¹

אף שהרומאן הזה של דוד גרוסמן הוא רב–מידות, הוא מתרכז במספר מצומצם של דמויות: בשני בניה של אורה, אדם ועופר, ובשני האבות, אברם ואילן, שמהם נולדו בניה בהפרש של שלוש שנים, בשנות השבעים. נוכח המספר המצומצם של הדמויות המרכזיות, חמש בלבד, מפתיעות מידותיו החריגות של הרומאן. קרוב לוודאי, שהקורא, אשר בחן בסיום הקריאה את הסתירה הזו, הסביר אותה לעצמו במרחב הזמן הארוך שעל רקעו מתרחשים אירועי הרומאן — כמעט שלושים וחמש שנים. אך כשם שהמספר המוגבל של הדמויות המרכזיות לא צימצם את היקפו של הרומאן, כך גם מרחב הזמן הארוך לא הוא שתרם למידותיו הגדולות. הרומאן קיבל את ממדיו החריגים משום שהמחבר כלל בו שתי עלילות. אם עובדה זו לא התבלטה למישהו מקוראי הרומאן, צריך לזקוף זאת הן לשיתופן של אותן דמויות בשתי העלילות והן למיומנות הסיפר של גרוסמן, ששזר את שתי העלילות זו בזו עד לבלי הכר.

הראשונה מבין שתי העלילות היא העלילה הרומנטית, המתחילה במלחמת ששת–הימים בשנת 1967 ומסתיימת בפרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, והיא מספרת על גלגוליו של המשולש הרומנטי בין אברם–אורה–אילן, שלושת המבוגרים מבין חמש הדמויות המרכזיות. גורלם נקשר זה לזה כאשר שלושתם היו בני שש–עשרה ונפגשו באגף הבידוד הריק של בית–חולים קטן בירושלים, אך בתהפוכת השונות שלו החזיק הקשר ביניהם מעמד למעלה משלושה עשורים. למשולש הרומנטי, ולמעשה לשלב לידתו ב–1967, מוקדשים רק שמונים עמודיו של החלק הראשון בכרך (7—83), אך כל שלביו הבאים, מרובי התפניות, נחשפים בקיטוע ובפיזור בתשעת חלקיה של העלילה האחרת — העלילה המשפחתית, המספרת על המסע הרגלי של אורה ואברם במשך שבוע בנופו של הגליל שלושים וחמש שנים מאוחר יותר, בהיותם בני חמישים.

חריגותו של החלק הראשון בתוך הכרך היא כה בולטת, שאי–אפשר שלא לתהות, מדוע לא ספג גרוסמן גם את המידע שבו, על לידת המשולש הרומנטי בין אורה החיפאית לשני הירושלמים, אברם ואילן, בתוך השיחזור שמבצעת אורה באוזני אברם במהלך שבוע המסע הרגלי שלהם, כשם ששילב בשיחזור הזה את כל אירועיה הבאים של העלילה הרומנטית. פתרון כזה היה מקצר את מידותיו המופרזות של הרומאן וגם מונע את תלישותו הבולטת של החלק הראשון משאר חלקי הרומאן, תלישות שהקורא מבחין בה כאשר הוא נאלץ בסיום קריאתו לדלג על–פני שלושים וחמש שנים אל תשעת החלקים המלוכדים של העלילה המשפחתית. יתר על כן: אף שהעלילה המשפחתית ממשיכה את העלילה הרומנטית ונראית כמתבססת עליה, דווקא היא, המעניינת והסבירה מבין השתיים, סוחבת על גבה את רעותה הרומנטית, שסבירותה מפוקפקת.

על בכורתה של העלילה המשפחתית בהשוואה לעלילה הרומנטית מעידים שני השמות השונים שנתן המחבר לרומאן, השם העברי “אשה בורחת מבשורה” והשם האנגלי “UNTIL THE END OF THE LAND”. אף שאפשר היה לתרגם את השם האנגלי בעזרת הניב העברי “עד קצה הארץ”, הובלט בגוף הרומאן (בעמ' 167 ובעמ' 170) תרגום אחר לשם האנגלי. כאשר ביקשה אורה מסמי, נהג המונית הערבי מאבו–גוש, להסיע אותה עם אברם “עד איפה שהארץ נגמרת”, התכוונה עד למקום המרוחק ביותר מהבית שלה בירושלים בתוך גבולות המדינה. וסמי שהגה בה–בעת בעובדה, שבנה המגוייס, עופר, ודאי לוחם כעת אי–שם בשטחים באחיו הפלסטינים, לא החמיץ את ההזדמנות לבטא את כאב ה“נאכּבּה”, שצף מיד למוחו ממעמקי נפשו לשמע המשפט שאמרה, וסינן לעבר הצמד היהודי במושב האחורי של מוניתו: “בשבילי היא כבר מזמן נגמרה” (167).

בדיאלוג הקצר הזה ברור, שמפחד “הבשורה” מבקשת אורה לברוח למקום המרוחק ביותר בגבולות הארץ. הניב העברי מהמקרא “עד קצה הארץ” איננו מבטא משמעות זו, כי מובנו בתנ"ך איננו “עד קצה ארץ–ישראל”, אלא תמיד “עד קצה תבל”. מכאן, שהשם האנגלי מפרש את מטרת הבריחה של אורה, מטרה המוכרזת גם בשם העברי של הרומאן. ואכן, שני השמות משלימים זה את זה וניתן לקרוא אותם כמשפט אחד: “אשה בורחת מבשורה עד איפה שהארץ נגמרת”. המשפט הזה מתייחס רק לעלילה המשפחתית ובכך הוא מעיד על בכורתה ועל היותה חשובה יותר מהעלילה הרומנטית. מאליו מובן, שהעדות הזו משני השמות של הרומאן, היא הנימוק היותר קלוש מבין אלה שיובאו בהמשך להצדקת הקביעה בפתיחת המסה, לפיה שולבו בכרך שתי עלילות שונות ורק כתוצאה מכך קיבל הרומאן את מידותיו הגדולות.

כדי למנוע חשד, שמסה זו מוטרדת רק ממידותיו של הרומאן ומתכוננת בהמשך לעסוק בעיקר בכך, ייאמר כבר כעת, שלא רק עמודי החלק הראשון יכלו להיחסך, כדי לצמצם את היקפו, אלא גם עמודים רבים נוספים בחלקים האחרים של הרומאן. כאלה הם העמודים על שתי נסיעותיה של אורה במונית של סמי, הנהג הערבי מאבו–גוש, הראשונה עם עופר הבריא והחסון למוקד הכוח של ישראל, למקום הכינוס של היחידה הצבאית שלו, והשנייה עם נער חולה ומפגר למוקד הסבל של הפלסטינים, למקום הריכוז של שוהים בלתי–חוקיים מהשטחים ביפו. אין שום פגם ב“עמודים הערביים” האלה מבחינת הכתיבה — והאנלוגיה הניגודית בין שתי הנסיעות היא גם אירונית למהדרין — אבל מקומם ברומאן אחר, ברומאן פוליטי המתמקד רק בסבל של הפלסטינים, ולא ברומאן שהוא רומאן פוליטי משודרג, כי בשורתו אמנם מתייחסת גם לסכסוך הערבי–ישראלי, אך לא מצטמצמת רק בו.

כמו–כן ראויים היו להיחסך רוב העמודים מתוך המחברת של אורה, המודפסים באות חריגה בספר, שפוזרו מעמ' 271 ואילך. גם במקרה זה אפשר היה לספוג את המידע שבהם בתוך השיחזור הרטרוספקטיבי המפורט שביצעה אורה באוזני אברם במהלך צעידתם בגליל. וממש מיותרים הם הקטעים שנרשמו במחברת של אורה על–ידי רופא–הילדים, שפגשו אורה ואברם בנחל קדש, קטעים שבהם תיעד תשובות של ישראלים שפגש על השאלות “על מה אתה מתחרט?” ו“למה אתה מתגעגע?” (432, למשל). הקטעים שלו ארוכים והם קוטעים את רציפותה של העלילה המשפחתית במקומות שבהם שולבו, במחצית השנייה של הרומאן.

אילו ויתר גרוסמן על העמודים המיותרים שפורטו, לא רק שהיה מצמצם כמאתיים עמודים ממידותיו המוגזמות של הרומאן, אלא שבלעדיהם היה מגבש אותו יותר מבחינה רעיונית ומגשים את היעוד שהגדיר לו: להיות רומאן פציפיסטי. אחרי הערה זו ניתן לפתוח את הדיון בעלילה הרומנטית.

העלילה הרומנטית

לא די שהעלילה הרומנטית, אם בוחנים אותה לעצמה, נחשפת כעלילה מקוטעת ומפוררת, כי את רובה צריך לצרף מתוך סיפור–המעשה המגובש של העלילה המשפחתית, אלא שהיא מתגלה גם כעלילה, שאין הסברים מספקים לרוב התהפוכות שנוצרו בתולדותיה, לאורך שלושים וחמש השנים שבהן היו שלושת גיבוריה שבויים במשולש הרומנטי שלהם. סיבתיות ברורה כזו אין למצוא אפילו בחלק הראשון והיחיד שהוקדש בלעדית להתהוות הקשר הממושך בין השלושה. אלמלא התרוקן אגף הבידוד מחולים בפרוץ מלחמת ששת–הימים ואלמלא נצמדה האחות הערבייה לכסאה, במקום להשגיח עליהם בלילות, ספק אם השלושה היו יכולים לשוטט בחופשיות כזו בין החדרים ואף להתאהב זה בזה. גם אורה עצמה תוהה, בהיזכרה כעבור שנים במה שאירע באגף הבידוד של בית–החולים, איך התלקחה לה אהבת השניים אליה במצבם אז, כשהיו מנותקים מהחוץ: “וכשהתאהב בה (אילן) היתה בכלל שבר–כלי, חולה וסמרטוטית, מסוממת מתרופות ומדמדמת ביום ובלילה, וגם אברם, כזכור, היה במצב כזה” (216). הן אברם, זכרה, “שייט במעגלים גדולים על–פני החדר שבו שכבה, בחשכה, במחלקת הבידוד, התקרב והתרחק ממנה וכאילו התאמן בחשאי על מסלולי ההתקרבות אליה והנסיגה ממנה” (220). ומצבו של אילן היה אפילו חמור יותר. מותש מחום התעורר ונרדם חליפות. ספק אם הבין במצבו המעורפל היכן הוא נמצא ואם זכר על ידיו של מי “המטיר נשיקות קטנות יבשות ולוהטות” (69). ובמצבה הסמרטוטי, אין גם לייחס אהבה לתגובתה על הנשיקות שהמטיר על ידיה, גם אם אחרי שהדליקה גפרור וראתה “בתוך עיגול האור” את פניו, פני “יפהפה–נרדם” (71), “בדחף של רגע, נועזה והתכופפה אל נער זר, ונישקה אותו ארוכות על פיו” (78).

יתר על כן: גם אם במצבם זה חשפו זה לזה סודות על עצמם ועל משפחותיהם ההרוסות, התנשקו ואפילו התגרו ממגעים, שבתנאים אחרים לא היו נענים להם במיידיות כזו, איך נשבו שלושתם לאורך שנים להרגיש שהם מאוהבים זה בזה, שניהם בה והיא בשניהם? גם כאשר אירועים ריאליסטיים מסופרים באופן מעורב, כפי שהם מסופרים בחלק הראשון, בקטעי קולות נטורליסטיים–דוקומנטריים (שהמספר היודע–כל קולט אותם בלי להתערב בהם) או בקטעי תיאור ליריים (שהמספר מפגין בהם את להטיו הלשוניים), אין הם פוטרים את המחבר ממתן סיבות ברורות וסבירות להם, ובמיוחד אם בהמשך הוא מבסס על אירועים אלה את התקיימות המשולש הרומנטי בין גיבוריו שנים רבות אחרי שנפגשו בחדרי אגף הבידוד בנעוריהם.

ללא הסבר סיבתי סביר, נשמעת יותר מנמהרת השאלה שצצה בראשה של אורה, אחרי שנשקה לאילן: “ומה יהיה עכשיו, חשבה, ועם מי משניהם אני” (87). ולא כל שכן, פזיזה ובלתי–משכנעת נשמעת התשובה שמצאה לשאלתה. בעודה עם אברם, שמעו את אילן זוחל בשארית כוחותיו אל חדרה. אורה מתנגדת תחילה להימצא עם שניהם ביחד. אך אברם קורא לאילן להתקדם בזחילה ולהגיע אליהם, ואז גם אורה מצטרפת להזמנה הזו: “בטח, אילן, זאת אני, בוא, תהיה איתנו. נהיה קצת ביחד” (83). ועל הפתרון החפוז והבלתי–מנומק הזה, המסיים את החלק הראשון, השעין גרוסמן את עלילת המשולש הרומנטי בשלושים וחמש השנים הבאות.

כאמור, את המשך קורותיו של המשולש הרומנטי, כבר צריך ללקט מקטעים שפוזר בתוך העלילה המשפחתית. ואירועי ההמשך הם עוד פחות מסתברים, אם מעמידים אותם במבחן הסיבתיות. אחרי ימים אחדים מילאו פצועי המלחמה את מיטות בית–החולים הריק ולפיכך הוחלט לפנות את השלושה לשני בתי–חולים אחרים. אך גם אחרי שהופרדו, הבריאו וחזרו לבתיהם, היא לחיפה והם לירושלים, המשיך ואף התהדק הקשר ביניהם באמצעות המכתבים שהחליפה אורה עם אברם (372). במכתביו לא סיפר אברם רק על עצמו, אלא הקפיד לדווח לה גם על אילן, חברו לכיתה בירושלים ומתחרהו על ליבה של אורה. וכך כתב באחד ממכתביו: “כידוע לך אנו נוהגים לשיח בענייני נקבות, כלומר אני מדבר, בעיקר עלייך כמובן, ואילן לא מגיב, אבל דווקא בגלל השתיקה שלו אני חושב שהוא לא לגמרי אדיש כלפייך. — — — לא תאמיני באיזו התלהבות אני מנסה לשכנע אותו שאת היא המיועדת לו. בוודאי תשאלי למה אני עושה זאת? מפני שהיושר המוחלט מחייב אותי לזה, ומפני שברור לי שאפילו שאת מיועדת לי, הרי אני לא מיועד לך, — — — ולכן, דווקא מפני שאיכפת לי ממך כל–כך, ודווקא בגלל אהבתי המוחלטת והבלתי–אגואיסטית, אני חייב להלהיט את אילן אלייך” (373).

שקדנותו של אברם, לספק לה מידע על אילן, חיזקה בה, כך מתברר, את פתרון ה“ביחד” שאליו הגיעה עוד לפני שהופרדו לבתי–חולים שונים: “מאז חזרה מן האשפוז בבית–החולים בירושלים ידעה אורה שמה שקרה שם באותם לילות, יקר ונדיר מכדי להפקירו בידי זרים. ועל אחת כמה וכמה מה שקורה לה איתם כעת, עם שניהם; בכפילות הזאת היתה תעלומה שאפילו לא ניסתה לפענח. שפגעה בה בחטף, כמו ברק או תאונה, ונותר לה רק להסתגל לתוצאות של פגיעתה בה. אבל מיום ליום נעשה לה ברור–מאליו בתוקף פנימי שאין לערער עליו: שניהם יחד נחוצים לה, חיוניים כמו שני מלאכים שבסופו של דבר עושים שליחות אחת: אברם, שאין לה מפלט ממנו עד אחרון נימיה, ואילן, הנעדר כל–כולו” (374).

אלמלא כתב לה אברם בשלב מתקדם בהתכתבות “את האהבה הראשונה שלי” (375), וכן: “נהייתי אני רק כשפגשתי אותך” (376), ואלמלא חשף את קנאתו לה וקנאתו באילן (“שניכם הייתם באיזה מקום שאני לא הצלחתי להיכנס לשם”, 378), יתכן שאורה היתה ממשיכה להסתיר מידיעתו את החלטתה לקיים את קשר ה“ביחד” הנחוץ לה, דוחה את לחציו להגדיר את יחסה אליו, ומוסיפה לטעון במכתביה אליו “שהיא עדיין לא מוכנה לדבר על אהבה. שהיא מרגישה ששניהם צעירים מדי ולא בשלים” (376). אברם לא קיבל הסבר זה, אלא כתב לה, שלדעתו “היא כבר החליטה שהיא תהיה אך ורק ידידה שלו, ושהוא כנראה בשבילה כמו איזה חבר ממין זכר, ולדעתו זה מה שהיא בעצם החליטה לגביו מהתחלה, כשנפגשו בבית–החולים” (372). נוכח האשמה שהשתמעה מדבריו אלה, הודתה תחילה “שהיא באמת חושבת שהיא מאוהבת, אבל לצערה הרב לא בו — — — ואותו היא מחבבת ואוהבת כמו אח”, ורק בשלב מאוחר, “אחרי שבועות של חקירות ותחנונים”, גם הודתה “שהיא מאוהבת באילן” (378).

אחרי שהובס בתחרות על ליבה של אורה, לא העלים אברם מאילן את העובדה שחרב עליו עולמו. והוא אכן “לא היה מסוגל להכניס מאכל לפיו, לא החליף את בגדיו, והיה מתהלך לילות שלמים ברחובות ובוכה” (378). ואף שאילן הבטיח לו “שלעולם לא ינסה לקשור איתה קשר”, לא נרגע אברם, אלא ביצע מעשה יאוש דרמטי בבית–הספר. בהפסקת עשר טיפס על עץ ענק בחצר, צעק משם באוזני כולם “שהוא החליט להתגרש מגופו” וקפץ ממרומיו. חבול ועם שבר בידו הימנית המשיך להכריז על אהבתו במכתבו הבא אל אורה, שאותו כתב בשמאלית השלמה שלו: “בשנייה שקפצתי הבנתי שהאהבה שלי אלייך היא בשבילי חוק טבע — — — אני תמיד אוהב אותך”. ועל הכרזת אהבה זו השיבה לו, “שגם אם היא לא אוהבת אותו כפי שהוא רוצה, היא עדיין מרגישה שלעולם תהיה ידידת–נפש שלו, ושהיא לא יכולה לתאר לעצמה את החיים בלעדיו”. ובהמשך מכתבה אליו ניסתה להפיג את מכאובי האהבה הנכזבת שלו אליה, כנראה כדי למנוע ממנו לחזור על הפגנת אהבתו אליה בסיכון חייו פעם נוספת, והוסיפה: “מדוע לדעתו זה בכלל קרה, שהיא התאהבה באילן, הלוא היא בכלל לא מכירה את אילן, וכל מה שקורה לה איתו כבר שנה, זה כאילו שמישהו זר השתלט לה על הנשמה ומכתיב לה מה היא תרגיש” (379). ומאליו מובן, שעל מצע כה דל של הסברים סיבתיים, אי–אפשר להנביט רגשות עזים כל–כך, ולא–כל–שכן לגדל עליו תפניות דרמטיות ביחסי הגיבורים של המשולש הרומנטי, מהסוג שגרוסמן מתאר בהמשך, בפרקי העלילה המשפחתית.

האירועים מהשבי ואילך

בחמש השנים הבאות התייצבה מערכת היחסים בין השלושה על–פי ההסדר שקבעה אורה במכתבה לאברם: לו היתה ידידה תומכת, ולאילן — חברה אוהבת. תמיכתה באברם כידידה התבטאה בעידודו לעסוק בתחביבו — כתיבת מערכונים ותסכיתים (281). מיום הולדתו העשרים סיפקה לאברם פנקסים, שהעניקו לו לדבריו השראה ובהם רשם את הרעיונות הרבים לתסכיתים שצצו במוחו, כדי שלא ישכח אותם עד שיתפנה לפתח אותם (282). ופעמיים גם ישבה לפניו בעירום מלא, בלי ידיעתו של אילן, כדי שירשום אותה במילים (285). ב–1972, אחרי חמש שנות ידידות אפלטונית, זכה אברם לגמול על חיזורו השקדני אחריה. באותה שנה שירתו שניהם, הוא ואילן, בקבע באותה יחידה ויצאו לחופשה באופן מסורג, כאשר אחד יצא לחופשה, נותר השני בתורנות. כל אחד בתורו נסע אל אורה, שהתחילה באותה שנה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה בירושלים. ואף שעד אז כחמש שנים, “מגיל שבע–עשרה בערך”, היתה רק עם אילן (394), היתה באותה שנה עם שניהם (395). אברם ידע שאין הוא יחיד אצלה, וכנראה שגם אילן ידע והשלים עם הסידור שנתהווה ביניהם “באותה שנה שתוקה” (386). אך ההסדר הזה, שרק אורה שקבעה אותו ידעה עליו בוודאות, נקטע על–ידי מלחמת יום–כיפור ב–1973.

