¹

הרומאן נפתח במשפט: “שמי ברונו ברומהרט ובילדותי גדעו את ידי הימנית". במילים הפשוטות האלה, המוסרות עובדות על הגיבור ועל נכותו הגופנית, הצפין אפלפלד רמזים המדריכים את הקורא להבין את הנכות של ברונו ברומהרט במשמעות סמלית, כעונש על שתי נטיות רוחניות שבעטיין נחלשו קהילות העם היהודי באירופה במשך כמאתיים שנים לפני שיהודי הקהילות הללו הוסעו בקרונות רכבת למחנות הריכוז ולמחנות ההשמדה. החשיפה של המשמעויות הסמליות הללו, המיוחסות בעלילת הרומאן לגדם של ברונו, מצדיקה לקרוא באופן זהיר לא רק את המשפט הראשון, אלא גם הרבה משפטים פשוטים דומים בהמשך הטקסט.

אחרי ציון שמו, קובע המשפט שבו נפתח הרומאן, שברונו מתייחד בנכותו, שהיא לא נכות מלידה, אלא תוצאה של אירוע בתקופת ילדותו. על נסיבות פציעתו הקשה של ברונו בילדותו נודעו לנו בהמשך הפרטים הבאים: ברונו הפך לגידם בגיל שלוש, אחרי שנפגע מיריות של שוטרים שהקיפו את הבית בקרפטים, שבו הסתתרו הוריו הקומוניסטים. הוריו העלימו ממנו את העובדה הזו, המטילה עליהם כהורים אשמה כבדה, שהרי חובתם כהורים היתה להרחיק אותו מהסכנה שפעילותם האסורה בקרפטים צפנה להם ולו. לברונו נודעו נסיבות פציעתו, אחרי כעשרים שנה, מפי קומוניסט ותיק, שפגש אחרי סיום המלחמה. האיש הזה הצדיק בנימוק הבא את החלטת הוריו של ברונו, להעלים ממנו את המידע על נסיבות פציעתו: “אמא לא סיפרה לך כדי שלא להשניא עליך את המפלגה" (114).

המידע הזה מהמשך הטקסט מחייב את הקורא לשכתב את המשפט הראשון ולנסחו כך: “שמי ברונו ברומהרט ובעטיה של הפעילות הקומוניסטית של הורי גדעו את ידי הימנית". בניסוח הזה כבר לא מדובר בגדם במשמעות הקונקרטית, אלא בגדם במשמעות מטאפורית. הגדם סומן בגוף הדור של ברונו, שהוא דור שני להתבוללות, כעונש על מהלך שהחלו בו ההורים והורישו אותו לבניהם. במקרה המדגים של ברונו חטאם של הוריו התבטא בהעדפת האידיאולוגיה הקומוניסטית הצעירה על החזון עתיק היומין של העם

היהודי. האידיאולוגיה הקומוניסטית היתה האחרונה בשרשרת אידיאולוגיות זרות וסותרות שיהודים נהו אחריהן בעת החדשה, ובכללן: השכלה, ליברליזם, אתיאיזם, אנרכיזם וכל “איזְם" אחר שהופרח באירופה בעת החדשה. הגדם של ברונו הוא לפיכך עונש גופני ממשי על חטא רוחני: חטא הנטישה של המורשת היהודית. להבהרת החטא הזה, חטא ההתכחשות לזהות היהודית, פיתח אפלפלד עלילות רב–דוריות בספרים שבהם תיאר את תופעת ההתבוללות, שהתפשטה בקרב יהודי אירופה במאתיים השנים שקדמו לשנות השואה, וכך עשה גם ברומאן הנוכחי.

הסבים של ברונו התגוררו בקרפטים, אזור כפרי בהרים החוזר ומובלט ביצירתו של אפלפלד כאחד המעוזים האחרונים של היהדות המסורתית במרכז אירופה (70). בצד הכפריים שקיימו את אמונתם הנוצרית, היו שם ליהודים קהילות קטנות עם המוסדות ההכרחיים: “חדרים" לחינוך הילדים, בתי–כנסת ובתי–קברות. ברטה והרברט, הוריו של ברונו, הוקסמו בנעוריהם מהחזון הקומוניסטי, שהבטיח לכלול במהפכה המעמדית הכלל–עולמית של הפרולטריון פתרון גם למצוקת היהודים. תמצית מיסוד–היסודות הזה של הקומוניזם שמע גם ברונו בילדותו מאמו שאמרה לו: “אסור לחלק בני אדם לשבטים ולעמים" (30). את הבית המסורתי בקרפטים עזבו הוריו של ברונו בבחרותם בטריקת דלת, כי מאסו בנכסי התרבות היהודית: שפה, פולחן, מנהגים וערכים. הם אמנם התכוונו ללמוד תחילה באוניברסיטה (123), אך במצוות המפלגה גנזו את החלום הזעיר–בורגני הזה, להבטיח לעצמם בעזרת ההשכלה עתיד כלכלי וחברתי בחברה הכללית העירונית, וחזרו לקרפטים, כדי להקים שם תאים מחתרתיים לגיוס צעירים יהודיים נוספים לחזון הקומוניסטי הכלל–עולמי. תקופה זו בפעילותם כקומוניסטים הסתיימה בפציעתו הקשה של בנם, ברונו בן השלוש.

אחרי שברונו נפצע והפך לילד גידם, חזרו הוריו לעיר–השדה סלוש, אך לא ניתקו את עצמם מהמפלגה הקומוניסטית. בביתם התכנסו קומוניסטים וברונו האזין לשיחותיהם. כולם היו אידיאליסטים כמו הוריו, אך עיוורים לאמת ולא מסוגלים להבחין בפער שבין החזון לאפשרות היישום שלו בממשות. ביתם בסלוש היה במעקב קבוע של המשטרה ומדי פעם חזר אביו ונאסר באשמת פעילותו במפלגה האסורה (28). והיתה זו אמו שנשאה לבדה בעול הפרנסה של שניהם מעבודתה כמזכירה במשרד של עורכי–דין. בשנות ילדותו מנעו ההורים מברונו לצבור חוויות יהודיות. כיאה לקומוניסטים לא סיפרו לו על חייהם הקודמים בקרפטים וגם לא חגגו חגים של היהדות. הם גידלו אותו כחילוני חסר–דת. וכדי למנוע ממנו להיתפס לדת, שאותה הגדירו כ“אמונה תפלה”, מנעו ממנו לבקר אצל סבו מצד אביו שהיה יהודי שומר מצוות (209). לראשונה שמע על אמונה מפי המשרתת הנוצרית בביתם, קרולה, אך היא לא היתה מסוגלת להסביר לו דבר על היהדות. וכאשר ביקש לדעת אם קיים אלוהים, הסבירה לו קרולה שאלוהיה הוא ישו ואליו היא מתפללת (13).

ההיחשפות של ברונו לעובדה שהוא ילד ממוצא יהודי היתה בלתי נמנעת מרגע שהחל ללמוד יחד עם ילדים ממשפחות נוצריות בבית–הספר הכללי. ואז נאלצה אמו להודות בשפה רפה, שאחרים אמנם מזהים אותם כיהודים, אך אין הם יהודים כמו “היהודים האדוקים“, “היהודים שלובשים בגדים שחורים ומתגוררים בשכונה הצפופה ליד תחנת הרכבת” (29). כעבור שנים, בהיותו בגטו, גילה ברונו, שהאבחנה הזו של אמו לא היתה מקובלת על הקלגסים ועל משתפי הפעולה המקומיים. הם כלאו מתבוללים יחד עם יהודים לובשי שחורים וזימנו להם גורל משותף. ואמו אכן זנחה בגטו אבחנה זו והתאמצה להושיט עזרה שווה לכל הרעבים, בלי לבחון את השתייכותם לזרמים שביריבותם החלישו את העם היהודי מזה מאתיים שנה. ואשר לברונו, בגטו ועוד יותר מכך במחנה הכפייה ובמסתור הבונקר ביער הכיר יהודים מכל הזרמים. בדברי רובם שמע חרטה עמוקה על חטא ההתכחשות לזהותם היהודית, שחטאו הם והוריהם, וגעגועים לקרפטים, ש“היו שנים רבות מחוז הפלא של היהודים” (235).

חטא השכחה

לסמליות השנייה שמיוחסת לגדם של ברונו מפנה המשפט שבו נפתח הרומאן באומרו, שהיד שנגדעה לברונו בגיל שלוש היתה ידו הימנית. במישור הגשמי–ריאלי מדגישה עובדה זו את חוסר המזל של ברונו, שאיבד דווקא את היד שהיא בדרך כלל הדומיננטית אצל רוב בני–האדם. ולפיכך יהיה בבגרותו מוגבל בביצועיו, כי יצטרך להסתפק בפעולות שיוכל לבצע בידו השמאלית והמוחלשת. לא כך יובן הפרט הזה במישור הסמלי. יד ימין היא היד שבה נשבעים, ובמסורת היהודית זכורה השבועה המחייבת ביותר יהודי: “אם אשכחך ירושלים — תִּשְׁכַּח ימיני. תדבק לשוני לְחִכִּי אם לא אֶזְכְּרֵכי" (תהילים קל"ז 5—6). הקונוטציה התרבותית הזו, אם יימצא לה ביסוס בטקסט, תצדיק לייחס משמעות סמלית חדשה לעובדה הפיזית–ריאלית שהופיעה במשפט שפתח את הרומאן. ולפיה הגדם בידו הימנית של ברונו אינו רק עונש על חטא ההתכחשות לזהות היהודית, אלא הוא גם עונש על חטא השכחה של השבועה לדבוק ב“ירושלים” על כל המשמעויות הדתיות–תרבותיות והערכיות–לאומיות שנקשרו בירושלים בתודעת הדורות.

ההצדקה להסביר כך, בפירוש סמלי נוסף, את הנכות של ברונו נמצאת בעלילת הרומאן עצמו. בחלק האחרון של העלילה מסופר, שאחרי שהשתהה יותר מעשרים שנה בנאפולי והפעיל משם ברחבי אירופה רשת מסחרית מסועפת, החליט ברונו, קרוב לאמצע שנות השבעים, לעלות למדינת–ישראל ולהעתיק אליה את פעילותו למען “הפליטים" שלו, ניצולי השואה מסוגו. במשך שנים ניסה להחדיר בפליטים אלה את ההכרה בערך יהדותם והתאמץ להשיב להם את הגאווה בזהותם הלאומית, ולכן תמוהה הימנעותו, אחרי שהתבסס בתל–אביב, מקיום ביקור בירושלים, העיר שהנביאים הועידו אותה בחזונם להיות מרכז לאומי להפצת אתוס אוניברסלי, שישכין שלום בעולם כולו. רק אחרי זמן ובלי התלהבות אמנם החליט ברונו לבקר בירושלים, אך בניגוד למצופה לא הזדרז לבקר בכותל המערבי ובאתרים הקדושים האחרים, כפי שתיכנן, אלא התיישב בבית–קפה ברחוב יפו, כדי לצפות בירושלמים ולהאזין לשיחותיהם (209). לבסוף עזב ברונו את ירושלים בלי שביקר בכותל. כעת הבין מדוע גם חבריו מהבונקר ביער — יוסף–חיים, הרש וזיגפריד — לא בחרו להתגורר בירושלים, אחרי שעלו ארצה, אלא העדיפו מקומות אחרים. הראשון את בני–ברק, השני את פתח–תקוה והשלישי את תל–אביב. כמו חבריו גם הוא לא מצא שאר–רוח וקדושה בירושלים.

מטרתו של אפלפלד בעלילת הרומאן הזה היתה, אם כן, רעיונית מובהקת: להדגים את ההחלשה העצמית שביצעו דורות אחדים בעת החדשה בחוסנו של העם היהודי הן על–ידי שכחת השבועה ל“ירושלים” וערכיה והן על–ידי התכחשות לזהות המייחדת את העם היהודי בין עמי העולם. את המטרה הזו מימש בעזרת המשמעויות הסמליות שהעניק לגדם בגופו של ברונו. כעת אפשר להבין את משמעות השם שבחר אפלפלד לספר הזה. שם הרומאן מגדיר כ“זעם” את יחסו של ברונו להוויה הישראלית, המואשמת בחידוש ההתכחשות והשכחה — החטאים שהחלישו את העם היהודי עד השואה. על–פי שם הרומאן מתחייב ברונו להמשיך וללחום במגמות הרוחניות המסוכנות האלה לעתידו של העם היהודי, ברגע שיקום ממיטת חוליו, מאחר “והזעם עוד לא נדם" אצלו.

המילה “זעם" אמנם נראית מובנת בשם הספר, ואף–על–פי–כן הודבק אליה משום–מה פועל בלתי–שכיח, ההופך אותה לטעונת הסבר. למילה “זעם" מתאים היה לצרף את הפועל “שכך" או פעלים מטאפוריים כמו “דעך" ו“כבה”. הפועל “נדם" אינו מתחבר ל“זעם”, כי להדמים ניתן קול או דיבור, אך לא רגש. מכאן ששם הרומאן רומז על זעם המתבטא בדיבור, בהשמעת תוכחה. לא במקרה הורגלנו להגדיר את הנביאים הקדומים שלנו כנביאי זעם ותוכחה בזכות התוכן של נבואותיהם וכביטוי של הערכה לאומץ–לבם כשהתייצבו כיחידים מול הציבור, כדי לגנות אותו על חטאיו. את שליחותם, אמירת דבר אלוהים לעם, ביצעו גם אם ההמון אטם את אוזניו לתוכחתם או לעג לתוכנם וגם אם בעלי השררה הענישו אותם במכות ובמאסר.

באופן כזה, כשליחות של תוכחה מפי מי שחובתו להתריע מפני ההתמכרות ל“נורמליות”, סיסמת המתבוללים באירופה עד השואה וגם סיסמת המתבוללים כיום בחברה הישראלית, צריך להבין את הזעם שהפעיל את ברונו מול “הפליטים" בשנותיו בנאפולי ושעתיד להפעילו מעתה מול “הישראלים" במדינת–ישראל. ואכן, בניגוד לגיבורי הספרים הקודמים של אפלפלד, שהיו גיבורים פאסיביים, עיצב אפלפלד את ברונו כגיבור אקטיבי. ברונו הוא גיבור חזוני, נביא זעם ותוכחה, שהקדיש מחייו כשלושים שנה להכשיר את הפליטים לדבוק מחדש בזהותם הלאומית ובדעתו לפעול בהמשך חייו להפיכת המדינה הזו למקלט ראוי לזהות הזו.

גידם ומושיע

אפלפלד הבליט בעלילת הרומאן את השלבים שבהם התגבשה אצל ברונו ההכרה שהגדם בגופו הועיד אותו ליעוד מיוחד. עד שהוכנס לבית–הספר לא בא בחברת ילדים, אלא הסתופף בחברת מבוגרים, כולם אידיאליסטים, שכמו הוריו האמינו בכל ליבם בקומוניזם. מהם ספג את מושגי החזון הראשונים שלו. דבריו של אחד מהם, ברונו שרפשטיין, גידם אף הוא, נחרתו במיוחד בזכרונו. שרפשטיין שביקש לעודד את ברונו בן הארבע, הגביה אותו בידו האחת והכריז בקול: “היזהרו מחסרי–יד, שמהם תבוא הישועה" (35). הוריו של ברונו לא הצטרפו מיד אל מבטיחי הבטחות כאלה, אך סירובו של ברונו לחפות על הגדם בעזרת יד–תותבת חשף להם אצלו קו–אופי שמצוי רק אצל עקשנים המאמינים שביכולתם לגבור על המגבלות של הממשות.

אמו הצטרפה ראשונה לחזק אצל ברונו את האמונה ביכולותיו והסבירה לו שהגדם מייחד אותו: “אתה ילד מיוחד, ועל כן יש לך יד מיוחדת" (15). דברים אלה אמרה לו בצנעה, כי אביו הרברט, שבין מאסר למאסר כקומוניסט התאמץ להכין את ברונו לחיים, דווקא ניסה לעקור מברונו את האשליה שהגדם מקנה לו יתרון על פני ילדים אחרים (13). רק שנים אחר–כך סיפר לברונו קומוניסט שהכיר את הוריו, שגם אביו נהג לומר למכריו “ברונו שלי נועד לגדולות" (113). אך גם ללא דברי–עידוד מפורשים מאביו טיפח ברונו בשנים אלה, שבהן היה מבודד מבני גילו, “דמיונות גדולה", שבהם דהר בראש גדודי צבא ונלחם בחיות טרף (15).

בית–הספר היה שלב חשוב נוסף בהתכשרות של ברונו ליעוד חייו. כבר ביומו הראשון בין ילדים הוטרד בגלל היותו ילד גידם. בה–בעת למד לראשונה להכיר את “אחיו“, ילדים שזוהו בבית–הספר כיהודים. הם ספגו בשתיקה את הגידופים שהטיחו בהם ילדי הנוצרים ולא השיבו בהרמת יד למכיהם. ברונו בן השש בז לאלה וגם לאלה ובידו האחת לימד את כולם להתנהג אליו בכבוד. את החצופים מבין מטרידיו היכה ואת האחרים הכניע במבט ארוך שנעץ בהם. באופן בוגר לגבי ילד בן שש, אמר לעצמו בשובו מיום הלימודים הראשון בבית–הספר: “ברונו, אתה חייב לאגור כוח וזעם” (18). פרט להופעתה בשם הרומאן, זו הפעם היחידה שהמילה “זעם" מופיעה בגוף הטקסט, אך כאן, כמובן, במשמעותה המילונית הפשוטה והשכיחה, מובן המשתמע מצירוף המילה “זעם" למילה “כוח".

ברוח המסקנה שניסח לעצמו התרחק ברונו מחברת בני גילו. בהפסקות צפה בהם מחלון הכיתה בקומה השנייה והם הצטיירו לו “קטנים ובלתי מרוסנים, עדר רועש" (19). גיבוריו בשנים אלה היו דמויות–מופת מהתנ“ך, שבתולדותיהם זיהה את מצבו בבית–הספר. בכיתה ג' הזדהה עם יוסף שהתרחק מאחיו האלימים והגסים. ממנו למד ש”מחשבות של גדולה אדם חייב לשמור לעצמו" (21) וגם ש“הדרך אל הגדולה מלווה בייסורים והשפלות” (22). בכיתה ו' הוסיף לעצמו גיבור נוסף שאיתו הזדהה — משה. אף שהיה כבד פה והתקשה בדיבור, “ניהל מאבקים עם חרטומים ואנשי צבא“. מגבלות הדיבור של משה חיזקו בו את ההרגשה שהגדם בגופו מעניק לו יתרון על “האנשים המשתמשים בידיים כדבר מובן מאליו”. הוא הופכו למיוחד ומגלה לו בלילות “דברים מופלאים ונצורים" (24).

ואכן, גם בהמשך חייו ייחס ברונו לגדם שלו סגולות מופלאות. לא רק שהעניק לו תכונות אנושיות כגון: לחישה, דיבור, חיוך וכעס, אלא גם יכולת ניבוי המביאה הצלחה לעסקיו: “הגדם הוא אנטנה רבת–כוח המביאה לי ידיעות והערכות. — — — אם יש לי יתרון על–פני הסוחרים האחרים, זה היכולת שלי להקשיב לגדם ולהבין את הדקויות של שידורו" (129). הגדם גם קישר אותו אל הוריו, סיפר לו עליהם וגילה לו את דעתם על מעשיו. באופן זה עיצב אפלפלד את ברונו בדמות של מושיע חילוני — אדם חזוני, אידיאליסט כהוריו וחדור הכרה שנועד לגדולות, שאימץ מהנביאים את דרך פעולתם האמיצה, אך לא את אלוהים כמקור האמת לפעילותו. המקור שממנו שאב ברונו את האמת היה הגדם בגופו, שהזכיר לו בכל עת את חטאי ההתכחשות והשכחה של עמו לפני מלחמת העולם השנייה ואת האסון שחטאים אלה המיטו על יהדות אירופה בשואה.

