שוב אנו עומדים לפני אסיפה של קבלת קבוצת מועמדים לחברוּת בקיבוּץ. הפעם קבוצה לא גדולה של 13 מוּעמדים, אשר ברובם המכריע נקלטוּ יפה בחיי הקיבוּץ. במשך שנת 1953 אושרוּ לחברוּת בקיבוּץ 42 חברים חדשים (שמחציתם בני המשק ובנותיו). ואם נזקוף גם את 13 המועמדים לקבוּצה ההיא, הרי שגדל הקיבוּץ בשנת 1953 ב־50 חברים ומעלה. מתוך המספר הזה, הגיעוּ למעלה מ־30 איש במסגרת ‘מן העיר אל הכפר’.

מנסיוננו ב־2–3 השנים האחרונות בשטח זה של קליטה, אפשר להסיק כמה וכמה מסקנות: גם אם רובו של זרם ההולכים להתישבוּת אינו פונה לתנוּעה הקיבוּצית, יש לקיבוּץ אפשרוּיות קליטה נרחבות למדי. לא הוכח שרוב ‘החומר האנושי’ מסתגל ביתר קלות וביתר מהירוּת למושב מאשר לקיבוּץ. ואם פונים בעיקר למושב – הסיבה נעוצה בכך ששערי הקיבוּצים אינם פתוּחים לרווחה, כדי להשיב במהירות על צורך סידורם של האנשים הרוצים או הנאלצים לעזוב את הערים, העיירות והמושבות. מי שעינים בראשו יראה נכוחה, כי הבעיות החברתיות ולבטי ההסתגלות, הקיימים במושבים החדשים, אינם נופלים מקשיי הסתגלותו של העולה בקיבוּץ ולעתים אף חמוּרים מהם. עלינוּ להבין, כי המאבק העיקרי על דמוּתה החברתית של המדינה הזאת, כלכלתה, תרבוּתה, בטחונה והבטחת עתידה, נטוש בעיקרו על הפנית העולה החדש והנוער הגדל בעיירות ובמעברות אל הכפר. כאן הדגש; בעצם נטישת הפרנסות העירוניות ובהליכה אל החקלאוּת נעוּצה המהפכה היהוּדית העיקרית, ולרבים רבים הנכונים למהפכה זאת, קלה יותר ההליכה לקיבוּץ המבטיח נשיאה קולקטיבית בעול כבד זה של יצירת משק חקלאי, מאשר ההסתכנות בהיאבקות עם המכשולים הכלכליים, עם חוסר הנסיון, עם חוסר הסעד – וכל זה תוך בדידות קשה וחמוּרה. על הרגשת הבדידות אפשר, כמוּבן, להקל עלדידי צוּרות שונות של הגברת העזרה של המדינה, של ההסתדרות ושל תנוּעת המושבים. אך הבדידות במושב בעינה עומדת, כי זהו חלק אורגני של צוּרת התישבות זו.

בן־גוריון המשיל את הקבוּצה להר אֶוֶרֶסט¹ – כלומר: היא שיא השיאים של ההתפתחוּת האנושית והחברתית. אך ייתכן ולא נטעה הרבה אם נאמר, כי הפרחת שממות הנגב והקמת כפרים למאות ולאלפים בכל צורה שהיא על־ידי יהוּדים שרחקוּ זה אלפי שנים מעבודת האדמה ועבודה בכלל, הנו מבחינה מסוימת עליה ל’אֶורסט', אם כן מן ההגיון להניח כי ההעפלה אל אֶורסט זה בכוחות קולקטיביים, תוך עזרה הדדית וערבות הדדית מכסימלית, עשויה להבטיח יותר את השגת הפסגה במינימוּם קרבנות וזמן ובמכסימוּם יעילוּת. זהו סוד הקמת הקבוּצה תוך התמזגות אורגנית עם הצורך הלאומי של יצירת משק חקלאי, עצמאי, של העובד העברי בארץ. ואם אנוּ עדים לעוּבדה, כי מציאוּת הקליטה בקיבוּצים שונה בהרבה מן המסקנות ההגיוניות המתבקשות מאליהן, הרי הסיבה לכך נעוּצה בשתים: ממדי הבניה של השיכון בקיבוּצים אינם עומדים בשום התאמה לצרכיה ולאפשרוּיותיה של הקליטה; לא הפעלנו כוחות ארגוּניים, חינוּכיים והסברתיים די הצורך לפעולה בקרב השכבות והחוּגים השונים במדינה, כדי למשוך אנשים לדרכנו ולצוּרת התישבותנוּ. אנוּ מדברים בתנוּעה על הצורך בתנוּפה מחודשת בשני שטחים אלה, ואיננו מגיעים לכך.

