באולם ריק מאיש, מוקפת כרכי ‘יזכור’, רדופת מעשה שגבוריו אינם נוגעים בחיי, חשבתי, מנהג ישראלי משוּנה לקבץ על האיצטבאות כך וכך אלפי חיים מתוקים. – לצרכי הנצחה? שאל אותי קול אשה בטלפון כאשר ביקשתי לעיין בתיק השירות של דיקי־דוויד. – כן, השבתי, בּוֹשה מפני השקר. מכתבי אהבה, שירים של בני נעורים צופים את מותם. כמעט שלושים וחמש שנה עברו מאז מצא הנער את מותו בתאונת מטוס. מה באתי לחפש על האיצטבאות האלה? משׂכּית זהב לא מצאתי ברשימת החפצים אשר מנה ורשם מי שהופקד על עזבונו של הנער, ודיקדק לְציין ‘שֶקֶל ציוני אחד’, ולא שכח ‘כתובת קודמת, בית מלון, ברלין’, אף־על־פי שדיקי־דוויד עלה ארצה כילד, כמעט תינוק, עם הוריו, בשנת אלף תשע מאות שלושים ושש, שבע עשרה שנה לפני שהפך לטייס מת, אשר רדף את אבי בסיוטיו על מיטת חוליו.

בשנה האחרונה לחייו רשם אבא זכרונות, בגללי, אולי באשמתי. אני הבאתי הביתה כתבים אוטוביוגראפיים מאת מ.ל. לילינבלום. זכרונות יבשים, פרטי זמן, מקום. פחדתי לקרוא בחייו, להודות בכשלונו. כמה היטיב לספר בעל פה. לא ספרותי, כמו כרוניקה עיתונאית, פסקתי אחרי שלושה ארבעה עמודים ולא הוספתי לקרוא. לאבא אמרתי, – מוצא חן בעיניי, מעניין מאוד, והשפלתי עיניים, דוחה את הקריאה מיום ליום בתואנות שווא, אולי מפני ההודאה בסופיותו, המשתמעת מעצם התשוקה אשר אחזה בו פתאום לרשום זכרונות. עשר שנים עברו מאז ועדיין לא פתחתי את המעטפה החומה שבה כינסתי את הדפים. בחדר ההמתנה של המחלקה לטיפול נמרץ בה שוכב אבא, מוקף מישמר של אחיות, אני רושמת הערות ל’פת שְׁלֵמָה‘. אבא לא אהב את סיפורי עגנון ב’ספר המעשים’, – מצטעצע, פסק, ואני, עכשיו, תלויה בחסדי האחות הראשית, נאחזת בעבודה הסמינריונית שלי, להנפיק למענו תעודה אקדמאית. הוא לא זכה, האיש הענק אשר בילדותי הענקתי לו נצח, ויתר. מתי? אולי כאשר טרפו הסיוטים את דעתו והוא מחפש אחרי נקודת השבירה, – מדוע? ואיך? לְשַמש לו אחיזה, פיסת ממשות, ודאות. – אני רואה, מספר לי אבא, בטרם החניקו את גרונו במכונת הַנְשמה, – שני סוגים של חלומות, צורות גיאומטריות, עיגולים, ריבועים, משולשים, סובבים בסחרחרת צבעונית; ואני ממציא סיפורים משונים, אף פעם לא הרביתי לחלום. מתי? מדוע? צלעות ההרים מתכסות עדרי כבשים נהדרים ביופיים. מה פתאום הרים, והלא את הבית הקיפו גבעות עגלגלות, נמוכות, ‘בַּבּ־אל־הַוַא’, נקראה השכונה בפי הערבים על שום הרוחות אשר נשבו בגאיות. עדרי כבשים צרים על גב ההר תבניות בגווני צהוב־חיוור עד חום־אדמדם, מחנה אדיר. מעל ההר מתגלגל מַטה, ברד איצטרובלי אורן, חודר מבעד לחלון המשקיף אל המרפסת הגדולה, אבק מתנשא ומחטי אורן, ובתחתית מצטברים גְללים ויוצרים גם הם דגמים מרהיבים, כמו שדות עמק יזרעאל אחר הקציר. ילד אחד, אולי בנם של השכנים היֶקים, החייל שנהרג בתאונת מטוס, דיקי, זוכרת? אומר בקול תינוקי, – תסתכלו על הריר הזה. ואני משיב, – לא ריר, גללים. והילד מתעקש, – היום קוראים לזה ריר. על ראשנו מוסיף לרדת ברד איצטרובלים ומחטי אורן. איצטרובל פוגע בפניי. המראה האדיר על ההר נעלם, וכולנו בבית הילד דיקי, ואני מתגרה בכל היושבים לסעוד ומחביא את כל כלי האוכל מתחת לשולחן השחור הכבד בחדר האורחים שלהם. העין הירוקה של הרדיו מביטה בי בצחוק, ואחר כך שוב מציפות אותי הצורות ההנדסיות הצבעוניות ואינני יכול לעצור את הסחרחרת. מתי? איך? נאנח אבא.

משכית זהב לא מצאתי ברשימת החפצים אשר רשם מי שֶמנה בתיק השירות של דיקי־דוויד. ובאמת איך יכולתי להעלות בדעתי כי אמצא אותה כאן, אחרי שנעלמה מעל צווארו של דיקי, מאז שלף אותה ממיפתח חולצת המלחים וחשף אותה לעיניי. אני, ילדה, מעבר לשער הברזל, ברחוב החול, והוא, ילד, בחצר הבית המכושף ובינינו השְׂבכה. ועין אימו צופיה בנו מן החלון. אבל את כתב ידו של אבא גיליתי בתיק השירות של דיקי־דוויד, בלתי מוכנה, ואולי יודעת שהכל צפוי. והלא בינינו לבינם הפרידה משוכת יערה צפופה בלבד, ואבא מילא תמיד את כל טופסיהם הרשמיים. אני נלחמת בדחף פתאומי למשוך את הדף בהסתר, לטמון את כתב ידו של אבא בארנקי. החדר ריק. המזכירה בכניסה לעולם לא תדע. התיק האישי של דיקי־דוויד לא נפתח ככל הנראה מזה שנים רבות. איש לא יבחין. אין תוכן עניינים, אפילו תמונה לא מצאתי אחר־כך בספר ‘יזכור’. אימו ואחיו לא טרחו אפילו לשלוח תמונה. איש מלבדי לא יציץ בו מעתה ועד עולם. מה יעשו כשיחול חוק התיישנות על התיקים? ייקברו כמו גנזים? לא, אחרי הכל, דפי חולין. מה טעם לצרף את כתב ידו של אבא על גבי הטופס היבש, למחברות זכרונותיו השמורות איתי במעטפה חוּמה שלא העזתי להציץ בהן מאז מותו. תיק שירות לא מחיה נער, אבל כתב ידו של אבא, בלתי צפוי, אותיות לא מסולסלות נמשכות להיות קווים ישרים, זכרונות יבשים.

על מרפסת הדירה בבית המשותף אשר תפס את מקום הבית הישן, כתב בעיפרון לפעמים בעט, על דפי מחברות מכורכות בקרטון עבה, חום, בהן שימר אבא אותיות נייר מבריק, כחול, מסוגננות, גזורות בשיטה מיוחדת פרי המצאתו, חוסכת זמן ועבודה ומבטיחה כתובת אחידה. ‘כי תבואו אל הארץ ונטעתם’, כתובת מודבקת על גבי רצועת בד לבן מעומלן ומגוהץ אשר אמא צרה לולאות בקצותיו במכונת התפירה, והשחילה בהן מקלות של מטאטאים מלופפים ברצועות נייר קְרֶפּוֹן כחול־לבן, נישאים בידי ילדי בית־הספר בו לימד אבא בתהלוכת נטיעות בטו־בשבט ברחוב החול. דפים לא ממוספרים. מאז עברו עשר שנים ועדיין לא פענחתי את הכתוב, נמשכת אל סיפורי המעשה ודוחה ביוהרה את הפיתרון, לא מעזה לחיות ממנו, עליו. כמוהו, טרוף סיוטים בטרם קץ, לכודה בקסם הבית השכן, ביתו של דיקי, הנער שלפני תיק שירותו האישי אני יושבת. זר ונוכרי, הבית המכושף, ולפעמים ‘המקולל’ בפי אמא, שבויה בקסם תיבת הרדיו הגבוהה שעינה הירוקה מהפנטת את מבטי, ישובה לצד אבא באחד הכיסאות גבוהי המיסעד, מבוהלת מפני נעימת הקריין והרמת גבותיו של אבא. ערב ערב, מחזיק בידי בלכתנו, עשר דקות לפני שמונה, מביתנו אל הבית השכן, לשמוע חדשות בחדר זר ונוכרי, קנקן קפה שחומו נשמר תחת שמלתה של בּובּה מעשה סריגה על שולחן אליפטי שחור ענק וכיסאות גבוהי מיסעד מרופדים עור שחור. במזנון, כלי חרסינה מעוטרי זהב, ואפילו הספרים בארונות הזכוכית מתנכרים בכריכות עור אדמדמות, ועל גבם אותיות זרות גם לי וגם לאבא. לימים נתבלה הפאר. כלי הבית נשברו בידי אימו של דיקי אחד אחד, ולפעמים בכוונה תחילה כאשר הטילה אותם בזקנה, חמותהּ, בשעת מריבה, ואפילו בילד. וקלאוס, אביו של דיקי, יושב בכסאו, ראשו מכונס באלבום הבולים המונח על גבי לוח עץ, מתאמץ לשלוף במצבט בול מתוך הערימה, וידו הרוטטת מרעידה בקצב מזורז לשמע המריבה. גרטה מעולם לא גערה בדיקי כאשר תקע את להב אולרו בריפוד השחור להכעיס את סבתו, או כאשר הטמין אחד מצעצועיו במושב להקפיץ את הזקנה ממקומה בשיבתה לשחק את משחק הפסיאנס. כאילו נתן הילד פורקן לזעם העצור של אימו, מלווה את חריקת העור תחת הלהב בצחוק מעוּשֶׂה רם. הזקנה יושבת במרפסת הצופה אל רחוב החול, בידה מַחְבֵּט גומי מחורר, ורוד־אדמדם, שוליו מעוגלים ככנפי פרפר, מפילה חללים בזבובים. על ברכיה פרושה שמיכת צמר משובצת בשחור־אדום, קיץ וחורף, ופרחי היַקָרנדה נושרים רכות על המרצפת. שפתה התחתונה מופשלת ומגלה את פנימה הלח־סגול בכל פעם שזבוב מתחמק מן המחבט. דיקי גדל פרא, כמו החתולים אשר מילאו את הבית, רבצו על המיטות באין מַכְלים, וריח חמצמץ של פירורי לחם שרויים בחלב, עמד באוויר, והתערב בקהות הכבדה אשר הפיץ האבק המצטבר על הרהיטים השחורים.

מה באתי לחפש על גבי האיצטבאות האלה באולם ריק מאיש מוקפת כרכי ‘יזכור’. סיפור שלא נתן לי מנוח, אולי מפני שהייתי בו צופה מן הצד, סיפור ילדותי שלי ובינינו גדר עמוסת יערה צהובה־לבנה. ‘אצבעות אשה’, קרא שמה אבא, שם שלא מצאתי אותו בשום מגדיר צמחים בספרייתו, אותה העביר אלינו בירושה בחייו כאשר החליט יום אחד כי איננו זקוק לספרים, ממש כשם שאיננו זקוק לרכוש. אולי מפני שרצה להיות חופשי, עירום באתָ ועירום תשוב, חוּקוֹת השְׁאול צדקו יחדיו. ואני נבהלתי וניסיתי לשדלו להוסיף ולהחזיק בספרים, ממש כמו בלילה בו שב יתום מהלווית אימו. מעולם לא הזכירו את שמו בביתנו, לא להעיר, מחשש שיעלה בחלונות. להלווית סבתא חנה לא נסענו. אפילו יְכוֹנִיָה, אחי הבכור, נשאר בבית. רק אמא ואבא. אחר־כך נשאר אבא לבדו עד תום ימי השיבעה וחזר בלילה, ועיניו החוּמות, חמות אלי מתמיד. אף מלה. הס מלהזכיר. רק הפחד בינו לבין האיום הצפון בלילה. לא נותרה חציצה. סבתא חנה הרחיקה אותו מעלינו, עמדה בין אבא לבין מוֹת העולה בחלונות. אשה כבדת גוף, חולה ברגליה, בחצר, בבית־ישראל, שואבת מים מן הבור, מציפה את רצפת האבן, כפופה, במטאטא זרדים, על ראשה שתי מטפחות, שתיהן לבנות. אחת עוטפת את שארית שערה הלבן, מציירת מסגרת חדה לפניה, והאחרת, צעיף דק משתלשל לו חופשי משני צידי ראשה. בימים ההם, סבתא חנה גדולה מאוד בעיניי, שלטת בחצר. – סבתא, רחמנות, הרגליים הכואבות שלך, אני משדלת אותה. והיא מחייכת, – תריחי כמה נעים עכשיו. לפנות ערב, יושבים בפינת החצר, סבתא מגישה גרעיני אבטיח קלויים ומלוחים. בגינת קומת המרתף צומח רימון, פעמוניו האדומים מגביהים עד לשׂבכת הברזל של החצר. בעציצים, פלפלון אדום, חריף, ומן המטבח ריח הכסת המכסה את סיר החמין, על גבי פח קְרוּעַ חלון עליון עגול, בצידו שער מקומר, ובחללו מנורת נפט. סבתא חנה חולה ברגליה הרבה שנים, אבל מצעי המיטה לבנים, מעומלנים, ולחתונת הבנות במשפחה, סבתא מקדימה לבוא אל הבית ברחוב החול שבוע לפני המועד. מכינים למענה כיסא מיוחד, עשוי עץ לבן, גְבה מיסעד, שמלתה הארוכה מכסה את רגליה החולות החבוּשות, ולפניה בתוך סיר ענק מבעבע ציר דגים. ‘גנראלית’, קורא לה יכוניה אחי ונופל בפח, תוקע אצבע בקערה גדושה מימרח שחור אשר נראה לו כמו שוקולד, והיה באמת חרדל שחור שסבתא חנה הביאה איתה מירושלים. סבתא חנה, הגנראלית, לא תוסיף להגן עלינו מפני האיום. אבא חזר יתום. ואני ידעתי: ילדותי, חשוף, פגיע מעתה, אשם, מנוצח, אפילו בוגד, מבוייש. פג הקסם הכל־יכול. מתחלפים בתפקידים.

אבא לא חדל לקרוא גם אחרי שנידלדלו המדפים בארון הספרים. יכוניה קיבל את ספרי הקודש, משניות ותלמוד בבלי. אני לקחתי, ועודם שמורים איתי, מגדיר לצמחי ארץ־ישראל, מדריך לגידול משתלות, לגידול עצים, לגידול יונים, ספר פיסיקה בכריכה אדמדמה שחורה כמו שמיים בשעת שקיעה, מאת אינז' ב. קוסטרינסקי, וילנה, תרפ“ב, בפינתו העליונה חותמת גומי “תרבות”, ספרים ומכשירי כתיבה סניף צפת ת.ד 25; ספר לימוד לבתי הספר התיכוניים ובהקדמתו מְחלה המחבר את פני המורים הנכבדים ‘לסלוח לי על אי־אילו שגיאות שנפלו אולי בספר הזה בטעות או בשגגה הן בעצם תכנו של הספר, והן בסגנונו; וברחשי תודה ישים ליבו לכל ההערות הצודקות שיעירו אותו’; זֵכר ושארית לשנות עבודתו של אבא בצפת. ילקוט הצמחים 'מֵכיל כל שמות הצמחים, עשבים, ירקות, תבואות, אילנות ופירות הפזורים בתנ”ך וכל מפרשיו ובשני התלמודים, בבלי וירושלמי ומפרשיהם, לרבות ספרי השורשים והמילונים, מסודר לפי סדר הערוּך ומוסף הערוּך מאת החכם הפילוסוף הרופא ר' בנימין מוספאי ממגורשי ספרד מאת אלכסנדר גדלי' טחוּרש מבני ברק'. גם עליו חותמת גומי “תרבות” בית מסחר ספרים ומכשירי כתיבה, ירושלים, רחוב יפו. והרבה ספרים על ארץ־ישראל. ‘סיפְרהּ של ארץ־ישראל’, בהוצאה העברית של ספר השימוש לא“י, מאת ה.טש. לוק. עוזר למושל המחוז, ירושלים ואדוארד קיט־רוטש, עוזר ראשון ומזכיר הראשי של ממשלת א”י עם הקדמה להוצאה העברית מאת הוד מעלתו סיר הרברט סמואל, נציב עליון לא“י, ירושלים תרפ”ד. איך ויתר האיש אשר שמו התנוסס על השער הפנימי של הספרים, ובמו ידיו טרח לגזור אותיות גומי להיות לו חותם, אפילו נניח שחלק מהם באמת שולמו לו כשכר הוראה בגלל חסרון כיס של מוסדות החינוך. – בימים ההם, אכלנו ספרים, סיפר בצחוק, – מה שהציל אותנו היתה הגינה. אבל כל המדריכים למיניהם היו מִקְנת כספו. כמה פעמים ביקשתי לסלק אותם מארוני בחייו, ונדמה לי שכך אומנם עשיתי. רק כרכים אחדים נותרו לפליטה, ואני עישנתי אותם מפני התולעים, ולא שבתי להציץ בהם אחרי מותו, ממש כמו בדפי זכרונותיו.

אבא קורא מכל הבא ליד, בעצימת עין אחת, כריכת הספר מקופלת, אחוזה בידו השמאלית. באצבעות יד ימין הוא אוסף את הסיגריה ומגישה אל פיו כמו בלגימה, ואינו חושש מחומו של האפר הנושר לפעמים על מכנסיו, או על הרצפה, ואפילו על המיטה כשהוא קורא בשכיבה, מפתיע במידע שאוב מן העיתון במדורי נשים, – כדאי לחפוף את השיער בתערובת של חלמון ולימון. או, – שמלות קצרות מיני־שמיני, יצאו מן האופנה. קורא אפילו סיפורי בלשים, ופוסק על סיפורי עגנון במוסף ‘הארץ’, – מצטעצע, רוֹקוֹקוֹ. פעם אחת אחרי המלחמה, אכלנו ספרים, שערי בנפשך, שישה חודשים לא שילמו למורים משכורת, ואחר־כך שילמו בספרים.

בערב פסח הוצאנו את הספרים לאיוורור ברוח ובשמש על מעקה המרפסת הגדולה, בה נהגו אבא וּבְלוּם סבו של הנער דיקי־דוויד לשבת, ואני למרגלותיהם, כשבא בלום לבקר את הזקנה אשתו לשעבר, המשחקת פסיאנס על המרפסת, וחובטת בזבובים במחבט גומי ורוד־אדמדם כצבע החַמְרָה הנשפכת אחרי הגשמים אל השַלַאל הנפער כתהום עמוקה בלב הרחוב.

‘בית מקולל’, קראה לו אמא. שנים רבות, האומנם שנים רבות, אולי שלוש אולי ארבע, אבל לי היה נדמה אז רבות מאוד, עמד הבית עזוב. בחצר צמח פֶּרע עץ תאנה רחב. ברז מים מטפטף בצל התאנה משך אליו צרעות, ועל אחד מענפיו אילתרנו נדנדת חבלים כמו זו שבחצר אבו־חליל, שומר רכוש הוואקף, על גבעת בית־הקברות המוסלמי. בביתו של השומר נהגנו לבקר בימי שבת, אנחנו, הילדים, ואמא, ולהתכבד בירק אשר צמח בשולי מקשאת האבטיחים ואמא קראה לו ‘כַּחוֹמְרֶס’, ספק קישוא ספק מלפפון, בצל התאנה אחותי רצה אחריי לפתותני בדייסת פירות מעורבת בגבינה מבושלת על גבי הפתיליה, חלב וכדור קלציום מבעבע בתוכו, וריחה רודף אחריי עד היום עם אכילת בננה ומעורר זֵכר של קיא. בצל העץ חשיכה רכה, לחה, אפילו בימי קיץ לוהטים.

בראשונה ישבו בבית המקולל שַמְגר השומר ואשתו. כאן גידלה אולגה את ילדיו של שמגר השומר. כאן ברחוב החול דהר על סוסו במגפיים אשר הבריקה למענו. כאן, על רִצְפת חדר השינה אשר שימש אחר־כך גם את הוריו של דיקי, שיחקנו בקוביות מחוּררות עשויות מתכת. מעולם לא ראינו דוגמתן אצל אף אחד מילדי רחוב החול, ואת דיקי שימשו לבניית מטוסים. על הרצפה המרוצפת כשטיח הוא מבריג להם כנפיים, ומטיס אותם בחלל החדר לקול גערת סבתו הנזעקת לשֵמע קולות ההמראה הבוקעים מחדר השינה, שחלונותיו קרועים אל היקרנדה הצומחת בחצר הפנימית ומצלה על מקום מושבה של הזקנה, היושבת בפינת המרפסת. בחדר שמיטתו סתורה בחצות היום ומצעיו תְפוּחֵי נוצות רכות, כאן, בחדר השינה, ירה שמגר בגבר ברוב קנאתו לאולגה, אחרי שהשאיר אותה לילה לילה לבדה, רודף אחרי שודדים עד לכפר ג’ממסין הסמוך, אבל לא רק. כמה לבבות נשברו למראה שוֹקֵי רגליו במגפיים הנועצים דורבנות בבטן הסוס. על הדלת הזו, הפונה אל המרפסת, תאומה לדלת שתי־הכנפיים המובילה מן המרפסת שלנו אל הסלון, הקישה אולגה לבקש נדבות בשגעונה, גלוחת ראש. אבל סיפורם של אולגה ושמגר השומר באמת ישן, בטרם נולדתי. אחר כך בא לגור אברהם השׁוֹפֵר. הוא לא נבהל מפני סיפורי הבית המכושף. – כשילדתי אותךְ, הוביל אותנו באוטובוס שחנה ברחוב החול, ליד הבית, לבית החולים פרויד בתל־אביב, סיפרה אמא, – ואשתו, שמעתי מפי שכנים, נענשה בידי שמיים; לוּ ראית איך התעללה בנערה הנָכה שגרה בביתם, קרובת משפחה עניה בכיסא גלגלים. אשתו של אברהם השופר טיפלה בה, לא בחינם חלילה, תמורת תשלום, אוי ואבוי לטיפול.

בפרדס התגלגל ארגז עץ פְּעוּר חור לעשיית צרכים, אשר עבר בירושה לדיקי והפך מושב מטוס בעל כנפיים משולשות עשויות בּוּסים מתנת אחי יואל, שיירי קנים אשר קטף בירקון לבניית עפיפונים, מצויינים במאוּזן שלהם יותר מכל עפיפוני רחוב החול אותם הטסנו מעל גבעת הפרדס. אחרי הרבה שנים באמת, כשכל בתי רחוב החול פינו מקומם לרבי קומות, הוביל אברהם השופר את אשתו בכיסא גלגלים, ואמא אמרה, – עונש מן השמיים על יסוריה של הקרובה הענייה. והוא עצמו בילה עם פילגשו על שפת הים בתל אביב, איש מבוגר, ממש זקן, בלי בושה, הר אדם בחול. עכשיו כולם בעפר.

שנתיים שלוש עמד הבית בשממונו. אברהם השופר נטש אותו לטובת בית מידות בשכונה חדשה על הגבעות הצפוניות של המושבה, אל נוכח הכפר ג’מססין. מה אני מחפשת כאן, לפני תיק השירות של הנער. ‘דוויד’, ובסוגריים ‘דיקי’, ‘נוביק’ ובסוגריים ‘בלום’, על גבי טופס רשמי של מדינת ישראל, ‘מבקשים פרטים, מכתבים, תמונה’. על בהונות, כאילו אפשר להעיר את המתים, אני מבקשת את סליחתה של המזכירה בחדר המבוא, והיא מפנה אותי אל ספרי ‘יזכור’. שלוש שורות ולא עוד. ‘נוביק’ ובסוגריים ‘בלום’, ‘דוויד’ ובסוגריים ‘דיקי’, ‘בן שאול־קלאוס וגרטה, נולד ביום ט“ו תמוז תרצ”ב, תשעה עשר לשביעי שלושים ושתיים, ברלין. עלה באלף תשע מאות שלושים ושש. גוייס באלף תשע מאות וחמישים. נפל באלף תשע מאות חמישים ושלוש. בבית הקברות בקרית שאול’. כתובת כזו ממש מצאתי על מצבתו של הנער בחלקת בית הקברות הצבאי, שלושים וחמש שנה אחרי, כאשר ערכתי ביקור בדחף פתאום, אולי כדי לוודא אם אומנם לא דמיינתי את הסיפור הזה.

כל החידות אשר בקסמן נשביתי בשלוש שורות. שני שמות משפחה, האחד, נוביק, אשר נקרא בו הנער משם הוריו, והאחד, בלום, משם סבו. ומדוע לא נקראו שני בניו של בלום, שאחד מהם ואולי השני, אם להאזין לרכילות אשר פיזרה האופָה הגדולה ברחוב החול, הוא אבי הנער, בשם אביהם, בלום, הוא סבו של הנער שתיק השירות שלו מונח לפניי? והנער, שמו האחד עברי ושמו האחר זר, כמו הבית המכושף שאליו נכנסתי עם אבא מדי ערב לשמוע חדשות, מרותקת אל עינו הירוקה של הרדיו. וכמוהו שם אביו, שאול־קלאוס. ויותר מכולם שם אימו, גרטה, אשר לא היה ואין דומה לו בכל בתי רחוב החול, זר יותר אפילו מאולגה. רק עוד פעם אחת נתקלתי בעיר הולדתו ברלין, כאשר ביקשתי לוודא אם אומנם היתה הזקנה, סבתו של הנער, המשחקת קלפים עם עצמה על המרפסת וחובטת בזבובים, באמת אשתו הראשונה של בלום, אֵם בניו, שאחד מהם ואולי האחר, אם להאזין לרכילות מפי האופה הגדולה, היה אביו של הנער דיקי־דוויד אשר תיק השירות שלו מונח לפניי. רק עוד פעם אחת, ואז ידעתי כי אני לא בדיתי את הסיפור הזה מליבי, כפי שכמעט התחלתי להאמין לאחר שידידת משפחה העידה, – סתם רכילות, מעולם לא היתה לבלום, סבו של הנער, משפחה אחרת. את מספרת לי? אמרה בביטחון כמעט מתנשא, – אני למדתי עם בנותיו בגימנסיה. אבל אני ראיתי את האיש בא לבקר את אשתו לשעבר, היא הזקנה היושבת במרפסת לשחק קלפים עם עצמה ולחבוט בזבובים, ואת בניו, ואת נכדו האחד, ואחר־כך גם את נכדו האובד אשר שב לפתע מִשם. ועם אבי ישב בלום על המרפסת, ואבא הוא שדיבר בשבחי רחוב החול ויעץ לבלום לקנות את הבית למשפחתו הראשונה, אשר היתה עתידה להימלט אלינו מפני הרוחות הרעות המנשבות בגרמניה, ארץ הולדתו של הנער. אז כשראיתי את מודעת ההשתתפות בצער על רצח הסב, פנחס בְּלוּם, ועל החתום: ‘משפחת נינה ויוחנן קראוּזה, ברלין’, ידעתי כי לא מָשָׁל היה, לא אני בדיתי אותו מליבי כאחד מסיפורי רחוב החול, או כאחת מדיבותיה המרושעות של האופה הגדולה אשר גרטה אימו של הנער היתה שנואת נפשה.