בשבת האחרונה לפני פרוץ המלחמה הזו קיבלה אורה שיחת טלפון, שבה ביקשו ממנה שניהם, שתעלה בגורל מי מהם יצא לחופשה ויגיע אליה לשבת בירושלים ומי יישאר בבסיס ויצא לפעילות (228). לא היא ולא אילן יכלו לשער, איזה גורל מצפה לאברם שהפסיד בהגרלה ונותר בבסיס. ערב יום–כיפור נשלח אברם מהבסיס לחזק את מוצב “בבל”, ושם לכדה אותו המלחמה. קורותיו של אברם כניצול יחיד שנותר במוצב אחרי שנכבש על–ידי המצרים, מתוארים בהרחבה בפרק, שכוחו הוא בסגנונו התיעודי (עמ' 523—566), המצטט בדיבור ישיר את הדברים שהשמיע אברם במכשיר הקשר — האמצעי היחיד שעמד לרשותו כדי להזעיק עזרה. היה זה אילן שקלט אז במוצב סמוך את זעקותיו לעזרה של אברם. אילן הפר אז מספר לא–קטן של פקודות, כאשר יצא על דעת עצמו למוצב הסמוך הזה וגם היה מוכן על דעת עצמו להסתכן בחילוצו של אברם ממוצב “בבל”. אלמלא מנעו ממנו לעשות כן, היה ודאי נופל בשבי יחד עם אברם. בכל מקרה, שגה גרוסמן כאשר החליט לכתוב פרק זה בסגנון הדוקומנטרי. אמנם יתכן שבזכרונו של אילן נחקקו דבריו של אברם במכשיר הקשר, ולכן היה מסוגל לצטט אותם בדיוק רב באוזני אורה בסיום המלחמה, אך קשה להניח שגם אורה שימרה אותם בזכרונה עד כדי יכולת לחזור ולצטטם בנאמנות כעבור שנים באוזני אברם, שהרי היא זו ששיחזרה עבורו, ודווקא בדיבור ישיר, בשנת 2000 את הדברים שאמר בקשר בשנת 1973.

מתברר, שהזעקות לעזרה של אברם בקשר נקלטו גם על–ידי המצרים, והם חזרו למוצב “בבל” כדי לשבות את החייל שחמק מידיהם. במצרים עבר אברם חקירות קשות במיוחד, אחרי שהתברר לשוביו שהיה קצין מודיעין. בעינויים אכזריים ניסו לדלות ממנו את הסודות הצבאיים הרבים שהיו בידיעתו. אברם אמנם שוחרר לישראל יחד עם שאר הלוחמים השבויים, אך הוחזר פצוע ומדמם על אלונקה, ונזקק בשובו לתקופת שיקום ממושכת. לאורך כל שנת 1974 לא משו אורה ואילן ממיטתו. אילן השתחרר מהשירות בקבע ואורה הפסיקה את לימודיה באוניברסיטה כדי שיהיו פנויים להשגחה עליו (244). ואף שמאז המלחמה “לא היו מסוגלים לגעת זה בזה” (388), ניצתה התשוקה ביניהם בהפסקה מחוץ לחדרו של אברם בבית–החולים. ועוד באותו לילה נסעו לבית, שירש אברם מהוריו בצור–הדסה, ועל מזרן קש שהניחו על הרצפה “הם הרו את אדם” (219). במערכת היחסים המתירנית שנחקקה במשולש הרומנטי הזה מתחילתו ועד מועד השתחזרותו בעלילת ההווה מפי אורה, באמת לא היה הכרח להצדיק את התלקחות התשוקה בינה ובין אילן וודאי שלא את תוצאתה — לידתו של אדם. מה–גם שדעתו של אברם לא היתה פנויה במצבו, אחרי ששב מהשבי, להמשיך ולהתחרות באילן על האשה, שעל–פי הנחת העלילה שניהם התאהבו בה בגיל שש–עשרה.

אדם נולד ב–1975. אושרה של אורה התנפץ על חומת השתיקה של אילן כבר כשנסעו במכונית הביתה עם תינוקם. שניהם הרגישו כאילו אברם יושב איתם במכונית מאחור (221). כחודש התענה אילן עד שהבהיר לאורה אז, לפני שנטש אותה עם התינוק — כך גילתה בשנת 2000 לאברם — “שהוא מרגיש כמו רוצח — רצחתי וגם ירשתי, הוא אמר — שהוא לא מסוגל להסתכל באדם בלי לראות אותך ובלי לחשוב עליך במעוז, או בשבי, או בבית–החולים” (225). ואחרי שאילן עזב את הבית נותרה אורה לבדה עם התינוק. אילן אמנם טילפן כל יום אליה, עידכן באוזניה את הכתובות של הדירות שהחליף (236—237), דיווח לה על הצלחותיו כתלמיד שנה ראשונה במשפטים (231) וגם סיפר לה על הלילות שבהם התגנב ברכיבה על אופנועו עד לביתם בצור–הדסה וחזר משם כמי שנמלט על נפשו (237—238), אך בזאת התמצתה כל עזרתו לה. בתחילה התחננה אורה בטלפון שישוב להיות איתה ועם אדם, עד כעבור זמן פסקה מכך, כי החליטה שהיא “לא צריכה אותו ולא רוצה אותו פה” (237). ואז הופתעה מבקשתו של אילן, שתתיר לו להתגורר בשכנות, במחסן בחצר,

אחרי שיכשיר אותו למגורים. כשלוש שנים תצפתו זה על זה ממרחק של עשרים מטר, וגם אדם, שגדל בינתיים, התרגל לנוכחותו של השכן, ומרגע שגילתה לו את שמו — גם נהג לקרוא לו בקול מהמרפסת.

גם אחרי לידתו של אדם המשיכו אורה ואילן לבקר את אברם. היא פעמיים בשבוע ואילן בשאר הימים. שניהם הניחו שדבר מכל האירועים בחייהם לא גונב אל אוזנו של אברם: לא שנולד להם ילד, לא שנפרדו כחודש אחר כך (244) ולא שהפכו אחר–כך לשכנים. אורה ואילן לא שיערו, שסירובו של אברם לחזור אל בית אמו בצור–הדסה ונכונותו אחר–כך גם למכור להם את הבית לצמיתות, התבססו על ידיעת האירועים שהתרחשו ביניהם מאחורי גבו. בגמר השיקום עבר אברם להתגורר בדירה שכורה בתל–אביב (251). ושם התרחש האירוע התפניתי הבא בתולדות המשולש הרומנטי הבלתי–מנומק. באחד מביקוריה של אורה בדירתו של אברם בתל–אביב, גילה לה לראשונה, שמחשש כישלון נמנע מפגישה עם הנשים שהציעו לו להכיר. ואז שאלה אותו אורה, אם היה מסוגל לחזור ולשכב איתה (254). אברם השיב בשלילה, אך היא החליטה בו–במקום להעמידו על טעותו. תחילה התפשטה בעצמה, אחר כך הפשיטה אותו ועינגה את איברו עד ש“נשם עמוקות להתמלאות שרחשה בירכיו” (261—262). באותו יום הרו את עופר.

“חתיכת עבודה החיים האלה”

כפי שהתעברה מאילן עם אדם מאחורי גבו של אברם, כך התעברה אורה מאברם עם עופר מאחורי גבו של אילן. אך תגובת שני הגברים שלה להריונה השני היתה מנוגדת. אברם דרש ממנה לבצע הפלה, ומשסירבה הודיע לה בו–במקום “שאם כך, הוא לא רוצה שום קשר איתה” וממש הדף אותה החוצה מדירתו (288). ואכן שלוש–עשרה שנה נעלם מחייה, ורק לקראת הבר–מצווה של עופר התקשר והציע שייפגשו בתל–אביב. במשך השעתיים שישבו בבית–קפה סירב אברם כה בתוקף לשמוע על עופר, עד שאורה לא העזה אפילו להראות לו את אלבום התמונות שהכינה למענו לקראת פגישתם זו. לעומת זאת סיפר לה אברם פרטים על חייו בתל–אביב ובפתאומיות קם ונפרד ממנה ברשמיות. ומאז ועד שעופר התגייס אמנם התמיד לפגוש אותה מדי חצי שנה, אך אף פעם לא שאל על עופר. ואחרי שעופר התגייס הפתיע אותה בהודעתו, שלא יהיה בקשר איתה “עד שעופר ישתחרר” (288).

שונה וגם בלתי–צפויה לחלוטין היתה תגובת אילן להריונה של אורה עם עופר. תחילה שיכנע אותה להסתלק מהמחשבה לבצע הפלה (290), אבל סמוך לכך הציע לחזור הביתה מהמחסן שבחצר ולהתגורר איתה ועם אדם, כדי לקלוט במשפחה שלהם גם את התינוק מאברם, אחרי שיוולד. את הסכמתה לשובו הביתה חתמו בהתעלסות (291). על חסרונו של הסבר לתהפוכה החדשה הזו בתולדות המשולש הרומנטי, כמצופה מעלילה ריאליסטית, עומדת אורה עצמה: “אף אחד בעולם לא יבין מה קורה פה, רק אנחנו שנינו יכולים להבין, וזאת עצמה ההוכחה שאנחנו נכונים” (291). בליל ההתעלסות הבא שלהם ניסה גם אילן להסביר את התפנית הזו, אך גם המאמץ שלו הסתכם במשפט סתום למדי: “חתיכת עבודה החיים האלה”. ואורה השימה את עצמה כאילו הסביר במשפט זה את התפנית שעליה החליטו ביחד והוסיפה תיאור ציורי לדבריו: “כמו במכרה חשוך, ככה אני מרגישה כבר כמה שנים מאז המלחמה, מאז אברם, מרגישה שאני הולכת על ארבע וחופרת בחושך” (293).

למחרת נסע אילן לתל–אביב ונפגש עם אברם כדי לספר לו על הסכמתה של אורה להחזירו לבית כדי להיות עם אדם ובעתיד גם עם התינוק הנוסף שייוולד לה. שיחתם הסתיימה בלי התפייסות, וכך סיכם אילן את תוצאותיה באוזני אורה: “הוא לא רוצה אותנו בחיים שלו, לא אותך ולא אותי, נגמר הסיפור שלנו איתו” (202). ומאוחר הרחיב מעט וחשף, שאברם השתולל מעצם המחשבה “שיהיה לו ילד בעולם” ולכן דרש “לא לשמוע ולא לראות ולא לדעת על הילד הזה כלום, שום דבר” (293). בכל עשרים השנים הבאות נותקו הקשרים בין אילן ואברם. הפעם היחידה שבה נפגשו היתה כעבור שנתיים בבית–החולים שבו עבד אברם במטבח, כאשר אילן ירד למטבח עם מירשם מרופא לקחת משם תמיסה של מזון עבור עופר שסבל מבעיות עיכול. בדקות הספורות שבהן חימם אברם את התמיסה ומסר אותה לאילן, ניצבו זה מול זה וכמעט שלא דיברו ביניהם ואחר–כך נפרדו כשני זרים, בשתיקה (340—342).

תוך זמן קצר התרגל אדם לשינוי שהתרחש בחייו, שהפך את השכן מהמחסן בחצר לאביו בדירתם. חודשי ההריון של אורה עם עופר הספיקו לשכנע את אדם שהוריו עומדים להוליד לו אח. במשחק “הכסאות המוזיקליים” שמתנהל בעלילה המתירנית הזו, שבו כל אימת שאחד משני הגברים עוזב את זירת ההתרחשות, צץ השני למלא את מקומו, אין שום קושי לקדם תפניות כאלה בעלילה. במחברת רשמה אורה, כיצד סייעה לאילן לאמץ את עופר, בנו של אברם: “לקחתי את היד של אילן והנחתי אותה על היד של עופר — — — ויחד ליטפתי איתו את עופר הלוך–ושוב, לאורך כל הגוף. — — — אמרתי לעופר: זה אבא שלך. — — — ואילן כבר לא היתה לו ברירה, והוא חייך חיוך עקום ואמר, שמע, חבר, אני אבא שלך וזהו, ואל תתווכח” (281). ואכן, במשך עשרים ואחת השנים הבאות נשאר אילן נאמן להשקפה שניסח בתפנית הקודמת בעלילה, לפיה “חתיכת עבודה החיים האלה”, ונשא בעול ההורות במסירות הן לבנו והן לבנו של אברם.

התפנית הבאה בתולדות המשולש הרומנטי נרקמה סמוך למסיבת יום–ההולדת שחגגו לאדם במסעדה. כבר אז, כנראה, החליט אילן להיפרד מאורה ולצאת עם אדם, בנו הביולוגי, לטיול ממושך בארצות דרום–אמריקה. ואכן, אחרי שעופר התגייס וביסס את עצמו ביחידה הקרבית שאליה הוצב, יצאו אילן ואדם למסעם המתוכנן, בלי שקצבו מועד לשובם. תשעה חודשים חלפו מאז צאתם ועד יום השיחרור של עופר, אך בעלילה ההפכפכה של הרומאן ממשיך לפעול העיקרון, שברגע שאחד משני אוהביה של אורה מפנה את זירת האירועים, ממהר האוהב האחר למלא את מקומו. ולפיכך, כשיחזור אילן מהטיול הממושך שלו עם אדם בדרום אמריקה יגלה, שבהיעדרו נתפש מקומו על–ידי אברם, שבסיום צעידתו עם אורה עבר להתגורר איתה בביתה. כלומר: בהיעדרו החליטה אורה להקים עם אברם את המשפחה השנייה שלה, המשפחה שתהיה לה משנת החמישים לחייה ואילך. באירוע התפניתי הזה, האחרון בתולדות העלילה הרומנטית, ירד סופית המסך על הטלנובלה הרומנטית–מתירנית, שסיפרה על חייה של אשה שילדה שני בנים מיחסיה עם שני גברים שונים בלי שנישאה אף לאחד מהם. הסיכום הממצה הזה של העלילה הזו מדגיש, כמובן, שאורה היא הדמות הדומיננטית בעלילה הרומנטית, השערורייתית והבלתי מנומקת הזו — עלילה שבה תימרנה את חיי שני הגברים על–פי החלטתה ש“שניהם יחד נחוצים לה”.

ההסבר שלא פותח

בשלב הזה צריך להבהיר, כי היתה אפשרות לצרף הסבר סיבתי כולל לכל התפניות הבלתי–מנומקות שנכללו בעלילה הרומנטית, אלא שגרוסמן לא פיתח אותו במידה סבירה. מאחר והצמיד את אירועי העלילה הרומנטית לשלוש מהמלחמות שהמדינה נאלצה לגונן בהן על עצמה במסגרת “הסכסוך”, והן: מלחמת ששת–הימים, מלחמת יום–כיפור והמלחמה בטרור הפלסטיני בשנות האינתיפאדה, יכול היה לנמק את כל התפניות בתולדות המשולש הרומנטי של אברם–אורה–אילן בהתערבות של ההיסטוריה בחייהם. אילו עשה כך היה גרוסמן מצדיק את פיתוחה השרירותי של העלילה הרומנטית בבשורה הפציפיסטית, שלמענה כתב את הרומאן הזה. ההסבר הכולל הזה היה גם מייתר את החובה שמוטלת על כל מספר של עלילה ריאליסטית, להצדיק בסיבה מהסיבות שמפעילות את החיים כל אירוע שהוא כולל בעלילה.

וכך היתה מלחמת ששת–הימים מעניקה הסבר להתאהבות החפוזה של השלושה זה בזה, כאשר אושפזו יחד באגף חדרי הבידוד של בית–החולים. שלושתם היו מנותקים מידיעת המתרחש בחוץ וחששו לגורל המדינה (14). אורה, למשל, הפחות רדומה והפחות מעורפלת מחבריה, האזינה מבועתת לידיעה ששידר הקריין מקהיר, שבישר בהיגוי העברי המגוחך שלו “שהישות הציונית כבר נכבשה כמעט כולה בידי הצבאות הערביים המהוללים, שמסתערים עליה בכל החזיתות” (38). משנוספה אי–הוודאות ביחס למתרחש בחוץ לחולשתם מהמחלה, אין להתפלא שחשו בצורך להיות “ביחד”, המקנה ביטחון ויכולת התגברות על חששות, ואין להשתומם שהיו פתוחים “להתאהב” במהירות כזו זה בזה.

ובאותו אופן ניתן היה לא רק להסביר, אלא הפעם ממש להוכיח, שההתערבות של ההיסטוריה בחיי השלושה השפיעה על כל, או לפחות על רוב התפניות הבלתי–מנומקות שאירעו בעלילה הרומנטית ממלחמת יום–כיפור ואילך. המקרה של אברם מדגים את חוסר–האונים שבו היה נתון מול ההיסטוריה ואת המחיר ששילם עקב התערבותה בחייו: לעולם לא יכתוב אברם את שיריו, סיפוריו ותסכיתיו, ורק בהגיעו לגיל חמישים החזיק לראשונה ילד בחיקו. ולעולם לא יוכל להחזיר לעצמו את ההחמצה היותר מכאיבה: את החמצת ההורות לעופר. בעטייה של המלחמה לא רצה לחיות וודאי שלא היה מוכן, אחרי שאורה התעברה ממנו, להוליד ילד לתוך העולם הזה.

אברם היה אמנם הקורבן הראשי של התערבות ההיסטוריה אז בחייו, כי נפצע במלחמה, נפל בשבי וגם חזר ממנה שבור בגופו ובנפשו, אך גם אורה ואילן יצאו מצולקים ממנה. אלמלא התערבה ההיסטוריה בחייהם, ייתכן שמהלך חייהם היה נורמטיבי, כפי שבני–אדם באיזורים בהם לא מתקיימות מלחמות זוכים להשלימם. התבוסה שספג אברם מידיה של ההיסטוריה במלחמת יום–כיפור היתה קטלנית עבורו. הדברים שאמר לאילן בשיחתם האחרונה מעידים כאלף עדים על כך. אך היא היתה טראומטית גם עבור אילן, שהאזין חסר–אונים לזעקותיו של אברם בקשר, שיבואו לחלץ אותו מהמוצב הנתוש וההרוס שבו נותר לבדו. ואשר לאינתיפאדה — הן השפעתה על הבסת רצונותיהם האישיים של השלושה מובלטת כבר בשמו העברי של הרומאן — “אשה בורחת מבשורה”, ומומחשת שוב ושוב בחלקיו העיקריים, שבהם מתחדש מדי פעם אצל אורה הרצון לא להתקרב לביתה בירושלים מפחד ה“בשורה”.

במספר הזדמנויות ביטאה אורה את הטענה, שההיסטוריה מותירה בני–אנוש בחוסר–אונים מוחלט מולה. כך בתגובתה על ההחלטה של אילן, אחרי לידת אדם, לעזוב את הבית, משום “שהוא מרגיש כמו רוצח” שזכה באושר שגזל מאברם: “אנחנו לא אשמים, — — — אנחנו לא רצינו שזה יקרה, ולא הזמנו את זה. זה פשוט קרה, אילן, זה פשוט דבר נורא שקרה לנו” (225). את מחשבתה זו, שההיסטוריה מכתיבה לבני–אדם את גורלם ביטאה גם בדברים שכתבה באחד הלילות במחברת שלה: “עשרים שנים טובות היו לנו. בארץ שלנו זה כמעט חוצפה, לא? — — — ואל תשכח שמתוכן היו גם שש שנים רצופות של שני הבנים בצבא. — — — ושניהם גם שירתו בשטחים, במקומות הכי מחורבנים. וזה שאיכשהו הצלחנו לעבור בין כל הטיפות בלי להיפגע אף–פעם באמת, משום מלחמה או פיגוע, משום טיל, רימון, כדור, פגז, פצצה, מטען, צלף, מחבל מתאבד, גולות מתכת, אבן קלע, סכין, ציפורניים. — — — וכמה שאפשר בלי להתעסק עם המצב, ימח שמו, — — — עשרים שנים טובות. עד שנלכדנו” (303). יתר על כן: להסבר הכולל הזה, המנמק בהתערבות ההיסטוריה בחיים את התפניות הבלתי–מנומקות שהתרחשו לגיבורי המשולש הרומנטי במשך השנים, ניתן היה לצרף הסבר כולל נוסף, אלא שמסיבות שיובנו אחר–כך הוא ייחשף במקום המתאים לחשיפתו, בהמשך מסה זו.

העלילה המשפחתית

כאמור, מתרחשת העלילה המשפחתית בשנת 2001, בשנתה הראשונה של האינתיפאדה השנייה, והיא נפתחת ביום השיחרור של עופר מהצבא. לציון ההשתחררות מימי החרדה מ“הבשורה”, שהיו מנת חלקה במשך שלוש השנים של שירות החובה שלו ב“שטחים”, תיכננה אורה טיול רגלי משותף לשניהם בגליל, טיול משקם בתחומי “הקו הירוק” מהנזקים שהעימות עם הפלסטינים במחסומים הסב לנפשו. אך ביום השיחרור עצמו התנדב עופר לחזור ליחידתו שצורפה למבצע גדול בגדה. אורה הסיעה את עופר למקום הכינוס של הגדוד שלו ושם לחש באוזנה, לפני שנפרדה ממנו, את המשפט שהעצים בה מחדש את החרדה מ“הבשורה”: “אם משהו יקרה לו, הוא רוצה שנעזוב את הארץ”. ואורה שגילתה זאת לאברם הוסיפה את הפירוש שלה לדברים שלחש לה עופר: “כאילו אמר — אם גם לי זה יקרה, אם זה עובר לעוד דור, אין לכם מה לחפש פה. אבל ממילא, אם, אז לא רק את הארץ”. אורה כבר התנסתה בחוויה קשה זו, כי גם אדם כשהיה בצבא, שלוש שנים לפני עופר, אמר לה פעם משפט צוואתי כזה: “שאם יקרה לו משהו, הוא רוצה שנקים לזכרו ספסל מול ‘הצוללת’” — המועדון שבו הופיע לפעמים עם להקתו (410—411).

מפחד “הבשורה” שנעורה בה מחדש, החליטה אורה בשובה הביתה, לצאת למסע הרגלי לגליל ואפילו לבדה, כדי שהמבשרים לא יוכלו למסור לה אותה, אם חלילה ייפגע עופר במהלך המבצע (כפי הנראה, מבצע “חומת מגן”). אך ממש כשעמדה לצאת מהבית, כדי להתרחק ממנו ככל האפשר, צלצל אליה אברם, אחרי שלוש שנים שלא היה לה שום קשר איתו, וביקש לוודא שעופר אכן השתחרר במועד מהצבא. צלצול הטלפון של אברם הפתיע את אורה, אבל גם הוליד במוחה את ההחלטה לצרף אותו למנוסה שלה מ“הבשורה”. עם שני התיקים שהכינה בשביל עצמה ובשביל עופר הגיעה אורה אל דירתו של אברם בתל–אביב, דירה מוזנחת שהעידה על מצבו הירוד, ובלא מאמצי שכנוע מרובים גררה אותו להתלוות למנוסתה מפחד “הבשורה” אל “היכן שהארץ נגמרת”.

