שמואל תובע את הגדלת השפעתה של המשפּחה בחינוך הילד, בדרך של ביטול הלינה המשוּתפת¹. אין בזה משוּם חידוּש, הרי לינה פרטית קיימת בכמה משקים. החידוּש הוּא בהנמקה, שבתקופה מסוּימת, בהיות הקיבוּץ קטן במספרו, הוא מילא לגבי הילד את תפקיד המשפּחה, ואז מוצדקת היתה הלינה המשוּתפת; ואילוּ עם גידוּלו של הקיבוּץ, אין תפקיד זה יכול עוד להתמלא על ידיו, לפיכך בא תורה של המשפּחה.

בעית הגידול של החברה הקיבוצית היא בעיה נכבדה כשלעצמה, הנוגעת בכל שטחי החיים. אוּלם רחוק אני לקבל את ה’רמז' לפתרון של ש. על יחידות המונות אלפי אנשים, שלא יוגדרו יותר כקיבוצים ושיהיוּ מושתתים על יסודות אחרים. את בעיות הגידול יש לראות מתוך בחינת היסודות הקיבוציים דווקא. אין זה מעניני לדון על כך בתחומי רשימה זו. כאן עלי רק לציין, שאינני רואה הצדקה לקשר הישיר, שקבע ש., בין שאלת הלינה המשותפת לבין גידולו של הקיבוץ. אילוּ היה קיים הקשר הזה, איך נסביר את העוּבדה, שדווקא בקבוּצות קטנות אחדות טוּפח הנוהג של הלינה במשפּחה, ואילוּ בקיבוצים גדולים הונהגה הלינה המשוּתפת דווקא. אין זאת כי למצדדי הלינה במשפחה, היו נימוקים אחרים לגמרי, שמקורם בתנאי הקבוצה הקטנה הותיקה, במיעוט ילדיה, בנסיון המועט של החינוך המשוּתף באותה תקופה. ובינתים, נוהג זה נהפך באותן הקבוצות למסורת, שחלק ממשיך בה. ולא מעטים החלקים המורדים בה, בגלל הבעיות הקשות שצורה זו הולידה. לא מעט שוחחתי עם חברי קבוצה, המקנאים בנו, שאין אנוּ יודעים את הקשיים של לינת הילדים במשפּחה.

בעקבות ההנמקה של שמואל: האומנם היתה פעם קיימת קונצפציה כזאת, שהחברה הקיבוצית צריכה להיות משפּחה לילד? ולפי זה יוצא, כי בהיות החברה קטנה הריהי ניחנה בסגולה זו, אך עם גידולה היא ניטלת ממנה? יש ומשתמשים לגבי הקבוצה במושג משפּחה. נראה, כי בתקוּפה מסוּימת, בראשית צעדיה, היתה מוצדקת הגדרה זו. גם מתוך הסיבה הפשוּטה, שהציבוּר הקטן כלל בעיקר רווקים ורווקות, והקבוצה היתה להם למשפּחה במקום זו שנעזבה בגולה. אוּלם אז היתה הקבוצה משפּחה לחברים ולא לילדים, כי ילדים כמעט שלא היו בתוכה. וכאשר נולדו הילדים הראשונים, הם היווּ אמנם את מרכז תשומת הלב של הקבוצה, אולם גם אז היו ההורים משפּחת הילד. וכאשר מופיעים בקבוצה ילדים במספר רב יותר, מתבלטים גורמי החינוך השונים: משפּחת הילד, החברה הקיבוצית, המטפלת, המורה, חברת הילדים – ולכל אחד תפקיד נכבד משלו. ואמנם הצלחתו של מפעל החינוך המשוּתף תלוּי אז בעֵרנוּתם, פעילוּתם והתאמתם המתמדת של כל הגורמים גם יחד.