תיק שירות לא מְחיה נער. כמוהו, כמעט כסבו, כאילו לא היה, ‘נפל במילוי תפקידו’. שוב, ‘בקשה חוזרת, להכנת המצבה הקבועה על קברו של אחיךָ ז"ל, חסרים לנו פרטים אישיים הדרושים לחריטה על המצבה. נבקשך למלא את השאלון הרצוף בזה ולהחזירו אלינו בהקדם כדי לא לעכב הכנת המצבה’. שנתיים אחרי מותו של הנער רק ציון זמני. ואז, בלא אזהרה, כתב יד מוכּר. אבל אני נלכדתי בקסם המעשה מפני שגיבוריו אינם נוגעים בחיי, ומפני שלא העזתי להציץ בדפי זכרונותיו של אבא, לחיות ממנו, עליו. ואז כתב יד מוכר, לא שייך לטפסים המגוּבבים בתיק השירות שלפניי, אותיות נמשכות להיות קווים ישרים, אבא, כתב ידו של אבא, ממלא את הפרטים הנדרשים. גרטה, אימו, של הנער מעולם לא למדה לדבר עברית. וארווין, האח האובד, אשר הגיע לפתע מִשם ואליו מופנה המכתב, ודאי לא ידע בשנים ההן למלא אפילו טופס רשמי. וכי אל מי יכלה גרטה לפנות? כמו אז, רב המושבה תבע להקיז דם. הנער הגיע לבר־מצווה. נער בראשית צמיחתו, עדיין קומתו נמוכה, אבל אפו טופח. אחר־כך פתאום גבה ונעשה דומה לאביו כפי שנראה בתמונה הגדולה אשר בחדר השינה, שעל רצפתו בנה דיקי כבר אז מטוסים מקוביות מתכת. ואולי יותר מכל דומה לסבו, פנחס בלום, בתמונה אשר קישטה את ההספד היחיד שנדפס בעיתון לאחר רצח הסב. אפשר שבכל זאת לא צדקה האופה הגדולה כאשר קבעה, כי הנער לא היה בנו של קלאוס. – איך יכול היה, אינוואליד, הנאפופים שלה התחילו שם בברלין מתחת לאף של הבעל, ואולי בהסכמת כל המשתתפים, תירצה האופה הגדולה את כל הקושיות.

רב המושבה סרב לערוך לנער בר־מצווה בבית הכנסת, ואל מי יכלה גרטה לפנות? במקווה אשר בבית הרב, ממזרח לוואדי, טבלנו כל כלי זכוכית חדש, שני מטרים על שניים ואולי שלושה, וריח של טחב כמו במערה. מדרגות מוליכות אל המים הקרים הניקווים מן המרזב שעל הגג בימות הגשמים, ואנחנו עומדים על המדרגה העליונה, מתכופפים וטובלים כוסות ותחתיות זכוכית שקנתה אמא. בעיקר רבה התכוּנה בערב פסח, אחרי שהורדו הכלים מעליית הגג, ונתגלה חסרונן של כוסות ותחתיות לשתיית תה. הרב, שעל עורפו התנוססה גוּלת בשר ענקית אדומה, עליה נח שטריימל שָׂעיר גם בימות החום, טבל במקווה בוקר בוקר. מי המקווה זרמו אל היער בוואדי, ובקיץ רעו על המים להקות יתושים. אשתו, הרבנית, ישבה על מדרגות הבית ברגליים פשׂוּקות, מאחוריה סבך שיחי היבּיסְקוּס מטפסים אל חדר־החלונות בחזית, מפריחים פרחים ורודים בני יום, מדיפי ריח מתקתק ומושכים אליהם נחילי נמלים. כל ילדי הרחוב צבאו על פיתחה בתואנות שווא, – להביא לך משהו מן המכּוֹלת, רבנית? כדי לראות את ערוותה מציצה מבין רגליה הפשׂוקות בלי תחתונים. אני שרתתי אותה באמונה, והיא קראה לי באידיש ‘הרבנית הקטנה’, ובֵרכה אותי במילות הקסם ‘יישר־כוח’ אשר נתפענחו לי רק אחרי הרבה שנים, מפני שהגתה את הריש כמו הא וחיברה את שתי המלים זו לזו להיות מלה אחת. אולי הלכתי בשליחותה כאחד מפולחני מלחמתי בפחדי הלילה ברחוב החול, אשר הטילטול בכיסא־הנוח לא תמיד הצליח להפיגם.

הרבנית על המדרגות שומרת סף השַלַאל המשתפל סמוך לבית הרב וחוצה את הוואדי הזורם בימות החרף בחורשת האקליפטוסים שאנחנו קראנו לה יער. כדי להגיע הביתה צריך לצלול אל חשכתו השורצת נחשים. בדרכי מבית־הספר כשאני קוראת ב’אי־התעלומות' חלק א', שאוּל מן הספריה, חוצה את דרכי נחש שחור, עורו מבהיק, כמעט נוגע, ברגליי, בְּרוֹך, מתנחשל כמו גל, מלכותי, בחום צהריים, באור כמעט נמוֹש, כמעט בשר, ואני נדהמת, גרוני נשנק בריגשה חגיגית, ורק אחר־כך תפס אותי הפחד. אבל המפגש עם הנחש השחור נותר כמוס איתי, אפילו לא סיפרתי לאבא, מפני שוודאי היה פוטר את פחדי, – זעמן שחור, נחש מועיל מאוד, משמיד את עכברי השדה. הרבנית על המדרגות. חולפים על פניה, ואחר־כך, אין ברירה, חייבים לרדת בשלאל כדי להגיע הביתה, במרוצה. משמאל, היער, ובית הנוביקים סגור ומסוגר. ועד שאני שבה ועולה מן השלאל אל פני הקרקע, אל הבתים והאור, כמעט חדל הלב מפעום, והרבנית על המדרגות שומרת־סף.

– אל נא אחי תרֵעו, אמר אבא, לשלוחיו של הרב אשר הופיעו בביתנו להודיע, – כי הרב לא יתיר בשום פנים חילול קודש. שהרי ידוע ברבים כי האשה, אימו של הנער, אינה בת ישראל, ואפילו שמה יוכיח, הוסיף אחד השליחים, – וכיוון שהנזכרת עלתה ארצה מגרמניה, שֶׁבהּ כידוע תשְׂגֶה החוצפה כלפי שמיים, הרי אפילו נתגיירה אין גיורה תופש, שוודאי לא נעשה כדין, ולכן מובן מאליו כי גם בנה אינו יהודי על פי ההלכה, אלא אם כן תטבול האשה במקווה, ולנער יטיפו דם ברית. הדברים האחרונים נאמרו בלחישה, ובחדר הסמוך, בו ישבנו כולנו על המיטה דרוכים, השלים אותם אחי יכוניה באוזנינו. ואז שמענו את אגרופו של אבא הולם על השולחן, – להלבין פני הנער, לא יקום ולא יהיה. ויכולנו לדמיין לעצמנו מבעד לדלת הסגורה איך קצות שפמו רוטטים וגבותיו מתרוממות בזעמו, על שלוחיו של הרב, שלושה אנשים לבושי קפוטות שחורות, חבושי מגבעות שחורות, הם הם השלושה, ואולי אחרים, אשר התגנבו אל ביתנו בכניסה האחורית, לבשר שמונה שנים לאחר מכן את מותו של הנער דיקי־דוויד בתאונת מטוס.

אבא הצליח להתפשר על טבילה במקווה, ואמא פרשה חסותה על גרטה. בחלוף השנים, בעיקר לאחר מות הזקנה, סבתו של דיקי־דוויד, שוברת גרטה את יחסי השכנות איתנו בתקופות של ברוגז ושתיקה בתואנות קטנוניות. אנחנו קטפנו ורד מעל השיח שלה שענפיו נטו מעבר למשוכת היערה. כאילו לא גדל ורד אדום כיין בגינתנו. מי ההשקאה שלנו פורצים ומרטיבים את המדרכה המערבית שלה. הכלב שלנו נשך את החתול הצהוב שלה. ואחר־כך בלי לדעת מדוע ולמה, היא נכנסת מבויישת לשאול מאמא שתי ביצים כאילו לא היה הריב מעולם.

גרטה לא למדה מעולם לדבר עברית ואפילו לא לחתום את שמה. ועכשיו, כתב ידו של אבא. האם אינני מצליחה להימלט בסבכי סיפור הבית המכושף, סיפור זר ונוכרי. כתב ידו של אבא בתיק השירות של הנער, אבא אשר טעה ברישום תאריך מותו, כפי שמעיד אחד המכתבים שנשלח אל ארווין, אחיו: ‘בשאלון להכנת המצבה הקבועה לאחיך המנוח נוביק דוויד ז"ל, הינך מודיע כי הוא נפל בראשון לשני חמישים ושלוש, בו בזמן שלפי הודעת הצבא ומשרד הבריאות תאריך פטירתו הוא השני לראשון חמישים ושלוש. הרינו מתכבדים להודיעך כי אנו נחקוק על המצבה את התאריך שני לראשון חמישים ושלוש’. הוא אכן התאריך אשר ראיתי על המצבה כשערכתי ביקור בדחף פתאומי שלושים וחמש שנה אחרי, אולי כדי לוודא כי לא בדיתי את הסיפור הזה מליבי. תעודות וטפסים הטילו על אבא מורא. אבל הרשות, תהיה אשר תהיה, לא הפחידה אותו. כך גם לא היו לנו תעודות לידה ואבא תירץ, – הן מונחות במשרד החינוך, יחזירו אותן כשתגיעו לגיל שמונה עשרה. כמוהו כסבי, אבי־אבא, לא חגגו לאבא ימי הולדת, אמא סיפרה שנולד ב’שבת נחמו'. אחר־כך כאשר הודיע אבא כי הרישום בפספורט התורכי היה כוזב, כיוון שכל התעודות בימים ההם נקנו בכסף לצורכי השתמטות מחובת הגיוס לצבא, ואפילו שם המשפחה זוייף, נבהלתי. אם כן אמת סיפר אבא, וחזר וסיפר כל השנים ההן מעשה תמים, שבו פיתה אותי לאכול קציצות תרד לחיזוק עצמותי, אלא שהפעם סיכם ביבושת רק את העובדות, בעיניים מושפלות, – הגיל בפספורט התורכי מזוייף.

כמה תמים נשמע הסיפור בימים הרחוקים ההם, לפני מותה של סבתא חנה, כשאבא הכל־יכול גירש את הנחשים והעקרבים מן השַלַאל, ואת יהושע המטורף, שראשו העטוף במגבת לבנה נגע במשקוף הדלת. – כאשר הכריזו התורכים הצעירים על החוּרִייה, גזרו חובת גיוס לצבא התורכי גם על היהודים. כל כף שאבא מגיש לפי פוערת את שפתיו תוך כדי סיפור, כמו דג. – מעכשיו לא יוכלו עוד יהודים לקנות את חירותם בכסף כפי שנהגו. את המס ניכה הוועד הכללי מכספי החלוקה, אשר הוקצבו לכל משפחה והוועד שילם אותו במרוכז. ר' ציון י’דלר יצא לקושטא לפעול בעזרת החכם באשי כדי לפטור את תלמידי הישיבה מלשרת בצבא. המלים הזרות מפעילות עליי את קסמן אפילו שלא תמיד אני מבינה, העיקר שאחי יְכוֹנִיָה איננו בחדר. תמיד הוא מקלקל בהערותיו את כל הסיפורים. – ועד אשר ישובו משליחותם, ממשיך אבא לספר, – גייסו את החכמים לצבא והזקנים הועסקו בעבודת נקיון. דודי ר' זורַח צוייד במטאטא וניקה את הרחובות. ואם לא הספיקה גזירת השירות הצבאי, הוסיפו שכל יהודי חייב לשאת עליו תעודת זהות. ועכשיו, שערי בנפשך, מה תעשה משפחתנו. מצד אחד הוועד הכללי גובה מאיתנו מס על ידי הכּוי’לל שלנו, ומכאן ההוכחה שאנו נתינים תורכיים. אבל בינתיים חקר סבא ודרש והתברר שאיננו רשומים כנתינים, ואת הכסף אשר גבה מאיתנו הוועד נתנו אנשיו בכיסם. מה עושים? חששנו לצאת לרחוב. את יכולה לשער בנפשך מה סיפר כל מי שחזר מן המעצר בכלא התורכי. אני מנחשת. יקרה נס. המצוקה גדולה. כמו בכל סיפוריו של אבא גם הפעם יתרחש נס. – ואכן מֵעַז יצא מתוק. בגלל מצוקתו של סבא חדלנו מהיות נתינים תורכים ונפטרנו מעבודת הצבא. מעשה שהיה כך היה. לסבי היה בית בשכונת בית־ישראל. במו ידיו בנה אותו, אבל זה סיפור אחר. ולפי החוק התורכי אין לנתין זר רשות לרכוש נכסי דלא ניידי, ולכן קיבל עליו סבי את הנתינות התורכית, הוא וכל בני ביתו. לימים פרצה שריפה במשרדי הממשלה וכל פנקסי הרישום של הנכסים נשרפו, והממשלה הכריזה שעל כל נתיניה להירשם מחדש. באה סבתא, – סבתא חנה? אני קוטעת. – לא. סבתי, אֵם אבי, וביקשה מסבא שיילך להירשם מחדש כנתין תורכי, שאם לאו, לא יוכל לקבל את חלקו בירושת אביו. וסבא, היה מוכן ללכת להירשם, אבל מניין לוקחים את דמי ההרשמה, והרי לסבא אין פרוטה בבית. נתנה סבתא את הכסף לאבי, סמוכה ובטוחה שמיד יילך ויסדיר את עניין הנתינות. אבל בינתיים, את מכירה את אבי, את סבא, הזחלן? ובאמת, כך גוערת אמא באבא כאשר איננו ממהר לשלם את מיסי המועצה וקוראת לו בשם אביו, ר' נפתלי הזחלן. – מגיע ערב שבת, וסבא מוציא את הכסף על צורכי שבת. עוברים יומיים שלושה, שוב באה סבתא אל ביתנו לבדוק אם הכל כשורה, ואבי בבושת פנים מספר לה מה עשה בכסף. חזרה סבתא ונתנה לו את הסכום הדרוש בתקווה שהפעם ימלא את בקשתה. אבל עד שאבי מצא זמן ללכת ולהירשם, שוב הגיע יום חמישי ושוב נאלץ אבי להוציא את הכסף על צורכי שבת. שוב חזרה סבתא לביקור, בטוחה שהפעם ודאי שילם אבי את דמי ההרשמה, והוא בדמעות בעיניו מתוודה בפניה: שקלתי בדעתי והחלטתי ששבת קודמת לכל, ובטוחני שאחי הטובים לא יעשקוני ולא יגזלו ממני את חלקי בירושת אבא.

עכשיו ברור לי שיתרחש נס. אם סבא הצדיק בוטח בישועה מן השמיים ודאי בוא תבוא. אבא מספר בקול נמוך, כמעט בלחישה, ואני יודעת כי הספור קרב אל סיומו, – ומכיוון שאבי לא רשם את עצמו כנתין תורכי, נשארנו ‘נעלמים’. מילת הקסם. אבא מבטא את הלמד בקמץ קטן וכאילו הוכתרנו בתואר אצולה. ואבא מסביר, – מחוסרי נתינות, פירושו של דבר פטורים מעבודת הצבא. אבל צרה צרורה, בלי תעודת זהות אי אפשר לצאת לרחוב, וכמה זמן אפשר להישאר בבית? ואז נודע לנו שאפשר לקנות נתינות מאת הקונסול התורכי בכסף בתיווכו של יהודי אחד. אבל שוב, מניין יקח אבי את הכסף? אני מקשיבה מתוחה, אבל בטוחה, הנס יתרחש, מוכרח. – את זוכרת שפרנסי הוועד גזלו מאבי את כספי החלוקה וטמנו אותם בכיסם, ולא שילמו את דמי הכופר לשלטון התורכי? אימי, סבתא חנה? הגנראלית? אני שואלת. – כמובן, סבתא חנה. היא הקימה קול צעקה וחייבה את אבי לתבוע מאת אנשי הוועד את החוב. והממונים, פרנסי הוועד, טענו שהחזיקו בכסף מפני שידעו שלאבי בנים ובנות להשיאם ובוודאי יזדקק בבוא העת לנדוניה, ואבי התמים סלח להם אחרי שהחזירו את כספנו. ממש שודדים. וכך שילמנו למתווך היהודי ולקונסול וקיבלנו נתינות ספרדית, ובפספורט רשום שארץ מולדתנו, ‘מַלִילְיָה, מרוקו הספרדית’, ושם משפחתנו, ‘כהן’, שם ספרדי טהור.

כמה שונה היה הסיפור מן המלים היבשות בהן הודיע אבא כי הרישום בפספורט התורכי היה כוזב ואפילו שם המשפחה זוייף.

כשהתחיל למנות את שנותיו ולבקש לחשוף את שנת לידתו האמיתית, נבהלתי מאוד. כמו מפני הספרים אשר חילק לנו בירושה, וכמו הבית אשר רשם על שם בניו כעשרים שנה לפני, כאילו הגענו אל השער האחרון. מתקלפים מכל אותות החיים. חוּקוֹת השְׁאוֹל צדקו יחדיו, עירום וערייה. אם אך ניכנס בו נטבע בחשיכה. כאילו עֶצם ידיעת תאריך לידתו ומניָין שנותיו תשלח בו יד לרצחו נפש. ואני זכרתי תמונת פספורט ישנה, אימי אשה זרה. על ראשה מטפחת חבושה בנוסח בוכארי, וּפָייאטים נוצצים מסתלסלים על מיצחה לשוות לה מראה מזרחי. לימינה, ילדה כבת שלוש ולשמאלה תינוק. אמת סיפר אבי. לא בדה מליבו, כדי לפתות אותי לאכול קציצות תרד מקהות שיניים, כפי שטען אחי יכוניה. הרישום בפספורט התורכי היה כוזב.

במסע המשותף, הוא לקראת סופו ואני לקראת הישׂרדוּתי, נהפך לי לסיוט דף כחול, שַעַר פנימי מתוך ספר שבקושי הצלחתי לשמור על שלמותו בעזרת נייר דבק שקוף, דף אשר נתלש מתוך גמרא של סבי, אבי־אבא. אבא מצא אותו באקראי כאשר הלך להתפלל בשטיבל של סבי, בעלותו לאמר ‘קדיש’ על קברו ביום השנה למותו, מנהג אשר הקפיד לקיימו גם בימי סערה, וגם בימי מחלה. משהו בכריכת הגמרא נראה מוכּר לו, אחרת לא יוכל לבאר מדוע משך מכל הספרים בכוננית דווקה את הספר הזה. על גבי הדף הכחול, נייר עבה מחוספס, בציפורן דקה, רשומה כתובת מעל לציור בכתב רש"י, ‘קבר רחל אמנו’, ‘קבר מלכי בית דוויד’. – לא היה נייר בביתנו וודאי שלא היו צבעים. בן כמה הייתי? אולי ארבע, אולי חמש, סיפר אבא. בשירבוטי ציפורן דקה בשחור, צייר הילד מיבנים בעלי פרספקטיבה, אבני חומה בזהב, דקל מיתמר מֵעבר לחומה, צריח־מסגד וכיפה עגולה. מוזר, איך המיתאר הבלתי סימטרי של קווי החומה, הצליח להעניק חיים למיבנים שנשתגרו כל־כך, נרקמו על מפיות לכיסוי לחם־מישנֶה, ונתלו על הקיר בבתי השכנים במסגרות לצד גובְּלנים זרים ונוכריים.

‘זה הגמרא’, בכתב ידו של סבא, ‘בבא קמא, שייך לה’ נפתלי מלמד שולמן חתן הרה“צ מרה יכוניה כהנא ז”ל בעיה“ק ירושלים תיבב”א שנית'. זה שער הכניסה אל הפרדס, שער ענק, בעיני הילדה המכונפת בזרועות אביה. האב ובִתו עומדים בפיתחו, העטור ורדי בר לבנים ורודים ועדינים, פרועי עלים, משתרגים גבוה גבוה אפילו מראש האב, ומן השער מוביל שביל אל בית החלומות בפרדס. זלזלי הוורדים נוטפים רסיסי מלקוש עם מעוף ציפור. והבית מוקף חומת אבנים, ומעליה מציצה כיפה עגולה מבהיקה מגשם, וכפות תמרים חובקות אותה מֵעל. ומן החומה המקיפה את הבית, גולשים פרחי שְׁעוֹנית ומביטים בהם באלף עיניים כחולות. ושביל מוליך מן השער אל הבית, והבית נטוע בתוך הפרדס, כתליו לא ייראו, רק כיפתו וערב גגותיו השטוחים ניבטים מעל החומה. והפרדס גם הוא מוקף חומה גבוהה מן הראשונה, היא החומה אשר בשערה עומד האב, ובִתו, ילדה, אולי בת שנתיים ואולי שלוש, מכונפת בזרועותיו, מאימת האדמה השחורה הטובענית מגשם, בדרך אל הכפר לשפת הירקון בשליחותה של אמא להזמין את עַפיפה ליום כביסה. ולא נכנסנו בשער, רק מביטים בבית מרחוק. רסיסי מלקוש נושרים על מגבעתו השחורה של האב וממנה צונחים על לחי התינוקת, ובאוויר ריח בחוץ, ואפילו נִשְמת הבאר, משאבת הפרדס, נעצרת דוּמם.

בדרך אל הכפר כורעים ללטף גדי מַבְכִּיר, נוגעים רכּוֹת בעלי דְמוּמית משוּננים, – לא, אין זו כלנית, שימי לב לגביע, ממש גביע לתפארת. מרחיבים נחיריים מרחוק לריח עשן הטאבּוּן. כלבים גרוּמים נשׂרכים בעקבות האב ובִתו. ללא בהלה, בברכת שלום, מקבלים את פני המוּעלם והוא משיב להם בלשונם והילדה, כַּפּה בכפו הנוסכת בה ביטחון וגאווה. אחר־כך, בלב המלחמה הגדולה, אבא כנשר יעיר על גוזליו, והשמועות פרחו, אמרו שלא יהיה נפט להדליק בו את הפרימוסים והפתיליות, מפני שהגרמנים יסגרו את המעברים בתעלת סואץ. בחצר, אבא גובל טאבון אמיתי מאדמת חַמְרָה אדמדמה המצויה בשפע בשולי השלאל, בלולה בגבעולי קש שְאוּלים מן הרפת של החלבן, החבוש מצנפת שלום־עליכמית. – טאבון כזה ממש היה לנו בצפת, הוא מספר. ואמא רודה לחם מן הטאבון, וכל השכנים מרחוב החול מתלקטים להביט בפלא. על מגש מניחה אמא את הכיכרות, ממתינה רגע, באצבעות זריזות היא בוצעת ומטעימה את הסובבים בלחם המעלה הבל חם וריחו גחלים. גרטה ודיקי אף הם כאן. הוא נוגס תחילה בזהירות ואחר־כך בלהיטות, והיא, גרטה, מחזיקה בפיסת הלחם, תולשת ממנה פירורים ומגישה אל פיה בחוסר אימון. באדמה קברו כמה חביות נפט ליום הרעה, ואבא יעץ לגרטה לנהוג כמונו.

לא הצלחנו לפענח את שנת לידתו של אבא, שנרשמה בידי אביו, הסבא נפתלי, בעיפרון בכתב־יד מרושל על דף הגמרא הכחול. וכך גם הבנתי כי לא הציור הילדותי על שער הגמרא, שכל־כך מצא חן בעיניי, הוא שגרם לאבא לתלוש את דף השער הכחול מתוך הספר. מעולם לא היתה לו יראת כבוד מפני הספרים, רק מפני המלים, ובוודאי שלא מפני הכריכות. קורא בספר מקופל לשניים לנוחוּתו, בכף ידו האחת, חופשי למשוך בשניה עשן מן הסיגריה, וכל מבע רגשני מעורר אותו לעוות את שפתיו בדחיה ובעצימת עיניים, כמו שהגיב על מאכלים מקושקשים, על עוגות מצופות קרם, על קצפת מתוקה, בהינף יד מבטל, – רוֹקוֹקוֹ, וכמו שפטר את סיפורי עגנון אשר נדפסו במוספים לספרות בערב חג. מעבר לדף הכחול אשר עליו צייר הילד את ציוריו התמימים, רשומים תאריכים בעיפרון מרושל, ללא סדר, ללא סימני פיסוק, אפילו לא בטור אחד: ‘מרים רביעי בשבת תר"ס’. ומתחת, קצת שמאלה, שם אבא. בעזרת זכוכית מגדלת עמלנו לפענח את השנה, ואבא החליט כי הוא הרבה יותר זקן מכפי שנרשם בתעודת הזהות שלו, ונדמה לי כי בפעם הראשונה הגה ‘זקן’ ולא ‘מבוגר’.

ביוזמתו של אבא חזרנו ובדקנו את שער הגמרא הכחול לעיתים מזומנות, ואני ניסיתי למענו ובעיקר למעני, לשדלו, – אתה טועה, תסתכל, זו סָמך ולא נוּן. – כך את חושבת, באמת? וכעבור ימים אחדים שב והוציא את הדף הכחול השמור עימו באחת מן המחברות אשר שימשוהו לאכסון אותיות גזורות מנייר כחול מבריק להדבקה על גבי כרזות עשויות בד לבן, הן הן המחברות בהן רשם אחר־כך מבלי לְמַספר את עמודיהן, את תולדות חייו, על השולחן במרפסת הבית המשותף, ‘המשותק’, בפי אבא, שקם במקום הבית על האדמה ברחוב החול אשר נמכר כדי להחריבו. – את טועה, אני בטוח שזו נון, מתעקש אבא. בראשונה העלים מפני את הפחד. – אם נפענח את התאריכים, אמר, – נוכל לדעת אחת ולתמיד בת כמה נעמי, הלא היא אחותי הבכורה. הוא מבוהל, כמו אז כשחזר מירושלים אחרי מות אימו, הסבתא חנה, גבוה מתמיד, כאילו הצער הגביה קומתו, ונורא הוד, כי בא בסוד המוות. ואני אמרתי לעצמי, אבא יתום, וחדלתי מהיות ילדה קטנה, גם הוא חשוף מעתה לחשיכה שבגללה פחדתי מפני הלילה והתפללתי לשמש, דוֹמי מעל גבעת בית הקברות, דוֹמי מעל עץ הדוֹם, אל תמהרי לשקוע, ממציאה תפילה פרטית ערב־ערב, כאשר הצל נוטה במדרכה הצפונית, המקיפה את הבית, או נרדמת בכיסא הנוח בטלטלה בלב הרעש בחדר האוכל בלילות החורף, או על המרפסת הגדולה, שעל נורת החשמל החשופה שלה מעל לדלת שתי־הכנפיים, מתעופפים אלפי חרקים. שמע ישראל, עשה שלא יבוא לילה, אני פונה אל ישות נסתרה שאת פניה ביקשתי לְחַלות כאשר מילאתי שליחויות למען אשת הרב עד שקראה לי באידיש ‘רבנית קטנה’. עשה שהנחשים מן השלאל לא יזחלו אל הבית בסדק הצר שבין הדלת והסף. מדמיינת לעצמי מיטה תלויה בחבלים מן התקרה ומתחננת, שמור אותי מפני עקרבים ומַרְבֵּי־רגליים הננעצים בבשר ואי אפשר לנתקם. עשה שאבא ואמא יחיו לעולם. המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וייקרא בהם שמי ושם אבותי. אני לא הצצתי אל בין ברכיה של הרבנית. אני קניתי למענה במכולת לחם וחלוה, הרבנית שומרת סף השלאל. צוללים אל תוכו בחשיכה ועולים ממנו. הבית של דיקי סגור ומסוגר, אור עמום מבעד לשמשה העבה של דלת שתי־הכנפיים, תאומה לדלת אשר בביתנו, רק ריבועי הזכוכית שלהם לבנים. אולי מְשחקים קלפים סביב השולחן האליפטי, הגדול, בחדר הזר והנוכרי, ושני כיסאות מוכנים למעננו מימין לרדיו בעל העין הירוקה.

