יוסף אורן

הסיפורת הדפיטיסטית־פוליטית

מאת

יוסף אורן


"אשה בורחת מבשורה" — דוד גרוסמן

מאת

יוסף אורן

1


אף שהרומאן הזה של דוד גרוסמן הוא רב–מידות, הוא מתרכז במספר מצומצם של דמויות: בשני בניה של אורה, אדם ועופר, ובשני האבות, אברם ואילן, שמהם נולדו בניה בהפרש של שלוש שנים, בשנות השבעים. נוכח המספר המצומצם של הדמויות המרכזיות, חמש בלבד, מפתיעות מידותיו החריגות של הרומאן. קרוב לוודאי, שהקורא, אשר בחן בסיום הקריאה את הסתירה הזו, הסביר אותה לעצמו במרחב הזמן הארוך שעל רקעו מתרחשים אירועי הרומאן — כמעט שלושים וחמש שנים. אך כשם שהמספר המוגבל של הדמויות המרכזיות לא צימצם את היקפו של הרומאן, כך גם מרחב הזמן הארוך לא הוא שתרם למידותיו הגדולות. הרומאן קיבל את ממדיו החריגים משום שהמחבר כלל בו שתי עלילות. אם עובדה זו לא התבלטה למישהו מקוראי הרומאן, צריך לזקוף זאת הן לשיתופן של אותן דמויות בשתי העלילות והן למיומנות הסיפר של גרוסמן, ששזר את שתי העלילות זו בזו עד לבלי הכר.

הראשונה מבין שתי העלילות היא העלילה הרומנטית, המתחילה במלחמת ששת–הימים בשנת 1967 ומסתיימת בפרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, והיא מספרת על גלגוליו של המשולש הרומנטי בין אברם–אורה–אילן, שלושת המבוגרים מבין חמש הדמויות המרכזיות. גורלם נקשר זה לזה כאשר שלושתם היו בני שש–עשרה ונפגשו באגף הבידוד הריק של בית–חולים קטן בירושלים, אך בתהפוכת השונות שלו החזיק הקשר ביניהם מעמד למעלה משלושה עשורים. למשולש הרומנטי, ולמעשה לשלב לידתו ב–1967, מוקדשים רק שמונים עמודיו של החלק הראשון בכרך (7—83), אך כל שלביו הבאים, מרובי התפניות, נחשפים בקיטוע ובפיזור בתשעת חלקיה של העלילה האחרת — העלילה המשפחתית, המספרת על המסע הרגלי של אורה ואברם במשך שבוע בנופו של הגליל שלושים וחמש שנים מאוחר יותר, בהיותם בני חמישים.

חריגותו של החלק הראשון בתוך הכרך היא כה בולטת, שאי–אפשר שלא לתהות, מדוע לא ספג גרוסמן גם את המידע שבו, על לידת המשולש הרומנטי בין אורה החיפאית לשני הירושלמים, אברם ואילן, בתוך השיחזור שמבצעת אורה באוזני אברם במהלך שבוע המסע הרגלי שלהם, כשם ששילב בשיחזור הזה את כל אירועיה הבאים של העלילה הרומנטית. פתרון כזה היה מקצר את מידותיו המופרזות של הרומאן וגם מונע את תלישותו הבולטת של החלק הראשון משאר חלקי הרומאן, תלישות שהקורא מבחין בה כאשר הוא נאלץ בסיום קריאתו לדלג על–פני שלושים וחמש שנים אל תשעת החלקים המלוכדים של העלילה המשפחתית. יתר על כן: אף שהעלילה המשפחתית ממשיכה את העלילה הרומנטית ונראית כמתבססת עליה, דווקא היא, המעניינת והסבירה מבין השתיים, סוחבת על גבה את רעותה הרומנטית, שסבירותה מפוקפקת.

על בכורתה של העלילה המשפחתית בהשוואה לעלילה הרומנטית מעידים שני השמות השונים שנתן המחבר לרומאן, השם העברי “אשה בורחת מבשורה” והשם האנגלי “UNTIL THE END OF THE LAND”. אף שאפשר היה לתרגם את השם האנגלי בעזרת הניב העברי “עד קצה הארץ”, הובלט בגוף הרומאן (בעמ' 167 ובעמ' 170) תרגום אחר לשם האנגלי. כאשר ביקשה אורה מסמי, נהג המונית הערבי מאבו–גוש, להסיע אותה עם אברם “עד איפה שהארץ נגמרת”, התכוונה עד למקום המרוחק ביותר מהבית שלה בירושלים בתוך גבולות המדינה. וסמי שהגה בה–בעת בעובדה, שבנה המגוייס, עופר, ודאי לוחם כעת אי–שם בשטחים באחיו הפלסטינים, לא החמיץ את ההזדמנות לבטא את כאב ה“נאכּבּה”, שצף מיד למוחו ממעמקי נפשו לשמע המשפט שאמרה, וסינן לעבר הצמד היהודי במושב האחורי של מוניתו: “בשבילי היא כבר מזמן נגמרה” (167).

בדיאלוג הקצר הזה ברור, שמפחד “הבשורה” מבקשת אורה לברוח למקום המרוחק ביותר בגבולות הארץ. הניב העברי מהמקרא “עד קצה הארץ” איננו מבטא משמעות זו, כי מובנו בתנ"ך איננו “עד קצה ארץ–ישראל”, אלא תמיד “עד קצה תבל”. מכאן, שהשם האנגלי מפרש את מטרת הבריחה של אורה, מטרה המוכרזת גם בשם העברי של הרומאן. ואכן, שני השמות משלימים זה את זה וניתן לקרוא אותם כמשפט אחד: “אשה בורחת מבשורה עד איפה שהארץ נגמרת”. המשפט הזה מתייחס רק לעלילה המשפחתית ובכך הוא מעיד על בכורתה ועל היותה חשובה יותר מהעלילה הרומנטית. מאליו מובן, שהעדות הזו משני השמות של הרומאן, היא הנימוק היותר קלוש מבין אלה שיובאו בהמשך להצדקת הקביעה בפתיחת המסה, לפיה שולבו בכרך שתי עלילות שונות ורק כתוצאה מכך קיבל הרומאן את מידותיו הגדולות.

כדי למנוע חשד, שמסה זו מוטרדת רק ממידותיו של הרומאן ומתכוננת בהמשך לעסוק בעיקר בכך, ייאמר כבר כעת, שלא רק עמודי החלק הראשון יכלו להיחסך, כדי לצמצם את היקפו, אלא גם עמודים רבים נוספים בחלקים האחרים של הרומאן. כאלה הם העמודים על שתי נסיעותיה של אורה במונית של סמי, הנהג הערבי מאבו–גוש, הראשונה עם עופר הבריא והחסון למוקד הכוח של ישראל, למקום הכינוס של היחידה הצבאית שלו, והשנייה עם נער חולה ומפגר למוקד הסבל של הפלסטינים, למקום הריכוז של שוהים בלתי–חוקיים מהשטחים ביפו. אין שום פגם ב“עמודים הערביים” האלה מבחינת הכתיבה — והאנלוגיה הניגודית בין שתי הנסיעות היא גם אירונית למהדרין — אבל מקומם ברומאן אחר, ברומאן פוליטי המתמקד רק בסבל של הפלסטינים, ולא ברומאן שהוא רומאן פוליטי משודרג, כי בשורתו אמנם מתייחסת גם לסכסוך הערבי–ישראלי, אך לא מצטמצמת רק בו.

כמו–כן ראויים היו להיחסך רוב העמודים מתוך המחברת של אורה, המודפסים באות חריגה בספר, שפוזרו מעמ' 271 ואילך. גם במקרה זה אפשר היה לספוג את המידע שבהם בתוך השיחזור הרטרוספקטיבי המפורט שביצעה אורה באוזני אברם במהלך צעידתם בגליל. וממש מיותרים הם הקטעים שנרשמו במחברת של אורה על–ידי רופא–הילדים, שפגשו אורה ואברם בנחל קדש, קטעים שבהם תיעד תשובות של ישראלים שפגש על השאלות “על מה אתה מתחרט?” ו“למה אתה מתגעגע?” (432, למשל). הקטעים שלו ארוכים והם קוטעים את רציפותה של העלילה המשפחתית במקומות שבהם שולבו, במחצית השנייה של הרומאן.

אילו ויתר גרוסמן על העמודים המיותרים שפורטו, לא רק שהיה מצמצם כמאתיים עמודים ממידותיו המוגזמות של הרומאן, אלא שבלעדיהם היה מגבש אותו יותר מבחינה רעיונית ומגשים את היעוד שהגדיר לו: להיות רומאן פציפיסטי. אחרי הערה זו ניתן לפתוח את הדיון בעלילה הרומנטית.


העלילה הרומנטית

לא די שהעלילה הרומנטית, אם בוחנים אותה לעצמה, נחשפת כעלילה מקוטעת ומפוררת, כי את רובה צריך לצרף מתוך סיפור–המעשה המגובש של העלילה המשפחתית, אלא שהיא מתגלה גם כעלילה, שאין הסברים מספקים לרוב התהפוכות שנוצרו בתולדותיה, לאורך שלושים וחמש השנים שבהן היו שלושת גיבוריה שבויים במשולש הרומנטי שלהם. סיבתיות ברורה כזו אין למצוא אפילו בחלק הראשון והיחיד שהוקדש בלעדית להתהוות הקשר הממושך בין השלושה. אלמלא התרוקן אגף הבידוד מחולים בפרוץ מלחמת ששת–הימים ואלמלא נצמדה האחות הערבייה לכסאה, במקום להשגיח עליהם בלילות, ספק אם השלושה היו יכולים לשוטט בחופשיות כזו בין החדרים ואף להתאהב זה בזה. גם אורה עצמה תוהה, בהיזכרה כעבור שנים במה שאירע באגף הבידוד של בית–החולים, איך התלקחה לה אהבת השניים אליה במצבם אז, כשהיו מנותקים מהחוץ: “וכשהתאהב בה (אילן) היתה בכלל שבר–כלי, חולה וסמרטוטית, מסוממת מתרופות ומדמדמת ביום ובלילה, וגם אברם, כזכור, היה במצב כזה” (216). הן אברם, זכרה, “שייט במעגלים גדולים על–פני החדר שבו שכבה, בחשכה, במחלקת הבידוד, התקרב והתרחק ממנה וכאילו התאמן בחשאי על מסלולי ההתקרבות אליה והנסיגה ממנה” (220). ומצבו של אילן היה אפילו חמור יותר. מותש מחום התעורר ונרדם חליפות. ספק אם הבין במצבו המעורפל היכן הוא נמצא ואם זכר על ידיו של מי “המטיר נשיקות קטנות יבשות ולוהטות” (69). ובמצבה הסמרטוטי, אין גם לייחס אהבה לתגובתה על הנשיקות שהמטיר על ידיה, גם אם אחרי שהדליקה גפרור וראתה “בתוך עיגול האור” את פניו, פני “יפהפה–נרדם” (71), “בדחף של רגע, נועזה והתכופפה אל נער זר, ונישקה אותו ארוכות על פיו” (78).

יתר על כן: גם אם במצבם זה חשפו זה לזה סודות על עצמם ועל משפחותיהם ההרוסות, התנשקו ואפילו התגרו ממגעים, שבתנאים אחרים לא היו נענים להם במיידיות כזו, איך נשבו שלושתם לאורך שנים להרגיש שהם מאוהבים זה בזה, שניהם בה והיא בשניהם? גם כאשר אירועים ריאליסטיים מסופרים באופן מעורב, כפי שהם מסופרים בחלק הראשון, בקטעי קולות נטורליסטיים–דוקומנטריים (שהמספר היודע–כל קולט אותם בלי להתערב בהם) או בקטעי תיאור ליריים (שהמספר מפגין בהם את להטיו הלשוניים), אין הם פוטרים את המחבר ממתן סיבות ברורות וסבירות להם, ובמיוחד אם בהמשך הוא מבסס על אירועים אלה את התקיימות המשולש הרומנטי בין גיבוריו שנים רבות אחרי שנפגשו בחדרי אגף הבידוד בנעוריהם.

ללא הסבר סיבתי סביר, נשמעת יותר מנמהרת השאלה שצצה בראשה של אורה, אחרי שנשקה לאילן: “ומה יהיה עכשיו, חשבה, ועם מי משניהם אני” (87). ולא כל שכן, פזיזה ובלתי–משכנעת נשמעת התשובה שמצאה לשאלתה. בעודה עם אברם, שמעו את אילן זוחל בשארית כוחותיו אל חדרה. אורה מתנגדת תחילה להימצא עם שניהם ביחד. אך אברם קורא לאילן להתקדם בזחילה ולהגיע אליהם, ואז גם אורה מצטרפת להזמנה הזו: “בטח, אילן, זאת אני, בוא, תהיה איתנו. נהיה קצת ביחד” (83). ועל הפתרון החפוז והבלתי–מנומק הזה, המסיים את החלק הראשון, השעין גרוסמן את עלילת המשולש הרומנטי בשלושים וחמש השנים הבאות.

כאמור, את המשך קורותיו של המשולש הרומנטי, כבר צריך ללקט מקטעים שפוזר בתוך העלילה המשפחתית. ואירועי ההמשך הם עוד פחות מסתברים, אם מעמידים אותם במבחן הסיבתיות. אחרי ימים אחדים מילאו פצועי המלחמה את מיטות בית–החולים הריק ולפיכך הוחלט לפנות את השלושה לשני בתי–חולים אחרים. אך גם אחרי שהופרדו, הבריאו וחזרו לבתיהם, היא לחיפה והם לירושלים, המשיך ואף התהדק הקשר ביניהם באמצעות המכתבים שהחליפה אורה עם אברם (372). במכתביו לא סיפר אברם רק על עצמו, אלא הקפיד לדווח לה גם על אילן, חברו לכיתה בירושלים ומתחרהו על ליבה של אורה. וכך כתב באחד ממכתביו: “כידוע לך אנו נוהגים לשיח בענייני נקבות, כלומר אני מדבר, בעיקר עלייך כמובן, ואילן לא מגיב, אבל דווקא בגלל השתיקה שלו אני חושב שהוא לא לגמרי אדיש כלפייך. — — — לא תאמיני באיזו התלהבות אני מנסה לשכנע אותו שאת היא המיועדת לו. בוודאי תשאלי למה אני עושה זאת? מפני שהיושר המוחלט מחייב אותי לזה, ומפני שברור לי שאפילו שאת מיועדת לי, הרי אני לא מיועד לך, — — — ולכן, דווקא מפני שאיכפת לי ממך כל–כך, ודווקא בגלל אהבתי המוחלטת והבלתי–אגואיסטית, אני חייב להלהיט את אילן אלייך” (373).

שקדנותו של אברם, לספק לה מידע על אילן, חיזקה בה, כך מתברר, את פתרון ה“ביחד” שאליו הגיעה עוד לפני שהופרדו לבתי–חולים שונים: “מאז חזרה מן האשפוז בבית–החולים בירושלים ידעה אורה שמה שקרה שם באותם לילות, יקר ונדיר מכדי להפקירו בידי זרים. ועל אחת כמה וכמה מה שקורה לה איתם כעת, עם שניהם; בכפילות הזאת היתה תעלומה שאפילו לא ניסתה לפענח. שפגעה בה בחטף, כמו ברק או תאונה, ונותר לה רק להסתגל לתוצאות של פגיעתה בה. אבל מיום ליום נעשה לה ברור–מאליו בתוקף פנימי שאין לערער עליו: שניהם יחד נחוצים לה, חיוניים כמו שני מלאכים שבסופו של דבר עושים שליחות אחת: אברם, שאין לה מפלט ממנו עד אחרון נימיה, ואילן, הנעדר כל–כולו” (374).

אלמלא כתב לה אברם בשלב מתקדם בהתכתבות “את האהבה הראשונה שלי” (375), וכן: “נהייתי אני רק כשפגשתי אותך” (376), ואלמלא חשף את קנאתו לה וקנאתו באילן (“שניכם הייתם באיזה מקום שאני לא הצלחתי להיכנס לשם”, 378), יתכן שאורה היתה ממשיכה להסתיר מידיעתו את החלטתה לקיים את קשר ה“ביחד” הנחוץ לה, דוחה את לחציו להגדיר את יחסה אליו, ומוסיפה לטעון במכתביה אליו “שהיא עדיין לא מוכנה לדבר על אהבה. שהיא מרגישה ששניהם צעירים מדי ולא בשלים” (376). אברם לא קיבל הסבר זה, אלא כתב לה, שלדעתו “היא כבר החליטה שהיא תהיה אך ורק ידידה שלו, ושהוא כנראה בשבילה כמו איזה חבר ממין זכר, ולדעתו זה מה שהיא בעצם החליטה לגביו מהתחלה, כשנפגשו בבית–החולים” (372). נוכח האשמה שהשתמעה מדבריו אלה, הודתה תחילה “שהיא באמת חושבת שהיא מאוהבת, אבל לצערה הרב לא בו — — — ואותו היא מחבבת ואוהבת כמו אח”, ורק בשלב מאוחר, “אחרי שבועות של חקירות ותחנונים”, גם הודתה “שהיא מאוהבת באילן” (378).

אחרי שהובס בתחרות על ליבה של אורה, לא העלים אברם מאילן את העובדה שחרב עליו עולמו. והוא אכן “לא היה מסוגל להכניס מאכל לפיו, לא החליף את בגדיו, והיה מתהלך לילות שלמים ברחובות ובוכה” (378). ואף שאילן הבטיח לו “שלעולם לא ינסה לקשור איתה קשר”, לא נרגע אברם, אלא ביצע מעשה יאוש דרמטי בבית–הספר. בהפסקת עשר טיפס על עץ ענק בחצר, צעק משם באוזני כולם “שהוא החליט להתגרש מגופו” וקפץ ממרומיו. חבול ועם שבר בידו הימנית המשיך להכריז על אהבתו במכתבו הבא אל אורה, שאותו כתב בשמאלית השלמה שלו: “בשנייה שקפצתי הבנתי שהאהבה שלי אלייך היא בשבילי חוק טבע — — — אני תמיד אוהב אותך”. ועל הכרזת אהבה זו השיבה לו, “שגם אם היא לא אוהבת אותו כפי שהוא רוצה, היא עדיין מרגישה שלעולם תהיה ידידת–נפש שלו, ושהיא לא יכולה לתאר לעצמה את החיים בלעדיו”. ובהמשך מכתבה אליו ניסתה להפיג את מכאובי האהבה הנכזבת שלו אליה, כנראה כדי למנוע ממנו לחזור על הפגנת אהבתו אליה בסיכון חייו פעם נוספת, והוסיפה: “מדוע לדעתו זה בכלל קרה, שהיא התאהבה באילן, הלוא היא בכלל לא מכירה את אילן, וכל מה שקורה לה איתו כבר שנה, זה כאילו שמישהו זר השתלט לה על הנשמה ומכתיב לה מה היא תרגיש” (379). ומאליו מובן, שעל מצע כה דל של הסברים סיבתיים, אי–אפשר להנביט רגשות עזים כל–כך, ולא–כל–שכן לגדל עליו תפניות דרמטיות ביחסי הגיבורים של המשולש הרומנטי, מהסוג שגרוסמן מתאר בהמשך, בפרקי העלילה המשפחתית.


האירועים מהשבי ואילך

בחמש השנים הבאות התייצבה מערכת היחסים בין השלושה על–פי ההסדר שקבעה אורה במכתבה לאברם: לו היתה ידידה תומכת, ולאילן — חברה אוהבת. תמיכתה באברם כידידה התבטאה בעידודו לעסוק בתחביבו — כתיבת מערכונים ותסכיתים (281). מיום הולדתו העשרים סיפקה לאברם פנקסים, שהעניקו לו לדבריו השראה ובהם רשם את הרעיונות הרבים לתסכיתים שצצו במוחו, כדי שלא ישכח אותם עד שיתפנה לפתח אותם (282). ופעמיים גם ישבה לפניו בעירום מלא, בלי ידיעתו של אילן, כדי שירשום אותה במילים (285). ב–1972, אחרי חמש שנות ידידות אפלטונית, זכה אברם לגמול על חיזורו השקדני אחריה. באותה שנה שירתו שניהם, הוא ואילן, בקבע באותה יחידה ויצאו לחופשה באופן מסורג, כאשר אחד יצא לחופשה, נותר השני בתורנות. כל אחד בתורו נסע אל אורה, שהתחילה באותה שנה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה בירושלים. ואף שעד אז כחמש שנים, “מגיל שבע–עשרה בערך”, היתה רק עם אילן (394), היתה באותה שנה עם שניהם (395). אברם ידע שאין הוא יחיד אצלה, וכנראה שגם אילן ידע והשלים עם הסידור שנתהווה ביניהם “באותה שנה שתוקה” (386). אך ההסדר הזה, שרק אורה שקבעה אותו ידעה עליו בוודאות, נקטע על–ידי מלחמת יום–כיפור ב–1973.

בשבת האחרונה לפני פרוץ המלחמה הזו קיבלה אורה שיחת טלפון, שבה ביקשו ממנה שניהם, שתעלה בגורל מי מהם יצא לחופשה ויגיע אליה לשבת בירושלים ומי יישאר בבסיס ויצא לפעילות (228). לא היא ולא אילן יכלו לשער, איזה גורל מצפה לאברם שהפסיד בהגרלה ונותר בבסיס. ערב יום–כיפור נשלח אברם מהבסיס לחזק את מוצב “בבל”, ושם לכדה אותו המלחמה. קורותיו של אברם כניצול יחיד שנותר במוצב אחרי שנכבש על–ידי המצרים, מתוארים בהרחבה בפרק, שכוחו הוא בסגנונו התיעודי (עמ' 523—566), המצטט בדיבור ישיר את הדברים שהשמיע אברם במכשיר הקשר — האמצעי היחיד שעמד לרשותו כדי להזעיק עזרה. היה זה אילן שקלט אז במוצב סמוך את זעקותיו לעזרה של אברם. אילן הפר אז מספר לא–קטן של פקודות, כאשר יצא על דעת עצמו למוצב הסמוך הזה וגם היה מוכן על דעת עצמו להסתכן בחילוצו של אברם ממוצב “בבל”. אלמלא מנעו ממנו לעשות כן, היה ודאי נופל בשבי יחד עם אברם. בכל מקרה, שגה גרוסמן כאשר החליט לכתוב פרק זה בסגנון הדוקומנטרי. אמנם יתכן שבזכרונו של אילן נחקקו דבריו של אברם במכשיר הקשר, ולכן היה מסוגל לצטט אותם בדיוק רב באוזני אורה בסיום המלחמה, אך קשה להניח שגם אורה שימרה אותם בזכרונה עד כדי יכולת לחזור ולצטטם בנאמנות כעבור שנים באוזני אברם, שהרי היא זו ששיחזרה עבורו, ודווקא בדיבור ישיר, בשנת 2000 את הדברים שאמר בקשר בשנת 1973.

מתברר, שהזעקות לעזרה של אברם בקשר נקלטו גם על–ידי המצרים, והם חזרו למוצב “בבל” כדי לשבות את החייל שחמק מידיהם. במצרים עבר אברם חקירות קשות במיוחד, אחרי שהתברר לשוביו שהיה קצין מודיעין. בעינויים אכזריים ניסו לדלות ממנו את הסודות הצבאיים הרבים שהיו בידיעתו. אברם אמנם שוחרר לישראל יחד עם שאר הלוחמים השבויים, אך הוחזר פצוע ומדמם על אלונקה, ונזקק בשובו לתקופת שיקום ממושכת. לאורך כל שנת 1974 לא משו אורה ואילן ממיטתו. אילן השתחרר מהשירות בקבע ואורה הפסיקה את לימודיה באוניברסיטה כדי שיהיו פנויים להשגחה עליו (244). ואף שמאז המלחמה “לא היו מסוגלים לגעת זה בזה” (388), ניצתה התשוקה ביניהם בהפסקה מחוץ לחדרו של אברם בבית–החולים. ועוד באותו לילה נסעו לבית, שירש אברם מהוריו בצור–הדסה, ועל מזרן קש שהניחו על הרצפה “הם הרו את אדם” (219). במערכת היחסים המתירנית שנחקקה במשולש הרומנטי הזה מתחילתו ועד מועד השתחזרותו בעלילת ההווה מפי אורה, באמת לא היה הכרח להצדיק את התלקחות התשוקה בינה ובין אילן וודאי שלא את תוצאתה — לידתו של אדם. מה–גם שדעתו של אברם לא היתה פנויה במצבו, אחרי ששב מהשבי, להמשיך ולהתחרות באילן על האשה, שעל–פי הנחת העלילה שניהם התאהבו בה בגיל שש–עשרה.

אדם נולד ב–1975. אושרה של אורה התנפץ על חומת השתיקה של אילן כבר כשנסעו במכונית הביתה עם תינוקם. שניהם הרגישו כאילו אברם יושב איתם במכונית מאחור (221). כחודש התענה אילן עד שהבהיר לאורה אז, לפני שנטש אותה עם התינוק — כך גילתה בשנת 2000 לאברם — “שהוא מרגיש כמו רוצח — רצחתי וגם ירשתי, הוא אמר — שהוא לא מסוגל להסתכל באדם בלי לראות אותך ובלי לחשוב עליך במעוז, או בשבי, או בבית–החולים” (225). ואחרי שאילן עזב את הבית נותרה אורה לבדה עם התינוק. אילן אמנם טילפן כל יום אליה, עידכן באוזניה את הכתובות של הדירות שהחליף (236—237), דיווח לה על הצלחותיו כתלמיד שנה ראשונה במשפטים (231) וגם סיפר לה על הלילות שבהם התגנב ברכיבה על אופנועו עד לביתם בצור–הדסה וחזר משם כמי שנמלט על נפשו (237—238), אך בזאת התמצתה כל עזרתו לה. בתחילה התחננה אורה בטלפון שישוב להיות איתה ועם אדם, עד כעבור זמן פסקה מכך, כי החליטה שהיא “לא צריכה אותו ולא רוצה אותו פה” (237). ואז הופתעה מבקשתו של אילן, שתתיר לו להתגורר בשכנות, במחסן בחצר,

אחרי שיכשיר אותו למגורים. כשלוש שנים תצפתו זה על זה ממרחק של עשרים מטר, וגם אדם, שגדל בינתיים, התרגל לנוכחותו של השכן, ומרגע שגילתה לו את שמו — גם נהג לקרוא לו בקול מהמרפסת.

גם אחרי לידתו של אדם המשיכו אורה ואילן לבקר את אברם. היא פעמיים בשבוע ואילן בשאר הימים. שניהם הניחו שדבר מכל האירועים בחייהם לא גונב אל אוזנו של אברם: לא שנולד להם ילד, לא שנפרדו כחודש אחר כך (244) ולא שהפכו אחר–כך לשכנים. אורה ואילן לא שיערו, שסירובו של אברם לחזור אל בית אמו בצור–הדסה ונכונותו אחר–כך גם למכור להם את הבית לצמיתות, התבססו על ידיעת האירועים שהתרחשו ביניהם מאחורי גבו. בגמר השיקום עבר אברם להתגורר בדירה שכורה בתל–אביב (251). ושם התרחש האירוע התפניתי הבא בתולדות המשולש הרומנטי הבלתי–מנומק. באחד מביקוריה של אורה בדירתו של אברם בתל–אביב, גילה לה לראשונה, שמחשש כישלון נמנע מפגישה עם הנשים שהציעו לו להכיר. ואז שאלה אותו אורה, אם היה מסוגל לחזור ולשכב איתה (254). אברם השיב בשלילה, אך היא החליטה בו–במקום להעמידו על טעותו. תחילה התפשטה בעצמה, אחר כך הפשיטה אותו ועינגה את איברו עד ש“נשם עמוקות להתמלאות שרחשה בירכיו” (261—262). באותו יום הרו את עופר.


“חתיכת עבודה החיים האלה”

כפי שהתעברה מאילן עם אדם מאחורי גבו של אברם, כך התעברה אורה מאברם עם עופר מאחורי גבו של אילן. אך תגובת שני הגברים שלה להריונה השני היתה מנוגדת. אברם דרש ממנה לבצע הפלה, ומשסירבה הודיע לה בו–במקום “שאם כך, הוא לא רוצה שום קשר איתה” וממש הדף אותה החוצה מדירתו (288). ואכן שלוש–עשרה שנה נעלם מחייה, ורק לקראת הבר–מצווה של עופר התקשר והציע שייפגשו בתל–אביב. במשך השעתיים שישבו בבית–קפה סירב אברם כה בתוקף לשמוע על עופר, עד שאורה לא העזה אפילו להראות לו את אלבום התמונות שהכינה למענו לקראת פגישתם זו. לעומת זאת סיפר לה אברם פרטים על חייו בתל–אביב ובפתאומיות קם ונפרד ממנה ברשמיות. ומאז ועד שעופר התגייס אמנם התמיד לפגוש אותה מדי חצי שנה, אך אף פעם לא שאל על עופר. ואחרי שעופר התגייס הפתיע אותה בהודעתו, שלא יהיה בקשר איתה “עד שעופר ישתחרר” (288).

שונה וגם בלתי–צפויה לחלוטין היתה תגובת אילן להריונה של אורה עם עופר. תחילה שיכנע אותה להסתלק מהמחשבה לבצע הפלה (290), אבל סמוך לכך הציע לחזור הביתה מהמחסן שבחצר ולהתגורר איתה ועם אדם, כדי לקלוט במשפחה שלהם גם את התינוק מאברם, אחרי שיוולד. את הסכמתה לשובו הביתה חתמו בהתעלסות (291). על חסרונו של הסבר לתהפוכה החדשה הזו בתולדות המשולש הרומנטי, כמצופה מעלילה ריאליסטית, עומדת אורה עצמה: “אף אחד בעולם לא יבין מה קורה פה, רק אנחנו שנינו יכולים להבין, וזאת עצמה ההוכחה שאנחנו נכונים” (291). בליל ההתעלסות הבא שלהם ניסה גם אילן להסביר את התפנית הזו, אך גם המאמץ שלו הסתכם במשפט סתום למדי: “חתיכת עבודה החיים האלה”. ואורה השימה את עצמה כאילו הסביר במשפט זה את התפנית שעליה החליטו ביחד והוסיפה תיאור ציורי לדבריו: “כמו במכרה חשוך, ככה אני מרגישה כבר כמה שנים מאז המלחמה, מאז אברם, מרגישה שאני הולכת על ארבע וחופרת בחושך” (293).

למחרת נסע אילן לתל–אביב ונפגש עם אברם כדי לספר לו על הסכמתה של אורה להחזירו לבית כדי להיות עם אדם ובעתיד גם עם התינוק הנוסף שייוולד לה. שיחתם הסתיימה בלי התפייסות, וכך סיכם אילן את תוצאותיה באוזני אורה: “הוא לא רוצה אותנו בחיים שלו, לא אותך ולא אותי, נגמר הסיפור שלנו איתו” (202). ומאוחר הרחיב מעט וחשף, שאברם השתולל מעצם המחשבה “שיהיה לו ילד בעולם” ולכן דרש “לא לשמוע ולא לראות ולא לדעת על הילד הזה כלום, שום דבר” (293). בכל עשרים השנים הבאות נותקו הקשרים בין אילן ואברם. הפעם היחידה שבה נפגשו היתה כעבור שנתיים בבית–החולים שבו עבד אברם במטבח, כאשר אילן ירד למטבח עם מירשם מרופא לקחת משם תמיסה של מזון עבור עופר שסבל מבעיות עיכול. בדקות הספורות שבהן חימם אברם את התמיסה ומסר אותה לאילן, ניצבו זה מול זה וכמעט שלא דיברו ביניהם ואחר–כך נפרדו כשני זרים, בשתיקה (340—342).

תוך זמן קצר התרגל אדם לשינוי שהתרחש בחייו, שהפך את השכן מהמחסן בחצר לאביו בדירתם. חודשי ההריון של אורה עם עופר הספיקו לשכנע את אדם שהוריו עומדים להוליד לו אח. במשחק “הכסאות המוזיקליים” שמתנהל בעלילה המתירנית הזו, שבו כל אימת שאחד משני הגברים עוזב את זירת ההתרחשות, צץ השני למלא את מקומו, אין שום קושי לקדם תפניות כאלה בעלילה. במחברת רשמה אורה, כיצד סייעה לאילן לאמץ את עופר, בנו של אברם: “לקחתי את היד של אילן והנחתי אותה על היד של עופר — — — ויחד ליטפתי איתו את עופר הלוך–ושוב, לאורך כל הגוף. — — — אמרתי לעופר: זה אבא שלך. — — — ואילן כבר לא היתה לו ברירה, והוא חייך חיוך עקום ואמר, שמע, חבר, אני אבא שלך וזהו, ואל תתווכח” (281). ואכן, במשך עשרים ואחת השנים הבאות נשאר אילן נאמן להשקפה שניסח בתפנית הקודמת בעלילה, לפיה “חתיכת עבודה החיים האלה”, ונשא בעול ההורות במסירות הן לבנו והן לבנו של אברם.

התפנית הבאה בתולדות המשולש הרומנטי נרקמה סמוך למסיבת יום–ההולדת שחגגו לאדם במסעדה. כבר אז, כנראה, החליט אילן להיפרד מאורה ולצאת עם אדם, בנו הביולוגי, לטיול ממושך בארצות דרום–אמריקה. ואכן, אחרי שעופר התגייס וביסס את עצמו ביחידה הקרבית שאליה הוצב, יצאו אילן ואדם למסעם המתוכנן, בלי שקצבו מועד לשובם. תשעה חודשים חלפו מאז צאתם ועד יום השיחרור של עופר, אך בעלילה ההפכפכה של הרומאן ממשיך לפעול העיקרון, שברגע שאחד משני אוהביה של אורה מפנה את זירת האירועים, ממהר האוהב האחר למלא את מקומו. ולפיכך, כשיחזור אילן מהטיול הממושך שלו עם אדם בדרום אמריקה יגלה, שבהיעדרו נתפש מקומו על–ידי אברם, שבסיום צעידתו עם אורה עבר להתגורר איתה בביתה. כלומר: בהיעדרו החליטה אורה להקים עם אברם את המשפחה השנייה שלה, המשפחה שתהיה לה משנת החמישים לחייה ואילך. באירוע התפניתי הזה, האחרון בתולדות העלילה הרומנטית, ירד סופית המסך על הטלנובלה הרומנטית–מתירנית, שסיפרה על חייה של אשה שילדה שני בנים מיחסיה עם שני גברים שונים בלי שנישאה אף לאחד מהם. הסיכום הממצה הזה של העלילה הזו מדגיש, כמובן, שאורה היא הדמות הדומיננטית בעלילה הרומנטית, השערורייתית והבלתי מנומקת הזו — עלילה שבה תימרנה את חיי שני הגברים על–פי החלטתה ש“שניהם יחד נחוצים לה”.


ההסבר שלא פותח

בשלב הזה צריך להבהיר, כי היתה אפשרות לצרף הסבר סיבתי כולל לכל התפניות הבלתי–מנומקות שנכללו בעלילה הרומנטית, אלא שגרוסמן לא פיתח אותו במידה סבירה. מאחר והצמיד את אירועי העלילה הרומנטית לשלוש מהמלחמות שהמדינה נאלצה לגונן בהן על עצמה במסגרת “הסכסוך”, והן: מלחמת ששת–הימים, מלחמת יום–כיפור והמלחמה בטרור הפלסטיני בשנות האינתיפאדה, יכול היה לנמק את כל התפניות בתולדות המשולש הרומנטי של אברם–אורה–אילן בהתערבות של ההיסטוריה בחייהם. אילו עשה כך היה גרוסמן מצדיק את פיתוחה השרירותי של העלילה הרומנטית בבשורה הפציפיסטית, שלמענה כתב את הרומאן הזה. ההסבר הכולל הזה היה גם מייתר את החובה שמוטלת על כל מספר של עלילה ריאליסטית, להצדיק בסיבה מהסיבות שמפעילות את החיים כל אירוע שהוא כולל בעלילה.

וכך היתה מלחמת ששת–הימים מעניקה הסבר להתאהבות החפוזה של השלושה זה בזה, כאשר אושפזו יחד באגף חדרי הבידוד של בית–החולים. שלושתם היו מנותקים מידיעת המתרחש בחוץ וחששו לגורל המדינה (14). אורה, למשל, הפחות רדומה והפחות מעורפלת מחבריה, האזינה מבועתת לידיעה ששידר הקריין מקהיר, שבישר בהיגוי העברי המגוחך שלו “שהישות הציונית כבר נכבשה כמעט כולה בידי הצבאות הערביים המהוללים, שמסתערים עליה בכל החזיתות” (38). משנוספה אי–הוודאות ביחס למתרחש בחוץ לחולשתם מהמחלה, אין להתפלא שחשו בצורך להיות “ביחד”, המקנה ביטחון ויכולת התגברות על חששות, ואין להשתומם שהיו פתוחים “להתאהב” במהירות כזו זה בזה.

ובאותו אופן ניתן היה לא רק להסביר, אלא הפעם ממש להוכיח, שההתערבות של ההיסטוריה בחיי השלושה השפיעה על כל, או לפחות על רוב התפניות הבלתי–מנומקות שאירעו בעלילה הרומנטית ממלחמת יום–כיפור ואילך. המקרה של אברם מדגים את חוסר–האונים שבו היה נתון מול ההיסטוריה ואת המחיר ששילם עקב התערבותה בחייו: לעולם לא יכתוב אברם את שיריו, סיפוריו ותסכיתיו, ורק בהגיעו לגיל חמישים החזיק לראשונה ילד בחיקו. ולעולם לא יוכל להחזיר לעצמו את ההחמצה היותר מכאיבה: את החמצת ההורות לעופר. בעטייה של המלחמה לא רצה לחיות וודאי שלא היה מוכן, אחרי שאורה התעברה ממנו, להוליד ילד לתוך העולם הזה.

אברם היה אמנם הקורבן הראשי של התערבות ההיסטוריה אז בחייו, כי נפצע במלחמה, נפל בשבי וגם חזר ממנה שבור בגופו ובנפשו, אך גם אורה ואילן יצאו מצולקים ממנה. אלמלא התערבה ההיסטוריה בחייהם, ייתכן שמהלך חייהם היה נורמטיבי, כפי שבני–אדם באיזורים בהם לא מתקיימות מלחמות זוכים להשלימם. התבוסה שספג אברם מידיה של ההיסטוריה במלחמת יום–כיפור היתה קטלנית עבורו. הדברים שאמר לאילן בשיחתם האחרונה מעידים כאלף עדים על כך. אך היא היתה טראומטית גם עבור אילן, שהאזין חסר–אונים לזעקותיו של אברם בקשר, שיבואו לחלץ אותו מהמוצב הנתוש וההרוס שבו נותר לבדו. ואשר לאינתיפאדה — הן השפעתה על הבסת רצונותיהם האישיים של השלושה מובלטת כבר בשמו העברי של הרומאן — “אשה בורחת מבשורה”, ומומחשת שוב ושוב בחלקיו העיקריים, שבהם מתחדש מדי פעם אצל אורה הרצון לא להתקרב לביתה בירושלים מפחד ה“בשורה”.

במספר הזדמנויות ביטאה אורה את הטענה, שההיסטוריה מותירה בני–אנוש בחוסר–אונים מוחלט מולה. כך בתגובתה על ההחלטה של אילן, אחרי לידת אדם, לעזוב את הבית, משום “שהוא מרגיש כמו רוצח” שזכה באושר שגזל מאברם: “אנחנו לא אשמים, — — — אנחנו לא רצינו שזה יקרה, ולא הזמנו את זה. זה פשוט קרה, אילן, זה פשוט דבר נורא שקרה לנו” (225). את מחשבתה זו, שההיסטוריה מכתיבה לבני–אדם את גורלם ביטאה גם בדברים שכתבה באחד הלילות במחברת שלה: “עשרים שנים טובות היו לנו. בארץ שלנו זה כמעט חוצפה, לא? — — — ואל תשכח שמתוכן היו גם שש שנים רצופות של שני הבנים בצבא. — — — ושניהם גם שירתו בשטחים, במקומות הכי מחורבנים. וזה שאיכשהו הצלחנו לעבור בין כל הטיפות בלי להיפגע אף–פעם באמת, משום מלחמה או פיגוע, משום טיל, רימון, כדור, פגז, פצצה, מטען, צלף, מחבל מתאבד, גולות מתכת, אבן קלע, סכין, ציפורניים. — — — וכמה שאפשר בלי להתעסק עם המצב, ימח שמו, — — — עשרים שנים טובות. עד שנלכדנו” (303). יתר על כן: להסבר הכולל הזה, המנמק בהתערבות ההיסטוריה בחיים את התפניות הבלתי–מנומקות שהתרחשו לגיבורי המשולש הרומנטי במשך השנים, ניתן היה לצרף הסבר כולל נוסף, אלא שמסיבות שיובנו אחר–כך הוא ייחשף במקום המתאים לחשיפתו, בהמשך מסה זו.


העלילה המשפחתית

כאמור, מתרחשת העלילה המשפחתית בשנת 2001, בשנתה הראשונה של האינתיפאדה השנייה, והיא נפתחת ביום השיחרור של עופר מהצבא. לציון ההשתחררות מימי החרדה מ“הבשורה”, שהיו מנת חלקה במשך שלוש השנים של שירות החובה שלו ב“שטחים”, תיכננה אורה טיול רגלי משותף לשניהם בגליל, טיול משקם בתחומי “הקו הירוק” מהנזקים שהעימות עם הפלסטינים במחסומים הסב לנפשו. אך ביום השיחרור עצמו התנדב עופר לחזור ליחידתו שצורפה למבצע גדול בגדה. אורה הסיעה את עופר למקום הכינוס של הגדוד שלו ושם לחש באוזנה, לפני שנפרדה ממנו, את המשפט שהעצים בה מחדש את החרדה מ“הבשורה”: “אם משהו יקרה לו, הוא רוצה שנעזוב את הארץ”. ואורה שגילתה זאת לאברם הוסיפה את הפירוש שלה לדברים שלחש לה עופר: “כאילו אמר — אם גם לי זה יקרה, אם זה עובר לעוד דור, אין לכם מה לחפש פה. אבל ממילא, אם, אז לא רק את הארץ”. אורה כבר התנסתה בחוויה קשה זו, כי גם אדם כשהיה בצבא, שלוש שנים לפני עופר, אמר לה פעם משפט צוואתי כזה: “שאם יקרה לו משהו, הוא רוצה שנקים לזכרו ספסל מול ‘הצוללת’” — המועדון שבו הופיע לפעמים עם להקתו (410—411).

מפחד “הבשורה” שנעורה בה מחדש, החליטה אורה בשובה הביתה, לצאת למסע הרגלי לגליל ואפילו לבדה, כדי שהמבשרים לא יוכלו למסור לה אותה, אם חלילה ייפגע עופר במהלך המבצע (כפי הנראה, מבצע “חומת מגן”). אך ממש כשעמדה לצאת מהבית, כדי להתרחק ממנו ככל האפשר, צלצל אליה אברם, אחרי שלוש שנים שלא היה לה שום קשר איתו, וביקש לוודא שעופר אכן השתחרר במועד מהצבא. צלצול הטלפון של אברם הפתיע את אורה, אבל גם הוליד במוחה את ההחלטה לצרף אותו למנוסה שלה מ“הבשורה”. עם שני התיקים שהכינה בשביל עצמה ובשביל עופר הגיעה אורה אל דירתו של אברם בתל–אביב, דירה מוזנחת שהעידה על מצבו הירוד, ובלא מאמצי שכנוע מרובים גררה אותו להתלוות למנוסתה מפחד “הבשורה” אל “היכן שהארץ נגמרת”.

כבר ביום השני לצעידתם בגליל, חשפה אורה לאברם את המטרה שלמענה צירפה אותו להרפתקה שלה. נוכח סירובו לשוחח איתה על עופר וגם לא לשמוע אותה מספרת לו עליו, התפרצה ואמרה לו: “אתה אולי חושב שאני יכולה לעצור את זה, לא לדבר עליו, אני מתכוונת, אבל אני לא. לא מסוגלת עכשיו להתאפק, מוכרחה לתת לו כוח, הוא צריך אותי, אני מרגישה את זה”. ובו במקום הבהירה לאברם, שאם ימשיך לאסור עליה אפילו לדבר על עופר, שלו מסורה כעת דאגתה, תעלה אותו על אוטובוס שיחזיר אותו לתל–אביב, והיא תמשיך בצעידה לבדה, כדי שתוכל לפחות לדבר עליו בקול אל עצמה. ובמשפטים קטועים שיתפה אותו ב“תוכנית המטורפת שלה” (573): “רציתי שתבוא אתי בשביל לדבר אתך עליו, — — — לספר לך עליו, שאם יקרה לו משהו — — — בעצם אנחנו אבא ואמא שלו, — — — ואם אנחנו, ביחד, אני מתכוונת, אם אנחנו לא נעשה את מה שהורים” (188—189). המשפטים אמנם קטועים, אך משתמעת מהם דעתה, שבמדינה הזו, שמאז ייסודה שולחים בה הורים את ילדיהם הבוגרים למלחמות כדי להגן עליה, אין הורים יכולים להסתפק בבריחה מ“הבשורה”, אלא עליהם להשקיע במניעתה. או בלשונה: מוטל על הורים “לתת כוח” לבנם לשרוד את הסכנות המאיימות על חייו בעת הלחימה, באמצעים העומדים לרשותם: לעטוף את בנם “בשכבות מגן” ולחתל אותו “בחום אהבתם”. והיא אכן מיישמת בו–במקום את האמונה המיסטית הזו ו“נותנת כוח” לעופר להינצל מהסכנה האורבת לחייו במבצע על–ידי רישום שורות רבות עם שמו במחברת שלה (299).

להבהרת הדעה הזו של אורה כדאי לקורא לדלג אל סיומה של העלילה הזו. בהתקרבם לירושלים, בסיום צעידתם ברגל בשביל ישראל, אומר אברם לאורה סוף–סוף את המשפטים שכה קשה עמלה כדי להביאו לומר אותם בקול: “לי ולך, ביחד, יש את עופר. — — — ואת נותנת לי להחזיק אותו ביחד איתך — — — ואנחנו מחזיקים אותו ביחד, בינינו, כל הזמן. הוא כאילו צריך ששנינו ניקח אותו לשם” (628—631). בשומעה את דבריו אלה של אברם, גילתה לו אורה, מדוע שקדה במהלך ימי צעידתם המשותפת לצייר לו בפרטי פרטים את צמיחתו של עופר מיום לידתו ועד בגרותו בעשרים השנים שאברם התנתק ממנו: ש“אם הוא” — ואין היא מסוגלת לבטא את האפשרות האיומה שעליה היא חושבת — גם אברם “יזכור את החיים שלו, את כל החיים שלו” (136). הציטוט הזה, הפותח בתנאי “אם הוא” וממשיך בלשון עתיד “יזכור”, מוכיח שאורה מדברת על מצב היפותטי. מחרדה היא אמנם מעלה השערה, שבשובה הביתה ימתינו לה שם המבשרים כדי לבשר לה שעופר נפגע במהלך המבצע בשטחים, אך בפועל מסתיים הרומאן בלי שאירע לעופר דבר.

נכונותו של אברם בסיום לחלוק עם אורה את החרדה מ“הבשורה” וגם להצטרף לאמונתה, כי ביחד ימנעו את “הבשורה” עצמה, מלמדת שאורה הצליחה ב“תוכנית המטורפת שלה”. יתר על כן: הסיום הזה מעיד, שבניגוד לעלילה הרומנטית, שהיו בה הרבה תפניות בלתי–מנומקות, העלילה המשפחתית היא מגובשת ומנומקת יותר. וכפי שעלילה צריכה להתפתח ברומאן ריאליסטי, היא מתפתחת מנקודת הסירוב של אברם אפילו לשמוע את אורה מדברת על עופר (“הסיבוך”), לנקודת הסכמתו מרצון לחלוק איתה את הדאגה לשלומו של בנם המשותף (“ההתרה”). וזה רק אחד מהשבחים שניתן לומר על העלילה המשפחתית.


לחבר אב לבנו

ואכן, בעלילה המשפחתית לא הסתפק גרוסמן בקביעת העובדה שבסיום צעידתם ובהתקרבם לירושלים התרחש השינוי אצל אברם ביחסו אל עופר, אלא שקד על בנייה מדורגת של ההנמקה להתהוות התפנית הזו אצל אברם. גם אחרי שאורה איימה על אברם שתעלה אותו על אוטובוס, אם ימשיך לאסור עליה לדבר על עופר בקול, לא הסיר את סירובו לשמוע מפיה דברים עליו. את כשלונה לסדוק את התנגדותו זו ולהופכו לשותף שיחלוק איתה את החרדה מפני “הבשורה”, ביטאה אורה בהתפרצות יאוש פתאומית: “ופתאום התנפלה על האדמה והחלה לחפור בה בידיה”. אחר כך “כרעה על ברכיה, עקרה אבן חדה והיכתה בה באדמה”. ולבסוף אחזה ב“אבן אחרת, גדולה יותר” והגבירה את קצב החפירה שלה באדמה. וכאשר הגומה היתה כבר עמוקה מספיק, “תחבה את פניה אל תוך האדמה הפעורה. — — — עפר נגרס בין שיניה — — — וכמו מסמר הלכה ונתקעה במוחה המחשבה שהיא חייבת, חייבת לדעת איך זה” (191).

יאושה לא נבע רק מתמונה הקבורה, שצפה במוחה נוכח סירובו של אברם לשמוע ולדבר על עופר, סירוב שהותיר אותה לבד עם אפשרות האסון, אלא גם מהתבדות הסימנים שאספה קודם, שעל–פיהם הניחה שתוכל לגבור על “עובדת עופר” בעיניו של אברם, לפיה עופר “הוא בלי–ספק השגיאה של חייו” (183). בזכות סימנים אלה הניחה, שתצליח לממש את “התוכנית המטורפת שלה”. כסימן ראשון ראתה את הטלפון שלו אליה ביום השיחרור של עופר, כדי לברר אם אכן השתחרר והפך במועד לאזרח (119). סימן אחר מצאה מרוח על קיר חדר–השינה של אברם. להפתעתה גילתה שעל הקיר ניהל אברם “טבלת יאוש”, שבה מחק מדי יום את היממה שחלפה משלוש שנות השירות שנותרו לעופר בצבא (158). לסימנים אלה יצטרף סימן שלישי באחד מימי הצעידה הבאים: כאשר אברם יגלה לאורה, שבמשך שלוש השנים שבהן שירת עופר בצבא נמנע מאכילת בשר (306—307). גילוי זה הזכיר לה, שעופר היה רק בן ארבע כאשר החליט לא לאכול בשר (305—306), וחידש אצלה את התקווה, שאברם ישנה את יחסו אל עופר, אחרי שישמע מפיה איזה בן מופלא הרתה ממנו. אך מאחר ושני הסימנים הראשונים, שכבר היו ברשותה, לא הגשימו את ציפיותיה מאברם, לא יכלה עוד לשלוט בעצמה, ומיאוש תחבה את פניה ל“קבר” שחפרה במו–ידיה לעצמה.

גם זר היה ודאי מזדעזע למראה אדם שביאושו תוחב את פניו לתוך האדמה הפעורה ומבקש באופן זה לשים קץ לייסוריו בחלד. אך כשאורה ביטאה באופן זה את משאלתה למות, לא ידעה שהמעשה הזה שלה יזכיר לאברם אחת מהחוויות היותר קשות שעבר בשבי אצל המצרים. שלוש פעמים אילצו אותו שוביו לחפור לעצמו קבר ולהרגיש את טעם המחנק של האדמה המכסה עליו. ומעניו עמדו מסביב וצפו באחד מהם, קצין קטן–קומה וצנום שצילם את מותו, “וברגע האחרון צחקו והחזירו אותו לצינוק” (192). ושם ביקש אברם את מותו, כי לא רצה עוד “להמשיך ולחיות בעולם שבו ייתכן דבר כזה, שאדם עומד ומצלם אדם נקבר חי” (193). ההזדהות של אברם עם יאושה של אורה התבטאה בו–במקום בתגובתו. תחילה “צעד בטירוף לצד גופה של אורה, נאנק וצועק ומורט בשתי ידיו את עור פניו וזקנו” ואחר–כך אחז בה ו“במשיכה אחת עקר אותה מבטן–האדמה, דהר איתה על כתפו, הרחק מהבור” (193—194). משנרגעו שניהם הזכיר לה את המילים הראשונות שלחש לה כשהוחזר מהשבי. בעודו מעונה, פצוע ומדמם על האלונקה באמבולנס, שגם היא נדחסה לתוכו, לחש לה “חבל שלא הרגו אותי” (195).

ההקבלה בין הסצינה, שבה מאימת “הבשורה” ומהכעס על אברם שאינו מצטרף אליה “לתת כוח” לעופר תחבה אורה את פניה ב“קבר” שחפרה כדי להרגיש “איך זה”, לסצינה, שבה קברו המצרים את אברם כדי לשבור את רוחו, היא עוד אנלוגיה בולטת בעלילה. אלא שהפעם היא אנלוגיה משלימה התורמת למגמה הפציפיסטית של הרומאן.

מיד לאחר מכן התרחש אירוע נוסף שתרם לשינוי האמור ביחסו של אברם אל עופר. בעודם מתרחקים מהמקום הקודם, פגשו את החבורה של עקיבא, חוזר בתשובה צעיר שהצטרף לחסידי ברסלב ומאז הוא סובב בין המושבים בגליל ומביא שמחה למעונם. בכך, סיפר עקיבא, הוא מצדיק את השכר שמשלמים לו כ“משמח נדכאים” במועצה המקומית (200). הפעם הצעיד עקיבא אחריו קבוצה של מוכי–גורל, כדי שיתארחו בבתי מושב סמוך המאוכלס ביהודים מתימן. אורה ואברם נענו להזמנה של עקיבא והצטרפו לקבוצה שלו. תוך כדי התלהטות השירה והריקודים באחד מבתי המושב, קטף עקיבא תינוק מזרועות אמו הצעירה והעבירו לחיקו של אברם. “אורה שיערה שזו הפעם הראשונה מאז השבי שאברם מחזיק בידיו תינוק, ואז עלה בדעתה שאולי זו בכלל הפעם הראשונה בחייו”, והיא ליוותה בעניין את תגובתו לתינוק שהוטל לחיקו. אברם איפשר לתינוק לאחוז בכפו, וכשהזאטוט “עטף בה את לחיו ואת סנטרו, התמסר למגעה שכנראה נעם לו מאוד — — — אברם לא זז וכמעט לא נשם, שלא להפריע לו, ורק כעבור זמן זע והתיישר מעט בכיסאו במעין כחכוח של הגוף, ואורה ראתה שכתפיו מתרככות ונפתחות, ושפתו התחתונה רוטטת קלות, — — — ולראשונה מאז יצאה לדרך, ובניגוד לייאוש שאכל בה רק לפני שעתיים–שלוש, כשקברה את פניה באדמה, חלפה בה מחשבה שאולי יהיה טוב, ושהיא ואברם, ביחד, אולי בכל–זאת עושים את הדבר הנכון”. וכשקמה לקחת ממנו את התינוק שהחל לבכות, “היה נדמה לה שהוא אמר, אבל תתחילי מרחוק. — — — לא הבינה על מה הוא מדבר, את מה להתחיל? ולמה מרחוק? — — — ופתאום הבינה” (204—207).

