מרתף־השואה שבגבול חומת ירושלים הוא מרתף־התייחדות. הדברים שנאספו שם: חיי אדם שהיו לסבון, עצמות שהיו לאפר, קרעי־פרוכת מאדמים וגווילים חרוכי־אש הם מצבות־זכרון לעצמנו. זה איננו עוד מוזיאון אחד לאתנוגרפיה, גם לא חלון־ראווה של זוועות, זהו שיעור חזותי של בלהות, לנו ולבאים אחרינו. שיעור עם לקח, לא לשום עם, לעמנו.

אפשר – אם כי אין הכרח – להוליך לשם אורחים, גם חשמנים, גם סנאטורים, גם לא סנאטורים. אך בהגיעם אל המרתף הזה יעשו עמנו חסד: ישתקו, יעמדו על המפתן, יראו – וידומו. אל יאמרו לנו כאן יותר ממה שלא אמרו כאשר ראו את הזוועות עצמן, עין־בעין.

ודבר אחד – למען מעט הטעם הטוב – אל נעשה אנחנו: אל נבקש מהם להדליק נרות במרתף ואל נשים בידם אבוקה להעלות נר כנגד מיליון. כל נר – מיליון יהודים, ששה נרות – ששה מיליון יהודים, בדיוק, נחיה בלי ראוות־ההדלקה הזו ובלי המישוואות, ידלקו הנרות בלעדיהם.

היה זה, כמדומה, נוצרי גדול שאמר כי אדם אינו כורע לפני אלהיו – אלא לפני חטאיו. אם זה מנהגם – אל יעלו לנו נרות נשמה.

יסירו כובעם – ויכרעו.

28 בינואר 1964

כאשר הוזמנו שלשום לבלות את ליל שמחת־תורה במחיצתו של נשיא האיגודים המקצועיים מגרמניה – קיבלנו את ההזמנה בלב־ולב. סעודת־חג היא סעודת־מצווה, אך את ה“מסיחין” שבשעת הסעודה יראנו במקצת. הנושא גרמניה – כמה שלא תרצה לעקוף את צירו וללכת סביבו סחור־סחור – הוא מכווה־אש. הגיון הוא הגיון ובינה־לעת היא בינה־לעת ואין לך דבר שלא תוכל לנתחו באיזמל השכל הצלול – אף על פי כן: בנושא זה אין אתה יכול שלא להיקלע באופן הבלתי צפוי ביותר לתוך מערבולת כמו מתהום שבתוכך־פנימה מזנקת פתאום איזו התנחשלות מרעידה. כל שאבד לך וחוט ארוך של מראות־עבר נעשים פתאום שותפים אילמים לדו־שיח. עיניך ומחשבתך בוהים – ותם כל הגיון. לכן, ככל שאתה יכול להימלט מן העימוּת הזה – אתה נמלט.

כך הרהרנו ופסחנו על הסעיפים לפני הזימון, אלא שידידנו מזכיר ההסתדרות, שאירח אותנו בביתו, הבטיח לנו ערב של חג כסידרו ושיחת־רעים חפשית ללא מתח, ואף שהיתה זו – לגבי דידנו – התחרות חדה עם ההקפות בבית־הכנסת של שכונתנו שנעדרנו ממנו שנים אחדות הצטרפנו אל המסובים.

עקרת־הבית עמדה עלינו במאור־פנים של מארחת לדאוג שלא נחסר דבר ושלא נפסיק בשיחה, שנפתחה עם לחיצת־יד ראשונה של התוודעות ולא נפסקה אלא סמוך לחצות כדי לתת לאורח ולמלווה שהות של תנומה קצרה לקראת מסע לשדה־בוקר – עם בוקר.

*

השיחה קולחת, וכל שאלה שנשאלת מפי אחד משבעת הנוכחים היא כמו ניצוץ בנעורת. נזדמנו למסיבה אינטימית עם אדם החי את חייה של גרמניה הנוכחית בכל מלוא משמעותם – המדינית, החברתית והמוסרית – ואנו רוצים היום, הערב, בשמחת־תורה תשכ"ה, לדעת הכל, ולא כל כך הכל כמו התוך. תוכה של אמת בכמה עניינים שהם כמוקד לסקרנותנו המחשבתית והרגשית גם יחד. לודוויג רוזנברג הוא אריסטוקרט אירופי במובן האציל ביותר של המושג. הדברים שקוּלים, רצופי הגיון ועמקות, אך עם זאת דלוקים באיזה יקוד־של־אמונה שהוא מעולמה של אצילות אחרת, אצילות יהודית.

– הם אחרים או אינם אחרים? שאלנו כולנו בפי המארח וכמעט הוספנו: אנא, דברים ברורים, כפשוטם, כאילו דווקא מבן־שיחה זה נתבע את הדין אם יוכח שאינם אחרים.

– אינני יודע מה הם יהיו. אך עוּבדה היא: אם יש מה ששנוא בגרמניה־של היום יותר מכל זהו כל דבר שיש בו סמל של מיליטריזם וגינוני־צבא. ספק אם יש היום בעולם עוד ארץ שונאת־מדים כגרמניה. הנוער סולד מפני כל אוּניפורם ודרגות. אדם המשרת בצבא ומקבל חופשה ימהר לפשוט את מדיו עוד בטרם יצא מן המחנה. עד היום, כמדומה לי, מוכנה גרמניה לשלם כל כופר־גיוס לאנגלים ולאמריקאים ובלבד שהיא עצמה לא תצטרך ללבוש מדים. ואשר לי – מעיר ל. ר. במשמעות מוטעמת – אם כבר נגזר על גרמניה להחזיק צבא, אעדיף חובת־גיוס על פני צבא־קבע. הדימוקרטיה מובטחת יותר בידי מגוייסים על פי החוק מאשר בידי שכירים.

כי אמנם כך יהיו הדברים תמיד – קשה להתנבא. הימים ימי גיאות ושפע כּלכלי ועל הנוער עובר תהליך של הינזרות מחיים פּוליטיים והתרכזות גדולה יותר בחייו שלו על כל המיבחר המהנה שחיים אלה מציעים בימי רווחה. אם תבוא פעם תקופת־שפל – ודאי יימצא איזה שעיר לעזאזל. מה יהיה טיבו של השעיר הזה – קשה להתנבא, כל עם מוצא לו את שעירו שלו בשעת־מצוק.

*

– אף על פי כן: איך משקיפים בני גרמניה של היום על עברם ועל סיוטי העבר הזה?

– את גרמניה של היום אין לשפוט או להעריך על פי תגובותיהם של בני 40 עד 60. הם עדיין נוגעים לדבר. יש לשפוט אותה על פי הגיל של בני לפני־הארבעים. רובם לא היה להם חלק בעיצוב העבר, אך כולם מעצביה של גרמניה לעתיד. רוב בני הגיל הזה רואה את העבר כחזיון־בלהות ותגובתם היא תגובה של שאט ותדהמה וחוסר־רצון להאמין שאמנם יכול היה לקרות מה שקרה. טול, למשל, את משפטי־אושוויץ הנערכים עתה בפרנקפורט. ניתן להבחין בארבעה סוגי תגובה: נמאס, אין כוח לשאת זאת עוד; השני, אחרי קריאת שישה־שבעה סיקורים מבית־המשפט: די, שבעתי, ויש הבדל, אומר איש־שיחנו, בין הראשון והשני; השלישי אינו נלאה להסתכל, לקרוא – וללמוד, והסוג הרביעי: תגובה מאזוכיסטית כמעט של אנשים שעל גבם חרשו כל התועבות האלו והם נכונים לייסר עצמם ולראות מראות אלו עד אין קץ כחלק ממהות חייהם הנפשיים.

אינני מאמין כי כאשר אתה ממאיס עם על עצמו, על־ידי כך שאתה חוזר ופוקד עליו יום־יום את עוונותיו, אתה מחנך אותו להיות עם טוב יותר. טול את הילד שהשחית דרכיו: אם אתה מעיר לו פעם־פעמיים על מעשהו הוא עתיד לתקן עצמו. אך אם אתה חוזר ואומר לו כל יום: אתה רע, אתה נקלה, אתה מושחת, סופו שהוא מסיק: ובכן: אני רע, רע הייתי ורע אהיה – ואין לי עוד תקנה. אין שום תכלית חינוכית בחזרה הבלתי־פוסקת הזאת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתיאורים הנרחבים שבמשפטים על אימי־העבר וחלחלותיו. מדי שבוע משדרות כל תחנות הטלוויזיה של גרמניה שעתיים־של־היסטוריה הסוקרות את פרשת המשטר־האפל מראשית קום התנועה הנאצית ועד נפילתו של הרייך. שתי שעות אלו הן לגבי כל גרמני מן השיעורים הנבונים והטובים ביותר.

אמרנו בכל הענווה: טלביזיה היא שיעור טוב. אך אולי יסודי ממנה שיעור קבוע בספרי־לימוד ההיסטוריה לילדים בבית־הספר. אך בספרי לימוד ההיסטוריה של גרמניה בימינו אתה מוצא פרקים חטופים מאד על התקופה האפלה הזו, כאילו הגיע המחבר למהמורה והוא נוטה במהירות גשר לעבור עליה. אם אין אתה מתחיל לשנן דברים אלה כבר לגיל הרך – ספק אם אתה מחסן דור בפני פורענויות בעתיד.

מזכיר ה“פארבאנד” היהודי בארצות־הברית, נצטרף לשיחה והעיר שגם בספרי לימוד ההיסטוריה של ארצות־הברית אין מייחדים מקום רב לזוועות שמשטר הנאצים חוללן. המלחמות שנוהלו – מתוארות בפרטות. אך השואה והכחדת־העמים והמצאות ההשמדה השטניות – בקיצור חטוף. ואם אמריקנים כך – למה נתפלא על הגרמנים?

לא חיכינו לתשובה. דו־שיח במסיבה של שמונה אנשים הוא בעיקרו רב־שיח ולא ערב שאלות ותשובות. אמר לנו פעם ידיד: דו־שיח חפשי הוא כמו מלתחה: אדם בא ותולה שאלה על קולב, בא אחר – תולה תשובה בא שלישי תולה שאלה אחרת. אין כל אלו מחוייבות להיות ממין אחד ולחפוף זו את זו, לאו־דווקא.

*

– איך ניתן להסביר את היסוסו של הצד הגרמני דווקא בכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל? מנהל המחלקה המדינית של ההסתדרות ציפה לתשובה מפי אדם שעל אף היותו יריב פּוליטי של הקאנצלר ארהארד – הוא נמנה עם ידידיו האישיים.

– המעצור ליחסים הוא אחד ויחיד: סחטנות הערבים. האיום בהכּרה בגרמניה המזרחית הוא כמטפחת־אדומה לגרמניה המערבית. כאשר הדברים באים לענין גרמניה המזרחית – אותו חלק הנראה חתוך באופן מלאכותי בגוף העם והמדינה – נטרפים חושי־ההגיון, אין לך דבר שעליו מאוחדות כל כך כל המפלגות כמו הרעיון של גרמניה אחת. אמרתי לארהארד:

“ובכן מה יעשו הערבים – יאיימו שלא יקבלו את הסיוע מידינו? זה אמנם איום חמוּר מאד, אבל אפשר להתגבר עליו”. אבל הרגישות קיימת והסחטנות מטשטשת לא פעם את שורת ההגיון – ונכנעים לה.

אך האמת היא – וכאן מציב ל. ר. עוּבדת־קולומבוס פוליטית שכמעט נתעלמה מאתנו – כי שום מפלגה בגרמניה עדיין לא הציעה בענין זה הצעה חד־משמעית שתחייב בירור והחלטה שאין להתחמק מהם. היחידים שעשו זאת בפירוש היינו אנחנו, האיגודים המקצועיים. מפלגה פוליטית עדיין לא עשתה זאת, עוּבדה שנשכחת, לפעמים.

*

– מזכיר ההסתדרות מוסיף להקשות: המדענים, אותו כידון גרמני סמוי השלוח אלינו מאחורי כתלנו בידי אחרים. רק אתמול ביטל ארהארד מעשיוּתו של חוק כזה וכמו במבוי־אטום נתקע ענין שהוא בעל חשיבות כה מכרעת לישראל.

– לומר, כמו שאומר הקאנצלר ארהארד, כי אין לחוקק נגד המדענים משום שהחוק לא יוכל למנוע מעשי־תועבה שלהם בחוץ לארץ – כאילו אמרת שאין לחוקק חוק נגד הרצח מפני שאין בכוח החוק בלבד כדי למנוע אותו.

נכון הוא שחוק כשלעצמו איננו עוקר אפשרות של רצח, אבל החוק מבטיח עונש, ועונש חמוּר. והעונש מרתיע. קשה לראות איך ימנע החוק מלכתחילה יציאתו של אדם. אין היוצא חייב לומר לך מה הוא מתכוון לעשות. הוא ייצא לסיור עתיקות במזרח־התיכון וסופו שתמצאנו ביחידה מדעית בקאהיר. אך אפשר וחיוני לחוקק חוק שאין אדם בגרמניה יכול לסייע לאיזו מדינה שהיא בייצור נשק – כל נשק שהוא – אלא באישור המדינה. וכל מי שימרה פי החוק – צפוי לעונש בשובו למולדתו. חוק כזה אולי לא ימנע הרפתקנים מתועבות – אך ירתיע, וזה המינימום שגרמניה חייבת לעשות

*

אבל כך או אחרת – ולא בקשר לכך מטיח האורח כלפי המסובים – אין ישראל יכולה לשחק מישחק ברוגז. איש לא יתרשם מכך שלאחר תום תפקידיה של משלחת השילומים, תארוז ישראל את חפציה ותיעלם כליל משדה הפעילות המדינית ומשדה הראייה הציבורי בגרמניה. כוחות נגדיים – מן הצד הערבי – פועלים באופן שיטתי ונמרץ בכל דרכי ההסברה והשיכנוע. הם יודעים שיש היום רגישות מסויימת בגרמניה לדיבור אנטישמי, אך דרך ההסברה שלהם מחוכּמה יותר: איננו אנטי־יהודיים. הן עובדה היא שבעיצוּמה של מלחמת העולם השניה, כאשר אירופּה היתה כּמזבח לעם הזה, חיו יהודים בעולם הערבי בהשקט ובביטחה. אך בשכנותנו – זה דרך הטיעון – גזלו ארץ ונישלו עם מאדמתו. עשו זאת ציונים. נגדם המערכה. ובמערכת־נאצה זאת רתומים דיפלומטים ערבים ורתומים אלפים – אם לא רבבות – סטודנטים ערביים הפזורים באוניברסיטאות של גרמניה והם עושים זאת בלהט של הכרת־שליחות, ושישראל כנגדם אילמת ואינה נשמעת וזרעי־הטינה נזרעים.

היש בר־דעת בישראל – ויהיו רגשותיו כלפי גרמניה אשר יהיו – הסבור, כי מותר להפקיר אומה בעלת מעמד מדיני חשוב כל־כך באירופה לשטיפת־מוח מתמדת של אוייבים? לומר לכם גלויות: קשה לתפוס זאת. את העבר אפשר לקיים בכוח הרגש הנסער – את העתיד אין ליצור כלל בלי שיקולו המפוכח של ההגיון.

*

קלחה השיחה ונתאחרה השעה, אך מתח ההקשבה אינו פג. במישור המוסרי־האישי כמו מפטיר האורח אני־מאמין צנוּע: כאשר הוצע לו לשבת בדין כאחד השופטים במשפטם של נאצים הנאשמים ברצח המוני – סירב. כל עונש שבכוח החוק להטילו – לא יהיה שקול כנגד אפס־קצהו של החטא. ואם המקסימום שאפשר לדון בו אדם זה הגרדום, ואם זהו העונש המקסימלי שאפשר להטיל על משמידי־עם, כי אז לרוצח רגיל מגיעה חצי־שעת מאסר ואחריה – דרור ואילו להטיל על הפושע הנאצי עינויים מן הסוג שבהם עינו הם את קרבנותיהם פירושו להעניש חיית־טרף על ידי כך שאתה עצמך תיהפך לחיה טורפת. מקצה זה או מן הקצה האחר – מוטב ניתן לאחרים לשפוט.

עוד השחלנו ספק אמירה ספק שאלה: האם על ידי סירוב זה אין אדם פותח לפעמים, פתח להתחמקות הפושע מידו של הצדק, כי הרי אין לדעת מי השופט שידון אותו במקומך. יתכן, אך זהו נתיב מוסרי־אישי של אדם ואין מקשים.

*

את השיחה קטעו מחוגי השעון של שחר שמחת־תורה. דברי האורח – אבני־גזית של הגיון, אך החוליה שבה ניתן לחבר צלילות מפוכחה עם ריגוש נסער לא נמצאה לנו בנקל. היא תימצא בוודאי לאורח, מחר, ביתר קלות בביתו של אחד צופה למרחוק בשדה־בוקר.

בבית הצנוע והחמים של המארח נתלו בליל שמחת־תורה זה סימני־שאלה אחדים שמפני המחוג לא נשאלו. החמצנו מצוות הקפות, אך התנחמנו במה שאמר לנו פעם תלמיד חכם אחד: אין חג יהודי שבו אין אדם מישראל צריך לדבר בבני־אחיו. האם לא עליהם סובב כל שיחנו הערב?

29 בספטמבר 1964

מבעד לחלון הרחב, שמולו נכתבות שורות אלו, פרושה העיר ציריך כעל כף היד. ההר נושק את האגם והענן את ההר וצריחי־הצלבים את השמים – וכל אלה אינם היחידים הנושקים כאן. אירופה כולה, אומרים, נושקת בפאריס ונופשת בשווייץ. אנו עדי־ראייה: אין זה מדוייק מעט.

ואולם דבר אחד נכון: נשתנו דרכי החיזור ודרכי העגבים. אין אדם טורח עוד אחרי בת־מינו ברגל. ארבעה גלגלים מנופחים וגלגל־עתודות – וכל עולם החלומות כממשות לפניך, וכל השקיעות והזריחות, הירח עם כל כוכבי הלכת, מקופלים בארבעת הדפנות של “סיטרואן” אחד, גלגולו של יצר הנוודות הקדום. אנו חוזרים – בהידור, בנוחות, בקרונות נגררים אל מכוניתנו – אל היסודות הצועניים הרדומים בנו. וצוען מכולם – הנוער תנועות־שחרור־ומרד גדולות ספק אם עוד יקומו באוניברסיטאות של אירופה. מכל מקום – לא עתה כאשר מפת־הדרכים של חברת “של” היא המורה־דרך הרוחני העיקרי של הסטודנט. אידיאות גדולות שאירופה היא עריסתן נלחמות עתה במקום־מחצבתן מלחמת מאסף.

נוער של אירופה? לאו דווקא. נוער של העולם.

*

ואירופה כולה היא ארץ־נוד. הוסרו הגבולות והורמו המחסומים. איזו חירות בין־ארצית פורשה על אירופה ועושה אותה חטיבה אחת, שפה נבללת בשפה, משק – במשק, אומה – באומה. כל הרעיונות הנעלים על פאן־אירופה הולכים ונעשים ממשות, לא על פי החינוך, לא על פי מהפכות ולא על פי החלטה של פרלמנטים אלא על פי גורם פשוט וארצי מאד הרווחה.

כוחם הקמאי של לחם וחמאה. יש איזו רגיעה גדולה שלאחר מלחמה – ושכחה גדולה מדעת – מעצם הרצון לא להעלות מוראות עבר, ושלא־מדעת – מעצם השפע המשכיח דברים שאין אדם מתאווה לזכור אותם.

האיטלקי המשמש אותנו במלון, אחד ממיליון האיטלקים המספקים רעבונה של שווייץ לידים עובדות, כבר מגיע יום־יום אל עבודתו במכונית מטיפוס ישן קצת, הוא יחליף אותה בקרוב – כך הבטיח לנו, תוך שנה־שנתיים – הוא מקווה – יוכל לרכוש לו “אופל” 1200, כמו זו של הטבחית.

וויליאם גרין, בונה ארגונם של פועלי אמריקה, היה אומר כי חלומו הוא שכל פועל תהיה לו תמונה על הקיר ומרבד על הרצפה וכמדומה כנור ללמד ילדיו נגינה. פועלים בארצות־הברית ובמידת מה גם פועלים באירופה של היום חוזרים על חלום זה בבת־צחוק: השגותיה של ראשית המאה הזאת!