את ההרגשה שנועד לגדולות חיזק אצל ברונו אחד ממוריו, שהוקיר את אומץ לבו של הילד הגידם היחיד בבית–הספר. היה זה המורה לדת, הנזיר פטר, שבשיעורי הדת שלו החליט ברונו להשתתף, אף שהיה זכאי להשתחרר מהם. פטר נטע בברונו את ההרגשה שנועד לגדולה לא רק בזכות הגדם המייחד אותו בין הילדים, אלא גם בזכות החריגות השנייה שלו, כילד יהודי בבית–הספר הכללי: “היהודים שכחו שהם בני מלכים. — — — היהודים לבדם ניצבו בהר סיני, ורק בהם משוקעים הקולות והברקים של הדיבור האלוהי. הם, לדאבון לבנו, שכחו זאת, אבל המקרא לא שכח, ובכל זאת אסור לזלזל בעדים מתכחשים אלה. הם עתידים באחד הימים להיזכר מיהם ולהיות מה שנועדו להיות" (24). אי–אפשר, כמובן, להתעלם משכיחות המילים “התכחשות" ו“שכחה” בדבריו של הנזיר פטר ומאימוצן של מילים אלה על–ידי ברונו, כאן ובמרחב הטקסט אחר–כך.

עד ששמע את הדברים האלה מפי פטר, לא ייחס ברונו חשיבות למוצאו היהודי, אלא הוסיף עובדה זו כסיבה נוספת להתנכלות של התלמידים הנוצריים אליו בגלל נכותו. את המתגרים בו השתיק בין שניסו לפגוע בו בשל הגדם ובין שנטפלו אליו כיהודי (20). יחסו של ברונו למוצאו היהודי השתנה אחרי ששמע את דבריו אלה של הנזיר פטר. מעתה מצא את התוכן לשליחותו והתבררה לו המטרה לגדולה שנבחר לה על–ידי הנכות שהוטלה בגופו. אחרי ששמע את דבריו של פטר שינה את התנהגותו. לא רק שזקף את קומתו, כיאה לבן–מלך, והעמיק את התבדלותו מהילדים הנוצריים, אלא שבדומה למשה יצא ביוזמתו אל “אחיו“. הוא ניגש אל ילד יהודי שהתנהג כפרחח ונזף בו: “אל תשכח, אתה בן–מלך”. ואחרי שהיכה ילד יהודי אחר, שהקניט אותו בגלל נכותו, הסביר שהפעם זכה מנחת זרועו מסיבה שונה: “אני מכה את כל אלה ששכחו מיהם" (25).

מעתה הכין ברונו את עצמו למשימה שנטל על עצמו, להזכיר ליהודים את מוצאם האצילי. האידיאליזם שלו היה שונה במטרותיו מזה של הוריו. הם האמינו בחזון קוסמופוליטי, אך הוא כבר “נלחם בחזית אחרת" משלהם, בחזית הלאומיות היהודית. ולכן אימן את גופו והכין את עצמו “למאבק הגדול" (31). אף שהעריץ את אומץ הלב של אמו ושל אביו (28), התכונן להתמודדות אחרת, שידע שתתרחש בקרוב. גילויי האנטישמיות בבית–הספר גברו והם הופנו גם אליו. יום אחד ראה את הכתובת שכתבו הנערים הנוצריים על חומות בית הספר “מוות ליהודים ומוות לגדמים" והבין שעליו להיערך לא רק למלחמה “בחזית אחרת“, אלא גם למלחמה שאינה מוגבלת לבית–הספר בלבד. ביום סילוקם של התלמידים ממוצא יהודי מבית–הספר מחה נגד ההחלטה רק מורה אחד מכל צוות המורים של בית–הספר, וזה היה הנזיר פטר, שאמר בקול: “המלחמה נגד היהודים היא מלחמה נגד אלוהים. ימי סדום ועמורה חזרו, ואיש לא יינקה מן הפשע” (36). ספק אם עוד מישהו מבין התלמידים היהודים, פרט לברונו, הבינו את משמעות המילים “ימי סדום ועמורה" בדברי המורה פטר.

שנות המלחמה

אמו של ברונו לא העריכה כמוהו את חומרת מעשה הגירוש של התלמידים ממוצא יהודי מבית–הספר. כקומוניסטית קיוותה שמדובר בגל שעתיד לחלוף ובית הספר יחזור ויפתח את שעריו לתלמידים שגורשו משם בגלל היותם יהודים, אך ברונו היטה אוזן לא לתמימותה, אלא לגדם, ונדמה היה לו ששמע בלחישותיו אזהרה “מסכנה איומה" (38). ההתכוננות של ברונו “למאבק הגדול" הועילה לו כאשר נכלא יחד עם אמו בגטו וגם אחרי שהועבר מהגטו למחנה הכפייה. על אף היותו גידם עמד בדרישות הנוגשים ולא הכביד על הצוות שלו. בשני המקומות חיפו עליו הצוותים שלו במסדרים (50). את כוחו שאב ברונו גם מהגדם, שסייע לו להידבר עם הוריו וגם עם פטר. בשיחות דמיוניות אלה קיבל מענה על ספקות שהתעוררו אצלו והן חיזקו את רוחו לשרוד בתופת.

יום אחד ניגש אליו אלמוני, אדם לא צעיר, דווקא אליו הגידם היחיד במחנה, והשביע אותו: “תן לי את ידך והישבע לי שלא תשכח מה שעוללו לנו הערלים" (63). היה זה עבורו מעמד של התקדשות לשליחות שנועד לה, מעמד דומה לזה שזכו לו נביאי ישראל הקדומים. ואכן, ברונו לא שכח את שבועתו לאלמוני, אף שכמנהגו ייחס לגדם את המסקנה שהשתמעה ממנה להמשך חייו, אם ישרוד את התופת: “עליך לשמור על כל מה שעיניך רואות ואוזניך שומעות" (77). לכן לא הזדרז כניצולים אחרים לפצות את עצמו בסיום המלחמה, על הסבל שהיה מנת חלקו במחנה הכפייה, בהתמכרות למנעמי החיים “הנורמליים“, אלא פנה לקיים את ההבטחה שנתן לאלמוני שהשביע אותו במחנה: להקים צבא לוחמים נגד השכחה של השבועה ל”ירושלים" ונגד ההתכחשות לזהות היהודית.

שנות המלחמה היו שנים מכריעות עבור ברונו בשני מובנים. ראשית במובן האישי, כי במהלכן הִפְנים את אובדן הוריו בשואה. בחלומותיו שוחח איתם וניסה לזכור את פניהם, אך הם הלכו ונשמטו מזכרונו והוא נאלץ להיפרד מהם. היפרדות זו חייבה אותו להגדיר לעצמו את דרכו בלעדיהם, וזו המסקנה שהגיע אליה: “אני רוצה להיות כמו אמא ואבא, אבל בלי לשאול תמיד מה תובעת המפלגה. אני אהיה כמו אמא בימי הגטו. בני מלכים לא דואגים לעצמם ובזים לקטנוניות" (79).

אך שנות המלחמה היו חשובות לברונו גם מטעם אחר: במהלכן למד להכיר את העם היהודי. לראשונה פגש יהודים כה שונים זה מזה והבין את עומק המשבר שבו נתון העם הזה. אף שבבית שמע לעיתים קרובות דברים בגנות היהודים מפי האורחים של הוריו, כמו דבריו של התעשיין בלומפלד, שגינה את “ההתנשאות" ומאמצי “ההתבלטות" של יהודים כבעלי ייחוס אבות (57), גילה רק שם, בתופת הגטו ומחנה הכפייה, גם יהודים אחרים, יהודים שאינם מתכחשים לזהותם הלאומית. השהות ביער בבונקר צר–המידות עם יוסף–חיים השתקן, הרש האילם וזיגפריד טאובר תועה–הדרך, שיכנעה את ברונו שחולשתם של היהודים נובעת מהפירוד ביניהם. אך מי שיצליח לאחד אותם יגלה שעדיין קיים סיכוי להשיב להם את כוחם ואת מעמדם במשפחת העמים. בשלב הזה מצא ברונו את יעודו בחיים: להשיב לניצולים את ההכרה בערך עצמם. ואכן הוא חזר והשמיע שוב ושוב ליהודים את הדברים הבאים: “אנחנו בני מלכים ונועדנו לגדולות — — — אסור שהנסיונות המרים יפגמו בנו, אדרבה, הנסיונות חייבים להחזיר אותנו אל המקום שממנו נחצבנו. יש לנו נשמות המסוגלות למעשים גדולים" (132).

בסיום המלחמה הבין ברונו שמלאכתו לא תהיה קלה. לא אחת שמע מפי יהודים ביטויי שנאה עצמית בנוסח: “אני לא כלום, אני אפס, הייחוס שלי הוא עוני של דורות, קמצנות של דורות" (143). ומי שלא הגדיר בדיבור את הדעה הזו, ביטא אותה בהתנהגותו אחרי ששרד את המחנות. חסרי אמונה אלה חזרו אחרי השחרור מהמחנות לסיסמאות הנושנות של המתבוללים ושבו לאורח–החיים ההדוניסטי המנוון שקיימו בעבר: אגרו מזון, עסקו ברוכלות, צברו ממון והתמכרו למין ולבידור. באמצעים אלו קיוו להשכיח מעצמם את מה שעבר עליהם במחנות ולפצות את עצמם על השנים שאיבדו שם מחייהם. במחנה האבודים הזה נוצרו זוגות גרוטסקיים וחבורות של תמהוניים ומטורפי–דעת: “ובתוך הזרם העכור הזה צצו זוגות משונים. קשיש אימץ אל חיקו נערה ואישה מבוגרת התחברה אל בחור צעיר. ובין השאר היו שם להקות של יתומים, קבוצות של נערות עזובות והרבה אנשים שלא חדלו לדבר אל עצמם" (120).

ברונו שרד את הגיהינום לא רק בזכות אופיו הנחרץ ואומץ–לבו, אלא גם בעזרת הסיוע שהושיטו לו גיבורי ילדותו בחלומותיו ובראשם הוריו והנזיר פטר. בסיום המלחמה התבלט ברונו בהחלטותיו החריגות. הוא לא הצטרף לשלושת חבריו מהבונקר ביער, שהחליטו לחזור לביתם בעיר, ובכך מנע מעצמו את המראה שגילו בשובם לשלוס: כל מוסדות הקהילה היהודית הופקעו והוסבו לצרכים אחרים ובבתיהם השתכנו מקומיים שקידמו את פניהם בעויינות גלויה (140—141).

ברונו גם לא הצטרף לבריחה ההמונית של הניצולים מאירופה אל מקומות המקלט החדשים ביבשות האחרות (131) וגם לא אל המעטים שהשתכנעו מדברי השליחים מהישוב בארץ ועלו לפלשתינה. בניגוד לאחרים החליט להתמסר לשליחות שנבחר לה: לשקם אצל אחיו “הפליטים" את הגאווה בזהותם הלאומית.

“המחתרת האצילה"

קרוב לוודאי שברונו לא הכיר את משנתו של אחד–העם, אך במעשיו הגשים אותה על כל תגיה. על–פי האבחנה שעליה ביסס אחד–העם את אחד ממאמריו היותר מפורסמים, האבחנה בין כהן לנביא, ריכז הוא, איש החזון, אנשי–ביצוע לחזונו, כוהנים, מבין הפליטים. ומשום שהועיד אותם לעמוד בראש סניפי הרשת המסחרית שהתכוון לפרוש ברחבי אירופה, שמרווחיה קיווה לממן את חזונו, העניק להם את הכינוי “שליחים“. את סוכניו בחר בקפדנות ובעיקר מקרב ניצולים שהיו קומוניסטים לפני המלחמה והיו חדורים ברצון לעזור לאחרים: “אחי לניסיון הם. גם הם, כמוני, היו בגטו ובמחנות. להם איני חייב להסביר מהו האדם, למה הוא מסוגל, ולהבדיל — אלו מעלות גנוזות בו. — — — הם מבינים אותי ומקישים דבר מתוך דבר, ומרקיעים” (131). את המוכשרים והמסורים מביניהם העמיד בראש שלושים וארבעה הסניפים שמנתה הרשת בשיאה. ועל–פי עדותו, כמעט ולא שגה בבחירתם: “הם פועלים בנאמנות ובמסירות ועוזרים אחד לשני. הנדיבות הזו מרגשת אותי לעתים, ואני רוצה לקרוא בקול, אחים. — — — כשאני חושב עליהם הם מצטיירים לי בדמות מחתרת אצילה המבקשת להכניע את הרע באיבו" (132).

מתברר שהבהיר לסוכניו היטב, שמרשת הסניפים שהקים בעזרתם הוא מצפה ליותר מאשר העברה קבועה של הרווחים אליו לנאפולי: “נכון, הם עוסקים לעת עתה במיקח וממכר, אבל אני לא פוסק להזכיר להם שאלה רק אמצעים, הכשרה, תפילה שלפני התפילה, כדי שבבוא היום נהיה ראויים לתפקידנו הגדול: גאולת הנפש" (135). עם זאת לא נזף בהם כאשר נקמו ביוזמת עצמם ברוצחים שפעלו נגד כלואים חסרי–אונים במחנות. גם אם לא הגדיר לשליחיו את המטרה הזו, קיווה שהם ינצלו את עמידתם בראש סניף של העסק שהקים, יארבו לרוצחים וידירו שינה מעיניהם (162). והם אכן איתרו רוצחים וביצעו את ענישתם. ברונו התגאה בשניים משליחיו שאיתרו רוצח שהסתתר בכפר נידח בטירול ונקמו בו (173). בזכות פעילות נוספת זו של סוכניו לא הסתפק בהגדרת הסניפים שבראשם עמדו כ“רשת” מסחרית, אלא הכתיר אותה בתואר “מחתרת אצילה".

עד מהרה הובהר לכולם יעודם של הכספים שהרוויחו סוכניו. כעבור שלוש שנים מסיום המלחמה (134), כלומר: במקביל לייסוד המדינה, הקים ברונו בכספים אלה “מרכז רוחני" עבור “הפליטים" שלו. גם מושג זה לקוח ממשנתו של אחד–העם וכמוהו גם ההסבר מפי עוזרו המשפטי, עורך–דין לודוויג, לחשיבותו של מרכז רוחני זה, דווקא אחרי שמדינת–ישראל כבר הוקמה: “טוב שהם לא עלו לישראל. אילו עלו, היו מפיצים שם את ניוונם. ישראל חייבת להיות נקייה מכל פסולת" (186). כזכור, עיקר חשוב במשנתו של אחד–העם היה רעיון “הכשרת הלבבות" אצל המועמדים לעלייה לארץ–ישראל, כדי שיתרכזו במדינת היהודים העתידה לקום רק המובחרים בעם, אלה שהעניין הלאומי יקר ללבם והם מוכנים לפעול למענו ללא לאות. את “המרכז הרוחני" שלו מיקם ברונו בארמון ששכר מחוץ לנאפולי ועליו הפקיד את ורפל, קומוניסט לשעבר ומהנדס במקצועו.

ורפל תירגם לשפת המעשה את החזון שהטיל עליו ברונו. הבדיקה של ורפל העלתה שברונו צדק: “האנשים עוד כואבים את כאב המלחמה — דיבורים ושידולים לא יועילו, האסונות השכיחו מלבם מיהם ומה ייעודם בעולם הזה. רק מוזיקה, רק מנות גדושות של מוזיקה. ימשו אותם מתוך היוון שהם שקועים בו" (135). לשלושה שניגנו מוזיקה הוסיף ורפל שחקן שקרא פרקים מהתנ“ך. המוזיקה היתה אמורה לפתוח את הלבבות ולסייע להם להיזכר “בדיבור האלוהי שניטע בהם לפני אלפי שנים” (143). או בניסוח אחר: “תחילה צריכה המוזיקה להכשיר את הלב ולאחר מכן יינטע השקט של האותיות הקדושות" (182). כלומר: על המוזיקה הוטל לעקור את ההתכחשות לזהות היהודית ועל פסוקי התנ“ך הוטל לבער את השכחה של השבועה ל”ירושלים".

הזיקה לאחד–העם מובלטת בעלילת הרומאן גם בוויכוח שניהל ברונו עם השליחים שנשלחו מישראל לפעול בקרב שארית הפליטה כדי לשכנעם לעלות לארץ במקום לנדוד מאירופה לגלויות ביבשות האחרות של העולם. השליחים פיתו את הפליטים לבחור בעלייה לישראל בעזרת סיסמת מתבוללים ותיקה: “חיים נורמליים" (139). לסיסמה הזו מצאו אוזן קשבת אצל הניצולים, שבצאתם מהמחנות ומהיערות נכספו יותר מכל לשוב ולהיאחז בחיים הקודמים שהיו להם באירופה. ברונו ידע היטב מהי סכנתה של הנורמליות הזו לעם היהודי. הגדם בגופו הזכיר לו את המחיר ששילמו הוריו ומתבוללים בדורות אחדים לפניהם בעטיה של ההיקסמות לאידיאולוגיות שהבטיחו להעניק להם “חיים נורמליים".

ברונו סבר ש“אצילות נחוצה לפליטים, ולא הבטחה לחיים נורמליים” (138). או בניסוח אחר: “לא חיים נורמליים נחוצים להם, אלא חיים של טעם, של נוי ואנינות" שיזכירו להם שהם בני מלכים (164). לכך התכוון כאשר אמר, שלניצולים מהתופת דרושה “גאולת הנפש" (135). רבים מהפליטים לא אהבו את דברי הזעם והתוכחה שהשמיע באוזניהם ברונו כאשר ראה אותם צובאים “יום ולילה על פתחי הג’וינט או על פתחו של הצלב האדום“. הוא כמעט איבד שליטה כאשר אחד מהם דחה את העבודה שהציע לו ואמר: “עבדנו מספיק במחנות. עכשיו חייב הג’וינט לפרנס אותנו” (134). לכן לא הזדרז ברונו להעתיק את פעילותו למדינה אחרי הקמתה, כי היה משוכנע ש“גאולת הנפש” של הפליטים חשובה מגאולת גופם. ולכן, לפני שמעלים אותם, צריך להכשירם “לשוב אל מה שהיינו — — — אל מה שנועדנו להיות" (194).

המחלוקת הזאת בין ברונו ובין השליחים ממדינת–ישראל מזכירה את הוויכוח העקרוני שהתקיים כשבעים שנים קודם לכן בין “הציונות המעשית" של משה ליב לילינבלום (מל"ל), מראשי חובבי–ציון, ל“ציונות הרוחנית” של אחד–העם. ברונו הסתייג מההתמקדות של מדינת העם היהודי בשאיפה להשיג “נורמליות" וממאמציה לשתף את הפליטים במגמה הזו של הישראליות, במקום ב“גאולת הנפש” שלהם. את דעתו על שליחיה של המדינה ביטא בזעם ורפל, ש“היה יריב קשה של הנורמליסטים, כפי שכינה אותם. הוא טען שהנורמליסטים עשו יד אחת עם השכחה כדי שכולם ישכחו מיהם, מה מדרגתם בעולם ולמה נועדו” (182). ברונו הועיד למפעלו מטרה הפוכה: לסייע לפליטים לצאת “מן העליבות אל המלכות" (143), היא המלכות שעליה שמע כילד מפי הנזיר פטר בבית–הספר.