אחרי שלראשונה ביטא אברם את הסכמתו שתספר לו על עופר, אבל רק ביקש שתתחיל מרחוק ותקרב אותו אליו בהדרגה, שלב אחר שלב, קיבל מסעם המשותף בגליל משמעות חדשה. אם קודם לכן היתה המטרה של אורה לברוח מ“הבשורה” וגם לחלוק עם אברם את הדאגה לעופר ואת “מתן הכוח” להצלתו מהיפגעות במהלך המבצע, הצטרפה כעת מטרה חדשה למטרה הקודמת: לחבר את אברם מחדש לחיים על–ידי חיבורו לעופר. שהרי בשובו מהשבי לחש לה “חבל שלא הרגו אותי” (195). ובשיחתו האחרונה עם אילן לפני עשרים ואחת שנים, לא הסתפק באמירה הכוללנית, שאינו רוצה “שום קשר עם החיים” (292), אלא מיקד אותה בעופר: הוא לא רוצה “לא לשמוע ולא לראות ולא לדעת על הילד הזה” (293). ואורה אכן התחילה מרחוק. בשום–שכל החליטה “מתאמנים על אדם לפני שנגיע לעופר” (235). ואכן, רק אחרי שאברם התרגל להקשיב לה וצייר לעצמו את התמונה מחייה עם אילן ועם אדם, עברה לספר על עופר. את סיפורה על עופר התחילה בלידתו ומשם התקדמה בתיאור צמיחתו לבגרות שנה אחרי שנה. והיא התמידה בכך עד שהיתה בטוחה ביום הצעידה האחרון של שניהם, שאם חס וחלילה יקרה האסון ויגיעו אליה הנציגים מצה"ל עם “הבשורה” על נפילתו של עופר במבצע, יהיה אברם לצידה ויחד איתה “יזכור את החיים שלו (של עופר), את כל החיים שלו” (631).


הורות המצמיחה אדם

משהחל אברם להאזין לסיפור חייו של עופר מפי אורה, גברה התעניינותו בבן שהתנכר אליו עד כה. מעידות על כך השאלות שבהן קטע את דבריה: “איך עופר נראה?” (247), “איך התחיל ללכת?” (263), “למה קראו לו עופר?” (328), מתי התחיל לדבר ומהי המילה הראשונה שאמר? (350) ועוד ועוד. שאלותיו הינחו את אורה לאן עליה להתקדם בדבריה, על אלו פרטים להתעכב ועל איזה מהם לוותר. לסיבות שנימקו קודם את בכורתה של העלילה המשפחתית בהשוואה לעלילה הרומנטית, צריך להוסיף כעת גם את הסיבה הבאה: בה כלולים הפרקים היותר יפים שנכתבו בסיפורת הישראלית על הורות ועל הצמחת אדם, בן–אנוש. ואמנם שם התואר “אדם” זרוע כ“מילה מוליכה” במקומות מוגדרים במרחב הטקסט, כדי לכוון את הקורא למשמעותה הרעיונית של העלילה המשפחתית, שבשורתה היא הבשורה הפציפיסטית.

בנקודה הזו מוצדק לחזור ולהשוות בין שתי העלילות שהוצמדו ברומאן. העלילה הרומנטית התפתחה כעלילה מתירנית, כפי שמעידות התפניות שהיו בה לאורך שלושים וחמש שנים, משום ששלושת הצעירים הסיקו כבר בגיל שש–עשרה מהמשפחות ההרוסות שלהם, שמוטב להפריד בין אהבה, במובן החתירה לסיפוק מיני וחברתי, ובין נישואים, המייצבים חיי משפחה. העלילה המשפחתית מבליטה השקפה הפוכה: שרק הורות יציבה מגדלת אדם, הממשיך את הוריו לא רק במובן הגנטי, אלא בעיקר בערכים ההומניסטיים שספג מהם. אורה עצמה הגיעה להכרה הזו, אחרי שהתנסתה בכל האפשרויות המקבילות לאפשרות הנורמטיבית: היא גידלה את אדם כאם חד–הורית במשך שלוש שנים, והיא גם גידלה אחר–כך עם אילן את בניה משני אבות שונים במשפחה כמעט נורמטיבית במשך כעשרים שנה. כעת היא מציעה לאברם לכונן יחד איתה משפחה גרעינית, שהיא הנורמטיבית באמת: צמד הורים עם בנם הביולוגי–גנטי.

דומה, שגם אצל אילן התעורר הרצון להגשים הורות נורמטיבית כזו בהתקרבו לגיל חמישים, ולכן נפרד מאורה ומעופר והרחיק עם אדם עד ארצות דרום אמריקה כדי להיות שנה תמימה רק עם בנו. וכנראה שגם אברם מגיע להכרה זו באומרו לאורה בסיום צעידתם המשותפת, שהחליט לשים קץ לחיים המתירנים והבלתי–מספקים שקיים איתה לפני שנפל בשבי המצרים, ואחר–כך, אחרי שחזר מהשבי, גם עם נטע, האמנית הצעירה ממנו בשבע–עשרה שנים. נטע רצתה ב“חיים מלאים” עם ילדים בחברתו, ובמשך שלוש–עשרה שנים גם קיוותה שתצליח לשבור את סירובו להינשא לה. תחילה התלוצץ והסביר לנטע “משפחות זה מתמטיקה גבוהה בשבילי — יותר מדי נעלמים, יותר מדי סוגריים והעלאת מכפלות בחֶזְקה”, וכשהוסיפה להתעקש, התחמק “בתירוץ של פער הגילים”. משנואשה ממנו והפסיקה לפקוד את מעונו, לא טרח אפילו לחפש אחריה (185—187). ואילו כעת מוכן אברם לנסות עם אורה חיים במשפחה גרעינית וטבעית מהסוג שהציעה לו.


נזקי המשפחה ההרוסה

המסקנה שאליה הגיעו גיבורי המשולש הרומנטי בבגרותם, לפיה רק במשפחה נורמטיבית ניתן לגדל אדם הומני ומוסרי, היתה מסוגלת לתרום הסבר כולל נוסף לתפניות הבלתי–מנומקות שסופרו בעלילה הרומנטית ולמתירנות ביחסיהם במשך שנים. הסבר זה, אילו פותח במידה מספקת, היה גם הוא, בדיוק כמו ההסבר על דורסנותה של ההיסטוריה בחיים, תורם לבשורה הפציפיסטית של הרומאן. להוכחת הארגומנט הזה, עלינו לחזור למידע שנמסר לנו על המשפחות של שלושת הצעירים בעלילה הרומנטית.

בזמן ששהו באגף הבידוד, גילו שלושת הצעירים זה לזה את הרקע המשפחתי שבו גדלו. והתברר להם, ששלושתם גדלו במשפחות מעורערות או מפורקות, משפחות שמוטטו אצלם את הביטחון הקיומי שמשפחה אמורה להעניק לילדים. אברם, למשל, גדל מגיל שלוש–עשרה רק בחברת אמו, כי “אביו קם ערב אחד משולחן הארוחה והפך במכה את סיר המרק שעל הכיריים, והחל להכות בחימה שפוכה את אמו של אברם ואת אברם–עצמו. כמעט קרע אותם לגזרים. ואחר–כך הסתלק ונעלם כאילו מעולם לא היה” (335). בימים הבאים שכנע את עצמו אברם בן השלוש–עשרה, שאביו האמיתי הוא המשורר אלכסנדר פן, ולא האיש האלים שהתאדה מחייו (233).

גם בית–הגידול של אילן לא היה שונה בהרבה: “הוריו התגרשו ואבא שלו לקח אותו איתו, לבסיס שלו”, שבו כולם ידעו, שאביו, מפקד הבסיס, שוכב עם חיילת שמנה במשרדו. אילן הרגיש שחייו נהרסו בגלל הגירושים של הוריו ונקם באביו כשהתגנב בלילות וכתב בגיר על צריפי הבסיס כתובות בגנות עצמו, כדי להרחיק את החשד ממנו. כתובות הגראפיטי שלו אילצו את אביו למחוק אותן וגם לקיים מארבים בשביל לתפוס את מי שחוזר וכותב אותן. כבר אז, באגף חדרי הבידוד, כשסיפר כל זאת לאורה, הודיע לה “בחיים אני לא אתחתן” (69).

וגם אורה לא החשיבה נישואים בגלל הרקע המשפחתי שלה. בגיל עשר נחשפה לראשונה להתנהגות הפתולוגית של אמה, ניצולת השואה, שבעת התקף נהגה “להכות את עצמה בדממה, ולשרוט את עצמה בבטן ובחזה” בעודה “זועקת בלחישות, זבל, זבל, אפילו היטלר לא רצה אותך”. אז הבינה “את הסיבות לזעפה של אמה, ולהאשמותיה הסמויות שהיו מתוחות בחלל הבית כמו שְׂבָכה צפופה ולא היה מפלט מהן”. וכבר אז גם החליטה, שבמשפחה שתקים לעצמה “לא יהיו לעולם הפתעות כאלה”, כי הבית שלה “יהיה מלא אור, תמיד, עד לפינותיו הנידחות ביותר”. לא נישואים יבטיחו בית כזה לה, אלא “לפחות אדם אחד, או שניים, או שלושה — — — שהיא תוכל באמת לדעת” (375).

בבתי–הגידול הרעועים האלה, שפיתחו חוסר–ביטחון בשלושת גיבורי העלילה הרומנטית, הוטמן הסבר אפשרי לחופזת התאהבותם בחדר הבידוד כשהיו צעירים ולמתירנות שנחקקה בבסיס יחסיהם אחר–כך, כמבוגרים. מעדות זו משתמעת המסקנה, שהאידיאל הפציפיסטי איננו יכול להתממש על–ידי בוגרים שלא ספגו מילדות במשפחות שלהם את מושגי ההורות הנכונים. בוגרים כאלה יעדיפו את המתכונת המתירנית, המעניקה אשליה שאי–המחויבות לנישואים מותירה בשליטתם את חופש הפעולה האישי ומבטיחה להם ביטחון קיומי שלא קיבלו במשפחותיהם ההרוסות. בכך מסבירה העלילה המשפחתית את התפניות בעלילה הרומנטית ואת נכונותם של אברם ואילן להשתתף לאורך שנים במשחק הכסאות המוסיקליים שהתנהל סביב אורה.


הבשורה הפציפיסטית

הצמדת העלילה המשפחתית לצעידה בנופי הגליל נבחרה על–ידי גרוסמן בשביל המטרה הפציפיסטית שהועיד לרומאן. כל האירועים שחוו אורה ואברם במשך שבוע צעידתם ביחד, באים להוכיח שקיימת אלטרנטיבה למלחמות. אם רק משתלטים על הנטייה לחשוד בכוונותיו של הזולת ועל הנטייה להפעיל מפחד הזר אלימות כלפיו, אפשר להיווכח שהעולם איננו כה מסוכן ואפשר לנהלו אחרת. את עדת הכלבים התוקפנית הרגיעה אורה על–ידי הימנעות ממאבק בהם (354—359). באופן דומה, על–ידי התנהגות מתונה, הסתיימה גם ההתקלות שלהם בשני חזירי–בר תוקפניים (431). לאנקדוטות אלגוריות אלה הזרועות במרחב הטקסט היתה מטרה פוליטית שקופה: לקרב לדעתו של הקורא, שהפתרון לטרור הפלסטיני איננו בלחימה בו, אלא בהרגעתו על–ידי חתירה לפתרון של שלום עם העם הפלסטיני.

להמחשת אפשרות זו הוסיף גרוסמן בעלילת הרומאן סצינות על הידידות והאירוח שלהם זכו אורה ואברם מצד רועים ערבים מהכפרים בגליל שפגשו בדרכם (581). אך הניצול היותר שיטתי של צעידת אורה ואברם בנופי הגליל למטרתו הפציפיסטית של הרומאן נעשה על–ידי הבלטת הסתירה בין יופיים של הנופים לבין לוחות ההנצחה ללוחמים הרבים, שחייהם נגדעו באיבם במלחמות ישראל עם שכנותיה (409, למשל). לקוראים שלא הבחינו בתחבולה הדמגוגית שהפעיל כאן גרוסמן, כדאי להזכיר, שאת המסקנה הפציפיסטית שלו אי–אפשר להגשים כיום במציאות שלנו עקב הסרוב העקרוני של מדינות ערב והפלסטינים להשלים עם קיומה של מדינת–ישראל.

בשלב הזה הבין אברם היטב את הזעם שנתקפה בו אורה כלפי המלחמות, כי עוד קודם לכן קרא במחברת שלה את ההגדרה להורות שרשמה שם: “אלפי רגעים ושעות וימים, מליוני מעשים, אינסוף פעולות ונסיונות וטעויות ודיבורים ומחשבות, הכל בשביל לעשות אדם אחד בעולם. — — — אדם אחד, שכל–כך קל להשמיד אותו” (507). כשכתבה “להשמיד” לא התכוונה אורה להמתה ממש, לקטילה, אלא להשחתת הנפש, כי היא התבססה על “הנסיון הקודם שלה עם אדם, אשר השתחרר לפני שלוש שנים, שהם לא באמת חוזרים אחרי הצבא, לא כפי שהיו, והילד שהוא היה אבד לה לעולמים מרגע שהולאם, ואבד גם לו” (103). ואכן, משהפך אדם שוב לאזרח, כבר לא היתה בו שמחת חיים שאיתה התגייס לצבא. הנזק ל“אדם” שטיפחה בעופר היה אפילו גדול יותר. שלוש שנים לא הועסק כטנקיסט, אלא “טחן מחסומים וסיורים, חטף אבנים מילדים בכפרים פלסטינים ובהתנחלויות” (101). וגם הוא אבד לעצמו מרגע שהולאם לה.

למותר לומר, שעל אורה הטיל גרוסמן להשמיע בעלילת הרומאן את הבשורה הפציפיסטית שלו. לפעמים ביצעה אורה משימה זו בדיבור בקול, כמו במקרה שבו נאנקה, “תופסת את ראשה בין ידיה ומוחצת בכוח, ומקללת מעומק ליבה את המלחמה הזאת, האחת, הנצחית, שעוד פעם הצליחה להידחף לה לנשמה, והיא פוערת את פיה, — — — וקוּר של זעקה נמתח ויוצא מגרונה ומחריד את הציפורים מסביב” (468). ולפעמים ביטאה את טינתה למלחמות רק במעשים, כמו באותה פעם שבו הכינה סלט לארוחת–ערב. תוך כדי חיתוך הירקות לא הצליחה אורה להפסיק לחשוב על דבריו של עופר שהגדיר את תפקידו במחסומים: “הרי כל התפקיד שלו לעמוד שם, בשביל שהמחבל יתפוצץ עליו ולא על האזרחים”. הפעם לא פתחה בוויכוח עם עופר, אלא גילגלה במוחה את רשימת כל שנואי–נפשה, מנהיגי מדינות–ערב ומנהיגי מדינת–ישראל, “כל אלה שחֵרבו לה את החיים, שממשיכים להלאים לה כל רגע וכל ילד” (584—585), וכילתה את זעמה עליהם בחיתוך אלים של הירקות. ורק כשהושיטה לעופר את הקערה, לא התאפקה עוד ואמרה: “הנה עופר’קה, סלט ערבי, כמו שאתה אוהב” (585).

אך היו מקרים שבהם פרץ הוויכוח בינה ובין עופר בכל עוזו. לא כאשר מצאה אותו מכין אלה בחופשה הראשונה שלו מהשירות בשטחים. אז הסתפקה בהסבר שהשמיע לה: “זה הכי יעיל במצבים שלנו — — — זה הפעלת–כוח–מינימלי — — — אלה מונעת אלימות” (496). ויכוח כזה פרץ בין שניהם, כאשר לא שמעה שום הסתייגות מוסרית מצידו כשדיווח לה על מעשיו ומעשי חבריו בשטחים: “היינו בחברון ותצפתנו על הקסבה, שכבנו במארב ליד חלחול וירינו כדורי–גומי בילדים שזרקו אבנים”. ואז לא התאפקה וממש תבעה ממנו: “אף פעם אל תירה בהם — — — תפליק להם סטירות, תיתן להם בוקסים באבי–אביהם, הכל, רק אל תירה בהם! — — — עכשיו אני רוצה שתבטיח לי שבחיים אתה לא תירה במישהו בשביל לפגוע בו! — — — מצידי, תכוון לשמיים, תכוון לאדמה, תפספס לכל הכיוונים, רק אל תפגע במישהו!”.

עופר הזכיר לה, שזורקי האבנים “מְסכנים אנשים שנוסעים בציר”. וכמו כן, הסביר לה, שהם מקפידים על ההוראות ומכוונים את כדורי הגומי לרגליים והגומי “יכול מקסימום לשבור יד או רגל”. אך כשהוסיף ואמר, שהוכח, כי אלה שקליעי הגומי שברו להם רגל, לא חזרו לזרוק אבנים, לא יכלה עוד אורה להתאפק ובהרמת קול השיבה: “אבל האחים שלהם יחזרו, וגם החברים שלהם יחזרו, ובעוד כמה שנים גם הילדים שלהם!”. ופתאום “ניקר בה הפחד שברגע מכריע של קרב, או אם יותקף בהפתעה, ממארב, יצוצו בו המילים האלה שלה ויכשילו אותו, או יעכבו לשבריר שנייה את תגובתו”, ונסוגה מהאיסור הגורף שאסרה על עופר לירות: “אם אתה בסכנת חיים אז או–קיי, אני לא אומרת, אז תנסה כמה שיותר להציל את עצמך, על זה אין לי ויכוח אתך, אבל רק אז!”. ולכן הרגישה שלא הצליחה להבהיר לעופר מדוע דרשה ממנו בתוקף כזה שיימנע מפגיעה במישהו, “כי אם יקרה דבר כזה, ואפילו יהיו לו אלף צידוקים, ואפילו אם ההוא יעמוד מולו עם מטען–נפץ מוכן להפעלה — חייו של עופר אחר–כך כבר לא יהיו חיים” (586—589).

ואז התרחש האירוע שהוכיח לאורה, שצדקה מעופר בוויכוח, אף שהפסידה בו כשהתקיים לפני שנה ואף שנסוגה אז מעמדתה הנכונה. בזמן ששירתו בחברון, כלאו עופר וחבריו קצב עשיר בחדר הקירור במרתף הבניין שבבעלותו ובמשך יומיים שכחו לשחרר אותו משם. אחרי שנזכרו והוציאו אותו מהמקרר, “רקד וצחק והשתולל עירום כביום היוולדו מול החיילים”, לא משום ש“עשה מעצמו אידיוט גמור”, כפי שהסביר לה דביר, הקיבוצניק מכפר סאלד, וחברו של עופר, אלא משום שגופו, שהופשר והוקפא חליפות בחדר–הקירור, התחיל לפרכס ולהתעוות מעצמו כשהוצא משם. לשניהם הציגה אורה את השאלה הבאה: “אבל איך שכחתם בן–אדם! — — — תסביר לי איך אפשר לשכוח בן–אדם בתוך חדר–קירור במשך יומיים?”, וספגה על כך נזיפה מאילן, שהבהיר לה, שעליה לתמוך בעופר כי “הוא צריך אותך עכשיו בלי שום תנאי”. והיא שוב נכנעה ולא השיבה לאילן “את מה שעמד לה על קצה הלשון, שאולי היציאה–מהדעת היא הדרך היחידה שפלסטיני יכול לצאת היום בלי מחסומים ורשיונות ובדיקות על הגוף”. אמנם בזכות אילן, ששוחח עם אנשים בעלי השפעה בצבא ומשך בחוטים המתאימים, לא דלף הנושא לעיתונות, אלא נסגר במפקדת החטיבה, בתחקיר של הלוחמים שהיו מעורבים באירוע (600—605), אך המחלוקת שעורר המקרה ביניהם גרמה לאילן להיפרד מאורה ולעזוב את הבית (302).


הסדרה הפציפיסטית

כאשר הטיל גרוסמן על אורה להשמיע את בשורתו הפציפיסטית בעלילת הרומאן הזה, הבדיל אותה מהנשים האנגלוסקסיות שֶׁמָחוּ נגד הכיבוש במחסום ווטש. ואכן, אורה כעסה על עמידתן כפויית הטובה שם, המטרידה את החיילים “שעושים את העבודה השחורה ואוכלים בשבילנו את כל החרא של הכיבוש כדי בכל–זאת לשמור על הביטחון של כולנו” (602). את המחאה שלהן היה עליהן להעתיק אל “הקריה” או מול “הכנסת”. וזו לא הפעם היחידה שבה ביטאה אורה את הסתייגותה מהכיבוש על–ידי השוואת “המצב” להתבוססות בצואה. באחת מנסיעותיה בקו 18 בירושלים התרחש פיצוץ באוטובוס שנסע בכיוון ההפוך, אחרי שחלפו על פניו, ולרגע השתררה דממה עמוקה ו“ריח צואה חריף פשט באוויר” האוטובוס שלה (599).

ההשוואה הזו של “המצב” לצואה התרחבה בסצינת המסעדה, שבה חגגו יום–הולדת לאדם. משהחלו עופר ואדם להעלות ליד השולחן חוויות ואנקדוטות משירותם בשטחים ועופר סיכם את אחד הסיפורים, הסיפור על מחבל שהתפוצץ בתל–אביב, אחרי שלא זיהו ולא עצרו אותו במחסום, באמירה “זה התפקיד שלי, אני עומד שם בדיוק בשביל שהוא יתפוצץ עלי ולא בתל–אביב”, קלטה לא רק ריח צואה, אלא הצטיירה אצלה תמונה “מוחשית למדי, כאילו בא מישהו ופרץ בריצה מבחוץ, מהשדות, ועלה בשתי רגליו על השולחן והפשיל את מכנסיו וכרע כאן ביניהם, ובלי שום שהיות חירבן ערימה ענקית מצחינה בין הצלחות והכוסות” (494).

בציור הוולגארי הזה אמנם המחיש גרוסמן באופן הבוטה ביותר את יאושו כפציפיסט מ“המצב”, אך גם השלים את הקו העקבי בהשקפה הפוליטית–אקטואלית שביטא ברומאנים הקודמים שלו. למעשה הרומאן הנוכחי הוא המשך ישיר לשני רומאנים קודמים, שבהם עסק ב“מצב”: “חיוך הגדי” (1983) ו“ספר הדקדוק הפנימי” (1991). כבר ב“חיוך הגדי” סימל גרוסמן את “המצב” באמצעות ריח ומראה דוחה. מקורם שם היה מהפגר הנפוח של חמור שהושאר בסימטת אלסעדיה בכפר–הכבשים ענדל, הכפר של חלמי, ב–1972. איש לא טרח לסלק את העדות הזו על “המצב” ועל “הכיבוש”, לא תושב מהכפר וודאי שלא מישהו מהממשל הצבאי. ומכאן השתמעה מסקנה מתונה למדי, שמ“המצב” סובלים כל המעורבים ב“סכסוך”.

אך בעוד צורה קשר גרוסמן בין הרומאן הנוכחי לרומאן הביכורים ההוא. ב“חיוך הגדי” הובלט כאשם ב“מצב” “האיש שתום העין, בעל פני הבובה והקול החלול”, משה דיין, שהיה שר הביטחון בתקופת מלחמת ששת–הימים (שם, עמ' 223). אחרי סיכום קצר של הביוגרפיה של דיין, הוא מתואר כזאב עצבני הכלוא בסוגר (שם, עמ' 226), שחיוכו הוא “חיוך זאבי”, “מסכה ערמומית ומרושעת” — הוא החיוך שאורי עוטה על פניו בסיום, במקום “חיוך הגדי” שהיה נסוך על פניו לפני שהכיבוש השחית אותו (שם, עמ' 280). הזאביות כדימוי לשחיתות המוסרית מופיעה גם ברומאן הנוכחי. עופר בן הארבע בחר להתנזר לחלוטין מאכילת בשר, כי סירב להיות עוד טורף “בעולם החראי הזה”. לאוכלי הבשר הדביק את הכינוי “זאבים” והטיח באורה “אתם כמו זאבים! אנשים כמו זאבים, אני לא רוצה להיות איתכם!” (310).

הזיקה של הרומאן הנוכחי לרומאן “ספר הדקדוק הפנימי” מתבטאת בשני פרטים אחרים. כזכור הסתיים הרומאן ההוא בהמתנה של אהרון לרעם הפגז הראשון של מלחמת ששת–הימים. אהרון בוחר להישאר קליינפלד (ביידיש: שדה קטן) כדי שלא יצטרך להתבגר, כלומר: להשתייך להסתאבות הצפויה למדינת–ישראל מהניצחון במלחמת 1967. אף שעלילת “ספר הדקדוק הפנימי” מסתיימת ערב מלחמת 1967, צריך לזכור שבשנת הכתיבה של הרומאן, ב–1990, גרוסמן לא רק ייחס למלחמת ששת–הימים את כל צרותיה של המדינה, אלא גם עמד כבר בראש המגנים אותה. וכאילו לא חלפו כעשרים שנה מאז התפרסם “ספר הדקדוק הפנימי”, פתח גרוסמן את הרומאן הנוכחי בשהותם של גיבורי המשולש הרומנטי באגף הבידוד של בית–חולים קטן בירושלים בפרוץ מלחמת ששת–הימים. ובדומה לאהרון, שניתק עצמו מידיעת אירועי המלחמה על–ידי הקדמת התאבדותו לפרוץ המלחמה, גם הם מנותקים מהחדשות על המתרחש בחוץ.

והפרט הנוסף שמחבר בין שני הרומאנים הוא השימוש במוטיב המקרר כדי לציין את גנותה של המלחמה — כל מלחמה, מנקודת המבט הפציפיסטית. ב“ספר הדקדוק הפנימי” התאבד אהרון קליינפלד כדי שלא להתבגר למציאות שתיווצר במדינה אחרי מלחמת ששת–הימים. מאחר והחליט להישאר ילד של המדינה המוסרית כפי שהיתה ב“ילדותה” בין השנים 1948—1967, איתר מקרר נטוש ליד השכונה, התכנס בתוכו וטרק על עצמו את הדלת. כהוכחה להשקפתו זו, שהכיבוש משנת 1967 השחית את החברה הישראלית והעניק לה את “בגרותה” המכוערת, שתל גרוסמן מקרר גם בעלילת הרומאן הנוכחי. עופר וחברו מוזמנים למפקדת החטיבה לתחקיר על מקרה ההתעללות שביצעו בפלסטיני מבוגר, שכלאו אותו במקרר ושכחו אותו שם במשך יומיים. וכזכור, עופר היה הילד שכבר בגיל ארבע שאל שאלות מוסריות נוקבות, סירב לאכול בשר והסתייג ממבוגרים האוכלים בשר כזאבים טורפים.

הקשרים האלה בין שלושת הרומאנים מעידים שצריך להבחין במדף ספריו של גרוסמן בשתי סדרות: סידרה פוליטית וסידרה קיומית. לסידרה הפוליטית משתייכים מכל ספריו שלושת הרומאנים שנדונו קודם: “חיוך הגדי”, “ספר הדקדוק הפנימי” והרומאן הנוכחי. וכל הרומאנים וקובצי הסיפורים האחרים הם כרכים של הסידרה האחרת, שבה בחן סוגים שונים של יחסים וחזר לברר את שאלת הזהות של ה“אני” בגיבורים שטרם בגרו. ומובן, שהסידרה הפוליטית היא הסידרה אקטואלית של גרוסמן, בעוד שהסידרה האחרת, בעלת התכנים הקיומיים–אוניברסליים, היא העל–זמנית ביצירתו.

מאחר ובעלילת הרומאן “אשה בורחת מבשורה” מוצגת האוטופיה הפציפיסטית כפתרון מעשי ומציאותי ל“מצב” ול“סכסוך”, אי–אפשר שלא להעיר הערה על כך. הרומאן הפציפיסטי משתייך לאחת השושלות הוותיקות ביותר בספרות, אך תמיד היקשו על מחברי רומאנים פציפיסטיים על–ידי עימות הבשורה שביטאו בהם עם הממשות המונעת את יישום האוטופיה הפציפיסטית בהיסטוריה. אין, כמובן, טעם לתבוע מגרוסמן ליישב את הקושי בהיקפו העולמי–היסטורי, אך מוצדק לשאול אותו את השאלה בהיקף המצומצם של המזרח–התיכון כיום: האם הבשיל העולם הערבי, שכמעט כל מרחבי המזרח–התיכון נמצאים בבעלותו, להשלים עם קיומה של מדינת הלאום הזעירה של העם היהודי בארץ–ישראל — עד כדי כך הבשיל, שכבר אפשר לכתת את החרבות לאיתים ואת החניתות למזמרות ולהתחיל ביישום האוטופיה הפציפיסטית שהשמיע מפי אורה, גיבורת “אשה בורחת מבשורה”?



  1. הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה, 633 עמ', 2008.  ↩


“בשבילה גיבורים עפים" — אמיר גוטפרוינד

מאת

יוסף אורן

1


כדאי לקורא לשים לב לעובדה, שלרומאן הזה ניתנו שני שמות. השם העברי המופיע על העטיפה איננו זהה לשם באנגלית שנדפס בעמוד הפנימי. בשם העברי של הרומאן — “בשבילה גיבורים עפים" — בולט ההבדל בין “גיבורים" בריבוי ל“בשבילה” ביחיד. לפני ביצוע הקריאה מכוון שם זה להנחה, שעלילת הרומאן תספר על תחרות בין מחזרים אחדים על ליבה של אותה אשה. וכדי לזכות באהבתה יהיו המחזרים מוכנים לבצע בתחרות הרומנטית הזו ביניהם אפילו את הבלתי–אפשרי: לעוף בשבילה. בהקשר רומנטי מצטיירת הכתרה של מתחרים כאלה בתואר “גיבורים" כהגדרה אירונית הלועגת ל“גיבורים” כאלה, שמפזרים הבטחות שלא יצליח לממש אותן. ההבטחה “לעוף בשבילה" היא הבטחה הדומה בתוכנה להבטחה של אוהב להוט מדי, הניתנת לאהובה בעת החיזור אחריה, לקטוף למענה כוכבים מהשמים.

בשם האנגלי של הרומאן לא נוכחת דמות נשית ולכן אין הדעת מוסבת לתחום הרומנטי. השם “כאשר גיבורים עפים" מרכז את תשומת הלב בתואר “גיבורים" ובהזדמנויות שבהן הם “עפים“. למילים הגזורות מ”גבורה" ו“תעופה” שדה סמנטי משותף — השדה הצבאי. אין אנו יכולים לנחש באיזו פעילות צבאית מדובר, אך על–פי השם הזה הגיוני שנצפה לקרוא ברומאן הזה עלילה, שתספר על מעשי גבורה של חבורת גברים בהיותם בצבא, גברים שעיסוקם בתעופה. קורא חתרני יותר אולי יחפש מובן אירוני גם בשם הזה ויציע פירוש מושאל למילה “עפים“. ועל–פי פירוש זה ישער, שהעלילה תספר על גיבורים, “מעופפים” או “מרחפים", שההיסטוריה במשביה החזקים מעיפה אותם וגוזרת את גורלם.

ואכן, שם–התואר “גיבורים" זוכה לטיפול אירוני לאורך כל מאות עמודיו של הרומאן. גיבוריו: אריק ברושי, יורם לוי, בני אבאדי, ציון נחמיאס וגדעון שפי גדלו על אלבומי הניצחון שהופיעו אחרי אחדות מהמלחמות שלחמה ישראל בשנות קיומה. אביו של אריק וגם אביו של בני, משה אבאדי, ציפו לאלבומים אלה. הניצחון במלחמת ששת–הימים הניב את מספר האלבומים הגדול ביותר והכיל את מספר הגיבורים הרב ביותר. סופרים שכיוונו את יצירתם לנוער הוסיפו על האלבומים גיבורים מדמיונם בסדרות שגיבוריהם היו בגיל של הקוראים, החל מסדרת “חסמב“ה” וכלה בסדרת “דנידין“. להשלמת התיאור הסאטירי הזה על האקלים שבו גדלו אריק וחבריו, מסופר ברומאן, שלחמישה היתה גם מורה בבית–הספר היסודי ששילבה בכל טיול של הכיתה ביקור ליד הפסל של אלכסנדר זייד על סוסו ושם חזרה וסיפרה להם כל פעם מחדש “על גבורת זייד ה’שומר' האגדי” (31).

בנוסף לסוכני התרבות האלה שהחדירו באריק ובחבריו בגיל המתאים את האתוס על הגיבורים, זכה אריק בלעדית למנה אישית מיוחדת מהאתוס הזה. הספרן מאיר ציטט באוזניו של אריק נאומי גבורה ששינן בעל–פה, החל מנאום אלעזר בן–יאיר באוזני המתבצרים על המצדה (32) וכלה בנאומו של צ’רצ’יל לאנגלים במלחמת העולם השנייה (51). אביו של אריק הפליג באיתור גיבורים הרבה מעבר לספרן של הספרייה על שם אבא חושי. בנוסף לגיבורים ממלחמות ישראל, שהיו ראויים באמת לתואר הזה, כמו אותם חיילים שכיסו בגופם על רימון שעמד להתפוצץ כדי להציל את חיי חבריהם, איתר גיבורים גם ביהדות העולם (57). נערצים במיוחד על אביו של אריק היו הזמר מייק ברנט וכל מצליח אחר שבקע מחיפה. אך הוא אימץ גיבורים גם מערים אחרות: את משבית נמל אשדוד, יהושע פרץ, שהוחלף אחר–כך בגיבור מתל–אביב “עם משקפיים ופני תינוק ותואר פילוסוף מוצמד לשמו. דוקטור משה קרוי" (186). אריק היה קרוב להגשים את מושגיו של אביו על גבורה, כאשר במבצע ליטאני כמעט ונשכב על רימון, שזרק מחבל לכיוון שבו התמקמו הוא ולוחמים נוספים, ונמנע מכך רק משום שהרימון התגלגל דרך חור ניקוז והתפוצץ הרחק מהם (235).

קורא שיחזור בסיום הקריאה לברר את סוגיית שני השמות הסותרים שניתנו לרומאן הזה, יגלה, שלשני השמות נמצא גיבוי בעלילתו. שני המישורים שאליהם היפנו השם העברי והשם האנגלי, האישי–רומנטי והקולקטיבי–צבאי, מפותחים במקביל בסיפורם של חמשת גיבוריו, ובמיוחד בביוגרפיה של “המספר", אריק ברושי. חיזורו במשך שנים אחרי מיכל עונה באופן מלא לציפייה שמוליד השם העברי אצל הקורא. ועם זאת ניתן גיבוי מלא גם לציפייה של הקורא על–פי השם באנגלית: חייהם של אריק וחבריו מושפעים מהמלחמות שהתרחשו במרחב הזמן שהמחבר תחם לעלילה, בין השנים 1967—1997. אך עוד הרבה לפני שיסיים הקורא את כל עמודיו של הרומאן, יתברר לו, שבשני השמות השונים של הרומאן כיוון אותו אמיר גוטפרוינד למטרה הרעיונית שהציב לעצמו בכתיבת הרומאן הזה.


השכונה כמשל

סיפור–המעשה מתחיל ביום, שבו עברה המשפחה של יורם לוי מעתלית להתגורר בשכונה בחיפה. “היה קשה לנחש שהעולם עומד להשתנות" (7), נזכר אריק, המספר על כך כעבור שלושים שנה, ב–1997. ואכן חדירתה של משפחת לוי הקולנית לשכונה השלווה בישרה באופן מקומי את השינוי שיתחולל בשנה ההיא, בשנת 1967, בתולדות המדינה. מאחר ולשכונה הזו ולתמורות שהתחוללו בה משנת 1967 ואילך הועיד גוטפרוינד את תפקיד הייצוג למהפך שהתחולל בתולדות המדינה בהשפעת מלחמת ששת–הימים, העניק לה מאפיינים ממוצעים שהכשירו אותה לייצג את החברה הישראלית.

וכזה הוא התיאור של הזירה הישראלית הממוצעת הזו: “שישה בניינים גדולי מידות — — — בכל בלוק ארבע כניסות, מחוברות כולן במה שקראנו לו ‘המסדרון' — — — ארבע קומות בכל כניסה, שתי דירות בכל קומה. — — — בקצה אחד של המסדרון שכן חדר הזבל, שאליו הוליכו כל טפטופי השקיות, ובקצה השני, הקרוב לרחוב, ניצב קיר תיבות הדואר — ארבעים תיבות ועוד תיבה גדולה לוועד. הבלוק שלנו היה מחובר בגשר אבן אל הבלוק השכן, וכך, בצמדים, בלוק נשקף לבלוק, עד האחרון, שנשקף לשדה גדול — — — בין בלוק לבלוק שתלה העירייה דשא רחב ידיים, ושיבצה בו עצים ושורות של שיחים פרחוניים" (20).

לא רק חיפה הפועלית, “האדומה", התייחדה בשכונת בלוקים כזו, שהתיכנון שלה ביטא את התקופה החזונית של המדינה, תקופה שלדעת גוטפרוינד הסתיימה לאחר הניצחון במלחמת ששת–הימים. תיכנון השכונה נועד להמחיש את היעדים שהמדינה הגדירה לעצמה בשני העשורים הראשונים שלה: להיות חברה שוויונית, קולטת עלייה וממזגת גלויות. חברת הבנייה הציבורית שבנתה דירות צנועות אלה לא הסתפקה בתיכנון מסדרונות וגשרי אבן, כדי שיחברו בין הבלוקים ויאפשרו הידוק יחסים בין הדיירים שעלו מארצות שונות, אלא שקדה גם על מדיניות איכלוס שתסייע להגשים מטרה זו. בדירות שוכנו משפחות מכל העדות. וביום שמשפחת לוי עברה לדירה שרכשה מדייריה הראשונים, יכלה לפגוש בשכונה ייצוג עדתי מלא של החברה הישראלית. במשפחתו של אריק, משפחת ברושי, היה צירוף חריג: אביו עלה מפולניה, אך אמו היא צברית מהאצולה האיכרית של עמק יזרעאל. וכך גם במשפחת נחמיאס של ציון, שהיא משפחה ים–תיכונית: האב עלה מתורכיה והאם עלתה מיוון. משפחתו של בני אבאדי שעלתה מעירק היא משפחה מזרח–תיכונית. ומשפחתו של גדעון שפי היא משפחה אשכנזית מאחת ממדינות מערב–אירופה.

ייצוג עדתי מגוון כזה נשמר גם בין דמויות המשנה: מר מוגרבי ומר בוכריס עלו משתי ארצות שונות בצפון–אפריקה, אחד ממרוקו ואחד מתוניס. אהרון הגוסס עלה מרוסיה. יענקל’ה ברייד השדכן עלה מפולניה ולהורים מפולניה נולד במחנה עקורים באירופה גם מאיר הספרן. ומאי–שם באירופה עלתה גם משפחתו הדתית של הגורו יאיר אפשטיין. המוצא העדתי של מר טיראן, יו"ר ועד הבלוק, ושל מתחרהו על התפקיד, מר סליק, לא הובהר, אך סביר להניח שגם הם עלו לארץ מארצות שונות בגל העלייה הגדול בשנות החמישים. אלמלא חתר למטרה רעיונית מאוד מסויימת ושונה, יכול היה גוטפרוינד להפיק ממיפגש הניגודים הססגוני הזה עלילה ישראלית מהימנה ומשעשעת. לשבחו ייאמר: אף שחתר ליעד אחר, פוליטי–אקטואלי, הצליח למצות בחלקים לא מעטים מקצת מהפוטנציאל הזה.


מחיר הניצחון

בואה של משפחת לוי לשכונה לא רק השבית בה את השקט, אלא סימן את השינוי שעמד לשטוף את המדינה מאותה שנה ואילך. מנקודת הזמן המאוחרת, שבה מספר אריק על שנת 1967 בחייו ובחיי חבריו, הוא מסוגל לקבוע, שאז, לפני שלושים שנה, בהיותם בני עשר, לא ידעו הוא וחבריו שהניצחון המשכנע כל–כך במלחמת ששת–הימים יגבה מחיר כה כבד מחייהם. או בלשונו: “על מדפי הספרים אצל גדעון הופיעו כמעט מדי חודש ספרים חדשים מסידרת ‘דנידין' או ‘חסמב“ה' או ‘הספורטאים הצעירים'. — — — היינו יושבים בחדרו, ארבעה חברים, קוראים בספרים בדממת יום–הדין שעות ארוכות, בעולם ערפילי שהיה ונברא במדינת–ישראל שבין שנת 1967 ושנת 1973. לא ידענו שההיסטוריה כבר החלה לטעות, שלא תגיע כלל למקום שכולנו היינו בטוחים שתגיע אליו אחרי הניצחון. אחרי היציאה מהמיצר, ישבנו וקראנו, וההיסטוריה סביבנו טעתה” (27).

אריק חוזר על טענה זו, המדגישה את סטייתה של ההיסטוריה מהמסלול שקיוו לו, במקום נוסף: “התוכנית הכללית היתה למשוך את שנת 1967, שנת הניצחון הגדול, הלאה והלאה. — — — היינו בני עשר כשפרצה מלחמת ששת–הימים עם כל פחדיה, וכעבור שישה ימים, עדיין בני עשר, היינו ילדי הניצחון, הנס, הגאולה. — — — חיינו לצד ההיסטוריה, שאננים, שההיסטוריה תמשיך בעולם, הלאה, — — — היינו א–היסטוריים, שלווים. — — — בשנת 1972, בני חמש–עשר, החלה ההיסטוריה לדרוש שנחזור, שמישהו יודיע לנו כי מעכשיו ממשיכים כרגיל, עם כל העולם" (93).

ב–1973 — ממשיך אריק לטוות את סיפור הסטייה של ההיסטוריה — “היינו בני שש–עשרה. הצבא עדיין נראה רחוק. לא מכבר פתחנו את פרק המרדנות בגיל ההתבגרות שלנו, ולא ידענו שבעוד חודשיים–שלושה ייבלע המרד שלנו בלועה של מלחמת יום הכיפורים" (124). ואריק ממשיך לתאר את ההוכחה הזו לסטייתה של ההיסטוריה: “מה אפשר להגיד על שנת 1973? אולי שאחרי אוקטובר — — — כולם הרגישו משהו. כמו אלף דלתות שנטרקות בבת אחת, והשקט אחר כך מלא הדים" (138). אחרי מלחמת יום–כיפור כבר הבינו אריק וחבריו שהם לא יוכרו בהיסטוריה כ“ילדי הניצחון”, אלא כבני הדור שעמס על כתפיו את נזקי מלחמת 1967.

ובקיץ 1976, ערב גיוסם לצבא, שלוש שנים בלבד אחרי מלחמת 1973 — ממשיך אריק ומוסיף את ההוכחה הנוספת לכתב האישום שלו נגד מלחמת 1967 — “כבר היה ברור — ההיסטוריה כולה נראתה בורחת מן המסלול שהתוו לה, כמו כלב שהשתחרר מרצועה. מלחמת ששת–הימים נועדה להתחיל היסטוריה חדשה, טובה, בלי פחדים רבים מדי, והנה באה מלחמת ההתשה, בא האסון של מלחמת יום הכיפורים — — — משהו בהיסטוריה לא התנהל נכון בכלל" (194). ואל המלחמות האלה נוספו אחר כך קרבות ומלחמות שאריק וחבריו כבר לחמו בהם: מבצע ליטאני ב–1978, שבו רק בנס ניצלו חייו של אריק (234—235), ואחר–כך ההוכחה הניצחת לסטייתה של ההיסטוריה ממסלולה: מלחמת שלום–הגליל משנת 1982 (מלחמת לבנון א'). במלחמת שלום–הגליל כבר היתה הסטייה של ההיסטוריה מהניצחון במלחמת ששת–הימים כה קיצונית, עד שאריק התקשה בה לזהות את עצמו ואת חבריו עם התמימות והאופטימיות שלהם משנת 1967.

גוטפרוינד לא הסתפק בתיאור המגמתי הזה של ההיסטוריה — תיאור הנאמן, כמובן, להשקפתו הפוליטית — אלא גם ניסח בפי אריק עוד בשלב מוקדם של הסקירה הזו את הלקח ממנה: “אתם. אתם, אל תיתנו לילדים לקרוא ספרי ‘דנידין' ו’חסמב“ה‘, כי יום אחד יכול להיות אוקטובר 1973, וילדים יילכדו במוצב המזח או בתל–פארס, ויאמינו שהעזרה קרובה. הם יאמינו בזה כי ‘דנידין’, כי ‘חסמב”ה‘. כי ‘חסמב“ה חסמב”ה חסמב"ה’. — — — כל הילדים המתינו. ילדים שפתאום, בשעה שתיים אחר–הצהריים ביום הכיפורים, מצאו את עצמם מוקפים נפילות פגזים וצעקות ובכי ברשתות הקשר" (130). אי–אפשר לטעות אל מי מכוונת הפנייה הדידקטית–רטורית הפותחת ב“אתם”. האצבע המאשימה מופנית אל האגף הביטחוניסטי–ימני כיום, שסופרי “מחנה השלום" מצביעים עליו כאחראי להסטתה של ההיסטוריה ממסלולה מאז מלחמת 1967 ועד היום. ארבעים השנים הללו מוגדרות על–ידי גוטפרוינד כשנים שההיסטוריה סטתה בהן, משום שבמהלכן נטשה החברה הישראלית את הערכים והיעדים שהגשימה בעשרים שנותיה הראשונות, כפי שהודגמו בצורה ממוזערת בהקמת שכונת הבלוקים בחיפה “האדומה" ובאיכלוסה.


עלילת הווי

קל לסכם את האופן שבו מימש גוטפרוינד את המטרה הפוליטית–אקטואלית שהציב לרומאן. כדי להוכיח את הקביעה שלו, שבאשמת הניצחון במלחמת ששת–הימים סטתה המדינה מהדרך הציונית–מוסרית, שבה התנהלה בשני העשורים הראשונים לקיומה, הניע את העלילה בסדר כרונולוגי על פני השנים 1967—1997, המוגדרות בפיו כשלושים השנים הסוטות של ההיסטוריה. למטרה זו בחר באריק, חיפאי המתעתד להיות סופר, והטיל עליו את תפקיד “המספר“, כדי שיתאר את שנותיה הסוטות של “ההיסטוריה” הזו, תחילה במעגל שלו ושל ארבעת חבריו, אך במעגל שני גם של משפחותיהם ו“טיפוסים” אחדים משכונת הבלוקים ובמעגל שלישי הרבה ישראלים מחוץ לשכונה, המגיחים לעלילה באופן אנקדוטי כדי להוסיף לה עניין וצבע. ועל פרקי “ההיסטוריה" הוסיף מדי פעם פרקים קצרצרים ובכל אחד מהם “סיפור שלא שייך להיסטוריה“, אך משלים אותה בספרו על התרחשויות מעבר למעגלים שבידיעת “המספר”.

כמו–כן צייד גוטפרוינד את “המספר" במימצאי תחקיר מסונן היטב שעשה, הכולל כל מה שיכול לצבוט את ליבם של דורות אחדים של ישראלים שוחרי נוסטלגיה — רשימה של אירועים מתולדות המדינה בין השנים 1967—1997, מהם אירועים בעלי חשיבות היסטורית מתחומי הביטחון, הכלכלה, החברה והתרבות ומהם הרבה חומרי טריוויה מפח–האשפה של ההיסטוריה: דמויות שזהרו בשמי החברה הישראלית והפכו בה לגיבורי תרבות לשעה, פשעים ושערוריות שזכו בזמנם לכותרות בולטות בעיתונים. גוטפרוינד ביצע רישום של האירועים בחיי המדינה באותם עשורים במישורים שיוכיחו את דעתו, שהניצחון הצבאי במלחמת ששת–הימים אשם בהתקרנפות של המדינה ובהידרדרות המוסרית של החברה הישראלית. כאמור, הוא לא פסח במקורות שבהם נעזר (קרוב לוודאי עיתונים וספרים) על פרטי טריוויה מגוונים: ממייק ברנט ועד ד"ר משה קרוי, מההכתרה של הפועל חיפה באליפות הארץ בכדורגל ועד זכייתה של גרמניה באליפות העולם נגד הולנד, מהשפעתם של הכישלונות לגלות נפט על הבורסה ועד המשבר החברתי–כלכלי שהקיבוצים נקלעו אליו אחרי שהתפתו להשקיע כספים בבועה המתעתעת הזו.

בחומרי התחקיר האלה ניתן לתלות את התארכות הרומאן לממדיו המופרזים, כי גוטפרוינד נזקק להרבה מעשי לוליינות ספרותיים כדי להטמיע את מימצאי התחקיר הרבים האלה בסיפורם של גיבוריו משלושת המעגלים, בלי להתרחק יותר מדי מהתיזה הפוליטית–אקטואלית שחתר אליה: להוכיח שמלחמת ששת–הימים הסיטה את המדינה מדרכה המוסרית והשחיתה את החברה הישראלית ולפיכך היא האשמה בכל הרעות של מצבנו הנוכחי.

בסיפורי אריק וחבריו, גיבורי מעגל הדמויות המרכזי, מובלטת הסטייה של ההיסטוריה אחרי מלחמת ששת–הימים כסטייה מהערכים שגוטפרוינד קובע שהיו בלעדיים לעשרים השנים הראשונות של המדינה: האידיאליזם, הסולידריות החברתית, ההסתפקות ברמת חיים צנועה והסלידה ממפירי נורמות וחוקים. הניצחון במלחמה דחק ערכים אלה ממעמדם. בסיום הניצחון שוטטו הישראלים כמסוממים בשטחים, ביקרו בהמוניהם באתרים ששמותיהם היו ידועים להם מהתנ"ך, התפעלו מהלהט החלוצי של המתנחלים במרחבים המשוחררים של המולדת וזיהו בהתלהבות את השגשוג הכלכלי שהאחיזה בשטחים וההעסקה של הפועלים הזולים משם תניב להם, המנצחים. הערכים אחרי הניצחון הצבאי היו שונים לחלוטין: החומרנות, האנוכיות, התועלתנות, עשיית הקומבינות, הפרת הנורמות והחוקים, מעשי השחיתות וההדוניזם.

לא צריך להיות היסטוריון ואף לא סוציולוג וחוקר תרבות כדי להציע משפיעים אחרים להסברת השינויים שעברה החברה הישראלית בין השנים 1967—1997. כגון: התחלפות המנהיגות האידיאולוגית הקשישה בכל עמדות הכוח בחברה הישראלית ובכל מערכות המדינה בדור מנהיגים צברי וקרייריסטי, פלישת הפוליטיקה לכל תחומי החיים (צבא, תקשורת, חינוך, כלכלה ותרבות), מגע תכוף של הישראליים עם העולם בנסיעותיהם לחו“ל, היפתחות ערוצי תקשורת מהירים עם ארצות העולם ויבוא חופשי ובלתי–מסונן של תרבות החיים מהן. גוטפרוינד מתעלם מהשינויים האלה כדי להוכיח את התיזה שבה הוא מחזיק, לפיה בכל אשם הניצחון במלחמת ששת–הימים. הניצחון הזה הפך, לדעתו, לאסון, וכל השנים אחריו היו שנים שבהן “ההיסטוריה טעתה”.


כל מלחמה ונפגעיה

הטיעון הזה מובלע, כמובן, בסיפורי הדמויות משלושת המעגלים. בצמוד לכל מלחמה מבליט גוטפרוינד את התוצאות שלה על הדור שלחם בה: מבוכה, בלבול, אובדן היכולת להבחין בין נכון לשגוי ואחיזה בה–בעת בהשקפות סותרות. כתוצאה מכך אין עקביות בהשקפותיהם ובמעשיהם של גיבורי הרומאן. אף שהם מדיירי שכונת הבלוקונים בחיפה, שכונה שהוקמה בשנותיה המוסריות של המדינה, הם מייצגים בצורה ממוזערת ועל דרך הניגוד את הישראלים של התקופה שבה סטתה ההיסטוריה ממסלולה באשמת הניצחון במלחמת ששת–הימים.

אביו של אריק מייצג היטב את נפגעי מלחמת ששת–הימים בתגובתו להתנחלות בסבסטיה: “אבא היה נגד המתנחלים. נגד הפרת החוק. אבל הוא גם אהב את המתנחלים, את החלוציות, הדבקות, ההתלהבות, החזון. הוא לא התלבט כלל: הוא אחז בבת–אחת בשתי הדעות, הרגיש בו זמנית את שתי התחושות, ולא חש צורך לבחור" (175). כפילות דומה התגלתה גם אצל הדוד פרץ מהקיבוץ. אף שהיה בנעוריו חבר ב“הגנה”, לחם במסגרת הפלמ“ח וצה”ל והיה חבר התנועה הקיבוצית, נתקף פחד לחייו לפני מלחמת ששת–הימים, ניגש לוועדה רפואית והשיג פטור מהמילואים כחולה במחלת כבד קשה. אחרי שניצל מספר פעמים מפיגועים בנסיעותיו בשליחות הקיבוץ, החל לחזור בתשובה ובחשאי “הפך הדוד פרץ יהודי שומר מצוות, קלה כחמורה" (191). מאחורי הפרגוד הטמין במעטפת הבוחר שלו, בקיבוץ “השומר הצעיר“, פתקים של מפלגות יריבות. במערכת בחירות אחת הכניס למעטפה פתק של “הליכוד” (210), באחרת כבר הקצין ובחר בפתק של “כהנא" (418) ולפני פטירתו עוד הספיק להצביע למפלגה העדתית–דתית “ש“ס” (540).

לשניהם צריך להוסיף מהדור הזה גם את מר מוגרבי מהבלוק, שיום אחד “רק התכוון לשוטט קצת ליד תיבות הדואר" ולהחליף דעות עם שכן מזדמן, אך למזלו הרע הגיע באותו יום דוד ששון, קרובם הנכה אך הנמרץ של משפחת אבאדי לביקור נדיר אצל משפחתו. מר מוגרבי שיתף את דוד ששון בתוכן השיחה שלו עם שכנו, מר בוכריס, “באפשרות להגיע לשלום בר–קיימא" עם הערבים על–ידי “שיבה לקווי שנת שישים ושבע“. ועל כך נענה על–ידי האורח: “גם אני מוכן לחזור לקווי שישים ושבע, אבל לא שישים ושבע של השמאלנים, יימח שמם. קווי שנת שישים ושבע לספירה, בימי הרומאים, כשבית–המקדש עוד היה קיים — שם אני מוכן לחזור!!” (223). ואף שמר מוגרבי מלמל “אני לא שמאלני", הוכר מאז כשמאלני בשכונה.