*

סביבנו – אמידות בשנים ובכסף. הכרנו את העשירות במקורה – בארצות־הברית – ואין דמיון, יש מעט מגושמות בעשירות האמריקנית ויש – חייבים להודות – סימן אצילות בעשירות האירופית. הראשון – עבד לכספו, האחרון – אדון לו. האירופאי הוא נגיד, מיושב מעריך אמנם את עצמו עם כספו אבל לא פחות מאשר את כספו, נדיב בטוב־טעם וכילי בצנעה להבדיל מעמיתו מעבר־לים שנדיבותו בתרועה וסרבנותו בעזות־פנים. איזה חוט של מסורת ושל שרשים משוך על אירופה ועל נגידיה להבדיל מחוט הבהילות והחיפזון שבהם מריץ את חייו העשיר האמריקני.

אילו ביקשנו להיות עשירים היינו מעדיפים את הנוסח האירופי, אבל איש אינו שואל אותנו מה אנחנו מבקשים ואיש אינו סקרן לדעת איזה נוסח היינו מעדיפים. זהו, העולם מתנהל לו בלי התערבותנו, חבל.

*

לוח הפרסום של חברת התיירות המצרית המתנוסס יחידי בתוך המעלית– מרגיז אותנו מעט. שום חברה אחרת לא חדרה אל המעלית שרוב נוסעיה יהודים. המצרים – כן, כאילו נסיעתנו ללוקסור או לפירמידות של גיזה איננה תלויה אלא בפנייה אל לשכת התיירות המצרית בבאנהופשטראסה בציריך. כריסטוף, השוויצרי בן השש־עשרה, הדואג לכל מחסורנו ליד השולחן, איזן קצת את חששותינו מפני עודף השפעה מצרית באזור היערות של דולדאר. לפני סיום שנת הלימודים – סיפר – היה בכיתתו מישאל: לאיזה צד היית מצטרף בסכסוכים הפזורים עתה על פני העולם: בין וויאטנאם הצפונית לאמריקנים; בין ההודים לפאקיסטאנים בקאשמיר ובין היהודים לבין נאצר. בשתי השאלות הראשונות התחלקו התלמידים כמעט שווה־בשווה, עם עודף קטן להודים בקאשמיר ולאמריקנים בוויאטנאם. בשאלה האחרונה הצביעו כל עשרים ושמונה האוונגליסטים הצעירים שבכיתה פה אחד לטובת ישראל.

משני טעמים – אומר כריסטוף. ראשית, מפני החטא הקדמון של שיעבוד היהודים במצרים; שנית, מפני שבזכות היהודים יש לנו משיח.

לא נעים היה לדעת שכישראליים אין זכותנו מוכרת במידה מספקת וכי קיבלנו רוב בזכות קדמונים בלבד. אבל נעים היה לדעת שכאשר אנחנו נוסעים במעלית עם ההיסטוריון הצעיר כריסטוף – המודעה של הפיראמידות מתאזנת.

*

הדרך מלוגאנו לציריך מטפסת קצת במעלה ההר ומרבד הירקות הדשנה מטפס איתה. גשמים רבים ירדו באחרונה ובתוך הרי האלפים כמו נפרמו העורקים ודמם הלבן והמקציף של הפלגים בוקע מן החגווים בהמייה גדולה, בקולות מים רבים. פה ושם נתפס האשד על ידי מערכת־סכרים וממנה נפתחים עורקי המתח הגבוה להניע גלגליה של התעשייה השווייצרית. האדמה כאן – אמר לנו בן־שיחנו ברכבת – איננה מפיקה הרבה דברים רק מים. אבל זה טיבה של אדמה שאיננה כפויית טובה: יונקת מן הפלג ומן האגם ומן השלגים הסדירים ומן השלגים הנפשרים ומחזירה – אתה רואה מה היא מחזירה: את כל האדרת הירוקה הזאת, תפארת שווייץ וכוחה.

על רקע המים המובילים את עצמם בכל מקום ללא " מוביל ארצי"; על רקע הגבולות הפרוזים ועל רקע אווירתה של ארץ שזה דורות רבים לא ידעה מלחמה – נראה משונה ומפתיע מעט הכרוז הגדול שפגש אותנו בתחנת הרכבת בציריך: “מפקד האזור הצבאי של הקאנטון קורא אל הדגל כל יוצאי צבא ששמותיהם מתחילים מא' עד ל'. ההתייצבות חובה. העבריין ייענש במאסר ללא המרה בקנס”. חמור עד אין למעלה ממנו.

ואף על פי כן: האימהות של בני שוויץ ששמותיהם מתחילים מא' עד ל' – יכולות לישון שנת־ישרים. כן הן – כך שר הבטחון שלהן, זהו תרגיל־של־רצינות שמאמנים בו את בני שווייץ מעת לעת. תרגיל בלבד לעוררם, בהרים המופלאים האלה, שבהם גילף אלהים את השלווה במוחש: שבהם טייל היינה וניגן וואגנר ושוררו גדולי משורריה של אירופה – אפשר לפעמים לשכוח כי האדם יודע גם שירות אחרות.

*

יתכן כי הדברים מיוחדים רק לנו, אך בבואנו לאירופה אין לנו מפלט מן ההרגשה כי כאן בשמיה של אירופה זו, עדיין מרחף העשן הגדול של המשרפה. והוא רודף אחרינו וממלא את נחירינו ואת כל נשמת אפנו. ארובת הכבשן, אף שהיא רחוקה מכאן מאות מילין, נראית בעיני רוחנו כאילו בטווח הושטת היד. הנה כברת אדמה רצופה אחת ללא הפסק – אירופה – שבה נמצאים גם הרי־הקיט גם הקברים. לא אוקיינוס מפריד ביניהם ולא ים. אדמה אחת, מענית אחת, המשך אחד, הנה כאן גיא החזיון הגדול. גם במת־החזיון גם גיא הצלמוות, וכל ארץ ההרים הזאת אף היא לובשת פתאום זעף גדול. גם היא לא הסבירה פנים.

התזמורת הצבאית הגרמנית, שהשתתפה אתמול במיצעד התזמורות הבינלאומי. ואותו שרביטן שלה, בעל פרצוף אדמדם וחזרזירי מעט שמכנסי גאליפה תקועים לו במגפיו – לא הרחיקו מאיתנו את התמונה ורק חידדו את קוויה. הם צעדו בזקיפות וכל הופעתם אומרת: אנחנו כאן, מעט חלילים, הרבה חצוצרות והרבה מאד תופי־צעד – והרגליים עדיין מתבלבלות קצת בין צעד־האווזים הפרוסי המסורתי לבין כללי הצעד המתון של הצבא הגרמני החדש.

מחיאות הכפיים היו בודדות – במופגן. הזוג מרוטרדאם שבקירבתנו טרק את המצלמה, וויתר על כל שאר הטכסים והתחיל להבקיע לעצמו דרך אל המוצא תוך העוויה של שאט. אנחנו – מורכבים יותר – התלבטנו, עבר – הווה, גרמנים אלה – גרמנים אחרים. אולי הם לא היו, בוודאי לא היו, נראים צעירים כל כך.

רק בעל־השרביט הזה עם הפנים החזרזיריים, הוא בלבד. בגלל נבל אחד לעורר מהומה? לקום, להקים את האחרים? בינתיים – עברו, טוב שעברו. עם התזמורת של הכח הטקטי הצרפתי באירופה – כמעט פיזמנו את המנגינות. עם התזמורת האמריקנית צעדנו על אדמה אחרת.

*

העתון “נאציונאל צייטונג” מבאזל כמו המשיך את קו־המחשבה שלנו למחרת, בשבועון המצוייר “שטרן” המופיע בברלין – מספר העתון מבאזל – נתפרסמו חיבוריהם של ילדי ברלין המערבית שהוזמנו לבקר בימי הפגרה ביחידות הצבא הגרמני שבגרמניה המערבית במסגרת פעולה חינוכית שסיסמתה היתה “מקום תחת השמש”. לפני שובם הביתה רשמו הילדים את חווית־הנופש היפה ביותר שלהם.

כותב בן־שש־עשרה; "שאלתי אם יינתן לי פעם להחזיק מכונת ירייה. המדריך הסביר לנו את הנשק, אחר כך דחף אותו לתוך כף ידי.

פתאום הייתי לאיש אחר. כוח עצום קרן מן הנשק, הרגשתי עצמי חזק במידה מספקת כדי שבשעת הכרח לכבוש בכלי הזה את רוסיה כולה". בן־ארבע־עשרה ציין כי הקליעה בבובה דמויית־אדם היתה החווייה היפה ביותר שלו בימי הפגרה.

העתון השווייצרי מעיר: העובדה כי הילדים הפיקו סיפוק כה רב מן היריה בבובת־אדם – היא עצמה צריכה היתה לזעזע את המארחים. לצערנו, הדבר לא היה כך. כל הצדדים נהנו. אולי מקרה הוא – ממשיך העתון – שדווקא קבוצת נערים זאת היתה קבוצה של תאבי־כיבוש וששים אלי קרב. אבל גם מקרה זה בלבד מחזק את הספקות אם אמנם רק חילוף־הדורות יעביר רוח חדשה בגרמניה. המפתח הוא: חינוך, וחינוך עקיב ושיטתי.

כאשר הבעייה הזאת לופתת אותך כיהודי וכיהודי בלבד – הלפיתה היא אכזרית, חד־משמעית. היא תופסת אותך בצפרניו של עבר ושל עבר בלבד. כאשר אתה נלכד בה היהודי מישראל אתה יודע שמסקנה זאת בלבד איננה ממצה הכל. שנאת גרמניה מבצרת אמנם היטב את העבר, אך איננה בונה את עתידך. משהו מורכב בהרבה נתקבע לקיומו של עתיד זה.

*

הזבנית המהודרה ובעלת פני־האצילים החיוורים בחנות הבגדים המפוארה בלוגאנו – לא הפטירה מלה שאינה שייכת לגוף המשא־ומתן העסקי ורק בתום כל משפט של הסבר ושכנוע לטיב הסחורה ולהוגנות המחיר, הניפה אצבע מעודנת שצפרנה עשוייה היטב, והצביעה על תסרוקת־המגדל הגדולה שעל ראשה, כעדות כחיזוק לדבריה. שילמנו ועמדנו להיפרד ולא פטרנו עצמנו מהערה כי השבועה “בחיי ראשי”, שכה הירבתה לחזור עליהם בהנפת אצבע, היתה מיותרת. אנחנו עצמנו אין זה מנהגנו להונות ואיננו סבורים שהאחרים רוצים דווקא לרמות אותנו.

פרצה בצחוק: לא נשבעתי ולא עלה על דעתי להישבע, ביקשתי רק לומר לכם כי אני יהודיה – והפיאה הנכרית תוכיח. אמרנו לה: פיאה נכרית בימינו אינה ראייה, כי מעולם לא הייתה הפיאה כה נפוצה ומעולם לא היתה כה נכרית כמו בימינו. אמרה: סימן שאין אתם מבחינים בין פיאה כשרה לבין פיאה שאיננה כשרה והרעיפה עלינו באנגלית שוטפת הלכות משל יוסף קארו ואחרים לענין כיסוי שער האשה ולסוגייה “שער באשה – ערווה”, ובכלל, הוסיפה: אם אתם כאן, גשו אל בית־המדרש (לא בית כנסת) היחידי בלוגאנו. שם מול הכנסייה הגדולה, פנים אל פנים, ראו את הרב, תלמיד־חכם מופלג, מעולם לא שמעתם שמו של הרב ח.? והרבנית הרתוקה, לדאבון הלב, לכסא מחמת שיתוק, אבל דעו לכם כי זוהי קהילה אדוקה. אדוקה מאד, ללא פשרות.

בלוגאנו זאת – במרכז ההומה הזה של הבילוי, הבידור, ההוללות ו“הייצר הרע” הגדול – אין אתה יכול להיות יהודי לחצאין. או – או, כאשר ששים משפחות יהודיות יושבות בין עשרים אלף נוכרים – אין הם יכולים להיות יהודים על תנאי. ואם תשאלו אותי – לא רק בלוגאנו, גם אצלכם. לא די במצוות הישיבה בארץ, היא איננה פוטרת ממצוות אחרות. הצרה היא שאתם מניחים כי היא גם מכפרת על עבירות. את ה“חזון איש” הכרתם? היה מגדולי האנושות, הכי גדולים.

הבטנו בהשתאות אל בעלת הפיאה הנכרית הזקופה ברחוב ההדור בלוגאנו, כגוש־קרח נוכרי נראתה לנו בבואנו וכלפיד־אש יהודי בצאתנו. בדלת נדחק לבוא פנימה פעוט אחד עם סימנים ועם כיפה רקומה בהול מעט “כבר הולכים לבית הכנסת. לסגור, לסגור”.

יצאנו ופגשנו ראשוני הממהרים אל בית התפילה. לא היינו בטוחים עוד אם דווקא בידינו – ובידינו בלבד – נמצאים הסממנים הוודאיים והבדוקים ביותר לשמירת המשכה של היהדות בימינו.

*

נגמלנו מן הצלבים ומפעמוני כנסיה וכל צלצול שלהם מעלה איזו בת־קול מן העבר ומעט חרדה. אירופה עדיין מצטלבת – ומצטלבת באדיקות. ההולאנדי אינו פותח לאכול בלי ברכה וצילוב, והצרפתי שעלה למטוס, אף שחתם על תעודת ביטוח, לא הניח הכל למקרה – והצטלב, והסטודנטית התמירה שיצאה ביחד אתנו מתערוכת האבסרטקט בקוּנְסְטְהָאוֹז – פרשה לזווית ונראתה עושה סימני השלוש הקודש. ויום ראשון הוא יום ההצטלצלות הגדולה של הפעמונים ויום הצליינות הגדול, שיירות שיירות , עד היום.

*

ביום כזה לא נוח מעט. כן, עד היום קצת לא נוח. אולי נדמה לנו כי עקרת־הבית בשובה מן הכנסייה נראית לנו מסבירה פנים פחות, זועפת קצת. היום, היא מספרת, היתה להם דרשה בענין הכנסיה האקוּמֶנית הבאה: הם דיברו – “הם” פירושו הכומר – על אהבה ועל הצורך לזכור את יסורי המשיח, אך לסלוח לאלה שעוללו זאת. על הצורך לאהוב, אבל, אני מוכרחה להגיד לכם, זה מורכב, מאד מורכב. מה פירוש לשכוח? כלום אתם תשכחו פעם מה שעוללו לכם הגרמנים?

תפסה עצמה וכמו קטעה לפתע את חוט השיחה. האפרסקים הטובים ביותר שאתם אוכלים אצלי עליכם לדעת – אמרה – באים מן החווה של המנזר הפראנציסקאני שבשכנות, יראי־השמים הנאמנים ביותר בעולם.

כל הזמן לא נתנו דעתנו על כך שאנחנו גרים בין כנסיית סנטה אננה לבין המנזר הפראנציסקאני. שם הרחוב שאנחנו יושבים בו – פילאטוס.

סביבה מחממת את הלב מכל העברים – מן העבר הקרוב ומן העבר הרחוק.

*

"קירעו לבבכם: – כך ניסר בלי הפוגה פסוקו של הנביא כל אותו ערב של דין ובלהה שבו צפינו בסרט השיכחה הגדולה של קיבוץ לוחמי הגיטאות. “המכה השמונים ואחת”, וצפינו בו ברגש של זעזוע עמוק לא למראה “שואה” באיזה מושג מופשט בחלל אפוקליפטי כמעט, אלא למראה אסונם של ששה מיליון יחידים, יצורי אנוש, שמערימות גוויותיהם ומערימת קלונם עולה הר־האימה הגדול – הוא שבר בת עמי. צפינו בו לא כרושמי רשומות, לא כהיסטוריונים, רק כעדים קרועי־עיניים, ברגש הפשוט והאין־דומה לו של כאב חותך ודמע הניגר כמפל על שכך עוללו להם: לאחי, לאמי, לאבי – לכל משפחת עמי הגדולה. כך הציגו אותם עירום ועריה בפני עצמם וכך ציוו עליהם גם להישמד, גם לשאת את החרפה הגדולה – חרפת חוסר האונים, חרפת אבדן צלמם, חרפת הצעידה הזאת איש מול מבושי רעהו ואשה מול ערוות אחותה: חרפת הרמיסה של הכבוד האישי, הקיומי, עוד לפני כל הכבודים האחרים היהודי, האנושי וכבודו המפוקפק של עולם המתיימר להיקרא נאור.

ערב ההתייחדות שספק אם ידענו כמותה מאז הוחל בסיפור השואה. ערב שבו חזרנו ונשאנו גם אנו עינינו אֶל אֵל מלא רחמים – שלא ריחם, מאומה, כחוט השערה, לא על הדם, לא על הברואים בצלמו, לא על העלבון.

אל מסתתר.

*

ללמוד לכאוב.

לא ללבוש שום שריון של חיסון, של העמדת פנים. לכאוב עוד ימים רבים במלוא העוצמה, במלוא היוליות האסון. לתת לדמעות לשטוף באין מפריע לא ליבוש מפני דור צעיר ועז־רוח המשיב היום, בארץ חירותו, תשובות יהודיות אחרות לתת ללב לכרוע מלוא קומתו לפני אסונם של האהובים והקרובים, לפני הכּורים בעירום קבר לרעייה ולפני הגוררים את גופם המקורע אל הבור, לפני הנשים המעורטלות מכבודן, מאצילותן, מחמדת בריאתן, לעיני עצמן ,לעיני מטומאים. לכרוע לפני שברונם וקלונם שלא נוקמו של אחי, של אחיותי, לבכות, בלי חשבון, “ככה יבך רק בן בלי אב” – ושלא בעקבות המשורר: עת ברום, ביד לא רועדת, כובו, בבת אחת, כמו לנעילה חתומה של שערי הרחמים, כל נרות הזהב.

אל מסתתר.

אך בעיצומה של הסערה – לנהל חשבון, בתוך כל הפקעת הזאת של רגשות דלוקים – למתוח חוט של הגיון וחשבון, מדוייק מאד, גם של העמלקים גם של עצמנו.

*

לא לשנוא עם שלם, אך לא להתרפק עליו באהבה מבישה. לא ליפול אל חיקו, לא בברית תאומים של ערים או של משלחות־נוער ולא לבוא היום אל מפקד הדיוויזיה השביעית במחנהו הצבאי, בראש משלחת של ישראל ועובדיה כדי ללמוד – וממנו דווקא – איך לחנך מבוגרים בישראל (אף כי ביקור זה עצמו מוכיח כי מנה ראויה שלמה של חינוך מבוגרים היתה מטיבה גם עם כמה פעילי תרבות וחינוך ישראליים). לראות בפכחון רב, גם בפכחון המציאות המדינית, מקומה של גרמניה במדינות אך לראות הגרמנים, גם גרמנים של היום, כעם שבו עדיין יושבים דורות אחדים – לא דור אחד – המפשיטים, והמשסים, והמורטים, ופותחי הברזים, והיורים, והדוחפים אלי בור. ולראות, כמו דרך ערפילי־אש, מאחריהם את מחזות המיליונים המוחאים כף בתרועה, את הנשים הלהובות והצחקניות והיוצאות מכליהן להריע . נשים גרמניות נוסח היינריך בֶּל – רק של אתמול?

לזכור להם זאת, לשאת את חמתנו הקפוצה עד אין זמן. לא למען ההתייסרות העצמית לשמה, מפני חובת הלבבות ומעל לכל – מפני הלקח. לא להרפות לא מן הפושעים, הקיימים עדיין לרבבותיהם, ולא מן הצדקנים. לתבוע מהם כל אשר ניתן – מול האימות המבקשות לחזור על עצמן. לשוחח עמם על כלכלה ועל בטחון, לפי כל גינוני הטקס, לסעוד “סעודות־עבודה” מדיניות. אך לשלוף באמצע, מתוך מצנפת ההתחזות הגדולה, את הסרט הזה. להשבית גינוניהם, הדרת כבודם המפורכס, העמדת הפנים המהוגנת. לא לתת להם לרגוע, שלושים שנה עדיין אינן נצח.

