ספורים
מאתשאול טשרניחובסקי
שעטנז
מאתשאול טשרניחובסקי
עומדים אנו בתקופת האנציקלופדיות, ויש לך בני אדם מאמינים, כי באנציקלופדיה יגיעו עד תכלית כל דבר, אין נעדר. ואולם אנכי סבור, כי גם הטובה באנציקלופדיות לא יצאה ידי חובתה. במי האשם? – כמובן, במו"לים. הם מאמינים באמונה שלמה, כי דוקא חכמים ומומחים, פרופיסורים גרמנים או דוקטורים, לפחות, צריכים לעסוק בעריכתה של אנציקלופדיה.
לדידי – לאו דוקא. אילו מסרו את הדבר לכותבי רומנים ונובילות, למשל, כי אז רק אז היו לנו אנציקלופדיות ראויות לשמן.
די לי בדוגמא אחת, וממנה תלמדו על השאר.
רוצים אתם, למשל, לדעת, מה היא העיר רוזשן. פותחים אתם כרך של אנציקלופדיה באות “ר”, עמוד כך וכך, ערך רוזשן, ואתם מוצאים: “רוזשאן – פלך גרודנא, מחוז סלונים… לפי המפקד בשנת 1847, היו שם 1556 נפש יהודים. ויש בה תלמוד תורה (1910)”.
עתה נסורה נא ונראה ערך פרוזשן: – “פרוזשן – פלך גרודנא, מחוז גרודנא. בשנת 1847 היו בה, לפי המפקד, 2580 נפש יהודים, ויש בה תלמוד תורה (1910)”.
מה בין רוזשן לפרוזשן לפי האנציקלופדיה?
– לא כלום.
מה היא רוזשן?
– לא כלום.
עכשו אספר לכם אנכי, מה היא רוזשן, ודוקא מזמן קרוב לאותה תקופה, שממנה מפקד האוכלוסים, עשר שנים לפניה או עשר שנים לאחריה.
להוי ידוע לכם, שאבי ז"ל יליד רוזשן היה. מה היה אבי ובמה עסק? למאי נפקא מינה! עיקר הדבר – הוא היה יהודי ירא שמים באמת ושומר מצוה. ועסקים היו לו בריגא. כלומר בריגא הוא מרויח את כספו וברוזשן הוא מוציא. שם, ברוזשן, היה לו בית, שם היה לו מקום בבית המדרש, שם היה משלם שכר למוד בניו, שם היה מתקין בגדיו שלו ושל בני ביתו – אצל ר' שמרל החיט לגברים. שמרל זה היה בעת ההיא – כד הוינא טליא – איש בא בימים, ואצלו הזמינו את מלבושיהם גם אבי־אבי, ואולי גם אבי־אבי־אבי. בבית אבא היתה לו אפוא חזקה. הוא ידע בעל פה את המדה של כל בני הבית, והמודה לא היתה שלטת בימים ההם, והוא ידע לתפור לאיש ואיש כמתכנתו.
דיך שאתה מכניס לביתו את הסחורה. לכשתרצה, אפשר היה לאדם שלא להטריח עצמו ליכנס אצל החנוני לבחור את האטון, כל שכן את הבּטנה, הן הכל צפוי מראש, והכל ידוע מלכתחלה. אלא שהיו נכנסים לחנות, בוחרים סחורה, עומדים על המקח עם החנוני, מתיעצים עם החיט, מתישבים בדעתם, והכל לשם הנאה של הקניה עצמה, הנאה זו של אדם, שכל ימיו אינו אלא מוכר, בשעה שהוא עצמו בא וקונה.
ר' שמרל החיט היה אומר: “כשם שהתורה עמוקה מני תהום, כך חכמת החיטות עמוקה מני תהום”.
ובאמת, החיטות יש בה סתרי חכמה, צפוני קפולים, פנות טמירות. מלבד “חכמת הנגלה” – האטון העליון והבטנה – יש גם “חכמת הנסתר” המכונה – אבזר, שאין מוחו של אדם פשוט תופס, למה הוא בא. יש שפתאם מבצבצת ועולה שערה גסה, ודוקא סמוך לדש, על החזה, ואין ההדיוט מבין, מהיכן באה לכאן ומה צורך בה.
“אבזר” זה אינו מסמכותו של הקונה. לאחר שהלה בחר את האטון ואת הבטנה, זורק החנוני מפיו מלה למשרתו, וזה מזדרז, מכניס מטליות מטליות לחבילה וכורכן ביחד. אין שואלים את הקונה, אין מראים לו דבר.
מעילו של אבא, שעליו אני אומר לספר, היה אף הוא מעשה ידי שמרל החיט. לאמתו של דבר, יכול היה אדם להאמין, כי אין בעולם אלא מין אטון אחד, מין בטנה אחת, וגזרה אחת לכל הבגדים, ואולי גם רק חיט אחד…
פעם אחת, בתחלת הסתיו, ואבי נסע לריגא, ולקח אתו, כדרכו, את מעיל־החורף הטוב. ראשית, בגד חדש היה; שנית, ימי צנה ממשמשים ובאים; ושלישית, מעיל של חורף עשוי להרבות כבודו של לובשו בעיני הבריות, וסגולה יפה הוא לאשראי.
ויהי היום – יום מר ונמהר – ואבי נאחז במסמר תקוע בגדר דחויה, וכנף מעילו נקרעה. בלב קרוע ומרתח נכנס לאכסניא שלו. נקהלו עליו הפונדקאי והפונדקאית, ועליהם נוספו האכסנאים, שנמצאו באותו מעמד, – כלם מצטערים וכואבים בכאבו של אבי, מספרים בגנותו של בעל הגדר ומקטרגים על הרשות, שאין היא משגחת על דברים שמחובתה להשגיח עליהם. בסופו של דבר נמנו וגמרו, שאין למעיל תקנה אלא חיט, מטליא מומחה. וכך הוה: לאחר שכל אחד קרא בשם את המעולה שבחיטים לפי דעתו, שלח בעל האכסניה לקרוא לאחד, חיט ידוע לו, ולידו מסרו את המעיל. ולמחרת היום בבקר השכם החזיר הלה את ה“מלאכה” לבעליה, קבל שכרו ויצא.
עבר שבוע ימים, ומעשה הקרע כמעט נשכח מלב אבי. והנה, פעם בבוקר, נכנסה הפונדקאית לחדרו. דבר בפיה: אותו החיט, שאחה את קרעי המעיל, מבקש לדבר עם אבי.
– מה לו ולי – מתפלא אבי.
– אינו רוצה להגיד.
– יכנס.
החיט נכנס. רק עתה התבונן בו אבי כראוי. לפניו עמד איש זקן, צנום גוף, נפול־חזה, עיניים בולטות לו ופנים עדינים, וכל דמותו אומרת: יהודי נאה, ירא שמים.
– מה רצונו?
– הלא מכיר אדוני אותי, אני החיט שתיקן את המעיל.
אומר אבי: הן.
אומר החיט, שחקר ודרש על אדות אבי, מאין הוא ומי הוא. ונודע לו כי בן תורה הוא וירא אלקים.
– ולמה טרח כל הטרחה הזאת? שמא רוצה הוא להתחתן בו?
– אינו רוצה להתחתן בו, וגם שדכן איננו; אלא מכיון שהוא ירא שמים, רוצה הוא לגלות לו דבר, שלא גלה לו מיד לאחר שהביא את ה“מלאכה” לביתו.
– מהו הדבר?
עונה החיט ואומר, כי באמת קשה לו לאדם, שאינו חיט, להבחין בדבר. הבטנה של המעיל, אותו מעיל שהוא טפל בו ותקנו – שעטנז.
עונה אבי ואומר, שהדבר אי אפשר. חלילה לו מלקנות שעטנז, והחנוני איש ישר הוא, והחיט שתפר את המעיל – יהודי כשר הוא. חס ושלום שיעשה כדבר הזה. שעטנז! השמעו אזניו מה שהוציא מפיו?… איסור דאורייתא… לא יאומן כי יסופר!
עונה החיט ואומר, כי אין הוא חושד בכשרים, חס ושלום, אלא שפעמים קשה גם למומחה לעמוד על דברים כגון אלה. והוא, משעמד על הדבר, היה לבו מהסס, לא ידע מה לעשות. תחלה חשב, אולי אבי מן המקילים; הדור הצעיר! מילא… ולפיכך אמר בלבו: מוטב שיהיה שוגג ואל יהיה מזיד. אך הוא לא מצא מרגוע לנפשו, עד שחקר ודרש, מי הוא בעל המעיל, ואמרו לו, כי הוא מן החרדים על דת. הריהו יוצא איפוא ידי חובתו ומודיע את הדבר לאבא.
בכל זאת אין אבי יכול להשיג, כיצד אפשר? שעטנז: לא יעשה כזאת בישראל!
עונה החיט ואומר, כי הוא עשה את שלו, ואם האדון חושד בו, חס וחלילה, שאמר מה שאמר כדי לקבל שוב “מלאכה”, הריהו מודיעו מראש, כי לא יקח עליו תקון מעיל זה. ויעשה אבי מה שיעשה. הוא עשה את שלו.
אמר שלום ופנה אל הדלת.
סוף דבר, אבי מסר את מעילו לבדיקה וביעור השעטנז – ודוקא לאותו חיט עצמו, שכן ראה אבא, שהוא איש ישר באמת ומתכון לשם שמים. חס ושלום, שאבי ילבש בגד שיש בו חשש שעטנז!
ובו ביום שנכנס אבא לרוזשן, הבהיל אליו את שמרל, הוא “הארוך” (להבדיל משמרל אחר שברוזשן, אף הוא חיט, אלא שקראו לו ה“קצר”).
כעבור שעה קלה נכנס לביתנו שמרל, מסביר פנים ונותן “שלום” לאבא. פותח הוא בנימוס, שואל לשלומו של אבא, לעסקיו שבכרך, לטלטולי הדרך. בסתר לבו מובטח הוא, שיש לו כאן שוב “מלאכת־עבודה”. אלא שאבי נכנס מיד לגופו של ענין ומעמידו על השעטנז שבמעיל.
קופץ ר' שמרל ממקומו, כאילו הכישו נחש. אינו תופס את הדברים.
– שמרל יטיל שעטנז בבגד?! הריהו מוכן ומזומן להשבע בזקנו ובפאותיו. ארג זה… מאימתי חדל מהבין באטון?… על חתיכת ארג שוה פרוטה לא יפשע אדם שכמותו… אלא מאי? אותו חיט בטלן
שבריגא, – כמה משוגעים איכא בשוקא! דבר כזה אין הוא רוצה לשמוע…
אבי בשלו, והחיט בשלו.
לשעת מנחה נכנס אבי לבית המדרש שלו להתפלל.
בין מנחה למערב נאספה עליו חבורה של מכירים וידידים, הרי זה עתה בא מן הכרך! והנה – כל כת החיטים אף היא כאן. ר' שמרל בראש, החיטים הזקנים והמיוחסים אחריו, אלה שבמעלה שניה אחריהם, נגררים גם הצעירים – כלם יודעים, כלם שמעו את ענין השעטנז, רוצים לשמוע את הדבר מפי אבא גופו.
ולאחר ששמעו מפי אבי עצמו את המעשה, פנו זה כנגד זה, מושכים בכתפם, תולשים בזקנם, מתבוננים זה בפני זה: הא כיצד? אי אפשר! ארג זה הכל משתמשים בו, השתמשו בו אבות אבותינו, מיום היות רוזשן לעיר. שעטנז! אם כן – “אין בית אשר אין שם מת”… כלומר, שעטנז. כל העיר לבושה בגדים מארג אחד.
בין מנחה למעריב בבית המדרש – זה לומד דף גמרא, זה מעין בספר, זה אומר תהלים – כל אחד כפי כחו. אותו ערב נתרוקנו השלחנות. כל הקהל נדחק למזרח, כתרו את אבא ואת החיטים. כל החבורה עמדה כאן, נגררו אחדים גם מן השוליות.
אותו ערב היו כל העיניים פנויות אל החיטים, דרך אגב, נזכרים מעשה שאירע לפנים בשעטנז. הזקנים מכעכעים, מעבירים מטפחת אדומה על עיניים דומעות ומספרים כל מיני מעשים שהיו. הצעירים – ידיהם בכפתור בגדם, ועיניהם מבריקות: גם להם יש מה לספר.
מעריב! – וסוף לשיחות.
ואולם ממחרת היום, שוב בין מנחה למעריב, מתכנסים החיטים ובעלי הבתים אל כותל המזרח. אבי מדבר והחיטים מדברים, וכל הקהל מדברים ועונים.
ולא רק בין מנחה למעריב, אלא גם בשוק וברחוב, בחנות ובאיטליז, בין קונה לקונה, בין קערה לקערה, בינו לבינה, בחדר המטבח ובחדר המשכב אין שיחה אלא – שעטנז.
ונפלגה הארץ אשר מסביב לרוזשן: החנונים והחיטים מעבר מזה ובעלי הבתים מעבר מזה.
פתחו בעלי הבתים ב“מי יודע” ובאו לזלזל באמנות החיטים ולקטרג על כל מעשיהם עד שנמנו וגמרו, שאין לך אומנות מנוולת בעליה כזו של אלה, וה“יתור” יוכיח.
ולא היו מעולם לחיטים ימי ירידה כאותם הימים, ושם החיטים היה לשנינה, הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם.
ומי יודע, עד היכן היתה העיר הומיה, לולא נצנצה בשעה טובה במוחו של הגבאי מחשבה: הואיל והעיר לודז עומדת על תלה, ואחד מקרוביו הולך ללודז בעוד ימים מועטים, ואומר לשוב בקרוב, ושם בעיר יושב גיסו של הגבאי, ויש לו מהלכים בין הסוחרים, ועל כל פנים, ידע אל מי לפנות בענין זה, ובכן ישלחו אליו חתיכת ארג אחת לדוגמה, והוא יענה דבר.
אמרו ועשו – ותשקוט העיר.
עבר שבוע ימים. ושוב – בין מנחה למעריב. כל באי בית המדרש – איש על מקומו. זה על ספרו וזה על פרקו, איש בפנתו ואיש על “חברתו”, – ופתאום נפתחה הדלת ברעם וברעש, והאיש שפרץ פנימה לא סגרה בעדו, אף כי צנה קשה היתה בחוץ, הוא נכנס בבהלה כל עוד רוח בו, פיו פעור ועיניו בולטות, וידיו מחזיקות בדשי מעילו. הוא לא הקדים שלום ולא החזיר שלום – עד שהגיע לאמצע הבית, שם עמד ובמלוא פיו קרא:
– בלודז אמרו – שעטנז!!
אילו נבקעו השמים בצנה וסתו, וברק הבריק והרעים הרעם, לא היה הדבר מפתיע את הקהל יותר מאשר קול פחדים זה: שעטנז! היושבים נהפכו לאבן, והעומדים קפאו תחתם, זה על ספרו וזה על דוכנו, כל פה פעור וכל יד פשוטה והאצבעות כפופות, – מתגרדות ומתחככות בגב ובצד.
כי היתה יד השעטנז בכל גבול רוזשן: בגבר ובאשה, בזקן ובנער, בעשיר ובעני, בחסיד ובמתנגד, בתלמיד־חכם ובעם־הארץ, בבגד ובשמלה, בזיג ובלסוטה, במעיל ובפקריס, בגפיפה, במעפורת ובמכנסים, במקטורן ובסרבלים, בפרוה ובגלימה, בדש ובשרוול, בשולים ובשפולים, בכיס ובצוארון, – לא היה מנוס ממנו, מן השעטנז. כל העולם – שעטנז!
ולאחר שעברה הבהלה הראשונה והשתיקה האיומה, קם שאון גדול והמולה רבה, אשר לא היתה כמוה ברוזשן. כל איש בקש לשמוע שוב את הדבור האיום “שעטנז” יוצא מפורש מפי המגיד.
אחרי כן תקפה אותם הבהלה השניה: הלאה ה“קפּוֹטה” והלאה ה“ז’וּפּיצה”! הלאה השעטנז! להתפשט! הלאה המקטורן והזיג! צנה בחוץ – מילא! יהיה קר. אבל, אבל… במחילה מכבודכם, הן צריך לשלשל גם… המכנסים! יביאו נא מן הבית מה שיביאו: רדיד, מטפחת, ובלבד שלא יהיה שעטנז. ואלא מה – כיצד יוצאים החוצה בלי מכנסים? אי אפשר לזוז מן המקום בלי מכנסים… וי, וי!
ולגודל האסון לא היה הדיין בבית המדרש, ויתפרק העם את בגדיו…
ויהי ערב ויהי בוקר יום שני…
זקני הדור מספרים: לא היו ימים טובים כימים ההם לחייטים, – בין חייט אמן, בין חייט הדיוט ואפילו מטליא – למן היות רוזשן לעיר, ויש אומרים: למן ברוא אלהים חייטים בעולם. כל העם צובאים על פתחי בתיהם. מחניפים להם, מתרפסים לפניהם, משדלים אותם בדברים. וכל החייטים, אשר אך יום אתמול עמדו בשפל המדרגה, עלו היום לגדולה, ורבים מבעלי הבתים “מתחייטים”, כי נפל פחד החייטים עליהם.
לא היה אדם שלא היה זקוק בימים ההם לחייט, ולא היה בגד שלא נפל בידי חייט; והחייטים ידיהם מלאות עבודה, משכימים קום בבוקר, מאחרים שבת בלילה, וכולם מבערים כל מטלית חשודה על שעטנז.
ומי שלא ראה את רוזשן בימים ההם לא ראה עיר מופלאה מימיו. עד שביערו את השעטנז, ותקנו את המעילים ואת הפרוות, והכשירו את המכנסים לבוא בקהל, – בני ישראל יוצאים בסדינים ובמפות, בעטיפות צבעונים ובמטפחות חמות, מתעטפים ברדידים ומתלבשים בכל אשר ילבש, – ללא בטנה, ללא צוארון, ללא שרוולים – ובלבד שאין בו חשש שעטנז. וילדי “החדרים” מהם ישבו בית ומהם יצאו בגופיות ופקריסים של אמא ושל סבתא…
זו היא רוזשן.
וכל הדברים האלה רוצים אתם ללמוד מתוך האנציקלופדיה של היום?
ברלין, תרצ"ג
לטובת הכלל
מאתשאול טשרניחובסקי
(ספור קטן לילדים גדולים)
המשלף הרביעי, כלומר התחתון, שבמגרה שמש “מושב זקנים”, כל דבר שחדלו להשתמש בו היה נכנס לשם, אם לא השליכו אותו תיכף ומיד לגל האשפה. היו כאן כפתורים, עניבות שנפגמו, פנקסים ישנים, לוח מדאשתקד, כפתורי כתונת בודדים, סיכות שנפסלו, צעצועים שבורים וכדומה. ולשם הכניסו גם את נעל־היד של שמאל, שאך אמש נתאלמן מאשתו, בעליו שכח את נעל־היד של ימין במקום ששכח ולא ידע איפה שכח. היתה אצבע נעל־היד מפולשת – סימן לאבלות.
התבונן בסובבים אותו ואמר בשפה רפה: שלום־עליכם.
שכנו מימינו – אזור של עור – שפשף את פורפת המתכת שלו, כי היא שמשה לו עינים, וכל דבר היה נשקף בו כבראי, שפשף את הפורפה והחזיר לו: עליכם שלום! שמי אזור־עור של צבי.
שכנו מצד שמאל התבונן בו גם הוא ואמר:
– כפתתשרפל!
– בודאי כפתור מפלשתים? שאלהו נעל־היד בנימוס. אני, לצערי, מבין רק עברית.
– חלילה וחס! ענהו שכנו האזור – כפתור מגרמניה הוא, מבין ומדבר עברית, אלא משהתחיל לקרוא בספרי רפואה שבאמריקה חלשה לשונו, ויש לו מיחוש. רוצה הוא לאמר: כפתור תחתון של שרוול פנימי.
– התריחוֹריוֹן שלי נפגם, אמר הכפתור.
– זאת אומרת, נכנס לתוך דבריו האזור, החור השני שלו נפגם. פטרוהו מעבודה, גם אתה חולה?
– לא, ענה נעל היד, אלמן נשארתי, לא עליכם! והראה על אצבעו.
– אבדה אשתי ואיננה. אך תמול היינו שנינו מונחים בכיסו של מר…
ישא לו אשה אחרת, פסק הכפתור, גם אני נשארתי אלמן מאשתי הראשונה, כשפצץ אותה החייט בשעת גיהוץ המעיל.
– כסיה של חורף יש כאן, אמרה העניבה מדאשתקד, גם היא אלמנה, מאישה נתאלמנה, אשה הגונה, נדה יש לה: ארבעה כפתורים של כסף, ופורפה של כסף ופרוה של צמר־גמלים.
– קודם כל איננה אלמנה, הזדרז בדבורו המסרק הישן שכמה משיניו נשרו, שנית – עגונה היא, עד היום אין איש יודע מה היה לאישה, והפורפה איננה של כסף אלא של מתכת לבנה סתם.
רטנה הברוזה: ויש לו למר בנים?
היא ישבה על גבי לוח ירוק ושתי ברוזות־בנות מאחוריה. – בנים יש לו למר? ישא אשה ויגדל בנים, אם בריה הגונה הוא.
התאנח נעל־היד: בנים אין לי, משפחתנו עקרים, גם לאבי־אבי, גם לאבי, לא היו בנים, כלומר, לא היה לי אב, רחמנא ליצלן.
– אם כן מה טוב, ישא את האלמנה.
– לא, אי אפשר! ראשית כל, חל עלי חרם דרבנו גרשום, ושנית לא יעשה כך בשבטנו לשאת אשה שניה. ארבעים יום קודם שנצא לשוק מכריזים: פלונית לפלוני, והמה נכנסים לתבה אחת ולחיים טובים, ובמות האיש או האשה יחרב עולמו של השני.
– אין כלום! אין כלום! קראו מסביב, זה בשריקה עמומה וזה בשפה חנוקה; זה בצוחה דקה, וזה בנהימה חרישה – אין כלום! אין כלום! תכנס הכלה! איפה האלמנה!?
– איני רוצה! בשם אלהים, אינני רוצה! צייצה הכסיה הכלה.
– כופין אותה עד שהיא אומרת: רוצה אני. כופין אותה בדין!
וכל המשלף נעשה כמרקחה. כל הקהל סבב והקיף את הכלה, והתחיל דוחף אותה כנגד נעל־היד. נמצאו דוחפים את החתן כנגד הכסיה.
הכסיה הסמיקה מבושה, ונעל־היד החויר מרוגז.
– הידד! חתונה היום! חתונה היום! חתונה! הריעו הכפתורים הפזיזים והתחילו פעם עומדים על כנם ופעם על ראשם – מתוך שובבות נפרזה.
– השופר הסדוק! איפה הסדוק? יסדר את הקדושין! יסדר!
– ואיה החופה?
ושתי סיכות פגומות, וגפרור כבוי ועפרון מלוק־ראש תקעו עצמם בארבע כנפות של מטלית־צבעונין ועמדו נכונים להכניס את הזוג החדש.
– אני איני רוצה! חזרה הכלה כאילו בעל כרחה על דבריה.
– בתי, התריסה בה המעטפה הגדולה שהיה כתוב עליה “להוד רוממות כבודה” ומפני זה היתה מאד מכובדה על כל הקהל, בתי, אמרה שוב והנמיכה קולה, איך את מעיזה פנים בפני הקהל הגדול, כלום את רק בשבילך חיה, לטובת הכלל את צריכה להתחתן. זה כמה חדשים לא היתה לנו חתונה כאן. וגם השופר הסדוק – זה כמה שהוא מחוסר עבודה. ואת מסרבת להכנס לחופה? חרפה ובושה! בימי ובימינו לא היו עושים כך…
– גם אני לא רוצה, קרא החתן, לא רוצה!
– לא רוצה? הוא לא רוצה?! חזור ואמור: לא רוצה, התעברו המספרים קטועי רגל אחת – חזור ואמור – ואנו באים ומטילים בך מום!
– לא רוצים? לא רוצים!! התעבר גם הסוס הסומא בשתי עיניו. הביאו אותם אלי ואני אבעט בהם, בשניהם!
ולא יכלו גם נעל־היד הרך גם הכסיה הרכיכה לעמוד בפני הרבים ואמרו: הן.
ואז קמה שוב מהומה וצוחה במפלש ובמגרה, אשר כמוה לא היתה מיום היות המגרה.
אזור־עור־הצבי התלבט ממקום למקום והפך את כל הנמצא במפלש, המספרים יצאו במחול, וגם הסוס עמד מכרכר על מקומו שלא לפגוע חלילה באיש. והמעטפה הגדולה ישבה והתנפחה, כי אמרה שהיא “צד החתן”. וכל פרחחי הכפתורים עמדו על ראשיהם מתוך תענוג, וכל אלה ביניהם שהיה להם ראש סובב התחילו פותחים וסוגרים אותו חלילה.
גם הם נתכוונו לטובת הכלל.
ברלין, תרצ"ג
הלנינגרדית
מאתשאול טשרניחובסקי
אני קבלתי מכתב:
יקירי, שמעתי עליך אומרים, כי מתענין אתה בתורתו של פרויד. אני נשארתי נאמן לתעודתי שלי, תעודת כירורג, ולך אני מיעץ: תפנה מקום לכל הרומניסטים הפרוידיסטים, כי אתה מה אתה מבין בתורה זו, אתה שקבלת את כל הידיעות המכשירות את הבנתה? הרומניסטים, הם מבינים אותה. פרויד עצמו איננו מגיע לקרסוליהם של אלה! ודי לחכימא ברמיזא. אך כיון שאתה מתעניין בה, הריני רוצה למסור לך מן התעודות האנושיות, שיש להן במקצת נגיעה לתורה זו, ואולי אתה תפרש לי קצת עובדות מחיי שלי.
דומני, שבאחד ממכתבי הקודמים רמזתי לך על אחת מגרות הקיטנה שלנו. על אשה דוקא לא יפה (כלומר, פניה לא יפים), אבל “גופה החזק רומז מתוך חן ושפע בריאות לשפע שכרון של אשה במבחר שנותיה”, וזה הכל. אני לא דברתי עליה יותר.
ויודע אתה מפני מה? תאמר: מתוך דבריך כבר מובן מפני מה. – לא! אני לא התודעתי אליה ולא בקשתי קרבתה, הפעם מפני טעמים פוליטיים.
האשה באה הנה ישר מלנינגרד, ואולי זוכר אתה מתוך מכתבי, כי ילדה היתה לה. בשביל הילדה גם באה לכאן.
לפני זמן מה חלתה הילדה. הם גרים בלנינגרד, ותיכף ומיד פנתה לרופא מומחה, ואחרי כן אל הקליניקה שבאוניברסיטה, לפרופיסורים. ובמשך הזמן נתחוור הדבר, כי הילדה, – בת שמונה היא עכשיו – חולה ב־Anaemia perniciosa מבין אתה? Biermer ולא היה מכל מה שעושים בכגון זה, שלא נסו לעשות. כלום לא הועיל.
ואמרו לה בגלוי־לב, שאין שוב בידיהם כלום, והילדה יש לה לחיות עוד כשנה, מבין אתה לב אם בשעה שהיא שומעת דבר זה?
ובכל זאת, מה לעשות? היא רוצה להציל את בתה. “תסע לברלין” – אמר לה הפרופיסור, כלומר, גם אנו יודעים כל מה שיודעים “שם”, אלא מכיון שהם המציאו מה שהמציאו, אולי הם יודעים יותר ממנו, כיצד משתמשים בתרופות אלו.
– פשוט אינם רוצים לגזול ממני את תקותי האחרונה – סבורה האם.
לנסוע עכשיו מלנינגרד לברלין אין זה דבר של מה בכך. אסור להוציא כסף מרוסיה. היא הבטיחה, שלא תוציא אף פרוטה לחו"ל. רק המינימום הדרוש עד הגבול הפולני תקח. ותעודות הביאה מכל המפורסמים, כי סכנת־מות צפויה לבתה – ולא קבלה רשיון, היא, שהמושלים של עכשיו החזירו אותה מגלות סיביר, היא הבונדאית לשעבר והחברה למפלגה עתה. אמנם לכסף לא דאגה. היא פנתה, בפעם הראשונה בימי חייה, כלומר מיום שנעשית בונדאית, לאחיה הבורגנים העשירים באמריקה בבקשת עזרה לשם הצלת בתה, והם ששו על המקרה והבטיחו לה עזרה ביד רחבה, עד כדי לשהות בגרמניה ולו גם שנה שלמה.
ונמצא לה גואל, אחד ממכיריה בגולה, בסיביר, שעתה נתעלה מאד, וזכותו עמדה לה, והיא נסעה. בברלין עמדו על המחלה מיד על פי מראה הדם, והדיאגנוזה הנכונה, לצערה של האם, היתה זו של לנינגרד.
לא הבטיחו לה נסים ונפלאות, אלא התחילו ב“נסיונות”, זריקות וכו' וכו‘, וכמובן – מזון מבריא, במקום בריא ואויר יפה. ומטעם זה באה לגור כאן. כל היום הילדה באויר – גל עצמות כרוך בנרתיק עור חור־אפרפר, שלד חיה קטנה, ודוקא זריזה ומלאה תנועה, ומי שלא ידע את חליה, לא היה מאמין, שהיא חולה מחלה מסוכנת, אותה ילדה פקחית שבפקחיות. התחילה להבין גרמנית, מציקה לאמה בשאלות: מה זה Gott וכו’. כל זה נודע לי מפי אחרים.
אני לא בקשתי להתודע אליה, להכנס בדברים אתה, כי מענין לענין בודאי שהיינו נכנסים לדבר בעניני רוסיה – ועד גמירא. ידעתי, שאת האמת מפיה לא אשמע, ולא רציתי לשמוע שקרים, יהיו הטעמים מה שיהיו. לפעמים בקרו אותה מכיריה מן ה“טורגפרדסטווא”, גולים מאנגליה, מאלה ששרתו שם ב“ארקוס” ומתוך סביבה זו למדתי עליה: יהודים טרודים בעסקי פרנסה, נושאים בעול הפירמה שלהם מתוך שלא לשמה, מתוך אימה, שמא יחשדו בהם, חס וחלילה, בונדאים לשעבר, שהם מסתגלים לכוחם של המנצחים.
וכך חלפו ימים ושבועות. כל שנוי ניכר לטובה אין. נכון יותר, גם המפורסמים שבברלין דעתם כדעת חבריהם, ולב האם כואב.
ספרו לה, כי באחת הערים הקרובות שוכן הומיאופת מפליא לרפא, באחת האוניברסיטאות הקטנות.
רצתה לנסוע לשם.
וכאן מצאה היא את השעה לבוא אתי בדברים. קודם לא ראיתיה נותנת דעתה עלי ביותר. בוילה אחת, בצל קורת־בית אחת, בשני חדרים סמוכים זה לזה, מובן, אי אפשר היה שלא להפגש, שלא להתקל זו בזו, שלא להניע ראש זה כנגד זה – מתוך נמוס סתם. והיו עיני חולפות־עוברות על פני הגו הצעיר והמוצק, הצועק מתוך מטליות־צבעונין; והיו עיניה, עינים קטנות, חומות, מתמצמצות עוד יותר, מתוך חיוך־עינים מבצבץ ועולה – ותו לא!
וכשנפגשנו בגן, שלכאורה היתה בו פנה רשמית לכל אחד ממנו לו בלבד, נגשה אלי. רוצה היא להועץ אתי, מה דעתי על ענין רפואה אצל הומיאופת?
ומתוך כך ספרה לי כל יסורי לבה ומכאוביו מתוך היאוש, שהטילו בו כל ה“מפורסמים”. רציתי לנחם אותה, ואמרתי לה, שבעניני רפואה אין לעולם לפסוק הלכות קבועות מראש. כמה חולים שהתיאשו מהם – החלימו. והילדה – תינוקת בעצם גידולה, מי יעריך את כוחות הגידול הטמונים בה, דוקא בשעה זו היא רצתה להאמין לי, ולא יכלה להאמין. בעוד שני ימים תסע ליינה. הילדה תשאר כאן, אחת ממכירותיה תבוא ותשאר אתה פה. וביום השלישי נכנסה חברתה, והיא נסעה.
היוצא מכל ההתיעצות, שהתיעצה עם כל “מורי־הדרך”, היה, שעוד הערב תוכל לשוב, במסע האחרון, באחת וחצי בלילה – שעה מאוחרת לגבי יושבי קיטנה גרמנית.
בעלי הבית שלנו סוגרים את חדריהם על מסגר, את פתח הבית על מסגר ובריח, ואת פשפש הוילה על מסגר, בריח ואונקל.
אחרי המלחמה, וביחוד משרבו מחוסרי־העבודה, ירד בגרמניה שער־הבטחון מאוד מאוד. כדי להכנס בלילה לבית צריך לצלצל, כלומר להעיר את כל גרי הבית, את הכלבים הסגורים בתוך הבית, וביותר – בשעות הראשונות של שינה, ובעל הבית העצבני בולע בכל ערב מיני סממנים של שינה…
והיא מבקשת מאת חברתה שתהיה ערה, עד כמה שהדבר אפשר, ושיהיה החלון פתוח. עונה החברה בצחוק, שתשתדל להרגיש בה מיד. אלא, שלצערה, היא כשהיא ישנה אינה שומעת כלום, ונכנסתי גם אני לשיחתם.
– אם רק אשמע, אני אפתח לה, אני מהיר לשמוע ואהיה לה לעזרה.
וברגע זה נתחוור לי, שאני רוצה לפתוח לה, רוצה אני להפגש אתה בלילה.
מפני מה? לשם מה? ומה אני מקוה מתוך פגישה זו?
כך, סתם פגישה.
וכל היום, מדי פעם בפעם, שבה אלי ההכרה, שאני אפתח לה את הפשפש.
וכל “העולם” הלך לישון – כדרכו יום־יום. ובעשר וחצי הכניסו את הכלבים, וסגרו את הדלתות וכבו את הנרות. רק אני לבדי ישבתי. אחרי כן פשטתי את בגדי ושכבתי במטה. חלוני קרוע כנגד הפשפש.
שכבתי, ושוב קמתי לקרוא בספר. ידעתי בבירור, שלא אישן, אני ארגיש בבואה. ואם גם תרגיש בה חברתה, אני אקדים ואפתח לה את הדלת הלילה.
היה חושך, והיה שקט – שקט כפר קטן, ישן בתוך יער – עד ששמעתי את שאון הרכבת הבאה. עברה רכבת משא: ואחרי כן שוב שאון־רכבת. התבוננתי בשעון: זו היא הרכבת ההולכת וקרבה מן התחנה שלפני האחרונה. הנה הכריזה המצילה על צאתה משם, וקול האופנים הולך ומתקרב, הולך ומתקרב אל התחנה שלנו. הנה עמדה הרכבת, בעוד עשרה רגעים תהיה כאן היא. קמתי. אולי אצא לקראתה? לא, עד כאן – לא! רק בגדי לבשתי – מכנסים, נעלים וכותונת – רשת חסרת שרוולים לחזי, אני יודעת שהיא הולמת אותי, מבליטה את חזי, ועל חזי גאוני. מעולם, בשעה שהייתי לובש בגדי שרד, לא הייתי זקוק ל“חזה־מוך של גבורים”, בלשון הגרמנים שלך –
שומע אני קול צעדים קלים־זריזים על החצץ. עמדתי בחלל החלון, ובו ברגע שעמדה על יד הפשפש השמעתי מעין שריקה קלה ונפנפתי במגבת. שריקה קלה ענתה לעומתי. כלומר: שמעתי. יצאתי מן הבית, פתחתי את הפשפש, נעלתי אותו שוב.
– ובכן, ממיך אני את קולי – מה יש?
ותיכף התחילה מספרת לי. דבריה שוטפים־שוטפים.
– לא לא! – אומר אני לה, – הסי כאן, כדי שלא להעירם, תספרי אחרי כן.
וכך נכנסנו אל הפרוזדור ועלינו במעלות הצרות. מעבר מזה לימין – חדרה שלה, לשמאל חדרי שלי.
התחילה שוב מספרת. תפסתי בידה והכנסתיה לחדרי, שדלתו היתה פתוחה.
וכאילו מאלינו, נשארנו כך גם בחדר, והיא ממשיכה ספורה. מעבר לקיר – חברתה.
– הסי, – אמרתי שוב, – נכנס אל הגזוזטרה, כאן לא נעיר איש.
היה צריך להגיש לה כסא, אולי? אבל לכתחילה נראה הדבר, שרק לרגע קט נכנסה – בפעם הראשונה היא בחדרי. וכך נשארנו עומדים זה אצל זו על הגזוזטרא הקטנה, סמוכים זה לזו.
דבריה שוטפים־שוטפים, דברים יוצאים מן הלב, מתוך בטחון ואמונה בשכנה העומד על ידה. לא נקלטו באזני המלים, לא נכנסו אלא צירופי קולות, אך מכללם הבינותי, ששוב יש לה אכזבה, שאין לה לאם המסכנה כל תקוה, שהיא נוסעת מכאן בעוד ימים מספר.
וכך היינו עומדים, אני אינני מבין דבריה, אך שומע קול דברים נובעים מן הלב מתוך חיבה, מתוך אמונה, ופתאום, והיא, כאילו מבלי משים, שמה שתי כפיה על שתי כתפי והמשיכה דבריה. איך היה עלי להבין תנועתה זו? אבל מתוך עמידה זו נראית לי אותה נקבה גדולה וחזקה – אשה קטנה רפת־כוח, זקוקה לעזרתו של גבר, ליד חזקה שתתמוך בה. נוכחתי לדעת לתמהוני, כי שכמי גבוה משכמה; הרגשתי בהבל פיה, בחום הנודף מגופה, בריח העולה מצוארה – והנחתי, כאילו בלי כונה, את כפי על מתניה, לאט, שלא תרגיש בה. לא חבקתיה, לא לטפתיה, וכך עמדנו סמוכים זה לזו, והיא מוסיפה לדבר, לדבר.
היתה השעה מאוחרת.
– ובכל זאת צריך ללכת, – סיימה סוף סוף. לא מצאתי כלום לאמר לה.
אשה קשת־רוח ספרה לי מכאוביה, בלילה, ביחידות, נהגה בי קצת מנהג חיבה…
עזבנו את הגזוזטרה, ועל קצות אצבעותינו אנו מתקרבים אל הדלת. כבר שמתי כפי על כף המנעול לפתוח, וברגע זה נתחוור לי, שאין אני צריך לתת לה להזניח את חדרי כך, שהיא בעצמה תלעג לי בסתר לבה, שלא נסיתי דבר אליה. הסירותי כפי מן המנעול, פניתי אליה, חבקתי לה בכוח, ושפתי נגעו בשפתיה.
– אל תצאי… חכי, השארי כאן!
יקירי, האמנם גם אנו הגברים דומים כל כך זה לזה בשעשועי־אהבים? הנשים כולן דומות כל כך זו לזו!
היא לחצה עצמה אלי, היא התרפקה עלי. כל אבר ואבר משלה התמסר לי, הגוף המפואר עולפה תחת לטיפותי, התמתחו רגליה הזקופות כמהות על ידי ולצדי.
– אבל, שדי קטנים, הלא? קבלה מתוך פינוק של תינוקת שנעלבה, – הלא תאמר? קטנים?
את כותנתה לבשרה השליכה היא עצמה בכוח ממנה והלאה.
אז התחיל בינינו שחוק האהבים המשגע.
הרגשתי, כי זה כבר לא סער בי דמי בכוח, כמו שסער אז, על יד אותה גויה צעירה וחזקה, ובזרועי רעדו מתוך תשוקה יוקדת אבריה של אשה אכולת־חמדה. ואולם כשרציתי לבוא לידי סיום שיר־אהבתי, התקוממה לי, נלחמה בי בכל כוחה ובכל אונה, מתחננת אלי: הלא אינך רוצה לכבשני? הלא לא תרצה לאנסני? וכשהייתי מרפה ממנה, שוב רטט גופה לעומתי ושוב שמעתי קולה הצרוד:
– כמה אני חושקת בך… כמה אני חושקת בך…
וכשהייתי שוב מתנפל עליה, שוב בוער מתוך צרבת־דבריה אלה, שוב אזרה שארית כוחה, שוב היתה עומדת על נפשה.
ואולם אך נחתי מסערי ומעיפותי, שוב היתה מתרפקת עלי, ושוב היינו מתחילים במשחק־השגעוני, זרועותיה נתקלות בזרועותי, בחזי, כאילו רוצה היא לקרוע בשרי מעלי, – ודמי התחיל סוער מחדש באמונתי, כי עכשיו תהיה לי.
– לו ידעת עד כמה אני רוצה אותך… – סננה לחשה דרך שפתים צמודות.
מתוך צחוק של לעג עניתי לה:
– כמובן, כמובן. כך רוצה אשה חפשיה, אשה מרוסיה הסוביטית, החפשיה מכל מסורת קדומה… עד כאן נאמנה את לאישך, שנשאית לו כדת וכדין. טטיינה של פושקין:
– ורוצה אתה דוקא, שיהיה לך בן־קטן, מתלבט בחוצות לנינגרד – פיונר, קומסומול. אינך מבין, אינך מבין! אינני יכולה… ולהפטר כך… אינני רוצה… אינני רוצה… אינך מבין!
והשמים התחילו מחוירים, כשנפרדנו זה מזו, עיפים, רצוצים, חורים. חורת ורצוצה ישבה על גבי מסעד החלון.
– תן לי סיגרה.
ישבה בלא כוח, וראשה על כתפי,
– ויודעת את: בעוד זמן, בעוד שנים ואת, את בעצמך, תצחקי לכך, לאותה אמונה לאישך.
– לא, לא! אינך מבין… אני יודעת, אם אשאר כאן עוד שבוע – אני אתמסר לך… אבל לא צריך, לא צריך!
וכשעזבה את חדרי, לחצתי את ידה בכוח, ראיתי שהכאבתי לה.
– מחר תכנסי אלי. תכנסי? הדלת תהיה פתוחה.
החברה נשארה עוד יום. כל היום התחמקתי שלא לראות את פניה. לפנות ערב, כשטבע היער הקרוב בצלליו, נגשתי אליה.
– אי אפשר, מבין אתה, היא נשארה ללון.
– אבל לטייל קצת ביער אפשר?
– אפשר.
לקחתי אתי את הפלד. ביער יש תמיד חשש צנה. לא הרחקנו מן הוילה, פרשתי את המעטפת על גבי מחטים ריחנים משלהי דיומא.
מניה ישבה עליה. אחרי כן השתרעה מלוא קומתה. הגוף, שכבר ידעתי כל מסתריו, לא יכול לסרב לי.
– משוגע, משוגע אתה!
ושוב התפתלנו במשחק־האהבים.
היתה כל כך קרובה לי, ונשארה רחוקה.
– מאמינה אני לך, שבן־אדם הגון אתה ולא תאנוס אשה, לא תאנסני.
– כשהייתי סטודנטה, רצה בחור אחד לאנסני. אדם מוזר. הבחורות התלחשו עליו וספרו מה שספרו. ופעם שבנו ביחד הביתה, הוא גר באותו בית שבו גרתי אני, התפרץ אל חדרי והטילני על הרצפה. שתי שעות נאבקתי עמו. פחדתי לקרוא לעזרה, הוא אמר, אני אומר שהכנסתיני לחדרך, וכך נאבקנו, כל בגדי קרע מעלי, כל בשרי היה צביטות וחבורות. לא יכולתי לצאת מחדרי ביום השני, וכשיצא איים עלי: עוד אגיע אליך. זה היה נורא.
– ספרי על אודותיך הכל, מי את?
– נשוב הביתה, דיינו, מטורף שכמותך.
– כל הלילה אחכה לך – עד שתכנסי. תכנסי.
והיא נכנסה – בשעה מאוחרת, לוהטת ומתחמקת, מתמסרת וממאנת, נשמעת ופורשת, מתחטאת עלי ואינה עושה רצוני, כולה שלי – ובוגדת ברגע האחרון, – עד שהחויר לנו שוב השחר, ושוב ישבה חורת על מסעד החלון, בולעת עשן הסיגרה ומצננת גופה החם בצנה של טרם בוקר.
*
ביום השני עזבה את הוילה. היא שבה ללנינגרד, יומים עוד תעשה בעיר עד שיהיו כל החפצים ארוזים והתעודות כתקונן.
– אם רוצה אתה לראות אותי, תכנס לרחוב… בית… דירת חברתי. אני… אני מחכה לך. רוצה אני לראותך עוד פעם… בפעם האחרונה לימי חיינו. יודעת אני, שעד שהמשטר החדש ברוסיה יהא קיים, אתה לא תכנס לרוסיה. ואני מאמינה, כי הוא קיים ועומד לעולם. ולכאן לא תהיה לי כל הזדמנות לבוא שוב…
ובשעה היעודה הייתי שם, מצאתיה יחידה בדירה. הילדה ירדה הגנה. אך עתה קמו מסעודת הצהרים. עליה שלמה חדשה, שלמה הולמת אותה. זה בשבילי!
נכנסתי אל החדר הסמוך, כנראה חדר־השינה: שתי מטות, שולחן קטן וספה.
וכשיצאה הילדה, נגשתי אל האם ונשקתי לה.
– אל נא, מכאן רואים אותנו.
– נכון – עניתי לה, – החדר השני פונה כלפי הגן, שאין עיני סקרנים שולטות בו. נכנסנו וישבנו על הספה הרחבה.
– ובכן, – אמרתי, – בפעם האחרונה אנו רואים זה את זו. היודעת את: זה כל כך איום! כשאנו נפרדים ממי שהוא קרוב לנו, בטחון נעלם יש בנו, שעוד נפגש אתו. אבל לדעת שלעולם אתה נפרד… לעולם, זה – זהו המות. איום מן המות, שזה הריהו בכלל גזרה שאין דבר עומד בפניה, ופה…
היא הביטה בעיני, כאילו רצתה לקלוט משם דבר מה בעיניה שלה, וידיה צנחו על צוארי. ידעתי יפה, שבכל רגע ורגע אפשר שתבוא חברתה שלה, אפשר לילדה שתכנס, שבעל חברתה שלה יוכל לשוב מעבודתו; וידעתי שאם לא עכשיו, לעולם לא אחבק שוב אשה זו, לעולם לא תוכל להיות לי. רגע חולף ועובר לבלי שוב, לבלי תקנה ולבלי תת לי אפשרות לכבוש אותה. ונמשכתי אליה כולי, כולי צמא ולוהט, כמה לבשרה ושוכח הכל.
עכשיו לא שחקנו אותו משחק האהבה, שהיינו משחקים קודם בלילות. לא! עכשיו גוננה על עצמה, על כבודה, עמדה על נפשה מלכתחילה: היא הרגישה, כי הפעם אין זה משחק אהבים, שכרון אברים בלבד, אלא שהיא עומדת בסכנה, ודאי כך הגינה על עצמה, כשעמד הבחור לאנסה. היה כוח בשריריה.
ובכל זאת עצמתי ממנה. האמנתי, כי המשחק יהפוך אותה, יעביר אותה על דעתה, ישכירנה, וסופה שתשמע לי. לכבוש אותה בעל כרחה לא רציתי.
מיואש וחסר אונים פרשתי ממנה. היא ראתה בכמה עמל עלה לי הדבר.
– הרפי, אמרתי לה, אין לך לירוא מפני…
וברגע זה נמשכה היא אלי, נצמדה אלי בכל גופה הרענן־הפורח. לא ראיתי את פניה, או ראיתי, ועיני לא קלטו אותם. היתה לי אך ההרגשה האחת – הגוף הצעיר כפוף לי, נכנע לי, כבוש לי, מתמסר לי בלי תנאי, בלי שאלה, בלי כל דרישה, באצבעותי המחוצפות נתערטלו רגע אברי־תפארתה, רגע קלטו עיני צורתם במלוא הדרם, וכעבור רגע היו שלי… לחלוטין, לצמיתות, כליל ולגמרי, תאבים למלא סער חשקי, למצות מיין שכרוני, – ובמלוא סער חשקי עניתי לה.
וכשנעקרתי מעליה, נדמה לי, כי פני מתעותים מתוך תשוקה, ישבתי על קצה הספה ואליט פני בשתי כפי.
וכאילו חסר לה כל רצון משלה, נתונה כולה בעול רצוני, וגופה כולו נכנע לגופי, נמשכה גם היא אחרי, ישבה גם היא על־ידי על הספה והליטה פניה בכפיה, סמוך־סמוך לי ישבה צמודה אלי, סומכת עלי, ישבה – תבנית אשה זעירה, בת־חוה רפת־אונים וטעונה רחמים, רחמים רבים.
והיא לטפה ידי ונשקה, הרבה נשקה לידי, סופגת עיני וממללת, כאילו, לנפשה:
– ואתה אמרת… כמה אתה חזק! כמה אתה חזק!
היא נסעה. אמרה, שלא תכתוב לי לעולם, וכתבתה שלה לא נתנה לי. אני יודע שלעולם לא אשוב לראותה, ואין לי עליה כל געגועים, כל געגועים.
ואולם מובטחני, שאילו ידעתי שהיא כאן, בו ברגע אנתק מכל חבוקי אהבים, יהיו איזו שיהיו – ואמהר אליה. שלך…
בערבה
מאתשאול טשרניחובסקי
סגל, תלמיד הגימנסיה במחלקה הששית, נסע ביחד עם אביו אל חתונת קרוביהם בכפר אחד נדח, מהלך שבעים קילומטר מן העיר. העגלה הרתומה לסוסים מהוגנים עשתה דרכה בין קמה וקמה, עשתה דרכה נכחה מערבה אל פני חמה נוטה לערוב. לעת ערב נראה מהלכה של החמה ניכר יותר; ונדמה, כאילו מתחרה העגלה בה, מי יקדים לבוא לאיזו נקודה רחוקה מעבר לעבים הכחולות־כחולות כהות, עשירות ורווּיות־צבע, שכסו את כל שמי המערב תבנית מצודה גדולה וחומותיה גבוהות וזקופות, נעטרת זהב רותח.
והחמה כאילו נחפזה לרדת, מהר להר, עד כדי להבחין בתנועותיה בעינים, והעגלה מהרה נחפזה אף היא להשיגה ולקדמה. העשב הריחני העלה ריחו החריף ביותר, ורוח קרירה נשבה בנדיבות יתרה בפני הנוסעים.
ואותה התוגה הגדולה, שאין לדעת סבתה, תוגת־המרחביה, מרחפת על פני הערבה וממלאה את כל החלל הגדול צפיה גדולה. ואחרי ששקעה החמה מתוך מצמוץ־עין אחת גדולה, בצבצה ועלתה פתאום טחנה של רוח, מניעה כנפים ליאות וארוכות, כמרמזת ומזמינה למהר ולבוא, למען השם: מהר־מהר.
העגלה עמדה באמצע שוק הכפר, לא רחוק מבית הכנסיה, על יד שער פתוח לרווחה. ומעין קן נמלי־אדם צבא על פתחו הרחב – זה נכנס וזה יוצא, זה יוצא וזה נכנס: יהודים וכפריים “גויים” מן הסמטות השכנות. היהודים בבגדי שבת וחג, מגוהצים ומלבינים, והגויים בבגדי חול, תלבושת יום־יום. – אי, אי! מה טוב שבאתם! אנו מחכים לכם, צריך להוביל את החתן, החתן מחכה. מחכים אנו כולנו. – אי מה טוב!
המחותן המיוזע במלוא רוחב־פניו הצהובים לא ידע מה לעשות, לא ידע לאן להכניס את האורחים, ונהג מנהג של כבוד מופרז בהם. עד שנמצאה אשה אחת, נאה ומקושטת, שהבינה מה לעשות, הכניסה אותם אל ביתה ושמה לפניהם מים ומגבת וסבון. עד שעזבה אותם לבדם, נכנסה פעמים אל ה“סלון” שלה, שמא דרוש עוד דבר מה?
לא הספיקו לרחוץ פניהם, נכנסו אנשים, רובם גברים כרסנים, והבהילום ללכת עד בית־החתן. קהל גדול, והמקהלה העלובה של כלי־הזמר בראש, יצאו להנאתם ולשמחתם של ה“שקצות” וה“שקצים” הקטנים המפזזים ורצים לפניהם ושבים לראות שוב בחתן – ובאו עד בית־המדרש הנתון בתוך גנת שיטות מצילות.
עד שעמד החתן הנבוך תחת החופה, התכנסו כל גרי הסמטה, עד מקום שקול המקהלה מגיע. צפופים עמדו מסתכלים בחתן, משוחחים ומנבלים פיהם. הצעירים והבחורות מפצחים זרעונים של אבטיחים ושל דלועים.
עדר שב מן המרעה ועבר עליהם, בסמטא הסמוכה לבית המדרש, והשתפך לתוך הרחוב.
פר בן־בקר כבד־חזה גדר את הדרך בפני פרה צעירה וכחושה ולא נתן לה לצאת. מתוך מרדות־גלויה עמדה הפרה הצעירה כובשת פניה בקרקע, פתאום הפכה פניה לעבר זה, והפר מהר ועבר לפניה, ושוב עמדה מורידה קרנים ושוב נסתה לעבור.
תרנגולת שפגרה לישון נכנסה לתוך הככר הריקה שעליה עמדה החופה והתחילה מנקרת בין קליפות הזרעונים. עודה עסוקה בכאן, והנה נחפז אליה אי־מזה תרנגול צעיר, כולו זהבהב, קרקר לה מה שקרקר ופרש עליה את כנפיו.
כל הקהל עמד, צופה ומביט בזוג.
– אוי ואבוי לך, בן הסוטה, וכי בלי חופה וקדושין? – התגרתה בזוג זקנה מנוולת וקמוטה שחה על המטה שבידה – ראו נא, ראו, ילדים: בלי חופה ובלי קדושין!
בריצה ובפישוט צואר נחפז מן החצר הסמוכה שכוי שני כלפי השנים.
הצעיר הזהבהב נחפז לקפוץ ושלח רגליו בריצה ובריחה מחפירה, שעה קלה רדף אחריו השכוי הבא; התרנגולת הזדקפה על רגליה, נערה נוצותיה ונלותה אל מאהבה הראשון. כל הזמן עמד החתן החיור, תולה עינים נבוכות בשמים ובגנים שבסמטה.
“שקץ” – עלם רזה וארוך כתורן עמד מתוך פיעור פה טפשי ואושר טפשי שפוך על פניו, ולפניו ריבה נאה והוא מועך שדי השקצה מחייך ומועך, וזו עומדת, עושה עצמה כלא יודעת כלום, מביטה בצניעות לפניה, ורק ידיה משולבות על חזה, כדי להאפיל קצת על כפות השקץ הגדולות.
בית אבי־הכלה היה בנין לא גדול עשוי חמר, נמוך־תקרה ורחב־כתלים, אוצר חום־תמיד וספוג חמה.
מרוב הקהל גדל חומו עוד יותר, על זה הוסיפו משלהם נרות הסטיארין הרבים וכל מנורות הנפט הגדולות, ששאלו מאת כל השכנים וגם הנברשות העתיקות, מימות סבא וסבתא, שנשתמרו בפנה הנדחת. והבל התנור הגדול ורחב־האחוריים, שהסיקו בזה אחרי זה כמה ימים כדי לקבל לביבות, כעכים וכל מיני תרגימא טריים לכבוד החתונה, – נכנס גם הוא לכל החדרים, שנעשו חדר אחד מלא אנשים. מדי רגע גדל הדחק, עכשיו נכנסו גם המוזמנים שאינם קרובים ביותר, ומטעם זה לא חלה עליהם מצות הכנסת הכלה לחופתה, ושהו כל אחד בעסקיו שלו עד נטות הלילה.
קשה היה לעבור בהמון הגדול, הנדחק בפנים; הגויים השכנים והשקצים והשקצות עמדו מבחוץ, מסתכלים בחלונות הפתוחים.
הנשים, לבד מן הקרובות והידידות, שכולן עסוקות בכבוד אורחים, ישבו משוחחות ביניהן, מסתכלות, מעריכות כל תלבשת ותלבושת של רעותיהן.
הגברים, הם כאילו נדחו אל הצד על־ידי הנשים, הן תפסו מקום ראשון בחגיגה, שכאילו לא נעשתה אלא בשבילן, הן עסקו בה בכובד ראש ומתוך כוונה סמויה מן העין, אבל מתוך הכרה ברורה: להן גלוי וידוע מה היא חשיבותו של רגע זה. הן ערכו כעין טקס קדמוני, כעין סדר־עבודה העובר אליהן במסורה של דורי־דורות; ומכל תנועה שלהן היה ניכר, שמעשי אמהות, יוצרות שבטים ובונות אומה, בידיהן. הן לא השיאו בחור פלוני מסוים, הרוצה לראות חיים עם בחורה פלונית מסוימת; אלא מסרו אחת מאחיותיהן, “אם בישראל”, השיאו בחורה מישראל לבחור מישראל, מסרו לו אותה נוצרת־האלמות של האומה, כדי שלא תפסק שלשלתו של לאום לעולם; הם מסרו לו לגבר את הברכה הצפונה בחיקה של האשה כדי שיקים זרע חדש, כדי לחזק, לחסן ולהפרות גזע עתיק על ידי סעיפים חדשים, צעירים ובריאים. הן עסקו בכלה, והיא נתונה בידיהן כולה כל־הזמן: הן הכינו ופארו את לשכת־הכלולות, הן הלבישו אותה מחלצות, להרבות חינה בעיני הגבר, והן גנבו אותה מתוך הקהל כדי למסור אותה לו, והן הפשיטו מעליה כל בגדיה והכניסוה למטתה הראשונה.
והגברים כאילו הרגישו בכל אלה, ומעצמם נעשו נכנעים לנשים, קבלו את מרותן, דחקו עצמם אל השולחנות ואל הכתלים, שלא להיות למכשול לנשים התופסות את חלל בית־החגיגה.
הן תפסו אמצע החדר הגדול, הצעירות והעומדות באמצע פריחתן בראש, מפורכסות ומקושטות בכל קסם נעוריהן ובשריהן הנהדרים; וריח של־נשים ותמרוקים וכל מיני בשמים וסבון נודף מהן ומתלבשתן. וכך ישבו מסביב לקרקע הרקודים כדי לראות ולהראות. המשי הישן הכבד והקטיפה הגמישה המלטפת מסבירים ומדגישים כל תנועות הגופות הכבדות והמעגלות, בכל עושר גרמיהן, והדר תפארת איבריהן. והן ישבו ישיבה ממשית, ישיבה יציבה בכל כבדן, ורגליהן זו על גב זו, או מתפנקות ברחבות, מפשקות שוקים רחבות וכבדות; ידים רוחצו למשעי ונוצצות בזהב ובאבני חן משולבות על גבי כרסן; מביטות “גלויות” ובעזמה, במבט ישר ורחב, מהנות את הבריות באיבריהן המשכרים ומזינות את עיני הגברים התלויות בהן, עיניים לוהטות מתוך כסופים חבויים.
הגברים הסתכלו בהן, אלה מרחוק מישרי גב ומבליטים חזה, ואלה עומדים סמוכים מאחוריהן ועל גבן, מתפתלים ונמשכים אליהן.
ומתוך הכרה ברורה וקיימת, שכורות הן עצמן מאותו הכח הטמיר הצפון בכל הויתן והקסם המסתורי הנודף מהן, מביטות ישר לתוך עיני הגברים, ישבו אשה אצל אשה בבשריה, נתונות וכרוכות בתוך האריגים הכבדים והרבים, המקנאים לכל החמודות שהם מצפינים ושומרים עליהם. רק הצואר, שהיה גלוי לרוחה לעין רואה, וחוד של נעל חדשה, עומדת עדיין בקטנותה, מציץ מתחת השמלה, מציץ ומסייע לשרטוט כל־שהוא של קרסול זקוף, – היו מכריזים על יופי שבצנעה.