האכזבה מהמדינה

ברונו החליט לעלות למדינת–ישראל רק אחרי שרשת הסניפים שהקים הצטמצמה ורוב הפליטים ששיקם בארמון ליד נאפולי השתלבו מחדש בחיים. חלקם עלו למדינת–ישראל ואחרים הצטרפו למרכזים יהודיים גדולים בפזורה היהודית. בצער אומר ברונו “הטובים, הרגישים, הנסיכים, הפליגו לארצות רחוקות, ואלה שנשארו הם בני בלייעל, אספסוף" (185). אחרי שנותר עם פליטים שסירבו להשתקם, הבין ברונו שהגיע גם זמנו לעלות לישראל ולהמשיך שם בפעילותו בקרב הפליטים. אחרי שחלפו כמעט שלושים שנה מייסודה קיווה ברונו למצוא בישראל מדינה שמגייסת את יתרונות הריבונות להחזיר את בניהם של המתבוללים לאצילות מוצאם היהודי. לכן התאכזב כשהתברר לו שגם הפליטים הצטרפו בארץ לנורמליסטים ובחרו גם הם “לחיות חיים שגורים ונבובים" (194).

לחרדתו גילה ברונו שההגמוניה נשלטת במדינה על–ידי אנשים נבובים מסוגו של פאול, בנו מנישואיו הקצרים עם רגינה. ממש כמו לאמו, היה גם לפאול מבט שלא שיקף שום ניצוץ רוחני. הוא התעניין רק בנושאים חומריים. ופעם לעג לברונו כאשר ראהו מתפלל ואמר לו “אדם מודרני לא מתפלל" (209). ברונו לא הופתע, כי זה מכבר נואש מבנו, שרק הכסף מעניין אותו ו“דמיונו לא חורג מעבר לשערותיו” (220). את עושרו צבר פאול מעסקי תיווך דירות ומסחר בנדל“ן ובכך הפך לאדם מקובל והבטיח לעצמו מעמד איתן בחברה הישראלית, שהעריצה בעלי הון והפכה להדוניסטית–אסקפיסטית. מעוזה של הישראליות המתאמצת לשכוח את שבועת הדורות ל”ירושלים" והשוקדת להשלים את ההתכחשות לזהות היהודית היה בתל–אביב וירושלים התאמצה להידמות לה.

ברונו ביטא את אכזבתו מהמדינה במכתביו לעורך–דין לודוויג, העוזר המשפטי שלו בנאפולי. סבתו היהודייה של לודוויג נישאה לערל ממשפחה של בעלי אחוזות. אמו העלימה ממנו את הידיעה על המוצא היהודי של המשפחה והתאמצה לנתק את החוט האחרון שקשר אותו לעם היהודי. היא הזהירה אותו: “היהדות היא קללה, ומוטב להתרחק ממנה" (205). אף–על–פי–כן נכלא לודוויג במחנה–ריכוז ככל היהודים. מאז החל להתעניין ביהדות וקרא בספרים של גדולי ההוגים שכתבו עליה. לודוויג, שהתכונן להגיע לירושלים ולהגשים בכך את שובו לחיק היהדות (236), שאל במכתבו אל ברונו, “אם הארץ משפיעה על המחשבה, מרחיבה את הדעת, ואם יש קדושת חיים בתל–אביב" (205), וברונו שלא יכול היה להשיב על שאלה זו בחיוב העדיף לשלוח אליו ספרים על היהדות. בכך הבהיר ללודוויג באופן מרומז, שרק בספרים גנוזה היהדות במדינת–ישראל, ולא בחוצותיה של תל–אביב.

במילים מפורשות יותר הבהיר ברונו את אכזבתו מהישראליות בשיחה שניהל בחלומו עם ורפל: “ירושלים, לדאבון לבי, אינה שונה מתל–אביב. אותם בתי–קפה ואותם סוחרים. מוטב ים מאשר אבנים שלא נתקדשו כראוי. — — — הים בכל זאת רוחני יותר" (225). דברים אלה מסבירים את המשיכה של ברונו לים. איתן טבע זה מחזק את רוחו ומסייע לו להיצמד לשליחותו. ברונו מוצא מרגוע לנפשו ליד הים. לכן גר בנאפולי ליד הים, וגם את דירתו בתל–אביב קבע ליד הים. כאשר הוא רוצה לפגוש בתל–אביב ניצולים מהמחנות, הוא יורד לים. תמיד יגלה שם אחד מסוגו.

אכזבתו זו של ברונו מישראל, בשל התרחקותה מהיעוד שלמענו הוקמה, מסבירה את הזעם המוכרז בשמו של הרומאן. גם בגיל חמישים, הגיל שבו מבצע ברונו את כתיבת הספר, לא יזנח, מבטיח ברונו, את המשימה, שלה הקדיש את חייו בסיום מלחמת העולם השנייה. ואחרי שיקום ממיטת חוליו, ימשיך להוכיח את הישראלים ולהוקיע בזעם את נטייתם להשכיח מעצמם את חובתם להמשיך את השושלת היהודית. באופן כה ישיר ובהרחבה כזו לא ביטא אפלפלד בעבר בספריו הבלטריסטיים, בכרכי הספרות היפה שכתב, את דעתו על דיוקנה הרוחני העלוב של המדינה, שבצד כל הישגיה החומריים הזניחה את העיקר — את גאולת הנפש של היהודים שבאו בשעריה.

סופר יהודי

אפלפלד נמנע עד כה בספריו מהתייחסות מפורשת ל“מצב הישראלי” ובכתביו אין זכר לכל הנושאים הישראליים הזמניים: הסכסוך, המלחמות, המפלגות, הפרשיות, השערוריות והמהפכים הפוליטיים. את אלה הותיר לסופרים ישראליים אחרים. במקום זאת התעמק בגורל היהודי ובצורך לשקם את זיקת היהודים לזהותם. גם בסיפורים המתרחשים על רקע המדינה, והם לא מעטים בכתביו, לא עסק בענייניה של המדינה, אלא תיאר את מצבם של המהגרים בה, הלוא הם הפליטים שבאו למצוא בה מרפא לנפשם, אך גילו שהמדינה מקדישה את משאביה למטרות הסותרות את מה שהוא מכנה ברומאן הזה “גאולת הנפש".

ברונו איננו הגיבור הראשון בסיפוריו של אפלפלד, שעיכב את עלייתו למדינה אחרי שנוסדה. גיבור הרומאן “מסילת ברזל" (1991), למשל, השתהה באירופה כדי לנקום במפקד המחנה שרצח את הוריו. ברונו לא התעכב באירופה למען נקמה, אלא כדי להחדיר בפליטים את ההכרה שהם בני–מלכים לפני שהם עולים ארצה, כדי שהם יקבעו למדינה את יעודה, כמדינת מקלט לתרבות היהודית, לערכיה ולחזונה. וככזו תבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בהיסטוריה. מחאתו של אפלפלד ברומאן הזה נעשית באמצעות ההסתייגות של ברונו מהמטרה הסותרת שאימצה לעצמה המדינה מיום הקמתה והיא זו שמוגדרת בעלילת הרומאן במונח “נורמליות“. אין ספק שאפלפלד רומז במונח זה לא. ב. יהושע ולשניים מספרי המסות שלו, לספר “בזכות הנורמליות” (1984) ולמסה בשם זה בספרו “הקיר וההר" (1989, עמ' 35—64), שבהם הציב את הנורמליות כמטרתה המרכזית של ההגשמה הציונית במדינת–ישראל וכחזונה של הישראליות המתגבשת בה.

יותר מהרומאנים הקודמים, מכחיש הרומאן הנוכחי של אפלפלד את נכונות הסיווג שלו כ“סופר שואה”, הגדרה שהדביקו לו מבקרי הספרות וחוקריה אחרי שהופיעו ספריו המוקדמים, שבהם שיקף את הוויית הניצולים, שאך זה יצאו מהמחנות, מהיערות מהמנזרים ומשאר מקומות המחבוא — קהילה של עופות נודדים שהתרכזה במחנות מאולתרים ליד הים בחופים השוממים של איטליה. אך בהמשך הרחיב אפלפלד את מוטות הכנפיים של יצירתו וכלל בה גם את מחצית המאה שלפני שנות השואה, וגם את מחצית המאה שאחרי שנות השואה. תהליך ההתרחבות הזה של כתיבתו היה מדורג ואפשר לסמן בבירור את תחנותיה.

בשלושה כרכים שפירסם בשנות השבעים של המאה הקודמת ציין אפלפלד את פתיחת התקופה השנייה בכתיבתו, שבה החליט להתמודד עם מצב העם היהודי במחצית הראשונה של המאה העשרים, בארבעים השנים שקדמו לשנות השואה. תחילה הופיעה הנובלה “כאישון העין" (1972), שבה תיאר לראשונה את אשליית המתבוללים, שקיוו להשתלב בחברה הכללית על–ידי התכחשות לזהותם היהודית. אחר–כך הופיע הקובץ “כמאה עדים" (1975) — מבחר מסיפוריו הקצרים על הניצולים. וכמו להדגיש את המעבר מהתקופה הראשונה של יצירתו לתקופה השנייה כלל בסיומו של המבחר גם את הנובלה “כאישון העין“, שבה פתח את התקופה השנייה ביצירתו. סמוך להופעת המבחר הבליט פעם נוספת את המעבר מהתקופה המוקדמת לתקופה השנייה בכתיבתו בקובץ “שנים ושעות” (1975), שבו כלל שתי נובלות, את “באדנהיים, עיר נופש“, נובלה שגיבוריה הם המתבוללים, ו–”1946", נובלה שגיבוריה הם הניצולים.

בין שתי הנובלות שנכללו בקובץ “שנים ושעות" בלטה “החוליה החסרה" — ההיעדר של עלילות המספרות על האירועים בלב האימה, בתופת המחנות (ראה בפרק “השתקפות הגורל היהודי בסיפורי אהרון אפלפלד" בספרי “הסיפור הישראלי הקצר", 1987). אפלפלד התמיד לדלג על שנות “החוליה החסרה" ביצירתו שנים רבות, ולא הפר איסור זה שגזר על עצמו גם אם התיר לעצמו מדי פעם לכתוב על הנעשה בשוליים מחוץ למחנות המוות, כמו בסיפור הקצר “קיטי" (1963) או בנובלה “קתרינה" (1989). לראשונה התגבר על הרתיעה וסיפר עלילה משנות “החוליה החסרה" ברומאן “מכרה הקרח" (1997), שבו תיאר לראשונה את הסבל במחנה הריכוז שבו הפכו את האסירים לעובדי כפייה. ומאז סיפר עלילות נוספות שכמו עלילת הרומאן הנוכחי הכילו ביוגרפיה רצופה של הגיבורים, שתחילתה בהוויית המתבוללים, המשכה בתופת הגטו והמחנה ואחריתה בשנותיה של המדינה.

תיאור ההתפתחות הזו ביצירתו של אפלפלד, המקיפה את קורות העם היהודי במאה שנותיה של המאה העשרים, מצדיק להגדיר אותו כסופר היחיד, שכל ספריו מתעמקים הן בתוכנם והן במשמעותם הרעיונית בגורל העם היהודי במאה העשרים, הנחצית כמעט במרכזה על–ידי השואה. ואכן, יצירתו מתארת כיצד החלשנו את עצמנו על–ידי ההתבוללות לפני השואה, כיצד הפכנו לקורבנות הפגיעים ביותר של מלחמת העולם השנייה בשנות השואה וכיצד חזרנו לטפח שכחה והתכחשות לגורלנו המיוחד כעם בשנותיה של המדינה. למסע העצוב הזה על–פני המאה העשרים מוקדש גם הרומאן הנוכחי.

ולכן, אף שכל אחת מיצירותיו של אפלפלד היא עצמאית ואפשר, כמובן, לקרוא אותה בנפרד, כל אחת מהן היא בה–בעת גם חלק מתמונת פסיפס רחבה על גורל העם היהודי במאה שנותיה של המאה העשרים. אך בניגוד להיסטוריונים העוסקים באיסוף מסמכים ובחשיפת העובדות משנות השואה ובניגוד לכותבי–זכרונות העוסקים בדוקומנטציה אישית של קורותיהם, אין הוא מתעד לא פרקים מחייו ולא פרקים מחיי קהילות יהודיות שחרבו בשואה. כדי להדגיש זאת נטע בסיום בפי ברונו את המשפטים הבאים: “לפעמים נראים לי חיי כקטעים שאין להם חיבור ולפעמים כשלשלת רצופה. הכתיבה מעלה כבקסם אנשים ומקומות ששנים לא ראיתי. — — — לפרקים מקומות שלא הייתי בהם נהירים לי יותר מן המקום שאני חי בו עתה".

ממשפטים אלה משתמע, שסופר איננו עוסק בתיעוד במובן הפשוט, בצמידות למועדים, למקומות ולאירועים שהיו באמת. הסופר בודה את אלה לגיבוריו כדי לבטא את מחשבותיו על התופעות הכוללות שהתגלו בהיסטוריה של עמו ועל מגמות מרכזיות בתרבותו. במובן זה מבטא אפלפלד במכלול יצירתו את חרדתו מפני העתיד המצפה לעם היהודי ולריבונותו הצעירה אם יתעלם מגורלו המיוחד המייעד אותו להגשים חזון עמוק ומקיף יותר מאשר הנורמליות — חזונה קצר–הראות של הישראליות. ולפיכך, אין עוד סופר ישראלי המסור מאפלפלד לנושאי “המצב היהודי". וגם אין כיום ראוי ממנו בסיפורת הישראלית לתואר סופר יהודי.

¹

²

אף שהמחברת לא כיוונה את הופעת הרומאן שלה לחגיגות שנת השישים לקיומה של המדינה, רק רומאן ציוני ברמתו הספרותית של “עת דודים”, רומאן הממחיש בתוכנו, בשפתו ובדמויות הפועלות בו בידי מי וכיצד בוצעה הגאולה הציונית, מסוגל להעניק הצדקה לחגוג את קיומה של מדינת–ישראל, ולא מדי עשור נוסף, אלא גם יום אחר יום.

ההגדרה של הרומאן כרומאן ציוני עשויה להטעות. לא מדובר ברומאן דידקטי שאנסו את עלילתו להלל את הציונות ולפאר את מעשיה. לפיכך גם לא הוצבו במרכזו דמויות שהקריבו את חייהן הפרטיים להגשמת מטרות–העל של התנועה הלאומית של העם היהודי בעת החדשה, התנועה שמאז הקונגרס הציוני הראשון אימצה לעצמה את השם “ציונות”. הדמויות שעליהן מספרת עלילת הרומאן גם אינן דמויות שהנהיגו אחרים לבצע מעשים שרישומם הונצח בספרי ההיסטוריה על התקופה. מדובר בבני משפחה אלמונית, כי אפילו שם לא ניתן לה בעלילה, שאלמוניותה מסבירה את סוד ההצלחה של הגאולה הציונית. הציונות הצליחה משום שהיתה תנועת–עם, תנועה של משפחות אלמוניות, שקצה נפשן בגלות ולכן התמרדו נגד ההמתנה לגאולה המשיחית וגאלו את עצמן מהגלות על–ידי הגירה יזומה, בין אישית ובין מאורגנת, לארץ–ישראל. לקורא שישאל בסיום קריאת הרומאן: “מדוע היו ראויים מאמע וחמשת ילדיה, שלושה בנים ושתי בנות, שיסופר על קורותיהם בארץ–ישראל?”, ייאמר: כי המדינה הזו לא היתה קמה בזכות נאומי המנהיגים ולא בזכות כותבי המאמרים וגם לא בזכות שירי הזמר של המשוררים, אילו לא נאספו אל הדגל של הציונות צעירים כילדיה של מאמע כדי להגשים את חזון השיבה לציון.

לפני שעלו לפלשתינה ב–1922, כי התברר להם “שהם עלולים להיתפס על פעילותם הציונית” (עמ' 8), השתייכו ילדיה הבוגרים של מאמע, סניה וארון, לשני זרמים מנוגדים בציונות הסוציאליסטית בעיר מינסק, עיר ברוסיה הלבנה שהיתה מרכז תוסס וחשוב של הציונות הסוציאליסטית בתחילת המאה העשרים ובה התקיימו אחדים מכינוסי מפלגת פועלי ציון. כעשור וחצי התמשך הוויכוח בין שני הזרמים שהתגבשו במפלגה, אחרי שזו התארגנה בוועידת היסוד שלה בפולטאבה בשנת 1906. היה זה ויכוח בין הזרם שהציב את הסוציאליזם לפני הציונות, הזרם שהבטיח כי מצב היהודים יתוקן על–ידי המהפכה הסוציאליסטית הכללית, לזרם שהציב את הציונות לפני הסוציאליזם, הזרם שהבטיח כי מימוש הציונות בארץ–ישראל על–ידי הפועל היהודי יסייע להצלחת המהפכה הסוציאליסטית בעולם כולו. לפיכך היה בלתי–נמנע הפילוג בין הפלג הציוני במפלגה לפלג הקומוניסטי האנטי–ציוני בה, והוא אכן התרחש בשנת 1920, בוועידתה החמישית.

באווירה הפוסט–ציונית והאנטי–ציונית שמכרסמת באיתנותה של הציונות כיום הן במדינת–ישראל והן ביהדות התפוצות, כדאי להיזכר בהחלטות של פועלי ציון שמאל בוועידת הפילוג שהתקיימה בווינה, כדי להיווכח מאיזה אגף של הציונות צמחו מפלגות השמאל הפועלות כיום במדינה. וכך נאמר בין היתר בהחלטות הוועידה החמישית: “הפרולטריון הבינלאומי מעוניין בא”י יהודית–סוציאליסטית, מחמת הצורך לפתור בקנה–מידה בינלאומי את שאלת היהודים, שהיא כאובה בכל מקום, ושכן תפקידי התיישבות בא“י עולים בד בבד עם התפקידים הפוליטיים וההתיישבותיים, העומדים כיום בפני הפרולטריון הכל–עולמי. — — — התפתחותו והצלחתו של הישוב בא”י הוכיחו, שא“י יכולה להיבנות אך ורק בדרך העלייה וההתיישבות של המונים גדולים של פועלים יהודים, הנשענים על עבודתם העצמית ומארגנים את פעולתם לפי המגמות של הסוציאליזם היוצר והבונה. — — — הוועידה העולמית מדגישה במיוחד את דבר הצורך הדחוף ללא–תנאי לגבי מחנה הפועלים היהודי לסייע לאירגון המוני הפועלים הערבים בא”י ולכוונם בדרך המהפכה הסוציאליסטית, לסייע למלחמת השחרור שלהם מממשלת אפנדים ערביים והרפתקנים מדיניים, וכן להעמידם על כך, שסיסמת א“י יהודית סוציאליסטית נמצאת בהתאמה גמורה עם צורכי הפעולה והיצירה הממשיים של כל הגורמים הפועליים הסוציאליסטיים בא”י ובמזרח בכלל"*.