אם ללמוד מן הלקח המצומצם. המקומי שלנו, אפשר לומר ללא שמץ של פקפוק: יש שכר לפעוּלה ואין מקום ליאוּש והלכי־רוח פסימיים לגבי אפשרות גידולו של הקיבוּץ. לכל חדר שיתוסף בישובנו נוכל למצוא מועמד כזה שנסכים כוּלנוּ לתת לו שַנסה להסתגל לחיי הקיבוּץ. כדי להגביר את אמוננוּ בקליטה וכדי שנוּכל לשמור על רמה חברתית מינימלית בקבלת חברים, אין הקיבוץ צריך להירתע מן ההכרח להפסיק התארחותו של אדם זמני או שלא לאשר מועמד לחברות במקרים הבולטים של חוסר התאמה לחיי העבודה והחברה הקיבוּצית. זו המסקנה – השלישית – נוסף לענין השיכון והפעולה החינוּכית, שעלינוּ להסיק בסוגיה זו ששמה קליטה ‘מן העיר אל הכפר’. לעתים קרובות רואה הציבוּר את הקשה יותר, את היוצא דופן, ובאורח ‘טבעי’ נוטה הוא להכליל, והוא מצביע: ‘זוהי העליה כיום, זוהי התנוּעה מן העיר אל הכפר’… ושוכח, כי אין ראובן דומה לשמעון ואין מעשיו הגרוּעים של האחד מעידים על מעשיהם והתנהגותם של הפונים להתישבות. אנו נצטרך להשלים עם התופעה המקובלת כיום שהסלקציה העיקרית נעשית תוך כדי העבודה והחיים בחדשים הראשונים לשהותו של האיש החדש.

החלטנוּ על ‘תכנית שנתים’ לחיסול העבודה השכירה; הגידול ההדרגתי שלנו בחברים קבועים עשוי להגשים תכנית זו, לפחות, לגבי ענפי המשק החקלאי.

החברים העומדים לאישור האסיפה, נברכם מקרב לב על הצטרפוּתם המלאה לקיבוּץ ויהיו נא לנו שותפים נאמנים בהמשך בנינה של חברתנו.

1954

22 בנים ובנות בקיבוץ סיימו את חוק לימוּדיהם ומצטרפים לחברוּת בו. זהוּ המחזור הגדול מקודמיו. המחזור שהניח לפני 12 שנה את היסוד לבית־הספר המקומי. זהו המחזור המַשלים את מחצית האלף הראשונה של חברי הקיבוץ. עם הבנים והבנות הללו הגיע קיבוצנוּ ל־517 חברים, ש־85 מהם נמנים עם הדור השני. בשנים האחרונות הרבינו לראות בעיקר את הצללים שבחיינוּ, לא חסכנוּ מעצמנוּ את שבט הביקורת והצלפנו בו על ימין ועל שמאל. אמנם יודעים אנו, כי לא נגוזו ולא נעלמו גם האורות, אך משוּם־מה השארנוּ אותם גנוזים ו’חששנוּ' להעלותם, וכך אנוּ מציירים לעצמנוּ לעתים קרובות תמוּנה מסולפת ממציאות חיינוּ, שצלה מרובה. כביכול, מן האור שבה.

