של ח. מפליא פּשוּט כוחה של השכחה המשתלטת עלינוּ. מספּיקות שנים מועטות של חיי קיבוּץ, כדי למחות מזכרוננוּ את פּרצוּפו האמיתי של אותו הווי חיים בעל־ביתי, שהתקוֹממנוּ לו בעבר. וכך מונה ח. את מגרעות החינוּך המשוּתף, כשנגד עיניה מרחפת איזו דמוּת אידיאלית ושלמוּת חינוּכית ונפשית של ילד המתחנך בבית פּרטי של אבא־אמא.

בפרק האחרון של דבריה כשח. הרגישה שהגדישה את הסאָה היא מציגה את השאלה היסודית: אוּלי בכל זאת מרוּבה החיוּב בחינוּך המשוּתף שכדאי בגללו להשלים גם עם השלילה? אך גם בזאת היא מפקפּקת, באשר אינה רוצה ‘להתחייב בנפשו של הדור לשם הגשמת דבר, שאין היא רואה בו עקרוֹן חיינוּ השיתוּפיים’. זה שנים אחדות נשמעות תלוּנות בעל־פּה ובכתב – על תוצאות החינוּך המשוּתף, האשמות כבדות ניתכות על ראש הדור הצעיר הגדל בתנוּעה. אני כופר בעצם ההנחה שהחינוּך המשוּתף כבר ניתן כיום לסיכּוּם לשם בדיקת תוצאותיו. על יסוד מה? האם ניתנה כבר לדור הצעיר האפשרוּת לעמוד במבחן – ולא עמד בו? מנַין הפּזיזוּת לחרוץ משפּט על נטע רך בחברתנו הזקוּק ככל שאר יסודותינוּ (עזרה הדדית, שויון, הסתלקוּת מקנין פּרטי וכו'), לצמיחה ולטיפּוּח בידים נאמנות וחרוּצות, השואבות ממעיין האידיאה הגדולה. כלוּם מוּצדקת המסקנה, שילדינוּ לא יעמדוּ במבחן השיתוּפיוּת כיוָן ששגוּרה עתה בפיהם המלה ‘שלי’? לדעתי, משגה כבד בידי שוֹללי החינוּך המשותף להתבסס על תופעה זו, באשר מקורה גם בתכונות הנמסרות בירושה (ואין להתעלם שהצורך בקנין פרטי טבוע באדם של תקוּפתנוּ כ’טבע שני') וגם במוּשׂגיה וּבהתנהגוּתה של חברת הבוגרים. אך עדיין אינני מוכן להסיק מכאן את המסקנה החותכת שתופעה זו, על הקו השלילי שבה, שדווקא היא תקבע את דמוּתו ואָפיוֹ של הדור הצעיר – ולא אותו היש הגדול של חינוּך דור צעיר על רקע של מפעל קיבוּצי ובמסגרתוֹ, דור מוּשרש בעבודה ובטבע סביבתו, דור שהשיתוּף סם חיים הוּא לו ועצם החיים. מנין ועל יסוד מה האמוּנה בנצחון הטפל על העיקר? החינוּך הוּא תהליך ממוּשך של פּעוּלות או הפעלות, שתכליתו טשטוּשם (אם לא עקירתם) של קוי אופי שליליים והבלטת קוי אופי חיוּביים הטבוּעים באדם. האין ביכולת חברתנוּ, המהווה את הקרקע הדשן לגידוּל הדור הצעיר, להפעיל ולהבליט יותר את קוי האופי החיוּביים? בדרך כלל נדמה שהויכוּח מתנהל לא לפי הכתובת הנכונה: את ההאשמות הניתכות על ילדינוּ על־ידי הבוגרים יש להחזירן – רוּבן ככוּלן –לחברת הבוגרים, באשר ממנה בא המופת הרע, כמו שממנה נמסרים לילדינוּ גם יסודותיהם החיוּביים של חיינוּ. לא ייתכן כלל לשמור את חברות הילדים מליקוּיים רציניים, אם חברת הבוגרים תהיה מלאה פּגימות רציניות של חוסר שויון, של זלזוּל או של פגיעה בכבוד חבר, של חוסר תשוּמת־לב לאוֹרח, של אנוֹכיוּת – כל אותן ‘המעלוֹת’, אשר בגלל קוצר ראיה או בשל רצון להסתָרת מוּמים, רוצים לתלותן דוקא בקוֹלר עקרון החינוּך המשוּתף. תמימוּת היא לחשוב שהלינה בחדר ההורים, השמירה מ’קוֹלקטיביוּת יתירה' וקביעת המשפּחה כמקור ההשפּעה ה’מכרעת' על חינוּך הילדים, עלוּלה ליצור את קיר המגן שבעדו לא תחדורנה ההשפּעות המזיקות הללוּ, אם הן חיות וקיימות בחברה סביבנוּ. ואם כך הדבר, הרי ניתנת לנוּ הוכחה נוספת למחשבה, כמה אחוּזים, דבוּקים וּשלוּבים מאמצינו לחינוּך הדור הצעיר ברוחנוּ, בהיאבקוּתנוּ המַתמדת על הדמוּת המוּסרית־קיבוּצית של חברתנוּ הבוגרת. זוהי נקוּדת־המוֹצא לדיוּן והיא בלבד עלוּלה להתווֹת לנוּ דרך־אמת.

