באולם ריק מאיש, מוקפת כרכי ‘יזכור’, רדופת מעשה שגבוריו אינם נוגעים בחיי, חשבתי, מנהג ישראלי משוּנה לקבץ על האיצטבאות כך וכך אלפי חיים מתוקים. – לצרכי הנצחה? שאל אותי קול אשה בטלפון כאשר ביקשתי לעיין בתיק השירות של דיקי־דוויד. – כן, השבתי, בּוֹשה מפני השקר. מכתבי אהבה, שירים של בני נעורים צופים את מותם. כמעט שלושים וחמש שנה עברו מאז מצא הנער את מותו בתאונת מטוס. מה באתי לחפש על האיצטבאות האלה? משׂכּית זהב לא מצאתי ברשימת החפצים אשר מנה ורשם מי שהופקד על עזבונו של הנער, ודיקדק לְציין ‘שֶקֶל ציוני אחד’, ולא שכח ‘כתובת קודמת, בית מלון, ברלין’, אף־על־פי שדיקי־דוויד עלה ארצה כילד, כמעט תינוק, עם הוריו, בשנת אלף תשע מאות שלושים ושש, שבע עשרה שנה לפני שהפך לטייס מת, אשר רדף את אבי בסיוטיו על מיטת חוליו.

בשנה האחרונה לחייו רשם אבא זכרונות, בגללי, אולי באשמתי. אני הבאתי הביתה כתבים אוטוביוגראפיים מאת מ.ל. לילינבלום. זכרונות יבשים, פרטי זמן, מקום. פחדתי לקרוא בחייו, להודות בכשלונו. כמה היטיב לספר בעל פה. לא ספרותי, כמו כרוניקה עיתונאית, פסקתי אחרי שלושה ארבעה עמודים ולא הוספתי לקרוא. לאבא אמרתי, – מוצא חן בעיניי, מעניין מאוד, והשפלתי עיניים, דוחה את הקריאה מיום ליום בתואנות שווא, אולי מפני ההודאה בסופיותו, המשתמעת מעצם התשוקה אשר אחזה בו פתאום לרשום זכרונות. עשר שנים עברו מאז ועדיין לא פתחתי את המעטפה החומה שבה כינסתי את הדפים. בחדר ההמתנה של המחלקה לטיפול נמרץ בה שוכב אבא, מוקף מישמר של אחיות, אני רושמת הערות ל’פת שְׁלֵמָה'. אבא לא אהב את סיפורי עגנון ב’ספר המעשים', – מצטעצע, פסק, ואני, עכשיו, תלויה בחסדי האחות הראשית, נאחזת בעבודה הסמינריונית שלי, להנפיק למענו תעודה אקדמאית. הוא לא זכה, האיש הענק אשר בילדותי הענקתי לו נצח, ויתר. מתי? אולי כאשר טרפו הסיוטים את דעתו והוא מחפש אחרי נקודת השבירה, – מדוע? ואיך? לְשַמש לו אחיזה, פיסת ממשות, ודאות. – אני רואה, מספר לי אבא, בטרם החניקו את גרונו במכונת הַנְשמה, – שני סוגים של חלומות, צורות גיאומטריות, עיגולים, ריבועים, משולשים, סובבים בסחרחרת צבעונית; ואני ממציא סיפורים משונים, אף פעם לא הרביתי לחלום. מתי? מדוע? צלעות ההרים מתכסות עדרי כבשים נהדרים ביופיים. מה פתאום הרים, והלא את הבית הקיפו גבעות עגלגלות, נמוכות, ‘בַּבּ־אל־הַוַא’, נקראה השכונה בפי הערבים על שום הרוחות אשר נשבו בגאיות. עדרי כבשים צרים על גב ההר תבניות בגווני צהוב־חיוור עד חום־אדמדם, מחנה אדיר. מעל ההר מתגלגל מַטה, ברד איצטרובלי אורן, חודר מבעד לחלון המשקיף אל המרפסת הגדולה, אבק מתנשא ומחטי אורן, ובתחתית מצטברים גְללים ויוצרים גם הם דגמים מרהיבים, כמו שדות עמק יזרעאל אחר הקציר. ילד אחד, אולי בנם של השכנים היֶקים, החייל שנהרג בתאונת מטוס, דיקי, זוכרת? אומר בקול תינוקי, – תסתכלו על הריר הזה. ואני משיב, – לא ריר, גללים. והילד מתעקש, – היום קוראים לזה ריר. על ראשנו מוסיף לרדת ברד איצטרובלים ומחטי אורן. איצטרובל פוגע בפניי. המראה האדיר על ההר נעלם, וכולנו בבית הילד דיקי, ואני מתגרה בכל היושבים לסעוד ומחביא את כל כלי האוכל מתחת לשולחן השחור הכבד בחדר האורחים שלהם. העין הירוקה של הרדיו מביטה בי בצחוק, ואחר כך שוב מציפות אותי הצורות ההנדסיות הצבעוניות ואינני יכול לעצור את הסחרחרת. מתי? איך? נאנח אבא.

משכית זהב לא מצאתי ברשימת החפצים אשר רשם מי שֶמנה בתיק השירות של דיקי־דוויד. ובאמת איך יכולתי להעלות בדעתי כי אמצא אותה כאן, אחרי שנעלמה מעל צווארו של דיקי, מאז שלף אותה ממיפתח חולצת המלחים וחשף אותה לעיניי. אני, ילדה, מעבר לשער הברזל, ברחוב החול, והוא, ילד, בחצר הבית המכושף ובינינו השְׂבכה. ועין אימו צופיה בנו מן החלון. אבל את כתב ידו של אבא גיליתי בתיק השירות של דיקי־דוויד, בלתי מוכנה, ואולי יודעת שהכל צפוי. והלא בינינו לבינם הפרידה משוכת יערה צפופה בלבד, ואבא מילא תמיד את כל טופסיהם הרשמיים. אני נלחמת בדחף פתאומי למשוך את הדף בהסתר, לטמון את כתב ידו של אבא בארנקי. החדר ריק. המזכירה בכניסה לעולם לא תדע. התיק האישי של דיקי־דוויד לא נפתח ככל הנראה מזה שנים רבות. איש לא יבחין. אין תוכן עניינים, אפילו תמונה לא מצאתי אחר־כך בספר ‘יזכור’. אימו ואחיו לא טרחו אפילו לשלוח תמונה. איש מלבדי לא יציץ בו מעתה ועד עולם. מה יעשו כשיחול חוק התיישנות על התיקים? ייקברו כמו גנזים? לא, אחרי הכל, דפי חולין. מה טעם לצרף את כתב ידו של אבא על גבי הטופס היבש, למחברות זכרונותיו השמורות איתי במעטפה חוּמה שלא העזתי להציץ בהן מאז מותו. תיק שירות לא מחיה נער, אבל כתב ידו של אבא, בלתי צפוי, אותיות לא מסולסלות נמשכות להיות קווים ישרים, זכרונות יבשים.

על מרפסת הדירה בבית המשותף אשר תפס את מקום הבית הישן, כתב בעיפרון לפעמים בעט, על דפי מחברות מכורכות בקרטון עבה, חום, בהן שימר אבא אותיות נייר מבריק, כחול, מסוגננות, גזורות בשיטה מיוחדת פרי המצאתו, חוסכת זמן ועבודה ומבטיחה כתובת אחידה. ‘כי תבואו אל הארץ ונטעתם’, כתובת מודבקת על גבי רצועת בד לבן מעומלן ומגוהץ אשר אמא צרה לולאות בקצותיו במכונת התפירה, והשחילה בהן מקלות של מטאטאים מלופפים ברצועות נייר קְרֶפּוֹן כחול־לבן, נישאים בידי ילדי בית־הספר בו לימד אבא בתהלוכת נטיעות בטו־בשבט ברחוב החול. דפים לא ממוספרים. מאז עברו עשר שנים ועדיין לא פענחתי את הכתוב, נמשכת אל סיפורי המעשה ודוחה ביוהרה את הפיתרון, לא מעזה לחיות ממנו, עליו. כמוהו, טרוף סיוטים בטרם קץ, לכודה בקסם הבית השכן, ביתו של דיקי, הנער שלפני תיק שירותו האישי אני יושבת. זר ונוכרי, הבית המכושף, ולפעמים ‘המקולל’ בפי אמא, שבויה בקסם תיבת הרדיו הגבוהה שעינה הירוקה מהפנטת את מבטי, ישובה לצד אבא באחד הכיסאות גבוהי המיסעד, מבוהלת מפני נעימת הקריין והרמת גבותיו של אבא. ערב ערב, מחזיק בידי בלכתנו, עשר דקות לפני שמונה, מביתנו אל הבית השכן, לשמוע חדשות בחדר זר ונוכרי, קנקן קפה שחומו נשמר תחת שמלתה של בּובּה מעשה סריגה על שולחן אליפטי שחור ענק וכיסאות גבוהי מיסעד מרופדים עור שחור. במזנון, כלי חרסינה מעוטרי זהב, ואפילו הספרים בארונות הזכוכית מתנכרים בכריכות עור אדמדמות, ועל גבם אותיות זרות גם לי וגם לאבא. לימים נתבלה הפאר. כלי הבית נשברו בידי אימו של דיקי אחד אחד, ולפעמים בכוונה תחילה כאשר הטילה אותם בזקנה, חמותהּ, בשעת מריבה, ואפילו בילד. וקלאוס, אביו של דיקי, יושב בכסאו, ראשו מכונס באלבום הבולים המונח על גבי לוח עץ, מתאמץ לשלוף במצבט בול מתוך הערימה, וידו הרוטטת מרעידה בקצב מזורז לשמע המריבה. גרטה מעולם לא גערה בדיקי כאשר תקע את להב אולרו בריפוד השחור להכעיס את סבתו, או כאשר הטמין אחד מצעצועיו במושב להקפיץ את הזקנה ממקומה בשיבתה לשחק את משחק הפסיאנס. כאילו נתן הילד פורקן לזעם העצור של אימו, מלווה את חריקת העור תחת הלהב בצחוק מעוּשֶׂה רם. הזקנה יושבת במרפסת הצופה אל רחוב החול, בידה מַחְבֵּט גומי מחורר, ורוד־אדמדם, שוליו מעוגלים ככנפי פרפר, מפילה חללים בזבובים. על ברכיה פרושה שמיכת צמר משובצת בשחור־אדום, קיץ וחורף, ופרחי היַקָרנדה נושרים רכות על המרצפת. שפתה התחתונה מופשלת ומגלה את פנימה הלח־סגול בכל פעם שזבוב מתחמק מן המחבט. דיקי גדל פרא, כמו החתולים אשר מילאו את הבית, רבצו על המיטות באין מַכְלים, וריח חמצמץ של פירורי לחם שרויים בחלב, עמד באוויר, והתערב בקהות הכבדה אשר הפיץ האבק המצטבר על הרהיטים השחורים.

מה באתי לחפש על גבי האיצטבאות האלה באולם ריק מאיש מוקפת כרכי ‘יזכור’. סיפור שלא נתן לי מנוח, אולי מפני שהייתי בו צופה מן הצד, סיפור ילדותי שלי ובינינו גדר עמוסת יערה צהובה־לבנה. ‘אצבעות אשה’, קרא שמה אבא, שם שלא מצאתי אותו בשום מגדיר צמחים בספרייתו, אותה העביר אלינו בירושה בחייו כאשר החליט יום אחד כי איננו זקוק לספרים, ממש כשם שאיננו זקוק לרכוש. אולי מפני שרצה להיות חופשי, עירום באתָ ועירום תשוב, חוּקוֹת השְׁאול צדקו יחדיו. ואני נבהלתי וניסיתי לשדלו להוסיף ולהחזיק בספרים, ממש כמו בלילה בו שב יתום מהלווית אימו. מעולם לא הזכירו את שמו בביתנו, לא להעיר, מחשש שיעלה בחלונות. להלווית סבתא חנה לא נסענו. אפילו יְכוֹנִיָה, אחי הבכור, נשאר בבית. רק אמא ואבא. אחר־כך נשאר אבא לבדו עד תום ימי השיבעה וחזר בלילה, ועיניו החוּמות, חמות אלי מתמיד. אף מלה. הס מלהזכיר. רק הפחד בינו לבין האיום הצפון בלילה. לא נותרה חציצה. סבתא חנה הרחיקה אותו מעלינו, עמדה בין אבא לבין מוֹת העולה בחלונות. אשה כבדת גוף, חולה ברגליה, בחצר, בבית־ישראל, שואבת מים מן הבור, מציפה את רצפת האבן, כפופה, במטאטא זרדים, על ראשה שתי מטפחות, שתיהן לבנות. אחת עוטפת את שארית שערה הלבן, מציירת מסגרת חדה לפניה, והאחרת, צעיף דק משתלשל לו חופשי משני צידי ראשה. בימים ההם, סבתא חנה גדולה מאוד בעיניי, שלטת בחצר. – סבתא, רחמנות, הרגליים הכואבות שלך, אני משדלת אותה. והיא מחייכת, – תריחי כמה נעים עכשיו. לפנות ערב, יושבים בפינת החצר, סבתא מגישה גרעיני אבטיח קלויים ומלוחים. בגינת קומת המרתף צומח רימון, פעמוניו האדומים מגביהים עד לשׂבכת הברזל של החצר. בעציצים, פלפלון אדום, חריף, ומן המטבח ריח הכסת המכסה את סיר החמין, על גבי פח קְרוּעַ חלון עליון עגול, בצידו שער מקומר, ובחללו מנורת נפט. סבתא חנה חולה ברגליה הרבה שנים, אבל מצעי המיטה לבנים, מעומלנים, ולחתונת הבנות במשפחה, סבתא מקדימה לבוא אל הבית ברחוב החול שבוע לפני המועד. מכינים למענה כיסא מיוחד, עשוי עץ לבן, גְבה מיסעד, שמלתה הארוכה מכסה את רגליה החולות החבוּשות, ולפניה בתוך סיר ענק מבעבע ציר דגים. ‘גנראלית’, קורא לה יכוניה אחי ונופל בפח, תוקע אצבע בקערה גדושה מימרח שחור אשר נראה לו כמו שוקולד, והיה באמת חרדל שחור שסבתא חנה הביאה איתה מירושלים. סבתא חנה, הגנראלית, לא תוסיף להגן עלינו מפני האיום. אבא חזר יתום. ואני ידעתי: ילדותי, חשוף, פגיע מעתה, אשם, מנוצח, אפילו בוגד, מבוייש. פג הקסם הכל־יכול. מתחלפים בתפקידים.

אבא לא חדל לקרוא גם אחרי שנידלדלו המדפים בארון הספרים. יכוניה קיבל את ספרי הקודש, משניות ותלמוד בבלי. אני לקחתי, ועודם שמורים איתי, מגדיר לצמחי ארץ־ישראל, מדריך לגידול משתלות, לגידול עצים, לגידול יונים, ספר פיסיקה בכריכה אדמדמה שחורה כמו שמיים בשעת שקיעה, מאת אינז' ב. קוסטרינסקי, וילנה, תרפ"ב, בפינתו העליונה חותמת גומי “תרבות”, ספרים ומכשירי כתיבה סניף צפת ת.ד 25; ספר לימוד לבתי הספר התיכוניים ובהקדמתו מְחלה המחבר את פני המורים הנכבדים ‘לסלוח לי על אי־אילו שגיאות שנפלו אולי בספר הזה בטעות או בשגגה הן בעצם תכנו של הספר, והן בסגנונו; וברחשי תודה ישים ליבו לכל ההערות הצודקות שיעירו אותו’; זֵכר ושארית לשנות עבודתו של אבא בצפת. ילקוט הצמחים ‘מֵכיל כל שמות הצמחים, עשבים, ירקות, תבואות, אילנות ופירות הפזורים בתנ"ך וכל מפרשיו ובשני התלמודים, בבלי וירושלמי ומפרשיהם, לרבות ספרי השורשים והמילונים, מסודר לפי סדר הערוּך ומוסף הערוּך מאת החכם הפילוסוף הרופא ר’ בנימין מוספאי ממגורשי ספרד מאת אלכסנדר גדלי' טחוּרש מבני ברק'. גם עליו חותמת גומי “תרבות” בית מסחר ספרים ומכשירי כתיבה, ירושלים, רחוב יפו. והרבה ספרים על ארץ־ישראל. ‘סיפְרהּ של ארץ־ישראל’, בהוצאה העברית של ספר השימוש לא"י, מאת ה.טש. לוק. עוזר למושל המחוז, ירושלים ואדוארד קיט־רוטש, עוזר ראשון ומזכיר הראשי של ממשלת א"י עם הקדמה להוצאה העברית מאת הוד מעלתו סיר הרברט סמואל, נציב עליון לא"י, ירושלים תרפ"ד. איך ויתר האיש אשר שמו התנוסס על השער הפנימי של הספרים, ובמו ידיו טרח לגזור אותיות גומי להיות לו חותם, אפילו נניח שחלק מהם באמת שולמו לו כשכר הוראה בגלל חסרון כיס של מוסדות החינוך. – בימים ההם, אכלנו ספרים, סיפר בצחוק, – מה שהציל אותנו היתה הגינה. אבל כל המדריכים למיניהם היו מִקְנת כספו. כמה פעמים ביקשתי לסלק אותם מארוני בחייו, ונדמה לי שכך אומנם עשיתי. רק כרכים אחדים נותרו לפליטה, ואני עישנתי אותם מפני התולעים, ולא שבתי להציץ בהם אחרי מותו, ממש כמו בדפי זכרונותיו.

אבא קורא מכל הבא ליד, בעצימת עין אחת, כריכת הספר מקופלת, אחוזה בידו השמאלית. באצבעות יד ימין הוא אוסף את הסיגריה ומגישה אל פיו כמו בלגימה, ואינו חושש מחומו של האפר הנושר לפעמים על מכנסיו, או על הרצפה, ואפילו על המיטה כשהוא קורא בשכיבה, מפתיע במידע שאוב מן העיתון במדורי נשים, – כדאי לחפוף את השיער בתערובת של חלמון ולימון. או, – שמלות קצרות מיני־שמיני, יצאו מן האופנה. קורא אפילו סיפורי בלשים, ופוסק על סיפורי עגנון במוסף ‘הארץ’, – מצטעצע, רוֹקוֹקוֹ. פעם אחת אחרי המלחמה, אכלנו ספרים, שערי בנפשך, שישה חודשים לא שילמו למורים משכורת, ואחר־כך שילמו בספרים.

בערב פסח הוצאנו את הספרים לאיוורור ברוח ובשמש על מעקה המרפסת הגדולה, בה נהגו אבא וּבְלוּם סבו של הנער דיקי־דוויד לשבת, ואני למרגלותיהם, כשבא בלום לבקר את הזקנה אשתו לשעבר, המשחקת פסיאנס על המרפסת, וחובטת בזבובים במחבט גומי ורוד־אדמדם כצבע החַמְרָה הנשפכת אחרי הגשמים אל השַלַאל הנפער כתהום עמוקה בלב הרחוב.

‘בית מקולל’, קראה לו אמא. שנים רבות, האומנם שנים רבות, אולי שלוש אולי ארבע, אבל לי היה נדמה אז רבות מאוד, עמד הבית עזוב. בחצר צמח פֶּרע עץ תאנה רחב. ברז מים מטפטף בצל התאנה משך אליו צרעות, ועל אחד מענפיו אילתרנו נדנדת חבלים כמו זו שבחצר אבו־חליל, שומר רכוש הוואקף, על גבעת בית־הקברות המוסלמי. בביתו של השומר נהגנו לבקר בימי שבת, אנחנו, הילדים, ואמא, ולהתכבד בירק אשר צמח בשולי מקשאת האבטיחים ואמא קראה לו ‘כַּחוֹמְרֶס’, ספק קישוא ספק מלפפון, בצל התאנה אחותי רצה אחריי לפתותני בדייסת פירות מעורבת בגבינה מבושלת על גבי הפתיליה, חלב וכדור קלציום מבעבע בתוכו, וריחה רודף אחריי עד היום עם אכילת בננה ומעורר זֵכר של קיא. בצל העץ חשיכה רכה, לחה, אפילו בימי קיץ לוהטים.

בראשונה ישבו בבית המקולל שַמְגר השומר ואשתו. כאן גידלה אולגה את ילדיו של שמגר השומר. כאן ברחוב החול דהר על סוסו במגפיים אשר הבריקה למענו. כאן, על רִצְפת חדר השינה אשר שימש אחר־כך גם את הוריו של דיקי, שיחקנו בקוביות מחוּררות עשויות מתכת. מעולם לא ראינו דוגמתן אצל אף אחד מילדי רחוב החול, ואת דיקי שימשו לבניית מטוסים. על הרצפה המרוצפת כשטיח הוא מבריג להם כנפיים, ומטיס אותם בחלל החדר לקול גערת סבתו הנזעקת לשֵמע קולות ההמראה הבוקעים מחדר השינה, שחלונותיו קרועים אל היקרנדה הצומחת בחצר הפנימית ומצלה על מקום מושבה של הזקנה, היושבת בפינת המרפסת. בחדר שמיטתו סתורה בחצות היום ומצעיו תְפוּחֵי נוצות רכות, כאן, בחדר השינה, ירה שמגר בגבר ברוב קנאתו לאולגה, אחרי שהשאיר אותה לילה לילה לבדה, רודף אחרי שודדים עד לכפר ג’ממסין הסמוך, אבל לא רק. כמה לבבות נשברו למראה שוֹקֵי רגליו במגפיים הנועצים דורבנות בבטן הסוס. על הדלת הזו, הפונה אל המרפסת, תאומה לדלת שתי־הכנפיים המובילה מן המרפסת שלנו אל הסלון, הקישה אולגה לבקש נדבות בשגעונה, גלוחת ראש. אבל סיפורם של אולגה ושמגר השומר באמת ישן, בטרם נולדתי. אחר כך בא לגור אברהם השׁוֹפֵר. הוא לא נבהל מפני סיפורי הבית המכושף. – כשילדתי אותךְ, הוביל אותנו באוטובוס שחנה ברחוב החול, ליד הבית, לבית החולים פרויד בתל־אביב, סיפרה אמא, – ואשתו, שמעתי מפי שכנים, נענשה בידי שמיים; לוּ ראית איך התעללה בנערה הנָכה שגרה בביתם, קרובת משפחה עניה בכיסא גלגלים. אשתו של אברהם השופר טיפלה בה, לא בחינם חלילה, תמורת תשלום, אוי ואבוי לטיפול.

בפרדס התגלגל ארגז עץ פְּעוּר חור לעשיית צרכים, אשר עבר בירושה לדיקי והפך מושב מטוס בעל כנפיים משולשות עשויות בּוּסים מתנת אחי יואל, שיירי קנים אשר קטף בירקון לבניית עפיפונים, מצויינים במאוּזן שלהם יותר מכל עפיפוני רחוב החול אותם הטסנו מעל גבעת הפרדס. אחרי הרבה שנים באמת, כשכל בתי רחוב החול פינו מקומם לרבי קומות, הוביל אברהם השופר את אשתו בכיסא גלגלים, ואמא אמרה, – עונש מן השמיים על יסוריה של הקרובה הענייה. והוא עצמו בילה עם פילגשו על שפת הים בתל אביב, איש מבוגר, ממש זקן, בלי בושה, הר אדם בחול. עכשיו כולם בעפר.

שנתיים שלוש עמד הבית בשממונו. אברהם השופר נטש אותו לטובת בית מידות בשכונה חדשה על הגבעות הצפוניות של המושבה, אל נוכח הכפר ג’מססין. מה אני מחפשת כאן, לפני תיק השירות של הנער. ‘דוויד’, ובסוגריים ‘דיקי’, ‘נוביק’ ובסוגריים ‘בלום’, על גבי טופס רשמי של מדינת ישראל, ‘מבקשים פרטים, מכתבים, תמונה’. על בהונות, כאילו אפשר להעיר את המתים, אני מבקשת את סליחתה של המזכירה בחדר המבוא, והיא מפנה אותי אל ספרי ‘יזכור’. שלוש שורות ולא עוד. ‘נוביק’ ובסוגריים ‘בלום’, ‘דוויד’ ובסוגריים ‘דיקי’, ‘בן שאול־קלאוס וגרטה, נולד ביום ט"ו תמוז תרצ"ב, תשעה עשר לשביעי שלושים ושתיים, ברלין. עלה באלף תשע מאות שלושים ושש. גוייס באלף תשע מאות וחמישים. נפל באלף תשע מאות חמישים ושלוש. בבית הקברות בקרית שאול’. כתובת כזו ממש מצאתי על מצבתו של הנער בחלקת בית הקברות הצבאי, שלושים וחמש שנה אחרי, כאשר ערכתי ביקור בדחף פתאום, אולי כדי לוודא אם אומנם לא דמיינתי את הסיפור הזה.

כל החידות אשר בקסמן נשביתי בשלוש שורות. שני שמות משפחה, האחד, נוביק, אשר נקרא בו הנער משם הוריו, והאחד, בלום, משם סבו. ומדוע לא נקראו שני בניו של בלום, שאחד מהם ואולי השני, אם להאזין לרכילות אשר פיזרה האופָה הגדולה ברחוב החול, הוא אבי הנער, בשם אביהם, בלום, הוא סבו של הנער שתיק השירות שלו מונח לפניי? והנער, שמו האחד עברי ושמו האחר זר, כמו הבית המכושף שאליו נכנסתי עם אבא מדי ערב לשמוע חדשות, מרותקת אל עינו הירוקה של הרדיו. וכמוהו שם אביו, שאול־קלאוס. ויותר מכולם שם אימו, גרטה, אשר לא היה ואין דומה לו בכל בתי רחוב החול, זר יותר אפילו מאולגה. רק עוד פעם אחת נתקלתי בעיר הולדתו ברלין, כאשר ביקשתי לוודא אם אומנם היתה הזקנה, סבתו של הנער, המשחקת קלפים עם עצמה על המרפסת וחובטת בזבובים, באמת אשתו הראשונה של בלום, אֵם בניו, שאחד מהם ואולי האחר, אם להאזין לרכילות מפי האופה הגדולה, היה אביו של הנער דיקי־דוויד אשר תיק השירות שלו מונח לפניי. רק עוד פעם אחת, ואז ידעתי כי אני לא בדיתי את הסיפור הזה מליבי, כפי שכמעט התחלתי להאמין לאחר שידידת משפחה העידה, – סתם רכילות, מעולם לא היתה לבלום, סבו של הנער, משפחה אחרת. את מספרת לי? אמרה בביטחון כמעט מתנשא, – אני למדתי עם בנותיו בגימנסיה. אבל אני ראיתי את האיש בא לבקר את אשתו לשעבר, היא הזקנה היושבת במרפסת לשחק קלפים עם עצמה ולחבוט בזבובים, ואת בניו, ואת נכדו האחד, ואחר־כך גם את נכדו האובד אשר שב לפתע מִשם. ועם אבי ישב בלום על המרפסת, ואבא הוא שדיבר בשבחי רחוב החול ויעץ לבלום לקנות את הבית למשפחתו הראשונה, אשר היתה עתידה להימלט אלינו מפני הרוחות הרעות המנשבות בגרמניה, ארץ הולדתו של הנער. אז כשראיתי את מודעת ההשתתפות בצער על רצח הסב, פנחס בְּלוּם, ועל החתום: ‘משפחת נינה ויוחנן קראוּזה, ברלין’, ידעתי כי לא מָשָׁל היה, לא אני בדיתי אותו מליבי כאחד מסיפורי רחוב החול, או כאחת מדיבותיה המרושעות של האופה הגדולה אשר גרטה אימו של הנער היתה שנואת נפשה.

תיק שירות לא מְחיה נער. כמוהו, כמעט כסבו, כאילו לא היה, ‘נפל במילוי תפקידו’. שוב, ‘בקשה חוזרת, להכנת המצבה הקבועה על קברו של אחיךָ ז"ל, חסרים לנו פרטים אישיים הדרושים לחריטה על המצבה. נבקשך למלא את השאלון הרצוף בזה ולהחזירו אלינו בהקדם כדי לא לעכב הכנת המצבה’. שנתיים אחרי מותו של הנער רק ציון זמני. ואז, בלא אזהרה, כתב יד מוכּר. אבל אני נלכדתי בקסם המעשה מפני שגיבוריו אינם נוגעים בחיי, ומפני שלא העזתי להציץ בדפי זכרונותיו של אבא, לחיות ממנו, עליו. ואז כתב יד מוכר, לא שייך לטפסים המגוּבבים בתיק השירות שלפניי, אותיות נמשכות להיות קווים ישרים, אבא, כתב ידו של אבא, ממלא את הפרטים הנדרשים. גרטה, אימו, של הנער מעולם לא למדה לדבר עברית. וארווין, האח האובד, אשר הגיע לפתע מִשם ואליו מופנה המכתב, ודאי לא ידע בשנים ההן למלא אפילו טופס רשמי. וכי אל מי יכלה גרטה לפנות? כמו אז, רב המושבה תבע להקיז דם. הנער הגיע לבר־מצווה. נער בראשית צמיחתו, עדיין קומתו נמוכה, אבל אפו טופח. אחר־כך פתאום גבה ונעשה דומה לאביו כפי שנראה בתמונה הגדולה אשר בחדר השינה, שעל רצפתו בנה דיקי כבר אז מטוסים מקוביות מתכת. ואולי יותר מכל דומה לסבו, פנחס בלום, בתמונה אשר קישטה את ההספד היחיד שנדפס בעיתון לאחר רצח הסב. אפשר שבכל זאת לא צדקה האופה הגדולה כאשר קבעה, כי הנער לא היה בנו של קלאוס. – איך יכול היה, אינוואליד, הנאפופים שלה התחילו שם בברלין מתחת לאף של הבעל, ואולי בהסכמת כל המשתתפים, תירצה האופה הגדולה את כל הקושיות.

רב המושבה סרב לערוך לנער בר־מצווה בבית הכנסת, ואל מי יכלה גרטה לפנות? במקווה אשר בבית הרב, ממזרח לוואדי, טבלנו כל כלי זכוכית חדש, שני מטרים על שניים ואולי שלושה, וריח של טחב כמו במערה. מדרגות מוליכות אל המים הקרים הניקווים מן המרזב שעל הגג בימות הגשמים, ואנחנו עומדים על המדרגה העליונה, מתכופפים וטובלים כוסות ותחתיות זכוכית שקנתה אמא. בעיקר רבה התכוּנה בערב פסח, אחרי שהורדו הכלים מעליית הגג, ונתגלה חסרונן של כוסות ותחתיות לשתיית תה. הרב, שעל עורפו התנוססה גוּלת בשר ענקית אדומה, עליה נח שטריימל שָׂעיר גם בימות החום, טבל במקווה בוקר בוקר. מי המקווה זרמו אל היער בוואדי, ובקיץ רעו על המים להקות יתושים. אשתו, הרבנית, ישבה על מדרגות הבית ברגליים פשׂוּקות, מאחוריה סבך שיחי היבּיסְקוּס מטפסים אל חדר־החלונות בחזית, מפריחים פרחים ורודים בני יום, מדיפי ריח מתקתק ומושכים אליהם נחילי נמלים. כל ילדי הרחוב צבאו על פיתחה בתואנות שווא, – להביא לך משהו מן המכּוֹלת, רבנית? כדי לראות את ערוותה מציצה מבין רגליה הפשׂוקות בלי תחתונים. אני שרתתי אותה באמונה, והיא קראה לי באידיש ‘הרבנית הקטנה’, ובֵרכה אותי במילות הקסם ‘יישר־כוח’ אשר נתפענחו לי רק אחרי הרבה שנים, מפני שהגתה את הריש כמו הא וחיברה את שתי המלים זו לזו להיות מלה אחת. אולי הלכתי בשליחותה כאחד מפולחני מלחמתי בפחדי הלילה ברחוב החול, אשר הטילטול בכיסא־הנוח לא תמיד הצליח להפיגם.

הרבנית על המדרגות שומרת סף השַלַאל המשתפל סמוך לבית הרב וחוצה את הוואדי הזורם בימות החרף בחורשת האקליפטוסים שאנחנו קראנו לה יער. כדי להגיע הביתה צריך לצלול אל חשכתו השורצת נחשים. בדרכי מבית־הספר כשאני קוראת ב’אי־התעלומות' חלק א', שאוּל מן הספריה, חוצה את דרכי נחש שחור, עורו מבהיק, כמעט נוגע, ברגליי, בְּרוֹך, מתנחשל כמו גל, מלכותי, בחום צהריים, באור כמעט נמוֹש, כמעט בשר, ואני נדהמת, גרוני נשנק בריגשה חגיגית, ורק אחר־כך תפס אותי הפחד. אבל המפגש עם הנחש השחור נותר כמוס איתי, אפילו לא סיפרתי לאבא, מפני שוודאי היה פוטר את פחדי, – זעמן שחור, נחש מועיל מאוד, משמיד את עכברי השדה. הרבנית על המדרגות. חולפים על פניה, ואחר־כך, אין ברירה, חייבים לרדת בשלאל כדי להגיע הביתה, במרוצה. משמאל, היער, ובית הנוביקים סגור ומסוגר. ועד שאני שבה ועולה מן השלאל אל פני הקרקע, אל הבתים והאור, כמעט חדל הלב מפעום, והרבנית על המדרגות שומרת־סף.

– אל נא אחי תרֵעו, אמר אבא, לשלוחיו של הרב אשר הופיעו בביתנו להודיע, – כי הרב לא יתיר בשום פנים חילול קודש. שהרי ידוע ברבים כי האשה, אימו של הנער, אינה בת ישראל, ואפילו שמה יוכיח, הוסיף אחד השליחים, – וכיוון שהנזכרת עלתה ארצה מגרמניה, שֶׁבהּ כידוע תשְׂגֶה החוצפה כלפי שמיים, הרי אפילו נתגיירה אין גיורה תופש, שוודאי לא נעשה כדין, ולכן מובן מאליו כי גם בנה אינו יהודי על פי ההלכה, אלא אם כן תטבול האשה במקווה, ולנער יטיפו דם ברית. הדברים האחרונים נאמרו בלחישה, ובחדר הסמוך, בו ישבנו כולנו על המיטה דרוכים, השלים אותם אחי יכוניה באוזנינו. ואז שמענו את אגרופו של אבא הולם על השולחן, – להלבין פני הנער, לא יקום ולא יהיה. ויכולנו לדמיין לעצמנו מבעד לדלת הסגורה איך קצות שפמו רוטטים וגבותיו מתרוממות בזעמו, על שלוחיו של הרב, שלושה אנשים לבושי קפוטות שחורות, חבושי מגבעות שחורות, הם הם השלושה, ואולי אחרים, אשר התגנבו אל ביתנו בכניסה האחורית, לבשר שמונה שנים לאחר מכן את מותו של הנער דיקי־דוויד בתאונת מטוס.

אבא הצליח להתפשר על טבילה במקווה, ואמא פרשה חסותה על גרטה. בחלוף השנים, בעיקר לאחר מות הזקנה, סבתו של דיקי־דוויד, שוברת גרטה את יחסי השכנות איתנו בתקופות של ברוגז ושתיקה בתואנות קטנוניות. אנחנו קטפנו ורד מעל השיח שלה שענפיו נטו מעבר למשוכת היערה. כאילו לא גדל ורד אדום כיין בגינתנו. מי ההשקאה שלנו פורצים ומרטיבים את המדרכה המערבית שלה. הכלב שלנו נשך את החתול הצהוב שלה. ואחר־כך בלי לדעת מדוע ולמה, היא נכנסת מבויישת לשאול מאמא שתי ביצים כאילו לא היה הריב מעולם.

גרטה לא למדה מעולם לדבר עברית ואפילו לא לחתום את שמה. ועכשיו, כתב ידו של אבא. האם אינני מצליחה להימלט בסבכי סיפור הבית המכושף, סיפור זר ונוכרי. כתב ידו של אבא בתיק השירות של הנער, אבא אשר טעה ברישום תאריך מותו, כפי שמעיד אחד המכתבים שנשלח אל ארווין, אחיו: ‘בשאלון להכנת המצבה הקבועה לאחיך המנוח נוביק דוויד ז"ל, הינך מודיע כי הוא נפל בראשון לשני חמישים ושלוש, בו בזמן שלפי הודעת הצבא ומשרד הבריאות תאריך פטירתו הוא השני לראשון חמישים ושלוש. הרינו מתכבדים להודיעך כי אנו נחקוק על המצבה את התאריך שני לראשון חמישים ושלוש’. הוא אכן התאריך אשר ראיתי על המצבה כשערכתי ביקור בדחף פתאומי שלושים וחמש שנה אחרי, אולי כדי לוודא כי לא בדיתי את הסיפור הזה מליבי. תעודות וטפסים הטילו על אבא מורא. אבל הרשות, תהיה אשר תהיה, לא הפחידה אותו. כך גם לא היו לנו תעודות לידה ואבא תירץ, – הן מונחות במשרד החינוך, יחזירו אותן כשתגיעו לגיל שמונה עשרה. כמוהו כסבי, אבי־אבא, לא חגגו לאבא ימי הולדת, אמא סיפרה שנולד ב’שבת נחמו'. אחר־כך כאשר הודיע אבא כי הרישום בפספורט התורכי היה כוזב, כיוון שכל התעודות בימים ההם נקנו בכסף לצורכי השתמטות מחובת הגיוס לצבא, ואפילו שם המשפחה זוייף, נבהלתי. אם כן אמת סיפר אבא, וחזר וסיפר כל השנים ההן מעשה תמים, שבו פיתה אותי לאכול קציצות תרד לחיזוק עצמותי, אלא שהפעם סיכם ביבושת רק את העובדות, בעיניים מושפלות, – הגיל בפספורט התורכי מזוייף.

כמה תמים נשמע הסיפור בימים הרחוקים ההם, לפני מותה של סבתא חנה, כשאבא הכל־יכול גירש את הנחשים והעקרבים מן השַלַאל, ואת יהושע המטורף, שראשו העטוף במגבת לבנה נגע במשקוף הדלת. – כאשר הכריזו התורכים הצעירים על החוּרִייה, גזרו חובת גיוס לצבא התורכי גם על היהודים. כל כף שאבא מגיש לפי פוערת את שפתיו תוך כדי סיפור, כמו דג. – מעכשיו לא יוכלו עוד יהודים לקנות את חירותם בכסף כפי שנהגו. את המס ניכה הוועד הכללי מכספי החלוקה, אשר הוקצבו לכל משפחה והוועד שילם אותו במרוכז. ר' ציון י’דלר יצא לקושטא לפעול בעזרת החכם באשי כדי לפטור את תלמידי הישיבה מלשרת בצבא. המלים הזרות מפעילות עליי את קסמן אפילו שלא תמיד אני מבינה, העיקר שאחי יְכוֹנִיָה איננו בחדר. תמיד הוא מקלקל בהערותיו את כל הסיפורים. – ועד אשר ישובו משליחותם, ממשיך אבא לספר, – גייסו את החכמים לצבא והזקנים הועסקו בעבודת נקיון. דודי ר' זורַח צוייד במטאטא וניקה את הרחובות. ואם לא הספיקה גזירת השירות הצבאי, הוסיפו שכל יהודי חייב לשאת עליו תעודת זהות. ועכשיו, שערי בנפשך, מה תעשה משפחתנו. מצד אחד הוועד הכללי גובה מאיתנו מס על ידי הכּוי’לל שלנו, ומכאן ההוכחה שאנו נתינים תורכיים. אבל בינתיים חקר סבא ודרש והתברר שאיננו רשומים כנתינים, ואת הכסף אשר גבה מאיתנו הוועד נתנו אנשיו בכיסם. מה עושים? חששנו לצאת לרחוב. את יכולה לשער בנפשך מה סיפר כל מי שחזר מן המעצר בכלא התורכי. אני מנחשת. יקרה נס. המצוקה גדולה. כמו בכל סיפוריו של אבא גם הפעם יתרחש נס. – ואכן מֵעַז יצא מתוק. בגלל מצוקתו של סבא חדלנו מהיות נתינים תורכים ונפטרנו מעבודת הצבא. מעשה שהיה כך היה. לסבי היה בית בשכונת בית־ישראל. במו ידיו בנה אותו, אבל זה סיפור אחר. ולפי החוק התורכי אין לנתין זר רשות לרכוש נכסי דלא ניידי, ולכן קיבל עליו סבי את הנתינות התורכית, הוא וכל בני ביתו. לימים פרצה שריפה במשרדי הממשלה וכל פנקסי הרישום של הנכסים נשרפו, והממשלה הכריזה שעל כל נתיניה להירשם מחדש. באה סבתא, – סבתא חנה? אני קוטעת. – לא. סבתי, אֵם אבי, וביקשה מסבא שיילך להירשם מחדש כנתין תורכי, שאם לאו, לא יוכל לקבל את חלקו בירושת אביו. וסבא, היה מוכן ללכת להירשם, אבל מניין לוקחים את דמי ההרשמה, והרי לסבא אין פרוטה בבית. נתנה סבתא את הכסף לאבי, סמוכה ובטוחה שמיד יילך ויסדיר את עניין הנתינות. אבל בינתיים, את מכירה את אבי, את סבא, הזחלן? ובאמת, כך גוערת אמא באבא כאשר איננו ממהר לשלם את מיסי המועצה וקוראת לו בשם אביו, ר' נפתלי הזחלן. – מגיע ערב שבת, וסבא מוציא את הכסף על צורכי שבת. עוברים יומיים שלושה, שוב באה סבתא אל ביתנו לבדוק אם הכל כשורה, ואבי בבושת פנים מספר לה מה עשה בכסף. חזרה סבתא ונתנה לו את הסכום הדרוש בתקווה שהפעם ימלא את בקשתה. אבל עד שאבי מצא זמן ללכת ולהירשם, שוב הגיע יום חמישי ושוב נאלץ אבי להוציא את הכסף על צורכי שבת. שוב חזרה סבתא לביקור, בטוחה שהפעם ודאי שילם אבי את דמי ההרשמה, והוא בדמעות בעיניו מתוודה בפניה: שקלתי בדעתי והחלטתי ששבת קודמת לכל, ובטוחני שאחי הטובים לא יעשקוני ולא יגזלו ממני את חלקי בירושת אבא.

עכשיו ברור לי שיתרחש נס. אם סבא הצדיק בוטח בישועה מן השמיים ודאי בוא תבוא. אבא מספר בקול נמוך, כמעט בלחישה, ואני יודעת כי הספור קרב אל סיומו, – ומכיוון שאבי לא רשם את עצמו כנתין תורכי, נשארנו ‘נעלמים’. מילת הקסם. אבא מבטא את הלמד בקמץ קטן וכאילו הוכתרנו בתואר אצולה. ואבא מסביר, – מחוסרי נתינות, פירושו של דבר פטורים מעבודת הצבא. אבל צרה צרורה, בלי תעודת זהות אי אפשר לצאת לרחוב, וכמה זמן אפשר להישאר בבית? ואז נודע לנו שאפשר לקנות נתינות מאת הקונסול התורכי בכסף בתיווכו של יהודי אחד. אבל שוב, מניין יקח אבי את הכסף? אני מקשיבה מתוחה, אבל בטוחה, הנס יתרחש, מוכרח. – את זוכרת שפרנסי הוועד גזלו מאבי את כספי החלוקה וטמנו אותם בכיסם, ולא שילמו את דמי הכופר לשלטון התורכי? אימי, סבתא חנה? הגנראלית? אני שואלת. – כמובן, סבתא חנה. היא הקימה קול צעקה וחייבה את אבי לתבוע מאת אנשי הוועד את החוב. והממונים, פרנסי הוועד, טענו שהחזיקו בכסף מפני שידעו שלאבי בנים ובנות להשיאם ובוודאי יזדקק בבוא העת לנדוניה, ואבי התמים סלח להם אחרי שהחזירו את כספנו. ממש שודדים. וכך שילמנו למתווך היהודי ולקונסול וקיבלנו נתינות ספרדית, ובפספורט רשום שארץ מולדתנו, ‘מַלִילְיָה, מרוקו הספרדית’, ושם משפחתנו, ‘כהן’, שם ספרדי טהור.

כמה שונה היה הסיפור מן המלים היבשות בהן הודיע אבא כי הרישום בפספורט התורכי היה כוזב ואפילו שם המשפחה זוייף.

כשהתחיל למנות את שנותיו ולבקש לחשוף את שנת לידתו האמיתית, נבהלתי מאוד. כמו מפני הספרים אשר חילק לנו בירושה, וכמו הבית אשר רשם על שם בניו כעשרים שנה לפני, כאילו הגענו אל השער האחרון. מתקלפים מכל אותות החיים. חוּקוֹת השְׁאוֹל צדקו יחדיו, עירום וערייה. אם אך ניכנס בו נטבע בחשיכה. כאילו עֶצם ידיעת תאריך לידתו ומניָין שנותיו תשלח בו יד לרצחו נפש. ואני זכרתי תמונת פספורט ישנה, אימי אשה זרה. על ראשה מטפחת חבושה בנוסח בוכארי, וּפָייאטים נוצצים מסתלסלים על מיצחה לשוות לה מראה מזרחי. לימינה, ילדה כבת שלוש ולשמאלה תינוק. אמת סיפר אבי. לא בדה מליבו, כדי לפתות אותי לאכול קציצות תרד מקהות שיניים, כפי שטען אחי יכוניה. הרישום בפספורט התורכי היה כוזב.

במסע המשותף, הוא לקראת סופו ואני לקראת הישׂרדוּתי, נהפך לי לסיוט דף כחול, שַעַר פנימי מתוך ספר שבקושי הצלחתי לשמור על שלמותו בעזרת נייר דבק שקוף, דף אשר נתלש מתוך גמרא של סבי, אבי־אבא. אבא מצא אותו באקראי כאשר הלך להתפלל בשטיבל של סבי, בעלותו לאמר ‘קדיש’ על קברו ביום השנה למותו, מנהג אשר הקפיד לקיימו גם בימי סערה, וגם בימי מחלה. משהו בכריכת הגמרא נראה מוכּר לו, אחרת לא יוכל לבאר מדוע משך מכל הספרים בכוננית דווקה את הספר הזה. על גבי הדף הכחול, נייר עבה מחוספס, בציפורן דקה, רשומה כתובת מעל לציור בכתב רש"י, ‘קבר רחל אמנו’, ‘קבר מלכי בית דוויד’. – לא היה נייר בביתנו וודאי שלא היו צבעים. בן כמה הייתי? אולי ארבע, אולי חמש, סיפר אבא. בשירבוטי ציפורן דקה בשחור, צייר הילד מיבנים בעלי פרספקטיבה, אבני חומה בזהב, דקל מיתמר מֵעבר לחומה, צריח־מסגד וכיפה עגולה. מוזר, איך המיתאר הבלתי סימטרי של קווי החומה, הצליח להעניק חיים למיבנים שנשתגרו כל־כך, נרקמו על מפיות לכיסוי לחם־מישנֶה, ונתלו על הקיר בבתי השכנים במסגרות לצד גובְּלנים זרים ונוכריים.

‘זה הגמרא’, בכתב ידו של סבא, ‘בבא קמא, שייך לה’ נפתלי מלמד שולמן חתן הרה"צ מרה יכוניה כהנא ז"ל בעיה"ק ירושלים תיבב"א שנית'. זה שער הכניסה אל הפרדס, שער ענק, בעיני הילדה המכונפת בזרועות אביה. האב ובִתו עומדים בפיתחו, העטור ורדי בר לבנים ורודים ועדינים, פרועי עלים, משתרגים גבוה גבוה אפילו מראש האב, ומן השער מוביל שביל אל בית החלומות בפרדס. זלזלי הוורדים נוטפים רסיסי מלקוש עם מעוף ציפור. והבית מוקף חומת אבנים, ומעליה מציצה כיפה עגולה מבהיקה מגשם, וכפות תמרים חובקות אותה מֵעל. ומן החומה המקיפה את הבית, גולשים פרחי שְׁעוֹנית ומביטים בהם באלף עיניים כחולות. ושביל מוליך מן השער אל הבית, והבית נטוע בתוך הפרדס, כתליו לא ייראו, רק כיפתו וערב גגותיו השטוחים ניבטים מעל החומה. והפרדס גם הוא מוקף חומה גבוהה מן הראשונה, היא החומה אשר בשערה עומד האב, ובִתו, ילדה, אולי בת שנתיים ואולי שלוש, מכונפת בזרועותיו, מאימת האדמה השחורה הטובענית מגשם, בדרך אל הכפר לשפת הירקון בשליחותה של אמא להזמין את עַפיפה ליום כביסה. ולא נכנסנו בשער, רק מביטים בבית מרחוק. רסיסי מלקוש נושרים על מגבעתו השחורה של האב וממנה צונחים על לחי התינוקת, ובאוויר ריח בחוץ, ואפילו נִשְמת הבאר, משאבת הפרדס, נעצרת דוּמם.

בדרך אל הכפר כורעים ללטף גדי מַבְכִּיר, נוגעים רכּוֹת בעלי דְמוּמית משוּננים, – לא, אין זו כלנית, שימי לב לגביע, ממש גביע לתפארת. מרחיבים נחיריים מרחוק לריח עשן הטאבּוּן. כלבים גרוּמים נשׂרכים בעקבות האב ובִתו. ללא בהלה, בברכת שלום, מקבלים את פני המוּעלם והוא משיב להם בלשונם והילדה, כַּפּה בכפו הנוסכת בה ביטחון וגאווה. אחר־כך, בלב המלחמה הגדולה, אבא כנשר יעיר על גוזליו, והשמועות פרחו, אמרו שלא יהיה נפט להדליק בו את הפרימוסים והפתיליות, מפני שהגרמנים יסגרו את המעברים בתעלת סואץ. בחצר, אבא גובל טאבון אמיתי מאדמת חַמְרָה אדמדמה המצויה בשפע בשולי השלאל, בלולה בגבעולי קש שְאוּלים מן הרפת של החלבן, החבוש מצנפת שלום־עליכמית. – טאבון כזה ממש היה לנו בצפת, הוא מספר. ואמא רודה לחם מן הטאבון, וכל השכנים מרחוב החול מתלקטים להביט בפלא. על מגש מניחה אמא את הכיכרות, ממתינה רגע, באצבעות זריזות היא בוצעת ומטעימה את הסובבים בלחם המעלה הבל חם וריחו גחלים. גרטה ודיקי אף הם כאן. הוא נוגס תחילה בזהירות ואחר־כך בלהיטות, והיא, גרטה, מחזיקה בפיסת הלחם, תולשת ממנה פירורים ומגישה אל פיה בחוסר אימון. באדמה קברו כמה חביות נפט ליום הרעה, ואבא יעץ לגרטה לנהוג כמונו.

לא הצלחנו לפענח את שנת לידתו של אבא, שנרשמה בידי אביו, הסבא נפתלי, בעיפרון בכתב־יד מרושל על דף הגמרא הכחול. וכך גם הבנתי כי לא הציור הילדותי על שער הגמרא, שכל־כך מצא חן בעיניי, הוא שגרם לאבא לתלוש את דף השער הכחול מתוך הספר. מעולם לא היתה לו יראת כבוד מפני הספרים, רק מפני המלים, ובוודאי שלא מפני הכריכות. קורא בספר מקופל לשניים לנוחוּתו, בכף ידו האחת, חופשי למשוך בשניה עשן מן הסיגריה, וכל מבע רגשני מעורר אותו לעוות את שפתיו בדחיה ובעצימת עיניים, כמו שהגיב על מאכלים מקושקשים, על עוגות מצופות קרם, על קצפת מתוקה, בהינף יד מבטל, – רוֹקוֹקוֹ, וכמו שפטר את סיפורי עגנון אשר נדפסו במוספים לספרות בערב חג. מעבר לדף הכחול אשר עליו צייר הילד את ציוריו התמימים, רשומים תאריכים בעיפרון מרושל, ללא סדר, ללא סימני פיסוק, אפילו לא בטור אחד: ‘מרים רביעי בשבת תר"ס’. ומתחת, קצת שמאלה, שם אבא. בעזרת זכוכית מגדלת עמלנו לפענח את השנה, ואבא החליט כי הוא הרבה יותר זקן מכפי שנרשם בתעודת הזהות שלו, ונדמה לי כי בפעם הראשונה הגה ‘זקן’ ולא ‘מבוגר’.

ביוזמתו של אבא חזרנו ובדקנו את שער הגמרא הכחול לעיתים מזומנות, ואני ניסיתי למענו ובעיקר למעני, לשדלו, – אתה טועה, תסתכל, זו סָמך ולא נוּן. – כך את חושבת, באמת? וכעבור ימים אחדים שב והוציא את הדף הכחול השמור עימו באחת מן המחברות אשר שימשוהו לאכסון אותיות גזורות מנייר כחול מבריק להדבקה על גבי כרזות עשויות בד לבן, הן הן המחברות בהן רשם אחר־כך מבלי לְמַספר את עמודיהן, את תולדות חייו, על השולחן במרפסת הבית המשותף, ‘המשותק’, בפי אבא, שקם במקום הבית על האדמה ברחוב החול אשר נמכר כדי להחריבו. – את טועה, אני בטוח שזו נון, מתעקש אבא. בראשונה העלים מפני את הפחד. – אם נפענח את התאריכים, אמר, – נוכל לדעת אחת ולתמיד בת כמה נעמי, הלא היא אחותי הבכורה. הוא מבוהל, כמו אז כשחזר מירושלים אחרי מות אימו, הסבתא חנה, גבוה מתמיד, כאילו הצער הגביה קומתו, ונורא הוד, כי בא בסוד המוות. ואני אמרתי לעצמי, אבא יתום, וחדלתי מהיות ילדה קטנה, גם הוא חשוף מעתה לחשיכה שבגללה פחדתי מפני הלילה והתפללתי לשמש, דוֹמי מעל גבעת בית הקברות, דוֹמי מעל עץ הדוֹם, אל תמהרי לשקוע, ממציאה תפילה פרטית ערב־ערב, כאשר הצל נוטה במדרכה הצפונית, המקיפה את הבית, או נרדמת בכיסא הנוח בטלטלה בלב הרעש בחדר האוכל בלילות החורף, או על המרפסת הגדולה, שעל נורת החשמל החשופה שלה מעל לדלת שתי־הכנפיים, מתעופפים אלפי חרקים. שמע ישראל, עשה שלא יבוא לילה, אני פונה אל ישות נסתרה שאת פניה ביקשתי לְחַלות כאשר מילאתי שליחויות למען אשת הרב עד שקראה לי באידיש ‘רבנית קטנה’. עשה שהנחשים מן השלאל לא יזחלו אל הבית בסדק הצר שבין הדלת והסף. מדמיינת לעצמי מיטה תלויה בחבלים מן התקרה ומתחננת, שמור אותי מפני עקרבים ומַרְבֵּי־רגליים הננעצים בבשר ואי אפשר לנתקם. עשה שאבא ואמא יחיו לעולם. המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וייקרא בהם שמי ושם אבותי. אני לא הצצתי אל בין ברכיה של הרבנית. אני קניתי למענה במכולת לחם וחלוה, הרבנית שומרת סף השלאל. צוללים אל תוכו בחשיכה ועולים ממנו. הבית של דיקי סגור ומסוגר, אור עמום מבעד לשמשה העבה של דלת שתי־הכנפיים, תאומה לדלת אשר בביתנו, רק ריבועי הזכוכית שלהם לבנים. אולי מְשחקים קלפים סביב השולחן האליפטי, הגדול, בחדר הזר והנוכרי, ושני כיסאות מוכנים למעננו מימין לרדיו בעל העין הירוקה.

השולחן ערוך לקפה. אבא איננו מסרב, מחזיק באוזן העדינה בזהירות. לי מגישים סוכריה, בּוֹנְבּוֹן', בלשון הזקנה, בסלסילת כסף. מסביב לשולחן האליפטי, הזקנה בראש, מולה קלאוס אביו של דיקי, מחזיק בקלפים ביד רוטטת. כאשר מגיע תורו מושכת למענו גרטה קלף מחפיסת הקלפים המונחת במרכז. נדמה לי כי אינה מצליחה להסתיר את מיאוסה למראה היד הרוטטת המתאמצת לקבוע קלף בחפיסת הקלפים הפתוחה כמניפה. כאילו כל אין־אונותו מתרכזת בתנועה העצבנית. מאז נסעה לנמל חיפה לקבל את פניו של מארק, אחי בעלה, אשר הגיע בגפו, חדלה גרטה מטיוליה עם קלאוס ברחוב החול. מן הקנקן אשר שולי מכסהו מצויירים בזהב, היא מוזגת קפה לכל הנוכחים. בּובּת הצמר השומרת על חוּמוֹ, מונחת עכשיו על גַבָּהּ, לצידו. מדוע אנחנו מתפרצים כך לתחומם, מדוע כל־כך חשובות החדשות לאבא? אז ודאי לא הצגתי שאלות, ואולי אפילו המתנתי לביקורים בבית המכושף, ואבא תמיד התגאה בידענותי בשובנו הביתה, – ספרי להם, מה שמענו היום בחדשות.

היושבים סביב השולחן חדלים ממשחק הקלפים כדי לשתות קפה. גרטה ממהרת להגיש את הספל המהביל לשפתיה, מניחה את הספל, מטיילת הלוך וחזור אל המטבח, אולי מפני שאינה מבינה אף מלה עברית, אבל כך גם כל השאר, מלבד האשה, שאני קוראת לה ‘הנסיכה’, היושבת לשמאלו של בן הדוד הנַגָר.

– תפסיקי להתרוצץ כמו עכבר מסומם, צוחק מארק ולחייו הוורודות מתכדררות, – אולי דיקי תקע גם לך עכברון מתחת לריפוד. הזקנה, שהשביל בשערה השחור כפחם מבהיק בלובנו לאור נברשת הבדולח המשתלשלת מעל מרכז השולחן, ומגלה עור קרקפת אדמדם, גוערת בבנה הצעיר, – תן מנוחה. דיקי אף פעם לא תקע עכברון בכיסא שלי. כל המסובים משפילים מבט לשמע הכחשותיה. גרטה מוסיפה להתרוצץ הלוך וחזור אל המטבח. אבא כולו אוזן לעין הירוקה. – אבא מתי נקנה רדיו, מפציר אחי יכוניה. – חכו ותראו; אני מבטיח לכם שעוד מעט נוכל לא רק לשמוע אלא גם לראות את החדשות, כמו בראינוע, חבל על הכסף. ואז נקנה מכשיר מודרני. בינתיים, אבא ואני מדי ערב צמודים לעין הירוקה בבית המכושף. בן הדוד הנגר שידיו המחזיקות בחפיסת הקלפים חוּמות מפוליטוּרה, לוחש על אוזן ‘הנסיכה’ היושבת לשמאלו, בחיוך עוגב החושף שיניים משחירות. ‘הנסיכה’, נערה זרה לשולחן הזה, ונדמה לי כי היא מושכת בחוטים ומפעילה את כל יושביו. מכל שכני רחוב החול, רק היא שיחקה קלפים בבית המכושף. לימינה, מארק, דודו של דיקי, אשר הגיע לא מכבר מִשם. הגרמנית מתגלגלת על לשונה של ‘הנסיכה’, אבל במבטאה הזר היא מצליחה להדמים את שריקות השין אשר נדמתה באוזנינו שלטת בלשונם; אינה מכווצת את שפתיה המלאות בהגיית תנועות, כדרך שהוגים כל האחרים, כאילו להשיב רוח, לכבות נר. ובעיקר צחוקה החם המידבק למראה נחש נייר השולח ראשו ברשרוש לעומת פיה. מארק שולף אותו מכיס מכנסיו. – דוּם, דוּם, איזה טמטום, כך ודאי גוערת בו הזקנה. אבל ‘הנסיכה’ מצליחה להדביק בצחוקה אפילו את קלאוס. הספל רועד בכף ידו והקפה נשפך אל התחתית.

גרטה, באחת מגיחותיה אל המטבח, שבה לקול הצחוק, מלבישה לקנקן הקפה את השמלה הסרוגה, איך תוכל לעמוד בכך?

האופה הגדולה סיפרה, שמעיל הפרווה על כתפי ‘הנסיכה’, הוא תשלום זנונים של מארק לאשה הצעירה. ואני אז, בפעם הראשונה ראיתי באמת, בחיים, אשה לובשת עור חיה על כתפיה. – בעלה בדרכים, בסכנת נפשות, והיא? הלעיזה האופה הגדולה. ובאוזניי, נשמעו דבריה כלחישת נחש, מפני ששרבבה אל לשון האידיש ‘סכנת נפשות’ בעברית, ובטאה את התו הסופית כמו סמך. – תארו לכם, בתו של רב, צְפתית, עיני גנב צפתיות, מה פלא שאביה ישב שיבעה וקרע עליה קריעה כשהתחתנה עם נהג אוטובוס. משכורת של נהג אוטובוס ופרווה! אבל אלוהים גדול, מסתובבת עם פרווה על הכתפיים והבטן, ריקה, שטוחה. אלוהים גדול, מרחם על אביה, הרב מצפת, נכד בן נידה, יותר טוב שלא יוולד לה. אבל צחוקה התם, של ‘הנסיכה’ וגם הישירוּת, ללא כל מבוכה, שבה היא מברכת את אבא, – ערב טוב אדוני המורה, מכחישים את רשעותה של האופה הגדולה. היא מחייכת אל קלאוס, לשמאלה, ואל בן הדוד הנגר, לימינה, בשיניים מבהיקות, שוות, ושערה גולש על עיניה, פעם לימין ופעם לשמאל. אפילו דיקי יושב ליד השולחן ואינו ממהר להימלט אל חדר השינה לבנות מטוסים על הרצפה. אולי מפני שאני צמודה אל הכיסא ליד הרדיו, אבל לא, בעיקר בגלל ‘הנסיכה’ היושבת מולו. ניחוח לימון נודף משערה כשהיא מתכופפת לנשק את שערו, תמיד על ראשו, לא על לחייו ולא על שפתיו, ואין צורך למחות את הלחות בכף יד באין רואה. שולפת מארנקה תרנגול צבעוני עטוף צלופן. פעם הביאה תפוח מְסוּכּר. חבל שהיא לא יכולה להביא לו צמר מתוק, אוורירי צהוב. פעם אחת גנבה אותו ליום שלם, לא ממש גנבה, אבל דיקי קרא לה בליבו ‘הצועניה’, ואימו סרבה בתחילה להסכים. הזקנה סבתו, קינטרה אותה, – מה את פוחדת, שתגנוב לך את הילד? ואביו התערב לטובתו, – לא יזיק לו לנסוע העירה, גדל כמו פרא אדם. ו’הנסיכה' לא התביישה ללקק כמוהו את הפקעת המתוקה ברחוב, וצחקה בכל פעם שלשונה התבלבלה בפקעת הצהובה של הקוּרים הדקים. כל האנשים הביטו אחריהם מפני שהיתה כל־כך יפה, ובטח חשבו שהוא בנה, ודיקי התגאה בה מאוד. מכירה את כל העולם, מדברת עם נהג האוטובוס, ועם מוכר הפקעת הצמרירית המתוקה, ועם המלצר בבית הקפה על שפת הים. אילו יכלה כך לשבת מולו גם עכשיו וללקק בנחת את הפקעת המתוקה, אבל מארק שולף את הנחש המרשרש מכיסו והיא צוחקת בקול. אילו אפשר היה להאריך את רגע כניסתה, בשמלה כחולה, רכוסה אל צווארה בסיכּה משובצת אבני אודם ושרווליה הדוקים אל זרועותיה. באצבעות ארוכות משוחות אדום היא פותחת את אבזם ארנקה, רוכנת לנשק את שערו, תמיד מתנשמת בכניסתה, כאילו עברה את השַלַאל בריצה. אבל דיקי ודאי חשב שכאילו עברה בריצה את הבּוֹר, או את העמק, והסיכה הרוכסת את צווארון שמלתה עולה ויורדת גם לאחר שהיא מתיישבת במקומה הקבוע, גבה אל הדלת, שואלת תמיד לשלום הזקנה הנוטה לה אהבה מופגנת, ופונה אליה בשמות חיבוב המסתיימים תמיד בצליל שורק, מתחנחן, שֶׁן, שֶׁן, שֶׁן, כמו שמו של דיקי בתקליט המזמר בקול נערי גבוה, ‘דיקשֶׁן’, הוא התקליט אשר שבר דיקי יום אחד לרסיסים ואימו לא סלחה לו מאז, – קול אחיךָ, שברת את קול אחיך, צווחה, כמו הָעֵז מזל אשר הקשתה בלדתה בחדר האמבטיה שלנו. ולא ידעתי איך יצא הקול מפי האשה בעלת הצמות העדינות המגולגלות לה כשני שבלולים על אוזניה.

רק יסתיימו החדשות, ניפרד אבא ואני לשלום. האוויר החורפי, הצלול, יכה באפנו. לילה לבן. שמיים גבוהים אחרי שבוע של מבול, ריקים. הברושים, שומרי המרפסת זקופים, כמעט נוגעים בשמיים, האוויר מתוח. אבא יחזיק בכף ידי, – שקט מבשר רעות, יגיד, – אסור ללכת שוֹלל, יגיד. מאחורינו, החדר דחוס עשן סיגריות. ‘הנסיכה’ שלי מעשנת סיגריה בפומית ארוכה של כסף. תנור הנפט הגבוה יוּסַט לפינה, הזקנה תקלל, – ארץ השמש הנצחית, הבטיח, חלומות, חלומות, היא מתכוונת בוודאי לבְלוּם, בעלה לשעבר, אשר השאיר אותה מאחוריו ועלה ארצה בראשית המאה לבנות לו חיים חדשים, והיא נותרה עם שני הבנים, האחד, קלאוס, אביו של דיקי והשני, מארק, דודו של דיקי. עד שלא נותרה ברירה. האם הודתה אי פעם בינה לבינה כי בלום ראה את הנולד. עכשיו התנור מעלה סירחון של נפט ולמיטתה מכניסה כלתה, גרטה, בקבוק גומי חם. אסיאיתים. מארק יפתח את מכסה התיבה, ויניח תקליט על התחתית המרופדת באריג לֶבד ירוק כהה. על רצפת הריבוע שבין השולחן ודלת חדר השינה, יאחז מארק במותניה של ‘הנסיכה’, ראשו מגיע עד כתפיה כמעט, קצוץ שיער, כמו קיפוד. בן הדוד הנגר יזמין את גרטה לרקוד וקלאוס ישאר בראש השולחן, אולי יוציא את קטלוג הבולים העבה. ומה יעשה דיקי. הוא יראה איך דודו מארק מקיף בידו הקצרה את מותני ‘הצועניה’, שולח לשון ולוקק את אבן האודם אשר בפתח צווארה, מעשה ליצן, והיא תצניח ראשה לאחור ותצחק. הוא יניח למותניה פתאום, יצדיע במועל־יד, או אולי ישתחווה לה, סוסה מזרחית אצילה, מה היו אומרים שם בברלין לו ידעו. גרטה תימלט מזרועותיו של בן הדוד הנגר אל המטבח. הזקנה תשוב ותגער בו, – דוּם, דוּם. ו’הנסיכה' שלי, ה’צועניה' של דיקי, לא תבין במה חטאה. היא תנשק לדיקי על ראשו, תשים על כתפיה את עוֹר החיה, תברך את כולם לשלום, ותצעד אחורה לעבר הדלת.

אחר־כך, לא הועילו קללותיה של האופה הגדולה. כאשר נולד תינוקה הבכור של ‘הנסיכה’, חדלו באחת ביקוריה בבית המכושף. עוד קודם לכן כשהחלה בטנה לִתְפוֹח, נעלמה מרחוב החול. האופה הגדולה הסבירה, – בטח, הטאליה שלה התרחבה. אבל בערב החורפי ההוא, רק האוויר המתוח בראשי הברושים, ראה את הנולד. הזקנה הנרגנת לא ידעה כי בלב הקיץ, תקרא על המרפסת בקול צווחה בשמו של בעלה לשעבר, ואיש לא יוכל להושיע. והנער, אנה נעלם הנער בתוך גְבב הטפסים. מדינת ישראל משגרת מכתבים לאם ולאח ודממה. והמכתבים מטשטשים את דמותו של הנער לא פחות מן השנים אשר חלפו מאז, ואפילו שם משפחתנו בדף השער הפנימי של הגמרא לא היה מה שהוא היום. השאלון שאבא מילא בעיפרון, מטעה. משרד הביטחון מודיע, שלפי הודעת הצבא ומשרד הבריאות ‘תאריך פטירתו של הנ"ל שני לשני חמישים ושלוש’, וכך אומנם מצאתי על המצבה כאשר באתי לפקוד אותה בהחלטה פתאומית בדרך מקברו של אבא, ולא ‘ראשון לשני’, כפי שרשם אבא על גבי הטופס בעיפרון.