רק כאשר מוהלים בציונות, שהיא תנועה לאומית, שאיפות קוסמופוליטיות של הסוציאליזם, מגלים כעבור שנים, שהסתירה בין שתי ההשקפות מבלבלת את הדעת על בעלי הנפש החצויה בין המהפכה הלאומית למהפכה המעמדית

* מתוך “אוצר התעודות” בספרו של ח. מרחביה, 1949, עמ' 378—379. מידע מפורט יותר ניתן למצוא בספרו של מנדל זינגר “בראשית הציונות הסוציאליסטית”, הוצאת ספרית ילקוט, מועצת פועלי חיפה, 1958.

הכלל–עולמית עד שזו מחפשת לעצמה מוצא מהסתירה תחילה במסקנה פוסט–ציונית ובהמשך במסקנה אנטי–ציונית.

ההתפלגות האידיאולוגית

שני בניה הבכורים של מאמע, סניה וארון, מצאו עצמם מעורבים במחלוקת האידיאולוגית הזו. שניהם התפרסמו במינסק כיריבים אידיאולוגיים ש“עמדו על ארגז וצעקו בהפגנות” (128) והטיפו לאמונתם המנוגדת. סניה היה ציוני סוציאליסט, כי הקדים את הגאולה הציונית לגאולה המעמדית הכלל–עולמית. ארון היה סוציאליסט ציוני, כי האמין שרק בחסותו ובסיועו של הסוציאליזם הכלל–עולמי תתממש גם הגאולה הציונית. המחלוקת בין האחים לא התנהלה רק מעל הארגזים בהפגנות של הציונות הסוציאליסטית המפוצלת במינסק, אלא התקיימה גם סביב השולחן במשפחה, וניתן להסיק על עוצמתה מגעגועיהם כעבור שנים לאהובות שלהם מאותה תקופה סוערת בחייהם.

געגועיו של סניה לחיה’לה חושפים שקשר האהבה ביניהם נוצר במסגרת פעילותם המשותפת בפלג היותר ציוני בתנועה. הוא כבש את ליבה במסירותו לתנועה ובתוכן נאומיו באסיפותיה. בלי הכנה היה מסוגל לרתק את הנוער שגייס לתנועה בהרצאה מאולתרת באחת משלוש השפות ששלט בהן: יידיש, רוסית ועברית (122). עקב פעילותו זו היה נתון במעקב, וכאשר נודע לו כי מתכוננים לאוסרו החליט לברוח ולעלות לפלשתינה. מאמע אמנם ניסתה לשכנע את חיה’לה אהובתו להצטרף אליו, אך היא סירבה להפצרותיה והתעקשה “פה המהפכה ופה אני נשארת” (171). אף שסניה הקים אחר–כך משפחה בארץ ואהב את יונה, אם שני ילדיו, ושמר לה אמונים עד יום פטירתה הפתאומית, המשיכה חיה’לה להופיע בחלומותיו. והיא המשיכה להופיע בחלומותיו גם אחר–כך, בשנים שהיה נשוי למירה, אשתו השנייה ואם התאומות שנולדו לו ממנה, חיה ואירנה. ופעם נסע לבית החולים בהר הצופים כי התגנבה אליו השמועה שחיה’לה עלתה לבסוף גם היא לארץ ועובדת שם כאחות, אך השמועה הוכחה כבלתי–נכונה והוא חזר מאוכזב לביתו.

האהובה שממנה נאלץ ארון להיפרד מלמדת שהוא פעל בתא קיצוני יותר של פועלי ציון, מזה שאליו השתייך סניה. בחירת–לבו במינסק, אירנה סודרמן, עורכת–דין דעתנית וקומוניסטית אדוקה (220), התנגדה באופן מפורש לציונות ובניגוד לחיה’לה של סניה לא שקלה כלל את ההצטרפות לארון כאשר ברח לפלשתינה (48). מדי פעם, כאשר נטל המשפחה העיק עליו בארץ, הרהר ארון, שלוא נשאר במינסק עם אירנה שלו, היו חייו איתה מסעירים ומספקים מחייו עם איטה, הבורגנית ממוסקבה שנשא לאשה בארץ (69). ואכן לא הסתיר בכל שנותיו בארץ את שינאתו למולדת הקומוניזם, שגזלה ממנו את אהובתו. ובכל הזדמנות טען, שהקומוניזם שמופץ מברית המועצות הוא “עיסה של תרמית ובגידה” ולכן הוא מתפלל בשקיקה “שיזכה לחגוג את חורבות מוסקבה” (220).

אף שסניה וארון לא שכחו את אהובות–ליבם הראשונות וגם התרפקו על זכרונות מהתקופה המלהיבה של פעילותם במפלגת פועלי ציון במינסק, לא ראו טעם להמשיך בארץ במחלוקת האידיאולוגית מתקופת בחרותם. עבודתם זה לצד זה כפועלי בניין חשפה לשניהם את הפער בין האידיאולוגיה לאפשרות הגשמתה במציאות. הפער הזה התרחב בחייהם עוד יותר בשנות העלייה החמישית, כאשר הפכו בעצמם לקבלנים והחלו להעסיק פועלים, כדי להדביק את הביקוש הגדול שנוצר בתל–אביב לעובדי בניין בתחום התמחותם — הטייחות. במעמדם החדש התרחקו כל–כך מהעקרונות הסוציאליסטיים של שנות בחרותם ששוב לא היה טעם להמשיך ולקיים את המחלוקת שהיתה ביניהם בעבר במינסק.

ההצטרפות של האחים לאחת ממפלגות הפועלים היתה מובנת מאליה. סניה הזדהה ללא קושי עם מפלגת השמאל הציונית מפא“י וגם הפך לפעיל בה. ארון היסס מעט, כי דאב עדיין את הפילוג שהתרחש ב–1920, אך לבסוף בחר גם הוא במפא”י ו“התמסר ל’בית הפוליטי' החדש שלו”. המציאות בארץ פקחה את עיניו להבין שתי עובדות: הראשונה — שהפתרון למצוקת העם היהודי “לא יבוא במסגרת כלל עולמית”, והשנייה — “שלעולם לא ישלימו (הערבים) עם מה שאנחנו בונים פה ומנקרים להם את העיניים” (219). וכך הושכן השלום בין שניהם סביב שולחנה של מאמע, שעלתה בעקבותיהם לארץ יחד עם שני הצעירים מבין ילדיה שנותרו עימה במינסק, פנינה ומוישלה. עובדה זו איפשרה לסניה וארון בשלב מאוחר יותר לאגד ולהנהיג במשותף את פועלי הבניין בתל–אביב (219—220).

משתי בנותיה של מאמע, חייצ’ה ופנינה, גילתה רק פנינה, הצעירה משתיהן, עניין באידיאולוגיה הסוציאליסטית. אך בניגוד לסניה ולארון לא התרככה כמוהם מבחינה אידיאולוגית, אלא המשיכה להשתייך גם בארץ לפלג הבורוכובי–מרקסיסטי של “פועלי ציון שמאל”, פלג שהזדהה “עם העולם הקומוניסטי, וראתה בציונות רק שלב בדרך אל הגאולה העולמית”. ליד השולחן של מאמע היו פורצים “קרבות פוליטיים” בין סניה, שהיה “שואג ומקלל את רוסיה הסובייטית”, לבין פנינה שעדיין האמינה ב“שמש העמים” ובסוציאליזם הקומוניסטי ששלט ברוסיה והאשימה את אחיה בהתברגנות בהשפעת “הקפיטליזם התל–אביבי” (53). ואף ש“סניה היה לוחם נאמן ברביזיוניסטים” (117) וארון עשה מאמצים לפקוח את עיניה של פנינה על הנעשה בברית–המועצות: “בסוף הרי יתברר ש’שמש העמים' שלך הוא רוצח לא פחות מהיטלר” (225), העדיפה פנינה את החוג הבורוכובי–מרכסיסטי שטיפח יהודה יודין במועדון של מפ“ם בת”א (117). ועל רקע הקירבה האידיאולוגית הזו נענתה לחיזוריו של יודה שלה והלכה בעקבותיו לכפר להגשים שם, יחד עם ידידיהם גבירץ ושיינדל, את הרעיונות על “היפוך הפירמידה” ולא רק בציונות המתגשמת במדינת–ישראל. פנינה שרדה את כל הפילוגים והאיחודים שהיו בשמאל בארץ ונותרה נאמנה למפ“ם, ולכן כינו אותה בכפר “פנינה האדומה” (51). הבת–המספרת זוכרת נסיעה עם אמה להרי ירושלים כדי לטעת עץ ב”יער הצבא האדום", שבה נסחפה גם היא עם הנוכחים לצעוק “סטלין הוא אבינו ורוסיה היא אמנו” (52).

הפרטיטורה של העם היהודי

כאמור, דמתה יותר ההגעה של סוניה וארון לארץ להגירה של נמלטים ממאסר, באשמת פעילות פוליטית אסורה, מאשר לעלייה מבחירה של ציונים. רק כאן, בארץ–ישראל, הפכו לציונים שלמים ברוח הציונות המעשית. כשנתיים קודם לבריחתם נכשל ארון בנסיונו לגנוב את הגבול ולעלות לבדו לפלשתינה, אחרי ששמע שהבולשביקים מגייסים לצבא את כל פקידי העיר. מהמאסר בכלא הפולני נחלץ רק בעזרת שיחוד השומרים והוא חזר מובס למינסק ולמישרת הפקיד שלו (218). לכן היתה מאמע מעורבת בהחלטתם של סניה וארון לצאת בחופזה ממינסק לפני שיושלכו לבית–הכלא.

שנים קודם לכן התאלמנה מאמע מבעלה שחלה בברונכיט (139) ולכן היה עליה לקבל מהר ובעצמה החלטה קשה זו. כיוון שהשלימה עם ההכרח לפצל את המשפחה, סיפחה לבניה גם את חייצ’ה, שלא עסקה כלל בפעילות הפוליטית של אחיה, כי ידעה שבעצמם לא יוכלו לדאוג לצורכי קיומם היום–יומי בפלשתינה. אלמלא תעוזתה של מאמע, סביר להניח שגורלם היה דומה לגורל צעירים רבים, שאם לא בזבזו את מרצם לשימון גלגלי המהפכה שסימאה את עיניהם, המהפכה של התנועה הסוציאליסטית הכללית, הוגלו לסיביר באשמת פעילותם הציונית ועקבותיהם ולא נודעו אחר–כך.

אחרי שנים השתכנעה מאמע שהחלטתה היתה נכונה, כי בזכות עלייתם לארץ–ישראל, לפלשתינה המנדטורית, הפכו בניה הסוערים לציונים מעשיים והקדישו את מלוא כוחם להגשמת הגאולה הציונית, במקום שיבוזבז בחלקו או בשלמותו לגאולה הסוציאליסטית במובנה הכלל עולמי. סיפורם של בניה דומה לזה של צעירים רבים אחרים שעלו בעלייה השלישית מארצות מזרח–אירופה וליבם היה חצוי בין ציונות וסוציאליזם. הם הפכו לציונים מעשיים רק אחרי שנעשו לבנאי בתיה של תל–אביב, לסוללי הכביש המיתולוגי בין טבריה לצמח, לעובדי הפרדסים ולמייסדי הכפרים החקלאיים. הם הגיבורים האלמוניים של הציונות ועל חייהם צריך לחזור ולספר, ברומאנים מסוגו של “עת דודים”, שבתוכנו וברמתו מסוגל להזכיר לדור הנבוך הנוכחי, כמה צודקת וכמה מופלאה היא הגאולה הציונית, שמשפחת טייחים כמו המשפחה של מאמע היתה בין מגשימיה. ראוי הוא הדור הצעיר כיום, דור שמנסים להזקינו בטרם–עת באמצעות הגיגים פוסט–ציוניים ולהרעילו עם הצעות אנטי–ציוניות, שיזכו אותו בעת דודים מחודשת עם הציונות, ברוח המשמעות של הצירוף “עת דודים” במשל של הנביא יחזקאל בפרק ט"ז כמועד ההתבגרות והמוכנות ליחסי אהבה.

על–ידי ההתמקדות במבצעיה האלמוניים של הציונות המעשית מוכיחה עלילת הרומאן, שהמטרה המרכזית של הציונות, ייסוד המדינה וחידוש הריבונות היהודית במולדת הלאומית, הוגשמה בהצלחה בזכות העובדות הפשוטות של החיים. כל יהודי שעלה לארץ–ישראל, בין שעלה מתוך בחירה ובין שעלה עקב אילוצי החיים, תרם את חלקו למימושה של המטרה הזו על–ידי עצם היותו כאן, גם אם לא ביצע מעשים מכוונים למענה. הנחה כזו השתמעה גם מרומאנים אחדים של נתן שחם, שמבחינה תימאטית מוצדק לשייך גם אותם לסוגת הרומאן הציוני, ובראשם “עצם אל עצמו” (1981), “רביעיית רוזנדורף” (1987) ו“לב תל–אביב” (1996). עלילות שלושתם מבהירות, שאנשים אלמונים, “עמך” במלוא מובן המילה, “עשו ציונות” לא על–ידי התכוונות מיוחדת ולאו–דווקא על–ידי מעשים הרואיים, אלא על–ידי עצם העובדה שחיו כאן, אחרי שמאסו בסיר הבשר המשפיל שהיה להם בגלות ובחרו להסתפק במעט שהארץ יכלה להעניק להם.

משה שמיר לא הסתפק בכתביו בנחמת ההנחה הפאסיבית הזו, ששיערה כי הציונות תתגשם מאליה, גם אם יהודים יסתפקו בעצם עלייה לארץ–ישראל כדי להשלים בה את חייהם. השקפתו על אופן ההגשמה של הציונות תמכה בנוכחות אקטיבית ומודעת יותר מצד אלה שהגיעו ארצה ובוודאי מצד אלה שנולדו בה. את השקפתו זו ביטא במשל שבו הבדיל בין הציונים הפאסיביים לציונים האקטיביים. בפרק הפותח את החלק השני של הטרילוגיה “רחוק מפנינים”, ב“הינומת הכלה” (1984), המשיל משה שמיר את הציונות לפרטיטורה של סימפוניה שצריך לחזור ולנגן אותה, ואלו הדברים ששם בפיה של הגיבורה הנשית של הטרילוגיה, לאה ברמן: “הסימפוניה קיימת קיום עליון ומוחלט ובלתי–תלוי, בתווים סימניו ובתזמורת הצעה אחת מני רבות לקרוא אותם. הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום. שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם — היא קיימת. גם אם ישמיעו רבע ממנה — היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה — היא מושלמת. — — — צריך לנגן אותה — גם אם לא תשלים, גם אם תתאמץ ותפגום. יש גוררים כל ימיהם כינור, כן–תווים, דפים מרופטים מרוב עלעל והסס, ומכוונים, ומכוונים — ואל הניגון שלהם לא יקרבו. אבל החובה נשארת לעולם. לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן! — — — הפרטיטורה של עם–ישראל היא בארץ–ישראל”.

במועד הופעתו של הכרך “הינומת הכלה”, התייצב משה שמיר בגלוי נגד המגמה שהלכה והשתלטה על הספרות בשנות השמונים, מגמה שהוגדרה עד מהרה כפוסט–ציונית. במשל הזה תימצת את מטרתו בכתיבת הטרילוגיה כולה: להחזיר באמצעותה את הספרות הישראלית לתפקיד הראשי שלה — לדאוג שגם נוכח קשיים וכשלונות לא תיסטה הציונות ממטרותיה המקוריות ולחסום את הנטייה לדפיטיזם, כדי שהיאוש לא ישתלט על מבצעיה ומגשימיה. ציונות היתה תמיד עשייה ברוח האף–על–פי–כן, כך מיומה הראשון וכך עליה להמשיך ולהתבצע גם בדור הנוכחי. הטרילוגיה הציונית של שמיר לא העלימה קשיים וכשלונות בחייה של לאה ברמן, הגיבורה הראשית, ושום רומאן ציוני אחראי ונאמן לעובדות לא ינהג אחרת. סילוף כזה טיפוסי דווקא לרומאן הפוסט–ציוני, החייב להמעיט בהצלחתה המוכחת של הציונות על–ידי הגזמה בתיאור הכשלונות שלה ועל–ידי הפרזה בסכנות האורבות למדינה שייסדה לעם היהודי בציון.

הרקע התקופתי

בדומה לגבריאלה אביגור–רותם ברומאן “אדום עתיק” גילתה גם מירי ורון נאמנות לעובדות ההיסטוריות וציירה בעלילה תמונה מהימנה מחייהם של בני המשפחה בארץ מאז עלייתם של שלושת ילדיה הבוגרים של מאמע בתחילת שנות העשרים, בגל העולים של העלייה השלישית, ועד שנת פטירתה של מאמע בארץ ב–1955. בשלושים השנים הללו עברו על בני המשפחה הרבה משברים אישיים, ובכללם מחלות, פטירות בטרם עת (זו הפתאומית של יונה, אשתו הראשונה של סניה, זו של התינוק שהותירה אחריה, אשר נמסר לקיבוץ וחלה שם, וגם נפילתו של נחומי במלחמת השיחרור), הנישואים הכושלים של פנינה והמצוקה הכלכלית שפקדה אותה ואת יודה ברוב שנותיהם בכפר.

וכפי שהמשפחה הצליחה להתגבר על כל האסונות והקשיים ביחד, כך גם התגבר הישוב היהודי–ציוני באותם עשורים על ההתנכלויות מצד הערבים וגם על הקשיים שהכבידו על דרכו לעצמאות מלאה. רק בכוח ההכרה הציונית הצליחה המדינה הצעירה לקלוט את העלייה הגדולה בשנות החמישים. באותן שנות צנע ומחסור במצרכים הבסיסיים חולקו פנקסי נקודות ומוצרי המזון נמכרו בחנויות המכולת לפי ההקצבה שנקבעה לכל נפש (31). ואשר להתנכלויות מצד מסתננים מירדן ומרצועת עזה, שגנבו פרות מהרפתות של הכפרים והקיבוצים, פוצצו צינורות שהושארו בשדות והרגו אזרחים, אותן הדביר צה"ל בעזרת פעולות תגמול מעבר לגבול (53).

סניה, ארון וחייצ’ה, שעלו ראשונים לארץ, במחצית הראשונה של שנות העשרים, עבדו בכל עבודה מזדמנת וחסכו פרוטה לפרוטה כדי שיוכלו לקלוט בהקדם את מאמע עם שני ילדיה היותר צעירים שנותרו איתה במינסק, פנינה (“פערעלע”) ומוישלה. העבודה כטייחים הפכה למצויה יותר לשניהם בתחילת שנות השלושים, כאשר אלפי עולים הגיעו לעיר במסגרת העלייה החמישית. העלייה הזו העדיפה לחיות בעיר ומימנה בכספה את תנופת הבנייה בתל–אביב. בניינים מפוארים בני שתיים ושלוש קומות ניבנו ברחוב בלפור, ברחוב בוגרשוב ובשדרות רוטשילד. יהודים גברתנים מסלוניקי בנו את נמל תל–אביב (107).

אך השגשוג לא התבטא רק בתנופת הבנייה בתל–אביב, אלא גם בהתפתחות העסקים בה: “שישה בתי–קולנוע כבר היו בתל–אביב, רחוב אלנבי וכיכר מוגרבי המו אדם. אנשים התרוצצו, דיברו בבליל שפות וניהלו חיי מסחר סואנים” (55). העלייה הגדולה אילצה משפחות להצטופף בדירות זעירות ולחלוק מטבח משותף במבנה ושירותים משותפים בחצר. השגשוג הכלכלי מצא את ביטויו בשיר האופטימי “דודה הגידי לנו כן, אנו רוצים להתחתן”, שהתנגן בחוצות העיר מעל תקליט חדש ומצליח של הזמרת ברכה צפירה (100).

