האחיות בינן לבין עצמן היו נפרדות לכנסיותיהן: זו של קופמאן, שזו של סרגיוּס, וכו' וכו'; אנו, הרופאים, לא היינו מבחינים אלא שני מינים: טובות וגרועות.

והגרועות שבגרועות היו מן העתידות להיות רופאות, בין אלו שנכנסו כבר לקליניקה ובין אלו שגם לקליניקה לא הגיעו – אחיות מתנדבות: את עבודת האחות לא ידעו, ואת הרפואה עדיין לא “הריחו”.

מעין “ערב־רופא” היתה גם אחותנו מריה איבנובנה לידינה. ה“לאוים” שלה היו מרובים מן ה“הנים” – אלה לא היו לה כלל. אם לחכמה: – לא רופאת ולא אחות, לא בשר ולא דג; ואם ליופי: לא תואר ולא הדר, לא “חזית” ולא “עורף”!

גוצה ושחורה, תאמר: שחורה ונאוה? השחרות מרובה על חנה. משקפים גדולים עגולים (אך זה מקרוב פשט המנהג במדינה) בתוך משבצת־צב עבה על עינים – של כוס. אפה הזעיר והחד, ששמש אנקול קטן לתלות בו אותם המשקפים, נבלע ביניהם ונתעלם מן העין. שפתיים דקות, מחוסרות דם, מכווצות ובולטות, כאילו מוכנות ומזמנת לשרוק.

אבל “אשת חיל ברוכה מפיקה תועלת גם מן הסחי והסוחה”.

נאמנו דברי המשל גם כאן.

כשפרצה המלחמה והתחילו מפליגים במצוות “ואהבת לארץ מולדתך”, אי אפשר היה לו לאפיסקופוס, שיהיה רק נאה דורש ולא נאה מקיים. ראש האצילים הפלכי וגם המחוזי, תקנו בתי חולים באחוזותיהם, עשו מה שעשו העשירים והחשובים שבאפרכיא שלו. גם האפיסקופוס, כמובן, תרם תרומתו לקופת בית החולים על חשבונם של מוסדות הדת הגבוהים". נדבה הגונה; אלא שעל זה העידו רק השוברות שהיו בידיו. שוברות אלו אי אפשר להראות אותם לכל העולם. צריך היה לשמש מופת לצאן מרעיתו. מה עשה? הלך ותקן בארמונו מעין בית הבראה. להוציא כסף על בית חולים קטן, על כל רופאיו ואחיותיו ושמשיו, לא השיגה ידו וגם בית לא היה לו, אבל שני אולמים קטנים היו לו סמוכים לכניסה, וחלונותיהם קרועים אל הכניסה – “חדר התפלה” שלו; בהם היה יושב, רואה ואינו נראה, שומע אל הרנה ואל התפלה ורואה את “העבודה”. העמיד באותם החדרים עשרים מטות, וכדי לקמץ בכסף לשכר רופאים ורפואות, תקן בית הבראה לאלה מן החולים שקמו ממטותיהם ואינם זקוקים אלא למנוחה ולמזונות מבריאים בלבד.

על כל צרה שלא תבוא, הבהילו שתי נזירות מן המנזר שבאפרכיא – שתי זקנות מסבירות פנים – לשמש את הפצועים.

ואולם, פטור בלא כלום אי־אפשר. צריך שיהיה רופא מפקח על הבית. הרופא – ודאי דבר בעתו, אבל שכר בטלה ירצה גם הוא. אלא מה? נזכר האפיסקופוס: וכלום לשוא קיים בעיר בית־חולים שנבנה בכספי המוסדות הדתיים? והרופא הראשי שלו – “אבא שקראי” הלא גם הוא כהן! – צריך לדבר אתו. כסף לא יקח. בשכר טרחתו כבר יש לו משכרת יפה. אבל אפשר להציגו לפני הסינודה הקדושה לשם קבלת אות הצטיינות גם על עבודתו זו. אבא שקראי אוהב אותות הצטיינות! כמה הוא אוהב אותם!

על כל פנים, אבא ניקולאי לא מצא הוגן לו לדחות את בקשתו של “רוממות קדשו” וענה: הן.

ולא ענה בלבד, אלא גם נכנס פעמים – בשבוע הראשון – לבית הבראה.

“חוליו” של האפיסקופוס לא היו זקוקים לרופא כל עיקר. כל הימים היו שוכבים, ישנים, מטיילים, אוכלים ושותים ומעשנים, הולכים ומבריאים.

בשביל אותם צרכי רפואה, שעדין היו זקוקים להם, דים בזקנות הנזירות ובידיעותיהן בחכמת הרפואה. על שולחן קטן באמצע האולם עמדו: צלוחית של יוד, אסוך משחה של אבץ, צלוחית גדולה של שמן קיק ושתי תיבות של אבקת כינין.

והכל היה טוב ויפה.

אלא שהצליח מעשה שטן.

ויהי היום, והכניסו חולה חדש. לא השגיחו הממונים על הדבר והכניסו פצוע־יד, שעדין לא נרפאה מכתו.

מה עשו הנזירות הכשרות, שהתפללו זה כבר מתי יבוא לידם מעשה אחיות ממש? הלכו ומלאו את הפצע כולו על שפותיו (פצע עמוק עד העצם) משחת האבץ (אחרת לא היתה בידם), אטמו אותו יפה יפה, סתמו את הפצע ושמו עליו תחבושת. זאת עשו בבקר – אחר התפלה ־ ובערב עלה חומו של החולה, והתחיל גונח, נאנח ונאנק. מכאוביו הלכו וגברו. הוא לא ישן 'כל הלילה, ונידד שינה גם מחבריו; גם הזקנות לא ישנו ונתבהלו. ובבוקר – אחר התפלה – הודיעו על ידי הטלפון לאבא ניקולאי, שיבוא: חולה מסוכן בבית, ואולי יעבירנו אליו?

– מבין אתה, יקירי, באו הזקנות וסתמו את הפצע… אסוך מלא מישחה, שלושים גרם נתנו בפצע: זקנות ציילניות, זקנות צדקניות! לא, מן ההכרח להשגיח, להכנס לשם פעם בפעם.

אבא ניקולאי אהב אותות הצטיינות ולא התעצל לדפוק על דלתם של “גדולי העולם הזה”; אבל לבקר “בבית־ההבראה הקדוש” התעצל.

קרא אליו את האחות מריה. מצמצה ומצמצה בעיניה ונענתה לאבא ניקולאי. מדי ערב בערב היתה נכנסת לבית ההבראה. מתחלה פעמים בשבוע, אחרי כן כל יום שני. בקש ממנה אבא, ובלי משים התחילה מבקרת יום יום.

אבא ניקולאי, הרופא הראשי, עמד ושדל אותה בדברים:

– תלך לה, כלומר – תסע כל פעם שתרצה… רק חצי שעה, ולא כל יום… תפיק לה תועלת לבריאותה… לא טוב לשבת כל היום בבית־חולים… צריך לשאוף רוח צח… תשאף בשעת הנסיעה. בארמונו של האפיסקופוס אין לה, לאמתו של דבר, מה לעשות… אנשים בריאים יושבים ומתענגים על מאכל ומשתה. והיא תשוח בגן־האפיסקופוס… כן – בגן… אין שם גן? זה לא טוב. צריך היה שיהיה גן. אינני מבין, איך אפשר שאין לו גן לאפיסקופוס? סוף דבר – תשאף רוח. ומי יודע – עוד חזון למועד. תבוא על שכרה… כמובן, אין אנו מתכוונים לכסף – הכסף מנין? אלא – היא מבינה… נאה סרט סמוק לשחרחורת… הלא? פעם פעמים בשבוע…

האחות עמדה ממצמצת בעיניה. לא בטבעה להיות מסרבת.

וצרה על צרה.

החולים הללו – עד שבא הועד הצבאי ובדק אותם, טעונים “תולדות המחלה”. והבחורה העלובה חיבת, מלבד שאר עבודתה בבית־החולים, לכתוב תולדות־המחלה בשביל עשרים חולים. אמנם אין רע בדבר, תתרגל מתוך כך, הלא בעוד שנה־שנתים גם היא רופאת; אבל עשרים תולדות בבת אחת! “זה קצת יותר מדי”.

– אדוני הרופא, מפיגה האחות את צערה באזני האורדינאטור הראשי, –עשרים “תולדות מחלה”, עשרים! קשה הדבר. אני כבר עיפה. ובכלל, איך כותבים, ילמדני, בבקשה, דוקטור נחמד.

– חֹכימתי שלי, מבאר לה הדוקטור; החולים חולים על פי ה“דבור”, וזה כבר מקיל את העבודה, ושנית, פצועים סתם הם. מה בין מצבו של פצוע היום לזה של מחר, אם הכל הולך כשורה?

– ובכן?

– ובכן, קשה רק ההתחלה: Status praesens, והשאר הבל הבלים. 'כותבים: יום פלוני כך וכך… ובעוד שני ימים – “אידעם” idem ושוב כעבור שני ימים – “אידעם”. ובעוד שני ימים: הפצע הולך ונעשה נקי; ובעוד שני ימים – הפצע הולך ונעשה נקי. ושוב – “אידעם”; וכעבור שני ימים – הפצע הולך ונעשה נקי. ושוב – “אידעם”. וחוזר חלילה.

– כך כותבים תולדות מחלה?

– כך, ולא כך; אבל אפשר גם כך.

– תודתי, תודתי לך! הצלתני, רופא נחמד!

עברו שבועות מספר.

והודיעו “לבית ההבראה הקדוש”: הועדה הצבאית עליך. מחר בערב בשש.

לא ידעו בארמון האפיסקופוס מה לעשות. והודיעו תיכף ומיד לאבא ניקולאי, ואבא ניקולאי שלח לקרוא את האורדינאטור.

עמד מוֹשך בזקנו הצהבהב ורטן:

– יקירי, בבקשה ובבקשה: סע אל “בית ההבראה הקדוש” שלי. כבר צויתי לרתום את הסוסים. – סע, אדם יקר.

– לשם מה, אבא? שואל האורדינאטור החושד תמיד באבא.

– לשם הצגת הפצועים לפני הועדה.

– הלא איני מכיר אותם, והאחות מריה?

– אבל, יקירי, הא כיצד? אחות תציג חולים לפני ועדה צבאית? לא יעשה כן. לא תואר ולא הדר!

– ואבא, הוא?

– אי אפשר לי. מכמה וכמה טעמים אי אפשר…

– טוב, אני נוסע.

שתי הנזירות: “זקנות ציילניות, זקנות צדקניות”, נתבהלו מן “הצבאי” וביראת הכבוד הגישו לו את התיק עם תולדות המחלות.

הכל כשורה.

ספטמבר יום… שנת 1914.

כעבור שני ימים – idem

כעבור שני ימים – idem

כעבור שני ימים – החולה חש עצמו טוב.

כעבור שני ימים – idem

כעבור שני ימים – idem

וחוזר חלילה.

ושוב – idem

ושוב: החולה…

אוקטובר יום…

כעבור שני ימים – idem

כעבור שני ימים – idem

נובמבר… החולה…

ושוב – idem… idem…

דצמבר… idem

לשדים, לעזאזל ולכל הרוחות! הא כיצד?

דצמבר! – הלא בחודש אוקטובר אנו… אותה ילדה טפשה! עד סוף השנה הכינה הכל… טפשה זו! למפרע… אי אפשר להראות את התולדות לועדה. סקנדל!

הזקנות, הנזירות הכשרות, נתבהלו לראות את הרופא הצבאי בכעסו: לא היה בבית שום טופס נקי – ובעוד שעה קלה והועדה כאן!

– איפה הטלפון?

– בית החולים על שמו של שיראפים?

– הבהילו את אבא אל הטלפון!!

– אבא! תיכף ומיד תשלח לי על ידי רכב, על ידי אחד הלבלרים, עשרים טופסים “תולדות מחלה” ועשרים עלים “מוסף”. אין סוסים? יחיש סרגיי, יעוף, על רגל אחת יטוס, עד כמה שיעמוד לו כוחו! אבוא ואספר. 'כל תולדות המחלה פסולות! ולאחות מרים תאמר, שהיא טפשה מטופשת. כשאבוא, אמלא את דבריך…

עברו עשרים רגעים, ישב האורדינאטור, והשעון מונח לפניו על השולחן; יושב ומזיע ורושם, ואזניו תלויות בשער הארמון; מזיע ורושם:

יום פלוני לחודש… idem

מוסיף שני ימים ורושם: idem

מוסיף שני ימים ורושם: idem

מוסיף שני ימים ורושם: החולה הולך ומבריא.

מוסיף שני ימים וחוזר ורושם: idem

תרצ"א.