אחרי הרבה שנים כשהלכתי להתחקות על עקבות תאונת המטוס, ונברתי בעיתונים מצהיבים, חיפשתי לשווא הודעה רשמית מטעם הצבא. כמעט אפשר לחשוב שאני המצאתי את מותו. מכתב מתאריך שישי לעשירי שישים ושלוש, בכתב יד, לא של אימו, אולי בכתב יד של ארווין הבן האובד, עשר שנים אחרי. גרטה וגם ארווין, שאולי נקרא עכשיו בשם עברי כיאות, עזבו מזמן את רחוב החול, אשר הפך לכביש סלול ומשני צדדיו התנשאו בניינים רבי קומות. גרטה לא למדה לדבר עברית, אפילו לא קשקשה עברית, והילד סחט מידיה חתימות על פתקים אשר רשם במו ידיו, – בני דוויד היה חולה ולא יכול ללכת לבית־הספר. וחתימות על פתקים אשר נשלחו מאת המורה ומעולם לא נקראו כלשונם באוזניה של האם, על ההזנחה במחברותיו, על איחוריו הרבים, על ציוניו הנמוכים. דיקי, גדל פֶרע, והיה לנער שחלם להיות טייס. במפתיע, מונח לפניי מכתב מֵאת ולא אל, המבקש בשמה של גרטה ‘לשלוח תעודת מוות של בני דוויד נוביק’. מכתב ללא חתימה, רק כתובת. אחר־כך פנייה חוזרת של משרד הביטחון, ‘פנינו אליךָ’, והכוונה אל ארווין האח האובד, ‘וגם לאימך הגב’ גרטה נוביק וביקשנו למלאות שאלון ופרטים על אחיך המנוח דוויד נוביק ז"ל ולמרבה פליאתנו אין מכם תשובה. אנו חוזרים ופונים אליך שוב פעם, אנא תמלא את השאלון למען נוכל להנציח את זֵכר אחיך ב"ספר יזכור" בו יונצחו שמותיהם של כל חללי צהל'.

היום, שלושים וחמש שנה אחרי, שלוש שורות בלבד בספר ‘יזכור’, אפילו לא תמונה. את זכר פני הנער מצאתי בדיוקן סבו בעיתון, כשהלכתי לחפש בכרוניקה של הימים ההם. אחרי ככלות הכל, דמות ציבורית, איש העלייה השניה, אשר נרצח בידי ערבי במאורעות שלושים ושמונה. משרד הביטחון מוסיף לטעות ופונה אל אימו של הנער, גרטה, כאילו היתה אשתו, ומועצת המושבה אשר הפכה בינתיים לעירייה, מבהירה כי, ‘הגברת גרטה נוביק היא אימו של הנ"ל ולא אשתו’, ומתלוננת כי, ‘הגב’ נוביק אימו של הנ"ל, אינה נענית להזמנות להשתתף בטכסי יום הזיכרון הנערכים מדי שנה על יד מצבת הזיכרון בפתח גן העיר, ואין לנו פרטים עליה'. השאלון אשר מילא אבא היה מוטעה. הרשות להנצחה דבקה בגירסתה, שוב ושוב מופיעה גרטה כאשת הנער ולא כאימו, כאילו שיבשו סיפורי האופה הגדולה אשר תלו אשמת זימה בגרטה ובבנה האובד, ארווין, שחזר לפתע מעבר להרי חושך, אפילו את רישומי הטפסים ובילבלו בין הבנים. ודיקי? נדמה לי כי מעולם לא ראיתי נערה מבקרת בבית המכושף. גרטה לא טרחה על הבית לנקותו, ואיך יכול היה דיקי להכניס אורחת הביתה. מאדן חלון המטבח הפונה אל הרחבה המרוצפת, לפתח חדר האוכל שלנו, נשקפים סירים מפוייחים המונחים עליו לייבוש. ריח בשר חרוך מגיע לעיתים אל מטבחה של אמא, – היא שוב שורפת את התבשיל, מכריזה אמא. ופעם נבהלנו מעוצמת פִצְפוצי ביצים קשות במעופן אל תקרת המטבח אשר נתכסתה אבקת חלמונים. הכלים הלבנים העדינים המצופים זהב בשוליהם, נשברו מזמן, והכיסאות גבוהי המיסעד התגוללו בפרדס. רק השולחן האליפטי השחור וארונות הספרים המאובקים המגולפים ראשי אריות בכרכובם, העידו על התפארת. מישהו בתיק המונח לפניי, מזכיר ועדת חקירה. הרעיון נגנז. איך נודע לדיקי הדבר, אם אומנם צדקה האופה השמנה, – תאונה, קדחת, אומרת האופה באידיש והוגה את הקוף בחיריק, את הדלת בחולם, ואת התו כסמך, – מה פתאום, הבחור הרג את עצמו. איך נודע לו הדבר. ההיה זה קול הצחוק באוזניו במרפסת הקטנה לאחר שנכנס בשער, וריח ההרדוף הוורוד המכוסה כנימה שחורה צפופה, מכה בנחיריו מתוק ורעיל, צחוק פרוע כמו אז כשצחקה אמו לאביו בפניו, מסתובבת בלבניה, צחוק פרוע שנוצק בו צליל חדש וזר, לח, לא כצחוק היבש ההוא. ההיו אלה מערומיה בחזיה הלבנה, הנזירית, ללא שום קישוט של תחרה, ובתחתוני הטריקו. אבל היא תמיד הסתובבה כך בימות הקיץ. רק היום מערומיה לא מתריסים כמלפנים, ללא עלבון, ללא חוצפה, מפוייסים, שלמים עם עצמם, כאשר פתח את הדלת בהפתעה והפטיפון השמיע, ‘ילדונת כך קראו לה בפלוגה’. משונה, ארווין אחיו, כל־כך אהב את השירים העבריים. והיא, הקלפים בידיה, אחיו מולה לרוחב השולחן השחור בצוהרי היום, תריסי החדר מוגפים, וריח גוּיאבה, פלח אבטיח מכורסם ושרידי ארוחה, לֶבּן ודיסת תרד אשר בישלה למענו. אחיו ארווין דווקה אהב תרד, מאכל תאווה, וההפתעה שבעיניהם. אבל בעיקר לחוּת הצחוק בחום הקֵיצי. אחר־כך התעשרה התקליטיה, ומבעד לתריס המוגף שמענו, ‘שופעות עיניך אור ירוק’, ו’הכל עובר חביבי', שעות ארוכות, וצחוק פרוע. – בכסף של הפיצויים, הסבירה האופה הגדולה.

‘ככל הנראה נהרג בתאונה אווירית מזרחית ליחיעם’, מספר הדיווח הצבאי בתיק המונח לפניי. מדוע באמת לא הקימו ועדת חקירה? איך יכול מסמך צבאי לנקוט לשון ‘ככל הנראה’. אילו ציידו בימים ההם את המטוסים בקופסה שחורה, מה היתה הקופסה מספרת, אם אומנם צדקה האופה הגדולה? על פי מסמך אחד, ‘הגוויה בבית־החולים הממשלתי בחיפה’. ובמסמך אחר, ‘מערבית ליחיעם, להודיע לאימו גרטה נוביק’. הנער הלך לי לאיבוד בסבך המסמכים והמלים הגבוהות: ‘כמפקדו הישיר של דוויד’, להיכן נעלם שמו השני, דיקי, שם החיבה המוּכּר? ‘הריני מוצא חובה להביע בשמי ובשם חברי בטייסת את צערנו־כאבנו על האבידה הגדולה. שיכּלתם בן יקר, ואנו חבר וטייס טוב ומסור, אשר נתן את חייו למען ביצור כוחנו האווירי. איתכם באבלכם הכבד’. מי יתרגם לגרטה ולארווין האח האובד את לשון המברק? לשווא אני מחפשת את תמונתו בתיק השירות. אחר־כך ישוב אלי בדמות סבו, איש העלייה השניה, ניבט אלי מתוך העיתון במאמר הספד יחיד על הסב לאחר הרצח. ‘גובה מאה שישים ושמונה ס"מ, משקל שישים וחמישה, עיניים ירוקות, שערות בלונד, כתובת קודמת, בית מלון, ברלין, גרמניה’. אם מקובל לרשום כתובת קודמת, למען הסדר הצבאי הטוב, תירשם כתובת קודמת, אבל דיקי עלה ארצה בשנת אלף תשע מאות שלושים ושש, והרישום נעשה בשנת אלף תשע מאות חמישים ושלוש ואולי מאוחר יותר. מאז היותו בן ארבע עמד ביתו ברחוב החול.

כשהחום בבית כתנור, יושבת האופה הגדולה ברחבת החול לפני דלתה. בחורף, זורם הוואדי למרגלות הבית הפרוץ, ללא גדר, ללא גינה. לפנות ערב מְרבּצים את הרחבה בצינור מים. האופה הגדולה יושבת על כיסא ללא משענת, ומישמני ישבנה נוזלים עד שאין רואים את המושב, ורגלי הכיסא כאילו צומחות מתוך גופה, מוקפת חבורת נשים, וביניהן אשתו של החלבן אשר ביתה, צריף עץ מצופה נייר זפת שחור, גובל בביתה של האופה השמנה. כאשר באים לקנות חלב עומד באוויר החדר ריח של מפת פְּלוּש נושנה ירוקה ומבהיקה, מודפסת שושנים אדומות המכסה את השולחן, ומתערב בריח חלב חמצמץ. – איש ישר החלבן, לעולם אינו מוסך את חלבו במים, כאילו יצא מספרי שלום־עליכם, אומר אבא. ואנחנו קוראים לו ‘טוביה’, – ואלוהים העניש אותם קשה, ולא מגיע להם, לדבריה של אמא. כאשר באים לקנות חלב, קצת מפחדים מפני איצ’ה מאיר, בנם. בדרך כלל אינו פוגע באיש, לפעמים עוזר לאביו לשאת את כדי החלב. שפתיו תמיד נעות, ושערו האדום־חיוור, כמעט צהוב, מכוסה בכובע קַסְקֶט מוּסב הצידה. פעם אחת כאשר שיחקנו ב’עֵגל משוגע' במגרש של דינה, עוד בטרם הדליקו אור בלוקס, איצ’ה מאיר קפץ אלינו פתאום, נחבא בעץ התות הצומח בחצרם של הפַּרְסים, דולק אחרי תרנגולת מנקרת בשלווה במגרש. כולנו נמלטנו הביתה, שיערו הצהוב נדלק כשלהבת. אמרו שהוא קרע את התרנגולת בידיו ונעץ שיניים בשׁוֹק שׂעירה, אבל אבא לא האמין, – בחור שקט, סתם רכילות. ובאמת שב ללוות את אביו ונשא כדי חלב, עד אשר השליך על אחותו היחידה פתיליה בוערת והנערה לפיד, ושערותיה האדומות הפכו לאפר. מאז חבשה לראשה כובע קש גדול להסתיר את הצלקות וידיה נתונות בכפפות, חורף וקיץ.

איצ’ה מאיר נעלם לזמן רב, ואחר־כך יכולנו לראותו יושב בפינת החצר העירומה של בית המשוגעים מחזיק בידיו שׁוֹק מדוּמה ונועץ בה שיניים, ואימו, אשה שקטה, התקבצה אל אסיפת הנשים ברחבת החול הכבוש לפני בית האופה השמנה. גברת שילנסקי אינה נמנית עליהן, אולי בגלל הרכילות. מדי ערב בנות שילנסקי חפשיות לשחק מתחת ללוּקס, שני זוגות תאומות, פסיה ורזיה, חנה ושושנה, ואחת יחידה, מרים. בלילות, כאשר מר וגברת שילנסקי יוצאים לשחק קלפים, ואמרו ברחוב, שלא ביחד, הוא בבית אהובתו והיא אל בית מכריה, היתה מרים הקטנה נושאת כרית תחת בית שֶׁחיה, תוחבת מתחת לשמלתה ומציגה לנו את האופה הגדולה. בחצרם של השכנים הצרפתים, אמרו שהם נצר למשפחת רוטשילד, אשר ירדו מגדולתם, כך אמרו ברחוב החול, ערכו הצגות עם מסך של ממש ואפילו גבו שני מיל בכניסה. על מרים הטילו תמיד את תפקיד קתרינה הקדושה, והבת של הצרפתים, שֶקולה עבה כקול גבר, שיחקה תמיד את תפקיד אביה המלך. ‘מי זה דוֹרֵאָךְ על קברי ומי המפריע את מנוחתי’, היתה מרים הקטנה שרה בשוכבה מתחת לכיסא אשר מילא תפקיד של מצבת קבר. והבת של הצרפתים בקול גברי, ‘אני הוא הדוראך על קברךְ ואני המפריע את מנוחתךְ’. ומרים, ‘קח את הטבעת אשר נתת לי ותן אותה לאחותי’. אבל לאור הלוּקס, שכחה מרים את הדמעות של קתרינה בת המלך, ומתחת לשמלתה תחבה את הכרית, ונכנסה לדמותה של האופה הגדולה. לא תמיד הבנו את לשון הדברים, – הקוּרְבֶה, פְּשַׁקְרֶב, למי תספר סיפורים, הגויה, אפילו אם התגיירה, הלא זה גיור של יֶקים, אם בכלל עמדה מתחת לחופה, אם בכלל, ובבטן שלה הילד, הממזר, הטעימה מרים במלעיל, ושיחקה גם את תפקיד הניצבים, הלא הן נשות רחוב החול המקיפות את האופה הגדולה בשיבתה ברחבה לפני ביתה כרדת היום. מרים שואלת בקול דק המתיימר להיות קולה של אשת החלבן, – טוב, אז למה לא התחתנה עם אחי בעלה אם שלו היה הילד בבטן שלה? – חֲכמה, באמת חכמה, הוא היה בריא ויכול לקחת לו כל בחורה שירצה, אבל הבן החולה, למי יכלו להשׂיא אותו אם לא לגויה, מדברת מרים בקולה של האופה הגדולה. – והיא, למה הסכימה השיקסה הבריאה להתחתן איתו? שואלת מרים שוב בקול דק. – ראשית־כל, הבטן, הבטן. ושנית־כל, הוגה מרים את התו כסמך בהברה אשכנזית, – הכסף. איך הם חיו שם בארמון, לוסטרות מקריסטל ושטיחים מפרס, וילונות אדומים כמו יין מפלוּש וכלים מצופים בזהב, ומשרתים. והיא, הרי גם היא היתה המשרתת שלהם והזקנה פשוט קנתה אותה.

בשנים ההן אפילו האופה הגדולה לא ידעה כי דיקי אינו בנה יחידה של גרטה, ואני אף פעם לא סיפרתי מתחת ללוקס את הסיפור על אודות משׂכּית הזהב אשר הראה לי דיקי מעבר לשער הברזל. משונה, איך נעלמה אחר־כך המשכית מעל צווארו, אולי במצוות אימו המציצה בנו מן החלון הצופה אל המרפסת. – וממה אתם חושבים הם חיים עכשיו? חוזרת מרים לדבר בקולה של האופה הגדולה, – אוצרות הביאו משם. ראו, כן ראו, מישהו ראה אותה חופרת בלילה בפרדס ומוציאה מתוך ארגז באדמה מטבעות זהב, ועליהם התמונה של הקיסר הגרמני. אחרת ממה הם חיים? האינוואליד יושב כל היום במרפסת עם הבולים שלו. ושוב מדברת מרים בקולה של אשת החלבן, – אומרים שהוא סוחר בולים. ובקולה של האופה הגדולה, – נוּ, כמה כסף הוא כבר יכול לעשות בעסקי בולים, מה אתן חושבות שאין לאנשים מה לעשות, רק להשקיע בחתיכות נייר קטנות בגודל של גרוש ועוד משומשות.

אני מנסה להיאחז ברשימת החפצים: ‘ספרים שלוש־עשרה’, אינני מצליחה לנחש אפילו שם אחד. מה יכול היה לקרוא דיקי שכני מעבר למשוכת היערה, אשר בנה מטוסים מקוביות מתכת כבר בגיל ארבע. ודאי ספרים מקצועיים. ‘מחברות ארבע־עשרה, לוח כיס תשי"ג אחד, פנקס שלוש, מברשות שתיים, מלקחיים אחד, מטפחות שש, גרביים חמש, אפודה אחד, גופיה עם שרוולים אחד, בגד ים אחד, כלי תפירה אחד, מכנסי התעמלות אחד, בקבוק בושם שלוש, אבקת נֶפְרוֹצִיד אחד, מכשיר כוח אחד, ילקוט עור אחד, אולר אחד, פיג’מה אחת, ילקוט צד אחד, גופיות שלוש, תחתונים ארבע, תיק ברזנט אחד, נעלי עוֹר חומות אחד, נעלי התעמלות אחד, ארנק לכסף שניים, כלי גילוח אחד, מברשת שניים, סבוניה אחת, מספריים אחד, קולב שניים, עפרונות שניים, מכנסי חאקי קצרים אחד, חגורת עור רחבה אחד, כתפיות אחד, מכנסי גברדין ארוכים אחד, חולצה כחולה אחד, סימני דרגה שניים, שֶקֶל ציוני אחד, פנקס צ’קים אחד, עט נובע שלוש (אחד בלי מִכְסה), סמל כנפי טַיס אחד, שעון אחד, כסף 27.220, פנקס נקודות אחד, תמונות ארבע עשרה, תעודת זהות אחד, מכתבים אישיים אין, אישור דרגה אחד’. המשכית אשר ראיתי על צווארו כילד לא נמצאה בין חפציו. ילדה צנומה קצוצת שיער ‘א־לה־גארסון’ מִפחד הכינים, ואולי בגלל האופנה, עומדת מעֵבר מזה לשער, בת ארבע, אולי חמש. הילד, שערו מגודל. כאשר הגיעו לרחוב החול, טעינו לחשוב שהוא ילדה. שיער בהיר וחלק שהלך והתכהה בשמש, יורד על עיניו, גזוז ישרות. מן החלון, מעבר למשוכת היערה, בליל קיץ, עם הניחוח המציף את הרחבה המרוצפת הסמוכה לחדר האוכל, אחותי מגהצת כותנות לבנות במגהץ פחמים וריח עמילן מהביל, משמיע תקליט בגרמנית, בקול ילדותי, ‘דיקְשֶׁן מִיט דִי לַנְגֶה הָרֶה’. אמא פוסקת, – ילדה, ודאי ילדה, שמה לִיבְּשֶׁן, אהובה בעברית, לִיבֶּה, לִיבְּשֶׁן. שיר במיוחד למען דיקי, בקול ילדותי דק וגבוה, מסתחרר על גבי הרדיו־פטיפון, שעינו הירוקה, לוכדת אותי בכשפיה ערב ערב כשאבא ואני נכנסים לביתם להאזין לחדשות. אחר כך כשהפכנו בני בית, יכולנו להאזין לתקליט ולהתפעל מן העובדה, שמילות השיר ואפילו המנגינה חוברו במיוחד למען דיקי. אבל ימים אחדים לאחר שהשמיע את התקליט באוזנינו, שבר אותו לרסיסים בכוונה תחילה, וגרטה אימו היכתה אותו ללא הבחנה, בראשו, בגבו. – ילד בעל דמיון, אמר אבא למִשְׁמע סיפור המשכית אשר סיפרתי באוזניו, – כמו אימו. אחרי הרבה שנים, בבית קפה אשר נפתח באחד מפרדסי המושבה, במקומם של כמה עצי תפוז שנעקרו ותחתיהם רוצפה רחבת ריקודים, לאור פנסי חשמל צבעוניים מתוחים על כבל בין צמרות העצים, לקולה של יפה ירקוני, ‘ילדונת כך קראו לה בפלוגה’, ו’שופעות עיניך אור ירוק', שירים שהאח האובד אהב להשמיע, גם אחרי שדיקי כבר היה טייס מת, ואנחנו הקשבנו להם מבעד לתריסים מוגפים, אכלנו גלידה בחברתו של האח האובד אשר שב לפתע מגרמניה.

לא ראינו אותו עונד את משכית הזהב מאז ששבר לרסיסים את התקליט, ואחר כך גם עמד על דעתו ותבע לְסַפֵּר את שערו הארוך והחלק. מדוע חשבתי כי אמצא את המשכית ברשימת החפצים שנותרו אחריו. מה עשתה בשנה ההיא הילדה אשר היתה לנערה, כשדיקי התאמץ כל־כך לזכות בכנפי הטַיִס שלו, מִשְׂחק הולך ונמשך מאז הרכיב מטוס מקוביות מתכת על רצפת חדר השינה של הוריו למרגלות המיטה הסתורה תמיד, גם בצהרי היום. על גבי טופס אחד חורץ המפקד, ‘חסר יוזמה, אין לו שום תכונות של מנהיגות, מחשבה איטית’. ובנשימה אחת, ‘צעיר ועדיין לא מנוסה מספיק, אבל עושה רושם של טייס קרבי טוב לעתיד’.

כחצי שנה לאחר שנגאל הבית המכושף משממונו ומשאית עמוסה לִיפְט פרקה רהיטים שחורים וכבדים ברחוב החול, עקרנו לשנה אחת למושבת הקַיִט בית־וגן. הקיץ ההוא במושבת הקיט על שפת הים תלוש מלוח הימים, חולות זהב וים, כביש ראשי אחד ובתים כשמשיות. אל ביתו של דוקטור דֶגְרוט מנהל בית־הספר, החבוש כובע שַעַם לבן, מכנסי ספורט קצרים לבנים וזקנו השחור רבוע, – דוקטור הרצל. ממש, לדעתה של אמא, – והמשיח, המשיח, רכוב על אתון לבנה בחולות, על פי התרשמותה של בת דודתי הירושלמית, הלך אבא לבקש שיכתוב גלויה בגרמנית אל גרטה וקלאוס שכנינו הגרמנים ברחוב החול להזמינם לביקור. אולי מפני שראה בכך מעשה חלוצי להקל על קליטתם של החדשים, ממש כמו שהשכיר ארבעה מחדרי הבית בימי המלחמה כשתל־אביב הופצצה מן האוויר, וכמו שאירגן בראשית שנות החמישים, פלישת מעפילים אל בתי־המשוגעים אשר נתרוקנו מיושביהם בשדרת היקרנדה ובקצה רחוב החול. ביום שישי בישלו נשות הרחוב דגים ממולאים לכבוד שבת, ובמאפייה של האופה הגדולה הוכנו חמין בסירים גדולים. ריח ליזול עמד בבתים העזובים, לאורך שדרת היקרנדה המובילה אל הבית ברחוב החול. בשדרה הזו נמלטתי סוערת מבית אבא אל חיי, קונה לי חופש שלא שיערתי מחירו, ובה שבתי מובסת ככל אחיותי מקץ שנים. קירות חשופים, משורבטים. ‘נפוליון קיסר היה כאן’, רשם מטורף בעיפרון אדום, ואף לא רהיט אחד. כל השכונה הֶאביסה את המעפילים בשפע של מזון, ואנחנו הסתובבנו בחצר המוקפת גדר בנויה לְווחי עץ, שמבעד לסדקיהם הצצנו אל העולם המוזר, המושך ודוחה כאחת. עכשיו עמדנו מעבר מזה למחיצה, כמו אחורי הקלעים בִּכְבוֹת האורות, מדביקים פנים אל סבכות הברזל והרשת החלודה, מציצים החוצה. כאן, פניה צמודים אל הסבכות האלה, ניצבת על אדן החלון עירומה כביום היוולדה, עמדה אולגה, שערה קצוץ, שרה בלחש ובנעימוּת, כמעט שפויה, – אהובי יבוא על סוס, רגליו בדרבנות, יקח אותי לארץ עוּץ, ולפתע צורחת, – אמא, אבא, הוא שוחט אותי. אחר־כך היכרנו אותה בשנות הדממה שלה. מקבצת נדבות על הפתחים. באחד החדרים ודאי ישב איצ’ה־מאיר לאחר שהעלה את שׂיער אחותו באש הפתיליה. עכשיו פג הקסם והריח החריף של הליזול מְגרש אותנו החוצה אל הפרדסים.

כשוֹך ההתלהבות הראשונה, נעזבו המעפילים לנפשם. ואבא ביום קיץ בבית־וגן, הרבה שנים לפני העלייה הגדולה, זונח את הבית ברחוב החול לחסדי דודתי רחל ובעלה אברהם־יעקב, שמח להיפטר לשנה אחת ממנהל בית־הספר הרשע, ולהחליף את האווירה לטובת כולנו. שנה תלושה מלוח הימים. אמא ואבא אינם יושבים עד חצות לערוך מַאזני משכורת, ולרשום על קופסת סיגריות ריקה רשימת חובות, ובמכולת קנינו רק במזומן ולא עוד בפתקאות.

אבא מבקש מדוקטור דגרוט, מנהל בית־הספר בבית־וגן, לרשום בגרמנית על גבי גלויה: ‘אשתי, אנוכי והילדים, נשמח לארח אתכם בביתנו במושבת הקַיִט בית־וגן’. או אולי מרגיש אבא צורך לקיים מה שהבטיח לבלום, סבו של דיקי, בשיחותיהם על המרפסת הגדולה שלנו, כאשר הופיע בביתנו להתייעץ עם אבא בדבר קניית הבית המכושף, הריק מיושביו מזה כשנתיים, לאחר שאברהם השוֹפֵר עקר אל הגבעה, מנגד לכפר ג’ממסין, ובנה לו שם בית. בלום יושב עם אבא על המרפסת לפנות ערב. איש בעל שפם שחרחר ומשקפיים נעדרי מסגרת ואוזניותיהם זהב ממש, כמו משקפי קלאוס בנו, אביו של דיקי. – ממש זהב, בטוחה אמא. בידו תיק עור, נמרץ בהילוכו, מדלג באחת על שלושת המדרגות בשער הכניסה לבית, לוחץ את ידו של אבא, ואבא מספר בשבחי רחוב החול. אחרי שייפרד לשלום, יספר אבא באוזנינו בשבחי בלום. – איש יקר, אוהב את ארץ־ישראל באמת ובתמים. הוא חולם שאפשר להפוך את הארץ לשויצריה של המזרח התיכון, ומשקיע את כל מירצו בהקמת מפעלי תעשיה, אפילו בימי התורכי אינו חדל. על המרפסת, לפנות ערב, בלום מספר לאבא, כי בנו, כלתו, נכדו והסבתא, לא, אינו מְפרש, ‘אשתי לשעבר’, יגיעו בקרוב ארצה מגרמניה. – מי יכול היה לשער שהוא אב למשפחה לא נודעת. הגיע אלינו בראשית המאה, נשא אשה בת למשפחה ציונית נכבדה והוליד שלוש בנות, תמֵה אבא.

על המרפסת הצפונית שלנו ישבו שני הגברים, בפגישה אחת מני אחרות, רחוקים וקרובים, חולמים חלומות, מחליפים זכרונות ודנים בחדשות. – אין יום ללא הרוגים ופצועים, אומר אבא, רק השמות התחלפו, במקום פוגרום, מאורעות, ואף־על־פי־כן בלום אינו חרד לעתיד. – שָׁם אני צופה גיהנום, הוא חורץ בתקיפות ומביא לכאן את בניו ואת נכדו, את כלתו ואת הסבתא, ‘הזקנה’, כפי שקראנו לה, אשתו לשעבר. אבא, ילד־עני־ירושלים, מגדל ג’רניום בפחית חלודה על אדן החלון המסורג, מטפס לגובה, מבקש לו שמש בחשכת הסמטא, מול מאפיית הלחם ועל יד אורוות הסוסים, ועל דף השער הכחול של הגמרא יצייר את קבר רחל וקברות המלכים. אבא, נער־מורד־ירושלים, בטרם שחר יילך לישיבה, בידו פנס עשוי פח ובו מנורת שמן, בחבורה מזמרת: ‘האדרת והאמוּנה למי, למי?’ ‘ל־חַי עולמים’. ואחר־כך יפרוץ גבולות, יצייר דיוקן אשה בחלון, יבקר בחשאי בבצלאל, יקים חברה לישוב נוה־יעקב, שנים אחדות בסמינר למורים, ובעיקר, לומד את הארץ ברגליו, או על סוסתו, וכל סיפוריו ספונים בדפי זכרונותיו היבשים אשר הותיר למשמרת, ואני עדיין איני מעזה להציץ בהם. והאיש האחר, מִשם, פולין, שנות בגרות בברלין, תואר מהנדס, קשור אל המקום מכוח החלום והחשבון, משאיר שם שני בנים ואשה אשר סרבה ללכת אחריו אל הארץ המובטחת, ובנו בכורו, קלאוס, הוליד בראשונה את ארווין, הבן האובד אשר הגיע אלינו לפתע אחרי המלחמה משם, ואת נכדו, צעירו, דיקי־דוויד הטייס המת, אשר לפני תיקו האישי אני יושבת באולם ריק מאיש, מוקפת כרכי ‘יזכור’. אולי מכוח ההבטחה הבלתי מפורשת לבלום, מזמין אבא את גרטה, קלאוס ודיקי לבקרנו במושבת הקיט. וכי לא פיתה אותו אבא לקנות את הבית בספרו בשבחי רחוב החול. ועכשיו, מחצית השנה לאחר שהתיישבו בבית המכושף, אנחנו עוקרים לשנה ומשאירים אותם לנפשם. ‘בבקשה אַשְׁרו הסכמתכם בגלויה’, כותב דוקטור דגרוט למען אבא בלשון הגרמנית.

אל ביתו של הדוקטור הוביל שביל מרוצף לוחות עץ מכוסים חול רך, מֶשְיי וחורק למִדְרך כף רגל. במורד הגבעות, עצי תאנה שניחוח עלוותם אחרי הפסח מבשר את הקיץ ונקשר תמיד בריח השלף הצהוב והתירס החם. לא עץ תאנה אחד כמו בחצר הבית המכושף, עצים לרוב. – עצי תאנה כאנשים, אומר אבא, עלים ככף יד, שכה אהב לחקותם בקישוטי הסוכה הגזורים מנייר מבריק, שרשראות עלים, מנייר צבעוני מבריק, תאנה וגפן ללא מגע דבק, שזורים עָלֶה בְעָלֶה. מתחת לאחד מעצי התאנה קברנו את הכלבה מוּצי, האסון היחיד אשר העיב על שנת הקיט בבית־וגן. עשרים וארבע שעות שכבה בצל העץ גוססת. מכונית דרסה אותה על הכביש היחיד החוצה את מושבת הקיט שלנו, ואחי יכוניה החליט שגנבים אשר הותירו עקבות דם ליד דלתנו דרסו אותה פעם ושוב, וזו הרְאיָיה, מדוע שבו על עקבותיהם, כששכבה פצועה על הכביש, אם לא להינקם בה על הנשיכה אשר הותירה בשוקיהם. והגורים, חמישה במספר, יונקים מדדיה המצטמקים והולכים ועיניה עצומות. מתחת לתאנה כרינו לה קבר, ואחי יכוניה ערך לה לוויה לאורך שביל לוחות העץ המוביל אל ביתו של דוקטור דגרוט ונשא הספד, ואפילו אמר ‘קדיש’. שנה תלושה מלוח הימים, להוציא מותה של הכלבה מוּצי. אבא העביר את לול העופות מן הבית אל מושבת הקיט ושיכן אותו בתוך הלִיפְט אשר קנינו משכנינו החדשים, ואנחנו אכלנו עוף בכל יום כאילו היה כל יום שבת.

על רחבה מרוצפת מתחת למרקיזה לבנה, גרטה בכובע רחב שוליים, צעירה מכפי שזכרתי אותה מרחוב החול. וקלאוס, ככל האדם. בישיבה, עדיין לא ניכר הרעד אשר הרטיט את גופו, וידיו הפנויות מעיסוק בבולים, על ברכיו, חיוורות. אבא ואמא לא טבלו במים כדי לא להביך את האורחים. לאבא בגד ים שחור שלם והוא נהנה להשתכשך במי אפסיים. אחי יואל, רק הוא לבדו יודע לשחות. עַבֶּד הכושי לימד אותו, בבריכה אשר בפרדס, ואפילו הציל אותו פעם מטביעה. על מה שוחחו הארבעה סביב השולחן המתקפל ובקבוקי הקֶפִיר, כשאנחנו הילדים משתוללים במים מול הסלע. – נסענו דרך יפו, היה מפחיד, אמרה גרטה, – למזלנו לא זרקו עלינו אבנים. קלאוס קוטע אותה, – אל תגזימי, כרגיל הדמיון שלך פועל. ואמא תומכת בגרטה ומספרת איך היא ממתינה לאבא בדאגה כשהוא מתמהמה לשוב מישיבה ועליו לעבור דרך יפו בלילה. ואבא מרגיע את הרוחות, – עד שלא יתפרסמו תוצאות הוועדה הממלכתית ישרור שקט. – ומה אתה צופה? קלאוס מגביה את ידו הרועדת בשאלה. – קשה לנבא, משיב אבא, – נדמה לי שיחליטו על חלוקה. והכל באידיש מגורמנת ובעזרת תנועות ידיים, – כמו הסיפור בשתי הנשים והמלך שלֹמה. ואולי כאן גרטה משפילה עיניים, משפט שלמה, יחלוֹקוּ, בנך האחד כאן ובנך האחר שם. ואז אמא לוקחת אותה ביד ושתיהן יורדות אל החוף, חולצות נעליים ומפשילות את שולי שמלותיהן. גרטה בשרוולי פרפר החושפים זרועות לבנות, שמלת קְלוֹשׁ דקה בגווני פַּסְטל, מִשם, כאילו יצאה מתוך עיתון אופנה. כחלוף השנים נתבלו שמלותיה, והיתה בלבושה כאחת הנשים ברחוב החול, בנעליים שטוחות, שעקביהן שחוקים באלכסון. אמא וגרטה טובלות רגליהן במים ודיקי מתפרץ לעברה ומתיז עליה והיא צוחקת באמת, לא כמו הצחוק הפרוע אשר עלה מן הבית מוגף התריסים לאחר שדיקי הפך לטייס מת בבית־החולים בחיפה, ‘מוּלְטִיפְּלַיי אִינְג’וּרי’, נאמר בדיווח היבש שלפניי, ואחיו אשר חזר לפתע משם מְצחק עם אימו מעבר לתריסים המוגפים, כך סיפרו מפיה של האופה הגדולה, – ביזבזו את כל כספי הפיצויים שקיבלו מן הצבא, מאיפה את חושבת היה לה כסף לקנות את הפטיפון החדש ואת כל התקליטים. – אמא, קורא דיקי בגרמנית, – הביטי, עפיפון. ואימי צוחקת עימה כילדה, צחוק שנשמר לאמא שנים ארוכות. אחי יואל מרכיב את דיקי על כתפיו, הוא מזדקף ומנתר אל המים. גרטה נזעקת, – היזהרו. סיכּה נשמטת מתוך הצמה המקיפה את אוזנה. דיקי מתגרה בה, השַׁבְּלול שלך נוזל. והיא גוערת בו, – שובב, ולרגע פניה מתחלפות לה באלה שאני זוכרת מן הבית המקולל וממהרת למשש באצבעותיה ולחפש אחר הסיכה כפולת הזרועות, גוללת שוב את השיער הקלוע בשתי ידיה, והרוח מנפנפת את שמלתה שהשתחררה מאחיזתה. אימי מיטיבה את מטפחת הכותנה אשר בראשה. על מה שוחחו שני הגברים אשר נותרו יושבים על הרחבה לפני בקבוקי הקֶפיר, אבא באידיש, מתאמץ לשוות לה מה שנדמה לו כחיתוך דיבור גרמני, וקלאוס העוסק בדממה במיון בולים על המרפסת, ומסווגם על פי קטלוגים עבים מִשם. ואולי ישבו שם על הרחבה מביטים אל הנשים ואל הילדים, שותקים איש לנפשו.

אחר־כך, ככל שגברה מחלתו של קלאוס, כמעט חדלו גיחותיה של גרטה אל מחוץ לגבולות המושבה. רק עוד פעם אחת הרחיקה לנסוע לחיפה לקבל את פניו של מארק, אחי בעלה, בחברת בן הדוד הנגר בעל הידים הצהובות־חומות תמיד מן הפוליטורה. גם הוא היה בחבורה אשר עלתה בהר לתפוס את הגנבים בצריף הריק, ובידיו של מארק אקדח צעצועים, וגם אותו הכניסה האופה הגדולה לרשימת נאפופיה של גרטה. ימים אחדים לפני צאתה להקביל את פניו, כאשר שיחקנו בנשורת תפוזים קטנטנים בצלחת ההשקאה של אחד העצים בפרדס, ממיינים אותם על פי גודלם, מלך, מלכה, נסיכים, נסיכות, ומגלגלים אותם מבור לבור כמו גוּלוֹת, אמר לי דיקי, – עכשיו הוא יבוא. – מי יבוא? – סוד, אסור לספר. אבל מארק הגיע בגפו.

ימים אחדים אין יוצא ואין בא מן הבית השכן, רק דיקי מתרוצץ בפרדס. התריסים מוגפים ואפילו הזקנה נעדרת מן המרפסת. מאז לא הניחה גרטה את קלאוס לנפשו אפילו ליום אחד. והאופה הגדולה אמרה שהיא רצחה אותו, מָסְכָה סם בקפה שלו. וגולדלֶ’ה, בִּתה, חזרה על הסיפור באוזני הגדייה האחת שאותה היא רועה בוואדי. מתחת לעגלת הלחם משכה גולדל’ה מעיל רחצה מפוספס, לטאה ענקית כמעט איגואנה, נמלטה מתחתיו מתפלשת בחול הוואדי המפריד בין שני האופים ונמשך אל היער הגובל בבית המכושף. גולדל’ה בת האופה הגדולה סיפרה את הסיפור הזה. לאור הלוּקס העטור הילת פרפרי לילה, סיפרו את סיפורי גולדל’ה. באוזני הגדייה האחת שאותה היא רועה במגרש של דינה היא מספרת אותם, בּוֹדה מליבה, לא אני חלמתי אותם בשנת אחר־צהריים כבדה, שנים רבות אחר־כך כשבחוץ עוד מעט קט יתפוצץ האוויר מן הבושם המנמנם עדיין בפקעיות ניצני ההדר, והרחוב יתמלא ניחוח המעלה בעיניי דמעות גם היום. גולדל’ה בת האופה הגדולה, הרועה את גדיית אימה בוואדי, שערותיה פשתן, ומטֶה הרועים, סֶנָדָה מן הפרדס, גבוה מקומתה, ושמלתה הארוכה מתוחה על גופה הדק, מחייכת תמיד, כמו אלת גורל צופנת סוד ומטומטמת.

אני מעולם לא שמעתי אותה מדברת, אבל מתחת ללוקס ברחוב החול אמרו עליה, שהיא בודה סיפורים נוראים מליבה, כמו אימה האופה הגדולה, חולמת לטאה ענקית, כמעט איגוּאנה מתחת לעגלת הלחם של האופה הקטן. – היא הרגה אותו, השיקסֶה הרגה אותו, כך כשידיה שלובות על בטנה השמנה הצנוחה כלפי מַטה כמו כיס של קנגורו ענק, בהלוויתו של קלאוס, אומרת האופה הגדולה לשכנה הרפתנית, אשה צמוקה, מגיעה לאופה עד לכתפיה, ראשה בשביס קטיפה ירוק, ובעלה הרפתן חבוש קַסְקֶט כמו טוביה החולב, וחגורת העור המחזיקה את מכנסיו תמיד מתחת לכרסו, נושא שני כדי חלב ועובר ברגל על בתי רחוב החול. לטאה ענקית, כמעט איגואנה, מתחת לעגלה שבה הוביל האופה הקטן את הלחם. הוא היה ממונה על חלוקתו בחנויות המכולת, ושותפו, בעלה של האופה הגדולה, מופקד על הלישה והאפייה. אשתו של נתק’ה, האופה בעל־העגלה, קטנה, רזה, ועור פניה כהה ומתוח על לחייה, בנעלי בית חמות, מעוּכות אחוריים, קיץ וחורף. ובין שני האופים אשר משני עברי הוואדי מריבת תמיד, ואף־על־פי־כן השותפות מתקיימת. אופים מבלי להחליף מלה, לפעמים צעקות, וגם הרמת יד. בניו של נתק’ה האופה תובעים עלבון אביהם מאשת השותף, האופה הגדולה, מפני שהטילה באביהם חשד גניבה. על חלוקת הלחם ממונה האופה הקטן, כי הוא בעל הסוס והעגלה. שם בוואדי המבדיל בין שני האופים ומקיף את ביתנו ואת הבית המכושף בו גר דיקי, כאילו היינו גרים על אי בלב ים בימות החורף, שם מתחת לעגלת הלחם החונה בקיץ בחול הוואדי, רוב שעות היום, כי את הלחם מחלקים עם שחר, ובחורף, בחצר, סיפרה גולדל’ה באוזני הגדייה שלה, דהרה לטאה גדולה בעקבות זו שנמלטה מתחת למעיל הרחצה המפוספס. וכאשר משכה את מעיל הרחצה, נבהלה משתי הלטאות המְתנות אהבים מתחת לעגלת הלחם. היטלטל המעיל בידיה כמו חי. שמטה אותו מן היד, ומתוכו נחש בעל שיבעה ראשים ושיבעה זנבות מתפלש בחול כמו תרנגולת מנקה נוצותיה. – ההצגה הסתיימה, אמרה לה אימה, האופה הגדולה, כאשר באה למשוך אותה הביתה לאחר שקולה התגלגל על פני כל הרחוב, – גולדל’ה, אבל גולדל’ה לא שמעה. אולי חלמה בליבה, אני הייתי המלכה, על ראשי פיאה נוכרית אדמדמה בהירה, ואני טובת לב ומוקפת הרבה ילדים. שריפה, מבעד לחלון אני רואה אפיק צר, זורם, של אש, צר מאוד, עשן דק מיתמר. אני גוערת בילדים בחיוך, תסלקו את העיתונים מן השולחן, בדל סיגריה מעשן דק־דק. אהיה מוכרחה לחפוף את הראש עכשיו אחרי שהשתתפתי בהצגה והפיאה הנוכרית קילקלה את התסרוקת הטבעית שלי. – אני המלכה, אומרת גולדל’ה, ומחייכת את חיוכה חורץ הגורל. והאופה הגדולה אומרת, – אני אתן לך מלכה, את מלפֶּה ולא מלכֶּה, מחטיפה לה אימה סטירה ומושכת אחריה את הגדייה.

ובאמת גולדל’ה אף פעם לא השתתפה בהצגות אשר ערכנו בבית הצרפתים, אף־על־פי שבגלל שיער הפשתן שלה אולי יכלה לשחק היטב את קתרינה הקדושה, ואפילו לא ביקרה אף פעם בבית־הספר, אולי אפילו היתה אילמת, חוץ מאשר בשירה ובסיפורים. מן היער נשמע קולה ומתחת לעגלת הלחם, היא מתחבאה מפני אימה. כמו המגמגמים אשר לשונם ניתרת בשירה, שרה גולדל’ה באזני הגדייה, ‘בבית המקדש, בפינת חדר, תשב אלמנה בת ציון לבדה, את ילדה היחיד היא תניע כסדר, שיר ערש תשיר לו, מזמור אגדה. אַי לוּלוּ בצל המיטה הקטנה, עומדת גדייה לבנה’. באידיש היא שרה, אבל הילדים מתחת ללוּקס סיפרו, איך כמו אימה, האופה הגדולה, מספרת גולדל’ה באזני הגדייה, שגרטה השיקסֶה חופרת מטמונים באדמת הפרדס, מתחת לעץ הרימונים, ובגלל זה הפריחה כל־כך אדומה כמו דם, ואיך היא זונה תחתיו עם כל גבר שנכנס הביתה, ואחר־כך כשנשארה לבדה, גם עם בנה הבכור. מן היער נשמע קולה של גולדל’ה, או מתחת לעגלת הלחם, ופניה לא יירָאו, רועה תמיד גדייה אחת. ובאמת, אני במו אוזניי שמעתי את האופה הגדולה אחרי הרבה שנים אומרת לאשת החלבן, בידיים שלובות על בטנה הצנוחה כמו כיס של קנגורו, – מת? קדחת, היא רצחה אותו, השיקסֶה, הכניסה סם בקפה שלו.

אמא לא האמינה, – הם לא יבואו, אנחנו בקושי מכירים אותם. אבל אבא היה בטוח, – הם בודדים מאוד. ובאמת הזקנה אשר נותרה היום לבדה בבית, ניסתה להניא אותם מן הביקור במושבת הקיט. – מטורפים, לנסוע דרך עיר שורצת ערבים, ובכלל, מה יש לכם עם המורה השכן, אפשר לחשוב, ממתי איתם מכירים אותו, טוב, שָלח גלויה, אבל אפשר גם לסרב בנימוס.

בלילה כאשר ישובו לביתם, בחדר השינה גְבה התקרה, גופה ספוג חום שמש, מתקשה גרטה לשוב אל ההסגר. ריח הים המלוח נושב אליה משערו של דיקי החפוף ומסורק, ריח עיקש. מי המקלחת הנוזלים על פניה מלוחים ואולי הדמעות. משהו בנעימוּת הליכותיו של קלאוס קורא לה להיזהר, האם הוא מְחזר אחריה. ביד רועדת הוא צובט בישבנה כשהיא עוברת על פני כסאו בהגיעם הביתה, חוזר אל אלבום הבולים, ומואיל להרים מבט שלא כהרגלו כשהיא מגישה לו קפה. אי אפשר לטעות במתכת הנמסכת בקולו גם כשהוא שואל אותה, – עייפה? נקדים ללכת לישון הלילה. האם נדמה לה כי עיניו הדגִיוֹת נוצצו בברק חי כאשר הרים את מבטו מקטלוג הבולים המונח על המדף המיוחד על גב משענת הכיסא. אפילו היום הוא מוכרח להתעסק בזה. כשהשמש כדור אדום מעבר לסלע, והילדים נדמים לה מלמעלה כמו בּוּבּוּת בְּדיל מותכות במים כבדים ואפורים, היא רוצה לשוב הביתה. איזה בית? הים בינה לבינו. קו האופק מְשנק את גרונה כמו חוט חֶנק. לכשיגיע בנה האובד, בדרך הים יגיע. ואולי המדוּזה, הכחלחלה־אפורה, שמצאו הילדים בחול, הקיפוה ונעצו בה מקלות אסקימו, החזירה אותה כבר שם, על שפת הים, אל ההסגר. במיטה הרחבה, זרועותיה סמוקות מן השמש, – כואב? הוא שואל, כשהיא שולבת אותן על חזה, אולי מתגוננת, נוגעת בכפותיה בְּרכּוּת בעור הצורב. משהו בדאגה הפתאומית, בצרימה שבין הנאמר ונגינתו, היה צריך להזעיקה לעמוד על המשמר. אבל השובבות אשר מסך בה היום על שפת הים, מנותקת, זוכרת את סחף המים המדגדגים את רגליה בשובם לאחור, ומגע החול, ושני הגברים, קלאוס, והיהודי היפה, כפות ידיו שלובות, שזופות, נוסכות ביטחון, – אין טעם לפחד, ידענו זמנים קשים מאלה, מרגיע היהודי היפה. והיא מאמינה, מבקשת להאמין, הילד שלה משתולל עם ילדיו במים. גם ארווין בנה יבוא, בדרך הים יבוא, היא מעזה להגות את שמו בליבה, ילדי, היא הוגה בליבה. הלילה אינה נזהרת להגיף את המנעולים, והרוך שבקולה, כשהיא אומרת, – יום נפלא, מזמין עליה את אכזריות אין־אוניו. והוא יחוש באד העולה מגופה הלוהט מבלי לגעת, ממלא את החדר הגבוה וניחוח המלוח יבוא בנחיריו, הוא יהלום בה כך פתאום כשהיא פרוּצה, – מארק אחי יבוא לבדו. עדיין אינה שומעת. באיחור היא קולטת, – והילד? – הם לא מרשים לו לצאת, הוא יְאבד את כל זכויותיו כאזרח גרמני, יותר טוב שישאר חושבת אימך. היא חוששת מפני מלשינים. אתְ ואני, אם את לא יודעת, חיללנו את כל החוקים. אימו של יהודי נתבעת לדין מפני שלא מנעה מבנה נישואין לגרמניה. תארי לך, אימך הגרמניה, לא מנעה. הם אוסרים על ילדים מעורבים לעלות לפלשתינה. – אבל אתם הבטחתם, ומה אם תפרוץ מלחמה, אני רוצה את הילד שלי, זה היה התנאי, אתם הבטחתם. – תפסיקי את ההיסטריה, הוא משתיק את בכיה בקול חד שאינו מתיישב אף פעם עם רטט גופו החולה. והיא כמו מתאבּנת.

המשכית אשר ראיתי על צווארו של דיקי לא נמצאת ברשימת החפצים הסתמית, גם לא מכתבים, אולי רק התמונות, אבל אלה לא צורפו לתיק האישי ולבטח הוחזרו לאימו ולאחיו. ילדה צנומה קצוצת שיער, ‘א־לה־גארסון’, מעבר מזה לשער, בת ארבע אולי חמש. הילד, שערו מגודל, בהיר, גולש על מצחו, גזוז ישרות ומגיע עד צווארון חולצת המלחים. מן החלון, מעבר למשוכת היערה, בליל קיץ, עם הניחוח המציף את הרחבה המרוצפת הסמוכה לחדר האוכל שלנו, בה מגהצת אחותי כותונת לבנה במגהץ פחמים וריח עמילן מהביל, מבעד לחלון הפתוח, משמיע הפטיפון, ‘דִיקְשֶׁן מִיט דִי לַנְגֶה הָרֶה’. ואמא אומרת, – ילדה, ודאי ילדה, שמה לִיבְּשֶׁן, אהובה בעברית. שיר אשר הולחן ונכתב למענו, לכבודו, בקול ילדותי גבוה, והסתחרר על גבי הרדיו־פטיפון בעל העין הירוקה שאני לכודה בכשפיה ערב ערב עם אבא מאזינה לחדשות בביתם. יום קיץ אחד, שבועות אחדים לאחר שהגיעו לרחוב החול, הזקנה, סבתו של הילד יושבת במרפסת, חובטת בזבובים בצל היקרנדה, וגרטה, בחדר שתריסיו מוגפים צורחת, – לאן הבאתם אותי, לחיות בין האסיאתים, להרוג אותי בחום ובזבובים, ודיקי נמלט אל הפרדס עירום, מתרוצץ בין הממטרות, ידענו שהוא בן ולא בת, כפי שטעתה אמא לחשוב על פי שמו, ואנחנו הסכמנו איתה בגלל שערותיו הארוכות. פנינו צמודים אל גדר הפרדס, בלי שום בושה, צוחק אלינו מלמטה, ממתין לנֶתז סיבוּבהּ של הממטרה, בלי שום בושה, עירום, ושיערו נדמה לנו ארוך, ארוך. אחר־כך כאשר התרגלנו וחדלנו מהתירא מפני הזקנה היושבת בצל היקרנדה וחובטת בזבובים, ומפני האיש המרותק לכסאו, מחזיק בזכוכית מגדלת, עוצם עין אחת והשניה נראית לפתע גדולה כמו גוּלה ענקית שקופה, ובודק את קשקשי הבולים, והמצבט בידו רועד ומשמיע נקישות עד שהוא משתלט על הרעד ומצליח לאחוז בבול, אחר־כך כאשר התרגלנו, יכולנו להאזין לתקליט ולהתפעל מן העובדה, שמילות השיר ואף המנגינה חוברו במיוחד למען דיקי. אבל ימים אחדים לאחר שהשמיע אותו באוזנינו, כשאנו עומדים סביב הפטיפון הגבוה, שבר אותו דיקי לרסיסים בכוונה תחילה וגרטה, אימו, היכתה אותו ללא הבחנה, בראשו, בפניו ובגבו, כפי שניחשנו למשמע בכיו מעבר לשבכת היערה, מתפלאים איך נמלטה מגרונה של האשה הבהירה זעקה כה מרה, – איך יכולתָ, קולו של אחיך.

עכשיו, כבר היינו חברים. ילדה יחפה ברחוב החול, מעבר מזה לשער הברזל, תאומו של השער הסוגר על חצרנו. אפשר לעמוד על שוליו הבולטים ולהתנדנד הלוך ושוב. שעת אחר־צהריים, בבית המכושף דממה. המרפסת ריקה, לא הזקנה ולא קלאוס. הילד כבר מפטפט מלים עבריות אחדות, ממתיק עימי סוד מעבר לשׂבכת השער, שולח אצבעות אל מחשוף חולצתו ושולף משם משכית זהב. אלמלא ראינוהו מתרוצץ עירום בפרדס לנתז הממטרות, שוב הייתי נפתית להאמין לאמא, וחושבת שהוא ילדה. הילד מרכין ראש אל המשכית, – רוצה לראות? פותח את הדפנות העגולות, האחת מהן ריקה מרופדת כחול, ובאחרת תמונת ילד. – אח שלי, הוא אומר, שם בגרמניה. אני מאמינה ולא מאמינה, כמו אימו שממציאה סיפורים על גנבים הפוקדים את ביתם ומשתכנים לצורך מארב בצריף הריק על גבעת הפרדס ומרעילים את הכלב. – לא מתאים לך, זה של בת, אומרת הילדה מעברו השני של השער, בחוץ. והוא ממהר לשלשל את המשכית אל פנים חולצתו. אפילו אבא לא התייחס לסיפורי באימון, – ילד בעל דמיון, כמו אימו. בְּלוּם, סבו, מעולם לא הזכיר שני נכדים, תמיד רק אחד.

אחרי הרבה שנים, בבית־קפה שנפתח באחד מפרדסי המושבה אשר נותרו לפליטה והפכו לפתע מרכז העיר, במקומם של עצי תפוז שנעקרו ותחתיהם רוצפה רחבת ריקודים באריחי מדרכה, לאור פנסי חשמל צבעוניים מתוחים על כבל בין צמרות העצים, לקולה של יפה ירקוני, ‘ילדונת כך קראו לה בפלוגה’, אכלנו גלידה בחברתו של ארווין, האח האובד אשר שב לפתע, חמש או שש שנים לאחר המלחמה, מגרמניה. ודיקי, את משכית הזהב המרוקעת עלה תלתן לא ראינוהו עונד מאז שבר את התקליט המשמיע ‘דִיקְשֶׁן מִיט דִי לַנְגֶה הָרֶה’, בקול ילדותי גבוה, וגם עמד על דעתו ותבע לספר את שערו הארוך, וחדל להתרוצץ ערום לנֶתז הממטרות אפילו בימי הקיץ החמים. בערב ההוא, אחרי הרבה שנים, לאור פנסי החשמל הצבעוניים, בבית הקפה המאולתר, לנוכח מבטו המגחך של האח האובד, או שמא כך דימיתי לעצמי, מבט צופן סוד. מה היו קורותיו של האח האובד שם, לאורך כל שנות המלחמה. ומדוע התמהמה שנים אחדות, בן כמה, בן כמה היה? האם השתתף באחת מתהלוכות הנוער, לבוש מדים ומצדיע במועל יד, ממרחק השנים שמעתי את הזעקה המרה החייתית אשר השמיעה גרטה, ‘קול אחיךָ’, הקול הדק הילדותי מונצח על גבי תקליט, הזֵכר החי היחיד שנותר איתה. וארווין, הוא הגבר הצעיר היושב איתנו לוגם מן הבירה, ואנו בעיניו כילדים. כך רמז לנו מבטו הצופן סוד, נשאר מאחור, מעבר להרי חושך. גרטה ודאי שמרה את המשכית לעצמה לאחר שקול בנה הבכור, האובד, נשבר בכוונה תחילה בידי בנה הצעיר. מעולם לא ראיתיה עונדת אותה על צווארה.

בראשית חודש אב, שבנו הביתה משנת החופשה שלנו בבית־וגן לאחר שהפצרנו באבא להשתהות חודש אחד בגלל הקיץ והים. אבל אבא נעשה קצר רוח. בשנה ההיא, שנה תלושה מלוח הימים, שקטו הרוחות. – כאילו מן השמיים, פסקה אמא, והדרכים נעשו בטוחות יותר. – לא מן השמיים, השמיע אבא דבר אפיקורסות באוזניו של מנהל בית־הספר דוקטור דגרוט, אשר ניסה לפתות את אבא להישאר שנה נוספת במושבת הקַיִט. – ממתינים, אל תשלו את עצמכם, רק יסתיימו דיוני הוועדה, ואני צופה חלוקה.

שוב חזרו ותקפו את אבא כאבי הראש הישָנים, שוכב בחדר חשוך, ומגבת טבולה בחומץ על מצחו. גבותיו אשר שקטו בשנה ההיא, שבו להתגבֵּהַ ולהתרוצץ, ממתין לעיתון בקוצר רוח, רואה את הנולד. הימים על שפת הים נוזלים מהר. אבא חדל להשתקשק במים, יושב על כיסא הנוח ומביט למרחוק כמו בימים אחרים אשר נִצְפּנו בעתיד, כנשר על גוזליו, יושב שעות, ממתין ברחבת החול הכבוש מאחורי הבית בפתח הפרדס, מאזין לזמזומי אוירון בשמיים, לְשַמש לנו אות אזעקה לרוץ אל המקלט שחפר בעצם יום השבת ביער אשר בוואדי, לנו ולשכנינו, משפחת נוביק. אפילו לא מחזיק ספר על ברכיו, או עיתון. מוציא כיסא, השמש נוטה מעבר למגרש של דינה, מדליקה בהרות בחלונות החדר הדרום־מערבי. ריח שריפה באוויר, זקוף, אזניו כרויות, נושא עיניים לשמיים. – שלנו? את חושבת ששלנו? לי נדמה שלהם. שלנו לא כבדים כך־כך, הוא אומר לאמא המפצירה בו להיכנס, – עד מתי? עד מתי תשב בחוץ?

הימים נוזלים מהר, ואמא אשר הים מפחיד אותה, מזהירה שלא נרחיק עד הסלע. השלווה נעלמה וכבר אורזים את כלי הבית.

הדודה רחל ובעלה אברהם יעקב הופקדו לשמור על הבית, אבל העזובה היתה רבה, בגינה, בפרדס. בשנה ההיא לא קטפו את ההדרים, ותפוזים רקובים, אפרפרים, הדיפו ריח חמצמץ מעלה באף את ריח היין מעשה ידיו של אבא, תוסס בבקבוקים ירוקים רחבי בטן. – אוכיח לכם שגם מפרי־הדר אפשר להשׁתכּר, ניסה לפתות את באי בית־הכנסת העוברים על פיתחנו בשבת לטעום מן החמין של אמא, נישא בשניים מן המאפיה לאחר תפילת השבת. הגבעות החובקות את רחוב החול חרשו מזימות. אולי מתוך הרגשת אחריות וחובה חזרנו בלב הקיץ הביתה והרחוב שינה את פניו. חדלו הרוכלים על חמוריהם עמוסי התיבוֹתַיִים. נעלמו הערביות אשר פרשו על מצע עלי גפן תאנים וסברס, בצל המרפסת, יְשוּבות בברכיים כפופות ושמלותיהן מתוחות, שעונות בגבן אל מעקה המרפסת. עַבֶּד ועדר עיזיו נעלמו. אבא אסר על אחי יואל לרחוץ בבריכה שבפרדס. אמא חדלה מביקוריה בבית חליל, שומר הוואקף, על גבעת בית הקברות. ובלילות הָמְתה הבאר בקול מבשר רע, והתנים, הרובצים בראש הגבעה טרפו תרנגולת בחצרנו והותירו נוצות מרוטות ועקבי דם.

אין ספק, אבא לא נעתר להצעתו של דוקטור דגרוט, מנהל בית־הספר, לשהות שנה נוספת בבית־וגן מפני שסיפר בשבחי רחוב החול באוזניו של בלום, איך ישאיר את שכנינו לבדם ברחוב החול לאחר שפיתה את הסב לקנות למענם את הבית המכושף. כמו בובות העץ המציצות מפתחי בית הדִיקְט אשר בנה אבא, כדי לנחש בהן את הלחוּת באוויר, יוצאים תושבי רחוב החול אל המרפסות למִשְמע קול מכוניתו של בלום החונה רחוק ברחוב אליהו, מפני שאינה יכולה לשוט בים החול. תרועת צופר קטועה, בלתי הולמת את עניבת הפרפר הענודה לצווארו, אבל מתיישבת יפה עם דילוגו הנמרץ על מדרגות הכניסה בשער ביתנו. רק בבית המכושף דממה. כאילו לא ידעו יושביו כי אליהם מגיע האורח. בלום מקדים תמיד ביקור במרפסת שלנו, לשיחה עם אבא בטרם יראה את פני נכדו. מנַיין לקח אבא את דגם הבית הלבן העשוי דיקט, לא אדע לעולם, כולו בדוי. בית אשר נועד לבדוק את מידת הלחות באוויר, תלוי על הקיר, גגו שטוח, מוקף חומת שיניים קטנות, שני קירות־הצד אלכסוניים ובכל אחד מהם קרוע חלון. אבל עיקרו החזית. שני פתחים דמויי שערים מקושתים מוקפים מרפסת משוננת אף היא כמעשה חומת הגג. ובתוך הבית פנימה, איש ואשה, אף הם מנוסרים מדיקט, מחוברים זה לזו בשׂערת סוס שהשיג אבא מן השכן בעל העגלה. כאשר תגדל הלחות באוויר, תתפשט שערת הסוס, והאשה תצא החוצה אל המרפסת; וכאשר תקטן הלחות, ייצא האיש החוצה אל המרפסת. שנים רבות היה הבית תלוי על הקיר בחדר האוכל, לפעמים הוציאו אותו אל המדרכה המזרחית הגובלת בחצרם של גרטה וקלאוס. – התבוננו, מַפְנה אבא את תשומת ליבנו אל הפלא, כשהוא משקה בצינור את שיחי הוורד ומציף במים את המדרכות המקיפות את הבית ממזרח ומצפון. ואכן האשה הצפוּנה בבית פנימה אינה מכזיבה. כמו בלחיצת כפתור היא מתייצבת במרפסת הבית. בימים של ‘ברוגז’, פותחת גרטה את התריס הפונה אל משוכת היערה, – מטורפים, היא צועקת, מבלי לנקוב בשם, – שְׁוָוינרַיי, מפני שהמים זירזפו אל מפלס גינתה, הנמוך במטר אחד לערך ממפלס חצרנו, ומשם פרצו לפעמים גם אל המדרכה היצוקה בֶּטוֹן ומקיפה את ביתו של דיקי. – חסד אנחנו עושים עם הוורדים שלה, אלמלא ההשקאה שלנו היו מזמן מתים, מתגוננת אמא. – לא ההרדוּפים, צמח פרוע, מסתפק במעט מים, מסביר אבא. – חבל, מצטערת אמא, – הלוואי שינבלו, הם שורצים כינים. גם את גינתה טיפחה גרטה בהתקפים, אחוזת בולמוס, ימים רצופים מִזריחה עד שקיעה, ואחר־כך זונחת אותה למשך שבועות ארוכים, ממש כמו מחזורי ‘הברוגז’.

– היא מתכוונת לעקור את התאנה, מתלונן אבא באוזני בלום המדלג כדרכו באחת על שלושת המדרגות בפתח החצר, לאחר שאמא מגישה להם קנקן קפה מבושל, על המרפסת הגדולה. – גיסהּ, מארק, אחיו של קלאוס, בני הצעיר. בלום משתהה, מתקשה לדבר בהם כְּדַבֵּר בבנים, – יגיע בקרוב, האדמה שם בוערת. וגם הפעם אף מלה בדבר הנכד האובד. – אבל לעקור תאנה עתיקה בת מאות, אולי אלפי שנים, הסתכל בגזע. אני זוכר, פותח אבא באחד מסיפוריו. וכאן מתחדדות אוזניי, יושבת על הרצפה שעוּנה אל הקיר, מאזינה, אז עדיין בתום לב. הערותיו האירוניות של אחי יכוניה למשמע סיפוריו של אבא, ‘בְּרוֹכְבי על סוסתי!’, עדיין לא השחיתו את העונג. בלום, האיש בעל משקפי הזהב מביא עימו ניחוח לא מכאן, בתיק העור המבהיק שאינו דומה כלל לילקוט בו נשא אבא את ספריו בלכתו לבית־הספר; לבוש חליפה, ואפילו בקיץ עניבת פרפר, מתיר את כנפיה במשיכה בנתרו על פני המדרגות המוליכות מן השער אל המדרכה הצפונית, ומשם בצעד נמרץ אל המרפסת הגדולה, מעניק ביקור לאבא עוד בטרם ייכנס אל בית הזקנה, אשתו לשעבר, לראות בשלום בנו, וכשהגיע גם מארק משם, בשלום שני בניו ונכדו. איש חידה, בעלה לשעבר של הזקנה המשחקת קלפים עם עצמה על המרפסת. אביו של קלאוס, סבו של דיקי, וגרטה היא כלתו, אני מנסה לחזור ולמנות את קשרי המשפחה, אולי תיפול המסכה מעל עיניו הבהירות המציצות מעֵבר לזכוכית חסרת המסגרת. אני יודעת כי אבא יפליג אל אחד ממסעי הזכרונות שהשניים, אבא ובלום, חולקים יחדיו מימי התורכי. מפיו של אבא שמענו, כי בלום עלה ארצה בראשית המאה, והשאיר שם, כפי שהסתבר אחרי ביקורו הראשון במרפסת שלנו, את אשתו ושני הבנים, משום שהזקנה, זקנה מאוד נראתה לנו בימים ההם, בעיקר בגלל השביל הלבן הקרוע בשערהּ הצבוע שחור כעורב, סירבה לבוא עימו אל ארץ מדבר ושממה. וכאן, נשא לו אשה אחרת על פניה, בת למשפחת עסקנים ציונית, מסלתה ושמנה, הוליד שלוש בנות, ועסק ביישוב הארץ. הקים בית־חרושת למכונות כבדות, ועסקי בְּנִיָה, איש המעשה. ואבא, בלשון גבוהה, כלל לא דומה לדיווח הקמצני המאפיין את דפי הזכרונות אשר כתב בשנתו האחרונה, ואני העזתי לקרוא בהם דפים אחדים בלבד ולא הוספתי, יספר נסים ונפלאות על מסעותיו ברכבת התורכית, או על טיוליו בשבילי הגליל העליון עד מעלה הג’רמק בלילה, להשיג את הזריחה. לרוב יפתח את ספוריו במלות הקסם: ‘ברוכבי על סוסתי’. ואנחנו חזרנו על משפט הפתיחה לאורך השנים בנימה לגלגנית, כשהילדים בגרו וסיפוריו של אבא נשמעו פרי דמיון. בעיקר לא יכולנו בשום פנים להאמין כי בנחל חינדג' דג אבא דגים בצְלצָל. הילדים הבוגרים מחליפים חיוכים נעלמים מעיני אבא השקוע בסיפורו, ולפעמים כשקלט את הנימה, – בבקשה, נוּ, סַפּר, איך דגת דגים בחינדג', רוטטים קצות שפמו ברוגז וגבותיו מתרוממות. – אינכם מאמינים לי, מה?

