בראשית:

מאת

דוד רמז

---

דבקנו בחולות אלה – ונהפכם לנמל!

מאת

דוד רמז

במסיבת עובדי חוף תל־אביב

נפלה מחיצה קפואה אחת – מחיצת הנמל הזר – בינינו לבין הגולה, נפלה ולא תוסיף קום! בסילוק מחיצה זו, בידיהם ממש, מאוחדים פועלים ספרדים ואשכנזים – ועל סילוקה בירך כל עם ישראל! ועל כן מובטחני, כי רבבות ישראל בכל הגלוּיוֹת, באמריקה, בפולין, ברומניה וביון, משתתפים אתנו בלב ונפש במסיבה זו של חלוצי עבודת נמל תל־אביב.

חברים! מה זה נמל מתוכו? נמל מתוכו הוא מפעל־עבודה כביר ועצום, כל השאר – רשיונות, מסים – אינו אלא מסגרת. התמונה גופה היא תמונת עבודה. להתחלת עבודתנו בנמלנות מצאנו כבר קצת חמרים מוכנים: עלית סלוניקי ועידודה מצד ההסתדרות בחיפה, חלומות זאב־הים אשר נשא אותם, בארץ מחוף אל חוף, זה עשר שנים, ראשית חדירת הסבּלות והספנות העברית לנמל חיפה, החטיבות הימיות של הפועל וחניכי “זבולון” – כל אלה הצטרפו לראשית מעשה. לא מצאנו מן המוכן כל חומר לתכנית נמל – ומכאן נבע קושי מסוים. אבל מאמין אני כי הולכים אנו לקראת פתיחת התעלה לירקון ועוד באמצע השבוע יוחל בה. ובהפליג סירות ראשונות, טעונות תפוחי־זהב, מן הירקון אל הים, דרך התעלה – נקיים מסיבה שניה ואמרנו: יחי הנמל!

ספני יפו, המומחים בספני העולם ליגלגו עלינו: מה בחורים יהודים אלה מחטטים שם בין המשפתים, בחולות־הטיולים! הם יפרקו? הם יטענו? ובדבר הזה טעו הספנים המומחים. אחזנו בעבודה זו – ולא נרפה ממנה. דבקנו בשרטונות אלה – ונהפוך אותם לנמל. הציבור העמיד לרשותנו סכומים חשובים. אוכל להגיד בגאון, כי בתוך 12,000 חותמי מניות אוצר המפעל יש אלפים רבים של פועלים, חברי ההסתדרות. לא נחוס על האמצעים הדרושים לשכלול החופים לצרכי העבודה. אותו “רשיון הפריקה בחוף תל־אביב” – ההתחלה הרשמית כנוסחתה – כבר עברנוהו כמה שלבים. ואני מקוה כי לא יהיה כל יסוד למנוע מאתנו לא תנועת סחורות כל־שהן ולא תנועת נוסעים – ואלה אף אלה יבואו ללא הגבלה דרך שער הים התל־אביבי.

אח אני לכם להרגשת הקושי והסבל שבעבודתכם בתנאים של היום. גם מקנא אני בכם. מקנא – בלי מליצות. כבוד וזכות גדולה היא להשקיע כוחכם ראשונים במפעל זה. מקוה אני כי צעד השכלולים יוחש – ויום העבודה המתוקנה לא ירחק חוק. אך גם לעת כזאת חובה על המוסדות המטפלים בדבר להקשיב לכם ולהתקין תנאים – לוּ גם תנאי כיבוש – שתוכלו לעמוד בהם. והשתדלו למנוע סערות רוחות בקרבכם! אותן המידות החלוציות, אשר הנחילו נצחון בחקלאות ובבניה – אורך־רוח ואחריות – ינחילונו נצחון גם בים.

והמושג “נמל” אינו כולל רק מעגן ורציפים בלבד, הוא כולל גם שיט עברי. נמל עברי בלי אניות עבריות – נמל עָקָר הוא. ועוד נקרא לכם, חברים, להיחלץ לפעולות, לשם חיזוק ההתחלות בהעמדת אניות עבריות. ראינו עין בעין מה ערכן של התחלות קיימות – גם אם ראשיתן מצער.

אנו העלינו את הארץ הזאת מחורבן לחיים. עכשיו אומרים להפכה עלינו לארץ מות וכשלון. טעות היא! לא יבריחונו מכאן. נתגבר גם על הכשלון כאשר התגברנו על השממון. קצה החוט של מעשי־התופת בארץ – מי יודע להיכן הוא מחוּבר: הוא יונק ממעין טמא. וקצה החוט של מפעלנו, מפעל התחיה והיצירה – מחובר אל המקורות העליונים של התקוה והחזון האנושי, מקורות האחווה והטוהר. כל תעלולי הזוועה של החדשים האלה לא יגרעו דבר מהכרתנו ושאיפתנו, כי יגורו העמים השנים יחדיו לברכה בארץ הזאת.

חשון, תרצ"ו.

---

נמל תל־אביב

מאת

דוד רמז

למן הנצנוץ הראשון של המחשבה הציבורית על פריקה וטעינה בחוף תל־אביב, בעוד רואי־“נכוחה” התיחסו אל הרעיון הזה בפקפוק כבד, נתנה ההסתדרות את ידה עם הנהלת הסוכנות להגשמתו למעשה – והיא אשר נשאה עם הסוכנות, חלק כחלק, בהקצבת הסכומים ההתחליים (אותו “שאוֹר שבעיסה”, שגורל מפעלים חשובים רבים בילדותם תלוי בו) להוצאות ראשונות. יש הזכות לציבור הפועלים לראות את עצמו שותף ראשון להנהלת הסוכנות – בכל צעד, בכל עבודה ובכל מאמץ בחוף תל־אביב.

הרשיון לפריקה וטעינה בחוף תל־אביב ניתן לסוכנות ביום 15 במאי 1936.

עוד טרם ינתן הרשיון, הוצע למזכירות הועד הפועל מטעם הועד לעניני נמל ותחבורה, שההסתדרות תשתתף עם הנהלת הסוכנות, מחצה על מחצה, בהשקעה יסודית של 5000 לא"י. תשובת המזכירות היתה כי בתנאי של חלק שוה בהשפעה היא מוכנה להביא הצעה זו לדיון לפני מוסדות ההסתדרות. הדיון הזה נתקיים ביום 14 במאי 1936– יום אחד קודם ליום הרשיון – בישיבה של באי־כוח מוסדות ההסתדרות שנקראה בבנק הפועלים. הוסכם לגייס את הסכום הנדרש וניתן יפוי־כוח למזכירות לקבל את ההצעה, לפי התנאי שנקבע מצדה.

לאחר שנתפרסם דבר רשיון הפריקה, נתרבה מספר הרוצים להיות בחוג המיסדים. כדי לאפשר ריכוז מניות־היסוד ברשות הנהלת הסוכנות, הסכימה ההסתדרות לוותר על דרישת חלקה בתור מיסדת, בלי לחזור בה מנכוֹנוּתה להשקיע סך 2500 לא"י עם ראשוני המשקיעים. בהמשך המשׂא־ומתן נקבע, כי רק מחצית מניות־היסוד תהיה בידי הנהלת הסוכנות ומחציתה בידי עירית תל־אביב, בתנאי מפורש כי בענינים הבאים תכריע דעת הנהלת הסוכנות:

א. העסקת פועלים לא־יהודים.

ב. אישור או מתן־תוקף להסכם עם ממשלת ארץ־ישראל.

ג. מזיגה עם חברה אחרת או השתתפות בה.

ד. פירוק החברה.

תנאים אלה הוכללו בספר התקנות של אוצר מפעלי ים.

להכרזת ועד הנמל – נכון יותר: להודעתו בדבר פתיחת החתימה על מניות האוצר, נענה ציבור הפועלים בתל־אביב לאלפיו. החתימה נפתחה ביום 28.5.36 וננעלה ביום 2.6.1936: בין 12,000 חותמי המניות במשך הימים האלה תפס ציבור הפועלים מקום בראש.

בחוף תל־אביב נפרקו עד היום 20,000 הטונות הראשונות. אלפי טונות אלה הושטו בידי ספני ישראל וכוּתפו על כתפי פועלי ישראל, ספרדים ואשכנזים. מי לא ראה עבודה זו בחדשים הראשונים – כשהספנים גוררים את סירותיהם על פני השרטונות והעוסקים עומדים עד למעלה ממתניהם במים? בעמל חלוצי זה נתקדש נמל תל־אביב ובנאמנות הישוב כולו – וציבור הפועלים בראשו – יתגדל.

חשון, תרצ"ז.

---

אניה סוערה

מאת

דוד רמז

קץ האניה “תל“אביב”. עשרים ושמונה מלחים יפנים, ובהם רב־חובל וקצינים, הגיעו לחיפה (דרך הים לפּורט־סעיד ומשם ברכבת) כדי לקחת ליפאן את האניה “תל־אביב”, שקנוה ב־27,500 לא"י. האניה תפליג מכאן לבירות, שם תחליף את הדגל והשם, גם תקח משא ותמשיך דרכה ליפאן.

במשך כל השנה היו חמישה מלחים של “תל־אביב” שומרים על נקיון האניה והיו מניעים מדי פעם את המכונות, לשם שמירה על יכולת עבודתה, לפי חוקי הביטוח.

החברה הארץ־ישראלית לספּנות קנתה בשעתה את האניה ממר ברנשטיין (גרמניה) ב־80,000 לא"י.

(עמוד אחרון ל“דבר”, גליון 3779)

עד כאן דברי המודיע.

ואני, ברשות חברים, רצוני להציב ציוּן למפעל חלוצי זה של יזמה פרטית, אשר מקץ מלחמת־קיום נואשת בא השלום עליו – והישוב העברי, על מוסדותיו ואישיו וחוּגיו, והתנועה הציונית, על מוסדותיה ואישיה ומפלגותיה ילווהו בשתיקה לעולם שכולו טוב, ואולי גם ירווח למישהו, כי חדלה התביעה החיה והתוכחה המטרידה של יצור עברי ימי, המבקש חיים ומגן.

לא מתוך כוונות ציוניות, כי אם מתוך הכרח, קפצו מספר יהודים בעלי הון לתוך הים התיכון. הם עמדו ויסדו קו עברי מחיפה לטרייסטה, לכשתרצו: התחלה של קו עברי, כי רק אניה אחת יחידה היתה ברשותם.

עמדו ויסדו! לא קל היה המעשה. מי יגיד ומי יביע את כל המתלאה שהיתה כרוכה בעקבותיו? לא מעט עקשנות, לא מעט חריצות נדרשו לביצועו. הבקיאים בדבר יודעים, כי היה בו, מכמה בחינות, משום קריעת ים! נודה ולא נבוש: מהו כללם של המעשים הלאומיים, אשר נעשו עד עכשיו לפילוס נתיבי־ים עבריים? כמעט לא־כלום. וכאן הופיע בכוח יזמה פרטית נתיב עברי, אמנם צנוע, אך ערוך ומתוקן בכל. מבלי להתכוון לשום תכלית נעלה, נעשו יהודים סוחרים, בעקיפי גורל ישראל, שליחים למעשה רב.

בימי “הרס והרג רב” למדנו מה חשובות ומפלטות הן אותן התחלות כיבושיות מעטות של עבודה עברית בכל מקום שטרחנו בהן וקיימנון, למשל: בנמל חיפה. ובכמה דמים – תרתי משמע – עולה לנו העדרם של כלים מבוצרים במקצועות אחרים, שזנחנו אותם, למשל: אבן!

ואני נוטל רשות לשאול: עצם הופעת אנית־נוסעים עברית ארץ־ישראלית, המחברת את ארץ־ישראל ואיטליה, כלום לא היה בה משום כיבוש מיוחד במינו? כלום לא הגיע למניעי המפעל הזה עידוד וסעד בכל הצורות האפשריות? כלום היו אלה מיטיבים לעשות, אילו השקיעו את כספם בספסרות במגרשים ביבשת תל־אביב, תחת להשקיעהו ברקימת המשך ימי נאה לתל־אביב? וכלום אין זו מחובת המוסדות העליונים לשקוד על הזדמנויות שאינן חוזרות על נקלה – או עליהם לעמוד מנגד ולבקש הצדקות להתחמקות? מהי משקיות ציונית: כיבוש או הסתכלות?

היש לנו רשות, כי תהיה לנו אניה עברית שלנו, קו עברי שלנו, צי עברי שלנו? היש לנו רשות לוותר למישהו על הרשות הזאת? לכולם – רק לא לנו – העליה שלנו?! לכולם – רק לא לנו – הפרי שלנו הנשלח?! מדוע איפוא היה כלי־שיט עברי זה טרף ליריביו? מדוע לא נמצא במוסדותינו הכוח לעמידה גלויה לצד המפעל החלוצי בחייו ומדוע לא גאלוהו במותו? מדוע נמכרה האניה “תל־אביב” ליפּאנים?

לבנה ודגולה – כי למענה הותקן ועליה הונף לראשונה דגל ימי ארץ־ישראלי – חצתה זו את הים התיכון, תמידים כסדרם, שמונה־עשר חדשים ושָׂרתה אל נחשול הרדיפה, אשר נתרגש עליה מראשית הופעתה, על חטא עצם היוולדה וקיומה, ואל שויון־הרוח של אוהבים קרים. 