שלושה מגיבורי הרומאן מייצגים את נפגעי מלחמת יום–כיפור: יאיר אפשטיין, ניסים אבאדי ויורם לוי. יאיר גדל במשפחה דתית, השתייך לבני–עקיבא. תמך כאחד מנערי “הכיפות הסרוגות" בראשוני העולים להתנחל בסבסטיה. אך אחרי שהשתתף במלחמת יום–כיפור בכיבוש החרמון מחדש מידי הסורים, השתנו השקפותיו וחייו. תחילה חיפש מענה למצוקתו בחצרות צדיקים. אחר–כך בחוגי הכת של הארי קרישנה. ב–1980 פגש את רינה שני, מנהיגת הכת “אצבע אלוהים“, ובהשפעתה שהה חמש שנים ביפן ולמד שם קרטה. ב–1984 חזר לארץ והצטרף לישיבה של חוזרים בתשובה בירושלים. כאן פגש את דיוויד כורש, ובעקבותיו נסע לארה”ב והפך שם בעצמו לגורו. ממבצר הכת שלו יחלצו אריק וחבריו את מיכל באחד החלקים המביכים ביותר של הרומאן.

ניסים אבאדי, אחיו הבכור והתימהוני של בני, שירת במלחמת יום–כיפור בתותחנים, ברמת הגולן, “וביום העשירי ללחימה, דווקא כשנטו יחסי הכוחות לטובת צה“ל, נפגע מרסיסי פגז אויב — — — כמה שריטות ביד שמאל ופגיעה מעט יותר חמורה בירכו” (132). אחרי השיקום הוצב בבסיס עורפי, התמחה בו כמדביר מזיקים והמשיך בעיסוק זה גם אחרי שחזר להיות אזרח. במקביל הפך לעיסוקו השיגרתי תחביב מתקופת היותו נער: פיזור נבואות על עתידם של אלה שזכו בפרס–ישראל. ובהגיע אליו מידע על זוכה חדש, היה “מתייעץ עם נפשו, ודן לחיים ולמוות" (242). בהשפעת המלחמה פטר את עצמו אחריה מכיבוד החוקים, החל מתשלום מס–הכנסה מרווחיו כמדביר מצליח וכלה בחוקי התנועה שחלים על נהגים (436).

מכל חבריו של אריק, “המספר", רק יורם לוי היה כבר מגוייס במלחמת יום–כיפור, ודומה שגם בו חיזקה המלחמה הזו, כמו אצל ניסים אבאדי, נטייה שהיתה רדומה באופיו לפניה: הנטייה לפעול בתחום האפור שבין החוקי לפלילי. מיד בהגיעו עם משפחתו מעתלית לשכונה הפך יורם למנהיגם של הצעירים ממנו בשנתיים: אריק, בני, ציון וגדעון, שלכיתתם צורף. אף שלמד איתם רק עד כיתה י', פקח את עיניהם להבין, שמעבר לשכונה בחיפה המנומנמת מתנהלים חיים אחרים ומסעירים יותר בבתי–הקפה של הבוהמה בתל–אביב ובדיסקוטקים של רמלה. עוד לפני גיוסו לצבא החליט שעליו להתעשר מעשיית עסקים במקום לבזבז את זמנו על לימודים.

בימי המלחמה התעלם יורם מהנוהלים, פתח את מחסני החרום, שבהם שירת, ורוקן אותם על דעת עצמו למען החיילים שיצאו ללחום בחזית. בזכותו זכתה היחידה לתעודת הערכה בסיום המלחמה “על תרומתה הנדירה לניצחון" (135). אחרי השיחרור הפיק את מלוא הלקח מההערכה הזו. הוא לא החמיץ שום הזדמנות עסקית, בין חוקית ובין פלילית, שתוכל להעשיר אותו מהר. הוא הימר בכספם של אחרים ולא נרתע לסבך בהפסדים גזבר של קיבוץ שלם ואפילו את חברו אריק, שזכה בירושות גדולות, האחת מידי השדכן יענקל’ה ברייד והשנייה ממר סליק. בצדק הדביקה מיכל חריפת–הלשון ליורם את הכינוי “כספונאוט" (266), אחרי שמול עיניהם המשתאות של חבריו הצליח לרכוש בפרק זמן קצר שבע דירות בכניסה א' של הבלוק ולהשכירן.


הגיבורים “המעופפים"

נזקי הניצחון במלחמת ששת–הימים נחשפים כעבור שנים בביוגרפיות של אריק וחבריו. עוד בטרם הגיעו לגיל הגיוס ולחובתם להפוך ל“גיבורים” כבר הבינו, שבמלחמת ששת–הימים הסתיים עידן התמימות והמוסריות, עידן השקט של המדינה, והיא עברה לעידן של הדים “כמו מאלף דלתות נטרקות“. אך רק במלחמה “שלהם”, מלחמת שלום–הגליל, הצטרפו גם הם למחזורי הגיבורים “המעופפים" — נפגעי המלחמות הקודמות.

שלא כמו יורם, שהקדים אותם בשנתיים וכבר היה “גיבור" במלחמת יום–כיפור, התגייסו אריק, בני, ציון וגדעון לצבא כשלוש שנים אחריו, ב–1976, ובבת–אחת הפכו גם הם מנערים מיוחמים ומחפשי הרפתקאות ל“גיבורי ישראל” (372). אחרי שנים של התפטמות בעלילות “דנידין" ו“חסמב”ה" וספיגת הערצה לגיבורים בבתיהם, אך טבעי היה שכל אחד מהם יתאמץ להיקלט ביחידה לוחמת ומובחרת. בתחרות ביניהם גבר ציון שהתקבל לסיירת מטכ“ל (180). בני ניסה להתקבל לקורס טיס, אך הודח במבדקים והתנחם ביחידת נ”מ של החיל. משם המשיך לקצונה. גדעון שיקר ורימה במבדקי לשכת הגיוס, העלים את הליקויים שבגללם היו מורידים לו את הפרופיל הרפואי והצליח להצטרף לטירונות בצנחנים. אך כבר ביחידת הצנחנים הראשונה שאליה הוצב התבררה אי–התאמתו לנורמות הפרועות שלה. הצנחנים ויתרו עליו והוא הוצב לתפקיד ההולם את קפדנותו בחיל התחזוקה בצפון. ההצלחה בצנחנים האירה פנים יותר לאריק, והוא הצטיין שם כחייל גם בהיותו בסדיר וגם בהמשך במילואים.

בעובדה, שמאז הניצחון במלחמת ששת–הימים “ההיסטוריה טעתה“, נוכחו הארבעה במלחמה “שלהם” — מלחמת שלום–הגליל שפרצה ב–1982, שבה כבר השתתפו כלוחמי מילואים. בעיצומם של הקרבות השיגה אותם הבשורה המרה שציון, שאך זה מקרוב התחתן עם נירה והתבסס במושב בעמק, נהרג מכדור של צלף. מאוחר יותר התבררו הנסיבות הלא–מחמיאות שבהן נהרג: “ליד המקום שבו התמקם הצוות שלו" מצא ציון עמוד כדורסל חלוד, והכדור של הצלף פגע בציון כשהתייצב, כפי שנהג בשכונה שלו בחיפה, עם כדורסל אמיתי “במכנסיים קצרים ורובה על הכתף“, כדי לכדרר ואולי “הפעם — סוף–סוף — כדי לקלוע” (369). אריק לא ניפץ את “האגדה" שנקשרה אחר–כך בשכונה למותו של ציון. בשיחה עם הוריו של בני, משה ותקווה אבאדי, הוסיף מדמיונו לגבורתו של ציון “כל מיני מבצעים שאולי השתתף בהם“, אך בה–בעת הוא הצניע בחובו את הידיעה ששום גבורה לא היתה בסיפור מותו של ציון, שנהרג מירייה אקראית של לבנוני, אשר הוגדר “צלף” רק משום שלפני כן “ירה קצת על יונים ועל פחיות אורנג’דה” (373).

כדי להוכיח ש“ההיסטוריה טעתה” אחרי הניצחון במלחמת ששת–הימים, ממשיכה עלילת הרומאן לטוות את יחסה האירוני למונח “גיבורים“. בסיומה של המלחמה התברר, שאיש מהם לא חזר ממנה “גיבור” לחייו האזרחיים. אפילו בני, היחיד שיחידתו לא לחמה בלבנון ולכאורה הצטייר כפחות נפגע מחבריו שלחמו שם, סטה בסיום שירותו בצבא מתוכנית החיים שלו יחד עם הסטייה של ההיסטוריה. אחרי התחמקויות מהנישואים לתמרה, שניסו במשפחה לכפות עליו, התחתן עם בת–דודתו, השלים את השכלתו המשפטית וגם הצטרף למשרד מצליח של עורכי–דין, אך הפך ללוחם חברתי. מ“הגנה על חפים מפשע, אנשים שאין להם אמצעים להצליח בבית–המשפט” (421), עבר במהרה ללחום “בקיפוח עדות המזרח“, אחרי שהגיע למסקנה, ש”המון דברים במדינה מותאמים לעדה השלטת, האשכנזית" (443). בהתייצבותו המיליטנטית לקבוע את “גבולות הציות המזרחי" (512), לא נותר זכר מחזון מיזוג הגלויות שעל–פיו ולמענו הוקמה השכונה בשנות החמישים בחיפה.

בהשוואה ל“סטייה” זו בחייו של בני, חייו של גדעון שובשו לחלוטין אחרי מלחמת שלום–הגליל. עד המלחמה הזו התנהלו חייו במסלול ברור עם אהובתו מנוער, רחלי. הוא היה סטודנט חרוץ וקפדן בחוג לקולנוע, ש“עמד לעשות לקולנוע את מה שעשה איינשטיין לפיזיקה”, ורחלי דאגה שבדירתם יהיו תמיד “כלים רחוצים, ספות נקיות, פרחים ודברי–מאפה" (286). בגיזרה שבה לחם, פגש אותו אריק נוהג בג’יפ, נסער ומחפש שני נהגים וציוד שלא היה צריך להישלח לחזית בלבנון (361), שאבדו לו בעטיו של מילואימניק ותיק מאלה ששיחררו את ירושלים במלחמת ששת–הימים. בעודם משוחחים החטיא צלף בשני מילימטרים את ראשו של גדעון, שבתמימותו התפתה לקנות פחית משקה מקומית להשלמת אוסף הפחיות שלו (362).

בפגישתו הבאה של אריק עם גדעון, אחרי המלחמה, כבר היה ברור שמשהו השתבש אצלו במהלכה. הוא החל לחזור בתשובה ונפרד מרחלי (387), אך לא לפני שהנהיג מטבח כשר בבית והפך לחסיד ברסלבי (412). אחרי זמן חזר להיות חילוני (425), התמסר לפיתוח שרירי גופו והחל לעבוד כקבלן שיפוצים (441). ובפתאומיות דומה עבר לגדל כלבי–תקיפה בהרי ירושלים תוך סיכון עצמו בגידולם (526). כמו–כן לא התמיד בשני נישואים נוספים: לדינה (520) ולגוון הנוצריה (527). בתזזיות דומה החליף גם את עמדותיו הפוליטיות. מפי מיכל, אחותו של בני, ובסגנון האירוני שלה שמע אריק, שגדעון הפך ל“שמאלני שמאמין בזכות היהודים להתנחל בכל חלקי ארץ ישראל. הביולוגים יטענו שזה יצור חדש” (462). בני עצמו גילה לאריק תפנית נוספת של גדעון, שגילה פתאום עניין במאבק החברתי–עדתי שלו, אך אינו מסתפק במאמרים שכתב על הנושא, אלא “מדבר על התנגדות אלימה, טרור, יציאה למאבק. הוא מדבר על הכיבוש האשכנזי" (558). יום אחד זיהה אריק את גדעון בטלוויזיה מצולם בהפגנת הימין בכיכר ציון זועק “נגד הסכמי אוסלו, ונופף אגרוף, כיפה בוכרית לראשו" (601).

היה ברור לאריק ולבני שמשהו השתבש בראשו של גדעון במהלך מלחמת שלום הגליל (509), אך לא מצאו הזדמנות מתאימה לשאול אותו על קורותיו כאשר שוטט בלבנון בג’יפ לחפש את הנהגים והציוד האבודים שלו. וכאשר נוצרה ההזדמנות, הכחיש גדעון את השפעת המלחמה עליו (569). אך אחרי ששוטר עצר את גדעון באשמת חציית רחוב באור אדום, וגדעון עמד להתנפל על השוטר “להרוג, לנצח, לא להותיר איש בחיים", זימנו אותו אריק ובני בעצה אחת לפגישה עם פסיכיאטרית וזו איבחנה אותו כפגוע מהלם קרב. הטיפול במצבו אמנם הועבר לפסיכיאטר אחר, אך הקשר הזוגי עם הפסיכיאטרית הועיל לו יותר (602).


“הריחוף" של אריק

כצפוי, העדות היותר מפורטת להשתבשות חייו של “גיבור" על–ידי מלחמה נמסרת בפרטים שאריק מספר על עצמו. הוא לא רק הגיע למסקנה, ש“ההיסטוריה טעתה” עקב הניצחון במלחמת ששת–הימים, אלא גם גייס את סיפור חייו כדי להוכיח שמלחמת שלום הגליל שיבשה את חייו. עד שהבין זאת והצליח להגדיר את הסיבה למעשיו בשנים “המרחפות–מתעופפות" שלו, היטלטל גם הוא מקיצוניות לקיצוניות. הוא נרשם לשלושה חוגים שונים ולא התמיד אף באחד מהם. הוא נגרר אחרי עסקיו המופרכים של יורם, אף שבכל פעם הפסיד בהם כספים. את שאיפתו האמיתית, להפוך לסופר, המיר בכתיבה מזדמנת במקומונים ובחלום שיחשוף את ידידו, מאיר הספרן מהספרייה על–שם אבא חושי, כמבצע מעשי הרצח שאירעו ברחבי המדינה, ויפרסם בכותרת ראשית את זהותו של הרוצח, שהמשטרה כשלה בלכידתו.

אף שהוא מאוהב במיכל, לא הניח לשום אשה שהזדמנה בדרכו — ובשל יופיו הן חיזרו אחריו בכל מקום — ובכללן התפתה לתמרה, לפני שנישאה לבני, ושכב ממש עם רחלי, אחרי שנפרדה מגדעון. אף שהשקפתו הפוליטית קרובה לשמאל, כפי שהבהיר למר מוגרבי בשיחתם על “ההיסטוריה שטעתה" מאז מלחמת ששת–הימים ואילך (533—534), נמשך כמו פרפר אל האור אל דליה, שהיתה “דוד ששון בתוך גוף מדהים של אשה“. דליה מנעה את עצמה ממנו כל פעם שלא עצר ברוחו והשמיע באוזניה את דעתו “על אריק שרון ומלחמת לבנון” (474). תקופת מילואים ב–1994 שעשה בהתנחלות נידחת בשומרון חשפה, שלא היתה לו עמדה פוליטית עקבית וברורה (598). אף שנטה להשקפת השמאל בנושאי השטחים וההתנחלות בהם, תרם אריק מכספי הירושה, שקיבל מידידו השדכן יענקל’ה ברייד, ספר תורה למוסד דת בשטחים לזכרו של הדוד פרץ. אחר כך מצא מוסדות דת נוספים לתרומותיו (547).

ולבסוף בחר מכולם בגדעון כדי להתוודות באוזניו: “לפעמים אני מרגיש על עצמי שמה ששינה לי את החיים זה מלחמת שלום–הגליל. — — — מי שהיה בחזית בפנים, המלחמה הזו השפיעה עליו. ציון, תחשוב עליו. ואני, אם לא המלחמה הייתי גומר מהנדס חשמל, לא תקוע בפאב עם האנשים האלה" (569). בעזרת שותפו לפאב, גארי ההומוסקסואל, מצליח אריק בגיל שלושים ושמונה להסביר לעצמו סוף–סוף את ההשפעה שהיתה למלחמת שלום–הגליל עליו: “אדישות, זאת היתה הבעיה שלי. לא הייתי מדוכא, מה פתאום? הכל היה בסדר. אבל לא רציתי שום דבר באופן מיוחד. לא נשים, לא לכתוב ספר גדול, לא כלום. עוד תענוג קטן, עוד הנאה מתוקה, עוד מאותו דבר, עוד מאותו הכול בסדר" (590. ההדגשה במקור).

סיכום זה של קורותיו מלאי הסתירות של אריק במשך שלושים השנים שבין מלחמת ששת–הימים לסיום מלחמת שלום הגליל מדגים את האופן שבו נכתב הרומאן הזה. בדומה לסיפור חייו של אריק, גם סיפוריהן של כל הדמויות האחרות ארוגים במרחב הרומאן רב–העמודים הזה קטעים קטעים. פיזור המידע באופן מקוטע כזה מקנה לרומאן את אופיו האנקדוטי. יתר על כן: אירועים חדשים מוזרמים ללא–הרף לעלילה ומצטרפים לקודמים בלי הנמקה סיבתית. שיטה זו מסבירה את היקפו של הכרך, שיכול היה להתרחב בעזרתה גם הרבה מעבר ל–667 עמודיו הנוכחיים. רק הסבר–על אחד והוא ההסבר ש“ההיסטוריה טעתה” מאז מלחמת ששת–הימים מהדק את האירועים אלה לאלה. וההסבר הזה, שהוא פוליטי וחד–צדדי, איננו מצליח ללכד מספיק עלילה על קורותיהן של הרבה דמויות בהרבה מישורים של החיים.

דומה, שגוטפרוינד הניח שהסבר–העל, לפיו “ההיסטוריה טעתה" אחרי הניצחון במלחמת ששת–הימים, פוטר אותו ממתן הסברים מקומיים לאירועים שהזרים לעלילה. אחרת אי–אפשר להבין, כיצד הזניח מתן הסברים כאלה, שהם מחובת המספר בסיפור כה ריאליסטי, הצמוד לתאריכים והכבול לחומרי טריוויה מהאקטואליה החולפת. עקב ריבוי האירועים בעלילת הרומאן, ניאלץ להסתפק בשתי דוגמאות מהרבות שאינן סבירות בעליל. הראשונה — זכייתו של אריק בשתי ירושות. האחת הנמסרת לו בשלושה שלבים הוריש לו השדכן יענקל’ה ברייד, ואת השנייה הוריש לו מר סליק. והדוגמא השנייה — מעיסקת נוכלות אחת לשנייה יורם מתעלה על עצמו, אך איננו נתבע על–ידי אלה שהונה אותם וגם לא נתבע על–ידי שלטונות המס לתת הסבר למקור הכספים שבהם מימן את רמת–החיים הגבוהה והראוותנית שלו ושבהם רכש שבע דירות בכניסה א' של הבלוק.

אחד המישורים מובלט במיוחד בביוגרפיה של אריק והוא המישור הארוטי. בין כל הסיפורים המפולפלים על הצלחותיו של אריק אצל נשים מפותחים במיוחד הם הסיפורים על קשריו עם מיכל ותמרה. בתיאור של שתיהן חל מהפך שלא הובהר, אלא אם כן נחיל גם עליהן את ההסבר שבלי דעת היו נתונות להשפעת “ההיסטוריה שטעתה“. בתחילה מתוארת תמרה כנערה מפונקת ורדודה הממלאת בכניעות את ההוראות של אביה: “תמרה תוכננה בקפידה ביולוגית למטרתה היחידה בחיים. — — — לא עניין את תמרה שום דבר בעולם, לא אידיאל פוליטי, לא קידמה מדעית, לא תיקון חברתי, התנדבות, סיוע, כלום. בראו אותה כדי להביא לעולם ילדים, ואת זאת עמדה לעשות” (240). ולכן, בהסכמת האבות שודכה לבני במסגרת המשפחה. להפתעתו גילה אריק כעבור שנים תמרה שונה — מרדנית ומתוחכמת: “היא רצתה להיחלץ מהנישואים, מההסכם הפרימיטיבי המטורף הזה, שריד למאה שעברה. — — — היא רצתה חיים אמריקאיים, חופש בחירה, לא להיות עוד כלה על קו הייצור הבגדדי" (273). בני, שסלד מתמרה המוקדמת והתאמץ להתחמק ממנה, בחר להינשא מאהבה לתמרה המאוחרת.

מהפך עוד פחות מתקבל על הדעת מתחולל לאורך העלילה בתיאור של מיכל. עד שהפכה למושא אהבתו של אריק, מתוארת מיכל כנערה חכמה, עצמאית, שנונה ודעתנית. הסכמתה להינשא נישואי שידוך על–פי המסורת הבגדדית לבן–הדוד לוי לוי (ששמו הפרטי ושם המשפחה שלו זהים) מהפך בפתאומיות את דמותה זו. מהלכיה אחרי שהתאלמנה מבעלה, שנהרג בתאונת דרכים, כבר אינם מובנים כלל, כי הם אינם מתיישבים עם הדמות כפי שניבנתה בשקדנות לאורך הרומאן לפני כן. במיוחד אי–אפשר ליישב את דמותה הקודמת עם הצטרפותה לכת של הגורו יאיר אפשטיין, כת התובעת מהמצטרפים אליה לוותר על העצמיות ולהסתגל לתלותיות ב“גורו” שלה.

ולאלוהים הפתרון, איך מעד גוטפרוינד בשישים העמודים האחרונים של הרומאן, שהם תיאור פארודי המדרדר את הרומאן בסיומו. בתיאור הזה מסופר כיצד התגייסו “הגיבורים" מהשכונה, שהתפטמו בנעוריהם ביותר מדי ממוצרי אתוס הגבורה, לשחרר את מיכל מהכת של הגורו אפשטיין. סיפור ההצלה ההוליוודי הזה של מיכל מהכת מבזבז את רוב האשראי שצבר הרומאן בשש מאות העמודים הקודמים שלו, בעיקר בחלקיו האירוניים והסאטיריים. וקשה להתנחם ב“הפי–אנד” שבו מסתיים הרומאן, בהפיכתם של אריק ומיכל לזוג, אחרי סירוביה במשך שנים לחיזוריו אחריה.


התיזה הכוזבת

התיזה הפוליטית שגוטפרוינד מתאמץ לבסס ב–667 עמודי הרומאן הזה איננה חדשה. סופרי “מחנה השלום" מהשמאל השמיעו והפיצו אותה ברומאנים האלגוריים–פוליטיים שפירסמו מסיום מלחמת יום–כיפור ואילך, והם לא נזקקו למספר עמודים כה מופרז כדי לבטא אותה. לפי התיזה הזו נחלקות שישים שנותיה הראשונות של המדינה לשתי תקופות: לתקופת ילדותה המוסרית בעשרים שנותיה הראשונות, ממלחמת השיחרור ועד מלחמת ששת–הימים, שבהן הסתפקה בגבולות הקו הירוק שהיו גבולותיה עד מלחמת ששת–הימים, ולתקופת בגרותה הבלתי–מוסרית, בארבעים השנים שחלפו ממלחמת ששת–הימים ואילך, שבהן חמדה את השטחים שכבשה במלחמת 1967, שהן אדמותיו של העם הפלסטיני. המסקנה הפוליטית שמשתמעת מהתיזה הזו היא ברורה: רק נסיגה של ישראל לגבולות שהיו לה עד מלחמת ששת–הימים תאפשר את סיום “הסכסוך" בין מדינת–ישראל לשכנותיה.

אמיר גוטפרוינד התעלם מההנחות הרעועות שעליהן הוצבה התיזה של סופרי השמאל הוותיקים ממנו ואימץ אותה בלי שטרח לבחון את תקפותה. אילו עשה כך היה נאלץ להודות במספר עובדות היסטוריות שמפריכות אותה ואת המסקנה הפוליטית שמשתמעת ממנה. נסתפק בעיקריות שביניהן: התאגיד הפאן–ערבי התנגד להחלטת האומות המאוחדות מכ“ט בנובמבר 1947, החלטה שהגשימה בדיוק מה שסופרי “מחנה השלום” מציעים כיום כפתרון ל“סכסוך” — חלוקת ארץ–ישראל בין היהודים לפלסטינים. דווקא הגבולות “המוסריים" של המדינה עד מלחמת ששת–הימים פיתו את מדינות התאגיד הפאן–ערבי ליזום מלחמות לשם מחיקתה של המדינה היהודית הזעירה במרחב שהם רואים אותו כבלעדי שלהם, המרחב שמשתרע מנהר פרת ועד האוקיינוס האטלנטי. זו היתה מטרתם גם כשיזמו את מלחמת ששת–הימים ב–1967, ולכן אין הצדקה להכתים את המלחמה שבה כשלו כמלחמה שישראל יצאה אליה כדי לכבוש את הגדה מידי ירדן ואת רצועת עזה מידי מצרים.

זאת ועוד: עד הניצחון במלחמת ששת–הימים יכלו מדינות ערב לייסד לפלסטינים מדינה ב“שטחים”, אך הפלסטינים לא דרשו זאת מאחיהם בתאגיד הפאן–ערבי והצעה כזו גם לא נשקלה על–ידי ירדן ומצרים שהחזיקו בשטחים אלה. להיפך, התאגיד הפאן–ערבי ממשיך להחזיק את הפלסטינים במצבם העלוב כפליטים כדי שיוכל לשמר בעזרתם את תביעתו לביטולה של המדינה היהודית שהוקמה ב–1948. לכן אין הפלסטינים מכירים במוסריות “הכיבוש" משנת 1948, שרק סופרי “מחנה השלום" מכריזים עליו כמוסרי וכמקובל על הפלסטינים, ולכן דחו את כל הצעות הפשרה שהעלתה ישראל ליישוב הסכסוך מאז סיום מלחמת 1948.

התיאור המסולף של גוטפרוינד ברומאן הזה, לפיה “ההיסטוריה טעתה" בעטיו של הניצחון במלחמת ששת–הימים, מסייע למאמץ התעמולתי האדיר שמשקיע התאגיד הפאן–ערבי להפצת הטענה הכוזבת, שמלחמת 1948 ומלחמת 1967 היו מלחמות יזומות על–ידי היהודים כדי לכבוש את אדמות “העם" הפלסטיני ולהמיט עליו את אסון הפליטות. ומעידה על כך ההגדרה של כישלונם במלחמת 1948, שהם פתחו בה למחרת ההכרזה על הקמת המדינה, כאסון ה“נאכּבּה” — שם המוחדר למוחם של הצעירים הפלסטיניים כדי שלא ישלימו עם קיומה של מדינת–ישראל בשום חלק של ארץ–ישראל, לא בגבולות 1948 ולא כל שכן בגבולות 1967. ולבסוף: התחזקות חמאס בקרב הפלסטינים כעת מוכיחה שהמגמה הזו תצפה לנו גם אם נחליט לסגת לגבולות שהיו של ישראל עד למלחמת ששת–הימים.

לנוכח עובדות אלה נראה די פאתטי המאמץ של גוטפרוינד לכונן נאראטיב המנוגד להן. ומגוחכת ביותר היא האבחנה שהוא ממחזר מקודמיו ב“מחנה השלום”, זו המבדילה בין עשורי “הילדות" של המדינה לעשורי “הבגרות" שלה. סופר רציני מצווה לומר את האמת. ואין הוא רשאי להתנסח ב“אתם” מאשים, כפי שניסח גוטפרוינד בקטע האירוני שבו סיכם את קביעתו, שמאז הניצחון במלחמת ששת–הימים “ההיסטוריה טעתה“. לא בהשפעת עלילות “חסמב”ה" וספרי “דנידין" ולא מכניעה לביטחוניסטים יהירים וחסרי–אחריות לאומית פרצה מלחמת ששת–הימים. גם אלה שקראו בילדותם את העלילות הדמיוניות שבדו סופרים עבורם, העריכו באופן מציאותי לחלוטין ב–1967, שאם צה“ל לא יהדוף את הצבאות הפולשים של מצרים, ירדן וסוריה מ”גבולות אושוויץ", שהיו עד אז גבולותיה של מדינת–ישראל, יאבד העם היהודי לעד את מולדתו, את ריבונותו ואת חירותו.

ואשר לתוצאות המצוינות שהשיג צה“ל בסיום ששת ימי הלחימה, אלה בוזבזו בין השנים 1967—1973 והבזבוז נמשך עד עצם היום הזה. לשמאל הישראלי, שגוטפרוינד איננו מעלים את השתייכותו אליו, היה חלק נכבד בכך. ובתוך השמאל התבלטה קבוצת סופרים שהסבה נזק מכריע להסטת ההיסטוריה ממסלולה הנכון על–ידי פירסום יצירות אקטואליות, אלגוריות–דידקטיות שבהן הטיפו לנסיגה של ישראל מהשטחים, שאם לא כן, נהפוך לעם כובש ומנודה בעיני העולם ובעיני עצמנו. לא ההיסטוריה סטתה ממסלולה, כטענת גוטפרוינד ברומאן הזה, אלא היצירות הפוליטיות שפירסמו סופרי “מחנה השלום” מאז סיום מלחמת ששת–הימים ועד היום. הספרות העברית, שהיתה עד אז ציונית, הפכה בהשפעת קבוצת סופרים זו באופן מדורג לפוסט–ציונית ובחלקה הידרדרה גם להיות אנטי–ציונית. (ראה המסה “העט שהדביר ניצחון מזהיר" בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית", 1995).

כאמור, מבחינה רעיונית לא חידש גוטפרוינד דבר ברומאן ולמעשה השחית את יכולותיו הטובות כמספר על תיזה כוזבת שהתבררה גם כמסוכנת מהבחינה הלאומית. אך אם קיווה שמעמדו בספרות הישראלית ישודרג בזכות כתב–האשמה הלא–מקורי שכלל ברומאן הזה, צפוייה לו אכזבה. הצטופפות של סופרי שמאל רבים מדי על קוביית הסוכר הפוליטית הקטנה הזו והעובדות בעולם הפלסטיני–ערבי–מוסלמי כבר הפיגו מזמן את שארית המתיקות שהיתה בה. לא רחוק היום וכל הסופרים שהפיקו ממנה את מעמדם בספרות הישראלית, יישמטו ממנה אחד אחד ובאין רואה. מצפונם כסופרים יחזיר אותם לשוחות, להתגונן משם מול הממשות שבמו–עטם סייעו להחמרתה המפלצתית. ואז, כך אני מקווה, יהיו אמיצים דיים להודות, שרב היה החלק של העט הספרותי שלהם בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית שהניבה מלחמת ששת–הימים לביסוס אחיזתו הריבונית של העם היהודי בארץ–ישראל.



  1. הוצאת זמורה–ביתן, 2008, 667 עמ'.  ↩


משאלה אחת ימינה" — אשכול נבו

מאת

יוסף אורן

1


הרומאן הנוכחי של אשכול נבו הוא כרך המשך לרומאן הקודם שלו “ארבעה בתים וגעגוע” (2004).2 ולכן ראוי היה לפרסמו לא תחת השם “משאלה אחת ימינה”, אלא תחת הכותרת “ארבעה חברים וגעגוע”. מושג מטעה עוד יותר על נושאו של הרומאן “משאלה אחת ימינה” הוא השם שניתן לו באנגלית בעמוד הפנימי של הספר, שם הקושר את המשאלות למשחקי הכדורגל העולמיים, הנערכים אחת לארבע שנים ובכל פעם במדינה אחרת בעולם. הן השם העברי והן השם האנגלי ממקדים את תשומת–הלב במשאלות, בעוד שנושאו של הרומאן הוא אחר לגמרי: החברות ומה שהשנים החולפות מעוללות לה.

שני הרומאנים התאומים נוספו למדף הספרים של אשכול נבו אחרי קובץ הסיפורים “צימר בגבעתיים” (2001). תוכנם של השלושה תוחם היטב את כתיבתו של אשכול נבו, המתארת את עולמם של ישראלים צעירים מסיום בית–הספר התיכון ואילך. וליתר דיוק: בשני עשורים של חייהם, בשנות העשרים ובשנות השלושים, שבהם מוטל עליהם לסיים את שלב הגעגועים והמשאלות ולהתפשר עם האפשרויות המציאותיות של החיים. בשני ספריו הקודמים של נבו, בקובץ “צימר בגבעתיים” וברומאן “ארבעה בתים וגעגוע”, היו גיבוריו סטודנטים בשנות העשרים לחייהם. ברומאן הנוכחי הוא בוחן את חייהם במעבר משנות העשרים לעשור של שנות השלושים, או ליתר דיוק: בארבע השנים בין היותם בני עשרים ושמונה ועד שמלאו להם שלושים ושתיים.

אף שגיבורי הרומאן החדש מבוגרים כמעט בעשור מגיבורי הרומאן הקודם ואף ששמותיהם שונים, מדובר בבני אותו דור. זהו הדור שהאירועים המטלטלים ביותר בחייו היו הרצח של יצחק רבין, כשלון הסכם אוסלו והשירות הצבאי בשטחים בשנות האינתיפאדה. הדור הזה הקים מתוכו את גיבורי התרבות שלו במוזיקת הרוק. ברומאן הקודם היתה זו להקת “ליקריץ” וברומאן הנוכחי זו להקה בשם “הזיקיות”. להקות בדויות אלה מבטאות בשיריהן את פחדיו ומכאוביו, סיוטיו וזעמו של הדור הזה. וכמשקל נגד למועקות “המצב הישראלי” מתרפק הדור המתואר בשני הרומאנים על שנות הנעורים בצפייה חוזרת בסרט “בלוז לחופש הגדול”, סרט שנעשה על שנות נעוריו בתיכון והפך בזכות זאת לסרט הפולחן של הדור. וכמפלט נוסף ממועקת “המצב” משמשת לדור ההערצה של קבוצת כדורגל של העיר, שהיא מהקבוצות המובילות בארץ.


הקבלות בתוכן

כאן המקום הנכון להעיר, שהצמידות של אשכול נבו לדור שלו הניבה את ההקבלות הרבות בתוכנם של שני הרומאנים שכתב עד כה. בנוסף להקבלות שכבר הוזכרו, ההערצה ללהקות מוסיקה (“ליקריץ” ברומאן הקודם ו“הזיקיות” ברומאן הנוכחי) וההתמכרות לסרטי פולחן (גיבורי הרומאן הקודם לסרטי הסדרה “תיקים באפלה” וגיבורי הרומאן הנוכחי לסרט “בלוז לחופש הגדול”), בולטות גם ההקבלות בתוכן הבאות: פער ערכים בין הדורות ויחסי ניכור בין אבות לבנים במשפחה (לנועה ולעמיר קשרים רופפים ומסובכים עם ההורים, וכך גם למודי, לסימה וליותם ברומאן הקודם. אך כאלה הם גם היחסים בין יובל ואופיר לבין הוריהם ברומאן הנוכחי). משברי אהבה (בין עמיר ונועה ובין מודי לחברתו עדי ברומאן הקודם ובין יובל ליערה ברומאן הנוכחי). נטייה להימלט במצבי משבר לארצות אקזוטיות (מודי לטיול ממושך בארצות דרום אמריקה ברומאן הקודם ואופיר להודו ברומאן הנוכחי, אחרי שמאס בעבודתו במשרד הפירסום ואחרי שהתמוטט במשרד עקב כך). נכונות לשים קץ למצוקה הנפשית באמצעות התאבדות (ברומאן הקודם היו קרובים לכך נועה, שניסתה להתאבד בבליעת כדורים בגיל שש–עשרה, ומודי, שבמהלך הטיול בדרום אמריקה, כך גילה באחד ממכתביו, נתקף פעם בדחף להתאבד. ברומאן הנוכחי, מסיבה שתובהר בהמשך, היה יובל קרוב לשלוח יד בנפשו).

מקבילות מפותחות יותר בתוכנם של שני הרומאנים הן אלה המייחסות מעורבות חזקה של בני הדור הזה בנושא “הסכסוך” ובאקטואליה הפוליטית. אלא שלמעורבות הזו ביטוי שונה אצל הדמויות הגבריות והדמויות הנשיות בשני הרומאנים. המעורבות של הדמויות הנשיות היא אקטיבית ולוחמנית. ברומאן הקודם בולטת בכך נועה, שבחרה לפרוייקטים שלה במגמת צילום ב“בצלאל” את נושאי “הסכסוך” וגם ספגה על כך ביקורת קשה מצד מוריה וחבריה, עד שהחליטה להפסיק את לימודיה שם. ברומאן הנוכחי בולטות בכך אילנה הבוכיה ומריה הדנית, המתייצבות למחות על הכיבוש עם “הנשים בשחור”. המעורבות באקטואליה של הדמויות הגבריות מתבטאת באופן אחר, בנכונות להתאבד בתקופת השירות בצבא. עמיר, גיבור הרומאן “ארבעה בתים וגעגוע”, עמד להתאבד בירייה בטירונות, אך ניצל על–ידי מודי שהספיק להסיט במועד את קנה–הרובה. ואילו יואב, המהדיר של “משאלה אחת ימינה” קושר את הנכונות של יובל להתאבד באופן מפורש לשירות שלו בשטחים. בהערה שהוסיף ליומנו של יובל, רמז, שהתקופה המעיקה ביותר עברה על יובל במהלך השירות הסדיר שלו “במשימות ביטחון שוטף ביהודה ושומרון”. השבועות שעשה אז על גג בניין בשכם כה העמיקו את יאושו, שיותר מאי–פעם עלול היה להגיע “לנקודת האל–חזור” (103).

מקבילות בתוכן אלה בין שני הרומאנים מוכיחות את הקביעה, שבה נפתחה מסה זו, שהרומאן הנוכחי הוא אכן כרך המשך לרומאן הקודם.


המספר והמהדיר

ברומאן הקודם בחר נבו בטכניקה של ריבוי המספרים והפעיל את הדמויות עצמן כדי שיספרו את חלקן בעלילה. עקב כך השיג את הרציפות הכרונולוגית של סיפור–המעשה על–ידי פיזור ועירוב יחידות–הסיפור של כל דמות בין היחידות של הדמויות האחרות. טכניקה זו החלישה מאוד את סיפורי הדמויות ורופפה את ההצדקה הסיבתית לאירועים שונים ביחסים ביניהן. המגרעות שנחשפו באירגון העלילה ב“ארבעה בתים וגעגוע” היו מתבטלות לוא בחר נבו בטכניקה פחות מורכבת ומסתפק במספר יודע–כל לספר את סיפורי כל הדמויות המופיעות ברומאן. מטעות זו נמנע נבו ברומאן הנוכחי, שעלילתו מסופרת מתחילתה ועד סופה בידי מספר–דמות: יובל פריד. ועל–פי מסורת שהיתה חביבה ביותר על סופרי התחייה בספרות העברית החדשה וברנר בראשם, הוסיף גם מהדיר לכתב–היד של יובל, את יואב עלימי (“צ’רצ’יל”, בפי חבריו), חברו של יובל עוד משנות הלימודים בתיכון. המהדיר הוסיף פרק “הבהרה” בפתח הספר, שלוש הערות בשולי הפרקים של יובל ו“אחרית דבר” בסוף הספר.

החשובה מבין ההערות של המהדיר היא זו שבה איפיין את יובל: “מר פריד היה תמיד מאופק מאוד בכל הנוגע לביטויים פומביים של מצוקה, ולרוב השתמש בהומור העצמי שלו כדי להגן על עצמו ועל שומעיו”. תיאור זה מבליט את יובל כאדם מופנם וחלש שעלול היה במצבי לחץ לשלוח יד בנפשו. בהערה נוספת תורם יואב לידיעתנו עובדות נוספות על המספר: “כמו למשל הקשר היומיומי שלו עם אמו, הסכום הכספי הקבוע שקיבל מאביו בכל ראשון לחודש, או העובדה שנהג לפרסם באתרי חדשות באינטרנט תגובות לעגניות במיוחד להתבטאויות קציני צה”ל תחת הכינוי ‘רב–סרן קירקגור’" (239). ובהערה השלישית אין יואב מתאפק מביקורת על הפירוש הסובייקטיבי של יובל לאירועים ולמעשה מציע לקורא לבדוק את מהימנותו של המספר: “ואולי כל מספר מוגבל תמיד לזווית הראייה שלו בלבד, שהרי אם כל אחד מאיתנו, החברים, היה מתבקש לספר את סיפור ארבע השנים האחרונות, היו ודאי מתקבלים ארבעה ספרים שונים כדבעי” (266). ואכן סוגיית המהימנות של מספר–דמות אמורה להיבחן בכל יצירה המסופרת על–ידי מספר מסוג זה, וגם מסה זו לא תתחמק ממנה.

צודק, כמובן, יואב בהנחה העקרונית, שכל אחד מארבעת גיבורי הרומאן היה מפרש באופן שונה את האירועים שעליהם מספר יובל, אך דווקא בהקשר למידע שהוא מתייחס אליו, ברור שלא הוא אלא יובל מהימן ממנו. החברות מתקופת הלימודים בתיכון כבר דעכה כמעט לגמרי בשנה שבה מדובר, שנת 2002. יתר על כן: אילו היו מונחים לפני ארבעה כתבי–יד של הרביעייה, הייתי סומך יותר על כתב–היד של יובל. בעוד שחבריו הסתגלו לכך שבלחץ הנסיבות הפכה החברות שלהם להיכרות שנעים להיזכר בה ולהתרפק עליה, אך אין דחיפות ממשית לשמור שתהיה הדוקה כמו בעבר, נוטה יובל יותר מחבריו לברר את הסיבות להיחלשותה אחרי שנים. בכל מקרה, מספר–דמות מתוודה כמו יובל מהימן יותר ממספר–דמות מסוגו של יואב, הנאלץ להצטדק, בין ביודעין ובין שלא–ביודעין, שהפסיק להיות להוט כמו בעבר לקיים את הקשר עם חבריו מהתיכון ושהחברות הנושנה הזו לא באמת תחסר לו אם תסתיים. יובל ודאי כואב את מותה הקרב של החברות שלהם מימי התיכון יותר מיואב.


פתקי המשאלות

אף שהחברות בין ארבעת גיבורי הרומאן התחילה בהיותם בכיתה י"א ונמשכה כחמש–עשרה שנים, מתרכז יובל בארבע השנים האחרונות שלה, בין משחקי המונדיאל של שנת 1998 למשחקי המונדיאל בשנת 2002. בשנת 1998 הם היו בני עשרים ושמונה והחברות ביניהם היתה עדיין הדוקה ביותר. מאחוריהם היו כבר שלושה מונדיאלים שבהם צפו ביחד (14), וגם הפעם התכנסו בדירת הנשוי היחיד מתוכם, בדירת עמיחי ואילנה הבוכייה, כדי לצפות במונדיאל הרביעי שלהם, במשחק הגמר בין צרפת לברזיל. ובעודם ממתינים לתחילת השידור הציע עמיחי את הרעיון שצץ בראשו, לרשום על פתקים, איפה כל אחד “חולם להיות בעוד ארבע שנים” (15), כשהם יהיו בני שלושים ושתיים ויתכנסו לראות את משחק הגמר של מונדיאל 2002. חבריו נענו ברצון להצעתו. הם גם לא התקשו להגדיר את המשאלה, כי איש מהם לא היה מרוצה ממצבו בהווה.

אף שבכוונתם היתה לפתוח את הפתקים המקופלים רק כעבור ארבע שנים, לא התאפקו וגילו את המשאלות בו–במקום. עמיחי שמאס בהחתמת מבוגרים חולי–לב על המינויים של החברה שבה עבד, רשם בפתק המשאלות, שהוא מצפה שעד 2002 תהיה לו קליניקה לטיפול אלטרנטיבי. אופיר, שרצה מאוד להיפרד מעיסוקו בפירסום, כתב בפתק שלו, שעד 2002 הוא מקווה לפרסם ספר סיפורים קצרים. ויואב, המכונה צ’רצ’יל, שעדיין עשה את צעדיו הראשונים בפרקליטות, כתב שהוא מקווה עד שנת 2002 להיות אחראי לתיק משפטי חשוב בתחום משמעותי, כזה שמעורבותו בו תוביל לשינוי חברתי. היחיד שהמשאלה שלו לא היתה בתחום העיסוק היה יובל האסטמטי, שבשנת 2002 ביקש להיות נשוי ליערה ואב לילד ממנה. את יערה הכיר זה מקרוב בקפטריה של בניין נפתלי באוניברסיטת ת"א ועדיין לא הספיק להפגיש את חבריו איתה בזמן שרשם את המשאלה שלו בפתק המשאלות.

הצמדת הנושא של הרומאן למשחק–חברה גימנזיסטי כבר בפתיחת העלילה היא שגזרה את הטיפול הרדוד בו בהמשך. במקום שבהמשך תיבחנה בעמקות הסיבות להתרופפות החברות בין ארבעת כותבי המשאלות, מסיט נבו את תשומת–הלב לאירועים שהרחיקו אותם ממימוש המשאלות שלהם. יתר על כן: מאחר והמשאלות של הארבעה הן שכיחות, כמעט צפוי היה, שאם בהשפעת האירועים ייכשלו הארבעה ואיש מהם לא יממש את המשאלה שכתב בפתק שלו, יגשים משאלה של זה שמימין לו, דהיינו משאלה של אחד מחבריו. ואכן, עקב הסטת תשומת–הלב מנושא החברות למעקב אחרי הסיכוי של ארבע הדמויות לממש את המשאלה שכתבו בפתק, הופכים רוב העמודים של הספר לעמודים החותרים לתוצאה המובנת מאליה, להתרחקותם של הארבעה ממימוש המשאלות שלהם.

ולא רק זאת, אלא שהקורא מפענח עד מהרה, אם עדיין חקוקות בזכרונו המשאלות של כל הארבעה, שסיפור–המעשה מכוון להגשמת המשאלה של המחבר עצמו, על–פי הקונצפציה שתיכנן והציב מראש לעלילה: שכל אחד מהארבעה יממש משאלה של חבר מימין לו. ואכן האירועים בחייהם של הגיבורים, ובעיקר מהסוג שמשנה את פני הדברים, כגון: נישואי יערה ליואב, נסיעתו של אופיר להודו אחרי שהתמוטט במשרד הפרסום שבו עבד, התאלמנותו של עמיחי מאילנה הבוכייה ופיטוריו של יואב מהפרקליטות, מוליכים את סיפור–המעשה בדיוק למטרה שהועיד נבו לרומאן: כל אחד מהארבעה הגשים לא את המשאלה שלו, אלא את המשאלה של החבר מימינו. לא עמיחי, אלא אופיר הקים קליניקה לטיפול אלטרנטיבי. לעומת זאת הגשים עמיחי את חלומו של יואב, אחרי שייסד עמותה לזכר בת–זוגו, אילנה הבוכייה, והפך להיות מעורב במעשה שהוביל לשינוי חברתי. יואב נשא את יערה, שיובל קיווה להיות נשוי לה, ותיוולד להם בתם הבכורה. ויובל, הוא ולא אופיר, ישב וכתב את הספר “משאלה אחת ימינה” על חבריו ועל עצמו.


סיפור מעשה ועלילה

למען הקריאוּת השקיע אשכול נבו את כל כוחו בהמצאת האירועים שבהשפעתם יסטו הארבעה מהמשאלות שהגדירו לעצמם בפתקים. למעשה שום אירוע איננו צומח מתוך הגיבורים: מאופיים, מאמונתם, ממורשת הבית שבו גדלו ומנאמנות לאידיאולוגיה כלשהי. התפנית של כל גיבור מהמשאלה שלו נוצרת על–ידי אירועים חיצוניים. אופיר שנא את עיסוקו בתחום הפירסום, ועל כן נסע להודו. ולכן רק במקרה הפך למטפל אלטרנטיבי והגשים משאלה שהיתה דווקא של עמיחי. מותה של אילנה כתוצאה מניתוח פלסטי שנכשל, הסיט את עמיחי מהמשאלה שלו, להיות בעתיד בעל קליניקה לטיפול אלטרנטיבי, לעיסוק חברתי, והביא אותו להקמת עמותה שתשנה את היחס של הרופאים והפרסונל בבתי–החולים לקרוביהם של המאושפזים בהם. ויואב, שקיווה להיות מעורב במשהו שיוביל לשינוי חברתי, הופל בפח על–ידי בחורה מהעבר ונאלץ להיפרד מהתיק החשוב בפרקליטות ולשכוח את המשאלה שרשם בפתק המשאלות. וכזאת אירע גם ליובל. אחרי שיערה נטשה אותו ונישאה ליואב, לא מצא שום תחליף לאהבתו אליה, ולכן התיישב לכתוב ספר על החברות שלהם, שהיתה כה מבטיחה וסופה שדעכה לגמרי. ועל כן, לגמרי במקרה הגשים את המשאלה שהיתה של אופיר.

מכאן, שאמנם יש ברומאן סיפור–מעשה המחדש את כוחו בעזרת הצנחה מדורגת של אירועים נוספים לתוכו, אך אין בו אותו מרכיב בסיפור המצרף לסיפור–המעשה את המימד של העלילה. לשם כך צריך לטפח עולם פנימי לגיבורים ולבסס עליו את הסיבתיות למעשיהם. עלילת רומאן ריאליסטי, וכזה הוא הרומאן “משאלה אחת ימינה”, יכולה להתפתח על–פי שתי תבניות: התבנית הסיבתית או התבנית האנלוגית. מבין שתי האפשרויות הצדיק סיפור–המעשה שרקם נבו ברומאן הנוכחי שימוש בתבנית הסיבתית, אך בהעדר עומק בעיצוב הדמויות אבדה למחבר לחלוטין היכולת לטפח עלילה, ולכן השעין את התפניות בחיי הגיבורים על האירועים של סיפור–המעשה, שאותם המציא בלי זיקה לביוגרפיה של הגיבורים ולאופיים.

הקלות שבה נקרא הרומאן הושגה גם על–ידי ריבוי השיחות בין גיבורי הרומאן, אלא שגם הן שטחיות וחושפות את רדידות עולמם. השיחה הבאה, למשל, מתקיימת כאשר יובל, עמיחי ויואב הגיעו לבקר את אופיר, שהעבודה בפירסום גרמה להתמוטטותו הנפשית. וכך מספר יובל:

"אופיר שכב על מיטתו — — — התכופפתי לחבק אותו. הפעם הקודמת שהעצמות שלו דקרו לי ככה היתה בהלוויה של אבא שלו.

איזה גרוע אני, הא? הוא אמר כשהרפיתי.

קצת, חייכתי.

משהו דפוק אצלי. משהו בסיסי דפוק אצלי.

שטויות, עמיחי אמר.

אל תזיין את השכל, צ’רצ’יל הצטרף.

משהו בסיסי דפוק אצל כולנו, לא?, אמרתי, מעצם זה שאנחנו בני אדם.

התגעגעתי למשפטים האלה שלך, אופיר, אמר וחייך אלי חיוך עייף.

גם אני התגעגעתי אליך, אמרתי." (54).

לא רק השפה הדיבורית לחלוטין, אלא גם התוכן הרדוד של חילופי–הדיבור מעיד על שטחיות החברות בין הארבעה. שיחות בדגם הזה מפוזרות לרוב בפרקי הספר ורק מחמת ההכרח לצמצם בהדגמות נסתפק בזו האחת, שהיא כה אופיינית לאחרות.


האקטואליה הפוליטית

כמו ברומאן הקודם, כך גם ברומאן הנוכחי שילב נבו בסיפור–המעשה אמירות המבטאות את השקפתו הפוליטית. ואם ברומאן הקודם היה לפחות גיבוי כלשהו לעשות כך, הנה כאן מודבקות אמירות אלה באופן מאולץ לסיפור–המעשה הבנאלי.

אופיר מסביר את ההתמוטטות שלו, שבעקבותיה נסע להתאושש בהודו, באופן הבא: “התמוטטתי כי הגעתי לתחתית החבית. והגעתי לתחתית החבית כי מצצו ממני הכול. ומצצו ממני את הכול כי הייתי חלק ממערכת כוחנית, שמשתמשת במילים כדי למכור. והמערכת הזאת לא פועלת לבדה, אתם מבינים? היא חלק מחברה ש…כולה כוחנית. זה מתחיל מהכיבוש, מזה שאנחנו שולטים על עם אחר, וזה ממשיך ב…דברים הכי קטנים, כמו איך אנחנו נוהגים. או איך אנחנו עומדים בתור” (68). בהבזק אמירתי נוסף קושר גם יובל את התנהגותו ל“סכסוך”. בתגרה שנמנעה רק ברגע האחרון בין הרביעייה לבין בריוני המועדון, שאליו הגיעו לחוג מסיבת רווקים לעמיחי לפני נישואיו לאילנה הבוכייה, נזכר יובל: “האגרופים שלי התקשו בתוך הכיסים של המעיל ונחרדתי לגלות שבאותה מידה שאני רוצה לצאת משם בשלום אני גם רוצה ללכת איתם מכות. מאז האינתיפאדה לא הרגשתי את החוליגן הקטן הזה, שעד האינתיפאדה לא ידעתי שמסתתר בתוכי” (75).

הבזק של אמירה פוליטית מופיע גם בדוגמא הבאה, שבה מריה נוזפת באופיר בשל נכונותו לעזוב בעיצומה של האינתיפאדה את ישראל ולעבור להתגורר איתה בארצה, דנמרק. ובין היתר מסבירה מריה לאופיר, שהחליטה להישאר בארץ כדי שתוכל להמשיך וללכת עם אילנה לפגישות של הנשים בשחור, “לשמור שבתוך כל המלחמה הזאת אנשים משני הצדדים ישמרו על ההומניות שלהם, שלא יהפכו לחיות” (93). ואכן, מריה הדנית המשיכה להתייצב ליד המחסומים בשטחים עם הנשים בשחור גם אחרי שאילנה נפטרה (268).

וישנם עוד הבזקים: בימי “השבעה” על אילנה מפתיע את עמיחי תושב פלסטיני מהשטחים, סאדאת ח’וריה, המספר שאילנה סייעה לו ולפלסטינים אחרים במחסום מול הקשיחות שגילו כלפיהם החיילים (124). ואחר–כך בנסיעה לתל–אביב גילתה יערה ליובל את יאושה בנושא הסיכוי לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים: “במשך כמה שנים היתה תחושה שיש תקווה לשינוי, ועכשיו חזרנו לאותו מעגל. ומה שהכי נורא, שלאף אחד כבר לא איכפת” (126). וכתגובה לרעיון שהעלה עמיחי, להקים את העמותה לזכר אילנה שתשנה את היחס של הצוות הרפואי בבתי החולים לקרובי המשפחה שלהם, חושב יובל, שאילנה “דווקא היתה מבכרת עמותה שתעזור לפלסטינים במחסומים”, אבל “אין סיכוי שעמיחי, שפלסטינים הרגו את אבא שלו בלבנון, יסכים להקים עמותה כזו” (147).

וביומנו כתב יובל, שלו לא נשארו חברים מתקופת השירות בשטחים במהלך האינתיפאדה, כי השירות של בני דורו שם לא היה ראוי לנוסטלגיה. אם הוא פוגש במקרה אחד מאלה ששירתו איתו בשטחים, “אנחנו מחליפים מילים בודדות ככל האפשר, ונדמה לי ששנינו מתכווצים בתוכנו”. ולכן הוא מקנא בדור של האבות שלהם, אשר “בשביל רבים מבני הזמן שלהם, הצבא היה קרקע גידול של הרֵעוּת” (151). ועוד הנציח ביומנו את המקרה שהיה שותף לו בזמן שירותו בשכם ב–1990. בדיוק אז שודרו משחקי המונדיאל בטלוויזיה וכדי לראות את המשחק בין אנגליה וקמרון, התפרצו לבית של משפחה פלסטינית והשתלטו באלימות על המכשיר בביתם, אחרי שפגעו בבני המשפחה וברכושם (152—156). אף אחד, וגם יובל עצמו, לא מחה נגד המעשה, כי בהזדמנות קודמת הורה להם הקצין לנטוש ברחוב ללא עזרה פלסטיני שנפגע מכדור גומי, ואלמלא התמרד יובל נגד פקודת הקצין וחסם לפלסטיני את הפצע השותת, היה הפלסטיני הפצוע נפטר מאובדן דם (155).