בין רגלי הנשים היושבות והבחורות המחוללות התלבטו ילדות טרם גמר שכלולן, בפרק “פרחחי בר־אוזה מכוערים”, צנומות־גרומות עם ידים ורגלים גדולות, כתמים זהובים על פניהן, “חומץ שבחומץ”; עינים מפוחדות סקרניות, אוחזות אשה ביד רעותה. רק אחדות מהן דווקא מסורבלות, לחיים כפרח הדלעת, אדומות. ועל כולן עניבות מופרזות גדולות על חזיהן, על כתפיהן, על ראשן ועל מתניהן.
הזקנות העוסקות בטקס, רובן, כלומר הזקנות ביותר, היו מלובשות בנוסחה הישנה, בגדי משי שחור וצמר־גפן, זרועים נקודות, טבעות, וכל מיני כתמים משונים; אבל הדור הצעיר, “הפרוץ”, בכר על פניהם את הצבעונין ובאפנה האחרונה שבאה מעיר המחוז.
לנשואות לא התיר הנימוס הכפרי אלא את הצבעים הכהים בלבד: שחור וכחול כהה והאפור־העמום, לא כן הפנויות, שהן אחזו בכל הצבעים הבהירים והמבריקים שבעולם; אלא שנראה היה השנה, כי המודה דורשת את הסמוק בכל גווניו, – למן הסלק הדהה, אודם־רמונים כהה, עד אודם כרזים חוור, שהבליטו בשפע הסמוק את מתניהן המעגלות בטרם יגיעו לגמר שכלול אשה בעסיסה; ושדיהם מלאים, בחטוב שופע מלאו את החולצות הצרות והשמלות עד כדי לחץ. החולצות חשבו להקרע והשמלות על מתניהן – להתפקע מתוך שפע הברכה האצור בתוכן.
החום הלך וגבר, החלונות הקטנים לא הספיקו די צוננים לאויר המחניק מהמון הבאים והנרות הדולקים, והמחוללים הזיעו יפה יפה, בתי השחי של הבחורות הפיצו ריחן של נשים, למרות מריחה במים צוננים וכל מיני או־די־קולון; והכתמים מסביב להם הלכו וגדלו.
כלי־הזמר לא הפסיקו אלא כדי גמיעות כוס יין־שרף, הכנר נהג קשתניתו באנחות צריחה, והממונה על הטנבור הגדול ועל המצלתים נהנה הנאה משונה להטיל מרוּתו בקצב על המחוללים, שאינם נשמעים, לאמתו של דבר, אלא לו בלבד…
כל הבחורות מבנות שש־עשרה, חצי־כלות, ומעלה רקדו; כל אלה ששחק להן מזלן ונמצא להן בן־זכר כרוך אחריהן היו מאושרות מאד, ואלה שלא זכו בקווליר רקדו בתולתא עם בתולתא, כדי שלא להוציא את הנשף חלק.
כנהוג בכל תפוצות ישראל, היה מספר הנקבות המחוללות עולה הרבה על מספר הזכרים היודעים לרקוד.
הבחורים “עבדו” בכל כחם ומאודם, רוקעים ברגל גסה על רצפת־החמר המחוספסה, שלא הועילו לה כל השדולים הרבים לפני החתונה כדי לעשותה חלקה. היו מסובבים, במקום שיש סבוב, את הבחורות סבוב גבורים עד כדי שתהי השמלה עושה מעופה באויר עם גלוי מכנסים וגרבים לבנים.
וכדי לכסות על אותו האורב היושב סמוך לכתלים ואצל השולחנות: זקנות בלות, זקנות מסורבלות בשר, נשים ששמשו כונניות לכרס אחת גדולה, שנבלע בו כל הגוף, וגופות צמוקות כאותו תפוח כבוש בשלהי דחורף או שק שחרחר של בשר שנתרוקן מתוכו – שלחו את מבחר גייסותיהן – כל המצדות והחרמים שיש למינן, לאמצע החדר: – את הבתולות וכל אלה שהגיעו לפרקן, מקושטות ומפורכסות, עדויות צבעונין כולן יצאו במחולות.
הבתולות סמוכות כרוכות על הבחורים, נתלות עליהם בכל כבדן, כובד עגלות־כפרים, שופכות עליהם מחומן שלהן, מדהימות אותם בריח התמרוקים החריף והזיעה הריחנית, נוסכות עליהם שכרון משכרון־דם נעוריהן, המתחיל תוסס ומפתה לאותה עדנה מוכנה ומזומנה בהיתר לאחת מהן הלילה.
והבחורים, עדויי שחורים וצוארונים מבריקים בלבנם ועיניהם נעוצות בעיני הבתולות באותו המבט הנוקב התובע ומצוה, הקבוע מעידן ועדנים בתוך עיניו של גבר, כשהוא מרגיש שהאשה קרובה אליו בבחינת אשה, ושאין אשה יכולה לעמוד בפניו.
הידים המונחות כאילו צנועות על מתני המחוללות ידעו להכניס לתוכן ובמגען זרמי תאוה סמויה, שדולי אהבה וכסופים צפונים.
סגל לא ידע מנוח. הוא רקד כל הערב, רקד עם כל הנערות ועם כל הבתולות־הכלות. הוא לא היטיב לרקוד, רקודו היה שקול ומנוסה ביותר, חסר אותו החופש הגס הנסוך על רקודיהם של הגברים הכפריים, שלמדו רקודים מפי אחיותיהן ומאת מורים מסכנים, שבאו לכפר כדי שלא לגווע מרעב בעיר, למשך שנים שלשה שבועות, והיו מקימים דור או דורות של מרקדים.
אבל אותה עובדה בלבד שהוא תלמיד בית ספר תיכוני, ואותם בגדי השרד המבריקים, פסי הכסף וכפתורי הכסף, – דיים היו לשוות עליו כל הדר תפארתו של סטודנט, גבור הרומנים וחלומותיהן של הבחורות. וכל בחורה, שהיה מציע לה את זרועו, נתלתה עליו תיכף ומיד, מעבירה מבט נצחון על כל החברות.
אבל במשך הרקודים נראה לו, שהנאה והנעימה בכולן היא אחותה של הכלה, ילדה בת שבע עשרה, שזופה עם עינים חומות רוחצות באור, וכאילו כוכב כסף טובל בהן.
נדמה לו, שאין חולצה יפה יותר ונאה יותר לפניה השזופים מאותה חולצה צבע כרזים בשלים, הלוחצת את שדיה, את כל גופה הגמיש ומתניה העגולות למחצה. היה לה עור בשרים גמיש צעיר, ממולא יפה יפה, מתוח מתח אדירים ורדרד־כהה מתוך שזוף נאה על גזרת הצואר הזקוף ועל המפרקת הטעימה, ועל כל הפנים הנחמדים. נדמה, כאילו שפע הדם הצעיר הוא הוא הנותן לו מצבעו שלו, ואילו באו ונעצו מחט בבשר הנחמד, היה הדם מבצבץ וזונק מעלה. השדים המורמים כאילו חשבו לקרוע את כפתורי החולצה, המרוכסים בקושי עליה. ומה שלא הביעו העיניים המבוישות, בטא במלוא בטויו הפה העסיסי מתוך שפתים סמוקות ותפוחות מקצת שבמקצת, כאותם הכרזים הבשלים בגנות טאבריה המצלים.
*
אחרי ארוחת הערב, כשהגיעה תקופת ה“פרייליכס”, והשולחנות הוצאו, והכסאות המיותרים נסתלקו, וכל העם התחיל רוקע ברגליו זוג ליד זוג ובעגול אחד גדול: זקן וטף, כל אשר נשאוהו רגליו, – לא סר סגל מעל הילדה הנאה, העסוקה גם בהוצאה והכנסה. הוא נטפל אליה גם במטבח, ששם עדיין היו עסוקות כל המלצריות וה“שקצות” העוזרות בנקוי הכלים.
עכשיו מצא, שלבו, לב תלמיד המחלקה הששית, זאת אומרת: לב אדם מבוגר כל צרכו, נתון לילדה הנאה הכפרית לחלוטין.
ובאמצע התוהו־ובוהו, שקם לאחר שגנבו מתוך הקהל את הכלה, מצא לו סגל שעת כושר להציע לה לצאת לשעה קלה לטיול באוירה המצונן של הגנה.
כל הכלים כבר נכנסו למטבח, איש לא נגע בקנוח הסעודה. היא נענתה לו תיכף בחיוך כל כך נעים, שלבו נמלא אושר על כל גדותיו.
עוד במסדרון תפס בכפה החמה, וכך נכנס אל שיטות הגנה, ומן הגנה עברו אל הרחוב, ומשם אל גנת הקנבוס הרטוב, ודרך גשר תלוי־ורועד עברו אל מעבר לנהר צר עד שבאו לטחנה נרדמה ומאפילה בצלה על הנהר המכסיף תחת הירח העומד באמצע שמים.
קלחי מים עברו בצנור במין פטפוט מרדים ונוסך חלומות, פטפוט שכולו סוד. על המעלות ישבו, ידה בתוך ידו.
הנגינה, כנראה, נפסקה. הם לא דברו אלא ישבו כמאזינים לדומיה העמוקה והגדולה שקלטה אותם לתוכה, דומיה שקטה וריחנית, פרושה וגלויה על גבי שדות־קמה הולכת ובשלה, בתוך הכסף החיור הנשפך עליה מלמעלה. נדמה כאילו מצלות־כסף רחוקות רחוקות מאד מצלצלות, וממרחקים נתנו ריחם המתוק לבנים ריחניים מלבלבים.
הם ישבו ושתקו, סמוכים זה לזה ישבו, ונדמה להם, שכך הם יושבים זה הרבה זמן, וישיבה זו תמשך לעולמים.
דג סמוי מן העין קרב ומצמץ בשפתיו, עוד דגים מצמצו במרחק, וגלים קלילים בעגול־שובר־עגול התחילו עוברים על גבי הנהר הישן.
אי מזה ניתקה מן הקמה רוח קלילה צנונה ועברה עליהם.
סגל הסתכל בעיניה וחבק מתניה. היא הביטה ישר לעיניו. אז גחן עליה והתחיל מנשק את פיה. היא ענתה בנשיקה קצרה, נשיקה רפה, ועמדה. שוב נשיקה קצרה וחדלה. ופתאום תקפהו שכרון, שכרון כל אותו היום: שכרון טקס החופה, שכרון המחולות ושכרון היין, שכרון נעוריו ושכרון הלילה הדומם ומכסיף, והשכרון הגדול היוצא מגופה של הריבה הנאה הסמוכה לו והנתונה בזרועותיו. הוא הרים ראשה, והתחיל נושק שפתותיה ועיניה, צוארה הזקוף וחולצתה על שדיה. כל גופו שלו הלך ונמשך אחרי גופה. בידים אשר־לא־נסו עדיין התחיל פורק את הכפתורים שעל גבי חולצתה, מתקשה בכפתור וכפתור. וכשבצבץ ועלה הלובן, לא ידעו אצבעותיו הנבוכות איך להתגבר על פתילי־המחגורת.
היא לא גרעה עיניה ממנו, עיניים פתוחות לרווחה ועמוקות, כשאילו הלכו והשחירו.
– את – הכלה שלי, שלי… לחש באזניה, ואת התשובה מצץ מעל שפתותיה, מבלי שישמע את קולה.
בידים רועדות ובקוצר־רוח טפל באריגים הגוזלים ממנו את לבה.
וברגע זה, פתאום… ממרחקים, מעבר לנהר ולגנים, באה אנחה, שכאילו ניתקה ובאה לכאן, חדרה אל הדומיה הגדולה ומלאה את החלל המכסיף, אנחה מלאה צער גדול ויגון־מר. ושוב באה אנחה… באה ונשארה תלויה באויר ובשדה הגדול.
כנור בכה, התיפּח, שפך באזנים סמויות מהעין את הצער הגדול, את צער העולם כולו. נטפלה אליו חלילית רכה, נטפל הבאס העצב בהמיה חרישית גם הוא.
שמא איזה “ווֹליכל” רגשני כוונה המקהלה יפה לשעה זו, או אולי “פריליכס” סוער הריע שוב, אך עד שהגיע לכאן ניטלה ממנו כל שמחתו – ובמרחק נעשה נוגה־בוכה. נדמה, שאיזה יציר רחוק וטוב, יתום, בוכה במסתרים מתוך צער עמוק, צער עולמים, קינת הבריאה… ואולי קינת הבורא… והיה לו צר לאותו הרגע העובר, לליל הכסף החולף, לכל היופי החומק ולשמחה שתשכח, לקמה שתפול לפני מגל וחרמש, לאותם הנעורים שלא ישובו ולאותו פרח־האדם, שאילולא אותה קינה – היה נרמס פה בלא עתו ולא לשעתו…
ומועקה זרה כבשה את לבו של סגל, גל של אהבה רבה ושל רחמים גדולים עבר והציף את לבו, ובעינים מלאות חמלה הביט אל הילדה, שרצה לקפּח – אך לפני רגעים מועטים – את חמדת נעוריה.
הוא הרפה את זרועותיו, הסתכל עמוק בעיניה, גנח ונשק למחצה בכל רוך נפשו.
בקול רועד, יוצא ממעמקי־לבו, סח לה חרישית:
– נלכה, יקירה; נלכה מפה…
תל־אביב, 1934
באין מזל לצרפתיות
מאתשאול טשרניחובסקי
אגוניאן היה ראש־העיר; ולא היה, כדרכם של רוב הארמנים, סוחר, אלא בעל־קרקעות. היו לו חמש מאות וחמשים דיסיאטין, זאת אומרת לערך ששת אלפים ושלש מאות דונאם. חתיכה נאה, על כל פנים. ומה גם קרקע־טאבריה, בצפונה של המדינה – אדמה שחורה שבשחורה, כמעט שני מטר וחצי שחורה לעמקה, עידית שבעידית – בלב הערבה הסמוכה לנהר מולוטשנייא, – אמור מעתה: משופרא דשופרא בעולם, חמש מאות וחמשים דיסיאטין! כל העולם ידע זאת. לא רצה אגוניאן להוסיף על זה, ולא כל שכן לגרוע. חס וחלילה שימכור מאדמתו דונאם אחד! וכשהיו שואלים אותו: “מדוע ולמה דוקא חמש מאות וחמשים”, היה עונה מתוך מצמוץ עינים עם חיוך ארמני ערום: – “כנגד אחד עשר בנים. כלומר: בן מכאן ובן מכאן (הגדול והצעיר) ותשע בנות בתוך. כל אחד יבא על חלקו – חמשים דיסיאטין, כשהשם יתברך יקרא אותו לעולם שכולו טוב – חמשים דיסיאטין תהיה נחלתו”.
מכל בניו של אגוניאן, חמשה כבר “יצאו להם מוניטין בעולם”. הבכור, שהתרוצץ מריסטוראן אחד שיש בו ביליארד אל ריסטוראן אחר שיש בו ביליארד, בחינת אופיצר משוחרר ומטייל מבוסם כל צרכו, כיאות לבנו של מארס אלהי־המלחמה, בחברת בחורות מתגנדרות וגאות על שיש להן “מהלכים” עם אופיציר. בשעתו היה חניך בית הספר הריאלי ועד המחלקה החמישית הגיע ובה לא נכנס, והכניסהו אביו לבית־הספר ליונקרים שבאודיסה. בהרבה ממון ובהרבה עמל ותלאה עלה לו הדבר עד שיצא בשלום ונכנס לעבודת־המלך. רוב ימיו בלה בבית אביו ובחוה, הואיל ואביו לא רצה לפזר עליו כסף הרבה כדי שיוכל לעמוד במחיצתם של אופיצירים כיאות, ואשה עם נדוניה עדיין לא נשא. גם אחיו הקטן, כנראה לפי כל הסימנים שהביא, יצא בדרך הבכור – אישאק (חמור) גמור היה, בשרני וספק פקח – במחלקה שלו. ויצאו מוניטין גם לשלש האחיות הבכירות: שתים מהן כבר נשואות, הבכירה, הגדולה והשחורה ולא יפה, מאוהבת בבעלה היפה להפליא (ארמני הררי מתורכיה: גבוה, זקוף, שחרחר עם עינים כחולות־כחולות וגדולות), ממש כאותה חתולה בחודש מארס, כדאמרי אנשי. השניה – יפה, גנדרנית, נחמדה ואישה ארמני, גם הוא בחור יפה – טפוסי מבאטום. והשלישית – בפריחת נעוריה, בריאת בשר ולא מכוערה כלל וכלל, בעלת גוף שחום־זהבהב וחלק כולו, עומדת להנשא גם היא – לסטודנט וטרינאר. שני החתנים הראשונים היו עומדים לגמור חוק למודם ברפואה: הגדול במוסקבה והצעיר בחרקוב. וכולם – כל השלשה היו בבחינת “חתנים בתשלומים לשיעורין”.
עדות הארמנים אינן גדולות ורחוקות זו מזו. אין להן שדכנים, כי מאפס אוכלוסים מרובים ודאי שמקצוע זה לא היה יכול לפרנס אותם. מטעם זה משמשים להם הכמרים שדכנים. כומר, שיש לו כלה בעדתו, פונה לכומר חברו בעיר אחרת בשאלה, שמא יש לו בחור חתן הוגן לריבה פלונית. ואת האחוזים של הנדוניא הם מחלקים ביניהם.
בימים האחרונים התחילו הארמנים מרבים ליכנס לאוניברסיטאות: הפקחים נעשים רופאים, אינז’ינרים, עורכי־דין, והנחותים – פרוביזורים וּוטרינארים.
ארמני, שיש לו די נדוניא לבתו ורוצה להשיאה דווקא למדופלם, פוסק לחתן מזונות כל ימי תלמודו, ומתוך כך אינו מסלק את הנדוניא בבת אחת. שלש או ארבע שנים (הכל לפי המקצוע) החתן מקבל מזונותיו מדי חדש בחדשו, שנה או שנתים קודם גמר־לימודיו משיאים לו את הבת, עד שלא נעשה בלתי תלוי ועדיין הוא זקוק לחותנו, כך החתן יותר מובטח. ואז הוא מקבל מנה גם בשביל אשתו.
בתחלת הפגרה באו שני החתנים, לוקחי־הבנות, והנכדים הקטנים. תיכף ומיד קבלו משרות חובשים, כדי שלא ילכו בטל ושילמדו מן הנסיון, האחד בבית־החולים היהודי, השני בבית־החולים העירוני. הכרתי אותם גם אני, הואיל והיתה גם לי משרה בבית־החולים העירוני: בבית־החולים היהודי לא “נמצא מקום בשבילי”, גם לא אותו מקום שתפס חברי – חתנו של אגוניאן. ונשארה בתו השלישית עדיין פנויה בכל המובנים. הבחורים היו אנשים הגונים; היפה להפליא היה בכלל לא מן המחודדים ביותר, וגם את הערמומיות הארמנית היה חסר, והיה מטעם זה אדם חביב על כל הבריות. והשני היה במלוא המובן הרוסי של המלה “סטודנט”; בימי הפוגרומים שנערכו בשעתם, בשמחת “החופשות הראשונות” בשנת 1905, שכב גם הוא עם ההגנה העצמית העברית על גג בית־הכנסת ורובה בידו, בגוננו על הבית. והבת השלישית היתה בבחינת פנויה, הואיל והחתן לא בא, אבל על זאת כבר העירותי פעם. ובכן נעשיתי בן־בית בכל החדרים המרווחים והטפשים שבביתו של אגוניאן.
הבחורות היו נשים צעירות מתגנדרות, תאבות לשמוע מחמאות, חובבות אנקדוטות, ואנקדוטות ארמיניות. בכלל, אוהבות לטייל עם ה“מחזרים אחריהן”, והיו מפותחות דיין בשביל כל זה, אם להביא בחשבון שמן המחלקה החמישית יצאו, ואחרי כן למדו אצל מורות שלקחו אתן אל החוה בלב הערבה. את הליטוש האחרון קבלו הצעירות הפכחיות בערים הגדולות אחרי נשואיהן. אשר לי, לצרכי אותו הזמן, היתה מדת התפתחותן דיה, שהרי “חן נשים צעירות” מכסה על הרבה והרבה פגמים.
אך דבר אחד היה מפליאני: איך זה לא תדענה בחורות שכמותן לפטפט צרפתית? לקשקש על גבי הפסנתר, עד כדי לצערו – ידעו. בלי שתי אלה בכלל הרי בחורה אינה בגדר בחורה, כלומר: כלה הגונה. והן, אותן בנות יורשות חמשים דיסיאטין כל אחת, הן לא ידעו צרפתית! התפלאתי, עד שבא המקרה, ויכולתי לשאול את הנשואות, מה פירוש דבר מוזר שכזה.
– לא היה לנו מזל לצרפתית או, יותר נכון, לא היה לנו מזל לצרפתיות. כי הלא מובן, כדי ללמוד צרפתית יש “לקחת” צרפתיה.
בגמנסיה שלנו, לאחר שהתחילו רוחות חדשות מנשבות, הקילו קצת בענין לשונות לועזיות. קודם חדלו מהקפיד שיהיו לומדים שתי לשונות. העמידו את הלימוד על אחת, וגם בזו לא הקפידו.
מובן מאליו שלא היינו תלמידות־למופת, ועל כל הקלה והקלה שמחנו, והיינו הראשונות להפטר מ“מכשול” אחד נוסף על כל המכשולים לשם קבלת תעודה.
לאבא ולאמא אמרנו וביארנו, עד כמה יוקל לנו, וכמה מלעיטים שפה בגימנסיה בכלל, ומוטב שנקח לימי הפגרה מורה, צרפתיה באמת, ונדבר אתה כל היום, ולא שלושה רבעי שעה, ותהיה אתנו בבית ויוכל ללמד גם הבן, הקדיט העתיד להיות אופיציר גם הוא, ו“הקטנות” ממילא תלמדנה, על רגל אחת, ואם ירצו אבא ואמא – גם הם ילמדו. יש די חדרים בחוה, ימצא אחד גם בשביל צרפתיה.
מצאו אבא ואמא, שכך באמת טוב ויפה.
איפה למצוא מורה צרפתית?
היו מקבלים עתון יומי: “אודסקי ליסטוק”, עתון גדול, תבנית שני סדינים נתונים זה בזה, ומודעות בו – עד אין שיעור. על כל מה שהפה יכול לדבר. הרכיב אבא משקפים על חטמו המסורבל, הכניסה אמא נר נוסף על המנורה של נפט והתחילו מחפשים מורות לצרפתית. היו רבות, וקשה היה לעמוד על איזו מהן, באיזו לבחור?
לאחר עיון רב מצא אבא, שיש שני מיני צרפתיות: מין אחד – שוכנות בתי־מלון, ומין שני – יושבות בית־פרטי. הבחינו אבא ואמא, שיש לבכר את המין הראשון. מובן, שאלו שהקופצים עליהן מרובים יכולות לשבת גם בבתי־מלון, שאין להן לחכות הרבה, שהישיבה עולה בדמים; ואלה, שאין עליהן קופצים, מבכרות לשבת בבתים־פרטיים, כי זה נוח להן יותר, עד שיקח אותן מי שיקח.
בנוגע ליושבות בבתי־מלון, גזרו ואמרו לפסוח על אלו שיש להן בשמות משפחתן המלה הקלילה “דה”, המשמשת כידוע סימן לאצילות. הללו בודאי “בנות טובים” ושכרן יהיה רב.
אלא שהיו רבות היושבות בבתי־מלון. באיזו לבחור? הצהירה אחת מהן על המלון: “קרימסקאיא גוסטיניצא”, ועליה עמד אבא.
אבא, כשהיה לפני כחמש עשרה שנה באודיסה, התאכסן גם הוא במלון זה, והזכרונות שהביא אתו משם מעיר זו, ומאכסניה זו בפרט, היו מאד נעימים וחביבים עליו.
עמדו וחתכו מן העתון את כל הכתבות של המלונים. נעשתה אמא קפדנית. שתים הכריזו על עצמן שהן “צעירות”, “זה למה?” – שואלת אמא – לא אל העויותיה ולא אל חנה אנו זקוקים. אנו זקוקים למורה. יש כאן כוונה מיוחדת – מי יודע איזו? אותן פסלה אמא תיכף ומיד. היתה אחת “צעירה וסימפתית” – שתי מדות באחת, עשתה אמא תנועה בידה ולא הגידה כלום. היו שהכריזו על דיפּלומים מדיפּלומים שונים, “כל זה אך להעלאת המשכרת” סבר אבא. אנו זקוקים לצרפתית – ודי בזה. בשביל חוה גם זה די. “חבל שאין מצרפים תמונות למודעה”, אמר אחי הקדט. הסיר אבא את המשקפים והתבונן יפה יפה בבכור־שטן זה שגדל, כאילו היום ראה אותו בפעם הראשונה, מכף רגלו ועד ראשו.
החליטו, שיש להזמין את זו שישבה ב“קרימסקאיא גוֹסטיניצא”. אמר אבא, שמלון זה נחמד, באמצע הדרך מן הנמל עד העיר, קרוב לכאן וקרוב לכאן. כשנוסעים מן הספינה עוברים דרך קשת של גשר, והמלון למעלה – אותיות גדולות של זהב ברוסית “קרימסקאיא גוסטיניצא”. מלון טוב. ממדרגה ראשונה. אלא שכדי לקמץ בהוצאות הוא מכריז על עצמו כעל מלון ממדרגה שניה. קודמים לו אך “סברנאיא” ועוד אחת. שלחו ל“צרפתית” כסף להוצאות הדרך ובקשו אותה להודיע טלגראפית את יום בואה, כדי שיבואו לקבל אותה בתחנה הקרובה – ששים קילומטר לערך. איפה תמצא עגלה? ואולי גם רוסית אינה מבינה, על אחת כמה וכמה את ה“חוחולית” העסיסית שלנו.
וביום בואה השכמנו לקום שעה אחת קודם. אבא הכניס לתוך שפמו, ההולך ומכסיף, מנה כפולה של משחה, כנראה בטעות, וריחו של בריליאנטין היה נודף ממנו. הקדט רחץ פניו, שלא כדרכו יום־יום לדחות פרוצידורה זו עד ערב, והיה מטייל וּמושך בשפה העליונה המתחילה להשחיר במקום שנועד לשפם. גם אמא לא נשארה בחלוקה של לילה כבכל הימים. והילדות קשטו עצמן וסרקו יפה יפה את צמותיהן הדלות. ושתי שפחות עומדות חשופות קיבורת של רגל, מלבנות ומנקות חדר בשביל הבאה. לקבל אותה יצא בעגלה קלה (ולא בצב – הניטיטשאנקה) הקדט המגוהץ.
וכששב הביא אתו תורן מסורבל־חוטם. תורכי לא היה מתבייש באותה מנה של חוטם שכמותו. עם עיניים ירוקות. – זו היא ממזל לישטנברג’ה. השם המצלצל גם הוא גרם לבחירה, ישב הקדט לצד התורן סר וזעף, ננס ליד ענק עם חזה נופל, בלי כל סימן למה שהוא ראוי להיות, אבל כסלים מחודדים בולטים. רזה שברזות – והחוטם מולך על כל מלוא פניה.
כל “הבית” והעבודה ציפו על יד השער, ודרך סדקי החלונות הביטה אמא, וכל השקצים שבחוה וכל השקצות הקטנות היחפות צובאות על יד השער. הלזה יקרא צרפתיה?
ישבו לאכול. עבודה זו יודעים אצלנו כיצד לעשותה. לא היתה אז מודה לשדופות קדים ושטוחות. “אשה בבשריה” מלכה. אבא – כרסו עד שניו, אמא – כרסה בין שניה. התורן לועס כנגד שתים, ומזה אבא ואמא נהנים. – תשמין. אפשר יהיה להביט בה. אלא שהיא אוכלת כנגד שלש, מה בכך? שולחן שעליו מסבים ששה עשר איש, ומגישים עליו חצי האיל צלוי בבת־אחת, מה בכך? אחד המרבה ואחד הממעיט? ואכלת – ושבעת!
אבל לא היתה הברכה שרויה במעיה של הצרפתית. תורן נכנסה ותורן נשארה. צנומה, שלד של עצמות. טוענת היא שתולעת במעיה, המוצצה את עסיסה. היא סובלת ואין ביד הרופאים לרפאותה. יעצו לה אבא ואמא ללכת בדרכם, להשמין, להרבות באכילה, ויעצו להרבות בשום ובזרעוני־דלועים.
שמעה ואכלה.
היה לאמא ארון. ארון לה לבד. ובתוך אותו ארון צלוחיות זכוכית גדולות מלאות ריבּה. מי בכם יודע ויגיד מה זה ריבה? אתם שלא מטאבריה? מילא, יודעים אתם ריבה של דובדבנים, ריבה של אפרסקים, של תות־גנה ריחנית, של פטל מאדם ורדי; ריבה של לימונים זהבהבה חמוצה, של ענבי־שועל ירקרקת־חורה וכדומה. ואלה שמבסרביה יודעים גם ריבה של שזיפים – שחומה־שחומה, לאמתו של דבר, אין זו ריבה אלא ג’לה. יודעים הם ריבה של כרזים, של משמש, אבל ריבה של תפוחי גן־עדן הקטנים הטעונים דקירות דקירות לפני בישולם – אינם יודעים, ומנין להם לדעת טעמה של ריבה – של קיזיל, זה האדום כדם קרוש והחמוץ־חריף, של האספרגל, ריבה של חבושים, של ורדים רבת־הניחוח או של פרחי־ורדינה? לא! לא!
הפולנים והליטאים המסכנים אינם יודעים, הגרמנים – אין להם חך טועם, וגם חסים הם על הסוכר. ואמא גאותה על הריבה, מעשי ידיה להתפאר! וכל הקיץ היא עסוקה בתוך הגן בעבודה. נתבשלו ענבי־שועל – מבשלים ריבה של ענבי־שועל, עד שמבשלים אותם נכנסים דובדבנים וכרזים, לא יצאו אלה – והמשמש בא ומבקש מקום בצפחת, וכן עד גמירא.
והנה נגלו עקבות גנבה רבה בצלוחיות־הריבה שבארון. ביום אי אפשר לגנוב: רבה התנועה, כל הבית, בלי עין הרע, מלא. גונבים בלילה. בלילה הדלתות סגורות, מבני־העבודה אין נכנס. לילדים אין צורך לגנוב. אמא נענה לדורשים בחפץ לב. גנבה הצרפתיה. על זה עמדו תיכף־ומיד.
מה לעשות. הצפינה אמא את כפות־הכסף. התחילה לרדות בכפות־ידיה. ולא רצו לביישה. לא מן הגנבה נעלבה אמא, אלא מהמנהג שהיתה נוהגת בגנבתה להשקיע כפות ידיה לתוך צלוחית, לעשותה מוקצה מחמת מיאוס. וסוף סוף נמאס עליה הדבר להיות מצפינה את הכפות, דואגת למפתחות. הוכיחו את הצרפתיה על פניה. אם רוצה היא לאכול בלילה, תכין לה ביום, תקח בפרהסיה. נשבעה שלא תוסיף, לא עמדה בשבועתה. ופקעה סבלנותה של אמא.
אמא אמרה בפירוש שיש לשלח אותה מן הבית. לא סרב אבא, והכניסו אותה בקרון העולה לאודיסה.
שוב ישבה המשפחה על גליונות ה“אודסקי ליסטוק”. על פי איזה סימן לברור עכשיו?
סימן בית־הדירה, סימן של אתא קלילא “דה”, סימן הדיפּלומים – כולם לא הצליחו.
דרש אבא, אילו היתה תמונה, היינו עכשיו מביאים בלונדינה. כנגד זה נודע טעמה של אמא:
– מדוע דוקא בלונדינה?
עונה אבא: כל הבית שחרחורים.
עונה אמא: וכך צריך להיות. יפה עשה אלהים שברא את הארמני שחרחר, ולא חס־וחלילה לבן כאותם הקאצאפּים. וכי מפני מה לקח שחורה?
– צעיר היה – טפּש היה.
נמנו וגמרו, שהשם היותר צרפתי, הוא יכריע. ממזל לישטנברג’ה, היה בו דבר מה לא־צרפתי־טהור. השם הקצר ביותר, הוא הצרפתי־טהור ביותר. ושוב יצא הקדט אל התחנה לקדם פני צרפתיה בשם – “בטי”.
ושוב עמדנו כולנו מצפות ליד השער והגדר. באה צרפתיה צעירה ולא מכוערה כלל, אם לא יפה ביותר, אבל כולה רווּיה אותו חן צרפתי שאינו נודע לשום אשה אחרת. ועל הכל – עינים חומות־כהות, בוערות־בוערות ומתלהבות למראה כל בן־זכר. אמא עמדה תיכף על שפמו של אבא, שפתאום השחיר מאד. ושוב התחיל הקדט שלנו מקפיד על בגדי־השרד שלו, שהן כל־כך הולמות כל מי שהוא ארמני.
עליזה ומלאת תנועה היתה המורה החדשה, פטפטה ולא נתנה לאחר לפטפט, וביותר היו עיניה מתלקחות כשהיה בסביבתה מישהו לבוש מכנסים. למדה אותנו גם לפרוט על הפסנתר, שלא על מנת לקבל פרס, היינו מרוצים ממנה. אחי הקדט היה מתחנך אצלה במצוות חזרה אחרי האשה, ואבא מסביר לה פנים, עד כמה שדבר מעין זה אפשר בבחינתו, בחינת אב־משפחה, שאשת חיקו סמוכה לו. אלא שהיו ימים ופניה לא היו לה, כאילו שד נכנס בה, ואז דעכה אש עיניה, וכולה כאילו נעשתה ירקרקת. נדמה לה לאמא, שאישוני הצרפתיה קטנים. סרה וזועפת היתה מטילה מרה במי שפגע בה. ופתאום, כאילו במקסם־קסם, שוב היא מלאה תנועה וחיים. באין מבין טעמו של דבר. מסבירה פנים, מלאה עליזות. לא ידענו את הסבה, עד שנתפשה בידי אמא, כשהיא זורקת בירכה מורפיון.
ישבה אמא ודברה על לבה, וזו מסרה לה את המזרק ביחד עם צלוחית מורפיון. אלא שלא נשתנה שום דבר. היא נשארה הפכפכת: עליזה ושוב זועפת וחוזר חלילה. ואז בדקה אמא בכל אמתחותיה ובמזודה עד שמצאה עוד מזרקה. אותה השאירה בידי המורה, אך את הצלוחית שברה.
עברו ימים מספר, הצרפתיה מתהלכת כחיה טורפת ופניה נפלו.
ופעם בבוקר, והקדט שלנו רוצה לנסוע העירה. מה ענין יש לו פתאום? התחילה אמא לדרוש, ודרשה וחקרה עד שנתחוור לה. אמש בעוד כל הבית ישן, נכנסה לחדרו הצרפתיה ערומה למחצה, רק כתנתה לעורה, ישבה על שפת מטתו, ובקשה אותו ושדלה אותו, ולטפה את בלוריתו: “יבקש מה שיבקש” – ובלבד שיביא לה מורפיון. נבהלה אמא, הקדט – כבר “אישאק” כל צרכו, שפתו העליונה משחירה יפה, בחור כהלכה, ודם ארמנים בעורקיו, והריבה, מי יודע, אולי פרוצה? ומוטב “להקדים רפואה למכה”, אומרים היהודים.
ושלחו את הצפור הנעלסה לנפשה.
ברוך האל, עדיין יש לו בעולמו – “אודסקי ליסטוק”. נביא חדשה.
שוב ישבה כל המשפחה אל השולחן ואל הגליון.
קשה היה הדבר. בדקו מי יושב בחצרות ומי בבתי מלון, מי יש לה בשמה “דה” ומי אין לה, מי שמה קצר ומי שמה ארוך, אבל אי אפשר לדעת מי בהן שחורה ומי צהובה, ואין להבחין בין אכלנית ובין תורן, כשם שאי אפשר לדעת מי עיניה דהות ומי עיניה מתלקחות והיא מורפינומאנית.
נמנו וגמרו לבחור בזו ששמה יותר קטן, כדי שלא תהיה יותר מדי צרפתיה. ובחרו בשם גרינגוארין.
ואותה גרינגוארין קבלה מכתב וכסף להוצאת הדרך, וממנה נתקבלה טלגרמה: אצא ביום… ואהיה ביום… פגשוני. גרינגוארין – באמת שם ארוך למדי בשביל צרפתי גוץ.
ושוב אותו מעשה: אבא עסוק בשפמו, הקדט בתסרקתו ואנו במעילינו.
נכנסה לביתנו לא ארוכה ולא גוצה, לא בלונדה ולא שחורה, לא דקה ולא שמנה – בינונית.
עיניה לא מבריקות, ודווקא תמיד עפעפיה מאפילות על עינים לאות אפורות־דהות, בפרט כשהן נתקלות בגבר.
לא הכניסה בלבול ושום ערבוביה בבית. הכל כסדרו נוהג. אינה ממלאה בעליזותה את הבית ואינה מטילה מרה, אינה אוכלת יותר מן השיעור ואינה גונבת ריבה, וגם אינה נכנסת לחדרו של אחינו, וגם אינה מרבה בשתיה.
אף על פי כן, בערב השני (אחרי בואה) בקשה מאת אמא, שיתנו לה בכל ערב – כוס חלב, כוס חמה. בחותו של בעל־קרקע, שעשרים פרות נוהמות על השוקת, כלום מקפידים על כוס חלב?
והיתה מקבלת כל ערב את החלב החם.
חלתה אחותי הבכירה – דלקת בגרונה. ראתה אמא שגרונה דולק, שלחו לקרוא לרופא מן המושבה הגרמנית. וזה פקד להוציא תיכף ומיד את הילדה השניה, שהיתה ישנה בחדר אחד אתה. לא היה שום חדר פנוי, וכדי שלא תהיה ישנה יחידה, הכניסו אותה ואת מטתה לחדרה
של הצרפתיה. וכשהלכו לישון – אחותי כבר במטה, והמורה עסוקה בהכנותיה לישון.
עושה אחותי עצמה ישנה, מתוך סקרנות, כדי לראות מה הצרפתיה עושה.
עושה זו מה שכל העולם עושה. אלא כשהיתה כבר מוכנה להכנס למטה – נגשה אל מזודתה שלה, פנתה כלפי הילדה, מתבוננת בה. השמיעה זו קול נחרה קלה.
הוציאה הצרפתיה ארון קטון, פתחה אותו במפתח קטן והוציאה משם מה שהוציאה. לקחה את החלב והכניסה לתוך אותו דבר ושכבה. כשהכניסה אותו שוב בארון הקטן – כבתה את הנר. למחרת בבוקר באה הילדה לאמא ושאלה אותה שאלת תם: מה זאת?
מיד שלחה אמא וקראה לאבא. ודברו ביניהם ארמנית מה שדברו, יצא אבא מושך בשפמו: זאת אומרת, מעמיק לחשוב.
התבונן בשעון, ובו ביום הובילו את ממזל גרינגוארין לתחנה.
גזרה אמא: לא. מכאן ולהבא אין לצרפתיה דריסת רגל בביתה.
אינה רוצה בצרפתית, אינה רוצה בצרפתיות. תשבנה הבחורות בלי לשון צרפת. תכנסנה לחופה בלי כך. משל לסבתותינו שלא בקרו בגימנסיות כלל!
וכך אין אנו יודעות צרפתית. משום שלא היה לנו מזל לצרפתיה.
תל־אביב, 1934.
עגלי
מאתשאול טשרניחובסקי
ברגע זה שנאה תכלית שנאה את הפרות… את כולן, שנאה אותן ואת המין־הנקבי שבהן. שנאה, בשנאתה אותן, את הנשים, ואותו היצר העוור הנשיי שבהן… את ההכנעה לחוק הכל־יכול.
ומה מאוסות, מה נתעברת הפרות הללו!
כלל גדול זה אמרה בתיה זה כבר: יפה גופה של אשה מגופו של גבר. תכלית הטעם היפה הוא. בינה לבין עצמה היתה יודעת מפני מה. מפני אותן “התוספות” שלגופו של גבר.
ודווקא אותן הפרות מכוערות היו בחלק האחורי שבגופן, בו בחלק שהאשה האדם שמרה על יפיה. כל חלל בין הכרעים מלא וממולא עטינים – שקים לחים מדולדלים, כסרח עודף חסר־טעם, מנופח מבשר חי בולט, ואותן הפטמות הארוכות והטפשות, הפורשות זו לכאן וזו לכאן.
– כאן! כאן הדין עמו, ימח שמו וזכרו!
כלומר, כאן הדין עם אותו פרופיסור גרמני, דמות טפוסית למלומד אשכנזי – ידען במקצועו, וקצר־רואי ודל־מוח… גרמני בעל עינים קרות, כחלחלות־מימיות, בעל כרס – עכשיו בודאי אחד מסיעתו של היטלר – הרואה בכל אשה כלי־קבול לזרעו, והוא, אותו פרופיסור, הוא הכריז על האשה, שאינה אלא “תוספת לרחמה שלה”.
פראזה זו הלעיבה בה, ובבת אחת הכניעה אותה; ממש כאותה חבטה של שוט על גבי הפנים.
ברגע זה נכנס חבר לגדר. פרה צעירה פרצה מפנתה וקפצה על “זעירה”.
– בתיה, אמר החבר, אמרי לדניאל ש“זעירה דורשת”, רואה את?
הבחורות היו פטורות ממצות הכנסת פרה אל בין שני הכלונסאות העשויים לדבר, סמוכים אצל רפת־הפר.
משהו מעין מבוכה סמויה היה תוקף את הבחורות, כשהיו התיירים ומבקרי הקבוצה שואלים למה תוקנו אלה כאן; ואת התשובה היו נותנים מתוך רמזים דקים בחורים מסמיקים.
– כן, אני אומר לו, ענתה בתיה.
– אוי, מנוּולת שכמותך!
דניאל ישים חבל על צוארה וידפוק אותה לאט עד שתכנס בסוגר, כדי שיוקל הדבר לפר־הקבוצה. והיא גם בלי כך לא תסרב לו, לא תתנגד. אינה מבחינה בזכר שלה. בין פר זה ובין פר זה – אחת היא לה. שום סימן של רגש, שום נטיה כלפי מי־שהוא, שום פרכוסי יצר פשוט וגס… גרוי סתם דורש תפקידו. פוּ!
ושוב נפלה בפיה של בתיה אותה מסקנה של הפרופיסור הגרמני: “אין לך בעולם אשה שתעמוד בפני…”
האמנם כך?… כיעור, כיעור!
מדוע היא זוכרת אותה הספרות?
לא! היא “אשה” – “אשה גאה” שאינה עושה גופה “קרקע עולם”…
אשה גאה… מלגלגת היא על עצמה… כמה וכמה פעמים שנתה כבר את דעתה על עצמה. ומה דעתה עכשיו?
שברי־הנחות “של מלומדים”, קטעי הערכות של הוגי־דעות, מימרות של סופרים, מסקנות רומניסטים, מטליות של שיטות, – באים עליה בזה אחר זה, והיא מקבלת על עצמה פסק דינם, הן לשבט והן לחסד. השכבה האחרונה היא המכרעת – פוסקת אחרונה.
כך נעשה הדבר מיום שהכניסה לחדרה בלב הולם ופועם־משנה את ספרו של פוֹרל, מיום שהתחילה קוראת בספרות העוסקת בשאלת־המין.
ולאחר קריאה ראשונה זו, כשגברה עליה אותה הבחילה בכל הנקרא גברי, – עברה עליה שנה שלמה עד שיכלה להשתלט על עצמה, שלא לרחוץ ידיה לאחר כל נגיעה קלה שנגע בה גבר, בכל מיני סבון, בתחילה בסבון־קרבול. נדמה לה שכולם טמאים, חולי “אותן המחלות”, שאין להם בעולמם אלא תענוגי בשר בלבד.
ואז נדרה בלבה נדר שלא תנשא לעולם לאיש.
*
שנתים עברו עד שנפטרה מאותה מאניה משונה, והתחילה מסבירה פנים למכיריה מן ה“מין שכנגד”, עד שנטהר עולמה מן הזוהמה שהטיל בו פורל, ושוב נעשה נוח ונתון לחיים נורמליים.
ואחרי כן באו שוב ספרים, ספרי־מדע, כביכול, רומנים מטפלים ב“שאלה”.
תקופת וויינינגר… ושוב בלבול דעת, ושוב נתרופפו כל היסודות המוצקים, כל מה שקבלה בקבלה, ביודעים ובלא יודעים, מתוך הכרה ושלא מתוך הכרה, מתוך הסביבה, מתוך חיי יום־יום.
היא קבלה עליה ביום מן הימים גם פסק דינו של בעל “די פסיכולוגישה מינדרווירטיגקייט דר פרוי” ועוד ספרים, ועוד ספרים…
זה סותר וזה בונה; זה פוסק וזה גוזר, כל אחד בשלו.
עד שנתגלגל לידה גם הפוסק האחרון: “די הוֹהה איהה” ספר למוד ל“טכניקה של הנשואים”. אופן מספר אחד. אופן מספר שני. אופן מספר…
ברוסיה הסוביטית זוהי שאלה, שמטפלת בה החברה בפומבי…
האם באמת כל כך פשוט הדבר? כל כך פשוט עד שאין כל צורך בשום ספר אחר אלא בספר הטכניקה של הנשואים"?
ספר לה אחד ממכיריה, מי שהיה קודם סטודנט בגרמניה: הסטודנטים הצעירים הנכנסים לקורפורציה לומדים קודם־כל, – מסכת “כיצד שותים”.
אם שאלת האהבה אינה אלא מעין שאלה של צורך ידוע, מדוע, באמת, לא ילמדו אותה, כשם שמלמדים תורת ההיגינה, בבית־הספר?
הה, מדוע זיהמו את נפשה? למי יש רשות לכך?
אותה שיטה – מדת גדלות גרמנית – כללים וסעיף, וסעיפי סעיפים, הכל בסדר, ומסומן במספר…
יבוא “כל זה” מעצמו, מתוך שכרון־החושים, מתוך שגעון־הרגע. מתוך יתר מתח… באי־הכרה למחצה. הלא תורת הרפואה עורכת חשבונה בכל מתוך מדת בין־הגבולים. תהיה המטוטלת עושה כווניה בכל “שטח הבריא”, יש מעדיפה ויש מחסירה, פעם לכאן ופעם לכאן, פורצת גדר לפי חוקי עצמיותה שלה; אלא שיבוא כל זה בסער, בהתפרצות, בהפרזת־חשק, בחפוש יתר־ספוק, ולא מתוך העמקה, מתוך עיון בטבלה עם מספרים רומיים, שעברו עליה פעם־פעמיים כדי לתפוס אותה יפה־יפה, עד כדי ידיעת כל מספריה, ומספר סעיפיה:
כן, הכל – אבל לא מתוך פרוגרמה!
כלום באמת עד לידי כאן?
לא “עד כדי כאן”.
ואם לא עד כדי כאן, איפה הוא ה“עד כדי כאן”, איה הגבול?
ואולי שוב נציג דרכיות חדשות, כלומר ישנות־ישנות, קרובות־קרובות מאד לאלה שהציגו בימי “הרומנטיקים”?
*
עד שבתיה עסוקה בשלה, נכנס דניאל ושם חבל על צוארה של “זעירה”.
וכך מוליכים אותה, מכיון שהיא “דורשת”.
לא! זו היא נקמתה של הנקבה. היום הוליכוני עד אצל רפתך שלך, ותקחני אתה, ולאחר זמן יבוא אחר… ואותך לא אזכור, וכל געגועים לא יהיו לי עליך; וכשם שהתמכרתי לך, יהיו מעי פתוחים לו – לשני.
“זעירה” הולכת.
על יד רפתו מחכה לה העגל הנחמד – “בלעם”, גאונה של הקבוצה.
“בלעם” – פר הולנדי שחור צעיר, נעול גרבים לבנים וכוכב לבן במצחו. פר כבד־חזה עם חתוך איברים גמישים, כיצוק־מתכת שחורה שמנונית, בחתוך עזמה, ומרוכז, בקוים בודדים־בולטים ובנרתיק־הבשרים שלו. הראש הקטן, עם שעור לוע רטוב ורענן ונחירים פתוחות רחבות וחמימות. צמוד לצואר חסון ומלא מתיחות. מה יפות עיניו הסגלגלות הרוחצות בדם, שלא כעיני הפרה הארוכות – עיני שקדים מארכות חולמות־שקטות במשבצתן.
וכולו תנועה, כולו מתח מוכן בכל עת ובכל שעה לקפיצת־פתאום. קפיצה מפרקת גדרים ופורצת סייגים. תבנית כח מוכן ומזומן להסתערות, ודווקא אחורי־גופתו, החפשית מכל העטינים המכעירים גופה של הפרה, מבליטים סוד של גמישות. מה יפה הרגישו בני־שם הקדמונים, שלקחו אותו לסמל הכח. “בכור שורו הדר לו”. “עגלים” העמידו בדן. מה נהדר היה אַפיס, אל המצרים!
תאמר: תבנית הפריה והרביה הפעילה. כולו, כולו תבנית הפריה והרביה. ואולם – תבנית נהדרה, דווקא משום גמר־השכלול שבה, על שם ההבלטה הנקיה, סמל הפריה הפעילה ולא הסבילה.
כל היום, יום כרגיל, נסבה העבודה בטמפו שלה. לא היה פנאי להעמיק ולחשוב. המחשבות באו מטליות־מטליות, קטעים־קטעים. פוסקים וחוזרים חלילה.
*
היה זמן, שעמדה על ה“שויון המוחלט” של השנים באהבה.
ואותו ה“שעבוד המיני” אינו אלא תורשתן של תקופות, מסקנות של מעמדות, פליטת מסורת של יובלות.
ה“עבד הכמוס” שבנפש האשה אינו אלא פרי הכנעה של דורי־דורות של שליטת הגבר באשה, שעשה אותה כלי־תענוגותיו. כי, לאמתו של דבר, עד היום הגבר – השליט בחיים, ורק בשבילו ולהנאתו שלו – כל התרבות עובדת והאמנות יוצרת כל מה שהיא יוצרת, החל מן ה“ריוויו” עם ההצגות של עשרות נערות ערומות, ערומות־מצועפות – וכל העתונים המצוירים המרבים בגופות נשים, וכל הריקלמות המשתמשות בציורי מערומיה של האשה. ובתי־מסבא המלאים שרות של נשים, ורוב רובי יצירות הפסלים – עירומי נשים, המחסנים יודעים נפש קוניהם, קונים הם ולא קונות; וכשהן, לכאורה, קונות, אין זאת אלא כדי למלא ספוק קוניהן.
בתיה מבזה את־נפשה, שונאת את גופה מתוך שנאה לבנות־מינה.
אמנם הגברים אוהבים אותנו, חושקים בנו, אולם לעולם אינם יכולים לכבד אותנו, להעריץ אותנו.
זהו “סוד הזונה” שבאשה, חושבת בתיה, האשה לא נבראה בשביל האחד, היא נבראה בשביל כל העולם. האשה אינה יכולה שלא להתאמץ למצוא חן בעיני כולם, כלומר בעיני הגברים. היא רוצה, זו היא תשוקתה הכמוסה שבה, שכל פוגשה יהיה חומד אותה, אף על פי שהיא עצמה אין לה כל נטיה אליו. אלא הרגשתה זו עצמה, שהיא מעוררה את החשק, עושה אותה מאושרה. רק הגבר יכול לחיות בשביל ה“אחת”, לראות בה חזות הכל; האשה – בשביל כל העולם הגברי. ובתיה באה לידי מסקנה, שאילו לא היו בעולמו של הגבר “אמו” ו“בתו”, לא היה לו בעוֹלמו יצור יותר נבזה בעיניו מן האשה.
ושוב גל־ספרות חדשה עובר על בתיה, גל חדש.
לא – זהו סבל ירושה; וזה יעבור עם ביאת הכרת הכבוד, כבוד לעצמה, שיהיה לאשה החפשיה, הלא־תלויה בחייה בגבר. “אשה גאה”. ובתיה מתחילה מחפשת בתולדות חייהן של נשי הכח, נשים־מלכות, נשים מושלות. היא מרגישה עצמה כאחת מהן. בעיניה־היא מוצאת חן ג’ורג' סאנד, “הלביאה בתוך כליל גברים אנשי מעלה”.
ובאות שוב תיאוריות, – מסקנות חדשות. וישנו בעולם פרויד, וגבולי גבר ונקבה נעשים מטושטשים. ויש לתרץ כמה וכמה דברים, הנראים כל כך משונים וחולנים.
על מי שלטה ג’ורג' סאנד? אולי רק על גברים, שהיסוד הנוקבי שבהם גבר על היסוד הגברי, ובכן: לא היה תוכם כברם.
ואולי סוף־סוף אין באשה כל שעבוד־מעמדות העלול להתחלף, להשתנות במשך חילופי דורות ולעבור כליל, ואולי אינו אלא שעבוד יסודי, שעבוד פיסיולוגי, שעבוד חי־וקיים לעולם. הכנעה נפשית מתוך הכנעה אנטומית, מתוך שנוי ההכרה שבאהבה פעילה לגבי אהבה סבילה – בהופעתה הסופית של האהבה.
אני לעולם אינני יכולה “לקחת” אותו בעל־כרחו, לעשותו אב לילד שלי בלא רצונו. ואני יכולה להאנס, להיות לאם לילד בעל־כרחי, בלי־ידיעתי.
הוא הוא הסוד הארור, הוא סוד שעבוד טמיר וארוך.
העגל היפה הזה! כל פעם שהיא רואה אותו, – הרי מה שהיא נהנה מיפיו – אין בזה כלום. היא נהנית מכל דבר משוכלל, מכל דבר שבאמנות שבא לידי גמר התפתחות בולטת. אלא, שהיא יש לה גם איזה מין הכנעה טפשית לפניו, שבו מתבלטת, בודאי, הכנעת האשה לפני הגבר.
טפשות שכזו!
יש לה מעין דרך־ארץ בפניו, נדמה לה, שהבחורים כשהם מסתכלים בו, כאילו רגש של גאוה תוקף אותם, שתוף של הרגשה טמירה, מעבר לסף ההכרה, ובלא יודעים הם מצטרפים אליו, או מצרפים אותו למנינם… אותו עגל נהדר, אלהיהם של בני שם הקדמונים והפקחים…
דניאל!
מה הוא רוצה ממנה? לעולם לא יהיה הדבר! ובכלל, היא לא תהיה לאיש, כלומר לגבר…
דניאל…
*
אחרי ארוחת־הערב, ניגשה בתיה אל שולחן העתונים ותפסה בידה גליון “דבר”. קרב אליה דניאל.
– בתיה… קולו רעד.
– דניאל? מה אתה רוצה?
– בתיה…
– כלום זו תשובה?
במובנה הרגיל לא היתה זו כלל וכלל תשובה, אלא שהנגינה העולה מתוכה – היתה תשובה, כל כך הרבה היה בה מן הבקשה והתשוקה, תוחלת ממושכה וכליון־בשר, רוך דבורו של חתן ורמזי־פקודה של גבר, בעל.
– הניחה לי, רוצה אני לקרוא. זה שבוע ימים לא קראתי דבר, קרועה אני מן העולם.
– בתיה! בחצות תצאי אלי…
היא לא ענתה, רק עיניה פתחה לרווחה, ותוך כדי העיפה שמורותיה, לטפו אותו עיניה החומות, עברו על כולו, החל מראשו הפרוע ושערו הסמיך, על כתפיו מראה קנמון שהצמיחו שערות ארוכות תבנית “קוף” ומערומי שוקיו מתחת למכנסים הקצרים והמלוכלכים מן העבודה, המכוסים גם הם שערות קשות בודדות ולא נעימות.
עיניו נצמדו אליה – שורפות אותה.
– לא!
בתיה נרדמה מתוך הכרה, שהיא “אשה גאה”, “אשה חפשיה”.
העבודה הקשה והחמה הלוהטת עשו את שלה, והגוף היגע התמתח מתוך הנאה מיוחדת על המצע הנקי במטה הצנועה.
רוח קלה וצוננה נשבה בחלון הנמוך ליד מטתה והצנינה את החום המחניק שבצריף.
שוב התחילה “השאלה” מטרידה אותה.
מדוע זהמו את נפשה, מדוע?
מוטב שלא לדעת כלום מכל אותן הפרוגרמות המפורשות… ארורה אותה הנוסחה הגרמנית – במחשבה תחלה… מוטב אותה “הנוסחה הרוסית” בסער המשכר…
והעייפות והשנה תקפו את הנערה.
דבר־מה נפל על מצחה. ביד־ישנים הסירה אותו, בדרך אבטומטי. ושוב נפל דבר: על סנטרה, על מצחה. ברגש של בחילה – אולי רמש הוא – תפסו בו אצבעותיה. היא נעורה למחצה, וריח של יסמין בא בנפשה. אצבעותיה התכווצו מאליהן, והכירו בפרחים־נופלים עליה בעד החלון. בתיה נעורה, פקחה את עיניה ולא ראתה כלום.
– מי כאן?
– אני… דניאל.
– צאי, בתיה צאי.
– הס, תעיר את – חנה.
– אבל צאי…
מבלי לחשוב קמה הנערה ממטתה, הסתכלה בחלון, הסתכלה בחברתה הישנה אצל הכותל למולה, ויחפה יצאה את הצריף.
– יונתי, נחמתי, פגשה על יד הפתח דניאל, וידו החזקה תפסה את גזרתה, מושכת אותה.
– משוגע, לאן?
– נלך.
היה חושך, ורוח צנונה משיבה נפש, הרי אפרים השתרעו שחורים־משחירים. במרחק טקטק אבטומוביל מאחר, מרפד בקלוח־אור את שבילו.
– נלך.
דניאל הלך כחיה מריחה את שבילה, עד שבאו אל החציר שהביאו אך היום בבוקר.
הקש נתן ריח תבלים יבש.
– נשב.
עברה שעה, ועברה עוד שעה. הם ישבו מסיחים, שכורים מקול בן־שיחתם, צירופי כוכבים צצו וחלפו על גג הרפת למולם, פעמיים עבר עליהם החבר השומר, ולא הרגיש בהם.
– קר לי, קבלה בתיה.
– שבי על ברכי, אחבקך ויחם לך.
כן, כך יותר חם, בתיה נלחצה אל חזהו.
– יודע אתה – כבר מאוחר, נלך.
– לא, לא! עכשיו?
הוא לטף כתפיה והידקה אליו.
– רגלים מסכנות – קר להן. רגלים קטנות – קר להן.
וידיו הגסות לטפו את ברכיה.
– יקירה, יקירה שלי!
בתיה הישירה עיניה אליו. זה עלב אותה, ובאותה שעה היה כל כך נעים, גל של חמימות זרה הציף כל גופה.
– נלך, אני עייפה.
–ובכן, שכבי, התמתחי על הקש, ואני אשב על ידך, אך השארי.
ובתיה מתחה כל גופה על הקש הריחני.
דניאל ישב על ידה, גחן עליה וזרועותיו חבקו. את גזרתה, גחן – ונשאר דבוק וכרוך עליה. בתיה הרגישה בכובד חזהו.
והיה נעים לה להרגיש אותו, והיה נעים לה שריח נשימתו – נודף ריח של טבק.
עיניו הישירו אליה – לתוך עיניה, והיה בהן כעין כח מסתורי, כח מפקד, כח אדיר, חד ומלא עצמה, דורש ומכריע. הד כח שמבראשית, כח עכור בא בירושה של שושלת שליטים. ולא עצרה בתיה כח להסתכל בעינים אלה. וכדי להמלט ממנו – עצמה עיניה. שלה.
בבלי יודעים זרקה זרועותיה אל אחרי ערפה. ברכיה ידעו והכירו את מכנסיו הגסים של דניאל. נשיקות־שגעון נמטרו על חזה.
היא לא ענתה על הנשיקות. אלא כל גופה היה ער ומאזין לגופו.
וכך הרגישה שהוא קרב־קרב אליה.
ומתוך סקרנות חריפה נמתח כל גופה אליו, ונמשך אליו.
עכשיו נעורה בה האשה. האשה הקדומה שנרדמה בה מתחלת ברייתה.