מבוהלים נכנסו לחדר הנתוח הרופא הראשי ברנשטין והאחות מריה.

שניהם נרגשים, שניהם תחת השפעת אותה הקורבה, הפורחת מתוך שתוף במפעל חשוב אחד.

הרחוב השקט תמיד, עתה מלא הד עומם של נקישת מגפים כבדים וקשים – גדוד חיילים עובר.

גדוד זה עובר לשם חפושים, בבתי הבורגנים. אחרי החפושים, שנערכו בידי ה“ועדה הגגית” וה“ועדה המרתפית”, צרפו לעבודה גדודי חיילים זרים, שאין להם כאן כל קרקע וכל אחיזה – חיילים באים מקורסק.

האחות מריה פותחת בידים מרעידות את ארון המכשירים, והרופא מוציא מכיס חזיתו שעון זהב של נשים מקושט אבנים יקרות, אצעדות, עגילים, שרשרת, כמה פריפות, מספר שטרות חו"ל – דולרים וליטרות אנגליה, והיא מכניסה אותם בתוך מוך בין המכשירים המונחים בארון, 'כדי שלא יכירו בהם.

חתיכות מוך מונחות, לכאורה, לפי תומן.

מכשירי נתוח – בארון המכשירים – בבית החולים, מי יחשוד בהם; הלא הם אסורים בנגיעה, בשמוש, אפשר לומר – בראיה.

שניהם, הרופא והאחות, צעירים.

הרופא איש יפה, לבוש נאה, ברונט, אבל פנים ורדיים לו – פני יהודי מבסרביה, שפמו השחור הקטן עשוי בטעם, בשערו הוא מסלסל.

גם האחות יפה. אינה גדולה, אבל תארה יפה, מתניה דקות, הלבוש הולם אותה, היא רעננה, ונראים בגדיה עליה רעננים. לה פה קטן מתואר יפה, השפתים הורדיות תפוחות כל־שהוא; תבנית תינוק מפונק שהעליבו אותו. אשתו של הרופא גוצה, כלומר היא קטנה יותר מן האחות, פניה רזים ורעים. עיניה הקטנות והשחורות יורות מחטים חדות ורעות. היא מקישה ברגליה. משהתחילו לקצר בשמלות הדבר ניכר ביותר.

התחילה בחדר העבודה. גם הרופא הראשי כאן. נצב הוא אצל השולחן, משוחח עם האחות מריה, העומדת על הכלים ועל החומר, מגישה מהם לעוסקים בתחבושת.

וגם כשהם שותקים עיניהם מעידות עד כמה הם נהנים זה מזה.

נכנס אישה של האחות מריה, הוא משמש סגן רופא שנים במחלקה ליד בית החולים.

הרופאים והאחיות הסכינו לבקוריו של זה. אין מתפלאים עליו והוא פוסע לאטו מפנה זו לפנה זו.

אין הוא מן החביבים ביותר על חבריו.

קומתו גבוהה וזקופה. הוא בלונדין עד לאותה מדה, שקשה להאמין

שהוא מבני ברית (הריהו משומד). מתוך סקירה ראשונה אין איש עומד על גביניו וריסי עיניו, שהן גון פשתה דהה. גם שערותיו מועטות. כנראה שער רך מאד. בכללו – גון־הכּנם לו. עור פניו איננו מראה בריא, על מצחו ועל סנטרו אבעבועות נתעבות, מהן אדומות – אדמומיות סלק כהה, מהן בשלות מלאות מוגלא; דומה, עוד רגע ותתגלענה. מין אפרוריות נסוכה על כל פניו, וכשהוא נועץ באיש־שיחו עינים של תכלת עכורה, הנראות כאילו אינן קורצות, נדמה לזה, שפתאום קפאו מתוך חתירה ממושכה בנפשו.

סגן רופא השנים נגש אל זה, מוסר לידו איזה מכשיר קטן; אחרי כן הוא פונה אל השני, וזה שקבל עומד כלפי החלון, סוגר עין אחת, ומטיל את המכשיר כלפי העין השניה, מושך בכתפו ומחזיר את הדבר לסגן.

ובלי אומר מוסר הסגן את המכשיר לידיו של שני.

אין מרבים בדבורים – מרה שחורה נסוכה על כל העיר.

– גם אני, גם אני רוצה לראות – קופצת עליו פתאום החובשת שרולביץ, שעד היום עיניה נוצצות, וכולה התפעלות ומרץ.

– הניחו לי, אני רוצה לראות!

– אין זה בשביל אלה, “שאינם מעשנים” – מסנן הסגן דרך שניו בקול נמוך את דבורו. – החבר פופוב, הוא אם רוצה – אראה לו.

– הלא זהו מפתח של שעון, ומה יש בו? – עונה פופוב.

– קרבהו עד עיניך.

פופוב מגיש את המפתח הקטן עד זכוכית משקפיו.

– אינני רואה כלום!

– לא כאן! לא כך! הסתכל באותה זכוכית קטנה.

– אינני רואה כלום!

– פנה כלפי החלון.

– אינני מבין! מה כאן? תועבה…!

וסגן הרופא מסנן דבורו בקרירות:

– בו–לים.

ועיניו הדהות נצמדות בעיניו של פופוב – קרות ואינן אומרות כלום, ואינן קורצות.

– שלום! – אמר לי פופוב טרם צאתו מחדר הרופאים. – אהה! נא, בבקשה, תכנס אל החברה טובקין, הלא בין כך ובין כך אתה נשאר פה – תורני, היא גרה ברחוב השני, דרך החצר תעבור, נוכח הבית מעבר מזה, הנה הפקודה. לך אחת היא, ואני רוצה הביתה.

– מה לה? שאלתי אותו.

– האלהים היודע! בודאי עצבים! שלשום עמדה לפני משפט ה“קנקום” (הקן הקומוניסטי), על דבר הגנבה: בולבוסין גנבה במטבח.

– ותוצאות המשפט?

– כלום לא אחת היא לנו, יכה יוסי את יוסי.

החברה טובקין משרתת המטבח: אשה גבוהה ורזה, מזוהמת עד להשחית, היא היתה האחת שחטמה זב, זב בלי הרף, ובכל רגע היתה מעבירה עליו אחד משרווליה, לשם קנוח.

עיניה הצרות והחומות משוטטות, דומעות. ושפתיה רועדות תמיד מתוך חיוך של אדם מתירא שלא יעליבוהו.

ה“דוֹמזב” (כלומר, השוער לשעבר) הראה לי את הדרך אל הפנה בקצה החצר, בזוית חשוּכּה. נכנסתי בדלת לחלל, מעין פרוזדור, ד' על ד' אמות גדלו, חלון ושמשותיו מזוהמות ומרופשות קרוע בדלת החצרה, שמש מעין אור לפרוזדור זה ולחדר אחריו, המשמש מטבח. רובו של החדר תפוס תנור רוסי, פתוח כלפי הנכנס, כאומר לבלעו; ומקום דיו לשנים אנשים לעסוק לפניו. שתי פסיעות שמאלה ואני בתוך ה“דירה”: חדר ארוך למדי וחלון אחד כלפי החצר. מטה לא מוצעת, חסרת מצעות, כנראה לא היו לה כרים אלא סחבות ובגדים ישנים מזוהמים ומסריחים מאוד, ואלמלא אותה הבאשה והצחנה שבתוך הדירה בכלל, אי אפשר היה להתקרב אליה.

בחדר המרופש טחב, על הרצפה שכבה דקה רטובה של טיט ממש, שולחן דל אצל החלון, שרפרף אחד ושני כסאות – שנסתאבו מחמת שמוש מרובה. מזנון נמוך וצר – ריק על כל מדפיו, אחת מכנפי דלתו תלויה בנס. כנראה, לא פינו את השולחן מעודו.

על אחד השרפרפים ישב ילד בן שבע עטוף ומעוטף בלויי סחבות, ראשו תקוע בכובע־חיילים ישן, ושעשע על פנכה מזוהמה. אלי לא התבונן.

עניות מנוּולת ומנולת כזו – זה כבר לא ראיתי.

החברה היתה בחדר, אני לא הכרתיה, כאחד הצרורות על גבי המטה נראתה לי.

לאחר הבדיקה, וכשהסכנתי עם אותה חשכה למחצה, הכרתי בציורי התעתועים של מים חודרים על התקרה, ובקנה־רובה בזוית החדר.

– זה מה טיבו?

– אישי עובד במיליציה!

– אבל, יקירה – אמרתי לה – לאחר שהכריזו “מלחמה להיכלות והשלום לבקתות”, לא נהנית את, כנראה, הרבה מזה.

– אבל החבר הדוקטור, גם אני ידעתי לפנים ימים טובים מאלה, ענתה לי לא בלי שמץ של גאוה.

– ומה היית את קודם?

– אני – אני הייתי ארטיסטא, בתיאטרון האידישאי…

היא עמדה לפני בזקיפת קומה, רגלה האחת פורשת קמעה לפניה. שתי כפיה על כתלי חלציה, ראשה מורם, ועיניה, שרק עתה בפעם הראשונה מיום שהכרתיה ראיתי שיש להן גוון, עיניה הביטו נכחה – למרחקים, לימים עברו, מי שהוא הצית בהן אורות קטנים, ומתוך חיוך קל נפתחו שפתיה חסרות הדם.

כנראה כך היתה עומדת “אז”, בהיותה ארטיסטה, עומדת ומחייכת כלפי הקהל מעל הבמה.

ברלין, 1930.

עד שלא היה מרגיש בי, היה הולך ועוקר רגליו ישרות, 'כאחד “משלנו”, זאת אומרת – כאחד הבריאים; אולם בו ברגע שהרגיש בי, או ברופא אחר, תיכף ומיד היה מתחיל צולע על ירך שמאל, מעמיד פנים של יסורים.

כך נהגו גם יתר חבריו הפצועים הרבים, חוץ מאלה המעטים שהתגעגעו באמת על “החיים בחפירות”. מעשה־ילדות זה, אנו מבינים אותו, והם אחזו בו כולם, אותם ילדים עלובים, ילדים טובים, ילדים תמימים, שהאמינו בלב־תמים, כי על ידי כך ירמו את מי שהוא.

אותו פלדמן שלמה נכנס לבית־החולים בבוקר־סתו, מן הבאני שלנו ישר אל חדר התחבושת, כשהוא עטוף לבנים בלבד, עמד על המפתן מחריש משתאה לנעשה סביב לו.

כל הידים עסוקות, אין פנאי לשיחה בטלה.

– מה יש? אני שואל אותו.

והוא מתקרב אלי בפסיעות קטנות, צולע על ירכו.

– פצוע, הכדור עודנו בי, כך אמר החובש.

– איפה נפצעת?

האחות נגשת, מפשילה חלוקו.

– פה, בעכוז.

– ראה, מצא מקום נאה, גבור־חיל שכמותו! נפצע באחוריו! וכל הפצועים הנחבשים מחייכים, זה במטתו וזה על כסאו. והנכנס מרגיש בעלבונו ויוצא במחאה.

– אל יחשוב, אדוני הרופא, מה שהוא חושב. נפלנו בפחת… מחצית הגונדה נשארה באותה חורשה… ברובה־מכונה המטירו עלינו מאחורינו…

– אל תעלב, אדם יקר! כוף גבך, כוף יותר!

הנה נקב־הכניסה. סימן אדום קטן. אני מרגיש סמוך לעור, תחת אצבעי ממש, עצם גס. אין ספק, זהו הכדור: תחת אצבעי ממש.

אין לנו פנאי, ועל־אחת־כמה־וכמה – סמים מרדימים בשביל הבלים כאלה. אני רומז לאחות, רמיזה ידועה לה ומחוורת יפה זה כבר, והיא מגישה לי איזמל, ועוד בידה מלקט וחתיכת צמר גפן. השניה מנקה את הפצע סביב בתמיסת יודין ובנזין.

– אחא, כוף גבך עוד מעט, כוף יפה!

האיזמל החד נכנס חיש בבשר החי, דרך החתך הקטן נראה חודו של הכדור. ובו ברגע, שהפצוע פולט “אוי” חטופה, אני מגיש לו את הכדור במלקט.

– מה לך, כי זעקת, הכדור הריהו כאן!

החולה מפסיק קריאתו למראה הכדור. בעיניים גדולות ונפחדות הוא סוקר אותו ומלטפהו, אותו גוש מתכת בתוך חתולו המבריק, הוא מחבב אותו.

– גרמני! – עונים כל הפצועים – גרמני הוא!

אני רואה כבר מתוך עיניו מה רצונו.

– דוקטור, תנהו לי. תנהו לי. אַי, אַי! קטן שכמותך…

הוא נכסף למשש אותו באצבעותיו, תאב להתבונן בו מכל עבריו: אהה, כאן נמעך קצת. הלא הוא שלו, שלו! מתוך פצעו: דבר מבשרו, מה־שהוא מעצמותיו.