בעצם תינוי־האהבים בקאהיר ובעצם ההתרפקות הנאצלה הזאת בלוב ובדמשק – לשלוף את גליל הצלולואיד הזה; היהודי במערומי אזלת ידו, הגרמני במערומי דעתו המבולעת. כך נראה גיא הצלמוות היהוּדי. כך נראים כּוריו, כך נראה עולם הצופה ואינו רואה. זה הסצנריו וכך בוודאי היו רוצים לראותו היום גם בני שיחם של הגרמנים בקאהיר. אלא שכך לא ייראו עוד הדברים לעולם.

אל מול הבורות האלה עמדנו כולנו גם הדורות שלא יחיו עוד, גם הדורות שעדיין לא חיו. נצח־היהודים כמו הדליק באש הכבשנים עצמם את אבוקת הנדר: כך לא ייראו עוד הדברים לעולם.

*

לערוך חשבון – גם של עצמנו.

איך עלה העשן החורך מן הארובות ונחירי היהודים בעולם לא נרטטו. לא זעו: איך עלו הלהבות מתוך הכבשנים, שבעתיים כאור חמה ועיני יהודים בעולם לא נקרעו בפחדים, בהזדעקות, בטירוף־חושים שאינו בוחל בשום מעשה־הצלה כשם שאויביהם לא בחלו בשום תעלולי השמד. איך לא קמנו מטורפים ובלועי־דעת, וסותרי כל חושים להעלות באש גבעות שלטון. דאונינג־עשר ודאונינג־עשרים, מושבי לורדים במועצותיהם ומושלים בכיפותיהם; איך לא השחרנו את הבית הלבן של פרנקלין דילאנו רוזוולט ואיך לא הכפשנו בפיח־המשרפות את כיפתו הזהובה של ממלא המקום ברומא.

“היחס אל היהודים מבחינה פורמלית חייב להיות הוגן, קפדני ונוצרי. אולם בתחום היחס הזה יש לדאוג כי יהודים אלה לא יוחזרו עוד אל החיים האזרחיים” – כך אנו קוראים בכתב־יד של הלל דנציג לספרו על שואת יהודי הונגריה, מתוך פקודת אחד הממונים על פלוגות העבודה היהודיות שנשלחו אל קו החזית. הפקודה קויימה בדייקנות מופלגת: היהודים לא חזרו עוד אל החיים האזרחיים. אל שום חיים.

הוגן, קפדני ונוצרי מאד.

וכך אכלו הלהבות בארבע שנים תמימות ואנחנו לא העלינו באש אף לא כס־ממלכה אחד. אף לא כס־קדוש אחד וגם לא את כס הישיבות הטקסיות של עצמנו. כל כך החזקנו בסוכת הציונות שלא תיפול עד כי לא תפסנו כלל כי אף הציונות המפוארת ביותר והמלכותית ביותר של עם מושמד היא ציונות תלויה על בלימה.

*

עתה אנו יודעים יותר, עתה, עם חלוף דור או שנים, אנו מתחילים להבחין בפועל ובמוחש כי השואה היתה אסונו של העם היהודי לא בתקופת זמן אחת. לא מאורע טראומאטי שתחילתו במועד אחד וסיומו במועד אחד, ובין תחילה לסיום סבב כאחוז אמוק איזה כדור־בלהות, שרף, אכל – וכבה. מצד התרחשות הדברים, זמנה ומקומה, זה בוודאי נכון, אך מצד חותמה על עתיד העם – חייו, דמותו, אוניו – מניין השואה הוא מניין לדורות ואת צלקות חותמה עוד נישא ימים רבים, רבים מאד.

*

לשלוף את הסליל הזה גם במסיבות עצמנו. חטוף ואכול, חטוף ושתה – חטוף וראה. ממסיבות הגן המפוארות, מן ההילולות של חוגי חברה ומתוך שיירות הבילוי בדרכים – Drive in! היכנס, ראה סרט, לא כדי להשבית שמחה לא זכינו גם בה מן ההפקר. הממלאים את הדרכים ואת החורשות ומוצאי־המעיין וחופי הנחלים – הם, וחבריהם שאולי אינם עוד, שילמו את מלוא תמורת הדרך והיער וחלוקי האבנים שבשפת הנחל והוד־ההר וירקות העמקים – שילמו מלוא מחיר וקנו שמחת־חייהם בזכות.

אך לשלוף את הסרט הזה במוצאי שמחות כדי לדעת, בלי כל אשליה, מהי הפאנורמה ההיסטורית שעל ריקעה אנו רוקמים את שמחותינו ומהו התסריט שרואים בעיני רוחם ומציירים במשאת־נפשם השכנים הסובבים אותנו.

*

לזכור לטובחים ולזכור, בשום פנים לא לשכוח. למחרישים, לא לשם הזכירה, לשם הלקח. הכל ראו מעצמות־הברית בעיני ינשופי־הביון שלהן. הן ידעו בדיוק יומי את הנעשה במעבדות הגרעין של הגרמנים, את שיחם־ושיגם הסודי של מדענים, את דיוני המפקדה הגרמנית בבונקרים רק את הארובות האלו, שנזדקרו אל השחקים ונתגרו בהם וביושביהם; את החרושת הנוראה והפעילה הזאת של המוות; את הפרוייקטים התעשייתיים האדירים של דכאו ואושוויץ ובירקנאו – באלה לא הבחינו.

הם ידעו להפציץ מעבדה קטנה וחבויה בין יערות קיט, לאתר אותה, לזהותה, לכוון אליה, להשמידה. הם לא יכלו לבזבז אף מטוס אחד כדי להפסיק את שריפת העם היהודי. הם ניהלו, כך מספר הסרט וכך מספר ארתור מורס,¹ חילוף מברקים ותזכירים ותחקירים: דעת מפקד והערות המעיין ודעת הממונה ודעת הממונה על הממונה בחזית והשקפת ה“פאשמאשניקוב”, הוא הלבלר הקטן. בוואשינגטון ודעת הגדול ממנו שם הם רשמו, ועיינו, וחיכו ועינו – עד שאולי ייפסק העשן כי לא יהיה עוד את מי לשרוף בסתר לבם – ובחביון ניירותיהם בינם לבין עצמם כפי שנתגלה עתה – חיכו לזה. לגמר סופי ומוחלט שלא יחייב עדו התערבותם. כמעט העט הכותב טורים אלה הוא עדו של ה“כמעט”.

לזכור להם זאת היום, גם בדיונים עם מזכיר המדינה האמריקאי על הגולן ועל חברון ועל טול כרם. בדיונים עם הילד היהודי מגרמניה, המסוגל היום לנווט את העולם או לשבשו, רק מפני הוריו ראו את הנולד או שהנולד כבר הלם בדלתם בקרדומות. להראותו מהו קיצה ההגיוני של דרך שאת ראשיתה מקדמים בהתרפסות, בברכים פקות, ומיהו המשלם את מלוא מחיר אחריתה. להבינו, אותו ואת העולם כולו, בוודאות שאין עמה טעות, כי לא תהיה עוד הטעייה כזאת, אחיזת־דעה כזאת, תרמית כזאת.

בכל מקום אחר – אולי בוויאֶטנאם, בקפריסין, – אולי, רק לא כאן. ואף זה שאוב מן העצמות הנגררות כמו גזירי עצים מן המריצות; משרידי הרמץ בכבשן; מן העפר התחוח הזע על הבורות – מן התעודה הנוראה הזאת על העם היהודי ההרוג, שליקט משורר עברי גדול וחבריו לאמת.

11 באוקטובר 1974

יש רצון לשדר שורות אחדות ליבשת ההיא. לצרף מלים אחדות של הודייה לארץ המבוזה הזאת. ארץ החמדנות החמרית, ארץ הקאפיטאל הברוטאלי – ארץ שעולם־המחר מצייר אותה בעינינו כל יום כשריד המנוון ביותר של האתמול.

ארץ הנדיבות האנושית הגדולה.

ודאי: חברות־נפט בכווית וחתרנות בצ’ילה, ואספסוף רוגם כושים בדרכם לבית הספר, ורצח באישון־יום ו־ C.I.A.. כמו תמסח רב־זרועות והשרברבים האלה בוואשינגטון אבל –

ארץ עם הנרי ג’קסון.

ארץ עם סינאטור שלדמות אחת כזאת נשאנו עינינו – לשווא – הרבה ימים גם לפני שלושים שנה. בימים של שכול ומשרפה נשאנו – ולא נגלתה. לא שם ולא בשום מקום אחר בעולם. לא לנו. לא לנשרפים.

ארץ של תמונה־קבוצתית עם נשיא שבה מסובים יחד ראש הממלכה ומדינאיו וראשי המחוקקים ומסכימים בארשת של קורת־רוח לפשרה שהשיגו בינם לבין עצמם על האופן שבו ייפדו יהודים מכלאם של אחרים.

האחרים האלה.

ארץ הטראנסאקציות שכמותן לא ברא השטן; כך־וכך יהודים תמורת כך־וכך שבולת שועל. כך־וכך חיטה תמורת מעט חירות. מרכולת בזוייה מעט, אך אין לך אמצעי בזוי מדי לקנות בו חירותם של אחרים.

מזלה של חירות שגם השטן צריך חיטים.

*

תערובת של פכחון־עסקי צונן והתפעמות אנושית חמימה. פסוקים בפי פוליטיקאים הנשמעים כמובאות מתוך מגילות־חירות או מתוך כתבות החקוקות בבסיסן של אנדרטאות: “הזכות המקודשת של כל אדם לבחור לו את המקום היאה בעיניו לחיות בו”. או “זכותו של כל אדם להגדיר בעצמו היכן היא מולדתו” – בת־קול של אמריקה צעירה. מאמינה.

ארץ המשתכרת מעט בלילה ופעמים גם נופלת לתוך הנהר – אך ננערת בבוקר ומדברת את הדברים המפוכחים ביותר, הזקופים ביותר, בהגיון יבש ביותר, בלב חם.

ארץ ההפכים הגדולים, אך גם ההיפך הטוב – הוא לפי מידות היבשת שלה. רחב כפתחו של אולם. נדיב. רב־ישועה.

*

רגע אחד של ברק ההשגחה. אך בלי אשליות. דברים שמדינאי אומרם מעבר־מזה של קו השלטון – לא הם דווקא הדברים שיאמרם אם וכאשר יגיע אל העבר ההוא. אך את עולמו קנה כבר עתה. היינו־הך (כלל לא היינו־הך!) מה יאמר כשיהיה השרביט בידו. אך גם כל אשר יינצל בין־הזמנים – בזכותו יינצל. בזכות סינאטור אחד ממוצא נורבגי שנלכד בתחושת צידקו של עם תמהוני.

ודאי: עוד לא החל הדיבור וכבר בא הגמגום. המספר ששים – מיהרו להוסיף – איננו מובטח. כנראה, יותר מדי מספרים של יציאה מעבדות אחרת, קדומה יותר. גם שם ששים. אבל גם שם לא ספרו בדיוק. כמה באמת יצאו ממצרים – אנו יודעים? אבל יצאו. עובדה. אנחנו העובדה. ואפילו המישוואות המתימטיות שערך לענין זה דוד בן־גוריון לא הבהירו את הסיפרה “שישים” של היציאה ההיא בדייקנות. ובכן: אך הים נבקע. הים – והרישעות.

*

ארץ של נורבגי אחד צדיק – אך מעל לכל: של יהודים נפלאים. מבקשים שניתן להם לשפוט בעצמם מה טוב להם, אך יודעים היטב, כמו בתחושת הראדאר, מה לא טוב, מה מסוכן, לאחיהם. תחושה של ערבות יהודית שאיננה חתומה במעטפת. רק רוטטת ככספית, פעלתנית, חסרת מרגוע, רואה עצמה נושאת באחריות לגורלם של יהודים אחרים בעולם לא פחות משרואה עצמה כך מדינת היהודים. פעמים סוככה גם עליה. כעל הדר־גאונה – האנושי, האתני, האמריקני.

יהודים זקופים שבתבונה עילאית עשו את המאבק למען ישראל לחלק מן המהות של אזרחותם האמריקנית. וכך גילו מהר מאד איך חירותם באמריקה מפרנסת כוחה של ישראל ואיך שותפותם לישראל מפרנסת זקיפות קומתם כאמריקנים.

ודאי: מידת הגאווה שנתגאו בנו כל הימים: עד יום הכיפורים, היתה גדולה ומהנה יותר מנימה מוגנבת של מידת־הרחמים שנוהגים בנו לאחר אותו יום. אלא שאף מידה זו לא באה כדי לקיים חלכאים אלא כדי להציל ממלכה. להשיב גאון־עוזבנו. שלנו ושלהם.

כטבע ההיסטוריה, מוחזרים עניני היהודים – אל היהודים. מה אמרו הגויים – כבר אנו יודעים. ולא רע אמרו. מה יעשו היהודים – עדיין לא. לא היהודים העומדים לבוא ולא העומדים לקבלם.

כך או כך – שום טענה אל העומדים לצאת. בעוד נפתח פתח – שעדיין איננו יודעים שיעורו – ליציאה מן המכלאה האנושית הגדולה נפתח מקום גם לפאראדוכס: ארץ שאפשר לצאת אותה – אולי אין עוד כל כך טעם לברוח ממנה? הרהור יוצא דופן מעט. אך איננו זר כל כך לא לאופי האדם, ובוודאי לא לרוח היהודי. מדינת היהודים – האנטיפוד המושלם ביותר למרדות היהודים בברית המועצות – היא החירות הטבעית, הננשמת כאוויר. אך היא חירות – עם עול גדול. עול יום־יומי של קיום החירות שאיננו נופל בנסיבות ימינו מן העול של המאבק להשגתה. מי שנשא ימים רבים כל כך עול־בלי־חירות – וזו, כידוע, איננה דווקא במדינת היהודים, לא נדין גם אותו. לא הגענו למקומו.

עשרים אחוזים, אומרים לנו, שקלו, כנראה, וכך נשארו בווינה. נניח למרודים אלה ונשאל לא מה עושים הם בווינה, בבריסל או בלונדון. רק מה עושים אנחנו למען שמונים אחוזים שיבואו. ומה יעשו הם אתנו ביחד בבואם.

הפעם אנו חייבים תשובה לא רק ליהודים, גם לפרקליטיהם. גם למצפים לאיד.

*

הסוציאליסטים – וביחוד: המהפכנים שבהם – יודעים כידוע להסביר על דרך הדיאלקטיקה כל התפתחות, בין פנתה לכיוון ששיערו, בין הפתיעה אותם ופנתה אל הכיוון המנוגד. העובדות, כידוע, תועות לפעמים התורות – לא. מי שמצוייד בנוסחת חיים כזאת – לא יימוט לעולם. וקיומה, גם החצוף מעט, של המהפכנות הזאת בישראל, על אף המהלומות שהנחיתה עליה המציאות, היא עדות לכושר העמידה הזה.

אך כל סוציאליסט תמים – ובשל מיפגע זה גם ישר־לב מעט – אינו יכול שלא לראות במידה של צער ולקח כאחת את הפאראדוכס: מעצמה־של־אתמול, שכולה חמרנות ודיכוי וניוון ותאוות־בצע, עמלה שנים אחדות, אולי גם תוך הפסד לסוחרי־החיטים שלה, כדי להשיג חופן של חירות לשרידי עם רדוף אצל מעצמת־המחר שכל סמליה, ודגליה ונאומיה הם חירות ושוויון והומאניזם גן־עדני, ישועה ל“עם הלכה”.

תעלולי הזמן, האנשים והדגלים.

אבל זהו, כידוע, לקח לתמימים בלבד. עוד עובדה אחת שתעתה.

*

מעבר לתחום זה נראה כי המצוקה הכלכלית של ברית המועצות היא, כנראה, עמוקה וחריפה עד מאד אם יכלה, בשל עיסקת חיטים אחת עם מעצמה קאפיטאליסטית, לא רק למחול על כבודה כיצרנית סוציאליסטית אלא גם לוותר על אחד העקרונות שעליו מתקיים המישטר ההומאני הזה כששים שנה – הרישעות.

ב. דת הנכסים

ריגמו אותנו בכל האבנים, שיפכו עלינו כל הקיתונות – רק השיבו לנו תשובה פשוטה ומובנת לבני־תמותה" מה עושה – עשתה? – מפלגתנו, מפלגת־פועלי־ארץ־ישראל לשעבר, היא מפלגת העבודה כיום, באיזור וואדוז? מה הם הערכים הציוניים, הסוציאליסטיים, היהודיים, שמפלגתנו – האמורה להיות הסמן הימני, האידאולוגי והשלטוני, של תנועת העבודה – מחפשת בנסיכות ליכטנשטיין? או – כפי שאומרים היום – “לחלופין”: מה הענין הסוציאליסטי־הציוני שגילתה תנועתי, היא תנועתו של בר בורוכוב וברל כצנלסון, בחנויות הבושם והתמרוקים ללא־מכס בשדות התעופה בארץ? מה, אלוהי הרוחות, הוא " אילן כוח"? מהו האילן ומהו הכוח?

אין כוח פוליטי – אומרים לנו יודעי־כל־הדברים – בלי כוח כלכלי, כשם של“אגודת ישראל” נחוץ באופן חיוני בנק־של־כספים כך נחוצה באופן נואש למפלגה של פועלים חנות־של־בושם. אילן־כוח. כך, בלי דעת, צץ לו בן־לילה, בתוך נוף־המרעה של מפלגה – אילן עם כוח. כנראה, עם הרבה כוח. עם שלוחות. בשפת הפתולוגיה קוראים לכך, כמדומה, מיטאסטאזות. של כוח רקבובי, כמובן.

אי־אפשר לכלכל חיי מפלגה מן המסים בלבד – אומרים האומרים. אי־אפשר? – כלכלו אותם פחות, המסים המשולבים כבר במסי הפועלים אינם מספיקים; הקצבות הממלכה, כבר על פי החוק המיוחד, אינן מספיקות – התאימו מעט את מידות הגוף לבגדיו. אין ברירה. ייטיב לשומנו, לא־ירע לבשרו, ושמא יעלה מי על הדעת כי טוהרה של מפלגה שקול כנגד אמידותה? אולי. פעמים אתה נתפס להרהור שאם אלה “האילנות” שמהם חייבת היום תנועה לינוק את מה שנראה כ“הגמוניה” שלה – יהיה כל “הבוסתן” הזה כפרתנו. כלומר: כפרת כל החלומות הנאים שחלמנו עליה בנעורינו – ושעדיין אנו הוזים בהם בבגרותנו.

בהתיישבות המפוארה של כלל הפועלים, שהיא־היא מצודת־הכוח האמתית – לא די; במשק אדיר של כלל הפועלים, בתעשיה, בבנין ובמחצבים – לא די; שתי משענות כלכליות עצומות אלו עדיין אין בהן, כנראה, כדי לסעוד את המיבנה האידאי. נחוצה גם כלכלה של כת ומשק של סיעה. גם בבורסקאות של תנועה אידיאית לא די. נחוץ בשם. בכוח שותפות כלכלית כזאת – כמו מבקשים להסביר לנו – שלטונה של תנועת הפועלים מובטח.

דורות עמלה תנועת העבודה לקיים תורתו של בר בורוכוב ולהפוך את הפירמידה הכלכלית על פיה. לאחר מאמץ אדירים – הונפה ונהפכה. עתה מבקשים, כנראה, להפוך את ההפוך. איננו יודעים מה בדיוק עושה ברגע זה הפירמידה – אבל בר בורוכוב, נוחו עדן, בוודאי אחוז אי־נוחות מסויימת באזור שלוות־העולמים שלו.

איננו בקיאים בעניני משק. אבל למראה התרשים הגניאולוגי של אחת החברות הואדוזיות שנתפרסמה באחרונה בעתון והמגלה לנו נוף של אילנות־וכוח מפלגתיים שלא ידענו עליו כלל – אתה מתחיל להרהר כי אולי תיטיב גם לאויר של מפלגתי איזו הזלפה מכובדה מערוגות הבושם.

ואילו על “דת הנכסים” הזאת של תנועת העבודה, הדוחקת יותר ויותר את המעט שנותר מדת העבודה – עוד תהיה לנו הזדמנות לייחד את הדיבור.

ג. שחק־מאזניים

איננו בטוחים אם הדרך הטובה ביותר להבליט את מידת חירות הדיבור הקיימת בישראל היא לשלוח את ד"ר ישראל שחק להרצות בכינוס מחבלים בהולאנד. איננו בטוחים אם זו הדרך הטובה ביותר, אם זה הפורום הטוב ביותר להציג בו את הדימוקרטיה הישראלית ואם הולאנד היא הארץ היאה ביותר לתצוגה כזאת.

