במסיבת עובדי חוף תל־אביב

נפלה מחיצה קפואה אחת – מחיצת הנמל הזר – בינינו לבין הגולה, נפלה ולא תוסיף קום! בסילוק מחיצה זו, בידיהם ממש, מאוחדים פועלים ספרדים ואשכנזים – ועל סילוקה בירך כל עם ישראל! ועל כן מובטחני, כי רבבות ישראל בכל הגלוּיוֹת, באמריקה, בפולין, ברומניה וביון, משתתפים אתנו בלב ונפש במסיבה זו של חלוצי עבודת נמל תל־אביב.

חברים! מה זה נמל מתוכו? נמל מתוכו הוא מפעל־עבודה כביר ועצום, כל השאר – רשיונות, מסים – אינו אלא מסגרת. התמונה גופה היא תמונת עבודה. להתחלת עבודתנו בנמלנות מצאנו כבר קצת חמרים מוכנים: עלית סלוניקי ועידודה מצד ההסתדרות בחיפה, חלומות זאב־הים אשר נשא אותם, בארץ מחוף אל חוף, זה עשר שנים, ראשית חדירת הסבּלות והספנות העברית לנמל חיפה, החטיבות הימיות של הפועל וחניכי “זבולון” – כל אלה הצטרפו לראשית מעשה. לא מצאנו מן המוכן כל חומר לתכנית נמל – ומכאן נבע קושי מסוים. אבל מאמין אני כי הולכים אנו לקראת פתיחת התעלה לירקון ועוד באמצע השבוע יוחל בה. ובהפליג סירות ראשונות, טעונות תפוחי־זהב, מן הירקון אל הים, דרך התעלה – נקיים מסיבה שניה ואמרנו: יחי הנמל!

ספני יפו, המומחים בספני העולם ליגלגו עלינו: מה בחורים יהודים אלה מחטטים שם בין המשפתים, בחולות־הטיולים! הם יפרקו? הם יטענו? ובדבר הזה טעו הספנים המומחים. אחזנו בעבודה זו – ולא נרפה ממנה. דבקנו בשרטונות אלה – ונהפוך אותם לנמל. הציבור העמיד לרשותנו סכומים חשובים. אוכל להגיד בגאון, כי בתוך 12,000 חותמי מניות אוצר המפעל יש אלפים רבים של פועלים, חברי ההסתדרות. לא נחוס על האמצעים הדרושים לשכלול החופים לצרכי העבודה. אותו “רשיון הפריקה בחוף תל־אביב” – ההתחלה הרשמית כנוסחתה – כבר עברנוהו כמה שלבים. ואני מקוה כי לא יהיה כל יסוד למנוע מאתנו לא תנועת סחורות כל־שהן ולא תנועת נוסעים – ואלה אף אלה יבואו ללא הגבלה דרך שער הים התל־אביבי.

אח אני לכם להרגשת הקושי והסבל שבעבודתכם בתנאים של היום. גם מקנא אני בכם. מקנא – בלי מליצות. כבוד וזכות גדולה היא להשקיע כוחכם ראשונים במפעל זה. מקוה אני כי צעד השכלולים יוחש – ויום העבודה המתוקנה לא ירחק חוק. אך גם לעת כזאת חובה על המוסדות המטפלים בדבר להקשיב לכם ולהתקין תנאים – לוּ גם תנאי כיבוש – שתוכלו לעמוד בהם. והשתדלו למנוע סערות רוחות בקרבכם! אותן המידות החלוציות, אשר הנחילו נצחון בחקלאות ובבניה – אורך־רוח ואחריות – ינחילונו נצחון גם בים.

והמושג “נמל” אינו כולל רק מעגן ורציפים בלבד, הוא כולל גם שיט עברי. נמל עברי בלי אניות עבריות – נמל עָקָר הוא. ועוד נקרא לכם, חברים, להיחלץ לפעולות, לשם חיזוק ההתחלות בהעמדת אניות עבריות. ראינו עין בעין מה ערכן של התחלות קיימות – גם אם ראשיתן מצער.

אנו העלינו את הארץ הזאת מחורבן לחיים. עכשיו אומרים להפכה עלינו לארץ מות וכשלון. טעות היא! לא יבריחונו מכאן. נתגבר גם על הכשלון כאשר התגברנו על השממון. קצה החוט של מעשי־התופת בארץ – מי יודע להיכן הוא מחוּבר: הוא יונק ממעין טמא. וקצה החוט של מפעלנו, מפעל התחיה והיצירה – מחובר אל המקורות העליונים של התקוה והחזון האנושי, מקורות האחווה והטוהר. כל תעלולי הזוועה של החדשים האלה לא יגרעו דבר מהכרתנו ושאיפתנו, כי יגורו העמים השנים יחדיו לברכה בארץ הזאת.

חשון, תרצ"ו.

למן הנצנוץ הראשון של המחשבה הציבורית על פריקה וטעינה בחוף תל־אביב, בעוד רואי־“נכוחה” התיחסו אל הרעיון הזה בפקפוק כבד, נתנה ההסתדרות את ידה עם הנהלת הסוכנות להגשמתו למעשה – והיא אשר נשאה עם הסוכנות, חלק כחלק, בהקצבת הסכומים ההתחליים (אותו “שאוֹר שבעיסה”, שגורל מפעלים חשובים רבים בילדותם תלוי בו) להוצאות ראשונות. יש הזכות לציבור הפועלים לראות את עצמו שותף ראשון להנהלת הסוכנות – בכל צעד, בכל עבודה ובכל מאמץ בחוף תל־אביב.

הרשיון לפריקה וטעינה בחוף תל־אביב ניתן לסוכנות ביום 15 במאי 1936.

עוד טרם ינתן הרשיון, הוצע למזכירות הועד הפועל מטעם הועד לעניני נמל ותחבורה, שההסתדרות תשתתף עם הנהלת הסוכנות, מחצה על מחצה, בהשקעה יסודית של 5000 לא"י. תשובת המזכירות היתה כי בתנאי של חלק שוה בהשפעה היא מוכנה להביא הצעה זו לדיון לפני מוסדות ההסתדרות. הדיון הזה נתקיים ביום 14 במאי 1936– יום אחד קודם ליום הרשיון – בישיבה של באי־כוח מוסדות ההסתדרות שנקראה בבנק הפועלים. הוסכם לגייס את הסכום הנדרש וניתן יפוי־כוח למזכירות לקבל את ההצעה, לפי התנאי שנקבע מצדה.

לאחר שנתפרסם דבר רשיון הפריקה, נתרבה מספר הרוצים להיות בחוג המיסדים. כדי לאפשר ריכוז מניות־היסוד ברשות הנהלת הסוכנות, הסכימה ההסתדרות לוותר על דרישת חלקה בתור מיסדת, בלי לחזור בה מנכוֹנוּתה להשקיע סך 2500 לא"י עם ראשוני המשקיעים. בהמשך המשׂא־ומתן נקבע, כי רק מחצית מניות־היסוד תהיה בידי הנהלת הסוכנות ומחציתה בידי עירית תל־אביב, בתנאי מפורש כי בענינים הבאים תכריע דעת הנהלת הסוכנות:

א. העסקת פועלים לא־יהודים.

ב. אישור או מתן־תוקף להסכם עם ממשלת ארץ־ישראל.

ג. מזיגה עם חברה אחרת או השתתפות בה.

ד. פירוק החברה.

תנאים אלה הוכללו בספר התקנות של אוצר מפעלי ים.

להכרזת ועד הנמל – נכון יותר: להודעתו בדבר פתיחת החתימה על מניות האוצר, נענה ציבור הפועלים בתל־אביב לאלפיו. החתימה נפתחה ביום 28.5.36 וננעלה ביום 2.6.1936: בין 12,000 חותמי המניות במשך הימים האלה תפס ציבור הפועלים מקום בראש.

בחוף תל־אביב נפרקו עד היום 20,000 הטונות הראשונות. אלפי טונות אלה הושטו בידי ספני ישראל וכוּתפו על כתפי פועלי ישראל, ספרדים ואשכנזים. מי לא ראה עבודה זו בחדשים הראשונים – כשהספנים גוררים את סירותיהם על פני השרטונות והעוסקים עומדים עד למעלה ממתניהם במים? בעמל חלוצי זה נתקדש נמל תל־אביב ובנאמנות הישוב כולו – וציבור הפועלים בראשו – יתגדל.

חשון, תרצ"ז.