סתם ולא פרש ש. מה הן האפשרוּיות הגדולות, שהלינה במשפּחה מעניקה להורים, להשפעה גדולה יותר על הילד, מבחינת חינוּכו החברתי. האומנם כל הבעיה הנה טכנית? שיהא הילד לן סמוך לחדר ההורים?

אולי קיימת בעיה של יכולת המשפּחה להשפיע השפעה חינוכית מעמיקה. על הילדים, אנוּ, הדוגלים בשויון, נהיה אולי קנאים לו בשטחים שהשויון ניתן להגשמה. לעומת זה, נבין, כי ישנם שטחים, שבהם השויון האבסולוטי בין בני־אדם אינו ניתן להגשמה. כשם שאין שויון במידת אָשרו הפרטי של האדם, כך אין בודאי שויון במידת אָשרו של הילד, בחוָיותיו, שמחותיו, או דכאונו בחוג משפּחתו. וכאן טבע האדם מתנקם בכל אכזריוּתו. יציבות במשפּחה – אושר לילד. אם חמימוּת ואהבה שוררות בין האב והאם, הרי גם הילד שואב מהן מלוא חפנים. ואם מתהפך הגלגל – לא יפוגו על נקלה צערו ודכאונו של הילד, גם אם נמלא על גדותיו את חדרו צעצוּעים. אי שם, בפינה נסתרת של נפשו, מצטברת מרירוּת וברבות הימים תפרוץ בגילוּיים שונים.

כאמור, גם עצם היכולת לחנך, אינה נתונה מראש לכל משפּחה ואין היא שוה לכוּלם. אם לאור הדברים הללוּ נראה את בעית הילד במשפחה, נבין אז, שהתשובה לה אינה הלינה בחדר הסמוך. אם הבעיה אינה טכנית גם התשובה אינה יכולה להיות טכנית. ואם אין בידנוּ לבטל כליל את אי השויון בשטחים שמניתי לעיל, יש ביכולת החברה להקטינו, היא יכולה ומצוּוה לגלות יזמה ופעילות, כדי להעלות את יכלתה של המשפּחה להיות גורם בחינוך ילדיה. מה היסוד ליאוש ב’שיטה' וב’דרך' מאחר שלא עשינוּ את המינימום הנדרש מאתנוּ להצלחת הדרך. מהו מספר החברים־ההורים המתעניינים בשאלות חינוך ילדינו. מהו מספר השיחות שסידרנו להורים על תפקידם בשעת פגישתם עם הילדים, על תוכן שיחתם, על אגדה ושיר. מאחר שלא עשינוּ בשטח זה, האומנם יצילנוּ הלך־רוח תבוסני, האומר: אקח את ילדי לחדרי ואני אשקוד על חינוּכו במקום החברה המלאה פגמים.

הנחה פדגוגית אלמנטרית אומרת, כי אין לסגור ילד בפני רוּחות מנשבות בקירבתו. החינוך המשוּתף נתון בכמה וכמה רשוּיות (שמנינוּ לעיל) ולא תיבנה רשות אחת מכשלונה של חברתה, או בלי עזרתה הפעילה. מיטב המאמצים של המורים עלולים לעלות בתוהו, בגלל חוסר כשרון לארגן את חברת הילדים בבית, או בגלל שגיאותיהן של המטפלות בגיל הרך יותר. מיטב מאמציה של המטפלת ומסירוּתה עלולים לרדת לטמיון עקב התנהגות מוטעית של ההורים כלפי ילדם. ומיטב היכולת של ההורים לחנך לא תעצור כוח בפני סטיות חברתיות של חברת המבוגרים.