שוממה וכבוית־אורות היתה זו מוטלת בנמל חיפה ירחים על ירחים, להגדיל את קלון “התעוררותנו” הימית – ולא בא גואל.

האומנם לא היתה שהות לתשומת־לב?

כלי־שיט זה, יציר היזמה הפרטית וטרוף האדישות הלאומית, החזיר במשך שמונה־עשר חדשי־נפתוליו לא פחות מסך 20,000 לא“י שכר עבודה למלחים ולקצינים לכל סוגיהם ודרגותיהם – בסך הכל: תריסר מנינים, אשר קובצו ולוקטו בשעתם מכל קצות עולם, עד נורבגיה ועד בכלל – ולפחות סך 10,000 לא”י תמורת תוצרת הארץ ושכר עבודה לפועלים בחוף חיפה.

כדי לתת מושג יחסי על ערך ההכנסה הזאת יצוין, כי נמל תל־אביב החזיר למעגל הכלכלה הלאומי במשך שמונה־עשר חדשי קיומו הראשונים, עד סוף אוקטובר 1937 סך ארבעים אלף לא"י (סחורה שנפרקה – לערך 110,000 טונות, סחורה שהוטענה – לערך 20,000). המדובר הוא רק בהכנסת משק הנמל, מחוץ לבנינו.

היזמה הפרטית לא זו בלבד שהעמידה כלי־שיט עברי, אלא שהצליחה להקנות לאניה “תל־אביב”, למרות חילול שמה בצדייה על ידי אחדים, פרסום נאה ולרכוש לבבות בקרב הציבור. כ־8,000 נוסעים (לקצה אחד, שהם כארבעת אלפים בחשבון הלוך ושוב) בחרו באניה “תל־אביב” ויצרו את הבסיס למלחמת־קיומה. הכבוד לאלה! אך לא פעם הפליגה זו ריקה למחצה, לשליש ולרביע, בשעה שאחרות הפליגו מלאות על כל תאיהן נוסעים, רובם ככולם יהודים.

– ומרתף המטען? – אל נא תשאלו! והדר? ואשלג? – דום ודום!

בעלי העסק קראו לעזרה – הם היו מוכנים, באין ברירה, למחוק את כל ההפסד של התקופה הראשונה, לשם הצלת גוף המפעל ועתידו, הם היו מוכנים לקבלת מרוּת לאומית – אך גואל לא בא. שום גואל. לא גואל־שותף, לא גואל־פודה, לא גואל־משקיע, לא גואל־מלוה, לא גואל־מציל. לא בעוד האניה מתאמצת לקיים את עצמה. לא בצאת נשמתה. אוזן קשובה – מחוץ להסתדרות – לא נמצאה. ויד ההסתדרות לבדה קצרה מהציל.

פשיטא! אילו היו נושרים מעסק זה רווחים בטוחים למפרע, אילו יכלו לקטוף את פריו עתה כיום, כי אז היו נמצאים מושיטי־יד לרוב.

אך אם כך נלך לקראת הים – היעלה הים לקראתנו?

את הנאום ביום־הים בתערוכה בתל־אביב אשתקד סיים מנהל המחלקה המדינית בהנהלת הסוכנות, חברנו משה שרת, בדברים אלו:

“לילות חרדה אלה יחלופו, יבואו ימים שטופי שמש וזיעת עבודה, ובנמל תל־אביב יעבדו פועלים שטופי אור שמש וזיעת גוף ושטופות שמש תהלכנה אניותינו הלבנות על פני ים התכלת.”

אניותינו הלבנות, אניות אחרית הימים החביבות! הלא תשאלנה אתן: לאן תוּבל בימים אלה אותה האחת לקו ארץ־ישראל–איטליה, אשר ניסתה להיות היא גופה קצה החוט המציאותי, הנשזר מן ההוֹוה אל הבאות?

כסלו, תרצ"ז.

---

מעוז חדש

מאת

דוד רמז

במסיבת ועדי הפועלים בתלאביב מטעם הליגה הימית

האסיפה הזאת היא תפארת להסתדרות, והענין הזה – ענין הים – גם הוא תפארת להסתדרות. אנו מבקשים בים – וגם מצאנו!– מעוז חדש. עלינו להיות, השנה הזאת ביחוד, גם חזקים וגם נדיבים, נדיבים עם עצמנו. כי הכלי הזה של הליגה הימית מנוף הוא – וברכת המנוף אלינו תשוב.

ההסתדרות בתל־אביב, מובטחני, תמשיך באשר החלה ההסתדרות בחיפה. כאלף חברים מבין חברי ההסתדרות נרשמו כבר בליגה בחיפה. אין אנו גוזרים על חברי ההסתדרות שייכנסו לליגה; אין זאת גזירה אלא רשות. אבל קוראים אנו לכל חבר ההסתדרות, אשר ענין לו בים ובעבודה ימית ואשר גם בימים אלה אין זה למעלה מיכולתו להיכנס כחבר לליגה – לעשות זאת בשבועות הקרובים. כי לא על גאולת הים אנו מדברים לפי שעה – זהו ענין רחוק – אבל על מדרך לכף רגל עברית: בראשונה בחוף, אחר כך לאורך החוף, אחר כך – למרחקים. מדרך כף רגל זה – בכוח ההסתדרות לעזור להקמתו. התרופה שנקבעה – תרומה קטנה, כתרומה לאגודת עזרה, ולא בתרומה לכיבוש – אבל כוחה בזה, שתהיה תרומת רבים. תל־אביב, חיפה, ירושלים והמושבות תיצורנה את הרבבה הראשונה – ולה אני מתפלל. בהביטי על הנאספים כאן רואה אני אותה, את הרבבה הזאת, כאילו היא כבר קיימת.

אדר, תרצ"ז.

---

שהחיינו והגיענו לים הזה

מאת

דוד רמז

שף פועלי הים והנמל בחיפה

שתי מועצות הפועלים העירוניות הגדולות – מועצת פועלי חיפה ומועצת פועלי תל־אביב – כוללות כיום שתיהן בתחום פעולתן גם עבודת חוף־הים והים. אכן, מועצת פועלי חיפה היתה המועצה הימית הראשונה. ואותם צעדים ראשונים, לפני שש־עשרה שנים, אותה עקשנות ראשונה – יש להוקיר! עדיין אין בינינו מי שיודע להעריך היטב מה ערך הים לנו. מכל מקום מותר בנשף זה לברך, בשינוי לשון קצת, ברכה עתיקה! שהחיינו והגיענו לים הזה. אחד החידושים הגדולים של הפועל העברי השב למולדתו, חידוש יחסים וקשרים עתיקים, היה דבר החקלאות, והחידוש הגדול השני – אף הוא חידוש יחסים וקשרים ישנים: הימאות. בין שני התחומים האלה, הקרקע והים, כלולות: החקלאות, החרושת, הבניה, התחבורה, השיט, הדיג וכל מלאכת אנוש. אוצרות הים, כאוצרות הקרקע, רבים הם לאין שיעור. ואם לחיי־עולם, לתקומת עם בארצו – הרי אלה הם עמודי־יסוד. לא רבים יודעים כי גם לים אנו שבים. אך עובדה היא: תולדותינו יש בהן מריח אויר מלוח. מתוך חיבה יצקו קדמונים את המטבע: ים התלמוד. אנו באים עכשיו לתלמוד הים. גם השיט, גם הדיג – שניהם טעונים לימוד ושניהם אינם נקנים אלא בעבודה קשה. נוכל לכבוש אותם רק כשהמלאכה כולה, גם הקשה שבקשות תהא נעשית בידי עצמנו, לא בידי זרים. ידעתי כי הנוער שלנו, חלוץ המלאכה בנמל ובים, עושה כיום עבודה גם למעלה מכוחותיו. הגמול צפון לנו בעתיד. וּלפוּם צערא – אגרא.

אדר, תרצ"ז.

---

חול המועד

מאת

דוד רמז

במסיבת עתונאים, במלאת שנה לנמל ת"א

ראשית, אתם מתבקשים לגלות את הסוד, כי הים איננו עוד סוד לישוב. יש נמל לישראל, קטן, דל, צנוע – אבל ישנו. נמל־מעט. ונמל פירושו: ספנים, סוורים, סבלים.

שנית, רשאים אתם לספר, כי השנה הראשונה לנמל תל־אביב היתה שנת עבודה חלוצית, פשוטה כמשמעה. יש זכות גדולה למשלחים, לסוחרים ולעמילים; עשו משהו גם חברי ועד הנמל: אך החלק הקשה ביותר – הקשה בלי מליצות – עלה בגורלם של פועלי הנמל. הללו גררו סירותיהם ימים רבים על פני השרטונות ועמסו שקיהם במים בפועל ממש. זכו לקבל יסורים ראשונים אלה – מלבד בודדים – שתי

חטיבות של עובדים: הסלוניקאים, שהם ותיקים בים וצעירים בתל־אביב, והקיבוץ המאוחד, כוח צעיר בים, אך לא חדש בעבודה חלוצית. עוד בטרם מדלה ופסים ומריצה – הונף המטען בפשטות, בתנופה פועלית חלוצית, וטולטל מיד אל גב ומגב אל יד – וכך נוצרה העובדה: נמל תל־אביב. הוברר, כי בימאות, כמו בחקלאות, דרושים קודם כל עמל־כפים ויגיע־בשר, כדי לכבוש כיבוש אמתי, כדי להיות אדונים לטבע.

אלה אשר נחלצו לעבודת חוף תל־אביב, עמדו במשך חדשים רבים בסבל העבודה הקשה – לעתים קשה עד מאוד, והשכר הזעום – לעתים זעום עד מאוד. החקירה והדרישה על “המפתח” באה בימים מאוחרים יותר. להתנדבות אין מפתח! מתחילה לא רבים היו הקופצים לעבוד במים ולקבל פצעים. ומי שקפץ – קפץ. ועדיין רחוקים אנו גם כיום בנמל תל־אביב מתנאי עבודה הוגנים. יש עוד הרבה לתקן במצבם של עובדי הים שלנו, כדי להעמיד את קיומם על דרגה קבועה ובטוחה, בלי שיהיה עוד מקום לחשוש לדרישות מופרזות כל שהן. גם עניני־חול אלה – מהראוי, כי לא נסיח דעתנו מהם ביום חג השנה לנמל תל־אביב.

שלישית, כי ישאלוכם: מה זה נמל? פרש תפרשו ברבים: נמל – זו עבודה! וככל שמתרחבת העבודה, כן גדל הנמל. והנה הצמיח לנו נמל תל־אביב ענף מלאכה צעיר ורב־ענין; נמצאו – ובמספר לא קטן – בוני־סירות עבריים. ואם ביקרתם באותו צריף על עצם שפת המעגן – וראיתם לעיניכם אחד מאותם צריפי־היוצרים, התחלות צנועות לספנות. אל נזלזל באלה! ודאי, מלאכתן עודנה טעונה שכלול, אך יש בהן גרעין טוב ומעודד.

רביעית, הגידו ביעקב, כי אוצר מפעלי ים אינו מתכוון רק לנמל, כי אם גם לאניות. נמל עברי מבלי אניות עבריות – נמל עקר הוא. והנה היתה לנו אניה אחת עברית – היחידה בדרך חיפה–טריאסט – והיא נמכרה השנה במכירה פומביות, ולא נע ולא זע הישוב. ולא נעו ולא זעו אישיו ומוסדותיו! ההתעוררות שלו לעניני הים, כפי הנראה, עדיין איננה עמוקה כל כך. וביחוד ידל עומקה לעומת הבולמוס לנסיעות אל מעבר לים, האוחז בנו לעתים קרובות ומטלטל אלפים מן הארץ. לו לפחות השקענו את כספנו, המתבזבז לטיולי־חוץ, באניות עבריות! אירע לנו מה שאירע לאותו מלמד שוטה, שהלך בשליחות אשתו למכור גלוסקאות לאנשי־צבא ביומא דפגרא, כשהחיילים מבושמים במקצת – וכשהללו חטפו ממנו את הגלוסקאות, לא עלה על דעתו, שגם הוא רשאי לחטוף גלוסקא לעצמו. העליה שלנו, התיירות אלינו, הנסיעות שלנו מהכא להתם ומהתם להכא – כל הגלוסקאות הללו נתונות־נתונות לאחרים. ולנו היתה אניה עברית אחת יחידה בדרך חיפה– טריאסט (בקו חיפה–קונסטנצה ישנן “הר ציון” ו“הר הכרמל”) והיא צללה בנחת תהומה לעין כל הישוב. מנהג הזכרת נשמות ביום טוב – מנהג נאה הוא. נשמת האניה העברית “תל־אביב” דורשת את תיקונה. עלינו לשוב ולהחיות את המפעל ולהכפילו – ולהקים את השם.