ההצטרפות של מאמע, פנינה ומוישלה, הפרנסה שהפכה למצויה וגם השנים שצבר הניעו את סניה לאמץ את ההמלצה שנכללה במילות השיר החדש. אף שהתגעגע עדיין לחיה’לה ממינסק, מצא ביונה אשה כלבבו. גם מאמע העריכה אותה ותמכה בבחירת–לבו. כעבור שנים התברר שמאמע העריכה ואהבה רק את כלתה זו, הראשונה. היא נהגה להשוות ליונה את כלותיה האחרות, שאותן לא העריכה ולא אהבה, לא את מירה (“הלאלקע”), אשתו השנייה של סניה, לא את איטה (“הברונית” וגם “המוסקובית”), אשתו של ארון, וגם לא את ציפורה (“הקישוא מאלכסנדריה”), אשתו של צעיר בניה, מוישלה. כל חייה טענה כי “את הבנים שלה נתנה בזול” לכלות ש“נראו לה מסודרות וחלולות כמו רהיט נוסף בבית” (181). וגם “הכלות מצידן תיעבו את הזקנה כי על אף שנותיה היתה דעתה צלולה ועיניה נקבו את שלוותן. הן ידעו, שלא נולדה על פני האדמה אישה שתתאים לדעת המאמע לשרת את בניה” (182).

אחרי נישואיו של סניה ליונה, הפך הבית ברח' יהודה הלוי בת"א למבצרה של המשפחה. בתחילה היתה לבית קומה אחת, אך יונה יזמה את הוספת הקומה השנייה בשביל מאמע. לקראת נישואיו של ארון עם איטה, התכוונה מאמע לקיים את הבטחתה לו ולפנות לשניהם את דירת שני החדרים שלה בקומה העליונה, אלא שאז הוחלט שארון ואיטה יקבלו את הדירה בקומה הראשונה ואילו סניה ומירה יעברו לדירה בקומה השנייה. ולמגוריה של מאמע בנו האחים חדר צר בקומה השנייה, בצד שני החדרים שפינתה למגורי סניה ומשפחתו. החדרים של סניה ומירה הופרדו על–ידי ארון גדול שחסם את דלת המעבר אל החדר של מאמע. לכן נאלצה מאמע להשתמש בחדרי השירותים של שתי המשפחות ולבשל את תבשיליה בצריף קטן וחשוך שהוקצה לה כמטבח בפינת החצר (180). לימים התברר שהבית הדו–קומתי של המשפחה הספיק לצורכיהם: בקומה העליונה התגוררו מאמע, סניה, מירה (“הלאלקע” שנשא לאשה אחרי פטירתה של יונה) והתאומות שלהם חיה ואירנה (שבשמן הנציח סניה את שמות האהובות שלו ושל אחיו ממינסק), ובקומה התחתונה התגוררה המשפחה של ארון: הוא, איטה (“הברונית” וגם “המוסקבאית”) ושתי הבנות שלהם.

ענייני המשפחה הוכרעו סביב השולחן האובלי הגדול בחדר הצר של מאמע. אצלה התנהלו הוויכוחים האידיאולוגיים (כגון: האם לשמור על פועלי ציון שמאל כמפלגה עצמאית או לאחד אותה עם אחדות העבודה? — עמ' 181). אצלה התקבלו ההחלטות בנושאים כלכליים (למשל: האם לקבל עבודת טיח בבית של הסוחר קמניץ בנחלת בנימין? — עמ' 179). ואצלה דנו בכל הנושאים המשפחתיים: נישואים, גירושים, גידול הילדים, הסיוע ההדדי ועוד. ואף שהחדר של מאמע היה צר, מצא בו מקלט זמני, בין קצר ובין ממושך, כל בן משפחה שהיה זקוק למקלט. היא גידלה למעשה את נחומי של סניה, אחרי פטירת יונה, עד שיצא להכשרה בקיבוץ בגיל שש–עשרה. ואצלה גם הושארה רוחלה (“הנסיכה”), אחרי שפנינה התגרשה מחנן פיקלמן (“הגארנישט” שנתכנה באירוניה גם “המציאה”) וחזרה לעבוד כטייחת.

במחצית השנייה של שנות השלושים היה כבר ברור שבאירופה עומדת לפרוץ “מלחמת גוג ומגוג”. בשנות מלחמת העולם השנייה הכבידו שוטרי המנדט הבריטי את ידם על הישוב, ובקיבוצים התקבצו יוצאי תנועות הנוער החלוציות לעבור בהסתר הכשרה צבאית כדי להצטרף לפלמ“ח. נחומי, בכורו של סניה, היה אחד מהם (183). בהתקרב המנדט הבריטי לסיומו, השמיע הדוד ארון את התחזית השחורה שלו על הצפוי להתרחש בארץ: “הערבים רק מחכים ליום שבו יתקעו לי סכין בגב והיהודים, כמו שאני מכיר אותם מעבודה ציבורית כבר עשרים שנה, לא יצליחו לארגן את הוצאת הזבל מהרחובות. כל שניים יריבו, יקללו את הממשלה ויבוא שלישי, ירמה אותם וייקח להם את הפרוסה האחרונה” (218). דעתו שיקפה דעת רבים. נחומי נפל בתש”ח בקרב על הגנת נגבה, כי בניגוד לאביו ולדודו שנטשו בארץ את האידיאלים הסוציאליסטיים, אחרי שהפכו לקבלנים והתעשרו מהעסקת פועלים, הבין את הציונות כפשוטה, כחובה שאין לסטות מהגשמתה.

אהבת ציון כפשוטה

גיבורי הרומאן “עת דודים” של מירי ורון נימנו עם האלמונים שניגנו את “הפרטיטורה” הציונית בכל מאודם. ואף שגם אחרי שנים אין הם מסוגלים לסמן את חלקם המדוייק בביצועה בארץ–ישראל, מתמלטת מתוכם גאווה בתוצאה שהשיג דורם, תוצאה שגם להם היה חלק בה. כך הרגיש הדוד ארון ביום שבו הוליך את אחת מבנותיו לכיתה א‘: "ביום שבו נכנסה בתו הבכורה לכיתה א’ ויתר הדוד ארון על יום עבודה, הסתרק בדייקנות והרטיב את רעמתו הסמיכה. הוא צעד עם הילדה שני צעדים לפני איטה, לבוש חולצה טובה ומכופתרת עד הצוואר, אל בית החינוך והניח את כפה הקטנה של בתו ביד המורה מלכה. אותו יום הרגיש חגיגיות משובבת לב בכך שהוא זוכה לשלוח את בתו ללמוד בבית–ספר עברי בתל–אביב. — — — זה מה שחשוב, אמר לאיטה. עוד מרפסת, עוד מעקה בשדרות בן–ציון זה לא העיקר. העיקר הוא שהיא גדלה פה, בתל–אביב, והעברית קופצת לה מתוך הפה" (228). רק טייח כמוהו, שנמנה עם אלה המנגנים את “הפרטיטורה” ולא לקה בהיסוס הנמשך של המעלעלים בדפיה והמכוונים עוד ועוד את כלי–הנגינה שלהם, יכול היה לנסח כך את דעתו על מה שעשה בארץ–ישראל.

ולסניה, שעקב אסונות שתכפו בחייו סרב להתיר לבכורו, נחומי, לעזוב את הבית בגיל שש–עשר כדי לצאת להכשרה בקיבוץ ולהצטרף לפלמ"ח, אמר ארון: “אתה לא יכול לעצור את הזמן. — — — מה עושה היום בחור כזה, אם הוא לא עובד בחנות של האבא? הולך עם החברים שלו לשרת את הציבור. לעשות למען הכלל! שאתה תגיד לו להשתמט?” (183). וארון שתמך ביציאתו של נחומי ללחום במלחמת השחרור גם ספד על הקבר של בן אחיו שנפל בקרב על נגבה ביולי 1948. ובמשפטים הבאים סיים את ההספד: “בוקר אחד חזרת משמירת לילה בדרום העיר ממורמר מהמתרחש בעורף הקרוב ושחת לי כדברים הבאים: רוח הפיל את כובעי בגבעת הרצל ובהתכופפי להרימו התגלה לעיני רחוב הרצל לכל אורכו ונדהמתי. הלוא אין לנו לאן לסגת! ואם לא נחזיק מעמד, הפורעים ישתוללו בביתנו ממש, ואיך בלילה כזה ישן בחור בן גילי במיטתו שנת ישרים? שלום לעפרך נחומי שלנו היקר. גופך וקברך הם–הם מחסומי הפלדה עבור העם היושב בארץ, עבור מעשה יצירתו ועתידו” (232).

אחת מבנותיו של ארון לא הסתפקה בדברי ההספד של אביה, וכאשר שמעה מהדוד סניה, האב השכול, את צערו על כך שנחומי לא זכה לאהבת בחורה, רשמה על גב תמונת פספורט שמצאה ברחוב, תמונה של אלמונית, את המילים “לנחומי שלי באהבה וגעגועים”. אחר כך הטמינה את הצילום במגירה של נחומי, כדי שהדוד יגלה אותה ויתנחם בידיעה שבנו זכה לאהוב בחורה בטרם שנהרג בקרב.

סניה לא האשים את אחיו ארון בנפילתו של נחומי, אך לא התאושש מהאסון שפקד אותו. את כאבו ביטא בראשון המכתבים ששלח לתאומות שלו, אחיותיו של נחומי, אחרי שהתגייסו לצה"ל, כי מצא צורך להסביר להן את התמשכות אבלו על אחיהן. וכך כתב במכתב הזהה ששלח אל כל אחת מהן: “מעמקי הנפש כותב אני את אמרותי ונפשי הלא פצועה היא אחרי אסון נגבה. דברי מרים הם כלענה ולמה לכן, בנות צעירות ויפות לשתות מהצער הזה. — — — מכאיב לי, שכאשר אתן מגיעות לשבת ולחג שולט היגון בביתנו בלי מצרים. והלא אלה הם ימי הנעורים שלכן שהיו צריכים להיות רצופים בגיל ושמחה. — — — כשאת מגיעה הביתה שמחה ממלאת את לבי. אבל מאז האסון הנורא אני לא יכול להגיד לך דברי חום ואהבה. לבי לא קר, ילדתי, הוא פצוע” (234).

ואביה של המספרת, יודה, עוד נגן עיקש של הסימפוניה הציונית שהכשלונות שלו כאיכר לא ריפו את ידיו, מרגיש גם הוא צורך להבהיר למישהו היקר ללבו, שלמרות הכל לא לשווא היה עמלו בארץ הזו. אלא שבניגוד לגיסו, ארון, שביטא את הרגשתו זו בקול לזוגתו, ניסח יודה את הדברים במחשבתו ביום חתונתה של רוחלה, הבת של אשתו, פנינה, מנישואיה הראשונים.

ואלה הדברים, הרהר, שהיה אומר לטאטע, אביו שניספה בשואה, אילו יכול היה להשמיעם לו: "הנה הנקמה שלי. בית הולך לקום בארצישרואל. אני נותן את הבת שלי לבחור מירושלים. אתה לעגת לציוניסטים, עוכרי ישראל

קראת להם. אבל מי יסיר עפר מעיניך, טאטע, שתראה כמה הרבה יהודים חיים פה ואיזה נכדה יש לך, גבוהה ויפה שאותה הריני מוליך היום לחופה" (238).

הנכדה המספרת

קורות מאמע וצאצאיה בארץ מסופרים מפי נכדתה, הבת שנולדה לפנינה ויודה בכפר. כמספרת היא מתפקדת בשני אופנים. ברוב פרקי הרומאן היא פועלת כמספר יודע–כל, ורק בפרקים שבהם היא מספרת על עצמה היא פועלת כמספר–דמות המוסר עדות בגוף ראשון. אף שנולדה בארץ, היא מקפידה למסור את דברי הסבתא “מאמע” ואת דברי הוריה, דודיה וידידיהם בשפה שבה דיברו, המערבת בדיבור העברי שלהם כינויים, מילים ואף פתגמים שלמים ביידיש. הקפדה זו אינה מעכבת את הקריאה, כי התרגום נמסר בצמוד להם. מירי ורון לא נגררה לפתרון שהוכח כפחות מוצלח: לחיקוי שפת מהגרים בעברית משובשת, כפי שנעשה לאחרונה ברומאנים אחדים שסיפרו על עולים שבאו לארץ בשנות החמישים מארצות צפון–אפריקה ומארצות ערביות במזרח–התיכון. השיבוץ מיידיש תורם לאיפיון הדמויות וגם מייחד את עלילת הרומאן כעלילה המספרת על משפחה שעלתה ממזרח אירופה. השיבוץ הנרחב מהיידיש בתימלול של הטקסט תרם לו גם אפקט הומוריסטי מרשים.

להומור בתימלול היידי מתווסף הומור של מצבים, במסורת שלום עליכם. שמחתם של יהודים היתה תמיד משתבשת עקב כשלונות או אסונות, ולכן היו השחוק והדמע מעורבים בשמחות של יהודים גם אם עברו בשלום, ולא כל שכן אם השתבשו על–ידי תקלה כלשהי.

ברוח הומור יידי מקורי זה כתבה מירי ורון שני פרקים וירטואוזיים המתארים כיצד משתבשים אירועי שמחה במשפחה. הפרק הראשון מתאר את הבת–מצווה של המספרת שלא נחוגה כראוי עקב אי–הבנה בין הוריה לדודים ביחס למועד שבה היתה אמורה להתקיים. הפרק השני מתאר את קריסת החתונה של רוחלה, אחותה הבוגרת, בגלל השקעה מוגזמת בה, שדאגה לכול הפרטים ורק לא הבטיחה אותה מפני תקלות פשוטות, כניתוק בקווי החשמל המאולתרים, שנמתחו מעל השדה שהוכשר לחתונה, ושבעטיו הפכה החתונה ל“פינצטערע חאסענע” (250).

פרקים נוספים של הרומאן מצליחים אף הם להטעים את הקורא בתמהיל הזה, כגון: מופעי הסחטנות הרגשית שהמחיזה מאמע בעיקר בשביל בניה, מעשי–הנקמה הכמו–תמימים שהפעילה נגד נשותיהם השנואות עליה, תלונותיו החוזרות של הדוד ארון (“המלומד”) על ריבוי הנקבות שנולדות במשפחה והכשלונות המפוארים של “הליטבק”, אביה של המספרת, שניסה להוציא את פרנסתו מהאדמה, כל פעם על–ידי גידול אחר.

מזיגה כזו של הומור בתוך יריעה סיפורתית המסופרת בקצב אחיד ובטון אפי יציב, מייתרת התאמצות “להגביה” את הטקסט בעזרת “שטיקים” ותחבולות של כתיבה, שהשתלטו כיום על הסיפורת הישראלית. הרומאן של מירי ורון מוכיח, שכותב המחזיק ברשותו סיפור–מעשה בעל ערך ומעניין יכול להצליח גם כאשר הסיפור מסופר לתומו ואפילו בסדר כרונולוגי, סדר הנחשב כיום כבלתי–מתוחכם דיו.

ועוד מוכיח הרומאן הזה, שסופרת יכולה לוותר על המטרייה המגוננת של “ספרות נשים”, אם מצוייה ברשותה עלילה בעלת–ערך ואם בנוסף לכך התברכה בכישרון סיפר אמיתי. מירי ורון גילפה באותה שקדנות ובאותה אהבה את גיבוריה משני המינים. אף–על–פי–כן, יתכן ואפילו צפוי שהתאגיד המיגדרי–פמיניסטי יטען כלפיה, שלא הבליטה לטעמן במידה מספקת את חלקן של הנשים בהתערות של המשפחה בארץ בעשורים שהעלילה שלה מתמקדת בהם, בין תחילת שנות העשרים לאמצע שנות החמישים. לכן כדאי לבחון בנפרד את התייחסותה של מירי ורון לדמויות הנשיות ב“עת דודים”. בחינה כזו תוכיח שהיא לא המעיטה בחלקן של הנשים בתולדות ההגשמה הציונית בארץ–ישראל, לא בשנות “הישוב” ולא בשנות המדינה. וכמו–כן יוכח שלא גרעה מדמותן, אלא תיארה אותן כראוי להן.

שושלת הנשים

מאמע, בנותיה ונכדותיה מדגימות שושלת נשים חזקות ועצמאיות. למאמע, למשל, היתה דעה נועזת יותר על חובת האשה לשמור על כבודה ועל עצמיותה מזו שהיתה מקובלת על נשות הדור שלה. והיא הבהירה אותה היטב לחייצ’ה: “בת צריכה לעבוד בבית ולסגור את הפה, אבל, אם הוא, כלומר הבעל שלך, מתנהג ווי א ווילדע חייע, כמו חיה פראית, שיהיה לך כוח לתת סטירה הגונה ולזרוק אותו מכל המדרגות” (131).

ואכן, כאשר ארון השתהה בעצרת לרגל האחד במאי ב“בית העם”, במקום להגיע למיטת היולדת של איטה בבית–החולים, לא חסכה גם ממנו, בנה הבוגר, את נזיפתה: “כן, אמרה מאמע, היא שם תצרח על הבטן ואתה תבלה עם הפועלים שלך. אחד במאי. שניים במאי. מה נשתנה. אזוי איז דאס. ככה זה. אתה את שלך כבר עשית. אתה עוד תשמע ממני מה שיש לי להגיד לך” (135). ואמנם פקדה עליו אחרי שחזר מהעצרת: “שתלך מחר בבוקר לקנות פרחים — — — אתה הרי תישן טוב הלילה. אתה את שלך עשית והיא שכבה שעות בלידה קשה בלי להוציא הגה. אוי מיין גאט, אלוהים שלי, איפה אתה בשביל לעשות קצת סדר. היא נושכת את הסדין והוא שומע הרצאה על אחד במאי. הוא נלחם בשביל ‘פועלי העולם יתאחדו’, ולה לא מגיע שמישהו יישב במסדרון ויחכה” (136).

חייצ’ה אימצה את עקרונותיה של מאמע, אך לא נאלצה לממש אותם כלפי נתן בעלה, כי הוא שמע בקולה וכיבד את החלטותיה. חייצ’ה הפשילה ראשונה שרוולים בעת הצורך. כך עשתה כאשר תכפו הצרות על סניה (88) וכך עשתה כאשר אחותה פנינה נותרה אחרי גירושיה מפיקלמן עם רוחלה התינוקת (102). ובשנותיה האחרונות של מאמע התמסרה לטפל גם בה, כי “היא לא האמינה בגיסותיה ולא סמכה על אחיה שימשיכו להתמסר למאמע בשנותיה הקשות. היא האמינה שיש בעולם שני סוגים של אנשים. אלה שיודעים מה צריך לעשות, כמו המאמע למשל, ואלה שמצייתים לה כמו כל ‘הבריגדה’ של הבנים שלה” (217). באופן עקיף הגיבה על הגדרה לעגנית של אחיה ארון שלא הפסיק להתלונן על ריבויין של הבנות שנולדו במשפחה, ולא חסך את אכזבתו גם אחרי שאיטה זוגתו ילדה אף היא בת: “נאך א מיידל! אמר משועשע כשאחות ארכנית הראתה לו יצור אדום עטור שערות מקורזלות. עוד ילדה! בסוף נקים פה בריגדה של נשים! ומי יסחב דליים עם טיח, זה מה שאני שואל” (136).