קץ האניה “תל“אביב”. עשרים ושמונה מלחים יפנים, ובהם רב־חובל וקצינים, הגיעו לחיפה (דרך הים לפּורט־סעיד ומשם ברכבת) כדי לקחת ליפאן את האניה “תל־אביב”, שקנוה ב־27,500 לא"י. האניה תפליג מכאן לבירות, שם תחליף את הדגל והשם, גם תקח משא ותמשיך דרכה ליפאן.

במשך כל השנה היו חמישה מלחים של “תל־אביב” שומרים על נקיון האניה והיו מניעים מדי פעם את המכונות, לשם שמירה על יכולת עבודתה, לפי חוקי הביטוח.

החברה הארץ־ישראלית לספּנות קנתה בשעתה את האניה ממר ברנשטיין (גרמניה) ב־80,000 לא"י.

(עמוד אחרון ל“דבר”, גליון 3779)

עד כאן דברי המודיע.

ואני, ברשות חברים, רצוני להציב ציוּן למפעל חלוצי זה של יזמה פרטית, אשר מקץ מלחמת־קיום נואשת בא השלום עליו – והישוב העברי, על מוסדותיו ואישיו וחוּגיו, והתנועה הציונית, על מוסדותיה ואישיה ומפלגותיה ילווהו בשתיקה לעולם שכולו טוב, ואולי גם ירווח למישהו, כי חדלה התביעה החיה והתוכחה המטרידה של יצור עברי ימי, המבקש חיים ומגן.

לא מתוך כוונות ציוניות, כי אם מתוך הכרח, קפצו מספר יהודים בעלי הון לתוך הים התיכון. הם עמדו ויסדו קו עברי מחיפה לטרייסטה, לכשתרצו: התחלה של קו עברי, כי רק אניה אחת יחידה היתה ברשותם.

עמדו ויסדו! לא קל היה המעשה. מי יגיד ומי יביע את כל המתלאה שהיתה כרוכה בעקבותיו? לא מעט עקשנות, לא מעט חריצות נדרשו לביצועו. הבקיאים בדבר יודעים, כי היה בו, מכמה בחינות, משום קריעת ים! נודה ולא נבוש: מהו כללם של המעשים הלאומיים, אשר נעשו עד עכשיו לפילוס נתיבי־ים עבריים? כמעט לא־כלום. וכאן הופיע בכוח יזמה פרטית נתיב עברי, אמנם צנוע, אך ערוך ומתוקן בכל. מבלי להתכוון לשום תכלית נעלה, נעשו יהודים סוחרים, בעקיפי גורל ישראל, שליחים למעשה רב.

בימי “הרס והרג רב” למדנו מה חשובות ומפלטות הן אותן התחלות כיבושיות מעטות של עבודה עברית בכל מקום שטרחנו בהן וקיימנון, למשל: בנמל חיפה. ובכמה דמים – תרתי משמע – עולה לנו העדרם של כלים מבוצרים במקצועות אחרים, שזנחנו אותם, למשל: אבן!

ואני נוטל רשות לשאול: עצם הופעת אנית־נוסעים עברית ארץ־ישראלית, המחברת את ארץ־ישראל ואיטליה, כלום לא היה בה משום כיבוש מיוחד במינו? כלום לא הגיע למניעי המפעל הזה עידוד וסעד בכל הצורות האפשריות? כלום היו אלה מיטיבים לעשות, אילו השקיעו את כספם בספסרות במגרשים ביבשת תל־אביב, תחת להשקיעהו ברקימת המשך ימי נאה לתל־אביב? וכלום אין זו מחובת המוסדות העליונים לשקוד על הזדמנויות שאינן חוזרות על נקלה – או עליהם לעמוד מנגד ולבקש הצדקות להתחמקות? מהי משקיות ציונית: כיבוש או הסתכלות?

היש לנו רשות, כי תהיה לנו אניה עברית שלנו, קו עברי שלנו, צי עברי שלנו? היש לנו רשות לוותר למישהו על הרשות הזאת? לכולם – רק לא לנו – העליה שלנו?! לכולם – רק לא לנו – הפרי שלנו הנשלח?! מדוע איפוא היה כלי־שיט עברי זה טרף ליריביו? מדוע לא נמצא במוסדותינו הכוח לעמידה גלויה לצד המפעל החלוצי בחייו ומדוע לא גאלוהו במותו? מדוע נמכרה האניה “תל־אביב” ליפּאנים?

לבנה ודגולה – כי למענה הותקן ועליה הונף לראשונה דגל ימי ארץ־ישראלי – חצתה זו את הים התיכון, תמידים כסדרם, שמונה־עשר חדשים ושָׂרתה אל נחשול הרדיפה, אשר נתרגש עליה מראשית הופעתה, על חטא עצם היוולדה וקיומה, ואל שויון־הרוח של אוהבים קרים. 

שוממה וכבוית־אורות היתה זו מוטלת בנמל חיפה ירחים על ירחים, להגדיל את קלון “התעוררותנו” הימית – ולא בא גואל.

האומנם לא היתה שהות לתשומת־לב?

כלי־שיט זה, יציר היזמה הפרטית וטרוף האדישות הלאומית, החזיר במשך שמונה־עשר חדשי־נפתוליו לא פחות מסך 20,000 לא“י שכר עבודה למלחים ולקצינים לכל סוגיהם ודרגותיהם – בסך הכל: תריסר מנינים, אשר קובצו ולוקטו בשעתם מכל קצות עולם, עד נורבגיה ועד בכלל – ולפחות סך 10,000 לא”י תמורת תוצרת הארץ ושכר עבודה לפועלים בחוף חיפה.

כדי לתת מושג יחסי על ערך ההכנסה הזאת יצוין, כי נמל תל־אביב החזיר למעגל הכלכלה הלאומי במשך שמונה־עשר חדשי קיומו הראשונים, עד סוף אוקטובר 1937 סך ארבעים אלף לא"י (סחורה שנפרקה – לערך 110,000 טונות, סחורה שהוטענה – לערך 20,000). המדובר הוא רק בהכנסת משק הנמל, מחוץ לבנינו.

היזמה הפרטית לא זו בלבד שהעמידה כלי־שיט עברי, אלא שהצליחה להקנות לאניה “תל־אביב”, למרות חילול שמה בצדייה על ידי אחדים, פרסום נאה ולרכוש לבבות בקרב הציבור. כ־8,000 נוסעים (לקצה אחד, שהם כארבעת אלפים בחשבון הלוך ושוב) בחרו באניה “תל־אביב” ויצרו את הבסיס למלחמת־קיומה. הכבוד לאלה! אך לא פעם הפליגה זו ריקה למחצה, לשליש ולרביע, בשעה שאחרות הפליגו מלאות על כל תאיהן נוסעים, רובם ככולם יהודים.

– ומרתף המטען? – אל נא תשאלו! והדר? ואשלג? – דום ודום!

בעלי העסק קראו לעזרה – הם היו מוכנים, באין ברירה, למחוק את כל ההפסד של התקופה הראשונה, לשם הצלת גוף המפעל ועתידו, הם היו מוכנים לקבלת מרוּת לאומית – אך גואל לא בא. שום גואל. לא גואל־שותף, לא גואל־פודה, לא גואל־משקיע, לא גואל־מלוה, לא גואל־מציל. לא בעוד האניה מתאמצת לקיים את עצמה. לא בצאת נשמתה. אוזן קשובה – מחוץ להסתדרות – לא נמצאה. ויד ההסתדרות לבדה קצרה מהציל.

פשיטא! אילו היו נושרים מעסק זה רווחים בטוחים למפרע, אילו יכלו לקטוף את פריו עתה כיום, כי אז היו נמצאים מושיטי־יד לרוב.

אך אם כך נלך לקראת הים – היעלה הים לקראתנו?

את הנאום ביום־הים בתערוכה בתל־אביב אשתקד סיים מנהל המחלקה המדינית בהנהלת הסוכנות, חברנו משה שרת, בדברים אלו:

“לילות חרדה אלה יחלופו, יבואו ימים שטופי שמש וזיעת עבודה, ובנמל תל־אביב יעבדו פועלים שטופי אור שמש וזיעת גוף ושטופות שמש תהלכנה אניותינו הלבנות על פני ים התכלת.”

אניותינו הלבנות, אניות אחרית הימים החביבות! הלא תשאלנה אתן: לאן תוּבל בימים אלה אותה האחת לקו ארץ־ישראל–איטליה, אשר ניסתה להיות היא גופה קצה החוט המציאותי, הנשזר מן ההוֹוה אל הבאות?

כסלו, תרצ"ז.

