האחיות בינן לבין עצמן היו נפרדות לכנסיותיהן: זו של קופמאן, שזו של סרגיוּס, וכו' וכו'; אנו, הרופאים, לא היינו מבחינים אלא שני מינים: טובות וגרועות.

והגרועות שבגרועות היו מן העתידות להיות רופאות, בין אלו שנכנסו כבר לקליניקה ובין אלו שגם לקליניקה לא הגיעו – אחיות מתנדבות: את עבודת האחות לא ידעו, ואת הרפואה עדיין לא “הריחו”.

מעין “ערב־רופא” היתה גם אחותנו מריה איבנובנה לידינה. ה“לאוים” שלה היו מרובים מן ה“הנים” – אלה לא היו לה כלל. אם לחכמה: – לא רופאת ולא אחות, לא בשר ולא דג; ואם ליופי: לא תואר ולא הדר, לא “חזית” ולא “עורף”!

גוצה ושחורה, תאמר: שחורה ונאוה? השחרות מרובה על חנה. משקפים גדולים עגולים (אך זה מקרוב פשט המנהג במדינה) בתוך משבצת־צב עבה על עינים – של כוס. אפה הזעיר והחד, ששמש אנקול קטן לתלות בו אותם המשקפים, נבלע ביניהם ונתעלם מן העין. שפתיים דקות, מחוסרות דם, מכווצות ובולטות, כאילו מוכנות ומזמנת לשרוק.

אבל “אשת חיל ברוכה מפיקה תועלת גם מן הסחי והסוחה”.

נאמנו דברי המשל גם כאן.

כשפרצה המלחמה והתחילו מפליגים במצוות “ואהבת לארץ מולדתך”, אי אפשר היה לו לאפיסקופוס, שיהיה רק נאה דורש ולא נאה מקיים. ראש האצילים הפלכי וגם המחוזי, תקנו בתי חולים באחוזותיהם, עשו מה שעשו העשירים והחשובים שבאפרכיא שלו. גם האפיסקופוס, כמובן, תרם תרומתו לקופת בית החולים על חשבונם של מוסדות הדת הגבוהים". נדבה הגונה; אלא שעל זה העידו רק השוברות שהיו בידיו. שוברות אלו אי אפשר להראות אותם לכל העולם. צריך היה לשמש מופת לצאן מרעיתו. מה עשה? הלך ותקן בארמונו מעין בית הבראה. להוציא כסף על בית חולים קטן, על כל רופאיו ואחיותיו ושמשיו, לא השיגה ידו וגם בית לא היה לו, אבל שני אולמים קטנים היו לו סמוכים לכניסה, וחלונותיהם קרועים אל הכניסה – “חדר התפלה” שלו; בהם היה יושב, רואה ואינו נראה, שומע אל הרנה ואל התפלה ורואה את “העבודה”. העמיד באותם החדרים עשרים מטות, וכדי לקמץ בכסף לשכר רופאים ורפואות, תקן בית הבראה לאלה מן החולים שקמו ממטותיהם ואינם זקוקים אלא למנוחה ולמזונות מבריאים בלבד.

על כל צרה שלא תבוא, הבהילו שתי נזירות מן המנזר שבאפרכיא – שתי זקנות מסבירות פנים – לשמש את הפצועים.

ואולם, פטור בלא כלום אי־אפשר. צריך שיהיה רופא מפקח על הבית. הרופא – ודאי דבר בעתו, אבל שכר בטלה ירצה גם הוא. אלא מה? נזכר האפיסקופוס: וכלום לשוא קיים בעיר בית־חולים שנבנה בכספי המוסדות הדתיים? והרופא הראשי שלו – “אבא שקראי” הלא גם הוא כהן! – צריך לדבר אתו. כסף לא יקח. בשכר טרחתו כבר יש לו משכרת יפה. אבל אפשר להציגו לפני הסינודה הקדושה לשם קבלת אות הצטיינות גם על עבודתו זו. אבא שקראי אוהב אותות הצטיינות! כמה הוא אוהב אותם!

על כל פנים, אבא ניקולאי לא מצא הוגן לו לדחות את בקשתו של “רוממות קדשו” וענה: הן.

ולא ענה בלבד, אלא גם נכנס פעמים – בשבוע הראשון – לבית הבראה.

“חוליו” של האפיסקופוס לא היו זקוקים לרופא כל עיקר. כל הימים היו שוכבים, ישנים, מטיילים, אוכלים ושותים ומעשנים, הולכים ומבריאים.

בשביל אותם צרכי רפואה, שעדין היו זקוקים להם, דים בזקנות הנזירות ובידיעותיהן בחכמת הרפואה. על שולחן קטן באמצע האולם עמדו: צלוחית של יוד, אסוך משחה של אבץ, צלוחית גדולה של שמן קיק ושתי תיבות של אבקת כינין.

והכל היה טוב ויפה.

אלא שהצליח מעשה שטן.

ויהי היום, והכניסו חולה חדש. לא השגיחו הממונים על הדבר והכניסו פצוע־יד, שעדין לא נרפאה מכתו.

מה עשו הנזירות הכשרות, שהתפללו זה כבר מתי יבוא לידם מעשה אחיות ממש? הלכו ומלאו את הפצע כולו על שפותיו (פצע עמוק עד העצם) משחת האבץ (אחרת לא היתה בידם), אטמו אותו יפה יפה, סתמו את הפצע ושמו עליו תחבושת. זאת עשו בבקר – אחר התפלה ־ ובערב עלה חומו של החולה, והתחיל גונח, נאנח ונאנק. מכאוביו הלכו וגברו. הוא לא ישן 'כל הלילה, ונידד שינה גם מחבריו; גם הזקנות לא ישנו ונתבהלו. ובבוקר – אחר התפלה – הודיעו על ידי הטלפון לאבא ניקולאי, שיבוא: חולה מסוכן בבית, ואולי יעבירנו אליו?

– מבין אתה, יקירי, באו הזקנות וסתמו את הפצע… אסוך מלא מישחה, שלושים גרם נתנו בפצע: זקנות ציילניות, זקנות צדקניות! לא, מן ההכרח להשגיח, להכנס לשם פעם בפעם.

אבא ניקולאי אהב אותות הצטיינות ולא התעצל לדפוק על דלתם של “גדולי העולם הזה”; אבל לבקר “בבית־ההבראה הקדוש” התעצל.

קרא אליו את האחות מריה. מצמצה ומצמצה בעיניה ונענתה לאבא ניקולאי. מדי ערב בערב היתה נכנסת לבית ההבראה. מתחלה פעמים בשבוע, אחרי כן כל יום שני. בקש ממנה אבא, ובלי משים התחילה מבקרת יום יום.

אבא ניקולאי, הרופא הראשי, עמד ושדל אותה בדברים:

– תלך לה, כלומר – תסע כל פעם שתרצה… רק חצי שעה, ולא כל יום… תפיק לה תועלת לבריאותה… לא טוב לשבת כל היום בבית־חולים… צריך לשאוף רוח צח… תשאף בשעת הנסיעה. בארמונו של האפיסקופוס אין לה, לאמתו של דבר, מה לעשות… אנשים בריאים יושבים ומתענגים על מאכל ומשתה. והיא תשוח בגן־האפיסקופוס… כן – בגן… אין שם גן? זה לא טוב. צריך היה שיהיה גן. אינני מבין, איך אפשר שאין לו גן לאפיסקופוס? סוף דבר – תשאף רוח. ומי יודע – עוד חזון למועד. תבוא על שכרה… כמובן, אין אנו מתכוונים לכסף – הכסף מנין? אלא – היא מבינה… נאה סרט סמוק לשחרחורת… הלא? פעם פעמים בשבוע…

האחות עמדה ממצמצת בעיניה. לא בטבעה להיות מסרבת.

וצרה על צרה.

החולים הללו – עד שבא הועד הצבאי ובדק אותם, טעונים “תולדות המחלה”. והבחורה העלובה חיבת, מלבד שאר עבודתה בבית־החולים, לכתוב תולדות־המחלה בשביל עשרים חולים. אמנם אין רע בדבר, תתרגל מתוך כך, הלא בעוד שנה־שנתים גם היא רופאת; אבל עשרים תולדות בבת אחת! “זה קצת יותר מדי”.

– אדוני הרופא, מפיגה האחות את צערה באזני האורדינאטור הראשי, –עשרים “תולדות מחלה”, עשרים! קשה הדבר. אני כבר עיפה. ובכלל, איך כותבים, ילמדני, בבקשה, דוקטור נחמד.

– חֹכימתי שלי, מבאר לה הדוקטור; החולים חולים על פי ה“דבור”, וזה כבר מקיל את העבודה, ושנית, פצועים סתם הם. מה בין מצבו של פצוע היום לזה של מחר, אם הכל הולך כשורה?

– ובכן?

– ובכן, קשה רק ההתחלה: Status praesens, והשאר הבל הבלים. 'כותבים: יום פלוני כך וכך… ובעוד שני ימים – “אידעם” idem ושוב כעבור שני ימים – “אידעם”. ובעוד שני ימים: הפצע הולך ונעשה נקי; ובעוד שני ימים – הפצע הולך ונעשה נקי. ושוב – “אידעם”; וכעבור שני ימים – הפצע הולך ונעשה נקי. ושוב – “אידעם”. וחוזר חלילה.

– כך כותבים תולדות מחלה?

– כך, ולא כך; אבל אפשר גם כך.

– תודתי, תודתי לך! הצלתני, רופא נחמד!

עברו שבועות מספר.

והודיעו “לבית ההבראה הקדוש”: הועדה הצבאית עליך. מחר בערב בשש.

לא ידעו בארמון האפיסקופוס מה לעשות. והודיעו תיכף ומיד לאבא ניקולאי, ואבא ניקולאי שלח לקרוא את האורדינאטור.

עמד מוֹשך בזקנו הצהבהב ורטן:

– יקירי, בבקשה ובבקשה: סע אל “בית ההבראה הקדוש” שלי. כבר צויתי לרתום את הסוסים. – סע, אדם יקר.

– לשם מה, אבא? שואל האורדינאטור החושד תמיד באבא.

– לשם הצגת הפצועים לפני הועדה.

– הלא איני מכיר אותם, והאחות מריה?

– אבל, יקירי, הא כיצד? אחות תציג חולים לפני ועדה צבאית? לא יעשה כן. לא תואר ולא הדר!

– ואבא, הוא?

– אי אפשר לי. מכמה וכמה טעמים אי אפשר…

– טוב, אני נוסע.

שתי הנזירות: “זקנות ציילניות, זקנות צדקניות”, נתבהלו מן “הצבאי” וביראת הכבוד הגישו לו את התיק עם תולדות המחלות.

הכל כשורה.

ספטמבר יום… שנת 1914.

כעבור שני ימים – idem

כעבור שני ימים – idem

כעבור שני ימים – החולה חש עצמו טוב.

כעבור שני ימים – idem

כעבור שני ימים – idem

וחוזר חלילה.

ושוב – idem

ושוב: החולה…

אוקטובר יום…

כעבור שני ימים – idem

כעבור שני ימים – idem

נובמבר… החולה…

ושוב – idem… idem…

דצמבר… idem

לשדים, לעזאזל ולכל הרוחות! הא כיצד?

דצמבר! – הלא בחודש אוקטובר אנו… אותה ילדה טפשה! עד סוף השנה הכינה הכל… טפשה זו! למפרע… אי אפשר להראות את התולדות לועדה. סקנדל!

הזקנות, הנזירות הכשרות, נתבהלו לראות את הרופא הצבאי בכעסו: לא היה בבית שום טופס נקי – ובעוד שעה קלה והועדה כאן!

– איפה הטלפון?

– בית החולים על שמו של שיראפים?

– הבהילו את אבא אל הטלפון!!

– אבא! תיכף ומיד תשלח לי על ידי רכב, על ידי אחד הלבלרים, עשרים טופסים “תולדות מחלה” ועשרים עלים “מוסף”. אין סוסים? יחיש סרגיי, יעוף, על רגל אחת יטוס, עד כמה שיעמוד לו כוחו! אבוא ואספר. 'כל תולדות המחלה פסולות! ולאחות מרים תאמר, שהיא טפשה מטופשת. כשאבוא, אמלא את דבריך…

עברו עשרים רגעים, ישב האורדינאטור, והשעון מונח לפניו על השולחן; יושב ומזיע ורושם, ואזניו תלויות בשער הארמון; מזיע ורושם:

יום פלוני לחודש… idem

מוסיף שני ימים ורושם: idem

מוסיף שני ימים ורושם: idem

מוסיף שני ימים ורושם: החולה הולך ומבריא.

מוסיף שני ימים וחוזר ורושם: idem

תרצ"א.

מבוהלים נכנסו לחדר הנתוח הרופא הראשי ברנשטין והאחות מריה.

שניהם נרגשים, שניהם תחת השפעת אותה הקורבה, הפורחת מתוך שתוף במפעל חשוב אחד.

הרחוב השקט תמיד, עתה מלא הד עומם של נקישת מגפים כבדים וקשים – גדוד חיילים עובר.

גדוד זה עובר לשם חפושים, בבתי הבורגנים. אחרי החפושים, שנערכו בידי ה“ועדה הגגית” וה“ועדה המרתפית”, צרפו לעבודה גדודי חיילים זרים, שאין להם כאן כל קרקע וכל אחיזה – חיילים באים מקורסק.

האחות מריה פותחת בידים מרעידות את ארון המכשירים, והרופא מוציא מכיס חזיתו שעון זהב של נשים מקושט אבנים יקרות, אצעדות, עגילים, שרשרת, כמה פריפות, מספר שטרות חו"ל – דולרים וליטרות אנגליה, והיא מכניסה אותם בתוך מוך בין המכשירים המונחים בארון, 'כדי שלא יכירו בהם.

חתיכות מוך מונחות, לכאורה, לפי תומן.

מכשירי נתוח – בארון המכשירים – בבית החולים, מי יחשוד בהם; הלא הם אסורים בנגיעה, בשמוש, אפשר לומר – בראיה.

שניהם, הרופא והאחות, צעירים.

הרופא איש יפה, לבוש נאה, ברונט, אבל פנים ורדיים לו – פני יהודי מבסרביה, שפמו השחור הקטן עשוי בטעם, בשערו הוא מסלסל.

גם האחות יפה. אינה גדולה, אבל תארה יפה, מתניה דקות, הלבוש הולם אותה, היא רעננה, ונראים בגדיה עליה רעננים. לה פה קטן מתואר יפה, השפתים הורדיות תפוחות כל־שהוא; תבנית תינוק מפונק שהעליבו אותו. אשתו של הרופא גוצה, כלומר היא קטנה יותר מן האחות, פניה רזים ורעים. עיניה הקטנות והשחורות יורות מחטים חדות ורעות. היא מקישה ברגליה. משהתחילו לקצר בשמלות הדבר ניכר ביותר.

התחילה בחדר העבודה. גם הרופא הראשי כאן. נצב הוא אצל השולחן, משוחח עם האחות מריה, העומדת על הכלים ועל החומר, מגישה מהם לעוסקים בתחבושת.

וגם כשהם שותקים עיניהם מעידות עד כמה הם נהנים זה מזה.

נכנס אישה של האחות מריה, הוא משמש סגן רופא שנים במחלקה ליד בית החולים.

הרופאים והאחיות הסכינו לבקוריו של זה. אין מתפלאים עליו והוא פוסע לאטו מפנה זו לפנה זו.

אין הוא מן החביבים ביותר על חבריו.

קומתו גבוהה וזקופה. הוא בלונדין עד לאותה מדה, שקשה להאמין

שהוא מבני ברית (הריהו משומד). מתוך סקירה ראשונה אין איש עומד על גביניו וריסי עיניו, שהן גון פשתה דהה. גם שערותיו מועטות. כנראה שער רך מאד. בכללו – גון־הכּנם לו. עור פניו איננו מראה בריא, על מצחו ועל סנטרו אבעבועות נתעבות, מהן אדומות – אדמומיות סלק כהה, מהן בשלות מלאות מוגלא; דומה, עוד רגע ותתגלענה. מין אפרוריות נסוכה על כל פניו, וכשהוא נועץ באיש־שיחו עינים של תכלת עכורה, הנראות כאילו אינן קורצות, נדמה לזה, שפתאום קפאו מתוך חתירה ממושכה בנפשו.

סגן רופא השנים נגש אל זה, מוסר לידו איזה מכשיר קטן; אחרי כן הוא פונה אל השני, וזה שקבל עומד כלפי החלון, סוגר עין אחת, ומטיל את המכשיר כלפי העין השניה, מושך בכתפו ומחזיר את הדבר לסגן.

ובלי אומר מוסר הסגן את המכשיר לידיו של שני.

אין מרבים בדבורים – מרה שחורה נסוכה על כל העיר.

– גם אני, גם אני רוצה לראות – קופצת עליו פתאום החובשת שרולביץ, שעד היום עיניה נוצצות, וכולה התפעלות ומרץ.

– הניחו לי, אני רוצה לראות!

– אין זה בשביל אלה, “שאינם מעשנים” – מסנן הסגן דרך שניו בקול נמוך את דבורו. – החבר פופוב, הוא אם רוצה – אראה לו.

– הלא זהו מפתח של שעון, ומה יש בו? – עונה פופוב.

– קרבהו עד עיניך.

פופוב מגיש את המפתח הקטן עד זכוכית משקפיו.

– אינני רואה כלום!

– לא כאן! לא כך! הסתכל באותה זכוכית קטנה.

– אינני רואה כלום!

– פנה כלפי החלון.

– אינני מבין! מה כאן? תועבה…!

וסגן הרופא מסנן דבורו בקרירות:

– בו–לים.

ועיניו הדהות נצמדות בעיניו של פופוב – קרות ואינן אומרות כלום, ואינן קורצות.

– שלום! – אמר לי פופוב טרם צאתו מחדר הרופאים. – אהה! נא, בבקשה, תכנס אל החברה טובקין, הלא בין כך ובין כך אתה נשאר פה – תורני, היא גרה ברחוב השני, דרך החצר תעבור, נוכח הבית מעבר מזה, הנה הפקודה. לך אחת היא, ואני רוצה הביתה.

– מה לה? שאלתי אותו.

– האלהים היודע! בודאי עצבים! שלשום עמדה לפני משפט ה“קנקום” (הקן הקומוניסטי), על דבר הגנבה: בולבוסין גנבה במטבח.

– ותוצאות המשפט?

– כלום לא אחת היא לנו, יכה יוסי את יוסי.

החברה טובקין משרתת המטבח: אשה גבוהה ורזה, מזוהמת עד להשחית, היא היתה האחת שחטמה זב, זב בלי הרף, ובכל רגע היתה מעבירה עליו אחד משרווליה, לשם קנוח.

עיניה הצרות והחומות משוטטות, דומעות. ושפתיה רועדות תמיד מתוך חיוך של אדם מתירא שלא יעליבוהו.