המבחן הגורלי: הדור השני

לפחות ביום זה, יום הצטרפות שככה נוספת של בנים לחברוּת בקיבוּץ, נשתק לרגע קט את קולות הקינה, שרגילים אנוּ בהם, ונשים דעתנוּ ורגשותינוּ לברכת ההמשך של הדור השני למפעלנוּ. אוי לתנוּעה שאין לה המשך. גזר־דינה נחרץ לניווּן ולחיסול. וגם לתנוּעתנוּ הקיבוצית זהוּ המבחן העיקרי, ואף כי שׂבענוּ אכזבות וכשלונות לא מעט בקליטת סוגי נוער שונים, לא יפסיקו הכשלונות אף בעתיד את מאמצי הקליטה. יודעים אנוּ נאמנה, כי אין מבחן גורלי יותר לתנוּעה הקיבוצית, לעצם קיומה ועתידה, משאלת הקליטה של הדור השני שנולד ונתחנך בקיבוּץ. לאחר עשרות שנות קיוּם הקבוצה בארץ, ולמרות העוּבדה כי מבחינה היסטורית רחוקה יותר, אנו מהווים עדיין ‘אכספרימנט סוציאלי’, הרינוּ יודעים, כי בחתירתנוּ הבלתי־פוסקת לעיצוּב דמוּת וצורת קבע לישוּב הקיבוצי, עלינוּ להבטיח קודם כל את רציפוּת הדורות. יִשוּב ‘נורמלי’, הווה אומר – כל סולם הגילים ושילוב כל הדורות במעשי היצירה הקולקטיביים במשק, בחברה, בתרבות, בהגנה, בפעילות ציבוּרית, בחינוך ובחיי תנוּעה ערים ופעילים. זהו היסוד אשר בלעדיו לא יִכּון הבית הקיבוצי כבית־חיים.

חלוציות גם במשק ותיק

יחד עם זאת אסור כי נתעלם מן הסתירה הפנימית הקיימת בין הצורך האובייקטיבי של הקיבוץ – צורך משקי וחברתי כאחד – לקלוט את הדור השני בתוכו פנימה ולהפקיד בידו את העמדות הרבות המחכות לו במשק, ובין הצורך הסובייקטיבי של הנוער הזה (בחלקו לפחות) שלא להסתפק בהמשכיות הרגילה, היומיומית, של מעשי האבות, אלא לשתף עצמו במעשי יצירה בראשיתיים, במקומות ובתנאים אשר יַקנו גם לו את הרגשת החלוציות המלאה, שהיתה נחלת הוריו ושעליה הוא יודע מתוך סיפוּרים בלבד, בלי לחוש בה בהוָיה הקיימת היום במשק הותיק. אמנם אנו טוענים לבנים, ובצדק, כי לא פּסה חלוציות גם במשק הותיק וגם בתוכו יש כר נרחב לפיתוח משקי, לפעילות חברתית ולהתגייסות ציבוּרית, אך כבר העיז להגיד בפומבי איש נהלל ותיק, ממיסדי תנוּעת המושבים, כי המרחק בין נהלל של היום ולבין מושב עולים בנגב, גדול מן המרחק בין תל־אביב של 1920 ובין נהלל בשנת היוָסדה. ייתכן כי ישנה הפרזה מסוּימת בהגדרה חריפה זו, אך בכל זאת יש בה איזה גרעין של אמת. שממת הערבה, הנסיונות הראשונים לנטוע בה ישובים חקלאיים כעין־גדי, עין־רדיאן¹, עין־יהב ושדה־בוקר – מבליטים כיום את תפקידיה החלוציים של מדינתנו ביתר שׂאת מאשר נקוּדות ישוּב בנוּיות בחלקים אחרים של הארץ. גם אום־ג’וני² לפני 46 שנה היתה ‘עין־גדי’ של היום. לכל תקופה בתולדות התישבותנו היה מרכז־כובד משלה. וכשיש מרכז, אין זאת אומרת שכל יתר החלקים אינם חשובים, או אינם חלוציים, או שאפשר ‘להסתדר’ בלעדיהם, אך יש נקוּדות תורפה, או נקוּדות סכנה מסוימות המחייבות הסתערות מיוחדת, ואז אנוּ אומרים: דרושה לנוּ תנופה חלוצית מחודשת. ברוּר, שלנגב השומם אורבת סכנת ניתוק מן המדינה. הנגב השומם קורא למסתננים, לפשיטות ואף לפלישות; הנגב משמש איפוא סיסמה חינוכית למיטב הנוער, סדן למעשי יצירה מן היסוד, וכתובת לכל ‘בחור וטוב’ בישראל.

האין מנוס מן הסתירה הפנימית אשר לתוכה נקלע לעתים בן קיבוץ: בין חובתו כממשיך במשק בו הוא נולד, גדל ונתחנך, ובין הצורך הנפשי להיות שותף למעשים חלוציים חדשים בנקוּדות המוקד העיקריות של העם והמדינה?