במסיבת ועדי הפועלים בתלאביב מטעם הליגה הימית

האסיפה הזאת היא תפארת להסתדרות, והענין הזה – ענין הים – גם הוא תפארת להסתדרות. אנו מבקשים בים – וגם מצאנו!– מעוז חדש. עלינו להיות, השנה הזאת ביחוד, גם חזקים וגם נדיבים, נדיבים עם עצמנו. כי הכלי הזה של הליגה הימית מנוף הוא – וברכת המנוף אלינו תשוב.

ההסתדרות בתל־אביב, מובטחני, תמשיך באשר החלה ההסתדרות בחיפה. כאלף חברים מבין חברי ההסתדרות נרשמו כבר בליגה בחיפה. אין אנו גוזרים על חברי ההסתדרות שייכנסו לליגה; אין זאת גזירה אלא רשות. אבל קוראים אנו לכל חבר ההסתדרות, אשר ענין לו בים ובעבודה ימית ואשר גם בימים אלה אין זה למעלה מיכולתו להיכנס כחבר לליגה – לעשות זאת בשבועות הקרובים. כי לא על גאולת הים אנו מדברים לפי שעה – זהו ענין רחוק – אבל על מדרך לכף רגל עברית: בראשונה בחוף, אחר כך לאורך החוף, אחר כך – למרחקים. מדרך כף רגל זה – בכוח ההסתדרות לעזור להקמתו. התרופה שנקבעה – תרומה קטנה, כתרומה לאגודת עזרה, ולא בתרומה לכיבוש – אבל כוחה בזה, שתהיה תרומת רבים. תל־אביב, חיפה, ירושלים והמושבות תיצורנה את הרבבה הראשונה – ולה אני מתפלל. בהביטי על הנאספים כאן רואה אני אותה, את הרבבה הזאת, כאילו היא כבר קיימת.

אדר, תרצ"ז.

שף פועלי הים והנמל בחיפה

שתי מועצות הפועלים העירוניות הגדולות – מועצת פועלי חיפה ומועצת פועלי תל־אביב – כוללות כיום שתיהן בתחום פעולתן גם עבודת חוף־הים והים. אכן, מועצת פועלי חיפה היתה המועצה הימית הראשונה. ואותם צעדים ראשונים, לפני שש־עשרה שנים, אותה עקשנות ראשונה – יש להוקיר! עדיין אין בינינו מי שיודע להעריך היטב מה ערך הים לנו. מכל מקום מותר בנשף זה לברך, בשינוי לשון קצת, ברכה עתיקה! שהחיינו והגיענו לים הזה. אחד החידושים הגדולים של הפועל העברי השב למולדתו, חידוש יחסים וקשרים עתיקים, היה דבר החקלאות, והחידוש הגדול השני – אף הוא חידוש יחסים וקשרים ישנים: הימאות. בין שני התחומים האלה, הקרקע והים, כלולות: החקלאות, החרושת, הבניה, התחבורה, השיט, הדיג וכל מלאכת אנוש. אוצרות הים, כאוצרות הקרקע, רבים הם לאין שיעור. ואם לחיי־עולם, לתקומת עם בארצו – הרי אלה הם עמודי־יסוד. לא רבים יודעים כי גם לים אנו שבים. אך עובדה היא: תולדותינו יש בהן מריח אויר מלוח. מתוך חיבה יצקו קדמונים את המטבע: ים התלמוד. אנו באים עכשיו לתלמוד הים. גם השיט, גם הדיג – שניהם טעונים לימוד ושניהם אינם נקנים אלא בעבודה קשה. נוכל לכבוש אותם רק כשהמלאכה כולה, גם הקשה שבקשות תהא נעשית בידי עצמנו, לא בידי זרים. ידעתי כי הנוער שלנו, חלוץ המלאכה בנמל ובים, עושה כיום עבודה גם למעלה מכוחותיו. הגמול צפון לנו בעתיד. וּלפוּם צערא – אגרא.

אדר, תרצ"ז.

במסיבת עתונאים, במלאת שנה לנמל ת"א

ראשית, אתם מתבקשים לגלות את הסוד, כי הים איננו עוד סוד לישוב. יש נמל לישראל, קטן, דל, צנוע – אבל ישנו. נמל־מעט. ונמל פירושו: ספנים, סוורים, סבלים.

שנית, רשאים אתם לספר, כי השנה הראשונה לנמל תל־אביב היתה שנת עבודה חלוצית, פשוטה כמשמעה. יש זכות גדולה למשלחים, לסוחרים ולעמילים; עשו משהו גם חברי ועד הנמל: אך החלק הקשה ביותר – הקשה בלי מליצות – עלה בגורלם של פועלי הנמל. הללו גררו סירותיהם ימים רבים על פני השרטונות ועמסו שקיהם במים בפועל ממש. זכו לקבל יסורים ראשונים אלה – מלבד בודדים – שתי

חטיבות של עובדים: הסלוניקאים, שהם ותיקים בים וצעירים בתל־אביב, והקיבוץ המאוחד, כוח צעיר בים, אך לא חדש בעבודה חלוצית. עוד בטרם מדלה ופסים ומריצה – הונף המטען בפשטות, בתנופה פועלית חלוצית, וטולטל מיד אל גב ומגב אל יד – וכך נוצרה העובדה: נמל תל־אביב. הוברר, כי בימאות, כמו בחקלאות, דרושים קודם כל עמל־כפים ויגיע־בשר, כדי לכבוש כיבוש אמתי, כדי להיות אדונים לטבע.

אלה אשר נחלצו לעבודת חוף תל־אביב, עמדו במשך חדשים רבים בסבל העבודה הקשה – לעתים קשה עד מאוד, והשכר הזעום – לעתים זעום עד מאוד. החקירה והדרישה על “המפתח” באה בימים מאוחרים יותר. להתנדבות אין מפתח! מתחילה לא רבים היו הקופצים לעבוד במים ולקבל פצעים. ומי שקפץ – קפץ. ועדיין רחוקים אנו גם כיום בנמל תל־אביב מתנאי עבודה הוגנים. יש עוד הרבה לתקן במצבם של עובדי הים שלנו, כדי להעמיד את קיומם על דרגה קבועה ובטוחה, בלי שיהיה עוד מקום לחשוש לדרישות מופרזות כל שהן. גם עניני־חול אלה – מהראוי, כי לא נסיח דעתנו מהם ביום חג השנה לנמל תל־אביב.

שלישית, כי ישאלוכם: מה זה נמל? פרש תפרשו ברבים: נמל – זו עבודה! וככל שמתרחבת העבודה, כן גדל הנמל. והנה הצמיח לנו נמל תל־אביב ענף מלאכה צעיר ורב־ענין; נמצאו – ובמספר לא קטן – בוני־סירות עבריים. ואם ביקרתם באותו צריף על עצם שפת המעגן – וראיתם לעיניכם אחד מאותם צריפי־היוצרים, התחלות צנועות לספנות. אל נזלזל באלה! ודאי, מלאכתן עודנה טעונה שכלול, אך יש בהן גרעין טוב ומעודד.

רביעית, הגידו ביעקב, כי אוצר מפעלי ים אינו מתכוון רק לנמל, כי אם גם לאניות. נמל עברי מבלי אניות עבריות – נמל עקר הוא. והנה היתה לנו אניה אחת עברית – היחידה בדרך חיפה–טריאסט – והיא נמכרה השנה במכירה פומביות, ולא נע ולא זע הישוב. ולא נעו ולא זעו אישיו ומוסדותיו! ההתעוררות שלו לעניני הים, כפי הנראה, עדיין איננה עמוקה כל כך. וביחוד ידל עומקה לעומת הבולמוס לנסיעות אל מעבר לים, האוחז בנו לעתים קרובות ומטלטל אלפים מן הארץ. לו לפחות השקענו את כספנו, המתבזבז לטיולי־חוץ, באניות עבריות! אירע לנו מה שאירע לאותו מלמד שוטה, שהלך בשליחות אשתו למכור גלוסקאות לאנשי־צבא ביומא דפגרא, כשהחיילים מבושמים במקצת – וכשהללו חטפו ממנו את הגלוסקאות, לא עלה על דעתו, שגם הוא רשאי לחטוף גלוסקא לעצמו. העליה שלנו, התיירות אלינו, הנסיעות שלנו מהכא להתם ומהתם להכא – כל הגלוסקאות הללו נתונות־נתונות לאחרים. ולנו היתה אניה עברית אחת יחידה בדרך חיפה– טריאסט (בקו חיפה–קונסטנצה ישנן “הר ציון” ו“הר הכרמל”) והיא צללה בנחת תהומה לעין כל הישוב. מנהג הזכרת נשמות ביום טוב – מנהג נאה הוא. נשמת האניה העברית “תל־אביב” דורשת את תיקונה. עלינו לשוב ולהחיות את המפעל ולהכפילו – ולהקים את השם.