חמישית – וזו העיקר – עשינו מעט מאוד בגדר הרשות שניתנה לנו ביום 15 במאי אשתקד, לאחר שלא זכינו כל חמשים שנות פעולתנו הישובית, מאז באו הביל“ויים, להקים לנו נמל שלנו. אנו פירשנו את הרשות הנתונה לנו פירוש דל וצומק. עשינו מעגנה – והיא צרה ודחוקה. ניתנה לנו רשות להתקין את חופי הירקון לצרכי נמל – ועדיין לא עשינו כלום בנדון זה. הנה יש לנו נוער – ולפניו נפתחה דרך חדשה: הימאות. עליו להתכשר לה – ואין לו מקום להעמיד סירה שלו. הנאמר די במעט הזה? ויש עוד שהות לעשות. בידי ועד הנמל נתון כלי, שבכוחו אפשר לשאוב כסף. דרושה תכנית הרחבה. יקראו לצבור עוד פעם – והצבור ייענה עוד הפעם, גם הצבור העברי בחוץ־לארץ. אשר הנמל קרוב ללבו, יתן את חלקו, בבוא אליו הקריאה להרחבת הנמל. אין להמתין לבוא ה”עסק"; סופו של העסק לבוא. לכשיהיה הנמל בנוי ומתוקן – יבוא גם הזכיון. העסקים היותר טובים, שעשו יהודים בעולם כולו עד עכשיו – הם שנעשו “למען ציון”. יפה אמר ברקוביץ: מן המליצות המקראיות של מאפו הופיעו אוטומובילים מצוחצחים של בעלי עסק! וכבר רחוקים אנו היום הזה מהפסד! אל ניעגן למוצא פיהם של “מומחים”, כי כל המומחים אינם אלא מומחים למה שהיה אתמול, אך לא למה שיהיה מחר. התפתחות הישוב העברי הבדתה את השערותיהם של בוני נמל חיפה. – ועוד לא הוציא שנתו ונעשה צר. וגם נמל תל־אביב עתיד להעניק פריו לבוניו. נמל תל־אביב ישלם. הבו – ונרחיבהו ונעשהו לכלי חפץ, לכלי־מידות בלי שהיות והמתנות נוספות.

סיון, תרצ"ז.

---

"צער גידול נמלים"

מאת

דוד רמז

באסיפת פועלי נמל תל־אביב ביום השנה הראשון לנמל

יש חבלי לידה ויש צער גידול בנים. חבלי הלידה של נמל תל־אביב ידועים לכולנו. יום הלידה היה יום חללים, אבל אם יום הלידה הוא יום קשה – הרי יום הגידול הוא יום ארוך של שנים, ואנו עומדים עתה בפרק “צער גידול נמלים”. על כל הטענות תשובתי: מובטחני, שהכל יהיה. בנמל תל־אביב הבנוי יהיו תנאים הוגנים. ומובטחני, אם רק יצאנו חיים מחבלי לידה, נצא גם לנצחון מצער הגידול. מובטחני, שדרך הנמל יבואו בקרוב עולים, והנמל יהיה בשבילנו נצחון צבורי פנימי ונצחון משקי.

סיון, תרצ"ז.

 

---

נחשון

מאת

דוד רמז

ר' מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה לים, וזה אומר: אני יורד תחילה לים. מתרך שהיו עומדין וצוֹוחין, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. התחילו שרי יהודה רוגמים אותם באבנים…– – –

אמר לו ר' יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: אין אני יורד תחילה לים וזה אומר: אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה (סוטה ל"ו:)

בראש חודש אייר תרצ“ז, 12 באפריל 1937, ניתן האישור מטעם הרושם לחברת “נחשון בע”מ”, שמטרתה לעסוק בימאוּת לכל ענפיה.

יסידת “נחשון” באה לגיבורנו בשלהי שנת־זוועה ממארת. אך המלאך הממונה על קידמתנו זה טבעוֹ מאז, שהוא מכה על ראשינו ביחוד לעתות מרה ואומר: גדל!

פתחוֹ העברי של הים התיכון, שנפתח לנו כחודו של מחט, בצוּרת רשיון לפריקת סחורות בחוף תל־אביב, ביום 15 במאי 1936, הקים לנו את “אוצר מפעלי ים”.

מאמציה של האניה “תל־אביב” להחזיק מעמד במלחמת ההתחרות שנערכה עליה וקריאותיה לסעד ציבורי – אשר לא הגיעו למקום שאליו היו צריכות להגיע – עוררו עוד לפני שנתים את הרעיון על ייסוד חברה ישובית לעניני ים, ומנינים אחדים מאנשי ארץ־ישראל, שחזרו באניה זו מן הקונגרס בלוּצרן, הביאו את תרומתם הראשונה לתכלית זו לועד הלאומי ועוררוהו להמשיך בדבר. אך ההמשך הופיע רק בשלהי אוגוסט 1936, שאז הונח היסוד בחיפה לסניף הראשון של “החבל הימי לישראל”.

ציבור הפועלים נטל את חלקו בעין יפה בהקמת שני הכלים הישוביים הימיים: “האוצר” ו"החבל'. ועתיד הוא לתת להם מכוחו ולהוסיף, כדי להאדירם ולהגיעם לשיעור הקומה הלאומי המיועד להם.

ו“נחשון” לשם מה? לשם סעד משקי נוסף, סעד משלים לשיט ולדיג חלוצי וכן לעבודת החופים.

ועוד בטרם “נחשון” כבר נעשו על־ידי מוסדותינו השקעות חשובות ב“פריקה” בתל־אביב, בשותפות עם “פרדס”, “סמל' ו”אוצר מפעלי ים“; ב”עוגן" בחיפה בשיתוף הנהלת הסוכנות; בדיג בחיפה, בשיתוף הסוכנות והחבל הימי – סניף חיפה; בסבּלוּת מכס בחיפה, בשיתוף הנהלת הסוכנות; ובהוצאות היסוד להתחלת בנין נמל תל־אביב – סך 2500 ל"י – כנגד סכום שקול מצד הנהלת הסוכנות.

ריכוז ההשקעות שכבר נעשו וגיוס אמצעים נוספים לפעולה ימית משקית – אלה הן התעודות ל“נחשון”, כפי שהוגדרו בהחלטת מועצת ההסתדרות ל"ח: “המועצה מעריכה את ראשית הכיבושים ההיסטוריים של הישוב וציבור הפועלים המאורגן במשק הים לכל ענפיו ומחליטה על ריכוז הפעולה בחברה מיוחדת לעבודות ים ברשותה של חברת העובדים”.

כחברת עסק יהיה על “נחשון” לבדוק יפה יפה בטחון כל השקעה ולדאוג לנשיאת פרי מסוים – לוּ גם צנוע בראשיתו. לפיכך יוכל “נחשון” להיות רק גורם משלים, הנשען בפעולתו על קרן־היסוד – הועדה הימית, על ה“חבל הימי לישראל”, על קרן חוסר־עבודה, על קרנות הקיבוצים, הקבוצות וכו'.

כחברה הסתדרותית יפעל “נחשון” מתוך רצון חלוצי לפיתוח משק הים לגופו, כדי להתקיים בעבודתו. כחקלאות – בימאות. בכוחם של אלה האומרים להחיות את עצמם ביגיע כפיהם ינוצח גם הים. קשי ערפם, אורך רוחם וחדירתם לתוך תוכו של המשק בדרך פועלית, בלי שׂרד מיותר – באלה יש לקיים עוּבדוֹת משקיות גם בתנאים חמוּרים. 

ומצד העוּבדות עדיין אין בידינו אלא התחלות צעירות ודלות. אם התקדמנו משהו בשנה האחרונה, הרי זו רק בעבודות החוף, בעיקר בסבּּלוּת. אותה ספּנוּת־מעט שנוספה לנו השנה אינה אלא ספנוּת־סירות. בשיט־אניות נסוגונו אחורנית: הנתיב העברי חיפה–טריאסט, נתיב האניה “תל־אביב”, נמחק דוקא השנה, כש“פינו מלא שירה” לים.

והדיג? – עדיין הוא כולו באופק ו“ערפל חתוּלתוּ”.

דלות זו של ה“יש” הימי שלנו מחייבת ריכוז אמצעים מרובים – וראוי “נחשון” כי ציבור הפועלים יכריז למענו, עם תחילת ברייתו, מפעל כספי מיוחד. ועוד תגיע שעה זו בתוכנו.

סיון, תרצ"ז.

---

קרן היסוד של הים

מאת

דוד רמז

לסיפון האניה "הר־ציון"

בכנוס היסוד של החבל הימי לישראל

אנו מתחילים. לדעתי, מתחילים קצת ברפיון. תשעת חדשים עברו מהיום שנוסדה הליגה הימית הראשונה בחיפה. והחדשים הללו לא היו חדשים רגילים בחיפה ובארץ, היו אלה חדשים של תקופה רבולוציונית בישוב. ואילו ההתעוררות הזאת שצפינו לה בענין הים הלכה בדרך אבולוציונית – ברפיון. אנו מתחילים בחוסר אמצעים. הליגה, שמטרתה היתה לבוא לכינוס הזה ברבבות ובאלפים רבים של חברים, מונה לעת עתה אלפים אחדים, בחיפה ובתל־אביב. בירושלים ובמושבות אין לה עדיין סניפים.

הנסיון הזה של הליגה לכנס אותנו ל־2–3 ימים על האניה הזו, לצאת מתוך הווי החיים הרגיל, אולי למעט בדיבורים, אבל מתוך זה לבוא להתקרבות לענין שעליו מדברים, רעיון יפה הוא וזכות גדולה היא זאת לאניה “הר־ציון”, לחברה ולדב־החובל העברי. לעת עתה אין לנו, אלא חברה זאת העוברת מחוף לחוף ומעבירה גם נוסעים וגם משא – יש לנו רק חברה זאת “ברקוביצי” והשניה “עתיד”, שהיא מכוונת למשא – ויותר אין לנו. היתה לנו אניה שנסעה מחיפה לטריאסט ונתנו לה להמכר בפטיש בבית־המשפט. ואם האניה הזאת אספה כ־100 איש ממקומות שונים, כדי לאַתר אותם לענין הים. אני חושב שמר ברקוביצי זכה זכות גדולה והוא צריך לראות עצמו כמי שזכה לכבוד גדול. אבל אין להסתפק בזה. שני הימים האלה צריכים לקרב אלינו את הים, להמציא לנו יותר חברים לענין זה של העבודה הימית. גם תרומה קטנה שתהיה קבועה כל שנה, תרומה של הרבה רבבות אנשים, יכולה לעזור לבנין הספנות העברית, אבל לשם זה נחוצים אלפים רבים.

גם נמל תל־אביב מתפתח לאט. הוא צריך ויכול היה להיות אחר. כמה כסף מזומן אנו זורקים לים יום־יום בכל מיני צורות ועד כמה אין אנו מצליחים לעשות דבר כדי שהכסף ילך אלינו. איך קרה לנו הדבר הזה – קשה כמעט להבין. בכסף פרטי לא נוכל, כנראה, לעשות. חוזרת ההיסטוריה. המתחילים יהיו הבטלנים, אלה שאינם מומחים – ואחר כך יבואו המומחים וירויחו כסף. צריך שיהיה מקור כספי עממי, קרן היסוד של הים. כל יהודי צריך להקריב חצי לירה או לירה לשנה. גם זה מתפקידה של הליגה – לא לתת לאנשים לחשוב שדוקא לגויים מותר שתהיינה להם אניות גדולות וטובות. לוּ היו לנו קפיטליסטים הגונים, – ויסלחו אם ישנם פה וגם אלה שאינם, – היו קונים אניות, היו אולי מפסידים במשך שנתים ושלוש אולם אחר כך היו מצליחים ורואים ברכה. יש ליצור קרן עממית לעבודות הים. אני רואה לפני את יהודי אמריקה ואנגליה מצטרפים לליגה. גם את היהדות הפולנית אני רואה משותפת. בהכנסות הקטנות הללו ובמעט אומץ שנדרוש מעצמנו אפשר לשנות משהו בענין זה. ביחוד אחרי המכות הגדולות שבאו עלינו השנה הזאת, הכרח הוא לנו לא להיות תלויים בענין הים בגויים. אינני רואה כל סיבה מדוע לא יהיה לנו צי עברי גדול. אין כל סיבה לזאת – מדוע לא תהיינה לנו אניות. הסיבה היא רק עצלות, רפיון ושיגרה; ואת אלה צריך לשבור.

* * ★ * *

שמרתי לי לנעילה שתי הערות:

הראשונה היא: לא המאורעות הם שגרמו להופעת החבל הימי ולהתעוררות הזאת. עוד לפני שנתיים, באניה “תל־אביב” בנסיעה לקונגרס, התכנסנו על הסיפון והחלטנו להקים חברה לפעולה ימית וגם רשמנו חברים והכנסנו תשלום ראשון. אבל המאורעות היו גורם דוחף ולפני תשעה חדשים, ב־28 באוגוסט 1936, נתכנסנו בחיפה למסיבה ראשונה, לייסוד הליגה הימית. הרי שהמאורעות אינם אבות המפעל; הם היו רק גורם דוחף, גורם נוסף, ונמל תל־אביב פתח שער ממשי לים ואוֹרוּ עינינו.

