לפנים כאשר באה השבת, היינו מאספים כמה ספרים להציץ בהם ביום המנוחה. בשלב שלפני ההתפקרות קראנו בתנ“ך ובאגדות של ביאליק־רבניצקי וקינחנו ב”שכול וכשלון“; בעצם שלב ההתפקרות, כאשר אש הכפירה יקדה בנו “ואש הנקמות הלב ליחכה”, קראנו שת “אנטי דיהרינג” ואת “הטרגדיה הביולוגית של האשה”. מאוחר יותר, כאשר התחלנו להכות מע שורש והנפש נתאזנה מעט מילאנו את השבת בסיפורי חווג’ה מוסה, באידיליות של בלאנק והמהדרים שבעוּ ב”הכנסת כלה". היום אנו ממלאים את בוקר השבת בעיתוני ערב של יום שישי. בספרות העברית הגדולה הנכתבת בעיתוני הערב של ישראל ובמגזינים. קוראים? – בולעים. בתאווה. כל עיתון ערב יש לו מגזין ותוספות וכל כולם מדוֹר גדול אחד של הפרט והכלל תאווה – מראש המלכות עד אחרון פשוטי העם. נעץ סיכה בשעה מסוימת של שבת בבוקר ותיווכח שבאותה שעה ממש רכונה כל המדינה מראשי המלכות ורעיותיהם ועד יושבות בתי־הקפה בכיכרות העיר, על סילבי קשת וכיוצא בה – שניים מקרא ואחד תרגום. בשבת בבוקר מנותקים הטלפונים בכל בית ישראל – שוֹע ורש. העם כולו יונק אז מִדַּדֵּי המגזין, מן הטורים והצנועים האלה בכחול או באדום כמו נובע סם־החיים ובושמם. אתה יודע מה כותב עליך פלוני ואיך מטפלים באלמוני וכאשר אתה מסיים את הדף האחרון עם “לאן הערב” את היודע פחות או יותר את דעת־הקהל המעודכנת כפי שהעציבו אותה המעצבים עד סגירת גליוני השבת.

לאחר כל אלה נשאר לך מעט מאוֹד זמן לעיין באנכרוניקה כמו התנ“ך. אלא ש”קול ישראל" מקדים כרגיל לפזמוני אלן שפירא את הפטרת־השבוע וכך נודע לנו שאנו כותבים שורות אלה בדיוק בפרשת “שלח” בספר במדבר שבו תקוע כל סיפור המרגלים כאילו לא נכתב לשבוע זה ובשביל המרתף שלנו בעיתון. וסקרנותנו גברה שבעתיים. מה יכול היה להניע את המרגלים להעכיר כך את רוח העם לרפות כך ידי משה ולעשות – בעיני העם כולו את כל הטרחה הזאת של יציאת מצרים – ללא כדאית. מה הניע אותם לסלף כך את ההיסטוריה של העם היהודי הגדול בימי מרדותו במדבר צִין או פָּארָן או המדבריות האחרים שעדיין לא אותרו בקורות הימים.

ידידי טוען כי הניעו אותם לכך לא אימת הנפילים, לא פחד מפני העם העז ולא בני הענקים. לא. הני אותם דבר אחד: הטלפון. כן, הטלפון. השח־רחוק. הרבה מהלכים בהיסטוריה נקבעים על־ידי כלי פשוט שלכאורה אין לו כל משמעות והוא הופך את קערת ההיסטוריה כולה על פיה. הפטיש של רחב, החדר האפל של בעלות־האוב באשקלון, וכרשום בדברי הימים האחרונים – קדרתו הקטנה של נפוליון.

בימי המרגלים עשה זאת הטלפון.

בסוף היה להם כל העניין לזרא תלו את האפרכסת, תלו את האשכול על המוט וחזרו אל הארץ והביאו אותו ומאז הפך לסמל התיירות בארץ כנען.

ראוּ ארץ שיש בה שׂשׂון ויש בה שמחה ויש בה יקר ואין בה טלפון.

זה מכבר אנו נחלקים עם חברינו – מן הבקיאים גם בביקורת המקרא גם בענייני ריגול – על המניעים האמיתיים שהניעו בזמנם את המרגלים להוציא את דיבת הארץ רעה. מאז באנו במגע מחודש עם הרץ – עם שדותיה המניבים, עם הנחושת הנחצבת מהרריה ועם ברכת האלהים הזאת האצורה כשמן בעצמותיה אנו עומדים תמהים ומשתאים מול מעשה הסילוף וההטעיה הזה של המרגלים שמעטים דוגמתו בתולדותינו. כדי לסלף כך דמותה של ארץ צריך אדם להיות לא רק בדאי אלא רשע. ולא סתם רשע. אלא מרושע. להכעיס, כל דבר בארץ הזת זב משהו. רובם ככולם גמדים. כל יושב בארץ הזאת אוכל אותה חתיכות־חתיכות ומה ראו המרגלים? בדיוק להיפך: ארץ החורב והשידפון, ארץ שכולה נפילים ו – ארץ אוכלת יושביה. כלומר: לא הם אותה אלא היא אותם. מה יכולה להיות דיבה גדולה על הארץ הזאת, על עמה, מאשר לומר עליהם כי הם אנשי מידות? האם ניסו פעם להיכנס לאוטובוס? קיבלו פעם שירות ממלצר ישראלי? קנו בול בדוֹאר? אנשי מידות.