אבל הברירה איננה בידינו והיא בידיו של אותו כימאי־אורגאני מהר הצופים – ייתכן כי גם זו דרך. ככלות הכל, המיבחן למערכת־העצבים של הדימוקרטיה איננו ביכולת להאזין לשפויים אלא בסגולה לשאת את המשובשים. אין אתה מעמיד את נחיריה של הדימוקרטיה למיבחן אם אתה מצווה עליהם לנשום כל הזמן בושמו של הגיון. אבל אתה בוחן אותם בחינה־של־ממש אם אתה פותח אותם מול דברים היוצאים מן הביבים של זרם התודעה האנושי. על טעמם וריחם. עמדו באלה – עמדו במיבחן.

לכן כל עוד מדבר ד"ר שחק דברים המעידים על תעתועי־דעתו שלו יותר משהם מעידים על מישטר העינויים והנגישה בישראל – אין שום סיבה לעכב בידו. זכותו של אדם לטירוף הדעת איננה קטנה מזכותו ליישובה, ואף היא מזכויותיו של הברוא בצלם שאין לקפחה. יתר על כן: אם מאזיניו, האקדמאיים־המתקדמים בכל מקום שהוא בעולם, אינם מסוגלים להבחין בין שכל לשבושו – ספק אם ראוי לבזבז עליהם הסברה של הגיון ושל שפיות הדעת.

כך או כך – על החזיון הזה ששמו ד"ר שחק אפשר לגחך, אפשר להצטער, אפשר לנוד־ראש, אך בשום פנים אין להגיע בו למידה כזו של רצינות וחרדות שיחייבו אזעקת החוק או שומריו. שחקים אלה ודומיהם הם כלבי־החוצות של הדימוקרטיה וההבדל בינה לבין משטרים אחרים הוא דיוק כאן: ביכולת לעמוד מולם בשפיות ובקור־רוח בלי לפתוח לפניהם בעזרת שומרי החוק לא את שערי־הכלא ולא את שערי ההסגר לחולי־נפש. אל האחרון הם עשויים להגיע בכוח עצמם – על פי צו הרפואה ולא על פי צו המשטר.

אילו הלכנו בשיטתה של הנזירה רחל ביצירת־המופת של היינריך בֶּל, שהיתה מגלה על דרך הבדיקה המעבדתית־צורנית את אופיו של אדם לפי ההפרשה – יכולנו אולי ללמוד משהו על אופין של שכבות מסויימות בחברה הישראלית על פי ההפרשה הכימית־אורגאנית הקרוייה ישראל שחק. אך אין לנו לא ההכשרה היאה ולא הכלים היאים ולא נותר לנו אלא לראותו כגילוי חד־פעמי של הגֶניוס האקדמאי בישראל. נוגה – וכבה. נקווה.

לכן, כל עוד אין ד"ר שחק מגלה באמסטרדאם כמה מטוסי ריסוס יש לנו בהרצליה וכל עוד אין הוא מרצה בירושלים על האוטואמנציפציה של פינסקר – ידבר במיטב הגיונו ויפיץ מעיינות הכימיה האורגאנית שלו חוצה. יפיץ – יתקיים באופן מכובד ככל אזרח בארץ הזאת השומעת־הכל וייהנה לא מן הספק שמא דעתו בלועה מעט עליו אלא מן הוודאות שאמנם כך הוא.

1 בנובמבר 1974

המיספרים: לפי השנתון של הקונגרס היהודי האמריקני אנו מונים עכשיו ארבעה־עשר מיליון. ארבעה־עשר מיליון יהודים. השוואה אל מנייננו לפני כארבעים שנה מעלה עוּבדה אחת הננעצת בהכרתנו כחוּדו של רומַח: העם היחידי בעולם הסופר לאחור.

ששה־עשר מיליון לפני כארבעים שנה. ארבעה עשר מיליון עכשיו – כולל שלושים שנה של ריבוי טבעי. העם היחידי בעולם שבשביל להבין זרמי־התפתחותו בשלושת הדורות האחרונים יש להזדקק לפעולת החיסור.

המתמטיקה המחרידה של העתיקה באוּמות.

*

המפתח הוא במיספר אחר, מקביל: שלושים שנה לחיסול אושוויץ. התעלומה – ופתרונה. וכל הפתרון הזה, כל אזור בירקנאו – אומרים הניצולים המעטים – השתרע על פני שטח שלא עלה על כמה קילומטרים. כמעט מתבקש להוסיף מלשון־הימים: עלובים. הכל: הבתים המכוּנמים, הכבשנים, הגדרות, הצריחים, הטבּעות, נעלי הילדים והתלתלים – על פני קילומטרים אחדים של אכזריות. של קלון. של זכרוננו המתפוגג, כל בעלות־הברית יחדיו, על כלי הבּיוּן וציי התעופה שלהן. לא יכלו להתגבר על קילומטרים ספורים של צלמוות.

איזה שטן ברא את הספרוֹת הנוראות האלו ואת צירופיהן? קילומטרים אחדים של דמים, וקלון – ושיכחה.

*

מתוך כל הסבכים של הסטטיסטיקה עלה השבוע מיספר אחד כלשון אש: ארבע מאות שלושים וששה יהודים שהובאו על־ידי הגרמנים מסאלוניקי שביוון אל מחנה אושוויץ כדי לעזור לגרמנים בהולכת יושבי־המחנה אל גורלם – סירבו לעשות זאת והעדיפו ללכת עם אחיהם אל התאים. העתונות הפולנית, המגלה זאת באיחור של שלושים שנה, אינה יכולה עוד שלא לציין כי זהו אחד הגילויים המופלאים של מסירות־נפש בכל ימי מלחמת העולם השניה. והפעם אינה מעלימה את המוצא: יהודים.

כך פורץ מזמן־לזמן מתוך סורגי־הפלדה של ארכיונים, סיפור יהודי כּלוּא המטיל אוֹר לא רק על דיוֹקנוֹ המתעוות של עם עקוּד אלא גם על גבורה עילאית ברגעי השרייה המכרעת עם הגורל.

הסלוניקאים. מן השבט היהודי השרשי שישב על קו־הגבול של גלויות והיה – דרך השבתאות וחכמת הקבלה ור' שלמה אלקבץ ובתי הדפוס העבריים – כגשר הנטוי בין קהילות מזרח ומערב, ומחבר ביניהן. עם מסורת של ערבות יהודית פעילה עוד מימי האנוסים. מעבּורת כזו של ערבות הדדית בּנוּ צעירי סלוניקי גם על סף התהום באושוויץ, ועימה עלו על המוקד ביחד עם אחיהם.

ערבים זה בזה – עד תוֹם.

ב. בשלולית של מידת הרחמים

מי שדרכו לאגור – היינו ממליצים לפניו למהר ולאגור חברי־כנסת. כן. חברים בפרלמנט הישראלי הצעיר. לאגור – כי לפי כל הסימנים שערם עומד לעלות כדין המלח והסוכר. כדין האסימון. כדין כל דבר בעל ערך. פה לאוזן עוברת השמועה כי לאחר ששערו של חבר־כנסת הועלה רק לפני חצי שנה לשלוש מאות אלף לירות, בקירוב, עומדים להעלותו בקרוב בעשרות אחוזים נוספים. הממשלה – אומרים – תגיש לכנסת הצעה, או אולי יגישו זאת חברי־כנסת לעצמם, להגדיל את ההקצבה למפלגות בחישוב של רבבות לירות נוספות לכל חבר־כנסת במקום כשלוש מאות אלף עד כה.

גדולה מזו: ייעשה מאמץ – כך אומרים – להעניק מלווה בלתי־צמוד ברבית סמלית, בשיעור של ששים מיליון לירות בקירוב, כדי להקל מצוקתן של מפלגות. ולא שעלה ערכה הסגולי של הדמוקרטיה אלא שמפני האינפלציה הדוהרת אי־אפשר לסַלא חבר־כנסת אלא במשהו הקרוב לפז. שתי המפלגות הגדולות, נאמר, מסכימות לכך. כלומר: לקבל.

*

אנו עומדים, איפוא, לטבול בשלולית של מידת־הרחמים. גדולה המצוקה בפרברים, בשכונות העוני, באזורי הסעד – אך גדולה ממנה מצוקת המפלגות. דומה, מפלגות אלו ככל שמשביעים אותן כן הן רעבות. רק לפני שנים אחדות הונהגה ההפרשה הממלכתית החוקית למימון המפלגות. כשנה לפני כן, כמדומה, נכלל, על פי שיטת “המסרב – יודיע”, מס־מפלגתי מרצון בתחום ארגון הפועלים היציג. אך שום מצוקה אינה מכמירה כל־כך רחמי אנשים בישראל כמו מצוקת־מפלגה, היא שכונת־העוני של הכרך הפוליטי. האיסתר בלגין המתרוקן הזה – קורא כפעמון־אזעקה לעת דליקה.

*

אין אדם הרוצה בקיומם של חיים דימוקרטיים תקינים שיבוז למפלגות כמכשיר לקיומם ולוויסותם של חיים אלה. עד כה לא הומצאה צורה אחרת של התארגנות צבורית שתמלא מקומה של הדימוקרטיה הישירה בעיצוב דרכי המימשל על פי רצון־עם. ואת המסד למיבנה המדיני של הארץ אי־אפשר לתאר כלל בלעדיהן. אך יש להודות כי בארץ שבה אנו יושבים, חרג התא הזה של הדימוקרטיה הפוליטית ממרחב־המחיה הלגיטימי שלו ואתה מוצא אותו כמעט בכל תחום מתחומי החיים בדומינאַנציה מעמיסה את עצמה, קובעת, מכרעת. הוא משולב בכל מקום במידה מוגזמת כקנה־מידה לכושר־אישי כזווית־ראייה המתחרה בזוויוֹת ממלכתיוֹת, חברתיוֹת, לאומיוֹת. המסגרת הזאת, שאיננה אלא אמצעי לקיום חיי צבור תקינים, קודשה הרבה פעמים כמטרה, ועניינה קיבל משקל־של־עדיפות גם בשעה שהוא עמד להתמודדות עם האינטרס של הצבור כולו.

הפלגת חשיבותה של מפלגה מתחומה הנכון והלגיטימי ועגינתה בתחומים שבהם אין לה מקום כלל – הן שהוליכו אל חנויות־הבושם בשדות התעופה, אל עסקות כלכליות שאינן כלל מענינה של מפלגה פוליטית, וסופן – ואדוּז. ולא תמיד – כפי שראינו רק השבוע – זהו באמת סוף־סופן.

*

בנושא זה חובה לומר דברים שיש בהם פנים רק לכאן. אם אין מפלגה יכולה לפרנס את יום־יומה בשל חובותיה והיא משופעת בנכסים – תמַנה לעצמה כונס. אין הציבור כולו מחוייב לשלם רוחב ידם של עסקנים ותנופת דמיונם. שקעה בחובות – תמכור נכסיה. תהיה עניה יותר – אולי ייטב לה. אם תתרושש מעט נכסי חומר – עדיין לא תעשיר בנכסי רוח, אך לפחות תוכל לתת עליהם את דעתה יותר. תמַנה לעצמה כונס־נכסים חמרי ותשתהה מעט על ספירת־המלאי של נכסיה הרוחניים. המלאכה לדאבון הלב לא תהיה מרובה מדי.

ואולי תוך ספירת המלאי ומעט חשבון־נפש יימצא שפריחתה האמיתית של מפלגה ראשית עומדת בפרופורציה הפוכה לעושרה הגשמי וכי ימי־הגיאות האמתיים שלה היו כאשר מאזניה לא נימנו במיליארדים אולי.

*

אף שאתה יודע כי הנבחרים המייצגים אותנו בכנסת הם בשר־מבשרנו והמצוקות, כמו רחשי־הרוח בצבור, ידועות ומוכרות להם לא פחות מאשר לכל אחד מאתנו – אין אתה יכול להימלט מן הרושם כי כאשר הדברים מגיעים אל העסקנות המפלגתית הם כמו מהלכים על כוכב־לכת אחר.

כי נחוצה מידה בלתי־מושגת של ניכּוּר כדי להעלות עתה – כאשר תועפות של כספי־העם ניגרו אל ביבי התרמית – הצעות לכפר בכספי הציבור כולו גם על חוסר־הרסן ועל הדמיון הממריא של קצת מעסקניו: להעלות הצעות של הטיית מים אל ישימון שהיה, כאשר לנגד עינינו קמלים מחוסר השקייה מינימלית ראשוני הפרחים שנשתלו בחינוך כיתה י', בנסיון לגאול נוער במצוקה או בארוחה חמה לילדי־עוני במועדוניהם. איך אמר השבוע לענין זה מי שאמר: “כשיורד הגשם – נרטבים כולם”. כולם – להוציא, כנראה, מפלגות.

*

חברי־הכנסת – אנו קוראים – אינם ממהרים כל כך לקוֹד לאזור היושב־ראש, שהוא גם אזור סמל־המדינה. למען האמת, איננו מתרגשים יתר־על־המידה ממידת הפכחון הזאת של קצת מנציגינו. קצת פחות גוֹבה־לב ופחות רום־עינים לא היו מזיקים לכמה מפרחי־כהונה אלה, אפילו עדיין לא לקו במותנת. ככלות הכל, ח“כ הולך וח”כ בא והרבונות וסמליה לעולם עומדים. אך נוכח הדברים שמעלים עתה קצת חברים בבית הזה לראש סולם העדיפות – צר להבחין בספק המתעורר אם אמנם אנחנו חייבים לקוד לפניהם.

מסתבר כי הרבה נדרים שנדרנו במוצאי יום־כיפורים אחד אינם נדרי, והרבה שבועות שנשבענו אינן שבועות. ואנו מקיימים במעוקם אך בעקיבות צוואתו של גדול מלכי ישראל: אם אין אנו יכולים להתפרנס מזה – אנו פושטים ידינו בגדוד. בכל דוּד.

*

בינתיים נזדמן לנו לקרוא השבוע באותו ענין מכתבו של יו"ר וועדת הכספים של הכנסת לעתון “הארץ”, ומפני כבוד הכותב ויושר־דרכו הצבורי אי־אפשר שלא להתייחס לדבריו. אף כי דווקא משום כך מפליא אותנו לא פעם מדוע בוחר יושר־הלב הזה להתייצב בצד המתמיה מעט.

אין ספק: דימוקרטיה יש לה מחיר וציבור המבקש לחיות במשטר־חיים כזה ולא באחר ישא במחיר הזה בנפש־חפצה. בסופו של חשבון מחירו של כל משטר אחר – יקר יותר. לא רק מצד הממון. ואולם השאלה היא: מיהו הקובע מחירה של הדימוקרטיה והאם זכאי כל עסקן בעל־מעוף לקבוע לה גם מחיר בזבזני – ולחייב אותנו אחר־כך לשאת בו. זוהי בעצם השאלה העומדת להכרעה גם עתה. עובדה היא כי גם לאחר שהוקצו מכסות־תקציב למפלגות – לא נקבעו על דרך החוק סייגים ברורים וחד־משמעיים להוצאותיהן. הדימוקרטיה של הקאפיטל האמריקני הגדול יכולה להרשות לעצמה מחסומים חוקיים כאלה. ואילו בישראל הדלה נוהג הציבור להגיש מזמן לזמן למפלגותיו אבוס, אך הוא נרתע מאד לתת בפיהן איזה שהוא מתג או רסן.

היינו רוצים לראות את הגופים הפרלמנטריים המחליטים על הקצבות כאלו – כשהם עוסקים קצת במלאכת הרצענות הזאת.

31 בינואר 1975

ידידינו מבין אנשי־הרוח המופלגים של העולם מנהלים תחרות בנבואה אפוקליפטית על גורלה של ישראל. קינאת סופדים. אויבים מאיימים עלינו, ידידים סופדים לנו. גם ידידים שמאזור האבסורד הספרותי – משהם מגיעים לענינה של ישראל הם עורכים לה מיספד על דרך הריאליה וההגיון, כמעט על פי המתימטיקה. כאן אין מקום לאליגריות. דברים כפשוטם, לא כסאות דמיוניים, לא קרנפים. בית קברות. לא בהשאלה. מהיום למחר. ממצהלות האמהות והזאטוטים הנפלאים בבתי הקפה ההומיים של הכרך – היישר אל העיים. בלי שום גשרים של האבסורד.

בעוד החזיון של איומי אויבים מוכּר לנו – החזיון השני חדש במקצת, אך דווקא הוא מן החזיונות המדכאים של התקופה. הוא אמור, כנראה, לרשת את מקומה של השתיקה. שלא יוכל עוד להיאמר: העולם הנאור ראה ושתק. ובכן הנאור לא שתק. הוא מקונן. בתוך ההתנבאות האפוקליפטית הזאת מדלגים על כמה אלמנטים יסודיים של האפוקליפסה כמו מלחמת גוג־ומגוג, התנגשות האיתנים הצפוייה בקץ־הימים ושאר צירי־הכלייה של העולם – ומגיעים מיד אל עיי־החרבות של עם ישראל, כמובן. עם מידה עצומה וזולגת של מידת הרחמים. כיאה לידידים.

*

בין הדברים המעוותים של התקופה ניתן, איפוא, להבחין בקו שהוא מצער לא פחות משהוא מדאיג: האויבים – ריאליסטים מאד. מדברים בז’ארגון של ליסטים. הידידים – סוריאליסטים. מדברים בלשון המרומז והאבסורד – נוסח יוז’ן יונסקו, מן הצדיקים שבאנשי הרוח בעולם, או בלשון הפסיכולוגיזמים והרתיעה הקלה, היא ביטוח המישנה נוסח היינריך בל ( “גם אתם גירשתם עם” – לערך, י.).

למה מתכוונים האויבים – אפשר להבין על פי הפשט. הדברים מנוסחים באופן מפורש. השבוע, למשל, הגדירו זאת סופרי אסיה ואפריקה בוועידתם במאנילה חד ופשוט: “מגנים את תוקפנותה התרבותית (!) והמזויינת של ישראל נגד מצרים, סוריה ומחנות הפליטים הפלשתינאיים” ותומכים “במאבק העמים הערביים נגד הציונות – לשחרור כל האדמות הכבושות”. לא אבסורד. לא מיטאפורה. חנית. נביאים שולפי־חרב. שנאה באנגלית בסיסית. של מאה מלים.

למה מתכוונים האויבים אפשר, כאמור, להבין על פי הפשט. למה חותרים הידידים – רק על פי הדרש. ולאחר שמבינים אותם – נרעדים מעט. אילו דיבר אמיל זולא בקולו של יוז’ן יונסקו ואילו במקום זעקתו הנודעה היה אומר לדרייפוס תפילת־אשכבה בטרם זמן – היתה בוודאי לעם היהודי הרגשת קירבה אישית אל הגיליוטינה הצרפתית. היום אנו זוכים במקדמה של קדיש־יתום מפי גדולי הרוח האנושית. לא כל אומה זוכה לכך. הלב נצבט לראות בצער העולם אם ניכחד. הוא יהיה חסר מאד. לא אומלל – אבל עצוב. ויען כי איננו יכולים ואיננו רשאים לגרום צער כזה לגדולי־הרוח של המין האנושי הנוכחי – חובה לגלות איזה קורטוב של מידת־הרחמים. עליהם, כמובן.

ואין כנראה דרך לגלותה אלא בעמידה מאוששת על הסוללה. עמידה לא רק כדי להציל את הנפש. אלא כּדי לחסוך לאצילי־הרוח של העולם את צערם. משימה לא בלתי־נעלה. היא באה להבטיח כי הילדים היהודיים העולזים היום בככר העיר ובדרכי־האביב יוכלו בבוא הזמן לקרוא לפני ניניהם את הקרנפים. אם עדיין יקראו אז את ספרות האבסורד.