כבר ביום השני לצעידתם בגליל, חשפה אורה לאברם את המטרה שלמענה צירפה אותו להרפתקה שלה. נוכח סירובו לשוחח איתה על עופר וגם לא לשמוע אותה מספרת לו עליו, התפרצה ואמרה לו: “אתה אולי חושב שאני יכולה לעצור את זה, לא לדבר עליו, אני מתכוונת, אבל אני לא. לא מסוגלת עכשיו להתאפק, מוכרחה לתת לו כוח, הוא צריך אותי, אני מרגישה את זה”. ובו במקום הבהירה לאברם, שאם ימשיך לאסור עליה אפילו לדבר על עופר, שלו מסורה כעת דאגתה, תעלה אותו על אוטובוס שיחזיר אותו לתל–אביב, והיא תמשיך בצעידה לבדה, כדי שתוכל לפחות לדבר עליו בקול אל עצמה. ובמשפטים קטועים שיתפה אותו ב“תוכנית המטורפת שלה” (573): “רציתי שתבוא אתי בשביל לדבר אתך עליו, — — — לספר לך עליו, שאם יקרה לו משהו — — — בעצם אנחנו אבא ואמא שלו, — — — ואם אנחנו, ביחד, אני מתכוונת, אם אנחנו לא נעשה את מה שהורים” (188—189). המשפטים אמנם קטועים, אך משתמעת מהם דעתה, שבמדינה הזו, שמאז ייסודה שולחים בה הורים את ילדיהם הבוגרים למלחמות כדי להגן עליה, אין הורים יכולים להסתפק בבריחה מ“הבשורה”, אלא עליהם להשקיע במניעתה. או בלשונה: מוטל על הורים “לתת כוח” לבנם לשרוד את הסכנות המאיימות על חייו בעת הלחימה, באמצעים העומדים לרשותם: לעטוף את בנם “בשכבות מגן” ולחתל אותו “בחום אהבתם”. והיא אכן מיישמת בו–במקום את האמונה המיסטית הזו ו“נותנת כוח” לעופר להינצל מהסכנה האורבת לחייו במבצע על–ידי רישום שורות רבות עם שמו במחברת שלה (299).

להבהרת הדעה הזו של אורה כדאי לקורא לדלג אל סיומה של העלילה הזו. בהתקרבם לירושלים, בסיום צעידתם ברגל בשביל ישראל, אומר אברם לאורה סוף–סוף את המשפטים שכה קשה עמלה כדי להביאו לומר אותם בקול: “לי ולך, ביחד, יש את עופר. — — — ואת נותנת לי להחזיק אותו ביחד איתך — — — ואנחנו מחזיקים אותו ביחד, בינינו, כל הזמן. הוא כאילו צריך ששנינו ניקח אותו לשם” (628—631). בשומעה את דבריו אלה של אברם, גילתה לו אורה, מדוע שקדה במהלך ימי צעידתם המשותפת לצייר לו בפרטי פרטים את צמיחתו של עופר מיום לידתו ועד בגרותו בעשרים השנים שאברם התנתק ממנו: ש“אם הוא” — ואין היא מסוגלת לבטא את האפשרות האיומה שעליה היא חושבת — גם אברם “יזכור את החיים שלו, את כל החיים שלו” (136). הציטוט הזה, הפותח בתנאי “אם הוא” וממשיך בלשון עתיד “יזכור”, מוכיח שאורה מדברת על מצב היפותטי. מחרדה היא אמנם מעלה השערה, שבשובה הביתה ימתינו לה שם המבשרים כדי לבשר לה שעופר נפגע במהלך המבצע בשטחים, אך בפועל מסתיים הרומאן בלי שאירע לעופר דבר.

נכונותו של אברם בסיום לחלוק עם אורה את החרדה מ“הבשורה” וגם להצטרף לאמונתה, כי ביחד ימנעו את “הבשורה” עצמה, מלמדת שאורה הצליחה ב“תוכנית המטורפת שלה”. יתר על כן: הסיום הזה מעיד, שבניגוד לעלילה הרומנטית, שהיו בה הרבה תפניות בלתי–מנומקות, העלילה המשפחתית היא מגובשת ומנומקת יותר. וכפי שעלילה צריכה להתפתח ברומאן ריאליסטי, היא מתפתחת מנקודת הסירוב של אברם אפילו לשמוע את אורה מדברת על עופר (“הסיבוך”), לנקודת הסכמתו מרצון לחלוק איתה את הדאגה לשלומו של בנם המשותף (“ההתרה”). וזה רק אחד מהשבחים שניתן לומר על העלילה המשפחתית.

לחבר אב לבנו

ואכן, בעלילה המשפחתית לא הסתפק גרוסמן בקביעת העובדה שבסיום צעידתם ובהתקרבם לירושלים התרחש השינוי אצל אברם ביחסו אל עופר, אלא שקד על בנייה מדורגת של ההנמקה להתהוות התפנית הזו אצל אברם. גם אחרי שאורה איימה על אברם שתעלה אותו על אוטובוס, אם ימשיך לאסור עליה לדבר על עופר בקול, לא הסיר את סירובו לשמוע מפיה דברים עליו. את כשלונה לסדוק את התנגדותו זו ולהופכו לשותף שיחלוק איתה את החרדה מפני “הבשורה”, ביטאה אורה בהתפרצות יאוש פתאומית: “ופתאום התנפלה על האדמה והחלה לחפור בה בידיה”. אחר כך “כרעה על ברכיה, עקרה אבן חדה והיכתה בה באדמה”. ולבסוף אחזה ב“אבן אחרת, גדולה יותר” והגבירה את קצב החפירה שלה באדמה. וכאשר הגומה היתה כבר עמוקה מספיק, “תחבה את פניה אל תוך האדמה הפעורה. — — — עפר נגרס בין שיניה — — — וכמו מסמר הלכה ונתקעה במוחה המחשבה שהיא חייבת, חייבת לדעת איך זה” (191).

יאושה לא נבע רק מתמונה הקבורה, שצפה במוחה נוכח סירובו של אברם לשמוע ולדבר על עופר, סירוב שהותיר אותה לבד עם אפשרות האסון, אלא גם מהתבדות הסימנים שאספה קודם, שעל–פיהם הניחה שתוכל לגבור על “עובדת עופר” בעיניו של אברם, לפיה עופר “הוא בלי–ספק השגיאה של חייו” (183). בזכות סימנים אלה הניחה, שתצליח לממש את “התוכנית המטורפת שלה”. כסימן ראשון ראתה את הטלפון שלו אליה ביום השיחרור של עופר, כדי לברר אם אכן השתחרר והפך במועד לאזרח (119). סימן אחר מצאה מרוח על קיר חדר–השינה של אברם. להפתעתה גילתה שעל הקיר ניהל אברם “טבלת יאוש”, שבה מחק מדי יום את היממה שחלפה משלוש שנות השירות שנותרו לעופר בצבא (158). לסימנים אלה יצטרף סימן שלישי באחד מימי הצעידה הבאים: כאשר אברם יגלה לאורה, שבמשך שלוש השנים שבהן שירת עופר בצבא נמנע מאכילת בשר (306—307). גילוי זה הזכיר לה, שעופר היה רק בן ארבע כאשר החליט לא לאכול בשר (305—306), וחידש אצלה את התקווה, שאברם ישנה את יחסו אל עופר, אחרי שישמע מפיה איזה בן מופלא הרתה ממנו. אך מאחר ושני הסימנים הראשונים, שכבר היו ברשותה, לא הגשימו את ציפיותיה מאברם, לא יכלה עוד לשלוט בעצמה, ומיאוש תחבה את פניה ל“קבר” שחפרה במו–ידיה לעצמה.

גם זר היה ודאי מזדעזע למראה אדם שביאושו תוחב את פניו לתוך האדמה הפעורה ומבקש באופן זה לשים קץ לייסוריו בחלד. אך כשאורה ביטאה באופן זה את משאלתה למות, לא ידעה שהמעשה הזה שלה יזכיר לאברם אחת מהחוויות היותר קשות שעבר בשבי אצל המצרים. שלוש פעמים אילצו אותו שוביו לחפור לעצמו קבר ולהרגיש את טעם המחנק של האדמה המכסה עליו. ומעניו עמדו מסביב וצפו באחד מהם, קצין קטן–קומה וצנום שצילם את מותו, “וברגע האחרון צחקו והחזירו אותו לצינוק” (192). ושם ביקש אברם את מותו, כי לא רצה עוד “להמשיך ולחיות בעולם שבו ייתכן דבר כזה, שאדם עומד ומצלם אדם נקבר חי” (193). ההזדהות של אברם עם יאושה של אורה התבטאה בו–במקום בתגובתו. תחילה “צעד בטירוף לצד גופה של אורה, נאנק וצועק ומורט בשתי ידיו את עור פניו וזקנו” ואחר–כך אחז בה ו“במשיכה אחת עקר אותה מבטן–האדמה, דהר איתה על כתפו, הרחק מהבור” (193—194). משנרגעו שניהם הזכיר לה את המילים הראשונות שלחש לה כשהוחזר מהשבי. בעודו מעונה, פצוע ומדמם על האלונקה באמבולנס, שגם היא נדחסה לתוכו, לחש לה “חבל שלא הרגו אותי” (195).

ההקבלה בין הסצינה, שבה מאימת “הבשורה” ומהכעס על אברם שאינו מצטרף אליה “לתת כוח” לעופר תחבה אורה את פניה ב“קבר” שחפרה כדי להרגיש “איך זה”, לסצינה, שבה קברו המצרים את אברם כדי לשבור את רוחו, היא עוד אנלוגיה בולטת בעלילה. אלא שהפעם היא אנלוגיה משלימה התורמת למגמה הפציפיסטית של הרומאן.

מיד לאחר מכן התרחש אירוע נוסף שתרם לשינוי האמור ביחסו של אברם אל עופר. בעודם מתרחקים מהמקום הקודם, פגשו את החבורה של עקיבא, חוזר בתשובה צעיר שהצטרף לחסידי ברסלב ומאז הוא סובב בין המושבים בגליל ומביא שמחה למעונם. בכך, סיפר עקיבא, הוא מצדיק את השכר שמשלמים לו כ“משמח נדכאים” במועצה המקומית (200). הפעם הצעיד עקיבא אחריו קבוצה של מוכי–גורל, כדי שיתארחו בבתי מושב סמוך המאוכלס ביהודים מתימן. אורה ואברם נענו להזמנה של עקיבא והצטרפו לקבוצה שלו. תוך כדי התלהטות השירה והריקודים באחד מבתי המושב, קטף עקיבא תינוק מזרועות אמו הצעירה והעבירו לחיקו של אברם. “אורה שיערה שזו הפעם הראשונה מאז השבי שאברם מחזיק בידיו תינוק, ואז עלה בדעתה שאולי זו בכלל הפעם הראשונה בחייו”, והיא ליוותה בעניין את תגובתו לתינוק שהוטל לחיקו. אברם איפשר לתינוק לאחוז בכפו, וכשהזאטוט “עטף בה את לחיו ואת סנטרו, התמסר למגעה שכנראה נעם לו מאוד — — — אברם לא זז וכמעט לא נשם, שלא להפריע לו, ורק כעבור זמן זע והתיישר מעט בכיסאו במעין כחכוח של הגוף, ואורה ראתה שכתפיו מתרככות ונפתחות, ושפתו התחתונה רוטטת קלות, — — — ולראשונה מאז יצאה לדרך, ובניגוד לייאוש שאכל בה רק לפני שעתיים–שלוש, כשקברה את פניה באדמה, חלפה בה מחשבה שאולי יהיה טוב, ושהיא ואברם, ביחד, אולי בכל–זאת עושים את הדבר הנכון”. וכשקמה לקחת ממנו את התינוק שהחל לבכות, “היה נדמה לה שהוא אמר, אבל תתחילי מרחוק. — — — לא הבינה על מה הוא מדבר, את מה להתחיל? ולמה מרחוק? — — — ופתאום הבינה” (204—207).

אחרי שלראשונה ביטא אברם את הסכמתו שתספר לו על עופר, אבל רק ביקש שתתחיל מרחוק ותקרב אותו אליו בהדרגה, שלב אחר שלב, קיבל מסעם המשותף בגליל משמעות חדשה. אם קודם לכן היתה המטרה של אורה לברוח מ“הבשורה” וגם לחלוק עם אברם את הדאגה לעופר ואת “מתן הכוח” להצלתו מהיפגעות במהלך המבצע, הצטרפה כעת מטרה חדשה למטרה הקודמת: לחבר את אברם מחדש לחיים על–ידי חיבורו לעופר. שהרי בשובו מהשבי לחש לה “חבל שלא הרגו אותי” (195). ובשיחתו האחרונה עם אילן לפני עשרים ואחת שנים, לא הסתפק באמירה הכוללנית, שאינו רוצה “שום קשר עם החיים” (292), אלא מיקד אותה בעופר: הוא לא רוצה “לא לשמוע ולא לראות ולא לדעת על הילד הזה” (293). ואורה אכן התחילה מרחוק. בשום–שכל החליטה “מתאמנים על אדם לפני שנגיע לעופר” (235). ואכן, רק אחרי שאברם התרגל להקשיב לה וצייר לעצמו את התמונה מחייה עם אילן ועם אדם, עברה לספר על עופר. את סיפורה על עופר התחילה בלידתו ומשם התקדמה בתיאור צמיחתו לבגרות שנה אחרי שנה. והיא התמידה בכך עד שהיתה בטוחה ביום הצעידה האחרון של שניהם, שאם חס וחלילה יקרה האסון ויגיעו אליה הנציגים מצה"ל עם “הבשורה” על נפילתו של עופר במבצע, יהיה אברם לצידה ויחד איתה “יזכור את החיים שלו (של עופר), את כל החיים שלו” (631).

הורות המצמיחה אדם

משהחל אברם להאזין לסיפור חייו של עופר מפי אורה, גברה התעניינותו בבן שהתנכר אליו עד כה. מעידות על כך השאלות שבהן קטע את דבריה: “איך עופר נראה?” (247), “איך התחיל ללכת?” (263), “למה קראו לו עופר?” (328), מתי התחיל לדבר ומהי המילה הראשונה שאמר? (350) ועוד ועוד. שאלותיו הינחו את אורה לאן עליה להתקדם בדבריה, על אלו פרטים להתעכב ועל איזה מהם לוותר. לסיבות שנימקו קודם את בכורתה של העלילה המשפחתית בהשוואה לעלילה הרומנטית, צריך להוסיף כעת גם את הסיבה הבאה: בה כלולים הפרקים היותר יפים שנכתבו בסיפורת הישראלית על הורות ועל הצמחת אדם, בן–אנוש. ואמנם שם התואר “אדם” זרוע כ“מילה מוליכה” במקומות מוגדרים במרחב הטקסט, כדי לכוון את הקורא למשמעותה הרעיונית של העלילה המשפחתית, שבשורתה היא הבשורה הפציפיסטית.

בנקודה הזו מוצדק לחזור ולהשוות בין שתי העלילות שהוצמדו ברומאן. העלילה הרומנטית התפתחה כעלילה מתירנית, כפי שמעידות התפניות שהיו בה לאורך שלושים וחמש שנים, משום ששלושת הצעירים הסיקו כבר בגיל שש–עשרה מהמשפחות ההרוסות שלהם, שמוטב להפריד בין אהבה, במובן החתירה לסיפוק מיני וחברתי, ובין נישואים, המייצבים חיי משפחה. העלילה המשפחתית מבליטה השקפה הפוכה: שרק הורות יציבה מגדלת אדם, הממשיך את הוריו לא רק במובן הגנטי, אלא בעיקר בערכים ההומניסטיים שספג מהם. אורה עצמה הגיעה להכרה הזו, אחרי שהתנסתה בכל האפשרויות המקבילות לאפשרות הנורמטיבית: היא גידלה את אדם כאם חד–הורית במשך שלוש שנים, והיא גם גידלה אחר–כך עם אילן את בניה משני אבות שונים במשפחה כמעט נורמטיבית במשך כעשרים שנה. כעת היא מציעה לאברם לכונן יחד איתה משפחה גרעינית, שהיא הנורמטיבית באמת: צמד הורים עם בנם הביולוגי–גנטי.

דומה, שגם אצל אילן התעורר הרצון להגשים הורות נורמטיבית כזו בהתקרבו לגיל חמישים, ולכן נפרד מאורה ומעופר והרחיק עם אדם עד ארצות דרום אמריקה כדי להיות שנה תמימה רק עם בנו. וכנראה שגם אברם מגיע להכרה זו באומרו לאורה בסיום צעידתם המשותפת, שהחליט לשים קץ לחיים המתירנים והבלתי–מספקים שקיים איתה לפני שנפל בשבי המצרים, ואחר–כך, אחרי שחזר מהשבי, גם עם נטע, האמנית הצעירה ממנו בשבע–עשרה שנים. נטע רצתה ב“חיים מלאים” עם ילדים בחברתו, ובמשך שלוש–עשרה שנים גם קיוותה שתצליח לשבור את סירובו להינשא לה. תחילה התלוצץ והסביר לנטע “משפחות זה מתמטיקה גבוהה בשבילי — יותר מדי נעלמים, יותר מדי סוגריים והעלאת מכפלות בחֶזְקה”, וכשהוסיפה להתעקש, התחמק “בתירוץ של פער הגילים”. משנואשה ממנו והפסיקה לפקוד את מעונו, לא טרח אפילו לחפש אחריה (185—187). ואילו כעת מוכן אברם לנסות עם אורה חיים במשפחה גרעינית וטבעית מהסוג שהציעה לו.

נזקי המשפחה ההרוסה

המסקנה שאליה הגיעו גיבורי המשולש הרומנטי בבגרותם, לפיה רק במשפחה נורמטיבית ניתן לגדל אדם הומני ומוסרי, היתה מסוגלת לתרום הסבר כולל נוסף לתפניות הבלתי–מנומקות שסופרו בעלילה הרומנטית ולמתירנות ביחסיהם במשך שנים. הסבר זה, אילו פותח במידה מספקת, היה גם הוא, בדיוק כמו ההסבר על דורסנותה של ההיסטוריה בחיים, תורם לבשורה הפציפיסטית של הרומאן. להוכחת הארגומנט הזה, עלינו לחזור למידע שנמסר לנו על המשפחות של שלושת הצעירים בעלילה הרומנטית.

בזמן ששהו באגף הבידוד, גילו שלושת הצעירים זה לזה את הרקע המשפחתי שבו גדלו. והתברר להם, ששלושתם גדלו במשפחות מעורערות או מפורקות, משפחות שמוטטו אצלם את הביטחון הקיומי שמשפחה אמורה להעניק לילדים. אברם, למשל, גדל מגיל שלוש–עשרה רק בחברת אמו, כי “אביו קם ערב אחד משולחן הארוחה והפך במכה את סיר המרק שעל הכיריים, והחל להכות בחימה שפוכה את אמו של אברם ואת אברם–עצמו. כמעט קרע אותם לגזרים. ואחר–כך הסתלק ונעלם כאילו מעולם לא היה” (335). בימים הבאים שכנע את עצמו אברם בן השלוש–עשרה, שאביו האמיתי הוא המשורר אלכסנדר פן, ולא האיש האלים שהתאדה מחייו (233).

גם בית–הגידול של אילן לא היה שונה בהרבה: “הוריו התגרשו ואבא שלו לקח אותו איתו, לבסיס שלו”, שבו כולם ידעו, שאביו, מפקד הבסיס, שוכב עם חיילת שמנה במשרדו. אילן הרגיש שחייו נהרסו בגלל הגירושים של הוריו ונקם באביו כשהתגנב בלילות וכתב בגיר על צריפי הבסיס כתובות בגנות עצמו, כדי להרחיק את החשד ממנו. כתובות הגראפיטי שלו אילצו את אביו למחוק אותן וגם לקיים מארבים בשביל לתפוס את מי שחוזר וכותב אותן. כבר אז, באגף חדרי הבידוד, כשסיפר כל זאת לאורה, הודיע לה “בחיים אני לא אתחתן” (69).

וגם אורה לא החשיבה נישואים בגלל הרקע המשפחתי שלה. בגיל עשר נחשפה לראשונה להתנהגות הפתולוגית של אמה, ניצולת השואה, שבעת התקף נהגה “להכות את עצמה בדממה, ולשרוט את עצמה בבטן ובחזה” בעודה “זועקת בלחישות, זבל, זבל, אפילו היטלר לא רצה אותך”. אז הבינה “את הסיבות לזעפה של אמה, ולהאשמותיה הסמויות שהיו מתוחות בחלל הבית כמו שְׂבָכה צפופה ולא היה מפלט מהן”. וכבר אז גם החליטה, שבמשפחה שתקים לעצמה “לא יהיו לעולם הפתעות כאלה”, כי הבית שלה “יהיה מלא אור, תמיד, עד לפינותיו הנידחות ביותר”. לא נישואים יבטיחו בית כזה לה, אלא “לפחות אדם אחד, או שניים, או שלושה — — — שהיא תוכל באמת לדעת” (375).