ה“דוֹמזב” (כלומר, השוער לשעבר) הראה לי את הדרך אל הפנה בקצה החצר, בזוית חשוּכּה. נכנסתי בדלת לחלל, מעין פרוזדור, ד' על ד' אמות גדלו, חלון ושמשותיו מזוהמות ומרופשות קרוע בדלת החצרה, שמש מעין אור לפרוזדור זה ולחדר אחריו, המשמש מטבח. רובו של החדר תפוס תנור רוסי, פתוח כלפי הנכנס, כאומר לבלעו; ומקום דיו לשנים אנשים לעסוק לפניו. שתי פסיעות שמאלה ואני בתוך ה“דירה”: חדר ארוך למדי וחלון אחד כלפי החצר. מטה לא מוצעת, חסרת מצעות, כנראה לא היו לה כרים אלא סחבות ובגדים ישנים מזוהמים ומסריחים מאוד, ואלמלא אותה הבאשה והצחנה שבתוך הדירה בכלל, אי אפשר היה להתקרב אליה.

בחדר המרופש טחב, על הרצפה שכבה דקה רטובה של טיט ממש, שולחן דל אצל החלון, שרפרף אחד ושני כסאות – שנסתאבו מחמת שמוש מרובה. מזנון נמוך וצר – ריק על כל מדפיו, אחת מכנפי דלתו תלויה בנס. כנראה, לא פינו את השולחן מעודו.

על אחד השרפרפים ישב ילד בן שבע עטוף ומעוטף בלויי סחבות, ראשו תקוע בכובע־חיילים ישן, ושעשע על פנכה מזוהמה. אלי לא התבונן.

עניות מנוּולת ומנולת כזו – זה כבר לא ראיתי.

החברה היתה בחדר, אני לא הכרתיה, כאחד הצרורות על גבי המטה נראתה לי.

לאחר הבדיקה, וכשהסכנתי עם אותה חשכה למחצה, הכרתי בציורי התעתועים של מים חודרים על התקרה, ובקנה־רובה בזוית החדר.

– זה מה טיבו?

– אישי עובד במיליציה!

– אבל, יקירה – אמרתי לה – לאחר שהכריזו “מלחמה להיכלות והשלום לבקתות”, לא נהנית את, כנראה, הרבה מזה.

– אבל החבר הדוקטור, גם אני ידעתי לפנים ימים טובים מאלה, ענתה לי לא בלי שמץ של גאוה.

– ומה היית את קודם?

– אני – אני הייתי ארטיסטא, בתיאטרון האידישאי…

היא עמדה לפני בזקיפת קומה, רגלה האחת פורשת קמעה לפניה. שתי כפיה על כתלי חלציה, ראשה מורם, ועיניה, שרק עתה בפעם הראשונה מיום שהכרתיה ראיתי שיש להן גוון, עיניה הביטו נכחה – למרחקים, לימים עברו, מי שהוא הצית בהן אורות קטנים, ומתוך חיוך קל נפתחו שפתיה חסרות הדם.

כנראה כך היתה עומדת “אז”, בהיותה ארטיסטה, עומדת ומחייכת כלפי הקהל מעל הבמה.

ברלין, 1930.

עד שלא היה מרגיש בי, היה הולך ועוקר רגליו ישרות, 'כאחד “משלנו”, זאת אומרת – כאחד הבריאים; אולם בו ברגע שהרגיש בי, או ברופא אחר, תיכף ומיד היה מתחיל צולע על ירך שמאל, מעמיד פנים של יסורים.

כך נהגו גם יתר חבריו הפצועים הרבים, חוץ מאלה המעטים שהתגעגעו באמת על “החיים בחפירות”. מעשה־ילדות זה, אנו מבינים אותו, והם אחזו בו כולם, אותם ילדים עלובים, ילדים טובים, ילדים תמימים, שהאמינו בלב־תמים, כי על ידי כך ירמו את מי שהוא.

אותו פלדמן שלמה נכנס לבית־החולים בבוקר־סתו, מן הבאני שלנו ישר אל חדר התחבושת, כשהוא עטוף לבנים בלבד, עמד על המפתן מחריש משתאה לנעשה סביב לו.

כל הידים עסוקות, אין פנאי לשיחה בטלה.

– מה יש? אני שואל אותו.

והוא מתקרב אלי בפסיעות קטנות, צולע על ירכו.

– פצוע, הכדור עודנו בי, כך אמר החובש.

– איפה נפצעת?

האחות נגשת, מפשילה חלוקו.

– פה, בעכוז.

– ראה, מצא מקום נאה, גבור־חיל שכמותו! נפצע באחוריו! וכל הפצועים הנחבשים מחייכים, זה במטתו וזה על כסאו. והנכנס מרגיש בעלבונו ויוצא במחאה.

– אל יחשוב, אדוני הרופא, מה שהוא חושב. נפלנו בפחת… מחצית הגונדה נשארה באותה חורשה… ברובה־מכונה המטירו עלינו מאחורינו…

– אל תעלב, אדם יקר! כוף גבך, כוף יותר!

הנה נקב־הכניסה. סימן אדום קטן. אני מרגיש סמוך לעור, תחת אצבעי ממש, עצם גס. אין ספק, זהו הכדור: תחת אצבעי ממש.

אין לנו פנאי, ועל־אחת־כמה־וכמה – סמים מרדימים בשביל הבלים כאלה. אני רומז לאחות, רמיזה ידועה לה ומחוורת יפה זה כבר, והיא מגישה לי איזמל, ועוד בידה מלקט וחתיכת צמר גפן. השניה מנקה את הפצע סביב בתמיסת יודין ובנזין.

– אחא, כוף גבך עוד מעט, כוף יפה!

האיזמל החד נכנס חיש בבשר החי, דרך החתך הקטן נראה חודו של הכדור. ובו ברגע, שהפצוע פולט “אוי” חטופה, אני מגיש לו את הכדור במלקט.

– מה לך, כי זעקת, הכדור הריהו כאן!

החולה מפסיק קריאתו למראה הכדור. בעיניים גדולות ונפחדות הוא סוקר אותו ומלטפהו, אותו גוש מתכת בתוך חתולו המבריק, הוא מחבב אותו.

– גרמני! – עונים כל הפצועים – גרמני הוא!

אני רואה כבר מתוך עיניו מה רצונו.

– דוקטור, תנהו לי. תנהו לי. אַי, אַי! קטן שכמותך…

הוא נכסף למשש אותו באצבעותיו, תאב להתבונן בו מכל עבריו: אהה, כאן נמעך קצת. הלא הוא שלו, שלו! מתוך פצעו: דבר מבשרו, מה־שהוא מעצמותיו.

הכדור לא נגע בעצם. הכל הולך כשורה, יעברו שבועים – הפצע ירפא. אחרי כן עסוי קל. העסוי הטוב ביותר הרי הן תנועותיו של החולה בשעת ההליכה.

עוד שני שבועות נתן לחולה – שבועות רפוי הן, ועוד שני שבועות יקבל בתורת מבריא, ימי מנוחה הם לו מחליו.

פעם בשבוע נכנסת לבית החולים “הועדה הצבאית”. כל אלה, שאינם זקוקים עוד לרופאים, עוברים לפניה, והיא גוזרת את גזר דינם: מי למערכה, מי ל“פלוגה המבריאה”. בערב הבדיקה אני מכריז באולמים שמותיהם של אלה, שעתידים לעמוד מחר לבדיקה. כרוז זה מכניס תסיסה וחיים באולם: משוחחים, נועצים זה בזה, משיחים דאגתם זה לזה.

ומכריז אני על הבדיקה גם באולמו של שלמה פלדמן. כל הנקובים בשמותם מתכנסים סביב לו. הועדה יצאו לה מוניטין. קודם כל היא חושדת בכל חולה, עיניה תמיד לרעה, כל הקרב אליה הריהו כבר בגדר “מתחלה”. אני הסניגור היחידי לחיל הפצוע, והרבה תלוי באופן הרצאתי על מהלך המחלה ועל מצבה עכשיו. אין לה לועדה זמן כל צרכה, והיא סומכת על הרופאים, על־אחת־כמה־וכמה על מי שהיא מאמינה בו.

בראש הועדה שלנו עומד הרופא אורלוף, רופא צבאי מבראשית, לא מן המגויסים, זועם, אוהב להטיל מרה, חושד תמיד ב’כל החיילים שאינם אלא מתחפשים, ובפרט בחיילים היהודים, חושד בכל הרופאים.

יש לומר, שבי הוא מאמין.

נגש אלי פלדמן ואומר:

– אדוני הדוקטור, חוששני, שגם בכף רגלי יש לי כדור. כן, דומני, שגם שם יש כדור.

– ומדוע לא אמרת אלא היום?

לא נתחוור לו הדבר אלא עכשיו, כשהתחיל פוסע על רגלו כראוי. האחות מסירה את הגרב, ואני מוצא באמת בין בוהן לזרת, כל כך קרוב לעור המכסה – כדור.

– תכנס מחר ונוציאהו. פטור אתה מן הבדיקה.

כל בני־האולם מקנאים בו, ביהודי הפקח. והוא פניו נוהרים; כנראה, על אפו ועל חמתו.

ושוב עוברים ששה שבועות.

פלדמן מהלך יפה, כל זמן שאינו מרגיש ברופא. וצולע על ירכו, כשמתחוור לו שיש עין רואה.

שוב אני מכריז באולם על הבדיקה העתידה. ושאל אני את פלדמן:

– ואין לך עוד כדור? יודע אתה, אחא, מי הוא אורלוף? מעשי־קונדס כאן לא יעמדו לך.

זה אחר זה נקראים הפצועים. האחות עושה את שלה, מכשירה את החלוק, מפשילה שרווּל, מסירה גרבים, מרחיקה תחבושת, וכיוצא באלה. אורלוף זורק בפצוע עין חושדת, עין זעומה: לא אותי תרמה, ראיתי “מתחלים” פקחים ממך… ואני מספר קצרות תהליך המחלה, מצבו של הפצוע עכשיו, מרמז על השערתי.

“תולדות המחלה” מונחות כאן, אבל מי ישים עיניו בהן? וכך הולכים ומבליעים בנעימה קצת דברים קשים לחולים – והכל לטובתו.

ובא תורו של פלדמן.

וכשסיימתי הרצאתי, ראשי פרקים, פונה אליו אורלוף:

– מה מצבך עכשיו? זורק הוא כנגדו ובודקו בשבע עינים.

– טוב להפליא, הוד רום מעלתו! עונה לו פלדמן.

אוֹרלוֹף שבע רצון. המתחלה אינו עונה כך, הוא קובל על מיחושים ומיחושים, ואינו מודה בבריאותו.

– צעוד צעדים מספר!

עין בוחנת לו לאורלוף, אותו לא ירמו.

– נראה לי, שצולע אתה במקצת מן המקצת – שוב צעד!

– כמובן, עודך צולע, עומד ארלוף על דעתו. ו’כל מה שהוא מרבה לצעוד, כן הולך ובולט מומו זה.

– כמובן, עודך צולע, עומד אורלוף על דעתו.

סוף דבר – פלדמן מקבל שני חדשים של רפוי.

אילו הבטיחו לו קודם חודש אחד ב“פלוגת המבריאים” לא היה קץ לאשרו.

“יהודי פקח, תפקע אמך הסוטה”, סבורים אחיו לאולם.

– רום מעלתו, הביאו פצועים!

– כמה?

– ארבעה.

– מה?

– עינים!

זאת אומרת, שכל הארבעה פצועי־עינים. שלשה מהם תחבושת

להם על גבי עין אחת, רק הרביעי, אופיצר מן המילואים – תחבושת על שתי עיניו. הוא הלך נשען על החובש שהכניסם.

לא עברה שעה והם נכנסו, אחרי רחצם והחליפם בגדיהם, אל חדר הבדיקה.

עינו של האחד עקורה כולה, אפס קצהו של עצב־הריאה בולט יוצא ומעלה דם קרוש, שנים יש להם תקוה מלאה שיבריאו. הפצע קל – בצדו של גלגל־העין. והאופיצר כדור אחד עבר שתי עיניו: הקרנית הרוסה כולה. אין לו כל תקוה. החיילים הפשוטים שתקו.

– לא כלום! אמר הרופא – יצאתם בשלום!

ידע השלישי בעצמו שעינו האחת אבדה. זאת אמר לו החובש שהגיש עזרה ראשונה:

– עד גמירא!

האופיצר רטן מתוך קול רועד.

– דוקטור, יש תקוה?… מה אעשה עכשיו?… אינני מן הצבא… מן המלואים… יערי מלומד… שום דבר אחר לא למדתי… ויש לי אשה ושני בנים… ועכשיו…

אפשר היה להשאיר את כולם בבית־החולים הכירורגי שלשם הכניסו אותם. גם אלה שנפצעו פצע קל, גם אלה שפצעיהם אנושים. ולא היה כל צורך במומחה לעינים, כי אין מומחה בעולם שימצא להם מרפא.

אלא שלפני ימים מספר נכנס לבית החולים רופא צעיר קראי, קאזאס שמו, והכריז על עצמו: רופא ראשי לבית־החולים מספר 218 רק למחלות עינים, פריבט־דוצנט באוניברסיטה פלונית אלמונית… בקש שימציאו לו, אם יהיו, כל חולי־העינים. היתה אתו מפה בדמות אלבום מלא צלומים: כך עשה, וכך תקן, וכך רפא…

היה מאלה שאינם מאבדים זמנם לבטלה, הולכים וממשיכים את הקרירה שלהם בכל אתר ואתר. חשב הרופא הכירורג: אפשר, כמובן, להשאירם כולם כאן, אך למה לו שיהיו אחרי כן רוגנים ואומרים, אילו היינו באים לידי מומחים, כי אז… מי יודע… אז בודאי שלא הגיע לנו מה שהגיע. וביחוד זה, המסכן – היערי המלומד.

ולא עברו שלשה ימים, וכולם יצאו בלוית חובש לבית־החולים לפצועי־עינים.

זה היה עוד בתחילת המלחמה. קסם העתונות על כל האוכלוסין, מחבבים את היוצאים לשדה, בכל יום מתנדבים ונכנסים. ונדבות ומתנות (לבנים, סיגריות ומגדנות) מתקבלות מכל מקום, יהודיות זקנות נכנסות, מביאות צפחת ריבה. נשארו הפצועים שבועות אחדים בבית החולים, מתאחים עם האחיות, נעשים בחינת משפחה עד שמוציאים אותם סוף סוף למסע היוצא למוסקבה – יללה ויבבה באולמים, האחיות מתיפּחות, החולים בוכים, במסדרון ובכל הרחוב אשר לפני הבית עומד קהל אנשים צפופים, נאנחים ומוחים דמעות בצנעה.

וכששבתי פעם מן העיר – הדבר היה קרוב לאחת עשרה, הגיד לי “נערי משרתי” (אדם בעל צורה, זקנו הולך ומלבין – גבאי של בית־כנסיה בקורסק), שנתקבלה טלפונוגראמה, ושלשים ושנים איש, מן המועמדים לצאת, הועברו לפני שעה אל התחנה ונקודת ההגירה!

– אי אפשר שהללו יסעו, ואני לא אפרד מהם!

– מתי יוצע המסע?

בלשכת הסופרים שאלתי בטלפון והוגד לי, כי בעוד שעה וחצי יבוא המסע. מיד צויתי לאסור סוסים ויצאתי לשם.

כולם, כל אלה שלי, נמצאו צפופים בצריף אחד: זה יושב על שקו וזה עומד, והשוכבים מוטלים במטות. אין לשער אותה השמחה וההתרגשות “של המהגרים” כשהרגישו בי. זה לוחץ ידי, וזה מברך, זה מבקש תמונה ל“זכרון”, וזה מנשק ידי.

נבוך ונרגז יצאתי.

כמעט שפתחתי הדלת, והנה קוראים לי.

– רום מעלתו, יעמוד־נא! פה עוד פצוע אחד הרוצה להפרד ממנו.

– מי הוא?

– תיכף ומיד.

נגש אלי אדם, במשקפים שחורים, גדולים, נשען על יד חיל:

– אדוני הדוקטור!

עמדתי מסתכל בו.

– הנה הדוקטור אינו מכיר אותי, רואה אדוני הד"ר, אין לי עינים וכבר נתחדדו יתר חושי. אני הכרתיו על פי קולו. הייתי בבית־החולים שלו שלשה ימים. לפני שני חדשים… אני היערי המלומד. הכרתי את אדוני.

– ומה עכשיו, אדוני?

– עיני? כלום יש מה לעשות… אילו פגעו בראשי היה גרוע מזה. אני כבר קורא… ואני נהנה מאד. בפעם השניה קראתי את “מוּמוּ” של טורגניף. רק עכשיו נהניתי ממנו.

– כלומר, איך זה קראת?

– על־פי האלפא ביתא לעורים. יהודיה היתה נכנסת לבית החולים והיא לימדה אותי, הרחמניה. ושוב קראתי את “מומו”.

לבי התכוץ. כמה וכמה מפגעי המלחמה עברו לפני, ומעולם לא התכוץ לבי כמו שהתכוץ עכשיו לספורו של עור, שקרא שוב את ספורו של טורגניף… בפעם השניה…

עתידים ההיסטוריונים, כותבי תולדות ישראל – גם אלה שיש להם באמת תואר פרופיסור, גם אלה שאין להם תואר זה, וגם אלה שנטלו גדולה זו לעצמם, – כולם עתידים לכתוב פרק גדול מאד וחשוב מאד בחיי בני־עמנו בשעת המלחמה העולמית: כיצד נתנסו, וכיצד וכמה סבלו, וכיצד מצצו את דמיהם רופאים ידועים וראשי־פועלים בימי הגיוס, מכיון שגם אלה קבלו אז את הסיסמה הרווחת: “עד טפת־דם אחרונה” של כל אלה אשר לא רצו להכניס ראשם בסכסוך־מדינות זה.

אותם הבריות הנאים היו מלסטמים אותם וחולבים אותם עד שבא סופם –עד שנמסרים לרשות ויוצאים לחזית, או יוצאים לחפשי ב“שבר” ו“עין”, ב“טחורים” ו“כליות”, ובשאר מיני פורעניות ומחלות שנזכרו בטבלא ידועה בספר־החוקים… עד שקצצו אותה והחליפוה בטבלא יותר קצרה, ועד שעמד אחינו ר' ליב ברונשטיין, המכונה בגויים ליב טרוצקי, וכמעט שבטל אותה לגמרי.

ואז, בימים ההם, נראו ונגלו לפעמים מעשי־נסים באמת, אשר לא שמעו אבותינו ולא חלמו נביאים, ועתים אין אוזן אדם יכולה לקלטם.

ושתי מטרות יש לו לספור זה: להראות, קודם־כל, שאמנם נכוחים דברי חכמינו: “אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע וכו'”; ושנית – שלעולם אין אנו יכולים לדעת, הישועה מאין תבוא.

ומכאן אני נוטה קצת הצדה ונוגע בקצה הקולמוס באנתרופולוגיה, ובמקצת מן המקצת – בזואולוגיה.

אומה בפני עצמה הם הכלבנים, כלומר: חובבי־הכלבים בעולם.

דומני, שרובם של הכלבנים הרי הם מיוצאי ירך נמרוד ז"ל, “גבור ציד לפני ה'”, ככתוב במקום שכתוב; ומעוטם – מאומות־העולם אלא מבני־ברית. שכן אנו רגילים תמיד להיות בכל מקום מעוט בקרב הרבים.