אין הדבר מוּצדק לא מן הצד העוּבדתי ולא מבחינת ההישׂגים, שנגיב על כל קושי שניתקל בו בהגשמת אחד מעקרונותינוּ, בסקפּטיציזם ובויתוּר על העיקרון עצמו. לא מקרה הוּא, שח. אינה יכולה להיות ‘עקבית’ ולהציע בסיוּם דבריה הצעות חדשות על יסוד התנגדוּת לחינוּך משוּתף והיא מסתפּקת בשוּרת תיקוּנים (עוּבדות קבוּעות וכו'), אשר בוַדאי לא ירבוּ החוֹלקים עליהם. מסקנה עקבית מהנחתה המוּטעית בשטח זה היתה מביאה אותה במוּקדם או במאוּחר לערעוּר הבנין הקיבוּצי עצמו, ולכך לא התכוונה ח. ברשימותיה.

לבסוף הריני מצטרף לדעת המערכת, שלא נענתה לחברים שסברוּ, שיש לגנוז את רשימותיה של ח., משום ש’הן יוצאות דופן'. אסוּר לנוּ לעלות על דרך זו. שטחים רבים מוּזנחים בחיינוּ, והגבה חברית וּבירוּר קוֹלקטיבי בזמן הנכון עשוּיים למנוע תוצאות בלתי־רצוּיות.

כל העוקב אחרי הנכתב והנאמר בכינוּסים שונים בשאלה זו יודע, שענין החינוּך המשוּתף הוּא אחת השאלות העדינות והמוּרכבות ביותר בתנוּעה הקיבוּצית. אוּלי משום שדרוּשה כאן התגבּרוּת על מסורת ועל הרגלי דורות יותר מאשר בשטחים אחרים בחיינוּ. עלינוּ לצאת כמנצחים גם בשטח זה, כמו בשטחים אחרים (עבודה, משק), שבהם הראינוּ את היכולת הרבה הגנוּזה בחיי שיתוּף. אך תנאי קודם לכך: ראיית הדברים מתוך אָפקי תנוּעה בהירים, מתוך השקעה מתמדת של כוחות תרבוּת, מדע, חינוּך. בטוּח אני, שיבוא יום וייפּסק הויכוּח התפל על ‘קיפּוּח’ השפּעת ההורים על ילדיהם בצוּרת החינוּך המשוּתף. קיפּוּח כזה אינו קיים במציאוּת, כשם שאין סתירה במַהוּת הדברים בין חינוּך קוֹלקטיבי של חברות ילדים, וּבין השפּעה חיוּבית מעשירה העשוּיה לבוא מצד ההורים. הקיבוּץ חייב לחתור למזיגת שני הגורמים (בעצם שלושה, גם חברת הבוגרים) ולהשלמתם ההדדית. רק כשיעמדוּ כל הגורמים הללוּ על רמה מוּסרית־תרבוּתית נאוֹתה, יהיה חינוּכנוּ יעיל ויתן את פּריו הרצוּי. בנפוֹל גורם אחד – יורד גם ערכּם של שאר הערכים. גם מחוּצה לנוּ, גם על הילד הנתוּן לחינוּך אינדיבידוּאַלי, כביכול, ולהשפּעה ‘מכרעת’ של בית הוריו, מַשפּיעים גורמים רבים: הסביבה הסוציאלית, הרחוב, בית־הספר, תנוּעת הנוער. ‏אך במקום ששם גורמים אלה נלחמים זה בזה, ניתנת לקיבוּץ אפשרוּת (לצערנוּ עדיין לא ניצלנוּה במלואה, ומכאן – הסיבוכים) להביא לידי הרמוֹניה מַכּסימַלית את שלושת הגורמים שצוּינוּ לעיל. בכיווּן זה בלבד צריכים להיות דרוּכים מאמצינוּ.