*

קיצור: אתה מוצא היום בעולם הקרוי נאור הרבה מגדולי־הרוח, אך מעט מאד מגיבוריה. כל אשר נאמר לגנותנו – בוטה, חריף, חד משמעי, פגיון, אשר נאמר לזכותנו – מגומגם, מנוסח, מורתע, קנה־סוּף. ואין הכוונה לגירושנו או לאי־גירושנו מ“אונסקו”. שום עם עוד לא שבק־חיים אם גירושו אותו משם. הכוונה למלחמה על עצם הקיום שאותה מנהלת ישראל. אתה שומע את הידידים גונחים, מתנבאים, מקוננים – אין אתה שומע אותם יום־יום, מתייצבים־לימין ואומרים: חורבן זה שאנו חוזים אותו לא יתרחש עוד לעולם. לא ניתן שיתרחש. אין אתה רואה אותם מתאגדים באגודה, שופכים סוללה, מקימים עליה דייק, רואים עצמם עמוסים חובת האיבטוח שאמנם הדבר הזה – האסון הזה שהם מנבאים אותו – לא יחזור עוד עולמית.

*

האמת היא כי כשם שנחוצה מידה יתירה של עוצמה כדי להתייצב מול מזימות אויבים, כך נחוצה, כנראה, גם מידה לא־קטנה של חיסון כדי לעמוד מול ידידות בוכייה. מול קינת הסופדים. מכאיב מאוד לומר זאת ללבבות גדולים של אנשי־רוח בפריז ובברלין החולמים עמנו עד כלות הנפש הספרותית – אבל אין ברירה. ובכן: להביא קינות ליהודים – הרי זה כמו להביא תבן לעופריים. איש מכּם לא יתחרה עם כוח הקינים, ההי וההגה של העם היהודי עצמו. ואפילו יוז’ן יונסקו – כך כל גדולתו האמתית – לא יתמודד מבחינה זו עם החוזה מענתות. את קינתו של האחרון אנו משננים לבנינו זה כאלפיים וחמש מאות שנה – וחיים. אלא שהוא היטיב עמנו יותר: קונן וקונן לאורך חמישים ושניים פרקים שלמים וארוכּים למדי, לבסוף אמר:

" אַל תֵּחָת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְִנִי מוֹשִׁיעֲךָ

מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקֵט

וְשַׁאֲנָן וְאֵין מַחֲרִיד".

אמר וקיים.

וכעבור אלפיים וחמש מאות שנה בא עוד כותב־עברית אחד, ולאחר שאמר מה שאמר על “חציר העם” ומחץ אותו במרירה, בתוכחה, בזעף – קרא את הקריאה הסוראליסטית ביותר: “על קרקע העם ובתחתיות נשמתו – עוד תגה ותנוצץ שכינתו”.

לא עברו חמישים שנה – והיו בינתיים מתי מדבר ועיר הריגה – והאור הזה נגה והתנוצץ, במרחביה ובאפיקים ובנחל ארגמן ובכל ארץ־קדומים, ואם אין בידי ידידינו מספרות המודרנה לא דגל ולא פגיון־מלחמה ולא שופר אזעקה להתייצב בהם לימיננו והדבר היחיד שהם יכולים לעשותו הוא לומר קדיש־יתום שלם בעודנו בחיים – יהי להם אשר להם. בספרינו העתיקים נמצא לפחות בצד חידת הקינות הזאת גם את פתרונה. ובתוך אגודת הסופרים העבריים של העת העתיקה נמצא לפחות בצד המקונן גם את נושא הבשורה.

ב. כינורו של יהודי

מיודענו דורך־הקשת יהודי מנוחין – סיפרה הכרוניקה אתמול – הכריז מכּוח עצמו ומכּוח “אונסקו” כי תומכי ישראל הם “בעלי מנטליות של מצור”. יפה.

אנו מעלעלים בפנקס הרשומות מלפני עשרים וחמש שנים, לערך. הדפים מצהיבים. אך המסופר בהם כמו מוריק עד היום. פעמים ירקות ארסית.

יהודי מנוחין רשום בהם. עמד לבוא בתש"י לקונצרט שהוקדש בחלקו לטובת מוסד צדקה בישראל, אך לא לפני שהופיע בברלין לפני חיילי הווֶרמאכט, שבי־צבא, לטובת ילדיהם. ניגן שם, כדרכו, בהפלאה ונאם שם כדרכו – בהבל. נאם והסביר בפאַלצֶט דק ובהגיון דק עוד יותר – שאין הבדל. שהוא אוניברסלי וכינורו אוניברסלי והכל מגושר על ידי הקשת, הנעימות והמיתרים. הכל, וגם דם יהודים איננו סמיק טפי. וכל זאת חמש שנים בלבד לאחר החורבן. ולפני ברלין היה בדרום־אפריקה וגם שם דיבר. וכבר אמרנו איך. וכאילו טורח כל הימים להוכיח שבשום פנים אין לזהות שמו של אדם עם מַהוּתו. יהודי – אז מה?

הגיע אז לישראל בעודה חובשת פצעיה ומיסדר הנכים של המדינה הצעירה רק קם על קביו. והמדינה עצמה משפשפת עיניה אל מול האור שנבקע. כמתוך התהומות הגיע ואחריו ניגרר כשובל כל אשר דיבר והיבּל בברלין, ביוהנסבורג ובמקומות אחרים. לא בנוסח " Soldaten Zeitung " שם כותב האב. רק בנוסח מעודן יותר. לא בא לראות מולדת קמה לתחייה בא אל חיילים פצועים. כּמו אל ברלין.

בתוקף כהונה חייבים היינו לחתום על מיסמך שלו. בהתנגשות זאת של המצפון עם החובה הלישכתית ניסינו אז לתת עדיפות לראשון. וירה ויצמן המנוחה, הגבירה הראשונה של המדינה שהיתה פטרונית של הביקור, קראה לנו כדי להספיג אותנו מנה של תוכחה. ספגנוה. אך נשארנו איש איש בדעתו והדברים נפתרו אחר כך בדרך אחרת שלא באמצעותנו.

אלא דוד רמז, שכיהן אז כשר החינוך והתרבות ושמע באורך־רוח את הסיפור כולו, סיכם את המונוגראפיה היהודית של הכנר המהולל בחדוּת בלתי שכיחה, במשקל הסגולי שהיה חביב עליו: שרץ.

אין סימנים כי לאחר עשרים וחמש שנים שינה הכנר המופלא את מעמדו הביולוגי הזה – כּיהודי.

*

האמת היא כי רמשים כאלה – אם להמשיך הגדרתו הבוטה של דוד רמז – מזחלים על גבה של ההיסטוריה בעברית מראשית הימים. ואין יהודי מנוחין מיוחד בהם ובוודאי לא האחרון בהם. אולי גדול כל כך הגירוי שהם מגרים את מערכת העצבים המוֹטורית שלנו משום שהם מופיעים תמיד בעת תלאה ומצוק כאשר כל הריקמה הלאומית נתונה במצב דלקתי. הם מוסיפים אז חרפה על מכאוב, בושת־פנים על יסורים. כך מימי פלאביוס, דרך הייבסקציה ועד הקרייסקים והגבורים היהודים מן השמאל החדש והישן של ימינו.

את דברי השימצה הנקלים ביותר על מאמצי התקומה של העם היהודי בארצו אתה מוסיף לשמוע מפי יהודים. “היהודים הבלתי יהודיים” – מכנים אותם מחבריו של ספר על האנטישמיות החדשה שהופיע זה עתה בארצות הברית. ¹

החזיון הוא תמיד כחידה – אך אין בו עוד חידוש. נתן ווינשטוק אחד, כותב, למשל, בפירסום אחר בין השאר: " הקמת מדינת ישראל מסמלת את הניוון הרוחני של אותה עדה יהודית עצמה שנעשתה המדכא הקולוניאלי על אדמות ערב, בעוד שהוא – הניוון – מביא עם שלם – את הפלשתינאים – לגלות, לעוני ולחוסר־אונים".

וכך ממשיך בעקבותיו דייב פרנקל הנוסע “בארבעים אוניברסיטאות” כדי להסביר מדוע יש לעקור את מדינת ישראל מן השורש.

כאשר יהודי מנוחין מנסח, איפוא, בשם “אונסקו” החלטה אנטי־ישראלית ומשכנע כינוס של הארגון לקבל אותה – הוא איננו עוד יוצא־דופן לא לגבי התנהגות עצמו בעבר ולא לגבי קבוצה גדולה של יהודים “בלתי יהודיים” אחרים. האוזן המסוגלת לשמוע היום את ערפאת ואת סובניארג חייבת להתרגל לשמוע גם את ברונו קרייסקי, גם את יהודי מנוחין. הם חלק מנוף־הבלהות היהודי של התקופה.

*

ואף כי יהודי מנוחין דאג שכל המנגנים ב“אונסקו” יתנגדו לחפירותיה של ישראל בירושלים – אולי בכל זאת כדאי לחפור בה. אין זה מן הנמנע כי בכברת־הארץ הקטנה ליד עיר־דוד, שבה חופרים “ומחללים את כבוד הנצרות ואת כבוד האיסלם” ואת רגשותיו של הכנר היהודי המהולל, יימצא גם כינור. הסטראדיוואריוּס של מלך־ישראל שהרוח הפיחה במיתריו. כּך או כּך – לא זו, כנראה, הרוח המפיחה היום בכינורו של נגן יהודי אחד בן־ימינו.

ג. על רגל אחת

אנו רוצים לומר תודה נלבבת למטליות הניקוי – Scotch Brite" "־ שבזכותן מתבהרים לנו יום־יום, שש דקות לפני השעה ארבע, כמה מושגי יסוד ביהדות – מהכנסת כלה ועד הלוויית המת, ועד בכלל. דברים מרתקים באמת. אילו היו לרבון־עולם סוכנים נדיבים ומוכשרים כאלה לפני ארבעת אלפים שנה – יתכן שלא היה צריך לחזר על פתחי האומות כדי “לשווק” את עשרת הדיברות. “החברה הדרומית לשיווק” היתה עושה זאת בשירותו של הקדוש־ברוך־הוא – כשהם שהיא עושה זאת היום מטעמו המעודן של “קול ישראל” – בכשרון, בנדיבות, בהצלחה מסחררת. כן, היא ו־ שׂטוֹק יצרני הברֶנדי, והוֶרמוּט " – למען ההיגוי האנגלוסכסי המדוייק, כלשון הקריינית.

כלומר, קליף ריצ’ארד, פראנק סינטרה ו“האבנים המתגלגלות” הם בגדר חוק־לימוד־חובה־חינם בשירות־השידור הממלכתי, ואותם עלינו לקבל במישרין מתקציבו של משלם המסים הישראלי. אך אם אנו רוצים לדעת משהו במורשת מוצאנו היהודי, אפילו “על רגל אחת” עלינו להיות נתונים לחסדי “החברה הדרומית לשיווק " Scotch Brite”… זה הגיונה וזה טעמה היהודי של סיעת הנערות והנערים הבונה לנו את תבניות הבידור והחינוך הממלכתי – והרי לך עוד וואריאציה על נושא כירסום המוח היהודי. הדבר המפליא רק הוא כי את התכנית “על רגל אחת”, לא ניצל עד כה לצרכי פרסומת שום מכון אורתופדי.

אך על־הקביים האמתיים מדדה הקול הממלכתי של ישראל. יש לזכור כי צירוף “מושגים יהודים” – תכנית שהיא עצמה עשוייה בכשרון – אל פרסומי איטריות או אל תכשירים למלחמה במקקים איננו נעשה רק על פי טעמם השרירותי של טכנאים הטרודים בסנקציות או על פי רצון מנהלים מרורים. זה טעמה הבררני של רשות ציבורית שבראשה עומדים גם סופרים. ואפילו מתקדמים. מתקדמים מאד. אפילו? – אולי משום. משום שהם מתקדמים.

שלומי־אמוני־ישראל היושבים ברשות השידור אינם מוטרדים כנראה מזיווּג זה. ואולי גם זה אינו מפליא עוד. ככלות הכל הרי אין מבזים כאן שום עסקן או מפלגה או כת פוליטית. היש היום מושגים מקודשים מאלה ביהדות של ישראל?

14 בפברואר 1975

לפני זמן־מה נזדמן לנו באקראי, בחסד המחבר, לקרוא דפים מתוך רשימות רבות־ענין שרשם השגריר אליעזר דורון בימי כהונתו במדינות שונות – באירופה המזרחית ובאמריקה הלטינית. הדברים בוודאי יראו אור במועד לא רחוק ויספרו את עצמם. ואולם ענין אחד שהתרחש בעולמנו היהודי בשבוע האחרון החזיר אותנו אל סיפור שקראנו בדפים אלה.¹

המחבר מספר על קבוצת־הנוער " Schwarzes Fahnlein " (“הדגלון השחור”) של תנועת ההתבוללות היהודית בגרמניה מיסודו של מאקס גאומן. קבוצת־נוער זו, כמו ארגון־האב שלה, ביקשה להוכיח כי מצד נאמנותם – היהודים יכולים להשתלב יפה במשטר הגרמני החדש.

דברים אלה ידועים לעיקרם ולשימצתם גם מתוך רשומות־העתים ולא נאריך בהם. ואולם דבר צדדי לכאורה אך מדהים, שעלה מתוך רשימותיו של השגריר, הוּא הנוסח המובא כמדומה לראשונה של הסיסמה שהיתה קבועה במועדונה של קבוצת־הנוער היהודית בברלין, ולשונה:

"Was stort es Dich, Deutschland, das ich Dic - liebe?

(“מה איכפת לך, גרמניה, אם אני אוהב אותך?”)

הקבוצה פורקה על־ידי המשטר בשנות 1936־1935 בשל עמדותיה “העוינות את המדינה”. סופם של חבריה לא היה מסופם של יהודים אחרים שלא התרפקו בתעלולי־חיזור כאלה על מי שעתידים היו להיות מרצחיהם.

*

נזכרנו השבוע בסיפור זה עם ההחלטה של “ווג’ס” – הארגון העולמי של סטודנטים יהודים – להוציא את ישראל משורותיו. אין, כמובן, כל דמיון בין המגמות של ארגון עולמי זה לבין מגמותיה של אותה קבוצת־נוער יהודית־גרמנית אומללה מצד הדגל וההשקפות החברתיות – אך יש ויש כנראה דמיון מצד עקמומית־המוחין היהודית שכמו יש לה חוקיות והמשכיות משלה. ארגון ווג’ס, מספרת כתבה באחד העתונים, נתקרב בשנים האחרונות התקרבות רעיונית אל הפלשתינאים ומקיים מגעים עם נציגות אש"ף בלונדון. באספקלריה של תנועת שחרור מתקדמת זו, טבעי, כמובן שישראל נראית כגורם קולוניאלי כובש, והציונות – כסימלו של האימפריאליזם. המנוון. לכן – כך מסופר בעתון – תמך נציג הארגון בוועידה בבומביי ברעיון של “אי הכרה בחוק השבות” ויען כך – “ובשל חילוקי דעות פוליטיים שאינם ניתנים לגישור” – אין, כמובן, לישראל מקום במחיצתו של נוער יהודי מלומד – או לומד להיות מלומד – באוניברסיטאות העולם.

*

יש להודות כי הרעיון להוציא את ישראל מתוך כלל ישראל – הוא מקורי עד רעד. מקורי עד כדי כך שרק העת היהודית המסוכסכת של ימינו יכלה להולידו. פרדוקסלי ככל שהדבר יישמע, אתה נוטה להניח כי קיומה של ריבונות יהודית בפינה אחת של כדור הארץ כמו סומכת את העזות והביטחה של נוער יהודי עקור משורש, אף כי חזיונות של התרפסות כזאת לא היו נדירים גם קודם לכן. מבחינה מסויימת נוטה הכף בהשוואה זאת לזכות חברי “הדגלון השחור”. שלוש שנים לאחר בוא היטלר לשלטון הם עדיין לא ראו רצח־יהודים מתוכנן, רק שמעו עליו כעל חלום נאצי. אש“ף, לעומת זאת, כבר הספיק להתוודע אל העם היהודי בהגשמה: במעלות, בכפר יובל, בשמיר ובקרית שמונה. ואף־על־פי־כן: “מה איכפת לך אש”ף אם אני אוהב אותך?”

אמרנו כי על דרך הפרדוקס מדינת־היהודים כמו סומכת בעקיפין גם חזיון־חרפה כזה – משום שאדם יהודי בימינו יכול להרשות לעצמו כל תרגיל של לוליינות על פני חבלו הדק והמתוח של העולם מתוך הוודאות כי מתחתיו פרושה יריעה גדולה ומרופּדה של עצמאות. גם אם יעולל אותה בעפר – תאסוף אותו. גם אם תמעד רגלו, כפי שמעדה בינתו, ויפול או יופּל – לא ייחבט אלא בחוצנה החם של הריבונות היהודית המבוזה. היא אספה את כל שרידי הסהרורים האלה שהופלו מחבלה המתוח של המהפכה בפולין, בברית־המועצות, בהונגריה – היא תאסוף בבוא הזמן גם את רון פרנקל, ראש ה“ווג’ס” ודומיו. אין הוא ה“דני האדום” היחיד המועמד לאיסוף.

אך אי אפשר שלא להשהות הרהור על החזיון הזה.

*

את הסאלון קומוניזם שקנה לו אחיזה בעשורים הראשונים של המאה הזאת הולך ויורש, ביחוד בקרב היהודים הצעירים בעולם, סאלון ערביזם. כמתעתעים סובבים צעירים יהודים בעולם וכמו מלכודת פרפרים בידם לצוד בה רעיונות, חלומות – בלימה להיאחז בה. לומדים היסטוריה – ואינם לומדים ממנה. גאולה לעצמם אינם רוצים, או אינם מסוגלים, להביא, אך מושחים עצמם למשיחם של אחרים. בין קרואים לכך, בין מזמיני עצמם, בין נידחים בשאט.

לפני שנה – אנו קוראים בפנקסנו – נזעק אותו “ווג’ס” עצמו לבעיית אדומי־העור באמריקה. ניסה, כנראה, להניף את דגל מהפכת האינדיאנים בארצות־הברית – ולא עלתה בידו. האינדיאנים העדיפו, כנראה, למצוא את גואליהם מתוך עצמם. עם הפלשתינאים, מסתבר, הצליחו יותר. בנזיד האשפי, הקרוי “מדינה פלשתינאית חילונית”, לא יחסר עוד, כנראה, גם התרווד האקדמי היהודי.

אכולים בעומק־ליבם רגשי־נחיתות מול נוער יהודי שבנה בדמיו מולדתו, מיבטחו, סדנו – פיתחו קצת סטודנטים יהודים בעולם רגשי התנשאות של הומאניסטים־לעילא. לא שמעו מעולם ירי ממארב ליד הבית, שריקת פגז בחצר; לא נשאו אחותם הרצוחה על כפים ולא נכלאו כבני ערובה במלון הקורס על יושביו. נוסעים ממקום למקום, מדוכן לדוכן, ודגל ממורט של גאולת עולם בידיהם. ממורט – כי נשמט מזמן מידיהם של יהודים אחרים, חולמים ומתעתעים כמותם, שהושלכו עם הדגל אל ביבי הקורות או אל מסחטות־הדם של המפכה.

*

השבוע, אומרים לנוּ, נתפייסו. כיוון שתקציבם – למרבה התדהמה – יונק מחציתו, לפחות, מעטיניה של ההסתדרות הציונית הקולוניאלית – מצאו איזה מפתח של פשרה נציגותית וייאותו, כנראה, לקבל את ישראל מחדש בקהל ישראל.

לא כל־כך קשוחים כמו “אונסקו”.

גם זו לטובה.

“מה איכפת לך עם יהודי אם אנחנו שונאים את עצמנו?”

ב. צמח

מצאנו את עצמנו השבוע חלוקים עם ההצהרות הרשמיות: ישראל – אמרנו – היא בכל זאת מעצמה גרעינית בפירוש. היתה כזאת ונקווה כי תישאר כך, על אף ההכחשות. צריך אדם לכתת רגליו עד האמפיתיאטרון בצמח כדי להיווכח שאמנם כך הוא. עשרים וארבעה הגרעינים, שלושת אלפים צעירות וצעירים, שנתכנסו שם לפני זמן מה קודם צאתם להתיישבות: סערם, להטם, אמונתם – אינם מותירים בענין זה ספק: אנחנו כוח גרעיני. יתר על כן: כל הכּוּרים שיעניק שר החוץ האמריקאי לנסיכות קאטאר, לאבו־דאבי או לכל ממלכה ערבית מפותחת אחרת, לא יוכלו לעוצמה הגרעינית הזאת. מובן, אם אמנם תמשיך ותעצם.

