שוב אנו עומדים לפני אסיפה של קבלת קבוצת מועמדים לחברוּת בקיבוּץ. הפעם קבוצה לא גדולה של 13 מוּעמדים, אשר ברובם המכריע נקלטוּ יפה בחיי הקיבוּץ. במשך שנת 1953 אושרוּ לחברוּת בקיבוּץ 42 חברים חדשים (שמחציתם בני המשק ובנותיו). ואם נזקוף גם את 13 המועמדים לקבוּצה ההיא, הרי שגדל הקיבוּץ בשנת 1953 ב־50 חברים ומעלה. מתוך המספר הזה, הגיעוּ למעלה מ־30 איש במסגרת ‘מן העיר אל הכפר’.

מנסיוננו ב־2–3 השנים האחרונות בשטח זה של קליטה, אפשר להסיק כמה וכמה מסקנות: גם אם רובו של זרם ההולכים להתישבוּת אינו פונה לתנוּעה הקיבוּצית, יש לקיבוּץ אפשרוּיות קליטה נרחבות למדי. לא הוכח שרוב ‘החומר האנושי’ מסתגל ביתר קלות וביתר מהירוּת למושב מאשר לקיבוּץ. ואם פונים בעיקר למושב – הסיבה נעוצה בכך ששערי הקיבוּצים אינם פתוּחים לרווחה, כדי להשיב במהירות על צורך סידורם של האנשים הרוצים או הנאלצים לעזוב את הערים, העיירות והמושבות. מי שעינים בראשו יראה נכוחה, כי הבעיות החברתיות ולבטי ההסתגלות, הקיימים במושבים החדשים, אינם נופלים מקשיי הסתגלותו של העולה בקיבוּץ ולעתים אף חמוּרים מהם. עלינוּ להבין, כי המאבק העיקרי על דמוּתה החברתית של המדינה הזאת, כלכלתה, תרבוּתה, בטחונה והבטחת עתידה, נטוש בעיקרו על הפנית העולה החדש והנוער הגדל בעיירות ובמעברות אל הכפר. כאן הדגש; בעצם נטישת הפרנסות העירוניות ובהליכה אל החקלאוּת נעוּצה המהפכה היהוּדית העיקרית, ולרבים רבים הנכונים למהפכה זאת, קלה יותר ההליכה לקיבוּץ המבטיח נשיאה קולקטיבית בעול כבד זה של יצירת משק חקלאי, מאשר ההסתכנות בהיאבקות עם המכשולים הכלכליים, עם חוסר הנסיון, עם חוסר הסעד – וכל זה תוך בדידות קשה וחמוּרה. על הרגשת הבדידות אפשר, כמוּבן, להקל עלדידי צוּרות שונות של הגברת העזרה של המדינה, של ההסתדרות ושל תנוּעת המושבים. אך הבדידות במושב בעינה עומדת, כי זהו חלק אורגני של צוּרת התישבות זו.

בן־גוריון המשיל את הקבוּצה להר אֶוֶרֶסט¹ – כלומר: היא שיא השיאים של ההתפתחוּת האנושית והחברתית. אך ייתכן ולא נטעה הרבה אם נאמר, כי הפרחת שממות הנגב והקמת כפרים למאות ולאלפים בכל צורה שהיא על־ידי יהוּדים שרחקוּ זה אלפי שנים מעבודת האדמה ועבודה בכלל, הנו מבחינה מסוימת עליה ל’אֶורסט', אם כן מן ההגיון להניח כי ההעפלה אל אֶורסט זה בכוחות קולקטיביים, תוך עזרה הדדית וערבות הדדית מכסימלית, עשויה להבטיח יותר את השגת הפסגה במינימוּם קרבנות וזמן ובמכסימוּם יעילוּת. זהו סוד הקמת הקבוּצה תוך התמזגות אורגנית עם הצורך הלאומי של יצירת משק חקלאי, עצמאי, של העובד העברי בארץ. ואם אנוּ עדים לעוּבדה, כי מציאוּת הקליטה בקיבוּצים שונה בהרבה מן המסקנות ההגיוניות המתבקשות מאליהן, הרי הסיבה לכך נעוּצה בשתים: ממדי הבניה של השיכון בקיבוּצים אינם עומדים בשום התאמה לצרכיה ולאפשרוּיותיה של הקליטה; לא הפעלנו כוחות ארגוּניים, חינוּכיים והסברתיים די הצורך לפעולה בקרב השכבות והחוּגים השונים במדינה, כדי למשוך אנשים לדרכנו ולצוּרת התישבותנוּ. אנוּ מדברים בתנוּעה על הצורך בתנוּפה מחודשת בשני שטחים אלה, ואיננו מגיעים לכך.

אם ללמוד מן הלקח המצומצם. המקומי שלנו, אפשר לומר ללא שמץ של פקפוק: יש שכר לפעוּלה ואין מקום ליאוּש והלכי־רוח פסימיים לגבי אפשרות גידולו של הקיבוּץ. לכל חדר שיתוסף בישובנו נוכל למצוא מועמד כזה שנסכים כוּלנוּ לתת לו שַנסה להסתגל לחיי הקיבוּץ. כדי להגביר את אמוננוּ בקליטה וכדי שנוּכל לשמור על רמה חברתית מינימלית בקבלת חברים, אין הקיבוץ צריך להירתע מן ההכרח להפסיק התארחותו של אדם זמני או שלא לאשר מועמד לחברות במקרים הבולטים של חוסר התאמה לחיי העבודה והחברה הקיבוּצית. זו המסקנה – השלישית – נוסף לענין השיכון והפעולה החינוּכית, שעלינוּ להסיק בסוגיה זו ששמה קליטה ‘מן העיר אל הכפר’. לעתים קרובות רואה הציבוּר את הקשה יותר, את היוצא דופן, ובאורח ‘טבעי’ נוטה הוא להכליל, והוא מצביע: ‘זוהי העליה כיום, זוהי התנוּעה מן העיר אל הכפר’… ושוכח, כי אין ראובן דומה לשמעון ואין מעשיו הגרוּעים של האחד מעידים על מעשיהם והתנהגותם של הפונים להתישבות. אנו נצטרך להשלים עם התופעה המקובלת כיום שהסלקציה העיקרית נעשית תוך כדי העבודה והחיים בחדשים הראשונים לשהותו של האיש החדש.

החלטנוּ על ‘תכנית שנתים’ לחיסול העבודה השכירה; הגידול ההדרגתי שלנו בחברים קבועים עשוי להגשים תכנית זו, לפחות, לגבי ענפי המשק החקלאי.

החברים העומדים לאישור האסיפה, נברכם מקרב לב על הצטרפוּתם המלאה לקיבוּץ ויהיו נא לנו שותפים נאמנים בהמשך בנינה של חברתנו.

1954