דבר גדול ישנו בעולם – עשון הטבקה. מעשן־טבקה שכּלו סממנים שלו אינו בוש ואינו נכלם לבקש מחברו סיגרה, ומה גם קמצוץ טבקה לשם הרחה, וגפרור – על אחת כמה וכמה. פונה המעשן לשכנו – ועכשיו גם לשכנתו הקרובה אליו – ולעולם אינו מתאכזב. או שיהנה מן האש שבפיו או שבפיה, או שיושיטו לו גפרור. בחפץ־לב מיוחד ובנדיבות רבה מעניקים בריות אלה זה לזה וזה לזו את ה“קסמים שבידיהם”.

הרוצה לעשן ומוציא סיגרה לעצמו, פושט את הקופסה לשכנו היושב על־ידו בלי לחכות עד שיהא נתבע לכך; ועל ידי כן חוט של ידידות, דק מן הדקים, הולך ונמתח בין שני בני־אדם, רחוקים נעשים קרובים – כל אותה השעה שהם מפיחים עשנו של אותו עשב אמריקני.

במשהו דומים להם הכלבנים; אלא שאלה מרחיקים ללכת מן הראשונים. הם, הכלבנים, כיון ש“הריחו” זה בזה כאותם הכלבים, הרי הם כורתים באמת ברית־עולם.

המעשן מכניס לתוך פיו את הסיגרה שלו, מצית תוך־כדי־דבור את הגפרור הנתן, ואומר תודה חטופה – וחסל!

כלבן בכלבן כי פגע – מעינות דבריהם נפתחים, ואינם פוסקים מדבורם עד שהם אנוסים על פי מעשיהם להפרד, כי דרך אחת לזה ודרך אחת לזה. הם מתחילים בכלבים “סתם”, בכלבים בכלל, וכשהם מגיעים לכלביהם שלהם אינם עומדים מספר בכל “החכמות” והנסים והנפלאות שראו בחביביהם. ממש כאותן האמהות המשוחחות ומשיחות ב“שבת־אחיות גם יחד” בחכמת בניהן ובני־בניהן, שדוגמתם לא ראו מעולם.

ואין הכלבנים נפרדים זה מזה עד שבאים לכלל דעה אחת ומסקנות אחדות, שלאמתו של דבר, בני־אדם בכללם אינם אלא כלבים מנוולים, והכלבים הם תפארת אדם.

ומה בין כלבנים של אומות־העולם לכלבנים מבני־ברית?

הראשונים, מהיותם יוצאי ירך נמרוד הציד הגדול, מגדלים כלבים מכל הכלב למינהו – את כלבי־הבית, כלבי־הציד, כלבי־החצר, כלבים מושכים בעול, כלבי־שדה מסיעים לרועים, כלבי־צבא, כלבי־משטרה – עד סוף כל המינים: את ה“זריז” חד־הראש, את ה“זאב” הפקח, את “כלב־הגיריות” הערום, את ה“טריר” החכם, את ה“צמרי” הטפש, את ה“דרס” החסון, את ה“בּוּלדוֹג” – “כלב־השורים” המוצק, את ה“כפרי” קל־הרגלים, את ה“פּינטשר” טורף־העכברים, את ה“אמוֹדאי” הזקוף, את ה“פּוֹינטר” – ה“כחוון” היפהפה.

היהודי אינו מגדל את אלה; אינו ציד, אין לו עדרים, אינו עוסק בהובלת חלב, אין לו מה לשמור, אם לא שוֹמרים בני־אדם דואגים לכך. ושנית, רוצה הוא שיהיה לכלבו פרצוף של כלב ממש, כמשמעו, אשר הרואה אותו יכיר בו מיד שכלב הוא, ולא “מין כלב”. מטעם זה אינו חובב את “כלבי־הגבירות”: את הדרס הצרפתי, את המלטאי, כלבי בולוניה, את היפני הערום, את המופס החרומף, את הלורטה הדקה, את השפּיץ החדף, וכל שאר מיני מפלצות־כלבים מושחתי־ הצורה למיניהם.

ובני ישראל רובם חובבים מה שנעשה חביב עליהם. לעתים רחוקות מאד מסתפקים הם במינים הקטנים והננסים של המוֹדה ומכניסים את הטריר המסומר ואת הסקוֹטלנדי ואת פינטשר־האילים, אך רובם ככולם לבם הולך אחר כל מיני “תערובת־חצרות”, ובלבד שתהיינה להם עינים נוגות־נוגות ואמונה וחבה לבעליהם.

אחינו “גרי־האַריים” מביאים עכשיו לא“י את ה”זאב" ואת ה“דוג הגרמני” וכיוצא בהם. את הפוינטר ואת הזריז ואת הכפרי לא ראיתי מעולם בבתי אחינו.

בני־ישראל חובבי־כלבים – חבתם זאת ודאי שבאה להם בירושה; ואבות אבותיהם בא"י, בתקופה מאד מאד רחוקה, ודאי שהיו גם הם חובבי כלבים, והכלבים שלהם הם־הם שהיו מזהירים אותם כי אורחים באים, אורחים בלתי־קרואים ובלתי־רצויים – בני עמון ומואב שהיו שוסים אותם – כדי שיוכלו להחבא מפניהם במערות ובמנהרות. אך מועטים מהם התחילו לחבב כלבים על פי נס. ועל עובדה אחת מעין זו אני יודע לספר.

ויהי היום, ואני עובד בחדר־התחבשות שלי על־יד בית־החולים הצבאי שעמד בקרבת מקום ל“מולודיטשנא”, עכשיו אין מי שזוכר עירה נדחת זו, ועל אחת כמה וכמה שאין איש יודע לגבול איזו מדינה נכנסה; אבל אז, בימי המלחמה הגדולה, היה השם מפורסם מאד.

ובכל יום פצועים נכנסים לבית־החולים, ופעמים בשבוע הועדה בודקת אותם וגוזרת גזר־דינם: מי למוסקבה ומי לחפירות, מי ישוחרר ומי יכנס לגדוד המחלימים.

עומד אני – ודוקא באמצע העבודה – והנה נכנסה אלי אחות ממונה על אחד האולמים, בשורה בפיה: חדש בא, לא מן הפצועים, כי לפי כל הסימנים אינו אלא חולה. לאן יכנס?

מה לו?

– הוא אומר, שאינו יכול להניע זרועו. כואבת מאד. זה היום השלישי לחליו.

– יש לו חום?

– עדיין לא מדדתי; כנראה, יש.

– תכניסוהו לאולם השני, ועד שאבדקנו, ובאם יש לו חום, תנתן לו מנה של נטריום סליציליקום. ברגע זה אני עסוק מאד.

– אולי יבדקנו יבדוקימוב, כיון שהאולם שלו?

– אם פנוי הוא, מדוע לא?

בערב אני הולך לבדיקת־ערב. מאולם לאולם וממטה למטה. עד שאני נכנס לאולם השני, ועד מטתו של ה“חדש”.

יושב לפני יהודי צעיר, גוץ, בעל כתפים רחבות ופנים עדינות, זרועו נתונה בתוך חתּוּל. עיניו עדיין סקרניות, מתבוננות בכל הנעשה סביב, וכנראה גם נפחדות במקצת. אילו השנים כתקונן, ודאי שלא היה נכנס לחילותיו של “אבא־מלך” – יהודי “קטנטנצ’יק” זה, בעברית של א"י עכשיו; מסופקני מאד, אם היה מוכשר לשמש “עמוד שמאל” בגונדא השש־עשרה של גדוד קלעים, זאת אומרת – להיות החיל האחרון בשורה באגף השמאלי.

בשעת מלחמה שאני!

עומד אני על יד מטתו ושואל אותו:

– זה זמן רב אתה חולה?

– לא, אדוני הרופא, זה רק היום השלישי, בא אני מן ה“אוקולוטוק” (מחלקת החולים) שלנו.

– ומה לך?

– איני יכול, זאת אומרת, זרוע שמאל שלי, איני יכול להניע אותה; כואב.

– היה לך חום?

– אינני יודע.

– גם קודם היית חש בזרועך?

– לא, מעולם.

– בא אתה מן החפירות?

– לא, רק זה עתה אני בא עם ה“אשלון” שלי, מהלך… בחפירה עדיין לא הייתי.

הוא בא ישר מן הרכבת שהובילה אותו אל החזית.

– ובכל זאת, אולי שכבת על האדמה?

– כן, אדוני הרופא, על האדמה שכבתי.

– ומאז זרועך כואבת?

– מאז, כן, בדיוק מאז.

זאת הוא יודע בברור, כי משעה ששכב על הקרקע… ומספר הוא לי, שעל האדמה שכב לא יותר מרגעים אחדים, ואולי רק רגע אחד, ותכף־ומיד קפץ והלך.

רוצה אני לדעת, אם המקום שעליו שכב מקום־טחב היה, או בקרבת מים שכב, ובכלל – כיצד בא לכלל שכיבה על האדמה, אם נסע ברכבת, כדבריו.

ועל כך הוא משיב לי דברים פשוטים:

– אני, כלומר שתי הגונדות האחרונות של גדודי, גדוד קלעים מס…, באנו שלשום ברכבת על יד תחנה ועמדנו ללון. צריכים היינו לחכות שם כל הלילה.

נתקבצו גויים ברכבת והתחילו משוחחים עם הבחורים. וספרו הגויים, שבאותו בוקר באו טייסים גרמנים וזרקו פצצות. נשארו שם אלה מונחות בשדה, לא הרחק מכאן, אך שתים שלש ורסטאות מכאן.

רצו הבחורים לראות פצצות מה הן, ושנים מהם קמו ללכת לראות; נלויתי עליהם גם אני.

וכשכבר נתרחקנו מן התחנה בשדה, נתקלנו בעדר גדול, והתנפלו עלינו כלבי העדר, כלבים עזים וחצופים ונוראים, והרועים רחוקים משם, ותקפונו הכלבים והיינו בכל רע…

החיל החדש מספר, וכל הפצועים – אלה מיושבים ואלה מוטלים על מטותיהם – מקשיבים לספור.

– והתנפלו עלינו הכלבים; רבים ועזים וחצופים; מכל עברים סבונו.

ושלשת החילים הרוסים –" גבורים שבגבורים" – “גבורי־הפלאים” העושים עכשיו דרכם אל פני החזית – פנו עורף, שלשתם – וי לאותה בושה! – והתחילו בורחים, בכל כחם ובכל מאדם – עד שהרפו מהם הנבחנים המחוצפים.

ובנוסם נכשל החיל ליזרוביץ', ונפל מלוא אורך קומתו הקטנה ארצה. – מכאן יש לו הרשות לומר, ששכב על האדמה, וכששב אל קרון־הרכבת, והנה זרועו אינה נשמעת לו…

זה זמן רב לא צחקו באולם השני כמו שצחקו אותה שעה… צחקו האחיות, צחק החיל התורני שעמד בפתח האולם, צחק האח־הרחמן, ספרן בית־החולים, צחקו כל הפצועים.

– הוי, הוי! לאלה יאמר גבורים!

ומתוך מבוכתו לא ידע ה“גבור” שלנו לענות אלא: – גם

ה“אוּנטר” שלנו היה אתנו…

– הסירה את כתנתך, האחות תעזור, – אמרתי לו. כבר יודע אני את הדיאגנוזה הנכונה.

– ואתה, זאוואדא – אמרתי לחיל הממונה על המחבשת, תלך אתי, תעזור לי להחזיר זרועו של זה למקומה.

ישב הגבור המסכן על גבי ספסל.

חוסר קמרון הכתף, הכתף עצמה כפופה, היד מוּטה, הזרוע נראית מוארכת, ציר הזרוע נתן כלפי זיז החרטום, הראש אינו בתוך הכף שלו, ותקוע מתחת לזיז החרטום קביעה קפיצית.

תנועה סבובית לפי קוֹכר הכניסה את הזרוע לתוך הכף שלה, ואגד לפי דזוֹ קבע אותה יפה במקומה.

ואז אמרתי לו לגבור, שהוא נשאר פה בבית־החולים זמן כך וכך, ואחרי־כן ישאר עוד זמן ידוע לשם תרגילים, שלא יבוא, חס וחלילה, לנקיעה של הרגל.

אבל לשם כך אשלחנו אל מעבר לאזור־המלחמה, לפנים המדינה.

ויודע אני, כי משם ודאי לא יבוא עוד לראות את החזית. מי שגויס וקרב אל החזית ויצא משם ונכנס לפנים המדינה – חזקה עליו שלחזית לא ישוב לעולם.

מי שגויס ושב למדינה – למה הוא דומה? לאותו מסמר עקום ומעלה־חלודה, התקוע בעוביה של קורה; שום מקבת עליו לא תצלח.

אין לו לפחד עוד; כי על כן הלא כבר גויס….

הביט עלי הפצוע ולא רצה להאמין למשמע אזניו. מה שלא עשו הרופא, והלבלר והכסף – עשה כלב פשוט, כלב שבכלבים…

הוא ודאי שיאהב כלבים כשישוב הביתה.

רשימת המחלות הפוסלות לגיוס נשתנתה ולבשה צורה בפעם השלישית.

זו שלפני המלחמה וששמשה בתחילת המלחמה – הארוכה שבכולן – היתה ידועה לקהל, ביחוד לעברי, לכל פרטי פרטיה, וכמה מסעיפיה נעשו במשך הימים ממש חביבים על הקהל העברי. למשל הסעיף 66, יש שהיו קוראים לו “הסעיף היהודי”.

אחרי הרשימה הראשונה באה השניה, זו שנבראה לשעתה בימי המלחמה. היא היתה יותר קצרה ופחות נוחה לבריות. אבל עדיין רוב הצבור עומד בה.

אלא כשבאה ותפסה מקומה השלישית, הקצרה שבכולן, הזעומה, הרשימה הקטלנית, זו שיצאה במאמר טרוצקי – “ויאנחו בני ישראל”, ככתוב.

צורת “תולדות המחלה” היא לא נשתנתה במשך הימים. אותה לא שינו לא אלו ולא אלו, הללו אולי מפני שלא היה להם פנאי, והללו בודאי מפני שלא היה להם נייר. בין כך ובין כך – היא נשארה.

וכשהיה חולה חדש נכנס לבית חולים, היו מזכים אותו, כשם שהיו מזכים גם קודם, ב“תולדות המחלה” על כל גדריה וסעיפיה: שמו, שם משפחתו, מקום הולדתו, שנותיו וכו' וכו' עד גמירא.

וכך נכנס גם ה“חייל האדום”, המכונה אברהימוב, לאולמי, וקונטרס תולדות מחלתו לתיקי. על שם הגדוד פסחתי במחשבה תחילה, לעיר מולדתו התבוננתי ולא התבוננתי: רשמתי את מחלתו vulnus sclopet. כלומר, פצע של יריה בפיסת רגל של שמאל, ועמדתי על שמו: אברהימוב, מושלמי, מעיר אסטראבאד.

גוף זעיר, שחרחר עם עינים שחורות ובוערות, שעיר עד כדי פיסת ידו ועד קדקדו, חוץ מצוארו מצד הפנים, דבורו חתוך, גרוני, שוטף. בהברה הקבקזית, טפּוס של בן־המזרח. נראה היה, כי מדרגת השכלתו גבוהה מזו של חבריו יתר החולים. פצעו לא מנע אותו מהיות משוטט כל היום בכל בית החולים, מאולם לאולם, מדיוטא לדיוטא, קבו בבית שחיו, נכנס בשיחה עם כל הפצועים.

בארץ הסוביטים, כידוע, אין מרבים שיחה עם בני אדם. יפה שתיקה לחכמים… כל שכן כשנודע לנו, כי אברהימוב חבר הקנקום (קן הקומוניסטי) שבבית החולים, חוץ מדברים שברפואה לא דברתי אתו כלום.

עובר אני פעם בבוקר לחדר התחבושת, דרך האולם שבו שכב אברהימוב. זה שבוע היתה מטה אחת לצד מטתו שלו פנויה. הפעם שוכב בה פרקדן בן־אדם והוא מספר עם אברהימוב. שקט באולם, והם מספרים בקול רם. שומע אני דבור, אך את הדברים אינני מבין. שפה זרה לי. ורוצה אני לדעת, באיזו שפה הם מספרים, ורוצה אני לפתור חידה זו בלי שאשאל אותם. מתבונן אני בפניו של החדש: אינו רוסי, שחרחר, שמורותיו מכבידות על עיניו – ואני שואל את אברהימוב:

– אברהימוב, באיזו שפה אתם משוחחים?

– טאטארית.

– הרבה שפות אתה שומע, כנראה.

– אמנם כן, הרבה שפות אני שומע – עונה הוא בגאון.

– למשל?

– רוסית, טאטארית, ג’ורגית, שפת טט והשפה העתיקה.

– מה היא השפה העתיקה? שואל אני אותו.

– העתיקה – עונה הוא – היא הקדומה.

– שפות עתיקות יש הרבה – אומר אני – רומית, למשל. יונית עתיקה…

– לא – אומר הוא – היא השפה הקדומה, זו שמלפנים. ולא יכלתי לעמוד על דבריו, איזו היא העתיקה.

– השמיעני, בבקשה, דברים אחדים בשפה זו – אומר אני לו. ואברהימוב פוסק לי את פסוקו.

– ואיפה למדת אתה לדבר עברית?

– בגימנסיה היפואית.

– הא כיצד? מתי?

ואז ספר לי, כי הוא מאסטראבאד, ולמד בגימנסיה העברית, והיה תלמיד המחלקה החמישית, כשיצא. אינני רוצה להאמין לו, ומבקש אני ממנו, שיקרא בשם קצת מן המורים שם.

ושומע אני שמות מורים וביניהם שמות ידועים לי וחביבים עלי: ד“ר מוסינזון, ד”ר בוגראשוב.

– ואחרי גמרך את תורתך שם איפה היית?

פה נעשו דבריו קצת מגומגמים: נכנס לקרקוס, ומשם נכנס לקסרקטין…

רואה אני, שכאן לא יחויר לי הרבה וחדלתי ממנו.

– ומדוע אתה רשום מושלמי?

אברהימוב צוחק בקצה שפתותיו ובעיניו ואינו עונה.

עברו עוד שבועות, “אברהימוב” הבריא, פטור הוא מן הקב והוא עוזב את בית החולים ונכנס לברכני קודם צאתו.

– לאן אתה, אברהימוב?

אברהימוב מנמיך קולו: אני נוסע לקבקז… ומשם לפרס… ומשם… לפלשתינה… אני שליח – אמיסר. מבין? שלום!

ברלין, 1930.

ימים אחדים לאחר שהכריזו על המלחמה בשנת 1914, ואני עובד במרפאה של ד"ר ווארש' בפטרבורג, קראו אותי אל הטלפון.

– מי שואל? פה ד"ר טש'.

– האינספקטור הרפואי של עיר פטרבורג.

בכל עיר פלך היה אינספקטור מעין זה, ומרותו על כל הרופאים; כל שכן זה שבפטרבורג, שהיה בבחינת מיניסטר לכל המדינה.

– מה יצוה, אדוני האינספקטור?

– הואיל ואנו עומדים בשעת חירום… וכל אזרחי המדינה מחויבים… וכו' וכו'.