פנינה גילמה שלב חדש בשושלת הנשים של המשפחה. כמו החלוצות משנות העלייה השנייה, שעסקו בכל מלאכה יחד עם הגברים (ועליהן, כזכור, סיפרה גבריאלה אביגור–רותם בפרקים ההיסטוריים ברומאן “אדום עתיק”), כך גם היא הצטרפה אל אחיה, סניה וארון, ועבדה לצידם כטייחת. את עצמאותה הפגינה פנינה, כאשר מאמע ואחיה ניסו למנוע ממנה להתחתן עם פיקלמן. מעידים על כך הדברים שהבהירה לארון: “אני מנהלת ישיבות של הסניף ומארגנת הפגנות נגד הרביזיוניסטים ובשבילך אני איזה כעלבעלע, איזה עֶגלה קטנה שאפשר להגיד לה מה לעשות? — — — מה אתם רוצים כולכם? — — — לך תגיד לה (למאמע) שפנינה’לה שלה אוהבת את חנן פיקלמן ומטיילת עם מי שנעים לה, ולא עם מי שיודע להתחנף לאחים שלה” (38).

אחרי שנפרדה מפיקלמן לא הטילה פנינה על מאמע וגם לא על אחיה את אשמת הכישלון של נישואיה והחליטה לגדל את רוחלה שלה בכוחות עצמה (99). היא אמנם נזקקה לתמיכתם ובעיקר לקורת–גג בבניין של המשפחה ברח' יהודה הלוי, אך לא הפכה לנטל עליהם. אחרי שהפכה לגרושה חזרה לעבוד עם אחיה בטיח ופירנסה מעבודתה את עצמה ואת רוחלה. ומשום שהיתה עצמאית ונועזת, לא נרתעה מההליכה לכפר יחד עם יודה (“הליטבק”), בעלה השני, וגם שם עסקה בכל העבודות של המשק. ומשום שלא יכלו להתפרנס רק מהחקלאות, העמיסה על עצמה עבודות נוספות שיכלה להשיג בכפר ובסביבה (207).

גם בנות הדור השלישי, נכדותיה של מאמע, היו בעלות הכרה בערכן העצמי. “הבריגדה” של הנקבות, שעל לידתן התרעם תכופות הדוד ארון, המשיכה במסורת של נשות המשפחה. רוחלה בחרה בעצמה את בחיר–ליבה. ואחותה הצעירה, נחמה, המספרת את הסיפור של המשפחה, מתגלה כבעלת עין ביקורתית ולשון מצליפה, שאינה נרתעת מהבלטת צדדים מגוחכים בהתנהגותם של הגברים של המשפחה, הדודים סניה, ארון ומוישה ואביה הליטבק.

בגילוף נשים חזקות ועצמאיות מבטאת מירי ורון את אמונתה, שנשים יכולות לחצות בהצלחה את החיים בכוחות עצמן, אם רק תהיינה מודעות לסגולות ולכשרונות שהטבע העניק להן במנות גדושות, לרוב במנות גדושות יותר מכפי שהעניק לגברים. עם זאת, אי–אפשר לייחס לה הצטרפות צעקנית למאבק על קידום מעמד האישה, מאבק שגלש באופן מאולץ לספרות. בדברי הדמויות הנשיות שמופיעות ברומאן הזה אין למצוא הצהרות פמיניסטיות, הצהרות מהסוג השכיח בטקסטים הירודים של “ספרות הנשים העברית”, המטופחת על–ידי חוקרות מיגדר מסויימות באוניברסיטאות שלנו. רק סופרת שאיננה זקוקה לגיבוי של התארגנות חוץ–ספרותית זו, ומירי ורון היא סופרת כזו, יכולה לסיים את הרומאן שלה בסיום שבחרה לו. בסיום מתארת המספרת את אמה, “פנינה האדומה”, מסרבת להיכנע אפילו לזיקנה: “בשדה הכפרי, שדה החתונה של אחותי, עלו חרציות של חורף וכיסו אותו בכרים צהובים. אמא התבוננה בהפתעה בשערות הלבנות שהתרבו מאוד בתלתליה. אני לא מסתכלת יותר בראי, התלוננה. זה לא אני שם”.

¹

הרומאן “פנים צרובי חמה” של שמעון אדף הוא ספר מפתיע בנושאו ובאיכות שבה הוא כתוב. אף שהכרך מחולק לשלושה חלקים, מספיק “לצלם” במבט חטוף את העמודים הפותחים את שלושת החלקים כדי לשער שמדובר ביצירה מגובשת המציבה אתגר מחשבתי לקורא. בכל עמוד כזה מצוטט קטע ספרות שירי ומתחתיו מודפס בהבלטה מספר כלשהו. אם קוראים תחילה את קטעי הספרות בזה אחר זה, מגלים שבשלושת הציטוטים מבוטאת אמונה בקיומן של שתי מציאויות, המציאות הריאליסטית שחוקיה מוכרים לנו והמציאות המיסטית שבה פועלים חוקים שונים לגמרי. כמו כן ממליצים מחברי שלושת הציטוטים להפליג בעזרת הדמיון אל המציאות המיסטית הקיימת מעבר לממשות המוכרת.

הקטע שהוצב בפתח החלק הראשון הוא למעשה קטע מנובלה של פטר וייס, מספר יליד גרמניה (1916—1982), בן למשפחה בורגנית, שהחזיק בהשקפת עולם מרכסיסטית. אדף עימד כשיר את התרגום המעולה של אילנה המרמן לקטע פרוזה זה. בנובלה עצמה מספר קטע זה על אמו של המספר, שבקוראה לו תלשה אותו, את בנה החולמני, מהמיסתור שבו התבודד עם הזיותיו. הקטע מובן אחרת לחלוטין במנותק מהנובלה ובצורת העימוד השירי שהעניק לו אדף. בלבוש החדש ניתן להבין את ההתרחשות המסופרת ב“שיר” כמעמד התגלות ואת הקול הקורא כקולו של אלוהים המבהיר ל“אני” הדובר ב“שיר” את יעודו בחיים. המעמד דומה למעמדי ההקדשה לשליחותם שחוו נביאי ישראל הגדולים, ובשיאו שמע ה“אני” לראשונה את שמו “האחד”, השם שאלוהים בחר למענו להגשמת יעודו החדש בחיים. ואכן, מהמעמד הזה הפך מחוייב לשליחות שהוטלה עליו. וכאשר ניסה להתחמק ממנה על–ידי ההכרזה על שמו “האמיתי”, השם שבעזרתו הזדהה לפני מעמד ההתגלות של אלוהים אליו, התברר לו לחרדתו, שהשם “האמיתי” אינו מגונן עליו מפני השם “האחד”, כי הוא השם שנבחר עבורו עוד לפני שנולד, או בלשונו: “מן הימים שעדיין לא שֻׁוְתה לי צורה”. ואכן, במובנו החדש ובמשמעותו המיסטית הולם “השיר” הזה היטב את תוכן החלק הראשון ברומאן, המספר, כיצד גילתה פלורה, גיבורת הרומאן, את יעודה בחיים, בהיותה נערה בת שתים–עשרה.

השיר שבו נפתח החלק השני ברומאן הוא של המאייר והמשורר אנגלי, המיסטיקן ויליאם בלייק (1757—1827). משורה בשיר זה שאל שמעון אדף את השם לרומאן שלו. בשיר מצטט בן את דברי אמו אליו, שבהם היא מבדילה בין הקיום הקצוב במספר השנים לכל בן–אנוש עלי אדמות לקיום בעולם הנצח שמצפה לו מעבר לעולם הגשמי. קיומנו בעולם החומרי כפוף לחוקיו, ובכללם לחוק ההזדקנות: עם השנים הגוף משחיר, הפנים נצרבות מהחמה והמראה מאפיל כמו כהות העב וכאפלת החורשה לעת ערב. תהליך ההזדקנות הזה יסתיים במוות, אלא אם כן נאחז באמונה ובסיועה “נלמד לשאת קרני אהבה”. אם נעמוד בחום קרניה של האהבה לבורא, נזכה לנחמתה: “ימוג העב”, ו“את קול האל נשמע אז בגאון”. במושגיו של ויליאם בלייק, המיסטיקן והנון–קונפורמיסט היותר בולט בדורו, אין זה קולה של הכנסייה, אלא קולו המנחם של אלוהים הקורא לנו ומבטיח לנו חיים מוארים במחיצתו, אחרי סיום הזמן שהוקצב לנו “על פני האדמה”. גם שיר זה הולם היטב את החלק שהוצב בפתחו, שמסופר בו על פלורה–אורי כעבור עשרים שנה וכיצד הגשימה בספריה לבני–הנעורים את היעוד שנבחרה לו בגיל שתים–עשרה: לפתוח לקוראיה הצעירים צוהר ל“ארץ הפלאות” הדמיונית.

גם הציטוט שבחר שמעון אדף לפתוח בו את החלק השלישי הותאם היטב לתוכנו. הציטוט מצורף משני קטעים מתוך “הסערה”, המחזה השירי של ויליאם שייקספיר (1564—1616). הציטוט מתחיל מרפליקה של קליבן, הלקוחה מהתמונה השנייה במערכה השלישית. מהרפליקה הזו השמיט אדף את הסיום, ובו המילים הבאות: “ושפע אוצרות נכון להישפך עלי עד כי בהקיצי אזעק לשוב שנית ולחלום”. לרפליקה של קליבן הצמיד אדף רפליקה של סבסטיאן מהתמונה השלישית במערכה זו. בדבריהם מאשרים קליבן וסבסטיאן, שהם מאמינים במציאות שמעבר לממשות. קליבן מאמין בחזיונות “צופני עונג” שנחשף אליהם בהיותו בשינה עמוקה, שבמהלכה התענג משפע “צלילים ולחנים מתוקים, שפגע אין בהם”. וסבסטיאן מאשר שגם הוא החל להאמין בקיומם של יצורים מיתיים כמו “חד–קרן” וכמו “עוף החול”. גם הפעם מותאם הציטוט לתוכן החלק הזה, שהוא הקצר והשונה מבין חלקי הרומאן, הכולל אגדה שכתבה אורי כהשלמה לסידרת “אריאלה”, במקום הכרך השמיני, שמחבר הסידרה עצמו לא השלים משום שניספה בתאונת–הדרכים. בהמשך הדיון בעלילת הרומאן יתברר שבהשלמת העלילה של “ארץ הפלאות” הדמיונית בגיל שלושים ושתיים הגשימה הגיבורה את היעוד של חייה, שהגדירה לעצמה עשרים שנה קודם לכן, כשהיתה בת שתים–עשרה.

ואכן, על הקשר בין קטעי הספרות הללו לביוגרפיה של גיבורת הרומאן מעידות הסְפרות המודפסות בהבלטה בעמודים הפותחים את שלושת החלקים. בעמוד שבו הודפס “השיר” של פטר וייס מופיע בהבלטה המספר 12, שאיננו מציין את מספר העמוד בספר, אלא את הגיל של הגיבורה, פלורה אלחייני מנתיבות, בפרקי החלק הזה (עמ' 9—213). וגם המספר 32 בעמוד הפותח את החלק השני, מבהיר שבפרקי הסיפור של חלק זה (עמ' 217—441) הגיבורה היא בת 32, אלא שכעת מכירים אותה רק בשם “אוֹרי”, והיא אשה נשואה המתגוררת בתל–אביב, אמא לילדה בת חמש בשם עלמה וסופרת ששלושת ספריה נועדו לקוראים בגיל 12.

ואשר לסיפרה 8, המודפסת בעמוד הפותח האחרון בצורה חריגה, כסיפרה “שוכבת”, גם לה אפשר למצוא הסבר בתוכן פרקי החלק הזה (עמ' 455—477), המספרים אגדה על פיה בת 12 שהצליחה להציל במועד את היקום מכיליון שאיים עליו. ברור, אם כן, שבחלק זה הסיפרה איננה מציינת את הגיל של הפיה, אלא רומזת על קהל היעד של האגדה המסופרת בו. במתמטיקה משתמשים בסיפרה 8 כשהיא מודפסת בצורה “שוכבת” כסימן המציין אין–סוף. ואכן כסימן האין–סוף מצהירה כאן הסיפרה 8, כי אף שאגדות נחשבות לסוגה המתאימה רק לילדים, האגדה בחלק זה מתאימה לכל גיל.

מתיאור זה משתמע, שבשלושת החלקים של הרומאן מובלטת חשיבותו של גיל 12. בגיל הזה קראה פלורה אלחייני את ספרי סידרת אריאלה, סידרה שסיפרה על הרפתקאותיה של אריאלה בארץ הפלאות. לקוראים בגיל הזה כיוונה אורי הבוגרת את כתיבתה כסופרת ילדים ונוער. ובמקביל פירסמה בכתב–עת מסה (עמ' 301—313) על יצירות מפורסמות מספרות העולם שסיפרו, כל אחת בדרכה, על “ארץ הפלאות” הדמיונית. ובגיבורה בגיל הזה היא מיקדה את עלילת האגדה שכתבה, שבה השלימה את הכרך השמיני של סידרת אריאלה (סידרה שהיא, כמובן, המצאה של המחבר), כרך שאבד כאשר מחברו, פרוספרו ג’ונו (שאף אותו בדה שמעון אדף, בדיוק כמו את הסידרה המיוחסת לו), ניספה בתאונת–דרכים.

עשרים שנה חלפו בין השנה שבה קראה גיבורת הרומאן את שבעת הכרכים של סידרת אריאלה, בהיותה בכיתה ז', תלמידת נואשת ומשועממת של חטיבת הביניים בבית–ספר ממלכתי–דתי בנתיבות, ובין השנה שבה כתבה את הכרך השמיני והאחרון, שנועד לחתום אותה. לכן לא יהיה זה בלתי–סביר להניח, ששני עשורים אלה היו דרושים לה כדי להשלים את תהליך החניכה הממושך שלה, שבסיומו נפרדה מארץ הפלאות הדמיונית של אריאלה והתפייסה סוף–סוף עם העולם הריאלי של המבוגרים. אך בעלילה כבר מסתמנת זו שתירש אותה — הבת עלמה (256—258).

אירועי החלק הראשון

בהגיעה לגיל שתים–עשרה הבינה פלורה, שעולמה בעיירה נתיבות הוא עולם מוגבל, חורך וצורב, שבנוסף לכיעורו הוא גם מתיש ומסוכן. כך הסיקה אחרי שנחשפה למלחמת הקיום הכלכלית של הוריה ולמחלתה הקשה של אמה. אחיה הבוגרים ממנה, אחותה עופרה ואחיה אשר, כבר הצטרפו אל עולם המבוגרים ולמדו לשרוד בו, אך פלורה מסרבת להידמות להם. היא גם מסרבת להתאמץ ולהסתגל לעולם הממשי הזה כמו רוב חבריה מהכיתה, המונהגים על–ידי “גבינוש” (הכינוי של רימונה, המלכה של בנות הכיתה), שכבר סיגלה לעצמה רוע ותככים השכיחים בהתנהגות המבוגרים. “גבינוש” סימנה את פלורה כאיום על מעמדה בכיתה, ולכן ריכזה בה את ההתנכלויות שלה כדי להכניע גם אותה למרותה. אך בעוד שאחרים בכיתה נכנעו ל“גבינוש” וביקשו את קירבתה ואת חסדיה, נלחמה פלורה נגד עריצותה. למטרה זו הקימה חבורה מתחרה לחבורה של גבינוש וכללה בה את הנידחים והדחויים האחרים בכיתה, את סיגל ואת אופיר. סיגל דנינו הנאיבית כבולה למצוות הדת הנהוגות בבית אביה, רב העיירה, ובגלל משמניה “שהאפילו על כל מידה של יופי שהיתה בה” (75) היא הנערה היותר דחויה בכיתה. גם אופיר, בנם של גננת ושל עסקן זוטר של מפלגת “הליכוד” בנתיבות (122), הוא נער חריג בכיתה. מאחר והוא סובל מהפרעות מוטוריות, אימץ את ההמלצה של רופאו, השתחרר משיעורי ההתעמלות ובחר בריקוד כפעילות גופנית. פעם בשבוע הוא נוסע לשיעור ריקוד בבאר–שבע ובשאר הימים הוא רוקד כשעה בבית (156).

פלורה נפגשה עם שותפיה לחבורה בפינה נסתרת ליד הבית של סיגל, בשכונה המוזנחת הגובלת באיזור התעשייה בשולי העיירה, ושם הכניסה אותם בסוד עולמה הדמיוני, שאותו שאבה מספרי סידרת אריאלה. ואחרי שהתנסו בהיפנוזה, שיכנעה אותם להאמין כמוה בקיום כוחות נסתרים וסמויים מהעין. בהנהגתה גם חתמו לשמור את סוד אמונתם זו מאחרים בברית–הדמים שכרתו ביניהם על–ידי עירוב טיפת דם שהקיזו מהאצבע (155).

שני אירועים שהתרחשו לפלורה באותה שנה מנעו ממנה להתבגר עם חבריה ולהסתגל כמוהם לעולם הממשי. יום אחד נקלעה להתכתשות עם “גבינוש” וחבורתה ושבה מבית–הספר עם פנים מרוחות בדם מחתך ברקתה. מטר השאלות של אמה, כעסו של אביה ומבטי הלעג ואולי גם השמחה לאיד של אחיה, עופרה ואשר, הוסיפו לטראומה שעברה מידי חבריה בבית–הספר, ובמשך חודשיים פשוט “שכחה איך לדבר” (16). פלורה חזרה לדבר אחרי הלילה שבו העירו אותה יללות של חתולים מיוחמים. ומשום שהיתה כבר ערה, הפעילה את הטלוויזיה “ואז דיבר אליה אלוהים מתוך הטלוויזיה” (13). אלה שטיפלו באילמותה, כולם מבוגרים (הוריה, רופאים, מורים ופסיכולוג), הסתפקו בעובדה שכושר הדיבור חזר אליה, ולכן רק לשני חבריה, לסיגל ולאופיר, ורק אחרי שכרתו את ברית–הדמים, גילתה את סוד אותו לילה: “זה היה קול מדהים שעשה לי צמרמורת, והקול אמר לי ‘קומי, אורי, כי בא אורֵך’, ואני ידעתי שהוא קורא לי בשם האמיתי שלי. בגלל זה שיניתי את השם שלי. למחרת בבוקר חזרתי לדבר” (157).

בין שזיהתה שהקול שבקע מהטלוויזיה — כנראה קולו של קריין שהגיש את “פסוקו של יום” — השמיע פסוק מנבואת הנחמה של ישעיהו (בפרק ס’–1) ובין אם לאו, ברור שפלורה העדיפה להבין את מילת הציווי “אורי” לא כפועל בזמן הווה, אלא כשֵׁם, ולכן החליטה לאמץ את “אורי” כשמה החדש ולהפסיק את האלם שגזרה על עצמה במשך חודשיים, אחרי שהיתה קורבן להתנכלות כלפיה מצד גבינוש ומעריציה בכיתה. קודם גזרה על עצמה אלם, כי לא רצתה לקיים תקשורת עם הנציגים האלה של הממשות הדוחה, אך כעת, אחרי ששמעה את הקול שבקע מהטלוויזיה, שהורה לה לחזור ולהאיר את פניה לסובבים אותה, החליטה להפסיק להתעמת עם “גבינוש” והדומים לה ולנסות להסתגל לקיומם בסביבתה. מכאן, שאת הציווי בפסוק “קומי אורי כי בא אורך” הבינה כהמלצה להיות מציאותית ולהתבגר כאחרים בגיל שלה.