דעיכת החברות

כאמור, מתמקד סיפור–המעשה באירועי ארבע השנים בין מונדיאל 1998 למונדיאל 2002 בחייהם של ארבעה חיפאים, שהפכו לחברים אחרי ששהו במחנה של הגדנ“ע בכיתה י”א (עמ' 52 ו–326), אירועים, שבהשפעתם סטה כל אחד מהם למשאלה של חברו מימין לו. כאמור, היחיד שמקדיש מחשבה לחברות עצמה וגם כואב את היחלשותה המדורגת הוא יובל. בלי קושי ניתן לאמץ אחדות מהתובנות שהוא מנסח בנושא החברות, כגון: שהיסודות של החברות הם “הומור פנימי ואסוציאציות משותפות וזרמים נסתרים של הבנה” (91), ושכדי להדק חברות “צריך מרחב נדיב של זמן” (עמ' 37 וגם 158). ודווקא משום שהאמין תחילה שאפילו בחורות לא יצליחו לערער את החברות שלהם, כי “בחורות באות והולכות. חברים זה דבר שנשאר” (41), והגיע למסקנה ממש הפוכה כעבור זמן, ש“חברים הולכים ובאים, ונשים זה מה שנשאר” (271), כה חבל שאשכול נבו לא שקד על הסברים להתלקחות החברות ולדעיכתה. נבו אמנם ניסה להציע הסברים משני סוגים: סוציולוגיים ופילוסופיים, אך אלה לא פותחו במידה הדרושה.

בין ההסברים הסוציולוגיים מבליט יובל את ההיפרדות הגאוגרפית שלהם למקומות שונים בארץ. הוא ויואב עברו להתגורר בתל–אביב ועמיחי ואופיר נשארו בחיפה. אחרי שאופיר שב מהודו עם מריה ובתה בת השבע לא חזר להתגורר בחיפה, אלא השתכן במכמורת והקים שם את הקליניקה שלו לטיפול אלטרנטיבי. גם להצטרפותן של נשים היתה השפעה על החברות הגברית של הרביעייה. אילנה הבוכייה, יערה ומריה מפוררת אותה מבפנים. כמו כן מונה יובל את היכנעותם של חבריו לפיתויים שהחיים הניחו לפתחם במשך ארבע השנים האמורות. כל אחד מהם בעצם העדיף את טובת עצמו על פני המחוייבות לחברות. הפיתויים האלה גרמו להם להתרחק זה מזה “כל אחד לכוכב הלכת שלו” (284). ודווקא יואב שהזהיר את חבריו מההתברגנות: “נלך לעבודה, נחזור מהעבודה. נגדל כרס ומשכנתא. אסור שזה יקרה” (35), היה הראשון שנסחף להגשים רצונות בורגניים. וביקוריו פחתו וכמעט נפסקו כאשר הקריירה שלו בפרקליטות החלה לנסוק בתל–אביב. ואחריו נסחפו גם אופיר ועמיחי.

עובדה זו הביאה את יובל, היחיד מביניהם שנשאר מאחור, להרהור הבא: “אולי יערה צודקת והעולם השתנה וכבר אין מקום לחברות חיפאית מהסוג שהיתה לנו. אולי באמת הכול מסביב הפך חסר סבלנות וחסר הקשבה ותועלתי להחריד” (271). וכך סיכם יובל את ספקותיו בנושא החברות: “חברות זה דבר מוזר בעיני. כבר חמש שנים שאני מתרגם מאנגלית מאמרים אקדמיים בתחום הרוח והחברה, ועדיין לא נתקלתי במאמר שבוחן את הנושא לעומק. — — — ובאמת, קשה לכַמֵת ולחשב ריחוק וקירבה ונאמנות ובגידה ואהבה וגעגוע” (303). אף–על–פי–כן נטל על עצמו לכתוב את סיפור החברות שלהם בתקווה שהנצחת החברות בספר תעניק לה משמעות ותרחיק אותה מהסתמיות שאליה הידרדרה (290), כי עודנו רוצה להאמין, שהיא, ולא שום דבר אחר, היתה ההישג החשוב ביותר של ארבעתם בחיים.

בכיוון הפילוסופי ניסה יובל לחפש הסבר להיחלשות החברות שלהם על–ידי הבלטת תפניות קיצוניות בדיעותיהם, ערכיהם ועמדותיהם של אישים מהוללים בהשפעת הזמן, הגיל ולחצי החיים. בעזרת סיפורי התפנית ועל–ידי איתור הרגע בחייהם שבו “שינו את דעתם” (26) קיווה לבסס את הסטייה שלו ושל חבריו מהמשאלות שרשמו בפתקים ארבע שנים קודם לכן. ברשימה זו מופיעים ויטגנשטיין, ברטרנד ראסל, דייויד יום, סרן קירקגור, מרטין היידגר ואריסטו. כאשר החל לפתח את התיזה קיווה “לזהות את דפוסי השינוי, לנסח מעין כתב תנועה של החיים והתודעה”, ולמצוא בעזרתו את “המפתח להבנת טבעה האמיתי של החשיבה” (88). אך אחרי שאסף מספיק דוגמאות, התחיל לפקפק אם יוכל “לגבש תיזה שתכיל את המטמורפוזות של כולם” והגיע לשתי מסקנות. הראשונה — שאולי אין להפגיש את “קו החיים הפרטיים וקו החשיבה הפילוסופית”. והשנייה — שכנראה בגלל חיפושיו אחר משמעות בתפניות שביצעו בחייהם גדולי עולם אלה, הוא רק מעכב ותוקע את חייו לשווא (280). במלים אחרות: גם סיפורי האישים מההיסטוריה רק הוכיחו שאנשים משנים את דעותיהם ואת אורח–חייהם, אך לא פיענחו את הסיבה למטמורפוזה הזו בחשיבתם ובמעשיהם. ולפיכך תרומתם לרומאן ולנושאו היא רק אנקדוטית וקישוטית. אלה סיפורים שניתן להשתעשע מתוכנם ולהינפש בעזרתם לזמן–מה מסיפור–המעשה המרכזי.

התחפרותו של אשכול נבו בגיבורים זהים ובמוטיבים תימאטיים שכבר מיצה אותם בספריו הקודמים, בסיפורי הקובץ “צימר בגבעתיים” וברומאן “ארבעה בתים וגעגוע”, מוליכה למסקנה, שלאחר הרומאן הנוכחי חייב המחבר לפרוץ אל מחוץ לבועה הזו, שהתביית בה. רגישותו הפוליטית היא כיוון אחד לפריצה כזו, והתעניינותו ביחסים המעורערים במשפחה ובעיקר בין אבות לבנים היא אפשרות שנייה. גם נושאו של הרומאן הזה טרם הגיע למיצוי וגם לפני נבו עדיין פתוחה האפשרות לכתוב רומאן אמיתי ועמוק יותר על החברות ועל המטמורפוזה שהתחוללה בה מאז ימי הרֵעוּת של תש“ח לימי החברות בתשס”ח. בכל מקרה, גם אם יעלה אשכול נבו בספרו הבא עם גיבוריו לעשור הבא של חייהם, לשנות הארבעים שלהם, אל לו להסתפק בסיפור–מעשה, אלא עליו לחתור לבנות עלילה בוגרת יותר, החושפת מעמקים בנפשם של הגיבורים ולא מסתפקת רק במה שמתרחש להם.



  1. הוצאת זמורה–ביתן 335 עמ', 2007.  ↩

  2. מסה על הרומאן “ארבעה בתים וגעגוע”, ספרו הקודם של אשכול נבו, נכללה בספר הקודם של הסדרה, “משבר ערכים בסיפורת הישראלית”, 2007.  ↩

הסיפורת החזונית־ציונית

מאת

יוסף אורן


"והזעם עוד לא נדם" — אהרן אפלפלד

מאת

יוסף אורן

1


הרומאן נפתח במשפט: “שמי ברונו ברומהרט ובילדותי גדעו את ידי הימנית". במילים הפשוטות האלה, המוסרות עובדות על הגיבור ועל נכותו הגופנית, הצפין אפלפלד רמזים המדריכים את הקורא להבין את הנכות של ברונו ברומהרט במשמעות סמלית, כעונש על שתי נטיות רוחניות שבעטיין נחלשו קהילות העם היהודי באירופה במשך כמאתיים שנים לפני שיהודי הקהילות הללו הוסעו בקרונות רכבת למחנות הריכוז ולמחנות ההשמדה. החשיפה של המשמעויות הסמליות הללו, המיוחסות בעלילת הרומאן לגדם של ברונו, מצדיקה לקרוא באופן זהיר לא רק את המשפט הראשון, אלא גם הרבה משפטים פשוטים דומים בהמשך הטקסט.

אחרי ציון שמו, קובע המשפט שבו נפתח הרומאן, שברונו מתייחד בנכותו, שהיא לא נכות מלידה, אלא תוצאה של אירוע בתקופת ילדותו. על נסיבות פציעתו הקשה של ברונו בילדותו נודעו לנו בהמשך הפרטים הבאים: ברונו הפך לגידם בגיל שלוש, אחרי שנפגע מיריות של שוטרים שהקיפו את הבית בקרפטים, שבו הסתתרו הוריו הקומוניסטים. הוריו העלימו ממנו את העובדה הזו, המטילה עליהם כהורים אשמה כבדה, שהרי חובתם כהורים היתה להרחיק אותו מהסכנה שפעילותם האסורה בקרפטים צפנה להם ולו. לברונו נודעו נסיבות פציעתו, אחרי כעשרים שנה, מפי קומוניסט ותיק, שפגש אחרי סיום המלחמה. האיש הזה הצדיק בנימוק הבא את החלטת הוריו של ברונו, להעלים ממנו את המידע על נסיבות פציעתו: “אמא לא סיפרה לך כדי שלא להשניא עליך את המפלגה" (114).

המידע הזה מהמשך הטקסט מחייב את הקורא לשכתב את המשפט הראשון ולנסחו כך: “שמי ברונו ברומהרט ובעטיה של הפעילות הקומוניסטית של הורי גדעו את ידי הימנית". בניסוח הזה כבר לא מדובר בגדם במשמעות הקונקרטית, אלא בגדם במשמעות מטאפורית. הגדם סומן בגוף הדור של ברונו, שהוא דור שני להתבוללות, כעונש על מהלך שהחלו בו ההורים והורישו אותו לבניהם. במקרה המדגים של ברונו חטאם של הוריו התבטא בהעדפת האידיאולוגיה הקומוניסטית הצעירה על החזון עתיק היומין של העם

היהודי. האידיאולוגיה הקומוניסטית היתה האחרונה בשרשרת אידיאולוגיות זרות וסותרות שיהודים נהו אחריהן בעת החדשה, ובכללן: השכלה, ליברליזם, אתיאיזם, אנרכיזם וכל “איזְם" אחר שהופרח באירופה בעת החדשה. הגדם של ברונו הוא לפיכך עונש גופני ממשי על חטא רוחני: חטא הנטישה של המורשת היהודית. להבהרת החטא הזה, חטא ההתכחשות לזהות היהודית, פיתח אפלפלד עלילות רב–דוריות בספרים שבהם תיאר את תופעת ההתבוללות, שהתפשטה בקרב יהודי אירופה במאתיים השנים שקדמו לשנות השואה, וכך עשה גם ברומאן הנוכחי.

הסבים של ברונו התגוררו בקרפטים, אזור כפרי בהרים החוזר ומובלט ביצירתו של אפלפלד כאחד המעוזים האחרונים של היהדות המסורתית במרכז אירופה (70). בצד הכפריים שקיימו את אמונתם הנוצרית, היו שם ליהודים קהילות קטנות עם המוסדות ההכרחיים: “חדרים" לחינוך הילדים, בתי–כנסת ובתי–קברות. ברטה והרברט, הוריו של ברונו, הוקסמו בנעוריהם מהחזון הקומוניסטי, שהבטיח לכלול במהפכה המעמדית הכלל–עולמית של הפרולטריון פתרון גם למצוקת היהודים. תמצית מיסוד–היסודות הזה של הקומוניזם שמע גם ברונו בילדותו מאמו שאמרה לו: “אסור לחלק בני אדם לשבטים ולעמים" (30). את הבית המסורתי בקרפטים עזבו הוריו של ברונו בבחרותם בטריקת דלת, כי מאסו בנכסי התרבות היהודית: שפה, פולחן, מנהגים וערכים. הם אמנם התכוונו ללמוד תחילה באוניברסיטה (123), אך במצוות המפלגה גנזו את החלום הזעיר–בורגני הזה, להבטיח לעצמם בעזרת ההשכלה עתיד כלכלי וחברתי בחברה הכללית העירונית, וחזרו לקרפטים, כדי להקים שם תאים מחתרתיים לגיוס צעירים יהודיים נוספים לחזון הקומוניסטי הכלל–עולמי. תקופה זו בפעילותם כקומוניסטים הסתיימה בפציעתו הקשה של בנם, ברונו בן השלוש.

אחרי שברונו נפצע והפך לילד גידם, חזרו הוריו לעיר–השדה סלוש, אך לא ניתקו את עצמם מהמפלגה הקומוניסטית. בביתם התכנסו קומוניסטים וברונו האזין לשיחותיהם. כולם היו אידיאליסטים כמו הוריו, אך עיוורים לאמת ולא מסוגלים להבחין בפער שבין החזון לאפשרות היישום שלו בממשות. ביתם בסלוש היה במעקב קבוע של המשטרה ומדי פעם חזר אביו ונאסר באשמת פעילותו במפלגה האסורה (28). והיתה זו אמו שנשאה לבדה בעול הפרנסה של שניהם מעבודתה כמזכירה במשרד של עורכי–דין. בשנות ילדותו מנעו ההורים מברונו לצבור חוויות יהודיות. כיאה לקומוניסטים לא סיפרו לו על חייהם הקודמים בקרפטים וגם לא חגגו חגים של היהדות. הם גידלו אותו כחילוני חסר–דת. וכדי למנוע ממנו להיתפס לדת, שאותה הגדירו כ“אמונה תפלה”, מנעו ממנו לבקר אצל סבו מצד אביו שהיה יהודי שומר מצוות (209). לראשונה שמע על אמונה מפי המשרתת הנוצרית בביתם, קרולה, אך היא לא היתה מסוגלת להסביר לו דבר על היהדות. וכאשר ביקש לדעת אם קיים אלוהים, הסבירה לו קרולה שאלוהיה הוא ישו ואליו היא מתפללת (13).

ההיחשפות של ברונו לעובדה שהוא ילד ממוצא יהודי היתה בלתי נמנעת מרגע שהחל ללמוד יחד עם ילדים ממשפחות נוצריות בבית–הספר הכללי. ואז נאלצה אמו להודות בשפה רפה, שאחרים אמנם מזהים אותם כיהודים, אך אין הם יהודים כמו “היהודים האדוקים“, “היהודים שלובשים בגדים שחורים ומתגוררים בשכונה הצפופה ליד תחנת הרכבת” (29). כעבור שנים, בהיותו בגטו, גילה ברונו, שהאבחנה הזו של אמו לא היתה מקובלת על הקלגסים ועל משתפי הפעולה המקומיים. הם כלאו מתבוללים יחד עם יהודים לובשי שחורים וזימנו להם גורל משותף. ואמו אכן זנחה בגטו אבחנה זו והתאמצה להושיט עזרה שווה לכל הרעבים, בלי לבחון את השתייכותם לזרמים שביריבותם החלישו את העם היהודי מזה מאתיים שנה. ואשר לברונו, בגטו ועוד יותר מכך במחנה הכפייה ובמסתור הבונקר ביער הכיר יהודים מכל הזרמים. בדברי רובם שמע חרטה עמוקה על חטא ההתכחשות לזהותם היהודית, שחטאו הם והוריהם, וגעגועים לקרפטים, ש“היו שנים רבות מחוז הפלא של היהודים” (235).


חטא השכחה

לסמליות השנייה שמיוחסת לגדם של ברונו מפנה המשפט שבו נפתח הרומאן באומרו, שהיד שנגדעה לברונו בגיל שלוש היתה ידו הימנית. במישור הגשמי–ריאלי מדגישה עובדה זו את חוסר המזל של ברונו, שאיבד דווקא את היד שהיא בדרך כלל הדומיננטית אצל רוב בני–האדם. ולפיכך יהיה בבגרותו מוגבל בביצועיו, כי יצטרך להסתפק בפעולות שיוכל לבצע בידו השמאלית והמוחלשת. לא כך יובן הפרט הזה במישור הסמלי. יד ימין היא היד שבה נשבעים, ובמסורת היהודית זכורה השבועה המחייבת ביותר יהודי: “אם אשכחך ירושלים — תִּשְׁכַּח ימיני. תדבק לשוני לְחִכִּי אם לא אֶזְכְּרֵכי" (תהילים קל"ז 5—6). הקונוטציה התרבותית הזו, אם יימצא לה ביסוס בטקסט, תצדיק לייחס משמעות סמלית חדשה לעובדה הפיזית–ריאלית שהופיעה במשפט שפתח את הרומאן. ולפיה הגדם בידו הימנית של ברונו אינו רק עונש על חטא ההתכחשות לזהות היהודית, אלא הוא גם עונש על חטא השכחה של השבועה לדבוק ב“ירושלים” על כל המשמעויות הדתיות–תרבותיות והערכיות–לאומיות שנקשרו בירושלים בתודעת הדורות.

ההצדקה להסביר כך, בפירוש סמלי נוסף, את הנכות של ברונו נמצאת בעלילת הרומאן עצמו. בחלק האחרון של העלילה מסופר, שאחרי שהשתהה יותר מעשרים שנה בנאפולי והפעיל משם ברחבי אירופה רשת מסחרית מסועפת, החליט ברונו, קרוב לאמצע שנות השבעים, לעלות למדינת–ישראל ולהעתיק אליה את פעילותו למען “הפליטים" שלו, ניצולי השואה מסוגו. במשך שנים ניסה להחדיר בפליטים אלה את ההכרה בערך יהדותם והתאמץ להשיב להם את הגאווה בזהותם הלאומית, ולכן תמוהה הימנעותו, אחרי שהתבסס בתל–אביב, מקיום ביקור בירושלים, העיר שהנביאים הועידו אותה בחזונם להיות מרכז לאומי להפצת אתוס אוניברסלי, שישכין שלום בעולם כולו. רק אחרי זמן ובלי התלהבות אמנם החליט ברונו לבקר בירושלים, אך בניגוד למצופה לא הזדרז לבקר בכותל המערבי ובאתרים הקדושים האחרים, כפי שתיכנן, אלא התיישב בבית–קפה ברחוב יפו, כדי לצפות בירושלמים ולהאזין לשיחותיהם (209). לבסוף עזב ברונו את ירושלים בלי שביקר בכותל. כעת הבין מדוע גם חבריו מהבונקר ביער — יוסף–חיים, הרש וזיגפריד — לא בחרו להתגורר בירושלים, אחרי שעלו ארצה, אלא העדיפו מקומות אחרים. הראשון את בני–ברק, השני את פתח–תקוה והשלישי את תל–אביב. כמו חבריו גם הוא לא מצא שאר–רוח וקדושה בירושלים.

מטרתו של אפלפלד בעלילת הרומאן הזה היתה, אם כן, רעיונית מובהקת: להדגים את ההחלשה העצמית שביצעו דורות אחדים בעת החדשה בחוסנו של העם היהודי הן על–ידי שכחת השבועה ל“ירושלים” וערכיה והן על–ידי התכחשות לזהות המייחדת את העם היהודי בין עמי העולם. את המטרה הזו מימש בעזרת המשמעויות הסמליות שהעניק לגדם בגופו של ברונו. כעת אפשר להבין את משמעות השם שבחר אפלפלד לספר הזה. שם הרומאן מגדיר כ“זעם” את יחסו של ברונו להוויה הישראלית, המואשמת בחידוש ההתכחשות והשכחה — החטאים שהחלישו את העם היהודי עד השואה. על–פי שם הרומאן מתחייב ברונו להמשיך וללחום במגמות הרוחניות המסוכנות האלה לעתידו של העם היהודי, ברגע שיקום ממיטת חוליו, מאחר “והזעם עוד לא נדם" אצלו.

המילה “זעם" אמנם נראית מובנת בשם הספר, ואף–על–פי–כן הודבק אליה משום–מה פועל בלתי–שכיח, ההופך אותה לטעונת הסבר. למילה “זעם" מתאים היה לצרף את הפועל “שכך" או פעלים מטאפוריים כמו “דעך" ו“כבה”. הפועל “נדם" אינו מתחבר ל“זעם”, כי להדמים ניתן קול או דיבור, אך לא רגש. מכאן ששם הרומאן רומז על זעם המתבטא בדיבור, בהשמעת תוכחה. לא במקרה הורגלנו להגדיר את הנביאים הקדומים שלנו כנביאי זעם ותוכחה בזכות התוכן של נבואותיהם וכביטוי של הערכה לאומץ–לבם כשהתייצבו כיחידים מול הציבור, כדי לגנות אותו על חטאיו. את שליחותם, אמירת דבר אלוהים לעם, ביצעו גם אם ההמון אטם את אוזניו לתוכחתם או לעג לתוכנם וגם אם בעלי השררה הענישו אותם במכות ובמאסר.

באופן כזה, כשליחות של תוכחה מפי מי שחובתו להתריע מפני ההתמכרות ל“נורמליות”, סיסמת המתבוללים באירופה עד השואה וגם סיסמת המתבוללים כיום בחברה הישראלית, צריך להבין את הזעם שהפעיל את ברונו מול “הפליטים" בשנותיו בנאפולי ושעתיד להפעילו מעתה מול “הישראלים" במדינת–ישראל. ואכן, בניגוד לגיבורי הספרים הקודמים של אפלפלד, שהיו גיבורים פאסיביים, עיצב אפלפלד את ברונו כגיבור אקטיבי. ברונו הוא גיבור חזוני, נביא זעם ותוכחה, שהקדיש מחייו כשלושים שנה להכשיר את הפליטים לדבוק מחדש בזהותם הלאומית ובדעתו לפעול בהמשך חייו להפיכת המדינה הזו למקלט ראוי לזהות הזו.


גידם ומושיע

אפלפלד הבליט בעלילת הרומאן את השלבים שבהם התגבשה אצל ברונו ההכרה שהגדם בגופו הועיד אותו ליעוד מיוחד. עד שהוכנס לבית–הספר לא בא בחברת ילדים, אלא הסתופף בחברת מבוגרים, כולם אידיאליסטים, שכמו הוריו האמינו בכל ליבם בקומוניזם. מהם ספג את מושגי החזון הראשונים שלו. דבריו של אחד מהם, ברונו שרפשטיין, גידם אף הוא, נחרתו במיוחד בזכרונו. שרפשטיין שביקש לעודד את ברונו בן הארבע, הגביה אותו בידו האחת והכריז בקול: “היזהרו מחסרי–יד, שמהם תבוא הישועה" (35). הוריו של ברונו לא הצטרפו מיד אל מבטיחי הבטחות כאלה, אך סירובו של ברונו לחפות על הגדם בעזרת יד–תותבת חשף להם אצלו קו–אופי שמצוי רק אצל עקשנים המאמינים שביכולתם לגבור על המגבלות של הממשות.

אמו הצטרפה ראשונה לחזק אצל ברונו את האמונה ביכולותיו והסבירה לו שהגדם מייחד אותו: “אתה ילד מיוחד, ועל כן יש לך יד מיוחדת" (15). דברים אלה אמרה לו בצנעה, כי אביו הרברט, שבין מאסר למאסר כקומוניסט התאמץ להכין את ברונו לחיים, דווקא ניסה לעקור מברונו את האשליה שהגדם מקנה לו יתרון על פני ילדים אחרים (13). רק שנים אחר–כך סיפר לברונו קומוניסט שהכיר את הוריו, שגם אביו נהג לומר למכריו “ברונו שלי נועד לגדולות" (113). אך גם ללא דברי–עידוד מפורשים מאביו טיפח ברונו בשנים אלה, שבהן היה מבודד מבני גילו, “דמיונות גדולה", שבהם דהר בראש גדודי צבא ונלחם בחיות טרף (15).

בית–הספר היה שלב חשוב נוסף בהתכשרות של ברונו ליעוד חייו. כבר ביומו הראשון בין ילדים הוטרד בגלל היותו ילד גידם. בה–בעת למד לראשונה להכיר את “אחיו“, ילדים שזוהו בבית–הספר כיהודים. הם ספגו בשתיקה את הגידופים שהטיחו בהם ילדי הנוצרים ולא השיבו בהרמת יד למכיהם. ברונו בן השש בז לאלה וגם לאלה ובידו האחת לימד את כולם להתנהג אליו בכבוד. את החצופים מבין מטרידיו היכה ואת האחרים הכניע במבט ארוך שנעץ בהם. באופן בוגר לגבי ילד בן שש, אמר לעצמו בשובו מיום הלימודים הראשון בבית–הספר: “ברונו, אתה חייב לאגור כוח וזעם” (18). פרט להופעתה בשם הרומאן, זו הפעם היחידה שהמילה “זעם" מופיעה בגוף הטקסט, אך כאן, כמובן, במשמעותה המילונית הפשוטה והשכיחה, מובן המשתמע מצירוף המילה “זעם" למילה “כוח".

ברוח המסקנה שניסח לעצמו התרחק ברונו מחברת בני גילו. בהפסקות צפה בהם מחלון הכיתה בקומה השנייה והם הצטיירו לו “קטנים ובלתי מרוסנים, עדר רועש" (19). גיבוריו בשנים אלה היו דמויות–מופת מהתנ“ך, שבתולדותיהם זיהה את מצבו בבית–הספר. בכיתה ג' הזדהה עם יוסף שהתרחק מאחיו האלימים והגסים. ממנו למד ש”מחשבות של גדולה אדם חייב לשמור לעצמו" (21) וגם ש“הדרך אל הגדולה מלווה בייסורים והשפלות” (22). בכיתה ו' הוסיף לעצמו גיבור נוסף שאיתו הזדהה — משה. אף שהיה כבד פה והתקשה בדיבור, “ניהל מאבקים עם חרטומים ואנשי צבא“. מגבלות הדיבור של משה חיזקו בו את ההרגשה שהגדם בגופו מעניק לו יתרון על “האנשים המשתמשים בידיים כדבר מובן מאליו”. הוא הופכו למיוחד ומגלה לו בלילות “דברים מופלאים ונצורים" (24).

ואכן, גם בהמשך חייו ייחס ברונו לגדם שלו סגולות מופלאות. לא רק שהעניק לו תכונות אנושיות כגון: לחישה, דיבור, חיוך וכעס, אלא גם יכולת ניבוי המביאה הצלחה לעסקיו: “הגדם הוא אנטנה רבת–כוח המביאה לי ידיעות והערכות. — — — אם יש לי יתרון על–פני הסוחרים האחרים, זה היכולת שלי להקשיב לגדם ולהבין את הדקויות של שידורו" (129). הגדם גם קישר אותו אל הוריו, סיפר לו עליהם וגילה לו את דעתם על מעשיו. באופן זה עיצב אפלפלד את ברונו בדמות של מושיע חילוני — אדם חזוני, אידיאליסט כהוריו וחדור הכרה שנועד לגדולות, שאימץ מהנביאים את דרך פעולתם האמיצה, אך לא את אלוהים כמקור האמת לפעילותו. המקור שממנו שאב ברונו את האמת היה הגדם בגופו, שהזכיר לו בכל עת את חטאי ההתכחשות והשכחה של עמו לפני מלחמת העולם השנייה ואת האסון שחטאים אלה המיטו על יהדות אירופה בשואה.

את ההרגשה שנועד לגדולות חיזק אצל ברונו אחד ממוריו, שהוקיר את אומץ לבו של הילד הגידם היחיד בבית–הספר. היה זה המורה לדת, הנזיר פטר, שבשיעורי הדת שלו החליט ברונו להשתתף, אף שהיה זכאי להשתחרר מהם. פטר נטע בברונו את ההרגשה שנועד לגדולה לא רק בזכות הגדם המייחד אותו בין הילדים, אלא גם בזכות החריגות השנייה שלו, כילד יהודי בבית–הספר הכללי: “היהודים שכחו שהם בני מלכים. — — — היהודים לבדם ניצבו בהר סיני, ורק בהם משוקעים הקולות והברקים של הדיבור האלוהי. הם, לדאבון לבנו, שכחו זאת, אבל המקרא לא שכח, ובכל זאת אסור לזלזל בעדים מתכחשים אלה. הם עתידים באחד הימים להיזכר מיהם ולהיות מה שנועדו להיות" (24). אי–אפשר, כמובן, להתעלם משכיחות המילים “התכחשות" ו“שכחה” בדבריו של הנזיר פטר ומאימוצן של מילים אלה על–ידי ברונו, כאן ובמרחב הטקסט אחר–כך.

עד ששמע את הדברים האלה מפי פטר, לא ייחס ברונו חשיבות למוצאו היהודי, אלא הוסיף עובדה זו כסיבה נוספת להתנכלות של התלמידים הנוצריים אליו בגלל נכותו. את המתגרים בו השתיק בין שניסו לפגוע בו בשל הגדם ובין שנטפלו אליו כיהודי (20). יחסו של ברונו למוצאו היהודי השתנה אחרי ששמע את דבריו אלה של הנזיר פטר. מעתה מצא את התוכן לשליחותו והתבררה לו המטרה לגדולה שנבחר לה על–ידי הנכות שהוטלה בגופו. אחרי ששמע את דבריו של פטר שינה את התנהגותו. לא רק שזקף את קומתו, כיאה לבן–מלך, והעמיק את התבדלותו מהילדים הנוצריים, אלא שבדומה למשה יצא ביוזמתו אל “אחיו“. הוא ניגש אל ילד יהודי שהתנהג כפרחח ונזף בו: “אל תשכח, אתה בן–מלך”. ואחרי שהיכה ילד יהודי אחר, שהקניט אותו בגלל נכותו, הסביר שהפעם זכה מנחת זרועו מסיבה שונה: “אני מכה את כל אלה ששכחו מיהם" (25).

מעתה הכין ברונו את עצמו למשימה שנטל על עצמו, להזכיר ליהודים את מוצאם האצילי. האידיאליזם שלו היה שונה במטרותיו מזה של הוריו. הם האמינו בחזון קוסמופוליטי, אך הוא כבר “נלחם בחזית אחרת" משלהם, בחזית הלאומיות היהודית. ולכן אימן את גופו והכין את עצמו “למאבק הגדול" (31). אף שהעריץ את אומץ הלב של אמו ושל אביו (28), התכונן להתמודדות אחרת, שידע שתתרחש בקרוב. גילויי האנטישמיות בבית–הספר גברו והם הופנו גם אליו. יום אחד ראה את הכתובת שכתבו הנערים הנוצריים על חומות בית הספר “מוות ליהודים ומוות לגדמים" והבין שעליו להיערך לא רק למלחמה “בחזית אחרת“, אלא גם למלחמה שאינה מוגבלת לבית–הספר בלבד. ביום סילוקם של התלמידים ממוצא יהודי מבית–הספר מחה נגד ההחלטה רק מורה אחד מכל צוות המורים של בית–הספר, וזה היה הנזיר פטר, שאמר בקול: “המלחמה נגד היהודים היא מלחמה נגד אלוהים. ימי סדום ועמורה חזרו, ואיש לא יינקה מן הפשע” (36). ספק אם עוד מישהו מבין התלמידים היהודים, פרט לברונו, הבינו את משמעות המילים “ימי סדום ועמורה" בדברי המורה פטר.


שנות המלחמה

אמו של ברונו לא העריכה כמוהו את חומרת מעשה הגירוש של התלמידים ממוצא יהודי מבית–הספר. כקומוניסטית קיוותה שמדובר בגל שעתיד לחלוף ובית הספר יחזור ויפתח את שעריו לתלמידים שגורשו משם בגלל היותם יהודים, אך ברונו היטה אוזן לא לתמימותה, אלא לגדם, ונדמה היה לו ששמע בלחישותיו אזהרה “מסכנה איומה" (38). ההתכוננות של ברונו “למאבק הגדול" הועילה לו כאשר נכלא יחד עם אמו בגטו וגם אחרי שהועבר מהגטו למחנה הכפייה. על אף היותו גידם עמד בדרישות הנוגשים ולא הכביד על הצוות שלו. בשני המקומות חיפו עליו הצוותים שלו במסדרים (50). את כוחו שאב ברונו גם מהגדם, שסייע לו להידבר עם הוריו וגם עם פטר. בשיחות דמיוניות אלה קיבל מענה על ספקות שהתעוררו אצלו והן חיזקו את רוחו לשרוד בתופת.

יום אחד ניגש אליו אלמוני, אדם לא צעיר, דווקא אליו הגידם היחיד במחנה, והשביע אותו: “תן לי את ידך והישבע לי שלא תשכח מה שעוללו לנו הערלים" (63). היה זה עבורו מעמד של התקדשות לשליחות שנועד לה, מעמד דומה לזה שזכו לו נביאי ישראל הקדומים. ואכן, ברונו לא שכח את שבועתו לאלמוני, אף שכמנהגו ייחס לגדם את המסקנה שהשתמעה ממנה להמשך חייו, אם ישרוד את התופת: “עליך לשמור על כל מה שעיניך רואות ואוזניך שומעות" (77). לכן לא הזדרז כניצולים אחרים לפצות את עצמו בסיום המלחמה, על הסבל שהיה מנת חלקו במחנה הכפייה, בהתמכרות למנעמי החיים “הנורמליים“, אלא פנה לקיים את ההבטחה שנתן לאלמוני שהשביע אותו במחנה: להקים צבא לוחמים נגד השכחה של השבועה ל”ירושלים" ונגד ההתכחשות לזהות היהודית.

שנות המלחמה היו שנים מכריעות עבור ברונו בשני מובנים. ראשית במובן האישי, כי במהלכן הִפְנים את אובדן הוריו בשואה. בחלומותיו שוחח איתם וניסה לזכור את פניהם, אך הם הלכו ונשמטו מזכרונו והוא נאלץ להיפרד מהם. היפרדות זו חייבה אותו להגדיר לעצמו את דרכו בלעדיהם, וזו המסקנה שהגיע אליה: “אני רוצה להיות כמו אמא ואבא, אבל בלי לשאול תמיד מה תובעת המפלגה. אני אהיה כמו אמא בימי הגטו. בני מלכים לא דואגים לעצמם ובזים לקטנוניות" (79).

אך שנות המלחמה היו חשובות לברונו גם מטעם אחר: במהלכן למד להכיר את העם היהודי. לראשונה פגש יהודים כה שונים זה מזה והבין את עומק המשבר שבו נתון העם הזה. אף שבבית שמע לעיתים קרובות דברים בגנות היהודים מפי האורחים של הוריו, כמו דבריו של התעשיין בלומפלד, שגינה את “ההתנשאות" ומאמצי “ההתבלטות" של יהודים כבעלי ייחוס אבות (57), גילה רק שם, בתופת הגטו ומחנה הכפייה, גם יהודים אחרים, יהודים שאינם מתכחשים לזהותם הלאומית. השהות ביער בבונקר צר–המידות עם יוסף–חיים השתקן, הרש האילם וזיגפריד טאובר תועה–הדרך, שיכנעה את ברונו שחולשתם של היהודים נובעת מהפירוד ביניהם. אך מי שיצליח לאחד אותם יגלה שעדיין קיים סיכוי להשיב להם את כוחם ואת מעמדם במשפחת העמים. בשלב הזה מצא ברונו את יעודו בחיים: להשיב לניצולים את ההכרה בערך עצמם. ואכן הוא חזר והשמיע שוב ושוב ליהודים את הדברים הבאים: “אנחנו בני מלכים ונועדנו לגדולות — — — אסור שהנסיונות המרים יפגמו בנו, אדרבה, הנסיונות חייבים להחזיר אותנו אל המקום שממנו נחצבנו. יש לנו נשמות המסוגלות למעשים גדולים" (132).

בסיום המלחמה הבין ברונו שמלאכתו לא תהיה קלה. לא אחת שמע מפי יהודים ביטויי שנאה עצמית בנוסח: “אני לא כלום, אני אפס, הייחוס שלי הוא עוני של דורות, קמצנות של דורות" (143). ומי שלא הגדיר בדיבור את הדעה הזו, ביטא אותה בהתנהגותו אחרי ששרד את המחנות. חסרי אמונה אלה חזרו אחרי השחרור מהמחנות לסיסמאות הנושנות של המתבוללים ושבו לאורח–החיים ההדוניסטי המנוון שקיימו בעבר: אגרו מזון, עסקו ברוכלות, צברו ממון והתמכרו למין ולבידור. באמצעים אלו קיוו להשכיח מעצמם את מה שעבר עליהם במחנות ולפצות את עצמם על השנים שאיבדו שם מחייהם. במחנה האבודים הזה נוצרו זוגות גרוטסקיים וחבורות של תמהוניים ומטורפי–דעת: “ובתוך הזרם העכור הזה צצו זוגות משונים. קשיש אימץ אל חיקו נערה ואישה מבוגרת התחברה אל בחור צעיר. ובין השאר היו שם להקות של יתומים, קבוצות של נערות עזובות והרבה אנשים שלא חדלו לדבר אל עצמם" (120).

ברונו שרד את הגיהינום לא רק בזכות אופיו הנחרץ ואומץ–לבו, אלא גם בעזרת הסיוע שהושיטו לו גיבורי ילדותו בחלומותיו ובראשם הוריו והנזיר פטר. בסיום המלחמה התבלט ברונו בהחלטותיו החריגות. הוא לא הצטרף לשלושת חבריו מהבונקר ביער, שהחליטו לחזור לביתם בעיר, ובכך מנע מעצמו את המראה שגילו בשובם לשלוס: כל מוסדות הקהילה היהודית הופקעו והוסבו לצרכים אחרים ובבתיהם השתכנו מקומיים שקידמו את פניהם בעויינות גלויה (140—141).

ברונו גם לא הצטרף לבריחה ההמונית של הניצולים מאירופה אל מקומות המקלט החדשים ביבשות האחרות (131) וגם לא אל המעטים שהשתכנעו מדברי השליחים מהישוב בארץ ועלו לפלשתינה. בניגוד לאחרים החליט להתמסר לשליחות שנבחר לה: לשקם אצל אחיו “הפליטים" את הגאווה בזהותם הלאומית.


“המחתרת האצילה"

קרוב לוודאי שברונו לא הכיר את משנתו של אחד–העם, אך במעשיו הגשים אותה על כל תגיה. על–פי האבחנה שעליה ביסס אחד–העם את אחד ממאמריו היותר מפורסמים, האבחנה בין כהן לנביא, ריכז הוא, איש החזון, אנשי–ביצוע לחזונו, כוהנים, מבין הפליטים. ומשום שהועיד אותם לעמוד בראש סניפי הרשת המסחרית שהתכוון לפרוש ברחבי אירופה, שמרווחיה קיווה לממן את חזונו, העניק להם את הכינוי “שליחים“. את סוכניו בחר בקפדנות ובעיקר מקרב ניצולים שהיו קומוניסטים לפני המלחמה והיו חדורים ברצון לעזור לאחרים: “אחי לניסיון הם. גם הם, כמוני, היו בגטו ובמחנות. להם איני חייב להסביר מהו האדם, למה הוא מסוגל, ולהבדיל — אלו מעלות גנוזות בו. — — — הם מבינים אותי ומקישים דבר מתוך דבר, ומרקיעים” (131). את המוכשרים והמסורים מביניהם העמיד בראש שלושים וארבעה הסניפים שמנתה הרשת בשיאה. ועל–פי עדותו, כמעט ולא שגה בבחירתם: “הם פועלים בנאמנות ובמסירות ועוזרים אחד לשני. הנדיבות הזו מרגשת אותי לעתים, ואני רוצה לקרוא בקול, אחים. — — — כשאני חושב עליהם הם מצטיירים לי בדמות מחתרת אצילה המבקשת להכניע את הרע באיבו" (132).

מתברר שהבהיר לסוכניו היטב, שמרשת הסניפים שהקים בעזרתם הוא מצפה ליותר מאשר העברה קבועה של הרווחים אליו לנאפולי: “נכון, הם עוסקים לעת עתה במיקח וממכר, אבל אני לא פוסק להזכיר להם שאלה רק אמצעים, הכשרה, תפילה שלפני התפילה, כדי שבבוא היום נהיה ראויים לתפקידנו הגדול: גאולת הנפש" (135). עם זאת לא נזף בהם כאשר נקמו ביוזמת עצמם ברוצחים שפעלו נגד כלואים חסרי–אונים במחנות. גם אם לא הגדיר לשליחיו את המטרה הזו, קיווה שהם ינצלו את עמידתם בראש סניף של העסק שהקים, יארבו לרוצחים וידירו שינה מעיניהם (162). והם אכן איתרו רוצחים וביצעו את ענישתם. ברונו התגאה בשניים משליחיו שאיתרו רוצח שהסתתר בכפר נידח בטירול ונקמו בו (173). בזכות פעילות נוספת זו של סוכניו לא הסתפק בהגדרת הסניפים שבראשם עמדו כ“רשת” מסחרית, אלא הכתיר אותה בתואר “מחתרת אצילה".

עד מהרה הובהר לכולם יעודם של הכספים שהרוויחו סוכניו. כעבור שלוש שנים מסיום המלחמה (134), כלומר: במקביל לייסוד המדינה, הקים ברונו בכספים אלה “מרכז רוחני" עבור “הפליטים" שלו. גם מושג זה לקוח ממשנתו של אחד–העם וכמוהו גם ההסבר מפי עוזרו המשפטי, עורך–דין לודוויג, לחשיבותו של מרכז רוחני זה, דווקא אחרי שמדינת–ישראל כבר הוקמה: “טוב שהם לא עלו לישראל. אילו עלו, היו מפיצים שם את ניוונם. ישראל חייבת להיות נקייה מכל פסולת" (186). כזכור, עיקר חשוב במשנתו של אחד–העם היה רעיון “הכשרת הלבבות" אצל המועמדים לעלייה לארץ–ישראל, כדי שיתרכזו במדינת היהודים העתידה לקום רק המובחרים בעם, אלה שהעניין הלאומי יקר ללבם והם מוכנים לפעול למענו ללא לאות. את “המרכז הרוחני" שלו מיקם ברונו בארמון ששכר מחוץ לנאפולי ועליו הפקיד את ורפל, קומוניסט לשעבר ומהנדס במקצועו.

ורפל תירגם לשפת המעשה את החזון שהטיל עליו ברונו. הבדיקה של ורפל העלתה שברונו צדק: “האנשים עוד כואבים את כאב המלחמה — דיבורים ושידולים לא יועילו, האסונות השכיחו מלבם מיהם ומה ייעודם בעולם הזה. רק מוזיקה, רק מנות גדושות של מוזיקה. ימשו אותם מתוך היוון שהם שקועים בו" (135). לשלושה שניגנו מוזיקה הוסיף ורפל שחקן שקרא פרקים מהתנ“ך. המוזיקה היתה אמורה לפתוח את הלבבות ולסייע להם להיזכר “בדיבור האלוהי שניטע בהם לפני אלפי שנים” (143). או בניסוח אחר: “תחילה צריכה המוזיקה להכשיר את הלב ולאחר מכן יינטע השקט של האותיות הקדושות" (182). כלומר: על המוזיקה הוטל לעקור את ההתכחשות לזהות היהודית ועל פסוקי התנ“ך הוטל לבער את השכחה של השבועה ל”ירושלים".

הזיקה לאחד–העם מובלטת בעלילת הרומאן גם בוויכוח שניהל ברונו עם השליחים שנשלחו מישראל לפעול בקרב שארית הפליטה כדי לשכנעם לעלות לארץ במקום לנדוד מאירופה לגלויות ביבשות האחרות של העולם. השליחים פיתו את הפליטים לבחור בעלייה לישראל בעזרת סיסמת מתבוללים ותיקה: “חיים נורמליים" (139). לסיסמה הזו מצאו אוזן קשבת אצל הניצולים, שבצאתם מהמחנות ומהיערות נכספו יותר מכל לשוב ולהיאחז בחיים הקודמים שהיו להם באירופה. ברונו ידע היטב מהי סכנתה של הנורמליות הזו לעם היהודי. הגדם בגופו הזכיר לו את המחיר ששילמו הוריו ומתבוללים בדורות אחדים לפניהם בעטיה של ההיקסמות לאידיאולוגיות שהבטיחו להעניק להם “חיים נורמליים".

ברונו סבר ש“אצילות נחוצה לפליטים, ולא הבטחה לחיים נורמליים” (138). או בניסוח אחר: “לא חיים נורמליים נחוצים להם, אלא חיים של טעם, של נוי ואנינות" שיזכירו להם שהם בני מלכים (164). לכך התכוון כאשר אמר, שלניצולים מהתופת דרושה “גאולת הנפש" (135). רבים מהפליטים לא אהבו את דברי הזעם והתוכחה שהשמיע באוזניהם ברונו כאשר ראה אותם צובאים “יום ולילה על פתחי הג’וינט או על פתחו של הצלב האדום“. הוא כמעט איבד שליטה כאשר אחד מהם דחה את העבודה שהציע לו ואמר: “עבדנו מספיק במחנות. עכשיו חייב הג’וינט לפרנס אותנו” (134). לכן לא הזדרז ברונו להעתיק את פעילותו למדינה אחרי הקמתה, כי היה משוכנע ש“גאולת הנפש” של הפליטים חשובה מגאולת גופם. ולכן, לפני שמעלים אותם, צריך להכשירם “לשוב אל מה שהיינו — — — אל מה שנועדנו להיות" (194).

המחלוקת הזאת בין ברונו ובין השליחים ממדינת–ישראל מזכירה את הוויכוח העקרוני שהתקיים כשבעים שנים קודם לכן בין “הציונות המעשית" של משה ליב לילינבלום (מל"ל), מראשי חובבי–ציון, ל“ציונות הרוחנית” של אחד–העם. ברונו הסתייג מההתמקדות של מדינת העם היהודי בשאיפה להשיג “נורמליות" וממאמציה לשתף את הפליטים במגמה הזו של הישראליות, במקום ב“גאולת הנפש” שלהם. את דעתו על שליחיה של המדינה ביטא בזעם ורפל, ש“היה יריב קשה של הנורמליסטים, כפי שכינה אותם. הוא טען שהנורמליסטים עשו יד אחת עם השכחה כדי שכולם ישכחו מיהם, מה מדרגתם בעולם ולמה נועדו” (182). ברונו הועיד למפעלו מטרה הפוכה: לסייע לפליטים לצאת “מן העליבות אל המלכות" (143), היא המלכות שעליה שמע כילד מפי הנזיר פטר בבית–הספר.


האכזבה מהמדינה

ברונו החליט לעלות למדינת–ישראל רק אחרי שרשת הסניפים שהקים הצטמצמה ורוב הפליטים ששיקם בארמון ליד נאפולי השתלבו מחדש בחיים. חלקם עלו למדינת–ישראל ואחרים הצטרפו למרכזים יהודיים גדולים בפזורה היהודית. בצער אומר ברונו “הטובים, הרגישים, הנסיכים, הפליגו לארצות רחוקות, ואלה שנשארו הם בני בלייעל, אספסוף" (185). אחרי שנותר עם פליטים שסירבו להשתקם, הבין ברונו שהגיע גם זמנו לעלות לישראל ולהמשיך שם בפעילותו בקרב הפליטים. אחרי שחלפו כמעט שלושים שנה מייסודה קיווה ברונו למצוא בישראל מדינה שמגייסת את יתרונות הריבונות להחזיר את בניהם של המתבוללים לאצילות מוצאם היהודי. לכן התאכזב כשהתברר לו שגם הפליטים הצטרפו בארץ לנורמליסטים ובחרו גם הם “לחיות חיים שגורים ונבובים" (194).

לחרדתו גילה ברונו שההגמוניה נשלטת במדינה על–ידי אנשים נבובים מסוגו של פאול, בנו מנישואיו הקצרים עם רגינה. ממש כמו לאמו, היה גם לפאול מבט שלא שיקף שום ניצוץ רוחני. הוא התעניין רק בנושאים חומריים. ופעם לעג לברונו כאשר ראהו מתפלל ואמר לו “אדם מודרני לא מתפלל" (209). ברונו לא הופתע, כי זה מכבר נואש מבנו, שרק הכסף מעניין אותו ו“דמיונו לא חורג מעבר לשערותיו” (220). את עושרו צבר פאול מעסקי תיווך דירות ומסחר בנדל“ן ובכך הפך לאדם מקובל והבטיח לעצמו מעמד איתן בחברה הישראלית, שהעריצה בעלי הון והפכה להדוניסטית–אסקפיסטית. מעוזה של הישראליות המתאמצת לשכוח את שבועת הדורות ל”ירושלים" והשוקדת להשלים את ההתכחשות לזהות היהודית היה בתל–אביב וירושלים התאמצה להידמות לה.

ברונו ביטא את אכזבתו מהמדינה במכתביו לעורך–דין לודוויג, העוזר המשפטי שלו בנאפולי. סבתו היהודייה של לודוויג נישאה לערל ממשפחה של בעלי אחוזות. אמו העלימה ממנו את הידיעה על המוצא היהודי של המשפחה והתאמצה לנתק את החוט האחרון שקשר אותו לעם היהודי. היא הזהירה אותו: “היהדות היא קללה, ומוטב להתרחק ממנה" (205). אף–על–פי–כן נכלא לודוויג במחנה–ריכוז ככל היהודים. מאז החל להתעניין ביהדות וקרא בספרים של גדולי ההוגים שכתבו עליה. לודוויג, שהתכונן להגיע לירושלים ולהגשים בכך את שובו לחיק היהדות (236), שאל במכתבו אל ברונו, “אם הארץ משפיעה על המחשבה, מרחיבה את הדעת, ואם יש קדושת חיים בתל–אביב" (205), וברונו שלא יכול היה להשיב על שאלה זו בחיוב העדיף לשלוח אליו ספרים על היהדות. בכך הבהיר ללודוויג באופן מרומז, שרק בספרים גנוזה היהדות במדינת–ישראל, ולא בחוצותיה של תל–אביב.

במילים מפורשות יותר הבהיר ברונו את אכזבתו מהישראליות בשיחה שניהל בחלומו עם ורפל: “ירושלים, לדאבון לבי, אינה שונה מתל–אביב. אותם בתי–קפה ואותם סוחרים. מוטב ים מאשר אבנים שלא נתקדשו כראוי. — — — הים בכל זאת רוחני יותר" (225). דברים אלה מסבירים את המשיכה של ברונו לים. איתן טבע זה מחזק את רוחו ומסייע לו להיצמד לשליחותו. ברונו מוצא מרגוע לנפשו ליד הים. לכן גר בנאפולי ליד הים, וגם את דירתו בתל–אביב קבע ליד הים. כאשר הוא רוצה לפגוש בתל–אביב ניצולים מהמחנות, הוא יורד לים. תמיד יגלה שם אחד מסוגו.

אכזבתו זו של ברונו מישראל, בשל התרחקותה מהיעוד שלמענו הוקמה, מסבירה את הזעם המוכרז בשמו של הרומאן. גם בגיל חמישים, הגיל שבו מבצע ברונו את כתיבת הספר, לא יזנח, מבטיח ברונו, את המשימה, שלה הקדיש את חייו בסיום מלחמת העולם השנייה. ואחרי שיקום ממיטת חוליו, ימשיך להוכיח את הישראלים ולהוקיע בזעם את נטייתם להשכיח מעצמם את חובתם להמשיך את השושלת היהודית. באופן כה ישיר ובהרחבה כזו לא ביטא אפלפלד בעבר בספריו הבלטריסטיים, בכרכי הספרות היפה שכתב, את דעתו על דיוקנה הרוחני העלוב של המדינה, שבצד כל הישגיה החומריים הזניחה את העיקר — את גאולת הנפש של היהודים שבאו בשעריה.


סופר יהודי

אפלפלד נמנע עד כה בספריו מהתייחסות מפורשת ל“מצב הישראלי” ובכתביו אין זכר לכל הנושאים הישראליים הזמניים: הסכסוך, המלחמות, המפלגות, הפרשיות, השערוריות והמהפכים הפוליטיים. את אלה הותיר לסופרים ישראליים אחרים. במקום זאת התעמק בגורל היהודי ובצורך לשקם את זיקת היהודים לזהותם. גם בסיפורים המתרחשים על רקע המדינה, והם לא מעטים בכתביו, לא עסק בענייניה של המדינה, אלא תיאר את מצבם של המהגרים בה, הלוא הם הפליטים שבאו למצוא בה מרפא לנפשם, אך גילו שהמדינה מקדישה את משאביה למטרות הסותרות את מה שהוא מכנה ברומאן הזה “גאולת הנפש".

ברונו איננו הגיבור הראשון בסיפוריו של אפלפלד, שעיכב את עלייתו למדינה אחרי שנוסדה. גיבור הרומאן “מסילת ברזל" (1991), למשל, השתהה באירופה כדי לנקום במפקד המחנה שרצח את הוריו. ברונו לא התעכב באירופה למען נקמה, אלא כדי להחדיר בפליטים את ההכרה שהם בני–מלכים לפני שהם עולים ארצה, כדי שהם יקבעו למדינה את יעודה, כמדינת מקלט לתרבות היהודית, לערכיה ולחזונה. וככזו תבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בהיסטוריה. מחאתו של אפלפלד ברומאן הזה נעשית באמצעות ההסתייגות של ברונו מהמטרה הסותרת שאימצה לעצמה המדינה מיום הקמתה והיא זו שמוגדרת בעלילת הרומאן במונח “נורמליות“. אין ספק שאפלפלד רומז במונח זה לא. ב. יהושע ולשניים מספרי המסות שלו, לספר “בזכות הנורמליות” (1984) ולמסה בשם זה בספרו “הקיר וההר" (1989, עמ' 35—64), שבהם הציב את הנורמליות כמטרתה המרכזית של ההגשמה הציונית במדינת–ישראל וכחזונה של הישראליות המתגבשת בה.

יותר מהרומאנים הקודמים, מכחיש הרומאן הנוכחי של אפלפלד את נכונות הסיווג שלו כ“סופר שואה”, הגדרה שהדביקו לו מבקרי הספרות וחוקריה אחרי שהופיעו ספריו המוקדמים, שבהם שיקף את הוויית הניצולים, שאך זה יצאו מהמחנות, מהיערות מהמנזרים ומשאר מקומות המחבוא — קהילה של עופות נודדים שהתרכזה במחנות מאולתרים ליד הים בחופים השוממים של איטליה. אך בהמשך הרחיב אפלפלד את מוטות הכנפיים של יצירתו וכלל בה גם את מחצית המאה שלפני שנות השואה, וגם את מחצית המאה שאחרי שנות השואה. תהליך ההתרחבות הזה של כתיבתו היה מדורג ואפשר לסמן בבירור את תחנותיה.