הכדור לא נגע בעצם. הכל הולך כשורה, יעברו שבועים – הפצע ירפא. אחרי כן עסוי קל. העסוי הטוב ביותר הרי הן תנועותיו של החולה בשעת ההליכה.

עוד שני שבועות נתן לחולה – שבועות רפוי הן, ועוד שני שבועות יקבל בתורת מבריא, ימי מנוחה הם לו מחליו.

פעם בשבוע נכנסת לבית החולים “הועדה הצבאית”. כל אלה, שאינם זקוקים עוד לרופאים, עוברים לפניה, והיא גוזרת את גזר דינם: מי למערכה, מי ל“פלוגה המבריאה”. בערב הבדיקה אני מכריז באולמים שמותיהם של אלה, שעתידים לעמוד מחר לבדיקה. כרוז זה מכניס תסיסה וחיים באולם: משוחחים, נועצים זה בזה, משיחים דאגתם זה לזה.

ומכריז אני על הבדיקה גם באולמו של שלמה פלדמן. כל הנקובים בשמותם מתכנסים סביב לו. הועדה יצאו לה מוניטין. קודם כל היא חושדת בכל חולה, עיניה תמיד לרעה, כל הקרב אליה הריהו כבר בגדר “מתחלה”. אני הסניגור היחידי לחיל הפצוע, והרבה תלוי באופן הרצאתי על מהלך המחלה ועל מצבה עכשיו. אין לה לועדה זמן כל צרכה, והיא סומכת על הרופאים, על־אחת־כמה־וכמה על מי שהיא מאמינה בו.

בראש הועדה שלנו עומד הרופא אורלוף, רופא צבאי מבראשית, לא מן המגויסים, זועם, אוהב להטיל מרה, חושד תמיד ב’כל החיילים שאינם אלא מתחפשים, ובפרט בחיילים היהודים, חושד בכל הרופאים.

יש לומר, שבי הוא מאמין.

נגש אלי פלדמן ואומר:

– אדוני הדוקטור, חוששני, שגם בכף רגלי יש לי כדור. כן, דומני, שגם שם יש כדור.

– ומדוע לא אמרת אלא היום?

לא נתחוור לו הדבר אלא עכשיו, כשהתחיל פוסע על רגלו כראוי. האחות מסירה את הגרב, ואני מוצא באמת בין בוהן לזרת, כל כך קרוב לעור המכסה – כדור.

– תכנס מחר ונוציאהו. פטור אתה מן הבדיקה.

כל בני־האולם מקנאים בו, ביהודי הפקח. והוא פניו נוהרים; כנראה, על אפו ועל חמתו.

ושוב עוברים ששה שבועות.

פלדמן מהלך יפה, כל זמן שאינו מרגיש ברופא. וצולע על ירכו, כשמתחוור לו שיש עין רואה.

שוב אני מכריז באולם על הבדיקה העתידה. ושאל אני את פלדמן:

– ואין לך עוד כדור? יודע אתה, אחא, מי הוא אורלוף? מעשי־קונדס כאן לא יעמדו לך.

זה אחר זה נקראים הפצועים. האחות עושה את שלה, מכשירה את החלוק, מפשילה שרווּל, מסירה גרבים, מרחיקה תחבושת, וכיוצא באלה. אורלוף זורק בפצוע עין חושדת, עין זעומה: לא אותי תרמה, ראיתי “מתחלים” פקחים ממך… ואני מספר קצרות תהליך המחלה, מצבו של הפצוע עכשיו, מרמז על השערתי.

“תולדות המחלה” מונחות כאן, אבל מי ישים עיניו בהן? וכך הולכים ומבליעים בנעימה קצת דברים קשים לחולים – והכל לטובתו.

ובא תורו של פלדמן.

וכשסיימתי הרצאתי, ראשי פרקים, פונה אליו אורלוף:

– מה מצבך עכשיו? זורק הוא כנגדו ובודקו בשבע עינים.

– טוב להפליא, הוד רום מעלתו! עונה לו פלדמן.

אוֹרלוֹף שבע רצון. המתחלה אינו עונה כך, הוא קובל על מיחושים ומיחושים, ואינו מודה בבריאותו.

– צעוד צעדים מספר!

עין בוחנת לו לאורלוף, אותו לא ירמו.

– נראה לי, שצולע אתה במקצת מן המקצת – שוב צעד!

– כמובן, עודך צולע, עומד ארלוף על דעתו. ו’כל מה שהוא מרבה לצעוד, כן הולך ובולט מומו זה.

– כמובן, עודך צולע, עומד אורלוף על דעתו.

סוף דבר – פלדמן מקבל שני חדשים של רפוי.

אילו הבטיחו לו קודם חודש אחד ב“פלוגת המבריאים” לא היה קץ לאשרו.

“יהודי פקח, תפקע אמך הסוטה”, סבורים אחיו לאולם.

– רום מעלתו, הביאו פצועים!

– כמה?

– ארבעה.

– מה?

– עינים!

זאת אומרת, שכל הארבעה פצועי־עינים. שלשה מהם תחבושת

להם על גבי עין אחת, רק הרביעי, אופיצר מן המילואים – תחבושת על שתי עיניו. הוא הלך נשען על החובש שהכניסם.

לא עברה שעה והם נכנסו, אחרי רחצם והחליפם בגדיהם, אל חדר הבדיקה.

עינו של האחד עקורה כולה, אפס קצהו של עצב־הריאה בולט יוצא ומעלה דם קרוש, שנים יש להם תקוה מלאה שיבריאו. הפצע קל – בצדו של גלגל־העין. והאופיצר כדור אחד עבר שתי עיניו: הקרנית הרוסה כולה. אין לו כל תקוה. החיילים הפשוטים שתקו.

– לא כלום! אמר הרופא – יצאתם בשלום!

ידע השלישי בעצמו שעינו האחת אבדה. זאת אמר לו החובש שהגיש עזרה ראשונה:

– עד גמירא!

האופיצר רטן מתוך קול רועד.

– דוקטור, יש תקוה?… מה אעשה עכשיו?… אינני מן הצבא… מן המלואים… יערי מלומד… שום דבר אחר לא למדתי… ויש לי אשה ושני בנים… ועכשיו…

אפשר היה להשאיר את כולם בבית־החולים הכירורגי שלשם הכניסו אותם. גם אלה שנפצעו פצע קל, גם אלה שפצעיהם אנושים. ולא היה כל צורך במומחה לעינים, כי אין מומחה בעולם שימצא להם מרפא.

אלא שלפני ימים מספר נכנס לבית החולים רופא צעיר קראי, קאזאס שמו, והכריז על עצמו: רופא ראשי לבית־החולים מספר 218 רק למחלות עינים, פריבט־דוצנט באוניברסיטה פלונית אלמונית… בקש שימציאו לו, אם יהיו, כל חולי־העינים. היתה אתו מפה בדמות אלבום מלא צלומים: כך עשה, וכך תקן, וכך רפא…

היה מאלה שאינם מאבדים זמנם לבטלה, הולכים וממשיכים את הקרירה שלהם בכל אתר ואתר. חשב הרופא הכירורג: אפשר, כמובן, להשאירם כולם כאן, אך למה לו שיהיו אחרי כן רוגנים ואומרים, אילו היינו באים לידי מומחים, כי אז… מי יודע… אז בודאי שלא הגיע לנו מה שהגיע. וביחוד זה, המסכן – היערי המלומד.

ולא עברו שלשה ימים, וכולם יצאו בלוית חובש לבית־החולים לפצועי־עינים.

זה היה עוד בתחילת המלחמה. קסם העתונות על כל האוכלוסין, מחבבים את היוצאים לשדה, בכל יום מתנדבים ונכנסים. ונדבות ומתנות (לבנים, סיגריות ומגדנות) מתקבלות מכל מקום, יהודיות זקנות נכנסות, מביאות צפחת ריבה. נשארו הפצועים שבועות אחדים בבית החולים, מתאחים עם האחיות, נעשים בחינת משפחה עד שמוציאים אותם סוף סוף למסע היוצא למוסקבה – יללה ויבבה באולמים, האחיות מתיפּחות, החולים בוכים, במסדרון ובכל הרחוב אשר לפני הבית עומד קהל אנשים צפופים, נאנחים ומוחים דמעות בצנעה.

וכששבתי פעם מן העיר – הדבר היה קרוב לאחת עשרה, הגיד לי “נערי משרתי” (אדם בעל צורה, זקנו הולך ומלבין – גבאי של בית־כנסיה בקורסק), שנתקבלה טלפונוגראמה, ושלשים ושנים איש, מן המועמדים לצאת, הועברו לפני שעה אל התחנה ונקודת ההגירה!

– אי אפשר שהללו יסעו, ואני לא אפרד מהם!

– מתי יוצע המסע?

בלשכת הסופרים שאלתי בטלפון והוגד לי, כי בעוד שעה וחצי יבוא המסע. מיד צויתי לאסור סוסים ויצאתי לשם.

כולם, כל אלה שלי, נמצאו צפופים בצריף אחד: זה יושב על שקו וזה עומד, והשוכבים מוטלים במטות. אין לשער אותה השמחה וההתרגשות “של המהגרים” כשהרגישו בי. זה לוחץ ידי, וזה מברך, זה מבקש תמונה ל“זכרון”, וזה מנשק ידי.

נבוך ונרגז יצאתי.

כמעט שפתחתי הדלת, והנה קוראים לי.

– רום מעלתו, יעמוד־נא! פה עוד פצוע אחד הרוצה להפרד ממנו.

– מי הוא?

– תיכף ומיד.

נגש אלי אדם, במשקפים שחורים, גדולים, נשען על יד חיל:

– אדוני הדוקטור!

עמדתי מסתכל בו.

– הנה הדוקטור אינו מכיר אותי, רואה אדוני הד"ר, אין לי עינים וכבר נתחדדו יתר חושי. אני הכרתיו על פי קולו. הייתי בבית־החולים שלו שלשה ימים. לפני שני חדשים… אני היערי המלומד. הכרתי את אדוני.

– ומה עכשיו, אדוני?

– עיני? כלום יש מה לעשות… אילו פגעו בראשי היה גרוע מזה. אני כבר קורא… ואני נהנה מאד. בפעם השניה קראתי את “מוּמוּ” של טורגניף. רק עכשיו נהניתי ממנו.

– כלומר, איך זה קראת?

– על־פי האלפא ביתא לעורים. יהודיה היתה נכנסת לבית החולים והיא לימדה אותי, הרחמניה. ושוב קראתי את “מומו”.

לבי התכוץ. כמה וכמה מפגעי המלחמה עברו לפני, ומעולם לא התכוץ לבי כמו שהתכוץ עכשיו לספורו של עור, שקרא שוב את ספורו של טורגניף… בפעם השניה…

עתידים ההיסטוריונים, כותבי תולדות ישראל – גם אלה שיש להם באמת תואר פרופיסור, גם אלה שאין להם תואר זה, וגם אלה שנטלו גדולה זו לעצמם, – כולם עתידים לכתוב פרק גדול מאד וחשוב מאד בחיי בני־עמנו בשעת המלחמה העולמית: כיצד נתנסו, וכיצד וכמה סבלו, וכיצד מצצו את דמיהם רופאים ידועים וראשי־פועלים בימי הגיוס, מכיון שגם אלה קבלו אז את הסיסמה הרווחת: “עד טפת־דם אחרונה” של כל אלה אשר לא רצו להכניס ראשם בסכסוך־מדינות זה.

אותם הבריות הנאים היו מלסטמים אותם וחולבים אותם עד שבא סופם –עד שנמסרים לרשות ויוצאים לחזית, או יוצאים לחפשי ב“שבר” ו“עין”, ב“טחורים” ו“כליות”, ובשאר מיני פורעניות ומחלות שנזכרו בטבלא ידועה בספר־החוקים… עד שקצצו אותה והחליפוה בטבלא יותר קצרה, ועד שעמד אחינו ר' ליב ברונשטיין, המכונה בגויים ליב טרוצקי, וכמעט שבטל אותה לגמרי.

ואז, בימים ההם, נראו ונגלו לפעמים מעשי־נסים באמת, אשר לא שמעו אבותינו ולא חלמו נביאים, ועתים אין אוזן אדם יכולה לקלטם.

ושתי מטרות יש לו לספור זה: להראות, קודם־כל, שאמנם נכוחים דברי חכמינו: “אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע וכו'”; ושנית – שלעולם אין אנו יכולים לדעת, הישועה מאין תבוא.

ומכאן אני נוטה קצת הצדה ונוגע בקצה הקולמוס באנתרופולוגיה, ובמקצת מן המקצת – בזואולוגיה.