היא כרכה זרועותיה בכח על צוארו, ושפתיה רטנו:
– עגלי… עגלי שלי!
תל־אביב, 33.
בין שני עולמות
מאתשאול טשרניחובסקי
רוּבקה, כלומר, ראובן הקטן, העביר בפנקסו הקטן קו מכאן וקו מכאן. מצד זה היה כתוב באותיות מאירות: “הכנסה” ומצד זה: “הוצאות” ועוד קו אחד, באלכסון, העביר, כדי להשווֹת את שני הטורים זה לזה, כמו שלמדהו אבא; וממש כמו שהיה אומר אבא, אמר גם הוא: “מרובות ההוצאות על ההכנסות”.
הונו של רובקה לא היה גדול, והכנסותיו – מהן קבועות ומהן ארעיות. ההכנסות הקבועות היו:
חמש אגורות לשבוע, שהיה מקבל מידי אביו.
מעות חנוכה: מאביו חצי רובל.
חמש אגורות מאמו.
עשרים אגורות מדודו דוד־ליב.
מיתר הקרובים 25 אגורות.
סך הכל שלשה רובלים ששים אגורות.
ההכנסות הארעיות הלא הן: אגורות אחדות שהיו נשארות בידו לאחר שהיה קונה בשוק צרכי אוכל בשביל אמו.
הסך של מעות חנוכה, כפי שהורהו הנסיון, היה הולך ועולה מדי שנה בשנה; הקרובים, וגם אבא ואמא, הולכים ומוסיפים על מתנתם. אל ההכנסות הקבועות יש לצרף גם את “מעות האגוזים”, כלומר, אותו הכסף שהיה מרויח על ידי משחק האגוזים בימי הפסח ובחג הסוכות, ימים שהתינוקות מרבים לשחק באגוזים. רובקה היה אחד המומחים במשחק הן ב“גומות” הן ב“קובע”; גדול ממנו היה רק בן דודו – “שלמה הפזלן”, משום זה היה נמנע מקחת חלק באותה חבריא שבה נמנה בן דודו זה.
היו לו הכנסות אחרות, “הכנסות מוטלות בספק”, שעליהן היו מזהירים אותו אביו ואמו, שלא יהנה מהן, כמו דורונות מאת קרובים או מכרים, שהיו סרים אל ביתם ושוהים ימים אחדים.
ההוצאות גם הן היו שני סוגים: הוצאות קבועות: קנית ספרים, סוכריות – הוצאות שאפשר היה לחשבן בדיוק נמרץ.
הוצאות שאינן קבועות: כרטיסים למקומות שעשועים, כגון שהיו מוקיונים “מציגים” קומדיה, או מאחז עינים שסר אל הכפר – פעם פעמים בשנה – עושה “נפלאות” באולם ה“באנק לאכרים”. דמי כרטיס, בדרך כלל, עשרים אגורות, והכסף ניתן לו מאת אבא או אמא. בשביל כרטיס אחד, כמובן, מחויבים הם לתת לו, אבל אם חבורת המשחקים או מאחז־העיניים נשארו בכפר עוד יום או יומיים “לבקשת הפובליקום” – כמו שהיו הללו מכריזים, אז היה קונה כרטיס על חשבון עצמו.
הוצאותיו היותר גדולות היו בימי הירידים, זה שבראשית החורף וזה שבראשית האביב. כרטיס ל“קומדיה־הכלבית”, כמו שמכנה אותה אבא – הרי לך עשרים אגורות, לרכוב בעגול על גבי סוסי־עץ או אריות־עץ לקול מקהלה מנסרת, – הרי לך עוד עשר אגורות; עכשו צריך לנסות את המזל במיני הגרלה שונים. רובקה יודע מראש, כי לא יזכה בכלום, ואם תשחק לו השעה, יעלה בגורלו עפרון אחד גרוע, ששויו פרוטה, – מכל מקום, שלא לנסות אי־אפשר. על כל ההוצאות האלה יקבל כסף מאבא, אבל רק פעם אחת. בפעם השניה הוא מוציא משלו.
ביריד החורף הוא קונה לו כסיות או ברדס וכלי שעשועים – לפי טעמו שלו ועל חשבונו שלו.
לא הרי קנית ספרים כהרי סוכריות. הספרים נקנים בימי השוק הגדול, שאז באים גם מוכרי הספרים ומוכרי הציורים, המחזרים על הכפרים ומציגים לראוה את סחורתם על יד “מושחי האלים” богомазы העושים מסחר באיקונות. למשמש בכל הספרים הקטנים והדקים האלה, הנדפסים על ניר גרוע ובמעטפה מצוירת ואותיות מאירות עינים – אין לך תענוג גדול מזה. והספרים – מחירם פרוטות. שלח ידך ובחר לך מה שלבך חפץ: הנה “בובה בן המלך”, ועל מעטפת הספר פולקאן הגבור, חציו אדם וחציו כלב, ובידיו אלה גדולה ונוראה; הנה “רוסלאן לאזארביץ”, “גואק” ו“מלחמת הרוסים עם אנשי קאבארדה”1 (או ה“מוחמדית היפה המתה על קבר בעלה”). על המעטפה דמות דיוקנה. לחיים אדומות לה, וכפּה אדומה בראשה, והיא, היפה בנשים, יושבת ומתאבלת על יד בעלה המוטל בארון לפניה, והוא חוור ושפמו מגודל.
וכל הציורים נחמדים: הנה אלכסנדר השני מוטל מת, הנה אלכסנדר השלישי וכל בני משפחתו, הנה הקיסר יוצא במרכבה רתומה לסוסים לבנים דוהרים, ורכב כרסני ובעל כתפים רחבות ואחורים כבדים נוהג בהם. הנה ה“עכברים המקברים את החתול”, או ציור בלוית שורה: “אשה הכתה את בעלה, באחזה במחלפותיו”. (“בילא זשינקא מוזשינקא, זא טשוּפּרינוּ ווזיאוושי”), ממש חלוף הדברים שהיה רואה בחצר השכן גרישקה הסנדלר, העושה מעשה זה לפאראנקה אשתו.
בדרך גנבה שולח רובקה מבטיו אל סחורתו של מוכר האיקונות, להתבונן אל ה“קדושים” אשר בשמים המה.
ורובקה נתון כולו בעולם שהוא שונה לגמרי מאותו עולם, שבו הוא נמצא כל יום ויום, בשבתו ב“חדר”. שם הוא מדבר יהודית, וכל הסביבה יהודית, וכל הגבורים, וכל אנשי המעשה, והמעשה עצמו – הכל של יהודים.
בשוק זה, אינו מוצא שום דבר, שימלא לו תפקידו בתור יהודי, ונפשו תובעת הכל, ואין הוא חפץ לוותר על שום חפץ, והדבר גורם לו צער רב.
חפץ הוא בציורים מאירי עינים לשירים היהודיים שהוא יודע, ואינו מוצא אותם. רוצה הוא לקנות ולקרוא בספרים קטנים, ספר בפרוטה, ואינו מוצא אותם. אמנם, בּנדיט בא מדי פעם בפעם וחבילת ספריו בידיו, אבל אין ביניהם מכל אותם הספרים שהוא, רובקה, רוצה בהם. הוא מוצא בחבילה זו רק תחינות, סליחות, תהלים, פרקי אבות, מגילות־אסתר קטנות, וכדומה. בודאי ישנם גם אותם הספרים שהוא רוצה בהם, חושב רובקה, אי־אפשר שלא יהיו, אך בנדיט אינו מביא אותם…
הנה למשל, גואק האיום, או רוסלאן לאזארביץ, או בכלל כל הגבורים הנוראים וכל אלה אנשי השם מעולם, איליה מורומץ… הנה מצא כמותם גם משלו – בספרים העבריים, ולא זה בלבד שאינם נופלים מהם… מה שייך לאמר אינם נופלים? הם עולים ועולים עליהם. ב“סדר הדורות” יסופר עליהם נפלאות. למשל בני יעקב. יהודה זה, שאילו מרט שערות אחדות מחזהו, היתה ארץ מצרים טובעת בדמיו. פולקאן הגבור, במחילה מכבודו, ודאי לא היה יכול לעשות גבורות ונפלאות כאלה.
בכלל, מיום שהתחיל ללמוד את התנ"ך – אין הוא זקוק עוד לספורי ההיסטוריה הרוסית. פנה הודם. פנה זיום. מעבר מזה – הנסיכים הרוסים, ואפילו הקיסר פטר הגדול בכבודו ובעצמו, ומעבר מזה – השופטים, שמשון הגבור, ושאול ודוד: מי גדול יותר!
אבל נפשו תובעת שיהיה הכל, הכל משלו, כל אותו העולם המלא חיים ותנועה, אור וברק, שלא יחסר מאומה גם בעולמו שלו, שלא תהיה רוחו נעה ונדה בין שני עולמות! אמנם הוא רואה את שאול המלך גבוה מכל העם משכמו ומעלה, את דוד האדמוני, עלם יפה עינים בהכותו את גלית הפלשתי, שהיה גבוה, לכל הפחות, כ“מרדכי פאלאז” שלנו, והנה גם שמשון הגבור, בעל שבע המחלפות הארוכות, מכה את הארי ורודה דבש…
ובכל זאת… יש עוד דברים… והם אינם. צריך שתהיה אפשרות למשמש כל זאת בידים ממש, כמו זה… סוויאטוסלב בעל השפתים הארוכות, האוחז משוט בידיו, או וולאדימיר מונומאך בקובע גבורים שלו, סוּבוֹרוֹב הזקן הרזה, וכדומה להם.
גדול צערו שאין הוא יכול לראות בעיניו ממש את קלסתר פני גבורי היהודים, ובימים האחרונים גדל צערו עוד יותר, וכל זה בא לו בגלל הסוכריות. מעשה הסוכריות שהיה כך היה.
רובקה צריך היה, כמובן, לקבל סכום ידוע של סוכריות מדי שבוע בשבוע. גם הוצאותיו על הסוכריות קבועות היו, אך הן לא תפסו מקום בראש. ובזמן שמלא את חסרונו זה “מן הצד”, כלומר, אם קבל את הסוכריות בבקרו את דודתו או קרוב אחר, היה מפחית מהוצאותיו עליהן ומוסיף כנגדו על הסכום שהועיד לספרים.
פרשת הסוכריות גם הוא ענין בפני עצמו; הסוכריות שונות אשה מרעותה. יש סוכריות חמוצות, ויש מתוקות, אלה ריחן כריח פרי אחד ואלה – כפרי אחר, ועוד אפשר לתת בהן כמה וכמה סימנים.
שנית, המעטפות עצמן גם הן יש להן ערך.
שנתים לפני כן, כשהיה רובקה עדיין “קטן”, היה מקבצן אחת לאחת. אז היו עוברות כשטרות המלכות בקרב החבריא של הקטנים. מובן מאליו, שמעטפות “לאנדרין” המרובות ושאין עליהן אלא ציור פרחים ופירות, שמשו פרוטות, ולא היה להן כמעט כל ערך, לעומת זה יש מעטפות יקרות המציאות, שמחירן היה רב.
ואולם המעטפות האלה אבד חנן בעיניו, לאחר שגדל. אמנם אחדות מהן יש להן ערך גם עתה, למשל, אלה שצורתן צורת קלפים.
אדם קונה סוכריה פעם אחת, פעם שניה – והנה סדר קלפים בידו – סדר זעיר אנפין ונאה. חשובות היו גם אלה מהן, שעליהן היו מצוירות תמונות הגנראלים ציירניאייב וסקוביליב השני, שעינים להם כעיני – הנשרים, וזקנם יורד משתי לחייהם מכאן ומכאן.
והנה היה מעשה בפעם האחרונה, כשהלך רובקה לקנות סוכריות, נזדמן למקום בשוק שבו התכנסו חנויות הגויים ונכנס לחנותו של יוּדין, שהיא הגדולה באותה שכונה. מצומצמים בפנה עמדו כלי זכוכית גדולים מלאי סוכריות – נשא רובקה את עיניו, והנה מין סוכריות, שעד היום ההוא לא ראה כאלה. גדולות היו משאר המינים, כעין טבלאות קטנות, ועל מעטפותיהן ציור אחד הקיסרים הרוסים, מעין צלום.
רובקה הראה על אותה סוכריה בהתבּוננו בכלי הזכוכית. כנראה, כל יתר בית רומאנוב נמצאים שם.
הסוכריה, כשהיא לעצמה, לא היתה מן הטובות ביותר, הקמח היה בה מרובה מן הסוכר. עוד זאת: גדולה היתה ומחירה בודאי – רב… אבל התמונה שעליה נאה מאד, ואפשרות היתה כאן לסדר במשך הזמן משפחה שלמה של כל בית המלך, כל בית המלך – הלא דבר הוא!
כמובן, אם יבוא ויקנה רק סוכריה אחת בשבוע יארך הדבר עד אין קץ, אך הן אפשר לקנות גם אחדות בבת אחת. הן את הסוכריות אפשר להניח ולא לנגוע בהן, טעמן לא יפוג – וכל משפחת הקיסר
תבוא על מקומה.
ואפשר לקנות מכסת סוכריות לחודש אחד שלם מראש, ואולי עוד יותר… רובקה יושב ועושה חשבון.
והסוכריות נקנו.
וכל בית רומאנוב היה בידי רובקה.
הפנטסיה, היא לבדה, אינה יכולה לספק הכל, יש פרטים ופרטי פרטים שאי־אפשר לאדם לשערם מראש.
תמיד מנקרת במוחך השאלה: ושמא טעית?
האמת! צריך להכיר את האמת, להביט בפניה עין בעין.
רובקה רוצה שיהא דמיונו מכוּון למציאות, לאמת כמו שהיא, שיהא מעוף דמיונו נותן לו את היכלת לבא עד תכלית דבר, שלא תבא המציאות ותטפח על פניו.
אהבת האמת הצרופה, האמת לאמתה, מקננת בלבו הקטן, כוססת אותו כתולעת, ואינה רוצה להשלים עם שום ספק!
יעשה הדמיון את שלו, אבל אין לו רשות לחדש דברים סתם, תמונות כוזבות, שאין המציאות סובלת אותן.
הנה הקיסרית אנה בעלת־הבשר, והנה ייקאטרינה הראשונה, גם היא בעלת־בשר – אך אין כל דמיון בין שתי אלה. לא, צריך שתהא העין ניזונת מן התמונה ואילו הדמיון אינו נותן את כל הפרטים.
ושאול המלך, איש יפה תואר, ומשכמו ומעלה גבוה מכל העם, מעין פטר הגדול בין יתר המלכים, בודאי גם זקן שחור וארוך היה יורד על פי מדותיו ובידו חנית – – –
דוד המלך אדמוני עם יפה עינים, בידו האחת חרב ובידו השניה כנור…
שלמה המלך, עוטה בגדי ארגמן, זהב ורקמות, ועל ראשו עטרה שעטרה לו אמו, והוא יושב במרכבה וסוסי מצרים – בודאי ובודאי יפים – רתומים בה…
אחריו באה שורה שלמה, שאין להבחין בה כלום: רחבעם – צעיר: קטנו עבה ממתני אביו, ובידיו שוט ועקרבים… “אבי יסר אתכם בשוטים, ואני איסר אתכם בעקרבים”…
והשאר? השאר, מה דמות תערוך להם?
ורובקה יושב ובידיו תמונות מלכי בית רומאנוב, והוא מסדר אותן ומביט, מתבונן בהן ונהנה.
כעין ערפל קל נסוך על עיניו, ועולם אחר, רחוק מעולם המציאות, הולך ומתרקם ושת עליו סביב.
תמונה אחר תמונה עוברת בידיו: מיכאל פידורוביץ… אלכסי מיכאילוביץ… פטר הגדול…
והערפל הקל הולך ושת עליו, הולך ומתפשט על סביביו, ובערפל הקל הולכים ונגלים ומתרקמים ועולים בסך:
שאול המלך… דוד המלך… שלמה… רחבעם…
ברלין, 1923.
-
עם יושב בקוקאז. ↩
מתולדותיו של אדם גדול
מאתשאול טשרניחובסקי
(לדמות־דיוקנו של הבקטריולוג מרדכי־זאב חווקין)
הדבר היה בסוף שנות השבעים למאה שעברה למנין הנוצרים. היו אז ימים טובים, אם לא לכלל ישראל, הרי לכל הפחות לאלה מבני־ישראל, שרצו להכנס לבתי־הספר הממשלתיים וגם לאוניברסיטה.
ספּר לי אחד מחניכי האקדמיה “הרפואית הכירורגית” שבפטרבורג, ששינתה אחר כך את שמה לאקדמיה “צבאית רפואית”, ובסוף ימי ניקולאי השני דרשו מאלה הנכנסים לתוכה תעודה, שאין סימן דם יהודים בעורקיהם ארבעה דורות – שכשהוא נכנס בה, מי שהיה תלמיד בית־המדרש לרבנים, גם את האלפא ביתא הרומית לא ידע על בוריה.
על־אחת־כמה־וכמה קל היה להכנס לאותן הגימנסיות שבערים הקטנות בדרום רוסיה, שהיו זקוקות או לא זקוקות לתלמידים בכלל. גימנסיות כאלה היו בכל הערים הקטנות שעל חוף הים השחור והאַזוֹבי, ומעין זו בברדיאנסק, עיר קטנה, לבנה וחמודה, ככל הערים אשר על חופי הימים ההם.
גם עתה אין ברדיאנסק עיר גדולה ביותר. כל שכן אז! הגמנסיה – בנין גדול למדי – היתה סמוכה לים. במשך חמשים השנים האחרונות נסוג הים הרבה, ומרחק גדול מפריד בינו ובין הבנין. לא כן אז. כשהיה נפקד מקומם של תלמידים מן המחלקות הנמוכות, היה הדירקטור קם, יוצא אל הים, ושם היה אוחז פתאום בציצית־ראשו של בחור עצל, שקוע כולו בציד־דגים בחכה עד שלא היה מרגיש בקרבו אליו.
את התלמידים מן המחלקות העליונות לא היה מוצא שם. אלה ידעו לבוא למקומות – אף־על־פי שהעיר קטנה – שידו לא תשיג אותם שם ביום; בלילה שאני…
היתה העיר קטנה, ומספר התלמידים בגימנסיה בה כשמונה מאות בחור. מהם שש מאות וחמשים תלמידים יהודים. יתרם בני־אכרים אמידים, רובם בולגרים מן המושבות הסמוכות לעיר ומספר קטן מבני־התושבים העירונים והקראים בתוכם. עוד יש לומר, שרובם היה אך ורק במחלקות הנמוכות, ביתר דיוק: במכינות ושתי המחלקות הבאות אחריהן. המחלקות העליונות היו במובן ידוע “כשרות”; כמובן, לשם “סגולה” היו גם בהן קצת גויים, בחורים, שכבר יצאו מגיל בגרות ולמעלה מבגרות, בני עשרים ועשרים ומעלה.
אל המחלקות העליונות היו הגויים נכנסים סיעות־סיעות ויוצאים סיעות־סיעות. אל המחלקות העליונות היו יהודים נכנסים כנופיות־כנופיות ויוצאים כנופיות־כנופיות. גם אלה וגם אלה בכניסתם מאחרים קצת, “גדולים”, לערך, נכנסו. הגויים מאזרחי העיר המגושמים והקראים, מרוב טמטום מוחם, לא מהרו ביותר לתפוס את “החכמה” כדי צורך כניסה למחלקת המכינה הראשונה. בני האכרים – הרוסים והבולגרים – בני כפר, עד שהגיעו, הם או אבותיהם, לידי הכרה וכסופים לתורה, גם כן מפגרים היו. ובני־היהודים, מהם גם אחרו קצת משבתם בחדר או בישיבה עד שיצאו ל“תרבות”. ובכלל לא היו אז ממהרים כל־כך. והיו בני־האכרים הבחורים, וולדות־העירונים ותינוקות של קראים, נכנסים בני ארבע־עשרה וחמש־עשרה ושש־עשרה למכינה. במכינה, ובמחלקה הראשונה, היו שוהים שתי שנים. שוב שתי שנים היו עושים במחלקה השניה של המכינה ונכנסים למז“ט למחלקה הראשונה. שם ישבו שוב שתי שנים, עד שנעקרו למחלקה השניה ובלו בה עוד שתי שנים – ופוסקים, מבלתי יכולת להתגבר על התורה העמוקה הנדרשת בגימנסיה. והואיל ועל פי החוק אסור לשבת שלש שנים במחלקה אחת, היו פוטרים אותם ונותנים להם תעודה של גמר שתי מחלקות. ובשבילם זה היה די! תעודה של שתי מחלקות כחה רב. מבני העירונים יש מהם שהיו נכנסים לאסכולה של יונקרים. מן הבולגרים היו נכנסים לבית־מדרש למורים ונעשים מרביצי חכמה בכפרים, או קבלו משרות בהנהלת ה”זמסטווה“. והיו גם שאחזו במעשי אבותיהם. ה”טשמפיון" של שואבי המים, המביאים מים לעיר, היה גם הוא “גימנזיסט” בשעתו והיה נוהג ברמה סוסיו הרתומים לחבית המים – וכל העיר הכירה את ביטשיחין זה – בחור כהלכה.
אחינו בני־הקראים היו מקבלים תעודה ונכנסים תיכף־ומיד לחופה ולמעשים טובים הן בחנותו של אבא, הן בחנותו של סבא. גם הכלה גם המקום היו זה כבר מוכנים ומזומנים ומחכים לחתן שיבוא. נמצאו המחלקות כל מה שגדלו מלאות יותר יהודים, לא מבני העיר, אלא אכּסטרנים מפולין וליטא, וביותר מפני שרבים נכנסו למחלקות העליונות מלכתחילה.
ובחורי שתי המחלקות הראשונות מה יעשו שלא יחטאו? בחורים כהלכה, חסונים, כפריים בני כפריים, בולגרים עשירים ורוסים אמידים?
ולעתים קרובות, כשקצה נפשם בתורה ובעבודה, היו נכנסים לאותם הבתים, שכמה מאחיותיה של רחב הזונה יושבות בהם, ונכנסים היו הבחורים סיעות־סיעות, כנופיות־כנופיות.
שם היו חוגגים יום כניסתם למחלקה א'.
כנופיות נכנסו. קודם כל, כך נעים יותר ומבדח את הדעת, שיהיו חברים לצרה גם חברים לשמחה. מתוך רעות וידידות גמורה היו נוהגים כך, ושנית, היה מתוך כך כחם יפה יותר, כשהיו הדברים מגיעים לידי מצה ומריבה עם ספנים, שספינתם נכנסה באותו יום בנמל, שאז היו זקוקים לאגרוף אדירים. ושלישית, על כל צרה שלא תבוא. כי פעמים היו פוגשים שם את מדריכיהם ומוריהם להועיל, שגם הם בכניסתם היו נכנסים כנופיות־כנופיות. ואז היתה תגרה נופלת בין התלמידים ורבותיהם. כאן מקום לומר, שכאן היה כחם של הבנים יפה מכחם של האבות, ופגיעתם היתה מאד רעה במדריכים, אולי משום שהיו המורים מעטים והתלמידים רבים, ואולי משום שהיו צעירים לימים ושריריהם מתוחים יותר. אם כך ואם כך לא נשאה אותם הארץ הזאת יחד.
המורים לא תמיד היו נכנסים לבתי זונות דוקא “לשמה”. יש שבאו לראות, אם אין שם מי שהוא מן התלמידים. ואז היו מקבלים מנה יפה מאד, חשים בצדיהם, מרגישים במקצת בכרס, או יוצאים בבהרת ולחי תפוחה – והיו בושים ונכלמים לספר דבר באזני הדירקטור, שלא להיות לבוז בעיני הבריות ההגונים והגבירות העדינות.
ומעשה במורה אחד, מן השנואים ביותר על התלמידים, שנתכוון להחזיר למוטב אחדים מצאן־מרעיתו, שתעו לבית־בושת. פשטו מעליו, במחילה מכבודכם, גם תחתונים גם עליונים, כרכוהו בסדין ממטתה של ריבה אחת, קשרוהו אל הפנס לנוכח חלון חדרו בגימנסיה ובפיו שמו מטלית של צמר. וכך עמד קשור עד שעלה עמוד השחר, ומשרתי הגימנסיה הרגישו בו ושלחוהו לחפשי.
בשטות זו נהנו, כמובן, הקטנים. כיון שנכנסו אלה למחלקה השלישית נעשו ממילא מיושבים בדעתם ומתונים.
לא היו מרבים המורים, שנגפו במלחמה לפני תלמידיהם, לספר בעניין זה; אדרבה, התלמידים הם היו מוציאים דבתם רעה, והמורים היו מכחישים את דברי התלמידים.
קורת רוח היו מוצאים התלמידים הגדולים בזה, שהיו מצערים בכל מיני דברים את הקטנים, היו מכים אותם ומלקים אותם. לזה קראך בפסוק שמצאו באבנגליון – “הרג התינוקות!” היו מכתשים כתישים, סוטרים על לחייהם, גוזלים ונוטלים מהם בחזקה את הממתקים שהיו מביאים, ולא מפני שהתאוו לאלה, אלא משום “דרכי גבורה”.
והמשגיחים לא רק שלא השגיחו בזה, אלא בעצמם היו מורים הלכה, כיצד מקניטים את הקטן. ובזה הצטיין ביחוד אחד, שהיה לו שם של גנאי קולכאס. מומחה גדול היה קולכאס בלחיצת חוטם כלפי עצם, וזה היה עושה באגודל ימינו, לחיצה שמכוחה היה התלמיד מאבד ראיה ושמיעה. ועוד היה כחו גדול להניף תלמיד כלפי מעלה בציצית־ראשו או באזניו.
אסור היה לגלות סוד מן החדר. ולא היו התלמידים מתאוננים באזני האינספקטור על מצעריהם, אלא שהיו ממציאים בעצמם במה להכעיס את מעניהם.
היה בבית הספר תלמיד אחד בשם חאסט (שנעשה אחרי כן צייר) והיו קוראים במלוא פיהם “קוֹל חאסטוּ” (“אחד” לחאסט), ומבליעים בנעימה כמה אותיות כאילו הם מתכוונים לזה. באמת ידע קולכאס, כי אליו מתכוונים.
באותה גימנסיה, במחלקה העליונה שלה, שמספר תלמידיה היה
עשרים (כמעט כולם יהודים) – היה מכון לעלויים, פאר־הדירקטור והדרו. כולם “אזרחי העתיד הטוב”, נביאי התרבות הבאה, כולם בעלי אישיות עדינה, אנשים שיצא להם אחרי־כן מוניטין בעולם, מעין מ. חווקין, אלברט, וולוביוב הצעיר, חאסט, עדין שבעדינים ליאון דריי ועוד.
(לא מצא אחרי כן בן־עירו, ש. יושקביטש, שם נאה בשביל המנוול שלו, אלא ליאון דריי…).
בכלל העמידה אז ברדיאנסק, כהערים הקטנות בדרום רוסיה, כמה וכמה מראשי התנועה המהפכנית הרוסית. גם הסטודנט הקר שלמד בברדיאנסק והלייטננט שמידט, שעמד בראש המורדים בספינה אוטשאקוב (בשנת 1905), ילידי עיר זו.
ואותו דור־תלמידים, אנשי מעלה, שרק בזכותם קיים את הגימנסיה שלו ומצא כדאי לטפל בכל הערב־רב שלו, רק כדי לברר מתוך ערמת זבל זו אותן עשרות מרגליות – העמיד איש מיוחד במינו, אדם נפלא בשעתו – הדירקטור של הגימנסיה וורונוי. אחד משלשה “יחידי הדור” בימים ההם, אותם שלשת הסטודנטים, שהיו הסוציאליסטים הראשונים ברוסיה, ועל עוונם זה הלקו אותם במגלב והגלו אותם: את פורטוגלוב – לפרם ואחרי כן לסמרה (בפנים רוסיה), את לבינטון לצפון רוסיה ואת וורונוי לקיוב. פורטוגלוב נתפרסם אחרי כן כעסקן צבורי1, לבינטון טבל והגיע למדרגת אב בית־דין של הגליל, וורונוי נעשה “פריוואט דוצנט” באוניברסיטה של קיוב, אלא שלא חזר למוטב. התחילו מורידים אותו. שלחוהו לקישינוב בתור דירקטור לגימנסיה ומשם לברדיאנסק בתור דירקטור לפרו־גימנסיה (כלומר: חסרו בה המחלקות העליונות והוא הרימה למעלת גימנסיה שלמה). שם התחיל את עבודתו, הכניס כמה מחבריו, מורים נעלים, מאנשי שלומו. לאכסטרנים פתח דלת רחבה. כל הרוצה להכנס נכנס. כל מי שבא לקבל תעודת בגרות – סוף־סוף קבל אותה, ועוד הרבה שנים אחרי כן היה שם גימנסיה זו לטובה בפי האכסטרנים. דומני, כי גם מ. שיינקין קבל בה תעודתו.
וורונוי דבר על לב ההורים האכרים הרוסים, בעלי החוות שמסביב לעיר והגננים הבולגרים העשירים והקראים. בחפץ לב קרב את היהודים, בקש ממחזיקי ה“תלמוד תורה”, שישלחו אליו את חניכיהם ומועד התומר כה – שיתמכו בידי תלמידיו היהודים.
ואת תלמידיו, את אלה שלא הגיעו לבגרות, הכין לפקידים ולמורים ב“זמסטווה” ובכל מקום, שיש שם צרכי צבור, והוא השפיע אחרי־כן על־ידיהם השפעה עצומה על מהלך הענינים.
בראש המחלקה העליונה, הראש והראשון בה לכל דבר, היה התלמיד, חביבו של הדירקטור – מרדכי־זאב וולף בן אהרן חווקין, יליד העיר פרילוקי פלך פולטבה. הדירקטור, שהיה מאצילי פולטבה, בסמוך לפרילוקי, ידע את אביו וגם השפיע שיבוא לעיר ברדיאנסק.2
מרדכי זאב־וולף היה הבן הקטן לאביו מאשתו השלישית. הוא נולד בשנת 1856, רשמית – בשנת 1860. מדה יהודית זו ברשימת שנים ידועה לכל טעמיה ונמוקיה, הן לעניני הצבא והן לענינים אחרים.
אביו, ר' אהרן, היה משכיל טפוסי בן־זמנו, פקיד קטן ב“חכירת” היין אשר לגינזבורג. היה יודע דרך פקיד בפקידים גבוהים ממנו, ושתי המלאכות, שבלעדיהן אי אפשר היה להתקיים בעולם־הפקר זה, ידע על בורין: חכמת השתיה “כדת” וחכמת הקלפים “כהלכה”. על־פי רוב מיעט לשבת בביתו, תמיד היה בדרך, ובבית שלטו שליטה בלי מצרים הנשים הרבות, קרובות ורחוקות. והן לא אהבו את הילד, שנשאר יתום מאמו בעודנו קטן מאד. היו מקנטרים אותו, מעליבים פניו, לאיש לא יצלח נחשב בעיניהם. “מזה לא יצא כלום!” ומטעם זה היה התינוק הנעזב והבודד לנפשו מבויש, סגור בתוך ד' אמותיו, לא התרעה עם שום איש. אולם בסתר אכלתהו גאוה – “על אפם ועל חמתם של אלה יהיה גדול”. הוא שאף לגדולות, אבל למד לכבוש עצמו, ספג מרץ וכח להתמדה. דבר זה לא ניכר בו עד שגלה מביתו ונכנס לגימנסיה.
אז נעשה ראש וראשון. היה התלמיד הראשון לכל המקצועות, הראשון בשחיה, בהתגוששות, פרט על הכנור, צייר, ונעשה ראשון לכל דבר צבורי שבמחלקה, לכל זמם שהיה בו משום סכנה, מנהיג לכתתו, לחבריו במחלקה. מעולם לא פרש מן הצבור, אם רובו גמר לעשות דבר־מה במלחמה במורים. עלם יפה היה, גבה־קומה, זקוף־גזרה וחסון.
וכך למד אחרי־כן את בן אחיו:
– לעולם תהיה ראש, לעולם תהיה עם חבריך בכל מעשה. חרפה ובושה ללכת רכיל, להיות מוסר, לגלות סוד. תסבול – ולא תביא דבת איש לפני הרשות, עמוד בדבורך.
בברדיאנסק יצא לו שם כאחד הפדגוגים היותר טובים. לא היה עצלן ושובב, שלא גבר עליו סוף סוף מתוך השפעתו, ורק אחד היה יוצא מן הכלל – בן אחיו, שלא קבל מרותו, והיה חווקין נושך את אצבעותיו בשעת השעור – עד שהתיאש ממנו.
במחלקה העליונה עמד בראש חבורת חבריו להשתלמות. הם קראו ספרים מסוג ידוע. לא היה ספר אסור, שלא בא לידם, חלמו חלומות על עתידם ועל חיים על טהרת ה“שולחן ערוך” מפי הפוסק המהפכני האחרון ברומן הידוע “מה לעשות”. סמל הגבור בגבורים שלהם היה רחמיטוב. ממנו למדו לחשוב, לחיות, לפעול. מתוך רומן זה הסיקו כל המסקנות – עד לידי שינה על־גבי מסמרים. והתגשמותו של רחמיטוב בברדיאנסק היה חווקין, התגשמותו בפועל, בחיים, בדבור; הוא היה האידיאל של הנוער המתקדם; הוא שמש דוגמה, דמות־בראשית. בו התברכו, בו קנאו, אותו חקו, בו התפארו ידידיו וחבריו, בו התאהבו הבחורות, בו התגאה הדירקטור.
וכשבאה צרה, והרשות גזרה לערוך חפוש בכליו של מישהו מן החבריא, היתה הבולשת של אז מקדימה ומודיעה כחוק (מה תאמר לזה הגפ"או?…) את הדירקטור, שהוא־הוא הרשות העליונה לגבי תלמידיו, ורק במעמדו היתה עורכת את החפּוש. היתה, כמובן, מזמינה אותו לשעה ידועה. מה היה עושה זה? היה מקדים שעה אחת קודם, נכנס אל דירתו של ה“בן־יקיר” ואומר לו בזו הלשון:
– אחא, להוי ידוע לך, “פלשתים עליך” הלילה. קום, טול כל “הטריפה” שבבית ותננה לי.
לא היה הלה מסרב ומוסרה כולה לדירקטור. היה הדירקטור מכניס: מה שנכנס לכיס לכיס, ואשר נכנס למעילו למעילו, ואת הספרים היה מסדר על הכסא ויושב עליהם. עד שבאו האורחים הלא־קרואים ועורכים סדר, והוא מפקח עליהם. עם גמר העבודה של בדיקת טריפה ועריכת הפרוטוקול היה גם הוא חותם עליו והולך לו.
ברבות הימים ורוחות חדשות התחילו מנשבות. המשמרים גברו. על כמה ממוריו של הדירקטור “עברה הכוס”, גלו מן הגימנסיה שלו, אחרים נכנסו במקומם. אלה שנשמעו לו לפנים, או עשו עצמם מתקדמים, הריחו מיד והרגישו בדברים והשתדלו לכוון לרוח המנשבת.
בחדר המורים נשמעו דברים חריפים כלפי “הני בני הרקחות והטבחות” וכנגד “מכת היהודים”, שכבשו את האסכולה. ואז קרה מקרה, שהרעיש בשעתו את כל העולמות בעיר קטנה זו.
חווקין היה ידען ברומית ולמד אז במחלקה האחרונה. כמה וכמה פעמים מוכרח היה המורה לרומית לבטל דעתו מפני דעתו של תלמידו. ויהי היום, והמורה, אחד מכמה מאות המורים לרומית ויונית, שפרו, ושרצו ורבו לאחר שהגביר המיניסטר טולסטוי את היסוד הקלסי בגימנסיות, כדי לדכא את רוח החופש המסעירה בעולם. מורים אלה השאירו אחריהם אלפי אנקדוטות ושם־עולם על אופן דבורם הנלעג וקנאותם הנפרזה לשפות המתות. רובם באו מטשכיה וגרמניה – וכמעט כולם טשכים. אחד מאלה היה יוסיף פבלוביטש סורמיליטש.
עד היום זוכרים לו תלמידיו מרגלית אחת, שהיתה שגורה בפיו:
Почему вы наводняете тишину безпокойствіем?
ויהי היום וסורמיליטש זה נכנס וקרא בשם חווקוּן, כך היה מבטא את שמו.
– הטה את השם Mensa.
שאלה זו להציע לפני תלמיד מתחיל במחלקה הראשונה – נאמר בחודש השני אחרי פתיחת המחלקה – ניחא; אבל לתלמיד הראשון ברומית במחלקה השמינית?… כל המחלקה קפאה על מקומה.
– חווקוּן, מה אתה שותק? שאל המורה שוב.
– יוסיף פבלוביטש, אתה טפש!
– מה? מה? מה! – התחלחל המורה. קם ממקומו. מה אמרת, חווקוּן?
– אמרתי לך, יוסיף פבלוביטש, שטפש אתה.
Что, Ми дурак?
– מה? אנחנו טפש?!
סורמיליטש טס מן החדר.
לא היו רגעים מועטים והוא שב בלוית הדירקטור.
– מר חווקין – שאלהו זה – מה אמרת למר סורמיליטש?
– לא אמרתי לו אלא שהוא טפש – ענה חווקין.
ומר מרדכי בר' אהרן לקח בעצמו את תעודותיו מן הגימנסיה.
עברו חדשים אחדים וגם יוסיף פבלוביטש עזב את ברדיאנסק.
כששב חווקין לביתו וספר לאביו את הנעשה, קצף הלה, כדרכו:
– אני, אני אלך אל הדירקטור, אדרוש ממנו שייסר אותך, בן מביש, וכבוד אב אינה מצוה? אני אגיש עליך קובלנה…
חווקין בקש בעצמו את תעודותיו מן הגימנסיה, כעצתו של הדירקטור, כדי שלא “יפטרוהו”. הוא עזב את ברדיאנסק, הלך לאודיסה ונכנס שם לאוניברסיטה בתור שומע חפשי לפקולטה לפיסיקה ומתמטיקה במחלקה לחכמת הטבע. מקץ שנה שב לברדיאנסק ובא אל הבחינות, נתנסה בהצלחה מרובה וקבל תעודת בגרות בגימנסיה שלו. מובן מאליו, שהביא אתו מאודיסה כנופיה של אכסטרנים.
חווקין היה שקדן ומתמיד. לא היה בין כל התלמידים דוגמתו.
בדיוק בשמונה בבוקר היה תופס מקומו אצל המיקרוסקופ, וכך היה מסוגל לשבת עד הערב, לולא שיעוריו.
הוא שקד על הביאולוגיה, שקד על המתמטיקה. בהתמדתו הנפלאה קנה לבו של מטשניקוף, הוא לא היה מבין, איך מאבדים זמן לבטלה. וכאבדן זמן לבטלה חשב את שיעוריו. מובן מאליו, שבעיר נכריה לא היה שמו הולך לפניו כמו בעירו, בברדיאנסק. שיעוריו לא היו מרובים; אבל מהם היה לחמו נמצא. היה עליו לתמוך באביו והיה שולח לו די מחיתו. בעצמו היה מסתפק במועט שבמועט.
כאן, באודיסה, היו גם חבריו מועטים. האחד היה א. גרוסמן שנעשה אחרי־כן עורך־דין, אבל קודם שקד על למודיו בביאולוגיה ביחד עם חווקין, והשני – טורטשנינוב, זה שנתפרסם אחרי־כן.
ועוד היה לו ידיד נאמן, למרות המרחק הגדול שביניהם – זהו הפרופיסור, שעתיד היה להתפרסם כאחד הגדולים בעולם, זה שפרסם שם רוסיה בגלות, בצרפת – במכונו של פטטיר – הלא הוא מטשניקוף.
וכשהיתה הצרה גדולה, קם לו תמיד הוא כמלאך־מושיע.
ואז עמד גם הוא במערכות־מלחמה, שסופה היה גט־פטורין מן האוניברסיטה שבאודיסה. חמש שנים קודם רצה להכנס לאקדמיה המדיקה־כירורגית בתור מרצה לביאולוגיה, וחברי האקדמיה הכשילוהו בקלפי, על דעותיו החפשיות, למרות השתדלותו של רעו הגדול ממנו והמפורסם – א. סטשנוֹף (אגב: אהבתו של סטשנוף זה לגברת בוּקוֹבה שמשה חומר לרומן “מה לעשות” הנ“ל, שהיה בזמנו ה”שולחן־ערוך" לנוער הרוסי המתקדם). נתפלגה האוניברסיטה: הפרופיסורים המתקדמים מכאן והשמרנים הנאמנים לרשות – מכאן. עד שבאו לידי מצה גלויה בגלל חבור, שהכניס מ. גרצנשטיין, זה שנעשה אחרי־כן חבר ל“דומה” הרוסית, ונהרג בידי אנשי המאה השחורה. את חבורו זה הכניס לשם קבלת המדרגה של מגיסטר, דומני. הפרופ' פוסניקוב קבלהו, אולם פטלבסקי יצא כנגדו. ונסתבכו הדברים, וכמה פרופיסורים יצאו מסבה זו בדימוס וגם מטשניקוב בתוכם. בעל כרחם יצאו ושלא בצדק. עוולה זו לא יכול לנשוא חווקין, הלך וכתב מכתב אל ריקטור האוניברסיטה ודרש ממנו, שיצא גם הוא בדימוס, “אם אוהב הוא את המדע באמת, כראוי וכיאות לאיש המדע. ואם יקרה לו האוניברסיטה”.
על מכתבו זה חתמו עוד מספר סטודנטים והגישו אותו לריקטור. מצא זה ליותר נאה שיצא בדימוס חווקין. וכך הוה. הדבר קרה חדשים מספר לפני הבחינות. לחווקין לא הזיק הדבר. עמדו לימינו הפרופיסורים לאנטומיה ולזואולוגיה. הוא עמד למבחן וקבל תעודותיו.
עוולה לא יכול לשאת.
בעודו בברדיאנסק תלמיד גימנסיה קנה פחמים למשק ביתו. היו הפחמים מונחים בפנה במטבח. בביתו לא היו אלא שלשה גברים: הוא, אביו ובן־דודו, שהוא טפל בו. כל עבודת הבית היה עושה חווקין ה“גימנזיסט”. היה מטאטא את החדרים, מסיק את התנור, מכין סעודת הצהרים במטבח. אלא שפעם לשבועים נכנסה לביתם גויה אחת לכבד את הדירה כל צרכה. האב לא ידע דבר בבית, אלא שהיה מקטרג תמיד ומבקר קשה כל הנעשה בו. רגזן היה וקפדן ומטיל מרה בבנו, והלז קבל יסורים באהבה.
ונראה לו פעם לאב הקפדן, כאילו פחתו הפחמים, והנער, נכדו, העיד, כי הוא ראה בעיניו, שהגויה הפרישה מהם בשבילה, שמה בצרורה, גער הזקן בגויה, גרשה מן הבית וצוה עליה, שלא תעיז לשוב.
כשנודע הדבר לחווקין, לא רצה להאמין שהזקנה גנבה, ולא שקט ולא נח עד שהציל מפי הנער, כי בדה מלבו כל דבר הגנבה. לא דובים ולא יער.
אז תפסו בידו, ובלילה נכנסו לביתה של הזקנה, והנער בקש ממנה סליחה על הדבה שהוציא עליה.
הזקנה בכתה מרוב התרגשות וסלחה לו סליחה גמורה.
חדרו באודיסה היה בקצה העיר, בפנה נדחת. שם יכול היה לעבוד כאוות נפשו, בודד לנפשו, באין מכירים. רק לעתים רחוקות היו באים אליו שני רעיו. בלילה אחרי התורה והעבודה, היו יושבים ומשיחים, מתפלספים ומתווכחים. חווקין היה אז סוציאלדימוקרט, היה מתרחק מן הנשים, עומד בתומתו. פעמים שחבריו היו לועגים לו על כך.
לעבודת הצבא לא נקרא, מהיותו תלמיד האוניברסיטה. על־פי החוק עתיד היה לשרת אחר גמר־לימודו בתורת מתנדב ממדרגה ראשונה. אותו קבלו לארטילריה, לא רבים מבני ישראל זכו לכך, אבל העלם הגבוה והחסון, זקוף־הקומה ורחב־הכתפים, מצא חן בעיני הבריות.
חווקין קבל עליו עול תורתו החדשה, כמו שקבל כל מה שלקח על עצמו – בשקידה יתרה וברצינות גמורה ונתעלה למעלת ראש האוראים. (Feuerwerker,фейрверкер)
ובקסרקטין שלו היה אהרון חווקין שקדן, חייל־גבור בין חיילים – כפתור ופרח, קפדן בתלבשתו, שקדן באולפנו. וכשעבר פעם דרך גן העיר ופגע בגנרל־גוברנטור טוטלבן עמד ותקן עצמו, כחוק, לשם קבלת הרשות, לכל דקדוקי החילות, עד שמשך עליו את עיני השר השליט בעיר; וכשהכיר הלה בכתפותיו, שמתנדב ממדרגה ראשונה לפניו, ברכהו ב“יישר כחך, גבור בגבורים!”
אופייני הדבר, כי חווקין, המלומד המפורסם, אהב לחזור על ספור זה.
בצבא לא השתמש בזכויותיו המיוחדות לשבת בדירתו הפרטית, אלא תפש מקום בקסרקטין ומיד נכנס בעול העבודה. התחיל מפתח מוחם של החיילים, שקע בהוי החדש, שנפתח לפניו – עד כדי להצטלם, כדרך החיילים, עם ה“פלדפבל” שלו, כשהם שניהם עומדים שלופי־סיף בידם, מתוך מתיחת גו, כעומדים לפני הרשות, “אוכלים אותו בעינים”, וכל הסימנים האדומים שעליהם ועל מדיהם – צבועים סמוק־סמוק כתפארת פועל־יד צלם של חיילים, מומחה וחביב עליהם.
מעשה שבאו אליו אורחים לא קרואים, ועל אחת כמה וכמה לא חביבים, – חברת בלשים־ג’נדרמים לשם בדיקה. אורחים אלה נכנסו, כדרכם, בשעה מאוחרת בלילה. בלילה הזה, כנראה, ערכו עוד חפוש במקום אחר. ואלה שנכנסו לחדרו חכו, בודאי, לשאר חבריהם שיבואו, בינתים –זה נכנס וזה יוצא, מדברים, משוחחים בקול רם, צועדים פסיעות גסות והדרבנות מצלצלים.
כל זמן החיפוש ישב חווקין אל השולחן, עובד על יד המיקרוסקופ. השעה שתים, אלא שלא רצה לבטל זמנו לבטלה.
“שמא תחדלו מהפריעני!” – פנה פתאום אליהם והרעים בקולו.
הג’נדרמים נבוכו וישבו איש על מקומו, בלי לבלבלו עוד.
בימי הפוגרום באודיסה נתקל חווקין בפלוגה קטנה של קדטים, שהם־הם, לפי דין וחשבון של מושל העיר, הקימו את הסדר בעיר הסוערת. מתוך פגישה זו יצא פצוע בראשו. מה קרה? באותו דין וחשבון על שמו של המיניסטר מספר הגנרל, כי ששה סטודנטים יהודים מזוינים (אצל אחד מהם מצאו אקדח) התנפלו על נוצרי והתחילו מכים אותו. את כולם אסרו. בין אלה הששה נמצא גם חווקין. ומעיד עליו השר, שאותו איש היה ידוע לבלשים כסוציאליסט חבר לאגודה ה“חלוקה השחורה” (черный переделъ).זוהי לשונה של הבולשת, היודעת לכסות על מה שהיא יודעת באמת ועל מה שהיא אינה יודעת.
ואולי זכר הימים האלה שמש יסוד לאותה מסקנה, שאליה הגיע חווקין באחרית ימיו והביע אותה בצוואתו, שעל פיה הניח יותר ממיליון פרנק שווייצרים ל“ישיבות”, שהוא בעצמו לא ראה אותן מימיו, לא ידע מכל הנעשה בהן ומאורן לא נהנה.
הוא היה אדם שלם, וכשהתמכר לדבר היה מתמכר בכל נפשו ובכל מאודו.
האוניברסיטה שבאודיסה הציעה לפני חווקין ולפני שני רעיו הנ“ל, א. גרוסמן וטורטשנינוב, שיתקינו עצמם לעבודה להיות לעתיד לבוא פרופיסורים. תנאי קטן התנו עם שני היהודים, לטבול קצת. דבר לא ידעו שניהם מן הדת העברית, היו מתקשים מאד מאד ב”עברי", רחוקים מכל הנעשה בעולם היהודי, – אבל “להחליף את הדינר” לא הרשתה להם הנימה היהודית הפנימית והרגשת ערך עצמם בתורת בני־עם מיוחד, ואם גם רחוק וזר להם. להתכחש לעמם לא רצו. באין ברירה, נעשו שניהם מורים, כלומר, מתפרנסים מן ההוראה.
ואז הבהב פעם גם בחייו של חווקין אותו ניצוץ האהבה, שלא ידעו קודם, ושוותר עליו וויתור גמור ומדעת, מתוך הכרה גמורה אחרי־כן, שלא בשבילו נבראה אהבה.
הוא היה נכנס בתורת מורה לבית אחד העשירים המופלגים, ותלמידתו בוגרת, נערה נחמדה ומשכלת. הבית נחשב למיוחס באודיסה, שרובם של בני העשירים שבה היו אז גם עמי־הארצות מופלגים. אביה של הצעירה למד בזמנו בליצאום של רישליה. וחווקין דבק בנערה. גם לבה נטה אחריו. אבל שידוך זה, בחזקת mésalliance (שידוך לא הגון), לא היה לפי רוח הורי הבחורה. בלב נכזב ומורתח עזב חווקין את אודיסה, נסע לג’ניבה להיות אורדינטור באסכולה הרפואית שם אצל המלומד המפורסם שיף.
בעבודתו זו מצא ניחומים (1889).
לאחר שנה יצא לפריז, בתור אורדינטור במכון פסטיר, אצל מורו ורבו, מוקירו ומצילו לעתות בצרה – א. מטשניקוֹף.
וכשנתפרסם המלומד הצעיר, הבחינו הורי הצעירה, שזה דוקא שידוך יאה בשבילם. ואז באו הם לפריז ו“הסחורה” בידיהם, אבל הפעם לא נענה להם חווקין.
הוא ראה לפניו את שדה עבודתו וידע, כי אין הוא מסוגל להתמכר בכל נפשו ומאודו אלא לדבר אחד. אין הוא יכול לעבוד לשתי רשויות בבת־אחת.
היתה לו שעה לבנות בית – וגמר שלא לבנות.
– אני אינני יכול לשאת אשה. אני צריך לעבוד. אם אאהבנה – פוזמקאותיה המזוהמות אנשק; ואני – עלי לעבוד. כי לכך נוצרתי.
-
עיין באנציקלופדיה. ↩
-
כל הידיעות על דבר הולדתו באודיסה ולמדו בה רפואה אין להן כל יסוד. באודיסה נפתחה מחלקה לרפואה רק כעבור הרבה שנים לאחר גמרו את למודו. הד"ר ה. יפה טעה גם בדבר שם אביו. בפי כל מכיריו היה נקרא ארוניץ'. ובנוגע לשנת הולדתו כולם יודעים רק את המספר הרשמי. פרטי תולדותיו קבלתי מאת ידידו גרוסמן ובן־אחיו, שהוא חנך אותו מילדותו של זה. ↩
דיגים
מאתשאול טשרניחובסקי
עייפים ויגעים, רצוצים ונרגזים, בראש כואב ובלב דוי, שבנו בבוקר מאחת הישיבות של הקונגרס בציריך.
זה אחר זה עלו על הבמה הנואמים. וכל אחד מהם דבּר, לכאורה, באותו הענין האחד שעמד על הפרק; ואף על פי כן דבר כל אחד ואחד באיזה ענין צדדי, שהכניסו – בין בכונה, בין שלא בכונה, אגב שטפא דלשנא – לתוך עצם הענין.
ואת כולם צריכים היינו לשמוע – את כל אלה המוחזקים נואמים במפלגה, בכנופיא, במעמד. והם דברו (אחד המרבה ואחד הממעיט) מפני שתקף עליהם יצר־הדבור. כי איככה יוכלו ויחרישו במקום שאחרים מדברים? דים שנמצאים במקום שאפשר לדבר ובזמן שאפשר לדבר – ומיד נפתח ברז־דבוריהם, נפתח מאליו. והנאום זורם, והדברים זורמים…
וגם האזינו להם; כי היו אלה “נואמים מפורסמים”, שכל היוצא מפיהם נכנס לגדר נאום. ונשארו שותקים כל אלה, שהיה להם באמת מה לומר והיה להם באמת צורך לומר – צורך הכרחי, נובע מנפשם ומאמוּנתם. ואף אם שחקה השעה לאחד מהם ונתנה לו רשות־הדבור – היו דבריו כל־כך מעטים ומרוכזים עד שנצטמצמו במסגרת משפטים אחדים, פשוטים בתכלית הפשטות, בלי כל חכמות ובלי כל ערפל מאחז־עינים; וממילא לא שעו אליו ואל דבריו. – הגם זה בנואמים? עד שנמצאה ה“ספירה” המתאימה, עד שהוחל להטות אוזן – והוא כבר כּלה לדבּר.
לא; לומר דבר יכול רק פה מפיק מרגליות, רק דברן, רק נואם.
*
זוכר אני ישיבה אחת, בעיר גדולה – בפטרבורג – לרגל מאורע חשוב מאד. וקם ודבר אחד נואם, מן המפורסמים, מן המצוינים שבמדברים, אשר כנראה לא ידע את תולדות עמו על בורין. והלך האיש וכרך ביחד שני מאורעות רחוקים זה מזה שש מאות שנה, כלומר עשרים וארבעה דורות, אלא שלדעתו כרוך האחד “בעקב” השני, – ולפיכך עמד בנאומו שעה וחצי, מתוך התלהבות, מתוך מסירות נפש. פיו מפיק מרגליות, וכל משפט ומשפט ש“הפיק” היה שקר וכזב, “כיד הלשון” הטובה עליו.
ואילו נתחייב דברן שכמותו חובת דבור בשפה שאינו רגיל בה, שאינה שגורה בפיו – כי עתה היו כל שעשועי־החן מסתלקים מעם דבריו מיד, והריקן והריקנות תופסים מקומם, עד כדי שירגיש בכך הנואם עצמו, ירגיש בכל כשלונו, בכל האפס היוצא מפיו.
*
דומני, שהחוֹחוֹלים הם היחידים שעמדו על מהותה של הדברנות – הם, השתקנים מטבעם, עמדו על תכונה זו, האוכלת אותנו.
רק בלשונם אתה מוצא מלה, שכוללת בתוכה שלשה יסודות כאחד: פטפוט, נביחה ושקר –
הכלב –бреше זאת אומרת: נובח, והשקרן бреше והפטפטן бреше
והנואם, הדברן, וגם העורך־דין – קרויים בשפתם брехунец
וגלוי וידוע לפנינו: מכיון ש“בּרחוּנץ” שכזה הולך או נוסע למקום פלוני – על־מנת לדבר הוא הולך ונוסע. על מה ידבר – זה יתברר לו במקום ההוא, שהלך לשם; אבל אמתלא לדבור ימצא בכל מקום ובכל זמן, ואם חס־ושלום לא ימצא – הרי על עצמו יוכל לדבר על כל פנים.
וכלום מקופח “פרינציפים” הוא?
פעם אחת הייתי חבר לועדה… בימים הרעים ההם, ימי הרעב הגדול, כשהתחילו נכנסות חבילות ARA מכל קצוי ארץ, מקום שם יהודים נחתּים.
והמלאכה היתה, לכאורה, קלה כל־כך:
נתקבלה בקשה מאת גווע מרעב – ובו ביום היתה משלחת באה אליו, שני סטודנטים, כדי לעמוד על פרטי הענין, ובו בערב היתה האספה מתכנסת לקבוע כמה יקבל.
והיה צורך לקבוע בו־בערב, כדי שיקבל את החבילה בבוקר למחרתו. אחד מאחד־עשר מקבלים לא היה עוצר כח להמתין והיה מת מתשישות.
והיה צורך לקבוע, כמה יקבל המקבל ומאיזו קרן יקבל. מי שאי־אפשר לתת לו חבילה שלמה, יקבל מחציתה; מי שלא היתה לו אפשרות לקבל בזכותו – יקבל בזכות ילדיו, מקרן הילדים, וכו' וכו' – ובלבד שיקבל.
ואז, בימים הנוראים ההם, סבורים אתם שלא מצאו האנשים – ודוקא אנשים טובים וכנים וטובי־לב – מקום להתגדר ב“פרינציפּים” ולהרחיב פיהם עד שלש אחרי חצות?
פּרינציפּים, עקרונים ואבק־עקרונים…
וכל זה מפני שהקב"ה נתן בפיהם לשון מקשקשת גדולות, בחינת ענבל נתון בתוך פעמון (כמובן, פעמון רוסי, שאילו היה פעמונם של קתולים מתנועע במנגנון של קתולים, כי עתה אולי לא היו מרבים כל־כך להשתמש בו…).
*
ובכן – בציריך, אחרי ישיבה של קונגרס ציוני, מהלכים היינו תשושי־כח ומבולבלי־מוח – עד שהגענו לגשר המחבר את שתי גדות האגם.
עבים כבדות כסו את השמים וחתכו את ההרים מעבר מזה עמוק מטה, ונשארו גלויים תבנית כתלים ירוקים־עמוקים וחסרי כל־ברק. אפרורית לחה שפוכה על הכל מסביב. המים כעורים אפורים, והגשר לח על גדר ברזלו. ומתוך אפרורית ערפלית זו הלך והזה, הלך והזה מישהו טפּות קטנות שבקטנות. והרטיבות הקרה התכנסה לתוך מוח העצמות והפרקים. סמוך לגדר־הברזל עמד נער, כבן עשר – אחת־עשרה. בגדים קלים ורטובים, כובע־לבד מעוך ורטוב. רגליו החשופות מתחת למכנסים הקצרים עד שוקיו – סמוקות־מכחילות. הוא עמד שקוע כולו, מסתכל במי האגם, במצוף הקטן המלבין ומזדעזע זעזוע קליל על פני המים העכורים. הגשם טפטף, הרוח הצוננה טפחה בפניו את הטפּות הקרות, והוא עמד על עמדו ולא זע. לבו נתון למצוף.
ופניו שקטים שקטים, וכן גם עיניו האפורות, עיניים גדולות ואפורות, תבנית האגם.
ובאותו רגע נזכרתי חגיגתם של דייגים שראיתי בגרמניה על גדות תעלת־הוֹהנצוֹלרן, בתוך מער־היער, נתון בתוך חומת ארנים זקופים מכאן וארנים מכאן, כולם בפרק הנסיר.
בכפר פרידריכסטאל, על יד הקפה “לארבע האלות” – על שום אותן ארבע האלות הזקנות, שעודן זוכרות בודאי את המלך פריץ הזקן – עמד המון גדול. אל כתלי הבית נשענו כמה דגלים מגוּונים בשלל צבעים עליזים, שונים זה מזה, אך על כולם סמל אחד – תבנית דג. מטה הדגל האחד עשוי מעשה־קשקשת, השני – דגים קטנים נאחזים זה בזה… מקהלה פעוטה השמיעה פעם בפעם מנגינות ו“שלאגרים” שנעשו עממיים. זו היתה חגיגת כל אגודות הדייגים־החובבים של שלשת הכפרים הסמוכים.
בני שלש עשרה שדופים ורזים, ובשרנים בני שבעים – כולם חתני החגיגה, כולם מקטרתם בפיהם וקני־החכות החדשים בכפיהם.
היה נעים להסתכל בפניהם, שזופי חמה ורוח, בני־אדם מתונים־מתונים, בעלי לב שקט וטוב, אטיים וחשובים בכל תנועותיהם, עם שמינית־שבשמינית גאוה, הנסוכה עליהם היום.