השולחן ערוך לקפה. אבא איננו מסרב, מחזיק באוזן העדינה בזהירות. לי מגישים סוכריה, בּוֹנְבּוֹן', בלשון הזקנה, בסלסילת כסף. מסביב לשולחן האליפטי, הזקנה בראש, מולה קלאוס אביו של דיקי, מחזיק בקלפים ביד רוטטת. כאשר מגיע תורו מושכת למענו גרטה קלף מחפיסת הקלפים המונחת במרכז. נדמה לי כי אינה מצליחה להסתיר את מיאוסה למראה היד הרוטטת המתאמצת לקבוע קלף בחפיסת הקלפים הפתוחה כמניפה. כאילו כל אין־אונותו מתרכזת בתנועה העצבנית. מאז נסעה לנמל חיפה לקבל את פניו של מארק, אחי בעלה, אשר הגיע בגפו, חדלה גרטה מטיוליה עם קלאוס ברחוב החול. מן הקנקן אשר שולי מכסהו מצויירים בזהב, היא מוזגת קפה לכל הנוכחים. בּובּת הצמר השומרת על חוּמוֹ, מונחת עכשיו על גַבָּהּ, לצידו. מדוע אנחנו מתפרצים כך לתחומם, מדוע כל־כך חשובות החדשות לאבא? אז ודאי לא הצגתי שאלות, ואולי אפילו המתנתי לביקורים בבית המכושף, ואבא תמיד התגאה בידענותי בשובנו הביתה, – ספרי להם, מה שמענו היום בחדשות.

היושבים סביב השולחן חדלים ממשחק הקלפים כדי לשתות קפה. גרטה ממהרת להגיש את הספל המהביל לשפתיה, מניחה את הספל, מטיילת הלוך וחזור אל המטבח, אולי מפני שאינה מבינה אף מלה עברית, אבל כך גם כל השאר, מלבד האשה, שאני קוראת לה ‘הנסיכה’, היושבת לשמאלו של בן הדוד הנַגָר.

– תפסיקי להתרוצץ כמו עכבר מסומם, צוחק מארק ולחייו הוורודות מתכדררות, – אולי דיקי תקע גם לך עכברון מתחת לריפוד. הזקנה, שהשביל בשערה השחור כפחם מבהיק בלובנו לאור נברשת הבדולח המשתלשלת מעל מרכז השולחן, ומגלה עור קרקפת אדמדם, גוערת בבנה הצעיר, – תן מנוחה. דיקי אף פעם לא תקע עכברון בכיסא שלי. כל המסובים משפילים מבט לשמע הכחשותיה. גרטה מוסיפה להתרוצץ הלוך וחזור אל המטבח. אבא כולו אוזן לעין הירוקה. – אבא מתי נקנה רדיו, מפציר אחי יכוניה. – חכו ותראו; אני מבטיח לכם שעוד מעט נוכל לא רק לשמוע אלא גם לראות את החדשות, כמו בראינוע, חבל על הכסף. ואז נקנה מכשיר מודרני. בינתיים, אבא ואני מדי ערב צמודים לעין הירוקה בבית המכושף. בן הדוד הנגר שידיו המחזיקות בחפיסת הקלפים חוּמות מפוליטוּרה, לוחש על אוזן ‘הנסיכה’ היושבת לשמאלו, בחיוך עוגב החושף שיניים משחירות. ‘הנסיכה’, נערה זרה לשולחן הזה, ונדמה לי כי היא מושכת בחוטים ומפעילה את כל יושביו. מכל שכני רחוב החול, רק היא שיחקה קלפים בבית המכושף. לימינה, מארק, דודו של דיקי, אשר הגיע לא מכבר מִשם. הגרמנית מתגלגלת על לשונה של ‘הנסיכה’, אבל במבטאה הזר היא מצליחה להדמים את שריקות השין אשר נדמתה באוזנינו שלטת בלשונם; אינה מכווצת את שפתיה המלאות בהגיית תנועות, כדרך שהוגים כל האחרים, כאילו להשיב רוח, לכבות נר. ובעיקר צחוקה החם המידבק למראה נחש נייר השולח ראשו ברשרוש לעומת פיה. מארק שולף אותו מכיס מכנסיו. – דוּם, דוּם, איזה טמטום, כך ודאי גוערת בו הזקנה. אבל ‘הנסיכה’ מצליחה להדביק בצחוקה אפילו את קלאוס. הספל רועד בכף ידו והקפה נשפך אל התחתית.

גרטה, באחת מגיחותיה אל המטבח, שבה לקול הצחוק, מלבישה לקנקן הקפה את השמלה הסרוגה, איך תוכל לעמוד בכך?

האופה הגדולה סיפרה, שמעיל הפרווה על כתפי ‘הנסיכה’, הוא תשלום זנונים של מארק לאשה הצעירה. ואני אז, בפעם הראשונה ראיתי באמת, בחיים, אשה לובשת עור חיה על כתפיה. – בעלה בדרכים, בסכנת נפשות, והיא? הלעיזה האופה הגדולה. ובאוזניי, נשמעו דבריה כלחישת נחש, מפני ששרבבה אל לשון האידיש ‘סכנת נפשות’ בעברית, ובטאה את התו הסופית כמו סמך. – תארו לכם, בתו של רב, צְפתית, עיני גנב צפתיות, מה פלא שאביה ישב שיבעה וקרע עליה קריעה כשהתחתנה עם נהג אוטובוס. משכורת של נהג אוטובוס ופרווה! אבל אלוהים גדול, מסתובבת עם פרווה על הכתפיים והבטן, ריקה, שטוחה. אלוהים גדול, מרחם על אביה, הרב מצפת, נכד בן נידה, יותר טוב שלא יוולד לה. אבל צחוקה התם, של ‘הנסיכה’ וגם הישירוּת, ללא כל מבוכה, שבה היא מברכת את אבא, – ערב טוב אדוני המורה, מכחישים את רשעותה של האופה הגדולה. היא מחייכת אל קלאוס, לשמאלה, ואל בן הדוד הנגר, לימינה, בשיניים מבהיקות, שוות, ושערה גולש על עיניה, פעם לימין ופעם לשמאל. אפילו דיקי יושב ליד השולחן ואינו ממהר להימלט אל חדר השינה לבנות מטוסים על הרצפה. אולי מפני שאני צמודה אל הכיסא ליד הרדיו, אבל לא, בעיקר בגלל ‘הנסיכה’ היושבת מולו. ניחוח לימון נודף משערה כשהיא מתכופפת לנשק את שערו, תמיד על ראשו, לא על לחייו ולא על שפתיו, ואין צורך למחות את הלחות בכף יד באין רואה. שולפת מארנקה תרנגול צבעוני עטוף צלופן. פעם הביאה תפוח מְסוּכּר. חבל שהיא לא יכולה להביא לו צמר מתוק, אוורירי צהוב. פעם אחת גנבה אותו ליום שלם, לא ממש גנבה, אבל דיקי קרא לה בליבו ‘הצועניה’, ואימו סרבה בתחילה להסכים. הזקנה סבתו, קינטרה אותה, – מה את פוחדת, שתגנוב לך את הילד? ואביו התערב לטובתו, – לא יזיק לו לנסוע העירה, גדל כמו פרא אדם. ו’הנסיכה' לא התביישה ללקק כמוהו את הפקעת המתוקה ברחוב, וצחקה בכל פעם שלשונה התבלבלה בפקעת הצהובה של הקוּרים הדקים. כל האנשים הביטו אחריהם מפני שהיתה כל־כך יפה, ובטח חשבו שהוא בנה, ודיקי התגאה בה מאוד. מכירה את כל העולם, מדברת עם נהג האוטובוס, ועם מוכר הפקעת הצמרירית המתוקה, ועם המלצר בבית הקפה על שפת הים. אילו יכלה כך לשבת מולו גם עכשיו וללקק בנחת את הפקעת המתוקה, אבל מארק שולף את הנחש המרשרש מכיסו והיא צוחקת בקול. אילו אפשר היה להאריך את רגע כניסתה, בשמלה כחולה, רכוסה אל צווארה בסיכּה משובצת אבני אודם ושרווליה הדוקים אל זרועותיה. באצבעות ארוכות משוחות אדום היא פותחת את אבזם ארנקה, רוכנת לנשק את שערו, תמיד מתנשמת בכניסתה, כאילו עברה את השַלַאל בריצה. אבל דיקי ודאי חשב שכאילו עברה בריצה את הבּוֹר, או את העמק, והסיכה הרוכסת את צווארון שמלתה עולה ויורדת גם לאחר שהיא מתיישבת במקומה הקבוע, גבה אל הדלת, שואלת תמיד לשלום הזקנה הנוטה לה אהבה מופגנת, ופונה אליה בשמות חיבוב המסתיימים תמיד בצליל שורק, מתחנחן, שֶׁן, שֶׁן, שֶׁן, כמו שמו של דיקי בתקליט המזמר בקול נערי גבוה, ‘דיקשֶׁן’, הוא התקליט אשר שבר דיקי יום אחד לרסיסים ואימו לא סלחה לו מאז, – קול אחיךָ, שברת את קול אחיך, צווחה, כמו הָעֵז מזל אשר הקשתה בלדתה בחדר האמבטיה שלנו. ולא ידעתי איך יצא הקול מפי האשה בעלת הצמות העדינות המגולגלות לה כשני שבלולים על אוזניה.

רק יסתיימו החדשות, ניפרד אבא ואני לשלום. האוויר החורפי, הצלול, יכה באפנו. לילה לבן. שמיים גבוהים אחרי שבוע של מבול, ריקים. הברושים, שומרי המרפסת זקופים, כמעט נוגעים בשמיים, האוויר מתוח. אבא יחזיק בכף ידי, – שקט מבשר רעות, יגיד, – אסור ללכת שוֹלל, יגיד. מאחורינו, החדר דחוס עשן סיגריות. ‘הנסיכה’ שלי מעשנת סיגריה בפומית ארוכה של כסף. תנור הנפט הגבוה יוּסַט לפינה, הזקנה תקלל, – ארץ השמש הנצחית, הבטיח, חלומות, חלומות, היא מתכוונת בוודאי לבְלוּם, בעלה לשעבר, אשר השאיר אותה מאחוריו ועלה ארצה בראשית המאה לבנות לו חיים חדשים, והיא נותרה עם שני הבנים, האחד, קלאוס, אביו של דיקי והשני, מארק, דודו של דיקי. עד שלא נותרה ברירה. האם הודתה אי פעם בינה לבינה כי בלום ראה את הנולד. עכשיו התנור מעלה סירחון של נפט ולמיטתה מכניסה כלתה, גרטה, בקבוק גומי חם. אסיאיתים. מארק יפתח את מכסה התיבה, ויניח תקליט על התחתית המרופדת באריג לֶבד ירוק כהה. על רצפת הריבוע שבין השולחן ודלת חדר השינה, יאחז מארק במותניה של ‘הנסיכה’, ראשו מגיע עד כתפיה כמעט, קצוץ שיער, כמו קיפוד. בן הדוד הנגר יזמין את גרטה לרקוד וקלאוס ישאר בראש השולחן, אולי יוציא את קטלוג הבולים העבה. ומה יעשה דיקי. הוא יראה איך דודו מארק מקיף בידו הקצרה את מותני ‘הצועניה’, שולח לשון ולוקק את אבן האודם אשר בפתח צווארה, מעשה ליצן, והיא תצניח ראשה לאחור ותצחק. הוא יניח למותניה פתאום, יצדיע במועל־יד, או אולי ישתחווה לה, סוסה מזרחית אצילה, מה היו אומרים שם בברלין לו ידעו. גרטה תימלט מזרועותיו של בן הדוד הנגר אל המטבח. הזקנה תשוב ותגער בו, – דוּם, דוּם. ו’הנסיכה' שלי, ה’צועניה' של דיקי, לא תבין במה חטאה. היא תנשק לדיקי על ראשו, תשים על כתפיה את עוֹר החיה, תברך את כולם לשלום, ותצעד אחורה לעבר הדלת.

אחר־כך, לא הועילו קללותיה של האופה הגדולה. כאשר נולד תינוקה הבכור של ‘הנסיכה’, חדלו באחת ביקוריה בבית המכושף. עוד קודם לכן כשהחלה בטנה לִתְפוֹח, נעלמה מרחוב החול. האופה הגדולה הסבירה, – בטח, הטאליה שלה התרחבה. אבל בערב החורפי ההוא, רק האוויר המתוח בראשי הברושים, ראה את הנולד. הזקנה הנרגנת לא ידעה כי בלב הקיץ, תקרא על המרפסת בקול צווחה בשמו של בעלה לשעבר, ואיש לא יוכל להושיע. והנער, אנה נעלם הנער בתוך גְבב הטפסים. מדינת ישראל משגרת מכתבים לאם ולאח ודממה. והמכתבים מטשטשים את דמותו של הנער לא פחות מן השנים אשר חלפו מאז, ואפילו שם משפחתנו בדף השער הפנימי של הגמרא לא היה מה שהוא היום. השאלון שאבא מילא בעיפרון, מטעה. משרד הביטחון מודיע, שלפי הודעת הצבא ומשרד הבריאות ‘תאריך פטירתו של הנ"ל שני לשני חמישים ושלוש’, וכך אומנם מצאתי על המצבה כאשר באתי לפקוד אותה בהחלטה פתאומית בדרך מקברו של אבא, ולא ‘ראשון לשני’, כפי שרשם אבא על גבי הטופס בעיפרון.

אחרי הרבה שנים כשהלכתי להתחקות על עקבות תאונת המטוס, ונברתי בעיתונים מצהיבים, חיפשתי לשווא הודעה רשמית מטעם הצבא. כמעט אפשר לחשוב שאני המצאתי את מותו. מכתב מתאריך שישי לעשירי שישים ושלוש, בכתב יד, לא של אימו, אולי בכתב יד של ארווין הבן האובד, עשר שנים אחרי. גרטה וגם ארווין, שאולי נקרא עכשיו בשם עברי כיאות, עזבו מזמן את רחוב החול, אשר הפך לכביש סלול ומשני צדדיו התנשאו בניינים רבי קומות. גרטה לא למדה לדבר עברית, אפילו לא קשקשה עברית, והילד סחט מידיה חתימות על פתקים אשר רשם במו ידיו, – בני דוויד היה חולה ולא יכול ללכת לבית־הספר. וחתימות על פתקים אשר נשלחו מאת המורה ומעולם לא נקראו כלשונם באוזניה של האם, על ההזנחה במחברותיו, על איחוריו הרבים, על ציוניו הנמוכים. דיקי, גדל פֶרע, והיה לנער שחלם להיות טייס. במפתיע, מונח לפניי מכתב מֵאת ולא אל, המבקש בשמה של גרטה ‘לשלוח תעודת מוות של בני דוויד נוביק’. מכתב ללא חתימה, רק כתובת. אחר־כך פנייה חוזרת של משרד הביטחון, ‘פנינו אליךָ’, והכוונה אל ארווין האח האובד, ‘וגם לאימך הגב’ גרטה נוביק וביקשנו למלאות שאלון ופרטים על אחיך המנוח דוויד נוביק ז“ל ולמרבה פליאתנו אין מכם תשובה. אנו חוזרים ופונים אליך שוב פעם, אנא תמלא את השאלון למען נוכל להנציח את זֵכר אחיך ב”ספר יזכור" בו יונצחו שמותיהם של כל חללי צהל'.

היום, שלושים וחמש שנה אחרי, שלוש שורות בלבד בספר ‘יזכור’, אפילו לא תמונה. את זכר פני הנער מצאתי בדיוקן סבו בעיתון, כשהלכתי לחפש בכרוניקה של הימים ההם. אחרי ככלות הכל, דמות ציבורית, איש העלייה השניה, אשר נרצח בידי ערבי במאורעות שלושים ושמונה. משרד הביטחון מוסיף לטעות ופונה אל אימו של הנער, גרטה, כאילו היתה אשתו, ומועצת המושבה אשר הפכה בינתיים לעירייה, מבהירה כי, ‘הגברת גרטה נוביק היא אימו של הנ"ל ולא אשתו’, ומתלוננת כי, ‘הגב’ נוביק אימו של הנ"ל, אינה נענית להזמנות להשתתף בטכסי יום הזיכרון הנערכים מדי שנה על יד מצבת הזיכרון בפתח גן העיר, ואין לנו פרטים עליה‘. השאלון אשר מילא אבא היה מוטעה. הרשות להנצחה דבקה בגירסתה, שוב ושוב מופיעה גרטה כאשת הנער ולא כאימו, כאילו שיבשו סיפורי האופה הגדולה אשר תלו אשמת זימה בגרטה ובבנה האובד, ארווין, שחזר לפתע מעבר להרי חושך, אפילו את רישומי הטפסים ובילבלו בין הבנים. ודיקי? נדמה לי כי מעולם לא ראיתי נערה מבקרת בבית המכושף. גרטה לא טרחה על הבית לנקותו, ואיך יכול היה דיקי להכניס אורחת הביתה. מאדן חלון המטבח הפונה אל הרחבה המרוצפת, לפתח חדר האוכל שלנו, נשקפים סירים מפוייחים המונחים עליו לייבוש. ריח בשר חרוך מגיע לעיתים אל מטבחה של אמא, – היא שוב שורפת את התבשיל, מכריזה אמא. ופעם נבהלנו מעוצמת פִצְפוצי ביצים קשות במעופן אל תקרת המטבח אשר נתכסתה אבקת חלמונים. הכלים הלבנים העדינים המצופים זהב בשוליהם, נשברו מזמן, והכיסאות גבוהי המיסעד התגוללו בפרדס. רק השולחן האליפטי השחור וארונות הספרים המאובקים המגולפים ראשי אריות בכרכובם, העידו על התפארת. מישהו בתיק המונח לפניי, מזכיר ועדת חקירה. הרעיון נגנז. איך נודע לדיקי הדבר, אם אומנם צדקה האופה השמנה, – תאונה, קדחת, אומרת האופה באידיש והוגה את הקוף בחיריק, את הדלת בחולם, ואת התו כסמך, – מה פתאום, הבחור הרג את עצמו. איך נודע לו הדבר. ההיה זה קול הצחוק באוזניו במרפסת הקטנה לאחר שנכנס בשער, וריח ההרדוף הוורוד המכוסה כנימה שחורה צפופה, מכה בנחיריו מתוק ורעיל, צחוק פרוע כמו אז כשצחקה אמו לאביו בפניו, מסתובבת בלבניה, צחוק פרוע שנוצק בו צליל חדש וזר, לח, לא כצחוק היבש ההוא. ההיו אלה מערומיה בחזיה הלבנה, הנזירית, ללא שום קישוט של תחרה, ובתחתוני הטריקו. אבל היא תמיד הסתובבה כך בימות הקיץ. רק היום מערומיה לא מתריסים כמלפנים, ללא עלבון, ללא חוצפה, מפוייסים, שלמים עם עצמם, כאשר פתח את הדלת בהפתעה והפטיפון השמיע, ‘ילדונת כך קראו לה בפלוגה’. משונה, ארווין אחיו, כל־כך אהב את השירים העבריים. והיא, הקלפים בידיה, אחיו מולה לרוחב השולחן השחור בצוהרי היום, תריסי החדר מוגפים, וריח גוּיאבה, פלח אבטיח מכורסם ושרידי ארוחה, לֶבּן ודיסת תרד אשר בישלה למענו. אחיו ארווין דווקה אהב תרד, מאכל תאווה, וההפתעה שבעיניהם. אבל בעיקר לחוּת הצחוק בחום הקֵיצי. אחר־כך התעשרה התקליטיה, ומבעד לתריס המוגף שמענו, ‘שופעות עיניך אור ירוק’, ו’הכל עובר חביבי’, שעות ארוכות, וצחוק פרוע. – בכסף של הפיצויים, הסבירה האופה הגדולה.

‘ככל הנראה נהרג בתאונה אווירית מזרחית ליחיעם’, מספר הדיווח הצבאי בתיק המונח לפניי. מדוע באמת לא הקימו ועדת חקירה? איך יכול מסמך צבאי לנקוט לשון ‘ככל הנראה’. אילו ציידו בימים ההם את המטוסים בקופסה שחורה, מה היתה הקופסה מספרת, אם אומנם צדקה האופה הגדולה? על פי מסמך אחד, ‘הגוויה בבית־החולים הממשלתי בחיפה’. ובמסמך אחר, ‘מערבית ליחיעם, להודיע לאימו גרטה נוביק’. הנער הלך לי לאיבוד בסבך המסמכים והמלים הגבוהות: ‘כמפקדו הישיר של דוויד’, להיכן נעלם שמו השני, דיקי, שם החיבה המוּכּר? ‘הריני מוצא חובה להביע בשמי ובשם חברי בטייסת את צערנו־כאבנו על האבידה הגדולה. שיכּלתם בן יקר, ואנו חבר וטייס טוב ומסור, אשר נתן את חייו למען ביצור כוחנו האווירי. איתכם באבלכם הכבד’. מי יתרגם לגרטה ולארווין האח האובד את לשון המברק? לשווא אני מחפשת את תמונתו בתיק השירות. אחר־כך ישוב אלי בדמות סבו, איש העלייה השניה, ניבט אלי מתוך העיתון במאמר הספד יחיד על הסב לאחר הרצח. ‘גובה מאה שישים ושמונה ס"מ, משקל שישים וחמישה, עיניים ירוקות, שערות בלונד, כתובת קודמת, בית מלון, ברלין, גרמניה’. אם מקובל לרשום כתובת קודמת, למען הסדר הצבאי הטוב, תירשם כתובת קודמת, אבל דיקי עלה ארצה בשנת אלף תשע מאות שלושים ושש, והרישום נעשה בשנת אלף תשע מאות חמישים ושלוש ואולי מאוחר יותר. מאז היותו בן ארבע עמד ביתו ברחוב החול.

כשהחום בבית כתנור, יושבת האופה הגדולה ברחבת החול לפני דלתה. בחורף, זורם הוואדי למרגלות הבית הפרוץ, ללא גדר, ללא גינה. לפנות ערב מְרבּצים את הרחבה בצינור מים. האופה הגדולה יושבת על כיסא ללא משענת, ומישמני ישבנה נוזלים עד שאין רואים את המושב, ורגלי הכיסא כאילו צומחות מתוך גופה, מוקפת חבורת נשים, וביניהן אשתו של החלבן אשר ביתה, צריף עץ מצופה נייר זפת שחור, גובל בביתה של האופה השמנה. כאשר באים לקנות חלב עומד באוויר החדר ריח של מפת פְּלוּש נושנה ירוקה ומבהיקה, מודפסת שושנים אדומות המכסה את השולחן, ומתערב בריח חלב חמצמץ. – איש ישר החלבן, לעולם אינו מוסך את חלבו במים, כאילו יצא מספרי שלום־עליכם, אומר אבא. ואנחנו קוראים לו ‘טוביה’, – ואלוהים העניש אותם קשה, ולא מגיע להם, לדבריה של אמא. כאשר באים לקנות חלב, קצת מפחדים מפני איצ’ה מאיר, בנם. בדרך כלל אינו פוגע באיש, לפעמים עוזר לאביו לשאת את כדי החלב. שפתיו תמיד נעות, ושערו האדום־חיוור, כמעט צהוב, מכוסה בכובע קַסְקֶט מוּסב הצידה. פעם אחת כאשר שיחקנו ב’עֵגל משוגע' במגרש של דינה, עוד בטרם הדליקו אור בלוקס, איצ’ה מאיר קפץ אלינו פתאום, נחבא בעץ התות הצומח בחצרם של הפַּרְסים, דולק אחרי תרנגולת מנקרת בשלווה במגרש. כולנו נמלטנו הביתה, שיערו הצהוב נדלק כשלהבת. אמרו שהוא קרע את התרנגולת בידיו ונעץ שיניים בשׁוֹק שׂעירה, אבל אבא לא האמין, – בחור שקט, סתם רכילות. ובאמת שב ללוות את אביו ונשא כדי חלב, עד אשר השליך על אחותו היחידה פתיליה בוערת והנערה לפיד, ושערותיה האדומות הפכו לאפר. מאז חבשה לראשה כובע קש גדול להסתיר את הצלקות וידיה נתונות בכפפות, חורף וקיץ.

איצ’ה מאיר נעלם לזמן רב, ואחר־כך יכולנו לראותו יושב בפינת החצר העירומה של בית המשוגעים מחזיק בידיו שׁוֹק מדוּמה ונועץ בה שיניים, ואימו, אשה שקטה, התקבצה אל אסיפת הנשים ברחבת החול הכבוש לפני בית האופה השמנה. גברת שילנסקי אינה נמנית עליהן, אולי בגלל הרכילות. מדי ערב בנות שילנסקי חפשיות לשחק מתחת ללוּקס, שני זוגות תאומות, פסיה ורזיה, חנה ושושנה, ואחת יחידה, מרים. בלילות, כאשר מר וגברת שילנסקי יוצאים לשחק קלפים, ואמרו ברחוב, שלא ביחד, הוא בבית אהובתו והיא אל בית מכריה, היתה מרים הקטנה נושאת כרית תחת בית שֶׁחיה, תוחבת מתחת לשמלתה ומציגה לנו את האופה הגדולה. בחצרם של השכנים הצרפתים, אמרו שהם נצר למשפחת רוטשילד, אשר ירדו מגדולתם, כך אמרו ברחוב החול, ערכו הצגות עם מסך של ממש ואפילו גבו שני מיל בכניסה. על מרים הטילו תמיד את תפקיד קתרינה הקדושה, והבת של הצרפתים, שֶקולה עבה כקול גבר, שיחקה תמיד את תפקיד אביה המלך. ‘מי זה דוֹרֵאָךְ על קברי ומי המפריע את מנוחתי’, היתה מרים הקטנה שרה בשוכבה מתחת לכיסא אשר מילא תפקיד של מצבת קבר. והבת של הצרפתים בקול גברי, ‘אני הוא הדוראך על קברךְ ואני המפריע את מנוחתךְ’. ומרים, ‘קח את הטבעת אשר נתת לי ותן אותה לאחותי’. אבל לאור הלוּקס, שכחה מרים את הדמעות של קתרינה בת המלך, ומתחת לשמלתה תחבה את הכרית, ונכנסה לדמותה של האופה הגדולה. לא תמיד הבנו את לשון הדברים, – הקוּרְבֶה, פְּשַׁקְרֶב, למי תספר סיפורים, הגויה, אפילו אם התגיירה, הלא זה גיור של יֶקים, אם בכלל עמדה מתחת לחופה, אם בכלל, ובבטן שלה הילד, הממזר, הטעימה מרים במלעיל, ושיחקה גם את תפקיד הניצבים, הלא הן נשות רחוב החול המקיפות את האופה הגדולה בשיבתה ברחבה לפני ביתה כרדת היום. מרים שואלת בקול דק המתיימר להיות קולה של אשת החלבן, – טוב, אז למה לא התחתנה עם אחי בעלה אם שלו היה הילד בבטן שלה? – חֲכמה, באמת חכמה, הוא היה בריא ויכול לקחת לו כל בחורה שירצה, אבל הבן החולה, למי יכלו להשׂיא אותו אם לא לגויה, מדברת מרים בקולה של האופה הגדולה. – והיא, למה הסכימה השיקסה הבריאה להתחתן איתו? שואלת מרים שוב בקול דק. – ראשית־כל, הבטן, הבטן. ושנית־כל, הוגה מרים את התו כסמך בהברה אשכנזית, – הכסף. איך הם חיו שם בארמון, לוסטרות מקריסטל ושטיחים מפרס, וילונות אדומים כמו יין מפלוּש וכלים מצופים בזהב, ומשרתים. והיא, הרי גם היא היתה המשרתת שלהם והזקנה פשוט קנתה אותה.