בלום בלשון עסקית יבשה מספר על נסיונותיו להקים בית־חרושת לחלקי מכונות כבדות בארץ־ישראל, מספר על נסיעותיו לדמשק להציל את בית־החרושת. התורכים תבעו למסור לרשותם את בית־המלאכה ואת בית־היציקה למען יספקו את צורכי הצבא, והוא בלום ראה את הבאות. אוניות המלחמה תרעשנה ותחרבנה את בית־החרושת ממש כפי שאכן הרסו בפצצות את בית החרושת של האחים וַגְנר ביפו. ואבא יספר לנו אחרי לכתו, איך ישב האיש לאכול את ארוחת הבוקר שלו ותחב בצווארונו את המפית. על מגש הגישה לו אשת שותפו לעסקים ארוחת בוקר, ביצה צהובת חלמון שהטילה התרנגולת היחידה המנקרת בחצר שאריות, ולחמניה שאפתה עם בוקר, לא כולם אכלו לחם דוּרה. והוא, בלום, נטל בידו את כוס התה בטבעת הכסף המקיפה אותה וידו לא רעדה, אף טיפה אחת לא ניתזה על המפה הצחורה כאשר לפתע נשמע הרעם הנורא, קול פגזי התותח אשר החריבו את בית החרושת של וגנר. ואפילו צווחותיה של אשת השותף לא הפסיקו אותו משתית התה, ממצמץ בשפתיו ונהנה משיירי קוביית הסוכר אשר הגישה לו בעלת הבית.

אבל הפעם אבא תפוס בעץ התאנה. גרטה מתכוונת לעקור ולבנות תחתיו חדר. – לעקור עץ תאנה בן אלפי שנים, היתכן? ואבא נסוג אל שנות הרעב ההן, בימי התורכי. האם את זכרונו של בלום מבקש אבא לעורר, או שמא מכוונים סיפוריו לאוזנינו. – האפנדים העשירים ניצלו כל פיסת קרקע וכל עץ מניב פרי, ועניי הארץ הערביים, כמונו כמותם, כולנו רעבנו ללחם, ומי שהשיגה ידו לאכול לחם דורה, היה עשיר בעיניו. ודאי תזכור איך בעל ואשתו יצאו לשדה ללקט עשבי מאכל, אולי חוּבֶּזה, ואיך אכלו תחתיה לַעֲנה ומתו. אני זוכר ערביה אחת מעניי כפר השילוח, אשר חכרה מאת האפנדי בעל הבוסתנים, עץ תאנה אחד, אחד בלבד. תהליך הַפְריית התאנה מעניין מאוד, והצירעה, כן הצירעה מאביקה את העצים. ואני, השעוּנה אל הקיר, ישוּבה על הרצפה, רגליי פשוטות לפנים, חוששת כי אבא יסטה מסיפורו ויפליג בפרטים בוטאניים. אבל אבא חוזר אל הערביה הזקנה המציעה לה משכב בצל התאנה בעלת העלווה העשירה, לשמור על פריה אחרי ששילמה לאפנדי מחיר מופרז. – ודאי מכרה את נזמי אפה או צמידי ידיה. ביום, תניס במקלה ילדים רעבים המתקהלים לחמוס מפריה ותרעף על ראשם קללות נמרצות, ובלילה תציע לה משכב בצילו לשמרו מפני שודדים. בבוקר השכם תטפס על גזע התאנה לקטוף בכּוּרות, תאנים גדולות כאגרוף. בסל מרופד עלי גפן תניח אותן ותשב בפתח ‘השוק הקטן’ למוכרן. אחר־כך תמתין עד אשר תבשלנה התאנים, ובוקר בוקר תבוא אל השוּק. ואם חשבתָ כי בכך תסתפק, טעית. את אחד מנכדיה תשלח לטפס אל הצמרת לעולל עוללות, תצרור אותן בסל, ועל גג ביתה תיבשן, להיות לה דבלים למכירה. ומחיר הדבלים רב ממחיר התאנים, כי ניתן לשומרן לעונת החורף עת יִכְלו פירות מן השוק. וכלתך מבקשת לעקור עץ תאנה מאדמת ארץ־ישראל? – אבל גרטה רוצה לבנות חדר, מקשה בלום על אבא. – מצאת מקום חרפתנו, מתעקש אבא, – הם קשורים לאדמה בטבורם, כאדם עץ השדה. וכאן מושך אבא סיפור אחר סיפור, האם בלום נעשה חסר סבלנות? – באחד מטיוליי בגליל העליון, נתקלתי בטכס מופלא. שלהי קציר חיטים, שֶלף צהוב לכל מלוא העין. ובלב השדה, חבורת ערביים. כּוֹרים קבר, אני אומר לעצמי. אבל לא בית קברות המקום הזה, וגם אינני רואה את המת. השייך הנכבד לוחש, ‘אִשְׁשַׁאֶיבּ מַריד’. וכאן שינה בלום האיש המכופתר את סבר פניו, כאילו מרגע שניתר באחת על פני שלוש המדרגות המובילות מעבר לשַער. מרגע שהתיר את כנפי עניבת הפר היה לאיש אחר. וכמו הוכן התפקיד מראש, בתיזמון כאילו מוסכם ביניהם, חוזר בלום אחרי אבא בעברית, ‘הזקן חולה’. אחר־כך שימש לי חלקו של בלום בסיפורו של אבא לנגח בו את אחי יכוניה אשר טען, כי אבא בודה את הסיפורים מליבו, או לפחות מגזים. – גם בלום הכיר את הסיפור, הגנתי על אבא. – חֲכמה, בדיוק. סיפורים שהסתובבו ביישוב. – אני מחפש אחר החולה, וכל בני החבורה נאנחים, ואני מרחוק מבקש לשווא אחרי החולה. השייך הנכבד מרים קולו, ‘אִשְׁשַׁאֶיבּ בִּנַאזֶע’, ובלום עונה אחרי אבא, – ‘הזקן גוסס’. מן החלון הצר והגבוה הפונה אל המרפסת, מציצה אמא משתאה. עיני אבא שמחות. – האם יבכו לאיש בטרם ימות? הנשים עומדות מן הצד, מצמידות כף אל פה ומשמיעות יללה, ואז פורץ השייך הנכבד בבכי מר, ‘אִשְׁשַׁאֶיבּ מַאת, אללה יִרְחַמו’. ובלום חוזר אחרי אבא בעברית, – ‘הזקן מת, ירחמהו אלוהים’. – והנשים עונות אחריו בבכי, ואל הקבר מורידים, מה? נחשו, עומֶר חיטים. קבורת אדם קברוהו. בלום לובש את סברו המכופתר וזע בכסאו מבוייש, מחייך שבע רצון כמו ילד אשר ביצע כהלכה תפקיד המוטל עליו, ואבא מסיים את הסיפור, – אחר־כך חקרתי בדבר, ונאמר לי, כי כה יעשו מדי שנה, יְבכו את העומר כנשים המבכות את התמוז.

כתום הסיפורים מדברים השניים בלשון סתומה. – אינני מאמין לאף מלה. המנהיגים, על פי העיתון, מפטפטים גבוהה גבוהה: ‘אוּמה אינה יכולה לוותר על ירושתה’, ‘היד שהורמה בשבועה אם אשכחך ירושלים, לא תחתום על כתב ויתור’, הם מכריזים. אבל אני שומע מבין השורות, ‘ההצעות בצורתן הנוכחית לא נקבל’. אנחנו אולי נקבל, אבל הם? לעולם לא יקבלו. – אומרים שעבדאללה קיבל את התוכנית, מְַקשה בלום על אבא. – אני חושש להעלות על דל שפתי, ניבא אבא ולא ידע מה ניבא. – העיקר המעשים בשטח, קובע בלום, ועיניו נדלקות, – לתעשׂ את האיזור, לבנות בתי חרושת, משותפים. שוק בן מליונים ממתין לנו. מה המרחק מכאן עד בֵּירוּת, אני נוסע במכונית, לא ברכבת. ארץ אחת גדולה. התיעוש ישחרר את הפלאחים מעול האפנדים. אבא לא נדבק בהתלהבותו של בלום. ואנחנו, בשעת בין השמשות, בה הוכרע גורל התאנה בחצר ביתו של דיקי, אחרי שבלום הוכיח לאבא כי החדר חיוני, וכי מארק, אחיו של קלאוס, והפעם לא פירש ‘בני הצעיר’, לא יוכל להתגורר עם הילד, ובוודאי שלא עם אימו, ואבא נחה דעתו, והוסיף, – אני מקווה שיעשו את המלאכה ברחמנות, אנחנו, איש איש ועיסוקו. יואל אחי מדביק נייר צבעוני דק על הבּוּסים אשר קטף בירקון ועבר על איסורו של אבא, – אני מתחנן, אל תסתובבו בימים אלה מחוץ לגבולות הבטוחים של המושבה. ויכוניה אחי הבכור מצייר אוניות מלחמה ועורך ביניהן קרב על נייר משובץ. ואני פורצת בבכי פתאום, – שאמא לא תמות, והם אינם מבינים. בוכה על הרעה אשר תבוא, אשר בהכרח תבוא, בנבואת לב. היום כשאני זוכרת את עומק יפחותיו של הבכי ההוא, אני יודעת. בכיתי את העתיד. הסיפור של אבא נשמע לפנות ערב באוזניי כמו לחש־נחש מתלווה להֶמיה הבלתי ברורה הממלאת את אוויר רחוב החול, לא ממוקדת, לא כילל התן ולא כנשיפת הבאר, לא המיית התוֹר, הלמות הקיץ אשר ודאי נשמעה גם באוזניה של גרטה, האשה הזרה, והטילה עליה את אימת הלילות, חסרת מנוח תמיד. אולי משום כך גם לא למדה לדבר בשפתנו, ולא השיבה על המכתבים החוזרים ונשנים אשר שיגר אליה משרד הביטחון: ‘פנִינו אליך וגם לאמך הגברת גרטה בלום וביקשנו למלאות שאלון ופרטים על אחיך המנוח דוויד נוביק ז"ל ולמרבית פליאתנו אין מכם תשובה’.

בשנה ההיא, הגיע מארק, אחיו של קלאוס, דודו של דיקי, מברלין. חודשים אחדים ישן בחדר אימו הזקנה, ואחר־כך עמד החדר החדש על מקומה של התאנה, ומשום כך הגיע בשעת בין השמשות ההיא בלום להתייעצות עם אבא במרפסת ביתנו, ובוודאי גם מימן בכספו את בניית החדר הנוסף, אם אומנם לא חפרה גרטה באדמת הפרדס לקבור בה אוצרות זהב וכסף, כפי שטענה האופה השמנה בסיפוריה. מארק הגיע בגפו. גרטה נסעה לחיפה לקבל את פניו בחברת בן הדוד הנגר.

ימים אחדים נותר הבית סגור, אין יוצא ואין בא. מן החלון הפונה אל משוכת היערה, עלו צעקות רמות. הפטיפון בעל העין הירוקה הופעל במלוא הגרון להשתיק את המריבה. על פי קולות הנֵפץ יכולנו לנחש כי גרטה מטילה בזקנה, או במארק, ואפילו בקלאוס הצמוד לכיסא, ספלי קפה מוזהבי שוליים. בריבוע המדרכה המזרחית, בשעת בין השמשות הרוחשת חיים, אבא משקה את הוורדים, מתוקה, אחותי, מגהצת כותנות מעומלנות, אמא קוטמת ראשי מלפפונים ומעמידה צנצנת גדולה פקוקה בשמיר ריחני על אדן החלון הרחב המשמש גג לארון האוויר של המטבח, הפונה אל המדרכה המזרחית, והאוזניים כרויות אל המריבה מנגד. גרטה צורחת, – איפה הילד? אנה בא מארק לשֵמע שאלתה. מדוע הגיע בגפו. האם אמר, – אמך הזונה סרבה לתת לי את הילד, לתת לך את הילד, לתת לפַפְלוּחְטֶה לַאנְד את הילד. או אולי, – איפה את חיה? את לא קוראת עיתונים. ברלין שורצת מרגלים, מלשינים. אמך לא רצתה לסכן את עצמה. או אולי אמר, – לטובתו של הילד השארתי אותו שם. ובתוך המהומה, קלאוס שואל בתימהון, – באמת אסרו על היהודים לסחור בבולים? וגרטה לא תשכח. גם אחרי שהלם בה בקול מתכתי בלילה ההוא, בשובם מן הביקור במושבת הקיט, – מארק יבוא לבדו, והיסה את בכיה, – תפסיקי את ההיסטֶריה, האמינה בנס בסתר ליבה, הם לא יעוללו לה כדבר הזה, מארק יביא את הילד איתו, הם הבטיחו, המלחמה בפתח, והילד שלה שם, הים בינו לבינה.

מארק, אכן הגיע בגפו והגדיל את חידת הילד אשר את תמונתו הראה לי דיקי, מוּצפנת במשכית הזהב. אבל בשעת בין השמשות ההיא, בה הוכרע גורל התאנה, לא ידענו כי בלום, סבו של דיקי, לא ישוב עוד לעולם לשבת עם אבא על המרפסת לספר סיפורים, ולא עוד יענה אחר אבא, ‘ירחמהו אלהים’. יום אחד, בשעת צהריים, על המרפסת השכנה, הזקנה, סבתו של דיקי, קורעת את שמלותיה וצורחת. לא כהרגלה תמיד במריבותיה עם כלתה, גרטה; צורחת בלי מלים, מוקפת שלושה אנשים זרים, וגרטה תובעת, – רופא, רופא. והזקנה קוראת בשמו, – פינְיֶה, הוא שמו הפרטי של בלום, ומסיימת ביפחה מתמשכת מתוך הגיית שמו, – יֶה יֶה. ודיקי נמלט אל הפרדס, מתחפר בצלחת אחד העצים. כאשר באתי לספר את סיפורו של הנער וחיפשתי אחר עקבות הסב, האיש האירופי המרכיב משקפי זהב ונושא תיק עור שחור מהודר חתום באותיות זהב, יושב במרפסת שלנו בחברת אבא שעות ארוכות, מתיר את עניבת הפרפר ועונה אחרי אבא, ‘הזקן מת, ירחמהו האלהים’, מצאתי מודעת אבל אחת חתומה: ‘נינה ויוחנן קראוּזה, ברלין, משתתפים בצער’, אשר הסגירה את סוד מוצאו. לא אני המצאתי את האיש. עלה ארצה בראשית המאה והותיר שם אחריו אשה ושני בנים ושני נכדים. הם, שָׁם, בימי מלחמת התורכים, והוא כאן מקים בית־חרושת לחלקי מכונות כבדות תחת השלטון התורכי, חולם להפוך את הארץ לשויצריה של המזרח התיכון, נושא לו אשה חדשה בת למשפחה ציונית מסלתה ושמנה, ומוליד שלוש בנות. מדוע לא נקרא שמו על בניו בחייו, מדוע נוביק ולא בלום. רק על מצבת הקבר של דיקי הטייס המת מצאתי את שני השמות חקוקים, ‘בלום’ בסוגריים. לו נקרא שמו עליהם, היה נותר לפחות שמו בין החיים. ניניו, בניו של ארווין, הנכד אשר חזר לפתע משם, ואחר־כך נשא אשה ובוודאי הוליד בנים, היו נושאים את שמו של בלום. אפילו מספרי העלייה הראשונה נפקד שמו של בלום למרות שהיה אחד מִבניה. לרגע שוב נדמה לי כי אני בדיתי את משפחתו הראשונה של בלום מליבי. אולי צדקה ידידת המשפחה אשר שלוש בנותיו היו חברותיה מילדות כשאמרה, כי האיש לא היה סבו של דיקי. כי האשה העורכת בביתה ערבים מוסיקאליים לכל שׁוֹאֵי העיר, בת למשפחת עסקנים ציונית מפורסמת, וכל פקידי הממשל הבריטי מבאי ביתה, היתה אשתו היחידה, וכי אני בדיתי את הזקנה, את בניה ואת נכדיה, אשר האחד מהם מת בתאונת מטוס, והשני חי כל ימות המלחמה בגרמניה, ואחר־כך הופיע לפתע בבית המכושף. ואולי לא היה כל הסיפור אלא אחד מסיפורי רחוב החול.

כשנמכר הבית המקולל, עזבו ארווין ואימו את הרחוב אל עיר אחרת, אשר לא ידעה אותם. מיהרו למכור, בטרם האמירו מחירי המגרשים ברחוב החול, אפילו לא נפרדו לשלום, בחיפזון. על פי השמועה נשא לו ארווין אשה וגם הוליד בנים, ואחיו הצעיר אשר את קברו הלכתי לפקוד כדי לקשור את קצות סיפורי, טמון בחלקה הצבאית בקרית שאול. בתיק השירות אשר לפניו אני יושבת, מעלים את האפשרות של ועדת חקירה. אם אומנם צוייד המטוס בימים ההם בקופסה שחורה, מה אמר הנער שם למעלה, לבדו באוירון. אולי הפעם צדקה האופה הגדולה, – תאונה, קדחת, זרקה אל חבורת השכנות אשר נאספה במגרש של דינה. כעורבים שחורים הוליכו המבשרים את הקול. אל ביתו של המורה, בדלת האחורית, הגיעו בלילה שלושה אנשים לבושי שחורים חבושי מגבעות שחורות לְבשֵׂר, דיקי נהרג בתאונת מטוס. מן המורה ביקשו להתלוות אליהם אל ביתה של גרטה. וההלוויה יצאה מרחוב החול. לוויה צבאית, כמובן. אבל, – תאונה, קדחת. גרטה ובנה האובד ארווין נותרו לבדם בבית המכושף. דיקי בקורס הטַיִס, ‘אין לו יוזמה, ואין לו שום תכונות של מנהיגות. מחשבה איטית’, מאבחן מפקדו הישיר, ‘צעיר ועדיין לא מנוסה מספיק, אבל עושה רושם של טייס קרבי לעתיד’. האם מתאפיינים טייסי קרב במחשבה איטית.

מה עשתה הנערה מרחוב החול בשנה ההיא, כאשר דיקי התאמץ כל־כך לזכות בכנפי הטיס שלו, ‘משתדל, אבל לא די מוכשר, לא די אינטילגנטי, בינוני’, ובכל זאת זכה בכנפיים המיוחלות אותן חלם על רצפת חדר השינה של הוריו, מרכיב אוירון מקוביות מתכת, ומטיס אותו בקול בחלל החדר, שמיטתו סתורה תמיד, גם בצהרי היום, כסתות תפוחות וציפיות מרוקמות, ומכעיס בזמזומי המנוע את סבתו המשחקת פסיאנס על המרפסת. מה עשתה הנערה מרחוב החול בשנה ההיא, הילדה אשר באוזניה הִפְקיד הילד בן הארבע, לפני שנים רבות, את סוד אחיו הנידח, הכמוס בדפנותיה של משכית הזהב. הנערה תרה אחר גופה בגנים חשוכים כעטלף סומא בעל ריבוא גופיפי חישָׁה, ועין פקוחה, כעין הרדיו הירוקה, מביטה בה מן הצד, תמיד. שבה אל שולחן הכתיבה הניצב באלכסון, בסלון הפונה אל המרפסת הגדולה. יואל קנה את השולחן בהנחה לחיילים. ואחר־כך היא גוררת אותו כמו קמיע אל נישואיה, גם אחרי שתולעת עץ כרסמה את רגלו ונאלצו להרכיב לו תותבת. ממול, סירה אשר בנה אביה, תפאורה ל’אגדת האשה עם הרוח', מחזה אשר הציג בבית־הספר, וסיפר אותו באוזניה פעמים רבות, עיניו דולקות בהגיע הסיפור אל מעשה הנס, צרור הקמח אשר הציל את הספינה. איך נגזל מכפות האשה בכוח, איך הטיחה כלפי שמיים דברי כפירה, ואיך אחר־כך התהפך עליה גורלה לטובה. הנערה זוכרת את הלהט בו השמיעה האשה טענות כלפי שמיים בפי אביה המִספר, ונדמה לה כי אולי לא הנס והסוף הטוב, אלא המרד בדברי האשה הנגזלת הם שעוררו את רוח האב. סירה של ממש, בעלת תורן ומפרש, גוף עשוי לוחות עץ. אחותה במיטה הסמוכה ישנה, אסון יקרה הלילה, השעון על השולחן מתקתק, מוכרחים להירדם, מחר יום עבודה, מחר בבוקר, לא יהיה מחר בבוקר, אסון יקרה הלילה, מדוע מיבב הכלב כה סמוך לדלת, חורץ לשון אדומה מתארכת, עיניו הירוקות נשקפות מבעד לזכוכית האטומה של דלת שתי־הכנפיים. אין בעיניו רוע לב, מדוע היא נפחדת. עיני הכלב מבעד לזכוכית האטומה מפיקות החלטיות שאין לערער אחריה, גזרה שאין להעבירה. כך רושמת הנערה על שולחן הכתיבה בפינה, אחותה במיטה הסמוכה ישנה, בדיו אדומה, בעט־ציפורן, בשובה הביתה מגיחותיה הליליות. אסון יקרה הלילה. יבבת הכלב מתמזגת בתקתוק השעון. בתוך הקצב האיטי המתמשך של היבבה, מתדפקת הנבואה במהירות, בלהיטות, כמו שקשוק גלגלי הרכבת ממרחק על גשר הירקון. על הגבעה יללת התן, לבדו. אל המרפסת הגדולה התקבצו כל כלבי הרחוב, חרצו לשון, היא רק בכותונת. נשימתם מעלה אֵד על שמשת הדלת האטומה, החקוקה פרחים, עיניהם הזרחניות ריחמו עליה. חם לה במיטה, היא לא רוצה ללכת אל הקור. התן על הגבעה מילל. קלילות רוחפות רגליה במעלה הגבעה. התן ליקק את רגליה היחפות, החליקה שערו הסמור ויחד נשאו יללה מתגדלת ולשונם כמעט דבקה בשמיים. כך כותבת הנערה על שולחן הכתיבה, סומית כעטלף, ומן הצד עין אחת פקוחה, גדולה, מאיימת לבלוע אותה כולה.

אבל בשנה ההיא, השנה בה זכה דיקי בכנפי הטיס שלו, חדלו כמעט יללות התנים בראש הגבעה. שלושה בתים נבנו על מורדותיה, ואפילו הצריף העזוב בו מצאו מסתור גנבים, הפך להיות בית מגורים לשכנים שמקרוב באו. הפרדס הגדול נעקר. דיירי הבית המוקף חומה אשר להם הפרדס ולהם הבריכה, נדדו עם המלחמה. נותרו משוכת השיטה הקוצנית, הריחנית, שרידי כרם השקדים אשר פרחו באביב ואליהם הובילו הגננות את הילדים לשיר ‘השקדיה פורחת’, וחורשת האקליפטוס אשר הֵצֵלה על הבריכה.

בראשונה היינו שותפים לשמחה, הבן האובד חזר לחיק המשפחה. בבית הקפה המאולתר בפרדס, האזנו ליפה ירקוני, ואפילו רקדנו טנגו על הרחבה המרוצפת באבני מדרכה. אבל אחר־כך, ללא סיבה, פתחה גרטה באחד ממחזורי הברוגז שלה, והפעם לא נזקקה לתירוץ. לבדה עם הבן האובד בבית המכושף. מארק, גיסה, מזמן נטש את הבית כדי לגדל לו משפחה משלו. התריס בחלון הפונה אל משוכת היערה הוגף לתמיד, ומבעדו עלו קולות צחוק פרועים. איך נודע לדיקי? ההיה זה קול הצחוק הפרוץ אשר נמסך בו צליל חדש, זר ולח, לא כצחוק היבש ההוא שהשמיעה אימו להתגרות בו בזקנה. מה לחש באוזני הקופסה השחורה לבדו, בלי טייס משנה, אם אומנם צוייד המטוס בימים ההם בקופסה שחורה. בחדר האטום, מאחורי תריס מוגף, שני ראשי המתכת כפולי הפנים, פני גבר ופני אשה, הסומכים את התריס בהיפתחו, שמוטים מטה, פני גברים. גרטה אינה מושיטה יד מבעד לחלון להרימם כדי לתמוך באגפי התריס לבל תכה בהם הרוח, ופני הנשים נושקים לקיר. בחדר האפל, עוקב הבן האובד אחר פתילי צמותיה אשר הלכו ונִדַקְקוּ עם השנים, נתקל בסיכה כפולת הזרועות, מושך אותה. סיכה אחרת צונחת על ברכיה. הוא מתיר את הפתילים הדקים הנופלים על אוזניה. השיער גולש על כתפיה דק כמו ענן, שזור חוטי כסף. ראשו בשערותיה, מִגַבָּהּ. היא נפנית אליו, מניחה ראש על חזהו, סוף סוף לבכות, מתי בכתה לאחרונה, – בני, היא אומרת, – אהובי, היא אומרת. אחר־כך, הנער דיקי שב הביתה לחופשה בלתי צפויה, מופתע לקול צחוקה בעומדו על המרפסת, ומערומיה המפוייסים של אימו בחזיה ובתחתונים, כמו תמיד בימות הקיץ, אבל אחרת. הזקנה, סבתו הסתלקה מזמן. אני לא בדיתי אותה מליבי. אני שומעת את הזקנה צווחת בלשון גרמנית, שנשמעה באוזנינו פחות זרה מאז השכנות המתמשכת, קוראת בשמו של האיש אשר נרצח במהומות בחיפה. זקנה מאוד נראתה לי אז, והיתה באמת כבת שישים, כפי שצרפתי שנים רבות אחרי, על פי שנת לידתו של בלום, בעלה לשעבר. – אהובי, אהובי, לוחשת הזקנה לאחר שהרופא מזריק לה על המרפסת זריקת הרגעה מאחורי גבם של האנשים הזרים המקיפים אותה במעגל ופניהם החוצה; זריקת הרגעה, מפני שלא ניתן להעבירה פנימה בגלל העוויתות אשר אחזו בגופה. – אהובי, אהובי. אחרי כל השנים ההן לבדה, וחֵרף האשה האחרת ושלושת בנותיה שהיו מופיעות אחרי שנרצח אביהן, לבקרה פעמיים בשנה. הילדות, שתיים כמעט בוגרות וצמה ארוכה משתלשלת על עורפן, והקטנה, בשתי צמות, ולכל השלוש סרטים בשערן. ואימן, אשה סוּסית, קצוצת שיער, כמעט גברית, בחליפה מדיפה עצמאות, ניגודה הגמור של הזקנה, המשחקת פאסיאנס על המרפסת כל הימים וחובטת בזבובים בצל היקרנדה. כאילו היתה האלמוניות של המתים קללת המשפחה. דיקי־דוויד, הנכד, שנהרג בתאונת מטוס על פי הגרסה הרשמית, וסבו בלום, שנרצח בחיפה, שניהם ללא נאומי הספד. נאום אחד בלבד, ותמונה של הסב, אשר מפניו נשקפו לי עיני הנכד. בעיתון הפועלים מצאתי רק כרוניקה. בלום נורה מִגבּוֹ בשובו מנסיעה לעמק זבולון לרגל עסקיו, בטקסי שלו. נזרקה פצצה, הוא עצר את המכונית והערבים הנקהלים צעקו, שהוא, בלום זרק את הפצצה, ופרצה מהומה, והתחילו יריות. בלום נורה מגבו כאשר הזדרז להציל שוטר ערבי שנפגע, שומר גם אז על קור רוחו, ממש כמו שלא חדל מִכּוֹס התה שלו כאשר התעופפו פגזי תותחים והפציצו את בית החרושת של וגנר בימי התורכי. ג’נטלמן אמיתי; כך הצטייר בעיניי כאשר ישב עם אבא במרפסת שלנו לפני שחלק ביקור לאשתו לשעבר, הזקנה, סבתו של דיקי, הממהרת לזנוח את שולחן הקלפים במרפסת ולהיחפז פנימה, ממתינה, עם הישמע תרועת הצופר של המכונית. איש שכמו יצא מתמונות דיוקן בתוך ספרים. משקפיים ללא מסגרת ואוזניותיהם זהב, ממש, כדברי אמא, ושפם קטן עבוֹת וגזוּז. קצר קומה בעומדו ליד אבא, אבל בשִבתם כך על המרפסת שלנו, לפניהם קנקן קפה שבישלה אמא, נראו לי, הילדה היושבת על הרצפה, רגליה פשוטות לפנים, ממתינה בציפיה לשמוע את סיפוריהם, מתגבהים עד צמרות הברושים שומרי סף ביתנו, והשמש השוקעת מחזירה זהרורי אור בזכוכיות משקפיהם, בעלות המסגרת השחורה, הגסה של אבא, ונעדרות המסגרת של בלום.

אבא, ילד־רעב־ירושלים, מגדל ג’רניום בקופסת פח, בנעליים פעורות פה, באצבעות נגועות בועות קור. וילד שמנמן, עגלגל, ורוד לחיים, הניבט אלי משפמו הגזוז, מעור לחייו השקוף של בלום, ילד מִשם. איש צעיר, פולין, בית ספר ריאלי, טכני, גבוה, ברלין. בסך הכל עברו שנתיים מיום בואם של דיקי־דוויד, אביו קלאוס, ואמו גרטה, לגור בבית המכושף ברחוב החול ועד לרצח בלום, סבו של דיקי, בידי מתנקש ערבי במהומות בחיפה. מדוע זה נדמה לי כי, הרבה הרבה פעמים ביקר בלום במרפסת שלנו וישב עם אבא על ספל הקפה, מחליף זכרונות, ומחווה דעתו על העתיד. מדוע זה נדמה לי, כי הרבה הרבה פעמים המתינה לו הזקנה מעבר לדלת, נכנסת פנימה מיד כשדיקי מבשר לה, על פי קול הצופר, על בואו של הסב. דיקי מעולם לא קרא לו, ‘סבי’. ממתינה ליד השולחן האליפטי השחור ולפניה קנקן הקפה החבוש רקדנית סרוגה ורודה מצמר. רק שנתיים ימים מאז ישב במרפסת הגדולה ואבא סיפר בשבחי הבית המכושף, ופיתה אותו לְיַישב בבית את משפחתו הראשונה אשר נמלטה מאימת הגיהנום, כפי שחזה אותו בלום בעיני רוחו. רק שנתיים ימים. נרצח בדרך הביתה מעמק זבולון. האם העלה לרגע במחשבתו, אז, בשניה הקצרה של דמדומי ההכרה, בטרם מותו, את האשה הזקנה, מה לו ולה, המשחקת פאסיאנס על המרפסת. שני בנים זרים, אשר לא סלחו לו מעולם את הפרידה, ולא השׂכּילו ללמוד אפילו שני משפטים בלשונו. נוהג בטקסי שלו, משמאלו הים, ומימינו הוא מבקש להקים שורה של בתי חרושת לאורך זרוע המפרץ ואינו שומע בקול האזהרות. אחר ככלות הכל, הוא בא להציע קידמה. הוא ימכור את תוצרתו בשוק העולמי. יפן של המזרח התיכון. ואחר־כך, בלב המהומה, האם זכר אותה אומרת, – לאן אתה לוקח אותנו, אל הברברים, אל המדבר. וכשרכן על הקצין הערבי, בתוך היריות וזעקות הכאב והאימה, האם נותרה לו שהות לתפוס את הסתמיות שבמותו, ואולי להיפך, את ההתכוונוּת והתכלית, וקולו של ידידו על המרפסת מְאשר, – יפה עשית, רוחות רעות מנשבות שם, חדשות מדאיגות. ואולי בא לו המוות פתאום. ואיך, שנים אחר־כך, נכדו, טייס בודד באוירון קל כנפיים, – הנער יגדל כאן, חרץ בלום, והילד משחק עם ילדי השכנים ב’עֵגל משוגע' במגרש של דינה, מדוע אינו יכול לחשוב על עצמו כמו על סב. שני בנים זרים ונכד, מבלי שיוכל לסלוח לאשה הצעירה את סוד הנכד השני אשר נותר שם. אולי זה היה התנאי. ואולי הזקנה, אשתו לשעבר, באמת לא הסכימה לקחת את שניהם כפי שהאשימה אותה הכלה הצעירה. מה יכול היה לאמר לה בביקוריו, – מה שלומך? כאשר עיניה תמיד מבקשות לשאול, ובני האחר שנשאר שם. מה יכול היה לאמר, מלבד העיסוק בפרטי הבניה של החדר הנוסף, האם ירצפוהו כתבנית שטיח, ככל חדרי הבית האחרים, ועקירת התאנה, מי יעשה את מלאכת הניסור של הגזע העבה. היכן יגור מארק כאשר יגיע. האם הוא שומע תקוה בקולה, מבלי להזכיר, מבלי לקרוא בשמו. אולי מארק יביא עימו את הילד. אפילו שם משפחתו לא נקרא עליהם. רק הכתובת על המצבה מסגירה את סוד שם המשפחה הכפול. אולי בת העסקן הציוני המהולל, אשר לקח לו לאשה על פני הזקנה, התנתה את הנישואין במחיקת העבר, כדי לְרַצות את משפחתה, למנוע שערוריות. רק בנותיה ייקראו בשמו עד לנישואיהן. אבל אחר־כך, אחרי הירצחו של בלום, בעלה, הן באה עם שלוש בנותיה לחלוק כבוד בבקוריה לזקנה, אשתו הראשונה.

למחרת הרצח בערב, אני בכיסא הנוח מיטלטלת להירדם. אבא, גבת עינו הימנית מתרוממת וקצות שפמו רוטטים, עצור בכעסו. – כְּמוֹת נָבָל, מתלהט אחי יכוניה, – קברו אותו השכם בבוקר, בחמש, לא לוויה המונית, קרובי משפחה בלבד ומשוריינים צבאיים, הוא מצטט מתוך העיתון. – תסתכל, ההספד על הבחורה שנהרגה בתל אביב, יותר מפורט מאשר הדיווח על הרצח של בלום. וכאן קורא יכוניה בטון מנופח, דקלומי, – תושבי המקום אין בפיהם מלים לְשַבח את המנוחה, הליכותיה ועבודתה, החנות בה עבדה נסגרה לאות אֵבל. הפצצה שנתפוצצה פגעה בחזָהּ של הצעירה ובבטנה ומיד פרץ זרם דם ממקומות הפגיעה, הצעירה אחזה במקום הפצע וצעקה ‘איני רוצה למות’ ונפלה על המדרכה, קילוחי דם פרצו אל חנות החלפן ולכלכו אותו כליל. אבא הולם על השולחן במפתיע, – די. ואמא מבקשת כוס מים, – לא טוב לי, וידיה על לוח חזָהּ. הנה, עוד רגע תהיינה עיניה חסרות מבע כזכוכית, היא תצנח מתעלפת ואבא יקרב טיפות ולריאן אל אפה. אבל לא הפעם. אמא לוגמת מן המים. – לוּ היו מגיעים מאה אלף יהודים, לא עכשיו, אז, כשאפשר היה לקנות את כל הארץ מן התורכי בכמה אלפי, טוב, מליוני בּישְליקים, מתערבת אמא חלושות, מבלי שיכולתי להבין את הקשר, וחוזרת לְסַפר מה ששמעתי מפיה פעמים רבות לאורך השנים, – אני בת עשרים, תינוקת בזרועותיי. אבי וכל משפחתי, האחים, האחיות ואימי, כמובן, הלא אנחנו דאגנו לה כל שנות המלחמה כשאבי יצא לאמריקה ולא יכול לשוב. את כל תכשיטי הזהב מכרתי, שעון זהב עם שרשרת ארוכה מתנת נישואין מסבתא חנה, אמא של אבא. ממש כבת אהבה אותי. צמידים, טבעות, כדי שאימי תוכל לאכול תרנגולות. אנחנו אכלנו לחם דוּרה, ואֶחי ואחיותי כולם על ראשינו. ואחרי המלחמה החליט אבי לנסוע מכאן. את הפספורט שהכין למעננו קרעתי במו ידיי. אבא, אמרתי לו בתקיפות, אנחנו נבנה כאן גג לראשם של הילדים, ואני רק בת עשרים ותינוקת על זרועותיי, כן, כוח כזה היה בי. וכך נשארתי עם אבא לבדי, וסבתא חנה, אימו של אבא, היתה לי כאם, ואפילו בנותיה, אחיותיו של אבא, קינאו בי כשטרחה להגיע אלינו לצפת רכובה על גבי חמור, ברגליה החולות, אחרי שילדתי את אחותכם מתוקה. אבא כולו כבוש בעיתון אשר קרע מיד יכוניה, רק גבתו מתרוממת וקצות שפמו רוטטים.

שני האחים, בניו, לא ישבו שיבעה כהלכתה, ואנחנו נמנענו מלבקר בבית השכן, אפילו אבא ויתר על החדשות. דיקי סיפר כי אביו עונד סרט שחור על שרוולו, והזקנה נעדרה ימים רבים מן המרפסת, וכשפרחה שוב היקרנדה חזרה לשבת בצילה, וראשה הצבוע שחור הפך לבן כולו. ואחר־כך חזר גם רחוב החול אל שיגרתו.

קיץ ברחוב החול. משני צידי הרחוב ערביות בישיבה כרועה ושמלה מתוחה על ברכיהן, לפניהן סלים קלועים מרוּבדים עלי גפן, מצע לאשכלות ענבים שקופים ומתוקים, תאנים וסברס, פירות אשר גרטה לא ראתה מימיה, עיניהן קרועות בכחול־שחור. השכן מעבר לגדר משוגע לפירות, כך ודאי חשבה גרטה על אבא כשצפתה בו מנהל משא ומתן עם הערבי על גמל־של־אבטיחים בלשון לא מובנת, אשר נשמעה לה ודאי עוד יותר זרה מן העברית, מקעקֵעַ, מגעגֵעַ, מחרחר, כמו הגמל אשר הבריךְ הערבי בצל עץ התות למרגלות המרפסת הגדולה, מבחוץ. אחרי שתמו הדיבורים, נכנס הגמל אל החצר והילדים פרקו מעליו אבטיחים מפחידים בגודלם. היה משהו כמעט לא צנוע באבטיח הענק שלא ראתה כמוהו מימיה, כמו כל מיני הירקות אשר גידל האיש בגינתו, בּמיוֹת מחודדות שעירות ודביקות, פלפלים ירוקים עגולי פטמות, וחצילים מאורכים מבהיקים; את כולם בישלה אשתו ואף שלחה לה מדי פעם לטעימה. אבטיחים עגולים כדוריים כבטן אשה הרה, ואבטיחים מאורכים דמויי ביצים ענקיות. צוֹפָה ממקום עומדה, מעבר למשוכת היערה, מהופנטת למראה האבטיחים הנפרקים מעל השַׂקַיים הטעונים על דבשת הגמל המוברךְ, המחרחר, כאילו נוטל חלק בשיחה המתנהלת בין האיש היפה אשר נכנס ערב ערב עם הילדה הקטנה לשמוע חדשות מן המלחמה. מאזינה למִספרים, חמישה־עשר, עשרים, מה הם עושים שם עם כל־כך הרבה אבטיחים, שומעת את איבחת הסכין המְבתרת והעסיס נוטף. ואחר־כך הילדים על המרפסת הסמוכה נועצים שיניים בפלח אבטיח, לא בסכין ובמזלג ולא בצלחת, ודיקי שלה איתם, פולטים את חרצניו השחורים למרחוק מעבר למעקה המרפסת. והבדידות שלה בלילות על ידו קרה יותר למראה האבטיחים שהאיש היפה בעל הזקן טופח על גבם באצבעות ארוכות שחומות; סהרוני ציפורניהן לבנות כמעט כמו ידי הערבי, והטפיחה משמיעה צליל מלא. שומעים את הנוזל המפעפע בבטן האבטיח. האיש תולש בקלות מפתיעה את שארית הגבעול מעל פיטמת הציר ועיניו מבעד למשקפיים כמו מתמלאות חרצני אבטיח שחורים. המרפסת הגדולה מתמלאת ילדים הטוענים אותם פנימה, ודיקי שלה על ידם. היא נאבקת בדחף עז לצוות עליו, בוא הביתה. יוצאת מתחומה אל רחוב החול, משפילה עיניים אל הערביה היושבת למרגלות המרפסת, מגביהה בידה מאזניים ומנסה לפתותה בלשונה הגרונית להוסיף על כפותיהם. והיא, כמה הם צריכים? ונדמה לה כי העיטור השחור־כחול בעיני הערביה היושבת לרגליה בצל המעקה מלגלג עליה, ובעיקר הכתם הכחול במרכז מצחה בין שתי עיניה. הערביה, שחזָהּ מבקש לפרוץ מבעד לרקמתה האדומה המעטרת את שמלתה, היושבת פעורת ברכיים, והסל הגדול המרופד עלי גפן ביניהן, כאילו יודעת ורואה בעדה את הלילות הקרים על המִשכב, כאילו שתי האוקיות, המעט שהיא מבקשת לשקול למענה, מסגירות את חרפתה. בינתיים שוקל אבא לידו של בעל הגמל את מחיר האבטיחים. קהל הילדים מתנפל על סל הסברס. אבא פונה אל גרטה, – האם לקנות גם לך? הוא שואל באידיש מסורסת. ואדונֵי הסברס, נער כושי ממש, לבוש אירופית, מתחת לכובע לֶבד אפור תחובה לו כאפייה לבנה, קוטם בסכין את הקצוות בהינף חד ובעדינות, לאורך בקצות אצבעותיו הוא מפשיל את הקליפה, ובפנים, הפרי הכתום־צהבהב ממתין, חבוי. היא לא אהבה את הטעם, את הגרגירים החורקים בשיניים ואת הקוצים הנתקעים בלשון, אבל פעולת הפרישׂה, והיא נענית להצעתו של האיש היפה, – עשרה, בבקשה. והנער הכושי מגיש אל הכלי שדיקי הביא בינתיים מן הבית, מדלג ומקפץ משמחה, צועק מעבר לכתפו אל סבתו היושבת לפני שולחן הפסיאנס, – אבל אמא ביקשה. האיש סופר בערבית. משהו נקי בו מכעיס אותה, משהו באצבעותיו השחומות, בסהרון הלבן העוטר את צפורניו. שולף את הפרי הדביק בעדינות רבה מעריסתו ומניח אותו בכלי שבידי הילד. לרגע היא מתאווה להחזיק בעצמה בקערת הזכוכית. דיקי זולל את הפרי בתאווה כאילו היה אחד מילדי השכן, והזקנה צורחת, – את מרעילה אותו, הוא יחלה בדיזינטריה, כמו כל האסיאתים. וגרטה צוחקת צחוק פרוע, כמעט מלאכותי, גבוה, שכל כוונתו להכעיס את הזקנה, והילד מצטרף, תוחב את הפירות מתחת לחוטמה, – אוֹמָה, אולי תטעמי. הזקנה חובטת בידו במחבט הזבובים והפרי מתגלגל ורושם על הרצפה האפורה של המרפסת שובל לח ודביק. – חזיר, היא מתכוונת לילד, והוא מרים את הפרי, ממתין עד שתירגע ותשוב אל קלפיה, מתגנב אל אחורי כסאה, ומחליק אותו על עורפה הכפוף, החשוף. היא צורחת ושק סנטרה הכפול מזדעזע, – את מגדלת פרא אדם. גרטה צוחקת וקלאוס מוסיף לטפל בבולים מבלי שייקח חלק במריבה, רק המצבט שבידו רוטט ביתר עוז.

האם בליל קיץ כזה, התגנבה בפעם הראשונה אל מיטת אחי־בעלה אשר הצטרף אליהם כשנתיים לאחר שהגיעו לרחוב החול, וגרטה בנתה חדר למענו ועקרה את עץ התאנה העתיק הגדל בחצר הבית? ואולי ה זו אחת מדיבותיה של האופה הגדולה אשר טפלה עליה אחר־כך אפילו רצח. – רועד כמו לולב, איך הוא יכול להיות האבא של הילד, קדחת, ולמה חיתנו אותה עם האח החולה, ולא עם אביו האמיתי של הילד? שאלה! הבָריא ימצא לו כלה. האם היה דיקי באמת בנו של אחי־הבעל, כפי ששמעתי לאחר שנים רבות מפי אחד ממיודעי המשפחה? הזקנה בעצמה סיפרה שהילד לא היה בנו של קלאוס, כך אמר. אבל הזקנה דיברה בשנאתה.

ואולי לא בליל קיץ. עשרה ימים רצופים ירד הגשם, המחזוריות החדה של קיץ וחורף, בקיץ אף טיפה ונדמה כאילו יימשך עולמית, ואחר־כך סתיו באור חושפני וחד. הברושים, שומרי הראש של מרפסת השכן, מאיימים בכהותם. כמה טוב שהמרפסת שלה עומדת בצל היַקָרנדה העירומה בחורף. ועכשיו עשרה ימי גשם. שני הבתים מנותקים מן המושבה, נחל ממש מקיף את רחוב החול סביב. אין יוצא ואין בא. הילדים משיטים ספת־עץ על פני המים. כמה שנים אחרי המלחמה, חרצו שטפי המים מן הגבעות נקיק עמוק ברחוב החול, ושתי המרפסות נותרו תלויות על בלימה, כמעט התמוטטו. עם בוא האביב מילאו את הנקיק באבני ריחיים ענקיות אשר הביאו מן הכפרים הנטושים על שפת הירקון, ועליהן שפכו משאיות טעונות חול, הניחו צינורות עבים בשַלַאל וסללו דרך. אבא הזהיר את מהנדסי המועצה מפני אסון, הצינורות לא יחזיקו מעמד. אבל פקידים התחלפו, חדשים מקרוב באו, אשר לא ידעו את כוחו של הוואדי, המנקז את המים מן ההרים, הרחק עד הרי יהודה. בחורף ההוא בחצות, התעופף הגשרון מעל לשלאל, הצינורות העבים התפוצצו באוויר ושבריהם נפוצו לכל עֵבר. ואבא נרגז, – שוטים, לא שמעו לאזהרותי. גרטה עומדת במרפסת לבדה, צמותיה דקיקות, צנומות כזנבות, משתלשלות מאוזניה. בחלון מציץ ארווין בנה אשר שב ממרחקים, ודיקי הנער עתיד היה באותה שנה לזכות בכנפי הטַיִס שלו, מעופף לקראת מותו. אבל בלילה הרחוק ההוא, עשרה ימים ירד הגשם, דיקי, עדיין בנה יחידה של גרטה. רק לילדה הקטנה, מעבר לשער נגלה הסוד הכמוס במשכית הזהב, ואפילו אבא לא האמין. בלילה הרחוק ההוא, עשרה ימים רצופים ירד הגשם, המים עדיין זורמים בשטף ברחוב החול, מתנקזים אל השלאל וממנו בשצף צפונה עם הוואדי, בלילה ההוא צנחה צמרת הברוש בבית השכן אל הרחוב וקרעה את חוטי החשמל. בבית השכן מהומה. האיש היפה יוצא אל המרפסת, ברקים זורחים מזקנו הפרוע, משקפיו נוטפים מים, לבוש מעיל ארוך על בגדי הלילה, – מוכרחים לסלק את הגֶדֶם מן הדרך, סכנת נפשות. מארק נחלץ לעזרה, והגשם אינו חדל. השכנה, אשתו, מסלקת את הילדים פנימה, רק הבנים יוצאים אל אביהם, המפקח על המלאכה בקול רועם ומזהיר לבל יגעו בחוטי החשמל הקרועים. ואחרי המהומה, קלאוס והילד שבים ונרדמים, וגרטה לאור הנר מתגנבת אל מיטת אחי־בעלה. ואולי לא התגנבה גרטה מעולם אל מיטת אחי־בעלה ורק האופה הגדולה בדתה את הסיפור אשר למען האמת התבקש מעצמו. אשה צעירה, זהובת שיער, כחולת עיניים ונאה, בעל נכה, ואח צעיר ובריא שזה מקרוב הגיע, מקריח אומנם בצדעיו, עגלגל, אבל חייכן תמיד, וילד. התבנית תבעה את מימושה. כמה סיפורים התהלכו ברחוב החול על הנישואין האלה! היא היתה משרתת בביתם, נערה עניה אשר השׂיאוה לקלאוס בראשית ימי מחלתו, לא לפני שהסכימה להתגייר, והרבה כסף, כן הרבה כסף, כך בעיני האופה הגדולה המטילה בה, בהלוויתו של קלאוס, באוזני השכנה הרפתנית, וגולדל’ה בִּתה בעקבותיה, אשמת רצח, – הכניסה לו סם בקפה. ומרים, בתם הקטנה של השילנסקים שיחקה לפנינו לאור הלוקס את הסיפור, בבטן מותפחת בכרית תחובה מתחת לשמלתה. ואמא תמיד טענה לזכותה, – אהבה, הרבה אהבה, לטפל באיש כל־כך חולה כל כך הרבה שנים, עד שבקושי הוא יכול לקום מן הכיסא, והיא מוליכה אותו ומאכילה אותו כמו תינוק. בימים הטובים, כשרק הגיעו לרחוב החול, מחזיקה בזרועו, אשה צעירה ויפה, צמותיה הבהירות עבותות ומגולגלות לה סביב אוזניה כמו שני צדפים, בגזרה גבוהה, מלאה, מתפרצת מתוך מחשוף שמלתה. לאט לאט, גורר את רגליו בקושי, והיא על פי קיצבו, זרועו בזרועה, במורד הרחוב, בשעת בין ערבַּיים. נדמה לי כי זרחה עליהם הילה של אהבה, אבל אולי היה זה רק רישומה של הזרות שֶכך חרתה את מראיתם בזכרוני. ואולי התחילה השנאה לצמוח כאשר חדל קשר המכתבים עם בנה האחר. כשאחי־הבעל, מארק, הגיע בגפו והבן הנעזב נותר שם מאחור לאורך כל שנות המלחמה. המרפסת מכוסה רפידת פרחי יקרנדה דביקים. בחורשה, אליה נאספים מי המקווה של הרב, שעל עורפו תופחת גולת בשר כגודל אשכולית, קירקרו הצפרדעים ולא הניחו לישון. עַבֶּד, הרועה הערבי, החבוש לראשו מגבעת שַעַם ונעליו הגבוהות אינן נרכסות עד סופן, הביט בה בעין צוחקת וביקש כוס מים. חרפתה גלויה. הזקנה חובטת בזבובים חבוט והַכֵּה. – חזירה, היא לוחשת עם כל חבטה. – תסתכלי בעצמך, להביא לך ראי? משיבה גרטה מלחמה, – תוכלי לספר לכל העולם שמרוב אהבתו לארץ המטורפת הזו, הוא זרק אותך, אני יודעת את האמת. בגלל אשה אחרת. התאהב, כשהגיע לביקור ראשון כאן. – חזירה, חובטת הזקנה והמַחְבֵּט משמיע קול צליפה באוויר. – עכשיו אנחנו שתינו כאן, והילד שלי, הבן שלי? – הוא גם הנכד שלי. ואתְ, איך את יכולה לדעת, אפילו לא נולדת, נתפסת הזקנה בעובדה כרונולוגית. – לא הילד שלך, את לא רצית את שניהם, את התחלקת, והאם לא קראנו בספר הקדוש שלכם על משפט שלֹמה. לא שלך, התחלקת. אבל הבן שלי, אף לא מלה משם. האם הוא חי או מת, מי יוכל לספר לי? והחדשות הנוראות ברדיו. והזקנה חובטת וחובטת. – תסתכלי בעצמך, להביא לך ראי? תסתכלי, כמו מכשפה, תסתכלי בראש שלך, כמעט קירחת. נראית יותר יפה כשצבעת לשחור. אבל מאז שֶׁבְּלוּם איננו, גרטה עוצרת בלשונה כשהיא מזכירה את שמו של חמיה, – כלבה זקנה. בפינה קלאוס כובש פניו בבולים, והמצבט בידו מאיץ את קצב ריטוטיו.

אֵד עולה מן החורשה. נדמה כי הוא בולע את הבית, רובץ על המיטה. חבטות הזקנה כאילו נופלות על בטנה, כַּוֵוץ והיפתח, כווץ והיפתח, כמו מדוּזה מנפנפת בשוליה רכה, לחה. יכולתי לראותה שוכבת לידו במיטה הרחבה, מן הבִצה שבחורשת הרב עולה קירקור הצפרדעים, ופריחת ההדרים אשר בשנים הראשונות מילאה אותה בחילה קלה. הפחד זוחל אל החדר גְבה התקרה, עם יללת התנים מן הגבעה. אסון יקרה הלילה, אסון יקרה, נושפת הרכבת ממרחק. די, הלכה הרכבת. בראש הגבעה הצריף הריק. בבוקר, בשבת, נמצאו על רצפת החול קליפות תפוזים. משם הם יורדים לגנוב מאתנו, ביום הם מרגלים אחרינו. בא, דופק בדלת, – שמענו שאתם מוכרים פסנתר. תמיד בלשון שהם מדברים בה וושבים שזו גרמנית. לא הבאנו פסנתר. אף פעם לא ידעתי לנגן בו. והוא, עכשיו שידיו רועדות. שומרים את צעדינו.

ובאמת, בשבת ההיא, הכלב נבח כל הלילה, צעדים מיהרו להימלט על המדרכה, השער חרק, בבוקר, עלינו בגבעה, ומארק, דודו של דיקי, אפילו החזיק אקדח, לא ממש, צעצוע. התקדמנו בתפזורת על גב הגבעה, כפופים. הצריף היה ריק, אבל על רצפת החול מצאנו קליפות תפוזים.

גרטה, לידו, במיטה הרחבה, מפחדת מפני עיניו הזגוגיות, שהציצו בה מעל למשקפיים, שאותן הניח זה עתה בזהירות על ארון הלילה לפני שכִּבתה את האור. משקפיים מעין אלו ראיתי על עיניו של בלום, אביו של קלאוס, כאשר חיפשתי הספדים לאחר הרצח, ומצאתי הספד אחד בלבד. איך הביטו בה היום כששכחה לא להיות מעורטלת בפניו, נרתעת מפני מבטו המפריח שְׁחין על כתפיה בצאתה מן המקלחת, והמגבת מקיפה את גופה ללא תודעת עירום, אלמלא מבטו. כמו הילד, בנה, אשר התרוצץ עירום בפרדס וכך גילינו כי אינו בת, אלא בן, בשערות ארוכות, ודִיקְשֶׁן, כך קראו לו בתקליט המזמר את שמו, שיר לכבודו, מוקלט למענו, דיקשן בשיער ארוך, והקול קול אחיו, על גבי רדיו־פטיפון גבוה בעל עין ירוקה. אבל עיניו הזגוגיות המציצות מעל למשקפיים השמוטים על אפו היום כאשר יצאה מן המקלחת, עיניו שאמרו, הלוואי שתמותי כמוני, שתחדלי להתרוצץ עירומה למחצה, ונדמה לי שזרק בשפתיים חיוורות, חשוקות, – הדם הארור, ואולי, – הנִקְלֶה. האיש לידה במיטה, האם הוא חושב עליו לפעמים? אף פעם לא מדברים בו. וגרטה, אפילו בליבה, ללא קול, איננה קוראת לבן הנשכח בשמו, ארווין. כמה טוב שאיננה מבינה את לשונם ואינה יכולה לעקוב אחרי החדשות, אבל השכן, המורה, מן הבית הסמוך מדווח, והיא תמיד נמלטת אל המטבח רדופת שמות זרים, ‘מרסָה מַטְרוּךְ’, ‘אֶל עלמיין’. השכן מתרגם לקלאוס בלשונו המעוּכה, ‘החום בחזית מצרים נורא, מחזות פאטאמורגנה מכבידים על החיילים, כלי הרכב נראים מעופפים באוויר והאנשים כאילו בעלי קומה של שלושה מטרים’. האם אין דמיונו המזרחי פועל. ‘שרתוק סבור שעם התקרבות החזית אל ארץ־ישראל עולה ערכה של ארץ־ישראל בשביל החזית’. וכעס נורא עולה בגרטה על בלום האיש המת, אשר זנח אותם, נסע בטקסי שלו, בדרך מסוכנת, לא חשב עליהם, השאיר אותם לבד במדבר הזה, נסע להירצח, הבטיח להם כאן מקלט, חוזה את הנולד, ומארק נמלט לבדו, מותיר את בנה האחר שם, עכשיו מעֵבר להררי חושך. אף מלה מִשם. ‘אלף חמש־מאות שבויים בחזית אל עלמיין’, ולפעמים שמות מוכרים לה, ‘דיסלדורף’, והיא מאזינה במסדרון בדרך למטבח לקולו של השכן, המורה, ‘להקה אדירה של מטוסים הפציצה את מרכז התעשייה של דיסלדורף’, ‘רק עשרה שבועות נותרו להיטלר’, ‘מטר פצצות על נירנברג’. אוזניה כרוּיוֹת לשמוע את שֵׁם עיר הולדתה, ובנה האחר שָׁם, משפט שלֹמה. אם יכבשו את הארץ הזו האם יסלחו לה ולבנה, הלא אפילו תוכיח את זהותה תואשם בחטא לא יכופר. ערב ערב מאזינים לחדשות בחברת האיש בעל הזקן השחור, פניו שחומות, כלל אינו דומה ליהודים בעלי הזקן אשר הזדמנו לפעמים על דרכה ברחוב שם, כעין השוקולד, כמו אחרון העברים מסיפורי הנביאים, אולי גלגולו של המלך שלמה, והילדה הקטנה. קלאוס נוחר קלות, דקות, שפתיו החיוורות פולטות אוויר בשריקה, אוצרות חושנות רכה, חלשלשה. פעם, היו ורדרדות ועיקשות מבקשות את פטמותיה כחתלתול עיוור. החיוורון הִקהה את רושם החושנות ונותרה הנחישוּת הילדותית שֶבּה מונחת ידו על כתפה, כבדה. מזמן חדלה להאמין כי תוכל לעוררו מקפאונו, לובשת כותנות לילה חשופות צוואר, לשֵמע הצפרדעים המקרקרות בחורשה, אשר בנו, כמו ילדי השכן, קורא לה ‘יער’. בנה מעבר להררי חושך, בנו, כאן. מדוע היא חושבת על דיקי כמו על בנו. משהו בילד מעורר בה אי־ שקט, במבט העיניים המאשים שהוא תולה בה. אולי הוא יודע, אבל עכשיו גם מיטת הגיס ריקה. מאז נשא לו מארק אשה, היא תלויה בו יותר מאשר כשחילקה עימו את מיטתו. הוא מעביר מדי חודש כסף לחשבון אחיו מאז מת בלום, אביהם. הילד יודע, בעיניים מביטות בקנאה בחתול המתכרבל בחיקה. עם קירקור הצפרדעים יעלה בושם פריחת ההדרים. מה שנותר הוא אשמה, כשהיא בוחנת את פניה בראי, נוגעת בדקיקותן של הצמות, באדמומית המחוספסת אשר פשׂתה במיפתח צווארה, בעורה הלבן שלא קלט את השמש, ומשם ומַטה אל שני החריצים אשר נחתמו בכתפיה, פוסחת על כובד שדיה, אל קיפולי בטנה המעלה שומן, אשמה שאינה מצליחה להשתחרר ממנה, אפילו כשהיא חוזרת ומשננת, לצידו, במיטתו, אין־אונים ארור, לא לזוז. מאז הרגו את הכלב, מעביר בה כל רחש בחוץ קור מצמרר. אנחנו מביאים כלבים הביתה לצורכי הגנה, לשמירה, והם מרעילים אותם ואפילו יורים בהם. בבוקר, גרטה, ברגליים יחפות, דופקת נואשות על דלתנו, במלוא כף ידה. – הרעילו את הכלב, הגנבים מראש הגבעה, הרעילו את הכלב. פעם נכנס הגָפיר החבוש לראשו כובע שעיר גְבה־תיתורה ירוק־צהבהב וירה בכלב, ליד מלונתו, וכך עשה גם לכלב של השכן, מחצר לחצר, מפחד הכלבת. תַן משוגע נשך את בנו הקטן של הירקן, אשר התרוצץ בעקבי עדרי העיזים על הגבעות שממזרח. מדי יום נתנה האם דמי נסיעה לבכור ולצעיר, לתל־אביב, לרופא, לקבל זריקות בבטן, והילדים בזבזו את הכסף על ממתקים, כך שמעה גרטה מפי בנה. – ואחר־כך התחיל האח הקטן לזחול ולנבוח כמו כלב ולהזיל ריר ולמות, כך סיפר לה דיקי. והגפיר בפקודת המועצה, או על דעתו שלו, עבר בבתי רחוב החול וירה בכלבים, תן משוגע בעצמו. בצהריים עלתה יללת הילדים על הכלבים המתים, וערכו להם לוויה, וכרו להם קבר אחים למרגלות גבעת הפרדס. בעצם היא מעדיפה חתולים. החתולים שָׁרְצו בַּכל, המליטו גורים בארונות הבגדים, שכבו לרגליו של קלאוס במיטה הרחבה, וחיממו את כפותיו. זכר־חתולים ורדרד, כמעט ג’ינג’י, ישב תמיד בחיקה של גרטה, ודיקי היה מסלק אותו במשיכת זנב. לוּ הניהו לה, היתה יושבת והחתול בחיקה כל היום. אבל הבית ויושביו, בבוקר הנכה, האם קראה לו כך בינה לבינה, להקימו מן המיטה, לסייע לו להתלבש. יותר מכל היה מכעיס אותה הרעד באצבעותיו בשעת רכיסת כפתורי מכנסיו. והילד, והמכשפה הזקנה, ולפני נישואיו גם מארק, ממתין לקפה הבוקר, כאילו היו המיטה אשר חילקה עימו מתחת לאפו של אחיו והקפה עיסקת חבילה. אבל הגנבים מראש הגבעה אינם פוחדים מפני חתולים, והמשוגע, מגבת לבנה כרוכה על ראשו כמו תרבוש, הלם לילה אחד בדלת, – אני רוצה, אני רוצה, ולא אמר מה. גבוה, המגבת הלבנה נוגעת במשקוף. מארק ציווה להישאר בחושך, ודיקי מבוהל, מרטיב מיד. רק קלאוס בשינה כבדה.

רחוב החול מוקף גבעות, מצפון גבעת הגנבים והצריף הריק, ומאחוריו משאבת הבאר שלפרדס נושמת, נושפת, כל הלילה כמו תְאוֹ אגדי. מדרום, גבעת הארנבות. – זרקנו לתוך המערה סמרטוט בוער והארנבות ברחו בגלל העשן, מספר לה דיקי, מחזיק בזרועותיו ארנבת ורודת אזניים, מבוהלת, – מדוע כל־כך ורודות גם העיניים שלה, מתפלא דיקי וּמְגדל אותה בכלוב. – השכן, המורה, אמר שאסור לאכול אותה, בשר לא כשר, הוא מזהיר. ופעם אפילו השליך בבן הדוד הנגר משקולת ספרים כבדה מפני שהציע לערוך סעודת מלכים מבשרה, כמו שם בבית הרחוק. ממזרח, הרחק מעבר לרחוב הראשי, מאחורי בית־הספר בו למד בנה, שרשרת גבעות. שם נשך התן את בנו של הירקן, וְעַבֶּד הערבי רועה בהן את עדריו. וממערב, האימתנית ביותר, גבעת בית הקברות המוסלמי הלא היא גם גבעת הכלניות. שיירה מתפתלת כנחש, משמיעה השְׁבּעה שהיא אינה מבינה את פישרה. טור מתפתל, לבושי שמלות כנשים וראשיהם עטופים לבן, בין שיחי האגווה הדוקרניים, והמורה השכן אומר, – סימן טוב, שוב מתחדשות הלוויות על גבעת בית הקברות. יהיה שקט, כל עוד תימשך המלחמה, יהיה שקט. באולם ריק מאיש, מוקפת כרכי ‘יזכור’, – לצורכי הנצחה? שאל אותי קול אשה בטלפון כאשר ביקשתי לעיין בתיק השירות של דיקי־דוויד והשבתי, – כן. אני לא בדיתי את הסיפור מליבי, נלכדתי בקסם המעשה מפני שגיבוריו אינם נוגעים בחיי, ומצאתי כתב יד מוכּר, לא שייך לטפסים המגובבים בתיק השירות שלפניי, כתב ידו של אבא.

כמעט שלושים וחמש שנה עברו מאז מצא הנער את מותו בתאונת מטוס. חודש קשה אייר. ראשית פריחת היקרנדה. עד תום החודש תתנוסס שמשייה סגולה, רכה, קטיפתית, מועדת לנשור, לכסות את האדמה במרבד לח, נמעך תחת מִדְרך כף רגל. בראשית הקיץ ההוא, אחרון לקֵיצים, שומרת את מיטתו של אבא, נשקפת אל חלון חדרו בבית החולים, שאלתי בה באוֹב. אם רק ינשור אחרון גביעיה, והעלים הרכים יציצו כמניפות, עץ מוזר, תחילה פורח, ואחר־כך מתכסה בעלווה ירוקה, לא ימות אבא, ישוב ויחיה את הסתיו והחורף אשר יבוא אחריו. אבל הגביעים הסגולים כיזבו, ובראש חודש תמוז, תמלאנה עשר שנים, ועכשיו גם אחי יואל אחריו, ואין מי שידאג למשוכת ההדסים המקיפה את החלקה הממתינה של אמא. יואל שילם את הוצאות הגנן. מן השנה הראשונה עוררה בי המשוכה התנגדות. מגונדרת, מטופחת, מסופרת תמיד, מצוחצחת כמו מכוניתו של יואל, מקיפה חלקת אדמה צמודה אל קברו של אבא, מוכנה ומזומנה. עכשיו, לקראת יום הזיכרון העשירי, באתי לכאן. הקבר הפרוע אינו חי והדמעות בעיניי יבשו. אבא לא האמין בפולחן אבות מתים ופטר במחי כף יד כל גינוני טקס ואפילו דקדוקי מצוות. מדוע אם כן הקפיד כל השנים להזכיר את שם אבותיו, מדי שנה בשנה עולה אליהם לירושלים בימות חורף גשומים וסוערים. אני מחפשת לי תירוצים, אהבָתי הגדולה אינה עומדת לי לגייס את עצמי לשתי שעות של מאמץ. לא נכון, אבא לא חי כאן בצל חלקת ההדסים מתחת לאבן הדוממת, אולי בבכיה של האשה, אימי, המכסה ראשה בצעיף צמר כבד בחום הקיץ ומדברת איתו כדבר עם איש חי, מספרת את כל הרעות אשר מצאו אותה בשנה החולפת, או אולי מתפללת אליו כל־יכול, – בקש עלינו, רחם עלינו, הגן עלינו, אמור די לצרותינו, האם גידלנו אותם כדי לקבור אותם באדמה, כל החיים לפניהם, אחד, אחד. כאילו יש לאל ידו, ישן עפר, להיות לה אלוהים. ואחר־כך היא מונה את הנכדים אשר נולדו להולכים ולא זכו לראותם, – ויואל, אילו ראה את נכדו, עיניים דובדבנים, היה רץ ברחובות וצועק משמחה, נכדו, בן בנו אשר על יד מיטתו ישב שישה חודשים אחרי המלחמה עד שראה אותו הולך, נכון על קביים אבל בעיקר הולך, ולבתך הבכורה נולד נין. גם עכשיו אחרי כל השנים, היא חוזרת לשאול, – הרי היית ברזל ואיך פתאום. וניסרת קורה עבה במו ידיך לבנות שולחן לחג, ואיך. כאילו היה עלם נצחי. רק נוגעות שפתיה באבן הקרה, היא מושכת את צעיף הצמר על ראשה וכל תחנונינו שתשאיר אותו בבית מפני החום והזיעה לא יועילו, להיות לה חומה בינו לבינינו, התייחדות, ומקור דמעותיה נפתח.