20 בספטמבר 1970

תוצאות הבחירות של מפלגת העבודה לפפי החטיבות המהוות אותה – ימחלו לי הכל – אינן חשובות. מעטים היום ענייני־יסוד המבדילים דווקא בין פלג לפלג וספק גם אם עמד משהו עקרוני להכרעה. אף־על־פי־כן אין הדבר גורע מחשיבותן של הבחירות עצמן. זה היה תרגיל שבא לעמוד על נכונותו של הציבור לבחון את ההתארגנות הדמוקרטית שלו עצמו. וככל שנרתעו מתרגיל זה כבעבר מפני פחדים אמיתיים או מדומים, כן היה התרגיל עצמו נועז יותר.

ואולם ההשתתפות הערה בבחירות אלו היא קודם כל נצחון הנוסח. ניצח כאן תרגיל לא פחות נועז בסגנון חדש של חיים מפלגתיים, שאיננו טבוע בחותם הגיוס הטוטאלי של מכבשים כספיים ולחצים; שאיננו מסתייע במערכות־כוח ארגוניות וחוֹמריות ואינו מלוּוה התגוששות שוּקית של פלגים ומוקדי־כוח למיניהם שהיינו רגילים לה כל העת האחרונה בחיי המפלגות.

הונח, כמדומה, היסוד לתרבות חדשה של חיים מפלגתיים, למעט צניעות והתאפקות דווקא מול משאבים פתוחים, לנוסח אציל יותר גם של פעילוּת גם של הפעלה ציבורית – ככל שאפשר בכלל להשתמש במונח זה בחיים פוליטיים ובחיי ציבור שסועים ועדיין לא מאוּחים כחיי ציבורינו.

באיחור זה, רק לפני ימים אחדים, קרנו את ספרו האחרון של ליובה אליאב “קפיצת הדרם”. לאחר כל פרק ופרק המספרים עלילות הקמתו של חבל לכיש, אבל לא רק אותן, השתהינו ותהינו: מה לדמוּת זאת, שעדיין לא עמד הציבור על מלוא נדירוּתה, ולכל אשר רוחש ביורָה מפלגתית?

אלא, שהבחירות הוכיחו כי ניתן להוליך גם מפלגה רבת־כוח ושבעת־שלטון אל איזו קפיצת־דרך משמעוּתית, בסגנון חייה, בהליכותיה, בדמות הופעתה בציהור. המקבל עליו מרצון את העול ומנסה להקפיצה כך – אולי אין שליחותו נופלת משליחותו של המותח תלם בערבה.

17 בדצמבר 1970

המבקרים בוודאי יפרמו את המחזה לחלקיו, בצד שבחים בוודאי לא יחסכו גם הערות ביקורת ופה ושם יצטרף אליהם גם צופה מן השורה, אך כזה כן אלה לא יוכלו לפגום במאורע האמנותי והציבורי שבהעלאת מחזה זה על הבמה.

על כמה דברים ראויה הפעם “הבימה” לברכה:

היא פרעה קודם כל חובה כתיאטרון לאומי, שפניו אינו רק לאָפנה. בעיצומו של היריד הגדול למחזות האבסורד והאירוס, המשתולל עתה על הבימות, נעים היה לראות את “הבימה” פורשת לשעה קלה מן המהומה ומתחברת אל סופר אחוז דבקות יהודית וקדה יחד עם הקהל קידה של הזדהות לפני אחת הדרמות הגדולות של אֵלם יהודי שידע העם מעודו – ובעצם התחוללותה.

ליהודי ישראל זוהי תזכורת, אך ליהודי ברית־המועצות זו בשורה. שמע ההצגה הזאת בוודאי יגיע אליהם והוא יהיה אחד האותות לחרדה ולהתעוררות שחלה באחרונה בעם סביב לגורלם. באווירת היתמות שבה הם חיים, יש בהעלאת ההצגה הזאת יותר מנוֹחם ועידוד.

אולי לא היה ובעי מזה ש“הבימה” ולא שום תיאטרון אחר תעלה הצגה זאת. ככלות הכל, זוהי תרומת התיאטרון למקור מחצבתו: יהדות רוסיה, שהיתה בשעתה מלח־העם מצד כוח היצירה ועתה היא נתונה למִרְמס.

אלא שמתוך האפילה הסמיכה בוקעים סימניו של המרד היהודי הגדול, שכעוצם מריו וכתעוזתו לא ידעה ארץ רוסיה מאז המהפכה. אך על כך – בהזדמנות אחרת.

1970