בשנים ההן אפילו האופה הגדולה לא ידעה כי דיקי אינו בנה יחידה של גרטה, ואני אף פעם לא סיפרתי מתחת ללוקס את הסיפור על אודות משׂכּית הזהב אשר הראה לי דיקי מעבר לשער הברזל. משונה, איך נעלמה אחר־כך המשכית מעל צווארו, אולי במצוות אימו המציצה בנו מן החלון הצופה אל המרפסת. – וממה אתם חושבים הם חיים עכשיו? חוזרת מרים לדבר בקולה של האופה הגדולה, – אוצרות הביאו משם. ראו, כן ראו, מישהו ראה אותה חופרת בלילה בפרדס ומוציאה מתוך ארגז באדמה מטבעות זהב, ועליהם התמונה של הקיסר הגרמני. אחרת ממה הם חיים? האינוואליד יושב כל היום במרפסת עם הבולים שלו. ושוב מדברת מרים בקולה של אשת החלבן, – אומרים שהוא סוחר בולים. ובקולה של האופה הגדולה, – נוּ, כמה כסף הוא כבר יכול לעשות בעסקי בולים, מה אתן חושבות שאין לאנשים מה לעשות, רק להשקיע בחתיכות נייר קטנות בגודל של גרוש ועוד משומשות.

אני מנסה להיאחז ברשימת החפצים: ‘ספרים שלוש־עשרה’, אינני מצליחה לנחש אפילו שם אחד. מה יכול היה לקרוא דיקי שכני מעבר למשוכת היערה, אשר בנה מטוסים מקוביות מתכת כבר בגיל ארבע. ודאי ספרים מקצועיים. ‘מחברות ארבע־עשרה, לוח כיס תשי"ג אחד, פנקס שלוש, מברשות שתיים, מלקחיים אחד, מטפחות שש, גרביים חמש, אפודה אחד, גופיה עם שרוולים אחד, בגד ים אחד, כלי תפירה אחד, מכנסי התעמלות אחד, בקבוק בושם שלוש, אבקת נֶפְרוֹצִיד אחד, מכשיר כוח אחד, ילקוט עור אחד, אולר אחד, פיג’מה אחת, ילקוט צד אחד, גופיות שלוש, תחתונים ארבע, תיק ברזנט אחד, נעלי עוֹר חומות אחד, נעלי התעמלות אחד, ארנק לכסף שניים, כלי גילוח אחד, מברשת שניים, סבוניה אחת, מספריים אחד, קולב שניים, עפרונות שניים, מכנסי חאקי קצרים אחד, חגורת עור רחבה אחד, כתפיות אחד, מכנסי גברדין ארוכים אחד, חולצה כחולה אחד, סימני דרגה שניים, שֶקֶל ציוני אחד, פנקס צ’קים אחד, עט נובע שלוש (אחד בלי מִכְסה), סמל כנפי טַיס אחד, שעון אחד, כסף 27.220, פנקס נקודות אחד, תמונות ארבע עשרה, תעודת זהות אחד, מכתבים אישיים אין, אישור דרגה אחד’. המשכית אשר ראיתי על צווארו כילד לא נמצאה בין חפציו. ילדה צנומה קצוצת שיער ‘א־לה־גארסון’ מִפחד הכינים, ואולי בגלל האופנה, עומדת מעֵבר מזה לשער, בת ארבע, אולי חמש. הילד, שערו מגודל. כאשר הגיעו לרחוב החול, טעינו לחשוב שהוא ילדה. שיער בהיר וחלק שהלך והתכהה בשמש, יורד על עיניו, גזוז ישרות. מן החלון, מעבר למשוכת היערה, בליל קיץ, עם הניחוח המציף את הרחבה המרוצפת הסמוכה לחדר האוכל, אחותי מגהצת כותנות לבנות במגהץ פחמים וריח עמילן מהביל, משמיע תקליט בגרמנית, בקול ילדותי, ‘דיקְשֶׁן מִיט דִי לַנְגֶה הָרֶה’. אמא פוסקת, – ילדה, ודאי ילדה, שמה לִיבְּשֶׁן, אהובה בעברית, לִיבֶּה, לִיבְּשֶׁן. שיר במיוחד למען דיקי, בקול ילדותי דק וגבוה, מסתחרר על גבי הרדיו־פטיפון, שעינו הירוקה, לוכדת אותי בכשפיה ערב ערב כשאבא ואני נכנסים לביתם להאזין לחדשות. אחר כך כשהפכנו בני בית, יכולנו להאזין לתקליט ולהתפעל מן העובדה, שמילות השיר ואפילו המנגינה חוברו במיוחד למען דיקי. אבל ימים אחדים לאחר שהשמיע את התקליט באוזנינו, שבר אותו לרסיסים בכוונה תחילה, וגרטה אימו היכתה אותו ללא הבחנה, בראשו, בגבו. – ילד בעל דמיון, אמר אבא למִשְׁמע סיפור המשכית אשר סיפרתי באוזניו, – כמו אימו. אחרי הרבה שנים, בבית קפה אשר נפתח באחד מפרדסי המושבה, במקומם של כמה עצי תפוז שנעקרו ותחתיהם רוצפה רחבת ריקודים, לאור פנסי חשמל צבעוניים מתוחים על כבל בין צמרות העצים, לקולה של יפה ירקוני, ‘ילדונת כך קראו לה בפלוגה’, ו’שופעות עיניך אור ירוק', שירים שהאח האובד אהב להשמיע, גם אחרי שדיקי כבר היה טייס מת, ואנחנו הקשבנו להם מבעד לתריסים מוגפים, אכלנו גלידה בחברתו של האח האובד אשר שב לפתע מגרמניה.

לא ראינו אותו עונד את משכית הזהב מאז ששבר לרסיסים את התקליט, ואחר כך גם עמד על דעתו ותבע לְסַפֵּר את שערו הארוך והחלק. מדוע חשבתי כי אמצא את המשכית ברשימת החפצים שנותרו אחריו. מה עשתה בשנה ההיא הילדה אשר היתה לנערה, כשדיקי התאמץ כל־כך לזכות בכנפי הטַיִס שלו, מִשְׂחק הולך ונמשך מאז הרכיב מטוס מקוביות מתכת על רצפת חדר השינה של הוריו למרגלות המיטה הסתורה תמיד, גם בצהרי היום. על גבי טופס אחד חורץ המפקד, ‘חסר יוזמה, אין לו שום תכונות של מנהיגות, מחשבה איטית’. ובנשימה אחת, ‘צעיר ועדיין לא מנוסה מספיק, אבל עושה רושם של טייס קרבי טוב לעתיד’.

כחצי שנה לאחר שנגאל הבית המכושף משממונו ומשאית עמוסה לִיפְט פרקה רהיטים שחורים וכבדים ברחוב החול, עקרנו לשנה אחת למושבת הקַיִט בית־וגן. הקיץ ההוא במושבת הקיט על שפת הים תלוש מלוח הימים, חולות זהב וים, כביש ראשי אחד ובתים כשמשיות. אל ביתו של דוקטור דֶגְרוט מנהל בית־הספר, החבוש כובע שַעַם לבן, מכנסי ספורט קצרים לבנים וזקנו השחור רבוע, – דוקטור הרצל. ממש, לדעתה של אמא, – והמשיח, המשיח, רכוב על אתון לבנה בחולות, על פי התרשמותה של בת דודתי הירושלמית, הלך אבא לבקש שיכתוב גלויה בגרמנית אל גרטה וקלאוס שכנינו הגרמנים ברחוב החול להזמינם לביקור. אולי מפני שראה בכך מעשה חלוצי להקל על קליטתם של החדשים, ממש כמו שהשכיר ארבעה מחדרי הבית בימי המלחמה כשתל־אביב הופצצה מן האוויר, וכמו שאירגן בראשית שנות החמישים, פלישת מעפילים אל בתי־המשוגעים אשר נתרוקנו מיושביהם בשדרת היקרנדה ובקצה רחוב החול. ביום שישי בישלו נשות הרחוב דגים ממולאים לכבוד שבת, ובמאפייה של האופה הגדולה הוכנו חמין בסירים גדולים. ריח ליזול עמד בבתים העזובים, לאורך שדרת היקרנדה המובילה אל הבית ברחוב החול. בשדרה הזו נמלטתי סוערת מבית אבא אל חיי, קונה לי חופש שלא שיערתי מחירו, ובה שבתי מובסת ככל אחיותי מקץ שנים. קירות חשופים, משורבטים. ‘נפוליון קיסר היה כאן’, רשם מטורף בעיפרון אדום, ואף לא רהיט אחד. כל השכונה הֶאביסה את המעפילים בשפע של מזון, ואנחנו הסתובבנו בחצר המוקפת גדר בנויה לְווחי עץ, שמבעד לסדקיהם הצצנו אל העולם המוזר, המושך ודוחה כאחת. עכשיו עמדנו מעבר מזה למחיצה, כמו אחורי הקלעים בִּכְבוֹת האורות, מדביקים פנים אל סבכות הברזל והרשת החלודה, מציצים החוצה. כאן, פניה צמודים אל הסבכות האלה, ניצבת על אדן החלון עירומה כביום היוולדה, עמדה אולגה, שערה קצוץ, שרה בלחש ובנעימוּת, כמעט שפויה, – אהובי יבוא על סוס, רגליו בדרבנות, יקח אותי לארץ עוּץ, ולפתע צורחת, – אמא, אבא, הוא שוחט אותי. אחר־כך היכרנו אותה בשנות הדממה שלה. מקבצת נדבות על הפתחים. באחד החדרים ודאי ישב איצ’ה־מאיר לאחר שהעלה את שׂיער אחותו באש הפתיליה. עכשיו פג הקסם והריח החריף של הליזול מְגרש אותנו החוצה אל הפרדסים.

כשוֹך ההתלהבות הראשונה, נעזבו המעפילים לנפשם. ואבא ביום קיץ בבית־וגן, הרבה שנים לפני העלייה הגדולה, זונח את הבית ברחוב החול לחסדי דודתי רחל ובעלה אברהם־יעקב, שמח להיפטר לשנה אחת ממנהל בית־הספר הרשע, ולהחליף את האווירה לטובת כולנו. שנה תלושה מלוח הימים. אמא ואבא אינם יושבים עד חצות לערוך מַאזני משכורת, ולרשום על קופסת סיגריות ריקה רשימת חובות, ובמכולת קנינו רק במזומן ולא עוד בפתקאות.

אבא מבקש מדוקטור דגרוט, מנהל בית־הספר בבית־וגן, לרשום בגרמנית על גבי גלויה: ‘אשתי, אנוכי והילדים, נשמח לארח אתכם בביתנו במושבת הקַיִט בית־וגן’. או אולי מרגיש אבא צורך לקיים מה שהבטיח לבלום, סבו של דיקי, בשיחותיהם על המרפסת הגדולה שלנו, כאשר הופיע בביתנו להתייעץ עם אבא בדבר קניית הבית המכושף, הריק מיושביו מזה כשנתיים, לאחר שאברהם השוֹפֵר עקר אל הגבעה, מנגד לכפר ג’ממסין, ובנה לו שם בית. בלום יושב עם אבא על המרפסת לפנות ערב. איש בעל שפם שחרחר ומשקפיים נעדרי מסגרת ואוזניותיהם זהב ממש, כמו משקפי קלאוס בנו, אביו של דיקי. – ממש זהב, בטוחה אמא. בידו תיק עור, נמרץ בהילוכו, מדלג באחת על שלושת המדרגות בשער הכניסה לבית, לוחץ את ידו של אבא, ואבא מספר בשבחי רחוב החול. אחרי שייפרד לשלום, יספר אבא באוזנינו בשבחי בלום. – איש יקר, אוהב את ארץ־ישראל באמת ובתמים. הוא חולם שאפשר להפוך את הארץ לשויצריה של המזרח התיכון, ומשקיע את כל מירצו בהקמת מפעלי תעשיה, אפילו בימי התורכי אינו חדל. על המרפסת, לפנות ערב, בלום מספר לאבא, כי בנו, כלתו, נכדו והסבתא, לא, אינו מְפרש, ‘אשתי לשעבר’, יגיעו בקרוב ארצה מגרמניה. – מי יכול היה לשער שהוא אב למשפחה לא נודעת. הגיע אלינו בראשית המאה, נשא אשה בת למשפחה ציונית נכבדה והוליד שלוש בנות, תמֵה אבא.

על המרפסת הצפונית שלנו ישבו שני הגברים, בפגישה אחת מני אחרות, רחוקים וקרובים, חולמים חלומות, מחליפים זכרונות ודנים בחדשות. – אין יום ללא הרוגים ופצועים, אומר אבא, רק השמות התחלפו, במקום פוגרום, מאורעות, ואף־על־פי־כן בלום אינו חרד לעתיד. – שָׁם אני צופה גיהנום, הוא חורץ בתקיפות ומביא לכאן את בניו ואת נכדו, את כלתו ואת הסבתא, ‘הזקנה’, כפי שקראנו לה, אשתו לשעבר. אבא, ילד־עני־ירושלים, מגדל ג’רניום בפחית חלודה על אדן החלון המסורג, מטפס לגובה, מבקש לו שמש בחשכת הסמטא, מול מאפיית הלחם ועל יד אורוות הסוסים, ועל דף השער הכחול של הגמרא יצייר את קבר רחל וקברות המלכים. אבא, נער־מורד־ירושלים, בטרם שחר יילך לישיבה, בידו פנס עשוי פח ובו מנורת שמן, בחבורה מזמרת: ‘האדרת והאמוּנה למי, למי?’ ‘ל־חַי עולמים’. ואחר־כך יפרוץ גבולות, יצייר דיוקן אשה בחלון, יבקר בחשאי בבצלאל, יקים חברה לישוב נוה־יעקב, שנים אחדות בסמינר למורים, ובעיקר, לומד את הארץ ברגליו, או על סוסתו, וכל סיפוריו ספונים בדפי זכרונותיו היבשים אשר הותיר למשמרת, ואני עדיין איני מעזה להציץ בהם. והאיש האחר, מִשם, פולין, שנות בגרות בברלין, תואר מהנדס, קשור אל המקום מכוח החלום והחשבון, משאיר שם שני בנים ואשה אשר סרבה ללכת אחריו אל הארץ המובטחת, ובנו בכורו, קלאוס, הוליד בראשונה את ארווין, הבן האובד אשר הגיע אלינו לפתע אחרי המלחמה משם, ואת נכדו, צעירו, דיקי־דוויד הטייס המת, אשר לפני תיקו האישי אני יושבת באולם ריק מאיש, מוקפת כרכי ‘יזכור’. אולי מכוח ההבטחה הבלתי מפורשת לבלום, מזמין אבא את גרטה, קלאוס ודיקי לבקרנו במושבת הקיט. וכי לא פיתה אותו אבא לקנות את הבית בספרו בשבחי רחוב החול. ועכשיו, מחצית השנה לאחר שהתיישבו בבית המכושף, אנחנו עוקרים לשנה ומשאירים אותם לנפשם. ‘בבקשה אַשְׁרו הסכמתכם בגלויה’, כותב דוקטור דגרוט למען אבא בלשון הגרמנית.

אל ביתו של הדוקטור הוביל שביל מרוצף לוחות עץ מכוסים חול רך, מֶשְיי וחורק למִדְרך כף רגל. במורד הגבעות, עצי תאנה שניחוח עלוותם אחרי הפסח מבשר את הקיץ ונקשר תמיד בריח השלף הצהוב והתירס החם. לא עץ תאנה אחד כמו בחצר הבית המכושף, עצים לרוב. – עצי תאנה כאנשים, אומר אבא, עלים ככף יד, שכה אהב לחקותם בקישוטי הסוכה הגזורים מנייר מבריק, שרשראות עלים, מנייר צבעוני מבריק, תאנה וגפן ללא מגע דבק, שזורים עָלֶה בְעָלֶה. מתחת לאחד מעצי התאנה קברנו את הכלבה מוּצי, האסון היחיד אשר העיב על שנת הקיט בבית־וגן. עשרים וארבע שעות שכבה בצל העץ גוססת. מכונית דרסה אותה על הכביש היחיד החוצה את מושבת הקיט שלנו, ואחי יכוניה החליט שגנבים אשר הותירו עקבות דם ליד דלתנו דרסו אותה פעם ושוב, וזו הרְאיָיה, מדוע שבו על עקבותיהם, כששכבה פצועה על הכביש, אם לא להינקם בה על הנשיכה אשר הותירה בשוקיהם. והגורים, חמישה במספר, יונקים מדדיה המצטמקים והולכים ועיניה עצומות. מתחת לתאנה כרינו לה קבר, ואחי יכוניה ערך לה לוויה לאורך שביל לוחות העץ המוביל אל ביתו של דוקטור דגרוט ונשא הספד, ואפילו אמר ‘קדיש’. שנה תלושה מלוח הימים, להוציא מותה של הכלבה מוּצי. אבא העביר את לול העופות מן הבית אל מושבת הקיט ושיכן אותו בתוך הלִיפְט אשר קנינו משכנינו החדשים, ואנחנו אכלנו עוף בכל יום כאילו היה כל יום שבת.

על רחבה מרוצפת מתחת למרקיזה לבנה, גרטה בכובע רחב שוליים, צעירה מכפי שזכרתי אותה מרחוב החול. וקלאוס, ככל האדם. בישיבה, עדיין לא ניכר הרעד אשר הרטיט את גופו, וידיו הפנויות מעיסוק בבולים, על ברכיו, חיוורות. אבא ואמא לא טבלו במים כדי לא להביך את האורחים. לאבא בגד ים שחור שלם והוא נהנה להשתכשך במי אפסיים. אחי יואל, רק הוא לבדו יודע לשחות. עַבֶּד הכושי לימד אותו, בבריכה אשר בפרדס, ואפילו הציל אותו פעם מטביעה. על מה שוחחו הארבעה סביב השולחן המתקפל ובקבוקי הקֶפִיר, כשאנחנו הילדים משתוללים במים מול הסלע. – נסענו דרך יפו, היה מפחיד, אמרה גרטה, – למזלנו לא זרקו עלינו אבנים. קלאוס קוטע אותה, – אל תגזימי, כרגיל הדמיון שלך פועל. ואמא תומכת בגרטה ומספרת איך היא ממתינה לאבא בדאגה כשהוא מתמהמה לשוב מישיבה ועליו לעבור דרך יפו בלילה. ואבא מרגיע את הרוחות, – עד שלא יתפרסמו תוצאות הוועדה הממלכתית ישרור שקט. – ומה אתה צופה? קלאוס מגביה את ידו הרועדת בשאלה. – קשה לנבא, משיב אבא, – נדמה לי שיחליטו על חלוקה. והכל באידיש מגורמנת ובעזרת תנועות ידיים, – כמו הסיפור בשתי הנשים והמלך שלֹמה. ואולי כאן גרטה משפילה עיניים, משפט שלמה, יחלוֹקוּ, בנך האחד כאן ובנך האחר שם. ואז אמא לוקחת אותה ביד ושתיהן יורדות אל החוף, חולצות נעליים ומפשילות את שולי שמלותיהן. גרטה בשרוולי פרפר החושפים זרועות לבנות, שמלת קְלוֹשׁ דקה בגווני פַּסְטל, מִשם, כאילו יצאה מתוך עיתון אופנה. כחלוף השנים נתבלו שמלותיה, והיתה בלבושה כאחת הנשים ברחוב החול, בנעליים שטוחות, שעקביהן שחוקים באלכסון. אמא וגרטה טובלות רגליהן במים ודיקי מתפרץ לעברה ומתיז עליה והיא צוחקת באמת, לא כמו הצחוק הפרוע אשר עלה מן הבית מוגף התריסים לאחר שדיקי הפך לטייס מת בבית־החולים בחיפה, ‘מוּלְטִיפְּלַיי אִינְג’וּרי’, נאמר בדיווח היבש שלפניי, ואחיו אשר חזר לפתע משם מְצחק עם אימו מעבר לתריסים המוגפים, כך סיפרו מפיה של האופה הגדולה, – ביזבזו את כל כספי הפיצויים שקיבלו מן הצבא, מאיפה את חושבת היה לה כסף לקנות את הפטיפון החדש ואת כל התקליטים. – אמא, קורא דיקי בגרמנית, – הביטי, עפיפון. ואימי צוחקת עימה כילדה, צחוק שנשמר לאמא שנים ארוכות. אחי יואל מרכיב את דיקי על כתפיו, הוא מזדקף ומנתר אל המים. גרטה נזעקת, – היזהרו. סיכּה נשמטת מתוך הצמה המקיפה את אוזנה. דיקי מתגרה בה, השַׁבְּלול שלך נוזל. והיא גוערת בו, – שובב, ולרגע פניה מתחלפות לה באלה שאני זוכרת מן הבית המקולל וממהרת למשש באצבעותיה ולחפש אחר הסיכה כפולת הזרועות, גוללת שוב את השיער הקלוע בשתי ידיה, והרוח מנפנפת את שמלתה שהשתחררה מאחיזתה. אימי מיטיבה את מטפחת הכותנה אשר בראשה. על מה שוחחו שני הגברים אשר נותרו יושבים על הרחבה לפני בקבוקי הקֶפיר, אבא באידיש, מתאמץ לשוות לה מה שנדמה לו כחיתוך דיבור גרמני, וקלאוס העוסק בדממה במיון בולים על המרפסת, ומסווגם על פי קטלוגים עבים מִשם. ואולי ישבו שם על הרחבה מביטים אל הנשים ואל הילדים, שותקים איש לנפשו.

אחר־כך, ככל שגברה מחלתו של קלאוס, כמעט חדלו גיחותיה של גרטה אל מחוץ לגבולות המושבה. רק עוד פעם אחת הרחיקה לנסוע לחיפה לקבל את פניו של מארק, אחי בעלה, בחברת בן הדוד הנגר בעל הידים הצהובות־חומות תמיד מן הפוליטורה. גם הוא היה בחבורה אשר עלתה בהר לתפוס את הגנבים בצריף הריק, ובידיו של מארק אקדח צעצועים, וגם אותו הכניסה האופה הגדולה לרשימת נאפופיה של גרטה. ימים אחדים לפני צאתה להקביל את פניו, כאשר שיחקנו בנשורת תפוזים קטנטנים בצלחת ההשקאה של אחד העצים בפרדס, ממיינים אותם על פי גודלם, מלך, מלכה, נסיכים, נסיכות, ומגלגלים אותם מבור לבור כמו גוּלוֹת, אמר לי דיקי, – עכשיו הוא יבוא. – מי יבוא? – סוד, אסור לספר. אבל מארק הגיע בגפו.

ימים אחדים אין יוצא ואין בא מן הבית השכן, רק דיקי מתרוצץ בפרדס. התריסים מוגפים ואפילו הזקנה נעדרת מן המרפסת. מאז לא הניחה גרטה את קלאוס לנפשו אפילו ליום אחד. והאופה הגדולה אמרה שהיא רצחה אותו, מָסְכָה סם בקפה שלו. וגולדלֶ’ה, בִּתה, חזרה על הסיפור באוזני הגדייה האחת שאותה היא רועה בוואדי. מתחת לעגלת הלחם משכה גולדל’ה מעיל רחצה מפוספס, לטאה ענקית כמעט איגואנה, נמלטה מתחתיו מתפלשת בחול הוואדי המפריד בין שני האופים ונמשך אל היער הגובל בבית המכושף. גולדל’ה בת האופה הגדולה סיפרה את הסיפור הזה. לאור הלוּקס העטור הילת פרפרי לילה, סיפרו את סיפורי גולדל’ה. באוזני הגדייה האחת שאותה היא רועה במגרש של דינה היא מספרת אותם, בּוֹדה מליבה, לא אני חלמתי אותם בשנת אחר־צהריים כבדה, שנים רבות אחר־כך כשבחוץ עוד מעט קט יתפוצץ האוויר מן הבושם המנמנם עדיין בפקעיות ניצני ההדר, והרחוב יתמלא ניחוח המעלה בעיניי דמעות גם היום. גולדל’ה בת האופה הגדולה, הרועה את גדיית אימה בוואדי, שערותיה פשתן, ומטֶה הרועים, סֶנָדָה מן הפרדס, גבוה מקומתה, ושמלתה הארוכה מתוחה על גופה הדק, מחייכת תמיד, כמו אלת גורל צופנת סוד ומטומטמת.

אני מעולם לא שמעתי אותה מדברת, אבל מתחת ללוקס ברחוב החול אמרו עליה, שהיא בודה סיפורים נוראים מליבה, כמו אימה האופה הגדולה, חולמת לטאה ענקית, כמעט איגוּאנה מתחת לעגלת הלחם של האופה הקטן. – היא הרגה אותו, השיקסֶה הרגה אותו, כך כשידיה שלובות על בטנה השמנה הצנוחה כלפי מַטה כמו כיס של קנגורו ענק, בהלוויתו של קלאוס, אומרת האופה הגדולה לשכנה הרפתנית, אשה צמוקה, מגיעה לאופה עד לכתפיה, ראשה בשביס קטיפה ירוק, ובעלה הרפתן חבוש קַסְקֶט כמו טוביה החולב, וחגורת העור המחזיקה את מכנסיו תמיד מתחת לכרסו, נושא שני כדי חלב ועובר ברגל על בתי רחוב החול. לטאה ענקית, כמעט איגואנה, מתחת לעגלה שבה הוביל האופה הקטן את הלחם. הוא היה ממונה על חלוקתו בחנויות המכולת, ושותפו, בעלה של האופה הגדולה, מופקד על הלישה והאפייה. אשתו של נתק’ה, האופה בעל־העגלה, קטנה, רזה, ועור פניה כהה ומתוח על לחייה, בנעלי בית חמות, מעוּכות אחוריים, קיץ וחורף. ובין שני האופים אשר משני עברי הוואדי מריבת תמיד, ואף־על־פי־כן השותפות מתקיימת. אופים מבלי להחליף מלה, לפעמים צעקות, וגם הרמת יד. בניו של נתק’ה האופה תובעים עלבון אביהם מאשת השותף, האופה הגדולה, מפני שהטילה באביהם חשד גניבה. על חלוקת הלחם ממונה האופה הקטן, כי הוא בעל הסוס והעגלה. שם בוואדי המבדיל בין שני האופים ומקיף את ביתנו ואת הבית המכושף בו גר דיקי, כאילו היינו גרים על אי בלב ים בימות החורף, שם מתחת לעגלת הלחם החונה בקיץ בחול הוואדי, רוב שעות היום, כי את הלחם מחלקים עם שחר, ובחורף, בחצר, סיפרה גולדל’ה באוזני הגדייה שלה, דהרה לטאה גדולה בעקבות זו שנמלטה מתחת למעיל הרחצה המפוספס. וכאשר משכה את מעיל הרחצה, נבהלה משתי הלטאות המְתנות אהבים מתחת לעגלת הלחם. היטלטל המעיל בידיה כמו חי. שמטה אותו מן היד, ומתוכו נחש בעל שיבעה ראשים ושיבעה זנבות מתפלש בחול כמו תרנגולת מנקה נוצותיה. – ההצגה הסתיימה, אמרה לה אימה, האופה הגדולה, כאשר באה למשוך אותה הביתה לאחר שקולה התגלגל על פני כל הרחוב, – גולדל’ה, אבל גולדל’ה לא שמעה. אולי חלמה בליבה, אני הייתי המלכה, על ראשי פיאה נוכרית אדמדמה בהירה, ואני טובת לב ומוקפת הרבה ילדים. שריפה, מבעד לחלון אני רואה אפיק צר, זורם, של אש, צר מאוד, עשן דק מיתמר. אני גוערת בילדים בחיוך, תסלקו את העיתונים מן השולחן, בדל סיגריה מעשן דק־דק. אהיה מוכרחה לחפוף את הראש עכשיו אחרי שהשתתפתי בהצגה והפיאה הנוכרית קילקלה את התסרוקת הטבעית שלי. – אני המלכה, אומרת גולדל’ה, ומחייכת את חיוכה חורץ הגורל. והאופה הגדולה אומרת, – אני אתן לך מלכה, את מלפֶּה ולא מלכֶּה, מחטיפה לה אימה סטירה ומושכת אחריה את הגדייה.