בשלושה כרכים שפירסם בשנות השבעים של המאה הקודמת ציין אפלפלד את פתיחת התקופה השנייה בכתיבתו, שבה החליט להתמודד עם מצב העם היהודי במחצית הראשונה של המאה העשרים, בארבעים השנים שקדמו לשנות השואה. תחילה הופיעה הנובלה “כאישון העין" (1972), שבה תיאר לראשונה את אשליית המתבוללים, שקיוו להשתלב בחברה הכללית על–ידי התכחשות לזהותם היהודית. אחר–כך הופיע הקובץ “כמאה עדים" (1975) — מבחר מסיפוריו הקצרים על הניצולים. וכמו להדגיש את המעבר מהתקופה הראשונה של יצירתו לתקופה השנייה כלל בסיומו של המבחר גם את הנובלה “כאישון העין“, שבה פתח את התקופה השנייה ביצירתו. סמוך להופעת המבחר הבליט פעם נוספת את המעבר מהתקופה המוקדמת לתקופה השנייה בכתיבתו בקובץ “שנים ושעות” (1975), שבו כלל שתי נובלות, את “באדנהיים, עיר נופש“, נובלה שגיבוריה הם המתבוללים, ו–”1946", נובלה שגיבוריה הם הניצולים.

בין שתי הנובלות שנכללו בקובץ “שנים ושעות" בלטה “החוליה החסרה" — ההיעדר של עלילות המספרות על האירועים בלב האימה, בתופת המחנות (ראה בפרק “השתקפות הגורל היהודי בסיפורי אהרון אפלפלד" בספרי “הסיפור הישראלי הקצר", 1987). אפלפלד התמיד לדלג על שנות “החוליה החסרה" ביצירתו שנים רבות, ולא הפר איסור זה שגזר על עצמו גם אם התיר לעצמו מדי פעם לכתוב על הנעשה בשוליים מחוץ למחנות המוות, כמו בסיפור הקצר “קיטי" (1963) או בנובלה “קתרינה" (1989). לראשונה התגבר על הרתיעה וסיפר עלילה משנות “החוליה החסרה" ברומאן “מכרה הקרח" (1997), שבו תיאר לראשונה את הסבל במחנה הריכוז שבו הפכו את האסירים לעובדי כפייה. ומאז סיפר עלילות נוספות שכמו עלילת הרומאן הנוכחי הכילו ביוגרפיה רצופה של הגיבורים, שתחילתה בהוויית המתבוללים, המשכה בתופת הגטו והמחנה ואחריתה בשנותיה של המדינה.

תיאור ההתפתחות הזו ביצירתו של אפלפלד, המקיפה את קורות העם היהודי במאה שנותיה של המאה העשרים, מצדיק להגדיר אותו כסופר היחיד, שכל ספריו מתעמקים הן בתוכנם והן במשמעותם הרעיונית בגורל העם היהודי במאה העשרים, הנחצית כמעט במרכזה על–ידי השואה. ואכן, יצירתו מתארת כיצד החלשנו את עצמנו על–ידי ההתבוללות לפני השואה, כיצד הפכנו לקורבנות הפגיעים ביותר של מלחמת העולם השנייה בשנות השואה וכיצד חזרנו לטפח שכחה והתכחשות לגורלנו המיוחד כעם בשנותיה של המדינה. למסע העצוב הזה על–פני המאה העשרים מוקדש גם הרומאן הנוכחי.

ולכן, אף שכל אחת מיצירותיו של אפלפלד היא עצמאית ואפשר, כמובן, לקרוא אותה בנפרד, כל אחת מהן היא בה–בעת גם חלק מתמונת פסיפס רחבה על גורל העם היהודי במאה שנותיה של המאה העשרים. אך בניגוד להיסטוריונים העוסקים באיסוף מסמכים ובחשיפת העובדות משנות השואה ובניגוד לכותבי–זכרונות העוסקים בדוקומנטציה אישית של קורותיהם, אין הוא מתעד לא פרקים מחייו ולא פרקים מחיי קהילות יהודיות שחרבו בשואה. כדי להדגיש זאת נטע בסיום בפי ברונו את המשפטים הבאים: “לפעמים נראים לי חיי כקטעים שאין להם חיבור ולפעמים כשלשלת רצופה. הכתיבה מעלה כבקסם אנשים ומקומות ששנים לא ראיתי. — — — לפרקים מקומות שלא הייתי בהם נהירים לי יותר מן המקום שאני חי בו עתה".

ממשפטים אלה משתמע, שסופר איננו עוסק בתיעוד במובן הפשוט, בצמידות למועדים, למקומות ולאירועים שהיו באמת. הסופר בודה את אלה לגיבוריו כדי לבטא את מחשבותיו על התופעות הכוללות שהתגלו בהיסטוריה של עמו ועל מגמות מרכזיות בתרבותו. במובן זה מבטא אפלפלד במכלול יצירתו את חרדתו מפני העתיד המצפה לעם היהודי ולריבונותו הצעירה אם יתעלם מגורלו המיוחד המייעד אותו להגשים חזון עמוק ומקיף יותר מאשר הנורמליות — חזונה קצר–הראות של הישראליות. ולפיכך, אין עוד סופר ישראלי המסור מאפלפלד לנושאי “המצב היהודי". וגם אין כיום ראוי ממנו בסיפורת הישראלית לתואר סופר יהודי.



  1. הוצאת כנרת זמורה–ביתן 2008, 237 עמ'.  ↩


"עת דודים" — מירי ורון

מאת

יוסף אורן

1

2


אף שהמחברת לא כיוונה את הופעת הרומאן שלה לחגיגות שנת השישים לקיומה של המדינה, רק רומאן ציוני ברמתו הספרותית של “עת דודים”, רומאן הממחיש בתוכנו, בשפתו ובדמויות הפועלות בו בידי מי וכיצד בוצעה הגאולה הציונית, מסוגל להעניק הצדקה לחגוג את קיומה של מדינת–ישראל, ולא מדי עשור נוסף, אלא גם יום אחר יום.

ההגדרה של הרומאן כרומאן ציוני עשויה להטעות. לא מדובר ברומאן דידקטי שאנסו את עלילתו להלל את הציונות ולפאר את מעשיה. לפיכך גם לא הוצבו במרכזו דמויות שהקריבו את חייהן הפרטיים להגשמת מטרות–העל של התנועה הלאומית של העם היהודי בעת החדשה, התנועה שמאז הקונגרס הציוני הראשון אימצה לעצמה את השם “ציונות”. הדמויות שעליהן מספרת עלילת הרומאן גם אינן דמויות שהנהיגו אחרים לבצע מעשים שרישומם הונצח בספרי ההיסטוריה על התקופה. מדובר בבני משפחה אלמונית, כי אפילו שם לא ניתן לה בעלילה, שאלמוניותה מסבירה את סוד ההצלחה של הגאולה הציונית. הציונות הצליחה משום שהיתה תנועת–עם, תנועה של משפחות אלמוניות, שקצה נפשן בגלות ולכן התמרדו נגד ההמתנה לגאולה המשיחית וגאלו את עצמן מהגלות על–ידי הגירה יזומה, בין אישית ובין מאורגנת, לארץ–ישראל. לקורא שישאל בסיום קריאת הרומאן: “מדוע היו ראויים מאמע וחמשת ילדיה, שלושה בנים ושתי בנות, שיסופר על קורותיהם בארץ–ישראל?”, ייאמר: כי המדינה הזו לא היתה קמה בזכות נאומי המנהיגים ולא בזכות כותבי המאמרים וגם לא בזכות שירי הזמר של המשוררים, אילו לא נאספו אל הדגל של הציונות צעירים כילדיה של מאמע כדי להגשים את חזון השיבה לציון.

לפני שעלו לפלשתינה ב–1922, כי התברר להם “שהם עלולים להיתפס על פעילותם הציונית” (עמ' 8), השתייכו ילדיה הבוגרים של מאמע, סניה וארון, לשני זרמים מנוגדים בציונות הסוציאליסטית בעיר מינסק, עיר ברוסיה הלבנה שהיתה מרכז תוסס וחשוב של הציונות הסוציאליסטית בתחילת המאה העשרים ובה התקיימו אחדים מכינוסי מפלגת פועלי ציון. כעשור וחצי התמשך הוויכוח בין שני הזרמים שהתגבשו במפלגה, אחרי שזו התארגנה בוועידת היסוד שלה בפולטאבה בשנת 1906. היה זה ויכוח בין הזרם שהציב את הסוציאליזם לפני הציונות, הזרם שהבטיח כי מצב היהודים יתוקן על–ידי המהפכה הסוציאליסטית הכללית, לזרם שהציב את הציונות לפני הסוציאליזם, הזרם שהבטיח כי מימוש הציונות בארץ–ישראל על–ידי הפועל היהודי יסייע להצלחת המהפכה הסוציאליסטית בעולם כולו. לפיכך היה בלתי–נמנע הפילוג בין הפלג הציוני במפלגה לפלג הקומוניסטי האנטי–ציוני בה, והוא אכן התרחש בשנת 1920, בוועידתה החמישית.

באווירה הפוסט–ציונית והאנטי–ציונית שמכרסמת באיתנותה של הציונות כיום הן במדינת–ישראל והן ביהדות התפוצות, כדאי להיזכר בהחלטות של פועלי ציון שמאל בוועידת הפילוג שהתקיימה בווינה, כדי להיווכח מאיזה אגף של הציונות צמחו מפלגות השמאל הפועלות כיום במדינה. וכך נאמר בין היתר בהחלטות הוועידה החמישית: “הפרולטריון הבינלאומי מעוניין בא”י יהודית–סוציאליסטית, מחמת הצורך לפתור בקנה–מידה בינלאומי את שאלת היהודים, שהיא כאובה בכל מקום, ושכן תפקידי התיישבות בא“י עולים בד בבד עם התפקידים הפוליטיים וההתיישבותיים, העומדים כיום בפני הפרולטריון הכל–עולמי. — — — התפתחותו והצלחתו של הישוב בא”י הוכיחו, שא“י יכולה להיבנות אך ורק בדרך העלייה וההתיישבות של המונים גדולים של פועלים יהודים, הנשענים על עבודתם העצמית ומארגנים את פעולתם לפי המגמות של הסוציאליזם היוצר והבונה. — — — הוועידה העולמית מדגישה במיוחד את דבר הצורך הדחוף ללא–תנאי לגבי מחנה הפועלים היהודי לסייע לאירגון המוני הפועלים הערבים בא”י ולכוונם בדרך המהפכה הסוציאליסטית, לסייע למלחמת השחרור שלהם מממשלת אפנדים ערביים והרפתקנים מדיניים, וכן להעמידם על כך, שסיסמת א“י יהודית סוציאליסטית נמצאת בהתאמה גמורה עם צורכי הפעולה והיצירה הממשיים של כל הגורמים הפועליים הסוציאליסטיים בא”י ובמזרח בכלל"*.

רק כאשר מוהלים בציונות, שהיא תנועה לאומית, שאיפות קוסמופוליטיות של הסוציאליזם, מגלים כעבור שנים, שהסתירה בין שתי ההשקפות מבלבלת את הדעת על בעלי הנפש החצויה בין המהפכה הלאומית למהפכה המעמדית

* מתוך “אוצר התעודות” בספרו של ח. מרחביה, 1949, עמ' 378—379. מידע מפורט יותר ניתן למצוא בספרו של מנדל זינגר “בראשית הציונות הסוציאליסטית”, הוצאת ספרית ילקוט, מועצת פועלי חיפה, 1958.

הכלל–עולמית עד שזו מחפשת לעצמה מוצא מהסתירה תחילה במסקנה פוסט–ציונית ובהמשך במסקנה אנטי–ציונית.


ההתפלגות האידיאולוגית

שני בניה הבכורים של מאמע, סניה וארון, מצאו עצמם מעורבים במחלוקת האידיאולוגית הזו. שניהם התפרסמו במינסק כיריבים אידיאולוגיים ש“עמדו על ארגז וצעקו בהפגנות” (128) והטיפו לאמונתם המנוגדת. סניה היה ציוני סוציאליסט, כי הקדים את הגאולה הציונית לגאולה המעמדית הכלל–עולמית. ארון היה סוציאליסט ציוני, כי האמין שרק בחסותו ובסיועו של הסוציאליזם הכלל–עולמי תתממש גם הגאולה הציונית. המחלוקת בין האחים לא התנהלה רק מעל הארגזים בהפגנות של הציונות הסוציאליסטית המפוצלת במינסק, אלא התקיימה גם סביב השולחן במשפחה, וניתן להסיק על עוצמתה מגעגועיהם כעבור שנים לאהובות שלהם מאותה תקופה סוערת בחייהם.

געגועיו של סניה לחיה’לה חושפים שקשר האהבה ביניהם נוצר במסגרת פעילותם המשותפת בפלג היותר ציוני בתנועה. הוא כבש את ליבה במסירותו לתנועה ובתוכן נאומיו באסיפותיה. בלי הכנה היה מסוגל לרתק את הנוער שגייס לתנועה בהרצאה מאולתרת באחת משלוש השפות ששלט בהן: יידיש, רוסית ועברית (122). עקב פעילותו זו היה נתון במעקב, וכאשר נודע לו כי מתכוננים לאוסרו החליט לברוח ולעלות לפלשתינה. מאמע אמנם ניסתה לשכנע את חיה’לה אהובתו להצטרף אליו, אך היא סירבה להפצרותיה והתעקשה “פה המהפכה ופה אני נשארת” (171). אף שסניה הקים אחר–כך משפחה בארץ ואהב את יונה, אם שני ילדיו, ושמר לה אמונים עד יום פטירתה הפתאומית, המשיכה חיה’לה להופיע בחלומותיו. והיא המשיכה להופיע בחלומותיו גם אחר–כך, בשנים שהיה נשוי למירה, אשתו השנייה ואם התאומות שנולדו לו ממנה, חיה ואירנה. ופעם נסע לבית החולים בהר הצופים כי התגנבה אליו השמועה שחיה’לה עלתה לבסוף גם היא לארץ ועובדת שם כאחות, אך השמועה הוכחה כבלתי–נכונה והוא חזר מאוכזב לביתו.

האהובה שממנה נאלץ ארון להיפרד מלמדת שהוא פעל בתא קיצוני יותר של פועלי ציון, מזה שאליו השתייך סניה. בחירת–לבו במינסק, אירנה סודרמן, עורכת–דין דעתנית וקומוניסטית אדוקה (220), התנגדה באופן מפורש לציונות ובניגוד לחיה’לה של סניה לא שקלה כלל את ההצטרפות לארון כאשר ברח לפלשתינה (48). מדי פעם, כאשר נטל המשפחה העיק עליו בארץ, הרהר ארון, שלוא נשאר במינסק עם אירנה שלו, היו חייו איתה מסעירים ומספקים מחייו עם איטה, הבורגנית ממוסקבה שנשא לאשה בארץ (69). ואכן לא הסתיר בכל שנותיו בארץ את שינאתו למולדת הקומוניזם, שגזלה ממנו את אהובתו. ובכל הזדמנות טען, שהקומוניזם שמופץ מברית המועצות הוא “עיסה של תרמית ובגידה” ולכן הוא מתפלל בשקיקה “שיזכה לחגוג את חורבות מוסקבה” (220).

אף שסניה וארון לא שכחו את אהובות–ליבם הראשונות וגם התרפקו על זכרונות מהתקופה המלהיבה של פעילותם במפלגת פועלי ציון במינסק, לא ראו טעם להמשיך בארץ במחלוקת האידיאולוגית מתקופת בחרותם. עבודתם זה לצד זה כפועלי בניין חשפה לשניהם את הפער בין האידיאולוגיה לאפשרות הגשמתה במציאות. הפער הזה התרחב בחייהם עוד יותר בשנות העלייה החמישית, כאשר הפכו בעצמם לקבלנים והחלו להעסיק פועלים, כדי להדביק את הביקוש הגדול שנוצר בתל–אביב לעובדי בניין בתחום התמחותם — הטייחות. במעמדם החדש התרחקו כל–כך מהעקרונות הסוציאליסטיים של שנות בחרותם ששוב לא היה טעם להמשיך ולקיים את המחלוקת שהיתה ביניהם בעבר במינסק.

ההצטרפות של האחים לאחת ממפלגות הפועלים היתה מובנת מאליה. סניה הזדהה ללא קושי עם מפלגת השמאל הציונית מפא“י וגם הפך לפעיל בה. ארון היסס מעט, כי דאב עדיין את הפילוג שהתרחש ב–1920, אך לבסוף בחר גם הוא במפא”י ו“התמסר ל’בית הפוליטי' החדש שלו”. המציאות בארץ פקחה את עיניו להבין שתי עובדות: הראשונה — שהפתרון למצוקת העם היהודי “לא יבוא במסגרת כלל עולמית”, והשנייה — “שלעולם לא ישלימו (הערבים) עם מה שאנחנו בונים פה ומנקרים להם את העיניים” (219). וכך הושכן השלום בין שניהם סביב שולחנה של מאמע, שעלתה בעקבותיהם לארץ יחד עם שני הצעירים מבין ילדיה שנותרו עימה במינסק, פנינה ומוישלה. עובדה זו איפשרה לסניה וארון בשלב מאוחר יותר לאגד ולהנהיג במשותף את פועלי הבניין בתל–אביב (219—220).

משתי בנותיה של מאמע, חייצ’ה ופנינה, גילתה רק פנינה, הצעירה משתיהן, עניין באידיאולוגיה הסוציאליסטית. אך בניגוד לסניה ולארון לא התרככה כמוהם מבחינה אידיאולוגית, אלא המשיכה להשתייך גם בארץ לפלג הבורוכובי–מרקסיסטי של “פועלי ציון שמאל”, פלג שהזדהה “עם העולם הקומוניסטי, וראתה בציונות רק שלב בדרך אל הגאולה העולמית”. ליד השולחן של מאמע היו פורצים “קרבות פוליטיים” בין סניה, שהיה “שואג ומקלל את רוסיה הסובייטית”, לבין פנינה שעדיין האמינה ב“שמש העמים” ובסוציאליזם הקומוניסטי ששלט ברוסיה והאשימה את אחיה בהתברגנות בהשפעת “הקפיטליזם התל–אביבי” (53). ואף ש“סניה היה לוחם נאמן ברביזיוניסטים” (117) וארון עשה מאמצים לפקוח את עיניה של פנינה על הנעשה בברית–המועצות: “בסוף הרי יתברר ש’שמש העמים' שלך הוא רוצח לא פחות מהיטלר” (225), העדיפה פנינה את החוג הבורוכובי–מרכסיסטי שטיפח יהודה יודין במועדון של מפ“ם בת”א (117). ועל רקע הקירבה האידיאולוגית הזו נענתה לחיזוריו של יודה שלה והלכה בעקבותיו לכפר להגשים שם, יחד עם ידידיהם גבירץ ושיינדל, את הרעיונות על “היפוך הפירמידה” ולא רק בציונות המתגשמת במדינת–ישראל. פנינה שרדה את כל הפילוגים והאיחודים שהיו בשמאל בארץ ונותרה נאמנה למפ“ם, ולכן כינו אותה בכפר “פנינה האדומה” (51). הבת–המספרת זוכרת נסיעה עם אמה להרי ירושלים כדי לטעת עץ ב”יער הצבא האדום", שבה נסחפה גם היא עם הנוכחים לצעוק “סטלין הוא אבינו ורוסיה היא אמנו” (52).

הפרטיטורה של העם היהודי

כאמור, דמתה יותר ההגעה של סוניה וארון לארץ להגירה של נמלטים ממאסר, באשמת פעילות פוליטית אסורה, מאשר לעלייה מבחירה של ציונים. רק כאן, בארץ–ישראל, הפכו לציונים שלמים ברוח הציונות המעשית. כשנתיים קודם לבריחתם נכשל ארון בנסיונו לגנוב את הגבול ולעלות לבדו לפלשתינה, אחרי ששמע שהבולשביקים מגייסים לצבא את כל פקידי העיר. מהמאסר בכלא הפולני נחלץ רק בעזרת שיחוד השומרים והוא חזר מובס למינסק ולמישרת הפקיד שלו (218). לכן היתה מאמע מעורבת בהחלטתם של סניה וארון לצאת בחופזה ממינסק לפני שיושלכו לבית–הכלא.

שנים קודם לכן התאלמנה מאמע מבעלה שחלה בברונכיט (139) ולכן היה עליה לקבל מהר ובעצמה החלטה קשה זו. כיוון שהשלימה עם ההכרח לפצל את המשפחה, סיפחה לבניה גם את חייצ’ה, שלא עסקה כלל בפעילות הפוליטית של אחיה, כי ידעה שבעצמם לא יוכלו לדאוג לצורכי קיומם היום–יומי בפלשתינה. אלמלא תעוזתה של מאמע, סביר להניח שגורלם היה דומה לגורל צעירים רבים, שאם לא בזבזו את מרצם לשימון גלגלי המהפכה שסימאה את עיניהם, המהפכה של התנועה הסוציאליסטית הכללית, הוגלו לסיביר באשמת פעילותם הציונית ועקבותיהם ולא נודעו אחר–כך.

אחרי שנים השתכנעה מאמע שהחלטתה היתה נכונה, כי בזכות עלייתם לארץ–ישראל, לפלשתינה המנדטורית, הפכו בניה הסוערים לציונים מעשיים והקדישו את מלוא כוחם להגשמת הגאולה הציונית, במקום שיבוזבז בחלקו או בשלמותו לגאולה הסוציאליסטית במובנה הכלל עולמי. סיפורם של בניה דומה לזה של צעירים רבים אחרים שעלו בעלייה השלישית מארצות מזרח–אירופה וליבם היה חצוי בין ציונות וסוציאליזם. הם הפכו לציונים מעשיים רק אחרי שנעשו לבנאי בתיה של תל–אביב, לסוללי הכביש המיתולוגי בין טבריה לצמח, לעובדי הפרדסים ולמייסדי הכפרים החקלאיים. הם הגיבורים האלמוניים של הציונות ועל חייהם צריך לחזור ולספר, ברומאנים מסוגו של “עת דודים”, שבתוכנו וברמתו מסוגל להזכיר לדור הנבוך הנוכחי, כמה צודקת וכמה מופלאה היא הגאולה הציונית, שמשפחת טייחים כמו המשפחה של מאמע היתה בין מגשימיה. ראוי הוא הדור הצעיר כיום, דור שמנסים להזקינו בטרם–עת באמצעות הגיגים פוסט–ציוניים ולהרעילו עם הצעות אנטי–ציוניות, שיזכו אותו בעת דודים מחודשת עם הציונות, ברוח המשמעות של הצירוף “עת דודים” במשל של הנביא יחזקאל בפרק ט"ז כמועד ההתבגרות והמוכנות ליחסי אהבה.

על–ידי ההתמקדות במבצעיה האלמוניים של הציונות המעשית מוכיחה עלילת הרומאן, שהמטרה המרכזית של הציונות, ייסוד המדינה וחידוש הריבונות היהודית במולדת הלאומית, הוגשמה בהצלחה בזכות העובדות הפשוטות של החיים. כל יהודי שעלה לארץ–ישראל, בין שעלה מתוך בחירה ובין שעלה עקב אילוצי החיים, תרם את חלקו למימושה של המטרה הזו על–ידי עצם היותו כאן, גם אם לא ביצע מעשים מכוונים למענה. הנחה כזו השתמעה גם מרומאנים אחדים של נתן שחם, שמבחינה תימאטית מוצדק לשייך גם אותם לסוגת הרומאן הציוני, ובראשם “עצם אל עצמו” (1981), “רביעיית רוזנדורף” (1987) ו“לב תל–אביב” (1996). עלילות שלושתם מבהירות, שאנשים אלמונים, “עמך” במלוא מובן המילה, “עשו ציונות” לא על–ידי התכוונות מיוחדת ולאו–דווקא על–ידי מעשים הרואיים, אלא על–ידי עצם העובדה שחיו כאן, אחרי שמאסו בסיר הבשר המשפיל שהיה להם בגלות ובחרו להסתפק במעט שהארץ יכלה להעניק להם.

משה שמיר לא הסתפק בכתביו בנחמת ההנחה הפאסיבית הזו, ששיערה כי הציונות תתגשם מאליה, גם אם יהודים יסתפקו בעצם עלייה לארץ–ישראל כדי להשלים בה את חייהם. השקפתו על אופן ההגשמה של הציונות תמכה בנוכחות אקטיבית ומודעת יותר מצד אלה שהגיעו ארצה ובוודאי מצד אלה שנולדו בה. את השקפתו זו ביטא במשל שבו הבדיל בין הציונים הפאסיביים לציונים האקטיביים. בפרק הפותח את החלק השני של הטרילוגיה “רחוק מפנינים”, ב“הינומת הכלה” (1984), המשיל משה שמיר את הציונות לפרטיטורה של סימפוניה שצריך לחזור ולנגן אותה, ואלו הדברים ששם בפיה של הגיבורה הנשית של הטרילוגיה, לאה ברמן: “הסימפוניה קיימת קיום עליון ומוחלט ובלתי–תלוי, בתווים סימניו ובתזמורת הצעה אחת מני רבות לקרוא אותם. הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום. שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם — היא קיימת. גם אם ישמיעו רבע ממנה — היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה — היא מושלמת. — — — צריך לנגן אותה — גם אם לא תשלים, גם אם תתאמץ ותפגום. יש גוררים כל ימיהם כינור, כן–תווים, דפים מרופטים מרוב עלעל והסס, ומכוונים, ומכוונים — ואל הניגון שלהם לא יקרבו. אבל החובה נשארת לעולם. לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן! — — — הפרטיטורה של עם–ישראל היא בארץ–ישראל”.

במועד הופעתו של הכרך “הינומת הכלה”, התייצב משה שמיר בגלוי נגד המגמה שהלכה והשתלטה על הספרות בשנות השמונים, מגמה שהוגדרה עד מהרה כפוסט–ציונית. במשל הזה תימצת את מטרתו בכתיבת הטרילוגיה כולה: להחזיר באמצעותה את הספרות הישראלית לתפקיד הראשי שלה — לדאוג שגם נוכח קשיים וכשלונות לא תיסטה הציונות ממטרותיה המקוריות ולחסום את הנטייה לדפיטיזם, כדי שהיאוש לא ישתלט על מבצעיה ומגשימיה. ציונות היתה תמיד עשייה ברוח האף–על–פי–כן, כך מיומה הראשון וכך עליה להמשיך ולהתבצע גם בדור הנוכחי. הטרילוגיה הציונית של שמיר לא העלימה קשיים וכשלונות בחייה של לאה ברמן, הגיבורה הראשית, ושום רומאן ציוני אחראי ונאמן לעובדות לא ינהג אחרת. סילוף כזה טיפוסי דווקא לרומאן הפוסט–ציוני, החייב להמעיט בהצלחתה המוכחת של הציונות על–ידי הגזמה בתיאור הכשלונות שלה ועל–ידי הפרזה בסכנות האורבות למדינה שייסדה לעם היהודי בציון.


הרקע התקופתי

בדומה לגבריאלה אביגור–רותם ברומאן “אדום עתיק” גילתה גם מירי ורון נאמנות לעובדות ההיסטוריות וציירה בעלילה תמונה מהימנה מחייהם של בני המשפחה בארץ מאז עלייתם של שלושת ילדיה הבוגרים של מאמע בתחילת שנות העשרים, בגל העולים של העלייה השלישית, ועד שנת פטירתה של מאמע בארץ ב–1955. בשלושים השנים הללו עברו על בני המשפחה הרבה משברים אישיים, ובכללם מחלות, פטירות בטרם עת (זו הפתאומית של יונה, אשתו הראשונה של סניה, זו של התינוק שהותירה אחריה, אשר נמסר לקיבוץ וחלה שם, וגם נפילתו של נחומי במלחמת השיחרור), הנישואים הכושלים של פנינה והמצוקה הכלכלית שפקדה אותה ואת יודה ברוב שנותיהם בכפר.

וכפי שהמשפחה הצליחה להתגבר על כל האסונות והקשיים ביחד, כך גם התגבר הישוב היהודי–ציוני באותם עשורים על ההתנכלויות מצד הערבים וגם על הקשיים שהכבידו על דרכו לעצמאות מלאה. רק בכוח ההכרה הציונית הצליחה המדינה הצעירה לקלוט את העלייה הגדולה בשנות החמישים. באותן שנות צנע ומחסור במצרכים הבסיסיים חולקו פנקסי נקודות ומוצרי המזון נמכרו בחנויות המכולת לפי ההקצבה שנקבעה לכל נפש (31). ואשר להתנכלויות מצד מסתננים מירדן ומרצועת עזה, שגנבו פרות מהרפתות של הכפרים והקיבוצים, פוצצו צינורות שהושארו בשדות והרגו אזרחים, אותן הדביר צה"ל בעזרת פעולות תגמול מעבר לגבול (53).

סניה, ארון וחייצ’ה, שעלו ראשונים לארץ, במחצית הראשונה של שנות העשרים, עבדו בכל עבודה מזדמנת וחסכו פרוטה לפרוטה כדי שיוכלו לקלוט בהקדם את מאמע עם שני ילדיה היותר צעירים שנותרו איתה במינסק, פנינה (“פערעלע”) ומוישלה. העבודה כטייחים הפכה למצויה יותר לשניהם בתחילת שנות השלושים, כאשר אלפי עולים הגיעו לעיר במסגרת העלייה החמישית. העלייה הזו העדיפה לחיות בעיר ומימנה בכספה את תנופת הבנייה בתל–אביב. בניינים מפוארים בני שתיים ושלוש קומות ניבנו ברחוב בלפור, ברחוב בוגרשוב ובשדרות רוטשילד. יהודים גברתנים מסלוניקי בנו את נמל תל–אביב (107).

אך השגשוג לא התבטא רק בתנופת הבנייה בתל–אביב, אלא גם בהתפתחות העסקים בה: “שישה בתי–קולנוע כבר היו בתל–אביב, רחוב אלנבי וכיכר מוגרבי המו אדם. אנשים התרוצצו, דיברו בבליל שפות וניהלו חיי מסחר סואנים” (55). העלייה הגדולה אילצה משפחות להצטופף בדירות זעירות ולחלוק מטבח משותף במבנה ושירותים משותפים בחצר. השגשוג הכלכלי מצא את ביטויו בשיר האופטימי “דודה הגידי לנו כן, אנו רוצים להתחתן”, שהתנגן בחוצות העיר מעל תקליט חדש ומצליח של הזמרת ברכה צפירה (100).

ההצטרפות של מאמע, פנינה ומוישלה, הפרנסה שהפכה למצויה וגם השנים שצבר הניעו את סניה לאמץ את ההמלצה שנכללה במילות השיר החדש. אף שהתגעגע עדיין לחיה’לה ממינסק, מצא ביונה אשה כלבבו. גם מאמע העריכה אותה ותמכה בבחירת–לבו. כעבור שנים התברר שמאמע העריכה ואהבה רק את כלתה זו, הראשונה. היא נהגה להשוות ליונה את כלותיה האחרות, שאותן לא העריכה ולא אהבה, לא את מירה (“הלאלקע”), אשתו השנייה של סניה, לא את איטה (“הברונית” וגם “המוסקובית”), אשתו של ארון, וגם לא את ציפורה (“הקישוא מאלכסנדריה”), אשתו של צעיר בניה, מוישלה. כל חייה טענה כי “את הבנים שלה נתנה בזול” לכלות ש“נראו לה מסודרות וחלולות כמו רהיט נוסף בבית” (181). וגם “הכלות מצידן תיעבו את הזקנה כי על אף שנותיה היתה דעתה צלולה ועיניה נקבו את שלוותן. הן ידעו, שלא נולדה על פני האדמה אישה שתתאים לדעת המאמע לשרת את בניה” (182).

אחרי נישואיו של סניה ליונה, הפך הבית ברח' יהודה הלוי בת"א למבצרה של המשפחה. בתחילה היתה לבית קומה אחת, אך יונה יזמה את הוספת הקומה השנייה בשביל מאמע. לקראת נישואיו של ארון עם איטה, התכוונה מאמע לקיים את הבטחתה לו ולפנות לשניהם את דירת שני החדרים שלה בקומה העליונה, אלא שאז הוחלט שארון ואיטה יקבלו את הדירה בקומה הראשונה ואילו סניה ומירה יעברו לדירה בקומה השנייה. ולמגוריה של מאמע בנו האחים חדר צר בקומה השנייה, בצד שני החדרים שפינתה למגורי סניה ומשפחתו. החדרים של סניה ומירה הופרדו על–ידי ארון גדול שחסם את דלת המעבר אל החדר של מאמע. לכן נאלצה מאמע להשתמש בחדרי השירותים של שתי המשפחות ולבשל את תבשיליה בצריף קטן וחשוך שהוקצה לה כמטבח בפינת החצר (180). לימים התברר שהבית הדו–קומתי של המשפחה הספיק לצורכיהם: בקומה העליונה התגוררו מאמע, סניה, מירה (“הלאלקע” שנשא לאשה אחרי פטירתה של יונה) והתאומות שלהם חיה ואירנה (שבשמן הנציח סניה את שמות האהובות שלו ושל אחיו ממינסק), ובקומה התחתונה התגוררה המשפחה של ארון: הוא, איטה (“הברונית” וגם “המוסקבאית”) ושתי הבנות שלהם.

ענייני המשפחה הוכרעו סביב השולחן האובלי הגדול בחדר הצר של מאמע. אצלה התנהלו הוויכוחים האידיאולוגיים (כגון: האם לשמור על פועלי ציון שמאל כמפלגה עצמאית או לאחד אותה עם אחדות העבודה? — עמ' 181). אצלה התקבלו ההחלטות בנושאים כלכליים (למשל: האם לקבל עבודת טיח בבית של הסוחר קמניץ בנחלת בנימין? — עמ' 179). ואצלה דנו בכל הנושאים המשפחתיים: נישואים, גירושים, גידול הילדים, הסיוע ההדדי ועוד. ואף שהחדר של מאמע היה צר, מצא בו מקלט זמני, בין קצר ובין ממושך, כל בן משפחה שהיה זקוק למקלט. היא גידלה למעשה את נחומי של סניה, אחרי פטירת יונה, עד שיצא להכשרה בקיבוץ בגיל שש–עשרה. ואצלה גם הושארה רוחלה (“הנסיכה”), אחרי שפנינה התגרשה מחנן פיקלמן (“הגארנישט” שנתכנה באירוניה גם “המציאה”) וחזרה לעבוד כטייחת.

במחצית השנייה של שנות השלושים היה כבר ברור שבאירופה עומדת לפרוץ “מלחמת גוג ומגוג”. בשנות מלחמת העולם השנייה הכבידו שוטרי המנדט הבריטי את ידם על הישוב, ובקיבוצים התקבצו יוצאי תנועות הנוער החלוציות לעבור בהסתר הכשרה צבאית כדי להצטרף לפלמ“ח. נחומי, בכורו של סניה, היה אחד מהם (183). בהתקרב המנדט הבריטי לסיומו, השמיע הדוד ארון את התחזית השחורה שלו על הצפוי להתרחש בארץ: “הערבים רק מחכים ליום שבו יתקעו לי סכין בגב והיהודים, כמו שאני מכיר אותם מעבודה ציבורית כבר עשרים שנה, לא יצליחו לארגן את הוצאת הזבל מהרחובות. כל שניים יריבו, יקללו את הממשלה ויבוא שלישי, ירמה אותם וייקח להם את הפרוסה האחרונה” (218). דעתו שיקפה דעת רבים. נחומי נפל בתש”ח בקרב על הגנת נגבה, כי בניגוד לאביו ולדודו שנטשו בארץ את האידיאלים הסוציאליסטיים, אחרי שהפכו לקבלנים והתעשרו מהעסקת פועלים, הבין את הציונות כפשוטה, כחובה שאין לסטות מהגשמתה.

אהבת ציון כפשוטה

גיבורי הרומאן “עת דודים” של מירי ורון נימנו עם האלמונים שניגנו את “הפרטיטורה” הציונית בכל מאודם. ואף שגם אחרי שנים אין הם מסוגלים לסמן את חלקם המדוייק בביצועה בארץ–ישראל, מתמלטת מתוכם גאווה בתוצאה שהשיג דורם, תוצאה שגם להם היה חלק בה. כך הרגיש הדוד ארון ביום שבו הוליך את אחת מבנותיו לכיתה א‘: "ביום שבו נכנסה בתו הבכורה לכיתה א’ ויתר הדוד ארון על יום עבודה, הסתרק בדייקנות והרטיב את רעמתו הסמיכה. הוא צעד עם הילדה שני צעדים לפני איטה, לבוש חולצה טובה ומכופתרת עד הצוואר, אל בית החינוך והניח את כפה הקטנה של בתו ביד המורה מלכה. אותו יום הרגיש חגיגיות משובבת לב בכך שהוא זוכה לשלוח את בתו ללמוד בבית–ספר עברי בתל–אביב. — — — זה מה שחשוב, אמר לאיטה. עוד מרפסת, עוד מעקה בשדרות בן–ציון זה לא העיקר. העיקר הוא שהיא גדלה פה, בתל–אביב, והעברית קופצת לה מתוך הפה" (228). רק טייח כמוהו, שנמנה עם אלה המנגנים את “הפרטיטורה” ולא לקה בהיסוס הנמשך של המעלעלים בדפיה והמכוונים עוד ועוד את כלי–הנגינה שלהם, יכול היה לנסח כך את דעתו על מה שעשה בארץ–ישראל.

ולסניה, שעקב אסונות שתכפו בחייו סרב להתיר לבכורו, נחומי, לעזוב את הבית בגיל שש–עשר כדי לצאת להכשרה בקיבוץ ולהצטרף לפלמ"ח, אמר ארון: “אתה לא יכול לעצור את הזמן. — — — מה עושה היום בחור כזה, אם הוא לא עובד בחנות של האבא? הולך עם החברים שלו לשרת את הציבור. לעשות למען הכלל! שאתה תגיד לו להשתמט?” (183). וארון שתמך ביציאתו של נחומי ללחום במלחמת השחרור גם ספד על הקבר של בן אחיו שנפל בקרב על נגבה ביולי 1948. ובמשפטים הבאים סיים את ההספד: “בוקר אחד חזרת משמירת לילה בדרום העיר ממורמר מהמתרחש בעורף הקרוב ושחת לי כדברים הבאים: רוח הפיל את כובעי בגבעת הרצל ובהתכופפי להרימו התגלה לעיני רחוב הרצל לכל אורכו ונדהמתי. הלוא אין לנו לאן לסגת! ואם לא נחזיק מעמד, הפורעים ישתוללו בביתנו ממש, ואיך בלילה כזה ישן בחור בן גילי במיטתו שנת ישרים? שלום לעפרך נחומי שלנו היקר. גופך וקברך הם–הם מחסומי הפלדה עבור העם היושב בארץ, עבור מעשה יצירתו ועתידו” (232).

אחת מבנותיו של ארון לא הסתפקה בדברי ההספד של אביה, וכאשר שמעה מהדוד סניה, האב השכול, את צערו על כך שנחומי לא זכה לאהבת בחורה, רשמה על גב תמונת פספורט שמצאה ברחוב, תמונה של אלמונית, את המילים “לנחומי שלי באהבה וגעגועים”. אחר כך הטמינה את הצילום במגירה של נחומי, כדי שהדוד יגלה אותה ויתנחם בידיעה שבנו זכה לאהוב בחורה בטרם שנהרג בקרב.

סניה לא האשים את אחיו ארון בנפילתו של נחומי, אך לא התאושש מהאסון שפקד אותו. את כאבו ביטא בראשון המכתבים ששלח לתאומות שלו, אחיותיו של נחומי, אחרי שהתגייסו לצה"ל, כי מצא צורך להסביר להן את התמשכות אבלו על אחיהן. וכך כתב במכתב הזהה ששלח אל כל אחת מהן: “מעמקי הנפש כותב אני את אמרותי ונפשי הלא פצועה היא אחרי אסון נגבה. דברי מרים הם כלענה ולמה לכן, בנות צעירות ויפות לשתות מהצער הזה. — — — מכאיב לי, שכאשר אתן מגיעות לשבת ולחג שולט היגון בביתנו בלי מצרים. והלא אלה הם ימי הנעורים שלכן שהיו צריכים להיות רצופים בגיל ושמחה. — — — כשאת מגיעה הביתה שמחה ממלאת את לבי. אבל מאז האסון הנורא אני לא יכול להגיד לך דברי חום ואהבה. לבי לא קר, ילדתי, הוא פצוע” (234).

ואביה של המספרת, יודה, עוד נגן עיקש של הסימפוניה הציונית שהכשלונות שלו כאיכר לא ריפו את ידיו, מרגיש גם הוא צורך להבהיר למישהו היקר ללבו, שלמרות הכל לא לשווא היה עמלו בארץ הזו. אלא שבניגוד לגיסו, ארון, שביטא את הרגשתו זו בקול לזוגתו, ניסח יודה את הדברים במחשבתו ביום חתונתה של רוחלה, הבת של אשתו, פנינה, מנישואיה הראשונים.

ואלה הדברים, הרהר, שהיה אומר לטאטע, אביו שניספה בשואה, אילו יכול היה להשמיעם לו: "הנה הנקמה שלי. בית הולך לקום בארצישרואל. אני נותן את הבת שלי לבחור מירושלים. אתה לעגת לציוניסטים, עוכרי ישראל

קראת להם. אבל מי יסיר עפר מעיניך, טאטע, שתראה כמה הרבה יהודים חיים פה ואיזה נכדה יש לך, גבוהה ויפה שאותה הריני מוליך היום לחופה" (238).


הנכדה המספרת

קורות מאמע וצאצאיה בארץ מסופרים מפי נכדתה, הבת שנולדה לפנינה ויודה בכפר. כמספרת היא מתפקדת בשני אופנים. ברוב פרקי הרומאן היא פועלת כמספר יודע–כל, ורק בפרקים שבהם היא מספרת על עצמה היא פועלת כמספר–דמות המוסר עדות בגוף ראשון. אף שנולדה בארץ, היא מקפידה למסור את דברי הסבתא “מאמע” ואת דברי הוריה, דודיה וידידיהם בשפה שבה דיברו, המערבת בדיבור העברי שלהם כינויים, מילים ואף פתגמים שלמים ביידיש. הקפדה זו אינה מעכבת את הקריאה, כי התרגום נמסר בצמוד להם. מירי ורון לא נגררה לפתרון שהוכח כפחות מוצלח: לחיקוי שפת מהגרים בעברית משובשת, כפי שנעשה לאחרונה ברומאנים אחדים שסיפרו על עולים שבאו לארץ בשנות החמישים מארצות צפון–אפריקה ומארצות ערביות במזרח–התיכון. השיבוץ מיידיש תורם לאיפיון הדמויות וגם מייחד את עלילת הרומאן כעלילה המספרת על משפחה שעלתה ממזרח אירופה. השיבוץ הנרחב מהיידיש בתימלול של הטקסט תרם לו גם אפקט הומוריסטי מרשים.

להומור בתימלול היידי מתווסף הומור של מצבים, במסורת שלום עליכם. שמחתם של יהודים היתה תמיד משתבשת עקב כשלונות או אסונות, ולכן היו השחוק והדמע מעורבים בשמחות של יהודים גם אם עברו בשלום, ולא כל שכן אם השתבשו על–ידי תקלה כלשהי.

ברוח הומור יידי מקורי זה כתבה מירי ורון שני פרקים וירטואוזיים המתארים כיצד משתבשים אירועי שמחה במשפחה. הפרק הראשון מתאר את הבת–מצווה של המספרת שלא נחוגה כראוי עקב אי–הבנה בין הוריה לדודים ביחס למועד שבה היתה אמורה להתקיים. הפרק השני מתאר את קריסת החתונה של רוחלה, אחותה הבוגרת, בגלל השקעה מוגזמת בה, שדאגה לכול הפרטים ורק לא הבטיחה אותה מפני תקלות פשוטות, כניתוק בקווי החשמל המאולתרים, שנמתחו מעל השדה שהוכשר לחתונה, ושבעטיו הפכה החתונה ל“פינצטערע חאסענע” (250).

פרקים נוספים של הרומאן מצליחים אף הם להטעים את הקורא בתמהיל הזה, כגון: מופעי הסחטנות הרגשית שהמחיזה מאמע בעיקר בשביל בניה, מעשי–הנקמה הכמו–תמימים שהפעילה נגד נשותיהם השנואות עליה, תלונותיו החוזרות של הדוד ארון (“המלומד”) על ריבוי הנקבות שנולדות במשפחה והכשלונות המפוארים של “הליטבק”, אביה של המספרת, שניסה להוציא את פרנסתו מהאדמה, כל פעם על–ידי גידול אחר.

מזיגה כזו של הומור בתוך יריעה סיפורתית המסופרת בקצב אחיד ובטון אפי יציב, מייתרת התאמצות “להגביה” את הטקסט בעזרת “שטיקים” ותחבולות של כתיבה, שהשתלטו כיום על הסיפורת הישראלית. הרומאן של מירי ורון מוכיח, שכותב המחזיק ברשותו סיפור–מעשה בעל ערך ומעניין יכול להצליח גם כאשר הסיפור מסופר לתומו ואפילו בסדר כרונולוגי, סדר הנחשב כיום כבלתי–מתוחכם דיו.

ועוד מוכיח הרומאן הזה, שסופרת יכולה לוותר על המטרייה המגוננת של “ספרות נשים”, אם מצוייה ברשותה עלילה בעלת–ערך ואם בנוסף לכך התברכה בכישרון סיפר אמיתי. מירי ורון גילפה באותה שקדנות ובאותה אהבה את גיבוריה משני המינים. אף–על–פי–כן, יתכן ואפילו צפוי שהתאגיד המיגדרי–פמיניסטי יטען כלפיה, שלא הבליטה לטעמן במידה מספקת את חלקן של הנשים בהתערות של המשפחה בארץ בעשורים שהעלילה שלה מתמקדת בהם, בין תחילת שנות העשרים לאמצע שנות החמישים. לכן כדאי לבחון בנפרד את התייחסותה של מירי ורון לדמויות הנשיות ב“עת דודים”. בחינה כזו תוכיח שהיא לא המעיטה בחלקן של הנשים בתולדות ההגשמה הציונית בארץ–ישראל, לא בשנות “הישוב” ולא בשנות המדינה. וכמו–כן יוכח שלא גרעה מדמותן, אלא תיארה אותן כראוי להן.


שושלת הנשים

מאמע, בנותיה ונכדותיה מדגימות שושלת נשים חזקות ועצמאיות. למאמע, למשל, היתה דעה נועזת יותר על חובת האשה לשמור על כבודה ועל עצמיותה מזו שהיתה מקובלת על נשות הדור שלה. והיא הבהירה אותה היטב לחייצ’ה: “בת צריכה לעבוד בבית ולסגור את הפה, אבל, אם הוא, כלומר הבעל שלך, מתנהג ווי א ווילדע חייע, כמו חיה פראית, שיהיה לך כוח לתת סטירה הגונה ולזרוק אותו מכל המדרגות” (131).

ואכן, כאשר ארון השתהה בעצרת לרגל האחד במאי ב“בית העם”, במקום להגיע למיטת היולדת של איטה בבית–החולים, לא חסכה גם ממנו, בנה הבוגר, את נזיפתה: “כן, אמרה מאמע, היא שם תצרח על הבטן ואתה תבלה עם הפועלים שלך. אחד במאי. שניים במאי. מה נשתנה. אזוי איז דאס. ככה זה. אתה את שלך כבר עשית. אתה עוד תשמע ממני מה שיש לי להגיד לך” (135). ואמנם פקדה עליו אחרי שחזר מהעצרת: “שתלך מחר בבוקר לקנות פרחים — — — אתה הרי תישן טוב הלילה. אתה את שלך עשית והיא שכבה שעות בלידה קשה בלי להוציא הגה. אוי מיין גאט, אלוהים שלי, איפה אתה בשביל לעשות קצת סדר. היא נושכת את הסדין והוא שומע הרצאה על אחד במאי. הוא נלחם בשביל ‘פועלי העולם יתאחדו’, ולה לא מגיע שמישהו יישב במסדרון ויחכה” (136).

חייצ’ה אימצה את עקרונותיה של מאמע, אך לא נאלצה לממש אותם כלפי נתן בעלה, כי הוא שמע בקולה וכיבד את החלטותיה. חייצ’ה הפשילה ראשונה שרוולים בעת הצורך. כך עשתה כאשר תכפו הצרות על סניה (88) וכך עשתה כאשר אחותה פנינה נותרה אחרי גירושיה מפיקלמן עם רוחלה התינוקת (102). ובשנותיה האחרונות של מאמע התמסרה לטפל גם בה, כי “היא לא האמינה בגיסותיה ולא סמכה על אחיה שימשיכו להתמסר למאמע בשנותיה הקשות. היא האמינה שיש בעולם שני סוגים של אנשים. אלה שיודעים מה צריך לעשות, כמו המאמע למשל, ואלה שמצייתים לה כמו כל ‘הבריגדה’ של הבנים שלה” (217). באופן עקיף הגיבה על הגדרה לעגנית של אחיה ארון שלא הפסיק להתלונן על ריבויין של הבנות שנולדו במשפחה, ולא חסך את אכזבתו גם אחרי שאיטה זוגתו ילדה אף היא בת: “נאך א מיידל! אמר משועשע כשאחות ארכנית הראתה לו יצור אדום עטור שערות מקורזלות. עוד ילדה! בסוף נקים פה בריגדה של נשים! ומי יסחב דליים עם טיח, זה מה שאני שואל” (136).

פנינה גילמה שלב חדש בשושלת הנשים של המשפחה. כמו החלוצות משנות העלייה השנייה, שעסקו בכל מלאכה יחד עם הגברים (ועליהן, כזכור, סיפרה גבריאלה אביגור–רותם בפרקים ההיסטוריים ברומאן “אדום עתיק”), כך גם היא הצטרפה אל אחיה, סניה וארון, ועבדה לצידם כטייחת. את עצמאותה הפגינה פנינה, כאשר מאמע ואחיה ניסו למנוע ממנה להתחתן עם פיקלמן. מעידים על כך הדברים שהבהירה לארון: “אני מנהלת ישיבות של הסניף ומארגנת הפגנות נגד הרביזיוניסטים ובשבילך אני איזה כעלבעלע, איזה עֶגלה קטנה שאפשר להגיד לה מה לעשות? — — — מה אתם רוצים כולכם? — — — לך תגיד לה (למאמע) שפנינה’לה שלה אוהבת את חנן פיקלמן ומטיילת עם מי שנעים לה, ולא עם מי שיודע להתחנף לאחים שלה” (38).

אחרי שנפרדה מפיקלמן לא הטילה פנינה על מאמע וגם לא על אחיה את אשמת הכישלון של נישואיה והחליטה לגדל את רוחלה שלה בכוחות עצמה (99). היא אמנם נזקקה לתמיכתם ובעיקר לקורת–גג בבניין של המשפחה ברח' יהודה הלוי, אך לא הפכה לנטל עליהם. אחרי שהפכה לגרושה חזרה לעבוד עם אחיה בטיח ופירנסה מעבודתה את עצמה ואת רוחלה. ומשום שהיתה עצמאית ונועזת, לא נרתעה מההליכה לכפר יחד עם יודה (“הליטבק”), בעלה השני, וגם שם עסקה בכל העבודות של המשק. ומשום שלא יכלו להתפרנס רק מהחקלאות, העמיסה על עצמה עבודות נוספות שיכלה להשיג בכפר ובסביבה (207).

גם בנות הדור השלישי, נכדותיה של מאמע, היו בעלות הכרה בערכן העצמי. “הבריגדה” של הנקבות, שעל לידתן התרעם תכופות הדוד ארון, המשיכה במסורת של נשות המשפחה. רוחלה בחרה בעצמה את בחיר–ליבה. ואחותה הצעירה, נחמה, המספרת את הסיפור של המשפחה, מתגלה כבעלת עין ביקורתית ולשון מצליפה, שאינה נרתעת מהבלטת צדדים מגוחכים בהתנהגותם של הגברים של המשפחה, הדודים סניה, ארון ומוישה ואביה הליטבק.

בגילוף נשים חזקות ועצמאיות מבטאת מירי ורון את אמונתה, שנשים יכולות לחצות בהצלחה את החיים בכוחות עצמן, אם רק תהיינה מודעות לסגולות ולכשרונות שהטבע העניק להן במנות גדושות, לרוב במנות גדושות יותר מכפי שהעניק לגברים. עם זאת, אי–אפשר לייחס לה הצטרפות צעקנית למאבק על קידום מעמד האישה, מאבק שגלש באופן מאולץ לספרות. בדברי הדמויות הנשיות שמופיעות ברומאן הזה אין למצוא הצהרות פמיניסטיות, הצהרות מהסוג השכיח בטקסטים הירודים של “ספרות הנשים העברית”, המטופחת על–ידי חוקרות מיגדר מסויימות באוניברסיטאות שלנו. רק סופרת שאיננה זקוקה לגיבוי של התארגנות חוץ–ספרותית זו, ומירי ורון היא סופרת כזו, יכולה לסיים את הרומאן שלה בסיום שבחרה לו. בסיום מתארת המספרת את אמה, “פנינה האדומה”, מסרבת להיכנע אפילו לזיקנה: “בשדה הכפרי, שדה החתונה של אחותי, עלו חרציות של חורף וכיסו אותו בכרים צהובים. אמא התבוננה בהפתעה בשערות הלבנות שהתרבו מאוד בתלתליה. אני לא מסתכלת יותר בראי, התלוננה. זה לא אני שם”.



  1. הוצאת הקיבוץ המאוחד 253 עמ', 2008.  ↩

  2. מסה זו נדפסה לראשונה בכתב–העת “האומה”, חוברת ספטמבר 2008, תחת הכותרת: “גיבוריה האלמונים של הציונות”.  ↩


"פנים צרובי חמה" — שמעון אדף

מאת

יוסף אורן

1


הרומאן “פנים צרובי חמה” של שמעון אדף הוא ספר מפתיע בנושאו ובאיכות שבה הוא כתוב. אף שהכרך מחולק לשלושה חלקים, מספיק “לצלם” במבט חטוף את העמודים הפותחים את שלושת החלקים כדי לשער שמדובר ביצירה מגובשת המציבה אתגר מחשבתי לקורא. בכל עמוד כזה מצוטט קטע ספרות שירי ומתחתיו מודפס בהבלטה מספר כלשהו. אם קוראים תחילה את קטעי הספרות בזה אחר זה, מגלים שבשלושת הציטוטים מבוטאת אמונה בקיומן של שתי מציאויות, המציאות הריאליסטית שחוקיה מוכרים לנו והמציאות המיסטית שבה פועלים חוקים שונים לגמרי. כמו כן ממליצים מחברי שלושת הציטוטים להפליג בעזרת הדמיון אל המציאות המיסטית הקיימת מעבר לממשות המוכרת.