והיוצא מזה, שאני, הרופא, צריך גם אני לבוא לעזרתה של המולדת האהובה ולהכנס, ממחרת היום, בתשע בבוקר לעבודה ברחוב פלוני אלמוני, לועדה הרפואית לשם בדיקת המגויסים… רחוב פלוני, מרחצאותיו של אלמוני…

– אדוני האינספקטור, מעולם לא באתי לבדוק מגויסים, איני מבחין בטיב העבודה, וחוששני, שאני חסר את הידיעות הדרושות לשם כך.

– אין לחשוש! ביחד אתו יעבדו שני רופאים ותיקים, מומחים לדבר ויסייעו לו… תודתי נתונה לו… כולנו עומדים לפקודתה של המולדת האהובה… שלך…

ולמחר בבוקר נכנסתי בפתחם של מרחצאות… שתפסום לשמש מקום לשש מאות מגויסים. והואיל ולא כולם היו נכונים או מוכשרים לעבוד בתור חיילים, ולא כולם היו בגדר הבריאות הדרושה לכך, מסרום בידי “ועדה רפואית צבאית”, וכדי לסייע לאותה ועדה, היינו שלשה רופאים, שלא מן הצבא, להקל את העבודה.

כל הנכנס מן המגויסים – החובש שואל אותו: בריא? ומשקבל תשובה, הוא שם את החותמת “בריא” ומכניס אותו לפנים הקסרקטין ומוסרהו לקצין צעיר, כולו חדש, ממגפיו עליו ועד שפמו שהחל לצמוח. בעלי ה“לאו” – אותם החובש מעביר לרשותנו, לתהות על קנקנם, אם באמת כך, ואם באמת אינם מסוגלים לעבודת הצבא. יש שאנו משחררים אחד תיכף ומיד, או אם יש ספק בדבר, אנו מעבירים אותו לידי ה“ועדה הרפואית הצבאית”, והיא חותכת את גורלו. שתי הבחינות הללו מכניסות לועדה רק לערך ששים איש.

בחדר העבודה פגשוני שנים “קולגים”, בעלי גוף ובעלי שפם צבאי, מבט זועם־גבורי וכובע נוסח צבאי עם קוקארדה.

קראתי בשמי, הודעתי מטרת בואי, – ושמחו עלי. ומתוך כך מסרתי להם הודעה, כי אין לי כל מושג מן “הרשימה”: מי איש צבא ומי לא, מי במומו ומי לא במומו. כיון שכך, אנוס אני, לצערי הגדול, להטיל על שכמם את כל העבודה הקשה; אני אסתפק רק בזה, שאקח עלי כל העבודה שבכתב – עד שאלמד מהם.

מצאו דברי חן בעיניהם ונענו לי. כמאתים איש הכריזו על עצמם, שאינם בעלי יכולת להגן על המדינה, וכעשרים איש מצאנו באמת בלתי מסוגלים לשרת בצבא הפעיל. רובם של המגויסים הם ילידי כפר, עובדים בכל מיני עבודה קשה בעיר הבירה, אנשים בריאים מן הסתם. מיעוטם מן המעמד הבינוני, פקידים נמוכים בחנויות־מכולת ומחסנים. חברי עוסקים בבדיקה, ואולם הקולמוס בידי, והפאספורט לפני, ורושם אני כראות עיניהם: “מסוגל” או “לא מסוגל”, “לועדה צבאית” – והם באים על החתום. איני אומר, שזו היתה עבודה קשה; בכל דבר שהיה מקום לספק, היו נוהגים להקל. ורק לעתים רחוקות נפלה מורת רוח ביניהם ובין הנבדק, המוחה כלפי תוצאות הבדיקה.

ונכנס בן־אדם, בעל צורה ובעל קומה, לכאורה, הכל כשורה; אלא שהיתה עין שמאל שלו מכוסה עפעפים, וצלקת מכוערת למטה מן העין על לחיו. ולא היה כל צורך לשאול: מה יש? מובן מאליו, שזה היה סופו של רומאן: היא שפכה עליו חומצה מן החומצות, והוא יצא באחת מעיניו.

– ובכן?

– כשר!

גם אני רואה שכשר הוא, אלא שדבר־מה מונע את ה“הן” שלי מהצטרף ל“הן” שלהם: מעולם לא ראיתי חיל עוור באחת מעיניו.

ואני פותח בזו הלשון:

– רבותי, הא כיצד? עוור בעינו!

– ומה בכך?

– חייל זקוק לשתי עינים… לשם יריה, נאמר.

– לאו דוקא, עונים השנים. בן־אדם, כשאתה יורה, למשל, לשם צייד, הרי אתה עוצם עין שמאל שלך – בר־נש זה עינו תמיד עצומה. נמצא שהוא תמיד מוכן ומזומן ליריה.

– ובכל זאת, מימי לא ראיתי חייל בעצימת־עין.

– בימי מלחמה שאני.

בפני הוכחה מכרעת זו לא עמדתי, וטענותי נסתתמו בפני חברי בעלי הקוקארדות, ובכן, הדבקתי לפאספורט של אותו “מתמיד” את החותמת “מסוגל”, ושלשתנו חתמנו.

החייל המשונה לא פצה פיו, והחובש מסרו לקצין הצעיר.

אלא שבלבי נשאר כמין היסוס: לא הכל כשורה.

אמנם, לשם יריה דיינו בעין אחת, אבל כדי לשמש חייל בכלל, אולי אין זה די, אלא מכיון ששני ידידי הותיקים עומדים על דעתם – נכנעתי.

עד ששבתי הביתה. ואז סרתי אל מחסן ספרים, ובמחיר 10 פרוטות קבלתי טופס “הרשימה”. אז, בימים ההם, היתה הרשימה גדולה למדי. במשך ימי המלחמה קצצו בה, עד שלא נשאר ממנה אלא שריד.

ישבתי אל השולחן ולמדתי את הרשימה, היו בה סעיפים, שבהם הרבו להשתמש, מעין הסעיף 66 (היהודי) ושאר סעיפים שמעטו המשתמשים בהם. עכשו שהיה תלמודי בידי למדתי, שאדם חסר עין אחת – אינו נכנס לצבא.

ובבוקר, ביום המחרת, לא הרביתי דברים עם הותיקים, אלא הוצאתי את העמודים הנדפסים ופרשתי אותם לפניהם, בלי אומר ודברים. קמה מבוכה רבה: כיצד מוציאים מידו של הקצין את טרפו, כיצד נודה ב“טעות”, ונהיה לצחוק בעיני החובש, שהיה “חובש־גונדא”?

אלא שברירה לא היתה בידנו. ובצד המלה “כשר” הוספתי שתי אותיות “לא”. והמגויס יצא שמח מלפנינו.

גם זה וגם זה שאלני: איפה מחסן הספרים? ומאז היתה גם אמרתי מתקבלת על דעתם. וכשעמדנו בגמר־העבודה, היתה אמונתם בי כל כך גדולה, שבקשוני להמשיך העבודה אני לבדי כשופט מומחה, הואיל ונשארו רק מתי מספר, שעדיין לא באו, והם עסוקים מאד, נעניתי להם. ואמנם כאן הופיעו עוד חמשה אברכים. האחרון שבהם היה בחור בן שלשים, גוי בריא, מלובש יפה, זריז. אני כבר אמרתי לסגור את “החנות”, והנה נכנס הלה ומסר בידי את תעודותיו.

על שאלתי, מדוע אחר שני ימים, ענה שלא היה בתוך האפרכיא, היה בפינלאנד. בקשני לשים לבי ביחוד לריאתו, הואיל והוא מוכה שחפת. וגם לפינלאנד הלך לשם ריפוי. מעין ראיה לדבריו הראה לי כמה חשבונות של התחנה המפורסמת במדינה לחולי שחפת – “חלילה”.

– רואה, אדוני, מוכה שחפת.

לאחר שבדקתיו יפה, אמרתי לו שאיני מוצא שום דבר, והחשבונות אינם אומרים כלום. מוטב שיראה לי תעודה מאת רופא ב“חלילה”. הוא לא הרבה עמי משא ומתן אלא פנה בבקשה:

– אדוני הדוקטור, הלא אחת היא לך, אם באתי הערב, או מחר בבוקר, ואם לא לנתי בקסרקטין, מה בכך? יהי רצון מלפניך, כאילו לא עמדתי לפניך היום.

הרשיתיו ללכת ולשוב למחר בתשע בבוקר. ובתשע בדיוק עמד לפני.

– אדוני הדוקטור, אדם שנשרו שניו – “זה טוב” לגבי העבודה בצבא?

– טוב מאד.

– וכמה צריך שיהיה חסר?

– אחת עשרה.

– אדוני הרופא, הלא זה יפה מאד! אני חסר שתים עשרה. אני מתקשה מאד באכילה.

– פתח פיך ויאירו שניך!

כדבריו. שתים עשרה שנים נעדרו מפיו.

אותו רופא השנים, שעקר לו שניו בלילה ההוא, שבר וקטע באמנות רבה, השאיר שיירים גדולים וקטנים, וגם ידע במה צובעים את השיירים הללו, כדי שיקבלו את הצבע הראוי, 'כאילו קלקול זה עומד כמה שנים.

– אדוני הרופא! ואני שכחתי, לגמרי שכחתי, כי חולה שנים אני. וגם את הריאה שכח.

בסוף אוקטובר 1915 הגענו, השכם בבוקר נהדר, אל התחנה השקטה והקטנה – בוֹרוֹדינוֹ, כמאה ועשרה קילומטר ממוסקבה ועשרה קילומטר מעיר מוז’ייסק. ירדנו במנזר הספאסוֹ־בורודינאי, שעל יד שדה הקרב משנת 1812.

כולי נתון ללטיפותיה הרכות של שמש חורף בהיר, הלכתי ברגל כשני קילומטרים – המרחק שבין התחנה והמנזר, דרך נוחה ונחמדה ותוגת־חורף דוממת נסוכה עליה.

כיצד נזדמן בית־חולים צבאי נייד למקום זה?

במשך החודש האחרון היה הצבא הגרמני מטריד אותנו ביותר. בשש בבוקר ובשש בערב היו האוירונים שלו – צפרי כסף זקופות – טסים־מרחפים מעל לראשינו. יודעי דבר הסבירו, כי בשעה זו הראוּת טובה ביותר. בית החולים – בינו ובן הנהר סוויסלוץ אך גן אלות עתיקות, ומעבר מזה סוללה של תותחי־גובה. וכשהיה נשמע קול היריה הראשונה ובא אחריו זמזומה של נחושת מרעידה – בומ… מ… היינו נחפזים אל החלונות ומסתכלים בשמים התכולים־ירוקים: אם היתה צפור־המתכת אחת, היינו מגיפים תריס ומתכנסים שוב במטה. אך כשהיו לכל הפחות שלש, היינו עומדים נהנים, איך פתאום צצים מלפניהם או מאחוריהם או על צדם עננים כחולים־אפורים. צצים ונמוגים. עד שבאו והטרידוני עוד יותר: הפרץ בחזית סוינציאן, כשדיוויזיות הגרמנים הפלישו בין מינטק לסמולנסק, שרפו את התחנה וויטגינשטינובו, ונמצאו 200 אלף איש (כך ספרו) חיילות רוסיה בתוך “שק”.

כל יום שני או שלישי היינו מקבלים טלפונוגראמה: להתגלם תוך כדי שלש שעות ולחכות לפקודה.

ובמשך אותן שלש השעות היה בית החולים שלנו דומה לקן־נמלים שפרצו בו – ועמד דומם־שומם בתוך חלל כתליו שנתרוקן.

עברו שעות מספר, ושוב טלפונוגראמה: להתפתח עד לפקודה.

וחוזר חלילה.

היו לילות, שבילינו אותם כשאנו מוכנים ומזומנים על חפצינו, ושוב: “להתפתח”. עד לפקודה.

בילינו לילות על רצפת התחנה – עד לפקודה: להתפתח. עד שקבלנו פקודה: להתגלם ולהיות בתחנה תוך כדי שלש שעות. לחכות לרכבת. מקום יעודנו ־ המנזר הספאסוֹ־בורודינאי. פקודה בכתב תבוא.

במשך יותר משעה עשינו את הדרך של קילומטר וחצי עד התחנה.

זרם של כל מיני עגלות, כרכרות וצבים, טעונים כל מיני חפצים ורהיטים וכל מיני מטלטלים, נהוגים בידי חיילים בכל מיני מדים וכל מיני תחמושת, עשה באטיות משעממת ומרגיזה את דרכו, בלי שום יכולת להשתחרר ממנו לנטות הצדה, באי סדר, בערבוביה, למרות הקוזאקים המנצחים על הסדר. התעקש סוס – ועמדנו כולנו; נתקלקל אופן – וחכינו כולנו, נכנסה גונדה של קוזאקים – וקפאנו תחתנו. אצל כל בית־חולים מהומה ורוב עבודה. מוציאים פצועים, מטעינים רהיטים, ושבויים צ’כים ושאר סלאווים עמלים ויגעים מתוך מסירות גמורה.

את השבויים מן ההוֹנווד האונגארי והחיילים הגרמנים הרחיקו עד לסיביר. לסלאווים האמינו.

והיה מראה של מנוסה מתוך בהלה, באין רואה ויודע מפני מי נסים, מפני מי נמלטים.

ולמרבה המבוכה, וכאילו כדי להגביר את הערבוביה עלה כנגדנו זרם שני, וכנראה, דוקא מאותו המקום, שלשם אנו נסים, עם כל הקשיים, התוהו־ובוהו והמצוקה שלנו.

ורואה אני יפה על עגלה אחת העולה משם שלט גדול: בית החולים הפּרמי על שמו של שרפים איש סארוב. גם אנו – על שמו של עושה הנסים שרפים, ובכן – למה הם נכנסים למקום שאנו יוצאים ממנו?

אני נזכר אותה הבדיחה הידועה בשני גדודי הוּסארים, אחד לבן ואחד כחול, שמחליפים זה בזה בעיריה. לאחר מאמצים רבים עלובים, ויסורי חנם, אנו נכנסים לקרונות הרכבת המוכנה בשבילנו.

אבא ניקולאי מסרב לקבל ברכבת את משפחתי. ואני טוען לפניו, שבשום אופן לא אשאיר אשה וילדה קטנה בעיר הנופלת ביד האויב עם שש מאות רובל במזומנים שיש בידי.

הוא עומד על דעתו, ואני עומד על דעתי. לבסוף אני אומר לו, שאם הן תשארנה כאן – גם אני נשאר.

– אבל מה אוכל לעשות והרכבת היא צבאית ואין לי רשות להכניס לתוכה שום איש, שאינו שייך לבית־החולים?

אני בשלי: אבא ימצא מוצא – לכשירצה.

וסוף מעשה: לרשימת האחיות של בית־החולים על שמו של שרפים נכנסו עוד שתי אחיות: הגברת… ותינוקת…

בכל מקום שאנו באים מהומה ומבוכה ואי־סדר. זרם של עגלות וכרכרות עושה דרכו לאורך מסילת הברזל, עשרות־עשרות קילומטרים, העגלות טעונות רכוש פרטי ורכוש המדינה, כולם פניהם לסמולנסק: קמח… פסנתר… ספה שבורה על שלש ירכותיה, עריסה משומשת, שנועדה לתינוק, שיהיה בשעתו בחינת עוג מלך הבשן…

בסמולנסק אבדו לנו כתריסר אחיות, שהלכו לראות את הקרמל. הרכבת הקדימה ללכת בשעה וחצי. נשארו בלי תעודה, בלי כסף, בלי בגדים. הדבר, כמובן, תוקן. ורכבת שניה, מקץ שעות מספר, החזירה לנו את המטען היקר למקום שהגענו.

הרכבת שלנו, המוליכה למוסקבה, פרקה אותנו פתאום, ונכנסנו לקרונות טיפוס: 40 אנשים או 8 סוסים.

פתאום נתחוור לנו, שבמקום פלוני אלמוני אבדו לנו קרון אחד ושתי פלאטפורמות על שני השומרים עליהם: דוּבוב – כשמו כן הוא – סדן אלונים, והאשכנזי הנקי והפיקח – קורץ.

“אשכנזי” קוראים לכל גרמני נתין רוסיה, גרמן –אויבנו.

אבא ניקולאי שלח טלגרמות לכל מקום שהורו לו, הריץ מכתבים, בקשות – ולא נענה. הקרונות לא נמצאו, ושתי נפשות אבדו בדרך, עד שהחליט ברוב פקחותו: קורץ האשכנזי פיתה את דובוב והסגירו לגרמנים את רכושנו. לאחר שלשה שבועות חזר רכושנו זה וגם שני השומרים שבו, מזוהמים ורעבים, אבל שלמים בגופם וברכושנו, אחרי טלטולים ויסורים, וממש בחרוף נפש הצילו את הרֹכוש שהופקד בידם. והרשות רצתה לפרוק אותו כמה וכמה פעמים ובכל פינה נידחת: על יסוד נימוקים ידועים הסיעו אותם יותר מאלף קילומטר ברחבי רוסיה תחת להעבירם במישרין שלש תחנות. לולא כספו של קורץ, שהיה תמיד מצוי בכיסו, היה דובוב גווע ברעב. המנזר שנועד בשבילנו נבנה על ידי אלמנתו של גנראל אחד צעיר ומפואר, שנפל חלל במקום זה בשנת 1812. לכמה וכמה רומנים משמש מאורע זה נושא. בתוך חומותיו יש מקום ידוע, שאם עתידה מלחמה שתפרוץ בארץ, מוצאות שם הנזירות כתמי דם על האדמה. כל שלש מאות הנזירות, העמלות 18 שעות ביום אך לשם שמים (רק הטיפול בשוורים נמסר לגברים בחווה מרוחקת), ישבו על שקיהן “מתניהן חגורים, נעליהן ברגליהן ומקלן בידן”, מוכנות ומזומנות בכל עת ובכל שעה לשאת רגליהן הזקנות והכואבות וללכת למוסקבה. מי עוד כמוהן יודע, כי דרך זו עבר השונא גם לפני מאה שנה?

תיכף ומיד נתחוור לנו, כי יעברו שבועות עד שנוכל להקים במקום הזה בית חולים. בקשתי מאת אבא ניקולאי רשיון לבקר את הורי בטאבריה, בין כך ובין כך אין כל עבודה. עוד רופא אחד וכמה מן הנערים עשו כמוני. פעמים בקושי ופעמים לא בקושי – סוף סוף הגעתי לכפר מולדתי. דומני, שזו היתה הפעם האחרונה שראיתיו. באתי בלי שחיכו לי.

למותר לספר כמה שמחו עלי זקני החביבים. וגם 'כל יהודי מיכאילובקה ששו לקראתי. אלא שהיו מהם שנפגעו, בראותם, כי אני נוהג ללבוש מעיל נוסח חייל פשוט, ולא מצאו כל סיפוק בזה, שכתפותיו של קאפיטאן לי, והסייף עובר דרך חור הכיס, רק הניצב בולט ונראה קצהו. הסימן על חזי מצא חן בעיניהם, אך מפני מה אינני עונד את אותות ההצטיינות?