בבתי–הגידול הרעועים האלה, שפיתחו חוסר–ביטחון בשלושת גיבורי העלילה הרומנטית, הוטמן הסבר אפשרי לחופזת התאהבותם בחדר הבידוד כשהיו צעירים ולמתירנות שנחקקה בבסיס יחסיהם אחר–כך, כמבוגרים. מעדות זו משתמעת המסקנה, שהאידיאל הפציפיסטי איננו יכול להתממש על–ידי בוגרים שלא ספגו מילדות במשפחות שלהם את מושגי ההורות הנכונים. בוגרים כאלה יעדיפו את המתכונת המתירנית, המעניקה אשליה שאי–המחויבות לנישואים מותירה בשליטתם את חופש הפעולה האישי ומבטיחה להם ביטחון קיומי שלא קיבלו במשפחותיהם ההרוסות. בכך מסבירה העלילה המשפחתית את התפניות בעלילה הרומנטית ואת נכונותם של אברם ואילן להשתתף לאורך שנים במשחק הכסאות המוסיקליים שהתנהל סביב אורה.

הבשורה הפציפיסטית

הצמדת העלילה המשפחתית לצעידה בנופי הגליל נבחרה על–ידי גרוסמן בשביל המטרה הפציפיסטית שהועיד לרומאן. כל האירועים שחוו אורה ואברם במשך שבוע צעידתם ביחד, באים להוכיח שקיימת אלטרנטיבה למלחמות. אם רק משתלטים על הנטייה לחשוד בכוונותיו של הזולת ועל הנטייה להפעיל מפחד הזר אלימות כלפיו, אפשר להיווכח שהעולם איננו כה מסוכן ואפשר לנהלו אחרת. את עדת הכלבים התוקפנית הרגיעה אורה על–ידי הימנעות ממאבק בהם (354—359). באופן דומה, על–ידי התנהגות מתונה, הסתיימה גם ההתקלות שלהם בשני חזירי–בר תוקפניים (431). לאנקדוטות אלגוריות אלה הזרועות במרחב הטקסט היתה מטרה פוליטית שקופה: לקרב לדעתו של הקורא, שהפתרון לטרור הפלסטיני איננו בלחימה בו, אלא בהרגעתו על–ידי חתירה לפתרון של שלום עם העם הפלסטיני.

להמחשת אפשרות זו הוסיף גרוסמן בעלילת הרומאן סצינות על הידידות והאירוח שלהם זכו אורה ואברם מצד רועים ערבים מהכפרים בגליל שפגשו בדרכם (581). אך הניצול היותר שיטתי של צעידת אורה ואברם בנופי הגליל למטרתו הפציפיסטית של הרומאן נעשה על–ידי הבלטת הסתירה בין יופיים של הנופים לבין לוחות ההנצחה ללוחמים הרבים, שחייהם נגדעו באיבם במלחמות ישראל עם שכנותיה (409, למשל). לקוראים שלא הבחינו בתחבולה הדמגוגית שהפעיל כאן גרוסמן, כדאי להזכיר, שאת המסקנה הפציפיסטית שלו אי–אפשר להגשים כיום במציאות שלנו עקב הסרוב העקרוני של מדינות ערב והפלסטינים להשלים עם קיומה של מדינת–ישראל.

בשלב הזה הבין אברם היטב את הזעם שנתקפה בו אורה כלפי המלחמות, כי עוד קודם לכן קרא במחברת שלה את ההגדרה להורות שרשמה שם: “אלפי רגעים ושעות וימים, מליוני מעשים, אינסוף פעולות ונסיונות וטעויות ודיבורים ומחשבות, הכל בשביל לעשות אדם אחד בעולם. — — — אדם אחד, שכל–כך קל להשמיד אותו” (507). כשכתבה “להשמיד” לא התכוונה אורה להמתה ממש, לקטילה, אלא להשחתת הנפש, כי היא התבססה על “הנסיון הקודם שלה עם אדם, אשר השתחרר לפני שלוש שנים, שהם לא באמת חוזרים אחרי הצבא, לא כפי שהיו, והילד שהוא היה אבד לה לעולמים מרגע שהולאם, ואבד גם לו” (103). ואכן, משהפך אדם שוב לאזרח, כבר לא היתה בו שמחת חיים שאיתה התגייס לצבא. הנזק ל“אדם” שטיפחה בעופר היה אפילו גדול יותר. שלוש שנים לא הועסק כטנקיסט, אלא “טחן מחסומים וסיורים, חטף אבנים מילדים בכפרים פלסטינים ובהתנחלויות” (101). וגם הוא אבד לעצמו מרגע שהולאם לה.

למותר לומר, שעל אורה הטיל גרוסמן להשמיע בעלילת הרומאן את הבשורה הפציפיסטית שלו. לפעמים ביצעה אורה משימה זו בדיבור בקול, כמו במקרה שבו נאנקה, “תופסת את ראשה בין ידיה ומוחצת בכוח, ומקללת מעומק ליבה את המלחמה הזאת, האחת, הנצחית, שעוד פעם הצליחה להידחף לה לנשמה, והיא פוערת את פיה, — — — וקוּר של זעקה נמתח ויוצא מגרונה ומחריד את הציפורים מסביב” (468). ולפעמים ביטאה את טינתה למלחמות רק במעשים, כמו באותה פעם שבו הכינה סלט לארוחת–ערב. תוך כדי חיתוך הירקות לא הצליחה אורה להפסיק לחשוב על דבריו של עופר שהגדיר את תפקידו במחסומים: “הרי כל התפקיד שלו לעמוד שם, בשביל שהמחבל יתפוצץ עליו ולא על האזרחים”. הפעם לא פתחה בוויכוח עם עופר, אלא גילגלה במוחה את רשימת כל שנואי–נפשה, מנהיגי מדינות–ערב ומנהיגי מדינת–ישראל, “כל אלה שחֵרבו לה את החיים, שממשיכים להלאים לה כל רגע וכל ילד” (584—585), וכילתה את זעמה עליהם בחיתוך אלים של הירקות. ורק כשהושיטה לעופר את הקערה, לא התאפקה עוד ואמרה: “הנה עופר’קה, סלט ערבי, כמו שאתה אוהב” (585).

אך היו מקרים שבהם פרץ הוויכוח בינה ובין עופר בכל עוזו. לא כאשר מצאה אותו מכין אלה בחופשה הראשונה שלו מהשירות בשטחים. אז הסתפקה בהסבר שהשמיע לה: “זה הכי יעיל במצבים שלנו — — — זה הפעלת–כוח–מינימלי — — — אלה מונעת אלימות” (496). ויכוח כזה פרץ בין שניהם, כאשר לא שמעה שום הסתייגות מוסרית מצידו כשדיווח לה על מעשיו ומעשי חבריו בשטחים: “היינו בחברון ותצפתנו על הקסבה, שכבנו במארב ליד חלחול וירינו כדורי–גומי בילדים שזרקו אבנים”. ואז לא התאפקה וממש תבעה ממנו: “אף פעם אל תירה בהם — — — תפליק להם סטירות, תיתן להם בוקסים באבי–אביהם, הכל, רק אל תירה בהם! — — — עכשיו אני רוצה שתבטיח לי שבחיים אתה לא תירה במישהו בשביל לפגוע בו! — — — מצידי, תכוון לשמיים, תכוון לאדמה, תפספס לכל הכיוונים, רק אל תפגע במישהו!”.

עופר הזכיר לה, שזורקי האבנים “מְסכנים אנשים שנוסעים בציר”. וכמו כן, הסביר לה, שהם מקפידים על ההוראות ומכוונים את כדורי הגומי לרגליים והגומי “יכול מקסימום לשבור יד או רגל”. אך כשהוסיף ואמר, שהוכח, כי אלה שקליעי הגומי שברו להם רגל, לא חזרו לזרוק אבנים, לא יכלה עוד אורה להתאפק ובהרמת קול השיבה: “אבל האחים שלהם יחזרו, וגם החברים שלהם יחזרו, ובעוד כמה שנים גם הילדים שלהם!”. ופתאום “ניקר בה הפחד שברגע מכריע של קרב, או אם יותקף בהפתעה, ממארב, יצוצו בו המילים האלה שלה ויכשילו אותו, או יעכבו לשבריר שנייה את תגובתו”, ונסוגה מהאיסור הגורף שאסרה על עופר לירות: “אם אתה בסכנת חיים אז או–קיי, אני לא אומרת, אז תנסה כמה שיותר להציל את עצמך, על זה אין לי ויכוח אתך, אבל רק אז!”. ולכן הרגישה שלא הצליחה להבהיר לעופר מדוע דרשה ממנו בתוקף כזה שיימנע מפגיעה במישהו, “כי אם יקרה דבר כזה, ואפילו יהיו לו אלף צידוקים, ואפילו אם ההוא יעמוד מולו עם מטען–נפץ מוכן להפעלה — חייו של עופר אחר–כך כבר לא יהיו חיים” (586—589).

ואז התרחש האירוע שהוכיח לאורה, שצדקה מעופר בוויכוח, אף שהפסידה בו כשהתקיים לפני שנה ואף שנסוגה אז מעמדתה הנכונה. בזמן ששירתו בחברון, כלאו עופר וחבריו קצב עשיר בחדר הקירור במרתף הבניין שבבעלותו ובמשך יומיים שכחו לשחרר אותו משם. אחרי שנזכרו והוציאו אותו מהמקרר, “רקד וצחק והשתולל עירום כביום היוולדו מול החיילים”, לא משום ש“עשה מעצמו אידיוט גמור”, כפי שהסביר לה דביר, הקיבוצניק מכפר סאלד, וחברו של עופר, אלא משום שגופו, שהופשר והוקפא חליפות בחדר–הקירור, התחיל לפרכס ולהתעוות מעצמו כשהוצא משם. לשניהם הציגה אורה את השאלה הבאה: “אבל איך שכחתם בן–אדם! — — — תסביר לי איך אפשר לשכוח בן–אדם בתוך חדר–קירור במשך יומיים?”, וספגה על כך נזיפה מאילן, שהבהיר לה, שעליה לתמוך בעופר כי “הוא צריך אותך עכשיו בלי שום תנאי”. והיא שוב נכנעה ולא השיבה לאילן “את מה שעמד לה על קצה הלשון, שאולי היציאה–מהדעת היא הדרך היחידה שפלסטיני יכול לצאת היום בלי מחסומים ורשיונות ובדיקות על הגוף”. אמנם בזכות אילן, ששוחח עם אנשים בעלי השפעה בצבא ומשך בחוטים המתאימים, לא דלף הנושא לעיתונות, אלא נסגר במפקדת החטיבה, בתחקיר של הלוחמים שהיו מעורבים באירוע (600—605), אך המחלוקת שעורר המקרה ביניהם גרמה לאילן להיפרד מאורה ולעזוב את הבית (302).

הסדרה הפציפיסטית

כאשר הטיל גרוסמן על אורה להשמיע את בשורתו הפציפיסטית בעלילת הרומאן הזה, הבדיל אותה מהנשים האנגלוסקסיות שֶׁמָחוּ נגד הכיבוש במחסום ווטש. ואכן, אורה כעסה על עמידתן כפויית הטובה שם, המטרידה את החיילים “שעושים את העבודה השחורה ואוכלים בשבילנו את כל החרא של הכיבוש כדי בכל–זאת לשמור על הביטחון של כולנו” (602). את המחאה שלהן היה עליהן להעתיק אל “הקריה” או מול “הכנסת”. וזו לא הפעם היחידה שבה ביטאה אורה את הסתייגותה מהכיבוש על–ידי השוואת “המצב” להתבוססות בצואה. באחת מנסיעותיה בקו 18 בירושלים התרחש פיצוץ באוטובוס שנסע בכיוון ההפוך, אחרי שחלפו על פניו, ולרגע השתררה דממה עמוקה ו“ריח צואה חריף פשט באוויר” האוטובוס שלה (599).

ההשוואה הזו של “המצב” לצואה התרחבה בסצינת המסעדה, שבה חגגו יום–הולדת לאדם. משהחלו עופר ואדם להעלות ליד השולחן חוויות ואנקדוטות משירותם בשטחים ועופר סיכם את אחד הסיפורים, הסיפור על מחבל שהתפוצץ בתל–אביב, אחרי שלא זיהו ולא עצרו אותו במחסום, באמירה “זה התפקיד שלי, אני עומד שם בדיוק בשביל שהוא יתפוצץ עלי ולא בתל–אביב”, קלטה לא רק ריח צואה, אלא הצטיירה אצלה תמונה “מוחשית למדי, כאילו בא מישהו ופרץ בריצה מבחוץ, מהשדות, ועלה בשתי רגליו על השולחן והפשיל את מכנסיו וכרע כאן ביניהם, ובלי שום שהיות חירבן ערימה ענקית מצחינה בין הצלחות והכוסות” (494).

בציור הוולגארי הזה אמנם המחיש גרוסמן באופן הבוטה ביותר את יאושו כפציפיסט מ“המצב”, אך גם השלים את הקו העקבי בהשקפה הפוליטית–אקטואלית שביטא ברומאנים הקודמים שלו. למעשה הרומאן הנוכחי הוא המשך ישיר לשני רומאנים קודמים, שבהם עסק ב“מצב”: “חיוך הגדי” (1983) ו“ספר הדקדוק הפנימי” (1991). כבר ב“חיוך הגדי” סימל גרוסמן את “המצב” באמצעות ריח ומראה דוחה. מקורם שם היה מהפגר הנפוח של חמור שהושאר בסימטת אלסעדיה בכפר–הכבשים ענדל, הכפר של חלמי, ב–1972. איש לא טרח לסלק את העדות הזו על “המצב” ועל “הכיבוש”, לא תושב מהכפר וודאי שלא מישהו מהממשל הצבאי. ומכאן השתמעה מסקנה מתונה למדי, שמ“המצב” סובלים כל המעורבים ב“סכסוך”.

אך בעוד צורה קשר גרוסמן בין הרומאן הנוכחי לרומאן הביכורים ההוא. ב“חיוך הגדי” הובלט כאשם ב“מצב” “האיש שתום העין, בעל פני הבובה והקול החלול”, משה דיין, שהיה שר הביטחון בתקופת מלחמת ששת–הימים (שם, עמ' 223). אחרי סיכום קצר של הביוגרפיה של דיין, הוא מתואר כזאב עצבני הכלוא בסוגר (שם, עמ' 226), שחיוכו הוא “חיוך זאבי”, “מסכה ערמומית ומרושעת” — הוא החיוך שאורי עוטה על פניו בסיום, במקום “חיוך הגדי” שהיה נסוך על פניו לפני שהכיבוש השחית אותו (שם, עמ' 280). הזאביות כדימוי לשחיתות המוסרית מופיעה גם ברומאן הנוכחי. עופר בן הארבע בחר להתנזר לחלוטין מאכילת בשר, כי סירב להיות עוד טורף “בעולם החראי הזה”. לאוכלי הבשר הדביק את הכינוי “זאבים” והטיח באורה “אתם כמו זאבים! אנשים כמו זאבים, אני לא רוצה להיות איתכם!” (310).

הזיקה של הרומאן הנוכחי לרומאן “ספר הדקדוק הפנימי” מתבטאת בשני פרטים אחרים. כזכור הסתיים הרומאן ההוא בהמתנה של אהרון לרעם הפגז הראשון של מלחמת ששת–הימים. אהרון בוחר להישאר קליינפלד (ביידיש: שדה קטן) כדי שלא יצטרך להתבגר, כלומר: להשתייך להסתאבות הצפויה למדינת–ישראל מהניצחון במלחמת 1967. אף שעלילת “ספר הדקדוק הפנימי” מסתיימת ערב מלחמת 1967, צריך לזכור שבשנת הכתיבה של הרומאן, ב–1990, גרוסמן לא רק ייחס למלחמת ששת–הימים את כל צרותיה של המדינה, אלא גם עמד כבר בראש המגנים אותה. וכאילו לא חלפו כעשרים שנה מאז התפרסם “ספר הדקדוק הפנימי”, פתח גרוסמן את הרומאן הנוכחי בשהותם של גיבורי המשולש הרומנטי באגף הבידוד של בית–חולים קטן בירושלים בפרוץ מלחמת ששת–הימים. ובדומה לאהרון, שניתק עצמו מידיעת אירועי המלחמה על–ידי הקדמת התאבדותו לפרוץ המלחמה, גם הם מנותקים מהחדשות על המתרחש בחוץ.

והפרט הנוסף שמחבר בין שני הרומאנים הוא השימוש במוטיב המקרר כדי לציין את גנותה של המלחמה — כל מלחמה, מנקודת המבט הפציפיסטית. ב“ספר הדקדוק הפנימי” התאבד אהרון קליינפלד כדי שלא להתבגר למציאות שתיווצר במדינה אחרי מלחמת ששת–הימים. מאחר והחליט להישאר ילד של המדינה המוסרית כפי שהיתה ב“ילדותה” בין השנים 1948—1967, איתר מקרר נטוש ליד השכונה, התכנס בתוכו וטרק על עצמו את הדלת. כהוכחה להשקפתו זו, שהכיבוש משנת 1967 השחית את החברה הישראלית והעניק לה את “בגרותה” המכוערת, שתל גרוסמן מקרר גם בעלילת הרומאן הנוכחי. עופר וחברו מוזמנים למפקדת החטיבה לתחקיר על מקרה ההתעללות שביצעו בפלסטיני מבוגר, שכלאו אותו במקרר ושכחו אותו שם במשך יומיים. וכזכור, עופר היה הילד שכבר בגיל ארבע שאל שאלות מוסריות נוקבות, סירב לאכול בשר והסתייג ממבוגרים האוכלים בשר כזאבים טורפים.

הקשרים האלה בין שלושת הרומאנים מעידים שצריך להבחין במדף ספריו של גרוסמן בשתי סדרות: סידרה פוליטית וסידרה קיומית. לסידרה הפוליטית משתייכים מכל ספריו שלושת הרומאנים שנדונו קודם: “חיוך הגדי”, “ספר הדקדוק הפנימי” והרומאן הנוכחי. וכל הרומאנים וקובצי הסיפורים האחרים הם כרכים של הסידרה האחרת, שבה בחן סוגים שונים של יחסים וחזר לברר את שאלת הזהות של ה“אני” בגיבורים שטרם בגרו. ומובן, שהסידרה הפוליטית היא הסידרה אקטואלית של גרוסמן, בעוד שהסידרה האחרת, בעלת התכנים הקיומיים–אוניברסליים, היא העל–זמנית ביצירתו.

מאחר ובעלילת הרומאן “אשה בורחת מבשורה” מוצגת האוטופיה הפציפיסטית כפתרון מעשי ומציאותי ל“מצב” ול“סכסוך”, אי–אפשר שלא להעיר הערה על כך. הרומאן הפציפיסטי משתייך לאחת השושלות הוותיקות ביותר בספרות, אך תמיד היקשו על מחברי רומאנים פציפיסטיים על–ידי עימות הבשורה שביטאו בהם עם הממשות המונעת את יישום האוטופיה הפציפיסטית בהיסטוריה. אין, כמובן, טעם לתבוע מגרוסמן ליישב את הקושי בהיקפו העולמי–היסטורי, אך מוצדק לשאול אותו את השאלה בהיקף המצומצם של המזרח–התיכון כיום: האם הבשיל העולם הערבי, שכמעט כל מרחבי המזרח–התיכון נמצאים בבעלותו, להשלים עם קיומה של מדינת הלאום הזעירה של העם היהודי בארץ–ישראל — עד כדי כך הבשיל, שכבר אפשר לכתת את החרבות לאיתים ואת החניתות למזמרות ולהתחיל ביישום האוטופיה הפציפיסטית שהשמיע מפי אורה, גיבורת “אשה בורחת מבשורה”?

¹

כדאי לקורא לשים לב לעובדה, שלרומאן הזה ניתנו שני שמות. השם העברי המופיע על העטיפה איננו זהה לשם באנגלית שנדפס בעמוד הפנימי. בשם העברי של הרומאן — “בשבילה גיבורים עפים" — בולט ההבדל בין “גיבורים" בריבוי ל“בשבילה” ביחיד. לפני ביצוע הקריאה מכוון שם זה להנחה, שעלילת הרומאן תספר על תחרות בין מחזרים אחדים על ליבה של אותה אשה. וכדי לזכות באהבתה יהיו המחזרים מוכנים לבצע בתחרות הרומנטית הזו ביניהם אפילו את הבלתי–אפשרי: לעוף בשבילה. בהקשר רומנטי מצטיירת הכתרה של מתחרים כאלה בתואר “גיבורים" כהגדרה אירונית הלועגת ל“גיבורים” כאלה, שמפזרים הבטחות שלא יצליח לממש אותן. ההבטחה “לעוף בשבילה" היא הבטחה הדומה בתוכנה להבטחה של אוהב להוט מדי, הניתנת לאהובה בעת החיזור אחריה, לקטוף למענה כוכבים מהשמים.

בשם האנגלי של הרומאן לא נוכחת דמות נשית ולכן אין הדעת מוסבת לתחום הרומנטי. השם “כאשר גיבורים עפים" מרכז את תשומת הלב בתואר “גיבורים" ובהזדמנויות שבהן הם “עפים“. למילים הגזורות מ”גבורה" ו“תעופה” שדה סמנטי משותף — השדה הצבאי. אין אנו יכולים לנחש באיזו פעילות צבאית מדובר, אך על–פי השם הזה הגיוני שנצפה לקרוא ברומאן הזה עלילה, שתספר על מעשי גבורה של חבורת גברים בהיותם בצבא, גברים שעיסוקם בתעופה. קורא חתרני יותר אולי יחפש מובן אירוני גם בשם הזה ויציע פירוש מושאל למילה “עפים“. ועל–פי פירוש זה ישער, שהעלילה תספר על גיבורים, “מעופפים” או “מרחפים", שההיסטוריה במשביה החזקים מעיפה אותם וגוזרת את גורלם.