הערה שניה: לא תודה ולא ברכה ולא שום נאום יוכלו להביע את המעשה הגדול אשר נעשה בתל־אביב במשך עשרת החדשים הללו על ידי העובדים בים. כשהתקרבנו למקום הזה וראיתי את מאות העובדים אשר יצאו לקראתנו, היתה לי הרגשה כי האניה האלמת הזאת אשר כיבדה את נמל תל־אביב בביקורה היתה החג הראשון לעובדי נמל תל־אביב, ראשית גמול לפעולה החלוצית הרבה שנעשתה על ידם. אין כוח להביע את הדבר הזה, אבל כולנו עמדנו על האניה בידענו, כי רק המחיצה הרשמית הזאת מפריעה לשמחה האמתית לפתיחת השער לבנים השבים לגבולם.

תקותי שהימאות העברית תהיה גם ימאות אנושית, ועובדי הים העברים יהיו עובדים בני תרבות עם צרכי תרבות ועם קיום תרבותי, ויעלו את המקצוע הזה כמו שמעלים את המקצועות האחרים בארץ למדרגה של קיום אנושי. הימאות העברית היה תהיה ימאות אנושית.

אב, תרצ"ז.

---

נמל תל־אביב בר־עליה

מאת

דוד רמז

מסיבת עתונאים בנמל

הדבר שאנו נתבעים לו היום הזה – הרחבת נמל תל־אביב. בעוד ימים אחדים היה יהיה הנמל לבר־עליה. תחילה לנוסעים ואחר כך – גם לעולים, הבאים להשתקע. להוציא, לפי שעה, תיירים. המכירים את הנמל יודעים כי אין הוא, לפי מידותיו, אלא אתחלתא. כל פועליו מרגישים בצורך ההרחבה – גם לנוֹחוּת העבודה וגם לפרנסתם. יש הכרח להאריך את קירות המעגן ולהוציאם למים עמוקים, כדי להקל על הכניסה למעגן מן הים. שר הים גורף חול ומביא אותו “ללא כל תכנית” אל פי המעגן ממש. על כן נודעת בנקודה זו חשיבות יתרה לעומק המים, ביחוד בשעת סערה. אם רוצים אנו בגידול התנועה (ומעכשיו – גם תנועת העולים), הרי נחוץ עוד מעגן. אגב, הוא יעלה פחות מן הראשון. דבר זה יש להבהיר לא רק לישוב, כי אם גם לגולה הנאמנה עם הארץ. עד היום לא קיבל נמל תל־אביב מבחוץ אף לירה אחת. כל אשר נעשה – נעשה בכוחות הישוב בארץ־ישראל.

ההשקעה הכללית שלנו עד היום בנמל תל־אביב היא כדי רבע מיליון לירה. כנגדה יש לנו נכסים: הקירות שוברי־הגלים, הסירות, הגוררות והנגררות, ושאר כלים. אך הנכס החשוב לעם ישראל הוא: מאתים וחמישים ספנים עברים, היודעים כבר את מלאכתם והמתפרנסים כעובדי ים: מאה ושמונים סַוָרים ועשרות עובדים בבדק הסירות ותיקונן, ושלוש מאות וחמישים סבלים קבועים. הוה אומר: עד אלף פועלים עסוקים כבר בנמל תל־אביב. אני סבור כי יש ענין בפירוט הזה לכולנו.

בתחילתו, בחודש ספטמבר 1936, גילגל הנמל ארבעה אלפים שש מאות ששים וחמש טונות, בחודש דצמבר 1937 – שבעה־עשר אלף טונות. היום הבינוני בספטמבר 1936 היה יום פריקה של 320 טונות, היום הבינוני בדצמבר 1937 היה יום פריקה של 740 טונות. מה הכניס נמל תל־אביב במשך השנה לעיר? עוד לא נעשה החשבון המדויק, אך אותו אלף הפועל ואותן 70 המכוניות העסוקות בו, העבירו כבר אל החנוני, אל בעל המסעדה וכו', בשנה ומחצה לקיום הנמל – כמאה וחמישים אלף לירה. כעת הולך להתווסף על אלה הענף החדש: העלאת הנוסעים והעולים. המפעל, החשוב מבחינה ממלכתית, הנהו איפוא אחד החשובים גם מבחינה כלכלית פשוטה. ועדיין אנו עומדים באמצע המערכה להשיג לנמל תל־אביב שויון־זכויות, כדי שיוּשב לנו – ובעין יפה – מהכנסות הנמל חלק הוגן לחשבון ההשקעה היסודית.

כל מפעל קיים איננו אידיליה. מטבעם של הענינים המעשיים שהם מכסים את החזון כמו אפר את השלהבת. אך אל ידבק בנו יחס אפור לנמל תל־אביב: יש לראות את חשיבות ערכו מבעד לפרטי יום יום. ועליכם, העתונאים, לסלק את האפר ולגלות מחדש את השלהבת.

כסלו, תרצ"ח.

---

כלי עממי

מאת

דוד רמז

“הקונגרס מקדם כברכה את ייסוד “החבל הימי לישראל” שיצר אוירה של מסירות ופעילות צבורית סביב מפעלי הים הראשונים והוא פונה אל המוני העם בארץ ישראל ובגולה בקריאה להתלכד סביב “החבל הימי לישראל”, כדי לחזקו ולבצרו”.

(החלטת הקונגרס הציוני ה־20 בציריך)

כשאני מהרהר בתולדות שנתו הראשונה של “החבל הימי לישראל”, אני בא לידי מסקנה, כי יש לפניו עתיד גדול. החוש, אשר אמרנו לעוררו, חוש הנהייה אל הים והאמונה באפקיו, ניתן להיות ניעור בלב רבים, רבים. על כן יכולנו להגיע עוד בשנה הראשונה, שהיא מטבעה שנת גישוש, לתשעת אלפים חברים. אכן מתקרבים אנו לאותה רבבה ישובית, אשר היתה לנו למשאת־נפש במסיבת הנחת היסוד לסניף הראשון, החיפני, באוגוסט 1936. היא הרבבה, אשר מבלעדיה לא ראינו את עצמנו זכאים לבוא אל העם בכל תפוצותיו ולקרוא לו להוסיף מכחו על “החבל” ולעשותו מכשיר ישראלי עולמי, להחזרת עטרת הימאות העברית ליושנה.

עוד יבוא יום ואנשים מישראל, בהביטם אחורנית, יתמהו תמוה: כיצד יכול היה הישוב העברי להתקיים עשרות בשנים מבלי מכשיר עממי מעין זה.

הלמות לבו של הנוער שלנו לקראת הים הולכת ועולה. ישא “החבל” פניו אל הנוער, להדריכו ולעודדו בדרך זו – ונשא הנוער את “החבל”!

נצחו של הכלי העממי הוא בחיבת הרבים אליו ובשליטת הרבים עליו. לא אגודה תלויה בחסדי יחידים, כי אם כלי פתוח, נתון כולו להשפעת העם, לבקרתו ולתוכחתו – כי “את אשר יאהב – יוכיח”.

“החבל הימי לישראל” יהי כולו ברשות העם, כפוף למרות מוסדותיו הלאומיים העליונים, כשם שכפופות למרות זו הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. בכוח זה עתיד הוא להיות שלישי להן – בקרב העם.

טבת תרצ"ח.

---

עם המעשה

מאת

דוד רמז

בישיבת מרכז החבל הימי לישראל

הפעולה בחוץ־לארץ

עודני מתלבט אם אמנם הגיע כבר הזמן להתחיל בפעולה ארגונית וביצירת תאים בחוץ־לארץ. נדמה לי, כי בטרם נגש לפעולה שם עלינו להעמיק שרשים פה בישוב. תמיד אפשר ליצור תאים, אולם – האם נוכל לקיימם? אנו מעונינים, כי הופעתנו הראשונה בחו“ל תהיה בקנה־מדה רחב. הפעולה בחו”ל מחייבת משלוח אנשים, דבר שאין אנו יכולים לעשותו כיום, ביחוד לאחר שהעורף שלנו אינו מחוסן די צרכו. עלינו לבנות קודם את המסד. בל נהיה בהולים. קשר עם הסתדרויות ציוניות בארצות שונות – כן, ארגון תאים – עוד לא! אולם אני מחשיב את ההצעה בדבר הקשר עם בתי הספר בחו“ל. עלינו ליצור אותו. אולי כדאי לחשוב על הדפסת עתון בשביל חו”ל בוארשה. יש לבוא בדברים בענין זה גם עם החלוץ העולמי, גם עם מחלקת העליה של הסוכנות.

כפילות לשם מה?

אעלה שאלה נועזה המטרידה אותי מכבר. אנה יובילונו שתי היחידות: חי“ל ומחלקת הים של הסוכנות, בעלת כמה וכמה ועדות? החי”ל צריך לשאוף, כי לחבריו תהיה הרגשה של השתתפות במעשה ממש. אולם אם הפעולה תפוצל לפי ועדות־פעולה, מה יעשה החי“ל? נדמה לי שאנו מכפילים את עצמנו. דעתי היא, כי החי”ל צריך להוות את המסגרת לכל הפעולות הקשורות בעניני הימאות ותפקידה של מחלקת־ הים הוא ללוות את פעולת החי“ל ולהדריכה. ועדת ספנות ליד החי”ל צריכה להיות מודרכת על ידי מחלקת־הים. ה“חבל” צריך להיות מכשיר הסוכנות. מכלל זה שהצעתי אני מוציא את ענין בית־הספר הימי. אני מציע שנבדוק את הענין הזה בדיקה מעולה. יש למנוע בעד הקבלה בפעולות. אני מרגיש, כי יש רוח במפרשי החי"ל וצריך לנצל את הדבר.

טבת, תרצ"ח.

---

אניה עברית מהי?

מאת

דוד רמז

בישיבת נשיאות החי"ל

אני מסכים שלא נקפיד על 100% של הון עברי דוקא, אולם על עבודה עברית יש להקפיד ולהקפיד. החי"ל צריך לעמוד על דרישה של 100% עבודה עברית: פועלים, פקידים. כל ענפי הפרנסה הכרוכים בקיומה של אניה צריכים להיות נתונים בידי יהודים. וודאי, מוטב שההון יהיה כולו יהודי, אולם הנני מוכן להסתפק בהון עברי חלקי, בתנאי של השפעה צבורית מספקת.

עלינו לקבוע הגדרה אחת למושג “אניה עברית” ולבחון את המציאות בקנה־מדה של הגדרתנו זו. אני מציע לקבל את ההגדרה הבאה: א) חברה ארץ־ישראלית, ב) דגל ארץ־ישראלי, ג) עבודה עברית, ד) תוצרת הארץ, ה) השתתפות הון עברי ומידת השפעה מסוימת להון זה, ו) חוזה עם החבל הימי להבטחת הצדדים החשובים מבחינה ישובית.

אם האניות תתאמנה להגדרה זו, תנתן להן תמיכתו של ה“חבל” ולאות זה יונף עליהן הדגל של החי"ל.

טבת תרצ"ח.

---

ככל הגויים

מאת

דוד רמז

חיבתנו אנו לים היא צעירה־עתיקה. בגליונות אלה (“ים”, גליונות החבל הימי לישראל) תבואנה כפעם בפעם ידיעות על מעשים שבהתנדבות להאדרת הימאות בעמים אחרים. עמים – ולא מדינות. כי המדובר הוא על החיבה העממית ויצירותיה כמילואים למדינה. לנו החיבה העממית היא גם המדינה. כי את אשר לא תעשה ההתנדבות להחייאת הכוח העברי בים – מי יעשה?

“מסורתנו הימית עתיקה היא” – כותב האיש היוגוסלבי. “מהמאה השמינית עד המאה האחת־עשרה מלכו על חופי הים האדריאטי הנסיכים והמלכים הקרואטים, שלרשותם עמד צי ימי מפותח, בימי מלון טומיסלאב (בשנות 910/928)”.

כלום אין הדברים האלה מעלים אל לב את דברי הרצאתו של פרופיסור נ. סלושץ בכינוס הימי הראשון שלנו – על מסורת הספנות העברית המפוארת? אלא שקנה־המידה לעומק הוא אחר: קנה־מידה של ישראל סבא. לא מסורת בת אלף שנה, כי אם בת אלפים.

ועוד כמה פסוקים מצויים באותה אגרת, הראויים לקצת התבוננות:

"בשעת אחוד הממלכה היוגוסלאוית נספחה דאלמאציה, ארץ שכולה סלאוית־לאומית, והחוף הקרואטי – לאם המולדת היוגוסלאוית. לדאבוננו לא סופחה ליוגוסלאויה אוסטריה עם 600,000 תושביה היוגוסלאוים (קרואטים וסלוואנים). על אף

השגיאה הדיפלומטית הזאת נהייתה ממלכת יוגוסלאויה עם שפת ים יפה וארוכה באורך של 600 קילומטר בחלק המזרחי של הים האדריאטי למעצמה ימית. לשם זה נחוץ היה לעשות כל מה שאפשר כדי שחלקת מדינה זו תחיה חיים לאומיים מדיניים מלאים, כדי שהממשלה תקבל אוריינטציה ימית והעם יהיה חדור רעיון החייאת הימאות. הרעיון הזה של החדרת הרגשה ימית בעם היוגוסלאוי קיבל דחיפה עוד יותר חזקה מאחר שנוכחנו לדעת, כי שכננו מהחוף המערבי איננו פוסק מלשאוף לדאלמאציה, ארץ סלאוית בכל המובנים".