1937

– – – אתמול כשהחבריה היתה בטיול התאמצתי וסיימתי את הרשימה ל’אפיקים' בשם: ‘בשולי הקטרוג על החינוך המשותף’. אני מתבייש בפני עצמי, כשאני נזכר כמה שעות גזלה ממני הרשימה הזאת. הדבר מיאש ממש, כל ביטוּי ומשפט לא כתבתי אלא חצבתי מקרבי ממש. חש אני אחריות מופרזת כלפי האות הכתוּבה. מחשבות באות, אך עד שהן מסתדרות ולובשות צורה של משפט עובר זמן רב. נראה שלא נולדתי להיות עתונאי, שדרכו לרקוח כל בוקר מרקחת עתונאית. ואולי באים הקשיים ממיעוט כתיבה. אָפייני הדבר, שמחציתה השניה של הרשימה כתבתי ביתר קלות, ובכל זאת נדמה לי שהיא טובה מן המחצית הראשונה. בסך הכל יצא לא זה שרציתי, כלומר, לא כל מה שרציתי ולא באותה השלמוּת שרציתי.

שמואל תובע את הגדלת השפעתה של המשפּחה בחינוך הילד, בדרך של ביטול הלינה המשוּתפת¹. אין בזה משוּם חידוּש, הרי לינה פרטית קיימת בכמה משקים. החידוּש הוּא בהנמקה, שבתקופה מסוּימת, בהיות הקיבוּץ קטן במספרו, הוא מילא לגבי הילד את תפקיד המשפּחה, ואז מוצדקת היתה הלינה המשוּתפת; ואילוּ עם גידוּלו של הקיבוּץ, אין תפקיד זה יכול עוד להתמלא על ידיו, לפיכך בא תורה של המשפּחה.

בעית הגידול של החברה הקיבוצית היא בעיה נכבדה כשלעצמה, הנוגעת בכל שטחי החיים. אוּלם רחוק אני לקבל את ה’רמז' לפתרון של ש. על יחידות המונות אלפי אנשים, שלא יוגדרו יותר כקיבוצים ושיהיוּ מושתתים על יסודות אחרים. את בעיות הגידול יש לראות מתוך בחינת היסודות הקיבוציים דווקא. אין זה מעניני לדון על כך בתחומי רשימה זו. כאן עלי רק לציין, שאינני רואה הצדקה לקשר הישיר, שקבע ש., בין שאלת הלינה המשותפת לבין גידולו של הקיבוץ. אילוּ היה קיים הקשר הזה, איך נסביר את העוּבדה, שדווקא בקבוּצות קטנות אחדות טוּפח הנוהג של הלינה במשפּחה, ואילוּ בקיבוצים גדולים הונהגה הלינה המשוּתפת דווקא. אין זאת כי למצדדי הלינה במשפחה, היו נימוקים אחרים לגמרי, שמקורם בתנאי הקבוצה הקטנה הותיקה, במיעוט ילדיה, בנסיון המועט של החינוך המשוּתף באותה תקופה. ובינתים, נוהג זה נהפך באותן הקבוצות למסורת, שחלק ממשיך בה. ולא מעטים החלקים המורדים בה, בגלל הבעיות הקשות שצורה זו הולידה. לא מעט שוחחתי עם חברי קבוצה, המקנאים בנו, שאין אנוּ יודעים את הקשיים של לינת הילדים במשפּחה.