ואכן, שם–התואר “גיבורים" זוכה לטיפול אירוני לאורך כל מאות עמודיו של הרומאן. גיבוריו: אריק ברושי, יורם לוי, בני אבאדי, ציון נחמיאס וגדעון שפי גדלו על אלבומי הניצחון שהופיעו אחרי אחדות מהמלחמות שלחמה ישראל בשנות קיומה. אביו של אריק וגם אביו של בני, משה אבאדי, ציפו לאלבומים אלה. הניצחון במלחמת ששת–הימים הניב את מספר האלבומים הגדול ביותר והכיל את מספר הגיבורים הרב ביותר. סופרים שכיוונו את יצירתם לנוער הוסיפו על האלבומים גיבורים מדמיונם בסדרות שגיבוריהם היו בגיל של הקוראים, החל מסדרת “חסמב“ה” וכלה בסדרת “דנידין“. להשלמת התיאור הסאטירי הזה על האקלים שבו גדלו אריק וחבריו, מסופר ברומאן, שלחמישה היתה גם מורה בבית–הספר היסודי ששילבה בכל טיול של הכיתה ביקור ליד הפסל של אלכסנדר זייד על סוסו ושם חזרה וסיפרה להם כל פעם מחדש “על גבורת זייד ה’שומר' האגדי” (31).

בנוסף לסוכני התרבות האלה שהחדירו באריק ובחבריו בגיל המתאים את האתוס על הגיבורים, זכה אריק בלעדית למנה אישית מיוחדת מהאתוס הזה. הספרן מאיר ציטט באוזניו של אריק נאומי גבורה ששינן בעל–פה, החל מנאום אלעזר בן–יאיר באוזני המתבצרים על המצדה (32) וכלה בנאומו של צ’רצ’יל לאנגלים במלחמת העולם השנייה (51). אביו של אריק הפליג באיתור גיבורים הרבה מעבר לספרן של הספרייה על שם אבא חושי. בנוסף לגיבורים ממלחמות ישראל, שהיו ראויים באמת לתואר הזה, כמו אותם חיילים שכיסו בגופם על רימון שעמד להתפוצץ כדי להציל את חיי חבריהם, איתר גיבורים גם ביהדות העולם (57). נערצים במיוחד על אביו של אריק היו הזמר מייק ברנט וכל מצליח אחר שבקע מחיפה. אך הוא אימץ גיבורים גם מערים אחרות: את משבית נמל אשדוד, יהושע פרץ, שהוחלף אחר–כך בגיבור מתל–אביב “עם משקפיים ופני תינוק ותואר פילוסוף מוצמד לשמו. דוקטור משה קרוי" (186). אריק היה קרוב להגשים את מושגיו של אביו על גבורה, כאשר במבצע ליטאני כמעט ונשכב על רימון, שזרק מחבל לכיוון שבו התמקמו הוא ולוחמים נוספים, ונמנע מכך רק משום שהרימון התגלגל דרך חור ניקוז והתפוצץ הרחק מהם (235).

קורא שיחזור בסיום הקריאה לברר את סוגיית שני השמות הסותרים שניתנו לרומאן הזה, יגלה, שלשני השמות נמצא גיבוי בעלילתו. שני המישורים שאליהם היפנו השם העברי והשם האנגלי, האישי–רומנטי והקולקטיבי–צבאי, מפותחים במקביל בסיפורם של חמשת גיבוריו, ובמיוחד בביוגרפיה של “המספר", אריק ברושי. חיזורו במשך שנים אחרי מיכל עונה באופן מלא לציפייה שמוליד השם העברי אצל הקורא. ועם זאת ניתן גיבוי מלא גם לציפייה של הקורא על–פי השם באנגלית: חייהם של אריק וחבריו מושפעים מהמלחמות שהתרחשו במרחב הזמן שהמחבר תחם לעלילה, בין השנים 1967—1997. אך עוד הרבה לפני שיסיים הקורא את כל עמודיו של הרומאן, יתברר לו, שבשני השמות השונים של הרומאן כיוון אותו אמיר גוטפרוינד למטרה הרעיונית שהציב לעצמו בכתיבת הרומאן הזה.

השכונה כמשל

סיפור–המעשה מתחיל ביום, שבו עברה המשפחה של יורם לוי מעתלית להתגורר בשכונה בחיפה. “היה קשה לנחש שהעולם עומד להשתנות" (7), נזכר אריק, המספר על כך כעבור שלושים שנה, ב–1997. ואכן חדירתה של משפחת לוי הקולנית לשכונה השלווה בישרה באופן מקומי את השינוי שיתחולל בשנה ההיא, בשנת 1967, בתולדות המדינה. מאחר ולשכונה הזו ולתמורות שהתחוללו בה משנת 1967 ואילך הועיד גוטפרוינד את תפקיד הייצוג למהפך שהתחולל בתולדות המדינה בהשפעת מלחמת ששת–הימים, העניק לה מאפיינים ממוצעים שהכשירו אותה לייצג את החברה הישראלית.

וכזה הוא התיאור של הזירה הישראלית הממוצעת הזו: “שישה בניינים גדולי מידות — — — בכל בלוק ארבע כניסות, מחוברות כולן במה שקראנו לו ‘המסדרון' — — — ארבע קומות בכל כניסה, שתי דירות בכל קומה. — — — בקצה אחד של המסדרון שכן חדר הזבל, שאליו הוליכו כל טפטופי השקיות, ובקצה השני, הקרוב לרחוב, ניצב קיר תיבות הדואר — ארבעים תיבות ועוד תיבה גדולה לוועד. הבלוק שלנו היה מחובר בגשר אבן אל הבלוק השכן, וכך, בצמדים, בלוק נשקף לבלוק, עד האחרון, שנשקף לשדה גדול — — — בין בלוק לבלוק שתלה העירייה דשא רחב ידיים, ושיבצה בו עצים ושורות של שיחים פרחוניים" (20).

לא רק חיפה הפועלית, “האדומה", התייחדה בשכונת בלוקים כזו, שהתיכנון שלה ביטא את התקופה החזונית של המדינה, תקופה שלדעת גוטפרוינד הסתיימה לאחר הניצחון במלחמת ששת–הימים. תיכנון השכונה נועד להמחיש את היעדים שהמדינה הגדירה לעצמה בשני העשורים הראשונים שלה: להיות חברה שוויונית, קולטת עלייה וממזגת גלויות. חברת הבנייה הציבורית שבנתה דירות צנועות אלה לא הסתפקה בתיכנון מסדרונות וגשרי אבן, כדי שיחברו בין הבלוקים ויאפשרו הידוק יחסים בין הדיירים שעלו מארצות שונות, אלא שקדה גם על מדיניות איכלוס שתסייע להגשים מטרה זו. בדירות שוכנו משפחות מכל העדות. וביום שמשפחת לוי עברה לדירה שרכשה מדייריה הראשונים, יכלה לפגוש בשכונה ייצוג עדתי מלא של החברה הישראלית. במשפחתו של אריק, משפחת ברושי, היה צירוף חריג: אביו עלה מפולניה, אך אמו היא צברית מהאצולה האיכרית של עמק יזרעאל. וכך גם במשפחת נחמיאס של ציון, שהיא משפחה ים–תיכונית: האב עלה מתורכיה והאם עלתה מיוון. משפחתו של בני אבאדי שעלתה מעירק היא משפחה מזרח–תיכונית. ומשפחתו של גדעון שפי היא משפחה אשכנזית מאחת ממדינות מערב–אירופה.

ייצוג עדתי מגוון כזה נשמר גם בין דמויות המשנה: מר מוגרבי ומר בוכריס עלו משתי ארצות שונות בצפון–אפריקה, אחד ממרוקו ואחד מתוניס. אהרון הגוסס עלה מרוסיה. יענקל’ה ברייד השדכן עלה מפולניה ולהורים מפולניה נולד במחנה עקורים באירופה גם מאיר הספרן. ומאי–שם באירופה עלתה גם משפחתו הדתית של הגורו יאיר אפשטיין. המוצא העדתי של מר טיראן, יו"ר ועד הבלוק, ושל מתחרהו על התפקיד, מר סליק, לא הובהר, אך סביר להניח שגם הם עלו לארץ מארצות שונות בגל העלייה הגדול בשנות החמישים. אלמלא חתר למטרה רעיונית מאוד מסויימת ושונה, יכול היה גוטפרוינד להפיק ממיפגש הניגודים הססגוני הזה עלילה ישראלית מהימנה ומשעשעת. לשבחו ייאמר: אף שחתר ליעד אחר, פוליטי–אקטואלי, הצליח למצות בחלקים לא מעטים מקצת מהפוטנציאל הזה.

מחיר הניצחון

בואה של משפחת לוי לשכונה לא רק השבית בה את השקט, אלא סימן את השינוי שעמד לשטוף את המדינה מאותה שנה ואילך. מנקודת הזמן המאוחרת, שבה מספר אריק על שנת 1967 בחייו ובחיי חבריו, הוא מסוגל לקבוע, שאז, לפני שלושים שנה, בהיותם בני עשר, לא ידעו הוא וחבריו שהניצחון המשכנע כל–כך במלחמת ששת–הימים יגבה מחיר כה כבד מחייהם. או בלשונו: “על מדפי הספרים אצל גדעון הופיעו כמעט מדי חודש ספרים חדשים מסידרת ‘דנידין' או ‘חסמב“ה' או ‘הספורטאים הצעירים'. — — — היינו יושבים בחדרו, ארבעה חברים, קוראים בספרים בדממת יום–הדין שעות ארוכות, בעולם ערפילי שהיה ונברא במדינת–ישראל שבין שנת 1967 ושנת 1973. לא ידענו שההיסטוריה כבר החלה לטעות, שלא תגיע כלל למקום שכולנו היינו בטוחים שתגיע אליו אחרי הניצחון. אחרי היציאה מהמיצר, ישבנו וקראנו, וההיסטוריה סביבנו טעתה” (27).

אריק חוזר על טענה זו, המדגישה את סטייתה של ההיסטוריה מהמסלול שקיוו לו, במקום נוסף: “התוכנית הכללית היתה למשוך את שנת 1967, שנת הניצחון הגדול, הלאה והלאה. — — — היינו בני עשר כשפרצה מלחמת ששת–הימים עם כל פחדיה, וכעבור שישה ימים, עדיין בני עשר, היינו ילדי הניצחון, הנס, הגאולה. — — — חיינו לצד ההיסטוריה, שאננים, שההיסטוריה תמשיך בעולם, הלאה, — — — היינו א–היסטוריים, שלווים. — — — בשנת 1972, בני חמש–עשר, החלה ההיסטוריה לדרוש שנחזור, שמישהו יודיע לנו כי מעכשיו ממשיכים כרגיל, עם כל העולם" (93).

ב–1973 — ממשיך אריק לטוות את סיפור הסטייה של ההיסטוריה — “היינו בני שש–עשרה. הצבא עדיין נראה רחוק. לא מכבר פתחנו את פרק המרדנות בגיל ההתבגרות שלנו, ולא ידענו שבעוד חודשיים–שלושה ייבלע המרד שלנו בלועה של מלחמת יום הכיפורים" (124). ואריק ממשיך לתאר את ההוכחה הזו לסטייתה של ההיסטוריה: “מה אפשר להגיד על שנת 1973? אולי שאחרי אוקטובר — — — כולם הרגישו משהו. כמו אלף דלתות שנטרקות בבת אחת, והשקט אחר כך מלא הדים" (138). אחרי מלחמת יום–כיפור כבר הבינו אריק וחבריו שהם לא יוכרו בהיסטוריה כ“ילדי הניצחון”, אלא כבני הדור שעמס על כתפיו את נזקי מלחמת 1967.

ובקיץ 1976, ערב גיוסם לצבא, שלוש שנים בלבד אחרי מלחמת 1973 — ממשיך אריק ומוסיף את ההוכחה הנוספת לכתב האישום שלו נגד מלחמת 1967 — “כבר היה ברור — ההיסטוריה כולה נראתה בורחת מן המסלול שהתוו לה, כמו כלב שהשתחרר מרצועה. מלחמת ששת–הימים נועדה להתחיל היסטוריה חדשה, טובה, בלי פחדים רבים מדי, והנה באה מלחמת ההתשה, בא האסון של מלחמת יום הכיפורים — — — משהו בהיסטוריה לא התנהל נכון בכלל" (194). ואל המלחמות האלה נוספו אחר כך קרבות ומלחמות שאריק וחבריו כבר לחמו בהם: מבצע ליטאני ב–1978, שבו רק בנס ניצלו חייו של אריק (234—235), ואחר–כך ההוכחה הניצחת לסטייתה של ההיסטוריה ממסלולה: מלחמת שלום–הגליל משנת 1982 (מלחמת לבנון א'). במלחמת שלום–הגליל כבר היתה הסטייה של ההיסטוריה מהניצחון במלחמת ששת–הימים כה קיצונית, עד שאריק התקשה בה לזהות את עצמו ואת חבריו עם התמימות והאופטימיות שלהם משנת 1967.

גוטפרוינד לא הסתפק בתיאור המגמתי הזה של ההיסטוריה — תיאור הנאמן, כמובן, להשקפתו הפוליטית — אלא גם ניסח בפי אריק עוד בשלב מוקדם של הסקירה הזו את הלקח ממנה: “אתם. אתם, אל תיתנו לילדים לקרוא ספרי ‘דנידין' ו’חסמב“ה‘, כי יום אחד יכול להיות אוקטובר 1973, וילדים יילכדו במוצב המזח או בתל–פארס, ויאמינו שהעזרה קרובה. הם יאמינו בזה כי ‘דנידין’, כי ‘חסמב”ה‘. כי ‘חסמב“ה חסמב”ה חסמב"ה’. — — — כל הילדים המתינו. ילדים שפתאום, בשעה שתיים אחר–הצהריים ביום הכיפורים, מצאו את עצמם מוקפים נפילות פגזים וצעקות ובכי ברשתות הקשר" (130). אי–אפשר לטעות אל מי מכוונת הפנייה הדידקטית–רטורית הפותחת ב“אתם”. האצבע המאשימה מופנית אל האגף הביטחוניסטי–ימני כיום, שסופרי “מחנה השלום" מצביעים עליו כאחראי להסטתה של ההיסטוריה ממסלולה מאז מלחמת 1967 ועד היום. ארבעים השנים הללו מוגדרות על–ידי גוטפרוינד כשנים שההיסטוריה סטתה בהן, משום שבמהלכן נטשה החברה הישראלית את הערכים והיעדים שהגשימה בעשרים שנותיה הראשונות, כפי שהודגמו בצורה ממוזערת בהקמת שכונת הבלוקים בחיפה “האדומה" ובאיכלוסה.

עלילת הווי

קל לסכם את האופן שבו מימש גוטפרוינד את המטרה הפוליטית–אקטואלית שהציב לרומאן. כדי להוכיח את הקביעה שלו, שבאשמת הניצחון במלחמת ששת–הימים סטתה המדינה מהדרך הציונית–מוסרית, שבה התנהלה בשני העשורים הראשונים לקיומה, הניע את העלילה בסדר כרונולוגי על פני השנים 1967—1997, המוגדרות בפיו כשלושים השנים הסוטות של ההיסטוריה. למטרה זו בחר באריק, חיפאי המתעתד להיות סופר, והטיל עליו את תפקיד “המספר“, כדי שיתאר את שנותיה הסוטות של “ההיסטוריה” הזו, תחילה במעגל שלו ושל ארבעת חבריו, אך במעגל שני גם של משפחותיהם ו“טיפוסים” אחדים משכונת הבלוקים ובמעגל שלישי הרבה ישראלים מחוץ לשכונה, המגיחים לעלילה באופן אנקדוטי כדי להוסיף לה עניין וצבע. ועל פרקי “ההיסטוריה" הוסיף מדי פעם פרקים קצרצרים ובכל אחד מהם “סיפור שלא שייך להיסטוריה“, אך משלים אותה בספרו על התרחשויות מעבר למעגלים שבידיעת “המספר”.

כמו–כן צייד גוטפרוינד את “המספר" במימצאי תחקיר מסונן היטב שעשה, הכולל כל מה שיכול לצבוט את ליבם של דורות אחדים של ישראלים שוחרי נוסטלגיה — רשימה של אירועים מתולדות המדינה בין השנים 1967—1997, מהם אירועים בעלי חשיבות היסטורית מתחומי הביטחון, הכלכלה, החברה והתרבות ומהם הרבה חומרי טריוויה מפח–האשפה של ההיסטוריה: דמויות שזהרו בשמי החברה הישראלית והפכו בה לגיבורי תרבות לשעה, פשעים ושערוריות שזכו בזמנם לכותרות בולטות בעיתונים. גוטפרוינד ביצע רישום של האירועים בחיי המדינה באותם עשורים במישורים שיוכיחו את דעתו, שהניצחון הצבאי במלחמת ששת–הימים אשם בהתקרנפות של המדינה ובהידרדרות המוסרית של החברה הישראלית. כאמור, הוא לא פסח במקורות שבהם נעזר (קרוב לוודאי עיתונים וספרים) על פרטי טריוויה מגוונים: ממייק ברנט ועד ד"ר משה קרוי, מההכתרה של הפועל חיפה באליפות הארץ בכדורגל ועד זכייתה של גרמניה באליפות העולם נגד הולנד, מהשפעתם של הכישלונות לגלות נפט על הבורסה ועד המשבר החברתי–כלכלי שהקיבוצים נקלעו אליו אחרי שהתפתו להשקיע כספים בבועה המתעתעת הזו.

בחומרי התחקיר האלה ניתן לתלות את התארכות הרומאן לממדיו המופרזים, כי גוטפרוינד נזקק להרבה מעשי לוליינות ספרותיים כדי להטמיע את מימצאי התחקיר הרבים האלה בסיפורם של גיבוריו משלושת המעגלים, בלי להתרחק יותר מדי מהתיזה הפוליטית–אקטואלית שחתר אליה: להוכיח שמלחמת ששת–הימים הסיטה את המדינה מדרכה המוסרית והשחיתה את החברה הישראלית ולפיכך היא האשמה בכל הרעות של מצבנו הנוכחי.

בסיפורי אריק וחבריו, גיבורי מעגל הדמויות המרכזי, מובלטת הסטייה של ההיסטוריה אחרי מלחמת ששת–הימים כסטייה מהערכים שגוטפרוינד קובע שהיו בלעדיים לעשרים השנים הראשונות של המדינה: האידיאליזם, הסולידריות החברתית, ההסתפקות ברמת חיים צנועה והסלידה ממפירי נורמות וחוקים. הניצחון במלחמה דחק ערכים אלה ממעמדם. בסיום הניצחון שוטטו הישראלים כמסוממים בשטחים, ביקרו בהמוניהם באתרים ששמותיהם היו ידועים להם מהתנ"ך, התפעלו מהלהט החלוצי של המתנחלים במרחבים המשוחררים של המולדת וזיהו בהתלהבות את השגשוג הכלכלי שהאחיזה בשטחים וההעסקה של הפועלים הזולים משם תניב להם, המנצחים. הערכים אחרי הניצחון הצבאי היו שונים לחלוטין: החומרנות, האנוכיות, התועלתנות, עשיית הקומבינות, הפרת הנורמות והחוקים, מעשי השחיתות וההדוניזם.

לא צריך להיות היסטוריון ואף לא סוציולוג וחוקר תרבות כדי להציע משפיעים אחרים להסברת השינויים שעברה החברה הישראלית בין השנים 1967—1997. כגון: התחלפות המנהיגות האידיאולוגית הקשישה בכל עמדות הכוח בחברה הישראלית ובכל מערכות המדינה בדור מנהיגים צברי וקרייריסטי, פלישת הפוליטיקה לכל תחומי החיים (צבא, תקשורת, חינוך, כלכלה ותרבות), מגע תכוף של הישראליים עם העולם בנסיעותיהם לחו“ל, היפתחות ערוצי תקשורת מהירים עם ארצות העולם ויבוא חופשי ובלתי–מסונן של תרבות החיים מהן. גוטפרוינד מתעלם מהשינויים האלה כדי להוכיח את התיזה שבה הוא מחזיק, לפיה בכל אשם הניצחון במלחמת ששת–הימים. הניצחון הזה הפך, לדעתו, לאסון, וכל השנים אחריו היו שנים שבהן “ההיסטוריה טעתה”.

כל מלחמה ונפגעיה

הטיעון הזה מובלע, כמובן, בסיפורי הדמויות משלושת המעגלים. בצמוד לכל מלחמה מבליט גוטפרוינד את התוצאות שלה על הדור שלחם בה: מבוכה, בלבול, אובדן היכולת להבחין בין נכון לשגוי ואחיזה בה–בעת בהשקפות סותרות. כתוצאה מכך אין עקביות בהשקפותיהם ובמעשיהם של גיבורי הרומאן. אף שהם מדיירי שכונת הבלוקונים בחיפה, שכונה שהוקמה בשנותיה המוסריות של המדינה, הם מייצגים בצורה ממוזערת ועל דרך הניגוד את הישראלים של התקופה שבה סטתה ההיסטוריה ממסלולה באשמת הניצחון במלחמת ששת–הימים.

אביו של אריק מייצג היטב את נפגעי מלחמת ששת–הימים בתגובתו להתנחלות בסבסטיה: “אבא היה נגד המתנחלים. נגד הפרת החוק. אבל הוא גם אהב את המתנחלים, את החלוציות, הדבקות, ההתלהבות, החזון. הוא לא התלבט כלל: הוא אחז בבת–אחת בשתי הדעות, הרגיש בו זמנית את שתי התחושות, ולא חש צורך לבחור" (175). כפילות דומה התגלתה גם אצל הדוד פרץ מהקיבוץ. אף שהיה בנעוריו חבר ב“הגנה”, לחם במסגרת הפלמ“ח וצה”ל והיה חבר התנועה הקיבוצית, נתקף פחד לחייו לפני מלחמת ששת–הימים, ניגש לוועדה רפואית והשיג פטור מהמילואים כחולה במחלת כבד קשה. אחרי שניצל מספר פעמים מפיגועים בנסיעותיו בשליחות הקיבוץ, החל לחזור בתשובה ובחשאי “הפך הדוד פרץ יהודי שומר מצוות, קלה כחמורה" (191). מאחורי הפרגוד הטמין במעטפת הבוחר שלו, בקיבוץ “השומר הצעיר“, פתקים של מפלגות יריבות. במערכת בחירות אחת הכניס למעטפה פתק של “הליכוד” (210), באחרת כבר הקצין ובחר בפתק של “כהנא" (418) ולפני פטירתו עוד הספיק להצביע למפלגה העדתית–דתית “ש“ס” (540).