אלא שאימוץ השם “אורי” וחידוש הדיבור לא פתרו את מצוקתה, לא בכיתה ולא בבית–הוריה. העולם לא הפך למואר יותר עבורה ומצבה אפילו החמיר. איש לא פירש את חידוש הדיבור כנכונות מצידה להסתגל ולהשתלב. ומרגע שכפתה על כולם במשפחה ובכיתה לפנות אליה בשם “אורי”, הוגדרה פלורה בעיניהם כתמהונית (23). ומעצמה הבינה שהעניקה אשראי מוגזם לקול המשכנע מהטלוויזיה, מכשיר שהוא גולם שהשתלט על החיים, כאשר נכנעה לצו ההסתגלות שבקע ממנו כפתרון למצוקתה. וכי מה מועילה הארת הפנים שלה כלפי הסובב אותה, אם הסביבה מכה בה שוב ושוב את מכותיה?

ואכן כל האירועים שחוותה, אחרי שחידשה את התקשורת עם הסביבה, רק הפקיעו ממנה את תום ילדותה ורמזו על מהותה הדוחה של הבגרות המצפה לה בהמשך. חגיגת בת–המצווה שלה היתה מאכזבת (23—24). הופעת המחזור הראשון הותירה אותה מבוהלת ומושפלת (147—148). אחר–כך נחשפה לשני אירועים מפכחים נוספים שהעידו על הבגרות המצפה לה. באחד מהם ראתה את אשר, אחיה בן החמש–עשרה, מלוטף ומגופף על–ידי צמד המורים להתעמלות של בית–הספר (198). ובאירוע השני גילתה את “אמה בסלון ביתם, משתעלת ויורקת דם אל הרצפה” (210). מכאן, שאכזבתה מהפתרון שייחסה לדברי הפסוק “אורי כי בא אורך” היתה מוחלטת. היא הבינה שאם לא תציל את נפשה, תלכוד אותה הבגרות הדוחה ותאסוף גם אותה אל חיקה. על רקע זה ניתן להבין את האירוע השני שהתרחש לה בסיום אותה שנה, במהלך הטיול של הכיתה לנגב.

אחרי שכולם נרדמו, יצאה אורי מהאוהל הגדול שהועידו המורים לשנתם ופסעה במעלה דיונת–חול עד שניצבה מול הר ש“צורתו כשל להב משונן, פגום, וחודו מאיים לשסף את הרקיעים”. צורת ההר הזכירה לה מדרש שלמדה, אשר הסביר, שהר חורב, שאליו העפיל משה במעמד מתן תורה בסיני, נתכנה כך “משום שצורתו כצורת החרב”. ולפיכך הסיקה, שהמקום והמעמד בחייה אכן דומים למקום ולמעמד המקבילים בחייו של משה רבנו. הזיהוי הזה עודד אותה להסיק מסקנה נוספת מצורת ההר המתנשא למרום וכמו מאיים “לשסף את הרקיעים”. ואכן הסיקה מהמראה, ש“בעליונים (ברקיעים) אין מלחמות, (כי שם) שורר שלום נצחי. המוות והחולי הם נחלתם של יושבי התחתונים, של הדרים על פני האדמה” (210).

לפיכך הרגישה ש“היא רומתה. הכול היה שקר מלכתחילה, מאז השיב לה הקול ההוא את כוח הדיבור. הסימור והעקצוץ, ההבטחה — הם הוליכו אותה שולל”. מאוכזבת הביטה כעת לשמים, מעל ראש תלולית החול שאליה העפילה, וצעקה אל אלוהים “קח את זה! אני לא רוצה. מה שזה לא יהיה, אני לא צריכה את זה, לא רוצה יותר, לא רוצה. קח את זה”. בדברים אלה ביטאה את אכזבתה על כך שהושב לה כוח הדיבור כדי שתחזור ותתערה בממשות כיתר בני הגיל שלה. דברי ההתרסה שהטיחה כלפי שמים ביטאו את סירובה להסתגל ל“זה”, לקיים הדוחה, להשלים עם היותו ולהשתלב במציאותו. או במילים אחרות: בדברי ההתרסה האלה ביטאה אורי את סירובה להתבגר.

לשמע צעקותיה של אורי, שהופנו אל הרקיעים, נזעקה מהאוהל חברתה סיגל ומצאה אותה כורעת על הדיונה רועדת ומותשת, מוכת הלם וסהרורית. תגובתה של אורי למעמד שחוותה התבטאה אחר כך, כאשר החלה להתייפח באוטובוס משום ש“נפל עליה כובד האובדן”, שאת פשרו הבינה מוקדם מכל חברותיה כ“כיליונו הקרב של הגוף” (210—213). הגילוי הקיומי הזה היה עבור אורי אירוע מכונן, כי בעקבותיו מצאה את יעודה: להציל את בני השתים–עשרה מהאובדן המצפה להם בוודאות בהתבגרותם, באמצעות “ארץ הפלאות” הדמיונית שהצילה אותה מאובדן התמימות, הנכס היקר ביותר של הילדות. מעתה, החליטה, תפסיק להתאמץ להסתגל לממשות ולהתבגר לתוכה, אלא תייעד את עצמה להפיץ את דבר קיומה של “ארץ הפלאות” לבני השתים–עשרה האחרים, שבהגיעם לגיל הזה מאלצים אותם לבחור באחת משתי האפשרויות: להתבגר ולהצטרף לממשות הקיימת או לעכב את ההתבגרות על–ידי בריחה אל “ארץ הפלאות” הדמיונית.

אמנם התהום בין אורי ובין חבריה העמיקה אחרי האירוע שחוותה במדבר, אך הפעם מהבחירה שלה. לא מהטלוויזיה, הגולם של העידן הזה, שאבה כעת את כוחה, אלא מהיעוד שהגדירה לחייה, שבזכותו הרגישה שגורלה יהיה דומה לגורל הנביאים שעליהם למדה בתנ"ך, משה ואליהו (209): ללחום בממשות הפגומה ולהבריא אותה מהריקבון שמתפשט בה בקצב גובר והולך. אך ההחלטה הזו של אורי, להיות מושיעה, תחילה לעצמה ובהמשך חייה לכל המתלבטים בהגיעם לגיל שתים–עשרה, ולהקים מביניהם שושלת מושיעים שתביא גאולה ליקום החולה, עיכבה את התבגרותה. ויחלפו עשרים שנה נוספות עד שתקבל אורי על עצמה את דין החיים: תתפייס עם הממשות ותשלים את התבגרותה, שבמו–החלטתה בגיל שתים–עשרה גרמה להתעכבותה במשך שני עשורים תמימים.

מנתיבות לתל–אביב

החלק השני מקפיץ את הקורא לשנת 2006 ומספר על שלב ההתפייסות של הגיבורה עם הממשות כעבור עשרים שנה. על אף הדילוג בזמן, מכיל חלק זה פרטים על אירועים בולטים בחייה בין שני הזמנים המרוחקים, אירועים שהרחיקו אותה מנתיבות ומיקמו אותה בתל–אביב. עוד כשנתיים שהתה אורי בנתיבות, אך את לימודיה בכיתה ח' תזכור כשנה היותר קשה בחייה. באותה שנה קבע הרופא שאמה חלתה במחלת ריאות ניוונית נדירה, שתחמיר בהדרגה (324—328). הרופא העריך שתוך שנה תכריע המחלה את אמה, אך היא נפטרה עוד קודם לכן. המשפחה התפרקה מיד אחרי מות האם ואורי הרגישה ש“כולם בגדו בה. השאירו אותה לבדה” (370). אחותה הבוגרת, עופרה, התגייסה וביקשה לשרת בבסיס סגור הרחק מנתיבות. לבית הגיעה לעיתים רחוקות ובסיום חובת השירות הסדיר עזבה את הארץ ונדדה בארצות המזרח–הרחוק. אשר, אחיה בן השש–עשרה, החל להיעדר מהלימודים וסופו שסולק מבית–הספר. ועד שהגיע מועד גיוסו עבד במוסך ואחר–כך כמוכר בשוק. בכסף שהרוויח נסע לבלות בלילות בבאר–שבע ובתל–אביב. במהלך הטירונות ערק מהצבא, נשפט לשנת מאסר בכלא הצבאי ולבסוף שוחרר מצה"ל מחמת אי–התאמה למסגרת. אחרי שיחרורו נסע לקנדה ומשם לשיקגו בארצות–הברית.

אך הפגיעה הקשה ביותר באורי נעשתה על–ידי אביה. אף שבמפעל הקלו עליו ואישרו לו אחרי שהתאלמן לעבוד במשמרת בוקר בלבד, “הסתובב בבית כאילו היה נטוש וילדיו נימחו נימחו מזכרונו”. מכל ילדיו היתה אורי בגיל שבו היתה “רעבה למילים, למשפט כלשהו שיכיר בנוכחותה” (371), אך הוא החל להשתכר בערבים, להיעדר מהבית ומדי פעם חזר באישון לילה עם אישה זרה שהביא למיטתו מביקוריו בשדרות. גם אחרי שנים לא סלחה אורי לאביה, על כך שהזדרז להינשא שנית זמן לא רב אחרי פטירת אמה, וסירבה להזמנותיו שתגיע עם משפחתה לסדר–פסח עם המשפחה החדשה שלו (283). אורי שהרגישה נטושה על–ידי אביה החלה לחפש אהבה בחיק מבוגרים זרים. גבר נשוי היה הגבר הראשון ששכבה איתו בשדה פתוח מחוץ לנתיבות (379). אחריו נענתה לגברים נוספים “אבל הם לא נרשמו בתודעתה”, אלא היו “רפאים קלושים של הלהבה, אשליה שדרכם היא נוגעת בדבר–מה” (380).

אך ימיה של אורי בנתיבות הגיעו לקיצם אחרי ששכבה עם גדי בלסקו, אחיה הנשוי של אילנית מהכיתה שלה. גדי שהבחין במצוקתה צד אותה באזור התעשייה של העיירה, וכמו האחרים גם הוא “לא טרח להקיף אותה ברוך, לנסות לפתות אותה, לדבר איתה” (429). ממנו נפוצה השמועה בעיירה שהיא נענית לשכב עם גברים. “גבינוש” לא החמיצה את ההזדמנות לחסל את יריבתה, אורי, בעזרת המידע שהתגלגל אליה מידי אילנית, והפיצה את הידיעה בין בנות הכיתה. מהן גלשה השמועה לבנים, שהחלו להציע לאורי הצעות מגונות. עד מהרה דבק באורי הכינוי “שרמוטה”, ובעטיו איבדה גם את חבריה היחידים בנתיבות, סיגל ואופיר, שחדלו לדבר איתה והתנתקו ממנה.

בסיום כיתה ט' הושארה אורי כיתה, אך למזלה נתקלה באקראי בעיתון בראיון עם מנהל פנימייה בירושלים, שאמר, כי שאיפתו היא להעניק הזדמנות לבני–נוער מהפריפריה על סמך כישוריהם. בעקבות מכתב שכתבה אליו, שבו גוללה “את תיעובה הגובר לסביבה שגדלה בה” (431), הוזמנה אורי לראיון והתקבלה לפנימייה. שם השתקמה וגם השלימה את לימודיה בהצלחה. לנתיבות כבר לא חזרה, אלא עברה להתגורר בתל–אביב, ובה הכירה את אבנר אסולין, מוכר בחנות “אור זרוע”, שסחרה בספרים משומשים. התעניינותה באבנר התחזקה אחרי שגילתה שלשניהם עניין משותף במציאות האחרת.

אבנר סיפר לה, שלאחרונה התעמק בספר “שמנסה לספק הסברים מדעיים לתופעות על–טבעיות או על–חושיות” ו“למצוא את ההיגיון שמאחורי תורות נסתר למיניהן”, כי לדעתו “אם רוצים לשמור על שפיות הדעת”, אסור לפסול תופעות כאלה על–הסף (248). כזכור העסיקו נושאים אלה את אורי ואת אופיר וסיגל בחבורה שהקימו בנתיבות בהיותם בכיתה ז'. אחרי שנים שבהן התרחקה מגברים (246), התאהבה אורי במוכר הצנום שסיפר לה, שבילדותו נכסף לעבור מחיפה הממשית שבה גדל למציאות אחרת, ושגם כיום הוא עדיין חולם מדי–פעם חלום–מישאלה שחלם מאז היה בן שבע. בחלומו הוא מפליג בספינה מחיפה ובלב הים התיכון מכניסים אותו לתא–צלילה ומורידים אותו למעמקים, ומאז הוא שוהה שם וצופה מתוך התא בעולם הנסתר מעיניהם של דרי–היבשה (251).

אורי היתה משוכנעת, שמצאה באבנר את הנפש התאומה שחיפשה תמיד. הרגשתה זו אפילו התחזקה אצלה, כאשר תסריטאית צעירה עיכבה אותם ברחוב וביקשה את רשותם לצלם אותם לסרט שלה. התסריטאית הסבירה את פנייתה אליהם בכך שזיהתה “שיש חוט שקושר ביניכם ואותו הייתי רוצה לתפוס” (294). אף–על–פי–כן עיכבה אורי את הסכמתה להזמנתו של אבנר לעבור ולהתגורר ביחד עד אחרי ש“סיפרה לו מה היה בגיל שתים–עשרה, כשחזרה לביתה וחתך ברקתה”. רק אחרי שנוכחה, שסיפור קורותיה מאז וגם “הגעגוע ההוא שאין לו גוף ואין לו דמות–גוף, והוא אך להבה שורפת, שאין להקיפה” לא הרתיעו אותו, עברה להתגורר איתו תחת אותה קורת–גג (359).

עד מהרה התברר לה שהיא ואבנר אינן נפשות תואמות. מכת מקקים פקדה את תל–אביב בקיץ שבו עברה להתגורר עם אבנר, והיא מעכה אותם באמצעות ספרים שבחרה כמתאימים בעיקר למשימה זו. ביניהם כללה גם אחדים מהספרים שהפכו לרבי–מכר הן מהספרות הכללית והן מהספרות הישראלית, במיוחד אם היו עבים וחשודים בעיניה כריאליסטיים מדי. כך מצאה שהרומאן “חלף עם הרוח”, אחד מספריו של אבנר, הוא “הספר הטוב ביותר לציד מקקים, הן מבחינת העובי והן מבחינת השם”. היא לעולם לא היתה רוכשת את הרומאן הזה לספרייה שלה, כי “לא היתה דמות ספרותית שתיעבה יותר מסקרלט או’הרה, דקת המותן והנרפית” (300).

טעמם השונה בספרים התווסף לניגודים אחרים שהתגלעו ביניהם מרגע שעברו להתגורר ביחד (349) ובראשם הקשיים שהיו להם במיטה (359—361). לאחר שנפרדו הבינה אורי, שהפרידה ביניהם הבשילה ביום שבו פוטרה מעבודתה כמזכירה בחברה ששיווקה מדפסות, משום שבמקום לבצע את עבודתה, כתבה במשרד את סיפוריה הראשונים. אף שאבנר ניסה להמעיט בערך פיטוריה ממקום העבודה, הרגישה מרוחקת ממנו. באותו ערב הכיר לה הוא עצמו את חברו, ברק, שהתקשר אליה כשבועיים אחרי שאבנר נטש אותה בפתאומיות. בפתק שמצאה על המקרר הסביר אבנר מדוע עזב כך: “אינני יכול להעניק לך את מה שאת מתאווה לו. — — — לא אותי את מבקשת, אלא מישהו אחר, שנדמה לך שתמצאי דרכי. בעבורך אני רק צל. — — — היו ימים יפים. אל תחפשי אותי. היי שלום. אבנר” (343).

רק אחרי שחלפו למעלה מחמש שנים מיום הפרידה, משהורעו יחסיה עם ברק, “פתאום נכספה לשקט המהורהר של אבנר, לבוז המיידי שלו לכל אמירה משומשת” (412). ואף שחיפה היתה בטווח הטילים שנורו מלבנון אז, במלחמת לבנון השנייה, איתרה את כתובת הוריו של אבנר ברישומי המחשב שלה ונסעה לפגוש אותו שם. מפי אמו נודע לה שכשנה לאחר שנטש אותה, חזר אבנר לתל–אביב כדי להתאחד איתה מחדש, אך משראה אותה שם מחובקת עם ידידו, ברק, יחד עם תינוקת כבת שנה, שב שבור לחיפה. כיוון שמיעט לאכול ולא הצליח לישון בלילות, אחרי מה שגילה, נשלח לצרפת כדי להתגבר שם על געגועיו לאורי (420—421).

אירועי החלק השני

אחרי נסיעתה חסרת האחריות עם עלמה לחיפה המופגזת בימי מלחמת לבנון השנייה, כדי לפגוש את אבנר, עזב ברק את הבית ועבר עם בתם להתגורר אצל הוריו ביבנה. נטישה זו שיקפה שיא בהתערערות נישואיהם. מתברר שבחלוף שנתיים לנישואיהם, גרמה השתקעותה בעולם הדמיוני, הפעם כמחברת ספרים משלה על “ארץ הפלאות”, להתרחקותם זה מזה. וכך סיכם ברק באוזניה את מצב נישואיהם בהווה, בשנה השישית להיותם יחד: “את בטח שמה לב למה שקורה לנו בזמן האחרון. אנחנו מתוחים. — — — תמיד היה ברור לי שיש בך איזה חלק שלאף אחד לא תהיה כניסה אליו, גם לא לי, וקיבלתי את זה. חשבתי שכשעלמה תיוולד, החלק הזה יתמוסס. ובשנתיים הראשונות צדקתי. — — — היית עם עלמה. היית איתי. קיוויתי שזה יימשך. אבל טעיתי. — — — אני יודע שהאהבה בינינו לא נעלמה, היא רק מסתתרת ואנחנו צריכים לגלות אותה מחדש” (385—386).

אלא שלא פתרון הקשיים שנוצרו בנישואיה של אורי לברק, שעליהם סופר בחלק זה של הרומאן, יתיר את הסיבוך בחייה של אורי, שעליו סופר לנו בחלק הראשון של הרומאן. קביעה זו מוכחת מהעובדה, שבסיום נפתרות הבעיות בנישואים באופן פשוט למדי, באמצעות שיחה, שבה ליבנו שניהם את העובדות שהעיבו על אהבתם זה לזה, שבסיומה העלה ברק גם את הפתרון לחידוש אהבתם: “אני חושב שאנחנו צריכים עוד ילד” (386). הקושי העמוק יותר שאמור להיפתר בחלק זה של הרומאן קשור בחייה החצויים של אורי בין שתי המציאויות. ולכן, לא עם ברק עליה להתפייס, כדי להשתחרר ממלכודת חייה החצויים, אלא עם הממשות, שמפניה היא נמלטת בספרים שהיא כותבת לנוער על “ארץ הפלאות” הדמיונית.

התהלכותה בעולם הממשי, המתוארת בחלק זה, אכן מלמדת שלא עוד זמן רב תוכל אורי להמשיך בכך. מכאן, שהמפתח להבנת הקשר בין שני החלקים של הרומאן מותנה בפתרון הסיבוך בחייה, שתחילתו במעמד שחוותה בטיול לנגב בגיל שתים–עשרה. הוא המעמד שבו התריסה כלפי הקול מהטלוויזיה, שהורה לה להיות “אורי” ולהסתגל לממשות, ושבו הגדירה לעצמה יעוד אחר לחייה, לעכב את התבגרותה ולהיות מושיעה לבני השתים–עשרה, שבכוחם להציל את היקום מהריקבון המתפשט בו במהירות ומקרב אותו לכליונו. ואכן נתנה ביטוי ליעוד הזה בתוכנם של הספרים שכתבה לבני הנעורים, שבהם פרצה להם אשנב להציץ דרכו ל“ארץ הפלאות” הדמיונית. תמצית תוכנם של שלושת ספריה נמסר במכתבים שכתבה אליה סיגל, מהחבורה שלה בנתיבות.