צעירים וצעירות, בני משפחתם, שלא היו כרוכים אחרי דיוג, הסתובבו ברקודים לקול המקהלה. המטרונות המסורבלות ישבו אל שולחנות, וכוסות־הבירה לפניהן. מסתכלות במחוללים.
אחרי־כן התיצבו בשורה – שנים שנים, הקנים על שכמם. המקהלה פתחה במארש עתיק, וכל המחנה יצא אל התעלה.
במרחק כמה מטרים זו מזו תקעו יתדות ומספרים עליהן. הפילו גורלות – וכל אחד ואחד ישב אל היתד שעלתה בגורלו, פשט את מעילו, מעיל־החג העליון, קפּל אותו מתוך כובד־ראש ושלוה, המשמשים סימן מובהק לדייג ותיק, בדק את הקנה, הסתכל יפה־יפה בחכה ובמצוף, פתח את צפחת־התולעים, הוציא תולעת והתקינה על החכה. איש על־פי דרכו, איש ומוקשיו למיניהם. במרחק צעדים מספר פרשו ה“פלוניות” הרחבות סודרים ומטפחות וישבו על גבם ביחד עם הטף.
בקצה התעלה תפסה לה המקהלה מקום – ופתחה בניגונים.
*
בריה בפני עצמה הוא הדייג־החובב. מתון־מתון הוא בכל דרכיו. אינו סובל את הפזיזות. שונא הוא תכלית שנאה את הפטפוט.
אינו אוהב בכלל את הדבור. אדם עובר על־פניו ומברכו בשלום, – הריהו אוסף את כל כחות המשמעת הגרמנית והנמוס המקובל מדורי־דורות ועד פריץ־הזקן, כדי להשיב לו: שלום.
אבל שנוא אתה עליו, אם תעמוד מסתכל בדיגו; ושנוא כפלים – אם תרצה לעמוד על מספר הדגים שכבר שלה מן המים. ירא הוא מפני עין־רעה.
והעיקר – הקול אינו יפה לדגה: הוא מפחיד ומניס אותה. מוטב שתעבור ותעשה עצמך כלא־מרגיש בו, בדייג.
בני־אדם שדעתם צלולה, ישרי־לב, עומדים על דעתם. דבורם קצר, מימרתם מרוכזה, מחשבתם קצוצה, אבל ברורה־מדודה. אוהבי סדר ונוחים למשמעת, טבלנים שבסבלנים – אלה המה הדייגים.
*
ומעניין מאד הדבר: כלום ראיתם מימיכם בין הדייגים – אשה?
בכל מיני ספורט שבעולם לוקחת האשה חלק, לרבּוֹת הטייס – אבל בציד דגים? איננה!
באחד מספורי גוֹגוֹל יש אשה צידת־רובה – ודבר זה עצמו נותן לה צורה מגוחכת – אבל אין בעולם דגוֹת בחכה.
אף אין בעולם דייגי־חכה – יהודים, יהודים חובבי ציד־דגים.
ואין אני מתכּוון לדייגים בעלי־מקצוע, שפרנסתם בכך – פורשי מכמרות, רשתות וחרמים; מתכוון אני לאלה שמשליכים חכה, תופשים קנה־חכה ומותחים פתיל־חכות.
על אחת כמה וכמה שלא נראתה מעולם אשה עבריה חובבת־דיג.
עמא פזיזא ועמא משליך־חכה – אלה המה שני ההפכים הגדולים שבעולם.
*
וכשעברנו את הגשר בציריך, הסתכלתי באותו הנער הדייג.
מתי יהיו לנו חובבי דיג?
חובבי־דיג סבלנים, ארכי־אפּים, יודעים לשתוק.
כמה קרקעות היו בידינו, אילו ידענו לשתוק עד גמר הקניה!
כמה אלפי לירות היינו חוסכים, אילו ידענו לשתוק בשעת שקלא־וטריא, בעוד אנו עומדים על המקח!
כמה אלפי לירות “פּצויים” היו נשארים בידינו, אילו ידענו לשוּם מחסום לפה עד שהתישבנו על הקרקע!
אילו ידענו להעדיף את השותק על המפטפט!
אבל, מובטחני, עוד יעברו ימים רבים, ומים רבים ישפוך הירקון הקטן אל הים, עד שנזכה לכך – עד שנזכה לראות על גדותיו את היהודי חובב־החכה…
ובינתים – נואמים יעלו על כל במה וינאמו נאומים – – –
. F. F. F. F
מאתשאול טשרניחובסקי
לעתים קרובות הייתי מטייל בבקעת “קלינגנטייך” ליד היידלברג. כל היוצא מן העיר ורוצה להכנס לעמק זה, הולך לאורך פרדס ובא דרך קשת קרועה בתוך בית לא גדול בן שתי דיוטות.
הסטודנטים המשפטאים שבנו, אלה היילינקים1 לעתיד, מספרים לנו, לחניכי יתר המחלקות פלאות ונצורות בענין בית זה, שהדיוטא העליונה שלו שייכת לאדם אחד, והדיוטא התחתונה – לשני; ומכאן תוצאות ותוצאות של תוצאות לכמה וכמה סבוכים, שרק מוחם של הני “יילינקים” תופס אותם.
אנו אהבנו אותו עמק לא בשל אותו בית מופלא, אלא פשוט משום שהיה יפה, מלא אותו החן השקט והנוח, הנסוך על הררי אודנואלד. הגרמנים הדייקנים מסמנים אותן יופי בכנוי: “ראמאנטיש” – שלא לערבב עם “ווילדראמאנטיש”.
בתוך אותה בקעה לצד ימין יש בית, גדול למדי, בנוי לבנים סמוקות־עמומות, וקשוטים עשויים לו בברזל מנוגד, רובם צלבים: מצירופי ארבע אותיות “פ”: שתים עומדות ושתים הפוכות; שתים פונות כלפי ימין ושתים כלפי שמאל. הבית שמש נוה לאגודת האתלטים, ואותן ארבע אותיות – ראשי תבות הן לארבע מלים, שמשמשות סיסמה לאגודה זו: “פריש, פראָ, פראָם, פריי” – (רענן, שמח, תמים, בן־חורין).
לאמתו של דבר, אין לו צורך, לסטודנט בהיידלברג, שיהיה שייך לאגודה, או שיהיה דווקא חבר לאתלטים, כדי שיהיה “רענן, שמח, תמים ובן־חורין”.
“פ” ראשונה – רענן.
ממילא: אדם שאין לו בעולמו של הקב"ה אלא תשע עשרה שנה, או אפילו עשרים שנה ומעלה – הריהו רענן, עד שהוא סטודנט, עד שהוא בן למוזות, כוחותיו עודם מפכים מתוך תסיסה בתוך עורקים מתוחים יפה וורידים גמישים, והחמה עצמה אוהבת ללטף את לחייו הרכות עם משהו של מוך זהוב עליהן.
“פ” שניה – בן־חורין.
היש עוד בעולם בריה שמרגישה בחופשתה כאותו צעיר, שאך עתה פרק מעליו עול גימנסיה ונכנס לאוניברסיטה: השליך מעליו סבל המשמעת של בית ספר תיכוני, ואינו נשמע לקול גערה, ואין לו להזהר בכבודו של שום מורה, ויש לו רשות לחשוב כמו שהוא חושב, והוא מאמין, שהוא יגלה את האמת לאמתה במקצועו שלו? חפשי הוא לנפשך לבחור באוניברסיטה שהוא רוצה בה, במחלקה שהוא בחר בה, בשיטה שטובה בעיניו, בספרים שהם לפי טעמו, ויכול הוא להכנס לכל מסבאה שמוצאת חן בעיניו ולשבת אצל שולחן של מלצרית שהיא יפה בעיניו.
“פ” שלישית – שמח.
כיצד לא יהיה אדם שמח בחלקו, שמח באוניברסיטה שלו, בחברים החדשים שמצא לו, שכולם הם אנשים טובים ונפלאים, יחידים במינם, יחידים בדורם (לעתיד לבוא)!
דאגות פרנסה! כלום יש דבר מעין זה?
סוף סוף אפשר למצוא חדר יפה גם בשש עשרה מרקאות לחודש; ונצרף לזה עוד חמש מרקאות דמי קהווה של בוקר ולחמניות עם חמאה. סעודת צהרים וערב?… מילא…
דווקא בבקעה זו פגעתי פעם בבר־נש, שגר באותה בקעה וששמחתו ניטלה ממנו.
גם הוא סטודנט. בעונה זו אך בא להיידלברג. בקץ האביב גמר למודיו בגימנסיה. היה הוא הצעיר שבחבורתנו: בן תשע עשרה – צנום ודק, גבוה, עודנו בחבלי גידולו.
פגשתיו ראשונה בחברת מכירנו ר. – תלמיד־רפואה ופילוסוף לחצאין – עד כדי שלא לבוא לידי מרה שחורה.
ואומר לי אותו פילוסוף לעת־מצוא: היודע אתה את צערו של מר קרום? איננו יודע, איך יפרע חובותיו בסוף חודש זה? יש לו גרעון של ארבעים מרקאות.
אודם חם הציף את פני קרום.
– אבל חדל לך, רוטן הוא.
אני מכיר יפה את מכירי, ומתוך קולו אני למד, שאין פשוטו של דבר כמשמעו. ועוד אני למד, שענין זה אינו נעים למכירנו קרום, מבין אני שדווקא מפני זה צריך להציק לו עד שיתחוור הדבר גם לי.
וכך אני עושה.
ומבוכתו של קרום הולכת וגדולה.
– מכיון שהגענו לכאן, אומר הפילוסוף, נכנס אליה, כלומר אליו. אמור, שתכין בשבילנו קהוה… מבין אתה – פונה הוא אלי – חוץ ממה שהוא חייב לבעלת הבית, עליו יהיה לצרף לחשבונה שלה בחודש זה עוד ארבעים, כלומר ד' פעמים בעשר.
רואה אני, שאין קרוּמנו זה להוט עכשיו אחרי אורחים, אך מי נותן דעתו על כך?
ובשעת הליכה מתחוורים לי כמה וכמה דברים.
קרום זה גר בחדרה של אלמנה אחת לא צעירה, עוד יותר מלא־צעירה, אפשר לומר: בת שנים לבינה, לכשתרצה – למעלה מבינה. והיא אשה טובה, עושה את חובתה בדייקנות כראוי לשמה של בעלת־בית גרמנית: אין לו כל טענות. בבוקר בבוקר היא מכניסה את הקהוה עם הלחמניות שלה. בערב בערב הוא מוצא את המטה מוצעת – בדיוק בעשר. אין קרום יודע אם יש לה בנים ואם אין. בבית אין מלבדו איש. שלום ושלוה. וגם היא אין לה כל טענות. מכירים לא רבים לו, ולחדרו אינו מכניס שום נערה. אינו מכניס – כלומר: אין לו את מי להכניס. בהיידלברג הרי זה ענין קשה. הנערות מעטות, וסטודנטים ושוליות מרובים.
והנער – נער!
בבית דודו, ששם ישב במשך למודיו בגימנסיה, היתה משרתת “שקצה”, צעירה. ילדה הגונה. בינינו לבין עצמנו – תובעת בפה. אבל כאן… מי יש כאן? סטודנטות אין.. והענין, בכלל, קשה. כולנו יודעים זאת – אין זו שווייצריה ואין זו ברן!
יש שהיה מיסב לשולחן בערב עם עוד מי שהוא ב“לב הזהב”. מפני מה דווקא במסבאה זו, שאינה מן החביבות על הסטודנטים? מפני שדוקא באותו “לב הזהב” משמשת מלצרית אותה הממזרת, ימח שמה – לינא. אוי, כמה וכמה בריות בעולם ציערה לינא יפה זו! פשיטא: מי שיש לה עינים כעיניה שלה, וגזרה נאה כגזרתה של מנוולת זו – נוח לה לצער את הבריות.
ומצערת היא גם את קרום. ידועה דרכה של ממזרת זו: היא אומרת הן, שאינו הן: והלאו שלה אינו לאו דווקא – דיפלומאט ממש. ומה שיד ימינה עושה, לעולם אין ידה השמאלית יודעת. אינה עושה, אלא מכניסה מבוכה. וביומא דפגרא שלה – כנופיות כנופיות מחכות לה – ואין אדם יודע איפה ימצאנה. מומחית היא לצער מאין דוגמתה!
מתוך מסבאה זו שב קרום באחד הערבים. מעולם לא צערה אותו כמן בערב זה.
ובעמדו על פתח ביתו, רואה הוא, והנה אין מפתחותיו עמו. נשארו בחדרו על השולחן. השעה קצת מאוחרת, הזקנה וודאי שהיא כבר ישנה; באין ברירה הוא מצלצל. לא היו רגעים מועטים, והוא שומע קול חריקת המפתח; הוא כבר סדר את דבריו, איך להתנצל בפני בעלת הבית. אבל הדלת לא נפתחה.
– מי כאן?
תסלחי לי, עונה קרום מעבר לדלת, מרת פימפרניקל, אני הוא, אני – קרום. את מפתחותי שכחתי על השולחן.
– אני כבר ראיתי, כי האדון הדוקטור שכח אותם. אכן על השולחן הם מונחים.
ובעלת הבית פותחת את הדלת.
במסדרון אין אור. מלבד אור הירח. הבוקע לו דרך בעד הזגוגיות.
נכנט קרום ונתקל בבעלת הבית.
לא היה עליה אלא חלוק לבן.
ותקף עליו יצרו. עד שהיא עסוקה בנעילה, חבקה פתאום ומשכה אליו. בכוח.
– מה לך, אדוני הדוקטור, דעתך נטרפה עליך!
והוא בשלו.
התחיל מושך אותה והיא מסרבת לו; היא מטיפה לו מוסר. היא מסרבת – ונמשכת, מסרבת – ונמשכת; עד שהכניסה לחדרו.
– אבל אדוני הדוקטור, ראה אני לך לאם!
בבוקר לא ידע, איך ישא פניו אליה. היא נכנסה כדרכה וזרקה לו:
– צפרא טבא, אדוני הדוקטור והנה העתון! – והניחה על השלחן את גליון ה“היידלברגר טגבלט”.
– גם את העלון הקתולי קבלתי (מצוות הכומר הקתולי היתה זאת); אך הלא לדברים כגון זה אין דעתך פנויה.
עשה עצמו קרום שקוע ראשו ורובו בתוך ערמת ספרים וכתבי יד. אך פניו להטו. ואמר: תודה, תודה, מרת פימפרניקל!
ואחרי ארוחת הצהרים לא שב לחדרו; התלבט מבית לבית מחבר לחבר, ורק עם חצות נכנס בחשאי על קצה אצבעותיו לחדרו.
את המפתחות לא שכח הפעם.
ולא היו עשרה רגעים, כמעט כבה את הנר – ונכנסה בעלת הבית – לחדרו.
וכשעברו שלשה ימים, דפק הוא על דלת חדרה. ובלילה שאחרי זה – נכנסה היא שוב אליו מעצמה.
ואז ספר את כל המוצאות אותו למכרנו.
התבונן זה לצד המעשי שבדבר. לדעתו, אפשר ואפשר מאד, שלחשבון החדש תצרף ארבעים מארק, היינו: ד' פעמים בעשר. זה היה אז “המחיר” בהיידלברג.
עיינן שלשתנו בדבר, עיינו ומצאנך: שבכל זאת אין להתיאש.
ראשית כל, יש לנכות שתי פעמים, שלא נתבעה, ומדעתה באה, שנית הואיל ואין פרנסתה בכך, אולי – תוזיל קצת מן המחיר. וכך גמרנו שיהיה נוהג בשעת הדחק.
אנחנו נשארנו בחדרו, והוא יצא לבקש “אותה”, שתכין בשבילנו קהוה.
– ראה והתבונן בה!
בכליון עינים חכיתי לבואה.
נכנסה מטרונה “כמו שנאמר”, בת חמשים ומעלה; לא גדולה אבל עגולה־מעוגלה, שמן משומן; כרס בולטת, תבנית כדור, הולכת לפניה, ופניה עגולים מחייכים, כולם גממיות גממיות של חן; עינים קטנות, טובות ומאירות.
ועטינים לה! בידיה היה טס גדול ועליו כוסות וקנקן של קהוה וטנא של לחמניות. אילו היתה נותנת אותם על אותו טס – דיו.
וכך עמדו לפנינו השנים: הוא – בחור צנום ודק; והיא – קטנה, רחבה וחמה, תבנית תנור; תנור רוסי – קרי.
וכולנו היינו מחייכים באותה שעה.
עיניה הקטנות לטפו בחבה גלויה את קרום. וכיוון שאנו חברים שלו, נעשינו חביבים עליה גם אנו. ומהיות הוא חביב עלינו וחביב עליה – נעשית גם היא חביבה עלינו.
תמימים היינו באותה שעה, ולא צחקנו להם. וכך נתקיימה גם אותה “פ” שלישית: תמים. ונתחוור לי באותו מעמד, שאותה זקנה לא תצרף לחשבונו של קרום אותם הארבעים מארק, שהם ד' פעמים בעשר.
ולא תשבות השמחה גם מקרום.
הוי אומר – גם ה“פ” הרביעית לא תחסר.
-
ילינק – אחד המלומדים הגדולים פרופיסור בהיידלברג, בנו של הרב המפורסם בוינה. ↩
גזלנים
מאתשאול טשרניחובסקי
(מזכרונות הד"ר טננבוים)
– אַל נא תבהלו ברוחכם! אל נא תבהלו להוציא משפט להרשיע את הרשע. מי יודע, לוּ הייתם במקומו של זה מה הייתם, אתם הצדיקים, עושים. בכל אדם יש “שמינית שבשמינית” של פושע: גנב, גזלן…
– אבל, אדוני טננבוים, אתה גזלן? לא! זאת לא נוכל לשער!
– ובכל זאת, גם אני… פעם גזלתי… ממש גזלתי… מאת… גנב… תאמרו: הגוזל מן הגנב פטור?
– אי אפשר! הא כיצד?
מרגיש אני מין חכוך בלשוני בין כך ובין כך… יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. אספר.
מה בין סטודנט רוסי (לשעבר – כמובן) לסטודנט לא־רוסי – ידוע, ואין אני רוצה להרחיב את הדבור. אבל מה בין זה לבין זה בשעת הבחינות – אותה שוב אזכירה לכם, אף על פי שבוודאי גם אתם יודעים, אלא מה… זה יפה יותר: מעין מבוא למשל פתיחה לכשתרצו, או הקדמה לספורי.
הסטודנט הגרמני, למשל, משהחליט לעמוד לבחינה – הוא נמלך בדעתו, מתיעץ עם ידידו. יש לו האפשרות לדחות את הבחינות לזמן שהוא רוצה, והוא עומד על כל קוץ וקוץ, על כל תג ותג: שמא אין עונה זו ראויה לדבר, שמא זו טובה ממנה מטעם איזה שהוא, וכל מה שהוא צריך לעשות עושה היא במתינות, בישוב הדעת, אינו מוציא זמנו לבטלה, אינו מבוהל ברוחו; יש לפניו כך וכך חדשים, ויש לו לעבור שוב על כך וכך ספרים, – עושה הוא חשבון, שלא ירבה מכך ולא יפחית מכך, ולאט לאט הוא מגיע ליום זה. הוא עובד עבודתו באמונה. אינו מאבד כוחו, אינו בולע עד כדי לפלוט מתוך הקאה וכו'.
הסטודנט הרוסי לא כך. עונת הבחינה קבועה לו מראש על פי התקנות, והיא רק אחת. תאמר: כיון שהדבר כך, אפשר היה לסדר הכל מראש. לא! הוא מפוזר על שבעה ימים – אם רק על שבעה! הלא הוא סטודנט, כלומר: מעין עסקן צבורי, מתקן עולם, שמנה וסלתה… ואם לא עכשיו – אימתי? צמצם את “בקוריו” באוניברסיטה עד לידי מעוט, שבפחות ממנו אי־אפשר; אבל גם זה רב מאד בשבילו; זכור לטוב ידיד נאמן שמכניס את כובעו, כדי לצרפו למנין. נמצא כובעו על קולבו, על מספרו, תלוי, והוא בן פורת, דן בשעה זו בישיבה פלונית או אלמונית בעסקי הקופה של הסטודנטים, והקופה של אגודת בני־ארצו, והכנופיה… והחברה… הכתה… עד אין סוף.
ועל כל אלה, הרי הוא בשר ודם: יש מכירים, ויש מכירות. והבחינות – הללו של סוף־שנה ואותן של גמר לימוד – אינן אלא מכשולים, עיכובים, מניעות, מעצורים ומוקשים, ש“המשטר הארור” מניח על דרכו, כידוע.
וכשנכנסת עונת הבחינות, כלומר: שנים־שלשה חדשים קודם הבחינות עצמן, יושב הסטודנט על התורה ועל העבודה יום ולילה ומכניס, ומפטם, וממלא כרסו תורה וחכמה; יומם ולילה עד לשגעון, עד לידי טרוף הדעת.
סופה של עבודה זו? – כשם שנכנס כך נתנדף. כבולעו כך פולטו.
יש, למשל, בחינה אחת במחלות בעלי חיים, הואיל וכמה וכמה מן הסטודנטים יוצאים לשמש רופאים בעיירות ובמקומות נדחים, שאין שם רופאי־בהמות, ופעמים עליהם לענות לשואליהם גם בענין זה, לכן חייבים הם לפי התקנות לדעת ראשי פרקים גם במחלות בעלי־חיים.
באוניברסיטה יש, כמובן, פרופיסור שמרצה בענין זה, ויש קתדרא לזה, ויש ספרים עוסקים בזה, אלא… אלא שהסטודנט נזכר בכל אלה, כשהוא יושב על “תכנית הבחינות”: שבעה שבועות, וארבע ארבע בחינות בכל שבוע. ופתאום: אמריקה חדשה לפניו, ושמה “אָפיזוֹאוֹטיה”.
ויום או יומים קודם הבחינה אצים־רצים מבוהלים ודחופים, שואלים ודורשים: למי ספר זה? לקנות ספר בשביל שלשה ימים – לא כדאי וה“ספר” במחילה מכבודו – בן שמונים עמודים אותיות פטיט. בשביל הבחינות זה די. קוראים את הספר פעם, פעמיים, עונים לפרופיסור – וחסל! לאחר שבוע ימים עדיין מהבהב בגולגלתו של ה“רופא־הצעיר” מעין משהו מן ה“אפּיזואוטיה”, אך מקץ שני חדשים אין הוא נזכר אלא שיש מחלה בשם “מליאוּס”. מחלה זו, לאמתו של דבר ידועה לו כבר, מן הפרק “מחלות מדבקות”; עתה למד לדעת עוד מחלה, ששמה “טלפת”. בדיוק איננו יודע את מקומה: אם בקרנים או תחת הזנב; וטיבה? – האלהים הוא היודע.
וכשהגיע תור מיסטר משה בן חיים די טננבוים לעמוד לבחינות, נזדמן עם ערר שלשה בחורים כמוהו וישבו כל היום וכל הלילה, שתו בצמא דברי חכמים ושתו טה וקהווה בלי חלב, סגולה ליצר הרע, המסית ומדיח: טפּש לך שכב וישן!
וכך היינו יושבים עד שתים אחרי חצות, ישנים שלש ארבע שעות – ושוב יושבים על התורה ועל העבודה.
ויהי היום, כלומר, ויהי הלילה, ואנחנו הארבעה עוסקים בחכמה עד שאפס הנפט מן המנורה, – והיינו מצטערים: השעה אך שתים; אפשר היה וצריך היה לשבת עוד שעה. ואמרנו, אין שווה עתה ללכת “איש לאהלו”, אלא נשכב ונישן פה ארבעתנו בחדרו של החבר. שוב היתה סברה, ללכת אל המסבאה הקרובה ולקחת שם ארבע “מנות” טה וגם נקניקים. אלא שגרמו העוונות, ולא נמצא הקפּיטאל הדרוש. דחו הבחינות את השיעורים – ונתרוקנו הכיסים.
כל מה שקרה קרה בחרקוב. החורף כבר נכנס, לפי הלוח, אלא שעדיין לא היתה ניכרת מציאותו ברחוב. וחברנו גר בדירה בדיוטה שהיא מרתף־למחצה. החלונות קרועים ישר אל מרפסת הרחוב. הצענו לנו את שנים הכרים והכסת שהיו לו על המרצפה, ומעיל הסטודנטים למכסה (בעוד שבוע הריהו יוצא בדימוס בין כך ובין כך), ושכבנו זה בצד זה. את החלון פתחנו. אילו היו ימי אביב, היינו שומעים בוודאי את סלסוליו של הזמיר. ברחוב הגוּבּרנטוֹרי בחרקוב אפשר לשמוע את הזמירים.
את בגדינו תלינו על הכסאות בזוית החדר. וכה אנו שוכבים ומפטפּטים בעניני חול. ביום הלא היינו שקועים בחכמה. מתחילה השינה להשתלט עלינו. זה שואל וזה מנמנם, רזה יוצא בחצר דבור.
ופתאום צובטני חברי בשוקי: הס! הבט לחלון!
פקחתי עיני לרווחה, והנה אני רואה לאורה של הלבנה פרצופו של בן־אדם עומד סמוך לחלון, ידו על הבטח וראשך כפוף ונמשך כלפי החדר ממש: כלב מריח. בו ברגע צבטתי אני את חברי שישן לצדי.
כולנו ערים. ואותו בר־נש, טפּוס של חבר ה“גונדא הזהובה”, השוכנת כבוד על ה“הר הקר”, מתבונן־מסתכל לתוך החדר. רגע הוא מפנה ראשו כלפי הרחוב, כנראה בשביל לראות אם אין מניעה משם; עוד רגע – ורגלו האחת בחדר, וגם כולו בחדר.
הוא יחף, צעדיו אין לשמוע. לבי מפרפּר. הוא נגש אל השולחן. הספרים אינם סחורה בשבילו. הוא מסתכל על סביבותיו ומכוון פסיעות זהירות כלפי הזוית, ששם מדינו תלויים על הכסאות.
– תפּול תחת רגליו, לוחש באזני גרישקה האדיר שבינינו.
– תפסוהו בידיו, אתה מימין, אתה משמאל, לוחש הוא באזני יתר החברים.
אני מתגלגל על הרצפה, מחבק שתי רגלים מסריחות ומושכן בכוח כלפי. הוא כמעט שנופל. ובו ברגע מרעימים קולות חברי: תפסוהו! תפסוהו!
המלחמה אינה ארוכה. מאחוריו קפץ עליו גרישקה ותפסו בגרונו. שני חברים כופתים את ידיו אל גבו.
– ה־נ־ח! – נשמע קולו הצרוד של הגנב.
– לא, רחימאי, צריך אתה בדיקה, שמא סכין חבויה לך.
– טננבוים, רד לכיסיו!
ואני יורד לכיסיו. בכיס חזיתו אני מוצא שטר כתום, מעוך ומקומט. ומספר מטבעות קטנות כסף ונחושת. בכיס מכנסיו – שארית של חפיסת טבק – מאכוֹרקה בלע"ז. את הכסף אני מניח על השולחן.
– כך, רחימאי, מה אנו עושים עכשיו? נקרא לבלש.
– הנח…
– לא, נקרא לשוטר. אה. מה דעתך?
– הנח, חי נפשי! הנח.
– יפה אמרת. ילך לו לכל השדים, אומר גרישה. בר־נש, שא “הולכותיך”! סוב לך, שמאלה! ישר אל החלון. עכשיו קפץ!
והבר־נש כבר מעבר לחלון.
– את כובעך שכחת! טול – הריהו!
הבחור מרים את כובעו, חובשו לראשו, שם ידיו בכיס חזיתו: – הכסף איננו!
עמד שעה קטנה מסתכל בארבעתנו, שנתכנסנו על יד החלון:
– רמאים!… רקק כנגדנו: סקוּבנטים! טפו!
– חברי, אפשר אל המסבאה? רובל אחר ושלשים פרוטות ושתי פרוטות יש!
– חכה צריך להגיף את התריסים!
והלכנו, וקבלנו ארבע “מנות” טה, וקשואים כבושים ונקניקים; ועוד נשארו לנו פרוטות אחדות. אותן נתנו למלצר נוספות על שכר־ההליכה שלו.
חבל, שאינני יודע מה היה בסופו של היחף הלה; עכשיו מה הוא?
סוינימינדה, 1930.
מכים
מאתשאול טשרניחובסקי
עם נטות השמש עשתה דרכה עגלת־פוסטה של ה“זמסטווה” בדרך־בין־הכפרים, קורעת את ים השפון הירוק־חור שטרם בשל.
הסוסים הזדרזו יפה מעצמם. פדיא – רכבי –מצליף ואינו מצליף במגלב, מתוך זמזום של איזה ניגון – עד שבאנו לקרחת של שדה גובלת בכפר.
מצד זה חלקה מוקפת תעלה, וסוללה חדשה של אדמה מצהיבה שפוכה עליה; מעבר מזה כתלי בית־חמר העומד עדיין בתוך פיגומיו. ושוב שדה השובת בשנה זו ומעלה ברקנים וספיח.
צללים ארוכים־ארוכים שפכו מחנם סביב, ושקט חודר בלב.
אנו כבר עם גדר שהיא תחילת קרקעו של רחוב, והנה צצו פתאום, כאילו מתוך האדמה, שני בחורים ונתנו אות לעצור בסוסים.
– מה יש? מה אתם רוצים? – שאלתי מסתכל בשניהם.
שני בחורים – ומראיהם כפועלי בית־חרושת ולא שקצי־הכפר, הן לפי בגדיהם, והן לפי ארשת פניהם.
– ירד, אדוני, לרגע… לכאן… שניהם העיפו מבט אלכסוני, חושד בנהגי.
זה היה בשנת 1906. הדי סערת המרד עדיין היו ממלאים את האויר. הרופאים והמורים שבכפרים מוקפים מכל עבר מלשינים ומרגלים: אזנים לכותל, עינים לגדר…
עניתי:
– לי אין סודות. דברו ברור, באזני רכבי, או אל תדברו כלום.
התבוננו זה בזה, שוב הסתכלו ברכבי, נגשו אל העגלה, נשענו בה בידיהם:
– אבל, אדוני הרופא… הלא תבין…
– לא, אינני מבין שום דבר. ואשר אמרתי שמעתם… פידיא, סע…
– אדוני הרופא, יכנס לבית הנהלת־הכפר אל ה“וולוסט”…
– למה?
– שם מכים, מכים איש… מאז הבוקר מכים אותך, מעשר בבוקר… עד שהוא מתעלף; אז סוחבים אותו אל הבאר, שופכים עליו צוננים, וכשרוחו שבה אליו – חוזרים ומכים… וחוזר חלילה.
– בשלמה מכים אותו?
פה עושה רכבי אוזן כאפרכסת. לא גרע עיניו מן הבחורים.
– כך! מכים… הלא אדוני הרופא בעצמו מבין… את מי מכים עכשיו…
– גנב סוס?
– לא! לא גנב סוס… בקמה מצאוהו.
פני פדיא סמקו. רואה אני, כי אך בדי־עמל הוא מתאפק ורצונו להכנס לתוך דברינו, אלא שהוא מבליג על עצמו.
– ומי הוא? מבני הכפר? נכרי?
– לא נכרי… מן הכפר: וואסקא פערשאלוב… מאז הבוקר מכים אותו… יסור אל ההנהלה ויציל את הנפש… יסור!
– פדיא, סורה אל המשרד! שלום!
ניכר היה, שלא מרצונו הטוב מלא רכבי את פקודתי.
שואל אני אותו:
– פדיא, מכיר אתה את זה… את המוכה?
– יפה מכיר! כולם מכירים אותו!
– מסכן שאין לו משלו כלום, רועה בשדה זרים?
– חס וחלילה! הוא הדבר! בנו של בעל־ממונות בן־גביר, בן יחיד. אבל זה דרכו להזיק. מנעוריו כך. אילו ראית את ביתם, כל הכבודה, פרות, כבשים, ששה סוסים. כמה עגלות!
פתאום התמרמר ויצא מגדרו:
– דל מסכן – יעשה מה שיעשה! אבל בן־נגיד? האם חסר מספוא הוא, חסר קרקע־שובתת משלו?
– פדיא, הלא יהרגו אותו – מהר!
– לא יהרגו. אותו לא יהרגו. דבר אחר – גונב־סוסים! אבל יכו! אצלנו יודעים כיצד להכות: את “כבדיו” אולי יתיקו ממקומם, אבל הרוג לא יהרגוהו. אנו מבינים…
– וזה טוב שיתיקו את כבדיו?
– וזה טוב: אדם טרח ויגע, בזיעתו רחץ, רעב וצמא, יצא אל השדה עם כוכבים, בצנה ובקור, בדמו הרוה את הקרקע; את חזהו הכאיב בעבודה; לילות לא ישן. דואג מרוחות, כואב מסופה צופה לגשמים, מתפלל לשמים, וכשברך אלהים את הקרקע, נכנס אותו בן־הסוטה, יוצא ירך הכלב, ומכניס לתוך הקמה, באבה, את שוריו!… כמה קמץ המנוּול שבמנוּולים? 50 אגורה, נאמר 70… ויותר ממה שאכלו – רמסו, קלקלו ולכלכו. שמא מזויו נתרוקנו? שמא מאסמיו אפס השפון של אשתקד, ואין לו במה לקנות? לא! הרוג לא יהרגו, אבל ירביצו בו יפה; יר־בי־צוּ! אנו יודעים תורה זו! אבל להרוג אסור. גם אנו לב לנו. אינו צועני גונב־סוס, אינו מבעיר. מבעה שאני!
עוד מרחוק עלה באזני קול המון. חצר המשרד היתה מלאה. אלה עומדים מתוך סקרנות אלה מספרים בקול רם.
המסדרון הקטן והאפל למחצה היה מלא עד אפס מקום. לא יכולתי להכנס פנימה.
לצלצול פעמוני יצאו אחדים להתבונן מי הבא: הלא אפשר שה“פּריסטאב” בא! שלשה סוסים ופעמון!
– פּנוּ מקום! פנו דרך! האדון הרופא!
ממקום ה“משפט” יצא מי שהוא. פניו משולהבים, שערו פרוע ורטוב, ונופל קווצות קווצות על מצחו.
– מה אתם עושים? – שאלתיו את האלהים אינכם יראים, הלא תיראו את השופט! איפה זקן־הכפר?
– זקן־הכפר אינ־נו! הוא איננו, והלבלר איננו. נסעו למקום שנסעו!
מתוך גווני הקול וסלסוליו אני מבין, שכאן צריך שהללו לא יהיו עכשיו. הם נקיים, גם להעיד אינם יכולים. בשעת מעשה הם לא היו.
נגש אלי בר־נש, עבות־גבות עם עינים לוהטות מתחת הגבות העבותות וחרחר:
– אדוני! אדוני הרופא, לא לך להיות כאן, אתה, מוטב, לך לך – לנוכח אלהים דרכך! אנו, אנו יודעים מה שאנו עושים – בינינו לבין עצמנו – אנו. ואתה, הרופא, לא כאן מקומך.
– אבל אחא, נפש אתם מסכנים.
– לזה אל תדאג. יש לו מי שידאג לו. אדוני הרופא, עצתי אמונה. מוטב, לך לך – ואינך יודע כלום. לא ראית. אני אקרא לרכבך. אדוני הרופא…
לא היתה לי כל אפשרות לזוז מתוך הצפיפות בתוך ד' כתלי המסדרון הקטן.
– פנו דרך לאדון הרופא! – צוה מי שהוא, והגל גרפני, גופות נטו הצדה וגופות סתמו על המבוא אל המשרד. נשארה מעין פרצה דחוקה. רק כדי לעבור בה – החוצה.
– פדיא! סור אל ה“אוּריאדניק”!
על הגבעה מעבר מזה לכפר הוריקו גנות הכפר השני.
ואולי קדרו בינתים שחקים, ואולי האפירו השדות, כי נטה היום, אבל הכל נעשה עכור וחורור – ומרה שחורה שפוכה על הכל. וחדרה גם לנפש.
שתקנו אני ופדיא עד שנכנסנו לכפר השני.
את ה“אוּריאדניק” מצאתי בחצר. הוא עמד ליד האוּרוה, כשהוא סורק את סוסתו הנחמדה. לאמיתו של דבר, לא הייתי אני צריך כלל וכלל להכנס אל ביתו של פקיד זה. ראשית כל, מהיותו פקיד הממשלה ואני רופא; ושנית – אני בא־כחה של ה“זמסטווה”, זאת אומרת, ממילא בא־כחה של האופוזיציה.
ולא זו בלבד שהיה מכרי שלי, אלא, במובן ידוע, גם ידידי היה, אלא ששנינו לא היינו עושים פרסום לדבר, מאותם הטעמים שהבאתי למעלה.
כשנשארתי בלי מכיר ובלי מודע, באין דירה ובאין צירה עם אשה וילד, מהלך יותר מחמש מאות קילומטר מעיר הפלך, בתוך ד' כתלי חדר בית־חולים ועל גב מטה שאך אמש שכב עליה חובש חולה טיפוס־הבהרות, שלשם הכניסה אותי, השם יודע על שום מה מנוּולת אחת בדמות מילדת הזמסטווה, – היה הוא האחד, שאספני תיכף ומיד אל ביתו, פנה בשבילי את חדרו היפה שבבית. ואשתו, יפהפיה נפלאה, מלאת חן וענוה, תבנית נוי שמור רק בבתי אצילים בני אצילים, שכל תנועה ותנועה משלה העידה על אריסטוקרטיה אמתית – מי יודע מאין ואיך נתגלגלה שופרא זו לכפר נדח שבערבות דון השקט – יפהפיה זו בשלה בשבילנו והיתה מחזרת על השכנות כדי להמציא לנו את כל הצידה, ומתרנגולותיה המובחרות הכינה לארוחתנו.
עמד ה“אוּריאדניק” מטפל בסוסתו – נחמדת שרוקה־זהבהבת עם רגלים זקופות, דקות ונטויות כנימה על גבי כנור, וראשה קטן ויבש עם עיניים גדולות רוחצות באור, מפסיעה רגליה חליפות.
– אלכסיי אלכסיאיץ, – אמרתי לו, – עליך לנסוע תיכף ומיד לכפר ניקולסקויה, שם מכים במשרד הכפר איש אחד – מאז הבוקר. ובודאי סופו שיהרגו אותו. זקן הכפר והלבלר אינם.
שהה הלז שעה קלה וענה לי:
– לא טוב אתה עושה, אדוני הרופא, שאתה מספר לי דבר זה. לא הייתי צריך לדעת זאת, עד שיביאו לי את הדבר אחד משני הצדדים. אילו היו רוצים להרגו, היו הורגים אותו זה כבר. מבין אתה. דברים כאלה אני יודע בבחינת אינו יודע, עד שידרוש ממני פרוטוקול – הפּריסטאב עצמו. דברים שבין אדם לאדם! אילו היה גונב סוסים – שאני. המבעה בן־כפר בעצמו. בעוד יום־יומים יחלים, יגיש דלי יי"ש לקהל והדבר ישכח, עד שישוב לסורו. עכשיו אני אנוס להכניס ראשי בדבר, לא טוב! אנוס אני לנסוע.
– תיכף ומיד, אלכסיי אליכסיאיביץ!
– אכסיניה! – קרא האוריאדניק לתוך חלון הבית, – הביאי לי את מגבעתי: אני נוסע.
– גם את הסייף ואת האקדח?
– לא לא! אני רק את המגלב אקח. יותר טוב שאסע כך, פשוט. ואתה, אדוני, לעולם אל תכניס ראשך בדברים שכמו אלה. אני עכשיו אנוס להביא רפּורט לפריסטאב, הואיל והייתי במקום המעשה.
בשובו משם ספר לי האוריאדניק, כי הדבר כבר נגמר. טוב שנכנס, כאילו במקרה, בלי כלי זיין, וכאילו לא פקיד הממשלה. נכנס ואמר: אולי די להכות… חדלו מן הבחור, ורץ נחפז. להגיד לאביו, שיבוא לקחת את בנו.
בבוקר כששלחו את שר־העשרה לקרוא לבנו אל אספה, ידעו כולם מה פרושו של דבר, קמה בבית יבבה. הילילה האם והתאבלה אשתו של המוכה. רצו ללכת אחריו ולהתחנן לפני הקהל. גזר עליהם הזקן, שלא יהינו לצאת מן הבית. “עד ששככה חמתם, ולבם רגע!” בצהרים, אמרה אשתו של המבעה שאינה יכולה עוד להשאר כאן. הוא סגר בעדה את הדלת, תקע ביד האם חמשים רובל, וצוה לה ללכת אל האספה. היא כרעה ברך ונשקה את מגפיהם של המכים. הדפוה מן החצר, ואין יודע לאן הלך הכסף שהיה בידיה, גדול, גדול מאד היה החרון: בשדה של דל מסכן, מן העניים שבכפר, רעה שני שורים.
למחרת בבוקר, השכם למדי, אך פקחתי עיני שמעתי מי שהוא רוצה לראות אותי. אם אכר “מתחצף” לקרוא בשעה מוקדמת את הרופא, סימן, כי הענין חמור באמת.
עטפתי מה שעטפתי בחפזון ואמרתי שיכנס.
נכנס אכר ומלא בגופתו את כל חלל הפתח: בעל קומה, מסורבל, רחב־כתפים עם פנים יפים וגבה־חזה, ראשו עדיין ערמון כהה, אבל זקן גדול מכסיף, תבנית מגרפה, מקיף את פניו ויורד על מדותיו. עיניו זועפות, אבל מלאות גם חשיבות. בגדיו נקיים, עשויים יפה לפי גזרתו ומארג טוב, מעידים כי אחד האמידים עומד לפני.
נכנס, הסיר בתנועה מהירה מגבעתו, ונפל ארצה, מנשק את רגלי.
– מה לך? מה לך, זקן, למה לך זאת? חדל!
– אדוני הרופא! תטריח נא עצמך, סע אתי מיד, הצילה נא את בני, יחיד הוא לי, הצילה! לעולם לא אשכח חסדך זה! ושוּב נפל לרגלי.
– אבל אין צורך! אמור לי מה לו.
– הכו אותו, אדוני הרופא. תמול הכוהו…
– במשרד? בניקולסקויה?
– הן, אדוני הרופא, עיניו נעשו עוד יותר זועמות, – אני יודע: נכנסת…לשם…
– טוב! הנה פתקא, לך אל מחזיק הפוסטא, שיתן תיכף ומיד זוג סוסים.
– אין צורך, אדוני הרופא! אני פה עם סוסי, אין בכפר סוסים טובים מהם. ואשר לעגלה, לי כרכרה גרמנית אמתית – נייטיטשאנקה, זאת אומרת, בעלת קפיצים – מדרגה ראשונה. כרכרה – מן המובחר, צבועה־מבריקה, צבעים מרוסטוב, של מינץ, ודוכן, כעל כשות. לא נופלת מעגלתו של מחזיק־הדואר… בעשר דקות נבוא, ומשם אחזירך. ובלבד שתסע, תצילנו. ואני מצדי שכרך מוכן… צעיר הוא עדיין. שמא הטילו בו מום…
דמעות גדולות נפלו אחת אחת על זקנו.
נסענו. הסוסים הטובים הרגישו, כנראה, באותה יד גדולה ואמיצה שמתחה את המושכות. לא עבר רבע שעה, ונכנסנו לכפר השני. עמדנו ליד שער פתוח לחצר גדולה מרובת־בנינים: מכלאות, אוּרוה, מחסן, סבכה, רפת, שקתות ליד באר. גנה גדולה גובלת בחצר, וערמות, ערמות גבוהות וארוכות של קש עומדות בשורה.
נכנסתי לבית־חמר מרוּוח ולחדר מטות קטן, בטעם הכפרים. על מטת עץ רחבה התפרקד בפישוט חולני של ידים ורגלים בחור גדול ויפה־אברים. שערות רטובות נפלו מדולדלות על פניו הצבים עם כתמים תכולים־כהים. פיו פעור למחצה ועיניו סגורות. עתים תכופות פרצה מפיו אנחה, וחזהו התרומם. בחדר נדף ריח של חומץ. שתי נשים: אחת זקנה, קטנה, שהתנונה, ואחת גבוהה, זקופה עם עינים זעמות, סמוקות וצבות מבכי, טפּלו בו. הזקן נתן אות, ושתיהן נעלמו באין אומר.
התחלתי בודק אותו.
“אצלנו יודעים כיצד מכים”.
אף אחת מעצמותיו לא נשברה. אי אלה כתמים על פניו ועל ידיו העידו, כי הכו אותו. לא היה שום חשש לשפך דם פנימי סמוי מן העין. בנוגע להתקת “הכבדים”, עליה לא יכולתי לעמוד.
אמרתי לזקן, שאין, עד כמה שיש לראות ולסכם על פי הבדיקה, כל חשש סכנה לחייו.
– ולא הטילו בו מום? אצלנו יודעים כיצד מכים.
כשהחזירני לביתי ואני ירדתי מן הכרכרה, רטן חרישית:
– אדוני הרופא, חכה רגע… והכניס כפּו לתוך כיסו.
– אתה יודע, שאני מקבל שכרי מן הזמסטווה אין צורך!
– לא לא! ברוך השם, אנו יש לנו… יש במה לשלם שכר־רופאים, שכרך אתה מקבל בעד אלה שאין ידם משגת. לא בשביל שכמותנו.
סוף סוף הוציא ארנק גדול, הכניס בו אצבעותיך, ועמד מצלצל ברובלי־כסף, עד שהוציא מטבע של חצי־רובל ותקעה בכפי.
– לא, אדוני הרופא, אני בכל לבי מודה לו, יחיד הוא לי ואין שני!
טפח על כיסו השני והכניס כפו, ולאחר בדיקה ממושכת הוציא עוד מטבע של רבע־רובל.
– אנו בכל לבנו מודים לו – אחד הוא לי – ואצלנו יודעים, כיצד מכים… אין להכחיש…
הגברת פראנקו
מאתשאול טשרניחובסקי
הקהל – בשלו, והרופא – בשלו.
הקהל רררע לספר כמה דברים על רופא וּבודאי כמה וכמה – בדין.
כי הנה גם פוֹני־קוואס1 אומר: משפחה – אי אפשר לה בלי בעל מוּם.
אלא שגם הרופא יודע לספר. אוי־אוי, אילו ניתנה רשות לרופא לספר…!
שהרי הרופא הוא תמיד בבחינת פרצוף אחד, שלא כן הקהל, הוא אחד בבואך ואחד בצאתך.
פרצוף אחד מקבל אותך: מתוך פחד, שמא אתה בא, בודק ומוצא דבר איום, סכנת נפשות; מתוך תקוה: אתה הוא המלאך הגואל מכל פורענות ומכאובים, שאין לך בעולם אדם שאינו ירא מפני המכאוב.
ופרצוף שני לו כשהוא כבר יודע מה לו, וברי לו שאין הדבר כל כך נורא (ואם כך, למה קרא לך בכלל?), ולא זה בלבד, אלא שכבר שמע את עצתך ויודע במה מרפאים, והפתקא מונחת על שולחנו, אותה פתקא שבה ישועתו, והגיעה השעה המרה לסלק גם לרופא, אף על פי שהוא האחד והמיוחד בכל העולם להיות אידיאליסטן. שכר טרחתו.
ברוך אתה בבואך, ו“ברוך”, אתה בצאתך, מלשון “ברך אלהים ומלך”.
כל רופא יש לו מה לספר, ועל אחת כמה וכמה רופא־מילד.
חכו רגע! הלא כולכם מכירים את הגברת פרנקו – בלונדית זו, אף כי היא ספרדיה.
מי אינו מכיר את הגברת פרנקוֹ? – אני מתכון לאלה, שבאים לרחוץ בימה של תל־אביב.
הגברת פרנקו, היא עצמה אינה מוצאת עוז בנפשה לומר, שאין הפרנסה מצויה בביתה, ושאין הברכה מצויה בפרנסה שלה.
אף על פי כן, קמצנית היא שבקמצניות, לעולם אין כסף “במזומנים” בידה, הכל נתון, הכל שקוע בעסקים, ואין פרוטה לפורטה. אין לראות אסימון במזומנים…
ומשהיא מגיעה לידי נוסחא זו, כבר יש לה אמתלא לבכות, לתנות ולמרר על הימים הרעים – לא עליכם.
והקמצנות שלה גוברת על אהבת הכבוד, ועל אהבת הקשוטים, ועל הרצון להיות מצטיינת בבגדים יפים, ועל חבת כל אותם הדברים, שלבה של אשה כואב עליהם – על הכל.
הקימוץ נעשה לה טבע שני, ואילו הייתי מבין בכל תורתו של פרויד ותורות תלמידיו, כשם שמבינים אותה הרומניסטים שלנו, ודאי שהייתי גוזר ואומר: זה הוא טבעה הראשון – מתחלת ברייתה.
הגברת פרנקו מאמינה באמונה שלמה, שהיא אינה קמצנית כלל וכלל, אלא שנתיחדה לה מדה טובה זו שלא לפזר, במקום שבני־אדם טפשים מפזרים, מבזבזים, פשוט זורקים כסף. צאו וראו, כמה וכמה גבירים, שהיו בימיהם רוטשילדים ממש, תלויים עכשיו בחסדי בניהם, ולואי רק בניהם!
היא, הגברת פרנקו, מקמצת במזונות. והרי כל הרופאים הגדולים, לרבות אלה “גרי־האריים”, כולם אומרים פה אחד, שאנו מפריזים באכילה יותר מדי, כל שכן בארצות חמות. ואומרים הם, שכמה מחלות עברו ובטלו מן העולם מאז, מימות המלחמה הגדולה, אחרי ימי הרעב; וה“סרטן” אוכל ומקצץ דווקא באלה המרבים באכילה, וה“שגרון” אינו אלא מחלת־העשירים… מחלת הזוללים והסובאים.
אפשר שלא להכנס מדי פעם בפעם להצגות “הבימה”, כשהיא בחו"ל, אדרבא, היא מרבה ליהנות מן התיאטרון. אלא, אתם מבינים, יש תיאטרון ויש תיאטרון.
ועוד, אנשי “הבימה” באים להראות לנו מחזות מעולמות נכרים, ושוב עולמות זרים. משיתחילו להציג הצגות מ“חיי הארץ”, כמובן וכמובן, שגם “הם”, כלומר, לא גם הם, אלא דוקא הם יהיו הראשונים, היא ואישה, להכנס לקופה.
“המטאטא”! – עד היום לא נתן דבר שיש בו ממש. וגם אי־אפשר לבוא וליהנות באמת אומרים: בשמונה – מתחילים בתשע, מכריזים מתחילים על תשע – מתחילים בעשר ורבע. ועד שלא התחילו השחקנים, מתחילים הבחורים והבחורות נעים ונדים, מקפצים מספסל לספסל. מי ששלם שני גרושים – עובר לשורה שניה, ומי שהכניס פיאסטר תופס מקום בשורה הראשונה, ואלה שלא שלמו כלום עומדים וממלאים את הרוחים שבין השורות, ובין הספסלים והבמה – אין לראות, אין לשמוע.
ה“אהל” שקוע כולו בפרוגרמות מפלגתיות, ואם אין מגמה מפורשת, היא יוצאת מפורשת מתוך כל תנועותיהם…
הראי־נוע… היכן אתה מוצא כתוב, שצריך אדם לבקר אותך דוקא פעם בשבוע. מתי יש לה פנאי לבקר אותו? אמור: בערבי שבתות ובמוצאי שבתות. בערבי שבתות אין ראי־נוע. כשיבנו הערבים להם ראי־נוע ביפו, תראו ותוכחו, עד היכן יהיה מלא וגדוש, ודוקא בערבי שבתות – יהודים ויהודיות. כי מי יכול ליהנות בערב ובשעה מאוחרת, אם עליו לקום למחרת בבוקר בשעה מוקדמת. בן־אדם נהנה בזמן שמובטח לו, שלמחר הוא פטור מהשכמת הבוקר, ויש לו פנאי להתפנק קמעא במטה.
וכלום לא ראיתם את הנעשה במוצאי שבתות אצל ראי־נוע? אשרי מי שמרפקיו גרומים, ולרגליו אינו חושש – ילך נא ויפלס לו שם נתיב.
והפילם בכללו? טפשות גסה או מעשה סנטימנטלי כתוב בדיו של מרמילדה – תוצרת אמריקה, לפי טעמם של מלחי המבורג. הפילמים הטובים הם גרמנים, ואותם יש להחרים; הרוסים הם הטובים בכולם, אפשר! אך כלום חייב אדם לבוא ולשמוע את הריקלמה והתעמולה הסוביטית? הוי אומר – אין מה לראות.
הגברת פרנקו מקמצת בבגדים. מילא, כל אשה שיש לה מוח בקדקרה יכולה לקמץ – במספר השמלות, בטיב המעילים, בחשבון הלבנים ובמכסת הנעלים. לזאת יקרא אשת חיל.
הכנסת אורחים – אף כאן אתה מוצא מקום לקמץ. וכי לכך יש לך דירה נאה שתהא תמיד מלאה אדם?
ובכלל אפשר לקמץ קצת בכל דבר, והראיה: היא אינה קמצנית כלל וכלל, אלא שאינה מפזרת כספה על לא דבר.
אך יש דברים, שבהם אין לה כל יכולת לקמץ, כל שכן, פשוט, להפטר מהם.
עונש מן השמים.
אי אפשר לקמץ ברופאים.
יש לה, לגברת פרנקו, שלש בנות, אל תשלוט בהן עין רעה, שלש בנות נחמדות ובריאות. ואלא מה? בשעה שהן באות לידי מחלה, הן חולות כל צרכן, ואין אתה יכול שלא להזמין את הרופא.
כל מיני נזלת ושחין פורח על הראש ואבעבוע, מוגלה, וכל שריטה וחבטה, בין שיש בהן תפיחה ובין שאין בהן תפיחה, שיעול ואדמת, אבבית ופריחה, דלקת שקדים – אדם יכול לעמוד בהם, לשם כך נברא יוד ואספּירין, תחבושת עם כוהל ובלי כוהל חומצת־בּור ודוּ־תחמוצת המימן. וכל אם מצוּוה לדעת מה לעשות.
אלא שהרופאים המציאו עוד מיני מחלות, ודוקא מסוכנות, שאין הצבור יכול לעמוד בהן, ואדם אנוס להכניס לביתו את הרופא.
באו הרופאים והמציאו את הסקרלטינה, הלכה אלגרה הבכורה והכניסה אותו לבית.
באו הרופאים והמציאו את הדיפטריה, הלכה רגינה, הבת השניה, והכניסה אותה לבית.
באו הרופאים והמציאו את האבעבועות, הלכה גבריאלה הקטנה והכניסה אותה לבית.
עכשיו סבורים, שבלא הרכבת אבעבועות אי אפשר לו לאדם. מי ידע את ההרכבה קודם?
אמנם יש עצה לקמץ במקצת, גם עם הרופאים. כשחלתה אלגרה מחלת החצבת, הכניסה הגברה תיכף ומיד למטתה גם את שתי אחיותיה. חלו שלשתן בבת אחת. אותו הרופא, שבא לבקר את הגדולה, טפל גם בשתים. הקטנה היתה אך בת שלש, זאת אומרת, אינה מצטרפת לחשבון בכלל, והרופא קבל רק שכר בדיקת האחת. אבל הדיפטריה והסקרלטינה והאבעבועות הללו באו זו אחר זו.
ועוד היה לה צער זמון רופאים – בשעת לידה! לה ברכים נוקשות. ידידתה איזבלה, זו המתפארת ברגליה הארוכות והנאות, אומרת, שלה, לגברת פרנקו, רגלי X, וזה בא לה בודאי לאחר השדרת, בילדותה, המחלה האנגלית.
מלבד קצת סימנים שנשארו בה לאחר מחלת תינוקות זו, לקתה כנראה קצת גם הכפלא, ומתוך כך היא מכבידה עליה את הלידה. וכבר שלש פעמים היתה זקוקה לעזרתו של הרופא המילד, אף על פי שטפלה בה המילדת, אשה זקנה ובעלת־נסיון רב.
היא כבר יודעת, שיש מיני צבת, של טארניה ושל ניגלה. ויש לה ב"ה שלש בנות, ופעם אחת הפילה, ויש לומר, שדי לה באלה, תגדלנה לחופה…
אלא שפעם אחת טעתה בחשבון…
וחדשה עבר עליה – ללא כלום.
לא הועילו האמבטיות החמות עד כדי שגעון. אזניה צלצלו והיא לא שמעה כלום מאבקות הכינין שבלעה. כמה קפיצות קפצה מן השולחן למטה – ללא תועלת.
כשהיתה הרה בפעם השניה, נכנסה פעם לחדר ובידה טס מלא צנצנות, מעדה רגלה – והפילה עכשיו – לא ולא!
אצלם, כשהיתה עם הוריה בדרומה של צרפת, שם היה מין צמח. די להכניס עלה אחד – והכל על מקומו בא בשלום. כל בית שיש בן ריבה בתולה, זו מגדלת בגן צמח זה: על כל צרה שלא תבוא!
פה, בארץ ישראל, אין איש יודע שמו של זה, ואי אפשר למצוא אותו.
בבית מרקחת ערבי ביפו נתנו לה גלוליות עשויות לדבר, כסף מלא קבלו, וסימן ברכה לא ראתה.
לא היתה כל ברירה אלא לעשות “נתוח”, הוי אומר – כסף. תכנס למי שתכנס – הכל יודעים מי היא, שכר־הטרחה תלוי ב“לבנים”.
ובכן, נשארה רק הדרך לחיפה או לירושלים, מקום שם אין מכירים אותה.
ועד שהיא עושה כך וכך – נכנסה לחודש הרביעי, ואז איימו עליה: זמן זה מלא סכנות.
וכך נשארה הגברת – בהריונה.
והגיעו ימיה ללדת.
אותו הרופא המילד, שטפל בה בשעת לידתה את גבריאלה, הצעירה בבנותיה, אמר לה, כי מאד אפשר, שבמשך הימים תסתגל הכפלא, ושוב לא יהיה לה צורך במילד.
וכשנהפכו עליה ציריה, לא מיהרה לקרוא לו.
יודעת יפה הגברת פרנקו, שעכשיו בנות ישראל נכנסות – העניות והעשירות – ללדת למרפאות, ומטות “הדסה” תפוסות תמיד. גם הילדים־התינוקות יודעים איפה הם נולדים, ושתים תשובות בפיהם: או באודיסה או ב“הדסה”, עכשיו כולם נולדים ב“הדסה”, אבל הענין יעלה לה, בתור גברת “פרנקו”, בכסף מלא. היא מוכרחה לקחת חדר מיוחד בשבילה היא.
המילדת הזקנה נעלבת, בפירוש הוגד לה, שהיא תעשה כל מה שיש בידה, ובלבד שלא לתת דריסת רגל – לרופא. אלא שהכפלא של הגברת עמדה במרדה. אינה עושה רצון גברתה ועבר יום, ועברו יומים.
הכאבים גדולים – ו“הילד איננו”.
שלחו לקרוא לרופא.
סבתא שלי היתה אומרת: כשידרשוך למי שחש בראשו, ולחש במעיו – תזדרז בני, שמא יקדמך הכאב להסתלק, אך כשידרשוך ליולדת, אל תהא מזדרז, שתמיד תבוא למועד הנכון.
דומה לי, שסבתא של הפרופיסור גם היא היתה אומרת לו ממש אותם הדברים.
בין כך ובין כך, עד שהוא מתכונן ומתקין עצמו לבוא, והילד התחיל מעצמו מפלס לו נתיב ראשון בחיים.
בו ברגע שהמילד נכנס בחדר נגלה הראש.
והמילד עומד על יד המזודה הקטנה שלו, מכניס עצמו לתוך החלוק הלבן.
והגברת פרנקו עיניה קמות, מביטות, רואות וקמות. ונפשה הקמצנית – יוצאת ממסגרות גופה.
את הפרופיסור אין אתה יכול לשלח לביתו בלא כלום; הוא בוא יבוא על שכרו: שכר הליכה, נסיעה ובטול־זמן, שכר גרמני שכתר פרופיסור לו – וכל זה על לא דבר.