חמישית – וזו העיקר – עשינו מעט מאוד בגדר הרשות שניתנה לנו ביום 15 במאי אשתקד, לאחר שלא זכינו כל חמשים שנות פעולתנו הישובית, מאז באו הביל“ויים, להקים לנו נמל שלנו. אנו פירשנו את הרשות הנתונה לנו פירוש דל וצומק. עשינו מעגנה – והיא צרה ודחוקה. ניתנה לנו רשות להתקין את חופי הירקון לצרכי נמל – ועדיין לא עשינו כלום בנדון זה. הנה יש לנו נוער – ולפניו נפתחה דרך חדשה: הימאות. עליו להתכשר לה – ואין לו מקום להעמיד סירה שלו. הנאמר די במעט הזה? ויש עוד שהות לעשות. בידי ועד הנמל נתון כלי, שבכוחו אפשר לשאוב כסף. דרושה תכנית הרחבה. יקראו לצבור עוד פעם – והצבור ייענה עוד הפעם, גם הצבור העברי בחוץ־לארץ. אשר הנמל קרוב ללבו, יתן את חלקו, בבוא אליו הקריאה להרחבת הנמל. אין להמתין לבוא ה”עסק"; סופו של העסק לבוא. לכשיהיה הנמל בנוי ומתוקן – יבוא גם הזכיון. העסקים היותר טובים, שעשו יהודים בעולם כולו עד עכשיו – הם שנעשו “למען ציון”. יפה אמר ברקוביץ: מן המליצות המקראיות של מאפו הופיעו אוטומובילים מצוחצחים של בעלי עסק! וכבר רחוקים אנו היום הזה מהפסד! אל ניעגן למוצא פיהם של “מומחים”, כי כל המומחים אינם אלא מומחים למה שהיה אתמול, אך לא למה שיהיה מחר. התפתחות הישוב העברי הבדתה את השערותיהם של בוני נמל חיפה. – ועוד לא הוציא שנתו ונעשה צר. וגם נמל תל־אביב עתיד להעניק פריו לבוניו. נמל תל־אביב ישלם. הבו – ונרחיבהו ונעשהו לכלי חפץ, לכלי־מידות בלי שהיות והמתנות נוספות.

סיון, תרצ"ז.

באסיפת פועלי נמל תל־אביב ביום השנה הראשון לנמל

יש חבלי לידה ויש צער גידול בנים. חבלי הלידה של נמל תל־אביב ידועים לכולנו. יום הלידה היה יום חללים, אבל אם יום הלידה הוא יום קשה – הרי יום הגידול הוא יום ארוך של שנים, ואנו עומדים עתה בפרק “צער גידול נמלים”. על כל הטענות תשובתי: מובטחני, שהכל יהיה. בנמל תל־אביב הבנוי יהיו תנאים הוגנים. ומובטחני, אם רק יצאנו חיים מחבלי לידה, נצא גם לנצחון מצער הגידול. מובטחני, שדרך הנמל יבואו בקרוב עולים, והנמל יהיה בשבילנו נצחון צבורי פנימי ונצחון משקי.

סיון, תרצ"ז.

ר' מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה לים, וזה אומר: אני יורד תחילה לים. מתרך שהיו עומדין וצוֹוחין, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. התחילו שרי יהודה רוגמים אותם באבנים…– – –

אמר לו ר' יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: אין אני יורד תחילה לים וזה אומר: אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה (סוטה ל"ו:)

בראש חודש אייר תרצ“ז, 12 באפריל 1937, ניתן האישור מטעם הרושם לחברת “נחשון בע”מ”, שמטרתה לעסוק בימאוּת לכל ענפיה.

יסידת “נחשון” באה לגיבורנו בשלהי שנת־זוועה ממארת. אך המלאך הממונה על קידמתנו זה טבעוֹ מאז, שהוא מכה על ראשינו ביחוד לעתות מרה ואומר: גדל!

פתחוֹ העברי של הים התיכון, שנפתח לנו כחודו של מחט, בצוּרת רשיון לפריקת סחורות בחוף תל־אביב, ביום 15 במאי 1936, הקים לנו את “אוצר מפעלי ים”.

מאמציה של האניה “תל־אביב” להחזיק מעמד במלחמת ההתחרות שנערכה עליה וקריאותיה לסעד ציבורי – אשר לא הגיעו למקום שאליו היו צריכות להגיע – עוררו עוד לפני שנתים את הרעיון על ייסוד חברה ישובית לעניני ים, ומנינים אחדים מאנשי ארץ־ישראל, שחזרו באניה זו מן הקונגרס בלוּצרן, הביאו את תרומתם הראשונה לתכלית זו לועד הלאומי ועוררוהו להמשיך בדבר. אך ההמשך הופיע רק בשלהי אוגוסט 1936, שאז הונח היסוד בחיפה לסניף הראשון של “החבל הימי לישראל”.

ציבור הפועלים נטל את חלקו בעין יפה בהקמת שני הכלים הישוביים הימיים: “האוצר” ו"החבל'. ועתיד הוא לתת להם מכוחו ולהוסיף, כדי להאדירם ולהגיעם לשיעור הקומה הלאומי המיועד להם.

ו“נחשון” לשם מה? לשם סעד משקי נוסף, סעד משלים לשיט ולדיג חלוצי וכן לעבודת החופים.

ועוד בטרם “נחשון” כבר נעשו על־ידי מוסדותינו השקעות חשובות ב“פריקה” בתל־אביב, בשותפות עם “פרדס”, “סמל' ו”אוצר מפעלי ים“; ב”עוגן" בחיפה בשיתוף הנהלת הסוכנות; בדיג בחיפה, בשיתוף הסוכנות והחבל הימי – סניף חיפה; בסבּלוּת מכס בחיפה, בשיתוף הנהלת הסוכנות; ובהוצאות היסוד להתחלת בנין נמל תל־אביב – סך 2500 ל"י – כנגד סכום שקול מצד הנהלת הסוכנות.

ריכוז ההשקעות שכבר נעשו וגיוס אמצעים נוספים לפעולה ימית משקית – אלה הן התעודות ל“נחשון”, כפי שהוגדרו בהחלטת מועצת ההסתדרות ל"ח: “המועצה מעריכה את ראשית הכיבושים ההיסטוריים של הישוב וציבור הפועלים המאורגן במשק הים לכל ענפיו ומחליטה על ריכוז הפעולה בחברה מיוחדת לעבודות ים ברשותה של חברת העובדים”.

כחברת עסק יהיה על “נחשון” לבדוק יפה יפה בטחון כל השקעה ולדאוג לנשיאת פרי מסוים – לוּ גם צנוע בראשיתו. לפיכך יוכל “נחשון” להיות רק גורם משלים, הנשען בפעולתו על קרן־היסוד – הועדה הימית, על ה“חבל הימי לישראל”, על קרן חוסר־עבודה, על קרנות הקיבוצים, הקבוצות וכו'.

כחברה הסתדרותית יפעל “נחשון” מתוך רצון חלוצי לפיתוח משק הים לגופו, כדי להתקיים בעבודתו. כחקלאות – בימאות. בכוחם של אלה האומרים להחיות את עצמם ביגיע כפיהם ינוצח גם הים. קשי ערפם, אורך רוחם וחדירתם לתוך תוכו של המשק בדרך פועלית, בלי שׂרד מיותר – באלה יש לקיים עוּבדוֹת משקיות גם בתנאים חמוּרים. 

ומצד העוּבדות עדיין אין בידינו אלא התחלות צעירות ודלות. אם התקדמנו משהו בשנה האחרונה, הרי זו רק בעבודות החוף, בעיקר בסבּּלוּת. אותה ספּנוּת־מעט שנוספה לנו השנה אינה אלא ספנוּת־סירות. בשיט־אניות נסוגונו אחורנית: הנתיב העברי חיפה–טריאסט, נתיב האניה “תל־אביב”, נמחק דוקא השנה, כש“פינו מלא שירה” לים.

והדיג? – עדיין הוא כולו באופק ו“ערפל חתוּלתוּ”.

דלות זו של ה“יש” הימי שלנו מחייבת ריכוז אמצעים מרובים – וראוי “נחשון” כי ציבור הפועלים יכריז למענו, עם תחילת ברייתו, מפעל כספי מיוחד. ועוד תגיע שעה זו בתוכנו.

סיון, תרצ"ז.