בעקבות ההנמקה של שמואל: האומנם היתה פעם קיימת קונצפציה כזאת, שהחברה הקיבוצית צריכה להיות משפּחה לילד? ולפי זה יוצא, כי בהיות החברה קטנה הריהי ניחנה בסגולה זו, אך עם גידולה היא ניטלת ממנה? יש ומשתמשים לגבי הקבוצה במושג משפּחה. נראה, כי בתקוּפה מסוּימת, בראשית צעדיה, היתה מוצדקת הגדרה זו. גם מתוך הסיבה הפשוּטה, שהציבוּר הקטן כלל בעיקר רווקים ורווקות, והקבוצה היתה להם למשפּחה במקום זו שנעזבה בגולה. אוּלם אז היתה הקבוצה משפּחה לחברים ולא לילדים, כי ילדים כמעט שלא היו בתוכה. וכאשר נולדו הילדים הראשונים, הם היווּ אמנם את מרכז תשומת הלב של הקבוצה, אולם גם אז היו ההורים משפּחת הילד. וכאשר מופיעים בקבוצה ילדים במספר רב יותר, מתבלטים גורמי החינוך השונים: משפּחת הילד, החברה הקיבוצית, המטפלת, המורה, חברת הילדים – ולכל אחד תפקיד נכבד משלו. ואמנם הצלחתו של מפעל החינוך המשוּתף תלוּי אז בעֵרנוּתם, פעילוּתם והתאמתם המתמדת של כל הגורמים גם יחד.

סתם ולא פרש ש. מה הן האפשרוּיות הגדולות, שהלינה במשפּחה מעניקה להורים, להשפעה גדולה יותר על הילד, מבחינת חינוּכו החברתי. האומנם כל הבעיה הנה טכנית? שיהא הילד לן סמוך לחדר ההורים?

אולי קיימת בעיה של יכולת המשפּחה להשפיע השפעה חינוכית מעמיקה. על הילדים, אנוּ, הדוגלים בשויון, נהיה אולי קנאים לו בשטחים שהשויון ניתן להגשמה. לעומת זה, נבין, כי ישנם שטחים, שבהם השויון האבסולוטי בין בני־אדם אינו ניתן להגשמה. כשם שאין שויון במידת אָשרו הפרטי של האדם, כך אין בודאי שויון במידת אָשרו של הילד, בחוָיותיו, שמחותיו, או דכאונו בחוג משפּחתו. וכאן טבע האדם מתנקם בכל אכזריוּתו. יציבות במשפּחה – אושר לילד. אם חמימוּת ואהבה שוררות בין האב והאם, הרי גם הילד שואב מהן מלוא חפנים. ואם מתהפך הגלגל – לא יפוגו על נקלה צערו ודכאונו של הילד, גם אם נמלא על גדותיו את חדרו צעצוּעים. אי שם, בפינה נסתרת של נפשו, מצטברת מרירוּת וברבות הימים תפרוץ בגילוּיים שונים.

כאמור, גם עצם היכולת לחנך, אינה נתונה מראש לכל משפּחה ואין היא שוה לכוּלם. אם לאור הדברים הללוּ נראה את בעית הילד במשפחה, נבין אז, שהתשובה לה אינה הלינה בחדר הסמוך. אם הבעיה אינה טכנית גם התשובה אינה יכולה להיות טכנית. ואם אין בידנוּ לבטל כליל את אי השויון בשטחים שמניתי לעיל, יש ביכולת החברה להקטינו, היא יכולה ומצוּוה לגלות יזמה ופעילות, כדי להעלות את יכלתה של המשפּחה להיות גורם בחינוך ילדיה. מה היסוד ליאוש ב’שיטה' וב’דרך' מאחר שלא עשינוּ את המינימום הנדרש מאתנוּ להצלחת הדרך. מהו מספר החברים־ההורים המתעניינים בשאלות חינוך ילדינו. מהו מספר השיחות שסידרנו להורים על תפקידם בשעת פגישתם עם הילדים, על תוכן שיחתם, על אגדה ושיר. מאחר שלא עשינוּ בשטח זה, האומנם יצילנוּ הלך־רוח תבוסני, האומר: אקח את ילדי לחדרי ואני אשקוד על חינוּכו במקום החברה המלאה פגמים.

הנחה פדגוגית אלמנטרית אומרת, כי אין לסגור ילד בפני רוּחות מנשבות בקירבתו. החינוך המשוּתף נתון בכמה וכמה רשוּיות (שמנינוּ לעיל) ולא תיבנה רשות אחת מכשלונה של חברתה, או בלי עזרתה הפעילה. מיטב המאמצים של המורים עלולים לעלות בתוהו, בגלל חוסר כשרון לארגן את חברת הילדים בבית, או בגלל שגיאותיהן של המטפלות בגיל הרך יותר. מיטב מאמציה של המטפלת ומסירוּתה עלולים לרדת לטמיון עקב התנהגות מוטעית של ההורים כלפי ילדם. ומיטב היכולת של ההורים לחנך לא תעצור כוח בפני סטיות חברתיות של חברת המבוגרים.