לא יכלה להבליג על עצמה.
אבד אבדו לה השילינגים היפים. תאמרו: הלכו; אך גם אותו הפרופיסור לא יבוא על שכרו על לא כלום. ועבוד יעבוד! לא יקבל שכר בטלה! וממעמקי לבה פרצה הקריאה הגדולה, כשראתה את התינוק מגלה והולך גולגלתו הערומה:
– דחפוהו! החזירוהו פנימה!
תל־אביב, 1937.
-
כנוי גנאי לרוסים, קוואס = משקה חמוץ. ↩
שצ'י דאבא מלכא
מאתשאול טשרניחובסקי
– יקירי, אני, כמו שאתה רואה אותי, יהודי מפליטי גרמניה, וקודם, בגרמניה, הייתי מפליטי־רוסיה. קודם בווינה ואחרי כן בברלין; ווינה אינה עתה מה שהיתה קודם. מבין אתה – אני פליט, “שריד ופליט” – כמו שנאמר. נמלטתי על נפשי בתחילת הכרזת מלחמת־העולם. מן הראשונים. “דזרטיר” – זה לא יפה! אלא מה? לא היה לי פנאי לרדת לעומקי עמקם של הדברים, מי התחיל במלחמה ולמי היתה דרושה? מיניסטר אוסטריה או מיניסטר ברלין? אם ווילהלם הגדול־הקטן הוא שרצה בכתר מצביא מנצח, או ניקולאי הקטן־הקטן הוא שהקדים את הגיוס? אני לא רציתי להתערב בעניני מדינה, לא כדאי לבן־אדם בעל לאשה ואבא של תינוק. אני לשמור על ראשי רציתי.
ומאלה הראשונים, שהלכו לבקש את “השבי איהו?” – הייתי גם אני. על ידי “הצלב האדום” של שווייץ מסרתי למשפחתי מכתב: להוי ידוע, שאני בעזרת השם “אבוד אבדתי לאין שמועה”. הלא רואה אני ומכיר בפרצופך שגם אתה יהודי מרוסיה, וכיון שכך, אין לי צורך להסביר לך, שאהבה יתירה למולדתי זו העראית לא היתה לי – מעולם מן הסתם. וכל שנה ושנה וכל חוק וחוק חדש ודאי לא הוסיף להשריש בקרבי אהבה זו. וכשגליתי לקסרקטין, ופתאום בין־לילה צצו מסביב לראשי פמליה של שרים, ושרים גדולים מאלה ושרי־שרים גדולים על אלה, – לא טרחה אותה פמליה לטעת אותה בי, העתיד להקריב דמי בעד מולדתי תחת פקודתם, להקנות אותה לי, אלא אדרבה ואדרבה.
התחיל ה“דיאדקה” שלי.
אני עשיתי את שלי.
יהודי־הגונדה שלנו נטפלו אלי ולמדוני והורוני: למי טה ולמי סוכר; למי “שמינית וויסוצקי” ולמי חצי־ליטרא, את מי להרוות ולמי להעניק.
כסף – לא הרבה אמנם – היה באמתחתי ועשיתי את כל המוטל עלי “על פי דין”, אבל העליונים עמדו בשלהם.
היפריטור שעלה למעלתו בזכות “התנהגות פכוחה” ו“ידיעה נכונה בספרות”, רצה להוכיח (עלי) כי שקדן הוא; שר־הפלוגה הראה לכל (על ידי) כמה גדולה הממשלה שלו, מפקד־הגונדה היה מטבעו שונא־יהודים, מפקד־הגדוד הראה (על ידי) שהוא איש פראבוסלאוי ורוסי אמתי, הגנרל, אותו “שר־אלף שנשתטה” העיר (על־ידי), שהוא יודע לכון את הרוחות בפמליה של מעלה. כל אנשי הפלוגה שלי שקדו עלי כולם, יותר מששקדו על אחרים, כי הלא לטובתי נתכוונו וכל מה שטרחו לא טרחו אלא כדי לעשות אותי כלי.
והשעמום הגדול שבקסרקטין גם הוא היה מביא אותם לידי – מעשים, אותם המלאים כח ומרץ עלומים ואוכלים לשובע.
היו מצערים בכלל את כל היהודים; בזמן הראשון את כל הטירונים, עד שנכנסו טירונים חדשים. יצאו מכלל זה בני־הדרום, שהיו יודעים “דבורים” גם הם, וידעו מה “שתשיב לפוֹני”, לא כן יהודי כמוני מפולין וליטא. בכלל היה המצב משתנה לטוב, כיון שנכנס הטירון לעבודה ומראה שאיננו גרוע מיתר הטירונים; אלא אנו, ששפתנו בעוכרינו, היינו עוד הרבה זמן ללעג.
ידוע: יהודי ליטא נכשלים בסין ושין. לא שאינם יודעים להגות שין וסין כהלכה, אלא שמחליפים אותן זו בזו – סין במקום שין ושין במקום סין. וידוע אותו ליטאי, שהיה מתפלא על הקידוש שנתחבר כולו בסין: יום הססי ויכולו הסמים וכו' – חוץ מאמרא אחת בשין: “שברי מרנן”.
יהודי ווהלין – הם נכשלים באלף שהיא הא לפי מבטאם, ואת ההא הם עושים אלף.
יקירי, כך נוהגים גם אתם ועוד כיום בתל־אביב.
לפני ימים מועטים שמעתי את הקדיש של אחד החזנים. אחד הסופרים מת והלה צווח ברבים:
“ויאנוח (נוסח ליטאי) בשלום (נוסח ספרדי) על משכוּבוֹ (נוסח פולניה) ונאמר הוּ־וּ־מיין!”
קצור שבקצור: אולי יתן דעתו על כך “ועד הלשון”.
מבין אתה, שאהבה ביותר וגעגועים גדולים לא היו לי ולא יהיו לי לעולם על אותו עולם – הקסרקטין, ולא אהיה זוכר את ה“פוני” לטוב, אלא מה? זכרון אחד נשאר לי, געגועים (מדי אזכרנו) על השצ’י, שצ’י זה, שעורכים בבתי־הקסרקטין הרוסים, ומי שלא טעם ממנו אינו יודע טעם תבשיל שצ’י באוקראינה!
מפקד־הגונדה שלנו היה בטבעו אדם טוב, ואולי גם טוב מאד. לא נתן לגנוב מ“דוד־החיילים”, ולא רק שלא נתן לקפחו אלא היה מכניס משלו לשם שיפורו. מתגנדר היה בגדוד: את נעריו שלו הוא מכיר “בערפם”.
וקיצור שבקיצור בדברי: אין לי געגועים על “פוני”; אבל שצ’י – שאני. סבורני, שאתה מבין בשצ’י, שכן טעמת ממנו בתחנת מליטופול ובקו הקרימאי והקאווקאזי.
מה אומר ומה אדבר? השצ’י של סתו, על כרוב כבוש, ועל מיץ עגבניות משומר בבקבוק, ועל בשר דשן… עם לחם־שיפון
ריחני, שאתה אוכל והוא נכנס, אתה אוכל והוא נכנס, אתה אוכל והוא נכנס. אתה מתיר כפתור, והתיאבון עומד בעינו, עם כל כף שנכנסה: – אין מקום להכניס, אתה מתפקע, יושב ומזיע – והוא, ימח שמו, עומד להכנס, עד שתגיע ל“מנה”, כלומר לבשר.
מה דעתך על שצ’י, שיצירתו מתחילה מעת־לעת קודם בישולו? טומנים את הכרוב הכבוש בתנור, והוא הולך ומיטגן בסיר ברזל־הסיגים, והולך ומתמזמז הכרוב…
אם משצ’י זה לא טעמת – עדין טעם שצ’י לא טעמת.
אלא שבזה לא די! אני אכלתי פעם אחת שצ’י, ומאמין אני באמונה שלמה ששצ’י שכמותו שוב לא אזכה לאכול לעולם!
ומעשה שהיה כך היה.
רב־המבשלים שלנו. ארמני היה: בחור יפה להלל, שחרחר עם עינים שחורות של עיט. זקן שחור, שחור כעורב, עוטר פניו. היה הנער בן־עשירים, בנו של סוחר, ולא רצה לעבוד, מפונק הוא!
מפני ה“חמור” הוא ירא, ומפני ה“נדנדה” הוא מפחד – והוא יעסוק בהתעמלות?
אבל לגבי פוני פטור בלי כלום אי אפשר! עמדו לו מליצי יושר ומתנות למי שדרוש – ונכנס למטבח. לא היו ימים מועטים – והוא נעשה רב־מבשלים. אינני יודע איך ובאיזה אופן למד את המלאכה, אם כך ואם כך, זה היה מבשל להפליא – וביחוד גדול היה כחו בשצ’י – זה של סתו.
ויהי היום, והוא קבל מכתב מהוריו – מארמיאנסקי באזאר, ובו מודיעים לו, לתכשיט שלהם, שאחותו נתארשה, ולא תכנס לחופה אלא אם הוא יהיה בבית – אחיה אהובה.
התחיל הנער מכתת רגליו משררה זו לשררה זו שיתנו לו חופש. והיה בודאי מקבל חופשתו, לולא היה ביש־גדא: מחכים לתשקיף אינספקטורי, ומפקד הדיוויזיה הוא בכבודו ובעצמו יבוא ליום זה.
להשקותו ידאג הממונה על קלוב־הקצינים, אבל להאכילו אין אחר בלתי רב־המבשלים, הבחור היפה, הארמני.
עד שלא יפטר הגדוד מצרה זו – אין לו שום תקוה.
רצה הנער לנהוג בתקיפות, וקבל נזיפה – ברור ומפורש: עד שלא בא הגנרל לא יקבל לעולם. זאת ועוד אחרת: אם לא ישבע רום מעלתו רצון, לא יראה ביתו בכלל. ובדברים מפורשים פתח רב־המבשלים, בשובו אל מטבח־הגדוד לנערים העוזרים:
– תדעו לכם, בני־הכלבה, מנוולים שכמותכם, שבאם תקדיחו – תפח רוח אמכם הסוטה! הבינותם?
– מה יש לומר? הבינונו: דברים מפורשים.
עיף ויגע מן העבודה, וסר וזעף שב הגנרל־אינספקטור מן השדה אל הקסרקטין, עיף עד אפיסת כח וזעף: הגונדה השלישית, דוקא – היא, הטובה שבגונדות, קלקלה את הטכס.
וכשנכנס השצ"י הטוב, וריחו הטוב, שפיו של אדם מעלה רוק ממנו, הולך פרסה לפניו, ועב־הבלו מכסה בערפל את נושאי הסיר, – היה הגנרל עדיין מיוגע ומרוגז ומלא חימה.
טס־זהב מכסה את הקערה כולה ושברירי־שמש מכל גוני גוניה של הקשת מתרוצצים בנוזלים.
ראשו של הארמני כוסה זיעה ועיניו בוערות.
והגנרל הפנה פניו למחצה כלפי מפקד־הגדוד רזרק בפניו:
– הלזה יאמר שצ’י? המ…
שפתו התחתונה בולטת יוצאת והסנטר כולו אומר בוז.
– רום מעלתו, נכון הדבר! קלקלו! מעולם לא טעמתי מרק גרוע שכזה!
ואז פנה הוא כלפי מפקד־הגונדה, שברשותו היה הנער.
סנטרו וחטמו, ועצמות הזקן והמצח התקבצו ונעשו גוש אחד – מלא שנאה, התחיל נוטף טפין טפין רעל:
– אדוני מפקד־הגונדה! יישר כחו! זה… השצ’י שלך… מרק־פגולים שכזה מימי לא ראיתי…
נטוע כמסמר ובאין נשמת רוח חיים עמד־קפא הפלדפבל, כולו גוש־טפשי נכנע אחד, עיניו בולטות־יוצאות מחוריהן, ועורקיו מחשבים להפקע: “אכל” את השררה שלו בכל רמ"ח איבריו.
ומפקד־הגונדה שורק שריקתו באזניו:
– שופכים של חזירים אלה בפניך בשלו? אַ? שלא בפניך? תטבע בם אתה וכל אשר לך… ראה…
תבנית טפש מטופש עמד שר־העשרה של אותה הפלוגה לפני הפדפבל וזה חורק חריקה:
– איפה היית אתה, מפקד הפלוגה, כשעשה רב־המבשלים טנופת זו לתת בקלחת ובצפחת כדי להגישם לגנרל־האינספקטור? אתה, מנוול, כתר לי. תפח רוח אמך… סרט שלישי הוא רוצה? שלש פעמים אכופף אותך כפיפה תבנית קרן־התיש!
והארמני התמתח, בולט חזה ומגביה סנטרו כלפי מעלה – כולו עשוי כלי קבול לסטירות לפני שר־העשרה, והלה עושה עצמו מרים שרוולים, ובונה תבנית אגרוף אדירים כמחצית־אבטיח סמוך־סמוך לחטמו של רב־המבשלים:
– תחכה לי, הבן יקיר; יכנס… באבי… אבי… אבי… אמך הזונה… לשמחה תלך? אני אובילך לחופה… לדור עשירי תספר, לבאים, לרחוקים, איך מגישים לגנרל־אינספקטור… שני שבועות תעמוד לי “תחת־הרובה” ובתחמושת שלמה… בצינוק ארקיבך…
צנצנת־נוזלים מתוך בקבוק עטור ארבעה כוכבים, צנצנת כפולה ומכופלת עשתה את שלה. החום העדין העולה מכל ארבע פינות האולם המוסק יפה־יפה עשה גם הוא את שלו. והקערה השניה של השצ’י הנפלא, שנכנס יפה־יפה לתוך מעיו של רום־מעלתו, עשתה גם היא את שלה.
וכשהריק הגנרל־אינספקטור את כוס היין המשומר הישן אחרי נתח הבשר הדשן, מרפק־טשרקאסי, העמיד פניו המבהיקות בפני מפקד־הגדוד והואיל לומר:
– אבל, אדוני שר־הגדוד: שצ"י נפלא! נפלא! ותו לא! המ… כמוהו…
– יערב לחיך רום מעלתו!
שר הגדוד הרכין ראשו כנגד מפקד־הגונדה ועיניו מאירות:
– איואן איואנוביץ, קבל בזה תודתי!
– אך זה הוא שצ’י! מחר תזכר בפקודה־לגדוד.
ואלה דברי מפקד־הגונדה באזני הפדפבל, שעמד כולו אומר כבוד והכנעה ואושר:
– בן־חיל אתה, יאקימנקו. תודה ותודה! שני רובלים תשלשל
לכיסו של בן־הכלבה, שצ’י – שני אין לו!
– יישר כוחך, שר הפלוגה, יישר כוחך, ריבאלקה! יכנס הרוח באמך… לא כלום! תבוא על שׂכרך! לא שצ’י – אלא – אלא – בחורה! סרט שלישי על השנים תקבע!
ורב המבשלים עמד מתמתח בכל איבריו, עמידה שיש בה ממש, שכח כי לא רובה בידו ודיבק את כף־המבשלים הגדולה שלו אל החזה והכתפה, עיניו מאושרות ומלאות אורה:
– כלב בן־כלבים מנוול! אמך הסוטה! יישר כוחך! שני רובלים, ושני שבועות לך… עשרים יום! הכנס בעצמך לחופה! יש פנאי! איפה למדת את התורה! חמור חמורותים! אישאק אישאקתים!
אבל זה היה שצ’י!
ומאותו השצ’י טעמתי ושבעתי גם אני.
בענין תעודות־המסע
מאתשאול טשרניחובסקי
סיפור, לכאורה, שלא מן הענין, אלא שבכל זאת מעניין הוא לגבי הבנת הפסיכולוגיה היהודית, ומטעם זה בלבד אקטואלי במדת מה.
ואולם התעודה, לאמתו של דבר, הריהי ענין אקטואלי שבאקטואלי. בוא וראה, כמחציתו של העולם התרבותי נמצא במזל “פליטים”, היום אלה ומחר אלה. והוויזה והפאספורט תופסים מקומם בראש. ויש מדינות, שבהן גם לענין מסעות פנים, מהלך חצי שעה, אדם זקוק לתעודה.
אולם בימים ההם, זאת אומרת בימי הצאר, מימרא שגורה היתה בפי בני־אדם, גם בפי אלה שלא היו כלל וכלל מומחים לעניני אנאטומיה: על כמה חלקים האדם עומד? – על שלשה: על הגוף, על הנשמה ועל הפאספורט… ולא הרי חלק זה כחלק זה. נשמה – לאו דוקא: כל המפחית הרי הוא מצליח יותר. הגוף – אפשר לו לאדם שיהיה לו גוף למחצה לשליש, וגם לרביע, עד כדי אפשרות להדביק אליו כיס, שלתוכו יהיה מכניס את התעודה שלו. מה שאין כן הפאספורט, שהוא צריך שיהיה שלם בכל מ“ח שורותיו ובכל שס”ה אותיותיו, ואם חסרה אחת מהן, חייב האדם…
כחו של פאספורט!
מי לנו גדול מן הסופר הרוסי המפורסם אנטון פאבלוביטש טשיכוֹף? הוא נולד (17.1.1860) בעיר קטנה טאגאנרוג. אביו סוחר ידוע באיפרכיה קטנה זו, הואיל וקודם היה מנהל עסקים באחוזות פרטיות. טשיכוֹף למד בגימנסיה של אותה עיר, וכשנכנס לכיתות הגבוהות, היה מקבל סטיפנדיה מאת ההנהלה־המסחרית של אותה עיר, דומני, לא היה כלב בטאגאנרוג של אז, שלא ידע את אנטון. ובכל זאת, לאחר שנמצא שאין לו לטשיכוף זה תעודת־לידה, שוב לא היתה לו כל יכולת לקבל אותה – לעולם.
מובטחני, שלא תאמרו, כי האנטישמיות מדברת מתוך גרוני, אם אומר: היעלה על הדעת, כי בעיר פולנית ועיירה ליטאית, אילו היה מישהו מבני־ברית זקוק לתעודה זו – לא היה מקבל אותה? ולא תיכף ומיד? ואילו היה נחוץ, היה ילד מקבל תעודת ילדה, ולהיפך: ילדה – תעודת ילד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה!
אבל טשיכוף היה גוי, ותעודת לידה לא קבל. וכשהיתה בידו תעודת־רופא, אחרי גמרו את האוניברסיטה – פאספורט לא קבל, ונעשה מחוסר תעודה, שהרי לפי החוק לא היה כחה של תעודה זו יפה כשל פאספורט לגבי זיהות, והיה טש. טועם טעמו של “מחוסר תעודת־מסע”. וכמה וכמה פעמים אנוס היה לדחות מסעותיו מטעם זה, וכמה פעמים אנוס היה לעזוב פתאום את פטרבורג, וכי דבר של מה בכך הוא אדם מחוסר תעודת־מסע!
וכך הלך ונמשך הענין: טשיכוף נעשה סופר מפורסם בכל המדינה, טשיכוף הרופא, טשיכוף שקבל פרס האקדמיה על שמו של פושקין1, טשיכוף חביבו של סוּבוֹרין איש “נוֹבוֹיע וורמיא”, טש. שגדולי המדינה מוקיריו ומעריציו – לא יכול היה לקבל את הפאספורט שלו, הואיל ולא יכול היה לקבל תעודת־הלידה מעיר טאגאנרוג.
עד שסוף־סוף סיפחו אותו למראית עין למשרה, ותיכף ומיד יצא בדימוס, ועל סמך זה קבל תעודה של פקיד שיצא בדימוס, שיפה היה כוחה ככח תעודת מסע, ונותנת לאדם רשות לשבת ברוסיה. ועד סוף ימיו ישב, ונרשם ומת כ“סגן פקיד־רפואי־נוסף על הפקידים של המחלקה לרפואה אשר למיניסטריון הפנים שיצא בדימוס”.
מה הייתי עושה אני במקומו של טשיכוף?
ב־1907 נסעתי לשם שיחה ידידותית עם מיניסטר ההשכלה בפטרבורג.
אני – כלומר יהודי בטרם קבל תעודת רופא, חסר רשות ישיבה מחוץ לתחום מושב היהודים. בבוקר באתי וכעבור שעה קלה נכנסתי אל המיניסטריון לבקש ראיון עם “הוד רום מעלתו”. את הראיון קבלתי – למחר, באחת עשרה בבוקר. אינכם מאמינים? איך זה אפשר? היום אדם בא ולמחר נועד לו ראיון? אצל מיניסטר של ממלכה המשתרעת על פני החלק הששי של כדור הארץ?
אבל העובדה – עובדה.
כשיצאתי לעיר הבירה ופשפשתי בתעודה שלי, מצאתי, כי עדין כחה יפה לשבועים ימים. סבור הייתי, שזה יהיה די לי. אלא במסיבות שונות ומשונות נשתהיתי בגבולות פלך חארקוב, כלומר בתוך "התחום האסור לי עוד יום־יומיים. עוד יום יומיים, והתעודה תש כחה. מה לעשות? להשאר בדרך עם תעודה מעין זו גם כן אי־אפשר.
מה לעשות?
נכנסתי לדואר זעיר של תחנה־למחצה (שמה פוקוטילובקה) על יד חארקוב העיר הגדולה ומסרתי לדואר את הפאספורט שלי בתוך מעטפה על מנת לשלח אותו לעיר מ., ששם נרשמתי בתוך עירוני (איש מן “המעמד המעלה מסים”) לשם חליפתו באחר. והדואר מסר לי תמורתו קבלה, ובה נאמר: “דואר פלוני מאשר בזה, שקבל מאת אלמוני פאספורט מספר.N. N שניתן לו מההנהלה העירונית בעיר… פלך… לשם חלופה בחדש”.
לא נאמר בן ברית או לא.
לא נרמז יהודי או נוצרי.
לא נזכר – חוסר היתר ישיבה בפלכים מחוץ לתחום מושב היהודים.
ומובן מאליו, שברבות הימים לא מצאתי כל צורך, ולא היה לי כל רצון לסור אל אותה פינה נידחת לשם קבלת פאספורט חדש, כי לא היה לי כל צורך וכל רצון, שיהיה בידי פאספורט עם כל הפגמים המיוחדים לפאספורט של יהודי.
ואולי יש עוד להוסיף, כי לפי החוק, לא חכה לי הדואר יותר מארבעה שבועות, והחזיר את החבילה. וכך עשיתי את כל שנות עבודתי בזאָמסטווה, מחוץ לתחום מושב היהודים, בלי פאספורט.
וכל זה חיב אדם ללמוד לדעת ולהבין.
וכך אמר לי פעם המשורר הרוסי כוֹדאסוויטש, לאחר שנתנסה בברלין בבקשת זכות ישיבה: עכשיו אני יודע לאמתו טעמו של “היתר ישיבה”.
-
מעין פרס ביאליק שלנו. ↩
דודי יעני האופיצר
מאתשאול טשרניחובסקי
בכלל, יש לאמר, שמשפחתנו היה לה תמיד ענין לצבא. נתחיל באבא ז“ל, שהוא לא רצה כלל וכלל להכנס לצבא שלאבא־קיסר ניקולאי הראשון. וכשבאו “החוטפים”1 להעבידו בעל כרחו, והוא אז בן שמונה, הצפינה אותו סבתא בתוך ארובת העשן הגדולה. במשך שבועים, היתה מעלה עשן, מעל לראשו, מתוך מחבת ועליה כל מיני זרדים, כדי שלא ירגישו השכנים בדבר. אבל את דודי בריל, אותו חטפו החוטפים ומסרוהו לרשות. באחת החפירות, אצל אַלמאַ2, מרקיבות גם עצמותיו המסכנות לעדות ולראיה, עד כמה יפה כחו של רובה אנגלי, בעל הקוים והחתכים, מכחו של אותו רובה כבד, טיפּוס ברדאנקה, שהיה בידו של דודי בריל בשעת מלחמת־קרים. כנגד אבי ז”ל בן השמונה, שלא רצה בשום אופן להיות ניזון מפת בגו של המלך, עלי להזכיר לטובה את אחיו של סבא שלי, שקראנו לו “סבא שני”, שהיה תמיד, לדברי ה“סבתא השניה”, תוקע חטמו בין שני מלכים מריבים זה עם זה. בימי מרד ההונגארים (1848) היה מספק מזונות, כלומר בשר, לחיילותיו של אבא ניקולאי פאבלוביטש, שלא ראה שום דבר בעולם פוגע במצפונו שלו, אלא אותו מרד שמרדו עבדי פרנץ יוזף בן השבע עשרה3, ויצא לדכא אותו בכל תוקף. יש סבורים שלא עשה מה שעשה אלא מאימתו, שמא יראו גם עבדיו הנאמנים ויעשו כמעשיהם של אלה. היה סבא־שני נוהל שורים אחרי המחנה הגדול, ואיתרע מזלו ונפל בידי בחוריו של קושוט4, הוא וה“פלדביבל” שלו. לא שהו הרבה ההונגרים עד שדנו את שני השבויים לתליה. זאת הבינו שניהם, כשהובילו אותם למחרת היום אל השוק בתוך תחומה של עיירה קטנה ו“תליה” עומדת בתוך. הלך הפלדפיבל קרוע כתפות על מעילו, ותחתונים מזוהמים עליו, את הנעלים ואת המכנסים הסירו המורדים מעליו ומסבא־שני שלי. לא היתה זו הליכה יפה גם לו. כתונת קצרה, וכרס גדולה בולטת הולכת לפניו, וגם חותם בריתו של אברהם אבינו “גלוי וידוע”. כשבאו עד העץ, יצא אחד מן הקהל ונייר בידו והתחיל קוראו באזני הקהל, מהם רובים בידיהם, ומהם מלגזים וקרדומות, וסתם בני־אדם. התבונן מי שהוא בסבא ועשה לו סימנים סימנים. נדמה לו, שהלז מרמז לו, שישב על הארץ, וכן עשה. ראה הפלדפיבל מה שזה עושה וישב גם הוא. פנה אליהם קורא האגרת בשאלה ולא ענו. שאל שוב ולא ענו. עשה להם סימן שיקומו, והחזירום אל הבית, והיו סגורים בו כל אותו הלילה. בלילה הציבו שומר עם רובה אצל הפתח. עד יום מותו סבור היה סבא, שמי־שהוא מבני ברית הכירו והצילהו. כשהחשיך היום, אמר הפלדפיבל, שאינו מאמין, כי נסים מתרחשים בכל יום, ואין טוב לפניהם כי אם לשאת רגלים ולברוח, עד שלא תלו אותם, כי אז יהיה קצת מאוחר… כנראה, לא היה חברו למרד של קושוט מלומד בהלכות שמירה. עד חצות ישב על יד הדלת מבחוץ מעלה עשן במקטרתו. אחרי כן תקפתו שינה, ועל זה הכריז בנחרת אימה. פתחו השבויים חלון קטן, ובדוחק גדול יצא דרך בו סבא הכרסן והפלדפיבל הבשרן, והיו הולכים כל אותו הלילה עד שהתחילו שמים מחוירים ובאו עד קצה כפר קטן. שם עלו בגג בית. לא הספיקו לעלות, ושמעו קול נחרתו של אדם: עמד הפלדפיבל וגזר פסק דינו של הלה למיתה, שלא יעלה על דעתו להעיד עליהם. חרש נגש אל המקום שמשם נשמעה הנחרה ובחשכה חנקהו. וכך נשארו, השנים החיים ואחד המת, על הגג, עד שנשמע פתאום קול חצוצרה מאספת המחנה. הכיר הפלדפיבל שזהו קול חצוצרה רוסית. וירדו מן הגג ופגעו בגונדא של רוסים ונספחו עליה. בימי כבוש קאוקז היה סבא־שני מספּק גרגרי עופרת לצבא החונה שם. צרו עליהם פעם ההרריים, וכמעט שגוועו ברעב לולא בא צבא ושחרר אותם. אכלו את כל הכלבים ואת כל החתולים. לאחר ששחטו את סוסו של מספק הצבא, עזב סבא את אמתחת כספיו ואת מחסן הגרגרים ונמלט על נפשו. מאז נתקררה דעתו, ויתר שנותיו הוציא בכפר נדח בפלך חרסון אצל חבית הי“ש מיסודו של גינזבורג5. עד שפקעה זכותו של זה. והיה לי עוד דוד – פ. י., שהגיע עד למדרגת “פולקובניק” (שר אלף), אלא שזה היה רופא צבאי לפי מקצועו. והתחיל הלז בשירותו כבר אצל פליבנה6. הוא היה מאלה המעטים היודעים לכוון את השעה, מתי ראוי לאדם להולד. ומטעם זה לא ידע צער תעודת־בגרות, לא ידע צער כניסה לאוניברסיטה. בזרועות פתוחות קבלוהו אל האקדמיה הרפואית הצבאית, אף על פי שהיה מתקשה (לפי דבריו עצמו) באותיות הלטיניות. והיו אז ששים ושמחים על כל יהודי שנכנס לבית־ספר, היו מתגאים בהם ומראים אותם כל פעם שהיה מי שהוא מן השררה העליונה נכנס לבית זה. נכנס דודי זה למחנה הצר על פליבנה, כמעט שפיגר גם הוא בטיפוס־המעים, אבל נשאר בצבא, מרוגז ומצטער על הקונגרס הברליני, שקיפח “שכרו”, אלא נתעלה והגיע למעלת שר־אלף. ומי יודע אם לא היה מגיע למדרגת גיניראל, כרבים שכמותו, לולא נטה אחרי חבת־ציון, והתחיל מדפיס דברים בעתונים ונושא נאומים נלהבים לציון. סוף דבר: יצא בדימוס ונעשה רב־מטעם ברוסטוב ע”נ דון. ומשם נתעלה ונעשה רב בקיוב. לא ארכו הימים, ודודי ה“פולקובניק” העקש, שידע לכלכל דבריו עם הגיניראל של הדיביזיה ועם הגיניראל של הבריגאדה, נתקל באחים ברודסקי – ואנוס היה לצאת בדימוס. בו הגיעה משפחתנו לרום־פסגתה בהשיגיה על שדה המלחמה, אני נתעליתי רק עד מעלת “קאפּיטאן”. שני בני דודי האחרים לא הגיעו במשרות מעולם עד גובה זה. בן־דודי אברהם היה חיל פשוט, “אפור”, אחד מן הרבים, ש“בבהמה האפורה הקדושה”, לפי אמרתו של הגינירל דראגומירוף. בסתו התענה בקסרקטין ובקיץ היה מקבל חופשה “לעבודת השדה”, שהיה מקיים באמת ובתמים, כשידיו עסוקות במלגז, מערם ערמות, או בחרמש־אוסטרי, קוצר בחטה ומקצץ בה, ממש כאילו היו חיילות אויבים, כמו שלמדוהו לעשות. על חלקתו של סליזניב שכננו עבד. והיה שב אחרי כן אל הקסרקטין שלו בסימפרופול (של “הגדוד הברסטסקי המהולל”). כשהיה עושה דרכו בשובו, עיף ויגע, רזה ושזוף, ושפמו וגבות עיניו – מראה קש אכול שמש, היה פורש מן המסע בכל תחנה ותחנה, נכנס אל הכפר הסמוך וסר אל מקורביו ושארי־בשרו, עושה עמהם שנים־שלשה ימים, משכים לשכב ומשכים לקום, ישן שינה עמוקה בצהרים, ממלא צקלונו עוגות, כעכים, ריבה, תרנגולת צלויה וחלה של שבת. עד שהגיעה לתחנה השניה היה צקלונו מתרוקן, והוא עצמו נכנס אל הכפר השני.
דודי מאיר, הבחור יפה התאר, שחרחר וגמיש, בעל חזה רחב ועינים של צועני, בוערות־ערומות, נכנס אל “האסקאדרון הקרימאי”. וכשהיה שוהה בביתו של דודי, היה מתגנדר בבגדי־השרד היפים המיוחדים לאסקדרון זה. לולא היה יהודי היו בודאי שולחים אותו אל הגונדא שבפטרבורג. הוא היה מן הגיוס הראשון לאחר שהוכרזה העבודה בצבא חובה כללית במדינה. בכל יום, כלומר כל ערב, היה יוצא רכוב על סוסו של ה“בלאגוט־שיני” (ראש הכהנים), מלוה שתי בנותיו לטיול. וכל ה“שקצות” מלוות במבטיהן את הראש המחוטב יפה, עטור “הכפה הקרימאית” הנחמדה, ההולמת אותו כל־כך: תבנית יפה לשירה ולדמות המסורתית של השיר: “בילע ליטשקא, טשארני ווס” – 'לבן־פנים ושחור שפם“. והרבה הרבה סבל דודי, שהיו באים ומקנטרים אותו, שמא הוא יודע עד היכן יגיע התכשיט שלו היוצא לטיולים עם בנות־כומר? משה רבנו נכשל באחת, אפיקורס זה אם יכשל בשתים… דודי לא היתה דעתו נוחה כלל מימי־החופש שהיה בנו מקבל. לסוף קבל מאיר זה גם שני סרטים על כתפותיו – נתעלה ל”אוּנטר־אופיציר שני". למרות קלות דעתו, היה דודי יהודי טוב. וכשגמר חוק צבאו, נשא לו אשה הגונה עם נדוניה יפה ושב אל מסחר התבואה שלו.
יענקל, בן דודי ישראל – בחור גבוה וגרום, מפורסם בכח זרועותיו שעשה לו במחסן במחלקת הברזל, ידע יפה רוסית, כתב־יד יפה היה לו והוא אהב להתיפות. הוא ידע להחלץ מן הקסרקטין ונתמנה לבלר. היה מקפיד על תסרקתו, וראי קטן עגול במסגרת־בדיל לא זזה מחיקו. והיו בו כל הסמנים שמנו בלבלר. היה מוקיר בחורות, בין יפות בין מכוערות, בין מבנות ברית בין שלא מבנות ברית, ובלבד שיהיה בהן טעם של אשה. והן, הבחורות חומות העין היו כפרתו; ויש לצרף לזה, כי גם הוא היה כפרתן. על אחת כמה וכמה, כשהיה בא לימי חופשתו אל הכפר ופסי האודם על בגדיו מבריקים ומתנוצצים, ושני סרטים לבנים על כתפותיו האדומות. לאחר כמה שנים שמעתי מפי גויה דהה וקמוטה, שנכנסה לחנותו ופתחה ואמרה אליו: – כלום אינך מכיר אותי… איך זה… וכלום שכחת איך שהיית, מנוול שכמותך, מושכני אל תחת הדוכנים… נראה, שכחת… לי נראה, שלא שכח. סבורני, שעוונותיו היו מרובים. לאחר עשרים וחמש שנה ראיתיו שוב: יהודי ארוך וצנום, מאריך בקפוטה, זקן יורד לו על מידותיו ופיאות לו ארכות – תבנית בן־אדם, שאך עתה בא מפולין. בשום פנים לא היינו מאמינים שנולד בטאבריה. היה מן המתמידים בבית המדרש, מאריך בתפלתו, ואשתו טשרנה חומת־העינים, מכסה שערותיה… בעל תשובה לכל הלכותיו. והצד השוה שבכולם, שכולם אכלו מפת־בגו של המלך, התענו תחת ידיו של ה“דוד” שלהם. לא כן דודי יעני האופיציר, שמעולם לא נכנס לקסרקטין, ובגדי שרד לא לבש, ומעולם לא היתה עליו אימת עבודת הצבא. היה נהנה מן “הזכות הראשונה” – בן יחיד לאביו – שבני טבריה, חרסון ויקטרינוסלאב, הזוכים בה, מעולם לא נמסרו למלכות. הם לא ידעו טעמה של “בריחה” לאמריקה, או “שנוי השם”. הטעון גיוס היה נכנס לגיוס, לא עשה שום דבר כדי להפסל, החולה – חולה, והבריא – בריא. אך לעתים רחוקות היו מצביאים את בעלי הזכות השנית, והיו מקרים, שגם בעלי הזכות השלישית “נשארו” בבית. אבל דודי יעני היה אופיציר עד שלא גויס, עוד בהיותו תלמיד המחלקה החמישית. יעני היה תלמיד הגמנסיה בעיר חרסון, עיר יהודית, אפשר לאמר. לגימנסיה נכנס, פשוט, כשם שנכנסים שאר אומות העולם, על “אחוזים” לא חלמו עדיין גם הגדולים בשונאי־ישראל. מטעם זה לא ידע חובת “תלמידים ראשונים”. בעלי המדליות היו נכנסים לאוניברסיטאות בתוך כל שאר הנכנסים. למד היטב. זאת אומרת, לא הצטיין בשום דבר. היה בחור יפה בן שבע עשרה, דומה לדודה בזכות עיניו החומות, תבנית שקד על גבי פנים לבנים, ולדודי בזכות צורתו הנאה וגבהו. אחרי השיעורים היה משוטט ברחוב הראשי של חרסון – רחוב אניז. זה כבר היה לרחוב זה שמו שלו, אלא שהיהודים לא היו מודים בו. והיו מחזיקים בנושנות. חביבות הנושנות עליהם. יעני היה משוטט ברחוב אניז, הולך ויוצא בעקבות הנערות דקות־הצמות, תלמידות הגימנסיה. וחבה אחת נתיחדה לו: טקס הצבא. על הככר הגדולה שנועדה לשם כך, שם היה עומד שעות ומסתכל: בהתעמלות, בתמרונות ובכל מיני תרגילי הצבא. והיה לו חבר – יודקא בן הקצב, שהיה חבר נאמן לו לדבר זה. לשם לימוד שיעורים היו נכנסים זה אל זה אך לעתים רחוקות מאד; לפיכך כשהיה יודקא זה נכנס לביתו של דודי, היתה הדודה שואלת ליעני: מה יום מימים, שוב טקס? יודקא, עוד יותר מיעני, היה להוט אחרי כל מיני דברים שבצבא. שניהם ידעו את שמות כל מפקדי־הגדודים, פקידי־הבאטאליונים, שרי הגונדות וראשי הפלוגות. ידעו כמה גדודים חונים בעיר, וכמה בסביבה וכמה בקסטרא, כמה “מאות” של קוזאקים נספחים על אלה. כמה רגמיות (באטאריות) עומדות כאן ומתכונתן מה היא? הם הכירו בשמו של גיניראל הדיביזיה, וזה של הבריגאדה, ועד שמו של המפקד הראשי לחבל הצבאי היושב באודיסה. שניהם, מובן מאליו, ידעו מתי חל חג הפסח ומתי ימי הפסחא שלהם וכדומה, הואיל ועל כל זה תלמיד ותיק עומד בתחילת כל עונת־למודים; אבל הם ידעו גם מתי חגיגת גדוד זה וגדוד משנהו. אמרו עליהם, שראו אותם מתגנבים ונכנסים אל ה“עבודה” בכנסיה הצבאית. היו להם מכירים בכל קסרקטין וקסרקטין, ומטעם זה ידעו והכירו פני כל האופיצירים, מן הפרפורשציקים חסרי־השפם, ואת אהובותיהן, הן מן השחקניות הגנדרניות והן מן התופרות הצעירות – ועד בנותיהם של מפקדי הגדוד ונשיהם – “אמהות מפקדות הגדוד” – כלומר, את כל הפמליא הצבאית. הימים עוברים. יעני ויודקא מתארכים, שפה עליונה משחירה, והם עומדים בגמר הכתה הששית. לעתים רחוקות באים מן הגמנסיה שמשים ומזמינים את ה“אבות” להכנס לפני ולפנים עם הדירקטור או עם האינספקטור. אין “האבות” ששים לקראת שמש הגימנסיה. אם לא תמיד אימת “פורענות” כאן, קצת מורת־רוח מכל מקום יש כאן. מזכירים על כסף, שכר למוד, או שמשמיעים באזניך דברים לא נעימים כלל וכלל על הנהגת הבנים או על טיב תלמודם ומעשה שעוריהם. את הטובות אין מבשרים. אלו באות בשעתן, פעם בכל תקופה מארבע תקופות העונה, ואחת עם גמר ה“זמן”, אלא שהרעות מבשרים תמיד: “שלש” בהנהגה, “שתים” או “אחת” בלימודים. מעתה אין צורך להסביר, מפני מה וכמה נבהלו דודי ודודתי, כשבא פתאום ביום אחד מן הימים, לאחר שכבר נתקבלו ציוני־התקופה, שמש הגמנסיה ופקודה בפיו ששני “ההורים” יבואו בלי כל דחוי, תיכף ומיד, אל הגימנסיה. ועוד אמר, שאינו יודע כלום מסבת הדבר. ועוד אמר, כי גם הורי יודקא בן הקצב קבלו פקודה זו ממש. ועוד אמר, שלא יזוז מן המקום עד שילכו עמו. ועוד אמר, שדוקא שניהם יבואו. כגון זה לא דרשו מעולם. בקשו דודי ודודתי רחמים על נפשם, התחננו שיגיד להם מה כאן, מה קרה לבנם ליחידם, ולא הצילו ממנו דבר. לא הועילה גם צנצנת הי“ש ופרוסת החלה של שבת. – אוי לי ואבוי לי – התיפחה דודתי בחדרים – מכה הלמתני, הלואי על כל שונאי ישראל במהרה בימינו, אמן! יעני בני, איננו, אסון קרהו. אדוני היקר, נפשי ומאור עיני, הגידה לי, העודנו חי? – מה לך, מה לך – עונה לעומתה דודי – וידיו מרעידות והוא אינו מוצא מקומם של הכפתורים, אינו יודע איפה הקפוטה של שבת –, מה קרה? כלום לא קרה! – אלא מה, מתיפחת דודתי, ואיפה הילד? אוי ואבוי לי. אוי וי, על מה זה ולמה גם אתה גם אני! אולי נפלו הילדים תחת רגלי הסוסים של הקוזאקים, לראות בתמרונים הלכו. חייהם בסכנה, אל אפתח פה לשטן. לבי הגיד לי, לא תצמח טובה מלהיטות זו שהם להוטים אחרי החיילים. וכשלבשה דודתי בגדי יום־טוב שלה וכל הכרוך בהם, טבעות וסיכה ועגילים, ודודי השלים עם הכפתורים ועם העניבה, לא מצאו רגלים ללכת, והלך שמש הגמנסיה והזמין עגלון. וכל השכנים יצאו תמהים ושואלים, מה ענין נסיעת־פתאום זו? וכך הגיעו מבוהלים ודחופים, מרעידים וחוורים, לגמנסיה. וכשפתח לפניהם דנילה המשרת, לא את דלת לשכתו של הדירקטור, אלא דלתי האולם הגדול, – חשכו עיניהם מראות את כל הקהל והמורים שם. התלמידים למאותיהם עמדו בקצה מזה והמורים סביב לשלחן מצד זה. ובראש השלחן ישב הגוברנטור, ועל ידו ישב הדירקטור, והאינספקטור, והמפקח הנכבד אוסטרואומוב, וכל המורים, והכהן – הצלב על צוארו, יושבים שם. הקצב ואשתו גם הם ישבו נבוכים ומבוהלים בקצה השלחן. גם הם בבגדי שבת. את יעני לא ראו, ולשאול על אדותיו לא הספיקו, כי גם לא העיזו, וגם לשאול את הקצב לא העיזו – עד שיצא לקראתם הדירקטור וקדם את פניהם; והגוברנטור נענה להם בראשו, וכן המפקח הנכבד. אז קם הגוברנטור ולקח מעטפה גדולה חתומה חותמות גדולות אדומות, וכל חותם כדם שקרש על גבי פצע, גדלו כגדלו של הפצע בלב דודתי ע”ה ודודי ז“ל. וקרא הגוברנטור בקול רם ליעני פוכס ויודקא קצב, ושניהם יצאו מתוך השורות מוכי תמהון, אך בריאים ושלמים, ועמדו על יד השלחן. נתקררה דעתם של דודי ודודתי, במקצת. הגוברנאטור פתח את המעטפה והתחיל קורא מעל גליון גדול שהוציא מתוכו. וכל מלה ומלה שיצאה מפיו נכנסה ונקלטה, היא והדה והד־הדה בלבותיהם. “מטעם הלשכה המיוחדה של הוד רוממות כבוד המלך לשם קבלת בקשות מוגשות על שמו המרומם מאד… בתור תשובה רוממה על בקשתם הנכנעה מאד של תלמידי הכתה הששית בגמנסיה לבנים אשר בעיר חרסון: יודקא בן אהרן קצב ויעני בן שמואל פוכס מיום…. חודש…. שנת…., שבקשו להכניסם אל הצבא המהולל של הוד רוממותו הקיסר… הואיל הוד רוממות כבודו המלך ברוב חסדו לצוות להודיע להם, שהוא מרוצה ממפעלם זה… והואיל ברב חסדו לצווֹת להכניסם למנין חניכי קורפוס־הקדטים השני לשם חינוך צבאי… וכלכלתם על הממשלה כל זמן שהותם במוסד הנ”ל… … ועל החתום – מפקד הלשכה המיוחדת של הוד רוממות מלכותו לשם קבלת בקשות מוגשות לשם כבוד רוממותו, יועץ הסתרים האמתי… ראש השלחן…” מדריך המחלקה הששית הקריב את שני התלמידים הנדהמים עד לפני הגוברנטור, וזה אמר להם: “הנני מברך אתכם על דבר חסדו של המונארך”. לחץ ידיהם ותקע בכפם את המעטפות עם החותמות. פנה אל ההורים: “וגם אתכם אני מברך על דבר חסדו של הקיסר האהוב שלנו. תזכו לראות את בניכם אופיצירים בצבא הרוסי המהולל”, ופשט ידו גם להם. דודי וגם הקצב לא ידעו איך לנגוע בכף יד מרוממה זו. – “ולך, פילאט מרקוביץ, אמר הגוברנטור לדירקטור, ולך, איבן פיטרוביץ (פנה לאינספקטור), הנני מודה מאד, וגם את יתר המדריכים והמורים, שהעמדתם דור שכזה, מלא רגשי אמונה לקיסר המרומם ומסורים לארץ־מולדתנו הגדולה, אהבה לכסא המלוכה וחבה לארץ מכורתם, ויהיו למופת לכל יתר בתי הספר”. פנה שוב אל יודקא ואל יעני: “יפה! יפה! תהי דרככם צלחה. וזאת דעו: תפלה לאלהים ועבודה למלך לעולם עתידות לשאת פרי. לכבודו של הוד רוממות מלכותו: הורה! הורה! הורה!” ויהום האולם. נגש הדירקטור אל הורי הילדים, שקמו ועמדו לקראתו, וברך אותם וקילס אותם על הקימם בנים נאמנים לאבא־מלך ולאמא־רוסיה, שיהיו מופת לבני עמם… וכשיצאו דודי ודודתי מן הגמנסיה, דודי אוחז ביעני מכאן ודודתי מכאן, מהרו נחפזו, הולכים ואינם רואים מה לפניהם. ותהום כל חרסון! אחד מספר: נתמנו יעני ויודקא לאופיצירים, אחד אומר: נדרשו לבוא עד המלך ויהיו שומרי הסף; זה סבור שנתקבלו להאקדמיה הצבאית להתחנך לשם גיניראלים. ובעיר כבר יצא להם שם אופיצירים. וכשנכנסו לבית, נפל דודי לתוך הכורסה, הסיר כובעו, הוציא מטפחתו האדומה, מחה מצחו והצהיר: יעני, עכשיו תאמר לי אתה, מה כאן: אינני מבין כלום, כלום כמשמעו. מי כתב בקשה? מתי הגישו בקשה? וכל הקרובים – מן הזקן שבמשפחה ועד התינוק שבעריסה, באו מארבע כנפות חרסון. וגם הקצב ואשתו באו והביאו את יודקה האופיציר השני. וכל השכנים באו, ובאו מכירים ושאינם מכירים, ואיש לא ידע מי הם, ולמחרת היום שוב יריד בבית. וכך נמשך הדבר כשבוע ימים. ורק אחרי ככלות הכל, ודודי ודודתי נשארו לבדם עם יעני, התחילו לדבר על לבו, ומה ראה לשטות זו. למה לו, ליהודי, כתפיות אופיציר? לדבר כך באזני זרים התיראו, שלא יגיעו הדברים למקום שיגיעו. ושוב התיפחה דודתי והתחננה מלפני בנה, שלא יורידנה שאולה. מעולם לא היו במשפחה קדטים, והלואי שלא יהיו לעולם בישראל: אינה רוצה! רוצה הוא – יהיה דוקטור. מה יפה! רוצה יהיה רוקח – מה טוב. יהיה רופא שנים, ובלבד שלא יהיה אופיציר. כי אחרי ככלות הכל, מה יש לו לאופיציר לבד מן הכבוד ובגדי השרד שלו, וזכות זו שבעיירות פולין הוא מכה יהודים? כסף משכרת – קדחת. שאל את הרצענים ואת החייטים, כמה הם חייבים להם. וסטגונוב השטבס־קפיטאן הגר בחצר השניה, כלום אינו מעלה ששר על גבי הסרטים האדומים שעל זוג מכנסיו היחידי, כשהוא מוכרח ללכת למשתה או חגיגה? וכמה אשתו עטוקה ומדאגת שלא להוציא פרוטה יתרה. והקרובים והמכירים כולם בדעה אחת. זה עסק לא בשביל יהודי. והיתה היללה והוכוחים בבית דודי ארבעה שבועות, עד שנסע יודקא הוא לבדו לפטרבורג, ויעני נשאר בבית אבותיו. וסוף דבר: לא עבר זמן מועט ויודקא הבין, כי דרכו מלאה מכשולים, וצריך הוא למי שהוא שיגן עליו, ומכשול אחד הסיר: מצא לו אב־מטבל, אחד מבעלי השפעה בעיר הבירה, והכניסוהו “תחת כנפי השכינה”. ובהגיע תורו, קבל את “הברקים” על כתפותיו7. יעני נשאר. ויצא מבית הספר. פשוט, אי אפשר היה לו לעמוד שם. קודם קראו לו אופיציר, אבל מתוך קנאה – עכשיו היה לאופיציר לשעבר. לא נתנו לו מרגוע, עכשיו קנטרו אותו, והדירקטור נהפך לו לאויב ממש. חודש ימים בלה בין כך ובין כך ללא תורה. וסוף־סוף יצא ברצונו מן הגימנסיה ותעודה של חמש כתות בידו. לנסוע לעיר אחרת לא נתנוהו הוריו. קודם היו יראים, שלא יצא קצף השררה עליהם, ואחרי כן היו יראים, שלא “יכתוב שוב” מכתב למלך. וכך עברה עליו שנה. קצת התעצל וקצת התירא שלא יכשילהו הדירקטור, ולא נגש לבחינה לשם קבלת “בגרות”. אבל אחרי כן נסע לעיר ד. ונכנס לבית הספר של רופאי שנים. ולאחר שלש שנים יצא מבית הספר רופא שנים צעיר, הדור, תבנית אשכנזי יפה לכל פרטיו, ועוד שנתים עבד אצל רופא אחר, כי חסרו לו ה“מזומנים”, דמי כל המכשירים. תמוה הדבר, שעדיין אפילו באמריקה לא המציאו כל מה שדרוש. באירופה המציאו טבק בלי ניקוטין, בירה בלי כהל, כהוה בלי כהוין, טיליגרף בלי חוטים, אך נדן בלי כלה – עדיין לא המציאו. וכשהיה ה“אופיציר” זקוק לה, נשא גם את האשה. הנדוניה היתה אמנם נדוניה יפה, אפשר לומר – מאד יפה: שלשים אלף רובל בשביל רופא שנים! ואם גם יפה תאר; אלא כנגד זה… הכלה – דומני, שגם אחשורוש מלך טפש זה היה מוותר עליה. שאסתר לא היתה אלא ירקרקת, ואילו כלתו של ה“אופיציר” היתה הירקרקת מרובה על האשה שבה. אלא – שלשים אלף! היו אז עדת הנשים מקפידות יותר מן הגברים על שיניהן, ומספר החולות עולה על מספר החולים. והיתה האשה מצערתו, שהיתה אומרת שאינן באות אלא כדי להתעלס אתו, עם “האופיציר”, והיתה משגחת דרך חור המנעול. ופעמים שהיה מיואש ואומר בלבו: טפש שכמוני! אילו נעשיתי אופיציר לא הייתי מגיע עד לידי… ארורה זו. תל־אביב, 1934.