לסיפון האניה "הר־ציון"

בכנוס היסוד של החבל הימי לישראל

אנו מתחילים. לדעתי, מתחילים קצת ברפיון. תשעת חדשים עברו מהיום שנוסדה הליגה הימית הראשונה בחיפה. והחדשים הללו לא היו חדשים רגילים בחיפה ובארץ, היו אלה חדשים של תקופה רבולוציונית בישוב. ואילו ההתעוררות הזאת שצפינו לה בענין הים הלכה בדרך אבולוציונית – ברפיון. אנו מתחילים בחוסר אמצעים. הליגה, שמטרתה היתה לבוא לכינוס הזה ברבבות ובאלפים רבים של חברים, מונה לעת עתה אלפים אחדים, בחיפה ובתל־אביב. בירושלים ובמושבות אין לה עדיין סניפים.

הנסיון הזה של הליגה לכנס אותנו ל־2–3 ימים על האניה הזו, לצאת מתוך הווי החיים הרגיל, אולי למעט בדיבורים, אבל מתוך זה לבוא להתקרבות לענין שעליו מדברים, רעיון יפה הוא וזכות גדולה היא זאת לאניה “הר־ציון”, לחברה ולדב־החובל העברי. לעת עתה אין לנו, אלא חברה זאת העוברת מחוף לחוף ומעבירה גם נוסעים וגם משא – יש לנו רק חברה זאת “ברקוביצי” והשניה “עתיד”, שהיא מכוונת למשא – ויותר אין לנו. היתה לנו אניה שנסעה מחיפה לטריאסט ונתנו לה להמכר בפטיש בבית־המשפט. ואם האניה הזאת אספה כ־100 איש ממקומות שונים, כדי לאַתר אותם לענין הים. אני חושב שמר ברקוביצי זכה זכות גדולה והוא צריך לראות עצמו כמי שזכה לכבוד גדול. אבל אין להסתפק בזה. שני הימים האלה צריכים לקרב אלינו את הים, להמציא לנו יותר חברים לענין זה של העבודה הימית. גם תרומה קטנה שתהיה קבועה כל שנה, תרומה של הרבה רבבות אנשים, יכולה לעזור לבנין הספנות העברית, אבל לשם זה נחוצים אלפים רבים.

גם נמל תל־אביב מתפתח לאט. הוא צריך ויכול היה להיות אחר. כמה כסף מזומן אנו זורקים לים יום־יום בכל מיני צורות ועד כמה אין אנו מצליחים לעשות דבר כדי שהכסף ילך אלינו. איך קרה לנו הדבר הזה – קשה כמעט להבין. בכסף פרטי לא נוכל, כנראה, לעשות. חוזרת ההיסטוריה. המתחילים יהיו הבטלנים, אלה שאינם מומחים – ואחר כך יבואו המומחים וירויחו כסף. צריך שיהיה מקור כספי עממי, קרן היסוד של הים. כל יהודי צריך להקריב חצי לירה או לירה לשנה. גם זה מתפקידה של הליגה – לא לתת לאנשים לחשוב שדוקא לגויים מותר שתהיינה להם אניות גדולות וטובות. לוּ היו לנו קפיטליסטים הגונים, – ויסלחו אם ישנם פה וגם אלה שאינם, – היו קונים אניות, היו אולי מפסידים במשך שנתים ושלוש אולם אחר כך היו מצליחים ורואים ברכה. יש ליצור קרן עממית לעבודות הים. אני רואה לפני את יהודי אמריקה ואנגליה מצטרפים לליגה. גם את היהדות הפולנית אני רואה משותפת. בהכנסות הקטנות הללו ובמעט אומץ שנדרוש מעצמנו אפשר לשנות משהו בענין זה. ביחוד אחרי המכות הגדולות שבאו עלינו השנה הזאת, הכרח הוא לנו לא להיות תלויים בענין הים בגויים. אינני רואה כל סיבה מדוע לא יהיה לנו צי עברי גדול. אין כל סיבה לזאת – מדוע לא תהיינה לנו אניות. הסיבה היא רק עצלות, רפיון ושיגרה; ואת אלה צריך לשבור.

* * ★ * *

שמרתי לי לנעילה שתי הערות:

הראשונה היא: לא המאורעות הם שגרמו להופעת החבל הימי ולהתעוררות הזאת. עוד לפני שנתיים, באניה “תל־אביב” בנסיעה לקונגרס, התכנסנו על הסיפון והחלטנו להקים חברה לפעולה ימית וגם רשמנו חברים והכנסנו תשלום ראשון. אבל המאורעות היו גורם דוחף ולפני תשעה חדשים, ב־28 באוגוסט 1936, נתכנסנו בחיפה למסיבה ראשונה, לייסוד הליגה הימית. הרי שהמאורעות אינם אבות המפעל; הם היו רק גורם דוחף, גורם נוסף, ונמל תל־אביב פתח שער ממשי לים ואוֹרוּ עינינו.

הערה שניה: לא תודה ולא ברכה ולא שום נאום יוכלו להביע את המעשה הגדול אשר נעשה בתל־אביב במשך עשרת החדשים הללו על ידי העובדים בים. כשהתקרבנו למקום הזה וראיתי את מאות העובדים אשר יצאו לקראתנו, היתה לי הרגשה כי האניה האלמת הזאת אשר כיבדה את נמל תל־אביב בביקורה היתה החג הראשון לעובדי נמל תל־אביב, ראשית גמול לפעולה החלוצית הרבה שנעשתה על ידם. אין כוח להביע את הדבר הזה, אבל כולנו עמדנו על האניה בידענו, כי רק המחיצה הרשמית הזאת מפריעה לשמחה האמתית לפתיחת השער לבנים השבים לגבולם.

תקותי שהימאות העברית תהיה גם ימאות אנושית, ועובדי הים העברים יהיו עובדים בני תרבות עם צרכי תרבות ועם קיום תרבותי, ויעלו את המקצוע הזה כמו שמעלים את המקצועות האחרים בארץ למדרגה של קיום אנושי. הימאות העברית היה תהיה ימאות אנושית.

אב, תרצ"ז.

מסיבת עתונאים בנמל

הדבר שאנו נתבעים לו היום הזה – הרחבת נמל תל־אביב. בעוד ימים אחדים היה יהיה הנמל לבר־עליה. תחילה לנוסעים ואחר כך – גם לעולים, הבאים להשתקע. להוציא, לפי שעה, תיירים. המכירים את הנמל יודעים כי אין הוא, לפי מידותיו, אלא אתחלתא. כל פועליו מרגישים בצורך ההרחבה – גם לנוֹחוּת העבודה וגם לפרנסתם. יש הכרח להאריך את קירות המעגן ולהוציאם למים עמוקים, כדי להקל על הכניסה למעגן מן הים. שר הים גורף חול ומביא אותו “ללא כל תכנית” אל פי המעגן ממש. על כן נודעת בנקודה זו חשיבות יתרה לעומק המים, ביחוד בשעת סערה. אם רוצים אנו בגידול התנועה (ומעכשיו – גם תנועת העולים), הרי נחוץ עוד מעגן. אגב, הוא יעלה פחות מן הראשון. דבר זה יש להבהיר לא רק לישוב, כי אם גם לגולה הנאמנה עם הארץ. עד היום לא קיבל נמל תל־אביב מבחוץ אף לירה אחת. כל אשר נעשה – נעשה בכוחות הישוב בארץ־ישראל.

ההשקעה הכללית שלנו עד היום בנמל תל־אביב היא כדי רבע מיליון לירה. כנגדה יש לנו נכסים: הקירות שוברי־הגלים, הסירות, הגוררות והנגררות, ושאר כלים. אך הנכס החשוב לעם ישראל הוא: מאתים וחמישים ספנים עברים, היודעים כבר את מלאכתם והמתפרנסים כעובדי ים: מאה ושמונים סַוָרים ועשרות עובדים בבדק הסירות ותיקונן, ושלוש מאות וחמישים סבלים קבועים. הוה אומר: עד אלף פועלים עסוקים כבר בנמל תל־אביב. אני סבור כי יש ענין בפירוט הזה לכולנו.

בתחילתו, בחודש ספטמבר 1936, גילגל הנמל ארבעה אלפים שש מאות ששים וחמש טונות, בחודש דצמבר 1937 – שבעה־עשר אלף טונות. היום הבינוני בספטמבר 1936 היה יום פריקה של 320 טונות, היום הבינוני בדצמבר 1937 היה יום פריקה של 740 טונות. מה הכניס נמל תל־אביב במשך השנה לעיר? עוד לא נעשה החשבון המדויק, אך אותו אלף הפועל ואותן 70 המכוניות העסוקות בו, העבירו כבר אל החנוני, אל בעל המסעדה וכו', בשנה ומחצה לקיום הנמל – כמאה וחמישים אלף לירה. כעת הולך להתווסף על אלה הענף החדש: העלאת הנוסעים והעולים. המפעל, החשוב מבחינה ממלכתית, הנהו איפוא אחד החשובים גם מבחינה כלכלית פשוטה. ועדיין אנו עומדים באמצע המערכה להשיג לנמל תל־אביב שויון־זכויות, כדי שיוּשב לנו – ובעין יפה – מהכנסות הנמל חלק הוגן לחשבון ההשקעה היסודית.