אומה בפני עצמה הם הכלבנים, כלומר: חובבי־הכלבים בעולם.

דומני, שרובם של הכלבנים הרי הם מיוצאי ירך נמרוד ז"ל, “גבור ציד לפני ה'”, ככתוב במקום שכתוב; ומעוטם – מאומות־העולם אלא מבני־ברית. שכן אנו רגילים תמיד להיות בכל מקום מעוט בקרב הרבים.

דבר גדול ישנו בעולם – עשון הטבקה. מעשן־טבקה שכּלו סממנים שלו אינו בוש ואינו נכלם לבקש מחברו סיגרה, ומה גם קמצוץ טבקה לשם הרחה, וגפרור – על אחת כמה וכמה. פונה המעשן לשכנו – ועכשיו גם לשכנתו הקרובה אליו – ולעולם אינו מתאכזב. או שיהנה מן האש שבפיו או שבפיה, או שיושיטו לו גפרור. בחפץ־לב מיוחד ובנדיבות רבה מעניקים בריות אלה זה לזה וזה לזו את ה“קסמים שבידיהם”.

הרוצה לעשן ומוציא סיגרה לעצמו, פושט את הקופסה לשכנו היושב על־ידו בלי לחכות עד שיהא נתבע לכך; ועל ידי כן חוט של ידידות, דק מן הדקים, הולך ונמתח בין שני בני־אדם, רחוקים נעשים קרובים – כל אותה השעה שהם מפיחים עשנו של אותו עשב אמריקני.

במשהו דומים להם הכלבנים; אלא שאלה מרחיקים ללכת מן הראשונים. הם, הכלבנים, כיון ש“הריחו” זה בזה כאותם הכלבים, הרי הם כורתים באמת ברית־עולם.

המעשן מכניס לתוך פיו את הסיגרה שלו, מצית תוך־כדי־דבור את הגפרור הנתן, ואומר תודה חטופה – וחסל!

כלבן בכלבן כי פגע – מעינות דבריהם נפתחים, ואינם פוסקים מדבורם עד שהם אנוסים על פי מעשיהם להפרד, כי דרך אחת לזה ודרך אחת לזה. הם מתחילים בכלבים “סתם”, בכלבים בכלל, וכשהם מגיעים לכלביהם שלהם אינם עומדים מספר בכל “החכמות” והנסים והנפלאות שראו בחביביהם. ממש כאותן האמהות המשוחחות ומשיחות ב“שבת־אחיות גם יחד” בחכמת בניהן ובני־בניהן, שדוגמתם לא ראו מעולם.

ואין הכלבנים נפרדים זה מזה עד שבאים לכלל דעה אחת ומסקנות אחדות, שלאמתו של דבר, בני־אדם בכללם אינם אלא כלבים מנוולים, והכלבים הם תפארת אדם.

ומה בין כלבנים של אומות־העולם לכלבנים מבני־ברית?

הראשונים, מהיותם יוצאי ירך נמרוד הציד הגדול, מגדלים כלבים מכל הכלב למינהו – את כלבי־הבית, כלבי־הציד, כלבי־החצר, כלבים מושכים בעול, כלבי־שדה מסיעים לרועים, כלבי־צבא, כלבי־משטרה – עד סוף כל המינים: את ה“זריז” חד־הראש, את ה“זאב” הפקח, את “כלב־הגיריות” הערום, את ה“טריר” החכם, את ה“צמרי” הטפש, את ה“דרס” החסון, את ה“בּוּלדוֹג” – “כלב־השורים” המוצק, את ה“כפרי” קל־הרגלים, את ה“פּינטשר” טורף־העכברים, את ה“אמוֹדאי” הזקוף, את ה“פּוֹינטר” – ה“כחוון” היפהפה.

היהודי אינו מגדל את אלה; אינו ציד, אין לו עדרים, אינו עוסק בהובלת חלב, אין לו מה לשמור, אם לא שוֹמרים בני־אדם דואגים לכך. ושנית, רוצה הוא שיהיה לכלבו פרצוף של כלב ממש, כמשמעו, אשר הרואה אותו יכיר בו מיד שכלב הוא, ולא “מין כלב”. מטעם זה אינו חובב את “כלבי־הגבירות”: את הדרס הצרפתי, את המלטאי, כלבי בולוניה, את היפני הערום, את המופס החרומף, את הלורטה הדקה, את השפּיץ החדף, וכל שאר מיני מפלצות־כלבים מושחתי־ הצורה למיניהם.

ובני ישראל רובם חובבים מה שנעשה חביב עליהם. לעתים רחוקות מאד מסתפקים הם במינים הקטנים והננסים של המוֹדה ומכניסים את הטריר המסומר ואת הסקוֹטלנדי ואת פינטשר־האילים, אך רובם ככולם לבם הולך אחר כל מיני “תערובת־חצרות”, ובלבד שתהיינה להם עינים נוגות־נוגות ואמונה וחבה לבעליהם.

אחינו “גרי־האַריים” מביאים עכשיו לא“י את ה”זאב" ואת ה“דוג הגרמני” וכיוצא בהם. את הפוינטר ואת הזריז ואת הכפרי לא ראיתי מעולם בבתי אחינו.

בני־ישראל חובבי־כלבים – חבתם זאת ודאי שבאה להם בירושה; ואבות אבותיהם בא"י, בתקופה מאד מאד רחוקה, ודאי שהיו גם הם חובבי כלבים, והכלבים שלהם הם־הם שהיו מזהירים אותם כי אורחים באים, אורחים בלתי־קרואים ובלתי־רצויים – בני עמון ומואב שהיו שוסים אותם – כדי שיוכלו להחבא מפניהם במערות ובמנהרות. אך מועטים מהם התחילו לחבב כלבים על פי נס. ועל עובדה אחת מעין זו אני יודע לספר.

ויהי היום, ואני עובד בחדר־התחבשות שלי על־יד בית־החולים הצבאי שעמד בקרבת מקום ל“מולודיטשנא”, עכשיו אין מי שזוכר עירה נדחת זו, ועל אחת כמה וכמה שאין איש יודע לגבול איזו מדינה נכנסה; אבל אז, בימי המלחמה הגדולה, היה השם מפורסם מאד.

ובכל יום פצועים נכנסים לבית־החולים, ופעמים בשבוע הועדה בודקת אותם וגוזרת גזר־דינם: מי למוסקבה ומי לחפירות, מי ישוחרר ומי יכנס לגדוד המחלימים.

עומד אני – ודוקא באמצע העבודה – והנה נכנסה אלי אחות ממונה על אחד האולמים, בשורה בפיה: חדש בא, לא מן הפצועים, כי לפי כל הסימנים אינו אלא חולה. לאן יכנס?

מה לו?

– הוא אומר, שאינו יכול להניע זרועו. כואבת מאד. זה היום השלישי לחליו.

– יש לו חום?

– עדיין לא מדדתי; כנראה, יש.

– תכניסוהו לאולם השני, ועד שאבדקנו, ובאם יש לו חום, תנתן לו מנה של נטריום סליציליקום. ברגע זה אני עסוק מאד.

– אולי יבדקנו יבדוקימוב, כיון שהאולם שלו?

– אם פנוי הוא, מדוע לא?

בערב אני הולך לבדיקת־ערב. מאולם לאולם וממטה למטה. עד שאני נכנס לאולם השני, ועד מטתו של ה“חדש”.

יושב לפני יהודי צעיר, גוץ, בעל כתפים רחבות ופנים עדינות, זרועו נתונה בתוך חתּוּל. עיניו עדיין סקרניות, מתבוננות בכל הנעשה סביב, וכנראה גם נפחדות במקצת. אילו השנים כתקונן, ודאי שלא היה נכנס לחילותיו של “אבא־מלך” – יהודי “קטנטנצ’יק” זה, בעברית של א"י עכשיו; מסופקני מאד, אם היה מוכשר לשמש “עמוד שמאל” בגונדא השש־עשרה של גדוד קלעים, זאת אומרת – להיות החיל האחרון בשורה באגף השמאלי.

בשעת מלחמה שאני!

עומד אני על יד מטתו ושואל אותו:

– זה זמן רב אתה חולה?

– לא, אדוני הרופא, זה רק היום השלישי, בא אני מן ה“אוקולוטוק” (מחלקת החולים) שלנו.

– ומה לך?

– איני יכול, זאת אומרת, זרוע שמאל שלי, איני יכול להניע אותה; כואב.

– היה לך חום?

– אינני יודע.

– גם קודם היית חש בזרועך?

– לא, מעולם.

– בא אתה מן החפירות?

– לא, רק זה עתה אני בא עם ה“אשלון” שלי, מהלך… בחפירה עדיין לא הייתי.

הוא בא ישר מן הרכבת שהובילה אותו אל החזית.

– ובכל זאת, אולי שכבת על האדמה?

– כן, אדוני הרופא, על האדמה שכבתי.

– ומאז זרועך כואבת?

– מאז, כן, בדיוק מאז.

זאת הוא יודע בברור, כי משעה ששכב על הקרקע… ומספר הוא לי, שעל האדמה שכב לא יותר מרגעים אחדים, ואולי רק רגע אחד, ותכף־ומיד קפץ והלך.

רוצה אני לדעת, אם המקום שעליו שכב מקום־טחב היה, או בקרבת מים שכב, ובכלל – כיצד בא לכלל שכיבה על האדמה, אם נסע ברכבת, כדבריו.

ועל כך הוא משיב לי דברים פשוטים:

– אני, כלומר שתי הגונדות האחרונות של גדודי, גדוד קלעים מס…, באנו שלשום ברכבת על יד תחנה ועמדנו ללון. צריכים היינו לחכות שם כל הלילה.

נתקבצו גויים ברכבת והתחילו משוחחים עם הבחורים. וספרו הגויים, שבאותו בוקר באו טייסים גרמנים וזרקו פצצות. נשארו שם אלה מונחות בשדה, לא הרחק מכאן, אך שתים שלש ורסטאות מכאן.

רצו הבחורים לראות פצצות מה הן, ושנים מהם קמו ללכת לראות; נלויתי עליהם גם אני.

וכשכבר נתרחקנו מן התחנה בשדה, נתקלנו בעדר גדול, והתנפלו עלינו כלבי העדר, כלבים עזים וחצופים ונוראים, והרועים רחוקים משם, ותקפונו הכלבים והיינו בכל רע…

החיל החדש מספר, וכל הפצועים – אלה מיושבים ואלה מוטלים על מטותיהם – מקשיבים לספור.

– והתנפלו עלינו הכלבים; רבים ועזים וחצופים; מכל עברים סבונו.

ושלשת החילים הרוסים –" גבורים שבגבורים" – “גבורי־הפלאים” העושים עכשיו דרכם אל פני החזית – פנו עורף, שלשתם – וי לאותה בושה! – והתחילו בורחים, בכל כחם ובכל מאדם – עד שהרפו מהם הנבחנים המחוצפים.

ובנוסם נכשל החיל ליזרוביץ', ונפל מלוא אורך קומתו הקטנה ארצה. – מכאן יש לו הרשות לומר, ששכב על האדמה, וכששב אל קרון־הרכבת, והנה זרועו אינה נשמעת לו…

זה זמן רב לא צחקו באולם השני כמו שצחקו אותה שעה… צחקו האחיות, צחק החיל התורני שעמד בפתח האולם, צחק האח־הרחמן, ספרן בית־החולים, צחקו כל הפצועים.

– הוי, הוי! לאלה יאמר גבורים!

ומתוך מבוכתו לא ידע ה“גבור” שלנו לענות אלא: – גם

ה“אוּנטר” שלנו היה אתנו…

– הסירה את כתנתך, האחות תעזור, – אמרתי לו. כבר יודע אני את הדיאגנוזה הנכונה.

– ואתה, זאוואדא – אמרתי לחיל הממונה על המחבשת, תלך אתי, תעזור לי להחזיר זרועו של זה למקומה.

ישב הגבור המסכן על גבי ספסל.

חוסר קמרון הכתף, הכתף עצמה כפופה, היד מוּטה, הזרוע נראית מוארכת, ציר הזרוע נתן כלפי זיז החרטום, הראש אינו בתוך הכף שלו, ותקוע מתחת לזיז החרטום קביעה קפיצית.

תנועה סבובית לפי קוֹכר הכניסה את הזרוע לתוך הכף שלה, ואגד לפי דזוֹ קבע אותה יפה במקומה.

ואז אמרתי לו לגבור, שהוא נשאר פה בבית־החולים זמן כך וכך, ואחרי־כן ישאר עוד זמן ידוע לשם תרגילים, שלא יבוא, חס וחלילה, לנקיעה של הרגל.