-
חוטפים – הממונים על הכנסת ילדים יהודים לצבא. ↩
-
אלמא – נהר בקרים, מפורסם מזמן הקרב בימי מלחמת קרים. ↩
-
מלך אוסטריא־אונגריה. ↩
-
אחד ממנהיגי האונגארים המורדים. ↩
-
הברון גינזבורג היה חוכר זכות מכירת יי"ש בפלכים מסוימים. ↩
-
כפר בולגרי, מפורסם מימי המלחמה בין הרוסים והתורכים. ↩
-
הכתפיות של הגיניראל “המלא” הרוסי לא היה עליהם אלא סרט תבנית הברק. ↩
מעשה בפשטידה
מאתשאול טשרניחובסקי
(ספור של יהודי ליטאי)
לעולם יהא אדם בוחר לו את שכנו; כלומר, כשהוא קובע דירתו יהא בודק, מי עתיד להיות שכנו, את מי יקרב ואת מי ירחק, או, להפך, למי יתקרב וממי ירחק. אני, למשל, לא הייתי רוצה לדור בשכנות עם… רוקח. ולא, חס וחלילה, משום שאני מאמין באותה מימרא: “היה היה יהודי ולו שני בנים – אחד חכם ואחד תלמיד־מרקחת”. כי ראשית, בתלמיד נאמרה ולא ברוקח, שכבר עבר עליו תור סגן־רוקח והריהו מוכתר בכתר רוקחים; ושנית, הלא ידוע: כשאנו מדברים במי שהוא – את אלה שאנו מכירים הרינו מוציאים מן הכלל. הרופא אינו מרוצה כשהוא דר בשכנות עמו. הקהל סבור: רוקח ורופא – זה יודע את הרפואות ידיעה ממשית, ותמיד הן בידיו ממש, וזה אינו מכיר בהן אלא מתוך עיון, להלכה. מי עדיף? רוקח עדיף, ואליו צריך אדם לפנות תחלה בשעה שהוא זקוק לרפואה. אבל אני אינני רופא ולהתחרותו של רוקח אין לי לחשוש, אין הוא מסיג גבולי. ואף על פי כן אני מתירא מפני רוקח. בריה משונה הוא הרוקח. הוא יודע יותר מדי, ותמיד מוכנים בידו כל מיני סמים וסממנים, ותמיד יש להזהר שלא יעשה לך “חזוק”, כמו שאומרים אחינו התימנים, ושלא יקדים לך רפואה למכה. מה שרוקחים יכולים לעשות, אין שום בריה שבעולם יכולה לעשות. ואילו נתּנה לי הרשות לגזור גזרות, הייתי גוזר על פתם משום שמנם, ועל שמנם משום יינם, ועל יינם משום סממניהם. וגם מעשה נורא אני יודע לספר ברוקח. הדבר קרה בעיר ס. והיה שם בימים ההם “רב־מטעם”, שמו – נאמר: יענקלביץ; והיה בעיר זו רוקח, שמו – נאמר: אברמוביץ. למאי נפקא מינה? – גם זה וגם זה שם יהודי. ודרו שניהם, כלומר הרב־מטעם והרוקח, בבית אחד. מבוא אחד לזה ומבוא אחד לזה; אלא שהיתה להם אכסדרה משותפת, פתחו של הרוקח מכאן ופתחו של הרב־מטעם מכאן. אינו דומה רוקח לרב־מטעם; ולהפך, אינו דומה רב־מטעם לרוקח. אף על פי שיש צד שוה ביניהם. הרוקח והרב־מטעם שניהם כאחד מדברים רוסית. גם זה וגם זה מבינים גדולים הם בקלפים. שניהם קרובים לרשות, לשניהם מהלכים בין שרי־המדינה. ושניהם נפגשים בערי רוסיה עם הכומר, ובעירות פולין וליטא – עם הגלח. אלא שיש גם הבדל בין זה לזה. הרוקח, למשל, מסלסל בשערו, בשפמו וזקנו. זה בא לו עוד מאותם הימים, כשהיה בבחינת תלמיד־מרקחת וסגן־רוקחים; והפיקסטוּאַר מוכן לו תמיד על דפי הארון, עם כל מיני תמרוקים וסבון. רב־מטעם מספר קומי, או, להפך, מאריך בבלוריתו; כלומר, או שהוא עושה עצמו איש־המעשה או שהוא עושה עצמו פילוסוף. רוקח אין זקנו מגודל. על פי רוב הריהו מעדיף את הזקן העשוי כתבנית זקן־צרפתים. לא כן הרב־מטעם, שזקנו מעטר את פרצופו, קצוץ או מגודל, ובמגודל – מראה מגרפה רחבה. בגדיו של הרוקח מותרים בצבעונין – עד כמה שהם מותרים בכלל לזכר. נוסח הרב־מטעם – שחורים. הרוקח מבכר את ה“פּידז’אק” (עם סדרה אחת או עם שתי סדרות של כפתורים – כראות עיניו, וכאפנה השולטת אותה עונה בעתונים). הרב־מטעם מאריך בבגדיו, והולם אותו ה“סוּרטוּק” (על אחת כמה וכמה כשיש לו כרס בולטת), שכּן זה משוה לו חן ודרך־ארץ ומתינות, ויש בו משהו ממדי הגלחים. הרוקח לוקח לו גרבים מכל צבע הבא לידו, שכּן מותר לו לנעול סנדלים והם נותנים מקום לחן של גרבים. הרב־מטעם חייב בנעילת נעלים, וגרבים לו שחורים, שלא יראה קל־דעת ונוטה אחרי הפריצות. יוצא מן הכלל – רב צעיר, ובשלהי דקיטא, בשעה שמותרים לו הצ’סוּנצ’ה והסנדלים הלבנים. וכך היו נוהגים הרב־מטעם והרוקח גם בעירם. מעולם אין רב־מטעם שרוי בלא אשה. שכן למדנו, שאין השכינה שורה אלא על נשואים, ורב־מטעם אי־אפשר לו בלי מקצת שכינה, שהריהו, בבחינת־מה, מעין גלח (להבדיל) או מעין כומר (להבדיל). גם הרוקח אינו שרוי בלי אשה. שאם לא ישא אשה, כלומר: אם לא יקבל נדוניה, ישאר לעולם משרת בבית־מרקחתו של אחר, שכך למדנו: אין בית מרקחת באין כסף, זאת אומרת בלי נדוניה. מקום שיש אשה יש בו מטבח, ומקום שיש מטבח, שם מכינים לכבוד שבת פשטידה. מצוה זו – מצות פשטידה – אינה חלה על אשתו של רב־מטעם ועל אשתו של רוקח. אלא מאי? – בבתוליה ישבה אשתו של הרב־מטעם בבית אביה, גביר של עיירה קטנה, והיתה הפשטידה חביבה עליה מאד. ואשתו של הרוקח גם היא מבנות־עיירה. והיתה לקקנית מטבעה, להוטה אחרי פשטידה. אלא שלא היתה עצלה, והכנת הפשטידה היתה חביבה עליה. ובכן, הריהי עוסקת ומטפּלת בפשטידת־השבת שלה, מטפּלת בעצמה, אף־על־פי שהיא נמנית עם האריסטוקרטיה של העיר. ומצאו בזה טעם לשבח, והדבר מקרב אותה לבריות. בין כשר לטריפה אינה חייבת להבחין, אבל הפשטידה מקרבת אותה למקום וליהודים החרדים, בחינת “טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח את ידךיי. ונוסף לזה, טעם פשטידתה של אשת־הרוקח נודע בכל העיר. טעם גן־עדן ממש. אישה הרוקח מכניס בה מין שמן, שאין אחרים יודעים אותו כלל. אשת הרב־מטעם אומרת בפירוש, שכאן ידה של שכנתה על העליונה. וכמה פעמים מביאה אשת־הרוקח חתיכות־חתיכות לבית הרבנית. והיה מעשה – – – את הפשטידה טומנת אשת־הרוקח בתוך ארון, המשמש מזנון ארעי ועומד באכסדרה המשותפת. מעבר מזה, באלכסון, עומד מזנונה של אשת־הרב. ופעם בשבת, כשהלכה הנערה המשרתת לקבל את פני הפשטידה, הפשטידה של אשת־הרוקח – והנה איננה. עומד הכלי, שבו שמוּה בערב־שבת, עומד לו כלי מלא בושה וכלימה, אבל הפשטידה איננה. לא תתואר עגמת־נפשה של האשה המסכנה. הושבתה שבתה, “פנה זיוה, פנה הדרה”. נדמה, הקיבה לא קבלה את תיקונה, את גמר ספּוּקה. אותו יום היתה העיר כמרקחה: – מי הגנב? שאלו זה לזה: מי יגנוב? נכרי או בן־ברית? – הוה אומר: נכרי. בני־ברית המצוּוים על הפשטידה מכינים אותה; ובני־הנכר, שאינם מצוּוים עליה, מחבבים אותה לכשתמצא להם. בשבת שלאחריה – שוב נגנבה הפשטידה, נכנסה למזנון כדרכה, ובבוקר לא נמצאה. התקין הרוקח מנעול ומפתח. הפשטידה נשארה בארון. אבל בשבת שלאחר־כך פתחו את הארון – ושוב הפשטידה איננה. נראה כי בידי הגנב היה מפתח. העיר כמרקחה. אשת־הרוקח יוצאת מדעתה. אישה, שיודע תרופה לכל דבר, תרופה כנגד הגנב לא ידע. התקין מנעול חדש, ובשכר זה קבל פשטידה בשבת ראשונה. שבת שניה – הפשטידה איננה. היתה הפשטידה לשיחה בעיר. בשבת בבוקר נכנסים השכנים אל אשת הרוקח ושואלים: מה מיום? ישנה או אינה? בעיר ס. גם זה ענין. אשתו של הרוקח מתפקעת מרוב צער, אבל עומדת בשלה. בכל ערב שבת היא עושה פשטידה. שכורת־נצחון היא, כשהפשטידה קימת לאחר חלופי מנעול. שוב אינה מכינה אותה לכבוד שבת, לשם עונג־שבת, אלא להכעיס – “פשטידה־להכעיס”. בשבע עינים מתבוננים בערב־שבת אל כל הנכנס בבית. “על אַפּוֹ ועל חמתו של הגנב – יאכלו פשטידה!” כל מעיניו של הרוקח – בפשטידה. מעשה שבאו ואמרו לו: – ילמדנו, רבי, במה מרפּאים את הטחורים? ענה ואמר: בפתילי פשטידה! באו ידידים ומכרים־סתם ואמרו להם: הניחו את הפשטידה במטבח, ולא תהיה בה יד הגנב. ענו: מאי קא משמע לן? פשטידה שמונחת בבית, ודאי שאין הגנב שולט בה. ופעם עמד הרוקח ונשבע, שהוא יתפוס את הגנב. כל הלילה לא יישן, ובלבד שיתפסנו. תקן לו מצע בחדר סמוך לאכסדרה, השאיר סדק בין תריסי החלון, יושב וממתין. ובבוקר השכם נכנס – זאת אומרת, לא נכנס אלא טס כמטורף אל המטה שעליה התפרקדה אשתו, מתחת לכסת החמה, ונחרה נחירה חביבה. – תפסתי! תפסתי! – את מי תפסת? – את גונב הפשטידה. ומי הוא זה? ואי זה הוא? ואז גחן עליה הרוקח ולחש באזנה מה שלחש. – יצאת מדעתך? אי אפשר! – בחיי ובחייך! – אי אפשר! אי אפשר! – כשם שאני יהודי! ואני יודע מה שאעשה! עוד ביום הרביעי התחילה אשת־הרוקח לספר בפשטידה. – נאמר: של אטריות ו”גנב" בתוכה? לא, פשטידה זו מה בינה לבין זו שבכל ימות השנה? אלא מה? פשטידה של אורז עם צמוקים “סולטנין”. ושמא לא? מעין “סטרוּדל”? ותוכו רבּה של הדסים? ואולי… נשארו לי מצות כתותות – והיה לי מעין “כּרמזל” או “פאלירציק”? ביום הששי ידעה כל העיר, שעתידה ה“פלונית” של הרוקח להכין פשטידה, שכמותה לא פשטדו מעולם. ומה יאמר הגנב? ובאותו יום־הששי בבוקר נגש הרוקח אל דף הספרים אשר בבית המרקחת, נטל ספר עב־כרס, נפח בשכבת־האבק העבה שעליו, עד שיצאו לו אותיות לטיניות: Pharmacopoea והתחיל מדפדף, דפדף ועמד על הערך “זרע קרוטון”, ומשם סקר עינים לכּתוּב: ־ oleum crotonis, ועקם שפתיו בחיוך ערמומי. אח“כ פנה אל ארון הסממנים. והפשטידה – פלא שבפלאים! – בערב היא באה למזנון ובבוקר לא שבה… השכם בבוקר – כעל כנפים טס הרוקח אל המזנון, ופניו נהרו, – הפעם נהרו – כשראה שהיא איננה. שפשף את ידיו, ולא יכול להתאפּק, העיר את אשתו. – גנבו! עכשיו נראה! וכשנפגשה הרבנית־מטעם באשת הרוקח, שאלה אותה לפי תומה: – נו? ומה הפשטידה? – נו… מה יום מיומים? גנבו! לא עברו שעות מועטות אחרי סעודת הצהרים, ובבית הרב־מטעם קמה בהלה וריצה משונה. מן הבית אל החצר, כלומר: אל אותו מכון קטן שבה; הרבנית יוצאת והרב נכנס, הרב יוצא והרבנית נכנסת. עד שנעלבו בני בית־הרוקח: אין להכּנס… תפסו ליום שלם! עד שבאו מבית הרב לבקש דבר כנגד הריצה הנוראה. עונה הרוקח, שהוא מוכן ומזומן לתת, בפרט לידידיו השכנים, ויש בידו כמה וכמה מיני סמים, אלא שאינו יודע כנגד מה להתכוון. מה אכלו? ולא נתחוור לו דבר חוץ מאותו פסוק שבתורה: “ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל”. לא עלה ביד הרוקח לדעת מה אכלו, ומטעם זה קשה היה לו להתכוון יפה. ועמד הרב ועמדה הרבנית בריצתם עד היום השני. ועוד באותו יום, גלתה אשת הרוקח, בסודי־סודות, לאחת מידידותיה מי הוא גונב הפשטידות, ומדוע הרב והרבנית רצים זריזים כל היום… ומה שמוּ באותה פשטידה. וכך, בסודי סודות, עברה הרנה בכל העיר, בכל סמטה ובכל בית ומדירה לדירה – עד ששבה לאותו בית שיצאה משם, אבל בדלת השניה, וגם לרבנית נודע מה הכניס הרוקח הארור בפשטידה זו, ונתחוור לה, מדוע רצה היא ומדוע רץ הרב הנכבד כל אותו יום ולמחרתו. והגיעו הדברים עד בית־המשפט. טענה אשת הרב־מטעם, שאותו רוקח, שכנה, התנקש בחייה ושם בפשטידה סמי־שלשול שיש בהם משום סכנת נפשות. הרב־מטעם, שהופיע בתור עד, טען, שהוא אינו יודע כלום: “ותאכל, ותתן גם לאישה עמה, ויאכל”. טענה אשת־הרוקח, שהיא אינה יודעת כלום. הפשטידה – פשטידה, דוקא פשוטה מאד, אטריות עשויה. זה דרכה למשוח את הפשטידה בשמן־אגוזים, ובזה כל סוד טעמה, ואין לה שום צורך לשים בה כל סממנים אחרים מן המרקחת. ואין היא מבחינה בין שמן לשמן. טען הרוקח, שאין לו כל סבּה להתנקש בחיי שכניו. הכל יודעים, כי ידידים המה וכו'. שנית, לא יכול להתנקש בחייהם, שכּן לא יכול היה להעלות על דעתו ועל דעת אשתו, שהפשטידה תבוא לידי הרבנית. את הפשטידה הם מכינים לכבוד שבת, כנהוג בישראל, בשבילם ובשביל בני־ביתם בלבד. שלישית, כיצד יכול לדעת, שהרבנית תשלח ידה בגנבה? רביעית, אפשר מאד, שאיזה שמן ממין אחר נכנס הפעם לאותה פשטידה בטעות. אשתו דורשת שמן־אגוזים, ואולי נתחלפו לו הצנצנות; ואילו לא הוציאה הרבנית הנכבדה את הפשטידה, הרי הוא ואשתו ובניו משולשלים היו להפרעה כמוהם, אלא שהקב”ה הצילם. ואינו מבין, מפני מה סבורה הרבנית, כי היה בפשטידה הגנובה שמן־קרוטון דוקא; הרי בבית־המרקחת שלו יש כמה מיני משלשלים אחרים: עקרי הריבס, אהלים, קלפּת אטד־הרקב, פודופילין, הקלפּה הקדושה, וגומר…
יל"ג בבית הספר למסחר
מאתשאול טשרניחובסקי
עד שסגר המורה אחריו את דלתי המחלקה, נכנס המשגיח “פאליק”. – תסלח לי, אני לרגע. טש‘. –! –כאן! לאחר השיעור תכנס לחדר האינספּקטור! אין לומר, ששמחתי על “בשורה נעימה” זו. כל התלמידים, שהיינו כולנו במצב מלחמה מתמדת, מחנה כנגד המורים, חזית מול חזית, התבוננו אלי בהשתתפות. ישבתי ועשיתי חשבון הנפש, מתודה ביני לבין עצמי על כל חטא וחטא, שחטאתי כנגד חוקי הדיסקיפלינה, כמובן, שרק על ה“נגלות” הייתי מתודה, “הנסתרות”, מכיון שנשארו נסתרות, הלא לא נכנסו בכלל לגדר חטא. רק הנגלות לרשות האסכולה – חטא. אם נגלה הדבר למשגיח – הרי הוא חטא. אם הגיע הדבר עד “מדריך המחלקה” – הריהו פשע. אם עד אזני האינספקטור בא – הרי זה אשם. אם הביאו אותו עד הדירקטור – הרי זו עבירה. ואם נתגלגל עד לפני “מועצת הפדגוגים” –הרי הוא עוון כבד. וכך ישבתי כל השעה, יושב ומפשפש במעשי, עד שצלצלה המצלה. קמתי ונחפזתי מן המחלקה. בשעת הליכה הצצתי בזכוכית שבדלת: דומני, הכל כמו שצריך, התספורת – כהלכה (תבנית “קפּוֹד” – אבל זה מותר), האבנט – כדין, כל הכפתורים קבועים במקומם, רכוסים – כשורה, התרמיל אתי – כחוק. הכנסתי כפּי לתוך כיס המכנסים לשם החזרה. אותה הכנסה שמשה לנו לתלמידים סגולה בדוקה ומנוסה, כשהיינו עומדים לנזיפה לפני האינספקטור על חטאים שחטאנו. כשהיה קצפו עולה עד למעלה ראש, היינו מכניסים כף לתוך כיסנו, ותיכף ומיד היה מרגיש בזה פאבל אנדרייביץ’ הבשרן והזועף, באותה שעה היה פוסק מאיומיו: שעה יתירה של ישיבה בלי סעודת צהרים, ישיבת קבע מעת לעת בסוגר, גלות… והיה תופס בכף התלמיד, מוציאה מן הכיס ופותח בשירה חדשה: – מה אתה? מה אתה עושה? כלום אינך יודע לפני מי אתה עומד? לפני איש גדול ממך בשנים, לפני אדם עולה עליך במשרה! היאה לאדם מנומס עמידה גסה זו? מי למדך דעת דרך־ארץ? וי לאותה חרפה, וי לאותה בושה… ומתוך כך היה שוכח את העיקר, ומסיים בנזיפה סתם בלבד, שאין עמה ולא כלום. דפקתי על הדלת. – יכנס! – פ–אַל אנדרייץ‘! האינספקטור קם בכבדות מעל כסאו, מתבונן בי, כאילו מן הצד, בעינים ליאות מעל למשקפים, – סקירה שיש בה בקורת מ“כף רגלי ועד ראשי”. פ–ל אנדריץ’ בעצמו “משורר לעת מצוא”, מחבר שירים פטריוטיים נלהבים בשעת־כושר, ליום גנוסיא של רוממות מלכותם וכדומה. הוא יודע איטלקית יפה ותרגם את ה“תפת ועדן” של דנטי. ופעמים, כשנפקד מקומו של אחד המורים והוא ממלא מקומו, אנו מבקשים ממנו ומעתירים עליו, שיקרא לפנינו את תרגומו, שלא נקבע עדיין בדפוס. והוא נעתר לנו. אנו מתפעלים בקולי קולות ומפריעים אותו מקריאתו. הוא גוער בנו, אבל לבסוף הוא מזיע מנחת רוח, מתחיל לחייך – ולבו מתרכך, אז אפשר לבקש הרבה דברים. גם זה הוא תכסיס מלחמתנו בחזית המתמדת. – המשגיח אמר לי שאכנס. – כן, ליהוי ידוע לך (אני עודני במחלקה הרביעית ושם עוד מאַתים)1, שהועדה לחגיגתו של קרילוב בחרה בך לקרוא שנים ממשליו, כלומר משל אחד, אבל צריך שיהיה שני מוכן לכשיתבעוך לכך, יהיו נוכחים רום מעלת קדשו האפיסקופוס, שר העיר ועוד. אני מוחזק קרין טוב. זה שבועים אנו יודעים, כי בבית־ספרנו יחוגו את יום יובל החמשים למותו של הממשל הגאוני הזה. – בחפץ לב, פ–אל אנדריץ‘, ואילו משלים? – אותם יבור המורה לספרות שלכם. – ומי עוד יקרא? – שוסטאן יקרא צרפתית, סקיריאס – יונית, בר – גרמנית, בשתים עשרה שפות יקראו. לשתים עשרה שפות נתרגמו משליו. – פ–אל אנדריץ’, נכנס אני לתוך דבריו – אם כן… אם כן – ירשה לי לקרוא… עברית! – עברית? – עברית. – היש תרגומים למשלי קרילוב בעברית? כלומר מה זה עברית? – יש תרגומים של כל משליו. – ומי יקרא? – אני אקרא. – אתה מבין עברית? הלא זוהי העברית של ספרי הקודש. המ… המ… ויש תרגום… דומה, איני תופס יפה את הענין – עברית אתה אומר, כיצד? – ובכן תרשה לי פ–אל אנדראיץ‘? פ–אל אנדראיץ’ בשלו: זה לא כל כך פשוט, הענין טעון עיון; והוא גומר: יש להתיעץ עם הדירקטור. – ובכן אלך אל הדירקטור! – לא! אני בעצמי אלך, לך אתי. האינספקטור משאיר אותי מעבר לדלת מזה והוא נכנס לחדר־הדירקטור. עברו רגעים מועטים, מכניסים גם אותי. עומד לו הדירקטור באמצע החדר, מסתכל דרך משקפים שחורים, וכפיו, זו של שמאל וזו של ימין, מכונסות בכיסי מכנסיו. אני משתחווה לעומתו ועומד שותק. – רוצה אתה לקרוא עברית, לא זו המדוברת, אך העברית הקדומה, זו של הביבליה? – כן, אדוני הדירקטור. – ויש תרגומים, אתה אומר. אילו תרגומים? – של חז“ק, של רייכרסון, של זינגר, אני אקרא בתרגומו של גדול משוררינו, הסופר המפורסם לב אוסיפוביץ גורדון, זהו תרגום מצוין. – וזה נדפס כבר? – נדפס לפני כמה שנים, ברשיון הצנזורה – אני מטעים כאלו דרך אגב. – ותרגם את קרילוב? – לא רק מקרילוב, הוא תרגם משקספּיר, מבירון. ממשל מפורסם הוא, ספר משלים יש לו “משלי יהודה”, יש גם ממשלי פדרה, לאפונטיין וקרילוב. – המ… המ… מהמהם הדירקטור. בעצם הדבר, מדוע לא? בשלש עשרה שפות… – יהיו נוכחים, כמו תמיד, רום מעלת קדשו ושר העיר… – נוהם האינספקטור דובית. – ואיך נעימתה לאוזן? לאיזו שפה היא דומה? – שאל אותי הדירקטור. – תרשני, ואקרא לפניכם איזה שיר, חרוזים מספר. – טוב, קרא! ואני מתחיל: על שפת סלגיר שם עמדה עריסתי2, בפאתי צפון חבלתני יולדתי, ערמות שלג כסדין כסוני, סופה וסערה שירים לי שרו; אך רוחי, הגיוני הלאה נשאוני… ופתאום אני מפסיק באמצע. אני אקרא משיריו של גורדון עצמו: אני בימי חרפי, עת עוד על מצח לא חורב טל ילדות נדר נדרתי: עבד לעברית אנכי עד נצח, לה כל חושי בי לצמיתות מכרתי. וכעובד אדמתו המפיץ קצח, כן בשדי קדש זרועי פזרתי, אני מכסה על פשעיו של יל”ג בריתמוס, מבליט את המשקל היסודי, שהרי האינטפקטור יש לו אוזן בוחנת, וזורק כלפיו, תוך כדי דבור: – אוקטאבה. – אוקטבה!? – נוהם האינספקטור, ומאהיל בכפו על אזנו. – “נא” – אומר הדירקטור, – לא רע! יש נעימה. טוב, שוב אל השעור שלך; ועם גמר השעור תכנס שוב אל חדר האינספקטור. לא נתנו לי חברי לצאת מן המחלקה, עד שספרתי להם גופו של דבר. – ובכן, – אומר האינספקטור, מסתכל בי מן הצד, – אתה תקרא עברית, אבל מי יבור את המשל, ומי יעמוד על הקריאה? – אני עצמי אבור, ואיש לא יעמוד. – המ… ובכן, תבוא אל החזרה ביום השני בארבע, וגם תסתפר, שערך צמח… וכשנודע לחברי היהודים, כי אקרא עברית, היו מרוצים מאוד. “אנחנו נמחא לך כולנו כף! אוהו, תראה! תראה להם, לגויים, תטפח על חטמיהם!” וגורדון זה – חיה זו מה היא? ספר! הדיוטות של אודיסה, מאין להם לדעת? ספרתי. אולם החגיגות המפואר של בית ספרנו מלא מפה לפה, ראשונים יושבים האפיסקופוס של חרסון ואודיסה, ראש העיר המפורסם בשעתו, האדמירל זילינוי, באי־כוח הסוחרים, שבממונם בית הספר קיים, ועוד. את הכבוד הגדול נחל, כמובן, הקרין האוקראיני: חן כל בת־שפה, לשון ההמונים, היה נסוך גם על התרגום, המוצלח מצד עצמו. ובהגיע תורי לקרוא, יצאתי והכרזתי: משל קרילוב בתרגום עברי מאת יהודה ליב גורדון. הרגשתי, שאני קורא לא רע. על פי שנויי קולי אפשר היה לעמוד על תוכן קריאתי לכל מי שידע את המשל במקור. הראשונים שהתחילו למחוא כף היה האפיסקופוס ושר העיר אחריו, קראוני לגשת אל האפיסקופוס. – יפה יפה! זו היא העברית, הביבלית: “אלי, אלי, למה שבקתני?”3 – איפה למדת עברית? – באיזה בית מדרש לכהנים למדת? – מלא את דבריו שר־העיר זילינוי. – זו היא יהודית אמתית! יהודית אמתית! – נדברו זה לזה באי כוח הסוחרים היהודים, ונהנו מזה. גם הם מחאו כף, משראו ש“פני העיר” עושים זאת. אבל יותר מכולם הרבו חברי למחלקה – היהודים, אף כי לא הבינו, כמובן, אף מלה. מחאו מחיאות להכעיס. ב“המליץ” או ב“הצפירה”, ואולי גם בזה וגם בזה, ספר מי שספר את כל הכבוד, שנחלה שפת עבר במסבת גדולים שלא מבני ברית, וכל הקוראים נהנו מאד. טקס החגיגה נקבע אחרי כן בדפוס, במחברת מיוחדה, ובה נכנסו כל התרגומים בכל השפות, רק המשל העברי חסר: “הואיל ולא היו בבית הדפוס אותיות עבריות” – כנאמר שם. ברלין, 1931.
נלי
מאתשאול טשרניחובסקי
אין לך עיר יפה בעולם כעיר קושטא. חן המקום עליה וחן זכרונות לעמים רבים ודורות משכבר־הימים וממלכות נגוזו. וכל צעד וכל שעל על אדמתה – קטע לתולדות אדם. “עיר הצריחים” הייתי קורא לה: צריחים קלים, זקופים וגמישים, אצל כל מסגד ומסגד, כ“נרות דולקים לפני אללה וחניתות כלפי השונא”. תאמרו, גם בכמה ערים אחרות יש מגדלים וצריחים, פלטינים וחורבות־פלטינים ובתי־מסגד נאים… אמת, אבל דבר אחד יש באסטנבול ואין למצוא כמוהו בשום מקום. וחנו גדול ומיוחד. אין לך מקום בעולם, שתהיה קרבת החיים אל המתים ניכרת בו כל־כך, כמו בעיר זו. החוט המסתורי שביניהם אינו ניתק. בתוך גנות זעירות אתה פוגע, על יד בתים קטנים, בבית־עלמין לבן וקטן – מנוחת עצמות אבות ואבות־אבותיהם. ופה, בבית הסמוך להן, אורגים אלה עלי אדמות את פתיל ההוֹוה והעתיד, הולכים וממשיכים את השושלת אלה שעודם בחיים. זה בצד זה, סמוכים זה לזה אלה ואלה, קיר־אבן מבדיל ביניהם – כולם בני משפחה אחת: זה בתוך ד' כתליו שלו, וזה בתוך ד' אמותיו שלו. הנכד הקטן כל היום הוא משתעשע על פתחי מעונם של אלה, ובערב ישבו לנוח מעמל יומם החיים ממעל, משוחחים זה עם זה ומשיחים זה לזה דאגתם; ואבותיהם שומעים – ויודעים כל הנעשה בבית פנימה. כל המשפחה חיה יחדיו, ורק שכבת עפר דקה מפרידה ביניהם. וגם לי יש בקושטא קבר קטן אחד, חביב עלי ויקר לי. וגם הוא היה סמוך לבית אשר גרתי בו בימי שהותי בקושטא. גנה קטנה היתה מוריקה אצל חלוני, וכשהייתי מוציא ראשי בעד החלון, הייתי רואה אותו, ונראה, כאילו אותו הגוף הקטן והיקר שהצפנתי תחת אותו גל זעיר עודנו חי, ואין ביני ובינו אלא מטלית ה̍כר הקטן הירוק. לפני חמש שנים התכוננו באמריקה, כלומר בארצות הברית, לבחירות נשיא המדינה. יש מועמדים ויש מועמדים, וכל הכתות והכנופיות מכריזות ומכריזות, כל אחת על המועמד החביב עליה, מרבות בשבחם, הולכות ומזכירות נשכחות, מה שפעלו ועשו אלה, למען דעת הבוחרים מה שיוכלו אלה לעשות כשיהיה השלטון בידם. היה בין המועמדים גם שמו של הובר. וכשבאים להזכיר שמו, מזכירים גם מה שפעל באותם ימי הרעב ברוסיה, כשעמד בראש החברה “ארא” להציל כמה וכמה רבואות בני אדם ממות. שנות ראינו רעה היו השנים. היה רעב בארץ. והגיעו הדברים לידי כך, שגועו ומתו ברעב ממש ברחובות עיר, במדינה אחת שהיתה מוציאה קודם לשוק־הסוחרים די שבר מיליוני אדם. אין לך חרפה ובושה גדולה מזו – בני אדם גוֹועים ברעב בתוך ישוב בני־אדם. היתה בושה וחרפה להסב לשולחן ועליו מרק־בצלים ופת חרבה, זעומה ודלה, ודרך החלונות הפתוחים קולות בוקעים ועולים – יללה אחת עולה, ממושכה ומקפיאה את הדם – – לחם… לחמא… לחמא… ומי שראה בעיניו אותן עינים של מזי־רעב ושכח אותן – ארור בחייו וארור במותו יהיה! צר היה לנו, לגדולים, על אותם הילדים, שעלה בחלקם לגדול בשעת־חירום זו. הם לא ידעו טעמם של פירות, של מגדנות, ממתקים ומיני סוכר. ואוי לאלה שידעו את טעמו של לחם, לחם הימים ההם… לא עמד בדבורו אחד מגדולי־הדור, שהבטיח לנו לתת לחם עד כדי שלא לשכוח טעמו של לחם מהו. אנחנו שכחנוהו. אותם הכעכים התפוחים, בעלי לחיים שחומות, שהיה מחירם שנים בפרוטה, לא היתה אפשרות לתתם במתנה לתינוק. לא ידעה בתי הילדה גם היא נחת בימים ההם. פעם בפעם היינו מוציאים אלונטית־בד ארוכה ורחבה, מאותן אלונטיות שאך רוסיה ידעה מה טיבן – דורונות ו…של ימים כתיקונם, כתונת של כר, ב' אמות על ב' אמות, חלוק לבן וגמיש וכדומה – והילדה היתה עושה בהם פרקמטיה. היתה נכנסת לשוק ומוכרת אותם לכפריים, ומקבלת במחירם כסף או שוה־כסף: תפוחי אדמה, גריסין, חמאה. ובאותן השנים, שבני־גילה לפנים היו יודעים רק שעשועים לאחר שעות הלמוד, נשאה גם היא בסבלות הבית: אפתה, בשלה, כבסה לבנים, נדדה מהלך פרסאות כדי למצוא ולהביא דלי מים… לא עת ידידות וריעות היתה אז. לא היה פנאי, ולא היה כח בשעות הפנאי, ולא היה אמון בבן־אדם, כשהיה כח בשעת הפנאי – האדם נעשה רע, רע ורעב… ואולם הלב הקטן רצה שיהיה לו דבר־מה כדי לשכוח את מרי ימיו העלובים. אי אפשר היה להכניס הביתה (קרי: החדרה) שום בעל־חי, כי בעל־חי משמעו – אוכל, בה בשעה שבבית אין מה לאכול… וכשקרב יום הולדתה של הקטנה והימים נעשו קודרים ביותר, רצינו דוקא לשמח את לבה במה שהוא – ומצאנו. ומצאנו עוד אלונטית אחת – מורשה מימים עברו, מאד רחוקים, הוצאנו אותה אל השוק, מכרנוה וקנינו במחירה צפור. צפור קטנה לא יהיו מזונותיה קשים לנו. בני אדם שנהנים מזמרת צפרים, יש להם על־פי־רוב זמיר, קנרי. אבל להשיג את אלה, שמחירם היה גדול למדי גם בימים כתיקונם – לא יכול היה לעלות על הדעת. מי שהיו לו אלה – זה כבר מכרם, ומי שיכול לפרנסם בימים אלה – אינו זקוק למכור אותם. אבל קנינו צפור קטנה, מאלה הנמצאות בארץ, בכל יער ובכל חורשה, צפור שיש לה קול ערב ונוצה נאה: חרפי, מגדל שערו קומי ולובש ירוק וצהוב. גוי קטן זריז מעמיד מלכדת וצד אותו. במחיר פרוטות הוא מוכר אותו עם הכלוב מעשה־ידיו, מוציא כספו לסוכריות ושוב צד צפור. וכך היה. מצאנו גוי קטן, ובידיו כלוב פשוט, ובכלוב — חרפי. חרפי עליז, עם עינים מלאות אור, מתבונן בסקרנות על סביביו. גדולה היתה השמחה במעוננו כשנכנס הקטן העליז ופתח בנגונו. ועם הנגינה הפשוטה נכנס שוב דבר־מה לחדרנו העגום, ונכנס דבר־מה נשכח לתוך הלב העגום, נכנסה אמונה, שאי־שם, אי־שם, עוד אילנות מלבלבים – ולא סתם עצי־הסקה. ויש מקומות שיש שם ריח של מחטי־ארנים, ושלכת ריחנית, ומיני בעלי־חיים שאינם חיים רק לשם מטרה אחת: להגדיל ולהאדיר תורתו של לנין, אלא חיים בתכלית הפשטות, בלי הכריז על עצמם שהם זכאים לחיים. ואולי נכנסה גם תקוה לימים טובים מאלה… אלא שברבות הימים נוכחנו לדעת, שהחרפי הקטן – כל שהוא קטן – אכלן גדול הוא. אין זאת אומרת שהרבה לאכול, אלא עובדה זו עצמה שאכל והיה זקוק למזונות, – כבר הכבידה עלינו. ומאכלו – מיני זרעונים, יש שקראו להם “ביצי נמלים” – היה צורך לקנות. אבל, מכיון שנכנס לחדרנו למד הוא לדרכינו: פעם מרבה ופעם – ממעיט, ובלבד שהכרס תשאר בחיים מתוך תקוה לימים טובים מאלה. ובימים ההם נתרחש נס. התחילו באות חבילות “ארא” – משלוח מאמריקה, משלוח מאגודת יהודים אוקראינים שבלונדון; מאיזו ארץ רחוקה בדרום אפריקה. ברכות תחולנה על ראשם של אלה, אשר שלחו לנו, אשר פקדו אותנו ולא נתנונו לגווע מרעב בפנה חשכה, בתוך דירה קרה שנתרוקנה מכליה ומאורה! ובתוך מבר̍כיהם היה גם נלי החרפי שלנו. שירו נעשה יותר עליז, והיה מרבה לקפץ ולדדות, וכרסו הקטנה, כרסו זו הלכה וגדלה, ממש כאותה כרס של בורגני קטן. זה כבר היתה כרסו הקטנה שלו – מד־מזונות בביתנו. כשהונח לנו מעט – הלכה וגדלה, וכשהורע לנו מאד – הלכה והתכוצה. ויחד עמנו עמד נלי לצאת בגולה, בדרך לקושטא. והיה קורקבנו של נלי מלא ומת̍כדר – בחור נאה היה. וכשעמדנו לבדיקה על מרפסת הנמל לפני הספינה ולבדיקה שניה על ספון האניה, חרדנו מאד מאד. השק הקטן עם מזונותיו של נלי עבר וחזר ועבר כמה ידים סקרניות של מומחים שבמומחים לבדיקה – בקשו למצוא שם “קאראטים”, זאת אומרת: אבני־חן שמשקלן קאראטים. ודאגנו מאד שלא יפתחו קרקבנו של נלי – מי יודע, כלום אי אפשר לחשוד גם בו, שעל־כרחו בלע “קאראטים”? כלום היה מקום שלא טפלו בו בהנאה יתרה לשם בעור יהלומים. אלא שהכל עבר בשלום ואנחנו עוגנים בקושטא, ואנו נהנים מן העיר, מיפי מסגדיה, מיפי שרידי הפלטין של מלכי ביזנטיה, מן הים, מן החומות, מן המוצגים במוזיאון לאמנות, ובזה התיאולוגי, וגם מריח הלחם הטרי אדום־הלחיים, וממראה גופות הצאן והבקר התלויות באטליזים, וערמות הפירות ושפע הדגה. ונגוניו של נלי – נגינות עליזות, וכרסו עגולה. סבורים אנו: צריך להכניס לכלובו את בת־זוגו. כמובן, ̍כלוב יותר נאה ויותר גדול נביא לו. החלון פתוח, וריח חריף, חמים, נודף מן הגן הקטן, מאצל החלון… ויושב אני פעם – יחידי נשארתי בחדרי – על יד החלון ומעתיק שירי ה“איליאס” לתוך קונטרס גדול עם נייר אפרפר, בכריכה הגונה, שנתן לי במתנה אחד מראשי היבסקציה, בנו של רב, מחסידי הקהליה החדשה, אדם ישר וחובב עברית, קורא בגנבה את “התקופה”. בכלוב שעמד על החלון מדדה נלי לכאן ולכאן, מן המוט על הרצפה וחוזרת ועולה על המוט. ופתאום קול ציוץ חד קלטה אזני, וכמה מן היסורים היו בו. קול קטן קורא לעזרה, קול יודע שמצבו איום! והקול בא מן הכלוב. דבר מה ניתק בלבי… אני תופס את הכלוב ורואה שהחרפי שלי עוצם עיניו הקטנות ויורד – יורד ונשמט מטה מן המוט, וכך נשאר מוטל על החול. פתחתי את הכלוב והושבתיו. רגע נשאר יושב. הכרס הקטנה מכבידה על הרגלים הדקות ונוגעת בחול. אחר – נפל, התחיל פוער פיו ונושם בכבדות, לסירוגין. שמתי אותו על ידי. העינים נפתחו שוב, אלא שהאישון הולך ומתחמק, הולך ומתחבא, ורק הלובן מביט – הבטה איומה. עוד רגע נשם, עוד רגע נשף, וראשו נפל אין־אונים שמוט על צדו. הצפור מתה. עד שבאה הילדה חפרתי בגן על יד החלון בור קטן, שמתי את הגוף הקר בתוך תיבת־עץ והורדתיו לתוך הבור, ותקעתי זמורה לסימן. ב̍כל יום ויום, כל זמן שהותנו בקושטא, היינו מתבוננים לעתים קרובות אל הקבר הקטן, שהעלה ירק מיד. והיה לנו המת הקטן קרוב־קרוב מאד. וכך נשאר לנו קבר קטן, קרוב ויקר, באחד הרחובות הקטנים והשאננים בקושטא – את שמו שכחתי – שם, לנוכח משרד הרבנות.
ברפש
מאתשאול טשרניחובסקי
הפנס שאצל השער זרק אור זעום בפני הטבקנים היוצאים מן הפבריקה. צוותות ו̍כנופיות קטנות יצאו זו אחר זו, שעה קלה היו מתעכבות על יד השער, מפטפטות ומשוחחות בקול רם, טרם הסכינו עם האויר הקריר ועם הערפל הלח, שמלא את כל הרחוב. הנערות עמדו לבדן; מעטפותיהן מכורכות היטב סביב צוארן ומסתירות מלא פניהן, כשידיהן נתונות בתוך קצות המעטפות. הבחורים עמדו גם הם לבדם, שיחתם לא היתה צעקנית כשיחת הנערות. “בעלי־הבתים”, כלומר, הנשואים שבהם, לא הרבו לשהות; משהיו יוצאים – פונים לעברם. “הנערים”, החניכים, רדפו איש אחרי אחיו, יצאו באגרופים נטויים איש נגד רעהו. ברוצם היו נכנסים אל קבוצת הגברים או זו של הנערות. הראשונים היו כועסים ובועטים בהם ברגליהם; הנשים כנו אותם “חצופים”, “שקצים”, הדפום בכתף, ובתוך ̍כך היו מרימות קול פחדים. יש שנראו פני בחור מתלוצץ עם בתולה. כנראה, חפץ הוא ללוותה הביתה. ה“בתולה” עמדה כמסרבת, מלבבת בעינה האחת אותו, את הרוצה להיות “היפה” שלה, ובשניה נבטת ברעותיה; בינה ובין רעותיה פסיעה אחת. הוא משפיל קולו בדברו, והיא מרימה קולה בדברה ובצחקה. רק חיינה עמדה לבדה, בלי גרוע עיניה מן היוצאים בפתח הבית. מן הפבריקה יצאו עוד שנים – בעלי בתים. הגבוה שבהם משה־פנחס, עטוף מעיל ישן, צהוב, הדף את רעהו משה־ליב! – ובכן, משה־פנחס, מה אתה שוהה? – אין דבר, תחכה הפלונית עוד רגע! מה שמגיע לה, ישאר לה. – אי אי, משה־פנחס, מנוול אתה, במחילה מכבודך. – אמאי אתם? כולא עלמא צריך לפרנסה ולאשה. גם הרבי, ימח שמו וזכרו; והאשה – לאיש. וכי נשמה של מוך לה? בודאי! ומה זו – הה? משה־פנחס הדף את משה־ליב בצדו, ובעיניו קרץ לו על חינה, העומדת לבדה ברחוב. עתה, בעודה עומדת, לא נשאר כל פקפוק, כי שדרתה נתעקמה וכריסה בולטת. – מה דעתך על אותו השקץ? מחכה היא לו. – אבל, משה־פנחס, נבלה היא! לקח בת ישראל ונבל אותה… משה־ליב הרחיב צעדיו. – בעל רחמנות אתה, משה־ליב, בלי הסכם הכלבה לא יבוא הכלב על שכרו. – משה־פנחס, והיא מה תעשה עכשיו? הוא את שלו קבל, עתה יסובב אחרת. – אסור לתת לגעת באין טבעת. – ולך, משה־פנחס, מותר; הכל מותר. וגם היא אדם… משה־ליב חש, כי מרתו מתפקעת, קשתה עליו חברתו של משה־פנחס. “ערבא טבא! – הפסיק פתאום את שיחתו, – אני הולך”. – ערבא טבא, בעל רחמנות! ובזכות זה תהיה אתה סנדק, איה“ש. ומשה־ליב צועד צעדי ענק. מאז הבוקר ידע כי גם היום ימררהו “אותו הדבר”, שבעת האחרונה לא נתן לו מנוח, חרף מאמציו להסיח דעת ממנו. היום בצהרים נדבר עם אשתו על דבר החגים הבאים. הוא צריך למכנסים חדשים, לילדים אין נעלים, ולימי החג דרושות הוצאות יתרות. והחורף ממשמש ובא… עצים והסקה, בגדים חמים, ומהלומברד צריך לפדות את הרוטונדה שלה… ואין ברירה אלא לעשות מה שהיו עושים מדי שנה בשנה בזמן הזה. היא תלך אליו, אל הכלב, לבקש קצת כסף מראש. הוא מחבב את הנשים, בודאי לא ישיב פניה גם הפעם. בפני אשה יפה בוכה לא יו̍כל לעמוד. ובכל שנה ושנה משה־ליב נשבע בנפשו: יהיה מה שיהיה, והיא לא תלך אליו, – אבל גם הפעם לא עמד בדבורו. אכן, הוא אינו חושש לשום דבר; מאמין הוא בה, וגם הוא לא יעיז… אלא שאותה הנגיעה הקלה, “שהוא” יוכל להרשות לו באותו מעמד, ואותה תקיעת הכף, שיש בה מתאות הנאה, – דיין להרתיח את דמיו עד כדי תקיעת סכין בבטנו של אדוניו. גם היא כמה קשה לה הליכה זו! אבל דוקא סירובה זה עורר בלבו חשד. מי שנכשל פעם – – – ושוב נעור בו “אותו דבר”, נעור? גם זו שאלה. אפשר, שגם לא ישן מעודו, אלא שהיה נרדם לפרקים. ימי פגרא היה עושה לו. ומיד, משנזדמן לידו המקרה, היה נעור ביתר עוז ומרירות; אמנם, תמיד היו לו הימים שלפני החגים ימים מרים ביותר, והמלחמה בנפשו פנימה קשה מבכל ימות השנה. ועוד זאת ידע, כי לא צדק. מעולם לא צדק. וגם היום לא צדק, ואינו רשאי מכמה וכמה טעמים להרהר אחריה; אבל את העבר לא י̍כול לשכוח. ולא רק לשכוח אותו העבר הוא צריך, כי אם להסיחו לגמרי מלבה, לעקרו מנפשה, וליטול מכל יצוריה, מכל אבריה, מכל חתיכה וחתיכה של גופה היפה. נורא הפגם, ואין לו תיקון לעולם. לעולם! לשוא הוא משלה את נפשו, כי יסירנו באהבתו. הפגם הנורא לא ימחה. להיפך, כל נשיקה ונשיקה, גם החמה שבחמות, תשוב להעיר אותם הזכרונות, שהוא חפץ למחקם מעמקי לבה ונפשה. למרות רצונו שלו, למרות רצונה היא, יבוא תמיד המלאך הממונה על הזכרון להעביר דמיון בין מה שהיה ובין מה שיש, ותמיד, תמיד תשמע את המאמר המורעל! לא כך היה אז – – – טוב עתה מאז, או להיפך… טוב היה אז מעתה”, ובין כה ו̍כה האז הזה חי ונמשך, חי ואינו מת. משה־ליב בא עד קצה הרחוב הגדול, פנסי החשמל שפכו מאורם הירקרק־לבנבן על המדרכה. אחת “מאותן הנערות” נחפזה בטיסה קלה עד משה־ליב. מתחת לכובעה הרטוב הבריקו אליו עינים יפות ומחוצפות. – מחמדי, שמא תסור אלי? משה־ליב הרגיש בעצמו, כי עיניו קמו וחוורון־מות מכסה פניו. הנערה הבינה את המבט המלא משטמה נמרצה. היא הבליטה את שפתיה וכרגע סרה הצדה. דקירת סכין בלב היתה לו פגישה זו. גם היא, גם היא היתה עושה כן. בערב היתה רוחצת פניה, לובשת לבנים, עושה ראשה וצפרניה, ויוצאת – ערב ערב! והיתה פוגשת באחד, בשני, נגשת אליהם, מבריקה אליהם בעיניה היפות, עושה בגוה אותה הניעה הקלילה, המלבבת, הקוסמת, המבטיחה כל כך הרבה אושר. והוא עומד ומסתכל בה, ושב ומונה בלבו ומשוה את מכסת ה̍כסף – מחיר רביעית השעה של התמכרות ושכרון בתוך אותו הגוף הנאה. היא שוחקת שחוק קל, ומראה לו בינתים שניה הקטנות הלבנות, והוא פושט את כל אשר עליה במבט סוקר, מלבב בעיניו את מערומיה. הם הולכים. והוא רואה בדמיונו, איך שהם באים עד המסדרון והחדר. ובחדר מטה… ומשה־ליב אינו רוצה לראות אותה מתפשטת… והוא צועד וצועד ביתר עוז, ומתוך כך הוא שומע את צעדיו: גם היא – גם היא. אבל דמיונו ער. הוא רואה את הגויה הנחמדה, הידועה לו כל כך היטב היטב, עומדת ערומה למחצה לנגד עיניו. הוא רץ, ובאותו רגע חש הוא זרוע קטנה נתונה בתוך זרועו. – מחמדי, שמא תסור? לא הרחק – פה, בבית זה… רק חמשים… עינים מחוצפות מלבבות אותו. האשה כמעט שנפלה! הוא הדפה בכח. כולן, כולן כך! כו־ל־ן… ומדוע אתם עושים להן כך? ומדוע הן מרשות לנו? המחפץ לב באו לידי כך? עוני… רעב… עבודה קשה… קלות דעת! אבל יש שבאו לידי כך משום תאוה. ואתה ראית? ואתה הן ידעת רבות, רבות. ואמנם הוא ידע רבות. בן חמש עשרה נתמכר לחטא, ואת כולן, כולן ידע ברחוב הזה, בעיר הזאת. אבל מאוס הדבר, מתועב עד מאד, זוהמה… וגם היא, גם היא… לא! כזו היא לא היתה, על פתחו של גיהנום – – היתה ולא נכנסה. ומי לידו יתקע? היא לא הודתה בדבר אף פעם. כלום לא די במה שעשתה, כי תודה גם בזה, דיה בצעד הראשון. קשה הראשון, קשה מאד, והשני מה קל הוא. היוכל להאמין לה? לא, היא לא היתה. ובנים אין לה! בנים אין לה! נעור בקרבו קול רצוץ, חצוף ומתלוצץ. אי משום הא? וכמה נשים, שאין כל חשש הרהור עליהן, והן עקרות. ואם גם היא, אם גם היא… והוא? הטוב הוא מכל הנשים והנערות האלה? לה אסור, ולו מותר! הוא, הוא בעצמו אמר זאת, בערב הזה אמר. ומלמד הוא עליה זכות, ואף על פי… לו, גם לו אסור – אם ̍כן, גם הוא חטא, גם היא חטאה. אבל לא, אלף אלפי פעמים לא! יען כי יודע הוא, כי דבק בו הפגם, כי מנפשו למד זאת – על כן אינו חפץ, כי ימצא הפגם גם בה. לא ולא, לעזאזל אותו הרעיון! משה־ליב נבעת מפני הרעיון, הוא חש כי בנפשו הוא, והוא מרגיש, כי הרעיון כאילו תוקע בו צפרניו ואינו רוצה לעזבו. – פגם גם בו. ויש שהוא מחבק ונושק לה, ובאותו מעמד הוא נזכר בפלונית שנשק ולאלמונית שחבק. ויש שהוא נזכר: עם ריבה זו נפגש במקום זה, ולנערה זו זכה בכך. ואותה הוא אוהב ממש כנפשו, ועוד יותר מנפשו. אך יש רגעים, רגעים של עיפות, הבאה מתוך אהבה עזה, והוא מתגעגע אך כמעט קט, אך רגע קטן על אחת מאותן הריבות, שידע בהיותו בבחרותו, או… על אשתו הראשונה. “וגם היא… וגם היא”, שומע הוא מתוך פסיעותיו. וחורון מות מכסה פניו. יוכל היות, כי גם היא כמוהו, שלו היא! לא, שלו; והנשמה? את הנשמה אין אנו מקבלים מידי האשה, שלה היא. ויש בנפשה סודות ורזים, סודות ורזי דרזין, שאינה מגלה גם לכסת שמתחת לראשה. ואותה הנשמה אין אנו מכירים, זרה היא לנו. אותה לא נקבל. ומי יודע למי הנשמה, למי ניתנה? ויש שלא תהיה הנשמה לעולם למי שהיא באמת. והגוף ניתן לנשיקה ולחבוק לאחר, ומתרפק על אחר. ומתוך שכרות הראות, כשתבאנה העינים לידי שכרון הרגש, וערפל החשק יוצע עליהן, הן רואות את בעל הנשמה מתוך הערפל. ובעל הגוף מקבל את האהבה ואת האש המורקה עליו, וסבור הוא, שהגוף שלו והנשמה שלו. ואין לך צער גדול מצערו של אותו אומלל, שהכיר שלא לו כל מה שקבל. גנב, גונב אתה ונהנה משל אחרים. למענך אתה, כשאתה לעצמך, אין ̍כלום, כלום… משוגע אני, משוגע אני! – מפסיק משה־ליב את רעיונותיו, וסבור הוא ששערותיו מסמרות. שתי גימנזיסטיות, בנות עשר או אחת־עשרה שנה, עברו על פניו נחפזות. צמותיהן הצנומות מדולדלות על גבן. כל חזות פניהן אומרת: תמות אנחנו ונעלבות! שני גימנזיסטים הדביקו אותן. האחד כבן שלש עשרה שנה, ארוך, דק ופניו ירקרקים, הולך ושר דבר־מה בקול עצור. עיניו עצומות למחצה ושפתיו רועדות ברטט קל. לימינו צועד חברו גם הוא בחפזון. ניכר היה מתוך פניו, ששני יצרים מתרוצצים בקרבו: זה אומר: שוטה, רוץ אחריהן! וזה עונה: הביתה, בחור, שמא יראוך! כנראה השלים עם שני יצריו: נלוה לחברו והולך אחריו מרחק פסיעה קטנה. “מה נמאסים פניהם של אלה, והשחוק והעינים וכל הפנים! ממש פני בעל עבירה זקן וחדל אישים. שרק הגבוה. בודאי איזה נבלה, – חשב משה־ליב… רפש, רפש וזוהמה. ואלה השתים! הביטה נא על הנכלמות! מה רועד לבן הקטן! ומעמידות הן פנים של נעלבות… שקר, שקר! מאמותיהן, ממורותיהן קבלו, שאין זה מן הנמוס ללכת עם הנערים, כי צריך להיות תמימות, כי נערה אינה מבינה מאומה. בעוד שנה, שנתים תלמדנה כי טוב להן להשאר בתומתן משום עסקי חתנים להבא, שאי־אפשר בלעדי זאת להגיע למטת־כלה. לנערים לא הגידו זאת, והרי הם מה שהם באמת: בלי אפר, בלי כל מסוה על פניהם. רצים הם אחרי הנערות, מדברים נבלה באזני הקטנות, “מלמדים דעת” את הקטנים, שלא הגיעו עדיין עד מדרגתם הם, ̍כך היו אבותיהם, כך יהיו בניהם, וכן הייתי גם אני. אבל הוא – שאני. מן התלמוד־תורה באודיסה יצא, ונהיה חניך־טבקן? והבית שבו גרה אמו! בית גדול ובו: תחנה של רכבים, בית קרקסאות, בית שכר, זונות, אכסניות אחדות, כמאתים משפחות חיות בעניות, בדוחק, יושבות צפופות… ובימות החום הכל נעשה בחצר ובאכסדראות באין מסתיר דבר – זה משפט הבית. ובכל דירה איש ואשה. ולאנשים נשים, ולנשים אנשים. ולרקחות “כּבּאים”, ולכבאים רקחות; לשפחות חיילים, ולחיילים שפחות. ולשוערים כובסות, ולכובסות שוערים; ולרכבים אהובות; ולזונות “אורחים”, ו”אורחים" באים ושואלים לזונות. ובחצר כלבים, והכלבים רצים אחרי ה̍כלבות, והכלבות חוזרות אחרי הכלבים, ובאורוות מרביעים את הסוסים. והאבות טפּשים, והילדים פּקחים. האבות מספרים במעמד בנוהם מדברים שבצנעה, כי אינם חשים לקטנים; והקטנים מבינים יותר ממה שמדמים הגדולים. והקטנים חכמים עד לבלי תת לגדולים להבין בזאת, וסופגים אל תוכם כל מה שהם שומעים. ולהם עינים מפליאות לראות ביום ובערב ובלילה, באור, בחושך ובדמדומי ערבים, את הנעשה לפני השער ובאורווה ובכל פנה אפלה, ובמבואות בית הקרקסאות, ובעליות המסבאות ומעבר לתריסי חדרי זונות. הוא שאני, אבל הם… בני העשירים, שיש להם מדריכים ומורים למן היום הראשון לחייהם. ובכן? ובכן אין אשמים. והעובדה? העובדה המרה נשארת בעצם תקפה ובכל מרירותה, והיא עובדה. אבל שטות, שטות ולא כלום! בעל היה לה. גוי, בלי חופה ובלי קדושין. ולא זה העיקר. העיקר הם חיו חיי איש ואשה כדת וכדין. והיא היתה לו למען קבל שכר, להחיות את אמה העוורת. וכי כמה נשים נישאות שנית – ואין האיש מפסיד. בשכר, בשכר מסוים היתה לו. טוב, בשכר מסוים! וכי כמה נשים נישאות כך למען קבל שכר, ואין בינן ובין זו אלא ששכרן אינו מסוים ואינו ניתן להן מדי חודש בחדשו. והמשא ומתן של אלה יוכל להבטל בכל עת וב̍כל שעה ובלי כל י“ב שורות. ובכן? ובכן, כל אותן התרעומות שיש לו, יש גם לה! וצריך לשכוח מה שאבא ואמא אומרים, מה שסבתות בלות מפטפטות. חטאה של נקבה הוא גם חטאו של גבר, ואין האחד זכאי בדין. ובכל זאת שאני החטא הראשון. לו אירע מה שאירע, והיא כל ימי חייה תזכור את הרגע, בו היתה לאשה. ולא זו בלבד! נער בא לידי חטאו הראשון מתוך סקרנות, מתוך תאוה, מתוך קלות דעת, מתוך שפע כוחות, מתוך בטלה, מתוך שכרות, מתוך בושה בפני רעיו ש”כבר טעמו“, מתוך שאין כל פחד לפניו, מתוך שאינו חסר לאחר מעשה כלום. אין לו לירוא מפני מה, אין איש מבחין בו, כבודו עמו ונשאר הוא ב”מקחו“. שאני אשה. גזרת אבות, דת, מסורה דיין להפחיד את קלות־הדעת. ויודעת היא, כי את הנעשה אין להשיב, מוראה של עיבור עליה, ובושה וכלימה. ופעמים – את כל חייה היא קובעת, ואם היא חוטאת, אינה חוטאת אלא מתוך אהבה גדולה וחבה. ועד יומה האחרון לא יכבה הזיק של אותה האהבה, ופני אותו האיש ילווּ אותה עד מותה, כל עוד תהיה אשה. וזאת, רק זאת חפץ משה־ליב לדעת – לא מפי אשתו – לראות בעצמו חפץ, למשש בידיו, להווכח כי חפה היא, כי לא אהבה אותו מעולם. רשע, רשע, טול קורה מבין עיניך… נעור בקרבו קול. מתוך אונס, מתוך עוני… אמה גוֹועת ברעב ממש לעיניה, והיא ערומה, וסרסורי עבירה… ומצוק… ולאחר מעשה כמה דמעות, ומוסר כליות נורא… וטוב המות מחיים כאלה… ואיפה היא האהבה? לא מינה ולא מקצתה. וקול שני חצוף בא ומרקד כנגדו: מתוך שלא לשמה – לשמה… מתוך שלא לשמה… לשמה… אך הוא שוב מצדד בזכות אשתו: חפה היא… מאונס באה לידי כך. כשבאה לביתו רכה וענוגה היתה, כבר הסכינה לחיים טובים… יאלטה, אבאס–טוּמאן; וברלי קטן – בן שבועים – ילד פעוט מסריח, וחתולים מסריחים, וקיא וצואה… ודבורצ’ה גם היא בת שלש בסחבות ובסחי; אף מלה לא יצאה מפיה. בידיה הרכות והלבנות כבדה את הבית, שפשפה וכבסה את החתולים, אף פעם לא מסרה לכובסת. הכל עשתה בעצמה. צער גידול בנים לא־לה היא נושאת. בדומיה היא נושאת הכל, הכל! והיא אוהבת את הילדים. פה בעיר אין איש יודע עד היום, ̍כי אם חורגת היא. הוא עצמו כמעט ששכח זאת. ואותו הלילה… אותו לא ישכח לעולם, כשה נאלמה הלכה. חוטאת לא תעשה כזאת. יפהפיה היתה, רכה וענוגה, ל”חיים" הסכינה, ורבים היו הקופצים עליה, לוּ רק חפצה… והיא בחרה בחיים כאלה. משה־ליב נכנס בפרוור העיר, פנסים קטנים האירו בקמצנות את הרחובות, מרחוק נראה פנס גדול מפיץ אור אדום. מתוך בית נשמע קול הפסנתר, העוברים המעטים נדמו לצללים אפורים בתוך הערפל. “אדוני, אדוני, קרא אליו איש – אך רגע!” חבורת מלחים, כשלשים איש, הלכה במדרכה מעבר מזה. צל של מבו̍כה חלף על פני המדבר. “אדוני, הן זהו הרחוב… והיכן פה ביתו של ריבק, בית הבושת של ריבק”? רפש, רפש! כל העולם אינו עומד אלא על “זאת”, כאנשים ככלבים… ברפש. חיים ברפש, ויש חיים מן הרפש, חיים רק בשביל הרפש; בו יטבע ברלי, ובו תטבע דבורצ’ה, וגם אני אטבע ברפש. ועוד פעם עבר לאור פנס אדום. ובנפשו חש כאילו הוא נוגע ברפש. ראה את הבתים המוארים ואת אלה שאינם מוארים וענה: רפש. איש ואשה עברו על פניו שלובי זרוע. משה־ליב חזר: רפש… בפתח השער עמד גריצה השוער. כולו אפור ורטוב, לבוש “בורקה” אפורה וכנפות־כובעו משולבות. לצדו עמדה משרתת לבושה לבוש־בית, עומד בריקוד רגלים קל ובחבוק ידים. “מה? קר היום, אדוני רוזנברג, אדוני צריך לחום!” ובפישוט יד גפף את המשרתת. משה־ליב הביט הצדה. בגשתו אל דלת מעונו שמע את שחוקה החצוף של המשרתת. בחדר הראשון, חדר האוכל והאורחים, עמדה מנורה, שהאירה יפה רק אותה הפנה שבה עמד שולחן. מן החדר השני נשמעה נחרתה של דבורצ’ה. ברל’י ̍כנראה חפץ גם הוא לישון והתרפק על אמו. היא נשקה לו. ונדמה למשה־ליב, כי חשוד הדבר. הנשיקה באה שלא לצורך. וחשוד נדמה לו גם המבט הסוקר של אשתו. – ובכן? – שלשים נתן הכלב. – גם זה טוב. יהיה לנו יום־טוב. – והרוטונדה בביתו של… – נמצא עוד עשרה. פני אשתו היו חורים ועיניה נוצצות. וגם זה היה חשוד בעיני משה־ליב, אף על פי שידע, כי תמיד פני אשתו חורים במקצת. בעצם הדבר ידע בעצמו, כי אין מה לחשוד, אבל שלא מרצונו היה חושד ומקנא. – מתי שבת? משה־ליב חפץ לדעת כמה שהתה שם, אך לא חפץ, כי תבין היא זאת. – ההלכת תיכף אחרי הצהרים? – סרב? צריך היה לפייסו? וכל השאלות הללו לא היו אלא מעין השאלה האחת. השאלה הארורה, השאלה העיקרית שנקרה במוחו, ושלא ערב את לבו להגידה ברור. – לך ורחץ, בודאי רעב אתה. הפיוס הזה למה הוא? הכל חשוד. ומשה־ליב מסתכל בידיה. רכות ולבנות נשארו עד היום. מדוע היא יפה ̍כל כך? וה“כלב” מבין בדברים כאלה. והוא רוחץ את ידיו, פניו וכל חזהו. אבק הטבק חותר לכל חוליה שבגוף. ובמשך כל העת שרחץ את בשרו אחרי כן, כשאכל, וגם כשישב על הדרגש לנוח מעט בהרחבה, כדרכו יום יום, לא דבר כלום, אלא שדמיונו צייר לפניו תמונה אחר תמונה, מחזה אחר מחזה. הוא עובד בקרטש. לפני ירחים מעטים בא שמה, אשתו – כרסה בין שניה. דבורצ’ה בת־שלש. מכירים אין לו, וכסף בידיו אין. את המקום אינו מכיר, והוא מקבל עבודה בשכר מועט, עד כדי שלא לרעוב, עד אשר ימצא לו מקום הגון. ואשתו יולדת בן; אבל אינה קמה ממשכבה… קדחת… רופאים, סמי רפואה… כל מה שלא בא עדיין בידי המלוה, עבר אליו בזמן מועט, צריך הוא להכניס את אשתו לבית החולים. מקץ שבועים מתה. הוא נשאר אלמן והקטנים על ידיו. הקטנה מיבבת, והפעוט מר צורח, וצריך לעבוד, והשכנות גם הן אינן פנויות כל כך… כאיש אובד עצות היה מהלך. ובאים ומציעים לפניו שידוך. לו, לאלמן המסכן, שאין לחם בביתו, שפעוטיו מוטלים וצווחים בחדרו המעופש מאז הבוקר ועד חצות לילה. יפה היא וצעירה, תכשיטים, מלבושים וכסף מזומן לה. ונ̍כונה היא לטפל בקטנים. וכל זה כדי שישא אותה ויסיר ממנה את חרפתה. ומעשה ביתומה רכה ובאמה האלמנה העוורת, ועוני – ודוחק – ולחץ – וראה אותה האופיצר וחשק בה, ואפשר כי סרסורית הראתה אותה לאופיציר, ונתפתתה הנערה. והיתה עמו באבאס־טומאן – והאופיציר מת, ורבים הקופצים עליה, אלא שרוצה הנערה להיות אשה כשרה. ומצוות גדולות כרוכות בדבר: לתת אם לילדים ולהשיב לחיים כשרים בת־ישראל. יחשבנה לאלמנה. ולא התישב משה־ליב הרבה בדעתו, לא היתה השעה כשרה לכך – ונתרצה. טיפּחה וריבתה את הילדים. ונכנעת היא וכפופה לו, אלא שאינו יודע אם אוהבת היא אותו באמת. אמנם, לא כל הנשים אוהבות את בעליהן, וחפץ הוא לדעת, אם נמחה מקרב לבה זכר “אותו הראשון”. למראית עין שלו היא בגופה ובנפשה; אבל עליה להיות כן, למען ישכח את העבר שלה, אבל… והתולעת הארורה העצורה בנפשו נעורה שוב, והיא מנקרת ומנקרת, והוא אינו יכול להפטר ממנה. ואין לך רפואה בדוקה משינה – והוא שוכב לישון. כעבור־זמן מה נכנסה גם היא לחדר ושכבה לצדו. – משה־ליב, הישן אתה? לא? והרוטונדה שלי מה תהא עליה? הרוטונדה של קטיפה נשארה לה עוד מ“אז” עם עוד חפצים אחדים. בימי הרעה היתה היא ה“התרנגולת לכפרה” נתונה בעבוט. משה־ליב שתק, מוטב היה לה שתשתוק בשעה כזו, כשמרתו מתפקעת… – משה־ליב! אה, משה־ליב? – קר לי, ענה משה־ליב, שלא יכול לפטרה בלא כלום. – חכה, הנה אביא לך את השמיכה. ומשה־ליב הרגיש בנוח עליו השמיכה הגדולה והנהדרה של משי־ורדי, גם השמיכה היתה מאז. מוזר מעט היה לראות את השמיכה היקרה בדירתם שלא הצטיינה בכלי בית יקרים. ומשה־ליב הרגיש בשמיכה. זרם דם פרץ בפניו, וראשו סחרחר. הנה – הנה ה“דבר”, אמת מרה הוא, אמת הכל מה שחשב על אודות האשה. השמיכה הזאת שמורה, שמורה אתה עד היום. טבולה השמיכה בזכרונות, בזכרונות יקרים לה. באחד מאלה הימים, כשהיו שכורים מאהבה, מתאוה, יחד הלכו, מאושרים, דבוקים זה בזו הלכו, לקנות אותה – השמיכה הגדולה, הרחבה – במחשבה תחלה לשנים, לשתי גופות קנו אותה. ובצפיתה אליו, בקוצר רוח, כולה אש להבה, ש̍כבה תחת השמיכה הזאת, מקשבת לקול צעדיו ברחוב. מלאה עדן ורוך, כולה נאה השתרעה, צחה ולבנה מנוצות הברבור טובעת בארגמן הנהדר הזה, שכבה לצדו. וכמה נשיקות חמות, בוערות, וכמה חבוקים של חשק נשקו וחבקו על אותה השמיכה ותחת השמיכה. וטבולה בנשיקות ובזכרונות היא לה גם כעת, על כן תשמרנה מכל משמר… בשצף קצף השליך משה־ליב את השמיכה מעליו. – – כלום יצאת מדעתך? וכי מה אתה משליך את השמיכה. הרוטונדה הלכה, ועתה הוא מאביד את השמיכה בידיו. – לאחר כמה שנים עוד לא שכחת מה שהיה לך אז. – משה־ליב! בחשכת החדר לא ראה את פניה, אבל הרגיש במבטה. והוא חש בנפשו את גודל העוול שעשה, שאינו רשאי לומר כך. לכסות על הדבר, כדי שלא תרגיש גם היא בחרטתו, קרא בחימה: – על בגדים צר לך! לכי שובי… יש עוד אופיצירים. תמצאם דיך! היא בכתה, הבכיה החרישית פסקה, ויבבות תכופות ותדירות, נפסקות לרגעים, נשמעו בחדר, ̍כתפותיה רעדו. הילדה נעורה. – אמא, אמא מה לך? והתחילה בוכה גם היא. – אבל, הסי, דומי, מה לך? להקהיל עלי את השכנות, להעיר את הילדים את אומרת?… משה־ליב רעד מכעס עצור – הסי,דומי, דומי! וכח נעלם דחפהו לשים את ידו על פיה. היא שכבה מרעידה בבכי. – דומי, דומי… את… את… בלי משים עברה ידו מפיה על צוארה החם והחלק, ואצבעותיו התלכדו מעצמן, התעקמו כאילו אחזה בהן עוית. – המחנקני אתה? נהמה האשה. והוא לא שמע. אצבעותיו היו לחשוק־ברזל מסביב לצוארה החלק, נשימתו כבדה, וזיעה כסתה מצחו. ובפרפר תחתיו גוית אשתו, לא הרפה מצוארה. רגע חש כאב נורא בבטנו! בשארית כחותיה בעטה בו, ומעצמת הכאב רפתה ידו רגע, אך רגע קט; אחר שעה קלה שבו אצבעותיו והתלכדו ביתר עוז…