ולנו לעם התפוצות, יש ענין גם בדבור זה:

“יש לו (לחבל הימי היוגוסלאוי) סניפים במקומות ההגירה היוגוסלאוית: באמריקה, במצרים, בתורכיה”.

וגם מפולין יש לנו ללמוד קצת. אורך הים הפולני הנהו, כמדומה, קצת פחות מן 170 קילומטרים – חוף הים של ארץ־ישראל. ואף על פי כן:

“הליגה הימית והקולוניאלית, הפועלת בשטח פולין, היא האיגוד הגדול במינו, לא רק בארצות הבאלטיות, כי אם באירופה כולה”.

צא ולמד כמה חביב הים על כל העם שזכה בו, אם בהרבה ואם במעט, ומה גדולים מעשיה של חיבה זו!

שבט, תרצ"ח.

---

נמל – עמל

מאת

דוד רמז

יש קליפה לנמל ויש לו תוכן. מצד קליפתו דומה הנמל – כל נמל – לקיפּוֹד. שכן כל נמל הוא בבחינת גבול – וכל גבול מהלך אימים. חיצוניותו של הגבול היא מטבעה דוקרנית ומסומרת: כולה סייגים, בלמים, איסורים. “ביקורת תעודות”, “בדיקת חפצים”, “שחרור ממכס” – כל אלה יצורים מפליצים, שאינם מושכים את הלב. נפש האדם, המפליגה ברצון למרחקים וכל אופק חדש יקסום לה – רותעת וסולדת לציור מעברות־מכס. רק הנמל שלעתיד לבוא, אשר יגשור בין עמים־אחים, הוא אשר יקבל בסבר פנים יפות את כל הבא אליו. אז תקום בלב איש דמות אחרת לנמל, אשר תחשוף מבעד לקליפתו את תכנו האמיתי ותקרב את התוכן הזה ללב.

ומהו תכנו של נמל? הנמל הוא עולם מלא יגיעה, יגיעה שתכליתה תנועה, טלטול, תיקון ובנין יבשתי וימי. שירה כבירה לעמל רב־פנים על גבול שני האיתנים, לשם קישורם וחיבורם ושליטה בשניהם.

ותוסיף על אלה את הדיג למינהו!

הריחוק הנפשי מעצם התוכן של נמל היה אולי הקו החרוץ ביותר ביחסו של הישוב העברי לימוֹ. לא מרצון – מאונס. חצצה בינינו חציצה של מהומה נכרית, מפוּרזלת חומרות כסל ורשע. קיר אטום שאין לו מזיזין. גם אילו ניתן לנו חלק ראוי – ולנו לא ניתנה דריסת רגל! – בנמל הנכרי, לא היה בכוחו להביא לנו הרגשה נמלית ביתית. רק עם פתיחת השער העברי הימי באה רווחה נפשית.

בכל אשר תעמול היד העברית בארץ הזאת שם צפונה הברכה לנו. כן! ידי הנערים הללו, ילדי עם עתיק, המעלות יבלות חדשות בשדה ובים, הן הן הרוקמות רקמת יצירה ושירה על פני הארץ כולה ונוטעות בה פינות חן וחסד לנו. וכאחת הפינות הללו, כמרגלית אחת בטורי המרגליות, וכמיוחדת במהותה בתוך אחיותיה – גם פינה זו בצפון תל־אביב.

ישוב! ישוב! מה יקר הנכס הנוסף לנו!

אדר א', תרצ"ח.

---

"בליל התקדש חג"

מאת

דוד רמז

באספת־עם, ערב פתיחת נמל ת"א לנוסעים

האספה הזאת נותנת כבוד לענין. היא מוכיחה, כי אנו אוהבים את הים, מכל מקום אנו מתחילים לאהוב אותו. זאת היא אהבה כלואה. ביאליק דיבר על דמעה כלואה אשר כוחה רב. אהבתנו אל הים היתה כלואה. נגדרה לפנינו הדרך אל הים – כל ימי הישוב החדש. ואהבה אשר היתה כלואה שנים רבות – כשהיא מתפרצת – בכוחה לחולל דברים גדולים. ויש סימנים להתפרצות אהבה זו. קיבלתי היום מכתב ממדינה אחת – מסדום החלוּצית, שם עמלים בחורי ישראל. והם מצאו להם פנאי לכתוב לנו, כי הם משתפים עצמם לחג זה ומצטערים שלא נתפרסם בעתונים מה הם תנאי החתימה על מניות עליה. הם עורכים הערב מסיבה וחותמים בתורת קיבוץ על מניות מספר בלא לדעת את פרטי התנאים. וטלגרמה קיבלתי היום עוד ממדינה אחת – ממדינת אמריקה. הועד ל“נחשון” מודיע לועד הפועל של ההסתדרות, כי הוא עורך מחר שורת חגיגות בערי אמריקה כדי לשתף את הקהל הקרוב לענינים אלה בחג זה. נחזיר ברכה למברכים ונגיד דיבור אחד לעצמנו: נדמה לי שעוד אנו יכולים לעשות משהו לנמל תל־אביב. לא אגיד כי רב כוחנו כיום הזה, אבל בכוח אהבה אמיתית יכולים אנו, בני תל־אביב וארץ־ישראל, לעשות משהו לנמל תל־אביב. ויודע אני שיש אהבה אמיתית בלב כולנו, כקטנים כגדולים, ועוד יותר בלבות הקטנים: אהבת הילדים לנמלנו היא ללא שעור. ובצדק, כי להם הוא, הם יהיו בו כבביתם.

ומהו שם הדבר שנוכל לעשותו: מנית העליה. נקשט את בתינו, נקשט כל בית־ישראל במנית העליה, ואת שלהי החורף הזה נהפוך לזמן של התעוררות למאמצים נוספים לנמל תל־אביב.

גם אני בשתי מידות: לא בניגוד למר הופיין, אלא כמלואים לו – נאמנות והתנדבות. אַל לנו לשאת עינינו לזול של יפו. אַל נרשה לסוחרים להביא לנו סחורות משער יפו. נאמנות לנמל תל־אביב! הוא זקוק לנאמנות זו. אם אנו לא נהיה נאמנים לו לא יוכל לגדול. ועוד התנדבות כספית נדרשת מאתנו. כ־170 אלף לירות השקענו מכספי התנדבות, ועבודה עשינו עוד בסכום נוסף שאנו חייבים, ועוד יותר אנו חייבים לנמל: חייבים להרחיבו. תרכוש איפוא כל משפחה את מנית העליה – ירכשוה בתשלומים לשעורין בכל צורה שהיא. אין ספק כי ביאת אניות עולים לנמלנו תעורר לבבות בכל תפוצות הגולה הציונית.

“עלה נעלה וגם יכול נוכל”.

אדר א', תרצ"ח.

---

בתוך ים סוער

מאת

דוד רמז

עם פתיחת נמל ת"א לנוסעים

עמידה זו של נמל צעיר, בנוי בידי חלוצים ובכספי מתנדבים, תוך ים סוער – עמידה סמלית היא. מפעלנו כולו משול לנמל־הבנין־והשלום בתוך ים מדיני סוער. ויש מי שעומד בעצם הימים האלה רחוק מכאן, במקום שנועד לו, פניו אל הסער – והוא אוסר את המערכה, בשם מפעלו הצעיר והקדוש של עם עתיק וכביר ברוחו.

ברכה לו לחיים וייצמן, מעל הבמה הזאת. וקריאת אזעקה שלוחה מכאן לכל ישראל: עורו, להגביר יד הבנין בימי הפורענות! את אשר הישוב יכול לתת – הוא נותן. עמידה על הנפש – ובנין, התגוננות והתישבות – זו דרכו בישימון יריות ופצצות ורציחות זדון. עובדינו החקלאים, שוטרינו, נוטרינו ושומרינו, נהגינו עזי־הנפש וספנינו וכל עובדינו באשר הם – על משמרתם. הישוב כולו – על משמרתו. אך מפתחות הבנין של הארץ הזאת מופקדים בידי העם העברי. ומעתה מופקד בידיו גם השער הזה, לשכללו ולפארו.

אדר ב', תרצ"ח.

---

"עוד אבנך"

מאת

דוד רמז

במלאת שנתיים לנמל תל־אביב

קטן נמלנו וצר, אך שלנו הוא.

הספן העברי על משוטיו, הסוור והסבל על מדליהם.

כבר נעשה הדבר חולין למישהו, לא לנו.

פינה זו בצפון תל־אביב – פינת חן היא, פינת יקרת.

“חיבת הנמל” עשתה פלאים בישוב ועוד תעשה פלאים בעם. העם העברי עוד יפאר את שערו. עוד ישכללהו וירחיבהו – ו“כאן יהיה נמל גדול”.

* *★ * *

המסוגל צבור פועלי הנמל, בתור כלל, לשמור על נכס העם, לשקוד על טובת הנמל ולהצעידהו, מתוך מאמצים משותפים עם “אוצר מפעלי ים”, לקראת שיכלול, ביסוס וגידול? היש בצבור פועלי הנמל הרצון החי לאחריות? היש בו הכשרון לכך?

שנתים אלה עונות ואומרות: כן.

הפועל הצליח. הצליח למעלה ממה שניתן לצפות. גם בעבודה, גם בתפיסת סידוריה וצרכיה.

הנמל זקוק לפועליו והפועלים זקוקים לנמלם.

* *★ * *

אמת פשוטה היא.

כל פועל מרגיש ומבין זאת. 

על אמת זו מותר לבנות. על אמת זו צריך לבנות.

וככל אשר תמעטנה החציצות בין העובד לבין הנמל, ככל אשר תרבה העמסת האחריות הישירה על כתפי העובד – כן ייטב לנמל ולעובד גם יחד.

אייר, תרצ"ח.

---

שהחיינו!

מאת

דוד רמז

המודעה הנתונה בגליון זה – (“ים”, גליונות החבל הימי לישראל) – בדבר פתיחת קבלת חניכים לבית־הספר הימי ליד התכניון העברי בחיפה ראויה לברכת “שהחיינו”. כדאי, כי הנוגעים בדבר – והם רבים – ישימו לב מבעוד מועד לכמה צדדים מיוחדים של המוסד החנוכי החדש. קודם כל יש לזכור, כי גיל הכניסה אליו הוא גיל הנערות – בני 14–16 שנה. הנסיון הוכיח, כי ההתקשרות לעבודה הימית עולה יפה בידי אלה המתחילים בה מנוער. בגיל זה ההחלטה על בחירת נתיב־חיים ימי לנוער היא, לפי טבע הדבר, בידי ההורים. חידושו של מקצוע זה במערכות הכלכלה שלנו מחייב לעורר עליו את לב ההורים במיוחד. צמצום מספר החניכים מצריך זריזות מסוימת מצד אלה הרוצים בדבר. מספר התלמידים במחלקת הנאַויגאַציה נקבע לפי שעה לשנה זו ל־15 איש, במחלקה למכונאות ימית – 15, במחלקה לבנין סירות – 5 ובמחלקה להפעלת רדיו – 5.

אולם מלבד דאגת היחידים יש כאן מקום גם לדאגה צבורית מסוימת. מאמצי החבל הימי לישראל בארץ ובלונדון והשתתפות הנהלת הסוכנות היהודית עתידים להבטיח את האמצעים ההכרחיים לציוד בית־הספר ולתקציבו השוטף, אולם נשארה עדיין פתוחה שאלה חשובה ורבת־ערך: כיצד תינתן גם לילדים ממשקי העובדים ומבתים לא־אמידים בעיר היכולת לקנות להם מקצוע זה, להתכלכל ארבע שנים על חשבונם ולשלם את שכר הלימוד המסוים ההכרחי אשר יושת עליהם. פתרון השאלה הזאת יוכל לבוא בדרך פתיחת פנימיה וקביעת סטיפנדיות לחנוך ימי מטעם מוסדות צבוריים שונים, דוגמת “נחשון”.

ההסתדרויות הצבוריות אשר יש להן ענין בדבר מהראוי כי תחישינה דאגתן זו ותוספנה אף הן צד שכלול למוסד החדש.

אב, תרצ"ח.

---

"קרן הים"

מאת

דוד רמז

ישיבת נשיאות החי"ל

יש למו שתי קרנות:1) קאן קימת לישראל – קרן עממית המיוסדת על תרומה, 2) קרן היסוד הבנויה על עקרון של מס. הקרן השלישית – קרן הים – צריכה להיות בנויה על חברוּת המונית ותשלום מס חבר. בצורה כזאת לא תבוא לידי התנגשות עם שתי הקרנות הקיימות. בארץ יש לנו 13 אלף חברים. בל נשכח כי אנו נתונים למרותה של הסוכנות והיא לא תרשה לנו ליצור קרן שלישית, אם היא תהיה עלולה להתנגד לקרנות הקיימות.