ובאמת גולדל’ה אף פעם לא השתתפה בהצגות אשר ערכנו בבית הצרפתים, אף־על־פי שבגלל שיער הפשתן שלה אולי יכלה לשחק היטב את קתרינה הקדושה, ואפילו לא ביקרה אף פעם בבית־הספר, אולי אפילו היתה אילמת, חוץ מאשר בשירה ובסיפורים. מן היער נשמע קולה ומתחת לעגלת הלחם, היא מתחבאה מפני אימה. כמו המגמגמים אשר לשונם ניתרת בשירה, שרה גולדל’ה באזני הגדייה, ‘בבית המקדש, בפינת חדר, תשב אלמנה בת ציון לבדה, את ילדה היחיד היא תניע כסדר, שיר ערש תשיר לו, מזמור אגדה. אַי לוּלוּ בצל המיטה הקטנה, עומדת גדייה לבנה’. באידיש היא שרה, אבל הילדים מתחת ללוּקס סיפרו, איך כמו אימה, האופה הגדולה, מספרת גולדל’ה באזני הגדייה, שגרטה השיקסֶה חופרת מטמונים באדמת הפרדס, מתחת לעץ הרימונים, ובגלל זה הפריחה כל־כך אדומה כמו דם, ואיך היא זונה תחתיו עם כל גבר שנכנס הביתה, ואחר־כך כשנשארה לבדה, גם עם בנה הבכור. מן היער נשמע קולה של גולדל’ה, או מתחת לעגלת הלחם, ופניה לא יירָאו, רועה תמיד גדייה אחת. ובאמת, אני במו אוזניי שמעתי את האופה הגדולה אחרי הרבה שנים אומרת לאשת החלבן, בידיים שלובות על בטנה הצנוחה כמו כיס של קנגורו, – מת? קדחת, היא רצחה אותו, השיקסֶה, הכניסה סם בקפה שלו.

אמא לא האמינה, – הם לא יבואו, אנחנו בקושי מכירים אותם. אבל אבא היה בטוח, – הם בודדים מאוד. ובאמת הזקנה אשר נותרה היום לבדה בבית, ניסתה להניא אותם מן הביקור במושבת הקיט. – מטורפים, לנסוע דרך עיר שורצת ערבים, ובכלל, מה יש לכם עם המורה השכן, אפשר לחשוב, ממתי איתם מכירים אותו, טוב, שָלח גלויה, אבל אפשר גם לסרב בנימוס.

בלילה כאשר ישובו לביתם, בחדר השינה גְבה התקרה, גופה ספוג חום שמש, מתקשה גרטה לשוב אל ההסגר. ריח הים המלוח נושב אליה משערו של דיקי החפוף ומסורק, ריח עיקש. מי המקלחת הנוזלים על פניה מלוחים ואולי הדמעות. משהו בנעימוּת הליכותיו של קלאוס קורא לה להיזהר, האם הוא מְחזר אחריה. ביד רועדת הוא צובט בישבנה כשהיא עוברת על פני כסאו בהגיעם הביתה, חוזר אל אלבום הבולים, ומואיל להרים מבט שלא כהרגלו כשהיא מגישה לו קפה. אי אפשר לטעות במתכת הנמסכת בקולו גם כשהוא שואל אותה, – עייפה? נקדים ללכת לישון הלילה. האם נדמה לה כי עיניו הדגִיוֹת נוצצו בברק חי כאשר הרים את מבטו מקטלוג הבולים המונח על המדף המיוחד על גב משענת הכיסא. אפילו היום הוא מוכרח להתעסק בזה. כשהשמש כדור אדום מעבר לסלע, והילדים נדמים לה מלמעלה כמו בּוּבּוּת בְּדיל מותכות במים כבדים ואפורים, היא רוצה לשוב הביתה. איזה בית? הים בינה לבינו. קו האופק מְשנק את גרונה כמו חוט חֶנק. לכשיגיע בנה האובד, בדרך הים יגיע. ואולי המדוּזה, הכחלחלה־אפורה, שמצאו הילדים בחול, הקיפוה ונעצו בה מקלות אסקימו, החזירה אותה כבר שם, על שפת הים, אל ההסגר. במיטה הרחבה, זרועותיה סמוקות מן השמש, – כואב? הוא שואל, כשהיא שולבת אותן על חזה, אולי מתגוננת, נוגעת בכפותיה בְּרכּוּת בעור הצורב. משהו בדאגה הפתאומית, בצרימה שבין הנאמר ונגינתו, היה צריך להזעיקה לעמוד על המשמר. אבל השובבות אשר מסך בה היום על שפת הים, מנותקת, זוכרת את סחף המים המדגדגים את רגליה בשובם לאחור, ומגע החול, ושני הגברים, קלאוס, והיהודי היפה, כפות ידיו שלובות, שזופות, נוסכות ביטחון, – אין טעם לפחד, ידענו זמנים קשים מאלה, מרגיע היהודי היפה. והיא מאמינה, מבקשת להאמין, הילד שלה משתולל עם ילדיו במים. גם ארווין בנה יבוא, בדרך הים יבוא, היא מעזה להגות את שמו בליבה, ילדי, היא הוגה בליבה. הלילה אינה נזהרת להגיף את המנעולים, והרוך שבקולה, כשהיא אומרת, – יום נפלא, מזמין עליה את אכזריות אין־אוניו. והוא יחוש באד העולה מגופה הלוהט מבלי לגעת, ממלא את החדר הגבוה וניחוח המלוח יבוא בנחיריו, הוא יהלום בה כך פתאום כשהיא פרוּצה, – מארק אחי יבוא לבדו. עדיין אינה שומעת. באיחור היא קולטת, – והילד? – הם לא מרשים לו לצאת, הוא יְאבד את כל זכויותיו כאזרח גרמני, יותר טוב שישאר חושבת אימך. היא חוששת מפני מלשינים. אתְ ואני, אם את לא יודעת, חיללנו את כל החוקים. אימו של יהודי נתבעת לדין מפני שלא מנעה מבנה נישואין לגרמניה. תארי לך, אימך הגרמניה, לא מנעה. הם אוסרים על ילדים מעורבים לעלות לפלשתינה. – אבל אתם הבטחתם, ומה אם תפרוץ מלחמה, אני רוצה את הילד שלי, זה היה התנאי, אתם הבטחתם. – תפסיקי את ההיסטריה, הוא משתיק את בכיה בקול חד שאינו מתיישב אף פעם עם רטט גופו החולה. והיא כמו מתאבּנת.

המשכית אשר ראיתי על צווארו של דיקי לא נמצאת ברשימת החפצים הסתמית, גם לא מכתבים, אולי רק התמונות, אבל אלה לא צורפו לתיק האישי ולבטח הוחזרו לאימו ולאחיו. ילדה צנומה קצוצת שיער, ‘א־לה־גארסון’, מעבר מזה לשער, בת ארבע אולי חמש. הילד, שערו מגודל, בהיר, גולש על מצחו, גזוז ישרות ומגיע עד צווארון חולצת המלחים. מן החלון, מעבר למשוכת היערה, בליל קיץ, עם הניחוח המציף את הרחבה המרוצפת הסמוכה לחדר האוכל שלנו, בה מגהצת אחותי כותונת לבנה במגהץ פחמים וריח עמילן מהביל, מבעד לחלון הפתוח, משמיע הפטיפון, ‘דִיקְשֶׁן מִיט דִי לַנְגֶה הָרֶה’. ואמא אומרת, – ילדה, ודאי ילדה, שמה לִיבְּשֶׁן, אהובה בעברית. שיר אשר הולחן ונכתב למענו, לכבודו, בקול ילדותי גבוה, והסתחרר על גבי הרדיו־פטיפון בעל העין הירוקה שאני לכודה בכשפיה ערב ערב עם אבא מאזינה לחדשות בביתם. יום קיץ אחד, שבועות אחדים לאחר שהגיעו לרחוב החול, הזקנה, סבתו של הילד יושבת במרפסת, חובטת בזבובים בצל היקרנדה, וגרטה, בחדר שתריסיו מוגפים צורחת, – לאן הבאתם אותי, לחיות בין האסיאתים, להרוג אותי בחום ובזבובים, ודיקי נמלט אל הפרדס עירום, מתרוצץ בין הממטרות, ידענו שהוא בן ולא בת, כפי שטעתה אמא לחשוב על פי שמו, ואנחנו הסכמנו איתה בגלל שערותיו הארוכות. פנינו צמודים אל גדר הפרדס, בלי שום בושה, צוחק אלינו מלמטה, ממתין לנֶתז סיבוּבהּ של הממטרה, בלי שום בושה, עירום, ושיערו נדמה לנו ארוך, ארוך. אחר־כך כאשר התרגלנו וחדלנו מהתירא מפני הזקנה היושבת בצל היקרנדה וחובטת בזבובים, ומפני האיש המרותק לכסאו, מחזיק בזכוכית מגדלת, עוצם עין אחת והשניה נראית לפתע גדולה כמו גוּלה ענקית שקופה, ובודק את קשקשי הבולים, והמצבט בידו רועד ומשמיע נקישות עד שהוא משתלט על הרעד ומצליח לאחוז בבול, אחר־כך כאשר התרגלנו, יכולנו להאזין לתקליט ולהתפעל מן העובדה, שמילות השיר ואף המנגינה חוברו במיוחד למען דיקי. אבל ימים אחדים לאחר שהשמיע אותו באוזנינו, כשאנו עומדים סביב הפטיפון הגבוה, שבר אותו דיקי לרסיסים בכוונה תחילה וגרטה, אימו, היכתה אותו ללא הבחנה, בראשו, בפניו ובגבו, כפי שניחשנו למשמע בכיו מעבר לשבכת היערה, מתפלאים איך נמלטה מגרונה של האשה הבהירה זעקה כה מרה, – איך יכולתָ, קולו של אחיך.

עכשיו, כבר היינו חברים. ילדה יחפה ברחוב החול, מעבר מזה לשער הברזל, תאומו של השער הסוגר על חצרנו. אפשר לעמוד על שוליו הבולטים ולהתנדנד הלוך ושוב. שעת אחר־צהריים, בבית המכושף דממה. המרפסת ריקה, לא הזקנה ולא קלאוס. הילד כבר מפטפט מלים עבריות אחדות, ממתיק עימי סוד מעבר לשׂבכת השער, שולח אצבעות אל מחשוף חולצתו ושולף משם משכית זהב. אלמלא ראינוהו מתרוצץ עירום בפרדס לנתז הממטרות, שוב הייתי נפתית להאמין לאמא, וחושבת שהוא ילדה. הילד מרכין ראש אל המשכית, – רוצה לראות? פותח את הדפנות העגולות, האחת מהן ריקה מרופדת כחול, ובאחרת תמונת ילד. – אח שלי, הוא אומר, שם בגרמניה. אני מאמינה ולא מאמינה, כמו אימו שממציאה סיפורים על גנבים הפוקדים את ביתם ומשתכנים לצורך מארב בצריף הריק על גבעת הפרדס ומרעילים את הכלב. – לא מתאים לך, זה של בת, אומרת הילדה מעברו השני של השער, בחוץ. והוא ממהר לשלשל את המשכית אל פנים חולצתו. אפילו אבא לא התייחס לסיפורי באימון, – ילד בעל דמיון, כמו אימו. בְּלוּם, סבו, מעולם לא הזכיר שני נכדים, תמיד רק אחד.

אחרי הרבה שנים, בבית־קפה שנפתח באחד מפרדסי המושבה אשר נותרו לפליטה והפכו לפתע מרכז העיר, במקומם של עצי תפוז שנעקרו ותחתיהם רוצפה רחבת ריקודים באריחי מדרכה, לאור פנסי חשמל צבעוניים מתוחים על כבל בין צמרות העצים, לקולה של יפה ירקוני, ‘ילדונת כך קראו לה בפלוגה’, אכלנו גלידה בחברתו של ארווין, האח האובד אשר שב לפתע, חמש או שש שנים לאחר המלחמה, מגרמניה. ודיקי, את משכית הזהב המרוקעת עלה תלתן לא ראינוהו עונד מאז שבר את התקליט המשמיע ‘דִיקְשֶׁן מִיט דִי לַנְגֶה הָרֶה’, בקול ילדותי גבוה, וגם עמד על דעתו ותבע לספר את שערו הארוך, וחדל להתרוצץ ערום לנֶתז הממטרות אפילו בימי הקיץ החמים. בערב ההוא, אחרי הרבה שנים, לאור פנסי החשמל הצבעוניים, בבית הקפה המאולתר, לנוכח מבטו המגחך של האח האובד, או שמא כך דימיתי לעצמי, מבט צופן סוד. מה היו קורותיו של האח האובד שם, לאורך כל שנות המלחמה. ומדוע התמהמה שנים אחדות, בן כמה, בן כמה היה? האם השתתף באחת מתהלוכות הנוער, לבוש מדים ומצדיע במועל יד, ממרחק השנים שמעתי את הזעקה המרה החייתית אשר השמיעה גרטה, ‘קול אחיךָ’, הקול הדק הילדותי מונצח על גבי תקליט, הזֵכר החי היחיד שנותר איתה. וארווין, הוא הגבר הצעיר היושב איתנו לוגם מן הבירה, ואנו בעיניו כילדים. כך רמז לנו מבטו הצופן סוד, נשאר מאחור, מעבר להרי חושך. גרטה ודאי שמרה את המשכית לעצמה לאחר שקול בנה הבכור, האובד, נשבר בכוונה תחילה בידי בנה הצעיר. מעולם לא ראיתיה עונדת אותה על צווארה.

בראשית חודש אב, שבנו הביתה משנת החופשה שלנו בבית־וגן לאחר שהפצרנו באבא להשתהות חודש אחד בגלל הקיץ והים. אבל אבא נעשה קצר רוח. בשנה ההיא, שנה תלושה מלוח הימים, שקטו הרוחות. – כאילו מן השמיים, פסקה אמא, והדרכים נעשו בטוחות יותר. – לא מן השמיים, השמיע אבא דבר אפיקורסות באוזניו של מנהל בית־הספר דוקטור דגרוט, אשר ניסה לפתות את אבא להישאר שנה נוספת במושבת הקַיִט. – ממתינים, אל תשלו את עצמכם, רק יסתיימו דיוני הוועדה, ואני צופה חלוקה.

שוב חזרו ותקפו את אבא כאבי הראש הישָנים, שוכב בחדר חשוך, ומגבת טבולה בחומץ על מצחו. גבותיו אשר שקטו בשנה ההיא, שבו להתגבֵּהַ ולהתרוצץ, ממתין לעיתון בקוצר רוח, רואה את הנולד. הימים על שפת הים נוזלים מהר. אבא חדל להשתקשק במים, יושב על כיסא הנוח ומביט למרחוק כמו בימים אחרים אשר נִצְפּנו בעתיד, כנשר על גוזליו, יושב שעות, ממתין ברחבת החול הכבוש מאחורי הבית בפתח הפרדס, מאזין לזמזומי אוירון בשמיים, לְשַמש לנו אות אזעקה לרוץ אל המקלט שחפר בעצם יום השבת ביער אשר בוואדי, לנו ולשכנינו, משפחת נוביק. אפילו לא מחזיק ספר על ברכיו, או עיתון. מוציא כיסא, השמש נוטה מעבר למגרש של דינה, מדליקה בהרות בחלונות החדר הדרום־מערבי. ריח שריפה באוויר, זקוף, אזניו כרויות, נושא עיניים לשמיים. – שלנו? את חושבת ששלנו? לי נדמה שלהם. שלנו לא כבדים כך־כך, הוא אומר לאמא המפצירה בו להיכנס, – עד מתי? עד מתי תשב בחוץ?

הימים נוזלים מהר, ואמא אשר הים מפחיד אותה, מזהירה שלא נרחיק עד הסלע. השלווה נעלמה וכבר אורזים את כלי הבית.

הדודה רחל ובעלה אברהם יעקב הופקדו לשמור על הבית, אבל העזובה היתה רבה, בגינה, בפרדס. בשנה ההיא לא קטפו את ההדרים, ותפוזים רקובים, אפרפרים, הדיפו ריח חמצמץ מעלה באף את ריח היין מעשה ידיו של אבא, תוסס בבקבוקים ירוקים רחבי בטן. – אוכיח לכם שגם מפרי־הדר אפשר להשׁתכּר, ניסה לפתות את באי בית־הכנסת העוברים על פיתחנו בשבת לטעום מן החמין של אמא, נישא בשניים מן המאפיה לאחר תפילת השבת. הגבעות החובקות את רחוב החול חרשו מזימות. אולי מתוך הרגשת אחריות וחובה חזרנו בלב הקיץ הביתה והרחוב שינה את פניו. חדלו הרוכלים על חמוריהם עמוסי התיבוֹתַיִים. נעלמו הערביות אשר פרשו על מצע עלי גפן תאנים וסברס, בצל המרפסת, יְשוּבות בברכיים כפופות ושמלותיהן מתוחות, שעונות בגבן אל מעקה המרפסת. עַבֶּד ועדר עיזיו נעלמו. אבא אסר על אחי יואל לרחוץ בבריכה שבפרדס. אמא חדלה מביקוריה בבית חליל, שומר הוואקף, על גבעת בית הקברות. ובלילות הָמְתה הבאר בקול מבשר רע, והתנים, הרובצים בראש הגבעה טרפו תרנגולת בחצרנו והותירו נוצות מרוטות ועקבי דם.

אין ספק, אבא לא נעתר להצעתו של דוקטור דגרוט, מנהל בית־הספר, לשהות שנה נוספת בבית־וגן מפני שסיפר בשבחי רחוב החול באוזניו של בלום, איך ישאיר את שכנינו לבדם ברחוב החול לאחר שפיתה את הסב לקנות למענם את הבית המכושף. כמו בובות העץ המציצות מפתחי בית הדִיקְט אשר בנה אבא, כדי לנחש בהן את הלחוּת באוויר, יוצאים תושבי רחוב החול אל המרפסות למִשְמע קול מכוניתו של בלום החונה רחוק ברחוב אליהו, מפני שאינה יכולה לשוט בים החול. תרועת צופר קטועה, בלתי הולמת את עניבת הפרפר הענודה לצווארו, אבל מתיישבת יפה עם דילוגו הנמרץ על מדרגות הכניסה בשער ביתנו. רק בבית המכושף דממה. כאילו לא ידעו יושביו כי אליהם מגיע האורח. בלום מקדים תמיד ביקור במרפסת שלנו, לשיחה עם אבא בטרם יראה את פני נכדו. מנַיין לקח אבא את דגם הבית הלבן העשוי דיקט, לא אדע לעולם, כולו בדוי. בית אשר נועד לבדוק את מידת הלחות באוויר, תלוי על הקיר, גגו שטוח, מוקף חומת שיניים קטנות, שני קירות־הצד אלכסוניים ובכל אחד מהם קרוע חלון. אבל עיקרו החזית. שני פתחים דמויי שערים מקושתים מוקפים מרפסת משוננת אף היא כמעשה חומת הגג. ובתוך הבית פנימה, איש ואשה, אף הם מנוסרים מדיקט, מחוברים זה לזו בשׂערת סוס שהשיג אבא מן השכן בעל העגלה. כאשר תגדל הלחות באוויר, תתפשט שערת הסוס, והאשה תצא החוצה אל המרפסת; וכאשר תקטן הלחות, ייצא האיש החוצה אל המרפסת. שנים רבות היה הבית תלוי על הקיר בחדר האוכל, לפעמים הוציאו אותו אל המדרכה המזרחית הגובלת בחצרם של גרטה וקלאוס. – התבוננו, מַפְנה אבא את תשומת ליבנו אל הפלא, כשהוא משקה בצינור את שיחי הוורד ומציף במים את המדרכות המקיפות את הבית ממזרח ומצפון. ואכן האשה הצפוּנה בבית פנימה אינה מכזיבה. כמו בלחיצת כפתור היא מתייצבת במרפסת הבית. בימים של ‘ברוגז’, פותחת גרטה את התריס הפונה אל משוכת היערה, – מטורפים, היא צועקת, מבלי לנקוב בשם, – שְׁוָוינרַיי, מפני שהמים זירזפו אל מפלס גינתה, הנמוך במטר אחד לערך ממפלס חצרנו, ומשם פרצו לפעמים גם אל המדרכה היצוקה בֶּטוֹן ומקיפה את ביתו של דיקי. – חסד אנחנו עושים עם הוורדים שלה, אלמלא ההשקאה שלנו היו מזמן מתים, מתגוננת אמא. – לא ההרדוּפים, צמח פרוע, מסתפק במעט מים, מסביר אבא. – חבל, מצטערת אמא, – הלוואי שינבלו, הם שורצים כינים. גם את גינתה טיפחה גרטה בהתקפים, אחוזת בולמוס, ימים רצופים מִזריחה עד שקיעה, ואחר־כך זונחת אותה למשך שבועות ארוכים, ממש כמו מחזורי ‘הברוגז’.

– היא מתכוונת לעקור את התאנה, מתלונן אבא באוזני בלום המדלג כדרכו באחת על שלושת המדרגות בפתח החצר, לאחר שאמא מגישה להם קנקן קפה מבושל, על המרפסת הגדולה. – גיסהּ, מארק, אחיו של קלאוס, בני הצעיר. בלום משתהה, מתקשה לדבר בהם כְּדַבֵּר בבנים, – יגיע בקרוב, האדמה שם בוערת. וגם הפעם אף מלה בדבר הנכד האובד. – אבל לעקור תאנה עתיקה בת מאות, אולי אלפי שנים, הסתכל בגזע. אני זוכר, פותח אבא באחד מסיפוריו. וכאן מתחדדות אוזניי, יושבת על הרצפה שעוּנה אל הקיר, מאזינה, אז עדיין בתום לב. הערותיו האירוניות של אחי יכוניה למשמע סיפוריו של אבא, ‘בְּרוֹכְבי על סוסתי!’, עדיין לא השחיתו את העונג. בלום, האיש בעל משקפי הזהב מביא עימו ניחוח לא מכאן, בתיק העור המבהיק שאינו דומה כלל לילקוט בו נשא אבא את ספריו בלכתו לבית־הספר; לבוש חליפה, ואפילו בקיץ עניבת פרפר, מתיר את כנפיה במשיכה בנתרו על פני המדרגות המוליכות מן השער אל המדרכה הצפונית, ומשם בצעד נמרץ אל המרפסת הגדולה, מעניק ביקור לאבא עוד בטרם ייכנס אל בית הזקנה, אשתו לשעבר, לראות בשלום בנו, וכשהגיע גם מארק משם, בשלום שני בניו ונכדו. איש חידה, בעלה לשעבר של הזקנה המשחקת קלפים עם עצמה על המרפסת. אביו של קלאוס, סבו של דיקי, וגרטה היא כלתו, אני מנסה לחזור ולמנות את קשרי המשפחה, אולי תיפול המסכה מעל עיניו הבהירות המציצות מעֵבר לזכוכית חסרת המסגרת. אני יודעת כי אבא יפליג אל אחד ממסעי הזכרונות שהשניים, אבא ובלום, חולקים יחדיו מימי התורכי. מפיו של אבא שמענו, כי בלום עלה ארצה בראשית המאה, והשאיר שם, כפי שהסתבר אחרי ביקורו הראשון במרפסת שלנו, את אשתו ושני הבנים, משום שהזקנה, זקנה מאוד נראתה לנו בימים ההם, בעיקר בגלל השביל הלבן הקרוע בשערהּ הצבוע שחור כעורב, סירבה לבוא עימו אל ארץ מדבר ושממה. וכאן, נשא לו אשה אחרת על פניה, בת למשפחת עסקנים ציונית, מסלתה ושמנה, הוליד שלוש בנות, ועסק ביישוב הארץ. הקים בית־חרושת למכונות כבדות, ועסקי בְּנִיָה, איש המעשה. ואבא, בלשון גבוהה, כלל לא דומה לדיווח הקמצני המאפיין את דפי הזכרונות אשר כתב בשנתו האחרונה, ואני העזתי לקרוא בהם דפים אחדים בלבד ולא הוספתי, יספר נסים ונפלאות על מסעותיו ברכבת התורכית, או על טיוליו בשבילי הגליל העליון עד מעלה הג’רמק בלילה, להשיג את הזריחה. לרוב יפתח את ספוריו במלות הקסם: ‘ברוכבי על סוסתי’. ואנחנו חזרנו על משפט הפתיחה לאורך השנים בנימה לגלגנית, כשהילדים בגרו וסיפוריו של אבא נשמעו פרי דמיון. בעיקר לא יכולנו בשום פנים להאמין כי בנחל חינדג' דג אבא דגים בצְלצָל. הילדים הבוגרים מחליפים חיוכים נעלמים מעיני אבא השקוע בסיפורו, ולפעמים כשקלט את הנימה, – בבקשה, נוּ, סַפּר, איך דגת דגים בחינדג', רוטטים קצות שפמו ברוגז וגבותיו מתרוממות. – אינכם מאמינים לי, מה?

בלום בלשון עסקית יבשה מספר על נסיונותיו להקים בית־חרושת לחלקי מכונות כבדות בארץ־ישראל, מספר על נסיעותיו לדמשק להציל את בית־החרושת. התורכים תבעו למסור לרשותם את בית־המלאכה ואת בית־היציקה למען יספקו את צורכי הצבא, והוא בלום ראה את הבאות. אוניות המלחמה תרעשנה ותחרבנה את בית־החרושת ממש כפי שאכן הרסו בפצצות את בית החרושת של האחים וַגְנר ביפו. ואבא יספר לנו אחרי לכתו, איך ישב האיש לאכול את ארוחת הבוקר שלו ותחב בצווארונו את המפית. על מגש הגישה לו אשת שותפו לעסקים ארוחת בוקר, ביצה צהובת חלמון שהטילה התרנגולת היחידה המנקרת בחצר שאריות, ולחמניה שאפתה עם בוקר, לא כולם אכלו לחם דוּרה. והוא, בלום, נטל בידו את כוס התה בטבעת הכסף המקיפה אותה וידו לא רעדה, אף טיפה אחת לא ניתזה על המפה הצחורה כאשר לפתע נשמע הרעם הנורא, קול פגזי התותח אשר החריבו את בית החרושת של וגנר. ואפילו צווחותיה של אשת השותף לא הפסיקו אותו משתית התה, ממצמץ בשפתיו ונהנה משיירי קוביית הסוכר אשר הגישה לו בעלת הבית.