חודש קשה אייר. בוקר ראשון ללהט קיץ, לא חמסין של אביב, פשוט קיץ. האם אני מחפשת לי תירוצים. מיום זכרון ליום זכרון איני פוקדת את המקום, אלא אם כן הגעתי ללויה אחרת, או לאזכרה אחרת. שמתי לי סימנים, על יד הבוּגוֹנביליה הפרועה, לא רחוק מברז המים החמישי. אבל המקום משתנה במהירות. לא זוכרת את מספר הגוש והחלקה. מי יכול היה להעלות על דעתו שאזדקק לציונים. הקבר נעלם לי. שטופת זיעה קרה אני מתרוצצת בין השורות מחפשת אחר הסימנים, לאן נעלמה הבוגונביליה הסגולה. בהחלט הולמת יותר מאשר ההדסים קצוצי הראש, אחרי הסככה מימין, מרחק של חמישה מטר מן השביל. חולפת על פני השמות, שמות, שמות, קופלביץ, עמנואל, בן ס"ג, בן ט"ז, האהוב. הצדקת, איפה שלי, שמי שלי. זיעה קרה זוחלת מצווארי אל בטני, חלקת עפר תחוחה עדיין, גבשושיות עגלגלות, כמו קן נמלים, אבא שוכב מֵעל ולא מתחת, שלם כולו, אבל רכרוכי ופניו אפורות. כולנו שומרים מרחק, מבוהלים. מפני שלא חלו בו שום תהליכי השתנוּת מלבד הבְּצקיוּת. ואז לפתע אבא בוכה, הוא נהפך לזאב, אולי לתן מגבעת הפרדס, מפיו פורצת להבה ויפחותיו מְלבּוֹת את האש והבכי. אני מעזה להתקרב, מחבקת, מנחמת, – תינוקי, ילדי, אבל הריח המבאיש מגרש אותי. ואז הוא מתרומם מן התלולית התחוחה, ענק, וצועד מבהיל, כולנו נסוגים במהירות, אחריו עולה מן התלולית יואל, אחי, גם הוא בצקי ורכרוכי, נופל על צווארי. – קיראו לרופא, אני צועקת, ואל איש אחד ושמו שמעון, גם הוא מִשם, אני פונה ומבקשת, – אולי תיקח אותי אל המקום ההוא, הרי גם אתה בא משם. – אי אפשר, את חיה, הוא משיב, האיש ששמו שמעון. – שמעון, בבקשה, שְמע, שְמע, אבל אני הולכת לאיבוד, כמו מישהיא שבאה משם ולא מורגלת בארץ החיים. הפעם אני מוצאת בנקל, עשיתי לי סימן ושיננתי, חמש־חמש, והפעם לא שכחתי. אולי מפני שאז כשהלכתי לאיבוד, ולא מצאתי, העזה אשה אחת, עומדת לבדה, בוטחת לפני המצבה שלה, ליעץ לי, – את יכולה לגשת למשרד, שם יגידו לך תיכף ומיד על פי השם. והבושה, אולי מפני הבושה אינני שוכחת הפעם את הסימן, גוש חמש, חלקה חמש.

משוכת ההדסים גדלה פֶּרע, פריחת שׂיבה בראשם. אספרגוס קוצני וג’רניום שהרוח נשאה את זרעיהם ממקום אחר, מציצים מן הסבך בלתי קרואים. בתָוֶוך, אדמה חרוכה, מבוקעת, יבּלית שאיני יכולה לעוקרה משורש, חלקתה הממתינה של אמא. שולי האבן של אבא משחירים. אני משקה במשפך את האדמה. המים משתהים, עומדים, אחר־כך מחלחלים לאט לאט, טפשה בעיני עצמי, ואולי אפילו רמאית. האיש החי אינו תחת האבן. עיניי יבשות ועורפי כואב מנשיאת המשפך, אחד ועוד אחד, ועוד אחד. קוטמת במזמרה את ראשי ההדסים הרכים. המישטח הירוק מנומר ומפולש בכתמים חומים, יבשים, מחוֹסר מים. שקית ניילון זנוחה ומי המשפך דופקים בה מלמעלה. פעם ראשונה כאן לשם ביצוע משימה המוטלת עליי, לְיפּוֹת את משוכת ההדסים. לא לעמוד דום, חידלת מעש מול האבן ולהניח לדמעות להתעורר לקול בכיה של אמא, לשמע תחינותיה, מבעד לצעיף הצמר המכסה את ראשה ביום תמוז לוהט. אחותי אומרת שיהיה מאוד לא נעים אם נבוא ביום השנה אל קבר מגודל פרא. האם באמת אני מחפשת תירוצים. מיום זכרון ליום זכרון אינני פוקדת את הקבר. צריך להזמין שוב את הגנן. איזו אהבה שאיננה מסוגלת לגייס את עצמה לביקור שבועי, אבל אבא החי איננו כאן, טעינו בדרך. אבא כשל מראש ההר חבול בכל גופו, ‘מוּלְטִיפְּלייד אינְג’וּרי’, משהו התעוות בגופו, בבטנו, בגלל איזה קטסטרופה פנימית, שבר בטן משונה, הוא הצטנף, התכדרר. ראיתי אותו מלמטה, לרגלי ההר, מועד במדרון חוּם, אדמה חורפית, בצקה, בחלוק הבית האפור שלו, שערו מדובלל, ללא משקפיים, בעיניו פחד לא מוגדר, מבט לא ממוקד, כאילו לא ראה לפניו דבר, אפילו חדל לנסות למצוא דרך בערוצי המדרון אשר נחרצו בגשם. אחר־כך נעלם המקל מידו. האם השליך אותו, או שהמקל פשוט נשמט. אבא התגלגל במדרון, נחבל באבנים. מלמטה חשבתי, אולי מצא את הדרך היחידה להגיע למַטה, בלי משקפיים, בלי מקל, כמו שנהג לאמר, – הַרְכִּינו ראש, הגל העכור יעבור. הדרך היחידה, כיוון שאיננו רואה ואינו יכול לרדת ברגליו, וגם המקל נשמט, הוא מניח לעצמו להגיע בכוח יֵצר קיום קדמון, להתגלגל על האדמה הלחה למטה. הוא היטיב לעשות זאת, ממש כמו שנהג בטיולנו על גבעות החול הלבן במושבת הקיט, בשנה התלושה מלוח הימים, משתרעים בשורה בראש הגבעה, ומתגלגלים מטה על החול החם. צעקתי למרגלות ההר, – אבא, מדוע אינך הולך, ככל האדם, והוא בא בטרוניה, – לא אני אשם. מישהו, אולי אני, כך השתמע מנימת קולו. – הקשיבי, זו הדרך ההגיונית ביותר להגיע למטה. גם עכשיו לפי דרכו, בהגיון.

האם אני מחפשת לעצמי תירוצים, מדוע אינני באה לביקור שבועי. ארבע נשים מחפשות אחרי המצבה שלהן, בנחת, בביטחון. שלוש נשים ועוד אחת מתכנסות סביב מתיהן. אני מביטה בהן בקנאה, כל־כך סמוכות ובטוחות כי הן עושות את המעשה הנכון. מן הארגז האחורי של המכונית מוציאות השלוש דליים וסחבות לניקוי האבן. לא ראיתי גברים מסביב מלבד הגננים ופועלי הנקיון. שלושה דורות ליד מצבה אחת, כמה שורות אחריי, ולא רחוק מהן, אשה בודדה, מבקשת מן הגנן רשות להשתמש בצינור. “מדוע לא תתקינו צינורות בשביל הנשים?” אני שואלת. והאיש אינו מבין, “צינורות?” הוא מקשה. “שנוכל להשקות ולא נצטרך לסחוב דליים.” "זה המון כסף, אולי חמש מאות, " מגזים הגנן. הכאב בעורפי תופש כמו בצבת. “אתה כאן הגנן?” “יש לי בעל בית.” אחר־כך בצאתי קיבלתי מן השוער את מספר הטלפון של בעל הבית. אחת משלוש הנשים קוראת, “מצאתי.” רק נשים על יד מתיהן. עשייה שבועית, על פי מראה החלקה. פיטוּניות אדומות וכחולות, פרחי עונה, צמח רגיש ליובש, השקאה כמעט יומית, הג’רניום עמיד יותר. ואני – פעם אחת בעשר שנים והמעשה נראה לי מזויף. וכי לא אמר במו פיו על מיטת חוליו, אני האפיקורס הראשון. את מי אני מבקשת לְרַצות. לא נעים להתאסף ביום השנה סביב קבר פרוע. אתקשר אל הגנן או לא אתקשר?

בדרך החוצה, כאשר גמרתי אומר לפקוד היום מכל הימים קבר אחר – פעם נסיתי למצוא אותו בבית הקברות הצבאי על פי הפרטים בתיק השירות ולא מצאתי. מה שנרשם בתיק הנפקדים מזמן השתנה, החלוקה לאזורים ולחלקות הסתבכה מאז – בדרך החוצה אני מחליטה לפתע מבלי להבין מה מדריך את מעשי, לבקש את הגנן הערבי לטרוח סביב חלקתי, לנקש עשבי בר בשבילים המוליכים אליה, חלקתי נראית לי מקופחת, מדוע כל השבילים האחרים נקיים מעשבי פרא. הגנן נכנס למכונית, ריח חריף של זיעה, אולי קרבת המתים. “אתה יכול לטפל בחלקה בלי בעל הבית?” אני שואלת. “יכול, אבל צריך תתקשרי עם הבעל הבית בלילה.” זה עתה השקיתי וגזמתי, מה ניתן עוד לעשות ולא עשיתי. “כמה כסף אתה רוצה?” “איזה מאתיים שקל.” “הרבה,” אני מתביישת ואומרת, “הרבה.” “יש לוקחים יותר. שתיים פעמים בשבוע להשקות, הדסים שותים הרבה מים, שתיים פעמים בשבוע.” הוא משקר. ההדס צמח עמיד ראשי ההדסים הירוקים אשר גזמתי יעידו. ראש חודש תמוז, הרבה ימי חמסין באביב, וראשיהם ירוקים בהירים מפריחים פלומה לבנבנה. אני מוותרת על שירותיו ומחזירה אותו אל מלאכתו בקידמת בית הקברות משם אספתי אותו. אתקשר עם בעל הבית בערב, אשכור אותו לטפח את החלקה למשך השנה כולה. עכשיו בין וכה אין מה לעשות, אני גזמתי והשקיתי זה עתה.

אין פניה שמאלה אל הכביש הראשי. מוטב שאסע בדרך העפר לאורך המשתלות. עדיין אינני בטוחה אם אממש הפעם את תשוקתי לפקוד קבר אחר, תשוקה אשר אחזה בי פתאום, שם, על יד חלקתו של אבא. רק כשאני מגיעה אל פרשת הכבישים, מחליטה, כמעט מונהגת על ידי המכונית, לפנות שמאלה, אל החלקה הצבאית. מתחת לסככה חבורת אנשים נדרכת לשֵמע השאלה אשר הפניתי אל התימני, “איך אוכל למצוא חלקת קבר של חייל שנפל בשנת חמישים ושלוש?” אני שואלת. החבורה מתחת לסככה ודאי נועצת בי מבט, אני מתחמקת, מה אומַר, במה אתנצל, לא בן משפחה, אפילו לא חבר. בסך הכל, הנער מן הבית השכן, אנשים זרים. “תחפשי את שלמה,” מדריך אותי התימני, “למעלה, ימינה, וישר עד בנין האבן.” הדרך מן הסככה אל בנין האבן עוברת על פני משטחי דשא ירוקים כמעט מרגיזים. אדמה רווּיה, שמנה, מטופחת. שמשיות יקרנדה סגולות, סגול מרוּבב בכתמי עלווה ירוקה אשר יכסו את העץ כולו לאחר שהפריחה תבשיל ותנשור. עלים קטנטנים, כמו פסיקים, מסודרים מזה ומזה לעורקים החומים. שמשיות יקרנדה גבוהות, דקות גזע, דקות כמעט בלתי פרופורציונאלית למוּטת כנפי השמשייה. לו לא התביישתי מעיני הגננים, הייתי משתרעת בצילן על הדשא המזמין לנוח. ליתר ביטחון אני שואלת את אחד הגננים, “איך אוכל למצוא את שלמה?” אנשים כאן סבלניים. הגנן מדריך אותי. אני מנסה לדמיין לעצמי את המפגש עם חלקת הקבר אשר לא ביקרתי בה מעודי, אפילו להלוויתו של דיקי נסעו אמא ואבא לבדם, ואנחנו רק עמדנו סביב מול הדלתות הפעורות של המכונית הצבאית. ההלוויה יצאה מן הבית ברחוב החול, אשר כבר היה אז כביש סלול. אולי אתבדה והקבר יהיה מטופח. אולי גרטה פוקדת אותו מדי חודש. כמעט שלושים וחמש שנה עברו מאז. ידעתי שלא תדליק נר נשמה, אבל פרחים אולי תְגדל בחלקת המצבה. ואולי, עזובה, איש לא היה כאן מאז. לילדיו של ארווין, אחיו, היה דיקי רק סיפור ישן, ואולי אפילו לא הזכירו את שמו. ‘הגברת נוביק’, כך מצאתי בתיק השירות, ‘אימו של הנ"ל אינה נענית להזמנות להשתתף בטכסי יום הזיכרון הנערכים מדי שנה על יד מצבת הזיכרון בפתח גן העיר, ואין לנו פרטים עליה’, מתלוננת המועצה אשר הפכה לעירייה, ולה מצבת זיכרון כיאה וכיאות לעיר המכבדת את זכרם של בניה. אבל קבר אינו מצבת זיכרון. אולי שתלה גרטה על חלקת הקבר פרחים קרובים לליבה, מִשם. ואולי עזובה. אין קברים עזובים בחלקה הצבאית, שוויון בין המתים. משרד הביטחון דואג לטיפוח פרחי האַפְטֶנְיָה, צמח חי־עד, לא נזקק לטיפול יתר, עלים בשרניים ופרחים ארגמניים, סגלגלים, תפאורה אחידה אשר על רקעה יתבלט מיד כל קבר מטופח. “שלמה!” אני קוראת בפתח בנין האבן האטום, אפילו לא חלון אחד, וכולו אולם גדול אחד, המשמש גם משרד וגם חדר אוכל לעובדי החלקה הצבאית. כיריים של גז, מקרר ושולחן אוכל גדול מלבני במרכז. "אם לא תמצאי את שלמה, תחפשי בפנקס, " הדריך אותי הגנן התימני מתחת לסככה בכניסתי. על שולחן משרדי קטן בפינה מונחת ערימה גבוהה של דפים ממוחשבים. ככל הנראה זהו הפנקס אשר אליו התכוון הגנן. שלמה אינו נראה וקולי מהדהד קהה בחדר האטום. בהתגנב אני מעלעלת בערימת דפי המחשב ובין אלפי השמות אני מוצאת מיד; נוביק דיקי־דוויד. אני לא בדיתי את הסיפור מליבי, הנה שמו לפניי רשום על דפי המחשב.

אני פונה אל הגוש והחלקה. אחד הגננים מדריך אותי, “תעברי משורה לשורה עד שתמצאי.” הגוש כולו מכוסה במשטחי אפטניה, מעליהם מתרוממות מצבות שוות בגודלן, רק השמות משתנים. שומעת בקול הגנן, עוברת משורה לשורה, אחת, שתים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, אני סופרת בניע שפתיים, זהו, כל הזרות צועקת מעל גבי המצבה, ‘דוויד’, ובסוגריים ‘דיקי’, ‘בן שאול’, ובסוגריים, ‘קלאוס’, ‘נוביק’, ובסוגריים, ‘בלום’. האפטניה מכסה את המלבן כולו, כשם שהיא מכסה את כל חלקות הקבר בגוש, בני בלי משפחה, אולי בני השכחה, ואולי פשוט השנים. שלושים וחמש שנה עברו מאז. הנה אני כאן אחרי הרבה הרבה דחיות, חסרים לך קברים, אומרת אחותי, אין לך מה לעשות? מבקשת גאולה לנער, אבל עפעפי יבשים, ואפילו איני רואה את תמונת דיוקנו לנגד עיניי בעודי עומדת דקות אחדות כיאה אל מול המצבה לכבודו.

בתוך הסככה בפרדס הירוק עומד שׂרוּליק ומכבס את בגדיו. העלים מטילים צללים על גופו ואינני יכולה לראותו בבירור, נדמה שהוא עירום ממותניו ומעלה. סככות כאלה עמדו בחצרות, שימשו לולים לתרנגולות ואחר־כך כשחיסלו את הלולים והפכו למחסנים. חלקן עשויות רשת, חלקן לְווחי עץ, ומבעד לחרכים זורמים פנימה זהרורי אבק, כמו בחצר אשר הקיפה את בית המשוגעים. אהבנו להציץ ופחדנו, חול אפור ללא עשב בר אחד.

במְשׁוּשֵׁי הרשת מרפרפות פלומות רכות כראשי סביונים זֵכר לימי גדולתם של הלולים. על מדרכה מרוצפת דמויית ריש מהופכת כמו בכתב ראי, חובקת את זווית הבית בראש הגבעה, עומדת אימו של שרוליק, עורכת שולחנות, פורשת סדינים לבנים, מרדדת עלי בצק ומקצצת איטריות באיבחת סכין מהירה וקיצבית. מסופרת גם עכשיו ‘א־לה־גרסון’, העווית בפניה מלווה את תנועת היד, עוצמת את עיניה בחוזקה, בצווארה נמתח עורק כאילו עשתה מאמץ לאמר משהו ולא יוצא לה. אימו של שרוליק קצת לא בסדר, ואחיו הקטן שימעלֶ’ה גם כן. נולד עם קרן של בשר על הקרקפת, כך ספרו ברחוב החול, ומאז שחתכו לו הוא כך, וגם הוא ממצמץ בעיניים וראשו מתנועע כמו הבובה בחנות לחגורות שֶבר ברחוב אלנבי. אבא תמיד לקח אותי העירה כשנסע לקנות במכולת הסיטונאית אצל סלוּצקי. ארגז ביצים, שק קמח, גושי סוכר בצורת חרוטים. שכננו, אדון נודלמן, הביא את כל הסחורה בעגלתו ואמא איכסנה בעליית הגג. בחנות אפלולית עמד סלוצקי מאחורי דלפק מואר בנורת חשמל חשופה והחנות נמשכה מאחוריו בלא קצה. צוהר מסורג שאף אלומות קמח כבד, וריח של סוּבּין רבץ באפלולית כמו בלול התרנגולות, ואפילו הכותונת שלבש נשפה אבק, ‘איש הקמח’ קראתי לו.

בדרך הביתה, בחלון ראווה עירום ומרובב על ארגז תפוזים הפוך, עמד אגס בודד אחד. מכל מקום אבא קנה לי אגס אחד, רק לי, וזה היה סוד ביני לבינו. שתתה סם המון פעמים אמא של שרוליק עד שהצליח לה. יום שלם חיפשו אותה בפרדס.

“הוא נוסע לאמריקה ללמוד ללטש יהלומים. כן, כן, שרוליק שלי, שלא תחשבי”.

שרוליק קאקר נוסע לאמריקה, מספרת לי אימו של שרוליק. והלא אימו של שרוליק מתה מזמן.

"ואיך שכולם אמרו שהוא סתם מבזבז את הזמן. כל מה שעשה עד עכשיו יביא לו תועלת, לא מזיק ללמוד. מה רע, למשל, בחברה לייצור סרטים. "

על אקרן שחור, הניצב על תלת־רגל ברחבת החול הכבוש שלפני הבית חולפים דבריה, כתובים בכתב יד, בדיו לבן, כמו תשליל, “או למשל חברה לייצוא וייבוא בע”מ, או חברה וכו' וכו' וכו' בע"מ. כן, כן, הכל בע"מ, שלא תחשבי"

אמא של שרוליק סתם משקרת, הוא נהג משאית. פלומה רכה, מן הנוצות אשר מְשׁוּשֵׁי הרשת, לוטפת את לחיי ופורחת. בלול הנטוש סידר לו יואל, אחי, מפחיה. על לְווחי העץ הרכיב פס של פח ברווחים גליים שווים, מסמר וגל, מסמר וגל, כך קיבל רצועה של לולאות פח ובתוכן תקע מלקחיים, צבתות, פטישים. יום אחד נתנה לו אמא את המיתקן הישן לקליית קפה, אני משערת שזה בא להיות תחליף לכבשן. מעולם לא זכינו לראות כלי מתוקן אחד מלאכת ידיו, אבל כשגילינו יום אחד את המפחיה אחרי שגנב את הסדן, הופתענו למראה הסדר והציוד המשוכלל.

– אמא של שרוליק מתה.

– אתה שוב מפחיד את הילדה.

– אבל באמת, הפעם באמת.

אחי יואל לחש משהו על אוזנה של אמא. ידעתי שזה סוד נורא על פי שפתיה של אמא אשר התכווצו כמו כפתור קטן, מתאפקת שלא לבכות. פעם, סיפרו ברחוב החול, שתתה אמו של שרוליק בקבוק מלא סם, וולריאן, והצילו אותה, בגלל הילד, שימעלֶ’ה שנולד עם קרן של בשר על הקרקפת.

– תמיד היתה כזאת, אמא הסבה ראשה הצידה ומשכה באפה, – כשהמושבה היתה קטנה מאוד, אולי עשרה בתים, לקחה פתאום את המזוודות, נסעה לפולניה והשאירה אותו כאן עם הילדים.

“את רואה יצא ממנו משהו, הוא נוסע לאמריקה,” חוזרת ואומרת אימו של שרוליק.

קול אימו של שרוליק מגיע אלי עכשיו מאחור, איבחת הסכין המקצצת את גליל הבצק לאיטריות חדלה. אינני מסבה את ראשי, רק לפניי, על האקרן, חולפות הכתובות בזו אחר זו: " ‘מוֹפע’, חברה לאמרגנות בע"מ." אני עומדת בתָוֶוך, בנקודת האמצע, בין הסככה והבית על הגבעה, בצל עץ תפוז ירוק בהיר כמעט כמו צמח מלאכותי, שקוף. בתוך הסככה מכבס שרוליק את בגדיו על קרש כביסה. הרעש המנסר של הפח הגלי נקטע פתאום. שרוליק בא לקראתי מחזיק ביד אחת קיט־בֶּג, ובידו השניה חולצה לחה לבנה. גבוה מאוד, מביט אלי מלמעלה למטה, אף כי עמידתו במפלס נמוך מעמידתי, שיערו חלק מסורק כלפי מעלה, ללא ברלנטין, אולי גם התרחץ בתוך הסככה.

– בחיי, יש לכרמלה שערות ג’ינג’יות כמו קן של צפורים, חייך כממתיק עימי סוד, אבל בלי רוע לב. כרמלה גרה בבית דודו של שרוליק, בדירה, בבית בן שלוש קומות, לא בבית עם פרדס. פתאום ככה באו לגור במושבה, זמניים, בת יחידה, המלכה החדשה של הכיתה, מזמינה את הילדים אליה הביתה, מנהג חדש, לא עוד מפגשים מתחת ללוּקס, מגישה ממתקים. את שרוליק זרקו מבית־הספר, אבל פעם למדנו בכיתה אחת, כבר אז היה גבוה מכל הילדים, לא הרגישו שאחי יואל מבוגר ממנו. מסתתר בצל הקיקיון, יחף בחולות, תפסתי אותו מביט בחלון דירתה של כרמלה שנדלק בו האור. כמעט לילה, רצתי במורד לעבור מהר את השַלַאל והיער.

– חכי, חכי אני אלווה אותך, יצא שרוליק ממקום מחבואו.

“אולי תחזיקי,” שרוליק מגיש לי את החולצה הלחה. אני מחליפה רגל ברגל מתוך אי נוחות, החולצה שבידי מאיימת לגלוש בכל רגע לתוך השלולית שלרגלינו. העלים ירוקים, בהירים מאוד. השמש החודרת מבעד לענפים נשברת כמו אלפי נורות חשמל מסנוְורות. עלי התפוזים מטילים בֶּהרות בּהרות. מביטה אליו מלמטה למעלה, העלווה הירוקה סוככת עלינו, העלים לחים מגשם, הפרדס רווי כמו ג’ונגל, יש משהו בלתי טבעי בירוק הבהיר, עלי התפוזים בדרך כלל כהים יותר.

“כן אני נוסע, יוצא באוניה, את חושבת שזה לא בסדר אחרי המלחמה שבה כמעט הפסדנו, אבל…”

גם הוא מדבר רק על עצמו. פעם היה בחור פשוט ורצה לדעת הכל, מה שלומך ושלום אבא ואמא ויואל וכל המשפחה? באמת רצה לדעת, לא מתוך נימוס. עכשיו הוא מספר על עצמו בלבד. אילו היה משהו נכון, אמיתי, בעמידה הזו שלנו בתוך הפרדס, גבר חתיך ואני בשמש הנשברת על העלווה הירוקה, העסיסית, אבל האיש הזה והאשה הזו כאילו עמדו כך בפקודת הבמאי, לאור הבזקי נורת מצלמה, והוא יכול מתחת לחיוך לומר, ‘לכי לעזאזל’, או ‘לכל הרוחות’.

החולצה שבידי נוגעת במי השלולית.

שרוליק לוקח מידי את החולצה ואומר בחיוכו הישן נושן, כממתיק סוד, "בין כה וכה אצטרך לכבס אותה, אני נשאר בבית כמה ימים עד לנסיעה.''

אני מרכינה את ראשי, מסמיקה, כבר אי אפשר לסמוך עליי אפילו בעניין פשוט, להחזיק חולצה כמו שצריך.

יורדת במורד התלול של הגבעה. הבזקי האור הירוק הבהיר נוגעים בעורפי ושבים נאספים אל העין הנעלמת, המוסתרת בין ענפי הפרדס במקום בו נפרדו דרכינו. אז עכשיו הוא נוסע לארצות הברית. יום אחד הם גנבו סדן במפחיה בדרך לבית־הספר, הנפח סיפר לאבא שאחי יואל ושרוליק גנבו את הסדן. ובאמת מצאנו אותו. אבא מצא אותו בלול התרנגולות הזנוח וכך גם גילינו את המפחיה הסודית של אחי. אמא מצאה מזלגות ותרוודים שאחי עיקם אותם בקצותיהם לשוות להם מראה של כלי מלאכה, ואבא גילה צבת נעלמה. על המתיקן לקליית קפה התנהל ויכוח, אחי טען שהיה מושלך בחצר והוא אסף אותו, ואמא היתה מוכנה להסכים לגירסה.

באותו לילה התאספנו כולנו בסלון, אחי יואל שכב על הספה, וזו היתה הפעם היחידה בה היכה אותו אבא על באמת וגם הפך את ההלקאה לטקס. אבא היכה אותו, בחגורה.

– להתחבר עם שרוליק לגנוב סדן, לא בביתי. באותו לילה ברח אחי יואל מן הבית וישן בעגלת הסוסים של אדון גודלמן. אבא ואחי הבכור יכוֹנִיָה יצאו לחפש אותו בפרדסי הסביבה, ואיש לא העלה בדעתו שהוא מתכסה בברזנט על העגלה.

מחדר השינה שלהם שמעתי את אבא, – את תמיד אומרת דַשֶׁר¹. מעולם, עד הלילה ההוא, לא היכה אותנו ברצינות, עושה קשר במגבת ומטיח ברצפה,

אני יורדת במורד הגבעה בידי המזוודה הגדולה. איך יכולתי לשכוח. אביו של שרוליק נפטר שבוע לפני המלחמה ולא אמרתי אפילו מלה אחת של ניחומים. “אני מוכרחה ללכת לנחם אבלים,” אמרתי לבעלי, “איפה זה רחוב הרוא”ה עשרים ושתיים?" ככה זה יְפת הנפש, לא מצאה לנכון לבוא לשיבעה, כך ודאי יחשוב שרוליק, ואני אתנצל, רציתי נורא לבוא ולא יכולתי באותו שבוע, ואחר־כך פרצה המלחמה. "אין דבר, תכתבי לו מכתב,' אמר בעלי.

ואחר־כך באמת פרצה המלחמה. אבל עכשיו היתה לי הזדמנות. אני מוכרחה להשיג אותו, להחזיר את הפגישה לאחור, לתקן את המעווּת. לעמוד ולקשקש ולא לומר מלת נחומים אחת, איך יכולתי לשכוח? אני מטפסת שוב במעלה הגבעה, המזוודה הכבדה מתלבטת בין רגליי. בצידי הימני, בשולי הבטן, אותו כאב עמום. אני מוכרחה.

על מדרכה מרוצפת דמויית ריש מהופכת כמו בכתב ראי, חובקת את זווית הבית בראש הגבעה, מפוזרים כמה שולחנות מתקפלים. אורחים אחדים, ואולי דיירי קבע, והלא גם אז, שיכנו באחד הבתים, בלב הפרדס הענק, את האגף של החולים המסוכנים ביותר, יושבים לארוחה. מדרכה אינה דומה למפרסת, אין לה מעקה, פונה לצפון, בקיץ המרצפות קרירות לאחר ששטפו אותן בצינור. שעוּנה אל הקיר, רגליים פשוטות לפנים, חוטפת עוד עמוד מתוך הספר לפני שאמא תקרא לצהריים. אני מצלמת בעיניי את הזוג הקרוב. הוא במעיל רחצה בעל פסים שחורים וכחולים מרוט ודהוי, שׂערה של האשה דליל ומשומן. ליד השולחן האחרון איש לבדו, אולי שרוליק.

מדוע אינני יכולה להקיף את המדרכה במבט אחד מן החזית, אפשר לחשוב שיושבים כאן מאות אנשים כמו בקולנוע. רק כשאני מתקרבת מאוד לשולחן מתברר לי בוודאות, שהאיש אינו שרוליק.

מתוך אי נוחות רבה אני ניגשת אל שולחן אחד, בזרוע הריש הנסתרת של המדרכה, קרוב יותר למטבח, אותה אמת לא יכולתי לראות מן החזית. ריחות מגרים של אוכל נקי, ביתי, עולים מן הדלת המרושתת, המוחלדת.

“אולי את יכולה לומר לי אם שרוליק בבית.”

האשה מסתכלת בבעלה מתוך בהלה כאילו עברתי עבירה, מעשה שלא ייעשה, נתפשת בו בעיניים נבוכות שואלות, מה לזו אצלנו, מדוע היא מפריעה. אחר־כך היא אומרת לי בנעימה קישחת שאינה הולמת כלל את המבט הנבוך שתלתה בבעלה:

חוקי הבית אוסרים עלינו להעביר ידיעות."

כמעט אוזרת אומץ להיכנס למטבח מבעד לדלת המרושתת, הנפתחת בדחיפה קלה ולשאול את אימו של שרוליק בכבודה ובעצמה. עֶזרי בא ממקום בלתי צפוי, מפי האשה בעלת השיער המשומן, האוכלת בחברת הגבר לבוש חלוק הפסים. מכאן אינני יכולה לראות את פניה, היא יושבת בזרוע החזיתית של הריש, אבל אני בטוחה כי פיה הוא המדבר, “הוא ירד ברגע זה.”

“את מתכוונת בדרך זו?”

אני מצביעה אל מורד הגבעה בו עליתי זה עתה.

היא מפנה אלי את ראשה ומביטה בי, כאילו אינה מבינה איך יכול להיות למלים פשוטות כל־כך מובן אחר איזה שהוא.

“אבל ברור.”

מן המטבח עולים גלים של ריחות טריים, אפונה ירוקה, אפונת גינה, כצבע העלים בפרדס בו עמדנו שרוליק ואני. בעצם יכולתי לשכור כאן חדר. המזוודה הכבדה, לסחוב אותה שוב במורד. יש משהו מפתה במדרכה המרוצפת הנקיה, כמעט סטרילית. מדוע הֵפרה למעני האשה בעלת השיער המשומן את חוקי הבית.

“אין לנו ברירה, ניסע לכנרת, אני פשוט חושש להסתכן,” חרץ בעלי. זה עתה חלפנו על פני תל־מגידו. לא נגיע לנחל עמוד. המכונית שוב זכתה.

והלא אתמול הבטיח, – לכל מקום שתרצי.

– לבדנו?

– לבדנו.

– אולי בכל זאת יש לנו סיכוי.

– מה את מקשקשת שם?

– לא חשוב, אסור לבן אדם לדבר אל עצמו.

– קחי איתך בגדי ים, צעק מחדר המדרגות, אני יורד לחמם את המנוע.

– מה פתאום?

– שיהיו, לא יזיק.

אבל בנחל עמוּד יש רק בריכת מים קרים כקרח.

קְלִי־קְלוּ־קְלַק, המעלית.

– הקשיבי, המנוע שקט כל־כך, ממש תענוג.

– שכחתי לקחת צעיף, בהרי צפת קריר אפילו בתמוז, והבוקר, מוזר, כבר ‘שבועות’ והשמיים מעוננים.

– שוב שכחת? רוצה לעלות ולקחת?

– לא כדאי, חבל על הזמן, לכל היותר אתעטף במגבת.

אינני מעיזה להחליט. מרפרפת על פני תוכניות הטיולים בעיתוני החג, מקצצת על הסף בעינוגים הצפויים לי, חוששת לשחזר מראש עד הסוף, שטופה באמונות תְפֵלות. אטבול רגליי במים זורמים, קוטעת את הנעימוּת: אטפס בשביל, לגעת בכפות הרגליים, אשה חכמת־לב, רחל, כי שמורים ברגליי זכרונות. זקוקה לנעלי הליכה נוחות, עד מחר, אדאג לכך מחר. מדמיינת, חוטפת בְּדַלֵי חִישׁוֹת, בגניבה, מחר בבוקר, ממש לפני הנסיעה אחליט. בעצם אני כבר יודעת לאן. המכונית תמתין במגרש החניה, ‘משאבות בעין־יָקים, עצי אגוז גבוהים, רימונים, שקדים וענבים’, אני קוראת במוסף הטיולים לחג השבועות. ריח תאנה בא באפי. בחצר הבית המכושף עמד עץ תאנה, מכל בתי הרחוב רק בו התחלפו הדיירים פעמים אחדות. אני ילדה בת שלוש, אולי פחות, שונאת לאכול, ואחותי מתרוצצת אחריי עם דייסת־בננות מרוסקות בגבינה. מתחת לעץ התאנה בחצר הבית המכושף, דבורים מזמזמות, מאות דבורים מכדררות תאנים. האדמה תמיד לחה מתחת לנוף העץ. נדנדה מאולתרת זנוחה על אחד הענפים, הבית עזוב. צרעות מתגודדות בשלולית מים, המון ילדים. אוכל לזהות את האגוז על פי התמונה המאיירת את תוכנית הסיור המונחת לפניי, העץ היחיד שאינני מכירה היטב. מדלגת על כמה שורות, ‘ושם’, אני קוראת, ‘נחצה את גשר “המוות” ואחרי הגשר מתפצל הדרך לשניים ואפשר לבחור, מדרונות מכוסים קיסוס, אֲמַת מים, טחנת קמח בריכת מים’. זה המקום. בבוקר קוראת בחוברת בעיון. ‘מסלול בן שלושה קילומטר נוח להליכה, מסומן. מסלול קצר יותר מתחיל מבית הקברות הישן בצפת והשיטוט בין המצבות העתיקות מעניין’. בוחרת במסלול הארוך.

– למה לא נוסעים?

– מוכרחים לחמם אותה קצת לפני הנסיעה.

היתה שנה גשומה, לקחנו בגדי ים, אבל מי הבריכה צוננים כקרח, ‘מים זכים בין מצוֹקים גבוהים’, הכריזה הכותרת של הטיול, ‘מבחר טיולים לחג השבועות’. בשבועות חגגנו את יום ההולדת של אמא. אבל היום אני נוסעת לטייל. היום אמא בבית הישן, על מיטת ברזל, בחדר האוכל החשוף, רק שולחן־האוכל נשאר. מתאספים בחדר הגדול, סביב השולחן האליפטי, אחרי ששבענו חביתיות ממולאות בגבינה מלוחה. אבא ממתין כי נפציר בו לְסַפר בפעם המי יודע כמה את המעשה בביצי הארבה ובשוטרים התורכים. – קונים, מוכרים, קונים, מוכרים, מקדים אחי יכונִיָה את סיפורו של אבא, ואנחנו קטנים מהסים אותו, – תשתוק כבר. – לא הספיקו לנו הכוֹלירה והטיפוס והרעב והגירוש ועבודת הצבא ונפלה עלינו מכת הארבה, וכאן מפליג אבא ונכנס לפרטים ומתאר את שלבי ההתגלמות של הארבה, ואיך הנורא ביותר ואיש לא ידע ולא שׁיעֵר הוא הזחל הבוקע מן הביצים. – מה עשתה הממשלה התורכית, הטילה על כל תושבי ירושלים מס עובד, ללקט ארבע אוקיות ביצי ארבה לכל יוצא צבא. מה עשה ר' הירשל, התחכם להם, שילם בקשיש לשוטרים התורכים וקנה מהם את הביצים, חזר ומכר אותם ליהודים. וכמוהו ראוּ ועשו אחרים, קנו ומכרו והביאו מס עובד וקנו ומכרו וחוזר חלילה, אותם הביצים. עכשיו מגיע תורו של יכוניה למשוך את הסיפור אל שַמְגר השומר, האם יתגרה באבא ויתריס, – נכון, מעשה חלם, אבל גם גיבורי מושבות, שמגר למשל, לא היו טלית שכולה תכלת. או אולי יבוא לעזרתו אחי הצעיר יואל, – פגשתי את בנו של שמגר בקורס, דומה לשמגר, גבוה, אבל ביישן, העיניים ירוקות, כמו של אולגה.

– אני מרגיש מיד מתי מותר לי לעבור את השבעים.

מפת דרכים פרושה על ברכיי. זה עתה יצאנו לדרך, אבל אני אוהבת לעקוב אחר מסלול הנסיעה.

– עכשיו רק נכניס אותה לצבע ותיקוני פחחות ו…

– ניסע דרך כביש חוף או דרך ואדי ערה?

– איך שאת רוצה, אבל בעצם בהרצה מוטב שניסע בכביש רחב.

– לא איכפת לי לנסוע בכביש החוף, אומרים שהדרך לחיפה משעממת, שטויות. העיקר שנגיע לנחל עמוּד.

‘מי הבריכה צוננים כקרח, מים זכים בין מצוֹקים’, כך נכתב במפורש בחוברת הטיולים לחג השבועות. למה ביקש שאקח בגדי־ים. – אולגה, את המגפיים, כך צווה עליה שמגר. היא מגישה לו את שתיהן ביד אחת, וסוליות המגפיים כמעט נוגעות ברצפה. – מי לא זוכר את שמגר השומר, אומרת אמא, – איזה גבר, כן, אמא במפורש אמרה איזה גבר. – ואיך היה דוהר על הסוס עם הבריצֶ’ס במגפים ורגלי הסוס העלו ענני אבק בחול, עוד מעט תגלה אמא סוד מופלא. אבל אבא מטֶה את הסיפור אל עלילות שמגר, תמיד נזהר ואינו מזכיר את שמה של אולגה. – יום אחד פנה אלי והתלונן על ועד המושבה, ביקש העלאה בשכרו ולא נענו. מדוע יעלו את שכרך, אמרתי, אם אין גניבות במושבה. הוא הבין את הרמז; עוד באותו שבוע היו שתי גניבות בלילה אחד לשיחת היום במושבה, וכך זכה שמגר השומר להעלאת שכר. אך אמא אינה מוותרת, – הוא לא תפש גנבים מפני שהיו לו עניינים אחרים בלילות, והיא ישבה שעות וצחצחה לו את המגפיים. אולגה, שֵׁם משונה, איך בוחרים הורים שם. גם היא היתה פעם תינוקת. פחדנו מפניה עד אשר התרגלנו לנוכחותה האלמת. דופקת בדלת הראשית, דלת זכוכית עבה עמומה. שתי כנפים לדלת, וכל כנף מתפצלת לשתי קשתות דמויות לב, זכוכית מחוספסת, פרחי חרצית. אינה עוברת את הסף מושיטה יד לנדבה בלי מלה, חורף וקיץ לובשת מעיל אפור שגזרו את שרווליו מבית שֶׁחְיים, בנעלי גומי רכות, אין שומעים את צעדיה על המרפסת, דפיקה בדלת, פתאום, בכל כף היד באלימות, ראש גלוח, עיניים כבויות. לפעמים, הציץ אלינו הראש הגלוח מבין הסורגים של בית המשוגעים, או אולי היה זה ראש אחר. כל הראשים הגלוחים דומים. – הוריה מתחננים לפניה, הם אינם אנשים עשירים, אבל יכולים לפרנס את בִּתם היחידה. והיא לא די לה ביסורים שגרמה להם. אל תפחדי מפניה, אשה מסכנה, במו ידיה הציעה את מיטתה, ואולי זו המחלה שעלתה לה לראש, אומרים שקיבלה בירושה, אולי טוב יותר שמתפורר האף ולא השכל. ואיזו צמה עבה היתה לה, אמא כמעט לוחשת, בעיקר כשהיא מגיעה למחלה שעלתה לאולגה לראש.

– תני לי טיפות עיניים, רק יצאנו והעיניים כבר צורבות לי.

– חשבתי שלקחתָ, תמיד אתה מחזיק אותן בכיסך.

– לא כשאני לובש מכנסיים קצרים.

נמצא בחיפה בית מרקחת תורן.

שיגעון. ומה אם הוא על הכרמל ולא בעיר התחתית, רגע, חדשות, שוב איחרנו ‘… מודיעה כי כל החניונים על שפת הכנרת מלאים עד אפס מקום’.

– איזה מזל שאנחנו נוסעים צפונה.

– מוכרחים למצוא בית מרקחת, ניסע דרך חדרה.

מטפטף בעיניו תוך כדי נהיגה, אין אחת, מבט על הדרך. עין שניה, מבט על הדרך.

– המכונית מתחממת.

– אבל עדיין אנחנו נוסעים במישור.

– בעין את לא יכולה להבחין, אבל המכונית רגישה, המנוע רגיש.

נצמדת למחוג, נע ימינה, כמעט עובר את קו האמצע, נרגע. נגיע לוואדי עמוד. האם אטבול את ידיי במים צוננים?

– אם לא נתנהג איתה כמו שצריך כשהמנוע חדש, תהיינה לנו אחר־כך צרות צרורות. שימי לב, בירידה היא מתקררת מיד.

עכשיו המחוג במקומו, מעבר לקו האדום שמאלה. אני זורקת עין החוצה, שלושה עגורים זנוחים בצידי הדרך, אולי שבורי כנף.

– על פי צבעי המפה אין הבדל כל־כך גדול בגובה.

– אני חושש שניתקע עם מכונית רותחת, אבל לא רוצה לאכזב את אשתי.

– אם אין ברירה. – אין לנו ברירה, ניסע לכנרת, אני פשוט חושש להסתכן.

– “אם אין ברירה,” זה עתה חלפנו על פני תל מגידו. אל קולי מסתנן צליל מתכתי. שיגיד ‘אוּף’. פיו נשמט ימינה, כאילו אמר. מי הבריכה צוננים כקרח, לכל היותר אפשר לטבול את הידיים במים, אבל בעלי ביקש בגדי־ים, מים זכים בין מצוקים, במרפסת הקטנה הפונה אל רחוב החול מצחצחת אולגה מגפיים. מורחת משחה שחורה, ‘קיווי’, אני בטוחה שזו ‘קיווי’, במברשת עגולה קטנה. לא, בראשונה היא מברישה את המגפיים מן הקוצים והבוץ אשר דבקו בהם, שמגר השומר רודף אחרי שודדים בלילות. אחר־כך היא מושחת במברשת קטנה עגולה, מדקדקת לכסות כל תֶפר ואת החריץ שבין הסוליה והעור העליון. אחר־כך היא מבריקה אותן במברשת גדולה יותר. מתוך נרתיק עור היא מוציאה מטפחת קטיפה שחורה, המגפיים הם תמיד שחורים, מלטפת, ומלטפת. ולבסוף היא יורקת על המגפיים ומחליקה עליהן בתנועות מהירות. האם דימיתי לראות זיק של זעם בעיניה? עכשיו היא מתבוננת בהם כמו במראה, כי זה מה ששמגר תמיד אומר, – אולגה, בלי חכמות, כמו ראי, שיבריקו כמו ראי. מה היא רואה במגפיים, אולגה, ודאי אשה יפה, שמגר השומר לא יתחתן עם אשה מכוערת. פנים חיוורות, צמה שחורה עבה נחה על חזָהּ, היא באה מרחוק, מעבר לים, והוא שומר ישראל. היא נוגעת בצמה העבה הנחה על חזה, האם דימיתי לראות דמעה בעיניה?

– “אני מבינה שאין ברירה ובכל זאת אני מאוכזבת, כל־כך הרבה ימים תכננתי את הטיול הזה,” נבהלת מהאומץ שאני מגלה, חרף פיו אשר נשמט ימינה ונזף בי ‘אוּף’, ללא קול.

"ננסה. נסתכן.

“וניתקע בגללי?”

“בואי נגיע קודם כל לעפולה ונשתה משהו.”

מפת הדרכים עדיין פרושה על ברכי, ידיי קרות, מים זכים זורמים נוזלים מבין אצבעותיי, בחלון שלט בכתב יד, עיפרון: ‘אין קפה ותה’.

“ניכָּנס, מה יש להפסיד”

אבל כתוב במפורש."

הוא אוכל חומוס טחינה מבוזקים בשמן זית ירקרק אמיתי.

“תזמין גם לי,” אני מזייפת ומגניבה לקולי נימה של עליצות.

“יש בעל, יש הכל. תקבלי גם תה.”

אתם מפסידים בגלל השלט בחלון. אנחנו, למשל, בכלל לא התכוונו לאכול."

החומוס שלכם מצויין," אני מחניפה למלצר, שנראה לי בעל המקום אולי מפני שהגיש את הצלחת בלי לכפוף גו.

“תראה, המקום קטן, בערב באים איזה שלושים אלופים מצה”ל, איפה אני מכניס אותם. יש אנשים שיושבים עם כוס קפה שעתיים."

בחלון המקרר בשרים מושחלים על שיפודים, דגים מִתְרווחים במגשים, בצבעים לוהטים. ציורי המעדנים על הקיר אינם נראים עוד כה מוגזמים, דומים למעדנים המוצגים בחלון המקרר.

“לי קפה תורכי. לאשתי תה.”

מתוך הארון הסוגר על מונֶה החשמל מוציא המלצר ספל חום לתה. לשולחן הסמוך מתיישב זוג, הוא עבֶה, כמעט מרובע, מנומש, צבע חַמְרָה. מכירה אותה מאיזה מקום, לא יכולה להיזכר. מדוע נדמה לי כי כבר הייתי כאן בנסיעה אחרת.

האיש בצבע החמרה מחסל את החומוס, מזמין קפה תורכי.

“תן גם לי עוד אחד.”

האיש פונה אלינו מתוך ידענות, “פה הכל מצויין, איפה שיש כשר כבש תמיד האוכל מצויין.”

האשה המוכּרת מַקְשָׁה, “למה?”

“אני אומר לך! איפה זאבי היום?” הוא פונה אל המלצר.

“נשאר בנצרת.”

“תמסור לו דרישת שלום מיִצ’קו, ותגיד שיפסיק לבלבל לאמא שלי את המוח. הוא רוצה לקנות את המגרש שלה במאה שלושים אלף דולר, מה היא מבינה, שוֶוה מליון!” ולאשתו לחש, “הרג את האבא שלו עם המסעדה הזאת, עשה לו התקף לב, אבּוּ אֶלְבּאנַת. את יודעת מה זה אצל הערבים בן יחיד, ועכשיו אביו שוכר פועלים לעבֵּד את המטעים.”

מבעד לדלת הפתוחה פורץ משב רוח מעט חורפי. המלצר מתלונן, “בחורף בצורת, בקיץ – חורף,” מניין לו המלה בצורת.

“אנחנו באים עכשיו מטבריה, ברחנו. ירד גשם.” האם אלינו פונה איש חמרה או אל המלצר.

על הכביש חולפות מכוניות עמוסות כלי מיטה, כיסאות ושולחנות מתקפלים. בתוך מכונית מסחרית אשר דלתותיה האחוריות פתוחות לרווחה וקשורות בחבל, חולפת מערבולת של אברי גוף, גברים, נשים וילדים, הרעש נקטע בשריקה ומהדהד באויר אחרי שהמכונית חלפה עברה.

“שַׁלֵם ונלך.”

אם בטבריה יורד גשם תארי לך כמה קר בצפת. הנחל הזה, שאליו רצית שניסע, קרוב לצפת, לא?"

עכשיו, אחרי שמזג האוויר פטר אותו מרגשי אשמה נשמע קולו נינוח ושבע. מחוג השעון במכונית נח עכשיו שמאלה מעבר לקו, הרחק מעבר לקו. בתנועה עדינה הוא מסובב את המפתח במתנֵעַ, דרוך לקול המנוע, זחוח, לאט אנחנו פונים משולי הדרך למשתחלים לתוך התנועה.

“אתה מוכרח להחליט עכשיו, עוד מעט אנחנו צריכים לפנות ימינה, כדאי לנסוע דרך עמק בית שאן, העליות פחות תלולות,” אני משחקת מתוך ידיעה ברורה של הפסד. החוברת המאויירת בירוק, תוכניות טיולים לחג השבועות שְׁמוּרָה איתי, אוכל לשוב ולקרוא. – אין לנו ברירה, ניסע לכנרת, אני פשוט חושש להסתכן, חרץ בעלי.

המכונית שוב זכתה. ניסע לכל מקום שתרצי, הבטיח. אני מכניסה את המפה לתוך התא, משתדלת לא לטרוק בבחוזקה את הדלת, – אילו השליכה פעם אחת את המגפיים בפניו, אומרת אמא, – לשמור את כל הכעס בלב ולשתוק, אז מה הפלא שהגיעה לאן שהגיעה. מי הבריכה צוננים כקרח, אף פעם לא נכנסה אלינו ולא אל אף אחד מן השכנים, מספרת אמא. על המרפסת הפונה לרחוב החול עומדת אולגה והתינוק בזרועותיה מנפנף לשלום. בין פסח לשבועות, היַקָרנדה פורחת בחוּפָּה סגולה, מחשיך, על הגבעה מילל התַן, פונים ימינה. שדות השלף זוהרים בזהוב כמעט כתום לוהב ומציתים את מדרונות ההרים. ברושים, מטעי פרי, מזדקרים שחורים מפוייחים באור הזהוב כמו מפות מצויירות עתיקות של ארץ־ישראל. עוד מעט ייקד כאן הכבשן, ימוץ את הלחות מן הארץ, ואד לבנבן יעלה ויקהה את המיתאר החד של הצומח. יונה עומדת על הכביש במסלול הנסיעה שלנו.

זוזי, ימח שמך." פַּק. אל החלון, לא הספיקה. נחבט ראשה, נמחץ, נוצה יתומה אחת נותרה על השמשה, תפוסה במַגֵב. על פנינו חולפות מכוניות גוררות מאחוריהן סירות מירוץ.

"אולי ניסע לאל־חמה, לא הייתי שם אף פעם. אתה זוכר שמיד אחרי המלחמה, נסענו עם אבא ומשטרה צבאית חסמה את הדרך. " מנַיִין לי הפעם, דבקוּת כזו במטרה, מים זורמים. העיקר שיהיו מים זורמים. מרחוק. מגבוה, מעבר לגבול, מים זורמים באפיק הירמוך. מלמעלה הקניון הפראי, מים זורמים בשטף מהיר ירוק, חד כפלדה. הַרְדוּפים ורודים בערוץ הנחל, מים זכים בין מצוקים, שמגר השומר תמיד חוזר גם שחר. מְנעֵר את כתפה של אולגה, מספר עלילות שלושה שודדים והיא מנומנמת בכתונת לילה לבנה, שערה שחור סתור על כתפיה, חולצת בכל כוחה, מושכת את מגפיו, כמעט נופלת לאחור, והוא צוחק.

“מסכּים. אין בעיות, העיקר בלי עליות תלולות.”

אני חוזרת ומוציאה את המפה מתוך התא. יונים על הדרך, מקהלות, מקהלות, מה הן מבקשות על כביש האספלט. מדי התקרב המכונית הן מתרוממות ביעף.

“יש להן חוש עיתוי מצויין ליונים האלה, מתרוממות שניה אחת לפני שאני כמעט לוחץ על המעצורים.”

“והיונה שלנו, על השמשה?”

“באמת לא מבין, זקנה כנראה.”

“אולי יונה מתאבדת.”

“את מקשקשת. תסתכלי בשעון, אפילו כאן היא מתחממת, והעלייה לא תלולה, תארי לעצמך אילו נסענו צפונה, לנחל, מה שמו.”

מפת הדרכים שוב על ברכיי, חמת־גדר, אל־חמה בסוגריים, מסומנת בכוכב, תשעה ק"מ בסך הכל מן הפנייה לעין גב. בצומת הנפרש בשתי זרועות, כנרת אפרפרת כצבע העננים, נבלעת במאות מכוניות, בציבורי גופות נחשפים לשמש הנסתרת. ‘אין מקום בחניון האוֹן’, ‘אין מקום בחניון העוגן’, שלטים מאולתרים מקרטון, מצויירים ביד בלתי מאומנת משתלשלים מעל חיצי הפח המורים על הישוב. עוברים את הפנייה לעין־גב. שלט גדול מכריז ‘חמת־גדר עשרה ק"מ’. יחידים על הכביש לאורך הערוץ. בשולי התהום, מחסות גבוהים שוברים את שדה הראִייה.

“כל חמישה מטר מחסום.”

“מפחדת?”

“בכלל לא.”

פתאום עירוּת גופנית כמעט רוממוּת. ‘זהירות מוקשים’.

“הצבא מתכוון ברצינות. תראי איזה עובי.”

“מה קורה כשפותחים באש ואתה נמצא בין המחסות?”

“רצים. אם תשמעי יריות תשכבי על רצפת המכונית.”

“אתה צוחק.”

“את מצחיקה. כמו הפחד שיכּיש אותך נחש.”

“אני כבר לא פוחדת, אתה מדבר על פחד ישן. הסיכויים שיכיש אותי נחש אינם פחות סבירים מאשר הזכייה שלך במפעל הפיס. סע יותר לאט.”

מביטים בנו משם מבעד לכַּוֶונת. אני לא רואה אותם, “אין מכוניות לפנינו ולא אחרינו.”

“בכל זאת את פוחדת.”

ממתי אני כזאת שהסכנה מעוררת אותי? כשהגבול היה קרוב, נסענו פעם לעין־גב בלילה. פחדתי נורא, ביקשתי לחזור. ממתי אני כזאת אחרת, מקרבת, מרחיקה, מעכבת על הסף, לא מצליחה, פרוּצה למראות, לקולות, פצפוץ העצם המתרסקת, הדם, האנשים מסביב, בכל עליבותי האנושית, קרע בשמלה, לבנים מציצים, שיהיו צחים, ללא רבב, תמונות בעיניים ממצמצות מול השמש, משחק מחבואים, קוראים על זה בעיתונים, קורה לאנשים אחרים, – למה שמגר השומר ירה? אני שואלת את אמא. – הוא ירה, עונה אמא סתמית. – הכי נורא שלקחו ממנה את הילד, אולי באמת המחלה במשפחה עוברת בירושה, אחיה היחיד, רווק זקן, גם כן חולה במחלה ההיא. ואחותי הבכירה מגוננת על אולגה בהתרסה, – אבל זו מחלה שהוא הביא אליה מהנשים, תופש שודדים בלילות כאילו. ואני זוכרת איך דוקטור מוצקין הזהיר אותך שתתרחקי מן הבית המכושף, העיקר לא לנגוע במגבות, מפני שלבסוף, אחרי שהמחלה עולה לראש, היא אוכלת את הפנים והאף יכול לנשור. – שש, הקטנה, מגלגלת אמא עיניים לעברי.

“הסתכלי במחוג.” “כן, אבל כמעט הגענו והמחוג לא עבר אפילו פעם אחת את קו האמצע.”

הכביש נקטע פתאום. לפנינו שביל מתמשך לאורך כמה עשרות מטרים, עוקף את ההר. לימיננו דרך עפר מובילה למטה אל הערוץ.

“אולי בכל זאת נוכל להגיע.”

מכונית קטנה עולה מכיוון דרך העפר.

“נעצור אותה ונשאל.”

“סגור, לא נותנים לרדת. חבל, המקום הכי יפה בארץ, החזקנו בו במשך כל השנים, מאז מלחמת השחרור.” האיש מחנה את המכונית הקטנה בצל המחסה משמאל. אשתו, ילד כבן שלוש ונערה כבת חמש־עשרה, עומדים על סוללות העפר, מסתכלים במשקפת אל הגבעות שמנגד.

“הוא נראה לי טברייני גזעי.”

“אולי נצא, נסתכל לפחות מרחוק.” אני מנסה להשהות את השיבה הביתה, כבר שומעת באוזניי את גלגלי המכונית החורקים בשולי העפר, סבה במקומה, מפנה חרטום אל הדרך לשוב, אבל בעלי נענה במפתיע. מחנה את המכונית בשולי הכביש מימין. במשפחת הטברייני עוברת משקפת מיד ליד, “תסתכלו, כּאפיה אדומה, ערבי עובד בשדה.”

“אמא, גם אני רוצה לראות, גם אני רוצה. לא רואה כלום,” מיבב הילד בנסיון לכוון את המשקפת אל עיניו.

“בלי עצבנות, לאט, לאט,” טורח האב לכוון את העדשות, “לפני הכפר יש חלקה ירוקה, אתה רואה?”

גלגלי עיניו של הטברייני בולטים ומכוסים בדוק אדמדם.

המשקפת עוברת מיד ליד. הטברייני מגיש אותה גם לי, “רוצה?” “תודה,” אני מסרבת ומעֵזה לשאול, “מדוע אסרו לבקר כאן, אם המקום לא נעזב מאז מלחמת השחרור?”

“איך אפשר היה לגשת. הכביש לפי החלטה שלנו, אבל הסורים מצפון והירדנים מדרום, מי היה משוגע לנסוע,” הוא מספק לי מידע, עוד רגע ודאי יספר על חלקו בקרב אשר התחולל על חמת־גדר במלחמת השחרור. לא, צעיר מדי, בעיני רוחי אני מוסיפה לו שפם שחור מסתלסל כלפי מעלה כמו שהיינו מדביקים לדמותו של הרמב"ם בספרי ההסטוריה.

הילד חדל מן המשקפת, מחזיר אותה לאימו, הנצמדת לנקודה מעבר לקניון. הילד בוטש ברגליו בסוללת העפר.

הרחיקי אותו משוּלי הסוללה, הוא עלול להחליק למטה," אני נבהלת. ואחר־כך, טררר, בודד, ואחריו רצוף, כמו בראייה המדומיינת, הבלתי מתקבלת על הדעת. עכשיו זה קורה באמת.

“אני מוכרח לסלק את המכונית שלי, היא חשופה, טנק הדלק עלול להתלקח והיא קרובה מאוד,” כרגיל מגלה בעלי תושיה במצבי סכנה. כפוף הוא רץ, הכדורים שורקים מעליו, הטברייני מצטרף אליו, אשתו מיללת, “חֶזקאל, חֶזקאל.” הילדים נצמדים אליה, צורחים, המכונית זוחלת במדרון, נתקלת בשיפולי ההר. שוב הוא על ידי מאחורי המחסה, וכמכת רעם, “אמרתי לך, טנק הדלק.” מנגד המכונית באש. האשה והילדים נאלמו כנראה מאימת ההתפוצצות.

חילופי היריות נקטעו, רק פצפוצי לשונות האש המאכלות את המכונית, מפלצת בעלת עיניים זוהרות, חולפת על פניי סמוך מאוד לשולי המדרכה, מתנכרת, מותירה אותי לבדי בשעטת נצחון של גלגליה, גדולה, אמריקנית, תמיד שחורה או לבנה, בלתי צפויה, אורבת בכל פינת רחוב, מאשימה, מעניקה לבעלי תכונות של רואה ואינו נראה, הופכת לפריצוּת כל מפגש תמים, נעלמת מחיי לשבועות ואפילו חודשים, מבלי שאדע מדוע, אשֵמה רודפת אחרי צלליתה החומקת לתפוש את זנבה.

חמחורי ההגה הוא חותך את האוויר, עיקש ושווה בכל העיתים, ואני תמיד מתפתה להאמין, נופלת בפח הארשת התמה של עיניו הפקוחות, ללא מצמוץ, כביכול ללא זדון, – ניסע לאן שתרצי, איך לא ניחשתי? נחל עמוּד זורם במבחר טיולים לחג השבועות, מים זכים בין מצוקים גבוהים, – קחי איתך בגדי ים, אבל המים קרים כקרח. מלכתחילה לא התכוון, אולי בלי דעת, תמיד יוכל להאחז בחום המנוע, שוֶוה בכל העיתים, בהונותיו על ההגה, כפתורי פטמותי האילמות, שמגר השומר מצא בה חטא, וטררר, לשונות האש לוחכות, כפות רגליי על מרבד הגומי, שֶקע ירכיי במושב, היד שעוּנה על החלון, רחוק ככל האפשר ממושב הנהג, מישאלה חולפת בהרבה נסיעות דוממות, שתיפתח הדלת פתאום, הכאב, הפחד מפני הכאב, ריח מתוק של דם, ואז התקווה, לא לבד, בני, שלי, שלו. אבל אחר־כך, לעולם לא. האש משתלחת מבעד לחלונות, אני מחייכת, מקווה שאיש אינו שם לב למשחקי ההדמייה שלי, אני בחוץ מאחורי המחסה והאש מנגד. עכשיו תורו של הסל. פעם שאל אותי איש זר בתחנת האוטובוסים, – גברת, מה את מוכרת בסל, גוזלי יונים? סיבי הנְצָרים ניתרים כקפיצים, המקלעת העגולה הסוגרת עליו מלמעלה נפרמת. בתוך השבר והענן נדבקתי לסל הנצרים שלי. מדוע נדמה לי כי כבר הייתי כאן, באש, בנסיעה אחרת. נסענו בשתי מכוניות, גם אז בחג שבועות, ליערות הכרמל, ובדרך חזרה. אחר־כך ניסיתי לחשוף מי מן החברים התגרה במוות בעיניים פקוחות, למי היו מְניעים. לכולנו עד אחד. תאונה מדומה, פיתרון בידי שמיים, סיום בלתי נמנע לטיול מושלם כביכול ליערות הכרמל, שמיכות ופיקניק ואיוושת אורנים וניחוח כקטורת. נדמה לי כי אפילו בעלי, שתגובותיו במצבי סכנה מהירות מן הרגיל, איחר ללחוץ על המעצורים בשנייה אחת. רק אני נדבקתי לסל הנצרים שלי. הוא פרץ את הדלת המעוכה אשר נמחצה בין המכונית שלפנינו וזו שאחרינו ואני נתפסתי בסל הנצרים בידי הבריאה ולא הרפיתי, והשמאלית הידלדלה לצידי בלתי שייכת. שושנה, ידידתי, חשבה שזה אנוכי מצידי להתעסק בסל, כשאנשים פצועים וזועקים, האם לא כך אמרה חודשים אחדים אחרי השריפה. והלא גם ידי הידלדלה לצידי, והלא מעולם לא היתה לי תשוקה לרכוש, וחפצי הערך היחידים שלי הם זוג עגילים משובצים אבני־אודם, אשר הורישה לי סבתי ואינני עונדת אותם, מפני שאני לא מוכנה לרצוע את תנוכי אוזניי, להטיל בעצמי מום. אבל עכשיו, אני הולכת אליו, והוא אלי לא ישוב, בני, בני.

יואל סיפר כי פגש את בנה של אולגה בקורס מדריכים. עכשיו באמת תורו של סל הנְצָרים, עכשיו הכל על באמת, רק אני מאחורי המחסה מנגד, עכשיו גם את תנוכי אוזניי ארצע. הארנק תחילה, ריח עוֹר חרוּך, התעודות, אותיות פורחות, מחזיק המפתחות, חרוז נגד עין רעה מזכוכית חברון ניתך, שב אל החול, אולי גם המפתחות מזילים מתכת, ממה הם עשויים, החום החזק מאוד, פרצי הרוח הושאים גלים גלים אלינו, הצעיף, הגדילים מתכרכמים, הלשונות נוגסות פרח אחר פרח. כתפיי בערבי קיץ קרירים, לא, שכחתי את הצעיף, אתכסה במגבת, אמרתי, המסרק מתמסמס. שפתון מטפטף, ראי מתפוצץ, לא, אין לי ראי, אף פעם אין לי ראי בתיק, גם לא בסל הנצרים, לראות את פניי במים זכים בין מצוקים, שמגר השומר חוזר בחצות, רחש חשוד מחדר השינה, הרובה על כתפו. הוא פורץ ויורה, איש אינו יודע אם היה בה דבר חטא, אם נמלט אהובה חי או מת.

מה את אומרת? נשרטת?" “נשרפתי.”

אני אומר לך שאשתך בהלם," פונה אל בעלי הקצין הצעיר.

“אני כל־כך שקטה, הייתי ילדה טובה.”

הקצין הצעיר לעולם לא ידע מאיזה הקשר אני מצטטת, ובעלי, לא יזכור. אני מתעתעת בו בחיוך. ריח מתוק של דם, צָפָה במיטה לבנה, – הייתי ילדה טובה? שאלתי את הרופאה. והלא אני הקשיתי בלדְתי, ובני, בני, אני הולכת אליו. מדוע אני מתחטאת בפני הרופאה בעלת פני המלאך ובפני בעלי? – ילדונת, אני מוכרח לרוץ, יש לי ישיבה חשובה, אולי אפילו אמר, – החיים מוכרחים להימשך. אשתדל לבוא בערב. נשיקה במצח. בכל זאת התקדמתי מאז, השמטתי את סימן השאלה, – הייתי ילדה טובה, אני מתעתעת בו בחיוך.

הקצין הצעיר מחבק את כתפי, “עוד מעט יבוא האמבולנס.”

בתוך המהומה מתרוצץ בעלי יעיל. תנועותיו האיטיות ברגיל, נעשות מוּאצות, כמו בסרט אילם. הוא החזיר אותי הביתה וזרועותי ריקות, העביר מיד ליד את המזוודה הקטנה, שחלוק רחב־מידות התְפִּיחַ את בִטְנהּ, פיגר אחרי צעד אחד, לא מֵעז לתמוך במרפקי, לאורך השדרה, פרחי יַקָרנדה סגולים נשרו והדמימו את מצעד כפות רגלינו, בערב חג השבועות.

“אני שומע אותו מרחוק, תחזיקי מעמד,” מעודד אותי הקצין.

“אני בסדר, אפילו לא נשרטתי.”

הקצין הצעיר מהנהן בראשו ומחייך כמו אל ילדה קטנה, או אל מטורפת הטוענת שאינה מטורפת. מניין הם יודעים כי היריות לא תתחדשנה, עומדים חשופים. כוחותינו השיבו אש אל מקורות הירי. יללת הצופר מעוררת את בכי הילדים, בוכים מן האמצע, באותה עוצמה אשר נקטעה באחת עם ההתפוצצות. בעדינות אני מרחיקה ממרפקי את הזרועות התומכות ונבלעת באפלולית האמבולנס. כנפי הדלת סוגרות עליי.

"מֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר מִן הַשְׁאוֹל יַעֲלֶה, שָׁלֵם מִן הַשְׁאוֹל יַעֲלֶה?

בַּיּוֹם אֲשֶׁר בּוֹ אִנַנַּה מִן הַשְׁאוֹל תַּעֲלֶה, חֲלִיפָתָהּ רֹאש תַּחַת רֹאש, נָתוֹן תִּתֵּן!"

‘ירידת אִננה לשאול’, מיתוס שוּמֶרי

חוזרת אל בית המשפחה. סוף־סוף מגורשת, אחרי שבע שנים כפול ארבע. – ביום חמישי אני לוקח את אשתי לדרום, הכריז בעלי בחגיגיות. בחרתי איש כלבבי, בן תחרות נוח מאוד, כך חשבתי בבלי־דעת, איש מִשָׁם, בלי תמונת משפחה. שבע שנים כפול שתיים ליווה אותי הביתה בצל המרפסת, מתחת לפנס, – אולי הלילה ניכנס אליכם הביתה, תצטנני, קצת קריר. למה את עושָׂה ענין מנוהג כל־כך טבעי. אבל חלציו מבוהלים. שבע שנים כפול שתיים, ואבא לא שואל לשמו, בן תחרות נוח מאוד. יוצאת את בית אבא בעל כורחי. אחר־כך שבע שנים כורעת על ברכיים, עם האיש אשר בחרתי כלבבי, חובשים את רגליו הנגוּעות, – אבא, כמה שאתה יפה, מתייפח האיש כלבבי ומליט את פניו בידיו למראשות המיטה בעיניים יבשות.