לשניהם צריך להוסיף מהדור הזה גם את מר מוגרבי מהבלוק, שיום אחד “רק התכוון לשוטט קצת ליד תיבות הדואר" ולהחליף דעות עם שכן מזדמן, אך למזלו הרע הגיע באותו יום דוד ששון, קרובם הנכה אך הנמרץ של משפחת אבאדי לביקור נדיר אצל משפחתו. מר מוגרבי שיתף את דוד ששון בתוכן השיחה שלו עם שכנו, מר בוכריס, “באפשרות להגיע לשלום בר–קיימא" עם הערבים על–ידי “שיבה לקווי שנת שישים ושבע“. ועל כך נענה על–ידי האורח: “גם אני מוכן לחזור לקווי שישים ושבע, אבל לא שישים ושבע של השמאלנים, יימח שמם. קווי שנת שישים ושבע לספירה, בימי הרומאים, כשבית–המקדש עוד היה קיים — שם אני מוכן לחזור!!” (223). ואף שמר מוגרבי מלמל “אני לא שמאלני", הוכר מאז כשמאלני בשכונה.

שלושה מגיבורי הרומאן מייצגים את נפגעי מלחמת יום–כיפור: יאיר אפשטיין, ניסים אבאדי ויורם לוי. יאיר גדל במשפחה דתית, השתייך לבני–עקיבא. תמך כאחד מנערי “הכיפות הסרוגות" בראשוני העולים להתנחל בסבסטיה. אך אחרי שהשתתף במלחמת יום–כיפור בכיבוש החרמון מחדש מידי הסורים, השתנו השקפותיו וחייו. תחילה חיפש מענה למצוקתו בחצרות צדיקים. אחר–כך בחוגי הכת של הארי קרישנה. ב–1980 פגש את רינה שני, מנהיגת הכת “אצבע אלוהים“, ובהשפעתה שהה חמש שנים ביפן ולמד שם קרטה. ב–1984 חזר לארץ והצטרף לישיבה של חוזרים בתשובה בירושלים. כאן פגש את דיוויד כורש, ובעקבותיו נסע לארה”ב והפך שם בעצמו לגורו. ממבצר הכת שלו יחלצו אריק וחבריו את מיכל באחד החלקים המביכים ביותר של הרומאן.

ניסים אבאדי, אחיו הבכור והתימהוני של בני, שירת במלחמת יום–כיפור בתותחנים, ברמת הגולן, “וביום העשירי ללחימה, דווקא כשנטו יחסי הכוחות לטובת צה“ל, נפגע מרסיסי פגז אויב — — — כמה שריטות ביד שמאל ופגיעה מעט יותר חמורה בירכו” (132). אחרי השיקום הוצב בבסיס עורפי, התמחה בו כמדביר מזיקים והמשיך בעיסוק זה גם אחרי שחזר להיות אזרח. במקביל הפך לעיסוקו השיגרתי תחביב מתקופת היותו נער: פיזור נבואות על עתידם של אלה שזכו בפרס–ישראל. ובהגיע אליו מידע על זוכה חדש, היה “מתייעץ עם נפשו, ודן לחיים ולמוות" (242). בהשפעת המלחמה פטר את עצמו אחריה מכיבוד החוקים, החל מתשלום מס–הכנסה מרווחיו כמדביר מצליח וכלה בחוקי התנועה שחלים על נהגים (436).

מכל חבריו של אריק, “המספר", רק יורם לוי היה כבר מגוייס במלחמת יום–כיפור, ודומה שגם בו חיזקה המלחמה הזו, כמו אצל ניסים אבאדי, נטייה שהיתה רדומה באופיו לפניה: הנטייה לפעול בתחום האפור שבין החוקי לפלילי. מיד בהגיעו עם משפחתו מעתלית לשכונה הפך יורם למנהיגם של הצעירים ממנו בשנתיים: אריק, בני, ציון וגדעון, שלכיתתם צורף. אף שלמד איתם רק עד כיתה י', פקח את עיניהם להבין, שמעבר לשכונה בחיפה המנומנמת מתנהלים חיים אחרים ומסעירים יותר בבתי–הקפה של הבוהמה בתל–אביב ובדיסקוטקים של רמלה. עוד לפני גיוסו לצבא החליט שעליו להתעשר מעשיית עסקים במקום לבזבז את זמנו על לימודים.

בימי המלחמה התעלם יורם מהנוהלים, פתח את מחסני החרום, שבהם שירת, ורוקן אותם על דעת עצמו למען החיילים שיצאו ללחום בחזית. בזכותו זכתה היחידה לתעודת הערכה בסיום המלחמה “על תרומתה הנדירה לניצחון" (135). אחרי השיחרור הפיק את מלוא הלקח מההערכה הזו. הוא לא החמיץ שום הזדמנות עסקית, בין חוקית ובין פלילית, שתוכל להעשיר אותו מהר. הוא הימר בכספם של אחרים ולא נרתע לסבך בהפסדים גזבר של קיבוץ שלם ואפילו את חברו אריק, שזכה בירושות גדולות, האחת מידי השדכן יענקל’ה ברייד והשנייה ממר סליק. בצדק הדביקה מיכל חריפת–הלשון ליורם את הכינוי “כספונאוט" (266), אחרי שמול עיניהם המשתאות של חבריו הצליח לרכוש בפרק זמן קצר שבע דירות בכניסה א' של הבלוק ולהשכירן.

הגיבורים “המעופפים"

נזקי הניצחון במלחמת ששת–הימים נחשפים כעבור שנים בביוגרפיות של אריק וחבריו. עוד בטרם הגיעו לגיל הגיוס ולחובתם להפוך ל“גיבורים” כבר הבינו, שבמלחמת ששת–הימים הסתיים עידן התמימות והמוסריות, עידן השקט של המדינה, והיא עברה לעידן של הדים “כמו מאלף דלתות נטרקות“. אך רק במלחמה “שלהם”, מלחמת שלום–הגליל, הצטרפו גם הם למחזורי הגיבורים “המעופפים" — נפגעי המלחמות הקודמות.

שלא כמו יורם, שהקדים אותם בשנתיים וכבר היה “גיבור" במלחמת יום–כיפור, התגייסו אריק, בני, ציון וגדעון לצבא כשלוש שנים אחריו, ב–1976, ובבת–אחת הפכו גם הם מנערים מיוחמים ומחפשי הרפתקאות ל“גיבורי ישראל” (372). אחרי שנים של התפטמות בעלילות “דנידין" ו“חסמב”ה" וספיגת הערצה לגיבורים בבתיהם, אך טבעי היה שכל אחד מהם יתאמץ להיקלט ביחידה לוחמת ומובחרת. בתחרות ביניהם גבר ציון שהתקבל לסיירת מטכ“ל (180). בני ניסה להתקבל לקורס טיס, אך הודח במבדקים והתנחם ביחידת נ”מ של החיל. משם המשיך לקצונה. גדעון שיקר ורימה במבדקי לשכת הגיוס, העלים את הליקויים שבגללם היו מורידים לו את הפרופיל הרפואי והצליח להצטרף לטירונות בצנחנים. אך כבר ביחידת הצנחנים הראשונה שאליה הוצב התבררה אי–התאמתו לנורמות הפרועות שלה. הצנחנים ויתרו עליו והוא הוצב לתפקיד ההולם את קפדנותו בחיל התחזוקה בצפון. ההצלחה בצנחנים האירה פנים יותר לאריק, והוא הצטיין שם כחייל גם בהיותו בסדיר וגם בהמשך במילואים.

בעובדה, שמאז הניצחון במלחמת ששת–הימים “ההיסטוריה טעתה“, נוכחו הארבעה במלחמה “שלהם” — מלחמת שלום–הגליל שפרצה ב–1982, שבה כבר השתתפו כלוחמי מילואים. בעיצומם של הקרבות השיגה אותם הבשורה המרה שציון, שאך זה מקרוב התחתן עם נירה והתבסס במושב בעמק, נהרג מכדור של צלף. מאוחר יותר התבררו הנסיבות הלא–מחמיאות שבהן נהרג: “ליד המקום שבו התמקם הצוות שלו" מצא ציון עמוד כדורסל חלוד, והכדור של הצלף פגע בציון כשהתייצב, כפי שנהג בשכונה שלו בחיפה, עם כדורסל אמיתי “במכנסיים קצרים ורובה על הכתף“, כדי לכדרר ואולי “הפעם — סוף–סוף — כדי לקלוע” (369). אריק לא ניפץ את “האגדה" שנקשרה אחר–כך בשכונה למותו של ציון. בשיחה עם הוריו של בני, משה ותקווה אבאדי, הוסיף מדמיונו לגבורתו של ציון “כל מיני מבצעים שאולי השתתף בהם“, אך בה–בעת הוא הצניע בחובו את הידיעה ששום גבורה לא היתה בסיפור מותו של ציון, שנהרג מירייה אקראית של לבנוני, אשר הוגדר “צלף” רק משום שלפני כן “ירה קצת על יונים ועל פחיות אורנג’דה” (373).

כדי להוכיח ש“ההיסטוריה טעתה” אחרי הניצחון במלחמת ששת–הימים, ממשיכה עלילת הרומאן לטוות את יחסה האירוני למונח “גיבורים“. בסיומה של המלחמה התברר, שאיש מהם לא חזר ממנה “גיבור” לחייו האזרחיים. אפילו בני, היחיד שיחידתו לא לחמה בלבנון ולכאורה הצטייר כפחות נפגע מחבריו שלחמו שם, סטה בסיום שירותו בצבא מתוכנית החיים שלו יחד עם הסטייה של ההיסטוריה. אחרי התחמקויות מהנישואים לתמרה, שניסו במשפחה לכפות עליו, התחתן עם בת–דודתו, השלים את השכלתו המשפטית וגם הצטרף למשרד מצליח של עורכי–דין, אך הפך ללוחם חברתי. מ“הגנה על חפים מפשע, אנשים שאין להם אמצעים להצליח בבית–המשפט” (421), עבר במהרה ללחום “בקיפוח עדות המזרח“, אחרי שהגיע למסקנה, ש”המון דברים במדינה מותאמים לעדה השלטת, האשכנזית" (443). בהתייצבותו המיליטנטית לקבוע את “גבולות הציות המזרחי" (512), לא נותר זכר מחזון מיזוג הגלויות שעל–פיו ולמענו הוקמה השכונה בשנות החמישים בחיפה.

בהשוואה ל“סטייה” זו בחייו של בני, חייו של גדעון שובשו לחלוטין אחרי מלחמת שלום–הגליל. עד המלחמה הזו התנהלו חייו במסלול ברור עם אהובתו מנוער, רחלי. הוא היה סטודנט חרוץ וקפדן בחוג לקולנוע, ש“עמד לעשות לקולנוע את מה שעשה איינשטיין לפיזיקה”, ורחלי דאגה שבדירתם יהיו תמיד “כלים רחוצים, ספות נקיות, פרחים ודברי–מאפה" (286). בגיזרה שבה לחם, פגש אותו אריק נוהג בג’יפ, נסער ומחפש שני נהגים וציוד שלא היה צריך להישלח לחזית בלבנון (361), שאבדו לו בעטיו של מילואימניק ותיק מאלה ששיחררו את ירושלים במלחמת ששת–הימים. בעודם משוחחים החטיא צלף בשני מילימטרים את ראשו של גדעון, שבתמימותו התפתה לקנות פחית משקה מקומית להשלמת אוסף הפחיות שלו (362).

בפגישתו הבאה של אריק עם גדעון, אחרי המלחמה, כבר היה ברור שמשהו השתבש אצלו במהלכה. הוא החל לחזור בתשובה ונפרד מרחלי (387), אך לא לפני שהנהיג מטבח כשר בבית והפך לחסיד ברסלבי (412). אחרי זמן חזר להיות חילוני (425), התמסר לפיתוח שרירי גופו והחל לעבוד כקבלן שיפוצים (441). ובפתאומיות דומה עבר לגדל כלבי–תקיפה בהרי ירושלים תוך סיכון עצמו בגידולם (526). כמו–כן לא התמיד בשני נישואים נוספים: לדינה (520) ולגוון הנוצריה (527). בתזזיות דומה החליף גם את עמדותיו הפוליטיות. מפי מיכל, אחותו של בני, ובסגנון האירוני שלה שמע אריק, שגדעון הפך ל“שמאלני שמאמין בזכות היהודים להתנחל בכל חלקי ארץ ישראל. הביולוגים יטענו שזה יצור חדש” (462). בני עצמו גילה לאריק תפנית נוספת של גדעון, שגילה פתאום עניין במאבק החברתי–עדתי שלו, אך אינו מסתפק במאמרים שכתב על הנושא, אלא “מדבר על התנגדות אלימה, טרור, יציאה למאבק. הוא מדבר על הכיבוש האשכנזי" (558). יום אחד זיהה אריק את גדעון בטלוויזיה מצולם בהפגנת הימין בכיכר ציון זועק “נגד הסכמי אוסלו, ונופף אגרוף, כיפה בוכרית לראשו" (601).

היה ברור לאריק ולבני שמשהו השתבש בראשו של גדעון במהלך מלחמת שלום הגליל (509), אך לא מצאו הזדמנות מתאימה לשאול אותו על קורותיו כאשר שוטט בלבנון בג’יפ לחפש את הנהגים והציוד האבודים שלו. וכאשר נוצרה ההזדמנות, הכחיש גדעון את השפעת המלחמה עליו (569). אך אחרי ששוטר עצר את גדעון באשמת חציית רחוב באור אדום, וגדעון עמד להתנפל על השוטר “להרוג, לנצח, לא להותיר איש בחיים", זימנו אותו אריק ובני בעצה אחת לפגישה עם פסיכיאטרית וזו איבחנה אותו כפגוע מהלם קרב. הטיפול במצבו אמנם הועבר לפסיכיאטר אחר, אך הקשר הזוגי עם הפסיכיאטרית הועיל לו יותר (602).

“הריחוף" של אריק

כצפוי, העדות היותר מפורטת להשתבשות חייו של “גיבור" על–ידי מלחמה נמסרת בפרטים שאריק מספר על עצמו. הוא לא רק הגיע למסקנה, ש“ההיסטוריה טעתה” עקב הניצחון במלחמת ששת–הימים, אלא גם גייס את סיפור חייו כדי להוכיח שמלחמת שלום הגליל שיבשה את חייו. עד שהבין זאת והצליח להגדיר את הסיבה למעשיו בשנים “המרחפות–מתעופפות" שלו, היטלטל גם הוא מקיצוניות לקיצוניות. הוא נרשם לשלושה חוגים שונים ולא התמיד אף באחד מהם. הוא נגרר אחרי עסקיו המופרכים של יורם, אף שבכל פעם הפסיד בהם כספים. את שאיפתו האמיתית, להפוך לסופר, המיר בכתיבה מזדמנת במקומונים ובחלום שיחשוף את ידידו, מאיר הספרן מהספרייה על–שם אבא חושי, כמבצע מעשי הרצח שאירעו ברחבי המדינה, ויפרסם בכותרת ראשית את זהותו של הרוצח, שהמשטרה כשלה בלכידתו.

אף שהוא מאוהב במיכל, לא הניח לשום אשה שהזדמנה בדרכו — ובשל יופיו הן חיזרו אחריו בכל מקום — ובכללן התפתה לתמרה, לפני שנישאה לבני, ושכב ממש עם רחלי, אחרי שנפרדה מגדעון. אף שהשקפתו הפוליטית קרובה לשמאל, כפי שהבהיר למר מוגרבי בשיחתם על “ההיסטוריה שטעתה" מאז מלחמת ששת–הימים ואילך (533—534), נמשך כמו פרפר אל האור אל דליה, שהיתה “דוד ששון בתוך גוף מדהים של אשה“. דליה מנעה את עצמה ממנו כל פעם שלא עצר ברוחו והשמיע באוזניה את דעתו “על אריק שרון ומלחמת לבנון” (474). תקופת מילואים ב–1994 שעשה בהתנחלות נידחת בשומרון חשפה, שלא היתה לו עמדה פוליטית עקבית וברורה (598). אף שנטה להשקפת השמאל בנושאי השטחים וההתנחלות בהם, תרם אריק מכספי הירושה, שקיבל מידידו השדכן יענקל’ה ברייד, ספר תורה למוסד דת בשטחים לזכרו של הדוד פרץ. אחר כך מצא מוסדות דת נוספים לתרומותיו (547).

ולבסוף בחר מכולם בגדעון כדי להתוודות באוזניו: “לפעמים אני מרגיש על עצמי שמה ששינה לי את החיים זה מלחמת שלום–הגליל. — — — מי שהיה בחזית בפנים, המלחמה הזו השפיעה עליו. ציון, תחשוב עליו. ואני, אם לא המלחמה הייתי גומר מהנדס חשמל, לא תקוע בפאב עם האנשים האלה" (569). בעזרת שותפו לפאב, גארי ההומוסקסואל, מצליח אריק בגיל שלושים ושמונה להסביר לעצמו סוף–סוף את ההשפעה שהיתה למלחמת שלום–הגליל עליו: “אדישות, זאת היתה הבעיה שלי. לא הייתי מדוכא, מה פתאום? הכל היה בסדר. אבל לא רציתי שום דבר באופן מיוחד. לא נשים, לא לכתוב ספר גדול, לא כלום. עוד תענוג קטן, עוד הנאה מתוקה, עוד מאותו דבר, עוד מאותו הכול בסדר" (590. ההדגשה במקור).

סיכום זה של קורותיו מלאי הסתירות של אריק במשך שלושים השנים שבין מלחמת ששת–הימים לסיום מלחמת שלום הגליל מדגים את האופן שבו נכתב הרומאן הזה. בדומה לסיפור חייו של אריק, גם סיפוריהן של כל הדמויות האחרות ארוגים במרחב הרומאן רב–העמודים הזה קטעים קטעים. פיזור המידע באופן מקוטע כזה מקנה לרומאן את אופיו האנקדוטי. יתר על כן: אירועים חדשים מוזרמים ללא–הרף לעלילה ומצטרפים לקודמים בלי הנמקה סיבתית. שיטה זו מסבירה את היקפו של הכרך, שיכול היה להתרחב בעזרתה גם הרבה מעבר ל–667 עמודיו הנוכחיים. רק הסבר–על אחד והוא ההסבר ש“ההיסטוריה טעתה” מאז מלחמת ששת–הימים מהדק את האירועים אלה לאלה. וההסבר הזה, שהוא פוליטי וחד–צדדי, איננו מצליח ללכד מספיק עלילה על קורותיהן של הרבה דמויות בהרבה מישורים של החיים.

דומה, שגוטפרוינד הניח שהסבר–העל, לפיו “ההיסטוריה טעתה" אחרי הניצחון במלחמת ששת–הימים, פוטר אותו ממתן הסברים מקומיים לאירועים שהזרים לעלילה. אחרת אי–אפשר להבין, כיצד הזניח מתן הסברים כאלה, שהם מחובת המספר בסיפור כה ריאליסטי, הצמוד לתאריכים והכבול לחומרי טריוויה מהאקטואליה החולפת. עקב ריבוי האירועים בעלילת הרומאן, ניאלץ להסתפק בשתי דוגמאות מהרבות שאינן סבירות בעליל. הראשונה — זכייתו של אריק בשתי ירושות. האחת הנמסרת לו בשלושה שלבים הוריש לו השדכן יענקל’ה ברייד, ואת השנייה הוריש לו מר סליק. והדוגמא השנייה — מעיסקת נוכלות אחת לשנייה יורם מתעלה על עצמו, אך איננו נתבע על–ידי אלה שהונה אותם וגם לא נתבע על–ידי שלטונות המס לתת הסבר למקור הכספים שבהם מימן את רמת–החיים הגבוהה והראוותנית שלו ושבהם רכש שבע דירות בכניסה א' של הבלוק.

אחד המישורים מובלט במיוחד בביוגרפיה של אריק והוא המישור הארוטי. בין כל הסיפורים המפולפלים על הצלחותיו של אריק אצל נשים מפותחים במיוחד הם הסיפורים על קשריו עם מיכל ותמרה. בתיאור של שתיהן חל מהפך שלא הובהר, אלא אם כן נחיל גם עליהן את ההסבר שבלי דעת היו נתונות להשפעת “ההיסטוריה שטעתה“. בתחילה מתוארת תמרה כנערה מפונקת ורדודה הממלאת בכניעות את ההוראות של אביה: “תמרה תוכננה בקפידה ביולוגית למטרתה היחידה בחיים. — — — לא עניין את תמרה שום דבר בעולם, לא אידיאל פוליטי, לא קידמה מדעית, לא תיקון חברתי, התנדבות, סיוע, כלום. בראו אותה כדי להביא לעולם ילדים, ואת זאת עמדה לעשות” (240). ולכן, בהסכמת האבות שודכה לבני במסגרת המשפחה. להפתעתו גילה אריק כעבור שנים תמרה שונה — מרדנית ומתוחכמת: “היא רצתה להיחלץ מהנישואים, מההסכם הפרימיטיבי המטורף הזה, שריד למאה שעברה. — — — היא רצתה חיים אמריקאיים, חופש בחירה, לא להיות עוד כלה על קו הייצור הבגדדי" (273). בני, שסלד מתמרה המוקדמת והתאמץ להתחמק ממנה, בחר להינשא מאהבה לתמרה המאוחרת.