אבל הפעם אבא תפוס בעץ התאנה. גרטה מתכוונת לעקור ולבנות תחתיו חדר. – לעקור עץ תאנה בן אלפי שנים, היתכן? ואבא נסוג אל שנות הרעב ההן, בימי התורכי. האם את זכרונו של בלום מבקש אבא לעורר, או שמא מכוונים סיפוריו לאוזנינו. – האפנדים העשירים ניצלו כל פיסת קרקע וכל עץ מניב פרי, ועניי הארץ הערביים, כמונו כמותם, כולנו רעבנו ללחם, ומי שהשיגה ידו לאכול לחם דורה, היה עשיר בעיניו. ודאי תזכור איך בעל ואשתו יצאו לשדה ללקט עשבי מאכל, אולי חוּבֶּזה, ואיך אכלו תחתיה לַעֲנה ומתו. אני זוכר ערביה אחת מעניי כפר השילוח, אשר חכרה מאת האפנדי בעל הבוסתנים, עץ תאנה אחד, אחד בלבד. תהליך הַפְריית התאנה מעניין מאוד, והצירעה, כן הצירעה מאביקה את העצים. ואני, השעוּנה אל הקיר, ישוּבה על הרצפה, רגליי פשוטות לפנים, חוששת כי אבא יסטה מסיפורו ויפליג בפרטים בוטאניים. אבל אבא חוזר אל הערביה הזקנה המציעה לה משכב בצל התאנה בעלת העלווה העשירה, לשמור על פריה אחרי ששילמה לאפנדי מחיר מופרז. – ודאי מכרה את נזמי אפה או צמידי ידיה. ביום, תניס במקלה ילדים רעבים המתקהלים לחמוס מפריה ותרעף על ראשם קללות נמרצות, ובלילה תציע לה משכב בצילו לשמרו מפני שודדים. בבוקר השכם תטפס על גזע התאנה לקטוף בכּוּרות, תאנים גדולות כאגרוף. בסל מרופד עלי גפן תניח אותן ותשב בפתח ‘השוק הקטן’ למוכרן. אחר־כך תמתין עד אשר תבשלנה התאנים, ובוקר בוקר תבוא אל השוּק. ואם חשבתָ כי בכך תסתפק, טעית. את אחד מנכדיה תשלח לטפס אל הצמרת לעולל עוללות, תצרור אותן בסל, ועל גג ביתה תיבשן, להיות לה דבלים למכירה. ומחיר הדבלים רב ממחיר התאנים, כי ניתן לשומרן לעונת החורף עת יִכְלו פירות מן השוק. וכלתך מבקשת לעקור עץ תאנה מאדמת ארץ־ישראל? – אבל גרטה רוצה לבנות חדר, מקשה בלום על אבא. – מצאת מקום חרפתנו, מתעקש אבא, – הם קשורים לאדמה בטבורם, כאדם עץ השדה. וכאן מושך אבא סיפור אחר סיפור, האם בלום נעשה חסר סבלנות? – באחד מטיוליי בגליל העליון, נתקלתי בטכס מופלא. שלהי קציר חיטים, שֶלף צהוב לכל מלוא העין. ובלב השדה, חבורת ערביים. כּוֹרים קבר, אני אומר לעצמי. אבל לא בית קברות המקום הזה, וגם אינני רואה את המת. השייך הנכבד לוחש, ‘אִשְׁשַׁאֶיבּ מַריד’. וכאן שינה בלום האיש המכופתר את סבר פניו, כאילו מרגע שניתר באחת על פני שלוש המדרגות המובילות מעבר לשַער. מרגע שהתיר את כנפי עניבת הפר היה לאיש אחר. וכמו הוכן התפקיד מראש, בתיזמון כאילו מוסכם ביניהם, חוזר בלום אחרי אבא בעברית, ‘הזקן חולה’. אחר־כך שימש לי חלקו של בלום בסיפורו של אבא לנגח בו את אחי יכוניה אשר טען, כי אבא בודה את הסיפורים מליבו, או לפחות מגזים. – גם בלום הכיר את הסיפור, הגנתי על אבא. – חֲכמה, בדיוק. סיפורים שהסתובבו ביישוב. – אני מחפש אחר החולה, וכל בני החבורה נאנחים, ואני מרחוק מבקש לשווא אחרי החולה. השייך הנכבד מרים קולו, ‘אִשְׁשַׁאֶיבּ בִּנַאזֶע’, ובלום עונה אחרי אבא, – ‘הזקן גוסס’. מן החלון הצר והגבוה הפונה אל המרפסת, מציצה אמא משתאה. עיני אבא שמחות. – האם יבכו לאיש בטרם ימות? הנשים עומדות מן הצד, מצמידות כף אל פה ומשמיעות יללה, ואז פורץ השייך הנכבד בבכי מר, ‘אִשְׁשַׁאֶיבּ מַאת, אללה יִרְחַמו’. ובלום חוזר אחרי אבא בעברית, – ‘הזקן מת, ירחמהו אלוהים’. – והנשים עונות אחריו בבכי, ואל הקבר מורידים, מה? נחשו, עומֶר חיטים. קבורת אדם קברוהו. בלום לובש את סברו המכופתר וזע בכסאו מבוייש, מחייך שבע רצון כמו ילד אשר ביצע כהלכה תפקיד המוטל עליו, ואבא מסיים את הסיפור, – אחר־כך חקרתי בדבר, ונאמר לי, כי כה יעשו מדי שנה, יְבכו את העומר כנשים המבכות את התמוז.

כתום הסיפורים מדברים השניים בלשון סתומה. – אינני מאמין לאף מלה. המנהיגים, על פי העיתון, מפטפטים גבוהה גבוהה: ‘אוּמה אינה יכולה לוותר על ירושתה’, ‘היד שהורמה בשבועה אם אשכחך ירושלים, לא תחתום על כתב ויתור’, הם מכריזים. אבל אני שומע מבין השורות, ‘ההצעות בצורתן הנוכחית לא נקבל’. אנחנו אולי נקבל, אבל הם? לעולם לא יקבלו. – אומרים שעבדאללה קיבל את התוכנית, מְַקשה בלום על אבא. – אני חושש להעלות על דל שפתי, ניבא אבא ולא ידע מה ניבא. – העיקר המעשים בשטח, קובע בלום, ועיניו נדלקות, – לתעשׂ את האיזור, לבנות בתי חרושת, משותפים. שוק בן מליונים ממתין לנו. מה המרחק מכאן עד בֵּירוּת, אני נוסע במכונית, לא ברכבת. ארץ אחת גדולה. התיעוש ישחרר את הפלאחים מעול האפנדים. אבא לא נדבק בהתלהבותו של בלום. ואנחנו, בשעת בין השמשות, בה הוכרע גורל התאנה בחצר ביתו של דיקי, אחרי שבלום הוכיח לאבא כי החדר חיוני, וכי מארק, אחיו של קלאוס, והפעם לא פירש ‘בני הצעיר’, לא יוכל להתגורר עם הילד, ובוודאי שלא עם אימו, ואבא נחה דעתו, והוסיף, – אני מקווה שיעשו את המלאכה ברחמנות, אנחנו, איש איש ועיסוקו. יואל אחי מדביק נייר צבעוני דק על הבּוּסים אשר קטף בירקון ועבר על איסורו של אבא, – אני מתחנן, אל תסתובבו בימים אלה מחוץ לגבולות הבטוחים של המושבה. ויכוניה אחי הבכור מצייר אוניות מלחמה ועורך ביניהן קרב על נייר משובץ. ואני פורצת בבכי פתאום, – שאמא לא תמות, והם אינם מבינים. בוכה על הרעה אשר תבוא, אשר בהכרח תבוא, בנבואת לב. היום כשאני זוכרת את עומק יפחותיו של הבכי ההוא, אני יודעת. בכיתי את העתיד. הסיפור של אבא נשמע לפנות ערב באוזניי כמו לחש־נחש מתלווה להֶמיה הבלתי ברורה הממלאת את אוויר רחוב החול, לא ממוקדת, לא כילל התן ולא כנשיפת הבאר, לא המיית התוֹר, הלמות הקיץ אשר ודאי נשמעה גם באוזניה של גרטה, האשה הזרה, והטילה עליה את אימת הלילות, חסרת מנוח תמיד. אולי משום כך גם לא למדה לדבר בשפתנו, ולא השיבה על המכתבים החוזרים ונשנים אשר שיגר אליה משרד הביטחון: ‘פנִינו אליך וגם לאמך הגברת גרטה בלום וביקשנו למלאות שאלון ופרטים על אחיך המנוח דוויד נוביק ז"ל ולמרבית פליאתנו אין מכם תשובה’.

בשנה ההיא, הגיע מארק, אחיו של קלאוס, דודו של דיקי, מברלין. חודשים אחדים ישן בחדר אימו הזקנה, ואחר־כך עמד החדר החדש על מקומה של התאנה, ומשום כך הגיע בשעת בין השמשות ההיא בלום להתייעצות עם אבא במרפסת ביתנו, ובוודאי גם מימן בכספו את בניית החדר הנוסף, אם אומנם לא חפרה גרטה באדמת הפרדס לקבור בה אוצרות זהב וכסף, כפי שטענה האופה השמנה בסיפוריה. מארק הגיע בגפו. גרטה נסעה לחיפה לקבל את פניו בחברת בן הדוד הנגר.

ימים אחדים נותר הבית סגור, אין יוצא ואין בא. מן החלון הפונה אל משוכת היערה, עלו צעקות רמות. הפטיפון בעל העין הירוקה הופעל במלוא הגרון להשתיק את המריבה. על פי קולות הנֵפץ יכולנו לנחש כי גרטה מטילה בזקנה, או במארק, ואפילו בקלאוס הצמוד לכיסא, ספלי קפה מוזהבי שוליים. בריבוע המדרכה המזרחית, בשעת בין השמשות הרוחשת חיים, אבא משקה את הוורדים, מתוקה, אחותי, מגהצת כותנות מעומלנות, אמא קוטמת ראשי מלפפונים ומעמידה צנצנת גדולה פקוקה בשמיר ריחני על אדן החלון הרחב המשמש גג לארון האוויר של המטבח, הפונה אל המדרכה המזרחית, והאוזניים כרויות אל המריבה מנגד. גרטה צורחת, – איפה הילד? אנה בא מארק לשֵמע שאלתה. מדוע הגיע בגפו. האם אמר, – אמך הזונה סרבה לתת לי את הילד, לתת לך את הילד, לתת לפַפְלוּחְטֶה לַאנְד את הילד. או אולי, – איפה את חיה? את לא קוראת עיתונים. ברלין שורצת מרגלים, מלשינים. אמך לא רצתה לסכן את עצמה. או אולי אמר, – לטובתו של הילד השארתי אותו שם. ובתוך המהומה, קלאוס שואל בתימהון, – באמת אסרו על היהודים לסחור בבולים? וגרטה לא תשכח. גם אחרי שהלם בה בקול מתכתי בלילה ההוא, בשובם מן הביקור במושבת הקיט, – מארק יבוא לבדו, והיסה את בכיה, – תפסיקי את ההיסטֶריה, האמינה בנס בסתר ליבה, הם לא יעוללו לה כדבר הזה, מארק יביא את הילד איתו, הם הבטיחו, המלחמה בפתח, והילד שלה שם, הים בינו לבינה.

מארק, אכן הגיע בגפו והגדיל את חידת הילד אשר את תמונתו הראה לי דיקי, מוּצפנת במשכית הזהב. אבל בשעת בין השמשות ההיא, בה הוכרע גורל התאנה, לא ידענו כי בלום, סבו של דיקי, לא ישוב עוד לעולם לשבת עם אבא על המרפסת לספר סיפורים, ולא עוד יענה אחר אבא, ‘ירחמהו אלהים’. יום אחד, בשעת צהריים, על המרפסת השכנה, הזקנה, סבתו של דיקי, קורעת את שמלותיה וצורחת. לא כהרגלה תמיד במריבותיה עם כלתה, גרטה; צורחת בלי מלים, מוקפת שלושה אנשים זרים, וגרטה תובעת, – רופא, רופא. והזקנה קוראת בשמו, – פינְיֶה, הוא שמו הפרטי של בלום, ומסיימת ביפחה מתמשכת מתוך הגיית שמו, – יֶה יֶה. ודיקי נמלט אל הפרדס, מתחפר בצלחת אחד העצים. כאשר באתי לספר את סיפורו של הנער וחיפשתי אחר עקבות הסב, האיש האירופי המרכיב משקפי זהב ונושא תיק עור שחור מהודר חתום באותיות זהב, יושב במרפסת שלנו בחברת אבא שעות ארוכות, מתיר את עניבת הפרפר ועונה אחרי אבא, ‘הזקן מת, ירחמהו האלהים’, מצאתי מודעת אבל אחת חתומה: ‘נינה ויוחנן קראוּזה, ברלין, משתתפים בצער’, אשר הסגירה את סוד מוצאו. לא אני המצאתי את האיש. עלה ארצה בראשית המאה והותיר שם אחריו אשה ושני בנים ושני נכדים. הם, שָׁם, בימי מלחמת התורכים, והוא כאן מקים בית־חרושת לחלקי מכונות כבדות תחת השלטון התורכי, חולם להפוך את הארץ לשויצריה של המזרח התיכון, נושא לו אשה חדשה בת למשפחה ציונית מסלתה ושמנה, ומוליד שלוש בנות. מדוע לא נקרא שמו על בניו בחייו, מדוע נוביק ולא בלום. רק על מצבת הקבר של דיקי הטייס המת מצאתי את שני השמות חקוקים, ‘בלום’ בסוגריים. לו נקרא שמו עליהם, היה נותר לפחות שמו בין החיים. ניניו, בניו של ארווין, הנכד אשר חזר לפתע משם, ואחר־כך נשא אשה ובוודאי הוליד בנים, היו נושאים את שמו של בלום. אפילו מספרי העלייה הראשונה נפקד שמו של בלום למרות שהיה אחד מִבניה. לרגע שוב נדמה לי כי אני בדיתי את משפחתו הראשונה של בלום מליבי. אולי צדקה ידידת המשפחה אשר שלוש בנותיו היו חברותיה מילדות כשאמרה, כי האיש לא היה סבו של דיקי. כי האשה העורכת בביתה ערבים מוסיקאליים לכל שׁוֹאֵי העיר, בת למשפחת עסקנים ציונית מפורסמת, וכל פקידי הממשל הבריטי מבאי ביתה, היתה אשתו היחידה, וכי אני בדיתי את הזקנה, את בניה ואת נכדיה, אשר האחד מהם מת בתאונת מטוס, והשני חי כל ימות המלחמה בגרמניה, ואחר־כך הופיע לפתע בבית המכושף. ואולי לא היה כל הסיפור אלא אחד מסיפורי רחוב החול.

כשנמכר הבית המקולל, עזבו ארווין ואימו את הרחוב אל עיר אחרת, אשר לא ידעה אותם. מיהרו למכור, בטרם האמירו מחירי המגרשים ברחוב החול, אפילו לא נפרדו לשלום, בחיפזון. על פי השמועה נשא לו ארווין אשה וגם הוליד בנים, ואחיו הצעיר אשר את קברו הלכתי לפקוד כדי לקשור את קצות סיפורי, טמון בחלקה הצבאית בקרית שאול. בתיק השירות אשר לפניו אני יושבת, מעלים את האפשרות של ועדת חקירה. אם אומנם צוייד המטוס בימים ההם בקופסה שחורה, מה אמר הנער שם למעלה, לבדו באוירון. אולי הפעם צדקה האופה הגדולה, – תאונה, קדחת, זרקה אל חבורת השכנות אשר נאספה במגרש של דינה. כעורבים שחורים הוליכו המבשרים את הקול. אל ביתו של המורה, בדלת האחורית, הגיעו בלילה שלושה אנשים לבושי שחורים חבושי מגבעות שחורות לְבשֵׂר, דיקי נהרג בתאונת מטוס. מן המורה ביקשו להתלוות אליהם אל ביתה של גרטה. וההלוויה יצאה מרחוב החול. לוויה צבאית, כמובן. אבל, – תאונה, קדחת. גרטה ובנה האובד ארווין נותרו לבדם בבית המכושף. דיקי בקורס הטַיִס, ‘אין לו יוזמה, ואין לו שום תכונות של מנהיגות. מחשבה איטית’, מאבחן מפקדו הישיר, ‘צעיר ועדיין לא מנוסה מספיק, אבל עושה רושם של טייס קרבי לעתיד’. האם מתאפיינים טייסי קרב במחשבה איטית.

מה עשתה הנערה מרחוב החול בשנה ההיא, כאשר דיקי התאמץ כל־כך לזכות בכנפי הטיס שלו, ‘משתדל, אבל לא די מוכשר, לא די אינטילגנטי, בינוני’, ובכל זאת זכה בכנפיים המיוחלות אותן חלם על רצפת חדר השינה של הוריו, מרכיב אוירון מקוביות מתכת, ומטיס אותו בקול בחלל החדר, שמיטתו סתורה תמיד, גם בצהרי היום, כסתות תפוחות וציפיות מרוקמות, ומכעיס בזמזומי המנוע את סבתו המשחקת פסיאנס על המרפסת. מה עשתה הנערה מרחוב החול בשנה ההיא, הילדה אשר באוזניה הִפְקיד הילד בן הארבע, לפני שנים רבות, את סוד אחיו הנידח, הכמוס בדפנותיה של משכית הזהב. הנערה תרה אחר גופה בגנים חשוכים כעטלף סומא בעל ריבוא גופיפי חישָׁה, ועין פקוחה, כעין הרדיו הירוקה, מביטה בה מן הצד, תמיד. שבה אל שולחן הכתיבה הניצב באלכסון, בסלון הפונה אל המרפסת הגדולה. יואל קנה את השולחן בהנחה לחיילים. ואחר־כך היא גוררת אותו כמו קמיע אל נישואיה, גם אחרי שתולעת עץ כרסמה את רגלו ונאלצו להרכיב לו תותבת. ממול, סירה אשר בנה אביה, תפאורה ל’אגדת האשה עם הרוח', מחזה אשר הציג בבית־הספר, וסיפר אותו באוזניה פעמים רבות, עיניו דולקות בהגיע הסיפור אל מעשה הנס, צרור הקמח אשר הציל את הספינה. איך נגזל מכפות האשה בכוח, איך הטיחה כלפי שמיים דברי כפירה, ואיך אחר־כך התהפך עליה גורלה לטובה. הנערה זוכרת את הלהט בו השמיעה האשה טענות כלפי שמיים בפי אביה המִספר, ונדמה לה כי אולי לא הנס והסוף הטוב, אלא המרד בדברי האשה הנגזלת הם שעוררו את רוח האב. סירה של ממש, בעלת תורן ומפרש, גוף עשוי לוחות עץ. אחותה במיטה הסמוכה ישנה, אסון יקרה הלילה, השעון על השולחן מתקתק, מוכרחים להירדם, מחר יום עבודה, מחר בבוקר, לא יהיה מחר בבוקר, אסון יקרה הלילה, מדוע מיבב הכלב כה סמוך לדלת, חורץ לשון אדומה מתארכת, עיניו הירוקות נשקפות מבעד לזכוכית האטומה של דלת שתי־הכנפיים. אין בעיניו רוע לב, מדוע היא נפחדת. עיני הכלב מבעד לזכוכית האטומה מפיקות החלטיות שאין לערער אחריה, גזרה שאין להעבירה. כך רושמת הנערה על שולחן הכתיבה בפינה, אחותה במיטה הסמוכה ישנה, בדיו אדומה, בעט־ציפורן, בשובה הביתה מגיחותיה הליליות. אסון יקרה הלילה. יבבת הכלב מתמזגת בתקתוק השעון. בתוך הקצב האיטי המתמשך של היבבה, מתדפקת הנבואה במהירות, בלהיטות, כמו שקשוק גלגלי הרכבת ממרחק על גשר הירקון. על הגבעה יללת התן, לבדו. אל המרפסת הגדולה התקבצו כל כלבי הרחוב, חרצו לשון, היא רק בכותונת. נשימתם מעלה אֵד על שמשת הדלת האטומה, החקוקה פרחים, עיניהם הזרחניות ריחמו עליה. חם לה במיטה, היא לא רוצה ללכת אל הקור. התן על הגבעה מילל. קלילות רוחפות רגליה במעלה הגבעה. התן ליקק את רגליה היחפות, החליקה שערו הסמור ויחד נשאו יללה מתגדלת ולשונם כמעט דבקה בשמיים. כך כותבת הנערה על שולחן הכתיבה, סומית כעטלף, ומן הצד עין אחת פקוחה, גדולה, מאיימת לבלוע אותה כולה.

אבל בשנה ההיא, השנה בה זכה דיקי בכנפי הטיס שלו, חדלו כמעט יללות התנים בראש הגבעה. שלושה בתים נבנו על מורדותיה, ואפילו הצריף העזוב בו מצאו מסתור גנבים, הפך להיות בית מגורים לשכנים שמקרוב באו. הפרדס הגדול נעקר. דיירי הבית המוקף חומה אשר להם הפרדס ולהם הבריכה, נדדו עם המלחמה. נותרו משוכת השיטה הקוצנית, הריחנית, שרידי כרם השקדים אשר פרחו באביב ואליהם הובילו הגננות את הילדים לשיר ‘השקדיה פורחת’, וחורשת האקליפטוס אשר הֵצֵלה על הבריכה.

בראשונה היינו שותפים לשמחה, הבן האובד חזר לחיק המשפחה. בבית הקפה המאולתר בפרדס, האזנו ליפה ירקוני, ואפילו רקדנו טנגו על הרחבה המרוצפת באבני מדרכה. אבל אחר־כך, ללא סיבה, פתחה גרטה באחד ממחזורי הברוגז שלה, והפעם לא נזקקה לתירוץ. לבדה עם הבן האובד בבית המכושף. מארק, גיסה, מזמן נטש את הבית כדי לגדל לו משפחה משלו. התריס בחלון הפונה אל משוכת היערה הוגף לתמיד, ומבעדו עלו קולות צחוק פרועים. איך נודע לדיקי? ההיה זה קול הצחוק הפרוץ אשר נמסך בו צליל חדש, זר ולח, לא כצחוק היבש ההוא שהשמיעה אימו להתגרות בו בזקנה. מה לחש באוזני הקופסה השחורה לבדו, בלי טייס משנה, אם אומנם צוייד המטוס בימים ההם בקופסה שחורה. בחדר האטום, מאחורי תריס מוגף, שני ראשי המתכת כפולי הפנים, פני גבר ופני אשה, הסומכים את התריס בהיפתחו, שמוטים מטה, פני גברים. גרטה אינה מושיטה יד מבעד לחלון להרימם כדי לתמוך באגפי התריס לבל תכה בהם הרוח, ופני הנשים נושקים לקיר. בחדר האפל, עוקב הבן האובד אחר פתילי צמותיה אשר הלכו ונִדַקְקוּ עם השנים, נתקל בסיכה כפולת הזרועות, מושך אותה. סיכה אחרת צונחת על ברכיה. הוא מתיר את הפתילים הדקים הנופלים על אוזניה. השיער גולש על כתפיה דק כמו ענן, שזור חוטי כסף. ראשו בשערותיה, מִגַבָּהּ. היא נפנית אליו, מניחה ראש על חזהו, סוף סוף לבכות, מתי בכתה לאחרונה, – בני, היא אומרת, – אהובי, היא אומרת. אחר־כך, הנער דיקי שב הביתה לחופשה בלתי צפויה, מופתע לקול צחוקה בעומדו על המרפסת, ומערומיה המפוייסים של אימו בחזיה ובתחתונים, כמו תמיד בימות הקיץ, אבל אחרת. הזקנה, סבתו הסתלקה מזמן. אני לא בדיתי אותה מליבי. אני שומעת את הזקנה צווחת בלשון גרמנית, שנשמעה באוזנינו פחות זרה מאז השכנות המתמשכת, קוראת בשמו של האיש אשר נרצח במהומות בחיפה. זקנה מאוד נראתה לי אז, והיתה באמת כבת שישים, כפי שצרפתי שנים רבות אחרי, על פי שנת לידתו של בלום, בעלה לשעבר. – אהובי, אהובי, לוחשת הזקנה לאחר שהרופא מזריק לה על המרפסת זריקת הרגעה מאחורי גבם של האנשים הזרים המקיפים אותה במעגל ופניהם החוצה; זריקת הרגעה, מפני שלא ניתן להעבירה פנימה בגלל העוויתות אשר אחזו בגופה. – אהובי, אהובי. אחרי כל השנים ההן לבדה, וחֵרף האשה האחרת ושלושת בנותיה שהיו מופיעות אחרי שנרצח אביהן, לבקרה פעמיים בשנה. הילדות, שתיים כמעט בוגרות וצמה ארוכה משתלשלת על עורפן, והקטנה, בשתי צמות, ולכל השלוש סרטים בשערן. ואימן, אשה סוּסית, קצוצת שיער, כמעט גברית, בחליפה מדיפה עצמאות, ניגודה הגמור של הזקנה, המשחקת פאסיאנס על המרפסת כל הימים וחובטת בזבובים בצל היקרנדה. כאילו היתה האלמוניות של המתים קללת המשפחה. דיקי־דוויד, הנכד, שנהרג בתאונת מטוס על פי הגרסה הרשמית, וסבו בלום, שנרצח בחיפה, שניהם ללא נאומי הספד. נאום אחד בלבד, ותמונה של הסב, אשר מפניו נשקפו לי עיני הנכד. בעיתון הפועלים מצאתי רק כרוניקה. בלום נורה מִגבּוֹ בשובו מנסיעה לעמק זבולון לרגל עסקיו, בטקסי שלו. נזרקה פצצה, הוא עצר את המכונית והערבים הנקהלים צעקו, שהוא, בלום זרק את הפצצה, ופרצה מהומה, והתחילו יריות. בלום נורה מגבו כאשר הזדרז להציל שוטר ערבי שנפגע, שומר גם אז על קור רוחו, ממש כמו שלא חדל מִכּוֹס התה שלו כאשר התעופפו פגזי תותחים והפציצו את בית החרושת של וגנר בימי התורכי. ג’נטלמן אמיתי; כך הצטייר בעיניי כאשר ישב עם אבא במרפסת שלנו לפני שחלק ביקור לאשתו לשעבר, הזקנה, סבתו של דיקי, הממהרת לזנוח את שולחן הקלפים במרפסת ולהיחפז פנימה, ממתינה, עם הישמע תרועת הצופר של המכונית. איש שכמו יצא מתמונות דיוקן בתוך ספרים. משקפיים ללא מסגרת ואוזניותיהם זהב, ממש, כדברי אמא, ושפם קטן עבוֹת וגזוּז. קצר קומה בעומדו ליד אבא, אבל בשִבתם כך על המרפסת שלנו, לפניהם קנקן קפה שבישלה אמא, נראו לי, הילדה היושבת על הרצפה, רגליה פשוטות לפנים, ממתינה בציפיה לשמוע את סיפוריהם, מתגבהים עד צמרות הברושים שומרי סף ביתנו, והשמש השוקעת מחזירה זהרורי אור בזכוכיות משקפיהם, בעלות המסגרת השחורה, הגסה של אבא, ונעדרות המסגרת של בלום.