איך נכנסתי לזמסטווה
מאתשאול טשרניחובסקי
עם תעודת ד“ר למדיצינה אני מחכה; אבל תשובה מארץ ישראל לא קבלתי. פניתי, כעצתו של פרופ' ווארבורג, למכון המחלות הטרופיות אשר בהאמבורג. עד התחלת הקורס – ארבעה חדשים. לשבת זמן זה בברלין לא יכלתי, וגמרתי לשוב לרוסיה, לראות את הורי, שלא ראיתים כמה שנים, – ולחכות שם. בהיותי סטודנט שיחק לי מזלי. כמה פעמים הייתי פאמולוּס (זאת אומרת: משמש רופא בקליניקה), עבדתי בקליניקות היותר מפורסמות שבהיידלברג; וכשהייתי חוזר הביתה להורי, הייתי עובד בבית החולים של הזימסטווה שבכפרנו, שבו עבדו שני רופאים, שלשה חובשים ומילדת, והיו בו כעשרים מטות. כמאה איש היו מבקרים בכל יום בבית־החולים. מנהגם של רופאי הזימסטווה עם העתידים להיות רופאים היה ידוע, הוא לא בייש את שמם הטוב של רופאי־הזימסטווה! בהיידלברג היו נותנים לנו לעבוד, לנו – לבני חו”ל. ראשית כל, מעטים היינו; שנית, העבודה היתה מרובה; לא כן בשווייץ, ששם האוניברסיטאות מרובות, ומספר בני חו“ל גדול מאד, והעבודה מעטה. על כל פנים, מפני העבודה בימים הבאים לא הייתי מתירא. אלא שבכל זאת יפה לעבוד זמן מסוים תחת יד רופא זקן ומומחה. עד שאתודע לחולים, ועד שאעמוד בבחינות ברוסיה – יפה לעבוד בבית חולים, ואפילו שלא על מנת לקבל פרס. – – – עד שתתקבל תשובה מארץ ישראל… בעיר מ. היו שלשה בתי חולים: א) בית החולים של הזימסטווה, בו רופא אחד (פולני), שלשה חובשים וחובשת־מילדת. ב) בית חולים עירוני, בו רופא אחד (פולני), שני חובשים וחובשת־מילדת. ג) בית חולים יהודי, בו רופא אחד (יהודי); חובש אחד ומיילדת אחת. בבית החולים של הזימסטווה יש לי צד – האחות המיילדת. בבית החולים העירוני יש לי צד, אני מכיר את הרופא, ששימש קודם בכפרנו. גמרתי בדעתי לפנות בבקשה על עבודת חנם בבית החולים היהודי; קודם־כל, הרי זהו בית־חולים יהודי; שנית, מספר העובדים בו קטן ומספר החולים גדול בערך, מפני מה לא יקבלו עבודת חנם? בבית החולים היהודי לא נמצאה אפשרות לקבלני לעבודה. הטעמים והנימוקים? דבר זה אינו מעניני. פניתי אל בית החולים של הזימסטווה. הרופא – פולני זקן – אחד מחסידי אומות העולם, מרופאי הזימסטווה הראשונים, אדם שפעל הרבה לטובת הסביבה. הוא קנה קרקע מצמיחה שילגה (מין צפצפה, שאינה ראויה לשום דבר) – 30 דיסיאטינות (340 דונאם) – במחיר 30 קופיקות (שלשה גרושים) הדיסיאטין, ועשה אותה מחציתה כרם־גפן ומחציתה כרם־דובדבנים. הביא מצרפת את המינים המשובחים ביותר של גפנים ודובדבנים, ובעין יפה היה נותן שתילים ומלמד את האכרים; ובכל הסביבה עלו הדובדבנים בטיבם. התחיל לנטוע אפרסקים, ודוקא מן המין המשובח ביותר. במחסנים הגדולים שבמוסקבה ופטרבורג אפשר היה לקנות אפרסקים מגני־קארואצקי, שיצא להם שם. הר̍כבת המהירה היתה מתעכבת בתחנת מליטופול, כדי לקחת את הפרי הזה ולהביאו לשתי ערי־הבירה. שני חובשים – ממפלגת הסוציאל־דימוקראטים. אשתו של האחד מבשלת במטבחה את ארוחתם של הפושעים הפוליטיים אשר בבית־ הסוהר; החובש השלישי – כולו שמן זית זך, כנראה גנב, אלא שאין לו ענין בבית החולים בתור חובש: הוא ממונה על הכלכלה. לאחר שיחה במשך 5 רגעים, קבלתי את הרשיון לעבוד, והרבה מאד למדתי בבית־חולים זה. אבל אנוס הייתי להפסיק עבודתי זאת לכמה שבועות – לשם ישיבה בבית הסוהר בתור פושע פוליטי. בערב פסח הוציאני הרב מטעם בערבותו מן התפיסה, ועוד באותו יום הספקתי לבוא אל בית הורי אל “הסדר”. אחר החג שבתי העירה. וקבלתי משרה בבית־החולים העירוני, בסיועו של סטודנט ארמני. – אכן טוב שיהיה לנו מישהו משלנו בבית החולים – אמר לי ראש־העיריה; הלא אביך אחד האזרחים הראשונים שלנו – מספר 96. לא היתה עדיין התעודה הרוסית בידי; התשובה מארץ־ישראל גם היא עדיין לא נתקבלה, ובכן – יש להשתדל לקבל את התעודה. על פי החוק המפורש אין כאן מקום לכל עכוב; מי שיש בידו תעודת ד”ר למדיצינה מחוץ לארץ רשאי לעמוד לבחינה ולקבל תעודת רופא ברוסיה; אלא שבנוגע ליהודים לא היו נוהגים על פי החוק. כל זה ידעתי יפה. אלא… שמעתי אומרים, שהמיניסטר לעניני ההשכלה, קויפמאן, הוא אדם הגון, ואמרתי: אולי – אם אדבר אתו פנים אל פנים… קויפמאן, ובפטרבורג, שיש בה כמה וכמה מגדולינו בעלי השפעה בכלל וחובבי הספרות העברית… גמרתי לנסוע בסוף הקיץ לעיר הבירה. פניתי אל הרופא של בית החולים בבקשת פטורין, וספרתי לו, כמובן, מפני מה אני נוסע. – מוטב שתשאר כאן, ענה. מה לך ולצרה הזאת? עבודה יש. השכר – אם לא גדול, מכל מקום שכר. וחולים יש גם בשבילך. מי דוחק את רגליך? המיניסטר לא ירצה לך, וסוף סוף תהיה אנוס לשוב ולבקש שאקבלך שוב. – לא יהיה נעים לך. אני עמדתי בשלי ונסעתי. קניתי לי אותו חלק מ“אוסף החוקים”, שבו כתוב מפורש, כי יש לי ז̍כות לעמוד לבחינה, ונכנסתי אל המיניסטריון, ולמחרת נכנסתי לדבר עם המיניסטר. הוא שאלני באיזה ענין אני פונה אליו? ספרתי לו, שגמרתי את למודי בחו“ל, קבלתי תואר ד”ר למדיצינה ורוצה אני לעמוד לבחינות. פניתי בענין זה אל המיניסטריון וענו לי בשמו של המיניסטר, שאינו מוצא אפשרות להתיר לי את הדבר. – ויש לך תעודת־בגרות? – שאלני. – לא, נתקבלתי על סמך תעודת בית הספר למסחר אשר באודיסה. – ובכן, הכל כדין, אין לך רשות. – אבל, עניתי, המיניסטר אין לו שום רשות לא להרשות לי לעמוד לבחינות! החוק דורש רק תעודה של ד“ר למדיצינה! וכשהכנסתי את כפי אל כיס מעילי, והוצאתי משם אותו קטע מ”אוסף החוקים" המדבר בזכותי, חייך קויפמאן ואמר לי: – אדוני הצעיר, סבור אתה, שמיניסטר רוסי אינו יודע את חוקי המדינה? יש ויש לך הרשות, על פי החוק; אלא שבנוגע ליהודים אין אנו נוהגים כחוק… השיחה נמשכה לא יותר מעשרה רגעים. נמצאו סופרים צעירים אידישאים, שטפלו בי בחיבה, הראו לי כל מה שאפשר היה לראות במשך הזמן הקצר ששהיתי בעיר הבירה. גם אל הסופרים העבריים, שהיו אז בעיר הבירה התוודעתי, והם ספרו לי נסים ונפלאות… על בעלי השפעה, חכמים וסופרים וכו' וכו'. – – – לא היתה בידי ברירה אלא לשוב אל עיר המחוז, ואל רופא בית־החולים העירוני. נבואתו נתקיימה. בדרכי דרומה עלי לעבור דרך חארקוב. כדרך עשרה קילומטר מן העיר, בכפר, בקרבת מקום לתחנה, ישבה משפחתי בקייטנה. סרתי לשם ונשתהיתי ימים מספר. בשש בבוקר, עם הרכבת הראשונה, אני חוזר לחארקוב. בשמונה בא המסע שלי. יש לי פנאי כשתי שעות. יושב אני באולם התחנה הגדול ומחכה. נכנסים מוכרי העתונים: עתונים חדשים! אני קונה עתון ויושב לקרוא. בעמוד הראשון מודעה באותיות מאירות עינים: דרושים לזימסטווה הפלכית שני רופאים ל“נקודת־משמר” בכפר… לפנות אל הנהלת הזימסטווה. – שמא אנסה? לא רבים הם הקופצים על הכולירה. אמנם, מימי לא ראיתי חולי־הכולירה… ומה בכך? – כמה יש עוד מחלות שלא ראיתי. – ואולי הדפיסו היום את המודעה בפעם הראשונה, ואהיה זריז ונשכר? אני מכניס את חפצי בתא־המשמר, יוצא מן התחנה, נמלך ב“גורודובוי” (שוטר), איך ללכת ואיפה בית ההנהלה. אם לא יעלה הדבר בידי, אסע ברכבת־הערב. בית ההנהלה היה עדיין סגור. בעשר אני נכנס. – מי עומד בראש המחלקה הרפואית? – איגומנוף. פגשני אדם בשנות החמישים, עיניים עייפות, משקפים, זקן קטן, סבר פנים יפות – טפוס של המעולים באינטליגנציה הרוטית: מה חפצו? מראה אני לו על המודעה, ואומר שאני מוכן ומזומן לקבל עלי משרה זו. – אבל תדע, אומר הוא לי, שצריך אתה להיות מוכן לנסוע תיכף ומיד! – מה פירוש תיכף ומיד? – בעוד שנים־שלשה ימים. – חפצי אתי, מונחים בתא־המשמר. – ובכן, כתוב מכתב־בקשה. – אדוני, אומר אני לו, עלי להגיד לו, שעדיין אין לי תעודה רוסית. אני גמרתי למודי בחוץ־לארץ. – אחת היא לנו. הכנס אל לשכת המזכירה. קבלתי מאת המזכירה טופס כתב־הבקשה וישבתי לכתוב. – תכנס, אומרת היא לי, בעוד שנים־שלשה ימים. – אולי תואילי את לכתוב לי ולהודיעני, אני דר במרחק עשרה ווירסטאות מכאן… הנה כתבתי. – טוב, גם זה אפשר. ביום השני וביום השלישי, וגם ברביעי וגם בחמישי – תשובה אין. קצפי הולך וגדל. אני מבין, מפני מה אין תשובה. ושוב בעשר בבוקר עמדתי בבית־הנהלת הזימסטווה לפני מנהל מחלקת־הבריאות. הוא לא הכירני. הזכרתי לו, כי ביום פלוני הגשתי לו בקשה לספחני אל נקודת־המשמר, ואמר לי להיות נכון לימים שנים או שלשה, ועדיין תשובה לא קבלתי. מה סיבת הדבר? – גמרנו שלא ליסד נקודת משמר זו. – מפני מה? – תדע לך: כולירה זו, שהיא עדיין בגבולות הפלך שכננו, מי יודע אם תכנס אלינו. הגע בעצמך: שני רופאים, ארבעה חובשים, חובשת, טבח, ומשרת או משרתת. זה יעלה בהרבה ממון. – אבל, אדוני, אומר אני לו: לפי כל שאני מכיר את מנהגי הזימסטווה, קשה לי להבין את הענין. הלא עד שנמנו וגמרו ליסד נקודה זו עברו כמה ימים, נאמר שבוע; אחרי כן, לאחר שקבלו החלטה זו והגישו אותה לאישור לפני שר־הפלך – גם כן עברו ימים, עד שאושרה ההחלטה או לא אושרה; או כיון שלא מיחה שר־הפלך, אושר הדבר מאליו – עוד שבועים. ועד שהדפסתם את המודעה – היה לכם זמן כל צרככם להמלך בדבר. ופתאום, מיד לאחר שנדפסה המודעה והתחילו מקבלים בקשות מאת רופאים, נמלכתם בדעתכם וסלקתם ידיכם מכל הענין. תמוה הדבר… – ובכל זאת כך הדבר. – תמוה מאד! דמי הולכים וסוערים. – מה כונתך לומר? איני יכול להבליג על כעסי: לא כלום… אלא כך הדבר: השגיחו בכתב הבקשה, שהגיש הרופא, ומצאו פסול – בן הדת היהודית. – אתה יהודי? לא הכרתי. – לא כל כך קשה להכיר! שאול בן גיטמאן… השם… ב“לוח המועדים” איננו. – ובכל זאת, תאמין לי, שלא מפני שאתה יהודי. – אל נא תתנצל, אדוני… אנו כבר רגילים בדבר. הנה בידי “הרופא הרוסי”. יעיין בכמה וכמה מודעות: הזימסטווה מבקשת רופאים לכאן ולכאן! ובמרכאות, באותיות פטיט: לא יהודי. אני רואה שמר איגומנוף מתרגז: – ובכל זאת אין לך כל רשות לתת אותי לאנטישמי… – מאד נעים לי… מאד… מאד… (גם אני מרוגז) אלא, ירשני אדוני לחשוב כדעתי שלי. – רוצה אתה בהוכחות? – כלום אפשר בהוכחות? – כן! רוצה אתה לקבל עליך משרת רופא של חבל? רגע הרהרתי ועניתי: – לצערי איני יכול לקבל משרה זו. מוטב משרת רופא למגפה, ולא אהיה קשור הרבה זמן, לא לנצח קופמאן בעולם. – דוקא רופא למגפות – טוב! אינך מתיירא מפני השנית (סקארלאטינה)? – במה גרועה היא מן הכולירה? איני מתיירא מפני שום מגפה שבעולם. – טוב מאד! תהיה לנו לרופא־פלכי. תסע לכפר יאסטרבינויה, שם עכשיו מגפת־השנית בילדים. תכנס מחר, בחמש בערב, אל הלשכה של המזכירה. וקח גם את תעודתך. אל תשכח. ביום השני בחמש וחצי יצאתי מבית־הנהלת הזימסטווה ובידי: תעודה, שאני רופא פלכי, וכתב לכל פקידי־הדואר של הזימסטווה, שיש לי רשות לדרוש מהם 3 סוסים, וכסף מזומן – דמי קדימה בשעור שכר חצי חודש. בעיר א. נתקבל רופא לבית־החולים היהודי. הגיעו כשלש מאות הצעות, וההנהלה בחרה – במומר. ראשית, להודיעך, שהיא עומדת למעלה מכל משפטים קדומים; ושנית, הגע בעצמך: מומר מסכן היכן יקבל משרה? יהודים רחמנים בני רחמנים. התשובה מארץ־ישראל עדיין לא באה.
בימי מלחמה
מאתשאול טשרניחובסקי
זו תורה וזו שכרה
מאתשאול טשרניחובסקי
האחיות בינן לבין עצמן היו נפרדות לכנסיותיהן: זו של קופמאן, שזו של סרגיוּס, וכו' וכו'; אנו, הרופאים, לא היינו מבחינים אלא שני מינים: טובות וגרועות.
והגרועות שבגרועות היו מן העתידות להיות רופאות, בין אלו שנכנסו כבר לקליניקה ובין אלו שגם לקליניקה לא הגיעו – אחיות מתנדבות: את עבודת האחות לא ידעו, ואת הרפואה עדיין לא “הריחו”.
מעין “ערב־רופא” היתה גם אחותנו מריה איבנובנה לידינה. ה“לאוים” שלה היו מרובים מן ה“הנים” – אלה לא היו לה כלל. אם לחכמה: – לא רופאת ולא אחות, לא בשר ולא דג; ואם ליופי: לא תואר ולא הדר, לא “חזית” ולא “עורף”!
גוצה ושחורה, תאמר: שחורה ונאוה? השחרות מרובה על חנה. משקפים גדולים עגולים (אך זה מקרוב פשט המנהג במדינה) בתוך משבצת־צב עבה על עינים – של כוס. אפה הזעיר והחד, ששמש אנקול קטן לתלות בו אותם המשקפים, נבלע ביניהם ונתעלם מן העין. שפתיים דקות, מחוסרות דם, מכווצות ובולטות, כאילו מוכנות ומזמנת לשרוק.
אבל “אשת חיל ברוכה מפיקה תועלת גם מן הסחי והסוחה”.
נאמנו דברי המשל גם כאן.
כשפרצה המלחמה והתחילו מפליגים במצוות “ואהבת לארץ מולדתך”, אי אפשר היה לו לאפיסקופוס, שיהיה רק נאה דורש ולא נאה מקיים. ראש האצילים הפלכי וגם המחוזי, תקנו בתי חולים באחוזותיהם, עשו מה שעשו העשירים והחשובים שבאפרכיא שלו. גם האפיסקופוס, כמובן, תרם תרומתו לקופת בית החולים על חשבונם של מוסדות הדת הגבוהים". נדבה הגונה; אלא שעל זה העידו רק השוברות שהיו בידיו. שוברות אלו אי אפשר להראות אותם לכל העולם. צריך היה לשמש מופת לצאן מרעיתו. מה עשה? הלך ותקן בארמונו מעין בית הבראה. להוציא כסף על בית חולים קטן, על כל רופאיו ואחיותיו ושמשיו, לא השיגה ידו וגם בית לא היה לו, אבל שני אולמים קטנים היו לו סמוכים לכניסה, וחלונותיהם קרועים אל הכניסה – “חדר התפלה” שלו; בהם היה יושב, רואה ואינו נראה, שומע אל הרנה ואל התפלה ורואה את “העבודה”. העמיד באותם החדרים עשרים מטות, וכדי לקמץ בכסף לשכר רופאים ורפואות, תקן בית הבראה לאלה מן החולים שקמו ממטותיהם ואינם זקוקים אלא למנוחה ולמזונות מבריאים בלבד.
על כל צרה שלא תבוא, הבהילו שתי נזירות מן המנזר שבאפרכיא – שתי זקנות מסבירות פנים – לשמש את הפצועים.
ואולם, פטור בלא כלום אי־אפשר. צריך שיהיה רופא מפקח על הבית. הרופא – ודאי דבר בעתו, אבל שכר בטלה ירצה גם הוא. אלא מה? נזכר האפיסקופוס: וכלום לשוא קיים בעיר בית־חולים שנבנה בכספי המוסדות הדתיים? והרופא הראשי שלו – “אבא שקראי” הלא גם הוא כהן! – צריך לדבר אתו. כסף לא יקח. בשכר טרחתו כבר יש לו משכרת יפה. אבל אפשר להציגו לפני הסינודה הקדושה לשם קבלת אות הצטיינות גם על עבודתו זו. אבא שקראי אוהב אותות הצטיינות! כמה הוא אוהב אותם!
על כל פנים, אבא ניקולאי לא מצא הוגן לו לדחות את בקשתו של “רוממות קדשו” וענה: הן.
ולא ענה בלבד, אלא גם נכנס פעמים – בשבוע הראשון – לבית הבראה.
“חוליו” של האפיסקופוס לא היו זקוקים לרופא כל עיקר. כל הימים היו שוכבים, ישנים, מטיילים, אוכלים ושותים ומעשנים, הולכים ומבריאים.
בשביל אותם צרכי רפואה, שעדין היו זקוקים להם, דים בזקנות הנזירות ובידיעותיהן בחכמת הרפואה. על שולחן קטן באמצע האולם עמדו: צלוחית של יוד, אסוך משחה של אבץ, צלוחית גדולה של שמן קיק ושתי תיבות של אבקת כינין.
והכל היה טוב ויפה.
אלא שהצליח מעשה שטן.
ויהי היום, והכניסו חולה חדש. לא השגיחו הממונים על הדבר והכניסו פצוע־יד, שעדין לא נרפאה מכתו.
מה עשו הנזירות הכשרות, שהתפללו זה כבר מתי יבוא לידם מעשה אחיות ממש? הלכו ומלאו את הפצע כולו על שפותיו (פצע עמוק עד העצם) משחת האבץ (אחרת לא היתה בידם), אטמו אותו יפה יפה, סתמו את הפצע ושמו עליו תחבושת. זאת עשו בבקר – אחר התפלה ־ ובערב עלה חומו של החולה, והתחיל גונח, נאנח ונאנק. מכאוביו הלכו וגברו. הוא לא ישן 'כל הלילה, ונידד שינה גם מחבריו; גם הזקנות לא ישנו ונתבהלו. ובבוקר – אחר התפלה – הודיעו על ידי הטלפון לאבא ניקולאי, שיבוא: חולה מסוכן בבית, ואולי יעבירנו אליו?
– מבין אתה, יקירי, באו הזקנות וסתמו את הפצע… אסוך מלא מישחה, שלושים גרם נתנו בפצע: זקנות ציילניות, זקנות צדקניות! לא, מן ההכרח להשגיח, להכנס לשם פעם בפעם.
אבא ניקולאי אהב אותות הצטיינות ולא התעצל לדפוק על דלתם של “גדולי העולם הזה”; אבל לבקר “בבית־ההבראה הקדוש” התעצל.
קרא אליו את האחות מריה. מצמצה ומצמצה בעיניה ונענתה לאבא ניקולאי. מדי ערב בערב היתה נכנסת לבית ההבראה. מתחלה פעמים בשבוע, אחרי כן כל יום שני. בקש ממנה אבא, ובלי משים התחילה מבקרת יום יום.
אבא ניקולאי, הרופא הראשי, עמד ושדל אותה בדברים:
– תלך לה, כלומר – תסע כל פעם שתרצה… רק חצי שעה, ולא כל יום… תפיק לה תועלת לבריאותה… לא טוב לשבת כל היום בבית־חולים… צריך לשאוף רוח צח… תשאף בשעת הנסיעה. בארמונו של האפיסקופוס אין לה, לאמתו של דבר, מה לעשות… אנשים בריאים יושבים ומתענגים על מאכל ומשתה. והיא תשוח בגן־האפיסקופוס… כן – בגן… אין שם גן? זה לא טוב. צריך היה שיהיה גן. אינני מבין, איך אפשר שאין לו גן לאפיסקופוס? סוף דבר – תשאף רוח. ומי יודע – עוד חזון למועד. תבוא על שכרה… כמובן, אין אנו מתכוונים לכסף – הכסף מנין? אלא – היא מבינה… נאה סרט סמוק לשחרחורת… הלא? פעם פעמים בשבוע…
האחות עמדה ממצמצת בעיניה. לא בטבעה להיות מסרבת.
וצרה על צרה.
החולים הללו – עד שבא הועד הצבאי ובדק אותם, טעונים “תולדות המחלה”. והבחורה העלובה חיבת, מלבד שאר עבודתה בבית־החולים, לכתוב תולדות־המחלה בשביל עשרים חולים. אמנם אין רע בדבר, תתרגל מתוך כך, הלא בעוד שנה־שנתים גם היא רופאת; אבל עשרים תולדות בבת אחת! “זה קצת יותר מדי”.
– אדוני הרופא, מפיגה האחות את צערה באזני האורדינאטור הראשי, –עשרים “תולדות מחלה”, עשרים! קשה הדבר. אני כבר עיפה. ובכלל, איך כותבים, ילמדני, בבקשה, דוקטור נחמד.
– חֹכימתי שלי, מבאר לה הדוקטור; החולים חולים על פי ה“דבור”, וזה כבר מקיל את העבודה, ושנית, פצועים סתם הם. מה בין מצבו של פצוע היום לזה של מחר, אם הכל הולך כשורה?
– ובכן?
– ובכן, קשה רק ההתחלה: Status praesens, והשאר הבל הבלים. 'כותבים: יום פלוני כך וכך… ובעוד שני ימים – “אידעם” idem ושוב כעבור שני ימים – “אידעם”. ובעוד שני ימים: הפצע הולך ונעשה נקי; ובעוד שני ימים – הפצע הולך ונעשה נקי. ושוב – “אידעם”; וכעבור שני ימים – הפצע הולך ונעשה נקי. ושוב – “אידעם”. וחוזר חלילה.
– כך כותבים תולדות מחלה?
– כך, ולא כך; אבל אפשר גם כך.
– תודתי, תודתי לך! הצלתני, רופא נחמד!
עברו שבועות מספר.
והודיעו “לבית ההבראה הקדוש”: הועדה הצבאית עליך. מחר בערב בשש.
לא ידעו בארמון האפיסקופוס מה לעשות. והודיעו תיכף ומיד לאבא ניקולאי, ואבא ניקולאי שלח לקרוא את האורדינאטור.
עמד מוֹשך בזקנו הצהבהב ורטן:
– יקירי, בבקשה ובבקשה: סע אל “בית ההבראה הקדוש” שלי. כבר צויתי לרתום את הסוסים. – סע, אדם יקר.
– לשם מה, אבא? שואל האורדינאטור החושד תמיד באבא.
– לשם הצגת הפצועים לפני הועדה.
– הלא איני מכיר אותם, והאחות מריה?
– אבל, יקירי, הא כיצד? אחות תציג חולים לפני ועדה צבאית? לא יעשה כן. לא תואר ולא הדר!
– ואבא, הוא?
– אי אפשר לי. מכמה וכמה טעמים אי אפשר…
– טוב, אני נוסע.
שתי הנזירות: “זקנות ציילניות, זקנות צדקניות”, נתבהלו מן “הצבאי” וביראת הכבוד הגישו לו את התיק עם תולדות המחלות.
הכל כשורה.
ספטמבר יום… שנת 1914.
כעבור שני ימים – idem
כעבור שני ימים – idem
כעבור שני ימים – החולה חש עצמו טוב.
כעבור שני ימים – idem
כעבור שני ימים – idem
וחוזר חלילה.
ושוב – idem
ושוב: החולה…
אוקטובר יום…
כעבור שני ימים – idem
כעבור שני ימים – idem
נובמבר… החולה…
ושוב – idem… idem…
דצמבר… idem
לשדים, לעזאזל ולכל הרוחות! הא כיצד?
דצמבר! – הלא בחודש אוקטובר אנו… אותה ילדה טפשה! עד סוף השנה הכינה הכל… טפשה זו! למפרע… אי אפשר להראות את התולדות לועדה. סקנדל!
הזקנות, הנזירות הכשרות, נתבהלו לראות את הרופא הצבאי בכעסו: לא היה בבית שום טופס נקי – ובעוד שעה קלה והועדה כאן!
– איפה הטלפון?
– בית החולים על שמו של שיראפים?
– הבהילו את אבא אל הטלפון!!
– אבא! תיכף ומיד תשלח לי על ידי רכב, על ידי אחד הלבלרים, עשרים טופסים “תולדות מחלה” ועשרים עלים “מוסף”. אין סוסים? יחיש סרגיי, יעוף, על רגל אחת יטוס, עד כמה שיעמוד לו כוחו! אבוא ואספר. 'כל תולדות המחלה פסולות! ולאחות מרים תאמר, שהיא טפשה מטופשת. כשאבוא, אמלא את דבריך…
עברו עשרים רגעים, ישב האורדינאטור, והשעון מונח לפניו על השולחן; יושב ומזיע ורושם, ואזניו תלויות בשער הארמון; מזיע ורושם:
יום פלוני לחודש… idem
מוסיף שני ימים ורושם: idem
מוסיף שני ימים ורושם: idem
מוסיף שני ימים ורושם: החולה הולך ומבריא.
מוסיף שני ימים וחוזר ורושם: idem
תרצ"א.
סגן רופא השנים
מאתשאול טשרניחובסקי
מבוהלים נכנסו לחדר הנתוח הרופא הראשי ברנשטין והאחות מריה.
שניהם נרגשים, שניהם תחת השפעת אותה הקורבה, הפורחת מתוך שתוף במפעל חשוב אחד.
הרחוב השקט תמיד, עתה מלא הד עומם של נקישת מגפים כבדים וקשים – גדוד חיילים עובר.
גדוד זה עובר לשם חפושים, בבתי הבורגנים. אחרי החפושים, שנערכו בידי ה“ועדה הגגית” וה“ועדה המרתפית”, צרפו לעבודה גדודי חיילים זרים, שאין להם כאן כל קרקע וכל אחיזה – חיילים באים מקורסק.
האחות מריה פותחת בידים מרעידות את ארון המכשירים, והרופא מוציא מכיס חזיתו שעון זהב של נשים מקושט אבנים יקרות, אצעדות, עגילים, שרשרת, כמה פריפות, מספר שטרות חו"ל – דולרים וליטרות אנגליה, והיא מכניסה אותם בתוך מוך בין המכשירים המונחים בארון, 'כדי שלא יכירו בהם.
חתיכות מוך מונחות, לכאורה, לפי תומן.
מכשירי נתוח – בארון המכשירים – בבית החולים, מי יחשוד בהם; הלא הם אסורים בנגיעה, בשמוש, אפשר לומר – בראיה.
שניהם, הרופא והאחות, צעירים.
הרופא איש יפה, לבוש נאה, ברונט, אבל פנים ורדיים לו – פני יהודי מבסרביה, שפמו השחור הקטן עשוי בטעם, בשערו הוא מסלסל.
גם האחות יפה. אינה גדולה, אבל תארה יפה, מתניה דקות, הלבוש הולם אותה, היא רעננה, ונראים בגדיה עליה רעננים. לה פה קטן מתואר יפה, השפתים הורדיות תפוחות כל־שהוא; תבנית תינוק מפונק שהעליבו אותו. אשתו של הרופא גוצה, כלומר היא קטנה יותר מן האחות, פניה רזים ורעים. עיניה הקטנות והשחורות יורות מחטים חדות ורעות. היא מקישה ברגליה. משהתחילו לקצר בשמלות הדבר ניכר ביותר.
התחילה בחדר העבודה. גם הרופא הראשי כאן. נצב הוא אצל השולחן, משוחח עם האחות מריה, העומדת על הכלים ועל החומר, מגישה מהם לעוסקים בתחבושת.
וגם כשהם שותקים עיניהם מעידות עד כמה הם נהנים זה מזה.
נכנס אישה של האחות מריה, הוא משמש סגן רופא שנים במחלקה ליד בית החולים.
הרופאים והאחיות הסכינו לבקוריו של זה. אין מתפלאים עליו והוא פוסע לאטו מפנה זו לפנה זו.
אין הוא מן החביבים ביותר על חבריו.
קומתו גבוהה וזקופה. הוא בלונדין עד לאותה מדה, שקשה להאמין
שהוא מבני ברית (הריהו משומד). מתוך סקירה ראשונה אין איש עומד על גביניו וריסי עיניו, שהן גון פשתה דהה. גם שערותיו מועטות. כנראה שער רך מאד. בכללו – גון־הכּנם לו. עור פניו איננו מראה בריא, על מצחו ועל סנטרו אבעבועות נתעבות, מהן אדומות – אדמומיות סלק כהה, מהן בשלות מלאות מוגלא; דומה, עוד רגע ותתגלענה. מין אפרוריות נסוכה על כל פניו, וכשהוא נועץ באיש־שיחו עינים של תכלת עכורה, הנראות כאילו אינן קורצות, נדמה לזה, שפתאום קפאו מתוך חתירה ממושכה בנפשו.
סגן רופא השנים נגש אל זה, מוסר לידו איזה מכשיר קטן; אחרי כן הוא פונה אל השני, וזה שקבל עומד כלפי החלון, סוגר עין אחת, ומטיל את המכשיר כלפי העין השניה, מושך בכתפו ומחזיר את הדבר לסגן.
ובלי אומר מוסר הסגן את המכשיר לידיו של שני.
אין מרבים בדבורים – מרה שחורה נסוכה על כל העיר.
– גם אני, גם אני רוצה לראות – קופצת עליו פתאום החובשת שרולביץ, שעד היום עיניה נוצצות, וכולה התפעלות ומרץ.
– הניחו לי, אני רוצה לראות!
– אין זה בשביל אלה, “שאינם מעשנים” – מסנן הסגן דרך שניו בקול נמוך את דבורו. – החבר פופוב, הוא אם רוצה – אראה לו.
– הלא זהו מפתח של שעון, ומה יש בו? – עונה פופוב.
– קרבהו עד עיניך.
פופוב מגיש את המפתח הקטן עד זכוכית משקפיו.
– אינני רואה כלום!
– לא כאן! לא כך! הסתכל באותה זכוכית קטנה.
– אינני רואה כלום!
– פנה כלפי החלון.
– אינני מבין! מה כאן? תועבה…!
וסגן הרופא מסנן דבורו בקרירות:
– בו–לים.
ועיניו הדהות נצמדות בעיניו של פופוב – קרות ואינן אומרות כלום, ואינן קורצות.
המשחקת
מאתשאול טשרניחובסקי
– שלום! – אמר לי פופוב טרם צאתו מחדר הרופאים. – אהה! נא, בבקשה, תכנס אל החברה טובקין, הלא בין כך ובין כך אתה נשאר פה – תורני, היא גרה ברחוב השני, דרך החצר תעבור, נוכח הבית מעבר מזה, הנה הפקודה. לך אחת היא, ואני רוצה הביתה.
– מה לה? שאלתי אותו.
– האלהים היודע! בודאי עצבים! שלשום עמדה לפני משפט ה“קנקום” (הקן הקומוניסטי), על דבר הגנבה: בולבוסין גנבה במטבח.
– ותוצאות המשפט?
– כלום לא אחת היא לנו, יכה יוסי את יוסי.
החברה טובקין משרתת המטבח: אשה גבוהה ורזה, מזוהמת עד להשחית, היא היתה האחת שחטמה זב, זב בלי הרף, ובכל רגע היתה מעבירה עליו אחד משרווליה, לשם קנוח.
עיניה הצרות והחומות משוטטות, דומעות. ושפתיה רועדות תמיד מתוך חיוך של אדם מתירא שלא יעליבוהו.
ה“דוֹמזב” (כלומר, השוער לשעבר) הראה לי את הדרך אל הפנה בקצה החצר, בזוית חשוּכּה. נכנסתי בדלת לחלל, מעין פרוזדור, ד' על ד' אמות גדלו, חלון ושמשותיו מזוהמות ומרופשות קרוע בדלת החצרה, שמש מעין אור לפרוזדור זה ולחדר אחריו, המשמש מטבח. רובו של החדר תפוס תנור רוסי, פתוח כלפי הנכנס, כאומר לבלעו; ומקום דיו לשנים אנשים לעסוק לפניו. שתי פסיעות שמאלה ואני בתוך ה“דירה”: חדר ארוך למדי וחלון אחד כלפי החצר. מטה לא מוצעת, חסרת מצעות, כנראה לא היו לה כרים אלא סחבות ובגדים ישנים מזוהמים ומסריחים מאוד, ואלמלא אותה הבאשה והצחנה שבתוך הדירה בכלל, אי אפשר היה להתקרב אליה.
בחדר המרופש טחב, על הרצפה שכבה דקה רטובה של טיט ממש, שולחן דל אצל החלון, שרפרף אחד ושני כסאות – שנסתאבו מחמת שמוש מרובה. מזנון נמוך וצר – ריק על כל מדפיו, אחת מכנפי דלתו תלויה בנס. כנראה, לא פינו את השולחן מעודו.
על אחד השרפרפים ישב ילד בן שבע עטוף ומעוטף בלויי סחבות, ראשו תקוע בכובע־חיילים ישן, ושעשע על פנכה מזוהמה. אלי לא התבונן.
עניות מנוּולת ומנולת כזו – זה כבר לא ראיתי.
החברה היתה בחדר, אני לא הכרתיה, כאחד הצרורות על גבי המטה נראתה לי.
לאחר הבדיקה, וכשהסכנתי עם אותה חשכה למחצה, הכרתי בציורי התעתועים של מים חודרים על התקרה, ובקנה־רובה בזוית החדר.
– זה מה טיבו?
– אישי עובד במיליציה!
– אבל, יקירה – אמרתי לה – לאחר שהכריזו “מלחמה להיכלות והשלום לבקתות”, לא נהנית את, כנראה, הרבה מזה.
– אבל החבר הדוקטור, גם אני ידעתי לפנים ימים טובים מאלה, ענתה לי לא בלי שמץ של גאוה.
– ומה היית את קודם?
– אני – אני הייתי ארטיסטא, בתיאטרון האידישאי…
היא עמדה לפני בזקיפת קומה, רגלה האחת פורשת קמעה לפניה. שתי כפיה על כתלי חלציה, ראשה מורם, ועיניה, שרק עתה בפעם הראשונה מיום שהכרתיה ראיתי שיש להן גוון, עיניה הביטו נכחה – למרחקים, לימים עברו, מי שהוא הצית בהן אורות קטנים, ומתוך חיוך קל נפתחו שפתיה חסרות הדם.
כנראה כך היתה עומדת “אז”, בהיותה ארטיסטה, עומדת ומחייכת כלפי הקהל מעל הבמה.
ברלין, 1930.
שלמה חכם
מאתשאול טשרניחובסקי
עד שלא היה מרגיש בי, היה הולך ועוקר רגליו ישרות, 'כאחד “משלנו”, זאת אומרת – כאחד הבריאים; אולם בו ברגע שהרגיש בי, או ברופא אחר, תיכף ומיד היה מתחיל צולע על ירך שמאל, מעמיד פנים של יסורים.
כך נהגו גם יתר חבריו הפצועים הרבים, חוץ מאלה המעטים שהתגעגעו באמת על “החיים בחפירות”. מעשה־ילדות זה, אנו מבינים אותו, והם אחזו בו כולם, אותם ילדים עלובים, ילדים טובים, ילדים תמימים, שהאמינו בלב־תמים, כי על ידי כך ירמו את מי שהוא.
אותו פלדמן שלמה נכנס לבית־החולים בבוקר־סתו, מן הבאני שלנו ישר אל חדר התחבושת, כשהוא עטוף לבנים בלבד, עמד על המפתן מחריש משתאה לנעשה סביב לו.
כל הידים עסוקות, אין פנאי לשיחה בטלה.
– מה יש? אני שואל אותו.
והוא מתקרב אלי בפסיעות קטנות, צולע על ירכו.
– פצוע, הכדור עודנו בי, כך אמר החובש.
– איפה נפצעת?
האחות נגשת, מפשילה חלוקו.
– פה, בעכוז.
– ראה, מצא מקום נאה, גבור־חיל שכמותו! נפצע באחוריו! וכל הפצועים הנחבשים מחייכים, זה במטתו וזה על כסאו. והנכנס מרגיש בעלבונו ויוצא במחאה.
– אל יחשוב, אדוני הרופא, מה שהוא חושב. נפלנו בפחת… מחצית הגונדה נשארה באותה חורשה… ברובה־מכונה המטירו עלינו מאחורינו…
– אל תעלב, אדם יקר! כוף גבך, כוף יותר!
הנה נקב־הכניסה. סימן אדום קטן. אני מרגיש סמוך לעור, תחת אצבעי ממש, עצם גס. אין ספק, זהו הכדור: תחת אצבעי ממש.
אין לנו פנאי, ועל־אחת־כמה־וכמה – סמים מרדימים בשביל הבלים כאלה. אני רומז לאחות, רמיזה ידועה לה ומחוורת יפה זה כבר, והיא מגישה לי איזמל, ועוד בידה מלקט וחתיכת צמר גפן. השניה מנקה את הפצע סביב בתמיסת יודין ובנזין.
– אחא, כוף גבך עוד מעט, כוף יפה!
האיזמל החד נכנס חיש בבשר החי, דרך החתך הקטן נראה חודו של הכדור. ובו ברגע, שהפצוע פולט “אוי” חטופה, אני מגיש לו את הכדור במלקט.
– מה לך, כי זעקת, הכדור הריהו כאן!
החולה מפסיק קריאתו למראה הכדור. בעיניים גדולות ונפחדות הוא סוקר אותו ומלטפהו, אותו גוש מתכת בתוך חתולו המבריק, הוא מחבב אותו.
– גרמני! – עונים כל הפצועים – גרמני הוא!
אני רואה כבר מתוך עיניו מה רצונו.
– דוקטור, תנהו לי. תנהו לי. אַי, אַי! קטן שכמותך…
הוא נכסף למשש אותו באצבעותיו, תאב להתבונן בו מכל עבריו: אהה, כאן נמעך קצת. הלא הוא שלו, שלו! מתוך פצעו: דבר מבשרו, מה־שהוא מעצמותיו.
הכדור לא נגע בעצם. הכל הולך כשורה, יעברו שבועים – הפצע ירפא. אחרי כן עסוי קל. העסוי הטוב ביותר הרי הן תנועותיו של החולה בשעת ההליכה.
עוד שני שבועות נתן לחולה – שבועות רפוי הן, ועוד שני שבועות יקבל בתורת מבריא, ימי מנוחה הם לו מחליו.
פעם בשבוע נכנסת לבית החולים “הועדה הצבאית”. כל אלה, שאינם זקוקים עוד לרופאים, עוברים לפניה, והיא גוזרת את גזר דינם: מי למערכה, מי ל“פלוגה המבריאה”. בערב הבדיקה אני מכריז באולמים שמותיהם של אלה, שעתידים לעמוד מחר לבדיקה. כרוז זה מכניס תסיסה וחיים באולם: משוחחים, נועצים זה בזה, משיחים דאגתם זה לזה.
ומכריז אני על הבדיקה גם באולמו של שלמה פלדמן. כל הנקובים בשמותם מתכנסים סביב לו. הועדה יצאו לה מוניטין. קודם כל היא חושדת בכל חולה, עיניה תמיד לרעה, כל הקרב אליה הריהו כבר בגדר “מתחלה”. אני הסניגור היחידי לחיל הפצוע, והרבה תלוי באופן הרצאתי על מהלך המחלה ועל מצבה עכשיו. אין לה לועדה זמן כל צרכה, והיא סומכת על הרופאים, על־אחת־כמה־וכמה על מי שהיא מאמינה בו.
בראש הועדה שלנו עומד הרופא אורלוף, רופא צבאי מבראשית, לא מן המגויסים, זועם, אוהב להטיל מרה, חושד תמיד ב’כל החיילים שאינם אלא מתחפשים, ובפרט בחיילים היהודים, חושד בכל הרופאים.
יש לומר, שבי הוא מאמין.
נגש אלי פלדמן ואומר:
– אדוני הדוקטור, חוששני, שגם בכף רגלי יש לי כדור. כן, דומני, שגם שם יש כדור.
– ומדוע לא אמרת אלא היום?
לא נתחוור לו הדבר אלא עכשיו, כשהתחיל פוסע על רגלו כראוי. האחות מסירה את הגרב, ואני מוצא באמת בין בוהן לזרת, כל כך קרוב לעור המכסה – כדור.
– תכנס מחר ונוציאהו. פטור אתה מן הבדיקה.
כל בני־האולם מקנאים בו, ביהודי הפקח. והוא פניו נוהרים; כנראה, על אפו ועל חמתו.
ושוב עוברים ששה שבועות.
פלדמן מהלך יפה, כל זמן שאינו מרגיש ברופא. וצולע על ירכו, כשמתחוור לו שיש עין רואה.
שוב אני מכריז באולם על הבדיקה העתידה. ושאל אני את פלדמן:
– ואין לך עוד כדור? יודע אתה, אחא, מי הוא אורלוף? מעשי־קונדס כאן לא יעמדו לך.
זה אחר זה נקראים הפצועים. האחות עושה את שלה, מכשירה את החלוק, מפשילה שרווּל, מסירה גרבים, מרחיקה תחבושת, וכיוצא באלה. אורלוף זורק בפצוע עין חושדת, עין זעומה: לא אותי תרמה, ראיתי “מתחלים” פקחים ממך… ואני מספר קצרות תהליך המחלה, מצבו של הפצוע עכשיו, מרמז על השערתי.
“תולדות המחלה” מונחות כאן, אבל מי ישים עיניו בהן? וכך הולכים ומבליעים בנעימה קצת דברים קשים לחולים – והכל לטובתו.
ובא תורו של פלדמן.
וכשסיימתי הרצאתי, ראשי פרקים, פונה אליו אורלוף:
– מה מצבך עכשיו? זורק הוא כנגדו ובודקו בשבע עינים.
– טוב להפליא, הוד רום מעלתו! עונה לו פלדמן.
אוֹרלוֹף שבע רצון. המתחלה אינו עונה כך, הוא קובל על מיחושים ומיחושים, ואינו מודה בבריאותו.
– צעוד צעדים מספר!
עין בוחנת לו לאורלוף, אותו לא ירמו.
– נראה לי, שצולע אתה במקצת מן המקצת – שוב צעד!
– כמובן, עודך צולע, עומד ארלוף על דעתו. ו’כל מה שהוא מרבה לצעוד, כן הולך ובולט מומו זה.
– כמובן, עודך צולע, עומד אורלוף על דעתו.
סוף דבר – פלדמן מקבל שני חדשים של רפוי.
אילו הבטיחו לו קודם חודש אחד ב“פלוגת המבריאים” לא היה קץ לאשרו.
“יהודי פקח, תפקע אמך הסוטה”, סבורים אחיו לאולם.
בפעם השניה
מאתשאול טשרניחובסקי
– רום מעלתו, הביאו פצועים!
– כמה?
– ארבעה.
– מה?
– עינים!
זאת אומרת, שכל הארבעה פצועי־עינים. שלשה מהם תחבושת
להם על גבי עין אחת, רק הרביעי, אופיצר מן המילואים – תחבושת על שתי עיניו. הוא הלך נשען על החובש שהכניסם.
לא עברה שעה והם נכנסו, אחרי רחצם והחליפם בגדיהם, אל חדר הבדיקה.
עינו של האחד עקורה כולה, אפס קצהו של עצב־הריאה בולט יוצא ומעלה דם קרוש, שנים יש להם תקוה מלאה שיבריאו. הפצע קל – בצדו של גלגל־העין. והאופיצר כדור אחד עבר שתי עיניו: הקרנית הרוסה כולה. אין לו כל תקוה. החיילים הפשוטים שתקו.
– לא כלום! אמר הרופא – יצאתם בשלום!
ידע השלישי בעצמו שעינו האחת אבדה. זאת אמר לו החובש שהגיש עזרה ראשונה:
– עד גמירא!
האופיצר רטן מתוך קול רועד.
– דוקטור, יש תקוה?… מה אעשה עכשיו?… אינני מן הצבא… מן המלואים… יערי מלומד… שום דבר אחר לא למדתי… ויש לי אשה ושני בנים… ועכשיו…
אפשר היה להשאיר את כולם בבית־החולים הכירורגי שלשם הכניסו אותם. גם אלה שנפצעו פצע קל, גם אלה שפצעיהם אנושים. ולא היה כל צורך במומחה לעינים, כי אין מומחה בעולם שימצא להם מרפא.
אלא שלפני ימים מספר נכנס לבית החולים רופא צעיר קראי, קאזאס שמו, והכריז על עצמו: רופא ראשי לבית־החולים מספר 218 רק למחלות עינים, פריבט־דוצנט באוניברסיטה פלונית אלמונית… בקש שימציאו לו, אם יהיו, כל חולי־העינים. היתה אתו מפה בדמות אלבום מלא צלומים: כך עשה, וכך תקן, וכך רפא…
היה מאלה שאינם מאבדים זמנם לבטלה, הולכים וממשיכים את הקרירה שלהם בכל אתר ואתר. חשב הרופא הכירורג: אפשר, כמובן, להשאירם כולם כאן, אך למה לו שיהיו אחרי כן רוגנים ואומרים, אילו היינו באים לידי מומחים, כי אז… מי יודע… אז בודאי שלא הגיע לנו מה שהגיע. וביחוד זה, המסכן – היערי המלומד.
ולא עברו שלשה ימים, וכולם יצאו בלוית חובש לבית־החולים לפצועי־עינים.
זה היה עוד בתחילת המלחמה. קסם העתונות על כל האוכלוסין, מחבבים את היוצאים לשדה, בכל יום מתנדבים ונכנסים. ונדבות ומתנות (לבנים, סיגריות ומגדנות) מתקבלות מכל מקום, יהודיות זקנות נכנסות, מביאות צפחת ריבה. נשארו הפצועים שבועות אחדים בבית החולים, מתאחים עם האחיות, נעשים בחינת משפחה עד שמוציאים אותם סוף סוף למסע היוצא למוסקבה – יללה ויבבה באולמים, האחיות מתיפּחות, החולים בוכים, במסדרון ובכל הרחוב אשר לפני הבית עומד קהל אנשים צפופים, נאנחים ומוחים דמעות בצנעה.
וכששבתי פעם מן העיר – הדבר היה קרוב לאחת עשרה, הגיד לי “נערי משרתי” (אדם בעל צורה, זקנו הולך ומלבין – גבאי של בית־כנסיה בקורסק), שנתקבלה טלפונוגראמה, ושלשים ושנים איש, מן המועמדים לצאת, הועברו לפני שעה אל התחנה ונקודת ההגירה!
– אי אפשר שהללו יסעו, ואני לא אפרד מהם!
– מתי יוצע המסע?
בלשכת הסופרים שאלתי בטלפון והוגד לי, כי בעוד שעה וחצי יבוא המסע. מיד צויתי לאסור סוסים ויצאתי לשם.
כולם, כל אלה שלי, נמצאו צפופים בצריף אחד: זה יושב על שקו וזה עומד, והשוכבים מוטלים במטות. אין לשער אותה השמחה וההתרגשות “של המהגרים” כשהרגישו בי. זה לוחץ ידי, וזה מברך, זה מבקש תמונה ל“זכרון”, וזה מנשק ידי.
נבוך ונרגז יצאתי.
כמעט שפתחתי הדלת, והנה קוראים לי.
– רום מעלתו, יעמוד־נא! פה עוד פצוע אחד הרוצה להפרד ממנו.
– מי הוא?
– תיכף ומיד.
נגש אלי אדם, במשקפים שחורים, גדולים, נשען על יד חיל:
– אדוני הדוקטור!
עמדתי מסתכל בו.
– הנה הדוקטור אינו מכיר אותי, רואה אדוני הד"ר, אין לי עינים וכבר נתחדדו יתר חושי. אני הכרתיו על פי קולו. הייתי בבית־החולים שלו שלשה ימים. לפני שני חדשים… אני היערי המלומד. הכרתי את אדוני.
– ומה עכשיו, אדוני?
– עיני? כלום יש מה לעשות… אילו פגעו בראשי היה גרוע מזה. אני כבר קורא… ואני נהנה מאד. בפעם השניה קראתי את “מוּמוּ” של טורגניף. רק עכשיו נהניתי ממנו.
– כלומר, איך זה קראת?
– על־פי האלפא ביתא לעורים. יהודיה היתה נכנסת לבית החולים והיא לימדה אותי, הרחמניה. ושוב קראתי את “מומו”.
לבי התכוץ. כמה וכמה מפגעי המלחמה עברו לפני, ומעולם לא התכוץ לבי כמו שהתכוץ עכשיו לספורו של עור, שקרא שוב את ספורו של טורגניף… בפעם השניה…
מעשה בכלב
מאתשאול טשרניחובסקי
עתידים ההיסטוריונים, כותבי תולדות ישראל – גם אלה שיש להם באמת תואר פרופיסור, גם אלה שאין להם תואר זה, וגם אלה שנטלו גדולה זו לעצמם, – כולם עתידים לכתוב פרק גדול מאד וחשוב מאד בחיי בני־עמנו בשעת המלחמה העולמית: כיצד נתנסו, וכיצד וכמה סבלו, וכיצד מצצו את דמיהם רופאים ידועים וראשי־פועלים בימי הגיוס, מכיון שגם אלה קבלו אז את הסיסמה הרווחת: “עד טפת־דם אחרונה” של כל אלה אשר לא רצו להכניס ראשם בסכסוך־מדינות זה.
אותם הבריות הנאים היו מלסטמים אותם וחולבים אותם עד שבא סופם –עד שנמסרים לרשות ויוצאים לחזית, או יוצאים לחפשי ב“שבר” ו“עין”, ב“טחורים” ו“כליות”, ובשאר מיני פורעניות ומחלות שנזכרו בטבלא ידועה בספר־החוקים… עד שקצצו אותה והחליפוה בטבלא יותר קצרה, ועד שעמד אחינו ר' ליב ברונשטיין, המכונה בגויים ליב טרוצקי, וכמעט שבטל אותה לגמרי.
ואז, בימים ההם, נראו ונגלו לפעמים מעשי־נסים באמת, אשר לא שמעו אבותינו ולא חלמו נביאים, ועתים אין אוזן אדם יכולה לקלטם.
ושתי מטרות יש לו לספור זה: להראות, קודם־כל, שאמנם נכוחים דברי חכמינו: “אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע וכו'”; ושנית – שלעולם אין אנו יכולים לדעת, הישועה מאין תבוא.
ומכאן אני נוטה קצת הצדה ונוגע בקצה הקולמוס באנתרופולוגיה, ובמקצת מן המקצת – בזואולוגיה.
אומה בפני עצמה הם הכלבנים, כלומר: חובבי־הכלבים בעולם.
דומני, שרובם של הכלבנים הרי הם מיוצאי ירך נמרוד ז"ל, “גבור ציד לפני ה'”, ככתוב במקום שכתוב; ומעוטם – מאומות־העולם אלא מבני־ברית. שכן אנו רגילים תמיד להיות בכל מקום מעוט בקרב הרבים.
דבר גדול ישנו בעולם – עשון הטבקה. מעשן־טבקה שכּלו סממנים שלו אינו בוש ואינו נכלם לבקש מחברו סיגרה, ומה גם קמצוץ טבקה לשם הרחה, וגפרור – על אחת כמה וכמה. פונה המעשן לשכנו – ועכשיו גם לשכנתו הקרובה אליו – ולעולם אינו מתאכזב. או שיהנה מן האש שבפיו או שבפיה, או שיושיטו לו גפרור. בחפץ־לב מיוחד ובנדיבות רבה מעניקים בריות אלה זה לזה וזה לזו את ה“קסמים שבידיהם”.
הרוצה לעשן ומוציא סיגרה לעצמו, פושט את הקופסה לשכנו היושב על־ידו בלי לחכות עד שיהא נתבע לכך; ועל ידי כן חוט של ידידות, דק מן הדקים, הולך ונמתח בין שני בני־אדם, רחוקים נעשים קרובים – כל אותה השעה שהם מפיחים עשנו של אותו עשב אמריקני.
במשהו דומים להם הכלבנים; אלא שאלה מרחיקים ללכת מן הראשונים. הם, הכלבנים, כיון ש“הריחו” זה בזה כאותם הכלבים, הרי הם כורתים באמת ברית־עולם.
המעשן מכניס לתוך פיו את הסיגרה שלו, מצית תוך־כדי־דבור את הגפרור הנתן, ואומר תודה חטופה – וחסל!
כלבן בכלבן כי פגע – מעינות דבריהם נפתחים, ואינם פוסקים מדבורם עד שהם אנוסים על פי מעשיהם להפרד, כי דרך אחת לזה ודרך אחת לזה. הם מתחילים בכלבים “סתם”, בכלבים בכלל, וכשהם מגיעים לכלביהם שלהם אינם עומדים מספר בכל “החכמות” והנסים והנפלאות שראו בחביביהם. ממש כאותן האמהות המשוחחות ומשיחות ב“שבת־אחיות גם יחד” בחכמת בניהן ובני־בניהן, שדוגמתם לא ראו מעולם.
ואין הכלבנים נפרדים זה מזה עד שבאים לכלל דעה אחת ומסקנות אחדות, שלאמתו של דבר, בני־אדם בכללם אינם אלא כלבים מנוולים, והכלבים הם תפארת אדם.