כל מפעל קיים איננו אידיליה. מטבעם של הענינים המעשיים שהם מכסים את החזון כמו אפר את השלהבת. אך אל ידבק בנו יחס אפור לנמל תל־אביב: יש לראות את חשיבות ערכו מבעד לפרטי יום יום. ועליכם, העתונאים, לסלק את האפר ולגלות מחדש את השלהבת.

כסלו, תרצ"ח.

“הקונגרס מקדם כברכה את ייסוד “החבל הימי לישראל” שיצר אוירה של מסירות ופעילות צבורית סביב מפעלי הים הראשונים והוא פונה אל המוני העם בארץ ישראל ובגולה בקריאה להתלכד סביב “החבל הימי לישראל”, כדי לחזקו ולבצרו”.

(החלטת הקונגרס הציוני ה־20 בציריך)

כשאני מהרהר בתולדות שנתו הראשונה של “החבל הימי לישראל”, אני בא לידי מסקנה, כי יש לפניו עתיד גדול. החוש, אשר אמרנו לעוררו, חוש הנהייה אל הים והאמונה באפקיו, ניתן להיות ניעור בלב רבים, רבים. על כן יכולנו להגיע עוד בשנה הראשונה, שהיא מטבעה שנת גישוש, לתשעת אלפים חברים. אכן מתקרבים אנו לאותה רבבה ישובית, אשר היתה לנו למשאת־נפש במסיבת הנחת היסוד לסניף הראשון, החיפני, באוגוסט 1936. היא הרבבה, אשר מבלעדיה לא ראינו את עצמנו זכאים לבוא אל העם בכל תפוצותיו ולקרוא לו להוסיף מכחו על “החבל” ולעשותו מכשיר ישראלי עולמי, להחזרת עטרת הימאות העברית ליושנה.

עוד יבוא יום ואנשים מישראל, בהביטם אחורנית, יתמהו תמוה: כיצד יכול היה הישוב העברי להתקיים עשרות בשנים מבלי מכשיר עממי מעין זה.

הלמות לבו של הנוער שלנו לקראת הים הולכת ועולה. ישא “החבל” פניו אל הנוער, להדריכו ולעודדו בדרך זו – ונשא הנוער את “החבל”!

נצחו של הכלי העממי הוא בחיבת הרבים אליו ובשליטת הרבים עליו. לא אגודה תלויה בחסדי יחידים, כי אם כלי פתוח, נתון כולו להשפעת העם, לבקרתו ולתוכחתו – כי “את אשר יאהב – יוכיח”.

“החבל הימי לישראל” יהי כולו ברשות העם, כפוף למרות מוסדותיו הלאומיים העליונים, כשם שכפופות למרות זו הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. בכוח זה עתיד הוא להיות שלישי להן – בקרב העם.

טבת תרצ"ח.

בישיבת מרכז החבל הימי לישראל

הפעולה בחוץ־לארץ

עודני מתלבט אם אמנם הגיע כבר הזמן להתחיל בפעולה ארגונית וביצירת תאים בחוץ־לארץ. נדמה לי, כי בטרם נגש לפעולה שם עלינו להעמיק שרשים פה בישוב. תמיד אפשר ליצור תאים, אולם – האם נוכל לקיימם? אנו מעונינים, כי הופעתנו הראשונה בחו“ל תהיה בקנה־מדה רחב. הפעולה בחו”ל מחייבת משלוח אנשים, דבר שאין אנו יכולים לעשותו כיום, ביחוד לאחר שהעורף שלנו אינו מחוסן די צרכו. עלינו לבנות קודם את המסד. בל נהיה בהולים. קשר עם הסתדרויות ציוניות בארצות שונות – כן, ארגון תאים – עוד לא! אולם אני מחשיב את ההצעה בדבר הקשר עם בתי הספר בחו“ל. עלינו ליצור אותו. אולי כדאי לחשוב על הדפסת עתון בשביל חו”ל בוארשה. יש לבוא בדברים בענין זה גם עם החלוץ העולמי, גם עם מחלקת העליה של הסוכנות.

כפילות לשם מה?

אעלה שאלה נועזה המטרידה אותי מכבר. אנה יובילונו שתי היחידות: חי“ל ומחלקת הים של הסוכנות, בעלת כמה וכמה ועדות? החי”ל צריך לשאוף, כי לחבריו תהיה הרגשה של השתתפות במעשה ממש. אולם אם הפעולה תפוצל לפי ועדות־פעולה, מה יעשה החי“ל? נדמה לי שאנו מכפילים את עצמנו. דעתי היא, כי החי”ל צריך להוות את המסגרת לכל הפעולות הקשורות בעניני הימאות ותפקידה של מחלקת־ הים הוא ללוות את פעולת החי“ל ולהדריכה. ועדת ספנות ליד החי”ל צריכה להיות מודרכת על ידי מחלקת־הים. ה“חבל” צריך להיות מכשיר הסוכנות. מכלל זה שהצעתי אני מוציא את ענין בית־הספר הימי. אני מציע שנבדוק את הענין הזה בדיקה מעולה. יש למנוע בעד הקבלה בפעולות. אני מרגיש, כי יש רוח במפרשי החי"ל וצריך לנצל את הדבר.

טבת, תרצ"ח.

בישיבת נשיאות החי"ל

אני מסכים שלא נקפיד על 100% של הון עברי דוקא, אולם על עבודה עברית יש להקפיד ולהקפיד. החי"ל צריך לעמוד על דרישה של 100% עבודה עברית: פועלים, פקידים. כל ענפי הפרנסה הכרוכים בקיומה של אניה צריכים להיות נתונים בידי יהודים. וודאי, מוטב שההון יהיה כולו יהודי, אולם הנני מוכן להסתפק בהון עברי חלקי, בתנאי של השפעה צבורית מספקת.

עלינו לקבוע הגדרה אחת למושג “אניה עברית” ולבחון את המציאות בקנה־מדה של הגדרתנו זו. אני מציע לקבל את ההגדרה הבאה: א) חברה ארץ־ישראלית, ב) דגל ארץ־ישראלי, ג) עבודה עברית, ד) תוצרת הארץ, ה) השתתפות הון עברי ומידת השפעה מסוימת להון זה, ו) חוזה עם החבל הימי להבטחת הצדדים החשובים מבחינה ישובית.

אם האניות תתאמנה להגדרה זו, תנתן להן תמיכתו של ה“חבל” ולאות זה יונף עליהן הדגל של החי"ל.

טבת תרצ"ח.

חיבתנו אנו לים היא צעירה־עתיקה. בגליונות אלה (“ים”, גליונות החבל הימי לישראל) תבואנה כפעם בפעם ידיעות על מעשים שבהתנדבות להאדרת הימאות בעמים אחרים. עמים – ולא מדינות. כי המדובר הוא על החיבה העממית ויצירותיה כמילואים למדינה. לנו החיבה העממית היא גם המדינה. כי את אשר לא תעשה ההתנדבות להחייאת הכוח העברי בים – מי יעשה?

“מסורתנו הימית עתיקה היא” – כותב האיש היוגוסלבי. “מהמאה השמינית עד המאה האחת־עשרה מלכו על חופי הים האדריאטי הנסיכים והמלכים הקרואטים, שלרשותם עמד צי ימי מפותח, בימי מלון טומיסלאב (בשנות 910/928)”.

כלום אין הדברים האלה מעלים אל לב את דברי הרצאתו של פרופיסור נ. סלושץ בכינוס הימי הראשון שלנו – על מסורת הספנות העברית המפוארת? אלא שקנה־המידה לעומק הוא אחר: קנה־מידה של ישראל סבא. לא מסורת בת אלף שנה, כי אם בת אלפים.