מעולם לא כבדה עלי הישיבה בכפר זה, כאותה פעם. כעין צפּיה ממושכת, כעין פחד נסתר נתון עמוק עמוק בלב ונמתח על הכל. אימה מפני הבאות, צופנות מוראים, היתה מורגשת בכל התחום הרחוק מן החזית. מה יהא בסופו של דבר? שאלו זה את זה. מי ינצח את מי? המגויסים הרבים והפצועים המבריאים ו“שופכי דמם” נהגו ביד רמה. הרשות העמידה פנים כאילו אינה מרגישה בהם. והללו מזלם חזה להם, שהעתיד בידיהם של אלה שהרובה בידיהם. גרזן נסתר תלוי בחללו של עולם מעבר כל דלת.

לאורך הדרך האדימו הלילות באפלולית הערבה. דליקות נותנות סימנים זו לזו. מנגד, מרחוק, כבר בערו החוות של בעלי האחוזות וגרנותיהם, איש לא שאל מה בוער. היה רצוני, שבני העדה הקטנה, היקרה לי מימי ילדותי, ימהרו לצאת מן הכפר, לכל הפחות להכנס לעיר. ומה יהיה בסופו של דבר? שאלה זו שאלו הקצינים זה את זה עוד בראשית המלחמה. והיו משיבים: וסוף המלחמה – מהפכה!

הקאפיטאן וו., מפקד “הנערים” שלנו, סילק כמה מן הטירונים מסיבות לא ברורות ביותר ובקש אחרים במקומם.

עוף השמים הוליך אלינו את הקול: אבקסנטיף, אחד הזקנים שבמגויסים, אדם שקט שבשקטים, צנוע וכפוף למשמעת, מספר בחבורה: כך וכך אצלנו. אבל אצל האנגלים לא כך: אין כופים אדם להיות חייל. החייל – אדם חפשי, מקבל משכורתו ארבעים רובל לחודש, ואצלנו…

לא התמהמהתי הרבה ושבתי לדרכי. ימים מועטים עשיתי באלכסנדרובסק, ששם דרו אחותי ואחי, ואני בתחנה, ותר ומבקש לי מקום. שלשה קרונות לקצינים, והם מלאים מפה אל פה. אני נכנס אל הקרון השלישי, ושוב אותו מענה: אין מקום! כיון שהזמן עובר, אני אומר לנהג: בידיך חפצי עד שאשוב. בתחנה מחכים לי.

– הוד מעלתו, אין מקום! כלומר על צד האמת, יש, אלא…

– מה משמעו של אלא זה?

־ שאין זה ברשותי. מקום יש, אלא… לא ברשותי, הוד מעלתו.

– ובכן, יש. הראה!

הנהג פותח לי תא. התא ריק מאדם. מתוך סידור החפצים שבו, אני מסיק, שאדם אחד, מן הצבא, תופס אותו תא. ויתר המקומות אינם תפוסים, בחינת הפקר.

אני זורק מה שאני זורק לתוך התא ובידיו של הנהג ויוצא:

– סגוֹר!

אלכסנדרובסק היא עיר בבחינה ידועה יהודית, על כל פנים, התחנה שלה. תחנה טיפוסית לדרום רוסיה: תנועה זריזה ומעשיות עליזה. כעין חגיגיות נעימה שרויה עליה. עכשיו היא הומיה כפליים.

בתוך הקהל ניצב אקליפרון ימי חרום־אף, וחייל אדום־לחיים “בחור כהלכה” מתמתח לפניו בכל כחו ומאדו:

– ובכן, זכור ואל תשכח! בעוד שבועים אתה כאן!

– לפקודתו, רום כבודו!

התחנה נעלמה, ואין נפש חיה, ואני נכנס אל התא. אותו האקליפרון מתמתח עתה לפני.

אני מצדיע לו ופושט לו את ידי.

והוא עונה לי: מילא, אם אדוני הרופא כבר כאן – ישאר!

– מה זאת אומרת, שואל אני אותו: אתה האחד תופס תא שלם?

– נכון הדבר, אדוני הדוקטור, אבל התא כולו שלי.

– איך אפשר הדבר?

– כולו שלי! אני בשליחות מיוחדת הולך, וברשותי שלי תא מיוחד.

– הא כיצד?

והאקליפרון הצעיר מכניס כפו לתוך כיסו ומוציא משם תעודה: על שמו של… ההולך בשליחות מיוחדת, ויש לו לזכותו תא מיוחד…

מרגע זה אני מאבד אחת מששים מתקיפותי שלי ועונה רכות:

– ובכל זאת, למה תא מיוחד לאחד? שליחותו במקומה עומדת גם אם לא יהיה בודד במועדו? כלום לא?

והשקץ הבלונדיני עונה לי לא בלי קורטוב של גאוה:

– רואה אתה, אדוני הדוקטור, מעטפה זו?

הוא מרים את הכר הקטן שלמראשותיו ותופס במעטפה גדולה ועבה, נתונה בתוך עב (ברזנט), כולה צרורה בחבל דק וענודה חותמות על גבי חותמות לאכה אדומה־כהה. כתובת ארוכה עוברת על החבילה בנוסח רב־כתבים מהודר.

– מעטפה זו אני מסיע למטה הראשי הימי אשר בפטרבורג.

– ומעטפה צריכה שליח מיוחד? אינני מרפה ממנו.

– בודאי ובודאי! מעטפה זו בה תכנית חדשה להעמדת מוקשים בתחום מפרץ ריגה.

– מכאן, שהיא בבחינת סוד מלחמה?

– ודאי שבודאי! אני ערבתי ראשי. משמר חיילים ליוה אותי, וזקיף עמד על יד הדלת, אלא שזה מעיר תשומת־לב יתרה. פטרתים. את האחרון פה באלכסנדרובסק.

– אבל, אדוני האקליפרון, הא כיצד, מעטפה חשובה כזו מקומה תחת כר? הכניסנה, לכל הפחות, במזוודה שלך.

– המזוודה שלי אינה קולטת אותה. צדקת! אתה יודע מה? הכניסנה לתוך המזוודה שלך, שהיא גדולה!

– לא ולא, יקירי! דבר שהוא סוד־מלחמה איני רוצה לקחת עלי אחריותו. יהי לך אשר לך!

וכיון שקשרנו שיחה, אנו הולכים וממשיכים.

הולכים ומתחוורים לי כמה וכמה דברים, שיש בהם משום הסתר דבר וסוד מלחמה. האקליפרון שלי אינו מושל ביותר בלשונו, אינו שומר פיו.

ועד שאנו מדברים – ותחנה אחרי תחנה חולפת, ואנו עומדים על פתחה של תחנת חארקוב. חארקוב – אז היתה התחנה שלה המפוארת בין כל התחנות של ערים הרבה גדולות ממנה.

– אדוני הדוקטור, נשתה טה?

– והמעטפה?

– המפתח בכיסי!

דומני, שאני דואג יותר למעטפה מאותו שקץ צעיר.

באולם הנהדר אין שולחן שאינו תפוס. אנו עוברים ועינינו סוקרות, עד שאנו מגלים שולחן קטן, ואך שני זקנים כרסנים יושבים על ידו. פנים חשובות, כובע של פקידות הדיינים על ראשיהם.

אני ניצב על שולחנם ומצדיע:

– מותר?

– בבקשה, בבקשה מאד, אדוני הקצינים! הם מעמיקים עיניהם בכוסות הטה, שעה קלה הם שוהים בלי אומר, ושוב ממשיכים את דבורם:

– כ־א־ך, וכותב לי הטיפש שלי שלהבא, בתוך שלשת השבועות, אשלח לו את מכתבי עירה אקרמאן. שמעת: אקרמאן! היאך תכנס לשם אנית מלחמה? ראש טיפש! נמלה של אקרמאן אינו קולט שום אניה בעולם, מלבד טורגניף. זוכר אתה את הגן האלכסנדרובי באודיסה? ערב. והזקן טורגניף הולך ונושם־ונושף, מתגבר על הגלים, טורגניף הזקן! סבורני, שהוא הוא הוביל את אובידיוס גם לטומי, קונסטנצה של עכשיו.

– אוֹבידיוס שלך לא היה ולא נברא!

– מה, מה אתה סח? מתעבר חברו – אובידיוס לא היה ולא נברא?

– ודאי לא היה ולא נברא. הצ’כים המציאו אותו כדי לקבל משרה בגימנסיה ולהרביץ בנו שתים ואחת.

– הומירוס שלך לא היה ולא נברא! אובידיוס נאסו היה.

– וטורגניף שלך הביא אותו לטוֹמי, כדי שיהיה לו פנאי לכתוב את ה“מטאמורפוזות” ואת הקינות ואת שעורי האהבים שלו.

– נא, את השיעורים באהבה חבר בהיותו עוד ברומא, ועל אלה הגלה. ואת הלאטיניסט שלנו אתה זוכר? “טיילינוק – מאלנקי קורובקה, ביקין סין”.

– ואתה זוכר: vacca פר חסר… חה, חה, חה!

– חו! חו! חו!

– וכותב לי שלי, שאשלח את מכתבי לאקאָרמאן. סובר אתה שהצי…

– ברשותו של אדוני, נכנס לתוך דבריו האקליפרון – בנו בצי? – ובודאי שהספינה שלו – הצוללת! – נכנסת לפלוגתו של האדמיראל – במשלחת. כלום אינך יודע, כי עתידים אנו להעלאת חיילים לעיר ווארנה? שלשים אלף איש. הלא מטעם זה כל הדרכים הפונות נגבה תפוסות זה שבועים. –– לא, לא! אדוני הצעיר. כלום לא ידענו. מנין מנין נדע, הלא אלה הם סודות מלחמה.

– כמובן סודות מלחמה. הצי יתכנס טמוך לעיר… פלוגה ראשונה, פלוגה שניה: האניות… הצוללות…

אך יצאה הרכבת מן התחנה – איש דופק על דלת התא.

– יכנס!

נכנס קפיטאן משרות באחד הגדודים השוכנים במדינה, מצדיע ומרכין גופו כלפי האקליפירון.

– קאפיטאן וו… מפקד הגונדה בגדוד פלוני אלמוני… בדרך לקורסק. אדוני האקליפירון, אין מקום אפילו לשבת, ואני עיף ויגע, זה אך באתי מטאבריה אחרי שנפצעתי… אין לי ברירה אלא לבקש ממנו בכל מיני בקשה…

וסוף דבר – הקאפיטאן תפס מקום על־ידי.

וכיון שהתחילו הדיבורים, התגלגלו על דא ועל הא, על הגאָנאָראל המפקד ועל הפקידות בכלל, ועל המטה הראשי.

טוב מאד שלא עמד מי שהוא מעבר לדלת ולא שמע כל מה שספּרו.

– וכשתפסנו את יוהאניסבורג התנפלו החיילים על הנשים. לא נשארה בת שמונה שלא אנסו אותה…

– מה יכולתי לעשות? לא נשארו במשמעת אלא היהודים והטאטארים בלבד. היו יורים בי אנשי מן “הצבא חובב־המשיח”.

– והם? בודאי, שאינם טובים ממנו, אלא להם יש צילומים מכל מה שעשינו, ואנו אין לנו: סודות מלחמה…

ואחרי כן הוציא בקבוק אחרי בקבוק מתוך טנא שהיה אתו:

– שימורים מיקבי הנסיך גוליצין.

הרי אני כבן ששים. בן ששים כבן עשרים, ובן עשרים כבן שבע לשינה.

והיין המשומר עשה את שלו.

ובבוקר, מאוחר, כשפקחתי את עיני, לא היה הקאפיטאן בתא. הסתכלתי בראשו של האקליפירון – היה תקוע עדיין על צוארו. והחבילה העטופה בד עב עם החותמות הרבות עליה היתה מונחת במקומה, למראשותיו.

“שומר פתאים אדוני!”

בסוף קיץ שנת 1916 נתייגעתי מן העבודה. כל האולמים היו מלאים, והחולים לא היו שוהים הרבה בבית־החולים, אלא משעה שהטפול בהם נעשה נוח יותר, היו מעבירים אותם למוסקבה. אמנם, שני אולמים בכלל לא נכנסו לרשותי, כי אבא ניקולאי מצא טוב לפניו להראות לכל באי בית החולים, וה“ספירות העליונות” בפרט, שאין הוא מסתפק בתפקידו של אדמיניסטראטור בלבד ורופא מנהל, אלא עוסק גם ברפואה ממש, ואינו מטיל אותה כולה על סגנו.

שני האולמים (הקטנים) שלו שמשו מעין מדור הכבוד, ונכנסו בהם רק אלה שהוא עצמו בחר מכל הפצועים. החולים היו על פי רוב פצועים, שאין הטיפול בהם מרובה, ומראה פצעם לא ניתן לראוה, אבל מטיל אימה יתרה על הנכנס באולם. רגלים מתוחות, תלויות באויר בתוך מיני בניינים משונים ומעין־מכונות, פסים רחבים, שקי־חול, קרשים באלכסון, שדעת פיסיקה תלויה בהם. ידים פשוטות למעלה ובאלכסון בתוך כלי קבול משונים. גם במזונם הפלו אותם לטובה.

וכשהיה אבא ניקולאי מסביר למי שהסביר מן המבקרים בעלי היחוס, היה מדבר דבורים חטופים, מסביר מתוך חצי גמגום מובלע בזקנו האדום: ש“כאן דואגים לא להרבות נתוחים בעולם, אלא להצלת אברים; וכל אלה, המועמדים להיות אינוואלידים, סופם ישובו אל החפירות”.

היו לי שני רופאים עוזרים צעירים: האחד זה עתה גמר תלמודו “על רגל אחת”, – גמירה חטופה זו שבשעת חירום ומלחמה. הוא זכה להיות ממקורביו של אבא, אתו אכל ארוחת הצהרים עם שנים “קרובים” בחדרו שלו, ומטעם זה היה מתיר לעצמו רשלנות במדת מה, והשני עמד במדרגה עוד פחותה ממנו – מן הסוג “רופא שלא מן השורה”, שליצני הדור היו קוראים להם “ספק־רופא”. אבל שניהם היו נהנים מכל זכויותיו של רופא, ומחובתך היה לנהוג בהם בכל חומר הנימוס המקובל והטאקט, שלא לביישם בפני האחיות ולא לקפח כבודם בעיני החולים, ולעשות את כל העבודה הקשה, זו שאחריותה גדולה ביותר.

החלטתי לבקש חופשה למשך חודש ימים, חודש זה היה מגיע לי בזכות עבודה של שתי שנים ואני לא נהניתי ממנו.

נסיתי לעשות מעשה לקיים את חפצי ונתקלתי במכשול על גבי מכשול: הפצועים מרובים, והרופאים מועטים, ובכלל לא עכשיו הזמן לחופשה, וכל מיני תירוצים שבעולם. צריך לחכות. חכיתי שבועיים, ושוב שבועיים, והמכשולים הולכים ורבים, גדולים והולכים.

לכאורה, אין דבר העומד לשטן לי. החופש מגיע לי כדין וכיושר זה כבר. אלא…

וכעבור חודש הודיעו לי, שאותה חופשה אקבל, אבל בתנאי שאני אמצא ממלא מקומי, אין רופאים ברשימת הצבא ואין רופאים ברשימת ה“צלב האדום”. ובאותם הימים כל הרופאים שנשארו מחוץ לגיוס ולתחום המלחמה עשו עסקים טובים מאד. ובכלל, מה ענין הוא לרופא להיות הולך ומחפש רופא, כל שכן לזמן קצר כל כך.

ודוקא מטעם זה עצמו, שכל כך קשה לקבל אותה חופשה, חפצתי לקבל אותה, ועוד רציתי לקבל אותה דוקא בקיץ, שאוכל לדור חודש שלם בפינלאנד, לא רחוק מפטרבורג, קרוב לקוקאלה, בתוך חוה, באמצע יערותיו של פרביאינן.

אלא שכל השתדלויותי יצאו לבטלה.

לבסוף החלטתי: אנסה לדבר עם סגנו של הגראף מ., עם קריבושאין, מיניסטר לחקלאות לשעבר. אנסה הפעם ולא אשנה.

ופעם אחת, לאחר שסייר את בית־החולים שלנו ויצא, לדעתי, מרוצה, נכנסתי בערב אל משרדו ובקשתי לדבר אתו.

ספרתי לו את מבוקשי, והנה הוא חוזר על כל התשובות שקבלתי במשרדים; אלא שבסוף דבריו הוסיף: אני מצדי אין לי ולא כלום כנגד חופשתך.

ירשני אדוני, להשתמש בפראזה זו שלו? שואל אני אותו.

והוא מחייך: למאי נפקא מינה?

וגם אני מחייך: יש מימרא צרפתית: le ton fait la chanson ומתוך חיוך הסכים.

שוב הלכתי למחרת היום לאותו משרד, שעמד על כל העיכובים, אלא שהפעם השתמשתי בדברים שנפלטו מפיו של קריבושיאין. כנראה, ידעתי להשתמש בהם יפה. נעניתי.

ואבא ניקולאי הוא התנה אתי רק תנאי אחד: ה־19 לחודש יולי, שהוא יום גנוסיא ואזכרה וחגיגה גדולה בבית החולים שלנו, כי על כן שמו מגן עלינו: עושה הנסים שרפים איש סארוב.

ביום ה־20 אני מקבל חופשה.

ומכאן ואילך הכל הולך למישרים. נמצא לי ממלא מקום, והוא גם הקדים לבוא יום אחד. תולדות־המחלות היו אצלי תמיד בסדר, היומן – תמיד בסדר “ככתוב”, חפצי ארוזים, עומדים מוכנים. רק התעודה איננה.

והנה גם העגלון עומד על יד הפתח מחכה לי, החפצים ואני בעגלה. הרגעים ספורים, אני עלול לאחר אל הרכבת. אני יושב ומחכה לתעודה.

מעולם לא הייתי מאמין, כי בית חולים נייד יהיה צריך מכון מיוחד ששמו “מזכירות”, וששה אנשים עובדים בו משש בבוקר ועד חצות הלילה.

אלא שכך היה מעשה. והיתה העבודה מתחילה בשש בבוקר, והיתה עבודה שסיומה לא היה אלא בחצות.

ותמיד היו עובדים.

השעון בידי, ועיני בו ובחלון המזכירות. כל רגע גדלה הסכנה: לא רק שלא אמצא מקום ברכבת, אלא פשוט אאחר לבוא.

ואני מתחיל צווח כלפי החלון, עד שמופיע סגן הלבלר הראשון ובידיו התעודה. אני נותן אות לעגלון, ומקפל את הנייר לארבעה ותוקעו בכיסי. לתחנה הגעתי בדיוק רגע אחד קודם שזזה הרכבת.

לפטרבורג הגעתי בשעה מאוחרת בערב. נכנסתי לדירתו של מכרי בקרבת הספריה הקיסרית. מחר בבוקר בשבע אני נוסע לפינלאנד.

לא היתה שעה קלה, ונכנס השוער לקבל מידי את הפאספורט – שעת חירום – מקפידים על הדבר.

תקעתי בכפו את התעודה ואמרתי לו: – בתנאי שלמחר בשבע תהיה התעודה בידי.

בשבע בבוקר נכנס אותו ברגש ונכנס אתי בדברים:

– בקשו במשטרה, שהוד מעלתו ירשום לכל הפחות מי הוא. אני משתאה ואיני מבין כלום.