ומה בין כלבנים של אומות־העולם לכלבנים מבני־ברית?
הראשונים, מהיותם יוצאי ירך נמרוד הציד הגדול, מגדלים כלבים מכל הכלב למינהו – את כלבי־הבית, כלבי־הציד, כלבי־החצר, כלבים מושכים בעול, כלבי־שדה מסיעים לרועים, כלבי־צבא, כלבי־משטרה – עד סוף כל המינים: את ה“זריז” חד־הראש, את ה“זאב” הפקח, את “כלב־הגיריות” הערום, את ה“טריר” החכם, את ה“צמרי” הטפש, את ה“דרס” החסון, את ה“בּוּלדוֹג” – “כלב־השורים” המוצק, את ה“כפרי” קל־הרגלים, את ה“פּינטשר” טורף־העכברים, את ה“אמוֹדאי” הזקוף, את ה“פּוֹינטר” – ה“כחוון” היפהפה.
היהודי אינו מגדל את אלה; אינו ציד, אין לו עדרים, אינו עוסק בהובלת חלב, אין לו מה לשמור, אם לא שוֹמרים בני־אדם דואגים לכך. ושנית, רוצה הוא שיהיה לכלבו פרצוף של כלב ממש, כמשמעו, אשר הרואה אותו יכיר בו מיד שכלב הוא, ולא “מין כלב”. מטעם זה אינו חובב את “כלבי־הגבירות”: את הדרס הצרפתי, את המלטאי, כלבי בולוניה, את היפני הערום, את המופס החרומף, את הלורטה הדקה, את השפּיץ החדף, וכל שאר מיני מפלצות־כלבים מושחתי־ הצורה למיניהם.
ובני ישראל רובם חובבים מה שנעשה חביב עליהם. לעתים רחוקות מאד מסתפקים הם במינים הקטנים והננסים של המוֹדה ומכניסים את הטריר המסומר ואת הסקוֹטלנדי ואת פינטשר־האילים, אך רובם ככולם לבם הולך אחר כל מיני “תערובת־חצרות”, ובלבד שתהיינה להם עינים נוגות־נוגות ואמונה וחבה לבעליהם.
אחינו “גרי־האַריים” מביאים עכשיו לא“י את ה”זאב" ואת ה“דוג הגרמני” וכיוצא בהם. את הפוינטר ואת הזריז ואת הכפרי לא ראיתי מעולם בבתי אחינו.
בני־ישראל חובבי־כלבים – חבתם זאת ודאי שבאה להם בירושה; ואבות אבותיהם בא"י, בתקופה מאד מאד רחוקה, ודאי שהיו גם הם חובבי כלבים, והכלבים שלהם הם־הם שהיו מזהירים אותם כי אורחים באים, אורחים בלתי־קרואים ובלתי־רצויים – בני עמון ומואב שהיו שוסים אותם – כדי שיוכלו להחבא מפניהם במערות ובמנהרות. אך מועטים מהם התחילו לחבב כלבים על פי נס. ועל עובדה אחת מעין זו אני יודע לספר.
ויהי היום, ואני עובד בחדר־התחבשות שלי על־יד בית־החולים הצבאי שעמד בקרבת מקום ל“מולודיטשנא”, עכשיו אין מי שזוכר עירה נדחת זו, ועל אחת כמה וכמה שאין איש יודע לגבול איזו מדינה נכנסה; אבל אז, בימי המלחמה הגדולה, היה השם מפורסם מאד.
ובכל יום פצועים נכנסים לבית־החולים, ופעמים בשבוע הועדה בודקת אותם וגוזרת גזר־דינם: מי למוסקבה ומי לחפירות, מי ישוחרר ומי יכנס לגדוד המחלימים.
עומד אני – ודוקא באמצע העבודה – והנה נכנסה אלי אחות ממונה על אחד האולמים, בשורה בפיה: חדש בא, לא מן הפצועים, כי לפי כל הסימנים אינו אלא חולה. לאן יכנס?
מה לו?
– הוא אומר, שאינו יכול להניע זרועו. כואבת מאד. זה היום השלישי לחליו.
– יש לו חום?
– עדיין לא מדדתי; כנראה, יש.
– תכניסוהו לאולם השני, ועד שאבדקנו, ובאם יש לו חום, תנתן לו מנה של נטריום סליציליקום. ברגע זה אני עסוק מאד.
– אולי יבדקנו יבדוקימוב, כיון שהאולם שלו?
– אם פנוי הוא, מדוע לא?
בערב אני הולך לבדיקת־ערב. מאולם לאולם וממטה למטה. עד שאני נכנס לאולם השני, ועד מטתו של ה“חדש”.
יושב לפני יהודי צעיר, גוץ, בעל כתפים רחבות ופנים עדינות, זרועו נתונה בתוך חתּוּל. עיניו עדיין סקרניות, מתבוננות בכל הנעשה סביב, וכנראה גם נפחדות במקצת. אילו השנים כתקונן, ודאי שלא היה נכנס לחילותיו של “אבא־מלך” – יהודי “קטנטנצ’יק” זה, בעברית של א"י עכשיו; מסופקני מאד, אם היה מוכשר לשמש “עמוד שמאל” בגונדא השש־עשרה של גדוד קלעים, זאת אומרת – להיות החיל האחרון בשורה באגף השמאלי.
בשעת מלחמה שאני!
עומד אני על יד מטתו ושואל אותו:
– זה זמן רב אתה חולה?
– לא, אדוני הרופא, זה רק היום השלישי, בא אני מן ה“אוקולוטוק” (מחלקת החולים) שלנו.
– ומה לך?
– איני יכול, זאת אומרת, זרוע שמאל שלי, איני יכול להניע אותה; כואב.
– היה לך חום?
– אינני יודע.
– גם קודם היית חש בזרועך?
– לא, מעולם.
– בא אתה מן החפירות?
– לא, רק זה עתה אני בא עם ה“אשלון” שלי, מהלך… בחפירה עדיין לא הייתי.
הוא בא ישר מן הרכבת שהובילה אותו אל החזית.
– ובכל זאת, אולי שכבת על האדמה?
– כן, אדוני הרופא, על האדמה שכבתי.
– ומאז זרועך כואבת?
– מאז, כן, בדיוק מאז.
זאת הוא יודע בברור, כי משעה ששכב על הקרקע… ומספר הוא לי, שעל האדמה שכב לא יותר מרגעים אחדים, ואולי רק רגע אחד, ותכף־ומיד קפץ והלך.
רוצה אני לדעת, אם המקום שעליו שכב מקום־טחב היה, או בקרבת מים שכב, ובכלל – כיצד בא לכלל שכיבה על האדמה, אם נסע ברכבת, כדבריו.
ועל כך הוא משיב לי דברים פשוטים:
– אני, כלומר שתי הגונדות האחרונות של גדודי, גדוד קלעים מס…, באנו שלשום ברכבת על יד תחנה ועמדנו ללון. צריכים היינו לחכות שם כל הלילה.
נתקבצו גויים ברכבת והתחילו משוחחים עם הבחורים. וספרו הגויים, שבאותו בוקר באו טייסים גרמנים וזרקו פצצות. נשארו שם אלה מונחות בשדה, לא הרחק מכאן, אך שתים שלש ורסטאות מכאן.
רצו הבחורים לראות פצצות מה הן, ושנים מהם קמו ללכת לראות; נלויתי עליהם גם אני.
וכשכבר נתרחקנו מן התחנה בשדה, נתקלנו בעדר גדול, והתנפלו עלינו כלבי העדר, כלבים עזים וחצופים ונוראים, והרועים רחוקים משם, ותקפונו הכלבים והיינו בכל רע…
החיל החדש מספר, וכל הפצועים – אלה מיושבים ואלה מוטלים על מטותיהם – מקשיבים לספור.
– והתנפלו עלינו הכלבים; רבים ועזים וחצופים; מכל עברים סבונו.
ושלשת החילים הרוסים –" גבורים שבגבורים" – “גבורי־הפלאים” העושים עכשיו דרכם אל פני החזית – פנו עורף, שלשתם – וי לאותה בושה! – והתחילו בורחים, בכל כחם ובכל מאדם – עד שהרפו מהם הנבחנים המחוצפים.
ובנוסם נכשל החיל ליזרוביץ', ונפל מלוא אורך קומתו הקטנה ארצה. – מכאן יש לו הרשות לומר, ששכב על האדמה, וכששב אל קרון־הרכבת, והנה זרועו אינה נשמעת לו…
זה זמן רב לא צחקו באולם השני כמו שצחקו אותה שעה… צחקו האחיות, צחק החיל התורני שעמד בפתח האולם, צחק האח־הרחמן, ספרן בית־החולים, צחקו כל הפצועים.
– הוי, הוי! לאלה יאמר גבורים!
ומתוך מבוכתו לא ידע ה“גבור” שלנו לענות אלא: – גם
ה“אוּנטר” שלנו היה אתנו…
– הסירה את כתנתך, האחות תעזור, – אמרתי לו. כבר יודע אני את הדיאגנוזה הנכונה.
– ואתה, זאוואדא – אמרתי לחיל הממונה על המחבשת, תלך אתי, תעזור לי להחזיר זרועו של זה למקומה.
ישב הגבור המסכן על גבי ספסל.
חוסר קמרון הכתף, הכתף עצמה כפופה, היד מוּטה, הזרוע נראית מוארכת, ציר הזרוע נתן כלפי זיז החרטום, הראש אינו בתוך הכף שלו, ותקוע מתחת לזיז החרטום קביעה קפיצית.
תנועה סבובית לפי קוֹכר הכניסה את הזרוע לתוך הכף שלה, ואגד לפי דזוֹ קבע אותה יפה במקומה.
ואז אמרתי לו לגבור, שהוא נשאר פה בבית־החולים זמן כך וכך, ואחרי־כן ישאר עוד זמן ידוע לשם תרגילים, שלא יבוא, חס וחלילה, לנקיעה של הרגל.
אבל לשם כך אשלחנו אל מעבר לאזור־המלחמה, לפנים המדינה.
ויודע אני, כי משם ודאי לא יבוא עוד לראות את החזית. מי שגויס וקרב אל החזית ויצא משם ונכנס לפנים המדינה – חזקה עליו שלחזית לא ישוב לעולם.
מי שגויס ושב למדינה – למה הוא דומה? לאותו מסמר עקום ומעלה־חלודה, התקוע בעוביה של קורה; שום מקבת עליו לא תצלח.
אין לו לפחד עוד; כי על כן הלא כבר גויס….
הביט עלי הפצוע ולא רצה להאמין למשמע אזניו. מה שלא עשו הרופא, והלבלר והכסף – עשה כלב פשוט, כלב שבכלבים…
הוא ודאי שיאהב כלבים כשישוב הביתה.
איברהימוב
מאתשאול טשרניחובסקי
רשימת המחלות הפוסלות לגיוס נשתנתה ולבשה צורה בפעם השלישית.
זו שלפני המלחמה וששמשה בתחילת המלחמה – הארוכה שבכולן – היתה ידועה לקהל, ביחוד לעברי, לכל פרטי פרטיה, וכמה מסעיפיה נעשו במשך הימים ממש חביבים על הקהל העברי. למשל הסעיף 66, יש שהיו קוראים לו “הסעיף היהודי”.
אחרי הרשימה הראשונה באה השניה, זו שנבראה לשעתה בימי המלחמה. היא היתה יותר קצרה ופחות נוחה לבריות. אבל עדיין רוב הצבור עומד בה.
אלא כשבאה ותפסה מקומה השלישית, הקצרה שבכולן, הזעומה, הרשימה הקטלנית, זו שיצאה במאמר טרוצקי – “ויאנחו בני ישראל”, ככתוב.
צורת “תולדות המחלה” היא לא נשתנתה במשך הימים. אותה לא שינו לא אלו ולא אלו, הללו אולי מפני שלא היה להם פנאי, והללו בודאי מפני שלא היה להם נייר. בין כך ובין כך – היא נשארה.
וכשהיה חולה חדש נכנס לבית חולים, היו מזכים אותו, כשם שהיו מזכים גם קודם, ב“תולדות המחלה” על כל גדריה וסעיפיה: שמו, שם משפחתו, מקום הולדתו, שנותיו וכו' וכו' עד גמירא.
וכך נכנס גם ה“חייל האדום”, המכונה אברהימוב, לאולמי, וקונטרס תולדות מחלתו לתיקי. על שם הגדוד פסחתי במחשבה תחילה, לעיר מולדתו התבוננתי ולא התבוננתי: רשמתי את מחלתו vulnus sclopet. כלומר, פצע של יריה בפיסת רגל של שמאל, ועמדתי על שמו: אברהימוב, מושלמי, מעיר אסטראבאד.
גוף זעיר, שחרחר עם עינים שחורות ובוערות, שעיר עד כדי פיסת ידו ועד קדקדו, חוץ מצוארו מצד הפנים, דבורו חתוך, גרוני, שוטף. בהברה הקבקזית, טפּוס של בן־המזרח. נראה היה, כי מדרגת השכלתו גבוהה מזו של חבריו יתר החולים. פצעו לא מנע אותו מהיות משוטט כל היום בכל בית החולים, מאולם לאולם, מדיוטא לדיוטא, קבו בבית שחיו, נכנס בשיחה עם כל הפצועים.
בארץ הסוביטים, כידוע, אין מרבים שיחה עם בני אדם. יפה שתיקה לחכמים… כל שכן כשנודע לנו, כי אברהימוב חבר הקנקום (קן הקומוניסטי) שבבית החולים, חוץ מדברים שברפואה לא דברתי אתו כלום.
עובר אני פעם בבוקר לחדר התחבושת, דרך האולם שבו שכב אברהימוב. זה שבוע היתה מטה אחת לצד מטתו שלו פנויה. הפעם שוכב בה פרקדן בן־אדם והוא מספר עם אברהימוב. שקט באולם, והם מספרים בקול רם. שומע אני דבור, אך את הדברים אינני מבין. שפה זרה לי. ורוצה אני לדעת, באיזו שפה הם מספרים, ורוצה אני לפתור חידה זו בלי שאשאל אותם. מתבונן אני בפניו של החדש: אינו רוסי, שחרחר, שמורותיו מכבידות על עיניו – ואני שואל את אברהימוב:
– אברהימוב, באיזו שפה אתם משוחחים?
– טאטארית.
– הרבה שפות אתה שומע, כנראה.
– אמנם כן, הרבה שפות אני שומע – עונה הוא בגאון.
– למשל?
– רוסית, טאטארית, ג’ורגית, שפת טט והשפה העתיקה.
– מה היא השפה העתיקה? שואל אני אותו.
– העתיקה – עונה הוא – היא הקדומה.
– שפות עתיקות יש הרבה – אומר אני – רומית, למשל. יונית עתיקה…
– לא – אומר הוא – היא השפה הקדומה, זו שמלפנים. ולא יכלתי לעמוד על דבריו, איזו היא העתיקה.
– השמיעני, בבקשה, דברים אחדים בשפה זו – אומר אני לו. ואברהימוב פוסק לי את פסוקו.
– ואיפה למדת אתה לדבר עברית?
– בגימנסיה היפואית.
– הא כיצד? מתי?
ואז ספר לי, כי הוא מאסטראבאד, ולמד בגימנסיה העברית, והיה תלמיד המחלקה החמישית, כשיצא. אינני רוצה להאמין לו, ומבקש אני ממנו, שיקרא בשם קצת מן המורים שם.
ושומע אני שמות מורים וביניהם שמות ידועים לי וחביבים עלי: ד“ר מוסינזון, ד”ר בוגראשוב.
– ואחרי גמרך את תורתך שם איפה היית?
פה נעשו דבריו קצת מגומגמים: נכנס לקרקוס, ומשם נכנס לקסרקטין…
רואה אני, שכאן לא יחויר לי הרבה וחדלתי ממנו.
– ומדוע אתה רשום מושלמי?
אברהימוב צוחק בקצה שפתותיו ובעיניו ואינו עונה.
עברו עוד שבועות, “אברהימוב” הבריא, פטור הוא מן הקב והוא עוזב את בית החולים ונכנס לברכני קודם צאתו.
– לאן אתה, אברהימוב?
אברהימוב מנמיך קולו: אני נוסע לקבקז… ומשם לפרס… ומשם… לפלשתינה… אני שליח – אמיסר. מבין? שלום!
ברלין, 1930.
בטעות
מאתשאול טשרניחובסקי
ימים אחדים לאחר שהכריזו על המלחמה בשנת 1914, ואני עובד במרפאה של ד"ר ווארש' בפטרבורג, קראו אותי אל הטלפון.
– מי שואל? פה ד"ר טש'.
– האינספקטור הרפואי של עיר פטרבורג.
בכל עיר פלך היה אינספקטור מעין זה, ומרותו על כל הרופאים; כל שכן זה שבפטרבורג, שהיה בבחינת מיניסטר לכל המדינה.
– מה יצוה, אדוני האינספקטור?
– הואיל ואנו עומדים בשעת חירום… וכל אזרחי המדינה מחויבים… וכו' וכו'.
והיוצא מזה, שאני, הרופא, צריך גם אני לבוא לעזרתה של המולדת האהובה ולהכנס, ממחרת היום, בתשע בבוקר לעבודה ברחוב פלוני אלמוני, לועדה הרפואית לשם בדיקת המגויסים… רחוב פלוני, מרחצאותיו של אלמוני…
– אדוני האינספקטור, מעולם לא באתי לבדוק מגויסים, איני מבחין בטיב העבודה, וחוששני, שאני חסר את הידיעות הדרושות לשם כך.
– אין לחשוש! ביחד אתו יעבדו שני רופאים ותיקים, מומחים לדבר ויסייעו לו… תודתי נתונה לו… כולנו עומדים לפקודתה של המולדת האהובה… שלך…
ולמחר בבוקר נכנסתי בפתחם של מרחצאות… שתפסום לשמש מקום לשש מאות מגויסים. והואיל ולא כולם היו נכונים או מוכשרים לעבוד בתור חיילים, ולא כולם היו בגדר הבריאות הדרושה לכך, מסרום בידי “ועדה רפואית צבאית”, וכדי לסייע לאותה ועדה, היינו שלשה רופאים, שלא מן הצבא, להקל את העבודה.
כל הנכנס מן המגויסים – החובש שואל אותו: בריא? ומשקבל תשובה, הוא שם את החותמת “בריא” ומכניס אותו לפנים הקסרקטין ומוסרהו לקצין צעיר, כולו חדש, ממגפיו עליו ועד שפמו שהחל לצמוח. בעלי ה“לאו” – אותם החובש מעביר לרשותנו, לתהות על קנקנם, אם באמת כך, ואם באמת אינם מסוגלים לעבודת הצבא. יש שאנו משחררים אחד תיכף ומיד, או אם יש ספק בדבר, אנו מעבירים אותו לידי ה“ועדה הרפואית הצבאית”, והיא חותכת את גורלו. שתי הבחינות הללו מכניסות לועדה רק לערך ששים איש.
בחדר העבודה פגשוני שנים “קולגים”, בעלי גוף ובעלי שפם צבאי, מבט זועם־גבורי וכובע נוסח צבאי עם קוקארדה.
קראתי בשמי, הודעתי מטרת בואי, – ושמחו עלי. ומתוך כך מסרתי להם הודעה, כי אין לי כל מושג מן “הרשימה”: מי איש צבא ומי לא, מי במומו ומי לא במומו. כיון שכך, אנוס אני, לצערי הגדול, להטיל על שכמם את כל העבודה הקשה; אני אסתפק רק בזה, שאקח עלי כל העבודה שבכתב – עד שאלמד מהם.
מצאו דברי חן בעיניהם ונענו לי. כמאתים איש הכריזו על עצמם, שאינם בעלי יכולת להגן על המדינה, וכעשרים איש מצאנו באמת בלתי מסוגלים לשרת בצבא הפעיל. רובם של המגויסים הם ילידי כפר, עובדים בכל מיני עבודה קשה בעיר הבירה, אנשים בריאים מן הסתם. מיעוטם מן המעמד הבינוני, פקידים נמוכים בחנויות־מכולת ומחסנים. חברי עוסקים בבדיקה, ואולם הקולמוס בידי, והפאספורט לפני, ורושם אני כראות עיניהם: “מסוגל” או “לא מסוגל”, “לועדה צבאית” – והם באים על החתום. איני אומר, שזו היתה עבודה קשה; בכל דבר שהיה מקום לספק, היו נוהגים להקל. ורק לעתים רחוקות נפלה מורת רוח ביניהם ובין הנבדק, המוחה כלפי תוצאות הבדיקה.
ונכנס בן־אדם, בעל צורה ובעל קומה, לכאורה, הכל כשורה; אלא שהיתה עין שמאל שלו מכוסה עפעפים, וצלקת מכוערת למטה מן העין על לחיו. ולא היה כל צורך לשאול: מה יש? מובן מאליו, שזה היה סופו של רומאן: היא שפכה עליו חומצה מן החומצות, והוא יצא באחת מעיניו.
– ובכן?
– כשר!
גם אני רואה שכשר הוא, אלא שדבר־מה מונע את ה“הן” שלי מהצטרף ל“הן” שלהם: מעולם לא ראיתי חיל עוור באחת מעיניו.
ואני פותח בזו הלשון:
– רבותי, הא כיצד? עוור בעינו!
– ומה בכך?
– חייל זקוק לשתי עינים… לשם יריה, נאמר.
– לאו דוקא, עונים השנים. בן־אדם, כשאתה יורה, למשל, לשם צייד, הרי אתה עוצם עין שמאל שלך – בר־נש זה עינו תמיד עצומה. נמצא שהוא תמיד מוכן ומזומן ליריה.
– ובכל זאת, מימי לא ראיתי חייל בעצימת־עין.
– בימי מלחמה שאני.
בפני הוכחה מכרעת זו לא עמדתי, וטענותי נסתתמו בפני חברי בעלי הקוקארדות, ובכן, הדבקתי לפאספורט של אותו “מתמיד” את החותמת “מסוגל”, ושלשתנו חתמנו.
החייל המשונה לא פצה פיו, והחובש מסרו לקצין הצעיר.
אלא שבלבי נשאר כמין היסוס: לא הכל כשורה.
אמנם, לשם יריה דיינו בעין אחת, אבל כדי לשמש חייל בכלל, אולי אין זה די, אלא מכיון ששני ידידי הותיקים עומדים על דעתם – נכנעתי.
עד ששבתי הביתה. ואז סרתי אל מחסן ספרים, ובמחיר 10 פרוטות קבלתי טופס “הרשימה”. אז, בימים ההם, היתה הרשימה גדולה למדי. במשך ימי המלחמה קצצו בה, עד שלא נשאר ממנה אלא שריד.
ישבתי אל השולחן ולמדתי את הרשימה, היו בה סעיפים, שבהם הרבו להשתמש, מעין הסעיף 66 (היהודי) ושאר סעיפים שמעטו המשתמשים בהם. עכשו שהיה תלמודי בידי למדתי, שאדם חסר עין אחת – אינו נכנס לצבא.
ובבוקר, ביום המחרת, לא הרביתי דברים עם הותיקים, אלא הוצאתי את העמודים הנדפסים ופרשתי אותם לפניהם, בלי אומר ודברים. קמה מבוכה רבה: כיצד מוציאים מידו של הקצין את טרפו, כיצד נודה ב“טעות”, ונהיה לצחוק בעיני החובש, שהיה “חובש־גונדא”?
אלא שברירה לא היתה בידנו. ובצד המלה “כשר” הוספתי שתי אותיות “לא”. והמגויס יצא שמח מלפנינו.
גם זה וגם זה שאלני: איפה מחסן הספרים? ומאז היתה גם אמרתי מתקבלת על דעתם. וכשעמדנו בגמר־העבודה, היתה אמונתם בי כל כך גדולה, שבקשוני להמשיך העבודה אני לבדי כשופט מומחה, הואיל ונשארו רק מתי מספר, שעדיין לא באו, והם עסוקים מאד, נעניתי להם. ואמנם כאן הופיעו עוד חמשה אברכים. האחרון שבהם היה בחור בן שלשים, גוי בריא, מלובש יפה, זריז. אני כבר אמרתי לסגור את “החנות”, והנה נכנס הלה ומסר בידי את תעודותיו.
על שאלתי, מדוע אחר שני ימים, ענה שלא היה בתוך האפרכיא, היה בפינלאנד. בקשני לשים לבי ביחוד לריאתו, הואיל והוא מוכה שחפת. וגם לפינלאנד הלך לשם ריפוי. מעין ראיה לדבריו הראה לי כמה חשבונות של התחנה המפורסמת במדינה לחולי שחפת – “חלילה”.
– רואה, אדוני, מוכה שחפת.
לאחר שבדקתיו יפה, אמרתי לו שאיני מוצא שום דבר, והחשבונות אינם אומרים כלום. מוטב שיראה לי תעודה מאת רופא ב“חלילה”. הוא לא הרבה עמי משא ומתן אלא פנה בבקשה:
– אדוני הדוקטור, הלא אחת היא לך, אם באתי הערב, או מחר בבוקר, ואם לא לנתי בקסרקטין, מה בכך? יהי רצון מלפניך, כאילו לא עמדתי לפניך היום.
הרשיתיו ללכת ולשוב למחר בתשע בבוקר. ובתשע בדיוק עמד לפני.
– אדוני הדוקטור, אדם שנשרו שניו – “זה טוב” לגבי העבודה בצבא?
– טוב מאד.
– וכמה צריך שיהיה חסר?
– אחת עשרה.
– אדוני הרופא, הלא זה יפה מאד! אני חסר שתים עשרה. אני מתקשה מאד באכילה.
– פתח פיך ויאירו שניך!
כדבריו. שתים עשרה שנים נעדרו מפיו.
אותו רופא השנים, שעקר לו שניו בלילה ההוא, שבר וקטע באמנות רבה, השאיר שיירים גדולים וקטנים, וגם ידע במה צובעים את השיירים הללו, כדי שיקבלו את הצבע הראוי, 'כאילו קלקול זה עומד כמה שנים.
– אדוני הרופא! ואני שכחתי, לגמרי שכחתי, כי חולה שנים אני. וגם את הריאה שכח.
סודות מלחמה
מאתשאול טשרניחובסקי
בסוף אוקטובר 1915 הגענו, השכם בבוקר נהדר, אל התחנה השקטה והקטנה – בוֹרוֹדינוֹ, כמאה ועשרה קילומטר ממוסקבה ועשרה קילומטר מעיר מוז’ייסק. ירדנו במנזר הספאסוֹ־בורודינאי, שעל יד שדה הקרב משנת 1812.
כולי נתון ללטיפותיה הרכות של שמש חורף בהיר, הלכתי ברגל כשני קילומטרים – המרחק שבין התחנה והמנזר, דרך נוחה ונחמדה ותוגת־חורף דוממת נסוכה עליה.
כיצד נזדמן בית־חולים צבאי נייד למקום זה?
במשך החודש האחרון היה הצבא הגרמני מטריד אותנו ביותר. בשש בבוקר ובשש בערב היו האוירונים שלו – צפרי כסף זקופות – טסים־מרחפים מעל לראשינו. יודעי דבר הסבירו, כי בשעה זו הראוּת טובה ביותר. בית החולים – בינו ובן הנהר סוויסלוץ אך גן אלות עתיקות, ומעבר מזה סוללה של תותחי־גובה. וכשהיה נשמע קול היריה הראשונה ובא אחריו זמזומה של נחושת מרעידה – בומ… מ… היינו נחפזים אל החלונות ומסתכלים בשמים התכולים־ירוקים: אם היתה צפור־המתכת אחת, היינו מגיפים תריס ומתכנסים שוב במטה. אך כשהיו לכל הפחות שלש, היינו עומדים נהנים, איך פתאום צצים מלפניהם או מאחוריהם או על צדם עננים כחולים־אפורים. צצים ונמוגים. עד שבאו והטרידוני עוד יותר: הפרץ בחזית סוינציאן, כשדיוויזיות הגרמנים הפלישו בין מינטק לסמולנסק, שרפו את התחנה וויטגינשטינובו, ונמצאו 200 אלף איש (כך ספרו) חיילות רוסיה בתוך “שק”.
כל יום שני או שלישי היינו מקבלים טלפונוגראמה: להתגלם תוך כדי שלש שעות ולחכות לפקודה.
ובמשך אותן שלש השעות היה בית החולים שלנו דומה לקן־נמלים שפרצו בו – ועמד דומם־שומם בתוך חלל כתליו שנתרוקן.
עברו שעות מספר, ושוב טלפונוגראמה: להתפתח עד לפקודה.
וחוזר חלילה.
היו לילות, שבילינו אותם כשאנו מוכנים ומזומנים על חפצינו, ושוב: “להתפתח”. עד לפקודה.
בילינו לילות על רצפת התחנה – עד לפקודה: להתפתח. עד שקבלנו פקודה: להתגלם ולהיות בתחנה תוך כדי שלש שעות. לחכות לרכבת. מקום יעודנו ־ המנזר הספאסוֹ־בורודינאי. פקודה בכתב תבוא.
במשך יותר משעה עשינו את הדרך של קילומטר וחצי עד התחנה.
זרם של כל מיני עגלות, כרכרות וצבים, טעונים כל מיני חפצים ורהיטים וכל מיני מטלטלים, נהוגים בידי חיילים בכל מיני מדים וכל מיני תחמושת, עשה באטיות משעממת ומרגיזה את דרכו, בלי שום יכולת להשתחרר ממנו לנטות הצדה, באי סדר, בערבוביה, למרות הקוזאקים המנצחים על הסדר. התעקש סוס – ועמדנו כולנו; נתקלקל אופן – וחכינו כולנו, נכנסה גונדה של קוזאקים – וקפאנו תחתנו. אצל כל בית־חולים מהומה ורוב עבודה. מוציאים פצועים, מטעינים רהיטים, ושבויים צ’כים ושאר סלאווים עמלים ויגעים מתוך מסירות גמורה.
את השבויים מן ההוֹנווד האונגארי והחיילים הגרמנים הרחיקו עד לסיביר. לסלאווים האמינו.
והיה מראה של מנוסה מתוך בהלה, באין רואה ויודע מפני מי נסים, מפני מי נמלטים.
ולמרבה המבוכה, וכאילו כדי להגביר את הערבוביה עלה כנגדנו זרם שני, וכנראה, דוקא מאותו המקום, שלשם אנו נסים, עם כל הקשיים, התוהו־ובוהו והמצוקה שלנו.
ורואה אני יפה על עגלה אחת העולה משם שלט גדול: בית החולים הפּרמי על שמו של שרפים איש סארוב. גם אנו – על שמו של עושה הנסים שרפים, ובכן – למה הם נכנסים למקום שאנו יוצאים ממנו?
אני נזכר אותה הבדיחה הידועה בשני גדודי הוּסארים, אחד לבן ואחד כחול, שמחליפים זה בזה בעיריה. לאחר מאמצים רבים עלובים, ויסורי חנם, אנו נכנסים לקרונות הרכבת המוכנה בשבילנו.
אבא ניקולאי מסרב לקבל ברכבת את משפחתי. ואני טוען לפניו, שבשום אופן לא אשאיר אשה וילדה קטנה בעיר הנופלת ביד האויב עם שש מאות רובל במזומנים שיש בידי.
הוא עומד על דעתו, ואני עומד על דעתי. לבסוף אני אומר לו, שאם הן תשארנה כאן – גם אני נשאר.
– אבל מה אוכל לעשות והרכבת היא צבאית ואין לי רשות להכניס לתוכה שום איש, שאינו שייך לבית־החולים?
אני בשלי: אבא ימצא מוצא – לכשירצה.
וסוף מעשה: לרשימת האחיות של בית־החולים על שמו של שרפים נכנסו עוד שתי אחיות: הגברת… ותינוקת…
בכל מקום שאנו באים מהומה ומבוכה ואי־סדר. זרם של עגלות וכרכרות עושה דרכו לאורך מסילת הברזל, עשרות־עשרות קילומטרים, העגלות טעונות רכוש פרטי ורכוש המדינה, כולם פניהם לסמולנסק: קמח… פסנתר… ספה שבורה על שלש ירכותיה, עריסה משומשת, שנועדה לתינוק, שיהיה בשעתו בחינת עוג מלך הבשן…
בסמולנסק אבדו לנו כתריסר אחיות, שהלכו לראות את הקרמל. הרכבת הקדימה ללכת בשעה וחצי. נשארו בלי תעודה, בלי כסף, בלי בגדים. הדבר, כמובן, תוקן. ורכבת שניה, מקץ שעות מספר, החזירה לנו את המטען היקר למקום שהגענו.
הרכבת שלנו, המוליכה למוסקבה, פרקה אותנו פתאום, ונכנסנו לקרונות טיפוס: 40 אנשים או 8 סוסים.
פתאום נתחוור לנו, שבמקום פלוני אלמוני אבדו לנו קרון אחד ושתי פלאטפורמות על שני השומרים עליהם: דוּבוב – כשמו כן הוא – סדן אלונים, והאשכנזי הנקי והפיקח – קורץ.
“אשכנזי” קוראים לכל גרמני נתין רוסיה, גרמן –אויבנו.
אבא ניקולאי שלח טלגרמות לכל מקום שהורו לו, הריץ מכתבים, בקשות – ולא נענה. הקרונות לא נמצאו, ושתי נפשות אבדו בדרך, עד שהחליט ברוב פקחותו: קורץ האשכנזי פיתה את דובוב והסגירו לגרמנים את רכושנו. לאחר שלשה שבועות חזר רכושנו זה וגם שני השומרים שבו, מזוהמים ורעבים, אבל שלמים בגופם וברכושנו, אחרי טלטולים ויסורים, וממש בחרוף נפש הצילו את הרֹכוש שהופקד בידם. והרשות רצתה לפרוק אותו כמה וכמה פעמים ובכל פינה נידחת: על יסוד נימוקים ידועים הסיעו אותם יותר מאלף קילומטר ברחבי רוסיה תחת להעבירם במישרין שלש תחנות. לולא כספו של קורץ, שהיה תמיד מצוי בכיסו, היה דובוב גווע ברעב. המנזר שנועד בשבילנו נבנה על ידי אלמנתו של גנראל אחד צעיר ומפואר, שנפל חלל במקום זה בשנת 1812. לכמה וכמה רומנים משמש מאורע זה נושא. בתוך חומותיו יש מקום ידוע, שאם עתידה מלחמה שתפרוץ בארץ, מוצאות שם הנזירות כתמי דם על האדמה. כל שלש מאות הנזירות, העמלות 18 שעות ביום אך לשם שמים (רק הטיפול בשוורים נמסר לגברים בחווה מרוחקת), ישבו על שקיהן “מתניהן חגורים, נעליהן ברגליהן ומקלן בידן”, מוכנות ומזומנות בכל עת ובכל שעה לשאת רגליהן הזקנות והכואבות וללכת למוסקבה. מי עוד כמוהן יודע, כי דרך זו עבר השונא גם לפני מאה שנה?
תיכף ומיד נתחוור לנו, כי יעברו שבועות עד שנוכל להקים במקום הזה בית חולים. בקשתי מאת אבא ניקולאי רשיון לבקר את הורי בטאבריה, בין כך ובין כך אין כל עבודה. עוד רופא אחד וכמה מן הנערים עשו כמוני. פעמים בקושי ופעמים לא בקושי – סוף סוף הגעתי לכפר מולדתי. דומני, שזו היתה הפעם האחרונה שראיתיו. באתי בלי שחיכו לי.
למותר לספר כמה שמחו עלי זקני החביבים. וגם 'כל יהודי מיכאילובקה ששו לקראתי. אלא שהיו מהם שנפגעו, בראותם, כי אני נוהג ללבוש מעיל נוסח חייל פשוט, ולא מצאו כל סיפוק בזה, שכתפותיו של קאפיטאן לי, והסייף עובר דרך חור הכיס, רק הניצב בולט ונראה קצהו. הסימן על חזי מצא חן בעיניהם, אך מפני מה אינני עונד את אותות ההצטיינות?
מעולם לא כבדה עלי הישיבה בכפר זה, כאותה פעם. כעין צפּיה ממושכת, כעין פחד נסתר נתון עמוק עמוק בלב ונמתח על הכל. אימה מפני הבאות, צופנות מוראים, היתה מורגשת בכל התחום הרחוק מן החזית. מה יהא בסופו של דבר? שאלו זה את זה. מי ינצח את מי? המגויסים הרבים והפצועים המבריאים ו“שופכי דמם” נהגו ביד רמה. הרשות העמידה פנים כאילו אינה מרגישה בהם. והללו מזלם חזה להם, שהעתיד בידיהם של אלה שהרובה בידיהם. גרזן נסתר תלוי בחללו של עולם מעבר כל דלת.
לאורך הדרך האדימו הלילות באפלולית הערבה. דליקות נותנות סימנים זו לזו. מנגד, מרחוק, כבר בערו החוות של בעלי האחוזות וגרנותיהם, איש לא שאל מה בוער. היה רצוני, שבני העדה הקטנה, היקרה לי מימי ילדותי, ימהרו לצאת מן הכפר, לכל הפחות להכנס לעיר. ומה יהיה בסופו של דבר? שאלה זו שאלו הקצינים זה את זה עוד בראשית המלחמה. והיו משיבים: וסוף המלחמה – מהפכה!
הקאפיטאן וו., מפקד “הנערים” שלנו, סילק כמה מן הטירונים מסיבות לא ברורות ביותר ובקש אחרים במקומם.
עוף השמים הוליך אלינו את הקול: אבקסנטיף, אחד הזקנים שבמגויסים, אדם שקט שבשקטים, צנוע וכפוף למשמעת, מספר בחבורה: כך וכך אצלנו. אבל אצל האנגלים לא כך: אין כופים אדם להיות חייל. החייל – אדם חפשי, מקבל משכורתו ארבעים רובל לחודש, ואצלנו…
לא התמהמהתי הרבה ושבתי לדרכי. ימים מועטים עשיתי באלכסנדרובסק, ששם דרו אחותי ואחי, ואני בתחנה, ותר ומבקש לי מקום. שלשה קרונות לקצינים, והם מלאים מפה אל פה. אני נכנס אל הקרון השלישי, ושוב אותו מענה: אין מקום! כיון שהזמן עובר, אני אומר לנהג: בידיך חפצי עד שאשוב. בתחנה מחכים לי.
– הוד מעלתו, אין מקום! כלומר על צד האמת, יש, אלא…
– מה משמעו של אלא זה?
־ שאין זה ברשותי. מקום יש, אלא… לא ברשותי, הוד מעלתו.
– ובכן, יש. הראה!
הנהג פותח לי תא. התא ריק מאדם. מתוך סידור החפצים שבו, אני מסיק, שאדם אחד, מן הצבא, תופס אותו תא. ויתר המקומות אינם תפוסים, בחינת הפקר.
אני זורק מה שאני זורק לתוך התא ובידיו של הנהג ויוצא:
– סגוֹר!
אלכסנדרובסק היא עיר בבחינה ידועה יהודית, על כל פנים, התחנה שלה. תחנה טיפוסית לדרום רוסיה: תנועה זריזה ומעשיות עליזה. כעין חגיגיות נעימה שרויה עליה. עכשיו היא הומיה כפליים.
בתוך הקהל ניצב אקליפרון ימי חרום־אף, וחייל אדום־לחיים “בחור כהלכה” מתמתח לפניו בכל כחו ומאדו:
– ובכן, זכור ואל תשכח! בעוד שבועים אתה כאן!
– לפקודתו, רום כבודו!
התחנה נעלמה, ואין נפש חיה, ואני נכנס אל התא. אותו האקליפרון מתמתח עתה לפני.
אני מצדיע לו ופושט לו את ידי.
והוא עונה לי: מילא, אם אדוני הרופא כבר כאן – ישאר!
– מה זאת אומרת, שואל אני אותו: אתה האחד תופס תא שלם?
– נכון הדבר, אדוני הדוקטור, אבל התא כולו שלי.
– איך אפשר הדבר?
– כולו שלי! אני בשליחות מיוחדת הולך, וברשותי שלי תא מיוחד.
– הא כיצד?
והאקליפרון הצעיר מכניס כפו לתוך כיסו ומוציא משם תעודה: על שמו של… ההולך בשליחות מיוחדת, ויש לו לזכותו תא מיוחד…
מרגע זה אני מאבד אחת מששים מתקיפותי שלי ועונה רכות:
– ובכל זאת, למה תא מיוחד לאחד? שליחותו במקומה עומדת גם אם לא יהיה בודד במועדו? כלום לא?
והשקץ הבלונדיני עונה לי לא בלי קורטוב של גאוה:
– רואה אתה, אדוני הדוקטור, מעטפה זו?
הוא מרים את הכר הקטן שלמראשותיו ותופס במעטפה גדולה ועבה, נתונה בתוך עב (ברזנט), כולה צרורה בחבל דק וענודה חותמות על גבי חותמות לאכה אדומה־כהה. כתובת ארוכה עוברת על החבילה בנוסח רב־כתבים מהודר.
– מעטפה זו אני מסיע למטה הראשי הימי אשר בפטרבורג.
– ומעטפה צריכה שליח מיוחד? אינני מרפה ממנו.
– בודאי ובודאי! מעטפה זו בה תכנית חדשה להעמדת מוקשים בתחום מפרץ ריגה.
– מכאן, שהיא בבחינת סוד מלחמה?
– ודאי שבודאי! אני ערבתי ראשי. משמר חיילים ליוה אותי, וזקיף עמד על יד הדלת, אלא שזה מעיר תשומת־לב יתרה. פטרתים. את האחרון פה באלכסנדרובסק.
– אבל, אדוני האקליפרון, הא כיצד, מעטפה חשובה כזו מקומה תחת כר? הכניסנה, לכל הפחות, במזוודה שלך.
– המזוודה שלי אינה קולטת אותה. צדקת! אתה יודע מה? הכניסנה לתוך המזוודה שלך, שהיא גדולה!
– לא ולא, יקירי! דבר שהוא סוד־מלחמה איני רוצה לקחת עלי אחריותו. יהי לך אשר לך!
וכיון שקשרנו שיחה, אנו הולכים וממשיכים.
הולכים ומתחוורים לי כמה וכמה דברים, שיש בהם משום הסתר דבר וסוד מלחמה. האקליפרון שלי אינו מושל ביותר בלשונו, אינו שומר פיו.
ועד שאנו מדברים – ותחנה אחרי תחנה חולפת, ואנו עומדים על פתחה של תחנת חארקוב. חארקוב – אז היתה התחנה שלה המפוארת בין כל התחנות של ערים הרבה גדולות ממנה.
– אדוני הדוקטור, נשתה טה?
– והמעטפה?
– המפתח בכיסי!
דומני, שאני דואג יותר למעטפה מאותו שקץ צעיר.
באולם הנהדר אין שולחן שאינו תפוס. אנו עוברים ועינינו סוקרות, עד שאנו מגלים שולחן קטן, ואך שני זקנים כרסנים יושבים על ידו. פנים חשובות, כובע של פקידות הדיינים על ראשיהם.
אני ניצב על שולחנם ומצדיע:
– מותר?
– בבקשה, בבקשה מאד, אדוני הקצינים! הם מעמיקים עיניהם בכוסות הטה, שעה קלה הם שוהים בלי אומר, ושוב ממשיכים את דבורם:
– כ־א־ך, וכותב לי הטיפש שלי שלהבא, בתוך שלשת השבועות, אשלח לו את מכתבי עירה אקרמאן. שמעת: אקרמאן! היאך תכנס לשם אנית מלחמה? ראש טיפש! נמלה של אקרמאן אינו קולט שום אניה בעולם, מלבד טורגניף. זוכר אתה את הגן האלכסנדרובי באודיסה? ערב. והזקן טורגניף הולך ונושם־ונושף, מתגבר על הגלים, טורגניף הזקן! סבורני, שהוא הוא הוביל את אובידיוס גם לטומי, קונסטנצה של עכשיו.
– אוֹבידיוס שלך לא היה ולא נברא!
– מה, מה אתה סח? מתעבר חברו – אובידיוס לא היה ולא נברא?
– ודאי לא היה ולא נברא. הצ’כים המציאו אותו כדי לקבל משרה בגימנסיה ולהרביץ בנו שתים ואחת.
– הומירוס שלך לא היה ולא נברא! אובידיוס נאסו היה.
– וטורגניף שלך הביא אותו לטוֹמי, כדי שיהיה לו פנאי לכתוב את ה“מטאמורפוזות” ואת הקינות ואת שעורי האהבים שלו.
– נא, את השיעורים באהבה חבר בהיותו עוד ברומא, ועל אלה הגלה. ואת הלאטיניסט שלנו אתה זוכר? “טיילינוק – מאלנקי קורובקה, ביקין סין”.
– ואתה זוכר: vacca פר חסר… חה, חה, חה!
– חו! חו! חו!
– וכותב לי שלי, שאשלח את מכתבי לאקאָרמאן. סובר אתה שהצי…
– ברשותו של אדוני, נכנס לתוך דבריו האקליפרון – בנו בצי? – ובודאי שהספינה שלו – הצוללת! – נכנסת לפלוגתו של האדמיראל – במשלחת. כלום אינך יודע, כי עתידים אנו להעלאת חיילים לעיר ווארנה? שלשים אלף איש. הלא מטעם זה כל הדרכים הפונות נגבה תפוסות זה שבועים. –– לא, לא! אדוני הצעיר. כלום לא ידענו. מנין מנין נדע, הלא אלה הם סודות מלחמה.
– כמובן סודות מלחמה. הצי יתכנס טמוך לעיר… פלוגה ראשונה, פלוגה שניה: האניות… הצוללות…
אך יצאה הרכבת מן התחנה – איש דופק על דלת התא.
– יכנס!
נכנס קפיטאן משרות באחד הגדודים השוכנים במדינה, מצדיע ומרכין גופו כלפי האקליפירון.
– קאפיטאן וו… מפקד הגונדה בגדוד פלוני אלמוני… בדרך לקורסק. אדוני האקליפירון, אין מקום אפילו לשבת, ואני עיף ויגע, זה אך באתי מטאבריה אחרי שנפצעתי… אין לי ברירה אלא לבקש ממנו בכל מיני בקשה…
וסוף דבר – הקאפיטאן תפס מקום על־ידי.
וכיון שהתחילו הדיבורים, התגלגלו על דא ועל הא, על הגאָנאָראל המפקד ועל הפקידות בכלל, ועל המטה הראשי.
טוב מאד שלא עמד מי שהוא מעבר לדלת ולא שמע כל מה שספּרו.
– וכשתפסנו את יוהאניסבורג התנפלו החיילים על הנשים. לא נשארה בת שמונה שלא אנסו אותה…
– מה יכולתי לעשות? לא נשארו במשמעת אלא היהודים והטאטארים בלבד. היו יורים בי אנשי מן “הצבא חובב־המשיח”.
– והם? בודאי, שאינם טובים ממנו, אלא להם יש צילומים מכל מה שעשינו, ואנו אין לנו: סודות מלחמה…
ואחרי כן הוציא בקבוק אחרי בקבוק מתוך טנא שהיה אתו:
– שימורים מיקבי הנסיך גוליצין.
הרי אני כבן ששים. בן ששים כבן עשרים, ובן עשרים כבן שבע לשינה.
והיין המשומר עשה את שלו.
ובבוקר, מאוחר, כשפקחתי את עיני, לא היה הקאפיטאן בתא. הסתכלתי בראשו של האקליפירון – היה תקוע עדיין על צוארו. והחבילה העטופה בד עב עם החותמות הרבות עליה היתה מונחת במקומה, למראשותיו.
“שומר פתאים אדוני!”
בידי ז'נדרמים
מאתשאול טשרניחובסקי
בסוף קיץ שנת 1916 נתייגעתי מן העבודה. כל האולמים היו מלאים, והחולים לא היו שוהים הרבה בבית־החולים, אלא משעה שהטפול בהם נעשה נוח יותר, היו מעבירים אותם למוסקבה. אמנם, שני אולמים בכלל לא נכנסו לרשותי, כי אבא ניקולאי מצא טוב לפניו להראות לכל באי בית החולים, וה“ספירות העליונות” בפרט, שאין הוא מסתפק בתפקידו של אדמיניסטראטור בלבד ורופא מנהל, אלא עוסק גם ברפואה ממש, ואינו מטיל אותה כולה על סגנו.
שני האולמים (הקטנים) שלו שמשו מעין מדור הכבוד, ונכנסו בהם רק אלה שהוא עצמו בחר מכל הפצועים. החולים היו על פי רוב פצועים, שאין הטיפול בהם מרובה, ומראה פצעם לא ניתן לראוה, אבל מטיל אימה יתרה על הנכנס באולם. רגלים מתוחות, תלויות באויר בתוך מיני בניינים משונים ומעין־מכונות, פסים רחבים, שקי־חול, קרשים באלכסון, שדעת פיסיקה תלויה בהם. ידים פשוטות למעלה ובאלכסון בתוך כלי קבול משונים. גם במזונם הפלו אותם לטובה.
וכשהיה אבא ניקולאי מסביר למי שהסביר מן המבקרים בעלי היחוס, היה מדבר דבורים חטופים, מסביר מתוך חצי גמגום מובלע בזקנו האדום: ש“כאן דואגים לא להרבות נתוחים בעולם, אלא להצלת אברים; וכל אלה, המועמדים להיות אינוואלידים, סופם ישובו אל החפירות”.
היו לי שני רופאים עוזרים צעירים: האחד זה עתה גמר תלמודו “על רגל אחת”, – גמירה חטופה זו שבשעת חירום ומלחמה. הוא זכה להיות ממקורביו של אבא, אתו אכל ארוחת הצהרים עם שנים “קרובים” בחדרו שלו, ומטעם זה היה מתיר לעצמו רשלנות במדת מה, והשני עמד במדרגה עוד פחותה ממנו – מן הסוג “רופא שלא מן השורה”, שליצני הדור היו קוראים להם “ספק־רופא”. אבל שניהם היו נהנים מכל זכויותיו של רופא, ומחובתך היה לנהוג בהם בכל חומר הנימוס המקובל והטאקט, שלא לביישם בפני האחיות ולא לקפח כבודם בעיני החולים, ולעשות את כל העבודה הקשה, זו שאחריותה גדולה ביותר.
החלטתי לבקש חופשה למשך חודש ימים, חודש זה היה מגיע לי בזכות עבודה של שתי שנים ואני לא נהניתי ממנו.
נסיתי לעשות מעשה לקיים את חפצי ונתקלתי במכשול על גבי מכשול: הפצועים מרובים, והרופאים מועטים, ובכלל לא עכשיו הזמן לחופשה, וכל מיני תירוצים שבעולם. צריך לחכות. חכיתי שבועיים, ושוב שבועיים, והמכשולים הולכים ורבים, גדולים והולכים.
לכאורה, אין דבר העומד לשטן לי. החופש מגיע לי כדין וכיושר זה כבר. אלא…
וכעבור חודש הודיעו לי, שאותה חופשה אקבל, אבל בתנאי שאני אמצא ממלא מקומי, אין רופאים ברשימת הצבא ואין רופאים ברשימת ה“צלב האדום”. ובאותם הימים כל הרופאים שנשארו מחוץ לגיוס ולתחום המלחמה עשו עסקים טובים מאד. ובכלל, מה ענין הוא לרופא להיות הולך ומחפש רופא, כל שכן לזמן קצר כל כך.
ודוקא מטעם זה עצמו, שכל כך קשה לקבל אותה חופשה, חפצתי לקבל אותה, ועוד רציתי לקבל אותה דוקא בקיץ, שאוכל לדור חודש שלם בפינלאנד, לא רחוק מפטרבורג, קרוב לקוקאלה, בתוך חוה, באמצע יערותיו של פרביאינן.
אלא שכל השתדלויותי יצאו לבטלה.
לבסוף החלטתי: אנסה לדבר עם סגנו של הגראף מ., עם קריבושאין, מיניסטר לחקלאות לשעבר. אנסה הפעם ולא אשנה.
ופעם אחת, לאחר שסייר את בית־החולים שלנו ויצא, לדעתי, מרוצה, נכנסתי בערב אל משרדו ובקשתי לדבר אתו.
ספרתי לו את מבוקשי, והנה הוא חוזר על כל התשובות שקבלתי במשרדים; אלא שבסוף דבריו הוסיף: אני מצדי אין לי ולא כלום כנגד חופשתך.
ירשני אדוני, להשתמש בפראזה זו שלו? שואל אני אותו.
והוא מחייך: למאי נפקא מינה?
וגם אני מחייך: יש מימרא צרפתית: le ton fait la chanson ומתוך חיוך הסכים.
שוב הלכתי למחרת היום לאותו משרד, שעמד על כל העיכובים, אלא שהפעם השתמשתי בדברים שנפלטו מפיו של קריבושיאין. כנראה, ידעתי להשתמש בהם יפה. נעניתי.
ואבא ניקולאי הוא התנה אתי רק תנאי אחד: ה־19 לחודש יולי, שהוא יום גנוסיא ואזכרה וחגיגה גדולה בבית החולים שלנו, כי על כן שמו מגן עלינו: עושה הנסים שרפים איש סארוב.
ביום ה־20 אני מקבל חופשה.
ומכאן ואילך הכל הולך למישרים. נמצא לי ממלא מקום, והוא גם הקדים לבוא יום אחד. תולדות־המחלות היו אצלי תמיד בסדר, היומן – תמיד בסדר “ככתוב”, חפצי ארוזים, עומדים מוכנים. רק התעודה איננה.
והנה גם העגלון עומד על יד הפתח מחכה לי, החפצים ואני בעגלה. הרגעים ספורים, אני עלול לאחר אל הרכבת. אני יושב ומחכה לתעודה.
מעולם לא הייתי מאמין, כי בית חולים נייד יהיה צריך מכון מיוחד ששמו “מזכירות”, וששה אנשים עובדים בו משש בבוקר ועד חצות הלילה.
אלא שכך היה מעשה. והיתה העבודה מתחילה בשש בבוקר, והיתה עבודה שסיומה לא היה אלא בחצות.
ותמיד היו עובדים.
השעון בידי, ועיני בו ובחלון המזכירות. כל רגע גדלה הסכנה: לא רק שלא אמצא מקום ברכבת, אלא פשוט אאחר לבוא.
ואני מתחיל צווח כלפי החלון, עד שמופיע סגן הלבלר הראשון ובידיו התעודה. אני נותן אות לעגלון, ומקפל את הנייר לארבעה ותוקעו בכיסי. לתחנה הגעתי בדיוק רגע אחד קודם שזזה הרכבת.
לפטרבורג הגעתי בשעה מאוחרת בערב. נכנסתי לדירתו של מכרי בקרבת הספריה הקיסרית. מחר בבוקר בשבע אני נוסע לפינלאנד.
לא היתה שעה קלה, ונכנס השוער לקבל מידי את הפאספורט – שעת חירום – מקפידים על הדבר.
תקעתי בכפו את התעודה ואמרתי לו: – בתנאי שלמחר בשבע תהיה התעודה בידי.
בשבע בבוקר נכנס אותו ברגש ונכנס אתי בדברים:
– בקשו במשטרה, שהוד מעלתו ירשום לכל הפחות מי הוא. אני משתאה ואיני מבין כלום.
– מה פרוש הדברים לרשום מי אני?
– הרי כך, הוד מעלתו, אינם יודעים במשטרה מי אדוני, בקשו לרשום לכל הפחות על גבי פיתקא.
– ולשם מה באה התעודה? אני מוסיף משתאה.
– אינני יכול לדעת, הוד מעלתו. בקשו לרשום.
אני פותח את התעודה ומתוך קריאה חטופה אני עובר על הכתב: “תעודה זו נמסרה לרופא בית החולים הצבאי וכו'”. אבל איפה השם?" – ברוסיה נוהגים לרשום גם שם האב – גם זה חסר! ושם המשפחה – איננו!
החותמת כאן, חתימת הרופא הראשי כאן, התאריך…, אבל את שמי לא הכניסו, נשאר המקום חלק.
רשמתי מלים מספר על כרטיס־הבקורת שלי ומסרתי לשוער בשביל המשטרה.
מחשבתי הראשונה היתה להכניס את שמי בתעודה; אלא שחזרתי ואמרתי: הלא במשטרה ראו, כי השם נעדר, וממילא התעודה בעיניהם פסולה. אי־אפשר להשתמש בה, וודאי שיהיה שוב צורך להשתמש בה.
מה לעשות?
לשוב למינסק תיכף ומיד אך ורק לשם זה? עד שאני נוסע לשם וחוזר, אני מפסיד שבוע. אי־נעימות צפויה לי מ“מפקד מבצר העיר”. אמנם אם יאסרו אותי, דיה טלגרמה לבית החולים במינסק, או אסתייע בשמו של הארכיאפיסקופוס סרגי הפינלאנדי (עכשיו הוא “שומר זכויותיו של כסא הפטריארך” במוסקבה).
אפשר לפנות מיד לשם תיקון אל מפקד מבצר־העיר או אל מזכירות הסינודא הקדושה.
הראשון בודאי, ראשית כל, ישימני במאסר, והשניה עד שתעשה דבר, אני מפסיד יום בפטרבורג, ובתחנה בקוקאלה כבר מחכים לי. ואם אינני בא ידאגו לי.
שכרתי עגלון ונסעתי אל התחנה.
עברנו את בילואוסטרוב ונכנסנו בגבולות פינלאנד. עמדה הרכבת ונכנסו ז’אנדארמים משירות בצבא. נכנס קאפיטאן.
– אדוני, בבקשה להראות את הפאספורטים!
הוצאתי את תעודתי, קפלתי אותה פנים כלפי חוץ, ואת הפינה
העליונה של שמאל, עם הכתובת הארוכה באותיות נוסח סלסלה־סלאווית והאותיות הראשיות צבע אדום־כהה, בולטות ביחד עם הצלב האדום, ערכתי לראוה:
“בית חולים נייד בחסותה הנעלה של הוד רוממותה הקיסרית של הנסיכה הגדולה טאטיאנה בת המלך ניקולאי – על שם הוד כהונתו של שרפים בעל־הנסים איש סארוב בסיוע המוסדות הרוחניים העליונים של הממלכה”…
ואת התעודה שמתי על ירכי.
הקאפיטאן הולך ועובר בין הספסלים, מקבל את הפאספורטים, מעיין בהם ומחזירם.
נכנס אל בין הספסלים במחיצתי, התבונן בתעודה בלי לגעת בה, הרכיִן ראשו כלפי מתוך הרמת כף ידו אל הכובע – והלך לו.
הפעם ניצלתי. תחבולתי עמדה לי.
וחודש ימים עבר, ושוב אני יושב ברכבת לא רחוק מבילואוסטרוב. ושוב נכנס קאפיטאן־ז’אנדארם צבאי.
– רבותי, בבקשה הפאספורטים שלכם!
אני מקפל תעודתי על ברכי, והיא מראה, כאותו חזיר, טלף כשר, את הכתובת הסלאווית עם צלב אדום מלמעלה. הז’אנדארם עובר בין הספסלים, תוקע עיניו בתעודתי ולוקח אותה בידיו, מעביר עליה עיניו ותוקע אותן בי.
אינני יכול שלא לחייך.
– אדוני הדוקטור, מה אתה מחייך?
– הואיל ואני יודע מפני מה אתה תמיה כל כך?
– אבל כיצד עלי להבין את הענין הזה?
בקיצור שבקיצור אני מספר לו את הענין.
– ואני מוכרח להאמין לך?
אדוני הקאפיטאן, עונה אני לו: – זה שלשים יום התעודה בידי, כלום לא יכלתי לתקן אותה לפחות שלשים פעם ביום?
– אדוני הדוקטור, הימים ימי מלחמה, פינלאנד מלאה מרגלים גרמניים. כלום לא חובה היא לנהוג בזהירות?
הוא קפל את הנייר והחזירו לי.
מה שקבל הלבלר הראשון בשובי לבית־החולים מוטב שיספר הוא עצמו, אם הוא כותב את זכרונותיו.
- נגה דורון ארד
- גיורא הידש
- צחה וקנין-כרמל
- חני סגל
- רותי לרנר
- ענבל ברנר
- חווה ראוך-סטקלוב
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.