הקטע שהוצב בפתח החלק הראשון הוא למעשה קטע מנובלה של פטר וייס, מספר יליד גרמניה (1916—1982), בן למשפחה בורגנית, שהחזיק בהשקפת עולם מרכסיסטית. אדף עימד כשיר את התרגום המעולה של אילנה המרמן לקטע פרוזה זה. בנובלה עצמה מספר קטע זה על אמו של המספר, שבקוראה לו תלשה אותו, את בנה החולמני, מהמיסתור שבו התבודד עם הזיותיו. הקטע מובן אחרת לחלוטין במנותק מהנובלה ובצורת העימוד השירי שהעניק לו אדף. בלבוש החדש ניתן להבין את ההתרחשות המסופרת ב“שיר” כמעמד התגלות ואת הקול הקורא כקולו של אלוהים המבהיר ל“אני” הדובר ב“שיר” את יעודו בחיים. המעמד דומה למעמדי ההקדשה לשליחותם שחוו נביאי ישראל הגדולים, ובשיאו שמע ה“אני” לראשונה את שמו “האחד”, השם שאלוהים בחר למענו להגשמת יעודו החדש בחיים. ואכן, מהמעמד הזה הפך מחוייב לשליחות שהוטלה עליו. וכאשר ניסה להתחמק ממנה על–ידי ההכרזה על שמו “האמיתי”, השם שבעזרתו הזדהה לפני מעמד ההתגלות של אלוהים אליו, התברר לו לחרדתו, שהשם “האמיתי” אינו מגונן עליו מפני השם “האחד”, כי הוא השם שנבחר עבורו עוד לפני שנולד, או בלשונו: “מן הימים שעדיין לא שֻׁוְתה לי צורה”. ואכן, במובנו החדש ובמשמעותו המיסטית הולם “השיר” הזה היטב את תוכן החלק הראשון ברומאן, המספר, כיצד גילתה פלורה, גיבורת הרומאן, את יעודה בחיים, בהיותה נערה בת שתים–עשרה.

השיר שבו נפתח החלק השני ברומאן הוא של המאייר והמשורר אנגלי, המיסטיקן ויליאם בלייק (1757—1827). משורה בשיר זה שאל שמעון אדף את השם לרומאן שלו. בשיר מצטט בן את דברי אמו אליו, שבהם היא מבדילה בין הקיום הקצוב במספר השנים לכל בן–אנוש עלי אדמות לקיום בעולם הנצח שמצפה לו מעבר לעולם הגשמי. קיומנו בעולם החומרי כפוף לחוקיו, ובכללם לחוק ההזדקנות: עם השנים הגוף משחיר, הפנים נצרבות מהחמה והמראה מאפיל כמו כהות העב וכאפלת החורשה לעת ערב. תהליך ההזדקנות הזה יסתיים במוות, אלא אם כן נאחז באמונה ובסיועה “נלמד לשאת קרני אהבה”. אם נעמוד בחום קרניה של האהבה לבורא, נזכה לנחמתה: “ימוג העב”, ו“את קול האל נשמע אז בגאון”. במושגיו של ויליאם בלייק, המיסטיקן והנון–קונפורמיסט היותר בולט בדורו, אין זה קולה של הכנסייה, אלא קולו המנחם של אלוהים הקורא לנו ומבטיח לנו חיים מוארים במחיצתו, אחרי סיום הזמן שהוקצב לנו “על פני האדמה”. גם שיר זה הולם היטב את החלק שהוצב בפתחו, שמסופר בו על פלורה–אורי כעבור עשרים שנה וכיצד הגשימה בספריה לבני–הנעורים את היעוד שנבחרה לו בגיל שתים–עשרה: לפתוח לקוראיה הצעירים צוהר ל“ארץ הפלאות” הדמיונית.

גם הציטוט שבחר שמעון אדף לפתוח בו את החלק השלישי הותאם היטב לתוכנו. הציטוט מצורף משני קטעים מתוך “הסערה”, המחזה השירי של ויליאם שייקספיר (1564—1616). הציטוט מתחיל מרפליקה של קליבן, הלקוחה מהתמונה השנייה במערכה השלישית. מהרפליקה הזו השמיט אדף את הסיום, ובו המילים הבאות: “ושפע אוצרות נכון להישפך עלי עד כי בהקיצי אזעק לשוב שנית ולחלום”. לרפליקה של קליבן הצמיד אדף רפליקה של סבסטיאן מהתמונה השלישית במערכה זו. בדבריהם מאשרים קליבן וסבסטיאן, שהם מאמינים במציאות שמעבר לממשות. קליבן מאמין בחזיונות “צופני עונג” שנחשף אליהם בהיותו בשינה עמוקה, שבמהלכה התענג משפע “צלילים ולחנים מתוקים, שפגע אין בהם”. וסבסטיאן מאשר שגם הוא החל להאמין בקיומם של יצורים מיתיים כמו “חד–קרן” וכמו “עוף החול”. גם הפעם מותאם הציטוט לתוכן החלק הזה, שהוא הקצר והשונה מבין חלקי הרומאן, הכולל אגדה שכתבה אורי כהשלמה לסידרת “אריאלה”, במקום הכרך השמיני, שמחבר הסידרה עצמו לא השלים משום שניספה בתאונת–הדרכים. בהמשך הדיון בעלילת הרומאן יתברר שבהשלמת העלילה של “ארץ הפלאות” הדמיונית בגיל שלושים ושתיים הגשימה הגיבורה את היעוד של חייה, שהגדירה לעצמה עשרים שנה קודם לכן, כשהיתה בת שתים–עשרה.

ואכן, על הקשר בין קטעי הספרות הללו לביוגרפיה של גיבורת הרומאן מעידות הסְפרות המודפסות בהבלטה בעמודים הפותחים את שלושת החלקים. בעמוד שבו הודפס “השיר” של פטר וייס מופיע בהבלטה המספר 12, שאיננו מציין את מספר העמוד בספר, אלא את הגיל של הגיבורה, פלורה אלחייני מנתיבות, בפרקי החלק הזה (עמ' 9—213). וגם המספר 32 בעמוד הפותח את החלק השני, מבהיר שבפרקי הסיפור של חלק זה (עמ' 217—441) הגיבורה היא בת 32, אלא שכעת מכירים אותה רק בשם “אוֹרי”, והיא אשה נשואה המתגוררת בתל–אביב, אמא לילדה בת חמש בשם עלמה וסופרת ששלושת ספריה נועדו לקוראים בגיל 12.

ואשר לסיפרה 8, המודפסת בעמוד הפותח האחרון בצורה חריגה, כסיפרה “שוכבת”, גם לה אפשר למצוא הסבר בתוכן פרקי החלק הזה (עמ' 455—477), המספרים אגדה על פיה בת 12 שהצליחה להציל במועד את היקום מכיליון שאיים עליו. ברור, אם כן, שבחלק זה הסיפרה איננה מציינת את הגיל של הפיה, אלא רומזת על קהל היעד של האגדה המסופרת בו. במתמטיקה משתמשים בסיפרה 8 כשהיא מודפסת בצורה “שוכבת” כסימן המציין אין–סוף. ואכן כסימן האין–סוף מצהירה כאן הסיפרה 8, כי אף שאגדות נחשבות לסוגה המתאימה רק לילדים, האגדה בחלק זה מתאימה לכל גיל.

מתיאור זה משתמע, שבשלושת החלקים של הרומאן מובלטת חשיבותו של גיל 12. בגיל הזה קראה פלורה אלחייני את ספרי סידרת אריאלה, סידרה שסיפרה על הרפתקאותיה של אריאלה בארץ הפלאות. לקוראים בגיל הזה כיוונה אורי הבוגרת את כתיבתה כסופרת ילדים ונוער. ובמקביל פירסמה בכתב–עת מסה (עמ' 301—313) על יצירות מפורסמות מספרות העולם שסיפרו, כל אחת בדרכה, על “ארץ הפלאות” הדמיונית. ובגיבורה בגיל הזה היא מיקדה את עלילת האגדה שכתבה, שבה השלימה את הכרך השמיני של סידרת אריאלה (סידרה שהיא, כמובן, המצאה של המחבר), כרך שאבד כאשר מחברו, פרוספרו ג’ונו (שאף אותו בדה שמעון אדף, בדיוק כמו את הסידרה המיוחסת לו), ניספה בתאונת–דרכים.

עשרים שנה חלפו בין השנה שבה קראה גיבורת הרומאן את שבעת הכרכים של סידרת אריאלה, בהיותה בכיתה ז', תלמידת נואשת ומשועממת של חטיבת הביניים בבית–ספר ממלכתי–דתי בנתיבות, ובין השנה שבה כתבה את הכרך השמיני והאחרון, שנועד לחתום אותה. לכן לא יהיה זה בלתי–סביר להניח, ששני עשורים אלה היו דרושים לה כדי להשלים את תהליך החניכה הממושך שלה, שבסיומו נפרדה מארץ הפלאות הדמיונית של אריאלה והתפייסה סוף–סוף עם העולם הריאלי של המבוגרים. אך בעלילה כבר מסתמנת זו שתירש אותה — הבת עלמה (256—258).


אירועי החלק הראשון

בהגיעה לגיל שתים–עשרה הבינה פלורה, שעולמה בעיירה נתיבות הוא עולם מוגבל, חורך וצורב, שבנוסף לכיעורו הוא גם מתיש ומסוכן. כך הסיקה אחרי שנחשפה למלחמת הקיום הכלכלית של הוריה ולמחלתה הקשה של אמה. אחיה הבוגרים ממנה, אחותה עופרה ואחיה אשר, כבר הצטרפו אל עולם המבוגרים ולמדו לשרוד בו, אך פלורה מסרבת להידמות להם. היא גם מסרבת להתאמץ ולהסתגל לעולם הממשי הזה כמו רוב חבריה מהכיתה, המונהגים על–ידי “גבינוש” (הכינוי של רימונה, המלכה של בנות הכיתה), שכבר סיגלה לעצמה רוע ותככים השכיחים בהתנהגות המבוגרים. “גבינוש” סימנה את פלורה כאיום על מעמדה בכיתה, ולכן ריכזה בה את ההתנכלויות שלה כדי להכניע גם אותה למרותה. אך בעוד שאחרים בכיתה נכנעו ל“גבינוש” וביקשו את קירבתה ואת חסדיה, נלחמה פלורה נגד עריצותה. למטרה זו הקימה חבורה מתחרה לחבורה של גבינוש וכללה בה את הנידחים והדחויים האחרים בכיתה, את סיגל ואת אופיר. סיגל דנינו הנאיבית כבולה למצוות הדת הנהוגות בבית אביה, רב העיירה, ובגלל משמניה “שהאפילו על כל מידה של יופי שהיתה בה” (75) היא הנערה היותר דחויה בכיתה. גם אופיר, בנם של גננת ושל עסקן זוטר של מפלגת “הליכוד” בנתיבות (122), הוא נער חריג בכיתה. מאחר והוא סובל מהפרעות מוטוריות, אימץ את ההמלצה של רופאו, השתחרר משיעורי ההתעמלות ובחר בריקוד כפעילות גופנית. פעם בשבוע הוא נוסע לשיעור ריקוד בבאר–שבע ובשאר הימים הוא רוקד כשעה בבית (156).

פלורה נפגשה עם שותפיה לחבורה בפינה נסתרת ליד הבית של סיגל, בשכונה המוזנחת הגובלת באיזור התעשייה בשולי העיירה, ושם הכניסה אותם בסוד עולמה הדמיוני, שאותו שאבה מספרי סידרת אריאלה. ואחרי שהתנסו בהיפנוזה, שיכנעה אותם להאמין כמוה בקיום כוחות נסתרים וסמויים מהעין. בהנהגתה גם חתמו לשמור את סוד אמונתם זו מאחרים בברית–הדמים שכרתו ביניהם על–ידי עירוב טיפת דם שהקיזו מהאצבע (155).

שני אירועים שהתרחשו לפלורה באותה שנה מנעו ממנה להתבגר עם חבריה ולהסתגל כמוהם לעולם הממשי. יום אחד נקלעה להתכתשות עם “גבינוש” וחבורתה ושבה מבית–הספר עם פנים מרוחות בדם מחתך ברקתה. מטר השאלות של אמה, כעסו של אביה ומבטי הלעג ואולי גם השמחה לאיד של אחיה, עופרה ואשר, הוסיפו לטראומה שעברה מידי חבריה בבית–הספר, ובמשך חודשיים פשוט “שכחה איך לדבר” (16). פלורה חזרה לדבר אחרי הלילה שבו העירו אותה יללות של חתולים מיוחמים. ומשום שהיתה כבר ערה, הפעילה את הטלוויזיה “ואז דיבר אליה אלוהים מתוך הטלוויזיה” (13). אלה שטיפלו באילמותה, כולם מבוגרים (הוריה, רופאים, מורים ופסיכולוג), הסתפקו בעובדה שכושר הדיבור חזר אליה, ולכן רק לשני חבריה, לסיגל ולאופיר, ורק אחרי שכרתו את ברית–הדמים, גילתה את סוד אותו לילה: “זה היה קול מדהים שעשה לי צמרמורת, והקול אמר לי ‘קומי, אורי, כי בא אורֵך’, ואני ידעתי שהוא קורא לי בשם האמיתי שלי. בגלל זה שיניתי את השם שלי. למחרת בבוקר חזרתי לדבר” (157).

בין שזיהתה שהקול שבקע מהטלוויזיה — כנראה קולו של קריין שהגיש את “פסוקו של יום” — השמיע פסוק מנבואת הנחמה של ישעיהו (בפרק ס’–1) ובין אם לאו, ברור שפלורה העדיפה להבין את מילת הציווי “אורי” לא כפועל בזמן הווה, אלא כשֵׁם, ולכן החליטה לאמץ את “אורי” כשמה החדש ולהפסיק את האלם שגזרה על עצמה במשך חודשיים, אחרי שהיתה קורבן להתנכלות כלפיה מצד גבינוש ומעריציה בכיתה. קודם גזרה על עצמה אלם, כי לא רצתה לקיים תקשורת עם הנציגים האלה של הממשות הדוחה, אך כעת, אחרי ששמעה את הקול שבקע מהטלוויזיה, שהורה לה לחזור ולהאיר את פניה לסובבים אותה, החליטה להפסיק להתעמת עם “גבינוש” והדומים לה ולנסות להסתגל לקיומם בסביבתה. מכאן, שאת הציווי בפסוק “קומי אורי כי בא אורך” הבינה כהמלצה להיות מציאותית ולהתבגר כאחרים בגיל שלה.

אלא שאימוץ השם “אורי” וחידוש הדיבור לא פתרו את מצוקתה, לא בכיתה ולא בבית–הוריה. העולם לא הפך למואר יותר עבורה ומצבה אפילו החמיר. איש לא פירש את חידוש הדיבור כנכונות מצידה להסתגל ולהשתלב. ומרגע שכפתה על כולם במשפחה ובכיתה לפנות אליה בשם “אורי”, הוגדרה פלורה בעיניהם כתמהונית (23). ומעצמה הבינה שהעניקה אשראי מוגזם לקול המשכנע מהטלוויזיה, מכשיר שהוא גולם שהשתלט על החיים, כאשר נכנעה לצו ההסתגלות שבקע ממנו כפתרון למצוקתה. וכי מה מועילה הארת הפנים שלה כלפי הסובב אותה, אם הסביבה מכה בה שוב ושוב את מכותיה?

ואכן כל האירועים שחוותה, אחרי שחידשה את התקשורת עם הסביבה, רק הפקיעו ממנה את תום ילדותה ורמזו על מהותה הדוחה של הבגרות המצפה לה בהמשך. חגיגת בת–המצווה שלה היתה מאכזבת (23—24). הופעת המחזור הראשון הותירה אותה מבוהלת ומושפלת (147—148). אחר–כך נחשפה לשני אירועים מפכחים נוספים שהעידו על הבגרות המצפה לה. באחד מהם ראתה את אשר, אחיה בן החמש–עשרה, מלוטף ומגופף על–ידי צמד המורים להתעמלות של בית–הספר (198). ובאירוע השני גילתה את “אמה בסלון ביתם, משתעלת ויורקת דם אל הרצפה” (210). מכאן, שאכזבתה מהפתרון שייחסה לדברי הפסוק “אורי כי בא אורך” היתה מוחלטת. היא הבינה שאם לא תציל את נפשה, תלכוד אותה הבגרות הדוחה ותאסוף גם אותה אל חיקה. על רקע זה ניתן להבין את האירוע השני שהתרחש לה בסיום אותה שנה, במהלך הטיול של הכיתה לנגב.

אחרי שכולם נרדמו, יצאה אורי מהאוהל הגדול שהועידו המורים לשנתם ופסעה במעלה דיונת–חול עד שניצבה מול הר ש“צורתו כשל להב משונן, פגום, וחודו מאיים לשסף את הרקיעים”. צורת ההר הזכירה לה מדרש שלמדה, אשר הסביר, שהר חורב, שאליו העפיל משה במעמד מתן תורה בסיני, נתכנה כך “משום שצורתו כצורת החרב”. ולפיכך הסיקה, שהמקום והמעמד בחייה אכן דומים למקום ולמעמד המקבילים בחייו של משה רבנו. הזיהוי הזה עודד אותה להסיק מסקנה נוספת מצורת ההר המתנשא למרום וכמו מאיים “לשסף את הרקיעים”. ואכן הסיקה מהמראה, ש“בעליונים (ברקיעים) אין מלחמות, (כי שם) שורר שלום נצחי. המוות והחולי הם נחלתם של יושבי התחתונים, של הדרים על פני האדמה” (210).

לפיכך הרגישה ש“היא רומתה. הכול היה שקר מלכתחילה, מאז השיב לה הקול ההוא את כוח הדיבור. הסימור והעקצוץ, ההבטחה — הם הוליכו אותה שולל”. מאוכזבת הביטה כעת לשמים, מעל ראש תלולית החול שאליה העפילה, וצעקה אל אלוהים “קח את זה! אני לא רוצה. מה שזה לא יהיה, אני לא צריכה את זה, לא רוצה יותר, לא רוצה. קח את זה”. בדברים אלה ביטאה את אכזבתה על כך שהושב לה כוח הדיבור כדי שתחזור ותתערה בממשות כיתר בני הגיל שלה. דברי ההתרסה שהטיחה כלפי שמים ביטאו את סירובה להסתגל ל“זה”, לקיים הדוחה, להשלים עם היותו ולהשתלב במציאותו. או במילים אחרות: בדברי ההתרסה האלה ביטאה אורי את סירובה להתבגר.

לשמע צעקותיה של אורי, שהופנו אל הרקיעים, נזעקה מהאוהל חברתה סיגל ומצאה אותה כורעת על הדיונה רועדת ומותשת, מוכת הלם וסהרורית. תגובתה של אורי למעמד שחוותה התבטאה אחר כך, כאשר החלה להתייפח באוטובוס משום ש“נפל עליה כובד האובדן”, שאת פשרו הבינה מוקדם מכל חברותיה כ“כיליונו הקרב של הגוף” (210—213). הגילוי הקיומי הזה היה עבור אורי אירוע מכונן, כי בעקבותיו מצאה את יעודה: להציל את בני השתים–עשרה מהאובדן המצפה להם בוודאות בהתבגרותם, באמצעות “ארץ הפלאות” הדמיונית שהצילה אותה מאובדן התמימות, הנכס היקר ביותר של הילדות. מעתה, החליטה, תפסיק להתאמץ להסתגל לממשות ולהתבגר לתוכה, אלא תייעד את עצמה להפיץ את דבר קיומה של “ארץ הפלאות” לבני השתים–עשרה האחרים, שבהגיעם לגיל הזה מאלצים אותם לבחור באחת משתי האפשרויות: להתבגר ולהצטרף לממשות הקיימת או לעכב את ההתבגרות על–ידי בריחה אל “ארץ הפלאות” הדמיונית.

אמנם התהום בין אורי ובין חבריה העמיקה אחרי האירוע שחוותה במדבר, אך הפעם מהבחירה שלה. לא מהטלוויזיה, הגולם של העידן הזה, שאבה כעת את כוחה, אלא מהיעוד שהגדירה לחייה, שבזכותו הרגישה שגורלה יהיה דומה לגורל הנביאים שעליהם למדה בתנ"ך, משה ואליהו (209): ללחום בממשות הפגומה ולהבריא אותה מהריקבון שמתפשט בה בקצב גובר והולך. אך ההחלטה הזו של אורי, להיות מושיעה, תחילה לעצמה ובהמשך חייה לכל המתלבטים בהגיעם לגיל שתים–עשרה, ולהקים מביניהם שושלת מושיעים שתביא גאולה ליקום החולה, עיכבה את התבגרותה. ויחלפו עשרים שנה נוספות עד שתקבל אורי על עצמה את דין החיים: תתפייס עם הממשות ותשלים את התבגרותה, שבמו–החלטתה בגיל שתים–עשרה גרמה להתעכבותה במשך שני עשורים תמימים.


מנתיבות לתל–אביב

החלק השני מקפיץ את הקורא לשנת 2006 ומספר על שלב ההתפייסות של הגיבורה עם הממשות כעבור עשרים שנה. על אף הדילוג בזמן, מכיל חלק זה פרטים על אירועים בולטים בחייה בין שני הזמנים המרוחקים, אירועים שהרחיקו אותה מנתיבות ומיקמו אותה בתל–אביב. עוד כשנתיים שהתה אורי בנתיבות, אך את לימודיה בכיתה ח' תזכור כשנה היותר קשה בחייה. באותה שנה קבע הרופא שאמה חלתה במחלת ריאות ניוונית נדירה, שתחמיר בהדרגה (324—328). הרופא העריך שתוך שנה תכריע המחלה את אמה, אך היא נפטרה עוד קודם לכן. המשפחה התפרקה מיד אחרי מות האם ואורי הרגישה ש“כולם בגדו בה. השאירו אותה לבדה” (370). אחותה הבוגרת, עופרה, התגייסה וביקשה לשרת בבסיס סגור הרחק מנתיבות. לבית הגיעה לעיתים רחוקות ובסיום חובת השירות הסדיר עזבה את הארץ ונדדה בארצות המזרח–הרחוק. אשר, אחיה בן השש–עשרה, החל להיעדר מהלימודים וסופו שסולק מבית–הספר. ועד שהגיע מועד גיוסו עבד במוסך ואחר–כך כמוכר בשוק. בכסף שהרוויח נסע לבלות בלילות בבאר–שבע ובתל–אביב. במהלך הטירונות ערק מהצבא, נשפט לשנת מאסר בכלא הצבאי ולבסוף שוחרר מצה"ל מחמת אי–התאמה למסגרת. אחרי שיחרורו נסע לקנדה ומשם לשיקגו בארצות–הברית.

אך הפגיעה הקשה ביותר באורי נעשתה על–ידי אביה. אף שבמפעל הקלו עליו ואישרו לו אחרי שהתאלמן לעבוד במשמרת בוקר בלבד, “הסתובב בבית כאילו היה נטוש וילדיו נימחו נימחו מזכרונו”. מכל ילדיו היתה אורי בגיל שבו היתה “רעבה למילים, למשפט כלשהו שיכיר בנוכחותה” (371), אך הוא החל להשתכר בערבים, להיעדר מהבית ומדי פעם חזר באישון לילה עם אישה זרה שהביא למיטתו מביקוריו בשדרות. גם אחרי שנים לא סלחה אורי לאביה, על כך שהזדרז להינשא שנית זמן לא רב אחרי פטירת אמה, וסירבה להזמנותיו שתגיע עם משפחתה לסדר–פסח עם המשפחה החדשה שלו (283). אורי שהרגישה נטושה על–ידי אביה החלה לחפש אהבה בחיק מבוגרים זרים. גבר נשוי היה הגבר הראשון ששכבה איתו בשדה פתוח מחוץ לנתיבות (379). אחריו נענתה לגברים נוספים “אבל הם לא נרשמו בתודעתה”, אלא היו “רפאים קלושים של הלהבה, אשליה שדרכם היא נוגעת בדבר–מה” (380).

אך ימיה של אורי בנתיבות הגיעו לקיצם אחרי ששכבה עם גדי בלסקו, אחיה הנשוי של אילנית מהכיתה שלה. גדי שהבחין במצוקתה צד אותה באזור התעשייה של העיירה, וכמו האחרים גם הוא “לא טרח להקיף אותה ברוך, לנסות לפתות אותה, לדבר איתה” (429). ממנו נפוצה השמועה בעיירה שהיא נענית לשכב עם גברים. “גבינוש” לא החמיצה את ההזדמנות לחסל את יריבתה, אורי, בעזרת המידע שהתגלגל אליה מידי אילנית, והפיצה את הידיעה בין בנות הכיתה. מהן גלשה השמועה לבנים, שהחלו להציע לאורי הצעות מגונות. עד מהרה דבק באורי הכינוי “שרמוטה”, ובעטיו איבדה גם את חבריה היחידים בנתיבות, סיגל ואופיר, שחדלו לדבר איתה והתנתקו ממנה.

בסיום כיתה ט' הושארה אורי כיתה, אך למזלה נתקלה באקראי בעיתון בראיון עם מנהל פנימייה בירושלים, שאמר, כי שאיפתו היא להעניק הזדמנות לבני–נוער מהפריפריה על סמך כישוריהם. בעקבות מכתב שכתבה אליו, שבו גוללה “את תיעובה הגובר לסביבה שגדלה בה” (431), הוזמנה אורי לראיון והתקבלה לפנימייה. שם השתקמה וגם השלימה את לימודיה בהצלחה. לנתיבות כבר לא חזרה, אלא עברה להתגורר בתל–אביב, ובה הכירה את אבנר אסולין, מוכר בחנות “אור זרוע”, שסחרה בספרים משומשים. התעניינותה באבנר התחזקה אחרי שגילתה שלשניהם עניין משותף במציאות האחרת.

אבנר סיפר לה, שלאחרונה התעמק בספר “שמנסה לספק הסברים מדעיים לתופעות על–טבעיות או על–חושיות” ו“למצוא את ההיגיון שמאחורי תורות נסתר למיניהן”, כי לדעתו “אם רוצים לשמור על שפיות הדעת”, אסור לפסול תופעות כאלה על–הסף (248). כזכור העסיקו נושאים אלה את אורי ואת אופיר וסיגל בחבורה שהקימו בנתיבות בהיותם בכיתה ז'. אחרי שנים שבהן התרחקה מגברים (246), התאהבה אורי במוכר הצנום שסיפר לה, שבילדותו נכסף לעבור מחיפה הממשית שבה גדל למציאות אחרת, ושגם כיום הוא עדיין חולם מדי–פעם חלום–מישאלה שחלם מאז היה בן שבע. בחלומו הוא מפליג בספינה מחיפה ובלב הים התיכון מכניסים אותו לתא–צלילה ומורידים אותו למעמקים, ומאז הוא שוהה שם וצופה מתוך התא בעולם הנסתר מעיניהם של דרי–היבשה (251).

אורי היתה משוכנעת, שמצאה באבנר את הנפש התאומה שחיפשה תמיד. הרגשתה זו אפילו התחזקה אצלה, כאשר תסריטאית צעירה עיכבה אותם ברחוב וביקשה את רשותם לצלם אותם לסרט שלה. התסריטאית הסבירה את פנייתה אליהם בכך שזיהתה “שיש חוט שקושר ביניכם ואותו הייתי רוצה לתפוס” (294). אף–על–פי–כן עיכבה אורי את הסכמתה להזמנתו של אבנר לעבור ולהתגורר ביחד עד אחרי ש“סיפרה לו מה היה בגיל שתים–עשרה, כשחזרה לביתה וחתך ברקתה”. רק אחרי שנוכחה, שסיפור קורותיה מאז וגם “הגעגוע ההוא שאין לו גוף ואין לו דמות–גוף, והוא אך להבה שורפת, שאין להקיפה” לא הרתיעו אותו, עברה להתגורר איתו תחת אותה קורת–גג (359).

עד מהרה התברר לה שהיא ואבנר אינן נפשות תואמות. מכת מקקים פקדה את תל–אביב בקיץ שבו עברה להתגורר עם אבנר, והיא מעכה אותם באמצעות ספרים שבחרה כמתאימים בעיקר למשימה זו. ביניהם כללה גם אחדים מהספרים שהפכו לרבי–מכר הן מהספרות הכללית והן מהספרות הישראלית, במיוחד אם היו עבים וחשודים בעיניה כריאליסטיים מדי. כך מצאה שהרומאן “חלף עם הרוח”, אחד מספריו של אבנר, הוא “הספר הטוב ביותר לציד מקקים, הן מבחינת העובי והן מבחינת השם”. היא לעולם לא היתה רוכשת את הרומאן הזה לספרייה שלה, כי “לא היתה דמות ספרותית שתיעבה יותר מסקרלט או’הרה, דקת המותן והנרפית” (300).

טעמם השונה בספרים התווסף לניגודים אחרים שהתגלעו ביניהם מרגע שעברו להתגורר ביחד (349) ובראשם הקשיים שהיו להם במיטה (359—361). לאחר שנפרדו הבינה אורי, שהפרידה ביניהם הבשילה ביום שבו פוטרה מעבודתה כמזכירה בחברה ששיווקה מדפסות, משום שבמקום לבצע את עבודתה, כתבה במשרד את סיפוריה הראשונים. אף שאבנר ניסה להמעיט בערך פיטוריה ממקום העבודה, הרגישה מרוחקת ממנו. באותו ערב הכיר לה הוא עצמו את חברו, ברק, שהתקשר אליה כשבועיים אחרי שאבנר נטש אותה בפתאומיות. בפתק שמצאה על המקרר הסביר אבנר מדוע עזב כך: “אינני יכול להעניק לך את מה שאת מתאווה לו. — — — לא אותי את מבקשת, אלא מישהו אחר, שנדמה לך שתמצאי דרכי. בעבורך אני רק צל. — — — היו ימים יפים. אל תחפשי אותי. היי שלום. אבנר” (343).

רק אחרי שחלפו למעלה מחמש שנים מיום הפרידה, משהורעו יחסיה עם ברק, “פתאום נכספה לשקט המהורהר של אבנר, לבוז המיידי שלו לכל אמירה משומשת” (412). ואף שחיפה היתה בטווח הטילים שנורו מלבנון אז, במלחמת לבנון השנייה, איתרה את כתובת הוריו של אבנר ברישומי המחשב שלה ונסעה לפגוש אותו שם. מפי אמו נודע לה שכשנה לאחר שנטש אותה, חזר אבנר לתל–אביב כדי להתאחד איתה מחדש, אך משראה אותה שם מחובקת עם ידידו, ברק, יחד עם תינוקת כבת שנה, שב שבור לחיפה. כיוון שמיעט לאכול ולא הצליח לישון בלילות, אחרי מה שגילה, נשלח לצרפת כדי להתגבר שם על געגועיו לאורי (420—421).


אירועי החלק השני

אחרי נסיעתה חסרת האחריות עם עלמה לחיפה המופגזת בימי מלחמת לבנון השנייה, כדי לפגוש את אבנר, עזב ברק את הבית ועבר עם בתם להתגורר אצל הוריו ביבנה. נטישה זו שיקפה שיא בהתערערות נישואיהם. מתברר שבחלוף שנתיים לנישואיהם, גרמה השתקעותה בעולם הדמיוני, הפעם כמחברת ספרים משלה על “ארץ הפלאות”, להתרחקותם זה מזה. וכך סיכם ברק באוזניה את מצב נישואיהם בהווה, בשנה השישית להיותם יחד: “את בטח שמה לב למה שקורה לנו בזמן האחרון. אנחנו מתוחים. — — — תמיד היה ברור לי שיש בך איזה חלק שלאף אחד לא תהיה כניסה אליו, גם לא לי, וקיבלתי את זה. חשבתי שכשעלמה תיוולד, החלק הזה יתמוסס. ובשנתיים הראשונות צדקתי. — — — היית עם עלמה. היית איתי. קיוויתי שזה יימשך. אבל טעיתי. — — — אני יודע שהאהבה בינינו לא נעלמה, היא רק מסתתרת ואנחנו צריכים לגלות אותה מחדש” (385—386).

אלא שלא פתרון הקשיים שנוצרו בנישואיה של אורי לברק, שעליהם סופר בחלק זה של הרומאן, יתיר את הסיבוך בחייה של אורי, שעליו סופר לנו בחלק הראשון של הרומאן. קביעה זו מוכחת מהעובדה, שבסיום נפתרות הבעיות בנישואים באופן פשוט למדי, באמצעות שיחה, שבה ליבנו שניהם את העובדות שהעיבו על אהבתם זה לזה, שבסיומה העלה ברק גם את הפתרון לחידוש אהבתם: “אני חושב שאנחנו צריכים עוד ילד” (386). הקושי העמוק יותר שאמור להיפתר בחלק זה של הרומאן קשור בחייה החצויים של אורי בין שתי המציאויות. ולכן, לא עם ברק עליה להתפייס, כדי להשתחרר ממלכודת חייה החצויים, אלא עם הממשות, שמפניה היא נמלטת בספרים שהיא כותבת לנוער על “ארץ הפלאות” הדמיונית.

התהלכותה בעולם הממשי, המתוארת בחלק זה, אכן מלמדת שלא עוד זמן רב תוכל אורי להמשיך בכך. מכאן, שהמפתח להבנת הקשר בין שני החלקים של הרומאן מותנה בפתרון הסיבוך בחייה, שתחילתו במעמד שחוותה בטיול לנגב בגיל שתים–עשרה. הוא המעמד שבו התריסה כלפי הקול מהטלוויזיה, שהורה לה להיות “אורי” ולהסתגל לממשות, ושבו הגדירה לעצמה יעוד אחר לחייה, לעכב את התבגרותה ולהיות מושיעה לבני השתים–עשרה, שבכוחם להציל את היקום מהריקבון המתפשט בו במהירות ומקרב אותו לכליונו. ואכן נתנה ביטוי ליעוד הזה בתוכנם של הספרים שכתבה לבני הנעורים, שבהם פרצה להם אשנב להציץ דרכו ל“ארץ הפלאות” הדמיונית. תמצית תוכנם של שלושת ספריה נמסר במכתבים שכתבה אליה סיגל, מהחבורה שלה בנתיבות.

גיבור “כפל הכפילים” משנת 2002, בכור ספריה של אורי, הוא הנער טל קריספל, שיום אחד ירד מהשביל בדרך לבית–הספר ועבר למציאות אחרת, ל“עיר–חשכה” הדומה בכול לעיר שלו, ובה גם “בית–ספר רפאים” שהוא העתק מדוייק של בית–הספר שלו. דרך סדקים בקירות בתים ב“עיר–חשכה” מתבונן טל בעיר שלו “ומגלה ששני כפילים מחליפים אותו” שם, “אחד בבית ואחד מחוץ לבית”, ש“נוצרו מההדים של הזכרונות שלו — — — בגלל שאף פעם לא עמד על שלו, ותמיד נכנע לרצונות של אחרים”. הגילוי “שבעצם אף פעם לא היה עצמו, אלא המצאה של מישהו אחר”, מביא אותו להחלטה “למחוק את כל הזכרונות שלו עד שיישאר לו רק זיכרון אחד טהור, שבו הוא לגמרי עצמו”, כי “רק ככה הוא יכול למצוא את הדרך בחזרה לעולם שלנו ולהתמודד עם שני הכפילים, שלאט לאט מחסלים את העיר שלנו” (240—241). את הרעיון לעלילת הספר שאלה אורי מדמיון מפתיע בין פניו של בועז, הבעלים של החנות “אור זרוע”, לפניו של א.ב. יהושע (225). השניים נראו לה ככפילים, ועובדה זו שיכנעה אותה “שבעולם מסתובבות שתי בבואות” לכל אדם, “האחת ביולוגית והאחרת בדויה ומקרית” (230), ולכן קבעה עובדה זו כהנחת–מוצא לעלילת ספרה הראשון.

באופן דומה סיכמה סיגל במכתב נוסף את עלילת הספר השני של אורי — “מעבר להרי החושך” משנת 2004. עלילתו “מתארת חיים של שלושה ילדים שמשתנים אחרי שילדה אחת מפרה הבטחה”. לאחת מהשלושה, זיוה, מתברר, ששנה לפני שנולדה, נעלמה אחותה בת העשר, שרית. והוריה לא סיפרו לה על כך, אלא עברו אחרי לידתה לעיר אחרת ובה “גידלו אותה להיות שרית מספר שתיים”. זיוה, ש“בעצם היא לא יודעת מי היא”, מחליטה לצאת למסע כדי לגלות “למה היא העתק של ילדה אחרת” (274). זיוה ושני חבריה המצטרפים אליה למסע מתנסים בהרפתקאות, שאפשריות רק באגדות ובמעשיות (247), ובסיומן מוצאת זיוה את המענה לזהותה העצמית.

סיגל הוסיפה לסיכום הקצר של עלילת הספר הזה את האבחנה הבאה: “שני הספרים שלך מדברים על החשיבות של להיות מי שאתה באמת” (274). ומפי בעלה, אופיר, הצלע השלישית בחבורה של אורי מימי נתיבות, שקרא אף הוא את “מעבר להרי החושך”, הביאה סיגל את ההערה הבאה: זיוה הזכירה לו את באפי, מסידרת הטלוויזיה “באפי ציידת הערפדים”, שהיתה “נערה אמריקאית טיפוסית שכל השאיפות שלה הן להיות מקובלת, ויום אחד גילתה שהיא ‘הקוטלת’, ושהתפקיד שלה הוא להילחם בכוחות הרוע” (275). ההערה שלו השלימה היטב את האבחנה של סיגל, שאורי דנה בספריה לנוער בנושא “החשיבות של להיות מי שאתה באמת”.

התמצית של עלילת הספר השלישי שלה “מפה להליכה לאיבוד” משנת 2006 נמסרת לנו מפי אורי עצמה, במכתבה אל סיגל: “אביה של עלווה יוצא למסע עסקים בארץ רחוקה” והיא מבקשת שיביא לה משם מפה להשלמת אוסף המפות שלה. בשובו הוא מביא לה מפה שמצא “בשוק נידח בעיר זרה”, אך לעלווה המופתעת מתברר, שהיא “מפת עיר מגוריהם”, מפה שמציינת “מבנים ואתרים ומשעולים נסתרים”, שלא ידעה על הימצאותם בעיר שלה. היא מבינה “שהמפה היא מפה להליכה לאיבוד בעיר שחשבה שהכירה”. בעזרת המפה הזו יוצאת עלווה למסע בעיר שלה יחד עם ורד, חברתה הטובה. ושתיהן מגלות, שאם נצמדים לשביל “בנקודה שעל–פי המפה מתפצל שביל מהדרך הראשית”, מגיעים לעיר נסתרת, “אפלה ומסוכנת, מלאה רפאים ומכשפים, שוקקת היסטוריה סודית” (285—286). על ספרה זה אומרת אורי “שזה הספר האישי ביותר שכתבה” (285). ולמסקנה דומה הגיעה גם סיגל במכתב שבו התייחסה אל הספר הזה: “בספר החדש מצאתי אותך. נכון שהתעסקת בנושאים האלה בספרים הקודמים, ילדים שתועים בדרך, ילדים שיוצאים למסע כדי לגלות מי הם. אבל ב’מפה להליכה לאיבוד' הנושאים האלה הופכים להיות אישיים” (318).


בין דמיון למציאות

בסיכומים קצרים אלה של סיפורי–המעשה הדמיוניים בספרים שכתבה אורי לבני–הנעורים בולטים יסודות זהים: יום אחד ובאופן מקרי מגלה הגיבור שמעבר למציאות המוכרת לו קיימת מציאות אחרת, שהיא העתק שלה. במציאות האחרת שולטים כוחות אי–רציונאליים (לחשים, השבעות וכישופים) ומתבצעים אירועים על–טבעיים על–ידי מכשפים ורפאים. למציאות המוכרת אורבת סכנה מצד כפילתה, המציאות האחרת. הגיבור הצעיר שגילה עובדה זו מבין שהוא היחיד שיכול להציל את המציאות הקיימת מהסכנה האורבת לה מהמציאות האחרת. לכן הוא יוצא למסע שמטרתו להציל את המציאות הקיימת, שבה שוהים יקיריו בלי שהם מודעים לסכנה האורבת להם. במסע הזה לא רק יושיע את היקום ואת הדרים בו, אלא גם יתוודע ליעודו בחיים ולעצמיותו. ואכן, באמצעות תושייה ואומץ–לב הוא גובר על ההשבעות והכישופים של המכשפים והרפאים ומסיר את איומם על החיים במציאות הקיימת. כמקובל באגדות מעניק הסיום הזה את ההצלחה ל“טובים” ומעניש בתבוסה את “הרעים”.

יסודות אגדיים אלה שזרה אורי גם בהצעתה להשלמת הכרך החסר של סידרת אריאלה. הצעה זו מודפסת ברומאן בסיומו כחלק השלישי שלו והיא מובלטת שם באות–דפוס שונה (עמ' 455—477). במכתב שהריצה אל סיגל הכתירה הצעה זו בתואר “הסיפור”, והוא אכן סיפור, שעלילתו דינמית ומותאמת לדור קוראים, שגדל בחברת גיבורי הקומיקס וגיבורי הסרטים המצויירים, ובו סיפרה אורי כיצד הצליחה אריאלה, הפיה החוקרת, להציל את העולם מסכנת הכיליון שאיימה עליו מצד קוסמים ושאר כוחות האופל. בשום–שכל שזרה אורי ב“סיפור” שלה את כל הגיבורים של סידרת אריאלה, שהופיעו בשבעת הכרכים שהשלים מחבר הסידרה בחייו, פתרה את חידת קריית–סער וארבע הממלכות שלה וגם העניקה, כמצופה באגדות, את הניצחון “לטובים”, לאריאלה ולמסייעים שעמדו לצידה, ותבוסה מבישה ל“רעים”, למכשפים ולרפאים שחרשו את המזימה נגד קריית–סער. על–ידי כתיבת “הסיפור” העניקה אורי ברגע הפרידה שלה מעולם הדמיון את המתנה שספרות “ארץ הפלאות” מעניקה לחובבי הסוגה הזו: התקווה שבעזרת הדמיון, הפנטזיה והמיסטיקה ניתן להציל את היקום מכליון.

אך עוד לפני שהעמידה לרשות הקוראים את ההשלמה לכרכי סידרת אריאלה, פירסמה אורי בעיתון את המאמר שהוזמן אצלה, הנושא את הכותרת “שערי ארץ הפלאות: שבע הערות” (עמ' 301—313). במאמר הזה סקרה אורי את יסודות אחת הסוגות היותר אהובות בספרות הילדים — זו שעלילתה פותחת לקורא אשנב המאפשר לו בכל גיל להציץ למתרחש ב“ארץ הפלאות” הדמיונית. היכולת שמגלה אורי במאמר הזה, לזהות את יסודות הסוגה ולהסביר בכלים לוגיים ובהסברים רציונאליים, אך גם חתרניים, את הנושאים הרציניים שבהם מטפלות היצירות המשתייכות לסוגה זו, מבהירה שהיא כבר נמצאת במידה רבה מחוץ למציאות הדמיונית של “ארץ הפלאות”. או אחרת: שתהליך החניכה שלה מתקרב לסיומו. כלומר: שעוד מעט תתפייס עם העולם הממשי–ריאליסטי, עולם שבו חובה להתמודד עם חובות ואחריות, וגם עם אכזבות וכשלונות.

לכאורה ניתן היה להסיק מהביוגרפיה של אורי, שזה מכבר השלימה את התבגרותה. וכנראה שגם הסובבים אותה חשבו כך, כי זו המסקנה שבדרך כלל מגיעים אליה ביחס למי שהשלים בהצלחה כמוה את לימודיו באוניברסיטה, נישא והקים משפחה. ולא כל שכן אם הפך כמוה להורה וגם התפרסם כסופר מצליח לבני הנעורים. אך העלילה מבהירה היטב, שבניגוד למקובל וכתוצאה מהשתקעותה ב“ארץ הפלאות”, היתה לאורי התבגרות מאוחרת, ורק בהגיעה לגיל שלושים ושתיים השלימה אותה. ולכן, מעתה לא תימלט אל עולם הדמיון כדי להינצל מהתובענות והסכנות של העולם הממשי, אלא תתמודד כבוגרת עם האתגרים של הממשות: תתאם את מעשיה עם בעלה ברק, ותתרום את חלקה לאושרה של עלמה בת השש ולבטחונו של התינוק שעתיד להיוולד לשניהם בקרוב. זוהי משמעותה של ההיחשפות לממשות צורבת הפנים, שעליה מרמז שמו של הרומאן הלקוח משורת השיר של ויליאם בלייק, המצוטט בפתח החלק השני של הרומאן.

באמצעות אורי מבטא שמעון אדף את אמונתו ביעודה של האמנות לסוגותיה השונות. הוא עצמו פועל בשתיים מהן, המוזיקה והספרות. אדף אפילו מפנה את הקורא, ברשימת התודות שבה נחתם הכרך, למצוא את הקשר בין פרקי הרומאן לשירים בפודקאסט של אופיר שריקי, שירים המסודרים על–פי סדר הפרקים (עמ' 345). ועל כן יהיה זה סביר להניח, שבאמצעות אורי והביוגרפיה שלה, סיפר אדף במידה רבה גם את הביוגרפיה של עצמו: יוצר צעיר מהעיירה שדרות בישראל, שזיהה את יעודו בחיים להיות אמן ולפרוץ לאחרים אשנב להציץ דרכו אל עולם הדמיון, עולם שבלעדיו משתלט עלינו היאוש הקיומי, והחיים מצטיירים כמידרדרים בהדרגה ובהתמדה אל תהומות הכהות, ההזדקנות והכיליון.

על–פי זאת ראוי לצרף את קולו של שמעון אדף לשורה של סופרים חזוניים–רוחניים, שביטאו כל אחד בדרכו וכל אחד כמידת כוחו את הכיסופים אל מעבר לממשות החומרית והגסה. המיסטיקן והבכיר מביניהם הוא דוד שחר מחבר “הלוריאן”, סידרת הרומאנים המוכרת יותר בשמה המלא: “היכל הכלים השבורים”. וראויים לציון שלושה כותבים חזוניים–רוחניים נוספים, שהתבלטו בסיפורת הישראלית במקביל לשחר כהוגי הצעה לפתרון כולל ואלטרנטיבי למדוויו של העולם הגשמי והפגום הזה: פנחס שדה, יצחק אוורבוך–אורפז ושלמה קאלו. מארבעה אלה נוטה שמעון אדף יותר לרוחניות המיסטית–דמיונית של דוד שחר המנוח, אך מבחינה רעיונית ראוי לראותו גם כממשיך לאמונתו העזה של יהושע קנז בהכרחיותה של האמנות לקיום, כי היא היחידה המסוגלת להפוך את החיים בעולם החומרי–גשמי לנסבלים.


מועקות הנוף והזמן

מהדיון בעלילת הספר עד כה, ניתן היה לשער בטעות, שהרומאן מנותק לחלוטין מהמתרחש בישראל בשתי התקופות שבהן ממוקדים שני חלקיו הראשונים והארוכים, בשנת 1986, כשפלורה היתה בת שתים–עשרה, ובשנת 2006, כאשר היא בת שלושים ושתיים. אך בפועל הרומאן מהודק למדי לאקטואליה. העיירה נתיבות איננה מוצגת כישראל השנייה, אלא משקפת את השיממון, הלֵאוּת וחוסר התקווה ששררו במדינה בשנות השמונים. בחלק הראשון של הרומאן נרמזות הסיבות לכך: הניכור בין העדות, הפערים הכלכליים ובחישת עסקני המפלגות בכל מערכות החיים. בגיל שתים–עשרה נפקחות עיניהם של תלמידי כיתה ז' בחטיבת–הביניים להבין, שהעתיד אינו צופן להם תקווה להיחלץ מהצחיחות החורכת שסוגרת עליהם בנתיבות. מכאן, שאת תיאורי הנוף החיוניים הזרועים במרחב החלק הראשון, המזכירים בחושניותם ובעוצמתם את תיאוריו של ס. יזהר לאותו חבל ארץ, צריכים לקרוא כהמחשה לחששות של פלורה ובני כיתתה מהעתיד המצפה להם במדינה, ולא כתיאור פיוטי על הקיץ הצחיח בצפון הנגב, שבו ממוקמת נתיבות.

שני הקטעים הבאים ידגימו את הרגשת היאוש שמשתלטת על בני השתים–עשרה בהגיע הקיץ. וכך מתאר את בוא הקיץ הקטע הראשון: “הקיץ כבר החל להופיע. בתחילה רק שרטת של חום בצהריים של שלהי אייר, ואחריה חמסין שותת, עובר על גדותיו, גאות רגעית, אבל מאיימת. השיטים פרחו את עיצומן הצהוב, רשרשו את אנחותיהן. בערבים השתגעו סנוניות ברקיעים” (152). רוב המילים המודגשות בקטע זה הן פעלים המנפישים–מאנישים את הקיץ ומדגישים את השפעתו המאיימת על האדם, הצומח והחי: הוא פוצע, מכאיב ומטריף את הדעת.

הקטע הבא מבטא הרגשה זו באופן אחר: “באותו יום התרגשה סופת חול על נתיבות, רוח קדים באה מן המדבר, זכוכיתית ודוקרנית מגרגרים. העיר לבשה אוויר צהבהב. השמש, החנוטה באובך, היתה קרובה להיעצם, והציפורים הקטנות, החומות מקיץ, נדמו מעולפות בחום” (206). בציטוט הזה המקביל לקודם שולטים שמות התואר, אך כמו בקטע הקודם גם הם ממחישים לקורא את אי–הנעימות שהקיץ משרה על פלורה וחבריה. פלורה נבדלה מחבריה בסירובה להשלים עם קיום שאין תוחלת לשנותו, וכאשר נחשפה למציאות האחרת בספרי סידרת אריאלה, נאחזה בה כדי לשנות את המציאות הקיימת בעזרת הכוחות המופלאים שנמצאים ב“ארץ הפלאות”.

בחלק השני של הרומאן, המתארע ב–2006, מיוצגת הממשות הישראלית בעלילה באופן אפילו בולט יותר. רבים מחומרי האקטואליה מעורבים בחייה של אורי, ובכללם: דעיכת האינתיפאדה השנייה, מערכת הבחירות שהתקיימה זמן לא–רב לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה והאיוש המשונה של התיקים בממשלה שהוקמה בעקבותיה. ואגב כך מוזכרים אישים שהיה להם חלק באירועים אלה ובראשם שרון, אולמרט ועמיר פרץ. אך האקטואליה מיוצגת בעלילה גם על–ידי הפעילות הפוליטית החוץ–מפלגתית של ברק, הנשוי לאורי, כדי לשים קץ להזנחת הבעיות החברתיות–כלכליות החמורות של החברה הישראלית. במצוקותיה אלה של המדינה אי–אפשר להתמודד, מבינה גם אורי, עם נשקם של הנואשים — הדמיון והכוחות הפלאיים, אך הלא–ממשיים של “ארץ הפלאות”. הכרה זו מאיצה אף היא באורי להשלים את תהליך החניכה שלה על–ידי התפייסות עם הממשות.

מכאן שהרומאן הזה איננו אסקפיסטי, כפי שהוא מצטייר מנושאו, אלא משתמעת ממנו דווקא מסקנה מפוכחת וגם אקטואלית ביחס לדרכה הרצויה של המדינה. וכך בקירוב ניתן לסכם מסקנה זו: נוכח חומרת הממשות של חיינו במזרח–התיכון, אסור לנו לקוות לישועה מידי כוחות–על דמיוניים ופלאיים, מהסוג שאורי התנחמה בחיקם בשנים שבהן ברחה מהמציאות הקשה של חייה אל “ארץ הפלאות” הדמיונית. כפי שהתבגרותה של אורי הושלמה באיחור ורק אחרי שנפרדה מ“ארץ הפלאות”, כך חייבת גם מדינת–ישראל להתייצב באופן מפוכח מול הקשיים המלווים את קיומה מאז נוסדה לפי שישים שנה.

ומשום כך, בסיכומו של דבר הרומאן “פנים צרובי חמה” הוא רומאן מעניין של סופר צעיר, שהתמודד עם הממשות שלנו באופן מקורי ורענן יותר מאשר רוב היצירות האלגוריות–אקטואליות–פוליטיות, שמחבריהן הפריחו בהן מזה שנים בחלל חיינו הצעות דמיוניות, שבהן הבטיחו במשיכת קולמוס ובתימלול ססגוני וסוחף לגאול את מדינת–ישראל ממצוקותיה — יצירות שאם חס וחלילה נתפתה לפעול על–פיהן, תאבד לנו המדינה, מדינת היהודים הממשית, ויהיה עלינו לחזור ולהסתפק בחלום, שבו דבק עמנו במשך אלפיים שנות הגלות, על “ארץ הפלאות” ציון, שגאולתה תוגשם רק בהגיע המשיח.



  1. הוצאת עם עובד / ספריה לעם, 477 עמ', 2008.  ↩

הסיפורת הקיומית החוץ־פוליטית

מאת

יוסף אורן


"לוויה בצהריים" — ישעיהו קורן

מאת

יוסף אורן

1

2


לרגל זכייתו של ישעיהו קורן ב–2008 בפרס ביאליק לספרות, יפה עשה המו"ל שלו שהפיק הדפסה נוספת של הרומאן היחיד שכתב חתן הפרס — “לוויה בצהריים”. אף שישעיהו קורן השלים את כתיבת הרומאן הזה ב–1967, ולפני מלחמת ששת–הימים, זכו הקוראים להכירו רק ב–1974. בשנת הופעתו לא זכה הרומאן למהדורת–הדפסה נוספת, וכאשר נדפס שנית ב–1989 הודפס עם תיקונים של המחבר, שהחשוב בהם היה שינוי בגילו של יפתח, הצעיר מבין גיבורי הרומאן, שהוצג כילד בן שמונה בנוסח הראשון והוצמח להיות נער בן עשר בנוסח המתוקן. ההדפסה הנוכחית של הרומאן “לוויה בצהריים” זהה למהדורה המתוקנת משנת 1989.

ב–1989 כבר היו הקוראים מוכנים יותר לסגנונו השונה של ישעיהו קורן, מכפי שהיו ב–1974, בזכות ההיכרות עם שני קבצים של סיפוריו הקצרים: קובץ ובו שמונה סיפורים בשם “מכתב בחולות” שהופיע ב–1967 וקובץ ובו שנים–עשר סיפורים בשם “יונים לא עפות בלילה” שראה אור ב–1989. להשלמת ההתמצאות במדף הסיפורת הצנוע של ישעיהו קורן, צריך להזכיר גם את קובץ סיפוריו השלישי, קובץ בשם “העומדים בלילות” משנת 1992, שבו נדפסו מחדש שמונת סיפורי הקובץ “מכתב בחולות” יחד עם סיפורים חדשים ובכללם הנובלה “שוט”.