– מה פרוש הדברים לרשום מי אני?

– הרי כך, הוד מעלתו, אינם יודעים במשטרה מי אדוני, בקשו לרשום לכל הפחות על גבי פיתקא.

– ולשם מה באה התעודה? אני מוסיף משתאה.

– אינני יכול לדעת, הוד מעלתו. בקשו לרשום.

אני פותח את התעודה ומתוך קריאה חטופה אני עובר על הכתב: “תעודה זו נמסרה לרופא בית החולים הצבאי וכו'”. אבל איפה השם?" – ברוסיה נוהגים לרשום גם שם האב – גם זה חסר! ושם המשפחה – איננו!

החותמת כאן, חתימת הרופא הראשי כאן, התאריך…, אבל את שמי לא הכניסו, נשאר המקום חלק.

רשמתי מלים מספר על כרטיס־הבקורת שלי ומסרתי לשוער בשביל המשטרה.

מחשבתי הראשונה היתה להכניס את שמי בתעודה; אלא שחזרתי ואמרתי: הלא במשטרה ראו, כי השם נעדר, וממילא התעודה בעיניהם פסולה. אי־אפשר להשתמש בה, וודאי שיהיה שוב צורך להשתמש בה.

מה לעשות?

לשוב למינסק תיכף ומיד אך ורק לשם זה? עד שאני נוסע לשם וחוזר, אני מפסיד שבוע. אי־נעימות צפויה לי מ“מפקד מבצר העיר”. אמנם אם יאסרו אותי, דיה טלגרמה לבית החולים במינסק, או אסתייע בשמו של הארכיאפיסקופוס סרגי הפינלאנדי (עכשיו הוא “שומר זכויותיו של כסא הפטריארך” במוסקבה).

אפשר לפנות מיד לשם תיקון אל מפקד מבצר־העיר או אל מזכירות הסינודא הקדושה.

הראשון בודאי, ראשית כל, ישימני במאסר, והשניה עד שתעשה דבר, אני מפסיד יום בפטרבורג, ובתחנה בקוקאלה כבר מחכים לי. ואם אינני בא ידאגו לי.

שכרתי עגלון ונסעתי אל התחנה.

עברנו את בילואוסטרוב ונכנסנו בגבולות פינלאנד. עמדה הרכבת ונכנסו ז’אנדארמים משירות בצבא. נכנס קאפיטאן.

– אדוני, בבקשה להראות את הפאספורטים!

הוצאתי את תעודתי, קפלתי אותה פנים כלפי חוץ, ואת הפינה

העליונה של שמאל, עם הכתובת הארוכה באותיות נוסח סלסלה־סלאווית והאותיות הראשיות צבע אדום־כהה, בולטות ביחד עם הצלב האדום, ערכתי לראוה:

“בית חולים נייד בחסותה הנעלה של הוד רוממותה הקיסרית של הנסיכה הגדולה טאטיאנה בת המלך ניקולאי – על שם הוד כהונתו של שרפים בעל־הנסים איש סארוב בסיוע המוסדות הרוחניים העליונים של הממלכה”…

ואת התעודה שמתי על ירכי.

הקאפיטאן הולך ועובר בין הספסלים, מקבל את הפאספורטים, מעיין בהם ומחזירם.

נכנס אל בין הספסלים במחיצתי, התבונן בתעודה בלי לגעת בה, הרכיִן ראשו כלפי מתוך הרמת כף ידו אל הכובע – והלך לו.

הפעם ניצלתי. תחבולתי עמדה לי.

וחודש ימים עבר, ושוב אני יושב ברכבת לא רחוק מבילואוסטרוב. ושוב נכנס קאפיטאן־ז’אנדארם צבאי.

– רבותי, בבקשה הפאספורטים שלכם!

אני מקפל תעודתי על ברכי, והיא מראה, כאותו חזיר, טלף כשר, את הכתובת הסלאווית עם צלב אדום מלמעלה. הז’אנדארם עובר בין הספסלים, תוקע עיניו בתעודתי ולוקח אותה בידיו, מעביר עליה עיניו ותוקע אותן בי.

אינני יכול שלא לחייך.

– אדוני הדוקטור, מה אתה מחייך?

– הואיל ואני יודע מפני מה אתה תמיה כל כך?

– אבל כיצד עלי להבין את הענין הזה?

בקיצור שבקיצור אני מספר לו את הענין.

– ואני מוכרח להאמין לך?

אדוני הקאפיטאן, עונה אני לו: – זה שלשים יום התעודה בידי, כלום לא יכלתי לתקן אותה לפחות שלשים פעם ביום?

– אדוני הדוקטור, הימים ימי מלחמה, פינלאנד מלאה מרגלים גרמניים. כלום לא חובה היא לנהוג בזהירות?

הוא קפל את הנייר והחזירו לי.

מה שקבל הלבלר הראשון בשובי לבית־החולים מוטב שיספר הוא עצמו, אם הוא כותב את זכרונותיו.

בין שאר המטלטלין שלקח אתו המסע שלנו, בצאתו אל תחום המלחמה, היו גם חמשה “אחים רחמניים”. אחיות רחמניות – מילא, אבל אחים? מה טיבם של אלה?

הם היו מתלמידי ה“אקדמיה הרוחנית שעל שמו של אלכסנדר נבסקי” אשר בפטרבורג, כלומר מחבריו של אבא ניקולאי. ולמען הדיוק: ארבעה סטודנטים כמרים להבא, ואחד – ספרן של אותו מוסד. גאות הפאטריוטיזם גרפה אותם. מה היו יכולים לעשות בבית חולים צבאי?

אלא, כנאמר: אין לך סוחה שבעל־בית טוב לא ידע למצוא בה חפץ. בית חולים זקוק למזכירות. יעבדו בו עובדים נאמנים ומסורים מתוך אהבה והתנדבות, ולא כאותם הלבלרים. ואמנם, עבודה נמצאה בשבילם.

קשה היה לאדם מן החוץ להאמין, שיש כל כך הרבה לכתוב ולסדר דברים שבכתב.

כל מיני דו“ח: זה פעם ליום (בדיוק בשבע בערב), זה פעם לשבוע, זה פעם לשבועיים, וזה פעם לחודש. אחד לכאן ואחד להתם, או לכאן ולהתם. בקשות, דרישות, שאלות, תשובות. כל מיני תעודות־לוי. רשימות של נכנסים ויוצאים. תעודות בדבר הנפש והרכוש, המשק והשבר. תעודות לבאים, תעודות ליוצאים. תעודה לכל חיל, היוצא מכתלי הבית לרחוב, הרשמה ביומן, שלשה טפסים לכל פצוע: למחלקה הסאניטארית אשר ל”צלב האדום“, לזוֹ של המטה הראשי ולמזכירות הגדוד. ושוב כדומה ליוצאים. לעתים למטה־העליון. רשימה על הסדר ורשימה לפי האלף־בית. והמשק היה לו דרישות משלו: למחסנים, לצלב האדום, לסוחרים סתם. דו”ח למשכורתם וכל מיני חשבונות התלויים בו. רשימת כל הפצועים שנכנסו למשמרת. כלומר: לא היה שעל וצעד, שלא היה מחויב ל“השאיר רושם”…

הסטודנטים התנפלו על העבודה – ולא מצאו בה את ידיהם ואת רגליהם. לא די להיות משכיל, יודע ספר; צריך קודם כל לדעת צורתה של כל תעודה. “ספר־הדוגמאות” לא מצא להם.

לא עברו ימים מועטים, ואבא בקש במקום שצריך לבקש, שיכניסו לו לבלר ותיק ומנוסה, שיורה את המלאכה. ועוד לבלר נכנס, כי רבה היתה העבודה וכתב מובהק היה נחוץ. ועוד אחד מן הסאניטארים שלנו נכנס ושמש רץ. ולאמתו של דבר היה צורך להכניס עוד אחד, וביותר לאחר שאחד האחים פירש מן המזכירות ומצא לו עבודה אחרת שנתנה לו ספוק־נפש. אינני יודע מנין ובאיזה אופן, גם כן בוודאי מן הסינודה הקדושה, קבל ספריה קטנה, נאה לרוח הזמן; תקן קאטאלוג והתחיל הולך ממטה למטה בין הפצועים. מי שרצה, לו השאיר ספר, מי שרצה ישב וקרא לפניו, ומסביב להם כנופיה של מאזינים. נתן גם הסברות לענין. ועוד ספוק נפש קנה לו, ודווקא בחדר התחבשות. לא היה לך בגופו של חיל שנכנס דבר מכוער יותר מכפות רגליו – הן לצורה והן לריח. כי בצקו הרגלים מרוב הליכה ומאין אפשרות לנקותן. כל הנכנס לבית החולים, נכנס בפתח האחד, ישר לחדר אמבטי, ובפתח שני היה יוצא מרוחץ ומגולח עד מקום שאפשר היה להגיע בתער. רק כפות הרגלים לא הניחו את הדעת. אמת, הזוהמה הרבה שכסתה אותן מבחוץ הלכה לה; אבל נשארה רגל גלומה, כבדה, בצקה, צהבהבת־חיוורת, היא ושיירי הזיעה שלה. במשך הימים היו שכבות דקות, תבנית קלפה של תפוח־אדמה, נקלפות מעצמן ונושרות. והספרן, הרווק הזקן, לבן־ריסים ודל שער, עם סימנים של שפם חוורוור, עונד הסימן היפה של גמר המכון הארכיאולוגי, מצא לו מקצוע להתגדר בו: – תקון רגלי החולים; או בלשונו הוא: “קולף תפוחי אדמה”. הוא נעשה “חובב” לדבר זה ועסק בשקידה ברגלים המסריחות ביותר; יושב, כשהוא מרכיב משקפים על עיניו קצרי הראות, נותן גופו הקטן בתוך החלוק הלבן – יושב וקולף. ממש כמו שקולפים תפוחי־אדמה במטבח; עד שמצאו לו גם סכין נאה ביותר לעבודה זו – הסכין החסונה, שנועדה לחיתוך תחבשות־גבס. וכך ישב ועסק בכף רגל יום, ועוד יום, ועוד יום, עד שהתרככה כולה. וכדי להקל עליו את עבודת הקילוף המצאתי לו מעין משחה עם יסודות אוכלי־הבשר ותחבושת כראוי לדבר, שהיו מזרזות את הבצק להתרכך במשך הלילה.

וכשהיה יושב כך מתבודד עם “חיילו” באולם הגדול והלבן בשעות אחרי הצהרים, נדמה לי שהוא זן את עיניו, וגם חטמו הקצר, נוסח חוטם פיני, נהנה… ואולי רק נדמה לי כך.

הוא לא היה מתלמידי האקדמיה, אך גמר סמינריון ולא מצא עצמו ראוי לאצטלא של כמרים. הלך ונעשה ספרן. אך למכון הארכיאולוגי נכנס, כנראה, משני טעמים. טעם ראשון, הוא רצה בהשכלה גבוהה, ולשם כך הספיקו לו ידיעותיו המעטות כדי להתמחות באיקונוגרפיה; והטעם השני – הסימן היפה, הדומה מאד לסימן הרופאים. פקידי הממשלה מן הבינונים, בעלי צורה ומתונים, וחובשים באים בימים, ביחוד אלה שהיתה להם פראקטיקה בין הסוחרים, היו נכנסים למכון זה, שלא דרש שום הכשרה ולא שום תעודה, והעסיק רק שעות מעטות ביום, ובמשך שנתיים היה מעניק לגומר את הסימן היפה שלו. מי שלא הבחין יפה, היה סבור, שזהו רופא. ומכיוון שהספרן פרש מן המזכירות, ועוד “אח” שני חלה ויצא לקרים – היה צורך בלבלר נוסף.

ומטעם זה לא סירב אבא ניקולאי לקבל עוד לבלר, בעל שלשה פסים על כתפותיו. וגם מצוה, מעין “פדיון שבויים”, קיים בזה. הנכנס היה אחד הזקנים המגוייסים, זאת אומרת: מן הריזירבה, מי ששמש קודם בועד־ההנהלה המקומית של הכנסיה, והיתה לו פרוטקציה מן האפיסקופוט המינסקאי עצמו. ועוד: זקן, בעל אשה וילדים חמשה – “והששי בדרך”. וגם זאת: כבר עשה האיש את שלו; היה באחד הגדודים (בשרות פעיל), מאלה שהטביע הינדנבורג באגמי מאזור; שב מן החזית בבחינת פצוע ועמד שוב להכנס לגדודו שהיה הולך ומתחדש. מצוה גדולה איפוא לפדות איש שכזה מן החפירות.

וכיון שבאמת נחוץ היה לנו כתב מומחה, נכנס הוא, – לאחר ארבעים וחמש, כרסני, אדום חוטם ‏(סימן מובהק לחובב הטפה המרה), עינים ערמומיות וזקן סמיך מקיף ללחייו. ונמצא שתפקידו יאה לו, והוא יאה לתפקידו.

אני לא היה לי מגע ומשא ישר אלא עם שני מוסדות: “המרכז המוציא” ו“הועדה הרפואית הצבאית”. בראש מוסד “המרכז המוציא” עמד סגן שר־הגדוד לבן־ראש וזקן קטן, עצבני, כולו תנועה, טוב־לב ועייף מרוב עבודה ומעצלות לבלריו; ראשו סחרחר מן העבודה וכמעט שאינו מבין כלום בכל הנעשה. ומכיון שאבד דרכו במאות התעודות והניירות שעברו תחת ידיו במשך יום תמים, וכדי להעלים זאת, היה שם על פניו מסוה של קפדן, יודע־כל ומבין־הכל, סר וזעף, – וחותם על כל מה שהגישו לפניו.

יושב ראש הועדה הצבאית, שמו היה נאה לו והוא נאה לשמו – אורלוף (נשרי). הוא היה ההיפך מן הנ"ל: עינים נוצצות, מלא תנועה ומלא מרץ. ארבעת חבריו בועדה מעולם לא פצו פיהם בפניו, והקאפיטאן שאמראייף, האחד שלא היה רופא, נתן לרופאים לעשות כרצונם ולא נכנס לרשותם. כנראה, ידע אורלוף להטיל בהם מרה יתרה.

מימרא יהודית: “לכל היוונים (כלומר החיילים) פנים כפנים”. המדים בוודאי שעושים את לובשיהם דומים זה לזה. הואיל וכל הרופאים, חוץ מאורלוף, אפשר היה להכיר בהם שהם צבאיים רק לעת־מצוא, ושתקנים היו, לא עמדתי על טיבם, עד שהפתיעני האחד מהם, כשנשארנו פעם באקראי שנינו בחדר, והוא זרק בפני את הפסוק:

“באו מים עד נפש!” ושם כף ידו על גרונו. בזה גילה לי שהוא יהודי, בן־תורה וגם יודע לפני מי הוא עומד.

לסוף כמה שנים, אחר המלחמה, פגשתי אותו בדאנציג. היה הולך מבית לבית ומציע למכירה – תה.

אורלוף היה, כנראה, אחד מאלה, שעליהם נאמר: “שונא יהודים מלידה ואנטישמי מתוך חינוך”. כל חייל המופיע לפניו לבדיקה היה בעיניו קודם כל “מתחפש”, הבא לרמות את הרופא; על אחת כמה וכמה יהודי. והיה יודע להקיף את הפצוע בשאלות. הבודק והבוחן את הפצוע היה רק הוא, שאר חברי הועדה ישבו בבחינת “פה להם ולא ידברו, אזנים להם ולא ישמעו” – חוץ מהקאפיטאן שאמראייף, שעליו אפשר היה לאמר: “מוח להם ולא יבינו”.

נמצא שכמה פעמים אנוס הייתי להשיג על עבודתם המרושלת של נערי מרכז ההעברה. ובכל פעם ניתנה לי האפשרות ליהנות, בראותי, כיצד הראה המנהל את כוחו ואיך שהוא יודע להטיל אימה על הנערים, שעשו מה שעשו והוא לא ידע.

בדרך כלל היינו אני והוא ביחסים טובים מאוד. יחסים לא רעים היו גם ביני ובין הקאפיטאן שאמראייף. וגם ידעתי, שדעתו של אורלוף נוחה ממני, והוא מאמין לי בכל. וזה היה כבר הרבה מאד. הועדה הצבאית היתה מרוצה מבית החולים שלנו, אולי מטעם קצת משונה, אבל מעשי באמת. ביקורה הראשון של הועדה הנ"ל אצלנו חל כעבור מספר שבועות לאחר שפתחנו את הבית לפצועים. הודיעו בטלפון להיות נכונים בין אחת עשרה לשתים עשרה. נכנס לאולם התחבשות אבא ניקולאי, מושך בזקנו האדום ולועס קצה צמתו¹ הזהבהבה־האדומה – סמן מובהק שהוא עצבני. ומיד:

– דוקטור! הועדה הצבאית באה אלינו… תהיה בעוד חצי שעה בערך. בקשתי מאת בית החולים פלוני־אלמוני לצלצל לי תיכף ומיד כשיצאנו משם. אתה תציג לפניהם את הפצועים.

– ומדוע דווקא אני? כלום לא יפה הוא, שיהיה הרופא הראשי עוסק בזה?

– בוודאי ובוודאי. זה יאה לרופא הראשי. אלא… מבין אתה?… יש לי נימוקים ידועים… ושנית, הלא את הפצועים אתה יודע. ועוד טעם שלישי: אני עסוק בשעה זו… עסוק מאד… הגראף מ… מוזמן אני אליו, וצריך שאדם לא יזניח יחסים טובים עם השררה. אתה מבין?…

אבא עושה עינים ערמומיות ומביט בי מלמטה למעלה ויש עוד נימוקים.

– טוב!

– דוקטור, כשתבוא ה“חבריא”, תדבר אתה קצת, תעכב קצת בדבורים… תשאל אותם, אם אין רצונם לסעוד קצת את לבם. השעה דווקא טובה לכך: קציצה יפה וכוס קהווה ריחני מרחיבים דעתו של אדם. במטבח כבר ניתנה הפקודה. צריך אך לעכבם מספר רגעים.

וכשנכנסה ה“חבריא” ואורלוף בראשה, ואחרי ההצגה מכאן ומכאן, שאל אותי היושב־ראש:

– ואיפה הם?

– תיכף ומיד, אדוני היושב ראש! אך ירשוני נא לשאול שאלה אחת קטנה.

– ישאל!

– השעה קצת מאוחרת, בערך שתים־עשרה – בין אכילת בוקר לארוחת צהרים, ואתם בוודאי שאתם עייפים… וקצת רעבים, לא כן?

– כלפי מה?

– הייתי מרשה לעצמי להגיש לפניכם מעין קינוח סעודה, לסעוד קצת את לבכם.

כולם משתאים, מביטים זה בזה.

– אבל אינני מבין כלום, גוזר אורלוף.

– זאת אומרת, נדחה את הבדיקה למספר רגעים, ובינתים – – מישקה! – פונה אני אל הנער שלי – אל המטבח, אחת־שתים!

וכשנכנסה המחבת – מחבת גדולה כל צרכה – ותריסר קציצות יפות נוסח פוז’ארסקי, שורקות־שורקות, כמתרעמות מי יודע על מה, ומתיזות רסיסי קצף על סביבן, וריח הצלי הטוב נשפך והולך לפניו, ומעלה רוקו של אדם בפיו – ישבה כל החבריא בלי אומר ודברים אל השולחן, אל המפה הלבנה, ולא נתנו לי אפשרות להזמנה שניה.