ועוד כמה פסוקים מצויים באותה אגרת, הראויים לקצת התבוננות:

"בשעת אחוד הממלכה היוגוסלאוית נספחה דאלמאציה, ארץ שכולה סלאוית־לאומית, והחוף הקרואטי – לאם המולדת היוגוסלאוית. לדאבוננו לא סופחה ליוגוסלאויה אוסטריה עם 600,000 תושביה היוגוסלאוים (קרואטים וסלוואנים). על אף

השגיאה הדיפלומטית הזאת נהייתה ממלכת יוגוסלאויה עם שפת ים יפה וארוכה באורך של 600 קילומטר בחלק המזרחי של הים האדריאטי למעצמה ימית. לשם זה נחוץ היה לעשות כל מה שאפשר כדי שחלקת מדינה זו תחיה חיים לאומיים מדיניים מלאים, כדי שהממשלה תקבל אוריינטציה ימית והעם יהיה חדור רעיון החייאת הימאות. הרעיון הזה של החדרת הרגשה ימית בעם היוגוסלאוי קיבל דחיפה עוד יותר חזקה מאחר שנוכחנו לדעת, כי שכננו מהחוף המערבי איננו פוסק מלשאוף לדאלמאציה, ארץ סלאוית בכל המובנים".

ולנו לעם התפוצות, יש ענין גם בדבור זה:

“יש לו (לחבל הימי היוגוסלאוי) סניפים במקומות ההגירה היוגוסלאוית: באמריקה, במצרים, בתורכיה”.

וגם מפולין יש לנו ללמוד קצת. אורך הים הפולני הנהו, כמדומה, קצת פחות מן 170 קילומטרים – חוף הים של ארץ־ישראל. ואף על פי כן:

“הליגה הימית והקולוניאלית, הפועלת בשטח פולין, היא האיגוד הגדול במינו, לא רק בארצות הבאלטיות, כי אם באירופה כולה”.

צא ולמד כמה חביב הים על כל העם שזכה בו, אם בהרבה ואם במעט, ומה גדולים מעשיה של חיבה זו!

שבט, תרצ"ח.

יש קליפה לנמל ויש לו תוכן. מצד קליפתו דומה הנמל – כל נמל – לקיפּוֹד. שכן כל נמל הוא בבחינת גבול – וכל גבול מהלך אימים. חיצוניותו של הגבול היא מטבעה דוקרנית ומסומרת: כולה סייגים, בלמים, איסורים. “ביקורת תעודות”, “בדיקת חפצים”, “שחרור ממכס” – כל אלה יצורים מפליצים, שאינם מושכים את הלב. נפש האדם, המפליגה ברצון למרחקים וכל אופק חדש יקסום לה – רותעת וסולדת לציור מעברות־מכס. רק הנמל שלעתיד לבוא, אשר יגשור בין עמים־אחים, הוא אשר יקבל בסבר פנים יפות את כל הבא אליו. אז תקום בלב איש דמות אחרת לנמל, אשר תחשוף מבעד לקליפתו את תכנו האמיתי ותקרב את התוכן הזה ללב.

ומהו תכנו של נמל? הנמל הוא עולם מלא יגיעה, יגיעה שתכליתה תנועה, טלטול, תיקון ובנין יבשתי וימי. שירה כבירה לעמל רב־פנים על גבול שני האיתנים, לשם קישורם וחיבורם ושליטה בשניהם.

ותוסיף על אלה את הדיג למינהו!

הריחוק הנפשי מעצם התוכן של נמל היה אולי הקו החרוץ ביותר ביחסו של הישוב העברי לימוֹ. לא מרצון – מאונס. חצצה בינינו חציצה של מהומה נכרית, מפוּרזלת חומרות כסל ורשע. קיר אטום שאין לו מזיזין. גם אילו ניתן לנו חלק ראוי – ולנו לא ניתנה דריסת רגל! – בנמל הנכרי, לא היה בכוחו להביא לנו הרגשה נמלית ביתית. רק עם פתיחת השער העברי הימי באה רווחה נפשית.

בכל אשר תעמול היד העברית בארץ הזאת שם צפונה הברכה לנו. כן! ידי הנערים הללו, ילדי עם עתיק, המעלות יבלות חדשות בשדה ובים, הן הן הרוקמות רקמת יצירה ושירה על פני הארץ כולה ונוטעות בה פינות חן וחסד לנו. וכאחת הפינות הללו, כמרגלית אחת בטורי המרגליות, וכמיוחדת במהותה בתוך אחיותיה – גם פינה זו בצפון תל־אביב.

ישוב! ישוב! מה יקר הנכס הנוסף לנו!

אדר א', תרצ"ח.

באספת־עם, ערב פתיחת נמל ת"א לנוסעים

האספה הזאת נותנת כבוד לענין. היא מוכיחה, כי אנו אוהבים את הים, מכל מקום אנו מתחילים לאהוב אותו. זאת היא אהבה כלואה. ביאליק דיבר על דמעה כלואה אשר כוחה רב. אהבתנו אל הים היתה כלואה. נגדרה לפנינו הדרך אל הים – כל ימי הישוב החדש. ואהבה אשר היתה כלואה שנים רבות – כשהיא מתפרצת – בכוחה לחולל דברים גדולים. ויש סימנים להתפרצות אהבה זו. קיבלתי היום מכתב ממדינה אחת – מסדום החלוּצית, שם עמלים בחורי ישראל. והם מצאו להם פנאי לכתוב לנו, כי הם משתפים עצמם לחג זה ומצטערים שלא נתפרסם בעתונים מה הם תנאי החתימה על מניות עליה. הם עורכים הערב מסיבה וחותמים בתורת קיבוץ על מניות מספר בלא לדעת את פרטי התנאים. וטלגרמה קיבלתי היום עוד ממדינה אחת – ממדינת אמריקה. הועד ל“נחשון” מודיע לועד הפועל של ההסתדרות, כי הוא עורך מחר שורת חגיגות בערי אמריקה כדי לשתף את הקהל הקרוב לענינים אלה בחג זה. נחזיר ברכה למברכים ונגיד דיבור אחד לעצמנו: נדמה לי שעוד אנו יכולים לעשות משהו לנמל תל־אביב. לא אגיד כי רב כוחנו כיום הזה, אבל בכוח אהבה אמיתית יכולים אנו, בני תל־אביב וארץ־ישראל, לעשות משהו לנמל תל־אביב. ויודע אני שיש אהבה אמיתית בלב כולנו, כקטנים כגדולים, ועוד יותר בלבות הקטנים: אהבת הילדים לנמלנו היא ללא שעור. ובצדק, כי להם הוא, הם יהיו בו כבביתם.

ומהו שם הדבר שנוכל לעשותו: מנית העליה. נקשט את בתינו, נקשט כל בית־ישראל במנית העליה, ואת שלהי החורף הזה נהפוך לזמן של התעוררות למאמצים נוספים לנמל תל־אביב.

גם אני בשתי מידות: לא בניגוד למר הופיין, אלא כמלואים לו – נאמנות והתנדבות. אַל לנו לשאת עינינו לזול של יפו. אַל נרשה לסוחרים להביא לנו סחורות משער יפו. נאמנות לנמל תל־אביב! הוא זקוק לנאמנות זו. אם אנו לא נהיה נאמנים לו לא יוכל לגדול. ועוד התנדבות כספית נדרשת מאתנו. כ־170 אלף לירות השקענו מכספי התנדבות, ועבודה עשינו עוד בסכום נוסף שאנו חייבים, ועוד יותר אנו חייבים לנמל: חייבים להרחיבו. תרכוש איפוא כל משפחה את מנית העליה – ירכשוה בתשלומים לשעורין בכל צורה שהיא. אין ספק כי ביאת אניות עולים לנמלנו תעורר לבבות בכל תפוצות הגולה הציונית.

“עלה נעלה וגם יכול נוכל”.

אדר א', תרצ"ח.

עם פתיחת נמל ת"א לנוסעים

עמידה זו של נמל צעיר, בנוי בידי חלוצים ובכספי מתנדבים, תוך ים סוער – עמידה סמלית היא. מפעלנו כולו משול לנמל־הבנין־והשלום בתוך ים מדיני סוער. ויש מי שעומד בעצם הימים האלה רחוק מכאן, במקום שנועד לו, פניו אל הסער – והוא אוסר את המערכה, בשם מפעלו הצעיר והקדוש של עם עתיק וכביר ברוחו.

ברכה לו לחיים וייצמן, מעל הבמה הזאת. וקריאת אזעקה שלוחה מכאן לכל ישראל: עורו, להגביר יד הבנין בימי הפורענות! את אשר הישוב יכול לתת – הוא נותן. עמידה על הנפש – ובנין, התגוננות והתישבות – זו דרכו בישימון יריות ופצצות ורציחות זדון. עובדינו החקלאים, שוטרינו, נוטרינו ושומרינו, נהגינו עזי־הנפש וספנינו וכל עובדינו באשר הם – על משמרתם. הישוב כולו – על משמרתו. אך מפתחות הבנין של הארץ הזאת מופקדים בידי העם העברי. ומעתה מופקד בידיו גם השער הזה, לשכללו ולפארו.