אבל לשם כך אשלחנו אל מעבר לאזור־המלחמה, לפנים המדינה.

ויודע אני, כי משם ודאי לא יבוא עוד לראות את החזית. מי שגויס וקרב אל החזית ויצא משם ונכנס לפנים המדינה – חזקה עליו שלחזית לא ישוב לעולם.

מי שגויס ושב למדינה – למה הוא דומה? לאותו מסמר עקום ומעלה־חלודה, התקוע בעוביה של קורה; שום מקבת עליו לא תצלח.

אין לו לפחד עוד; כי על כן הלא כבר גויס….

הביט עלי הפצוע ולא רצה להאמין למשמע אזניו. מה שלא עשו הרופא, והלבלר והכסף – עשה כלב פשוט, כלב שבכלבים…

הוא ודאי שיאהב כלבים כשישוב הביתה.

רשימת המחלות הפוסלות לגיוס נשתנתה ולבשה צורה בפעם השלישית.

זו שלפני המלחמה וששמשה בתחילת המלחמה – הארוכה שבכולן – היתה ידועה לקהל, ביחוד לעברי, לכל פרטי פרטיה, וכמה מסעיפיה נעשו במשך הימים ממש חביבים על הקהל העברי. למשל הסעיף 66, יש שהיו קוראים לו “הסעיף היהודי”.

אחרי הרשימה הראשונה באה השניה, זו שנבראה לשעתה בימי המלחמה. היא היתה יותר קצרה ופחות נוחה לבריות. אבל עדיין רוב הצבור עומד בה.

אלא כשבאה ותפסה מקומה השלישית, הקצרה שבכולן, הזעומה, הרשימה הקטלנית, זו שיצאה במאמר טרוצקי – “ויאנחו בני ישראל”, ככתוב.

צורת “תולדות המחלה” היא לא נשתנתה במשך הימים. אותה לא שינו לא אלו ולא אלו, הללו אולי מפני שלא היה להם פנאי, והללו בודאי מפני שלא היה להם נייר. בין כך ובין כך – היא נשארה.

וכשהיה חולה חדש נכנס לבית חולים, היו מזכים אותו, כשם שהיו מזכים גם קודם, ב“תולדות המחלה” על כל גדריה וסעיפיה: שמו, שם משפחתו, מקום הולדתו, שנותיו וכו' וכו' עד גמירא.

וכך נכנס גם ה“חייל האדום”, המכונה אברהימוב, לאולמי, וקונטרס תולדות מחלתו לתיקי. על שם הגדוד פסחתי במחשבה תחילה, לעיר מולדתו התבוננתי ולא התבוננתי: רשמתי את מחלתו vulnus sclopet. כלומר, פצע של יריה בפיסת רגל של שמאל, ועמדתי על שמו: אברהימוב, מושלמי, מעיר אסטראבאד.

גוף זעיר, שחרחר עם עינים שחורות ובוערות, שעיר עד כדי פיסת ידו ועד קדקדו, חוץ מצוארו מצד הפנים, דבורו חתוך, גרוני, שוטף. בהברה הקבקזית, טפּוס של בן־המזרח. נראה היה, כי מדרגת השכלתו גבוהה מזו של חבריו יתר החולים. פצעו לא מנע אותו מהיות משוטט כל היום בכל בית החולים, מאולם לאולם, מדיוטא לדיוטא, קבו בבית שחיו, נכנס בשיחה עם כל הפצועים.

בארץ הסוביטים, כידוע, אין מרבים שיחה עם בני אדם. יפה שתיקה לחכמים… כל שכן כשנודע לנו, כי אברהימוב חבר הקנקום (קן הקומוניסטי) שבבית החולים, חוץ מדברים שברפואה לא דברתי אתו כלום.

עובר אני פעם בבוקר לחדר התחבושת, דרך האולם שבו שכב אברהימוב. זה שבוע היתה מטה אחת לצד מטתו שלו פנויה. הפעם שוכב בה פרקדן בן־אדם והוא מספר עם אברהימוב. שקט באולם, והם מספרים בקול רם. שומע אני דבור, אך את הדברים אינני מבין. שפה זרה לי. ורוצה אני לדעת, באיזו שפה הם מספרים, ורוצה אני לפתור חידה זו בלי שאשאל אותם. מתבונן אני בפניו של החדש: אינו רוסי, שחרחר, שמורותיו מכבידות על עיניו – ואני שואל את אברהימוב:

– אברהימוב, באיזו שפה אתם משוחחים?

– טאטארית.

– הרבה שפות אתה שומע, כנראה.

– אמנם כן, הרבה שפות אני שומע – עונה הוא בגאון.

– למשל?

– רוסית, טאטארית, ג’ורגית, שפת טט והשפה העתיקה.

– מה היא השפה העתיקה? שואל אני אותו.

– העתיקה – עונה הוא – היא הקדומה.

– שפות עתיקות יש הרבה – אומר אני – רומית, למשל. יונית עתיקה…

– לא – אומר הוא – היא השפה הקדומה, זו שמלפנים. ולא יכלתי לעמוד על דבריו, איזו היא העתיקה.

– השמיעני, בבקשה, דברים אחדים בשפה זו – אומר אני לו. ואברהימוב פוסק לי את פסוקו.

– ואיפה למדת אתה לדבר עברית?

– בגימנסיה היפואית.

– הא כיצד? מתי?

ואז ספר לי, כי הוא מאסטראבאד, ולמד בגימנסיה העברית, והיה תלמיד המחלקה החמישית, כשיצא. אינני רוצה להאמין לו, ומבקש אני ממנו, שיקרא בשם קצת מן המורים שם.

ושומע אני שמות מורים וביניהם שמות ידועים לי וחביבים עלי: ד“ר מוסינזון, ד”ר בוגראשוב.

– ואחרי גמרך את תורתך שם איפה היית?

פה נעשו דבריו קצת מגומגמים: נכנס לקרקוס, ומשם נכנס לקסרקטין…

רואה אני, שכאן לא יחויר לי הרבה וחדלתי ממנו.

– ומדוע אתה רשום מושלמי?

אברהימוב צוחק בקצה שפתותיו ובעיניו ואינו עונה.

עברו עוד שבועות, “אברהימוב” הבריא, פטור הוא מן הקב והוא עוזב את בית החולים ונכנס לברכני קודם צאתו.

– לאן אתה, אברהימוב?

אברהימוב מנמיך קולו: אני נוסע לקבקז… ומשם לפרס… ומשם… לפלשתינה… אני שליח – אמיסר. מבין? שלום!

ברלין, 1930.

ימים אחדים לאחר שהכריזו על המלחמה בשנת 1914, ואני עובד במרפאה של ד"ר ווארש' בפטרבורג, קראו אותי אל הטלפון.

– מי שואל? פה ד"ר טש'.

– האינספקטור הרפואי של עיר פטרבורג.

בכל עיר פלך היה אינספקטור מעין זה, ומרותו על כל הרופאים; כל שכן זה שבפטרבורג, שהיה בבחינת מיניסטר לכל המדינה.

– מה יצוה, אדוני האינספקטור?

– הואיל ואנו עומדים בשעת חירום… וכל אזרחי המדינה מחויבים… וכו' וכו'.

והיוצא מזה, שאני, הרופא, צריך גם אני לבוא לעזרתה של המולדת האהובה ולהכנס, ממחרת היום, בתשע בבוקר לעבודה ברחוב פלוני אלמוני, לועדה הרפואית לשם בדיקת המגויסים… רחוב פלוני, מרחצאותיו של אלמוני…

– אדוני האינספקטור, מעולם לא באתי לבדוק מגויסים, איני מבחין בטיב העבודה, וחוששני, שאני חסר את הידיעות הדרושות לשם כך.

– אין לחשוש! ביחד אתו יעבדו שני רופאים ותיקים, מומחים לדבר ויסייעו לו… תודתי נתונה לו… כולנו עומדים לפקודתה של המולדת האהובה… שלך…

ולמחר בבוקר נכנסתי בפתחם של מרחצאות… שתפסום לשמש מקום לשש מאות מגויסים. והואיל ולא כולם היו נכונים או מוכשרים לעבוד בתור חיילים, ולא כולם היו בגדר הבריאות הדרושה לכך, מסרום בידי “ועדה רפואית צבאית”, וכדי לסייע לאותה ועדה, היינו שלשה רופאים, שלא מן הצבא, להקל את העבודה.

כל הנכנס מן המגויסים – החובש שואל אותו: בריא? ומשקבל תשובה, הוא שם את החותמת “בריא” ומכניס אותו לפנים הקסרקטין ומוסרהו לקצין צעיר, כולו חדש, ממגפיו עליו ועד שפמו שהחל לצמוח. בעלי ה“לאו” – אותם החובש מעביר לרשותנו, לתהות על קנקנם, אם באמת כך, ואם באמת אינם מסוגלים לעבודת הצבא. יש שאנו משחררים אחד תיכף ומיד, או אם יש ספק בדבר, אנו מעבירים אותו לידי ה“ועדה הרפואית הצבאית”, והיא חותכת את גורלו. שתי הבחינות הללו מכניסות לועדה רק לערך ששים איש.

בחדר העבודה פגשוני שנים “קולגים”, בעלי גוף ובעלי שפם צבאי, מבט זועם־גבורי וכובע נוסח צבאי עם קוקארדה.

קראתי בשמי, הודעתי מטרת בואי, – ושמחו עלי. ומתוך כך מסרתי להם הודעה, כי אין לי כל מושג מן “הרשימה”: מי איש צבא ומי לא, מי במומו ומי לא במומו. כיון שכך, אנוס אני, לצערי הגדול, להטיל על שכמם את כל העבודה הקשה; אני אסתפק רק בזה, שאקח עלי כל העבודה שבכתב – עד שאלמד מהם.

מצאו דברי חן בעיניהם ונענו לי. כמאתים איש הכריזו על עצמם, שאינם בעלי יכולת להגן על המדינה, וכעשרים איש מצאנו באמת בלתי מסוגלים לשרת בצבא הפעיל. רובם של המגויסים הם ילידי כפר, עובדים בכל מיני עבודה קשה בעיר הבירה, אנשים בריאים מן הסתם. מיעוטם מן המעמד הבינוני, פקידים נמוכים בחנויות־מכולת ומחסנים. חברי עוסקים בבדיקה, ואולם הקולמוס בידי, והפאספורט לפני, ורושם אני כראות עיניהם: “מסוגל” או “לא מסוגל”, “לועדה צבאית” – והם באים על החתום. איני אומר, שזו היתה עבודה קשה; בכל דבר שהיה מקום לספק, היו נוהגים להקל. ורק לעתים רחוקות נפלה מורת רוח ביניהם ובין הנבדק, המוחה כלפי תוצאות הבדיקה.

ונכנס בן־אדם, בעל צורה ובעל קומה, לכאורה, הכל כשורה; אלא שהיתה עין שמאל שלו מכוסה עפעפים, וצלקת מכוערת למטה מן העין על לחיו. ולא היה כל צורך לשאול: מה יש? מובן מאליו, שזה היה סופו של רומאן: היא שפכה עליו חומצה מן החומצות, והוא יצא באחת מעיניו.

– ובכן?

– כשר!

גם אני רואה שכשר הוא, אלא שדבר־מה מונע את ה“הן” שלי מהצטרף ל“הן” שלהם: מעולם לא ראיתי חיל עוור באחת מעיניו.

ואני פותח בזו הלשון:

– רבותי, הא כיצד? עוור בעינו!

– ומה בכך?

– חייל זקוק לשתי עינים… לשם יריה, נאמר.

– לאו דוקא, עונים השנים. בן־אדם, כשאתה יורה, למשל, לשם צייד, הרי אתה עוצם עין שמאל שלך – בר־נש זה עינו תמיד עצומה. נמצא שהוא תמיד מוכן ומזומן ליריה.

– ובכל זאת, מימי לא ראיתי חייל בעצימת־עין.

– בימי מלחמה שאני.

בפני הוכחה מכרעת זו לא עמדתי, וטענותי נסתתמו בפני חברי בעלי הקוקארדות, ובכן, הדבקתי לפאספורט של אותו “מתמיד” את החותמת “מסוגל”, ושלשתנו חתמנו.

החייל המשונה לא פצה פיו, והחובש מסרו לקצין הצעיר.

אלא שבלבי נשאר כמין היסוס: לא הכל כשורה.

אמנם, לשם יריה דיינו בעין אחת, אבל כדי לשמש חייל בכלל, אולי אין זה די, אלא מכיון ששני ידידי הותיקים עומדים על דעתם – נכנעתי.

עד ששבתי הביתה. ואז סרתי אל מחסן ספרים, ובמחיר 10 פרוטות קבלתי טופס “הרשימה”. אז, בימים ההם, היתה הרשימה גדולה למדי. במשך ימי המלחמה קצצו בה, עד שלא נשאר ממנה אלא שריד.