– תסב גם אתה, אדוני הדוקטור, הזמינו הם אותי. וקורץ, האשכנזי הממונה על המטבח, הכניס גם קהווה ריחנית והשמנת בצדה, ופניהם הקודרים והעייפים של החבריא נהרו.

– מחמאות, מחמאות לרב־הטבחים שלכם –

– לא כלום! משיירי המטבח…

– ומכאן יש ללמוד על המטבח בבית החולים בכלל! הועדה היתה שבעת רצון. גם אבא ניקולאי היה שבע רצון. גם אני הייתי שבע רצון. וסבורני שגם הפצועים היו מרוצים.

בפעם השניה נזדמנה החבריא, כמובן בדרך המקרה, בדיוק באותה שעה שעושים אצלנו קציצות פוז’ארסקי. ונמצאו, כמובן שוב בדרך מקרה, קציצות מן המוכן.

מעשה שטן! – בפעם השלישית שוב נכנסו דווקא בשעה שיש עודף מארוחת הבוקר. ובפעם הרביעית באו במתכוון – כך אמרו מפורש – בשעה טובה זו. וכך נעשה הדבר הרגל, שנעשו שותפים לנו לארוחת בוקר.

אבל… היחסים היו טובים. אבא ניקולאי תמיד ידע מה שרצוי, וגם ידע את הדרך הנכונה.

ביום מן הימים נכנס אלי הקאפיטאן וו. והתחיל מתלונן, כדרכו, על אבא.

– וגם יודע אתה: בינינו לבין עצמנו, זה, הלבלר הראשי שלנו, לדעתי אינו אלא בורח מן הצבא. דזרטיר! וכל ספורו, איך שנשבה, ואיך שברח, אין בהם ולא כלום. אבא גם כן מבין זאת יפה, ובכל זאת אינו עושה כלום, למרות הבטחותיו לי “לסדר” אותו איש. הוא יכול זאת… ואף אצבע לא נקף. צריך “לסדר” אותו… המשפט הצבאי אינו מן המיטיבים מאד… שלא יארע שום דבר, חלילה! שוב דברתי עם “האדום”, ורואה אני שאין לי כל השפעה עליו.

ובזה טעה.

עוד באותו ערב נתבקשתי לחדרו של אבא. כבדני בטה “מן המובחר” שקבל “במתנה” וכמוהו אין למצוא בכל העיק מינסק. “רוצה אתה בנקניק טוב?” ואבא שולח את נערו המטומטם אל המקרר. “לשם אורחים טובים” הוא מחזיק אותם במקרר. הוא נזיר כשר; הוא אוכל רק דגים.

ומתוך דבורים חטופים, רמזים וחצי־רמזים לכל מיני אותות הצטיינות, ומחמאות כלאחר יד, נגע אגב בידי:

– בבקשה, תמציא לי תעודת־מחלה לפ. שלנו. באחד האולמים.

– אבא, אני עונה לו, הכתב – כתבך, בית־החולים – ביתך, ויש לך אולמים משלך, תתן לו אתה.

– לא, לא רחימאי! יש נימוקים… נימוקים… אני יודע… זאת תעשה אתה.

וראיתי לי טוב שלא למלא בקשתו של אבא הפעם, לברוא לו יש מאין. בכל פעם שהזכיר לי זאת, שיש לכתוב תולדות מחלתו של הלבלר פ. האומלל, ידעתי לצאת מן המצב. ולאחר שהתחיל גם לזרזני, עניתי לסוף במפורש, שלא אתן שום תעודה.

– מדוע?

– מפני שזה הוא זיוף!

– לא, חס וחלילה, אין זה זיוף! הוא באמת נפצע.

– אם כך, יקבל אותה במקום שרפאהו.

– עכשיו? איפה הרופא שמצאהו וחבש אותו? באגמי מאזור?

– אבל אני לא אתן, הואיל ולא טפלתי בו. אינני בטוח כלל וכלל שנפצע.

– והכן, יקירי, ילך ויבדוק.

– יכנס אלי – הערב!

בערב עם חשכה – פופלבסקי עומד לפני.

– באיזה מקום בגופך נפצעת?

– כאן, במותן ימין – בחנית.

– הסר הכתונת.

וכל שטרחתי, לא מצאתי שום סימן ושום צלקת של פצע.

– אילו נשכך זבוב, היה משאיר סימן יותר ברור. תאמר לאבא שאין אני נותן לך תעודה.

ועשה אבא עצמו כלא־יודע את תשובתי.

– ובכן, מה בענין התעודה?

– היה לא תהיה!

– מדוע, דוקטור?

– אילו נשכהו זבוב, היה משאיר סימן; וחנית…

לתמהוני לא הראה אבא שום סימני רוגז – והרפה ממני.

כאלפיים פצועים עברו דרך בית החולים שלנו. כל תעודות־המחלה נכנסו לארכיון. אכסמפלר אחד של היומן הגדול היה מלא. ואולם ספר אחד חסר עדיין בחדר המזכירות – ספר האלפא־ביתא, וזה באשמתם של “האחים”. כי עליהם הוטלה העבודה, עבודה קלה מאד: לא דרשה שום חכמה, שום ריכוז של מחשבה; אפשר היה לעשותה גם בחדרים שלהם, עפ“י היומן, בכל עת ובכל שעה. אלא שהיו מתעצלים. כמה שנזף בהם אבא ניקולאי, לא הועיל. עד שבאו גם חברי המזכירות בתלונה עליהם, וסוף סוף ישבו וכתבו אותו בחפזון – בעפרון, על מנת לעבור עליו שנית ולעשותו כהוגן. שמחנו על מחברת זו, שמכאן ואילך נשארה מונחת במזכירות ל”כשירחיב". והופתעתי פעם, כשנכנס אלי אחד מן הלבלרים, ובפיו הבשורה: גנראל רוצה לראות אותי. מבקשים אותי תיכף ומיד אל חדר המזכירות.

– מי מבקש?

איננו יכולים לדעת! גנרל מן החשובים. ואתו עוד שלשה קצינים. בחדר המזכירות ישבו אל שולחן אחד גנראל גבוה בעל צורה. עברתי במבטי על כולו ועל כתפיותיו בבת אחת, ומתוך צירוף האותיות של כתפיותיו מצאתי שהוא מן השרות הפעיל בתואר של גנראל לייטנאנט. אתו ישב אורלוף, הקאפיטאן שאמראייף וראש מרכז־המוציא.

לתמהוני קם אורלוף:

– הגנראל־לייטנאנט, הגנראל־אינספקטור של החזית הצפונית־מערבית…

לא הבחנתי יפה בשם

והגנראל מציע לי לשבת.

והגנראל מתחיל לחקרני.

כל מיני שאלות הנוגעות, לאמתו של דבר, יותר להנהלת בית החולים, להרשמת החולים, למעמד הנערים הסאניטארים וכו' וכו'.

ולכל שאלה ושאלה יש לי תשובה ברורה. פתאום קופץ אורלוף ממקומו:

– הוד רום מעלתו! הלא אמרתי לו: זהו אחד הרופאים המעולים שלנו…

לא הבינותי כלל וכלל, מה ענין המחמאות כאן, ומה רוצה ממני הגנראל החוקר.

– ומה בענין הפצועים הנכנסים, הם רשומים? – מוסיף הגנראל לחקור.

– הם נרשמים תיכף ומיד ביומן; אחרי כן נרשמים כאן: תוצאות הרפוי, לאן פנה אחרי כן, ומהלך המחלה בקיצור. ואני מגיש בפניו את היומן הגדול.

הגנראל מתחיל מדפדף בספר, מתבונן בשמות.

– אבל, הלא קשה כאן למצוא את מי־שהוא, בתוך מאות ומאות השמות!

– לשם זה יש ספר האלפא־ביתא, הנותן לו למצוא מיד את הדף שבו רשום הפצוע.

– וספר זה היכן הוא?

– הנה, הוד רום מעלתו, הנהו.

אני מוצא את הספר; מזל יש להם ל“אחים”; רק לפני ימים מספר הכניסו אותו. וכדי לחפות על פשעם, אני מקדים את הרפואה למכה ומעיר: כנראה, שזו היא הטיוטא.

– מדוע אתה סבור כך?

– הואיל והוא כתוב בעפרון.

והגנראל מדפדף ומדפדף בספר.

ושוב שאלות, ועוד שאלות – אין סוף לשאלות.

הקצינים שותקים. כל הלבלרים עומדים מתוחים איש על מקומו.

ושוב הוא מדפדף בספר האלפא־ביתא.

– וזה הכל?

אני לוקח את הספר מידו. הוא עומד באות פ'. הואיל ואינני מבין מה הוא מבקש, אני סבור, כי לדעתו לא נשלם הספר.

ואני מדפדף ומראה לו: לא, הנה האותיות צ‘, ק’ – “עד גמירא”.

– ומנין לכם הנערים הסאניטארים?

– מן “הפיקוד הרפואי”.

– מי המפקד להם?

– הקאפיטאן וו., שהוא מן השרות הצבאי.

– ומי בורר אותם, מי מכניס אותם?

– הרופא הראשי.

– הלא רואה הוד רום מעלתו, שהוא אין לו עסק אלא בכל הנוגע לרפואה. אני חוזר על דברי: הוא אחד המעולים ברופאים.

מין פחד לא ברור מתחיל מתעורר בלבי: מה זאת? למה זה אורלוף מרבה עלי את ההלל?

– ואלה הם כל הפצועים שנכנסו לבית החולים? – כן, כולם.

– ולא היו עוד, שחסרים כאן?

– לא היו.

– ואולי נזכר אתה פצוע שנכנס ושמו פופולאווסקי?

– לא נכנס פצוע בשם פופולאווסקי!

– איך אתה סומך כל כך על זכרונך?

– הוד מעלת כבודו! יש לי זכרונו של בעל מקצוע. אני זוכר את שמות כל הפצועים שהם כאן, וגם את פצעיהם. רק את השם הפרטי אינני זוכר, אבל את שם המשפחה…

– ועומד אתה על דעתך, שפצוע זה לא נכנס?

– הן. לא נכנס!

– ואולי בכלל ידוע לך שם זה, פופולאווסקי?

– כן, אני מכיר אדם בשם זה.

– מי הוא?

– רב־הכתבים שלנו.

– איהו?

אני פונה כלפי פ. כל הכתבים עומדים, והוא סמוך לחלון, מחוויר כאותו סיד הכותל שאליו נשען.

– אתה הוא פ.?

– כן, הוד רום מעלתו!

– קרב הנה!

– באיזה גדוד היית?

– בגדוד מספר… פלוני אלמוני. בגונדה השלישית.

– מי היה מפקד הגונדה שלך, ואיך באת לכאן?

– אחרי התבוסה על יד אגמי מאזור… נפלתי בשבי… נפצעתי. נשארתי שם שלשה ימים. יהודי אחד נתן לי בגדים – ברחתי. ובאתי למינסק.

– ואינך יודע, כי הגדוד שלך הולך ומוקם מחדש? ההתיצבת לפקודות?

– כן, הוד רום מעלתו.

– איפה התעודה?

ידו המרעידה מהססת, מתרוממת כלפי כיס החזה, עד שהוא מוציא מין תעודה. הגנראל תופס אותה.

– אתה, בעל שלשת־הסרטים, מקבל תעודה מאת זה? באיזה יום נשבית?

– ביום פלוני־אלמוני.

– קאפיטאן שאמראייף! המכיר אתה בר־נש זה?

– כן, הוד רום מעלתך! אני מכיר אותו יפה.

– איפה עמדה הפלוגה, מוסיף שאמראייף, ביום זה?

– במקום פלוני־אלמוני.

– לא נכון, רחימאי. ביום זה עמדה פלוגתך ביחד עם פלוגתי בכפר פלוני־אלמוני, על יד הכפר…

– ואיפה הייתם יום אחד קודם?

– בכפר ז'.

– לא נכון, יקירי, ביום זה עברתם את הנהר –…

– נפצעתי ולקחוני בשבי, כשברחתי טפלו בי.

– והיית בבית־חולים? ויש לך תעודה? הראה!

שוב ידו אינה רוצה להשמע לו. היא מרעידה והולכת עד שהוא מוציא את התעודה מכיסו.

הגנראל מסתכל בה.

– אדוני הדוקטור, תעודה זו מבית החולים שלכם היא?

אני מסתכל במדור הרשמת הפצע. רק חובש גונדא, בור גמור, יכול היה לרשום כך.

אבל התעודה תעודה נכונה, מבית החולים שלנו. וחתימתו של אבא ניקולאי עליה.

אני מוסר את התעודה לאורלוף. הוא מסתכל בה ומחייך.

והגנראל גוזר: תעודה מבית החולים יש לך; אבל ברשימת הפצועים שמך חסר. דוקטור, התעודה שלכם היא, וחתימתו של הרופא הראשי נכונה?

– נכונה.

– הכיצד?

אני מוציא את הספר: “תעודות לפצועים”. כל תעודה שיצאה, שוברה במקומה. אנו מוצאים את כולם. ועוד אנו מוצאים אחת־עשרה תעודות חלקות, אבל חתימתו של אבא על כולן. מתוך עצלותו היה מרבה לחתום קודם לעשה. כל הרוצה, ומה גם פקיד במזכירות, היה יכול לקרוע מתוך הספר תעודה, כמה שרצה. וכך עשה גם פ. פניו של אורלוף נוהרים. ראש מרכז ההעברה מחייך לי. ושאמראייף גם הוא מחייך. מבין אני, שיצאתי יפה מתוך עסק ביש.

– הרופא הראשי בבית? שואל הגנראל – אותו לאסור. להביאו לשר המצודה!

סגן־הכתב נחפז לצאת. שעה קלה אנו נשארים שותקים.

נפתחה הדלת, ואבא ניקולאי הופיע בכל הדרת בגדי הכהונה השחורים ורחבי־השולים והשרוולים, עם כובע הנזירים השחור הגבוה וסרח עודף לו, בדמות צעיף רחב ושחור הנופל ממנו ומכסה את גבו. על חזהו מתבלט יפה צלב־כסף גדול תלוי בשרשרת־כסף. מימין ומשמאל – כל מיני סימנים של אגודות ואיגודים, מעין אותות־הצטיינות, מתנוצצים בזהבם החשוד. זקנו האדום כאילו נעשה עוד יותר אדום והתארך – עוטר לפנים הלבנים־חוורים. ועינים קשות מביטות נכחן בבטחון. וכולו – כאילו גדל פתאום וגופו הזקוף מתבלט מתוך גלימת הכהונה וקפליה הרחבים.

הוא צעד מדודות־מתונות ישר אל הגנראל, שקם כנגדו מכסאו, ופשט לו את גב־ידו הצרה והלבנה לנשיקה.

– אדוני, הדוקטור, אתה חפשי…

היתה בביתו של רב־הכתבים חגיגה, חגיגה משפחתית, היתה שמחה כדת והשתיה כדת. וכטוב הלב ביין – ריב דברים. ובסוף אותם הדברים באו לידי מעשה. ובסופו של המעשה נדחף מישהו בכוח מן הדלת והפתח. וסוף דבר – מלשינות. בית־הדין הצבאי עמד לשפוט את האסיר פ. על שלשה דברים!

א. בריחה מן החזית;

ב. השתמטות מן השירות בצבא;

ג. זיוף תעודות.

אלא מכיוון שדרך־אגב אפשר היה להזכיר, ולו גם רק בכלל, את שמו של אבא ניקולאי, ואולי לאו דווקא לשבח– אנוס היה הלה להכנס בעל כרחו “בעבי הקורה” ולהתחיל בהשתדלויות. הגיע הדבר עד אל האפיסקופוס המינסקאי, והגיע גם לידי הפרוטופרסביטר של הצבא והצי. ואותו הולד “שהיה בדרך”, גם הוא הגיח למועד הנכון מרחם אמו והשלים את מנין החצי־תריסר תינוקות, וטוף דבר היה, שהכניסו את דנן לשורות הצבא הפעיל, בגדודו שנתחדש, ויצא אל החזית, עד לגמר המלחמה, כדי שיוכל להוכיח – לכשיעמוד לדין – שיש לו האפשרות לתקן את דרכו…

אתי לא דיבר אבא ניקולאי בענין הלבלר.

הדבר היה בחורף שנת 1919. שלשה שבועות כבר בליתי בתיאודוסיה – ועדיין אין ספינה מפליגה משם, אין ספינה באה לשם.

יום יום, בתשע בבוקר, אני יוצא מחדרי, דורש ושואל, שמא באה אניה בלילה. שאלה זו, לאמתו של דבר, היתה מיותרת לגמרי. אניה שנכנסת לנמל מכריזה על עצמה, ובעיר גדולה כת. קולה הולך מסוף העיר ועד סופה. בכל זאת הייתי סר למשרד הסוכנות כדי לשמוע, ששום ספינה לא נכנסה, ואין כל ידיעה שעומדת להכנס. ואז הייתי פונה לדרכי הרה, עובר על קברו של הצייר המפורסם איבאזובסקי המאריניסט. באין מה לעשות, הייתי שוהה־עומד על יד הגדר והשבכה וקורא וחוזר וקורא את הכתובת הטפשית שחקקו הארמנים על קברו: “פה נקבר יועץ־הסתרים בפועל, קבלייר לכמה אורדנים…” ובאין שום רמז למה שהיה באמת.

אחרי כן הייתי עולה לאטי הרה ונכנס לבית קטן, שבו גר אז פסל יהודי צעיר מכירי, חי חיי אמן, בדול משאר חיי העיר.

באותה דירה על שלשת חדריה גרה גם גרושת־לבו של הסופר המסכן ס. ס., שחיתה את הדרמה שלה.

ואותה הדרמה היתה מבצבצת ועולה בתוך עיניה החומות הגדולות, מלאות יגון גדול ונחמד. וחן התוגה שפוך על פניה החוורים והעדינים, על כל גופה הצעיר והגמיש. בעיניים מלאות הערצה ספג הפסל הצעיר את כל תנועותיה וישב לעבודתו: שוב פסל עץ ופרצופו של מונגולי (זה היה הטיפוס החביב עליו) שוב פרצוף של מונגולי–ממלאים את חדרו.

הפנים הצהובים, נטולי צבע החיים הידועים ומובנים לנו – נטלו מהם גם ארשת חיים, ראש גדול מכפי ערך בית־החזה הצר, צואר צנום ודק עם עצמות הלחי המורמות, שמורות כבדות וקצרות, חוטם קטן מכפי ערך הגולגולת; והפנים, שכאילו חסרו שכלול אחרון, נושאים סימני החיטוב הפרימיטיבי. ועל כל זה – העינים הפוזלות והמורמות כאילו מתוך מאמץ למעלה, זו לכאן וזו לכאן, השפתים הדקות, העומדות קפואות מתוך חיוך של ביטול ובוז צפון – כלפי כל.

דמויות לא־שכיחות, מוזרות… והעין היתה תוהה־שוהה מעצמה ונשארת תלויה בפרצופים הללו, מבקשת פתרון: בן־אדם, מי אתה? הלנו אתה אם לצרינו? היש לי לירוא מפניך או לא?