אבא, ילד־רעב־ירושלים, מגדל ג’רניום בקופסת פח, בנעליים פעורות פה, באצבעות נגועות בועות קור. וילד שמנמן, עגלגל, ורוד לחיים, הניבט אלי משפמו הגזוז, מעור לחייו השקוף של בלום, ילד מִשם. איש צעיר, פולין, בית ספר ריאלי, טכני, גבוה, ברלין. בסך הכל עברו שנתיים מיום בואם של דיקי־דוויד, אביו קלאוס, ואמו גרטה, לגור בבית המכושף ברחוב החול ועד לרצח בלום, סבו של דיקי, בידי מתנקש ערבי במהומות בחיפה. מדוע זה נדמה לי כי, הרבה הרבה פעמים ביקר בלום במרפסת שלנו וישב עם אבא על ספל הקפה, מחליף זכרונות, ומחווה דעתו על העתיד. מדוע זה נדמה לי, כי הרבה הרבה פעמים המתינה לו הזקנה מעבר לדלת, נכנסת פנימה מיד כשדיקי מבשר לה, על פי קול הצופר, על בואו של הסב. דיקי מעולם לא קרא לו, ‘סבי’. ממתינה ליד השולחן האליפטי השחור ולפניה קנקן הקפה החבוש רקדנית סרוגה ורודה מצמר. רק שנתיים ימים מאז ישב במרפסת הגדולה ואבא סיפר בשבחי הבית המכושף, ופיתה אותו לְיַישב בבית את משפחתו הראשונה אשר נמלטה מאימת הגיהנום, כפי שחזה אותו בלום בעיני רוחו. רק שנתיים ימים. נרצח בדרך הביתה מעמק זבולון. האם העלה לרגע במחשבתו, אז, בשניה הקצרה של דמדומי ההכרה, בטרם מותו, את האשה הזקנה, מה לו ולה, המשחקת פאסיאנס על המרפסת. שני בנים זרים, אשר לא סלחו לו מעולם את הפרידה, ולא השׂכּילו ללמוד אפילו שני משפטים בלשונו. נוהג בטקסי שלו, משמאלו הים, ומימינו הוא מבקש להקים שורה של בתי חרושת לאורך זרוע המפרץ ואינו שומע בקול האזהרות. אחר ככלות הכל, הוא בא להציע קידמה. הוא ימכור את תוצרתו בשוק העולמי. יפן של המזרח התיכון. ואחר־כך, בלב המהומה, האם זכר אותה אומרת, – לאן אתה לוקח אותנו, אל הברברים, אל המדבר. וכשרכן על הקצין הערבי, בתוך היריות וזעקות הכאב והאימה, האם נותרה לו שהות לתפוס את הסתמיות שבמותו, ואולי להיפך, את ההתכוונוּת והתכלית, וקולו של ידידו על המרפסת מְאשר, – יפה עשית, רוחות רעות מנשבות שם, חדשות מדאיגות. ואולי בא לו המוות פתאום. ואיך, שנים אחר־כך, נכדו, טייס בודד באוירון קל כנפיים, – הנער יגדל כאן, חרץ בלום, והילד משחק עם ילדי השכנים ב’עֵגל משוגע' במגרש של דינה, מדוע אינו יכול לחשוב על עצמו כמו על סב. שני בנים זרים ונכד, מבלי שיוכל לסלוח לאשה הצעירה את סוד הנכד השני אשר נותר שם. אולי זה היה התנאי. ואולי הזקנה, אשתו לשעבר, באמת לא הסכימה לקחת את שניהם כפי שהאשימה אותה הכלה הצעירה. מה יכול היה לאמר לה בביקוריו, – מה שלומך? כאשר עיניה תמיד מבקשות לשאול, ובני האחר שנשאר שם. מה יכול היה לאמר, מלבד העיסוק בפרטי הבניה של החדר הנוסף, האם ירצפוהו כתבנית שטיח, ככל חדרי הבית האחרים, ועקירת התאנה, מי יעשה את מלאכת הניסור של הגזע העבה. היכן יגור מארק כאשר יגיע. האם הוא שומע תקוה בקולה, מבלי להזכיר, מבלי לקרוא בשמו. אולי מארק יביא עימו את הילד. אפילו שם משפחתו לא נקרא עליהם. רק הכתובת על המצבה מסגירה את סוד שם המשפחה הכפול. אולי בת העסקן הציוני המהולל, אשר לקח לו לאשה על פני הזקנה, התנתה את הנישואין במחיקת העבר, כדי לְרַצות את משפחתה, למנוע שערוריות. רק בנותיה ייקראו בשמו עד לנישואיהן. אבל אחר־כך, אחרי הירצחו של בלום, בעלה, הן באה עם שלוש בנותיה לחלוק כבוד בבקוריה לזקנה, אשתו הראשונה.

למחרת הרצח בערב, אני בכיסא הנוח מיטלטלת להירדם. אבא, גבת עינו הימנית מתרוממת וקצות שפמו רוטטים, עצור בכעסו. – כְּמוֹת נָבָל, מתלהט אחי יכוניה, – קברו אותו השכם בבוקר, בחמש, לא לוויה המונית, קרובי משפחה בלבד ומשוריינים צבאיים, הוא מצטט מתוך העיתון. – תסתכל, ההספד על הבחורה שנהרגה בתל אביב, יותר מפורט מאשר הדיווח על הרצח של בלום. וכאן קורא יכוניה בטון מנופח, דקלומי, – תושבי המקום אין בפיהם מלים לְשַבח את המנוחה, הליכותיה ועבודתה, החנות בה עבדה נסגרה לאות אֵבל. הפצצה שנתפוצצה פגעה בחזָהּ של הצעירה ובבטנה ומיד פרץ זרם דם ממקומות הפגיעה, הצעירה אחזה במקום הפצע וצעקה ‘איני רוצה למות’ ונפלה על המדרכה, קילוחי דם פרצו אל חנות החלפן ולכלכו אותו כליל. אבא הולם על השולחן במפתיע, – די. ואמא מבקשת כוס מים, – לא טוב לי, וידיה על לוח חזָהּ. הנה, עוד רגע תהיינה עיניה חסרות מבע כזכוכית, היא תצנח מתעלפת ואבא יקרב טיפות ולריאן אל אפה. אבל לא הפעם. אמא לוגמת מן המים. – לוּ היו מגיעים מאה אלף יהודים, לא עכשיו, אז, כשאפשר היה לקנות את כל הארץ מן התורכי בכמה אלפי, טוב, מליוני בּישְליקים, מתערבת אמא חלושות, מבלי שיכולתי להבין את הקשר, וחוזרת לְסַפר מה ששמעתי מפיה פעמים רבות לאורך השנים, – אני בת עשרים, תינוקת בזרועותיי. אבי וכל משפחתי, האחים, האחיות ואימי, כמובן, הלא אנחנו דאגנו לה כל שנות המלחמה כשאבי יצא לאמריקה ולא יכול לשוב. את כל תכשיטי הזהב מכרתי, שעון זהב עם שרשרת ארוכה מתנת נישואין מסבתא חנה, אמא של אבא. ממש כבת אהבה אותי. צמידים, טבעות, כדי שאימי תוכל לאכול תרנגולות. אנחנו אכלנו לחם דוּרה, ואֶחי ואחיותי כולם על ראשינו. ואחרי המלחמה החליט אבי לנסוע מכאן. את הפספורט שהכין למעננו קרעתי במו ידיי. אבא, אמרתי לו בתקיפות, אנחנו נבנה כאן גג לראשם של הילדים, ואני רק בת עשרים ותינוקת על זרועותיי, כן, כוח כזה היה בי. וכך נשארתי עם אבא לבדי, וסבתא חנה, אימו של אבא, היתה לי כאם, ואפילו בנותיה, אחיותיו של אבא, קינאו בי כשטרחה להגיע אלינו לצפת רכובה על גבי חמור, ברגליה החולות, אחרי שילדתי את אחותכם מתוקה. אבא כולו כבוש בעיתון אשר קרע מיד יכוניה, רק גבתו מתרוממת וקצות שפמו רוטטים.

שני האחים, בניו, לא ישבו שיבעה כהלכתה, ואנחנו נמנענו מלבקר בבית השכן, אפילו אבא ויתר על החדשות. דיקי סיפר כי אביו עונד סרט שחור על שרוולו, והזקנה נעדרה ימים רבים מן המרפסת, וכשפרחה שוב היקרנדה חזרה לשבת בצילה, וראשה הצבוע שחור הפך לבן כולו. ואחר־כך חזר גם רחוב החול אל שיגרתו.

קיץ ברחוב החול. משני צידי הרחוב ערביות בישיבה כרועה ושמלה מתוחה על ברכיהן, לפניהן סלים קלועים מרוּבדים עלי גפן, מצע לאשכלות ענבים שקופים ומתוקים, תאנים וסברס, פירות אשר גרטה לא ראתה מימיה, עיניהן קרועות בכחול־שחור. השכן מעבר לגדר משוגע לפירות, כך ודאי חשבה גרטה על אבא כשצפתה בו מנהל משא ומתן עם הערבי על גמל־של־אבטיחים בלשון לא מובנת, אשר נשמעה לה ודאי עוד יותר זרה מן העברית, מקעקֵעַ, מגעגֵעַ, מחרחר, כמו הגמל אשר הבריךְ הערבי בצל עץ התות למרגלות המרפסת הגדולה, מבחוץ. אחרי שתמו הדיבורים, נכנס הגמל אל החצר והילדים פרקו מעליו אבטיחים מפחידים בגודלם. היה משהו כמעט לא צנוע באבטיח הענק שלא ראתה כמוהו מימיה, כמו כל מיני הירקות אשר גידל האיש בגינתו, בּמיוֹת מחודדות שעירות ודביקות, פלפלים ירוקים עגולי פטמות, וחצילים מאורכים מבהיקים; את כולם בישלה אשתו ואף שלחה לה מדי פעם לטעימה. אבטיחים עגולים כדוריים כבטן אשה הרה, ואבטיחים מאורכים דמויי ביצים ענקיות. צוֹפָה ממקום עומדה, מעבר למשוכת היערה, מהופנטת למראה האבטיחים הנפרקים מעל השַׂקַיים הטעונים על דבשת הגמל המוברךְ, המחרחר, כאילו נוטל חלק בשיחה המתנהלת בין האיש היפה אשר נכנס ערב ערב עם הילדה הקטנה לשמוע חדשות מן המלחמה. מאזינה למִספרים, חמישה־עשר, עשרים, מה הם עושים שם עם כל־כך הרבה אבטיחים, שומעת את איבחת הסכין המְבתרת והעסיס נוטף. ואחר־כך הילדים על המרפסת הסמוכה נועצים שיניים בפלח אבטיח, לא בסכין ובמזלג ולא בצלחת, ודיקי שלה איתם, פולטים את חרצניו השחורים למרחוק מעבר למעקה המרפסת. והבדידות שלה בלילות על ידו קרה יותר למראה האבטיחים שהאיש היפה בעל הזקן טופח על גבם באצבעות ארוכות שחומות; סהרוני ציפורניהן לבנות כמעט כמו ידי הערבי, והטפיחה משמיעה צליל מלא. שומעים את הנוזל המפעפע בבטן האבטיח. האיש תולש בקלות מפתיעה את שארית הגבעול מעל פיטמת הציר ועיניו מבעד למשקפיים כמו מתמלאות חרצני אבטיח שחורים. המרפסת הגדולה מתמלאת ילדים הטוענים אותם פנימה, ודיקי שלה על ידם. היא נאבקת בדחף עז לצוות עליו, בוא הביתה. יוצאת מתחומה אל רחוב החול, משפילה עיניים אל הערביה היושבת למרגלות המרפסת, מגביהה בידה מאזניים ומנסה לפתותה בלשונה הגרונית להוסיף על כפותיהם. והיא, כמה הם צריכים? ונדמה לה כי העיטור השחור־כחול בעיני הערביה היושבת לרגליה בצל המעקה מלגלג עליה, ובעיקר הכתם הכחול במרכז מצחה בין שתי עיניה. הערביה, שחזָהּ מבקש לפרוץ מבעד לרקמתה האדומה המעטרת את שמלתה, היושבת פעורת ברכיים, והסל הגדול המרופד עלי גפן ביניהן, כאילו יודעת ורואה בעדה את הלילות הקרים על המִשכב, כאילו שתי האוקיות, המעט שהיא מבקשת לשקול למענה, מסגירות את חרפתה. בינתיים שוקל אבא לידו של בעל הגמל את מחיר האבטיחים. קהל הילדים מתנפל על סל הסברס. אבא פונה אל גרטה, – האם לקנות גם לך? הוא שואל באידיש מסורסת. ואדונֵי הסברס, נער כושי ממש, לבוש אירופית, מתחת לכובע לֶבד אפור תחובה לו כאפייה לבנה, קוטם בסכין את הקצוות בהינף חד ובעדינות, לאורך בקצות אצבעותיו הוא מפשיל את הקליפה, ובפנים, הפרי הכתום־צהבהב ממתין, חבוי. היא לא אהבה את הטעם, את הגרגירים החורקים בשיניים ואת הקוצים הנתקעים בלשון, אבל פעולת הפרישׂה, והיא נענית להצעתו של האיש היפה, – עשרה, בבקשה. והנער הכושי מגיש אל הכלי שדיקי הביא בינתיים מן הבית, מדלג ומקפץ משמחה, צועק מעבר לכתפו אל סבתו היושבת לפני שולחן הפסיאנס, – אבל אמא ביקשה. האיש סופר בערבית. משהו נקי בו מכעיס אותה, משהו באצבעותיו השחומות, בסהרון הלבן העוטר את צפורניו. שולף את הפרי הדביק בעדינות רבה מעריסתו ומניח אותו בכלי שבידי הילד. לרגע היא מתאווה להחזיק בעצמה בקערת הזכוכית. דיקי זולל את הפרי בתאווה כאילו היה אחד מילדי השכן, והזקנה צורחת, – את מרעילה אותו, הוא יחלה בדיזינטריה, כמו כל האסיאתים. וגרטה צוחקת צחוק פרוע, כמעט מלאכותי, גבוה, שכל כוונתו להכעיס את הזקנה, והילד מצטרף, תוחב את הפירות מתחת לחוטמה, – אוֹמָה, אולי תטעמי. הזקנה חובטת בידו במחבט הזבובים והפרי מתגלגל ורושם על הרצפה האפורה של המרפסת שובל לח ודביק. – חזיר, היא מתכוונת לילד, והוא מרים את הפרי, ממתין עד שתירגע ותשוב אל קלפיה, מתגנב אל אחורי כסאה, ומחליק אותו על עורפה הכפוף, החשוף. היא צורחת ושק סנטרה הכפול מזדעזע, – את מגדלת פרא אדם. גרטה צוחקת וקלאוס מוסיף לטפל בבולים מבלי שייקח חלק במריבה, רק המצבט שבידו רוטט ביתר עוז.

האם בליל קיץ כזה, התגנבה בפעם הראשונה אל מיטת אחי־בעלה אשר הצטרף אליהם כשנתיים לאחר שהגיעו לרחוב החול, וגרטה בנתה חדר למענו ועקרה את עץ התאנה העתיק הגדל בחצר הבית? ואולי ה זו אחת מדיבותיה של האופה הגדולה אשר טפלה עליה אחר־כך אפילו רצח. – רועד כמו לולב, איך הוא יכול להיות האבא של הילד, קדחת, ולמה חיתנו אותה עם האח החולה, ולא עם אביו האמיתי של הילד? שאלה! הבָריא ימצא לו כלה. האם היה דיקי באמת בנו של אחי־הבעל, כפי ששמעתי לאחר שנים רבות מפי אחד ממיודעי המשפחה? הזקנה בעצמה סיפרה שהילד לא היה בנו של קלאוס, כך אמר. אבל הזקנה דיברה בשנאתה.

ואולי לא בליל קיץ. עשרה ימים רצופים ירד הגשם, המחזוריות החדה של קיץ וחורף, בקיץ אף טיפה ונדמה כאילו יימשך עולמית, ואחר־כך סתיו באור חושפני וחד. הברושים, שומרי הראש של מרפסת השכן, מאיימים בכהותם. כמה טוב שהמרפסת שלה עומדת בצל היַקָרנדה העירומה בחורף. ועכשיו עשרה ימי גשם. שני הבתים מנותקים מן המושבה, נחל ממש מקיף את רחוב החול סביב. אין יוצא ואין בא. הילדים משיטים ספת־עץ על פני המים. כמה שנים אחרי המלחמה, חרצו שטפי המים מן הגבעות נקיק עמוק ברחוב החול, ושתי המרפסות נותרו תלויות על בלימה, כמעט התמוטטו. עם בוא האביב מילאו את הנקיק באבני ריחיים ענקיות אשר הביאו מן הכפרים הנטושים על שפת הירקון, ועליהן שפכו משאיות טעונות חול, הניחו צינורות עבים בשַלַאל וסללו דרך. אבא הזהיר את מהנדסי המועצה מפני אסון, הצינורות לא יחזיקו מעמד. אבל פקידים התחלפו, חדשים מקרוב באו, אשר לא ידעו את כוחו של הוואדי, המנקז את המים מן ההרים, הרחק עד הרי יהודה. בחורף ההוא בחצות, התעופף הגשרון מעל לשלאל, הצינורות העבים התפוצצו באוויר ושבריהם נפוצו לכל עֵבר. ואבא נרגז, – שוטים, לא שמעו לאזהרותי. גרטה עומדת במרפסת לבדה, צמותיה דקיקות, צנומות כזנבות, משתלשלות מאוזניה. בחלון מציץ ארווין בנה אשר שב ממרחקים, ודיקי הנער עתיד היה באותה שנה לזכות בכנפי הטַיִס שלו, מעופף לקראת מותו. אבל בלילה הרחוק ההוא, עשרה ימים ירד הגשם, דיקי, עדיין בנה יחידה של גרטה. רק לילדה הקטנה, מעבר לשער נגלה הסוד הכמוס במשכית הזהב, ואפילו אבא לא האמין. בלילה הרחוק ההוא, עשרה ימים רצופים ירד הגשם, המים עדיין זורמים בשטף ברחוב החול, מתנקזים אל השלאל וממנו בשצף צפונה עם הוואדי, בלילה ההוא צנחה צמרת הברוש בבית השכן אל הרחוב וקרעה את חוטי החשמל. בבית השכן מהומה. האיש היפה יוצא אל המרפסת, ברקים זורחים מזקנו הפרוע, משקפיו נוטפים מים, לבוש מעיל ארוך על בגדי הלילה, – מוכרחים לסלק את הגֶדֶם מן הדרך, סכנת נפשות. מארק נחלץ לעזרה, והגשם אינו חדל. השכנה, אשתו, מסלקת את הילדים פנימה, רק הבנים יוצאים אל אביהם, המפקח על המלאכה בקול רועם ומזהיר לבל יגעו בחוטי החשמל הקרועים. ואחרי המהומה, קלאוס והילד שבים ונרדמים, וגרטה לאור הנר מתגנבת אל מיטת אחי־בעלה. ואולי לא התגנבה גרטה מעולם אל מיטת אחי־בעלה ורק האופה הגדולה בדתה את הסיפור אשר למען האמת התבקש מעצמו. אשה צעירה, זהובת שיער, כחולת עיניים ונאה, בעל נכה, ואח צעיר ובריא שזה מקרוב הגיע, מקריח אומנם בצדעיו, עגלגל, אבל חייכן תמיד, וילד. התבנית תבעה את מימושה. כמה סיפורים התהלכו ברחוב החול על הנישואין האלה! היא היתה משרתת בביתם, נערה עניה אשר השׂיאוה לקלאוס בראשית ימי מחלתו, לא לפני שהסכימה להתגייר, והרבה כסף, כן הרבה כסף, כך בעיני האופה הגדולה המטילה בה, בהלוויתו של קלאוס, באוזני השכנה הרפתנית, וגולדל’ה בִּתה בעקבותיה, אשמת רצח, – הכניסה לו סם בקפה. ומרים, בתם הקטנה של השילנסקים שיחקה לפנינו לאור הלוקס את הסיפור, בבטן מותפחת בכרית תחובה מתחת לשמלתה. ואמא תמיד טענה לזכותה, – אהבה, הרבה אהבה, לטפל באיש כל־כך חולה כל כך הרבה שנים, עד שבקושי הוא יכול לקום מן הכיסא, והיא מוליכה אותו ומאכילה אותו כמו תינוק. בימים הטובים, כשרק הגיעו לרחוב החול, מחזיקה בזרועו, אשה צעירה ויפה, צמותיה הבהירות עבותות ומגולגלות לה סביב אוזניה כמו שני צדפים, בגזרה גבוהה, מלאה, מתפרצת מתוך מחשוף שמלתה. לאט לאט, גורר את רגליו בקושי, והיא על פי קיצבו, זרועו בזרועה, במורד הרחוב, בשעת בין ערבַּיים. נדמה לי כי זרחה עליהם הילה של אהבה, אבל אולי היה זה רק רישומה של הזרות שֶכך חרתה את מראיתם בזכרוני. ואולי התחילה השנאה לצמוח כאשר חדל קשר המכתבים עם בנה האחר. כשאחי־הבעל, מארק, הגיע בגפו והבן הנעזב נותר שם מאחור לאורך כל שנות המלחמה. המרפסת מכוסה רפידת פרחי יקרנדה דביקים. בחורשה, אליה נאספים מי המקווה של הרב, שעל עורפו תופחת גולת בשר כגודל אשכולית, קירקרו הצפרדעים ולא הניחו לישון. עַבֶּד, הרועה הערבי, החבוש לראשו מגבעת שַעַם ונעליו הגבוהות אינן נרכסות עד סופן, הביט בה בעין צוחקת וביקש כוס מים. חרפתה גלויה. הזקנה חובטת בזבובים חבוט והַכֵּה. – חזירה, היא לוחשת עם כל חבטה. – תסתכלי בעצמך, להביא לך ראי? משיבה גרטה מלחמה, – תוכלי לספר לכל העולם שמרוב אהבתו לארץ המטורפת הזו, הוא זרק אותך, אני יודעת את האמת. בגלל אשה אחרת. התאהב, כשהגיע לביקור ראשון כאן. – חזירה, חובטת הזקנה והמַחְבֵּט משמיע קול צליפה באוויר. – עכשיו אנחנו שתינו כאן, והילד שלי, הבן שלי? – הוא גם הנכד שלי. ואתְ, איך את יכולה לדעת, אפילו לא נולדת, נתפסת הזקנה בעובדה כרונולוגית. – לא הילד שלך, את לא רצית את שניהם, את התחלקת, והאם לא קראנו בספר הקדוש שלכם על משפט שלֹמה. לא שלך, התחלקת. אבל הבן שלי, אף לא מלה משם. האם הוא חי או מת, מי יוכל לספר לי? והחדשות הנוראות ברדיו. והזקנה חובטת וחובטת. – תסתכלי בעצמך, להביא לך ראי? תסתכלי, כמו מכשפה, תסתכלי בראש שלך, כמעט קירחת. נראית יותר יפה כשצבעת לשחור. אבל מאז שֶׁבְּלוּם איננו, גרטה עוצרת בלשונה כשהיא מזכירה את שמו של חמיה, – כלבה זקנה. בפינה קלאוס כובש פניו בבולים, והמצבט בידו מאיץ את קצב ריטוטיו.

אֵד עולה מן החורשה. נדמה כי הוא בולע את הבית, רובץ על המיטה. חבטות הזקנה כאילו נופלות על בטנה, כַּוֵוץ והיפתח, כווץ והיפתח, כמו מדוּזה מנפנפת בשוליה רכה, לחה. יכולתי לראותה שוכבת לידו במיטה הרחבה, מן הבִצה שבחורשת הרב עולה קירקור הצפרדעים, ופריחת ההדרים אשר בשנים הראשונות מילאה אותה בחילה קלה. הפחד זוחל אל החדר גְבה התקרה, עם יללת התנים מן הגבעה. אסון יקרה הלילה, אסון יקרה, נושפת הרכבת ממרחק. די, הלכה הרכבת. בראש הגבעה הצריף הריק. בבוקר, בשבת, נמצאו על רצפת החול קליפות תפוזים. משם הם יורדים לגנוב מאתנו, ביום הם מרגלים אחרינו. בא, דופק בדלת, – שמענו שאתם מוכרים פסנתר. תמיד בלשון שהם מדברים בה וושבים שזו גרמנית. לא הבאנו פסנתר. אף פעם לא ידעתי לנגן בו. והוא, עכשיו שידיו רועדות. שומרים את צעדינו.

ובאמת, בשבת ההיא, הכלב נבח כל הלילה, צעדים מיהרו להימלט על המדרכה, השער חרק, בבוקר, עלינו בגבעה, ומארק, דודו של דיקי, אפילו החזיק אקדח, לא ממש, צעצוע. התקדמנו בתפזורת על גב הגבעה, כפופים. הצריף היה ריק, אבל על רצפת החול מצאנו קליפות תפוזים.