אכן, בהשוואה לסופרי שנות השישים האחרים, מדף ספריו של ישעיהו קורן הוא הצנוע ביותר. צנוע יותר אפילו מזה של יהושע קנז. אך לא העובדה הכמותית מייחדת את ישעיהו קורן במשמרת שלו, אלא, כאמור, סגנונו, שאליו אתייחס בהרחבה בהמשך, והעובדה שהסתפק בכתיבת רומאן אחד בלבד, זה הנוכחי, בכל שנות יצירתו. שלושת הקבצים מוכיחים, שבעצמו הרגיש, שהסוגות הקצרות יותר של הסיפורת מותאמות יותר לסגנון הכתיבה שלו, והוא אכן ניצל את כולן: את סוגת הסיפור הקצרצר (בסיפורים “הוספיס” ו“במדבר” שהופיעו בקובץ “יונים לא עפות בלילה”), את סוגת הסיפור הקצר (כל סיפורי הקובץ “מכתב בחולות”), את סוגת הסיפור הקצר–ארוך (הסיפורים “בין הגדרות”, “דומינו”, “ביום חמישי” ו“המורה לטבע” בקובץ “יונים לא עפות בלילה”) ואת סוגת הנובלה (“שוט” בקובץ “העומדים בלילה”).

אף שבסקירת מדף ספריו של קורן הובלטו מועדי ההופעה שלהם בעזרת אחדות מהמלחמות שלחמה ישראל בשכנותיה, תהיה זו טעות לקשור את עלילות סיפוריו למלחמות ולפרש אותן כמגיבות על “המצב הישראלי”. יותר מאחרים במשמרת שלו התמיד קורן בנאמנותו לחידוש של המשמרת, שסופריה התאמצו בתחילת דרכם להתנזר מנושאי “המצב הישראלי” הלוקאליים, ולהתמקד בנושאים הקיומיים–אוניברסליים, נושאי “המצב האנושי”. בעזרת השינוי הזה התבדלו מסופרי המשמרת הראשונה, סופרי “דור בארץ”, שלפי הרגשתם לקו במגוייסות מוגזמת למשימות של המדינה בעשור הראשון לקיומה, במסירות מופרזת לסגנון הריאליסטי ובהעדפה של דמויות גיבורים המייצגים בגבורתם “אנחנו” מיוחל של החברה הישראלית באותם ימים, במקום לבטא את ה“אני” המציאותי של עצמם.

סופרי “הגל החדש” היו כה גאים בחידושים שייחסו לעצמם, עד שלא טרחו לבדוק באופן פרטני את סיפוריהם של כל הסופרים מהמשמרת הראשונה, שלהם ייחסו את “המגרעות” הללו. אילו עשו כך, היו מגלים שאפילו בנושא החשוד מכולם כנושא שריכז “מגרעות” אלה, בסיפוריהם של סופרי “דור בארץ” על מלחמת תש“ח, נכתבו סיפורים לא מגוייסים ולא נטו–ריאליסטיים, אלא כאלה שנטו יותר לריאליזם הלירי, משום שביקשו לחשוף את היחיד, את ה”אני" המתלבט, יותר מאשר לתאר את גבורת ה“אנחנו” במלחמת השיחרור. יוכיחו זאת סיפורי המלחמה של ס. יזהר וניסים אלוני.

מסקנה דומה תעלה גם מבדיקת הנושא החשוד השני שיוחסו לו “מגרעות” אלה — נושא הקיבוץ. גם בסיפורים על רקע הקיבוץ נמצאו סופרים במשמרת הזו שלא נטו לקונפורמיות רעיונית, אלא לחמו את מלחמת היחיד בקולקטיב. בלטו בכך אהרון מגד ונתן שחם. וגם הבדיקה של הנושא החשוד השלישי שחידשו סופרי “דור בארץ” בהשוואה לקודמיהם, סופרי העליות, והוא נושא השכונה ותנועת–הנוער תוליך למסקנה זו. ויוכיחו זאת הסיפורים של יהודית הנדל ומשה שמיר על נושא זה.

לכן אין מנוס מהמסקנה, שהסופרים הקיומיים, סופרי המשמרת שאליה משתייך גם ישעיהו קורן, גילו מידה גדולה של יוהרה כאשר הזדרזו להכריז על עצמם כעל פותחי תקופה חדשה בתולדות הספרות העברית, והיא התקופה הישראלית של “דור המדינה”. הכרזה זו לא רק התעלמה מהפריצה המקיפה שביצעו קודמיהם מ“דור בארץ” במפת הספרות העברית, אלא גם טעתה כאשר הציגה את דור הפורצים הזה כמשמרת שחתמה את סופרי העליות.

מדף ספריו של ישעיהו קורן מוכיח, שהוא מהבודדים במשמרת שלו שנותר נאמן לנושאים הקיומיים — החידוש התימאטי שרוב בני המשמרת האחרים זנחו אותו כשעברו מכתיבת סיפורים בסוגות הקצרות לכתיבת עלילות ארוכות בסוגת הרומאן בסוף שנות השבעים, אחרי מלחמת יום–כיפור (“המאהב” של א. ב. יהושע הופיע ב–1977 ו“מנוחה נכונה” של עמוס עוז נדפס ב–1982). אף שקורן זוקף לזכותו שימוש נרחב בחומרי המציאות הישראלית, נותרה נאמנותו לנושאים הקיומיים בלתי–מעורערת עד עצם היום הזה.

פרטי המקום והזמן בולטים במיוחד ברומאן “לוויה בצהריים”: העלילה מתרחשת במושבה מוקפת פרדסים בשנות החמישים. למושבה צמודים כפר ערבי נטוש, שבתיו נחרבו במלחמת השיחרור, ומושב, שרוב תושביו עזבו אותו בגלל הסמיכות לגבול. אימוני החיילים מתקיימים בגבולות 1967 והם ברמה הבסיסית ביותר. חגור האימונים של החייל כולל מימיות נושנות ממתכת. הילדים מקיימים הווי שכונתי במגרש ריק במושבה. חיי החברה של המושבה מתרכזים בימי החול בקפה–מסעדה של קסוס ובמכולת של טבק, ובמוצאי שבתות בבית–הקולנוע הדו–תכליתי, כי מדי פעם מציגים בו גם הצגות תיאטרון. במכולת אורזים מוצרים בשקיות–נייר חומות. נוח בולקין הרווק מדביק בחשאי בלילות כרוזים אסורים של המפלגה הקומוניסטית. בעונת הקטיף מסתייעים בפרדסים בעגלות ובפרדות להובלת התוצרת משם.

ולכן, אם מישהו מבקש הצדקה כיום להדפסה חוזרת של הרומאן, שחומריו הם מתקופה מוקדמת כל–כך בתולדותיה של המדינה, עליו לשקול בנוסף לאיכותו הספרותית המיוחדת, גם את חשיבותו לייצוג המהפכה התימאטית, שהשלימו סופרי משמרת “הגל החדש”, וקורן בכללם, על–ידי ייבואם של הנושאים הקיומים מהספרות העולמית לספרות הישראלית.


הסגנון הצילומי

כאמור, התופעה הבולטת ביותר ברומאן “לוויה בצהריים” היא התופעה הסגנונית. “המספר” הכל–יודע נצמד רק לחומרי העלילה החיצונית: נופים, חפצים, פעולות, אירועים וחילופי–דיבור. הוא מתמקד בהם בלבד ושוקד “לצלם” רק אותם. בולט הוויתור על חומרי העלילה הפנימית: מחשבות, אסוציאציות, זכרונות, הזיות וחלומות — חומרים המשתלבים בדרך כלל בטקסט בעזרת המילים “חשב”, “הרהר”, “נזכר”, “החליט” וכדומה. ההימנעות מחשיפת חיי הנפש של הגיבורים מקשה על הקורא להגדיר סיבות, מניעים ותכליות להסברת כל המתואר והמתרחש בעלילה החיצונית. הפעלה מאסיבית של שיטה צילומית–תיעודית כזו מכבידה עוד יותר כאשר “הצילום” איננו סלקטיבי, אלא כולל כל מה שהעדשה הספרותית מסוגלת לקלוט בזירה המצולמת, בין שהזירה היא הנוף הפתוח ובין שהיא הזירה המוגבלת של המטבח, של המרפסת או של אחד מחדרי הבית.

ההקפדה לצלם רק את המצוי בעולם החיצוני–חושי נשמרת כל–כך בקנאות על–ידי קורן, עד שחריגה ממנה, כמו בקטע הבא, המתאר את עולמה הפנימי של הגר, מתבלטת בזרותה בתוך היריעה האחידה: “אורות בודדים היו פזורים בהרים, מן העבר השני של הגבול. ביום היו ההרים בעיניה תכולים, אפורים, עתה לא נראו כלל. האורות היו כמו תלויים באוויר. רצתה פתאום שטוביה יהיה לידה. אבל לנגד עיניה היה החייל השפוף שדידה לאורך גדר–האבנים בכפר החרב. היא זכרה את שלושת החיילים שהלכו אמש באלנבי והסתכלו עליה. אם היתה פוגשת את יפתח היום אחר–הצהריים, היתה הולכת אתו שוב אל הכפר. למרות הדגל האדום. מחר בבוקר תיתן לו את המימייה. מה הוא רצה להגיד לה, באותו יום? חייכה לעצמה. היתושים זימזמו מול עיניה. הטל נצץ על השיחים בחצר. רצתה לישון” (100). חריגה נדירה נוספת מהסגנון הצילומי מופיעה גם בקטע שבתחתית עמ' 162, שבו משחזרת הגר במחשבתה את האירועים שסיבכו את חייה לאחרונה.

אין מדובר בסגנון “גברי“, “לקוני” ו“נזירי” — המונחים שבעזרתם ניסו להגדיר את הטכניקה הצילומית והבלתי–סלקטיבית שבחר קורן להפעיל ברומאן הזה באמצעות “המספר", אלא, כאמור, בסגנון המעלים מהקורא את חיי הנפש של הגיבורים. או במילים אחרות: סגנון צחיח ומנוכר המונע מהקורא את הרובד הפסיכולוגי באישיותם, הרובד שבו מוצפנים ההסברים השונים להתנהגות גיבורי הרומאן: הרגשות, היצרים, הרצונות והמניעים. ללא הרובד הפסיכולוגי מצטייר הטקסט כניטרלי, כנטול רגש וכאדיש כלפי המצוקות של הגיבורים. טקסט כזה מצטייר כאילו נכתב על–ידי בֶּהֶבְיוֹריסט פנאטי, המתמקד רק בהתנהגות החיצונית של הדמויות, כאילו אין להן תודעה בעלת עומק אנושי, רגשות עזים ולבטים נפשיים.

הקטע בראש הפרק השמיני מדגים היטב את הקושי שהסגנון הזה מערים על הקורא:

“בבוקר הרתיחה הגר קנקן של קפה תורכי, והכניסה אותו למקרר. ובצהריים, אחרי שגמרה לבשל, ארזה בתוך סל–נצרים את הארוחה שהכינה לבעלה ונסעה למוסך.

טוביה ישב על כנף–מכונית שמנועה פורק. סרבלו הכחול היה מכוסה בכתמי שמן. יואל לבש בגדי–חאקי, והסרבל היה מונח על ידו. הם שוחחו ביניהם.

‘להתראות', אמר יואל ופנה ללכת.

הוא התקרב למשרד, השליך את סרבלו על צמיג שחור מחוספס שהיה מונח ליד הדלת, וכשהסב פניו, ראה את הגר.

‘מה את עושה כאן?', שאל.

‘כלום‘, אמרה, ‘באתי לראות אתכם’. היא היתה לבושה בחצאית ירוקה שפרחים אדומים מפוזרים עליה, ובחולצה צהובה, דקה, חסרת שרוולים. סל–הנצרים שבידה נגע בברכיה הלבנות.

טוביה שמע את השיחה, ירד מכנף–המכונית, הניח את המפתח–השבדי שבידו על רצפת–הבטון של המוסך, ופסע לעבר אשתו. הוא נישק אותה, מבלי לגעת בה בידיו.

‘הידיים שלי מלוכלכות', אמר.

נטל ממנה את סל–הנצרים, וכשהיו בדרכם למשרדו, שאל: ‘מה פתאום באת?‘. ‘חשבתי שאם נאכל כאן, יהיה לך זמן לנוח, ולא תצטרך לבזבז זמן על הנסיעה’. הם נכנסו למשרד. טוביה הניח את הסל על הכיסא, ניגש לכיור, והגר הסירה את ספרי החשבונות שהיו מפוזרים על השולחן.

היה קריר בתוך המשרד, שהיה חדר ארוך, מטוייח, אך בלתי–מסוייד. מבחוץ נראו הבלוקים האפורים והחשופים. הקרירות שבחדר הישרתה עליה עייפות קלה, והיא התיישבה ליד השולחן הנקי.

‘דווקא קר כאן‘, אמרה, ‘אבל אין לי כוח פתאום’.

שרווליו של טוביה היו חפותים, זרועותיו וכפות ידיו מסובנות. שטף את ידיו וניגבן במגבת דקה שהיתה תלויה על החלון שמעל הכיור" (49—50).

אף שהשאלות של יואל ושל טוביה מבהירות שהופעתה של הגר במוסך הפתיעה את שניהם, מוחלשת ההפתעה על–ידי שפע הפרטים ש“המצלמה” קלטה ותיעדה, החל מלבושם של הגיבורים וכלה במראה המוסך. הקטע מדגים את מגבלות הכתיבה הבלתי–סלקטיבית, שבה גודש הפרטים שולל מכל הפרטים את כושרם לאפיין את הדמויות, להסביר את מעשיהם ולהבהיר את היחסים ביניהם. רק במאמץ פרשני יבין הקורא בהמשך העלילה, שבואה הבלתי–צפוי של הגר למוסך בלבוש פרחוני ועם סל–נצרים, בחזות עליזה ורומנטית כל–כך, איננו מעשה תמים כלל וכלל. לא רק שאיננו ביטוי לפרץ אהבה שהתחדש אצל הגר כלפי טוביה, אלא הוא מעשה עורמה לתוכנית שנרקמה במוחה כלפי גבר אחר, החייל שהכירה בין בתי הכפר הערבי החרב.

הקטע מדגים היטב, שגם חילופי הדיבור הקצרים, ובכללם גם השיחה בין הגר וטוביה, שבה מסתיימת הסצינה הזו, אינם מפענחים את מטרת בואה של הגר עם סל–הנצרים למוסך וגם לא מבטאים את הרגשתו של טוביה כלפי המחווה המפתיעה שזכה מידי הגר. מצלמת הסגנון התיעודי קלטה הכל: הן את חילופי–הדיבור, הן את החפצים הדוממים המפוזרים במוסך (צמיג שחור, מפתח–שבדי, כנף–מכונית, מנוע מפורק) והן את הפרטים על המבנה של המוסך (רצפת הבטון, הבלוקים האפורים והחשופים, המשרד הבלתי–מטוייח שבמרכזו שולחן עמוס בספרי חשבונות ובצידו מגבת דקה התלויה במשרד על חלון יחיד הממוקם מעל הברז והכיור). הקטע גדוש בפרטים מיותרים ומובנים מאליהם במוסך. ולכן אין זה נכון שהקטע הוא “נזירי" “רזה" ו“לקוני”. להיפך, הוא דחוס מדי בפרטים, שרובם אינם תורמים להבהרת חשיבותה של סצינת המוסך הזו בעלילת הסיפור.

גם הקטע הבא הוא קטע חשוב במכלול של העלילה, אך גם בו ניתן להיווכח כיצד עלול הקורא להחמיץ מידע בעל ערך עקב ההפעלה של הסגנון הצילומי באופן בלתי–סלקטיבי. הפעם ממוקמת הסצינה במרפסת ביתם של הגר וטוביה והיא מתארת את סיומו של עוד יום שיגרתי בחיי הנישואים הכושלים שלהם:

“הוא החליף את הנעליים בסנדלים, הביא כסא–נוח מתקפל למרפסת, פתח אותו, ונשכב עליו. העיתון כיסה את פניו. היא היתה מוכרחה להעתיק עכשיו. אבל עדיין עשתה זאת באופן מכאני, מבלי להתרכז בדברים.

‘אתה רוצה לשתות משהו?'

‘כן', אמר.

הכינה לימונדה קרה, הגישה לו, והתיישבה על מעקה המרפסת. הם שתו את הלימונדה בלגימות איטיות. טוביה השמיט מידו את העיתון, שנפל לרצפה. הם לא דיברו. הוא הסתכל עליה. היא הסתכלה בשולחן, אך לא ראתה את המחברות. רק כשהניחה את הכוס הריקה על המעקה, והיא שמעה נקישה קלה, קמה ממקומה וחזרה לשבת ליד השולחן.

‘נלך לישון?' הוא קם ונשען על השולחן.

‘אני רוצה ללמוד הערב'.

‘יש לך את כל היום‘, אמר, ‘דווקא בלילה?’

‘אני צריכה להתחיל פעם'.

‘כבר הרבה זמן שלא נכנסנו ביחד למיטה, לישון. תמיד קורה משהו'.

היא לא ענתה לו, והוא הלך לישון. לבד.

מאוחר יותר חזרה עם המחברות אל המטבח, פתחה את התריס, עמדה ליד הרשת, והסתכלה החוצה, אל הלילה" (100).

חשיבותה של הסצינה הזו היא בכך, שטוביה מבטא בה לראשונה באוזני הגר את הרגשתו, שמזה זמן היא מתחמקת מקיום יחסי–מין ביניהם. הקטע היה ודאי משיג את תכליתו בהצלחה גדולה יותר, אילו נשמרה לו הבלעדיות, אך במקום שבו שולב, אחרי מחצית הטקסט, הוא מצטייר כקטע נוסף הממחזר תיאורים דומים בסיום פרקים קודמים של הרומאן. אלמלא התעכב התיאור על פרטים רבים כל–כך (המרפסת, השולחן, כסא–הנוח, העיתון, כוסות–השתייה והמחברות), היה הקורא מתמקד בחילופי–הדיבור בין הגר וטוביה ומזהה ביתר קלות את המשפט היחיד בשיחתם שתוכנו מחדש בהשוואה לתיאורים דומים שקרא בפרקים הקודמים.

ולמהללים את הסגנון הצילומי–תיעודי כסגנון המצליח להרחיק את העלילה מהגזמה בפסיכולוגיזם וסנטימנטליות, צריך לענות, שהסגנון הצילומי מצליח להיות אפקטיבי למדי בסיפור קצר, אך הוא מייגע בתבניות הארוכות יותר של הסיפורת. בטקסט ספרותי ארוך מעכבים הפרטים הרבים שנקלטים במצלמה הספרותית האובייקטיבית את היווצרות היחס הסובייקטיבי בין הקורא לדמות. ובלא יחס כזה לא מצליח הטקסט הספרותי לעורר אצל הקורא אמפטיה כלפי הגיבורים ומעורבות רגשית בצרותיהם ובסיבלם. דמות מרכזית אחת לפחות נותרה עקב כך בלתי–מפוענחת לקורא והיא הדמות של יפתח בן העשר. אף שהוא “מצולם" הרבה, אי–אפשר להסביר בוודאות את הרקע הנפשי לתגובתו הקיצונית, אחרי שראה את הגר ואת החייל שלה עירומים דרך חלון הבית הבודד על הגבול שבו בחרו להתייחד.

ברצנזיה שפירסמתי על הרומאן הקצר הזה בשנת הופעתו הראשונה, בשנת 1974, הסקתי מההימנעות של ישעיהו קורן ממתן הסברים מספקים לאירועים בעלילה, שכישרונו האפי הוא מוגבל. אחרי למעלה משלושים שנה, בקריאה חוזרת של הרומאן, עלי לדייק, שלא מהעדר כישרון אפי של הכותב סובל הרומאן של ישעיהו קורן, אלא מחסרון גמישות סגנונית. לא מקרה הוא ש“לוויה בצהריים” הוא הרומאן היחיד שכתב. מעצמו הבין שסוגות הסיפור הקצר מתאימות יותר לסגנון היחיד שהחליט לדבוק בו — הסגנון הצילומי–תיעודי, כי בהן הצליח יותר לרכז את הדרמה, לחדד את הדילמה ולבטא את השקפתו על המצוקות הקיומיות השונות שעליהן הוא מספר בסיפוריו. שלושה פרקי סיפור עצמאיים למדי ששולבו ברומאן מוכיחים טענה זו. אף שגם הם כתובים בטכניקה הצילומית–תיעודית, מהנה לקרוא את הכתוב בהם בגלל היקפם שהוגבל לממדים של סיפור–קצר. כזה הוא הפרק על תלאות חייה של שרה, אמו של יפתח, כזה הוא הפרק על יחיאל ארליך, אביו של טוביה, וכזה הוא הפרק הקומי על רכישת הפרד על–ידי נוח בולקין בשוק הבהמות של עכו. הרומאן יכול היה לוותר על שלושה פרקים חריגים אלה, אף שהאריכו את היצירה מממדי נובלה לממדים של רומאן צנום.


שלילת פירושים שגויים

אחדים מחומרי המציאות ששולבו בעלילת הרומאן עלולים לפתות פרשנים בלתי–מנוסים לקשור אותה לנושאים אקטואליים–פוליטיים שישעיהו קורן, קרוב לוודאי, לא התכוון לדון בהם ברומאן הזה.

כך, למשל, אין הצדקה לקשור לסכסוך הערבי–ישראלי את הכפר הערבי שחרב במלחמת 1948. הכפר הוא אתר ממשי בנוף וקורן בחר בו משום שהיה זקוק למקום מבודד כדי להפגיש בו את הגר ואת החייל. שיטוטיה של הגר בכפר הערבי עם יפתח אינם מפליאים את שרה. להיפך: הכפר החרב הוא בעיניה “מקום נפלא" הזכור לה מהזמן שתושביו הערבים עדיין התגוררו בו והיהודים נהגו לקנות אצלם ביצים וחלב–עיזים. שרה מקווה, שגם היא תוכל לטייל בין בתי הכפר עם יפתח, אחרי שתמסור את דני למוסד של ילדים מפגרים (110). הכפר מותאם לאימוני החיילים וגם לפגישותיה של הגר עם החייל לא משום שבבתיו התגוררו ערבים עד מלחמת תש“ח, אלא משום שהוא נטוש ובתיו חרבים. בשום מקום בטקסט לא מואשמת הציונות בהחרבת הכפר או בהינטשותו על–ידי תושביו הערבים. אמנם סופרים אחרים קשרו בסיפוריהם כפרים ערביים ל”סכסוך“, אך ישעיהו קורן לא פסע בעקבותיהם ברומאן הזה. הנודעים מבין הסיפורים שבהם הובלט הקשר בין נטישת הכפר או החרבתו למלחמת השיחרור ולייסודה של מדינת–ישראל הם הסיפורים “חרבת חזעה” לס. יזהר ו“מול היערות” לא. ב. יהושע — שניהם סופרים פוליטיים, שלא העלימו את השקפתם הפוליטית–אקטואלית וגם שקדו לבטא אותה בעלילות סיפוריהם. קורן לא כתב עלילה אלגורית ברומאן הזה וגם לא ייחס משמעות אקטואלית–פוליטית לאירועים שהתרחשו בין בתיו החרבים של הכפר הערבי שבו הפגיש את הגר עם החייל.

באופן דומה צריך להתייחס גם לשילובו של חלמי בעלילה. לא כל פעם שערבי משתלב בסיפור עברי מוצדק לייחס אוטומטית משמעות חתרנית לנוכחותו בעלילה. משמעות כזו היה מוצדק לחפש בסיפוריהם האמורים של ס. יזהר וא.ב. יהושע, שאכן העלו לדיון את אשמת היהודים בנישול ובגירוש הערבים מבתיהם ומאדמותיהם במלחמת השיחרור, אך אין לחפש משמעות כזו בעלילת “לוויה בצהריים“. כלומר: אין לקשור לנושא “הסכסוך” את מעורבותו הגדולה של חלמי במציאת הגופה של יפתח ובהולכת הגר אליה, כאילו נקם בדרך זו את נקמת הפלסטינים ביהודים על החרבת הכפר שבו התגורר עם משפחתו עד מלחמת 1948. חלמי איננו מתואר כנוקם, אלא כפועל ערבי חרוץ של נוח בולקין, המקיים עם מעסיקו קשר אנושי הדוק למדי. אחרי שהשלימו את רכישת הפרד בשוק הבהמות בעכו, הזמין חלמי את בולקין ואת יפתח להתארח אצל משפחתו בכפר מגוריו (107).

אמנם בולקין הרווק מדביק בלילות כרזות של המפלגה הקומוניסטית במקומות שונים במושבה, אך אין עדות שגם חלמי מעורב בדרך כלשהי בפעילותה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. כמצופה משני גברים, הם משוחחים במהלך העבודה על נשים, אך חלמי נוזף בבולקין בגלל הערה שהשמיע על יופייה של אחותו: “על אחות שלי לא מדברים. זה לא הבחורות שלכם" (103). נזיפה זו מבטאת את מושגי–הערך שספג חלמי במשפחתו, שעל–פיהם אין נוהגים להשמיע בפומבי הערה מינית–מתירנית על אשה. תגובה זו מסבירה את חלקו בחיפוש ובגילוי גופתו של יפתח ואת היחס שהפגין כלפי הגר, כאשר נשלח להביאה אל הבור שבו מצא את גופת הילד. על–פי ערכיו, אשה המתנהגת כמו הגר איננה שומרת על צניעותה וכבודה. והגר, לדעתו, מרבה להסתובב מחוץ לבית, במקום לשהות בו כאשר בעלה עובד בחוץ (108). לא כנוקם, אלא כאדם המעורב בנעשה במושבה ומתוך היענות לבקשת בולקין “התגייס" חלמי לסקור מקומות בדרכו מהמושבה אל הכפר שלו, שבהן יכול היה יפתח להסתתר או להילכד (150). גם אם עקב אחרי מעשיה של אשת טוביה מהחצר של בולקין וסלד מחיזוריה של הגר אחרי החייל, לא כנוקם הגיע לבניין הנטוש הסמוך לגבול שבו הסתתרו הגר והחייל שלה, אלא בשליחותו של בולקין ששלח אותו להביא את הגר אל הבור שבו גילו את הגופה של יפתח. לא חלמי, אלא בולקין, הטיח הערות שיפוטיות כלפי הגר במעמד ההוא (169).

גם לשמותיהן של שתי הדמויות הנשיות המרכזיות בעלילה, הגר ושרה, אין לייחס כוונה אקטואלית–פוליטית כלשהי על–ידי גיוס הטקסט המקראי למלאכת הפירוש של הרומאן. הפרט היחיד שמקיים דמיון בין הצמדים בשני הטקסטים הוא הבדל הגיל בין שתי הנשים. שרה מבוגרת מהגר. במקרא מובלטת עובדה זו והיא מעצימה את נס הולדתו של יצחק לשרה, אחרי שחלפו שנות הפוריות שלה ועימן גם סיכוייה להרות לאברהם. גם ברומאן של קורן מובלט הגיל של שרה. אחרי קשרים עם כמה גברים, נישאה שרה לראשונה בגיל שלושים ושבע לשמחה שטראוס (33), שממנו נולדו לה שני בנים. הבכור, יפתח הוא בהווה נער בן עשר. מכאן שהיא כבת חמישים בשנה שעליה מספרת העלילה, ועל היותה בגיל הזה מעידים הקמטים בפניה.

גם העובדה שהגר צעירה משרה מובלטת בשני הטקסטים. במקרא הגר היא השפחה הצעירה ולכן בעלת הסיכוי להרות מאברהם. משום כך מתירה אותה שרה לאברהם, כדי שבזכות התינוק שייוולד לשפחתה יישמר לה מעמד האדונית במשפחה. ברומאן של קורן לא מופיע הגיל של הגר, אך גם אותו ניתן לחשב. כבדרך אגב מוזכר באחד מפרקי הרומאן, ש“הגר וטוביה עברו להתגורר בביתם החדש כשהיה יפתח בן שלוש” (38). ואם יפתח הוא בהווה בן עשר, אמורה הגר להיות כבת שלושים.

בכל הפרטים האחרים אין שום דמיון בין שרה והגר מהסיפור במקרא לשרה והגר ברומאן. בעלילת הרומאן הן שכנות הנשואות לגברים שונים. בניגוד למקרא, שרה בעלילה של קורן איננה עקרה. להיפך היא אמא לשני בנים, יפתח בן העשר ודני, תינוק שנולד עם פיגור שכלי קשה. חסרת הבנים ברומאן היא דווקא הגר. גם מעמדן ברומאן סותר את המעמד שלהן במקרא. שם שרה היא אדונית והגר היא שפחתה. ואילו ברומאן של קורן מעמדן הוא הפוך. הגר נשואה לטוביה. חלקו כשותף במוסך פוטר את הגר מההכרח לעבוד ולסייע לפרנסתם. טוביה איננו מרוצה ממצב זה והוא מעיר להגר על כך: “אני חושב שאת צריכה לעשות משהו. אי–אפשר להסתובב ככה תמיד. בלי כלום" (31). ואילו שרה לא ידעה יום בטלה בחייה, אלא עסקה בעבודות שונות כדי להתפרנס: בעונת קטיף–התפוזים עבדה שתי משמרות רצופות בפרדסים, ובשאר הימים בישלה במטבח בית–הספר, ניקתה במסעדה של קסוס וכיבסה את הכבסים של נשות העשירים במושבה (35).

הבדלים אלה אינם מאפשרים לייחס משמעות אקטואלית–פוליטית לגיחותיה של הגר לכפר הערבי בהסתמך על שילוחה של הגר הישמעאלית אל המדבר בסיפור המקראי. אין, כמובן, שום דמיון בין הכפר הערבי הנטוש למדבר. על–פי המסופר במקרא הגר וישמעאל מצאו עצמם ללא מים במקום צחיח שנפש אדם איננה מצויה בו. ואלמלא נעשה נס להגר היו היא וישמעאל מתים מצמא שם. הכפר הערבי אמנם איננו מיושב, אך איננו דומה כלל למדבר. הוא שוכן בין המושבה למושב, שחלק מתושביו עזבו בו את בתיהם בגלל סמיכותו לגבול, ואפשר להגיע אליו משני המקומות בהליכה קצרה. במרחק לא–גדול קיים גם בסיס צבאי, שחייליו מתאמנים בין הבתים הנטושים וההרוסים. במרכז הכפר מצויה באר–מים, ושומר המושב התקין חבל ודלי ושואב ממנה מים לעז שלו. השומר כועס על החיילים, שמסתירים את החבל והדלי שלו בכל פעם במקום אחר ומונעים ממנו את השימוש במי–הבאר הזו (121). מהמים של הבאר הזו ממלא יפתח את המימייה, ולכן אי–אפשר לקשור את מותו–התאבדותו למחסור במי–שתייה, המחסור שאיים על חייהם של הגר וישמעאל בסיפור המקראי.


מניעיה של הגר

אחרי שהוסרו מהדיון הפרשני האפשרויות לקשור את עלילת הרומאן של קורן לאקטואליה הפוליטית בעזרת חומרים “חשודים" אלה, אפשר לחזור אל נקודת–המוצא של הפירוש המוצע במסה זו, לפיה עוסק הרומאן בנושא קיומי, שנחשף בעלילת הרומאן באמצעות הגר. אמנם מעטים הם הפרטים בעלילה על הגר מילדותה ועד בחרותה, אך ניאלץ להסתפק בהם. היא גדלה בתל–אביב כבת יחידה להורים אמידים, הבעלים של מלטשת יהלומים, שאותה העתיקו כעבור שנים לנתניה (81). בדירתם בנתניה היה להגר חדר משלה והם לא מנעו ממנה כל מה שנערה עירונית זקוקה לו כדי להשתלב בחברה. טוביה, בן המושבה הקטנה בשרון ובנו של בעל מפעל קטן להכנת גזוז, הכיר אותה כשנה אחרי מלחמת השיחרור. הגר למדה אז בסמינר להכשרת מורים ומתוך עניין במלחמה, שבה לא נטלה חלק, חקרה אותו ארוכות על מעשיו במלחמת השיחרור (67). בכספי הלוואה שקיבל טוביה מאביה של הגר השלים את בניית הבית בשולי המושבה על המגרש שקיבל מאביו (81). ההבדלים האלה בין הגר לטוביה מסבירים את השיעמום שהרגישה כאשר עברה להתגורר במושבה שלו.

בהווה של העלילה הגר בת השלושים אמנם צעירה משכנתה שרה, אמו של יפתח, וגם נאה ממנה, אך כבר ניכרים עליה הסימנים הראשונים של אובדן הנעורים. שוב ושוב היא צופה בעצמה בראי לפני צאתה אל הכפר הערבי לפגוש את החייל. וזה המראה שנשקף אליה: “פניה היו צרות, ריסיה — דלילים, רק בעיניה הירוקות עוד ריצד ברק חסר–שקט. גם במצחה כבר היו תלויים קמטים אחדים" (7). כדי להצעיר את עצמה, הגר מתאפרת ושוזרת סרטים לבנים בשערה (145 ו–166). על הגיל שלה מעיר גם החייל: “כשראיתי אותך עם הילד, נראית מבוגרת יותר. עכשיו, בלעדיו, את נראית צעירה" (154). כמו–כן מתברר, שתחילה חשב שהיא אשה נשואה ויפתח הוא בנה, אך אחרי שהגר הבהירה לו, שהילד בחברתה הוא בנם של השכנים, הניח שהיא רווקה בגיל שבו אשה מוכנה לחפש אהבה גם אצל גבר כמוהו, הצעיר ממנה בעשר שנים תמימות (153).

חשוב מהגיל הוא פרט נוסף שמובלט ביחס להגר: אחרי שבע שנות נישואים לא הצליחה להרות מטוביה. אף שהסיבה אינה מובהרת, מעלה התנהגותו של טוביה כלפיה, שהוא כנראה העקר משניהם. הסלחנות שבה הוא מגיב על אי–התייצבותה להצגה והוויתור שהוא מפגין כלפי התעקשותה לנסוע דווקא באותו אחר–צהריים אל הוריה בנתניה, כדי לקחת משם את ספריה מתקופת הסמינר — תגובות אלה רומזות על נמיכות–רוח של גבר, שחשש העקרות מתבטא בהתנהגותו כלפי אשתו, שלא מצליחה לממש ממנו את רצונה ללדת. למסקנה זו ניתן להגיע גם מתיאור השיגרה המדכאת שמאפיינת את חיי הנישואים שלהם. בסיום יום עבודתו מוצא טוביה בגדים נקיים להחלפה ליד המקלחת ואת ארוחת הערב מוכנה על השולחן. הוא שואל את הגר אותן שאלות, על מעשיה במשך היום ואם הגיעו מכתבים, ומספר לה על עומס העבודה במוסך. יומם מסתיים במיטתם הזוגית, אך הוא נרדם מהר והיא שוכבת ערה ומאזינה לקולות הלילה עד שגם היא נרדמת (32).

לכן, צריך לרכז את הפירוש של הרומאן בהגר ובנישואיה לטוביה, שלא הוגשמו בהולדת תינוק. בשבע שנות נישואיהם שמעו הגר וטוביה הערות על ערירותם. מאביה שמעה הגר “כדאי שתחשבו גם על משפחה. להתחתן זה לא מספיק" (88). הערה עוקצנית יותר שמע טוביה מפי אחותו, שהזכירה לו שאביהם, ארליך הזקן, לא אהב את הגר משום ש“לא עשתה כלום” (164). לכן בחר לעבור לירושלים כדי להתגורר קרוב לנכדים שלו מבנותיו. אף שיואל היה שותפו של טוביה במוסך, לא הרגישה הגר בנוח בחברתו ובחברת אשתו, כרמלה, שהתברכו בילדים (77). הגר לא התידדה עם כרמלה וגם לא עם בנות גילה האחרות, כולן אמהות צעירות, אלא רק עם שכנתה שרה, המבוגרת ממנה בעשרים שנה. אמנם “קנאה לא מובנת היתה דוקרת את ליבה" של הגר כשהתלוותה לשרה בגן–המושבה ושמעה אנשים מהללים את יפתח בן השלוש (39), אך ליד שרה בלטה כצעירה ובעיני זרים יכולה היתה להצטייר כאמו של התינוק בעגלה הפוסעת לצד הסבתא שלו. טוביה לא אהב את החברות של הגר עם שרה, שכולם במושבה זכרו את עברה עם גברים לפני נישואיה לשמחה, והוא גם העיר לה על כך “למה אין לך שום חברה אחרת?" (50).


התשוקה לילד

רק לעיתים רחוקות העז טוביה לרמוז להגר בנושא ערירותם. כך בסצינת המרפסת שצוטטה קודם, לפני שפרש לבדו לשינה. ופעם כשהעיר לה “לאבי, למשל, היה בשביל מה לעבוד" (158). סבלנותו פקעה רק כאשר הופתע מאדישותה כלפי היעלמו של יפתח. האירוע הסעיר את המושבה ורק היא, שהיתה אמורה להשגיח על הילד של השכנים, לא חרגה, להרגשתו, מהתנהגותה הרגילה. וגם אז רק אחז בה בחוזקה ושאל “הגר, מה קרה לך", אך לא מעבר לכך (127—128). ובהכנעה עוד יותר מדהימה שמע את העובדות המרשיעות כלפי הגר מפי שומר המושב ואחז בשקית הסריגה ששכחה הגר בחירבה שבה שכבה עם החייל — הוכחה ברורה לאמיתות העובדות (136).

רצונה של הגר לבצע שינוי בחייה התחזק אחרי מותה של המורה אסתר שמרלינג, שנפטרה בגיל חמישים ואחת ממחלה ממארת. הנושא הקיומי מקבל את עוצמתו הפילוסופית ביצירה הזו, בדיוק כמו ביצירות דומות אחרות, על–ידי השוואת כל מצוקה ממצוקות החיים עם המוות. לפיכך ניתן לשחזר את המחשבה שוודאי חלפה במוחה של הגר, שבעצמה היתה כמעט מורה, אחרי ששמעה את הגיל של הנפטרת (14). גם אם הגר לא התעמקה בפילוסופיה הקיומית, סביר להניח שמסקנתה ממות המורה היתה, שעליה להציל את שארית שנותיה מהתבזבזות נוספת בנישואיה העקרים עם טוביה. ואכן, מהלוויה של אסתר שמרלינג מיהרה הגר אל הכפר הערבי החרב, שבו החליטה לצוד לעצמה את אחד החיילים.

נישואים שהתרוקנו מאהבה ושלא הוגשמו בהולדת תינוק הם הנושא הקיומי שבו מיקד ישעיהו קורן את הרומאן שלו. מצוקתה זו של הגר מסבירה את שרשרת האירועים שהגר ניצבת במרכזם, שרשרת המסתיימת במותו ואולי בהתאבדותו של יפתח. לראשונה ביטאה הגר בקול את מצוקתה זו באוזני זר, כאשר פרצה בבכי בחברת החייל ואמרה: “אין לי כוח יותר" (116). המצוקה הקיומית הזו מסבירה את מעשיה של הגר מרגע שהבחינה מחלון ביתה בחיילים המתאמנים בכפר הערבי. למראה החיילים התעודדה. גברים צעירים אלה הצטיירו לה כאבות פוטנציאליים לילד עבורה, ולכן הלכה אל הכפר הערבי, שבו התאמנו, לבושה בשמלות המחמיאות ביותר שלה והקפידה להיראות צעירה מגילה בעזרת איפור פניה וקשירת שערה בסרטים לבנים. להסוואת כוונותיה, לא שכחה לקחת איתה את שקית הסריגה ובה האפודה שהתחילה פעם בשביל טוביה (13). השקית הזו בדיוק כמו המימייה הן מגיבוריה הדוממים היותר חשובים של העלילה.

הגר לא השחיתה את זמנה בהגיעה לכפר הערבי החרב. היא כיוונה את בואה לשם לשעה שבה נהגו החיילים לסיים את אימוניהם. תמיד משתרך חייל עייף אחרי חבריו ונוצרת הזדמנות לקשור איתו שיחה בלי נוכחות אחרים. כך איתרה לעצמה את החייל שלה, שנהג להתנתק מחבריו בסיום יום האימונים, לנוח בצילו של עץ ולאחר זמן לקום ולהצטרף אל חבריו (24). אף שלא יוזכר בשמו, אנו, הקוראים, נזהה את החייל של הגר בעזרת הסימנים שנתנה בו: אפו היה עקום מעט, ונמשך למטה, כלפי שפתיו העבות (27 ו–86). מחוסר עניין בבעלה, לא זיהתה הגר סימנים גופניים מובהקים כאלה אצל טוביה. די היה שתיזכר בחייל כדי שריח חולצתו המיוזעת יעלה באפה ויסעיר אותה.

מוכנותה של הגר לבגוד בטוביה ניכרת במעשיה אחרי שבחרה את המועמד לחיזוריה מבין החיילים שהתאמנו בכפר הערבי. ביציאתה הבאה לכפר לא הסתפקה בשקית הסריגה, אלא צירפה אליה גם את יפתח בן העשר. ואכן יפתח מילא היטב את המשימה שקיוותה ממנו. הוא זה שפתח בשיחה עם החייל (27—28), ובכך איפשר להגר לקבוע פגישה נוספת עם החייל, כדי למסור לידיו את המימייה שמצאה בשטח האימונים שלו ושל חבריו.

הפגישה הזו מתוארת בהרחבה בפרק השמיני, הארוך מבין פרקי הרומאן ואחד המעניינים שבו. תחילה הפתיעה הגר את טוביה כשהופיעה בצהריים במוסך עם סל–הנצרים ובה הארוחה שבישלה למענו. על הכנת הארוחה שקדה מהבוקר, אך הטקסט מבליט דווקא את העובדה, הזניחה לכאורה, שהארוחה כללה קנקן קפה תורכי שצונן במקרר (49). רק אחר–כך, כשתפגוש את החייל, יתברר ששמרה גם עבורו מהקפה הזה, כמות המספקת למילוי מימייה צבאית. ורק אז יבין הקורא, שהופעתה של הגר במוסך נועדה להבטיח את שהותו של טוביה שם, כדי שלא יגיע בצהריים אל הבית ויעכב בעדה לצאת במועד לפגישה עם החייל (52).

גם לפגישה זו הגיעה הגר מלווה ביפתח, המצפה שהחייל יסרב לקבל את המימייה וזו תינתן לו. יפתח ודאי לא הבחין, שבעוד כל מעייניו מרוכזים במימייה שנפלה בחיקו, חקרה הגר בינתיים את החייל וביררה היכן תוכל לפגוש אותו בחופשת השבת שלו:

“’תיסע הביתה?', שאלה הגר

‘לא. אני גר בחיפה. אבל אסע לתל–אביב'. — — —

‘מה תעשה בתל–אביב?', שאלה הגר. — — —

‘מה עושים בתל–אביב? מסתובבים על–יד מוגרבי. בטיילת'" (59).

כזכור, לא חזרה הגר במוצאי–שבת להצגת התיאטרון, כפי שהבטיחה לטוביה, אלא נסעה מבית הוריה בנתניה לתל–אביב כדי לפגוש שם את החייל שלה במקומות שציין, ששם הוא נוהג לבלות את החופשות הקצרות, במקום לנסוע לביתו בחיפה המרוחקת (בנוסח הראשון היה ביתו אפילו רחוק עוד יותר — בעכו). הגר המתינה ליד קולנוע מוגרבי ואף שילמה לסרסור מחיר מופקע עבור כרטיס בתקווה שתגלה את החייל בתוך אולם הקולנוע. אחר–כך שוטטה גם בטיילת. כל אותו זמן חזרה ושיננה במחשבתה את המקומות שהחייל ציין שיבלה בהם בתל–אביב (91). מבטה לא החמיץ שום חייל, אלא שלצערה לא זיהתה בין החיילים את החייל שלה. בפגישתם הבאה יסביר לה החייל, מדוע לא נפגשו בתל–אביב (114). נוח בולקין הבחין בהגר בצאתו ממסעדה בטיילת וקרא לה, כי השתומם לראותה באזור שמסתובבים בו רק גברים מסוגו, רווקים המחפשים נשים בודדות ורעבות לאהבה, אך מסתפקים לבסוף בזונת–רחוב מזדמנת.


ההתאבדות של יפתח

בהרבה פחות ודאות אפשר להסביר ולנמק את סיבת מותו של יפתח. סיוע בנושא זה הושיט לנו ישעיהו קורן עצמו, כאשר החליט לשנות את גילו של יפתח משמונה בנוסח הראשון של הרומאן לעשר בנוסח השני. שינוי זה מאפשר במידה רבה של סבירות לקשור את מותו–התאבדותו של יפתח למראה שניגלה לו כשהציץ דרך החלון של החירבה, שהגר והחייל בחרו לקיים בו את המישגל הראשון שלהם. ילד בן עשר מסוגל לא רק להבין את המשמעות המינית של המראה, אלא גם להבין את הקשר בין המראה לחלקו בו. ובכלל זאת גם להבין, כיצד נוצל על–ידי הגר להיווצרות הקשר שלה עם החייל. העלבון מההונאה שהיה קורבנה והאכזבה שלו מהשכנה שהאמין בידידותה, עלולים לתסכל נער בן עשר ולהוליכו למעשה של יאוש, כמו התאבדות.

תיקון הגיל של יפתח על–ידי הסופר עצמו לא רק מטה את הכף לטובת ההסבר של ההתאבדות, אלא בה–בעת גם מחליש את ההסבר האפשרי האחר, שיפתח ניספה בתאונה, אחרי שמעד לאחד הבורות של הכפר הערבי החרב. להסבר התאונה נמצאת תמיכה אחת בלבד בטקסט והוא המקרה שאירע שנים קודם באזור. שומר המושב סיפר לטוביה שבתקופת המנדט נעלם ילד בסביבת המחנה הצבאי. הילד, בנו של אחד הקצינים הבריטיים ששירת בפלשתינה–א"י, יצא לבדו לטייל ועקבותיו אבדו.

אך בהסבר ההתאבדות תומך גם התיאור בטקסט עצמו, המספר, כי אחרי שיפתח ראה את שני מיטיביו חבוקים בעירום, “הוא התיר בבת–אחת את ידיו מהחלון, וראשו נעלם. חבטה עמומה עלתה מהאדמה, רחש של פסיעות רצות וענפים מתנגשים זה בזה" (122). במשפט הזה בולטות המילים המתארות אלימות: “בבת אחת“, “חבטה”, “פסיעות רצות" ו“ענפים מתנגשים”, ומהן משתמע, שיפתח עבר חוויה שהיתה מזעזעת עבורו. המראה הבוגדני שקלט בעיניו הפעיל מיידית ובאופן נסער ואלים את שאר אברי גופו: ידיו, רגליו וריאותיו.

בפירוש המסביר בהתאבדות את מותו של יפתח תומכות גם כל העובדות שניתן לאסוף עליו ממרחב הטקסט של הרומאן. יפתח היה ילד בודד. שרה אמו מתלוננת “אני לא יודעת מה יש לו בזמן האחרון. הוא לא שמח. הוא לא משחק עם הילדים" (109). עקב נטל גידולו של דני ונסיעותיה התכופות למשרד הבריאות, כדי למצוא מוסד לתינוק זה, שהיא הרתה אותו בגיל מבוגר מדי ולכן נולד עם פיגור קשה (18), מטילה שרה על עצמה את אשמת בדידותו של יפתח: “קצת הזנחתי אותו. לפעמים אני מסתכלת עליו וחושבת, שלמרות שהוא רק בן עשר, הוא לא ילד בכלל. יושב במטבח, מכין לעצמו חביתה, אוכל אותה לאט, לאט, והעיניים שלו תקועות בקיר, או בעיתון של שמחה" (126).

שרה איננה יודעת, כמובן, את העובדות שידועות לקורא: יפתח איננו ילד מקובל בשכונה. צמח, נער מבוגר יותר והמנהיג הבלתי–מעורער של ילדי השכונה, לא שיתף אותו במשחקים שאירגן והנהיג במגרש הריק של השכונה. הסיבה נרמזת בדברי הלעג שהטיח ביפתח: “תלך לאמא שלך, היא צריכה לבדוק לך את השיעורים" (45). ככל הפרחחים, לא חיבב צמח תלמידים השוקדים על הלימודים מסוגו של יפתח. יפתח היה להוט להיות הבעלים של המימייה, שמצאה הגר במקום האימונים של החיילים בין בתי הכפר הערבי החרב, כי קיווה לרכוש את אהדתו של צמח באמצעותה. אביזר צבאי וקשר עם חייל, חשב לתומו, ישברו את העויינות של צמח כלפיו. אך צמח הדף בזלזול את המימייה ועמד להבריח את יפתח על–ידי רגב אדמה. יפתח הקדים את צמח, ואחרי שהספיק להכות בו פעם באגרופו נמלט לתוך שדה חרוש. הפעם ניצל מהמירדף שהנהיג צמח אחריו, אך לא מהנקמה שהבטיח הבריון השכונתי לקיים במועד אחר (46).

עובדות אלו מסבירות את חשיבות הידידות הפתאומית שזכה לה יפתח מצד הגר. לא רק שפינקה אותו במטעמי הבישול שלה ובגלידה, אלא גם צירפה אותו לטיוליה התכופים לכפר הערבי החרב, טיולים שהפגישו אותו עם חייל ואיפשרו לו לשוחח עם חייל כשווה עם שווה, והשיא — גם הניבו לו בעלות על מימייה, פריט צבאי שיכול היה לשנות את מעמדו בין ילדי השכונה, וגם על נרתיק צבעוני ויפה, מעשה ידיה של הגר, שאיפשר לו לשאת את המימייה בחגורה כמנהג החיילים. בקירבה מפתיעה זו מצד הגר ניתן להסביר גם את יחסו הידידותי של נוח בולקין כלפיו. בולקין התאמץ לזכות בחברתה של הגר היפה (111), ואחרי שראה שיפתח הפך לבן–לוויה שלה בשיטוטיה בכפר הערבי, היטה חסד לילד וצירף אותו לנסיעה לעכו, שבשוק שלה ביקש לקנות פרד (101—108). במצבו של יפתח בבית ובין בני גילו, אכזבה מידידות כזו היתה בהחלט מסוגלת להוליד אצלו מחשבה אובדנית ולדחוק אותו להתאבד.

לפירוש האמור, שיפתח התאבד משום שלא עמד בבגידת הגר בידידות שהתפתחה ביניהם, ישנה תמיכה מרומזת גם במראה שניגלה להגר, אחרי שחלמי הוליך אותה אל הבור שבו נמצאה גופתו של יפתח: “פניו היו שסועים — — — שפתיו היו שרוטות מעט, כמו מחייכות" (169). הסתירה בין המילים “שסועים" ו“שרוטות” למילים “כמו מחייכות" מלמדת שהנער איבד יחד עם תמימותו גם את רצונו לחיות. לאדם זר יכולות שפתיים “כמו מחייכות" להיראות כתחילת חיוך, אך לקורא המכיר את סיפור–המעשה יובנו כעיוות עקב כאב עז, שנער בן עשר יתקשה לעמוד בו. סביר לכן להניח, שיפתח לא עמד בהתרסקות עולם ילדותו התמים עקב מה שראו עיניו דרך החלון של החירבה.


האשמים במות יפתח

אם קיימת הצדקה לחלוקה הבלתי–סימטרית, מבחינה כמותית, של עלילת הרומאן לשני חלקים, היא נמצאת בהפרדה בין אסון ההתאבדות של יפתח, שסיבותיו השונות הובהרו בפירוש זה עד כה, לתגובת המבוגרים שהיו מעורבים בגרימת מותו, כל אחד על–פי חלקו. וכרגיל במצבי אסון, אחר מעשה התברר, שהרבה אבות היו ליפתח קודם לאסון, אך האסון נותר יתום ברגע שהיה צריך לקחת אחריות להתרחשותו. כולם רחצו בניקיון כפיהם.

אשמת שרה ושמחה, הוריו של יפתח, היתה באמת מוגבלת. שניהם יצאו לעיסוקיהם, שמחה לעשות לפרנסת המשפחה ושרה להסדרת המוסד עבור דני, בנה המפגר. שרה גילתה אחריות, ביקשה מהגר להשגיח על יפתח וקיבלה ממנה הבטחה כזו (109).

מידה רבה יותר של אשמה ניתן לייחס לנוח בולקין ולפועל שלו, חלמי. שניהם צירפו את יפתח לנסיעתם לעכו. בשובם משם עם הפרד שקנו, הורידו את יפתח בכיכר המושבה והניחו שיצעד משם אל הבית של הגר. דאגתם ליפתח היתה צריכה להתעורר ברגע שהגר נכנסה לבקר אותם בלעדיו בדרכה אל הכפר הערבי החרב (111). במקום זאת עסק בולקין בחיזור אחרי הגר מול עיניו המשתאות של חלמי, שהמתירנות הזו של היהודים היתה זה מכבר בלתי מובנת לו. אחרי שהגר המשיכה בדרכה לכפר הערבי, הגיח לחצרם יפתח, אף הוא בדרכו לשם, כי החליט, אחרי שלא מצא את הגר בביתה, לחפש אותה במקום היחיד שיכול היה להניח ששם תהיה — בכפר הערבי החרב. אך משום שלקח את המימייה התעכב אצל בולקין וחלמי כדי להראות להם את המימייה ולהתגאות גם בנרתיק הצהוב שהכינה עבורו הגר (119). אם לא עלה בדעת שניהם קודם, שעליהם להפנות את תשומת–הלב של הגר, שיפתח ודאי מחפש אותה, היתה צריכה הופעתו של יפתח אחר–כך בחצרם להדליק אצלם נורת אזהרה אדומה ולעודד אותם לעכב את יפתח בחברתם, עד לשובה של הגר מהטיול הקבוע שלה בשעות הצהריים בין בתי הכפר הערבי. במקום זאת חלמי שתק ובולקין הדריך ואפילו עודד את יפתח להמשיך בדרכו (120).

מעורב נוסף בפרשה היה שומר המושב. גם הוא פגש בנפרד את הגר ואת יפתח וגם הוא לא ביצע את הפעולות אשר יכלו למנוע את האסון. לשמחה ולטוביה סיפר השומר: “הם (הגר והחייל) הלכו לחירבה שעל יד הדקלים. יפתח הלך אחריהם. לא יודע אם נפגשו. לבסוף חזרה לבדה. ואותו, את יפתח, לא ראיתי בכלל" (134). אך בפועל מתברר, שהרבה זמן אחרי שראה את הגר והחייל הולכים אל החירבה כדי להתייחד שם, פגש את יפתח בכפר הערבי וגם הוא לא העריך נכון את התוצאה שתתרחש, אלא הדריך את יפתח למקום ההתייחדות של הצמד. באופן אירוני מתברר, שדווקא מפני סכנה אחרת הזהיר את יפתח: “אבל אל תלך לשם, זה מסוכן, קרוב לגבול. הם בטח יחזרו עוד מעט" (121).