צה"ל – הזדמנות לבנים למלא שליחות

לא קל לענות על שאלה זו. כל תשובה פסקנית טומנת בחוּבּה סכנות רציניות. אם נרצה לחנך את בנינוּ לראיה אכּסקלוסיבית של צרכי המקום בלבד, אורבת סכנה כי נגדל דור צר־אופק, פיליסטרי וקצוּץ־חזון, ואם נשים את הדגש רק במשימות החלוציות החדשות וביציאה לנקוּדות ספר צעירות – נמצאנו מסכנים את עצם קיוּמו של המשק הותיק. מצב זה מסמן לנוּ בהכרח את ‘שביל הזהב’ היחיד בו עלינוּ ללכת, ולמעשה הולכים בו כל זרמי ההתישבות הקיבוצית. היסוד של שילוב הדורות בישוב הקיבוצי חייב להישאר, אחרת אין לו תקומה. אך יש ויש דרכים לשיתוף הדור השני גם במסכת היצירה החלוּצית המתרקמת מעבר לחומות יִשוּבו־קיבוּצו. בשלב הראשון נותן השירות הצבאי לבנינו ולבנותינוּ הזדמנוּיות למכביר למלא שליחוּת חלוצית בחינוך הנוער העולה במסגרת הנח“ל והגדנ”ע, בהדרכת ישובים צעירים והיאחזוּיות בנגב ובספר, במילוּי משימות בטחוניות בצוּרות רבות ושונות.

לפני בנינו המצטרפים היום לחברות בקיבוץ עומד קודם כל המבחן האישי של כל אחד מהם בשלב ראשון זה, ומן הראוּי לזכור, כי צבאנוּ על־פי מִבנהוּ ורוּחו מאַפשר לכל הרוצה לקיים שליחות חלוצית נאמנה לעשות הרבה יותר ממה שנובע מנוסחת הפקוּדה הפורמלית. בפורמַציות השונות של צה"ל, ולאור תפקידינוּ המיוּחדים בחינוך, בהדרכת עולים חדשים, בהתישבות וכו', יש מקום רב ליזמה אישית ברוּכה, למסירות, להרגשת אחריות לכל מפעל ומבצע. נאַחל לבנים כי יעשו בכל אלה כמיטב יכלתם.

גם בגמר השירות הצבאי אין להכריז על תור ההתפּרקות וההסתגרות בחדר המשפחה הצעירה או בחדר הרווקים ‘הפרינציפּיוניים’. תנוּעתנוּ התחילה להסתער בזמן האחרון על שכבה חשובה זו של הנוער במשקים ולתבוע ממנה התגייסות לעבודה בנוער ובישוּבי הערבה; התחילה, אך לא התמידה, בכל אופן רבות הוזנח בשטח זה. הופיעוּ סימנים מדאיגים של אדישות ואַפטיה לכל ענין בעל ערך תנוּעתי ומדיני כללי. נדמה לי, כי בין האמצעים המכוונים להפעלת השכבה של גומרי השירות הצבאי בשטח המקומי והתנועתי־כללי (הא בהא תליא), ‏יש לחשוב גם על ארגון ‘חוגי נוער’ מקומיים, אזוריים וארציים, במקביל ל’חטיבה' המכילה את בני הקיבוצים עד גיל ההתגייסות.

שאלת מיזוג הדורות

בקיבוץ גדול כקיבוצנוּ לא נשיג את מטרת מיזוג הדורות על־ידי זה שנאמר לכמה עשרות בנים: ‘קיבלנו אתכם לחברוּת, מעתה והלאה בעלי זכוּיות וחובות שוות אתם, לכו והתמזגוּ בקהל החברים’. אין להתעלם לא מקשרים חברתיים של חוגים שונים בקיבוּץ גדול ולא מהבדלי גיל. יש להעדיף ‘חוג נוער’ מאורגן הנפגש לעתים מזומנות ודן באופן חפשי (ללא הצבעות מחייבות) בבעיה מקומית המעסיקה את הקיבוץ, או בבעיה תנוּעתית פוליטית כללית, על קיום כמה חוגי נוער המופעלים לפי ‘היירארכיה’ חברתית מקרית, הנפגשים בכמה חדרים וּמשוחחים על אותם הנושאים שאין מקליטים אותם ל’קול אפיקים'³ .