גרטה, לידו, במיטה הרחבה, מפחדת מפני עיניו הזגוגיות, שהציצו בה מעל למשקפיים, שאותן הניח זה עתה בזהירות על ארון הלילה לפני שכִּבתה את האור. משקפיים מעין אלו ראיתי על עיניו של בלום, אביו של קלאוס, כאשר חיפשתי הספדים לאחר הרצח, ומצאתי הספד אחד בלבד. איך הביטו בה היום כששכחה לא להיות מעורטלת בפניו, נרתעת מפני מבטו המפריח שְׁחין על כתפיה בצאתה מן המקלחת, והמגבת מקיפה את גופה ללא תודעת עירום, אלמלא מבטו. כמו הילד, בנה, אשר התרוצץ עירום בפרדס וכך גילינו כי אינו בת, אלא בן, בשערות ארוכות, ודִיקְשֶׁן, כך קראו לו בתקליט המזמר את שמו, שיר לכבודו, מוקלט למענו, דיקשן בשיער ארוך, והקול קול אחיו, על גבי רדיו־פטיפון גבוה בעל עין ירוקה. אבל עיניו הזגוגיות המציצות מעל למשקפיים השמוטים על אפו היום כאשר יצאה מן המקלחת, עיניו שאמרו, הלוואי שתמותי כמוני, שתחדלי להתרוצץ עירומה למחצה, ונדמה לי שזרק בשפתיים חיוורות, חשוקות, – הדם הארור, ואולי, – הנִקְלֶה. האיש לידה במיטה, האם הוא חושב עליו לפעמים? אף פעם לא מדברים בו. וגרטה, אפילו בליבה, ללא קול, איננה קוראת לבן הנשכח בשמו, ארווין. כמה טוב שאיננה מבינה את לשונם ואינה יכולה לעקוב אחרי החדשות, אבל השכן, המורה, מן הבית הסמוך מדווח, והיא תמיד נמלטת אל המטבח רדופת שמות זרים, ‘מרסָה מַטְרוּךְ’, ‘אֶל עלמיין’. השכן מתרגם לקלאוס בלשונו המעוּכה, ‘החום בחזית מצרים נורא, מחזות פאטאמורגנה מכבידים על החיילים, כלי הרכב נראים מעופפים באוויר והאנשים כאילו בעלי קומה של שלושה מטרים’. האם אין דמיונו המזרחי פועל. ‘שרתוק סבור שעם התקרבות החזית אל ארץ־ישראל עולה ערכה של ארץ־ישראל בשביל החזית’. וכעס נורא עולה בגרטה על בלום האיש המת, אשר זנח אותם, נסע בטקסי שלו, בדרך מסוכנת, לא חשב עליהם, השאיר אותם לבד במדבר הזה, נסע להירצח, הבטיח להם כאן מקלט, חוזה את הנולד, ומארק נמלט לבדו, מותיר את בנה האחר שם, עכשיו מעֵבר להררי חושך. אף מלה מִשם. ‘אלף חמש־מאות שבויים בחזית אל עלמיין’, ולפעמים שמות מוכרים לה, ‘דיסלדורף’, והיא מאזינה במסדרון בדרך למטבח לקולו של השכן, המורה, ‘להקה אדירה של מטוסים הפציצה את מרכז התעשייה של דיסלדורף’, ‘רק עשרה שבועות נותרו להיטלר’, ‘מטר פצצות על נירנברג’. אוזניה כרוּיוֹת לשמוע את שֵׁם עיר הולדתה, ובנה האחר שָׁם, משפט שלֹמה. אם יכבשו את הארץ הזו האם יסלחו לה ולבנה, הלא אפילו תוכיח את זהותה תואשם בחטא לא יכופר. ערב ערב מאזינים לחדשות בחברת האיש בעל הזקן השחור, פניו שחומות, כלל אינו דומה ליהודים בעלי הזקן אשר הזדמנו לפעמים על דרכה ברחוב שם, כעין השוקולד, כמו אחרון העברים מסיפורי הנביאים, אולי גלגולו של המלך שלמה, והילדה הקטנה. קלאוס נוחר קלות, דקות, שפתיו החיוורות פולטות אוויר בשריקה, אוצרות חושנות רכה, חלשלשה. פעם, היו ורדרדות ועיקשות מבקשות את פטמותיה כחתלתול עיוור. החיוורון הִקהה את רושם החושנות ונותרה הנחישוּת הילדותית שֶבּה מונחת ידו על כתפה, כבדה. מזמן חדלה להאמין כי תוכל לעוררו מקפאונו, לובשת כותנות לילה חשופות צוואר, לשֵמע הצפרדעים המקרקרות בחורשה, אשר בנו, כמו ילדי השכן, קורא לה ‘יער’. בנה מעבר להררי חושך, בנו, כאן. מדוע היא חושבת על דיקי כמו על בנו. משהו בילד מעורר בה אי־ שקט, במבט העיניים המאשים שהוא תולה בה. אולי הוא יודע, אבל עכשיו גם מיטת הגיס ריקה. מאז נשא לו מארק אשה, היא תלויה בו יותר מאשר כשחילקה עימו את מיטתו. הוא מעביר מדי חודש כסף לחשבון אחיו מאז מת בלום, אביהם. הילד יודע, בעיניים מביטות בקנאה בחתול המתכרבל בחיקה. עם קירקור הצפרדעים יעלה בושם פריחת ההדרים. מה שנותר הוא אשמה, כשהיא בוחנת את פניה בראי, נוגעת בדקיקותן של הצמות, באדמומית המחוספסת אשר פשׂתה במיפתח צווארה, בעורה הלבן שלא קלט את השמש, ומשם ומַטה אל שני החריצים אשר נחתמו בכתפיה, פוסחת על כובד שדיה, אל קיפולי בטנה המעלה שומן, אשמה שאינה מצליחה להשתחרר ממנה, אפילו כשהיא חוזרת ומשננת, לצידו, במיטתו, אין־אונים ארור, לא לזוז. מאז הרגו את הכלב, מעביר בה כל רחש בחוץ קור מצמרר. אנחנו מביאים כלבים הביתה לצורכי הגנה, לשמירה, והם מרעילים אותם ואפילו יורים בהם. בבוקר, גרטה, ברגליים יחפות, דופקת נואשות על דלתנו, במלוא כף ידה. – הרעילו את הכלב, הגנבים מראש הגבעה, הרעילו את הכלב. פעם נכנס הגָפיר החבוש לראשו כובע שעיר גְבה־תיתורה ירוק־צהבהב וירה בכלב, ליד מלונתו, וכך עשה גם לכלב של השכן, מחצר לחצר, מפחד הכלבת. תַן משוגע נשך את בנו הקטן של הירקן, אשר התרוצץ בעקבי עדרי העיזים על הגבעות שממזרח. מדי יום נתנה האם דמי נסיעה לבכור ולצעיר, לתל־אביב, לרופא, לקבל זריקות בבטן, והילדים בזבזו את הכסף על ממתקים, כך שמעה גרטה מפי בנה. – ואחר־כך התחיל האח הקטן לזחול ולנבוח כמו כלב ולהזיל ריר ולמות, כך סיפר לה דיקי. והגפיר בפקודת המועצה, או על דעתו שלו, עבר בבתי רחוב החול וירה בכלבים, תן משוגע בעצמו. בצהריים עלתה יללת הילדים על הכלבים המתים, וערכו להם לוויה, וכרו להם קבר אחים למרגלות גבעת הפרדס. בעצם היא מעדיפה חתולים. החתולים שָׁרְצו בַּכל, המליטו גורים בארונות הבגדים, שכבו לרגליו של קלאוס במיטה הרחבה, וחיממו את כפותיו. זכר־חתולים ורדרד, כמעט ג’ינג’י, ישב תמיד בחיקה של גרטה, ודיקי היה מסלק אותו במשיכת זנב. לוּ הניהו לה, היתה יושבת והחתול בחיקה כל היום. אבל הבית ויושביו, בבוקר הנכה, האם קראה לו כך בינה לבינה, להקימו מן המיטה, לסייע לו להתלבש. יותר מכל היה מכעיס אותה הרעד באצבעותיו בשעת רכיסת כפתורי מכנסיו. והילד, והמכשפה הזקנה, ולפני נישואיו גם מארק, ממתין לקפה הבוקר, כאילו היו המיטה אשר חילקה עימו מתחת לאפו של אחיו והקפה עיסקת חבילה. אבל הגנבים מראש הגבעה אינם פוחדים מפני חתולים, והמשוגע, מגבת לבנה כרוכה על ראשו כמו תרבוש, הלם לילה אחד בדלת, – אני רוצה, אני רוצה, ולא אמר מה. גבוה, המגבת הלבנה נוגעת במשקוף. מארק ציווה להישאר בחושך, ודיקי מבוהל, מרטיב מיד. רק קלאוס בשינה כבדה.

רחוב החול מוקף גבעות, מצפון גבעת הגנבים והצריף הריק, ומאחוריו משאבת הבאר שלפרדס נושמת, נושפת, כל הלילה כמו תְאוֹ אגדי. מדרום, גבעת הארנבות. – זרקנו לתוך המערה סמרטוט בוער והארנבות ברחו בגלל העשן, מספר לה דיקי, מחזיק בזרועותיו ארנבת ורודת אזניים, מבוהלת, – מדוע כל־כך ורודות גם העיניים שלה, מתפלא דיקי וּמְגדל אותה בכלוב. – השכן, המורה, אמר שאסור לאכול אותה, בשר לא כשר, הוא מזהיר. ופעם אפילו השליך בבן הדוד הנגר משקולת ספרים כבדה מפני שהציע לערוך סעודת מלכים מבשרה, כמו שם בבית הרחוק. ממזרח, הרחק מעבר לרחוב הראשי, מאחורי בית־הספר בו למד בנה, שרשרת גבעות. שם נשך התן את בנו של הירקן, וְעַבֶּד הערבי רועה בהן את עדריו. וממערב, האימתנית ביותר, גבעת בית הקברות המוסלמי הלא היא גם גבעת הכלניות. שיירה מתפתלת כנחש, משמיעה השְׁבּעה שהיא אינה מבינה את פישרה. טור מתפתל, לבושי שמלות כנשים וראשיהם עטופים לבן, בין שיחי האגווה הדוקרניים, והמורה השכן אומר, – סימן טוב, שוב מתחדשות הלוויות על גבעת בית הקברות. יהיה שקט, כל עוד תימשך המלחמה, יהיה שקט. באולם ריק מאיש, מוקפת כרכי ‘יזכור’, – לצורכי הנצחה? שאל אותי קול אשה בטלפון כאשר ביקשתי לעיין בתיק השירות של דיקי־דוויד והשבתי, – כן. אני לא בדיתי את הסיפור מליבי, נלכדתי בקסם המעשה מפני שגיבוריו אינם נוגעים בחיי, ומצאתי כתב יד מוכּר, לא שייך לטפסים המגובבים בתיק השירות שלפניי, כתב ידו של אבא.

כמעט שלושים וחמש שנה עברו מאז מצא הנער את מותו בתאונת מטוס. חודש קשה אייר. ראשית פריחת היקרנדה. עד תום החודש תתנוסס שמשייה סגולה, רכה, קטיפתית, מועדת לנשור, לכסות את האדמה במרבד לח, נמעך תחת מִדְרך כף רגל. בראשית הקיץ ההוא, אחרון לקֵיצים, שומרת את מיטתו של אבא, נשקפת אל חלון חדרו בבית החולים, שאלתי בה באוֹב. אם רק ינשור אחרון גביעיה, והעלים הרכים יציצו כמניפות, עץ מוזר, תחילה פורח, ואחר־כך מתכסה בעלווה ירוקה, לא ימות אבא, ישוב ויחיה את הסתיו והחורף אשר יבוא אחריו. אבל הגביעים הסגולים כיזבו, ובראש חודש תמוז, תמלאנה עשר שנים, ועכשיו גם אחי יואל אחריו, ואין מי שידאג למשוכת ההדסים המקיפה את החלקה הממתינה של אמא. יואל שילם את הוצאות הגנן. מן השנה הראשונה עוררה בי המשוכה התנגדות. מגונדרת, מטופחת, מסופרת תמיד, מצוחצחת כמו מכוניתו של יואל, מקיפה חלקת אדמה צמודה אל קברו של אבא, מוכנה ומזומנה. עכשיו, לקראת יום הזיכרון העשירי, באתי לכאן. הקבר הפרוע אינו חי והדמעות בעיניי יבשו. אבא לא האמין בפולחן אבות מתים ופטר במחי כף יד כל גינוני טקס ואפילו דקדוקי מצוות. מדוע אם כן הקפיד כל השנים להזכיר את שם אבותיו, מדי שנה בשנה עולה אליהם לירושלים בימות חורף גשומים וסוערים. אני מחפשת לי תירוצים, אהבָתי הגדולה אינה עומדת לי לגייס את עצמי לשתי שעות של מאמץ. לא נכון, אבא לא חי כאן בצל חלקת ההדסים מתחת לאבן הדוממת, אולי בבכיה של האשה, אימי, המכסה ראשה בצעיף צמר כבד בחום הקיץ ומדברת איתו כדבר עם איש חי, מספרת את כל הרעות אשר מצאו אותה בשנה החולפת, או אולי מתפללת אליו כל־יכול, – בקש עלינו, רחם עלינו, הגן עלינו, אמור די לצרותינו, האם גידלנו אותם כדי לקבור אותם באדמה, כל החיים לפניהם, אחד, אחד. כאילו יש לאל ידו, ישן עפר, להיות לה אלוהים. ואחר־כך היא מונה את הנכדים אשר נולדו להולכים ולא זכו לראותם, – ויואל, אילו ראה את נכדו, עיניים דובדבנים, היה רץ ברחובות וצועק משמחה, נכדו, בן בנו אשר על יד מיטתו ישב שישה חודשים אחרי המלחמה עד שראה אותו הולך, נכון על קביים אבל בעיקר הולך, ולבתך הבכורה נולד נין. גם עכשיו אחרי כל השנים, היא חוזרת לשאול, – הרי היית ברזל ואיך פתאום. וניסרת קורה עבה במו ידיך לבנות שולחן לחג, ואיך. כאילו היה עלם נצחי. רק נוגעות שפתיה באבן הקרה, היא מושכת את צעיף הצמר על ראשה וכל תחנונינו שתשאיר אותו בבית מפני החום והזיעה לא יועילו, להיות לה חומה בינו לבינינו, התייחדות, ומקור דמעותיה נפתח.

חודש קשה אייר. בוקר ראשון ללהט קיץ, לא חמסין של אביב, פשוט קיץ. האם אני מחפשת לי תירוצים. מיום זכרון ליום זכרון איני פוקדת את המקום, אלא אם כן הגעתי ללויה אחרת, או לאזכרה אחרת. שמתי לי סימנים, על יד הבוּגוֹנביליה הפרועה, לא רחוק מברז המים החמישי. אבל המקום משתנה במהירות. לא זוכרת את מספר הגוש והחלקה. מי יכול היה להעלות על דעתו שאזדקק לציונים. הקבר נעלם לי. שטופת זיעה קרה אני מתרוצצת בין השורות מחפשת אחר הסימנים, לאן נעלמה הבוגונביליה הסגולה. בהחלט הולמת יותר מאשר ההדסים קצוצי הראש, אחרי הסככה מימין, מרחק של חמישה מטר מן השביל. חולפת על פני השמות, שמות, שמות, קופלביץ, עמנואל, בן ס“ג, בן ט”ז, האהוב. הצדקת, איפה שלי, שמי שלי. זיעה קרה זוחלת מצווארי אל בטני, חלקת עפר תחוחה עדיין, גבשושיות עגלגלות, כמו קן נמלים, אבא שוכב מֵעל ולא מתחת, שלם כולו, אבל רכרוכי ופניו אפורות. כולנו שומרים מרחק, מבוהלים. מפני שלא חלו בו שום תהליכי השתנוּת מלבד הבְּצקיוּת. ואז לפתע אבא בוכה, הוא נהפך לזאב, אולי לתן מגבעת הפרדס, מפיו פורצת להבה ויפחותיו מְלבּוֹת את האש והבכי. אני מעזה להתקרב, מחבקת, מנחמת, – תינוקי, ילדי, אבל הריח המבאיש מגרש אותי. ואז הוא מתרומם מן התלולית התחוחה, ענק, וצועד מבהיל, כולנו נסוגים במהירות, אחריו עולה מן התלולית יואל, אחי, גם הוא בצקי ורכרוכי, נופל על צווארי. – קיראו לרופא, אני צועקת, ואל איש אחד ושמו שמעון, גם הוא מִשם, אני פונה ומבקשת, – אולי תיקח אותי אל המקום ההוא, הרי גם אתה בא משם. – אי אפשר, את חיה, הוא משיב, האיש ששמו שמעון. – שמעון, בבקשה, שְמע, שְמע, אבל אני הולכת לאיבוד, כמו מישהיא שבאה משם ולא מורגלת בארץ החיים. הפעם אני מוצאת בנקל, עשיתי לי סימן ושיננתי, חמש־חמש, והפעם לא שכחתי. אולי מפני שאז כשהלכתי לאיבוד, ולא מצאתי, העזה אשה אחת, עומדת לבדה, בוטחת לפני המצבה שלה, ליעץ לי, – את יכולה לגשת למשרד, שם יגידו לך תיכף ומיד על פי השם. והבושה, אולי מפני הבושה אינני שוכחת הפעם את הסימן, גוש חמש, חלקה חמש.

משוכת ההדסים גדלה פֶּרע, פריחת שׂיבה בראשם. אספרגוס קוצני וג’רניום שהרוח נשאה את זרעיהם ממקום אחר, מציצים מן הסבך בלתי קרואים. בתָוֶוך, אדמה חרוכה, מבוקעת, יבּלית שאיני יכולה לעוקרה משורש, חלקתה הממתינה של אמא. שולי האבן של אבא משחירים. אני משקה במשפך את האדמה. המים משתהים, עומדים, אחר־כך מחלחלים לאט לאט, טפשה בעיני עצמי, ואולי אפילו רמאית. האיש החי אינו תחת האבן. עיניי יבשות ועורפי כואב מנשיאת המשפך, אחד ועוד אחד, ועוד אחד. קוטמת במזמרה את ראשי ההדסים הרכים. המישטח הירוק מנומר ומפולש בכתמים חומים, יבשים, מחוֹסר מים. שקית ניילון זנוחה ומי המשפך דופקים בה מלמעלה. פעם ראשונה כאן לשם ביצוע משימה המוטלת עליי, לְיפּוֹת את משוכת ההדסים. לא לעמוד דום, חידלת מעש מול האבן ולהניח לדמעות להתעורר לקול בכיה של אמא, לשמע תחינותיה, מבעד לצעיף הצמר המכסה את ראשה ביום תמוז לוהט. אחותי אומרת שיהיה מאוד לא נעים אם נבוא ביום השנה אל קבר מגודל פרא. האם באמת אני מחפשת תירוצים. מיום זכרון ליום זכרון אינני פוקדת את הקבר. צריך להזמין שוב את הגנן. איזו אהבה שאיננה מסוגלת לגייס את עצמה לביקור שבועי, אבל אבא החי איננו כאן, טעינו בדרך. אבא כשל מראש ההר חבול בכל גופו, ‘מוּלְטִיפְּלייד אינְג’וּרי’, משהו התעוות בגופו, בבטנו, בגלל איזה קטסטרופה פנימית, שבר בטן משונה, הוא הצטנף, התכדרר. ראיתי אותו מלמטה, לרגלי ההר, מועד במדרון חוּם, אדמה חורפית, בצקה, בחלוק הבית האפור שלו, שערו מדובלל, ללא משקפיים, בעיניו פחד לא מוגדר, מבט לא ממוקד, כאילו לא ראה לפניו דבר, אפילו חדל לנסות למצוא דרך בערוצי המדרון אשר נחרצו בגשם. אחר־כך נעלם המקל מידו. האם השליך אותו, או שהמקל פשוט נשמט. אבא התגלגל במדרון, נחבל באבנים. מלמטה חשבתי, אולי מצא את הדרך היחידה להגיע למַטה, בלי משקפיים, בלי מקל, כמו שנהג לאמר, – הַרְכִּינו ראש, הגל העכור יעבור. הדרך היחידה, כיוון שאיננו רואה ואינו יכול לרדת ברגליו, וגם המקל נשמט, הוא מניח לעצמו להגיע בכוח יֵצר קיום קדמון, להתגלגל על האדמה הלחה למטה. הוא היטיב לעשות זאת, ממש כמו שנהג בטיולנו על גבעות החול הלבן במושבת הקיט, בשנה התלושה מלוח הימים, משתרעים בשורה בראש הגבעה, ומתגלגלים מטה על החול החם. צעקתי למרגלות ההר, – אבא, מדוע אינך הולך, ככל האדם, והוא בא בטרוניה, – לא אני אשם. מישהו, אולי אני, כך השתמע מנימת קולו. – הקשיבי, זו הדרך ההגיונית ביותר להגיע למטה. גם עכשיו לפי דרכו, בהגיון.

האם אני מחפשת לעצמי תירוצים, מדוע אינני באה לביקור שבועי. ארבע נשים מחפשות אחרי המצבה שלהן, בנחת, בביטחון. שלוש נשים ועוד אחת מתכנסות סביב מתיהן. אני מביטה בהן בקנאה, כל־כך סמוכות ובטוחות כי הן עושות את המעשה הנכון. מן הארגז האחורי של המכונית מוציאות השלוש דליים וסחבות לניקוי האבן. לא ראיתי גברים מסביב מלבד הגננים ופועלי הנקיון. שלושה דורות ליד מצבה אחת, כמה שורות אחריי, ולא רחוק מהן, אשה בודדה, מבקשת מן הגנן רשות להשתמש בצינור. “מדוע לא תתקינו צינורות בשביל הנשים?” אני שואלת. והאיש אינו מבין, “צינורות?” הוא מקשה. “שנוכל להשקות ולא נצטרך לסחוב דליים.” "זה המון כסף, אולי חמש מאות, " מגזים הגנן. הכאב בעורפי תופש כמו בצבת. “אתה כאן הגנן?” “יש לי בעל בית.” אחר־כך בצאתי קיבלתי מן השוער את מספר הטלפון של בעל הבית. אחת משלוש הנשים קוראת, “מצאתי.” רק נשים על יד מתיהן. עשייה שבועית, על פי מראה החלקה. פיטוּניות אדומות וכחולות, פרחי עונה, צמח רגיש ליובש, השקאה כמעט יומית, הג’רניום עמיד יותר. ואני – פעם אחת בעשר שנים והמעשה נראה לי מזויף. וכי לא אמר במו פיו על מיטת חוליו, אני האפיקורס הראשון. את מי אני מבקשת לְרַצות. לא נעים להתאסף ביום השנה סביב קבר פרוע. אתקשר אל הגנן או לא אתקשר?

בדרך החוצה, כאשר גמרתי אומר לפקוד היום מכל הימים קבר אחר – פעם נסיתי למצוא אותו בבית הקברות הצבאי על פי הפרטים בתיק השירות ולא מצאתי. מה שנרשם בתיק הנפקדים מזמן השתנה, החלוקה לאזורים ולחלקות הסתבכה מאז – בדרך החוצה אני מחליטה לפתע מבלי להבין מה מדריך את מעשי, לבקש את הגנן הערבי לטרוח סביב חלקתי, לנקש עשבי בר בשבילים המוליכים אליה, חלקתי נראית לי מקופחת, מדוע כל השבילים האחרים נקיים מעשבי פרא. הגנן נכנס למכונית, ריח חריף של זיעה, אולי קרבת המתים. “אתה יכול לטפל בחלקה בלי בעל הבית?” אני שואלת. “יכול, אבל צריך תתקשרי עם הבעל הבית בלילה.” זה עתה השקיתי וגזמתי, מה ניתן עוד לעשות ולא עשיתי. “כמה כסף אתה רוצה?” “איזה מאתיים שקל.” “הרבה,” אני מתביישת ואומרת, “הרבה.” “יש לוקחים יותר. שתיים פעמים בשבוע להשקות, הדסים שותים הרבה מים, שתיים פעמים בשבוע.” הוא משקר. ההדס צמח עמיד ראשי ההדסים הירוקים אשר גזמתי יעידו. ראש חודש תמוז, הרבה ימי חמסין באביב, וראשיהם ירוקים בהירים מפריחים פלומה לבנבנה. אני מוותרת על שירותיו ומחזירה אותו אל מלאכתו בקידמת בית הקברות משם אספתי אותו. אתקשר עם בעל הבית בערב, אשכור אותו לטפח את החלקה למשך השנה כולה. עכשיו בין וכה אין מה לעשות, אני גזמתי והשקיתי זה עתה.

אין פניה שמאלה אל הכביש הראשי. מוטב שאסע בדרך העפר לאורך המשתלות. עדיין אינני בטוחה אם אממש הפעם את תשוקתי לפקוד קבר אחר, תשוקה אשר אחזה בי פתאום, שם, על יד חלקתו של אבא. רק כשאני מגיעה אל פרשת הכבישים, מחליטה, כמעט מונהגת על ידי המכונית, לפנות שמאלה, אל החלקה הצבאית. מתחת לסככה חבורת אנשים נדרכת לשֵמע השאלה אשר הפניתי אל התימני, “איך אוכל למצוא חלקת קבר של חייל שנפל בשנת חמישים ושלוש?” אני שואלת. החבורה מתחת לסככה ודאי נועצת בי מבט, אני מתחמקת, מה אומַר, במה אתנצל, לא בן משפחה, אפילו לא חבר. בסך הכל, הנער מן הבית השכן, אנשים זרים. “תחפשי את שלמה,” מדריך אותי התימני, “למעלה, ימינה, וישר עד בנין האבן.” הדרך מן הסככה אל בנין האבן עוברת על פני משטחי דשא ירוקים כמעט מרגיזים. אדמה רווּיה, שמנה, מטופחת. שמשיות יקרנדה סגולות, סגול מרוּבב בכתמי עלווה ירוקה אשר יכסו את העץ כולו לאחר שהפריחה תבשיל ותנשור. עלים קטנטנים, כמו פסיקים, מסודרים מזה ומזה לעורקים החומים. שמשיות יקרנדה גבוהות, דקות גזע, דקות כמעט בלתי פרופורציונאלית למוּטת כנפי השמשייה. לו לא התביישתי מעיני הגננים, הייתי משתרעת בצילן על הדשא המזמין לנוח. ליתר ביטחון אני שואלת את אחד הגננים, “איך אוכל למצוא את שלמה?” אנשים כאן סבלניים. הגנן מדריך אותי. אני מנסה לדמיין לעצמי את המפגש עם חלקת הקבר אשר לא ביקרתי בה מעודי, אפילו להלוויתו של דיקי נסעו אמא ואבא לבדם, ואנחנו רק עמדנו סביב מול הדלתות הפעורות של המכונית הצבאית. ההלוויה יצאה מן הבית ברחוב החול, אשר כבר היה אז כביש סלול. אולי אתבדה והקבר יהיה מטופח. אולי גרטה פוקדת אותו מדי חודש. כמעט שלושים וחמש שנה עברו מאז. ידעתי שלא תדליק נר נשמה, אבל פרחים אולי תְגדל בחלקת המצבה. ואולי, עזובה, איש לא היה כאן מאז. לילדיו של ארווין, אחיו, היה דיקי רק סיפור ישן, ואולי אפילו לא הזכירו את שמו. ‘הגברת נוביק’, כך מצאתי בתיק השירות, ‘אימו של הנ"ל אינה נענית להזמנות להשתתף בטכסי יום הזיכרון הנערכים מדי שנה על יד מצבת הזיכרון בפתח גן העיר, ואין לנו פרטים עליה’, מתלוננת המועצה אשר הפכה לעירייה, ולה מצבת זיכרון כיאה וכיאות לעיר המכבדת את זכרם של בניה. אבל קבר אינו מצבת זיכרון. אולי שתלה גרטה על חלקת הקבר פרחים קרובים לליבה, מִשם. ואולי עזובה. אין קברים עזובים בחלקה הצבאית, שוויון בין המתים. משרד הביטחון דואג לטיפוח פרחי האַפְטֶנְיָה, צמח חי־עד, לא נזקק לטיפול יתר, עלים בשרניים ופרחים ארגמניים, סגלגלים, תפאורה אחידה אשר על רקעה יתבלט מיד כל קבר מטופח. “שלמה!” אני קוראת בפתח בנין האבן האטום, אפילו לא חלון אחד, וכולו אולם גדול אחד, המשמש גם משרד וגם חדר אוכל לעובדי החלקה הצבאית. כיריים של גז, מקרר ושולחן אוכל גדול מלבני במרכז. "אם לא תמצאי את שלמה, תחפשי בפנקס, " הדריך אותי הגנן התימני מתחת לסככה בכניסתי. על שולחן משרדי קטן בפינה מונחת ערימה גבוהה של דפים ממוחשבים. ככל הנראה זהו הפנקס אשר אליו התכוון הגנן. שלמה אינו נראה וקולי מהדהד קהה בחדר האטום. בהתגנב אני מעלעלת בערימת דפי המחשב ובין אלפי השמות אני מוצאת מיד; נוביק דיקי־דוויד. אני לא בדיתי את הסיפור מליבי, הנה שמו לפניי רשום על דפי המחשב.

אני פונה אל הגוש והחלקה. אחד הגננים מדריך אותי, “תעברי משורה לשורה עד שתמצאי.” הגוש כולו מכוסה במשטחי אפטניה, מעליהם מתרוממות מצבות שוות בגודלן, רק השמות משתנים. שומעת בקול הגנן, עוברת משורה לשורה, אחת, שתים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, אני סופרת בניע שפתיים, זהו, כל הזרות צועקת מעל גבי המצבה, ‘דוויד’, ובסוגריים ‘דיקי’, ‘בן שאול’, ובסוגריים, ‘קלאוס’, ‘נוביק’, ובסוגריים, ‘בלום’. האפטניה מכסה את המלבן כולו, כשם שהיא מכסה את כל חלקות הקבר בגוש, בני בלי משפחה, אולי בני השכחה, ואולי פשוט השנים. שלושים וחמש שנה עברו מאז. הנה אני כאן אחרי הרבה הרבה דחיות, חסרים לך קברים, אומרת אחותי, אין לך מה לעשות? מבקשת גאולה לנער, אבל עפעפי יבשים, ואפילו איני רואה את תמונת דיוקנו לנגד עיניי בעודי עומדת דקות אחדות כיאה אל מול המצבה לכבודו.