הריטון במחנה על החינוך המשותף, נובע מתוך העוּבדה, שלא הספיקו לנוּ הנשימה הארוכה והיכולת הקולקטיבית לבניית כל גורם וגורם בחינוך והתאמתם ההדדית בדרך נאותה. והגענוּ לכך, שלעתים מעוררים שאלות על עצם זכוּת קיוּמו. הריטוּן נובע גם מתוך חוסר הערכה מספקת ליֵש ולהישגים (על אף הליקוּיים) ומתוך האידיאליזציה של החינוך שמחוץ לקיבוץ, ולעתים אפילוּ לרגל הלך־רוּח של אדם ש’התפכח' שיש בו הנכונוּת להשתחרר מערכי יסוד, שנראים לו כיום ‘דוגמטיים’ יתר על המידה.

השגיאה של ש. איננה נעוצה בהרהוריו, ספקותיו או אי שביעות רצון. אדרבה, נהרהר הרבה ובל נהיה שבעי רצון – אך כולנוּ יחד! ובתנאי שנחפש תשוּבות ותיקונים בהתאם ליסודות חיינוּ ולא בערעוּרם. השגיאה היא בעקירת בעיה אחת ונכבדה מכל מסכת החינוך. והמצאת תרופת־אליל, שאינה פותרת כל שאלה – לא זו המוצגת ואף לא אלה שעובדי החינוך מתלבטים בהן.

אחת השאלות שיחתכו את גורל חינוך ילדינו הנה דמותה של חברת הבוגרים. כל תביעותינוּ החינוכיות לגיבוש אָפיו של הילד, הרגליו, מושגיו על הצדק, אמת, שויון, עזרה הדדית, חברוּת, פעילות חברתית, נאמנות לאידיאה – עלוּלות לשאת פרי באותה מידה שהעקרונות הללוּ הנם אבני יסוד גם בחברת הבוגרים. ואז, מאמצי החינוך המכוון והדוגמה החיה של הסביבה, יבטיחו לנוּ את דמות הדור, בתור דור ממשיכים. מלחמת אבות ובנים אינה גזירה הנתונה מראש, שכל דור חייב להתנסות בה. אך כדי להימנע ממנה. חייב הדור הבוגר להיות ראוּי לכך, חייב הוּא לשמור שמירה מעולה על הפּקדון, שההיסטוריה הפקידה בידו, כדי למסרו לדור השני כירוּשה יקרה, שלמה ובלתי מעורערת, הדובבת ללבבו והכובשת את רוחו. ילדינוּ לא ישפטונוּ על סידור לינתם. אולם נתן את הדין על קיוּמן או על אי קיוּמן של אותן הסיסמאות שחרתנו על דגלנו בזמן הנחת היסודות.

הדור הראשון של התנוּעה הקיבוצית עומד ועוד יעמוד בעתיד במבחן חמור. אין ספק שהמהפּכה העברית, המתגלמת ביצירה הקיבוצית בארץ, היא אחת התופעות המופלאות ביותר בתולדות התרבות האנושית, אך הבעיה היא: חלום נעורים בלבד, או מהפּכה מתמדת. איך אמרה פעם חברה אחת: קשה לשטוף כל היום וכל יום צלחות במטבח ולזכור שאַת מגשימה סוציאליזם. אוּלם כאן נעוץ הפתרון: למעשה האפור, היומיומי, מוכרח להתלוות החזון כמאיר דרך, כקובע, כקריטריון עליון. מן הבנין הזה, ששמו קיבוץ. אין להוציא לבנה בלי לערער את הבנין כוּלו. אחד מתיאש מהחינוך המשוּתף, השני חדל להאמין במאמצים חברתיים וסוגד להוד קדושתו – המשק, השלישי עייף' מדמוקרטיה קיבוצית ומתגעגע לשלטון מרכזי והנהלה מסודרת, זריזה בלי ‘לסחוב’ ענינים באסיפות ובישיבות רבות. כל אלה הם לבנים בבנין. גמישות אינה חסרה בקיבוץ, לעתים היא מצוּיה יתר על המידה. פשרות ישנן לרוב, ולעתים הן נהפכות אפילוּ לעיקר. אוּלם הנדע גם להציב גבוּלות לכל אלה? –

1943