אדר, תרצ"ט.

---

ים ואויר

מאת

דוד רמז

בישיבת נשיאות החי"ל

איני יודע אם רבים יודעים שיש בארץ התחלה ללמוד טיס בדאונים. ראיתי אותם לא מכבר בבת־ים ונתרשמתי. זוהי הקדמה לטיסה מוטורית. עסקני התעופה בארץ רוצים לבנות לעצמם היקף בחוץ־לארץ ובארץ. יש להם קלובים ועסקנים רבים. זהו השגעון שלהם. גם הם רואים את עצמם נתוּנים למרוּת לאומית ומכל הבחינות מקביל הדבר לעניני הים. אני מתאר לי, כי החי“ל צריך לכלול שתי מחלקות: ים ואויר. ויש תקדים: פולין. יש להתחיל במיזוג הפעולה הזאת בחו”ל. התעופה תהיה מחלקה אוטונומית. אם הרעיון הזה יתקבל על ידינו, יש לאַחד את שני הענינים במסגרת כללית בשם “חבל ימי לישראל”.

תמוז, תרצ"ט.

---

חברה לאומית לספנות

מאת

דוד רמז

בישיבת נשיאות החי"ל

לפנינו ברירה בין שתי הצעות: 1) קרן ספנות, 2) חברה לאומית לספנות. יש, כמובן, גם דרך שלישית: לא לעשות כלום. הייתי מציע שהחי“ל יציע לסוכנות ולחברות הקיימות “עתיד”, “ללויד ימי” ו”נחשון" ליצור חברה לאומית לספנות. כל אחת מהחברות הקיימות תמסור לחברה הלאומית 50% מהאקטיב שלה ותקבל תמורת זה מניות של החברה הלאומית. הסוכנות צריכה להכיר בחברה זו ועליה יהיה לרכז את הסכומים הדרושים ליצירתה.

תמוז, תרצ"ט.

---

עוד תפלגנה אניות

מאת

דוד רמז

עם הקמת המצבה לחלוצי הים גרשון ארליך וגדעון רוזנטל, שנספו ב“רחף” בחוף קפריסין

חברים צעירים ויקרים, באנו לכבד ולחבב זכרכם. לבי היה אתכם ביום־החרדה, אשתקד, כשהדביקתני השמועה הרעה במטרופולין בלונדון, שם עשיתי בעניני “נחשון”.

מאמצי “נחשון” חלו בעת משבר. אילו נצטרפה תנופתו של צבור הפועלים בארץ לאותה תנועה יפה, שעורר חזון הימאות העברית בקרב ידידינו באמריקה – היתה יכלתנו מגעת כדי התחלה גדולה. אך גם כלים צנועים ברשות החלוציות הימית, אם לשיט ואם לדיג – מצטרפים לחשבון.

על הנוער המיעד את עצמו לימאות יוטל לסתור הנחה אחת והיא – כי לא תתכן ספנות בלי תמיכה ממשלתית. אילו צפינו לתמיכה כזו בחקלאות, כלום היינו מגיעים למה שהגענו? כלום “כדאית” היתה העגבניה העברית, ואפילו החלב העברי? אשרינו, כי לא השגחנו בחשבון אומלל זה!

והנה אותו ישוב עצמו, אשר כל בניו “קורעים” את הים בעלותם, וחמרי־בנינו ואמצעי־ייצורו כמעט כולם מובאים אליו דרך הים – כיצד לא העמיד צי מסחרי כלשהו לצרכיו? לחידה זו יש רק פתרון אחד: העסק הבטוח של הסוכנויות לאניות זרות היכה את העסק ה“מפוקפק” של ספנות עברית. כאן סוד ההחמצה של דוד שלם, אשר על הנוער החלוצי למצוא לה תיקון.

גם ימה עלינו לפרוץ. “נחשון” נועד להיות כלי־שרת לפריצה זו. ועֵד הגל הזה ועֵדה המצבה, כי עוד תפלגנה אניות נהוגות בידי חלוצי ישראל למרחבי ימים.

טבת, ת"ש.

קו לקו:

מאת

דוד רמז

למרחב:

מאת

דוד רמז

תעודות:

מאת

דוד רמז

---

הכרזה על דגל הצי המלחמתי

מאת

דוד רמז

מועצת המדינה הזמנית מכריזה בזה. כי דגל הצי המלחמתי של מדינת ישראל הוא כמצויר ומתואר בזה:

הדגל – ארכו 180 ס“מ, רחבו 120 ס”מ, רקעו תכלת כהה עם משולש לבן שווה־שוקים שראשו נח במרכז הדגל ובסיסו מתלכד עם 1צלע הרוחב הקרובה למוט. במשולש – מגן דוד שמרכזו עשוי ששה פסי תכלת המצטרפים לשני משולשים שווי־צלעות, כל פס ארכו 32 ס“מ ורחבו 3 ס”מ.

(–) דוד בן־גוריון

יושב־ראש

מועצת המדינה הזמנית

י' אייר תש"ח (19 במאי 1948)

---

פקודת אניות (לאומיות ודגל)

מאת

דוד רמז

מס' 3 לשנת תש"ח–1948

פקודה הקובעת לאילו אניות תהא לאומיות של מדינת ישראל ומה יהא הדגל של אותן האניות

מועצת המדינה הזמנית מחוקקת בזה לאמור:

שם קצר 1. פקודה זו תיקרא בשם “פקודת אניות (לאומיות ודגל) תש”ח–1948".

לאומיות 2. כל אניה הרשומה במדינת ישראל, לאומיותה היא של מדינת ישראל.

דגל 3. (א) כל אניה הרשומה במדינת ישראל זכאית וחייבת להניף את דגל הצי המסחרי של מדינת ישראל.

(ב) דגל הצי המסחרי של מדינת ישראל הוא כמצוייר וכמתואר בזה:

הדגל – ארכו 180 ס“מ, רחבו 120 ס”מ, רקעו תכלת כהה עם סגלגל לבן כמרחק 15 ס“מ משלש הצלעות הקרובות למוט. הסגלגל – צירו הארוך 90 ס”מ, צירו הקצר – 60 ס“מ, ובאמצעיתו מגן דוד עשוי ששה פסי תכלת, 3 ס”מ רחבם, המצטרפים לשני משולשים שווי־שוקים שבסיסיהם מקבילים לצלעות האורך של הדגל. כל משולש – בסיסו 30 ס“מ וכל אחד משוקיו 45 ס”מ.

קיום רשום 4. כל אניה הרשומה באחד מנמלי ארץ־ישראל אשר בשטח מדינת ישראל ואשר רישומה עמד בתקפו ביום ה' אייר תש"ח (14 במאי 1948). דינה מאותו יום ואילך כדין אניה רשומה במדינת ישראל.

עבירות ועונשין 5. (א) אניה הרשומה במדינת ישראל שהניפה סמל לאומי השונה מן הדגל המתואר בסעיף 3, בעל האניה – אם הוא נמצא בה, – רב־החובל שלה וכן כל אדם אחר שהניף את הסמל, יאשם בעבירה ומשיחוייב בדין יהא צפוי בשל כל עבירה ועבירה למאסר של שנתיים או לקנס של מאתיים לירות או לשני העונשים גם יחד.

(ב) כל קצין בעל כתב־מנוי הנמצא בשרות הצבא או הצי של מדינת ישראל או כל קצין משטרה בדרגת מפקח או בדרגה גבוהה הימנה, או כל פקיד שהורשה לכך בכתב על ידי שר התחבורה, רשאי לעלות על כל אניה אשר עליה הונף סמל בנגוד לפקודה זו, לתפוש את הסמל, ולהחרימו לטובת המדינה.

ממונה על

ביצוע הפקודה 6. שר התחבורה ממונה על ביצוע הפקודה הזאת.

י' באייר תש"ח (19 במאי 1948).

(–) דוד בן־גוריון

ראש הממשלה

(–) פליכס רוזנבליט (–) דוד רמז

שר המשפטים שר התחבורה

---

פיקוח על אניות

מאת

דוד רמז

פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח–1948

תקנות שעת חירום שהתקין שר התחבורה לפי סעיף 9 (א)

בתוקף סמכותי לפי סעיף 9 (א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח–1948, אני דוד רמז, שר התחבורה, מתקין בזה את תקנות שעת חרום דלקמן:

1. שם.

התקנות האלה תקראנה בשם “תקנות שעת חרום (פיקוח על אניות) תש”ח–1948".

2. פירוש.

בתקנות האלה:

“מפקח” פירושו האדם אשר מונה על ידי השר להיות המפקח על התחבורה הימית;

“שר” פירושו שר התחבורה:

“תושב ישראל” פירושו כל אדם היושב במדינת ישראל או שיש לו מקום עסק בה, לרבות כל חברה אגודה או התאגדות אחרת המאוגדת במדינת ישראל או הרשומה בה, וכן כל חבר אנשים בלתי מאוגד שיש לו מקום עסק במדינת ישראל.

3. סמכות ליתן הוראות לגבי אניות מסוימות.

השר רשאי ליתן הוראות לבעליה או לרב החובל של כל אניה השייכת לתושב ישראל, השכורה לו או המשועבדת לו –

(א) הדורשות מבעליה או מרב החובל להסיע אותה אניה אל כל נמל או מקום אחר שיצויין בהוראות (בין שאותו נמל או מקום אחר נמצא בתחומי מדינת ישראל ובין שהוא נמצא מחוצה לה) בתוך אותה תקופה ובאותה דרך שתיקבענה בהודאות;

(ב) הדורשות מבעליה או מרב החובל להטעין על אותה אניה או לסרוק מעליה אותן הסחורות שתפורטנה בהוראות או להעלות על אותה אניה או להוריד מעליה אותם הנוסעים או אותו סוג של נוסעים שיפורטו בהוראות, בתוך אותה תקופה ובאותו נמל או מקום אחר (בין שאותו נמל או מקום אחר נמצא בתחומי מדינת ישראל ובין שהוא נמצא מחוצה לה) שיצויינו בהוראות;

(ג) הקובעות את תנאי ההובלה (לרבות מחירי ההובלה המכסימליים ושאר התשלומים הקשורים בה או הנובעים ממנה) של מטענים או נוסעים באותה אניה, בין בדרך כלל ובין במקרה מיוחד או סוג מיוחד של מקרים;

(ד) הקובעות את סוגי המטענים או הנוסעים שמותר להובילם באותה אניה, בין דרך כלל ובין במקרה מיוחד או סוג מיוחד של מקרים;

(ה) הקובעות את תנאי השכירות של אותה אניה, בין בדרך כלל ובין במקרה מיוחד או סוג מיוחד של מקרים.

4. אופן נתינת ההוראות.

(א) כל הוראה לפי התקנות האלה מותר לתתה באותו אופן אשר ייראה לשר או לאדם אחר הנותן את ההוראה, לרבות פרסום בעתון הרשמי, משניתנה ההוראה באותו אופן, הרי כל אדם שההוראה נוגעת לו דינו כדין מי שידע את תכנה ובהתאם לכך עליו למלא אחריה.

(ב) מבלי לפגוע בכללותו של האמור בתקנת משנה (א) מצהירים בזה כי כל הוראה לפי התקנות האלה, לגבי כל אניה הנזכרת בתקנה 3, תהא נתינתה נתינה כדין – וכי בהתאם לכך על כל אדם שהיא נוגעת לו למלא אחריה אם היא

* * *

(1) נמסרה לבעליה או לרב החובל של אותה אניה, או לכל אדם העובד אצל אותם בעלים או רב חובל או המועסק על ידו: או

(2) נמסרה במקום מגוריו או במקום עסקו הרגיל או הידוע לאחרונה של אותם בעלים או רב החובל: או

(3) נשלחה בדואר במכתב רשום הערוך אל אותם בעלים או רב חובל לפי כתובת מקום מגוריו או מקום עסקו הרגיל או הידוע לאחרונה; או

(4) הוצגה או הודבקה במקום בולט על ספון אותה אניה.

(ג) כל הוראה לפי התקנות האלה, לגבי כל אניה הנזכרת בתקנה 3, די לציין בה את הכתובת “בעליה” או “רב חובל” של אותה אניה, ולא יהא צורך לציין בה כל שם. כינוי או תיאור נוסף.

5. סמכויות מיוחדות להבטחת קיום ההוראות.

כל חייל, שוטר, או אדם מורשה לכך על ידי השר, רשאי לגבי כל אניה הנזכרת בתקנה 3 לנקוט את כל אותם האמצעים ולהשתמש באותה מידה של כוח אשר ייראו לו דרושים לשם הבטחת קיומה של כל הוראה הניתנת לפי התקנות האלה.

6. הפרעת חיילים וכו' במילוי תפקידיהם.

שום אדם לא ימנע, יעכב או יפריע בעד כל חייל, שוטר, או אדם מורשה כדלעיל, מלמלא את תפקידו או מלהשתמש בסמכויותיו לפי התקנות האלה.

7. העברת סמכויות השר.

השר רשאי להעביר בכתב את סמכויותיו לפי התקנות האלה, כולן או מקצתן, למפקח או לאדם אחר.

8. עונשין.