הריטון במחנה על החינוך המשותף, נובע מתוך העוּבדה, שלא הספיקו לנוּ הנשימה הארוכה והיכולת הקולקטיבית לבניית כל גורם וגורם בחינוך והתאמתם ההדדית בדרך נאותה. והגענוּ לכך, שלעתים מעוררים שאלות על עצם זכוּת קיוּמו. הריטוּן נובע גם מתוך חוסר הערכה מספקת ליֵש ולהישגים (על אף הליקוּיים) ומתוך האידיאליזציה של החינוך שמחוץ לקיבוץ, ולעתים אפילוּ לרגל הלך־רוּח של אדם ש’התפכח' שיש בו הנכונוּת להשתחרר מערכי יסוד, שנראים לו כיום ‘דוגמטיים’ יתר על המידה.

השגיאה של ש. איננה נעוצה בהרהוריו, ספקותיו או אי שביעות רצון. אדרבה, נהרהר הרבה ובל נהיה שבעי רצון – אך כולנוּ יחד! ובתנאי שנחפש תשוּבות ותיקונים בהתאם ליסודות חיינוּ ולא בערעוּרם. השגיאה היא בעקירת בעיה אחת ונכבדה מכל מסכת החינוך. והמצאת תרופת־אליל, שאינה פותרת כל שאלה – לא זו המוצגת ואף לא אלה שעובדי החינוך מתלבטים בהן.

אחת השאלות שיחתכו את גורל חינוך ילדינו הנה דמותה של חברת הבוגרים. כל תביעותינוּ החינוכיות לגיבוש אָפיו של הילד, הרגליו, מושגיו על הצדק, אמת, שויון, עזרה הדדית, חברוּת, פעילות חברתית, נאמנות לאידיאה – עלוּלות לשאת פרי באותה מידה שהעקרונות הללוּ הנם אבני יסוד גם בחברת הבוגרים. ואז, מאמצי החינוך המכוון והדוגמה החיה של הסביבה, יבטיחו לנוּ את דמות הדור, בתור דור ממשיכים. מלחמת אבות ובנים אינה גזירה הנתונה מראש, שכל דור חייב להתנסות בה. אך כדי להימנע ממנה. חייב הדור הבוגר להיות ראוּי לכך, חייב הוּא לשמור שמירה מעולה על הפּקדון, שההיסטוריה הפקידה בידו, כדי למסרו לדור השני כירוּשה יקרה, שלמה ובלתי מעורערת, הדובבת ללבבו והכובשת את רוחו. ילדינוּ לא ישפטונוּ על סידור לינתם. אולם נתן את הדין על קיוּמן או על אי קיוּמן של אותן הסיסמאות שחרתנו על דגלנו בזמן הנחת היסודות.

הדור הראשון של התנוּעה הקיבוצית עומד ועוד יעמוד בעתיד במבחן חמור. אין ספק שהמהפּכה העברית, המתגלמת ביצירה הקיבוצית בארץ, היא אחת התופעות המופלאות ביותר בתולדות התרבות האנושית, אך הבעיה היא: חלום נעורים בלבד, או מהפּכה מתמדת. איך אמרה פעם חברה אחת: קשה לשטוף כל היום וכל יום צלחות במטבח ולזכור שאַת מגשימה סוציאליזם. אוּלם כאן נעוץ הפתרון: למעשה האפור, היומיומי, מוכרח להתלוות החזון כמאיר דרך, כקובע, כקריטריון עליון. מן הבנין הזה, ששמו קיבוץ. אין להוציא לבנה בלי לערער את הבנין כוּלו. אחד מתיאש מהחינוך המשוּתף, השני חדל להאמין במאמצים חברתיים וסוגד להוד קדושתו – המשק, השלישי עייף' מדמוקרטיה קיבוצית ומתגעגע לשלטון מרכזי והנהלה מסודרת, זריזה בלי ‘לסחוב’ ענינים באסיפות ובישיבות רבות. כל אלה הם לבנים בבנין. גמישות אינה חסרה בקיבוץ, לעתים היא מצוּיה יתר על המידה. פשרות ישנן לרוב, ולעתים הן נהפכות אפילוּ לעיקר. אוּלם הנדע גם להציב גבוּלות לכל אלה? –

1943