ישבתי אל השולחן ולמדתי את הרשימה, היו בה סעיפים, שבהם הרבו להשתמש, מעין הסעיף 66 (היהודי) ושאר סעיפים שמעטו המשתמשים בהם. עכשו שהיה תלמודי בידי למדתי, שאדם חסר עין אחת – אינו נכנס לצבא.

ובבוקר, ביום המחרת, לא הרביתי דברים עם הותיקים, אלא הוצאתי את העמודים הנדפסים ופרשתי אותם לפניהם, בלי אומר ודברים. קמה מבוכה רבה: כיצד מוציאים מידו של הקצין את טרפו, כיצד נודה ב“טעות”, ונהיה לצחוק בעיני החובש, שהיה “חובש־גונדא”?

אלא שברירה לא היתה בידנו. ובצד המלה “כשר” הוספתי שתי אותיות “לא”. והמגויס יצא שמח מלפנינו.

גם זה וגם זה שאלני: איפה מחסן הספרים? ומאז היתה גם אמרתי מתקבלת על דעתם. וכשעמדנו בגמר־העבודה, היתה אמונתם בי כל כך גדולה, שבקשוני להמשיך העבודה אני לבדי כשופט מומחה, הואיל ונשארו רק מתי מספר, שעדיין לא באו, והם עסוקים מאד, נעניתי להם. ואמנם כאן הופיעו עוד חמשה אברכים. האחרון שבהם היה בחור בן שלשים, גוי בריא, מלובש יפה, זריז. אני כבר אמרתי לסגור את “החנות”, והנה נכנס הלה ומסר בידי את תעודותיו.

על שאלתי, מדוע אחר שני ימים, ענה שלא היה בתוך האפרכיא, היה בפינלאנד. בקשני לשים לבי ביחוד לריאתו, הואיל והוא מוכה שחפת. וגם לפינלאנד הלך לשם ריפוי. מעין ראיה לדבריו הראה לי כמה חשבונות של התחנה המפורסמת במדינה לחולי שחפת – “חלילה”.

– רואה, אדוני, מוכה שחפת.

לאחר שבדקתיו יפה, אמרתי לו שאיני מוצא שום דבר, והחשבונות אינם אומרים כלום. מוטב שיראה לי תעודה מאת רופא ב“חלילה”. הוא לא הרבה עמי משא ומתן אלא פנה בבקשה:

– אדוני הדוקטור, הלא אחת היא לך, אם באתי הערב, או מחר בבוקר, ואם לא לנתי בקסרקטין, מה בכך? יהי רצון מלפניך, כאילו לא עמדתי לפניך היום.

הרשיתיו ללכת ולשוב למחר בתשע בבוקר. ובתשע בדיוק עמד לפני.

– אדוני הדוקטור, אדם שנשרו שניו – “זה טוב” לגבי העבודה בצבא?

– טוב מאד.

– וכמה צריך שיהיה חסר?

– אחת עשרה.

– אדוני הרופא, הלא זה יפה מאד! אני חסר שתים עשרה. אני מתקשה מאד באכילה.

– פתח פיך ויאירו שניך!

כדבריו. שתים עשרה שנים נעדרו מפיו.

אותו רופא השנים, שעקר לו שניו בלילה ההוא, שבר וקטע באמנות רבה, השאיר שיירים גדולים וקטנים, וגם ידע במה צובעים את השיירים הללו, כדי שיקבלו את הצבע הראוי, 'כאילו קלקול זה עומד כמה שנים.

– אדוני הרופא! ואני שכחתי, לגמרי שכחתי, כי חולה שנים אני. וגם את הריאה שכח.

בסוף אוקטובר 1915 הגענו, השכם בבוקר נהדר, אל התחנה השקטה והקטנה – בוֹרוֹדינוֹ, כמאה ועשרה קילומטר ממוסקבה ועשרה קילומטר מעיר מוז’ייסק. ירדנו במנזר הספאסוֹ־בורודינאי, שעל יד שדה הקרב משנת 1812.

כולי נתון ללטיפותיה הרכות של שמש חורף בהיר, הלכתי ברגל כשני קילומטרים – המרחק שבין התחנה והמנזר, דרך נוחה ונחמדה ותוגת־חורף דוממת נסוכה עליה.

כיצד נזדמן בית־חולים צבאי נייד למקום זה?

במשך החודש האחרון היה הצבא הגרמני מטריד אותנו ביותר. בשש בבוקר ובשש בערב היו האוירונים שלו – צפרי כסף זקופות – טסים־מרחפים מעל לראשינו. יודעי דבר הסבירו, כי בשעה זו הראוּת טובה ביותר. בית החולים – בינו ובן הנהר סוויסלוץ אך גן אלות עתיקות, ומעבר מזה סוללה של תותחי־גובה. וכשהיה נשמע קול היריה הראשונה ובא אחריו זמזומה של נחושת מרעידה – בומ… מ… היינו נחפזים אל החלונות ומסתכלים בשמים התכולים־ירוקים: אם היתה צפור־המתכת אחת, היינו מגיפים תריס ומתכנסים שוב במטה. אך כשהיו לכל הפחות שלש, היינו עומדים נהנים, איך פתאום צצים מלפניהם או מאחוריהם או על צדם עננים כחולים־אפורים. צצים ונמוגים. עד שבאו והטרידוני עוד יותר: הפרץ בחזית סוינציאן, כשדיוויזיות הגרמנים הפלישו בין מינטק לסמולנסק, שרפו את התחנה וויטגינשטינובו, ונמצאו 200 אלף איש (כך ספרו) חיילות רוסיה בתוך “שק”.

כל יום שני או שלישי היינו מקבלים טלפונוגראמה: להתגלם תוך כדי שלש שעות ולחכות לפקודה.

ובמשך אותן שלש השעות היה בית החולים שלנו דומה לקן־נמלים שפרצו בו – ועמד דומם־שומם בתוך חלל כתליו שנתרוקן.

עברו שעות מספר, ושוב טלפונוגראמה: להתפתח עד לפקודה.

וחוזר חלילה.

היו לילות, שבילינו אותם כשאנו מוכנים ומזומנים על חפצינו, ושוב: “להתפתח”. עד לפקודה.

בילינו לילות על רצפת התחנה – עד לפקודה: להתפתח. עד שקבלנו פקודה: להתגלם ולהיות בתחנה תוך כדי שלש שעות. לחכות לרכבת. מקום יעודנו ־ המנזר הספאסוֹ־בורודינאי. פקודה בכתב תבוא.

במשך יותר משעה עשינו את הדרך של קילומטר וחצי עד התחנה.

זרם של כל מיני עגלות, כרכרות וצבים, טעונים כל מיני חפצים ורהיטים וכל מיני מטלטלים, נהוגים בידי חיילים בכל מיני מדים וכל מיני תחמושת, עשה באטיות משעממת ומרגיזה את דרכו, בלי שום יכולת להשתחרר ממנו לנטות הצדה, באי סדר, בערבוביה, למרות הקוזאקים המנצחים על הסדר. התעקש סוס – ועמדנו כולנו; נתקלקל אופן – וחכינו כולנו, נכנסה גונדה של קוזאקים – וקפאנו תחתנו. אצל כל בית־חולים מהומה ורוב עבודה. מוציאים פצועים, מטעינים רהיטים, ושבויים צ’כים ושאר סלאווים עמלים ויגעים מתוך מסירות גמורה.

את השבויים מן ההוֹנווד האונגארי והחיילים הגרמנים הרחיקו עד לסיביר. לסלאווים האמינו.

והיה מראה של מנוסה מתוך בהלה, באין רואה ויודע מפני מי נסים, מפני מי נמלטים.

ולמרבה המבוכה, וכאילו כדי להגביר את הערבוביה עלה כנגדנו זרם שני, וכנראה, דוקא מאותו המקום, שלשם אנו נסים, עם כל הקשיים, התוהו־ובוהו והמצוקה שלנו.

ורואה אני יפה על עגלה אחת העולה משם שלט גדול: בית החולים הפּרמי על שמו של שרפים איש סארוב. גם אנו – על שמו של עושה הנסים שרפים, ובכן – למה הם נכנסים למקום שאנו יוצאים ממנו?

אני נזכר אותה הבדיחה הידועה בשני גדודי הוּסארים, אחד לבן ואחד כחול, שמחליפים זה בזה בעיריה. לאחר מאמצים רבים עלובים, ויסורי חנם, אנו נכנסים לקרונות הרכבת המוכנה בשבילנו.

אבא ניקולאי מסרב לקבל ברכבת את משפחתי. ואני טוען לפניו, שבשום אופן לא אשאיר אשה וילדה קטנה בעיר הנופלת ביד האויב עם שש מאות רובל במזומנים שיש בידי.

הוא עומד על דעתו, ואני עומד על דעתי. לבסוף אני אומר לו, שאם הן תשארנה כאן – גם אני נשאר.

– אבל מה אוכל לעשות והרכבת היא צבאית ואין לי רשות להכניס לתוכה שום איש, שאינו שייך לבית־החולים?

אני בשלי: אבא ימצא מוצא – לכשירצה.

וסוף מעשה: לרשימת האחיות של בית־החולים על שמו של שרפים נכנסו עוד שתי אחיות: הגברת… ותינוקת…

בכל מקום שאנו באים מהומה ומבוכה ואי־סדר. זרם של עגלות וכרכרות עושה דרכו לאורך מסילת הברזל, עשרות־עשרות קילומטרים, העגלות טעונות רכוש פרטי ורכוש המדינה, כולם פניהם לסמולנסק: קמח… פסנתר… ספה שבורה על שלש ירכותיה, עריסה משומשת, שנועדה לתינוק, שיהיה בשעתו בחינת עוג מלך הבשן…

בסמולנסק אבדו לנו כתריסר אחיות, שהלכו לראות את הקרמל. הרכבת הקדימה ללכת בשעה וחצי. נשארו בלי תעודה, בלי כסף, בלי בגדים. הדבר, כמובן, תוקן. ורכבת שניה, מקץ שעות מספר, החזירה לנו את המטען היקר למקום שהגענו.

הרכבת שלנו, המוליכה למוסקבה, פרקה אותנו פתאום, ונכנסנו לקרונות טיפוס: 40 אנשים או 8 סוסים.

פתאום נתחוור לנו, שבמקום פלוני אלמוני אבדו לנו קרון אחד ושתי פלאטפורמות על שני השומרים עליהם: דוּבוב – כשמו כן הוא – סדן אלונים, והאשכנזי הנקי והפיקח – קורץ.

“אשכנזי” קוראים לכל גרמני נתין רוסיה, גרמן –אויבנו.

אבא ניקולאי שלח טלגרמות לכל מקום שהורו לו, הריץ מכתבים, בקשות – ולא נענה. הקרונות לא נמצאו, ושתי נפשות אבדו בדרך, עד שהחליט ברוב פקחותו: קורץ האשכנזי פיתה את דובוב והסגירו לגרמנים את רכושנו. לאחר שלשה שבועות חזר רכושנו זה וגם שני השומרים שבו, מזוהמים ורעבים, אבל שלמים בגופם וברכושנו, אחרי טלטולים ויסורים, וממש בחרוף נפש הצילו את הרֹכוש שהופקד בידם. והרשות רצתה לפרוק אותו כמה וכמה פעמים ובכל פינה נידחת: על יסוד נימוקים ידועים הסיעו אותם יותר מאלף קילומטר ברחבי רוסיה תחת להעבירם במישרין שלש תחנות. לולא כספו של קורץ, שהיה תמיד מצוי בכיסו, היה דובוב גווע ברעב. המנזר שנועד בשבילנו נבנה על ידי אלמנתו של גנראל אחד צעיר ומפואר, שנפל חלל במקום זה בשנת 1812. לכמה וכמה רומנים משמש מאורע זה נושא. בתוך חומותיו יש מקום ידוע, שאם עתידה מלחמה שתפרוץ בארץ, מוצאות שם הנזירות כתמי דם על האדמה. כל שלש מאות הנזירות, העמלות 18 שעות ביום אך לשם שמים (רק הטיפול בשוורים נמסר לגברים בחווה מרוחקת), ישבו על שקיהן “מתניהן חגורים, נעליהן ברגליהן ומקלן בידן”, מוכנות ומזומנות בכל עת ובכל שעה לשאת רגליהן הזקנות והכואבות וללכת למוסקבה. מי עוד כמוהן יודע, כי דרך זו עבר השונא גם לפני מאה שנה?