כל המפר בין בעצמו ובין על ידי סוכנו, פקידו או שליחו, כל תקנה מהתקנות האלה, או כל הוראה הניתנת על פיהן, ייאשם בעבירה ויהא צפוי, בצאתו חייב בדין, למאסר של שנה אחת או לקנס של אלף לירות, או לשני העונשין גם יחד.

9. עבירות על ידי גוף מאוגד.

כל אימת שהנאשם בעבירה על כל תקנה מהתקנות האלה או על כל הוראה הניתנת על פיהן הוא גוף מאוגד, ייאשם באותה עבירה גם כל אדם שהיה בעת עשיית העבירה מנהל או פקיד אחראי אחר של אותו גוף:

בתנאי כי בכל משפט שיוגש, בתוקף תקנה זו, נגד אדם כזה, יזוכה אותו אדם בדין, אם יוכיח כי העבירה נעשתה שלא בידיעתו וכי הוא נקט את כל האמצעים המתאימים כדי להבטיח את קיום התקנה או ההוראה.

(–)דוד רמז, שר התחבורה

ד סיון, תש"ח (11 ביוני 1948)

---

תקנות שעת חירום

מאת

דוד רמז

פקודת סדרי השלטון והמשפט. תש"ח–1948

אניות מעפילים

בתוקף הסמכות המסורה לי בעקב סעיף 9 (א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח–1948, אני, שר התחבורה, מתקין בזה את תקנות־שעת־חרום הבאות:

1. פירושים.

בתקנות אלו –

“אניה” כוללת כל חלק של אניה ואבזריה;

“אנית מעפילים” פירושה כל אניה אשר בה הפליגו עולים לארץ־ישראל בלי רשיונות עליה מטעם ממשלת המנדט, ואשר הגיעה למימי ארץ־ישראל עד ליום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), והנמצאת מאז במימי מדינת ישראל; “מימי מדינת ישראל” כוללים את המים הטריטוריאליים של המדינה וכל נמל אשר בה;

2. הכרזת אנית מעפילים.

שר התחבורה יכול להכריז, במודעה בעתון הרשמי, ביחס לכל אניה הנזכרת במודעה, שהיא אנית מעפילים, וההודעה תהא ראיה חותכת לתכנה.

3. מנוי מפקח על אניות המעפילים.

שר התחבורה רשאי למנות אדם להיות מפקח על אניות המעפילים (שייקרא להלן “המפקח”). המנוי יפורסם בעתין הרשמי.

4. תפקידי המפקח.

(א) (1) המפקח יבדוק כל אנית מעפילים, בעצמו או על ידי אדם אחר, שימונה למטרה זו.

(2) אם אחרי שהמפקח יבדוק אנית מעפילים, יהא סבור שיש בה משום סכנה או מכשול לאניות או לכלי שיט אחרים הנמצאים או העלולים להמצא בסביבתה, או לתנועת אניות או כלי שיט כאלה, יכריז עליה המפקח כעל אנית מכשול.

(ב) כל הכרזה על אנית מעפילים כעל אנית מכשול תפורסם במודעה בעתון הרשמי, ובמודעה שתודבק במקום בולט בבית המכס הקרוב למקום הימצאה. במודעות תתואר אנית המכשול במידה שתספיק לזהויה. ליום ההכרזה ייחשב יום פרסום המודעה בעתון הרשמי.

(ג) מיום ההכרזה ואילך תהא אנית המכשול בחזקתו של המפקח וברשותו והוא ישלוט בה.

5. הטיפול באניות מכשול.

כעבור שבעה ימים מיום ההכרזה כאמור יוכל המפקח:

(א) למשות את אנית המכשול מהמים, להעבירה ממקומה, לתקנה, לפרקה או להרסה, כולה או מקצתה, או לעשות אחת או יותר מהפעולות האלה:

(ב) למכרה, כולה או מקצתה, ובמחיר שיתקבל על דעתו, ובין לפני התיקון או אחריו, הכל בדרך שימצא לנכון.

6. שימוש בדמי מכירה.

אם ימכור המפקח אנית מכשול, יוכל המפקח לסלק, מתוך דמי המכירה, את ההוצאות שהוציא לשמה לפי התקנות האלה. אם תיוותר יתרה כלשהי, יחזיקה המפקח בתור נאמנם של האנשים הזכאים לה.

7. מסירת אניה לבעליה.

המפקח יוכל למסור אנית מכשול. שטרם נמכרה, לאדם אשר הוכיח למפקח את בעלותו לאניה, בתנאי כי –

(א) יחזיר הבעלים למפקח לפני המכירה את כל ההוצאות שהמפקח הוציא לשמה בעקב תקנות אלה; וכן

(ב) אם ידרוש המפקח, יתחייב הבעלים כי תוך שבעה ימים מיום הדרישה ימשה הבעלים את אנית המכשול מהמים, יעבירה ממקומה למקום שיקבע המפקח, יתקנה, יפרקה או יהרסה, כולה או מקצתה, הכל כפי שהמפקח יורה.

8. רשום אניה לאחר המכירה.

אם בעקב תקנות אלה, תימכר אנית מכשול לאדם היושב במקום אשר חוקי מדינת ישראל חלים בו, או לגוף משפטי הרשום או נחשב כרשום במדינת ישראל, תרשם אנית המכשול בשמו של הקונה במדינת ישראל, וזה בנמל הקרוב למקום המצא אנית המכשול בשעת המכירה.

9. סדרי הרשום.

כדי לבצע את רשומה של אנית מכשול כאמור יספיק אם ימציא המפקח או הקונה לרושם האניות של נמל הרשום את המסמכים הבאים:

(א) העתק חתום של שטר המכר, וכן

(ב) הבהרה בכתב חתומה על ידי המפקח והקונה, בה יודיעו לרושם על המכירה, ובה תצוין במפורש עובדת היות הקונה אדם היושב במקום אשר חוקי מדינת ישראל חלים בו או גוף משפטי הרשום או נחשב לרשום במדינת ישראל, בהתאם למקרה. ולאחר שיוגשו לרושם המסמכים האמורים, ויסולקו מסי הרשום הנאותים ירשום הרושם את אנית המכשול בשם הקונה, בתנאי שלפני הרשום ימצאנה המפקח ראויה להפלגה בים.

10. פקודה פרק קנ"ה.

פקודת הסחורות הנטרפות ודמי ההצלה לא תחול על אניות מעפילים.

11. שם.

תקנות אלו תקראנה בשם “תקנות־שעת־חרום (אניות מעפילים), תש”ח–1948".

דוד רמז, שר התחבורה

ט' באלול תש"ח (13 בספטמבר 1948).

---

פקודת נמלים

מאת

דוד רמז

תקנות נמלים (אניות המהלכות בים), 1935

מינוי מועצה לפי פסקה 1 של נספח א'¹)

בתוקף סמכויותי לפי פסקה 1 של נספח א' לתקנות נמלים (אניות המהלכות בים), 1935, ולפי הסעיפים 14 (א) ו־2 (ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח–1948, וכל שאר סמכויותי, אני, שר התחבורה, ממנה בזה את האנשים הנקובים בשמותיהם להלן להוות מועצה לשם מילוי התפקידים המוגדרים בנספח האמור ומבטל את המינוי שנעשה ביום 23 באוקטובר1947, ונתפרסם בתוספת 2 לעתון הרשמי מס' 1626 מיום 30 באוקטובר 1947:

מפקד ס. מילר, רב"חובל. חיפה – יושב־ראש.

מ. אברמסקי, רב־חובל הנמל, חיפה.

פ. ווייל. רב־חובל, חיפה.

ע. טובים, מהנדס, חיפה.

א. הולצר, מהנדס־מכונאי ימי. חיפה.

ד"ר ג. לוי, מהנדס־מכונאי, חיפה.

ס. קלוש, מכונאי ראשי של אניות־גרר, נמל חיפה.

א. רוזנטל, מהנדס־מכונאי ימי, חיפה.

דוד רמז, שר התחבורה

ט' באלול תש"ח (13 בספטמבר 1948)

---

מינוי בודקי־אניות

מאת

דוד רמז

בתוקף סמכויותי לפי פסקה 1 של נספח ב' לתקנות נמלים (אניות המהלכות בים), 1935, לפי סעיף 1 לפקודת סדרי השלטון והמשפט (הוראות נוספות), תש“ח–1948, וכל שאר סמכויותי, אני, שר התחבורה, ממנה בזה את האנשים הנקובים בשמותיהם להלן להיות בודקי אניות בגדרי התקנות הנ”ל, ומבטל את מינוי בודקי־האניות שנעשה ביום 23 באוקטובר 1947, ונתפרסם בתוספת 2 לעתון הרשמי מס' 1626 מיום 30 באוקטובר, 1947:

מ. אברמסקי, רב־חובל הנמל, חיפה.

מ. אקדיש, רב"חובל, נווט נמל חיפה.

המפקד ס. מילר, רב־חובל, חיפה.

פ. פואר, רב־חובל, נווט נמל חיפה.

ח. רוזנטל. רב־חיבל, מוס נמל חיפה.

ו. הגדוש, מכונן ראשי, אנית־גרר, נמל חיפה.

א.הולצר, מהנדס־מכונאי ימי, חיפה.

ס. קלוש, מכונאי ראשי, אניות־גרר נמל חיפה.

דוד רמז, שר התחבורה

ט' באלול חש"ח (13 בספטמבר 1948)

---

פקודת המשכנתאות על אניות

מאת

דוד רמז

מס' 6 לשנת תש"ט–1943

1. משכנתה על אניה.

מותר למשכן במשכנתה אניה רשומה במדינת ישראל או כל חלק באניה כזו, כערובה להתחיבות קיימת, עתידה או תלויה בתנאי, על ידי עריכת שטר משכנתה ורשומה בהתאם להוראות פקודה זו.

2. שטר משכנתה.

(א) שטר משכנתה יהיה בנוסח שייקבע על ידי שר התחבורה או בנוסח דומה ככל אשר תרשינה הנסיבות.

(ב) שטר משכנתה ייחתם על ידי הצדדים –

(1) במדינת ישראל – בפני נוטריון צבורי כמשמעותו בחוק העותומני בדבר נוטריונים צבוריים מיום 27 זי־על־קעדה 1331 (תרע"ד–1913);

(2) בחוץ־לארץ – בפני נציג דיפלומטי או קונסולרי של מדינת ישראל, או אדם אחר שימונה על ידי מדינת ישראל לאימות מסמכים, ויאושר בחתימת ידו ובחותמתו הרשמית של האדם שבפניו נחתם.

3. רישום משכנתה.

(א) משכנתה תירשם לפי בקשת בעל האניה או בעל המשכנתה, בפנקס הרישום שיתנהל במשרד רושם האניות.

(ב) המבקש חייב לשלם דמי רישום ולהגיש לרושם –

(1) את שטר המשכנתה בשני טפסים ערוכים בהתאם לסעיף 2;

(2) רשימת פרטי המשכנתה הטעונים רישום, חתומה על ידי המבקש.

(ג) משקיבל הרושם את המסמכים האלה ושולמו דמי הרישום, ירשום בפנקס הרישום את פרטי המשכנתה, יאשר את הרישום ואת יומו ושעתו על טפסי שטר המשכנתה, ויחזיר אחד מהם למבקש.

4. זכות עדיפות.

נרשמו יותר ממשכנתה אחת על אותה אניה, תור העדיפות של המשכנתות יהיה לפי תאריכי רישומן ולא לפי תאריכי החתימה על השטרות.

5. העברת משכנתה.

(א) בעל משכנתה רשאי להעביר את זכויותיו בה, כולן או מקצתן, על ידי עריכת שטר העברת משכנתה ורישומה.

(ב) הוראות הסעיפים 2, 3, ו־4 תחולנה, בשינויים לפי הענין, גם על שטר העברת משכנתה ורישומה.

6. תסובת משכנתה.

(א) משכנתה שנסבה לאחר (שלא בדרך העברה) כתוצאה ממוות, מפשיטת רגל, מפירוק או מכל סיבה אחרת, תירשם התסובה בפנקס הרישום על פי בקשת המעונין ברישומה.

(ב) המבקש חייב לשלם דמי רישום ולהגיש לרושם הצהרה המאמתת את העובדות שביסוד התסובה ותעודה המתקבלת בבתי המשפט כהוכחה על זכותו במשכנתה.

(ג) הרושם ירשום את התסובה וימציא למבקש אישור על כך.

7. תסובת משכנתה.

(א) פריון משכנתה, כולה או חלקה, יירשם בפנקס הרישום על פי בקשת המעוניין ברישומו.

(ב) המבקש חייב לשלם דמי רישום ולהגיש לרושם קבלה על סילוק החוב או כתב ויתור מאת בעל המשכנתה, חתומים בהתאם לסעיף 2 (ב).

(ג) הרושם ירשום את פדיון המשכנתה וימציא למבקש אישור על כך.

8. הוצאה לפועל של המשכנתה.