*

נאמרה כאן מלה אליגורית וראוי לומר גם מלה שאינה אליגורית, משום שפתאום, באיזו פינה צפונית מרוחקה, באו כמה אלפי נערות ונערים והפכו את הפירמידה הישראלית ההפוכה. וכשמהפכים את ההפוך – הוא כידוע מתיישר מאוד, נעשה ישראלי מאוד ונעמד על בסיסו. איננו יודעים עדיין איך תתקבל בבואתה של פירמידה זו כאשר תובא בטלביזיה הישראלית ואם בשיפוצי קריינים ובעזרת הנגטיבים המוּכּרים של המצלמה הרשמית־למחצה של ישראל – לא יחזרו ויעמידו אותה על קדקדה. אבל לעינינו היא הופיעה בתצורה הנכונה: הפירמידה האמתית של ישראל. על פי הקווים הגיאומטריים של ההנדסאי הציוני הוותיק בר בורוכוב.

הבטנו במיבנה המרהיב. הסכמנו עם היושב לימיננו כי אין זוכים באור כזה מן ההפקר. כי תנועת נוער – של העובד והלומד – טיפחה זאת שנים אחדות במסגרת חינוכית. וכי גרעינים אלה נבטו בקרקע שנחרשה ודושנה היטב באותן השנים – דושנה לקראת צמיחה כזאת ולא לקראת אחרת. והזורע – קוצר.

*

ועל הזורע.

שני פרקים, שנכתבו לפני עשרים וחמש שנים לערך, מיצו, כך נדמה לנו, מיצוי גמור את דמיונה החברתי של תנועת העבודה – התנועה ש“הובילה” את המחשבה הציונית בדורות האחרונים: האחת היא הכפר השיתופי והאחרת – הנח"ל. מעבר לאלה – כמו נסתם דמיון.

הכפר השיתופי היה נוסחת־הפלא שבה ניצלה ההתיישבות החקלאית והחברתית לאחר ששואת היהודים סתמה את מקורות־היניקה. הרעיון של הקמת רשת כפרים שיתופיים היה נועז או, בלשון ימינו, בלתי סביר לחלוטין. אך כל מהפכה היא בעיקרה לא רצף של ההגיון אלא דילוגו הנועז, אם לא היפוכו. כך המהפכה, כך החלום. הכפר השיתופי – ליוצאי תימן והרי אטלס וחצר־מוות וארצות־הברית – הכיל יסודות של מהפכה וחלום גם יחד. היום זו שרשרת של כפרים. חגורה. אולי החגורה היחידה שמצוות־הזמן היא לא להדקה. הרבה דברים – התלתן והאספסת, הכותן והעינב, הירק והפרי – עלו מן האדמה הפוריה של התענך, מן המישור המוריק של לכיש ומן הטרשים הסוררים של הררי ירושלים. אך יותר מכל עלה מהם האדם. לוי אשכול ראה את הצמיחה הכפולה הזאת בעיני־רוחו בשעה שזירה את הגרעינים. נקל לתאר מה היו פני הארץ אילו נטה אז לבו של בן־הלוויים הזה להקמת בתי־מלון מפוארים, למשל. שפת הים בתל־אביב אולי היתה חסומה ומתנשאת עוד יותר, אך חומתה של כל בקעת בית־שאן היתה פרוצה. והמלונות, כידוע, אינם מניבים עגבניות. אפילו לא בעונת המלפפונים.

הכפר השיתופי של שנות החמישים היה – למיטב חשבוננו – שירת הברבור החברתית של תנועת העבודה. שירת־התאום שלה שנולדה כמעט באותו זמן לצורך הדואֶט החלוצי – היה הנח"ל. הרעיון הוא ילידו של אותו איש־יהודי עצמו שהעלה את התקומה המדינית אל הממשות וכל ימיו היה כעומד וקורע ערפילים שחצצו בינינו לבין מחוז החפץ. כך יצק גם את הצירוף הזה של נוער חלוצי לוחם: מגל הסוגר על חרב. מעין תיקון קל לגירסת הנביא: עושים מלאכה באתים אך עדיין אין מכתתים את החרבות.

הנח"ל, יציר רוחו של דוד בן־גוריון, היה כמעט הפאלצֶט האחרון שעלה מאגם הברבורים המזמרים של תנועת העבודה. מצד יופי הנעורים והרעננות – אולי מן היפים בצליליה.

*

לא הפלגנו אל העבר אלא בשביל לעגון מעט בהווה. קראנו באחרונה מה עלה בחלקו של עזריה אלון, זה הגזע החסון והמופלא בנוף־האמונה של ישראל, שעה שבא לומר מלים אחדות לכתובת משמרתה הצעירה של מפלגת העבודה. איך שקל כגמולו. צעירים אלה יש להם, כנראה, מיפוי מדוייק ואינוונטר מלא של כל העמדות הפנויות והעומדות להתפנות – מפני הביולוגיה או מפני הבחירות – במערך ההנהגה של תנועת העבודה אך מעולם לא עשו איזו רשימת־מלאי או מיפוי של משבצות־האדמה ונתיבי החברה והרוח שאותם מן הראוי לבצר. עינם לא הועלמה משום כהונה העומדת להתפנות, אך כל השדה למלוא־העין של הגשמה עצמית והתיישבות וחינוך־עצמו, שבו הגיל שלהם – ורק גילם שלהם – יכול למלא את החסר, כמו נעלם כליל מטווח ראייתם.

וכך דומה היום המשמרת־הצעירה של תנועת העבודה לכל משמרת פוליטית בכל ארץ אחרת וכמובן היא תלוייה על בלימה של ניסוחים פוליטיים עקרים ושל קרבות אוויר מילוליים, והבסיס היחיד למאבקה, כביכול, הוא הארציות של הכהונות.

כך או אך – רישומה של משמרת ארבע־הרבבות לא ניכר לא באמפיתיאטרון של צמח ולא בדרך השדות המוליכה אליו. היא גם אינה ניכרת כלשהו כאיזה גרעין אידיאי וחינוכי בין הרכונים על קווי־התמסורות ועל דודי־הפלדה שבהם תוסס יינה האמיתי של תנועת העבודה. היא אינה ניכרת אפילו כבן־לוויה חלקי אל מאות צעירי התנועה הקבוצית העושים כמתנדבים בשליחות קהילייתית־אנושית באזורי־מצוקה. כן, היא ניכרת מאד, המשמרת הזאת, ברמה העסקנית, המהמה, הלוחמת־סרק עוד בטרם שינסה מתניה למלחמת־רעיון. מכל מקום: בצמח היא לא היתה.

*

היא לא היתה – ואין, כנראה גם בתכניתה להיות שם. שמונה ישובים – כך קראנו השבוע – עומדת התנועה הקיבוצית על כל זרמיה להעלות בעשור הקרוב לגליל. לא שמענו כי לפחות אחד מהם, או אחד בנוסף עליהם, הוא מאיזור המשמרת. ויש לזכור כי הדברים אמורים כאן בגליל היהודי, בקו הירוק, ואין כאן שום בעיות של מצפון פוליטי המוריד לפעמים באופן מענה ואכזרי כזה את המשמרת הרגישה הזאת בכינוסיה.

בשיח־שמונה של “דור המחר – על ישראל של מחר”, בהנחיית חנוך ברטוב (“מעריב”, ז' תשרי) אמרה מרגלית רז, צעירה ממושב יעד:

“––– נדמה לי שהיום במקום לדבר צריך פשוט ללכת למקום שבו אתה סבור שאתה נחוץ. ––– הקבוצה שלי, למשל, ־ חלקנו בוגרי הטכניון – החליטה שהיום חשובה ההתיישבות במקומות שונים, בין השאר – בגליל, וכבר הקימונו ישוב תעשייתי בגליל במגמה ליישב את הגליל המערבי הריק מיהודים ולהקים חברה בריאה, אוהבת עבודה ולא כסף ומחנכת כהלכה את ילדיה.”

מעניין כמה עוד ועידות יהיו נחוצות למשמרת צעירה של תנועת־עבודה נושאת־דגל כדי להגיע לניסוח פשוט כזה של הפרוגרמה האידיאית וההגשמתית שלה.

כאשר אתה קורא השבוע באחד מעלוני ההסברה התנועתית כי המשמרת הצעירה במחוז גדול אחד נכנסה “להילוך גבוה” – וענינו של ההילוך הגבוה הזה הוא: חוגים לארגון, לקשרי חוץ לבידור וכיוצא בזה – אתה תמה קצת למושגים הגיאומטריים המשובשים שקנו להם אחיזה בשיגרת־הדיבור העסקנית. כי אם ארגון ובידור וכל היוצא באלה הם ממידות גובה, וההתיישבות החלוצית, שהיא מד־הגובה האמתי של כל תנועת העבודה בישראל, אינה נזכרת בהן כלל – אין פלא אם צמח היא באזור הנומך של העדיפויות, אי־שם, בעמק הירדן.

ודאי, כמעט נכנסנו ללוע־האריה. אבל לא נורא. ככלות הכל, אפילו לפי שם עצמם – עדיין לא אריות. גורים. והן הזירה אינה ננעלת גם אחריהם.

הנה צרור הרהורים פראיים המתרקמים בראשו של אדם כשהוא מפליג כאורח־לרגע עם הנחל האיתן בצמח.

28 בספטמבר 1975

*

תעודות שמתוך חיי הקיבוצים ובעיותיהם נושאות עמן עד היום – ואולי דווקא היום – בושם מיוחד. אנו עטים לפעמים על העלונות הפנימית המפותחה של התנועה הקיבוצית – בתאווה. כמו מחפשים איזה מיפלט מן העיתון היומי או מן הפֶּריודיקה הכרוניקלית של ישראל. מיפלט מבית המשפט. מן הסמים, מן ההונאה המתפשטת כספחת, מן המוּנח הכמו־עיסקי או כמו־מתימטי של “חיסול חשבונות” שנשתרש באחרונה בעתונות וכל כוונתו איננה אלא להרגיע – נתפוצץ רימון על מיפתן ביתו של סוחר ירקות – אל בהלה, מרגיע אותנו סופרו של העתון, אין זה מעשה של מחבלים רק “חיסול חשבונות”; חומר־נפץ הופך בית־מגורים כמעט לעיי חרבות ורק בנס אינו קוטל את יושביו – אין סיבה לחרדות: פשוט, “חיסול חשבונות” של העולם התחתון. “תחתון” כל־כך ענף ומשורג עד שאין אתה בטוח עוד אם אינו מטפס ומגיע אל דירת־הגג של ימינו. די לראות את הפיצוצים בחדרה, באשדוד ובחיפה ואת הפסיקות בדין מנהלי הנפט והבנקים בעת האחרונה כדי להרהר מחדש במושגי הנומך והגובה של העולם הקרוי עדיין “תחתון”. ובכן, הוא איננו עוד במרתפים. תמצאו אותו על המרפסת. עלה מן התחתיות – ועלה יפה.

אבל היתה זו רק סטיה קלה מן הנושא, ללמדך מה עלולה לגרום תוך־כדי־כתיבה הצצה מרפרפת בכותרותיו של עתון יומי שיגרתי.

*

אין אנו תמימים להניח כי החברה הקיבוצית נקיה לחלוטין מן הסיגים האלה. היא איננה אי. ואפילו היתה כך – כל אשר סוער ומתנחשל סביבו, מציף גם אותו, מכרסמו פה־ושם ונוגס ממנו – ואין הוא עומד עוד בבתולים האידיאיים כבראשית החלום או כבראשית הגשמתו. ותיקי התנועה הזאת נוהגים להשוות תקופה לתקופה. סולם־ערכים אחד לסולם־ערכים אחר – ונגנחים מעט. אתה שומע אנחה זאת מן הכתובים הפנימיים, מתוך דברים באסיפות, משיח מקרי. יתר על כן: טורים שנכתבו בזכותו של הקיבוץ זכו, לפעמים, למשיכת־כתף תמהה דווקא מצד ידיד שהוא מוותיקי־קיבוץ. ביקש לומר – ואמר: לו רק ידעת אמת שתוססת בתוך התנועה הקיבוצית עצמה, בעיות שבוערות בה כלפיד ומצוקות שלופתות אותה כבמלקחיים דווקא עתה, לעת שפע ורווחות!

אולי איננו יודעים כמו. בוודאי איננו יודעים. אינו דומה מי שקם בבוקר אל תלמי שדות מרחביה או דגניה או מעוז־חיים למי שקם אל המהומה הרתחנית של כרך העומד לזנוק את זניקת־טירופו אל היום. אינה דומה ראייתו של הראשון את עצמו לראייתו של האחרון את חברו. כמאמרו של מושך־במכחול צרפתי: “הן רכונות על התלמים ביקוד השמש – ואני מצייר אותן להנאתי בירוק ובאדום”.

ואף על פי כן: בתוך התנועה הקיבוצית יושבת צידקתה של ישראל, כאן מתנופף דיגלה, מכאן עדיין – עדיין! – נישאת הבשורה, היא ונחמתה המאַזנת. פעמים יש את נפשך לבנות נוסחה קיצונית־מעט כגון זו: התנועה החברתית הזאת היתה אבן־הפינה בבנין־הציונות – בנין של משק, חברה ורוח־האדם – ואילו לא נבראה אלא בשביל כך דייה. אך באותה מידה ניתן לומר כי אילו לא באה הציונות אלא לבנות, בצד מפעל־התקומה היהודי גופו, את היצירה האנושית והחברתית הזאת – עולמה קנוּי.

הנה כי כן: אם התנועה הציונית היא תנועה גזענית, אין לך דבר “גזעי” יותר בתוכה מבחינת הייחוד היהודי והאנושי – מן הקבוץ.

*

הרהורינו עגנו בחופי התנועה הזאת תוך קריאה בדפי מחקר אחד – מחקר או סקר – שנזדמן לידינו במהדורתו הראשונית, בכתב יד, בטרם ראה תבניות־עופרת של בית־הדפוס, ועניינו: השפעת הפיצויים האישיים מגרמניה על התנועה הקיבוצית.¹

אתה קורא בירורים ודיונים בתנועה הקיבוצית לכל זרמיה בנושא זה מראשיתו: פרוטוקולים של מזכירויות, של מרכזים, של אסיפות קיבוץ, של התכנסויות רחבות יותר; רישומי שיחות עם חברים – ואתה מסרב להאמין כי כדברים האלה נאמרו או נכתבו בישראל של שני העשורים האחרונים, עשורי טירוף־החושים החמרני.

“––– טעות מרה וחמורה טועים חברים – אומר ב־1957 ח. הדרי מן הקיבוץ המאוחד – בסברם שאפשר לחזק את החלש ולקנות את לבו המהסס על ידי הסתגלות לחולשתו וויתור לספקנותו ––– אסימונים שחוּקים ולוחות שבוּרים לא יצילו לנו חברים. אדרבה, הם יציגו את כולנו ככלי ריק, מדולדל, עקר ונטול־ערך להגשמת חזון הקיבוץ וליישובה של ארץ גם יחד”…

ואתה מהרהר: אילו רק אימצו לעצמן צמרות תנועת־העבודה של ימינו את הנוסחה הפשוטה הזו שבראשית המוּבאה!

ויעקב חזן, מן הלביאים של התנועה החלוצית, מסכם בעין־השופט ב־1958:

" ––– צאו וראו איך סודר אצלנו עניין השילומים. היש דוגמאות עולם להזדהות כזאת של הפרט עם הכלל וקיום נאמן כזה של יסודות השיתוף והשוויון בחיים?"

התשובה כבר מזוּמנה בפינו ובוודאי גם בפי כל מי שיעקב חזן שאלו. היא נתונה אולי יותר מכל בסיכומו של אפרים רייזנר, שעמד ב־1958 בראש ועדת החברים המרכזית של האיחוד:

" ––– חינוך האדם בקבוצה לשיתוף בנכסים עמד במבחן קשה – והאדם יכול לו. שלושת רבעים ממספר החברים הנוגעים בדבר קיבלו על עצמם לקיים את מצוות ביטול הקניין הפרטי והסכימו להסתלק מרכושם, שבא עליהם במפתיע. הם עמדו בפני הפיתוי ושמרו אמונים לשיתוף, לשוויון ולחזון. בין החברים האלה לא מעטים שזכו לרבבות לירות וכאלה שיקבלו גימלאות חדשיות לכל ימי חייהם."

*

מי שנזדמן לו לקרוא את היומן של “בני קריניצה” ² הקבוצה הקומוּניאלית החולמנית שנוסדה ברוסיה לחוף הים־השחור לפני תשעים שנה, לערך – ימצא אולי רק שם הקבלה לתום־הלב ולעומק־האמונה העולים מדבריהם של חברי הקיבוצים, שהובאו כאן ושלא הובאו כאן, בענין המר והדאוב של הפיצויים מגרמניה. ואימתי? – שבעים שנה אחרי קריניצה, חמישים שנה אחרי ראשית דגניה, בעולם מפוכח וקשוח כעולמה של תקופתנו ובישראל המפוכחה כמוהו, אם לא – ממנו.

" ––– אני מבין היטב את כל אחריות החובה שאני מקבל על עצמי, אני מקבל אותה בהכרה ברורה ובלי כל כפייה חיצונית ––– ככל שתגדל חירותי הפנימית, כן חושב אני, יתרחב ויתגדל חוג חובותי."

כך כתב אחד מחברי “בני קריניצה” (“בני המעיין”) ביומנו, על חוף הים־השחור, ב־1889. אפשר לצרף את הדברים אל פרוטוקול השיחות של התנועה הקיבוצית באמצע המאה הזאת – עם יתרון מופלג לאחרונה, שעיצבה כך חייהם, שעיצבה כך חייהם ומושגיהם של רבבות, דרך המשך והתמדה.

*

ודאי: אנו יודעים – מן השמועה ומן ההרים ומשיח עם ידידים וחברים – כי הפיצויים מגרמניה חרצו חריצים עמוקים בדיוקנה של החברה הקיבוצית: שינוּ נורמות מקובלות ובוודאי פיזרו זרעונים של אי־שוויון שנביטתם עדיין לא נסתיימה. אנו יודעים מה – מטבע הדברים – יכולה להעלות על פני השטח בעייה שנמזגו בה דמים וקרבן; ירושת טבוּחים ויצר ההתקיימות – על כל גילוייו – של השרידים; תחושת השייכות האישית אל האסון וממילא יצר הבעלות האישית על הפיצוי ומולם – צו של חברה, שהשוויון הוא תו־היכר המוסרי שלה וצידוק לעצם קיומה הנבדל. אין ספק כי חותמה של מערבולת נוראה זו, של יצרי־לב טובים ושל חמדנות שבטבע האדם, ניכר בכל קיבוץ שאליו חדרו הפיצויים מגרמניה וניצבו בככרו כשלד העולה מן ההריגה, או מילאו את אווירו כפיח מן הכבשנים.

אך חרף כל הגילויים השליליים, שגם הם לא חסרו במערבולת הזאת, רצינו עם קריאת קטעי הפרוטוקולים וההתחבטויות והלבטים האישיים והחברתיים – לקום ולהרכין ראש לפני התנועה הזאת, לפני ההנהגה ולפני אנשי־השורה. לפני שיעור הקומה. עצם ההתחבטות, עצם המאבק של אדם וחברה עם יצריהם, עצם אסירת המלחמה הזאת – הם גודל־רוח אנושי שאיננו שכיח עוד. שבעתיים כך – נוכח פניה המעוקמים והמתעוותים של החברה הישראלית בימינו.

*

מה עוללו השילומים והפיצויים לחברה הישראלית כולה? – דבר זה עדיין לא נחקר ושמא אין כלל צורך לחקרו. אם נחפש מקורם של מושגינו הנוכחיים המעוּותים על רמת־החיים הרצויה, אין זה מן הנמנע כי נמצא אותו כאן. זרמי הכסף הזה שלא בא מיגיענו, כמו שטפו כסחַף כמה מושגים על מותר ואסור, מוצדק ושאינו מוצדק, יאה ושאינו יאה ברמת־חיים של יחיד וציבור. השואה – כך שגור בפי המליצה – “ציוותה עלינו את החיים”. אך אנו הרחבנו צו זה גם על רמת־החיים, כאילו ציווּ עלינו הניספים לחיות טוב יותר בגין עמלם השדוד.