הובלנו את אבא אל מנוחתו. הלילות הראשונים, הילולה שואלת אל המתים. ואחר־כך, – אשה היא רק זִירָה, מקום מפגש לגברים, אומרת שכנתי הכּוּרְדיה, הפותחת מזל בקפה. לילה לילה אני יושבת מול הטלוויזיה, ובחדר הסמוך פוֹשֶׂה הנֶגע כמו הארגמן אשר נמסך במים על חוף הים בעיר הקַיִט המוּעדת להיעזב. לא נערכה חקירה, אפילו לא פתחו תיק. האיש כלבבי סיפר שניקה את נשקו האישי, ודאי ברשיון, ואיש לא חשד באיש בעל תפקיד בטחוני. – השערוריה בין כה וכה תגיע לעיתונות, פסק הממונה. כעבור שנתיים הייתי מגורשת. חוזרת אל בית המשפחה. זה השער אשר שימש גם נדנדה. נותרו רק הצירים, מרימה יד לפתוח שער נעלם. על המרפסת הצטלמה כל המשפחה, בְּשׁוּרה, המבוגרים עומדים, והקטנים יושבים על המעקה, רגליים דקות, ארוכות, מתנפנפות אין־אונים, עץ התות מטיל צל על פנינו. מה נותר מן המרפסת, שני עמודי בטון וחצי מעקה. העתיד כמוס, אבל בטנה של נעמי כבר מתעגלת מבעד לשמלה.

אבא לא היטיב לבחור חתנים לבנותיו. החתן הראשון היה איש זר אשר ביטא שין כמו סמך ואחי יְכוֹנְיָה הדביק לו את הכינוי ‘דִיר בַּאלַכּ’, מפני שהיה מצותת מאחורי דלתות, חושד תמיד כי מדברים בו סודות ואמא מזהירה מפניו בלשון זרה לו, מצמידה אצבע לפיה. – בַּכל אשמה המלחמה, אלמלא הפציצו האיטלקים את תל־אביב, ואלמלא ריחמנו עליהם והשכרנו את החדר להוד מעלתו מזכיר המפלגה מר זוננשין, אמר מבטאה שין כמו סמך, – סוּכּריה', כך במפורש אמר, כשהציע את בן דודו לנעמי, בודד, כל המשפחה שם, מי יודע אם בכלל נשאר מישהו לפליטה. אחותי, נעמי, הלכה לגור איתו בעיר העתיקה בעצם ימי המלחמה העולמית והוא העמיד אותה בנסיון. הסכין, אשה, איפה הסכין? לחם־מִשְנֶה ללא סכין, אינפף ללא מלים, – נוּ. אוֹ, נוּ, אוֹ, מפני שאחרי נטילת ידיים ובטרם יטעם מן החלה לאחר הברכה, אסור להוציא הגה מן הפה. אבל עיניו אשר הכעס הצליב את מבטן, אפורות וקרות וחדות, אם תמצא את הסכין הוא יהרוג אותה.

בקיטון אשר שימש מטבח מחפשת נעמי ואינה מפחדת מפני עכברים, נעמי אשר רוצְצה ראשי נחשים בשַלַאל, יצקה עם אבא יסודות בטון לגדר החיצונית, ריצפה כמו ידיה את המדרכה המקיפה את הבית והעלתה את קנאת אחי יכוניה. איך יכולתי לשכוח את הסכין, הבהלה מפני מבט עיניו הפוזלות בשעת ריתחה. היא נוגעת במרפקה בג’ארה הפולטת קרירות נעימה, והד עמום, כמו פעמון, מדריך את ידיה המגששות אחר הסכין בחשיכה. הדִיר בַּאלַכּ בורח, משאיר אותה בלילה, מעמיד בנסיון את אהבתה, לבדה. נראה אותך כשאת רחוקה מ’הערבי הזקן', כך ודאי אומר הדיר באלכ בליבו, את מי את אוהבת יותר? בקומה העליונה, גברת אזולאי, אשת השוטר, לבושת שחורים, צעיף תחרה שחור על ראשה, מבעד לשׂכבת הברזל על הגג מקוננת על ילדיה אשר שיכלה אותם אחד אחד בשנת חייהם הראשונה, בלשון מסולסלת, זרה, אפילו בשבת וחג. אהבתי לבוא לביקור בבית אחותי נעמי בעיר העתיקה, לישון על אדן החלון בקיץ, לטייל עם נעמי על החומה ולגעת קלות באבקני הצָלף הצומח מן הקיר, להסתובב בסמטאות; נעמי לא ויתרה, מציצים בקמרונות, הולכים לאיבוד, והיא תמיד מצאה את הדרך חזרה, עד שהדִיר בַּאלַכּ מגיע הביתה ונעמי אחותי נהפכת אשה זרה. אחר־כך, עד שמצאו להם בית לגור, אבא מְפנה להם חדר בביתנו. נעמי מטופלת בתינוקה הראשון. בליל הסדר, סביב השולחן העגול, הוא צורח על אבא ‘ערבי זקן’, מפני שאמא הקדימה להגיש מרק לאחי יכוניה. כולנו יושבים סביב השולחן בראשים מורכנים, משותקים;. אפילו אחי יכוניה לא הֵעז. רק שאיפת המרק נשמעת. אחרי הארוחה אבא מחלק אפיקומן כזית, מברכים מזומן בלחש, שותים כוס שלישית, הדיר באלכ גומע אותה בהסבה נינוחה, מודגשת, כשמוזגים את הכוס הרביעית ואמא פותחת את הדלת, קורא אבא בקול גדול, – ‘שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך", ובעיניו העצובות, נדלק נצנוץ צוחק, וכולנו מבינים. אמא על יד הדלת הפתוחה, נדמה לי כי היערה על המשוכה כבר מנצה בפריחה מבכִּירה, מוחה דמעות, מלחשת בקשות, בניע שפתיים, ללא קול, עוד רגע ואליהו הנביא יבוא בפתח לשֵמע תפילותיה ואז מה כוחו של הדיר באלכ. אמא סוגרת את הדלת. אבא אינו משנה ממנהגו. כשהוא מגיע ל’כי לו נאה כי לו יאה’, הוא מסלסל בנגינה מזרחית ואנחנו אחריו. הדיר באלכ שותק. קיום מצוות הסדר כהילכתו דוחה את זעמו. כאשר עברו לביתם החדש ונעמי הזמינה את אבא בט"ו בשבט לנטוע שני ברושים בחצר, אסר הדיר באלכ על ‘הערבי הזקן’ לבקר בביתם, – תורה גדולה לטעת עץ. אני כאן בעל הבית.

לילה אחד, אחרי הרבה נסיונות, בחצות, חוזרת נעמי עם הילדים לבית אבא. אבא התחנן לפניה, – הוא מעמיד את המגרש כתנאי, מוטב לקרוע את התנאים. ואמא, – מוטב גירושין. המגרש מתנת אבא, אשר נרשם על שמו, נמכר אחר־כך בלי ידיעתה של נעמי על ידי אברך המשי לרב כהנא, ראש הישיבה, – ואנחנו חסכנו פרוטה לפרוטה, והלא הרב כהנא ידע שהמגרש הוא מתנת נישואין; קוזאקים של רבונו של עולם, לא התאפק אבא והרחיק, – מעשה נְבָלָה. עכשיו גם אני. אבל אני בחרתי איש כלבבי. שכנתי, האשה הכּוּרְדיה פתחה את מזלי בקפה, – אני רואה שתי בחורות, אחת יש לה שיער בהיר, והרבה צבע, על העיניים, על השפתיים על הלחיים. ואחת, יש לה שיער שחור, חלק, מבריק כמו ראי, והפנים שלה נקיות. השחורה, כמו הגולם של הפרפר. הצהובה, מנוסה, הרבה שנים ברחוב. גשם יורד, תחת לפנס בפינה של רחוב בוסטרוס, על יד השעון. אני לא פותרת, תחפשי בעצמך, אני רק ‘פותחת’. עכשיו גם אני.

החדר הגדול רוחש פעילות. נעמי מכליבה מכפלת בתנועות קצובות , תךְ קטן, תךְ גדול. מדי פעם היא נתקפת בשיעול ושואפת מן המכשיר המונח על קרש הגיהוץ וחוזרת אל תך גדול, תך קטן. אחותי מתוקה מעבירה מברשת בשיער עבות שחור, שחור מדי, במהירות עד שנשמעים פצפוצי חשמל, “גם את?” היא שואלת בין הברשה להברשה, והיד משתהה מעל ראשה מעניקה לשאלתה נימה של איום. “לא, אני לא. באתי רק לביקור.”

“מאוחר, חבל שהגעת כל־כך מאוחר, אני לא מפסידה את הסידרה בשום מחיר,” היא גוררת כיסא החוצה אל המִדְרכה, קבקבי העץ שלה מנקשים בשייכות, בביתיות.

בכיסא־הנוח בו הייתי נרדמת לילות רבים בטלטולים, בחטף, בלי כוונה, ברחש הפעיל של החדר הגדול, עד שקראו לו ‘כסא נדנדה’, מדלגת על טכס ההשבעה, תפילת קריאת־שמע אשר חיברתי בעצמי כנגד הכּשת־נחש ועקיצת־עקרב, מחזיק יואל אחי הצעיר, ילד קטן על ברכיו. אני מתקשה לזהותו, באור הכתום של שעת אחר הצהריים. ואולי קטני המשפחה כה זרים לי עד שאיני יודעת מי של מי, כובע הצמר האדום שהילד חובש לראשו בחום הקיץ מחמם את ליבי, מי יוכל למנות את השגיונות במשפחה. יואל מֵרים את הילד ומניף אותו כלפי מעלה, “חכם, לא צוחק, אסור להרקיד ילדים באויר, הם פוחדים וצוחקים, מפני שהם מאושרים לחזור לחיק.”

“של מי?” אני שואלת אותו בתנועת יד סיבובית בלא קול, מתקרבת אל כיסא הנדנדה וגבי אל הפתח. “רון, נכד של נעמי.” רק אחרי כמה סימני שאלה בכף ידי אני מפענחת את ניע שפתיו. אסירת תודה על ההבנה, אחרי הכל אין טעם להכריז על זרותי לקטני המשפחה בקול רם.

“הוא צריך לאכול,” מניין נימת הטרוניה בקולה של נעמי, נעמי שלא העזה להתריס כנגד עיניו הצולבות של הדיר בַּאלַכּ משך כל־כך הרבה שנים, עד שברחה עם הילדים לבית אבא.

בפינת החדר הגדול, שאין בו חפצי נוי, הבית הלבן אשר היה תלוי על הקיר מעשה ידיו של אבא, נועד לחיזוי מידת הלחות בחדר, ובחזיתו שני פתחים קמורים, איש ואשה יוצאים ובאים בהם חליפות, נעלם; ועימו גם רות המואביה ונעמי מְאלמות שבולים בשדה, צללית צבועה שחור, אף היא מעשה ידיו, מנוסרת מלוח דיקט. רק השולחן העגול, הגדול, נשאר. על מיטת ברזל, שוכבת אמא, קטנה, יותר קטנה משזכרתי, “לא שמענו צופָרים, הילדה תמיד באה הביתה בזמן מלחמה לעזור לאבא להדביק רצועות־בד על השמשות.”

עומרי מבצע כפיפה מהירה, "הפעם מלחמה רחוקה, בלי צופרים, סבתא, " הוא מקיש על רגלו התותבת שאותה הוא חולץ בכל הזדמנות, גֶדֶם קצר מדי, ותוחב מתחת לכיסא. אמא מכווצת את נחירה השמאלי ואפה מתעוות ימינה, הבדיחה אינה לרוחה. מן המדרכה צעדים מהירים. כולנו מכירים.

“גם את כאן. טוב שאת כאן. סיפור, תשמעי סיפור,” ידו הימנית של יְכוֹנִיָה, אחי הבכור, נעה בתנועה סיבובית על בית חזהו השמאלי, “המורה זרקה את שׁוּמְשׁוּם מבית־הספר, תארו לעצמכם, מורה לחקלאות, ואני לא צריך לספר לכם איזה ילד נהדר הוא שומשום, תלש קלח של איזה ירק מן הגינה. ‘נין של המורה הדגול, של אוהב הטבע ומטפח החקלאות במושבה’, כך בדיוק אמרה, ‘תלש ירק בטרם הבשיל’, מה תגידו על העלילה?”

הטלוויזיה עומדת בפינת המדרכה החבוקה בין החדר הגדול למטבח. הגדר כמעט כורעת תחת משא ‘אצבעות אשה’ אשר צמח פרא. הממטרות, מי טורח עכשיו לפתוח את הממטרות בגינת בית הספר להשקאת לילה. חריפות של עשב־בר אשר שכחתי את שמו, אין את מי לשאול, כל מה שלא רשמתי מפיו של אבא מתוך אשליה של לנצח. מעולם לא הזכירו את שמו בין כותלי הבית, שלא יעלה בחלונות, ואפילו לא לקחו את הילדים הבוגרים לירושלים להלוויתה של סבתא חנה, אימו של אבא, – אי־אפשר להשאיר את הבית הפקר, סיפק לנו אבא סיבה טובה להתחמק מן הלוויה.

ובאמת באותו לילה המליטה הָעֵז מזל שלושה גדיים, ואנחנו יילדנו אותם בחדר האמבטיה. ריח חמצמץ של תותים שחורים אשר נשרו והרקיבו על האדמה מעורב בריח השמיר שבצנצנת המלפפונים הכבושים על אדן חלון המטבח. הנשים מעבירות, אחת, אחת, את כסאותיהן אל המדרכה.

“מה דעתך, טוב שאת כאן?”

“תרים טלפון למורה ותאמר לה. אינני יודעת אם שמעת, אבל גם אני קרובה לענייני חינוך ו…”

“ממתי את מלמדת אותי מה לאמר?” קוטע יכוניה.

רק ניסיתי לרמוז על רוח הדברים, לא התכוונתי." אני מתגוננת.

“אולי אבקש את אבא שיצלצל,” איזה תענוג מוזר לגרור אותי להודאה. אינני מתקנת אותו, לא אשמיע בקול רם, אבא מת, תפסיק להתנהג כמו תינוק. תחת זאת אני מתחמקת, “סבא זה סבא.”

ניגשת אל מיטתה של אמא אשר ניסתה לרמוז בתנועת־יד מבטלת כי הילד אכן עשה את המעשה והפעם אינני עומדת לצידה, צופה כי עוד רגע יתפרץ, הוא יכה בדלת ארון הספרים באגרופו, הזכוכית תרעד, העץ יתבקע לאורך, הוא יצרח עד שקצף יעלה בזוויות שפתיו. היא תנפץ את בקבוק השמן שבידיה על הרצפה, אנחנו הקטנים, נצוּוה להביא דלי מים ולשטוף, או שהיא תעצום עיניים בחטף כשתפקח אותן יהיה מבטה אטום וקהה, אבא יגיש טיפות ולריאן לאפה, – מרים, את מכירה אותי, מי אני? היא תדחה את בקבוק התרופה, – קחו ממני את כל הסמרטוטים האלה. הוא יבשל לה קפה חזק, והיא תקשור את מצחה במטפחת ראש מקופלת באלכסון כמנהגה של שכנתי הכּוּרדיה.

“הוא עשה את המעשה או לא עשה?” אני לוחצת עליה, שעה שברור לי כי אין היא אמורה לדעת. היא מביטה בי בעיניים מבוהלות, כמעט מזכירות את עיניו של אבא במסדרון האפל, בבית הרופא היָפוֹאִי, אני מאחוריו, הוא עולה בקושי, לפתע מפנה ראשו, – מסכנה שלי. האם אמר: שלי? על מיטת חוליו לחש, – מה אתם רוצים מן החתלתולה המסכנה? ולא התכוון אלי. איך ממהרים לשכוח את הניסוח המדוייק של המלים. שם בחדר־המדרגות החשוך, קְלוּף הטיח הכחול, הייתי אני האשה הכּוּרדיה שלו. ולא התרשלתי במילוי חובותי, ביקורים תכופים אצל הרופא ובדיקות דם שבועיות, אבל חדלתי לגדל עציצים במרפסת. עליי לא תוכל לסמוך, לא עוד, קרא בעיניי כאשר חבשתי את רגליו הנגועות, כורעת על ברכיי. שלוש שנים אחרי מותו התפעלה אמא, – הפרח הלבן שוב פורח, התכוונה לשוֹשן. ואף־על־פי־כן היא מוסיפה להתגרות בו, “הרי לא יתכן שהמורה מתלוננת לחינם,” היא מתריסה כלפיו מרצונה, אבל אני היא זו הלוחצת אותה אל הקיר, אולי מגודל התדהמה לנוכח בגידתי, ואולי העיקשות הישנה. אני לא הייתי אשמה, הידיים הירוקות שלי יבשו. אני בחרתי איש כלבבי למענך, אני אפול לרגליך, אני אקטוף את התותים השחורים שצמחו בין אצבעותיך, אני אשוב ואגדל שוֹשן בעציץ. אבא לא היטיב לבחור חתנים לבנותיו. אמא אמרה, – מוטב גירושין מאשר לקרוע תנאים. אשה קטנה, נמוכה מגובה חצי המעקה של המרפסת שאז עדיין עמדה במלוא תפארתה, מעין חומה לבית המשוח בצבע שמן ירקרק זיתי. שני עמודי בטון לצדדיה ומהם מזדקרות לולאות הברזל היצוק כאילו לא נסתיימה בנייתה, ושני ברושים שומרי ראש לחדר האורחים אשר בלט קדימה, ונסוג ופרש שני אגפים שווים מוקפים מִדְרכה מרוצפת סביב סביב. פנֵינו בתמונה המשפחתית מוצלים בעלווה המשוּננת של עץ התותים הזִכְרי אשר איים על יסודות הבית בשורשיו ונאלצו לנסרו. רגליים דקות, ארבעה זוגות, מקושתות מעט, בגרבים חצאיות, צלם גרוע, חיל אוסטרלי שאבא קשר איתו ידידות בזמן המלחמה. העתיד כמוס, כולנו חזיתית, רגליים אין־אונים. כנף אחת של הדלת פעורה, דלת שתי כנפיים, וארבעה רבועי זכוכית צבעונית בכל כנף, בגובה הידית ומעלה, ירוק, סגול, צהוב וחום. נעים לטייל באצבע ולמשש את דגם פרחי החרצית המוטבע בזכוכית המחוספסת. ושני חלונות צרים קרועים בחזית, מוגפים בלילה בתריסי עץ, אשר ניתן לפתוח בהם צוהר בעזרת וו ברזל דמוי אות זין בעלת זרוע ארוכה, ולקרוא בשבת כשהכל ישנים. ביום, פתוחים התריסים לרווחה במצוות אמא, שייכנס אוויר, מוצמדים אל הקיר בראש אריה יצוק ברזל, ואולי כלב, ואולי סתם ראש של איש, וניתן ליישר את צווארו ולשחרר את התריס מאחיזתו, או לכפוף את צווארו, לְנַשֵׂא את ראשו, ולהדק את התריס אל הקיר שלא יברח ברוח. אשה קטנה נושאת סל נצרים ערבי גדול, נמוכה מגובה מעקה המרפסת, – יש לנו אירוסין הערב, היא קוראת אל גברת נודלמן מעבר לרחוב החול, החיפזון שבהליכתה, הסל הכמעט גדול ממידתה. הפעם היה זה איש מקומי, ירושלמי. אמא יעצה, – מִצאו לכן איש מקומי. איש לא שאל לליבה של אחותי מתוקה המתקלחת בחצר, במקלחת פתוחה לשמש מוקפת ארבע מחיצות עץ, גם אחרי שהתקינו אמבטיה בבית. הלבישו אותה שמלה ורודה ששלחה אחותה של אמא מאמריקה, – צעירה וכל־כך איתנה בדעתי, ברזל ממש, מביאה אמא דוגמא לנחישוּת דעתה, – כולם בסירה אחת, כל משפחתי, אל האוניה לאמריקה. ואני קרעתי את הפספורט, עם אחותכם הבכורה על הידיים ועם אבא. אבל את שערותיה של מתוקה סלסלו במספריים מחוממים על גבי פתיליה, בקבוקים, בקבוקים, דקה וחזָהּ גבוה, כמעט בלתי צנוע בשמלה הוורודה, שמחשופה המהוגן מעוטר בפליסֶה. כפלים דקים, צרים, נעים כסנפירים עם נשימתה. בינינו לבין הגדר של שילנסקי, מאחורי לול העופות, בקצה הפרדס, מושלכת על האדמה מפת שולחן גדולה. גם אותה קיבלה אמא במתנה מאחותה, ועליה מודפסת אגדת ‘כיפה אדומה’ באדום וכחול. כל צבעיה דהו, הרמתי אותה. מתחת, על האדמה, נוצר משטח לבן, כמו חול על שפת הים, רצתי לקראת אמא, המפה הדהויה בידי. היא נכנסת דרך השער, נושאת את הסל הגדול, ואני לקראתה עם המפה המעובשת, איך היא מצליחה לא לראות אותי כשכל רוחב המדרכה שש או שבע מרצפות? שברו צלחת לבנה גדולה לסימן מזל טוב. אמא התנחמה בעיניים הכחולות הטובות של אבי החתן והסיחה את דעת אבא מעיני החתן המיועד, טרוטות, אדמדמות, חסרות ריסים, כעיני אימו ואחיותיו, – משפפחת לטאות, חרץ יכוניה, סביב השולחן העגול בחדר האורחים, בלחש. שברו צלחת. אבא בגופיה, משהו בכתפיו החשופות מעורר נכמרוּת, כמעט רחמים, שאינם מתיישבים עם שריריו הנושמים ונושפים כשהוא מרים את הטוריה לנגוס בהר לבנות להם בית, וההר הולך וחסר. לפנות ערב, אני משקה בצינור את הלבֵנים המוכנות, מביאה לאבא קפה. אחר־כך בלילה לאור עששית נפט, הוא משייף את שכבת הבטון מבֶּטן המרצפות המשומשות אשר קנה באחד ממגרשי הגרוטאות, מרצפות צהובות, חלקות מאוד, כאילו משוחות שעווה, – מַשְׁשי, איפה אפשר להשיג היום מרצפות כל־כך עדינות?

החתן הירושלמי קיבל בית מן המוכן, והוא פיתה את אחותי המתוקה להמירו בכסף שעל־פי חשבונו יגדל ויתפח, תחת שיהיה קבור באבנים בגלל השיגעון של ‘הערבי הזקן’, כינוי אשר נשתגר בפי חתניו. משונה, את החלב לילדיו היה החתן המקומי מוהל במים. ויכוניה סיפר כי מאחורי הבית הוא מותח חוט כביסה מיוחד לייבוש גלילי נייר טואלט משומש שטוף במים. כאשר מת המחותן בעל העיניים הטובות, חזרה אחותי מתוקה עם ילדיה לבית אבא.

אני מוסיפה ללחוץ על אמא, "כן או לא, עקר או לא עקר?

“כל הילדים אוהבים להשתעשע,'' מנסה אמא ללכת סחור־סחור, ''את כאן לא שמעתי את הצופָרים.”

“כן או לא, תגידי, כן או לא.”

אמא מכווצת את שני נחיריה, תנועה המתפרשת כמו כן. הפעילות בחדר קופאת. מה יעשה יכוניה עכשיו. הוא מחזיק בידו מגבת מטבח אפורה. עכשיו הוא יעניש אותה באיבר שבו דיברה, באף, הוא יחנוק אותה, והיא שוכבת במיטה חדלת־אונים, מצומקת, קטנה יותר מתמיד ואילמת. כל התערבות לטובתה רק תעלה את חמתו, אבל רק אני יכולה למשוך את ההתפרצות לעברי, “היא לא התכוונה, אני לחצתי עליה.”

“אל תטיפי לי מוסר, אומנם את באה מן העולם הגדול, אבל בענייני מצפון אני יכול ללמד אותך. סוף־סוף אני יושב על מקומו בכותל המזרח בבית־הכנסת ברחוב אליהו.” – אולי תתפאר לפני האורחים בבת המוכשרת שלך. ואבא באמת עשה כך מבלי לחוש בלעג שבדברי יכוניה, – כותבת וכותבת. ‘טיניסֵיאה’, אולי תסבירי מה פירוש ‘טיניסיאה’? ברחתי לחדרי והוא אחריי, פותח את מגירת שולחן הכתיבה ומושך תיקי בריסטול חומים. ריח הנייר המצהיב אשר נדף מן המגירה הבקיע את מעיינות הנזלת שלי. לו רק נכנס אבא. אני אפול לרגליו, אני אבקש סליחה, אני אגדל שושן בעציץ, אני אעמיד פנים, “יש לי דרישת שלום בשבילך מן הרופא, ‘מה שלום אחיך, יכוניה’, כך במפורש שאל,” אני מנסה לפתותו, להסיח את דעתו.

“הוא שוֶוה משהו, אפשר באמת לסמוך עליו?”

מן המדרכה מתערבת מתוקה, “אצלי היתה אבחנה מדוייקת, מי שמע על מעי עיוור בצד שמאל, אבל הוא טען כך מן ההתחלה, כמו אצל אבא, עובר בירושה, הידיים הירוקות והכלבים שמריחים אותי מרחוק ברחוב.” “מעי עיוור, גם כן מחלה. אבל כשמדובר בעניינים־רציניים,” ידו של יכוניה מוסיפה לנוע מעגלות על בית החזה.

“הוא לא מפסיק למזמז את הלב ואצלי, באמת.” פניו של יואל צעירות מאוד ורזות, כך נראה כאשר חזר מירושלים הנצורה בתוך שריון של גבס, לחיים שקועות ורעמת שיער.

“לא הלב, זה בטח הכדור שמטייל בך מאז.” אני מרגיעה מבלי להאמין, מקווה שיכוניה העסוק בהמלצותיה של מתוקה אינו שומע. אמא, מעל מיטתה, משמיעה אנפוף מגחך. השיחה שוב מאיימת להתלהט. אני בטוחה שהפעם לא אכשל, הוא לא יעמוד בפני חולשתי הנחשפת, “השכנה הכּוּרדיה שלי פתחה לי מזל בקפה. תשמרו על הילדים, היא אומרת, אני רואה מן החושך עולה איש ענקי, מפוחלץ, נעדר ראש, כמו אימום של חייטים צועד קדימה, על חזהו סרט אלכסוני, עיטור הצטיינות, הוא מושך בראשם של הילדים, מגביה קומתם בטרם עת כאילו היו צעצועים, ונותן בידם אקדחים”. יכוניה טופח על ראשי בחיבה, תמיד אהב ללטף ראשי תינוקות, “לא השתניתְ, כמו תמיד מקשטת את המציאות.”

מישהו שמע אותי אומרת אשה שפותחת מזל בקפה?" אני מנסה להיתמם, “אולי זה בחלום, מישהו מנסה לפעול על חלומותי, אבל, ברצינות, אני חושבת שמישהו משקה את כולנו בשיכָּרון.”

“את מגזימה. מעניין, אבל ספרותי,” יכוניה שוב טופח על ראשי, האם הוא לוחש את כינויי ‘טיניסֵיאה’.

“אותי השֵׁד כבר לקח, תמיד אוכל לרמות אותו,” עומרי בן אחי יחיאל, מנפנף ברגל התותבת אשר שלף מתחת לכיסא.

אמא שוב מעווה את אפה, אינה יכולה לשאת דיבורים גסים על פציעתו. יואל קורץ לי בעין, אין מדברים כך בפני הכלה. “קיבלתם הזמנה, אני מקווה,” הוא שואל, “בסוף הקיץ, עומרי ואיילה.” ורק אז אני מבחינה בה, חדשה, בהירת שיער לשם שינוי, האם יכוניה הספיק להמציא לה כינוי? קיבלתי, אתה מתכוון," עכשיו הגיע הרגע לסַפֵּר. אני מגורשת, שבה לביקור, אבל אינני חוזרת. עוד מעט אעלה על אוטובוס ואסע הביתה, לא כאן, דירת חדר שכורה בתל־אביב. מן הטלוויזיה נשמע סוף־סוף אות השעון. אחד־אחד הם נעלמים אל המדרכה. להישאר עם אמא לבדה נראה לי פתאום בלתי אפשרי. “אמרת שמישהו השקה את כולנו בסם משכר?” שואלת אמא. “בשיכרון, צמח, גדל בסדקי חורבות,” אני מתקנת אותה ובורחת אל הרחוב. – אני לא רואה לקוחות ברחוב, מפענחת שכנתי הכּוּרדיה, הפותחת מזל בקפה, – באמת, מי משוגע בגשם כזה, השחורה, חדשה בשטח, פנים של ילדה; הבהירה הולכת אחריה בגשם, אל רחוב צפת המוליך אל רחוב אליהו, הרחוב המקשר בין ביתנו לבין הרחוב הראשי, קוראים לאורכו בספר מן הספרייה בדרך מבית־הספר. בפינה, צומֶת ריחות; קוצים בוערים בקיץ, ובאביב ניחוח הדרים, הגרון משתנק, לא הפעם, יודעים שמכאן הביתה, צריך לרדת מן האוטובוס ברחוב הראשי, לפנות ימינה לרחוב אליהו, לחטוף נשימה בפינה, המגרש של וולקנסקי, לפנות שוב ימינה וזהו, מכאן אי אפשר לשוב. הרחוב לא השתנה והכל השתנה. פינת רחוב אליהו והרחוב הראשי הפכה לכיכר שוק מאולתרת. על מצע עלי גפן נחים ענבים שקופים ‘גֶ’נדלי’, כך קרא להם אבא, ענבי חברון, ובטרם יקנה הוא עוצם עין אחת ובודק את יופיים על מצא העלים, מֵרים בזהירות אשכול בקצה הגבעול אל גובה העין, נהנה משקיפותם. אחר־כך, שנים אחר־כך, הופכים את הסלים בחורים לבושי חאקי דמוי מדים, מכנסיים קצרים וגרביים עד מתחת לברך המסתיימות בקיפול רחב, ואשד של פירות מתגלגל ברחוב אליהו. מאז ועד היום קונים בחנות הירקות, – ענבי בוסר, אומר אבא. פינת רחוב אליהו והרחוב הראשי הפכה לכיכר שוק מאולתרת. על־גבי טנדר עמוס פרחים נעוצים במְכלי־פח צהובים אשר נועדו לכיבושי מלפפונים, עומדת שמעונה אלאלוף. מאז הלך אבא, חדלתי מן המנהג הנפסד לקנות פרחים מדי יום שישי, עיתונים ופרחים בכפייה כמעט פולחנית, מסרבת להודות בכשלוני להכניס חיים הביתה. האיש אשר בחרתי כלבבי לא נתן ליבו אל התפרחות המאורגנות בפראות, גבעולים נעוצים בשרידי רשת משוּשה, שמורים איתי מימי הלולים, במקום הדוקרנים והספוגים הלחים שלא צלחו לסידור פֶרע. בחורף, ערב של נרקיסים וכלניות־חממה סגולות בענן של גיפּסנית, ובקיץ, מרגניות לבנות בכלי זכוכית חברונית כחולה, או אסטרות כחולות וורודות בסל הנצרים כמעט מטר קוטרו אשר קניתי בבית־לחם; לפעמים, קוטפת בהיחבא יסמין צהוב, או יערה, מעל אחת הגדרות בדרכי הביתה. ובעלי מזהיר, – יום אחד עוד יתפסו אותך. שמעונה אלאלוף מכריזה מעל גבי הטנדר, “שושנים, שושנים,” בשעה שבפחיות תקועות דליות באדום כקטיפה, בוורוד־סגול, בלבן, דליות פרועות־תפרחת ודליות גמדיות, כמו על שפת הבריכה בפרדס, “כמה עולות הדליות?”

“השושנים.” היא מסיחה את מבטי לפרחים שאינני מכירה, מעולם לא ראיתי כמותם וכמובן שאינני יודעת את שמם. אולי חמניה שנעוצים בה ארבעה גבעולי פרחים ויוצרים מעין תפרחת דמויית שמש. משונה, הפרחים הבודדים נראים כאשבּוֹלים.

“הבודדים זולים יותר,” היא הולכת אחרי עיניי.

“אולי אקח את הסדירה בלי המֵכל?”

בעצם אין לי בחדרי מכל סגור בעל נקב אחד שיוכל להחזיק את הסדירה כולה. אצטרך למצוא תחליף.

ככל שאני מוסיפה להתבונן, אני מבחינה באיזו מוזרות ותופשת מדוע מרחוק נראו לי כל הפרחים כדליות. יש משהו מזוייף בדוכן הפרחים על גבי הטנדר, כמו גן הדליות הפרוע ועם זאת המסוגנן סביב בריכת ההשקאה שבה שחה אחי יואל בימות הקיץ על הגבעה בפרדס הערבי. הפרחים בפירוש אינם מלאכותיים. היא הרכיבה פרח חי על־גבי פרח חי והצליחה לבלבל אותי. היא באמת יכולה לקרוא לפרחים בשם שושנים.

“טוב, אז כמה עולות השושנים?” אני נענית לתעלול שלה.

“כמה את רוצה להוציא?”

“רוצה או לא רוצה, כמה עולים הפרחים?”

“השושנים את מתכוונת!”

היא מנסה לעבוד עליי, שמעונה אלאלוף, מן העולים החדשים אשר התיישבו בבית העזוב הגובל במגרש של דינה, שלושה חדרים מחוברים זה לזה במרפסת, כמו רכבת, פונה פנימה אל החצר, לפניהם ולפני לוֹטֶה הלאטבית האדומה שלא התביישה לחשוף שוקיים לבנים, מלאים, במכנסיים קצרים, ובעלה מוישה, פועל שחור ברפת של גולדברג, לפני כל אלה, ראשונים לבנות את הבית, משפחה מברזיל, סוחרים. אחר־כך, כשעקרו, מרחוב החול, פתחו חנות מכולת ברחוב הראשי. שני הבנים חברים של יכוניה והוא המציא להם את הכינוי ‘יַפַּה־יֶשַׁה’ מפני שאביהם היה פשוט סמרטוטר בארץ מוצאו, וכך מכריזים סמרטוטרים ‘אלטע זאכען’ בלשונם הברזילאית: קמצנים בני קבצנים, מגיעים לבית־הספר יחפים, שתי הנעלים קשורות בשרוכים, מיטלטלות על הכתף, חסים על סוליות, ולא מפני שהם נהנים ללכת יחף בחול, ואמא ציינה תמיד את כיעורם של כל הילדים והילדות במשפחת השכן, ממש גמדים, רק אבא היסה אותנו, – לשון הרע, חלוצים. בחתונתה של נעמי עדיין עמד הבית ריק, וכל האורחים הירושלמים ואנחנו הילדים, פרשנו מחצלאות וישנו על הרצפה. שמעונה אלאלוף ואני יושבות בחול השַׁלַאל, זרעי קקיון מתפקעים בשמש, צינור המים הרחב תלוי מעל ראשינו, מזיע, לגעת, בצהריים, מוגנות במדרונות השלאל; היא מגלה לי את סודות החיים, דם קולח מנקב נסתר, ואולי גם ממשמשת מקומות מוצנעים בגופי שזה עתה החל לצמֵחַ. התעקשתי שגם לגברים יש, ועובדה, לאבי, בכל בוקר בבית שימוש. היא צחקה, ואחרי־כן כמעט התפתתה להאמין. היא מנסה להפעיל עליי השפעה מכוח דבר צנעה ישן, “אתן לך את המֵכל כולו בגרושים,”

שימוש במטבע הישן פועל את פעולתו. המכל אינו לפי טעמי, אבל הוא מתאים במיוחד לסדירה. היא אורזת למעני את המכל עם הסדירה, “שלושים וחמש,” היא מגישה לי ואינה מפרשת. "התכוונתי לדליות אחדות לשבת.

נשארתי בלי כסף, ואני מוכרחה לקנות פירות," מתגברת על אי־הנעימות, בדרך־כלל אני קונה מרוב מבוכה, מתביישת להחזיר, לפעמים מתוך בולמוס, אולי השימוש בשמו של המטבע הישן הכריע את הכף לרעתה. היא מנסה לעבוד עליי, היא מלבישה בפרחים שלה זיכרון ישן.

רצה בחול הלוהט יחפה למכולת. מאחורי גדר הקָנים אני שומעת אותו לוחש: ‘חרוסת’, תו במבטא אשכנזי אשר הפך את המלה לשריקת נחש הרוחש בשלאל. ביתנו עומד מעבר לשלאל. השיבה הביתה כרוכה תמיד בריצה מהירה, להיבלע במורד, ומי יודע, אפשר לא לעלות. מאוחר יותר התקינו פנס בשער השלאל, הנשפך אל הוואדי החוצה את היער והופך בחורף לנהר ממש, מקיף את הבית מכל עבריו, לפעמים בשיטפון לא הולכים לבית־הספר, נושא בשיטפו יבול בוטנים שנסחף. שקים מלאים ליקטו השכנים, ואמא קלתה בתנור הפח; ובקיץ, שלולית מים ירוקה מן המקווה הפרטי של הרב הגובל בו ממזרח. ביער חפר אבא שׁוּחה בשבת כשהאוירון המצרי הטיל פצצות במטחווי ראייה, מבטן אשר המליטה כמעט באלגנטיות מהפנטת שני זֵרים גיאומטריים בעלי מיתאר חד, על בית־החרושת שמעֵבר לכביש השחור, בטעות, חשבו שזהו בית־חרושת לייצור תחמושת. אבא הזהיר את מהנדסי המועצה, – אל תראו את השלאל בקיץ, בחורף הופך הוואדי לנהר ממש, הגשר לא יחזיק מעמד. ולילה חורפי אחד התעוררנו לקול נפץ, הצינורות העבים, גשר הבטון, הכל, התפורר בשטף המים והוואדי רץ שוב חופשי.

בדרך מן הבית, אל המכולת, בפינת רחוב אליהו, כשעולים מן השלאל, ומוסיפים לרוץ בחול החם, להפיג את הפחד כחלוף הסכנה, ואז הגדר של מר וולקנסקי העומד עכשיו לפני דוכן עשוי פח על־גבי אבן־שפה מלבנית אשר נשלפה מן המדרכה, בשוק המאולתר בפינת רחוב אליהו והרחוב הראשי. מעבר לגדר הקָנים הריח המתוק של הקינמון והאגוזים ועוד תבלים מיסתוריים שלא ידעתי לפענחם, זקנו הצהוב מדגדג כשהוא מקרב פניו לאוזן, אחרי שמתפתים להיכנס ולוחש, – חרוסת, מושך את התו בשיניו כמו סמך ומגלה שיניים צהובות בתוך פה מחייך בלי לצחוק, בטוח מאוד בקסמי המלה שאותה הוא מרסס, – רוצה חרוסת? הצריף מאחורי גדר הקנים פוער דלת חשוכה, ריח הקינמון והאגוזים נאבק בריח לוחות הכופר השחורים הדבוקים על דפנותיו להגנה מפני החום והגשים. קירות העץ של הצריף שקועים כמעט עד לאדני החלונות בחול. – רוצה חרוסת?

לא נכנסים אל הצריף פנימה. הוא מְפנה מקום לידו על ספסל קרשים הנשען על כותל שׂבכת השעוֹנית המשתרגת אל גג הצריף ומפריחה אוֹגָנים שטוחים, כחולים־סגולים, דמויי־פרצופי־חתולים שמוצצים מהם את הצוּף, – תואיל לשבת ולאכול בנחת. מתוך שקית נייר חום הוא מוציא מכיס מכנסיו קוביית חרוסת שטוחה, מחייך בלי לצחוק, כאילו הוא מכיר אותך ואת טיבך. וולקנסקי הבן הולך בטל, יושב כל הקיץ מאחורי גדר הקנים ומפתה בחרוסת שנותרה אחרי הפסח. הזקן, הוא בעל־בית־החרושת. בנו יושב ומביט, מפנה ראש, במנותק כאילו מגופו, יושב ומביט איך אוכלים את החרוסת, מכנסיו, נוגעים ברגלֵךְ, מחוספסים מרוב לכלוך כמו עשויים ברזנט; אצבעותיו הנשלחות אל כיסו בהבטחה, נעות, ממשמשות, וריח של תיש בתאנתוֹ נודף ממנו פתאום ועיניו נעצמות.

מר וולקנסקי הבן יושב עכשיו על־גבי אבן־שפה מלבּנית, לפניו דוכן פח שתחתיו אמור לבעור פרימוס. על־ידו, לרגליו, אשה ונער יושבים על אבן מרצפת ריבועית. על הדוכן, עטופים בעלי תירס מצהיבים, מונחים כמה קלחים שגרעיניהם משוקעים במרכזם. האשה ששמלתה מכסה את ברכיה והופכת אותה למעין פסל ריבועי נטול רגליים רוטנת, “אתה חולה לבשל תירס בעצמך? יש לך דוכן של פח, חסר לך רק פרימוס, רק פרימוס. להיות סוחר, מוכרח, מה? לקנות, למכור, לקנות, למכור.”

לא זכרתי שלמר וולקנסקי הצעיר היה אף כה מבהיל אשר ירד מגומת העין בשיפוע ואחר־כך נפל פתאום בזווית כמעט ישרה. בנו, ככל הנראה, יושב סמוך לאשה, על־גב אבן־המרצפת, ללא ספק בנו, על פי האף, אי־אפשר לטעות, שני האפים צהובים כמו עשויים עיסת נייר.

“תירס חם,” משמיע מר וולקנסקי, והפעם מתוך אפו ולא מבין שיניו, עכשיו מודגשת המם הסופית ולא הסמך, “תירס חממם.” לא יועיל, מר וולקנסקי, עכשיו אתה לא מפתה בתסיסת הסמך שלך, איפה החרוסת ואיפה אתה, תוקע באפך, חם, ולא משכנע, ויש לך בן שדומה לצל. הוא מנסה להפעיל עליי השפעה מכוח איזה דבר צנעה ישן, אפילו שאינו זוכר אותי. רציתי לשאול אותו מה עם בית־החרושת, היכן הוא גר עכשיו כאשר במקום המגרש של וולקנסקי עומדים עכשיו חמישה בתים משותפים, – למה לא קנינו את חמשת הדונמים של וולקנסקי בחמישים לירות, שערי בנפשך, חמישים לירות בלבד, כמה פעמים שמעתי מפי אבא את הקינה על המגרש של וולקנסקי.

קני מתוך רחמים, ברור שלא תאכלי תירס מיד שנייה, קלחים אשר קנה אדון וולקנסקי ממישהו בעל דוכן אמיתי ודוּד של תירס מוסק בפרימוס גדול, לפחות הוסיפי כמה מטבעות לשורה הסדורה על משטח הפח. עוברת על פניהם ואיני קונה דבר, – אני רואה את השחורה הולכת כמו מוכת ירח, חוזה שכנתי הכּוּרדיה את העתיד, – אין לה מקום לישון, לאורך רחוב בוסטרוס עד בית־החולים ומשם שמאלה, על דרך הים, עד לבית־הקברות הנוצרי, ובעלת שיער הזהב הולכת אחריה. השחורה נכנסת בשער הפתוח והבהירה בעקבותיה, וגשם יורד. בשער מטפסים פרחים סגולים־כחולים ומביטים בשתי הנשים בעיני חתול, – פרחי שעוֹנית, פַסיפְלוֹרה, פרחי הייסורים, ואת אמרת שיורד גשם, לא פורחים בחורף, אני קוטעת את שכנתי הכּוּרדיה. אבל שכנתי הכורדיה אינה שמה לב לפרטים בוטאניים, – ליד ארון אבן אני רואה איש חושף שיניים צהובות מחכה לה, מַכָּר מליל אתמול־שלשום, יש לה פנים של ילדה. אני רואה איך הבהירה תופסת בידה, השתגעת? חזק במרפק היא מושכת אותה החוצה. אבל אין לי מקום לישון, מתגוננת השחורה, התמימה. איש כלבבי, בן תחרות נוח מאוד, שום סיכוי, כך חשבתי, איש מִשָׁם, בלי תמונת משפחה, לוקח מברשת שיניים ועובר מחדר לחדר, בעל תפקיד סודי, לא מאפשר התקשרויות, למרגלות המרפסת, לילה לילה, כשהתפקיד משחרר, שבע שנים כפול שתים ליווה אותי הביתה ואבא לא כיהה בי, ואפילו לא שאל לשמו, ולא דחק בי, מה הן שבע שנים כפול שתיים ביני לבין אבא, ביני לבין האיש כלבבי, בין אבא לבין האיש כלבבי, – אשה היא רק זירה אומרת שכנתי הכּוּרדיה, – זירת מפגש לגברים. לילה אחד אני מכניסה אותו בדלת האחורית, מן הפרדס הנושף גלי פריחה, הביתה. מאוחר מדי מתגלה סודי מבעד לשמלה התופחת, – הממונה אינו יכול להרשות שערוריה, מאוחר מדי, מוטב נישואין, משמיע באוזניי האיש כלבבי את החלטת הממונה. שבע שנים אחרי מותו של אבא גוזר הממונה, – מוטב גירושין, יריית אקדח בעיר קַיט דרומית, בחדרה של אישיות רמת־דרג, אי אפשר להסתיר. השערוריה ממילא תגיע לעיתונות.

בנסיעה ההיא דרומה, אני שוכחת לחתוך בקצה הלשון, – שמע, הממונה לא ניהל את המשא ומתן כמו שצריך. הזמין את הנכבדים אליו, ודאי התמלא סיפוק למראה הלבוש המסורתי, אף־על־פי שאת השבּריות השאירו בבית, אולי אפילו הביאו אחת מתנה. ‘אני זה וזה בן לזו וזו, בן לעם נרדף, זכיתי לשעה הגדולה, להשכין שלום בין שבטי הגֵרים על אדמת ארץ־ישראל’, אני בטוחה שכינה אותם גרים' בלבבו. האזין לתלונותיהם בפנים חמורות והשתכנע, כמעט בכה, מדוע הוא מוכרח למצוא חן בעיני כולם? – ואם הבוס שלי לא יבכה, אז תאהבי אותו? אני שועטת על פני רחוב אליהו הלוך ושוב, לא פונה לשוב אל רחוב צפת ולא אל הרחוב הראשי, אל תחנת האוטובוסים, לחדרי בתל־אביב, הלוך ושוב, כל חיי במסדרון המחבר את הבית עם הרחוב הראשי. עליי לפנות הביתה, באתי לביקור, אבל אינני שבה, מחכים לי, עליי להסביר, אבוא לחתונת עומרי לבדי. השארתי את אמא בבית לזעמו של יכוניה, הלוך ושוב על־פני רחוב אליהו בין המקום שבו עמד פעם צריפו של וולקנסקי הזקן לבין המקום שבו עומד עכשיו וולקובסקי הבן בשוק המאולתר לפני דוכן התירס המזוייף. אני נעשית ריקה יותר ויותר, מרחפת, ומתחתיי איש ענק שראשו בפינת הרחוב ורגליו בבית וולקנסקי לשעבר, מתוח ידיים ורגלים. סיפרתי את הדברים כמו שהם, ברחוב, בבית. האיש הענק מחייך, אי־אפשר להבחין בפניו שנעשה בו מעשה אכזריות, נהנתן, בלתי־פגיע, משאיר לי את המלים ושואל מדוע? אולי מדוע זנחתי אותו לגורלו בחדר המדרגות של הרופא היָפוֹאי, עייפה מלפחד, אולי רוצה להביט סוף־סוף לפחד בעיניים, אחרי שכל־כך הרבה שנים לא הזכירו את שמו בבית, מחשש שיעלה בחלונות, אפילו לא לקחו אותנו להלוויה של סבתא חנה, ויכוניה אפילו היום הפיק תענוג מן הפחד שלי להודות בקול רם: אבא מת. אבל, אבא, אתה היית ראשון לפרוט למלים, לוּ יכולתי להעלותך באוב, הייתי עומדת בתוקף על דעתי; שם בצאתך למסע, פרטת למלים, אחרי כל־כך הרבה שנים של שתיקה. היה נוח מאוד לכולנו, כמו שאומרת שכנתי הכּוּרדיה, – בשביל למחוא כף צריך שתי ידיים, אתה לא גירשת אותו ממרגלות המרפסת ולא כיהית בי, הבאת פרחי אמנון ותמר, – התבונני בעלי הכותרת. אם הסגרתי אותך בידי שֵׁדֵי־ארץ־תחתית, הרי אתה אמרת, – ניצחתְ אותי, אתה אמרת, – אני האפיקורס הראשון, ובנשימה אחת, – איך אפשר להתגבר על אלְלַּה אוּאכְּבַּר. אתה ביקשת שאסמן את ימי הספירה בפנקס, אתה אמרת, – אין לי שום כוח אחיזה מְפחד שארדם לזמן קצר ואחר־כך אתחיל להיאנח אַי אַי, ים של מחשבות, אני מוכרח למצוא את הדרך לעצמי אם הכל אפס. אתה אמרת, – אני הולך ויוצא מן העולם. אתה יצאת למסע בפנים שלמות של מְנַצח, – אבא, כמה שאתה יפה, התייפח האיש כלבבי למראשותי מטתך והליט את פניו בידיו. אני שמעתי אותך ממלמל שורות שנכנסו לראשי עד שחשבתי שהן שלי ויכוניה חשב שאני ממציאה. נדמה לי שהאיש הענק מרחיב חיוכו בהבנה, תערובת של כוח וההבנה, רק איש חזק באמת יכול להרשות לעצמו לחייך מתוח ידיים ורגליים לאורך הרחוב. האם הוא מרוצה עכשיו. אני עורכת ביקור, אינני מתפתה לזכרונות ישָנים, מגורשת מהאיש אשר בחרתי כלבבי, אולי בכל זאת כלבבו, באתי לקחת את הניירות המצהיבים במגירת שולחן הכתיבה, אולי עכשיו אוכל להסביר ליכוניה מה פירוש ‘טיניסֵיאה’, אבל איזה נצחון עני, – אשה היא רק זִירָה, פוסקת שכנתי הכּוּרדיה, – אני רואה את שתי הנשים מגיעות לדלת אחת, השחורה מקישה בביטחון, אני רואה נסורת על הרצפה, פועלים ישנים במיטות ברזל מחייכים בנבזות, שתי בחורות באמצע הלילה, מציאה מן השמיים. הבהירה בקול סמכותי אומרת משפט שאינני יכולה לשמוע, וכל הפועלים החמדנים הפכו לאבירים, מציעים להן מיטות, מייבשים את שערן בחום תנור הנפט, מגישים להן מרק בצלחות פח על־גבי שולחן העבודה. ריח נסורת מורבצת באוויר. הפועל הראשי מצביע על רגל שולחן מגולפת, שימי לב לעלי הכותרת, אני רואה חתונה עם הפועל הראשי, שחורת השיער, והבחירה מסתלקת לה כך פתאום, כמו שבאה, להציל את השחורה מן האיש הזאב בבית הקברות הנוצרי, רגע, חכי, אני רואה סוף אחר, חבל שהגעת כל־כך מאוחר, אומרת אחותי מתוקה, – מאוחר, מאוחר מדי, אומרת שכנתי הכּוּרדיה הפותחת מזל בקפה, – הגשתי לך את הפיתרון על מגש של קפה ואתְ? בשביל למחוא כף צריך שתי ידיים, אני רואה אישה עטופה תחבושות כמו מוּמיה מצרית. איש אחד בלי פנים, מצווה היכנסי לארון, והאשה: אני חיה, אחרת איך יכולתי לדעת שאני חיה, אחרת איך יכולתי לדעת שאני יושבת לילה לילה מול הטלוויזיה. אבא לא היטיב לבחור חתנים לבנותיו, – אבא, תנשום, תנשום. –דברי אליו ואם ישכח, סטרי קלות על פניו, מדריך אותי הרופא. – כמה שאתה יפה, למראשות הפנים הדוממות, והאיש כלבבי מליט את פניו בידיו משמיע קול בלי דמעות, שבע שנים חבשנו את רגליו הנגוּעות. אני בחרתי איש כלבבי, – בשנה הבאה, שוב תשב בראש השולחן, והנצחון שלך. והממונה, בבוז לחולשת האוהבים, פוטר בטלטול יד אבהי, – אל תהיה בטוח כל־כך, בני, וכל המסובים בחגיגה מנענעים ראשם בהסכמה, אני בחרתי איש בלי תמונת משפחה. יתום מחפש תחליפים. אבא. הממונה.

במגירה למראשות המיטה בחדר המרוהט כמעט בנזירות, בבית הקַיִט, תמים כמוהו, שקט, מונח האקדח, כלי כל־כך קטן.

– ביום חמישי אני לוקח את אשתי לדרום.

– אתה צריך להיות שם?

– לא מוכרח, אבל רצוי. בעיות של הסגת גבול. קבעתי פגישה עם נכבדי סַוַוארקה.

במכונית, הוא מחליק מתוך תיק הג’יימס בונד אקדח וחוגר למותניו, קטן ולא הולם את היקף מותניו, כמו צעצוע.

– עוברים את רצועת עזה, כדאי שיהיה אקדח.

– לא מוכרחים, היא מנסה לעקוף.

– מה אתך, דווקה את, שאוהבת קיצורי דרך.

– שְמע, שוכחת לשים מחסום לפיה, אולי מפני החריגה מן השגרה, – הממונה לא ניהל את המשא ומתן כראוי, הזמין את הנכבדים אליו, שמע את תלונותיהם והשתכנע, כמעט ככה, מדוע הוא מוכרח למצוא חן בעיני כולם?

– ואם הבוס שלי לא יבכה אז תאהבי אותו?

יושבים מתחת לסככה על שפת־ים כמעט ריקה מאדם, איש ואשה בעיר קַיִט כמעט נעזבת. המציל משוחח עם נערה המרימה ראש אל סוכת הדקלים, בת השכנים, בבית הקיט ממול, חופשה משפחתית, אפילו תינוק. – עכשיו אני כאן, כל השנה שמש. איפה לא הייתי, אפילו ברדרום אמריקה. אבל כאן ממש גן־עדן, מכריז המציל ממרומי הסוכה. אחר־כך הוא מפגין זריזות, משחיל את גופו מתחת למעקה הסוכּה ומזנק אל החול, עוקף את המדרגות.

– חבל שיש כאן מדוזות מגעילות, תגיד, מה תעשה כשיחזירו? האשה משתוממת על חוסר־הרגישות של הנערה, לשאול ככה ישר בפנים. – אין מה לפחד, לכל היותר כוויה קלה, מתעלם המציל משאלתה. היא קטנה, ילדה עדיין, כפות רגליה בחול תמימות.

לפנות ערב, כשיאכלו אבטיח בחצר המשותפת, תשאיל לה האשה את חולצת התחרים הלבנה, והמציל יזמין את הנערה לדקליה שממנה עולים קולות תזמורת, פרועים, זרים לחולות הלבנים, הלבנים מדי, ללא בוהק של צהוב־צהוב, נידונים להיעזב. נערת השכנים, בפתח בית הקיט ממול, מוּדעת לקסם השזוף המציץ מחלונות התחרה, תעמוד בפתח ממתינה להשתאוּת של אשה ובעלה היושבים על שאריות של אבטיח בכיסאות עשויים חומר פלאסטי אדום, המציל לבוש ומסורק. מתחפשת בחולצת התחרים הלבנה, המגיעה עד שורשי רגליה, מתחפשת לאשה עם בטן שטוחה, תופיע הנערה במשטח הדשא התוחם אותם בפני הלובן של החול. שיח ‘אצבעות אשה’, מושקה בטפטפת, לעצמו, שתיל אחד, מצייר מעגל לח, כתם כהה על החול הלבן. – הַי, תִפְנה הנערה אל היושבים ועיניה אל האיש שיצמצם את כדורי עיניו הצהובים בלי להניד עפעף. – אולי תצטרפו, ההורים עסוקים עם האחים, תיגש הנערה אל השולחן ותפריח זבובון קיץ מעל כתפו של האיש ביד איטית. הוא יזנח את ערימות המסמכים בחדר האורחים של הבית הדו־קומתי אשר הפך למשרד מאולתר, יעד שתאם לו יותר מפני שהיה מרוהט בנזירות, רק אביזרים הכרחיים, בית שנועד למגורים והפך למוֹטֶל, – מה דעתך שאוציא את אשתי לאכול גלידה?

– אבל רצית לעבוד, מנסה האשה לבדוק את רצינות כוונותיו, וגם להטיל עליו בלבד את ההחלטה.

בדקליה, יזהו אותו מיד. הוא ייכנס, יניע ראש כעומד על במה, עטור סרט הצטיינות על חזהו. בעל המקום יבקש רשות להצטרף וישטח את טענותיו, – האם אדוני באמת מאמין שְיפנו אותנו מכאן? השקענו במקום את כל הנשמה, ובעיקר הילדים, איך נעקור אותם מן הים והחולות? נערת השכנים תרקוד עם המציל, ראשה נסתר בגבעת חזהו, תציץ מדי פעם מעבר לזרועו. האיש יחרוג מהרגלו לכבוש עיניו בשולחן, האם נדלק זיק צהוב בעיניו המצטלבות במבטה של הנערה. – אוֹן דה האוּז, קרא בעל המקום בקול לעֵבר דלפק המשקאות, המלצר הבדואי, לבוש גלימה לבנה, יגיש בצעדי רואה־ואינו־נראה.

אבל בשעת הצהריים, נערת השכנים מופקרת לשמש על בטנה, מרימה ראש בתנועה חדה אל המציל הקורס לצידה, – כשאגיע לגיל חמישים, אתאבד. במהירות היא קמה מריבצה, מנערת את שערותיה מן החול ורצה אל המים, המציל אחריה. האם התכוונה אלי, שואלת האשה בליבה, עדיין לא הגעתי. איש ואשה יושבים מתחת לסככה בעיר קיט כמעט נעזבת. הבית הדו־קומתי אשר נועד למגורים, הפך למוֹטֶל, ובחצרו הצמיחו טפטפות שיח ‘אצבעות אשה’. אבל כאן, על החוף, חולות לבנים עד קצה העין דרומה, הנשים מקוששות עצים, אחר־כך נושאים הגברים את השׂה העקוד ומותחים אותו בין שני קלונסאות תקועים במים, רגליים קדמיות באגודה אחת ואחוריות באגודה אחת. קרסוליים שחומים בשולי המים, הים כשיש הירוק, הנשים מרחוק בחבורה כמו אשה אחת גדולה ולה הרבה עיניים, נצנוץ מטבעות בשמש. האשה היושבת מרחוק, מתחת לסככה, לא מוצאת כוח להביט; עכשיו הם שולחים מאכלת אל צווארו, אינה שומעת פעייה אבל מדמה לשמוע, רחש הגלים נשא את הקול דרומה. לא מוצאת כוח לשאת עיניים אל המאכלת, תחת זאת מבטה נעוץ במים אשר נצבעו ארגמן. לא מפנה את תשומת ליבו של בעלה לחזיון, שלא יפלוש, שיישאר הסוד שלה, שלא יפשֶׁה כמו הצבע הנמסך במים, ושב בברכיים אסופות בידיו, בוהה אל הים, כמעט חצוּב בחולות, אף־על־פי־כן כמו חושש לגעת בחול, כדורי ישבנו אסופים אל מותניו.

– בשביל הים, שיתן דגים, יסביר אחר־כך בדואי לבוש אירופית. – הילדים, הם לא מפחדים? – אצלנו לא כמו אצלכם, אנחנו כשהם קטנים כבר רואים דם. כל שנה ככה עושים, בקיץ, לכבוד הים. לְחַלות את הדממה רוחשת הרעות, דממה אשר מקסם־השווא שלה נלחש בלקלוק הגלים, כמו תיבת הנגינה של מכונית הגלידה, כמו אדום מתוק ובריא, אבטיח, בעיר, באוויר המזוגג, באברות הלחות והעוטפות, אבא מת בראש חודש תמוז, כאן צלול האוויר והאות נחרץ. קשובה אל שיפולי בטנה. הנשים הקשישות במרחצאות מרוטות כאחורי תרגולת, אני חיה, אחרת איך יכולתי לדעת שאני חיה, אחרת איך יכולתי לדעת שאני יושבת לילה לילה מול הטלוויזיה ובחדר הסמוך פושֶׁה הנגע, ביום חמישי אני לוקח את אשתי לדרום, האיש הורה באפס קול לארון, והאשה, אני חיה, אחרת, עד שבא באפה ריח גב ידה ושכבה ובחלומה, אני חולמת סימן, נפלה טעות, ולא נשמע קולה. – מאוחר מדי, אמרה האשה הכוּרדיה הפותחת מזל בקפה. מאזינה אל שיפולי בטנה, אל שדיה, מלוח, מלוח, אין־אונוּת של אשה לא מכריזה על עצמה, החול יצלח כמו השלג, השאירו אותי מאחור, בצידי הדרך, היא מנהלת שיחה מדומיינת עם נערת השכנים. שהצהירה באוזני המציל כשאגיע לגיל חמישים אתאבד, עיר קיט אשר נדונה להיעזב, חוכמה אסקימואית.

בלילה כשישובו מן הדקליה, תדחה את הגילוי, אין־אונוּת של אשה לא מכריזה על עצמה, נתלית כעכבר אשר חלף על־פני המטבח כשירדה לשתות חלב מן המקרר, ולא תוותר עד שיילכד; מוחנף, עיוור, מגשש אחר מבואיה, נסחט אל עצמו, לא עוד בחמת זעם כיוצא לקרב, ברחמים, אולי מתוך שמחת מנצחים, בן תחרות נוח מאוד, שבע שנים כפול שתיים, ערב, ערב, כשהתפקיד משחרר, ליווה אותה הביתה בצל המרפסת, לילה אחד הכניסה אותו בדלת האחורית הביתה, – את עושה עניין מנוהג טבעי, הוא מתגונן מפני הבהלה אשר אחזה בחלציו. – אין לנו מנעול על הדלת, משאירים אותה פתוחה.

במגירה, למראשותיו, תמים, שקט, כמוהו, מונח האקדח. – כל הגברים מבקרים בבית נערותיהם, פיתה אותב בצל המפרסת, הריח בנחיריו, ואפה בגומחת צווארו, הלילה, איננה פוחדת להכניס אותו פנימה. ניחוח ‘אצבעות־אשה’, עוד שעה תפקע המלאוּת, גופו שלם, אבריו תמימים, בבית אבא, אשה היא רק זירה, – חרשתי בך, הלמו בראשה מלים שאוּלות, לא שלו, – אני חושב שסתם רצית להתל בי כל השנים בצל המרפסת, מתעקשת לא להיכנס פנימה. הממונה אינו יכול להרשות שערוריה. יד נוגעת בקת קרה, יד מעצבת על־גבי הסדין צורת קת, נשק לא אישי, מוטב עד הניצב, בחדר המְקֵרָה, להוציא צעקה, לשבור את השקט, בחדר הסמוך, העיקש, החותר וזולל כמו עַרְצָב, כמו חפרפרת, את שורשי הגזר. אבא בצינור המים, בחושך, אורב, כמו חבוש שק על ראשו, פותח את הברז למחילת החפרפרת שתיחנק, תצא צעקה, תכריז על עצמה. מורידה את טבעת הנישואין ומניחה על חזהו הנושם, להפיל מחיצה בינה לבין החושך, להיות איתו לאחדים. מצאה אותה כשירדה מן האוטובוס, בדרך לעבודה, בתחנה הלא־נכונה, בתוך גוּמה, נראתה שבורה, אבל על אצבעה צרו השברים פסיפס כעין הים. אחר־כך המירה אותה בטבעת נישואין עבה, הממונה אינו יכול להרשות שערוריה. בברית־המילה של בנה, קרץ לה המוהל בעינו, – משתמשים היום בסכין משוכלל, מכשף זקן חובש תרבוש מזמין לשבת לצידו על הרצפה, רגליו משׂוּכּלות בישיבה מזרחית, על כרית שעל ברכיו מונח הילד, פותח עטיפת בד, כלי תפירה, וגם כלי ניתוח, המוהל שולף מכשיר מתוך עטיפת הבד, – האמא החדשה לא תעשה בושות, משתובב המוהל, הזקן, מחליק מתוך הלולאה בעטיפת הקטיפה טבעת עתיקה משובצת אבן ירקן, – זו הטבעת האמיתית, אפילה כמו המרתף שבו מקיימים את הטכס, תושבת כהה כולה פיתוחים, שימי לב לעלי הכותרת, דמות אביו של הילד בפנים נקיות מאשמה, עפעפיים לא ממצמצות, היא מניחה את הטבעת על חזהו הישן, שחוחה־נחונה עירומה תבוא לפני. כמו השכנה שולמית ליד עגלת הקרח ביום ששי, – מה שלום הגדי שלכם? יואל מצא אותו על גבעת בית־הספר במוצאי־שבת, נזנח מאחורי העדר. אבא הלביש על צווארי בקבוק מוצץ שהשיגו הילדים בבית־מרקחת תורן במושבה הסמוכה, ונקב בו חור, והגדי ינק וינק עד שהיה תיש. בגלל ריחו החריף בעונת ייחומו, נאלץ אבא למכור אותו. עַבֶּד קנה, הבטיח שלא ישחט, רק להרבעה, ובמקומו קנה אבא עֵז, ויכוניה קרא לה ‘מזל’, מפני שהיתה שחורה ונאווה, והיא המליטה גדי, שאותו יילד יכוניה בעצמו בחצות הלילה, כשאבא ואמא נסעו להלוויה של סבתא חנה, ועל יד עגלת הקרח סיפרה הילדה לשכנה שולמית, – הגדי שלנו מת. – כבר טוב לו אמרה השכנה שולמית, בִּתו של מר נודלמן בעל העגלה, ואשתו של הגָפיר החלמאי אשר חבש על ראשו כובע פרווה ירקרק גְבה תיתורה, והטיל אימתו על כלבי המושבה, יורה ללא הבחנה, אפילו בתוך החצר, מפחד הכלבת, מאחורי כתפו מציץ קנה־רובה נישא ברצועת עור אלכסונית על חזהו. בערבי הקיץ היה מכריז על בואו ממרחקים בטרם ייכנס לביתו, על המגרש של מר נודלמן שהוסיף מִבְנה חדש לכל אחד מילדיו אפילו לא טרח לסיידו מבחוץ, – שולמית, בנגינה מלעילית, מדגיש את הלמד ומעבה אותה כמו בפה מלא רוק, כדי שהשולחן יהיה מוכן לארוחה. אביה, מר נודלמן, בשכרונו, היכה פעם את הגָפיר בשבר של בקבוק. הילדה לא חשדה בה באכזריות, הביטה בה בעין קהה, שומרת בליבה, – מה פתאום? – רבע, ביקשה ממוכר הקרח, עטפה אותו בשק והצמידה אל חזָהּ. בבוקר, בשבת, מצאו את השכנה שולמית, משתלשלת ברגליים יחפות מעץ התותים הזִכְרי אשר צמח פרא מאחורי בית אביה, תלויה בצווארה.

הוא סיפר לקצין הביטחון שנפלטה יריה, תוך כדי טיפול באקדח, וגם האמין בכך. שנארנו לבד, – חוסר ההתחשבות שלך יהרוג אותי, ידעת שאני מת מעייפות, אני כאן בתפקיד. ומה חיפשת במגירה, בטח את פקקי האוזניים שלך. תארי לעצמך את השערוריה. אשתו של איש ביטחון בכיר משחקת באקדח שלו. מישהו יכתוב, חוסר אחריות מצד איש ביטחון בכיר כמעט עלה בחיי אדם. והטבעת, עוד אחד מעיסוקי הכְּשָׁפים שלך, לשים טבעת על חזה איש ישן. – השערוריה בין כה וכה תגיע לעיתונות, פסק הממונה. עברה שנה ואני מגורשת.

אני פונה ימינה לרחוב צפת, הביתה. נכנסת למטבח ומגישה ארוחת ערב לאמא אשר נשארה לבדה בחדר הגדול. “אבוא לביקור אחרי שבת ולא אשכח שיש לנו חתונה במשפחה בראש חודש אלול,” אני מבטיחה. מתחמקת מן היושבים על המדרכה בדלת האחורית אל הפרדס, בעיניים מסומאות, אולי מפני ריח העפר היבש סביב הגומות, ואולי מפני הניירות המצהיבים אשר אספתי מתוך מגירת שולחן הכתיבה.