משכנתה שנרשמה לפי הוראות פקודה זו ולא נפרעה בהגיע מועד פרעונה, תוצא לפועל בהתאם להוראות בדבר ההוצאה לפועל של משכנתות על מקרקעים בשינויים לפי הענין. הסמכויות הניתנות לנשיא בית המשפט המחוזי בהוצאה לפועל של משכנתאות על מקרקעים, תהיינה נתונות לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה.

9. עיון בפנקס הרישום.

פנקס הרישום יהיה פתוח לכל דורש.

10. הוראות המג’לה וכו'.

הוראות המג’לה על משכון מטלטלים והוראות החוק העותומני בדבר סחר־ים מ־6 רבי. א' 1280 (תרכ"ג–1863) לא תחולנה על משכון אניות, העברת משכנתות, תסובתן, פדיונן והוצאתן לפועל לפי פקודה זו.

11. בצוע ותקנות

שר התחבורה ממונה על ביצוע פקודה זו, והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע –

(א) לרישום משכנתות, העברתן, תסובתן ופדיונן, לרבות הטפסים שישמשו למטרות אלה;

(ב) להנהלת פנקס הרישום, לקביעת פרטי הרישום, למתן העתקים ולעיון בפנקס;

(ג) לתשלומים שייגבו בעד הרישום ובעד שאר שירותים;

(ד) לכל דבר אחד הקשור בביצוע פקודה זו.

12. שם.

פקודה זי תיקרא בשם “פקודת המשכנתות על אניות, תש”ט–1948".

דוד בן־גוריון

ראש הממשלה

פליכס רוזנבליט דוד רמז

שר המשפטים שר התחבורה

כ“ו בחשון תש”ט (18 בנובמבר 1948)

---

פקודת האניות (הגבלת העברתן ומשכונן)

מאת

דוד רמז

מס' 9 לשנת תש"ט–1948

מועצת המדינה הזמנית מחוקקת בזה לאמור:

1. פעולות הטעונות היתר.

אניה רשומה במדינת ישראל, או כל חלק באניה כזו, לא תיעשה בה כל פעולה מן הפעולות הבאות, אלא על פי היתר בכתב מאת שר התחבורה. ואלו הפעולות:

(א) מכירה או העברה לבעלים אחרים;

(ב) יצירת משכון או שעבוד, או העברתם;

(ג) העברה מדגל ישראל לדגל אחר;

(ד) ביטול רישומה של האניה.

2. פעולה חסרה תוקף.

פעולה שתיעשה בניגוד להוראות סעיף 1 תהיה בלתי חוקית וחסרת תוקף.

3. ענשים.

(א) כל אדם העובר, בעצמו או על ידי שליחו, על הוראה מהוראות פקודה זו, ייאשם בעבירה, ובצאתו חייב בדין, יהיה צפוי למאסר עד ששה חדשים או לקנס עד אלף לירות או לשני הענשים כאחד.

(ב) אם העבירה נעשתה על ידי גוף מאוגד. ייאשם בה כל אדם שהיה בשעת עשיית העבירה מנהל אי פקיד אחראי של אותו גוף, אם לא יוכיח שהעבירה נעשתה בלי ידיעתו אי שהוא נקט בכל האמצעים המתאימים למניעתה.

(ג) סעיף זה חל גם על עבירות הנעשות בחוץ־לארץ.

4. ביצוע ותקנות.

שר התחבורה ממונה על ביצוע פקודה זו, והוא רשאי להתקין בכל הענינים הנוגעים למתן היתר על פיה, לרבות קביעת דמי בקשה ודמי היתר.

5. העברת סמכויות.

שר התחבורה רשאי להעביר את סמכויותיו לפי פקודה זו לכל אדם אחר.

6. פקיעת תוקף ע“ר מס” 921 מיום 3.9.39.

הוראות חוק האניות והאוירונים (הגבלת ההעברה) 1939 – יפקע תקפן.

7. תוקף הפקודה.

תקפה של פקודה זו יפקע ביום שתתפרסם הכרזה של מועצת המדינה הזמנית בהתאם לסעיף 9 (ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח–1948, כי חדל מצב החרום להתקיים.

8. שם.

פקודה זו תיקרא בשם “פקודת האניות (הגבלת העברתן ומשכונן), תש”ט–1948".

דוד בן־גוריון

ראש הממשלה

פליכס רוזנבליט דוד רמז

שר המשפטים שר התחבורה

י“ז בחשון תש”ט (18 בנובמבר 1948)

---

הערות (כתובות בידי י. פרישמן)

מאת

דוד רמז

נמל תל־אביב. הוקם בימי מאורעות הדמים 1936, בבעלות החברה “אוצר מפעלי ים” בע“מ. ב־15 במאי 1936 נתנה ממשלת המנדט את הרשיון לפריקת משאות בחוף ת”א וב־19 בו עגנה בנמל האניה הראשונה. ב־23 בפברואר 1938 נפתח הנמל גם לתנועת נוסעים.

שירות רב־חשיבות ותועלת עשה נמל ת"א בימי החירום של מלחמת השחרור, ובקום המדינה קיבל “אוצר מפעלי הים” על עצמו גם את מימשק נמל יפו.

תביעתו של ה“אוצר” להקמת נמל עמוק־מים בת"א נמצאת עדיין בדיונים.

ללויד ימי ארצישראלי. חברת אניות עברית, שנוסדה בשנת 1934, על ידי מר אל. ברקוביץ מרומניה. לפני מלחמת העולם השניה היו ברשותה שתי אניות לנוסעים ולמשא בקו חיפה־קונסטאַנצה: “הר ציון” ו“הר הכרמל” (5,400 טון כל אחת). “הר הכרמל” עלתה באש בנמל קונסטאַנצה בראשית 1938, ו“הר ציון”, שעברה בתקופת המלחמה לרשות האדמירליות הבריטית, טורפדה על ידי האויב בדרכה לארצות־הברית. אניית המשא של הללויד “מרים” – לנמלי אירופה הצפונית – טובעה אף היא בימי המלחמה (ב־1944).

“עתיד", חברה לשירות ימי בע”מ. החלה בפעולה בחופי הארץ בשנת 1934 בהובלת משאות בין ארץ־ישראל לבין הארצות הסמוכות: מצרים, סוריה, תורכיה וקפריסין. בימי המלחמה היו כלי־השיט שלה בשירות שלטונות הצי – להעברת צבא, ציוד ואספקה למערכות הקרב, ובכלל זה – בדרך הרת־הסכנות שבין אלכסנדריה ובין טוברוק הנצורה.

ספינותיה: “עתיד”, “עמל־ו”עליזה" שימשו גרעין לספנות ההובלה הישראלית בראשית מלחמת השחרור. עתה ברשותה – האניה “דניאלה בורכרד”, בקו ישראל–אירופה הצפונית.

האניה “תל־אביב”. אנית־נוסעים מפוארת (10,000 טון) של החברה הא"יית לספנות. הפליגה לראשונה מחיפה לטרייסט ב־27 בפברואר 1936. לא יכלה לעמוד בהתחרות בחברות־האניות האיטלקיות ובשנת 1937 נמכרה לחברה יפאנית. טבעה באוקינוס ההודי בדרכה לנמלה החדש.

מחלקת הים של הסוכנות. נוסדה בשנת 1935, בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני הי"ט, כמחלקת־משנה ליד מחלקת העבודה. נטלה על עצמה את הדאגה למפעלי הים העבריים – בספנות, בנמלים ובדיג. עם קום המדינה הועברו שטחי פעולתה לאגף הנמלים, הים והאויר שבמשרד התחבורה.

ליגה ימית עברית. כך נקרא תחילה “החבל הימי לישראל” (ראה להלן).

חבל ימי לישראל, בראשי תיבות: חי“ל. מוסד לאומי, על־מפלגתי, שמטרתו: “להחיות את הימאות העברית ולעודד יצירת משק ימי עברי”. קוי פעולתו הותוו בכינוס הימי שהתקיים בימים כ”ט בסיון–א' בתמוז תרצ"ז (8–10 ביוני 1937) על סיפונה של האניה “הר־ציון”, תוך הפלגה בים התיכון.

מרכז החי“ל – בתל־אביב. מספר חבריו בישראל – למעלה מ־40 אלף, וסניפים לחי”ל ברוב ארצות תבל.

החי"ל מקיים מפעלים שונים בהכשרת הנוער לימאות ושירותים לימאים. מפיץ את רעיון הימאות בעל פה ובכתב. ירחונו: “ים” מופיע זו השנה השביעית.

בית הספר הימי בחיפה. נוסד בשנת 1938, על ידי הסוכנות היהודית לארץ ישראל, החבל הימי לישראל והתכניון העברי. הוציא עד כה 9 מחזורים. מאות מבוגריו ומתלמידיו נקלטו בצי הסוחר ובחיל הים הישראלי. בימי מחתרת ההגנה הכשיר גם מובילי־אניות להעפלה.

היום לומדים בו 145 תלמיד במחלקות לשיט ולמכונאות ימית.

בראשית 1950 הוקמה במוסד פנימיה לתלמידי־חוץ, בבנין שנרכש ע“י החי”ל במיוחד למטרה זו.

בית יורדי הים בחיפה, לימאים ולעובדי הנמל. נפתח בדצמבר 1942. אחר מלחמת השחרור עבר לבית המפואר של ה־“British Sailors Society”, בקרבת הנמל. משמש מרכז לפעולה ימית.

“נחשון”, חברה למפעלי ים של הסתדרות העובדים־הכללית. החלה בפעולה בשנת 1937, התמסרה במיוחד לדיג במים עמוקים.

רכשה ובנתה ספינות־דיג שבהן עבדו חברים ממשקי־הדיג. לאחר הפסקה חידשה והרחיבה בשנה האחרונה את פעולותיה. מספינותיה: “פלד” (השתתפה בהפלגות קומאנדו בימי מצור טוברוק וטבעה בסוף 1943), “סנפיר”, “נון”, “ניסן”, “נאמן”, “נצחון”, “נקדימון” ועוד. גם ספינת־המשא “רחף” היתה שייכת לה (ראה להלן).

“רחף". ספינת־מפרשים של חברת “נחשון”, שעבדה בהובלת משאות בחופי ים התיכון. שימשה גם כספינת־אמונים. נופצה, בסערה עזה, אל סלעי קפריסין בז' בטבת תרצ”ט. באסון זה ניספו שלושה מעובדיה: גרשון ארליך, גדעון רוזנטל והמכונאי התורכי שריף ריזא.

“צים”, חברת השיט הישראלית בע“מ. נוסדה בשנת 1945, ע”י הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הסתדרות־העובדים העברים הכללית והחבל הימי לישראל.

בבעלותה המלאה או החלקית של “צים” 23 אניות וספינות, לנוסעים ולמשא, המקשרות את ישראל עם ארצות אירופה, אמריקה ואפריקה המערבית. מעסיקות למעלה מ־800 ימאים עברים. אָניות אחדות של “צים” נבנו במיוחד להובלת הדרים.

רוב האניות הן בבעלותה היחידה של “צים” ואילו הנותרות – בבעלות משותפת עם הון פרטי (האניות בקו אמריקה משותפות ל“צים”, לחברת “אמריקן ישראל שיפינג” ו“בנק לדיסקונט”).

צים" היתה במרוצת השנים לחברת הספנות הלאומית של ישראל. חלקה רב מאוד בהבאת עולים ובהובלת מטעני היצוא והיבוא הישראלי.

עובדי הים הסלוניקאים. רשמו דף נכבד ביותר בעבודות הכיבוש בימאות לאורך חופי הארץ.

מבין ראשוני העולים מסלוניקי היו שנאחזו בדיג, ואילו הבאים אחריהם חדרו לעבודות הסבלות והספנות בנמל חיפה (עם פתיחתו ב־1.8.33) וסייעו בהקמת נמל תל־אביב. הסתדרות העובדים הכללית עשתה הרבה לעליית הסלוניקאים. בשליחותה יצא אבא חושי (בשנת 1933) לסלוניקי “לבחור חומר אנושי ולהעלות יורדי־ים יהודים לארץ־ישראל”, וכתוצאה מפעולתו – בסיוע רב של הנהלת הסוכנות וההסתדרות הציונית ביוון – עלו לארץ מאות משפחות.

ארגוני הנוער הימיים. צופי־הים“, זבולון” ו“הפועל” – נטלו חלק רב בעבודות הכיבוש של הימאות הישראלית. חבריהם היו עם ראשוני העובדים בנמלים, בספנות ובדיג. הם, ואתם גם “אליצור” הדתית, מפתחים כיום פעולה נרחבת בהכשרת הנוער לים, במסגרת המוסד המרכזי להדרכה ימית של החבל הימי לישראל ובתמיכתו.

---

מונחי־ים: מחידושי דוד רמז

מאת

דוד רמז

הַשָׁקַת אֳנִיָה – הורדת־בכורה למים.

חֲמָקָה – סירת ספורטאים ומצילים.

ימּאוּת

מִבְדּוֹק – מכון לבדק אניות גדולות.

מִמְשֶׁה – מכון לתיקון ספינות קטנות.

מַעְגָּן (לסירות)

נַמְלָנוּת

סַוָּר – פורק וטוען משאות לאניות.

צֶוֶת – חבר עובדים באניה, במטוס וכו'.

שַׁיִט