תיכף ומיד נתחוור לנו, כי יעברו שבועות עד שנוכל להקים במקום הזה בית חולים. בקשתי מאת אבא ניקולאי רשיון לבקר את הורי בטאבריה, בין כך ובין כך אין כל עבודה. עוד רופא אחד וכמה מן הנערים עשו כמוני. פעמים בקושי ופעמים לא בקושי – סוף סוף הגעתי לכפר מולדתי. דומני, שזו היתה הפעם האחרונה שראיתיו. באתי בלי שחיכו לי.

למותר לספר כמה שמחו עלי זקני החביבים. וגם 'כל יהודי מיכאילובקה ששו לקראתי. אלא שהיו מהם שנפגעו, בראותם, כי אני נוהג ללבוש מעיל נוסח חייל פשוט, ולא מצאו כל סיפוק בזה, שכתפותיו של קאפיטאן לי, והסייף עובר דרך חור הכיס, רק הניצב בולט ונראה קצהו. הסימן על חזי מצא חן בעיניהם, אך מפני מה אינני עונד את אותות ההצטיינות?

מעולם לא כבדה עלי הישיבה בכפר זה, כאותה פעם. כעין צפּיה ממושכת, כעין פחד נסתר נתון עמוק עמוק בלב ונמתח על הכל. אימה מפני הבאות, צופנות מוראים, היתה מורגשת בכל התחום הרחוק מן החזית. מה יהא בסופו של דבר? שאלו זה את זה. מי ינצח את מי? המגויסים הרבים והפצועים המבריאים ו“שופכי דמם” נהגו ביד רמה. הרשות העמידה פנים כאילו אינה מרגישה בהם. והללו מזלם חזה להם, שהעתיד בידיהם של אלה שהרובה בידיהם. גרזן נסתר תלוי בחללו של עולם מעבר כל דלת.

לאורך הדרך האדימו הלילות באפלולית הערבה. דליקות נותנות סימנים זו לזו. מנגד, מרחוק, כבר בערו החוות של בעלי האחוזות וגרנותיהם, איש לא שאל מה בוער. היה רצוני, שבני העדה הקטנה, היקרה לי מימי ילדותי, ימהרו לצאת מן הכפר, לכל הפחות להכנס לעיר. ומה יהיה בסופו של דבר? שאלה זו שאלו הקצינים זה את זה עוד בראשית המלחמה. והיו משיבים: וסוף המלחמה – מהפכה!

הקאפיטאן וו., מפקד “הנערים” שלנו, סילק כמה מן הטירונים מסיבות לא ברורות ביותר ובקש אחרים במקומם.

עוף השמים הוליך אלינו את הקול: אבקסנטיף, אחד הזקנים שבמגויסים, אדם שקט שבשקטים, צנוע וכפוף למשמעת, מספר בחבורה: כך וכך אצלנו. אבל אצל האנגלים לא כך: אין כופים אדם להיות חייל. החייל – אדם חפשי, מקבל משכורתו ארבעים רובל לחודש, ואצלנו…

לא התמהמהתי הרבה ושבתי לדרכי. ימים מועטים עשיתי באלכסנדרובסק, ששם דרו אחותי ואחי, ואני בתחנה, ותר ומבקש לי מקום. שלשה קרונות לקצינים, והם מלאים מפה אל פה. אני נכנס אל הקרון השלישי, ושוב אותו מענה: אין מקום! כיון שהזמן עובר, אני אומר לנהג: בידיך חפצי עד שאשוב. בתחנה מחכים לי.

– הוד מעלתו, אין מקום! כלומר על צד האמת, יש, אלא…

– מה משמעו של אלא זה?

־ שאין זה ברשותי. מקום יש, אלא… לא ברשותי, הוד מעלתו.

– ובכן, יש. הראה!

הנהג פותח לי תא. התא ריק מאדם. מתוך סידור החפצים שבו, אני מסיק, שאדם אחד, מן הצבא, תופס אותו תא. ויתר המקומות אינם תפוסים, בחינת הפקר.

אני זורק מה שאני זורק לתוך התא ובידיו של הנהג ויוצא:

– סגוֹר!

אלכסנדרובסק היא עיר בבחינה ידועה יהודית, על כל פנים, התחנה שלה. תחנה טיפוסית לדרום רוסיה: תנועה זריזה ומעשיות עליזה. כעין חגיגיות נעימה שרויה עליה. עכשיו היא הומיה כפליים.

בתוך הקהל ניצב אקליפרון ימי חרום־אף, וחייל אדום־לחיים “בחור כהלכה” מתמתח לפניו בכל כחו ומאדו:

– ובכן, זכור ואל תשכח! בעוד שבועים אתה כאן!

– לפקודתו, רום כבודו!

התחנה נעלמה, ואין נפש חיה, ואני נכנס אל התא. אותו האקליפרון מתמתח עתה לפני.

אני מצדיע לו ופושט לו את ידי.

והוא עונה לי: מילא, אם אדוני הרופא כבר כאן – ישאר!

– מה זאת אומרת, שואל אני אותו: אתה האחד תופס תא שלם?

– נכון הדבר, אדוני הדוקטור, אבל התא כולו שלי.

– איך אפשר הדבר?

– כולו שלי! אני בשליחות מיוחדת הולך, וברשותי שלי תא מיוחד.

– הא כיצד?

והאקליפרון הצעיר מכניס כפו לתוך כיסו ומוציא משם תעודה: על שמו של… ההולך בשליחות מיוחדת, ויש לו לזכותו תא מיוחד…

מרגע זה אני מאבד אחת מששים מתקיפותי שלי ועונה רכות:

– ובכל זאת, למה תא מיוחד לאחד? שליחותו במקומה עומדת גם אם לא יהיה בודד במועדו? כלום לא?

והשקץ הבלונדיני עונה לי לא בלי קורטוב של גאוה:

– רואה אתה, אדוני הדוקטור, מעטפה זו?

הוא מרים את הכר הקטן שלמראשותיו ותופס במעטפה גדולה ועבה, נתונה בתוך עב (ברזנט), כולה צרורה בחבל דק וענודה חותמות על גבי חותמות לאכה אדומה־כהה. כתובת ארוכה עוברת על החבילה בנוסח רב־כתבים מהודר.

– מעטפה זו אני מסיע למטה הראשי הימי אשר בפטרבורג.

– ומעטפה צריכה שליח מיוחד? אינני מרפה ממנו.

– בודאי ובודאי! מעטפה זו בה תכנית חדשה להעמדת מוקשים בתחום מפרץ ריגה.

– מכאן, שהיא בבחינת סוד מלחמה?

– ודאי שבודאי! אני ערבתי ראשי. משמר חיילים ליוה אותי, וזקיף עמד על יד הדלת, אלא שזה מעיר תשומת־לב יתרה. פטרתים. את האחרון פה באלכסנדרובסק.

– אבל, אדוני האקליפרון, הא כיצד, מעטפה חשובה כזו מקומה תחת כר? הכניסנה, לכל הפחות, במזוודה שלך.

– המזוודה שלי אינה קולטת אותה. צדקת! אתה יודע מה? הכניסנה לתוך המזוודה שלך, שהיא גדולה!

– לא ולא, יקירי! דבר שהוא סוד־מלחמה איני רוצה לקחת עלי אחריותו. יהי לך אשר לך!

וכיון שקשרנו שיחה, אנו הולכים וממשיכים.

הולכים ומתחוורים לי כמה וכמה דברים, שיש בהם משום הסתר דבר וסוד מלחמה. האקליפרון שלי אינו מושל ביותר בלשונו, אינו שומר פיו.

ועד שאנו מדברים – ותחנה אחרי תחנה חולפת, ואנו עומדים על פתחה של תחנת חארקוב. חארקוב – אז היתה התחנה שלה המפוארת בין כל התחנות של ערים הרבה גדולות ממנה.

– אדוני הדוקטור, נשתה טה?

– והמעטפה?

– המפתח בכיסי!

דומני, שאני דואג יותר למעטפה מאותו שקץ צעיר.

באולם הנהדר אין שולחן שאינו תפוס. אנו עוברים ועינינו סוקרות, עד שאנו מגלים שולחן קטן, ואך שני זקנים כרסנים יושבים על ידו. פנים חשובות, כובע של פקידות הדיינים על ראשיהם.

אני ניצב על שולחנם ומצדיע:

– מותר?

– בבקשה, בבקשה מאד, אדוני הקצינים! הם מעמיקים עיניהם בכוסות הטה, שעה קלה הם שוהים בלי אומר, ושוב ממשיכים את דבורם:

– כ־א־ך, וכותב לי הטיפש שלי שלהבא, בתוך שלשת השבועות, אשלח לו את מכתבי עירה אקרמאן. שמעת: אקרמאן! היאך תכנס לשם אנית מלחמה? ראש טיפש! נמלה של אקרמאן אינו קולט שום אניה בעולם, מלבד טורגניף. זוכר אתה את הגן האלכסנדרובי באודיסה? ערב. והזקן טורגניף הולך ונושם־ונושף, מתגבר על הגלים, טורגניף הזקן! סבורני, שהוא הוא הוביל את אובידיוס גם לטומי, קונסטנצה של עכשיו.

– אוֹבידיוס שלך לא היה ולא נברא!

– מה, מה אתה סח? מתעבר חברו – אובידיוס לא היה ולא נברא?

– ודאי לא היה ולא נברא. הצ’כים המציאו אותו כדי לקבל משרה בגימנסיה ולהרביץ בנו שתים ואחת.

– הומירוס שלך לא היה ולא נברא! אובידיוס נאסו היה.

– וטורגניף שלך הביא אותו לטוֹמי, כדי שיהיה לו פנאי לכתוב את ה“מטאמורפוזות” ואת הקינות ואת שעורי האהבים שלו.

– נא, את השיעורים באהבה חבר בהיותו עוד ברומא, ועל אלה הגלה. ואת הלאטיניסט שלנו אתה זוכר? “טיילינוק – מאלנקי קורובקה, ביקין סין”.

– ואתה זוכר: vacca פר חסר… חה, חה, חה!

– חו! חו! חו!

– וכותב לי שלי, שאשלח את מכתבי לאקאָרמאן. סובר אתה שהצי…

– ברשותו של אדוני, נכנס לתוך דבריו האקליפרון – בנו בצי? – ובודאי שהספינה שלו – הצוללת! – נכנסת לפלוגתו של האדמיראל – במשלחת. כלום אינך יודע, כי עתידים אנו להעלאת חיילים לעיר ווארנה? שלשים אלף איש. הלא מטעם זה כל הדרכים הפונות נגבה תפוסות זה שבועים. –– לא, לא! אדוני הצעיר. כלום לא ידענו. מנין מנין נדע, הלא אלה הם סודות מלחמה.

– כמובן סודות מלחמה. הצי יתכנס טמוך לעיר… פלוגה ראשונה, פלוגה שניה: האניות… הצוללות…

אך יצאה הרכבת מן התחנה – איש דופק על דלת התא.

– יכנס!

נכנס קפיטאן משרות באחד הגדודים השוכנים במדינה, מצדיע ומרכין גופו כלפי האקליפירון.

– קאפיטאן וו… מפקד הגונדה בגדוד פלוני אלמוני… בדרך לקורסק. אדוני האקליפירון, אין מקום אפילו לשבת, ואני עיף ויגע, זה אך באתי מטאבריה אחרי שנפצעתי… אין לי ברירה אלא לבקש ממנו בכל מיני בקשה…

וסוף דבר – הקאפיטאן תפס מקום על־ידי.

וכיון שהתחילו הדיבורים, התגלגלו על דא ועל הא, על הגאָנאָראל המפקד ועל הפקידות בכלל, ועל המטה הראשי.

טוב מאד שלא עמד מי שהוא מעבר לדלת ולא שמע כל מה שספּרו.

– וכשתפסנו את יוהאניסבורג התנפלו החיילים על הנשים. לא נשארה בת שמונה שלא אנסו אותה…

– מה יכולתי לעשות? לא נשארו במשמעת אלא היהודים והטאטארים בלבד. היו יורים בי אנשי מן “הצבא חובב־המשיח”.

– והם? בודאי, שאינם טובים ממנו, אלא להם יש צילומים מכל מה שעשינו, ואנו אין לנו: סודות מלחמה…

ואחרי כן הוציא בקבוק אחרי בקבוק מתוך טנא שהיה אתו:

– שימורים מיקבי הנסיך גוליצין.

הרי אני כבן ששים. בן ששים כבן עשרים, ובן עשרים כבן שבע לשינה.

והיין המשומר עשה את שלו.

ובבוקר, מאוחר, כשפקחתי את עיני, לא היה הקאפיטאן בתא. הסתכלתי בראשו של האקליפירון – היה תקוע עדיין על צוארו. והחבילה העטופה בד עב עם החותמות הרבות עליה היתה מונחת במקומה, למראשותיו.

“שומר פתאים אדוני!”