התגובה במושבה

עוד כשהחיפושים אחרי יפתח היו בעיצומם ולא כל שכן כשהסתיימו כעבור שבוע בלי שגופתו נמצאה, הטילו כולם במושבה את מלוא האשם לאסון על הגר. כל מי שראה את יפתח או את הגר ביום הקובע סייע בעדותו להשלמת התצְרֵף שביסס את אשמתה. ביטוי לשינוי היחס אל הגר מתואר בסצינה קטנה המבליטה את תגובת בעלת המכולת אליה כלקוחה: “אשתו של טבק מחתה את ידיה הרטובות בסינר. — — — עיניה צלפו בהגר. — — — היא לא עזרה להגר להכניס את המצרכים לשקית. החזירה לה את העודף, שנותר מפוזר על השולחן. ובלי לומר לה שלום הסתלקה אל החדר האחורי של החנות" (148). באופן מרומז יותר ביטא מנהל בית–הספר את היחס הזה כשדחה את בקשת הגר להעסיק אותה כמורה מחליפה למורה שנפטרה: “אם יחסר לי מישהו, אקח אותך. למרות, שאת מבינה, לאור מה שקרה… אני לא יודע איך יקבלו זאת ההורים" (150). גם ההתעקשות של שרה להתהלך במושבה אחרי האסון “תמיד באותה שמלה המעוטרת בפרחים לבנים" (שם), השמלה שלבשה ביום ההיעלמות של יפתח, לא איפשרה להשכיח את האסון ולהסיר את האשמה מעל הגר.

כל העובדות שהצטברו אצל טוביה הוליכו גם אותו למסקנה שהחזיקו בה אנשי המושבה: השקר שבדתה לשרה (130), עדות שומר המושב לפיו הלכה עם החייל לכיוון החירבה ליד הגבול (136), שקית הסריגה שמצא שם במו–ידיו (136), ההתחמקות של הגר משאלותיו על מעשיה בחברת החייל (141) והשקר שאמרה לחוקר המשטרה לפיו טיילה אל החירבה לבדה (146). אף–על–פי–כן לא ביטא באוזניה במילים מפורשות את הרגשתו, שבאשמתה ניספה יפתח, בנם של השכנים. במקום זאת הציע להגר הצעה המלמדת על תמיכה מסוייגת בה: “אם את רוצה לנוח, תוכלי לנסוע הביתה לכמה זמן" (149). כיוון שהגר לא שעתה להצעה זו, לנוח אצל הוריה בנתניה, והוא עצמו לא היה מסוגל לקבל החלטה ביחס לנישואיהם אחרי כל העובדות שהיו ברשותו, הותיר את ההחלטה בידיה ואפילו דחק בה להגיע להחלטה כלשהי בדבריו הבאים: “מה את רוצה בחיים האלה?" (151). כמנהגה התחמקה הגר מתשובה ברורה גם על שאלתו זו. ומבחינתה צדקה, שהרי לה — וגם לנו הקוראים — חשובה מהשיפוט של הציבור במושבה ואפילו מהרגשתו של טוביה, בעלה, כלפיה היא הדעה שלה על מידת אשמתה בהיעלמותו המסתורית של יפתח.

בימי החיפוש שארכו כשבוע הסתגרה הגר בבית, וסביר להניח שבפרק הזמן הזה בחנה מכל כיוון אפשרי את שאלת אשמתה באסון, שכולם ייחסו לה. התנהגותה, אחרי שהחיפושים הסתיימו ולא הניבו דבר, מלמדת על המסקנה שהגיעה אליה. כעבור שבוע החיפושים, אחרי שכולם במושבה חזרו לשגרה, ובכללם ילדי השכונה שחזרו לשחק במגרש שלהם, שבה גם הגר לשוטט בין בתי הכפר הערבי החרב (150). יתר על כן: היא קיבלה מכתב מהחייל (151) וגם נפגשה איתו במקום הפגישה הקבוע שלהם, כדי להודיע לו שלא תוכל לחזור ולהיפגש איתו (153). וביום שבו נסע טוביה אל משפחתו בירושלים והתעכב לארגן את מחשבותיו בחוף הים של תל–אביב, התייצבה שוב בכפר הערבי לפגוש את החייל (166). מהעובדות האלה ניתן להסיק, שהגר הפרידה את פרשת בגידתה בטוביה עם המאהב הצעיר שלה מפרשת ההיעלמות של יפתח. כפי שלא הצטערה על מעשיה עם החייל, כך לא חשבה שהיא אשמה בהיעלמותו של יפתח. ומשום שלא ייחסה לעצמה אשמה בנושא יפתח, לא התאמצה לרצות את טוביה ולהתמסר לו: “במיטה כלום לא קרה. טוביה נישק אותה והיא שכבה דוממת" (152).

אף–על–פי–כן החליטה להיפרד מטוביה רק אחרי שגילו את גופתו של יפתח. מגלה הגופה היה חלמי, שבולקין הטיל עליו להמשיך ולחפש

באופן עצמאי אחרי יפתח בדרכו מהמושבה אל הבית בכפרו. חלמי לא

התקשה למצוא את הגר בחברת החייל באחד מבתי הכפר הערבי. באופן שגרר אותה אל הבור שבו גילה את גופת יפתח, ברור שהחליט זה מכבר שבאשמתה התאבד הילד. במקום שבו מצא חלמי את הגופה אכולת הרימה של יפתח המתין להגר גם בולקין. הוא שלא הפסיק לחזר אחריה בעבר, התנהג

אליה הפעם בגסות מופגנת. ובאכזריות גלויה דרש ממנה ללכת אל שכנתה שרה ולבשר לה על גילוי הגופה. הן יכול היה לצפות את תגובתה של הגר לדרישתו זו. הגר התמוטטה, פרצה בבכי ומילמלה את סירובה: “אני לא יכולה. מה אתם רוצים ממני" (169). אף–על–פי–כן ביקשה אחר–כך מטוביה שיצטרף אליה בלכתה אל השכנים לבשר להם את העובדה המרה. רק מי שבטוח בחפותו היה מסוגל לפעול כפי שפעלה הגר וגם לעמוד מול תגובת ההורים השכולים: “שמחה הליט פניו בשתי כפות ידיו העבות. שרה הסתכלה בגדר. נעצה את עיניה בתייל הדוקרני, כמו רצתה להיכנס לתוכו, בעקבות מבטה" (172).

למחרת, ביום הלוויה, לא הצטרפה הגר לקהל שהלך אחרי הארון של יפתח, אלא ארזה במזוודות את בגדיה וחפציה. “צילום" הלוויה חושף פרטים נוספים בנושא האשמה. בשורה הראשונה אחרי העגלה שהסיעה את הארון צעדו ההורים, טבק ואשתו, קסוס ובניו ומנהל בית–הספר. בשורה השנייה פקיד המועצה צמח ובת–זוגו, יואל וכרמלה מהמוסך ושאר המלווים מהמושבה. בהם התערבו תלמידי בית–הספר. במאסף — כראוי לבעלה של הנושאת הראשית באשמה, לדעת הקהילה — הלך טוביה, ומאחוריו פסעו בולקין וחלמי. המשך התיאור של הלוויה נמסר דרך עיניו של חלמי. הוא שהבחין במבט המרשיע שנעצה שרה בטוביה, בהיעלמות של שרה מהקבר בזמן שטמנו את גופת בנה ובטוביה שעמד לבדו ומאחורי כולם ליד אחד מעמודי העץ של בית–הטוהרה. וכשכולם התפזרו בסיום טקס הקבורה, שב טוביה לביתו כדי לקיים את הבטחתו להגר ולהסיע אותה עם המזוודות לתחנת האוטובוס.

אף שלא הרגישה אשמה במותו של יפתח, מוכיח סיום זה, שמכל המעורבים באסון, כל אחד על–פי חלקו, הגר היא היחידה ששילמה את המחיר עקב היותה קשורה בו. את מחאתו כלפי בולקין ושאר אנשי המושבה, שהזדרזו להטיל את האשמה למותו–התאבדותו של יפתח על הגר, ביטא ישעיהו קורן בסצינה האירונית שבה סיים את עלילת הרומאן. עוד במהלך הלוויה קבע בולקין נחרצות באוזני חלמי, שבקבורת יפתח תם עניינו באירוע. פעמיים חזר על המשפט הבא: “זה כבר לא העניין שלנו" (175).

ואכן בשובו מבית–הקברות הלך בולקין אל המספרה של ליבוביץ' שהיתה עדיין סגורה, תבע ממנו לפתוח אותה והורה לו לספר את שיער ראשו ולגלח את לחייו. באמצע הגילוח נמלך בולקין בדעתו והורה להשאיר לו את השפם. ובסיום בחר מבין הבשמים שהיו לליבוביץ', לא את פרפום השושנים שהעדיף תמיד, אלא בושם בריח חדש, את פרפום הכריזנטמות. הסצינה חושפת את הצביעות שמתגלה במצבי אסון בחברה. חוץ מההורים, שרה ושמחה, הגר היא, כנראה, היחידה שכאבה באמת את מותו של יפתח. בולקין סיים את חלקו באירוע אחרי שמיצה ממנו את התועלת החברתית כמגלה הגופה, והעצים את תהילתו זו, קרוב לוודאי, על חשבונה של הגר, על–ידי הפצת אשמתה באסון שהתרחש במושבה. ובעוד הגר ממתינה בתחנת האוטובוס, יותר כמגורשת מאשר עוזבת את המושבה בשמחה, כדי לפתוח דף חדש בחייה, התרווח לו בולקין על כסא הספר כדי לציין את נצחונו עליה: עיטר את עצמו בשפם גברי ובישם את עצמו בפרפום כריזנטמות.


ההגזמה בהערכה

ארבעים שנה חלפו מאז השלים ישעיהו קורן את “לוויה בצהריים" ב–1967, ואף שהדפסת היצירה התעכבה עוד שבע שנים, צריך לראותה כאחת היצירות האחרונות, שנכתבו במסגרת המאבק של סופרי “הגל החדש" בכתיבתם של סופרי “דור בארץ“. בשנת פירסומו של הרומאן “לוויה בצהריים”, ב–1974, היה כבר מעבר לשיאו המאבק של הסופרים הצעירים, סופרי “הגל החדש“, בסופרי “דור בארץ”, על העברת ההגמוניה מהנושאים הלוקאליים–חברתיים לנושאים הקיומיים–אוניברסליים. הוויכוח הזה כבר הסתיים בשנה שבה כתב ישעיהו קורן את “לוויה בצהריים“, ומלחמת ששת–הימים, שהתרחשה באותה שנה, רק נעצה את המסמר האחרון במאמץ, שהשקיעו סופרי “הגל החדש” להדיח את נושאי “המצב הישראלי" ולהשליט במקומם את נושאי “המצב האנושי" בסיפורת הישראלית. הניצחון הלא–ייאמן שהושג במלחמה הזו פתח ויכוח שתוצאתו בספרות היתה הפוכה למגמה ששלטה בה עד למלחמת ששת–הימים. הוויכוח הזה החזיר את ההגמוניה לנושאי “המצב הישראלי". מכאן, שבשנת פירסומו של הרומאן, אחרי מלחמת יום–כיפור, כבר היתה יצירתו זו של קורן חלק ממאבק אנכרוניסטי בסיפורת שלנו, כי רוב חבריו למשמרת כבר זנחו את הנושאים הקיומיים והתמודדו עם השינויים שהתרחשו במדינה מאז מלחמת ששת–הימים ועד אחרי מלחמת יום–כיפור. כל מה שנותר מעניין ברומאן שהתאחר להתפרסם היתה עלילתו והאופן שבחר ישעיהו קורן לספר אותה.

בני המשמרת של ישעיהו קורן לא נטשו את הלוחם לנושאים הקיומיים שהתאחר, שלא באשמתו, לפרסם את היצירה, שאילו התפרסמה בשנת חיבורה היתה זוכה להערכה גדולה יותר מזו שזכתה בה בשנה שבה הודפסה. הם התגייסו לשבח אותה ולציין כמקורית ונועזת את הדרך שבה סופרה. אני חולק על הקביעה, שדרך הסיפר הזו היתה מקורית וגם על התאמתה לעלילה המסויימת שסופרה ביצירה זו. כתיבה ריאליסטית מקובלת החופשית מקנאות לדוקומנטציה “צילומית", היתה, לדעתי, הולמת יותר סיפור על בגידתה של אשה בבעלה עם חייל הצעיר ממנה בעשר שנים לפחות ועל התאבדותו של ילד, שתמימותו נהרסה אחרי שגילה את בגידתה גם בידידותם.

לכן, אין צורך, לדעתי, להגזים בהערכת הרומאן המוקדם “לוויה בצהריים". גם אחרי שנים זו יצירה מעניינת, אך וודאי שאיננה יכולה לשאת על עצמה את השבחים המוגזמים שהעתירו עליה לאחרונה המבקרים שהגיבו על הדפסתה מחדש ב–2008. אף–על–פי–כן ראוי ישעיהו קורן להערכה על כך שהתמיד לספר על–פי דרכו, גם אחרי שהרומאן הזה התפרסם, ולא התאים את כתיבתו כל–פעם לטעם שהתחלף בספרות כרוב חבריו במשמרת שלו, אשר הצליחו בזכות תימרונים כאלה לשמור על נוכחותם בכותל המזרח של הסיפורת הישראלית.



  1. הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה 2008, 176 עמ'.  ↩

  2. מסה זו מבוססת בחלקה על רצנזיה שנדפסה במוסף לספרות של העיתון “ידיעות אחרונות” ב–9.8.1974, השנה שבה הופיע הרומאן לראשונה.  ↩


"דירה עם כניסה בחצר" — יהושע קנז

מאת

יוסף אורן

1


ביצירתו של יהושע קנז ניתן להבחין בשתי סדרות מקבילות. הראשונה היא סידרה ביוגרפית ובה סיפורים על ילדות ונעורים במושבה פתח–תקוה (“מלאבס") ובפרקי זמן קצרים גם בחיפה בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה–א“י ועל בחרות בטירונות בעשור הראשון של המדינה. לסידרה הביוגרפית משתייכים הרומאנים “אחרי החגים” ו“התגנבות יחידים”, הקובץ “מומנט מוסיקלי" והנובלה “נוף עם שלושה עצים". מגמתן של היצירות בסידרה זו היא ארס–פואטית, לסמן את החוויות שעיצבו אותו כסופר ושבעזרתן הגדיר לעצמו את מהותה של האמנות ואת מקומה בחיים.

הסידרה השנייה היא סידרה רעיונית והיא כוללת סיפורים המתרחשים בבתים המשותפים בצפון הישן של העיר תל–אביב או באחת מהשכונות המוזנחות שלה. לסידרה זו משתייכים הרומאנים “האשה הגדולה מן החלומות“, “בדרך אל החתולים” ו“מחזיר אהבות קודמות” והנובלה “שורפים ארונות חשמל". סיפורי הסידרה הזו מתמקדים במצוקות של אנשים החיים בשולי העיר, המתוארת כאינפרנו, כתופת לבודדים, לזקנים ולחלשים בחברה. לסיפורי הסידרה הזו זיקה חזקה לפילוסופיה הקיומית — האקזיסטנציאליסטית.

על–פי שייכותן לשתי הסדרות ביצירתו של יהושע קנז נערכו תשעת הסיפורים של הקובץ הנוכחי, חלקם קצרים וחלקם קצרים–ארוכים, בשני לקטים. תחילה הוצבו ששת הסיפורים המתרחשים בזירת המושבה ואחריהם שלושת הסיפורים המתרחשים בזירת העיר תל–אביב. הבקיאים בעלילות ספריו הקודמים של קנז ודאי לא יתקשו לזהות את הקשרים בין אחדים מסיפורי הלקט הראשון לסיפורים הקודמים של הסידרה הביוגרפית: את הקשר בין הסיפור “רגע מת בזיכרון" לנובלה “בין לילה ובין שחר" ואת הקשר בין הסיפור “מקרה שיזף" לרומאן “התגנבות יחידים“. ובאותו אופן יגלו בלי קושי את הקשר בין הסיפור “דירה עם כניסה בחצר”, הבולט מבין סיפורי הסידרה הרעיונית בספר זה, לסיפור “שורפים ארונות חשמל" מהכרך “נוף עם שלושה עצים".


הסיפורים הביוגרפיים

בסיפורי הסידרה הביוגרפית בולטת הסקרנות שמעוררים בקנז אנשים חריגים, כיוון שהם מאיימים במראה שלהם ובהתנהגותם על ההגדרות המוסכמות בחברה כנורמטיביות. בסיפורים אחדים מופיעים החריגים כדמויות מרכזיות, כמו קלרה בסיפור “בשר פרא, בשר זר“, דאסה אליהו בסיפור “רגע מת בזיכרון” ועמרם בסיפור בשם זה. אך אי–אפשר להתעלם מנוכחותם המטרידה של חריגים אלה גם בסיפורים שבהם הם מתארחים כדמויות פחות מרכזיות. כך יואב, משתתף חדש בחוג הבית של ציפי ויהודה, אשר מחזר אחרי קלרה באופן המצטייר לציפי כמטריד וכמאיים (בסיפור “בשר פרא, בשר זר"). וכך ארז, מבצע המשלוחים מהסופרמרקט, שהיה מעורב בעבר בהתכתשות אלימה, ולכן הוא מעורר חשש ופחד אצל הילד, שיגנוב את התיק של אביו (בסיפור “התיק השחור"). החריגים מרתקים את קנז משום שהם מגלמים יסוד אפל, חייתי וקרימינלי בנפש האדם, אך הוא איננו מסתפק בעצם תיאורם, אלא מתאמץ לפענח את זרותם ומערער על הנטייה הקיימת בחברה להרחיקם מתוכה.

ההבלטה המרשימה ביותר של דמות החריג זכורה לנו בדמותו של פסח בנובלה “בין לילה ובין שחר" ובדמותו של אבנר וגיבורים אחדים נוספים ברומאן “התגנבות יחידים“. בחניכותו של קנז להפוך בעתיד לסופר היה לדמויות האלה משקל רב. בעזרתן למד שהחייתי–פראי והמעודן–תרבותי שוכנים בחיים בכפיפה אחת וכך גם היופי והכיעור. ולכן מעשהו של האמן, המחוייב לתאר את החיים כפי שהם באמת, הוא לא ליפות את הממשות על–ידי העלמת הפראי והמכוער מיצירותיו, אלא לחשוף את היפה שבכיעור ואת האנושי שבחייתי. זוהי משימתו המוסרית של הסופר. ההתעמקות הזו של קנז בסתירות של הממשות ובמורכבותה היא ההופכת את עלילות סיפוריו לא רק למעניינות מאוד, אלא גם למחכימות ביותר. כדי להוכיח זאת אתמקד בהמשך בשלושת הסיפורים היותר טובים בקובץ הנוכחי: “רגע מת בזיכרון” ו“מקרה שיזף” — שניהם מהסידרה הביוגרפית, ו“דירה עם כניסה בחצר” — אחד מסיפורי מהסידרה הרעיונית.

העיון בסיפורים אלה גם יבסס מסקנה נוספת: ששתי הסדרות שביצירתו של קנז משלימות זו את זו. בשתיהן הוא מתעמק בסתירות ובמורכבות של הממשות, אלא שבסיפורי הסידרה הביוגרפית הוא מתמקד בתקופת ההתוודעות שלו לעובדה הזו בעבר, בשלב החניכה שלו כאמן, חניכה שנמשכה מילדות במושבה ועד סיום השירות בצבא, בעוד שבסיפורי הסידרה הרעיונית הוא מתרכז בחשיפת קיומה בחיים כיום בסביבת מגוריו בעיר. יתר על כן: בשתי הסדרות הוא חותר לאותה מסקנה רעיונית–קיומית, המעידה על הזיקה האמיצה של יצירתו לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית: עלינו לגלות הבנה למגבלות האנושיות שלנו ולהטות חסד לאומללים שכוחם תש בהתמודדות עם גזרות הקיום המעיקות על כולנו.

בין שניים מסיפורי המושבה קיים קשר בתוכן: יאיר ודודתו ניצולת השואה קלרה מהסיפור “בשר פרא, בשר זר" מוזכרים גם בסיפור “רגע מת בזיכרון“. אך גם בין שני סיפורים משתי הסדרות קיים קשר: מ' ממלא תפקיד מרכזי הן בסיפור “מקרה שיזף” מסיפורי הסידרה הביוגרפית והן בסיפור “דירה עם כניסה בחצר" מסיפורי הסידרה הרעיונית. האות מ' היא האות הראשונה בכינוי “מלאבס" שאימץ קנז לעצמו ברומאן הביוגרפי “התגנבות יחידים“. גם עובדה זו מוכיחה שקיים קשר בין סיפורי שתי הסדרות, כשם שהיא מסבירה ומצדיקה את הכלתם והצבתם של הסיפורים משתי הסדרות זה לצד זה בקובץ הנוכחי. רמתם של תשעת הסיפורים איננה אחידה. שלושה מהם היתה צריכה ההוצאה להחזיר לשולחן הכתיבה של קנז כדי שימקד ויבשיל אותם לפירסום, והם הסיפורים “בשר פרא, בשר זר”, “המסיבה" ו“הצגה יומית”. כמובטח, תתמקד מסת–הביקורת הזו בהמשך בשלושת הסיפורים המגובשים יותר מבין סיפורי הקובץ, אך לא בסדר שהוצבו בו.


“דירה עם כניסה בחצר"

אף שהסיפור הזה הוצב בסוף הקובץ, כאחרון משלושת סיפורי החטיבה הרעיונית, כדאי לפתוח בו את העיון בסיפורים עצמם הן משום שהסיפור הזה העניק את השם לקובץ כולו והן משום שבו שתל קנז באופן מרומז את השקפתו על המגמה הרעיונית של כל יצירתו.

כצפוי בסיפורי הסידרה הרעיונית ביצירתו, בחר קנז גם לסיפור הזה את אחד הבתים המשותפים בצפון הישן של תל–אביב, בתים בני ארבע קומות וללא מעלית, כדי להבליט דילמה קיומית בעזרת אירוע המתרחש תכופות בבניין כזה. רוב הדירות בבניין הזה הן דירות המושכרות על–ידי היורשים, ולכן הדיירים, המתחלפים בהן בתדירות, כמעט ואינם מכירים זה את זה. מדייריו הראשונים של הבניין נותרו רק שניים, משולם ברלינר ושרה מרזל, המתגעגעים לימים שבהם שררו בין דיירי הבניין יחסי שכנות טובים, לימים שבהם קידמו שכנים זה את זה בתחילת כל יום בברכת “בוקר טוב" וכדברי משולם ברלינר, המכהן כיו“ר ועד–הבית, “היה קשר בין המשפחות. היינו משתפים זה את זה במה שקורה” (153). התיאור של שרה מרזל מוסיף על דבריו: “היינו נפגשים כל ליל שבת, משחקים בקלפים, צוחקים, מתווכחים, רבים, מתפייסים ושמחים תמיד שאנחנו יחד כל השנים הללו" (158).

אחד ממשכירי הדירות בבניין הוא פרופסור מירקין העובד באוניברסיטה בבאר–שבע וגם הוא זוכר משנות ילדותו בבניין, שבין משולם ברלינר ובין הוריו “לא היתה שום בעיה" ואת אשתו של משולם הוריו “ממש חיבבו" (149). אחת משתי הדירות, שירש מירקין מהוריו, היא דירה צדדית קטנה, שהוריו רכשו למגוריו כאשר הפך לסטודנט. דירה זו מושכרת כעת לאילן פרי, והיא הדירה היחידה שהכניסה אליה היא מהחצר. משום כך לא היה סיכוי שמישהו מדיירי הבניין, מלבד משולם ברלינר, יו“ר הוועד המסור, יבחין שמזה חודש לא ראו את אילן פרי ושתיבת הדואר שלו גדושה בדברי–דואר שלא הוצאו מתוכה. אך גם אחרי שגילה עובדה מדאיגה זו, הגיע ברלינר למסקנה, שלא יוכל להסתייע באיש מדיירי הבניין. שרה מרזל איננה יוצאת מדירתה בקומה הראשונה מאז התאלמנה. באחת מהדירות המושכרות מתגורר אינווליד, ובדירה מושכרת נוספת מתגוררות שתי זקנות “אחת עם פיליפינית והשנייה לא יודעת מה נעשה איתה” (134). זוג הסטודנטים מהדירה בקומה הרביעית, אסף וחברתו, יצאו מוקדם בבוקר מהבניין. לכן פנה משולם ברלינר אל הדייר היחיד שממנו קיווה לקבל סיוע, אל מ' מהדירה המושכרת בקומה השלישית (שעל–פי כל הסימנים הוא בן–דמותו של קנז) העובד בביתו.

המספר היודע–כל של הסיפור מנדב מעט מאוד פרטים על מ‘. מ’ חי בגפו והוא עוסק בדירתו במלאכת התרגום של ספרות מהשפה האנגלית (148). בשנות השבעים השתתף בקורס קבוצתי במשך מספר שבועות אצל מדריכה שדיברה במבטא רומני. ממנה קיבל מנטרה, מילת קסם סודית, ובעזרתה ביצע אימוני התרגעות וריכוז בשיטת המדיטציה הטרנסצנדנטלית (143). הקשר האינטימי היחיד שיצר לא היה עם דיירי הבית, אלא עם נערה כבת חמש–עשרה מדירה עורפית בבית ממול. פעם ניגנה קטע של שופן והוא השמיע לה את הקטע בקול מעל תקליט ואילץ אותה לצאת אל המרפסת (143—144). לכן לא רק הופרע ממלאכתו כאשר ברלינר נקש על דלתו, אלא כעדותו באוזני ברלינר גם לא הצליח מאז לחזור ולהתרכז במלאכתו: “הזמן עובר ואני לא מצליח לעשות שום דבר, לא חושב על כלום רק על זה, על כל האפשרויות. בחלומות שלי אני מתווכח אתך אם הוא (אילן פרי) כאן או במקום אחר, אם הוא חי או מת, אם הבלונדינית חברה שלו או שליחה מהעולם התחתון. זה נדבק בי כמו מחלה" (147—148). תחילה ניסה מ' לנער מעליו את יו"ר ועד הבית, אך עקב התעקשותו של הקשיש והחששות שהעלה ביחס לנעדר, נגרף מ' לברר את תעלומת היעדרו מזה חודש של הדייר מהדירה עם הכניסה בחצר, שמעולם לא החליף איתו מילה קודם לכן. לשינוי הזה בזיקתו של מ' למקרה נחזור בהמשך הפירוש.

ברשות ברלינר היו פרטים מעטים על אילן פרי כאשר הזעיק את מ' לעזרתו מדאגה לשלומו של הדייר שהצטייר לו כ“בחור מוזר”. בדבריו העלה רשימה של אסונות אפשריים: “אולי הוא סובל בפנים, אולי התנפלו עליו והוא שוכב פצוע, אולי הוא עבר התקפת לב או שבץ והוא בלי הכרה, או שאין לו כוח לדבר" (136). בהזדמנות אחרת העלה אפילו אפשרויות קיצוניות יותר: “אולי הוא איבד את עצמו לדעת, או ניסה לעשות את זה" (146). ל–מ' הצטיירו השערות אלה כמוגזמות לא פחות מהעקשנות של יו“ר הוועד הקשיש של הבניין, עקשנות מימים אחרים בחיי הבניין, לפענח את מצבו של הדייר מהדירה עם הכניסה בחצר. כמוהו חשב פרופסור מירקין, הבעלים של הדירה, שהזהיר את מ' מטרדנותו של ברלינר: “הבן–אדם מטורף! — — — אין לי שום כוונה למסור את שמות הערבים, זו פגיעה בפרטיות שלהם ושל הדייר. — — — תעזבו אותי כבר עם תיבת הדואר הזאת. זאת התיבה שלו והמכתבים שלו. זה לא עניינכם” (139). לתשובה זו, האופיינית כל–כך לתקופתנו, נחזור בהמשך.

בפגישתו של מ' עם מירקין שררה הבנה מלאה ביניהם, כפי שאפשר להיווכח מדבריו של מ' שנסבו על ברלינר: “אמרת לי שצריך להיזהר ממנו, כי הוא מאלה שמנצלים את המסכנות שלהם כדי להשתלט על אנשים אחרים. — — — אני מוכרח עכשיו להתנתק ממנו ומהסיפור הזה על אילן פרי, שלא מעניין אותי באמת, ולחזור אל עצמי ואל העניינים שלי" (149). בשלב הזה של הקריאה כבר חודדה הדילמה המועלית לבירור בסיפור: האם דאגת שכן לאחרים בבניין, כדאגתו של ברלינר, היא ערך מיושן שצריך לנטוש אותו, משום שדאגת שכן כזו מהווה, כטענת מירקין, “פגיעה בפרטיות" של הזולת? והאם אין הצעירים מברלינר, מירקין ו–מ', מסתייעים בנימוק “פגיעה בפרטיות" רק כדי להתעלם ממצוקת הזולת? האם אין אדישות כזו כלפי הסבל של הזולת מסבירה את סיבת הבדידות וסיבת יחסי הניכור בחברה כיום? התשובות על שאלות אלו מותנות בבירור העובדות שיאשרו או יכחישו, אם האלמן ברלינר הוא מהקשישים האלה “שמנצלים את המסכנות שלהם כדי להשתלט על אנשים אחרים", כדי להפיג את בדידותם, או שמא הוא מהאחרונים בעיר הגיהינומית בת–זמננו שעדיין ער ורגיש למצוקת הזולת.

העובדות אכן מאשרות שהיתה הצדקה לדאגתו של ברלינר ולהתעקשותו לברר עד תום את מצבו של אילן פרי. אסף מהדירה בקומה הרביעית סיפר ל–מ‘, שממכר משותף נודע לו, שהיו לאילן פרי “לא מעט בעיות בשירות הצבאי" ואחרי ששמע מספר הרצאות באוניברסיטה הפסיק בפתאומיות להגיע אליהן. וגם עליו הותיר אילן פרי רושם מוזר בפגישות הספורות שהיו ביניהם, ובייחוד באחת מהן, כשחזרו ביחד מהסופרמרקט: “כל הדרך הביתה הוא לא הפסיק לדבר על הבעיה של הבתים ברחוב שלנו ובכל הסביבה, ועל רעידת אדמה שעומדת להיות כאן בקרוב ועל מה שיקרה לבתים — — — כי הם עשויים מבלוקים שיש בהם רק חול, בלי מלט, וככה גם היסודות — — — ועם הזעזוע הראשון הכול יתפורר וייהפך לערמה של חול" (145—146). דברים דומים על אילן פרי ידע לספר ל–מ’ גם ברלינר: “זמן קצר אחרי שהוא בא לגור פה, הוא בא לשאול אותי אם זה נכון מה ששמע, כל הסיפורים האלה על היסודות שיש שם רק חול בלי מלט — — — ושהכול יפול ויתפורר בקרוב. הוא פחד נורא. ראו זאת עליו" (146).

העדות המוכפלת הזו על החרדה הקיומית שהציקה לאילן פרי הצדיקה דאגה. אך רק משולם ברלינר לא נותר אדיש כלפיה. אסף בחר לא לעשות דבר כדי שלא לפגוע בפרטיות של הצעיר הזה שהפחד הקיומי ערער את נפשו. גם פרופ' מירקין קידש את הפרטיות של הבחור שנפשו התערערה וסבר שצריך להניח לו, אף שידע את מצבו, כפי שמשתמע מהדברים שאמר ל–מ' בפגישתם בבאר–שבע: “הבחור עבר משבר נפשי לא–פשוט והתאשפז, והוא לא רוצה שידעו על זה. — — — והוא כבר מתאושש ובקרוב כנראה יחזור הביתה. — — — חשוב לו במיוחד, אני לא יודע למה, שדווקא ברלינר לא ידע על זה. כשהוא יחזור הביתה, הוא יספר לו שהיה בגליל" (150—151). כמוהם נהגה גם שירלי, אחותו של אילן פרי, שאמרה ל–מ' בשיחת הטלפון שיזמה אליו: “תוכל להרגיע את ראש הוועד שלכם בנוגע לאילן. לא קרה לו שום דבר רע. הוא באחד המִצְפים בגליל, מתבודד שם וכותב" (142). ההסבר שלה העלים, כמובן, את האמת על המקום שבו שהה אחיה בתקופה שנעדר מדירתו בבניין.

על יסוד ההסברים האלה הודיע מ' לברלינר על הסתלקותו מהדאגה לאילן פרי (153), אך היו"ר הקשיש של ועד הבית המשיך לטפל בנושא לבדו. וכאשר שמע בוקר אחד גניחות מדירתו של אילן, הזמין פריצה לדירה. וכצפוי לא האמין אילן פרי למניעיו של ברלינר והאשים אותו בחיטוט בחייו הפרטיים. בו–במקום גם הודיע לו שיתבע אותו על הפריצה לדירתו. מובס ומושפל עלה ברלינר ברגליים כושלות אל דירתו והסתגר שם. למחרת לא ענה על הטלפונים של שרה מרזל וגם לא נאות לפתוח את הדלת ל–מ' שניסה מספר פעמים להתעניין בשלומו. מ' נרגע רק אחרי שראה את ברלינר תולה כביסה מהמרפסת שלו.

הסיום הזה רומז על השינוי שהתחולל ב–מ' בהשפעת האירוע שהתרחש בבניין. אף שהחזיק תחילה בגישה המקובלת, שמוטב לא להתערב במצוקתו של הזולת, נסוג ממנה אחרי המקרה. השינוי בעמדתו התבטא בהתעקשותו בסוף להתעניין בשלומו של משולם ברלינר ובניסיונו להשפיע על שירלי, אחותו של אילן פרי, לסגת מהגשת תביעה נגד היו“ר של ועד הבית. תחילה הסביר לשירלי את המניע של ברלינר להזמין פורץ לדירת אחיה: “הזקן שמע אותו נאנח מכאב מתוך הדירה” ולכן הזמין פריצה לדירתו. אך כשנוכח שאין בכוונתה גם אחרי הסבר זה לסגת מהחלטתה לתבוע את ברלינר, לא נסוג ממאמציו להשפיע עליה: “ומה עם האפשרות של סליחה?" (156). התערבות כזו בנושא שהוא איננו צד ישיר בו לא היה מ' מתיר לעצמו בעבר. אך ממשולם ברלינר למד, שאין להשלים עם האדישות למצוקתו של הזולת, גם אם היא מתפרשת לפעמים כהתערבות בחייו הפרטיים, שאם לא כן תהפוך החברה לדה–הומנית, לחברה שבה כל אחד יופקר לגורלו וקורבנותיה הראשונים יהיו החלשים שבה: הזקנים, העניים, החולים והמעורערים בנפשם.

תשובה זו של הסיפור לדילמה שהועלתה בו על–ידי קנז מבוטאת באופן מרומז בציטוט שהועלה בשיחת פרופ' מירקין עם מ' במהלך פגישתם בבאר–שבע. מירקין ציטט משפט שתירגם ממכתב של האסטרונום והמתמטיקאי הגרמני יוהנס קפלר משנת 1610: “כשהסערה משתוללת וספינת המדינה עלולה להיטרף, לא נוכל לעשות מעשה נאצל יותר מלנעוץ את עוגן עיונינו השלווים בקרקע הנצח“. בהקשר של הסיפור, הערכים החברתיים העל–זמניים, ובכללם אלה המגוננים על החלשים בחברה, הם “קרקע הנצח” שמסוגלת לייצב את “ספינת המדינה" כאשר סערת הזמן מטלטלת אותה ומאיימת להטביעה. בקרקע הזו צריכים נוסעי הספינה לנעוץ את העוגן עד שהסערה תחלוף. ודומה שכך גם הבינו השניים את הציטוט כאשר הסכימו ביניהם, שהחברה הישראלית נקלעה ל“סערה” כזו, ולכן בתקופה כמו שלנו “צריך הרבה אומץ לומר דבר כזה" ואפילו “צריך אומץ לחשוב ככה" (151—152).

ברוח התשובה שהשתמעה מהסיפור הזה, שהעניק לקובץ את שמו, צריך להבין גם את שני הסיפורים הבשלים הנוספים שנדפסו בקובץ לפניו.


“רגע מת בזיכרון"

הסיפור הזה עוסק בפחד וברתיעה שמעורר בנו החריג בחברה. רגשות כאלה עורר דאסה אליהו, אסיר שהשתחרר מהכלא, בחבורה של ילדים משכונה סמוכה לפרדסים של המושבה. אחרי שמשפחתו סרבה לקבלו אליה, הפך דאסה את הפרדס בשולי המושבה למקום מגוריו. הימצאותו של דאסה בפרדס, שהילדים מהשכונה נהגו לממש שם את הרפתקאות הדמיון שלהם, מטרידה אותם והם מייחסים לו כוונות מרושעות כלפיהם. וצביקה, מנהיג החבורה, שפעם ברח מבועת מתוך הפרדס, אחרי ששמע מקרוב את קולו החורק של דאסה קורא לו “ג’ינג’י, תבוא מהר!" (45), הדביק לו את הכינוי “היצור" והפיץ בין חבריו את השמועה, שדאסה אורב לילדים וצד אותם כדי להמיתם. אף שצביקה אחראי לדמוניזציה של דאסה, הוא גם נמשך אל הפרא שהשתכן בפרדס, ולכן חזר אל הפרדס, אך רק אחרי שגייס את חבריו, פיני ויאיר, וגם את אבשלום, הילד המפגר של השכנים, לעמוד לצידו למקרה ש“היצור” יגיח שוב מבין העצים. אף–על–פי–כן נמלט ראשון מפני דאסה יחד עם פיני ויאיר וברגע הבהלה גם זנח מאחור את אבשלום. משחזרו הילדים לאסוף את אבשלום, התברר להם, שדאסה כלל לא פגע בו, אלא רק ביקש את חברתו (48).

צביקה וחבורתו פגשו אחר–כך את דאסה שנית, אך לא באפלת הפרדס, אלא בחלקת שדה חשופה בין הפרדסים שאליה הרחיקו במשחקם. כל הפחדים, שבעצמם ייחסו לדאסה בדמיונם, התפוגגו אצלם למראהו: גבר רזה כבן שלושים בלבוש בלוי שרוב שיניו נשרו מפיו, והוא “בקושי עומד על הרגליים" (61). רק בהיותם בחברתו גילו הילדים, ש“היצור” הוא בעצם אדם אומלל, שמשפחתו והחברה נידו אותו, כפו עליו לחיות יחד עם התנים בפרדס והכריזו עליו עקב כך כבלתי שפוי ומסוכן, אדם הפוחד מהמבוגרים במושבה ומרגיש בטוח יותר בחברת ילדים ולכן הוא מבקש את חברתם.

הסיפור מתמקד במיפגש הזה של הילדים עם דאסה, שבו התברר להם, לא רק שדאסה אינו משוגע, אלא שהוא בעל כושר אבחנה בין טוב לרע, אבחנה המעידה על חשיבה מוסרית של אדם בעל תבונה. דאסה הבחין בפיגורו–חריגותו של אבשלום, המוליך את האופניים שקיבל מהוריו אך אינו רוכב עליהם, ושאל “מה יש לו לזהו, עם האופניים שלו? — — — הוא לא יודע לדבר בעצמו?“. אחר כך נכלם כאשר הילדים פרצו בצחוק, אחרי שאיבר מינו נחשף מבין ירכיו והוא הזדרז לטפל בלבושו ו”להשכין שם סדר“. עוד קודם לכן הציע להם להסתלק מהמקום באומרו להם: “יש כאן משהו שאסור לכם לראות” (54), אך ממבוכה וכדי לקטוע את צחוקם, גילה להם את מקור הסירחון שהיה במקום. מתחת לשק הראה להם שלד של גופת אדם, ששרידי לבוש העידו שהיה ערבי, שלא הביאוהו לקבורה (57). לילדים הסביר מדוע טרח לכסות בשק את הגופה: “בן–אדם מת, לא משנה יהודי או ערבי, מגיע לו כבוד בגלל המוות" (58).

אף שדאסה הסביר לילדים עוד קודם לכן, שרק כשיש לו התקפה הוא מסוגל לעשות “כל מיני דברים“, ולכן הוא לא ממליץ “לאף אחד להיכנס לפרדסים האלה בלילה” (55), הם מזדרזים לצאת מהפרדס ומסכימים ביניהם לשכוח את דאסה ואת המראה שהראה להם (61). אך בזכות הפגישה עם דאסה ישאו איתם עוד שנים את הידיעה ששתי ההוויות, הוויית הבריאים בנפשם והוויית המעורערים בנפשם, שוכנות זו בצד זו, בסמיכות דומה לזו שבה צמודים הפרדסים לבתי המושבה.

בצאתם מהפרדס שמעו הילדים קול “יללה ארוכה ומצמררת" של תן או שועל בוקע מבין העצים. אך הם כבר לא פחדו, כי ידעו שזה קולו של דאסה, שחזר להפעיל את צורת ההגנה היחידה שעמדה לרשותו מפני מנדיו מהמושבה: חיקוי קולם המבעית של בעלי–החיים, שוכני הפרדס שאל חברתם הדיחו אותו בני משפחתו ושאר תושבי המושבה. לעומת זאת הבעית אותם קול אחר שקידם את פניהם בהגיעם למושבה, הקול האנושי שבקע מגרונה של אחת מנשות השכונה — צעקתה הקבועה של אמו של אביהו: “אבי — — — הו! תבוא מהר הביתה! האבא יבוא עוד מעט ישבור לך את העצמות!" (62).

האיום הזה של אחת מאימהות השכונה מסיים באופן אירוני את הסיפור, אשר כשמו מנציח “רגע מת בזיכרון" — מת במשמעות כפולה: הן כסיפור על הפעם הראשונה שילדי המושבה (ובכללם יאיר, בן–דמותו של קנז בסיפור) ראו שלד של אדם מת, והן כרגע שנחקק בזכרונם מפגישתם עם דאסה, הפגישה שבה נחשפו לאמת קיומית, שמבוגרים אחרים התאמצו להעלים מידיעתם, שאין לשום יצור מפלט מהמוות ולכן “לא משנה יהודי או ערבי, מגיע לו כבוד בגלל המוות".


“מקרה שיזף"

המקרה שאליו מתייחס הסיפור אירע בקרונית הקשר בבסיס שיזף. ואף שהאירוע בדוי, רבים מסוגו ודאי מתרחשים במערכת היררכית וגדולה כמו הצבא. הקשר–התורן מ' ניסה למנוע משאול, בעל דרגה בשירות קבע, להשתמש בקו הצבאי לקיום שיחת טלפון פרטית, אך נכנע לדרישתו, אחרי ששאול הבטיח לו שיודה באחריותו לשיחה, אם קיומה יתגלה. במעמד הוויכוח בין השניים נכח גם דרור, טוראי נוסף מהמחזור של מ‘, שהסכים לערוב כעד להבטחה זו של שאול ל–מ’. קיומה של השיחה הפרטית התגלה וכמובן ש–מ' הואשם בה. שאול ומנשה חברו, אף הוא בעל דרגה, לחצו על מ' ליטול על עצמו את האחריות לשיחה האסורה. לכך סרב מ‘, אך בחקירתו גם לא הפליל את שאול. ומאחר וגם דרור שתק, הצטייר מ’ כמבצע העבירה.

ואף שלא העמידו את מ' לדין על ביצוע השיחה האסורה, הענישו אותו באחד העונשים השמורים בצבא למקרים כאלה. בלי משפט ובלי זיקה מוצהרת לחטא שיוחס לו, הועבר מ' לבסיס זוטר של חיל הקשר בירושלים. כעבור זמן הועבר לבסיס בירושלים גם דרור, העד שבשתיקתו סייע לשאול להיחלץ מלתת את הדין על קיום השיחה האסורה. בהגיעו היה דרור מעוטר בדרגת רב"ט, ואז הבין מ‘, שבנוסף להגליה לירושלים מנעו ממנו גם את הדרגה, שהוענקה לכל בוגרי המחזור שלהם. מ’ סיים את תקופת השירות הסדיר שלו בצבא בלי שדבק בו רבב, אך בדרגת טוראי.

מְסַפר שני חלקיו הראשונים של הסיפור, שהתרחשו בצבא (עמ' 102—125) ו–מ' הוצב במרכזם, הוא מספר יודע–כל. שני חלקיו האחרונים יתרחשו באזרחות (עמ' 125—132) ויתרכזו בדרור ולכן יסופרו על–ידי מ', שהופך בהם למספר–עד היודע לספר בעדותו כיצד כיפר דרור בהמשך חייו על החולשה שגילה בהיותו חייל בשירות סדיר בפרשת שיזף.

כעבור שמונה שנים רכש מ' אביזרים לחדר–רחצה בדירתו. בעלי החנות הזקנים הבטיחו לשלוח אליו עובד שירכיב את האביזרים. ולהפתעתו התייצב אצלו לבצע את העבודה דרור, העד ששתק בפרשת שיזף. התברר שהוא בנם של בעלי החנות. אחרי שביצע את ההרכבה של האביזרים, טען דרור, שדמי–ההתקנה נכללו כבר במחירם וסירב לקבל תשלום עבור עבודתו, אך הסכים להתעכב לשתיית קפה. שיחתם עסקה כצפוי בדמויות מתקופת שירותם בצבא. דרור ידע לספר ל–מ‘, שפרט לו, המוסיף לבצע מילואים ביחידה, כל האחרים ממשיכים לשרת בה בקבע. מ’ לא התאפק ובא חשבון עם דרור ביחס לפרשת שיזף: “עבדנו שנינו במשאית. שאול בא וקשקש בקשר, אחר–כך הוא רצה שאני אקח את זה עלי. — — — הבטחתי למנשה לא לספר לאף אחד, ולא סיפרתי. — — — ואחר–כך מחלקים לכולם דרגות, ורק לי לא, מכל המחזור שלנו. למה? זה מעליב נורא. — — — ואתה שראית בדיוק איך זה קורה, היחיד שהיה שם וראה, אף פעם לא אמרת לי שום דבר על זה, אף מילה" (128). בלי לומר דבר קם דרור, לקח את תיק הכלים שלו ועזב.

אחר–כך, התאמץ מ' להסביר לעצמו, מדוע הטיח בדרור אחרי שנים את חטא שתיקתו מאז: “אולי מפני שעכשיו אני לא כואב על מה שנעשה לי, אלא על עצמי–לשעבר, על בן–דמותי החייל הצעיר, התמים, חסר הישע, שפרשתי עליו את חסותי. את עלבונו אני תובע" (129). למחרת הופתעו בעלי החנות, הוריו של דרור, כששמעו מ–מ' שבנם לא גבה את דמי–ההתקנה, אף שהתשלום עבור ההתקנה של האביזרים לא נכלל במחירם. ואף ש–מ' השאיר פתק עם שמו, כתובתו ומספר הטלפון שלו בחנות ואף קיבל הבטחה שהפתק יימסר לדרור, ידע שלא ישמע ממנו והוא לא יחזור לגבות ממנו את שכר עבודתו. חלף זמן ו–מ' גילה שהחנות של צמד הזקנים נסגרה ולא הושכרה לאחרים. בחנות הסמוכה השיבו לו שהאשה נפטרה ובעלה הועבר למוסד סיעודי, אך הבן שלהם מסרב למכור או להשכיר את החנות.

הסיפור מסתיים בפואנטה. כעבור מספר שנים נוספות ראה מ' את דרור מחטט במיכלי–האשפה באולם ההמתנה של הרכבת לחיפה ואוסף מתוכם בקבוקים ריקים לתוך תיק גדול. מ' המופתע לא הצליח להוציא הגה, כאשר דרור פנה אליו כאל איש זר וביקש את רשותו לאסוף את הבקבוק הריק שהניח לצידו.

סיום הסיפור בפואנטה כופה על הקורא לבחון מחדש את אירועי העלילה שהובנו לו קודם באופן שגוי. עד לסיום הבין הקורא, שהקורבן של המקרה בשיזף הוא מ' והנאשם בעוול שנעשה לו הוא דרור. בחלק הירושלמי של הסיפור גם נאמרו על דרור דברים שגינו אותו וביססו את אשמתו בגרימת העוול ל–מ‘: “הוא מכונה! זה מה שהוא יודע לעשות. חוץ מזה הוא גולם" (117). אישור לתיאור אופי זה סיפק לנו מ’ בחלקים האזרחיים של הסיפור, שבהם פגש את מ' כמתקין אביזרים בשליחות הוריו ואחר–כך כאוסף למחייתו בקבוקים ריקים במקומות ציבוריים.

במהלך הקריאה הוכשל הקורא על–ידי שתקנותו של דרור, שהועצמה על–ידי ניגודו, מ‘, המבטא בכל הזדמנות את כעסו על העוול שנגרם לו. מ’ זקף לזכותו את העמידה בלחצם של שאול ומנשה כאשר סירב ליטול על עצמו את אשמת המעשה שביצע שאול. הוא התגאה גם בכך שקיים את מילת הכבוד שנתן לבעלי הדרגות ולא דיבר עם איש על הלחץ שהפעילו עליו. וגם כשנחקר על–ידי מפקד היחידה, לא הלשין על שאול, אף שיצא מהחקירה ב“תחושה שמפקדם האהוב יודע את האמת, שהנה הוא מחפה על מישהו ומוכן להיענש במקומו” (114). כמו כן הוסיף לרשימת שבחיו את הצהרתו, כשנוכח ששמו הושמט מרשימת מקבלי דרגת הרב“ט: “זה ממש לא איכפת לי” (118).

בכל ההזדמנויות האלה שתק דרור וגם כשנפגשו כעבור שמונה שנים לא הגיב על ההתפרצות של מ' כלפיו, שהאשים אותו בעוול שנגרם לו בשל שתיקתו בפרשת שיזף. דברנותו של מ' היא שביססה אצל הקורא את המסקנה ש–מ' הוא הקורבן של המקרה ואילו דרור הוא האשם בכך. הפואנטה בסיום מאלצת לבחון מסקנה זו מחדש. בסצינה האחרונה מעומתים מ' ודרור על–ידי מעמדם בחברה. בסצינה הזו מ' הוא נוסע מכובד הממתין לרכבת שלו. דרור לעומתו מצטייר כאדם משולי החברה: כולו שיבה, פניו פני זקן ופרנסתו מקבצנות. איך נוצר הפער העצום במצבם החברתי והכלכלי כעשור או שניים אחרי שסיימו אותו קורס בצבא וביצעו שם אותה עבודה ובהצלחה דומה?

שאלה זו מציפה אצל הקורא את המידע על שלבי ההידרדרות של דרור לעומת שלבי ההתקדמות של מ‘. על אף העוול שנעשה ל–מ’ בשיזף, עוול שהוא לא חסך שום הזדמנות להבליט שהיה הקורבן שלו, לא שיבש המקרה את התקדמותו בחיים. הוא למד באוניברסיטה כפי שתיכנן (104), שכר או רכש דירה והכשיר אותה לנוחותו. עיסוקו ומצבו הכלכלי משתקפים בנינוחות שבה הוא ממתין לרכבת לחיפה. המידע על דרור מתאר מהלך–חיים הפוך. מאז שהשתחרר מהצבא לא התבסס כלכלית וחברתית, ולא מחמת העדר כישרון או מצוקה כלכלית, שהרי לא נפל מ–מ' בביצוע העבודה בצבא ולהוריו היתה היכולת לממן עבורו לימודים באוניברסיטה. מדוע לא למד, אלא בחר לבצע עבודות מזדמנות שיזמו עבורו הוריו? מדוע לא השכיר ולא מכר את החנות של הוריו כדי לבנות לעצמו חיים נורמטיביים נוחים ומכובדים?

שאלות אלה מחזירות את הקורא לעדות של מ' על יחסו כאדם בוגר למקרה שהיה מעורב בו כחייל צעיר במחנה שיזף. אחרי שבסיום התקנת האביזרים בדירתו האשים את דרור בעוול שגרם לו אז בשתיקתו, השתומם: “מה קרה לי? שוב אני חוזר ומתרגש מהעניין השטותי הזה. שנים אחרי שחשבתי שכבר נפטרתי מזה, אחרי חוץ–לארץ והאוניברסיטה והעבודה ועוד דברים שקרו לי בחיי, דברים הרבה יותר חשובים. שוב אני מלבה את הכאב על העוול ההוא, והכאב קשה עכשיו יותר משהיה, הרבה יותר משהיה אז. למה זה קורה לי?" (129). ובשנים שחלפו אחר כך — הוא מודה — רק כשעבר ליד החנות, שהשתייכה להוריו של דרור, נזכר בפרשת שיזף, כי “ברבות השנים התעמעם בי הכאב על העוול הנושן, עד שנראה לי במבט לאחור כשריד מביך ומגוחך מגלגול אחר" (131).

הניגודים שהובלטו בעלילת הסיפור בין מ' לדרור מוליכים למסקנה הבלתי–נמנעת שדרור העניש את עצמו על מעידתו כחייל צעיר במקרה שאירע בשיזף. כמו מ' לא חשף את האשם בשיחה האסורה, אך מ' עיטר את עצמו בזכות זאת בעיטור הקורבן ומיצה מהמקרה את התועלת החברתית בכל הזדמנות. צביעותו של מ' נחשפה אחרי שנים, כאשר דרור הגיע לביתו לביצוע עבודת כפיים פשוטה והוא ניצל את המעמד להשפלתו: הזמין אותו לשתיית קפה כדי שיוכל להאשים אותו על עוול שלא שיבש כלל את המשך חייו, עוול שבמידה רבה הוא עצמו איפשר אותו אז, בהיותם בצבא. מ' סלח לעצמו בחלוף השנים, אך לא סלח לדרור.

ואילו דרור, שכלל איננו “מכונה" ולא “גולם", לא סלח לעצמו. אף שלא למד באוניברסיטה את תורות המוסר לא של הדתות ולא של הפילוסופים, העניש את עצמו על חלקו בפרשת שיזף. משום שלא דיבר כאשר היה עליו לדבר, לא התיר לעצמו בעתיד לא לכתוב ולא להטיף לאחרים, וגם לא המתין שאחרים יקצבו את עונשו, אלא נאמן למידותיו המוסריות, העניש את עצמו על המקרה בשיזף בחומרה המירבית, בכך שמנע מעצמו את שיכחת המעידה שמעד בהיותו חייל בשירות סדיר. בגילוי נדיר של מוסריות אישית מנע מעצמו את מיצוי ההזדמנויות הכלכליות והחברתיות שהיו מזומנות לו בחיים האזרחיים ובחר לחיות בשולי החברה.

הסיפור היפה הזה, הטוב מבין סיפורי הקובץ, מערער על מושגי–הערך שבסיועם אנו שופטים את הבריות. הסיפור מציע להיזהר בשיפוט ולהעמיד בראש אמות–המידה השיפוטיות שלנו את ההבנה לזולת ואת החסד כלפי חולשותיו, הן הגלויות והן המוצפנות, שהרי “אין מעשה נאצל יותר מלנעוץ את עוגן עיונינו השלווים בקרקע הנצח".



  1. הוצאת עם עובד, ספריה לעם, 2008, 211 עמ'.  ↩

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
המלצות על הסדרה, מחזור, או שער או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את הסדרה, מחזור, או שער
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.