כי השואה וספיחיה הביאו עמם מיפגע שלא ניצפה כלל. הפיצוי – הדל ביחס – שניתן לשאירים על הריסת העם ובזיזת רכושו, גרם להשחתה לא־מעטה של פרצופנו המוסרי. ההיתר, שנתחייב מתוך צו־הקיום של המדינה, ליטול כל גרגיר של שילומים כדי לבצר את התקומה הלאומית, הוא – אולי יותר מכל דבר אחר – התיר את כל הרצועה גם ליחידים.

מתוך השואה ומתוך אפס־שילומיה נסתייענו כאן בבניית עצמנו כאוּמה והרבה תלמים המתוחים על פני הארץ – מעפר השילומים האלה נתחחוּ. אך לא פחות מכך צמח מתוך השילומים – ובעקיפין גם מתוך שלומי היחיד – שדה־ברקנים חברתי גדול ויבּלית מוּסרית השולחת גידיה אל הדורות. התשובה האמיתית לשאלה: מה עולל לנו היטלר? איננה מתמצית בציון עוּבדת הטבח האכזר של שישה מיליון יהודים. מעלליו של אותו מטורף ושל אומתו חורגים מעצם הטבח האיום הזה ומזמנו, וחותמם יהיה טבוע בקלסתר העם ובהתפתחותו לאורך הימים. אבל לא רק בכך שנסתמו פלגי־המים האדירים שעליהם היה שתול עצנו הרוחני. אלא גם בכך שהגמול – המיזערי, המבוטל – למעשה־השוד האיום גרם לא מעט להשחתת דמותם של הנותרים. ברמץ של השואה הדלקנו לא רק את לפיד־התקומה אלא גם את היצרים האישיים להרבות נכסים, לנקום נקמת הביזה הגדולה בטיפוּח השפע של עצמנו; לעשותנו מאמינים – מתוך הכרה צלולה או מתוך היסחה המכוּון – כי יתרון החומר שאנו מוסיפים לעצמנו וכל עיטור או סטיו שאנו מוסיפים לבניינינו מתוך גמוּלים אלה – הם, כביכול, חלק מנקמת היהודים במרצחיהם.

*

אלה הם הרהורים צורבים, שבין שייכים לנושאנו במישרין בין בעקיפין אי־אפשר כלל שלא יתעוררו מיד עם איזכור הצירוף “פיצויים שמן השואה”.

אך אפילו תוך הרהור כבד זה עולה המסקנה כי היתה, ככל הנראה, מידה נאצלה מאד. מדודה ובררנית, בגישת התנועה הקיבוצית אל השילומים האישיים – יותר מבגישת מזוּכּים אחרים בפיצויים אלה. העקרונות שנקבעו, שלפיהם רוב האמצעים האלה יופנו למפעל תרבות וחברה מרכזיים של היחידה הקיבוצית כולה ולא להשבחת מעמדם החמרי של החברים או של הקיבוץ – הם ההקפדה על השוויון, שהוא ערך בסיסי בחיי החברה הקיבוצית, כמו נתמזגה ועלתה בקנה־אחד עם הזהירות המוּסרית המתחייבת מעצם אופיים של דמי־שילומים אלה. דמים – בכל משמע.

או שמא אנו נוטים לחשוב כך מפני שלבבנו אפוף הצינה תר אחרי פינת־אור לחמום בה? – אפילו כך לא נחדל לפלל שאמנם כך ייראה אי חברתי מופלא זה של ישראל עוד ימים רבים.

21 בנובמבר 1975

את ימי חול־המועד פסח בילינו במסע אנטי־אביבי לחלוטין. הצבעונים והחרציות התרוננו בערוּגות הבית כבכל אביב. כליל־החורש נקש על החלון בפקעים סגולים. ורק השַחרוּר פנה לנו עורף וכבש את מָקורו הכתום בגבשושית עפר, עד כי צבעו נמזג עם האדמה כגוש אחד של אפר. גוון זה, ולא שום גוון אחר, השליט עצמו על המסע כולו.

יצאנו, עם שלום חולבסקי¹ למסע עם “יחידה פארטיזאנית יהודית על שם ז’וקוב”. הלכנו עמו ועם חבריו בדרך שהיה בה הכל – השלגים והכפור והבצה הטובענית ושלכת נוראה של עם גווע ובדידות וצלמוות – רק לא ציוּץ אחד של אביב. לא פּרפר אחד לבשורה. חדלון איום ובתוכו זיקים, בלתי מוסברים בשום הגיון אנושי, של אמונה.

*

אולי זה תרגיל מאזוכיסטי שאנו עצמנו איננו יודעים פשרו. אבל ספר על השואה איננו יכולים להניחו לקריאה לעת־מצוא. הוא דוחק את כל האחרים במדף הקריאה־הפעילה. הוא מתחיל כמעט לקרוא את עצמו ומצרף אותנו אליו. ואנו עושים את כל הדרך עם המסוּפר בו. עם המסוּפר – כי אילו נקראנו לעשות עמו את הדרך בפועל ממש, ודאי היינו מצטרפים כבר בראשיתה האיומה של הדרך אל נוף־השלדים היהודי בבוֹרוֹת אירופה.

ספרים מן השואה הולכים ונערמים בספרייתנו וגם אילו היו הדברים המסוּפרים בהם דומים זה לזה כשתי טיפות־דם היינו מצוּוים לקרוא כל אחד מהם מקרא־חובה, עד שורתו האחרונה, ולא להניח שום ספר כזה כשדפיו מחוּברים, קיראו לכך הזדהות, קיראו לכך אשלייה של שיתוף־גורל – זה מקרא־חובה, לא חובת המינהג, לא חובת האבלוּת ואפילו לא חובת־הלקח שהיא בעינינו ראש כל החובות. זוהי חובת הלבבות, אין לה מניין סידורי בסעיפים של קודכס מחייב. אולי אין לה גם הסבר של הגיון, אם אתה מחוייב בה, לבך מחוייב בה, מעצם קיומך כיהודי עלי אדמות, על כל אדמות, גם על אדמתך.

אבל שום ספר כזה אינו דומה לחברו, כשם ששום חיים אינם דומים לחבריהם ושום מוות אינו דומה לחברו ושום דמעה אינה דומה לחברתה ושום יבבה של תינוק מעוּנה אינה דומה לחברתה. דמו של כל אדם שותת אחרת. דמעתו של כל אדם זולגת אחרת. כך הדמע. כך הזעקה. כך סיפור הדברים ותמונתם.

השואה בצבעוניותה האיומה. האסון באלף פניו. באלף שׂטניו.

*

מתוך חיי היער של שלום חולבסקי, עולה פרק נוסף במעללי־גבורה יהודיים בעת השואה, גבורה שאין בה – ולא יכלה להיות בה – שום תכלית של הצלת הנפש, כי הכל כמעט גזור היה מראש לחוסר־תקווה. אך עולה מתוכם גבורה עילאית של הצלת כבוד אדם המנסה לגבות ראשית חשבון־הנקם, אפס קצהו, עוד בהתחולל הטבח.

על מלחמת־פּארטיזנים נואשה זאת עוד יכתבו רושמי הקורות, אך מתוך חיי היער בספרו של שלום חולבסקי עולה וניצב כנד הגילוי המיוחד: האיבה ליהודים הזרועה בחלקים שונים של מעגל הלוחמים בנאצים, מעגל בתוך מעגל, בקבוצת הפּרטיזנים עצמה. מלחמה משותפת בשונאי־ישראל, תוך מידה־לא־מבוטלת של שנאת ישראל.

רדופי־האיבה הזואולוגית של הנאצים מבחוץ נמלטו הנועזים והנחרצים מבין היהודים אל היער, אל הכפר הבילורוסי או האוקראיני, ומצאו שם לא פעם, אם כי בלבוש אחר, את אותם השטנים עצמם שמפניהם ברחו ושבהם ביקשו להילחם ממעבה היער.

––– הופיעה יחידת שוטרים ביאלורוסים מלוּוה על־ידי קבוצת גרמנים. השוטרים היו במצב־רוח מבודר ושרו:

על פני פסגות ומישור שורותינו נצעיד

יהודים וקומוניסטים נהרוג ושמיד.

––– ו “הגויים שעבדו בשדה, בקציר שחת, תפסו את פייבל וערפו במגלים את ראשו.”

ודאי: לא כל הנכרים כך. אך שנאת־ישראל המגושמת באירופה המזרחית, הסלאווית, כמו השמיעה קול שני, מתואם ומלווה, לצד הקול הראשון, המכניע, של אירופה המערבית, הגרמנו־רומית. מבחינת האיבה ליהודים מצא, איפוא, פטיש את סדנו ו“גויים שגוייסו לכרות בורות – הלכו לעבודה זו בשמחה לקבור את היהודים” – עדות חולבסקי.

*

ספרו של חולבסקי, כמו ספרים אחרים המספרים את השואה, ממלא גם תפקיד חשוב בסוגיה הסבוכה למדי של הגיאומטריה המוּסרית, שבה אנו נלבטים מראשית ההתישבות הציונית בארץ ישראל. כחלק מתורת הספק והכפירה, ההולכת וקונה לה אחיזה בשורות משכילים ונוער־שוליים תיכוני, פותחה באחרונה גם אסכולת הסימֶטריות שבצידקת שני העמים הטוענים לחזקה לאומית של אדמת ארץ ישראל. סיפורי השואה – וסיפור מלחמת הפארטיזנים היהודיים בכלל זה – מוסיפים עוד ערך כבד־משקל המטלטל את הסימֶטריות המדומה הזאת טלטלה עזה. אמרנו עוד ערך – וזה בנוסף לערכים אחרים היוצרים א־סימֶטריות חריפה ומטים את הכף. נמנה רק את המרחב הערבי העצום, שבו יכולה כל קהילה ערבית, שאינה שרוייה כלל בסכנת כלייה פיסית, למצוא גם את גאולתה הלאומית, גם את פדות־נפשה הרוחנית. מנינו – ולא נוסיף כי לא בכך ענייננו הפעם.

ענייננו בהקשר דברים זה לומר כי אשר עוללו לבני־העם הזה בתקופת פריחתה של הציביליזציה המערבית בראשית המאה הזאת, אשר עוללו לחברה היהודית בימים שבה נתלבלבו באירופה הרעיונות החברתיים־המהפכניים הנעלים ביותר – לא עוללו בהיסטוריה האנושית לשום עם אחר, מזרחי או מערבי. תקומתנו אולי צמחה גם מעיי האפר אך בשום־פנים איננה גמול לכך. היא איננה משיבה לחיים את השרופים באש ולא תשיב עוד לעולם לחיים את כל אשר נשרף עימם ביצירת־עם בהווה ולעתיד. אך התקומה היא ראשית־ביטוח מפני הישנות האסון. שום עם לא התנסה בכך. ומבחינה איומה זאת – אין לשום אומה עדיפות עלינו.

*

ענין אחר שאינו מרפּה הוא: החתף, פתאומיות המהפך. הקושי להאמין או לתפוס בכלי־השכל כי מערכת־חיים של נטע ושורש – המתנהלת על מי־מנוחות או על מי סער, אך מצויינת בסימן של הקבוע והיציב – כמו נשטפת בבת אחת כּבמהפכת זרם ונמחקת מעל פני האדמה. מערכת נושמת של חיי אדם וחברה, מארג של יצירה וחינוך והישג אנושי – נקרעים בן רגע, נעקרים ואינם. לא בידי הטבע. לא בטייפון של אקלים. בטורנאדו של אדם. במעשיו. בעצם ידיו. זה עתה היו – ואינם עוד. רק לפני שעה היה השולחן ערוך, והמפה פרוּשה ומנורת־השבת מפיצה אור ומשפחת־חיים־ותקווה של אב ובן ונכד מסוּבּה לשולחן, ובן רגע – שאייה. ובשאייה פרטית כזאת, שאיננה פוסחת על שום יחיד, על שום אשה, זקן או טף – נמחק עם.

… וְנֵעוֹר הָרַעַם וְרָגַז וּפִתְאֹם

יִתְפּוֹצֵץ עַל ראשְׁכֶם

וְקַמְתֶּם מִשְׁתָּאִים וַחֲרֵדִים,

מֻכֵּי סַנְוֵרִים וְתִמָהוֹן

נִזְרָקִים מֵאוֹר אֶל עֲלָטָה…

(“קִרְאוּ לַנְחָשִים”, לח. נ. ביאליק)

החיים הנורמליים, הזורמים להם בערוצם הטבעי, אינם יכולים כלל להעלות בדמיון את מראה המהפּך, את ניגודם החד כלהבו של תער, את האפסוּת והחידלון שלאחריהם. אין אתה יכול כל שעה משעות חייך לחיות בשניוּת איומה כזו של הוויה רגועה וקיימת מזה ושל דימוּי החידלון האפשרי – מזה. אין אתה יכול זאת כיחיד ואין אתה יכול זאת כל שעה כעם. כל שעה – לא. אבל אומה שנתנסתה בכך – אינה פטורה לשוות לנגד עיניה מזמן לזמן גם פּאנוראמה זאת של האימה. בלתי סבירה, בלתי הגיונית, בלתי מתקבלת על כל השפוּי והצלול – אך לא בלתי אפשרית עוד. כבר היתה אפשרית פעם.

*

את המישנה הציונית הסדוּרה, עם חיזוי מדוייק למדי, למדנו ב“מדינת היהודים” של בנימין זאב הרצל. אך את הצוואה הציונית האמתית, צוואת החוייה הגזורה להסעירנו כל עוד רוח באפּנו, הניחה בוודאי הנערה הפליטה מגיטו ניסביז':

“כבר הייתי רוצה להיות בארץ ישראל לפני מותי” – ובהפטרה רוויה ייאוש: “בין כך ובין כך אהיה בארץ ישראל. ולוּ אחרי מותי.”

שמא, עם קריאתנו בספרו המסעיר של שלום חולבסקי ועם כתיבת האותיות העבריות האלו, שבהן אנו חורתים דבריה וזכרה, אנו מביאים אותה ואת הערופים האחרים ביער היהודי האיום באירופה – אל מחוז חלומם.

ב. פינאלה: פרס

שנים אחדות חרשה תכנית “ניקוי ראש” בטרשי ההומור הישראלי, בהצלחה פחותה או פחותה יותר, אך את הפרק הסאטירי האמתי – ואולי המבריק ביותר – הגישה לנו בשבוע של פסח, כלומר: לא היא, שופטיה.

נימוקי השופטים – יש להודות – הם כמעט טראקטאט פילוסופי ואילו לא קדמו להם בכך יוונים נשוּאי־פנים, אפשר היה לראות באמנה זאת חידוש של ימינו הנאורים. “התכניות ממקדות את המבט בתרבות הפוליטית והחברתית של ישראל ומשתפות את הצופה בראייה ביקורתית ובמבט רענן (על) הנעשה סביבו.” רענן. מינימום.

עד כאן לשון האמנה השיפוטית בכתב. אלא שהיושב־ראש הוסיף עליה מורה־נבוכים בעל־פה: “רצינו – אמר הפרופסור בשידור־רדיו בשבת האחרונה – לשבור את המוסכמות של אירועי יום העצמאות”. ענין לנו, איפוא, לא רק בהנמקה מדעית־שכלתנית אלא גם במשאת־נפש “לשבור מוסכמות”. לרמה מתוחכמת כזו של שיפוט, חובה להודות, לא זכו הרבה ערכאות בישראל. גם לא ערכאות לאמנות.

*

את הלהיטות הזאת לשבירה כאל מעשה־בראשית – קשה קצת להשיג. המוסכמה הגדולה ביותר בימינו היא כמדומה, השבירה עצמה והיא עוברת כחוט־שני כל ימות החול והשבת, עם פרס ובלי פרס. בהרבה טורים של עתונות, בכלי התקשורת החזותיים והשמיעתיים, ואין הפרופיסור הנאור ושני חבריו לשפיטה מחדשים מאומה אם הם מנסים לשבור עוד שריד אחד הנראה בעיניהם מקוּדש. שום דבר אינו שיגרתי בימינו יותר מן התאווה לניפוץ השיגרה והיא דגלם של רבים – אולי רבים מדי – שאינם מתיימרים כלל להיות לא שופטים ולא פרופיסורים.

אגב, גם העצמאות גופה – יותר אולי מאירועי יום העצמאות – היא מוסכמה מיושנה ושיגרתית מאד, שכמעט מעלה עובש במאוויי העם במשך כאלפיים שנה. אין, איפוא, פלא שאתה מבחין פה ושם גם בניצנים של תאווה – מודעת או בלתי־מודעת – לנגוס גם במוסכמה המיושנה הזאת עצמה ולא רק באירועיה. המשכו של מבט רענן.

אך אם אמנם היה את נפש הפרופסור וחבריו לנתץ מוסכמות – יכלו לנתץ מוּסכמה של תפלוּת שבה משוקע הסרט הישראלי ולפתוח בו פרק יהודי או לפחות את מערכת הפרסים החדשה הזאת שנגזרה עלינו – פתיחה יהודית. חג העצמאות יאה לפתיחה כזו. גם הימים שקדמו לו, ושעליהם ייחדנו את הדיבור בפרק הקודם, היו מצדיקים אותה.

“המכה השמונים ואחת” – היא האוברטורה האמתית, ההיסטורית, האנושית, לכל קולנוע ישראלי, אם נגזר עלינו שיהיה כזה. ביימה אותו ההיסטוריה עצמה ופעלו בו כל הנפשות העם היהודי באירופה, והוא נרקם חוט־לחוט מלבם של משורר עברי גדול ושל עמיתיו ממדליקי הנקם והמרד. היה טעם לפתוח מערכת הפרסים כך, ורק ברבות השנים לדשדש באבק גדולים בשטוקהולם, בהוליבוד ובכל מקום שעיננו החקיינית מגעת.

אבל גם השורש הוא, כידוע, מוסכמה וכבר שמענו מה יש לעשות במוסכמות.

*

בצד יעקב מימון ורבקה גובר ורב קפאח וגרשום שלום ואחרים שקיבלו – או יקבלו – את פרס ישראל על תרומתם שלהם לאחוות יהודים ולחכמת ישראל, יקבל אותה, איפוא, השנה גם המפיק של “ניקוי־ראש”. פרק הומוריסטי כזה – יש להודות – כותבת חכמת־ישראל רק אחת לשמיטה. השנה כתבה אותו.

לפני זמן לא־רב זיכו חכמי־שיפוט אחרים מחזאי ישראלי צעיר, נושא בשורת השבירה בניחוח משלו, ב“פרס שז”ר". גזירת השופטים לא היתה כל־כך לטעמו של הנשיא המנוח ועם כל אצילותו הפטיר הערה של תמהון. דבר־ההערה גונב לאזנו של חתן הפרס, נפגע ולא הופיע לבית הנשיא לקבלו. נעלב ולא עלב. לימים אמר הנשיא המנוח למי שאמר: “שמי – מילא. אבל מדוע חייב דווקא אני להעלותו לתורה?”

*

אילו הוגש לחתנים אלה פרס המבקרים – לא היתה עיננו צרה בהם. מבקרים אחדים אמונים על אנליזה כימית־כמעט של פרק מפרקי ההומור הזה ויודעים במלומדות עילאית לפלות את הכינמת הסאטירית הזאת עד אחרונת ביציה. אך את ה“אוסקר” הזה יצטרכו להגיש להם בבניני האומה בירושלים לא מבקרים רק ראש הממשלה. איך יגישו בכלל אם לפני זמן מה פירקו כל אבריו, עד אחרון בהם, ונטלו ממנו קודם כל את הגפיים. במה יגישנו?

בקיצור: פרס ישראלי? – כמובן! איש לא הצחיק אותנו עד כה פחות מהם. איש לא

שיטה בנו עד כה יותר מהם.

*

לאחר תגובה ספונטאנית־מעט, למקרא הידיעה המוזרה ולמישמע הסברי המונחים – אתה מנסה להפעיל מידה של הגיון ולראות את הדברים מזווית מפוכחת יותר. ככלות הכל, תרבות־החיים היומיומית שלנו נקבעת עתה לא על ידי הרב קפאח ויעקב מימון אלא על ידי “מושל יריחו”, “מלכת האמבטיה”, “ניקוי ראש” ודומיהם. גם אמצעי התקשורת – והאור הזרוּע מהם יום־יום הם או בבואתה של תרבות־חיים זאת או חלק מהותי, אורגני, שלה. ואם זו האמת וזה מראה־הנוף מסביב מה טעם יש להתעקש ולהעמיד בצמרות האילן דווקא זמירים כאשר בגזעו שורצים הזחלים באין מכלים.