אמא נוהגת היום בעַפִיפָה בְּרוֹך השמוּר איתה למעננו בימי מחלה. מגישה לה כד זכוכית מלא חלב־עיזים, “תשתי, תשתי. אלהים לקח, מי ילחם בריבון עולם.” כּריוֹת אצבעותיה המחזיקות בכוס לבנות, מכובסות. עפיפה מגישה את הכוס אל שפתיה וגרונה מתלעלֵעַ. בקושי בולעת. "יתן לך כוח, "משדלת אותה אמא.

הבוקר, הגיעה בגפּהּ, אחרי שבועות רבים, רזה וגבוהה מתמיד, הילות שחורות עוטרות את עיניה ולא מִכַּחַל, חזָהּ מדולדל, שמוט אל האבנט החגור במותניה. “איפה התינוק?” אף פעם לא קראנו לו בשם. אמא מהסה אותי באצבע על פיה ושולחת מבט אל עפיפה, המניחה בצלחת עץ התפוז מטפחת כחולה קשורה בארבע כנפותיה, צרור קטן שאותו נשאה על ראשה בדרכה אלינו, ידיה חופשיות לנוע כמפרשים וראשה זקוף.

אבא מכין את הדוּד ברחבת החול הכבוש מאחורי הבית, בפתח הפרדס. בצינור הוא ממלא במים את הדוד, הניצב על שלוש אבנים גדולות ומשחיל גזרי עצים תחתיו. אחר־כך המרנו את הדוד בתְלת־רגל. בצלחת העץ הסמוך לבית יושבת עפיפה לכבס כביסה ראשונה. ערֵיבת נחושת ענקית בין רגליה, ירושה אשר קיבלה אמא מן הדודה רחל לאחר מותה. “כל־כך צעירה, בבית החולים וואלך, מתחת לסכין. מה לא היתה מוכנה לעשות כדי שיהיה לה ילד. לא סיפרה אפילו לסבתא חנה, מפני שזו הזהירה אותה, רק שלא יחתכו. הרופאים, סכנת נפשות, מה איכפת להם ללמוד על בשרך. כל הנשים במשפחתנו וולדניות. מוטב שיטפלו בו.” וסבתא חנה התכוונה, כמובן, לחיים־משה, בעלה של הדודה רחל. “אבל היא תַחְתְ אֶלסוּרְמָאיֶיה, מתחת לסוליות שלו. לוּ אני במקומה.” אבא עובד בגינה, הופך את האדמה לזריעה של אביב. ואיש אחד, לא מוּכּר, אולי ידיד של בעלה, מבשר רע, “אחותך רחל.” בצוואתה חילקה את מטלטליה המעטים, כאילו ניחשה את הצפוי. “לא רצתה לחיות,” לומדת אמא מן הצוואה, “נשמה בודדה, בלי ילד. אחרת איך תסביר מדוע תכתוב אשה צעירה צוואה.” עקרו מירושלים לנווה־צדק. להרחיק אותה מסבתא חנה, רצה חיים־משה. אהבתי לבקר בחצר הבית הצבוע כחול. דודה רחל גידלה רוּדָה בעציצים. סגולה להריון, כך חשבה, הסביר אבא וקרא לצמח, פיגָם. מפני הפלפלון האדום הזהירה אותי, “שיחקת באש. אל תגעי בעיניים. לשטוף מהר את הידיים במים וסבון.” טבחית אמנית, כמו סבתא חנה. על ראשה צעיף שחור ותחתיו מטפחת מהודקת כמו תחבושת, לא הציצה אף שערה. משחקת איתנו ‘אבא־אמא־בן’ בחול המועד פסח, בבואה להתארח בביתנו. לבדה. חיים־משה נשאר בנווה־צדק. כמו ילדה, צוהלת, מפני שתמיד זכתה בכל האגוזים. כולנו סביב השולחן הגדול. בדייקנות היא מפצחת אגוז לשני חצאים, והקליפה החצויה משמשת לנו קוביות־מִשְׂחק. בערימת ‘האב’ אנחנו מפקידים שלושה אגוזים כל אחד, והיא כמובן תמיד המפתה ביותר. בערימת ‘האם’ שניים, ואחד בערימת ‘הבן’. אם נפלו חצאי הקליפה ופניהם כלפי מטה, זוכה המְשחק בקופת ‘האב’. אם נפלו שניהם פעורים כלפי מעלה, הוא זוכה בקופת ‘האם’. ואם נפלו האחד פניו למטה והאחד פניו למעלה, זכה, המסכן, בקופת ‘הבן’. אחרי שהיא זוכה בכל האגוזים, היא כותשת אותם, מערבת בסוכר, מוסכת יין אדום מתוק בתערובת, ומחלקת לכל המשתתפים בצלוחיות זכוכית קטנות עטורות זהב, השמורות עם כלי הפסח. “טעם גן עדן,” היא ממצמצת בשפתיה.

“נהנתניות הנשים במשפחת אימי,” מעווה אבא את פיו במיאוס, “באיזה תענוג היא מכרסמת את עצמות השוֹק.” “מה נשאר לה,” מלמדת עליה אמא זכות, אחרי שהדודה רחל שבה לביתה בנווה־צדק.

בצהריים, כשאבא נוסע לערוך קנייה גדולה בחנות הסיטונאית של סלוצקי, הוא משאיר אותי בביתה. אני גאה מאוד לישון לילה אחד בבית הדודה רחל. שני חדרים לדירה, חדר אוכל ובחלונותיו סורגים צבועים אף הם בכחול, וג’ראניום סגול, זוחל, משתפך מהם החוצה אל חצר קטנה מסוגרת בגדר עץ. כמו סבתא חנה, גם היא משוגעת לנקיון. בחדר גְבה־התקרה, שולחן רבוע וארבעה כיסאות עגולי מיסעד ומושבם רשת מְשוּשה, זהובה, ומזנון שתי קומות. העליונה, דלתותיה זכוכית ופינותיה מעוגלות ובה כלי כסף נוצצים, מִגדל בְּשׁמים, גביע לקידוש ולו בנים, גביעים קטנים, חסרי רגל ובעלי רגל.

איך ביליתי אותו אחר צהריים בביתה של הדודה רחל, לא אוכל לזכור. לא שיחקנו באגוזים, משחק שנועד לימי הפסח בלבד. אבל אולי הדודה רחל, תמיד בטאנו את שמה במלרע, רק אמא, בגלל האידיש, רוֹחְל, בחולם ובמלעיל, לקחה איתה סל בד ובו מֶלוֹן מריח וכריכים מלחם לבן מאפה ידיה בתנור הפח, מרוחים שכבה עבה של חמאה ובתוכם גבינה מלוחה וזיתי מוּסלין שחורים, פרושים וצובעים את הלחם בסגול, החזיקה בידי וברגל הלכנו לשפת הים.

במרחצאות ריח לבנים נשיים, מיוזעים, מעורב בניחוח המלון בסלה של הדודה רחל. אני בבגד רחצה כחול מרוקם דג כתום בפינה מימין. והדודה רחל בבגד שחור. כמו ג’מוסה היא רובצת במי אפסיים, הגלים שוטפים את גבה הלבן ופניה העגולים כירח, מאירים, כמו בשעה שהיא מברכת ‘בורא פרי האדמה’ על מתיקות המלון. על ראשה מטפחת לבנה ולא הצעיף השחור. ואני שמחה עם כל גל להיסחף אל הדודה רחל ולגעת בזרועותיה הלבנות, המלאות, הבתוליות, כאילו לא אשה, כאילו היא ילדה גדולה. אף פעם לא שמעתי אותה צוחקת בקול.

בדרך הביתה היא שולפת מחזייתה ממחטה, מְפתחת את שוליה הקשורים, מוציאה מטבע וקונה לי תירס חם. השמש כבר נטה לים והפחד זוחל אלי ותוקע את גלעיני התירס בגרוני, בעיר זרה. אינני יכולה לבלוע. ביתה של הדודה רחל עומד על האדמה כמו ביתנו ברחוב החול. פרחי אל־תגע בי עוצמים את גביעיהם. עוד מעט יבלע החושך הזוחל מן הים את הבית. שקט בבית הדודה רחל. חיים־משה הקדים לשכב לישון. שתינו, לבדנו, בחדר האוכל. היא מציעה לי מיטה לבנה, סדינים מגוהצים, כמו מדודים בסרגל, ממש כמו סבתא חנה. ריח עמילן. אמא אף פעם לא גיהצה סדינים, הניחה אותם על השולחן לְשַׁמֵש מישטח רך לגיהוץ הכותנות של אבא.

“מטורפות לנקיון ולסדר, כל הנשים במשפחתי. סבתא חנה, ברגליה החולות, מציפה את החצר בפחים של מים,” מספר אבא ולא מסתיר את הסתייגותו כשהוא חוזר מביקור בבית אימו. ואמא מוסיפה, “פעם, בירושלים, בשכונת בית־ישראל, היה לנו שכן אחד, בעל לאשה כזו. יום אחד אמר לה, הרצפה שלך כל כך מבריקה עד שאי אפשר לירוק עליה, אבל אעשה זאת בפניך.”

מן החצר הסמוכה מגיע רחש של שיחת שכנות בלשון זרה. תיבת נגינה מזמרת במתיקות מעוררת געגועים. אני מנחשת איך בבית הסמוך, בחדר זר, אשה מול טוּאלט משולש מראות, פותחת קופסת תכשיטים, מושכת מריפוד הקטיפה הירוק בתחתית הקופסה מחרוזת עינברים כצבע החַמְרָה, תישעים ותישעה במספר, לוהטים כשמלת הצועניה הרודפת אותי בלילות. זו המחרוזת אשר הזקנה, אם־בעלה של עפיפה תעביר בין אצבעותיה על הגג השטוח בצל סוכת הגפנים. האשה בחדר הזר סוגרת את מִכְסה הקופסה והנגינה נאלמת.

פני הדודה רחל נקיים מאיפור, אפילו על אצבעה אין טבעת נישואין. על ראשה היא חובשת עכשיו את המטפחת המהודקת אל מצחה ועליה צעיף שחור, מרחף, מגיע עד כתפיה. חיים־משה מפריע את השקט בנחירה פתאומית. הדלת סגורה עלינו. כבר אכלנו ארוחת ערב, סלט ירקות קצוץ דק. “אעשה לך ביצה עם חלמון,” מבטיחה הדודה רחל ומתכוונת לביצה־עין. וזו יוצאת מתחת ידיה שלמה. פני חלמון לדודה רחל. אוכלת בזהירות, לאט, לאט, לועסת כל נגיסה כאילו היתה אחרונה ונהנית. מאמא שמעה על אהבתי לקֶפיר והכינה בקבוק למעני. אבל אני נחנקת. החושך מטפס מבטני אל גרוני. הבטחתי לעצמי כי הפעם אעמוד בנסיון, אנהג בגבורה, רחוק מהבית ברחוב החול והשַלַאל. לא אפחד מנחשים ועקרבים. כל־כך רציתי לישון בביתה של הדודה רחל, על סדינים לבנים, בוהקים וריח עמילן, לבדי בחדר, להיות בִּתה היחידה לערב אחד. איך הצליחה הדודה רחל להודיע לאמא ולאבא שיבואו להחזירני, אינני יודעת. אבל בחצות, בכיתי ובכיתי, כמו היְפחות בלילה ההוא, מתפללת, עשֵׂה שאמא לא תמות, פורצות מן הפקעת האפילה השוכנת בין הצלעות, רוכסת את כל חוטי גופי, משכן גולְמֵי הצער והיופי, הזוחלים אל הגרון ומן הפה והחוצה. מפסידה, נכנעת, כפויית טובה, השארתי את הדודה רחל לבדה וחזרתי הביתה ונרדמתי בחטף במיטה הגדולה של אמא ואבא. אחר־כך בא איש זר לבשר לאבא, “אחותך רחל.”

“לפני ההרתחה מוכרחים להוריד את הלכלוך הראשון. אם נכניס את הכביסה מיד לדוּד, ידבק בה הלכלוך לתמיד,” מסבירה לי אמא ומוסיפה, “לוּ רק הסכימה לכבס בעמידה, זה הרבה יותר נוח, אבל היא רק על האדמה.” הערֵיבה, שֶׁבְּרק הבדיל שמור לה מלפני הפסח, לאחר שהלבינו אותה עם כל טינְגַ’רות הנחושת אשר הוכשרו לחג, בין רגליה. מסרבת להשתמש בקרש־כביסה, רק ביד ונדמה לי כי היום בכוח רב מתמיד. כמעט קורעת את הציפות הלבנות. מחזיקה בקוביית הסבון הצהובה־חומה, מעבירה אותה בחוזקה על הבד התפוש בשמאלה, מניחה אותה על ערימת הכבסים הדחוייה אל פאת העריבה ואחר־כך, חזק, בשתי ידיה, עוברת בשיטתיות לכל האורך. אני מנגד, על סוללת צלחת־העץ, מכושפת בתנועות ידיה. ריח חריף של סבון גס. עיניה כבושות בציפה. איש מבני הבית אינו מאמין שאומנם אני זוכרת את עפיפה מאז, כאשר באה אלינו בעודנה נערה, בבית אביה המופקד על טחנת הקמח, בטרם השיאוה לאיש בעל הארמון, כך קראתי בליבי לבית בקצה הפרדס, על פניו עברנו בטיולנו עם אבא להזמין את עפיפה ליום כביסה. איש מלבדי לא יכול היה לזכור את נטף הגשם אשר הטיפה תפרחת ורד בר פראית, ורודה־לבנבנה, על לֶחיי, ואת חום מעילו של אבא העוטפני בחיקו, ואת עפיפה בעודנה נערה יפה וסוערת כמו הצועניה בחלומי.

אבא מתפלל במניין ראשון כדי שנוכל להרחיק עד ‘שבע טחנות’. אני שמחה שהגדולים מתעצלים לקום מוקדם ונשארים בבית. רק אבא ואני. שלושה ימים חלפו וכאילו רק אתמול ירד הגשם. האדמה השחורה דְבֵקה בסוליות נעלינו. היום לא נטפס בהר נפוליון. עלינו להזמין את עפיפה ליום כביסה. חולפים על פני בית־הארמון בפאתי הפרדס. משמאלנו שדה תלתן. הרוח מנערת נתזי גשם מתלתליו. מוצאים מחסה מפני מלקוש־פתאום, גחמה מתפנקת של חורף קרב אל קיצו. מעלינו חופת ורד בר. פונים ימינה לאורך שדרת הברושים הצפופה, חומת הפרדס, להגנה מפני הרוח. השמש שוב זורחת, “זִכְרי, לא ‘תולעי משי’, אלא ‘פרפר לֵוי’,” משנן לי אבא ורוכן מעל מושבת הקורים שתחתיה רוחשות מאות, אולי אלפי תולעים, פלומתן רכה וצבעונית וחרוזי כסף ניצודים ברשתן. לא רחוק נשמעת פעייה דקה. “אם נזדרז, תספיקי לראות,” מאיץ בי אבא להיפרד מעל תולעי המשי, “זה עתה נולד.”

עוד לא נכנסנו אל מעגל משׂוּכת הצבר, וכבר צורב העשן את העיניים. כלבי רוח מקדמים את פנינו. עפיפה ואביה יצאו אל המרעה. מפני כבודה של האשה, איננו מתעכבים הפעם. בתודה ובברכה אנחנו נפרדים מעל אימה של עפיפה. “תבוא, עפיפה ודאי תבוא ליום כביסה,” היא מבטיחה. לא נטעם הפעם פיתה חמה אפויה על הסָאג' כמנהג הנוודים. מכאן נרד אל המפל, ובדרך חזרה נסור אל הטחנות.

היום עפיפה זרה, אחרת. איך הצליחה הדודה רחל לשמור על פני הילדה שלה. אני מהרתי כל־כך בדרכי הביתה. ויתרתי על הקריאה תוך כדי הליכה בחול החם, ועפיפה – עיניה מושפלות אל הכביסה. אבא מסייע לה לשאת את עריבת הפח העמוסה לבנים אל האש. עפיפה מטילה את הכבסים אל הדוד ואמא מזכירה, “אל תשכח את הסודה.” במערוך מערבלת עפיפה את הלבנים. מחזיקה בו בשתי ידיה והיום בכוח, בוטשת ומסחררת את הכביסה המבעבעת. “אולי היא חולה,” חוששת אמא, “מי יודע אולי שחפת. כל־כך רזתה.” “מרוב צער. לא שמעתי אותה משתעלת,” מרגיע אבא. “מעולם לא היו הציפות לבנות כל־כך,” מתגאה אמא בעפיפה. “אני חושש שחס וחלילה לא תהפוך את דוד המים הרותחים על רגליה, מוטב שאני אערבל את הכביסה,” אומר אבא ועושה.

עפיפה חוזרת אל צלחת העץ להכין דוד שלישי ואולי רביעי. ארבעים יום ועוד שבוע עברו מאז. ארבעים ימי אבל. אני על סוללת העפר מריחה את עשן הטאבּוּן הספוג בשמלותיה ומתערב בריח הסבון. היום עפיפה אשה זרה, שותקת. אני אהבתי את זמרתה המסולסלת, המהומהמת, המלווה את תנועות ידיה. לפעמים מצליחה לקלוט מלה או שתיים ואמא חוזרת אחריה ומתרגמת למעני, “יא בִּנְת אל שֵיך אל ערבּ, מַא תטְלַעִי על־גַ’בֶּל, מַא יוֹכְּלַכּ אֶל וָאוִי. יא בת השיך הבדואי, אל תלכי אל ההר, פן יאכלך התַן.” האם באמת התוודעתי אליה לראשונה במסע אל הכפר, ביום חורף שכמעט תש כוחו, והאוויר רווי מים, מחדד את צמרות הברושים הרחוצים. רסיסים תוזזים בשיער התלתן, נטף נושר על לֶחיי מתפרחת ורד הבר, חרוזי כסף נוצצים ברשת קורי ‘פרפר לוי’, גדי בן יומו מתאמץ לעמוד על רגליו בשדה לח ואימו לוקקת את עורו הלבן־אדמדם. וטחנות הקמח, שלושה מיבני אבן מחופּים רעפים אדומים, נגלים מרחוק לאבא ולי, מביטים בנו בחלונות מקומרים ומאחוריהם שיבעה דקלים פרועי צמרות, בעודנו צועדים בשביל לאורך הפרדס, מדלגים על פני תעלות מים, סוליות נעלינו, בוץ.

"נפסיק, " מציעה אמא, אשר תלתה בינתיים חבל אחד, “נאכל משהו.” אבא מוציא על מגש צלחת זיתים, לחם לבן, חביתה ושמנת. עפיפה אוהבת את השמנת. קנויה על משקל מן הרפת של גולדברג. המוּעלם מגיש ואשתו אוכלת איתה ברחבת העפר בפתח הפרדס. יום עבודה, אבל גם עינוגים. שמנת בצלחת שקופה, לא דלילה מדי ולא מוצקה מדי. עגבניות בַּלַאדי מטפסות על הגדר ואשתו של המועלם מפצירה בה, “אכלי. קצת מלח והעגבניה כמו תפוח עץ.” האם ציפתה עפיפה לביקורנו בביתה, כמוני: היום יבוא המועלם לביקור, מחזיק בכף בִּתו הקטנה להזמין אותה ליום כביסה. תמיד משתאה עפיפה לנוכח השותפות הגלויה בין האיש לאשתו, עושים במלאכה יחד. הוא באצבעות שחומות, ארוכות וחזקות, צהובות בקצותיהן מטבק, מניף גרזן על גזר עץ שעוּן על סדן ברזל, הנֵף והורד והעץ מתבקע באחת. אחר־כך יזין את האש משלושת צדיה, בתווך, בין האבנים הגדולות. דוּד אחד כבר מתנופף על החבל. האשה הקטנה מחזיקה אטב אחד מוכן ומזומן בפיה, ומותחת את הכביסה על החבל בידיה הפנויות, והוא עוזר על ידה כשאינה מגיעה לראש החבל המתוח באלכסון. הקירבה המשוכה בין השניים מתכדרת היום לאבן בגרונה.

בעיקר עפיפה אוהבת את ערוב היום. האש כבתה. המועלם מוציא סירים גדולים מן המטבח, טובל מטלית באפר הלח ומצחצח את המתכת. לפעמים הוא נעזר בקליפת ביצה מרוסקת. הילדים מבריקים את הכפות והמזלגות. אשתו מוציאה קפה שחור. יושבים על ספסלי עץ, “מעשה ידיו,” מספרת אשתו בגאווה. השמש נוטה מערבה, מזריחה כוכבים בחלונות החדר הצופים אל רחבת החול. עפיפה עייפה ולפניה דרך ארוכה הביתה. בשנים הרחוקות ההן, לעת שתיית הקפה, מגיע גם תור השאלות: “שנה ברוכה היתה לטחנה. הרבה רוטלים של חיטה, גם שעורה וקטניות.” “לא,” מחייכת עפיפה, “קטניות, הנשים גורסות בבית.” “אביה? שלומו טוב, תודה לאל.” “ואימהּ, תודה לאל.” לפעמים תעניק אשת המועלם מתנה. כותונת מרוקמת בקשקשי כסף, צעיף. עוגיות עגולות מאפה ידיה וטעמן כחמאה. היא תטמין את כספה באזורה, תצרור את רכושה במטפחת, תרכיבנו על ראשה והביתה. אבל היום עפיפה אוכלת רק מפני שאמא מצווה. “הכל בגלל התינוק. חבל.” “אילו לא צרבו את כף רגלו בברזל מלוהט.” “לא,” קוטעת אמא את דבריו של אבא, “תינוק חלוש. מיד ראיתי. שקט מדי.”

אמא מתעקשת, “חָראם, מניין תקחי כוח.” ואבא מוריד צלחות ריקות מן השולחן. עפיפה חוזרת אל צלחת העץ. אני מנגד על הסוללה. האם נדמה לי כי היא מגניבה מבט אל שקערורית החול דמוית הגוף הקטן אשר נותרה היום מיותמת.

“אני ראיתי אותה ראשונה,” אנחנו רבים בינינו כשהופיעה לפתע בשעת צהריים במעלה רחוב החול. שלוש שנים חדלו הטיולים ל’שבע טחנות'. חדלו הביקורים בבית שומר הוואקף. רחוב החול שומם. בחורים לבושים מכנסי חאקי קצרים וגרבי חאקי עד הברך, מסיירים ברחוב, “יאללה, אֶטְלַע, רוּחְ מן הוֹן,” הם מסלקים את הרוכלים, הופכים את סליהם, ומפל עגבניות מתגלגל במדרון. לפנות ערב עץ הדוֹם על גבעת בית הקברות זוקר ענפיו על קו רקיע מאדים, פתאום נבלעת הגבעה בחשיכה. משחקים מחבואים מתחת ללוּקס, כאילו מעגל האור הוא קצה העולם. אבל אחי יְכוֹנִיָה מסתיר נאבּוּט מתחת לכר. אחת לשבוע הוא יוצא לשמור על גבעת רוקח, עם רובה, צופה מנגד לכפר ג’ממסין אל שַׁרְקי. אחר־כך סיפרו כי עפיפה נישאה לבעל בית־הארמון. ויום אחד, אחרי שנים אחדות, היא מופיעה לפתע בקצה רחוב החול, בשעת צהריים, לא כמנהגה, גבוהה כמו פעם, צומחת מתוך גבעת בית הקברות, צרור על ראשה והתינוק קשור אל חזָהּ, ולא אל גבָּהּ, במקלעת צמר. האם הכרתי אותה על פי תנועת ידיה, החותרות קדימה ככנפיים, כאילו מפלסת לה דרך בין שתי שורות הבתים והפרדסים והאוויר נחצה לפניה כנֵד. מרחוק הכרתי אותה. אני ראשונה. רצה לבשר לאמא, “עַפִיפָה, עפיפה.” אמא לא מאמינה, “הלא נישאה לבעל הארמון בפרדס הגדול על שפת הירקון.”

במרפסת הגדולה מקבלים כולנו את פניה. אמא מגישה לימונדה קרה ומאזינה, ואנחנו איננו מבינים אף מלה. אחר־כך חוזרת עפיפה אלינו לשגרת יום כביסה והתינוק איתה.

בצלחת העץ היא מניחה את התינוק עטוף בשמיכה. עלוות העץ משחקת בְּבֶהרות עגולות על פניו, כחום היום. אני כדרכי מאז, יושבת להתבונן בידיה מיד בשובי מבית־הספר. היום אמא מגישה לה את הארוחה במקום קריסתה, בצל העץ, בגלל התינוק. בזהירות עפיפה מטעינה את הכפית בשמנת, כאילו ממששת אותה בחיכּהּ, בפה סגור, ממצה את טעמה. אחרי שהיא לוגמת שתי כוסות חלב עיזים שהגישה לה אמא בקנקן זכוכית, היא מזדקפת מכריעתה ללא עזרת ידיים, גוחנת אל התינוק המונח בשקערורית. בעדינות היא מרימה אותו בזרועותיה. “חם לו,” מציעה אמא לעפיפה לערטל את התינוק מן השמיכה, לשווא. “אצלנו, ככה,” מסרבת עפיפה וקולה עיקש שלא כדרכה.

“לא מוצא חן בעיניי,” אומרת אמא לאבא המופקד על האש. “לא שמעתי אותו בוכה משך כל היום. גם לפני שבועיים. תינוק שקט מדי.” עפיפה נושאת את התינוק וקורסת בקלות, כאילו היתה חסרת משקל, למרגלות העץ המסוייד לבן להגנה מפני החום והמזיקים. עיניה הקרועות בְּכַחַל מושפלות אל הפנים הזעירות המציצות אליה מן השמיכה חסויות מפניי. עיניי עוקבות אחרי מחשבותיה אל כּיפת הילד, אל סיכּת הביטחון המושחלת בצרור קטיפה קטן, כחול, אל הכיפה. לוּ רק תחיה לי, נשמת אפי, לבי, עיניי אשר בראשי, מתחננת עפיפה על חיי הילד. אחר־כך היא מרימה את עיניה השקדיות ונודדת אל עומק הפרדס. מבטה מתחדד כאילו עמדה מנגד לילית זוללת התינוקות. אני אלחם בך. הקמיע על כיפת ראשו יגן עליו. זה הקמיע השמור מיום היוולדו. מארץ מדבר רחוקה הביאה אותו אימי. תישעים ותישעה שמות האל הרחמן חקוקים עליו. אני כרתי ענף מעץ המַיִש. אני גילפתי גליל, פְתיל צמר השחלתי ובקצהו רכסתי חרוז כחול הנותן בך לילית, עכשיו, תמיד, את עינו. עין בעין. אני אשׁביע את הערבה אשר על שפת הנחל במפרץ החול. הישארי בענפי הערבה הכסופים, שמה משכנך. אִרְבי לדייגים באישון לילה. אבל התינוק, אנא. היא ממירה את לשון הציווי בתחינה. לבדי. אני לבדי. רק התינוק.

ממיפתח שמלתה שולפת עפיפה שָׁד מלא כֵמת. התינוק נסתר מאחורי השמלה הנמתחת בין ברכיה הזקופות. שד לבן אל מול גוון הזית הירקרק של פניה. פיטמה זקורה כגביע השיכָּרון, נוטפת חלב. שְתה, מתחננות עיניה. בין הבוהן והזרת היא מחזיקה בפיטמתה, תרה אחר פיו הכפתורי, מנסה לפתותו. אכול, מצוות עיניה. אבל התינוק חתוּם שפתיים, כך אמר לי מבטה אשר הפך נרגז וגבותיה שנתקרבו זו לזו, כמעט נגעו בכוכב הכחול המקועקע במצחה, וביניהן נחרצו שני בקיעים מעוקלים כקרני ג’אמוס. פתאום נמתח מצחה, עיניה נעצמו וגם תנועת אצבעותיה שקטה.

דקות אחדות יושבת עפיפה שעוּנה אל גזע העץ הלבן כמו מגולפת בו. מנגד, על סוללת העפר אני מלטפת בעיניי את פניה. מן השָׁד הלבן אל גובה צווארה המוצל, אל סנטרה, אל שפתיה הפעורות מעט. העליונה, שתי קשתות כמו לב, מחורצת קמטים. שביל מטפס אל מצחה על גבי אפה הישר אל הכוכב הכחול. עיניה העצומות סוגרות על לחייה הגבוהות והמשוּפּות עכשיו, ורזונה מדאיג את אמא. ודאי שיער ארוך לה מתחת לשביס האדום המציץ מן החירְגֶה הלבנה ונקשר בשׂרוכים בצל סנטרה, קלוע בצמות עבות, שזורות שרוך צמר לבן ובקצותיו חרוזים כחולים. נחיריה נושמים ונושפים בעונג כזימי דג, ננערת פתאום אל ישנוּניתו של התינוק.

"טִפְחי לו על ישבנו, " יועצת אמא, המתפנה מחבל הכביסה וחולפת על פנינו. אבל עפיפה מנסה שוב ושוב לפתותו בפיטמתה. איך אוכל לערטלו מן השמיכה. קלונו ייחשף לעין זר. אפשר לספור את צלעותיו. ובטנו התְפוּחה, ורגליו כקנים, ועכשיו אות הארגמן בכף רגלו הקטנה המעלה מוגלה לבנה ותוססת. בּוֹשה במלאותה. לוּ אני תחתיך. לו רזונך בירכי. היא זוכרת ערב של חסד. ירח שׂוחה בהררי קצף לבן מבעד לחלון. היא מוציאה אותו מעריסת הברזל להיניקו, והוא מכוייר בחיקה כמו הג’אמוסים באדמה הלחה. אומנם קטן ורזה, אבל ריחו חלב. הבית ישֵן. התינוק אינו בוכה, אבל היא חוששת. אולי הוא רעב. מפוייסת כמו האוויר בחוץ הרווי מים. –’אֵם־בני', פנה אליה האיש בשובו הביתה. בעוד ימים אחדים יתחיל הקטיף, אבי בנה מכר את הפרי ‘על העץ’. בוקר, בוקר, הוא יוצא אל הפרדס. עובר מעץ לעץ, רוחץ עיניים ביופיים. בערב יספר לה, – לא גדולים ולא קטנים. קליפתם דקה ונקייה. אם ירצה האל יהיה גם הקונה מרוצה. נכון. אם מוכרים אותם ‘על העץ’ יכולים לישון בשקט. אבל לאבי בנה חשוב המוניטין והעתיד. קשובה לקולות הלילה. רכבת ממרחק. שאון המפל כמו תמיד. בשקט, כמו תרנגולת המנקרת בעפר במפתיע וזוקפת ראש, צובט הפחד, מנקר בקליפת הפקעת האפילה השוכנת בין צלעותיה. אוֹחַ קורא מראש הגג. עוד לא חלפו ארבעים ימי טומאתה. על המזרן בצל הקיר היא ישנה. על פני אשה טמאה אחרת לא עברה. סגורה ומסוגרת בביתה. נולד קטן ולא השמיע קול בצאתו מרחם, עד שהמיילדת הפכה אותו ראשו למטה וטפחה על ישבנו. רק אז בישרה לאיש, – חתן נולד לך. אבל עכשיו, עריסת זרועותיה גדולה מהכילו. למה אני גדולה ממנו, גדולה עליו. שלושה בנים לו מאשתו הראשונה. חסונים כאקליפטוס על גדות הנהר. הזקנה זרקה בה אשם, – מכשפה לקחתָ לך לאשה. לא ראית איך הילדים רצים בעקבותיה, קוראים, מתי? מתי? ומתכוונים לגשם. לא זכרת את המבול שבלע את הפרדס. דם ירוק בעורקיה. בת יחידה לאביה. כמוהו, כמוה, מַגַ’נין. ולמה הקיאו אותם בני אבּוּ כִּישֶׁכּ מקרבם? מצרים, מטורפים, כשפים. אינם יודעים את האלהים ולא יתפללו למטר שמיים. בני הנהר הגדול. ואביה לא נשא אשה אחרת על פני אימהּ. וכי לא הורידה גשם במעשה כשפים, מושכת אחריה שעיר עיזים ובשנה ההיא טבע הכפר במבול. בחוכמתו בנה אביך את הבית במעלה הגבעה. למה אותה מכל נשי הכפר? אוהב עבד נהפך לעבד לו. והלא הם עַבִּיד.

בקיטון המחובר אל החדר האחד בבית אימה, במו ידיה לִבְּנָה את לבניו, חַמְרָה ומוץ, כל גובהו כקומתה ואיש לא כיהה בה, אל מול ראי קטן בו זכתה במתנה מאשת המועלם, ניצב על שרפרף קלוע, שעון אל הקיר, היא מתבוננת בדמותה. מתרחקת ואינה מצליחה לתפוש את מלוא תוארה. פוסחת על הפנים. בוחנת את גופה מבעד לשמלה, מותחת את הבד על שדיה המנקרים את הרקמה, מקיפה את מותניה בכפותיה. – צרות מדי, רזה מדי, מקנטרת אימה וצוחקת, תולה בכך את אשם בתוליה שאין להם גואל. – מצרים אנחנו בעיניהם, יתרץ אביה. יורדת אל ירכיה, מַפְנה גופה לצדדים לראות את כדורי אחוריה. בולטים, אבל לא די. אימה אומרת, – מי יביט בשטוחת תחת. חוזרת אל אוצרה, הנה כד העונג אשר בהתנפצו יזל דבש. אחר־כך בבית־הארמון היא זוכה בארון משולש דלתות וראי באמצעית, כפי מידתה. הזקנה, אימו, תמיד בעקבותיה, מפתיעה במראה כמו צל, מאחוריה. – ראיתָ אשה קשורה למראתה, ראית אות נאמן לחורבן קרוב בביתך, מפצירה הזקנה בבנה לסלק את הארון או לפחות להסיר את המראה.

ליל חורף אחד, גשם רך כמו נוצות נופל על הגג. בחדר חם. אימהּ מבשלת נזיד עדשים כתומים על הכּוֹפָח. איך הם מאבדים את צבעם הכתום בבישול, מצטערת עפיפה, והופכים לדייסה סמיכה. היא אוהבת לברור אותם. לגעת בעגלגלותם בכּריות אצבעותיה, להעביר אחד אחד מקצה המגש אל משנהו. לפעמים, כשפוגעת בהם קרן שמש, מזהיר הכתום כמו אש, ממש כמו קליפת התפוז בערוב היום. עפיפה קולעת קוּרְטַלַה לשמירת השׂאור שבעיסה. קיר החדר מנגד לפתח מכוסה בסלסילות מעשה ידיה וגאוות אימה עליהן. בסכין חדה היא מקצצת את הסוּף על גדות הנהר, פורשת לרצועות, שׁורה במים, ושמורים עמה סודות מפי אביה איך לצבוע את הכלים. שורש הפוּאָה ופרי האוֹג לאדום. חינָה וזאפראן לצהוב. ולירוק שׂרף הלוֹט. גם המטאטא מעשה ידיה. בימי הקיץ היא מקוששת זרדי סירה־קוצנית, בוחרת מתוכם את הקלחים הגדולים ומניחה עליהם אבן כבדה עד שיתייבשו ויסור כוח הקוצים. אחר־כך היא מאגדת אותם לאגודה אחת וכורכת חבל סביב סביב. אבל יותר ממנו אהוב עליה המַכְבֵּד הרך. את גבעוליו של בעל־הזקן היא מלקטת באביב. היא אוהבת להעבירו על פניה, או לבוא אל אימהּ הקורסת אצל הכופח מאחוריה ולהחליק על לחייה, – חדלי, את כבר לא תינוקת, היא גוערת בה, וצוחקת.

אביה מתעסק בעשבים, משמר אותם בשקיות תפורות מפיסת פשתן לבנה־צהבהבה. הוא מזהה אותם על פי ריחם ואינו פורס את השרוך האוסף את שוליהן. מגיש לה אחת אחת, – הנה, נַחֲשי, עצמי עיניים, אז יתחדד חוש הריח. דַטוּרָה. זהירות. ריחו אינו מסגיר את כוחו. גם העלים, גם הפרחים. כף אחת, והעיניים נעצמות. לא מסוכן אם אין מפריזים. יפה לגרש כאב, אפילו חד כמו כוויה. מקשיבה ואינה שומעת. הניחוח חזק מן הקול. – כוח השינה, ועכשיו כוח החיים. אביה מעביר מתחת לאפה דודאים. – נקל להכירם על פי המראה ועל פי הריח. עכשיו החזק משניהם, הזוּן־המְשַׁכֵּר. חדדי עין. שבולת אחת תזרוק מרה במענית כולה.

השמות פורחים מראשה של עפיפה. למה אזכור. והלא אבא כאן לידי. שולף את השקית הנכונה ברגע הנכון. זו לכאב בטן. וזו לכאב ראש. הלא כאן יהיה תמיד איתנו, כמו קילוח גרגרי החיטה ב’משפך' הטחנה, כמו מי המפל הנופלים על כנפי החֶרז. כמו אבני הריחיים הסובבות על צירן. נדמה לה כי אביה מבקש לצוות לה ירושה והיא מסלקת את המלה ממחשבותיה. איך ידיו החזקות מטעינות שקי חיטה כבדים מגב החמורים אל הסככה הממתינה להם סמוך לבריכה. מחזיקות באוזני השק המלופפות בחוט סביב סביב, ובתנופה מעבירות אותו אל הגב ואחר־כך פורקות אותו אל האדמה. ריח הקמח דבק בבגדיו. אבק תלוי בריסי עיניו וזורה שׂיבה בשפמו. אין כמוהו לווסת את המים הנופלים מן הבריכה הקטנה אל החרז, שומר על קורת העץ העבה השקועה בלב הבריכה. לכן מעדיף אותו ‘בעל האבן’ על פני כל בני הכפר. איך הידיים התופסות בקורה הכבדה, מחזיקות עכשיו בעדינות בשקיות הצמחים ונחיריו רוטטים. בחורף מתנדף לו ניחוח הקמח והחדר מתמלא בעשבים ירוקים, סגולים, כחלחלים, אותם הוא מלקט בנרתיק העור התלוי על כתפו בלכתו אחר הצאן אל הגבעות. עד בַּאב־אֶל־הַוַא הוא מגיע ולפעמים עפיפה מתלווה אליו. עינו חדה לגלות כַּדָן כחול, מבשר גשם, בשטיח העשב, – הביטי, אצבעותיו אסופות אל התפרחת כמו שיני גדי בן שנתו. בערב הוא שוטח אותם על מחצלת סמוך לכּוֹפָח. ריח ירוק בחדר. קשה לעפיפה לדמות כי אביה המופקד על הטחנה בא משם, מן הארץ הצהובה. המים זורמים בין אצבעותיו. גרגרי החיטה נגרים בין אצבעותיו.

הערב, כמו תמיד, ואולי יותר מתמיד מבקש אביה אמתלה לספר לה מסיפוריו. איך בשעה המפוייסת ההיא. מבעד לרכּוּת הגשם הצונח מעדנות על הגג כמו נוצות, דק ומנחם, ראה אביה באותות. לילה אחד, ערה בקיטון, עפיפה שומעת אותו, – הדרכים בחזקת סכנה. בעונת הדיש הבאה, מי יודע. בפרדס בּחריָה הציתו את בית האריזה. מפרדס תַדרוּס ירו על מכונית שעברה בגשר מוּצררה. ביפו הושבתו כל העסקים.

היֹה היו המעשים, פותח אביה. אימה אוטמת את אוזניה בידיה, – שוב?! אבל אינה כועסת באמת. כמו נערה אשר סיפרו שבחה בפניה היא מסמיקה. אבל הפעם, סיפור אחר. – גיבור אחד היה בארץ, אבד לו רֵעו בקרב. התאבל על מותו, בכה יומם ולילה, והמת הלך בעקבותיו, לכל מקום הלך בעקבותיו, כמו הזנב אחרי השׁוֹר. ברח מן העיר, ברח מאשה, הגיע אל שער בוא־השמש במערב. ומשם בחשכת ניקבּה אל שער זרוח־השמש בא. ומשם אל הגן, עציו, פירותיהם אזמרגדים ומעֵבר לגן מדבר. תועה הגיבור במדבר. מאכלו, בשר ציד, לבושו, פרוות ציד, והמת הולך בעקבותיו כמו הזנב אחרי השור. תעה הגיבור במדבר עד אשר הגיע אל ארץ־שמש־תמיד, אל בית הזקן־מכל־זקנים מלפני המבול. חיי עולם אני מבקש, אמר לזקן־מכל־זקנים. צחק הזקן־מכל־זקנים ואמר, אם תוכל בלא שינה שיבעה לילות, תזכה בחיים. עייף היה הגיבור. עצמה השינה את עיניו כסוּפת חול. ישן לילה אחד ועוד לילה אחד, עד שיבעה לילות. ואשתו של הזקן מכל־זקנים שמה למראשותיו פת לחם לכל לילה. אם יעור משנתו, אמר הזקן מכל־זקנים, כדרך האדם יונֶה את עצמו כי הרף עין אחד ישן. יונה אותי, כי הרף עין אחד ישן. תהיינה פיתות הלחם לעדות. אשת הזקן־מכל־זקנים ריחמה על הגיבור. הלוא במחילות השינה יעבור, בנהר־אוכל־אדם יעבור, אל ארץ־לבלי שוּב. אמרה לאישהּ, לזקן־מכל־זקנים, גע בכתפו ויקום וישוב אל ארץ החיים. כאשר פקח הגיבור את עיניו וראה את שבע פיתות הלחם למראשותיו, נפתח לו חלומו בו ראה ציפור הָאמֶה פורחת מראש רעו אשר מת בקרב, מרחפת על קברו ומבקשת השקוני. אמר, לאן אלך ואשר מפניו פחדתי על אחוריי הוא יושב כמו זנב.

עפיפה פוחדת מן הסיפור הזה ואינה רוצה לדעת את סופו. יד אימהּ המחזיקה בתרווד קופאת מעל לקדרה, – כמעט נחרך הנזיד, ישמור האל ויציל.

סַפֵּר על חַלים וסַלימָה מבקשת עפיפה. – היֹה היו המעשים, לפני דורות, לפני שנים, פותח אביה לספר, – ויהי איש, הבה נקרא שמו חלים. בוקר אחד בין חושך לאור, בטרם יבחינו בין טלה לגדי, ראה את סלימה היפה נושאת כד מים על ראשה, מבעד לצניף המטבעות, ועיניה קרועות בְּכַחַל ‘בּוֹא איש בּוֹא’. מן הרגע בו נפגשו מבטיהם התלקחה אהבתו כשיח רותם יבש. שם, בארץ הפתוחה, אשר רק האל הרחמן אדוניה, שואלים את פי הנערה, גם החתן ואפילו אביה. ורק אחר־כך ידברו נכבדות. חלים, הלא כך קראנו שמו, נתן מוהר הכלה, גמל אחד ועשרה כבשים, לבד ממתנות הכלה ודורונות המשפחה.

בבוא היום המיועד, בצהריים, כלחוך השמש את החול, מופשלים פתחי האוהלים למעלה. ריבוא עיניים קודחות צופיות. סלימה, הלא כך קראנו שמה, פורצת כסופה מאוהל אביה, מרפקיה צמודים אל מותניה. המטבעות על הצניף מקשקשות כזוּגֵי העדר והיא רצה מהר כסוסה אצילה, וסלים בעקבותיה. ריבוא עיניים קודחות רצות אחריה. מתי ישיג חלים את סלימה. גם סוסה אצילה תיעף כחום הצהריים. ואז ישיגנה, ישים יד על כתפה. עדים ריבוא עיניים נסתרות מאחורי יריעות האוהלים המופשלות ועד האל הרחמן. אביה משתהה בסיפורו, ממתין לשאלתה, – ומאין תימצא לסלימה האבן הגדולה בישימון החול? – מישהוא ודאי טרח להציבה שם למענה, ממרחקים, נישאת על דבשת גמל ואולי האל ברחמיו.

לא רחוק מדי מעיני כל הקהל ולא קרוב מדי יושבת סלימה העייפה על האבן וחלים מנגד על תלולית של חול. מרימה סלימה עיניה לשמיים, לאל הרחמן, ובקול מתוק מדבש תמרים היא אומרת: אני סלימה, היושבת על האבן הזאת אשר מתחתיי, נושאת אליך עיניי, אלוֹהַי, מעוזי, אלוהי כל בשר, להיות לי לעד, שאני לוקחת לי את הגבר היושב מולי לבעל, לקיים בזה את מצוות האל ומצוות נביאו נאמן ביתו. וחלים היושב על תלולית החול, מרים עיניו לשמיים ואומר: ואני היושב לי על גבי גל העפר הזה, נושא גם אני עיניי אליך אלוהי, מעוזי, אלוהי כל בשר, להיות לי לעד שאני לוקח לי את הנערה אשר לפניי לאשה, על פי מצוות האל ומצוות נביאו נאמן ביתו. בעל אוזניים חדות, ישמע אנחת רווחה מפי יושבי האוהלים.

אז ילקטו השניים ממרגלות האבן מְלילת חיטה יבשה וישברו את גבעולה לשניים. והדממה תוּפר בקול מצהלות. – למה ישברו מלילת חיטה החתן והכלה? שואלת עפיפה. ואז מגיע אביה אל הלוז של הסיפור. – כשם ששברי מלילת החיטה לא ישובו להיות לאחד עד עולם, כך לא נשוב אנחנו להיפרד זה מזה עד שהיינו לאחד. עפיפה ממתינה לסיום: ‘העוף עף כחלום, ואתם כולכם שלום’, לשווא. האם שכח אביה. נדמה כי הלילה אין ליבו עם הסיפור על חלים וסלימה. ובעוד פיו מספר קופאות עיניו פתאום. מדוע לא קרא בשמו של הגיבור אשר יצא לבקש חיי נצח מאת הזקן־מכל־זקנים.

כל עת הסיפור מעביר אביה שקיות דחוסות בעשב יבש מתחת לשפמו, משתהה ונחיריו רוטטים. ואימה מתעסקת בטינְגַ’רות הנחושת סביב הכּוֹפָח. כאשר היא מפנה את צדודיתה, נדמה לעפיפה כי לחייה סמוקות ולא מחום האש. מדוע יתפללו להיות לאחד אבל ישברו את מלילת החיטה? תוהה עפיפה ואינה שואלת. אחר־כך יברך אביה, ‘ישתבח הנותן לכל את מחייתו’, ויאכלו בדממה תבשיל עדשים ופיתות חמות. בעיקר אוהבת עפיפה את ריח הסַמְנֶה שאימהּ מוהלת במרק, שומרת לימים אחדים בחֵמת התלויה בפינת החדר. – חמאה ביום חול, רווחה בבית, שמחה אימהּ בחלקה. אפילו בחורף, כשהיום קצר, אופה אימה פעמיים. – ארוחה בלי ירק, כחתונה בלא כלי נגינה, אומרת אימהּ, ומגישה על הטַאבַּק סלט חסה חתוך דק־דק, צנוניות אדומות ושורשי בצל ירוק. לפעמים היא מרסקת צנון גדול ומוסיפה הרבה לימון בגלל הריח. אימהּ חותמת את היום, ב’השבח לאל', ומוסיפה קַמַר־דִין וצימוקים. אחר־כך תפרוש עפיפה אל קיטונה. הגשם צונח על הגג ככסת. מרחוק המיית המפל.

כל השנים בבית הארמון שכחה את תורת העשבים של אביה. שמותיהם נתערבבו בראשה כאילו מעולם לא נלוותה אליו במסעותיו בתום עונת הדיש. כבר הרקידו את התבואה בִּכְברה, ערמו את החיטה לערימה ותקעו בראש הצַלִיבֶּה קלשון מחומש שיניים. תמו החגיגות. מלאו הממגורות גרעינים. אימה גדשה את המזווה, שעורה, דוּרה, פול יבש, עדשים וגם חיטה. לפעמים אימה נעתרת, פותחת את מְגוּפת החימר אחרי שפינתה מעליה את המצעים. אפילו לאור המנורה זוהרים גווני הגרגרים במדוריהם. אביה, בימי הדיש, בטחנה. בודק את דפנות הבריכה הגדולה. בית הטחנה כמו ניקבּה באדמה, מדיף ריח עבש ולח. עוד מעט יתפוש את מקומו אבק הקמח. בין גורן לחריש תירבּה המלאכה בטחנה, עד שייאסף הקמח במזווים. אחר־כך אביה חופשי לנפשו. לפעמים ייצא עם העדר, יגיע עד לגבעות בַּאב־אֶל־הַוַא. – בִּתי הוא אומר לה בראש הר נפוליון, – הביטי באופק. אם תראיהו מתחדד כלהב השַׁבְּריה, אדוני הגשם בחרבו שם גבול בין שמיים וארץ. האדמה תמתין סבלנית והוא יבוא. ואל תאמיני. לא חייליו של הקיסר הגדול שפכו את ההר הזה. ימיו כימי בראשית.

לוּ אביה חי וחי הילד. אבל היא האמינה כי אביה יחיה לעד כמו הזקן־מכל־זקנים בסיפוריו. – מחר נצרוב בברזל, אמר אבי הילד. הבוקר נֶחְלוּ שלושה עצים צעירים.

בלידתו לא השמיע התינוק קול. המיילדת הפכה אותו, ראשו למטה וטפחה על עכוזו. ואז, בתוך ילל הנשים קלטה אוזנה יבבה דקה, פעייה. קטן, ממש אפרוח. אחר־כך רחצה אותו המיילדת במים חמים, זרתה מלח עבה על גופו, שפשפה את אבריו וסכה אותו בשמן. והוא רועד כולו. לוּ התעבְּרה במועד, היה נולד בימות החום. לו נתנוהו בחיקה, כלחוך הכבשה תעביר לשונה על גופו הקטן.

מיום שחשה בו בבטנה הכינה עפיפה קמיע למענו, להוסיף על צרור הקטיפה הכחול השמור איתה מבית אביה. שניהם מתחת לכר. כרתה ענף מעץ המַיִש הנטוע בקצה חלקת הירק. סובא הרבה מים, אבל הזקנה אסרה לכרות, עץ קדוש. עודנו עירום וגופו הקטן מבהיק משמן, מגששת ידה למצוא את הקמיע. הרבה שונאים לך בבית הזה. עכשיו ילפפו בחיתולים את רגליו וידיו, על ראשו יחבשו כיפה. כאשר יניחו להם לנפשם תהדק אל ראשו את הקמיע. כתום ארבעים ימי נידתה אומרת הזקנה, – עכשיו הגיע תור הכותונת. ועפיפה מתחמקת, – קר, מוטב שנמתין. בערב, הזקנה מוציאה דיבתה בפני אבי בנה, – האשה מסרבת להלביש לו כותונת. אבל האיש עסוק בהכנות לקטיף, עד אשר נגלה הנגע בפרדס הצעיר.

עפיפה מצפינה את השָׁד הלבן ברקמת שמלתה. האם עיניה לחות? היא עוטפת את התינוק היטב בשמיכה ומחזירה אותו אל השקערורית בצלחת עץ התפוז, וחוזרת אל העריבה לכביסה שניה שלאחר הרתחה. הכבסים מתפתלים בין ידיה מהר, כמו נחשי מים. “כביסה שניה תמיד קצרה יותר,” מסבירה אמא. אבל לי נדמה כי עפיפה בתנועותיה הזריזות משׁביעה את מפל הדמעות המאיים לפרוץ מגרונה. אסור. לא רק מפני הילדה הצופה בה מן הסוללה מסתירה עפיפה את הבכי. אסור להזמין את הרעה. נדמה לה כי מיששה באצבעה שֵן קדמית ראשונה. לו תזכה להשליך אותה גבוה אל עין השמש כאשר תנשור. ‘קחי שן חמור זו ותני לי תמורתה שן של איילה’, תאמר, להרגיע את אימת הילד מפני החלל אשר נפער בפיו.

השָׁד התפוּחַ, הכואב, מחזיר את מבטה אל התינוק. הילדה תספר לאביה, למוּעלם. ואז אולי ייצא מפיה הסוד. כף רגלו הלוהטת של התינוק. אמא חוששת להציע רופא. “מה אם חס וחלילה,” מסרבת אמא להעלות את המלים על שפתיה. ישאלו ברופא, מעזה עפיפה לחלום וידיה משתהות על הציפית הלבנה. אולי היא מצפה בסתר ליבה כי המועלם יציע את עזרתו. אבל היא לא פיתחה לעיניהם את חיתוליו. איך תחשוף את מיכוות האש. “קצת קטן, קצת חלש, קריר בצל העץ, יצטנן, ישמור האל,” היא מתנצלת בפני אשת המועלם המציעה להסיר מעליו את השמיכה. הלא במו עיניה ראתה איך חלו כל ילדי המועלם בבהרות אדומות בכל גופם ואפילו בפניהם, ואחרי ימים אחדים שב בשרם להיות כבראשונה. איך תסלח לרחמה אשר לא היטיבה לגדל את העוּבּר להיות ילד. בסוף עונת החום, במחצית החודש, בטרם תתמלא הלבנה, לקח אותה לאשה.

אבא קורא לי לאכול, פוער את פיו עם כל כף. ‘מרק וינאי’, זה שמו בפי אמא, מיוחד לימי כביסה ולימי שישי. לביבות סולת אווריריות וירקות. “איזה ירקות לא שמתי בסיר ואת לא אוכלת,” כועסת אמא. כשעפיפה כאן, אני מוותרת על סיפוריו של אבא. ממהרת לשוב אל צלחת העץ. אבל דווקה היום אבא מתעקש. “אימי היניקה אותי עד שהייתי בן שלוש. שערי בנפשך, הבאתי בכוחות עצמי שרפרף קטן לשבת למרגלותיה וברכתי ‘שהכל’.”בקושי אני בולעת. אלמלא עפיפה כאן, ודאי הייתי נמלטת אל קצה הפרדס להקיא. “ידי, לא יכולה יותר,” אני מתחמקת אל סוללת העפר.

בסוף עונת החום, מוקפת נשים עד למחנק, מזליפות בושם ורדים ומשמיעות ילל יד על פה, באה עפיפה אל בית־הארמון. בחוץ נושבת רוח מזרחית חמה. לוּ פיסת עב בפאתי מערב לשבור את החמסין. ביום חמסין כזה, אלמלא כלה היא, מוקפת נשים, על שפת הנהר היתה יושבת, מאלמת בסכין רחבת להב קני־סוכר סגלגלים. בימים הרחוקים, מכרו אותם הנערים ברחוב החול. מקצצת את הקנה קרוב למקום החיבור בין חוליה לחוליה. העליונות מתוקות יותר. משעינה כל אחת מהן על אבן ופוצלת את קליפתה באיבחות סכין שוות. לבסוף היא מפלחת אותן לארבע ומניחה בחיקה. מצמידה פלח אל שפתיה, יונקת את עסיסו הגבישי, לועסת אותו בשיניה, לסתותיה מאומצות, מוצצת ומוצצת. נתז מי המפל מלחלח את מקורותיה היבשים. לפעמים יושבת על הסכר בתוך המפל, מניחה למים להרטיב את שמלותיה עד העור. כאילו היא ארובּה לרוח החמסין. נכנסת בשער העליון עם גרגרי האבק, מפלשת את קרביה ומסתלקת בשער גופה התחתון וחוזר חלילה. הנה עוד רגע תפרוץ הרוח המלהטת מפיה כמו צבוע יורק להבה ותעלה את גופה באש. זיכרון לחלוחית לשון הגדי בבהונותיה. מאז גדל והיה לתיש בעל קרניים וריח יחומו חריף, הביאו השכנים אל הסככה את העיזים. עכשיו בחדר בבית הארמון, ניחוח בושם הוורדים הופך את בני מעיה. לוּ רק עב קטנה בפאתי מערב. יְרַבֵּץ הגשם את החמסין, יעלה ניחוח קליפת ההדרים ויגרש את מתיקות הוורד. מאז הלך אביה אל ארץ־לבלי־שוב, מאז שבתה הטחנה והמים זרמו סוררים, פרצו את הסוללה, מאז נפרעו ורידי דמו, שבת הלב, היא נשכרת לעבוד בבית האריזה בפרדס הגדול המקיף את בית הארמון בראש הגבעה. כך קראה עפיפה בליבה לבית בפאתי הפרדס. מי יכול היה לנחש שתהיה אשת בעליו. הררי תפוזים כתומים, מבהיקים, לוחצים על הסבכה הגודרת את בית האריזה ממזרח. האם לא מעֵבר מזה ביקשתי אני לשווא להשחיל תפוז ענק מבעד לריבוע השׂבכה באחד מטיולנו המשפחתיים אל ‘שבע טחנות’ להזמין את עפיפה ליום כביסה. “ג’רישה, שם הכפר,” מתקן אותנו אבא, “ולא שבע, כי אם אחד־עשר זוגות אבני ריחיים.” לנייר האריזה ניחוח חריף כטאיוּן בקיץ. קורסת בקהל האורזות, אין זריזה ממנה לְחַתֵל את הפרי. בחוץ הלמות הפטישים על החישוקים הרכים העוטפים את ארגזי העץ הלבנים כעור החי. בפיו יחזיק האיש מסמרים, ינעץ אותם אחד אחד ויהלום על ראשם סביב סביב.

בשנה השניה לבצורת, אם לא יירד גשם, לא יהיה קטיף. בית האריזה יעמוד שומם. נשורת תפוזים תכסה את הקרקע וריח רקב תוסס חמצמץ יגיע עד בתי הכפר. שלף השעורה נלחך עד לעפר. עדר הג’מוסים זנח את הביצות והתנהל אל שפת הנהר. מי המפל גולשים בנחת. לפעמים עפיפה נעורה בלילה מבוהלת. המיית המפל, מדוע אין שומעים את המיית המפל? רוח מזרחית מניעה את עצי האקליפטוס על גדות הנהר והסוּף מרחיש, עונה אחריהם. לוּ יירד גשם וירחץ את כפות הדקלים השמוטות בכיכר הכפר. היא תפער פיה אל הטיפות הגדולות, תשאב את המים מלחי אל לחי ותשטוף את גרגרי החול החורקים בין השיניים. לא יהיה קטיף. בריכות המים חרבו. הבארות דממו. חול סתם את תעלות המים בפרדס. הצהיבו עלי ההדרים. בעונת החום שאבו מים בקילונים, אפילו במכונות, מן הנהר. אבל ההדרים סובאי המים לא הבשילו. לא יהיה קטיף. הכפר סגור ומסוגר. חדלו ימי כביסה בבית המוּעלם. רק תעבור את גדר התיל והיא במעלה רחוב החול. – אסור, אומרת אימה, כשהן עולות לפקוד את מצבת אביה על גבעת בית הקברות בימי הקיץ. הגבעה חשופה. רק אגוות בשרניות סוככות על האבנים. במורד, עד גדר התיל, מגדל שומר הוואקף אבטיחים. גידולי פרא, מה להם גשם. בימי החום של השנה ההיא מָלאה ביטנם אבטיחים. אבטיחים ולחם. אימה סיפרה, באישון לילה דפקו חמושים על שער העץ הגדול, שלושה פרשים. פניהם צנופים בכּאפיות, הציצו רק העיניים. אדונֵי בית הארמון פתח ובעל כורחו הכניס את האורחים אל החצר. לבדו ושלושה קני רובים. לא השיבו מִלות ברכה ולא הלכו סחור־סחור. מחר. חמישים לירות. יבואו בעצמם לגבות. לקופת המרד. האם לא שמע? עבּדול־גדר לא שילם, ועקרו מחצית הפרדס. עשרה דונם.

בשנה השניה לבצורת, אך הבקיעו חצבים דלילי שרביט על הר נפוליון, במלוא הירח, יוצאים אל שדות השלף אשר מצפון לנהר. הדרוויש ראה באותות. הילה כסתה את השמש. – מחר, מחר, ניבא. אבל עפיפה יודעת. לא בא מועד. לשווא יתפללו. אצבעותיה שבות יבשות.

אימה משדלת, – הלא יגידו מצרים אתם והמצרים אינם יודעים את האלהים. אבל הירקון, הפתלתול, אינו הנהר הגדול, נהר מצרים. בתי, הלא בני בלי אב אנחנו, כך מדברת אימה בבעלה, כאילו היתה גם היא בִתו. מאז שבתו הריחיים ואבא, – נשברו כנפי החרז. כך היא מקוננת עליו. – אבן רֶכֶב, מי היה מאמין, אבן בזלת שחורה. והלא דרך העולם שאבן החול תישָׁחק ראשונה. אימהּ אינה נוקבת בשמה של כַּלְמַנִיֶה־בּינְת־מוּחמד מג’מססין א־שַׁרקי, אבל די שתאמר באוזני עפיפה, – יגידו מצרים אתם. סיפרו שיצאה ובידה סל ביצים אל המושבה, אפילו לא נכנסה לרחוב הראשי. מכרה לעקרות הבית בשכונה על הגבעה מנגד. בלילה פרצו אל האוהל. לא ברור איך לא הזהירו אותה הכלבים. בשנתה. השאירה תינוק בן שנה. עפיפה נעתרת לצאת עם קהל הנשים.

בשדה השלף נאסף קהל גדול. מכים בפחים, – אלהים, תן גשם, תן עננים. הסֶנדות המכות בפחים קופאות באוויר. כל העיניים מופנות אל עפיפה ואל אימהּ בבואן. עפיפה מתמהמהת. ילדים צבֵי בטן מקיפים אותה במעגל, – מתי? מתי? והפעם מטיחות בה העיניים אשם. שלושה ימים המתינו. אובך רבץ על הנהר בבוקר וחיתל את צמרות הדקלים. ביום הרביעי, שוב ראה הדרוויש באותות, – רוח־מצרים נושבת. לא בא מועד יודעת עפיפה. השמיים כמראה הבדיל. ברחבת הדקלים נאספות הנשים לבדן. רק הבתולות והאימהות. מחזיקות אשה, אשה, בתרנגולת שחורה, מורטות את נוצותיהן, – תן גשם, תן עננים. ציווחת התרנגולות עלתה עם תפילת הנשים. עפיפה מתרצה לאימה, נושאת ריחיים של יד. במרכז הכיכר, על האדמה הכבושה, היא יושבת, מסובבת את הרֶכֶב. רֵיק, רֵיק, עוד לא בא מועד, מסלקת בהינף יד נוצות שחורות המתעופפות אל פניה. הנשים משמיעות ילל יד על פה.

בשנה השלישית התרוקן המזווה בבית אימה. עפיפה מרחיקה עד ‘עשר טחנות’ ללקט סרפדים. היא משתדלת לאחוז בגבעול קרוב לשורש. בשובה תישא על ראשה צרור עטוף במטפחת, אבל ידיה לוהטות. אימה תחלוט את העלים במים רותחים ותכין מהם קציצות, – לא גרוע יותר מתרד, תשבח. אמרו בכפר כי הגברים אינם בוחלים אפילו באגמיוֹת. סותמים את נחירי אפם ונחפזים להביאן הביתה. הנשים פושטות את עורן מהר להפיג את הסירחון, והילדים שמחים לקבור אותו בשדה ולטעום לעת ערב מבשר האגמית. – מי שאוכל ‘חראי יהודים’ סופו מבאיש, כך אמרו בכפר. ואביה סיפר, כי באמת מקור ריחה הרע בצמח המשמש לה מאכל. – אם יאכלוהו הכבשים, ידיפו גם הן ריח רע. מדוע מכל צמחי השדה בחרה האגמית דווקה בו? אבל שתי נשים. מאז הלך אביה אל ארץ־לבלי־שוּב, מי יצוד למענן אגמיות? משוטטת בשדות השלף, העז השחופה בעקבותיה, לוחכת כל בדל עשב. בה מבטחן. אימה תיצוק את החלב בחריט בד לבן ותתלה על יתד. כל הלילה ינטוף, ולבוקר, לַבַּנֶה חמצמצה. כבר מכרה אימה את המג’ידה התורכית שהיתה תלויה בצווארה לקנות שעורים. יושבת על הריחיים, – יא ריבון־עולם, מה נאכל? אכלנו את שורשי הכַּרשׁינה. יא ריבון־עולם, למה, מדוע. אכלנו את שורשי החוּרפֵשׁ. יא ריבון־עולם, למה תסתיר פניך, היא מהמהמת. ועפיפה התחננה על חייו של גדי, מצמיח ראשית זקן ובעל ציצי קרניים רכות. כרוך אחריה כמו כלב. באשר תלך, יילך. אימהּ אומרת, – לא גדי. גילגול. מקדים את שיבתה הביתה בפעייה והיא עודנה במבואות הכפר, רק חלפה על פני משוכת הצבר.

בשנת הבצורת השלישית, במילואי הירח, בחודש השני לעונת הגשם, היא מתגנבת אל השדות החרוכים הצופים פני בית הארמון אשר בפאתי הפרדס. מאז מת אביה ויתרה על שינה לבדה בקיטון. אימה ישנה, פיה פעור כדג. על מצחה חרוזי זיעה. היום הרחיקה ללכת עד ‘עשר טחנות’ ללקט סרפדים. כבר שככה הלהבה בכפות ידיה, אבל גופה חרוך. כמו מקלעת גידי העַרְבָּל, אשר בימים הטובים מקפיצה אותו אימה בידיה להבֵר את גרגירי החיטה מן המוץ, מתכווצת בטנה בחום, ועורה מבקש להתפשט מבפנים החוצה. ארבע פעמים משילים זחלי תולעי המשי את עורם. והנחש. לוּ עונה כהלכתה, יתכסה ההר לימינה פלומה ירוקה והחצב ידליק את קו הרקיע ורוד וחגיגי. – פָרח החצב, צַפֵּה לגשם, נתן אביה אות. לשווא הפכו הפלחים את השדות. הרגבים יבשים כגללי בקר. עפיפה יוצאת ממעגל משוכת הצבר, חולפת על פני הטחנות העזובות. הדקלים הסוככים על גגותיהן מאוושים שמוטי כפות. הכפר ישן. אפילו כלבי הרוח שקטו. התנים נדדו אל ההרים. לשווא תבקש האוזן אחר הלמות הבאר, נישמת הלילה. הנה היא מנגד לשער המוביל אל בית הארמון אשר בפאתי הפרדס. ריח שריפה באוויר, כאילו ימי קיץ. רק בלי חריפות הטאיוּן ורעננות הטל. שואפת בנחיריה רוח רמייה, פונה עורף לשער הפרדס. לפניה שדה התלתן הפתוח עד חומת השיטה הריחנית במזרח. גבישי אדמה חרוכה מכאיבים לכפותיה והיובש בגופה מזרז אותה ללכת הלאה, הלאה. הגדי בעקבותיה.

בלב השדה החרוּך היא קורסת. מנגד, השער המקומר הנפתח אל הפרדס. יבשו זלזלי ורד הבר. מן השער, שדרת דקלים מובילה אל הבית העולה מחשכת הפרדס, מוקף חומה ולה שער רבוע גדול ומוגף. כיפה לבנה משקיפה על גגות שטוחים עטורי מעקה וצופים אל הפרדס מבעד לאבובי חרס. איך נראה הפרדס מעֵבר מזה, מבעד לעיני האבּובים. שוכבת פרקדן בשדה התחוח, רגליה מתוחות. התיש למרגלותיה לוקק את בוהן שמאל. מאצבע לאצבע הוא מעביר את לשונו, מגיע עד הזרת, וממנה אל בוהן ימין. עפיפה מגלה את שערה השחור, החלק, לירח. – לא יודעת מאין באה לי זו בשיער חלק, שואלת אימה מבודחת, קולעת את צמותיה בימים הרחוקים ההם, בעוד כנפי החֶרֶז מניעות את אבני הריחיים, ואביה טוען שקי חיטה על כתפו כאילו היו פקעות עַכּוֹב נישאות ברוח. מול הראי אשר קיבלה מאשת המועלם, בקיטון הקטן, סורקת אותו עפיפה באין רואה. עכשיו היא מתירה את שני החרוזים הכחולים אשר בקצה השרוך השזור בצמותיה ומניחה אותם בשקערורית השמלה הרפויה בין רגליה. פורמת את מקלעת הצמות, מתרוממת על מרפקיה ועיניה בבית מנגד. מאחורי הבית, רחוק, הים. אם תעלה פיסת עב ממערב. לאט, לאט, היא שבה ומניחה את ראשה על העפר. הגדי לוקק את אצבעותיה, יונק אותן אחת לאחת. שיניו הרכות מדגדגות. לחלוחית עולה מקצות אצבעותיה, מטפסת לאורך גופה. רוח מזרחית חמה, הנושבת בי כארובה, צאי מגופי, תתרפֶּה בטני כמקלעת גידי העַרְבָּל בהריחם מים, פיסת עב קטנה, עלי ממערב, זרחי מעל סוכת הגפנים היבשה אשר על גג בית הארמון, יפלח ברק את שחור הפרדס, יבוא הרעם אל הדממה, תגאה לחלוחית במחילותי. הגדי הלבן עומד למראשותיה, מעביר לשון מחוספסת על מצחה, נעצר בתנוכי אוזניה, מוצץ את בליטת אפה, מושח את שפתיה הצרובות. מתוחה מבהונותיה עד קצות שערה העוטר את ראשה על העפר. עד רוח ים פרצה מן השער התחתון. כמפוח הפיח גופה רוח מערב. ברק פילש את השמיים. עדר עננים שעט אל המזרח ובלע את הירח. טיפות גדולות פיזרו סחרחורות אבק בבואן אל העפר החרוך. הגדי גמע את עיניה המלוחות ומקור העונג, דבש.