ייתכן ואין זה מקרה שלא קם עד עתה ‘חוג הנוער’ באפיקים. מספר קטן של בני נוער אינו מאפשר הקמת חוג כזה, אוּלם כדאי לזכור כי עד ראשית השנה הקרובה 1955 יחזרוּ מן השירות הצבאי כ־15 בנים וּבנות ועם הקודמים יִוָצר הרקע המאפשר הקמת החוג ללא דיחוּי. יש חוששים כי דיונים ב’חוג נוער' סגור, כביכול, ישמשו עילה להתלקחות ‘מלחמת אבות ובנים’. אין טעות גדולה מזו. יש להעדיף כל ‘מלחמה’, כלומר, אקטיביות של נוער, הבעת דעה וכו'; וכשתהיה ‘מלחמה’, מסופקני אם תהיה דווקא בין אבות לבנים. בהרבה ענינים עקרוניים קיבוציים עומדים ‘על החומות’ דווקא ותיקים, ויש בין הצעירים המוכנים לוַתר, וכן להיפך. אם עלוּלות להיות ‘חזיתות’ בשאלה זו או אחרת – הן ודאי תהיינה ‘מעורבות’.

ההשתלבות היא אורגנית

השאלה היא איך נוכל להחדיר בהרגשת הבנים את הבטחון, כי יצליחו להשתלב בענפי המשק החקלאי והתעשייתי, בחברת הבוגרים על כל גילוּייה ועל יסודות קיוּמה כחברה. איך נוכיח להם שהאורגניזמוס הפנימי, המקיים את החברה. עדיין מתפתח ועומד בעצם התהווּתו. הרי יש הכרח אובייקטיבי בכך, שהבן יתפוס את מקומו בכל שלבי הקיבוץ. ההשתלבות היא אורגנית מפני שהבנים נעשים הגורמים, שעליהם המשק נישא, בשוּתפות עם החברים ובהבנה אתם.

הציבוּר שואל אם נכונה הגישה, להעמיד שנה שנה לפני הבנים את שאלת ההכרעה. ההצטרפות לקיבוץ צריכה להיות אורגנית ולא מכנית. הנער צריך להתחנך על אהבה לביתו הקיבוצי, עליו להיות מצוּיד במטען רעיוני שיכה את שרשיו בבית ויפרוש כנפיו על התנוּעה כוּלה. אכן, בתקוּפת המעבר חייב הקיבוּץ לעזור לנוער בפתרון הבעיות – לא להזעיף אליו פנים, אלא לקבלו באהבה. על כל חבר להבין, כי הנוער במשקנו שונה מאתנו, כי הוּא גדל בתנאים אחרים, כי חסר הוּא אותה מורשה שיש להוריו. הבעיה היא כיצד לבנות את הגשר לנוער לא על־ידי כך שנרצה שידמה אלינוּ בכל – זוהי אחת האוטופיות הגדולות. עלינוּ לבנות את הגשר על־ידי כך שהנוער, על־פי יכלתו הוּא ולפי גישתו הוּא, יעשה עם הוריו את המלאכה. נראה בנוער שותף לנוּ ואל נעמידנוּ במצב של תובע, אלא גם במצב של נתבע.

ניסינוּ, בהזדמנות זו של כניסת בנים ובנות לקיבוץ, להעלות בקצרה בעיות מספר המעסיקות את החברים ואת הבנים כאחד. ודאי, דרוּשות גם מסקנות מן הדברים, אך אותן יש לבצע הלכה למעשה. אך כל מה שנאמר וכל התלבטות שהיתה בעבר, או תהיה בעתיד – לא יכלוּ להאפיל על הרגשת הכוח נוכח גידוּלו של הקיבוץ הבא מתוכו, נוכח גידול אורגני, שרשי – המביא עמו את ברכּת ההמשך הבטוח.

שאו איפוא, כל המצטרפים היום לקיבוץ. מבניו ומחניכיו, את מיטב הברכות והאיחוּלים ליציאתכם בשם הבית המשוּתף לנוּ למלא את שליחוּתכם החלוצית.

יולי 1954