איננו בטוחים אם לכך דווקא נתכוון ידידנו חיים איזק במחצית השנייה של שאלתו: "ומדוע, באמת, לא?² בשורותיו לפני שבוע. אך אם אנו מקבלים דמות תרבותנו המתהווה כפשוטה – שמא נכון הוא להתאים יותר את הצמרות אל הגזע במקום להרים תמיד קול־צעקה כאשר כמה זחלים, מתוך עדה גדולה רוחשת, מצליחים להגיע אל אמירי הפיסגה. בסך הכל, אם להם הגזע – תהי להם גם הצמרת.

מוטב, איפוא, שנחיה זמן־מה, תקופת מעבר בלבד, בדוּאַליזם רוחני שבו ידלגו על הרי פרס־ישראל הוגו ברגמן ז“ל עם יוסף מונדי; בן־ציון דינור ז”ל עם מוטי קירשנבאום – עד שבסופו של הזמן – והוא, כנראה, איננו רחוק – יצטלל איזה מוניזם תרבותי־רוחני עם חנוך לוין, י. סובול, יוסף מונדי ומוטי קירשנבוים בגזעו ובצמרתו גם יחד. שוורים אלה של תרבות ישראל לא ייחסמו עוד בדישם. אם הם השורש והגזע – יהיו להם גם האמירים, גם הפסגות.

29 באפריל 1976

א.

ההיסטוריה היהודית מזמנת לנו מעת לעת נושאים לוויכוח הנמטרים עלינו במפתיע כאבני אלגביש. נפוּצת היהודים אל גולה חדשה מיד עם צאתם מברית־המועצות, היא, מצד היותה נושא לענות בו, אחת האבנים האלו. אלא שגם הבלתי־צפוי ביותר מוצא אותנו ערוכים ומיושבים, והדברים שעלינו לעשותם מבוהרים לנו מיד כשמש בצהרים. וכיוון שהם בהירים עד סנוורים אנו מבקשים לפתור אותם מיד. בלי איבוד זמן. מכל מקום: איננו נבוכים. נ אנו יודעים תמיד ובכל שעה מי הם, לערך, עוכרי־ישראל באותה שעה – ואם אנו יודעים זאת, כבר אין בעייה איך לטפל בהם. יש אבחנה – יש דרכי־טיפול.

שורות אלה באות ברוב היסוס להחזיר לנו מעט מן המבוכה שדין היה כי תרד עלינו עם ההתרחשויות האחרונות בקרב יהודים יוצאי ברית־המועצות בוינה. מבוכה לצורך בחינת עצמנו.

ב.

על שלוש מטרות עיקריות נטושה המערכה של העם היהודי מאז המפכה הבולשביסטית בברית־המועצות – מערכה שהוחרפה מאד בשני הדורות האחרונים שלאחר המלחמה:

א. על קיום חיים יהודיים עצמאיים, עם כל סימני ההיכר שלהם, בברית המועצות גופה;

ב. על זכותם של היהודים לצאת מברית־המועצות;

ג. על זכותם לעלות לארץ ישראל.

המטרה הראשונה לא הושגה. לא זו בלבד שלא הושג החיוב אלא שהעמיקה השלילה. מראשית המהפכה – וביותר לאחר מלחמת העולם השניה – נמשך תהליך הריסוק של כל תא מתאי הקיום הלאומי העצמאי של יהודים בארץ זאת. במעשה מכחיד, שיטתי ועקיב, נופצה לרסיסים מערכת־הייחוד של החיים היהודיים על כל גוניהם – והדברים ידועים. טבח הסופרים היהודים הוא גוּלה רצחנית במערכת השמד הזאת, אבל הוא רק חלק ממנה. בברית המועצות נותרו בחיים כשלושה מיליוני יהודים, אך תרבותם וסימני הייחוד הרוחני שלהם נקברו ברציפות ודרך שיטה קבורת־אחים. בצד הבאבי־יאר הפיסי שיצרו הנאצים בתוך ליבה של ברית־המועצות יצרה ברית המועצות עצמה באבי־יאר רוחני ליהודיה – לא רק בקיוב. אולי אחד החזיונות הבלתי מושגים ביותר הוא שחרף התמורות העזות שעברו על ברית הריפובליקות הסוציאליסטיות בין סטאלין לכרושצ’וב לברז’נייב, לא הועלה – ולוּ גם לשם בחינה־מחדש בלבד – אלמנט זה של יחס לתרבות היהודים ולקיום ייחודם הרוחני. מימי הסוציאליזם המתגשם ברוסיה זרמו במשך הדורות כנהר־אדירים, העלו נחשולים, גם שינו כיווּן, אך את האצות של מגמת החורבן הרוחני של היהודים – לא שטפו.

ג.

היסטוריונים שיבואו עם הדורות יגיעו אולי גם כאן למסקנה – המתחילה להזדקר כ“ערוגה של סכינים” גם בעקבות השואה הפיסית שפקדה את היהודים באירופה – כי השלווה היחסית שבה צפו היהודים שמחוץ לברית־המועצות בתהליך ההכחדה הרוחני שהתחולל בתוכה, גם לה חלק בהימשכותו הבלתי־מופרעת של תהליך זה עד שהגיע לשיאו הנוכחי.

מול שני דברים – עשוי רושם־הקורות לציין – עמדו יהודי העולם והנהגתם מוכי קהות ואטומי־תפיסה בלי שום כשרון של ראיית־הנולד או ראיית־הגווע:

א. מול התפתחותה של ההשמדה הפיסית ושיאיה האפשריים בגרמניה;

ב. מול התפתחותה של ההכחדה הרוחנית ושיאיה האפשריים שלה בברית־המועצות;

בשני המקרים יצאה היהדות וידיה על ראשה. והיא עומדת לפני שני הבאבי־יארים האלה כלפני מצבת־עדות אחת, אם לעוורון אם לחוסר־אונים אמתי של העם היהודי.

ד.

אינו יודעים אם מלחמה זאת היא אבודה ואם פרק זה אמנם נשלם וגם תם. ככל שאין לבנו הולך אחרי הרבה מהגדרותיו של ד"ר נחום גולדמן ־ אפשר שלא להודות כי בעניין זה צדק כנראה מאתנו ואמר בעבר כמה דברים שהמציאות הסובייטית, לדאבון־הלב, לא הזמינה אותם. המלחמה על קיום חיים יהודיים שם היא, כנראה נושא שיהיה צורך להחזירו אל סדר־יומו של העם היהודי אולי דווקא לאחר שהחלה העלייה ולאחר שהוכח כי ציבור גדול של יהודים יישאר ימים רבים גם בארץ רחבת־ידיים זאת.

שתי המטרות הנותרות – עוז המלחמה עליהן אינו צריך לחדול לרגע. ציונים ככל שנהיה, הרצליאנים ככל שנהיה, בורוכוביים ככל שנהיה – חייבים נהיה להודות כי לפנינו שתי מטרות: יציאת היהודים מברית־המועצות – אחת; עלייתם לישראל – שתים. שתי מטרות, שלדאבון הלב לא תמיד ניתן לעשותן אחת.

ה.

ולפנינו שתי מטרות – כי אם אמנם ארץ־הסובייטים היא ארץ־תלאוּבות ליהודים גם בקרב ארצות הפזורה; אם נכון הוא כי ארץ הקומוניזם היא בשלבי התחתית של סולם הגלויות שבהן נפוצים יהודים ואם נכון הוא שישיבתם של היהודים בארץ ההיא מחישה את ההכחדה הרוחנית שלהם יותר מישיבתם בכל ארץ אחרת – הרי כל מה שאפשר ושניתן לעשות כדי להוציאם משם הוא מעשה גאולה לעצמו. אם אפשר להוציא יהודים ממקום שאין להם חופש לבחור בתרבותם ובייחודם אל מקום שבו הם חפשים לעשות זאת – חובה. גזירה, לעשות הכל להוציאם משם, אפילו יבואו לגולה אחרת.

ו.

כל יהודי שהוצא משם, עדיין לא נגאל לחירות – אבל יצא מעבדות. ייתכן כי גם בצאתו משם יפנה לאזורים הנושאים עימם סכנה של התבוללות, יפול על צווארה של תרבות נכריה, לא ידבק במורשת עמו ויראה את ביאת־משיחו בעצם הפדות מארץ הסובייטים. אפילו כך, היינו: אפילו יפנה לאחת מארצות הפזורה היהודית ולא אל ארץ תקומתו – עדיין הצלתו הצלה. לא שלמה, לא מהפכנית – אבל הצלה.

וההצלה היא כבר בכך שמעתה ואילך הברירה אם לחיות חיים יהודיים; אם לחנך ילדיו בלשון עמו – היא בידו. הוא יכול לבחור בהיצמדות למורשתו הרוחנית העתיקה, הוא יכול לבחור בשכנות־של־אחווה עימה, הוא יכול לבחור בניתוק ממנה – אבל זו הפעם הראשונה לאחר כששים שנות מהפכה – הברירה בידו. הוא אינו כפוי על ידי שום שלטון; הוא איננו משולל ברירה בין כמה אפשרויות – הוא אדון לבחירת רצונו. הפקדת חופש הבחירה בידי היהודי עצמו הוא־הוא אחד הדברים שעליהם נלחמנו עם השלטון הסובייטי מאז. הנה היא ניתנת ליהודי. מחוץ למלכות הסובייטית – אבל ניתנת לו. זהו הישג יהודי חשוב ויש לראותו בפרספקטיבה היסטורית, לגבי כל מה שניתן להפיק ממנו, ובריטרוספקטיבה היסטורית, לגבי כל מה שקדם לו – כדי לתפוס כל משמעותו.

ז.

ודאי: עם יציאה זאת ועם הקניית זכות־הבחירה הזאת עדיין לא הצלנו את היהודי הצלה שלמה, הצלה ציונית. ומבחינה ציונית אפילו נטלנו עלינו סיכון: הנה קראנו להם דרור והם פּנו בחלקם לגלות אחרת, ועין־הסובייטים רואה ופנקסם פתוח וידם רושמת. ואף על פי כן – אין ברירה. דברי ימי היהודים – לפני השואה וגם אחריה – רצופים החמצות כאלו של גאולה שלמה או אפילו ויתור עליה, ואי־אפשר להפעיל את כוח־הרצון של היהודי או את לבו במנוּאַלה, היא גלגלת־יד, מבחוץ. אפילו היא גלגלת־יד ציונית.

נהירת היהודים אל ארצות־הגולה שמעבר לים ולא אל ישראל נתקיימה גם מיד לאחר השואה הגדולה ורק חלק מניצולי השואה הזאת בחרו בישראל כמחוז מיבטחם. זו עדות מצערת אחת. אך העדות הנחרצת – ושמא המכאיבה ביותר – היא, למגינת הלב, נכונותם של שלושים רבוא יהודים שכבר טעמו טעם גאולה – להיפרד ממנה ולחזור אל חיים של פזורה, שבהם נמשך תהליך ההתרוקנות והאזילה של החיים היהודיים. שלוש מאות אלף יורדים – יעידו.

הרי שעיוורון יהודי ואי־ההעדפה הציונית אינם נחלתם של יהודי ברית־המועצות בלבד ומבחינה מפוכחה זאת ראוי לומר כי אם ששים אחוזים מיוצאי ברית־המועצות בוחרים בישראל הרי זה הישג ציוני חשוב שאין לבטלו ואין בו בשום פנים כדי להטיל יאוש.

ח.

וזהו הישג ציוני אם נביא בחשבון כי כששים שנה לא ניתנה ליהודים שום אפשרות לגיטימית של התארגנות ציונית או של חינוך עברי בכל שלב שהוא. אם לאחר ששים שנים כאלו, קרוב לששים אחוז של היהודים משם רושמים את “ציון” כיעדם האמיתי – ספק אם היה בתולדות הציונות חזיון מפליא מזה להעיד על חיוּתה ועל שרשיה הסמויים בנשמת האדם היהודי, יהי חינוכו אשר יהיה.

יתר על כן, אם השואה בגרמניה לא הבריחה את היהודים הברחה גמורה ומוחלטת – כדי סלידה וחלחלה – מארץ ההריגה והמוות; אם עדיין נמצאים יהודים לא מעטים החוזרים ומשתקעים בברלין ובפרנקפורט – לא היתה כלל סיבה להניח כי משטר קומוניסטי, שלפחות לא השמיד את היהודים השמדה פיסית, יעקור מלב היהודי כל גרעין של אזרחות קוסמופוליטית ויקשור אותו בטבורו הרוחני קשר אכסקלוסיבי אל מולדתו העתיקה. לא כל גולי בבל שבו אליה עם הכרזת כורש (“מי בכם ––– ויעל”); לא כל הציונים נהרו אליה עם הצהרת בלפור ולא כל היהודים זרמו אליה עם הכרזת ריבונות ישראל – אפילו לא כ"ח שנים אחרי ההכרזה.

ככלות הכל, מותר לקצת יהודי ברית־המועצות בצאתם ממנה להיות ציונים נוסח מיליונים מיהודי אמריקה או אנגליה או צרפת. המלחמה על משמעות ציונותם של יהודי תפוצות אלו היא, כידוע, מרה ועיקשת למדי, ואף על פי כן לא מאסנו ולא געלנו לא בהם, לא בעזרתם החמרית, לא בעזרתם המוסרית – ולא בעזרה המדינית, במקום שהדבר אפשרי.

יהודי מברית־המועצות, שבמשך כששים שנה היה מנותק מכל ההווייה הציונית המגשימה, זכאי לא פחות מכל יהודי אחר בעולם לגילויי־אחווה ולעזרה בצאתו מארץ המצוקה, היינו הך – לענין העזרה הזאת היינו הך – לאן פניו מועדות. לכן כל נסיון להשפיע על “היאס” או על “ג’וינט” או על כל ארגון יהודי אחר למנוע עזרה זאת – פסול בעינינו מעיקרו מבחינה מוסרית, יהודית ואנושית כאחת.

ט.

וחובה לזכור כי נסיון כזה פסול ביותר עכשיו, כאשר הציונות וישראל מבקשת להופיע לא רק כמנוף ממשי לקליטת יהודים אלא גם כמסעד וכמשען למלחמת יהודים על זקיפות קומתם בכל מקום שהוא. ככל שהציונות – וכל המתקראים ציונים – כבשו להם מעמד דומיננטי בארגוני היהודים בעולם – כן הם חייבים בדאגה ובעזרה ליהודים באשר הם יהודים ואין הם יכולים כלל לבדוק בציציותיו של יהודי במצוקה אם הוא ציוני – וציוני מגשים, דוקא! – או אם הוא סתם יהודי רדוף.

אין דבר הגיוני פחות, ואולי גם אוילי יותר, מלהביא לכך שיהודי אמריקאי שבעצמו יושב לרווחתו בארצות הברית, ימנע עזרתו מיהודי היוצא מברית־המועצות רק מפני שהאחרון אינו מגשים את הציונות בגופו – בעלייה. אין מוסדות היהודים והציונים יכולים לעשות כך לא מטעמי חובתם – ואפילו זו יומרת חובתם – כארגון יהודי כולל ומוסמך ביותר בוודאי לא מטעמי מוסר יהודי ואנושי. הם, ממש כמו כל אחד מאתנו, מצווים לשאת כל יהודי נדכא על שכם, ויהיה משאו כבד כאשר יהיה. המטבע "ישראל ערבים זה בזה " – נטבע, כידוע, עוד בטרם קמה ההסתדרות הציונית או הסוכנות היהודית המורחבת לארץ ישראל.

י.

אנו יודעים היטב כי אין זה הצד היחיד של הבעייה וככל שאתה מעמיק לבחון אותה עם העומדים ליד המפחה יורקת־הגיצים הזאת – מתגלים בה צדדים חדשים. אחד מלוּבן מחברו. מסתבר, כי אין כלל שיעור למורכבות החיים היהודיים ולסביבות גורלם וכל צד וכל נימוק הם סוגייה סבוכה, שגם בה מעורבים זה בתוך זה עניינים של תועלת אישית ועניני מוסר – אישי, לאומי וחברתי.

יש יסוד ההונאה: אדם מודיע כי יוצא לישראל ופונה לקנדה. יש יסוד שלילת הזכות מן הזולת: אדם יוצא לבלגיה ונוטל מקומו של יהודי שנתכוון לצאת לישראל. יש יסוד החבלה המדינית: ניתן חיזוק בידי הסובייטים לטעון כי הסיפור על כיסופי היהודים בברית־המועצות לעלות לישראל – הוא בדייה, וכמוהו, כמובן, הציונות כולה. ועדיין לא מיצינו כל היבטי הענין המורכב הזה וסבכיו.

אף על פי כן יש לראות זאת כשאלה מוסרית כבדה שבין יהודי ברית־המועצות לבין עצמם ואין אנו יכולים לשים עצמנו שוטרים עליהם ועל התנהגותם המוּסרית ולוּ גם מן הסיבה הפשוטה שלא נתנסינו במה שמתנסים הם ואין אנו יודעים כלל לאיזו תחבולה היינו רואים היתר לעצמנו להזדקק אילו היינו תחתיהם. אנו יודעים כי החיים היהודיים בברית־המועצות אינם פתוחים לשום ויכוח צבורי ולאפשרות של הכרעה בינם לבין עצמם במשפט גלוי. אפילו כך אין אנו יכולים לעשות עצמנו מעורבים באיזה תהליך או נוהל העלול לקפח הצלתו של יהודי – ויהי מחוז־חפצו של היהודי אשר יהיה.

שואת היהודים בדור שלפני האחרון ניתצה הרבה נורמות מוסכמות של מושגי שקר והפכה אותם למלים בלבד ככל שהדברים אמורים היו בהצלה. אם יש יסוד של הצלה – פיסית או רוחנית – בהוצאת יהודים מברית־המועצות, הרבה נורמות מוסכמות כאלו יפוצו גם מפניו כמוץ מפני הרוח.

יא.

אלא שהדילמה הציונית האמיתית איננה רק בוינה. הדילמה היא כאן. היה זמן שהציונות עיצבה את מדינת ישראל – היום מעצבת מדינת ישראל את דמות הציונות בתפוצה. יהיה למדינה כוח־מושך – ינהרו יהודים לתוכה; לא יהיה לה כוח־מושך – לא יבואו יהודים לתוכה. עם היא"ס או בלעדיו. וככל שנחלש כוח־דוחף, בארצות־הפזורה החפשיות, ויהודים מחוץ לארץ ישראל יכולים לחיות גם בתנאי חירות יחסית מבחינה פוליטית, גם בתנאי רווחה חמרית – כך עולה שבעתיים חשיבות הכוח־המושך של מדינת היהודים, וכל אלמנט בכוח־המושך הזה מקבל מישנה כובד וחשיבות.

הדמות החברתית של ישראל – וזה מקיף גם את הריבוד החמרי, גם את ארחות־החיים, ההרגלים וההליכות של החברה הישראלית – נעשית מבחינה זאת חשובה לא פחות מן החזות הבטחונית. שום צמצום של עזרת היא"ס בווינה לא ידחף יהודים להגר לישראל דווקא, אם אורה של ישראל, לא ימשוך אותם אליה. אור של חברה שהיא עצמה, לפחות, עדיין מאמינה בציונות אמונה שלמה ולא מצומקה וקובעת אמונה זאת כפרימאט בחייה ובחיי אזרחיה; חברה שהיא עצמה עדיין מאמינה בעלייה, רוצה בעולים לא פחות מאשר בעלייה, וקובעת על פי רצון זה דרכי התנהגותה יום־יום, רמת תאוותיה החמריות, מושגי צידקתה ומושגי עוולתה; חברה שבעבר הלא־רחוק עדיין לא התביישה להגדיר את יעדה כחברה חלוצית. אל חברה

כזאת עשוּיים יהודים להימשך גם עתה. אי־אפשר להביא יהודים לישראל רק בכוח שלילה מיכנית של כל ברירה אחרת. שום איש לא יתקומם לכך יותר ממי שהיה נתון במשך ארבעה דורות לכפייה ולחוסר־ברירה ופתאום ראה אור חירות.

*

הציונות היתה ונשארה חלומו היפה והמרהיב של העם היהודי. היא התגשמותה. אלא שדבר אחד נכון גם לגביה: אי־אפשר להגשים אף את הנעלה בחלומות – בתחבולות אדמיניסטרטיביות.

30 ביולי 1976