כי אמנם, עם אותה שאלה־לא־שאלה היתה בימים ההם העין מסתכלת בכל פנים שהיתה פוגשת, בלי דעת מי הוא: אדום? לבן? ירוק? שמא יעמוד עליך מחר וסכין בידו או אקדח נטוי כלפיך כדי לגזול כספך או ליטול חייך. המבטים נעשו חדים־סוקרים, כשהיה אדם מסתכל בעיני אחיו. בין־רגע רצה לעמוד על מדותיך, על רצונך ועל מסתרי לבך… כי לכל אדם היו אז שני פספורטים ושתי נפשות, פספורט אחד שלו ואחד על כל צרה שלא תבוא; נפש אחת שלו ואחת שנדרשת אז בשוק.

ובחדר עבודתו של הפסל המלא גלמי עץ, פסלי עץ, פרצופים משונים, התהלכה נפש יפה של אשה נאה עם עינים מלאות צער, עינים נפלאות ביגונן, דוקא לבנה, גמישה, דוקא בשכלול הרמוני של כל אבריה – ועינים גדולות ופתוחות לרווחה.

יושבים היינו כל היום, מדברים על דא ועל הא ועינינו צמודות לפאתי ים שקט, משתטח בכל חסנו והדרו, פעמים שקט חולם, פעמים חרוש חריצים חריצים, ומשברים מעלים קצף ממהרים וטסים אל היבשה: סימנים לסערות רחוקות־רחוקות ולסופות אולי־תבאנה. בלי משים היינו עוברים אותה שעה באותה הסערה הגדולה המרעימה רעמיה מעבר להרים מאחורינו.

וכך הייתי עושה יום־יום דרכי: אל משרד הספנות, על יד קברו של הצייר, ומשם למעלה עד הבית הלבן – הרה.

ופעם – בשלש אחרי הצהרים – נראתה עב קטנה עולה מן הדרום, והעב הקטנה נהפכת לנחש קטן, עד כדי להכיר בו עשנה של ספינה נוטה אלינו.

לא עברו שעות – וכל העיר יצאה לקדם הבאים בספינה, ותהום כל העיר, זה יותר מחודש ימים לא ידעו מן הנעשה “שם”.

ובערב נכנסתי אל המשרד, שהיה מלא עכשיו מפה לפה אדם, וכולו כחול־עכור מעשן סיגאריות כדי להחנק, כבר ידעתי, כי האניה מפליגה באותו ערב ישר לאודיסה.

באיזו מחלקה אסע?

מקום אין בשום מחלקה. אחת היא לי כמה אשלם, על הספון או על הרצפה אישן. אם אמצא מקום. מוטב להביא מטה מתקפלת (טפוס צבאי) או כסא, או על המטלטלים. אין מקום לנוסעים, אלא שבמסיבות הזמן לוקחים אל האניה כמה שאפשר.

הועילו לי גם שיירי המדים וקצת מן התעודות שבידי. החתימות והחותמות שעליהן, נתנו לי להכנס על סמך פתקא, למחלקה השניה באניה…

מי ערב לבו לדבר בענין תאים? באולמים המשותפים המזוהמים עם רצפותיהם המלאות זנבות סיגריות ורטובות מכיח ומיריקות נערמו חבילות, מזודות, תיבות, שברי כלים וכסאות מקולקלים. היה תפוס כל שעל וכל צעד.

בני אדם שכבו, וישנו בתאים, באולמים, על הסולמות, ליד מבואות המחלקה לפחם ולמכונות, על הספונים ובכל מקום שאפשר היה להניח עליו גופו של אדם.

בני אדם מכל משפחות הארץ: לבושי מדים ולא במדים, בגדי שרד, בגדי קיץ ובגדי חורף, תערובת של בגדי־שרד ובלויות סתם, בגדים עשויים ללובשיהם ובגדים המעידים, שהוסרו מגופי אחרים – אנשים ונשים וטף, זקנים וצעירים, חסונים ובריאים, תשושים וכבדי תנועה, פליטי טיפוס־הבהרות מתהלכים בין המונים כפגרים חיים.

המכונה שעל גבי הספינה – שורקת שריקה חטופה וגומרת חריקה מטרטרת טרר־רר־רר. ושוב חוזרת על השריקה והחריקה, מסיעה היא את המטען לתוכה, סגרו על פי מחסני הספינה, והקהל תפס בה מקום לשכיבה.

הספינה הילילה פעם, ושוב פעם – יללה ממושכה, אחרי היללה הפליגה הימה, האורות בנמל כבו.

מיד התחילה רוח צפונית־מזרחית נושבת, בלב הים בודאי יהיה קר מאד, נדדתי ממקום למקום ומצאתי הכל תפוס. אי־שם נשמעו קטטות בשל קרש פנוי, בשל תיבה שנשתיירה בלי בעלים.

פתאום נצטנן האויר, צנה ספוגה רטיבות חודרת לתוך הפרקים, ומעט מעט נתרוקן הספון הפתוח לרוח.

היה צורך למצוא תיכף ומיד מקום. בכיסי היה כרטיס המחלקה השניה, נמלכתי רגע בדעתי וירדתי לאולם המחלקה השלישית.

צחנה זוהמה, ריח זיעה של אדם וזיעת רגלים עכבוני רגע; אבל החום המלטף לעומת הקור למעלה, ההולך וגובר מרגע לרגע, דחפני הלאה.

רובו של הקהל כבר ישב או שכב על הרצפה הרטובה, מהם כבר ישנו, עברתי פעם ושוב פעם. ובפנה אחת נתקלתי במקום, שהקהל לא היה צפוף שם, כאילו פרש מיתר העם. בין זקן קרח ומאריך זקנו ואשה מזקינה ומכוערה מתכסה בשמלה חמה, נמצא מקום גם בשבילי. שמתי מטלטלי זה בצד זה – שתי מזוודות ותיבה, הזקן רטן מה שרטן, הזקנה החזירה פניה לצד שני, ואני שכבתי ביניהם, שכבתי וישנתי, בבוקר השכם התחילה התנועה.

זה נכנס וזה יוצא.

פתחתי את עיני והקשבתי קשב. אין קול המכונה נשמע. הספינה עמדה על עמדה. פתחתי את החלון העגול המכוסה הבל, וראיתי את כל ככר הארץ מוריקה במרחק, למעלה הבליטו כמה ראשי הרים אפורים ועננים שטוחים עליהם.

עמדנו כך כל הלילה, הים שקט, דומה לפנכא של ענקים עשויה עופרת. ישבתי על מקומי והתחלתי מסתכל באנשים הסובבים אותי.

שאלתי, מדוע אנו עומדים, נפלגו הדעות: זה אומר מפני הסערה, וזה אומר מפחד הפצצות הצפות, שנתקו בשעת הסערה.

נדמה לי, כי בתוך כנופיא שלמה תפסתי מקום. כולם נעורו, משוחחים זה עם זה, דרך בני אדם המכירים זה את זה מכבר, הזקנה המכוערת נראתה לי עוד יותר מכוערת ביום.

לצד הזקנה שכבה ריבה פרועת שערות־ערמוניות, חסונה ואדומת לחיים. עיניה מחוצפות, ופניה אומרים מין יוהרה פראית ופריצות גסה וגלויה.

לצדה של זו שוב ריבה, חורת פנים, גזוזת שער ושדים מגולים וגדולים.

ליד הזקן תפס מקום בחור כבן שבע עשרה, ארוך ודק, ואבעבועות מלאות מוגלה על כל פניו.

לידו של זה – גבר־גברתן, נותר בפיעור פה, ישן מלובש בגדי אכר בתערובת מדים. את המרוחקים יותר לא הבחנתי יפה באותה אפלה למחצה שבה שכבנו.

– לי תתנו בשביל חולצה שלשה ארשין¹ מן האדום, אמרה הבחורה החורת.

– ולי מן השחור, נשמע קול אשה צרוד מן האפלה.

– ולי שלשה ארשין מן הקטיפה השחורה, צוחה בעלת הלחיים האדומות.

– קטיפה, לך? – ענתה הזקנה – תכריכים לך.

תכריכים תכיני בשבילך, כי בא מועד, השיבה לה הריבה.

– תרדי שאולה גם בלי תכריכים אם אינך רוצה בהם, “חתולך” יקבלך גם במערומיך.

– ימצא לכולנו – ימצא. מאנף בקולו הזקן שכני, ובלבד שנכניס ה“תבן”.

– ובלבד שה“מלינה” עדיין “מלינה” – אמרה הזקנה, והחבריה – חבריה.

שמעתי את המלה “מלינה” ועוד כמה מלים מלשונם של הגנבים ונתחוור לי תיכף, מי היא החבריא שבה אני נמצא. התחלתי להטות אוזן.

בינתיים פקח עיניו גם הגברתן, התחיל מפהק ארוכות. אחרי כן ישב והתחיל מסתכל בנו בעיניים אחוזות תנומה. כנראה, לא נתחוור לו עדיין, איפה הוא נמצא.

– סימנה רחימאי – אמרה הזקנה – אולי תשתדל יותר בדבר תה לכל הכנופיא. אמש עשית הכרה עם המלחים ועם הטבחים, “עשיתי עם כולם לחיים”, בזכות זו תקבל חמים תיכף־ומיד.

– אהא – ענה סימנה רחימאי – איה הקומקום?

הוציאה הזקנה תיבה, הוציאה מתוך התיבה קומקום־פח גדול, פרשה מגבת לבנה, בררה תה, סוכר, נקניקים, גבינה ולחם.

סימנה הלך.

– ירא אני מפני הגוי, דבר חטופות הזקן, – תשאלי: מה יש?

– עוד אתמול התחיל מכניס לתוכו את הטפּה המרה, ולשונו אינה צמודה כל צרכה.

–זוהי הפעם הראשונה שהוא שכור, ושמא פעם ראשונה שהוא “בעבודה”?

– ועוד יותר אני מפחד מן הנעשה שם. את ה“תבן” צריך יהיה “לשפשף” במקום אחר קודם שנודע אל נכון מה שם?

– לסימנה יש תרופה, “חותך” בצדו. רחל’ה תאמר מלה, ו“חתולה” ידאג.

– אני אומרת: החייל שוכב בעינים פקוחות ומאזין ומקשיב לכל דבור – פנתה אלי הריבה החוורת.

– כך יחיה, כמו שהוא מבין אידיש! רחימאי, אולי תקח חלק גם אתה בתוכנו? – פנתה אלי הזקנה שכנתי רוסית.

– אני טרם רחצתי פני.

– לא כלום, עד שיפנה הברז. מה אנו בלי נטילת ידים, אף אתה בלי נטילת ידים.

– החייל אולי בוחל בחבורתנו – מבריקה עיניה כנגדי אדומת־הלחיים.

– לא, לא! יפתי – עונה אני לה – אלא שיש לי משלי. למה לי להטריחכם.

– לנו יש די והותר, במקום שעשרה פיות לועסים ימצא עוד לאחד,

– אם כן, כוס תה תמזגו לי.

– והשאר תקח באשר תקח.

בין גמיעה לגמיעה מתבוננת אלי אדומת־הלחיים בעיניים מלאות חשד.

מעילי קצת התנון, אבל נבר בו שהוא עשוי אריג טוב, גם האופנה שלו היא של אופיצר: שני דשים ושתי שורות כפתורים, הכפתורים כסף עמום (צבע מגין), אלא שמטליות אריג מכסות עליהם, שלא תשלוט בי עינא בישא. הכובע גם הוא כובע של אופיצר, אבל המכנסים – מכנסים אנגלים, והסרטים על רגלי – סרטים רוסים. האנגליים כרוכים מתחתם, נעלי פשוטות, מאלה שהכניסו לחזית הדרומית האנגלים. מעיל שכזה אפשר לפשוט מעל חלל או לקנות בשוק מאת אופיצר רוסי רעב. או שרוצה להפטר מן העבודה. מתוך בגדים אלה אין לעמוד על טיבו של אדם מי הוא.

תיכף לאחר הסעודה יצאתי אל הספון, ושם שהיתי עד שעת ארוחת הצהרים. למראה כל הקהל, שקדם ללעוס מתוך שעמום של נסיעה או מתוך תיאבון מופרז בתוך אוירו של ים – ישבה החבריא שלי עסוקה בלעיסה. לבם טוב עליהם, אוכלים ביחד.

מתוך קטעי דבריהם אני הולך ומוסיף ללמוד מי הם.

הם שואלים, שמא אני יודע, בשלמה תקועה האניה בלב ים.

אדומת־הלחיים עדיין רועמת.

את התה שתינו ביחד. ושוב חזרתי אל הספון, היום קצר, והים קר – לא נעים בערב להאריך בטיול על גבי הספון. ותיכף עם חשכה אני שב למקומי. בעל כרחי אני יורד לחללה של הספינה המעופשת ושוכב על מטלטלי.

על כל פנים, בחבורה זו איני חושש מפני הגנבים. ה“גנבים” שלי אינם עולים בבת־אחת כולם למעלה. שמירה מעולה נחוצה לאשר הם מובילים אתם.

כספי נתון על גבי שוקי. למעלה הסרטים האנגלים ולמעלה מהם – הסרטים הרוסים, אותם אני כורך בבוקר כאילו בפרהסיא: יראו, אין אתי ולא כלום.

כל החבריא הסכינה עמי, נדמה כאילו אני אחד מהם. אך אדומת־הלחיים עיניה זועמות כשהן נתקלות בי.

היום פגשתיה על הספון.

הזקן דואג. סימנה נגש אליו מדי פעם בפעם:

– אבא… אבא! צריך לי…

והזקן פורש עמו לצדדין. מוציא כיס כספו ממעילו, נאנח ותוקע לתוך כפו.

– מה לעשות? מספר הוא עם הזקנה, כנראה אשתו: לתת לו – ישתה שכור עד שלא ידע בין ימינו לשמאלו, ו“יפתח” את לשונו; – לא לתת – “יקצוף” שכור זה ויתחיל לפטפט… שלשה “פעמונים”² קבל היום ממני.

– אוי ואבוי לי, מתי אנו מפליגים?

– אלהים היודע.

בלילה נזדעזעתי, נדמה לי, מי שהוא מעביר כפות־ידיו על מתני שוקי.

פקחתי עיני, ולאור הנר הקטן הכרתי את הבחור המבועבע.

– מה לך כאן?

– סליחה… טעיתי… סבור הייתי, שהבחורה כאן…

– איזו בחורה?

– הבחורה – סוניא!

– לך לעזאזל. פקח עיניך!

בבוקר ספרתי לחבריא, כדי לבדח דעתה, שבחור בא בלילה, טועה, מחפש בחורה – תעה בדרכו אלי, וכולם צחקו.

אדומת־הלחיים רצתה לדעת לאיזו בחורה אני מתכוון. החוורת שאלה מי הוא הבחור, הבחור גופו עושה עצמו כלא שומע וגומע גמיעות גדולות.

וכך אנו עומדים מול העיר תיאודוסיה.

אני יודע כבר הכל בנוגע לחבריא שלי. היא באה מאודיסא “לשם עסק” לרוסטוב. שם “פנו” מחסן גדול של אריגים. ה“תבן” עדיין טעון “שפשוף” – והוא אתם. הם דואגים מאד, אולי “פקעה המלינה” לשעבר. – והספינה עומדת על עמדה. יש שהתחילו כבר דואגים למזונות. אף אחד מהם לא הכין די מזון לשלשה ימים. סבורים הם להיות בעוד יום באודיסא.

מטר סוחף הטריד את כל גרי הספון להצטרף אלינו. עתה ישבנו צפופים כמעט כל היום.

סימונה – שכור, “מלא על כל גדותיו” – סבור הזקן; והחבריא שומרת צעדיו, משדלת אותו, מציעה לו מטה, ובלבד שיישן, זאת אומרת, שישתוק.

מתוך קטעי שיחות אני יודע: מי עמד על “השמירה”, ואיך הלכה ה“אדומה” עד מלון אחד, כדי להסב עיני אחד הקצינים, ואיך סרב המנעול האנגלי סרוב גמור ל“נגר” – הוא סימנה רחימאי, – ועוד כמה וכמה פרטים “מאותו לילה”.

שוב פתחו ה“בתולות” בבקשות מעין דרישות: אריג למעיל, אריג לחולצה… מטלית של קטיפה.

מפני דרכי שלום מבטיח להן הזקן, הוא מבטיח לכולן.

עם “האדומה” נפגשתי בבוקר על יד הברז, זמן רחיצת פנים היה. היא קדמה לבוא, היתה מעבירה מגבת רטובה על בתי־שחיה ושדיה הלבנים והגדולים, המבצבצים ועולים מתחת לרקמת כתנתה להנאתם של כל העוברים עליה, מתוך בטול גמור ועינים זועמות;

– שלום, שכן, שלום, טפשוני.

– רחל’ה, מה את אומרת?

– זאת אומרת, שאתה טפש שבטפשים, מתירא אתה לפסוח על גופה של “עתיקה”?

– רחל’ה, כאן באניה?

– כאן באניה. באודיסה אינני בשבילך. בעיר יש מי שהוא אחר. עבר חייל ונשאר הדוק למקום בפיעור פה.

– מה זה הרחבת לועך, בן־הסוטה? לא ראית מימיך? לך קח רשות מאמך, שמא תסתמא!

אותו ערב הפליגה ספינתנו.

התחילו מעיה מקשקשים, עלה עשן כבד מתוך המעשנה הרחבה.

היה שקט. שמש חמה טובלת בארגמן נמס, נחשול של בני־אדם נשאני אל הספון עד לידי המטבח, הוא הסיע אתו גם את ה“אדומה”.

עמדה “מקשקשת” עם הטבח וקהל מלחים. ראיתי איך שהגיש לה רב־הטבחים כוס בירה…

אל ארוחת הערב לא באה, כי אכלה עם המלחים, ירדה אל הקובה שלהם (“קובריק” בלע"ז), רצתה לטעום חמים.

אהרי כן נשמעו משם מנגינותיה הצרודות של הרמוניקה זולה צחוקה של אשה.

כנראה, שם היה מענין מאד, כי האדומה לא שבה משם כל הלילה גם לאחר שנדם קול ההרמוניקה.

ולקול ההמולה והמהומה שקמה, כאשר נראתה רצועת הפרסיפ³ ואנו התקרבנו אל העיר, נחפזתי לארוז חפצי, באה גם האדומה רחל’ה, שמורותיה כבדות מתנומה ועיניה אדומות, אלי לא הביטה.

כנמלטים מתוך שריפה התחילו נוסעים עוזבים את הספינה, סחפני גם אותי הגל ולא הספקתי לאמר שלום אלא לחוורת בלבד.

ואף על פי שידעתי מקומה של “מלינה”, מובן מאליו שלא הלכתי לשם כדי לדעת מה נעשה בסופם של בני חבריא זו, בני לוי לנסיעה. היו אז ימים קשים מאד לכולנו, ובכלל זה גם לגנבים.

תל־אביב, 1934.

• נגה דורון ארד
• גיורא הידש
• צחה וקנין-כרמל
• חני סגל
• רותי לרנר
• ענבל ברנר
• חווה ראוך-סטקלוב