בסוף קיץ שנת 1916 נתייגעתי מן העבודה. כל האולמים היו מלאים, והחולים לא היו שוהים הרבה בבית־החולים, אלא משעה שהטפול בהם נעשה נוח יותר, היו מעבירים אותם למוסקבה. אמנם, שני אולמים בכלל לא נכנסו לרשותי, כי אבא ניקולאי מצא טוב לפניו להראות לכל באי בית החולים, וה“ספירות העליונות” בפרט, שאין הוא מסתפק בתפקידו של אדמיניסטראטור בלבד ורופא מנהל, אלא עוסק גם ברפואה ממש, ואינו מטיל אותה כולה על סגנו.

שני האולמים (הקטנים) שלו שמשו מעין מדור הכבוד, ונכנסו בהם רק אלה שהוא עצמו בחר מכל הפצועים. החולים היו על פי רוב פצועים, שאין הטיפול בהם מרובה, ומראה פצעם לא ניתן לראוה, אבל מטיל אימה יתרה על הנכנס באולם. רגלים מתוחות, תלויות באויר בתוך מיני בניינים משונים ומעין־מכונות, פסים רחבים, שקי־חול, קרשים באלכסון, שדעת פיסיקה תלויה בהם. ידים פשוטות למעלה ובאלכסון בתוך כלי קבול משונים. גם במזונם הפלו אותם לטובה.

וכשהיה אבא ניקולאי מסביר למי שהסביר מן המבקרים בעלי היחוס, היה מדבר דבורים חטופים, מסביר מתוך חצי גמגום מובלע בזקנו האדום: ש“כאן דואגים לא להרבות נתוחים בעולם, אלא להצלת אברים; וכל אלה, המועמדים להיות אינוואלידים, סופם ישובו אל החפירות”.

היו לי שני רופאים עוזרים צעירים: האחד זה עתה גמר תלמודו “על רגל אחת”, – גמירה חטופה זו שבשעת חירום ומלחמה. הוא זכה להיות ממקורביו של אבא, אתו אכל ארוחת הצהרים עם שנים “קרובים” בחדרו שלו, ומטעם זה היה מתיר לעצמו רשלנות במדת מה, והשני עמד במדרגה עוד פחותה ממנו – מן הסוג “רופא שלא מן השורה”, שליצני הדור היו קוראים להם “ספק־רופא”. אבל שניהם היו נהנים מכל זכויותיו של רופא, ומחובתך היה לנהוג בהם בכל חומר הנימוס המקובל והטאקט, שלא לביישם בפני האחיות ולא לקפח כבודם בעיני החולים, ולעשות את כל העבודה הקשה, זו שאחריותה גדולה ביותר.

החלטתי לבקש חופשה למשך חודש ימים, חודש זה היה מגיע לי בזכות עבודה של שתי שנים ואני לא נהניתי ממנו.

נסיתי לעשות מעשה לקיים את חפצי ונתקלתי במכשול על גבי מכשול: הפצועים מרובים, והרופאים מועטים, ובכלל לא עכשיו הזמן לחופשה, וכל מיני תירוצים שבעולם. צריך לחכות. חכיתי שבועיים, ושוב שבועיים, והמכשולים הולכים ורבים, גדולים והולכים.

לכאורה, אין דבר העומד לשטן לי. החופש מגיע לי כדין וכיושר זה כבר. אלא…

וכעבור חודש הודיעו לי, שאותה חופשה אקבל, אבל בתנאי שאני אמצא ממלא מקומי, אין רופאים ברשימת הצבא ואין רופאים ברשימת ה“צלב האדום”. ובאותם הימים כל הרופאים שנשארו מחוץ לגיוס ולתחום המלחמה עשו עסקים טובים מאד. ובכלל, מה ענין הוא לרופא להיות הולך ומחפש רופא, כל שכן לזמן קצר כל כך.

ודוקא מטעם זה עצמו, שכל כך קשה לקבל אותה חופשה, חפצתי לקבל אותה, ועוד רציתי לקבל אותה דוקא בקיץ, שאוכל לדור חודש שלם בפינלאנד, לא רחוק מפטרבורג, קרוב לקוקאלה, בתוך חוה, באמצע יערותיו של פרביאינן.

אלא שכל השתדלויותי יצאו לבטלה.

לבסוף החלטתי: אנסה לדבר עם סגנו של הגראף מ., עם קריבושאין, מיניסטר לחקלאות לשעבר. אנסה הפעם ולא אשנה.

ופעם אחת, לאחר שסייר את בית־החולים שלנו ויצא, לדעתי, מרוצה, נכנסתי בערב אל משרדו ובקשתי לדבר אתו.

ספרתי לו את מבוקשי, והנה הוא חוזר על כל התשובות שקבלתי במשרדים; אלא שבסוף דבריו הוסיף: אני מצדי אין לי ולא כלום כנגד חופשתך.

ירשני אדוני, להשתמש בפראזה זו שלו? שואל אני אותו.

והוא מחייך: למאי נפקא מינה?

וגם אני מחייך: יש מימרא צרפתית: le ton fait la chanson ומתוך חיוך הסכים.

שוב הלכתי למחרת היום לאותו משרד, שעמד על כל העיכובים, אלא שהפעם השתמשתי בדברים שנפלטו מפיו של קריבושיאין. כנראה, ידעתי להשתמש בהם יפה. נעניתי.

ואבא ניקולאי הוא התנה אתי רק תנאי אחד: ה־19 לחודש יולי, שהוא יום גנוסיא ואזכרה וחגיגה גדולה בבית החולים שלנו, כי על כן שמו מגן עלינו: עושה הנסים שרפים איש סארוב.

ביום ה־20 אני מקבל חופשה.

ומכאן ואילך הכל הולך למישרים. נמצא לי ממלא מקום, והוא גם הקדים לבוא יום אחד. תולדות־המחלות היו אצלי תמיד בסדר, היומן – תמיד בסדר “ככתוב”, חפצי ארוזים, עומדים מוכנים. רק התעודה איננה.

והנה גם העגלון עומד על יד הפתח מחכה לי, החפצים ואני בעגלה. הרגעים ספורים, אני עלול לאחר אל הרכבת. אני יושב ומחכה לתעודה.

מעולם לא הייתי מאמין, כי בית חולים נייד יהיה צריך מכון מיוחד ששמו “מזכירות”, וששה אנשים עובדים בו משש בבוקר ועד חצות הלילה.

אלא שכך היה מעשה. והיתה העבודה מתחילה בשש בבוקר, והיתה עבודה שסיומה לא היה אלא בחצות.

ותמיד היו עובדים.

השעון בידי, ועיני בו ובחלון המזכירות. כל רגע גדלה הסכנה: לא רק שלא אמצא מקום ברכבת, אלא פשוט אאחר לבוא.

ואני מתחיל צווח כלפי החלון, עד שמופיע סגן הלבלר הראשון ובידיו התעודה. אני נותן אות לעגלון, ומקפל את הנייר לארבעה ותוקעו בכיסי. לתחנה הגעתי בדיוק רגע אחד קודם שזזה הרכבת.

לפטרבורג הגעתי בשעה מאוחרת בערב. נכנסתי לדירתו של מכרי בקרבת הספריה הקיסרית. מחר בבוקר בשבע אני נוסע לפינלאנד.

לא היתה שעה קלה, ונכנס השוער לקבל מידי את הפאספורט – שעת חירום – מקפידים על הדבר.

תקעתי בכפו את התעודה ואמרתי לו: – בתנאי שלמחר בשבע תהיה התעודה בידי.

בשבע בבוקר נכנס אותו ברגש ונכנס אתי בדברים:

– בקשו במשטרה, שהוד מעלתו ירשום לכל הפחות מי הוא. אני משתאה ואיני מבין כלום.

– מה פרוש הדברים לרשום מי אני?

– הרי כך, הוד מעלתו, אינם יודעים במשטרה מי אדוני, בקשו לרשום לכל הפחות על גבי פיתקא.

– ולשם מה באה התעודה? אני מוסיף משתאה.

– אינני יכול לדעת, הוד מעלתו. בקשו לרשום.

אני פותח את התעודה ומתוך קריאה חטופה אני עובר על הכתב: “תעודה זו נמסרה לרופא בית החולים הצבאי וכו'”. אבל איפה השם?" – ברוסיה נוהגים לרשום גם שם האב – גם זה חסר! ושם המשפחה – איננו!

החותמת כאן, חתימת הרופא הראשי כאן, התאריך…, אבל את שמי לא הכניסו, נשאר המקום חלק.

רשמתי מלים מספר על כרטיס־הבקורת שלי ומסרתי לשוער בשביל המשטרה.

מחשבתי הראשונה היתה להכניס את שמי בתעודה; אלא שחזרתי ואמרתי: הלא במשטרה ראו, כי השם נעדר, וממילא התעודה בעיניהם פסולה. אי־אפשר להשתמש בה, וודאי שיהיה שוב צורך להשתמש בה.

מה לעשות?

לשוב למינסק תיכף ומיד אך ורק לשם זה? עד שאני נוסע לשם וחוזר, אני מפסיד שבוע. אי־נעימות צפויה לי מ“מפקד מבצר העיר”. אמנם אם יאסרו אותי, דיה טלגרמה לבית החולים במינסק, או אסתייע בשמו של הארכיאפיסקופוס סרגי הפינלאנדי (עכשיו הוא “שומר זכויותיו של כסא הפטריארך” במוסקבה).

אפשר לפנות מיד לשם תיקון אל מפקד מבצר־העיר או אל מזכירות הסינודא הקדושה.

הראשון בודאי, ראשית כל, ישימני במאסר, והשניה עד שתעשה דבר, אני מפסיד יום בפטרבורג, ובתחנה בקוקאלה כבר מחכים לי. ואם אינני בא ידאגו לי.

שכרתי עגלון ונסעתי אל התחנה.

עברנו את בילואוסטרוב ונכנסנו בגבולות פינלאנד. עמדה הרכבת ונכנסו ז’אנדארמים משירות בצבא. נכנס קאפיטאן.

– אדוני, בבקשה להראות את הפאספורטים!

הוצאתי את תעודתי, קפלתי אותה פנים כלפי חוץ, ואת הפינה

העליונה של שמאל, עם הכתובת הארוכה באותיות נוסח סלסלה־סלאווית והאותיות הראשיות צבע אדום־כהה, בולטות ביחד עם הצלב האדום, ערכתי לראוה:

“בית חולים נייד בחסותה הנעלה של הוד רוממותה הקיסרית של הנסיכה הגדולה טאטיאנה בת המלך ניקולאי – על שם הוד כהונתו של שרפים בעל־הנסים איש סארוב בסיוע המוסדות הרוחניים העליונים של הממלכה”…

ואת התעודה שמתי על ירכי.

הקאפיטאן הולך ועובר בין הספסלים, מקבל את הפאספורטים, מעיין בהם ומחזירם.

נכנס אל בין הספסלים במחיצתי, התבונן בתעודה בלי לגעת בה, הרכיִן ראשו כלפי מתוך הרמת כף ידו אל הכובע – והלך לו.

הפעם ניצלתי. תחבולתי עמדה לי.

וחודש ימים עבר, ושוב אני יושב ברכבת לא רחוק מבילואוסטרוב. ושוב נכנס קאפיטאן־ז’אנדארם צבאי.

– רבותי, בבקשה הפאספורטים שלכם!

אני מקפל תעודתי על ברכי, והיא מראה, כאותו חזיר, טלף כשר, את הכתובת הסלאווית עם צלב אדום מלמעלה. הז’אנדארם עובר בין הספסלים, תוקע עיניו בתעודתי ולוקח אותה בידיו, מעביר עליה עיניו ותוקע אותן בי.

אינני יכול שלא לחייך.

– אדוני הדוקטור, מה אתה מחייך?

– הואיל ואני יודע מפני מה אתה תמיה כל כך?

– אבל כיצד עלי להבין את הענין הזה?

בקיצור שבקיצור אני מספר לו את הענין.

– ואני מוכרח להאמין לך?

אדוני הקאפיטאן, עונה אני לו: – זה שלשים יום התעודה בידי, כלום לא יכלתי לתקן אותה לפחות שלשים פעם ביום?

– אדוני הדוקטור, הימים ימי מלחמה, פינלאנד מלאה מרגלים גרמניים. כלום לא חובה היא לנהוג בזהירות?

הוא קפל את הנייר והחזירו לי.

מה שקבל הלבלר הראשון בשובי לבית־החולים מוטב שיספר הוא עצמו, אם הוא כותב את זכרונותיו.

• נגה דורון ארד
• גיורא הידש
• צחה וקנין-כרמל
• חני סגל
• רותי לרנר
• ענבל ברנר
• חווה ראוך-סטקלוב