מהפך עוד פחות מתקבל על הדעת מתחולל לאורך העלילה בתיאור של מיכל. עד שהפכה למושא אהבתו של אריק, מתוארת מיכל כנערה חכמה, עצמאית, שנונה ודעתנית. הסכמתה להינשא נישואי שידוך על–פי המסורת הבגדדית לבן–הדוד לוי לוי (ששמו הפרטי ושם המשפחה שלו זהים) מהפך בפתאומיות את דמותה זו. מהלכיה אחרי שהתאלמנה מבעלה, שנהרג בתאונת דרכים, כבר אינם מובנים כלל, כי הם אינם מתיישבים עם הדמות כפי שניבנתה בשקדנות לאורך הרומאן לפני כן. במיוחד אי–אפשר ליישב את דמותה הקודמת עם הצטרפותה לכת של הגורו יאיר אפשטיין, כת התובעת מהמצטרפים אליה לוותר על העצמיות ולהסתגל לתלותיות ב“גורו” שלה.

ולאלוהים הפתרון, איך מעד גוטפרוינד בשישים העמודים האחרונים של הרומאן, שהם תיאור פארודי המדרדר את הרומאן בסיומו. בתיאור הזה מסופר כיצד התגייסו “הגיבורים" מהשכונה, שהתפטמו בנעוריהם ביותר מדי ממוצרי אתוס הגבורה, לשחרר את מיכל מהכת של הגורו אפשטיין. סיפור ההצלה ההוליוודי הזה של מיכל מהכת מבזבז את רוב האשראי שצבר הרומאן בשש מאות העמודים הקודמים שלו, בעיקר בחלקיו האירוניים והסאטיריים. וקשה להתנחם ב“הפי–אנד” שבו מסתיים הרומאן, בהפיכתם של אריק ומיכל לזוג, אחרי סירוביה במשך שנים לחיזוריו אחריה.

התיזה הכוזבת

התיזה הפוליטית שגוטפרוינד מתאמץ לבסס ב–667 עמודי הרומאן הזה איננה חדשה. סופרי “מחנה השלום" מהשמאל השמיעו והפיצו אותה ברומאנים האלגוריים–פוליטיים שפירסמו מסיום מלחמת יום–כיפור ואילך, והם לא נזקקו למספר עמודים כה מופרז כדי לבטא אותה. לפי התיזה הזו נחלקות שישים שנותיה הראשונות של המדינה לשתי תקופות: לתקופת ילדותה המוסרית בעשרים שנותיה הראשונות, ממלחמת השיחרור ועד מלחמת ששת–הימים, שבהן הסתפקה בגבולות הקו הירוק שהיו גבולותיה עד מלחמת ששת–הימים, ולתקופת בגרותה הבלתי–מוסרית, בארבעים השנים שחלפו ממלחמת ששת–הימים ואילך, שבהן חמדה את השטחים שכבשה במלחמת 1967, שהן אדמותיו של העם הפלסטיני. המסקנה הפוליטית שמשתמעת מהתיזה הזו היא ברורה: רק נסיגה של ישראל לגבולות שהיו לה עד מלחמת ששת–הימים תאפשר את סיום “הסכסוך" בין מדינת–ישראל לשכנותיה.

אמיר גוטפרוינד התעלם מההנחות הרעועות שעליהן הוצבה התיזה של סופרי השמאל הוותיקים ממנו ואימץ אותה בלי שטרח לבחון את תקפותה. אילו עשה כך היה נאלץ להודות במספר עובדות היסטוריות שמפריכות אותה ואת המסקנה הפוליטית שמשתמעת ממנה. נסתפק בעיקריות שביניהן: התאגיד הפאן–ערבי התנגד להחלטת האומות המאוחדות מכ“ט בנובמבר 1947, החלטה שהגשימה בדיוק מה שסופרי “מחנה השלום” מציעים כיום כפתרון ל“סכסוך” — חלוקת ארץ–ישראל בין היהודים לפלסטינים. דווקא הגבולות “המוסריים" של המדינה עד מלחמת ששת–הימים פיתו את מדינות התאגיד הפאן–ערבי ליזום מלחמות לשם מחיקתה של המדינה היהודית הזעירה במרחב שהם רואים אותו כבלעדי שלהם, המרחב שמשתרע מנהר פרת ועד האוקיינוס האטלנטי. זו היתה מטרתם גם כשיזמו את מלחמת ששת–הימים ב–1967, ולכן אין הצדקה להכתים את המלחמה שבה כשלו כמלחמה שישראל יצאה אליה כדי לכבוש את הגדה מידי ירדן ואת רצועת עזה מידי מצרים.

זאת ועוד: עד הניצחון במלחמת ששת–הימים יכלו מדינות ערב לייסד לפלסטינים מדינה ב“שטחים”, אך הפלסטינים לא דרשו זאת מאחיהם בתאגיד הפאן–ערבי והצעה כזו גם לא נשקלה על–ידי ירדן ומצרים שהחזיקו בשטחים אלה. להיפך, התאגיד הפאן–ערבי ממשיך להחזיק את הפלסטינים במצבם העלוב כפליטים כדי שיוכל לשמר בעזרתם את תביעתו לביטולה של המדינה היהודית שהוקמה ב–1948. לכן אין הפלסטינים מכירים במוסריות “הכיבוש" משנת 1948, שרק סופרי “מחנה השלום" מכריזים עליו כמוסרי וכמקובל על הפלסטינים, ולכן דחו את כל הצעות הפשרה שהעלתה ישראל ליישוב הסכסוך מאז סיום מלחמת 1948.

התיאור המסולף של גוטפרוינד ברומאן הזה, לפיה “ההיסטוריה טעתה" בעטיו של הניצחון במלחמת ששת–הימים, מסייע למאמץ התעמולתי האדיר שמשקיע התאגיד הפאן–ערבי להפצת הטענה הכוזבת, שמלחמת 1948 ומלחמת 1967 היו מלחמות יזומות על–ידי היהודים כדי לכבוש את אדמות “העם" הפלסטיני ולהמיט עליו את אסון הפליטות. ומעידה על כך ההגדרה של כישלונם במלחמת 1948, שהם פתחו בה למחרת ההכרזה על הקמת המדינה, כאסון ה“נאכּבּה” — שם המוחדר למוחם של הצעירים הפלסטיניים כדי שלא ישלימו עם קיומה של מדינת–ישראל בשום חלק של ארץ–ישראל, לא בגבולות 1948 ולא כל שכן בגבולות 1967. ולבסוף: התחזקות חמאס בקרב הפלסטינים כעת מוכיחה שהמגמה הזו תצפה לנו גם אם נחליט לסגת לגבולות שהיו של ישראל עד למלחמת ששת–הימים.

לנוכח עובדות אלה נראה די פאתטי המאמץ של גוטפרוינד לכונן נאראטיב המנוגד להן. ומגוחכת ביותר היא האבחנה שהוא ממחזר מקודמיו ב“מחנה השלום”, זו המבדילה בין עשורי “הילדות" של המדינה לעשורי “הבגרות" שלה. סופר רציני מצווה לומר את האמת. ואין הוא רשאי להתנסח ב“אתם” מאשים, כפי שניסח גוטפרוינד בקטע האירוני שבו סיכם את קביעתו, שמאז הניצחון במלחמת ששת–הימים “ההיסטוריה טעתה“. לא בהשפעת עלילות “חסמב”ה" וספרי “דנידין" ולא מכניעה לביטחוניסטים יהירים וחסרי–אחריות לאומית פרצה מלחמת ששת–הימים. גם אלה שקראו בילדותם את העלילות הדמיוניות שבדו סופרים עבורם, העריכו באופן מציאותי לחלוטין ב–1967, שאם צה“ל לא יהדוף את הצבאות הפולשים של מצרים, ירדן וסוריה מ”גבולות אושוויץ", שהיו עד אז גבולותיה של מדינת–ישראל, יאבד העם היהודי לעד את מולדתו, את ריבונותו ואת חירותו.

ואשר לתוצאות המצוינות שהשיג צה“ל בסיום ששת ימי הלחימה, אלה בוזבזו בין השנים 1967—1973 והבזבוז נמשך עד עצם היום הזה. לשמאל הישראלי, שגוטפרוינד איננו מעלים את השתייכותו אליו, היה חלק נכבד בכך. ובתוך השמאל התבלטה קבוצת סופרים שהסבה נזק מכריע להסטת ההיסטוריה ממסלולה הנכון על–ידי פירסום יצירות אקטואליות, אלגוריות–דידקטיות שבהן הטיפו לנסיגה של ישראל מהשטחים, שאם לא כן, נהפוך לעם כובש ומנודה בעיני העולם ובעיני עצמנו. לא ההיסטוריה סטתה ממסלולה, כטענת גוטפרוינד ברומאן הזה, אלא היצירות הפוליטיות שפירסמו סופרי “מחנה השלום” מאז סיום מלחמת ששת–הימים ועד היום. הספרות העברית, שהיתה עד אז ציונית, הפכה בהשפעת קבוצת סופרים זו באופן מדורג לפוסט–ציונית ובחלקה הידרדרה גם להיות אנטי–ציונית. (ראה המסה “העט שהדביר ניצחון מזהיר" בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית", 1995).

כאמור, מבחינה רעיונית לא חידש גוטפרוינד דבר ברומאן ולמעשה השחית את יכולותיו הטובות כמספר על תיזה כוזבת שהתבררה גם כמסוכנת מהבחינה הלאומית. אך אם קיווה שמעמדו בספרות הישראלית ישודרג בזכות כתב–האשמה הלא–מקורי שכלל ברומאן הזה, צפוייה לו אכזבה. הצטופפות של סופרי שמאל רבים מדי על קוביית הסוכר הפוליטית הקטנה הזו והעובדות בעולם הפלסטיני–ערבי–מוסלמי כבר הפיגו מזמן את שארית המתיקות שהיתה בה. לא רחוק היום וכל הסופרים שהפיקו ממנה את מעמדם בספרות הישראלית, יישמטו ממנה אחד אחד ובאין רואה. מצפונם כסופרים יחזיר אותם לשוחות, להתגונן משם מול הממשות שבמו–עטם סייעו להחמרתה המפלצתית. ואז, כך אני מקווה, יהיו אמיצים דיים להודות, שרב היה החלק של העט הספרותי שלהם בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית שהניבה מלחמת ששת–הימים לביסוס אחיזתו הריבונית של העם היהודי בארץ–ישראל.

¹

הרומאן הנוכחי של אשכול נבו הוא כרך המשך לרומאן הקודם שלו “ארבעה בתים וגעגוע” (2004).² ולכן ראוי היה לפרסמו לא תחת השם “משאלה אחת ימינה”, אלא תחת הכותרת “ארבעה חברים וגעגוע”. מושג מטעה עוד יותר על נושאו של הרומאן “משאלה אחת ימינה” הוא השם שניתן לו באנגלית בעמוד הפנימי של הספר, שם הקושר את המשאלות למשחקי הכדורגל העולמיים, הנערכים אחת לארבע שנים ובכל פעם במדינה אחרת בעולם. הן השם העברי והן השם האנגלי ממקדים את תשומת–הלב במשאלות, בעוד שנושאו של הרומאן הוא אחר לגמרי: החברות ומה שהשנים החולפות מעוללות לה.

שני הרומאנים התאומים נוספו למדף הספרים של אשכול נבו אחרי קובץ הסיפורים “צימר בגבעתיים” (2001). תוכנם של השלושה תוחם היטב את כתיבתו של אשכול נבו, המתארת את עולמם של ישראלים צעירים מסיום בית–הספר התיכון ואילך. וליתר דיוק: בשני עשורים של חייהם, בשנות העשרים ובשנות השלושים, שבהם מוטל עליהם לסיים את שלב הגעגועים והמשאלות ולהתפשר עם האפשרויות המציאותיות של החיים. בשני ספריו הקודמים של נבו, בקובץ “צימר בגבעתיים” וברומאן “ארבעה בתים וגעגוע”, היו גיבוריו סטודנטים בשנות העשרים לחייהם. ברומאן הנוכחי הוא בוחן את חייהם במעבר משנות העשרים לעשור של שנות השלושים, או ליתר דיוק: בארבע השנים בין היותם בני עשרים ושמונה ועד שמלאו להם שלושים ושתיים.

אף שגיבורי הרומאן החדש מבוגרים כמעט בעשור מגיבורי הרומאן הקודם ואף ששמותיהם שונים, מדובר בבני אותו דור. זהו הדור שהאירועים המטלטלים ביותר בחייו היו הרצח של יצחק רבין, כשלון הסכם אוסלו והשירות הצבאי בשטחים בשנות האינתיפאדה. הדור הזה הקים מתוכו את גיבורי התרבות שלו במוזיקת הרוק. ברומאן הקודם היתה זו להקת “ליקריץ” וברומאן הנוכחי זו להקה בשם “הזיקיות”. להקות בדויות אלה מבטאות בשיריהן את פחדיו ומכאוביו, סיוטיו וזעמו של הדור הזה. וכמשקל נגד למועקות “המצב הישראלי” מתרפק הדור המתואר בשני הרומאנים על שנות הנעורים בצפייה חוזרת בסרט “בלוז לחופש הגדול”, סרט שנעשה על שנות נעוריו בתיכון והפך בזכות זאת לסרט הפולחן של הדור. וכמפלט נוסף ממועקת “המצב” משמשת לדור ההערצה של קבוצת כדורגל של העיר, שהיא מהקבוצות המובילות בארץ.

הקבלות בתוכן

כאן המקום הנכון להעיר, שהצמידות של אשכול נבו לדור שלו הניבה את ההקבלות הרבות בתוכנם של שני הרומאנים שכתב עד כה. בנוסף להקבלות שכבר הוזכרו, ההערצה ללהקות מוסיקה (“ליקריץ” ברומאן הקודם ו“הזיקיות” ברומאן הנוכחי) וההתמכרות לסרטי פולחן (גיבורי הרומאן הקודם לסרטי הסדרה “תיקים באפלה” וגיבורי הרומאן הנוכחי לסרט “בלוז לחופש הגדול”), בולטות גם ההקבלות בתוכן הבאות: פער ערכים בין הדורות ויחסי ניכור בין אבות לבנים במשפחה (לנועה ולעמיר קשרים רופפים ומסובכים עם ההורים, וכך גם למודי, לסימה וליותם ברומאן הקודם. אך כאלה הם גם היחסים בין יובל ואופיר לבין הוריהם ברומאן הנוכחי). משברי אהבה (בין עמיר ונועה ובין מודי לחברתו עדי ברומאן הקודם ובין יובל ליערה ברומאן הנוכחי). נטייה להימלט במצבי משבר לארצות אקזוטיות (מודי לטיול ממושך בארצות דרום אמריקה ברומאן הקודם ואופיר להודו ברומאן הנוכחי, אחרי שמאס בעבודתו במשרד הפירסום ואחרי שהתמוטט במשרד עקב כך). נכונות לשים קץ למצוקה הנפשית באמצעות התאבדות (ברומאן הקודם היו קרובים לכך נועה, שניסתה להתאבד בבליעת כדורים בגיל שש–עשרה, ומודי, שבמהלך הטיול בדרום אמריקה, כך גילה באחד ממכתביו, נתקף פעם בדחף להתאבד. ברומאן הנוכחי, מסיבה שתובהר בהמשך, היה יובל קרוב לשלוח יד בנפשו).

מקבילות מפותחות יותר בתוכנם של שני הרומאנים הן אלה המייחסות מעורבות חזקה של בני הדור הזה בנושא “הסכסוך” ובאקטואליה הפוליטית. אלא שלמעורבות הזו ביטוי שונה אצל הדמויות הגבריות והדמויות הנשיות בשני הרומאנים. המעורבות של הדמויות הנשיות היא אקטיבית ולוחמנית. ברומאן הקודם בולטת בכך נועה, שבחרה לפרוייקטים שלה במגמת צילום ב“בצלאל” את נושאי “הסכסוך” וגם ספגה על כך ביקורת קשה מצד מוריה וחבריה, עד שהחליטה להפסיק את לימודיה שם. ברומאן הנוכחי בולטות בכך אילנה הבוכיה ומריה הדנית, המתייצבות למחות על הכיבוש עם “הנשים בשחור”. המעורבות באקטואליה של הדמויות הגבריות מתבטאת באופן אחר, בנכונות להתאבד בתקופת השירות בצבא. עמיר, גיבור הרומאן “ארבעה בתים וגעגוע”, עמד להתאבד בירייה בטירונות, אך ניצל על–ידי מודי שהספיק להסיט במועד את קנה–הרובה. ואילו יואב, המהדיר של “משאלה אחת ימינה” קושר את הנכונות של יובל להתאבד באופן מפורש לשירות שלו בשטחים. בהערה שהוסיף ליומנו של יובל, רמז, שהתקופה המעיקה ביותר עברה על יובל במהלך השירות הסדיר שלו “במשימות ביטחון שוטף ביהודה ושומרון”. השבועות שעשה אז על גג בניין בשכם כה העמיקו את יאושו, שיותר מאי–פעם עלול היה להגיע “לנקודת האל–חזור” (103).

מקבילות בתוכן אלה בין שני הרומאנים מוכיחות את הקביעה, שבה נפתחה מסה זו, שהרומאן הנוכחי הוא אכן כרך המשך לרומאן הקודם.

המספר והמהדיר

ברומאן הקודם בחר נבו בטכניקה של ריבוי המספרים והפעיל את הדמויות עצמן כדי שיספרו את חלקן בעלילה. עקב כך השיג את הרציפות הכרונולוגית של סיפור–המעשה על–ידי פיזור ועירוב יחידות–הסיפור של כל דמות בין היחידות של הדמויות האחרות. טכניקה זו החלישה מאוד את סיפורי הדמויות ורופפה את ההצדקה הסיבתית לאירועים שונים ביחסים ביניהן. המגרעות שנחשפו באירגון העלילה ב“ארבעה בתים וגעגוע” היו מתבטלות לוא בחר נבו בטכניקה פחות מורכבת ומסתפק במספר יודע–כל לספר את סיפורי כל הדמויות המופיעות ברומאן. מטעות זו נמנע נבו ברומאן הנוכחי, שעלילתו מסופרת מתחילתה ועד סופה בידי מספר–דמות: יובל פריד. ועל–פי מסורת שהיתה חביבה ביותר על סופרי התחייה בספרות העברית החדשה וברנר בראשם, הוסיף גם מהדיר לכתב–היד של יובל, את יואב עלימי (“צ’רצ’יל”, בפי חבריו), חברו של יובל עוד משנות הלימודים בתיכון. המהדיר הוסיף פרק “הבהרה” בפתח הספר, שלוש הערות בשולי הפרקים של יובל ו“אחרית דבר” בסוף הספר.

החשובה מבין ההערות של המהדיר היא זו שבה איפיין את יובל: “מר פריד היה תמיד מאופק מאוד בכל הנוגע לביטויים פומביים של מצוקה, ולרוב השתמש בהומור העצמי שלו כדי להגן על עצמו ועל שומעיו”. תיאור זה מבליט את יובל כאדם מופנם וחלש שעלול היה במצבי לחץ לשלוח יד בנפשו. בהערה נוספת תורם יואב לידיעתנו עובדות נוספות על המספר: “כמו למשל הקשר היומיומי שלו עם אמו, הסכום הכספי הקבוע שקיבל מאביו בכל ראשון לחודש, או העובדה שנהג לפרסם באתרי חדשות באינטרנט תגובות לעגניות במיוחד להתבטאויות קציני צה”ל תחת הכינוי ‘רב–סרן קירקגור’" (239). ובהערה השלישית אין יואב מתאפק מביקורת על הפירוש הסובייקטיבי של יובל לאירועים ולמעשה מציע לקורא לבדוק את מהימנותו של המספר: “ואולי כל מספר מוגבל תמיד לזווית הראייה שלו בלבד, שהרי אם כל אחד מאיתנו, החברים, היה מתבקש לספר את סיפור ארבע השנים האחרונות, היו ודאי מתקבלים ארבעה ספרים שונים כדבעי” (266). ואכן סוגיית המהימנות של מספר–דמות אמורה להיבחן בכל יצירה המסופרת על–ידי מספר מסוג זה, וגם מסה זו לא תתחמק ממנה.

צודק, כמובן, יואב בהנחה העקרונית, שכל אחד מארבעת גיבורי הרומאן היה מפרש באופן שונה את האירועים שעליהם מספר יובל, אך דווקא בהקשר למידע שהוא מתייחס אליו, ברור שלא הוא אלא יובל מהימן ממנו. החברות מתקופת הלימודים בתיכון כבר דעכה כמעט לגמרי בשנה שבה מדובר, שנת 2002. יתר על כן: אילו היו מונחים לפני ארבעה כתבי–יד של הרביעייה, הייתי סומך יותר על כתב–היד של יובל. בעוד שחבריו הסתגלו לכך שבלחץ הנסיבות הפכה החברות שלהם להיכרות שנעים להיזכר בה ולהתרפק עליה, אך אין דחיפות ממשית לשמור שתהיה הדוקה כמו בעבר, נוטה יובל יותר מחבריו לברר את הסיבות להיחלשותה אחרי שנים. בכל מקרה, מספר–דמות מתוודה כמו יובל מהימן יותר ממספר–דמות מסוגו של יואב, הנאלץ להצטדק, בין ביודעין ובין שלא–ביודעין, שהפסיק להיות להוט כמו בעבר לקיים את הקשר עם חבריו מהתיכון ושהחברות הנושנה הזו לא באמת תחסר לו אם תסתיים. יובל ודאי כואב את מותה הקרב של החברות שלהם מימי התיכון יותר מיואב.