גיבור “כפל הכפילים” משנת 2002, בכור ספריה של אורי, הוא הנער טל קריספל, שיום אחד ירד מהשביל בדרך לבית–הספר ועבר למציאות אחרת, ל“עיר–חשכה” הדומה בכול לעיר שלו, ובה גם “בית–ספר רפאים” שהוא העתק מדוייק של בית–הספר שלו. דרך סדקים בקירות בתים ב“עיר–חשכה” מתבונן טל בעיר שלו “ומגלה ששני כפילים מחליפים אותו” שם, “אחד בבית ואחד מחוץ לבית”, ש“נוצרו מההדים של הזכרונות שלו — — — בגלל שאף פעם לא עמד על שלו, ותמיד נכנע לרצונות של אחרים”. הגילוי “שבעצם אף פעם לא היה עצמו, אלא המצאה של מישהו אחר”, מביא אותו להחלטה “למחוק את כל הזכרונות שלו עד שיישאר לו רק זיכרון אחד טהור, שבו הוא לגמרי עצמו”, כי “רק ככה הוא יכול למצוא את הדרך בחזרה לעולם שלנו ולהתמודד עם שני הכפילים, שלאט לאט מחסלים את העיר שלנו” (240—241). את הרעיון לעלילת הספר שאלה אורי מדמיון מפתיע בין פניו של בועז, הבעלים של החנות “אור זרוע”, לפניו של א.ב. יהושע (225). השניים נראו לה ככפילים, ועובדה זו שיכנעה אותה “שבעולם מסתובבות שתי בבואות” לכל אדם, “האחת ביולוגית והאחרת בדויה ומקרית” (230), ולכן קבעה עובדה זו כהנחת–מוצא לעלילת ספרה הראשון.

באופן דומה סיכמה סיגל במכתב נוסף את עלילת הספר השני של אורי — “מעבר להרי החושך” משנת 2004. עלילתו “מתארת חיים של שלושה ילדים שמשתנים אחרי שילדה אחת מפרה הבטחה”. לאחת מהשלושה, זיוה, מתברר, ששנה לפני שנולדה, נעלמה אחותה בת העשר, שרית. והוריה לא סיפרו לה על כך, אלא עברו אחרי לידתה לעיר אחרת ובה “גידלו אותה להיות שרית מספר שתיים”. זיוה, ש“בעצם היא לא יודעת מי היא”, מחליטה לצאת למסע כדי לגלות “למה היא העתק של ילדה אחרת” (274). זיוה ושני חבריה המצטרפים אליה למסע מתנסים בהרפתקאות, שאפשריות רק באגדות ובמעשיות (247), ובסיומן מוצאת זיוה את המענה לזהותה העצמית.

סיגל הוסיפה לסיכום הקצר של עלילת הספר הזה את האבחנה הבאה: “שני הספרים שלך מדברים על החשיבות של להיות מי שאתה באמת” (274). ומפי בעלה, אופיר, הצלע השלישית בחבורה של אורי מימי נתיבות, שקרא אף הוא את “מעבר להרי החושך”, הביאה סיגל את ההערה הבאה: זיוה הזכירה לו את באפי, מסידרת הטלוויזיה “באפי ציידת הערפדים”, שהיתה “נערה אמריקאית טיפוסית שכל השאיפות שלה הן להיות מקובלת, ויום אחד גילתה שהיא ‘הקוטלת’, ושהתפקיד שלה הוא להילחם בכוחות הרוע” (275). ההערה שלו השלימה היטב את האבחנה של סיגל, שאורי דנה בספריה לנוער בנושא “החשיבות של להיות מי שאתה באמת”.

התמצית של עלילת הספר השלישי שלה “מפה להליכה לאיבוד” משנת 2006 נמסרת לנו מפי אורי עצמה, במכתבה אל סיגל: “אביה של עלווה יוצא למסע עסקים בארץ רחוקה” והיא מבקשת שיביא לה משם מפה להשלמת אוסף המפות שלה. בשובו הוא מביא לה מפה שמצא “בשוק נידח בעיר זרה”, אך לעלווה המופתעת מתברר, שהיא “מפת עיר מגוריהם”, מפה שמציינת “מבנים ואתרים ומשעולים נסתרים”, שלא ידעה על הימצאותם בעיר שלה. היא מבינה “שהמפה היא מפה להליכה לאיבוד בעיר שחשבה שהכירה”. בעזרת המפה הזו יוצאת עלווה למסע בעיר שלה יחד עם ורד, חברתה הטובה. ושתיהן מגלות, שאם נצמדים לשביל “בנקודה שעל–פי המפה מתפצל שביל מהדרך הראשית”, מגיעים לעיר נסתרת, “אפלה ומסוכנת, מלאה רפאים ומכשפים, שוקקת היסטוריה סודית” (285—286). על ספרה זה אומרת אורי “שזה הספר האישי ביותר שכתבה” (285). ולמסקנה דומה הגיעה גם סיגל במכתב שבו התייחסה אל הספר הזה: “בספר החדש מצאתי אותך. נכון שהתעסקת בנושאים האלה בספרים הקודמים, ילדים שתועים בדרך, ילדים שיוצאים למסע כדי לגלות מי הם. אבל ב’מפה להליכה לאיבוד' הנושאים האלה הופכים להיות אישיים” (318).

בין דמיון למציאות

בסיכומים קצרים אלה של סיפורי–המעשה הדמיוניים בספרים שכתבה אורי לבני–הנעורים בולטים יסודות זהים: יום אחד ובאופן מקרי מגלה הגיבור שמעבר למציאות המוכרת לו קיימת מציאות אחרת, שהיא העתק שלה. במציאות האחרת שולטים כוחות אי–רציונאליים (לחשים, השבעות וכישופים) ומתבצעים אירועים על–טבעיים על–ידי מכשפים ורפאים. למציאות המוכרת אורבת סכנה מצד כפילתה, המציאות האחרת. הגיבור הצעיר שגילה עובדה זו מבין שהוא היחיד שיכול להציל את המציאות הקיימת מהסכנה האורבת לה מהמציאות האחרת. לכן הוא יוצא למסע שמטרתו להציל את המציאות הקיימת, שבה שוהים יקיריו בלי שהם מודעים לסכנה האורבת להם. במסע הזה לא רק יושיע את היקום ואת הדרים בו, אלא גם יתוודע ליעודו בחיים ולעצמיותו. ואכן, באמצעות תושייה ואומץ–לב הוא גובר על ההשבעות והכישופים של המכשפים והרפאים ומסיר את איומם על החיים במציאות הקיימת. כמקובל באגדות מעניק הסיום הזה את ההצלחה ל“טובים” ומעניש בתבוסה את “הרעים”.

יסודות אגדיים אלה שזרה אורי גם בהצעתה להשלמת הכרך החסר של סידרת אריאלה. הצעה זו מודפסת ברומאן בסיומו כחלק השלישי שלו והיא מובלטת שם באות–דפוס שונה (עמ' 455—477). במכתב שהריצה אל סיגל הכתירה הצעה זו בתואר “הסיפור”, והוא אכן סיפור, שעלילתו דינמית ומותאמת לדור קוראים, שגדל בחברת גיבורי הקומיקס וגיבורי הסרטים המצויירים, ובו סיפרה אורי כיצד הצליחה אריאלה, הפיה החוקרת, להציל את העולם מסכנת הכיליון שאיימה עליו מצד קוסמים ושאר כוחות האופל. בשום–שכל שזרה אורי ב“סיפור” שלה את כל הגיבורים של סידרת אריאלה, שהופיעו בשבעת הכרכים שהשלים מחבר הסידרה בחייו, פתרה את חידת קריית–סער וארבע הממלכות שלה וגם העניקה, כמצופה באגדות, את הניצחון “לטובים”, לאריאלה ולמסייעים שעמדו לצידה, ותבוסה מבישה ל“רעים”, למכשפים ולרפאים שחרשו את המזימה נגד קריית–סער. על–ידי כתיבת “הסיפור” העניקה אורי ברגע הפרידה שלה מעולם הדמיון את המתנה שספרות “ארץ הפלאות” מעניקה לחובבי הסוגה הזו: התקווה שבעזרת הדמיון, הפנטזיה והמיסטיקה ניתן להציל את היקום מכליון.

אך עוד לפני שהעמידה לרשות הקוראים את ההשלמה לכרכי סידרת אריאלה, פירסמה אורי בעיתון את המאמר שהוזמן אצלה, הנושא את הכותרת “שערי ארץ הפלאות: שבע הערות” (עמ' 301—313). במאמר הזה סקרה אורי את יסודות אחת הסוגות היותר אהובות בספרות הילדים — זו שעלילתה פותחת לקורא אשנב המאפשר לו בכל גיל להציץ למתרחש ב“ארץ הפלאות” הדמיונית. היכולת שמגלה אורי במאמר הזה, לזהות את יסודות הסוגה ולהסביר בכלים לוגיים ובהסברים רציונאליים, אך גם חתרניים, את הנושאים הרציניים שבהם מטפלות היצירות המשתייכות לסוגה זו, מבהירה שהיא כבר נמצאת במידה רבה מחוץ למציאות הדמיונית של “ארץ הפלאות”. או אחרת: שתהליך החניכה שלה מתקרב לסיומו. כלומר: שעוד מעט תתפייס עם העולם הממשי–ריאליסטי, עולם שבו חובה להתמודד עם חובות ואחריות, וגם עם אכזבות וכשלונות.

לכאורה ניתן היה להסיק מהביוגרפיה של אורי, שזה מכבר השלימה את התבגרותה. וכנראה שגם הסובבים אותה חשבו כך, כי זו המסקנה שבדרך כלל מגיעים אליה ביחס למי שהשלים בהצלחה כמוה את לימודיו באוניברסיטה, נישא והקים משפחה. ולא כל שכן אם הפך כמוה להורה וגם התפרסם כסופר מצליח לבני הנעורים. אך העלילה מבהירה היטב, שבניגוד למקובל וכתוצאה מהשתקעותה ב“ארץ הפלאות”, היתה לאורי התבגרות מאוחרת, ורק בהגיעה לגיל שלושים ושתיים השלימה אותה. ולכן, מעתה לא תימלט אל עולם הדמיון כדי להינצל מהתובענות והסכנות של העולם הממשי, אלא תתמודד כבוגרת עם האתגרים של הממשות: תתאם את מעשיה עם בעלה ברק, ותתרום את חלקה לאושרה של עלמה בת השש ולבטחונו של התינוק שעתיד להיוולד לשניהם בקרוב. זוהי משמעותה של ההיחשפות לממשות צורבת הפנים, שעליה מרמז שמו של הרומאן הלקוח משורת השיר של ויליאם בלייק, המצוטט בפתח החלק השני של הרומאן.

באמצעות אורי מבטא שמעון אדף את אמונתו ביעודה של האמנות לסוגותיה השונות. הוא עצמו פועל בשתיים מהן, המוזיקה והספרות. אדף אפילו מפנה את הקורא, ברשימת התודות שבה נחתם הכרך, למצוא את הקשר בין פרקי הרומאן לשירים בפודקאסט של אופיר שריקי, שירים המסודרים על–פי סדר הפרקים (עמ' 345). ועל כן יהיה זה סביר להניח, שבאמצעות אורי והביוגרפיה שלה, סיפר אדף במידה רבה גם את הביוגרפיה של עצמו: יוצר צעיר מהעיירה שדרות בישראל, שזיהה את יעודו בחיים להיות אמן ולפרוץ לאחרים אשנב להציץ דרכו אל עולם הדמיון, עולם שבלעדיו משתלט עלינו היאוש הקיומי, והחיים מצטיירים כמידרדרים בהדרגה ובהתמדה אל תהומות הכהות, ההזדקנות והכיליון.

על–פי זאת ראוי לצרף את קולו של שמעון אדף לשורה של סופרים חזוניים–רוחניים, שביטאו כל אחד בדרכו וכל אחד כמידת כוחו את הכיסופים אל מעבר לממשות החומרית והגסה. המיסטיקן והבכיר מביניהם הוא דוד שחר מחבר “הלוריאן”, סידרת הרומאנים המוכרת יותר בשמה המלא: “היכל הכלים השבורים”. וראויים לציון שלושה כותבים חזוניים–רוחניים נוספים, שהתבלטו בסיפורת הישראלית במקביל לשחר כהוגי הצעה לפתרון כולל ואלטרנטיבי למדוויו של העולם הגשמי והפגום הזה: פנחס שדה, יצחק אוורבוך–אורפז ושלמה קאלו. מארבעה אלה נוטה שמעון אדף יותר לרוחניות המיסטית–דמיונית של דוד שחר המנוח, אך מבחינה רעיונית ראוי לראותו גם כממשיך לאמונתו העזה של יהושע קנז בהכרחיותה של האמנות לקיום, כי היא היחידה המסוגלת להפוך את החיים בעולם החומרי–גשמי לנסבלים.

מועקות הנוף והזמן

מהדיון בעלילת הספר עד כה, ניתן היה לשער בטעות, שהרומאן מנותק לחלוטין מהמתרחש בישראל בשתי התקופות שבהן ממוקדים שני חלקיו הראשונים והארוכים, בשנת 1986, כשפלורה היתה בת שתים–עשרה, ובשנת 2006, כאשר היא בת שלושים ושתיים. אך בפועל הרומאן מהודק למדי לאקטואליה. העיירה נתיבות איננה מוצגת כישראל השנייה, אלא משקפת את השיממון, הלֵאוּת וחוסר התקווה ששררו במדינה בשנות השמונים. בחלק הראשון של הרומאן נרמזות הסיבות לכך: הניכור בין העדות, הפערים הכלכליים ובחישת עסקני המפלגות בכל מערכות החיים. בגיל שתים–עשרה נפקחות עיניהם של תלמידי כיתה ז' בחטיבת–הביניים להבין, שהעתיד אינו צופן להם תקווה להיחלץ מהצחיחות החורכת שסוגרת עליהם בנתיבות. מכאן, שאת תיאורי הנוף החיוניים הזרועים במרחב החלק הראשון, המזכירים בחושניותם ובעוצמתם את תיאוריו של ס. יזהר לאותו חבל ארץ, צריכים לקרוא כהמחשה לחששות של פלורה ובני כיתתה מהעתיד המצפה להם במדינה, ולא כתיאור פיוטי על הקיץ הצחיח בצפון הנגב, שבו ממוקמת נתיבות.

שני הקטעים הבאים ידגימו את הרגשת היאוש שמשתלטת על בני השתים–עשרה בהגיע הקיץ. וכך מתאר את בוא הקיץ הקטע הראשון: “הקיץ כבר החל להופיע. בתחילה רק שרטת של חום בצהריים של שלהי אייר, ואחריה חמסין שותת, עובר על גדותיו, גאות רגעית, אבל מאיימת. השיטים פרחו את עיצומן הצהוב, רשרשו את אנחותיהן. בערבים השתגעו סנוניות ברקיעים” (152). רוב המילים המודגשות בקטע זה הן פעלים המנפישים–מאנישים את הקיץ ומדגישים את השפעתו המאיימת על האדם, הצומח והחי: הוא פוצע, מכאיב ומטריף את הדעת.

הקטע הבא מבטא הרגשה זו באופן אחר: “באותו יום התרגשה סופת חול על נתיבות, רוח קדים באה מן המדבר, זכוכיתית ודוקרנית מגרגרים. העיר לבשה אוויר צהבהב. השמש, החנוטה באובך, היתה קרובה להיעצם, והציפורים הקטנות, החומות מקיץ, נדמו מעולפות בחום” (206). בציטוט הזה המקביל לקודם שולטים שמות התואר, אך כמו בקטע הקודם גם הם ממחישים לקורא את אי–הנעימות שהקיץ משרה על פלורה וחבריה. פלורה נבדלה מחבריה בסירובה להשלים עם קיום שאין תוחלת לשנותו, וכאשר נחשפה למציאות האחרת בספרי סידרת אריאלה, נאחזה בה כדי לשנות את המציאות הקיימת בעזרת הכוחות המופלאים שנמצאים ב“ארץ הפלאות”.

בחלק השני של הרומאן, המתארע ב–2006, מיוצגת הממשות הישראלית בעלילה באופן אפילו בולט יותר. רבים מחומרי האקטואליה מעורבים בחייה של אורי, ובכללם: דעיכת האינתיפאדה השנייה, מערכת הבחירות שהתקיימה זמן לא–רב לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה והאיוש המשונה של התיקים בממשלה שהוקמה בעקבותיה. ואגב כך מוזכרים אישים שהיה להם חלק באירועים אלה ובראשם שרון, אולמרט ועמיר פרץ. אך האקטואליה מיוצגת בעלילה גם על–ידי הפעילות הפוליטית החוץ–מפלגתית של ברק, הנשוי לאורי, כדי לשים קץ להזנחת הבעיות החברתיות–כלכליות החמורות של החברה הישראלית. במצוקותיה אלה של המדינה אי–אפשר להתמודד, מבינה גם אורי, עם נשקם של הנואשים — הדמיון והכוחות הפלאיים, אך הלא–ממשיים של “ארץ הפלאות”. הכרה זו מאיצה אף היא באורי להשלים את תהליך החניכה שלה על–ידי התפייסות עם הממשות.

מכאן שהרומאן הזה איננו אסקפיסטי, כפי שהוא מצטייר מנושאו, אלא משתמעת ממנו דווקא מסקנה מפוכחת וגם אקטואלית ביחס לדרכה הרצויה של המדינה. וכך בקירוב ניתן לסכם מסקנה זו: נוכח חומרת הממשות של חיינו במזרח–התיכון, אסור לנו לקוות לישועה מידי כוחות–על דמיוניים ופלאיים, מהסוג שאורי התנחמה בחיקם בשנים שבהן ברחה מהמציאות הקשה של חייה אל “ארץ הפלאות” הדמיונית. כפי שהתבגרותה של אורי הושלמה באיחור ורק אחרי שנפרדה מ“ארץ הפלאות”, כך חייבת גם מדינת–ישראל להתייצב באופן מפוכח מול הקשיים המלווים את קיומה מאז נוסדה לפי שישים שנה.

ומשום כך, בסיכומו של דבר הרומאן “פנים צרובי חמה” הוא רומאן מעניין של סופר צעיר, שהתמודד עם הממשות שלנו באופן מקורי ורענן יותר מאשר רוב היצירות האלגוריות–אקטואליות–פוליטיות, שמחבריהן הפריחו בהן מזה שנים בחלל חיינו הצעות דמיוניות, שבהן הבטיחו במשיכת קולמוס ובתימלול ססגוני וסוחף לגאול את מדינת–ישראל ממצוקותיה — יצירות שאם חס וחלילה נתפתה לפעול על–פיהן, תאבד לנו המדינה, מדינת היהודים הממשית, ויהיה עלינו לחזור ולהסתפק בחלום, שבו דבק עמנו במשך אלפיים שנות הגלות, על “ארץ הפלאות” ציון, שגאולתה תוגשם רק בהגיע המשיח.