האם האיש אשר יועד להיות אבי בְּנה ישב על הגג השטוח, שריגי גפן יבשים מתנפנפים מעל ראשו, מביט אל הפרדס הצמא וממנו מזרחה, אל שדות התלתן החרושים, הממתינים, מתחנן לגשם ואולי תובע. מדי פעם מתרומם ממקום מושבו, פונה אל מעקה הגג במערב, תר אחרי עב קטנה מן הים. לבדו. בניו, כלותיו ונכדיו, אפילו אימו הזקנה, ערה תמיד כתנשמת, ישנים. האם שלח בידו נשיקה ללבנה, קד ומשתחווה ומדביק כפו אל מצחו, ‘ברוכה תהיי לאל הרחמן המאציל עליך מאורו’. האם צפה בה ממקום עומדו על הגג השטוח. האם בוהק הגדי באור הירח הסגיר אותה. כעלוות עצי הזית בנשוב בהם הרוח, בטנם בהירה וגבם כהה, כך הבהיק שערה אשר נשפך על האדמה. ההיתה לו עדנה ומכנסיו התלחלחו בעונג נשכח. לא יאה ולא נאה לי. עוד שנה שחונה אחת ויעלה הכורת על הפרדס. בלילה ההוא גמר בליבו לקחת לו את עפיפה לאשה.

שלושים יום אחרי שצפה בה מן הגג מביאה גשם בכשפיה, אחרי שיצאו שליחים בפקודתו לדבר בה נכבדות אל אימה האלמנה, ולא הועילו אזהרותיה של אימו הזקנה, – בת שבט מַגַ’נין. ולא סיפרו איך היא מתרועעת עם צוענים וילדי רועים. דם ירוק. והילדים תמיד רצים בעקבותיה, מתי? מתי? שלושים יום אחרי שצפה בה מן הגג, ירד מבול על הארץ. בלילה הראשון אמר, גשמי ברכה. והלא במו עיניו ראה איך הגדי לוקק את בהונותיה. תהיה שנה שמנה. הוא לא ימכור את הפרי ‘דַמַאן’, בעודו על העץ, אלא על ‘פי תיבה’. הקמיע בביתו, במיטתו. יוכל לישון בשקט. יוכל להרשות לעצמו את הסיכון. ומהו לעומת הרווח הצפוי. וגם הבְּרָרָה, שלוש ואולי שתיים תמורת אחת. תהיה שנת רווחה. בחלום היא מופיעה אליו, צומחת מן השדה אשר מנגד לבית, שערותיה תלתן מתולתל, על ראשה טַאבַּק ענק עמוס תפוזים כתומים, מעוטרים כל אחד בשני עלים ירוקים, שמנים, מנצים מן הפטוטרת, מנפנפת בידיה, מגרשת עדת שרקרקים, ציפורי גן־עדן ירוקות כנפיים, העוטות על הפרי ושומרת על איזונו של הטאבק לבל יגלשו התפוזים מעליו. לוּ ידעה אימו עד אנה הרחיקו חלומותיו. חָארם, היתה אומרת, אל תזמין עיניים רעות במחשבות מתוקות. אל תאמר: ‘פּוֹל’, לפני שהכנסת אותו לשקים. בשנה הבאה, אם ירצה האל ירחיב את גבולי הפרדס וייטע על פי השיטה החדשה. לא ייחורים. אלא שתילים ממש. יקנה מן המשתלה הממשלתית, או יגדל משתלה משלו. כל ילדי הבית יאכלו אצלו לימונים מתוקים. בחצר יושיב אותם לחתוך את החוּשחש לנתחים וללקט את זרעוניו. הנשים תרחצנה את הזרעונים בכברה ותייבשנה אותם במגבות רכות. אחר־כך יטמינו אותם בכדי חרס מלאים אבק פחמים, יצמידו על פיהם מְגוּפות שַׁעַם ויחתמו בשעווה עד בוא עת הזריעה. והקטיף. הוא שומע את צִקְצוק המַקְטפות. הוא רואה את הנערים־הסבלים, הממהרים הלוך ושוב וטוענים את הסלים באלונקות. ובבית האריזה הר תפוזים. והנערות בצעיפיהן הלבנים. האם לא ראה אותה לראשונה יושבת ביניהן, ידיה נעות בזריזות כעושה בלהטים.

ביום הראשון אמר, גשמי ברכה. אבל בלילה השני, מתהפך על משכבו, שמע איך געשה המיית המפל ומי הנהר זרמו עזים. שלוש שנים חלפו מאז השיטפון הגדול. לא, הוא לא יעלה בזכרונו את הסערה ההיא. הוא לא יזמין את הרעה. בבוקר, מעל הגג ראה אז את העולם חוזר לתוהו ובוהו. כמו מפלצת בעלת ריבוא זרועות חברו אפיקי המים יחדיו, ללא פדוּת בין מים למים, ים רחב, נחל בַּרוּדֶה והנהר הגדול, אביו מולידו, עוּג’ה, מדרום, ומצפון נחל הדר. הוא לא זז מן הגג, מביט בפרדס ההולך ושוקע, רק ראשי העצים נראו.

כל השנה ההיא עמלו הוא ובניו על הפרדס. המים סחפו את פני האדמה ושורשי העצים נחשפו. אימו נזהרת מפניו. סתומות היא אומרת, – חֶבֶל השׁוֹר, עשוי משׂערות זנבו. ובסוף עונת החום, מוקפת נשים עד למחנק, מזליפות בושם ורדים מתוק, נשא אותה לאשה בטרם יגיע הירח אל גמר מילואו.

בחדר הנשים, כאשר נגלו לו פניה, הביטה בו ולא השפילה עיניים. שפתיה המצוירות נפשׂקו, בוא איש, בוא, מפתות אותו בחמדה. בלילה על משכבם, לחלח האיש את שפתיו בלשונו, מעלה באוב את הגדי הלוחך את בהונותיה. אני אחרוש בךְ ראשון ושני ושלישי. אבל הוא רואה את הפרדס טובע בלשונות המים החובקים אותו מכל צד. מיפשׂק שפתיה המפתות אותו לבוא בחדר הנשים. ועכשיו, על המשכב, בחושך, אינו רואה את פניה. אבל גופה תחת ידיו עיגולים־עיגולים, רכים, ובאוזניו נשימתה כבדה, מתחננת, בוא איש, בוא. היא תבלע אותי כמו שבלעה את הפרדס מפלצת המים אשר שטפה מן ההרים. בשדה היא יושבת. רחם – תהום. בטנה, מי שיטפון בלולים באדמה שחורה. על האובניים היא יושבת. כל אנשי הכפר שׂוחים בבטנה. לא אֶתֵן. היא מבקשת לקחת, לגזול. אני לא הגדי ההולך בעקבותיה. אני אתן רק לרצוני, לא לרצונך. לא פרדס את לי, גם לא שדה, אשכול ענבים בסוכה. ארצה, אתלוש בפי. אצבע טיילה במבואותיה וניקבה את התוף המתוח. גוזל רכוכי דבק בשוקיה. בבוקר אספה הזקנה את השמלה כדין. האם לבשה בלילה ההוא את הכותונת המעוטרת פָאיֶיטים נוצצים במיפתח הצוואר, אשר שלחה לנו הדודה מאמריקה, ואמא נתנה אותה מתנה לעפיפה כתום יום כביסה. אחי יְכוֹנִיָה טוען, “בזבוז, הם ישנים בבגדים.” “אז איך נולדים להם ילדים?” אני שואלת." “את קטנה. לא יכולה להבין,” הוא משתיק אותי.

בלילה אני הוזה מגדל לולייני מסתלסל עד השמיים על שפת הים. אני רצה, מסתחררת בגרם המעלות. בעקבותי, צוענייה שחומת עור, כדמות תמונת הגר התלויה בסלון שלנו לאחר שנמכר הבית על האדמה, ואמא הפצירה באבא לקנות פינת ישיבה, שולחן, ספה ושתי כורסאות וגם תמונה. נזם גדול באפה. כוכב כחול מקועקע במרכז מצחה. לבושה שמלה על שמלה, כמונו בתחפושת פורים. אבא מוציא מן הארון שמלות משי שחורות, שמורות אף הן מן החבילות של הדודה מאמריקה. “תחפושת קלה ומרשימה,” הוא משכנע את כל בנות המשפחה. שמלה שחורה אחת ועל גביה שמלה שחורה שניה שאת שוּליה מֵרים אבא והיא משמשת כיסוי לראש וגם רעלה. “בכלל לא דומה לעפיפה,” אני מתלוננת. "ערביות עירוניות, מיפו, מירושלים, " מפייס אותנו אבא. אבל הצוענייה בחלומי לובשת שמלות אחדות. כולן מתנחשלות עם צעדי ריצתה אחריי בגרם המעלות הלולייני. אני רצה, רצה, במעגלים הולכים וקטנים, הולכים ומתגבהים והיא אחריי בחשיכה. גלי הים מתנחשלים אל חומת המגדל עם סלסולי שמלותיה. אני קרובה אל ראש המגדל והיא אחריי. נשימתה נושפת בעורפי. ואז אני ערה פתאום מפחד ועונג מתוק הממתין לי בראש המגדל. אבל את הכותונת נתנה אמא לעפיפה במתנה שנים רבות בטרם נישאה לאיש. כשבאה אלינו, נערה, מסלסלת בלחש, “יא בִּינְת אל שיך אל ערבּ”, ונעה מן העריבה אל הדוד כמחוללת. אנחנו ממתינים לה במרפסת הגדולה, לצפות בה צועדת במעלה רחוב החול וידיה מתנפנפות ככנפיים. עכשיו, בבית הארמון, למה לה מתנת אמא שבוודאי בלתה עם השנים.

אחרי הכביסה תעזור עפיפה לאמא לשטוף את הכבסים בחדר האמבטיה. אמא תמהל את המים ב’כחול' ותבשל עמילן לכותנות. היום עושה אמא הכל בעצמה. עפיפה לא תיפרד אפילו לרגע מצלחת העץ. אני עדיין יושבת על הסוללה. אל צלחת העץ זוחלת אפלולית אחר הצהריים. עוד מעט תלך מכאן עפיפה. תשתה קפה בחברת אמא ברחבת החול הכבוש. אבא יקרא עתון ואמא תגער, “חבל על העיניים.” על סוללת העפר אני מנסה במאמרי כשפים להשהות את לכתה. אם תלך עפיפה ייכנס הלילה אל צלחת העץ, יתפשט אל הפרדס ויסגור על הבית. מן השַלַאל יתפתלו הנחשים השחורים ויזחלו עם החושך אל הפרדס. נעלמו בהרות השמש המשחקות על שמיכת התינוק. אבא כבר שפך מים על הגחלים הלוחשות, התוססות בין האבנים. על ספסל העץ מונחים סירים מבהיקים, הפוכים. לביבות הסולת בהן האכיל אותי אבא בצהריים צפות בבטני ומאיימות להציף את גרוני. אלהים, עשֵׂה שלא תשקע השמש. שעפיפה לא תלך הביתה. עוד לא. עוד קצת. על החול אני מציירת מגן דוד, ומתחתיו אני חורטת את שמה, ‘עפיפה’, חזק. הכביסה על החבל משמיעה קְלוּ, קְלַק, ברוח אחר הצהריים.

עכשיו תוכל עפיפה לצפות מבעד לאבוּבי החרס החוצה מראש הגג. מבפנים לא נראה הבית כארמון. שער העץ הגדול אשר בחומה הסוגרת על הבית בקצה שדרת הדקלים, מנגד לשער המקומר העטור ורדי בר, פתוח עכשיו לרווחה. הביכְרה הלבנה הנושאת אותה על גבה, מרופדת כרים וכסתות, עמל שנה תמימה, נכנסת בשער מלוא גובה צווארה. ואחרי הביכרה נהרו הקהל בקול מצהלות. והיא שומעת את הגברים מסלסלים: ‘כָּך מתנועעים מי ימים. הֶאָח. אמא כך. כך שוחים באגמים. האח. אמא כך’. ובאמת הנוצות אשר תחתיה ודבשת הביכרה העולה־יורדת, מרכיבים אותה על במותי ים, ‘אמא, כך’. אמא, מן היום הזה לבד והעז והתיש. למחרת כבר יצא האיש אל העיר. לו העזה פנים היתה מתחננת, אל נא ‘תגזוז’ את הנהר, שיבעה ימים לא תעבורנה רגלינו את הנהר. חָארם.

משתאה היא סובבת בחצר. שמחה על גן הפרחים בקידמת הבית. מנטור סגול, לבן, ורוד. ריחו חריף כריח שׂיער האיש בלילה. דליות פרועות עלים ארגמניות, ויסמין מטפס על הקיר. אין היא אוהבת את ניחוחו הגס. באפה, בושם היסמין מעורב בריח של צוֹאה. אחרי גן הפרחים, עד משוכת השיטה החובקת את שער העץ הגדול, גן הירק. אחרונות העגבניות מטפסות על סמוכות. עוד מעט תתחיל זריעת החורף. בצל ירוק, צנוניות אדומות ותפרחות כרובית לבנות. החצר הפנימית חשופה. טאבּון גדול לְשַמש את צורכי כל משפחות הבית, וסככות פח נתמכות בקורות עץ מסתור לעיזים, לחמורים, לעופות, לגדיש־מספוא ולכלי עבודה. גיבובי סירה־קוצנית נסמכים אל הקירות, קומה על קומה, כמעט עד הגג. היא תגדל פיגָם בעציץ חימר גדול, ואולי גם פלפלון אדום. מן הפתחים הקרועים אל החצר יוצאות אליה נשות הבית מוקפות אשכלות ילדים. אחר־כך בֵּרכה את מנהג האדנוּת של האיש לאכול בגפו. רק חדר הזקנה נסמך אל מדורו.

שלושה שבועות אחרי היורה המתינו השדות. רגבי שדה התלתן תחוחים. הלחות מחלחלת וקליפתם יבשה, מתפוררת. בבוקר כשהיא מגישה לו את הקפה, הוא מציע לה במפתיע לשבת מולו. – יום הביקור אצל אמך היום, לא? קחי קמח חיטה. חצי רוטֶל. אני יודע. מַפתח המזווה. אל תדאגי, אימי יודעת, הוא מרגיע. – אם יירד גשם בעיתו, נוכל לזרוע את התורמוס בפרדס. ידשן את האדמה ויגדיל את היבול. כאילו יש לאל ידה. – אם ירצה הרחמן, יירד גשם בעיתו, היא אומרת בעיניים מושפלות.

מבעוד חשיכה היא משכימה אל הטאבּון. רק היא והזקנה. – מתי? מתי? שואלת הזקנה. – מתי, מה? הזקנה מעגלת קשת בידה על בטנה המצומקת. איש לא יאמין. הלא שלושה בנים לו מאשתו המנוחה. ונכדים, כמה? צעיר נכדיו מבשיל בבטן אימו. איש חזק. נכון, לא צעיר. ואין היא מעזה להעלות ‘זקן’ על שפתיה פן תחרוץ גורל בטנה להיות שדופה תמיד. והלא הצועני הממזר גילה את אוזנה. אף־על־פי שמאז דיברו בה נכבדות נזהרה בכבוד מיועדה. לא הלכה עוד בגפה אל הנהר ולא הרחיקה עד ‘הר נפוליון’. אימה שומרת עקביה. – בִתי, באה הברכה אל ביתנו. ומתכוונת למוהר. אף־על־פי שעפיפה יתומה ואביה מבני המַגַ’נין, נהגו בהם כבוד. אבל בחמסין הגדול, שיבעה ימים ועוד שיבעה. רוח חמה מסחררת מערבולות חול בכיכר הדקלים. לעת ערב מתגנבת עפיפה אל המפל לצנן את הרוח המזרחית המנשבת במבואיה. ביום אשר כזה, לשבת על סכר האבנים בלב המפל ברגליים יחפות. תספוגנה שמלותיה את הלחלוחית עד העור. מצא לו יום הצועני. עד ערוב השמש ישן. למרגלותיו הדוב בצל הדקל, כורך את החבל על גופו, נשען על הגזע, שחור, כושי. עכשיו הוא מכה בתוף, מוקף חבורת ילדים, – אוּרְקוּד, אורקוד, יא דוב. מאוחר להימלט. הילדים ראו אותה. נטועה במקום עומדה. לא אל הנהר ולא אל הבית. פני הדוב המרקד אליה. עיניים זבות בוכיות לדוב. הצועני סב לאחוריו בתנועה חדה. – אם תתני מיל, אצייר לך עתידות בחול. ועפיפה לכודה בקסם הרגע, ברֵעוּת ואחווה עם האיש השחור. מי יודע אם לא דרכו רגליו בחולות הלוהטים מסיפורי אביה: ‘על אבן תשב הכלה. על תלולית עפר יישב החתן’. – לצייר בחול ביום חמסין כמו לצייר על מי נהר, היא משיבה, צוחקת ונמלטת הביתה גאה במענה לשונה, כמו אמא. ואחריה קול הצועני, – אומרים גיבור האיש. אומרים, יחרוש אחת ושתיים ושלוש באחת, בשתיים, בשלוש, בעיר.

בלילה, כל לילה, הוא מניח את רגלו באלכסון על רגליה, ידיו מכונסות מאחורי כתפו. גופה מצטנף פנימה. איך לא לחוש בכובד. אבל הוא נוגע. לוּ הלכה אחרי תשוקת־רגע, היתה מנערת את הרגל מעליה. עיניה פקוחות ואבריה משותקים ממאמץ. ממתינה עד שתירגע נשימתו ותעלה קצובה, ומושכת את גופה לאט אל קצה המיטה. בחושך היא מעלה את מראהו. שפתיים לו מלאות, מחורצות, מתפקעות כבכּוּרה, ובצחוקו, כל שיניו בפיו. על העליונה שפמו עבוֹת. אם ינשקנה, ידגדג את לֶחייה והיא תחייך. וידיים לו טובות. מניח את התפוז בכף שמאל שטוחה ואצבע ימינו רכה מלטפת את קליפתו. – כנימת הטיפוס השחור וגם האדום נגלית מיד לעין, אבל הטיפוס הלבן כקמח, מסתתר. בעיקר בְּצֵל הפטוטרת. כך הוא מעביר אותם אחד אחד ומחזיר לטַאבַּק. – השבח לאל, נקיים. לא ראתה אותו אוכל תפוז מאז באה אל הבית. כאילו נועדו לראייה ולמישוש בלבד. מי יאמין. אפילו יאמינו. היא לא תברח, היא לא תהיה חַרְדַנֶה. היא לא תהיה אשה בורחת. והלא היא קשורה אל האיש נותן שארה וכסותה מכוח ברית שלא מוּמשה. בבואה אל הבית נשאה כד מים על ראשה. צהלת ההמון דממה לרגע, פֶסע־רגל ואני מעבר למפתן. כבר נשאה כדים תְפוּחי בטן על ראשה, ומעודה לא היה המשא כה כבד. – למזל ולברכה, קראו הנשים אשר המתינו לה באפלת הבית. בצאתה את בית אימהּ ביקשה מיצוות נשים מלומדה כדרך כל הכלות, – אמא, הרחיבי פתח ביתך לאורחות ובורחות. ואימה השיבה מצפינה חיוך, – ביתי מרוּוח ודלתי פתוחה. היא לא תהיה חרדנה. עכשיו יש לה מראה שלימה בארון בן שלוש הדלתות הניצב בחדר השינה. לפניו היא מבקשת תשובה בדמותה הנשקפת, נזהרת מפני הזקנה. ממתינה עד שתסתיים מלאכת האפיה בבוקר והיא תרדם בפינת החצר הפנימית, בשמש, ידה הימנית קפוצה על מפתח המזווה הקשור אל אזורה. אולי באמת האשמה בעגבותיה השטוחות, במותניה הצרות, בעצמות לחייה הגבוהות. היא נופחת אוויר בלחייה. לוּ היו לחיי עגולות כפני הלבנה.

שיבעה ימים אבריה מתמוססים ונשטפים בדמֵי נידתה צועקים כאב ממותניה אל רגליה. כמו מי השיטפון הגדול בשנה שעברה, סוחפים בוץ ופגרי בעלי חיים וגדמי עצים, מעלים קצף. בלילה היא פורשת לה מזרן על הריצפה, החלון מעל ראשה. יש חיים בכאב הזה. טיפה וזרזיף, טיפה וזרזיף. בעל כורחו קשוב גופה אל עצמו ללא הרף. ממתין. פתאום מבוהל מפני שאין לה שליטה על עוצמת הנביעה. והלא כל דמה ינגר החוצה והיא תתייבש כאילו היא זַרִיפֶה, בּובּה שגופה קלשון, לבושה שמלת אשה, חגורה אזור וחבושה מטפחת. לא. האיש לא קנה את בגדיו בחגיגה וברוב עם. לא יאה ולא נאה לבעל בעמיו. השַבַּאב לא נשאו בראש התהלוכה יפיפיית־קש להוליך שולל את השטן. איך חיים ומוות ממקור אחד. אפילו ריחו החריף הדוחה של המבוע, טוב באפה. איך ישיל הנחש את עורו ולא ימות.

הזקנה אומרת, – עקץ אותך הזעקוּק, פרה משוגעת. אבל לא קיץ עכשיו. מציפה את הרצפות במים, כפופה, במטאטא זרדים היא שוטפת את הרצפה. שוטחת את המצעים בשמש. מפריחה אבק במַכְבֵּד. ידיה אינן נחות לרגע. קולעת את סליה אחוזת בולמוס. בימים כאלה הם יוצאים מתחת ידיה יפים. בלילה, על המזרן, היא מציירת בראשה את מראיהם. חולמת את הדגם כמו חי. מעגל לבן מוקף במשולשים אדומים. אחריו שוב מעגל לבן. ואחריו משולשים ירוקים. ובשוליים תענוב לולאות עגולות. כל נשי הבית משבחות את מעשה קליעתה. את סוד הצבעים היא שומרת בליבה. האוֹג לאדום, הזאפראן והחינָה לצהוב, והלוֹט לירוק. אחר־כך כאשר ביקשה מרפא למחלת הילד לא סלחה לעצמה איך זכרה את סוד היופי ושכחה את סוד החיים אשר הפקיד אביה בידיה.

אל הטאבּוּן אינה ניגשת שיבעה ימים, שלא יחמיץ הבצק. מגן הירק תמנע רגלה. כל אשר תיגע בו ייבש. אחר־כך דממה. אני מתה. עכשיו אני זַרִיפֶה בביתו. סלסילה אשר התחילה בקליעתה ולא סיימה, תמתין. יומיים שלושה אוכלת כזית. לפעמים בורחת אל הפרדס להקיא. נוקעת מפני גופה האילם. הזקנה, בערב, תשב בפינת החדר בעודנו אוכל, המחרוזת בידיה, ותמלמל בינה לבינה, – שלושה קשה להסתירם, אהבה, הריון ורכיבה על גמל. הוא ישים את עצמו כלא שומע וכשתגיש לו עפיפה את התה, יביט בה בעין חשדנית.

מן היום השביעי עד מלוא ארבע עשר יום מתנקז התינוק אל רחמה. ורידיה כמו תעלות ההשקאה בפרדס. רשת סבוכה. נמתחות מן הבריכה המושכת מים מן הבאר. בצינור עבה, פְּעוּר לוע, שוצפים המים אל הבריכה וממנה אל התעלות ומהן אל צלחות העצים. איך ידעתי, השכם בבוקר, שואפת אוויר לח, שהיום יפרח הנרקיס. בחדר גְבה התקרה ריח עכור. – החומצה, טען תמיד אביה, – מוטב לא להרבות באכילתה בארוחת הערב. אימהּ, מעזה פנים. מעולם לא שמעה אשה אחת בכפר מדברת כך אל בעלה. תמיד צוחקת למחצה, – חכם בבוקר, אולי נאכל כדרך היהודים ארוחה בצהריים. והטחנה, מה תשיר בינתיים? הבוקר, פָרח הנרקיס. זיכרֵי ריחות מסתלסלים אל חלל החדר הדחוס ומעוררים געגועים בחלציה. בשעת צהריים כאשר שלמו כל מלאכות הבוקר, חמקה אל מעבר למשוכת השיטה, יודעת כי תמצא אותם על שפת הנהר, אגודה של שלושה, ארבעה, ראשונים, בקנה אחד, מוּטֵי כותרת, מבויישים. איך עליהם כה חדים? נפעמת תעמוד אל מול נבואתה המתגשמת. איך אני יודעת מתי? איך יודע בצל הנרקיס הנרדם באפילה כל הקיץ לקום לתחיה עם הגשם? בשבילים עקלקלים תשוב הביתה. פרח תקוע במיפתח שמלתה. אם יפגשוה בדרך, יגידו, בת מַגַ’נין. הזקנה תתפוס אותה, אורבת בבוסתן השומם, – לא, בני לא יוכל להתפאר: ‘אשתי לא יצאה מפתח ביתה כל ימיה’. ולא אמר אביה, אם נבטו נרקיס וכלנית הצנע זרעך אתה המשוגע, אבל אם יבוא אליה בלילה הזה יוולד בנה.

גם בלילה הזה, אחרי ששבה מן המזרן אל המיטה, הוא פושט רגל באלכסון על קרסוליה. ישן. היא ערה לקולות המדגדגים המשתלחים ממקור העונג, פושטים בירכיה, פוערים את ניקבּתה. עזים המים הפורצים מפי הצינור אל הבריכה בראש הגבעה. מפולשת, מתרחבת לבלוע, בוא, ילד, בוא, מזמינה המחילה הלחה את זכרותו. להתכווץ, לסחוט, להצטמצם. בשנתה, הצטנפה האפילה בבטנה כמו קיפוד הקופץ את בשרו הרך פנימה, ונפערה באחת להיות חמניה לוהטת, עלי כותרתה זורחים על כל השמיים וליבתה גרעינים שחורים. מְשמרת את הרף המצמוץ והעונג, ממנו, אליו, מחובר התינוק. ממנו הוא נקרע בהיוולדו.

בבוקר נשקפה החמניה במראֶיהָ. הוא מריח, נבהל, – צאי, אשה, ציווה עליה כמו איש אשם כאשר הגישה את ארוחתו, – הברישי את נעליי.

שוב הוא נוסע העירה. אולי אמת דיבר הצועני ברחבת הדקלים. כשהביאה לו את נעליו, נשרו עלי החמנית הצהובים והיא הביטה בו באישוני גרעינים שחורים.

ארבע עשר יום התרוצץ התינוק בגופה, חסר מנוחה כמו שֵׁד. ישנוֹ ואיננו. לא אדם. ללא גואל. בחצות, בלא אותות מוקדמים, היכה הגשם בסככות הפח שבחצר הפנימית. האיש נעור בבהלה. עד הבוקר, בעיניים פקוחות מקשיב לקול הגשם והפחד זורם מגופו אל גופה. ודאי מתפלל, אל רחום, רק לא מבול. כאשר האיר הבוקר, חלפו קרעי תכלת על פני החלון הפונה למזרח ואז נרדם האיש.

שיבעה ימים בלעה האדמה ובלעה ולא נודע כי באו המים אל בטנה. – עכשיו בעזרת האל שיבעה ימי שמש, מתחנן האיש בקול. האל הרחום מקשיב לתחינתו. בשבוע הרביעי זרחה השמש. שתי כנפיו של השער המקומר בפתח הפרדס תיקשרנה עד תום הקטיף אל גזעי הברושים. מכוניות משא תחנינה בשביל על שפת שדה התלתן. חמורים וגמלים יעמסו את התיבות הלבנות עד למשאיות. הלמות הפטישים תגיע עד לבית. הזקנה תקום מבעוד לילה ותקיש על דלתות כל המדורים. כלותיו של בנה תעזורנה על ידה. הטאבּוּן יוסק כל היום. הילדים יישאו בשניים סלים גדושי פיתות אל הפרדס.

בשבוע הרביעי נגדשו שדיה. התינוק מטפס אליהם מבפנים. נושך אותה, כועס. למה לא בא לי גואל, הוא מקונן. פטמותיה כואבות אפילו למגע שמלתה, כמו פצעים, וחלומותיה כמו אמיתיים. שוב היא מתוחה בשדה התלתן נוכח פני שער הפרדס. אַיִל שועט אליה לאורך שדרת הדקלים. קרניו משובצות ספירים, בוטש בקרקע ברגליו, אליה המתוחה בשדה. הבוץ השחור דבק בפרסותיו התופחות והולכות ועיניו הגדולות חסרות עפעפיים, יורות ברקים אדומים המשלחים מכות קלות בכפות רגליה הזקורות. השביל ארוך, ארוך, והאיל בוטש, בוטש. הנה הוא בפתח השער. קרני הספירים חולפות בקמרון, תולשות ורדי בר במרוצתן, עוטרות כנֵזר את מצחו. הנה, הנה, חלף על פני השער, חצה את השביל המקיף את הפרדס החשוך והשתלח על פני השדה הפתוח. הנה יגיע אליה, יגיע, יגיע. פחד פתאום לשֵמע הולם שעטותיו הרחבות. הוא יפסח עליה, הוא לא יראה אותה שרועה על פני האדמה. מוכרחה לקום, להזדקף מולו. קרניו מרטשות את בטנה. בבוקר שוב נפער מעין דמֶיהָ. להתחיל מבראשית. לשווא ישאלו אותה, מתי? מתי? אבדה לה השבעת הקסם. לשווא תשכב בשדה התלתן נוכח השער הקמור. הגשם פסח עליה.

היתה שנת ברכה. הפרי נמכר ‘דַמַאן’, ‘על העץ’. האיש לא הסתכן שוב למכור אותו ‘על התיבה’. הקונה הקדים לקטוף. מן הגג היא מחפשת בפרדס כתם זהב אחד ואינה מוצאת. איך תעמוד בגלי הניחוח השוטפים את הבית. בבוקר, אם תפלס לה דרך בחומת החוּבֶּיזה המגיעה עד למעלה מראשה, בפסוקת שבין שדרת הדקלים והפרדס, ייפרש לפניה מרבד של תוּרמוס אפור־כחול. ומחרתיים, כאילו לא היו. רגלי השוורים הרתומים למחרשה תרמוסנה את התפרחות הפרפרניות, אחר־כך תחרוץ המחרשה בין העצים והכחול ייבלע באדמה בטרם יעשה תרמילים. מלמעלה ישתוחחו ענפי ההדר מכובד הפריחה הכדורית. צלחות העצים יתכסו ברפידה לבנה והוא ישוב לעת צהריים מודאג, – יותר מדי נשורת, יאמר.

שריגי הגפן על הגג יתעוררו מן המתים. לא עונת הגפן עונתי. לא שמחה בבציר. לא אעלה בסוכת הגפנים לחלוב טל מן העלים לגדל את שערי. עוד מעט יובילו גמלים אל החצר אבטיחים. כל אבטיח כבטן אם בחודש החמישי. עד לגבעת שומר הוואקף ירחיק האיש לקנותם. נודעים במתיקותם. גידולי בעל. מה להם גשם, מי להם גשם. איך נמסכה לענה גם במאכל התאווה. כבר אני מתקנאה אפילו באבטיחים. גידולי פרא. בבוסתן אשר מאחורי הבית תיבָּקענה בכּוּרות. הילדים יטפסו בענפיהן בזריזות ואימותיהם תקעֵרנה שמלות לקלוט את הפרי. חסן, בנה של זַרְקָא, ישמור למענה תאנים בכיסיו. מכל הילדים בחצר רק הוא. אולי מפני שאני טובה אליו. אימו בטוחה שעין רעה פגעה בידו של בנה. נולד כך ושתי אצבעות בידו, זרת ובוהן בלבד. ארבעה בנים לזרקא ובת אחת. שניים, השלישי והחמישית, בגבעת בית הקברות. מתו קטנים, השתינו דם. בעונת הגשמים הראשונה אחרי נישואיה, שמעה מזרקא את המעשה. מאז גם היא, עפיפה, נמנית על המזיקים. – גיסתה של אחותי, ארורה אימה, ארור אביה, כך הולכת זרקא ומונה את כל בני משפחתה, – בטנה ריקה, מאז ועד היום, ריקה, לא עליך, באה לביקור. אני, שלושה אולי ארבעה חודשים. כבר רואים. אנחנו יושבות מתחת לתות, בבוסתן. חם. והיא מפשילה את השרוולים של השמלה שלה. מתחת לצמידים אני רואה הרבה שערות שחורות. כבר אני מריחה צרות. אולי מהפנים שלה היא מורידה ולא רואים. ואחר־כך היא מתרוממת כאילו לקטוף תות מן העץ והופכת את הטַאבַּק עם הקפה. ועל החול אני רואה איך הקפה מצייר עקרב, והיא מביטה ישר על הבטן שלי. ולא הועיל כלום. אחרי שהלכה שפכתי מלח על המפתן. ולא היתה לי מנוחה עד שאחותי לקחה ממנה מטפחת כחולה בלי שהרגישה. ואבי־בני קבר אותה בהר הזבל וירה לתוך הערימה שלוש יריות. שום דבר לא עזר. ארורה אימה. והילד ככה נולד עם שתי אצבעות.

ובאמת, גם הילדים קוראים לו ‘עקרב’. מאז משכה אותו בידיו מחוץ למעגל הבוער הוא שומר למענה תאנים בכיסיו, מסתיר מפני אימו. בראשית עונת החום עפיפה יוצאת אל צל התות. הגיפו את כל החלונות אבל החמסין לוחץ על רקותיה. עדיין רק עלווה ירוקה בהירה מכסה את זרועות התות. כל החורף עירומות. עפיפה נושאת איתה את מלאכת הקליעה. ממקום מושבה על השרפרף היא שומעת קולות רחוקים, עולים מפאתי הבוסתן, – עקרב, עקרב. היא מניחה את הסלסילה מאחוריה ונפנית אל הקולות. למרגלות משוכת השיטה, אש. חסן מוקף חבורת ילדים, אש לוחכת את האדמה סביבו והוא נטוע במקומו. – עקרב, עקרב, קוראים הילדים. בגלל אצבעותיו, זה שמו בפיהם. כמו מלקחי העקרב. עפיפה מושכת אותו החוצה והילדים נמלטים. – למה לא ברחת, ולמה לא הכית, הלא אתה גיבור? היא שואלת. וחסן, לא תינוק, מגיע עד למותניה, אומר ומושך באפו, – כשמדליקים אש מסביב לחיה הזאת, היא מרימה את הזנב ומכניסה לגוף שלה רעל עם העוקץ ומתה. חסן אינו קורא בשמה של החיה.

כשיירד חסן מן העץ ימתין עד שתיכנס אימו הביתה, קצות שמלתה בידיה, והיא מלאה תאנים. נכלם יגיש לעפיפה על כף ידו בכּוּרות.

על הגג השטוח הפונה לרוח ים, בצל סוכת הגפנים, יישבו הגברים לשחק, עד שהשמש תיבָּלע בים. כבר קצרו את השומשומים ושטחו אותם על הגגות. כלותיו של האיש תדושנה אותם במקלות ואימו תכין לו שמן סירֶג'. בכּוּסְבֶּה יאכילו את הצאן בחצר הפנימית וריח שמנוני יתערב באבק המספוא. מחר ישקו את הפרדס, מנבאה הלמות הבאר. הזקנה קורסת בפינתה, שפתיה נעות ואצבעותיה מעבירות את חרוזי העינבר. בבית אביה בימים הטובים ההם, בשעה כזו, אימה אופה פיתות טריות. ריח חמצמץ של חלב עיזים נוטף מחריט הבד אשר הושחל זה עתה על היתד. לפעמים יתלקטו שכנים אל החצר הקטנה המוקפת חומת לבני חימר, וישחקו ב’לֻעֻבּ אל פנאג’ין'. אביה יוציא שרפרפי עץ קלועים. על טס קלוע מעשה ידיה, יעמידו בשני טורים את כל הפינג’אנים אשר בבית הפוכים על פיהם. אביה יבקש את טבעתה, יסתירנה מתחת לאחד הקנקנים; והיא, מן הפתח, תשתתף במשחק באין יודע. תמיד מיטיבה לנחש בלב נבהל. טבעת מחוברת לאצבע, משכי מגופי קורים דקים סמויים כמו קורי תולעת המשי, אני באצבעי אחוש איה מחבוא הטבעת. אביה כה היטיב לנחש, עד שלפעמים חשדו בו השכנים. אבל כלל אחד קבע. משחקים למען השעשוע. לכל היותר מתערבות שתי הקבוצות על מעשי קונדס. המפסיד ינבח ככלב. יגעה כגדי. וצוחקים. עכשיו, על הגג השטוח, מתרוצצים הילדים. כלותיו של האיש, ידיהן מלאות בתינוקות. האחרונה, לַטִיפָה.

היום הגישה לה עפיפה טַאבַּק מתנה, מלבד דורונות הלידה. טרם חלפו ארבעים יום. לטיפה ספונה בחדריה. עפיפה אוהבת את הדגם. ליפְּפה את העיגול האחרון והיא מרחיקה את הטס לקלוט את מלוא יופיו. מגישה אותו אל אפה להריח את ניחוח הכּרכּוֹם. ודאי לא ימצא חן בעיניה. והלא הרבה סלים וטסים קלעתי וכולם היללו ושיבחו את יופיים. בוחנת את המגש ולפתע עיניה מתלחלחות. עוד מגש אחד. עוד מחזור דמים אחד. עוד תינוק אחד, שֵׁד, רוח שלא נולד. היא מקרבת את הטס אל מותניה ולוחצת. גדול. מכסה אותה כמעט כולה. דבק בבטנה, חופה על הפקעת הרוכסת את כל עורקי חייה, מתחננת לפקוע, להפריח פרפר. סגורה. כואבת כל חודש, שוב ושוב. אין לי ילד, היא מעזה לאמר לעצמה ולכן גם הסל אינו יפה בעיניי.

למחרת בצעדים מהוססים, מנקשת בקבקבי העץ במסדרון להודיע על בואה, תיכנס אל מדורה של לַטִיפָה. אקח אותו בזרועותיי, אחוש בחום גופו מבעד לשמלה, אפקח את אגרופו הקמוץ באצבעותיי, אשמיע קולות מצמוץ בשפתיי, אזריח חיוך על שפתיו. אימו התעברה במועד, נולד בחמסין הגדול. כבר השקו את הפרדס בפעם השלישית. מה תאמר לאימו. אם תאמר כמה מכוער הוא ותירק, יגידו, עיניה צרות. אם תאמר, כמה יפה הוא, יגידו עיניה רעות. אם תבקש להחזיקו בזרועותיה, אימו תאמר, – ישן, חבל. אם לא תבקש, בצאתה, תרוץ לטיפה אל זרקא ואל זוֹהֵיר ותדבר בה סרה. – לב גבר, לא לקחה את התינוק בזרועותיה. ועפיפה הנושאת עכשיו בידיה מתנה ללטיפה, כבר אינה יודעת אם באמת היא רוצה להחזיק את התינוק בחיקה. אולי אמת אומרים, מכשפה. אולי אם אחזיק אותו בזרועותיי, תרעדנה ידיי והוא יפול. כמו הטַאבַּק שהפכה גיסת אחותה של זרקא מתחת לעץ התוּת.

לטיפה, ליבה טוב עליה הבוקר, – יפה וגם מועיל, היא אומרת על הטס, ותולה אותו על אחד הווים הנעוצים בקיר, מזמינה את עפיפה לשבת ומגישה לה לימונדה קרה. עפיפה, ידיה שלובות על בטנה. המלים פורחות מראשה וגם המעשים, – מה שלום אימך? תשאל לטיפה. – טוב. תודה לאל. בעוד יומיים שוב אלך לבקר. עיניה דבקות בברכיה. עפיפה רוצה מאוד להביט בתינוק ההומה בעריסה. לטיפה מושכת את הרצועה ומניעה את התינוק. בחברת לטיפה היא יכולה לשתוק. בעיקר היום. ההכנות לחגיגה בפרדס בעיצומן. – את חושבת, רוֹטֶל מלפפונים יספיקו? החמצתי. עד מחרתיים יבשילו. מחר אשרה חומוס במים. נשאיר גם שלמים. איך נשמור על האורז חם? נכסה בשמיכה. לטיפה מתכננת את החגיגה בפרדס ומגרשת במניפת קש זבוב מעל פני התינוק. אעשה לה מניפת סוּף גדולה כזנב טווס. אביא לה מתנה. – הכי קשה לטגן את החצילים והקטן בוכה. תמיד רעב והשמן נשרף והבית מסריח, מתלוננת לטיפה, ומושכת שוב ברצועה להרגיע את התינוק. – אקלע לך מניפה גדולה, מבטיחה עפיפה. כמו בהתגנב היא נפרדת לשלום ואינה מעזה להביט בתינוק. לטיפה טובה אליה. זוֹהֵיר אומרת על מתנותיה, – למה לך לפצוע את ידיך. והלא ביפו יקנה אותם אבי־בני כמעט בחינם. וזַרְקָא קשה מכולן. היא תשאל, – מתי? מתי? ולא תתכוון לגשם.

על הגג השטוח מתרוצצים הילדים. כלותיה החורגות ידיהן מלאות בתינוקות. פניה אל הפרדס וגבּהּ אל המְשׂחקים. רק שב בעלה מן העיר וביקש לנוח, ידעה, היום ישחקו על הגג. שיהיה הראש צלול. לפעמים חשדה בבניו כי הם מפסידים את המשחק בכוונה תחילה כדי לראותו זחוח. – בית על הגבעה וגג לבית ורוח אין, רוטנת הזקנה. הטלת הקוביות מצמררת את גבה של עפיפה. עכשיו הוא מחזיק בהן באצבעותיו החזקות, סוגר עליהן בחום האגרוף. אם יתלהט המשחק, יגיש את הכף הקמוצה אל פיו ויירק עליהן למזל. הקוביות תפרוצנה אל דפנות הקופסה המשובצת צדף. – מדמשק, הוא חוזר ומספר לבניו. אם יצלח בידו יכריז על המספרים בקול גדול. רכּוֹת ועמומוֹת יחליקו עיגולי המשחק המצופים לֶבד ירוק על הטבלה.

אחר־כך יבשילו התותים השחורים. פני הילדים יימרחו עסיס שחור־סגול. לא יימצא מקום לשרפרף בצל התות. דבורים תרחשנה על הנשורת. בערוב היום יישבו הגברים על הגג שותקים ועייפים מכדי לשחק. היום השקו את הפרדס בפעם העשירית. אשכלות ענבים יבשילו על ראשיהם. כלותיו תשכמנה קום לחלוב את הטל מעלי הגפנים לחפוף בו את שערן. האיש, אם יחטוף תנומה, יתעורר רענן. עפיפה תגיש כד לימונדה קר. הוא יספר איך רפא לעץ ההדר אחרי המבול הגדול. הרבה שנים, שלוש, ארבע, אולי, מונה עפיפה, לפני ליל הכישוף, לפני שבאה אל ביתו. היא רואה את ידיו החזקות עושות כדברים היוצאים מפיו, – בסוף עונת החום, השקו את הפרדס בקיץ ההוא מעט, אולי עשר פעמים, אבל פעם אחת יותר מדי, כנראה. השיטפון חילחל עמוק. קליפת האדמה לא גילתה את האמת. תקעתי אצבע בגומות, בכל שורה. יבש. עשרה ימים אחרי שזרמו המים בתעלות ונמשכו אל הצלחות, הוא עובר בחלקת הפרדס הצעיר. בן שנה בסך הכל. לבדוק אם הֵנצו העיניים. על ‘המחלה החדשה’ שמע, אבל אצלו, בפרדס שלו? בעיקר אחרי שזנח את שתילת הייחורים ואימץ את ההרכבות, לא לפני שהעמיק את הבַּחַר יותר מן הנהוג. וכך, הוא עובר מעץ לעץ לבדוק את זיווגי הרוכב והכַּנָה. האחרון בשורה הראשונה. הוא זוכר היטב. גזע אחד ישר ולא מתפצל. לא מצמיח ענפים צדדיים. אבל הוא אינו הולך שולל אחרי הרוכב המתעבּה ובודק מקרוב. במקום הזיווג שקעה הכַּנָה. הוא מסיר באצבעותיו את הקליפה והנגע נחשף מכוסה קוצים. מפי השמועה הוא יודע כי הקוצים ינעצו ציפורניהם בעֵצה, הפצע יתאלח, יעלה מוגלה חומה והקליפה תיסדק. וכאשר הזיווג רקוב, מה פלא אם העלים יחווירו והתפוזים יצהיבו? הוא התעקש לא לעקור. עפיפה רואה איך ידיו החזקות חותכות בעדינות בסכין ההרכבה חתך אחד לאורך ובקצהו חתך אחד לרוחב, כמו ידי הדחליל בגינת הירק. ואיך הוא משחיז את קצה החוּשחש הצעיר אשר נטע קרוב לשורש העץ החולה. מכניס את השיפוד אל מתחת לקליפה החולה, מחזק בשני מסמרים קטנים ודקים, מושח במשחה וחובש בנייר משומן. כל זמן שידיו עושות במלאכה, פיו פעור, לשונו משתרבבת מבין שפתיו והעורקים ברקותיו תופחים. אחר־כך, אחרי שכף רגלו הקטנה של התינוק פערה שסע אדום, זכרה את ידיו החזקות החובשות את נגע העץ.

בפרדס כבר חדלו מן ההשקאה. הטללים מתרבים. לשווא יטפסו הילדים בראשי התאנים לבקש עוללות. נפסד טעמן. הזקנה תתגרה בה, – אכלי, אכלי. טעמו כטעמך, כַּאסיר. היא תחזיק בתאנה הבשלה, בשלה מדי. נסדק לב התאנה מרוב טללים. החמיצה. פרי פגוע אני, תסכים עם הזקנה. כַּאסיר אני. כמוה כמוני. רוב לחוּת בקיץ. עוד מעט יעלה כוכב הסְהֵיל במזרח. לא עת עיבּור, עת פריצוּת. אולי צדק הצועני. למה לא בי? בטן העגבניה תתכסה בהרות עגולות כתומות והזקנה תרעיל את אסיף הבוקר הנישא בסלה מגן הירק ותאמר, – איש תם יראה מטבעות זהב ואיזמרגדים, אבל איזה עגבניות יאכל לעת ערב? אולי ברדת הגשם הראשון יחרוש בה.

בבוקר היא מקדימה את הזקנה המשכימה עם התרנגולות. תמיד ראשונה ליד הטאבּוּן, ידה חובקת את מפתח המזווה, קוצבת קמח לכלותיו של בנה. – למה לא קמת בחצות? היא מתגרה בה, – אחר הצהריים גדול. עד הערב יסריח הכל. לא עונת הקישואים ולא עונת הפלפלים. אבל גם תפוחי אדמה יצלחו. אולי יתרצה לה. הפרדס מוכן ומזומן. התפוזים עודם ירקרקים. אחרי הגשם הראשון יתלהט הכתום. קולפת את הקליפה, קוטמת את ראש התפוח, שולפת את פנימוֹ ודוחסת באצבע את המילוי, אורז לבן אשר השביחה טעמו בצנוברים. מלאים, שׂבעים, מונחים תפוחי האדמה סדורים על המגש. תאפה בצהריים. אם יקדים לשוב. עכשיו היא פונה אל היונים. מאוסה עליה המריטה. הבַּיַארְג’י, מנהל העבודה בפרדס, מביא אותן מלוקות ראש, והיא מתגברת על הדחייה. אולי תושענה היונים. מתנחמת בנחמות אימה, בת מזל אני, אורז לבן כפלומה העוטפת את גבעולי צַמְרנית־הסלעים. בעדינות תוחבת את התערובת בבטנן הריקה של היונים, סוגרת בחוט ומחט ומושחת בשמן סירֶג' אשר הכינה למענו אימו מגרגרי השומשומין, – למד מן העירוניים, שמן זית לא נאה לו, רוטנת הזקנה.

האם ירדה הזקנה לסוף כוונותיה. מרימה אליה מבט, קורסת, בפינת המטבח, בירכּהּ האחת מורמת. – חג היום? לא שלום ולא ברכה. מעשה האם סימן לבִתה. היום את הולכת לאמך? שאלי אותה, שאלי. סיפרו שאביך בֵּרך על הולדתך כאילו היית בן זכר.

עפיפה שותקת. ריב שפתיים ביניהן יכעיס את אבי בנה. מוטב שתהיה שעת רצון. אבל הזקנה אינה מרפה. – לא יועילו לך היונים ולא יועילו לך הסמרטוטים. היא יודעת את כל צפונותי. בבוקר, תמיד ממהר. מגישה לו קפה ובעיניים מושפלות מבקשת, – אם יעבור אדוני על פני חנותו של כַּמַאל, מקצצת ב’אבי בני' המבקש להתמלט מפיה, מתגמגמת, – אם יהיה אדוני ביפו היום. הזקנה קורסת בפינה. משמיעה קול גבוה מפתיע בחיתוכו החד, – אומרים שעץ הערבה זכה לשמלות חדשות. כלה בת שנה, ארגז המוהר שלה מלא. מוכרחים להגיד לשיבחה של אימה. יודעת הילכות לבוש. אלא אם כן הגיעה השעה לאמר מַבְּרוּכּ. אז למה שמלות חדשות לעץ הערבה? מאין לגוף הכחוש הזה דיבור קשה כל־כך, מאין לפניה המצומקים כצימוק כל־כך הרבה כוח? והאיש, בנה, לעולם אינו גוער בה.

אם אעבור על פני חנותו של כַּמַאל, אולי, קמצן במלים. תגיד עד הסוף. מבקשת אות רצון בדבריו. אולי הלילה. אולי הלילה. אם יביא לה גליל בד מחנותו של כמאל, תפריש ממנה פיסה לעץ הערבה. פיסה לבנה, חדשה ולא קרעים וטלאים. תקשור בענפי העץ בלשון החול. אולי תתרצה השוכנת בין ענפיו. כרותֶם תהיה לי עדנה. יפרח בטרם אביב. בטרם יתרוקנו השמיים. הורֶה בפקעותיו האדמדמות־סגולות פריחה לבנה. כל הקיץ המתינו זרדיו היבשים, שומרים על סוד חיוּתם. עם הגשם ינצו עלעלים ירוקים וכשתרווה האדמה, בטרם תפקע בטנה, יהרו מאות פקעות זעירות. – לא יועילו היונים, לא יועילו הסרטים בענפי הערבה. רותם מִדְבר את. משם בא אביך אל הנהר. מבחוץ ורוד־מתוק. מבפנים אש שנאה. גחליך שומרות על חוּמן, ובני, הפתי, חשב, בת הנהר הגדול, מנפצת הזקנה את חלומותיה.

לוּ היה לה מענה הלשון של אימהּ, בלי מרה. מפרקת את נשקו של האויב בחלקת לשון. אבל היא תשיב לזקנה בלשונה. אולי אפילו תסנן מבין שיניה ברגע של ריתחה, חתיכת חזירה. בערב תלין עליה הזקנה. הוא יזעים פנים. תאבד תקוות הלילה. שקט. מוטב שיהיה שקט.

אם לא יתפתה לי הלילה, אברח. הירח הולך וצר. בחושך אברח. אך אפרוק מעל קרסוליי את רגלו, אברח. הוא לא ישמע. אבל הזקנה. מטיילת בלילות. השלפוחית מציקה לה. עפיפה מבשלת לה זֵרֵי פטרוזיליה, נוזל צהבהב־ירקרק והזקנה נעתרת בעקימת פה לשתות אותו. מדוע כבדות רגליה כיצול. מה יש בו באיש הישן לצידה האוסר אותה בעבותות הבטחה שלא מומשה. אקרב אליו, אולי יחוש בחום גופי. אניח יד על כתפו. אולי יתעורר. ריח השיטה הצהובה המבשם את בית שֶחיי ותנוכי אוזניי יבוא באפו. כמעט אני נוגעת בו. האיש מתהפך על צידו ועפיפה נבהלת, נסוגה. אם יתעורר ישפוך עליה חירופים, – יום עבודה מחר, אשה קלת דעת. מחר אל בית אמך, יטיח בה, יודע כי תתכווץ על המשכב. לא אהיה חַרְדַנֶה, לא אברח. אני נוֹשָה בו חוב. תמיד נושה. עיקשת כמו חפרפרת בחשכת המחילה. והלא למען הילד באתי אל הבית הזה, בנה של לטיפה כבר זוחל בחצר הפנימית, ואימהּ אומרת, – בת מזל את. כל יום בשר. כל יום קמח צח כמו הפלומה העוטפת את ענפי צמרנית־הסלעים. גג לראשך. ארמון. לוּ חי אביך לראות בטובך. גם לאימהּ אינה מגידה את הסוד. והיא אסירת תודה לה שאינה שואלת. לא ככל הנשים אימהּ. מדי שבוע היא מבקרת את הבית הישן, נושאת איתה מטוב הבית הגדול. כך הוסכם בחוזה הנישואין, כיוון שאימה לבדה ואין לה אב ואם ואין לה אח ואחות. – הלא אין הוא שובר מקל על גבך, ולא אמר אבא, אלוהים עם הסבלנים, לו רק יתאזרו בסבלנות.

לא אברח. לא אהיה חַרְדַנֶה. אשזור פתיל צמר אדום בפתיל צמר לבן, אתן אותם בידו ואגיש לו מראָה ופלך. יעבור בשער הפרדס העטור ורדי בר. אקח מידיו את הפלך ואת המראה ואגיש לו קשת וחיצים וכה אומר: ‘הנה לקחתי ממך את החולשה אשר באשה ונתתי לך את הכוח אשר בגבר. רוח קדוש. אם בהרים אתה, אם במישור, אם בעמק אתה, אם בנהר, אם בעץ הערבה אתה, אם בעץ המַיִש אתה, תהיה באשר תהיה, בוא אל האיש הזה. כּיפה אבנה לך, דגלים אתלה לך בערבה, סרטים אקשור באֵלָה, אַלוֹת אשבע לך, תפילות אשא אליך, בוא והזרח את הירח כוכב השְׁאול ואת השמש מאור הארץ. בוא אל האיש הזה. עשֵׂה ואשתו תלד בן. יבוא האיש אל הנערה והיא תישא עולו, תלד לו בנים ובנות. כיפות יבנו לך, דגלים יתלו לך, סרטים יקשרו לך. רוח קדוש בוא אל האיש הזה’. האם שמעה את השבועה הזו בסיפורי אימהּ בליל חורף, כשאביה מריח ניחוחי עשבים ואצבעותיה קולעות סלים. או אולי בדתה אותה מליבה, מבטן חלולה, בלב החורף, מבהלה, עוד מעט יתרוקנו השמיים מגשם. בחושך, בעודה מתפללת, יודעת עפיפה כי השבועה אשר אולי שמעה מפי אימה ואולי בדתה מליבה, לא על האיש הזה היא מתפללת. היא רואה איך ידיו החזקות חותכות בכַּנָה בעדינות ומזווגות לה את הרוכב. והצועני, אמת דיבר הצועני. היא נושמת את המנטור בשערותיו. היא מריחה את נשיפת אפו בשכבו על צידו, ידיו מכונסות מאחורי כתפו, כניחוח הכּרכּוֹם. לא מראה ולא פלך בידו. וגם לא חיצים וקשת. את קת המחרשה הוא מחזיק בידו ומפלח את האדמה בסיכֶּה. עליי אני צריכה להתפלל ולא עליו.

בחלומה, לפנות בוקר, נערה ולה רגל עץ, סנדת הדרים כרותה. אם רק תניחו לה לנפשה, ישוב הבשר ויצמח, היא מבקשת. אימהּ מדרדרת במדרגות המובילות מסוכת הגפנים על הגג שיטפון של חרוזי זכוכית כחולים המתפזרים בחדר. רק זה חסר לה לנערה. איך תאסוף ברגל העץ את חרוזי הזכוכית הכחולים המתגלגלים בכל הפינות.

היא מונה את ימי הקטיף על גבי פתיל צמר שזור. בכל יום היא משחילה עליו חרוז כחול. הפוך את ליבו לאהבה אותי לפני שיתרוקנו השמיים מגשם. המחרוזת מתארכת והולכת. עפיפה מסתירה אותה בתוך שמלתה מפני עיניה של הזקנה. והמחרוזת הולכת ומתארכת. כבר אחרוני הגמלים מוליכים את התיבות אל השער המקומר. הצדק עם הזקנה. לא הועילו הדגלים בענפי הערבה. בבוסתן מתפקעים ניצני השקד, חומים־אדמדמים כמו פטמות. לקרוע שמלותיה. לשים אפר על ראשה. לקרב יד אל פה ולילל. החורף הלך. החוּרשף והברקן הרימו בין לילה ראש מן הקרקע ושלפו קוצים ושִׂכּים. תמים נח ראש האיש על זרועו. היתה שנת ברכה. הקונה הקדים את הקטיף, הפרדס מראש הגג שחור. לשווא תחפש בהרות זהב. מאוחר מדי, מאוחר מדי. החורף מת. מי שלא הזריע עד הלילה, אין לו חֵלק. לא יהיה לו. כל נקבי האדמה רוו, בצקו, תפחו. כבר הבקיעו מחודדים, מחוצפים, הזרעים אשר נטמנו בכרסה. החורף מת. שמיים נקיים. ירח שׂבע. מאוחר מדי. התינוק בדמיהָ, קול ענות חלושה. היא צובטת את ירכה. טוב הכאב מן הדממה. אצבעותיה תרות אחר פטמותיה. מתכנסות פנימה כמו פרח אל־תיגע־בי ברדת החשיכה. בבוקר ילבש השקד בבוסתן שמלה לבנה, ידיף ניחוח מר־מתוק. הוא הראשון. אחריו יעלה מן הפרדס שיכרון ההדרים עוטף את הבית באד מתוק. איך תעמוד בניחוח הפרדס. והגעגועים. עוד מעט לא יאצור גופה את הילל. הוא לא ישמע בצאתה. שער העץ הגדול נעול. היא חומקת אל הבוסתן האפל אשר מאחורי הבית. מבעד לפירצה במשוכת השיטה מתגנבת החוצה, אל עץ הערבה אשר במפרצון הנהר. אדמת חול צהבהבה כפלומת אפרוח, ברוּאת סחף. עבותה צמרת הערבה, הרבה מים זרמו בנהר. שנה ברוכה, מקרקרות הקרפדות, רוּכָה, רוּכָה, רוּכָה. בבוקר תתפוצץ הבטן הענקית, תפזר פריחה ביד נדיבה, יודעת סוד קיצה, חפוזה נמהרת, תזקור פטמות כלנית, תצטעף מלמלת פרחי פרי בבוסתן. איך תעמוד בניחוח ההדרים. לשון החול רכּה. המים ממהרים לחלחל בה. לפעמים היה אביה יוצא בלילה אל לשון החול ושב ובסלו שלל אמנוּנים. מטפסת בענף הערבה. במים השחורים תחתיה כבר צף נוֹפָר צהוב. – לא יועילו לך סמרטוטיך, צוחקת לה הזקנה, עוקבת אחר פיסות האריג הנאגרות במגרות הארון. – הלא כבן היא לי, סתם אביה טענות האימאם, קח לך אשה אחרת על פני אימה, הולד זכר. לילית, היושבת בעץ, איני פוחדת מפניך. בטני שטוחה, והלילה, אני לא יריבתך. כמו פרח הנופר נפקח גביעי. יורדת אל שפת המים, תולשת פרח צהוב, נוגעת בשחלתו הגבשישית, כמו גלעין העונג המוצנע. נוגעת בגופה. אין עונה. המים נושאים את הפרח בשיטפם. ידה אינה מתרוממת אל פיה לְבכות את החורף. קול המפל חזק. היתה שנת ברכה. כבר חרשו ‘ראשון’ לשמור על לחות הרגבים. כבר זרעו את הכַּרשׁינה ועוד מעט יזרעו דוּרה ושומשומין. אפילו אבטיחים. בבית אביה, בחלקתו הקטנה אהבה לעזור עימו בדורה. ואביה התפאר, – הלא כבן היא לי.

ידה מחזיקה בקת המחרשה פעם מימין ופעם משמאל והיד הפנויה מסננת מבין אצבעותיה גרגרים לתוך משפך הסוּף, כמו חרוזים. קיץ, שמחת הנערות. אבל היא, כבר היא בין הנשים. כלותיו של האיש תטפסנה השכם בבוקר אל סוכת הגפנים לטפטף מי טל טהורים אל צלוחית הזכוכית, סגולה לשׂיער בוהק. עיניה יבשות. הילל אשר איים לפרוץ מפיה בחדר הסגור, שקע. מנקרת געגועים. ליל הגדי. הלחות בבהונותיה. לא בכי בחיק עץ הערבה יאה לחורף ההולך, לא חרישי מכונס בענפיה. האור הלבן מושך אותה ממסתרי הערבה אל שדה התלתן. ילל פתוח כתנים. בשדה. היא עוקפת את הפרדס. לילה גבוה. שמיים ריקים. רחוקים. צמרות הברושים המקיפים את הפרדס מיתַמְרים לגעת בשמיים. בגופה היא יודעת. אב־שמיים הזרים את כל שפעת אונו. עכשיו תבוא שמחת הלידה. מי שלא הזריע עד הלילה אין לו חֵלק. והלא חמקה מחדרו וראשו נח על זרועו תמים? אולי הזקנה אשר שנתה קלה גילתה את אוזנו? קרסוליה טובעים בתלתן הירוק, מנגד לשער העטור ורדי בר. ירח שקוף, תלוי על וו, שולח קורי אור לטפס בהם. אני זַרִיפֶה, יפיפיה, קלשון לבוש שמלה, לא אשה. הוא לקח אותי לביתו להסיח את דעת השטן מטוּב הפרדס. הוא שמע את הילדים קוראים אחרי, מתי? מתי? ומתכוונים לגשם. גופה מידקק, מסתלסל, קל, כמו שַׂעֶר אֶלְבַּנַאת ביד הרוכל, מתוק ואוורירי, על קורי ירח. אני צֶלם. זריפה, אני. כפות רגליה נתלשות ממרבד התלתן הלח, נפוגה כאד דק אל הירח באור הלבן וצורחת מפחד, – הצילו. והבכי נאסף מן הגרון, מן האף, בכי ראש ולא בכי בטן. מעל הגג הוא מביט בה, שומע את ציווחתה, נמוגה באור בלב שדה התלתן, כמעט נעדרת דמות הגוף. אני לא אֶתן, את לא תרחיקי ללכת, מתעופפת מבין אצבעותיי. אני אחזיק בך, עכשיו אני נוֹשֶׁה בך חוב. על מצע התלתן הלח. איך נהפך הגוזל הרך למַלְמד בקר. בוצע. כמו חותָם באוזן הכבשה. מאוחר, לוחשות אוזניה. מאוחר אומרות האוזניים לשפתיה הממלמלות, – גשם מאוחר. ראשה כדור אור לבן נושק לירח, רחוק מנותק ממקור העונג.

לילה לילה היא לוחשת, – מאוחר מדי, והוא בא עליה מהיר ונמרץ כזורע חיטה, והיא בלי נוע מתמסמסת בין האצבעות. אני ארצע אותך. אני אחרוש חריש ראשון ושני ושלישי עד שייענה בשרך. כַּזְבנית. וכי לא הזמינו אותי עיניך, בוא איש, בוא. פתלתולה כנהר, הלא זה שמו, עוּג’ה. והיא משננת, – כבר פרח השקד מאוחר מדי. הוא ניסה על גופה כל מה שלימדו אותו הנשים בעיר בשנה הריקה מאז ליל הכלולות, אחרי שאוניו הבקיעו גוזל מרוט מרוב בהלה. סרו כשפיה מעליה, התפוגג הפחד. עכשיו אני נושה בך חוב. אני ראיתי אותך בשדה הצמא והגדי לוקק את בהונותיך. אני ראיתי איך בשנה השלישית לבצורת, בחודש השני לעונת הגשמים, בלעו עננים את הירח. אני לא אתן לקמיע להישמט מבין אצבעותיי. גופה נענה. ראשה, בירח הנשקף מן החלון. דבש נוטף ממקורותיה, אבל רקותיה הולמות, מאוחר מדי. ריח המנטוּר בשערו, ניחוח הכּרכּוֹם בנשיפת פיו, שוכחת את התינוק. האיש כזורע פּוֹל, מתוּן מתוּן, לוקק את תנוכי אוזניה, יונק את אפה, לשונו נוגעת בשורש לשונה, שיניו נוגסות בפטמותיה המתחדדות בפיו, ניגרת, נוסקת אל חשכה סמיכה, דביקה, לַשְׁאוֹל אני יורדת, עֵין המוות מביטה בי, את בשרי יתלה על אונקל, כבשה פשוטת עור בחלונו של הקצב. רק כאשר רחבה בטנה מאוד הירפה ממנה.

כל הקיץ ההוא מגדלת עפיפה את התינוק בבטנה. הנשים בחצר הפנימית חשדניות. אפילו לַטִיפָה עוברת על פניה בשתיקה. ודאי מתפללות שאלד בת. אבל עפיפה יודעת, בן בבטנה. היא תיניקהו עד שיגדל, עד שיהיה בן שלוש, בן ארבע, את כל חוסנה תיניקהו. היא בחלקת הדוּרה של אביה. חלקה קטנה, והיא עושה בה את מלאכת החריש. השכם בבוקר היא יוצאת עם הפרד. אביה מתפאר, – הלא כבן היא לי. חורשת וזורעת דורה במומחיות. חופנת בידה את הגרגרים הצנופים לה בחיקה מחוספסים, בראשם בליטה שחורה, נוזלים בין אצבעותיה אל המשפך ומשם אל התלם, אחד, אחד, כחרוזים. ואז יחדל הילד ממשחקיו בצל התות הצומח בגבול החלקה, יגהר עליה מגבָּהּ, ידיו חובקות את צווארה ורגליו קלועות על ירכיה, אמא תּני שָׁד. כמה כוח ברגליו הקטנות המְצווֹת על ירכיה לכרוע. אחר־כך ישחרר את הרגליים, ייתלה בצווארה, יצנח אל חיקה ובידיים זריזות יפרום את מיפתח שמלתה. פיו כמו דג נפער ונסכר, משמיע קול מצמוץ. היא תצחק. היא תתפרק ממשפך הזרעים. הפֶרד ימתין בסבלנות. אצבעותיו בשמלתה מדגדגות כשבולת חיטה מלאה. בעדנה ובתוקף ייצמד אל פיטמתה, אצבעותיו ממוללות את צעיף ראשה. אבל חלקת הדורה מזמן יצאה מרשותי. עכשיו בבית הפרדס אני יושבת. למה אינני יכולה לראותו מתרוצץ בין עצי ההדרים ביום קטיף, משיט סירות בתעלות המים, שוחה בבריכה בימות החום.