פתקי המשאלות

אף שהחברות בין ארבעת גיבורי הרומאן התחילה בהיותם בכיתה י"א ונמשכה כחמש–עשרה שנים, מתרכז יובל בארבע השנים האחרונות שלה, בין משחקי המונדיאל של שנת 1998 למשחקי המונדיאל בשנת 2002. בשנת 1998 הם היו בני עשרים ושמונה והחברות ביניהם היתה עדיין הדוקה ביותר. מאחוריהם היו כבר שלושה מונדיאלים שבהם צפו ביחד (14), וגם הפעם התכנסו בדירת הנשוי היחיד מתוכם, בדירת עמיחי ואילנה הבוכייה, כדי לצפות במונדיאל הרביעי שלהם, במשחק הגמר בין צרפת לברזיל. ובעודם ממתינים לתחילת השידור הציע עמיחי את הרעיון שצץ בראשו, לרשום על פתקים, איפה כל אחד “חולם להיות בעוד ארבע שנים” (15), כשהם יהיו בני שלושים ושתיים ויתכנסו לראות את משחק הגמר של מונדיאל 2002. חבריו נענו ברצון להצעתו. הם גם לא התקשו להגדיר את המשאלה, כי איש מהם לא היה מרוצה ממצבו בהווה.

אף שבכוונתם היתה לפתוח את הפתקים המקופלים רק כעבור ארבע שנים, לא התאפקו וגילו את המשאלות בו–במקום. עמיחי שמאס בהחתמת מבוגרים חולי–לב על המינויים של החברה שבה עבד, רשם בפתק המשאלות, שהוא מצפה שעד 2002 תהיה לו קליניקה לטיפול אלטרנטיבי. אופיר, שרצה מאוד להיפרד מעיסוקו בפירסום, כתב בפתק שלו, שעד 2002 הוא מקווה לפרסם ספר סיפורים קצרים. ויואב, המכונה צ’רצ’יל, שעדיין עשה את צעדיו הראשונים בפרקליטות, כתב שהוא מקווה עד שנת 2002 להיות אחראי לתיק משפטי חשוב בתחום משמעותי, כזה שמעורבותו בו תוביל לשינוי חברתי. היחיד שהמשאלה שלו לא היתה בתחום העיסוק היה יובל האסטמטי, שבשנת 2002 ביקש להיות נשוי ליערה ואב לילד ממנה. את יערה הכיר זה מקרוב בקפטריה של בניין נפתלי באוניברסיטת ת"א ועדיין לא הספיק להפגיש את חבריו איתה בזמן שרשם את המשאלה שלו בפתק המשאלות.

הצמדת הנושא של הרומאן למשחק–חברה גימנזיסטי כבר בפתיחת העלילה היא שגזרה את הטיפול הרדוד בו בהמשך. במקום שבהמשך תיבחנה בעמקות הסיבות להתרופפות החברות בין ארבעת כותבי המשאלות, מסיט נבו את תשומת–הלב לאירועים שהרחיקו אותם ממימוש המשאלות שלהם. יתר על כן: מאחר והמשאלות של הארבעה הן שכיחות, כמעט צפוי היה, שאם בהשפעת האירועים ייכשלו הארבעה ואיש מהם לא יממש את המשאלה שכתב בפתק שלו, יגשים משאלה של זה שמימין לו, דהיינו משאלה של אחד מחבריו. ואכן, עקב הסטת תשומת–הלב מנושא החברות למעקב אחרי הסיכוי של ארבע הדמויות לממש את המשאלה שכתבו בפתק, הופכים רוב העמודים של הספר לעמודים החותרים לתוצאה המובנת מאליה, להתרחקותם של הארבעה ממימוש המשאלות שלהם.

ולא רק זאת, אלא שהקורא מפענח עד מהרה, אם עדיין חקוקות בזכרונו המשאלות של כל הארבעה, שסיפור–המעשה מכוון להגשמת המשאלה של המחבר עצמו, על–פי הקונצפציה שתיכנן והציב מראש לעלילה: שכל אחד מהארבעה יממש משאלה של חבר מימין לו. ואכן האירועים בחייהם של הגיבורים, ובעיקר מהסוג שמשנה את פני הדברים, כגון: נישואי יערה ליואב, נסיעתו של אופיר להודו אחרי שהתמוטט במשרד הפרסום שבו עבד, התאלמנותו של עמיחי מאילנה הבוכייה ופיטוריו של יואב מהפרקליטות, מוליכים את סיפור–המעשה בדיוק למטרה שהועיד נבו לרומאן: כל אחד מהארבעה הגשים לא את המשאלה שלו, אלא את המשאלה של החבר מימינו. לא עמיחי, אלא אופיר הקים קליניקה לטיפול אלטרנטיבי. לעומת זאת הגשים עמיחי את חלומו של יואב, אחרי שייסד עמותה לזכר בת–זוגו, אילנה הבוכייה, והפך להיות מעורב במעשה שהוביל לשינוי חברתי. יואב נשא את יערה, שיובל קיווה להיות נשוי לה, ותיוולד להם בתם הבכורה. ויובל, הוא ולא אופיר, ישב וכתב את הספר “משאלה אחת ימינה” על חבריו ועל עצמו.

סיפור מעשה ועלילה

למען הקריאוּת השקיע אשכול נבו את כל כוחו בהמצאת האירועים שבהשפעתם יסטו הארבעה מהמשאלות שהגדירו לעצמם בפתקים. למעשה שום אירוע איננו צומח מתוך הגיבורים: מאופיים, מאמונתם, ממורשת הבית שבו גדלו ומנאמנות לאידיאולוגיה כלשהי. התפנית של כל גיבור מהמשאלה שלו נוצרת על–ידי אירועים חיצוניים. אופיר שנא את עיסוקו בתחום הפירסום, ועל כן נסע להודו. ולכן רק במקרה הפך למטפל אלטרנטיבי והגשים משאלה שהיתה דווקא של עמיחי. מותה של אילנה כתוצאה מניתוח פלסטי שנכשל, הסיט את עמיחי מהמשאלה שלו, להיות בעתיד בעל קליניקה לטיפול אלטרנטיבי, לעיסוק חברתי, והביא אותו להקמת עמותה שתשנה את היחס של הרופאים והפרסונל בבתי–החולים לקרוביהם של המאושפזים בהם. ויואב, שקיווה להיות מעורב במשהו שיוביל לשינוי חברתי, הופל בפח על–ידי בחורה מהעבר ונאלץ להיפרד מהתיק החשוב בפרקליטות ולשכוח את המשאלה שרשם בפתק המשאלות. וכזאת אירע גם ליובל. אחרי שיערה נטשה אותו ונישאה ליואב, לא מצא שום תחליף לאהבתו אליה, ולכן התיישב לכתוב ספר על החברות שלהם, שהיתה כה מבטיחה וסופה שדעכה לגמרי. ועל כן, לגמרי במקרה הגשים את המשאלה שהיתה של אופיר.

מכאן, שאמנם יש ברומאן סיפור–מעשה המחדש את כוחו בעזרת הצנחה מדורגת של אירועים נוספים לתוכו, אך אין בו אותו מרכיב בסיפור המצרף לסיפור–המעשה את המימד של העלילה. לשם כך צריך לטפח עולם פנימי לגיבורים ולבסס עליו את הסיבתיות למעשיהם. עלילת רומאן ריאליסטי, וכזה הוא הרומאן “משאלה אחת ימינה”, יכולה להתפתח על–פי שתי תבניות: התבנית הסיבתית או התבנית האנלוגית. מבין שתי האפשרויות הצדיק סיפור–המעשה שרקם נבו ברומאן הנוכחי שימוש בתבנית הסיבתית, אך בהעדר עומק בעיצוב הדמויות אבדה למחבר לחלוטין היכולת לטפח עלילה, ולכן השעין את התפניות בחיי הגיבורים על האירועים של סיפור–המעשה, שאותם המציא בלי זיקה לביוגרפיה של הגיבורים ולאופיים.

הקלות שבה נקרא הרומאן הושגה גם על–ידי ריבוי השיחות בין גיבורי הרומאן, אלא שגם הן שטחיות וחושפות את רדידות עולמם. השיחה הבאה, למשל, מתקיימת כאשר יובל, עמיחי ויואב הגיעו לבקר את אופיר, שהעבודה בפירסום גרמה להתמוטטותו הנפשית. וכך מספר יובל:

"אופיר שכב על מיטתו — — — התכופפתי לחבק אותו. הפעם הקודמת שהעצמות שלו דקרו לי ככה היתה בהלוויה של אבא שלו.

איזה גרוע אני, הא? הוא אמר כשהרפיתי.

קצת, חייכתי.

משהו דפוק אצלי. משהו בסיסי דפוק אצלי.

שטויות, עמיחי אמר.

אל תזיין את השכל, צ’רצ’יל הצטרף.

משהו בסיסי דפוק אצל כולנו, לא?, אמרתי, מעצם זה שאנחנו בני אדם.

התגעגעתי למשפטים האלה שלך, אופיר, אמר וחייך אלי חיוך עייף.

גם אני התגעגעתי אליך, אמרתי." (54).

לא רק השפה הדיבורית לחלוטין, אלא גם התוכן הרדוד של חילופי–הדיבור מעיד על שטחיות החברות בין הארבעה. שיחות בדגם הזה מפוזרות לרוב בפרקי הספר ורק מחמת ההכרח לצמצם בהדגמות נסתפק בזו האחת, שהיא כה אופיינית לאחרות.

האקטואליה הפוליטית

כמו ברומאן הקודם, כך גם ברומאן הנוכחי שילב נבו בסיפור–המעשה אמירות המבטאות את השקפתו הפוליטית. ואם ברומאן הקודם היה לפחות גיבוי כלשהו לעשות כך, הנה כאן מודבקות אמירות אלה באופן מאולץ לסיפור–המעשה הבנאלי.

אופיר מסביר את ההתמוטטות שלו, שבעקבותיה נסע להתאושש בהודו, באופן הבא: “התמוטטתי כי הגעתי לתחתית החבית. והגעתי לתחתית החבית כי מצצו ממני הכול. ומצצו ממני את הכול כי הייתי חלק ממערכת כוחנית, שמשתמשת במילים כדי למכור. והמערכת הזאת לא פועלת לבדה, אתם מבינים? היא חלק מחברה ש…כולה כוחנית. זה מתחיל מהכיבוש, מזה שאנחנו שולטים על עם אחר, וזה ממשיך ב…דברים הכי קטנים, כמו איך אנחנו נוהגים. או איך אנחנו עומדים בתור” (68). בהבזק אמירתי נוסף קושר גם יובל את התנהגותו ל“סכסוך”. בתגרה שנמנעה רק ברגע האחרון בין הרביעייה לבין בריוני המועדון, שאליו הגיעו לחוג מסיבת רווקים לעמיחי לפני נישואיו לאילנה הבוכייה, נזכר יובל: “האגרופים שלי התקשו בתוך הכיסים של המעיל ונחרדתי לגלות שבאותה מידה שאני רוצה לצאת משם בשלום אני גם רוצה ללכת איתם מכות. מאז האינתיפאדה לא הרגשתי את החוליגן הקטן הזה, שעד האינתיפאדה לא ידעתי שמסתתר בתוכי” (75).

הבזק של אמירה פוליטית מופיע גם בדוגמא הבאה, שבה מריה נוזפת באופיר בשל נכונותו לעזוב בעיצומה של האינתיפאדה את ישראל ולעבור להתגורר איתה בארצה, דנמרק. ובין היתר מסבירה מריה לאופיר, שהחליטה להישאר בארץ כדי שתוכל להמשיך וללכת עם אילנה לפגישות של הנשים בשחור, “לשמור שבתוך כל המלחמה הזאת אנשים משני הצדדים ישמרו על ההומניות שלהם, שלא יהפכו לחיות” (93). ואכן, מריה הדנית המשיכה להתייצב ליד המחסומים בשטחים עם הנשים בשחור גם אחרי שאילנה נפטרה (268).

וישנם עוד הבזקים: בימי “השבעה” על אילנה מפתיע את עמיחי תושב פלסטיני מהשטחים, סאדאת ח’וריה, המספר שאילנה סייעה לו ולפלסטינים אחרים במחסום מול הקשיחות שגילו כלפיהם החיילים (124). ואחר–כך בנסיעה לתל–אביב גילתה יערה ליובל את יאושה בנושא הסיכוי לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים: “במשך כמה שנים היתה תחושה שיש תקווה לשינוי, ועכשיו חזרנו לאותו מעגל. ומה שהכי נורא, שלאף אחד כבר לא איכפת” (126). וכתגובה לרעיון שהעלה עמיחי, להקים את העמותה לזכר אילנה שתשנה את היחס של הצוות הרפואי בבתי החולים לקרובי המשפחה שלהם, חושב יובל, שאילנה “דווקא היתה מבכרת עמותה שתעזור לפלסטינים במחסומים”, אבל “אין סיכוי שעמיחי, שפלסטינים הרגו את אבא שלו בלבנון, יסכים להקים עמותה כזו” (147).

וביומנו כתב יובל, שלו לא נשארו חברים מתקופת השירות בשטחים במהלך האינתיפאדה, כי השירות של בני דורו שם לא היה ראוי לנוסטלגיה. אם הוא פוגש במקרה אחד מאלה ששירתו איתו בשטחים, “אנחנו מחליפים מילים בודדות ככל האפשר, ונדמה לי ששנינו מתכווצים בתוכנו”. ולכן הוא מקנא בדור של האבות שלהם, אשר “בשביל רבים מבני הזמן שלהם, הצבא היה קרקע גידול של הרֵעוּת” (151). ועוד הנציח ביומנו את המקרה שהיה שותף לו בזמן שירותו בשכם ב–1990. בדיוק אז שודרו משחקי המונדיאל בטלוויזיה וכדי לראות את המשחק בין אנגליה וקמרון, התפרצו לבית של משפחה פלסטינית והשתלטו באלימות על המכשיר בביתם, אחרי שפגעו בבני המשפחה וברכושם (152—156). אף אחד, וגם יובל עצמו, לא מחה נגד המעשה, כי בהזדמנות קודמת הורה להם הקצין לנטוש ברחוב ללא עזרה פלסטיני שנפגע מכדור גומי, ואלמלא התמרד יובל נגד פקודת הקצין וחסם לפלסטיני את הפצע השותת, היה הפלסטיני הפצוע נפטר מאובדן דם (155).

דעיכת החברות

כאמור, מתמקד סיפור–המעשה באירועי ארבע השנים בין מונדיאל 1998 למונדיאל 2002 בחייהם של ארבעה חיפאים, שהפכו לחברים אחרי ששהו במחנה של הגדנ“ע בכיתה י”א (עמ' 52 ו–326), אירועים, שבהשפעתם סטה כל אחד מהם למשאלה של חברו מימין לו. כאמור, היחיד שמקדיש מחשבה לחברות עצמה וגם כואב את היחלשותה המדורגת הוא יובל. בלי קושי ניתן לאמץ אחדות מהתובנות שהוא מנסח בנושא החברות, כגון: שהיסודות של החברות הם “הומור פנימי ואסוציאציות משותפות וזרמים נסתרים של הבנה” (91), ושכדי להדק חברות “צריך מרחב נדיב של זמן” (עמ' 37 וגם 158). ודווקא משום שהאמין תחילה שאפילו בחורות לא יצליחו לערער את החברות שלהם, כי “בחורות באות והולכות. חברים זה דבר שנשאר” (41), והגיע למסקנה ממש הפוכה כעבור זמן, ש“חברים הולכים ובאים, ונשים זה מה שנשאר” (271), כה חבל שאשכול נבו לא שקד על הסברים להתלקחות החברות ולדעיכתה. נבו אמנם ניסה להציע הסברים משני סוגים: סוציולוגיים ופילוסופיים, אך אלה לא פותחו במידה הדרושה.

בין ההסברים הסוציולוגיים מבליט יובל את ההיפרדות הגאוגרפית שלהם למקומות שונים בארץ. הוא ויואב עברו להתגורר בתל–אביב ועמיחי ואופיר נשארו בחיפה. אחרי שאופיר שב מהודו עם מריה ובתה בת השבע לא חזר להתגורר בחיפה, אלא השתכן במכמורת והקים שם את הקליניקה שלו לטיפול אלטרנטיבי. גם להצטרפותן של נשים היתה השפעה על החברות הגברית של הרביעייה. אילנה הבוכייה, יערה ומריה מפוררת אותה מבפנים. כמו כן מונה יובל את היכנעותם של חבריו לפיתויים שהחיים הניחו לפתחם במשך ארבע השנים האמורות. כל אחד מהם בעצם העדיף את טובת עצמו על פני המחוייבות לחברות. הפיתויים האלה גרמו להם להתרחק זה מזה “כל אחד לכוכב הלכת שלו” (284). ודווקא יואב שהזהיר את חבריו מההתברגנות: “נלך לעבודה, נחזור מהעבודה. נגדל כרס ומשכנתא. אסור שזה יקרה” (35), היה הראשון שנסחף להגשים רצונות בורגניים. וביקוריו פחתו וכמעט נפסקו כאשר הקריירה שלו בפרקליטות החלה לנסוק בתל–אביב. ואחריו נסחפו גם אופיר ועמיחי.

עובדה זו הביאה את יובל, היחיד מביניהם שנשאר מאחור, להרהור הבא: “אולי יערה צודקת והעולם השתנה וכבר אין מקום לחברות חיפאית מהסוג שהיתה לנו. אולי באמת הכול מסביב הפך חסר סבלנות וחסר הקשבה ותועלתי להחריד” (271). וכך סיכם יובל את ספקותיו בנושא החברות: “חברות זה דבר מוזר בעיני. כבר חמש שנים שאני מתרגם מאנגלית מאמרים אקדמיים בתחום הרוח והחברה, ועדיין לא נתקלתי במאמר שבוחן את הנושא לעומק. — — — ובאמת, קשה לכַמֵת ולחשב ריחוק וקירבה ונאמנות ובגידה ואהבה וגעגוע” (303). אף–על–פי–כן נטל על עצמו לכתוב את סיפור החברות שלהם בתקווה שהנצחת החברות בספר תעניק לה משמעות ותרחיק אותה מהסתמיות שאליה הידרדרה (290), כי עודנו רוצה להאמין, שהיא, ולא שום דבר אחר, היתה ההישג החשוב ביותר של ארבעתם בחיים.

בכיוון הפילוסופי ניסה יובל לחפש הסבר להיחלשות החברות שלהם על–ידי הבלטת תפניות קיצוניות בדיעותיהם, ערכיהם ועמדותיהם של אישים מהוללים בהשפעת הזמן, הגיל ולחצי החיים. בעזרת סיפורי התפנית ועל–ידי איתור הרגע בחייהם שבו “שינו את דעתם” (26) קיווה לבסס את הסטייה שלו ושל חבריו מהמשאלות שרשמו בפתקים ארבע שנים קודם לכן. ברשימה זו מופיעים ויטגנשטיין, ברטרנד ראסל, דייויד יום, סרן קירקגור, מרטין היידגר ואריסטו. כאשר החל לפתח את התיזה קיווה “לזהות את דפוסי השינוי, לנסח מעין כתב תנועה של החיים והתודעה”, ולמצוא בעזרתו את “המפתח להבנת טבעה האמיתי של החשיבה” (88). אך אחרי שאסף מספיק דוגמאות, התחיל לפקפק אם יוכל “לגבש תיזה שתכיל את המטמורפוזות של כולם” והגיע לשתי מסקנות. הראשונה — שאולי אין להפגיש את “קו החיים הפרטיים וקו החשיבה הפילוסופית”. והשנייה — שכנראה בגלל חיפושיו אחר משמעות בתפניות שביצעו בחייהם גדולי עולם אלה, הוא רק מעכב ותוקע את חייו לשווא (280). במלים אחרות: גם סיפורי האישים מההיסטוריה רק הוכיחו שאנשים משנים את דעותיהם ואת אורח–חייהם, אך לא פיענחו את הסיבה למטמורפוזה הזו בחשיבתם ובמעשיהם. ולפיכך תרומתם לרומאן ולנושאו היא רק אנקדוטית וקישוטית. אלה סיפורים שניתן להשתעשע מתוכנם ולהינפש בעזרתם לזמן–מה מסיפור–המעשה המרכזי.

התחפרותו של אשכול נבו בגיבורים זהים ובמוטיבים תימאטיים שכבר מיצה אותם בספריו הקודמים, בסיפורי הקובץ “צימר בגבעתיים” וברומאן “ארבעה בתים וגעגוע”, מוליכה למסקנה, שלאחר הרומאן הנוכחי חייב המחבר לפרוץ אל מחוץ לבועה הזו, שהתביית בה. רגישותו הפוליטית היא כיוון אחד לפריצה כזו, והתעניינותו ביחסים המעורערים במשפחה ובעיקר בין אבות לבנים היא אפשרות שנייה. גם נושאו של הרומאן הזה טרם הגיע למיצוי וגם לפני נבו עדיין פתוחה האפשרות לכתוב רומאן אמיתי ועמוק יותר על החברות ועל המטמורפוזה שהתחוללה בה מאז ימי הרֵעוּת של תש“ח לימי החברות בתשס”ח. בכל מקרה, גם אם יעלה אשכול נבו בספרו הבא עם גיבוריו לעשור הבא של חייהם, לשנות הארבעים שלהם, אל לו להסתפק בסיפור–מעשה, אלא עליו לחתור לבנות עלילה בוגרת יותר, החושפת מעמקים בנפשם של הגיבורים ולא מסתפקת רק במה שמתרחש להם.