אדר ב', תרצ"ח.

במלאת שנתיים לנמל תל־אביב

קטן נמלנו וצר, אך שלנו הוא.

הספן העברי על משוטיו, הסוור והסבל על מדליהם.

כבר נעשה הדבר חולין למישהו, לא לנו.

פינה זו בצפון תל־אביב – פינת חן היא, פינת יקרת.

“חיבת הנמל” עשתה פלאים בישוב ועוד תעשה פלאים בעם. העם העברי עוד יפאר את שערו. עוד ישכללהו וירחיבהו – ו“כאן יהיה נמל גדול”.

* *★ * *

המסוגל צבור פועלי הנמל, בתור כלל, לשמור על נכס העם, לשקוד על טובת הנמל ולהצעידהו, מתוך מאמצים משותפים עם “אוצר מפעלי ים”, לקראת שיכלול, ביסוס וגידול? היש בצבור פועלי הנמל הרצון החי לאחריות? היש בו הכשרון לכך?

שנתים אלה עונות ואומרות: כן.

הפועל הצליח. הצליח למעלה ממה שניתן לצפות. גם בעבודה, גם בתפיסת סידוריה וצרכיה.

הנמל זקוק לפועליו והפועלים זקוקים לנמלם.

* *★ * *

אמת פשוטה היא.

כל פועל מרגיש ומבין זאת. 

על אמת זו מותר לבנות. על אמת זו צריך לבנות.

וככל אשר תמעטנה החציצות בין העובד לבין הנמל, ככל אשר תרבה העמסת האחריות הישירה על כתפי העובד – כן ייטב לנמל ולעובד גם יחד.

אייר, תרצ"ח.

המודעה הנתונה בגליון זה – (“ים”, גליונות החבל הימי לישראל) – בדבר פתיחת קבלת חניכים לבית־הספר הימי ליד התכניון העברי בחיפה ראויה לברכת “שהחיינו”. כדאי, כי הנוגעים בדבר – והם רבים – ישימו לב מבעוד מועד לכמה צדדים מיוחדים של המוסד החנוכי החדש. קודם כל יש לזכור, כי גיל הכניסה אליו הוא גיל הנערות – בני 14–16 שנה. הנסיון הוכיח, כי ההתקשרות לעבודה הימית עולה יפה בידי אלה המתחילים בה מנוער. בגיל זה ההחלטה על בחירת נתיב־חיים ימי לנוער היא, לפי טבע הדבר, בידי ההורים. חידושו של מקצוע זה במערכות הכלכלה שלנו מחייב לעורר עליו את לב ההורים במיוחד. צמצום מספר החניכים מצריך זריזות מסוימת מצד אלה הרוצים בדבר. מספר התלמידים במחלקת הנאַויגאַציה נקבע לפי שעה לשנה זו ל־15 איש, במחלקה למכונאות ימית – 15, במחלקה לבנין סירות – 5 ובמחלקה להפעלת רדיו – 5.

אולם מלבד דאגת היחידים יש כאן מקום גם לדאגה צבורית מסוימת. מאמצי החבל הימי לישראל בארץ ובלונדון והשתתפות הנהלת הסוכנות היהודית עתידים להבטיח את האמצעים ההכרחיים לציוד בית־הספר ולתקציבו השוטף, אולם נשארה עדיין פתוחה שאלה חשובה ורבת־ערך: כיצד תינתן גם לילדים ממשקי העובדים ומבתים לא־אמידים בעיר היכולת לקנות להם מקצוע זה, להתכלכל ארבע שנים על חשבונם ולשלם את שכר הלימוד המסוים ההכרחי אשר יושת עליהם. פתרון השאלה הזאת יוכל לבוא בדרך פתיחת פנימיה וקביעת סטיפנדיות לחנוך ימי מטעם מוסדות צבוריים שונים, דוגמת “נחשון”.

ההסתדרויות הצבוריות אשר יש להן ענין בדבר מהראוי כי תחישינה דאגתן זו ותוספנה אף הן צד שכלול למוסד החדש.

אב, תרצ"ח.

ישיבת נשיאות החי"ל

יש למו שתי קרנות:1) קאן קימת לישראל – קרן עממית המיוסדת על תרומה, 2) קרן היסוד הבנויה על עקרון של מס. הקרן השלישית – קרן הים – צריכה להיות בנויה על חברוּת המונית ותשלום מס חבר. בצורה כזאת לא תבוא לידי התנגשות עם שתי הקרנות הקיימות. בארץ יש לנו 13 אלף חברים. בל נשכח כי אנו נתונים למרותה של הסוכנות והיא לא תרשה לנו ליצור קרן שלישית, אם היא תהיה עלולה להתנגד לקרנות הקיימות.

אדר, תרצ"ט.

בישיבת נשיאות החי"ל

איני יודע אם רבים יודעים שיש בארץ התחלה ללמוד טיס בדאונים. ראיתי אותם לא מכבר בבת־ים ונתרשמתי. זוהי הקדמה לטיסה מוטורית. עסקני התעופה בארץ רוצים לבנות לעצמם היקף בחוץ־לארץ ובארץ. יש להם קלובים ועסקנים רבים. זהו השגעון שלהם. גם הם רואים את עצמם נתוּנים למרוּת לאומית ומכל הבחינות מקביל הדבר לעניני הים. אני מתאר לי, כי החי“ל צריך לכלול שתי מחלקות: ים ואויר. ויש תקדים: פולין. יש להתחיל במיזוג הפעולה הזאת בחו”ל. התעופה תהיה מחלקה אוטונומית. אם הרעיון הזה יתקבל על ידינו, יש לאַחד את שני הענינים במסגרת כללית בשם “חבל ימי לישראל”.

תמוז, תרצ"ט.

בישיבת נשיאות החי"ל

לפנינו ברירה בין שתי הצעות: 1) קרן ספנות, 2) חברה לאומית לספנות. יש, כמובן, גם דרך שלישית: לא לעשות כלום. הייתי מציע שהחי“ל יציע לסוכנות ולחברות הקיימות “עתיד”, “ללויד ימי” ו”נחשון" ליצור חברה לאומית לספנות. כל אחת מהחברות הקיימות תמסור לחברה הלאומית 50% מהאקטיב שלה ותקבל תמורת זה מניות של החברה הלאומית. הסוכנות צריכה להכיר בחברה זו ועליה יהיה לרכז את הסכומים הדרושים ליצירתה.

תמוז, תרצ"ט.

עם הקמת המצבה לחלוצי הים גרשון ארליך וגדעון רוזנטל, שנספו ב“רחף” בחוף קפריסין

חברים צעירים ויקרים, באנו לכבד ולחבב זכרכם. לבי היה אתכם ביום־החרדה, אשתקד, כשהדביקתני השמועה הרעה במטרופולין בלונדון, שם עשיתי בעניני “נחשון”.

מאמצי “נחשון” חלו בעת משבר. אילו נצטרפה תנופתו של צבור הפועלים בארץ לאותה תנועה יפה, שעורר חזון הימאות העברית בקרב ידידינו באמריקה – היתה יכלתנו מגעת כדי התחלה גדולה. אך גם כלים צנועים ברשות החלוציות הימית, אם לשיט ואם לדיג – מצטרפים לחשבון.

על הנוער המיעד את עצמו לימאות יוטל לסתור הנחה אחת והיא – כי לא תתכן ספנות בלי תמיכה ממשלתית. אילו צפינו לתמיכה כזו בחקלאות, כלום היינו מגיעים למה שהגענו? כלום “כדאית” היתה העגבניה העברית, ואפילו החלב העברי? אשרינו, כי לא השגחנו בחשבון אומלל זה!

והנה אותו ישוב עצמו, אשר כל בניו “קורעים” את הים בעלותם, וחמרי־בנינו ואמצעי־ייצורו כמעט כולם מובאים אליו דרך הים – כיצד לא העמיד צי מסחרי כלשהו לצרכיו? לחידה זו יש רק פתרון אחד: העסק הבטוח של הסוכנויות לאניות זרות היכה את העסק ה“מפוקפק” של ספנות עברית. כאן סוד ההחמצה של דוד שלם, אשר על הנוער החלוצי למצוא לה תיקון.

גם ימה עלינו לפרוץ. “נחשון” נועד להיות כלי־שרת לפריצה זו. ועֵד הגל הזה ועֵדה המצבה, כי עוד תפלגנה אניות נהוגות בידי חלוצי ישראל למרחבי ימים.

טבת, ת"ש.