כל הימים עד לידתו, היא חוזרת על מעגל גדילתו, כמו החרוזים אשר מונה הזקנה באצבעותיה. הנה הוא יונק, הנה הוא גמוּל, טופח על שְׁדֵי אימו בחוזקה כשהיא חותמת בפניו את מיפתח שמלתה ומחייכת, נתלה בצוואר העגלה להרחיקה מעטיני הפרה, נושא טַאבַּק עמוס פיתות לחורשים בשדה, צד על שפת הנהר בקלע דוכיפת עטורת כתר, יוצא לרעות את הגדיים על ‘הר נפוליון’, עוזר על יד החורש לפני הגשם הראשון, רועה את הבקר, מרחיק עד בַּאב־אֶל־הַוַא, עלם, תרנגול צעיר, מחזיק בקת המחרשה ומפלח בסיכֶּה את האדמה, מצמיח שפם, תוחב באזורו שַׁבְּריה משובצת ספירים, גבר בין גברים. מדוע אינה יכולה לראותו מתדיין בחדר האורחים על מכירת הפרי.

שבועיים אחרי שחזרה והופיעה ברחוב החול מגיעה עפיפה בשעת צהריים לא צפוייה. אבא ואני לא טיילנו בשבת אל הכפר להזמינה ליום כביסה. איש מאיתנו לא המתין לה במרפסת. בשער האחורי של החצר היא נכנסת, לאורך המדרכה המזרחית, אל רחבת החול הכבושה שבקידמת הפרדס. זה עתה סיימנו לאכול. אבא שותה קפה בקנקן גדול. בערב, יאכל ארוחה גדולה. לוּ הבחנו בה יורדת ברחוב החול ודאי היינו מתפלאים על קומתה אשר השתוחחה פתאום. מפני שהיום אין היא נושאת צרור על ראשה והילד אינו קשור על חזָהּ כהרגלה, אלא חבוק בזרועותיה. וידיה אינן מתנפנפות באוויר רחוב החול כמפרשים.

אנחנו מְפנים את השולחן. אמא מזמינה את עפיפה לשבת. ואז בשקט המביך, עפיפה קורסת על רחבת החול, נשענת בגבה אל הקיר, פורשת את שולי השמיכה, ולוחשת, “הילד, הילד.” בפעם הראשונה ראינו את פניו גלויות מקרוב. עיניו עצומות. היא מפתחת את חיתוליו המהודקים, כמו מומיה, ומצביעה באֵלם. כף רגל זעירה פוערת פה אדום מעלה קצף לבן. ואז בחיפזון היא שבה ועוטפת אותו בחיתוליו, צונפת את שולי השמיכה, מתרוממת בזריזות ונמלטת במעלה רחוב החול.

“רוצו, קיראו לה,” מאיץ בנו אבא, ואמא מסתלקת אל חדר האמבטיה. הבחילה מציפה אותה תמיד בקלות. אבא מגיש לימון לאפה, לשפתיה, “לא טוב לי, לא טוב לי,” לוחשת אמא.

“עפיפה, עפיפה,” אנחנו רצים בעקבותיה ולא משיגים. סודרה הלבן מתנופף אחריה ונעלם בעיקול העוקף את גבעת בית הקברות.

לפנות ערב, אחרי ביקורה החטוף, אנחנו מתקבצים על המדרכה הרבועה בחזית חדר האוכל. ניחוח היערה מפייס את האוויר הרווי לחות. אחר הצהריים הצפנו את המדרכות במים והשקינו את הורד המפריח גביעים אדומים, כצבע נרתיק הקטיפה הרכוס בסיכּה לכיפה אשר על ראשו של הילד. אבא אינו תולה על הקיר את הבית הלבן מעשה ידיו אשר שימש לבדיקת כמות הלחות באוויר. לא נראה היום את הפלא, איך לאט, לאט, נכנסת דמות הגבר פנימה והאשה יוצאת החוצה אל המרפסת הקטנה, המוקפת קיר משוּנן. אבא קורא עיתון לאור החשמל הנופל מנוּרת המטבח שחלונו פונה אל המדרכה. אבל גבותיו המתרוממות בעצבנות מגלות שהוא מעמיד פנים.

“אני בטוח שהילד היה כבר מת.” אמא מהסה את אחי הבכור, יְכוֹנִיָה, “חס וחלילה.” ואז אבא מניח את העיתון על ברכיו ובלחש, כאילו בינו לבינו, “עמדנו מנגד.”

על גבעת בית הקברות כרו לו קבר. רק עפיפה ואימה ושומר הוואקף. בדרך אל ביתנו ליום כביסה פוקדת עפיפה את האבן הקטנה. מטפסת על הגבעה, עוברת על פני עץ הדוֹם וקוטפת פרי כתום. איך אני אוכלת פרי חמצמץ והילד איננו. הפרי חמצמץ־מתוק והילד איננו. אגוות בשרניות, ירוקות עד מצלות על האבנים מפני השמש הקיצית המקדימה לעלות לרום השמיים. בימי חמישי מדי שבוע היא עולה אליו, יושבת נוכח האבן. בדרך תרות העיניים אחרי צמחי מרפא. גביעי שיכָּרון בסדקי בית־נפש. פירות רוֹש כדוריים בצידי השביל. למרגלות הגבעה חלפה על פני אגודה של פרחי דַטוּרָה לבנים גדולים כשמלת הנערות בבית המועלם. מגרשת את המראה מעל פניה. לוּ השקו אותך מפריו. לו חרך הגַ’רַח ללא כאב. תורת אביה, כאילו לא שכחה אותה. מעולם לא שיננה את סגולותיהם, בוטחת בנצח חייו. נחו נרדמים עמוק בלי דעת. סודות כמוסים עימו. אולי מימי נעוריו בארץ הצהובה. אולי מימי נדודיו בצבאו של איברהים פֶּחָה. כאשר שבתה הטחנה, לא בחל במלאכת הרועים ובני הכפר הפקידו בידיו את צאנם. עפיפה לפעמים יוצאת איתו, מחזיקה בידה מטֶה להעיז את העדר, ואימהּ מתלוננת, – לא נאה לאשה. בקרוב ידברו בך נכבדות. מרחיקים עם העדר עד הגבעות המקיפות את בַּאב־אֶל־הַוַא, הלא הן הגבעות אשר בהן מצא אחי הבכור יכוניה תיש בן יומו ואנחנו הינקנו אותו חלב מבקבוק. בדרך, אביה מלקט צמחים ומְשמרם בשקיות בד לבנות. לוּ רק שיננתי את סגולותיהם, היא מצליפה בעצמה, יכולתי להביא רפואה לילד. עכשיו, מאוחר מדי, כמו עיבּוּרו של הילד, חוזרים השמות וסגולותיהם אל זכרונה. אז, כאשר נחרץ הדין ואבי בנה גזר, – אומרים שֶׁנְוַות ביתי מסרבת להלביש לבני כותונת? – עדיין קטן, נולד קטן, אבל בעזרת השם יעברו ימי הקור, עוד שבועיים שלושה. – נמתין שלושה ימים ואחר כך נזמין את הגַ’רַח.

מה תוכל עוד לעשות ולא עשתה. שלושה ימים הקציבו לה. סגורה במדוֹרָהּ. אם תצא לחצר הפנימית יזרקו בה כל העיניים אשם מחלת הפרדס. שלושה ימים הקציבו לה.

לפנות ערב חזרו האב ובניו מן הפרדס. הם למדוריהם והוא ברגליים מהירות סוגר את הדלת אחריו. כל היום ישבה עפיפה על הגג צופה אל החלקה הנגועה אשר בפאתי הפרדס. בקיץ, אחרי השיטפון הגדול נטעו את השתילים. בדרכי היהודים הלכו, לא עוד ייחורים. כל היום צופה אל החלקה הנגועה אשר בפאתי הפרדס. שלוש קבוצות של פועלים. על כל אחת מהן מופקד אחד הבנים והוא מתרוצץ ביניהן. עפיפה יושבת על הגג. הילד בעיניים עצומות בזרועותיה. ארבע עשר יום עברו מאז תפחה בועה לוהטת ברגלו. מצחו הקודח צונן עכשיו. בכפית היא משקה אותו מי דבש, לגימות אחדות. לשונו המתקערת ללקוק, לְבָנה. שני ימים ושני לילות המה הילד כתוֹר. צְעק. בְכה בקול, היא מתחננת, אז אדע כי המיכווה הסירה מעליך את הנגע. כל הימים האלה היא הולכת אל הנהר ללקט עלי טאיוּן. אז, כאשר נחרץ הדין והג’רח על חמורו נכנס בשער הרבוע, כמו צמרנית הניצתת לריח גֵץ, חזרה אליה תורת אביה, זכרה את הדַטוּרָה, הכוח אשר בשינה. – אולי נשקה אותו בסם שינה שלא ירגיש. אני אמצא את הדטורה, אכתוש את פרייה. אבל הג’רח טוען, – בלי כאב לא יהיה מרפא. היא מניחה עלי טאיון על הפצע וחובשת. זוכרת את תורת אביה, – בעונת הגשם, עלי הטאיון ירוקים, אבל ריחו דהה. עיקר כוח רִפְאותו בעונת החום.

כל היום יושבת עפיפה על הגג השטוח. עיניה באבובי החרס. רגליה אינן נושאות אותה לעמוד. הילד, קל כסלסילת סוּף, כבד בזרועותיה. הילדים, בפרדס, מתרוצצים סביב הכורתים. הנשים ואפילו הזקנה אינן מעזות לעלות. היא שומעת את חריקת המשׂורים, את הלמות הגרזינים, ולבסוף את קול קריסת העץ הרך על האדמה. הילדים גוררים את הגְדעים אל מעבר למשוכת השיטה, והיא שומעת את הענפים נשרכים בחול, ואת האֵתים הננעצים סביב השורש, תַח, תַח.

בראשית הקטיף, גילה האיש את החולה הראשון. בערב התכנסו הגברים בחדר האורחים לְטַכס עצה. – מה שעשיתי אחרי המבול הגדול, אעשה גם עכשיו. נתמוך בחושחש. בנו בכורו מציע, – נעקור. – נמתין, מחליט האב.

עפיפה המאזינה מעבר לדלת נחפזת אל חדרם והוא אחריה. – מה שלומו היום? היא נבהלת מפני האיום שבקולו. – שימי על המיטה. פַתְחי את חיתוליו. נגלה קלונה. – קר לו בגלל זה הוא רועד, מסיחה עפיפה את דעת אבי בנה מרזונו של הילד. – שלושה ימים נמתין. אחר כך נזמין את הגַ’רַח. יצא מפיו, לא יחזור בו. אבי בנה נשף במנורה. אינה יכולה לראות את פניו. אבל היא רואה את צל היושב על הקיר ובקולו היא שומעת בכי, – עץ צעיר, עוד לא זימרנו. עגלגל. לא גבוה מדי, עד החזה. ככה, פתאום נפער פצע בגזע, מזיל שרף. מחר נחתוך את הנגע. נכסה במִשחה. אם לא יועיל נתמוך בחושחש. התפללי.

כל הלילה על מצעה, הילד בעריסה ואגרופה קמוץ על שוליה, היא חוזרת על הלחש, – ‘בֵּיתי, לא ביתךְ, חצרי, לא חצרך, ילדי, לא בנך. אנכי אכנס, את תצאי. ביני לבינך, גבול־עד. בין שמיים ושחת, גבול־עַד’. לילית. לא יהיה הילד חליפתו של העץ. לא יהיה הילד כפרתו של העץ. לא יוּתן ראש תחת עלווה, לא צוואר תחת גזע, לא רגל תחת שורש. הצל הישוב נעלם מן הקיר. נשימתו של האב שָׁקטה.

הילד הומה בעריסה. היא מניעה אותה לאט. בואי שינה, בואי שינה לבני. מהרי שינה ובואי לבני. תכסינה כפותיך על עיניו הקרועות בכַחַל ולשונו ההומה תשיגך. כעץ המַיִש יחזק בני. ראשו יימלא טל כתפרחת החסה. אשה אקח לבני, בן מתוק תלד לבני. אשה תשכב בחיקו הלוהט, בני ישכב בזרועותיה החמות. האשה תשמח עימו. בנו ישמח עימו. האשה תעלוז בחיקו. בנו יגדל חסון על ברכיו. תהי אשה מבטחך. יהי בנך חלקך, תהי החיטה כלתו. ישמור עליך המלאך הגואל.

שלושה ימים, אמר, ימתינו ואחר הצהריים נטף שרף מן העץ השני. על המזרן הפרוס מתחת לחלון היא יושבת. הילד בזרועותיה. מביטה בעיניו העצומות. חולצת לו שָׁד לפתותו. אם ישתה מכוחה, אולי תבוא הישועה בִּין יום. אבל שפתיו חתומות ועיניו עצומות. היא מְשקעת את קצה פיטמתה בזווית עינו המוקפת צללית כהה. היא מלטפת בפיטמתה את נחירי אפו, אולי יבוא הריח ויעירהו. היא יודעת שעליה לעשות מעשה אבל אינה יודעת מהו. יושבת בצל החלון. כל התפילות נאלמו מפיה. כל סודות המרפא. משונה. גם מלות החיבּוּב אינן עולות על שפתיה. רק אחת בלבד, חוזרת וסבה, יחידי, יחידי, יחידי. מה אעשה לו ויצרח בקול, יאמין אביו כי חלפה הסכנה. איך תרים עליו יד לסטור לו או לצבוט בבשרו הכחוש.

למחרת הזמינו את הגַ’רַח. בחדר השינה נאספו כל נשי הבית אחר אשר הכריזו על בואו מעל הגג. כאן הוליד אותך אביך מאוחר מדי, בפרוח השקד, בליל השמיים הריקים. והלא אבי־בנה יוצא ובא בעיר הגדולה. שיח ושיג לו עם סוחרים. במו עיניה ראתה איך מונים לידו הרבה שטרי כסף בחדר האורחים. למה לא ישאלו ברופאים? פיתחו את חיתוליו. נגלה קלונה. אימה יעצה לה להרפות את קישוריו, להלבישו כותונת, אבל היא נצמדה אל הקישורים. – רחמנות, כל־כך קטן. לכסות את גפיו הדקים כקנים ואת בטנו התפוּחה. הילד השמיע קריאה אחת, כקול האוֹחַ, וחדל. ובאפה בא ריח בשרו החרוך. רעדה טילטלה את גופה וג’ין צרח מתוך גרונה ללא מלים. הנשים, הזקנה והכלות, עטות עליה להשתיקה.

באותו יום פרחה בגב כף הרגל בּוּעה אשר הביטה בה כמו עין גדולה חסרת אישון. ואחרי שלושה ימים פערה הרגל שפתיים אדומות מעלות קצף לבן.

מאז צרבו בבשרו של הילד אינה מניחה אותו לרגע מידיה. אם תשכיב אותו בעריסה, יפרח לו. קושרת אותו על גבה וידיה מלבבות כופתאות בשר. ימי נידתה חלפו מזמן והיא עדיין מוסיפה לישון על המזרן. עצת אימהּ לא הועילה. אחרי לידתו היא מציעה משכב על הרצפה סמוך לקיר. העריסה בינה לבין המיטה. – ארבעים יום על המזרן, ציוותה אותה אימהּ, – מוטב לא לנפנף סמרטוט אדום לעיני תרנגול ההודו. בערב כשהיא מגישה לו את ארוחתו, עיניה במגש, הוא מביט בה. לא ככל הנשים האשה הזו. כרסה נעלמה. רק הרקמה ממותניה ומעלה מלאה. נדמה לו שהוא רואה לחלוחית בשמאלה. תמיד התינוק אחוז בה. אפילו עכשיו היא קושרת אותו על גבה. מזמן לא בישלה לו יונים ממולאות. בכל יום אורז וכופתאות. כופתאות ואורז. עפיפה סבה על עקביה לצאת. הילד כחטוטרת בגבה. אימו הזקנה אומרת, – אם חפצתָ לגלות חרפת אשה השְׁלֵט עליה ילד. נדמה לו שאם יגע בה תתפורר בין אצבעותיו כגזע עץ חלול, או תתנדף כערפל הרובץ על הנהר השכם בבוקר. כמו אז בליל עיבּוּרה, ניצבת בלב שדה התלתן, מסתלסלת אל הירח באור כחול. מדוע מתפתה המַלְמד לרצוע אותה? היא נכנסת לחדר אחריו. ממתינה אצל הכּוֹפָח, ראשה שמוט על חזָהּ. כאשר עולה נשימתו שקטה, היא מתגנבת אל מצעה ומניחה את התינוק בעריסתו. האם העמיד אבי בנה פני ישן? ממתין לה שלא כמנהגו עד שתיכנס ותשכב. מאז נולד היא מסורה כולה לילד. שוב אינה תולה בו אשם ולא נושה בו חוב. עיניה אינן קרועות בכַחַל ואינן מזמינות, בוא איש, בוא. חמקנית, מרוחקת, כמו בלילה ההוא, בשדה התלתן. הלא היא אשתי, מִקנת כספי, בחדרי, על מצעה. מדוע מתפתה המלמד לרצוע בה, אותה, – אסור, חָראם, היא מתחננת על המצע, – לא עברו ארבעים יום.

ועכשיו עוקרים את החלקה. השמש נוטה מערבה. בפאתי הפרדס הפורח נפערה קרחת תחוחה. ואז התערב ניחוח הפריחה בריח עצים לחים עולים באש. בראשונה היתמר ענן העשן מאחורי משוכת השיטה ואחר־כך לשונות אש. כל הנשים נאספו על הגג. כל העיניים תולות בה אשם והיא נמלטת. הלילה אברח, אהיה חַרְדַנֶה. בחיפזון היא אורזת את חיתוליו בצרור ומניחה אותו בעריסה. ילד אינו עץ הדר. חולה, עוקרים אותו, בעזרת האל, יוולד אחר. היא יודעת כי יחידי הוא לה. לא יהיה לה אחר על פניו.

כל היום ישבה עפיפה על הגג צופה אל החלקה הנגועה. לפנות ערב חזרו האב ובניו בידיים מפויחות. שמרו על האש עד שתכבה, וכיסו את האפר באדמה. הבנים למדוריהן והאיש ברגליים נחפשות אל חדרו. מעבר לדלת הסגורה שומעת עפיפה, חבוֹט, חבוֹט, חבוֹט. הקיר מזדעזע. הזקנה ממהרת להזעיק את בניו. איש אינו מעז לפרוץ אל החדר. ואז נאלם הקיר והאיש נאנק כמו כלב שבעט בו פרד. שקט. הזקנה מטה אוזן אל הדלת ומסלקת את הבנים, – אללה כַּרים. אביכם לא יסלח לכם אם תראוהו בקלונו. כמו אז, כשהרקיב הזבוב את הפרי.

עפיפה קורסת במסדרון, התינוק בזרועותיה. הזקנה לבדה נכנסת אל החדר, ריח חומץ־בן־יין נודף מן הספל שהיא נושאת על מגש, וסכין רחבת להב בידה. עפיפה מתרוממת ואינה עוברת את הסף. האיש מוטל על המיטה, על מצחו חבּורה אדומה, מתוחה, לא פעורה כמכוות האש ברגלו של התינוק. הזקנה לוחצת בסכין על החבורה התופחת ואחר־כך טובלת מגבת בספל החומץ ומניחה על רקותיו. הלילה, הביתה, יודעת עפיפה המתבוננת בנעשה מעבר לסף.

הלילה, הביתה. אהיה חַרְדַנֶה. היא ממתינה במסדרון. הזקנה כאילו רואה לנבכיה. מאז חזרו האב ובניו מן החלקה הכרותה, נאלמה לשונה. גם היא יודעת. הלילה אשוב הביתה. הלילה אינה חוזרת למצעה אצל הקיר. ירח חסר הלילה. היא עוטפת את הילד היטב. ממתינה עד שתעלה נשימתו של האיש כבדה. מעל הקיר בחדר הבישול היא מורידה סלסילת סוף עמוקה מעשה ידיה. מתוך העריסה היא שולפת חרש את צרור בגדי התינוק הקשור אל גבה. בידה האחת הסלסילה ובשניה הצרור היא מתגנבת החוצה. כבר היא מעֵבר לשער העץ הגדול לאורך שדרת הדקלים בפתח השער המקומר העטור ורדי בר. ודאי שמעו את חריקת הצירים, אבל איש לא יצא בעקבותיה. אפילו אם ראתה אותה הזקנה חומקת מן הבית, לא תעיר את בנה השוכב במיטתו, ומגבת טבולה בחומץ על מצחו. ניחוח הפריחה מעורב בריח העשן.

מנגד לקמרון השער היא נעצרת. שומטת את סלסילת הסוף ומניחה את הצרור מידה. מתפשטת מכל תכשיטיה, שיבעה צמידי זהב, שלוש טבעות. היא קורעת את המטבעות מעל הצניף. רק מג’ידת זהב אחת, מתנת אימה מבתוליה, זו שלי. היא מניחה את התכשיטים בסל. חַרְדַנֶה אני. וזה לכם האות כי לא אשוב.

בדרך אל בית המוּעלם, אפילו אין זה יום חמישי, היא פוקדת את הקבר. כי איך תעקוף את הגבעה ותחלוף על פניו כאילו לא היה רק תמול שלשום בחיקה. יושבת נוכח האבן בעיניים יבשות. נבהלת למחשבת הכפירה, לא תחת האבן אתה. בחיקי אתה. משכלת זרועותיה כאילו נח הילד ביניהן. על ברכיי אתה. וידיה צונחות, עייפות, מאחיזת אוויר כבד. עד מה ודאי שוּנוּ פניך. ליבי חליל מספד. איכה הפקירה הכבשה טַלֶהָ.

כך היא סופדת לו מחותלת בערפל בוקר וננערת לקול השרקרק. מאוחר. יום כביסה לפניי. מן המחילה אשר בגזע הדום מציצה הציפור. מצחה לבן, פדחתה ירוקה וקו שחור חוסה על עיניה. היא אינה מתייראת מפניה. מנתרת על הענף הקוצני. גרונה זהב, בטנה תכולה, כנפיה ירוקות. מגן־העדן היא מגיעה בחלוף עונת הגשמים ושמה היא חוזרת. – כל התינוקות החפים מעוון ודאי שוכני הגן, מנחמת אימה. האם לא לחש אבי־בנה באוזניה בליל כלולותיה, ‘ציפור גן העדן’, מלים סתומות והיא לא שאלה לפישרן, מבוהלת מפני הפחד אשר הפך את מַלְמדו לגוזל, מפני הניקבּה אשר נפערה במבואותיה שותתת דם. ‘ציפור גן העדן, תביאי בכנפיך גשם, והפרדס, אם ירצה האל ואת תהיי שליחו, איזה קטיף יניב לנו’. אבל ציפור גן העדן מגיעה אלינו עם עונת העגבניות, תיקנה בליבה בשתיקה. כמו הלמות הבאר חזרו המלים שוב ושוב על עצמן, ציפור גן העדן, ציפור גן העדן. רק הכאב המפלח את מבואיה ולא כמים הזורמים בצינור הממלא את הבריכה, לא כלחלוחית הגדי הלוקקת בהונותיה. וגוזל רכרוכי נצמד אל ירכיה. ואחר־כך עם גשם מאוחר. מאוחר מדי, נהפך והיה למַלְמד אשר רצע את רחמה ועיבר את התינוק לא בעיתוֹ.

עכשיו בצל הדוֹם ידעה, האיש ראה אותי בליל הגדי, מעל גג בית הארמון ראה אותי. כבר עונת העגבניות אם מקננת הציפור במחילת הדום. הגבעה צהובה. אפילו האגוות הירוקות מאפירות מאבק. היא מרימה את הצרור המונח לרגליה. מהר. מאוחר. ממתינים לה בבית המוּעלם. כבר האש מוסקת מתחת לדוד. הערפל מתרומם מעל הגבעה. כבר נראית מקשאת האבטיחים למרגלותיה. יורדת במדרון, נזהרת לעבור בשביל הכבוּש. מעבירה את הצרור מבעד לגדר ומותחת בזהירות באצבעותיה את התיל. משחילה את עצמה, מאזנת את הצרור על ראשה, התינוק עודנו צמוד אל גבּהּ, כבד היום יותר מאשר בעודנו איתה ממש, חי. צועדת במורד רחוב החול, נגלית לעינינו, כובשת את אוויר הרחוב, גֵווה ישר, זקוף מתמיד, הלא אין משא הילד על גבּהּ.

אמא נוהגת היום בעפיפה בְּרוֹך השמור איתה למעננו בימי מחלה. שמונה שבועות עברו מאז שבה אל ביתנו והילד בזרועותיה. עכשיו חיקה ריק והשקערורית אשר הותיר גופו הזעיר בצלחת העץ – ריקה. אני על סוללת העפר מריחה את עשן הטאבּוּן הספוג בשמלותיה ומתערב בריח הסבון. האם באמת התוודעתי אליה לראשונה במסע אל הכפר ג’רישה ביום חורף שכמעט תש כוחו? שבת. אנחנו הולכים להזמין את עפיפה ליום כביסה. בימים הרחוקים ההם, לפני שנישאה לאיש, יורדת אלינו במעלה רחוב החול, ידיה מתנפנפות כמפרשים, מפיחה רוח בעלי הפרדסים משני צדי הרחוב, “עפיפה, עפיפה,” אנחנו מבשרים את בואה לאמא.

שבת. הפעם אנחנו הולכים בחבורה גדולה. אבא, ואנחנו, הילדים, ארבעה. הר של תפוזים נשפך אל הגדר הסוגרת על בית האריזה של הפרדס הגדול, הוא בית האריזה המקיף את בית הארמון בקצה הפרדס. הוא הבית אשר עפיפה באה בו כגברת, אשת האדון, וממנו נמלטה, חַרְדַנֶה, תינוק חולה בזרועותיה, צְרוּב מִכְוות אש ברגלו. הוא בית האריזה אשר על רצפתו ישבה עפיפה בקהל האורזות, מְחתלת תפוחי זהב בנייר משי ושם פגש בה האדון לראשונה.

אנחנו עומדים בשביל, משני צדדיו של אבא, מסמיכים מצח אל הגדר, נושמים את ריח הר התפוזים. שנים רבות אחר־כך, גיליתי את פלאי התפוז בין השמשות. אז כמעט יאדים כזהב־כֶּתֶם. אבל בשעה ההיא, לפני הצהריים, בשבת, נסתרים בצל גג הרעפים, נח לו הכתום מפוייס. נשען על הרשת הרבועה, ניצב על בסיסו, מביט אלי בשני עלים ירוקים בבסיס הפטוטרת, תפוז אחד. נפלא מכל התפוזים. ואני הצבעתי לעברו ורק אותו ביקשתי מאבא. לא אדע מדוע נפלא בעיניי התפוז האחד הזה, עד היום, מקץ כל השנים הארוכות, אחר אשר במפל שבע טחנות זורמים מי אפסיים. תושבי ג’רישה הלכו בגלות. טחנות הקמח היו לאבק. באפיק הנהר הפתלתול ומכאן שמו עוּג’ה, עומדים מי שפכים עכורים. שדות הנרקיסים הפכו לאיצטדיון ספורט. נותר רק הניחוח החי בזיכרון, המציף געגועים. אפילו עץ הערבה בלשון החול על גדת הנהר נכרת. אבל התפוז ההוא, שלמוּת מידותיו, מגיע אל מלוא רוחבו במקום הנכון. לא קרוב מדי אל מקום חיבורו, ולא רחוק מדי מטבורו, בעל צוואר תואם את היקף בטנו, קליפתו דקה ונקייה, מבהיקה, אותו ביקשתי מאבא, לשווא.

“נקטוף לך אחד אחר מן העץ,” מציע אבא. אבל אני רציתי דווקה את התפוז הזה, ‘תפוז־שמש’ קראתי בשמו מיד, ואפילו אחותי בכפותיה העדינות לא הצליחה להוציא למעני את התפוז מפני שמידותיו גדלו מריבוע הרשת. הרכיבו אותי על כתפי אחי הבכור, “תיוכחי בעצמך,” מתחכם אבא. וכצלילות זיכרון מראה התפוז, כך זיכרון הבכי ההוא, ניגר ממקור הראשית הרוכס את כל התולדות, מוצפן שחור בין הצלעות באיזור המותניים, מתמשך והולך, מסרב להינתק מ’תפוז־השמש', מסרב להיפתות לתפוז אחר, רק אותו, כמו היְפחות ההן, בבית דודתי רחל מפחד החושך המאיים לבלוע, ואחי יְכוֹנִיָה לועג, “תינוקת.”

שנתיים או שלוש אחרי המלחמה, אחרי שהשיטפון חרץ אפיק עמוק ברחוב החול ואי אפשר היה לחצות אותו מצד לצד, “חמישה מטר עומק,” העריך אבא, אחרי שגשר צינורות הבטון התפוצץ בלילה ושבריו הרחיקו עד למגרשי וולקנסקי, געש נחל סוחף חום־אדמדם ממעלה גבעת בית הקברות ועד לשַלַאל ועם אפיק הוואדי אל הכביש השחור. “גשמי ההרים מתנקזים אל הוואדי הזה. לוּ לקחו הטיפשים בידם מפה של ארץ־ישראל,” ואבא מתכוון למהנדסי המושבה.

בוקר אחד הגיעו אל קצה הרחוב משאיות טעונות אבני בזלת ענקיות, אבני ריחיים. מן המרפסת הגדולה אשר התהום נפערה לרגליה, אנחנו צופים במלאכה. ואבא איש נדהם, “הם החריבו את הטחנות, אנשי חֶלֶם.” מן המשאיות הורידו בשניים־שלושה איש אבני רֶכֶב, אבני בזלת עגולות תמימות, ואבני שֶׁכֶב, אבני כּוּרְכּר פגומות, והשליכו אותן משפת הערוץ אל קרקעיתו. מן המרפסת יכולנו לשמוע את החבטה הרכה הנואשת, מגע האבן בלחלוחית אדמת החַמְרָה אשר בתחתית הערוץ ואז את מפץ האבנים זו בזו. ימים אחדים המתין הערוץ המשובץ אבני ריחיים חשופות, ואז הובילו משאיות חצץ והמטירו על האבנים ולבסוף כיסו אותן בשיכבת כורכר. בקיץ, בנו גשר אמיתי על השלאל וסללו כביש ברחוב החול.

שקועה עד צוואר בירכתי הספינה. אצות חלקלקות, ירוקות־חומות דבקות אל הלְווחים. על הסיפון הראשי נערך הטכס, החזרה לטכס. תחתוניות מלמלה מתנועעות כבנות יענה. נערות לבושות שמלות לבנות, אופנה ישנה מתחדשת. נוּרות צבעוניות, עמומות, ללא ניע, בשמש הנוטה מערבה, על כבלי חשמל רפויים, בירכתיים, למים צבע עכור. מרחוק מבחינה בדמויות חסרות מיתאר ברור, צנופות בתוך המים, צפות על גבי קורות.

“שימו לב, שימו לב, מיד תוכלו לצפות בטכס המרהיב של בחירת נערת החן העולה מן המים,” מכריז המַנְחה.

הגוּשים הירקרקים במרחק מתחילים ללבוש צורה, למתוח גֵו. שלושה גושים משוקעים במים במירווחים בלתי שווים, כמו נחשי נייר מתקפלים, צפצפות של יום העצמאות, מושיטים צוואר מתוך המים.

“אוּף, אני בכלל לא מבינה למה הוא מתייחס לטכס ברצינות כזו. מי מוכרח לעלות מתוך המים ממש, אי אפשר לביים את כל זה,” אומרת נערת החן מספר אחת, שתי צמות בהירות מגולגלות על אוזניה.

“את מוכרחה לסרק אותי קצת, בחייך, תסתכלי על השיער שלי,” אומרת נערת החן מספר שתיים, שערה מפוזר על כתפיה, שחור.

“איך הוא חושב שאני אזכה בתואר בצורה כזאת,” אומרת השלישית, שערה הלח מתקרזל כצמר כבשה.

כמו באגדת הברווזון המכוער הן נראות יפיפיות כשהן עולות ומטפסות על הסיפון בביקיני מינימאלי, על כל פנים, כך הן נראות בעיניי מן הירכּתיים, מקום בו אני עומדת שקועה במים. בירכתיים למים צבע עכור. אני משתדלת לצוף, מנפנפת בסל הדגים אשר בידי.

“אתם מוכרחים לעזור לי לעלות,” אני קוראת אל נערי הסיפון מלמטה, חרטום הספינה נראה לי מאיים בסבך חבליו.

הנערים אינם שומעים. הסל שבידי, סל דייגים גדול, כבד מנשוא. מטפסת באחד הסולמות, מעבירה את הסל מיד ליד, רגלי מחליקות על החֲוָוקים. אחד מהם חד במיוחד וחותך בכפות רגליי. רק כשאני מגיעה למעלה מואיל מישהו לקחת את הסל הכבד מידי.

“גברתי עוברת על פקודה מפורשת,” לפגוש דווקה בקברניט כשאני עולה מן המים, “משימה קשה לשחק נערת חן עולה מן המים.”

כמו תמיד אני מתקשה לפענח את מושא האירוניה המתרמזת בקולו. האם כשהוא נוקט במונחים צבאיים הוא מוסיף לשמור אמונים לאדוניו. אחרי הכל בילו את שנות בחרותם יחדיו בלחימה, אם גם לא נטלו חלק במלחמה. חשודים היו על הרשויות. ואף־על־פי־כן, נסתפחו לאחת מזרועות הביטחון ושרתו בה שנים אחדות.

ואל אשתו הוא אומר בעודי מתרחקת, “יש משהו נוגע ללב בביישנות הזו, לעמוד בתחרות לבושה בבגד ים, אחרי כל היפיפיות האלה, וגם לעבור על פקודה מפורשת. אני מבין את הרצון להביא תועלת, אבל השיגעון לשוב אל הים, ועכשיו, סל הדייגים, מה היה אומר על כך בעל הבית”.

לכאורה אין הוא מתייחס לקיומי, אבל קולו הרם, וגילוי הגיגיו באוזני אשתו, מרמזים כי אולי הוא מתכוון להשמיע את הדברים באוזניי.

אני חומקת למַטה אל המטבח. מוטל עלי להשלים את חובותי. שהיתי במים זמן רב מדי. תוחבת את ידי בכפפות הגומי הכחולות.

“שולח לך את הַזַרְטי,” נשמע קולו מלמעלה. הזרטי הגדול, ואני לא ידעתי. עתה מופיע ראשו בפתח, ממלא אותו כולו, “האם לא שמעת מעולם את שמו של הזרטי אשף המטבח?”

“חשבתי שהטלת עליי את תפקיד הטבחית,” אני פושטת צוואר כלפי מעלה, הנקודות החומות הזרועות באישון עינו הימנית מתרחבות בקריצה, אך ראשו נעלם מריבוע הפתח בטרם מצאתי בעצמי את האמץ להתריס.

האשף, הזרטי, מרכין ראשו בביישנות כמעט בענווה. על פי גינוניו הוא מן המזרח הרחוק, אבל קלסתר פניו מכחיש את הרושם וגם שמו. אינו מושיט לי יד, קד קידה, מרפקו כפוף וכפו צמודה אל מותניו, “הזרטי.”

ידי המסורבלת בכפפה, נשלחת לקראתו ונסוגה במבוכה אל סינורי.

הַזַרְטי מרגיש את עצמו מיד בבית, מסייר בחלק האחורי של המטבח המשמש כמזווה. אני הולכת בעקבותיו כתלמידת בית־ספר. פניו הקפואים אינם מסגירים את דעתו.

“אני רוצה פּיצוֹת איטלקיות אמיתיות לפסטיבל הגדול,” מרעים קולו של הקברניט, ואני, הפעם, אף אינני מרימה את ראשי. בטחוני נוטש אותי כליל, “אבל אתה יודע,” אני לוחשת, “מראש אמרתי לך שהבישול איננו המקצוע שלי, פשוט רק…”

“רצית לשוב אל הדברים הממשיים,” מצטט הקברניט מפי, "משום כך שלחתי לך את הזרטי. "ריבוע האור על הרצפה מעיד כי שב ונעלם.

“אני רואה שהפיצות כמעט מוכנות,” אומר הזרטי, וקולו אינו מסגיר אכזבה או עלבון.

ובאמת, במזווה, סדורים עיגולי בצק מרודדים, גדולים, במאונך, כמו צלחות בתוך מיתקן לייבוש כלים, עשרות ואולי מאות עיגולי בצק.

“חבל שהחלטתם לשדך פיצות ומרק דגים, והדגים אינם בדיוק מן הסוג המתאים, אבל בסך הכל לא נורא.” הזרטי הגדול מחייך אלי, ואני בולעת את דברי ההתנצלות. ההחלטה לא היתה בידי, התכוונתי להסביר.

בצד ימין של גרם המעלות, עומדות נערות וקולפות ירקות. אלומות שמש מסתננות וזורמות עליהן מבעד לאשנב עגול בתקרה. “חמישה מיני סלט,” קורא הזרטי מתוך התפריט שבידו, ואי אפשר לשפוט אם רב או מעט בעיניו. בגרם המעלות עולות ויורדות נערות, ראשיהן עטורים בשביסים לבנים, חייכניות, צופנות דבר סֵתר, שליחותיו של הקברניט.

אני מסתובבת במטבח, על ידי כפפות הגומי הכחולות. בכל מה שאני נוגעת בא מישהו ולוקח מידי ועל הכל מנצח הזרטי במיומנות. במטבח האפלולי למחצה, כל איש ואיש מרוכז במשימותיו, קולו של הזרטי רך וסמכותי, רחישה ללא רעש, ככוורת דבורים, ואני בכפפות הכחולות באפס מעשה.

“אולי כדאי להכין את הסלטים רחוק מן האשנב,” אני מציעה לנערות הקולפות, אך הן מוסיפות לעמוד במקומן מחייכות מתוך נימוס, “נוח לנו כאן,” ואינן מרימות עיניים מן הקולפנים.

מתוך סירים גדולים, כמעט דוודים, מציצים ראשי דגים מן המים המבעבעים. הזרטי תפוס כולו בסירים הגדולים, כאילו לא חייך אלי מעולם.

צל מחשיך את הפתח, “גבירתי, אני חושב שהגיעה השעה להחליף בגדים, גם לנוח מעט לפני הערב הגדול. לא הייתי מציע לך לקלקל את שמו של העסק. בעל הבית לא יראה זאת בעין יפה. תזכרי שכל ההכנסות קודש לקרן הביטחון.”

הכינוי בעל הבית הולם אותו מאד, אם כי לעתים נדמה שאפילו שׂכיריו אינם יודעים מה טיב עסקיו. בעל הבית, בעליה של ספינה זו, בעלי שלי, איש חסר־בית, מבלה את ימיו במסעות סילוניים. משך כל השנים לא נתחוור לי איזה חפץ מצא בי נערה־אשה אשר טכסים ראוותניים לא הצליחו להרשימה. האם יגיע לתחרות? תמיד מופיע כבמטה קסם, בוחן אותי ואני נכשלת, שופכת את המשקה שבכוסי על שמלתי, מאבדת את סנדלי, כאילו הייתי צעצוע אשר קפיצו בגד בו. בעיני כל שכיריו, להוציא הקברניט, ואולי אני טועה, הייתי גחמה של בעל הבית, שמן הראוי להתייחס אליה בסלחנות כסעיף בתלוש המשכורת.

הקברניט מושיט לי יד יבשה כשאני מגיעה לראש הסולם.

“את אורחת הכבוד שלנו הערב,” הוא מכריז בחגיגיות, “וכל ההכנסות קודש לקרן הביטחון.”

“אבל השומרים בכניסה לא יתנו לי לעבור ללא כרטיס,” אני מנסה להתחמק מתוך ידיעה ברורה כי השתמשתי בנימוק סרק.

“רק תגידי שאת אשתו של בעל הבית,” הוא משיב על פי כללי משחקי ופורק מעלי את נשקי. הבּ' הכפולה המבעבעת יוצאת מפיו כאילו מילא אותו מים.

“אחרי הפסטיבל אנחנו יוצאים לפשיטה חדשה,” הוא מוסיף באינטימיות שלא ניכרה בקולו אף פעם אחת קודם לכן, מאז מינה אותו בעל הבית להיות קברניט הספינה. כאילו לא היו מכתביו שמורים במגרת שולחן הכתיבה שלי.

“עד לאן אתם מפליגים?”

“אנחנו בתל־אביב,” משיבה אשתו הנלווית אליו ונוטלת חלק בטכס הזמנתי, מבלי שתפנה ראשה לעברי, בשפתיים קפוצות.

“אני יודעת שאתם עוגנים בתל־אביב,” אני משיבה בנימה מנומסת, “אבל לאן אתם מפליגים?”

“גברתי, אנחנו בתל־אביב,” היא חוזרת כאילו לא שמעה את דברי.

“אבל אני שואלת,” כעוסה על התרעומת שלא הצלחתי להבליע, אני קוטעת את השאלה.

“הפעם אנחנו פושטים לחצי שנה, סביב העולם בחצי שנה,” יוצא הקברניט לעזרתי.

המונח פשיטה אשר נשמע לי כה מובן מאליו בלשון אדוניו, נטען משמעות מחטיאה. הנקודות החוּמות באישון עינו הימנית קורצות, הפעם אני בטוחה.

“הייתי רוצה, מה דעתך שאצטרף, אמנם אינני טבחית מומחית, אבל אני אוהבת לבשל, ואשה במטבח תוסיף אווירה ביתית למסע. אני אשתדל. אקח ספרי בישול. איש ים מנוסה כמוך,” אני מחניפה, “אתה תאהב אולי לשם שינוי את האכל הביתי שלי.”

“ומחלת הים גברתי, וחצי שנה?”

שנינו מתעלמים מן המכשול האמיתי. מי משנינו מבקש להוליך את זולתו שולל. עליתי בספינה ברשותו של בעל הבית, אולי אפילו ביוזמתו, – תוכלי לעזור למוּלה בהכנות לפסטיבל, אבל זכרי, הוא המפקד, הורה לי בעלי לפני טיסתו, והשימוש בכינויו של הקברניט, אשר היה שמור עימו מימי בחרותם למפגשים בארבע עיניים, גרם לי לרגע שלא אדע במי מדובר. בעלי היה מפיק הנאה מיוחדת מן המארב, עיני הנמר שלו מצפות שאתָפס במלכודת. כוונותיו הנסתרות החטיאו תמיד את תמימותי. לו שתיתי מים מאררים ודאי היתה בטני צבה, לשווא. בערב נישואי, בשמלה לבנה אשר נתפרה בבית אופנה מהודר, בידי זר צפורי־גן־עדן מאיימות לטרוף אותי, המתנתי לו שעה ארוכה. לבסוף, אחרי שנזעקו קרואיו למראה חיוורון פניי, הישקו אותי מים, וכמעט מחקו את האיפור מלחיי, שמעתי את חרטום מכוניתו חוצה את האוויר, בקול משב החלטי, שתמיד הצלחתי לזהותו, והיה גורם לליבי לפעום פעימה מבוהלת, איש בשׂורה. שנים רבות האמנתי, כי המתנתי לו שעה ארוכה בליל כלולותי, משום שכהרגלו תעה בדרך. העדר חוש הכיוון שלו היה מעורר בי תמיד השתוממות, כאילו היה גידם ימינו או שמאלו.

“לא סובלת ממחלת ים, להיפך,” אני מספרת לקברניט בלהיטות שאינה הולמת את המעמד, “אני נרדמת נפלא בספינה. הטלטולים, אתה מבין, זה כמו לחזור אל רחמה, זאת אומרת, אל הבטן של אמא.” נכשלתי.

אשתו מתעלמת מגילוי הלב שלי מתוך נימוס כביכול ואומרת, “אני יורדת לנוח, ברשותכם, מישהו צריך לחשוב על הפסטיבל.”

הקברניט אינו מגיב. הוא מוסיף לנעוץ בי נקודות חומות מאישון עינו הימנית, המפתות אותי להמשיך וידוי שנקטע, “לפני הרבה שנים הכרתי חבורה של מלחים, וזו היתה התקופה המאושרת ביותר בחיי. הייתי מסתובבת ברחוב הירקון מוקפת שומרי ראש מסוחררים ותמימים ו…,” הקברניט אינו משפיל את עיניו, כאילו לא היו הדברים מעולם, וכופה עליי לשוב ולנקוט לשון עניינית, “לאן אתם מפליגים הפעם, והאם תחנו בדרך?”

ערב אחד, בטרם הפלגה, בבית קפה מעל קולנוע ‘נוגה’ ביפו, ביקש אותי אחד הימאים להעניק לו את אחד מעגיליי, סהרונים משובצים טורקיזים, קמיע נגד הסכנות בדרך, ואני סירבתי. לא ראיתי שום טעם לוותר למען קצין ראשון על אמונתי העיוורת בכוחם של עגיליי הראשונים. אחד מהם אבד לי בליל חושך בדרך העפר מן העיר אל המושבה ואני הצלחתי למצוא אותו, מגששת באפילה. בעיני הקצין הראשון, הצדיק סירובי את העמדה הצינית אשר נקט בהתייחסו אל אהבת האדם שבי, – אז מה, אפילו אם אין בך אהבה, לפחות קצת גודל נפש. כמעט נער היה וכבר קצין ראשון בצי הסוחר. ואני שיחקתי בחבורת המלחים את משחקי הראשונים כאשה, בעיניים פקוחות. תמיד בחבורה. מתחמקת ממועדון הלילה לבדי אחרי שרקדתי עם כל אחד מהם “נשיקה של אש”; משאירה אותם מאחוריי נוטפי מים אחרי שׂחיית לילה, אני בלבוש מלא על החוף, חולצת רק את נעליי, צופה בהם מתחרים למרחקים. הקצין הראשון לא היה שווה בעיניי אפילו את אחד מעגיליי בהשאלה. – כשאשוב מן המסע אחזיר לך, כמעט התחנן הקצין הראשון, – רק בהשאלה. היתה אצלנו זונה אחת שפיצחה גרעינים כששכבו איתה, סיפר לפתע הקצין הראשון מחוץ לכל הֶקְשר, כך חשבתי בשבתי מולו, כמעט בקריצה מעל לכוסית המתרוקנת, חושף שיניים קטנות, אחת לאחת, מרוּוחוֹת, כרסמניות. – והיה לה אחד בלבד. – מה אחד? תמהתי. ואז העביר הקצין הראשון את ידו על חזהו בתנועה רכה מתעגלת, מתקערת, ואפילו אז חשבתי שהוא מקניט אותי, בּוֹדֶה את הסיפור מדמיונו, ובחלוף השנים נעשיתי בטוחה בכך. ואף־על־פי־כן חזרתי לאורך השנים אל הסיפור ובניתי נדבך על נדבך, מְשַנה מדי פעם את הגלגל המניע של העלילה, בלילות ארוכים של המְתנה, לבעלי, תחילה בבית, שאני קראתי לו ‘המבצר’, ואחר־כך במלון־הדירות, מאזינה לקולות, יודעת כי השטיח הפרוש במסדרון יבלע את הצעדים. מדוע זה תעזוב הַלְקָה, הוא השֵׁם אשר הענקתי לזונה בסיפורו של הקצין הראשון, את בעלה הצייר לבלות במיטותיהם של ימאים בעיר התחתית. כשהיתה עוברת את בית הקפה לאורכו בדרכה אל חדרה בקומה השניה וראשה עטור השיער האדמוני נטוי בגאווה, נפנו אליה כל העיניים, והיא לא הביטה באיש, כאילו לא היינו קיימים, קדימה, באוויר הדחוס אל גרם המדרגות. רבים מאיתנו הלכו בלא רצון אל הלקה. ועם זאת נמשכנו כולנו אל חדרה. והכל בגלל השמועה המוזרה אשר התהלכה בינינו. כאן נעצרה לה תמיד העלילה, זוכרת את תנועת ידו המתעגלת של הקצין הראשון בקפה ‘נוגה’ ומתקשה להמירה במלים. מי שביקר אותה פעם אחת לא שב לחדרה שנית, אבל חיפה עיר נמל והשמועה עוברת מפה לאוזן. גם אני עליתי רק פעם אחת, המצאתי מְספר־עֵד, להיות לי לפה, הלא הוא הקצין הראשון אשר את אחד מעגיליי סירבתי למשכן בידו כקמיע. הלקה היתה מפצחת גרעינים, מעשנת וממלמלת משפטים לא ברורים בפולנית. ואחר־כך המצאתי את המלצר החיגר שאחת מנעליו בעלת סולייה כפולה, עבה, מפליא להגיש ולהוריד במהירות, חֵרף צליעתו, מקיש בהליכתו בקצב לא שווה. כשעברה באולם העשן, כך ציירתי לי את אולם ההמתנה, בבית ערבי גְבה תקרה מטוייח כחול, בעיר התחתית, והוא קיבל הזמנה ליד אחד השולחנות, היה חש בה מיד אפילו מגבו ומפנה ראש, והיא אפילו חייכה אליו. עכשיו לא נותר לי אלא לקשור ידידות בין המספר שלי, הקצין הראשון, לבין המלצר החיגר, כדי לשמוע מפיו את המעשה האמיתי המסתתר מאחורי הבדייה אשר סיפר לי. אבל עדיין לא. המספר שלי מזמין את המלצר לכוסית ומשלח עלבונות בהלקה, השֵׁד יקח אותה, מתנפחת, ובמה היא מתפארת, אשה לתפארת, עם אחד בלבד. וכאן שמעתי את המְספר משמיע צחוק מאולץ שכל תכליתו למשוך את המלצר החיגר בלשונו. ואחר־כך את קולו של המלצר, אתה לא שווה להזכיר את השם שלה. ושוב אני דוחה את האמת והמלצר מתעטף בשתיקתו. וערב אחד החרידה צעקה את האולם הכחול, עלינו במרוצה, הלקה שכבה על מיטתה והדם ניגר מאצילות ידיה. למחרת ליווינו אותה למנוחתה, ואל מנין המלווים הכנסתי את הצייר, פרוע רעמת שיער, וסמוק פנים אל מול חיוורונו של המלצר החיגר, הבעל אשר ככל הנראה נגלה לו סודה של הלקה, אשתו, ועכשיו נודע הדבר והיא הגירה את הדם מאצילות ידיה.

עם חבורת הימאים שלי חזרתי אל בית הקפה בקומה התחתונה, ואל הרגע הזה הולכתי את עצמי לאורך הסיפור, וגרסאותיו הלכו והשתנו כחלוף עונות הציפיה, במלון־הדירות, עכשו ישמע המְספר, הקצין הראשון שלי את האמת מפי המלצר החיגר.

“חצי שנה גברתי בלי תחנות בדרך,” מזהיר אותי הקברניט. גבר חם דם עשה לה, והשאיר אותה עם אחד בלבד, ימאי שיכור, כל גופו כתובות קעקע, פרפרים, כולו פרפרים, צהובים, כחולים ואדומים, שעט במדרגות ומלמעלה שמענו את קולה השחוט, בגלל הגרעינים. אבל הקצין הראשון רוצה לדעת מה בכלל עשתה הלקה הממלמלת שירים בפולנית בקובת הזונות בעיר התחתית. והמלצר החיגר יכול היה להעלות השערות אשר פסלתי אותן בזו אחר זו בלילות הַמְתנה במלון־הדירות. פעם היא פשוט פירנסה את הצייר המסכן שכל חייו היו קודש לאומנותו, בת עשירים, מה יכלה לעשות, לשטוף כלים, רצפות, ובגלל זה שהתחתנה איתו החרימה אותה המשפחה המיוחסת שלה. ואיך הצליחה להעלים מפניו את האמת גם אחרי מה שקרה עם הימאי חם הדם שפרפרים פרחו על בטנו. ופעם הענישה את בעלה הצייר על בגידה עם אישה אחרת. הקצין הראשון לא שמע את האמת מפי המלצר החיגר, אני מכל מקום לא הצלחתי לחשוף אותה, בעוד אוזני כרויה אל המסדרון המרופד בשטיח עבה, יודעת כי יבלע את הקול ואף־על־פי־כן נדרכת. ואולי, העזתי להזות, מעשה של חירות. ואז ידעתי פתאום כי הקצין הראשון בדה מליבו את הסיפור בזונה בעלת השָד האחד. כי משל היתה לנערה שישבה מולו וסירבה להעניק לו את אחד מעגיליה.

“בלי תחנות בדרך,” מרים הקברניט את קולו והפעם החלטי ונרגז.

“זאת אומרת שנרד בערי הנמל ו…”

נסתובב בעיקר בלילות כשאתם תהיו פנויים מעבודה ואני מבישול, בכל המסבאות האפלות, ריח מלוּחַ, שיחות חטופות עם אנשים שמכירים לילה אחד, ואני איתכם ללא שום סכנה של מעורבוּת רגשית או…, כמו אז, שומרת על עגילי הסהרון לעצמי.

“יש לך דמיון עשיר, גבירתי, הרשי לי לומר לך שאת מדברת כמו ילדה.” כמעט מבקשת להשלים, לא השתניתָ, כמו אז, ולפתע תופסת שאני מייחסת לקברניט מעשה בקצין ראשון שלא הכיר מעולם. מבוהלת מכוחו לקרוא את מחשבותי אני נאחזת בתשובה המתבקשת מן התפקיד אשר נטלתי על עצמי, “תחשוב על זה, אני מבשלת לא כל־כך גרועה.”

“אני מציע שהנהג ילווה אותך הביתה, ואל תחששי מפני השומרים, אחרי הכל את אשתו של בעל הבית.”

“אולי הלילה,” אני מתחנחנת, יודעת כי נימת הקירבה שבלשוני יש בה משום הודאה בכשלוני, “תשחרר אותי מן הנהג.”

ללכת לאורך הרחוב, מן המעגן אל בית המלון, הסוליות השטוחות סופגות את חום המדרכה, לרוח הים, שואבת ביטחון מצרור המפתחות שבידי. רכּוּת הנחושת של מחזיק המפתחות וחלקוּת הזכוכית הכחולה של החרוז כנגד עין רעה בקצה השרשרת.

הקברניט מצקצק בשיניו, “הבטחתי לבעל הבית לשמור על הגברת,” הוא מטה את ראשו לימין ומניח כף ידו על לוח ליבו.

אני שולחת יד לארנק, מצפה לצליל נקישת הנחושת בזכוכית. גוש אוויר צונח בחזה כשהיד חוזרת ריקם, מופתעת תמיד מחדש ואינני נפטרת מן ההרגל, אם כי מזה שנים אינני נזקקת למפתח.

במלון־הדירות מונח המפתח בתא שבע מאות ושבע, מספר מזל. מתוך דאגה לנוחותי, כמובן, – אוכל לישון בשקט, לא תשכחי מספר כל־כך ממוּזל.

בגלל פיזור דעתי טען שאינו מניח לי לנהוג בעצמי. מעולם לא הבנתי מדוע טרח כל־כך לשכנעני לעמוד במבחן ולהשיג רשיון נהיגה. אולי מתוך ביטחון בכשלוני, ואולי משום שבהעדר רשיון לא היה מקום להפגנת פטרונות. פעם, כשעדיין גרנו ב’מבצר', במפתיע, מצא אותי מנכשת עשבי־בר בידיים חשופות בגינת הבית. מבוהלת קראתי בקול רם, ‘ויולָה טריקולָאר’, שמו הלאטיני של ‘אמנון ותמר’, זֵכר מימי לימודיי. אם כי מזה שנים חדלתי לטפח את החלום, לא שכחתי את שמות הצמחים אשר נשתגרו על פי בשנות לימודיי הראשונות במחלקה לבוטאניקה, אולי מפני שבימים ארוכים של הַמְתנה ואפס מעשה היו רוחשים בראשי כסרט נע ואני נאחזתי בהם כבמאמר קסם.

– בשמש לוהטת ובלי כובע, איך אפשר לסמוך עליך, והידיים?

הגנן הינהן בהסכמה.

למען האמת היה מלון־הדירות פחות נורא מן ‘המבצר’. – אין שום הגיון להשקיע מליונים באבנים כשאפשר לגלגל אותם בשוק, טען במכירתו. לא היתה כאן שום העמדת פנים של בית. הלילות היו בטוחים יותר ולפעמים יכולתי לברך בבוקר טוב את אחד הדיירים.

האומנם יגיע גם הלילה לפתע. לא יגיע. מנסה למנוע מעצמי אכזבה, כועסת על התעוררות הציפיה. אם יגיע אהיה נחמדה אליו, אתלה את ידי בערפו. כה הרביתי לשחזר את המעמד עד שאינני מצליחה להימלט מן הבאנליות. אענוד לצווארי את היהלום אשר העניק לי במתנה לרַצוֹת אותו. אם יגיע, אבל הוא לא, ואם בכל זאת.

תמיד מקווה למצוא תא ריק, גם הערב. אינני שואלת שאלות, אבל יש לי סימנים. בראי אשר במעלית ניבט מעיני אותו שֵׁד ירוק הניזון מן הציפיות, מוסיף גובה לקומתי, מנפנף את שערי. מוכנה, דרוכה, יודעת שכמו תמיד המיתר יילך ויתרפֶּה, ואף־על־פי־כן.

מתלבשת לאיטי, כאילו יש בכך כדי למתוח את הזמן, להניח לו שהות. עונדת את היהלום, אנוסה ממרחק למלא את רצונותיו מבלי להבין את סוד השליטה. עינו תיפול על צווארי מיד כשיכנס, עוד בטרם ישא עיניו אל פניי. אם יגיע, לא יגיע, אף פעם אינו מגיע כמצופה, תמיד במפתיע. אם יגיע אנהג בריחוק, אומר לו שאני עוזבת, ובאמת לא יהיה איכפת לי, אצא מבלי להתווכח, הדברים שאמרנו זה לזו, לא רוצה להיות מנצחת רק לברוח. מאזינה לטפיפות נעליים על שטיחי המסדרון, פוסלת אותן בזו אחר זו. אם יגיע. בדירה הריקה כמעט מכל חפץ אישי, שוילונותיה מופשלים אל הים, מגובה רב, פשוט אדחף אותו מבעד לחלון, מתנחשל בי הכעס העלוב. איך אני מצליחה בפעם המי־יודע־כמה להגיע למחשבות מגוּנות כל כך? מדוע אני עדיין מצפה? ואם יגיע. בלילה ההוא, בחלון הצפון מערבי שבו הלך ונתחדד קו האופק בין שמים וים בימי אלול, ובתי העיר בלטו על הכחול במיתארים דו מימדיים, בחלון שבו טשטשה מזה שלושה ימים סופת סתיו בענני אבק ורוד את קו האופק המחודד, שבר הגשם את הסופה בברקים אשר נפלו אל הים כנחשים. לפנים, בבתולי, כרעתי בשדה בערב כמו זה, באה בסוד הזיווג כפולחן של פריון. ואחר־כך, כשעדיין היתה לי גינה, גידלתי בצלי נרקיסים, יודעת כמותם את סוד הקסם לשוב לתחיה עם הגשם. סוד הנרקיס נעלם ממני זה מכבר, אבל הדמעות.

בלילה ההוא, – אם לא תפסיקי מיד את הבכי, אני יוצא, ועיניו הצהובות שלא עפעפו הסגירו קְנאות ואולי אפילו פחד סתום, כמו לפנים בשדה, אלא שאז היתה בהן גם השתאוּת. מתמכרת לגשם לא שמעתי כשנכנס. הוילון הוסט בחוזק יד. הדמעות נסוגו.

בלילה ההוא נתגלה לי סוד הַמְתנתי בליל כלולותי. בחדר שוילונותיו סגרו עליי כחומה, נאטם לריח הגשם נותרתי עם איש זר. גם ברגע ההוא, לו ניבְעֶה בו סדק, הייתי מתרווחת בו חֵרף כל החלטותי. אבל הוא דילג על שבועות רבים של דממה כאילו לא היכה הברק את סופת השרב, כאילו לא סכר זה עתה את מקורותי, שלח יד, טפח על אחוריי, אחד, אחד, כאילו הייתי ילדה סוררה, – מה נשמע חמודה?

אחר־כך במיטה הניח על שוקי כף ברזל שצפורניה עשויות, קרה־חמה, קלה־כבדה, בערבוביה, משום הסוד הטמון בגופי לשוב לתחיה, ללא תנאי, אימה, מפני העוצמה, והסלידה, והעונג הזוחל.

– הרבה שבועות לא היית כאן, ביקשתי לחדור מבעד לחומה, נדחפת על ידי הרחש הפושה בחלצי, – דבר אלי.

– תמיד את מוכרחה לקלקל, היד ניסוטה מעליי, כאילו היתה דרוכה לכך, ממתינה לפתחון פה, בהינף אחד. – אתה משאיר אותי תמיד לבדי, נסיתי להחזיר את המתרחש אל מהלך הפתיחה ברוך שבקולי, לא להיגרר למריבה, להרוויח את הלילה. האם נתתי עילה לכעסו הפעם? ניסיתי לדחוס לתמונה אחת סרט של פגישות, שיחות, בהיעדרו, האם היו בכלל, האם עברתי על מצוותיו בבלי דעת.

– את גירשת אותי מכאן. לפעמים אני מפיק תועלת מפיזור הדעת שלך. עכשיו תדעי סוף סוף את האמת. איחרתי לחתונה בגלל המכתבים בשולחן הכתיבה שלך, עבודות בבוטאניקה, מה? ואני התחתנתי איתך, איזה מטורף.

– אבל אלו היו מכתבים ישנים, קולי מאז מהדהד באוזני דהה מכל גוון מרוב תדהמה ולנוכח הגילוי בהארה פתאומית, גם מכתביו של הקברניט, ידידו, מדוע אם כן? ואיזה חתן מחטט במגרות אשתו היעודה בליל כלולותיו, והספינה כפיתיון, הזמנה למשחק בשלושה, ואחר־כך שבע שנות שתיקה עם אשה אשמה. גיבורים רק במלחמות חשאיות, ביקשתי להטיח. תחת זאת נצמדתי לעובדות, נמנעת מתוך אנינות מלהלום מתחת לחגורה, או אולי מתוך דחף נואש להציל מן המפולת ולו בְּדל של תשוקה, של עצמי ובשרי בעודנו חי, – יצאת למסעות ארוכים גם לפני נשואינו.

– אני שונא את כולכן, תני לישון, אני טס בבוקר, מוקדם.

– מדוע בכלל נגעת בי אם לא, התחנן הגוף אשר הזמינוהו לצאת כמו החילזון, עיקש, אם מפני שבעיוורונו ייחס לזולת את מאוויו, או אולי מפני העלבון אשר ביקש שילומים מבלי לדעת כי הוא מזמין תהומות אפלים של השפלה, ואולי בדעת.

– אני לא יכול לרצות אותך כשאני כועס, אמר ומשך את השמיכה מעל ראשו.

– אם יגיע. בחלון הצפון מערבי מתמזגים ים ושמים באובך ורוד. ערב של קיץ. מביטה בו והחוצה ולמטה ללא פחד. עלה מות בחלוננו. אני אקרע חלון בקיר האטום. אני לא אפחד. מחזיקה בידית ומרימה את החלון כדי גובה פניי, מודעת לאיסור החמור של בעלי, – איזה חוסר אחריות, עוד תפלי חס וחלילה החוצה, מניחה למשב הלח לחמוק אל החדר, מלמטה מזמזם הטלפון, “גברתי, הנהג ממתין,” מודיעה המרכזנית.

– אני משאירה את החלון פתוח, נצמדת אל הארנק שבבית שֶׁחיי, מהדקת את הצעיף על כתפיי. יורדת ותחושת הנפילה מגבהים שיש בה גם מן העונג, אינה פגה גם לאחר תנופת התאוצה הראשונה של המעלית.

עוברת על פני השומרים ללא השפלת עיניים, תמהה איך יכולתי להעלות בדעתי שלא יניחו לי להיכנס. על הסיפון מתרחש עתה הטכס האמיתי. ברומו של כֶּבֶשׁ המעלות ממתין הקברניט, הוא מציע לי זרוע.

“קהל נכבד, מיד תוכלו לצפות בטכס המרהיב של בחירת נערת החן העולה מן המים,” מכריז המנחה.

הקברניט מוליך אותי אל בימת הכבוד, מניח לי לעבור לפניו לבדי, בקהל אשר נחצה לכבודו כשדרה.

“נעים יותר להביט בהן מעל הסיפון, בשמלה; אגב, השמלה הולמת אותך מאד, בעל הבית לא היה מתבייש בך הלילה.” אני שומעת את קולו מאחוריי, ידו, בזקיפת זרת ליצנית, כאילו היה הצעיף אשר נשמט מעל כתפיי חסר ממשות כבגדי המלך, מחזירה אותו למקומו.

“גברתי שוב שוגה בחלומות,” הוא מלחשש בסלחנות, “אינך מקנאה בהַזַרְטי הגדול שם למטה, ראיתי את כפפות הגומי על ידיך.”

הגושים הירקרקים במרחק מתחילים ללבוש צורה, למתוח גו, שלושה גושים משוקעים במים במרחקים בלתי שווים מושיטים מן המים צווארים שגונם כעין השעווה באור הזרקורים. “שמלה נהדרת,” מחמיאה לי אשת הקברניט, היושבת לשמאלי, מבלי לטרוח לפנות אלי, כהרגלה, כאילו ראשה קבוע ללא נוע בקצה צווארה. עלה מות בחלוננו, אני משננת לעצמי, מתגוננת. השארתי את החלון פתוח. אשה לבושה כסוכנת בית אנגליה בספריה של שרלוט ברונטה, וגבר מהודר בבגד ערב בעל דשי מקטורן מבהיקים, משחקים בכלב ובנערה. המראה צומח מתוך המים שהזרקורים מטילים בהם מטבעות אור, מתוך הלמות תופי התזמורת ומחיאות הכף של הקהל, אבל אני זוכרת אותו, הייתי עדה לו במועדון לילה בעיר זרה, בארץ רחוקה, במסע היחיד שבו נטל אותי עימו. המְאלף ציווה על הכלב לעמוד על שתי רגליו האחוריות. סוכנת הבית עמדה מן הצד וצחקה, כמעט דימיתי לראות בידיה שוט. הכלב והנערה מילאו אחרי ההוראות. עיני הנערה היו עצומות. מדוע אינה פוקחת עיניים. ככל הנראה מהופנטת בקולו הסמכותי של המאלף, ואולי היא מסוממת. מן הצד, כצופה, הבנתי כי הביצוע היה אמור להימדד בהצלחתה של הנערה לפגוש בתנועותיו של הכלב. הנערה נעה בתנועות כמעט בלתי נראות, וחֵרף עיניה העצומות, בהרמוניה עם תזוזותיו של הכלב, וסוכנת הבית הגיבה בצחוק כל אימת שהפיקה רצון מן הביצוע.

המאלף ציווה על הכלב לפשוט את כפותיו הקדמיות ולהחליק על פני הנערה. מוזר, אבל על פי מבע פניה נראה כי לא היה במגע כפותיו חדוּת של צפורניים, אלא רוך של כּריוֹת. היה במחול הקרקסי מתח אשר נחרץ עליו להתפרק, ואכן הנערה קרסה פתאום, וכל אותה עת היו עיניה עצומות, עורפה נוגע בבליטה הסגולה שבקצֶיהָ ציצת שיער. הנערה התכרבלה בתוך עצמה כעוּבּר, בגמישות מפליאה עד שנראתה כגולם. הקהל בחדר הדחוס מחא כף. היה משהו במחזה שלא נקשר במין, וריתק אותי למקומי עד שלא ביקשתי, בוא נצא מכאן.

האומנם ראיתי את המחזה במועדון, או שמא הצדק עם הקברניט, שוב שוגה בחלומות. אבל אני ממלאה אחרי כל ההנחיות, יושבת על בימת הכבוד, איש אינו יודע.

“אני מקווה שתמלאי את חלקך בהצלחה,” בוקע קולו של הקברניט ממעמקי בטנו, לימיני. צליל מתכתי נצוק בנימה המְפתה, ואני יודעת כי אעמוד בכך.

מניחה את הכתר על ראשה, ואינני מרימה אפילו פעם אחת את עיניי אל כֶּבֶשׁ המעלות. התמימות הזורחת מעיניה הדומעות של מלכת היופי מעלה חיוך על פניי, ואולי השמחה על בְּדל של חירות.